שו"ת במראה הבזק חלק עשירי ע״בB'Mareh HaBazak Volume X 72
א׳פאדובה, איטליה Padova, Italy
1
ב׳שבט תשע"ז
2
ג׳עב. בית העלמין העתיק במנטובה
3
ד׳שאלה:
לק"ק מנטובה כבר יותר ממאתיים שנה אין בעלות על בית העלמין העתיק שבעיר, שלפי המסורת המקומית נקברו במקום רבנו מנחם עזריה מפאנו ורבנו משה זכות. במשך הזמן עבר אותו השטח לבעלותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחר מכן לממלכת איטליה, תמיד כשטח צבאי. בשנים האחרונות עיריית מנטובה, שהיא בעלת השטח היום, התחילה לבצע בו עבודות כחלק מפרויקט לשיפור המקום, ואנו שואלים:
לק"ק מנטובה כבר יותר ממאתיים שנה אין בעלות על בית העלמין העתיק שבעיר, שלפי המסורת המקומית נקברו במקום רבנו מנחם עזריה מפאנו ורבנו משה זכות. במשך הזמן עבר אותו השטח לבעלותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחר מכן לממלכת איטליה, תמיד כשטח צבאי. בשנים האחרונות עיריית מנטובה, שהיא בעלת השטח היום, התחילה לבצע בו עבודות כחלק מפרויקט לשיפור המקום, ואנו שואלים:
4
ה׳• עד כמה יש לנו אחריות הלכתית בהתחשב בכך שבשטח נמצאים קברים?
5
ו׳• האם המקום איבד את קדושתו בגלל שעבר מבעלותה של הקהילה לבעלות גויים?
6
ז׳• האם אנחנו חייבים לדרוש לכל הפחות את פינוי העצמות של הנקברים במקום?
7
ח׳תשובה:
א. ישנם דינים רבים הנוגעים למעמד בית הקברות, ולאופן ההתנהגות בו.
א. ישנם דינים רבים הנוגעים למעמד בית הקברות, ולאופן ההתנהגות בו.
8
ט׳ישנם דברים האסורים בהנאה מדאורייתא1"משום דמת וכל הנך הנקבר בו איסורי הנאה נינהו" (רש"י סנהדרין מז ע"ב ד"ה אמרי ליה לשמואל), משום שהוקש לעגלה ערופה ולעבודה זרה (סנהדרין מז ע"ב). למעשה מה שאסור מדאורייתא זה קבר בניין (שלחן ערוך יו"ד שסד, א), ובזמננו, הנדבכים שבונים על הקבר, ואבני האוהל או הקרשים המשמשים כאוהל בתוך הקבר (גשר החיים חלק א פרק כז, ג). גם בעפר שלוקח מחפירת הקבר והוחזר ומכסה בו מחמירים, וכן מחמירים במצבה שחוברה לקבר (רמ"א שם). ובערוך השולחן (שם סעיף ה) מחלק בין מצבה שעל הקבר לבין מצבה שהיא בצד הקבר., ישנם דברים האסורים מדרבנן מפני כבוד המת2מגילה כט ע"א; "ואלו הם הדברים האסורים: אין נוהגין בו קלות ראש, אין מרעין בו בהמות, אין מוליכין בו אמת המים, ואין מטיילין בו קפנדריא" (שלחן ערוך יו"ד שסח, א); "אין נפנין בו, אין אוכלים ושותים בו, ואין מחשבין בו חשבונות" (רמ"א שם).
וכן אסור להשתמש בעפר שבצדדי הקבר ושתחתיו (כל עוד לא נתערב בהם מרקב המת או מבגדיו או מעפר הבניין, שאז אסורים מדאורייתא) ובגידולים (צמחים פירות ואילנות) שגדלו מעל הקברים מפני כבוד המת. אבל לצורך רפואה או לצורך בית הקברות (תיקון או שמירה) מותר (רמ"א שם; גשר החיים חלק א פרק כז, ד; חלק ב פרק ד). וכן אסור להשתמש במצבה שניתנה בצד הקבר, וכן אסור ללכת על גבי קברים ומצבות (גשר החיים חלק א פרק כז, ג).
