בעלי הנפש, שער תיקון הוסתותBa'alei HaNefesh, Sha'ar Tikkun HaVesatot
א׳ראיתי לפרש תחלה חשש הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע ואחר נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסת ואת שאינו ראוי ואחר נפרש ענין הוסת באיזה דרך הוא נקבע:
1
ב׳ותחלה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן היא דפלוגתא דרב ושמואל היא. דאיתמר הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור קסבר וסתות דרבנן ושמואל אמר אפי' בדקה ומצאה טהור טמא קסבר וסתות דאורייתא וקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דמוקמינן לפלוגתייהו כתנאי דתניא הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה ר' מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדוק. שמואל קאי כר' מאיר ורב קאי כרבנן. ועוד מדבעי רבא מרב נחמן וסתות דאורייתא או דרבנן. ובלישנא בתרא פשט ליה וסתות דרבנן אלמא מדהכי פשט ליה דהכי הלכתא ועוד מדאמרי' ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ומוקמינן לה אפי' בשעת וסתה שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור דאי דאורייתא היכי שרינן ליה ועוד דמחייבינן ליה נמי אלא ש"מ דרבנן היא. והכין פסק רב אחא וכן פסק בעל ההלכות. ואע"ג דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם. אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה. ההיא אסמכתא בעלמא היא.
2
ג׳מיהו אע"ג דחששא דרבנן היא אמרו רבנן שאם הגיע יום וסתה ולא בדקה ולא ראתה תבדק לאחר מיכן ואם מצאה טמא טמאה ומדאמרינן תבדק ש"מ שהיא בחזקת טומאה ואסורה לשמש עד שתבדק ואע"ג דאמרי' אינה אסורה אלא אותה עונה בלבד הני מילי כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהורה אבל אם לא בדקה אסורה עד שתבדק.
3
ד׳מיהו לאותה עונה לא סגיא לה בבדיקה מידי דכולי יום הוסת כשעת הוסת דמי דקיימא לן כרב יהודה דאמר כל היום שלה ומאי כל היום שלה עונת היום והני מילי כשהיא רגילה ביום או אפי' עם הנץ החמה מיד אבל רגילה לראות בלילה ואפי' קודם הנץ החמה מיד אינה חוששת אלא בלילה ואם בדקה ולא ראתה מותרת לשמש ביום.
4
ה׳והיכא דרגילה למיחזי בהנץ החמה גופיה אי נמי דלא קים לה במילתא שפיר ולא ידעה אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן להו לחומרא כל הלילה וכל היום. (ובהרא"ש נדה דס"ג הביא דברי הראב"ד הנ"ל בזה"ל ואם רגילה בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחר הנץ יש מחמירין לאוסרה כל היום וכל הלילה וי"א כיון דווסתות דרבנן כ"ש סמוך לווסתה הלכך הוי ספק דרבנן לקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא בוודאי כימי נדתה והכריע הוא להקל עכ"ל. וכן הוא בטור י"ד סי' קפ"ד ודעת הרז"ה בהשגות דספיקו להקל והוי כאשה שאין לה וסת קבוע ואין צריך לפרוש כלל עונה ומותרת בלילה וביום).
5
ו׳והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה ודאי איכא מאן דאמר אסורה בלילה וביום מאי טעמא כיון דההיא שעתא כולה שעת הוסת היא ואפי' לר' יוסי דאמר אף ימים ושעות וסתות מודה בשעת הוסת מיהת אסורה לשמש בכולה הלכך לר' יהודא דאמר כל עונה שלה ומפני שעת הוסת כל עונה נאסרת. כל היום וכל הלילה אסורה שהרי וסתה בלילה וביום הוא. ואיכא מאן דאמר דכל כי האי גוונא בתר תחילת הוסת אזלינן ולא מתסרא אלא בלילה ואע"ג דכולה שעת הוסת אסורה לשמש ואפי' לר' יוסי הני מילי לשעת הוסת בלחוד אבל לאסור את שלפניו ואת שלאחריו לא אמרינן אלא לההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה ואם בדקה קודם הנץ החמה ולא ראתה אסורה לשמש כל אותה עונה. אבל כל היום מותרת לפי שעיקר הוסת בתחלתו הוא דאמרינן לקמן שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה אלמא כלהו ימי נדה בתר ראיה קמייתא שדינא להו. והכא נמי סוף ראיה בתר תחילתה שדינא להו ואנן אכרענן בהא מילתא כי הא סברא בתרא מהא דתניא היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי ר' יוסי ורבי יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא להא דרגילה למחזי בסוף לילה. והא ודאי כל היכא דתני עם לאלתר משמע וא"כ דכה"ג אסורה ביום ובלילה היכא קתני כל הלילה שלה והא א"א דלא עיילי ראיה בתוך הנץ החמה ותתסר ביממא ובליליא ועוד סתמא קתני להיות רואה ולא מפליג בין ראיה מרובה לראיה מועטת הילכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד.
6
ז׳והא דאמרינן דכל אותה עונה אסורה דוקא בוסתות דיומי אבל בוסתות דגופי כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה וכל אותן השנוים במשנתינו פרק האשה שעושה צרכיה אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד בין יש לה יום קבוע לאותן סמנים בין אין לה אבל לפני וסתה מותר ואם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת. וראיה לדבר מדקתני עלה במתני' ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות משמע דהכי קאמר כי היכי דוסתות דגופא לא מיתסרא אלא לשעתא ה"נ וסתות דיומי לא מתסרא אלא לשעתא ולמאן קאמר לאו לר' יהודה בר פלוגתיה אלמא בוסתות דגופא לא פליג ר' יהודה ודוקא כשהי' רגילה לראות כל הראי' בתוך הוסת אבל אם רגילה לראות ממנה אחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום וצריכא בדיקה אחר הוסת כדי לטהר הוסת וכדי להתירה לבעלה אחר אותה עונה אבל קודם הוסת מיהא מותרת בלא בדיקה ואע"ג דאכרענן לעיל דבתר תחלת הראי' אזלינן הנ"מ בשתי עונות דלא אסרינן עליה אלא ההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה אבל תוך הוסת ואחר הוסת חדא עונה היא. וכיון דפשטה ראייתה אחר הוסת כולה יומא מתפס מן הוסת ואילך מתסרא.
7
ח׳ואמרי רבנן דל"ש וסת קבוע ול"ש וסת שאינו קבוע חששת ליום ראייתה דתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים. ואמר רבא לא תימא דקאי יום השינוי בימי נדתה אלא אפי' קאי לה בימי זיבתה כגון שהיתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ושנתה לששה עשר או לשבעה עשר דקאי לה בתוך שמונה עשר יום לראיית נדתה אף ע"ג דההיא ראיה לא חזיא לקביעת וסת כדאמרינן לקמן מיחש מיהו חיישא לה.
8
ט׳ומדקתני זה וזה אסורין משמע דכי הדדי ניהו אלמא לוסת שאינו קבוע נמי חוששת כל היום ומסתברא לן דוקא שלא קבעה וסת לא לימים ולא לשעות אבל אם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד דעד כאן לא פליג ר' יהודה עליה דר"י אלא בלימודה לימים כדתניא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים משש שעות לשש שעות והגיע יום עשרים ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות וכו'. הכא הוא דפליג ר' יהודה דכיון דלמודה ביום עשרים אע"ג דלמודה בשש שעות קביעותה דיומא אמר לה ועקר לקביעותה דשעה דחיישינן כיון דקביע לה וסת בהאי יומא כולי יומא זמנה היא אבל היכא דקביע לה וסת לשעות ולא קביע לה וסת ליומא ודאי קביעותה דשעה מהני לה ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לה לקביעותה דשעה. ותו איכא למיגמר להא מילתא מההיא אתתא דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוית חזיא דם ואתית לקמיה דר' יוחנן ואמר לה שמא דימת עיריך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר. והא התם דבין שהיה לה וסת בין שלא היה לה וסת יום טבילתה לא היתה קבוע פעמים מקדמת ופעמים מאחרת וביום טבילתה היתה לה שעה קבוע לראיה שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה מיד רואה ואעפ"כ לא חשש ר' יהודה אלא לשעתא בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסתה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד.
