בעל שם טוב, כי תשאBa'al Shem Tov, Ki Tisa
א׳זה יתנו וגו'. [דרשו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא סי' ט') כמין מטבע של אש הראה לו למשה ואמר כזה יתנו, הובא ברש"י], שמעתי משל איש אחד למד אצל צורף אומנתו, ואחר שלמדו האומנות רשם לו ברשימה סדר האומנות ולא רשם לו שישים גחלת של אש בתחלת המלאכה, כי הוא העיקר ואין צריך להזכירו, והוא טעה בזה וסבר וכו', והנמשל מובן, כי העיקר כשיש ניצוץ אש להתלהב: (בן פורת יוסף דקי"ט ע"ב).
1
ב׳קח לך סמים נטף ושחלת וגו'. שמעתי ממורי כי אלו י"א סממני הקטורת הם יו"ד ניצוצות הקדושה של אור פנימי המחיה את הקליפות, ויש ניצוץ אחד שהוא אור מקיף, כיון שהוא מקיף מבחוץ אינו נחלק ליו"ד ונקרא אחד, ולבונה זכה הוא אור מקיף, כי הפנימי בהכרח הוא מוגבל ונתון תוך הקליפה ואינו זך, אמנם המקיף הוא הזך: (אוצר החיים פ' ויקרא דל"ג ע"ב ד"ה וענין).
2
ג׳איש אשר יעשה כמוה וגו' שמעתי ממורי זלה"ה פירוש הפסוק איש אשר יעשה כמוה להריח בה, שיהיה ריחו נודף שיצא לו שם כאנשי חסידים, שנקרא קטורת, שמקשרין ומייחדין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ואם עושים להריח בה ונכרת מעמיו ודפח"ח: (צפנת פענח דנ"ו ע"ב).
3
ד׳ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו'. שמעתי ממורי זלה"ה ענין ושמרו בני ישראל את השבת על פי משל בן מלך שהיה בין פחותי הערך וכו': (צפנת פענח סו"פ משפטים דפ"ד ע"ב, תוי"י משפטים ד"ע ע"א).
4
ה׳עצבות וקליפות החומר מעכב שמחת הנשמה בעשיית המצוה, לכך עצה יעוצה (בפ' בהר) ושבתה הארץ שבת לה', הכוונה שיעשה נייחא ושביתה לארץ שהוא החומר והגוף, לשמוח בשמחה מגשמיי, ועל ידי זה תוכל הנשמה לשמוח ברוחניי, וזהו שבת לה', כי שני בחינות אלו צריך לעשותן בשבת, כמו ששמעתי ממורי זלה"ה ביאור פסוק ושמרו בני ישראל את השבת והבן: (תוי"י בהר דקי"ט ע"ד).
5
ו׳וביום השביעי שבת וינפש. שמעתי שדקדק הרב האיש האלהים קדוש ר' ישראל הבעש"ט למה אנו אומרים זה בתחלת השבת שבת וינפש כדרוש וי אבדה נפש (ביצה דט"ז ע"א, זוהר ויקהל דר"ד ע"ב) די לזה בשעתה במוצאי שבת, וידוע מה שתירץ הוא ז"ל להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש, בזכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתירה הגדולה של שבת כאשר האריך במשל ומליצה: (זכרון זאת בהשמטות לפ' תשא, דברי אמת פ' מטות).
6
ז׳באמת על ידי השבת יכולין להתחזק להשאיר הארת השבת גם בימי המעשה, כמ"ש בשם הרב הבעל שם טוב ז"ל על מה שדרשו חכמינו ז"ל (ביצה דט"ז ע"א) וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, וקשה דזה אין מקומו לכתוב בשבת, ופירש שעל ידי שאדם זוכר זאת שאחר שבת יסתלק ממנו הארה זו, לכן מתדבק בה ביותר: (שפת אמת למרן ז"ל פ' תשא תרל"ז, ראה דכ"ח ע"א). ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת, שעל ידי שיודעין זה בשבת כי בחול ניטל זה, משמרין יותר יום שבת, שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית"ש: (שם פ' תשא תרל"א).
