באר מים חיים, דבריםBe'er Mayim Chaim, Deuteronomy

א׳אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. רבו הפירושים בכתוב הזה וגם אנחנו נפרשהו בקוצר דעתנו בכמה פנים וזה יצא ראשונה.

ב׳הנה נודע מה שאמר הכתוב (הושע י"ד, ו') אהיה כטל לישראל. והענין אפשר לומר כי כשהשלושה ראשונות משפיעין לששה קצוות דזעיר אנפין בבחינת המוחין והששה קצוות לעולם אחד כלול מכולם והם ו' פעמים ו' מספר אלה ועם הג' ראשונות הוא מספר ט"ל ואז נקרא (תהלים קל"ג, ג') כטל חרמון שיורד על הררי ציון. כי ציון הוא ביסוד סוף הו' קצוות שעד שם יורד הטל ונקרא טל על שם ג' ראשונות עם ו' קצוות. והנה השלושה ראשונות תמיד כחדא נפקין וכחדא שריין ונחשבין לראש אחד. ומכונים על שם אהי"ה שבבינה כי אחד הם. ולזה אמר אהיה כטל לישראל שבחינת אהי"ה הוא כטל כי ממנו יורד הטל. וזה חפץ הקב"ה תמיד להשפיע לישראל מטובו ולהעניקם מזיו ברכותיו. והנה משה רבינו ע"ה ידוע שורשו מדברי מרן הרב ז"ל בכמה מקומות שהוא מיסוד אבא ואימא בבחינת הראש הנזכר. ועל כן הוא בירך את ישראל בזאת הברכה כי היה לו כח להמשיך משם מבחינת הג' ראשונות אל הו' קצוות בבחינת הטל הנזכר. והוא תכלית הברכות שבו עתיד הקב"ה להחיות מתים כידוע מדברי חז"ל (שבת פ"ח:). ונודע שמספרו ה' אחד ובכל מקום שהוי"ה אחד הוא ודאי שם כל מיני ברכות מצוי כי אין דבר אחר שם לעכב הברכות כי ה' אחד ושמו אחד. והנה חז"ל אמרו (שבת ע':) על פסוק (שמות ל"ה, ב') אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט אבות מלאכות וכו'. וגם כאן יאמר הכתוב כי אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. שזה מסר משה לכל ישראל להיות להם כח הזה ליחד שמו הגדול והנורא בבחינת אלה הדברים בבחינת הטל הנזכר. ובפרט לדורו של משה שכולם היו אחוזים בסוד שורש נשמתו כנודע כמה פעמים בדברי הרב ז"ל. ועל כן להם דיבר שכולם יראו ליחד שמו הגדול והקדוש להיות ה' אחד להפיק להם רצון כטל כי שם צוה ה' את הברכה וחיים עד העולם.

ג׳או יאמר על זה הדרך כי הנה דיבור לפעמים מורה על לשון הנהגה והמשכה (זוה"ק חלק ג', רס"ט.). ולזה יאמר כי אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. כי משה המשיך שפע החיים והשלום מבחינת אלה הדברים טל השמים ממעל עד בחינת כל ישראל. נודע בחינת כל שהוא ביסוד, סיום הו' קצוות ממש. כמאמר הכתוב (תהלים קל"ג, ג') כטל חרמון שיורד על הררי ציון הנזכר. והכל כי שם צוה ה' את הברכה וגו' כמדובר. ועל כן התחיל להיות מונה והולך בעבר הירדן וגו'. והם תשעה מקומות שחטאו ישראל בהן, ובכולן עמד משה וביטל הגזירה. כמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. ומורה שהמשיך טל התחיה והברכה עד מדה התשיעית שהיא ביסוד להמתיק הדין מעליהם בכל מקום ומקום ובכל מדה ומדה והבן. והכל הורה דרך לישראל שגם המה יעשו כמעשהו ליחד שמו יתברך שיעמוד להם בעת צרה. ולזה סמך ואמר, אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו'. כי י"א יום הללו הם בסוד שבירת הכלים מלכי אדום, בסוד עשתי עשר יריעות עזים, כמו שכתוב בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) והם נקראים ימי חורבן. והוא על ידי טל התחיה ביחוד השלם תיקן הכל והמתיק הדינים. וכן יעשו ישראל לעולם בסוד י"א סממני הקטורת כידוע.

ד׳עוד יאמר אלה הדברים וגו'. כי הנה רש"י ז"ל פירש וזה לשונו: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל וכו' עד כאן. ולכאורה הלא כל ישראל ידעו כל מה שעשו ומה נפקא מינה אצלם בין רמז לדיבור. ואמנם ההסתר הוא בשביל אומות העולם. כי הלא אחרי כן הואיל משה באר את התורה הזאת בשבעים לשון כמאמר חז"ל (סוטה ל"ו.). וגם על האבנים בגלגל נצטוו להעתיק את התורה בשבעים לשון. ואז היו אומות העולם רואים בושתן של ישראל, מאוהבן ורבן של ישראל, שאמר להם התוכחות האלה להזכיר להם מה שהכעיסו את המקום ברוך הוא. ולזה סתם הדברים שלא יכירו בהן, כי אם ישראל היודעין רמיזותיו. אבל אומות העולם לא ידעו ולא יבינו מה בתוך דברים אלו. ולזה אמר הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה כלומר הנה דבר שלם דיבר משה בדברים האלה ולא חצי דבר כמו שנראה למי שאינו מבין את הדברים. ואך כי דברו הטוב לא היתה אלא אל כל ישראל שהם הם המבינים בדבר ויודעין מה שבדברים הללו. אבל בפני אומות העולם אין דברים הללו דברים כלל כי לא יראו ולא יבינו. ועינים להם ולא יראו, אף שנתפרשה התורה גם בלשונם, הם בחשיכה יתהלכו בהם ואין אומר ואין דברים, והכל לכבודן של ישראל.

ה׳גם יאמר אל כל ישראל. לומר שדיקדק בעת דברו אליהם שלא יהיה מעורב אז ביניהם שום אחד מאומות העולם. כי אם דוקא אל כל ישראל דיבר דבר הטוב, ואילו היה בהם אחד מן האומות לא היה מדבר בפניו דברים האלה. שלא יראו אומות העולם בבושתן של ישראל חלילה. וגם שלא יקל בעיניו על ידי זה מעלת ישראל ויסיר המורא והבושה מעליו, כי ידמה לו שכמוהם כמוהו בית ישראל ח"ו. ובאמת באומות העולם אמר הכתוב (משלי י"ד, ל"ד) חסד לאומים חטאת. שאפילו המצוות שעושין, עבירות הם. כמאמר חז"ל (בבא בתרא י':) ובישראל אמרו חז"ל (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאין מצוות כרמון.

ו׳או יאמר אל כל ישראל. כי הנה נודע אשר בכל מעשה ישראל לכל חטאתם ולכל עוונותם לא התחילו הם בעבירה ח"ו מימיהם. כי אם הערב רב שהיו ביניהם מיוצאי מצרים הם הם שהחטיאו את ישראל בכל פעם. כמו בעגל שנאמר (שמות ל"ב, א') ויקהל העם וגו'. ומבואר בזוה"ק בכמה מקומות (חלק ב', מ"ה:) שאין העם אלא ערב רב. וכן (במדבר י"א, א') ויהי העם כמתאוננים, וכדומה. רק שאחר כך פיתו את ישראל גם כן. ונאמר (שם שם, ד') וישובו ויבכו גם בני ישראל. וכן (שם כ"ה, ג') ויצמד ישראל לבעל פעור, וכדומה. והעיד הכתוב על משה רבינו ע"ה כי קיים בנפשו מאמר אב החכמים בדברי קבלה (משלי ט', ח') אל תוכח לץ וגו' הוכח לחכם וגו'. ולא רצה כלל להוכיח את הערב רב, משום אל תוכח לץ, כי אם את ישראל לבד במה שנשתתפו עמהם, או על שלא מיחו בהם. ומי שיש בידו למחות ולא מיחה העבירה נקראת על שמו כמאמר חז"ל (שבת נ"ד:) בפרתו של רבי אלעזר בן עזריה. ולזה אמר הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, לישראל דייקא הוכיח כדין הוכח לחכם, ולא להערב רב המלאים זוהמא.

ז׳ויהי בארבעים שנה וגו'. הנה בכל מקום שנזכר איזה מספר בתורה בשנים נאמר לאיזה חשבון נמנה זה המספר. כמו לצאתם מארץ מצרים, וכדומה. וכאן לא הזכיר הכתוב לאיזה חשבון הוא מונה המ"ם שנים הללו. ואמנם כי הנה חז"ל אמרו (מובא ברש"י במדבר י"ד, ל"ג) אצל הגזירה של המ"ם שנים במרגלים שאף שנה הראשונה הקודם לה הוא בכלל המ"ם שנים הללו, ואף על פי שקדמה למוציאי דבת הארץ. לפי שמשעה שעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה רק שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר וביום פקדי וגו' עד כאן. אשר על כן אפשר לומר כי לא היה יכול משה לפרש חשבון המ"ם שנים הללו כי הגזירה המפורשת היתה בשנה השניה והתחלתן הוא ממחשבת הגזירה משנה ראשונה ואי אפשר לפרש אחד מהן מפני חבירו. אשר על כן כתב סתם וסמכן למה שלפניו במה שסיים בתוכחות עלי עוון העגל באומרו ודי זהב ולזה אמר ויהי בארבעים שנה מעת הנזכר. כי באמת משם התחילו. ומחשבתו ברוך הוא כמעשה.

ח׳באחד לחודש וגו'. הרב הקדוש בעל אור החיים מבאר כי ימי מוסרו לבני ישראל היה ל"ו יום כי כן ימלאו הימים מא' בשבט עד ז' אדר עיין שם. ולפי מה שכתבנו למעלה יובן למה דוקא חושבן זה דיבר עם ישראל. כי כתבנו שדברו היה עם ישראל בבחינת אלה הדברים ללמדם דעה בינה והשכל בבחינת היחוד של מעלה להוריד טל אורות של מעלה על ידי יחוד השלוש ראשונות עם הו' קצוות שכללותן הוא ל"ו ועם ג' ראשונות הם טל והוא הטל המחיה מתים כנודע. ועל כן היתה דברו עמהם במספר הימים האל"ה ללמדם תיקון אל"ה הל"ו הנכללים בו' קצוות הצריכים תיקון המשכת המוחין מג' ראשונות כמדובר. ואפשר כי בכל יום ויום לימדם סדר תיקון בחינה אחת מאל"ה עד אשר נשלמו הימים ונגנז ארון הקודש. וצא ולמד ממצות הספירה שלכל בחינה צריכין יום שלם. ואפשר עוד שרצה לעשות קודם מותו התיקון עמהם בצוותא חדא משה וכל ישראל ועל כן בכל יום לימדם סדר התיקון ותיקונו. ולזה סיים דבר משה וגו' ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. פירוש כאשר צוה ה' אותו בבחינת היחוד והתיקון הלז לעשותו. עתה מסר אותו אליהם שיעשו הם כן אחרי מותו כי הם היו שייכים בתיקון הזה כמוהו כאמור. או שמסר אותו אליהם שגם הם יעשו אתו התיקון הלז בעודו בחיים באל"ה הימים כדבר האמור.

ט׳או יכוון בזה על דברי התוכחה שאמר להם. כי הנה משה ענותן גדול היה מכל האדם אשר על פני האדמה ולא מלאו לבו כלל להוכיח כל ישראל ביחד. ולזה אמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. כלומר כאשר נצטוה הוא מאתו יתברך אל בני ישראל במצות התוכחה במצות עשה מפורשת הוכיח תוכח וגו' כן היה הוא מוכרח לקיים צווי בוראו. ואמנם כי אם כן יקשה איך מנע את עצמו מלהוכיחם עד הנה בכל ימיו כי אם עתה קודם מותו. ולזה אמר הכתוב,

י׳אחרי הכותו וגו'. שהיה מוכרח להתעכב בתוכחתו שלא יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו וכו' אינו בא אלא לקנתר וכו' ולפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג כמאמר חז"ל (בספרי פרשה זו). ואולם שלא יקשה הלא כבר לחם מלחמתן במלחמת עמלק. ולזה אמר את סיחון מלך האמורי וגו' כלומר מלך קשה והמדינה קשה כמאמר חז"ל (שם) וזה הוא חידוש יותר על כן התעכב עד כה. ועוד כי כאן נאמר אחרי הכותו שהכה אותו ממש. ושם נאמר ויחלוש יהושע לא עשאן אלא חלשים (עיין שמות רבה מ"א, א' ואסתר רבה ז', י"ג). וגם כי שם ויבוא עמלק הוא התחיל במלחמה בחנם בלא דבר, והאלהים יבקש את הנרדף ועל כן נפל לפני בני ישראל. מה שאין כן בסיחון אשר יושב בחשבון ישב שקט שאנן ולא התחיל במלחמה עד אחר שלוח משה אליו ואף על פי כן נתנו ה' בידו ובזה ודאי יאמינו בה' ובמשה עבדו שהיה בנס מופלג. ועוד שכאן כתיב וירשו את ארצו מארנון וגו' והוא הטבה שלימה, כבישת מדינה וערים לשבת. מה שאין כן בעמלק שלא הרגישו טובה בזה יותר מיציאת מצרים וקריעת ים סוף וכדומה ואף על פי כן לא נחשב זה כי אם להצלת נפשם מיד שונא. ולא טובתם בהטבה.

י״אעוד יאמר אחרי הכותו וגו'. כלומר אחר מעשה מפורסם שהיה בהכותו לסיחון שעמדה לו חמה במלחמתו כמאמר חז"ל (עבודה זרה כ"ה.). ומי לא יקבל מוסר ממי שיעשה טובה גדולה כזו בנסים מופלאים ומופלגים שלא בשום טבע כלל וכלל. ומה שאמר אשר יושב בחשבון ולא אמר סתם מחשבון או מלך חשבון, לרמוז דברים בגו, גבורה על גבורה. כי חוץ ממה שהיה מלך חשבון, הנה בחר לו דוקא לשבת בחשבון ולא בשאר ערי הממלכה מפני שכל מלכי כנען העלו לו מס ושכרו אותו לישב על הספר לשמרם מכל אשר יבוא להזדווג אליהם. ועתה ראה מופתי גבורתו יותר מכל מלכי כנען ביחד. שממה שהם פחדו ורעדו הושיבו אותו לבד ואף על פי כן הכה אותו משה ונתן ארצו לנחלה לישראל. ואחרי זה ודאי ראוי לקבל מוסרו הטוב אחרי קבלת טובתו העצומה והמופלגה.

י״בואת עוג מלך הבשן וגו'. נודע מה שאמרו חז"ל (בבא קמא מ"א:) רבי שמעון התימני היה דורש כל אתין שבתורה וכו' כי כל את רבויא הוא שבא לרבות איזה דבר מה שלא נכתב. וכאן נמצא להיות שואלין ודורשין בהאי את מה בא לרבות. כי היה יכול לכתוב ועוג מלך הבשן. והנראה שבא לרבות את המבואר בזוה"ק (חלק ג' קפ"ד.) בפסוק (במדבר כ"א, ל"ד) אל תירא אותו אל תירא מאות שלו. כי היה נחתם באות ברית מילה לפי שהיה עבד קנין כסף בבית אברהם ומל אותו כמה שנאמר (בראשית י"ז, כ"ז) וכל אנשי וגו' ומקנת כסף נימולו אתו. ומזה נתיירא משה שלא יעמוד לו זכות הברית. והשיבו הקב"ה אל תירא אותו, מאות שלו, כי כבר חילל בריתו. והנה מלת ואת הוא אות. וזה שבא הכתוב כאן לרבות שהיה בו חוץ ממה שהיה בסיחון, המלך קשה והמדינה קשה והוא גם הוא קשה כמוהו. וחוץ לזה היה נחתם באות ברית שמל אברהם אותו, ואף על פי כן לא היה יכול לעמוד בפני משה והכה אתו ואת כל עמו עד בלתי הותיר לו שריד. ובחוש ראו בזה גבורת משה שהוא לבדו הכה את עוג בעצמו כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד:). ומי יתיצב לפני בני ענק אם לא משה עבד ה'. ואחר כל זה ודאי מהראוי להטות אוזן לשמוע מפיו תוכחה ומוסר דברי אלהים חיים ומלך עולם.

י״גבעבר הירדן וגו' באר את התורה הזאת לאמר. מלת לאמר אינו מובן. ואולי על פי מאמר חז"ל (עירובין נ"ד.) שאמרה ברוריה להאי תלמידא שיננא פתח פיך ויאירו דבריך וכו' עד אם ערוכה בכל רמ"ח אברים שלך וכו' למוציאיהם בפה. והוא אמרו באר את התורה הזאת לאמר. כלומר הגם שהתורה לפניו היא כי היא התורה הזאת אף על פי כן כתוב לאמר. שצריך האדם לאומרם בפה מלא כי חיים הם למוצאיהם בפה דוקא.

י״דאו יכוון על הא דאמרו חז"ל (שם נ"ד:) שצריך לשנות לתלמידיו עד שתהא התורה סדורה בפיהם. והוא אומרו באר את התורה הזאת. אף שזאת התורה לפניהם, מכל מקום לאמר. צריכה להיות סדורה בפה עד שתוכל לאומרם ברור וצלול.

ט״וגם ירמוז על מה שאמרו חז"ל (שבת ס"ג.) אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והענין הוא כי הן נודע (זוה"ק חלק ב', קנ"ד.) אשר התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא וכולה רזין דרזין סתרי תורה. ופן הנה כאשר יבין האדם מסודות התורה אשר בה, יבז בעיניו לשלוח יד בפשט התורה לקיימם על פשוטתן. כיון שלדעתו הוא מרמז על דברים אחרים לגמרי ומה לו בהפשט. על כן יסוד מוסד הניחו חז"ל ואמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף על פי שכל הכוונות והסודות ודברי חכמה ומוסר רמוזין בה, מכל מקום אינה יוצאה התורה מפשטותה מלקיימה כאשר ניתנה בפשוטי התורה.

ט״זוהאמת הנה כבר ביארנו היטב במקום אחר שכל סודות התורה והתפילה והכוונות ורזין דאורייתא הנמצא בהן. כולם רמוזים בהפשט, והכוונה והפשט אחד ממש הם. כי הלא הפשט הוא הנקרא לבושי התורה והתפילה. ומכלל שכל הסודות והרזין נתעטפו בלבושין ההם, והפשט הוא המלביש אותן. רק שהפשט הוא בגשמיות הארץ הלזו. והכוונה הוא בחיות הרוחניות השורה ונתלבש בדבר הלז ובשורש הדבר הזה למעלה בשמי השמים. ואם עיני שכל לך תבין שהכל אחד הוא. והחילוק אינו כי אם כשמכוון האדם על פשוטו, אם אין מוח בקדקדו, הרי הוא מכוון שם להנאתו ותאותו כמו בברכות השמונה עשרה ברפאנו וברכנו וכדומה. וזה לא כלום הוא ואינו עולה למעלה כלל ועליו נאמר (ישעיה מ', ו') וכל חסדו כציץ השדה וגו'. כיון שמכוון הנאת עצמו ותאותו הרי הוא עובד את עצמו ולא את אלהי עולם ושואל פרס מרבו. ומי שמכוון בכוונות אשר שמה הרי מכוון עבודה צורך גבוה לתקן שם במקום עליון לעשות נחת רוח לבוראנו. ודבר זה חשוב ומקובל מאוד בעיני ה' יתברך כיון שמשליך תאותו מנגד ועובד את רבו ולא את עצמו לקבל פרס. ואמנם המבין את זאת ומכוון בפשוטי התורה והתפילה שלא למענו כי אם לעשות רצון בוראו שצוהו בזה, ומכוון להמשיך אורות הרפואה והברכה וכדומה לכל העולם בשביל חפץ ה' יתברך שחפץ חסד הוא למאוד ויש לו נחת רוח גדול בהשפיע כל מיני ברכות לעולמו. רק שככה עשה בעולמו שלא להוריד ההשפעה בבחינת מיין דכורין עד שיעלה איתערותא מלתתא בתפילה ובקשה במיין נוקבין כמו שאיתא בזוה"ק וזה לשונו: דהא לא נבעין מיין עילאין אלא באיתערותא דכסופא דלתתא וכדין תיאובתא אתדבק ונבעין מיין תתאין לקבל מיין עילאין ועלמין מתברכין ובוצינא כלהו דליקין ועילאין ותתאין אשתכחו בברכאין וכו' עד כאן. ועל כן הוא מתפלל ומבקש בל בחינת הברכות שונות אורות אלו, ואורות אלו גאולה רפואה וכדומה, למען היות נחת רוח לפניו כשיברך את עמו ישראל באהבה. הרי בזה נכלל כל בחינת הכוונות. כי כל הכוונות הוא להמשיך אורות הללו לעלמא תתאה לכנסת ישראל בכדי שיהיה זאת לנחת רוח לפניו. בינה זאת.

י״זונראה שעל כן מסיימין ברוב הברכות כי אל מלך רופא נאמן וכו' או כי אל טוב ומיטיב וכדומה. לומר, כי על כן אנו מתפללין ומבקשין זאת, לפי שאתה רופא נאמן וטוב ומיטיב, ורצונך מאוד להיטיב ולרפא חולים. על כן אנו מבקשין זאת למענך שיהיה לך נחת רוח, ולא למעננו חלילה. ונחזור לענין כי על כן לא יהרוס אדם בלבבו את דברי הפשט ביודעו רמיזותיו בכוונה, כי כל הכוונות מתלבשים בהפשט. ולזה בבירור אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי בהפשט הנעשה לשמו יתברך בו נרמז כל הכוונה. ומי כאלהינו חכם יודע פשר דבר במה שהלביש את סתריו בפשט הזה, הלא ממנו מוצא דבר.

י״חולזה אמר הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. כלומר שנאמר את דברי התורה הזאת ולא יקל בעינינו פשוטי התורה ח"ו לבטל דבר אחד בשביל שנדמה לנו שהתורה מכוון לדבר אחר. ח"ו ח"ו לעשות כן. כי אין כאלהינו מבין מביט לסוף דבר בקדמותו, והוא הציב וירה אבן פנתו לא יפול דבר ארצה. (וזה היה טעות אלישע בן אבויה אחר שהשכיל בדברים עליונים ונבזה בעיניו לעשות פשוטי הדברים, אחר שהבין בשורש חיוּת הרוחניות, ונדמה לו שרק יכוון בהרוחניות, בלתי יעשה כפשוטו ומשם יצא לתרבות רעה כנודע).

י״טעוד ירצה לומר כי הנה חז"ל אמרו (מובא ברש"י ועיין סוטה ל"ה:) באר את התורה הזאת בשבעים לשון בכדי שהכל יבינו מאמריו ואפילו אומות העולם. ואמנם ודאי לא גילה סודות התורה למי שאינו ראוי והגון ח"ו. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך (משלי כ"ז, כ"ו) דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. ובזוה"ק (חלק ג', רט"ז: רמ"ד.) החמיר מאוד בזה. ולזה אמר באר את התורה הזאת לאמר כלומר כל התורה שהיא באמירה שניתן הרשות בהם לגלות הכל זאת באר בשבעים לשון. אבל לא דברים שאין מגלין אלא לצנועין והוא מאמר הכתוב (תהלים קמ"ז, י"ט) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי.

כ׳ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב לאמר וגו'. נראה לומר טעם על מה שנקרא מדבר סיני הר חורב כמו שאמר הכתוב (שמות ג', א') חורבה, וכדומה. על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב) וזה לשונו: אין התורה מתקיימת כו' באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד. והוא על פי דברי חז"ל (שבת פ"ג:) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה וכו'. ואמרו (בעירובין כ"א: כ"ב.) מאי קוצותיו תלתלים וכו' עד במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב וכו'. ועל כן אמרה עכסה בת כלב לאביה (יהושע ט"ו, י"ט) תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני. ושנו רבותינו (בתמורה ט"ז.) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה אדם שאין בו אלא תורה בלבד וכו'. כי אין התורה נקנית כי אם במי שמנוגב מכל טובות עולם הזה ומשחיר פניו עליהן ולא להתענג בתענוגים ועל כן קרא למקום שניתן התורה בו חורב, שהוא לשון יובש כמו חרבו פני האדמה (בראשית ח', י"ג) והוא כמו נגב. להראות שאין התורה ניתנית כי אם בחורב בבית המיובש ומנוגב מכל טוב, ולא בלב החומדת ומתאות לילך אחרי תענוגי עולם הזה.

כ״אונחזור לפירוש הכתובים שחז"ל הרבה דרשו במה שאמר רב לכם שבת בהר וגו' ועיין ברש"י ז"ל. ואמנם הנה ידוע ההפרש הרב והמרחק הגדול שיש בין אם האדם זוכה לברכת ה' מצד עצמו ובין אם הוא עצמו אינו ראוי לברכה רק שמקבלה בנחלת אבות שאבותיו זכו שיתברכו בני בניהם. כי הזוכה מצד עצמו אז אין גבול ומדה לברכותיו כי בכל מקום שבא ובכל מקום שהולך שם צוה ה' אתו את הברכה, ואין קץ לברכותיו. מה שאין כן כשהוא בנחלת אבותיו אז אין לו כי אם מה שנפל לו בירושה בזכות האבות בגבול ומדה, לא זולת. ועל כן לפעמים אמרו חז"ל (שבת נ"ה.) תמה זכות אבות כי זה דבר שיש לו קצבה, מה שאין כן בזכות עצמו. ולזה פתח דברו האיר משה רבינו ע"ה באומרו ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב וגו'. כלומר שדיבר אלינו שהוא ה' אלהינו לבד ולא אלהי אבותינו כי אם אנכי ה' אלהיך לומר כי מצד עצמינו זכינו להיות ה' אלהינו. וממילא כלום חסר מבית המלך, אם ה' אתנו ודאי שהכל שלנו מעצמינו.

כ״בוגם יאמר ה' אלהינו דיבר אלינו וגו'. כלומר כי ה' דיבר אלינו לבד, לומר שזכות עצמינו גורם לירושת הארץ. ועל כן היתה דברו הטוב לאמר. ולכאורה האי לאמר אינו מובן כי למי יאמרו זאת. ואמנם כי לצד שאמר דיבר אלינו ודיבור הוא לשון קשה (תנחומא צו י"ג) ולכאורה מה קשה כאן הלא זאת טובה דטובת ישראל הוא. ואמנם שהוא דיבר זאת בגזרה רבה על ישראל שילכו אל הארץ. כי אפשר לא ירצו ישראל לילך מהר חורב אחרי שראו שם גילוי שכינתו יתברך לעין כל בפירסום רב שלא היה כזאת מעולם. וקבלו שם התורה ועשו שם משכן לה' בארץ שכביכול אל עליון ברוך הוא ירד ממעונה אלהי קדם ממקום כבודו לדור עם ישראל בארץ בשכונה אחת. ומי שלא התגאל בפת בג תענוגי נופת טינופת צוף העולם הזה ומעשה תעתועיו ודאי יאמרו מה לנו כבישת ארץ ז' עממין ארץ זבת חלב ודבש הלא טוב לנו עתה לשבת בהר הזה יותר מכל מחמדי עולם. ולזה דיבר אליהם קשות בגזירה שילכו אל הארץ, לרוב אהבתם להנחילם ארץ נחלה כיום הזה. וידוע (תנחומא שם) אשר אמירה מורה על אמירת חיבה ואהבה. ולזה הזכיר שני הבחירות, דיבור ואמירה. דיבר אלינו בחורב לאמר. להראות כי בשני הבחינות היתה דברו כאן. בגזירה עלינו, ובאהבה וחיבה. והנה הדיבור הקשה היה על ידי האהבה אלינו ולזה דיבר אלינו בחורב בבקשה לאמר לנו על ידי רוב אהבתו וחמלתו, והבן. רב לכם שבת בהר הזה. כלומר הנה באמת גדול ורב הוא לכם שבת בהר הזה. לחם יורד מן השמים והוא מאכל ומזון מלאכי מעלה כמו שאמרו ז"ל (יומא ע"ה:) בפסוק (תהלים ע"ח, כ"ה) לחם אבירים אכל איש. הבגדים גדילים עם האדם ואינם נקרעים ולא נבלים כמו שאמר הכתוב (דברים ח', ד') שמלתך לא בלתה וגו'. ועל הכל למעלה למעלה שכינתו אתכם. והנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, ואפשר לא תחפצו כלל לצאת מזה לרוב הטובה. אבל אני אין רצוני בזה כי אם פנו וסעו וגו'.

כ״גועוד יאמר רב לכם שבת בהר וגו'. כי הנה כשהקב"ה רצה כינס כל ישראל בין שני בדי הארון בעת העבירם הירדן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ה', ז') וכן במקדש במקום בית סאתים, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. (אבות ה', ז') וכן בשעת מתן תורה כפה על ששים רבוא מישראל ההר כגיגית כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.). ועל כן רב לכם שבת בהר הזה. כלומר כי גם בהר הזה לבד רב ודי לכם לשבת בו, ולא יאמר אדם צר לי המקום. וגם בהר הזה שאינו לא מקום זרע ותאנה וגפן וגו' ומים אין לשתות, אף על פי כן רב ודי לכם לשבת בו כי אני המוציא לכם מים מצור החלמיש ולחם מן השמים ולא תחסר דבר. ואינכם צריכים בשביל זה לילך ולכבוש מדינות לשכון בהם וערים לשבת לטפכם ונשיכם, ולזרוע שדות וליטע כרמים ולעשות פרי תבואה. רק אני אין רצוני בזה כי אם דוקא,

כ״דפנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב וגו'. בכדי להיות כבודו מלאה הארץ ומלואה. והנה חז"ל אמרו (ספרי מובא ברש"י) הר האמרי כמשמעו. ואל כל שכיניו, עמון ומואב והר שעיר וכו'. ולכאורה זה תימה כי הלא אדרבה נצטוו שלא יצורו את עמון ומואב. והר שעיר ניתן לעשו לרשת אותו. ויתכן לומר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות תרומות פרק א' הלכה ב'-ג') ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא בארצות שכבשם מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל והוא הנקרא כבוש רבים וכו' ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה שלא יהיה כבוש יחיד וכו' והארצות שכבש דוד המלך ע"ה חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה וכיוצא בהן אף על פי שהוא מלך ישראל ועל פי בית דינו הגדול עשה אינו כארץ ישראל לכל דבר ומפני מה ירדו ממעלות ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שכבש כל ארץ ישראל וכו' ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולתיה ואחר כך כבש אחרות היה כיבושו לכל דבר כארץ ישראל וכו' עד כאן. נמצאת אתה אומר שכל מה שכובשין ישראל הכל הוא ארצם ונחלתם ומקודש כארץ שבעה עממין לכל דבר, רק שצריך קודם לכבוש כל ארץ כנען. והוא בנוי על הספרי שדרש על פסוק (דברים י"א, כ"ד) כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו וגו'.

כ״הולזה אמר פנו וסעו וגו' בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. כלל בזה כל ארצות האדמה אשר על פני תבל ומלואה, כי לכל מקום שיבואו הרי הוא שלהם ממש להקרא ארץ ישראל ולהיות מקודש בקדושת ארץ ישראל לכל הדברים. ועל כן כלל גם עמון ומואב והר שעיר כי גם הם ירושה לעתיד כמאמר הכתוב (ישעיה י"א, י"ד) עמון ומואב משלח ידם ובני אדום משמעתם. ורק תנאי קטן התנה בזה ואמר פנו וסעו וגו' ובאו הר האמרי ואל כל שכניו. תחלה אל הר האמורי, ואחר כך אל כל שכניו. כי עד אשר לא יכבשו ארץ כנען לא יתקדש שום מקום כיבושם כאמור. ועל כן אמר להם מיד ולדורות פנו וסעו וגו' כלומר לכו תחלה אל הר האמורי ומשם לשאר ארצות ומשם לעמון ומואב וכו' כי עדיין לא היה גזירת הגלות. ואם לא היו ישראל חוטאין היו מתקנים בקרב בהיותם על האדמה כל אשר היה נצרך לתקן והיה התיקון השלם כבבוא משיח צדקינו. וזה הכל קאי אמה שלמעלה שאמר ה' אלהינו דיבר אלינו וגו' כנאמר, שזכות עצמינו גרמה לזה ואין אנו צריכין לזכות אבותינו מידי. ועל כן אין קצב וגבול לברכותינו ונתקיים בנו (בראשית כ"ח, י"ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה וגו', לא דוקא ארץ שבעה עממין לבד.

