שו"ת במראה הבזק חלק עשירי ע״וB'Mareh HaBazak Volume X 76
א׳לימה, פרו Lima, Peru
1
ב׳אייר תשע"ה
2
ג׳עו. חולה סכיזופרניה שהתאבד
3
ד׳שאלה:
בחור שלא עלינו חלה בסכיזופרניה במשך שש שנים, קפץ אל מותו בשבת לפני כשבועיים ומת. קברו אותו קבורה רגילה, כלומר לא מחוץ לגדר. ביום שישי לקראת שבת ניגש אחד הרבנים ואמר לאימא שהכיתוב על המצבה צריך להיות שם הבן בלבד ללא שום תוספת. לשאלת האימא אם הכיתוב הלקוני הזה יציין שהוא התאבד, השיב הרב: "כן".
בחור שלא עלינו חלה בסכיזופרניה במשך שש שנים, קפץ אל מותו בשבת לפני כשבועיים ומת. קברו אותו קבורה רגילה, כלומר לא מחוץ לגדר. ביום שישי לקראת שבת ניגש אחד הרבנים ואמר לאימא שהכיתוב על המצבה צריך להיות שם הבן בלבד ללא שום תוספת. לשאלת האימא אם הכיתוב הלקוני הזה יציין שהוא התאבד, השיב הרב: "כן".
4
ה׳למותר לציין את הצער הגדול של האימא על מות בנה, ולדבריה כיתוב לקוני יבש וחריג כזה על מצבת בנה יוסיף סבל נוסף על צערה.
5
ו׳שאלתי היא אם במקרה כזה יש מניעה שההורים יוסיפו על המצבה את הכיתוב "בננו יקירנו"? ואם יש, מהו המקור ההלכתי לכך?
6
ז׳לכאורה בעומק הענין יש לחקור גם אם מחלת הנפש הנ"ל מגדירה את מצבו כאדם שאין בו דעת.
7
ח׳תשובה:
א. אין מניעה הלכתית לכתוב את השם כרגיל (פלוני בן פלוני) ולהוסיף "בננו יקירנו" על המצבה1הכיתוב על המצבה אינו מעיקר הדין ואינו מוזכר (כחיוב או כנוהג קבוע) בתלמוד ובפוסקים. הרב טוקצ'ינסקי מבאר בגשר החיים (חלק א פרק כח סעיף ג; חלק ב פרק כה סעיף ב) שמנהג זה לא היה נהוג בימים מקדם, ורק משפחות יחידות נהגו כך. אמנם כבר כמה מאות שנים שנהגו הכול לכתוב על המצבה את שם הנפטר ואת תאריך הפטירה שלו.
לאור זאת אין הלכות ברורות בנוגע לשאלה מה לכתוב על המצבה. עם זאת, כתבו הפוסקים שאסור לשנות שום דבר ממה שנהגו אנשי החברה קדישא. הפוסקים דיברו בפרט על כך שאין לכתוב תאריך לועזי על המצבה בשום פנים ואופן (ראו יביע אומר חלק ז יו"ד סימן לב שאסף את כל הפוסקים בענין זה. וראו גם במראה הבזק חלק ד תשובה קיט).
ביחס לנדון דידן, לא מצאנו התייחסות לכך שמי שהתאבד אין כותבים עליו "יקירנו" או שיש לכתוב את שמו בלבד. כאמור, אין על פי הדין מניעה לכתוב כך..
א. אין מניעה הלכתית לכתוב את השם כרגיל (פלוני בן פלוני) ולהוסיף "בננו יקירנו" על המצבה1הכיתוב על המצבה אינו מעיקר הדין ואינו מוזכר (כחיוב או כנוהג קבוע) בתלמוד ובפוסקים. הרב טוקצ'ינסקי מבאר בגשר החיים (חלק א פרק כח סעיף ג; חלק ב פרק כה סעיף ב) שמנהג זה לא היה נהוג בימים מקדם, ורק משפחות יחידות נהגו כך. אמנם כבר כמה מאות שנים שנהגו הכול לכתוב על המצבה את שם הנפטר ואת תאריך הפטירה שלו.
