בעלי הנפש, שער הפרישהBa'alei HaNefesh, Sha'ar HaPerishah
א׳שער הפרישה ראיתי לפרש בו זמני הפרישה אשר האדם חייב לפרוש מאשתו בעודה תחתיו ולא אזכור בהן אותן האסורות עליו שהוא חייב לגרש אותן כי אם אותן שהוא מותר לקיימן אבל הוא צריך לפרוש מהן מפני הטומאה ותולדותיהם או מפני מקרה העתים, וכן אפרש ענייני הפרישה כמה הם וכי הם זה למעלה מזה כאשר אנו עתידים לפרש.
1
ב׳ואפרש תחלה פרישות הנדה והיולדות כי הנה מפורשת בתורה ומהנה נלקחו הפרישות הקלות והחמורות.
2
ג׳אומר תחלה כי האדם צריך לפרוש מאשתו בעת נדתה ולהתרחק ממנה כאשר כתוב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. ואמר החכם בחכמתו עת לחבק ועת לרחוק מחבק. ותניא באבות דר' נתן ז"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים פירוש דברים של הרגל ת"ל לא תקרב יכול תישן עמה בבגדיה על המטה ת"ל לא תקרב. מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בהן על בתי כנסיות ובתי מדרשות נזדמן לה אליהו ז"ל א"ל בתי אותן ז' ימים הראשונים פ' ימי הזיבה מהו אצליך א"ל לא נגע בי אפי' באצבע קטנה, כל אותן ימים האחרונים פי' ימי הספירה מהו אצליך אמרה לו אכלתי עמו ושתיתי עמו וישנתי עמו בבגדי על המטה ובשרו לא נגע בבשרי אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. שום קריבה בעלמא.
3
ד׳ואמרי רבוותא. נדה כל ימי טומאתה אסורה למיכל על פתורא דגברא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה ואעפ"י שאין הטעם מפורש מכאן לאסור אותה על השולחן כי יש לומר עם הזבה דקאמר בקערה אחת קאמר אבל על שלחן אחד מותרת, ואם תאמר מפני שהשוו בגמרא ענין עלית העוף והגבינה על שלחן אחד לענין הנדה ומה התם לכל השלחן נאסר אף כאן כל השלחן נאסר עליה אין זה דומה לזה שלא השוו ענין העוף והגבינה לנדה אלא לענין שלא תישן עמו במטה בבגדיה כי כשם שהשלחן הזמנה לאכילה כך המטה הזמנה לתשמיש וכמו שגזרו בבשר וגבינה עלייה אטו אכילה כך ראוי לגזור עלייה אטו תשמיש אבל אכילת הנדה עם בעלה על שלחן א' מותר שאפילו בקערה אחת אינה אלא משום הרגל מאין לנו לאסור, אלא שיש לסמוך את דבריהם ממה שאמרו כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו דברים טמאים והתם ודאי על שלחן אחד נמי אסור דומיא דעוף וגבינה דאיכא למגזר ביה עלייה אטו אכילה וקאמר כיוצא בו אלמא אכילת זב וזבה נמי אסור על שלחן אחד כי האיך. מיהו אתחזי לן שאם הפרישה מפה אחרת לעצמה אעפ"י שהיתה אוכלת על השלחן מותר דהא איכא הכירא להרחקה, והכי נהוג עלמא נמי לבשר וגבינה.
4
ה׳אמר ר' יצחק בר' חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מזיגת הכוס דביתהו דשמואל מחלפא ליה מידא דימינא לידא דשמאלא משום הכירא. אביי מנחא ליה אבי סדייא. הצעת המטה ל"א אלא בפניו אבל שלא בפניו ל"ל בה.
5
ו׳כתב ר"ח ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונייהו אבל בימי נדתן אסור וכולהו רבוותא לא איפלגי בהא מידי. ולפי דעתי חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מיקל בימי לבון טפי מימי נדה ואין ראוי לעשות כן.