כ״וואמנם הנה תיכף בנסיעה הראשונה מהר סיני נאמר (במדבר י', ל"ג) ויסעו מהר ה' ואמרו חז"ל (שבת קט"ז.) מאחרי ה' ופירש הרמב"ן ז"ל שם שחטאם היה לצד שאמרו חז"ל (ילמדנו הובא בתוספות שבת שם.) שברחו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר וכו'. והוא לומר שנסעו משם בשמחה בתאוה כתינוק הבורח מרבו, וזה היה החטא שאמרו חז"ל שנסעו מאחרי ה'. ולזה אמר הכתוב ויסעו מהר ה' כלומר שנסעו עבור שהיה הר ה' עד כאן דברי הרמב"ן. ולפי דברינו הנזכרים יומתק זה. כי הקב"ה אמר להם רב לכם שבת וגו' כנזכר לומר שבודאי רב וגדול הוא לפניכם גם שבת בהר הזה שלא חסרת דבר, והמיעוט יחזיק המרובה. ועל הכל ה' אלהינו עמנו במשכן כבודו יתברך. ואף על פי כן אני גוזר עליכם פנו וסעו. והיה להם להשיב ודאי כן דברת, טוב לנו לשבת על פנת גג ההר הזה עמך, ולמה לנו להתלבט בדרך לכבוש ארצות ולילך משם בעל כרחנו, רק בשביל גזירת המקום שאמר פנו וסעו. והם לא עשו כן כי אם ויסעו מהר ה' מאותו הר ששבחהו ה'. כי לא רצו בו וברחו בשמחה כתינוק מבית הספר. וזה תיכף לחטא היה נחשב להם. ואחר כך תיכף באותו פרק נאמר (במדבר י"א, א') ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וגו' ותיכף (שם שם, י"א) ויאמר משה למה הרעות לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי וגו'. כי כשישראל זוכין מצד עצמם אינם צריכים לשום זכות ולשום נשיאות אדם. ועתה כשחוטאין אני צריך לשאת אותן עלי להתפלל בעדם ולמסור נפשי עבורם. ולזה גמר אומר (שם שם, י"ב) כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. כי כאשר חוטאים ומאבדים זכות עצמן אז אין להם אלא זכות אבות הברית והחסד והשבועה שנשבע לאבותינו. ועל כן הוא במדה וקצב כמו שאמר על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. והוא ארץ כנען לבד והשייך אליה, שעליה היתה השבועה לאברהם בברית בין הבתרים ולא יותר.

כ״זובזה אפשר לי לומר כי מה שלאברהם ויצחק ניתן הארץ במדה מה שאין כן ליעקב שנאמר בו נחלה בלי מצרים כמאמר חז"ל (שבת קי"ח:). כי בנתינת הארץ לאברהם וליצחק נזכר בכל מקום הבטחתו יתברך לזרעם אחריהם. כמו באברהם לך אתננה ולזרעך (בראשית י"ג, ט"ו) או לזרעך נתתי את הארץ הזאת (שם ט"ו, י"ח). וביצחק נאמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כ"ו, ג'). והוא בחינת הברית והשבועה בהבטחתו יתברך בין אם יהיו בניו ראוין או אינן ראוין צריך לקיים השבועה מצד ברית ומצד זכות אבות ועל כן ניתן בקצב וגבול. וכן ביעקב נאמר תחלה (שם כ"ח, י"ג) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והוא במדה וגבול. הארץ אשר אתה שוכב עליה לבד וחז"ל אמרו (חולין צ"א:) שקיפל כל ארץ ישראל תחתיו אבל לא יותר, מפני שהזכיר הבטחת זרעו.וכל מקום שבא בזכות אבות ניתן קו המדה עד כאן ותו לא. רק אחר כך אמר לו אליו בעצמו (שם שם, י"ד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה וגו', שאתה בעצמך תזכה לזה. ולרמוז לו כי אם יהיו ישראל כמוהו בעצמו אז ופרצת ימה וגו' כי אז אין שיעור ומדה לברכתן, וכל מקום אשר תדרוך כף רגליהם בו, להם נתתיהו. (אמר זה ליעקב ולא לאברהם ויצחק לצד שלא נמצא פסול בזרעו רמז לו אם יהיה זרעו כמוהו כל העולם כולו שלהן כי הוא יעקב בחיר האבות היה שלא נשאר בו זוהמא כל דהוא מה שאין כן באברהם ויצחק שעדיין היה בהם מקצת הסיגים מתרח אבי אברהם ששכב עם אשתו בנדתה ומזה נולד אברהם בסוד (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא כידוע, ויצאה זוהמתם בישמעאל ועשו. מה שאין כן ביעקב שהיה מטתו שלימה, והבן). וזה שאמר להם משה בתוכחתו כי הנה מתחלה ה' אלהינו דיבר אלינו וגו' מצד זכות עצמינו והוא אלהינו ממש ולא רק אלהי אבותינו ועל כן אמר פנו וסעו וגו' בערבה בהר וגו' באין קצב ומדה וגבול כי הזוכה מצד עצמו, כל מקום שהוא שם, ברכו ה'. הכל כאמור. אבל עתה הנה,

כ״חראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם וגו'. כי לצד שאיבדתם זכות עצמיכם תיכף בנסעכם מהר ה', וגם אחר כך בכמה מקומות שהזכיר להם בפסוק ראשון, אינכם זוכים להארץ כי אם עבור השבועה לאבותיכם, וכבר הוא בגבול ומדה. באו ורשו את הארץ אשר נשבע וגו' ולא יותר, כי מהר קלקלתם חופת חיתונים (והנה אנו רואין שאפילו הארץ לא כבשוה כולה מפני חטאם. ואף דוד המלך לא אץ לכבוש מקודם כל ארץ ישראל ואחר כך שאר ארצות בכדי לקדשם בקדושת ארץ ישראל. כי ידע כי זה אי אפשר רק אם יהיו ישראל ראוין מצד עצמם, והוא לא ראה בהם עדיין זה. ועל כן כיבשם קודם בכדי שלא יהיו להם דין ערי ישראל). ולזה,

כ״טואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו'. כלומר הנה תיכף אחר החטא אמרתי לא אוכל וגו' שאת אתכם. כי קודם החטא לא אמרתי כלל זה כי לא הייתם צריכים אלי. ואחר החטא הכביד משאכם עלי לצאת ולבוא לפניכם לכפר על כל חטאתכם וכבד הוא ממני ולא אוכל לבדי וגו' עד שאמר הקב"ה (במדבר י"א, ט"ז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'.

ל׳ולהבין מלת לאמר הנאמר כאן שאין לו פירוש. נראה על פי מה שכתב הרב המובהק בעל ספר מעשה ה' במה שאמר יתרו למשה (שמות י"ח, י"ח-י"ט) נבל תבול וגו' כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך וגו' איעצך ויהי אלהים עמך וגו'. פירוש אם אתה עושה הדבר הזה לבדך במה שאתה יושב לבדך לשפוט את העם בלתי צויית הקב"ה אליך בזה, הנה כבד ממך הדבר. כי אם היית מצווה בזה מאתו וברשותו. אז היתה עזרתו אליך ובקל היית עושהו אבל לא תוכל עשוהו לבדך בלתי צויית אלוה בזה. על כן איעצך ויהי אלהים עמך. ופירוש שיסכים עמו יתברך בזה ואז תוכל עשוהו. ועל כן ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. כלומר תראה אם יעכב הקב"ה לך למנות שופטים או לא. ועל כן סיים (שם שם, כ"ב-כ"ג) וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה וגו'. כלומר אתה תבחר ותקרב ראשי אלפי ישראל בכדי להקל מעליך. ואך אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים כלומר אם תעשה אתה לבדך כל הדבר הזה שאתה רוצה להשליך עליהם, ואך וצוך אלהים שהוא יצוה לך שדוקא אתה לבדך תעשה, ויעכב על ידך מניית דיינים. אז ויכלת עמוד וגם כל העם הזה וגו' כי הוא יסייעך וכו'.

ל״אוהנה משה רבינו גם הוא היה רצונו בזה שלא יתמנו עליהם ראשים אחרים וכאשר שמעתי מאדמו"ר הרב הקדוש איש אלהים מופת הדור ופלאו המנוח מוהר"ר יחיאל מיכל זצללה"ה מגיד מישרים מק"ק זלאטשוב שאמר בפירוש מה שאמר משה (במדבר י"א, י"א) ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי וגו'. פירוש למה לא מצאתי חן הזה בעיניך שתשים באמת את משא כל העם הזה עלי ולעכבני ממניית ראשים אחרים עליהם והיה טוב להם אז מעתה. כי ישראל נמשכין אחר הראשים שבהם ואי רישא דעמא זכאי כולא עמא זכאי כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', קצ"ח. חלק ג', קי"ד.). ואמנם האמת הוא מה שלא עיכבו הקב"ה בזה הוא מחמת שישראל רצו מאוד במניית דיינים להנאתם כמו שכתוב (לקמן פסוק י"ד) טוב הדבר אשר דברת לעשות ואמרו חז"ל (ספרי על פסוק זה) שהיה להם להשיב משה רבינו ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך וכו' עד אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינים הרבה אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורן והוא נושא לנו פנים וכו'. ובדבר הזה שיש בו טוב ורע ניתן הבחירה לבני אדם וכאשר בחרו בדיינים להנאתם לא היה אפשר להקב"ה לעכב.

ל״בוהנה ידוע אשר מלת לאמר מורה על לשון הבנה. ולזה אמר להם כאן ואומר אליכם וגו' לאמר לא אוכל לבדי וגו' פירוש שהיה לכם לשים על לב לומר מה לו למשה רבינו לומר לנו בדבר הזה הלא מלך הוא והכל בידו, וכרצונו וחפצו יעשה ומי יעכב על ידו. אם לא שרצונו הטוב להיפוך שאנו נעכב על ידו לומר ממי נאה ללמוד, ואז על ידי בחירתינו באתערותא דלתתא יפעל למעלה שהקב"ה יעכבהו ויצוהו על זה, ואז הוא לבדו יוכל עשוהו כי הוא יסייעהו. וזה אומרו ואומר וגו' לאמר וגו', פירוש שבכוון זה אמרתי לכם בכדי שתבינו עיקר כוונתי אשר לא אוכל אנכי לבדי בלתי ציוית והסכמת הקב"ה לשאת אתכם. ואתם תגרמו שיהיה ציויו יתברך בזה, כשאתם תעכבו ותבחרו בטוב, יתער עובדא לעילא שאהיה מצווה ועושה, ואז אוכל לשאת אתו עמו ברוך הוא ואתם לא די שלא עכבתם אלא אף הוספתם על דברי ואמרתם טוב הדבר אשר דברת לעשות. פירוש זה הדבר אשר דברת, טוב לעשות כן בעשיה מפורשת כדי שיתחזק הבחירה בזה ויתעורר יותר פעולה זו למעלה שלא יעכב הקב"ה כביכול בזה, וַאֲמַנֵם דוקא עוד ממונים אחרים בלעדי. ולפי שכלל באומרו לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם לומר שעבור חטאם שנסעו מהר ה' לא היה יכול לשאת אותם עליו כנאמר. על כן אמר להם,

ל״גה' אלהיכם הרבה אתכם וגו'. חזר לדבריו הראשונים למלא פיהם בתוכחות עלי עוון במה שאיבדו על ידי חטאם מה שהיה להם בחורב בחינת ה' אלהינו זכות עצמם ועתה אינם הולכים כי אם בזכות אבות כאמור, והחילוק ביניהם כבר אמור. ועתה אמר להם עוד ראו ההפרש וההבדל ביניהם. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ב:) בפסוק (הושע ב', א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. ר' יונתן רמי כתיב והיה מספר בני ישראל וכתיב אשר לא ימד ולא יספר. לא קשיא כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום וכו' עד כאן. ולכאורה יקשה הלא נודע מאמרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה ואיך מוקמינן והיה מספר בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. אם כן מאי והיה, ולשמחה מה זו עושה.

ל״דואמנם הענין כך הוא. כי כבר כתבנו במקום אחר ענין מה שצוה הקב"ה כמה פעמים למנות את ישראל על ידי כופר נפשם במחצית השקל וכדומה. ומבואר בזוה"ק (עיין חלק ב', רכ"ה.) כי על כן אסור למנות את ישראל בראשיהם בעצמם מפני שאין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. וכל מקום שאין הברכה שורה, שם הרגיעה שידה לנוח עליו הסיטרא אחרא ח"ו. ועל כן נאחז הַדֶבֶר בר מינן בהמנות את ישראל וכו'. ולכאורה לפי זה למה צוה כלל שמו יתברך למנותן אם יש סכנה בדבר וצריך ליקח כופר נפשם בעד זה ולמה למנותם. ואם כפשוטי מאמרי חז"ל שאמרו (במדבר רבה פרשת פנחס ז') משל לרועה צאן וכו' ורצה לידע מנין הנותרות הלא לפניו גלוי וידוע ומה צורך למנותם להכניסם בסכנת מות. ואולם הנה ידוע (זוה"ק חלק א', ה'.) אשר באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ואין קיום העולם אלא בהתורה הקדושה והיא המחיה את כל הבריאה וכמו שמבואר בזוה"ק שאמר בזה הלשון: (תרומה קס"א:) ואי קאי בר נש ואשתדל באורייתא איהו מקיים עלמא וכו'. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה א', ד') העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה וכו' ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד (זוה"ק חלק ג', ע"ג.) מפני שישראל הן אחודים ואחוזים בהתורה. ועל כך אמרו חז"ל (שם בבראשית רבה) בראשית ברא וגו', בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם כי כל הבריאה אין להם כי אם מה שישראל משפיעין להם חיותם על ידי שורש אחיזתם בהתורה וקיומם אותה. ודורשי רשומות אמרו (רבה פרשת קרח^*לא נמצא שם, ומקומו הוא במגלה עמוקות אופן קפ"ו.) כי ישרא"ל ראשי תיבות י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה (והוא על ידי צירופי הא"ב כידוע) כי שורשי נשמות ישראל הם ששים רבוא ת"ר אלף רגלי, ונאחז כל אחד ואחד באות מהתורה הקדושה בששים רבוא אותיותיה ומזה שואבים ושופעים חיותם אליהם ולכל הבריאה כולה. והנך רואה בהתורה הקדושה הגם שאחדות אחד היא, והיא מיוחדת ביחוד נפלא כולה בכללה כי היא מתייחדת באחד אלהינו ברוך הוא, והוא סוד ה' אחד. ושמו אחד שמו הוא רצון במספר השוה, ורצונו יתברך הוא התורה הקדושה שרצה להתקיים התרי"ג מצות האלה בארץ, והוא אחד ומיוחד מכל צד ומכל פינה. אף על פי כן אם אות אחד נוגע בחבירו הרי הספר תורה פסולה, וצריך להיות כל אות מוקף גויל דוקא. והטעם הוא כי באמת הנה כל אות ואות שבתורתנו הקדושה הגם שהוא קטן כמות שהוא, הנה הוא מורה על עולם שלם בפני עצמו גדול בכמות ואיכות למאוד מאוד באורות הרוחניים אורות אלהינו יתברך שמו.

ל״הואמרתי משל לזה, שהוא כדמיון הבנאים המציירים כל הבנין והדירות שבו, גגו ועליותיו פתחיו וחלונותיו, על נייר קטן למאוד ברשומים קטנים, ומי שאינו יודע מה שבתוכו נדמה לו שהוא דבר קל וקטן כמות שהוא. אבל האומן יודע שכל רושם קטן אשר בו, מורה על היכל גדול נורא מאוד מפואר ומהודר מרוקם ומצויר כל מיני גוונים הנאים שבעולם וכל אחד כפי רישומו כן מורה על איזה היכל יש על היכל מרובע ויש על היכל עגול או משולש או על ציורים שונים וכדומה. וכן להבדיל בכמה הבדלות תורתנו הקדושה כל אות ואות שבה מורה על עולם שלם עולם נפלא נורא ונשגב לא שזפתו עין רואה, והוא בשמי השמים בעולמות עליונים, וכל עולם ועולם הוא בציור בפני עצמו ונרשם באותיות התורה באלף בית גימל וכל צורת אות ואות מורה על ציור עולם אחר כזה וכזה. ותיבה שלמה מאותיות ביחד מורה על בחינה אחרת נפלאה בהתיחד העולמות הללו הנרמזים באותיותיה ונעשה מהם ציור זה נפלא הפלא ופלא. וכן כל פסוק ופרשה וכדומה. ועל כן בא האזהרה להיות מובדל כל אות מחבירו בכדי שיהיה מורה על עולם בפני עצמו המכוון נגדו. וגם אם יהיה דבוק בחבירו, יתקלקל הציור מציורו שחצב לו המקום נגד עולמו שלמעלה, כי הוא דבוק עם אות אחר, וכבר הוא בציור אחר עם אות השני ביחד, והבן.

ל״ווגם כי נודע אשר כל עולם ועולם בפני עצמו יש לו אור מקיף מיוחד המקיפו מכל צד ומסתירו בסתר כנפיו שלא יתאחזו החיצונים שם כנודע. ואור המקיף הזה הוא מאור מדת הבינה שהיא המסמא עיני החיצונים שלא יסתכל שם ההוא רע עין. כי באור ההוא אין שום שליטה לאחיזתם, ולזה צריך להיות כל אות מוקף גויל. גויל עם הכולל הוא חמשים, בחינת חמשים שערי בינה שאורה היא המקפת לכל עולם ועולם ובצל כנפיה יחסו ויתלוננו כאמור. אשר על כן כל איש ישראל הנאחז באות אחת מן התורה צריך הוא גם כן להיות מובדל אחד מחבירו להראות שהוא מורה על עולם בפני עצמו, ואור המקיף יקיפו מכל צד כדמיון האות הנאחז בו. הגם שודאי כל ישראל הם אחד בתכלית היחוד מכל מקום הרי ודאי גם התורה מיוחדת ביחוד ואף על פי כן צריך להיות מובדל אות אחד מחבירו וכאמור. ולזה צוה הקב"ה למנות את ישראל בכדי שעל ידי המנין שמונין כל אחד בפני עצמו, יבדלו ויפרשו כל אחד לעצמו להורות על עולם בפני עצמו ויקיפו האור בפני עצמו כמו בתורה. ואך לאשר שאין הברכה שורה וכו' כנזכר, צריך להיות מנינם בכופר נפש. ועל כן עתידים ישראל להמנות לעתיד לבוא כמאמר חז"ל (בתנחומא כי תשא ט' ומובא בילקוט נ"ך רמז ק"ך) בפסוק (ירמיה ל"ג, י"ג) עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה. ולכאורה הלא אז ודאי יתקיים בהם (בראשית י"ג, ט"ז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, ומה מקום למנותם. ואמנם כי המנין צריך להיות, ואף על פי כן אין מספר להם.

ל״זונראה שעל כן בכל עת יציאה למלחמה נימנו ישראל בכדי להראות לפני הקב"ה חשיבות כל אחד בפני עצמו שעל כן חלילה להפקד ממנו איש. וגם להקיף על ידי זה כל איש ישראל באור המקיף מכל צד ומכל פנה שעל ידי זה לא יגעו בו החיצונים ולא ישלטו בהם ידי זרים הם הבאים עליהם למלחמה. ואפשר על כן נימנו במחצית השקל. כי שקל מספרו ת"ל שהוא ה' פעמים אלהים חושבן משפט עם הכולל, והוא בחינת הדינים כידוע מדברי הרב ז"ל (בכוונת ציצית בבחינת קווצותיו תלתלים). ונודע ששם הוי"ה כשהוא שלם מורה על הרחמים, וכשנחלק מורה על הדין בסוד הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשר תיסרנו יה כי נחלק הרחמים ונעשה דין. ואלהי"ם הוא בהיפך כשהוא שלם מורה על הדין וכשנתחלק מורה על הרחמים בסוד (שם נ"ב, ג') חסד אל כל היום, כי מורה שנחלק הדין ונעשה רחמים. והנה המנין מורה על הדין בחינת אלהים שמסתלק הברכה וצוה הקב"ה למנותם במחצית השקל, להורות בזה שיתחלקו דיני אלהים ויתהפכו לרחמים.

ל״חוהנה התורה הקדושה הגם שידוע מדתה ושיעורה בכמה גוילים נראים לעין אף על פי כן אמר הקרא עליה (איוב י"א, ט') ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קי"ט, צ"ו) לכל תכלה ראיתי קן רחבה מצותך מאוד. והטעם הוא כאשר כתבנו לפי שכל אות ואות מורה על עולם שלם עולם אחד בפני עצמו. ועל כן רחבה היא מאוד למעלה למעלה בשורשה עד כי חדל לספור כי אין מספר. וכן הוא ממש באנשי ישראל הגם שהם נימנים ונראה מספרן לעין. מכל מקום אין מספר להם מצד שורשם למעלה בשמים בשורש חיות רוחניות הקדושה המתפשט בשורש נשמתם עד אין קץ וגבול. וזה הוא בזמן שהם עושים רצונו של מקום ואז הם מתיחדים ברצונו ב"ה על ידי התורה שהוא רצונו. ואז ודאי הנה אין מספר אליו. כי כל נשמה היא דבוקה ברצונו ב"ה שאין ערוך אליו עד אין סוף ושיעור ומדה. מה שאין כן ח"ו כשאינם עושין רצונו של מקום אינן אחודים ברצונו ב"ה ועל כן הם תחת גבול וקצב. ומספרם מספר הוא. כי אין בו יותר ממה שהוא נמנה, שאינו מתפטש יותר עבור פרידתו מרצונו ב"ה, וגם אינו דבוק בהתורה שהוא רצונו ונגבל בגבולו.

ל״טולזה אומר הכתוב (הושע ב', א') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כלומר כי הן אמת שיהיה להם מספר ידוע כמו התורה שמספר אותיותיה ידוע ומנינם דבר שיש בו צורך הוא. אבל המספר גופא יהיה שלא ימד ולא יספר כי כל אחד מישראל שיהיה נספר, אין שיעור וערך למספרו. כי שורשו בשמים ממעל אחד ברצון הבורא ברוך הוא שעושים רצונו של מקום שם אין סוף וערך. ושורש נשמתו מתפשטת בשמים לרום, ובארץ לעומק עד אין חקר. ואמנם שגם רמז בכתוב הזה אשר לפעמים והיה מספר ממש ח"ו כשאין עושין רצונו של מקום. ואך לפי שעיקר הכתוב הוא על בחינה הראשונה שכך אמר והיה מספר בני ישראל כחול אשר לא ימד וגו' על כן אמר בו לשון והיה המורה על שמחה שזה תכלית וסוף כל השמחות שבעולם. ואפשר שעל כן אמר הכתוב (במדבר י', ל"ו) ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מה שאין כן בנסוע הארון לא הזכיר מספר בני ישראל. כי הארון נודע שהיה מקדים דרך שלושה ימים לפני בני ישראל לתור להם מנוחה שנאמר (שם שם ל"ג) וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים, עד שאמר משה קומה ה' וגו'. כלומר עמוד והמתן לנו ולא תניח אותנו כמאמר חז"ל (בתנחומא פרשת ויקהל ז'). ועל כן בנסוע הארון שהיה טרם נסיעת ישראל ועדיין לא התחילו בחטא לנסוע מאחרי ה' ח"ו. לא הזכיר מדה ומספר בני ישראל כי אין מספר לגדודיו וכשהם עולים עולים עד לרקיע ומתדבקים שם בשורשם ברצון העליון ב"ה שעושין רצונו של מקום ושם אין מספר וערך. אבל ובנוחה שהיה אחר נסיעת ישראל שנאמר בהם ויסעו מהר ה' כנזכר. ונעשו ח"ו בבחינת אין עושין רצונו של מקום ואז שובה ה' רבבות אלפי ישראל כי כבר יש מספר וקצב להם. ועל כן עשה לפרשה זו סימניות מלמעלה ומלמטה בנונין הפוכות לרמז על התחלקות לבם מה' חלילה. כי הנונין מורים על התחלקות מם סתומה לשני נונין כזה &&&ננ ובהתחלקותם היא כזה &&&ננ ולפי שנעשה אחר ההתחלקות נו"ן אחת הפוכה על כן עושין הנונין הפוכין לרמז על זה שנחלק המ"ם ומורה על שנתחלק לבבות בני ישראל ממקום דביקות בשמו יתברך ופנה לבבם לנסוע מהר ה' בשמחה ותאוה. וזה שאמר כאן משה רבינו ע"ה ראו ההפרש בין אם ה' הוא אלהינו מצד עצמינו ובין אם הוא רק אלהי אבותינו מצד זכות אבות. כי הנה ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. כלומר כשהייתם בבחינת ה' אלהיכם הנה הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. פירוש אפילו היום כלומר בעת הזאת שמספרכם ידוע על ידי המנין בכמה פעמים, אף על פי כן הרבה אתכם והנכם ככוכבי השמים לרוב. שאין שום מספר ומדה וקצב לכם והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר. לצד שהייתם דבקים בו יתברך ונמשלתם לכוכבי השמים, ולמעלה אין מספר לגדודיו. אבל עתה כאשר,

מ׳ה' אלהי אבותיכם וגו'. כשאתם בבחינת שה' הוא אלהי אבותיכם לבד ואתם יורשים זכות אבות. הנה יוסף עליכם ככם אלף פעמים כלומר מוכרח אני לברך אתכם בבחינת מדה וגבול כמאמר חז"ל (בספרי על פסוק זה) שאמרו ישראל למשה קצבה אתה נותן לברכתינו וכו' אמר, לא. זו משלי אבל הוא יברך אתכם וכו'. ולכאורה אינו מובן וכי מה איכפת לו לברכה משלו עד אין שיעור וערך. ואמנם שאמר להם כי ח"ו כשאינכם בבחינת עושים רצונו של מקום יתברך על השלימות הראוי לא שייך לומר ככוכבי השמים לרוב כי אתם נכנסין בגבול, ומוכרח אני ליתן קצבה לברכותיכם שיוסף עליכם ככם אלף פעמים. וזו הוא משלי, שעתה לפי העת הזאת לא אוכל לברך אתכם יותר, אבל הלואי שתזכו אשר ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. שתזכו להדבק בו יתברך ויברך אתכם בברכה שאין לה שיעור וערך כאשר דיבר לאברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו'. והנה תחילה כלל ב' הדברים במאמר אחד באומרו לא אוכל כנאמר ועתה פירש להם בפירוש כי על ידי חטאם גרמו. אשר,

מ״אאיכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. טרחכם זו במה שתבעו ממנו כל פעם תנה לנו בשר, תנה לנו מים, והכל בתרעומות שלא בטובה כאדם השואל דבר. משאכם זו הדבר הנזכר, שאמר חטאם שלא היו ראויין לזכות מצד עצמם והיה כל משאם עליו שהוא נטלם ונשאם בזכותו ותפילתו בכל פעם למסור נפשו עליהם לכפר על כל חטאתם להחיותם כהיום הזה. וריבכם אלו הדינין כתרגומו ודיניכון שכבד הוא עלי לבד אם לא בהסכמת הקב"ה כנאמר למעלה. על כן הטלתי הדבר הזה עליכם ואמרתי אליכם,

מ״בהבו לכם אנשים חכמים וגו'. ולא רציתי לעשות הדבר בעצמי הגם שבידי היה. ואמנם כוונתי היה שתבינו כי אין רצוני בזה. ותשיבו מוטב לשמוע מפי הרב ואז יעלה הבחירה מכם ויסכים שמו ית' ואוכל לשאת עלי לבדי הכל כנזכר. וגם מחמת שיהיה מוטל הדבר עליכם עבור העצלות בעשיה תאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. אבל אתם לא כן עשיתם כי אם,

מ״גותענו אותי ותאמרו טוב וגו' אשר דברת לעשות. אתם קיימתם שניהם כי אתם לא רציתם עשות בצעמכם כי יראתם פן לא יעלה לכם הדבר כהוגן כל כך בלעדי. וגם אותי לבדי לא רציתם. רק ותענו ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות. פירוש שאינך יוצא בהדיבור, כי אם כאשר דברת כן עשה אתה בעצמך. ולזה נאמר ותענו ותאמרו לשון כפול כי עניה הוא בקול (רש"י כי תבוא כ"ו, ה'), ואמירה הוא לשון רכה (שמות רבה מ"ב, ב'). ונגד זה שלא רצו בו לבד, נאמר עניה בקול ולשון קשה קצת. וזה שביקשו שיעשה הדבר בעצמו נאמר אמירה לשון רכה. ועל כן כאשר בחרתם כך בפועל לא הייתי יכול לשנות. ולזה,

מ״דואקח את ראשי שבטיכם וגו'. הוכרחתי ליקח בעצמי ובכבודי. ואך על כל פנים טובתכם דרשתי כי בחרתי הראשים והגדולים שבכם בכדי שעל כל פנים תשמעו מהם אם אין אתם מקפידים שתשמעו ממני דוקא. לצד שהם קבלו תחילה כמאמר חז"ל (עירובין נ"ד:) כיצד סדר המשנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן כו' נכנסו זקנים כו' נכנסו כל העם וכו' עיין שם.

מ״הוטפכם אשר אמרתם וגו' המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה. להבין כפל לשון שאמר ולהם אתננה והם יירשוה. נראה על פי מאמר חז"ל (בבא בתרא קי"ז.) על פסוק (במדבר כ"ו, נ"ה) לשמות מטות אבותם ינחלו וגו' שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן המתים יורשים את החיים וכו'. ולזה אמר המה יבואו שמה ולהם אתננה. פירוש להטף הנזכר אתננה שיהיה שלהם אבל והם יירשוה פירש המתים שהזכיר הם יירשוה מבניהם כי כאן המתים יורשים את החיים.

מ״וויתנהו ה' אלהינו לפנינו וגו'. להבין צחות לשון זה שלכאורה אין לו פירוש והיה די במה שאמר ונך אותו ואת בניו וגו'. נראה כי הנה יהונתן אמר לנושא כליו (שמואל-א י"ד, ח'-י') הנה אנחנו עוברים אל האנשים ונגלים אליהם אם כה יאמרו אלינו דימו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה וגו' ואם כה יאמרו עלו עָלֵינו ועלינו כי נתנם ה' בידינו. ופירש רש"י אם יאמרו דימו ונעלה אליכם, שעתם מצלחת ולבם רם עליהם. ואם יאמרו עלו עלינו פחד הקב"ה בלבם ויראים לזוז ממקומם. והנה לפי זה היה מקום לבני ישראל לירא ולהפחד מסיחון ועמו. כי הלא בפסוק שלפני זה נאמר ויצא סיחון לקראתינו הוא וכל עמו וגו' וזה הוא סימן שח"ו שעתם מצלחת. ואמנם הנה חז"ל (מדרש תהלים י"ח פסוק מ' מובא ברש"י שמואל-א י"ז, מ"ט ובילקוט שם) אמרו אצל גלית הפלשתי בעת שהכהו דוד שנאמר שם ויפול על פניו. ולא היה צריך ליפול אלא לאחריו אלא כדי שלא יצטער דוד לילך לחתוך את ראשו ונשתכר שנים עשר אמות וכו'. וגם כאן כן היה שנתנו הקב"ה לפני ישראל שלא יצטרכו לילך למקומו ולהצטער בפסיעותיהם אשר ידרכו אליו. ולזה אמר ויתנהו ה' אלהינו לפנינו כלומר כי זה שיצא סיחון לקראתינו ולא נפל עליו חרדת אלהים שירא לזוז ממקומו. הוא בכדי שיתנהו לפנינו ונך אותו וגו' והוא שכר פסיעות שלא נצטרך לילך אליו ונתקיים בהם (תהלים ק"י, א') עד אשית אויבך הדום לרגליך.

