בעל שם טוב, ואתחנןBa'al Shem Tov, Vaetchanan

א׳ואתחנן אל ה' וגו' אדני וגו'. אמר הבעל שם טוב זלה"ה כי לכן נקרא אדנ"י מלשון אדנים:
(מנחם ציון בהוספות לפ' יתרו)

ב׳אדני אלהים וגו'. פירש רש"י רחום בדין, עיקר ענין למצוא בדין שורש חסד מבואר לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות קנ"ט ושם בהגה קנ"ד באורך, ושם מבואר גם כן איך לעשות צירוף אחר מאותיות הגזר דין:
(והוא מתוי"י פ' נח דט"ו)

ג׳אתה החלות להראות את עבדך וגו'. מבואר לקמן בפ' נצבים אות יו"ד, שכל העבודה שלו בעבודת השם יתברך, היה נראה אצלו שאינו רק התחלה ע"ש:
(והוא מס' אהבת דודים שה"ש פסוק הנך יפה)

ד׳אשר מי אל בשמים ובארץ וגו'. נשמע בשם הבעש"ט זללה"ה, כשהצדיק נקרא מי על שם שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שכשהצדיק עולה תמיד ממדרגה למדרגה, ולא נודע איה איפוא מקומו הראשון, תמיד השאלה עליו מי הוא זה שהיה בכאן ולא נודע מקומו, ואחר כך נמצאו דברי פי קדשו בס' מגלה עמוקות:
(תשואות חן).

ה׳ושמרתם ועשיתם וגו'. ובפירוש רש"י ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו, צוואת הריב"ש עליו השלום, להיות תמים בעבודתו יתברך שמו עבודה תמה, ועיקר שלא לשכוח הדברים, ועיקר ללמוד בכל יום שיעור מוסר הן רב הן מעט, ולראות תמיד לדבק את עצמו במדות טובות והנהגות ישרות, ושלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה, וסימן לדבר (בפרק ב' דאבות) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, פירוש זהיר מלשון (דניאל י״ב:ג׳) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כמו ממצוה חמורה, כי (סנהדרין דק"ו ע"ב) רחמנא לבא בעי:
(צוואת הריב"ש ד"ב ע"א).

ו׳והוא דבר גדול מאוד, כי אז ידע שעשה פעולה ביום זה, שברא מלאך אחד, ואם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו' (איוב ל"ג כ"ג), וסימנך (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע, היינו כשאדם מקבל על עצמו דבר זה להיות עומד על משמרתו מהבוקר עד ערב אולי יזדמן לו מצוה, וזהו שומר, מלשון (פ' וישב) ואביו שמר את הדבר, אזי הסגולה מזה הוא שלא ידע דבר רע, היינו שלא יבא לידי קרי הנקרא רע ח"ו, וסימנך (תהילים נ״ב:ג׳) חסד אל כל היום, היינו שבכל יום ויום צריך לעשות חסד לאל יתברך:
(צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

ז׳רק השמר לך ושמור נפשך מאוד. מריב"ש, כאשר גופו חולה גם הנשמה נחלשת ואינו יכול להתפלל כראוי, אף על פי שהוא נקי מעבירות, לכך צריך האדם לשמור בריאות גופו מאוד:
(צוואת הריב"ש די"ג ע"א, ליקוטים יקרים דט"ז ע"ד).

ח׳כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא. כתבתי בשם מורי כי השכינה נקראת אש אוכלה וצריך לחברה לאש חיורא וכו' יעו"ש.
(תוי"י ר"פ דברים דקע"ה ע"ד).

ט׳והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' ועבדתם שם וגו' ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו'. שמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה, אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה, והיה שם גוי עובד עבו"ז, ותמה על הסוחר שהתפלל בזכות אשתו, והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה, ואמר זה הגוי אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממנה, והשיב שיש לה טבעת אחת חשוב על ידה ואם יביאנו אז ידע וכו', והסכימו על איזה קנס, שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו המנצח, והלך אצלה לפתותה, ולא יכול להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים באמרו שיש לו סוד מבעלה, ולא השגיחה עליו, עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה טבעת זה, בכמה תחבולות שעשה, ועלתה בידו, ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה, ולקח הסחורה ממנו, ובא בספינה ריקנית אל ביתו, ובשמוע האשה מביאת בעלה, אז קשטה את עצמה ויצאה לקראתו, בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם, וכל זה לא נכנס באזניו, והיתה תמה עליו, ולא ידעה על מה ולמה זז מחבתה ואהבתה, ובא עמה לביתה ולבו בל עמו, וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, כאילו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אזי אתן לך, וכך עשתה בהכרח, ואחר כך תבעה לתשמיש וכו', ויהי היום באה הספינה לחוף הים, וזרקה הספינה וקפצה ליבשה, וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו, ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש, והוצרך שם לרפואה זו, והיא עשתה הרפואה, ונתנו לה הון רב, וחזרה לביתה, ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ששילחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו', והבעל שמח בלבו על גודל תרעומותה וצניעותה, וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה הגוי שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשו בו שפטים וכו':

י׳והנמשל מובן בכל עניני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן סלה, כי מורי עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות, כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב, הכל הוא כדי שיוכל לעשות שידוך עם תלמיד חכם, או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו', ואשה צנועה הוא השכינה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה (משלי י״ב:ד׳), ונתקנא הס"ם ואמר עכשיו שיש להם בית המקדש וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב בית המקדש ואני אפתנו כביכול וכו', ועל ידי השפחה גנב הטבעת, והוא סוד גורל שני השעירים אחד לה' ואחד לעזאזל, ועל ידי החטא עלה בשמאל וכו', ונחרב הבית, וכמו שכתב הרמב"ן וכו', ושלחה בספינה וכביכול השם יתברך שינה את עצמו בתוך שם קדוש סא"ל וכו', וזהו סוד הווידוי תרעומות השכינה אליו יתברך שמו איך שהוכרחה וכו', ואחר כך הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז (ישעיהו ל״ד:ו׳) זבח לה' בבצרה וכו' ודפח"ח, והמשל הזה נוקב ויורד, והבן:
(תו"י פ' שופטים דק"צ ע"ד ודקצ"א ע"א, כתונת פסים פ' קרח ד"מ ע"ג).

י״אובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו'. מאמר הבעש"ט נבג"מ, ובקשתם משם את ה' אלהיך משם דייקא מבחינה שאתה שם:
(מאור עינים בליקוטים דצ"ד ע"ג).

י״באז יבדיל משה שלש ערים וגו'. ענין שלשה ערי מקלט מבואר לעיל פ' מסעי אות ה':
(מס' קדושת לוי).

י״גקול גדול ולא יסף. מבואר לעיל פ' יתרו אות נ"ו ואות נ"ז ושם בהגה ס"א:
(מס' היכל הברכה).

י״דשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הכוונה של אחד של היחוד של קריאת שמע, לכוון שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא שמלא כל הארץ כבודו, ועיקר הכוונה, שהאדם ישים את עצמו לאין ואפס, ואין עיקרו רק הנשמה שבו, שהוא חלק אלהי ממעל, נמצא שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא אחד, ועיקר הכוונה באחד שיכוון שמלא כל הארץ כבודו, ואין שום דבר פנוי ממנו יתברך שמו:
(לקוטים יקרים די"ד ע"ד).

ט״ושמעתי סוד נפלא מסוד הייחוד הגדול הגבור והנורא בסוד אחד דקריאת שמע בדרך רמז גדול, ובסוד התפלה, היאך האדם התחתון והשפל יכולת בידו להעלות מיין נוקבין של ניצוצות הקדושים מתתא לעילא על ידו בכל פעם ובכל רגע לפי הזמן ושעת רצון עד ביאת המשיח, שאז ישתלם האדם בשלימות גדול שאין כמוהו, וידע ויבין לייחד ולקשר קשר ואחדות גדול עד אין סוף ועד אין תכלית במחשבתו דק מן הדק, ויתעלו על ידי יחודו שיעלה כל הניצוצות ונפשות ורוחות ונשמות מסוד מיין נוקבין ולא ישאר מאומה במקום הקליפות ובמקום החושך, ואז יהיו כל המחשבות וחיצוניות דסטרא אחרא בטל ומבוטל כי לא יהי' בהם שום חיות והארה של שום ניצוץ דקדושה כלל וכלל, ולא יהיה שום מות וחולה כלל, בסוד בלע המות לנצח (ישעיהו כ״ה:ח׳) רק אסוותא תזדמן בעלמא ולא יהיה שום בעל מום בעולם:

ט״זגם יחוד זה תיקון גדול לבעל תשובה, הרוצה לעשות תשובה שלימה גמורה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו באהבה גדולה, ולכך נסמכה פרשת אהבה ואהבת, לפסוק של היחוד, גם מקודם ששה תיבות של היחוד אנו מתפללין על אהבת השם יתברך ויחודו, בסוד ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך וד"ל:

י״זרק נקדים הקדמה אחת שרשיית ואמיתית, מעט הכמות ורב האיכות, ובדבר זה אגלה טפח ואכסה טפחיים, כי עמוק עמוק הוא ומי ימצאנה, אף על פי שהקדמה זו ידועה ומפורסמת ליודעי חן:

י״חידוע כי כל אחד ואחד מישראל הוא עולם קטן (אדר"נ פ' ל"א), וכן כתב בתיקונין (תיקון ע' דקע"ה ע"א) וזה לשונו, תרי"ג איברין דבר נש מסודרין על סדרי בראשית, ובגין דא אתקרי בר נש עולם קטן כו', ותו התם מאן דאמליך לקודשא בריך הוא על כל אבר ואבר, אתחשיב כאילו אמליך ליה על כל עלמא, דבר נש עולם קטן אקרי, גם דע כי האדם כלול מטוב ורע, ודבר זה צריך האדם לתקן שיתגבר הטוב ותכלה הרע, וזהו בעל תשובה גמור, ואם יעלה על לב נשבר של בעל תשובה ובעל יחוד, שרוצה להתפלל ולקשר עולמות, וליחד יחוד עליון ולהעלות ניצוצות ונשמות בסוד מיין נוקבין, ויאמר בלבו האיך אני אנוש אָנוּשׁ ושפל רוח מכח הרע שנפל בי, לא די עונות ראשונים גם הוספתי חדשות גם ישנות, ומה אפעל ומה אעשה בתפלתינו ובתורתינו ובמצותינו שנעשה, כי אנחנו מלא בושה וכלימה, ולא זה בלבד, כי גם העונות מפסיקים ומפרידים בינינו לבין אלהינו, ואיך אנחנו רוצים ליחד שמו, רק טוב לישב בדד ולידום:

י״טבכן להשיב הנפשות ורוחות ונשמות לכלים הנשברים ונבוכים ותמהים על עצמם במרירות לבם על מה שעשו נגד בוראם, ובוכים ומבכים אחרים עמם על צרות נפשם ורוחם ונשמתם, המוטבע ומשוקע בין הקליפות, אז יקח עיטא לנשמתו ורוחו ונפשו וגופו השפל:

כ׳מקודם יסיר מן מחשבתו ולבו כל הרהורים רעים, ויעזבם בחרטה גמורה, וידבק מחשבתו לעשות מצות עשה מה דאפשר כל ימי חייו, ועוד יתן מחשבתו דבוקה בה' באמונה גדולה עד מאוד, בשעת התקשרות מוחו ולבו באימה באהבה בה', כי הוא מחיה את כולם אפילו הקליפות והחיצונים וכל מדות ומעשים רעים, בסוד (תהילים ק״ג:י״ט) ומלכותו בכל משלה, והחיצונים וכל מדות ומעשים רעים, בסוד (תהילים ק״ג:י״ט) ומלכותו בכל משלה, ומטיב לרעים ולטובים, ואפילו במקום העבירה חמורה שם חיותו, כי אי אפשר זולתו, ובלתי חיותו היה תהו ובהו, אפילו מקום החושך שם יש קצת כחו, בסוד י"א סמני הקטורת, להחזיק דבר החשוך שיהיה בו ממש, או איזה חולשה או מיתה ר"ל בארבע מיתות בית דין, שבוודאי בלתי כחו וקצת חיות, אילו לא היה שם קצת חיותו וכחו של הקדוש ברוך הוא כביכול אז היה כלא היה, והיו בטלים ומבוטלים ומושלכים החשכות והמיתות לנוקבא דתהומא רבה, בסוד (מיכה זיי"ן י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ולא היו עושים שום רושם כלום, בסוד (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח, נמצא כשאדם לא יוכל להשתמר מפני יצרו הרע, בכל מיני רע ועבירות שיש בתורה ח"ו ר"ל, אז גורם ונותן כח וחיות יותר לזה כח הראשון שהיה שם במיתה ועבירה ההוא, ומתגברת עליו ורוצה להמיתו ר"ל, ונקרא רשע ומת בחייו (ברכות די"ח ע"ב) מכח אבי אבות הטומאה השורה עליו ר"ל, בכחם הגדול:

כ״אאמנם כשאדם משפיל ומכניע עצמו בסוד נקודה קטנה, כאילו יושב כבוש במקום נידוני מיתה ר"ל, מכח זה שהמריד במלכו של עולם, מלך גדול גבור ונורא, ומשם ממקום העמוק והחושך מקום המיתה, נותן ידיעתו ואמונתו חזקה עד מאוד בה' אלהים ה' אחד, בסוד יחוד גדול עד אין סוף ועד אין תכלית, ואפילו במקום המיתה ממש שבו חיותו וכחו, כי אין דבר זולתו וכחו וחיותו, יתברך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ואלמלא היה חלק אלקי ממעל בעבירה זו מתחלה קודם שעבר אותה וודאי היה כלא היה, ולא היה בעבירה זו שום כח להסיתנו למרוד בך ובכבודך הגדול, נמצא בתחלה מכניע את עצמו בשבירת לב בסוד (תהילים נ״א:י״ט) זבחי אלהים רוח נשברה וגו', כדי שלא יקרב אלהים אחרים ח"ו להיחוד הגדול, ואחר כך מקשר ומייחד וחושב מחשבה זו שהוא אל גדול ונורא, בתכלית האחדות ושלימות גדול עד אין סוף ועד אין תכלית, אפילו במקום הקליפות והעבירות שם כחו ואלהותו כנ"ל, בסוד (תהילים ק״ג:י״ט) ומלכותו בכל משלה וודאי בזה היחוד נעשה יחוד גדול, ורצון וחשק גדול בכל העולמות עליונים ותחתונים, משום כי האדם הזה ממשיך גדלותו והארתו וחיות של הקדוש ברוך הוא בזה המחשבה מאין סוף כביכול קודשא בריך הוא ממש בא עם חיותו, ושהוא חי החיים, למקום נמוך כזה לאקמא ניצוצין דשכינתא:

כ״בכי מתחלה היה בסוד דלית לשון דלה וענייה, מכח הרע שהיה נדבק בנשמות הללו, כמו שכתוב בזוהר (תיקוני הזוהר תיקון כ"א ותיקון נ"ב), ואחר כך כד אוקמה יתה מעפרה עם הניצוצות הללו, שהיה חיות שלהם במקום החושך, אזי הוא בסוד תשובה בחזרת פנים בפנים, ומעלה הניצוצות בסוד מיין נוקבין, והם רצים ומתלהבים לה', ונאחזים ומתדבקים לחיי החיים, הן החיות של הקליפות שהיו שם מקודם שעברו עבירה, והן חיות שניתוספו בקליפות מחמת שעברו עבירה, הקדוש ברוך הוא וברוך שמו מקבל אותם, כאב את בנו יותר ויותר, בסוד מיין נוקבין, ונמשך אליו סוד ו של הוי"ה, וכשנתעברה [ד], מן ו אז נעשית בסוד ה דהוי"ה, ואז נעשה יחוד עליון ורצון בכל העולמות, כפי בחינתו ומדרגתו הגדולה של האדם המיחד:

כ״גדרך משל, בת מלך עם בניה הם בשביה כמה שנים אצל מלכות אחרת, ואחר כך נודע למלך ולמלכה ולבנו שבתו בת מלך בצער ובדוחק גדול בשביה, ומתמרמרת על שמרדה עם בניה באביה המלך, ומתאוה הרבה לבא אל מקומה הראשון, מה עשה המלך הגדול עם המטרוניתא, הלך לבית האוצר, ולקח כמה סגולות מלכים ואבנים טובות ומרגליות, ונתנו ליד בן המלך, כדי שילך לבת המלך ולקחת אותה עם בניה בכבוד גדול, רק לתת חלק קטן לאלו האוסרים אותה, כדי שלא ילכו אחריהם עוד, ולא יקרבו לשולחנם עוד כלל וכלל, כדי שלא יבלבלו אותם, ואחר כך תשא אתה את בת המלכה לאשה, עד כאן המשל:

כ״דוהנמשל אדם הצדיק התחתון, הוא סרסור בין השבויים היקרים וניצוצותיה, ובין הקדוש ברוך הוא, בדחילו ורחימו, שהם סגולות מלכים, שמכונה בשם אבא ואמא, בסוד יה, ודי לחכימא וליודעי חן סוד זה, על דרך משל, השתא בגלותא צריכין ליתן חלק גם כן לסטרא אחרא, בסוד י"א סמני קטורת ובסוד שעיר המשתלח, ושעיר ראש חודש, וגם בסוד צפרניים של האשה קודם טבילתה, אבל בביאת המשיח יעשה יחוד לפי בחינתו הגדולה עד סוף כל העולמות, ואז יהיה יחוד וקשר גדול שאין להשיג, בסוד הטבה של הרצון דלעילא, שאז יתלהב ויתעלה למעלה כל חיות וניצוצות דסטרא אחרא, ולא ישאר מההוא זוהמא כלל בעלמא, בסוד (ישעיהו כ״ה:ח׳) בלע המות לנצח, ולא יהיה שום אחד מהקליפות, ואין אנו צריכים ליתן להם שום חלק כלל, כי אז הם כלים, ולא כמו השתא שצריך האדם לכוון בסוד ד דאחד לקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין באהבה רבה ובשמחה, וזה רומז כדי לקבל החיות שיש שם במקום המיתות ר"ל למטה, שיעלה עם חיות האדם ההוא למיין נוקבין למעלה לחיי החיים, כבן העולה ומתדבק לאביו בחשק גדול שלא ראה עם אביו כמה שנים, והגוף ניתן בעד חלק לסטרא אחרא, שלא יתקרב הסטרא אחרא אל הקדושה בשעת היחוד, אמנם לעתיד לא ישתאר בעת היחוד שום ניצוצין בין הקליפות, ויתבטלו מכל וכל בסוד בלע המות לנצח:

כ״הומי שישכיל ויבין עד היכן הדברים מגיעים, ושורש גדול לעבודת השם יתברך ולבעל תשובה גמור, על זאת יתפלל ויבכה ויבקש מהם יתברך, שיזכה אותו שיוכל לכוון דברים עמוקים הנ"ל קודם יציאת נשמתו מן העולם, ולא תטרוף דעתו ח"ו, וודאי מחשבה טובה זו והרהור זה, מביאו לחיי העולם הבא, השם יתברך יצילנו מצרות ומבור גלות יעלנו ויתקיים מקרא שכתוב (זכריה י״ג:ב׳) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אמן כן יהי רצון:
(חסד לאברהם, בשם הרב המנוח המפורסם סבא קדישא בוצינא דנהורא רבה עילאה ויקירא ר' דוד ממיקלאייב ז"ל, והאמת יורה דרכו ששמע זה מפה קדשו של הרב הבעל שם טוב ז"ל).

כ״ויחוד לכוון על קברי צדיקים, תשים לנגד עיניך שם הוי"ה, ואחר כך תכוון לייחד י"ה בו"ה ביחודא שלים, ואח"כ תשים לנגד עיניך שם הוי"ה בניקוד פתח, ובו תלוי שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן סוד מוח חכמה. ואחר כך תכוון אהי"ה קס"א קנ"א קמ"ג סוד בינה, ואחר כך תכוון ליחדם בסוד יחוד הכולל, כי שם יוד הי ויו הי [הוא שם ע"ב] מזלא מוריד מיין דכירין, ושם יוד הי ואו הי [שם ס"ג] מעלה מיין נוקבין על ידי נשמה ונשמה לנשמה של הצדיק, ואחר כך יכוון ליחד יאהה ויהה בכח שמות ע"ב ס"ג של מיין נוקבין ומיין דכירין של נשמת הצדיק, ואז יכוון שנשתלם יחודא עילאה שם יה תרין רעים דלא אתפרשן, וסדר שמות אלו, יהוה יה וה יהוה בניקוד פתח ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. אהיה קס"א קמ"ג קנ"א, יאהה ויהה ע"ב ס"ג י"ה סך שמות אלו עולין אלף קי"ח ייחוד שמ"ע ישרא"ל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אח"ד:

כ״זוסוד יחודא תתאה לעורר נפש רוח של הצדיק יכוון הוי"ה ואח"כ יכוון ליחד י"ה בו"ה, וישם לנגד פניו שם יהוה בניקוד חל"ם עם שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן התלוים בו בתפארת ואח"כ כוון לבך בסוד שם אדנ"י אלף דלת נון יוד ותכוון ליחד מילואי השמות בכח שם יוד הא ואו הא הוא שם מ"ה רוח של הצדיק המוריד מיין דכירין, ובשם יוד הה וו הה הוא שם ב"ן נפש הצדיק המעלה מיין נוקבין, ואח"כ תשלבם יאהדונהי. ולייחדם על ידי מ"ה וב"ן, נפש ורוח של הצדיק, וביחודא תתאה אתגלי רזא דברית עם הטפה, ותכוון להוריד יו רזא דטפה עם השרביט יו, ואחר כך תכוון שנשתלם וה יחודא תתאה, וסדר השמות יהוה יה וה יהוה ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, אדני אלף דלת נון יוד מ"ה ב"ן. יאהדונהי מ"ה ב"ן, וסוד יו וה והם עולין ברו"ך ש"ם כבו"ד מלכות"ו לעול"ם וע"ד יחודא תתאה, ויחוד זה מקובל מרב ייבי סבא למרן האר"י והבעש"ט:
(אוצר החיים ואתחנן דמ"ב ע"א יחוד י"ג).

כ״חואהבת את ה' אלהיך וגו' הקשה מורי מה זה לו יתברך שמו לתועלת שנאהבנו יתוש כמונו אם יאהב למלך גדול ונורא מה זה נחשב לכלום, ושמעתי ממנו פירוש נפלא על קושיא זו, כי בריאת העולם היה על ידי דין שהוא סוד הצמצום כנודע, לכך דיני ויסורי האדם הם גוף אל הנשמה וחיות הרוחניות, וכשאדם מקבל היסורין באהבה ובשמחה שהוא בחינת החיות והרוחניות, הוא מקרב ומקשר ומדבק הגוף אל הנשמה, שהוא החיות הרוחניי, ונתבטל הדין, וח"ו בהיפך דוחה הגוף שלו מן החיות, לכך אמר עצה היעוצה לאדם ואהבת את ה' אלהיך, שהוא בחינת דין, לקבלו בשמחה, ולקשרו אל הוי"ה שהוא הנשמה, על ידי ואהבת והבן ודפח"ח:
(תוי"י פ' עקב דק"פ ע"ג).

כ״טואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'. מספרים בשם הבעל שם טוב זצ"ל שפעם אחד נפל בדעתו מאוד מאוד עד שנדמה לו שבוודאי לא יהיה לו עולם הבא ח"ו, ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל, ואמר אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא:
(שיחות הר"ן אות מ"ח).

ל׳ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' הבעל שם טוב זללה"ה הזהיר מאוד ללמוד ד' שלחן ערוך בלי שום פירוש, וללמדם עם הקטנים, וכל שכן הגדולים, כי מחמת מניעות לימוד זה התורה משתכחת מישראל, כי אם כשרוצה לפסוק דין אזי יעיין היטב במפרשים:
(כש"ט ח"ב דכ"ב ע"ג).

ל״אהעיקר ללמוד בכל יום שיעור בספרי מוסר הן רב הן מעט, מבואר לעיל ריש פרשתינו אות ה' וע"ש בהגה:

ל״בהלימוד יהיה בכח ובשמחה גדולה, וזהו ממעט מחשבות זרות:
(צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב ודי"ד ע"ב).

ל״גיחשוב כשלומד מה שאמרו בגמרא (ברכות ח' ע"א) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ויאמר בלבו הלא הוא יתברך שמו צמצם את עצמו ושורה בכאן, וראוי לי ללמוד בשמחה ביראה ובאהבה:
(צוואת הריב"ש די"ד ע"ב).

ל״דיש רחמנות כמו אב על בן, אפילו אם יש לבן כל טוב הרבה מאוד, רק שנחסר לו דבר אחד אפס קצתו, מרחם עליו אביו שלא יחסר לו כלום, וזה נקרא אהבה רבה, אבל הרחמנות שיש למלך על בן כפר, או על שאר העניים, הוא נקרא אהבת עולם, מפני שהם חסרים כל טוב לפיכך מרחם עליהם המלך, מה שאין כן על בנו אף על פי שיש לו טובה הרבה רק דבר קטן חסר לו יש למלך רחמנות עליו, ויש עוד רחמנות ג', והוא רחמנות המלך שיש לו צער מחמת בנו, והחילוק שיש בין רחמנות הא' לשני רחמנות הנ"ל, שהרחמנות הזה הוא תמידי, מה שאין כן הב' רחמנות הנ"ל:

ל״האמנם אם הבן קורא לאביו בשמו, או אפילו הבן כפר קורא אותו בשמו המתואר למלך, כראוי לו, מעורר בו הרחמנות, כך כביכול צמצם את עצמו בתורה, והנה מלבד רחמנות התמידי שיש לו יתברך על ישראל מחמת הצער שלו מכח גודל אהבתם נוסף על זה מעוררים ישראל רחמנותו יתברך בקראם בתורה, ואפילו בן הכפר ר"ל אפילו מי שאינו מבין פנימיות התורה רק קורא אותה בדחילו ורחימו, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וקודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא, (עי' זוה"ק אחרי דע"ג ע"א), וכמו שכשקוראים לאדם בשמו מניח כל עסקיו ופונה לזה שקורא אותו, ומשיב על שאלתו מחמת שהוא קשור בשמו, כך כביכול השם יתברך מצמצם את עצמו בתורה, וכשקורים בתורה אז ממשיכים אותו ומעוררים הרחמים והחסדים, כי הוא ושמו יתברך הוא אחדות:
(לקוטים יקרים ד"ג ע"ב וע"ג).