לאור זאת אין הלכות ברורות בנוגע לשאלה מה לכתוב על המצבה. עם זאת, כתבו הפוסקים שאסור לשנות שום דבר ממה שנהגו אנשי החברה קדישא. הפוסקים דיברו בפרט על כך שאין לכתוב תאריך לועזי על המצבה בשום פנים ואופן (ראו יביע אומר חלק ז יו"ד סימן לב שאסף את כל הפוסקים בענין זה. וראו גם במראה הבזק חלק ד תשובה קיט).
ביחס לנדון דידן, לא מצאנו התייחסות לכך שמי שהתאבד אין כותבים עליו "יקירנו" או שיש לכתוב את שמו בלבד. כאמור, אין על פי הדין מניעה לכתוב כך..
8
ט׳ב. ככלל, חולה במחלת נפש שהתאבד מן הסתם התאבד מתוך חוסר דעת, ואין מונעים ממנו כל דבר, כלומר מתייחסים אליו כאדם רגיל בכל הקשור לענייני אבלות2בברייתא באבל רבתי (ב, א) אמרו: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר, אין קורעין ולא מספידין ולא חולצין עליו". לגבי אבלות נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ן (תורת האדם ענין ההספד, במהדורת מוסד הרב קוק [בתוך כתבי רמב"ן חלק ב] עמוד פג) שמתאבלים עליו, ודעת הרמב"ם (הלכות אבל א, יא) שאין מתאבלים עליו. השלחן ערוך פסק (יו"ד שמה, א) שאין מתאבלים עליו.
עם זאת, מבואר בברייתא באבל רבתי (שם, ב): "איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה בראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר 'הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות', ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת, הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת". כלומר כדי שנחשיב אדם כמאבד עצמו לדעת יש צורך בידיעה שהייתה פעולה מכוונת, אך מסתפקים בראיה נסיבתית שלא מדובר בתאונה. ראיה זו היא על ידי דיבורו והסתברות. אם קיימת רק הסתברות, אין זה מספיק. וכך נפסק בשלחן ערוך (שם, ב).
מכאן שעוד קודם לכל דיוננו יש להעיר שעצם הקביעה "קפץ אל מותו" וההנחה הנגזרת ממנה שמדובר, הלכתית, במאבד עצמו לדעת עשויה להיות נכונה רק אם האדם הודיע מפורשות על כוונתו וביצע את שאמר מיד לאחר מכן. הדעת נותנת שהוא הדין אם ראינו אדם קופץ ממש, מזנק, אל מותו. אבל אם ראינוהו רק נופל או אף מטה עצמו מן הגג ונופל מתוך כך אל מותו – לא נדון אותו כמאבד עצמו לדעת אלא נתלה, אף שייתכן שמדובר בתלייה רחוקה קמעא, שנפל בשוגג אלא אם הצהיר סמוך לכך שבכוונתו להתאבד, וכאמור לעיל. וכעין זה מבואר בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שכו) והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סימן שמה ס"ק ב) ואף בגיליון מהרש"א (שם סעיף ב) רמזם בקיצור.
עוד חידשו הפוסקים (גיליון מהרש"א ביו"ד שם בשם הגר"צ הירש אבד"ק ברלין, ובגשר החיים חלק א פרק כה סעיף ג) שגם מי שהתאבד אך לא מת מיד – ובעניננו לא פורש בשאלה אם לאחר שקפץ נהרג במקום – תולים שהתחרט בינתיים ואין לו דין מאבד עצמו לדעת.
הברייתא ממשיכה (שם, ג) ומלמדת גם שקטן שהתאבד "אין מונעים ממנו כל דבר". וכך נפסק בשלחן ערוך (שם, ג): "קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת".
כמו כן, לגבי שוטה כתבו האחרונים (גור אריה [הלוי] יו"ד סימן שמה ס"ק ב; פחד יצחק אות מ סימן א; ברכי יוסף יו"ד שם ס"ק ב; ויד אברהם על יו"ד שם) שהוא חשוב כמאבד עצמו שלא לדעת. וכך הביא גם הרב פרופ' שטיינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ב עמוד 41) וציין פוסקים אלה כמקור לכך (הערה 112).
