שו"ת במראה הבזק חלק עשירי צ״חB'Mareh HaBazak Volume X 98
א׳ישראל Israel
1
ב׳אב תשע"ה
2
ג׳צח. יצוא אתרוגים לחו"ל בשמיטה
3
ד׳שאלה:
קיבלנו פנייה מכמה מגדלי אתרוגים ששמטו את הקרקע בשנת השמיטה הנוכחית ונתקלים בקשיים בשליחת אתרוגים לקהילות בחו"ל אחרי שהותר להם לשלוח על ידי בית הדין.
קיבלנו פנייה מכמה מגדלי אתרוגים ששמטו את הקרקע בשנת השמיטה הנוכחית ונתקלים בקשיים בשליחת אתרוגים לקהילות בחו"ל אחרי שהותר להם לשלוח על ידי בית הדין.
4
ה׳אנו מניחים שהבעיה התעצמה כיוון שבשנים האחרונות ניטעו פרדסים רבים של אתרוגים במרוקו (נוסף לאלו שהיו שם גם בשמיטה הקודמת) ונוסף לכך מפיצים רבים אינם סומכים על הרבנים שהתירו לשלוח אתרוגים מארץ ישראל גם בשמיטה.
5
ו׳משמעות הדבר אינה רק שבשנה זו תהיה פגיעה חמורה באתרוגים (וכנראה גם בהדסים) מארץ ישראל אלא שגם בשנים הבאות, בעקבות הזרמת כספים רבים כל כך למגדלים במרוקו, התחרות מול המגדלים מישראל תהיה קשה ביותר.
6
ז׳אנו מבקשים לבדוק את עמדת 'ארץ חמדה' בנושא, ואם אכן ההיתר לשלוח לחו"ל אתרוגים הקדושים בקדושת שביעית מבוסס דיו, לעודד את יהודי חו"ל ליטול גם בשנה זו את ארבעת המינים מהארץ (מה שמשפיע כאמור גם על העתיד).
7
ח׳תשובה:
א. לדעת רוב הפוסקים חל איסור להוציא פירות שביעית לחו"ל1המקור לאיסור זה נמצא במשנה (שביעית ו, ה) ובספרא ([תורת כהנים] בהר פרשה א אות ט), ושם לומדים איסור זה מהפסוק: 'ולחיה אשר בארצך', וכן נפסק ברמב"ם (הלכות שמיטה ה, יג).
בטעם האיסור נאמרו כמה הסברים:
א. ר"ש, רא"ש וברטנורא (על המשנה) – 'ביעור פירות שביעית' צריך להיעשות בארץ ישראל.
יש לציין שהר"ש והרא"ש הביאו את הברייתא (תוספתא שביעית ה, א) שהביאה הגמרא בפסחים (נב ע"א) שלדעת תנא קמא (ולחלק מהגרסאות: רבי) פירות שביעית שיצאו לחו"ל מתבערים במקומם ולדעת ר"ש בן אלעזר – יחזרו לארץ ויתבערו. הר"ש כתב שמשנתנו האוסרת את הוצאת הפירות לחו"ל – "סתמא כר"ש בן אלעזר". אך בהמשך דבריו הקשה על מי שסבר (בפסחים שם) שהלכה כר"ש בן אלעזר, כיצד לא פסק כ'סתם משנה' שאינה סוברת כך לכאורה, ותירץ: אולי מודה ר"ש בן אלעזר שאין מוציאים.
מדברים אלה משמע שמשנתנו אינה כר"ש בן אלעזר, ולפי זה צריך להגיה, וכך אכן הגיה במסורת הש"ס: "סתמא לאו כר"ש בן אלעזר". אלא שעדיין הדברים צריכים ביאור לגופם. ונראה (לגרסה זו) שלפי סברתו הראשונה של הר"ש לדעת תנא קמא שבברייתא (וסתם המשנה) אסור להוציא, אך אם הוציא – אין צריך להחזיר אלא מבער את הפירות במקומם; ולדעת ר"ש בן אלעזר להפך: מותר להוציא אלא שחייב להחזיר את הפירות לארץ ולבערם בה (ושמא דווקא אם הגיע זמן הביעור, אבל מותר לאכול בחו"ל קודם זמן האמור, ושלא כספרא (וראו להלן לענין פירוש דברי הספרא עצמם). ואף שבראש דבריו של הר"ש כתב שטעם משנתנו הוא שפירות שביעית צריכים ביעור בארץ, וזה לכאורה אכן תואם לדברי ר"ש בן אלעזר, נראה שסבר שלדעת תנא קמא חובת הביעור בארץ גוררת את איסור ההוצאה לחו"ל. אבל אם עבר והוציא אינו צריך להחזיר את הפירות לארץ משום שכבר הפסיד את קיומה של חובה זו, או שאינה אלא חובה לכתחילה (ושמא לא זה טעמו, אלא שהפירות נאסרים באכילה מיד לדעתו, והשהיית ביעורם עד לחזרה ארצה עלולה להביא לידי מכשול; או שמדובר שהגיע זמן הביעור, ולכן יש לבער מיד ולא להשהות את הביעור כדי להחזיר את הפירות לארץ. ולביאורים אלה אין לפרש שלתנא קמא רשאי לבערם במקומם, אלא לדעתו חייב לעשות כך). ואילו לדעת ר"ש בן אלעזר (לפי סברת הר"ש בתחילה) ההוצאה מותרת אלא שיש חיוב להחזיר ולבער בארץ (ולמסקנת הר"ש מודה שאסור להוציא, אלא שסובר שאף המוציא לא הפסיד מצוותו וחוזר ומבער בארץ).
אכן אפשר לבאר את דברי הר"ש בדרך אחרת, ועל ידי תיקונים אחרים בלשונו (וכך נקטנו בשו"ת במראה הבזק חלק ו תשובה צט, אם כי לא הודגש שם שהדברים תלויים בתיקון הנוסח בר"ש). לדרך זו תמיהתו אינה על מי שסבר שהלכה כר"ש בן אלעזר, אלא על מי שסבר שאין הלכה כמותו (ולפי זה אכן יש לגרוס "סתמא כר"ש בן אלעזר", אלא שיש שלהוסיף את המילה "לאו" – לא במשפט זה כהגהת מסורת הש"ס, אלא בתמיהה על מי שסבר הלכה כו', ויש לגרוס: "הלכה לאו כר"ש בן אלעזר", או "אין הלכה כר"ש בן אלעזר"), ותירוצו אינו שר"ש בן אלעזר מודה לכתחילה, אלא שרבי מודה לו (וכך אכן הגיה בהגהות מהר"י לנדא לבעל נודע ביהודה, בדברי הר"ש "אין הלכה": "ר' [=רבי] מודה לרשב"א").
כדרך זו נקט וביאר גם פאת השולחן (שביעית ה, נו). ואמנם לא ביאר בפירוש כיצד יש להגיה בדברי הר"ש, אבל ביאר את דבריו כנ"ל וציין שיש בדברים טעות סופר. אף בבית רידב"ז (לרבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי, על פאת השולחן שם אות יח) בהתייחסו לדברים אלה נקט בפשטות כדרך זו וכדברי פאת השלחן, שתירוצו של הר"ש הוא שתנא קמא מודה לר"ש בן אלעזר (ולא להפך). וכך נקט גם הרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג מבראדי (בעל מחזה אברהם) במכתבו לרב נחום וויידענפעלד (בעל חזון נחום) שהובא במשמרת להבית (על בית רידב"ז).
גם הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כג) נקט כדרך זו בהגהה ובביאור דברי הר"ש וציין, שכן הגיה מהר"י לנדא. גם מהאגרות משה (או"ח חלק א סימן קפו; או"ח חלק ה סימן מב) נראה שהבין בדברי הר"ש (בסברתו הראשונה, שלפיה לא נאמר שר"ש בן אלעזר או רבי מודים זה לזה) שלדעת רבי אין איסור כלל בהוצאת פירות שביעית לחו"ל (ולא חיוב להחזירם אם יצאו), והיינו כפי הביאור שנקטנו בתשובה הנ"ל.
פאת השלחן שם ציין שגם מדברי תוספות בפסחים (שם ד"ה רב ספרא), שהקשו בשם ריב"א כיצד נהג רב ספרא שלא כדברי המשנה, מוכח שסברו כתירוץ הר"ש – היינו לפי ההגהה האמורה – שתנא קמא מודה לר"ש בן אלעזר לכתחילה, שאם לא כן, יכלו לומר שרב ספרא סבר שאין הלכה כר"ש בן אלעזר. אמנם פאת השלחן עצמו תירץ כך את קושיית התוספות, וממילא סבר שיש לפסוק להלכה שאין איסור להוציא את הפירות לחו"ל, ועל כל פנים לסמוך על הסברא לפסוק כך, וכפי שיבואר להלן הערה 2.
דרך זו אמנם מצריכה הגהה מרובה יותר מזו שהצענו לעיל בלשון הר"ש, אך היא רהוטה יותר מבחינת ביאור השיטות עצמן, ומסתבר שלפיכך נקטוה כל הפוסקים הנ"ל.
וראו עוד להלן בביאור דברי הר"ש בפירוש לתורת כהנים, וכן דרך אחרת בביאור דבריו במשנה.
ב. ראב"ד (פירוש על תורת כהנים שם) וערוך השולחן (סימן כד סעיף כה) – כדי שהפירות לא יתחלפו בפירות חו"ל וינהגו בהם כפירות חולין.
יש להעיר כי בדבריו משמע לכאורה שעיקר האיסור אינו להוציא את הפירות לחו"ל אלא שאסור לאוכלם שם, ולפי זה אפשר שלשון התורת כהנים "מה שבארצך אתה אוכל... שמעתי שמוציאין לסוריא" וכו' פירושה שהרוצה לאכול רשאי להוציא לסוריא (לדעת רבי שמעון) אך לא לחו"ל. אבל מי שאינו מתכוון כלל לאוכלם – לא נאסר להוציא את הפירות. ואמנם מצד הסברא שכתב יש לאסור את עצם ההוצאה מטעם זה, אך כאמור אין הדבר מפורש, וייתכן לומר שמשאסרו את האכילה, די בכך כדי למנוע בדרך כלל את ההוצאה וכדי שאם יארע שאדם יזדקק להוציא את הפירות לחו"ל – ייזהר שלא יתחלפו בפירות חו"ל. ומפורש בדבריו שאם הוציא את הפירות – לא נאסרו איסור עולם (ולכן גם אין לאסור את ההוצאה מטעם הפסד פירות שביעית), אלא רשאי להחזירם ארצה ולאוכלם. ולעניננו נפקא מינה (ועמד על זה כבר האגרות משה או"ח חלק ה סימן מב) שאין מקום לומר שאתרוג של שביעית שיצא לחו"ל נאסר באכילה ונפסל משום כך מקיום המצווה (כיוון שאין אדם יוצא באתרוג האסור באכילה).
עוד נעיר כי הר"ש בביאורו לתורת כהנים כתב כטעמו של הראב"ד, ולכאורה צריך עיון. ושמא לדבריו אכן שני דינים נשנו כאן: איסור אכילת פירות שביעית שיצאו לחו"ל (ואולי אף איסור הוצאתם לכתחילה), משום החשש שיתחלפו בפירות חו"ל; וחובת ביעורם בארץ, שמחמתה לדעת ר"ש בן אלעזר חובה להחזירם ארצה אם יצאו לחו"ל. ולכאורה משמע שחובה זו היא רק כשהגיע זמן הביעור. שאם לא כן, היה לו לומר שאיסור האכילה בחו"ל הוא משום ביטול חובה זו, ולא היה נצרך לטעמו של הראב"ד, או שתנא קמא חולק על חובה זו מכול וכול (ולא רק על חובת ההחזרה של הפירות לארץ), ולכן, לביאור דעת תנא קמא, נדרש טעמו של הראב"ד.
ובבית רידב"ז (הלכות שביעית ה, יח) כתב שאכן האיסור הוא רק אם ישתהו הפירות בחו"ל עד זמן הביעור, אבל מותר לאוכלם שם קודם לכן. ומדרבנן אסור להוציא כמות גדולה אפילו הרבה לפני זמן הביעור, שמא לא יסיים לאוכלם עד שיגיע הזמן (ולפי זה, והאיסור לאוכלם בחו"ל שנאמר בתורת כהנים אינו להלכה או שהוא איסור דרבנן כשמוציא כמות גדולה או סמוך לזמן הביעור וכנ"ל. ובתשובתו שנדפסה שם בסוף הסימן כתב שהאיסור המדובר הוא כשיגיע זמן הביעור, שאז בארץ יכול לאכול, ובכל מה שאוכל בזמן מקיים את חובת הביעור, ורק מה שאינו אוכל צריך לבער. אבל בחו"ל אינו מקיים באכילתו חובת ביעור. והתורת כהנים סובר כר"ש בן אלעזר שגם משהוציא את הפירות לחו"ל מחויב להחזירם ארצה כשיגיע זמן הביעור ולבערם בארץ. וכל זה כמובן שלא כטעמו של הראב"ד לאיסור זה. ובדבריו בהערות כו–כט לקונטרס משמרת להבית לגר"נ וויידענפעלד על בית רידב"ז לפרק ה הלכה יח חיזק את דבריו הנ"ל).
ג. ר"ש סירילאו (בירושלמי על משנה זו) וגר"א (פירוש על תורת כהנים) – חל איסור לאכול פירות שביעית בחו"ל.
הר"ש סירליאו הביא גם את פירוש הראב"ד, אבל הוא עצמו פירש שחובה לבער פירות שביעית – בין באכילה, טרם הגיע זמן הביעור, ובין בביעור כפשוטו, משהגיע זמנו – בארץ דווקא, משום שהם קרויים 'קודש'. והשווה את דין פירות שביעית שיצאו לחו"ל לדין 'יוצא' בקודשים. ולפי זה נמצא שאם יצאו נאסרו ולא תועיל החזרתם כדי להתירם באכילה, ושלא כדברי הראב"ד. ובבית רידב"ז (בתשובה שבסוף סימן ה) במשאו ומתנו בביאור התורת כהנים כתב שאין לפרש שלדעת תנא קמא יש לבער את הפירות בחו"ל קודם זמן הביעור משום שנאסרו באכילה, שכן אפשר להחזירם לארץ ולאוכלם, ושלל את האפשרות לבאר שיש בהם פסול מעין פסול 'יוצא'.
ובקונטרס משמרת להבית לגר"נ וויידענפעלד (על בית רידב"ז לפרק ה הלכה יח) הציע לומר שבדרשה שממנה נלמדת חובת ביעור בארץ דווקא נכללת גם חובת אכילה בארץ דווקא. אם כי ביאר זאת בדרך שונה מעט ממה שמשמע מהר"ש סירליאו והרידב"ז בהערות כו–כט שם, הנ"ל, תמה על זה.
ד. רידב"ז (בית רידב"ז שביעית, בתשובה שבסוף סימן ה, ושלא כדבריו שם באות יח) – כדי לא לגמור את מקורות האספקה בארץ. ומבואר מדבריו שמה שכתב לעיל שם (אות יח) הוא אם נפרש שהאיסור הוא מן התורה (מדרשת הפסוק "בארצך"), אך מדברי הראב"ד נראה שהאיסור הוא מדרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא (וכן כתב הרידב"ז בהערה כז הנ"ל למשמרת להבית), ולפי זה טעמו של האיסור הוא כאמור בתשובה זו. ואכן הביא שם גם את טעמו של הראב"ד, וראו להלן בנוגע לשיטתו שכשיש שפע פירות בארץ אין איסור בהוצאתם לחו"ל.
בשו"ת במראה הבזק חלק ו תשובה צט דנו בהרחבה בטעמים אלו, ועל האמור שם יש להוסיף את שכתבנו כאן. באשר לחומרת האיסור – מדברי הראב"ד שכתב טעמים לאיסור משמע שזהו חשש דרבנן (והפסוקים שנדרשו בענין הם אסמכתא). וכן נראה מרוב האחרונים שחומר האיסור הוא דרבנן. וכן כתבו הרב יהושע צבי מיכְל (ידוע כרב הירש מיכל) שפירא (ציץ הקודש חלק א סימן טו), הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ה סימן מב) והרב יוסף ליברמן (שו"ת משנת יוסף חלק ב סימן כד). ומדברי הרידב"ז הנ"ל נראה כי מסקנתו היא שהאיסור הוא מדרבנן אף שבתחילה סבר אחרת (וכך ביאר משנת יוסף הנ"ל בדבריו). אמנם הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה חלק ג סימן ח עמוד 86 ואילך) כתב שייתכן שהאיסור הוא מדאורייתא, ובהמשך דן אם יש לתלות זאת במחלוקת הראשונים בשאלה מהי מהות מצוות הביעור, והציע גם לחלק בין הוצאה לחו"ל במגמה לבטל את מצוות הביעור (בארץ, וודאי אם מהות המצווה היא הפקרת הפרי לשימוש הכול – בארץ – כפשט הפסוק שממנו דרשו איסור זה, "תהיה כל תבואתה לאכול ולבהמה ולחיה אשר בארצך") להוצאה לחו"ל שאמנם עלולה לגרום לתוצאה זו אך אין זו מטרתה.
