בעל שם טוב, קדושיםBa'al Shem Tov, Kedoshim

א׳בזוהר הקדוש (דס"ה ע"א) דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא, ההוא קלא סליק לעילא וכו' ע"ש, מה דאיתא בזוה"ק לית לך קלא דלא סלקא לעילא, ואמר אדוני אבי זקיני זללה"ה אפילו קלא דמקלא, [זהו] אין אומר ואין דברים (תהלים י"ט) אימתי, בלי נשמע קולם, פירוש כשלא נשמע קולם אז אין אומר, אבל קלא בוודאי סלקא עם הדיבור לעילא:
(דגל מחנה אפרים בליקוטים ד"ה כל המרבה).

ב׳בצדק תשפוט עמיתך. ודדשו רבותינו ז"ל (סנהדרין דל"ב ע"א) הוי דן את חבירך לכף זכות קבלנו ממרן אלקי הבעש"ט זי"ע שפירש הפסוק (תהילים ל״ט:ט׳) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כשרואה אדם דבר נבלה מאיש רשע, שעבר עבירה חזקה, ידין אותו לכף זכות, כי מצד רדיפת היצר הבוער בו, עושה, ומצד פחיתות חומרו העב, שאינו יודע חומר האיסור, וכל זה וכיוצא בזה, ובזה מציל גם עצמו מדין, כי באמת כיון שרואה דברי נבלה בחבירו, ידע שיש בו בעצמו גם כן מעין דבר זה, שיש עליו דינים ומקטריגים, וכשימצא זכות לחבירו יהיה גם עליו זכות, ובזה שאינו מעורר דינים על איש חוטא, שעושה מחמת התגברות היצר הבוער בו, איזה מעשה רשע, מקיים בזה (בס' משפטים) לא תטה משפט אביונך בריבו, בעת שעוברין עליו נסיונות וריבות ממי מריבה מים הרעים והזדונים, אלא תעורר עליו כל מיני זכות.

ג׳ובאמת כל זה נסיון גדול, כי קבלנו שאין נגזר על אדם שום גזר דין, אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן, ובוודאי לא יפסוק על עצמו, אלא מראין לו אדם שעשה איזה עבירה מעין מלאכתו, מלאכת עבירה שלו, והוא פוסק עליו את הדין, וחותם זה הדין על עצמו ר"ל:
(אוצר החיים פ' משפטים דקצ"ג ע"ב).

ד׳ירגיל עצמו לדון את כל הרשעים העוברים לתאבון לכף זכות, כטעם מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים ל"ט), שגילה לנו מרן אלקי הבעש"ט זי"ע, שבכל דבר עבירה שרואה ברשעים ידין אותם לכף זכות, כי את עצמו הוא דן, ובכל כחו יחזירם בתשובה, וירחץ אותם מצואת עוונותם, וידע נאמנה שגם אצלו נמצא שמץ דבר מעבירה זאת, אלא שעל עצמו מוצא תמיד זכותים, כך ימצא זכות וחסד על כל ישראל, כי הצד השוה שבהם שכולם צדיקים כולם טהורים כולם ראוים לכל הברכות וכו':
(אוצר החיים פ' תרומה דרי"ד ע"ב).

ה׳מהבעל שם טוב זלה"ה, מכל פשעי הצילני חרפת נבל וכו', דנודע דאם אדם מלמד חוב על איזה רשע, ופוסק עליו את הדין ואומר שראוי הוא שיבא עליו פורעניות כזה וכזה, אזי זה הדין בעצמו פוסק הוא על עצמו, שאף על פי שאין בו עבירה זו, מכל מקום אפשר שיש לו כאילו נעשה עבירה, היינו המתגאה כאילו בא על אשת איש (סוטה ד"ד ע"ב), הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוהר בראשית דכ"ז ע"ב), ואפשר שכאילו שלו הוא חמור אצלו יותר מעבירה עצמו של אותו רשע, כי מדקדקין עליו יותר, מה שאין כן אם דן אותו לזכות, ואמר שהוא מגושם הרבה, ויש לו חומר עכור, עד שאי אפשר לו לכבוש את יצרו, וכיוצא מן הזכות שאפשר לדונו, אזי מלמד הזכות הזה על עצמו, וזהו שאמר מכל פשעי הצילני בזה שחרפת נבל אל תשימני, שלא אחרף מימי את הנבל, ואלמד עליהם זכות, ובזה תציל אותי מכל פשעי, שזכות זה יהיה עלי גם כן ודפח"ח:
(כתר שם טוב ח"ב ד"כ ע"ב, חלקת בנימין על הגדה ד"ה א"י אנוס).

