בעל שם טוב, ויראBa'al Shem Tov, Vayera

א׳ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ובגמרא (שבת דקכ"ז ע"א) גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה כו', שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה, והקשה, והעולה שלפעמים הכנסת אורחין הוא ביטול תורה, או סיפורי לשון הרע וכו' מכל מקום גדולה הכנסת אורחים:
(תוי"י בסופו דר"ט ע"ב)

ב׳שמעתי כי אורח הוא אור ח' ודפח"ח, לכן היה אברהם מכניס אורח, כי ח' הוא עולם הבא, כמו אורח הבא, והוא עולם הבינה, לכן היה אברהם מדת החסד יומא דכולא יומין, כי אור החסד הולך בכל הספירות עיין בכתבי האר"י זלה"ה בהלכות סוכה, לכן היה אברהם מכניס אור ח' הבינה בכל הספירות, לכן זכה אברהם לכל התורה על ידי תוספות ה' בשמו, כי הוא עולם הבינה שמשם יוצא התורה וכו':
(דגל מחנה אפרים בסופו, בקונטרס דברים ששמעתי מפי אא"ז זללה"ה)

ג׳קבלתי מאדוני אבי זקיני נ"ע זללה"ה על הענין פתח באכסניא של תורה, שהאורח הבא הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח כך הוא ענין התורה שנתגלה לבעל הבית:
(דגל מחנה אפרים פ' וירא)

ד׳בשם מרן הבעל שם טוב זצוקללה"ה זי"ע, אורח אותיות אור ח' וזהו בינה, שהוא מדה השמינית מתתא לעילא, שמשם מקור כל ההארות, מקור כל ההשפעות וישועות, מקור כל הברכות, וזהו (ברכות דמ"ו ע"א) אורח מברך, ולכן אמרו ז"ל (סוטה דל"ח ע"ב) כל המברך מתברך:
(תולדות יצחק בליקוטי הש"ס)

ה׳מהרי שלש סאים קמה סולת וגו', ובג' (ב"מ דפ"ז ע"א) הוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים, והקושיא מפורסמת, ופירש הבעש"ט על פי משל, שהארי ציוה ואמר לגוריו אריות קטנים בנים שלו, ואמר להם תדעו שאתם הגבורים אשר מעולם, וכל הבריות מחויבים להתייראות מכם, פעם אחת הלכו האריות הקטנים לסבב את העולם בבטחונם על גבורתם, כמו שאמר להם אביהם, ובאו לפלטין אחר חרב ובו היו כל מיני ציורים, וראו ציור אחד על הכותל, והנה שמשון הגבור עומד והורג את הארי וישסעהו כשסע הגדי, וכאשר ראו זה האריות הקטנים ברחו בבהלה אל אביהם, ואמרו לו הלא אתה אמרת לנו שאנחנו הגבורים אשר מעולם כו' והרי ראינו שם זה הציור אשר נבהלנו מאוד, כי ראינו אדם אחד עומד והורג את הארי כשסע הגדי, והשיב להם אביהם אדרבה, מזה נודע גודל גבורתכם, שזה אירע פעם אחת בעולם שאדם אחד היה גבור מאוד ועשה פלא חוץ מהטבע להרוג את הארי, על כן מציירים אותו לחידוש ולפלא, וזהו שאמרו, כיון שכתוב בתורה צדקות ונדיבות שרה אמנו שהוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה אחרת עיניה צרה באורחים:
(כתר שם טוב ח"ב דכ"א ע"ב).

ו׳ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וגו'. שמעתי אומרים בשם המנוח הגאון ר' ישראל בעל שם טוב זללה"ה, מנוחתו כבוד, ז"ל בקיצור נמרץ, שהיצר הרע מצחק ואומר [אחרי בלותי] בעפר [היתה לי עדנה] דייקא בתחיית המתים, בתמיהה, בלתי אפשר הוא, ועוד שואל ואומר, הלא אתה גוף נגוף מוכרח לשמוע ליצר הרע על פי התורה שנאמר בה (בפ' קדושים) והדרת פני זקן, וזהו אומרו [ואדוני זקן] היינו היצר הרע שהוא אדון להגוף הנקרא שרה [זקן], הנה שאלות האלה שואל הגוף הנקרא שרה ומצחק, ובא התשובה [ויאמר ה' אל אברהם] זה הנשמה [למה זה צחקה שרה] בשני שאלות אלו [לאמר] ר"ל אמור לה תירוץ שני שאלות אלו, על הראשונה אמור [האף אמנם אלד] דייקא, ר"ל אם אני מוליד ובורא את האדם מטיפה מים בתחלת הוייתו במעי אמו, ומכל שכן שאוכל להחיות את האדם אחרי בלותו בעפר, שמכל מקום נשאר ממשות כדאיתא בדברי חכמינו ז"ל (סנהדרין דצ"א ע"א) משני יוצרי חרס אחד מעפר ואחד ממים וכו', ועל השאלה השנית שהיצר הרע זקן כמו שכתוב (בפ' בראשית) לפתח חטאת רובץ, באה התשובה [ואני זקנתי] דייקא, והיצר טוב אומר דברי השם יתברך שהוא עתיק יומין וחי וקיים לעד ודוק, עד כאן שמעתי:
(אור פני משה פ' וירא).