כמובן שהדברים אמורים רק בזמן ששביעית נוהגת מדאורייתא, ולא בזמן הזה, שבו לרוב הדעות השביעית אינה נוהגת אלא מדרבנן. אלא שעם כל זה, איסור הנוהג מדאורייתא בזמן ששביעית דאורייתא חמור יותר גם בזמן הזה מאיסור שכל עיקרו מדרבנן., אך יש פוסקים הסוברים שאין כלל איסור להוציא פירות שביעית לחו"ל22פאת השולחן (לרבי ישראל משקלוב, בית ישראל סימן ה ס"ק נו) דן בדברי הגמרא בפסחים (נב "עב) שרב ספרא הוציא פירות שביעית לחו"ל. ואכן תוספות שם (ד"ה רב ספרא) הקשו קושיה זו ותירצו שני תירוצים: א. מותר להוציא לסחורה מותרת; ב. רב ספרא הוציא בשוגג. אך פאת השלחן יישב שייתכן שרב ספרא חלק על משנה זו ולדעתו היא סוברת כרבי שמעון בן אלעזר, וכפי שיוסבר להלן, וכך הלכה (אך בבית רידב"ז סימן ה ס"ק יח חלק על דברי פאת השלחן שדחה דברי התוספות מהלכה, ודחה את ראייתו לכך). וכן כתב הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כג. והעלה אפשרות לומר שכן הלכה, ואפשרות נוספת שהדבר מוטל בספק ולכתחילה מחמירים אך בדיעבד או בשעת הדחק – וציין שנדון דידן הוא שעת הדחק – מקילים). גם הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן קפו; חלק ה סימן מב) כתב שלדעת הר"ש (שביעית ו, ה לפי סברתו הראשונה, ולא כתירוצו שלכתחילה מודה תנא קמא לר"ש בן אלעזר) האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל כלל לא נפסק להלכה, כיוון שהאיסור תלוי במחלוקת רבי שמעון בן אלעזר ורבנן (תנא קמא או רבי, בהתאם לגרסאות השונות בתוספתא) אם חייבים לבער את פירות השביעית דווקא בארץ או שאפשר לבערם בחו"ל, ואין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ולכן אין הלכה ככל המקורות האוסרים..
א. לדעת רוב הפוסקים חל איסור להוציא פירות שביעית לחו"ל1המקור לאיסור זה נמצא במשנה (שביעית ו, ה) ובספרא ([תורת כהנים] בהר פרשה א אות ט), ושם לומדים איסור זה מהפסוק: 'ולחיה אשר בארצך', וכן נפסק ברמב"ם (הלכות שמיטה ה, יג).
בטעם האיסור נאמרו כמה הסברים:
א. ר"ש, רא"ש וברטנורא (על המשנה) – 'ביעור פירות שביעית' צריך להיעשות בארץ ישראל.
יש לציין שהר"ש והרא"ש הביאו את הברייתא (תוספתא שביעית ה, א) שהביאה הגמרא בפסחים (נב ע"א) שלדעת תנא קמא (ולחלק מהגרסאות: רבי) פירות שביעית שיצאו לחו"ל מתבערים במקומם ולדעת ר"ש בן אלעזר – יחזרו לארץ ויתבערו. הר"ש כתב שמשנתנו האוסרת את הוצאת הפירות לחו"ל – "סתמא כר"ש בן אלעזר". אך בהמשך דבריו הקשה על מי שסבר (בפסחים שם) שהלכה כר"ש בן אלעזר, כיצד לא פסק כ'סתם משנה' שאינה סוברת כך לכאורה, ותירץ: אולי מודה ר"ש בן אלעזר שאין מוציאים.
מדברים אלה משמע שמשנתנו אינה כר"ש בן אלעזר, ולפי זה צריך להגיה, וכך אכן הגיה במסורת הש"ס: "סתמא לאו כר"ש בן אלעזר". אלא שעדיין הדברים צריכים ביאור לגופם. ונראה (לגרסה זו) שלפי סברתו הראשונה של הר"ש לדעת תנא קמא שבברייתא (וסתם המשנה) אסור להוציא, אך אם הוציא – אין צריך להחזיר אלא מבער את הפירות במקומם; ולדעת ר"ש בן אלעזר להפך: מותר להוציא אלא שחייב להחזיר את הפירות לארץ ולבערם בה (ושמא דווקא אם הגיע זמן הביעור, אבל מותר לאכול בחו"ל קודם זמן האמור, ושלא כספרא (וראו להלן לענין פירוש דברי הספרא עצמם). ואף שבראש דבריו של הר"ש כתב שטעם משנתנו הוא שפירות שביעית צריכים ביעור בארץ, וזה לכאורה אכן תואם לדברי ר"ש בן אלעזר, נראה שסבר שלדעת תנא קמא חובת הביעור בארץ גוררת את איסור ההוצאה לחו"ל. אבל אם עבר והוציא אינו צריך להחזיר את הפירות לארץ משום שכבר הפסיד את קיומה של חובה זו, או שאינה אלא חובה לכתחילה (ושמא לא זה טעמו, אלא שהפירות נאסרים באכילה מיד לדעתו, והשהיית ביעורם עד לחזרה ארצה עלולה להביא לידי מכשול; או שמדובר שהגיע זמן הביעור, ולכן יש לבער מיד ולא להשהות את הביעור כדי להחזיר את הפירות לארץ. ולביאורים אלה אין לפרש שלתנא קמא רשאי לבערם במקומם, אלא לדעתו חייב לעשות כך). ואילו לדעת ר"ש בן אלעזר (לפי סברת הר"ש בתחילה) ההוצאה מותרת אלא שיש חיוב להחזיר ולבער בארץ (ולמסקנת הר"ש מודה שאסור להוציא, אלא שסובר שאף המוציא לא הפסיד מצוותו וחוזר ומבער בארץ).
אכן אפשר לבאר את דברי הר"ש בדרך אחרת, ועל ידי תיקונים אחרים בלשונו (וכך נקטנו בשו"ת במראה הבזק חלק ו תשובה צט, אם כי לא הודגש שם שהדברים תלויים בתיקון הנוסח בר"ש). לדרך זו תמיהתו אינה על מי שסבר שהלכה כר"ש בן אלעזר, אלא על מי שסבר שאין הלכה כמותו (ולפי זה אכן יש לגרוס "סתמא כר"ש בן אלעזר", אלא שיש שלהוסיף את המילה "לאו" – לא במשפט זה כהגהת מסורת הש"ס, אלא בתמיהה על מי שסבר הלכה כו', ויש לגרוס: "הלכה לאו כר"ש בן אלעזר", או "אין הלכה כר"ש בן אלעזר"), ותירוצו אינו שר"ש בן אלעזר מודה לכתחילה, אלא שרבי מודה לו (וכך אכן הגיה בהגהות מהר"י לנדא לבעל נודע ביהודה, בדברי הר"ש "אין הלכה": "ר' [=רבי] מודה לרשב"א").
כדרך זו נקט וביאר גם פאת השולחן (שביעית ה, נו). ואמנם לא ביאר בפירוש כיצד יש להגיה בדברי הר"ש, אבל ביאר את דבריו כנ"ל וציין שיש בדברים טעות סופר. אף בבית רידב"ז (לרבי יעקב דוד בן זאב וילובסקי, על פאת השולחן שם אות יח) בהתייחסו לדברים אלה נקט בפשטות כדרך זו וכדברי פאת השלחן, שתירוצו של הר"ש הוא שתנא קמא מודה לר"ש בן אלעזר (ולא להפך). וכך נקט גם הרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג מבראדי (בעל מחזה אברהם) במכתבו לרב נחום וויידענפעלד (בעל חזון נחום) שהובא במשמרת להבית (על בית רידב"ז).
גם הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כג) נקט כדרך זו בהגהה ובביאור דברי הר"ש וציין, שכן הגיה מהר"י לנדא. גם מהאגרות משה (או"ח חלק א סימן קפו; או"ח חלק ה סימן מב) נראה שהבין בדברי הר"ש (בסברתו הראשונה, שלפיה לא נאמר שר"ש בן אלעזר או רבי מודים זה לזה) שלדעת רבי אין איסור כלל בהוצאת פירות שביעית לחו"ל (ולא חיוב להחזירם אם יצאו), והיינו כפי הביאור שנקטנו בתשובה הנ"ל.
פאת השלחן שם ציין שגם מדברי תוספות בפסחים (שם ד"ה רב ספרא), שהקשו בשם ריב"א כיצד נהג רב ספרא שלא כדברי המשנה, מוכח שסברו כתירוץ הר"ש – היינו לפי ההגהה האמורה – שתנא קמא מודה לר"ש בן אלעזר לכתחילה, שאם לא כן, יכלו לומר שרב ספרא סבר שאין הלכה כר"ש בן אלעזר. אמנם פאת השלחן עצמו תירץ כך את קושיית התוספות, וממילא סבר שיש לפסוק להלכה שאין איסור להוציא את הפירות לחו"ל, ועל כל פנים לסמוך על הסברא לפסוק כך, וכפי שיבואר להלן הערה 2.
דרך זו אמנם מצריכה הגהה מרובה יותר מזו שהצענו לעיל בלשון הר"ש, אך היא רהוטה יותר מבחינת ביאור השיטות עצמן, ומסתבר שלפיכך נקטוה כל הפוסקים הנ"ל.
וראו עוד להלן בביאור דברי הר"ש בפירוש לתורת כהנים, וכן דרך אחרת בביאור דבריו במשנה.
ב. ראב"ד (פירוש על תורת כהנים שם) וערוך השולחן (סימן כד סעיף כה) – כדי שהפירות לא יתחלפו בפירות חו"ל וינהגו בהם כפירות חולין.
יש להעיר כי בדבריו משמע לכאורה שעיקר האיסור אינו להוציא את הפירות לחו"ל אלא שאסור לאוכלם שם, ולפי זה אפשר שלשון התורת כהנים "מה שבארצך אתה אוכל... שמעתי שמוציאין לסוריא" וכו' פירושה שהרוצה לאכול רשאי להוציא לסוריא (לדעת רבי שמעון) אך לא לחו"ל. אבל מי שאינו מתכוון כלל לאוכלם – לא נאסר להוציא את הפירות. ואמנם מצד הסברא שכתב יש לאסור את עצם ההוצאה מטעם זה, אך כאמור אין הדבר מפורש, וייתכן לומר שמשאסרו את האכילה, די בכך כדי למנוע בדרך כלל את ההוצאה וכדי שאם יארע שאדם יזדקק להוציא את הפירות לחו"ל – ייזהר שלא יתחלפו בפירות חו"ל. ומפורש בדבריו שאם הוציא את הפירות – לא נאסרו איסור עולם (ולכן גם אין לאסור את ההוצאה מטעם הפסד פירות שביעית), אלא רשאי להחזירם ארצה ולאוכלם. ולעניננו נפקא מינה (ועמד על זה כבר האגרות משה או"ח חלק ה סימן מב) שאין מקום לומר שאתרוג של שביעית שיצא לחו"ל נאסר באכילה ונפסל משום כך מקיום המצווה (כיוון שאין אדם יוצא באתרוג האסור באכילה).
עוד נעיר כי הר"ש בביאורו לתורת כהנים כתב כטעמו של הראב"ד, ולכאורה צריך עיון. ושמא לדבריו אכן שני דינים נשנו כאן: איסור אכילת פירות שביעית שיצאו לחו"ל (ואולי אף איסור הוצאתם לכתחילה), משום החשש שיתחלפו בפירות חו"ל; וחובת ביעורם בארץ, שמחמתה לדעת ר"ש בן אלעזר חובה להחזירם ארצה אם יצאו לחו"ל. ולכאורה משמע שחובה זו היא רק כשהגיע זמן הביעור. שאם לא כן, היה לו לומר שאיסור האכילה בחו"ל הוא משום ביטול חובה זו, ולא היה נצרך לטעמו של הראב"ד, או שתנא קמא חולק על חובה זו מכול וכול (ולא רק על חובת ההחזרה של הפירות לארץ), ולכן, לביאור דעת תנא קמא, נדרש טעמו של הראב"ד.
ובבית רידב"ז (הלכות שביעית ה, יח) כתב שאכן האיסור הוא רק אם ישתהו הפירות בחו"ל עד זמן הביעור, אבל מותר לאוכלם שם קודם לכן. ומדרבנן אסור להוציא כמות גדולה אפילו הרבה לפני זמן הביעור, שמא לא יסיים לאוכלם עד שיגיע הזמן (ולפי זה, והאיסור לאוכלם בחו"ל שנאמר בתורת כהנים אינו להלכה או שהוא איסור דרבנן כשמוציא כמות גדולה או סמוך לזמן הביעור וכנ"ל. ובתשובתו שנדפסה שם בסוף הסימן כתב שהאיסור המדובר הוא כשיגיע זמן הביעור, שאז בארץ יכול לאכול, ובכל מה שאוכל בזמן מקיים את חובת הביעור, ורק מה שאינו אוכל צריך לבער. אבל בחו"ל אינו מקיים באכילתו חובת ביעור. והתורת כהנים סובר כר"ש בן אלעזר שגם משהוציא את הפירות לחו"ל מחויב להחזירם ארצה כשיגיע זמן הביעור ולבערם בארץ. וכל זה כמובן שלא כטעמו של הראב"ד לאיסור זה. ובדבריו בהערות כו–כט לקונטרס משמרת להבית לגר"נ וויידענפעלד על בית רידב"ז לפרק ה הלכה יח חיזק את דבריו הנ"ל).
ג. ר"ש סירילאו (בירושלמי על משנה זו) וגר"א (פירוש על תורת כהנים) – חל איסור לאכול פירות שביעית בחו"ל.
הר"ש סירליאו הביא גם את פירוש הראב"ד, אבל הוא עצמו פירש שחובה לבער פירות שביעית – בין באכילה, טרם הגיע זמן הביעור, ובין בביעור כפשוטו, משהגיע זמנו – בארץ דווקא, משום שהם קרויים 'קודש'. והשווה את דין פירות שביעית שיצאו לחו"ל לדין 'יוצא' בקודשים. ולפי זה נמצא שאם יצאו נאסרו ולא תועיל החזרתם כדי להתירם באכילה, ושלא כדברי הראב"ד. ובבית רידב"ז (בתשובה שבסוף סימן ה) במשאו ומתנו בביאור התורת כהנים כתב שאין לפרש שלדעת תנא קמא יש לבער את הפירות בחו"ל קודם זמן הביעור משום שנאסרו באכילה, שכן אפשר להחזירם לארץ ולאוכלם, ושלל את האפשרות לבאר שיש בהם פסול מעין פסול 'יוצא'.
ובקונטרס משמרת להבית לגר"נ וויידענפעלד (על בית רידב"ז לפרק ה הלכה יח) הציע לומר שבדרשה שממנה נלמדת חובת ביעור בארץ דווקא נכללת גם חובת אכילה בארץ דווקא. אם כי ביאר זאת בדרך שונה מעט ממה שמשמע מהר"ש סירליאו והרידב"ז בהערות כו–כט שם, הנ"ל, תמה על זה.
ד. רידב"ז (בית רידב"ז שביעית, בתשובה שבסוף סימן ה, ושלא כדבריו שם באות יח) – כדי לא לגמור את מקורות האספקה בארץ. ומבואר מדבריו שמה שכתב לעיל שם (אות יח) הוא אם נפרש שהאיסור הוא מן התורה (מדרשת הפסוק "בארצך"), אך מדברי הראב"ד נראה שהאיסור הוא מדרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא (וכן כתב הרידב"ז בהערה כז הנ"ל למשמרת להבית), ולפי זה טעמו של האיסור הוא כאמור בתשובה זו. ואכן הביא שם גם את טעמו של הראב"ד, וראו להלן בנוגע לשיטתו שכשיש שפע פירות בארץ אין איסור בהוצאתם לחו"ל.