מ״זואת יהושע צויתי וגו' עד לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם וגו'. לכאורה לא היה שייך לומר ליהושע לא תיראום כי הוא בודאי האמין בכל נפלאות אשר ראה ואשר עשה הוא עצמו במלחמת עמלק. ואיך שייך לומר כי הוא יירא מגוים וכלי קרב. ואפשר על פי אומרם ז"ל (סוטה מ"ב.) בפסוק (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. ולכאורה למה היה צריך המשוח מלחמה להודיע זאת לישראל להקל הדבר בעיניהם הלא אפשר טוב היה להכביד עליהם בכדי שיחזרו בתשובה. ואמנם כי היה צריך לומר זאת בכדי להחזיק לב העם שלא יפלו לבבם כאשר יתן כל אדם אל לבו חשבונו עם נפשו בעבודת בוראו. וממה שעבר עליו בהמרותו אליו בעבירה קטנה או גדולה ויירא ויפחד מאימת הדין עתה כאשר ילך בסכנה למלחמה. ונודע אשר זה יזיק להמלחמה עד בלי שיעור. ועל כן בכדי לחזק לבבם אמר להם המשוח מלחמה שמע ישראל אתם קריבים אף אם אין בכם אלא זכות שמע ישראל יש די לנצח המלחמה.

מ״חואפשר לזה ירמוז הכתוב (דברים ז', י"ז-י"ח) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים וגו'. וגם זה יפלא אחר שראו ישראל מלחמת סיחון ועוג וכדומה, שייראו עוד מרבוי הגוים. וגם למה הזכירם במה שעשה בפרעה דוקא ולא בסיחון ועוג שהיו מלכים קשים מפרעה ועמו. ואולם כי לחזק בא את לב ישראל שלא ייראו מהחטאים האלה אשר בנפשותם, שלא יעשה זה רושם שיפלו במלחמה. ותמצא שיעקב אבינו בחיר האבות היה ירא שמא יגרום החטא כמאמר חז"ל (ברכות ד'.). והנה איש ישראל הבא לחשוב את עצמו בנפשו בעבודת אלהים יוכל ליפול עד שידמה לו כי כל הגוים ההם טובים ממנו. לצד שהגוים אף אם הם עוברי עבירות יומם ולילה. אומר בלבו כי הם לא ידעו רבונם כמותו ולא עמדו אבותם על הר סיני ולא פסקו זוהמתן. גם כי אין להם נשמה וחיות כי אם מבחינת חיות הארץ התחתונה שעל כן נקראים עמי הארץ כי הם והארץ שוים הם. מה שאין כן אני יודע רבוני ויש בי נשמת אלוה ממעל ואבותי עמדו על הר סיני ואף על פי כן איני עובד עבודה הראויה אליו על כן אני גרוע ממנו הרבה וכדומה באלה הדברים.

מ״טולזה אמר הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני. פירוש שתפול מורך בלבבך לומר שהגוים הם רבים וגדולים ממך במעלה שהם טובים ממך, ועל כן איכה אוכל להורישם. לזה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. פירוש שכל הנסים שעשה לך בפרעה ומצרים הכל לא היה כי אם בזכות שה' אלהיך. כי עדיין לא קיבלו התורה ולא היה בהם כי אם זכות שמע ישראל שהיה להם קבלה מיעקב אבינו שהוא קבלת עול מלכות שמים להיות ה' להם לאלהים הוא ולא אחר. ובזכות הזה שהיה ה' אלהיך בשמע ישראל, עשה לך את כל הנסים האלו. וכן יעשה ה' אלהיך לכל העמים וגו'. פירוש בשכר ה' אלהיך לבד יעשה להם את שלהם כי הלא הם עובדי כוכבים ומזלות מנעוריהם ואין בהם זכות זה. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה מ', א') נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. פירוש בשכר שהוא אלהיכם לבד. קבלת אלהותו פעמיים בכל יום שאומרים שמע ישראל, יאמר נחמו נחמו. ובזה תהיו בטוחים בטח שבודאי יוציא אתכם מזה ותצפו לישועה. וזה שאמר לו משה ליהושע שלא יעלה מורא בלבו במלחמת ל"א מלכים שמא יגרום החטא שלא יפלו ח"ו לפני בני ישראל. לא כן, לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. זכות ה' אלהיכם לבד, נלחם להושיע אתכם מכל אויביכם ולא צריך יותר למלחמה:

נ׳ויותר נראה לומר בזה, על דרך שאמר יהושע בעת היותו בעי שנפלו שם ששה ושלושים איש מישראל (יהושע ז', ט') ומה תעשה לשמך הגדול וגו'. והוא להיות כי אלהי ישראל נקרא שמו והוא מיחד שמו ואלהותו יתברך על ישראל לבד וכמו שאמר הכתוב (זכריה ב', ט"ו) ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא ושכנתי בתוכך. פירוש אף אם נלוו גוים רבים אבל עיקר שכינתי בך הוא כי הוא יתברך שוכן בפנימיות ותוך כל אחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין של"ה ואלשיך על פסוק זה) בפסוק (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ועל כן תמיד הוא אלהי ישראל כי קדושתו ואחדותו יתברך שוכן בפנימיות ישראל בתוכו ממש כביכול. ובאמת לא כל העתים שוות כי לפעמים משרה יותר קדושתו ושכינתו ביניהם, ולפעמים בפחות מעט לפי ערך קדושת טהרת והכנת בני ישראל למצוא בלבם מקום לה'. ואפשר שגם לזה יאמר הכתוב נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. פירוש זה הוא תכלית נחמות ישראל נחמה כפולה שיאמר אלהיכם פירוש שהקב"ה יאמר אלהיכם אני בעצמות מופלג. ששלימות קדושתי אני משרה ומשכין בתוככם והייתי לכם לעצמכם בתוך פנימיותכם לאלהים. או יאמר עמי יאמר אלהיכם כלומר אלהיכם יאמר עמי אתם ואני אלהיכם. ובזה תנחמו ודאי נחמה אמיתית בכפלי כפליים. והוא בחינת אלהי ישראל בשלימות שאלהותו שוכן בתוך ישראל. וכיון שכן הוא. הנה כבוד ישראל הוא כבודו יתברך והמזדווג לישראל מזדווג אליו כביכול כיון שהוא יתברך שורה בתוכם וכמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט שופטים רמז נ"ה) כל מי שהוא קם על ישראל כאילו קם על מי שאמר והיה העולם שנאמר כי הנה אויביך וגו' עד שאון קמיך וגו' תהרוס קמיך ולא קמינו וכו', וכן להיפך מי שהוא עוזר לישראל כאילו עוזר למי שאמר והיה העולם שנאמר (שופטים ה', כ"ג) כי לא באו לעזרת ה' וגו' עד כאן. על כן אמר מה תעשה לשמך הגדול כיון ששמך נקרא עלינו אלהי ישראל השוכן בתוכינו וח"ו יאמרו הגוים מבלי יכולת וגו'. וזה שאמר כאן ליהושע לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם פירוש בחינה זו שהוא ה' אלהיכם אלהי ישראל הוא הנלחם. ושם נאמר (ישעיה מ"ב, ח') וכבודי לאחר לא אתן ואין שטן ופגע רע.

נ״אואתחנן אל ה' בעת ההוא וגו'. אומרו בעת ההוא צריך פירוש. אחת שלא פירש מתי היא העת ההיא. והשנית לכאורה אין נפקא מינה בזה אימתי הפיל תחינתו לפני בוראו ולמה פירש את הדבר בעתו. וכבר עוררו חז"ל בזה (רבה פרשה זו). ואמנם הנה כבר הודענו וכתבנו במקום אחר בביאור שני מיני הנהגות שהקב"ה כביכול מתנהג עם האדם ועם כלל עולמו. האחת הוא בנוראות נפלאות לעין כל כמו אלו הנסים הנגלים שהראה בעולמו בשידוד כל טבע העולם ומערכת מזלות השמים וכוכביהם. כמו בהוצאת עמו ישראל מפרעה מלך מצרים ועמו, והכהו עשר מכות נוראים ונפלאים שלא ראו אבותיהם ואבות אבותיהם מיום היותם על האדמה עד היום הזה. ואחר כך וישם את הים לחרבה ויבקעו המים והעביר ישראל בתוכו. ובהורדת המן להאכיל לששים רבוא אנשים הם ונשיהם וטפם ארבעים שנה רצופים בלחם מן השמים וכדומה בנסים המפורסמים. ואפילו ליחודי סגולה מצינו שעשה את כל הנסים האלה כמו ברבי פנחס בן יאיר (חולין ז'.) שהיה הנהר נחרב ויבש לפניו ועבר במצולה בתוך הים ביבשה. או רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) שהדליק חומץ בתוך ביתו כשמן הטוב. או בנחום איש גם זו (שם כ"א.) שנתן העפר אל המלך ונעשה ממנו חרבות וחיצים לכבוש המלחמה וכאלה רבות אין מספר. וההנהגה השנית הוא ההנהגה שאנו רואין בעינינו שהשגחותיו ונפלאותיו נעלמים ונעטפים בתוך טבע העולם ומקריו וכמאמרם ז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין ופירש רש"י לפי שהן תדירות. כי באמת איש ישראל הנותן עיניו ולבו באמת לראות השגחת הבורא יתברך עליו בחיותו ולבושו ומזונו ופרנסתו והספקתו לבניו ולכל ביתו. בעיניו יראה שהוא מלא נסים ונפלאות בכל שעה ורגע שאינו בשום אופן בדרך מקרה הטבע. רק שסיבת הסיבות ב"ה מסבב כל דבר בסיבות שונות זה בכה וזה בכה עד שנדמה שבא מטבע העולם. וזה הוא מפני שאין אנו ראויין לנס כמאמר חז"ל (ברכות ד'.) ראויים היו ישראל להעשות להם נס בימי עזרא כבימי יהושע אלא שגרם החטא וכו'. ובאמת אמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא וכו'. ולא כיוונו על מזלות הרקיע וכוכבי השמים. כי הלא אמרו (שבת קנ"ו.) אין מזל לישראל ועיין בתוספות שם. ובזוה"ק (חלק ג' רט"ז:) אמר בפירוש כל המשתדל באורייתא בטל מנייהו חיובא דכוכביא ומזליא. והגם שיש בזה דרכים שונים לאין מספר והחקר אלוה תמצא ואין כאן מקומו לבארו בספר. מכל מקום הנה זה בלתי ספק אשר חלילה וחלילה להעלות על הדעת שכביכול ברוך הוא וברוך שמו האל הגדול הגבור והנורא ישליך את עולמו ובפרט עמו ישראל שהם חלקו ונחלתו, על טבע המזל. האם קצר קצרה ידו ח"ו מלהנהיגם בעצמו ובכבודו ולא נאריך בזה. ובפרט שכבר דיברו בזה בעלי המקובלים מקבלי האמת עד פומא דאליהו זכור לטוב בבחינת מקום הזכות ומקום המזלא ואיזה דבר התלוי בזכות ואיזה דבר התלוי במזל ורצון העליון ובו ברכת בני חיי ומזוני וכמאמרנו ויתיהב לנא מזונא ופרנסתא טבתא וכו' עד ממזלא דכל מזוני ביה תליין כנודע.

נ״בואמנם לדעתינו יהיה כוונת חז"ל בזה, כי אם היה הנהגת שמו יתברך עם בני אדם גם בני איש בהספקתם בבני חיי ומזוני לפי ערך זכותם בעבודתו יתברך שמו, קשה היה להם עמידתם בזה כי מי יאמר זכיתי לבי וגו'. ובפרט ממה שאנו יודעין בנפשינו מעבירות גדולות וקטנות. והן בני חיי ומזוני הוא מהדברים שהאדם צריך להן בכל עת וכל שעה ורגע. ואם היה הנהגה בזה לפי הזכות ח"ו לא היה קיום לעולם. ועל כן האיר הקב"ה את עינינו ותלה זה במזלא והוא בחינה שהוא נוזל ונוטף תמיד ממקור הרחמים והחסד שאין שם תערובות דין כלל בכדי שיוכל העולם לעמוד. ואמנם גם בזה דרכים רבים אין מספר לאלהינו יתברך, הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין דלא נתגלו בר לרבי שמעון בר יוחאי וחביריו. ובזה תבין ממילא איך שכל טבע העולם מלא נסים הוא ממקור הנסים. ואך שהן תדירות יומם ולילה נעטפים ונלבשים בהטבע, עבור עוונותינו הרבים ופשעי נפשותינו.

נ״גוהנה בחינה זו ששמו יתברך יתנהג עם האדם בטבע או שלא בטבע, הכל נפעל ונמשך מהנהגת האדם עם בוראו בעבודתו יתברך. כי אם עבודתו אינה אלא בדרך טבע העולם כמו ללמוד כפי מזג כח גופו לא זולת, ואם יחלש לבו מיד הוא פורש. וכן בעבודתו בתפילה הכל בערך טבע גופו, ולא ישבר עצמותיו להיות כארי ישאג בלבו לאהבתו וליראתו. או בעשיית מצוותיו כמו השינה בסוכה וכדומה אם יגדל הקרירות ילך לביתו וישכב וירדם. או בפיזור ממונו לדבר מצוה לצדקה או לציצית ותפילין ואתרוג וכדומה, לא ירצה להיות מפזר ונוסף על כל פנים בהידור מצוה עד שליש, רק לפי ערכו ובמזג השוה. וכן בכל הדברים. והעיקר במחמדי תאות עולם הזה לא ישים לבו לשבור כחו ותאותו ומעמקי חמדת לבו. כי אם יאכל וישתה וישן ושארי תענוגות בני אדם כל צורכו בלי גרעון. כן יתנהג עמו כביכול שמו יתברך שהשגחתו יתברך הנמשך אליו הכל בטבע העולם כאמור. וכשימשך איזה ברכה והצלחה לכל העולם בכלל גם הוא יבוא בתוכם. וח"ו בצרת רבים, גם לו צר ח"ו. כי כמעשהו כן יעשה לו.

נ״דואמנם האומר לנפשו שחי ונעבורה בשביל אהבת עבודת בוראו ובכוון יכניע וישבר תאוות עומקי מורשי לבבו כאשר יוכל להפך החומר לצורה והגוף לנפש להזדכך הגוף עד שיצא לבו מלהתאוות כלל לחמדת התענוגים ומכל שכן תאוות שחוץ לגוף כמו הקנאה והשנאה וחמדת הכבוד והשררה. וכל המדות רעות התלויין בנפש הבהמיות שלו המתאוות לאלה התאוות הרעות כמו הגבהות והכעס והקפדנות והליצנות ושיחה בטילה וכדומה הן ותולדותיהן אותן שיבר לגמרי ועקרן ממורשי לבבו שלא יחמוד ויתאוה אליהן כלל. ועל ידי זה ממילא ממעט באכילתו ושתייתו והשינה, במעט מעט, ולא יחוש על חלישת לבו בעת עומדו את פני ה' אלהיו בעבודה. ומכל שכן בעשיית מצוותיו לא ירגיש כלל אם קר לו אם חם לרוב האהבה הבוער בלבו לעבודת האל ברוך הוא. וכן בפיזור ממונו לצדקה הנה כל הון ביתו יתן באהבה לכבוד בוראו למצוה או לרפאות חולים או בנשואי חתן וכלה וכדומה. ולמולו הנה פועל אדם ישולם לו, שגם הקב"ה מנהיגו למעלה מטבע העולם להיות חומץ כשמן ידלוק ולהיות נגדו במים עזים נתיבה וכדומה. והנה שכרו של האיש הלזה בכפלי כפלים הוא. כי חוץ ממה שהוא מתנהג שלא בטבע, וכשח"ו צר לכל העולם, הוא יוצא מביניהם לטובה כמו נח בדורו וכמו רבי חנינא בן דוסא שאמר כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת. הנה גם בעד זה שכרו אתו ופעולתו לפניו במה שנתקדש שם שמים על ידו וכל העולם כולו יראון יעידון ויגידון כי לה' המלוכה ומושל וגו'. והנה האל העושה פלא לשבר ולשדד כל המזלות וכוכבי השמים וטבע העולם כולו בשביל עבדיו עמו ונחלתו והכל בידו הוא ואמת מלכנו אפס זולתו ומפליא לעשות. וכמו שראו כל העולם כולו בעיזי דרבי חנינא (תענית כ"ה.) דאייתי דובא בקרניהו, וכדומה. ושמו של הקב"ה מתקדש ומתגדל ומתכבד בעולמו. ואיש הלזה הגורם כל זאת הוא הנוטל שכר כנגד כולם כי הוא הגורם לכל זה.

נ״הובזה פירשנו מאמרי אלהינו יתברך בפרשת היחוד שהוא ואהבת את ה' אלהיך וגו'. כי נודע שבחינת טבע העולם מכונה על שם אלהים יתברך ויתעלה, גימטריא הטבע. ובשם הזה הגביל הקב"ה כל דבר ודבר אשר בארץ במקום ומדה וגבול לומר עד פה תבוא בכל טבע העולם. מה שאין כן שם הוי"ה יתברך הוא המורה על בחינת הוי"ה המהוה את כל והמציא את כל הבריאה מאין ליש. ועל כן בכח השם הזה נשבר כל טבע העולם כיון שהוא המציאם מאין, הרי הם בידו להחזירם לאין. שעל כן ברוב מעשי בראשית נזכר ה' אלהים כמו (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, וכדומה. כי בחינת הוי"ה הוא אשר הווה אותם מאין המוחלט לבחינת היש. ואך כי לא היה נתפס בגבול ומדה והיו מתרחבים והולכים עד בלי די. ובזה גבולות חלק אלהים בעולם, אשר בשם אלהים הגביל כל דבר ודבר במדה וטבע העולם. ועל כך בקריעת ים סוף נאמר (שמות י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא וגו'. כי בחינת הוי"ה המהוה את כל, הושיעם ביום ההוא ושם אין גבול וטבע. ועל כן (שמות ט"ו, ח') קמו כמו נד נוזלים קפאו תהמות וגו'. ועל ידי הדבר הזה נקרא ה' אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' כי הנהגת אלהותו יתברך עם אברהם היה בבחינת ה' המהוה שהפליא לעשות עמו בנסים מפורסמים בהצלתו מאור כשדים ובהכותו את הארבעה מלכים ובמכות פרעה ואבימלך וכדומה. והיה שמו יתברך מתגדל ומתקדש ומתפאר בעולם עד שכולם ראו כי ה' הוא אלהי אברהם המתקיים עליו ומנהיגו למעלה מטבע העולם ויוצא אותו החוצה מכללות העולם ליתן לו בן לזקוניו וכדומה וכן ביצחק ויעקב. ועל שם זה נקרא בכללות ה' אלהי ישראל לצד הנסים שנעשו בהם בנוראות נפלאות, והכל מכירין ויודעין כי ה' המהוה הוא אלהיהם ומנהיגם למעלה מהטבע.

נ״וולזה יאמר הכתוב ואהבת את ה' אלהיך. כלומר שתאהב את זאת שה' המהוה את כל, הוא יהיה אלהיך שהוא ינהיג אותך ויתגלה אלהותו יתברך אליך בבחינת ה' המהוה שלא בטבע, ובמה תזכה לזה. לזה אמר בכל לבבך שתתן לו את כל לבבך ולא מקצת הלבב כמו שעובדים אותו אלו המתנהגים בעבודתם בטבע העולם שמקצת לבבם נותנים לאלהיהם ומקצת נוטלים לעצמן לאכול ולשתות ולנוח גופו וכדומה. ואתה לא כן כי אם כל לבבך כל תאוות לבך תתן לו שתכניע ותשבר בשבילו כל מעמקי חמדת תאוות לבבך הנשרשים בך. ועל כך אמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. כי אף שיצרך הרע נגדך בכל מיני תאוות וחמדות הרעים במיני מטעמים ותפנוקי מעדנים ותאות נשים המושך את לב האדם בחזקה. וכדומה מדברים שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן כמו הנצחון מול חבירו והקנאה אליו וחפץ השררה והכבוד בעולם והשיחה בטילה והליצנות מחבירו. אל תתאו למטעמותיו ואל תחמוד לתשוקתיו, כי אם כל לבך תתן אליו יתברך. שכל חפצו ורצונו הוא להמעיט תאות הלב בכל מכל כל לשמו יתברך לזכך הנשמה והגוף שלא יתגעלו בפת בג נופת צוף העולם הזה, בכדי שיזכו לראות ולהנות מזיו שכינתו יתברך בעולם הבא. שתענוגי כל העולם כולו בכל ימינו, אינם כדאים על אחת מני אלף מרגע תענוג הנאות מראות זיו השכינה אשרי עין ראתה. וכן ובכל נפשך כולו כמות שהוא באין קצבה לומר עד פה תבוא. כי אם באמת לחפוץ ולהתאות להמליכו וליחדו ולקדש שמו ברבים בנטילת נשמתך כמאמר התנא הקדוש רבי עקיבא ז"ל (ברכות ס"א:) כל ימי הייתי מצטער על זה מתי יבוא לידי ואקיימנו. לא זה בלבד שהיה חושק לזה כי אם בכל ימיו היה מצטער מתי יגיע אל הדבר הזה. וכן ובכל מאודך בכל ממונך לא במקצתו כי אם אפילו בכולו אם תצטרך לעבודת שמו יתברך תן לו משלו. ואם ככה אתה עושה תזכה שה' המהוה יהיה אלהיך להנהיג אותך בלמעלה מן הטבע לעשות נסים נגלים ובזה יתקדש שמו יתברך אשר ישמעו רחוקים ויבואו ויאמרו כי הגדיל ה' לעשות בארץ כמאמר חז"ל (ילקוט שיר השירים על הפסוק לריח שמניך טובים) בא יתרו ונתגייר אף רחב שמעה כו'. ובזה תזכה לשכר כפול ומכופל.

נ״זואפשר לזה כיוון נעים זמירות ישראל במזמורו בארבעה שצריכים להודות (תהילים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם וגו'. וכבר דקדקנו במקום אחר שהיה לו לומר ויצעקו לה'. ואמנם כי מי שנפל לאחד מן הצרות הנזכרים שהוא בתכלית האחרון, צרה שאין כמוה, כמו שכתוב (שם שם, י"ח) ויגיעו עד שערי מות וכדומה. הנה זה צריך להרבות בתפילה ובתחנונים ובתשובה ומעשים טובים עד שישוב אל ה' אלהיו. פירוש שה' המהוה יהיה אלהיו כנאמר, להוציא אותו החוצה מטבע העולם ולהנהיגו למעלה מהטבע להושיעו בעת צרותיו. והנה בחינה זו היא תפארת לעושיה גם כן ששמו של הקב"ה מתכבד ומתגדל למען ידעו כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים. וכמו שאמר יתרו בראותו הפלאת נסיו יתברך והן הן נוראותיו. ולזה אמר ויצעקו אל ה' לבחינה השייך לה' גם כן, שהוא בחינת הנהגותו עם בחינת המהוה, שמתגדל שמו על ידי זה. ועד שם יגיע תפילתו וצעקתו שיהיה ה' אלהיו, ואז ודאי וממצוקותיהם יצילם.

נ״חוהנה חז"ל אמרו (דברים רבה י"א, ט') תקט"ו תפילות התפלל משה כמנין ואתחנן. וצריך טעם למה דוקא מנין זה התפלל לפני ה' אלהיו. ואולם לדברינו יבוא על נכון כי הנה משה רבינו ע"ה כשראה שבכל צדדי הגבול ובכל הבתי דינים שלמעלה נגזר ונכתב ונחתם בחותם המלך שלא יבוא לארץ. אז עלה במחשבתו להתחזק ולעלות אל מקום הרחמים פשוטים האי רצון העליון שלמעלה מטבע העולם מששת ימי הבנין, ושם לאו בזכות תליא לראות אם הוא זכאי לזה, כי אם במזלא דבר הנוטף ונוזל ברחמים גמורים בלי שום תערובות דין כלל. אדרבה שם נמתקים כל הדינים, ואז יהיה נעשה בו בבחינת הוי"ה המהוה את כל למעלה מן הטבע. ולזה תקט"ו תפילות התפלל, כי נודע מדברי הרב ז"ל (בכוונת אתה תקום תרחם ציון) שת"ק רומז אל בחינת מדת הבינה שלמעלה מששת ימי הבנין (המכונים על שם הגבול וטבע העולם והבן). והיא מכונת על שם י"ה בסוד (תהלים ק"נ, ה') כל הנשמה תהלל יה כידוע ליודעים. ועל כן עד שם העלה תפילתו להתפלל תקט"ו תפילות, כי שם דרור יקרא בבחינת היובל והחירות להמשיך משם האי רצון העליון עד אשר יעשה עמו בבחינת הוי"ה המהוה למעלה למעלה מן העולם. ועל כן אמרו חז"ל (ברבה ריש פרשה זו) אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם כי שם לא בזכותא וכו' כנזכר כי אם ברחמים פשוטים שאין בהם מתערובת הדין.

נ״טולזה אמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא. כלומר הנה תקט"ו תפילות כמנין ואתחנן התחננתי אל ה' בחינה הוי"ה המהוה להעשות עמי ממקום שהוי"ה לבד משמש בלתי גבולת אלהים, ועליתי בזה עד עת ההוא. נודע בחינת ההוא שמרמזת על עולם הנסתר עולם הבינה שלמעלה מימי הבנין, באין גבול וקימוץ מבחינת אלהים. ומהאי רצון רציתי להמשיך עד אשר יעשה הדבר בבחינת הוי"ה המהוה (והוא בבחינת (שמות י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא שמיום ההוא הנסתר נתמשך להיות נעשה בבחינת המהוה שלא בטבע. וזה מאמר הכתוב (בפרשה זו לקמן צ', ל"ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב וגו' עד ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים וגו'. פירוש כי מצד אלהים לא היה הדין נותן להעשות לכם כזה. וה' עשה לכם בבחינת המהוה למעלה מן הטבע והוא ככל אשר עשה לכם ה' וגו'). ואמנם כי ויתעבר ה' בי למענכם. כנודע שעיקר קבורת משה בחוץ לארץ הוא כדי להביא את דור המדבר לארץ אם ירצה ה' לעתיד וגם עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך כי לא תעבור וגו' אתה בעצמך תראה שלא תוכל לעבור כנודע להבאים בסוד ה' ועיין במה שנבאר להלן במקומו.

ס׳עוד יאמר הכתוב ואתחנן וגו'. הודיע הכתוב בזה מעלת משה רבינו ע"ה אדון הנביאים ז"ל שעלה בתפילתו למעלה למעלה למקום שאין בריה עולה שמה. והוא על דרך מאמר הכתוב בתפילת חנה (שמואל-א א', י') ותתפלל על ה' וגו' שלכאורה אין לו פירוש ואל ה' הוה ליה לומר. ופירשו המפרשים שעלתה בתפילתה במקום גבוה ונורא מאוד בבחינת השלושה ראשונות הידוע לחכמי לב ושם נקרא לפני ה' או על ה' וכמו שאיתא (בזוה"ק יתרו פ"ח:) בסעודה שניה של שבת קודש בזה הלשון ביומא דשבתא בסעודתא תנינא כתיב (ישעיה נ"ח י"ד) אז תתענג על ה', על ה' ודאי וכו'. והוא בדמיון המשל כשאב מחבב את בנו הקטן ביותר ויותר אז הוא מגביהו ומושיבו על כתפיו עד שנמצא ראש הבן גבוה מראש אביו וראשו על ראש האב. והבן. והכל משל. והוא הנרמז בכללות העולמות לבחינת י"ה שבשם הקדוש המרמז למעלה מבחינת הוי"ה בכללה כידוע ליודעים. ואמנם משה רבינו ע"ה הפליא לעשות ועלה למעלה גם מזה. והוא במה שידוע מדברי הרב ז"ל בבחינת העמוד שבין כל עולם ועולם שנמצא בו משני הבחינות מעולם זה ומעולם זה עד שעל ידי כך הוא מחבר אחד לאחד לפי שכח שניהם בו. וכן בכל דבר ודבר שבעולם כמו בארבע מינים הכוללים לצבא הארץ שהם דומם צומח חי מדבר כבר נמצא דבר הממוצע בין כל אחד שכח שניהם בו והוא המיחדם כמו עצי אלמוגים בין דומם לצומח ואבני השדה בין צומח לחי וכו'. ועיין בדבריו ז"ל (בשער קיצור אבי"ע) במה שביאר בין שני השכליות של האדם שכל המעשה ושכל העיוני. וביארנוהו במקום אחר אשר שכל המעשה נקרא זה המוח והחכמה השורה תמיד במוח האדם בעצם גולגלתו ומנהיגו תמיד בשכל אנושי לעשות הכל בחכמה שעליו, שלא כדומם ובהמה, ושלא יכשול באבן או באגרוף. ושכל העיוני הוא זה שאינו מתגלה לאדם כי אם אחרי העיון בו. כמו שאנו רואין כאשר יצטרך האדם להתחכמות חדש בתורה ועבודה או אפילו במלאכת מחשבת וכדומה מעשי ידי אומן. הנה נותן דעתו ושכלו ומעיין על הדבר, ויבוא על המצאה חדשה מה שלא ידעה בראשונה. כי לכאורה יפלא זה מפני מה תחילה לא בא על השכל, ואחר העיון בא לו שֵֹכֶל חדש ומאין לקח שֵֹכֶל אחר. ואמנם שהוא משכל העיוני הנזכר כי זה החכמה אינו שורה תמיד במוח האדם כמו שכל המעשה רק הוא דבוק במקורו מקור שורש חיות הרוחניות של האדם הלזה אשר בשמי השמים. ואך כי גם כח הזה נתן בו בוראו להיות מתגלה אל האדם לפעמים לבוא לשרות במוחו להמציא לו חדשות. והוא בחינת נעלם ונגלה לפעמים נגלה במוח האדם ולפעמים נעלם במקורו. והוא בחינת הממוצע בין שורש חיות הרוחניות של אדם שאינו נתפס כלל בשום גבול ומדה להתצמצם עצמו בעצם אדם ובין שכל המעשה המוגבל ומצומצם במוח האדם. והוא המקשרם כי יש בו בחינת שניהם ועל ידו ירד החכמה והשכל תמיד ממקורו אל מוח הראש. ולפעמים צריך האדם ליתן דעתו ולעיין עליו לפי שפעמים הוא נעלם במקורו וצריך להתקשר דעתו והוא מתגלה אליו כאמור. והוא בחינת אב בחכמה כי השכל העיוני הלז נקרא על שם האלף כי הוא שכל הראשון שיוכל האדם להשיגו. ושכל המעשה נקרא ב' כי הוא שכל שני. וכשיתדבקו שני השכלים יחד אז נקרא אב בחכמה שהאלף מתיחד עם הב' והוא בחינת שכל השלם בשלימות ועל כן הוא אב בחכמה, והבן. (ולזה רמז בתורה בראשית ב׳:י״ג ראשית כי באמת גם השכל השני ראשית הוא כי ממנו מתחיל עיקר גילוי החכמה באדם והוא ראשית חכמה. וכשמתיחד עם השכל הנעלם שהוא השכל העיוני כידוע הרי ב' ראשית והבן).

