בעל שם טוב, מצורעBa'al Shem Tov, Metzora

א׳זאת תהיה תורת המצורע וגו' ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ובמדרש (תנחומא סי' ג') מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב, והובא ברש"י ע"ש: העצה שיקח למטהר שני צפרים ועץ ארז ואזוב, גבוה ונמוך, שישפיל דעתו מגסות הרוח, כדי שיוכל [הכהן שהוא הצדיק] להעלותו, דשמעתי בשם מורי זלה"ה משל, אדם גבוה קומה מאוד עמד נגד זריחת השמש, שזרחה והקדירה חמה עליו ממש, וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ"ל שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו העייפה, מה עשה, בא וישב כנגדו ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם, כדי שיראה ממנו וכן יעשה, רק שזה עם הכלי מים היה קצר קומה, וזה היה קומתו גבוה, והיה צריך להרכין ראשו ולהשפיל קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו, ולא רצה להכניע עצמו שיקח ממנו מים מחמת גסות רוחו וגובה קומתו, כאילו נצרך לזולתו, וזה החכם הבין זה ולא מצא תרופה לו כדי שיקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ"ל, אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו, והוא דחק שפתיו זה בזה, שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו, וחזרו ונפלו המים לתוך פי הזורק, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל עד שמת בצמא. והמשיל זה נגד עיר גדולה של חכמים וסופרים שלא רצו לשמוע ולקבל חכמה ומוסר איך ינהגו בדרכי ה', עד שנסתלק מהם ומהדור, ונשאר דור יתום, והכי נמי דכתיב (ישעיהו נ״ה:ג׳) שמעו אלי ותחי נפשכם וגו' שהוא רפואה לכל הגוף והנשמה, לשמוע ולקבל מוסר מן החכמים, שהם רופאי הנפשות כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות דעות הלכה א'), ומי שלא ירצה לשמוע מוסר עליהם נאמר (משלי א׳:ז׳) חכמה ומוסר אוילים בזו עכ"ל, והנגע שבא עבור גסות רוחו כארז, שלא קיבל מוסר, עתה ישפיל עצמו כאזוב, ויקבל מוסר, ומזה רפואתו וטהרת המצורע, והבן:

ב׳ובזה יובן המשנה (אבות פ"ד) איזה חכם הלומד מכל אדם אפילו מאדם רע, שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו, שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זו שבו, ואז גורם טהרה לזולתו, וזהו זאת תורת המוציא רע מרעתו, ביום טהרתו של עצמו וק"ל, וכדומה ששמעתי סגנון זה ממורי זלה"ה:
(צפנת פענח דכ"ו ע"ד).

ג׳משל ששמעתי ממורי זלה"ה, מלך אחד ביקש רפואה שיחיה לעולם, ונתנו לו רפואה להרחיק הגאוה וכו', וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאוה יותר, שהוא מלך גדול ועניו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו, על ידי שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם וכו' ודפח"ח:

ד׳וכן שמעתי פירוש הפסוק (תהילים צ״ג:א׳) ה' מלך גאות לבש, הא הגאוה מדה מגונה וכו', לכך אמר לצורך הנהגת המלוכה צריך לבוש הגאוה כו':
(צפנת פענח ד"ג ע"ג).

ה׳שמעתי בשם אדוני אבי זקיני על פסוק ה' מלך גאות לבש, שדקדק הא איתא (בגמרא מגילה דל"א ע"א ע"ש) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו, והיכן נרמז כאן ענוותנותו, ואמר ז"ל שהפירוש הוא כך, ה' מלך גאות לבש, היינו שרק הלבוש הוא גאוה, אבל באמת תוכן פנימיותו כביכול אתה מוצא ענוותנותו:
(דמ"א בדרוש לפורים)

ו׳עוד שמעתי ממורי ביאור מוסר הכנעה נגד הגאוה, למלך שהיו לו שני בנים ושלח את האחד למדינה אחת בכבוד, והאחד שלח בבזיון, כדי שילמד הכנעה וענוה, וכך היה, עד שאחר כך כבש זה עם הענווה יותר מדינות ממה שכבש חבירו על ידי כובד מלחמה, והוא על ידי מעשה רב ודפח"ח:
(תוי"י בסופו דר"ט ע"ב).