בשו"ת במראה הבזק חלק ו תשובה צט דנו בהרחבה בטעמים אלו, ועל האמור שם יש להוסיף את שכתבנו כאן. באשר לחומרת האיסור – מדברי הראב"ד שכתב טעמים לאיסור משמע שזהו חשש דרבנן (והפסוקים שנדרשו בענין הם אסמכתא). וכן נראה מרוב האחרונים שחומר האיסור הוא דרבנן. וכן כתבו הרב יהושע צבי מיכְל (ידוע כרב הירש מיכל) שפירא (ציץ הקודש חלק א סימן טו), הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ה סימן מב) והרב יוסף ליברמן (שו"ת משנת יוסף חלק ב סימן כד). ומדברי הרידב"ז הנ"ל נראה כי מסקנתו היא שהאיסור הוא מדרבנן אף שבתחילה סבר אחרת (וכך ביאר משנת יוסף הנ"ל בדבריו). אמנם הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה חלק ג סימן ח עמוד 86 ואילך) כתב שייתכן שהאיסור הוא מדאורייתא, ובהמשך דן אם יש לתלות זאת במחלוקת הראשונים בשאלה מהי מהות מצוות הביעור, והציע גם לחלק בין הוצאה לחו"ל במגמה לבטל את מצוות הביעור (בארץ, וודאי אם מהות המצווה היא הפקרת הפרי לשימוש הכול – בארץ – כפשט הפסוק שממנו דרשו איסור זה, "תהיה כל תבואתה לאכול ולבהמה ולחיה אשר בארצך") להוצאה לחו"ל שאמנם עלולה לגרום לתוצאה זו אך אין זו מטרתה.
כמובן שהדברים אמורים רק בזמן ששביעית נוהגת מדאורייתא, ולא בזמן הזה, שבו לרוב הדעות השביעית אינה נוהגת אלא מדרבנן. אלא שעם כל זה, איסור הנוהג מדאורייתא בזמן ששביעית דאורייתא חמור יותר גם בזמן הזה מאיסור שכל עיקרו מדרבנן., אך יש פוסקים הסוברים שאין כלל איסור להוציא פירות שביעית לחו"ל22פאת השולחן (לרבי ישראל משקלוב, בית ישראל סימן ה ס"ק נו) דן בדברי הגמרא בפסחים (נב "עב) שרב ספרא הוציא פירות שביעית לחו"ל. ואכן תוספות שם (ד"ה רב ספרא) הקשו קושיה זו ותירצו שני תירוצים: א. מותר להוציא לסחורה מותרת; ב. רב ספרא הוציא בשוגג. אך פאת השלחן יישב שייתכן שרב ספרא חלק על משנה זו ולדעתו היא סוברת כרבי שמעון בן אלעזר, וכפי שיוסבר להלן, וכך הלכה (אך בבית רידב"ז סימן ה ס"ק יח חלק על דברי פאת השלחן שדחה דברי התוספות מהלכה, ודחה את ראייתו לכך). וכן כתב הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כג. והעלה אפשרות לומר שכן הלכה, ואפשרות נוספת שהדבר מוטל בספק ולכתחילה מחמירים אך בדיעבד או בשעת הדחק – וציין שנדון דידן הוא שעת הדחק – מקילים). גם הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן קפו; חלק ה סימן מב) כתב שלדעת הר"ש (שביעית ו, ה לפי סברתו הראשונה, ולא כתירוצו שלכתחילה מודה תנא קמא לר"ש בן אלעזר) האיסור להוציא פירות שביעית לחו"ל כלל לא נפסק להלכה, כיוון שהאיסור תלוי במחלוקת רבי שמעון בן אלעזר ורבנן (תנא קמא או רבי, בהתאם לגרסאות השונות בתוספתא) אם חייבים לבער את פירות השביעית דווקא בארץ או שאפשר לבערם בחו"ל, ואין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ולכן אין הלכה ככל המקורות האוסרים..
8
ט׳ב. רוב הפוסקים3אמנם רידב"ז העלה אפשרות שאולי מותר לשלוח אתרוגים לחו"ל רק אחרי זמן הביעור, שהוא חודש שבט (בהגהתו "שלחן ערוך לשבת" בפאת השולחן סימן ה ס"ק יח לענין ההיתר להוציא לאחר זמן הביעור, ובבית רידב"ז סימן ח ס"ק יג לענין המועד – חודש שבט. וראו עוד קונטרס משמרת להבית, לרב נחום וויידענפעלד (שנדפס עם בית רידב"ז ועסק בדבריו) – במכתבו של הרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג מבראדי ובתשובתו של הרב נחום וויידענפעלד בשם הגר"ש סלנט. וכל זה אם נוהג 'ביעור' באתרוגים גם בזמננו, ראו בדברי רידב"ז בהגהותיו לפאת השולחן "שלחן ערוך לשבת" סימן ה ס"ק יח; סימן ח ס"ק יג הנ"ל, ובבית רידב"ז סימן ה ס"ק יח ובהערה ל על דברי הרב נחום וויידענפעלד הנ"ל, ולהלן הערה 6).
אלא שלמעשה התיר את משלוח האתרוגים לחו"ל מהטעמים האחרים, ורק כשדן באופן כללי בשאלת הוצאת פירות שביעית לחו"ל, גם כשלא שייכים טעמי היתר, כתב שלאחר זמן הביעור אין איסור בכך (והיינו לסברא שטעם האיסור הוא חובת ביעור בארץ, ראו לעיל הערה 1, וההיתר האמור כאן אינו "לאחר זמן הביעור" בלבד, אלא לאחר שהתקיים ביעור בפועל, היינו לשיטות שביעור פירות שביעית הוא הפקר ולא כילוי הפירות, שלאחר שהתקיים – אין סיבה לאיסור). ובהקשר זה ציין את חודש שבט כמועד הביעור (וכאמור: זאת בהנחה שדין ביעור נוהג באתרוגים גם בזמננו, הנחה שהוא מצדד לומר שאינה נכונה, ושממילא אין בהוצאת אתרוגים לחו"ל איסור כלל).
הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון שביעית, בסוף הספר בהערה על הרמב"ם הלכות שביעית ה, יג) כתב שכל ההיתרים שנכתבו לקמן אינם נכונים לדברי הרמב"ם, אלא רק לדעות הפוסקים האחרות, ונימוקו שהרמב"ם סתם ולא חילק בדבר.
לגבי הסברא שמותר להוציא פירות שביעית לאחר הביעור יש להעיר שהרמב"ם סבר שביעור פירות שביעית הוא בכילוי, וממילא ברור שלשליטתו לא שייך היתר להוציאם לאחר זמן הביעור. אך לפי מה שהתקבל לפסוק שלא כדברי הרמב"ם בנקודה זו – אין דיוקו של האור לציון מהרמב"ם מעלה או מוריד, שהרי אין ראיה שהרמב"ם יחלוק על עיקרו של היתר זה, אלא שאינו שייך לשיטתו. מכל מקום הוצאת האתרוגים לחו"ל היא לפני מועד הביעור, והיתר זה אינו נוגע אליה.
עוד יש להעיר שדברי האור לציון נוגעים רק להיתרים המתבססים על ההנחה שיש באתרוגים קדושת שביעית. אולם לסברא שאין בהם קדושה כלל – ברור שאין סתירה מדברי הרמב"ם. התירו הוצאת אתרוגי שביעית לחו"ל מכמה טעמים:
אלא שלמעשה התיר את משלוח האתרוגים לחו"ל מהטעמים האחרים, ורק כשדן באופן כללי בשאלת הוצאת פירות שביעית לחו"ל, גם כשלא שייכים טעמי היתר, כתב שלאחר זמן הביעור אין איסור בכך (והיינו לסברא שטעם האיסור הוא חובת ביעור בארץ, ראו לעיל הערה 1, וההיתר האמור כאן אינו "לאחר זמן הביעור" בלבד, אלא לאחר שהתקיים ביעור בפועל, היינו לשיטות שביעור פירות שביעית הוא הפקר ולא כילוי הפירות, שלאחר שהתקיים – אין סיבה לאיסור). ובהקשר זה ציין את חודש שבט כמועד הביעור (וכאמור: זאת בהנחה שדין ביעור נוהג באתרוגים גם בזמננו, הנחה שהוא מצדד לומר שאינה נכונה, ושממילא אין בהוצאת אתרוגים לחו"ל איסור כלל).
הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון שביעית, בסוף הספר בהערה על הרמב"ם הלכות שביעית ה, יג) כתב שכל ההיתרים שנכתבו לקמן אינם נכונים לדברי הרמב"ם, אלא רק לדעות הפוסקים האחרות, ונימוקו שהרמב"ם סתם ולא חילק בדבר.
לגבי הסברא שמותר להוציא פירות שביעית לאחר הביעור יש להעיר שהרמב"ם סבר שביעור פירות שביעית הוא בכילוי, וממילא ברור שלשליטתו לא שייך היתר להוציאם לאחר זמן הביעור. אך לפי מה שהתקבל לפסוק שלא כדברי הרמב"ם בנקודה זו – אין דיוקו של האור לציון מהרמב"ם מעלה או מוריד, שהרי אין ראיה שהרמב"ם יחלוק על עיקרו של היתר זה, אלא שאינו שייך לשיטתו. מכל מקום הוצאת האתרוגים לחו"ל היא לפני מועד הביעור, והיתר זה אינו נוגע אליה.
עוד יש להעיר שדברי האור לציון נוגעים רק להיתרים המתבססים על ההנחה שיש באתרוגים קדושת שביעית. אולם לסברא שאין בהם קדושה כלל – ברור שאין סתירה מדברי הרמב"ם. התירו הוצאת אתרוגי שביעית לחו"ל מכמה טעמים:
9
י׳1 אין איסור להוציא פירות אם יש שפע מאותו המין בארץ4כך כתב רידב"ז (בית רידב"ז שביעית בתשובות שבסוף סימן ה), והוסיף שלא זו בלבד שלשיטתו (באותה תשובה, ולא כמו שכתב שם לעיל אות יח) שטעם האיסור הוא כדי שלא יחסרו פירות בארץ, שאין זה שייך כשיש בה שפע והפירות עתידים להירקב בה; אלא אף לטעמו של הראב"ד, שהוצאת הפירות לחו"ל נאסרה מחשש שיתחלפו בפירות חו"ל ולא ינהגו בהם קדושה, בימינו כיוון שהפירות יירקבו אם יישארו בארץ, יש לשלוח את הפירות לחו"ל.
אמנם הרב יוסף ליברמן (משנת יוסף חלק ב סימן כה) הקשה עליו כיצד התיר גזרת חכמים על בסיס טעמו של האיסור, לפי דעתו, והלוא אף כשבטל טעמה של גזרה אין אנו רשאים לבטלה! והוסיף שאם יישארו הפירות בארץ ויירקבו, אין האדם עובר על איסור, שהרי אינו מאבדם בידיים. מה שאין כן אם יוציאם לחו"ל ובשל כך יתחלפו בפירות חו"ל ולא יישמרו בקדושה, שאז יעבור על איבודם בידיים. וכן הביא מספר זיו הים (חלק ב [צ"ל: שביעית א], עמוד רב) שהקשה עליו גם הוא קושיה דומה.
ואפשר שיש ליישב קושיה זו, שאין ביטול תקנה משום שבטל טעמה דומה לנדון דידן, שבו לא רק שבטל טעמה של התקנה אלא שהותרתה על מכונה תביא להפסד פירות שביעית (וכל שכן לפי טעמו של הראב"ד, הכרוך בעצמו בדיני קדושת שביעית ובחשש מביטולם, שיש מקום לומר שלא נאמרה התקנה במקום שבו ההקפדה עליה היא שתביא להפסד פירות שביעית), ואף הטעם של טובת כלכלת ארץ ישראל, שהוא טעמו של הרדב"ז עצמו, מחייב עתה את היפוכה של התקנה, שכן אם לא יוצאו הפירות לחו"ל – תיגרם פגיעה לכלכלת ארץ ישראל.
וכלפי טעמו של הראב"ד יש לומר אף יותר מכך, שאין כאן 'תקנה' ו'גזרה' העומדת בפני עצמה, אלא שבמציאות הורו חז"ל איסור להוציא את הפירות לחו"ל משום שהעריכו שהדבר יגרום בחלק מהמקרים לאכילתם שלא בקדושת שביעית. וכיוון שאין זו בגדר 'תקנה', לא שייך לגביה הכלל שאין התקנה בטלה כשבטל טעמה.
כמו כן, יש להשיב על דבריו שבהותרת הפירות שיירקבו אין עברה כיוון שאינו מאבדם בידיו, ויש להשיב שלמרות זאת, כשעומדות בפנינו שתי האפשרויות – הותרת הפירות לריקבון ואובדן או הוצאתם לחו"ל ושימוש בהם – גם אם הנוקט שב ואל תעשה ומביא לידי הראשונה אינו עובר בשום איסור, ודאי שמגמת התורה שאמרה "לאוכלה" מורה על העדפת האפשרות השנייה, וכל שכן לשיטת הרמב"ן (בהוספות לספר המצוות מצוות עשה ג), שאכילת פירות שביעית היא מצווה (ואמנם החזון איש [שביעית סימן יד אות י] נקט שאין זו מצוות עשה חיובית, אלא עשה שעליו עובר המאבד פירות שביעית בידיים או סוחר בהם משום "לאוכלה ולא להפסד", "לאוכלה ולא לסחורה". אבל פשטות דברי הרמב"ן היא שיש באכילה מצווה ממש, וכך הבין בדבריו המגילת אסתר שם, וכך נראה מדברי מרן הרב קוק בשבת הארץ קונטרס אחרון כא, אם כי לא כתב בלשון החלטית אלא כמסתפק). והמוציא למטרה כזו ודאי אינו נחשב למאבד את הפירות אפילו בגרמא, ולהפך – הוא מצילם בסבירות מסוימת לפחות מן האיבוד (אף שעדיין ייתכן שייאבדו או ייאכלו שלא בקדושה), וגם אם אחר יאכלם לבסוף שלא בקדושה – אין אדם צריך להימנע מהצלת הפירות (בסבירות מסוימת) מחשש שמא אחר יעבור איסור ויאבדם אחר כך או יאכלם שלא בקדושה, ואין זה דומה להוצאת הפירות בזמן שהם יכולים להיוותר ולהיאכל בארץ שבה אין המוציא מציל את הפירות מאיבוד, ואם לבסוף ייאבדו או ייאכלו שלא בקדושה הרי הוא הגורם לכך (יסודו של ביאור זה הוא ההנחה שהאיסור להוציא לחו"ל אינו משום לפני עיוור, מחשש להכשלת האחר, שכן לא מצינו לפני עיוור' במקרה כזה, ואפילו לתת לחברו דבר שעלול להיכשל בו אין איסור כשיש לתלות שישתמש בו בהיתר, אלא שהאיסור הוא משום שייתכן שבכך המוציא גורם בעצמו לפירות להיאבד או להיאכל שלא בקדושה. וממילא כשההוצאה עושה את הדבר ההפוך – משפרת את סיכויי הפירות שלא להיאבד – אין בה איסור. וראו במשמרת להבית -– בדברי הרב נחום וויידענפעלד והרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג ובהערות הרידב"ז עצמו שחיזק את דבריו בענין זה. וגם מדבריהם עולה שאכן הנדון הוא משום גרמא של הפסד הפירות ולא משום הכשלת אחר בהפסדם בידיים, והאריכו לבאר שכך הדבר ומדוע אכן יש איסור בגרמא זו).
מכל מקום, לענין אתרוגים שסביר להניח שבין כך ובין כך לא ייאכלו אלא ישמשו למצוותם ולאחר מכן יירקבו – ספק אם קיימת סברת ההיתר של הרידב"ז, אלא שלאידך גיסא יש לומר מאותו טעם עצמו שהאיסור מעיקרו אינו שייך בהם, אם משום שאין חשש שהוצאתם לחו"ל תגרום לאכילתם שלא בקדושה או למחסור באוכל בארץ (ולא מצאנו שחששו למחסור בארבעת המינים למצווה), ואם כדלהלן משום שייתכן שאין בהם קדושה כלל ועיקר..