במקרה של מחלת נפש הביא הרב פרופ' שטיינברג (שם, עמוד 51 הערה 162) בשם התשובות והנהגות חלק א סימן תשב (א) "שאם ידוע שהמתאבד סבל ממחלה דכאונית, והיה בטיפול רפואי, וגם ידוע שיש בין בני משפחתו אנשים הסובלים ממחלה זו, אם התאבד יכולים לקברו כרגיל ולהתאבל עליו, אבל מכל מקום אם הוא כהן אין להקל על קרוביו הכהנים להיטמא לו".
ובאמת יותר מזה מצאנו בחתם סופר הנ"ל וכן הובא בפתחי תשובה (יו"ד שם ס"ק ב) בשמו ובשם שו"ת אבן שהם (סימן מד) שאף מי שלא ידוע לנו לגביו על מחלת נפש אין לו דין מאבד עצמו לדעת, אם אפשר לתלות שעשה את המעשה משום ש"רוח בלבלתו" ו"מתוך שגעון" או ש"רוח ביעתתו או נתיירא מפני דבר אחד". וכעין זה מבואר גם בגשר החיים הנ"ל.
אם כן, במקרה של סכיזופרניה קשה, ניתן להניח שהחולה התאבד בגלל הזיות ופחדים שונים, ונחשב כעושה שלא מדעת. הדברים אמורים אפילו במי שהתאבד, לפי ההגדרה דלעיל, היינו שאמר שבכוונתו לקפוץ מן הגג ועשה כן מיד אחר כך. קל וחומר במי שלא הודיע מראש על כוונתו, שאף אם נניח שבמצבים שונים נוכל לראות את מעשיו כמגלים על כוונתו (וכפי שהגדרנו לעיל, אם ראינוהו ממש קופץ) – אין זה אמור במי שסובל ממחלת נפש שבעקבותיה נוכל לומר שבקפיצתו לא התכוון להתאבד אלא "ברח" מפחד דמיוני כלשהו או דימה שיוכל לקפוץ ולהיוותר בחיים..
עם זאת, מבואר בברייתא באבל רבתי (שם, ב): "איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה בראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר 'הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות', ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת, הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת". כלומר כדי שנחשיב אדם כמאבד עצמו לדעת יש צורך בידיעה שהייתה פעולה מכוונת, אך מסתפקים בראיה נסיבתית שלא מדובר בתאונה. ראיה זו היא על ידי דיבורו והסתברות. אם קיימת רק הסתברות, אין זה מספיק. וכך נפסק בשלחן ערוך (שם, ב).
מכאן שעוד קודם לכל דיוננו יש להעיר שעצם הקביעה "קפץ אל מותו" וההנחה הנגזרת ממנה שמדובר, הלכתית, במאבד עצמו לדעת עשויה להיות נכונה רק אם האדם הודיע מפורשות על כוונתו וביצע את שאמר מיד לאחר מכן. הדעת נותנת שהוא הדין אם ראינו אדם קופץ ממש, מזנק, אל מותו. אבל אם ראינוהו רק נופל או אף מטה עצמו מן הגג ונופל מתוך כך אל מותו – לא נדון אותו כמאבד עצמו לדעת אלא נתלה, אף שייתכן שמדובר בתלייה רחוקה קמעא, שנפל בשוגג אלא אם הצהיר סמוך לכך שבכוונתו להתאבד, וכאמור לעיל. וכעין זה מבואר בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שכו) והובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סימן שמה ס"ק ב) ואף בגיליון מהרש"א (שם סעיף ב) רמזם בקיצור.
עוד חידשו הפוסקים (גיליון מהרש"א ביו"ד שם בשם הגר"צ הירש אבד"ק ברלין, ובגשר החיים חלק א פרק כה סעיף ג) שגם מי שהתאבד אך לא מת מיד – ובעניננו לא פורש בשאלה אם לאחר שקפץ נהרג במקום – תולים שהתחרט בינתיים ואין לו דין מאבד עצמו לדעת.
הברייתא ממשיכה (שם, ג) ומלמדת גם שקטן שהתאבד "אין מונעים ממנו כל דבר". וכך נפסק בשלחן ערוך (שם, ג): "קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת".