ל״וילמוד הרבה שיעורים, ולא הכל בענין אחד שיהיה נראה עליו כמשאוי, רק ילמד הרבה ענינים:
(צוואת הריב"ש ד"ד).

ל״זוכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה, כדי לדבק עצמו בו יתברך שמו, אף על פי שבשעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך שמו, מכל מקום צריך ללמוד, והתורה מצחצחת נשמתו, והוא עץ חיים למחזיקים בה, ואם לא ילמוד יבוטל דבקותו, ויחשוב שכמו בעת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן כשנופלים המוחין שלו, כן לא יהיה בעת הלימוד גרוע מהם, רק מכל מקום צריך ליישב עצמו בכל שעה ורגע דבקות הבורא יתברך:
(צוואת הריב"ש דף ע"א, הנהגות ישרות די"א ע"א).

ל״חכשמדבר צריך שלא לחשוב מחשבה אחרת רק דבקות הבורא יתברך שמו, ובעת הלימוד צריך לחשוב מחשבות הלימוד, ובכח זה דבוק באלהות כראוי, וצריך בכל פעם לעסוק בתורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה, אבל כשמדבר רק דברים ויסמוך על הדבקות, יזהר מאוד שלא יפול לפעמים מהדבקות:
(צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

ל״טבדורותינו שאנו במעט השכל, מאוד מאוד צריך להתחזק ביראתו יתברך שמו, ולהתבודד מחשבתו תמיד ביראה ובאימה, ואפילו בעת הלימוד טוב לנוח בכל פעם מלימודו, ולהתבודד מחשבתו, ואף שמחמת זה יתבטל קצת מלימודו, כי לא המדרש וכו' (אבות סו"פ א'), וכמו שאמרו בגמרא (ברכות ד"כ ע"א) דורות הראשונים שמסרו נפשם על קידוש השם מגודל דבקות, נעשה להם נסים, ובדורות האחרונים, אף על פי שלומדים תורה יותר הרבה מראשונים, לא זכו כל כך לנסים, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אנחנו בדורות הללו, שנתמעטו הלבבות מכל וכל, ואם הראשונים כאנשים וכו' (שקלים ד"ח ע"א), פשיטא שההכרח לנו להתחזק באהבתו ויראתו יתברך שמו בדביקות גדול:
(לקוטים יקרים ד"ב ע"ג).

מ׳ועוד כלל אחר שלא להרבות בלימוד בלבד, כי בדורות הראשונים שהיה שכלם חזק ולומדים בקדושה עליונה וגדולה, לא היו צריכים לטרוח עצמם על היראה, שהיראה היתה תמיד נגד פניהם, והיו יכולים ללמוד הרבה, אבל אנו ששכלינו מעט, אם נתבטל מחשבותינו מן דבקות השם יתברך, ורק נלמוד הרבה בלבד, ח"ו נשכח יראת השם מאתנו, והיראה הוא עיקרית כדכתיב (ישעיהו ל״ג:ו׳) יראת ה' הוא אוצרו, וכמו שכתוב בס' ראשית חכמה (שער התשובה פ"ב) לכך צריך להמעיט קצת בלימוד, ולחשוב תמיד בגדולת הבורא יתברך שמו, כדי לאהוב אותו ולירא מלפניו, ולא יחשוב במחשבתו מחשבות רבות, רק מחשבה אחת כמו שכתבתי:
(הנהגות ישרות די"א ע"א).

מ״אכשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא יתברך שמו, לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה:
(צוואת הריב"ש ד"ו ע"ב).

מ״בכתיב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ובשם הבעל שם טוב זצלה"ה שמעתי, שתורת ה' הוא תמיד תמימה ושלימה, שלא התחילו בה עדיין שום אדם בעולם, כי הוא משיבת נפש העוסק בה בכל פעם בחיות חדש, ומי שלומד תורת ה' בתמימות, כאילו לא התחיל עדיין, אזי הוא משיבת נפש:
(ויחל משה תהלים י"ט).

מ״גהכוונה של הלימוד הוא זה, כשלומד למשל מימרא אמר רבא, יחשוב שרבא בעצמו עומד לנגדו, והוא אומר דבר זה, ואז כשיתנהג כן, ימשוך על עצמו החיות מהדיבור שהם האותיות, ואחר כך כשאומר את הדין שאמר רבא אז הוא ממשיך עליו החיות מהבינה, שהוא אומר הדין בשכלו ובהבנתו, לכך יתקשר עצמו וימשיך אליו החיות, וגם שפתותיו דובבות בקבר (יבמות דצ"ז ע"א), וגם מביא גאולה לעולם (מגילה דט"ו ע"א) שהוא הגוף שלו שנקרא עולם קטן והגאולה הוא החיות:
(ליקוטים יקרים ד"ד ע"ד).

מ״דתכלית הלימוד בתורה שבעל פה שהוא דיני איסור והיתר וטומאה וטהרה וכו' וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין די"ג ע"ב) אלו ואלו דברי אלהים חיים מבואר לעיל פ' בראשית אות נ"ב נ"ג נ"ד ע"ש:

מ״השמעתי משל ממורי מובא בספרי הגדול פ' נצבים, שפעם אחת תעו סוחרים מן הדרך, ונחו שם לישן, עד שנזדמן להם איש להורות להם הדרך, נזדמן אחד שהוליכם למקום גדודי חיות ולסטים, ויש שהוליכם למקום ישר, והנמשל כי אותיות התורה שבהם נברא העולם, באו בעולם הזה כדמות סוחרים, ותעו מהדרך וישנים, ובא אחד ולומד לשמה מוליך אותן לדרך הישר לדבקן בשורשן, מה שאין כן כשאינו לומד לשמה מוליכן ללסטים ודפח"ח:
(תוי"י פ' שלח דקמ"ג ע"ג).

מ״וענין מים המרים שיש בתורה מבואר לעיל בפ' מסעי אות ד', ושם בהגה ה' ענין שאמרו רבותינו (בנדרים דפ"א ע"א) שלא ברכו בתורה תחלה, וענין גודל הפגם של הלומד בסם המות של תורה מבואר בפ' בלק בהגה ג':

מ״זידוע מה שכתב בכתבים ענין לשמה לשם ה להמשיך הארה מיסוד אבא אל לאה שכל ספירותיה ה', ונמתק על ידי זה כל דינין תקיפין יעו"ש, ואני שמעתי בשם מורי כי לשמה הוא לשם התבה והאות עצמה לדבקה בשרשה וכו', ולכאורה הוא כסותר הנ"ל, איברא דבאמת למכוון אחד עולה, כי על ידי המשכת יסוד אבא שהוא הנשמה וכח המחבר לדבק בשרשה כמו שמרמז באות ה' וכנ"ל ואתי שפיר ודי בזה:
(תוי"י בהקדמה ד"ה ע"א).

מ״חשמעתי ממורי טעם (אבות פרק ו') הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומה עניינה של לימוד לשמה, וביאר כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול נברא על ידי אותיות ברל"א שערים כנודע, ועל ידי פגם עונות האדם מוריד נשמות קדושים שהם אותיות הקודש ממקום חיותם אל מקום הקליפות ח"ו, הן בדומם או בחי בלתי מדבר וכיוצא, ובתיקון האדם מעשיו ולומד לשמה, היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה, שעתה על ידי שלומד בדחילו ורחימו מכוון להעלות האות שהוא נשמה ממקום הקליפות, ולהעלותה ולדבקה בשורשה, והנה ממקום הקליפות עד למעלה למעלה שהוא שורש האותיות, יש כמה וכמה מדרגות לאלפים ולרבבות, ועל כן מעלה כל המדרגות ששורש בריאותן מן האות הזה, עד למעלה בשרשן, אם כן שפיר אמר התנא הלומד לשמה זוכה לדברים הרבה, כי הרבה דברים נעשו מזה האות, ואת כולם מעלה לשרשו [ולכן זוכה גם כן] שנקרא אהוב וכו' ודפח"ח:
(תוי"י סו"פ אחרי דצ"ח ע"א, נוצר חסד פ"ו אות ב')

מ״טקבלתי ממורי שעיקר עסק תורה ותפלה שידביק את עצמו אל פנימיות רוחניות אור אין סוף שבתוך אותיות התורה והתפלה, שהוא נקרא לימוד לשמה, שבזה אמר ר' מאיר (בפ"ו דאבות) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה וכו', ר"ל שידע עתידות וכל מאורעותיו מתוך התורה, וידע איך יתנהג בתורה ועבודת השם יתברך, ומלבד מה שרואה עולמות של מעלה, וכהנה שמעתי מפי מורי ודפח"ח:
(תוי"י ויצא דכ"ח ע"ג)

נ׳ובעודו מדבר בתורה ותפלה כו' יהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך שמו בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים אור האין סוף שבתוך האותיות, והבן, שהוא כלל גדול בתורה ובתפלה לפי מה שקבלתי ממורי, גם מסוגל זה כשיעשה כנ"ל לבטל הדינין וכאשר שמעתי ממנו ודפח"ח:
(תוי"י פ' ויצא דכ"ז ע"ד).