ז׳לאמר האף אמנם אלד וגו'. שם אלד הוא טוב ליולדות, כשיודע הפנימייות של השם, שאות א רומז לחכמה ובינה, ואות ל לג' קוים ואות ד רומז לשכינה, ויכוין להמשיך מלמעלה למטה ויועיל:
(דרכי צדק אוח נ"ב די"ג מ"ב)

ח׳כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו', בשם הבעל שם טוב ז"ל תשובה על קושיית האפיקורסים, שהקשו האיך אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא בימי בינה, לפי דבריהם ז"ל שאמרו (במס' אבות פ"ה) בן ארבעים לבינה, דממה נפשך אם עד עתה היה מעובדי השם, אם כן כמוכרח הוא לעבוד עכשיו להקדוש ברוך הוא גם במדה זו, דכיון שיצאו רוב שנותיו ולא חטא אם כן הוא מובטח שלא יחטא שוב (יומא דל"ח ע"ב) ואם כן אין מגיע לו שכר ועונש על ככה, והאדם נברא לשכר ועונש כידוע, ואם עד עתה לא היה מעובדי השם יתברך, אם כן גמירי דמבישא לא הוי טבא (שבת דקכ"ט ט"א) ולא שייך האזהרה על זה. וביאר הוא ז"ל על פי משל, שפעם אחת בא הבן אצל אביו לעת זקנת אביו, להתייעץ עמו, באיזה אומנות יתדבק להחיות נפשו, והיתה תשובת אביו אליו, הן מלכי ישפר עלך, אל תתדבק באומנות שאני מתעסק בה שטרחתי מרובה, יומם ולילה איני נפטר ממנה, ועזבני כחי, ואור עיני גם הם אין אתי, והפוכי בעסקא טב מינה, ואל תשיבני על שאני עצמי מתעסק באומנות זו, כי כאשר אבדתי אבדתי שכבר אני נבוך מעודי באומנות זו ואי אפשר לי לעת זקנתי לפרוש ממנה, הנה לאיש כזה מחשבתו ניכרת מתוך דבריו שהוא שונא אומנתו, והראיה, שהרי לאיש אשר כלבבו ימנעהו מלילך בדרך זו, ולא כן הדבר במי שאומנתו חביבה עליו ביותר שמקדים לצוות בניו ובני ביתו אחריו טרם ישאלוהו, לא תכבד עליכם העבודה, וקומו וזכו בה, כי יקרה היא מפנינים מפז ואדרכמונים, ואל תחלפוה בעשרת מונים, אתם חכמים ונבונים, וזהו פירוש הפסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה מקודם את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', פירוש, שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה (קידושין ד"מ ע"א) שכיון שכל כך חביבה עליו עבודתו שמצוה לבניו ולבני ביתו, אם כן מגיע לו שכד על עבודתו שיעבוד להקדוש ברוך הוא במדרגות שיזכה בהם אחר שיעברו רוב שנותיו, מאחר שהמניעה לא ממנו היתה עד עתה לעבוד בבחינה זו מה שלא זכה למדרגה זו עד עתה, ודפח"ח ושפתים יושק.
(תשואות חן בליקוטים, שפתי צדיקים פ' לך)

