בעל שם טוב, ויצא ז׳Ba'al Shem Tov, Vayetzei 7
א׳הנה ידוע שהאבות הם חג"ת [חסד גבורה תפארת], שאברהם היה מדתו חסד, שהיה גומל חסד ואוהב את הבריות ומקרבן לאמונת השם יתברך ולעבודתו, כי מדת חסד הוא אהבה כידוע, ומתוך שהיה דבוק במדה זאת מאוד, הכיר והשיג את בורא שיש מנהיג ואלוהי בעולם, והנה יצחק הגם שקיבל ולמד מאברהם אביו שיש אלוהי בעולם, עם כל זה רצה לידע להשיג מעצמו ידיעת הבורא, כמו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) דע את אלהי אביך, ולא שיהיה אצלו בקבלה לבד, מצות אנשים מלומדה, ולכן התדבק את עצמו במדת היראה, ומכח זהירותו הכיר והשיג השם יתברך בעצמו, לבד ממה שהיה לו בקבלה מאביו, והנה יעקב ראה בעין השכל שמן ההכרח שיש בהנהגת העולם מדה הממוצעת והמכריע בין חסד וגבורה, שאילו לא כן לא היה העולם מתקיים אם היה נוטה לאחד משני קצוות הנ"ל, לכן התדבק במדת התפארת, שהוא רחמים המכריע בין חסד וגבורה, ומתוך זאת המדה הכיר והשיג יותר מאבותיו, [וזהו] שהוא בחיר שבאבות (רבתי וישלח ריש פ' ע"ו) ראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף עמו מדת הרחמים וכו':
(ליקוטים יקרים ד"ט ע"ב, אור תורה רמזי תהלים דמ"ח ע"ד).
(ליקוטים יקרים ד"ט ע"ב, אור תורה רמזי תהלים דמ"ח ע"ד).
1