נ״אכמו שיש באדם חומר וצורה כך יש באותיות התורה חומר וצורה, כי גוף האותיות הוא החומר, ורוחניות הספירות עם אור אין סוף שבתוכו המחיה, הוא הצורה ונשמה אל האותיות, ואל זה יכוון האדם בתורתו ותפלתו, וכמו שכתב בחסד לאברהם נהר מ"ג מפורש וזה לשונו, עיקר הכוונה, כי צריך להמשיך הרוחניות מן מדרגות עליונות אל האותיות שהוא מזכיר, כדי שיוכלו האותיות לעלות עד מדרגה העליונה לעשות שאלתו עד כאן לשונו, וכאשר קבלתי ממורי:
(תוי"י בהקדמה ד"ז ע"ד, בן פורת יוסף לפ' נח דכ"א ע"א ודל"ד ע"ד).

נ״בהלומד לשמה כוונת אהבתו, לדבק את עצמו בעצמות האותיות התורה, שהוא רוחניות חי החיים, ותענוג התענוגים שבתוכו, אור אין סוף, באור פני מלך חיים, וזהו ששמעתי ממורי ענין לשמה לשם האות עצמו ודוק ודפח"ח:
(תוי"י חקת דקס"א ע"ד).

נ״גענין הדבקות בו יתברך שמו, הוא על ידי אותיות התורה והתפלה, שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות בסוד (שיר השירים א׳:ב׳) ישקני מנשיקות פיהו, דבקות רוחא ברוחא, וכמו ששמעתי ממורי (בתהילים ס״ח:י״ד) אם תשכבון בין שפתים וכו' וכתבתי מזה במקום אחר:
(בן פורת יוסף דנ"ט ע"ד)

נ״דוכשאומר דברי תורה לפני בני אדם, יקשור עצמו במחשבתו תחלה בבורא יתברך שמו ונשמת חבירו גם כן מקושרת בבורא, לפי שכל אדם אינו חי רק משפעו יתברך שמו, המשפיע לכל הבריות, ויחשוב שאינו אומר אלו הדיבורים רק לפני הבורא יתברך שמו, לעשות לו נחת רוח, ואין אני מדבר זה לפני חבירי, שמה נפקא מינה בשבחו אם ישבח אותי או בגנותו אם יגנה אותי, כל זה הוא מבעל שם:
(הנהגות ישרות דט"ו ע"א, צוואת הריב"ש די"א ע"ב).

נ״הבלימוד לשמה יש שני בחינות, ונקרא בחינה הא' שלא לשמה נגד מדרגה העליונה ממנה וכו', והוא דכבר זכרנו כי התורה נקרא הלכה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ד"ח ע"א) אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, והטעם שנקרא הלכה אמרנו שיש שני מיני לימוד, א' לקשט הכלה שהוא אותיות הלכה, כנזכר בתיקונים, והוא בזוהר חדש לשיר השירים, לכך פליגי תנאי בלשון אסור ומותר, להתיר קישוט זה מכאן וליתן במקום אחר וכו' יעו"ש, ונודע כי קישוטי הכלה הוא על ידי לבושין ותכשיטין טובים, כך הלימוד שהוא על ידי לבושין או לתכלית עולם הבא או לאיזה סיבה שיהיה לו איזה תועלת נקרא דרך לימודו במלבושין, והנה אחר כל קישוטי הכלה הוא תועלת שתמצא חן להתעורר הזיווג ואז אשתללית מלבושין, והוא דיבוק עצמיי, כך יש לימוד לשמה בלי שום תועלת והנאה, לדבק את עצמו באותיות התורה והתפלה, ופנימיותיו לדבק בתוך פנימיות התורה והתפלה שהוא הנשמה של האותיות, ונקרא סוד נשיקין (שיר השירים א׳:ב׳) ישקני מנשיקות פיהו, זיווג המעולה זיווג בפה לדבק רוחא ברוחא ונשמה בנשמה, סוד ד' נשיקין הרמוז באותיות הוי"ה, נגד ד' אותיות אהבה וכמו שכתב הרב מוהר"ם קודדוודא בזה יעו"ש והנה שני מיני לימוד הנ"ל צריך אדם השלם להשלים בכל יום, וכמו שעשה הרב האר"י זלה"ה, תחלה למד הלכה בפלפול כדי לשבר הקליפות וכו', ור"ל כי נודע סוד גלות השכינה הוא מה שהקליפה מלביש את הקדושה ומכסה אותה בסוד (חבקוק א' ד') רשע מכתיר את הצדיק, כמו שכתוב בס' נוף עץ חיים בפ' פקודי בזוהר דף רמ"ב יעו"ש, וזהו שאמר (ישעיהו נ׳:ג׳) לבשו שמים קדרות, ואם כן על ידי לימוד בפלפול כדי לשבר הקליפות, ר"ל כדי להסיר לבושי השחרות מהכלה העליונה, ולקשטה בלבושי התורה לבושי הקדושה [זהו בחינה ראשונה של לימוד לשמה], ואחר כך ילמוד בבחינה ב' הנ"ל לזיווג לדבק עצמותו ופנימיותו בעצמות פנימיות התורה בלי שום לבוש, ובזה א"ר יהודה (פסחים ד"נ ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שהוא ציווי, דהיינו שיעסוק בדרך הראשון, הנקרא קישוטי השכינה, שהוא נקרא שלא לשמה נגד הבחינה השנייה העליונה ממנה, דיבוק עצמיי בלי שום לבוש, וזהו שאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כי בחינה שהוא בתוך שלא לשמה שהוא השכינה שהיתה מלובשת בתוך הקליפות, בסוד רשע מכתיר הצדיק וכו', עכשיו בא לשמה, שאין לימודו לשום הנאה ותועלת רק לשמה, שמדבק עצמו בפנימיות אותיות התורה בלי לבוש, אבל שאר בחינות שלא לשמה גדול עונו מנשוא:
(תוי"י פ' שלח דקמ"ב ע"ב).

נ״וענין מה שמצינו בגמרא (שבת ד"ל ע"ב) שקודם הלימוד אמרו מלתא דבדיחותא מבואר לעיל פ' וירא בהגה י"ג, ובפ' וישלח אות י"ד ושם בהגה י' ע"ש:

נ״זכשאדם רוצה להבין איזה דבר ומרבה עצה להטיב הדבר, אז הוא מעלה אותו לעולם המחשבה, וממשיך לעצמו מהחכמה עליונה:
(כש"ט ח"ב ד"ב ע"ג, לקוטי אמרים ד"ד ע"א).

נ״חשמעתי ממורי בלומד דבר עמוק ואינו מבין, הוא מלכות, וכשנתן דעת להבין, וירד לעומקו, אז קישר וחיבר מלכות בבינה ודפח"ח:
(תוי"י וארא דמ"ד ע"ב).

נ״טענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (עיין בגמרא כתובות דקי"א ע"ב. ומפורש בהקדמת תיקוני זהר דכ"ג ע"א) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו, שעל ידי הלימוד בל"ט מלאכות בתורה נעשה למעלה היחוד כאילו עסק בו בפועל מבואר לעיל פ' לך בהגה ב' ע"ש:

ס׳מאמר רבותינו ז"ל (חגיגה ד"ט ע"ב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד שזה קאי על האחד המיוחד יחידו של עולם מבואר לעיל פ' משפטים אות ט"ו ושם בהגה ט':

ס״אדברי הריב"ש נבג"מ על מה שאמרו (במס' אבות פרק ו') ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד וכו', והקשה מה הן ההרבה ומה ולא עוד, אכן ידוע דבלימוד התורה וההוגים בה מתדבקים תמיד בהקדוש ברוך הוא כידוע, וזהו האהבה לדבק בו יתברך שמו תמיד, כדכתיב ואתם הדבקים וגו', וכתיב (משלי ח') כי מוצאי מצא חיים, ועוד בחינה שנית יוצאה מן הלימוד ומדברי תורה, שמעלה ניצוצות שנפלו בדומם צומח חי מדבר בעת בריאת עולם ועולים ונאחדים בדיבורה ובהבלה של תורה, ועולים לדבק בשרשם, על דרך דכתיב (משלי ח') ואהיה אצלו אמון, דבאורייתא ברא קוב"ה עלמא (הקדמת הזוהר ד"ה ע"א), ואם כן העשרים ושתים אותיות שבתורה הם חיות וכח כל העולמות ודצח"ם, ובזה הם ניתקנים ועולים, עוד בחינה שלישית נעשה בלימוד שמזכה כל הדיבורים שיצאו מפיו עד הנה בעון ופשע וכו', וזהו זוכה לדברים הרבה וכו':
(קול אריה ברמזי סנהדרין ע"ש).