7
ח׳ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות וגו', מבואר לעיל בפ' בראשית בהגה ק"ח:
8
ט׳ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת וגו', שמעתי בשם מורי הרב המפורסם בוצינא קדישא הבעל שם טוב ז"ל, שהקשה וכי זו הוא מדת ענוותנותו של משה לומר מחני נא, שר"ל שמיתתו יכפר העון הגדול הזה, והשיב ז"ל כי הלא צריך להבין מהות ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, כי בשלמא בשאר בני אדם היטב מובן מהות ענוה, שרצה לומר שמוחלט בדעתו שהוא מקטני ערך מכל אדם, אך משה רבינו עליו השלום אתו המדע שורש נשמת כל אחד מישראל ערך כל אחד ואחד, וגודל ערכת נשמתו שהוא כוללת כל נשמת ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (בזוה"ק בראשית דכ"ה ע"א) אשה אחת ילדה במצרים ס' רבוא בכרס אחד זה משה רבינו עליו השלום, ואיך היה יכול להחזיק במדת ענוה:
9
י׳אך הנה אמרו ז"ל (סנהדרין דכ"ז ע"ב) שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר, שהמה מעורבים זה בזה. כי כולם המה שורש אחד לכולם, ואמר ז"ל, כי לפי זה, כאשר בא על העולם איזה התעוררות לטובה מן היצר טוב מצד הקדושה, אותו התעוררות הוא בכל אחד ואחד מבני ישראל. והוא פועל בכל אחד ואחד לפי ערכו, הצדיק הוא מתעורר הרבה בעבודת השם יתברך בקדושה גדולה, ובחשקות גדול, ומי שאינו צדיק כל כך הוא מתעורר גם כן, אך בהתעוררות קטנה, גם אפילו רשע גמור, מכל מקום הוא מתעורר באיזה הרהור תשובה, הגם שהוא רק לפי שעה, מכל מקום מתעורר קצת. ויכול להיות שעל ידי התעוררות הזה יחזור בתשובה שלימה, וכן להיפוך כאשר בא איזה התעוררות מצד היצר הרע, גם כן בא לכל אחד ואחד, והרשע נכשל בו הרבה, ועושה איזה מעשה בפועל, אך הצדיק גם כן נכשל באיזה הרהור לפי שעה: והנה כאשר אנו רואים שמרשעים יצא רשע בפועל, שנכשלים באיזה עבירה, אז יש להסתפק מי הוא החייב בדבר, כי יש לומר שהצדיק הוא החייב, כי הלא גם אליו בא איזה הרהור כנ"ל, והנה אם היה תיכף מתחזק את עצמו לבטל הכח הזה אשר ממנו בא ההרהור הזה, אז היה מתבטל הכח הזה, ולא היה הרשע בא לידי מכשול, אך יש לומר דהרשע הוא החייב, כי לפי שהוא עשה בפועל הרשע הזאת תיכף כאשר בא אליו ההרהור, שוב אין בכחו של הצדיק לבטלו, וזהו מהותו של ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, שכל מה שראה איזה דבר לא טוב בישראל, היה תולה בעצמו, וחשב בלבו מסתמא אני הגורם, כנ"ל, וזהו גם כן מה שאמר מחני נא, ר"ל אני הוא החייב בדבר ולא הם כנ"ל, ועל זה השיב לו השם יתברך מי אשר חטא לי וכו', ר"ל לפני גלוי מי הוא החייב, עד כאן דברי פי קדשו: (דברי משה פ' שמיני).