אמנם הרב יוסף ליברמן (משנת יוסף חלק ב סימן כה) הקשה עליו כיצד התיר גזרת חכמים על בסיס טעמו של האיסור, לפי דעתו, והלוא אף כשבטל טעמה של גזרה אין אנו רשאים לבטלה! והוסיף שאם יישארו הפירות בארץ ויירקבו, אין האדם עובר על איסור, שהרי אינו מאבדם בידיים. מה שאין כן אם יוציאם לחו"ל ובשל כך יתחלפו בפירות חו"ל ולא יישמרו בקדושה, שאז יעבור על איבודם בידיים. וכן הביא מספר זיו הים (חלק ב [צ"ל: שביעית א], עמוד רב) שהקשה עליו גם הוא קושיה דומה.
ואפשר שיש ליישב קושיה זו, שאין ביטול תקנה משום שבטל טעמה דומה לנדון דידן, שבו לא רק שבטל טעמה של התקנה אלא שהותרתה על מכונה תביא להפסד פירות שביעית (וכל שכן לפי טעמו של הראב"ד, הכרוך בעצמו בדיני קדושת שביעית ובחשש מביטולם, שיש מקום לומר שלא נאמרה התקנה במקום שבו ההקפדה עליה היא שתביא להפסד פירות שביעית), ואף הטעם של טובת כלכלת ארץ ישראל, שהוא טעמו של הרדב"ז עצמו, מחייב עתה את היפוכה של התקנה, שכן אם לא יוצאו הפירות לחו"ל – תיגרם פגיעה לכלכלת ארץ ישראל.
וכלפי טעמו של הראב"ד יש לומר אף יותר מכך, שאין כאן 'תקנה' ו'גזרה' העומדת בפני עצמה, אלא שבמציאות הורו חז"ל איסור להוציא את הפירות לחו"ל משום שהעריכו שהדבר יגרום בחלק מהמקרים לאכילתם שלא בקדושת שביעית. וכיוון שאין זו בגדר 'תקנה', לא שייך לגביה הכלל שאין התקנה בטלה כשבטל טעמה.
כמו כן, יש להשיב על דבריו שבהותרת הפירות שיירקבו אין עברה כיוון שאינו מאבדם בידיו, ויש להשיב שלמרות זאת, כשעומדות בפנינו שתי האפשרויות – הותרת הפירות לריקבון ואובדן או הוצאתם לחו"ל ושימוש בהם – גם אם הנוקט שב ואל תעשה ומביא לידי הראשונה אינו עובר בשום איסור, ודאי שמגמת התורה שאמרה "לאוכלה" מורה על העדפת האפשרות השנייה, וכל שכן לשיטת הרמב"ן (בהוספות לספר המצוות מצוות עשה ג), שאכילת פירות שביעית היא מצווה (ואמנם החזון איש [שביעית סימן יד אות י] נקט שאין זו מצוות עשה חיובית, אלא עשה שעליו עובר המאבד פירות שביעית בידיים או סוחר בהם משום "לאוכלה ולא להפסד", "לאוכלה ולא לסחורה". אבל פשטות דברי הרמב"ן היא שיש באכילה מצווה ממש, וכך הבין בדבריו המגילת אסתר שם, וכך נראה מדברי מרן הרב קוק בשבת הארץ קונטרס אחרון כא, אם כי לא כתב בלשון החלטית אלא כמסתפק). והמוציא למטרה כזו ודאי אינו נחשב למאבד את הפירות אפילו בגרמא, ולהפך – הוא מצילם בסבירות מסוימת לפחות מן האיבוד (אף שעדיין ייתכן שייאבדו או ייאכלו שלא בקדושה), וגם אם אחר יאכלם לבסוף שלא בקדושה – אין אדם צריך להימנע מהצלת הפירות (בסבירות מסוימת) מחשש שמא אחר יעבור איסור ויאבדם אחר כך או יאכלם שלא בקדושה, ואין זה דומה להוצאת הפירות בזמן שהם יכולים להיוותר ולהיאכל בארץ שבה אין המוציא מציל את הפירות מאיבוד, ואם לבסוף ייאבדו או ייאכלו שלא בקדושה הרי הוא הגורם לכך (יסודו של ביאור זה הוא ההנחה שהאיסור להוציא לחו"ל אינו משום לפני עיוור, מחשש להכשלת האחר, שכן לא מצינו לפני עיוור' במקרה כזה, ואפילו לתת לחברו דבר שעלול להיכשל בו אין איסור כשיש לתלות שישתמש בו בהיתר, אלא שהאיסור הוא משום שייתכן שבכך המוציא גורם בעצמו לפירות להיאבד או להיאכל שלא בקדושה. וממילא כשההוצאה עושה את הדבר ההפוך – משפרת את סיכויי הפירות שלא להיאבד – אין בה איסור. וראו במשמרת להבית -– בדברי הרב נחום וויידענפעלד והרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג ובהערות הרידב"ז עצמו שחיזק את דבריו בענין זה. וגם מדבריהם עולה שאכן הנדון הוא משום גרמא של הפסד הפירות ולא משום הכשלת אחר בהפסדם בידיים, והאריכו לבאר שכך הדבר ומדוע אכן יש איסור בגרמא זו).
מכל מקום, לענין אתרוגים שסביר להניח שבין כך ובין כך לא ייאכלו אלא ישמשו למצוותם ולאחר מכן יירקבו – ספק אם קיימת סברת ההיתר של הרידב"ז, אלא שלאידך גיסא יש לומר מאותו טעם עצמו שהאיסור מעיקרו אינו שייך בהם, אם משום שאין חשש שהוצאתם לחו"ל תגרום לאכילתם שלא בקדושה או למחסור באוכל בארץ (ולא מצאנו שחששו למחסור בארבעת המינים למצווה), ואם כדלהלן משום שייתכן שאין בהם קדושה כלל ועיקר..
10
י״א2 ייתכן שבימינו לא חלה על האתרוגים קדושת שביעית או שעל כל פנים אין איסור להוציאם לחו"ל כיוון שאינם מיועדים לאכילה5במקורות שלהלן נאמר כי כיוון שבימינו לא מצוי שאוכלים אתרוגים, וכמעט כל האתרוגים מיועדים אך ורק למצוות ארבעת המינים, לא חלה עליהם קדושת שביעית כלל, ולכן אין כל איסור בהוצאתם לחו"ל, או שאף אם חלה עליהם קדושה שמישור העקרוני מכל מקום לא שייך בהם "לאוכלה ולא לסחורה" ו"לאוכלה ולא להפסד", ואף לא איסור הוצאה לחו"ל הנלמד מהכתוב "לאוכלה... ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" או נסמך עליו.
את הסברא שאין באתרוגים אלה קדושה כלל כתבו הרב נחום וויידענפעלד במכתבו לרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג (המובא במשמרת להבית על בית רידב"ז, כב, א; והביא סברא זו גם בשם אחיו "הרב מטשעבין". ומכל מקום יש לציין שכתב שם ששמע שעל עיקר הסברא כבר עמד שו"ת שערי דעה [תניינא] סימן ח, אך אינו תחת ידו לעיין שם, ובאמת המעיין שם יראה שתפס כדבר פשוט שיש באתרוג קדושת שביעית ולא נקט את הסברא שכל שימושו בזמננו למצווה אלא לענין איסור 'שמור נעבד', לסוברים שחל בשאר פירות הקדושים בקדושת שביעית. והרב שטיינבערג עצמו מכל מקום בספרו מחזה אברהם או"ח סימן קמז הביא את דברי השערי דעה והשיג עליהם, וכן הביא את הדברים הנ"ל ממשמרת להבית וחלק עליהם. אלא שכתב כחיזוק לדבריו שדין המשנה בסוכה לט ע"א שיש באתרוג קדושת שביעית אמור באתרוג של מצווה, כפי שמוכח מתוספות שם ד"ה יותר. ובאמת זה פשט המשנה אף ללא ראיה מתוספות, אלא שאין זו סתירה כלל לדברי הרב וויידענפעלד. שהרי טענתו היא שבזמן הזה אין מגדלים ומלקטים אתרוגים אלא למצווה, אבל גם הוא מודה שבזמן שגידלו וליקטו גם לאכילה חלה קדושה גם על אותם אתרוגים ששימשו למצווה, ובפרט שאף הם שימשו לעיתים גם לאכילה אחר כך ונלקטו גם על דעת אכילה. ראו למשל במשנה סוכה מה ע"א: "מיד התינוקות" וכו' ובגמרא שם מו ע"ב; ושם לו ע"ב: "רבי חנינא מטביל ביה ונפיק"); הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה חלק ג סימן קכז אות ג; ובמהדורת תניינא סימן קיח, מעדני ארץ שביעית סימן י אות ה) שאף צידד שגם אם חלק מהאתרוגים היו מיועדים לאכילה ואף ניטעו גם לשם כך, לא תחול קדושת שביעית על אתרוגים שנלקטו למצוות ארבעת המינים בלבד (במעדני ארץ שם ציין גם הוא לדברי שו"ת שערי דעה כאילו נקט גם הוא כסברא זו, וצ"ע. ושמא סמך על המובא משמו ולא ראה את הדברים במקורם, ששם התבאר בפירוש כנ"ל שעש קדושה לדעתו גם בפירות כאלה).
ואת הסברא שלא נאמרו באתרוגים דינים אלה הקשורים בציוויי "לאוכלה" ו"תהיה כל תבואתה לאכול" כתב הרב שלמה זלמן בהר"ן (אבני קודש יו"ד סוף סימן ב, עמודים קמט–קנ).
ואמנם במנחת יצחק (חלק י סימן קיט) כתב שדעת רוב הפוסקים היא שיש קדושת שביעית באתרוג כיוון שכדי שיהיה כשר למצווה צריך שיהיה ראוי לאכילה (כמבואר בסוכה לה ע"א). אלא שסברא זו צריכה עיון, שהרי הפוסקים הנ"ל לא כתבו שהאתרוג אינו ראוי כלל לאכילה (ופשוט שראוי לכך), אלא שאינו מיועד לאכילה, ולכן קדושת שביעית אינה נוהגת בו. גם אם נאמר שכיוון שאתרוג למצווה צריך להיות ראוי לאכילה, הרי שהנוטע על דעת שימוש למצווה, נוטע במגמה שהאתרוג יהיה ראוי לאכילה – אין הכרח, ולכאורה אין מקור, שכוונה שהפרי יהיה ראוי לאכילה די בה כדי שתחול עליו קדושת שביעית למרות הכוונה (מעת הנטיעה) להשתמש בו בפועל למצווה בלבד. הדבר דומה לדברי ציץ הקודש (סימן טו) בשם מהרי"ל דיסקין שאין בהדס קדושת שביעית, וביאר הרב טוקוצינסקי את טעמו (ספר השמיטה א פרק ז הערה 11) שאף שיש בהדס ריח, מכל מקום לא ניטע לשם ריח אלא לשם מצווה, וכך נקט מנחת יצחק עצמו (חלק ו סימן קל) כדבר פשוט.
אמנם יש להעיר שהיא הנותנת, שאף שעל סברא זו לגבי הדסים עמדו כבר הפוסקים הנ"ל, מכל מקום עולה מדבריהם עצמם – ואף תוך כדי דיבור – שהיה פשוט להם שבאתרוגים יש קדושת שביעית, אף שהמציאות שהם ניטעים ונלקטים למצווה בלבד הייתה גם בימיהם וללא ספק הייתה ידועה להם. ולכאורה יש לומר שטעמו של דבר הוא כעין סברת המנחת יצחק.
על הערה זו עמד הרב יהודה חיון (מנהגי החגים, סוכה וארבעת המינים, ארבעת המינים בנת השמיטה, ד), שהציע חילוק זה וציין כמקור לכך (אף שיש מקום לחלק) לדברי האור שמח (הלכות לולב ח, ב) שדן בחיוב אתרוג הנטוע ונלקט למצווה בתרומות ומעשרות, שמהרשד"ם (סימן קצב) כתב שחיובו רק מדרבנן כיוון שאינו נלקט לאכילה, והוא חלק עליו וביאר שכיוון שצריך שיהיה בו היתר אכילה – הרי זה כנלקט לאכילה.
והרב שלמה יוסף זווין (דבריו הובאו בקובץ מוריה שנה כג, תשס"א, י, רעד, עמוד קה) דן בשאלה של תפיסת דמי האתרוג בקדושת שביעית (אם נמכר בשביעית שלא בהבלעה או באמצעות אוצר בית דין), ורצה לומר שכיוון ששוויו של האתרוג היום ומכירתו הם למצווה בלבד, יש לומר שלא ייתפסו המעות בקדושת שביעית כיוון שרק שוויו לאכילה נתפס בה. אכן יש לשים לב שלא לטעות בדבריו ולסבור שגם לדעתו אין באתרוג קדושה משום שנועד למצווה בלבד, ואדרבה, מבואר ממנו שסובר שיש בו קדושה אלא שזו לא תיתפס במעות, כיוון שאינן דמי אכילתו, וברור שלולא הייתה בו קדושה כלל לא היה נזקק לטעם זה. ביקש שם לדחות אף את סברתו הנ"ל ולהוכיח נגדה ממה שמצאנו שהנוטע לסייג ולקורות פטור מערלה, אך הנוטע אתרוג למצווה חייב בערלה (כמבואר בירושלמי ערלה א, א). וביאר שטעם הדבר הוא שנוטע לסייג ולקורות – אין זה 'עץ מאכל' שחייבה התורה בערלה, אך אתרוג – כיוון שמתנאי הכשרו הוא שיהיה ראוי למאכל, הרי זה 'עץ מאכל'. על פי זה רצה לומר שגם רכישת האתרוג למצווה נחשבת כרכישה אף לצורך אכילה שדמיה נתפסים בקדושה.
ואמנם את סברתו זו בהקשר שבו נאמרה אפשר לכאורה לדחות מעין ההערה הנ"ל בנוגע לסברת המנחת יצחק, שהדרישה שהאתרוג יהיה ראוי לאכילה אינה מצריכה כוונה לאוכלו בפועל ואינה טעם לראות את רכישתו כרכישה לצורך אכילה. ברם לעצם שאלת קדושת השביעית באתרוג מובנת סברא זו יותר ומסתבר להטעים על פי דרכו של הרב זווין גם את סברת המנחת יצחק, שיש לומר שכשם שאתרוג חייב בערלה אף שניטע למצווה – כך גם לענין שביעית. ובביאור הדבר יש לומר שכיוון שהאתרוג צריך להיות ראוי לאכילה, הרי הוא מוגדר 'מאכל' ו'פרי', אף אם אין זו מטרת נטיעתו, ולכן תחול עליו קדושת שביעית כשם שיחול עליו איסור ערלה.
אכן במכתב הרב וויידענפעלד שבו כתב שמשמרת להבית (שם) ביאר שדווקא בערלה מבואר בירושלמי שיש לחלק בין נוטע למצווה לנוטע לעצים, כיוון שבנוטע אתרוג למצווה הרי כוונתו לפרי, והפרי הוא שנאסר בערלה, מה שאין כן קדושת שביעית, שלא די לה ש'פרי' אלא צריך שיהיו 'הנאתו וביעורו שווין' (ואף שיילקט לשם כך – ראו סוכה מ ע"א ובבא קמא קא ע"ב – והן הן דברי מנחת שלמה הנ"ל לענין לקיטת האתרוג למצווה ולא לאכילה), ופרי שעיקר הנאתו (היינו שימושו אף אם אינו מוגדר הנאה אם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו') בנטילתו למצווה שאינה מכלה אותו – אין הנאתו וביעורו שווים. ועל טענה זו לכאורה אין תשובה גם לאחר דברי הרב זווין.
וראו עוד במנחת שלמה הנ"ל שעמד גם בדברי האור שמח (הנ"ל) וכתב לדחותם ולהצדיק את סברת מהרשד"ם, שאתרוג שנלקט למצווה ולא לאכילה פטור ממעשרות מן התורה, והוא הדין לדעתו וכאמור לעיל לענין שביעית..
