בעלי הנפש, שער הספירה והבדיקהBa'alei HaNefesh, Sha'ar HaSefirah VeHabedikah

א׳ראיתי בו לפרש דיני ספירת שבעה לזבה. ואחר נפרש דיני הבדיקה שהאשה צריכה לבדוק את עצמה לפני הספירה ובתוך הספירה ובאיזה ענין היא הבדיקה.

ב׳ונפרש תחלה דיני הנדה דאורייתא ודין הזבה ואע"פ שאין לנו עתה נדה דאורייתא לפי שכל הנשים בזמן הזה ספירתן כספירת הזבה וטבילתן כטבילת נדה ולכך אני מזכיר הנדה מדברי תורה.

ג׳מעיקרא כד הוו בקיאי דבנן בחזותא דדמא והויין נשי בקיאות בין ימי נדה לימי זיבה כד חזאי אתתא חד יומא דמא או אפי' חדא שעתא מייתי לה קמי רבנן ומחוי להו ואי הוו מחמשה מיני דמים טמאים יתבא שבעה יומי ואפי' חזיא בכולהו אי פסקה בשביעי סמוך לשקיעת חחמה טבלה לאורתא נגהי תמניא ושריא לבעלה. מאי טעמא דלגבי נדה לא כתיבא הפסקת הדם כדכתיבא בפרשת זבה. ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ותניא אם טהרה מזובה לכשתפסוק ובנדה כתיב ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה. ודרשינן בסיפרא שתהא כנדתה כל שבעה כלומר כל ז' של ימים שלא תטבול ביום השביעי עד ליל ח'. ותניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילת' בלילה.

ד׳וכי שלמי שבעת ימים בנדה אי חזיא תו חד יומא או תרי יומי שומרת א' לא' וא' לשנים ואי לא חזיא ביום שלישי טובלת ביום ומותרת לבעלה בלילה ואי חזיא בשלישי הויא זבה גמורה ובעיא למיתב בתרייהו ז"נ ואי חזיא בהנהו שבעה יומי אפי' טפתא דדמא מחמשא דמים טמאין סתרא לכולהו ובעיא למיתב ז' יומי בלא הפסקה ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני דאי חזיא בגווייהו תלתא יומין רצופין הויא זבה גמורה ובעיא ספירת ז"נ והדר מתחלת תחלת נדה. ואי לא חזיא בהו אלא תרין יומי בסוף יום י"א יום כדחזיא בשלישי דהוה י"ב לסוף נדה ההוא יומא תחלת נדה ויתבה עליה ז' יומי כדין הנדה בין דחזיא בהו בין דלא חזיא בהו. בתר ז' יומי בעיא למיתב חד יומא בלא ראיה כדי שיהא ספורה ליום עשירי שראתה בתוך י"א ואפי' לי"א יום נמי בעיא שימור כי האי גוונא. ואם לא ספרה ושמשה ביום ח' לתחלת נדה קראוהו נרגרן ואי חלף עלה חד יומא בלא ראיה מתוך שבעת ימי נדה עולה לה לספירת העשירי ותו לא צריכה מידי. וכד טבלה טבלה במי מקוה ולא בעיא מים חיים דלא כתיבי מים חיים אלא גבי זב ותניא בתוספתא מגלה אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים.

ה׳הדין הוא דינא דאורייתא לנדה ולזבה אבל מכמה שני דאימעיט ליבא ואשתבוש נשי אתקין רבי בשדות שאם ראתה יום א' תשב ששה והוא. שלשה, תשב שבעה נקיים מאי טעמא דחייש רבי דילמא מחלפי להו לבנות הכפרים ימי זיבה בימי נדה ואי שרינן להו בשלשת ימי ראיה להשלים עליהם ושיהיה השלישי מהם מהשבון השבעה שמא יעשו כן בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה ואתיא לידי איסורא דאורייתא ומשום הכי אתקין להו רבי כל תלתא דחזו דמא תשב עליהם ז"נ ובתקנתא דרבי ליבא למיחש למידי לשום איסור ואפי' הכי בתר ההוא תקנתא אחמירו בנות ישראל על עצמן וגזרו יום אחד אטו ג' דכי היכי דבעו לג' ימים ז"נ הכי נמי ליום אחד בעינן ז"נ וכן הדין לטפה דם כחרדל והשתא שווינהו לכולהו נשי דחזיאן זבות גמורות לספירת נקיים. אבל טבילתן מיהא בטבילת הנדה ואינן טובלות אלא בלילה וכמו שאנו עתידים לפרש בשער הטבילה.

ו׳וכיון דכולהו נשי האידנא ספק זבות משוינן להו איצטרכינן לפרושי דין ספירת הז' היאך הוא.