ס״במבואר בכתבי האר"י ז"ל כי הריעו לה' כל הארץ (תהלים ק') הוא ר"ת הלכה, ואמר רבינו מוהר"י בעש"ט זצוקללה"ה דאינם מובנים לכאורה דברי האר"י ז"ל על מה זה ולמה השמיענו זה כי הריעו לה' כל הארץ הוא ר"ת הלכה, ואמר הסבר על זה בטוב טעם ודעת, כי נודע דכל ענין מחלוקתם של התנאים והאמוראים היה הכל לשם שמים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק זה הבין שכך הוא דרך עבדות השם יתברך והשני הבין כי הדרך הוא כך, משל למה הדבר דומה לבוני פלטרין למלך, שבאו והתקבצו הבונים לצייר את הפלטרין, וזה אומר ככה יש לצייר את תואר הבנין וזה אומר ככה, וכל אחד ואחד מכוון לאהבתו את המלך, לעשות בנין היותר מפואר למלכו, כן הם התלמידי חכמים הנקראים בניך (ברכות דס"ד ע"א) ואל תקרי בניך אלא בוניך שהם בונים עולמות בתורתם בשביל כבודו יתברך שמו, וכל אחד משער כפי אמת הבנין שבידו, ולזה אמרו ז"ל (מגילה דכ"ח ע"ב) אל תקרי הליכות אלא הלכות, ואז אם יעשה כן כל הליכתו הוא הלכה לה' ולא למען כבודו ח"ו, ומתי יכול להיות זה, אם האדם אינו לומד בגאוה והרמת ראש ח"ו, רק בשבירת הלב, ולזה אמר, הריעו מלשון שבירה, על דרך (תהלים ב') תרועם בשבט ברזל לשון שבירה, היינו שישבר בשביל השם יתברך וכבוד שמו את כל הארציות היינו הגאוה ותאוות הכבוד וכו':
(רזין דאורייתא).

ס״גאיתא בגמרא (סוכה דכ"ח ע"א) דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא, וקשה שיקראו ח"ו להוויות דאביי ורבא דבר קטן, כי זה עיקר תורתינו הנאמרה לנו בסיני, אלא הכי פירושו, באמת הן תורה הנגלית והן הנסתרות הכל סוג אחד, כי הכל הולך אחר כוונת האדם, שאם אין כוונתו רק לידע ענינה לבד, אינו זוכה לשום דבר, ועליו נאמר (ישעיהו מ׳:ו׳) וכל חסדו כציץ השדה, אבל אם כוונתו שחושק לדביקות השם יתברך, להיות מרכבה לו, ואין לזה דרך כי אם על ידי התורה והמצוות, אזי הן על ידי נגלות התורה והן על ידי נסתרות התורה, יזכה להיות מרכבה לו יתברך שמו, וזהו שאמרו דבר קטן הוויות דאביי ורבא, ר"ל מי שלומד לחידוד ולתענוג ולצורך עצמו, הוא דבר קטן, פירוש, שעובד הוא את השם יתברך בדבר קטן, וכאין הוא שהרי הוא כמי שחושק לדבר חכמה אחרת, אבל מי שחושק להיות מרכבה לו יתברך שמו על ידי לימוד התורה, הוא דבר גדול, וזהו דבר גדול מעשה מרכבה, רצו לומר לעשות עצמו מרכבה להשם יתברך על ידי התורה:
(כש"ט דט"ז ע"ב, ועיין ליקוטים יקרים ד"כ ע"א).

ס״דלימוד חכמת האמת נקרא נסתר, פירוש כי נסתר נקרא מה שאין אדם יכול להשיגו, כמו טעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, שאי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כמו כן ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי אפשר לפרש לחבירו איך הוא האהבה בלב, ולכן נקרא זה נסתר, כי הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר פתוח לפניו ואינו נסתר, ואם אינו מבין הרי הוא עם הארץ, ולפני איש כזה, גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבספר הזוהר וכתבי האר"י ז"ל הכל בנויים על פי הדבקות האלהית:
(כש"ט ח"ב דכ"ד ע"א, ועי' לק"י דכ"ג ע"ד).

ס״השאלו להבעש"ט ז"ל מה לעשות לזה שכשהם מחדשים חידושי תורה הם שמחים, ויש להם צער על זו השמחה אולי עבירה הוא, והשיב הבעש"ט מה לעשות, הנה כתיב (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה' ישרים משמחי לב הם בעצמם משמחים הלב, וכשהם שמחים במה שעשו קישוטין לשכינה באמת אין רע, ובודאי למצוה רבה יחשב לו:
(בסוף ס' דרכי צדק).

ס״ולא יתכוון בלימודו לשום דבר לא עולם הזה ולא עולם הבא וכו', רק לשם ה עילאה, וכל זה, כשיפתח תחלה שער היראה שהוא ה תתאה, כמו שאמר רבי ישראל בעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים (במשנה אבות פ"ה) הפוך בה והפוך בה ובה תחזי, וסיב ובלי בה, ואחר כך מתמיה התנא ומן ה לא תזוע בתמיה:
(מאור עינים בלקוטים דצ"ב ע"ג).

ס״זאומרים צדיקי קארלין בשם הבעל שם טוב זי"ע, שעיקר לימוד תורה לשמה הוא ללמוד ממנה מדה טובה:
(כן מצאנו בכתבי הרי"מ מקאזניץ ז"ל).

ס״חשמעתי שהבעש"ט הקדוש פעם אחת בא אל פתח בית המדרש, ועמד על הפתח ולא רצה ליכנס לפנים, ושאלו אותו על מה זה אינו רוצה לכנוס, והשיב שאינו יכול כי הוא מלא מתורה ותפלה, והוסיפו להפלאות עליו הפלא ופלא, לאמר, והלא אדרבה בבית קדוש כזה שהוא מלא מתורה ותפלה ראוי יותר לכנוס בו, ואז פתח להם עיניהם להבינם בטוב טעם כוונתו הקדושה, שאין זה מעלה לבית תפלה שיהיה מלא מתורה ותפלה, שזהו מחמת שעסק התורה ותפלה שהעולם לומדים ומתפללים בו לאו איהו בדחילו ורחימו ולא פרחת לעילא (בזוהר נשא, דקכ"ג ע"ב ובתיקוני הזוהר תיקון י') ונשאר הכל למטה, על כן הוא מלא על כל גדותיו תורה ותפלה מפה לפה, ואין מקום לכנוס בו, אבל אם היו לומדים ומתפללים בו בכוונה ובדחילו ורחימו כראוי, היו עולים כל התורות והתפלות למרום, ולא היה נשאר כלום למטה, ואז היה הבית קדושה פנוי, והיה בו מקום מרווח כרצונו:
(באר משה פ' נח, ובס' כת"י תורת משה פ' שופטים)

ס״טענין מחשבות זרות הבאים לו לאדם בעת שעוסק בתורה ובתפלה, שהם קומה שלימה, ושצריך להעלותם, מבואר היטב לעיל פ' נח בעמוד התפלה אות קט"ז ושם בהגה באורך, ועוד שם במקומות רבים:

ע׳כתבתי בשם מורי זלה"ה בעת עוסקו בתורה ובמצוות לא יחשוב בלבו שהוא עושה כך, רק השכינה העושה זאת, ודפח"ח:
(צפנת פענח דכ"א ע"ד).

ע״אשמעתי ממורי כי העושה מצוה גדולה או לומד תורה הרבה והתפלל בכוונה, לא יכניס בלבו שום התפארות שהוא עשה זאת, כי אם מלכות שנקרא אני מן אדני היא עשתה זאת, מה שאין כן אם מתפאר לומר שהוא בעצמו עשה זה, אז גורם ח"ו שמסתלק י' מן אני ונשאר אן וכו' ודפח"ח:
(בן פורת יוסף דע"ז ע"א, תוי"י קרח דקנ"ד ע"א). ונ"ל שזהו מה שאמרו במשנה (פ"ג. דאבות) מאין באת ולאן אתה הולך וכו', ר"ל כאשר חושב את עצמו לאפס ואין, שיודע שבא מטפה סרוחה, אז מאין באת, מה שאין כן במתפאר שהוא העושה, וזה נקרא הולך היפך ביאה כנודע, אז מסתלק י' ונשאר אן, וזהו שאמרו ולאן אתה הולך, והבן, ואפשר שמעתי זה גם כן ממורי והשם יתברך יודע: (שם בס' בן פורת יוסף דע"ז ע"א).

