בעלי הנפש, שער הטבילהBa'alei HaNefesh, Sha'ar HaTevilah

א׳ראיתי לפרש בו דיני הטבילה ודיני החפיפה והחציצה.

ב׳כתיב ז' ימים תהיה בנדתה יכול תספור שבעה ותהא מותרת לבעלה ת"ל תהיה בנדתה. תהא בנדתה עד שתבא במים. וכבר פירשנו שטובלת במי מקוה ואינה טעונה ביאת מים חיים ומה שכ' בהלכות גדולות שהנדה והזבה טעונים מים חיים שבוש הסופרים הי'.

ג׳תניא בספרא כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וכו'. מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת. פי' שלא יהא רוחץ אבר אבר. וע"ז הענין אמרו נתנה תבשיל לבנה והפשילתו לאחורה וטבלה לא עלתה לה טבילה מאי טעמא דילמא אידבק בה מידי ואע"ג השתא ליכא מידי עילוה אימר בדריוני נפל פי' עם שיצאה מן המים נתנדנד מעליה ולא עלתה לה טבילה.

ד׳והא דא"ר שמואל בר יצחק אשה לא תטבול בנמל. פירשו כלהו רבוותא משום צניעות דכיון דשכיחי ביה רבים לא טבלה שפיר. ובספרים שלנו מסיק בה בהא מילתא ואע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל ומשמע האי לישנא דמשום דאיכא טינא על שפת הנהר קאמר. וכיון דמשום חציצה הוא אם טבלה לא עלתה לה טבילה כי ההיא דלעיל. ואם אין שם טיט לא תטבול משום צניעות ואם טבלה עלתה לה טבילה.

ה׳ואמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול מאי טעמא משום דבעיתא ולא טבלה שפיר. ואסילתא נמי בעיתא. פי' בקעת. ומסתברא דאי טבלה אסילתא או ע"ג כלי חרס טבילתה טבילה. והאי דנקט כלי חרס ולא נקט כלי עץ כיון דבר קבולי טומאה מגבו הוא ל"צ למימר דההוא משום גזרת מרחצאות נמי אית בי'. ואפשר דאי טבלה נמי לא עלתה לה טבילה. אבל כלי חרס דלאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ולמדרס נמי לא חזי סד"א תטבול קמ"ל דלא משום דבעיתא. מיהו כיון דמקיש ליה לסילתא משמע דלית בי' גזרת מרחצאות. ובמשנה מקוואות שנינו מעיין שהעבירו ע"ג כלים או ע"ג ספסל הרי הוא כמות שהי' דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר ה"ה כמקוה ובלבד שלא יטבול ע"ג הספסל שמעינן מהכא דבכלי עץ אפילו בפשוטים אית בי' גזרת מרחצאות דהא הכא משום דבעיתא ליכא דהא גברא לא טבל גופי' אלא מנא הוא דקא מטבל וקתני שלא יטבול על הספסל אלמא כיון דחזי למדרס אית בי' גזרת מרחצאות ומסתברא דאי טביל לא עלתה לה טבילה. אבל ע"ג כלי חרס כיון דלמדרס לא חזי ולאו בר קבולי טומאה מגבו הוא ה"ה שוה לסילתא. ולכתחלה הוא דלא. הא דיעבד שפיר דמי. ואי אית בי' טינא ואנחה חבילי זמורות תותי רגליה לכתחלה נמי שפיר דמי דהא לא בעיתא.

ו׳אמר רב נדה בזמנה לא תטבול אלא בלילה שלא בזמנה טובלת בין ביום ובין בלילה ור' יוחנן אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה וקי"ל כר"י וה"מ לכתחלה אבל אי טבלה טבילתה טבילה דהא אי איכא אונס בטבילת לילה טובלת ביום שמיני לכתחלה כי הא דאתקין רב אידי בנרש למיטבל ביממא דתמניא משום אדווייתא רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי רב יהודה בפומבדיתא משום צנה. רב במחוזא משום אבלואי. פי' שומרי שערים. אמר ליה רב פפי לרבי מכדי האידנא כולהו נשי ספק וכו' נינהו ובעיא שבעה נקיים ליטבלו ביממא דתמניא. פירוש דאי זבה היא הא טבלה בזמנה ואי נדה היא טבלה ביום שמיני. וא"ת שמא נדה היא ואמר ר' יוחנן בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה התם הא קאמר טעמא משום סרך בתה. והאידנא בין אמה בין בתה משכחת בהו טבילה בזמנה. ושני ליה משום דר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר מעשה תטהר פירוש אחר טבילה אבל אמרו אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק פי' שמא תראה בו ביום ותסתור כל שבעה והכא נמי כיון דמשוינן לה כזבה סתרה ואסורה לשמש כולי יומי דתמניא שויוה לההיא יומא ביום שביעי לנדה דהא נדה היא ומשום הכי לא טבלה בשביעי. וכתב ר' אחא משבחא ז"ל דאי טבלה בשביעי לא עלתה לה טבילה.

