בעל שם טוב, כי תשא ט׳Ba'al Shem Tov, Ki Tisa 9
א׳ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת וגו', שמעתי בשם מורי הרב המפורסם בוצינא קדישא הבעל שם טוב ז"ל, שהקשה וכי זו הוא מדת ענוותנותו של משה לומר מחני נא, שר"ל שמיתתו יכפר העון הגדול הזה, והשיב ז"ל כי הלא צריך להבין מהות ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, כי בשלמא בשאר בני אדם היטב מובן מהות ענוה, שרצה לומר שמוחלט בדעתו שהוא מקטני ערך מכל אדם, אך משה רבינו עליו השלום אתו המדע שורש נשמת כל אחד מישראל ערך כל אחד ואחד, וגודל ערכת נשמתו שהוא כוללת כל נשמת ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (בזוה"ק בראשית דכ"ה ע"א) אשה אחת ילדה במצרים ס' רבוא בכרס אחד זה משה רבינו עליו השלום, ואיך היה יכול להחזיק במדת ענוה:
1
ב׳אך הנה אמרו ז"ל (סנהדרין דכ"ז ע"ב) שכל ישראל ערבים זה בזה, ורצו לומר, שהמה מעורבים זה בזה. כי כולם המה שורש אחד לכולם, ואמר ז"ל, כי לפי זה, כאשר בא על העולם איזה התעוררות לטובה מן היצר טוב מצד הקדושה, אותו התעוררות הוא בכל אחד ואחד מבני ישראל. והוא פועל בכל אחד ואחד לפי ערכו, הצדיק הוא מתעורר הרבה בעבודת השם יתברך בקדושה גדולה, ובחשקות גדול, ומי שאינו צדיק כל כך הוא מתעורר גם כן, אך בהתעוררות קטנה, גם אפילו רשע גמור, מכל מקום הוא מתעורר באיזה הרהור תשובה, הגם שהוא רק לפי שעה, מכל מקום מתעורר קצת. ויכול להיות שעל ידי התעוררות הזה יחזור בתשובה שלימה, וכן להיפוך כאשר בא איזה התעוררות מצד היצר הרע, גם כן בא לכל אחד ואחד, והרשע נכשל בו הרבה, ועושה איזה מעשה בפועל, אך הצדיק גם כן נכשל באיזה הרהור לפי שעה: והנה כאשר אנו רואים שמרשעים יצא רשע בפועל, שנכשלים באיזה עבירה, אז יש להסתפק מי הוא החייב בדבר, כי יש לומר שהצדיק הוא החייב, כי הלא גם אליו בא איזה הרהור כנ"ל, והנה אם היה תיכף מתחזק את עצמו לבטל הכח הזה אשר ממנו בא ההרהור הזה, אז היה מתבטל הכח הזה, ולא היה הרשע בא לידי מכשול, אך יש לומר דהרשע הוא החייב, כי לפי שהוא עשה בפועל הרשע הזאת תיכף כאשר בא אליו ההרהור, שוב אין בכחו של הצדיק לבטלו, וזהו מהותו של ענוותנותו של משה רבינו עליו השלום, שכל מה שראה איזה דבר לא טוב בישראל, היה תולה בעצמו, וחשב בלבו מסתמא אני הגורם, כנ"ל, וזהו גם כן מה שאמר מחני נא, ר"ל אני הוא החייב בדבר ולא הם כנ"ל, ועל זה השיב לו השם יתברך מי אשר חטא לי וכו', ר"ל לפני גלוי מי הוא החייב, עד כאן דברי פי קדשו: (דברי משה פ' שמיני).
2
