שו"ת במראה הבזק חלק עשירי פ״חB'Mareh HaBazak Volume X 88
א׳ניו יורק, ארה"ב New York, USA
1
ב׳שבט תשע"ח
2
ג׳פח. הפסקה באמצע שבע הברכות מתחת לחופה
3
ד׳שאלה:
האם מותר להפסיק את רצף שבע הברכות מתחת לחופה על ידי דברי ברכה?
האם מותר להפסיק את רצף שבע הברכות מתחת לחופה על ידי דברי ברכה?
4
ה׳תשובה:
כשאנו דנים על הפסק בשבע ברכות, עלינו לעסוק בשני מישורים:
כשאנו דנים על הפסק בשבע ברכות, עלינו לעסוק בשני מישורים:
5
ו׳א. הפסק בין הברכות עצמן, מצד תפיסתן כחטיבה אחת.
6
ז׳ב. הפסק בין ברכת 'בורא פרי הגפן' לשתיית היין מלבד ברכות החתנים.
7
ח׳הלכה למעשה, אין להפסיק בדברי ברכה או שירה באמצע שבע הברכות מטעם הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתיית היין.
8
ט׳ונפרט את הדברים:
9
י׳א. המנהג הרווח במחוזותינו הוא לחלק את שבע הברכות בין אנשים שונים1נעיר, שהמנהג הקדום ככל הנראה היה שאדם אחד מברך את כלל הברכות, כך עולה ממקור הסוגיה בכתובות ח ע"א: "לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דר"ש בריה, בריך חמש. רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה, בריך שית".. מנהג זה מבוסס על ההכרעה ההלכתית שאין זיקה בין הברכות2כך כתב בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז חלק א, סימן צד). ובשו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו סימן רפח) כתב: "ברכות של נישואין שכל אחד מהן על ענין בפני עצמו ומי שחסר אחת משבע ברכות מברך אותה כשזכרה ואין להן סדר" (וראו בבאר היטב אבהע"ז סימן סב ס"ק א)..
10
י״אחלק מברכות הנישואין ('שבע ברכות') מוגדרות כברכות הסמוכות לחברתן3לדעת רש"י (כתובות ח ע"א ד"ה שמח תשמח) – הברכות "שוש תשיש" ו"שמח תשמח" נחשבות כברכות הסמוכות לחברתן, ולכן אינן פותחות ב'ברוך'. ולדעת התוספות (שם ד"ה שהכל), אף הברכות הראשונות ("שהכל ברא לכבודו", "יוצר האדם") מוגדרות כברכות הסמוכות לחברתן, אך מתחילות בברוך היות שהן ברכות קצרות, ולולא הפתיחה היו נראות כהמשך הברכה הקודמת., לכן אינן פותחות בהזכרת שם ומלכות.
11
י״בקיימת שאלה כללית ביחס לברכה הסמוכה לחברתה: האם היא מתייחסת ל'שם ומלכות' של הברכה שנאמרה לפניה או שמעיקר התקנה אינה טעונה הזכרת 'שם ומלכות'4הרמב"ם (הלכות קריאת שמע א, ח) פסק שניתן לברך את הברכה השנייה של קריאת שמע לפני הברכה הראשונה, אף שהשנייה אינה פותחת בברוך. הכסף משנה שם תמה, שהרי אין בה שם ומלכות רק בגלל שנחשבת סמוכה לחברתה, ובאופן זה אינה סמוכה. ותירץ שגם אם אומרה בפני עצמה, נחשב כאילו יש בה שם ומלכות. את דבריו הסביר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן ב):
ונראה להסביר כוונת הכמ, דמכיון דמראש נתקנו ברכות אלו לאמרן סמוכין לחברותיהן ומשום כך נתקנו לאמרן בלי פתיחה ושם ומלכות, ורובא דרובא נאמרים ברכות אלו כסדרן, א"כ נקבעו מתוך כך על השניות שם ברכות ונקראים כבר בשם זה בשם עצמי אעפ"י שכשלעצמן אין בהם שם ומלכות, ומשום כך כיון שעלו אף כשהקדימן לא יורד תו מעליהם שם ברכה ששם ומלכות לה. ולא דמי לדילג מלכות בברכה, דשם כשדילג שינה המטבע בעצם הברכה ועי"ז הורידה משם ברכה, ומשא"כ בכאן בהקדים שלא שינה כלום מעצם מטבע הברכה, לכן ע"י הקדימה והאמירה בפני עצמה אינו יורד ממנה שם ברכה שנתנו לה ושנקבע לה בדמותה ובצלמה".