10
י״אאמר הרב הקדוש בעל שם טוב דיש שני בחינות בענין העבירות, הא' כשגדול הדור מהרהר בעבירה מזה נמשך להמון העם שיבואו לידי מעשה ח"ו, הב' הוא להיפך, שמחמת שהמון העם התחילו לחטוא במעשה מזה ממשיכין הרהור בגדול הדור לפעמים, ונפקותא בזה, דלבחינה הא' אין בכח הגדול להתפלל בעדם כיון שממנו נצמח הרעה, אבל לבחינה הב', אם כן הגדול הדור הוא אנוס ותפלתו רצוייה, וזהו שאמר משה, ועתה אם תשא חטאתם, היינו, ועתה אם תשא דהיינו שתמחול להם אם כן יודע אני שהוא חטאתם, דהיינו שהם בעצמם חטאו, ואם אין, שאינך מרצה להם, אם כן אין תפלתי רצוייה ואפשר ח"ו שהרהור שלי גרם זאת אם כן מחני נא, ויאמר ה' אל משה וגו': (גנזי יוסף פ' תשא).
11
י״בבשם הבעש"ט, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו', ולכאורה היה לו לומר אם תשא חטאתם מוטב וגו', נמצא נחסר בתורה תיבת מוטב, אך הכלל הוא כך במדרגת הצדיקים שהם תולים הכל בחסרונם, שמה שמזדמן אצל שום אחד מבני ישראל איזה עון בפועל, הם תולים זה בעצמם, שאפשר ח"ו היה להם איזה פנייה במחשבתם שמץ מנהו, ולכן בא לההמון מבני ישראל זה בפועל, וגם אפשר להיות בהיפך, שמחמת שעשו אנשים מבני ישראל איזה עון בפועל בא להצדיק איזה מחשבה בפנייה דקה מן הדקה, והחילוק ביניהם, שאם בא להצדיק איזה מחשבה מחמת עם בני ישראל, אזי הוא בנקל להתפלל בעדם וללמד סנגוריא, מה שאין כן ח"ו בהיפוך, כי אין קטיגור נעשה סניגור, ונמצא כך אמר משה רבינו עליו השלום, ועתה אם תשא אז אדע שהוא חטאתם, ואין אני נוגע בדבר: (אמרי צדיקים בשם בעל קדושת לוי).
12
י״גשמעתי מפי הרב המוכיח ז"ל שאמר בשם הבעל שם טוב ז"ל, שאהרן ומשה היה להם בחינת מסירת נפש בשעת מעשה העגל, בסוד שני בחינות מסירות נפש שבקריאת שמע ונפילת אפים, שאהרן היה לו בחינת מסירת הגוף בסוד קריאת שמע, ומשה היה לו בחינת מסירת נפש ממש בסוד נפילת אפים, ע"ד ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וכבוד אלהים הסתר דבר: (תשואות חן פ' עקב, ובלקוטים לפ' בשלח).
13
י״דאמר מרן הריב"ש טוב, מחני נא מספרך, מלשון (פ' מסעי) ומחה אל כתף היינו התפשטות כו': (זוהר חי ר"פ תצוה דקל"ט ע"ד).
14
ט״ווהביטו אחרי משה. ענין שלא הסתכלו רק בחינת אחוריים דמשה מבואר לקמן פ' קרח אות א' ע"ש:
15
ט״זודיבר ה' אל משה פנים אל פנים. הנה כתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל אדם (משלי כ״ז:י״ט), בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, כשאדם עומד אצל מים נראה הצל שלו גדול על המים, וכשהאדם מרכין את עצמו, כן הצל נעשה קטן, וכל מה שהאדם מרכין עצמו יותר אצל המים נעשה הצל קטן עוד יותר, עד שכשהאדם משים הפנים שלו על המים אזי בא גם הפנים של הצל נגד פניו של האדם, כן לב האדם לאדם, כשאדם חושב בעצמו שהוא גדול, אזי חבירו גם כן גדול, וכשאדם מקטין עצמו לפני חבירו, אזי חבירו גם כן מקטין את עצמו, עד שהקטנות הוא שלא יוכל יותר להקטין, אז גם חבירו עושה כן, ואז נעשה בהם השווי, ונעשה בהם שיהיו שוים, וזהו שנאמר אצל משה ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ר"ל לפי הקטנות של איש נגד חבירו כן חבירו הוא גם כן קטן, ונעשים שוים פנים אל פנים, כן משה מאחר שהיה מקטין את עצמו נגד הבורא ברוך הוא, כן כביכול הקטין הבורא את עצמו נגד משה ודיבר עמו פנים אל פנים, נמצא פנים של הבורא הוא כמו הצל שנעשה לפי ערך הפנים של משה, וזו המדרגה אין יכול שום אדם, רק משה שהוא הדעת וכו': (אור החכמה פ' ויקהל)
16
י״זועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך וגו', שמעתי ממורי זלה"ה כל מה שאדם משיג בענין אלהות, הוא בחינת מלכות, אבל למעלה מזה אי אפשר להשיג כו' ודפח"ח: (בן פורת יוסף לפ' וישלח פן ג' דס"ה ע"ב).