ו׳בשם הבעל שם טוב ז"ל שמעתי פירוש על המשנה (אבות ס"ב) אל תדין את חבריך עד שתגיע למקומו, שהקשה הלא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דצ"א ע"ב) שלעתיד ירכיב חיגר על הסומא הנשמה והגוף וידונם ביחד, כי הנשמה בעצמה אין יכולין לדון שהוא חלק אלוהי ממעל, ובלי הגוף וודאי לא היתה חוטאת, והגוף בעצמו אין יכולין לדון שהוא דומם בלי הנשמה ע"ש, ואם כן קשה איך יכולין לדון את האדם בעולם הזה, כשהוא ישן, והנשמה לבדה הולכת למעלה, והגוף מונח על המטה, והנשמה בלי גוף אינם יכולין לדון כנ"ל, ואם כן איך מצינו עונשין בזמן שאדם חי, ותירץ דבאמת אין דנין אותו למעלה בשום עונש, רק כמעשה דנתן הנביא שבא אל דוד המלך ואמר לו בדרך משל (שמואל ב י״ב:ג׳) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת וכו', והשיב דוד המלך כי בן מות הוא, ואמר לו הנביא אחר כך אתה הוא זה האיש, כן כשרוצים למעלה לדון את האדם על איזה עבירה, מראין לו מן השמים זו העבירה ומעשה זו בסגנון אחר, אצל אדם אחר, וזה האדם הוא כועס על חבירו, ואמר שהוא ראוי שיעלה לו כך וכך, ומה שאמר ודן את חבירו, בזה הפסק עצמו דנין אותו, כי הוא בעצמו היה דן את עצמו בלא מתכוין, ועל כן הזהירו חכמינו ז"ל (אבות ס"א) והוה דן את כל האדם לכף זכות, כי בהיות כשידין את חבירו לזכות, לא יתן פסק על עצמו, ולא ידונו אותו בשום עונש בחייו, וזה שאמרו ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ר"ל דבר זה תדע שאין מראין לך מן השמים מעשה חבירך שתדין אותו, עד שתגיע למקומו ממש, שעשית גם אתה כמעשה חבירך, ומראין לך מן השמים מעשה חבירך שתדין אותו, וכאשר תדין אותו כן יהיה לך, ונמצא שעל ידי זה תמיד תראה שתדין אותו לכף זכות, ובזה תדין אותך בעצמך גם כן לכף זכות ודפח"ח:
(פרי חיים אבות פ"ב מ"ד, ופ"ג מ"א).

ז׳אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ד') איזה חכם הלומד מכל אדם, כי חכם מכיר את עצמו וחסרונו, מה שאין כן השוטה מכיר אחרים ליתן בהם דופי, ואינו מכיר את עצמו לידע חסרונו, אמנם יכול כל אדם לידע את עצמו כשירצה, וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר שלו שזה יסוד ועיקר וכלל גדול, והוא דכתב בזוהר (פ' פקודי דרנ"א ע"א וע"ב, וכן מפורש בזוהר שמות ד"ו ע"ב) בשער היכלות, כי יש בקדושה היכל זכות ולעומת זה יש בקליפה חובה, וההפרש שיש בין זה לזה, כי בהיכל זכות כשדנין את האדם שם הכל פותחין ומהפכין לזכות, אפילו בדין הרשע, אבל בהיפוך בהיכל חובה הכל פותחין בחובה וכו' יעו"ש, אם כן בזה יוכל כל אדם לידע את עצמו ומדרגתו אם הוא דן את כל אדם לזכות, אזי הוא בקדושה, ששם היכל זכות על שם כך שפותחין בזכות כל אחד, ואם הוא דן את כל אדם לחוב, אזי הוא בקליפה ששם היכל החוב שדנין האדם לחוב, ובזה כתבתי במקום אחר אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו':
(כתונת פסים פ' אחרי דט"ז ע"ג).