9
י׳ואע"פ שהשוו וסת שאינו קבוע לוסת הקבוע לענין חששא אבל לענין עקירה לא שוו אהדדי דכל וסת שהוא קבוע שלשה פעמים צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה שתבדוק עצמה ביום הוסת כדי לעקר הוסת אבל וסת שאינו קבוע אפילו קבעתו שני פעמים הרי הוא נעקר בפעם אחד ואינו צריך בדיקה שאם הגיע אותו יום ולא בדקה ולא ראתה כיון שעבר אותו יום הותרא היא והותר אותו היום ואם שנתה ליום אחר חוששת לאותו יום לפי מה שהוא ולעולם הוסת שלא נקבעה שלשה פעמים האחרון עוקר את הראשון בפעם אחת.
10
י״אועוד יש הפרש בין וסת קבוע לשאינו קבוע שהוסת שאינו קבוע כיון שעבר עליה אותו יום ולא ראתה נעקר לגמרי בפעם אחת ואע"פ דלא שנתה לוסת אחר אבל וסת שהוא קבוע אפי' עברו עליה שלש עונות כמותן ולא ראתה כיון שלא שנתה ליום אחר נהי דאינה חוששת לאותו יום עד שתחזור ותראה בו ביום אבל חזרה וראתה בו ביום אפילו אחר כמה הפסקות חוזר למקומו וצריכה עוד שלשה פעמים לעקרו מאי טעמא דאמרינן אורח בזמנו בא דתניא היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד שלשים יום וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים מפני שאורח בזמנו בא. שמעינן מהא שאע"פ שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה כיון שחזרה באותו יום חזר הוסת למקומו אפילו בפעם אחת. ודוקא שלא שנתה לוסת אחר אבל שנתה לוסת אחר כבר עקר הראשון לגמרי ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת וכאשה שהיא משנה את וסתה לוסת אחר דבעינן שלשה פעמים לעקור הראשון ולקביעת השני והראשון נעשה שני והשני ראשון.
11
י״בומכאן אתה למד שהאשה שאינה רואה בימי עבורה בשיכלו ימי מניקתה ותחזור לראות אם חזרה לוסת הראשון אפי' בפעם אחת קבעה לה וסתה וצריכה שלשה פעמים לעקרו ולא עוד אלא אפי' חזרה לוסת אחר הרי היא כלמודה לראות בענין אחד ושנתה לענין אחר שצריכה שלשה פעמים לעקר את הראשון. וזה חומר יש בהפסקת ימי מניקתה מה שאין בן בהפסקה אחרת דאלו הפסקה אחרת אם עברו עליה שלש עונות ולא ראתה כלל ולבסוף שלש עונות שנתה ליום אחר אינה חוששת לוסת האחר אלא ליום השינוי. אבל בהפסקת ימי מניקתה אפי' התחילה לראות בענין אחר חוששת לזה וחוששת לוסת האחר למדנו דבר זה ממ"ש לענין מעת לעת דאלו זקנה שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה ולבסוף ראתה דייה שעתה ראייה הראשונה ואילו גבי מניקת ביון שעברו ימי מניקתה וראתה דם מטמאה מעת לעת אפי' בראייה הראשונה אלמא וסת במקומו עומד ודמים למקומם הם חוזרין ולא נסתלקו דמיה אלא לשעתה. והטעם מפני שכל הפסקה שהיא באה מחמת דבר הגורם נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו. והגורם להפסקת עוברת ומניקה מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חדש. וכן הדין לאשה שהיתה במחבא שלש עונות והפסיקה מחמת חרדה כשהסתלק החרדה חוששת לוסתה. אבל הפסקה אחרת אם היתה למודה מראש חדש לראש חדש והפסיקה שלש עונות ולבסוף ראתה בחמשה בחדש אינה חוששת לראש חדש הואיל והוחזקו לה ג' חדשים בלא ראיה אבל אם תחזור ותראה בראיה שנייה בר"ח מיד חזרה לוסתה שכבר בא האורח בזמנו. ויש מי שאומר דמנקת כיון שעברו ימי מניקתה אע"פ שלא התחילה לראות מיד חוששת לוסתה הראשון. והסברא הזאת אינה באה אלא בזמן שהיה וסתה הראשון קבוע לימי החדש כגון מריש ירחא לריש ירחא או מחמשה בירחא לחמשה בירחא וכיוצא בהן דכי שלמו ימי מניקתה חיישא לריש ירחא קמא דפגעה ביה אבל אם היה וסתה הקבוע בהפלגות כגון מעשרים יום לעשרים יום או מכ"ה לכ"ה כשתשלים ימי מניקתה לאיזו הפלגה חוששת עד שתחל לראות. ומסתברא דבין בזה ובין בזה אינה חוששת עד שתשוב לראות דחששא דרבנן היא וכי לא חזיא אמרינן שמא עדיין לא חזרו דמים למקומם שהרי כל ימי עוברה ומניקתה דמיה מסולקין מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד לאחר כ"ד חדש לימי מניקתה.
12
י״גואשה שהיא רואה בעונותיה בימי עיבורה ובימי מניקתה כיון שלא הפסיקה שלשה עונות הרי היא חוששת ליום וסתה ואסורה לשמש. מיהו לא בעיא בדיקה שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מאותו יום ואילך. ואם עברו עליה ג' עונות כיון שלא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת עד שתשיב לראות. וכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה מותרת מאותו יום ואילך מפני שחרדה מסלקת את הדמים. והאי עוברה דאמרינן הכא דדמיה מסולקין דוקא משהוכר העובר שלה אבל עד שלא הוכר עוברה הרי היא כשאר נשים ובעיא בדיקה וכל אשה צריכה לחוש תחלה בימי עיבורה עד שיעברו עליה ג' עונות בלא ראייה ובדיקה ואשה שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה ולסוף ג' עונות ראתה כבר אמר' שחזרה לוסת הא' וחוששת מעונה לעונה שאורח בזמנו בא. ואם הפסיקה ג' עונות אחרות ולבסוף ראתה כמו כן חזר הוסת למקומו וחוששת מעונה לעונה. אבל אם הפסיקה ג' עונות אחרות ולבסוף ראתה שוב אינה חוששת מעונה לעונה שכבר עקרה הוסת הראשון שהיה קבוע לעונות וקבעה לה וסת אחר בהפלנת ג' עונות. ואשה שקבעה לה וסת באיזה ענין שתקבע אותו או קרוב או רחוק אינה חוששת אלא לאותו וסת בלבד. וזה חומר יש בוסת שאינו קבוע מי הקבוע דלוסת שאינו קבוע חוששת בתחלת וסתה לשתי חששות אחת לימי החדש ואחת לשיעור הפלגה כמו שנפרש לפנינו בקביעת הוסתות משא"כ בקבוע.
13
י״דואשה שהיא למודה לראית בעונותיה ה' ימים או ד' רצופים נאמרו בה ג' פנים יש מי שאומר שאינה חוששת ג' עונות אלא ליום ראשון בלבד כי הוא עיקר הוסת והוא צריך ג' פעמים לעקרו אבל שאר ימי עונה אעפ"י שהיא למודה בהן כמה פעמים נעקרים הם בפעם אחת לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות הילכך הרי הן כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפי' עונה אחת אינה חוששת להם לפי שאינן אלא משיכת הוסת ודמים יתרים הוא דאתוספו בה כדאמרינן בגמרא ס"פ בנות כותיים ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להם דין וסת בפני עצמו. והילכך כיון שנעקר הראשון כלן נעקרין עמו. ואם לא ראתה ביום ראשון הוא הוי עקירה לשני. ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון ג' עונות כך היא חוששת לכולן ג' עונות. והטעם כיון שאין אנו עתה בקיאין במראה דמים ולא בתקון הוסתות דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך י"א יום שבין נדה לנדה כדבעינן למימר קמן הילכך איכא הכא שתי חששות שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו א"נ הראשון או השני היו מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא השתא הנך הששות כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג' פעמים כראשון של וסת. הנה אלה ג' פנים נאמרו על זה הענין. ולזה הטעם השלישי כמה חומרות וכמה ספקות יכולות להולד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום בלא שנוי ואפי' למי שיש לה וסת קבוע יש חששות אלא שאינן מתפרשות עתה עד שנגיע לקביעת הוסתות. מ"מ צריכין אנו להכריע על דבריהן ולעמוד על עיקריהם ולברר מהן הלכה למעשה ואומר אני כי יש עוד פנים רביעים מוכרעים ושקולין למעשה:
14
ט״ועתה אפרש אותם ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ודם טהור וחשש לקלקול הוסתות אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה ה"מ היכא שרואה דם לטמא כל הדמים שהיא רואה ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך זיבה דהתם ספיקא דאורייתא הוא וחששא דאורייתא אבל היכא דאינה רואה חשש וסתות היא דאמרינן דרבנן היא ואפי' בקבוע וכ"ש בשאינו קבוע הילכך ספיקא בדרבנן לקולא: ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפי' לקולא דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. ואמרינן בגמרא דהמפלת בדאפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי דר' יהושע סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם והא הכא דלא קא חזינן לדמא ולא ידעינן אי דם טמא אי דם טהור הוא ואמאי נאכל, ליחוש דילמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם, כודאי משוינן להו, הילכך מביאה קרבן ונאכל ממה נפשך, או יולדת היא, או זבה גדולה, והכא ודאי קולא היא, דקא שרינן ליה תרי איסורי, נבלה, וחולין לעזרה. וכל שכן הכא לגבי וסתות דחומרא הוא דמבעי לן למיסמך ארובא לאו (טועות נינהו) [דם טהור] וכן בחשש הטועות נמי רובה לאו טועות נינהו וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירה ליכא למיחש ליה כלל. מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמיבעי ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר ולאו מטעמיה אלא כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מדלפת שהיא בשופעת שאינן אלא ראייה אחת ואפי' מדלפת כל ז' כדאיתא בפרקא קמא דנדה הילכך הוו להו כל ימי העונה ביום א' ושעה אחת ואשכחן דאפי' ר' יוסי דמיקל בחשש עונת הוסתות בשעת הוסת מיהת מודה דחיישא ומשום הכי איבעי ליה למיחש תלתא זמני לכל ימי עונה עד דעקרא להו אבל למיחש לדם טמא ודם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות להא ודאי לא חיישינן לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה ולחוש כל ימי העונה עד שתעקר מהם ג' פעמים מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום ויומים וג' ימים פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וחוזרת למקומם וכיון שהדבר מצוי כן אין ראוי לסמוך ולהחזיק כל ימי הוסת בטפילה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פעם א' כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת ואעפ"י שהם עתה אמצע וסת לא אבדה מעלתם הראשונה. לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה ג' פעמים לכל ימי הוסת. וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו ובו ראוי ללכת בענין שנא' סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי:
15
ט״זהנה השלמנו חושי הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע לוסת שהיא מגופה ושאינה מגופה כגון מפהקת ומעטשת ולוסת הימים והשעות. אך נפרש עוד בהם בקביעת הוסתות בחשש קביעת וסת ימים ובחשש קביעת וסת בהפלגות. ועוד יש וסתות אחרים שהם נקבעים מחמת אונס ואין החשש שלהם דומה לאלה וכשנגיע לשם נבאר הכל באר היטב בע"ה:
16
י״זעתה נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסתות ואת שאינו ראוי שאילו קבעה אותו בזמן הראוי לקבעו דינו כוסת קבוע. ואם קבעה אותו בזמן שאינו ראוי אפי' ראתה בו כמה פעמים דינו כוסת שאינו קבוע.
17
י״חוכבר בררנו כי הוסת הקבוע בין שהוא מגופה בין שהוא חוץ מגופה צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה בדיקה בשעת הוסת כדי לטהרו. ואם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש אפי' עד כמה שתבדק. ועוד בררנו כי וסת הימים אסורה לשמש כל אותה עונה או יום או לילה אבל וסתות הגוף מותרת לפני הוסת ואפי' באותה עונה ואם בדקה בשעת הוסת ומצאה טהור מותרת לאחר הוסת מיד והוא שהיתה למודה לראות בתוך הוסת כאשר פרשנו.
18
י״טואחר שבררנו כל זה צריכין אנו לפרש הזמן שהוא ראוי לקביעה. ונאמר כי שבעת ימי נדה אינם ראויים לקביעת וסת שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה ראייתה וראתה בחמשא בירחא ועשתה כן אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת לחמשא בירחא כי אם לריש ירחא בלבד. ולריש ירחא חוששת עד שתעקור אותו שלשה פעמים וצריכה בדיקה לטהרו כמו שבארנו אבל לחמשא בירחא אינה חוששת אלא פעם אחת. ואם עקרה אותו פעם א' החמישי הותר ראש חדש לא הותר עד שעקרה שלשה פעמים.
19
כ׳אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כנון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד. ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה קבעה לה וסת בריש ירחא הואיל והשנים הראשונים הוחזקו ממעין סתום וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא דמים יתרי איתוספי בה.
20
כ״אואמרינן עלה תרין פרושי איכא מאן דמפרש דראיית ריש ירחא הוא עיקר וסת והקדמת עשרין וחמשא תוספות אותו הוסת הוי ומדקרי ליה תוספות הוסת לא חיישא לההיא ראיה כלל. וזהו הדעת הראשון מן השלשה פנים שזכרנו למעלה בחשש הוסתות. ולזה הדעת כ"ש ראיות שבתוך ימי הנדה שאין חוששים להן כלל. ויש מפרשים דהא דאמרינן בראיות עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיות ריש ירהא אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילה לראיית עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה ודלמא וסתה אחרינא קא קבעה. ובין הלין תרין פרושי איכא דראיית עשרין וחמשא ללישנא קמא לא חיישא כלל וללישנא בתרא חיישא ומסתברא לחומרא.
21
כ״באבל ראיות שבתוך ימי הנדה שורת הדין טפילה נינהו לתחילת הוסת ואפילו הפסיקה ביניהן. מיהו הא אכרענא לעיל דכיון דאיכא שופעת ומדלפת שהן כראיה אחת ושעה אחת. ואשה כיון שהוחזקה בארבעה ימים או חמשה רצופים לראייתה אינה בודקת עצמה ואינה יודעת אם מפסקת ביניהם אם לאו הילכך חוששת לכולם ועיקר הוסת נמי הוי כדכתיבנא לעיל והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה אי חזייא הכי תלתא זמני קבעה לה נמי וסת מעשרין וחמשא ולריש ירחא.
22
כ״גוהא דאמרינן דאין קובעת וסת בתוך ימי נדתה לא מבעי' היכא דכולהו ג' זימני חזי להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וה' בירחא וריש ירחא וה' בירחא ובזימנא תליתאה קא חזיא בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשא דירחא בדוכתי' אגלאי מילתא דה' בירחא עיקר וסתה וריש ירחא קמאי תוספת דמים אפ"ה לא קבעה, אשתכח דכי האי גונא לא קבעה לה וסת כלל, בריש ירחא הא לא קבע לה וחמשא בירחא אבתי לית לה אלא חדא זימנא וכי משלמא עלי' תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא.
23
כ״דוכשם שאין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כך אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה דתנן בס"פ בנות כותים כל אחד עשר בחזקת טהורה ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל לומר שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה מאי טעמא דאסתלקו דמיה בימי נדתה ומדאיבעיא ליה לר' פפא עלה דהא מילתא מקבע לא קבעה מיחש חיישא מהו דתיחוש לה ושקלינן וטרינן עלה אלמא הכי הלכתא. ועוד דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה, א"ר פפא ל"א אלא למקבע דבעינן תלתא זימני אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא לה ואקשינן עלה מאי קמ"ל תנינא שנתה ליום עשרים זה וזה אסורים מהו דתימא ה"מ היכא דקאי בתוך ימי נדתה אבל היכי דקאי בימי זיבתה אימא לא תיחש ליה קמ"ל. מדא"ר פפא הכי ש"מ דבימי נדה דהיינו בתחלת י"ח יום של נדה קבעה לה וסת אבל בימי זיבה לא קבעה לה וסת ומאי נינהו י"א יום שבין נדה לנדה ולהכי אצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלא חזיא ההיא ראיה למקבע לה וסת מיחש מיהא חיישא לה. ואיכא מ"ד דלית הלכתא בשמואל דר"י ור"ל פליגי עלה דתרווייהו מודו דבימי זיבה קבעה לה וסת דלא פליגי אלא בימי נדתה אבל בימי זיבה לתרווייהו קבעה ולאו מילתא היא דהא אוקימנא למילתייהו בגון דאתחז' לתרי זימני קמאי ממעין סתום כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא דכיון דתרי זימני קמאי בימי נדתה חזיתינהו אע"ג דשלישית הואי בתוך ימי נדתה ממש בתר דובא קמא שדינן לה וכי היכי דלגבי נדתה קבעא לה וסת בכה"ג כ"ש בתוך ימי זיבתה דקבעה לה וכה"ג שמואל נמי מודה דאע"ג דאחד עשר לא חזו למקבעא בהו וסת אי חזאי מעיקרא ב' ראיות מריש ירחא לריש ירחא ובשלישית חזאי בעשרין בירחא ובריש ירחא דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה קבעא לה וסת הואיל ותרי קמייתא חזאי ממעיין סתום. ול"פ שמואל בימי זיבה בהדי ר' יוחנן ור"ל. ואי קשי' לך הא דגרסינן בפ"ק דנדה לענין קפיצה דאמרינן דהיכי דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ובחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה לה וסת לימים אלמא קבעה וסת מחד בשבא לחד בשבא דהיינו בתוך י"א יום שבין נדה לנדה ההיא ל"ק מידי דהתם לא לאשמועינן דאשה קובעת בימי נדתה קא אתי אלא לאשמועינן וסת דקפיצות והאי דנקט חד בשבא לסימנא בעלמא הוא דנקט. א"נ דהתם איכא למימר בחד בשבא דקאי לה בימי נדה קאמר כגון דאתחילה בחד בשבא והדר חזאי בחד בשבא אחרינא דעשרין ותרתין. וכיון דחזינן שמעתא בהדיא דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה ומתני' נמי דקתני וכל י"א בחזקת טהורה ושמואל נמי על מתני' אמרה לשמעתיה וחזינן סוגיא דאמוראי בתראי כוותיה. לא שבקינן האי מימרא דאיתמר בהדיא. ונקטינן מלתא דלא אתיא אלא מכללא ולא איתמרא בהדיא.
24
כ״ההילכך כיון דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בתוך י"א היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו לראייתה דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה רואין את האמצעית כאילו אינן והשאר קובעת לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דקיימי אהדדי בימי נדה ואי חזאי בהו ארבע ראיות מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה קבעה לה וסת להפלגת עשרין ותשעה ובעיא עקירה תלתא זימני ובדיקה. אבל אמצעיות דקיימי בימי זיבה לא בעיא בדיקה. ועקרא להו בחדא זימנא.
25
כ״ומיהו דוקא להנהו ראיות דקיימי בתוך שמנה עשר יום לראיה הראשונה אבל היכא דרגילה למיחזי חמשה ימים בבל וסת ותרי יומי קמאי מינייהו קיימי בימי זיבה לראיה הראשונה ותלת בתראי קיימי בימי נדה. הנך תלתא יומי בתראי דחזו לקביעת וסת קבעה בהו בתלתא זימני. ואפילו היכא דשפעת בהו בהנך חמשא יומי כולהו אע"ג דאמרי' שופעת אינה אלא בראיה אחת דמתוך אחד עשר היא אפי' הכי קבעה לה וסת דחיישינן שמא הפסיקה הלילה מתוך השינה ולא ידעה.
26
כ״זואי הוו תלתא זימני בתוך אחד עשר יום ותרי מינייהו בתחלת שמנה עשר יום אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד דספרה שבעה נקיים מסתברא לי דלמקבע בהו וסת בימי נדה חשבינן להו וקבעה דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעה בהו וסתה אמתני' קאי דקתני כל אחד עשר בחזקת טהורה ועלה אמר שמואל לומר שאינה קובעה לה וסת בתוך אחד עשר ודוקא קאמר אחד עשר אבל ימים הראויים לספירת אחד עשר לא קאמר דקים להו לרבנן דבשבעה ימי נדה היא מתמרקת מדמיה ולא הדרי אלא עד שמונה עשר יום. וכי מטיא לשמנה עשר בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת:
27
כ״חהנה זה הטעם עוד סיוע למה שאמרנו למעלה דרבי יוחנן וריש לקיש לא פליג אדשמואל דאפשר לאוקי למלתייהו בימי זיבתה ממש בענין הזה שפירשנו ושמואל נמי מודה בהא דכה"ג אפי' בימי זיבתה קובעת לה וסת. ובעי תלתא זימני למעקרינהו ובבדיקה:
28
כ״טהנה פרשנו כי ימי הנדה וימי הזיבה אינם ראויים לקביעות וסת ועל הדרכים שפרשנו.
29
ל׳ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת כגון ימי עבורה משהוכר העובר וכן ימי מניקתה וכן מקום החרדה בבולן אם באתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחלה אינה נקבע מפני שדמיה מסולקין. ודומין לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת אבל היא חוששת לראייתה מידי דהוי אוסת שאינו קבוע עד שתעקר ממנה פעם אחת ואפילו בלא בדקה ולא ראתה טהורה מיום זה ואילך כאשר פרשנו למעלה בראשי הוסתות:
30
ל״אהנה כתבנו הזמנים שהוסת נקבע בהן ואת שאינו נקבע בהן לכל מחלקותם ותוצאותיהם נשאר לנו לפרש איך הוסת נקבע כדי לדעת את חושי לקבוע ולשאינו קבוע ואם בחסרנו מחושי הוסתות שלא פרשנו אותו במקומו. נשיב עתה לפרש. לפי שגם הענין ראוי לפרש בו חושי הוסתות עם פי' קביעתם:
31
ל״בונאמר תחלה כי זו המסורה בידינו מדברי רבותינו שאין קרוי וסת אלא לאותו שיש לו צד שוה ושהשוותה בו ראיותיה שלש פעמים. דקיימא לן כסתם מתניתין וסתם לן תנא בוסתות ושור המועד כרשב"ג וכל צד שיש בו היא קובעתו לוסת ג' פעמים והוא שלא יהא ביניהם הפסק ואם יהיה ביניהם הפסק צריך שיהי' שוה לשלשתן שלא יהא האחד קרוב והאחד רחוק. ומתוך הפרטין יתבאר לך כל זה.
32
ל״גוהמצדדין והמשוין את הוסתות שלשה אבות הם ולהם תוצאות הרבה.
33
ל״דהא' ימי החודש ואע"פ שאין הפלגתן שוה כגון מריש ירחא לריש ירחא או מחמשא בירחא לחמשא בירחא וכיוצא בו ואע"פ שזה החדש מלא וזה החדש חסר. ולמדנו זה מן הדלוג שנחלקו בו רב ושמואל ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג ואילו היינו חושבים כל החדשים מלאים או חסרים באשר סברו מקצת אנשים א"כ אין כאן דילוג אלא הפלגות שלשים יום בין בל ראייה וראייה והרי היא זו כלמודה לראות מעשרים יום לעשרים יום ולמה נחלקו בה רב ושמואל בלשון דילוג והלא כל הוסתות הוכללו בהפלגה והי' להם לחלוק בסתם על הוסתות אם תהיה הראשונה מן החשבון אם לאו וממה שאנו עתידין לפרש יתברר הדבר כראוי שהם לא חלקו בוסת אחר אלא בדילוג לבד:
34
ל״ההנה כבר שמענו כי ימי החודש קובעים לה וסת בימי השואת הפלגה ומ"מ צריך שיהא זה הוסת בלי הפסק ואם יהי' ביניהם הפסק צריך שיהא שוה שאילו ראתה הראשונה בראש ניסן והשני' בראש אייר והשלישית בראש תמוז אע"פ שכולם בריש ירחא היו אינו וסת לפי שאין הפסקתן שוה. ואילו הפסיקה בין אחת ואחת ר"ח א' הנה הוסת נקבע. כגון שראתה בראש ניסן ובראש סיון ובראש אב ה"ז קבוע בהפסקות שוות וזה נקרא וסת הסרוג מפני שהיא מסרגת ומפסקת בין ראיות והרי הוא כענין ששנינו בברייתא דניזקין ראה שור ונגח שור ולא נגח שור נגח שור ולא נגח כו' נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ולפנינו נפ' את דינו בע"ה.
35
ל״ווהצד השני המשוה את הוסת הוא שיעור ההפלגה ואע"פ שאינה תוספת סדור ימי החודש כגון מך' יום לך' יום ואע"פ שזה בתחלת החודש וזה בסופו. ולמדנו זה ממשנתנו. היתה למודה להיות רואה מט"ו לט"ו ושנתה ליום ך' וכו' וא"ת בט"ו לחדש קאמר הא אתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא מט"ו לט"ו לטבילה שזה ך"ב לראייתה אלמא בהפלגה קא מיירי וש"מ דבהפלגה היא קובעת וסת שלא על סדר ימי החודש.
36
ל״זהצד השלישי היוצא משרש השנים שזכרנו והוא דילוג השוה בימי החודש כגון שראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש זה ויום י"ז בחדש זה וכן בדילוג המתקרב כגון שראתה יום ט"ו בחדש זה ויום י"ד בחדש זה וי"ג בחדש זה משפט אחד להם. וכן בדלוג היוצא משרש הפלגה כגון שראתה ב' ראיות בהפלגת ל' יום והג' בהפלנת כ"ט יום והרביעית בהפלגת כ"ח יום. וכן אם הרחיקה הפלגותיה מל' יום לל"א יום ולל"ב וכן כולן. כל אלה מסימן הדלוג והם הוסתות הנקבעות על משפטם כמו שפי' בגמרא. כי כשקבעה וסת בדלוג הותרו הראשונים ואינה חוששת אלא בדלוג יום א' לפניה על המשפט שקבעה אותו. כגון שראתה יום ט"ו בזה וט"ז בזה וי"ח בזה [צ"ל וי"ז בזה] עד כאן היתה חוששת מן הא' על הב' ומן הב' על הג' על הד' אבל מן ד' ואילך שוב אינה חוששת על מה שעבר. ולפנינו נדבר עוד ע"ז הענין.
37
ל״חהנה כתבנו ג' הוסתות שהם תלוים בימים.
38
ל״טואחר שבארנו כי ימי החודש קובעים וסת בלא השואת הפלגה. והפלגה בלא ימי החודש. יש לנו לידע לכמה חששות היא חוששת בתחלת וסתה.
39
מ׳כי הכלל הזה בידינו שכל הענינים שהוסת נקבע בהן גם בתחלה היא חוששת להן חוץ מן הדילוג שאינה חוששת לו עד שתקבעו ולמדנו את זה ממשנתינו שהרי שנינו היתה למודה מיום חמשה עשר לחמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין הרי זה שינוי להפלגה וחוששת לו בפעם אחת והשינוי הוא בתחלת הוסת. וכן מצינו בברייתא והיא שכתבנו למעלה היתה למודה לראות יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורין. הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה יום עשרים ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום ל' ונאסר יום ב' שאורח בזמנו בא. הנה זאת הברייתא מדברת בוסת הקבוע לימי דחדש מכ' יום בחדש לכ' יום בחדש ושנתה ליום ל' בחדש וחוששת ליום השינוי אלמא לימי דחדש נמי חושש תחלה הוסת.
40
מ״אאבל לוסת הדילוג אינה חוששת עד שתקבענו ודבר זה מן הדעת הכרענו אותו כי כל וסת הנקבע במקומו. והשלישי או הרביעי קובע את הראשון במקומו ואוסר אותו. יש מן הדין לחוש עליו בתחלתו דאמרינן תחלתו בסופו לחוש עליו אבל וסת שסופו מתיר את תחלתו כגון וסת הדלוג שבסופו הותרו כל הראשונים היאך יהיה סופו קל מתחלתו ולמה תחוש בראשונה לשניה שהשלישית תתירנה ואיך תחוש בשניה לשלישית שברביעית תתירנה ולכן אני אומר בי וסת הדילוג אינה חוששת לו בתחלה על העתיד עד שתקבע:
41
מ״בועתה נחזור לפרש איך היא חוששת בתחלת וסתות הימים לשתי חששות כגון שראתה בר"ח ניסן הרי היא חוששת לראש אייר הואיל והוא ראוי לקבעו בג"פ ואם ראתה בראש אייר חוששת גם לראש סיון ואם לא ראתה בראש סיון נעקר וסת ראש חדש כדקיימא לן שהוסת שלא נקבע אלא פעם אחת ופעמים נעקר בפעם אחת ואע"פ שנעקר מראש חדש הרי היא חוששת למחרתו לשני בסיוון לפי שהראיות שראתה בראש ניסן ובראש אייר לא נדע אם קביעתן בראשי חדשים וכבר נעקרו בשלישי או שמא בהפלגת ל"א קביעתן ועדין לא נעקרו כי ב' בסיון הוא ל"א לריש אייר מפני שניסן היה מלא ואייר חסר. הנה ב' חששות אלו חוששת עד שלא נקבע הוסת ואלו משנקבע אינה חוששת כי אם לאחד. שאם קבעה בימי החדש ג"פ אינה חוששת עוד להפלגות. ואם קבעה בהפלגות אינה חוששת בראיותיה לימי החודש ודבר פשוט הוא זה מן המשנה ומן הברייתא. ודע כי ההפלגה אינה ראויה לחוש עליה עד שתראה ראייה ב' לפי שאין ההפלגה ידועה עד ראיי' ב'.
42
מ״געוד נאמר שאם לא הפסיקה לר"ח אייר עד שראתה בך' בניסן מדין הגמרא אינה חוששת עוד לר"ח אייר. מה טעם מפני שהוא בתוך י"א יום של ראיית ך' בניסן ואינו ראוי להצטרף עוד עם ר"ח ניסן לקביעות ראשי חדשים ואע"פ שזה ר"ח וזה ר"ח לפי שזה בא בתחלת נדה וזה בתוך י"א יום לזיבה אע"פ שאינה ראוי לקביעת וסת לחוש מיהת חוששת כאשר אמרנו למעלה בחושי הוסתות. אינו כן שלא אמרנו חוששת בתיך י"א אא"כ אירע לה טומאה בימי זיבתה והיא חוששת מאותו יום לאותו יום אבל זאת עדיין לא אירע לה טומאה בימי זיבה כדי שתחוש אליה. הנה בררנו שאינה חוששת לר"ח אייר אבל היא חוששת להפלגת ך' כמו שהפליגה עכשיו. נמצא היא חוששת לט' באייר שהיא הפלגת ך' יום לראיית ך' בניסן. (ראתה בך' באייר חוששת עד לך"א בו) [צ"ל ראתה בט' באייר חוששת לכ"ח בו] ואם ראתה כבר קבעה לה וסת בהפלגת ך' יום בג' הפלגות הללו והראשונה אינה מן המנין כמו שנפרש לפנינו.
43
מ״דואם ראתה מקודם בראש לראיית חדש אייר שהוא יום י"ב נדה של ך' בניסן אותה הראייה אינה לא סותרת ולא עולה אלא שהיא חוששת אליה ליום ך' באייר שהוא י"ב לראיית נדה שראתה בט' בו והוא כענין ראיית ר"ח אייר שהיתה ביום י"ב לראיית נדה שראתה בך' בניסן. וכן משפטה לעולם שחוששת מך' לך' מפני וסת וחוששת כמו כן ליום י"ב לנדתה אע"פ שהוא בתוך י"א יום עד שתעקור אותו פעם אחת אבל יום העשרים צריכה לעקרו ג"פ.