יש לציין בקיצור שיש בטעם דין זה מחלוקת גדולה: האם איסורים אלו נובעים מקדושת המקום, משום שיש לבית הקברות דין קדושת בית כנסת (כך למד השלטי גיבורים [סנהדרין טו ע"א בדפי הרי"ף] בדעת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שלה), וכן פסק בשו"ת דעת כהן (סימן רא); או שכל איסורים אלו הם רק מפני כבוד המת. וראו עוד באריכות בנידון בגשר החיים (חלק ב פרק ד, ו), במראה הבזק (חלק ה תשובה צט) ותחומין (כרך יח עמ' 259)., וישנם דברים שאסור לעשות משום לעג לרש3אין קורין ושונין בו (רמ"א הנ"ל), אין הולכין בו בתפילין ובציצית מגולין, ולא יהלך עם ספר תורה בזרועו, וגם לא יתפלל בו. ואם הוא בריחוק ארבע אמות, או שיש מחיצה – מותר (שלחן ערוך יו"ד שסז, ב-ד)..
וכן אסור להשתמש בעפר שבצדדי הקבר ושתחתיו (כל עוד לא נתערב בהם מרקב המת או מבגדיו או מעפר הבניין, שאז אסורים מדאורייתא) ובגידולים (צמחים פירות ואילנות) שגדלו מעל הקברים מפני כבוד המת. אבל לצורך רפואה או לצורך בית הקברות (תיקון או שמירה) מותר (רמ"א שם; גשר החיים חלק א פרק כז, ד; חלק ב פרק ד). וכן אסור להשתמש במצבה שניתנה בצד הקבר, וכן אסור ללכת על גבי קברים ומצבות (גשר החיים חלק א פרק כז, ג).
יש לציין בקיצור שיש בטעם דין זה מחלוקת גדולה: האם איסורים אלו נובעים מקדושת המקום, משום שיש לבית הקברות דין קדושת בית כנסת (כך למד השלטי גיבורים [סנהדרין טו ע"א בדפי הרי"ף] בדעת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שלה), וכן פסק בשו"ת דעת כהן (סימן רא); או שכל איסורים אלו הם רק מפני כבוד המת. וראו עוד באריכות בנידון בגשר החיים (חלק ב פרק ד, ו), במראה הבזק (חלק ה תשובה צט) ותחומין (כרך יח עמ' 259)., וישנם דברים שאסור לעשות משום לעג לרש3אין קורין ושונין בו (רמ"א הנ"ל), אין הולכין בו בתפילין ובציצית מגולין, ולא יהלך עם ספר תורה בזרועו, וגם לא יתפלל בו. ואם הוא בריחוק ארבע אמות, או שיש מחיצה – מותר (שלחן ערוך יו"ד שסז, ב-ד)..
9
י׳ב. דינים אלו נוהגים גם כאשר בית הקברות אינו תחת בעלות יהודית4כן משמע מהש"ותים (שהובאו בהערות 6–13) שדנו בארוכה בדיני בית קברות שאינם יהודים השתלטו עליו, ואף אחד לא העלה סברא להקל מפאת שלא חלים דיני בית הקברות כאשר הבעלות עברה לאינם יהודים (וההפך הוא הנכון, שהרי דנים שם על איסורי הנאה וכבוד המתים, מוכח שדיני בית הקברות נשארו בתוקפם).
וכן כתבו במפורש הפוסקים בדורות האחרונים, שלא מועילה מכירת בית הקברות (וכל שכן כאן שלא הייתה כלל מכירה, אלא סוג של הלאמה) כדי להפקיע את קדושתו ואת דיניו. כן כתבו הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 252), גשר החיים (חלק ב עמודים סב, עג), אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן קנא) ומנחת שלמה (חלק ב סימן צג)..
וכן כתבו במפורש הפוסקים בדורות האחרונים, שלא מועילה מכירת בית הקברות (וכל שכן כאן שלא הייתה כלל מכירה, אלא סוג של הלאמה) כדי להפקיע את קדושתו ואת דיניו. כן כתבו הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 252), גשר החיים (חלק ב עמודים סב, עג), אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן קנא) ומנחת שלמה (חלק ב סימן צג)..
10
י״אג. כאשר השלטון רוצה להשתמש בשטח בית הקברות למטרה אחרת, ישנה חובה למחות במטרה לשמור על קדושת המקום5רמ"א יו"ד שסח, א..
