בעל שם טוב, נח ק״זBa'al Shem Tov, Noach 107
א׳ויש באדם כמה כחות, שלזה העולם צריך כח זה, ולזה העולם כח זה, שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות, ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ, ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו, ואם הוא חכם, באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר להשם יתברך, שהמחשבה הוא אותיות שהם אברי השכינה רק שנפלו בקליפות מכח השבירה, ונעשה הצירוף של האותיות רע, כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים מין בשאינו מינו, שכל אחד בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מאום ורע מאוד, כך זה הוא גם כן נעשה רע.
1
ב׳וכשהוא מבין באיזה ענין הוא המחשבה אם בתאוה הוא מעולם התאוה נפל, אם ביראה רעה הוא מעולם היראה, אם בגאוה הוא מעולם התפארת, וכן בשארי דברים, שכולם משבעת ימי הבנין נפלו, וכשהוא מקשר אותם בהשם יתברך באהבת הבורא וביראת הבורא, הוא מחזיר אותם לשורשם, וכן בשאר מדות, כל מחשבה לפי המדה שנפלה ממנה הוא מקשר אותה לאותה המדה, והקליפות נופלים ממנה, ונעשה הצירוף טוב, וזהו דאיתא (שבת דקנ"ג ע"א) מתיר החבלים והשקים נופלים, השקים דהיינו הקליפות נופלים.
2
ג׳ויש להשם יתברך ברוך הוא בזה הנאה גדולה, כמשל הבן מלך שנפל לשביה כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שהיה אצלו תמיד:
(כש"ט ח"ב ד"ג ע"א, לקוטי אמרים ד"ד סוף ע"א)
(כש"ט ח"ב ד"ג ע"א, לקוטי אמרים ד"ד סוף ע"א)
3