את הסברא שאין באתרוגים אלה קדושה כלל כתבו הרב נחום וויידענפעלד במכתבו לרב אברהם מנחם הלוי שטיינבערג (המובא במשמרת להבית על בית רידב"ז, כב, א; והביא סברא זו גם בשם אחיו "הרב מטשעבין". ומכל מקום יש לציין שכתב שם ששמע שעל עיקר הסברא כבר עמד שו"ת שערי דעה [תניינא] סימן ח, אך אינו תחת ידו לעיין שם, ובאמת המעיין שם יראה שתפס כדבר פשוט שיש באתרוג קדושת שביעית ולא נקט את הסברא שכל שימושו בזמננו למצווה אלא לענין איסור 'שמור נעבד', לסוברים שחל בשאר פירות הקדושים בקדושת שביעית. והרב שטיינבערג עצמו מכל מקום בספרו מחזה אברהם או"ח סימן קמז הביא את דברי השערי דעה והשיג עליהם, וכן הביא את הדברים הנ"ל ממשמרת להבית וחלק עליהם. אלא שכתב כחיזוק לדבריו שדין המשנה בסוכה לט ע"א שיש באתרוג קדושת שביעית אמור באתרוג של מצווה, כפי שמוכח מתוספות שם ד"ה יותר. ובאמת זה פשט המשנה אף ללא ראיה מתוספות, אלא שאין זו סתירה כלל לדברי הרב וויידענפעלד. שהרי טענתו היא שבזמן הזה אין מגדלים ומלקטים אתרוגים אלא למצווה, אבל גם הוא מודה שבזמן שגידלו וליקטו גם לאכילה חלה קדושה גם על אותם אתרוגים ששימשו למצווה, ובפרט שאף הם שימשו לעיתים גם לאכילה אחר כך ונלקטו גם על דעת אכילה. ראו למשל במשנה סוכה מה ע"א: "מיד התינוקות" וכו' ובגמרא שם מו ע"ב; ושם לו ע"ב: "רבי חנינא מטביל ביה ונפיק"); הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה חלק ג סימן קכז אות ג; ובמהדורת תניינא סימן קיח, מעדני ארץ שביעית סימן י אות ה) שאף צידד שגם אם חלק מהאתרוגים היו מיועדים לאכילה ואף ניטעו גם לשם כך, לא תחול קדושת שביעית על אתרוגים שנלקטו למצוות ארבעת המינים בלבד (במעדני ארץ שם ציין גם הוא לדברי שו"ת שערי דעה כאילו נקט גם הוא כסברא זו, וצ"ע. ושמא סמך על המובא משמו ולא ראה את הדברים במקורם, ששם התבאר בפירוש כנ"ל שעש קדושה לדעתו גם בפירות כאלה).
ואת הסברא שלא נאמרו באתרוגים דינים אלה הקשורים בציוויי "לאוכלה" ו"תהיה כל תבואתה לאכול" כתב הרב שלמה זלמן בהר"ן (אבני קודש יו"ד סוף סימן ב, עמודים קמט–קנ).
ואמנם במנחת יצחק (חלק י סימן קיט) כתב שדעת רוב הפוסקים היא שיש קדושת שביעית באתרוג כיוון שכדי שיהיה כשר למצווה צריך שיהיה ראוי לאכילה (כמבואר בסוכה לה ע"א). אלא שסברא זו צריכה עיון, שהרי הפוסקים הנ"ל לא כתבו שהאתרוג אינו ראוי כלל לאכילה (ופשוט שראוי לכך), אלא שאינו מיועד לאכילה, ולכן קדושת שביעית אינה נוהגת בו. גם אם נאמר שכיוון שאתרוג למצווה צריך להיות ראוי לאכילה, הרי שהנוטע על דעת שימוש למצווה, נוטע במגמה שהאתרוג יהיה ראוי לאכילה – אין הכרח, ולכאורה אין מקור, שכוונה שהפרי יהיה ראוי לאכילה די בה כדי שתחול עליו קדושת שביעית למרות הכוונה (מעת הנטיעה) להשתמש בו בפועל למצווה בלבד. הדבר דומה לדברי ציץ הקודש (סימן טו) בשם מהרי"ל דיסקין שאין בהדס קדושת שביעית, וביאר הרב טוקוצינסקי את טעמו (ספר השמיטה א פרק ז הערה 11) שאף שיש בהדס ריח, מכל מקום לא ניטע לשם ריח אלא לשם מצווה, וכך נקט מנחת יצחק עצמו (חלק ו סימן קל) כדבר פשוט.
אמנם יש להעיר שהיא הנותנת, שאף שעל סברא זו לגבי הדסים עמדו כבר הפוסקים הנ"ל, מכל מקום עולה מדבריהם עצמם – ואף תוך כדי דיבור – שהיה פשוט להם שבאתרוגים יש קדושת שביעית, אף שהמציאות שהם ניטעים ונלקטים למצווה בלבד הייתה גם בימיהם וללא ספק הייתה ידועה להם. ולכאורה יש לומר שטעמו של דבר הוא כעין סברת המנחת יצחק.
על הערה זו עמד הרב יהודה חיון (מנהגי החגים, סוכה וארבעת המינים, ארבעת המינים בנת השמיטה, ד), שהציע חילוק זה וציין כמקור לכך (אף שיש מקום לחלק) לדברי האור שמח (הלכות לולב ח, ב) שדן בחיוב אתרוג הנטוע ונלקט למצווה בתרומות ומעשרות, שמהרשד"ם (סימן קצב) כתב שחיובו רק מדרבנן כיוון שאינו נלקט לאכילה, והוא חלק עליו וביאר שכיוון שצריך שיהיה בו היתר אכילה – הרי זה כנלקט לאכילה.
והרב שלמה יוסף זווין (דבריו הובאו בקובץ מוריה שנה כג, תשס"א, י, רעד, עמוד קה) דן בשאלה של תפיסת דמי האתרוג בקדושת שביעית (אם נמכר בשביעית שלא בהבלעה או באמצעות אוצר בית דין), ורצה לומר שכיוון ששוויו של האתרוג היום ומכירתו הם למצווה בלבד, יש לומר שלא ייתפסו המעות בקדושת שביעית כיוון שרק שוויו לאכילה נתפס בה. אכן יש לשים לב שלא לטעות בדבריו ולסבור שגם לדעתו אין באתרוג קדושה משום שנועד למצווה בלבד, ואדרבה, מבואר ממנו שסובר שיש בו קדושה אלא שזו לא תיתפס במעות, כיוון שאינן דמי אכילתו, וברור שלולא הייתה בו קדושה כלל לא היה נזקק לטעם זה. ביקש שם לדחות אף את סברתו הנ"ל ולהוכיח נגדה ממה שמצאנו שהנוטע לסייג ולקורות פטור מערלה, אך הנוטע אתרוג למצווה חייב בערלה (כמבואר בירושלמי ערלה א, א). וביאר שטעם הדבר הוא שנוטע לסייג ולקורות – אין זה 'עץ מאכל' שחייבה התורה בערלה, אך אתרוג – כיוון שמתנאי הכשרו הוא שיהיה ראוי למאכל, הרי זה 'עץ מאכל'. על פי זה רצה לומר שגם רכישת האתרוג למצווה נחשבת כרכישה אף לצורך אכילה שדמיה נתפסים בקדושה.
ואמנם את סברתו זו בהקשר שבו נאמרה אפשר לכאורה לדחות מעין ההערה הנ"ל בנוגע לסברת המנחת יצחק, שהדרישה שהאתרוג יהיה ראוי לאכילה אינה מצריכה כוונה לאוכלו בפועל ואינה טעם לראות את רכישתו כרכישה לצורך אכילה. ברם לעצם שאלת קדושת השביעית באתרוג מובנת סברא זו יותר ומסתבר להטעים על פי דרכו של הרב זווין גם את סברת המנחת יצחק, שיש לומר שכשם שאתרוג חייב בערלה אף שניטע למצווה – כך גם לענין שביעית. ובביאור הדבר יש לומר שכיוון שהאתרוג צריך להיות ראוי לאכילה, הרי הוא מוגדר 'מאכל' ו'פרי', אף אם אין זו מטרת נטיעתו, ולכן תחול עליו קדושת שביעית כשם שיחול עליו איסור ערלה.
אכן במכתב הרב וויידענפעלד שבו כתב שמשמרת להבית (שם) ביאר שדווקא בערלה מבואר בירושלמי שיש לחלק בין נוטע למצווה לנוטע לעצים, כיוון שבנוטע אתרוג למצווה הרי כוונתו לפרי, והפרי הוא שנאסר בערלה, מה שאין כן קדושת שביעית, שלא די לה ש'פרי' אלא צריך שיהיו 'הנאתו וביעורו שווין' (ואף שיילקט לשם כך – ראו סוכה מ ע"א ובבא קמא קא ע"ב – והן הן דברי מנחת שלמה הנ"ל לענין לקיטת האתרוג למצווה ולא לאכילה), ופרי שעיקר הנאתו (היינו שימושו אף אם אינו מוגדר הנאה אם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו') בנטילתו למצווה שאינה מכלה אותו – אין הנאתו וביעורו שווים. ועל טענה זו לכאורה אין תשובה גם לאחר דברי הרב זווין.
וראו עוד במנחת שלמה הנ"ל שעמד גם בדברי האור שמח (הנ"ל) וכתב לדחותם ולהצדיק את סברת מהרשד"ם, שאתרוג שנלקט למצווה ולא לאכילה פטור ממעשרות מן התורה, והוא הדין לדעתו וכאמור לעיל לענין שביעית..
11
י״ב3 האיסור להוציא חל על פירות החייבים בביעור, ואילו אתרוג בזמננו אינו חייב בביעור6כן כתב רידב"ז (בית רידב"ז פרק ה ס"ק יח בהגהותיו – שלחן ערוך לשבת – על דברי פאת השולחן שם ובפרק ח ס"ק יג ובהערה ל על דברי הרב נחום וויידענפעלד שבמשמרת להבית, וכנ"ל הערה 3) שבימינו אין צורך בביעור באתרוג, על פי דברי משגיח הכשרות בגליל שאמר לו שכיוון שמשתמשים באתרוגים בימינו רק למצווה, שאר האתרוגים שלא קטפו אותם באותה השנה נשארים על העץ (והוסיף שבשאר השנים לפעמים נשארים ולפעמים כלים על ידי הגויים הבוזזים אותם, אבל בשביעית יש חובה להעמיד שומרים שימנעו מהגויים לבוז את השדה, וממילא יישארו האתרוגים שלא נלקטו). וכיוון שאין האתרוגים כלים במשך השנה מהעץ, אינם חייבים בביעור שביעית, וממילא לא חל עליהם האיסור להוציא את הפירות בחו"ל (על פי הסברא שאיסור זה נובע מחובה שהביעור ייעשה בארץ, ראו לעיל הערה 1).
אכן ברור שאין אתרוגי השביעית מתקיימים על העץ לנצח, אלא שביאר הרידב"ז (בית רידב"ז שם) שכיוון שבשעה שהם כלים כבר מצויים על העצים אתרוגי השנה החדשה – אין הם בכלל "כלה לחיה מן השדה ואין בהם דין ביעור".
ובמנחת שלמה (חלק א סימן נא אות טו) צידד גם הוא שאין צורך לבער פירות, שבזמן שכלו מן השדה יש בשדה כבר מפירות שמינית.
ואמנם המשנת יוסף (ב, כה אות ד) כתב שרבי שמואל סלנט והחזון איש (שביעית סימן ט סעיף יז; סימן י סעיף ו, ודעתו מפורשת גם לאסור את הוצאת האתרוגים לחו"ל, אך בחוט שני [שמיטה ויובל ה, יג, במהדורה החדשה עמוד רפג] הביא בשמו שאם יאכלו את האתרוגים לאחר החג, טרם זמן הביעור, יש להקל) חלקו על הרידב"ז וכתבו שאתרוג חייב בביעור.
(לענין דברי רבי שמואל סלנט יש להעיר שדבריו הובאו במשמרת להבית, והרידב"ז השיב עליהם בטענה שאכן ברוב השנים האתרוגים כלים בסביבות שבט, אך זאת בשל בזיזתם על ידי גויים, ודווקא בשמיטה – שמן הדין יש להעמיד שומרים ולמנוע בזיזה זו – אין ביזה. מובן מאליו מכל מקום שוויכוח כזה, שהוא בעיקרו ויכוח במציאות, מצריך בדיקה בכל זמן מחדש ואין אפשרות להסתמך כיום לא על דברי הרש"ס לחומרא ולא על דברי הרידב"ז לקולא בלי לבדוק את המציאות מחדש. ודומה שבימינו אין האתרוגים סחורה אטרקטיבית כל כך בעבור בוזזים, ויש יסוד להניח שהמציאות תתאים דווקא לדברי הרידב"ז, ואולי תהיה אפילו עדיפה מהמציאות שהייתה בזמנו. שכן אף ללא שמירה מפני בוזזים לא יכלו הפירות, וממילא יהיה מקום להיתרו של הרדב"ז אף אם נקבל את טענותיו של המשנת יוסף שם, שחידושו מנוגד להלכה של "אין אוכלין על השמור" לסברת החזון איש [שביעית סימן יד סעיף ט], דהיינו אפילו שמור בהיתר מפני נכרים [נעיר שהמשנת יוסף העיר עוד שבזמננו אין הפרדסים סמוכים לספר, והיתר השמירה מבוזזים גויים נאמר רק בסמוך לספר, ולפי זה ייתכן שהיתרו של הרדב"ז בזמננו אפשר אינו נצרך לשמירה זו כלל. אך מלבד זאת יש לתמוה על עיקר הטענה, שהרי בפשטות 'ספר' אינו אלא מונח המציין מקום הנגיש לבוזזים גויים, וכשהללו מצויים בתוך הארץ – ומכת הגנבות החקלאיות על ידי גויים אכן מצויה כיום בארץ, לצערנו – יהיה מותר לשמור מהם בה במידה שהדבר מותר סמוך לספר].)
גם מהרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כד) נראה שחלק על חידושו זה של הרידב"ז (אף שלא דן שם בשאלה המציאותית, ובכל מקרה דיון שהיה בשעתו בשאלה זו אפשר שאינו נוגע למעשה היום, אלא בשאלה העקרונית אם יש ביעור לאתרוג למרות צמיחת פירות השנה החדשה טרם כלות הישנה. מכל מקום, כפי שהוסבר לעיל, סברת הרידב"ז מתבססת על הנחתו שבאופן זה אין דין ביעור, ונמצא שמששלל הרב קוק סברה זו – יסבור שגם בזמננו יש לאתרוגים ביעור, אלא שייתכן שאין זמנו בשבט אלא מאוחר יותר), ועיינו עוד בספר השמיטה (הרב טוקצינסקי, חלק א פרק ט סעיף ט ובהערה 4 שם בשם רבי שמואל סלנט והרב קוק).
ובספר חוט שני (שמיטה ויובל ה, יג; במהדורה החדשה עמוד רפג) כתב שבמציאות אין היתרו של הרידב"ז נכון היום שאין האתרוגים מתקיימים על העץ זמן רב כל כך. שאלה זו היא שאלה עובדתית ומצריכה בירור בכל זמן ומקום לגופו, כאמור לעיל. בירור שערכנו בנושא עם מגדל אתרוגים העלה כי אכן נשארים אתרוגים על העצים אחרי סוכות ובארץ ואין להם שימוש, וכיום אין חשש של בזיזתם והם עשויים להתקיים על העץ חודשים רבים ואף עד שיגדלו פירות השנה החדשה (ובמיוחד בשטח מטופל, שכן בעצים הגדלים פרא האתרוג עשוי להכביד על הענף בשלב מסוים ולשבור אותו או ליפול ממנו או להינטות עם הענף עד לארץ ולהירקב בעת שהוא מגיע לקרקע. אך לא כך כשהעצים מטופלים וענפיהם קשורים לתמוכות). אלא שלמרות זאת, בפועל קוטפים את האתרוגים הנותרים על העצים במהלך חודשי החורף, וזאת כדי שלא יכחישו את כוח העץ ויפגעו בכמות התנובה של השנה החדשה. (אין אנו זקוקים לדון אם קטיף זה מותר בשביעית, שכן אנו עוסקים באתרוגי שביעית היוצאים לשמינית, ובשמינית אין איסור בעבודת הקרקע.) ייתכן אמנם שייוותרו אתרוגים בודדים שיישכחו על העצים, וייתכן שאפשר לסמוך עליהם לעניננו, אולם אין הדבר ברור וודאי.
אפשר להציע שמגדלי אתרוגים הרוצים לצרף להיתר הייצוא גם סניף זה של סברת הרידב"ז, יקפידו בשנה זו לא להסיר מהעצים לאחר סוכות את כל האתרוגים, ואז גם אם יוסרו רובם (לצורך האמור) – די יהיה בנותרים כדי לא להחשיב את האתרוג כ'כלה לחיה מן השדה'. אין צורך להשאיר אתרוגים בכל פרדס ופרדס לשם כך, ודי בהותרתם במקום אחד בכל אזור בארץ בהתאם לחלוקת האזורים הנויה במשנה (שביעית ט, ב) "שלוש ארצות לביעור" וכו'.