11
י״בד. יש אומרים שהחובה למחות היא רק כאשר הדבר אינו כרוך בהוצאות כלכליות גדולות, וכן כשהדבר לא יפגע ביחסים של השלטון עם היהודים6בשו"ת תרומת הדשן (סימן רפד) דן במקרה שבו אחד מעבדי המושל הכניס סוסים לבית הקברות לרעותם שם בעל כורחם של הקהל, האם מחויבים למנוע זאת על ידי שוחד. ופסק תרומת הדשן ש"ודאי צריכים לטרוח כדי למחות בידו משום כבודן של מתים. אבל אם חוששין הרבה לרשע ותקלה, או שהיו צריכין להוציא הוצאות מרובות, נראה דלא מחייבין בהכי". והביא ראיה לדבריו, שכמו שלצורך רפואה התירו את כבוד המתים (להשתמש בעפר – ראו הערה 2), הוא הדין בדוחק הציבור שזה כהצלה לרפואה. וכן פסק הרמ"א (יו"ד שסח, א).
ובדעת כהן (סימן רכא) פסק כתרומת הדשן והרמ"א, וביאר שטעמם הוא משום "שאין לנו מקור לחייב הוצאות מרובות על קלות ראש שאחרים עושים כדי למנוע אותם מזה... ואין זה נחשב לקלות ראש מצדנו אם אין לנו אפשרות להכביד הוצאה מרובה"..
ובדעת כהן (סימן רכא) פסק כתרומת הדשן והרמ"א, וביאר שטעמם הוא משום "שאין לנו מקור לחייב הוצאות מרובות על קלות ראש שאחרים עושים כדי למנוע אותם מזה... ואין זה נחשב לקלות ראש מצדנו אם אין לנו אפשרות להכביד הוצאה מרובה"..
12
י״גלעומת זאת, יש חולקים ואומרים שיש חובה למחות אפילו כשהדבר כרוך בהוצאות כלכליות גדולות7בשו"ת שיבת ציון (בנו של הנודע ביהודה; סימן סב) הקשה על עיקר דינו של תרומת הדשן ("אין לדמות לקיחת עפר מקבר לרעיית בהמות"), וכתב עוד שאפילו לפי תרומת הדשן אינם מחויבים בהוצאות רבות דווקא כאשר הביזיון הוא ארעי (רעיית בהמות), אבל בביזיון המתקיים לעולם (דרך לרבים) מחויבים להוציא הוצאות בכדי יכולתם (ובדעת כהן הנ"ל דחה חילוק זה). וכן כתב בסימן סג.
גם משו"ת מנחת אלעזר (לרב ממונקאטש; חלק ב סימן נא) משמע שמחויבים להוציא הוצאות מרובות על מנת למנוע פינוי קברים..
גם משו"ת מנחת אלעזר (לרב ממונקאטש; חלק ב סימן נא) משמע שמחויבים להוציא הוצאות מרובות על מנת למנוע פינוי קברים..
13
י״דונראה שבמקרה הצורך (כלומר שההוצאות הגבוהות מקשות על בני הקהילה8בדעת כהן הנ"ל פסק שכיוון "שאין יסוד לחייב בהוצאה מרובה להסיר הביזיון...נשאר כל חיוב הזה של ריבוי ההוצאה רק מצד מנהג של ישראל קדושים", ואם כן לא ניתן לחייב להשתתף בהוצאות, אלא שראוי להשתתף כל אחד ואחד לפי כוחו, "וזכות ישיני עפר הקדושים תעמוד לכל המסייעים בדבר מצווה רבה זו".), ניתן לסמוך על הדעה הראשונה9נראה שלהלכה ניתן לסמוך על שיטת המתירים, כיוון שרבו העומדים בשיטה זו (תרומת הדשן, רמ"א, הראי"ה קוק). ואפילו אם נאמר שדברי השיבת ציון יוצרים אצלנו ספק בדין, הרי כלל נקוט בידינו שהמוציא מחברו עליו הראיה, וכמו שכתב בדעת כהן הנ"ל: "הבא לחייב את הציבור או את היחיד מישראל... צריך הוא להביא ראיה".
אמנם, יש לציין את תשובת האגרות משה (יו"ד חלק א סימן רמז) בדבר "ביה"ק דקראקא אשר רבותינו גאוני העולם הרמ"א זצ"ל ועוד נמצאים" והממשלה רצתה לבנות שם דרך לרבים, שפסק שאפילו לדעת תרומת הדשן והרמ"א מחויבים להוציא הוצאות מרובות בכדי למונעם מזה. והטעם, מפני שמחויבים לכבדם מצד כבוד התורה וכבוד הרב. ולפי זה, אם ישנם תלמידי חכמים מובהקים הקבורים בבית הקברות (כמו שעולה מנוסח השאלה), יש מקום לומר שמחויבים להוציא הוצאות מרובות מפני כבוד התורה. אך אפשר לומר שדעתו של האגרומת משה אינה מוסכמת לכל הדעות, וכן משמע מדברי הדעת כהן הנ"ל, שפסק שאין צריכים להוציא הוצאות מרובות מעיקר הדין אף "שביניהם נמצאין ודאי גדולי קדמונינו אשר מימיהם אני שותים".