ז׳ונאמר תחילה כי ספירת נקיים אינה אלא לאחר ג' דברים אחר ההפסק דם ואחר [יום] ההפסקה ואחר בדיקה וכל שעה שתפסוק מן היום אם בדקה וראתה שפסק דם ואפי' בשחרית עוד אינה צריכה בדיקה כל היום ולמחר תחל לספור שבעה נקיים ואין חוששים שמא חזרה וראתה בה"ש אלו ראתה בה"ש אבד ממנה כל אותו היום מספק שמא בה"ש לילה הוא.

ח׳וספירת השבעה כבר אמרנו שלא יהא הפסקה ביניהן ואם הפסיקה ביניהן צריבה לחזור ולספור ז"נ חוץ מיום ההפסקה שבעה וצריכה בדיקה להפסקה בתחלת זבה:

ט׳עתה נפרש דיני הבדיקה שהיא צריכה לבדוק את עצמה.

י׳ונאמר כי אע"פ שבדקה עצמה ביום ההפסקה צריכה עוד לבדוק את עצמה בימי הספירה בכל השבעה שהרי שנינו הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו. רבי אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה וכו'. קתני שבדקו ולא קתני שבודקין את עצמן ביום הראשון וביום השביעי. ועוד אילין צריכין בדיקה אלמא לכתחלה מצות בדיקה כל שבעה.

י״אמיהו אם לא בדקה אלא יום ראשון ויום שביעי טהורים ועוד אמרו בגמ' שאם בדקה בתחלת שבעה חוץ מבדיקת ההפסקה ושאר כל הימים לא בדקה. אי נמי אם בדקה בסוף השבעה ולא בדקה בתחלתן טהורה.

י״בואם בדקה באמצע השבעה ולא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן לא שמענו. ומסתברא לקולא שהרי שנינו בהפסקת נדה. נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טהור אחר שבעת הימים בדקה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו' וחכ"א אפי' בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה הרי היא בחזקת טהרה הכא נמי בעיא בדיקה והבא בעיא בדיקה הכא סגי לה בבדיקת האמצע והכא סגי ליה בבדיקת האמצע.

י״גהנה כבר פירשנו דין הספירה ובררנו שאינו אלא לאחר בדיקת ההפסקה ואחר יום ההפסקה ובררנו עוד כי היא צריכה בדיקה מתוך השבעה חוץ מבדיקת יום ההפסקה עתה אנו צריכין לפרש ענין הבדיקה האיך הוא.

י״דונאמר כי מצאנו ג' בדיקות חלוקות זו מזו. בדיקה הראשונה בדיקת קינוח והיא בדיקה למציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא עליה דם שאם בדקה עצמה כשיעור וסת למציאת הכתם אם מצאה טמא טהורות חברותיה ואם מצאה טהור טהר' עצמה וטמאת את חברותיה כאשר פירשנו בשערי הכתמים. והשנית בדיקת בית החיצון והוא מקום שהשמש דש והיא בדיקה לנדה ולזבה ליום ההפסקה ולבדיקת השבעה אשר אמרנו למעלה. והשלישית בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון והיא בדיקת הטהרות כאשר אמרו בגמ' עד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה מ"ט מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין ולסדקין:

ט״והנה ראינו מכאן כי אע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות עד שלפני התשמיש בדיקה הוא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות מפני שאינו מכניסתו לחורין ולסדקין ועוד אמרו דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה ומסתברא כלישנא קמא מכיון שהקלו על הבדיקה שאפי' בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור הרי בחזקת טהורה. אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה.

ט״זאבל בדיקת חלוק לא כלום היא שהרי בדקו את עצמן שנינו. ובגמ' אמרי' בדקה עצמה לא בדקה חלוקה אלמא בדיקת עצמה לחוד ובדיקת חלוקה לחוד.

י״זובבדיקת הוסתות שאמרנו שהיא צריכה בדיקה לטהר את הוסת כמו כן בבדיקה קלה סגי לה ואינה צריכה להכניס לחורין ולסדקין מיהו בעיא בדיקה בבית החיצון אלא שאין שעות הבדיקה שוות. כי עיקר בדיקת הוסתות הוא בשעת הוסת ואם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה לבסוף ומצאה טהור טהורה. אבל בדיקת הזבה עיקר בדיקתה בתחלת יום הראשון ולסוף יום השביעי כדי שתהא תחלתן וסופן בטהרה ואם בדקה באחת מהן כבר אמרנו שהיא טהורה.

י״חוהבדיקה המעולה שתהא אשה בודקת עצמה בצמר גפן נקי או בצמר נקי ורך. או משחיקי מנא דכתנא ומכניסתם לאותו מקום וכל מראה אדמימות שבו נדון כדם

י״ט עוד יש אחרת שהיא צריכה בדיקה ובדיקתה בדיקה קלה והיא הרואה דם מחמת תשמיש שצריכה לבדוק פעם ראשונה ושני' ושלישית. ואם ראתה בכולם אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת או כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותדבוק בו שיהא בעלה באשם תלוי אבל אח"כ הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה את בועלה ואינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש ואינה נאסרת על בעלה. וי"א שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורין הללו. הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש. ומסתברא כוותיה.