ז׳והיולדת הרי היא כנדה לכל דבר או מפני שהוקשה היולדת לנדה כדכתיב כימי נדת דותה תטמא או מפני שכל היולדת עכשיו זבות הן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובין לשבעה נקיים ובין לטבילת שמיני ובין לבדיקה הרי היא כנדה כדתניא כל חייבי טבילות טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה.

ח׳וכשהאשה טובלת צריכה שתעמוד אחרת על גבה ותראה שלא נשתייר משערה על פני המים או שתכרוך שערותיה על ראשה בדבר שאינו חוצץ בגין תיכי חלילאתא שאינן מצוצאות ואינן מלוכלות שהמים יכולין לבא בהם. אי נמי בחוטי שער שאינן חוצצין ואפילו הן מהודקין. וא"ת והלא חפיפת הראש משום חציצת קשר השער היא. התם הא אמרינן טעמא משום דנימא אחת קשורה חוצצת אבל שלש קשורות אינן חוצצות והנך חוטי שער נמי דאמרי דאין חוצצין דוקא שלש אבל באחת ושתים לא. א"נ אפי' תימא דלא פלו' רבנן בחוטי שער דלא שנא שערה אחת כרוכה עליה ולא שנא שתים ושלש כריכות עליה אינן חוצצות ושאני קשר מכריבה דקטרא דחד מהדק וכריבה אפילו דחד לא מהדקא דאיידי דאשוון ושיע משתריק ולא חייצי כלל לא על גבי שער ולא על גבי בשר והאי טעמא עדיף ומסתבר. ודייקינן להא מילתא מדקתני' במתני' דשבת לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא תטבול בהם עד שתרפם. ואמרינן בגמרא מה טעם לא תצא בהם משום דלא תטבול בהם עד שתרפם וקא תני סיפא יוצא' אשה בחוטי שער וכו'. אלמא חוטי שער אינן צריכין לרפות דאע"ג דמהדקי עיילי בהו מיא. ומדלא מפליג בחוטי שער בין אחת לשתים אלמא בכולהו לא חייצי כלל כדפרישנא. אחרי זאת מצאתי בשבת ירושלמי בפרק במה אשה יוצאה תמן תנינן אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראש הבנות שמואל אמר ליה כאן של שער על דעתיה דר' יהודה אלא של צמר הא של שער דברי הבל אין חוצצין ר' אחא בשם ר' יהודא ר' זעירא בשם רבין היתה נימא אחת חוצצות שתים ספק שלש אינן חוצצות ר' זעירא בעי קשר נימא אחת לחברתה אחת היא אחת לשתים שתים הן לשלש שלש הן ר' יהודא אמר זו שהיא יורדת לטבול לנדתה קושרת שערה בזנב הסוס לעובר' וסמיך עלי. מן הגרסא הזו נראה שהוא בלשון הראשון שפרשתי שאפי' סברי' שהפרש בין אחת לשלש ושני ספק ואם מן הראיה שהבאתי ללשון הב' אין כאן ראי' דסתם חוטי שער שהאשה כורכה על שערה קליעת שער ויש בה יותר מג' חוטין ומד' וכיון שמצאנו גירסת הירושלמי לחומרא טוב להחמיר בדבר:

ט׳דיני חציצה.

י׳אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים. ואע"ג דתנן בית הקמטים ובין הסתרים אינן צריכות שיבואו בהן מים נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו בעינן כר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'. אמר ר' אבין בר ר' אדא אמר ר' יצחק מעשה בשפחתו של ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת מהא שמעינן שאם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטין שלה ונמצא בהן דבר חוצץ שלא עלתה לה טבילה.