עוד אפשר לומר שגם האגרות משה עצמו דיבר רק על כבוד התורה של פוסקי הדורות (במקרה הזה – הרמ"א) וכדבריו שם: "שהם רבותיהם של כל ישראל בדורם ובדורות שאחריהם עד עולם". ואף שלא משמע כן מדבריו ("אבל בת"ח, וכ"ש כאלו שהם רבותיהם של כל ישראל"), עדיין הדבר צריך עיון, וכמו שכתבנו לעיל – יש כאן מעין המוציא מחברו עליו הראיה..
אמנם, יש לציין את תשובת האגרות משה (יו"ד חלק א סימן רמז) בדבר "ביה"ק דקראקא אשר רבותינו גאוני העולם הרמ"א זצ"ל ועוד נמצאים" והממשלה רצתה לבנות שם דרך לרבים, שפסק שאפילו לדעת תרומת הדשן והרמ"א מחויבים להוציא הוצאות מרובות בכדי למונעם מזה. והטעם, מפני שמחויבים לכבדם מצד כבוד התורה וכבוד הרב. ולפי זה, אם ישנם תלמידי חכמים מובהקים הקבורים בבית הקברות (כמו שעולה מנוסח השאלה), יש מקום לומר שמחויבים להוציא הוצאות מרובות מפני כבוד התורה. אך אפשר לומר שדעתו של האגרומת משה אינה מוסכמת לכל הדעות, וכן משמע מדברי הדעת כהן הנ"ל, שפסק שאין צריכים להוציא הוצאות מרובות מעיקר הדין אף "שביניהם נמצאין ודאי גדולי קדמונינו אשר מימיהם אני שותים".
עוד אפשר לומר שגם האגרות משה עצמו דיבר רק על כבוד התורה של פוסקי הדורות (במקרה הזה – הרמ"א) וכדבריו שם: "שהם רבותיהם של כל ישראל בדורם ובדורות שאחריהם עד עולם". ואף שלא משמע כן מדבריו ("אבל בת"ח, וכ"ש כאלו שהם רבותיהם של כל ישראל"), עדיין הדבר צריך עיון, וכמו שכתבנו לעיל – יש כאן מעין המוציא מחברו עליו הראיה..
14
ט״וה. אם השלטון ממשיך בכוונתו להשתמש בשטח בית הקברות (בין אם לא מחו ובין אם מחו ולא עלתה בידם), יש אומרים שצריך לפנות10כתב השלחן ערוך יו"ד שסג, א: "אין מפנין המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי". וטעם הדבר משום ביזיון המת, בלבול וחרדת הדין. ובמקרים מסוימים התירו לפנות את המת, והם: "בתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין. ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא - מצווה לפנותו". הטעם בכל אלו הוא שבבמצבים האלה הפינוי הוא לטובת הנפטר.
ישנו מקרה נוסף שבו מותר לפנות מת, והוא: "קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו" (שם, ה).
וראו עוד מדינים אלה בגשר החיים חלק א פרק כו. את הקברים למקום אחר11כן כתבו בשו"תים רבים, ונביא את עיקר סיבות חובת והיתר הפינוי:
א. חובת פינוי: הליכת בני אדם על הקברים היא ביזיון (כן כתבו השיבת ציון סימנים סב-סג; מנחת אלעזר חלק ב סימן לד; כתב סופר יו"ד סימן קפד; דודאי השדה סימן עא. אך קצת קשה, מניין שמותר לפנות בעקבות ביזיון כזה? ואולי טעם זה הוא רק סניף יחד עם טעמים נוספים. וראו בשו"ת במראה הבזק חלק ה תשובה צה).
ב. חובת פינוי: חשש מחפירות בקרקע, והוצאת עצמות המתים, על פי ההיתר המוזכר בשלחן ערוך (יו"ד שסג, א; שיבת ציון הנ"ל; מנחת אלעזר הנ"ל; חתם סופר יו"ד סימן שלד; כתב סופר הנ"ל; מהר"ם שיק יו"ד סימן שנג; קול מבשר חלק ב סימן ט).