ע״באיתא בגמרא (סנהדרין דל"ט ע"א) אלהיכם כהן הוא ר"ל שעובד את עצמו, כי מחמת כח הניתן במחשבה מעולם המחשבה ובדיבור מעולם הדיבור האדם מחשב ומדבר:
(שם בס' בן פורת יוסף דע"ז ע"א).

ע״גמה שאמרו רבותינו ז"ל (באבות פרק ד') כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני מבוא לעיל פ' בחוקותי אות ו' ע"ש:

ע״דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור דרש באכסניא של תורה (עיין עיקר הלשון בגמרא ברכות דס"ג ע"ב), דאיתא (בפרק ו' דאבות) הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת וכו' על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד, וקשה מה קאמר שני דברים בלבד, ועוד קשה היה לנו לומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ופירש דכשאדם לומד מרב הגון התורה הוא פרה ורבה אצלו, כנודע וכו', וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה, אלא כפשוטו כמו שלמד ממנו, ולזה אמר מה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, דהיה רשע, ולא פרה ורבה רק נשאר שני דברים בלבד כמו שלמד ממנו, וקראו רבו וכו', הלומד מחבירו ששניהם צדיקים דאז התורה פרה ורבה, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד, ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה שהיו כולם צדיקים וכו':

ע״העוד שמעתי בשמו קצת באופן אחר, כי עשרת הדברות כולל כל התורה, כמו שביאר רבינו סעדיה גאון וכו' יעו"ש, וכמו שנכללת כל התורה בעשרת הדברות כך נכלל כל התורה כולה בתיבה אחת וכו', וכל זה אם נשמת הרב שלומד ממנו שרשו מן עולם האחדות, מה שאין כן אם נשמתו מעולם הפירוד, גם התלמיד שלומד ממנו מקבל ממנו גם כן דברים נפרדים, וזהו שאמר שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וכו' ודפח"ח:

ע״והעולה מזה כי הלומד לשמה לייחד בעולם האחדות, אז גורם היחוד שיהיה תורתו פרה ורבה, ומבשרי אחזה אלוהי (איוב י״ט:כ״ו) כמו ביחוד הגשמיי פרה ורבה בגשמיי כך ברוחניי:
(בן פורת יוסף דכ"ג ע"ד, ודכ"ט ע"ד צפנת פענח דס"ח ע"א).

ע״זשמעתי ממורי ביאור ש"ס פתח באכסניא של תורה וכו', וביאור מה דוד המלך שלא למד אלא שני דברים בלבד וכו', והקשה איך אפשר ללמוד אות, וגם לשון אכסניא של תורה, ושמעתי ממורי ביאור [הדבר] כי יש ג' סוגים א' קירוב הגורם לזיווג, כגון חמשה דברים באשה ערוה קול באשה ערוה וכו' (זוהר פ' נשא דקמ"ב ע"א) וגם שלא להסתכל בבגדי צבעונין של אשה (ע"ז ד"כ ע"ב) וכו', ב' חיבוק ונישוק, ג' זיווג ממש וכו', והנה בשכינה קירוב הגורם לזיווג הוא, כשיש לו עצבות, והולך לדבר עם חבירו לפקח העצבות, וכו', ועל ידי קירוב חברותא, שצריך לדבר עם חבירו גם שהוא צבוע הוא גם כן יחוד הנ"ל וכו', וההפרש בין הלומד מרבו רשע הוא, שאין רק שני דברים, שלא עשתה פירות ונשארו רק שני דברים בפירוד וכו' על פי חקירה, מה שאין כן אם רבו צדיק עושה פירות שפרה ורבה וכו', וזהו שאמרו מה דוד וכו' הלומד מחבירו שהוא צדיק כמותו על אחת כמה וכמה וכו', והעולה מדבריו שנתחבר אות של כל אחד ודפח"ח:
(תוי"י בסופו דר"ט ע"ב).

ע״חשמעתי בשם הבעל שם טוב פירוש המשנה (באבות פרק ב') וכל תורה שאין עמה מלאכה, ר"ל שאינו עושה מעשה ופעולה על ידי התורה בעולמות העליונים להעלות ניצוצים ולהמשיך השפעות:
(דודאים בשדה פ' וישב).

ע״טבשם אלוקיי רבש"ן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, שאין עושה עם התורה מלאכה, שיכול ללמוד ואינו לומד ואינו עושה מצוה, סופה בטלה:
(כתבי קודש דכ"ד ע"ב).

פ׳כתיב (משלי א' כ') חכמות בחוץ תרונה, פירוש, אם חכמתו חשובה כשהוא עוסק בחכמתו, בחוץ, דהיינו בקליפות, שמעלה משם ניצוצות חכמה זו, אז תרונה:
(ליקוטים יקרים ד"ד ע"ד). סו. שמעתי מן אדוני אבי זקיני זלה"ה, שפעם אחת בא אליו איש אחד, וביקש מאתו שיאמר לו תורה, והשיב לו מזה הפסוק (מלאכי ב׳:ז׳) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ודרשו חכמינו ז"ל (במס' מוע"ק די"ז ע"א) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו מפיהו ואם לאו לאו, ע"כ, והקשה איך ימצא רב כזה בדור הזה שיהיה דומה למלאך ה' צבאות, גם צריך להבין תיבות יבקשו מפיהו, כי היה נכון לומר ישמעו מפיהו, ואמר הוא ז"ל שכך הוא הפירוש, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, היינו כמו מלאך העומד תמיד במדרגה אחת, כך הוא עומד תמיד במדרגה אחת, והנה יש בחינת קטנות ובחינת גדלות, והוא שאמר, אם הרב דומה למלאך היינו שיש לו בחינת עומד כמו מלאך, אף על פי שזה אי אפשר לעמוד תמיד על מדרגה אחת, כי נופל ל(פ)עמים אל הקטנות, מכל מקום גם קטנות שלו הוא גדלות גם כן לאדם אחר, רק נגד בחינת גדלות שלו הוא קטנות, ולבחינה זו נקרא עומד, היינו שאינו נופל לשפלות ולקטנות מאוד, רק שנחשב לקטנות נגד בחינת הגדלות שלו, כל אחד לפי בחינתו, אז תורה יבקשו מפיהו, יבקשו דייקא, היינו שמותר לשאול ולבקש ממנו שיאמר תורה, כי אינו צריך לחשוב שמא הוא כעת בבחינת הקטנות, ואינו יכול כעת לומר תורה, כי בוודאי לא נפל לבחינת קטנות כזה, שלזה הוא בבחינת עומד רק הקטנות הוא לפי בחינה ומדרגה שלו, עכ"ד: (דמ"א יתרו ד"ה אם את הדבר).

פ״אבדור הזה עקבות משיחא, אמר מרן האר"י וריב"ש זצ"ל, שמצוה לגלות סתרי תורה ורזין עליונים לבער קוצים מן הכרם:
(נוצר חסד פ"ד אות ו').

פ״בהריב"ש זצל"ה, היה מזרז לאנשי מעשה, שילמדו בכל יום בס' תקוני הזוהר:
(דרך אמונה ומע"ר, מהקדמה לס' תהלים).

פ״גפעם אחת היה הרב [הבעל שם טוב זי"ע] מוכיח לאדם אחד על מה שדיבר בקבלה ברבים, והשיב לו איש מפני מה מר גם כן דורש קבלה ברבים, והשיב לו הרב אני לומד את העולם שיבינו, שבעולם הזה ובאדם גם כן שייכים כל הדברים שנאמרו בספר עץ חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחניי שכתב בעץ חיים, אבל מר דורש כל הדברים ככתבן בספר עץ חיים, אם כן אתה עושה מרוחניות גשמייות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחניי:

פ״דשמעתי מאדוני אבי זקיני זללה"ה. שאביו שלו לקחו בלא דיבור, כמו משה רבינו עליו השלום, ואם היה לוקחו בדיבור היה ממלא בתורתו כל חללא דעלמא, וביער כל הקליפות, והיה מביא משיח:
(בס"ס דגל מחנה אפרים).