ס״אובזה ביארנו דברי רש"י ז"ל בפרשת וארא שכתב וארא אל האבות ולא נודע פירושו כי גם בכתוב נאמר וארא אל אברהם וגו' ומה חידש רש"י בזה. ואמנם כי היה קשה לרש"י ז"ל על תיבת אל הנכתב בכתוב שלכאורה מיותר והיה די לומר וארא לאברהם ליצחק וגו' ואמנם מלת אל מורה לדבר השייך אל הדבר הזה. והוא כששמו יתברך היה רוצה להתראות אל אברהם ויצחק ודאי לא בא אליהם אל הארץ הגשמי להתראות אליהם כאדם לאדם. כי אם שהתגלה שורש אלהותו יתברך במראה במקור הרוחניות שורש חיות אברהם ויצחק בשורשם. ואז ראהו השכל הנעלם הנזכר ומשם לנשמתו אשר בגופו. וזה וארא אל. מה שנכתב אל בכתוב הוא מורה על האבות בחינת האב שבכל אחד. כי ההתגלות היה על ידי בחינת האב, שנתקשר מוחו בשכל הנעלם ושכל הנעלם, ראהו במקור. וכל דבר שאדם משיג בחכמתו יותר ממה שהשיג קודם, הן גדול או קטן, הכל מכח הממוצע הזה. והנה מבשרי אחזה אלוה, ולמעלה למעלה הוא בסוד מטי ולא מטי, הנודע. ששם בחינת השכל הנעלם הנזכר הנרמז בקוצו של יו"ד ראשונה שבשם הוי"ה בקוץ העליון ושם בחינת הממוצע בין עולמות אין סוף ברוך הוא ובין ארבע אותיות שם המיוחד לארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. ולזה אמר משה רבינו ע"ה ואתחנן אל ה' שעליתי במחשבתי ותפילתי למקום גבוה ונורא מאוד מאוד הזה שהוא אל ה' הדבר השייך לה' והוא הממוצע הנזכר המרומז בקוצו של יו"ד (ואסור להרחיב הדיבור בזה וה' הטוב יכפר עד הנה). ועל כך אמר לו ה' רב לך כלומר הנה עלית במקום רב ונורא מאוד מאוד ועל כן אל תוסף דבר וגו' כי מאחר שבמקום הרחמים פשוטים חסד עליון ונשגב הזה היית ולא פעלת, מה יש לך עוד צדקה ולזעוק אל המלך, כי לא היה יוכל להענות עבור טובת ישראל כנאמר למעלה.

ס״בגם יאמר ואתחנן אל ה'. כי הן נודע אשר אדם המבקש צרכיו מאת האל יתעלה למען טובת והנאת עצמו דבר קטן וקל הוא. כי הלא מה האדם וכל צרכיו לבקש רחמים עליהם הלא הוא והם לאפס ותהו נחשבין. ועוד כיון שהוא דורש טובת עצמו מה נחת רוח יגיע מזה אליו יתברך. ועיקר בקשת צרכיו מאתו יתברך הוא בכדי לתקן במקום עליון. כי הלא נודע אשר בכל צרתם לו צר כביכול ועמו אנכי בצרה כמו מה שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו.) כשהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וגו'. ועל כן בהיות האדם בצער מכל מיני צער הנמצאות מבנים וחיים ומזוני וכדומה. את זה יתן אל לבו לומר מה גרמתי ח"ו בעוונותי. ח"ו ח"ו להצר במקום עליון לגרום צער חלילה וחלילה בשכינת עוזינו. וזאת באמת צר לו מאוד במה שבצרתו לו צר. ולא צרת עצמו כי הלא כל עצמו הבל ותהו. רק להרגיש חסרון עליון ח"ו מחסרון התחתון. ואל זה ישא עיניו למרום ויתפלל שיתוקן שם בשורש במקום עליון ויתמלאו כל העולמות שפע אור וברכה. ובזה תפילתו עולה נכון ולגבוה קא סלקא כיון שהוא גם כן כוונתו לצורך גבוה ולא לצורך עצמו. או שיתפלל לה' בעת צרתו שיושיע לו להיות כי הוא חפץ חסד מאוד ורצונו מאוד בישועת ישראל רק שצריך לזה אתערותא דלתתא ותיקון הפגמים ועל כן הוא מפיל תחנוניו שיתוקן כל הפגמים ויושיע לו ה' בכדי שימולא רצונו יתברך החפץ חסד ומצפה לישועת ישראל. או בכדי שיתגדל ויתקדש שמו יתברך על ידי זה שידעו כי הוא האל מלך רופא נאמן ורחמן, והוא המושיע לעמו ישראל מכל צרותיהם. והכל למען שמו באהבה לא זולת. והנה תאות משה רבינו ע"ה לארץ ישראל ידוע לכל שח"ו לא היה בזה שום מין הנאה לעצמו. וכבר אמרו חז"ל (סוטה י"ד.) מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה הוא צריך וכו'. ונודע שאם היה משה נכנס לארץ ישראל לא היו שולטין זרים במעשה ידינו ולא גלינו מארצינו והיו כל הדברים באים לתיקון כידוע. אשר לזה וליותר מזה נתאוה משה. שאין אנו יודעים דעת אדון הנביאים בכולו אף לא במקצתו. והכל מודים שלמען ה' לבד נתאוה לזה. וזה אמרו ואתחנן אל ה' לא אמר לה' אלא אל ה' כלומר שהתפללתי בדבר הנוגע לה'. לומר הלא רצונך אלהי חפצתי וכבודך וגדולתך אני דורש ולא למעני ח"ו. ואמנם אין שלטון וגו' והחקר אלוה תמצא. וכאמור כי היה לטובת ישראל ועוד שארי טעמים. ולזה אמר,

ס״גויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו'. פירש הגם שדברך אמת הוא רק אלי מה שנוגע לכבודי ולמעני מכל מקום אל תוסף וגו' כי באמת רב לך כמאמר חז"ל (לשון רש"י ספרי) הרבה מזה שמור לך רב טוב הצפון וכו'. והוא בדרך המשל האב האוהב את בנו באהבה וחיבה יתירה ולפעמים כשהבן עושה לפניו קצת דקצת דבר אשר לא כן לפי מעלת גדולת בנו. והאב רוצה שבנו יתחרט על זה מאוד וישמור את עצמו שלא לעשות עוד כדבר הזה. אז הוא כועס נגד הבן ומראה לו פנים זועפות. ונשבע בכעסו שלא לתת לו הדבר החשוב הנפלא המונח לפניו כמו לבושי יקר ואבנים טובות נופך ספיר וכדומה. ובאמת בדעת האב הוא שיתן לו דברים חשובים נוראים ונפלאים הרבה יותר מהם, ואינו עושה זאת כי אם לפני בנו בכדי שיתחרט על אשר עשה. והנה הבן מתחיל לצעוק ובוכה במר נפש על הטובה הזו שאבד. וזאת אינו משים על לבו שיותר יעשה עמו. וגם סובר מאחר שאביו גוזם לו בזה בוודאי אין טוב ממנו. וכשרואה האב כי כבר נתחרט באמת. אז מגלה לו שח"ו לא היתה כוונתו לעונש כי אם להטעימך בטובות נפלאות מאוד, עין לא ראתה. והנני נותן אות לדברי כי קח נא את הדברים האלה המונחים לפניך ותמשמש בהם ותראה בעצמך כי הם אינם חשובים לפניך לפי גדולתך וחשובתך. וכן במשה רבינו ע"ה הנה בעת אשר קרהו במי מריבה, גיזם לו הקב"ה ונשבע בכעסו ונכתב ונחתם בספר שלא יעבור את הירדן. וכוונתו יתברך היה בשביל טובתו לתת לו הרבה יותר מזה. ולזה אחר שהרבה משה בתפילה אמר לו רב לך פירוש באמת שכרך הרבה מאוד יותר מנתינת ארץ ישראל, ואות לזה תראה. הנה,

ס״דעלה ראש הפסגה ושא עיניך וגו' וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן וגו'. פירש ששם תראה שאתה בעצמך לא תעבור את הירדן. כי באמת מבואר בדברי הרב איש אלהים מגלה עמוקות. שמשה לא היה צריך כלל לבחינת ארץ ישראל כי היה גבוה הרבה מבחינת ארץ ישראל ולא נתאוה אלא ליכנס דרך שם לגן עדן וכו' עיין שם. ועל כן בעיניך תראה שאתה למעלה מבחינת ארץ ישראל. ולזה,

ס״הוצו את יהושע וחזקהו ואמצהו וגו'. פירש כי אתה הנך גבוה הרבה הרבה מבחינת ארץ ישראל ואינה מעלה כלל לפניך ביאת הארץ. ומכל שכן שלא היית צריך אימוץ וחיזוק לעלות אליה אם היית בא לשם כי אתה במעלה עליה. ולא כן ביהושע כי לא די שאינו כמותך להיות גבוה. אף צריך אימוץ וחיזוק בכדי לבוא אליה, מפני שהוא תחתיה במדרגה. וכל מי שצריך לעלות במדריגה עליונה ממנו, צריך להתאמץ לעלות. ועל כן אתה שעומד במדריגה עליונה חזקהו ואמצהו שיזכה לביאת הארץ עם כל הגוי קדוש שעמו. וזה אומרו כי הוא יעבור לפני העם הזה. פירוש כי לא די שהוא בעצמו צריך להתאמץ עלות אליה. אף הנה כל העם הזה אשר ברגלו והוא צריך לעבור לפניהם ולהנחיל את כולם את הארץ. והם ודאי במדריגות אחרי מדריגות מארץ ישראל. על כן מאוד חזקהו להביא את כולם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם. ועל כן סמך לזה ואמר,

ס״וונשב בגיא מול בית פעור. שלכאורה אין ידוע כוונת הכתוב בזה ואין לו קשר עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו כמו שאיתא במפרשים. ולדברינו קאי הכל על למעלה. כלומר, כי ביותר צריך הכתוב לזרז בהתחזקות יהושע כי הנה הוא יעבור לפני העם הזה. ונודע (זוה"ק חלק ב', מ"ה:) כי העם בכל מקום מורה על פחותי ערך והערב רב שבישראל. והוא צריך לעבור לפניהם ולהביאם אל הארץ. והן עתה נוסף עוד אשר ונשב בגיא מול בית פעור. ומעשה פעור ידוע שנצמדו שם לעבודה זרה, וביותר העם הזה הערב רב, וממילא נפלו לבירא עמיקתא לגיא הגדול ושם ישבנו גם בכינו בכמה מעשיות אחרים. ועתה הנה צריכים לעלות מגיא הגדול הזה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא למעלות ארץ ישראל הגבוה מכל ארצות. ויהושע הוא העובר לפניהם. ועל כן ביותר צריך התחזקות ואמצות לבב. ודוקא הוא, ולא כן אתה שרב לך מתוקן הרבה יותר ממעלת ארץ ישראל. ואכן כי לצד שמשה רבינו ע"ה גם בטובת עולם הבא לא חפץ נגד אהבת בוראו, והיה עם כל זה מתאוה לקיים המצוות התלויות בארץ כי אהב את המצוות יותר מכל חייו. וכל הנאותיו וכל חפציו לא השוו בהם אף שכר עולם הבא שעין לא ראתה. ולזה הפך פניו מול ישראל ואמר להם,

ס״זועתה ישראל שמע אל החוקים וגו' אשר אנכי מלמד אתכם וגו'. כלומר הנה עתה שזכיתם לדבר שאין אני זוכה אליה, שתבואו אל הארץ. נא תקיימו שם מצוותיה אשר אנכי מלמד אתכם ויהיה זה חשוב בעיני המקום כאילו קיימתים בעצמי. להיות שעל ידי תקיימו מצוותיה בזה שאני מלמד אותם אתכם.

ס״חלא תוסיפו וגו' עד אשר אנכי מצוה אתכם וגו'. נתתי אל לבי לתור בחכמה להבין קצת דקצת בטעם מצוה זו שצונו בלא תוסיפו על הדבר כי לכאורה מה חסרון יש בהוספה והיה הנוסף כלא היה. ומהיכן יבוא לעבור על זה בלא תעשה. ולוּ יהא אם נאמר שאין המצוה נחשב בהוספה ויהיה בביטול מצות עשה. ולא בלא תעשה, ואמנם הנה תדע כי אורות אלהינו יתברך אין אנו יכולין לקבל כי אם במדה וקצב וגבול ועל ידי צמצומים רבים. הלא תראה מה שכתב הרב ז"ל (בכוונת יוצר אור ובורא חשך) שלכאורה הלא עולם הבריאה הגבוה וגדול במעלה מן היצירה. והיאך אנו אומרים בהיפך יוצר אור ובורא חשך. ואכן היא הנותנת. כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאורה נקרא אור. ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולים לראות ולהנות מאורה נקראת חשך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה וכו'. והוא על דרך מאמר הכתוב (תהלים י"ח, י"ב) ישת חשך סתרו וגו'. ופשיטא דפשיטא שאין שם חשך כי כבר נאמר (דניאל ב', כ"ב) ונהורא עמיה שריא. וכן (תהלים קל"ט, י"ב) כחשיכה כאורה. ואמנם שהוא שם המושאל מבחינת החושך לפי שאנחנו אין יכולין להסתכל באור ההוא. וכן נודע מסוד המסכים שבין כל עולם ועולם שאי אפשר לעולם התחתון לקבל האורה מעולם שלמעלה אם לא על ידי מסכים המבדילים וצמצומים רבים. כי אורו ב"ה הוא נורא ונשגב מאוד ואי אפשר לקבלו על בהירתו וכאשר השיב רבי יהושע בן חנניא להקיסר שרצה לראות את ה', מאור השמש (עיין חולין ס'.). רק שבאהבתו ובחמלתו על עמו ישראל צימצם את עצמו כביכול בצמצומים שונים רבים אין מספר עד שנתלבש בעולמות שלמעלה ומשם בעולם הגשמי הזה. ונודע למארי קבלה בבחינה שבירת הכלים הידועים שהיה בראש הבריאה, שלפי שלא היו יכולין לסבול האור הגדול שהופיע עליהן, נפלו ונשתברו ומתו, אשר מזה נתהוה כל בחינת הקליפות הנודעים.

ס״טומעתה טעם פשוט וגלוי לכל, טעם מצוה זו. כי הנה שמו יתברך אשר לו נתכנו עלילות, גזר ואמר להיות ארבע פרשיות בתפילין. שני פרשיות במזוזה. ארבעה ציצית וכדומה. כי הוא היודע הוא המדע אשר כן הוא המדה לקבלת אור המוחין הגדולים הנפלאים שיאירו אל תוך העולם להכניע ולשבר בזה כח הקליפות, ולהרבות ולהגביר הקדושה בעולם. ואם יוסיפו פרשה אחת וחוט אחד בציצית הרי הוא מוסיף אורה עד אשר יחשיך עיני מקבליה ויבוא ח"ו לבחינת השבירה וביטול, ויתחזקו עוד כוחות הקליפות. כי בהיות כן הרי האורה עולה למעלה מאחר שאין בתחתון יכולת לקבלו, והתחתון נופל למטה ונאחזין בו כל בחינת הקליפות, כי יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. פירוש שמשאיר רשימה רבה ממנו, במקום שיצא משם, להיות ריחו נודף גם בלעדו. וכן בזו שהיה בזה אורות אלהינו ונתעלה למעלה הרי הרשימו נשאר, ובזו הרשימה נאחזין הקליפות להמשיכו אליהן. כי זה כל תאותם להמשיך הקדושה אליהם להיות מושלים בו בכדי ליהנות משפע הקדוש הנשפע לקדושה ממקור העליון. כי לא ידח ממנו נדח, וכל ניצוץ קדושה במקום שהוא, הרי נשלח אליו שפע להחיותו, ואחר זה רודפים החיצונים לקבלו אליהם להתפרנס מזה. והם בזה ממש כאדם הרודף אחר פרנסתו. ועל כן הם מתאוים תמיד להחטיא את האדם, בכדי לשבות נשמות יקרות בשבי אצליהם להתהנות מהם, כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל בכמה מקומות. ועל כן כל המוסיף בזה, גורע ודאי.

ע׳ובזה תבין ממילא טעם ולא תגרעו ממנו. (כי לכאורה המבטל מצות עשה אין בו עונש בתורה, ואינו עובר בזה בלא תעשה כי אם שביטל עשה. כי די לו עונש במה שלא זכה לקיים מצות ה'. וכל העונשים שבעולם אינם על אחת מני אלף נגד טעם נועם זיו חמדת מתיקות נעימות חביבות מצוה אחת בעולם כמאמרם ז"ל (אבות ד', כ"ב) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ודי בהערה זו. ובפרט שאין קץ ותכלית לגודל שכרה שנאבד ממנו, שזה תכלית כל מקוה וקץ כל חמדה כנודע מדברי חז"ל. אבל על כל פנים אינו עובר בזה בלא תעשה. והמגרע פרשה אחת מתפילין או ברכה מברכת כהנים עובר בלא תעשה (ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' הלכה ט' מהלכות ממרים). ולכאורה אם עשה המצוה שלא כתקנה יהיה נחשב כאילו לא עשאה כלל אבל למה יהיה עוד עובר בלא תעשה ואולם) כי העושה המצוה וגורע ממנה הרי הוא ממשיך אורות אלהות יתברך בעולם, אבל אין בו שיעור שתתגבר על הקליפה להכניע, והרי ח"ו החיצונים יורשים אותם. והרי הוא לא תעשה ממש ככל הלא תעשה שבתורה שהוא הורדת הקדושה ח"ו להשפיע אל החיצונים שיהנו ממנה. בינה זאת כי נכון הוא.

ע״אועתה נבוא נא לדרוש סמוכין להבין בקשר אלו הג' פסוקים לא תוסיפו ולא תגרעו וגו' עיניכם הרואות וגו' ואתם הדבקים וגו' שלכאורה לא נודע סמיכת זה לזה. ואפשר לומר כי חטא פעור היה בלא תוסיפו על הדבר וגו'. כי הלא נודע אומרם ז"ל (סנהדרין ס':) הפוער עצמו לפעור חייב מיתה שזו היא עבודתה. והודיענו בזה כי אף שבזיון גדול הוא לפעור עצמו נגדו והיה הוה אמינא לומר כי אין שייך עבודה בזה ואדרבה הוא מגנה ומבזה לעבודת אלילים, קמשמע לן כיון שזו היא עבודתה הרי ח"ו מתעלית בזה שעובדין לה. וזה היה טעות ישראל בהצמדם לבעל פעור כי לרוב התאוה שהתאוו לבנות מואב והם לא היו נשמעין להם עד אחרי הואיל הלך אחר צו לעבוד לפעור. חשכו עיניהם לחלוק בזה על קבלת משה רבינו בתורה שבעל פה. ואמרו כיון שזה בזיון גדול הוא לעבודה זרה, הרי אדרבה ודאי מצוה דמצוה הוא לעשות לה כזאת לגנותה ולבזותה. וכמאמר חז"ל (שם ק"ו.) בשעה שאמר לה השמיעי לי הוציאה יראתה מתוך חיקה ואומרת לו עבוד לזה. אומר לה הרי יהודי אני. אומרת לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור וכו'. הרי שבזו נלכדו ברשתם במה שסברו כי אין זו עבודה, אדרבה מצוה הוא. וידוע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (שם) שאם אמר חכם על מצוה דרבנן שהיא מן התורה הרי זה עובר בבל תוסיף וכו'. ומכל שכן האומר על עבירה דאורייתא שהיא מצוה דאורייתא ודאי עובר בזה בלא תעשה. ועוד שהוסיפו בזה על המצות לא תעשה שאמר אל תפנו אל האלילים שלא לפנות אליהם כלל. והם הוסיפו והתכוונו לביישה ולבזותה לפעור את עצמם אליה. והכל היה נמשך מתאוותם לזנות אל בנות מואב, הטעה היצר הרע את עיניהם להוסיף מצוה מן העבירות החמורות. אבל באמת שח"ו לא היתה כוונתן לעבדה בשום אופן. והנה הרב בעל כלי יקר כתב (בפרשת בהעלותך בפסוק י', כ"ט נוסעים אנחנו וגו') כי לשון נסיעה מורה על העקירה ממקום זה כולו במעשה ובמחשבה שאין רצונו לשוב עוד אל המקום הזה ולשום מחשבתו בו. וההליכה מורה על הליכה בגופו לבד בלא עקירת מחשבתו. כי מחשבתו עדיין נשארת במקומו הראשון שדעתו לחזור שמה, ושם עדיין עיקר דירתו. ולזה אמר הכתוב כאן ראו מה שאני מזהיר אתכם בלא תוסיפו. כי כל המוסיף בא לידי גרעון לחלל את פני ה' אלהיו. כי,

ע״בעיניכם הרואות וגו' כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו'. כלומר כי הנה האיש ההוא רק הלך אחרי בעל פעור בהליכה זו כאורח נטה ללון אליה, ולא ח"ו בעקירת מחשבה להאמין בדבר אשר מתריזין נגדו. וגם אחרי. נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה') אחרי מופלג הוא כלומר שהלך מופלג רחוק מן הבעל פעור שלא היה כוונתו אליו. רק היה סיבה להוסיף על המצוה אשר צויתיו, ובזה השמידו ה' אלהיך מקרבך. כי ההוספה גרעון וגרעון הוא. וממנו תראו וכן תעשו לבל להוסיף על מצוותי. וידוע שגם חטא אדם הראשון היה מלא תוסיף שאסר לה הנגיעה ומזה באתה לאכלו כמאמר חז"ל (סנהדרין כ"ט.). כי כן דרכו של היצר הרע להכביד את עולו על האדם לומר הלא בעל עבירות אתה ואין פחד אלהים לנגד עיניך. עשה זאת איפה בני והנצל. קבל עליך עולו ביתר שאת להתענות יומם ולילה ושלא לישן ולא להזדווג עם אשתך וכדומה. ובזה הוא מכביד על האדם. והאדם מתחיל לצייתו ועושה כפתויו ואחרי ימים לא כביר אי אפשר לאדם לישא עולו על כתפיו ומשליך הטפל עם העיקר. כי מתחילה עושה לו מן הטפל עיקר לומר לו כי זה העיקר כמו העיקר. וכשרואה שאינו יכול לעמוד בזה עובר על שניהם כי כבר השוה אותם בעיניו. ואמנם שזה בודאי אמת הוא שצריך האדם לפרוש מכל התאוות ולמאס אותם בעיניו בתכלית הבזיון ולהכניעם ולשברם ככל אשר יוכל. אבל הכל בשכל ובהשכלה ובחכמה, נגד ערמת היצר הרע, ולהשמר מאוד לידע את העיקר ואת הטפל, לשמור את העיקר בטעם כעיקר. והכל במורא ובושה והכנעה. ולחפש ולעיין אחרי ערמת היצר הרע שלא יכשל בהם ולא יספה בעוונם ח"ו. ובזה נבוא לסמכו עם פסוק שלאחריו.

ע״גואתם הדבקים וגו'. כי הלא כתבנו במקום אחר בביאור מאמר הכתוב (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה ותוכן אמרינו בקיצור מופלג הוא. כי אדם האוהב את שמו יתברך בכל עוז ותעצומות ולב ונפש, הוא מקיים את כל התורה כולה בכל רגע ורגע כל ימי חייו. כי הלא אנו רואין באדם המצפה להון רב ואוצר מופלג שיבוא לידו הגם שיודע בבירור שבודאי יגיעו באיזה ימים אחדים. ומכל מקום הימים שבנתיים תוחלת ממושכה הוא לו וממש נחלה חולת אהבה בתשוקתו וחמדתו שיעברו אלה הימים ויגיע היום שקווה לקבל לידו אוצר המנוצר. ולא יערב למו לקחת אוכל לפיהו ואינו יכול לישן. ואף כשאוכל ושותה לבו בל עמו ואינו יודע כלל מה עושה, ברוב תשוקתו באהבה עזה להון הזה. וממש בבוקר יאמר מי יתן ערב וגו' ואם היה יכול להפריח את כל הימים ברגע אחד היה עושה כל מה שיוכל למען יעברו הימים שיגיע למוצא שלל רב. והוא ולבו ומחשבתו וכל איבריו וגידיו כולם מקושרים שם בקשר אמיץ וחזק ממש בביטול המציאות עד שאם יברכהו איש לא יעננו ולא ישמע קול אדם בדברו לרוב עבותות האהבה שמקושר שם.

ע״דכזה ויותר מזה, נמצא בעבודת אלהינו יתברך באוהביו. שכל מצוה ומצוה שמקיים ממצוות ה' אלהיו, ודאי חביבים עליו יותר מכל הון יקר שבעולם. וכל הנאותיו ותאוותיו וכל חייו לכלום נחשבים אצלו בשביל קיום מצוה אחת. ועל כן בכל יום ויום ורגע ורגע מצפה וחומד ומשתוקק שיזדמן לו איזה מצוה ממצוות בוראו לקיימה בכל לבב. וכל כך תגדל אהבתו בקרבו ברשפי אש שלהבת י"ה עד אשר יקוד יוקד בקרבו באהבה, ובערה כאש, לצפות ולחמוד לומר מתי יגיעו הימים שיש בהם חפץ מצוה. כמו אחד בתשרי לתקוע בשופר, ובט"ו בו לחוג את חג הסוכות לישב בסוכה, ונטילת לולב ומיניו, וכדומה. והימים שבנתיים משאוי כבד הם עליו בתוחלת ממושכה מחלת לב, ולבו נאנח ונשבר בהמתנתו על היום שמרגיש בו קיום מצות בוראו. ואכן כי גבול הגביל לו בוראו שיהיה מצוה זו נעשה דוקא ביום זה ולא ביום אחר ובכל כוחו הוא מעמיד על עצמו להמתין עד היום המוגבל. כי רצונו וחפצו מאוד מאוד לקיים כל התורה וכל המצוות בכל רגע ורגע את הכל ביחד. והנה זה ודאי אל עליון ברוך הוא הרואה ללבב איך שהוא רוצה לקיים כל התורה והמצוה ביחד כל היום וכל הלילה. ונאנס מפני אונס גדול מפני שחוק וזמן נתן להם בעת לכל דבר חפץ. הרי הוא מעלה עליו כאילו קיים אותה בכל פרטיה יומם ולילה. וכבר נודע אומרם ז"ל (קידושין מ'.) חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ועליו אמר הכתוב הנזכר תורת ה' תמימה משיבת נפש, פירוש שתורת ה' תמימה היא אצלו שכל התורה כולה מקיים בכל רגע ורגע. ולמה כך, מפני שהיא לו משיבת נפש, ועל כן הוא רוצה בכל רגע לקיים כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, וכן מעלה עליו שמו יתברך. ועל כן ניקוד שם הזה הוא בסגול כי מורה על אהבת דבר. ושם הארכנו בביאור דבר זה עד למאוד בדברים נפלאים בעזרת שמו יתברך והוא בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש ד' פרק ב' מאמר ו').

ע״הואפשר שלזה יאמר הכתוב (לקמן ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך כי בחינה זו נקרא ה' אלהים לפי שהוי"ה הוא המורה על חמדתו ותשוקתו לעשות ולקיים כל מצוה ומצוה והוא בחינת המהוה להיות מהוה תמיד מאין ליש וליחד שמו הקדוש והנורא הזה לגרום זיווג בד' אותיות שם המיוחד. ובכל המצוות אנו אומרים ליחד שם י"ה בו"ה ועל כן שם הוי"ה מורה על חמדתו לקיום המצוות ליחוד שמו יתברך ולהיות מהוה על ידי זה שמים חדשים וארץ חדשים כמו שאמר הכתוב (ישעיה נ"א, ט"ז) ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', ה'.). ושם אלהים הוא המורה על הגבול שהוא נגבל מאתו יתברך שלא לקיימה כי אם במועדה ובזמנה. ואז מתיחד בוראו עליו בבחינת ה' אלהיו כלומר שהוא מתנהג בשני הבחינות האלה שרוצה מאוד בהוי"ה להיות מהוה יומם ולילה יחודים קדושים ונוראים ועולמות חדשים ומצוות חדשים. ואך אלהיו מעמידו שלא לצאת מהגבול במה שחוק וזמן נתן להם. ולזה אמר ואהבת את ה' אלהיך. שתבוא לבחינת אהבה הזו עד שיהיה ה' אלהיך בבחינה הזו. וזאת תאהב שתבוא למדריגה שיהיה ה' אלהיך. ואז תקבל שני מיני שכר. אחת, שמעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה. והשנית, במה שמקיים מצות בוראו להמתין עד מועד הקבוע כי הוא חושק מאוד לעשותה תיכף ואך הכתוב מעכבו שנאמר באחד לחודש תעבירו שופר וגו'. ונמצא הוא מקיים הכתוב הזה בכל רגע ורגע ומקבל שכר על זה. ואמנם נוסף לזה שמקיים את הלא תעשה שאינו עובר על בל תוסיף. כי ודאי אם מקיים מצוה זמניית שלא במועדו לשם מצוה, ודאי שעובר בזה על בל תוסיף. וכל שכן הוא ממה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות ממרים הלכה ט') שאם אומר על מצוה דרבנן שהיא מן התורה עובר על בל תוסיף ועיין שם עוד. ועל כן בכל רגע הוא מקיים להשמר ממצות לא תעשה שלא לעבור על בל תוסיף והכל מפני גבולות אלהים שחלק גבולות בעולמו לומר עד פה תבוא ולא יותר (ועל כן נאמר באברהם (בראשית כ"א, ד') וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. וכתבנו שם שעבור זה נכתב שמונת ולא שמונה לפי שאברהם מל את יצחק בכל השמונה ימים רצופים בכל רגע ורגע כי הלא אברהם אוהבו ודאי שהיה ממתין ומצפה בכל כחו עד יעברו השבעה ימים ויבוא יום השמיני להמולו. ועל כן בכל רגע ורגע נחשב לו כאילו כרת עמו הברית כי מצדו לא יבצר רק בשביל אונס המצוה שניתן בה חוק וזמן. ועל כך אמר שמונת, המורה על כל השמונה ימים. ולא כן שמונה ימים שהיה מורה על יום השמיני בלבד כמו שכתוב שם. ולזה סיים כאשר צוה אותו אלהים. כלומר שעל כן היה נחשב מצותו בשמונה ימים רצופים לפי שהיה תמיד מקיים כאשר צוה אותו אלהים שגבולות הגביל אלהים לו מלמולו קודם. ועל כן בכל רגע ורגע קיים מצות אלהים שלא למול אותו).

ע״וולזה סיים בפסוק שלפני זה כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך וגו' כי כשם שהוא עבר על בל תוסיף, להוסיף מצוה בתורה ולעבור על הגבול שלא יהיה בבחינה ה' אלהיו עמו שלא יעשה מצות ה' כי אם בגבולות אלהים בחק וזמן וקצב ומדה זו ולא יותר. כמו כן השמידו ה' אלהיך. ולזה סמך לו אבל אתם כשתקיימו בזה שלא תוסיפו על הדבר. הנה ואתם הדבקים בה' אלהיכם כי זה נקרא ה' אלהיכם. להתאות לכל המצוות יומם ולילה, ולהתעכב בשביל מדת אלהים, ובזה חיים כולכם היום. כי ידוע לכל שרמ"ח מצוות עשה שבאדם הם נגד רמ"ח אברים. וכשאדם מקיים המצוה אשר מול כל אבר ואבר, או הוא מגרש את חלק הרע והתאוה שבכל אבר ומשרה בו חלק הקדושה ונותן בו חיות אלקות שעל כן מבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שכשאדם אינו מקיים מעשים טובים הרי אותו האבר אשר למול מצוה זו נחסר לגמרי. והנה ודאי קשה לאדם שיקיים כל הרמ"ח מצוות עשה ובפרט שיש מצוות שאינם בידו כלל כמו החליצה והיבום וכדומה. ואמנם בבחינה הנזכרת בה' אלהיכם שנפשו באמת מתאוות ומחמדת לכל התורה כולה. ואינו יכול מפני אונס בוראו. הרי מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ותורה ה' תמימה בידו בכל פרטיה ושרשיה. ובזה חיים כולכם היום שלא יחסר שום אבר ואבר שלא יהיה בו חיות אלהינו יתברך שמו רק כולם חיים ושלימים. וה' הטוב יטה לבנו לאהבתו ויראתו ובזה נהיה אנחנו פה אלה היום כולנו חיים.

ע״זיום אשר עמדת וגו' עד ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי וגו'. להבין מה שעזב אדון הנביאים ז"ל כל תרי"ג מצוות התורה ובחר לו מכולם מצוה אחת מצות היראה כאילו לא נצטוו רק עליה כאשר אמר ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה וגו'. ואמנם הנה חז"ל אמרו (שבת ל"א:) אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד וכו'. והענין הוא כי הנה לא ניתנו כל המצוות אלא לצרף בהן את ישראל כאומרם ז"ל (ויקרא רבה י"ג, ג') ופירושו כדי לצרף את לבן לאביהן שבשמים. כי זה היה כל בריאת העולם שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל. והוריד נשמה קדושה נשמת אלוה בתוך גוש עפר הארץ, המעוטף ברע ומתאוה לכל התאוות, בכדי להיות האדם בוחר ובורר הטוב מן הרע שיבין כי זה הכל הבל ורעות רוח, ויניח הכל וירוץ להתדבק בבוראו בכל עוז ותעצומות בהכנעה במורא ובבושה. והוא יתברך מקבל תענוג ונחת רוח כדמיון האב כשבנו משכיל על דבר וכראותו את אביו מניח הכל ורץ לקראת אביו והאב לקחו ומחבקו ומנשקו.

ע״חועיקר הכל להכניע כל גוש עפר הארץ הלזו בכל תאוותיה ומחמדיה על ידי יראת בוראו יראה טהורה וברורה עצומה תמיד כל הימים עד שיבוש ויתבייש תמיד ויכנע ויפחד מבוראו. ואז ודאי לא ירוץ להתאוות ולהתענג בתענוגי הבלי העולם כי יראת ה' על פניו. ואז כשהגוף ותאוותיו נכנעים לפני הנשמה, אז בקל תוכל הנשמה להתדבק בבוראו תמיד להיות עולה ויושב בראש אלוה כביכול בחיק אביה.

ע״טואמנם ליראה האמיתית הלזו אי אפשר לבוא כי אם על ידי קיום התורה וכל המצוות לשמן כמאמרם (אבות ג', כ"א) אם אין חכמה אין יראה. והגם שאמרו שם אם אין יראה אין חכמה. האמת כן הוא. אך כמה מיני יראות הן. ובתחילה ודאי כאשר לא יהיה באדם שום יראה, מאין יבוא לקיים התורה להשמר מלא תעשה או לקיים מצות עשה. וצריך להקדים היראה בזה כל אדם לפי זַכּוּת נשמתו וערך טהרת לבו מתאוות הזמן. ועל כל פנים היראה התחתונה פחד העונש והדין בעולם הזה או בעונשי גיהנם רצועה לאלקאה. ואמנם עיקר היראה שהוא הפחד המונח בלבו יומם ולילה והכנעתו ממנו ובושתו ממנו תמיד זה אי אפשר לקנות כי אם על ידי התורה ומעשים טובים שבכוחם מכניע האדם את הרע שבו וכל מיני תאוות, ומזכך הגוף ומתגבר הקדושה בו. ואז יוכל לשרות עליו רוח טהרה וקדושה עד שיבוא ליראה הפנימית יראת ה' לבד, שלא מפני שום דבר כי אם בגין דהוא רב ושליט. והעיקר שיהיה זה תמיד בכל עת ובכל רגע לא יזח ממנו מורא ופחד ה'. כי מי שבא אל היכל המלך ממילא נופל עליו יראה ופחד אף שלא ירצה כלל. והאדם שאינו ירא את פני ה' כי אם לפרקים כאשר יזכור בגדולותו והדר זיו יקר תפארתו. עדיין מבחוץ הוא ולא נכנס לפנים. כי העומד פנימה. ממילא הוא מפחד ומרתת תמיד. ומכל שכן ביראת הבורא ב"ה שהוא בכל יום ויום ביותר ויותר מפני שהוא ב"ה אין סוף ועבודתו אין סוף, ויראתו הוא אין סוף. וזאת הוא תכלית הבריאה ותכלית כל התורה והמצוה. ועל זה אמרו אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. וממילא תבין מה שכתב כאן ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה. כי כל דברי בכל התורה והמצוות אינם כי אם אשר ילמדון ליראה וגו' ורק באופן שיהיה כל הימים אשר הם חיים וגו'. שלא יהיה פעם ירא ופעם אינו ירא. כי זה עדיין מבחוץ הוא. ואני אשמיעם את דברי בכדי ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים כי על ידי התורה והמצוות יגיע האדם לבחינה זו ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים רצופים. שיהיה תמיד נכנע לפניו במורא ואימה ובושתו ממנו תמיד כאמור. וזה גם כן כוונת הכתוב באומרו (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. שכל אשר שואל מעמך הכל אינו כי אם שתבוא על ידי זה ליראה הטהורה הברורה להכנע מלפניו בכל עת. ולהתרחק מכל תענוגות בני אדם על ידי היראה העצומה ובזה יזדכך הגוף ויתהפך לרוחניות ויזכה להתדבק בה' אלהיו עם נשמת אלוה אשר בקרבו. אשרי אנוש יעשה זאת. ועיין בדברינו שם בכתוב הנזכר ביארנו עוד פירוש על הכתוב כאן ואשמיעם את דברי וגו'.

פ׳וידעת היום והשבות אל לבבך. אומרו והשבות אל לבבך צריך פירוש. גם הוא כפל אחרי אומרו וידעת היום. ואפשר לומר על פי מאמר הכתוב (דברים ל', י"א-י"ב) כי המצוה הזאת וגו' לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה וגו'. וביארנו במקום אחר ליישב יתור לשון במה שאמר לאמר מי יעלה לנו וגו', כי הלא כבר אמר אשר לא בשמים היא וממילא שוב לא יאמר מי יעלה וגו', כי אינה שמה. ומה זה חזר לפרט לאמר מי יעלה וגו'.

פ״אואמנם כי באמת כל תורתינו ומצוותינו כולם בשמים ושמי השמים הן. שכל מצוה ומצוה הכל יחודים עליונים. יחודי שמותיו ב"ה ותיקוני העולמות העליונים. ורק שאין אנו צריכים לעלות שמה ולתקן. כי אין תיקונם אלא מעשיותינו פה בארץ התחתונה ככל אשר צונו ה' אלהינו. ועל ידיהם ממילא מתיחדים שם מאירים ומופיעים מתמלאים זיו ומפיקים נוגה ומתתקנים שם תיקון גדול. וזה אמר לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו וגו'. כלומר הנה לדבר הזה לא בשמים הוא שתאמר מי יעלה לנו השמימה ליחד שם יחודי השמות ולתקן תקוניהם. כי הנה הוא הכל בפיך ובלבבך פה לעשותו בשמי השמים. אבל באמת גם בשמים אין להם חיות כי אם מהתורה ומצוות שאנחנו מקיימים בארץ. והראיה שהתנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם מקיימין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו (שבת פ"ח.). ובמעשה בראשית גם השמים בכלל שגם הוא נברא במאמר פיו יתברך בראש הבריאה כשאמר יהי רקיע וגו'. וגם כי ח"ו כשחוטאין ישראל נאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו'. והוא מורה על מיעוט אורם והשפעתם עד שח"ו חושך בעיניהם במעשי בני אדם. ולהיפך כשישראל מקיימין התורה מוסיפין להם כח וחיות והארה וכמו שאיתא בזוה"ק (שמות קס"א:) ואי קאי בר נש ואשתדל באורייתא איהו מקיים עלמא וכו'. כי על ידי העבודה שבפינו ובלבבינו נמתקין כל הדינים ונכנעין ונעקדין תחת הרחמים. ואז נעשה ה' הוא האלהים שהאלהים נמתק ונכלל ברחמים. ואז תרד כל מיני ברכה ושפע אור וחיות לכל העולמות שלמעלה ושלמטה הכל כידוע.

פ״בולזה אמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו'. פירוש שתדע כי זה שיהיה ה' הוא האלהים שיהיה נמתק דיני אלהינו ולהתכלל ברחמיו זה אינו תלוי כי אם כאשר תשיב אל לבבך. שתשוב בלבבך מדרך הרע לדרך הטוב מתאות ואהבת חיצוניות הגשמיות לאהבת ה' והתורה והמצוות. בזה יהיה נמתק כל בחינת שורש הדין כי ממנו נמשכין בהשתלשלות רבות כל בחינות אהבות וחמדות רעות. וכשאתה תשוב מהן להכניעם ולשברם שלא לעשותם למען שמו יתברך. כן יוכנע ויומתק כל שורש הדין ויוכלל ברחמים. ואז ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. שהוא נמתק בכל העולמות העליונים והתחתונים כי כולם צריכים אל לבבך להמתיק הדין בו. ואין עוד. כלומר שאין עוד בחינת אלהים הדין בכל העולמות.

פ״גאו ירמוז באומרו אין עוד. לומר שגם בזה תלוי המתקת הדינים. כשהאדם נשמר על כל פנים מלהתאוות ולחמוד למותרות עולם הזה שאין ערוך אליו. וכל אשר יש לו נדמה לו שאין לו כלל. וצריך הכל עוד. עוד מלבושים, עוד בתים, עוד תענוגות בני אדם, עוד כבוד, עוד שררה וכדומה. כי האדם המתאוה אפילו אל ההכרח במה שמוכרח לו מאכילה ושתיה ובגדי כבוד אם עושה אותן לתאות והנאת עצמו, נודע לכל כמה מגונה הוא בזה כאשר דברנו מזה בכמה מקומות. ואך אם אינו מתאוה לפחות לעוד מותרות עולם הזה. הנה על זה נברא האדם שיאכל וישתה על צד ההכרח לשבירת רעבונו, וכדומה. רק שמגונה ומבוזה הוא להתטנף במעשה בהמה לתאותו. וממתיק הדין על כל פנים בזה שמכניע תאותו להסתפק במה שיש לו שלא יתאוה עוד. ועוד כי אם הוא מסתפק בההכרח. על כל פנים יוכל לקיים התורה והמצוות כראוי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתפלל כראוי כי אינו אץ להעשיר. אבל אם הוא מתאוה וחומד למותרות. הנה אין קץ לעמלו ויום ולילה לא ישבות לרוץ ולרדוף בבתים ובחצירות בשווקים וברחובות ועל כל פינה יארוב אולי יזדמן לו לסחור איזה דבר. וממילא גם זה המעט שעושה לה' בתפילה ועבודה אינו כראוי כי מקצר בה כאשר יוכל. ואף גם בזה הקיצור הנה פיו ולבו אינן שוין. בפיו אומר דברי התפילות והתחנונים. ובלבו חושב מה לעשות אחר התפילה כזה או כזה ותמיד הוא מהומה לביתו. ולזה יאמר הכתוב והשבות אל לבבך. שתשוב זאת אל לבך, כי זה שיהיה ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' בבחינת ההמתקה בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. תלוי על כל פנים באין עוד. כשלא תצפה תמיד לעוד ועוד. כי זה ודאי כשאדם לא יתאוה על כל פנים למותרות עולם הזה לא יתגבר כח הדין ח"ו בגבורה.

פ״דאו ירמוז הכתוב למדת הענוה השלימה כשאדם זוכה לה. הנה אין ערוך אליה וחז"ל אמרו (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן (כלומר מכל המעלות שחשב שם טהרה וקדושה וחסידות ורוח הקודש) וכו'. ואמרו (סוטה ה'.) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא שהקב"ה מגביה ומעלה את הענוים אצלו. אני את דכא שהקב"ה כביכול מרכין שכינתו לשכון עם הדכא במקום שהוא. ובין כך ובין כך אין טוב מזה. ובזה ודאי נעשה המתקת הדינים כיון שה' אתו הנה לא יגורך רע. (ובמקום אחר ביארנו קצת שלא ישטה האדם את עצמו בזה כי על פי הרוב ידמה לאדם שהוא עניו מכל. והבל יפצה פיהו כי עדיין לא פגע ולא נגע בה. וצא ולמד ממה שנשתבח אדון הנביאים בה מכלל שלא דבר רֵק הוא ואין זוכין אליה בקל. וכשיביט האדם קצת על דרכה בעיניו יראה כמה הוא רחוק ממנה יותר מגבוה השמים וגו' והסימן הקטן הוא שלא יהנה בשום אופן כשיכבדהו בני אדם בדברים או בכבוד ושררה וכדומה ולא ירע לו כשיחזיקוהו כל העולם לאיש גרוע ופתי וכדומה. ומכל שכן שאר תאוות ותענוגי בני אדם שלא יתאוה אליהן כלל וכלל כי העניו האמיתי אינו יודע כלל אם הוא בגוף כמו שאמר משה ונחנו מה. שלא היה רוצה שום דבר בעולם. ודי בזה עתה לבני עמינו) ולזה אמר והשבות וגו' כי ה' הוא האלהים וגו' שהמתקת הדינים בכל העולמות נמשכין מבחינת אין עוד. כשהוא בבחינת אין המורה על ענוה ואפס. ובעוד ועוד. כלומר ביותר ויותר, עוד עניו, ועוד שפל, ועוד יותר, כי זה בלתי שעור הוא.

פ״העוד ירמוז הכתוב באומרו וידעת היום. על דרך הדמיון אחד היושב בחושך ובא אחד והבטיח לו להוציאו כשיאיר היום. וכשהאיר היום נתעכב האיש ההוא ולא הוציאו. וזה היושב בחושך סובר שעדיין לילה הוא כיון שאינו מוציאו משם. וכן אנחנו עתה בגלות המר והנמהר הנקרא לילה חושך, ולא אור. הנה גזירות הגלות היה רק על יום א' שהוא אלף שנה בסוד (איכה א', י"ג) כל היום דוה. ונמצא שכבר האיר אור היום זמן הגאולה. אך העיכוב הוא מצד אחר, מצדינו. שבעוונותינו הרבים יצאו מה שיצאו עוד שנים רבות למאות בחושך. ורק אנחנו בגלות סוברין כי עדיין לילה, כי היום בעינינו לא ראינו. וזה פירוש הפסוק (ישעיה כ"א, י"א) שומר מה מלילה. שבני ישראל אומרים כל כך הלילה גדולה היא שאין אתה מראה לנו אור היום. ורוח הקודש משיבם הנה כבר אתא בוקר שכבר האיר האור. אבל וגם לילה, שהאור מעורב בלילה, שבעיניכם לילה הוא. ולזה אמר וידעת היום. כלומר שבודאי תדע היום וראיתם אותו. ואימתי כאשר והשבות וגו' כי ה' וגו' אין עוד. כשיהיה בלבבך שאין עוד אז יאיר עליך אור יום ותדע שהוא יום. מה שאין כן עתה שנדמה לך שהוא לילה.

פ״וואהבת את ה' וגו'. הנה כבר כתבנו בפסוק הזה בכמה מקומות. ועוד לאלוה מילין לבאר בזה מה שנודע קושית הרמב"ם ז"ל שהוא איך שייך להזהיר על האהבה הלא זה דבר התלוי בלב. ואם אוהבו בלב בעצמו, אין צריכין אזהרה. וח"ו אם אינו אוהבו, מה יועיל האזהרה לאהבה אותו, ותירוצו ידוע. ואענה את חלקי ואפתחה במשל פי. והוא בדמיון מלך אחד שהיה לו מעין מים בחצרו באר מים חיים זכים וצלולים ומתוקים למאוד. וחשש עליו שלא יתקלקל ויתטנף ושלא יפול בו צרורות ועפר וכדומה. וגם שלא יבוא כל אחד לשאוב בכליו ולא יזהר בהם שיהיו מנוקים ויפים ויטנף המים. וגם דריסת הרגל קשה שיעברו כל בני אדם בחצירו. והלך ועשה על המעין במקורו בנין מפואר היכל נאה מכוסה מבית ומבחוץ. ואמנם כי על כל פנים חפץ להנות הבריות מטובו. עשה מתחת הבנין מהמקור בנין אבנים וחלונות בתוכה. ומכל חלון וחלון ירד ויקלח המים היטב. וצוה לעמו ולבני עירו שכל אחד ואחד יעשה לו צינור מתחת החלונות האלה על כל חלון וחלון צינור אחר. וימשיך הצינור עד בורו שבביתו או בחצירו בכדי שירד המים לכל אחד ואחד לביתו וחצירו ממש בלי יגיעה ועמל, וממנו ישתה ויהנה ממים הנפלאים האלה.

פ״זוהנה מי שעיני שכל לו ורואה את צלילות המים וזכותם ואיך הם עריבים לשתותם. הנה הוא הולך ועושה לו צינור זך ונקי מהודר ומיופה. ומכסהו מבחוץ היטב שלא יפול בו צרור עפר וטיט. ואחר כך בודק את בורו אשר תחת הצינור שיהיה גם כן מנוקה וזך מסויד בסיד וכיור שלא יאבד טיפה. ובכל עת ושעה יהפוך פניו אל הבור והצינור הזה לראות אם לא נתקלקל הצינור קצת וח"ו ילך המים הטובים למקום אבוד על ידי נקבי הצינור ויתטנפו שם בעפר וצרורות. ומנקה אותם בכל שעה יפה יפה בכדי לקבל את המים האלה עד בורו כאשר הם במקורם. שלא ישתנו כלל ממקור עד בואם לביתו. ושלא ישתנה טעמם על ידי עפר וטיט שידבק בהם. וכן עושה בבורו תמיד כנזכר. ואז הוא שותה המים הטובים האלה בלי עמל ויגיעה בנחת ובשמחה בטוב לבב מרוב כל.

פ״חואמנם איש הפתי והסכל אינו נותן דעתו ולבו לכל הדברים. ומיד כששומע שהמלך נתן רשות לכל ליהנות מהמים הטובים שבבארו. הולך וחוצב לו צינור מאדמה ואינו מביט כלל על מראהו אם הוא זך ונקי. ומשאירו מלא עפר וצרורות וטיט וצואה ושאר דברים המאוסים. וחוץ לזה הוא מלא סדקים ונקבים חלולים חלולים. וכן עושה בבורו מלא טיט וצואה. וממשיך המים הטובים אליו בזה. הנה קודם לכל קשה לו כמות עד שרואה מים בבורו. לפי שהמים יורדין במקום שבירת הצינור וסדקיו דרך עקלתון למקומות הרעים. וזה המעט מים שיורד על כל פנים לבורו נשתנה מראהו ומלא טיט ועפר וטעמו פג וריחו נמר ונעשה עפיץ ורע ומר. וכשהאיש הלזה שותה את המים הללו המה נעשים לו סם המות עבור כל מיני טינוף ודברים הרעים המתערבים בהם מחמת עכירת הצינור והבור והכלי ששותה בה. והוא נחלה מהם בחליים רעים ונאמנים. והנה האיש הסכל הלז אינו נותן דעתו על זה אשר הוא הרע לנפשו. ועירב טוב ברע ומתוק במר. רק נותן חסרון במקור לומר ראו את מי המרים אשר במקור מים שבבית המלך. שנעשין לו סם המות. ובאמת כל בר שכל יבין וידע אשר במקור המה טובים בתכלית הטוב ומי כמוהו סכל לאבד בידים את תכלית הטוב הזה. ושמהו לחושך ורע.

פ״טוהנמשל מובן מאליו. כי ה' אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הטוב והמיטיב בתכלית. הוא בעצמו כביכול מקור מים חיים הוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"ג) אותי עזבו מקור מים חיים וגו'. ושם במקור ודאי אין צריך לומר כמה טובה וכמה ברכה והשפעה וחיים טובים ושלום הנמצא שם. טובה שאין טובה כמוה. ברכה שאין ברכה כמוה. הבלתי שיעור והבלתי ערך ואין ערוך אליו יתברך. ואמנם כי כל זר לא יקרב אל הקודש שמה לשאוב מים בכדו, שלא יסתאב ביה מקדשא. ולזה נתן לנו תורתו הקדושה שהוא רצונו יתברך (כי כל התורה היא רצונו יתברך. רצה שנעשה אלו המצוות ושלא נעשה אלו העבירות) ורצון הוא המתהפך צינור. כי כל מצוה ומצוה היא צינור אשר דרך שם ממשיך האדם אליו כל מיני אורה כל מיני טובה ברכה ושמחה ואהבה מן המקור העליון כמאמר הכתוב (ישעיה י"ב, ג') ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. כי במקור נקרא (שיר השירים ד', ט"ו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. ואם הצינור הוא שלם מכל צדדיו שאין בו סדק ונקב כל שהוא, ונקי ויפה ומזוכך בתכלית הזיכוך. כלומר שעושה המצוה בשלימותה כראוי במחשבה ודיבור ומעשה באימה ופחד. ואין מתערב בה ח"ו שום פניה ומחשבה זרה לחשוב בה איזה תפארת לו מן האדם, או שאר הבלי העולם. רק צלול ונקי באמת למען שמו באהבה כאשר יוכל. אז הנה יורד אליו שפע קודש אורה ושמחה מאור פניו יתברך. ואינה נשתנית מכאשר הוא במקור. והוא טועם בה כל מיני מתיקות עריבות ונעימות ידידות חביבות חיבת הקודש. טעם שאין טעם כמוהו, אורה שאין אורה כמוה. ומבין ומכיר אור המוחין העליונים אור קדושת נשמה הבאה אליו מלמעלה להאיר לו. כמאמר הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור. כמו הנר הבא בבית החשוך, שמאיר ובא לכל הבית והבית נתמלאה אורה ושמחה וחדוה מכאשר היה. ומציל מכל מכשול ומכל תקלה. כי יראה בעיניו שלא יגוף באבן רגלו ולא ירצץ את מוחו בבית החשוך. כן המצוה לשמה השלימה, מביאה נשמה קדושה והיא מאירה לאדם באורה ושמחה וחדוה, ומצילתו מכל מכשול מכל מיני פגעים רעים ועבירות רעות, כמאמר חז"ל (סוטה כ"א.) מצוה מגנא ומצלא. ואכן בתנאי שיהיה גם גופו זך ונקי מכל פסולת וזוהמא מעבירות ותאוות התענוגים וחמדת הזמן שהוא הבור המקבל. והכל בכדי שלא ישתנה ההשפעה הקדושה מכאשר הוא במקורו ואז היא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. וכן בתורה לשמה שהוא גם כן מצוה ממצוות התורה ללמוד וללמד. כאשר בא התנא רבי מאיר וגילה קצת מאורה הנמשך אל האדם בלימוד התורה לשמה. שאמר (אבות ו', א') כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שנקרא ריע אהוב אוהב את המקום וכו' משמח את המקום וכו' ומלבשתו ענוה ויראה וכו' ומכשרתו להיות צדיק חסיד וישר וכו' ונהנין ממנו עצה ותושיה וכו' ונותנת לו מלכות וממשלה וכו' ומגלין לו רזי תורה ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. והכל הוא מהאור הקדוש הנמשך בתורה לשמה ממקום העליון ברוך הוא. וכן כל מצוה ומצוה מביא אל האדם אורות קדושות כל מצוה לפי ערכה. והוא טועם טעמיה והוא שש ושמח בה על זה באהבה עד כלות נפשו עד מיצוי טיפת דם האחרון שבו בכל לבבו ובכל נפשו. כי טועם טעם ערב נפלא חשוק ונחמד תענוג על תענוג שמחה על שמחה עד שאינו יודע כלל אם הוא בגוף או לא. ומכל שכן שנמאס ונבזה אז בלבו כל מיני תאוות ותענוגי עולם הזה עד קצה האחרון כי כבר טעם מחביבות וחשוקת הבורא. שהוא קץ כל התענוגים ותכלית כל השמחות.

צ׳ואמנם מי שעושה המצוה בעל כרחו והוא תחתיה כשור לעול וכחמור למשאוי ומקצר בה כאשר יוכל ואינו עושאה על שלימותה ולבו בל עמו כי הוא טרוד ושוגה ומהומה לביתו בכל הבליו. ומכל שכן כשיחשוב בה דברים זרים לעשות קרדום לחתוך בה ליהנות ממנה או לכבוד ולתפארת. וגופו מלא טיט וצואה מכל מיני עבירות רעות ותאוות רעות. וכבר גיעל וטינף גופו כבהמה להתאוות בתאוה גשמית בכל לבו אפילו בהיתר כמו לאכילה ושתיה ולמלאות כריסו ובטנו כבהמה ולשכב עם אשתו כסוס כפרד אין הבין במורא שמים עליו. ומכל שכן אם ח"ו נכשל באיזה עבירות המטונפים ומטנפים את גופו כאשר יוכל שאת. אז צינורו נשבר לשברי שברים. והאור הטוב והשפע הנפלאה היורד ממקור העליון. מקלח וזב דרך שבירת הצינור. דרך עקלתון להאי נחש תקיפא דאיקרי עקלתון. ומעט היורד אל האדם מתטנף על ידי עכירות הצינור כלומר שנאחזין החיצונים והקליפות בהשפע והאור ההוא. ומכל שכן כשבא אל תוך האדם המלא גילולין וטינופת. ובזה שמים אור לחושך. ואז ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. שנשתנה השפע לטעם רע ומר. ואז נעשה לו סם המות ממש. כי על ידי האור הבא אליו מעורב עם קליפות החיצונים יחטיאו אותו עוד יותר מקודם וכמאמר חז"ל (ילקוט תהלים תרע"ה) רבי נתן רמי כתיב (תהלים י"ט, ט') פקודי ה' ישרים משמחי וכו' עד זכה משמחתו לא זכה צורפתו וכו'. זכה צורפתו לחיים לא זכה צורפתו למיתה וכו'.

צ״אכי הנה אורות אלהינו יתברך שמו אלה היורדים למטה, בכולם נמצא בהם בחינת (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ומבחינת אור אחד יקחנו, זה לחיים טובים ולטהרה וקדושה. וזה לתאוות חיצוניות לעבירות רעות והרהורים רעים. והארכנו בזה במקום אחר. כי אורות הקדושה המיוחדים לבחינת היחודים והזיווגים העליונים הקדושים הברורים. מי שזכה והולך בדרכי אלהיו ומקבל האור ההוא כאשר במקור. זוכה באמת לעשות ולגרום על ידו יחודי המאורות העליונים וזיווגי הפרצופים הנוראים בטהרה וקדושה לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ולהמשיך על ידי זה כל בחינת שפע וברכה וחיים טובים לכל העולמות הקדושים, ועל נשמתו אור המוחין עליונים לחכמה ולחסידות להשגה ומדע. ומי שגופו מטונף ומגועל בתאוות עולם הזה, וצינורו משובר ומכוער, והאור נשתנה מבחינת החיצונים הנאחזין בהאור ההוא. אז הוא מקבל מהאור ההוא בעצמו כל בחינת ההרהורים רעים ותאוות הזיווגים הרעים ונטמא על ידי זה בכל מיני טומאות בטומאת קרי וכיוצא בזה. וכן למשל אור השמחה היורד לעולם. מי שמקבלו כאשר במקור. הנה הוא שש ושמח בה' ושמח בחלקו. ומקבל תענוג ונחת רוח מבוראו. ולהיפך בהכסילים כי עוונותיו ילכדנו את הרשע. שהאור ההוא נתאחז בכל מיני קליפות ובחבלי חטאתו יתמוך בו לשמוח באשה זונה ובכל מיני עבירות. הרי ממש אור התורה והמצוות נהפכין לו לסם המות ממש צורפתו למיתה להיות על ידי זה יותר רשע כאשר מקודם.

צ״בועל כן מבואר בזוה"ק שכל המצוות שעושה הרשע בעוד רשעותו בו לא די שאינו עולה למעלה כי אף שמוסיף כח בחיצונים והקליפות. ולכאורה לא נודע הדבר איך שבמצוה יוסיף חיות בקליפה. ואמנם לפי שעל ידי המצוה נמשך האורה של מעלה והקדושה דרך הצינור עד הבור המקבל. וכשהצינור והבור הוא מלא מהם, הרי ודאי הוא מוריד אור הקדושה אליהם ומוסיף להם כח וחיות. שעל כן צריך האדם לשוב באמת בתשובה קודם כל מצוה ומצוה וקודם התפילה ולימוד התורה שלא יהיה ח"ו יגיעו לריק להחיצונים הנקראים ריק אותיות קרי כידוע. כי בתשובה שמתחרט באמת על כל חטאיו ומקבל עליו מעתה לשבור כל כחות החיצוניות שלו שלא יעבור את פי ה' מקטן ועד גדול בשום אופן בעולם ולהכניע בזה מעתה תאות והנאת הגופניות המסיתים אותו אל העבירה. הנה בזה הוא משבר ומכניע כל כוחות החיצונים השולטין על נפשו. ומוציא את נפשו מהם. עד שלא תרד אור הקדושה לתוך הקליפה. רק שעל כל פנים צריך זיכוך ומירוק הגוף על ידי הכנעת הנאותיו ולשבר את גופו לשברי שברים. שיהיה ראוי לקבל האור כאשר במקורו. כי הלא אמרו חז"ל (סוף יומא) שאם עבר אדם על מצות לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפור מכפר. הרי שבתשובה לבד לא יזוכך גופו זיכוך הראוי. ומכל שכן בכריתות ומיתות בית דין וחילול ה' החמורים יותר כמו שאיתא שם. ואך על כל פנים בתשובה כולן תולין רק שאינן מתכפרין כל כך במהרה. וענין תולין פירש רש"י שם תולה לו מן היסורין וכו' והוא לומר שעל כל פנים יצא מרשות הקליפות שלא ישלטו עליו. כי מי שהוא תחת ממשלתן הם המיסרין אותו כי זה כל חפצם למכות ופצעים ויסורי האדם. ותשובה תולה לו מן היסורים ששוב אינם יכולים ליסרו לפי שיצא מתחת ממשלתן. ועל כן כאשר ימשך אור הקדושה על ידי מצוותיו לא יכנס אל תוך הקליפה ח"ו.

צ״גונחזור לענין כי הדורש טוב, טועם במצוה אורה ואהבה ושמחה נועם צוף תענוג כל התענוגים ושש ושמח בה'. והכנעתו לפניו ובושתו ממנו תמיד. ובאהבה ושמחה רבה שטועם מאור המתוק הנפלא וכאשר אמרו (ברכות י"ז.) עולמך תראה בחייך. כי הוא טועם כאן מעין עולם הבא בטעם המצוה שעושה. כשמושך אורה אליו כאשר הם במקור שלא פג טעמו, וריחו לא נמר. וההיפוך בהיפוך. ואפשר לזה יאמר הכתוב למעלה (דברים ד', א') ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים וגו' ולכאורה לא שייך השמיעה אל החוקים כי החוקים אינם אומרים כלום שישמע אדם להם והיה לו לומר שמע את החוקים ואת המשפטים וכאשר אמר להלן (שם ה', א') שמע ישראל את החוקים וגו'. ואמנם יכוון שישמע ויבין אל החוקים עצמם לטעום בהם נועם ה' ותענוגיו. על דרך הכתוב (תהלים ל"ד, ט') טעמו וראו כי טוב ה'. ולכאורה במה טועמין את ה'. ואולם כי במצוותיו הישרים אם נעשים על הדרך הראוי הרי טועמים בהם מנועם ה'. שאין שום טעם ותענוג ותשוקה בעולם. עריבה וחביבה נחמדת נכספת נאהבת נטעמת כטעם נועם זיו אורו יתברך המתגלה לדורשיו. אשרי מי שטעמה. וזאת הזהיר משה שישמעו אל החוקים עצמן להבין בהם מנועם אור השמחה והתשוקה והתענוג שבהם. ולזה אמרו חז"ל (יומא ל"ט.) אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה. כי אם הוא רק מקדש עצמו במירוק גופו שלא יתרבה בו טינופת תאוות הבהמיות אז ממילא מקדשין אותו הרבה מלמעלה. כי מושך לעצמו בכל מצוה ומצוה אור אלהות יתברך שהוא מקור כל הקדושה ותכלית הטהרה המטהר לאדם בכל יום ויום ביותר ויותר.

צ״דובזה תבין דברי הזוה"ק (ויקרא רנ"ח.) שכתב כי בפסוק שמע ישראל יש בו תיבת אשמח. כי מי שמקבל עליו יחוד הבורא באמת בלב שלם בחרטה גמורה בקבלת ארבע מיתות בית דין שלא יצא עוד מרשות היחיד לא מניה ולא מקצתו ולהמליכו על כל אבר ואבר שבו שלא יזיז אבר בלתי להנוגע לעבודתו יתברך. ולהמליכו וליחדו על כל העולם כולו בכלל ובפרט שיתפרדו כל פועלי און כל בחינת הקליפות והגשמיות אשר סביב הקדושה. וכל בחינת ניצוצי הקדושה אשר בכל העולמות יתקשרו ויתיחדו בה' אלהיהם והיו לאחדים בבחינת ה' אחד ושמו אחד בלתי שום רשות ובחינת אל אחר וסטרא אחרא. רק יתיחדו כל העולמות כולם ברזא דאחד. ואם ככה הוא עושה באמת. הרי הוא מושך אור הקדושה אליו ממקור הקדושה בבהירות גדול. והרי הוא מלא שמחה ותענוג מנועם זיו ה' המאיר בו. על כן רמז בו מלת אשמח בבחינה אנכי אשמח בה'. כי ודאי הוא שמח בה' אלהיו שמחה עצומה שאין ערוך אליה.

צ״הובזה ודאי נכון אומרו כאן ואהבת את ה' וגו' לומר כי אחר בחינת היחוד כשיתאמת בלבבך באמת שאין בכל העולם כי אם אורו יתברך. על כן לא תחפוץ ולא תתאוה לשום דבר בעולם כי אם אליו להיותו יחיד ואין יחיד כיחודו. ותיחדהו באמת עליך ועל כל העולם כולו. אז ממילא ואהבת את ה' אלהיך וגו' כי ודאי תצמא ותכסוף ותכלה נפשך מרוב האהבה לה'. אחרי המשכת השפע שתבוא אליך מבחינת היחוד ותזכה לטעום מעט דבש מזיו הדר יקר תפארת נועם אורו יתברך. כי מי הוא זה שלא תצא לבו ונפשו לחזות בנועם ה' אחרי אשר טעמו. ודי בזה.

צ״וויצונו ה' לעשות וגו' ליראה את ה' אלהינו לטוב וגו' עד וצדקה תהיה לנו וגו' כי נשמור לעשות וגו'. מפרשי התורה ז"ל עמדו בזה לפרש הכוונה במאמר וצדקה תהיה וגו' עיין ברמב"ן ז"ל ובאור החיים. ואנו בעניותינו כבר פירשנוהו בחיבורנו (סידורו של שבת שורש השמיני ענף ב' עלה י') בדבר נכון עיין ותמצא נחת. ועוד נראה. כי הנה נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ט', י"א) בפסוק והנה טוב מאוד טוב זה מדת הטוב מאוד זה מדת הפורענות. והענין נודע וכבר ביארנוהו בבחינת שונות. כי הדין כשנמתק ומתהפך לרחמים. אז הוא טוב מאוד יותר מטוב לבד. אחת, כי הטוב לבד אין בו כל כך דבר חזק עזה ונאמנה כי הלא טוב הוא. ואין בטוב מדת הגבורה החזקה ועל כן אין בו התגברות הטוב בחזקה, והבן. והשנית, כי הטוב אינו כי אם להשפיע לנו מטובו ברוב רחמים וחמלה. אבל אין בו להנקם מצרינו ולעמוד עלינו בפני מבקשי נפשינו.

צ״זהמשל בזה, אם יהיה לאדם עושר רב מצד הטוב ויבואו ליסטים לגזלו. הנה זה לא יעשה הטוב להעניש את הגוזלים ולהכותם כמו מכות פרעה וכדומה. כי הלא טוב הוא. וטוב אינו עושה רעה. (וזה כל בחינת היחוד שאנו מיחדים בכל יום פעמים. לומר שהוא אחד בתכלית השלימות הנאות. ומתיחדים בו כל בחינות החסדים והגבורות. והוא שלם בכל. כי הטוב לבד אינו שלם ומכל שכן הדין לבד. אבל אלהינו ברוך הוא, הוא השלם בכל. בתכלית השלימות הטוב, בערך הטוב הצריך. והדין, בערך הדין הצריך. אך למען לא יתגבר הדין על הרחמים אנו ממתיקין אותו במעשינו ומיחדין אותו עם הרחמים ואז שלום בפמליא של מעלה ושל מטה והבן). ואמנם כשנמתק הדין ונכלל ברחמים ומתהפך לרחמים. הנה עושה הטוב בהתגברות למאוד בחוזק ותוקף. וגם הוא שומרנו מכל צר ומצילנו מכף כל אויב וחרב וליסטים. והוא העושה לנו נקמה בגוים תוכחות בלאומים. כי לאלהים מגיני ארץ להגין עלינו ולפרוע מכל צרינו. ועל כן הוא טוב מאוד.

צ״חולזה יאמר הכתוב (ישעיה מ', י') הנה ה' אלהים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אִתו ופעולתו לפניו. כלומר כשנעשה בחינת ההמתקה השלימה להיות ה' אלהים והדין נמתק ונכלל ברחמים ומתהפך לטוב בני ישראל. אז הנה בחוזק יבוא בהתגברות הגבורה וזרועו משלה לו בגבורה. והכל הוא להיות כי הנה שכרו אתו. כלומר כל בחינת השכר שרוצה ליתן לבני ישראל הנה אתו הוא אצל הדין דוקא כשמתהפך לרחמים ופעולתו לפניו פעולת ישראל רק לפניו הוא בכדי שהוא יתן הטוב בכוחו וגבורתו המלא עולם. וכן הוא עושה שבחוזק יבוא בשכרו. למלאות בתיהם בטוב מאוד עד אשר יוכלו שאת. והנה כל בחינת ההמתקה אינה כי אם על ידי מעשה הטוב כשאנו פורשין משערי איסור מפני מורא ה' ומתדבקין בו יתברך בשערי היתר בזה נמתק הדין ומתגבר הרחמים. והנה מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל בפירוש הפסוק (איכה ה', א') זכור ה' מה היה לנו. כי בחינת מ"ה מורה על שם הרחמים שמספרנו מ"ה. ולנ"ו מורה על שם הדין חושבן אלהים. ועתה מ"ה שם הרחמים היה ל"נו שנתגבר בו הדין וכו' עיין שם.

צ״טולזה אמר ויצונו וגו' ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו. כי על ידי היראה נמתק הדין שלנו. ולא די לזה שלא יקטרג במדת דינו ויתגבר על הטוב חלילה. רק הטוב יוכל לעשות עמנו טוב כי הדין נמתק והוא לטוב לנו. שהדין נמתק ואנחנו נקבל הטוב. ולזה אמר עוד טובה על טובה כי לא די זה שנקבל את הטוב מבחינת הטוב כי אם וצדקה תהיה לנו שהלנ"ו שהוא בחינה הדין נעשה בעצמו בחינת הצדקה שהוא יעשה עמנו צדקה וחסד בכוחו הגדול. והוא טוב מאוד. טוב שאין טוב הימנו. (ונודע מכוונת הצדקה שהוא בחינת הצדק דינא דמלכותא כשמקבלת הה' חסדים נעשה צדקה. וכשאנו מקבלים משם הברכות בשלימות אין טובה מזה. והכל כי שם עושה הדין החסד והוא לנו מחסה מזרם וממטר. ומכל מיני פורעניות כנודע).

ק׳ואפשר שזה שאל יהושע להמלאך (יהושע ה', י"ג) הלנו אתה אם לצרינו. כי הנה יהושע ראה בו שהוא מבחינת הדינים כנאמר שם וחרבו שלופה בידו. ואמר על זה בזוה"ק (חלק ב' י"ט:) וזה לשונו: הרשות נתונה בידו לעשות דין. ועיין עוד שם. ואך שיכול להיות שבא לעזור לישראל בכח הדין שעליו לעשות נקמה להיות לאלהים מגיני ארץ כאמור. ואז הוא לנו ממש לעזרתינו. או שח"ו שבא בבחינת הדין ואז הוא לצרינו לצרותינו. על כן שאלו הלנו אתה אם בחינת הלנ"ו הזה שהוא בחינת הדין נמתק ונעשה לנו לעזרתינו או ח"ו לצרינו.

100

ק״אועל כן סיים כאן כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו וגו'. כי הנה המתקת הדין לבד שלא יתגבר על החסד והטוב, שיוכל הטוב לעשות עמנו בטובה. נעשה מבחינת היראה לבדה כשאנחנו יראים את פני ה' להשמר מכל אשר הזהירנו ה' אלהינו שלא לעשותו. ואז אין מקום לבעל דין לקטרג כיון שאין לו אחיזה בנו, להיותינו יראים שלא לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה. ואולם זה שיעשה בחינת הדין עוד עמנו טובות וחסד. זה לא יומשך מבחינת היראה לבדה. כי אם כאשר אנחנו עושין מצוותינו באהבה עזה ונפלאה בזריזות ולא יעכבנו ולא יעצרנו לא גשם ולא שלג לא גוף ולא ממון ולא בית ואשה. וכל אשר יש לו מבית ומחוץ, לא יעכבנו מעבודת בוראו. כי כל האהבות האלה הם כאפס ואין אצלו, נגד אהבת בוראו לעשות נחת רוח לפניו במצוותיו הבוער בקרבו ביקד יקוד אש ברשפי אש שלהבת י"ה, לזכות לשרת את מלך הגדול והנורא הזה. לעשות כאשר צוהו באהבה ושמחה ונחת רוח. והנה אהבה שאינה באה מבחינת החסד לבד ככל האהבות הנקראים על שם אהבת חסד הנאמר בכתוב (מיכה ו', ח') כי אם היא מעורבת הרבה מן הגבורות הקדושות הנמשכין מבחינת הדין החזק הנמתק בקודש. כי כל בחינת אש הזירוז ועשות הדבר בחוזק באהבה עזה ובעורה כאש בכלות הנפש. הכל בא מן הגבורות. ולעומת זה כשם שאנחנו מהפכין הגבורות לאהבה את ה' בכח וגבורה. כן מתהפכין הגבורות והדינים הקדושים שלמעלה שיעשו בעצמם עמנו כל בחינת הטובות והחסד בקול ורעש גדול אדיר וחזק. כי המה מתנשאים לעומת שרפים שרפי קודש היוצא בחיוּת בוערת מאישי ישראל להעריצו בקודש.

101

ק״בולזה אמר למעלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו. כלומר ליראה מבחינת הדין של אלהינו מפחדו ואימתו שלא לעבור דבר אשר הזהירנו עליו. ובזה נעשה לטוב לנו. שהלנ"ו נמתק ונכלל בטוב ואינו מעכב הטוב מלבוא אלינו. אבל עוד וצדקה תהיה לנו. שהדין יתהפך לעשות הוא עמנו צדקה וחסד בכח הגבורה שעליו. הוא, כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו. שנעשה מצוותיו לפני ה' אלהינו דוקא. באהבות המעורבים מחסד וגבורה. לעבדו בכח וגבורה ברשפי אש שלהבת י"ה ככל הנאמר ואז ה' אלהינו יגן עלינו לשמרנו מכל צר. מכף כל אויב וחרב ורעב ודבר ושבי וכו'. ולהיטיב לנו בכל מיני טובות וברכות וישועות וחיים ושפע ושלום בעוז ותעצומות באהבתו ובחמלתו על עמו ישראל כדבר האמור.

102

ק״גוהיה עקב תשמעון וגו'. חז"ל (ברבה פרשה זו) קשרו פסוק זה עם מה שלפניו בסיום הסדר הקודם שהוא היום לעשותם. ואמרו היום לעשותם ושכרו בעקב וכו'. וגם אנחנו נדרוש בהם סמוכין לסמכן זה לזה. והוא על דרך מאמר חז"ל (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גלה רז זה לבני לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (תהלים ק"ג, כ') גבורי כח עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו. ולהבין מפני מה משתמשין דוקא בלשון זה. וגם אפילו במלאכים היאך שייך עשיה קודם לשמיעה. הוא. כי להם שייך זה, כי הלא הם אינם בעלי תאוה ורצון, ואין רצונם מימות עולם כי אם לעבוד את אלהי עולם ה' לא זולת. ועל כן הם יכולים לומר נעשה קודם נשמע. כלומר שנעשה כל מה שתגזור עלינו ותצוה עלינו. כיון שאינם בעלי בחירה ורצון להתאוות לתאוה חיצונית שאינה עבודתו. על כן יכולין לקבל עול עבודתו לעשותו טרם השמיעה. כי ודאי יעשו כל אשר ישמעו אחר כך (וגם אין לומר פן יצוה אותם בדבר שאין ביכולם. אין זה בחיק אלהינו יתברך לצוות למשרתיו דבר שאין ביכולתם לעשות. והנה חז"ל (עבודה זרה ג'.) אמרו אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ועיקר הצווי הוא בדבר שביכולת האדם לעשותו ויטה הבחירה לזה. ובמלאכים אין שייך זאת).

103

ק״דואמנם איש הישראלי המקבל עליו לאמר לנפשו שחי ונעבורה בשביל אהבת הבורא. ולא יעכבנו ולא יעצרנו כל חפצי עולם הזה כולם מעבודתו יתברך. הרי גם הוא יכול לומר נעשה קודם לנשמע. כיון שמקבל עליו לעשות כל אשר ישמע שבגדר האדם לעשותו עד כלות נפשו ונשמתו. ועל כך אמרו אז כל ישראל נעשה ונשמע כי קבלו עול מלכות שמים עליהם באהבה בכל לבבם ונפשם ומאודם. וזאת נחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם. כי הוא מעלה זה לפניו כאילו מסרו נפשם וגופם ומאודם לעבודתו יתברך. והנה אחר כך נתקלקל האי נעשה ונשמע כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ח. ועיין ברבה פרשה זו ג', י' על פסוק שמע ישראל אתה עובר). ועל כן כשהדר קבלוה בערבות מואב היה רצונו יתברך ורצון משה נביאו שיתקנו ישראל כל אשר קלקלו. ולזה אמר להם ושמרת את המצוה אשר אנכי מצוך וגו' היום לעשותם והיה עקב תשמעון וגו' פירש שככה תשמור את המצוה אשר אנכי מצוך. אשר היום לעשותם שהיום תיכף תקבלו עליכם מצות עשייתה בכל לבב. והיה עקב תשמעון. פירש שאחר כך בעקב ובסוף תשמעון שיהיה קבלת העשיה קודם לשמיעה. וגם בזה העשיה גופה הוא קודם להשמיעה. כי כאשר האדם מקבל על עצמו באמת לעשותה ככל אשר יגזור עליו הגוזר. הרי באמת הוא מקיים אותה קודם שמעו. כי כביכול הקב"ה מעלה עליו תיכף כאילו קיים אותה.

104

ק״העוד יבואר כי הנה חז"ל אמרו (חולין קמ"ב.) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וכו'. ולכאורה דבריהם סותרים למה שנאמר בפרשה זו והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו' ושמר ה' וגו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך וגו' שמונה והולך כל הברכות. וכל הברכות האלה הם ברכת עולם הזה בהאי עלמא. והנה מפורש שהברכות המה בשכר המצוה כמו שכתב עקב תשמעון וגו'. וכן כמה פעמים בתורה אין מספר. כמו (ויקרא כ"ו, ג'-ד') אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו'. ומה שנראה לדעתי בזה הוא. כי הנה כבר כתבנו כמה פעמים שגם המצוות המה בבחינת גוף ונשמה. עיין עליהם. וכאן נדרוך קצת בדרך אחר, והוא הוא. ונאמר כי הגוף הוא הדברים הגופניים הגשמיים שנעשו המצוות מהם. כמו חוטי צמר הציצית מגז הכבשים. ופרשיות התפילין מעור הבהמה. ועצי הסוכה וכדומה. והנשמה היא האורות עליונים וצירופי השמות ויחודים הגדולים הנוראים הנפלאים הרמוזים בהם. כי לכל המראות הנוראות והפרצופים העליונים והמדות הקדושים וכל העולמות. לכולם יש מהם בעולם הזה ניצוץ דק הרומז להם. וכשאדם לוקח החפיצים הללו לשם ה'. אז מתיחד שם שמים עליהם ועל ידי זה מעורר שרשם למעלה. ושם הם עולמות נפלאים מוחין ואורות קדישין. ועל ידי המצוה מתיחדין ומתקשרין זה עם זה ונמשך עליהם עוד ועוד אורות עליונים נפלאים גדולים ומתמלאים כל העולמות שפע אורה ברכה ושמחה בנחת ותענוג. והוא רצון אלהינו במצוותיו יתברך ליחד העולמות ולקשר המדות. והוא יברך אותם בברכתו כידו הטובה הרחבה וכו'. וכל גופי המצוות המה כמו כַּן ובסיס שעליהם מיחדין האורות עליונים בשורשם למעלה למעלה ושם הוא עיקר המצוה הנעשית על ידי האדם. כי כאן המה גופים מגושמים וקטנים במהותם רק שיש בהם נצוצין דקין המורה על שורשם למעלה. אבל בשורשם ברוחניות יגדל איכותן ומהותן ואורן עד בלי די.

105

ק״וועל כן לדעתי, הנה זה השכר המפורש בתורה על עשיית המצוה שכר עולם הזה. הכל הוא על עשיות גוף המצוות. כי הלא בתורה לא נזכר אורות המצוות רק על פשוטן בהווייתן בגופן. לפי דרך פשוטי התורה. ועליהן בא שכר עולם הזה שגם הוא שכר גוף וגויה בגשמות. ואמנם שכר מצוה מה שפעל אדם על ידי מצוותיו באורות הרוחניים אורות שלמעלה. זה ודאי בהאי עלמא ליכא. כי איך ינתן שכר גשם בעד עולמות רוחניים. ואם יכפל כל העולם הזה מן הקצה ועד הקצה בכל מחמדיו ויקריו ותענוגיו וגדולתו וממשלתו הכל כאשר לכל. האם כדאי הוא לדבר ממנו כלל נגד דבר אחד רוחני קטן וקל שבו. ועל כן ודאי נכון מאוד אומרם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר שינתן לאדם בעד שכר מצוותיו. כי זה אינו כלל בעולם הזה (וכבר פירשנו במקום אחר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא שאין בכל עולם הזה בכל מחמדיו כולם שכר בעד מצוה אחת כי הלא לנבוכדנצר שפסע שלוש פסיעות לכבודו יתברך כאומרם ז"ל (עיין סנהדרין צ"ו. ועיין אסתר רבה ג', א') ניתן לו המלוכה של כל העולם הזה. וביותר שהיה לו הממשלה אף על כל חיות השדה ועוף השמים כמאמר הכתוב (ירמיה כ"ז, ו') וגם חית השדה נתתי לו לעובדו. שלא היו יכולין לפתוח את פיהם כי אם ברשותו כמאמר חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר ומובא בילקוט מלכים רמז רי"א). ואם זה הוא בעד שלוש פסיעות היאך ישולם שכר מצוה אחת שהולכין אליה כמה וכמה פסיעות ובטורח ועבודה). כי לא יחשב כל גשמיות עולם הזה נגד ניצוץ דק רוחני. רק שעל כל פנים עבור זה המעט הַכַּן והבסיס שבלבושי עולם הזה נותן הקב"ה שכר כל טובת עולם הזה בעדו (ומה שאין אנו מקבלין שכר עולם הזה גם עתה כראוי. לפי שאין אנו מנוקין מעבירות. ועבירה מכבה מצוה כמאמר חז"ל (סוטה כ"א.) ומונע הברכה מהאדם).

106

ק״זואולם באמת כי בתורה מרומז הכל. כי גם התורה בדוגמא זו שנתלבשה במעט קלף ובאותיות הדיו. אבל למעלה אין ערוך אליה עד אין שיעור וערך ובאמת כמו שמרומז אורות עליונים של המצוות באזהרת המצוות שבתורה באותיותיהם הפשוטים כן מרומז כל שכר הרוחני בתורה באותיות הברכות המורים בפשוטן על עולם הזה. כי כל אותיות התורה רומזים לאורות עליונים רוחניים ונתלבשו בגוף המורה על עולם הזה. ועל כן באותיות המצוות שבעולם הזה נרמזו האורות הרוחניים שלמעלה שלמול המצוות. ובאותיות השכר של המצוות בעולם הזה, מרומז השכר הרוחני על מצוות הרוחניים. והבן מאוד כי הוא אמת בעזרת שמו יתברך. ובזה ממילא מתורץ קושית כל הקדמונים שהקשו למה אינו נזכר בתורה כי אם יעוד הגשמיים ולא יעודים הרוחניים והבן. כי באמת שניהם נזכרים בשוה. שכר הגשמי בעד מצוה הגשמי, ונרמז בהם שכר הרוחני בעד מצוה הרוחני.

107

ק״חוהנה חז"ל אמרו כאן (בתנחומא) והיה עקב תשמעון אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון וכו'. ולכאורה איך שייך לומר עבור זה ושמר ה' וגו'. ואמנם כי כיוונו לדבר אחר. והוא כי בא הכתוב להזהיר את האדם שלא יהרוס אל ה' להיות המצוות קלות בעיניו ויבעט בהם וידשם בעקביו, להיותם נעשין מדברים התחתונים כאלה, עור בהמות. ואפילו עור נבילות וטריפות כשר לתפילין. וצמר רחלים לציצית. וקרן האיל לשופר. ופן ח"ו יבוזו בעיניו מלשלוח יד בהן כי ידמה שח"ו המה קטנים בערכם ומהותם (וכבר דיבר הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מעילה) בגנות האנשים האלה והוכיחם על פניהם לפי דרכו עיין שם בצחות לשונו הזהב). ובאמת הבל יפצה פיהם כי כבר כתבנו שכל מצוה ומצוה מאוד היא גדולה ונפלאה ונוראה בערכה בעולמות העליונים וצירופי השמות הנעשין ויחודים הקדושים הנרמז בכל מצוה שאין ערוך אליה כלל. וראיה ממה שאין אנו מקבלין עתה שכר המצוות לפי שאין כאן במציאות שום שכר אפילו על מצוה אחת. ושכר עולם הזה שאנו מקבלין מהם. הוא רק עבור זה המעט בעקב והבסיס לדברים רוחניים. ולזה אמר הכתוב הנה היום לעשותם ושכרו בעקב מנין ממה שקרינו בענין והיה עקב כמאמר חז"ל הנזכר. ובזה תדעו ותבינו גדולת מעלת המצוות ששכרן אי אפשר כלל להנתן בעולם הזה מפני שכולם רומזים על אורות הרוחניים לא כמו שאתה סובר שאינן כי אם על הארץ בגידולי קרקע. ולזה והיה עקב וגו'. כלומר שגוף המצוות שאתה רואה אינם אלא עקב ובסיס לאורות שעליהם ועל כן שכרן בעקב לבסוף למחר לקבל שכרן בעולם הבא. כי אין כאן שכר אורות הרוחניים. ועיקר המצוה ושכרה הוא בעולם הבא ששם צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם והם הם האורות עליונים הרוחניים הנעשים מן המצוות. ועל כן עבור זה לא תהרוס אל ה' להיות המצוות קלות בעיניך להיותך דש בעקביך לקטנות ערכם כי הלא הם הם עקב לאורות העליונים האלה. ורק בשכר והיה עקב תשמעון בשכר העקב והבסיס לבד הנה ושמר ה' אלהיך לך וגו' ואהבך וברכך וגו'. כלומר כי כל ברכת עולם הזה איני נותן כי אם בשכר העקב והבסיס. אבל שכרן הנה שמור אתי לדורות עולם להעניקם מרב טוב הצפון עין לא ראתה וגו'.

108

ק״טוהבן זה, כי כלל שלושה דברים כאחד. כי מה שהיום לעשותם ושכרן בעקב, הוא עבור שאינן רק עקב ובסיס לאור העליון. ואור ההוא אי אפשר ליתן כי אם אז. ועבור זה לא יהיו המצוות קלות בעיניכם להיות נדשים בעקב. ואך עבור העקב לבד שתשמעון ושמר וגו'. ולזה כיוונו חז"ל אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו וכו' לא על המצוות הקלות בלבד כי אם על כל המצוות שהם קלות בעיני האדם ונדשים בעקב. כלומר שהוא סובר שאינם רק עקב דברים תחתונים. אם להם תשמעון פירוש שתבינו בהם שהם עקב ובסיס לאור עליון וראיה ממה שהיום לעשותם כנאמר. ובזה תעשו אותם בחפץ ה'. ואז גם על העקב בלבד ושמר ה', ולמחר לקבל שכרן.

109

ק״יאו יאמר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ח.) על פסוק (ישעיה ס', כ"ב) בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה. ועוד אמרו (שם צ"ז:) מעמיד עליהם מלך כהמן ובעל כרחם יעשו תשובה והרמב"ם ז"ל (בפרק ז' מהלכות תשובה הלכה ה') כתב וזה לשונו: אין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין שנאמר (דברים ל', ב'-ג') ושבת וגו' ושב וגו'. והנה נודע מה שהשיב אליהו זכור לטוב (שם צ"ח.) היום אם בקולו תשמעו. ולזה אמר הכתוב ושמרת את כל המצוה וגו' אשר אנכי מצוך וגו' היום לעשותם. כלומר שאני מצוה אתכם לעשות ולתקן הכל היום. היום אם בקולי תשמעו. ויהיה הגאולה שלימה תיכף. ואם לא תעשון כן הנה בסוף תוכרחו לעשות כן על ידי מלך כהמן. וזה אומרו והיה עקב לבסוף ועקבי דמשיחא אז ודאי תשמעון בהכרח על ידי הצרות שיבואו ח"ו עליכם. ואף על פי שיהיה התשובה כמו בעל כרחו על ידי הצרות. הנה ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' אשר נשבע לאבותיך. כי אם אין אתה כדאי, על כל פנים בזכות אבות אעשה להביא גאולה לבני בניהם. וגם ואהבך וברכך כי גדולה תשובה מאוד איך שתהיה. אבל הכל עבור שנשבע לאבותיך לתת לך.

110

קי״אגם ירמזו הסמוכין על דרך אומרם ז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וכו'. ופירשו בזה השביל והצינור שהיה עושה רבי חנינא בעבודתו ובמצוותיו היה יורד הברכה והשפע לכל העולם. ואך הוא לבד לא רצה בזה כי היה די לו בקב חרובין די והותר שלא רצה יותר. כי בהכרח תרד השפע על ידי כל מצוה ומצוה. שכל מצוה היא רצונו יתברך ורצון הוא צינור. שכולם צינורות השפע הם לקבל כל מיני ברכה וכאשר ביארנו דבר זה למעלה (בפרשה ואתחנן בפסוק ואהבת וגו'). והנה דבר הזה נקרא חוזר על עקבו שהמצוה הולכת למעלה בבחינת המיין נוקבין. ותיכף בצינור חוזר על עקבו במלא שפע וברכה בקבלת המיין דכורין ונותן שפע וברכה לתחתונים. ולזה אמר הכתוב היום לעשותם לעשות המצוה בשלימות. שיהיה בו כדאי לעורר למעלה במקור העליון ברוך הוא שאין סוף לו, ולחזור על עקבו במלא שפע ושמחה. וזה והיה כי אין והיה אלא שמחה (בראשית רבה מ"ב, ג'). כלומר שבודאי והיה עקב שיהיה בו בחזרה שפע ושמחה רבה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ותיכף לנטילה ברכה כי נטילה הוא הרמה למעלה כמו (ישעיה ס"ג, ט') וינטלם וינשאם. ותיכף לנטילת המצוה שעולה למעלה ברכה והצלחה לכל העולמות, בעקב ובחזרה. והנה עיקר הברכה ברכת שמים ממעל הוא פרנסה דנשמתא להוסיף בה אור עליון ברוך הוא אור המוחין לאהבה וליראה ולהדבק בה' ולשמור מצוותיו. וממילא נכלל בה פרנסה דגופא שהוא הטפל לפרנסה דנשמה. ולזה אמר אחר כך כי הברכה תהיה בעקב אשר תשמעון את המשפטים וגו'. שיתוסף בך הארת המוחין אל העבודה. ואחר כך ממילא ושמר ה' לך וגו' ואהבך וברכך וגו'. כי כל ברכת עולם הזה המה טפילים לברכת ה' אל הנשמה להוסיף בה דבקות ודחילו ורחימו דמאריה, כי זה כל האדם. וכאשר מתברך במקור ברוחניות ממילא תבוא לו כל ברכת עולם הזה השפל.

111

קי״באו אפשר ירמוז על דרך אומרם ז"ל (אבות ד', ב') מצוה גוררת מצוה. ולזה אמר היום לעשותם כשתעשה היום מצוותיו יתברך ואז והיה עקב תשמעון וגו' כלומר שאחרי זה לבסוף תשמע גם כן וגו' כי אחת גוררת חברתה.

112

קי״גאו ירצה על פי אשר שמעתי מאדומו"ר הרב האלקי מוהר"ר יחיאל מיכל זצללה"ה מזלאטשוב שאמר תירוץ על קושית הקדמונים מפני מה נזכרו בתורה יעודים הגשמיים שנראה ח"ו כאילו מתיר לעבוד על מנת לקבל פרס שמבטיח אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי. כי באמת העושה מצוה לשום דבר מה למענו, אפילו למען שכר עולם הבא, אינו זוכה לשום דבר. כי הוא עובד את עצמו להנאתו ותאותו הנאה גשמית או הנאה רוחנית. ועיקר העבודה הוא רק למען עשות נחת רוח לפניו יתברך שמו. כל אחד לפי מה שהוא. אם כפשוטו שיקבל נחת רוח שאמר ונעשה רצונו. או נחת רוח על ידי היחודים הקדושים ואורות עליונים המאירים בכל מצוה. ואם עושה באמת רק למען שמו יתברך באהבה, אז ודאי מתברך על ידם הן בגשמי הן ברוחני. ולזה אמרה התורה שאם תלך בדרכי טובים לעשות מצוותיו כראוי למען שמו. אז תראה שתתברך מהם. וזה לך האות. אם ראית שהגיע לך הברכה על ידי המצוות אז ודאי עשית הדבר לשם פעלן ולא לשם שכר המצוה. כי אם היה עושה בשביל שכרה לא היה מתברך על ידה כיון שלא נעשית לשם ה' באמת באהבה. ולא נאמרו כלל ההבטחות לאשר בשביל זה נקיים התורה. רק שזה ממילא הוא שעל ידי המצוות מתברכין ובאופן שנעשנה כראוי על צד השלימות שלא לקבל פרס בשום צד.

113

קי״דולזה אמר כאן ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כלומר שתשמור המצוה מחשש חימוץ שלא יתערב בה זר היצר הרע להסיתך לאיזה פנייה לומר אם תעשה המצוות אז תתברך בכל ויהיה לך כל טוב. ועל כן תשמרם לעשותם רק בשביל שאנכי מצוה אותך בהם. וזה אמר ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. כלומר תשמרם שלא לעשותם רק בשביל שאנכי מצוך היום בזה. תעשה אותם תמיד בשביל זה לבד לא זולת. וזה לך האות בזה אשר והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם אותם. שעבור שתשמעון ושמרתם וגו'. פירוש שתעשו אותם בשמירה הנזכרת משאור ומחמצת היצר הרע. ושמר ה' לך וגו' ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו' בכל הברכות שמונה והולך. כי אם תעשה הדברים לשם פעלן באמת אז תתברך מהם. ואם תכוון אל הברכה יהיה יגיעך לריק. כי לא יבורכו אם לא שיהיו לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם.

114

קי״הועתה נבואה משכנותיו לבאר הספר בפרשה זו עצמה. וכבר עוררו חז"ל (תנחומה פרשה זו) באומרו לשון והיה עקב ואמרו מעבירות שאדם דש בעקביו וכו' וגם אומרו ושמרתם ועשיתם אותם צריך הבנה איזה שמירה צריך קודם עשיית המצוה. ומה שנראה בזה הוא כי הנה מודעת (תיקוני זוהר קל"א:) לכל משכיל בשם מצוה. שמורה על שם הוי"ה ברוך הוא כי הו"ה מורה על ו"ה שבשם הקדוש והמ"צ מורה על י"ה. שבא"ת ב"ש, מ"צ י"ה. ולהבין מה שנתלבשו אותיות י"ה בלבושי אותיות אחרות והם נעלמים, נראה. כי כבר כתבנו למעלה שכל המצוות הם בבחינת גוף ונשמה וכמו שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה בפסוק כל המצוה) והוא על כמה בחינות. אחת שהגוף מורה על גשמיות הדברים שהמצוות נעשין מהם כמו הצמר רחלים לציצית ועור בהמה לתפילין וכדומה. והנשמה הוא האורות העליונים וקישורי המאורות הנפלאים והיחודים אשר בשמי השמים העליונים שהמצוה רומזת אליהן. והשנית הוא כי גוף המצוה הוא העשיה גשמית שהאדם עושה אותן, העטיפה בציצית והקשירה בתפילין. והנשמה הוא החיות אלהות השוכן בקרב איש הישראלי המעורר בעת עשיית המצוות להבין קצת דקצת, כל אחד לפי ערכו למה זה עושה העשיה הלז. הן על פשוטיהן לכוון בעטיפת הציצית שהמה על ארבע כנפות כסותו. בכדי שלכל צד שיפנה יזכור באהבת ויראת בוראו לבל ינטה ימין ושמאל. וכמאמר הכתוב (במדבר ט"ו, ל"ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' וגו' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. ולהיות מלובש ומעוטף על כל סביביו במצוות ה'. להתיחד עצמו תחת רשות הקב"ה וממשלתו לחסות בצל כנפיו. ולברוח מרשות הרבים בחינת הקליפות והחיצונים הממלאים כל חללי דעלמא. ושעל ידי מצוה זו ינצל נפשו ורוחו ונשמתו ותפילתו מן החיצונים. וציצית הוא העולה תרי"ג לרמז על רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו העולים תרי"ג שיקבלו כולם שפע אור וקדושה ממצוה זו המסבבו על ראשו ורוב גופו סביב סביב. והכריכות עולים למספר ה' אחד. ליחד ממשלת הקב"ה עליו שלא לעבור ח"ו את פי ה' לעשות גדולה או קטנה וכדומה בכוונתן הידועים ומפורשים בשולחן ערוך אורח חיים.

