בעל שם טוב, נח קל״זBa'al Shem Tov, Noach 137
א׳שמעתי ממורי שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השם יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות, וגם המלאכים נזונין על ידי תורתו ותפלתו, שאילו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה' בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה ומלה לאומרה כדקא יאות, וגם לתת לב אל מה שאמר שלמה עליו השלום (תהילים ס״ח:י״ד) אם תשכבון בין שפתים שהקדוש ברוך הוא שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקה כשהוא אומרה בתורה ובתפלה בדחילו ורחימו, ואם ישים אליו לבו בוודאי מי זה האיש אשר לא יאחזנו רתת וזיע שהמלך גדול ונורא שומר ושוקד על שפתיים של אדם נבזה וחדל אישים וכיוצא בזה, והוא מעין מה שאמרו חכמינו ז"ל (גיטין דנ"ו ע"א) ענוותנותו של ר' זכריה גרם חורבן וכו', כך האדם ראוי לשום לב ולומר כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל תנועותיו ודיבורו והילוכו ועסקיו, עושה רושם למעלה למעלה, ובוודאי יזהר בכל דרכיו ועסקיו שיהיה לשם שמים, מה שאין כן כשחושב האדם מה אני ספון לפגום או לתקן למעלה ולמטה, שיהיה נרשם כל עסקי למעלה, ובזה הולך בשרירות לבו ואומר אך שלום יהיה לי, ובאמת זה אינו, כי האדם על ידי מעשיו הטובים הוא דבוק בו יתברך ממש וכמו שכתוב (בפ' תבא) והלכת בדרכיו, ועל ידי שהוא רחום מלמטה נתעורר מדה זו של רחום למעלה בכל העולמות, וכמו שכתבתי ביאור (פרק ב' דאבות) דע מה למעלה ממך רצה לומר ממך תדע, איזה מדה שנתעורר בך שכך הוא למעלה:
(תוי"י פ' עקב דקפ"א סוף ע"ב, וע"ג.)
(תוי"י פ' עקב דקפ"א סוף ע"ב, וע"ג.)
1