ועם זאת, אף ללא סניף היתר זה (השנוי כשלעצמו במחלוקת כנ"ל) יש ליצוא אתרוגי השביעית על מה לסמוך מן הטעמים האחרים שהובאו בתשובה זו..
אכן ברור שאין אתרוגי השביעית מתקיימים על העץ לנצח, אלא שביאר הרידב"ז (בית רידב"ז שם) שכיוון שבשעה שהם כלים כבר מצויים על העצים אתרוגי השנה החדשה – אין הם בכלל "כלה לחיה מן השדה ואין בהם דין ביעור".
ובמנחת שלמה (חלק א סימן נא אות טו) צידד גם הוא שאין צורך לבער פירות, שבזמן שכלו מן השדה יש בשדה כבר מפירות שמינית.
ואמנם המשנת יוסף (ב, כה אות ד) כתב שרבי שמואל סלנט והחזון איש (שביעית סימן ט סעיף יז; סימן י סעיף ו, ודעתו מפורשת גם לאסור את הוצאת האתרוגים לחו"ל, אך בחוט שני [שמיטה ויובל ה, יג, במהדורה החדשה עמוד רפג] הביא בשמו שאם יאכלו את האתרוגים לאחר החג, טרם זמן הביעור, יש להקל) חלקו על הרידב"ז וכתבו שאתרוג חייב בביעור.
(לענין דברי רבי שמואל סלנט יש להעיר שדבריו הובאו במשמרת להבית, והרידב"ז השיב עליהם בטענה שאכן ברוב השנים האתרוגים כלים בסביבות שבט, אך זאת בשל בזיזתם על ידי גויים, ודווקא בשמיטה – שמן הדין יש להעמיד שומרים ולמנוע בזיזה זו – אין ביזה. מובן מאליו מכל מקום שוויכוח כזה, שהוא בעיקרו ויכוח במציאות, מצריך בדיקה בכל זמן מחדש ואין אפשרות להסתמך כיום לא על דברי הרש"ס לחומרא ולא על דברי הרידב"ז לקולא בלי לבדוק את המציאות מחדש. ודומה שבימינו אין האתרוגים סחורה אטרקטיבית כל כך בעבור בוזזים, ויש יסוד להניח שהמציאות תתאים דווקא לדברי הרידב"ז, ואולי תהיה אפילו עדיפה מהמציאות שהייתה בזמנו. שכן אף ללא שמירה מפני בוזזים לא יכלו הפירות, וממילא יהיה מקום להיתרו של הרדב"ז אף אם נקבל את טענותיו של המשנת יוסף שם, שחידושו מנוגד להלכה של "אין אוכלין על השמור" לסברת החזון איש [שביעית סימן יד סעיף ט], דהיינו אפילו שמור בהיתר מפני נכרים [נעיר שהמשנת יוסף העיר עוד שבזמננו אין הפרדסים סמוכים לספר, והיתר השמירה מבוזזים גויים נאמר רק בסמוך לספר, ולפי זה ייתכן שהיתרו של הרדב"ז בזמננו אפשר אינו נצרך לשמירה זו כלל. אך מלבד זאת יש לתמוה על עיקר הטענה, שהרי בפשטות 'ספר' אינו אלא מונח המציין מקום הנגיש לבוזזים גויים, וכשהללו מצויים בתוך הארץ – ומכת הגנבות החקלאיות על ידי גויים אכן מצויה כיום בארץ, לצערנו – יהיה מותר לשמור מהם בה במידה שהדבר מותר סמוך לספר].)
גם מהרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון סימן כד) נראה שחלק על חידושו זה של הרידב"ז (אף שלא דן שם בשאלה המציאותית, ובכל מקרה דיון שהיה בשעתו בשאלה זו אפשר שאינו נוגע למעשה היום, אלא בשאלה העקרונית אם יש ביעור לאתרוג למרות צמיחת פירות השנה החדשה טרם כלות הישנה. מכל מקום, כפי שהוסבר לעיל, סברת הרידב"ז מתבססת על הנחתו שבאופן זה אין דין ביעור, ונמצא שמששלל הרב קוק סברה זו – יסבור שגם בזמננו יש לאתרוגים ביעור, אלא שייתכן שאין זמנו בשבט אלא מאוחר יותר), ועיינו עוד בספר השמיטה (הרב טוקצינסקי, חלק א פרק ט סעיף ט ובהערה 4 שם בשם רבי שמואל סלנט והרב קוק).
ובספר חוט שני (שמיטה ויובל ה, יג; במהדורה החדשה עמוד רפג) כתב שבמציאות אין היתרו של הרידב"ז נכון היום שאין האתרוגים מתקיימים על העץ זמן רב כל כך. שאלה זו היא שאלה עובדתית ומצריכה בירור בכל זמן ומקום לגופו, כאמור לעיל. בירור שערכנו בנושא עם מגדל אתרוגים העלה כי אכן נשארים אתרוגים על העצים אחרי סוכות ובארץ ואין להם שימוש, וכיום אין חשש של בזיזתם והם עשויים להתקיים על העץ חודשים רבים ואף עד שיגדלו פירות השנה החדשה (ובמיוחד בשטח מטופל, שכן בעצים הגדלים פרא האתרוג עשוי להכביד על הענף בשלב מסוים ולשבור אותו או ליפול ממנו או להינטות עם הענף עד לארץ ולהירקב בעת שהוא מגיע לקרקע. אך לא כך כשהעצים מטופלים וענפיהם קשורים לתמוכות). אלא שלמרות זאת, בפועל קוטפים את האתרוגים הנותרים על העצים במהלך חודשי החורף, וזאת כדי שלא יכחישו את כוח העץ ויפגעו בכמות התנובה של השנה החדשה. (אין אנו זקוקים לדון אם קטיף זה מותר בשביעית, שכן אנו עוסקים באתרוגי שביעית היוצאים לשמינית, ובשמינית אין איסור בעבודת הקרקע.) ייתכן אמנם שייוותרו אתרוגים בודדים שיישכחו על העצים, וייתכן שאפשר לסמוך עליהם לעניננו, אולם אין הדבר ברור וודאי.
אפשר להציע שמגדלי אתרוגים הרוצים לצרף להיתר הייצוא גם סניף זה של סברת הרידב"ז, יקפידו בשנה זו לא להסיר מהעצים לאחר סוכות את כל האתרוגים, ואז גם אם יוסרו רובם (לצורך האמור) – די יהיה בנותרים כדי לא להחשיב את האתרוג כ'כלה לחיה מן השדה'. אין צורך להשאיר אתרוגים בכל פרדס ופרדס לשם כך, ודי בהותרתם במקום אחד בכל אזור בארץ בהתאם לחלוקת האזורים הנויה במשנה (שביעית ט, ב) "שלוש ארצות לביעור" וכו'.
ועם זאת, אף ללא סניף היתר זה (השנוי כשלעצמו במחלוקת כנ"ל) יש ליצוא אתרוגי השביעית על מה לסמוך מן הטעמים האחרים שהובאו בתשובה זו..
12
י״ג4 גם אם יש חובת ביעור על אתרוג, אין איסור לשלוח פרי שלא יחזיק מעמד עד הביעור7מכוח הסברא שכל האיסור הוא רק משום שכשהגיע הזמן על הפרי להתבער בארץ דווקא. אכן סברא זו מועילה רק בהנחה שהאתרוגים לא יתקיימו עד זמן ביעורם (אם הם חייבים בביעור וכנ"ל), וכיוון שברוב המקרים יש להניח שלא ייאכלו אף לאחר החג, ייתכן שאף יתקיימו עד זמן הביעור (אם לא ייזרקו באופן שבעצמו עשוי להיות בעייתי מצד "לאוכלה ולא להפסד")..
13
י״ד5 יש שכתבו שכל האיסור הוא רק בזמן הביעור או אחריו ולא לפני זמנו8בהלכתא גבירתא (לבעל תפארת ישראל, שביעית ו, ה) כתב כך בפירוש וביאר שהאיסור הוא תולדה של החיוב לבער בארץ. הרב קוק כתב במשפט כהן (סימן פז) שזו דעת חלק מהראשונים (הרב וייטמן [שם סעיף 5, עמוד 200] העיר כי אינו יודע למי הכוונה. אך פשטות הדברים היא שהרב קוק הבין שלדעות שהאיסור קשור לחובת הביעור הוא אינו חל לפניו, וחלק מהראשונים, היינו כל מי שקשר את האיסור לחובת הביעור, להבדיל מהסוברים שהוא איסור עצמי מטעמים אחרים – ראו לעיל הערה 1). וכן כתב בשבת הארץ (ה, יג) שיש מי שנראה מדבריו (וציין לר"ש שביעית ה, ו ולפאת השלחן - בית ישראל סימן ה ס"ק נו) שאין איסור בהוצאת פירות שביעית לחו"ל, מעבר לאיסור שבשאר שנים, עד זמן הביעור, ומזמן הביעור ואילך, שחלה חובת הביעור בארץ – חל איסור ההוצאה, ומפורש כאמור; ספר השמיטה (חלק א פרק ח סעיף א אות ה).
ואף שאפשר שהדברים מבוססים על ההנחה או האפשרות שהפירות לא יתקיימו בזמן הביעור, מכל מקום מסתימת הדברים משמע שלדעתם גם אם יתקיימו הפירות אין איסור (לשון ההלכתא גבירתא היא חד משמעית, וכך הבין את דבריו הרב יעקב אריאל במאמרו בתחומין ז עמוד 40, ובספרו באהלה של תורה ג סימן ח אות ט). טזה שלא כדברי דברי הרב וייטמן [שם ובהערה 21] שאין בדברים יותר מבדברי הרידב"ז, ושאפשר שההיתר הוא רק כשאין חשש שהפירות יתקיימו עד זמן הביעור). ונראה שטעמם כיוון שבעת ההוצאה לא חל עדיין חיובו, וכשהפירות כבר בחו"ל אין חיוב להחזירם ארצה (לתנא קמא החולק על ר"ש בן אלעזר, כמבואר בהערה 1, והלכה דלא כר"ש בן אלעזר. ונראה שלדעת הסוברים היתר זה, אף אם מודה תנא קמא לכתחילה, היינו בזמן הביעור ולא קודם). והאיסור לאחר הזמן היינו מזמן הביעור ואילך, וכל עוד לא קוים בפירות אלה דין הביעור. הסוברים כך כמובן יודו בהכרח שאם אתרוג פטור מביעור בזמננו – לא יהיה איסור בהוצאתו לחו"ל (אלא שיש מהם שסברו בפירוש שאתרוג חייב בביעור).
נציין כי אף שסברא זו לכאורה הפוכה מדברי הרידב"ז (לעיל הערה 3) שאולי האיסור הוא רק לפני זמן הביעור (סמוך לו ואולי מדרבנן גם מוקדם יותר אם הפרי עשוי להתקיים עד זמן הביעור), לשתי הסברות יסוד אחד – שהאיסור קשור עם חובת הביעור בארץ. וייתכן שהסוברים כנ"ל יסכימו (ובספר השמיטה שם אכן נקט בפירוש כך) לדברי הרידב"ז, שההוצאה מותרת לאחר הביעור בפועל (בהנחה שהוא הפקר ולא כילוי, וצ"ע בדברי שבת הארץ הנ"ל שכתב שלדעות אלה לאחר זמן הביעור התחייבו הפירות בשריפה, שהרי הר"ש הוא הסובר שביעור הוא בהפקר ולא בשריפה. ואולי כוונתו רק לדברי פאת השלחן שם, שכתב בביאור דעת תוספות שלאחר הביעור דין הפירות בשריפה, והרב יעקב אריאל בתחומין ז עמוד 37, ובספרו באהלה של תורה ג סימן ח אות ה, תמה ששיטת תוספות עצמם אינה כן). אלא שלדעות הנ"ל גם קודם זמן הביעור לא חל איסור להוציא את הפירות לחו"ל, ורק בזמנו אסור. וראו בדברי הרב וייטמן (שם סוף סעיף 5 שעמד על כך)..
ואף שאפשר שהדברים מבוססים על ההנחה או האפשרות שהפירות לא יתקיימו בזמן הביעור, מכל מקום מסתימת הדברים משמע שלדעתם גם אם יתקיימו הפירות אין איסור (לשון ההלכתא גבירתא היא חד משמעית, וכך הבין את דבריו הרב יעקב אריאל במאמרו בתחומין ז עמוד 40, ובספרו באהלה של תורה ג סימן ח אות ט). טזה שלא כדברי דברי הרב וייטמן [שם ובהערה 21] שאין בדברים יותר מבדברי הרידב"ז, ושאפשר שההיתר הוא רק כשאין חשש שהפירות יתקיימו עד זמן הביעור). ונראה שטעמם כיוון שבעת ההוצאה לא חל עדיין חיובו, וכשהפירות כבר בחו"ל אין חיוב להחזירם ארצה (לתנא קמא החולק על ר"ש בן אלעזר, כמבואר בהערה 1, והלכה דלא כר"ש בן אלעזר. ונראה שלדעת הסוברים היתר זה, אף אם מודה תנא קמא לכתחילה, היינו בזמן הביעור ולא קודם). והאיסור לאחר הזמן היינו מזמן הביעור ואילך, וכל עוד לא קוים בפירות אלה דין הביעור. הסוברים כך כמובן יודו בהכרח שאם אתרוג פטור מביעור בזמננו – לא יהיה איסור בהוצאתו לחו"ל (אלא שיש מהם שסברו בפירוש שאתרוג חייב בביעור).
נציין כי אף שסברא זו לכאורה הפוכה מדברי הרידב"ז (לעיל הערה 3) שאולי האיסור הוא רק לפני זמן הביעור (סמוך לו ואולי מדרבנן גם מוקדם יותר אם הפרי עשוי להתקיים עד זמן הביעור), לשתי הסברות יסוד אחד – שהאיסור קשור עם חובת הביעור בארץ. וייתכן שהסוברים כנ"ל יסכימו (ובספר השמיטה שם אכן נקט בפירוש כך) לדברי הרידב"ז, שההוצאה מותרת לאחר הביעור בפועל (בהנחה שהוא הפקר ולא כילוי, וצ"ע בדברי שבת הארץ הנ"ל שכתב שלדעות אלה לאחר זמן הביעור התחייבו הפירות בשריפה, שהרי הר"ש הוא הסובר שביעור הוא בהפקר ולא בשריפה. ואולי כוונתו רק לדברי פאת השלחן שם, שכתב בביאור דעת תוספות שלאחר הביעור דין הפירות בשריפה, והרב יעקב אריאל בתחומין ז עמוד 37, ובספרו באהלה של תורה ג סימן ח אות ה, תמה ששיטת תוספות עצמם אינה כן). אלא שלדעות הנ"ל גם קודם זמן הביעור לא חל איסור להוציא את הפירות לחו"ל, ורק בזמנו אסור. וראו בדברי הרב וייטמן (שם סוף סעיף 5 שעמד על כך)..
14
ט״ו6 פירות אוצר בית דין פטורים מביעור ולכן אין איסור לשלוח אותם לחו"ל9מדברי הרמב"ן (ויקרא כה, ז) עולה שאין חובה לבער פירות של אוצר בית דין כשמגיע זמן הביעור. והחזון איש (שביעית סימן יא אות ז) האריך בביאור הדברים. מתוך דברים אלו כתב הרב פנחס עפשטיין (ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בשנים תש"ח-תשכ"ח, מובא במשנת יוסף סימן כו) שכיוון שאוצר בית דין אינו צריך ביעור, לכן אין איסור להוציא לחו"ל..