י״אשנינו במשנה מקוואות נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה. נתנה שערה בפיה או קפצה ידה קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה וא"ת מ"ש עצם בין שיני' ממעות שבפיה התם מהדק הכא לא מהדק ומכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה דהאי קפצה ידה קרצה שפתותיה דמהדקו להו קאמר ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה ואת"ל שמא בקריצת השפתים הקפידה המשנה הא אמר רבא נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי וכו'. ואם איתא דבעינן פה פתוח ממש הא בעינן נמי ביאת מים בתוך הפה והתם במסכ' קדושין אמרינן דהא דאצטריך ר' טבילה אחרת לשפחתו כשנמצא לה עצם בין שניה משום דר' זירא ולא משום דצריך ביאת מים ועוד לשון קריצה אינו אלא לשון הדוק כדאמרינן במסכת יומא כל המתפלל ורומז בעיניו וקורץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב. ואם איתא דקריצת סתימת הפה כי אורחא היא מאי קא עביד ודומיא דרומז בעיניו ומראה באצבעותיו קתני לה דקא עביד מעשה דקא משני ממנהגא.

י״בהאוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין כשהוא מדיח ידיו במים טהורין ר' שמעון אומר ירפה כדי שיבאו בהן המים. בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבאו בהן מים. כתב בעל ההלכות דאי איכא גושפנקא באצבעותי' וטבלה אי מרפיא דעיילי בה מיא לא חייצא ואי לא חייצי.

י״גותנן נמי אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. ובגמרא דשבת אמרינן דשל שער אין חוצצין קלקי הלב והזקן ובית הסתרים שבאשה לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטייה שעליה ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני אי זהו טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון ומפורש במסכתא מקוואות טיט ובצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר וצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר הרי אלו חוצצין פי' קלקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה השער הזקן ושכנגד הלב ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה העבה כמין צמר מסובך הרי הן חוצצין מפני שהאי' מקפיד עליהן והאשה מקפדת על שבבית הסתרים. לפלוף שחוץ לעין פירוש צואת העין. והמלמולין פירוש טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה כעין גרגורין ומדובקים בידיו. טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני כולן מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה.

י״דואי קשיא חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשי הבנות אמאי חוצצין. והלא מעוטו שאינו מקפיד הוא. לא מקפדת היא דלא תימא כל שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה אלא אם תקפיד עליו שעה אחרת דבר המקפיד עליו הוא שא"א שלא תעביר אותם מעל ראשה בשעה שחופפת את ראשה, וכן הטבעת שבידה אי אפשר שלא תעבירנו בשעת לישה או בשעה שהיא אופה ומבשלת.

ט״וואלו שאינן חוצצין קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכית צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן. וצפורן המדולדלת פי' יש מאלו מפני שאינו מקפיד ויש מאלו מפני שאין חוצצין.

ט״זגרסי' במס' נדה בגמ' אמר רמי בר אבא האי רבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצא מכאן ואילך חייצא. ואמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש משמתחיל לירוק ואמר שמואל כחול שבעין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ. ואם היו עיניה פורחות שעל גבי העין נמי אינו חוצץ. פירוש פורחות דומעות. ואמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ובתר הנך שמעתתא אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כדא' ריש לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה. והרב רב יצחק הוסיף עוד על לשון הגמרא וכתב הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דלא איתמרו כל הני אלא לטהרות אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ר' שמעון בן לקיש וכו'. ואין הפירוש מתישב עלי בזה הלשון שאין ראיה מדברי ריש לקיש לדחות כל הני שמעתתא ועוד כי דברי ר"ל להחמיר הם שהרי אמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ואיהו קאמר לקולא:

י״זוהלשון הראשון נכון בעיני. והוא מתפרש יפה על דברי ר' שמעון בן לקיש וכן פירושו. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא על תלתא שמעתתא קמייתא קאמר דאינון רבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שחוץ לעין. דאינהו אמרי' חוצצין באשה ולית הלכתא כוותייהו אלא כסתמא דמתני' דאיתניא לעיל דגלד שעל המכה אינו חוצץ כלל לא שנא דכוסילתא ולא שנא דשאר מכה. לא שנא בגו תלתא ולא שנא לבתר תלתא ולפלוף שבעין נמי סתמא קתני לה במתניתין לא שנא לח ולא שנא יבש אינו חוצץ. וכן הכחול אינו חוצץ דבלפלוף קא קפיד בין חוץ לעין לתוך העין אבל בכחול בכלהו לא חייץ. והנך תלתא שמעתא קא דחינן להו מהלכתא. אלא כי הא קאי אדרבי יוחנן. דשמעתיה דר' יוחנן הלכתא היא. מדריש לקיש דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. אלמא אם שנתה מדרך גדילתה וטבלה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר לא כלום היא מפני שמסתתרין בה מקומות הסמוכין לבית הסתרים שאין יכולים לבא בהם מים. וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר הסתרים שאין יכולים לבא בהן המים ואין זה דרך גדילתה לפתחם ביותר או לעצמם ביותר. זה הפירוש נכון בעיני:

י״חעוד נראה לי. כי שלש השמועות הראשונות סתם נאמר והשומע טעה והזכיר אותם על טבילת האשה ובאו בעלי הגמרא ואמרו דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה אלא כי הא דר' יוחנן דלא איתמר כל הני שמעתתא אלא לטהרות. אבל הך דר' יוחנן לענין אשה איתמר. והלכתא כותיה מדריש לקיש. הלא תראה כי כולם אמרו חוצץ ואינו חוצץ ור' יוחנן אמר לא עלתה לה טבילה אלמא איהו באשה לבעלה נמי קא מיירי. ועוד מאי שנא עצמה עיניה ביותר מקריצת שפתותיה שכתב רב בהלכותיו שהוא חוצץ ואם תאמר גם הוא ידחה מכח המימרא הזאת א"כ למה כתב אותה הרב והלא משנה היא ואינה בגמ' ואם אינה הלכה לא יכתבנה ולא ידחנה. ובאמת נ"ל כי כוונת הרב כך היתה ולכך הביא סתם המשנה כפשוטה לומר כי ג' שמועות הנוספות להחמיר על דברי המשנה אינם הלכה כי אם לענין טהרות אלא כי הא דר' יוחנן דדמיא לריש לקיש ואף על לשון הרב יכול להתפרש זה הפי' דכל הני שמעתתא אתלת קמייתא קאי דהא מ"מ דרך גדילתה קא טבלה דלא איתמרו הני תלת שמעתתא אלא לענין טהרות אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דריש לקיש כלומר ובלבד שלא תשנה מדרך גדילתה וממילא הא דרבי יוחנן מתקיימא מדריש לקיש מ"מ הלשון מיושר ומרווח יותר בלשוננו ושניהם יוצאין על דרך אחד.

י״טה"ד דרך גדילתה כדתניא בסיפרא האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים. כעורר לבית הסתרים. וכמוסק זיתים לבית השחי. והאשה נראית כעורכת ומניקה את בנה. כעורכת לבית הסתרים. וכמניקה את בנה לתחת הדד. וכאורגת בעמרים לבית השחי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה פשתן לשמאלית (כלים) [כשם] שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו ולמדנו מדר"ל שאין האשה טובלת לא מעומד ממש ולא שוחה ממש שמא יסתר לה מקום הגלוי אלא שוחה כענין הזה או קרוב לו וצריכה שתפתח זרעותיה וירכותיה על הדרך שאמרנו:

כ׳דיני חפיפה

כ״אכתב רב אחא כד טבלא אתתא צריכה לעיוני נפשה דילמא מדבקי בה מיוסא דקירא או דלישה בבשרה והוי חציצה. וצריכה למיחף רישא ולמסרק מזיא דילמא קטר מזיא ולא עלין בה מיא ואמרינן נימא אחת קשורה חוצצת. וכד חפפא לא תחיף אלא בחמימי ואמרינן ואפי' בחמי חמה דחמימי משרו מזיא וקרירי מסכסכי מזיא לא תחוף לא בנתר ולא באהל דנתר מקטף מזיא ואהל מסריך מזיא. ואי אמרת מקטיף מזיא מאי הוי דילמא אידי דקטיני מסתבכי ביני אריכי ומקטר חד מינייהו ולא עיילה ביה מיא. וכי גדלה למזיא לא תקטרינהו לריש דצוציתא דלמא מקטרא הדא ביניתא מינייהו והוי חציצה ולא תכרוך עילוי מזיא בשעת טבילה לא חוטי עמרא ולא חוטי כתנא ולא תיכי דקמיטי והוי חציצה.