6
ז׳תניא בנדרים פרק שני. אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי ניאוף. ר' אחא בר' יאשיה אמר כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה וכל המסתכל בעקיבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין. ואמר ר' יוסף ובאשתו נדה. אמר רבי שמעון בן לקיש עקיבה דקתני במקום הטנופת שהוא מכוון כנגד העקב. יש מפרשין דהא דריש לקיש אדרב יוסף אתמר ולקולא קאמר דאפי' באשתו נדה לא מיענש בבנים שאין מהוגנין אלא במקום הטנופת. וי"מ דהא דריש לקיש מלתא באפי נפשה היא, ולפרושי למילתא נמי אתא ומילתא דרב יוסף לחוד ודריש לקיש לחוד דהא דר' יוסף בעקיבה ממש ובאשתו נדה בדקאמרה בהדיא והא דריש לקיש אפי' באשתו שאינה נדה ומאי עקיבה מקום הטנופת ורב יוסף וריש לקיש לא פליגי בעיקרא דמלתא אלא בפרושא דברייתא דמר מוקים לה בעקיבה ממש כפשוטה ובאשתו נדה ומר מוקי לה באשה סתם בין נדה בין שאינה נדה כפשוטה ומאי עקיבה מקום הטנופת ואנן לית לן לאכרועי בהא מילתא דמעשה שמים הוא. מיהו מידי איסורא לא נפיק ונקטינן כתרווייהו לחומרא דאסור להסתכל בעקב אשתו נדה ומן העקב נלמוד כל מקום המכוסה שבה שמא יבוא לידי הרגל עבירה ואסור להסתכל בה במקום הטנופת אעפ"י שאינה נדה. ועוד דאיכא למימר דלא פליגי אלא דמר מוקים לה הכי ומר מוקים לה הכי ותרוייהו סבירא להו דהדדי. ועוד תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מכאן שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמר וכו' סימן יפה לאדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ומיהא שמעינן דאסור להסתכל במקום הטנופת כלל שכל המסתכל אין לו בושת פנים. ועוד דקא מיגרי יצר הרע בנפשיה כמו שאנו עתידים לפרש בשער הקדושה בע"ה:
7
ח׳כתב רב אחא משבחא ז"ל ואשה שקבעה לה זמן לראייתה נאמנת לומר לא ראיתי. אמר רב חנינא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לדעתה. מיהו היכא דהוחזקה נדה בשכנותיה כגון דלבשה מנא דהיא לבשה בימי נדתה ואמרה לבעלה טהורה אני לא מהימנא דאמר ר' יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה אלמא דודאי משוינן ליה. ותנן נמי בכתובות בפרק המדיר ומשמשתו נדה. ואקשו אי דידע לפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה ואוקימנא כדרב יהודא דכי האי גוונא לא איבעי ליה לסמוך עליה אלמא לא מהימנא.
8
ט׳והיכא דאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני לא מהימנא דהא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא אבל אם נתנה טעם לדבריה נאמנת כי ההיא מעשה דשמואל דאמרה ליה דביתהו טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ואמר לה שמואל אתמול טמאה ועכשיו טהורה אמרה ליה לא הות בחילי ההיא שעתא ובעא מיניה שמואל מרב ואמר ליה נאמנת והכי אתמר בירושלמי.
9
י׳ורב אחא כתב בשאלתות הכי איתא דאמרי שדר לה שמואל כסא דברכתא ולא קבילא וכי הוה יתבא נדה הוה מודעא ליה בכסא דברכתא דלא שתית כסא דברכתא דאמר מר ומשנאו במתנה לאנשי ביתו כי היכא דניהו ליה שלמא וכי שתיא אתי לידי הרגל עבירה והדר אמרה ליה טהורה אני אחותך היא דאיקלעת לגבאי אמרה אי שתינא קמא אמרה לא קאעבדא לי יקרא אמינא אשדריה נהילך דשתתייה את, הדין הוא לישנא דרב אחא ולא ידענא היכא אשכחיה. ושמעינן מינה דנדה אסורה למשתי מכסא דגברא דגברא ולא ידענא מאי טעמא דהתם לאו אפתורא דגברא הות אכלה ושלא בפניו הות והרי הצעת המטה שהוא דבר המביא לידי הרגל ואפ"ה שלא בפניו מותר. ונ"ל דאם איתא להא מילתא בכי האי גוונא בלחוד הוא דאיתא דקא מייחד ליה כסא וקא משדר ליה ניהלה כי התם משום דקאי דעתיה עילוה והכין תניא במסכת כלה המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו סומך עליה ד"א מפני שיצרו רבה עליו. ונדה לבעלה נמי להא דמיא. ומסתברא דלא שנא כוס של ברכה ולא שנא כוס אחר היכא דימייחד לה ומשדר ניהלה אסור דהא קא מעייל דעתיה עילוה. והאי דנקט כוס של ברכה רבותא קאמר מיהו היכא דקא שתו כולהו מההיא כסא ושתיה איהי נמי בתרייהו לית לן בה.