17
י״חשמעתי ממורי בענין כל הנוטל מלכות לבד (עיין בתיקוני זוהר הקדוש תיקון ס"ט) כי כל הדברים הניכרים נקרא מלכות, ושאינו מושג הוא למעלה מן מלכות, וצריך להבין שיש למעלה ממנה וכו': (בן פורת יוסף בסופו דקכ"ו ע"ד)
18
י״טוחנותי את אשר אחון וגו'. יובן על פי מה שכתוב בזוהר (בתק"ז תיקון י') האי מלה דלא נפקא בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא, פירוש, כי קול ודיבור הם נגד זכר ונקיבה שהם ו"ה של שם הוי"ה ברוך הוא, ואם נפקי בלא דחילו ורחימו שהם אבא ואמא י"ה של השם, הוא עושה פירוד ח"ו, ובפרט שכל עיקר הכוונה בתפלה ובלימוד, כדי להעלות הדיבורים אל שרשם מתתא לעילא, כי כמו שתחלת בריאת העולמות היה בכ"ב אותיות התורה כמו שכתוב (בהקדמת הזוהר ד"ה ע"א) באורייתא איברי עלמא שהם הכ"ב אתוון דאורייתא, ומהם היה ההשפעה וקיום העולמות מעלא לתתא, כן צריך האדם להעלות הדיבורים מתתא לעילא אל שרשם, דהיינו כשאדם מדבק ומחבר דיבור עם דיבור וקול עם קול והבל עם הבל ומחשבה עם מחשבה שהם ד' אותיות שם הוי"ה כידוע, ואם האדם עושה כן כל דיבוריו פורחין לעילא אל שרשם, ובזה הוא גורם שהדיבורים באים לפניו יתברך שמו ומסתכל בהם, ובזה הוא נענה בתפלתו, כי ההסתכלות הוא כעין השפעה מעילא לתתא, וכאשר השם יתברך מסתכל הוא קיום העולמות כולם, כי למעלה אין שם שעות וזמן, כי ברגע אחד באה ההשפעה מהמעיין העליון הנובע תמיד דדרכו להטיב ולהשפיע לבריותיו רק שיהיה המקבל ראוי לקבל, ואם הוא מתפלל או לומד תורה בענין הזה, הוא נעשה כצינור אל המעיין העליון הממשיך ומשפיע שפע טובה לו ולכל העולם כולו, והנה מלת אשר יש לפרש בלשון שבח והלל, כמו (בפ' ויצא) באשרי כי אשרוני וגו', ויש לפרשו גם כן בלשון הסתכלות כמו (בפ' בלק) אשורנו ולא עתה, ובזה יובן פירוש הפסוק וחנותי, את אשר, הינו למי שמשבח ומהלל אותי בא"ת שהם הכ"ב אתוון דאורייתא מן א עד ת, ובאופן אם יגרום בדיבורו בתפלתו ובלימודו, את אשר, שיעלו הדיבורים לעילא אל שרשם ויגרום, אשר, ע"פ פירוש השני שהוא לשון הסתכלות, ובוודאי אז אחון אותו, כי ההסתכלות הוא עניית התפלה והשאלה: (לקוטים יקרים ד"י ע"א, רמזי תורה פ' תשא, והוא בקיצור בכתר שם טוב ד"כ ע"ב).