דעה זו מייצגת את האפשרות השנייה, היינו שמעיקר התקנה אין ברכות אלה טעונות הזכרת שם ומלכות.
לעומת זאת, לדעת שערי אפרים (שער ט אות ל), אין לחלק ברכות סמוכות לאנשים שונים, משום שלא ניתן לייחס שם ומלכות מברכה לחברתה כשנאמרות על ידי אנשים שונים. דעה זו מייצגת את האפשרות הראשונה, היינו שהברכה השנייה מתייחסת לשם ומלכות בברכה שנאמרה לפניה.. מעתה, דומה ששאלת ההפסק בין הברכות תלויה בשתי האפשרויות הללו. למעשה: רבים מהפוסקים אימצו את הגישה הגורסת שברכה הסמוכה לחברתה תוקנה מעיקרה ללא שם ומלכות, ומתוך כך התירו הפסק באמצע שבע הברכות5הקלו לחלק את הברכות על בסיס התפיסה שברכה הסמוכה לחברתה אינה טעונה מעיקר הדין הזכרת שם ומלכות: שו"ת אגרות משה אבהע"ז חלק א, סימן צד; שו"ת יביע אומר חלק ד אבהע"ז סימן ז; שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ב; שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן רד. ברם, יש שהחמירו על יסוד התפיסה המחמירה של ברכה הסמוכה לחברתה, ראו בעיקר בשו"ת הר צבי או"ח חלק א סימן מד.. כנראה שגם על זה נסמך המנהג לחלק את הברכות לאנשים שונים, כפי שציינו לעיל.
ונראה להסביר כוונת הכמ, דמכיון דמראש נתקנו ברכות אלו לאמרן סמוכין לחברותיהן ומשום כך נתקנו לאמרן בלי פתיחה ושם ומלכות, ורובא דרובא נאמרים ברכות אלו כסדרן, א"כ נקבעו מתוך כך על השניות שם ברכות ונקראים כבר בשם זה בשם עצמי אעפ"י שכשלעצמן אין בהם שם ומלכות, ומשום כך כיון שעלו אף כשהקדימן לא יורד תו מעליהם שם ברכה ששם ומלכות לה. ולא דמי לדילג מלכות בברכה, דשם כשדילג שינה המטבע בעצם הברכה ועי"ז הורידה משם ברכה, ומשא"כ בכאן בהקדים שלא שינה כלום מעצם מטבע הברכה, לכן ע"י הקדימה והאמירה בפני עצמה אינו יורד ממנה שם ברכה שנתנו לה ושנקבע לה בדמותה ובצלמה".
דעה זו מייצגת את האפשרות השנייה, היינו שמעיקר התקנה אין ברכות אלה טעונות הזכרת שם ומלכות.
לעומת זאת, לדעת שערי אפרים (שער ט אות ל), אין לחלק ברכות סמוכות לאנשים שונים, משום שלא ניתן לייחס שם ומלכות מברכה לחברתה כשנאמרות על ידי אנשים שונים. דעה זו מייצגת את האפשרות הראשונה, היינו שהברכה השנייה מתייחסת לשם ומלכות בברכה שנאמרה לפניה.. מעתה, דומה ששאלת ההפסק בין הברכות תלויה בשתי האפשרויות הללו. למעשה: רבים מהפוסקים אימצו את הגישה הגורסת שברכה הסמוכה לחברתה תוקנה מעיקרה ללא שם ומלכות, ומתוך כך התירו הפסק באמצע שבע הברכות5הקלו לחלק את הברכות על בסיס התפיסה שברכה הסמוכה לחברתה אינה טעונה מעיקר הדין הזכרת שם ומלכות: שו"ת אגרות משה אבהע"ז חלק א, סימן צד; שו"ת יביע אומר חלק ד אבהע"ז סימן ז; שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ב; שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן רד. ברם, יש שהחמירו על יסוד התפיסה המחמירה של ברכה הסמוכה לחברתה, ראו בעיקר בשו"ת הר צבי או"ח חלק א סימן מד.. כנראה שגם על זה נסמך המנהג לחלק את הברכות לאנשים שונים, כפי שציינו לעיל.
12
י״גלענין זה יש להוסיף את דברי חלק מהפוסקים, שכתבו במפורש שכל סדרן של שבע הברכות הוא לכתחילה, אך מעיקר הדין כל אחת מהן היא ברכה בפני עצמה6ראו שו"ת הרמב"ם סימן רפח; ספר התניא סימן צא. וראו בשו"ת יביע אומר הנזכר שמכריע להקל על יסוד תשובה זו..
13
י״דב. מחשש הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לשתייה, אין להפסיק בדברי ברכה באמצע שבע הברכות7באגרות משה (אבהע"ז חלק א סימן צד ד"ה אבל) כתב: "...אך בעצם יש איסור הפסק... כמו בברכות נישואין שאף בין הברכות הפותחות אסור משום דיהיה הפסק בין ברכת הגפן לשתיה".
בשו"ת אבוא ביתך (סימן טז) דנו הרבנים דוד ואברהם סתיו בשאלה דומה וניסו לטעון שאין דברי ברכה מוגדרים כהפסק, מפני שייתכן להחשיבם כחלק מענין הברכה.
הגמרא בברכות מ ע"א אומרת שדיבור ביחס לצורכי סעודה אינו מוגדר כהפסק לענין ברכת המוציא, וכן נפסק בשלחן ערוך (או"ח קסז, ו). בשו"ת אבוא ביתך שם ניסו להביא כמה ראיות שיש ליישם סברא זו אף ביחס לדברי ברכה והוקרה שבין הברכות: בשו"ת רבבות אפרים (חלק ה סימן תקד) דן לגבי חתן שהפסיק בין הברכות בבקשה שיזמינו את אחד המוזמנים לברך, והביא מרבנים רבים שהחמירו וטענו שאין זה מענין הנישואין. אך הביא גם את דברי הרב שריה דבלצקי שהקל בכך, ומכך ניסו בשו"ת אבוא ביתך לטעון שהוא הדין בנדוננו. אך לא הודגש שם די הצורך שכל הדיון הוא לגבי הפסק מענין ברכות הנישואין, אך לא לגבי הפסק מענין הנישואין שאינו קשור לברכות עצמן. וממילא ברור שקיימת סברא חזקה להקל בבקשת החתן להזמנת אחד הנוכחים לברך, שאיננה תקפה לגבי דברי ברכה שאינם קשורים לברכות הנישואין. נוסף לכך, היתר זה הוא רק בדיעבד, כפי שהעירו בצדק שם, ועל כן לכתחילה קשה להתבסס עליו.
נוסף לזה, ניסו להביא שם ראיות להפסקה בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה, מדין ההפסק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן באמירת ברכות 'הרחמן' של ברית המילה בעניני תחנונים. בטרם שניכנס לגופו של ענין, עלינו להקדים טענה מרכזית: דומה שיש להבדיל בין הוספות הנחשבות כחלק מנוסח הברכה ומסתפחות אליה, ועל כן אינן נחשבות כהפסק, לבין הוספות 'אישיות' שאינן נהפכות להיות כחלק מנוסח הברכה – אף אם מבחינה רעיונית הן מתבססות על מגמה זהה – וממילא יכולות להוות הפסק. נפנה ראשית לדיון בדבר הפסק בברכות הרחמן בדברי הטור (או"ח סימן קפט):
כתב אחי הר יחיאל ז"ל נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גוונים, ולא ידעתי מאין בא זה להרבות בבקשה בין ברהמ"ז לברכת בפה"ג. ואפשר שנהגו לעשות כן מהא דאמרו (ברכות מו א) אורח מברך יר"מ וכו' ע"כ. ונ"ל שאין בזה משום הפסק, וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללין על הילד באמצע הברכה אחר שבירך בפה"ג, ומפסיק בין ברכה לשתייה".
לאחר מכן ציטטו שם את מחלוקת הראשונים ביחס לעצם ההיתר להוספת התפילה לשלום הילד, וציינו שהדבר שנוי במחלוקת אף בין הפוסקים האחרונים, ומכאן הוכיחו בשו"ת אבוא ביתך שם: "מאידך, מצינו שהתירו לכתחילה להפסיק בין הברכה לשתיה בתפילות הקשורות לעיקר הטקס". ולאחר מכן כתבו: "והדרך המרכזית העולה מדבריהם היא שמעיקר הדין אפשר להקל".
אולם ניתן להשיב על כך בכמה טענות: מדובר על מחלוקת בין גדולי הפוסקים – ומחמת חשש ברכה שאינה צריכה נראה שיש להחמיר. נוסף לכך ניתן לטעון שההיתר של הפוסקים אינו נובע מכך שיש ענינים שאינם יוצרים הפסק, אלא שיש ענינים הנחשבים כחלק מנוסח הברכה וממילא אינם בגדר הפסק. לכן נראה לומר שדווקא ענינים ממוסדים וקבועים דיים, וכל שכן כאלה שתיקנו הפוסקים, נחשבים כחלק מנוסח הברכה ואינם נחשבים הפסק. אך אין די בכך שמדובר על דברים מאותו ענין. וכך עולה מדברי העזר מקודש (אבהע"ז סימן סב) – הדן בהפסק בין ברכת המזון לשבע ברכות (מתוך תפיסה עקרונית-למדנית, שהן מהוות מעין יחידה אחת). לגבי מעמדןואופיין של ברכות 'הרחמן' הוא כתב: "וגם שאומרים פסוקים יראו את ה' כו' אחר ברכת המזון קודם השבע ברכות, גם דלא קביעי כל כך לכל, על כל זה הרי זה כעין מה שאמרו חז"ל כגאולה אריכתא וכתפילה אריכתא וכנוסח הרחמן כו' ואינו הפסק, ומכל מקום בדברים אחרים חוץ לזה אין להפסיק גם לדידן שמברכים על ב' כוסות, כי על כל זה הם לאחדים עם ברכת המזון". לאור טענה זו, מסתבר שיש טעם רב לחלק בין ברכות הרחמן ותפילת "קיים את הילד הזה" הנאמרת בברית המילה, הנחשבות כחלק מובנה מברכת המזון וברית המילה, לבין הוספות אקראיות לסדר הקידושין.
מעתה, אף הניסיון להוכיח מהנוהג הקדום לברך ברכת בשמים על ההדס – הן בברכת הנישואין והן בברית המילה – אינו הכרחי, שהרי רכיבים אלו נתפסים כחלק מובנה מנוסח הברכה.
ובסוף דבריהם (עמוד 329) מעלים את הצד להחמיר לאור התפיסה שרק רכיבים שנחשבים חלק מנוסח הברכה אינם נחשבים הפסק, אך מפטירים: "עדיין יש מקום להתלבט".