כמו כן, לגבי שוטה כתבו האחרונים (גור אריה [הלוי] יו"ד סימן שמה ס"ק ב; פחד יצחק אות מ סימן א; ברכי יוסף יו"ד שם ס"ק ב; ויד אברהם על יו"ד שם) שהוא חשוב כמאבד עצמו שלא לדעת. וכך הביא גם הרב פרופ' שטיינברג באנציקלופדיה הלכתית רפואית (כרך ב עמוד 41) וציין פוסקים אלה כמקור לכך (הערה 112).
במקרה של מחלת נפש הביא הרב פרופ' שטיינברג (שם, עמוד 51 הערה 162) בשם התשובות והנהגות חלק א סימן תשב (א) "שאם ידוע שהמתאבד סבל ממחלה דכאונית, והיה בטיפול רפואי, וגם ידוע שיש בין בני משפחתו אנשים הסובלים ממחלה זו, אם התאבד יכולים לקברו כרגיל ולהתאבל עליו, אבל מכל מקום אם הוא כהן אין להקל על קרוביו הכהנים להיטמא לו".
ובאמת יותר מזה מצאנו בחתם סופר הנ"ל וכן הובא בפתחי תשובה (יו"ד שם ס"ק ב) בשמו ובשם שו"ת אבן שהם (סימן מד) שאף מי שלא ידוע לנו לגביו על מחלת נפש אין לו דין מאבד עצמו לדעת, אם אפשר לתלות שעשה את המעשה משום ש"רוח בלבלתו" ו"מתוך שגעון" או ש"רוח ביעתתו או נתיירא מפני דבר אחד". וכעין זה מבואר גם בגשר החיים הנ"ל.
אם כן, במקרה של סכיזופרניה קשה, ניתן להניח שהחולה התאבד בגלל הזיות ופחדים שונים, ונחשב כעושה שלא מדעת. הדברים אמורים אפילו במי שהתאבד, לפי ההגדרה דלעיל, היינו שאמר שבכוונתו לקפוץ מן הגג ועשה כן מיד אחר כך. קל וחומר במי שלא הודיע מראש על כוונתו, שאף אם נניח שבמצבים שונים נוכל לראות את מעשיו כמגלים על כוונתו (וכפי שהגדרנו לעיל, אם ראינוהו ממש קופץ) – אין זה אמור במי שסובל ממחלת נפש שבעקבותיה נוכל לומר שבקפיצתו לא התכוון להתאבד אלא "ברח" מפחד דמיוני כלשהו או דימה שיוכל לקפוץ ולהיוותר בחיים..
9
י׳גם מי שהתאבד לדעת, אף שאין מתאבלים עליו, אין משנים דבר בענין הקבורה3כן כתב הרשב"א בתשובה (חלק א סימן תשסג, הובא בש"ך יו"ד סימן שמה ס"ק א): "וכשאמרו אין מתעסקים עמו לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכים אמרו, אלא שאין קורעים ולא חולצים ולא מספידים עליו, אבל עומדים עליו בשורה". אמנם יש הנוהגים לקוברו ברחוק מן הקברים (ערך לחם למהר"י קאשטרו יו"ד סימן שמה), וכך היה המנהג בליטא ובגרמניה (שו"ת ממעמקים חלק א סימן ו), ויש שנקטו ריחוק של שמונה אמות (ראו גיליון מהרש"א שם סעיף ד), אף שאין משמעות לכך בתלמוד, ברמב"ם, בטור או בשלחן ערוך (אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב עמוד 39 הערה 100).
יש להעיר כי ייתכן שהוראתו של הרב המוזכר בשאלה נבעה משיקולי מדיניות הלכתית שעל פיהם נכון להותיר ביטוי – ואף כזה הנותר וניכר לאורך זמן (שלא כהבדלים בדיני האבלות, ולא כל שכן אם באלה אכן סמכו על הסברות להתאבל כרגיל במקרה כזה) – ליחס השלילי של תורת ישראל להתאבדות. יש שהוראה כזו נכונה ונצרכת במיוחד בדורנו שדומה כי הוקל בו בעיני רבים ערכם של החיים כערך מוחלט שאינו תלוי ברצונו של האדם אלא ברצון הבורא, ונחלשה אצל רבים ההבנה כי רק מי שנתן באדם את הנשמה הוא שרשאי ועתיד ליטלה ממנו והוא שעתיד להחזירה בו לעתיד לבוא. יש שחידוד הסלידה ממעשהו של המאבד עצמו לדעת עשוי גם להציל אחרים ממעשים דומים, והצלה זו עשויה אף להיות לו לזכות ולעילוי נשמה.