ח׳לא תלך רכיל בעמך. מה שרגיל בפי העולם לומר על מי שמדבר לשון הרע עהר האט אויס גירעט, מבואר לעיל פ' בראשית אות ק"ב:

ט׳שמעתי בשם הקדוש והנורא הבעל שם טוב ז"ל שהקשה הלא כמה פעמים הזהירו רבותינו ז"ל על לשון הרע, ואיך אמרו הם בעצמם בגמרא (ב"ב דקס"ה ע"א) רובם בגזל כולם באבק לשון הרע, ופירש הוא ז"ל, שהגמרא מלמדת זכות על ישראל, ואמרו דרך תפלה, רבונו של עולם עד מתי לא תרחם על ישראל להוציא אותם מגלות המר, שכבר נשתקעו כל כך בין הקליפות, ויש להם מסכים גדולים ומניעות גדולות, וכל מה שיתארך הגלות יפלו ח"ו יותר בטומאה לכן מהר נא לגאלינו עכ"ד:
(תולדות אהרן פ' שמות).

י׳שמעתי מפי קדשו של הרב החסיד ודרשן מפואר המנוח מו"ה יהודה לייב פולנאיר, שאמר טעם על מאמרם ז"ל (ערכין דט"ו ע"ב) שאמרו שלשה נלקים בעון לשון הרע, האיש המדבר לשון הרע ואותו האיש המקבלו ואותו האיש המדברים עליו, שנתקשו בזה כל הקדמונים, וכי מה עשה זה שמדברים עליו לשון הרע להיות נלקה עמהם, ואמר הרב החסיד ז"ל וכמדומה לי שאמרו בשם הבעל שם טוב ז"ל, כי מסיבות הענין המביא לאיזה אדם שידבר לשון הרע על חבירו, הנה המסבב הדבר הזה הוא אותו האיש עצמו אשר מדברים עליו, כמו שאמרו ז"ל בפסוק (איוב ל״ד:י״א) כי פועל אדם ישלם לו, שרצה לומר, החטא עצמו אשר חטא בו האדם הוא המייסר אותו, ורצה לומר, שעל ידי החטא אשר חטא אז נברא קליפה אחת, והקליפה הזאת בעצמה הוא המייסרת אותו ביסורים כפי ערך החטא אשר חטא, וכן הוא גם כן בדבר הזה, כי הלא נודע שמכל דיבור שאדם מוציא מפיו נברא ממנו איזה דבר, ואם הדיבור הוא בקדושה אז נברא ממנו דבר קדוש, וכן להיפוך אם הוא דיבור שיש בו עבירה אז נברא ממנו גם כן איזה קליפה, אמנם יש מיני דיבורים שאינם לא מצד זה ולא מצד זה, כמו הדיבורים שאדם מדבר שאין בהם צורך כלל לא לגוף ולא לנשמה, או שדיבר איזה דיבורים שהיה בהם איזה פנייה, גם כן נברא מהם רק שאין בהנברא הזה כח מעצמו לייסרו, אך הוא מתדבק באיזה אדם רע, ואז האיש הזה המתדבק בו הוא המדבר בכח הזה לשון הרע על זה עצמו שמדיבורו נברא כח הזה, ולזה שפיר הוא גם כן נלקה לתקן הדיבורים האלו:
(דברי משה פ' משפטים).

י״אמהרב הקדוש האלוהיי הבעש"ט ז"ל, אלו בני אדם שמדברים על צדיק עתק בגאוה ובוז עליהם אמר הכתוב (תהלים נ"ה) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, פירוש מי ששולח ידו בשלומי אמוני ישראל, היינו צדיקים ואנשים כשרים, זהו סימן שבודאי חילל בריתו, והוא מקרה הוא בלתי טהור וכו', ולזה (תהלים נ') אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו':
(שפתי צדיקים בהקדמה, ופ' תזריע).