ג.היתר פינוי: המת קבור בשטח שבבעלות אינם יהודים (חכם צבי סימן נ; נודע ביהודה מהדורה קמא יו"ד סימן פט; חתם סופר הנ"ל. בביאור סיבה זו נאמרו מספר הסברים: א. המת קבור בקבר שאינו שלו; ב. שלא יהיה אינו יהודי קבור בצד ישראל; ג. ביזיון להיות קבור ברשות האינו יהודי ועוד).
ד. היתר פינוי: שלא יגיעו בטעות למכשול של טומאת כהנים (ולכן נוח למתים להתפנות, שלא תבוא תקלה על ידם. מהר"ם שיק הנ"ל; דודאי השדה הנ"ל).
ה. היתר פינוי: מדינא דמלכותא, השלטון יכול לקחת את הקרקע לעצמו (להלאים), ואם כן, נמצאים קבורים במקום שאינם שלהם, ומותר לפנות כדי לקבור בתוך שלו (מהר"ם שיק הנ"ל; דודאי השדה הנ"ל).
ו. היתר פינוי: נוח למתים שיפנו אותם כדי שהקרובים יוכלו לבוא ולהתפלל על קברם (כתב סופר הנ"ל בתור עוד סניף)., ויש אומרים שאין צורך בדבר12כן משמע מדברי תרומת הדשן ופסק הרמ"א הנ"ל, שלא הזכירו שיש לפנות את הקברים מפני ביזיונם במקרה שאי אפשר למנוע את הביזיון (הוצאות מרובות או חשש תקלה). ואף שבשו"ת שיבת ציון (סימן סב) כתב שדברי תרומת הדשן הם דווקא בביזיון ארעי, כבר הזכרנו לעיל שבדעת כהן (סימן רכא) דחה דבריו ופסק שאין חילוק בין ביזיון ארעי לבין ביזיון קבוע (אלא שלפי הראי"ה קוק ראוי מצד מדת חסידות ומוסריות לפנות את הקברים גם כאשר ההוצאות הם מרובות).
כמו כן, חלק מהטעמים שכתבו הפוסקים לאסור פינוי הוא שמא יאמרו התירו פרושים את הדבר, ודבר זה יכול להוביל לחששות שונים:
א. שמא יבואו יהודים לפנות מתים כאשר אין היתר בדבר (חתם סופר חלק ו סימן לז).
ב. שמא יבואו גויים לפנות בתי קברות נוספים בטענה שהיהודים עצמם מפנים את מתיהם (אגרות משה יו"ד חלק ג סימן קנא, וכן בשו"ת שרידי אש חלק ב סימנים קב; קד אות ג).
וכן פסק למעשה הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 253) שעדיף לבנות מבנים מעל בית הקברות ולא לפנות את הקברים (אמנם, התיר שם את הבנייה בתנאי שלא יחפרו בקרקע בית הקברות, וראו עוד בהערה 13)..
ישנו מקרה נוסף שבו מותר לפנות מת, והוא: "קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו" (שם, ה).
וראו עוד מדינים אלה בגשר החיים חלק א פרק כו. את הקברים למקום אחר11כן כתבו בשו"תים רבים, ונביא את עיקר סיבות חובת והיתר הפינוי:
א. חובת פינוי: הליכת בני אדם על הקברים היא ביזיון (כן כתבו השיבת ציון סימנים סב-סג; מנחת אלעזר חלק ב סימן לד; כתב סופר יו"ד סימן קפד; דודאי השדה סימן עא. אך קצת קשה, מניין שמותר לפנות בעקבות ביזיון כזה? ואולי טעם זה הוא רק סניף יחד עם טעמים נוספים. וראו בשו"ת במראה הבזק חלק ה תשובה צה).
ב. חובת פינוי: חשש מחפירות בקרקע, והוצאת עצמות המתים, על פי ההיתר המוזכר בשלחן ערוך (יו"ד שסג, א; שיבת ציון הנ"ל; מנחת אלעזר הנ"ל; חתם סופר יו"ד סימן שלד; כתב סופר הנ"ל; מהר"ם שיק יו"ד סימן שנג; קול מבשר חלק ב סימן ט).
ג.היתר פינוי: המת קבור בשטח שבבעלות אינם יהודים (חכם צבי סימן נ; נודע ביהודה מהדורה קמא יו"ד סימן פט; חתם סופר הנ"ל. בביאור סיבה זו נאמרו מספר הסברים: א. המת קבור בקבר שאינו שלו; ב. שלא יהיה אינו יהודי קבור בצד ישראל; ג. ביזיון להיות קבור ברשות האינו יהודי ועוד).
