בעל שם טוב, יתרו כ״דBa'al Shem Tov, Yitro 24
א׳הבעל שם טוב זלה"ה, נשמתו בגנזי מרומים, יסד לומר בכל ערב שבת מזמור ק"ז, כי מחמת שצריך לזכך עצמו יותר ויותר בעת ההיא, ושם נזכרו ד' שצריכים להודות, והא' תעו במדבר, היא לשון דיבור, שכשבא להתפלל הוא תועה בהדיבור, ואינו יכול להביא מדותיו כולן בהדיבור, כי צריך לבוא עם כל המדות בהדיבור, ולשום כל חיותו בהדיבור. שלא ישאר שום מדה לחוץ, ולפעמים אינו יכול לעשות כן מחמת שהיה מקושר כל ימי השבוע בעסקיו, וזהו תעו במדבר וגו' עיר מושב וגו' הוא לשון התעוררות, התקנה היא ויצעקו כו' צעקה היא בלא דיבור, לה' שירחם עליו לעזרהו, והבא ליטהר כו' (יומא דל"ח ע"ב) ומחמת שבא למדת רחמנות וכל עיקרו הוא לעבודתו יתברך, אזי נפרדין ממנו החשכות, כי אין קטרוג, מאחר שבא למדת רחמנות ולמדת אין כי לא לעצמו הוא מבקש רק להשם יתברך, כל אוכל תתעב נפשם, הוא שלפעמים אינו טועם טעם ותענוג מעבודתו, כחולה שאוכל ואינו טועם טעם, אזי גם כן התקנה ויצעקו וגו', וכן יושבי חושך שהוא בחשכות השכל, יורדי הים וגו' קאי על אותן שהם במדריגה, שהולכים בעולמות עליונים בתפלתם ולפעמים באה ח"ו פנייה או שום ניצוץ גבהות, אז יעלו שמים ירדו תהומות ח"ו, אזי ויצעקו וגו':
(מאור עינים פ' בשלח).
(מאור עינים פ' בשלח).
1