ט׳למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אהריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו'. שמעתי פירוש הפסוק (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, ותיבת נדברו אין לו פרוש, ואמר הבעש"ט זלה"ה מה שהעולם נוהגין ענין [יאר צייט] הוא יום שמתו בו אביו ואמו, היינו משום שביום שמתו דנין את נשמת אביו ואמו אם יעלו למעלה לעולם העליון ואז קודם שיעלה לעולם העליון דנין אותו על קלות שבקלות, ובכל [יאר צייט] דנין אותו כך כדי להעלות נשמתו יותר למעלה, ואז דנין על חומרות גדלות שלא נהג, ועל כן מתענים ועושים צדקה [ביאר צייט] כדי להעלות נשמות אביו ואמו יותר למעלה, כי ברא מזכה אבא (סנהדרין דק"ד ע"א) ואם כבר נזדכך הנשמה מכל וכל שאין שום דבר לדון אותה עליה, אז אי אפשר להעלות הנשמה עוד יותר, כי אי אפשר להעלותה אם אין דנין אותה מקודם, והנשמה המזוככת מכל וכל אי אפשר לעלות אלא אם כן מזכירין בעולם הזה זכותו, ומעשים טובים שלו שעשה בחייו, אז יוכל לעלות יותר למעלה, וזהו פירוש הכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כלומר שאיש אל רעהו מדברים זה עם זה מיראי ה', ומזכירים מעשיהם הטובים שעשו בחייהם, ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו, ליראי ה', כלומר שבזכרו יראי ה' לפני השם יתברך, על ידי סיפורים ממעשיהם טובים נזכרים לפני השם יתברך, ויש להם עלייה למעלה על ידי זה, ולחושבי שמו, רצה לומר הם עצמם אותם איש אל רעהו המדברים מיראי ה' ממעשים הטובים וממנהגיהם ודרכיהם בעבודת השם יתברך נקראים חושבי שמו כי צדיקים הן הן המרכבה (כך איתא במדרש רבתי לך פמ"ז, ובזוהר פינחס רנ"ב ע"א) ואלו חושבי שמו נזכרין גם כן לפני השם יתברך בשביל זה שגרמו עלייה לנשמת הצדיקים, עכ"ד ידפח"ח:
(פרי חיים אבות פ"ד משנה מ)

י׳ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט וגו'. שמעתי ממורי דאמרי אינשי עם אמת הולך בכל העולם, ורצו לומר שנדחה ממקום למקום וכו':
(חוי"י פ' בא דמ"ו ע"ב)

י״אואת האנשים אשר פתה הבית הכו בסנורים וגו' הסגולה שיש בפסוק זה שמסוגל לבטל דינים ולהמתיקן מבואר לקמן בפ' בא בפסוק ויקרא משה כו' ע"ש באות ד':

י״בוה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'. דרשו רבותינו ז"ל (בב"ק דצ"ב ע"א) שכל מבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, ידוע מאמרם ז"ל (מועד קטן דט"ז ע"ב) על פסוק צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳) מי מושל בי צדיק שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והצדיק מבטלה, ואיך הוא מבטל גזרת השם יתברך, הענין הוא כך, כי כל הרעות והיסורים הם דינים, ודינים אינם נמתקין אלא בשורשן, ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה דקע"ה ע"ב, אתרי דס"ה ע"א) בינה מסטרהא דינין נפקין, והצדיק מעלה כל הדינים אל הבינה ושם ניתקנין בשרשם. ולפי זה צריך להבין למה אינו יכול הצדיק לעשות לעצמו כך, דהיינו כשיש לו יסורים למה אינו יכול להעלות הדינים אל הבינה כנ"ל, הגם שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד"ה ע"ב) אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, מכל מקום צריך להבין למה הוא כך, אך הטעם הוא כי אינו יכול לעשות זה רק בדעת, ואיך יעשה כשנוטלין ממנו הדעת והמוחין שלו, לכן אינו יכול לעזור לעצמו כלום, ומטעם זה הוא מצוה גדולה שאחרים יתפללו בעדו ויעלו הדינין כנ"ל, ולהבין איך ניתקנין הדינין בשרשם, גם מהו הלשון מסטרהא דינים נפקין, כי הנה יש חמשים שערי בינה והמ"ט שערים הם נקראים סטרהא ושם הוא מקום מוצא הדינים וכו' אבל בשער החמשים שהוא נקרא אי"ן, שם הוא רחמים גמורים, ואין שם דין כלל, ולכן כשמעלים הדינים אל שער האי"ן, נתקנים, כמאמר הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים כי בדבר שאין לו שטח אין שייך שבירה.

י״גולכן אמר הבעש"ט נבג"מ על מאמר רבותינו ז"ל שהמתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, וצריך להבין למה נענה דווקא בתחלה, אבל הענין הוא שהמתפלל על חבירו הוא צריך להעלות הגבורות והדינים לשרשם כנ"ל, ואם כן הרי המתפלל הוא שם תחלה, ואחר כך ממשיך על החולה גם כן, ולכן הוא נענה תחלה וכו':
(מאור עינים פ' נשא).