ז׳בש"ס דתענית פרק קמא (ד"ח ע"א) וא"ר אמי מאי דכתיב (קהלת י׳:י״א) אם ישוך הנחש בלא לחש כו' אם השמים נעצרין וכו' מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור ויתפלל וכו', ואם לחש ונענה והגיס דעתו מביא אף לעולם, שנאמר (איוב ל״ו:ל״ג) מקנה אף על עולה וכו', והקשה מורי אם הוא חטא והגיס דעתו, העולם מה חטאו, וביאר כי מהראוי שמי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק כרבי חנינא בן דוסא (תענית דכ"ה ע"א) ואם היו כל בני עולם נוהגין בחסידות לא היה פלא על אחד שאמר לחומץ וידליק וכך היה, כי כולם עושים כך, מה שאין כן מחמת שבני עולם הולכין בשרירות לבם הרע, ואין עולה להם זה, כי אם ליחיד בדורו, שאם נענה בתפלה הוא דבר נפלא בעיניהם, לכך מגיס זה דעתו, ואם כן הוא בסיבת דורו ובני עולם, לכך מביא אף בעולם ודפח"ח:
(תוי"י ויצא דכ"ח ע"א, חקת דקס"ב ע"א, רשפי אש פ' בראשית אות י"ד).

ח׳שמעתי ממורי זלה"ה פירוש הפסוק (ישעיהו ס׳:ב׳) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו', ופסוק (משלי י׳:י״ב) ועל כל פשעים תכסה אהבה, כי היסוד הוא עיקר ושורש הבנין, ואם היסוד רעוע כל הבנין נופל, כך האדם אם היסוד רעוע, כמו האדם שיש לו גסות הרוח, אז כל מעשיו הטובים נבנו על יסוד רעוע, מה שאין כן ביסוד נכון, גם השנאה ופשע תכסה אהבה ודפח"ח:
(צפנת פענח לפ' תרומה ד"צ ע"א).

ט׳בשם הבעל שם טוב ז"ל, האדם יכול להשיג מה שהשיגו כל התנאים והאמוראים רק הגאות מעכב ואינו מניח להשיג, ועצבות נמשך גם כן מגיאות כי הוא מחשב בעצמו שכפי גודל ערכי שאני איש חשוב מאוד, היה צריך להיות לי התלהבות וכו':
(התנהגות שבס' בית אהרן).

י׳כשהוא רואה שעבודתו גדולה מחבירו לא יתגאה, כדאיתא באותיות דרבי עקיבא ואל יאמר אני גדול מחבירי:
(צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב, הנהגות ישרות די"ב ע"א).

י״אאל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו, שהוא עובד בדבקות יותר, שהוא כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך, והשם יתברך נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל, ובמה הוא חשוב יותר מתולעת, שהתולעת עובד להבורא יתברך שמו בכל שכלו וכחו, והאדם גם כן רימה ותולעה, כמו שכתוב (תהילים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש, ואם לא נתן לו השם יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו תולעת, ואם כן אפילו מתולעת אינו חשוב למעלה, כל שכן מבני אדם, ויחשוב שהוא ותולעת ושאר בריות קטנים הם חשובים כמו חברים בעולם, שכולם נבראים, ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו:
(צוואת הריב"ש ד"ב ע"ב, הנהגות ישרות די"ד ע"ב).

י״בשמעתי בשם מורי מוסר פרטי הכולל הכל, אם ירצה אדם לגנות שום בריה או שום אדם, יגנה את עצמו, ואם ירצה לשבח שום אדם, ישבח יותר להשם יתברך וכו' ודפח"ח:

י״גהגם כי דבריו מבוארים, מכל מקום נראה לי לזכור פרט אחד מלתא בטעמא, דביארתי (בתהילים ט״ז:ח׳) שויתי ה' לנגדי תמיד, גם שהוא נגדייות ביטול תורה או תפלה, או שרואה דבר מכוער מחבירו, יתן דעתו שהכל הוא מהשם יתברך לתועלתו, שיראה לתקן ולהטיב מעשיו, כמו ששמעתי מן מוהר"ן שהוא כלל גדול שלא יבלבל אותו שום ביטול, כי האדם יראה את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם, ואם היה יחידי בעולם היה סובר שהוא צדיק וישר חסיד ונאמן, מה שאין כן עתה שרואה דבר מכוער מחבירו יבין בדעתו שיש בו שמץ מנהו וכו', אם כן כל גנות שירצה לגנות את חבירו יתלה בעצמו כאמור, ובזה יקיים (פ' קדושים) ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל התורה כולה, וההיפוך בשבח, שיתלה כל השבח בו יתברך שמו כו' על דרך שאמר הכתוב (איוב מ״א:ג׳) מי הקדימני ואשלם, ובסוד (תהילים נ״א:י״ז) אדני שפתי תפתח וגו', אם כן כל השבח של בני אדם הכל משלו יתברך שמו, והבן:
(תולדות יעקב יוסף פ' וישב דל"ג ע"א).