עם זאת, נחוצה זהירות רבה בשיקול זה ובשמירת האיזון העדין בינו לבין מניעת הפגיעה ותוספת הכאב לקרובי המנוח, וספק אם המקום הנכון לחידוד הסלידה מן ההתאבדות הוא דווקא אצל מי שאף בחייו לא שפר גורלו, בלשון המעטה, ושאכן יש מקום מרווח שלא לראותו כמאבד עצמו 'לדעת'.
גם בתשובות והנהגות הנ"ל שגם כתב מחד גיסא שדעתו להחמיר במאבד עצמו לדעת "כדי שידעו חומר האיסור", ומאידך גיסא שאין להחמיר במקרה כזה "שניכר שטעה" וכל שכן הוא בנדון דידן. וראו גם בחתם סופר הנ"ל ובפתחי תשובה (שם ס"ק א) שהביאו שאפילו לענין אבלות שנפסק בשלחן ערוך שאין מתאבלים על המאבד עצמו לדעת – יש להתיר אם יש בכך 'פגם משפחה' (וכך הביאו גם גשר החיים חלק א פרק כה סעיף ב אות ה והתשובות והנהגות הנ"ל), והדעת נותנת ללמוד מכך בקל וחומר לנדוננו..
יש להעיר כי ייתכן שהוראתו של הרב המוזכר בשאלה נבעה משיקולי מדיניות הלכתית שעל פיהם נכון להותיר ביטוי – ואף כזה הנותר וניכר לאורך זמן (שלא כהבדלים בדיני האבלות, ולא כל שכן אם באלה אכן סמכו על הסברות להתאבל כרגיל במקרה כזה) – ליחס השלילי של תורת ישראל להתאבדות. יש שהוראה כזו נכונה ונצרכת במיוחד בדורנו שדומה כי הוקל בו בעיני רבים ערכם של החיים כערך מוחלט שאינו תלוי ברצונו של האדם אלא ברצון הבורא, ונחלשה אצל רבים ההבנה כי רק מי שנתן באדם את הנשמה הוא שרשאי ועתיד ליטלה ממנו והוא שעתיד להחזירה בו לעתיד לבוא. יש שחידוד הסלידה ממעשהו של המאבד עצמו לדעת עשוי גם להציל אחרים ממעשים דומים, והצלה זו עשויה אף להיות לו לזכות ולעילוי נשמה.
עם זאת, נחוצה זהירות רבה בשיקול זה ובשמירת האיזון העדין בינו לבין מניעת הפגיעה ותוספת הכאב לקרובי המנוח, וספק אם המקום הנכון לחידוד הסלידה מן ההתאבדות הוא דווקא אצל מי שאף בחייו לא שפר גורלו, בלשון המעטה, ושאכן יש מקום מרווח שלא לראותו כמאבד עצמו 'לדעת'.
גם בתשובות והנהגות הנ"ל שגם כתב מחד גיסא שדעתו להחמיר במאבד עצמו לדעת "כדי שידעו חומר האיסור", ומאידך גיסא שאין להחמיר במקרה כזה "שניכר שטעה" וכל שכן הוא בנדון דידן. וראו גם בחתם סופר הנ"ל ובפתחי תשובה (שם ס"ק א) שהביאו שאפילו לענין אבלות שנפסק בשלחן ערוך שאין מתאבלים על המאבד עצמו לדעת – יש להתיר אם יש בכך 'פגם משפחה' (וכך הביאו גם גשר החיים חלק א פרק כה סעיף ב אות ה והתשובות והנהגות הנ"ל), והדעת נותנת ללמוד מכך בקל וחומר לנדוננו..
10