י״דוהאלהים ניסה את אברהם. אמר הבעל שם טוב זללה"ה, שבעת הנסיון לאדם הוא בבחינת הסתלקות הדעת, וביאר בזה לשון הכתוב והאלהים ניסה את אברהם, שאלהים הוא מוחין דקטנות כידוע, ואז ניסה את אברהם כשהיה בבחינת הקטנות:
(תשואות חן בליקוטים לפ' ויחי).

ט״ופירוש הפסוק בתהלים (פרשה ט') אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך, הנה יש לדקדק על פשט הכתוב, דבשלמא מה שאמר אודה ה' בכל לבי ניחא, אבל סיפא דקרא אספרה כל נפלאותיך קשה הלא כתיב (תהילים ק״ו:ב׳) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, ואיך אמר אספרה כל נפלאותיך.

ט״זואפשר לומר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש (וירא דקי"ט ע"ב) והאלהים נסה את אברהם הוי לו לומר נסה לאברהם, ויובן על פי הידוע כי מדת אברהם הוא חסד כמו שאמר הכתוב (מיכה זיי"ן) חסד לאברהם, ואמרו רבותינו ז"ל (חולין דצ"א ע"ב) שיש מלאכים שאין אומרים שירה אלא פעם אחד בשבוע, ויש אומרים פעם אחד ביובל, ומה שאומרים הם אומרים בקיצור יש אומרים קדוש, ויש אומרים ברוך, ויש אומרים פסוק אחד, כמו שמצאנו על מלאכים ידועים שאומרים כל אחר פסוק מן המזמור (תהילים קל״ו:א׳) הודו לה' כי טוב וכיוצא, והנה לאיש הישראלי הורשה לומר ולקלם בכל עת וזמן, ולהאריך בכל מיני קילוסין ושירות ותשבחות.

י״זולהבין זה, משל למלך שבאו כל עבדיו ושריו לומר הודמנין לפניו ולקלסו, והנה לכל אחד ואחד יש זמן ושיעוד לקילוסו, לפי ערכו וחשיבותו, וכל זה כאשר יש רצון לפני המלך, אבל אם פני המלך ח"ו בכעס אזי יראים לקלסו כל עיקר כמו שאמרו מה לקלס למלך בשעת זעם, ומחמת חשש זה שהם מסופקים אולי ח"ו המלך בכעס, או פן ואולי יכעוס בשביל איזה דבר, לכן דרכם לקצר בכל היכולת ותיכף לצאת מאת פניו, והנה בבוא בן המלך חביבו ואוהבו לקלס לפני המלך, הנה הבן אינו חש לכל זה, כי אף אם המלך בכעס מכל מקום כאשר רואה בנו חביבו, נכנס שמחה ותענוג לאביו.

י״חוהנה אמרנו בבוא השמחה והאהבה נסתלק הכעס, הגם שהוא כך טבעיית מכל מקום צריך להבין עניינו, ויש להסביר כי כאשר האהבה והשמחה גוברת, גורמת להכעס והזעם שיעלה למעלה אל שרשו, ושם הוא נמתק כידוע שהדינים אינם נמתקים אלא בשרשם.

י״טוזהו פירוש הפסוק והאלהים ניסה את אברהם, ר"ל אלהים שהוא הדינין ניסה היינו שנתעלו ונסתלקו למעלה ונמתקו, ולמה, את אברהם, כלומר מכח האהבה וחסד שהוא אברהם שהוא נמשל לבן המלך וכנ"ל.

כ׳ונחזור לענין המשל הנ"ל שזכרנו שהבן מקלם בלי שיעור, כי הנה יש חיוב על הבן לקלס את אביו עד אין קץ ושיעור, מחמת שני עניינים, אחד שהוא אביו ומלכו, והחיוב מוטל עליו להודות ולהלל ביותר, ומה גם שאין לו חשש וכו', ועוד על זה גופא יש להלל לאביו המלך שנותן לו רשות כזה לקלסו בלי שיעור, שלא נתן רשות כזה לשום שר וטפסר.

כ״אועל מה שנותנין איזה יתרון מלעילא, שייך לומר בו לשון הודייה, כמו שנאמד בלידת יהודה (בפ' ויצא) ותאמר הפעם אודה את ה', ואפשר יהיה פירוש הכתוב כך, אודה ה' בכל לבי, כלומד לבד השבח והקילוס שאני מחוייב לקלסו כמצוות הבן על אב, הנה לבד מזה אודה לו, כי, ה' בכל לבי, כלומד אהבתו יתברך תקועה בלבי, וזה מודה שגם אהבתי תקוע בלבו, כי כתיב (משלי כ״ז:י״ט) כמים הפנים לפנים כו', ומטעם זה ניתן לי רשות לספר כל נפלאותיך, אבל מי ימלל כו', לכך אספר, ר"ל המעט מה שיש יכולת בידי להורות ולספר, יהיה נחשב כאילו ספרתי כל נפלאותיך, כי אין המניעה ממני, רק שבלתי אפשר לסיים שבחיה דמארי עלמא ולספר כל נפלאותיך, כי אין להם שיעור וקץ, לכן מה שאני מספר, כלומר המעט שאני מספר יהיה נחשב כאילו הם כל נפלאותיו כי החוב מוטל עליו לספר שבחו בלי שיעור מחמת שני עניינים הנ"ל:
(צוואת הריב"ש דט"ז ע"ב, רמזי תהלים שבסוף ס' אור תורה דיבור ראשון).

כ״בקח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו', והעלהו שם לעולה וגו'. שמעתי [ממורי] את יצחק והעלהו לעולה, כי על ידי הצחוק והשמחה לשם שמים מעלה כל ימי הצחוק של בחרות גם כן למעלה, והבן, וכן ויקח את שני נעריו עמו, ר"ל להעלות השנים של נערות גם כן עמו ודפח"ח:
(בן פורת יוסף תולדות פן ה' דמ"ט ע"ג).

כ״גויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה וגו'. קשה למה שאל הנה האש והעצים, עוד קשה מה טעם השיב אלהים יראה לו השה לעולה בני, הוי לו למימר לעולה בני, ויש לומר דבגמרא פסחים פרק אלו דברים (פסחים דף ס"ו ע"א) תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא כו' ולא ידעו אם פסח דוחה שבת, קראו להלל כו' למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמדו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ומקשינן והא עביד עבודה בקדשים, ומשני כדהלל דלא מעל אדם בעולתו מימיו, דלא היה מקדישה עד שבא לבית המקדש, וזהו שטען יצחק, שהרי נאמר תחלה ויקח בידו את האש וגו' ויבקע עצי עולה וישם על יצחק בנו, ועל זה הקשה לו יצחק, ויאמר הנה האש שאתה נושא ואי אפשר לומר שאתה בעצמך תהיה העולה, והעצים אני נושא ועולה הוי קדשי קדשים ויש בה מעילה מחיים, אם כן מוכרח לומר שיהיה איזה שה אחר לעולה, ואם כן ואיה השה לעולה, והשיבו ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה כו', פירוש דאפשר שהאמת עמך דאלהים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני, פירוש אינני אומר עכשיו עולה בני, דהוה משמע דכבר הקדשתיך להיות עולה, אלא לעולה בני, פירוש כשנבוא שם אקדישך וכדהלל :
(ס' כתר שם טוב ח"ב דכ"ג ע"א).

כ״דופלגשו ושמה ראומה וגו'. פירש הבעל שם טוב דקאי על ענוה פסולה, פירוש, שמתגאה בענווה שלו, ורוצה להראות שהוא עניו, וזה, ופלגשו ושמה ראומה, כי ענוה פסולה הנה הוא פילגש, ושמה ראו מה, פירוש ראו שאני עומד במדרגת ובבחינת מה, ותלד את טבח, על ידי זה היצר הרע טובח אותו.

כ״הועל ענין ענוה פסולה הנ"ל משל הבעל שם טוב זללה"ה, לאחד שהיו לו כל המעלות ומדות משובחות, אלא שהיה בעל גאוה גדול, ואמרו לו העולם הרי יש לך כל המעלות משובחות, אלא שיש לך חסרון זה שאתה בעל גאוה, התלמד עצמך להיות עניו ושוב לא יחסר לך שום מעלה ועשה כן, והתלמד להיות עניו וכו', ופעם אחד הקניטו אדם אחד, אמר לו, שוטה שבעולם מה אתה חשוב לנגדי, כיון שאני עניו גם כן אם כן לא יחסר בי שום מעלה כו', והיוצא מזה וכו':
(כתר שם טוב ח"ב ד"ה ע"ג).

כ״וסליק פרשת וירא בס"ד