פ״האמר קדוש ה' מוהר"י בעש"ט נ"ע אשר בלימוד ספרי הקבלה יש ליזהר שלא ידמה הדברים כפשטותן, שהעשר ספירות אלקים או אלוקי וכו', וגם שלא יומשך אחר שאר כינויים גשמיים הנזכר שם דרך משל, ואף שמכל מקום אמת דברי המקובלים שבחסד הוא בחינת שם אל וכמו שכתוב (תהילים נ״ב:ג׳) חסד אל כל היום, וכן אלהים הוא בגבורה וכמו שכתוב בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל, הענין הוא, בחינת אור אין סוף ברוך הוא המלובש בכלי החסד וכו' שנתלבש במדת החסד, שיהיה אור וחיות במדת החסד, כמו הנשמה המתלבשת בגוף גשמיי על דרך משל, אף על פי שהגוף הוא גשמיי ואינו מערך הנשמה שהוא חלק אלוהי ממעל, עם כל זה היא מתלבשת בו ומחיה אותו, עד שהוא חי ממנה ממש, ובו ועל ידו משפעת השפעות גשמייות כו', שכל זה לא היה נשפע מהנשמה אם היתה בלי גוף, כי אם על ידי התלבשותה בגוף, ועם כל זה הנשמה משפעת, לא הגוף מצד עצמו, כך על דרך משל נמשך אור אין סוף ברוך הוא ונתלבש במדת החסד ושאר מדות עליונות, ומשפיע בהן ועל ידן עולמות וחיות, בבחינת גבול ומדה, שאילו לא היה מתלבש במדות הנ"ל, לא היה כלל ההשפעה והחיות בבחינת גבול ותכלית, כי אם בלי גבול וכו', והנה אור אין סוף שהוא נשמה לבחינת חסד דרועא ימינא, לו אנו קוראין השם אל, ולא להחסד עצמו ח"ו שאינו רק כלי לאור ולנשמה זו, ועל דרך זה ענין השם אלקים בגבורה, אין ר"ל השם על המדה עצמה, אלא על אור אין סוף המלובש בה כנ"ל. נמצא כל השמות אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, עם כל זה, כיון שהכוונה וענין של השם הוא לאור אין סוף הוא נשמה לחסד וגבורה, אם כן כולם ר"ל על בורא עולם ממש, אף ששם זה בחסד ושם זה בגבורה, וכמו על דרך משל שנותן המלך מתנה לזולתו, ונתן מתנה מרובה בידו הימנית, ולפעמים נותן על ידי שמאלו, אף שידו השמאלית אינה הימנית, מכל מקום בכל הנותן הוא המלך, כי אין הידים עצמם הנותנים, כי אם חיותו המלובש בהן ובכל גוף המלך, והרי הכל אור וחיות אחד:
(לקוטי תורה מהר"ב ז"ל, ויקרא)

פ״ויש הרבה שינויים בכל רגע, וכפי השנויים כך ישתנו מאמרים של הזוהר, לפרש אותו בכל יום פירוש אחר, כמו שעושין במתיבתא עילאה דקודשא בריך הוא, בכל יום לומדין ספר הזוהר עם פירוש חדש מן קודשא בריך הוא, כמו שגילה מרן הריב"ש טוב ששמע מרבו אחיהו השילוני ושמע בעצמו במתיבתא דרקיע:
(זוהר חי בראשית דקל"ז ע"א שהוא על זוה"ק ד"ל ע"א, וכן הוא בדגל מתנה אפרים פ' בא ד"ה א"י החודש).

פ״זמה שעיקר לימוד הקבלה ראוי להיות בשבת מבואר לעיל פ' יתרו אות ל"ד ושם בהגה מ"ו ע"ש:

פ״חובשכבך ובקומך, קודם השינה ישכב באימה ויראה וירגיז וירעד מהבורא יתברך, ולא יבא לידי חטא כמו שכתוב (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו:
(לקוטים יקרים ד"ב ע"ב, צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

פ״טוכשהולך לישן יחשוב הלא המוחין שלו ילכו להקדוש ברוך הוא ויתחזקו לעבודתו יתברך:
(צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

צ׳בשם הבעש"ט זלה"ה טעם לשינה, שאיתא בשם האר"י ז"ל בכתבים טעמים נשגבים לזה, שהוא בחינת מוחין דקטנות כדי להעלות למוחין דגדלות, והבעל שם טוב זלה"ה אמר דרך משל, למלך שהיה לו בן יחיד יקר מאוד ושלח אותו למלחמה, וביקש ממנו שכל הביזה והשלל שיבוז וישלול ישלח מעט מעט לביתו לאחדים, ושאל אותו הבן הלא יהיה יותר כבוד כשאביא הכל בפעם אחד, אמר האב אני חושש פן ח"ו יבא האויב ויתגבר וישיב ממך הכל לכן תציל לאחדים, והנמשל מובן, כיון שהנשמה מסגלת כל היום תורה ומצוות ומעשים טובים, יש לחוש פן יתגבר היצר וישדוד הכל ח"ו, לכן ניתנה השינה ועולה הנשמה וגונזת שם באוצר המשומר:

צ״אבשכבך ובקומך. וכגון דא צריך להודיע ולהרגיל עצמו לקום בחצות לילה:
(צוואת הריב"ש ד"ג ע"א).

צ״בכשקם בחצות ונופל עליו שינה ילך לכאן ולכאן בבית, וישיר בשירות ותשבחות, ויגביה קולו, כדי להסיר מעליו השינה:
(צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

צ״גיהא זהיר מאוד לקום תמיד בחצות לילה, ואם אינו קם והיה שלא מחמת אונס, הוא למעלה בנידוי ח"ו, ויהפוך הלילות לימים, ויישן ביום כמה שעות כדי שיספיק לו מעט שינה בלילה:
(צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

צ״דיאחוז במדת זריזות מאוד, ויקום בזריזות משינתו, כי נתקדש ונעשה אדם אחר, והוא ראוי להוליד, ונעשה כמדת הקדוש ברוך הוא שהוליד עולמות, וכן כל דבר שעושה יעשה בזריזות, כי בכל דבר יכול לעבוד את ה':
(צוואת הריב"ש ד"ג ע"ב).

צ״הזהו כלל גדול באותה מצוה [אולי צריך לומר מחשבה] שהתחיל בה כשקם ממטתו ילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת:
(צוואת הריב"ש ד"ד ע"א).

צ״וכתיב (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואמר מרן אור ישראל [הבעש"ט זי"ע] כשאדם רוצה לקום בחצות לילה, והיצר בוודאי יקטרג עליו ויפיל עליו שינה, וכן כל כיוצא באלו ענינים, עצה היעוצה להתעורר לאיזה ענין גופניי, לעשות צרכיו ולעסוק בעניני הגוף, ואחר כך ואשיבה רגלי אל עדותיך:
(נתיב מצותיך נתיב התורה שביל א' אות ד', אור החכמה פ' בחקותי).

צ״זוקשרתם לאות על ידך וגו'. נמצא כתוב בשם רבינו הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, ענין קשירת תפלין של יד, כמו אחד שנחלש מאוד קושרין לו את היד, כדי שיוחזר חיותו על ידי הקשירה (עיין שלחן ערוך או"ח סימן שכ"ח סעיף מ"ז) כן צריך להיות מקודם התפשטות הגוף וכלות הנפש אל המצוה, ועל ידי הקשירה יומשך חיות חדש, והבן בחכמה:
(נוה הצדיקים שבס"ס שושנים לדוד).

צ״חהנחת תפלין של הרב המגיד מטריסק ז"ל גלוי לכל, שכשהובא לפניו נער בר מצוה לחנכו בהנחת תפלין, הוא ציוה לעשות העניבה אשר בה נכנסת הרצועה של יד לצד חוץ, ולכרוך מצד פנים לצד חוץ, למעלה ממרפקו שלשה כריכות, ועל הזרוע שמונה כריכות, כי כריכה ראשונה אינה במלואה ואינה נחשבת, כדרך שאין חושבין כריכה הראשונה אצל כריכת הציציות, ובכל פעם שהובא לפניו עלם כזה, אמר בזה הלשון, כך אני מניח, וכן הניח אבי, ואבי זקיני, וכן הניח הבעש"ט וכן האר"י הקדוש ז"ל, כמקובל בידם מפי אליהו הנביא זכור לטוב:
(במכתב הרה"ח מוהר"ח מפרשיסחא).

צ״טוכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. שמעתי בשם הר"י בעש"ט שנכון לקבוע המזוזה בתיק שאינו ברזל, מעין מה שאמרו חכמינו ז"ל (מדות פרק ג' משנה ד') אינו בדין שיונף המקצר על המאריך, ובמזוזה כתיב למען ירבו ימיכם, וגם על כל מתכות, ואיני יודע אם הוסיף השומע מעצמו לגבי מתכות וכו':
(דעת קדושים הלכות מזוזה סימן רפ"ט ס"א).

ק׳היום לעשותם. פירש רש"י ומחר לקבל שכרם והוא מגמרא (עירובין דכ"ב ע"א), בעל שם טוב ע"ה נגב"מ אמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קדושין דל"ט ע"ב) כי אין העולם יכול לקבל אור השכר של שום מצוה ושום דבר הגון, כי הוא מאין סוף ברוך הוא, וניצוץ כלול מכולו, והעולם יש לו סוף:
(מאור עינים סו"פ בשלח).

100

ק״אכמו שביאר מרן אלקי ריב"ש, שבדיבור אחד קטן עם זהירות ודביקות, כל חללא דעלמא אין יכול לקבל שכרה, ועיקר הוא הבהירות וזהירות.
(נוצר חסד פרק ב' אות א').

101

ק״בסליק פרשת ואתחנן בס"ד

102