19
כ׳ה' ה' אל רחום וחנון וגו'. אל הוא המדה הראשונה מי"ג מדות, ששני הויו"ת הראשונות אינם נכללים בין הי"ג מדות, כנודע שבהירות הוי"ה גדול ואין עולם התחתון יכול לקבלו כי אם על ידי אמצעות, ועל כן המדה ראשונה הוא אל, ופעם אחרת שמעתי ששני הויו"ת הנ"ל הם, א' רומז אל הוי"ה העליונה, והב' הוא הוי"ה שכח הפועל בנפעל דהיינו מה שבעולמות התחתונים ודוק, ועל כן המדה ראשונה הוא אל, כי אל"ף היינו פל"א שעולם העליון מופלא מהתחתון, ואחר כך נמשך ממנו לרצון לעולם התחתון, והמשכות ו אל אות כ' נעשה ל וכו' ע"ש: (לקוטי אמרים די"ז ע"ד ד"ה לעולם ישנה אדם).
20
כ״אמדה ראשונה של י"ג מדות הרחמים אל, מכוון נגד מדה ראשונה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן קל וחומר, עיין לקמן פ' בהעלותך אות ט' ע"ש:
21
כ״באמר האלוהיי רבש"ן רחום הוא גזרה שוה, כי מי שמרחם משתלשל מחשבתו בתוך המרוחם ואז הוא בשוה עם המרוחם בצערו וחסרונו: (כתבי קודש דט"ז ע"ד).
22
כ״גורב חסד. סוד כי חפץ חסד הוא (מיכה זי"ן י"ח) האמור במדות דא"א, ובזעיר אנפין נאמר ורב חסד, ובמקום אחר נקרא זעיר אנפין חסד סתם כמו שנאמר (מיכה זי"ן כ') חסד לאברהם, משל על זה, אדם שהוא מכניס אורח, והוא הנקרא בעל חסד, דהיינו כשרואה [את] האורח מכניסו לתוך ביתו ועושה עמו חסד, אבל אין לו התלהבות וחשקות תמיד להכניס אורחים ולעשות עמהם חסד, ולחזור אחר זה, אלא אם נזדמן לו אורח עושה עמו חסד, ויש שאינו נפסק מרצונו הזה, שהוא חושק תמיד לעשות חסד עם בני אדם, ומחזיר תמיד אחריהם כמו אברהם אבינו עליו השלום שהיה מצטער מאוד [שיהיו] לו אורחים לעשות עמהם חסד, המדה הזו באריך שנקרא רצון, שרצונו תמיד לעשות עמהם חסד, לכן כתיב במדותיו כי חפץ חסד הוא, ורצונו תמיד לעשות חסד, ובזעיר אנפין הוא מדה סתם שאין לו רצון זה כמו באריך אנפין, אך בשעה שא"א מאיר בזעיר אנפין, נקרא אז זעיר אנפין ורב חסד, שאז קיבל מא"א חסדים הרבה: (ליקוטים יקרים ד"ד ע"ד).
23
כ״דנושא עון. שמעתי ממורי פירוש הש"ס בד"ה (די"ז ע"א) נושא עון חד אמר נושא וחד אמר כובש וכך הוא המדה וכו' ועון עצמו אינו נמחק, וביאר כי אלו ג' קוין חג"ת [חסד גבורה תפארת] מתפשטין מן רום המעלות עד התהום מקום הקליפה, וחסד במקום הקדושה למעלה הוא עונג, וכשנתפשט למטה בקליפה הוא זנות, וזהו שאמרו (בספר יצירה פרק ב') אין למעלה מענג ואין למטה מנגע, וקו התפארת בהתפשטו למטה במקום הקליפה הוא הגאוה, וקו הגבורה למטה הוא כעס וע"ז, והוא כשלהבת קשורה בגחלת זה בזה עד למעלה, רק למטה הוא בלי דעת בסוד מאמר חכמינו ז"ל (שבת דל"ג ע"ב) נשים דעתן קלה, שהרשעים הם בחינת נוקבא דעתן קלה עליהם, ולמעלה הוא עם הדעת שנותן דעתו שיתענג יותר בעבודת השם יתברך ולא במקום הטינופת, ובחינת התשובה הוא הדעת וכו' וכמו ששמעתי האומר אחטא ואשוב כו' (יומא דפ"ה ע"ב), ובזה יובן נושא עון וכו' ועון עצמו אינו נמחק, כי דבר גשמיי ומאוס אינו יכול לעלות למעלה במקום שורש התענוג וכו' וכך הוא המדה, ר"ל מדת רב חסד שהוא התענוג שהוא חסד, התענוג נתלבש זה בתוך זה וכו', וחד אמר כובש וכו' ודפח"ח: (תולדות יעקב יוסף בסופו דר"ח ע"א).