15
ט״ז7 יש לסמוך על הסוברים שמותר להוציא לחו"ל לצורך סחורה10תוספות בפסחים (נב ע"ב ד"ה רב ספרא) הביא שני הסברים מדוע רב ספרא הוציא פירות שביעית לחו"ל, ותירוצם הראשון הוא שהוא הוציא לצורך סחורה (והוסיפו "דיש סחורה המותרת") ולכן הדבר מותר. והרב קוק (שבת הארץ ה, יג) הביא את דברי התוספות הללו ופירט באריכות את האופנים שבהם מותרת הסחורה (ומשמע קצת מפירוט זה שסמך על שיטת תוספות זו להלכה), וראו ספר השמיטה (חלק א פרק ח סעיף א אות א, הערה 1 ואות ה). החזון איש (שביעית סימן יג ס"ק ד) כתב שאין סברא בדברי התוספות, ולכן צריך לשנות את הגרסה ולומר להפך: לצורך סחורה אסור ולצריכה פרטית מותר. אך הרב יעקב אריאל (תחומין ז עמודים 37–38; באהלה של תורה ג סימן ח אות ו) והרב זאב וייטמן (לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל פרק טז סעיף 4, עמוד 197) העירו על דבריו אלו, שכן גם בתוספות רבינו פרץ ובתוספות שאנץ ובתוספות רא"ש נכתב התירוץ באותן מילים, וקשה לומר שחלה טעות סופר בדברי כולם. לכן ביארו שאכן הגרסה הנכונה בתוספות היא כגרסה שלפנינו, ואכן יש קולא בסחורה לעומת הוצאה לצריכה פרטית. הרב וייטמן מבאר שפירות שמוציאים אותם לסחורה בדרך כלל ניטעים מלכתחילה על דעת שיוציאו אותם לסחורה ולא על דעת שיישארו בארץ, לכן חל היתר להוציא אותם מהארץ, ואין זה פוגע באספקת הפירות בארץ. אמנם הרב יעקב אריאל (תחומין שם עמוד 39; באהלה של תורה שם אות ח) כתב שההסבר בדברי התוספות שונה, ולדעתו דווקא כאשר הלקיטה לא מיועדת לסחורה, שאז מותרת הסחורה עצמה, מותרת גם ההוצאה לחו"ל. אך הוא עצמו הקשה על דבריו שם, ע"ש, ומסתבר יותר כטעם הרב וייטמן. נציין שהרידב"ז (בית רידב"ז סוף סימן ה) הביא את שאלת הרב אברהם אביש מרדכי אייזן ואת דברי רבי חיים ברלין (אז רבה של ירושלים) שיש לומר שמותר להוציא לחו"ל פירות שניטעו מלכתחילה למטרה זו, ואת שאלתו אם הרידב"ז מסכים עימו ומצטרף להיתרו זה. הרב אייזן, השואל בשם ר"ח ברלין, ציין שבעצמו לא שמע ממנו טעם להוראה זו, והציע לבארה על פי דברי המהרש"ם האמורים ביצוא פירות בשאר שנים, שהאיסור להוציא מהארץ דברים שיש בהם חיי נפש לא נאמר בפירות שנועדו מלכתחילה ליצוא. היינו שלדעתו דומה האיסור בהוצאת פירות שביעית בכלל לאיסור הנ"ל שבשאר השנים, וכשם שזה הותר כשלכך נועדו הפירות מלכתחילה – כך גם זה. סברא זו קרובה לסברת הרידב"ז עצמו, שהקיש את שני האיסורים לענין ההיתר להוציא פירות שיש מהם שפע בארץ, כנ"ל בהערה 4. אלא שבהמשך דברי הרב אייזן נראה שפקפק בסברא זו, שהרי לפי הביאורים האחרים באיסור ההוצאה לחו"ל אין לה מקום. הרידב"ז עצמו כתב שם שאינו יודע מקור להוראת ר"ח ברלין (אך אפשר שבסברא יודה לה, לפי מסקנתו שהתיר כשיש שפע בארץ שכאמור הסברות קרובות זו לזו). ו הרב וייטמן (שם סעיף 3 והערה 10) כתב שאולי הרידב"ז הולך לשיטתו, שמחלק בין האיסור שבשאר שנים לאיסור שבשנת השמיטה (אכן כנ"ל בהערה 4 בתשובת הרידב"ז שם צידד כן להשוותם, ולא כמו שכתב שם בבית רידב"ז. ולכן נראה שבסברא יודה, ורק כתב שלא מצא ראיה). הרב וייטמן עצמו מכל מקום הביא (שם סעיף 6) ממכתב הרב שטיינבערג שבמשמרת להבית שהביא את דברי המהרש"ם, והעיר (הרב וייטמן): "אמנם כך נמצא בדברי המהרש"ם... אלא ששם נאמרים הדברים בהקשר לאיסור... בשאר שנים". וציין לדברי הרב אייזן שעמד על הבחנה זו. אכן לפלא קצת מדוע הוזקק הרב וייטמן להביא את החילוק רק מדברי הרב אייזן וכהערה על המכתב שבמשמרת להבית, שכן המעיין שם יראה שהרב שטיינבערג גופו כתב בעצמו שיש חילוק לענין זה בין שני האיסורים, ואדרבה, על פי חילוק זה רצה לבאר (נוסף ליתר הביאורים בדבר) מדוע נצרך איסור מיוחד בשביעית שעה שגם בשאר שנים אסור להוציא חיי נפש מהארץ לחו"ל.
הרב וויטמן (שם סעיף 6 והערה 24, וראו גם בדבריו בהערה 12) קשר את הדברים גם לסברת ההיתר להוציא לצורך סחורה, כהבנתו, דהיינו פירות שגידלו אותם מלכתחילה לשם כך, וצירף גם ששמא יש לומר שבמקרה כזה גם אין בפירות קדושת שביעית כלל, כמו שכתב בביאור דברי התוספות. אכן אין דבריו בנקודה זו ברורים, שכן לביאור דברי התוספות לא הביא סברא כזו (וגם אינה משמעות דבריהם), ונראה שכוונתו שאין בהם את מלוא דיני קדושת שביעית ובעיקר לא את האיסור להוציאם, הקשור בייעודם "לאוכלה... אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", שלגביו יש מקום לומר שמה שניטע לשם יצוא (בשאר השנים) ואינו מיועד לאכילה בארץ – אינו בכלל זה, ומעין דברי הרב שלמה זלמן בהר"ן (אבני קודש יו"ד סוף סימן ב, עמודים קמט–קנ) שהובאו לעיל הערה 5.
אכן הרב יעקב אריאל (תחומין ז עמוד 44; באהלה של תורה ג סימן ח אות יד) הבין גם הוא שלדעת ר"ח ברלין אין בפירות אלה קדושה כלל (או שלענין ההוצאה לחו"ל על כל פנים יש לסמוך על הסברא שאין בהם קדושה), אלא שהוא הבין שכוונת הדברים היא לגידול לשם יצוא לצורך גויים (שהם הלקוחות העיקריים של פירות יצוא בדרך כלל, והוא הדין לכאורה לגידול לצורך גויים בארץ, אלא שבדרך כלל גידול שאינו ליצוא אינו דווקא לגויים או בעיקר להם) שבו דן הגרש"ז אויערבאך במעדני ארץ (שביעית סימן י אות ה), שיש לומר שלא תהיה בו קדושה כמו בגידול לעצים וכדומה (וכעין הנ"ל לענין גידול אתרוגים לצורך מצווה בלבד, ראו לעיל הערה 5), ולפי זה כתב שהגרש"ז (שם) חיזק את סברת הר"ח ברלין (אף שלא הזכירו) מדברי מהרי"ט (שנדונו שם). נעיר כי הרב וייטמן (לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל שם סעיף 6 הערה 25) לא עמד על כך, ולפיכך כתב שאינו יודע למה כוונת הרב אריאל, והמעיין יראה שהביאור הוא כאמור. ומכל מקום, לדרך זו אין מקום לצרף בנדוננו את סברת ר"ח ברלין, שהרי האתרוגים מיוצאים לצורך יהודים. ולאידך גיסא, לדרך זו גם אין צורך בצירוף סברתו, שהרי על אותה דרך יש לומר שאין באתרוגים קדושה משום שניטעו ונלקטו למצווה בלבד וכנ"ל (בהערה 5).
נוסף לאמור לעיל יש לציין לדברי ציץ הקודש (חלק א סימן טו), שכתב לגבי הוצאת אתרוגים לחו"ל שיש לסמוך על הסבר זה של התוספות בפסחים, כיוון שהאיסור הוא רק דרבנן, ולא חילק בין סוגי הסחורה. ועל כל פנים ברור שלסברא זו חל ההיתר גם בהוצאה ושיווק במסגרת אוצר בית דין או בדרך של הבלעה (ראו להלן) – אף אם אין זו בגדר סחורה (ואדרבה, באופן זה יסכים גם הרב אריאל להיתר), שכן בסברת ההיתר אין חילוק, וכך משמע מדברי הרב קוק בשבת הארץ (ה, יג הנ"ל), שכשהביא את שיטת התוספות ופירט את אופני היתר הסחורה הכיר גם את דין ההבלעה..
הרב וויטמן (שם סעיף 6 והערה 24, וראו גם בדבריו בהערה 12) קשר את הדברים גם לסברת ההיתר להוציא לצורך סחורה, כהבנתו, דהיינו פירות שגידלו אותם מלכתחילה לשם כך, וצירף גם ששמא יש לומר שבמקרה כזה גם אין בפירות קדושת שביעית כלל, כמו שכתב בביאור דברי התוספות. אכן אין דבריו בנקודה זו ברורים, שכן לביאור דברי התוספות לא הביא סברא כזו (וגם אינה משמעות דבריהם), ונראה שכוונתו שאין בהם את מלוא דיני קדושת שביעית ובעיקר לא את האיסור להוציאם, הקשור בייעודם "לאוכלה... אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", שלגביו יש מקום לומר שמה שניטע לשם יצוא (בשאר השנים) ואינו מיועד לאכילה בארץ – אינו בכלל זה, ומעין דברי הרב שלמה זלמן בהר"ן (אבני קודש יו"ד סוף סימן ב, עמודים קמט–קנ) שהובאו לעיל הערה 5.
אכן הרב יעקב אריאל (תחומין ז עמוד 44; באהלה של תורה ג סימן ח אות יד) הבין גם הוא שלדעת ר"ח ברלין אין בפירות אלה קדושה כלל (או שלענין ההוצאה לחו"ל על כל פנים יש לסמוך על הסברא שאין בהם קדושה), אלא שהוא הבין שכוונת הדברים היא לגידול לשם יצוא לצורך גויים (שהם הלקוחות העיקריים של פירות יצוא בדרך כלל, והוא הדין לכאורה לגידול לצורך גויים בארץ, אלא שבדרך כלל גידול שאינו ליצוא אינו דווקא לגויים או בעיקר להם) שבו דן הגרש"ז אויערבאך במעדני ארץ (שביעית סימן י אות ה), שיש לומר שלא תהיה בו קדושה כמו בגידול לעצים וכדומה (וכעין הנ"ל לענין גידול אתרוגים לצורך מצווה בלבד, ראו לעיל הערה 5), ולפי זה כתב שהגרש"ז (שם) חיזק את סברת הר"ח ברלין (אף שלא הזכירו) מדברי מהרי"ט (שנדונו שם). נעיר כי הרב וייטמן (לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל שם סעיף 6 הערה 25) לא עמד על כך, ולפיכך כתב שאינו יודע למה כוונת הרב אריאל, והמעיין יראה שהביאור הוא כאמור. ומכל מקום, לדרך זו אין מקום לצרף בנדוננו את סברת ר"ח ברלין, שהרי האתרוגים מיוצאים לצורך יהודים. ולאידך גיסא, לדרך זו גם אין צורך בצירוף סברתו, שהרי על אותה דרך יש לומר שאין באתרוגים קדושה משום שניטעו ונלקטו למצווה בלבד וכנ"ל (בהערה 5).
נוסף לאמור לעיל יש לציין לדברי ציץ הקודש (חלק א סימן טו), שכתב לגבי הוצאת אתרוגים לחו"ל שיש לסמוך על הסבר זה של התוספות בפסחים, כיוון שהאיסור הוא רק דרבנן, ולא חילק בין סוגי הסחורה. ועל כל פנים ברור שלסברא זו חל ההיתר גם בהוצאה ושיווק במסגרת אוצר בית דין או בדרך של הבלעה (ראו להלן) – אף אם אין זו בגדר סחורה (ואדרבה, באופן זה יסכים גם הרב אריאל להיתר), שכן בסברת ההיתר אין חילוק, וכך משמע מדברי הרב קוק בשבת הארץ (ה, יג הנ"ל), שכשהביא את שיטת התוספות ופירט את אופני היתר הסחורה הכיר גם את דין ההבלעה..
16
י״ז8 האיסור קיים רק על אכילת פירות מארץ ישראל בחו"ל, ולא על שימוש בהם11ציץ הקודש (סימן טו) דייק מתוספות בפסחים שהאיסור הוא רק לאכול בחו"ל ולא להשתמש בפירות בחו"ל..
17
י״חג. הרוצה לחשוש לדעות המחמירות שאוסרות את הוצאת האתרוגים לחו"ל – ימכור את פרדסו ב'היתר המכירה', ואף אם אינו מסתמך עליו לשאר העניינים, יוכל להסתמך על המכירה כסניף נוסף לכל ההיתרים12אין מקום לחשוש שיצא שכרו בהפסדו, משום שיש מהמתנגדים להיתר שכתבו שהמוכר עובר על איסור "לא תחנם", שהרי החזון איש (שהוא מהמחזיקים בדעה זו) כתב (שביעית סימן כד אות ד) שלשיטה זו אם נעשית המכירה על ידי שליח (כפי היא נעשית בדרך כלל) היא בטלה משום שאין שליח לדבר עברה. ואם המכירה בטלה, ממילא גם לא נעברה העברה אלא שהמכירה לא הועילה. נמצא שהמוכר רק לחומרא אפשר שהרוויח, וודאי שלא הפסיד דבר: אם הדין עם מצדדי המכירה הסוברים שגם אין בה איסור "לא תחנם" (מהטעמים השונים שנאמרו בכך, ואין כאן המקום להאריך בהם) – הרי שהועילה המכירה להפקיע קדושת שביעית מן הפירות (לדעת רוב הפוסקים שאין קדושת שביעית בפירות נכרים) ומותר לכל הדעות להוציאם לחו"ל, ואיסור "לא תחנם" לא נעשה. ואם הדין עם מתנגדי המכירה, הסוברים שיש בה "לא תחנם", הרי בפועל לא חלה המכירה ולא נעשה איסור ואין לא נזק (של איסור זה) ולא תועלת.
והרוצה לחשוש לדעת האוסרים את המכירה ואף על פי כן לא לסמוך על הסברא שכשמוכר באמצעות שליח אין המכירה חלה, וממילא גם אין עברה, שכן סברא זו תלויה במחלוקת הפוסקים אם מכוח אין שליח לדבר עברה מתבטלת מכירה הנעשית באיסור (ראו נתיבות המשפט סימן קפב ס"ק א), יוכל לצאת ידי כל הספקות אם יכתוב בשטר ההרשאה שבו הוא ממנה את הרבנות לשליחתו למכור את קרקעו שהמינוי והמכירה הם על תנאי שאין בהם איסור, ונמצא שאם כלפי שמיא יש בהם איסור – אין מכירה ולא איסור, ולא הפסיד מאומה (אף שגם לא הרוויח). ואם אין איסור – חלה המכירה והותרה הוצאת הפירות לחו"ל.
(אין לטעון שכיוון שאם ירצה הקונה לממש את מקחו, יוכל המוכר לומר לו הבא ראיה שהלכה היא כך, ממילא אין כאן גמירות דעת, שהרי עקרונית ייתכן שאף המוכר ירצה במימוש המקח ובקבלת התשלום, וההנחה שלא כך יהיה אינה שונה מההנחה שגם הקונה עצמו לא יבקש זאת, שאמנם יש שטענו נגד המכירה מחמתה, אבל לסוברים שאין לחשוש לה – הוא הדין בעניננו.)
ואמנם אין להתעלם מקיומה של בעיה כאובה אחרת והיא שיש – וכנראה גם בין קוני האתרוגים בחו"ל – מי שיחסם להיתר המכירה הוא כמלחמה אידיאולוגית המנותקת מהשיקול ההלכתי, ומהם שעלולים להימנע מרכישת האתרוגים אם ייוודע להם שגדלו בקרקע שנעשה בה היתר מכירה, אף שהימנעות כזו חסרת כל היגיון הלכתי. שהרי לגביהם ודאי אין כל הפסד במכירה זו, והרי אם לא חלה מטעם אין שליח לדבר עברה – הרי לא השתנה כלום מבלעדיה. ואם היא חלה – הרי שרק רווח יש כאן, ובפרט כשהמוכר אכן לא סמך על המכירה אלא כסניף נוסף להיתר הוצאת הפירות, ולא עשה מלאכות האסורות בשביעית על סמך המכירה (ובאמת אף אם עשאן אין הפירות נאסרים אפילו לדעת האוסרים שמור ונעבד, כיוון שהיה לו על מי לסמוך ואין טעם לקונסו, ראו חזון איש שביעית סימן י אות ו; פירות שביעית [הרב ישראל מינצבערג, רבה של העיר העתיקה בירושלים טרם נפילתה בתש"ח] סימן ט; פרי הארץ כהנוב, סימן כא אות ג; אגרות משה או"ח חלק א סימן קפו; חלק ה סימן מב; מנחת שלמה חלק א סימן מד ועוד, אבל כל שכן בנדון דידן).