10
י״אהנה כבר ביארנו פרישות הנדה בכל ימות השנה אבל יש בה פרישה אחרת שהיא למעלה מזו שאנו עתידים לפרש.
11
י״באך ראיתי להקדים עניני היולדות שהם שווין לפרישה זו שזכרנו בנדה. ואומר כי היולדות אסורה לבעלה דכתיב כימי נדת דותה תטמא. ואע"פ שאינה רואה דם טמאה שבעה לזכר וי"ד לנקבה וכן היא טמאה לעולם עד שתטבול ולא שנא כי ילדה ולד של קיימא ולא שנא הפילה נפל ובלבד מיום מ' ואילך.
12
י״גודוקא שפיר מרוקם מרוקם פי' מצויר בצורת איברים. ואעפ"י שהוא מלא מים מלא דם דהכי אסיקו בגמרא מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא וכו'. אבל שאינו מרוקם לא ואפילו הפילה חתיכה לבנה ויש בה עצם ואפילו הפילה יד או רגל שאין חתוכין כצורות אצבעות בכולן טמאה לידה י"ד יום מספק נקבה דחיישינן שמא הרחיקה לידתה. וא"ת הא דתניא בברייתא המפלת יד חתוכה אמו טמאה לידה אלמא בעינן חתוכה התם לענין קרבן נאכל הוא דבעינן אבל לענין טומאת לידה בכל דהו נמי טמאה דהא שפיר מרוקם אין לו חתוך אצבעות ידים ורגלים וכיון דחיישינן שהרהיקה לידתה והפילה אותו איברים איברים אעפ"י שאינה חתוכה נמי טמאה לידה. ואיכא נמי מאן דאמר דהא דבעי יד חתוכה אליבא דת"ק דמתני' הוא דבעי שפיר מרוקם וכי לא הויא יד חתוכה הוו תרי ספיקא דילמא מולד שאינו מרוקם הוא ואת"ל מרוקם הוא דילמא גוף אטום הוא אבל השתא דקי"ל כשמואל דאמר לכל שפיר חוששת ליכא אלא חדא ספיקא ואפילו לשאינה חתוכה נמי חוששת דגוף אטום לא שכיח. והמפרש הזה לא ירד אל תוכן פי' המרוקם ושאינו מרוקם כי הנפל שאינו מרוקם הוא והשפיר המלא השנוי במשנתנו אין בו לא תבנית יד ולא תבנית רגל ולא צורת איברים והמרוקם הוא המצוייר בצורת איברים אלא שאין לו חתוך ידים ורגלים. וא"ת מאחר שהשפיר ששנינו במשנתינו מלא מים מלא דם אין לו צורת איברים מאי איריא כי מלא מים מלא דם אפי' מלא בשר ועצמות לא כלום הוא שהרי חתיכה בעלמא היא וחתיכה שאינה לבנה אע"פ שיש בה עצם לאו כלום היא ואפי' היא לבנה נמי כחתיכה חיא דחיישין לולד שמא הטילה אותו חתיכות חתיכות אבל בגוף שלם כי האי גוונא היינו אטום מלמטה ומלמעלה וקיימא לן לא כלום הוא. אין הכי נמי. ומשום דבעי למתנא ואם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה דאפי' מלא מים נמי הוי ולד כרבי יהושע דפליג בברייתא בהדי רבנן משום הכי תנא רישא בשפיר מלא מים מלא דם מיהו לשפיר שאינו מרוקם ליכא מאן דחייש.