24
כ״הביאור מה ששמעתי ממורי ורשמתי ראשי פרקים כי יראתי וכו', פסוק (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ועשיר בעשרו כי אם בזאת וגו' השכל וידוע אותי וגו', והקשה מה בחכמתו בעשרו, וביאר כי הוא מדה מגונה המתפאר את עצמו וכמו שכתב בספרא דשלמה מלכא מובא בזוהר (פ' בלק דקצ"ג ע"ב) סימן דלא ידע כלום שבוחי כו', וכשהוא רוצה להתפאר ולשבח את עצמו, והיינו משום שנתפשט מדת התפארת בעולם, וכשמתפשט ויורד עד אדם זה שהוא בקליפה, אז רוצה לשבח ולפאר את עצמו, רק שהוא גנאי לו, ועושה תחבולה לפאר אחרים שיצא מזה תפארת לעצמו, כגון שאומר איש פלוני חכם מאוד שלא נצחו אדם כי אם אני, וכן גבור ועשיר, דזהו שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו של אחר כדי שיצא מזה שבח לעצמו, כי אם בזאת יתהלל, שיתן לב שנתפשט מדת תפארת בעולם עד מדרגה אחרונה שנקרא זאת, והחכם יבין שנתפשט מדה זו, השכל וידוע אותי, מה שאין כן הטיפש לוקח תפארת לעצמו וכו', ודפח"ח: (תוי"י בסופו דר"ח ע"ב).
25
כ״ונושא עון ופשע וחטאה וגו'. שמעתי ממורי פירוש הענין, בחטא ראשון שחטא אדם, נזדמן לו חטא אחר כדי שישוב ממנו, ועל ידי זה יהיה כפרת חטא הא', וכשרואה יצר הרע כך, מתגבר עליו בחטא ב', ומכל מקום השם יתברך מליץ בעדו, [וזהו] על שלשה פשעי ישראל וגו' (עמוס ב׳:ו׳) וכאשר חטא ג' פעמים, אז נתלבש נפשו ורוחו ונשמתו בקליפות ר"ל, ועבירה גוררת עבירה, ודרכי התשובה נמנעו ממנו, עד שירוחם משמים, וזהו שאמר הנביא (איכה ג׳:מ׳) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה וכו', כי אחר שנעשה הכל כמישור בעיניו, על ידי כי השמן לב העם (ישעיהו ו׳:י׳), וצריך חיפוש וחיקור שידע שחטא, אז ישוב עדיו יתברך וק"ל: (בן פורת יוסף דקכ"ז ע"ב).
26
כ״זביאור הכתוב נושא עון שנושא את העון למעלה מבואר לעיל בפ' בראשית בהגה ל"ד ובפנים אות קס"ז ע"ש:
27
כ״חאמרו בשם אדוני אבי זקיני זללה"ה, על ש"ס (ר"ה די"ז ע"א) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר (מיכה זיי"ן) נושא עון ועובר על פשע, למי נושא עון למי שעובר על פשע גם כן, ואמר הוא ז"ל המעביר על מדותיו פירוש שעובר עליהם דרך ארעי ומקרה, כמו העברה בעלמא, ואינו משתדל להסיר מהם הרע, ולהגדיל בהם בחינת הטוב בהחלט, רק בהעברה בעלמא, אז לפעמים מזכירין לו ומראין לו איזה חטא ר"ל להזכירו, לאפוקי כשמסיר הרע לחלוטין ועושה מהם בחינת הטוב וכו': (דגל מחנה אפרים פ' עקב).