44
מ״העוד נפרש לה פרט א'. אם ראתה בראש ניסן וראתה עוד בעשרה בו הראייה הזאת הב' אינה ראויה לקביעת וסת ואינה לו סותרת ולא עולה ולא נעשית ראש וזנב לא לימי החדש ולא להפלגה אלא הרי היא חוששת לראש אייר שהוא ראוי לקביעות וסת וראוי לצרוף. ואם ראתה בראש אייר חוששת ג"כ לי' בו כעין שראתה בי' בניסן כאשר אמרנו למעלה. דראיית י"א אע"פ שאינה קובעת וסת לחוש חוששת ואפי' בפעם אחת וחוששת עוד לראש סיון. ואם ראתה בו הרי הוסת נקבע מר"ח לר"ח וחוששת כמו כן לעשר בו כמו שבארנו. ואותה הראיה נעקרת בפעם אחת. ובין ותדע שאם לא ראתה בר"ח סיון חוששת למחרתו שהוא יום ל"א לר"ח אייר כאשר אמרתי למעלה שהיא חוששת בתחלת הוסת לימים ולהפלגה ואם לא ראתה לא בר"ח סיון ולא למחרתו כבר נעקר הוסת מימי ר"ח ניסן ומימי הפלגה ואינה חוששת עוד לי' בסיון ואע"פ שלא עקרו עדיין. והטעם לפי שלא היה חשש העשירי מפני מעלת גופו אלא למעלת ראיית נדה שהיתה חוששת לעשירי לראיה. ואם הראיה אין כאן. עשירי לה אין כאן. ואילו היה העשירי הזה ראוי לוסת היה תופס את יומו וחוששת אליו בפ"ע ועכשיו שבא בימי זיבה אינו אלא זנב הראשון ואם הראשון אין באן זנב אין כאן.
45
מ״והנה כתבתי לך הדרך לקביעת הוסתות ולחושיו ולכל הראיות הנוספות בין הוסת ולחושיהן ומאלה תוכל לדעת ולעמוד על שער הוסתות ועל כל הנוספות עליהן בקבועתן ובחושיהן ובדרך קביעתם בן דרך עקירתן. ידוע שאינה עקירה עד שהגיע יום הוסת ולא תראה בו תחשוב אותו לווסת אחר ונראה אם תקבע זו וסת בתוך וסת תחוש אבל אם תוסיף ראיות בין הוסתות אין זו עקירה אלא אם ראוים הם לקביעת וסת תדוש לשניהם וצריכה ג' פעמים לעקרם ובבדיקה. והריני פורט לך באיזה ענין תקבע האשה וסת בתוך וסת בגין שקבעה לה וסת ג' פעמים מריש ירחא לריש ירחא וברביעית ראתה עשרין בירחא וריש ירחא וכן בחמישית וכן בששית הרי אשה זו קבעה לה לשני וסתות בריש ירחא ובעשרין בירחא וא"ת והלא ריש ירחא רביעי בתוך י"א לראיית עשרים אין בכך כלום שהרי קבעתן מתחלה ונהי דלכתחלה אינה קובעת וסת בתוך י"א יום אבל אם נקבע מתחלה כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנה ג' פעמים.
46
מ״זועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה וט"ז בחדש זה וט"ו בחדש זה כשתשלש בבל אחד ואחד קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו. ודע והבן כי אלו הוסתות שזכרנו עתה הרי היא חוששת בחדש הב' ליום ט"ו. [בחדש הג' ליום ט"ז] וכן בחדש הד' ליום ט"ו בחמישי הוקבע וסת לט"ז. נמצאו אלו שני וסתות נקבעים מב' חדשים לב' חדשים ומקביעות ואילך אינה חוששת ליום ט"ו אלא מב' חדשים לב' חדשים וכן אם תעקר ראיית ט"ו מחדש הראוי לה לא תחוש באותו ליום (ו) [ט"ו] עד החדש האחר הראוי לו וכל אחד מן החדשים הללו צריכין ג' חדשים לעקרם.
47
מ״חעוד אתה צריך לדעת כי הדין הזה שזכרנו אינו אלא כשהיא רואה יום אחד בחדש ט"ו בזה לבד ויום ט"ז בזה לבד. אבל אם היא רואה ב' ימים או ג' רצופין בשעת וסתה אעפ"י שהיא מתחלת בחדש זה בט"ו ובזה מאחרת לט"ז ובזה מתחלת בט"ו ובזה בט"ז כבר קבעה לה וסת לט"ז בג' חדשים אבל לט"ו לא קבעה עד ה' חדשים לפי שהוסת נקבע בג' פעמים בין כולו בין מקצתו שכבר אמרנו כי תוך ימי נדה ראויים הם לקביעת וסת מפני ספק שופעת או מדלפת ושאינה מדקדקת על עצמה בין מפסקת לשאינה מפסקת כאשר אמרנו למעלה וכן בעקרתו בג"פ הוא נעקר בין בכולו בין במקצתו כל מה שיעקר ממנו ג"פ הרי הוא נעקר ובין שהיא מרחקת את וסתה ובין שהיא מקרבת אותו כיון שעבר עליה זמן הוסת בלא ראיה אעפ"י שנכנסה לה בימי ספירתה והיא אסורה באותו יום לבעלה כיון שעתה רואה בו עקירה היא.
48
מ״טועוד תבין ותדע כי האשה שקבעה וסת בענין א' כגון בהפלגה מכ' יום לכ' יום ושנתה פעם אחת לכ"ה שאמרו במשנתינו שהיא חוששת לשניהם כשהיא חוששת לוסת הראשון דהיינו הפלגת כ' מונה כ' יום מיום השנוי ואילך דהיינו מכ"ה ששנתה בו. וכשהיא חוששת עוד לכ"ה אם ראתה ביום כ' שחששה בו הרי היא מונה כ"ה יום מכ' ואילך. ואלו לא ראתה ביום כ' היתה חוששת לסוף ה' ימים מאותו יום כ' שהוא כ"ה ליום ששנתה בו תחלה והיינו פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דפליגי עלה דהא מילתא בסוף פ' בנות כותיים וקאי רב הונא בריה דרב יהושע בהאי סברא דלעולם מראייה בתרייתא מנינן וקי"ל כוותיה:
49
נ׳הנה פרשנו פרטות וכללות אשר מהן תוכל ליקח דרך לכל הוסתות הסדורים התלויים בימים.
50
נ״אאך יש לנו לדבר עוד על וסת הדלוג שנחלקו בו רב ושמואל רב אמר בג' פעמים הוקבע והראשונה מן המנין. ושמואל אמר כיון שהראשונה לא ראתה בדילוג אינו מן המנין עד שתשלש בדילוג. איכא מ"ד הלכתא כותיה דרב דקי"ל דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי הילכך אם ראתה ט"ו יום בחדש זה וט"ז בחדש זה וי"ז בחדש זה כבר קבעה לה וסת בדילוג ואינה חוששת בחדש ד' אלא מי"ח ואילך וכל הראשונים הותרו וכן בחדש ה' אינה חוששת אלא לי"ט וכן כולן ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דתלינן להעדה דשור המועד בקביעת וסתות ואמרינן בבבא קמא נגח יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש זה ויום י"ז בחדש זה פלוגתא דרב ושמואל וכו'. וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני הילכך מספקא לן הא מילתא ובנגיחות עבדינן כשמואל לקולא לנתבע דאי לא נגח בחדש רביעי כי מטי חדש חמישי אפי' נגח בי"ט תו לא משלם כלל נזק שלם דאכתי לא אייעד תלתא זימני בדילוג כשמואל הילכך מעקר בחד זימנא ואי הוה חשבינן ליה מועד כרב בעינן שיחזור בו ג"פ בדלוג כדתנן הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול לשבתות משלם נזק שלם ולימות החול משלם חצי נזק מאימתי הוא תם משיחזור בו ג' ימי שבתות. וגבי ראייות נמי נקטינן חומרי דרב וחומרי דשמואל חומרי דרב דחוששת ליום י"ח ובעינן עקירת תלתא זימנא וחומרי דשמואל שחוששת ברביעי לי"ז דאלו לדעת רב אינה חוששת אלא לי"ח.