ד. היתר פינוי: שלא יגיעו בטעות למכשול של טומאת כהנים (ולכן נוח למתים להתפנות, שלא תבוא תקלה על ידם. מהר"ם שיק הנ"ל; דודאי השדה הנ"ל).
ה. היתר פינוי: מדינא דמלכותא, השלטון יכול לקחת את הקרקע לעצמו (להלאים), ואם כן, נמצאים קבורים במקום שאינם שלהם, ומותר לפנות כדי לקבור בתוך שלו (מהר"ם שיק הנ"ל; דודאי השדה הנ"ל).
ו. היתר פינוי: נוח למתים שיפנו אותם כדי שהקרובים יוכלו לבוא ולהתפלל על קברם (כתב סופר הנ"ל בתור עוד סניף)., ויש אומרים שאין צורך בדבר12כן משמע מדברי תרומת הדשן ופסק הרמ"א הנ"ל, שלא הזכירו שיש לפנות את הקברים מפני ביזיונם במקרה שאי אפשר למנוע את הביזיון (הוצאות מרובות או חשש תקלה). ואף שבשו"ת שיבת ציון (סימן סב) כתב שדברי תרומת הדשן הם דווקא בביזיון ארעי, כבר הזכרנו לעיל שבדעת כהן (סימן רכא) דחה דבריו ופסק שאין חילוק בין ביזיון ארעי לבין ביזיון קבוע (אלא שלפי הראי"ה קוק ראוי מצד מדת חסידות ומוסריות לפנות את הקברים גם כאשר ההוצאות הם מרובות).
כמו כן, חלק מהטעמים שכתבו הפוסקים לאסור פינוי הוא שמא יאמרו התירו פרושים את הדבר, ודבר זה יכול להוביל לחששות שונים:
א. שמא יבואו יהודים לפנות מתים כאשר אין היתר בדבר (חתם סופר חלק ו סימן לז).
ב. שמא יבואו גויים לפנות בתי קברות נוספים בטענה שהיהודים עצמם מפנים את מתיהם (אגרות משה יו"ד חלק ג סימן קנא, וכן בשו"ת שרידי אש חלק ב סימנים קב; קד אות ג).
וכן פסק למעשה הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 253) שעדיף לבנות מבנים מעל בית הקברות ולא לפנות את הקברים (אמנם, התיר שם את הבנייה בתנאי שלא יחפרו בקרקע בית הקברות, וראו עוד בהערה 13)..
15
ט״זונראה שלמעשה הדבר תלוי באופן השימוש של השלטון המקומי בשטח, וראו בהערה13אף שרוב רובם של האחרונים פסקו שיש לפנות את הקברים, נראה שיש מקום לחלק בסוג השימוש והעבודות בשטח. כלומר, האם העבודות כוללות את חפירת הקברים והוצאת העצמות (שאז לכל הדעות מותר לפנות, כמפורש בשלחן ערוך), או האם מדובר בעבודות המוגבלות על פני הקרקע. כמו כן האם השימוש המיועד לשטח יגרור בעקבותיו ביזיון (כמו שדיברו האחרונים על דרך לרבים וכדומה) או לא (מניסוח השאלה לא ברור מה כלול ב"עבודות שנכללות בפרויקט לשיפור המקום"). במילים אחרות, האם יש כאן "ביזיון" למת, או רק "פגיעה בכבוד" המת.
ובטעם החילוק אפשר לומר שאינו דומה ביזיון של פגיעה במתים עצמם, שבו השלחן ערוך התיר בפירוש לפנות – ואפילו "מצווה לפנותו", לבין בזיון הנובע משימוש שאינו ראוי בבית הקברות – פגיעה בכבוד המתים (שזה היה המקרה במקור ההיתר שלא לפנות המוזכר בתרומת הדשן), וכבר רמזנו לזה בהערה 11.