כ׳הלכך תתגרש ותנשא לאחר ומותרת לשני לשמש עמה שלשה פעמים ובבדיקה. ואם ראתה דם שלשה פעמים סמוך לתשמיש אסורה ותתגרש ותנשא לשלישי ומותרת לשלישי עד ג' פעמים ואם ראתה עם השלישי ג' פעמים אסורה לכל אדם עד שתבדוק עצמה בשפופרת של אבר ופיו רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ובראשו מוך אם נמצא דם בראש המבדיל בידוע שהיא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין והבדיקה הזאת אין לנו עכשיו שאין אנו בקיאין בין בראש לצדדין.

כ״אגם הרפואה שאמרו בה חכמים שמבעיתין אותה ואם הפילה חררת דם כבר נתרפאה אין אנו בקיאין בחרדה זאת ובין הפילה ובין לא הפילה אסורה לכל אדם מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה.

כ״בוהבדיקה הזו שאמרנו לרואה דם מחמת תשמיש היא נזכרה בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס גבי אשה שאין לה ובת שאמר משמשת בשני עדים א' לה וא' לו והן הן עוותיה ותקוניה. ופירש הרב ר' יצחק ז"ל בהלכותיו משמשת בשני עדים א' לו וא' לה. והן עוותיה אם תראה שלשה פעמים שתחי' מתחזקת ברואה דם מחמת תשמיש. ותקוני' אם לא תראה שהיא ככל הנשים. נראה מדברי הרב שאינה צריכה בדיקה אלא לאחר תשמיש ואע"פ שאין לה וסת כי שני עדים הללו לאחר תשמיש הם. ועוד נראה מדברי הרב שאם בדקה ג' פעמים עצמה ולא ראתה שאינה צריכה בדיקה עוד לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואעפ"י שאין לה וסת ולהוציא מדברי האומר דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ואפי בזמן הזה ואע"פ שאין לנו טהרות ותולין את שבושם בדברי הרב והרי הוא מכחישם הכחשה ברורה שהרי פירש שני עדים א' לו וא' לה דתרוייהו לאחר תשמיש. ועוד פירש תקוניה שאם לא תמצא על העד בג' פעמים הרי היא ככל הנשים לומר שאינה צריכה עוד בדיקה וא"ת הלא דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר לפי הסוגיא. ואיך פי' הרב כך בודאי כך הוא פי' דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר ובאשה העסוקה בטהרות קא מיירי בברייתא בשמעתא מיהו עכשיו אין לנו טהרות והא לא פירש הענין ע"פ הסוגיא אלא ע"פ הענין הנוהג עכשיו וסמך ענין על הדומה לו. ועוד תבין ותדע כי לא נחוש עליה לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה ריעות ע"ז שהרי שנינו בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם א' שנית ושלישית מכאן ואילך לא תשמיש וכו'. וקתני סיפא ואם יש לה וסת תולה בוסתה: ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן ואפ"ה קתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. משמע דקמייתא לאו ממנינא היא אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא ואף על פי שאין לה וסת וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי אי לאו דאיתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוה חיישי. והכי משמע מדברי הרב שכ' במסכת נדה ברייתא שרואה דם מחמת תשמיש אצל דברי ר"ח בן אנטיגנוס לומר שהן ענין אחד שאין חוששין לאשה שאין לה וסת לכל דבר אא"כ נולד בה ריעותא זה סמוך לתשמיש. וכל זה שפירש הרב ע"פ הצורך הנוהג הוא ולא ע"פ הסוגיא. כי הסוגיא באשה שלא ראתה מחמת תשמיש מיירי. ובאשה העסוקה בטהרות ושני עדים אחד לפני התשמיש ואחר לאחר התשמיש קאמר והן עוותיה אם תראה ותקוניה אם לא תראה. ולאפוקי מדרב מאיר אתא דקא אסר לה לגמרי בין ראתה בין לא ראתה ולפי הסוגיא אינו רוצה לומר דתהא מתוקנת בג"פ ותהא כשאר כל הנשים. אלא לעולם היא צריכה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש כל זמן שתהא עסוקה בטהרות אלא תקנות ההם לשעה. שאם לא תמצא דם יכולה לשמש והן עוותיה לשעה והרב ר' יצחק לא תפס מדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס אלא הצורך הנוהג ולא פירש אותם אלא לפי צורך השעה. ודברי הרב נכוחים וצדיקים ילכו בם. והלכה למעשה בסוגיא דשמעתא דכל לבעלה לא בעי בדיקה ואפי' אשה שאין לה וסת.