כ״בוהני תיכי דכתב רב אחא מסתברא בתיכי דטניפן קאמר כדאי' במסכ' שבת אי נמי שאני תיכי חלילאתא משאר תיכי שהן מעשה עבות כי הן מהודקות מאוד אבל החלולות הן מעשה אורג והמים נכנסין בהן והקשר מתרפה. ובמס' שבת לא התירו אלא החלולות הנקיות מן הטיט וכשאסר ר' אחא לא אסר אלא באותן שהן גדילות עשויות מעשה עבות. עוד נראה לי כי החלולות יותר הן מתרפות מן הארוגות כי הארוגות מפני שהן שתי וערב מהודקות הן מאד. אבל אלו החלולות שהן מעשה רשת רפוי מרפי טובא ולא מהדקי שפיר ועיילי מיא תותייהו הלכך לא שרינן אלא בחלולות לבד שהן עשויות מעשה רשת כאותן אבנטין של צמר הבאים מספרד והוא שיהיו נקיות מן הטיט יפה יפה.

כ״גוהאי לעיוני נפשה דקאמר לא ידעינן מאי נינהו אם ע"י רחיצה קודם טבילה או שמא בשעת הטבילה אי נמי בעיוני בעלמא שהרי לא תקן עזרא אלא חפיפה והוא חפיפת הראש כדתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק אלא מדאמרי' טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ ואיכא נמי ספרי דכתיב בהו על בשרה אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול. ואם לאו אע"פ שנתעסקה באותו המין כל היום לאחר טבילה לא עלתה לה טבילה עד שתאמר בריא לי שלא היה עלי בשעת טבילה. שמע מינה דאורחא הכי היא לעיוני נפשה בשעת חפיפה. דאי לאו בשעת חפיפה למה לי למתלי בדיקת גופה בחפיפה כלל הוה ליה למימר אם באותו היום שבדקה וחפפה טבלה עלתה לה טבילה ותו שמעינן מינה דעיוני על ידי רחיצה הוא דאי עיוני בעלמא בלא רחיצה למה לי דעבדא בשעת חפיפה אלא ש"מ ברחיצה. והשתא נהיג כולי נשי דבשעת חפיפה שטפן נפשייהו בחמין ובדקו נפשייהו ולאו משום דצריכין לחמין להדחת הגוף אלא דהכי מעלי להו טפי ואי לא בדקה נמי סמוך לטבילה בשטיפת חמים לא מעכב (אצל) [אבל] חפיפת הראש מיהו צריכה שתהא סמוך לטבילה.

כ״דגופא אמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול מאי בינייהו סמוך לחפיפה טבילה איכא בינייהו. וקיי"ל כלישנא בתרא דבעי סמוך לחפיפה טבילה. ואם לא טבלה סמוך לחפיפה ונמצא עליה דבר חוצץ טבילתה טבילה מדי דהוה אמקום דלא אפשר כדאמרינן לקמן.

כ״הוהיכא דטבלה בלא חפיפת הראש ובלא בדיקת הגוף לא סלקא לה טבילה מדאמרינן נתנה תבשיל לבנה והפשילתו לאחוריה לא עלתה לה טבילה וכ"ש האיך שנתעסקה בכמה כתמים שלא עלתה לה טבילה ואפי' עיינה נפשה בשעת טבילה חפיפת הראש מיהא לא סגי לה בעיוני דהא מתקנת עזרא הוא ואפי' שדא מסרקא ברישא בתר טבילה ולא משכחא מידי דסריך במזייה דלמא בהדי דמסרקא רישא השתא משתרי מזייה. אי נמי ההוא ביניתא דהוה קטיר בשעת טבילה נתר בהדי מסרוקיתא ולא ידיעה לה ומשום הכי כד טבלה בלא בדיקת הגוף ובלא חפיפה לא סלקא לה טבילה כלל.

