בבא מציעא קי״ב אBava Metzia 112a

א׳וְאִידַּךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ״, מִפְּנֵי מָה עָלָה זֶה בַּכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בָּאִילָן וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ לְמִיתָה – לֹא עַל שְׂכָרוֹ?

ב׳דָּבָר אַחֵר: ״וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ״, כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר – כְּאִילּוּ נוֹטֵל נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ. רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר: נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, וְחַד אָמַר: נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל.

ג׳מַאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, דִּכְתִיב: ״אַל תִּגְזׇל דַּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר״, וּכְתִיב: ״כִּי ה׳ יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״. וּמַאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל, דִּכְתִיב: ״כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל בּוֹצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״.

ד׳וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״! בְּעָלָיו דְּהַשְׁתָּא. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״! מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם ״קָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם״ – מִשּׁוּם דְּנָטְלוּ נָפֶשׁ.

ה׳אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ, לֹא תְּבָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר״ יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא תְּבָעוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִתְּךָ״, לְדַעְתְּךָ.

ו׳יָכוֹל אֲפִילּוּ אֵין לוֹ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִתְּךָ״. שֶׁיֵּשׁ אִתְּךָ. יָכוֹל אֲפִילּוּ הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי וְאֵצֶל שׁוּלְחָנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִתְּךָ״ וְלֹא שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי וְאֵצֶל שׁוּלְחָנִי.

ז׳הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי וְאֵצֶל שׁוּלְחָנִי – אֵינוֹ עוֹבֵר. אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוֹזֵר, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר? רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֵינוֹ חוֹזֵר, וְרַבָּה אָמַר: חוֹזֵר.

ח׳אָמַר רַבָּה: מְנָא אָמֵינָא לַהּ – מִדְּקָתָנֵי: אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, מִעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר, הָא מִיהְדָּר הָדַר. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: מַאי אֵינוֹ עוֹבֵר – אֵינוֹ בְּתוֹרַת לַעֲבוֹר.

ט׳בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: קַבְּלָנוּת, עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, אוֹ אֵין עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״?

י׳אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי, וְהַלְוָאָה הִיא? אוֹ אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי, וּשְׂכִירוּת הִיא?

י״אאֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: עוֹבֵר! וְהָתַנְיָא: אֵינוֹ עוֹבֵר! הָתָם שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי וְאֵצֶל שׁוּלְחָנִי.

י״בנֵימָא מְסַיְּיעָא לֵיהּ: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן, גְּמָרָהּ וְהוֹדִיעוֹ, אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים, אֵינוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״. נְתָנָהּ לוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם – מִשֶּׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״.

י״גוְאִי אָמְרַתְּ אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי – אַמַּאי עוֹבֵר?

י״דאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בִּגְרָדָא דְּסַרְבָּלָא. לְמַאי יַהֲבֵהּ נִיהֲלֵיהּ – לְרַכּוֹכֵי, הַיְינוּ שְׁבָחֵיהּ.

ט״ולָא צְרִיכָא, דְּקָא אַגְרֵיהּ (מִינֵּיהּ) לְבַטּוֹשֵׁי בִּטְשָׁא וּבִטְשָׁא בְּמָעֲתָא.