ולכאורה היה מקום לדייק את החילוק הנ"ל בחתם סופר (יו"ד סימן שלד), שכתב שאי אפשר להטיל על הציבור הוצאות רבות של בניית חומה על מנת לשמר את הקברים, אלא צריך לפנות את הקברים. והקשה הרב ישראל רוזן (תחומין כרך יח עמ' 269 הערה 15) שלכאורה גם פינוי הקברים כרוך בהוצאה מרובה, ואולי אפילו יותר מזו של בניית חומה? [ותירץ שם שיש לחלק בין בניית חומה, שהיא הוצאה חיצונית, לבין פינוי הקברים שנעשה בידי החברא קדישא. אלא שדחה תירוץ זה מפני לשונו של החתם סופר.] ואולי אפשר לתרץ שבניית החומה היא דרך למנוע ביזיון עתידי למתים (וכדבריו שם: "ועתידים לבוא בה פריצים ולחללו"), ולכן רק נכלל בגדר של כבוד המתים ומוגבל רק להוצאה שאינה גדולה. לעומת זאת, אם לא יבנו חומה, לבית הקברות יהיה "דין" של מקום שאינו משומר, שלפי השלחן ערוך חובה לפנותו (מחשש פגיעה במתים עצמם – ביזיון למת), ולכן יש חובה לפנות את המתים אפילו אם זה כרוך בהוצאות מרובות.
אך באמת קשה לומר דברים אלו בחתם סופר, שהרי אז יוצא שמצד אחד "פטורים" מלהשקיע בבניית חומה, אך בעקבות זאת מצד שני "חייבים" לפנות את המתים – דבר שכרוך בפרוצדורה מסובכת ואולי אף יקרה יותר (אם לא שנגיד שבניית החומה יקרה יותר או מסובכת יותר לביצוע). כמו כן, גם בניית חומה פוטרת את הבעיה של ביזיון המתים, ואם כן מדוע לפנות אם אפשר לבנות חומה?
בכל מקרה ישנם מקורות אחרים שמהם ניתן ללמוד את החילוק הנ"ל, כגון ספרי השו"ת הנ"ל שלא הסתפקו בטעם של פגיעה בכבוד המתים על ידי השימוש בפני הקרקע, אלא רק צירפו אותו כסניף לטעם העיקרי של בזיון המת מחשש חפירות והוצאת העצמות (ראו הערה 11). וכן הוא מפורש בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן קנ) שרק כאשר יש חשש של חפירות "וחטוטי קברי" מותר לפנות מפני ביזיון המת, אבל השלכת לכלוך ואשפה אינה נחשבת ביזיון המצדיק פינוי מתים. וכן הוא בפסיקתו של הרב יצחק קוליץ הנ"ל, שאסר את פינוי הקברים והתיר בנייה מעל שטח בית הקברות בתנאי שלא יחפרו בבית הקברות עצמו (והתנה דבר זה בפיקוח צמוד), ואף "שאין זה כבוד לבית הקברות שמעליו יתנוססו מבנים", העדיף את האפשרות הזו על פני פינוי הקברים.
מכל זה רואים אנו שיש לחלק בין אופני השימוש בקרקע. ולכן למעשה, ראוי לבדוק את פרטי המקרה (כלומר, אילו עבודות הולכים לבצע בבית הקברות, ומה יהיה אופן השימוש בשטח) ועל פי זה יהיה ניתן לקבוע אם יש כאן ביזיון למתים ומצווה לפנותם, או רק היתר לפנותם..
ובטעם החילוק אפשר לומר שאינו דומה ביזיון של פגיעה במתים עצמם, שבו השלחן ערוך התיר בפירוש לפנות – ואפילו "מצווה לפנותו", לבין בזיון הנובע משימוש שאינו ראוי בבית הקברות – פגיעה בכבוד המתים (שזה היה המקרה במקור ההיתר שלא לפנות המוזכר בתרומת הדשן), וכבר רמזנו לזה בהערה 11.
ולכאורה היה מקום לדייק את החילוק הנ"ל בחתם סופר (יו"ד סימן שלד), שכתב שאי אפשר להטיל על הציבור הוצאות רבות של בניית חומה על מנת לשמר את הקברים, אלא צריך לפנות את הקברים. והקשה הרב ישראל רוזן (תחומין כרך יח עמ' 269 הערה 15) שלכאורה גם פינוי הקברים כרוך בהוצאה מרובה, ואולי אפילו יותר מזו של בניית חומה? [ותירץ שם שיש לחלק בין בניית חומה, שהיא הוצאה חיצונית, לבין פינוי הקברים שנעשה בידי החברא קדישא. אלא שדחה תירוץ זה מפני לשונו של החתם סופר.] ואולי אפשר לתרץ שבניית החומה היא דרך למנוע ביזיון עתידי למתים (וכדבריו שם: "ועתידים לבוא בה פריצים ולחללו"), ולכן רק נכלל בגדר של כבוד המתים ומוגבל רק להוצאה שאינה גדולה. לעומת זאת, אם לא יבנו חומה, לבית הקברות יהיה "דין" של מקום שאינו משומר, שלפי השלחן ערוך חובה לפנותו (מחשש פגיעה במתים עצמם – ביזיון למת), ולכן יש חובה לפנות את המתים אפילו אם זה כרוך בהוצאות מרובות.