י״באיתא בשם הבעש"ט ז"ל פסוק (תהילים ד׳:ג׳) תאהבון ריק תבקשו כזב סלה, ריק אותיות קרי ר"ל, זה בא מחמת לשון הרע תבקשו כזב סלה:
(תפארת שלמה תהלים ל"ב).

י״גהבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים ז"ל אמר פירוש הש"ס (ברכות דכ"ח ע"ב) יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם, והענין הוא כשאדם רוצה לעבור עבירה ח"ו ומתחבא עצמו בחדרי חדרים נופלת עליו יראה, ומתדמה בדמיונו כאילו רואין אותו ונופלת עליו יראה, כי נודע כי לית אתר פנוי מיני', ובכל מקום הוא חיות הבורא יתברך שמו ברוך הוא וברוך שמו, אפילו בקליפות, וכמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ו.) ומלכותו בכל משלה דאם לא כן לא היה הדבר נמצא, ואף בעבירה יש גם כן חיות הבורא נמצא כביכול, אך הרשע אינו רוצה בחיות אשר שם מהבורא יתברך שמו ומפילו ח"ו והבן:

י״דוהנה זה שנופלת עליו יראה כנ"ל, הוא שיראה עליונה מצמצמת את עצמה למקום ההוא, לעורר אותו שיפרד משם מן הקליפות ולא יעשנה וזהו חיות העבירה, והרשע ממשיך כביכול הניצוץ הקדוש למקום הקליפה ח"ו, ר"ל, ומה שהיראה עליונה אינה פועלת בו שישוב מן העבירה, הוא, כי ברית הלשון וברית המעור מכוונים יחד, ועל ידי שפגם בברית הלשון יכשל גם כן בברית המעור, ולזה, הרשעים שמלשינים על הצדיקים מטמאין ברית המעור גם כן, וזה גם כן פירוש הכתוב (שיר השירים ב') משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים וגו', והוא כמו שכתבתי שהיראה עליונה מצמצמת את עצמה לעורר את האדם, באופן שנדמה לו כאילו אחד מסתכל מן החלונות ומבין החרכים, וזה הגורם לו שיפול בחשכות גדולה, שהחשכות נעשה עב ומצומצם בתוכו כנ"ל, עד שאי אפשר לאור הקדוש לבא בתוכו וכו':
(מאור עינים פ' וירא).

ט״ובשם הבעל שם טוב זלה"ה נשמתו בגנזי מרומים, על פסוק (שיר השירים ב׳:ט׳) משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, שהבורא ברוך הוא משגיח מן החרכים, פירוש מצמצם יראתו על האדם שהולך לעבור עבירה בסתר, שכל שעה נדמה לו ומתיירא שלא יראנו אדם, ומדמה בדעתו, ומתיירא כאילו אחד רואה עליו בעד החלון ומציץ מבין החרכים, ועל ידי זה נופלת עליו היראה כאילו אחד רואהו, ואינו יודע כי כביכול היראה עליונה מצמצמת את עצמה לזה האדם שישוב ויפרוש מן העבירה, מחמת גודל רחמנותו יתברך שמו על האדם מצמצם יראתו כביכול על האדם הזה בשפל המדרגה כזו, שעל כן אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות דכ"ת ע"ב) יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, תדע כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם, שהכוונה הוא כאמור, שהיראה עליונה מצמצמת אל האדם בשעה שהוא פורש לעבירה, ומתלבשת אליו ביראת בשר ודם, ונדמה לו כאילו בכל שעה אדם רואהו בעד החלון, ואם היה לו דעת ואמונה שיאמין שהשם יתברך מעורר עליו היראה העליונה להפרישו, אך שהוא מלובש ביראה חיצונית שלא יראנו אדם, היה נקל לו להחזיק ביראת ה', מאחר שנתעורר עליו היראה מלמעלה, ושיפשוט היראה מלבושין החיצונים ולתפוש העיקר לירא מהשם יתברך ולפרוש מהעבירה:
(מאור עינים פ' בראשית ופ' פנחס).