51
נ״בוהא דפליגי רב ושמואל בדלוג דרב סבר קמייתא ממנינא ושמואל סבר קמייתא לאו ממנינא דוקא בדילוג לחוד אבל בשאר וסתות לא פליגי מידי דאי וסתות דיומי נינהו כגון מריש ירחא לריש ירחא וכיוצא בו דכולי עלמא קמייתא ממנינא חיא. ואי וסתות דהפלגה נינהו דכ"ע קמייתא לאו ממניינא היא דהפלגה לא ידיע מידי עד שתי ראיות. ובין שתי הראיות נעשות הפלגה אחת והשניה בראיה שלישית והשלישית בראיה רביעית הילכך קמייתא לא ממינינא היא ובעינן שתשלש בהפלגות. ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בקביעת ימי החדש בדלוג דרב מדמי ליה לקביעת ימי החדש הסדור. ושמואל מדמי ליה לקביעת ההפלגה מאי טעמא כיון דדלוג האחרון עוקר את הראשון וכשקבעה הוסת הותרו הראשונים כולן הילכך לא דמי לקביעות ימי החדש הסדור אלא לקביעת הפלגה דמי וקמייתא לאו ממניינא.
52
נ״גואם תאמר הא דתניא גבי נגיחות ראה שור נגח שור לא נגח ושור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשורים אלמא קמייתא ממניינא הוא לא קשיא מידי דהתם לא והפלגה היא ושניה אינה צריכה לראשונה אלא שכל אחת ואחת לקבוע עם שתים חברותיה אבל הפלגה אינה נראית עד הראיה השניה וב' הראיות בונות ההפלגה הילכך אינן נחשבות אלא הפלגה אחת. ובעינן שתשלש בהפלגות:
53
נ״דהנה פירשנו דין הדלוג לאשה שאינה רואה אלא יום א' בלבד בט"ו בחדש וט"ז בזה כו'. אבל באשה שהיא רואה ד' ימים רצופים או ה' ימים בשעת הוסת והראשונים התחילה אותם בט"ו בחדש זה והשניה התחילה אותם בט"ז בחודש זה והשלישי התחילה אותם בי"ז בחדש זה. נמצאת אשה זו כבר שילשה בראיות הסדורות בי"ז בחודש ובי"ח בחדש ולכ"ע בראיות הסדורות בימי החדש שאינן על ידי דילוג בג' פעמים הוקבע:
54
נ״העתה אנו שואלים על זה איך נאמר מן הרביעי ואילך לשמואל או מן השלישי ואילך לדעת רב שהותרו הראשונים כלם ואינה חוששת אלא מי"ח ואילך והלא י"ז וי"ח כבר הוקבעו ויש מי שאומר כי כגון זה חוששת לכל הימים ששילשה בהן בסדור וחוששת לדלוג לאסור את האחרון של וסת ויש מי שאומר כיון דמן הדין אינה קובעת בתוך ימי נדתה אלא מספק שופעת או מדלפת הוסת נקבע בבל ימי העונה באשר אמרנו עתה בזה כיון דחזינן לה דקא קבעה בדלוג אמרינן איגלאי מלתא דהנך יומי בתראי דוסת טפלה הוו לקמאי הילכך בכי האי גוונא נמי אמרינן הותרו הראשונים ואינה חוששת ברביעי אלא מי"ח ואילך והותר י"ז ובחמישי חוששת לי"ט והותר י"ח וכן כולן ומסתבר כוותי':
55
נ״והנה כבר בררנו כל דיני הוסתות וחושיהן לקבוע ולשאינו קבוע. וכתבנו זמני הוסתות ואיך הם נקבעים. וכל אלה לוסת הימים.
56
נ״זנשאר לנו לפרש וסתות שהן בגופה. ונאמר כי הוסתות שהן מגופה אין להן זמן קבוע לא לימים ולא להפלגה ולא לשום צד שוה ואע"פ שהוא נקבע בג' פעמים בכל זמן חוץ מימי עוברה וימי מניקתה ומקום חרדה ואחד עשר יום שבין נדה לנדה שדמיהן מסולקין אלא שהיא חוששת להם עד שיעקרו פעם אחת ואפי' בלא בדיקה. וכבר פרשנו דיני חושיהם כי כמו שאין וסתם תלוי ביום כך אין חושיהם חושי יום אלא חושי השעה בלבד. והוא שהיתה הראי' נבלעת בתוך ימי הוסת. אבל אם היתה הראי' נמשכת לאחר הוסת הרי זו מותרת לפני הוסת ואסורה לאחר הוסת עד סוף היום וצריכה בדיקה לטהר את היום ולהתירה לבעלה אחר העונה כאשר כתבנו למעלה.
57
נ״חומה שאמר שמואל בגמרא הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למה שלא מנו חכמים ג' לית הלכתא כותיה דאליבא דר' קאמר ליה וקיימא לן כרשב"ג בוסתות דבעי תלתא זימני בין לוסתות דגופא בין לוסתות דיומי כסתמא דמתניתין דתנן אלו הן וסתות מפהקת ומעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורית אוחזת אות' וכן כיוצא בהן כל שתקבענו ג' פעמים ה"ז וסת. שופעת פרשוה בגמרא שופעת דם טמא מתוך דם טהור. צמרמורית כעין אשתא צמירתא וכן כיוצא בהן לאתויי ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה ורותת וגיסה גיסה. פי' חוששת בכסלה פי' אחר רוצה להקיא מעין אכילה גסה.
58
נ״טועוד יש לה וסתות אחרות שהן מגופה אלא שהן תלויין במעשה ובימים כגון אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כססה פלפלין וראתה קפצה וראתה וכן אם אכלה כל דבר חורפא וראתה כיון שקבעה לה ג' פעמים הרי זו וסת מיהו הנך כיון דמחמת אונסא קא אתו לא קבעה לה לא בימים לחודייהו ולא בקפיצות ואכילות לחודייהו דתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה לה וסת. ואמרינן בגמרא לא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות אלא לימים ולקפיצות לא לימים לחודייהו שאם קפצה בריש ירחא וחזאי וקפצה בריש ירחא וחזאי לא קבעה לה וסת לריש ירחא בלחוד ואפי' קדמה וקפצה בעשרין וט' ולא חזאי דסד"א אגלאי מילתא דיומי קא גרים ולא קפיצות אפ"ה לא קבעה לה וסת לימים לחודייהו ולא קפיצות לחודייהו שאם קפצה בריש ירחא דניסן וחזאי וקפצה בריש ירחא דסיון וחזאי וקפצה בריש ירחא דתמוז וחזאי אע"ג דכולהו ראיות בריש ירחא נינהו לא קבעה וסת לא לקפיצות ולא לימים אבל אם קפצה בג' ר"ח רצופות וראתה קבעה לה לימים וקפיצות דכל ריש ירחא דתקפוץ מוחזקת בטומאה עד שתקפוץ ג' ר"ח רצופים ותמצא טהור'. כאשר אמרנו למעלה שאין הוסת נעקר אלא כעין שהוא נקבע וכמו שפרשנו הדין לקפיצות כך הוא לאכילות כי כל ראיה שאינה באה אלא ע"י מעשה הרי היא כקפיצה וכמשפט קביעתן כך היא עקירתן שתאכל ג' פעמים באותן הזמנים שהיתה למודה לראות ותבדק ולא תראה אבל אם לא אכלה ולא ראתה אפי' כמה חדשים אין זו עקירה.
59
ס׳ואלו וסתות הנקבעים ע"י קפיצות ואכילות במו שהן נקבעים בג' פעמים כך היא חוששת להן בתחלת קבועתן. שאם קפצה וראתה בריש ירחא דניסן וקפצה וראתה בריש ירחא דאייר חוששת לקפיצה ומקפיצתה ואילך חוששת כל היום. ואם לא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לה שכבר נעקר בפעם אחת.
60
ס״אנמצאו שני דינין בחושי הוסתות שהן מגופה כי יש שהיא מותרת לפני וסתה ולאחר וסתה ויש שהיא מותרת לפני וסתה ואסורה לאחר וסתה (כי) [אם] אותה הראיה כולה נבלעת בתוך הוסת מותרת לפני הוסת ולאחר הוסת אם לא ראתה בתוך הוסת ואותה שהיא לאחר הוסת או שהרגילה להתחיל מתוך הוסת ונמשכת לאחר הוסת מותרת לפני הוסת ואסורה לאחר הוסת.