אך באמת קשה לומר דברים אלו בחתם סופר, שהרי אז יוצא שמצד אחד "פטורים" מלהשקיע בבניית חומה, אך בעקבות זאת מצד שני "חייבים" לפנות את המתים – דבר שכרוך בפרוצדורה מסובכת ואולי אף יקרה יותר (אם לא שנגיד שבניית החומה יקרה יותר או מסובכת יותר לביצוע). כמו כן, גם בניית חומה פוטרת את הבעיה של ביזיון המתים, ואם כן מדוע לפנות אם אפשר לבנות חומה?
בכל מקרה ישנם מקורות אחרים שמהם ניתן ללמוד את החילוק הנ"ל, כגון ספרי השו"ת הנ"ל שלא הסתפקו בטעם של פגיעה בכבוד המתים על ידי השימוש בפני הקרקע, אלא רק צירפו אותו כסניף לטעם העיקרי של בזיון המת מחשש חפירות והוצאת העצמות (ראו הערה 11). וכן הוא מפורש בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן קנ) שרק כאשר יש חשש של חפירות "וחטוטי קברי" מותר לפנות מפני ביזיון המת, אבל השלכת לכלוך ואשפה אינה נחשבת ביזיון המצדיק פינוי מתים. וכן הוא בפסיקתו של הרב יצחק קוליץ הנ"ל, שאסר את פינוי הקברים והתיר בנייה מעל שטח בית הקברות בתנאי שלא יחפרו בבית הקברות עצמו (והתנה דבר זה בפיקוח צמוד), ואף "שאין זה כבוד לבית הקברות שמעליו יתנוססו מבנים", העדיף את האפשרות הזו על פני פינוי הקברים.
מכל זה רואים אנו שיש לחלק בין אופני השימוש בקרקע. ולכן למעשה, ראוי לבדוק את פרטי המקרה (כלומר, אילו עבודות הולכים לבצע בבית הקברות, ומה יהיה אופן השימוש בשטח) ועל פי זה יהיה ניתן לקבוע אם יש כאן ביזיון למתים ומצווה לפנותם, או רק היתר לפנותם..
16
י״זאם מפנים את הקברים, יש לעשות זאת על פי כללי ההלכה המתומצתים בהערה14א. יש לחכות, עד כמה שאפשר שיתעכל הבשר ויישארו רק העצמות (בנדון דידן נראה שהדבר אינו בעיה, כיוון שמדובר בבית קברות עתיק שכבר לא נמצא בשימוש זמן רב).
ב. כאשר המת קבור בארון מכוסה אין לפתוח את הארון.
ג. צריכים ליטול בפינוי גם את האבנים והעפר שנבנה מהם הקבר, וכן את המצבה, ולהעבירם למקום החדש. נוסף לכך צריך ליטול "כדי תפיסה" (שלוש אצבעות בעומק) מהעפר שמכל צדדי המת ולהביאו לקבורה.
ד. אין לערבב את עצמות המתים, אבל ניתן לקבור את כולם בחפירה אחת כאשר עצמות כל מת נתונות בארון נפרד.
(כל הנ"ל מובא בגשר החיים חלק א פרק כו; חלק ב פרק כא; אגרות משה יו"ד חלק א סימן רמו; הילקוט יוסף אבלות סימן נב הערה י)..
ב. כאשר המת קבור בארון מכוסה אין לפתוח את הארון.
ג. צריכים ליטול בפינוי גם את האבנים והעפר שנבנה מהם הקבר, וכן את המצבה, ולהעבירם למקום החדש. נוסף לכך צריך ליטול "כדי תפיסה" (שלוש אצבעות בעומק) מהעפר שמכל צדדי המת ולהביאו לקבורה.
ד. אין לערבב את עצמות המתים, אבל ניתן לקבור את כולם בחפירה אחת כאשר עצמות כל מת נתונות בארון נפרד.
(כל הנ"ל מובא בגשר החיים חלק א פרק כו; חלק ב פרק כא; אגרות משה יו"ד חלק א סימן רמו; הילקוט יוסף אבלות סימן נב הערה י)..
17