י״דועוד כלל גדול כשיחרפוהו בני אדם על עבודתו בתפלה או שאר דברים לא יענה להם אפילו בדברים טובים, כדי שלא יבא לידי מחלוקת ולידי גבהות משבחות הבורא יתברך שמו, ואמרו רבותינו ז"ל (עי' ר"ת שער ענוה פ"ג) שתיקתו של אדם מביאתו לידי ענוה:
(צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב, הנהגות ישרות די"ב ע"א).

ט״והבעל שם טוב אמר שאם לא יהיה לאדם שום פנייה, שיהיה הכל שוה אצלו, בוודאי יזכה לכל המדרגות, שענוה גדולה מכולם, ואפילו ענוה שלא לשמה גדולה מתוכחה לשמה, כדאיתא בערכין דט"ז ע"ב:
(הנהגות ישרות די"ד ע"ב).

ט״זכתיב (משלי י"ב ע"ש) טוב עבד נקלה ממתכבד וחסר לחם, כי אין סימן לעבודת הבורא, רק אם יודע בעצמו כי נקלה הוא בפני עצמו אז הוא במדרגת עבד לו יתברך, ממתכבד בעיני עצמו, וחסר לחם דהיינו השפע:
(צוואת הריב"ש די"ד ע"א).

י״זכשאדם עובד תמיד את השם יתברך בכל רגע, אין לו פנאי להתגאות ולאהוב את הגאוה ושאר מדות רעות:
(צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב).

י״חהאדם צריך ללמוד גאוה ולא יתגאה, כעס ולא יכעוס, וכן כל המדות, כי האדם צריך להיות שלם בכל המדות שיש להבורא יתברך, ובהבורא יתברך שמו יש דין ורחמים:
(לקוטים יקרים דט"ו ע"ג).

י״טולפעמים צריך להראות גבהות בפני בני אדם משום כבוד הבורא, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ד"ד ע"א) תלמיד חכם צריך שיהיה בו אחד משמיני שבשמינית, רק שצריך ליזהר מאוד שיחשוב באותה שעה בשפלות עצמו, ויאמר בלבו אני באמת שפל מאוד, ומה שאני עושה גבהות הוא לכבוד הבורא יתברך, שלעצמי אין אני צריך שום גבהות שאני תולעת ולא איש ולמה לי כבוד וגבהות אפילו במחשבה קטנה:
(צוואת הריב"ש די"א ע"ב, הנהגות ישרות דט"ו ע"א).

כ׳איתא בגמרא (תענית ד"כ ע"ב) מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, שלפעמים צריך להראות עצמו שהוא כועס, למירמי אימה על אנשי ביתו, (שבת דק"ה ע"ב) אבל בתוך ביתו שהוא פנימיות גופו ונשמתו, לא הקפיד כלל:
(הנהגות ישרות דט"ו ע"א).

כ״אכל גבהות חמור מאוד, וכל פנייה הוא מצד גבהות, וכל מחשבה הוא שיעור קומה שלימה, ופוגם מאוד למעלה, ודוחק רגלי השכינה בגבהותו, כמו שאמר הכתוב (משלי ט״ז:ה׳) תועבת ה' כל גבה לב:
(הנהגות ישרות דט"ו ע"א, צוואת הריב"ש די"א ע"ב).

כ״בכלל גדול השתוות, פירוש, שיהיה שוה אצלו אם יחזיקוהו לחסרון ידיעה, או ליודע בכל התורה כולה, ודבר הגורם לזה הוא הדבקות בבורא יתברך שמו תדיר, שמחמת טרדות הדבקות, אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך שמו, ובכל דבר שיעשה, יחשוב בזה שהוא עושה נחת רוח לבורא יתברך שמו, ולא לצורך עצמו אפילו מעט, אפילו אם עשה שיהיה לו תענוג בעבודתו, לא יהיה לצורך עצמו:
(צוואת הריב"ש ד"ב ע"ב).

כ״גכתיב (תהילים ט״ז:ח׳) שויתי ה' לנגדי תמיד, שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל יהיה שוה אצלו, בין בענין שבני אדם משבחין אותו, או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים, וכן בכל המאכלות, בין שאוכל מעדנים, בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו לגמרי, וכל דבר שיארע, יאמר הלא זהו מאתו יתברך שמו ואם בעיניו הגון וכו', וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד:
(צוואת הריב"ש ד"ב ע"א).