61
ס״בושאר הוסתות שהן תלויים בימים כבר אמרנו שהיא חוששת אליהם בכל אותה עונה וכך היא דינה שאם היתה למודה כל ימיה לראות ביום אינה חוששת אלא ביום ואם היתה למודה לראות בלילה אינה חוששת אלא בלילה. ואם ראתה ג' פעמים ביום והרביעית בלילה או ג' פעמים בלילה והרביעית ביום חוששת ביום ובלילה מפני חשש הוסת הראשון ומפני השש השנוי שהוא אחרון. ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר או שראתה הראשונה ביום והג' אחרונות בלילה או הראשונות בלילה והג' אחרונות ביום או ג' ביום זה וג' בזה חוששת לאחרונה בלבד.
62
ס״גוכל זה הענין שאמרנו אינו אלא לעונה הראשונה אבל שאר ימי הוסתות אין בהם הפרש בין עונת היום לעונת הלילה. ובכולן היא אסורה לפי שאין האשה בודקת תוך ימי נדתה בימים שהיא רגילה לראות ואינה מבחנת בין עונת היום לעונת הלילה ואם בדקה הכל לפי מה שבדקה.
63
ס״דהנה כתבנו חושי הוסתות וזמני קביעתן ועניני קביעתן כפי שכלנו והשגת ידינו. ומצאנו מכללם י' וסתות ודיניהם ז'.
64
ס״ההוסת הא' הוא בימי החדש.
65
ס״ווהב' היא בהפלגה.
66
ס״זוהג' הקבוע בדלוג.
67
ס״חוהרביעי הקבועה בסרוג.
68
ס״טוהה' הקבוע בשעות ואינו קבוע בימים.
69
ע׳והו' וסתות דגופה שלא על ידי אונס בימים הקבועים.
70
ע״אוהשביעי וסתות דגופה שלא על ידי אונס בימים שאינן קבועים
71
ע״בוהט' וסת דגופא ע"י אונס בימים שאינם קבועים.
72
ע״גכל אלה בימים הראוין לקביעתן ויש עוד עשירי שאינו בזמן קביעות ואעפ"כ חושש' לו והיא הוסת הנקבע בשעת סלוק דמיה כגון ימי עוברה וימי מניקתה וימי י"א שבין נדה לנדה וזמן החרדה והוסת עשתי עשר הוא שאין לו שום קביעות שלא ראתה בו אלא פעם אחת או פעמים ודומה לאלו לענין חששא.
73
ע״דוכל אלה הוסתות נחלקים לשבעה דינין. כי הוסת שנקבע לימי החדש נעקרים בימי החדש והוסתות שנקבעו בהפלגות עקירתן בהפלגות והוסתות שנקבעו בדלוג או בסרוג עקירתן בדילוג או בסירוג וכל אלה אין נעקרין אלא בג"פ כמו שנקבעו בג' וכל אלה חוששת לכל יום הוסת בין שיש להם שעה קבועה לוסת בין שאין להם. וכל אלה צריכה בדיקה או בשעת הוסת או לאחר הוסת. הנה לכל אלה דין אחד בענין הזה. והדין הב' שיש הפרש בין הוסתות האלה בתחילת קביעתן. כי הוסתות שהתחילה בהם בימי החדש או בהפלגה חוששת להם בפעם או בפעמים לכל היום אבל בוסת הדלוג או בוסת הסרוג אינה חוששת עד שתקבענו. עוד יש ביניהן דין שלישי כי וסת הדלוג אינה חוששת לו כלל לא יום ולא יומים עד שתקבענו ג' פעמים. אבל הסרוג חוששת לו מחדש לחדש ולא יותר מפני שהשני עקירה לראשון. ודין הרביעי הוסת שהיא קבוע לשעות ואינה קבוע לימים שאינה חוששת אלא לשעתו והוא נעקר בשעה אחת ואפי' בלא בדיקה. והדין החמישי הוסת שאינו קבוע לא לימים ולא לשעות חוששת לבל אותה עונה. והוא נעקר ביום אחד ואפי' בלא בדיקה. והדין הויו הוסת הנקבע על ידי האונס שאינה קבוע אלא בימים ובמעשה אבל לא בימים בלבד ולא במעשה לבד ואינה חוששת לפני המעשה וצריכה ג"פ לעקרו ובבדיקה ודין השביעי וסתות דגופה שלא ע"י אונס כגון מפהקת וחברותיה שהוא נקבע בכל עת ואע"פ שאין לה ימים מיוחדים ובזה שני דינין האחד שהיה חוששת לשעתו בלבד ומותרת לפני הוסת ולאחר הוסת והוא כגון שהראיה כולה נבלעת בתוך הוסת והשני אם הראיה לאחר הוסת או שמתחלת מתוך הוסת ונמשכת לאחר הוסת ה"ז מותרת לפני הוסת וחוששת לאחר הוסת עד סוף העונה.
74
ע״ההרי אלו י"א וסתות וכולן על ז' הדינין הללו נחלקים. כי הוסת שנקבע בימים שאינם ראוים לקביעות הוסת הרי הן כוסת שאינו קבוע ואע"פ שקבעתו כמה פעמים.
75
ע״ונשאר לנו לפרש עוד עונה אחרת שאינה לא מוסת קבוע ולא מוסת שאינו קבוע לא מוסת הגוף ולא מוסת האונסין ואסורה לשמש עונה אחת והיא אותה שאמרו בפ' ערבי פסחים א"ר משום יוסף איש הוצל אשה היושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכמה עונה. ופירש בעל ההלכות כיון דנפקא מימי טהרתה לימי טומאתה היא לה כשעת וסתה. והטעם הזה קשה לי מאד מכמה ענינים. האחד כי האשה הזאת כבר יש לה וסת קבוע ליום אחד. ועוד אם אותה האשה רגילה לראות ביום מפני מה אסורה בלילה ואפי' אין לה וסת קבוע כלל מאיזה טעם אסורה והלא ימי עוברה וימי מניקתה דמיה מסולקין. והשתא י"א יום שבין נדה לנדה אמרו שהיא מותרת לשמש ואפילו לרבי מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בי"א יום מודה. ועוד אמרו שאינו צריכה בדיקה לא בי"א ולא בימי עוברה ומניקה ואפי' דגיע עת וסת בימי עוברה לא בעיא בדיקה והיכי אמרינן הכא דבלא וסת ובלא שום ראיה אסורה ועוד ברייתא דטועה הויא תיובתא דתניא הרי שיצאה מלאה ובאת ריקנית והבי' לפנינו ג' שבועים טהורים וי' שבועים אחד טמא ואחד טהור משמשת אור לל"ה ומטבילים אותה צ"ה טבילות וכו'. ואמאי היא משמשת כלל והא כל יומא ויומא מספקינן ליה בסוף לידה ותחלת לידה. אלא טעמא דמילתא מתוך שהוא רגיל בה בימי טוהר ואינו נמנע ממנה עם דמי' שמא יהא רגיל בה בימי טומאתה ואע"פ שתראה ולא יזהר לחשב את ימיה ויבא לידי איסור חמור. ולפיכך גזרו עליה ואע"פ שלא תראה ואינו יום הוסת שיתרחק ממנה עונה אחת בתחלת ימי טומאתה כדי שיהא לו היכר עד שכבר נכנסה בימי טומאתה ויפרוש ממנה בימי נדתה כראוי ומפני כך לא אסרוה בברייתא דטועה מלשמש בלילה הראוי לה. לפי שהאשה כבר נהגה אסור גדול בעצמה ואפי' בימים שלא ראתה כלל הלכך אין כאן גזרה. וזה הטעם יש נוכח. ולפי זה הטעם אותה עונה אין לנו עכשיו שהרי אין לנו דם טוהר כלל וימי טוהר וימי טומאה אחת הם. ולזה שומעין שאמר כהלכה.
76
ע״זתהלה לאל מרומם על כל ברכה:
77