והנה, מלבד שהתלבטותם אינה מוצאת מקום לפסק ההלכה שלהם, בהמשך דביהם נשמעים כוודאיים: "לכן נראה שבעניננו – שבו, בפשטות, השירה וההקראה אינן נחשבות כלל להפסק כפי שהתבאר לעיל". וכאן הבן תמה, הלוא ספקות נעשו להן כוודאות בתוך כדי דיבור. ברם, ראיה לשיטתם ניתן להביא לכאורה ממנהג העולם לנגן ולשיר באמצע הברכות, ומכאן ניתן לטעון שאף תוספת אישית אינה מוגדרת הפסק. אך דומה שיש לחלק, משום שמדובר על שירה של הברכה עצמה – וכדברי הגרש"ז (הליכות שלמה תפילה עמוד קכד): "וה"ה בשבע ברכות כשמאריכין בנגונים באמצע הברכה, דכיון שהכוונה ליפות הברכה אין זה הפסק".
לאור האמור לעיל, עיקר התלבטותם פשוטה לנו לחומרא, שכאמור: ביחס לעיקר ההיתר בברית מילה נחלקו הדעות, ואף לדעות המקילות לא נראה שניתן ליישם בנדוננו.
בספר אבוא ביתך שם גם טענו שהיות שלמנהגנו החתן והכלה לבדם שותים מהכוס, רק עליהם מוטלת החובה להימנע מהפסק. והואיל והם לא בירכו את הברכה בעצמם, שאלת ההפסק במקרה זה תלויה במחלוקת לגבי הפסק שבשתיקה. אך גם הסתמכות על טענה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וכפי שנפרט. הבית יוסף (או"ח סימן קמ) הביא מחלוקת בין רבותינו הראשונים אם הפסקה ארוכה בשתיקה מוגדרת כהפסק. בשלחן ערוך (או"ח רו, ג) פסק לחומרא ששתיקה מוגדרת כהפסק. יש מנושאי הכלים (מגן אברהם, משנה ברורה) המסבירים כי יש להחמיר לכתחילה ולא להפסיק בשתיקה, אך בדיעבד אין לחזור ולברך. בספר אבוא ביתך טענו לאור הנ"ל: "לכן נראה, שבעניננו – שבו, בפשטות, השירה וההקראה אינן נחשבות כלל כהפסק וכפי שמבואר לעיל – אפשר להקל ולסמוך על השיטות שאינן מחשיבות את השתיקה כהפסק". והנה מלבד שהערנו שמה שכעת ברור להם היה במקום אחר נתון בספק גם להם, היות שהדברים אינם פשוטים לפי האמת כלל ועיקר, ואדרבה: הסברא מורה להחמיר ולהניח שברכות אישיות אכן מוגדרות כהפסק, לכן לא נראה שניתן להקל ולהסתמך על העמדות המקילות כנגד השלחן ערוך והאחרונים.
לסיכום, נראה שקשה להסתמך על הטענות הנזכרות כדי להקל..
בשו"ת אבוא ביתך (סימן טז) דנו הרבנים דוד ואברהם סתיו בשאלה דומה וניסו לטעון שאין דברי ברכה מוגדרים כהפסק, מפני שייתכן להחשיבם כחלק מענין הברכה.
הגמרא בברכות מ ע"א אומרת שדיבור ביחס לצורכי סעודה אינו מוגדר כהפסק לענין ברכת המוציא, וכן נפסק בשלחן ערוך (או"ח קסז, ו). בשו"ת אבוא ביתך שם ניסו להביא כמה ראיות שיש ליישם סברא זו אף ביחס לדברי ברכה והוקרה שבין הברכות: בשו"ת רבבות אפרים (חלק ה סימן תקד) דן לגבי חתן שהפסיק בין הברכות בבקשה שיזמינו את אחד המוזמנים לברך, והביא מרבנים רבים שהחמירו וטענו שאין זה מענין הנישואין. אך הביא גם את דברי הרב שריה דבלצקי שהקל בכך, ומכך ניסו בשו"ת אבוא ביתך לטעון שהוא הדין בנדוננו. אך לא הודגש שם די הצורך שכל הדיון הוא לגבי הפסק מענין ברכות הנישואין, אך לא לגבי הפסק מענין הנישואין שאינו קשור לברכות עצמן. וממילא ברור שקיימת סברא חזקה להקל בבקשת החתן להזמנת אחד הנוכחים לברך, שאיננה תקפה לגבי דברי ברכה שאינם קשורים לברכות הנישואין. נוסף לכך, היתר זה הוא רק בדיעבד, כפי שהעירו בצדק שם, ועל כן לכתחילה קשה להתבסס עליו.
