בעל שם טוב, נח קט״זBa'al Shem Tov, Noach 116

א׳שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור ש"ס (דברכות דל"ג ע"ב) א"ר זירא כל האומר שמע שמע משתקין אותו אמר ליה ר"פ לאביי דלמא מעיקרא לא איכוין דעתיה וכו' אמר ליה חברותא כלפי שמיא מי איכא אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה, והקשה מורי זלה"ה דאכתי הקושיא במקומה עומדת מכל מקום דלמא מעיקרא לא איכוין והשתא בא לצאת ידי שמים ולכוון, וכו', ועוד קשה למה נקט ר' זירא דווקא האומר שמע שמע ב' פעמים וכו' ולא פסוק אחר בקריאת שמע או כיוצא, וביאר מה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, והענין כי האדם מחוייב להאמין כי מלא כל הארץ כבודו יתברך לית אתר פנוי מיניה וכל המחשבות של האדם יש בו מציאותו יתברך וכל מחשבה הוא קומה שלימה, וכאשר יעלה במחשבתו של אדם בעת עסקו בתפלה איזה מחשבה רעה וזרה היא באה אל האדם לתקנה ולהעלותה, ואם אינו מאמין בזה אין זה קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי מקצר ח"ו במציאותו ית' ובזה מובן האומר שמע שמע וכו' וקשה למה אמר שני פעמים, וצריך לומר כי מעיקרא לא איכוון דעתיה, דהיינו שהיה לו איזה מחשבה זרה, אמנם אם ידע ששם גם כן הוא מציאות השם יתברך לא היה צריך לומר שני פעמים שמע, וזהו צחות לשון הש"ס מחינן ליה במרזפתא דנפחא, והכוונה כי המחשבה עצמה הוא מכה את האדם כמו במרזפתא דנפחא כדי לתקנו ולהעלותו, ולמה הוא חוזר פעם שנית לומר שמע כאילו ח"ו בפעם ראשון לא היה שם מציאות השם יתברך, ונמצא הוא מקצר במציאותו יתברך ובקבלת עול מלכות שמים, ולכך אמר משתקין אותו ודפח"ח.

ב׳ועל פי זה ביאר ש"ס (דברכות ד"ח ע"ב) רצוצא דמיית (פירש"י אפרוח שמת בקליפתו) מהיכן נפיק רוחיה, ומשני מהיכא דעייל נפיק, וש"ס זה צריך ביאור, ואמר על פי ש"ס דברכות פרק הרואה (דנ"ז ע"א) הרואה ביצים בחלום כו' כי בחינת ביצה מראה בחינת התפלה, והענין, שאין לך מחשבה שלא יהא בה קומה שלימה, אף מחשבה רעה וזרה שבאה אל האדם היא באה כדי לתקנה ולהעלותא כנ"ל, ואם האדם דוחה המחשבה ההיא ממנו, אז הוי כאילו דוחה והורג קומה שלימה, אמנם לפעמים יש מחשבה שצריך לדחותה, ואם נפשך לומר במה אדע איזה מחשבה לדחותה ואיזה לקרבה ולהעלותה, יתבונן האדם אם בשעה שבאה המחשבה זרה מיד עלה במחשבתו במה לתקנה ולהעלותה אז יראה לקרבה ולהעלותה, ואם לא יעלה מיד במחשבתו במה לתקנה, אז מסתמא באה לבטל את האדם בתפלתו ולבלבל מחשבתו, ואז יש רשות לדחות המחשבה ההוא כי הבא להורגך השכם כו' ובזה יובן רצוצא דמיית מהיכן נפיק רוחיה, כלומר המחשבה שבאה בשעת התפלה שנקרא ביצה, דמיית, דהיינו שדוחה אותה המחשבה וממית אות ההיכי נפיק רוחיה כלומר האיך הוא ממית ודוחה קומה שלימה, ומשני מהיכי דעל נפיק, כמו שעלה המחשבה לבלבל את האדם ולדחותו, כך נפיק, שיש רשות לאדם לדחות את המחשבה ולהוציא אותה וזהו שאמר מהיכא דעל נפיק ודפח"ח.

ג׳ופעם אחת שאל השואל למורי זלה"ה אם אמר כמה תבות בקריאת שמע ובתפלה בלא כוונה אם רשאי לחזור פעם שנית ולאומרם בכוונה, ואמר בזה הלשון הלא ידוע ומפורסם שאין לך שום דבר שלא יהיה בו מציאות השם, אפילו מחשבה חיצונית שם יש גם כן ניצוצות קדושות כנודע, ואם כן אם אמר כמה תבות של תפלה בלא כוונה רק במחשבה חיצוניית, אם כן באה אותה המחשבה להוציא ממנה ניצוצות כנודע, ואם יחזור ויאמר פעם שנית אז הוא מורה שפעם הראשון לא היה שם שום מציאות השם והוא מקצר במציאות השם יתברך, גלל כן אל יאמר פעם ב', רק יהרהר במחשבה ובכוונה אותן התיבות שאמר בלא כוונה, כל זה שמעתי בשם מורי זלה"ה ודפח"ח:
(בן פורת יוסף ד"נ ע"ב וע"ג, וע"ש עוד דנ"ג ע"ד).