115

קי״ווכן בתפילין כאשר יקחם להניחם על זרועו על ראשו. לא יניחם כאבן דומם להביט עליהם מבחוץ בעור הבתים. כי אם להסתכל ולזכור את אשר נכתב בהן שהם הארבע פרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם ושיזכור נסים ונפלאות והיד החזקה וזרועו הנטויה שעשה במצרים. בזה יקבל עליו עול מלכותו כי לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו כמו שעשה במצרים ואליו ימסור נפשו ורוחו לבו ומוחו כי הוא אחד ואין בלעדו. פירוש שאין בכל העולם כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח תחת תפילין של ראש והלב שנגד תפילין של יד שבו עיקר התאוות. ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו הכל כמו שהוא בשולחן ערוך (שם סימן כ"ה סעיף ה') וכן בכל המצוות סוכה ואתרוג ושופר וכדומה.

116

קי״זוהעיקר בזה הוא החיות האהבה והיראה במה שאדם מתעורר בעת עשייתן לשמוח בשמחה רבה באהבה עזה ועצומה שזוכה לעשות שליחות מלך מלכי המלכים הקב"ה וצוויו שאין משרתים עליונים ומלאכי מעלה זוכין לזה. ולירא ולפחד מאימת מי שצוה עליהן ובפני מי הוא עושה אותן. וגם מפני גדולת ערכן למעלה למעלה באורות עליונים ומוחין קדישין שעצמו מלספר. והן מי שחלק לו אלהים בבינה להבין ברזין דאורייתא ומבין אורות כל מצוה ומצוה במוצאן ומובאן מקומם ושרשם. ושם ודאי מפני שמי ניחת הוא ואתנה לו מורא ויראני. ומתדבק ומתקשר בהם בחיות בוערת כגחלי אש בכלות נפשו ונשמתו ממש אליהן בחביבות ומתיקות. בהתדבקות רוחא ברוחא אשריהם מה טוב חלקיהם.

117

קי״חאשר על כן נקראת בשם מצוה. כי י"ה ידוע שמורה על בחינת הנשמה בסוד כל הנשמה תהלל י"ה. ואותיות ו"ה מורה על בחינת הגוף כידוע שעל כן צירוף הוי"ה הוא ב'ישמחו 'השמים 'ותגל 'הארץ. כי י"ה רומז אל השמים בחינת הנשמה ששורשה בשמים ממעל. ועל כן בו ישמחו השמים. ואותיות ו"ה מורה על הגוף שהוא בחינת עפר מן הארץ ובהם ותגל הארץ. ועל כן הגוף של המצוה שהוא בגלוי לעין כל בעשיה גשמיות נכתב אותיות ו"ה מפורש, כי הוא בדבר הגלוי לעין כל. אבל בנשמה של המצוה שהיא נעלם ונסתר בלב האדם ובמוחין קדישין ואורות עליונים. לזה נכתבו אותיותיהם נעלמים ונעטפים בלבוש חילוף אותיות א"ת ב"ש. להורות שהוא בבחינה הנעלם והנסתר וצריך האדם לתת לב על זה להוציא את הנעלם אל הגלוי והנסתר אל המפורש.

118

קי״טואפשר לי לומר בזה דבר חדש שלא ראיתי מי שדיבר בזה. והוא כי על פי הרוב ואפשר בכולם בדברי הרשות וחפצי הגוף החיצוניים מפורש בהם אותיות י"ה כמו אכילה שתיה הליכה שינה שיחה ביאה. ונאמר בהם בכוונות הרב ז"ל בכמה מקומות אכל י"ה שת י"ה וכדומה. והן בתורה ומצוות אלהינו יתברך. מפורש בהם אותיות ו"ה. כמו תורה עבודה קדושה מצוה וכדומה. הלא דבר הוא. כי לכאורה אפשר היה ראוי להיות בהיפוך, והבן. ואמנם להיות שבדברים הגופניים. הנה גופי הדברים מפורשים בהם. בעצמם. ואדם אשר יקרב לעשותם הנה זה קודם אופן קריבתו אליהם למה שבגלוי בהם הוא התאוה והחמדה הגופנית ועל כך נאמר בהם מפורש אותיות י"ה. להזכיר את האדם בנשמתן אשר בהם. כי גם בהם נמצאים ניצוצי קדושה אורות עליונים לפי ערכם. כי אין דבר קטן בכל העולמות שאין בו חיות אלהות המחייהו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו וכבר דברנו מזה פעמים רבות) כנודע לכל. ובא זה מפורש בגלוי להזכיר את האדם בסוד נשמתן לזכור באור ה' המחיה הדבר ההוא. ויראה להמעיט הנאותיו ולהכניע תאותו ולהחזיר הניצוץ הקדוש למקורו להיות אכל י"ה ושת י"ה וכדומה, כאשר ביארנו בכמה מקומות.

119

ק״כואמנם במצוות ה' הוא להיפך כי אדם אשר יקרב לעשותן ודאי לא יקרב לתאותו והנאתו הגופנית. כי אין זאת בהם ואדרבה התורה והמצוה מחלשת כח האדם הגופני שבו. ונמצא בהם עצמם מפורש הרוחניות שהוא העשיה למען שמו באהבה ליחד השמות הקדושים והאורות עליונים הרמוזים בהם. ואך שלא יהרוס האדם אל ה' בדברים אשר לא כן. להיות המצוות האלה הנעשים בחפצי העולם קלים בעיניו, למיעוט ערכם בלבו, מפני שהם גידולי הארץ הלזו פסולת גורן ויקב לסוכה, וערבי נחל וכפות תמרים ומיניהם לאתרוג, וגז כבשים לציצית, וכדומה. ידמה בלבו שיותר טוב לקיים המצוות האלה בזמניהם בשורשם למעלה לבד. שילמוד ויכוון בשורש כל מצוה ומצוה למעלה באורותיה כאשר כבר קרה זה לגדול העולם אחד ונכשל בזה כאשר ביארנו במקום אחר. ולזה באו האותיות ו"ה מפורש בהם המורה על הגופניות להזכיר את האדם כי זה כל האדם דוקא לקיימם בגופם בחפצי גידולי קרקע. ועל ידי זה יעורר שרשם למעלה באורות הרוחניות. ודוקא בזה ולא באופן אחר. וה' יכפר. ואמנם עוד יש לנו סוד נמרץ בזה ולא ניתן להגלות לכל, והמבין יבין.

120

קכ״אונחזור אל הענין, כי אותיות ו"ה מורה על גופי המצוות ואותיות י"ה על סוד נשמתן. ונראה שאפשר על כן אמר הכתוב (דברים י"א, י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו'. שהיה די לומר אם תשמעו לבד. וחז"ל (ברכות מ'.) דרשוהו, עיין שם. ואמנם כי הנה כאשר יכין האדם את המצוה טרם יקרב אליה לקיימה. כמו עשיית הסוכה טרם ישיבתה, והכנת עשיית הציצית והתפילין ואגודת לולב ומיניו. הנה תיכף מתקן בזה אותיות ו"ה שבשם הקדוש. כי אין דבר בעולם שאין בו תיקוני השמות ותיקוני העולמות אפילו בדבר הרשות אם נעשים בכוונה שיהיו טפלים למצוה. כמו החרישה והזריעה וכל עבודת הארץ. אם יכוון האדם בהם שיוכל אחר כך האוכל מהם לעבוד את ה' אלהיו בתורה ותפילה. הרי הם תיקוני העולמות כנודע וכמבואר בדברי הרב ז"ל בכמה מקומות. ומכל שכן בעשיית המצוה עצמה שיש בהם יחודי השמות. ולאשר שהם גופניות המצוה. ניתקן בהם אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ברוך הוא המורים על גופי המצוות. ואחר כך בעת אשר יקרב אל המצוה לעשותה. הנה צריך לברך עליה עובר לעשייתן כמאמר חז"ל (פסחים ז':). פירוש שצריך להמשיך הברכה שהוא חיות נשמתה ואור קדושת שמו יתברך עליהן קודם שיעשה אותן. כי טרם העשיה צריך לכוון באור חיות הנשמה שבה שעבור כן הוא רוצה לעשותה, ועושה אותה על מנת כן כל אחד לפי ערך השגתו ומדעו. בחיות הנשמה שבהן, כנאמר. כי אם יעשה אותה קודם ואחר כך יכוון בה, לא יועיל כוונתו כיון שכבר נעשה, מה שהיה היה. ועל כן צריך לברך עליה קודם. כי באמת הברכה אשר על כל מצוה ומצוה בה נרמז בחינת החיות הנשמה אשר בה. ואפילו כפשוטו שהוא מברך ומשבח לה' בשמחה אשר קדשהו במצוותיו וצוה אותו בזה. הנה זה הוא חיותה לעורר אליה באהבה ושמחה רבה וביראה לפי ערך האהבה. כי האהבה הוא שאוהבה להיותה דבר גדול מאוד והוא זוכה לקיימה. ואם הוא דבר גדול מאוד, צריך להיות אבריו נרתתין ממנה בפחד ובאימה במורא ובושה והכנעה. ואף על פי כן באהבה בשמחה כידוע. והברכה הוא מברך את הַמְצַוֶה להשרות על החפצים האלה אורו יתברך אורות עליונים קדושת ה'. שעל ידי זה יוכלו אחר כך לפעול פעולתן בשמי השמים. ונמצא אשר חיות הנשמה שבה, מוכרח להיות טרם עשיית גופה. וכשמכוון בהחיות, אז מתקן את אותיות י"ה שבשם הוי"ה. ואז הוא מיחד שמו יתברך בבחינת והיה ו"ה קודם לי"ה. כי מתחילה בהכנתה מיחד אותיות ו"ה, ואחר כך כשיקרב לעשותה מיחד אותיות י"ה ונעשה בחינת והיה.

121

קכ״בולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ג') אין והיה אלא שמחה. כלומר כשרק נעשה בחינת והיה לבד שהוא קודם קיום המצוה כבר יש שמחה לפני המקום. אחר שנתיחד בזה שמו הגדול והנורא על כל פנים בבחינת והיה. ועוד כיון שכבר חישב לעשות מצוה באהבה ויראה ושמחה רבה הרי אפילו אם היה נאנס ולא עשאה אחר כך, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כמאמר חז"ל (קידושין מ'.). ועל כן כיון שנעשית בחינת והיה, כבר יש שמחה לפני המקום בזיווגו ד' אותיות שם המיוחד באופן זה על כל פנים. אבל ודאי שעיקר התיקון והשמחה המאושרת הוא ביחוד הארבע אותיות כסדרן י"ה קודם לו"ה. כי זה שמי לעלם כי זהו הצירוף המאושר והממוזג הטוב שבכל הצירופים המורה על התכללות הדין ברחמים במזג הטוב היפה, בבחינת נוי השושנה שעיקרה הוא יופי הלובן והבהיר שבה. ואך מעט אדמומית ניתן בה בכדי לחזק ולהדר את יופי הלובן. שאם היה לבנה לבד לא היה בה זה היופי כאשר עתה עם מעט האדמומיות. והוא בחינת משמאל ומימין על ישראל שלום שהדין נמתק ונכלל ונהפך לרחמים לטוב בית ישראל שגם הוא יעשה הטוב. ואז נעשה הטוב בכח וגבורה גדולה, בטוב שאין טוב הימנו. ועושה נקם לכל העומדים עלינו ולפרוע לנו מצרינו כאשר ביארנו במקום אחר. ואז ישמחו השמים ותגל הארץ. כי זה הוא התיקון השלם והשמחה הבהירה כשנעשה יחוד צירוף הוי"ה כסדר כשמו כן הוא בתיקון השלם. וזה נעשה אחר קיום המצוה שמתחבר הי"ה שפעל ותיקן בכוונת חיות המחשבה שקודם קיומה. עם קיומה, בגופה שהוא ו"ה. ונשלם שם הוי"ה כסדר.

122

קכ״גוהנה צירוף הזה בכללו כזה ו"ה י"ה ו"ה עולה ל"ז. רומז על שם ס"ג שמילואו עולה ל"ז, ובין הכל עולה מאה. והוא סוד המאה ברכות שיורד משם הזה לעלמא תתאה והוא ברכת כל העולמות בסוד מאה שערים שמצא יצחק ויברכהו ה'. כל בחינות שערים הם בשם הזה כנודע.

123

קכ״דולזה אמר הכתוב בכפילא, והיה אם שמוע תשמעו אל וגו'. כלומר כי תחילה תעשו והיה אם שמוע. שבשמיעה הראשונה שאדם נוטל המצוה ומוכן לקיימה. על ידי אהבת ויראת שמו יתברך נעשה בחינת והיה. ואחר כך תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם לאהבה את ה' אלהיכם וגו' לתקן המצוה באהבת ה' הוי"ה כסדר. כי תיכף אחר קיומה נשלם שם הוי"ה ברוך הוא. ואז ונתתי מטר ארצכם וגו' ואספת דגנך וגו' כי זה הוא בחינת כל הברכות מאה ברכאין משם ס"ג ומילואו שעולה ל"ז הנעשים בצירוף הזה ו"ה י"ה ו"ה כאמור. והנה כבר כתבנו למעלה שגוף החפצים שהמצוה נעשית בהם כמו עלי הסכך וצמר הציצית ועור התפילין וכדומה. נקראים עקב מלשון עקביים שהגוף והראש עומד עליהם. וכן אלו החפצים המה עקביים בבחינת כַּן ובסיס לאורות עליונים השורה עליהם מלמעלה בקדושת ה' הַמְצַוֶה לעשותן. ושמירת המצוה הוא לשמרו ממחמצת השאור מהעיסה שלא יערב בה פניות ודברים זרים. רק יהיה נעשה לשם ה' באהבה ביראה בשמחה בכלות נפשו בהם באהבתו וחמדתו ותשוקתו אליהם יותר מכל מחמדי עולם ותענוגיו.

124

קכ״הולזה אמר הכתוב כאן והיה אם עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם וגו'. כלומר כי בעקב של המצוה, הוא הכנתה בהדברים עצמן עם שמירתם שהוא חיותה לבל יקרב זר (הנקרא מת כי הסטרא אחרא נקראת מת כידוע והמשמר המצוה מן הסטרא אחרא הוא חיותה. והבן) אל הקודש, אז נעשה צירוף שם הקדוש והיה. וגם זו שמחה היא אבל אינה שמחה שלימה כי אם ועשיתם אותם לעשות אחר כך גוף המצוה בקיומה להניח תפילין ולהתעטף בציצית וכדומה להתיחד שם הוי"ה כסדר. ואז ישמחו השמים ותגל הארץ. שמים קודם לארץ. ואז ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' ואהבך וברכך וגו' פורט כל מיני ברכות כי צירוף הזה מורה על הברכה כאמור. והנה בכל הברכות שמונה והולך מן ושמר לך וגו' עד לא תירא מהם יש צ"ד תיבות וששה פסוקים, בין הכל מאה. לרמז כי ברכה נמשכת בסוד מאה ברכות מאה שערים היוצא מצירוף הזה כנאמר. וגם סופי הפסוקים שבפרשה הזו הראשונה כולם בך' פשוטה. העולה ה' מאות. לרמז המאה ברכות הללו הנמשכין ונהרין מה' הראשונה שבשם הויה והיא ה' מאות. וגם הם ה' פסוקים שמסיימין בך. וה' פעמים כ' כפשוטן הוא מאה לרמז על מאה ברכות ומשם יבורך בית ישראל לעולם (ואם בעל נפש אתה תסתכל כמציץ בין החרכים שתחילת בריאת האדם היה בבחינה זו. כי תחילה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. הרי הגוף סוד ו"ה, ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים הרי י"ה סוד הנשמה, ואחר כך ולאדם לא מצא עזר כנגדו וגו' ונתקן בת זוגו האשה המכונת בסוד הגוף כנודע סוד ו"ה והבן. והנה סוד כל המצוות הכל הוא סוד למיעבד נשמתין ורוחין חדתין. והכל בגוף ונשמה סוד עצמות וכלים על כן צריך הכל להיות כבריאה הראשונה והוא השלימות ודי בזה למשכיל).

125

קכ״וברוך תהיה מכל העמים וגו'. צריך להבין מהות הברכה הזו. כי הלא הברכה הוא מה שאמר למעלה וברך פרי בטנך דגנך וגו'. וזה ממילא יראו ישראל כי הם ברוכים מכל העכו"ם שאין בהם ברכות האלה. אבל לא שייך להאמר ברכה זו מאל עליון. כי הברכה בזה הוא במה שיתברכו במעשה ידיהם. וזאת כבר פרט. והבן. ואמנם כי היא באמת ברכה מיוחדת בפני עצמה. והוא על פי מה שמבואר (זוה"ק ויקרא מ"ז:) בסוד יתרון האור מן החושך וגו' כי אם לא היה חושך בעולם לא היה ניכר טובת האור. מאחר שהיה תמיד בקביעות איך היה עולה על הדעת שיש בחינת החושך בעולם להחשב זה לטובה ותענוג ועיין שם שהאריך בזה. כי לא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים טעמא דמרורא. כי עיקר טובת הטוב הוא כאשר נבדל מן הרע. אבל אם לא היה רע בעולם מאין היה ניכר כי זה טוב הוא. וענין זה הבטיח הקב"ה לישראל שברכתן יהיה ברכה אמיתית שידעו כי הם מבורכים מה'. והוא שיבדיל את העכו"ם מהם שלא יהיו ברוכים כמוהם. ובזה יכירו וידעו כי טוב להם מטובו יתברך. כי אם יהיה כן בכל העולם שישרה הברכה בכל מקום אפילו בין העכו"ם. לא יתוודע אם יש כלל רע בעולם ולא יהיה ברכתן ברכה. כי לא ידע אינש טעמא דמתיקא כו'. ולזה קבע על זה ברכה מיוחדת ואמר ברוך תהיה מכל העמים פירוש הנני מבטיחך שאתה תהיה מפורש מבורך יותר מהם שהם לא יהיה להם מן הברכות האלה. ופירש ואומר כי לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' בך דייקא. שאצלך לא יהיה עקר ועקרה אבל בהם יהיה. ובזה תהיה ניכר ברכתך ותהנה ממנה. ועוד יותר אמר הכתוב,

126

קכ״זוהסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי וגו' עד ונתנם בכל שונאיך. פירש לא די שלא יהיה להם הברכות הנתונות לך. אף יכבדם בכל המכות וחולי ומדוי מצרים הרעים. ובזה תהיה ודאי ניכר ומבורך. וכל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. ואפשר לומר כי אומרו ונתנם בכל שונאיך קאי גם על למעלה. במה שאמר לא יהיה בך עקר ועקרה וגו' והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ושניהם ונתנם בכל שונאיך פירש הן העקרות והן החולי והכל למען יהיה ניכר ומפורש שאתה ברוך מכל העמים. גם אפשר שיכוון על זה הדרך באומרו ברוך תהיה וגו' על דרך ונברכו בך כל משפחות האדמה שהפירוש שהכל מתברכין בו. אדם אומר לבנו תהיה כאברהם וכו'. וכן כאן ברוך תהיה מכל העמים שתהיה מבורך מהם שכולם יתברכו בך לאמר הלואי שאהיה כהעם הזה. וכענין שנאמר בשלמה (תהלים ע"ב, י"ז) ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו והכל כי אין קדוש כאלהים. שברכת ישראל גורם להרעיב ולהחליש את מה שחוץ מהם. בכדי שיהנו מברכתן וידעו כי ברכת ה' אתם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.

127

קכ״חכי תאמר וגו' רבים הגוים האלה ממני. כבר כתבנו למעלה בפרשת דברים (ג', כ"א) לבאר בזה אופן המורא שהיה יכול ליכנס אז בלב ישראל מרבות הגוים. כי הלא בימים ההם כבר ראו מלחמות סיחון ועוג בחצריהם ובטירותם שאין כל בריה היה יכולה להם. והם נשארו מיתר הרפאים מהנפילים שהיה בארץ. ועוד הלא כל מלכי כנען היו שוכרין אותם שישמרו אותם מאויביהם, מכלל שהיו חזקים מהם. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יענו קוצים כסוחים. ועתה נראה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ו, ב') בפסוק (בראשית ל"ב, ח') ויירא יעקב מאוד וגו'. שהיה ירא שלא יעמוד לו זכות ישיבת ארץ ישראל שישב כל אותן השנים שהיה יעקב בבית לבן וכו'. ולזה אמר כאן הכתוב כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו', פירוש רבים הם זכות הגוים האלה כי הלא הוא יושב הארץ מקדם ואיכה אוכל להורישם ולגרשם מארצם. ולזה אמר,

128

קכ״טלא תירא מהם זכור תזכור וגו' אשר עשה ה' אלהיך לפרעה וגו' כאשר כתבנו שם. כי הלא בעת מכות פרעה ועבדיו לא היה בישראל שום זכות לא קבלת התורה ולא עשיית מצוות. רק מה שידעו שה' הוא אלהיהם בקבלה מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב. ובשכר זה הוציאם ה' ממצרים וכמאמר חז"ל (סוטה מ"ב.) בפסוק (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים וגו' אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם. פירוש לפי שאתם ממליכין אותו עליכם ומיחדין שמו ועל כן בקרבך קדוש שהקב"ה שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין של"ה הקדוש, ואלשיך, ריש פרשת תרומה) על ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד. וכבודנו וגדולתנו הוא כבודו וגדולתו. ועל כן הוא הנלחם לכם כלומר כביכול כי המלחמה אתו הוא, והוא הנלחם מהעומדים עליכם. וכאומרם ז"ל (במכילתא מובא בילקוט שופטים רמז נ"ה) כל מי שהוא קם על ישראל כאילו קם על מי שאמר והיה העולם. וידוע אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו ובודאי לא תיראום. ואפשר שזה אמרו ישראל בשירתן על הים, ה' איש מלחמה ה' שמו. כלומר במלחמת ישראל הנה ה' הוא האיש מלחמה שכביכול המלחמה אתו, אבל ה' שמו. כלומר ששמו ה' תמיד בעת המלחמה ואחר המלחמה כי מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו' ושמו מתקיים לעד ולעולמי עולמים. וזה פירש להם משה רבינו כאן מפורש ביותר ואמר בסיום דבריו,

129

ק״ללא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא. בקרבך דייקא כאמור שהוא שוכן בקרב בני ישראל בתוכם ובפנימיותם, ולה' המלחמה כביכול. ועל כן ודאי לא תערוץ מפניהם. כי הלא אל גדול ונורא הוא ומי יעמוד נגדו ויתקיים. ואמנם אף על פי שהוא אל גדול ונורא ויכול לאבד את כל העמים בנשימה אחת (צא וראה מה שקרה לסנחריב ועמו (מלכים-ב י"ט, ל"ה)) אף על פי כן לא כן יעשה. כי אם,

130

קל״אונשל וגו' את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה וגו'. ולכאורה אין הבנה לדבר הזה. כי הלא ה' אלהיהם המתקיים עליהם להצילם מכל, ולהכניע כל הגוים האלה מלפניהם, הוא אשר יסגור פום אריוותא מלפתוח פה אל ישראל. ובלי זה כבר הבטיח לאדם ולנח (בראשית ט', ב') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו'. וכבר עוררו חז"ל בזה.

131

קל״בומה שנראה לי בקט שכלי לומר בזה. כי הנה ידוע ליודעי מדע אשר אור הקדושה הבאה אל האדם מלמעלה צריכה לבוא לאט לאט. כי אור אלהינו ברוך הוא וברוך שמו גדול ורם הוא. הגם שודאי אינו בא מאורו יתברך אל האדם כי אם מעט דמעט אפס קצהו אשר יוכל האדם להשיגו. מכל מקום גם זה המעט אשר ביכולת האדם להשיגו. אם היה בא אליו בפתע פתאום לא היה יכול לסובלו. כמו איש אשר יצא פתאום מחשך לאור גדול וכהה מאור עיניו ויחשכו עפעפיו. ועל כן צריכה הקדושה לבוא בהדרגה דרגא אחר דרגא והוא בחינת נפש רוח נשמה חיה וכו'. וגם זאת במעט מעט שיוכל האדם לסבלו. ואחר ההרגל יוכל לקבל עוד יותר ועוד יותר כידוע.

132

קל״גוהנה הופעת אור הקדושה אל האדם לעולם לא יהיה מניעה ח"ו מלמעלה לומר כי לפעמים ירד ולפעמים אינו. כי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הוא הטוב המיטיב והחפץ חסד אמת. ורצונו ותשוקתו תמיד לקדש את עמו ישראל בקדושתו ברוב אהבה וחיבה. והמניעה אינו כי אם מפאת המקבל אם לא זיכך וטיהר נפשו מכל וכל. ועדיין הוא נשרש בעבירות קטנים. או אפילו אם הוא נקי מנדנוד עבירה רק שעדיין הוא מושרש בתאות חמדת חפצי עולם הזה ותענוגיו שכולם נמשכין משורש הסטרא אחרא והרע. ועל כרחו כאשר עדיין האדם מסובב מהם לא יוכל אור הקדושה לחופף ולהאיר באדם. כי אין אני והוא יכול לדור ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה. נח"ש עם הכולל הוא חשבון שט"ן והוא היצר הרע והסטרא אחרא מבחינת החיצונים. ועל כן לפי ערך כאשר יצא האדם מתחת רשותם כן יאיר עליו אור הקדושה כאשר כתבנו במקום אחר בפסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי אשר את אחון. כלומר אני הנה חפצי מאוד לחונן את האדם ואין המניעה מאתי ח"ו. כי אם רק את אשר אחון למי שאני יכול לחוננו להאיר עליו מטובי ודאי תיכף אני מחוננו מאוצר המנוצר.

133

קל״דוהנה כל בחינת החיצונים והקליפות נאחזין בבחינת שקר. כי מקורם שקר הוא שעומדים נגד הקדושה ואומרים אני ואפסי עוד בבחינת אל אחר. הנמצא שקר גדול מזה. ועל כן מבואר בדברי הרב ז"ל (בכוונת קבלת שבת בשדה) אשר בערב שבת אחר חצות שמתחיל להאיר אור קדושת שבת בעולם, מתעלית הקדושה מהם והם נכנעין ונופלין לעומקא דתהומא רבא. ואז מתבטל השקר ונעשה משקר בחינת שדה. כי מרגל הקוף התחתון הימני נעשה נקודה בראש הריש בצדה הימנית ונעשית דלת. ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בהדלת הלז ונעשית ה'. ומהק' לא נשאר רק הדלי"ת והשי"ן במקומה עומדת הרי שדה. ושדה רומז אל הקדושה שדה חקל תפוחין המוכן להוציא זרע ותבואה לפרנס וליתן לחם לכל בשר. ועל כן לא יוכל להאיר אור הקדושה בהיותם נאחזין באדם כי הם כולם שקר, וחותמו של הקב"ה אמת כמאמר חז"ל (שבת נ"ח.). ואיך יתדבק אמת בשקר והם שני הפכים גמורים מצד אל צד. והנה כבישת ישראל את כל הגוים העומדים לפניהם ובפרט מלכי כנען. הנה לא דברה תורה במתים, באלה הגוים המתועבים ההולכים על הארץ. כי אם הכל משרש חיותם ואחיזתם בהקליפות. וכפי אשר נכנעו ונשברו כח הקליפות מישראל. כן נפלו לפניהם אלה הגוים שחיותם מהם. וכמו שאיתא בזוה"ק (תולדות קמ"ד:) וזה לשונו: סמא"ל חילא ותוקפא דעשו דאשלים עמיה דיעקב וכו' כדין אשלים עמיה עשו ועד דלא אשתלים עמיה יעקב לגבי ההוא ממנא לא אשלים עמיה עשו. בגין כך בכל אתר תוקפא דלתתא תליא בתוקפא דלעילא, עד כאן. ועל כן הזהירה התורה (דברים כ', ט"ז) בלא תחיה כל נשמה. כי בעוד שהם בעולם, מתחזקים שורש הקליפות והרע והסטרא אחרא ואין זה טוב לישראל. כי הם המתאוים וחומדים ומחזירים תמיד להחטיא את ישראל בכדי לאכלם בכל פה. ועל כן לא תחוס עינך עליהם כי מוקש הוא לך כאמור. ולזה אם היה כביכול מכניע ומבטל כל בחינת הקליפות כאחת פתאום. וממילא וחנותי את אשר אחון אם היו ראוין להשראת הקדושה הגדולה אחרי טהרתם מכל הקליפות. ודאי שהיה אור הקדושה בא וחופף עליהם גם כן פתאום. וכבר כתבנו שאור הקדושה צריך לבוא במעט מעט. ודבר זה ח"ו שברון גדול הוא כשאין הכלי יוכל לסבול האור. (צא ולמד משבירת הכלים במלכין קדמאין שלא היו יכולין לסבול האור ונפלו ומתו ונעשה מה שנעשה והבן מאוד) וח"ו האורה הגדולה פתאום כשאין ביכולת לקבלו מסמא את העין עד שלא יכול שוב לקבלו אפילו במעט. ועל כן הוכרח שמו יתברך להכניעם מעט מעט בכדי שגם אור הקדושה יתגלה על ישראל בהדרגה, לא פתאום.

134

קל״הובזה נבוא בביאור הכתוב. כי לכאורה עוד יש לדקדק בו שלא סיים במה שפתח. כי תחילה אמר ונשל ה' אלהיך את הגוים מעט מעט וגו'. וסיים בישראל, לא תוכל כלותם מהר, והבן. ולדברינו יבוא על נכון. כי הנה באמת מאת אלהינו ודאי אין שום מניעה לנשוף עליהם ברוחו, וברגע יאבדו כולם. ואך כי ישראל לא יסבלו זאת כאמור. ולזה אמר ונשל ה' אלהיך וגו' מעט מעט פירוש הקב"ה יכניעם במעט מעט. והטעם לא עבור קוצר ידו ח"ו. רק שאתה לא תוכל כלותם כלומר שלא תוכל לסבול כליונם מהר פן תרבה עליך חית השדה כלומר חיות הקדושה אשר בשדה חקל תפוחין לפי שיתבטל השקר פתאום ויעשה משקר שדה. ותתרבה פתאום חיות השדה אור הקדושה הבאה משדה הקדושה. ודבר זה אין ביכולת האדם לסובלו. וה' יכפר.

135

קל״ופסילי אלהיהם תשרפון וגו' לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו'. אומרו כסף וזהב עליהם לכאורה צריך פירוש כי הוה ליה לומר אשר עליהם. ועוד למה נאסרה החמדה בזה ומה נשתנה זה מבשר חזיר שאמרו חז"ל (בתורת כהנים פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשי בשר חזיר אלא אפשי וכו'. הרי שהחמדה אליה עוד מצוה והוה ליה לומר לא תקח כסף וזהב וגו'.