13
י״דוהמפלת מין בהמה חיה ועוף ואפילו מין דגים וחגבים ושרצים אמן טמאה לידה מאי טעמא כיון דקי"ל דבתר צורת פנים אזלינן. ואיכא תנא נמי דאמר במקצת צורה נמי ולד הוי כגון המצח וגבות העין וגבות הזקן ואנן השתא לא בקיאינן בצורת הולד ויש הרבה בחיות הים שהן דומות לחיות הארץ ואפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת צורת אדם. גם יש במיני השרצים שהן דומין לחיות קטנות שבארץ כגון החולד והעכבר והתנשמת ושאר שרצים לא נודע לא הם ולא צורתם ואם נטהר בהם א' או ב' שמא יבא הדבר לידי שבוש, הלכך בכולן טמאה י"ד יום לפי שאין אנו יכולין לבדוק בין זכר לנקבה אא"כ הולד גדול.
14
ט״וובתר י"ד ימים דנקבה בעיא למיתב ז' נקיים מ"ט משום דקי"ל דא"א לפתיחת הקבר בלא דם והכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק בתרא דנדה ואע"ג דההוא דם בקושי חזיתיה ואמרינן קושי הסמוך ללידה רחמנא טהריה הא קי"ל דאין קושי לנפלים ואפי' ולד מעליא נמי הוי דהא אמרינן לקמן דהאידנא דם טוהר ליכא ואפי' בימי טוהר ויולדת וכל שכן הכא דכלהו נשי ספק טועות נינהו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה. וקי"ל דקושי הסמוך ללידה בימי נדה נדה וכיון דדם טמא לכולהו דמי האידנא ז' נקיים בעיא למיתב. מיהו ימי לידתה שאין רואה בהן עולה לז' נקיים אי לא חזיא בשבעה ימים אחרים לי"ד לנקבה טובלת ומותרת לבעלה והיא שבדקה עצמה בבדיקת הזבה כמו שאנו עתידים לפרש בשער הספירה והבדיקה.
15
ט״זוכתב רב אחא דהא דאמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דוקא מיום ארבעים ואילך ליצירת הולד אבל ביום מ' כיון דמיא בעלמא היא לית ליה פתיחת הקבר ומייתי ראיה משמעתא דכריתות פרק ארבע מחוסרי כפרה דקא מוקים התם למתניתא בהאי טעמא. וקשיא לי הא דגרסינן הכא פרק המפלת דקא מוקים לפלוגתא דר' יהודה ורבנן בחתיכה באפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והא הכא דחתיכה לאו ולד ניהו כלל ולטומאת ולד לא חיישא ביה ואפי' הכי מטמא ר' יהודה משום נדה דאי אפשר לפתיחה בלא דם. ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו בספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלמא במפלת רוח נמי אמרינן הכי וכיון דפליגי תנאי בהא מילתא ואיפסוק הלכתא דא"א לפתיחת קבר בלא דם מנא ליה לרב אחא לאיפלוגי בין נפל של ארבעים ואחד לנפל של ארבעים יום ואי משום שמעתא דכריתות ההיא אוקימתא בעלמא היא ואשנויא לא סמכינן דמסקנא דמילתא כדמעיקרא אסיקנא התם ואפי' הויא מסקנא דשמעתא כי האי שנויא מאי ראיה איכא מהתם לאיפלוגי בין נפל לנפל. הא קאמר הכא דמאן דאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לית הלכתא כוותיה בהא הילכך בכולהו בעיא למיתב שבעה נקיים כדאמרן. ואפי' המפלת שפיר שאינו מרוקם והוא מלא מים מלא דם משום דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
16
י״זאבל המפלת כמין קליפות כמין שערות כמין עפר כמין יבחושין אדומים, אין כאן חשש לידה ולא חשש (פתיחת הקבר) אלא א"כ יש עמהן דם טמאה נדה ואם, או תטיל למים בפושרין אם נמחו טמאה ואם לא נמחו לאלתר שבקינן להו בגויה עד מעת לעת ועבדינן לי' בפושרין כל מעת לעת ואם נמחו טמאה ואם לאו טהורה דאמרינן כי לא נמחו בריה הוא אבל הרואה דם יבש אע"פ שלא נמוח טמאה נדה.