אולם פשוט שהמבקש להוציא את האתרוגים לחו"ל ומוכר את קרקעו כנ"ל לחומרא וכדי לצאת ידי חששות אלה, אינו צריך לפרסם זאת ולהביא את הללו להימנע מקניית האתרוגים. וכיוון שמצד האמת אין באתרוגים אלה שום חיסרון, הרי שאין בכך גם כל חשש של אונאה.
הרב יעקב אריאל (תחומין ז עמודים 45–46; באהלה של תורה ג סימן ח אות טו) הציע פתרון נוסף והוא מכירת הפירות לגוי מראש. שיש לומר שכיוון שבעת היווצרותו הפרי בבעלות של גוי ולא חלה עליו קדושת שביעית. בנדונו מדובר במכירה לגויים שגם ישווקו את הפירות אחר כך בארצותיהם, והוא מעלה בעיות חוקיות והלכתיות במכירה זו (ראו שם), אך כנראה מעדיף אותה על פני מכירה בדרך של היתר המכירה, שהיא יותר 'הערמה' ויש בה גם יותר קשיים הלכתיים אחרים מצד "לא תחנם" וכו' (וראו שם שהעלה אפשרות למכור את העצים עם הפירות כדי לפתור בעיה של מכירת דבר שלא בא לעולם, ודן גם בה מצד "לא תחנם"). מכל מקום, בעניננו ברור ששיווק האתרוגים לא יהיה בפועל על ידי גויים, ומכירה לגויים אפשרית רק בדרך של הערמה דוגמת היתר המכירה, בין שתהיה המכירה של הפירות לבדם ובין שתהיה של גוף הקרקע. וכיוון שכך נראה ברור שמוטב למכור במסגרת היתר המכירה הרגיל, שכן חשש "לא תחנם" נפתר לפי האמור בהערה הקודמת, ושאר הפקפוקים בהיתר זה (מצד חלותה החוקית של המכירה וסברת אין שליח לדבר עברה' אם יש במכירה איסור) קלים מהפקפוקים שהעלה הוא עצמו בהצעתו (ועוד ששם יש בעיה חוקית ונוסף לה בעיית דבר שלא בא לעולם). דלעיל. בכל מקרה האתרוגים אינם נאסרים כשיוצאים לחו"ל13הרב אריאל (תחומין ז עמוד 35; באהלה של תורה ג סימן ח אות ב) כתב שאמנם נראה מהתורת כהנים שהפירות נאסרו באכילה אך בבית רידב"ז (ה, יח [והיא בתשובתו שבסוף סימן ה לאחר אות יח] והבאנו את דבריו לעיל הערה 1) דחה פירוש זה וכתב שלא שייך לומר שפירות שביעית נפסלים ונאסרים מעין פסול 'יוצא'.
וכן משמע מדברי הר"ש (שהובאו בהערה 1) שהפירות לא נאסרו, וכן כתבו: הנצי"ב (במכתבו לרב מניוארק, בסוף קונטרס דבר השמיטה הנדפס במשיב דבר חלק ב לאחר סימן נו), הרב מאיר אריק (אמרי יושר סימן קפג), החזון איש (שביעית סימן י אות ו) והגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן קפו), וכן כתב בפשטות בספר פרי הארץ (כהנוב, סימן כא אות ג).
גם אם נאמר שהפירות אסורים באכילה בחו"ל (כדעת הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, מובא לעיל הערה 1), כתב הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ה סימן מב) שיוצאים בהם ידי חובת המצווה, כיוון שכפי שאמרו בגמרא בסוכה (לה ע"א בביאור המשנה שם לד ע"ב) צריך שיהיה באתרוג היתר אכילה, ונחשב שיש באתרוג זה היתר אכילה כיוון שיש בו היתר אכילה בארץ ישראל (נוסף לזה כתב שנראה שהראב"ד חזר בו ובכל מקרה הוא דעת יחיד. ואמנם נראה שלדעת הר"ש סירילאו, כמובא בהערה 1, אף אם יחזירום לארץ אסורים באכילה, אך מדובר בדעת יחיד שנדחתה מדברי כל הנ"ל, שאף לא הזכירו את סברתו ולא חשו לה כלל, וגם לשיטתו לכאורה הדברים תלויים במחלוקת ר"ש בן אלעזר ותנא קמא המובאת שם, ואין הכרח שהם להלכה)., גם אם חל איסור להוציא אותם. ולפיכך המוציא – יש לו על מי לסמוך אם ירצה, והנוטל את ארבעת המינים בחו"ל יכול ליטול לכתחילה אתרוגים אלה אף אם בעצמו היה מעדיף להחמיר ולא להוציא לחו"ל, שהרי האתרוגים לא נאסרו והוא עצמו אינו עובר על שום איסור (וכיוון שלמוציא יש על מי לסמוך, אפילו לדעת האוסרים להוציא אין שום חשש של 'לפני עיוור' או 'מסייע' וכדומה ברכישה ממנו או אף בהזמנה מראש14כמבואר במבי"ט (חלק א סימן כא). וכן כתבו כתב סופר (יו"ד סימן עז והאריך בראיות לזה); פירות שביעית (לרב ישראל מינצבערג, רבה של העיר העתיקה בירושלים טרם נפילתה בתש"ח; סימן ט); פרי הארץ (הנ"ל, סימן כא אות ג), אגרות משה (או"ח חלק א סימן קפו); מנחת שלמה (חלק א סימן מד) ועוד.).
והרוצה לחשוש לדעת האוסרים את המכירה ואף על פי כן לא לסמוך על הסברא שכשמוכר באמצעות שליח אין המכירה חלה, וממילא גם אין עברה, שכן סברא זו תלויה במחלוקת הפוסקים אם מכוח אין שליח לדבר עברה מתבטלת מכירה הנעשית באיסור (ראו נתיבות המשפט סימן קפב ס"ק א), יוכל לצאת ידי כל הספקות אם יכתוב בשטר ההרשאה שבו הוא ממנה את הרבנות לשליחתו למכור את קרקעו שהמינוי והמכירה הם על תנאי שאין בהם איסור, ונמצא שאם כלפי שמיא יש בהם איסור – אין מכירה ולא איסור, ולא הפסיד מאומה (אף שגם לא הרוויח). ואם אין איסור – חלה המכירה והותרה הוצאת הפירות לחו"ל.
(אין לטעון שכיוון שאם ירצה הקונה לממש את מקחו, יוכל המוכר לומר לו הבא ראיה שהלכה היא כך, ממילא אין כאן גמירות דעת, שהרי עקרונית ייתכן שאף המוכר ירצה במימוש המקח ובקבלת התשלום, וההנחה שלא כך יהיה אינה שונה מההנחה שגם הקונה עצמו לא יבקש זאת, שאמנם יש שטענו נגד המכירה מחמתה, אבל לסוברים שאין לחשוש לה – הוא הדין בעניננו.)
ואמנם אין להתעלם מקיומה של בעיה כאובה אחרת והיא שיש – וכנראה גם בין קוני האתרוגים בחו"ל – מי שיחסם להיתר המכירה הוא כמלחמה אידיאולוגית המנותקת מהשיקול ההלכתי, ומהם שעלולים להימנע מרכישת האתרוגים אם ייוודע להם שגדלו בקרקע שנעשה בה היתר מכירה, אף שהימנעות כזו חסרת כל היגיון הלכתי. שהרי לגביהם ודאי אין כל הפסד במכירה זו, והרי אם לא חלה מטעם אין שליח לדבר עברה – הרי לא השתנה כלום מבלעדיה. ואם היא חלה – הרי שרק רווח יש כאן, ובפרט כשהמוכר אכן לא סמך על המכירה אלא כסניף נוסף להיתר הוצאת הפירות, ולא עשה מלאכות האסורות בשביעית על סמך המכירה (ובאמת אף אם עשאן אין הפירות נאסרים אפילו לדעת האוסרים שמור ונעבד, כיוון שהיה לו על מי לסמוך ואין טעם לקונסו, ראו חזון איש שביעית סימן י אות ו; פירות שביעית [הרב ישראל מינצבערג, רבה של העיר העתיקה בירושלים טרם נפילתה בתש"ח] סימן ט; פרי הארץ כהנוב, סימן כא אות ג; אגרות משה או"ח חלק א סימן קפו; חלק ה סימן מב; מנחת שלמה חלק א סימן מד ועוד, אבל כל שכן בנדון דידן).
אולם פשוט שהמבקש להוציא את האתרוגים לחו"ל ומוכר את קרקעו כנ"ל לחומרא וכדי לצאת ידי חששות אלה, אינו צריך לפרסם זאת ולהביא את הללו להימנע מקניית האתרוגים. וכיוון שמצד האמת אין באתרוגים אלה שום חיסרון, הרי שאין בכך גם כל חשש של אונאה.
הרב יעקב אריאל (תחומין ז עמודים 45–46; באהלה של תורה ג סימן ח אות טו) הציע פתרון נוסף והוא מכירת הפירות לגוי מראש. שיש לומר שכיוון שבעת היווצרותו הפרי בבעלות של גוי ולא חלה עליו קדושת שביעית. בנדונו מדובר במכירה לגויים שגם ישווקו את הפירות אחר כך בארצותיהם, והוא מעלה בעיות חוקיות והלכתיות במכירה זו (ראו שם), אך כנראה מעדיף אותה על פני מכירה בדרך של היתר המכירה, שהיא יותר 'הערמה' ויש בה גם יותר קשיים הלכתיים אחרים מצד "לא תחנם" וכו' (וראו שם שהעלה אפשרות למכור את העצים עם הפירות כדי לפתור בעיה של מכירת דבר שלא בא לעולם, ודן גם בה מצד "לא תחנם"). מכל מקום, בעניננו ברור ששיווק האתרוגים לא יהיה בפועל על ידי גויים, ומכירה לגויים אפשרית רק בדרך של הערמה דוגמת היתר המכירה, בין שתהיה המכירה של הפירות לבדם ובין שתהיה של גוף הקרקע. וכיוון שכך נראה ברור שמוטב למכור במסגרת היתר המכירה הרגיל, שכן חשש "לא תחנם" נפתר לפי האמור בהערה הקודמת, ושאר הפקפוקים בהיתר זה (מצד חלותה החוקית של המכירה וסברת אין שליח לדבר עברה' אם יש במכירה איסור) קלים מהפקפוקים שהעלה הוא עצמו בהצעתו (ועוד ששם יש בעיה חוקית ונוסף לה בעיית דבר שלא בא לעולם). דלעיל. בכל מקרה האתרוגים אינם נאסרים כשיוצאים לחו"ל13הרב אריאל (תחומין ז עמוד 35; באהלה של תורה ג סימן ח אות ב) כתב שאמנם נראה מהתורת כהנים שהפירות נאסרו באכילה אך בבית רידב"ז (ה, יח [והיא בתשובתו שבסוף סימן ה לאחר אות יח] והבאנו את דבריו לעיל הערה 1) דחה פירוש זה וכתב שלא שייך לומר שפירות שביעית נפסלים ונאסרים מעין פסול 'יוצא'.
וכן משמע מדברי הר"ש (שהובאו בהערה 1) שהפירות לא נאסרו, וכן כתבו: הנצי"ב (במכתבו לרב מניוארק, בסוף קונטרס דבר השמיטה הנדפס במשיב דבר חלק ב לאחר סימן נו), הרב מאיר אריק (אמרי יושר סימן קפג), החזון איש (שביעית סימן י אות ו) והגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן קפו), וכן כתב בפשטות בספר פרי הארץ (כהנוב, סימן כא אות ג).
גם אם נאמר שהפירות אסורים באכילה בחו"ל (כדעת הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, מובא לעיל הערה 1), כתב הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק ה סימן מב) שיוצאים בהם ידי חובת המצווה, כיוון שכפי שאמרו בגמרא בסוכה (לה ע"א בביאור המשנה שם לד ע"ב) צריך שיהיה באתרוג היתר אכילה, ונחשב שיש באתרוג זה היתר אכילה כיוון שיש בו היתר אכילה בארץ ישראל (נוסף לזה כתב שנראה שהראב"ד חזר בו ובכל מקרה הוא דעת יחיד. ואמנם נראה שלדעת הר"ש סירילאו, כמובא בהערה 1, אף אם יחזירום לארץ אסורים באכילה, אך מדובר בדעת יחיד שנדחתה מדברי כל הנ"ל, שאף לא הזכירו את סברתו ולא חשו לה כלל, וגם לשיטתו לכאורה הדברים תלויים במחלוקת ר"ש בן אלעזר ותנא קמא המובאת שם, ואין הכרח שהם להלכה)., גם אם חל איסור להוציא אותם. ולפיכך המוציא – יש לו על מי לסמוך אם ירצה, והנוטל את ארבעת המינים בחו"ל יכול ליטול לכתחילה אתרוגים אלה אף אם בעצמו היה מעדיף להחמיר ולא להוציא לחו"ל, שהרי האתרוגים לא נאסרו והוא עצמו אינו עובר על שום איסור (וכיוון שלמוציא יש על מי לסמוך, אפילו לדעת האוסרים להוציא אין שום חשש של 'לפני עיוור' או 'מסייע' וכדומה ברכישה ממנו או אף בהזמנה מראש14כמבואר במבי"ט (חלק א סימן כא). וכן כתבו כתב סופר (יו"ד סימן עז והאריך בראיות לזה); פירות שביעית (לרב ישראל מינצבערג, רבה של העיר העתיקה בירושלים טרם נפילתה בתש"ח; סימן ט); פרי הארץ (הנ"ל, סימן כא אות ג), אגרות משה (או"ח חלק א סימן קפו); מנחת שלמה (חלק א סימן מד) ועוד.).
18
י״טד. יש להקפיד על כללי איסור סחורה בשביעית גם באופן זה, ויש עדיפות לקנות בסטים, כשמדגישים כי המחיר הוא על ההדסים15עיקר דין ההבלעה מבואר במשנה (סוכה לט ע"א): "מבליע לו דמי אתרוג בלולב". וכתב ציץ הקודש (חלק א סימן טו) בשם מהרי"ל דיסקין, וכן נקטו רבים, שבזמננו אפשר למכור בהבלעה גם אגב ההדסים (שכן אין בהם קדושת שביעית בזמננו, ראו לעיל הערה 5), ויש לדון בזה בהרחבה במקום אחר., שעליהם כמעט לכל הדעות לא חלה קדושת שביעית.
19
כ׳מצווה גדולה לתמוך בחקלאי ארץ ישראל, ובייחוד באלה שמקפידים על מצוות השמיטה16כתב הרב ישראל מינצבערג (פירות שביעית סימן י): "הנה בלאווין דשמיטה נאמר בלשון נוכח ובפועל יוצא, לא תזרעו ולא תקצרו, אבל העשה של ושבתה הארץ שבת לד', נאמרה בלשן נסתר, שנאמרה לכל ישראל, שמוטל עליהם לראות להחזיק ביד הגבורי כח הרוצים לשבות בשנה השביעית ממלאכתן בשדות, ולקיים המצווה כמאמרה...".. וכמו כן יש ענין גדול בברכה בסוכות על אתרוגים מארץ ישראל17בזמן הרב קוק יצאו שמועות כנגד אתרוגי ארץ ישראל, ולכן היו שקנו אתרוגים מחו"ל (בשנה רגילה). הרב קוק יצא נגד הדעות הללו וכתב קונטרס ארוך על כך הנמצא בהקדמה לספרו עץ הדר, ונקרא ראש אמיר. וכתב שם: "שזאת המצווה היקרה הבאה בזמן שמחתנו למועד הראוי לדרישת ארץ חמדה בכל לב ונפש מכל זרע ישראל, שהיא לא תוכל להתקיים כי אם על ידי חביבות פירות גדולי ארץ הקודש, ועוד נוסף לזה שבפרוץ הדבר יוכלו אחינו העובדים את אדמת הקודש להוסיף נטיעות רבות וגני אתרוגים ויהיה גם זה מצטרף להרחבת בנין ארץ הקודש וישיבתה השקוה ככל התורה כולה".
ובאגרות משה (או"ח חלק ה סימן מב) כתב: "גם בשנת השמיטה יש להדר ליקח אתרוגי ארץ ישראל יותר משל שאר מקומות"..
ובאגרות משה (או"ח חלק ה סימן מב) כתב: "גם בשנת השמיטה יש להדר ליקח אתרוגי ארץ ישראל יותר משל שאר מקומות"..
20