28
כ״טפן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהן וגו'. בכתבי קודש להרב סעדיא הלוי בעל ספר נוה צדק נמצא כתוב דיש ליזהר שלא לעשות זיווג עם אשתו בלילה שנולד אותו איש [בליל ניטל], ואם לא כן תרדפנו רוח רעה, כי הזמן גרמא שיוליד בן פריץ, וגילה הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו כי המשומדים שיש בעולם הן הם שיצאו מזיווג אותו הלילה, ולפי זה סרה מהר תמיהת הנשים שיודעות בבירור שלא נבעלו לגוי, ובניהם נשתמדו ר"ל, דאפשר מאותו הלילה: (ס' שמירת הנפש דט"ז בדפוס מונקאטש תרע"א).
29
ל׳כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר וגו'. פירש הרב [הבעל שם טוב זי"ע] כשאדם עושה מצוה מתקן כל רמ"ח אברים של קומה הקדושה, ולכן מעורר השפעת רחמים לעולם, והוא נעשה מרמ"ח רחם, שבא לעולם רחמים, ואם בהיפך ח"ו שעשה עבירה, הגביר קומת הקליפה ונעשה חרם ר"ל, והענין שיש רפ"ח ניצוצין שצריך לתקן כל אחד ואחד בבחינתו, וכמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, ואם כן כשאדם ח"ו עושה עבירה גורם להוריד רפ"ח ניצוצין מבחינתו אל הקליפות, וצריך האדם בתשובתו להעלות הרפ"ח ניצוצין, ואם כן צריך להוריד החיות שלו להעלות הרפ"ח ניצוצין, ואם כן נעשה עם החיות שלו רפ"ט ואז נעשה רח"ם לעולם, וזהו שאמר הכתוב כל פט"ר רח"ם לי, והבן:
30
ל״אומקנך תזכר, הוא מורה ענין התשובה, דהעיקר חטא בא לאדם מן התגברות הבהמייות שלו, זהו נקרא מקנך, לכן צריך להעלות הבהמיות שלו למקום הזכירה, להזדכך הגשמיות להכניע להרוחניות הקדושה, ויהיה האדם בסוד הזכר שהוא רחמים, ומכניע הבהמיות, ומשבר התאוות שלו, רק להעלות כל תאוות הראשיות לה', וזהו פירוש וכל מקנך תזכר ודפח"ח: (קונטרס דברים נחמדים בסוף גנזי יוסף).
31
ל״בבחריש ובקציר תשבות. הכלל הוא שצריך אדם להכין עצמו לעבודת הבורא יתברך שמו, כל חד לפום שיעורא דיליה, והיינו להכין את עצמו בכל בוקר, ולעשות הכנה במעשה המצוות, או בלימוד תורה, כדי שיוכל אחר כך לילך להתפלל לפני קונו יתברך שמו, ועל דרך זה בימות השבוע, היינו ביום ד' ה' ו' צריך להכין עצמו לשבת, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ד"ג ע"א), והוא מה שאמר הריב"ש טוב זצ"ל בפירוש הכתוב בחריש ובקציר תשבות, כי חרש הוא ר"ת חמישי רביעי ששי, ר"ל כמו שהחרישה הא הכנה לזריעה וקצירה, כך אלו השלשה ימים שייכים לשבת הבא, להכין עצמו בכל מיני הכנות מה שיוכל לעבוד את בוראו ביום השבת, דהוא הזריעה, ואחר כך בג' ימים שאחר השבת היינו א' ב' ג' יהיה הקצירה, שיקבל כל ההשפעות שירדו לו בתפלת שבת, וכך הם כל ימי השבוע שלשה ימים לפני השבת, ושלשה ימים לאחר השבת ושבת באמצע וכו': (עבודת ישראל אבות פ"א מ"ה).
32
ל״גסליק פרשת תשא בס"ד
33