17
י״חהמפלת שליא טמאה לידה לפי שאין שליא בלא ולד ואתמוחי הוא דאתמוחי ואם ילדה ולד תחילה ואחר כך הפילא שליא תולין את השליא בולד דאמר מר מעשה ותלו את השליא בולד אחר עשרים ימים וכי תלינן הני מילי בבן קיימא אבל בנפל לא תלינן ובבן קיימא נמי לא תלינן שליא אלא בזמן שהיא באה אחר הולד אבל אם יצאה שליא קודם ולד ודאי ולד אחר הוא וכל הנך דאמרינן בגמרא נברא בעין אחת ובירך אחת באמצע אמו טמאה. וושטו אטום אמו טהורה וגוף אטום ופניו טוחות וגולגלתו אטומה וכמין אפיקותא דדיקולא ושיש לו שני גבין ושני שדראות בכולן אמו טמאה לידה י"ד יום לפי שאין אנו בקיאין בצורות הללו ובעיא נמי ז' נקיים לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
18
י״טכתב הרב ר' יצחק בהלכות שלו שאין לנו דם טהור בזמן הזה ופירש הטעם כיון דאיכא יולדת בזוב שאין דמה טהור עד שתשב ז' נקיים ואע"פ שנכנסה כמה בימי טוהר טמאה עד שתשב עליו ז' נקיים אלו דברי הרב. אבל בעל הלכות ורב אחא משבחא כתבו דאיכא דם טוהר כדינא דגמרא. אבל נראין דברי הרב ולאו מטעמי' אלא כיון דכולהי נשי האידנא טועות משווינן להו ולא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה הכי איכא למיחש ליולדת דילמא לא ידעא בין ימי טוהר לבתר ימי טוהר ואתי למיגע באיסורא דאורייתא ואל תתמה שהרי בימי חכמים הראשונים שהיו בקיאין בכל דבר גזרו על דם בתולים ואפי' תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות ונשאת בועל בעילת מצוה ופורש וכל זה כדי שלא ישתבשו בשאר דמים וכ"ש בדורות הללו שיש לנו לפרוש מכל הדמים שלא יבא לידי איסור.
19
כ׳הלכך כל מראה אדמימות שבדם טמא וצריכה ז' נקיים בין יולדת בין בשאינה יולדת חוץ ממראה ירוק ומראה לבן. ודם השחור טמא מדר' חנינא דאמר האי שחור אדום הוה אלא שלקה. הילכך כל מראה שחור נמי טמא לפי שאין אנו בקיאין עכשיו בין שחור לדיהה ממנו:
20
כ״אהנה השלמנו דין הנדה והיולדת ופרישתן לכל ימי השנה.
21
כ״באך יש נדה אחרת גדולה מזו והיא הכלה שלא נבעלה ופירסה נדה שהוא אסור להתיחד עמה הלילה אלא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדאיתא בכתובות בפ' ראשון ומהלשון הזה נלמד דלא סגי לי' בחדא מיניהו אלא שצריך להיות בבית אנשים ונשים והוא ישן בצד אחד בין האנשים והיא ישנה לצד השני עם נשים נמצא הייחוד הזה הוא חמור יותר מיחוד של אשת איש שהיא מתיחדת עם שני אנשים כשרים וזו אינה מתיחדת עם בעלה עד שיהו שם אנשים ונשים והטעם מפני שהיא אשתו והיצר מקטרג עלי'.