ט״זהוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. תלמידי חכמים ראשים מוכיחים את העם בשער בת רבים, צריך ליזהר בתוכחת מוסר שיאהב אותם, ומצד אהבה מוכיחם, כמו אב האוהב את בנו שחרו מוסר, וכמו שכתוב (משלי ג׳:י״ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכיוצא בזה, אבל אלו שרוצין להתגדל ח"ו על ידי זה, וכיוצא בזה, כגון להנאת ממון וכיוצא בזה, שאינו לשם שמים, ומעורר בקול, וכמו ששמעתי פירוש הכתוב (תהילים מ״ב:ד׳) היתה לי דמעתי לחם, ושמעתי ממורי שח"ו על ידי זה וכו' וח"ו גורם מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שזכרתי בביאור (בפ' חקת) וידבר העם באלהים ובמשה כו' וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, שהם שני מיני מוכיחים, והוא על פי משל ששמעתי ממורי ששלח המלך בנו יחידו מעל פניו, ושלח את שני עבדיו, וחזר אחד והלשין הבן אל אביו וכו', והשני אמר גם כן כדברים האלה, רק שדיבר מצד שהיה צר לו בצער המלך ובנו, שנשלח מעל פניו זמן רב, עד שנשכח ממנו נימוסי המלכות, וכל מכבדיו הזילוהו, ואז נתמלא המלך רחמים וכו', כך יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל, וח"ו גורם על ידי זה [קטרוג, כן הוא בכתר שם טוב די"ב ע"ב] נחש הקדמוני וכו', וזהו שאמר וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ששורפים בארס שבפיהם וכו' יעו"ש, ואם כן פיו ולבו אינן שוין, שמכוון להנאתו ואומר בפיו שעושה למען כבודו יתברך שמו, וח"ו גורם רעה כאמור, שנית שמלבין פני חבירו ולא את עצמו, שנאמר ולא תשא עליו חטא שהוציא עצמו מהכלל, ובאמת שצריך לכלול את עצמו עמהן וכמו שכתבתי הוכח לעצמך כשתוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכו':
(תוי"י פ' קדושים דק"ג ע"ד ודק"ד ע"א).

י״זהרוצה לפתוח פיו במוסר יש לחוש שידבר סרה על ישראל, כמו (בשבת דל"ג ע"ב) בצאת ר' שמעון בן יוחאי מן המערה בכל מקום שהיה מסתכל היה וכו', ויצא בת קול חזרו למערה כו', אך כשיתן לב וישא קל וחומר בעצמו מה הוא שיושב על הספר מכל מקום בצאתו מהספר וכו' וזהו שאמרו (סוטה ד"ב ע"א) אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, אין להתרעם על דורו כי הוא עצמו הגורם, וזהו שאמר הוכח לעצמך ואחר כך תוכיח לחבירך, ובזה לא תשא עליו חטא להשליך עליו החטא ולהוציא את עצמו מהכלל, רק ישתף את עצמו עמהן:
(תוי"י ר"פ וילך דר"ד ע"ג).

י״חאמר הוותיק איש אלוהי הריב"ש, לצדיק אחד בדורו, שהיה מוכיח לרבים, ואמר לו איך אתה יודע להוכיח, כשכל ימיך אינך יודע מהחטא וגם אין אתה מעורב עם הבריות שתדע מהחטאים שלהם:
(אמתחת בנימין קהלת בראש הספר).

י״טעוד שמעתי ממורי ביאור מוסר למוכיח שיזהר בעצמו, על פי משל שנכנס חסיד לכרך שיש בה בתי זונות וביקש לחקור מהות אנשי הכרך, אמר אלך אל בית המזיגה ששם רבים מצויים, ויש להבחין מעניני הדיבורים והסיפורים, כי הלשון הוא קולמוס הלב, וכך היה, ששמע שזה סיפר מה שעשה עם זונה פלונית וכן חבירו וכו' עד שחרה לו עד מאוד, וכאשר הרגישו בו שהוא חסיד מפורסם נתנו לו כל אחד ואחד מתנה הגונה שיכפרו פניו במנחה, למחר עשה תחבולות שיתאספו שמה שיקבל מהם מתנות, עד אחר כך עשה כמעשיהם, והנמשל מובן, לכך ישמור את עצמו המוכיח מהכיעור והדומה לו, ודפח"ח:
(תוי"י בסופו דר"ט ע"ב).