כ״גתניא (דרך) חמרין ופועלין הבאין מבית המשתה או מבית האבל נשיהם להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין עירות בין ישנות בד"א שהניחום בחזקת טהרה אבל הניחוה בחזקת טומאה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני ותנן נמי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה ואמרי' עלה בגמרא אמר ר' שמעון בן לקיש משום ר' יהודא נשיאה הוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ואיתמר נמי אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה (מותרת) [צ"ל אסורה] קסבר וסתות דאורייתא. ורבה בר בר חנא אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת קסבר וסתות דרבנן. ואע"ג דקיי"ל הלכתא וסתות דרבנן בהא לית הלכתא כרבה בר בר חנא אלא עבדינן כר' יוחנן דא"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה פי' אם יש זמן כדי שתוכל להשלים את וסתה וימי ספירתה וטבילתה מותר לבא עליה ואפי' ישנה מאי טעמא האי ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה אבל אם לא הי' שם כשיעור הזה אסורה לו דהא קיי"ל אע"ג דוסתות דרבנן אם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתבדוק באשר כתבנו בשער הוסתות. ורבה בר בר חנה דאמר מותרת איכא למימר דלא פליג בבדיקה זו אלא בישנה דלא מבעינן לה הואיל ווסתות דרבנן ולית הלכתא אלא כר' יוחנן דהוא רביה ובין עירה בין ישנה לא מיבעיא ביום וסתה עצמו דאסורה אלא מיום וסתה ואילך נמי אסור עד שיהא שם כדי ספירה וטבילה כדאמרן והיכא דיש לה וסת לקפיצות וימים אפי' הגיע יום וסתה מותרת ואפי' ביום הוסת עצמו מ"ט כיון דבמעשה תלי' מלתא אימר לא קפוץ ולא חזאי ובין עירה ובין ישנה מותרת.

כ״דואשה שתבעה להנשא ונתפייסה אע"פ שבדקה עצמה אח"כ ונמצאת טהורה צריכה שתשב ז"נ אחר יום התביעה וצריכה בדיקה תוך ז' וטבילה בליל ח' כשאר נדות הנוהגת עכשיו. מ"ט משום דמחמדא ליום הנשואין ושמא ראתה טיפת דם כחרדל ואבוד נמצא יום תביעה חמור מיום הוסת דיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואילו יום התביעה אע"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה. אך מצאתי בו הקל בענין אחר יותר משאר ראיות שהן צריכות הפסק טהרה וחוץ מיום שבדקה ופסקה בו צריכה ז"נ. ותביעה זו מצאנו אע"פ שלא הפרישה בטהרה בבדיקה סופרות ז' חוץ מיום תביעה וטובלת ממעשה דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חנינא ואמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה פי' נהיה פנוים לכתוב הכתובה ונכתוב אותה איעכב שבעה יומי בתר האי יומא פי' בתר יום תביעה. כלומר אע"פ שכתב הכתובה נתעכב עד שהשלים השבוע ואמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי שלא כנסה ביום כתיבת הכתובה ואמר ליה לאו סבר לה מר דהא דרבא תבעוה להנשא ונתפייסה וכו'. לא שנא גדולה ולא שנא קטנה משום דמחמדא קא חזינא הכא דלא הפסק טהרה דלא סבירא להו דתבעי שבעה ואפילו הכי עלו לה לספירת שבעה. ואם תאמר אפילו בדיקה נמי לא עביד כלל והיכא אשכחן נקיים בלא בדיקה. הא לא קשיא דכיון דסבירא לן סופן אע"פ שאין תחלתן כי אתה בסוף שבעה אצרכה בדיקה ואטבלה אלא הפסק טהרה קשי והטעם מפני שאינה ראיה ודאי אלא ספק א"נ קים להו לרבנן דם חימוד אינו כ"א מועט וכמו שהפסיקה בטהרה דמיא אבל ראית וסת ברובה היא ואם לא בדקה בהפסקת טהרה חיישינן שמא לא פסק הדם.

כ״הכתבתי הענין הזה בזה השער מפני הענין הספירה והבדיקה ולא כתבתי אותו בשער הפרישה לפי שלא באתי לכתוב באותו שער אלא הפרישה שהאדם צריך לפרוש מאשתו הנשואה אבל זאת עדיין אינה אשתו ואינו רשאי לכנסה לחופה עד שתטהר מפני מגעה וקרוב ישיבתה אצלו ושתיית כוס של ברכה ויחודה החופה שהוא דומה לעליית המטה כי החופה ויחוד הוא לביאה. ומפני כך לא כתבתיה שם והנחתיה כאן. השלמנו שער הספירה והבדיקה: