בת עין, ויחיBat Ayin, Vayechi
א׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה וגו' (מז כח). פירש רש"י, למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל כו'. הנה כבר דקדקנו בזה, שהסתומה היה צריך להיות אצל ויקרבו ימי ישראל למות, אבל לא אצל ויחי יעקב, שאז היו עיניהם של ישראל פתוחות.
1
ב׳ונפרש על דרך המוסר, הנה עיקר החכמה הוא שיגיע עי"ז לבחינת ענוה ושפלות, כדי שתשרה עליו בחינת קדושה, שאין השכינה שורה אלא על בחינת ענוה כידוע (ע' סוטה ה.). ויש ב' בחי' ענוה, א' כשהוא מתבונן בגדולתו ית' ורוממותו וכולא קמיה כלא חשיב, ובעבור זה הוא נכנע ונשפל מפני רוממותו ית', והוא בחינת חכמה עילאה, ונקרא בחינת שמים, שבחינת הענוה בא לו מצד התבוננותו ברוממותו ית' בבחינת שמים בחינת רוחניות. ובחינה ב', הוא כשמתבונן בפחיתת ערכו של אדם, איך שהוא משוקע בגשמיות ולית ליה מגרמיה כלום כי אם הכל מצד חסד חנם של הבורא ב"ה, ובזה הוא שפל בעיניו נמאס, וזהו נקרא בחינת חכמה תתאה, ונקרא בחינת אר"ץ, שמסתכל בבחינת ארציות שלו.
2
ג׳וב' בחינות אלו נקראים חכמי העדה (ע' ע"ח ש"ח פ"א), ולפעמים נקראים עיני העדה (במדבר טו כד), שמסתכל בעיני החכמה שלו בבחינת שפלות ערכו, ומסתכל בגדולתו ית'. וזהו בראשית (בראשית א א), ב' ראשית (זח"א כט:), היינו ב' בחינות חכמה, שהחכמה נקראת ראשית כידוע (ת"ז ת' כב סג:), ובשביל ב' בחינות חכמה אלו ברא אלהים את השמים ואת הארץ, היינו שעל ידי ב' בחינות חכמה הנ"ל יגיע לב' בחינות ענוה הנ"ל, הנקראים שמי"ם ואר"ץ.
3
ד׳וזהו בחינת דע"ת, בחינת התחברות חסד וגבורה (ע"ח שכ"א פ"ב), היינו כשמסתכל בבחינת גבורה, היינו בשפלות ערכו ומיעוט עבודתו לה', ודלית ליה מגרמיה כלום, והכל הוא רק מחסד ה' ית', וזהו שמחבר בחינת חסד ה' לבחינת גבורה, היינו אעפ"י שאינו ראוי ואינו כדאי רק מחסד ה' בא לו הכל.
4
ה׳וזהו בחינת ויעש אלהים את שני המארת הגדולים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן וגו' (בראשית א טז). פירוש, שבאמת שניהם המה מאורות גדולים, לרמז לשני בחינות אלו של ענוה שהמה בחינות גדולות, היינו המאור הקטן, שמסתכל בפחיתת ערכו כנ"ל, והמאור הגדול שמסתכל בגדולתו ית', שני בחינות ביחד נקראים מאורות הגדולים.
5
ו׳וזהו בחינת יעקב יו"ד עקב (ע"ח ש"ג פ"ב), פירוש שעל ידי בחינת יו"ד הוא חכמה (זח"ב קכג:), משיג בחינת עקב ענוה יראת ה' (משלי כב ד).
6
ז׳וזהו בחינת אפרים, שאמר יוסף (בראשית מא נב) כי הפרני אלהים בארץ עניי, פירוש כשהסתכל יוסף בשני הבחינות הנ"ל, הסתכל בבחינת דלות שלו דלית ליה מגרמיה כלום, והסתכל בחסד הבורא ב"ה שעושה עמו בכל עת ורגע, ולזה אמר כי הפרני אלהים בארץ עניי כנ"ל. ולזה את ימינו וישת על ראש אפרים (בראשית מח יד), פירוש שבחינת ימין בחינת חסד (זח"ג קעט.) שורה על אותם בחינות הנ"ל הנקרא אפרים, שעל ידי בחינה זו ממשיך על עצמו בחינת חסד והשפעה טובה משמים, בחינת גאולה.
7
ח׳ולכן כשהיו עיניהם של ישראל פתוחות, היינו שהיו עיני חכמה שלהם פתוחות להסתכל באותם בחינות הנ"ל כנ"ל, לא היה להם שום בחינת גלות. ובעבור שהיה גלוי וידוע לפניו ית' שיסתמו עיניהם של ישראל בגלות, וח"ו לא יוכל להיות הגאולה, וה' חפץ חסד הוא, לכן הוריד את יעקב שהיה לו הבחינות הנ"ל בשלימות, כדי שאפילו אח"כ ישאר רשומו מהבחינות הנ"ל.
8
ט׳וזהו מרומז בהסתימה שלפני ויחי, פירוש בשביל הסתימה שהיה אח"כ במצרים לכן הטיב ה' חסדו והוריד את יעקב למצרים, כדי שיהיה ויחי יעקב בארץ מצרים וכו' וישאר רשומו אחריו כנ"ל.
9
י׳ומרומז בויח"י יעק"ב, גימטריא ירא"ה. בא"רץ מצר"ים, גימטריא תרע"א, גימטריא אדנ"י במלו"או, מרמז לבחינת אר"ץ מצר"ים דקדושה, שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים בשלמות, ובחינת ירא"ה (זח"ג רנז.) שהיה לו בשלמות. ובזה חי' יעקב שבע וארבעים ומאת שנה, שמרמז לשני בחינות ענוה הנ"ל, ב' בחי' עינים הנ"ל, בחינה א' הוא שמסתכל בעיון החכמה שלו ורואה שפלותו ופחיתת ערכו ומעוט עבודתו לה' ולית ליה מגרמיה כלום, והוא בבחינת דל"ת, בחינת ד"ל, ובחינה זו נקרא ע"ד, שעל ידי בחינת ע' יש לו בחינת ד'. ובחינה השנית שמסתכל בעיון החכמה שלו בגודל חסדו ית' שהוא ג"ומל דלים, ונקרא ע"ג, וב' הבחינות עולים מספר שבע וארבעים ומאה שנה.
10
י״אוזהו מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט ט), פירוש בר"ה הוא ס"ת של ל"ב נשב"ר ונדכ"ה (תהלים נא יט), מרמז לבחינת ענוה הנ"ל, הוא מאירה על ידי בחי' עי"נים בחי' עיינין הנ"ל:
11
י״בבפירוש רש"י, ד"א שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. וי"ל שעיקר הדרשה שבקש לגלות את הקץ הוא מפסוק (בראשית מט א) האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, ופשט הפסוק אינו משמע שבקש לגלות זמן ביאת המשיח, רק לגלות מה יהיה באותן הימים, היינו איך שיהיה התגלות אלהות כמאמר הכתוב (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ וגו'.
12
י״גולהבין כל זה, כתיב (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו', היינו זהו תכלית וסוף כל בריאת העולם בשביל בחינת יראה אמיתית, וזה יהיה בשלימות לעתיד, אבל בזמן הזה עדיין אינו בשלימות.
13
י״דאמנם שבת הוא דוגמא מעין עלמא דאתי (ברכות נז:), היינו שגם שבת הוא בחינת ס"וף, היינו שהוא סוף ימי מעשה בראשית, כמו שאמר הכתוב (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. וגם הוא בחינת ק"ץ, לשון וי"קץ פרעה (בראשית מא ז), לשון ע"ר שאינו ישן, היינו שיש לו בחינת עין שכל לראות ולהבין גדולתו ית' ולירא מפניו. ויש בבחינת שבת בחינת התפשטות הגשמיות, כיון שאסור לעסוק בכל מילי דעלמא במחשבה דבור ומעשה כי אם להיות דבוק ביראת ה' בבחינת התגלות אלהות.
14
ט״וובבחינת יראה יש ב' בחינות, היינו בחינה א', בחינת יראה הנוגע למעשה, היינו להיות סור מרע בפועל ממש. ובחינה ב', בחינת יראה בדביקות לה', להיות דבוק לה' ביראה גדולה ובושת מפני רוממותו ית', בחינת חיים אמיתים, בחינת ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד).
15
ט״זוהנה השבטים בני יעקב היו משתדלים להשיג אלו הבחינות, וכמו שאמר יעקב ליהודה (בראשית מט ט) גור אריה יהודה מטרף בני עלית, ותרגם אונקלוס, שלטון יהא בשירויא ובסופא יתרבא מלכא מדבית וגו', פירוש, שבתחלה היה לו בחינת שלטון בחינת גו"ר, שמרמז לבחינת יראה הנוגע למעשה כנ"ל (מלשון ויגר מואב (במדבר כב ג)), ואחר כך היה לו בחינת אריה אותיות יראה, שמרמז לבחינת מלכא, היינו בחינת יראה בדביקות כנ"ל. ומסיים הפסוק מטר"ף בני עלית, היינו טר"ף הוא לשון טריפה אינה חיה (זבחים סט:), פירוש שעלית מבחינת טריפה ונתדבקת בבחינת חיים, בחינת יראה בדביקות לה', בחינת חיים אמיתים כנ"ל.
16
י״זוהנה ב' בחינות יראה הנ"ל, בזמן הזה אינם בשלמות, רק בשבת הוא דוגמא מעין עלמא דאתי, ועיקר השלמות יהיה בביאת המשיח. אבל יעקב אבינו ע"ה היה לו בחינות אלו בשלמות, וגם בניו שהם שבטי יה היו להם בחינות אלו בשלמות כנ"ל, כמאמר הכתוב (בראשית מז כז) ויאחזו בה, (היינו בארץ גושן, שדבקו בקדושה, כמבואר לקמן שמלת גושן מרמז לבחינת קדושה) ויפרו וירבו מאד, פירוש שפרו ורבו בבחינת אלהות כנ"ל, רק שלא היה זה רק בחיי יעקב, ובאמת יעקב בקש לגלות להם את הקץ, פירוש שבקש שיהיה גלוי בחינת ק"ץ, בחינת שבת שנקרא ק"ץ כנ"ל, היינו גלוי אלהות כמו שהיה בחייו (וממילא לא יהיה הגלות), ונסתם ממנו.
17
י״חולזה נכתב בתורה פרשת ויחי סמוך לפסוק ויאחזו בה ויפרו וגו' בלי הפסק פתיחה בנתיים, כדי שיהיה נקרא ביחד, לומר שכל הבחינות של ויאחזו ויפרו וגו' היה רק בשעת ויחי יעקב, אז היה גלוי אלהות, אבל כשמת יעקב נסתמו עיניהם של ישראל מבחינת יראה הנ"ל.
18
י״טובחינות הנ"ל מרומז בפסוק וי"חי יע"קב גימטריא יר"אה, מרמז לבחינת יראה חיצונית הנ"ל, בחינת היכל, בחינת שם אדנ"י פשוט שהוא היכל לבחינת יראה פנימית שהוא בחינת אדנ"י במילואו גימטריא תרע"א גימטריא אר"ץ מצרי"ם. וזהו יתרבא מלכא וכו', היינו האותיות במילואן.
19
כ׳וזהו וי"חי יעקב בארץ מצרים, שהיה לו ב' בחינות יראה הנ"ל. שב"ע עש"רה שנה, היינו ר"ת א"ת ה"שמים וא"ת הא"רץ, היינו שהשיג שלמות הבריאת עולם שנאמר א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ ר"ת גימטריא טו"ב, גימטרריא שב"ע עש"רה שנה. ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, מרמז לבחינת שב"ת, שהוא בחינת שב"ע (בחינת ז', ועי"ז המשיך מלמעלה עיינין עלאין בהשגחה טובה) בחינת ארבעים ומאת שנה, גימטריא ב' פעמים ע', לרמז לב' עיינין עלאין כמאמר (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו (ע' זח"ג קכט.):
20
כ״אעוד יש לפרש ענין הסתומה של הפרשה בדרך זה, גם להבין ענין שם מ"ב ירד עם יעקב למצרים (זח"ב ד: ובהגהות מהרח"ו ובמק"מ, יל"ר פ' שמות סי' ז).
21
כ״בדהנה כתיב (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים, שעיקר בריאת השבעים אומות היו בשביל ישראל שיהיו סגולה מכל העמים כיתרון האור מן החושך, היינו שבבחינת ישראל יש בחי' שבעים נפש שבקדושה, ובכח השבעים נפש שבקדושה מעלים ישראל את בחי' שבעים אומות שבקליפה למקורם הקדוש, היינו הנצוצות הקדושים שיש בהם, ובזה יהיה יתרון האור מן החשך, זהו בכלל ישראל.
22
כ״גוכן בפרט, בכל אחד ואחד מישראל יש גם כן בחינות אלו, היינו שיש שבע מדות קדושות, וזה לעומת זה עשה אלהים, שבע מדות הרעות בחינת יצר הרע, בחי' תאוות רעות וכעס וכדומה, וכ"ז עשה אלהים בכדי שאיש הישראלי יעלה כל המדות הרעות לבחינת קדושה, בכח השבע מדות הקדושות, כדאיתא בספרי הצדיקים (ע' מאור עינים פ' לך לך עה"פ ואת הנפש אשר עשו) כשבא לאדם איזה מדה רעה כגון תאוה רעה ר"ל, יסתכל במדה ההוא בכח הקדושה שבו, שבוודאי יש באותה בחינה ניצוץ הקדוש, בחינת ה', כמאמר הכתוב (דברים ד לה) כי ה' הוא האלהים, היינו שבבחינת אלהים בחינת הסתר הקדושה (ע' זח"ב צו.), יש בו בחינת ה', ועיקר הבריאה היתה בכדי להעלותה לבחינת ה', כמאמר הכתוב (דברי הימים א כט יא) לך ה' הגדולה וגו', וזהו עיקר העבודה לה', להעלות הנצוצות הקדושים מכל המדות רעות, ויהיה יתרון האור מן החושך.
23
כ״דוזהו בחינת תשובה, שמשיב הנצוצות הקדושות למקורם. וזהו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:), היינו שיש בחינת צדיק שהוא קדוש וטהור מילדותו, ואין לו שום מדה רעה, ולא בא לו שום שום תאוה גשמיות ולא שום בחינה אחרת שאינה קדושה, וזה בוודאי צדיק גמור. אבל אין זה שלימות העבודה, כי עיקר העבודה הוא להפך חשוכא לנהורא כנ"ל, וצריך הצדיק גמור לחזור אחר זה להיות בבחינת תשובה הנ"ל.
24
כ״הלכן, יעקב ובניו שהיו צדיקים גמורים מילדותם, ולא היה להם שום בחינה אחרת שאינה קדושה כנ"ל, ולא היו בבחינת בעלי תשובה הנ"ל, והקב"ה ברוב רחמיו רצה להעלותם לבחינת תשובה הנ"ל, גלגל סבות שירדו למצרים, ששם היה מקור הקליפות, מקור בחינת שבעים אומות (ע' לק"ת סוף פ' שמות, וע' פע"ח ש' קר"ש פ"ג), כדי להעלותם ולהשיבם למקורם לבחינת הקדושה, וע"ז הוצרכו לבחינת שבעים נפש שבקדושה כדי להעלות בהם בחינת השבעים אומות, כי מקודם עד שלא ירדו למצרים להעלותם היו בבחינת צדיקים גמורים, ולא הוצרכו לבחינת ע' נפש, אבל כשירד יעקב למצרים להעלות כנ"ל (נתירא שמא ח"ו לא יהיה בו כח להעלות כנ"ל כיון שלא היה לו בחינת ע' נפש בשלימות) לכן הבטיח לו הקב"ה (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה, ששם מ"ב ירד עמו למצרים, כי שם מ"ב כחו להעלות בחי' הנ"ל כידוע (ע"ח ש"ט פ"ב), ובזה נשלמו לו השבעים נפש שנולדה יוכבד בין החומות (רש"י בראשית מו טו, ע' סוטה יב.), שהיא היתה אם משה אהרן ומרים, ומרמזת לבחינת שם מ"ב, כי יוכב"ד גימטריא מ"ב (יל"ר פ' ויגש סי' לח, עש"מ מ' חיקור דין ח"ג פ"ד), ובשם מ"ב נשלמו לו בחינת ע' נפש, בחינת ע' רבתא של שמ"ע (רמב"ם הלכות תפילין פ"ב הלכה ו, ע' פע"ח ש' קר"ש פ"ט), בחינת קבלת עול מלכות שמים בשלמות. ובאותה בחינה ירד למצרים ולא נתירא מבחינת גלות בחינת שעבוד מלכות, כמש"א חז"ל (אבות פ"ג מ"ה) כל המקבל עליו עול מלכות שמים מעבירין ממנו עול מלכות כו'.
25
כ״ווזהו שאמר הכתוב (בראשית מז כח) ויחי יעקב בארץ מצרים שב"ע עש"רה שנה, ר"ל שיעקב חי בארץ מצרים על ידי בחי' שב"ע עשר"ה, מרמז לבחינת שבעים נפש, בחינת שב"ע פעמים עשרה הוא שבעים, בחינת ע' רבתא, בחינת קבלת עול מלכות שמים בשלמות כנ"ל.
26
כ״זאבל כשנסתמה פרשה זו של ויחי יעקב, ונסתמה בחינת שבע פעמים עשרה בשלמות הנ"ל, ונסתמו עיניהם של ישראל, ר"ל שנסתמו בחינת עי"ן בחינת ע' רבתא של שמע, בחינת קבלת עול מלכות שמים בשלמות, מיד התחיל השעבוד והגלות כמאמר חז"ל (שם) כל הפורק ממנו עול מלכות שמים כו' (ע"ד שהקב"ה רצה לזכות את ישראל נתן להם תורה ומצות ויצאו מהגלות):
27
כ״חוישתחו ישראל על ראש המטה (מז לא). ואיתא בזוהר הקדוש (ע' זח"א רכה:) לא לבריה קא כרע וסגיד אלא לדידיה. ולכאורה אין להבין.
28
כ״טאך נוכל לפרש בזה האופן, שהנה עיקר הדבר שמחמת זה זכה יוסף הצדיק לבחינת מלכות, הוא מחמת שלא נגע באשת פוטיפר ולא שמע אליה (בר"ר צ ג), וזה היה מחמת שהיה לו בחינת יראה, וקבל עליו עול מלכות שמים, ופרק מעליו עול דרך ארץ ועול מלכות שלמטה מה שנגד רצונו ית'.
29
ל׳רק שיש ב' בחינות יראה, שיש אדם שיש לו בחינת יראה, שיודע שמחמת בחינת יראה יוכל להשיג משאלות לבו, ועבור זה הוא סור מרע, ובחינה זו אינה בשלמות.
30
ל״ארק עיקר בחינת יראה, שלא לכוון להנאת עצמו כלל, ובחינה זו קבלת עול מלכות שמים באמת לא להנאת עצמו כלל, שמכניע ומשפיל מלוכה שלו וכל התאוות והמדות רעות, והוא בחינת השראת השכינה, אני אשכון את דכא (ע' ישעיה נז טו), אבל ח"ו כשנחשב בעיניו בחינת מלוכה שלו, וחפצו ורצונו להשיג זה, ומחמת זה יש לו בחינת יראה כדי להשיג תאותו, הוא בחינת גאות, וגורם הסתלקות השכינה, כדאיתא בגמרא (פסחים סו:) אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ונצרך לבחינת תשובה, שעל ידי תשובה תש"וב ה"א (זח"ג קכב.), מרמז על השכינה (זח"א צג.).
31
ל״בויוסף היה בבחינת אל"י שמ"ע ואל אדנותו לא שמע (תנחומא נשא כח), פירוש שעיקר בחינת קדושה שלו היה רק אלי, שתיבת שמ"ע בגימטריא קדו"ש. ואל אדנותו לא שמע, היינו שבחינת מלוכה שלו היה מכניע ומשפיל, וכל התאוות לא היו נחשבים נגד רצונו, רק שקבל עליו עול מלכות שמים באמת.
32
ל״גובחינה המביאו לידי בחינה זו הוא בחינת יעקב, כמ"ש (בראשית לט יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, שראה דמות דיוקנו של יעקב (סוטה לו:), ומחמת זה זכה לבחינת מלכות.
33
ל״דוזהו, לא לבריה קא סגיד אלא לדידיה, היינו שסגיד לבחינה שלו, שמחמת בחינתו זכה יוסף למלכות, וזה הוא, וישתחו ישראל על ראש המטה, היינו לבחינת מלכות הבא מבחינת מטה, שהוא מרמז על יחוד אמיתי הנעשה מבחינת יראה באמת וקבלת עול מלכות שמים באמת, שלא כדי להשיג משאלות לבו, שזה היה בחינת יעקב, ומחמת זה זכה יוסף למלכות, יהי רצון שנזכה לבחינה זו (זה צריך ביאור קצת):
34
ל״הויברכם ביום ההוא (מח כ). ותרגום יונתן ביומא דמהולתא. ולהבין זה על דרך העבודה. גם עוד אופן א' בפסוק האספו ואגידה וגו' (בראשית מט א).
35
ל״ודהנה עיקר בריאת העולם היתה ברא"שית (בראשית א א) בשביל היראה שנקראת רא"שית (אותיות דר"ע אות ב'). פירוש, שישראל יעבדו את ה' ביראה ופחד ובושה מפניו ית', ויהיה ה' לנגדו תמיד, ותמיד יצייר בעצמו כאלו עומד לפניו ית' כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה ואם יסתר איש במסתרים גם שם ה' רואהו, ועי"ז ישתדל תמיד למלאות רצון הבורא ב"ה לעבדו באימה ופחד, אפילו בעסקו בעניני גשמיים כגון אכילה ושתיה וכדומה, בהכל יהיה כוונתו להעלותו לה' ולחבר את בחינת הגשמי בחינת ארציות שלו לבחינת רוחני בחינת שמים, על ידי בחינת טו"ב, בחינת ניצוץ הקדוש וחיות אלהי שבכל דבר גשמי המחיה אותו, שיעלה אותו ויחברו למקורם ועיקר חיותם למעלה מעלה עד רום המעלות. ומכל שכן כשעושה שום מצוה, כגון כשמתעסק בציצית או מניח תפילין, יהיה כוונתו להעלות ולחבר בחינת גשמי שבאותם הציצית לבחינת רוחני, בחינת המצוה, בחינת אלהי.
36
ל״זוזה היה עיקר בריאת העולם, בשביל הטו"ב שבכל דבר גשמי, לחברו לבחינת רוחני למעלה. וזה שאמר הכתוב (בראשית א א) בראשית ברא אלהים א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ ואיתא בזוהר (זח"ג רלג:) ר"ת הוא גושפנקא דמלכא דביה חתים שמיא וארעא. פירוש, שר"ת של א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ גימטריא טו"ב, בשביל טוב ההוא היה עיקר בריאת העולם, כדי לחבר על ידו את השמים ר"ל בחינת רוחני, ואת ה"ארץ בחינת גשמי כנ"ל. וזה אינו כי אם על ידי בראש"ית, על ידי היראה שנקראת ראשית.
37
ל״חוזהו מרומז גם כן בפסוק ויח"י יע"קב בארץ מצרים שבע עשרה ש"נה. פירוש וי"חי יע"קב גימטריא ירא"ה, ר"ל על ידי היראה חבר והעלה את בחינת שב"ע ע"שרה, בחינת טו"ב, שמצא בא"רץ מצר"ים ר"ל בארציות שנקרא מצ"ר י"ם.
38
ל״טוכל זה הוא דוקא כשהשבע מדות הנקראים ז' ימי בראשית (ת"ז ת' י' כו., ע' ת' ד' יט.) המה בשלמות אצל האדם, והשמות הקדושים שם העצם ית' המה בשלמות בכל המדות, כמרומז בויחי יעק"ב שעולה ז' פעמים שם העצם ית', ר"ל שכל הז' שמות שבז' המדות היו בשלמות בלי פגם, אז יכול לחבר את השמים ואת הארץ כנ"ל בחינת גשמי לבחינת רוחני כנ"ל.
39
מ׳אבל כשהאדם פוגם בהמדות (והשמות הקדושים, שם העצם ית' נסתלק מהם) אז נקראים המדות שלו בחינת מיתה, כמאמר הכתוב (בראשיתלו לב) וימלוך כו' וימת כו' כידוע (ע' לקוטי הש"ס להאריז"ל עמוד סו, ע' מאור עינים פ' לך לך ד"ה ואת הנפש), אז אינו יכול לפעול שום פעולה בקדושה. והעצה היעוצה לזה, הוא וימלך תחתיו הד"ר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל (בראשית לו לט), פירוש וימלך תחתיו הד"ר, שיחזור בתשובה בחינת הד"ר בתיובתא, בלב נשבר ונדכה ונבזה בעיניו נמאס, כמאמר הכתוב ושם אשתו מ"ה טבאל, בחינת מ"ה, בחינת הכנעה, ויכנע לבבו וימל את ערלת לבבו כמאמר הכתוב (דברים י טז) ומלתם את ערלת לבבכם, וזהו עיקר בחינת מלך הד"ר מלך השמיני שהוא שמיני למלכים, שלא כתיב ביה וימת (ע"ח ש"י פ"ג), כי על ידי תשובה הד"ר בתיובתא ובמילת ערלת לבבו יש קיום לכל המדות שלא ימותו (ולזה הוא עיקר המילה ביום השמיני, מרומז ליום הח' שהוא מלך הח' הוא הד"ר).
40
מ״אוזה שאמר הכתוב ויברכם ב"יום הה"וא וגו', ואיתא בתרגום יונתן ביומא דמהולתא, ר"ל שיעקב ברך את בניו ב"יום ה"הוא, ר"ל ביום השמיני הנ"ל שהוא הד"ר, יו"מא דמה"ולתא, שנימל ערלת לבבו.
41
מ״בוזשאה"כ (בראשית מט א) האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באח"רית הימ"ים וגו', ר"ל בחינת יו"ם האח"רון, שהוא מלך הד"ר, שהוא עיקר קיום העולם. ופירש רש"י, בקש לגלות את הק"ץ, ר"ל בחינת קצ"ה, פירוש סוף וקצ"ה של בחינת שמ"ים ואר"ץ, מקום שמתחברים בו, וזהו בחינת ט"וב, בחינת ניצוץ הקדוש שבכל דבר שצריכים לחברו ולהעלותו לבחינת שמים כנ"ל, וזהו בחינת עינים של ישראל וכו':
42
מ״גוישם את אפרים לפני מנשה (מח כ). ונוכל לומר עד"ז, דהנה איתא בזוהר (זח"א ה.) באורייתא ברא קב"ה עלמא, היינו בכ"ב אותיות התורה ברא עלמא, שמכ"ב אותיות התורה נמשך החיות לכל הנבראים דומם צומח חי מדבר בשעת בריאת שמים וארץ, וגם עכשיו הוא מחיה ומהוה אותם מאין ליש בכל עת ובכל רגע, ולולא החיות שנשפע בכל רגע ממקור החיים היה נהפך לאפס ותוהו.
43
מ״דוהחיות הנמשך להדבר ההוא, הוא מבחינת אותיות השם של הדבר ההוא, כמו ששמעתי מהרב הצדיק מנאראדיץ זללה"ה על פסוק (בראשית ב יט) ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. שלכאורה אינו מובן מה ענין חכמה יש בקריאת שם לכל דבר. ואמר הרב הנ"ל בדרך זה, דהנה החיות מבחינת דומם צומח חי מדבר נמשך מבחינת אותיות שמהם נמשכים חיות כל דבר כפי בחינת שורשו ואחיזתו בבחינת אותיות התורה, וזה הוא בחינת חכמה של אדם הראשון, שהיה יודע החיות של כל דבר ודבר מאיזה צירופי אותיות המה נמשכים, וכל נברא כפי שורש אחיזתו בהאותיות התורה כך קרא שמו, כי מאלו האותיות נמשך שפעו וחיותו. וזהו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כי השם הדבר ההוא הוא ממש חיות הנברא ההוא עכ"ד.
44
מ״הוהנה על פי דברינו אלה, בעת שבא להאדם איזה מדה רעה כגון כעס וכיוצא בו, או איזה תאוה גופנית, צריך להעלות הבחינת אותיות השם של הדבר ההוא, ולהדביקם בשרשם באותיות התורה אשר מהם נמשך חיות להדברים הללו, ומזה יבוטל המדה רעה ההיא או התאוה ההיא, ועי"ז מבטל כל בחי' גבורות ודינים, וממשיך בחינת חסד ממקור החסד על ידי בחינת אותיות הללו שמהם נמשך בחינת חסד שפע חיות לכל הנבראים, ועי"ז מהפך מדת הדין למדת הרחמים.
45
מ״ווהנה האותיות אשר המה מורים על בחינת החסד המה רק שבע עשרה, כי חמש אותיות מנצפ"ך המה מורים על בחינת דינים, כענין (בראשית מז ב) ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויצגם לפני פרעה, אותן שהוכפלו בשמותן, שלקח החלשין שבאחיו (ב"ק צב., רש"י בראשית מז ב), וכן הוא בחמש אותיות מנצפ"ך שכפולים המה, מורים על בחי' דינים, כי חמש אותיות מנצפ"ך גימטריא פ"ר בחי' דינים (ע"ח שי"ח פ"ה מ"ת), ועל ידי זה אי אפשר להמשיך בחינת חסד על ידי אותיות התורה, רק משבע עשרה אותיות.
46
מ״זאמנם בארץ ישראל אפשר להמתיק בחינת אותיות מנצפ"ך לבחינת חסד, וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (בראשית מז כח), היינו כי בחו"ל אי אפשר להמשיך בחינת חסד רק משבע עשרה אותיות. ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם (בראשית מז ל), אז וישתחו ישראל על רא"ש המ"טה (בראשית מז לא), גימטריא ב' פעמים פ"ר, היינו בארץ ישראל יכולים להמשיך בחינת חסד גם מאותיות מנצפ"ך הכפולים, כי ב' פעמים מנצפ"ך גימטריא גם כן ב' פעמים פ"ר.
47
מ״חוזהו וישם את אפרים לפני מנשה, כי שני אותיות פ"ר המה השורש בשם אפרים, מלשון כי הפרני אלהים בארץ עניי (בראשית מא נב), מרמז על בחי' דינים בחי' אותיות מנצפ"ך. מנשה הוא אותיות נש"מה, פי' (חסר כאן):
48
מ״טהאספו ואגידה וגו' (מט א). פירש רש"י שבקש לגלות את הקץ וכו'. והנה להבין זה על דרך המוסר. גם להבין ענין הסתומה שפירש רש"י בתחילת הסדרה, שהיא על שבקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו, ובעבור זאת נכתבה פרשה זו סתומה כו'. ויש להבין כ"ז האיך מרמז ענין הסתומה שבתורה על בחינת סתימת עיינין, אדרבה עיקר האור של תורה הוא האותיות דוקא, ולא כן כשהאותיות המה מופסקים כאלו יש הפסק בהאור ח"ו, אבל כשהוא סתומה, היינו שהאותיות המה רצופים, הוא מורה על בחינת האור בלי הפסק ולא על סתימת העיינין. גם לפי דבריו היה לו לכתוב הסתומה כאן אצל פטירתו של יעקב, ולא אצל ויחי יעקב, שאז היו עיניהם של ישראל פתוחות.
49
נ׳ולתרץ כ"ז, דהנה עיקר בריאת העולם היתה בשביל (בחינת דע"ת כולל חסד וגבורה (ע"ח שכ"א פ"ב)) להכניס אור בתוך החושך, כמאמר הכתוב (תהלים קיב ד) זרח בחושך אור לישרים, פירוש לישרים זורח אור בתוך בחינת חושך, היינו שמהפכים כל בחי' תאוות הגשמיות ומחשבות אשר לא לה' המה, מהפכים אותם לבחי' קדושה, לעבוד בהם את ה', ומכניסין באותן הבחינות אור ה', ומסלקים החושך.
50
נ״אוזהו בחינת המתקת הגבורות, כי מה שבא על האדם שום בחי' גבורות ודינים ר"ל, הוא מחמת בחינת חושך ובהו שיש במדות ותאות שלו שאינם לה', ולכן (נתנו חז"ל עצה ע"ז) שיפשפש במעשיו וכל המדות ומחשבות ותאות שלו הגשמיים ולהכניס בהם בחי' אור (בחי' תשובה) להשיבם לשרשם בחי' הקדושה ובזה יתמתקו הגבורות והדינים שעליו.
51
נ״בובשביל בחינה זו (היינו להפך חשוכא לנהורא) היתה עיקר בריאת העולם, וזה שאמר הכתוב (בראשית א א - ג) בראשית ברא וגו' והארץ היתה תהו ובהו וגו' ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וגו'. פירש רש"י על תהו ובהו, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה וכו'. פירוש, שאדם תוהא ומתחרט על בחינת בהו בחינת חושך שבמדות שלו, ומכניס בהם בחינת אור (בבחינת תשובה), ובזה הוא ממתיק הגבורות, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, פירוש שבזה הוא ממשיך שפע ואור ה' בעולם, ולזה היתה עיקר בריאת העולם.
52
נ״גובזה תליא הגאולה, כמאמר הכתוב (קדושה דמוסף) הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, פירוש שיהיה אחרית, הוא בחינת החושך ומדות גשמיים, כראשית, ר"ל שיהיה בהם בחינת אור בחינת קדושה שהוא בחינת ראשית.
53
נ״דובחינה זו רצה יעקב לקבוע בבניו אחריו, שיהיה להם בחינת אור הנ"ל בתמידיות בגלוי אור. וזה שאמר הכתוב האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, פירש רש"י בקש לגלות להם את הקץ וכו', היינו שבקש שיהיה בחינת הגאולה הנ"ל, בחינת האור בגלוי, היינו בתמידיות (מבלתי החשך תחלה), גם קץ הוא מלשון סוף ותכלית, כי זהו תכלית הבריאה.
54
נ״הוזה מרומז בפסוק (ואגידה, ששורש המלה הוא ג"ד, שהוא ר"ת של גומל דלים (ע' שבת קד.), כי זהו עיקר בחינת גמילות חסדים, במה שמכניס ומעלה המדות של חשך לקדושה לבחינת אור). ואמר את אשר יק"רא אתכם באחר"ית הימים, ר"ל בחינת יק"רא בחינת חבה (וכמו שפירש רש"י על ויקרא אל משה (ויקרא א א)), בחינת אור שיאיר בבחינת אחרית, בחינת חשך, שהוא סוף כל המדרגות, ר"ל שיעקב ביקש שיהיה בחינת אור ובחינת גאולה בתמידיות בגלוי, וזהו לגלות את הקץ. ונסתם ממנו, היינו שזה אי אפשר, אלא שיהיה תחלה בחינת חשך (ואח"כ אור), בחינה קטנה ואח"כ יעלו לבחינה גדולה, בחינת אור (בגלוי).
55
נ״ווזהו שאמר תיכף הקבצו ושמעו בני יע"קב ושמעו אל ישראל אביכם וגו'. אמר, שבתחילה צריך שיהיה בחינת יעקב, בחינה קטנה, ואח"כ ישראל, בחינה גדולה בחינת אור (בתמידיות), כי ישראל מרמז לבחינה זו שהאיר האור בתוך החשך, כי ישר"אל גימטריא או"ר חוש"ך, ר"ל שיש גלוי אור בחושך.
56
נ״זועתה יבואר פירוש רש"י בטוב טעם ודעת בעזה"י, כי יעקב כאשר היה חי היה ממשיך לבניו בחינת אור בגלוי בתמידות, שהיה אור בכל הבחינות עד סוף כל המדרגות, בחינת דעת, וזהו מרומז בפסוק (בסוף סדרה ויגש (בראשית מז כז)) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גש"ן וגו' ר"ל גשן מרמז לבחינת קירוב לקדושה (מלשון נגש), ועוד גש"ן גימטריא או"ר סו"ף, היינו שהיו מכניסים בחינת או"ר בס"וף כל דרגין, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד, ולא היה יכול לשלוט בהם שום שעבוד ושום בחי' גבורות מגודל גלוי האור בלי הפסק, וזה היה כל ימי חיי יעקב.
57
נ״חולכן נכתבה פרשה זו סתומה, היינו שאין שום הפסק באותיות התורה עד ויחי יעקב, לרמז שלא היה הפסק באור שהמשיכו לעולם בחיי יעקב כנ"ל. רק אחר שמת יעקב (נאמר פתוחה בתורה), שנפסק האור והתחיל השעבוד, ונסתמו עיניהם של ישראל, ושייך שיהיה פתוחה בתורה, היינו הפסק באותיות, הפסק האור.
58
נ״טוזהו שכתב רש"י ז"ל, ד"א שיעקב בקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו וכו'. זהו כמו פירוש על הרמז הראשון שכתב, ר"ל שיעקב בקש שיהיה בחינת גלוי אור זה בחינת סתימה לבניו בתמידיות, ולא יוכל להיות בחינת שעבוד, ויהיה קץ וגאולה במהרה בימינו, ונסתם ממנו.
59
ס׳ולזה נכתבה הסתימה בתורה רק עד ויחי יעקב, היינו כל ימי חיי יעקב דוקא, אבל אח"כ נסתמו עיניהם של ישראל, עד אשר ירחם ה' עלינו וימשיך לנו שפע ואור הקדושה מלמעלה ויבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן סלה:
60
ס״אמאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (מט כ). ונוכל לומר, שהתורה הקדושה מורה לנו דרך האיך להמתיק הדינים בשרשם, בכדי להמשיך שפע וברכה ממלך מלכו של עולם לעולמות התחתונים.
61
ס״בדהנה העיקר הוא להאמין באמונה שלמה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:), ולברך לבורא עולם ב"ה על הרעה בשמחה ובטוב לבב ממש כשם שמברך על הטובה (ברכות פ"ט מ"ה), ואפילו ח"ו כשהאדם הוא מחוסר ממשאלות לבו, אעפ"כ יהיה אשוריו ותהלותיו של אדם לב"ע ב"ה על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, כמאמר הכתוב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה, ודרשו רז"ל (בר"ר יד ט) על כל נשימה ונשימה תהלל יה, ואעפ"י שהוא מחוסר ממשאלות לבו אעפ"כ יאמין באמונה שלמה שכלול בזה חסד ד' באתכסיא, בכדי לברך על זה בשמחה ממש. ובזה האמונה והתהלה גורם שנמתקו הדינין בשרשם, שיזל מים הוא החסד (זח"ב קעה:), ממלך עולם מקור החסד, לבאי עולם, ויהיה כל השפעות טובות ומעדני מלך באתגליא על כל העולם.
62
ס״גוזהו מאשר שמנה לחמו, מאש"ר הוא לשון תהלה (ע' ת"א בראשית ל יג). שמ"נה הוא אותיות נשמה, גם לשון נשמה מורה על לשון שממה ושממון (ע' עירובין יח: תוד"ה כל הנשמה). היינו כשאדם הוא מהלל לבורא עולם ב"ה על הנשמה המסורה בידו, אעפ"י שהוא שממה, לח"מו היינו שהוא מחוסר לחם וממשאלות לבו, אזי, והוא יתן מעדני מלך, היינו יכול ליתן ולהשפיע מעדני מלך וכל השפעות טובות לכל באי עולם, אמן כן יהי רצון:
63