כ׳הוכח תוכיח את עמיתך וגו'. פירוש, כשתוכיח את האדם אל תוכיח אותו לנוכח פן יתבייש, אלא תוכיח אדם אחר שהוא נקי מעבירה ההוא, ואז ירגיש אותו האדם שאתה רוצה להוכיח שהוא בעל העבירה בעצם, נמצא שאינו מתבייש בתוכחתך, ופירוש הפסוק הוא כן, הוכח, ר"ל כשאתה רוצה להוכיח אדם מן העבירה תעשה כך, תוכיח את עמיתך, בתורה ובמעשים טובים כמותך, והאדם ההוא הצריך לתוכחה ירגיש במעשיו, ובזה לא תשא עליו חטא ר"ל שלא יתבייש בעל העבירה בתוכחה זו:
(לקוטים יקרים די"ח ע"ב).

כ״אלא תקום ולא תטור וגו'. שמעתי אומרים בשם הישיש א"א הריב"ש על הא דאמרינן (יומא דכ"ג ע"א) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ולכאורה קשה הא כתיב לא תקום ולא תטור, ופירש הוא ז"ל דאיתא (בתענית ד"ח ע"א) אומרים לנחש ארי טורף ואוכל זאב דורס ואוכל אתה מה הנאה יש לך הא כל מה שאתה אוכל אתה טועם טעם עפר, ותירוצו אם ישוך הנחש בלא לחש אלא אם כן לוחשין לה מלעילא שימית לאדם זה ואינו עושה כלל להנאתו אלא שליחותא דרחמנא, והנה לפעמים שאחד עושה רע לתלמיד חכם, או מדבר לתלמיד חכם נגד כבודו והיטב חרה לו על שפגם כבודו, רק שאינו יכול לעשות לו בעד זה שום דבר, רק כשאדם זה עובר איזה עבירה או עושה דבר שאינו הגון, אז מצא בעל חוב מקום לגבות חובו, ונוקם ונוטר השנאה שיש לו מכבר עליו, ומעניש לו על עבירה זו, ובאמת שאין כוונתו לענוש אותו לשם שמים על מה שעשה נגדו יתברך שמו, רק כוונתו לנקום ולנטור בשביל כבוד עצמו, בוודאי זהו לא תלמיד חכם, רק העיקר כשהוא נוקם ונוטר כנחש דווקא, שאין לו שום הנאה במיתת האדם, ואינו עושה בדבר הזה רק לשמים שמלחשין לו מלעילא, כן יהיה כוונת התלמיד חכם, לעשות נקמה בשביל שעשה נגד השם יתברך, ולא בשביל עצמו כלל, וזה תלמיד חכם באמת:
(שפתי צדיקים פ' קדושים, אמתחת בנימין קהלת בפסוק ועוד ראיתי תחת השמש).

כ״בואהבת לרעך כמוך. בסוד שכתב האר"י לקיים קודם התפלה מצוות ואהבת לרעך כמוך עיין לעיל ר"פ פקודי:

כ״גואהבת לרעך כמוך וגו'. פירוש הפסוק ואהבת לרעך, ש(כ)מו שאתה תתנהג עם רעך באהבה ואחדות, כמוך אני ה', שאני ה' אהיה כמוך, והוא בסוד (תהלים קכא) ה' צלך שנתבאר בדברי מרן אלקי הבעש"ט, שכמו שאדם מתנהג למטה עם חבירו ורעו, באהבה ובמדות טובות, וכך יתנהג עמו מלך עליון, וכמו הצל, שכל תנועה שאדם עושה כך עושה הצל כנגדו, כן הוא יתברך עם האדם, וזהו ואהבת לרעך, כי כמוך אני ה', להתנהג גם עמך באהבה וכל טוב:
(אוצר החיים פ' קדושים דקע"ב ע"ד).