22
כ״גוי"א לענין יחוד אשה אחרת כמו כן כי האי גוונא בעינן טפי וכי אמרינן דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים הני מילי ביום אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחת עד שיהיו שם שלשה כשרים מפני שהיא דומה לדרך זו דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד לנקביו ונמצא אחד מתיחד עם הערוה. והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינהו איתער חד ועביד איסורא ומסתברא כוותיה. מיהו שמירת נשים לא בעינן כלל ממעשה דר' יהושע שהלך הוא ותלמידיו לפדות ריבה אחת ובלילה השכיבה תחת מרגלותיו:
23
כ״דעתים שצריך לפרוש מאשתו כגון סמוך לוסתה דאמרי רבנן דמחייב איניש למפרש מינה כל אותה עונה דרגילה למיחזי בגוה כדמפרשינן בשער תיקון הוסתות בעז"ה. ואסמכוה אקרא דוהזרתם את בני ישראל מטומאתם מיהו ההיא פרישה לא דמיא לפרישת נדה דלא פריש מינה אלא מתשמיש בלחוד שלא אסרו שום קריבה אלא בנדת טומאתה בלבד ובשעה שהוא יוצא לדרך התירוה לו אפי' ביום וסתה מאי טעמא וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו.
24
כ״הויש עתים אחרים שהם ממקרה הזמן שהוא צריך לפרוש ממנה כגון אבל בימי אבלו בין בחול בין בשבת וכגון תשעה באב ויום הכפורים שהן אסורין בתשמיש אלא שאין צריכין הרחקה אחרת שהרי אמרו באבל באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו וכ"ש שהיא מותרת לאכול עמו אפי' בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות פ' ראשון משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה, והדעת מכרעת שע"י דבר חוצץ קאמר מיהו משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מיבעי לי' לארחוקי שלא ישן עמה במטה כלל.
25
כ״וויש אבלות אחרת שהוא אסור להתיחד עם אשתו בלילה אלא שהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים כדתניא הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג ז' ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין אנשים ואשתו ישנה בין הנשים יש מפרשין כל אותן ימי המשתה בלבד. ויש מפרשין כל ימי המשתה והאבל וכן עיקר. ואע"ג דאבלות אחרת אין זקוק לכך. אבילות דהכא שאני דקילא ואתי לזלזולו בה.
26
כ״זואיכא מאן דאמר דאי מתרמי לי' לאינש ברגל שצריך כמו כן שישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים משום דדמי האי לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהיג אבלות ברגל וקיי"ל דאסור בתשמיש דאמרינן דברים שבצנעה נוהגים הלכך בעי הרחקה יתירה כי הכא, ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה דאית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה אבל שמחת הרגל לית ביה כי היא גונא דאי לא תימא הכי שבת הא לא נהיגי ביה אבלות אלא דברים שבצנעה וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה הוא דקא מפשי בהו ומשום הכי אתי לזלזולי באבלות דידיה וכן הלכתא.
27
כ״חעוד יש עתים אחרים שהוא אסור בתשמיש כגון שני רעבון למי שאינו מחוסר בנים וסמני רעבון כדאמרינן מדינתא אמדינתא כפנא.
28
כ״טוכן אכסנאי אסור בתשמיש המטה ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית שהוא מותר ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית ולא אמרו אלא משום צניעות.
29
ל׳וכן אמרו אסור לשמש בפני כל חי מדקאמרינן בפני משמע נעור קאמר אבל ישן מותר. וכל חי דאמרינן כגון עבדיו ושפחותיו אבל בפני בהמה מותר. ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי ורמיזא הא מילתא בפ' ערבי פסחים בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עלי' וכו'.
30
ל״אוכן אמרו ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום ואם הוא בית אפל מותר ואם הוא תלמיד חכם וצריך לאותו דבר מאפיל בטליתו ומותר.
31
ל״בוכן אמרו אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפי' מאפיל בטליתו נמי אסור משמעתא דמסכת יום טוב דבעינן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר.
32
ל״גוכן אמרו בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש בתוכו עד שיעשה בו מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחד עד שיוציאנו משם וכן בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים או כתובים אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי ויהי' העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קומטרא. ועכשיו שנתנה תושבע"פ לכתוב משום עת לעשות לה' אף ספרי הגמרא נמי כן צריכין כסוי.
33
ל״דוכן מי שנדר הנאת תשמיש מאשתו בין שנדר הוא בין שנדרה היא ואמרה הנאת תשמישך עלי.
34
ל״הוכן אשת ישראל שקנא לה ונסתרה אסורה לו ואפי' להתיחד עמה עד שישקנה והיא טהורה.
