בעל שם טוב, בראשית קנ״הBa'al Shem Tov, Bereshit 155
א׳יש שני מיני אדם, אחד שהוא רשע גמור שיודע רבונו ומכוון למרוד בו, ויש שהיצר הרע סוגר את עיניו ומדמה לו בעיניו שהוא צדיק גמור, וגם בעיני הבריות שהוא צדיק גמור, ובאמת אף שהוא לומד בתמידות ומתפלל ומסגף את עצמו, לריק יגע כי אין לו דבקות בבורא יתברך שמו ואמונה שלימה, כראוי להיות דבוק בכל עת בו יתברך שמו, ואינו יודע איך הוא העבודה כמו שראוי, ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוה לשמה, וחילוק ביניהם הוא כך, הרשע הגמור אפשר שיהיה לו מעלה תרופה למכתו כשיבא לו התעוררות התשובה, ושב אל ה' בכל לבו, ויבקש מהשם יתברך שיורהו בדרך ישכון אור, אבל השני אין לו שום תקנה, כי טח עיניו מראות את הבורא יתברך שמו וגדלותו ועבודתו, וצדיק הוא בעיני עצמו ואיך ישיב בתשובה, ומזה הטעם כשיצר הרע מפתה את האדם לעבירה מראה לו כאילו עשה מצוה כדי שלא ישוב לעולם, וזהו הרמז בפסוק (תהילים ל״ו:ד׳) דברי פיו און ומרמה, שיצר הרע מרמה את האדם בעבירה, שמראה לו שעושה מצוה, ולזה חדל להשכיל להיטיב, שיחדל מלשוב לעולם, וגדולה מזה, און יחשוב על משכבו, רצה לומר גם בזה מרמה אותו שכשהוא נופל למשכב הוא מתפלל להשם יתברך שירפאהו מחליו על ידי זכות תורתו ומצוותיו שעשה, ואינו יודע שבזה הוא מזכיר עונותיו שהכל הוא פיתוי היצר הרע:
(צוואת הריב"ש ד"ח ע"א).
(צוואת הריב"ש ד"ח ע"א).
1