נוסף לזה, ניסו להביא שם ראיות להפסקה בין ברכת בורא פרי הגפן לטעימה, מדין ההפסק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן באמירת ברכות 'הרחמן' של ברית המילה בעניני תחנונים. בטרם שניכנס לגופו של ענין, עלינו להקדים טענה מרכזית: דומה שיש להבדיל בין הוספות הנחשבות כחלק מנוסח הברכה ומסתפחות אליה, ועל כן אינן נחשבות כהפסק, לבין הוספות 'אישיות' שאינן נהפכות להיות כחלק מנוסח הברכה – אף אם מבחינה רעיונית הן מתבססות על מגמה זהה – וממילא יכולות להוות הפסק. נפנה ראשית לדיון בדבר הפסק בברכות הרחמן בדברי הטור (או"ח סימן קפט):
כתב אחי הר יחיאל ז"ל נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גוונים, ולא ידעתי מאין בא זה להרבות בבקשה בין ברהמ"ז לברכת בפה"ג. ואפשר שנהגו לעשות כן מהא דאמרו (ברכות מו א) אורח מברך יר"מ וכו' ע"כ. ונ"ל שאין בזה משום הפסק, וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפללין על הילד באמצע הברכה אחר שבירך בפה"ג, ומפסיק בין ברכה לשתייה".
לאחר מכן ציטטו שם את מחלוקת הראשונים ביחס לעצם ההיתר להוספת התפילה לשלום הילד, וציינו שהדבר שנוי במחלוקת אף בין הפוסקים האחרונים, ומכאן הוכיחו בשו"ת אבוא ביתך שם: "מאידך, מצינו שהתירו לכתחילה להפסיק בין הברכה לשתיה בתפילות הקשורות לעיקר הטקס". ולאחר מכן כתבו: "והדרך המרכזית העולה מדבריהם היא שמעיקר הדין אפשר להקל".
אולם ניתן להשיב על כך בכמה טענות: מדובר על מחלוקת בין גדולי הפוסקים – ומחמת חשש ברכה שאינה צריכה נראה שיש להחמיר. נוסף לכך ניתן לטעון שההיתר של הפוסקים אינו נובע מכך שיש ענינים שאינם יוצרים הפסק, אלא שיש ענינים הנחשבים כחלק מנוסח הברכה וממילא אינם בגדר הפסק. לכן נראה לומר שדווקא ענינים ממוסדים וקבועים דיים, וכל שכן כאלה שתיקנו הפוסקים, נחשבים כחלק מנוסח הברכה ואינם נחשבים הפסק. אך אין די בכך שמדובר על דברים מאותו ענין. וכך עולה מדברי העזר מקודש (אבהע"ז סימן סב) – הדן בהפסק בין ברכת המזון לשבע ברכות (מתוך תפיסה עקרונית-למדנית, שהן מהוות מעין יחידה אחת). לגבי מעמדןואופיין של ברכות 'הרחמן' הוא כתב: "וגם שאומרים פסוקים יראו את ה' כו' אחר ברכת המזון קודם השבע ברכות, גם דלא קביעי כל כך לכל, על כל זה הרי זה כעין מה שאמרו חז"ל כגאולה אריכתא וכתפילה אריכתא וכנוסח הרחמן כו' ואינו הפסק, ומכל מקום בדברים אחרים חוץ לזה אין להפסיק גם לדידן שמברכים על ב' כוסות, כי על כל זה הם לאחדים עם ברכת המזון". לאור טענה זו, מסתבר שיש טעם רב לחלק בין ברכות הרחמן ותפילת "קיים את הילד הזה" הנאמרת בברית המילה, הנחשבות כחלק מובנה מברכת המזון וברית המילה, לבין הוספות אקראיות לסדר הקידושין.