35
ל״ווכן אשת כהן שנשבית אסורה לבעלה ואסורה להתיחד עמו ממעשה דר' זכריה בן הקצב (אבל מותר לדור עמה בחצר) אבל אשת כהן שנאנסה אסורה לקיימה (ר"ל בחצר) דבשבויה הקלו אבל לא באנוסה. והכי אי' בכתובות:
36
ל״זהנה השלמנו כל הפרישות ומצאנו מכללן תשע פרישות זו למעלה מזו.
37
ל״חהראשונה פרישת הקדושות. כגון אכסנאי ובפני כל חי. ותשמיש היום. ולאור הנר. ובית שיש בו ספר תורה וכתבי הקדש כל אלו אסורין במקומן ויש להן היתר במקום אחד.
38
ל״טמוסיף עליהן שני רעבון שהן אסורים בכל אותה מדינה.
39
מ׳מוסף עליהם הנודר מן התשמיש שהוא אסור בכל מקום עד שיתיר את נדרו. וכן פרישת יום הוסתות לנדה שהוא אסור בכל מקום עד שתעקר את הוסת.
40
מ״אמוסף עליהם תשעה באב ויום הכפורים שאין להם היתר.
41
מ״במוסף עליהם האבל בתוך שבעת ימי חופתו שהוא אסור להתיחד עמה בלילה אבל אינו חייב בשאר מיני פרישות.
42
מ״גמוסף עליהם הנדה שהוא חייב בכל מיני פרישה בחבוק ונשוק ודברי בטלים ומזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו ובאכילת שלחנו ובשגירת הכוס ואפי' כוס של ברכה ובנגיעת אצבע קטנה שלה ואסור להסתכל בעקיבה ובכל מקום הסתר שלה.
43
מ״דמוסף עליהם הנדה בימי חופתה ולא בעל שהוא אסור בכל אלה ואף להתיחד עמה בלילה.
44
מ״המוסף עליהם אשת ישראל שקנא לה ונסתרה שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו ביום ובלילה אבל יש לה היתר.
45
מ״ומוסף עליהם אשת כהן שנשבית שהיא אסורה בכל אלה ואין לה היתר לעולם.
46
מ״זהרי תשעה פרישות זו למעלה מזו. נמצאו באבל שתים מהן ובנדה שלש כאשר פירשנו:
47
מ״חוראיתי בתשובת שאלות לרבינו האיי זצ"ל שגם שאלו אותו על הכלה שנבעלה בעילת מצוה אם היא צריכה שבעה נקיים וטבילה כשאר נדה או לא והשיב מנהגא דילן שאם בעל וראתה דם אע"פ שראתה דם יגמור ביאתו ופורש. ונוהגת עצמה כל שבעה כנדה ויתבא לה לגיסא כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל וצריכא ז' נקיים כעיקר זבה אלא שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא אלא ספק.
48
מ״טואיני עומד על בירור דבריו במה שאמר שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאי היא ואלו היתה נדה ודאי כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה. ונראה מדבריו שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל. ודוקא נדה ודאי אבל כלה מותר לישן על אותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' באותו סדין שהדם עליו. ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הם דברים שהדעת מכרעת עליהם.
49
נ׳והאי בועל בעילת מצוה ופורש דקאמרינן לא פורש מיד הוא דאם כן נמצא יציאתו הנאה לו כביאתו אלא ממתין עד שימות ופורש מיד מן המטה או שפורשת היא מאצלו ולנעוץ צפרניו בקרקע ער שימות האבר אינו צריך שהרי התירוהו לגמור ביאתו אלא עומד עד שימות ופורש וזו היא גמר ביאה דקאמרינן ואסור לעשות אחר כך שום הרגל כנדה גמורה. ודומה לי כי מפני החומר הזה נהגו של בית ר' שלא יבאו לידי הספק בבעילת מצוה.
50
נ״אהצור ברחמיו יצילנו מחטא ומכל מכשול ועון ויודיענו ארחות חיים שובע שמחות את פניו אמן אמן:
51
נ״בנשלם שער הפרישה שבח והודאה לבורא קצוות ששה.
52