כ״דבשם הבעש"ט זלה"ה פירוש הפסוק ה' צלך, והיינו כמו צלו של האדם, שכמו שהוא עשיית האדם כן הוא עשיית הצל, כך הקדוש ברוך הוא, באיזה מדה שהאדם מתנהג את עצמו, כך הקדוש ברוך הוא מתנהג את עצמו עם האדם בזו המדה, ואם האדם הולך במדת גדלות, כך השם יתברך מתנהג עם האדם, ואם הליכותיו בעניוות אז השם יתברך גם כן מצמצם את עצמו כביכול, על דרך שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) אשכון את דכא, וממלא רצונו:
(מבשר צדק פ' פינחס).

כ״ההבעש"ט הקדוש זצללה"ה אמר פירוש הפסוק (תהלים קכ"א) ה' צלך, שהשם יתברך מתנהג אחר מעשיך כביכול כמו הצל שלך, שמה שאתה עושה גם הצל עושה, כן השם יתברך כביכול, צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים:
(ויחל משה תהלים קכ"א).

כ״ולא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק וגו'. מבואר לקמן פ' בהר כי העוסק במשא ומתן לשם שמים הוא חביב לפני השם יתברך ביותר, והוא יותר חשוב מן הלומד דינים הללו בתורה ע"ש באות ה':
(מס' מאור עינים שבת ד"ה נשאת ונתת).

כ״זואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא וגו'. אמר הבעש"ט, ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, הנה מי שהולך אל הערוה ר"ל, הלא הוא מחמת אהבה שבו, הלא האהבה ההוא חסד הוא, המדה שבבורא יתברך שמו, ועתה עושה בזה רעה, ומוריד את האהבה כביכול במקום מטונף:
(מאור עינים פ' מקץ, שמיני, ופ' שלח).

כ״חמבואר אצלינו במקום אחר בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, כי האהבה המלובשת בעריות הוא בבחינת נובלות מן האהבה העליונה, בכדי שעל ידי זה יוכלו לבא לאהבת ה', שמבלעדי זאת לא יתעורר בו המדה ההוא, ועל כן אמרה התורה, ואיש אשר יקח את אחותו, ונמשך למטה עם אותה המדה, איך לא נתן דעתו להבין, כי חסד הוא. פירוש, שהוא נובלות ממדת החסד העליונה, בכדי שעל ידי זה יהיה לו בנקל לבא לאהבת הבורא ברוך הוא, ואדרבה על ידי זה נמשך למטה, ומכריח כביכול רצון וכוונת הבורא ברוך הוא לשנותו וד"ל, ואין לך פגם גדול יותר מזה ח"ו:
(מאור עינים פ' פינחס).

כ״טנודע מרבינו הבעש"ט זלה"ה מה שאמר על פסוק ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, פירוש, שזה בא מבחינת מדת חסד עליון, אך בהשתלשלות למטה הוא אהבה נפולה בתאוות ניאוף כנודע, והנה התיקון הוא להעלות האהבה הנפולה הזו אל שרשה למעלה לבחינת שורש חסד עליון ממקום שבאה, לכן ערות הארץ בגימטריא חס"ד במלואו חי"ת סמ"ך דל"ת וכו', [ע"ש באריכות] והנה עיקר הכל הוא להאמין ולידע שמלא כל הארץ כבודו, ועל ידי זה הוא מלא פחד ורתת, ונתבטל ממנו כל בחינת הרהור רע וכו':
(שפת אמת בערזאן, פ' וישב).

ל׳ולא תשקצו את נפשותיכם וגו'. ובגמרא (מכות דט"ז ע"ב) המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו, ואמר הרב הקדוש רבינו יחיאל מיכל מזלאטשוב ז"ל, שיש כח להטומאה הבאה מהעצירות, כי פוגם מאוד, וביותר נשמה דקה הוא פוגם ביותר, גם הבעש"ט עשה לו פעולות, ואמר שהכל בא מן עצירות, על כן יראה שיהיה משולשל תמיד, ולא יאכל אלא אם כן היה לו נקיות מן האכילה הראשונה:
(צרור החיים ד"ד ע"א בשם ס' דרכי צדק דפוס ישן).

ל״אואבדיל אתכם וגו'. וברש"י ראב"ע אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר וכו', עיין לקמן במאמרים לר"ה ויו"כ אות ל"ו:

ל״בסליק פרשת קדושים בס"ד