מעתה, אף הניסיון להוכיח מהנוהג הקדום לברך ברכת בשמים על ההדס – הן בברכת הנישואין והן בברית המילה – אינו הכרחי, שהרי רכיבים אלו נתפסים כחלק מובנה מנוסח הברכה.
ובסוף דבריהם (עמוד 329) מעלים את הצד להחמיר לאור התפיסה שרק רכיבים שנחשבים חלק מנוסח הברכה אינם נחשבים הפסק, אך מפטירים: "עדיין יש מקום להתלבט".
והנה, מלבד שהתלבטותם אינה מוצאת מקום לפסק ההלכה שלהם, בהמשך דביהם נשמעים כוודאיים: "לכן נראה שבעניננו – שבו, בפשטות, השירה וההקראה אינן נחשבות כלל להפסק כפי שהתבאר לעיל". וכאן הבן תמה, הלוא ספקות נעשו להן כוודאות בתוך כדי דיבור. ברם, ראיה לשיטתם ניתן להביא לכאורה ממנהג העולם לנגן ולשיר באמצע הברכות, ומכאן ניתן לטעון שאף תוספת אישית אינה מוגדרת הפסק. אך דומה שיש לחלק, משום שמדובר על שירה של הברכה עצמה – וכדברי הגרש"ז (הליכות שלמה תפילה עמוד קכד): "וה"ה בשבע ברכות כשמאריכין בנגונים באמצע הברכה, דכיון שהכוונה ליפות הברכה אין זה הפסק".
לאור האמור לעיל, עיקר התלבטותם פשוטה לנו לחומרא, שכאמור: ביחס לעיקר ההיתר בברית מילה נחלקו הדעות, ואף לדעות המקילות לא נראה שניתן ליישם בנדוננו.
בספר אבוא ביתך שם גם טענו שהיות שלמנהגנו החתן והכלה לבדם שותים מהכוס, רק עליהם מוטלת החובה להימנע מהפסק. והואיל והם לא בירכו את הברכה בעצמם, שאלת ההפסק במקרה זה תלויה במחלוקת לגבי הפסק שבשתיקה. אך גם הסתמכות על טענה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וכפי שנפרט. הבית יוסף (או"ח סימן קמ) הביא מחלוקת בין רבותינו הראשונים אם הפסקה ארוכה בשתיקה מוגדרת כהפסק. בשלחן ערוך (או"ח רו, ג) פסק לחומרא ששתיקה מוגדרת כהפסק. יש מנושאי הכלים (מגן אברהם, משנה ברורה) המסבירים כי יש להחמיר לכתחילה ולא להפסיק בשתיקה, אך בדיעבד אין לחזור ולברך. בספר אבוא ביתך טענו לאור הנ"ל: "לכן נראה, שבעניננו – שבו, בפשטות, השירה וההקראה אינן נחשבות כלל כהפסק וכפי שמבואר לעיל – אפשר להקל ולסמוך על השיטות שאינן מחשיבות את השתיקה כהפסק". והנה מלבד שהערנו שמה שכעת ברור להם היה במקום אחר נתון בספק גם להם, היות שהדברים אינם פשוטים לפי האמת כלל ועיקר, ואדרבה: הסברא מורה להחמיר ולהניח שברכות אישיות אכן מוגדרות כהפסק, לכן לא נראה שניתן להקל ולהסתמך על העמדות המקילות כנגד השלחן ערוך והאחרונים.
לסיכום, נראה שקשה להסתמך על הטענות הנזכרות כדי להקל..
14