כ״ווהלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה. והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה. קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. פי' רב אחא דאי איתרמי לה טבילה ביני שמשי דלא אפשר למסרק בלילה חייפא ביממא וטבלה ואפילו איתרמי בי' שמשי דשבת ויו"ט דלא אפשר למיחף בהון וזמן טבילתה בליל שבת חייפא ברביעי בשבת וטבלה בי שמשה משום דטבילה בזמנה מצוה. וכי גדלה למזייה לא תקטרינהו לרישי דצוציתא וכו'. כדכתיב לעיל. משמע מדבריו שהאשה צריכה לשמור את עצמה בנתים מכל דבר חוצץ כמו שצריכה לשמור מקשירת שערה. ויש לומר שאינה צריכה לכך הואיל ויכולה לבדוק את עצמה בשעת טבילה אבל תקון השער דלא איפשר לה ביום טוב צריכה לשמור עצמה בינתיים מיהו מדפריש טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה עדיף. ש"מ דהשתא דליכא טבילה בזמנה לא מיבעי לה למטבל בלילי שבת ויום טוב דלא אפשר למיהוי סמוך לחפיפה טבילה ואי עבדא עבדא ובלבד שתבדוק עצמה בשעת טבילה לפי שא"א לה שלא נתנה תבשיל לבנה ולא האכילתו ולא נתעסקה בכמה ענינים. ואם לא שמרה את עצמה מכל אלה ולא בדקה עצמה בשעת טבילה לא עלתה לה טבילה. ואני תמה איך אשה יכולה לטבול בלילי שבתות וימים טובים. ואיך תנצל מסחיטת שער. ולכן אני אומר כי ראויה הטבילה לדחות עד מוצאי יו"ט.

כ״ז[שהרי] שנינו במסכת מקואות המטבל את המטה שרגליה שוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדימין. יש מי שאומר שכן הדין לאדם ומה שכתוב בספרים שלנו האשה לא תטבול בנמל ומפרש בהו מפני הטיט. אינו מקפיד אלא על טיט שעל שפת הנהר. ויש מי שאומר שאין דין הזה באדם אלא במטה בלבד אבל רגלי האדם כיון שנכנס לו הטיט בין אצבעותיו והוא מקום דחוק איפשר שיהא חוצץ ונראין דבריו.

כ״חמכל מקום יכולין אנו ללמד מזו המשנה שאין האשה צריכה לעקר רגליה מן הקרקע בשעת טבילה ולשוט באמצע המים, ואם תאמר הרי היא חוצצת בדריסת רגליה על הרצפה ואין המים נכנסין תחת כפות רגליה ואין טבילה בבת אחת. הרי אמרו במשנה זו שהמים מקדימין לרגליה. ועוד מן הדעת אנו יכולים להכריע שהרי שנינו טופח ע"מ להטפיח חבור לטהרה ולטומאה וא"א דלא יהיה תחת רגליה טופח ע"מ להטפיח המחובר עם שאר המים מפני שהמים קדמו לשם וא"ת ממשנתינו ששנינו במקוואות פ"ז מקום שמימיו מרודדין כובש חבילי עצים וחבילי קנים עד שיפתחו המים ויורד וטובל אלמא בעינן שתעקר רגליה בתוך המים שמא היא יכולה לכבוש עצמה למטה והלא המים עולין עליה ואע"פ שהם מרודדין זו אינה קושיא דאפשר שיהיו מרודדין כ"כ דלא סגי לה דלא עבדא כי הא גוונא:

כ״טכתב בעל הלכות כד טבלה איתתא וסליקה לה מיבעי לה למימר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה ורבוותא אחריני אמרי מקמי דטבלה מבעי' לה לברוכי כדקיי"ל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן וא"ת הא אמרי' חוץ מטבילה ושופר. ההיא טבילת גר היא דמקמי טבילה לא חזי לברכה דאכתי עכו"ם הוא אבל נדה חזיא לברכה כדאמרי' בברכות אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן וא"א להפרשת חלה בלא ברכה הילכך מקמי דתפשוט מנהא מיבעי' לה לברוכי ואי לא מברכא מקמי דתפשוט מכי עיילא עד צוארה במיא מברכא ואי מיא צלולין נינהו עוכרתן ברגליה ומברכת.

ל׳ונ"ל בגר קטן שב"ד מטבילין אותו או בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה שב"ד מברכין עליו על טבילת הגרים לפני הטבילה כדין כל שאר מצות שבתורה וא"ת היכן נצטוו ב"ד מואת הנפש אשר עשו בחרן והלא אם נתקבצו כל באי עולם לברוא יתוש אחד אינן יכולין לבראו אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראם:

ל״אנשלם שער הטבילה. תהלה לשוכן מעלה.