כ״דיחשוב שהוא מבני עולם העליון, ולא יהיו חשובים בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם הזה כולו הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון, ויהיה שוה בעיניו אם יאהבוהו ואם ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אין כלום, וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו המטונף שהוא צרעת משכא דחויא:
(צוואת הריב"ש ד"ב ע"א).

כ״הישים עצמו כמי שאינו, כדאיתא בגמרא (סוטה דכ"א ע"ב) על פסוק והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ת י"ב), והכוונה שיחשוב כמו שאינו בעולם הזה, ומה תועלת שיהיה חשוב בעיני בני אדם:
(צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב).

כ״ושמעתי בשם אדוני אבי זקני זללה"ה, בענין הידוע (בגמרא מגילה די"ג ע"א) הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ואמר שגאוה נקרא עבודה זרה וכל הכופר בה נקרא יהודי:
(דגל מחנה אפרים בדרוש לפורים).

כ״זובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית וגו', הנה ראוי להבין כי המצוות הוא נצחיות מעצמותו יתברך, והוא בכל זמן ובכל אדם וכו', ונ"ל דהאדם הוא עולם קטן, ויש בו ד' יסודות כמו שיש בכללות העולם דומם צומח חי מדבר, והאדם על ידי פגם עוונותיו, הן בעצמו או משורש נשמתו שהיה באדם הראשון וברפ"ח ניצוצין שירדו במאנין תבירין, בד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה, והאדם צריך להעלות ניצוצי נשמתו הן על ידי אכילתו או תורתו ותפלתו, עד שיברר כל ניצוצין שלו, אשר זהו תכלית בריאת האדם וסוד מספר ימיו, כמו שכתוב (תהילים ל״ט:ה׳) ומדת ימי מה הוא, כי כמו שצריך לתקן ולהעלות הניצוצין במספר הימים, כך ניתן לו שני חייו, עיין בכתבים מזה, ובעת אשר שליט האדם באדם לרע לו (קהלת ח׳:ט׳), רצה לומר כי העוונות של האדם הם המייסרים את האדם בעצמו, כמו שכתוב (ישעיהו ס״ד:ו׳) ותמוגנו ביד עוונינו וגו', ופעמים שעל ידי עוונותיו נברא אדם להצר לו, עד שנפרע על עוונותיו, ואז מוציא הניצוצין מאדם המיצר לו, ואז אין לו שום חיות לזה המיצר, ומת ובטל מהעולם אחר שעשה שליחותו:

כ״חופעמים שיורדין ניצוצי נשמתו על ידי פגם עונותיו בדומם, כמו בבית, שאדם שפגם שם הוא הדר בבית זה להיצר לו, על ידי ניצוצי נשמתו שיש בעצים ואבנים חומר שטח הבית, מניצוצי נשמתו שירדו שם, עד שהאדם ששם בבית שב בתשובה והחזיר והעלה ניצוצי נשמתו אל שרשן, מן הדומם אל בחינת האדם חי מדבר, וזה נקרא תשובה ששב אל מקורו, כי הכל הוא ניצוצי השכינה, בסוד (תהלים ק"ג) ומלכותו בכל משלה, שקשרה ודבקה אל חי החיים לשרשה, וכמו שכתוב בכתבי האר"י בענף עץ חיים פ' תזריע והובא אל הכהן, כי האורות שיצאו לחוץ ונעשו נגעים שיחזירו למקומן, וידבק במקורו, ועל ידי כן אין כח בחיצונים לינק כשהוא דבוק בשרשו, והוא חזרת האור אל הכהן למקומו בזעיר אנפין וכו' יעו"ש, והיינו ממש כדברינו הנ"ל, ואז נרפא בין בבית בין באדם:

כ״טובזה יובן ובא אשר לו הבית, כי בית זה הוא שייך לו דווקא, שניצוצי נשמתו שם, אשר על ידי פגם עוונותיו ירדו ניצוצי השכינה מן מדרגת חי מדבר, אל מדרגת דומם, ועל ידי הצרות אשר עברו עליו בבית לייסרו, ושב והגיד לכהן, שהחזיר האור ניצוצי השכינה שהוא חלק נשמתו, אל שרשו, וזה לשון והגיד כנודע, וזה שאומר לכהן כנגע נראה לי, רצה לומר, כמו הנגע שנראה לי בעצמי בפגם נשמתי, הוא בבית שלי כנ"ל, ועל ידי חזרת האור לשרשו שהוא הכהן נרפא הנגע, והבן:
(תוי"י פ' מצורע דצ"ו ע"ב).

ל׳ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים וגו'. עין לעיל בקונטרס מאירת עינים אות ס"ג. ולקמן פ' אחרי אות י':

ל״אסליק פרשת מצורע בס"ד