בעלי הנפש, שער תיקון הוסתות א׳Ba'alei HaNefesh, Sha'ar Tikkun HaVesatot 1
א׳ראיתי לפרש תחלה חשש הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע ואחר נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסת ואת שאינו ראוי ואחר נפרש ענין הוסת באיזה דרך הוא נקבע:
1
ב׳ותחלה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן היא דפלוגתא דרב ושמואל היא. דאיתמר הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור קסבר וסתות דרבנן ושמואל אמר אפי' בדקה ומצאה טהור טמא קסבר וסתות דאורייתא וקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דמוקמינן לפלוגתייהו כתנאי דתניא הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה ר' מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדוק. שמואל קאי כר' מאיר ורב קאי כרבנן. ועוד מדבעי רבא מרב נחמן וסתות דאורייתא או דרבנן. ובלישנא בתרא פשט ליה וסתות דרבנן אלמא מדהכי פשט ליה דהכי הלכתא ועוד מדאמרי' ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ומוקמינן לה אפי' בשעת וסתה שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור דאי דאורייתא היכי שרינן ליה ועוד דמחייבינן ליה נמי אלא ש"מ דרבנן היא. והכין פסק רב אחא וכן פסק בעל ההלכות. ואע"ג דתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם. אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה. ההיא אסמכתא בעלמא היא.
2
ג׳מיהו אע"ג דחששא דרבנן היא אמרו רבנן שאם הגיע יום וסתה ולא בדקה ולא ראתה תבדק לאחר מיכן ואם מצאה טמא טמאה ומדאמרינן תבדק ש"מ שהיא בחזקת טומאה ואסורה לשמש עד שתבדק ואע"ג דאמרי' אינה אסורה אלא אותה עונה בלבד הני מילי כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהורה אבל אם לא בדקה אסורה עד שתבדק.
3
ד׳מיהו לאותה עונה לא סגיא לה בבדיקה מידי דכולי יום הוסת כשעת הוסת דמי דקיימא לן כרב יהודה דאמר כל היום שלה ומאי כל היום שלה עונת היום והני מילי כשהיא רגילה ביום או אפי' עם הנץ החמה מיד אבל רגילה לראות בלילה ואפי' קודם הנץ החמה מיד אינה חוששת אלא בלילה ואם בדקה ולא ראתה מותרת לשמש ביום.
4
ה׳והיכא דרגילה למיחזי בהנץ החמה גופיה אי נמי דלא קים לה במילתא שפיר ולא ידעה אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן להו לחומרא כל הלילה וכל היום. (ובהרא"ש נדה דס"ג הביא דברי הראב"ד הנ"ל בזה"ל ואם רגילה בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחר הנץ יש מחמירין לאוסרה כל היום וכל הלילה וי"א כיון דווסתות דרבנן כ"ש סמוך לווסתה הלכך הוי ספק דרבנן לקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא בוודאי כימי נדתה והכריע הוא להקל עכ"ל. וכן הוא בטור י"ד סי' קפ"ד ודעת הרז"ה בהשגות דספיקו להקל והוי כאשה שאין לה וסת קבוע ואין צריך לפרוש כלל עונה ומותרת בלילה וביום).
5
ו׳והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה ודאי איכא מאן דאמר אסורה בלילה וביום מאי טעמא כיון דההיא שעתא כולה שעת הוסת היא ואפי' לר' יוסי דאמר אף ימים ושעות וסתות מודה בשעת הוסת מיהת אסורה לשמש בכולה הלכך לר' יהודא דאמר כל עונה שלה ומפני שעת הוסת כל עונה נאסרת. כל היום וכל הלילה אסורה שהרי וסתה בלילה וביום הוא. ואיכא מאן דאמר דכל כי האי גוונא בתר תחילת הוסת אזלינן ולא מתסרא אלא בלילה ואע"ג דכולה שעת הוסת אסורה לשמש ואפי' לר' יוסי הני מילי לשעת הוסת בלחוד אבל לאסור את שלפניו ואת שלאחריו לא אמרינן אלא לההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה ואם בדקה קודם הנץ החמה ולא ראתה אסורה לשמש כל אותה עונה. אבל כל היום מותרת לפי שעיקר הוסת בתחלתו הוא דאמרינן לקמן שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה אלמא כלהו ימי נדה בתר ראיה קמייתא שדינא להו. והכא נמי סוף ראיה בתר תחילתה שדינא להו ואנן אכרענן בהא מילתא כי הא סברא בתרא מהא דתניא היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי ר' יוסי ורבי יהודה אומר כל הלילה שלה ואוקימנא להא דרגילה למחזי בסוף לילה. והא ודאי כל היכא דתני עם לאלתר משמע וא"כ דכה"ג אסורה ביום ובלילה היכא קתני כל הלילה שלה והא א"א דלא עיילי ראיה בתוך הנץ החמה ותתסר ביממא ובליליא ועוד סתמא קתני להיות רואה ולא מפליג בין ראיה מרובה לראיה מועטת הילכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד.
6
ז׳והא דאמרינן דכל אותה עונה אסורה דוקא בוסתות דיומי אבל בוסתות דגופי כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה וכל אותן השנוים במשנתינו פרק האשה שעושה צרכיה אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד בין יש לה יום קבוע לאותן סמנים בין אין לה אבל לפני וסתה מותר ואם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה מותרת לאחר הוסת. וראיה לדבר מדקתני עלה במתני' ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות משמע דהכי קאמר כי היכי דוסתות דגופא לא מיתסרא אלא לשעתא ה"נ וסתות דיומי לא מתסרא אלא לשעתא ולמאן קאמר לאו לר' יהודה בר פלוגתיה אלמא בוסתות דגופא לא פליג ר' יהודה ודוקא כשהי' רגילה לראות כל הראי' בתוך הוסת אבל אם רגילה לראות ממנה אחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום וצריכא בדיקה אחר הוסת כדי לטהר הוסת וכדי להתירה לבעלה אחר אותה עונה אבל קודם הוסת מיהא מותרת בלא בדיקה ואע"ג דאכרענן לעיל דבתר תחלת הראי' אזלינן הנ"מ בשתי עונות דלא אסרינן עליה אלא ההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה אבל תוך הוסת ואחר הוסת חדא עונה היא. וכיון דפשטה ראייתה אחר הוסת כולה יומא מתפס מן הוסת ואילך מתסרא.
7
ח׳ואמרי רבנן דל"ש וסת קבוע ול"ש וסת שאינו קבוע חששת ליום ראייתה דתניא היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים. ואמר רבא לא תימא דקאי יום השינוי בימי נדתה אלא אפי' קאי לה בימי זיבתה כגון שהיתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ושנתה לששה עשר או לשבעה עשר דקאי לה בתוך שמונה עשר יום לראיית נדתה אף ע"ג דההיא ראיה לא חזיא לקביעת וסת כדאמרינן לקמן מיחש מיהו חיישא לה.
8
ט׳ומדקתני זה וזה אסורין משמע דכי הדדי ניהו אלמא לוסת שאינו קבוע נמי חוששת כל היום ומסתברא לן דוקא שלא קבעה וסת לא לימים ולא לשעות אבל אם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד דעד כאן לא פליג ר' יהודה עליה דר"י אלא בלימודה לימים כדתניא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים משש שעות לשש שעות והגיע יום עשרים ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה ור' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות וכו'. הכא הוא דפליג ר' יהודה דכיון דלמודה ביום עשרים אע"ג דלמודה בשש שעות קביעותה דיומא אמר לה ועקר לקביעותה דשעה דחיישינן כיון דקביע לה וסת בהאי יומא כולי יומא זמנה היא אבל היכא דקביע לה וסת לשעות ולא קביע לה וסת ליומא ודאי קביעותה דשעה מהני לה ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לה לקביעותה דשעה. ותו איכא למיגמר להא מילתא מההיא אתתא דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוית חזיא דם ואתית לקמיה דר' יוחנן ואמר לה שמא דימת עיריך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר. והא התם דבין שהיה לה וסת בין שלא היה לה וסת יום טבילתה לא היתה קבוע פעמים מקדמת ופעמים מאחרת וביום טבילתה היתה לה שעה קבוע לראיה שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה מיד רואה ואעפ"כ לא חשש ר' יהודה אלא לשעתא בלבד דהיינו שעת כניסתה לעיר אבל קודם כניסתה לעיר התירה ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד.
9
י׳ואע"פ שהשוו וסת שאינו קבוע לוסת הקבוע לענין חששא אבל לענין עקירה לא שוו אהדדי דכל וסת שהוא קבוע שלשה פעמים צריך לעקרו שלשה פעמים וצריכה שתבדוק עצמה ביום הוסת כדי לעקר הוסת אבל וסת שאינו קבוע אפילו קבעתו שני פעמים הרי הוא נעקר בפעם אחד ואינו צריך בדיקה שאם הגיע אותו יום ולא בדקה ולא ראתה כיון שעבר אותו יום הותרא היא והותר אותו היום ואם שנתה ליום אחר חוששת לאותו יום לפי מה שהוא ולעולם הוסת שלא נקבעה שלשה פעמים האחרון עוקר את הראשון בפעם אחת.
10
י״אועוד יש הפרש בין וסת קבוע לשאינו קבוע שהוסת שאינו קבוע כיון שעבר עליה אותו יום ולא ראתה נעקר לגמרי בפעם אחת ואע"פ דלא שנתה לוסת אחר אבל וסת שהוא קבוע אפי' עברו עליה שלש עונות כמותן ולא ראתה כיון שלא שנתה ליום אחר נהי דאינה חוששת לאותו יום עד שתחזור ותראה בו ביום אבל חזרה וראתה בו ביום אפילו אחר כמה הפסקות חוזר למקומו וצריכה עוד שלשה פעמים לעקרו מאי טעמא דאמרינן אורח בזמנו בא דתניא היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד שלשים יום וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים מפני שאורח בזמנו בא. שמעינן מהא שאע"פ שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה כיון שחזרה באותו יום חזר הוסת למקומו אפילו בפעם אחת. ודוקא שלא שנתה לוסת אחר אבל שנתה לוסת אחר כבר עקר הראשון לגמרי ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת וכאשה שהיא משנה את וסתה לוסת אחר דבעינן שלשה פעמים לעקור הראשון ולקביעת השני והראשון נעשה שני והשני ראשון.
11
י״בומכאן אתה למד שהאשה שאינה רואה בימי עבורה בשיכלו ימי מניקתה ותחזור לראות אם חזרה לוסת הראשון אפי' בפעם אחת קבעה לה וסתה וצריכה שלשה פעמים לעקרו ולא עוד אלא אפי' חזרה לוסת אחר הרי היא כלמודה לראות בענין אחד ושנתה לענין אחר שצריכה שלשה פעמים לעקר את הראשון. וזה חומר יש בהפסקת ימי מניקתה מה שאין בן בהפסקה אחרת דאלו הפסקה אחרת אם עברו עליה שלש עונות ולא ראתה כלל ולבסוף שלש עונות שנתה ליום אחר אינה חוששת לוסת האחר אלא ליום השינוי. אבל בהפסקת ימי מניקתה אפי' התחילה לראות בענין אחר חוששת לזה וחוששת לוסת האחר למדנו דבר זה ממ"ש לענין מעת לעת דאלו זקנה שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה ולבסוף ראתה דייה שעתה ראייה הראשונה ואילו גבי מניקת ביון שעברו ימי מניקתה וראתה דם מטמאה מעת לעת אפי' בראייה הראשונה אלמא וסת במקומו עומד ודמים למקומם הם חוזרין ולא נסתלקו דמיה אלא לשעתה. והטעם מפני שכל הפסקה שהיא באה מחמת דבר הגורם נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו. והגורם להפסקת עוברת ומניקה מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חדש. וכן הדין לאשה שהיתה במחבא שלש עונות והפסיקה מחמת חרדה כשהסתלק החרדה חוששת לוסתה. אבל הפסקה אחרת אם היתה למודה מראש חדש לראש חדש והפסיקה שלש עונות ולבסוף ראתה בחמשה בחדש אינה חוששת לראש חדש הואיל והוחזקו לה ג' חדשים בלא ראיה אבל אם תחזור ותראה בראיה שנייה בר"ח מיד חזרה לוסתה שכבר בא האורח בזמנו. ויש מי שאומר דמנקת כיון שעברו ימי מניקתה אע"פ שלא התחילה לראות מיד חוששת לוסתה הראשון. והסברא הזאת אינה באה אלא בזמן שהיה וסתה הראשון קבוע לימי החדש כגון מריש ירחא לריש ירחא או מחמשה בירחא לחמשה בירחא וכיוצא בהן דכי שלמו ימי מניקתה חיישא לריש ירחא קמא דפגעה ביה אבל אם היה וסתה הקבוע בהפלגות כגון מעשרים יום לעשרים יום או מכ"ה לכ"ה כשתשלים ימי מניקתה לאיזו הפלגה חוששת עד שתחל לראות. ומסתברא דבין בזה ובין בזה אינה חוששת עד שתשוב לראות דחששא דרבנן היא וכי לא חזיא אמרינן שמא עדיין לא חזרו דמים למקומם שהרי כל ימי עוברה ומניקתה דמיה מסולקין מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד לאחר כ"ד חדש לימי מניקתה.
12
י״גואשה שהיא רואה בעונותיה בימי עיבורה ובימי מניקתה כיון שלא הפסיקה שלשה עונות הרי היא חוששת ליום וסתה ואסורה לשמש. מיהו לא בעיא בדיקה שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מאותו יום ואילך. ואם עברו עליה ג' עונות כיון שלא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת עד שתשיב לראות. וכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה מותרת מאותו יום ואילך מפני שחרדה מסלקת את הדמים. והאי עוברה דאמרינן הכא דדמיה מסולקין דוקא משהוכר העובר שלה אבל עד שלא הוכר עוברה הרי היא כשאר נשים ובעיא בדיקה וכל אשה צריכה לחוש תחלה בימי עיבורה עד שיעברו עליה ג' עונות בלא ראייה ובדיקה ואשה שהפסיקה ג' עונות ולא ראתה ולסוף ג' עונות ראתה כבר אמר' שחזרה לוסת הא' וחוששת מעונה לעונה שאורח בזמנו בא. ואם הפסיקה ג' עונות אחרות ולבסוף ראתה כמו כן חזר הוסת למקומו וחוששת מעונה לעונה. אבל אם הפסיקה ג' עונות אחרות ולבסוף ראתה שוב אינה חוששת מעונה לעונה שכבר עקרה הוסת הראשון שהיה קבוע לעונות וקבעה לה וסת אחר בהפלנת ג' עונות. ואשה שקבעה לה וסת באיזה ענין שתקבע אותו או קרוב או רחוק אינה חוששת אלא לאותו וסת בלבד. וזה חומר יש בוסת שאינו קבוע מי הקבוע דלוסת שאינו קבוע חוששת בתחלת וסתה לשתי חששות אחת לימי החדש ואחת לשיעור הפלגה כמו שנפרש לפנינו בקביעת הוסתות משא"כ בקבוע.
13
י״דואשה שהיא למודה לראית בעונותיה ה' ימים או ד' רצופים נאמרו בה ג' פנים יש מי שאומר שאינה חוששת ג' עונות אלא ליום ראשון בלבד כי הוא עיקר הוסת והוא צריך ג' פעמים לעקרו אבל שאר ימי עונה אעפ"י שהיא למודה בהן כמה פעמים נעקרים הם בפעם אחת לפי שאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה כמו שנפרש לפנינו בזמני קביעת הוסתות הילכך הרי הן כוסת שאינו קבוע והם נעקרים בפעם אחת ואינה חוששת להם אלא לעונה אחת. ויש מי שאומר שאפי' עונה אחת אינה חוששת להם לפי שאינן אלא משיכת הוסת ודמים יתרים הוא דאתוספו בה כדאמרינן בגמרא ס"פ בנות כותיים ומדקרי להו תוספת דמים אלמא אין להם דין וסת בפני עצמו. והילכך כיון שנעקר הראשון כלן נעקרין עמו. ואם לא ראתה ביום ראשון הוא הוי עקירה לשני. ויש מי שאומר כשם שחוששת לראשון ג' עונות כך היא חוששת לכולן ג' עונות. והטעם כיון שאין אנו עתה בקיאין במראה דמים ולא בתקון הוסתות דכלהו נשי האידנא טועות משוינן להו דלא ידעי בין ימי נדה לימי זיבה וקי"ל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך י"א יום שבין נדה לנדה כדבעינן למימר קמן הילכך איכא הכא שתי חששות שמא היום הראשון של וסת היה דם טהור והשני או השלישי היה דם טמא והוא היה תחלת הוסת ועיקרו א"נ הראשון או השני היו מתוך י"א והשלישי והרביעי תחלת נדה וראוין לקביעת וסת, וכיון דאיכא השתא הנך הששות כלהו ימי הוסת הם עיקר וצריכה לחוש להם ג' פעמים כראשון של וסת. הנה אלה ג' פנים נאמרו על זה הענין. ולזה הטעם השלישי כמה חומרות וכמה ספקות יכולות להולד לאשה שאין לה וסת קבוע מיום ליום בלא שנוי ואפי' למי שיש לה וסת קבוע יש חששות אלא שאינן מתפרשות עתה עד שנגיע לקביעת הוסתות. מ"מ צריכין אנו להכריע על דבריהן ולעמוד על עיקריהם ולברר מהן הלכה למעשה ואומר אני כי יש עוד פנים רביעים מוכרעים ושקולין למעשה:
14
ט״ועתה אפרש אותם ואומר תחלה כי מה שחשש המחמיר הזה לדם טמא ודם טהור וחשש לקלקול הוסתות אע"פ שמצינו שחששו רבותינו לכל אלה ה"מ היכא שרואה דם לטמא כל הדמים שהיא רואה ולהצריכה שבעה נקיים כאלו היא רואה בתוך זיבה דהתם ספיקא דאורייתא הוא וחששא דאורייתא אבל היכא דאינה רואה חשש וסתות היא דאמרינן דרבנן היא ואפי' בקבוע וכ"ש בשאינו קבוע הילכך ספיקא בדרבנן לקולא: ועוד דרוב דמים שבאשה טמאין ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא ואפי' לקולא דתניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ואינו נאכל ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. ואמרינן בגמרא דהמפלת בדאפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי דר' יהושע סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם והא הכא דלא קא חזינן לדמא ולא ידעינן אי דם טמא אי דם טהור הוא ואמאי נאכל, ליחוש דילמא דם טהור הוא, אלמא כיון דרוב דמים שבמקור טמאים הם, כודאי משוינן להו, הילכך מביאה קרבן ונאכל ממה נפשך, או יולדת היא, או זבה גדולה, והכא ודאי קולא היא, דקא שרינן ליה תרי איסורי, נבלה, וחולין לעזרה. וכל שכן הכא לגבי וסתות דחומרא הוא דמבעי לן למיסמך ארובא לאו (טועות נינהו) [דם טהור] וכן בחשש הטועות נמי רובה לאו טועות נינהו וחששא דרבנן במקום דאיכא רובא להתירה ליכא למיחש ליה כלל. מיהו לגבי האי דוכתא בלחוד איכא טעמא אחרינא דמיבעי ליה למיחש לכל ימי העונה כדברי המחמיר ולאו מטעמיה אלא כיון דאיכא שופעת ואיכא נמי מדלפת שהיא בשופעת שאינן אלא ראייה אחת ואפי' מדלפת כל ז' כדאיתא בפרקא קמא דנדה הילכך הוו להו כל ימי העונה ביום א' ושעה אחת ואשכחן דאפי' ר' יוסי דמיקל בחשש עונת הוסתות בשעת הוסת מיהת מודה דחיישא ומשום הכי איבעי ליה למיחש תלתא זמני לכל ימי עונה עד דעקרא להו אבל למיחש לדם טמא ודם טהור ולמיחש לספק טועות לגבי חשש וסתות להא ודאי לא חיישינן לא במקום וסת קבוע ולא במקום וסת שאינו קבוע. עוד יש טעם להחזיק הדרך הזה ולחוש כל ימי העונה עד שתעקר מהם ג' פעמים מפני שהוא רוב המצוי בנשים לשנות וסתן יום ויומים וג' ימים פעמים מרחיקות ופעמים מקריבות וחוזרת למקומם וכיון שהדבר מצוי כן אין ראוי לסמוך ולהחזיק כל ימי הוסת בטפילה לתחלת הוסת ולטהר שאר ימי הוסת בעקירת פעם א' כי שמא הימים שהם עתה בתוך הוסת היו כבר תחלת הוסת ואעפ"י שהם עתה אמצע וסת לא אבדה מעלתם הראשונה. לפיכך אין לנו אלא כלשון האחרון שתהא צריכה עקירה ג' פעמים לכל ימי הוסת. וזה הדרך הוא הנכון והישר בעיני ומסיר הספקות מעלינו ובו ראוי ללכת בענין שנא' סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי:
15
ט״זהנה השלמנו חושי הוסתות לוסת הקבוע ולשאינו קבוע לוסת שהיא מגופה ושאינה מגופה כגון מפהקת ומעטשת ולוסת הימים והשעות. אך נפרש עוד בהם בקביעת הוסתות בחשש קביעת וסת ימים ובחשש קביעת וסת בהפלגות. ועוד יש וסתות אחרים שהם נקבעים מחמת אונס ואין החשש שלהם דומה לאלה וכשנגיע לשם נבאר הכל באר היטב בע"ה:
16