136

קל״זויבואר על פי סברת ר' עקיבא (עבודה זרה נ"א.) ופסק הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות עכו"ם הלכה ד') שעבודה זרה של עכו"ם נאסר מיד אף שלא עבדה עדיין כלל שנאמר פסילי אלהיהם משפסלו נעשה לו אלוה וכו'. והנה ידוע אשר עבור התאוה שבאדם שחומד ומתאוה אל הדבר ההוא הגם שמורא אלהים עליו ופחד דינו והוא דבר הנאסר לו. מכל מקום לרוב חמדתו, יבקש לו עילה כאשר יוכל למצוא לו היתר על הדבר ההוא. והתאוה מסמא את עיניו שלא יראה האמת. ומחפש בסברות אינן צודקות למצוא עילה למלאות תאותו להתיר הנאסר ח"ו. וכמאמר חז"ל (בבא מציעא ה':) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. כלומר הגם שהאמת אינו כן. כי באמת מיד כאשר אדם רואה איזה דבר ביד חבירו חפץ או כלי נאה או מלבוש נאה או בית ואשה וכדומה, והוא מתאוה לו וחושק שיגיע הדבר אליו. מיד עובר בלא תעשה בלאו דלא תתאוה וגו'. ואחר כך כשפועל פעולות ועשיות עד שמגיע למחוז חפצו והשיג הדבר ההוא אליו אף על ידי קנין במעותיו. הרי זה עובר על לא תחמוד כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות גזילה הלכה ט') ושולחן ערוך חושן משפט (סימן שנ"ט סעיף י') מכל מקום לבני אדם מחמת תאותם וחמדתם לחפצי עולם הזה וקניניו, נעשה לו האיסור היתר. ומורה היתרא לנפשיה לומר הרי דמי אני יהיב ומה לקחתי ממנו. ועל כן הזהירה התורה בלשון לא תחמוד כלומר שלא יבוא חמדה בלבך להיות חמיד ורגיג ומתאוה אל דבר ההוא. כי אם תתאוה ימצא לך בזה איזה התירים. והננו רואים שאף אם כבר נכתב, מוצאים להם שערי היתר בזה לומר שהוא דוקא בלא דמי. כי התאוה גורם לחשוב מחשבת רשע בכדי שיגיע אל הדבר ההוא. וזה הוא גם כן כאן בעכו"ם שעשה עבודה זרה ולא עבדה עדיין כלל. הנה עבור החימוד לכסף וזהב שהוא תאוה חזקה בלב האדם וקשה. יחשוב האדם בנפשו כי מה עשה לה ערבי הזה וכי בשביל שמיעך וכו'. פירוש הרי עדין לא עבדה כלל ואין עליה שם עבודה זרה. והרי הם רק כלי כסף וכלי זהב. כי איך שייך על זה אם לא עבדה. וכי בשביל שעשאה העכו"ם בידיו נשתנה שמה מכסף וזהב לשם עבודה זרה.

137

קל״חולזה אמר הכתוב פסילי אלהיהם תשרפון באש. כלומר מיד שנפסל לזה הרי הוא אלהיהם וישרף באש. והזהירה התורה על זה לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם. פירוש לא תחמוד בלבך לחשוב כסף וזהב עליהם. כלומר שתחשוב עליהם שאינם רק כסף וזהב כי הרי עדיין לא נעבדו. והחמדה תגרום לזה לחשוב מחשבת חוץ, לדונם בכלי כסף וזהב אשר ישתה האדם בו ולקחת לך. ולזה אמר פן תוקש בו ותרגומו דלמא תתקל ביה מלשון תקלה ומכשול. כי מכשול הוא על הדבר שהאדם יכשל בשוגג. וגם כאן תשגה בזה לומר מותר הוא שעדיין לא עבדה העכו"ם. ולזה אמר הכתוב כי תועבת ה' אלהיך הוא. והוא על פי מה שאמרו חז"ל (חולין קי"ד:) מניין לבשר בחלב שאסור בהנאה שנאמר (דברים י"ד, ג') לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. פירוש שתעבתי לך לעשותו הרי הוא בבל תאכל. ולא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. ומזה נלמוד לעבודה זרה שנאסרה לישראל לעשותה אפילו לעכו"ם בלא תעשה כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ג' הלכה ט'). ואם כן כל שתעבתי לך הוא ואסורה בהנאה כדין בשר בחלב. שבודאי אפילו אם בשל עכו"ם בשר בחלב שאסור בהנאה. והוא הדין בעבודה זרה. על כן סיים כי תועבת ה' אלהיך הוא. פירוש העשיה לבד הרי הוא מתועבת לפניו יתברך ואסרה לעשות אפילו שלא לעבדה. והרי הוא בכלל כל מה שתעבתי לך ואסורה בהנאה. ולזה אמר הכתוב,

138

קל״טולא תביא תועבה אל ביתך וגו' שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו'. ולכאורה צריך להבין כפל לשונו בזה בשיקוץ ותיעוב. ואמנם כי בשני מיני עבודה זרה דיבר הכתוב. אחת, היא עבודה זרה שכבר נעבדה. והיא המשוקצת בשיקוץ טינוף והקליפה המאוסה השוכנת עליה. ואחת, שלא נעבדה עדיין והיא מתועבת לבד, שתועבת ה' הוא לעשותה אף בלתי עבודה. ובמה דסיים פתח. כי בפסוק שלמעלה דיבר הכל מעכו"ם שלא נעבדה פסילי אלהיהם. משנפסלה לבד נעשה אלהיהם. ולזה אמר ולא תביא תועבה אל ביתך. כלומר אף זו שנתעבת לבד לא תביא אותה כלל אל ביתך והיית חרם כמוהו. כי אף שנתעבת לבד, הלא הוא חרם. וכשתהיה בביתך תיעשה גם כן כמוהו. ועתה הזהיר הכתוב על כלל עכו"ם ואמר שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. כי זו שכבר נעבדה, שקץ ומטונף הוא. ועל כן אתה תשקצנו. ופירש, שקץ דבר המשוקץ שכבר נעבדה, תשקצנו אתה. ותעב דבר המתועב לבד שלא נעבדה בו, אתה תתעבנו כי חרם הוא. כלומר גם זה המתועב, חרם הוא. ומכל שכן המשוקץ ששניהם בו. כי טרם שיקוצו נעשה מתועב. וגם לפי שהמתועבת עומדת לשיקוץ וכל העומד לקצור כקצור דמי. על כן גם התיעוב כמו השיקוץ ונעשה חרם. ולזה אמר כי חרם הוא לשון יחיד. כלומר גם המתועב כבר חרם הוא לפי שעתיד להשקץ ועשה לו בתחילה מה שראוי לו לבסוף.

139

ק״מגם יאמר הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. על דרך מה שאמר ר' זירא (מגילה כ"ח.) מימי לא קפדתי בתוך ביתי וכו'. והיה די לומר מימי לא קפדתי כי ודאי שגם בחוץ לא קפד לא דוקא בביתו. ופירשו המפרשים בתוך ביתי בתוך פנימיות גופי. כי ודאי לא ימלט שלא יהיה צריך לפעמים למדת הקפדנות והכעס לעבודת ה' להנהיג את ביתו בדרך ארץ ויראת שמים. ולהזהירם בשמירות הצריכות בבית. ואך כי זה הכל היה מבחוץ. שלפנים היה מראה מדת הכעס לכעוס עליהם לעשות כרצונו בדבר הנוגע לעבודת ה'. אבל בלבו לא היה בו שום בחינת קפדנות כלל וכלל. הגם שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה ואמרו (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה. ונמצא שהיה מותר לכעוס בעוברי רצונו לשם שמים באמת. אף על פי כן לא רצה להכניס בלבו מדה רעה שלא תדבק בפנימיות נפשו ותסרך לפעמים אף שלא במקום מצוה. כי נודע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו וכו' ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. והוא הדין כל מדה רעה שנקשרת ונדבקת בלב. וקשה לפרוש הימנה. ועל כן לא נתדבק בה כלל כי אם מהשפה ולחוץ. ולא כינסה בלבו. כי היה מתיירא שלא יעשנה אף שלא במקום מצוה. על דרך אומרם ז"ל (יבמות כ') קדש עצמך במותר לך. וזה אמר כאן ולא תביא תועבה אל ביתך כל דבר המתועב אף אם נצרך לפעמים לאחוז במקצתה לשם מצוה. לא תביא אותה אל ביתך הפנימית כי אם נהוג בה מהשפה ולחוץ.

140

קמ״אעוד יש לומר בזה, כי הנה באמת צריך להבין מה שנאסר בעבודה זרה להביאה לבית. ולא מצינו כן בשארי האיסורין שיהיו אסורים להיות בבית אדם מישראל. ואמנם כי החקר אלוה תמצא ומאוד עמקו מחשבותיו. והוא אשר קצב ומדד שיעור כל דבר עד היכן מגיע שורש טומאתו וככה צוה אותנו להתרחק מאתו. והנה נמצא בכל האיסורין שיעורים רבים. כמו יש שאסור באכילה לבד ויש שאסור גם בהנאה. ויש גם בבישול שלא לאכול ולא להנות רק לבשלו לבד אסרה התורה. וכמו כן בשיעורין יש בכזית ויש בכביצה ובככותבת ואכילת פרס. וכל שבעת המינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל כולן שיעורין הן כמאמר חז"ל (ברכות מ"א.). וכמו כן חמץ נאסר בפסח שיהיה אפילו בגבול ישראל לא מבעיא בביתו אלא אפילו בגבולו נאסר כמאמר הכתוב (שמות י"ג, ז') ולא יראה לך שאור בכל גבולך וגו'. כי כל האיסורין אשר נאסרו לישראל כולם הוא שלא יסאבו ויטמאו את עצמם בהן. להיות כי עליהן שורה הסיטרא אחרא וכל מיני הרע. וכשהאדם מתדבק בהן שורה עליו הסטרא אחרא ההיא ומטמאין אותו ומסאבין את נשמתו. ואז לא יוכל הקדושה לשרות עליו. ועיין בזוה"ק (שמיני מ"א.). ואלהינו יתברך אשר לו נתכנו עלילות ויודע שיעור שורש כל טומאה ואחיזתה בהקליפה. הוא אשר קצב ומדד כל בחינה ובחינה לומר אשר טומאה הזו יטמא את האדם בשיעור הזה ויש בשיעור הזה. יש באוכלו ויש בהנאתו יש בכזית ויש בכביצה ויש בנוגע בנבלתם ויש בבליעתו דוקא וכדומה. והוא שיער בעבודה זרה החמורה שיטמא את האדם ויתעב נשמתו. גם בהיותם בביתו לבד שלא יעבדה חס וחלילה ולא יהנה ממנה רק יביאנה אל ביתו בזה יוטמא ויסתאב. וימנע אור הקדושה מלחופף עליו. ולזה רמז יעקב אבינו ע"ה במה שאמר לבניו (בראשית ל"ה, ב') הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. והיה לו לומר אשר אצלכם כי לא בקרבם היה העבודה זרה. ואמנם כי לצד שהיה אצלם בביתם. ובעבודה זרה המכניסה לבית, מכניסה אל עצמו ח"ו להיות מתדבקת בתוכו על ידי זה הסטרא אחרא והקליפה שהם הם עיקרי אלהי הנכר. ולזה אמר הסירו וגו' אשר בקרבכם. בקרבכם דייקא בפנימיותכם כי בהיותה בבית, נכנסת לבית הפנימי שבגוף האדם.

141

קמ״בולזה אמר הכתוב כאן, ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. כי מיד שהיא באה אל הבית לא נשארת בבית כי אם נכנסת לבית הפנימי שבגוף האדם. והיית חרם כמוהו להסתאב. שלא יערה עליך רוח ממרום. או יאמר על זה הכתוב ולא תביא תועבה אל ביתך כלומר כי מיד שתביא אותו הרי היא אל ביתך שנכנסת בפנימיותך והיית וגו' על כן שקץ וגו' שלא תגע בה כבדבר המשוקץ. ונודע המבואר בספרי יראים שאם אדם מסתכל בצלם עבודה זרה אין תפילתו מתקבלת ומכל שכן המביאה אל ביתו. ועל כן לא תביא וגו'.

142

קמ״גפן תאכל ושבעת ובתים וגו' תבנה וישבת. כפל הכתוב לשונו תאכל ושבעת תבנה וישבת לומר כי ודאי אם יאכל אדם על צד הראוי לאכול במותר האדם מן הבהמה. שלא לכוון למלאות כריסו ובטנו כבהמה. כי אם לשם ה' לעבוד בכח האכילה ההיא את ה' הגדול והנורא בתורה ועבודה. או לתקן המאכל כאשר ביארנו באריכות בכמה מקומות. ויבנה בתים לשם ה' לקיים בהם מצות מעקה ומזוזה והכנסת אורחים ולהרחיב דעתו בדירה נאה לעבודת ה' וכדומה מהדרכים שיכוון בהם באמת לשם ה' שלא לשום צד הנאתו ותאותו. אי אפשר שירום לבבו על ידיהן לשכוח את ה'. כיון שעיקרן נעשו לשמו יתברך. היאך ישכח שמו על ידיהן. וגם כי שלוחי מצוה אינם ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן כמאמר חז"ל (פסחים ח':). ובודאי שאינן ניזוקין גם ברוחניות נשמתן שהמצוה מצילתו מן החטא (עיין קידושין ל"ט:). ואם האדם שליח מצוה באכילתו ובבנין ביתו ודאי שלא יוזק ח"ו על ידיהן היזק מופלג כזה לגבהות הלב ולשכוח בה' ח"ו. ואין החשש הזה כי אם פן תאכל ושבעת פירשו שתאכל בכדי לשבוע למלאות תאותך ורעבון נפשך. ובתים טובים תבנה וישבת שלא תבנם כי אם למען היות לך ישיבה בהם לישב בבית ארזים ולשכון באהלי שן. ואז מתרבין גשמיות הדברים ההם ותאותם בך לחיזוק הגוף לבד. ולא לחזק כח הרוחניות על ידי הכוונה הנכונה לתת תוקף אל הנשמה להאיר עליה מניצוצי הקדושה אשר בהם. ואמר עוד הכתוב,

143

קמ״דובקרך וצאנך ירביון. בקרך דייקא וצאנך שיהיו רק לך לבד לגופך שלא לשם ה' (ואפשר עוד והוא קרוב לדרך הלצה שבקרך וצאנך ירביון מאוד שלא תתן מהם לשם ה' לעולות ולשלמים ונדרים ונדבות או להאכיל מהם לעניים). וכסף וזהב ירבה לך. לך דייקא ירבו ולא לשמו יתברך. ועל כן על ידי זה הנה וכל אשר לך ירבה כלומר כל השייך לך מגשמיות והתאות והנאות גופך ירבה מאוד. אחר שאתה עוסק בכל הדברים האלה למענך. ממילא כל שלך ירבה להוסיף תאוה על תאוה חמדה על חמדה בגסות וגשמיות חפצי העולם. ובזה,

144

קמ״הורם לבבך ושכחת וגו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. כפל לומר ארץ מצרים ומבית עבדים. ארץ מצרים ירמוז על העם היושבים בה. ובית עבדים ירמוז על שהיו שם תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא (שנשקעו במ"ט שערי טומאה) והם נקראו עבדים כמו שנכתוב להלן. וזה הוא עיקר הגלות. והנה הוא הוציאך מהיות עבד לעבדים. ואתה נכנס להם בשאט נפש. כידוע שכל התאוות הם שורש הרע שנמשכין על ידי הס"מ ולילית השוכן על הכבד ומרה שבאדם והוא האל זר שבתוך האדם שאמר דוד המלך ע"ה לא יהיה בך אל זר ואמרו חז"ל (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבתוך האדם הוי אומר זה היצר הרע. וההולך אחר התאוה הרי הוא נכנע תחת התאוה, והתאוה מושלת עליו. כי תשוקתו וחמדתו אליה. ובזה הוא ממש משתחוה לאל נכר. ונעשה עבד לעבדים הם הקליפות תתאי דתתאי הנקראים עבדים כמו שאיתא בכוונת הרב ז"ל בסוד עבד כי ימלוך, עבדא בישא. ומהם יניקת המושלים על ישראל, וישראל נעשין עבדים להם ח"ו.

145

קמ״וועוד יכוון בזה ורם לבבך ושכחת וגו'. כי הנה נודע אשר ישראל לא היו ראוין אז לגאולת מצרים. כי הלא היו ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') בטענת שר של ים הללו עובדי עבודה זרה וכו'. וידוע שאין גלות ישראל כי אם גלות עצמן. כפי שהם נשקעים בעבירות ובתאוות אשר תחת ממשלת הקליפה כן הקליפה ועמה שולטין עליהם. ועל כן הגאולה אינה גם כן כי אם גאולת עצמן כאשר נגאלין מהם ומכניעין את תאות לבבם הרע ויוצאים מרשות הקליפות. ממילא נשבר ונכנע כח המושלים ההם, וישראל יוצאים מהם. אבל ישראל במצרים שלא היו בבחינה זו לגאול את עצמן לא היו יכולין לצאת מן הגלות. על כן נאמר בזה בשם אדומו"ר הרב המפורסם איש אלקים קדוש שמו מוהר"ר יחיאל מיכל זצלה"ה במה שהשיב הקב"ה למשה (שמות ו', א') עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. ולכאורה העבד אשר משועבד תחת רבו בכל מיני עבודת פרך. אחר כך כשיתגלגל הדבר שיוכל לצאת מאתו. האם צריך רבו לגרשו ממנו. הלא יברח בכל כוחו על ידיו ועל רגליו כצפור הנמלט מפח יוקשו. ולמה זה סיבב שמו יתברך שפרעה יגרשם דוקא ולא לצאת מעצמן. ואמנם כי משה רבינו הבין שישראל הם בגלות עצמן ואינם רוצים כלל לצאת מן גלותן להכניע כח ממשלת הקליפות אשר סביבם. ועל כן אמר למה הרעות וגו' והצל לא הצלת את עמך ואמרו חז"ל (שמות רבה ה', כ"ח) והצל לא הצלת ודאי. ועמדו המפרשים בזה. ואולם כי בראותו שישראל אינן יכולין לצאת מן גלותן להיות תחת ממשלתן ועל כן והצל לא הצלת ודאי. ואמנם אלהינו ברוך הוא וברוך שמו המושל בכל ובידו כח וגבורה ועצה ותושיה לכל דבר. ולמען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותינו. האיר אורו הגדול מול קליפת מצרים בפתע פתאום. והחשיך וסימא את עיניהם. עד שלא יכלו כלל לסבול ניצוצי הקדושה אשר בתוכם. כי מצא מין את מינו. וניצוצי הקדושה בראותם אור אלהינו נבערו וניערו ברשפי אש שלהבת י"ה. עד אשר לא יכלה הקליפות לסובלם. וגרשו אותם בכח גדול וחזק מהם. וכן נעשה למטה בפרעה ועמו. שהאור התחיל לבעור בו מעט מעט. והכהו במכות גדולות עד לבסוף שהיתה ההבערה קשה ולא היה יכול לסבול. ושלחם וגרשם מארצו בכח גדול וביד חזקה. ולזה אמר עתה תראה אשר אעשה לפרעה. לא כמו שאתה סובר שכיון שישראל אינם יוצאים בעצמם יקשה להוציאם. אני אדריכו בדרך אחר אשר ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מאתו. ונמצא היציאה ממצרים היה רק בכח ובטובת אלהינו יתברך שמו. ולזה אמר הכתוב כאן ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך. כלומר כי על ידי גבהות ורום לבבך תשכח שה' אלהיך הוא הוציאך מארץ מצרים בכוחו הגדול בטובו. ורצה לומר שאתה תסבור שאתה בעצמך יצאת משם. ועל כן אין אתה ירא ליכנס ביניהם להתאות לתאותם ולחמוד חמדתם להכנע תחת ממשלתם ח"ו. כי תסבור שתהא יציאה כביאה שתצא משם בנקל בעצמך אחרי שגם ממצרים יצאת בעצמך שלא על ידי מעשים טובים (או אפשר יכחש זאת מכל וכל לומר שהתאוה גורם להיות לעבד וראיה ממצרים והבן). ולזה אמר,

146

קמ״זהמוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף וגו' המוציא לך מים מצור וגו'. רמז על שני הבחינות הנזכרים. אחד כי הנה אלהינו יתברך שמו הסיב את העם דרך המדבר ויניעם שם מ' שנה. והכל להיות ששם עיקר מושב הס"מ וכל בחינות הקליפות הרעים (ועיין בזוה"ק (שמות קפ"ג.) מה שהפליג בפסוק הזה המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב הכל על גודל תוקף הקליפה החזקה הקשה בכמה בחינות שונות. ושם עיקר מושבם שהם אוהבים דבר החרב שאינו מיושב כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער כידוע). והיתה כוונת המקום ברוך הוא בכדי שישראל בכח מעשיהם החשובים ובכח המשכן והארון ואוהל מועד שהיו עמהם יכניעו את תוקף הקליפות ההם. ולהוציא בלעם מפיהם בבחינה בירורי ניצוצי הקדושה שבתוכם (כנודע מסוד שמות המסעות ומאין נמצא במדבר שמות מקומות הלא הוא ארץ לא עבר בה איש ומי שם בה שמות. ואכן הכל לפי ערך הבירורים שבררו בכל מקום ומקום כן הוסב שמה באותיותיה). וכמה נתלבטה השכינה בשבילכם שתכניעו את הקליפה לטובתכם ועתה אתם נכנסים אליהם ברצונכם כנאמר. והשנית הוא, כי הנה הוא המוציא לך מים מצור החלמיש. ידוע הוצאת מים מן הצור הוא בחינת בירור הקדושה מן הקליפה, והחסדים מן הדינים. ורצה לומר כי זה הכל היה בכח שמו יתברך בטובו והוא המוציא ולא אתה. ואתה שוכח את זאת ותדמה שתברר הניצוצים בעצמך בלתי קדושת ה' כמאז. ועל כן אמר,

147

קמ״חהמאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך וגו'. כלומר ראה כן הדבר אשר לא היית במדבר כי אם להוציא ניצוצי קדושה והכל בטובו. כי הרי למען זה האכילך המן. ולמה לא צוה לך לזרוע במדבר ולגזור על ארץ מלחה שתוציא לחם מן הארץ. או לסבב בסבובים אחרים להאכילך לחם כשאר כל אדם ולמה בחר במן. ואמנם כי אם היית אוכל שם הלחם שהוא מעורב בגשמית ותאוה. ודאי לא היית יכול להכניע הקליפה שמה ולהגביר הקדושה אחרי שהיית מתאוה אליה בתאוה הגשמית. ועל כן האכילך מן לחם אבירים שמעלני אית ליה ומפקני לית ליה כמאמר חז"ל (יומא ע"ה:). כי ידוע מכוונת הרב ז"ל (בכוונת יפנה שקודם התפילה) כי הצואה באדם היה ממותרי האכילה שנתבררה הקדושה מהם, והפסולת יוצאין ונדחין למטה וכו'. והוא בחינה הגשמיות והקליפה שבמאכל. אבל במן לא היה זה כי היה כולו קודש ואין אחיזה לקליפה בו ולא היה בו בחינת תאוה גשמיות (ועל כן אמר הכתוב (במדבר י"א, ד') התאוו תאוה כלומר שרצו דבר שיש בו תאוה מה שאין כן במן שלא היה בו תאוה מתאוות החיצוניות. ועל כן אמרו זכרנו את הדגה וגו'. כי שם הרגישו תאוה גשמית והתאוו גם עתה אליה) והכל למען ענותך וגו' להיטיבך באחריתך. כלומר לענותך מתאוה גשמית שיתרבה הקדושה בך בכדי להיטיבך באחריתך. ואתה מהפך הקערה להתאות אליהם ולהדבק בהם ח"ו. ולזה,

148

קמ״טואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שתשכח כל אשר היתה השכינה מיגעת בשבילכם לראות להיות בעזרתך שתוכל להפרד שם מן הקליפה ולברר הבירורין. ואתה תסבור שאתה בעצמך גרמת זאת. וזה עשה לי את החיל הזה לרמז על ניצוצי הקדושה שהוציאו חיל ה' וחיילותיו. וגם באמת כי כל העושר שהשיגו הכל היה מן בחינת הבירורים שבררו הקדושה בכסף ובזהב ובכל הדברים כידוע ליודעי מדע. ועל כן אין אתה ירא מפניהם ליכנס ברשותם שתסבור שבקל תצא מהם כאשר יצאת מהם. ולזה,

149

ק״נוזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. שלא כדבריך, רק תדע עתה ותזכור אז בהיותך בארץ אשר הוא הנותן לך כח לעשות חיל. וכל בחינות הבירורים והתגברות הקדושה הכל מאתו בטובו ובעזרתו ובשמירתו מלחם התאוה. והכל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך. כי למען השבועה שנשבע לאברהם להביאך לרשת הארץ הוכרח להוציאך ממצרים בכח טובו, שלא בזכותך. ומושיע לך תמיד גם במדבר הגדול הזה לשמרך מכל צד בכדי לקיים השבועה ולהביאך אל הארץ. אבל כאשר תבוא אל הארץ אז כלה השבועה ואתה צריך להתיגע בעצמך ובלחם התאוה שלא במן. (הגם שהכל בעזרת הקב"ה הוא כמחז"ל (סוכה נ"ב.) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. אבל מכל מקום נכנס תחת הבחירה והבחירה, בידו. מה שאין כן במצרים ובמדבר שהוכרח להיות הישועה גדולה למען השבועה. וצא ולמד מאכילת המן כאמור). ועל כן הזהר בו ותזהר שלא ליכנס בגבולם כי אם לעשות הכל לשם מצוות ה' ככל הנאמר.

150

קנ״אראה אנכי נותן לפניכם וגו'. להבין אומרו אנכי ולא אני. וידוע אשר כל אותיות התורה כולם במנין ומספר ומפקד, שבעתים מזוקקות, אחת מהנה לא נעדרה. ויתכן לומר כי הנה נודע אשר תורתנו הקדושה נקראת ברית אש לפי שניתנה באש. כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ב') אש דת למו ואומר (ירמיה כ"ג, כ"ט) הלא כה דברי כאש וגו'. וענין המשלת התורה לאש, הוא. כי ההוגה בה לשמה ועושה מצוותיה לשם ה' כראוי ונשמר מאזהרותיה לכבודו יתברך. היא נעשית לו חומת אש סביבו לשמרו ולהגין עליו מכל צד ופינה לבעור ולשרוף כל אשר ירצה להזדווג בו לרעה ח"ו. כמאמר חז"ל (עירובין נ"ד:) ברבי אלעזר שהיה עוסק בתורה בשוק התחתון וסדינו מוטל בשוק העליון פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא בו שרף. וזה הוא כי הלומדה לשם ה' כראוי הרי הוא מרבה אור גדול מאוד בכל העולמות עד שמחמת גודל הבהקת זיו האור יתמשך עד למטה ותתלהט אש סביבם ויקיף אותם אש מן השמים ותאכל ארץ ויבולה בכח אור תורתן כמחז"ל (חגיגה י"ד:) ברבי אלעזר בן ערך שירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה וכו' וכן ברבי אלעזר ורבי יהושע שהיו חורזין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם כמו שאיתא בגמרת ירושלמי (מובא בתוספות שם ט"ו.). וממילא ודאי שאש הסובבן ישמרם מכל דבר רע ויאכל את כל הקוצים והחוחים שירצו לנגוע בקצהו.

151

קנ״בוהכל כי התורה ניתנה משמאל ומימין כלולה מחסדים וגבורות שכן מפורש בה שכר טוב למקיימיה ועונשים מופלגים לעוברי רצונה. והלומדה לשמה הרי הוא ממתיק הגבורות שבה בהחסדים ונכלל שמאלא בימינא ואז כל הגבורות מתהפכין לטובה ולברכה. וכאשר יורד ומאיר עליו אור החסד והטוב אז הוא יורד בגבורה גדולה שיהיה לו הטובה גדולה וחזקה מכל צד ומכל פינה בכל אופני הטובות. ונותנת לו כח וגבורה מלכות וממשלה על אויביו, ומשמאל ומימין על ישראל שלום. ואין טובה גדולה בעולם מטובת הגבורות כשנהפכין לחסד ולטוב, ומסייעין להחסדים להעשות הטובה משניהם. ואז (משלי ג', ט"ז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ואומרו חז"ל (שבת ס"ג.) למיימינים בה אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד. ולכאורה הלא בכתוב לא נאמר רק אורך ימים בימינה.

152

קנ״גואמנם הנה נודע אשר אריכות ימים הם העומדים בימין המכונה על שם החסדים. כי זקן הוא זה שקנה חכמה העומדת בימין כידוע למארי קבלה. ועושר וכבוד עומדים בשמאל בבחינת הגבורות כשנהפכין לטובה כמאמר הכתוב (איוב ל"ז, כ"ב) מצפון זהב יאתה כנודע. ולפי שהתורה כלולה מימין ומשמאל כאמור. על כן אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. כי שניהם כלולים בה. ולזה אלו המיימינים בה. כלומר שמהפכין את כולה לבחינות הימין להמתיק דינה בחסדים על ידי התורה לשמה ונעשה מיימינים שני בחינת הימין כי גם השמאל נכלל ונהפך לימין לעשות כמעשה החסדים. אז באמת הוא זוכה לכל בחינות הטובות הבאים משמאל ומימין ומשניהם שלום לו. זה נותן לו אריכת ימים וזה עושר וכבוד. ואש הגבורה שבה משמרתו מבית ומבחוץ להאיר לו בכל מיני אורות ושמחות ולכלות ולשרוף כל העומדים עליו מימינו ומשמאלו מכל בחינות הקליפות העומדים על האדם כי כסלא לאוגיא. ועל כן אמרו (סוטה כ"א.) אין עבירה מכבה תורה כי אור התורה ואשה אש אוכלה לכלות ולבער כל הקוצים והחוחים הסובבים את האדם ונעשית אצלו בבחינת להט החרב המתהפכת אצלו לטוב לשמור את דרך עץ החיים היא התורה הנקראת עץ חיים שלא יקרב זר בהיכלו. וע"כ אמרו חז"ל (ברכות כ"ב.) דברי תורה אינן מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש וכו'. והוא הוא דברינו ממש כי ידוע שכל בחינת הטומאה אינה כי אם בחינת הסטרא אחרא והחיצונים, ונאחזין באדם כשיטמא בדבר אשר יטמאהו. אבל אש התורה אינה מקבלת טומאה כי היא אדרבא שורפת ומכלת כל בחינות הטומאה הם החיצונים הנאחזין על ידי הטומאה ואז היא נעשית לו סם חיים. חיים טובים ארוכים מתוקים ומברכתו בכל הברכות והישועות והנחמות והטובות שבעולם כי אין ברכה בעולם כברכת התורה כמאמר הכתוב (משלי ח', ט"ו) בי מלכים ימלוכו וגו' ונאמר (שם שם, י"ח) עושר וכבוד אתי הון עתק וגו'. ואומר (שם ג', ח') רפאות תהי לשריך וגו'.

153

קנ״דואולם ח"ו בהיפוך כשאדם הוגה בה שלא לשמה ומקיים מצוותיה שלא לשם ה' אין סם המות גדול ממנה כאומרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות. ואמרו (שם) לא זכה צורפתו למיתה וכו' ומוטב לו שלא נברא וכו'. והכל הוא כי האש שבה אש אוכלה הוא לו, ושורפת אותו ואת כל אשר לו. והוא בא ממנה ח"ו לכל מיני עבירות ובראשם הגבהות והכעס. שתיכף יגדל לבו בקרבו לומר הרי כבר למדתי וקריתי ושניתי ומי דומה לי. והוא שורש ועיקר לכל המדות רעות אשר מהם ממילא נמשכים כל העבירות רעות. ותיכף הוא מתאוה לשררה וכבוד ורודף אחריה באמרו כי לו נאה ולו יאה. וידוע אשר זה שורש כל החלאים והטומאות. ואש הוא עד אבדון תאכל אשר על ידי זה אי אפשר להיות אור הקדושה שורה בו. כי צור העולמים ברוך הוא אומר אין אני והוא יכולין לדור כמאמר חז"ל (סוטה ה'.). וכשח"ו אין ה' אתו ודאי אין רעה וחולי ונגע רע ומר מזה. וח"ו שורפתו וצורפתו למיתה ולחלאים רעים. וכל הקללות שבתורה באין ונמשכין עליו כיון שלא המתיק הגבורות בהחסדים. אדרבא הגביר על עצמו הגבורות והארורים הנאמרים שמה, אין רעה מזה.

154

קנ״הוהנה מודעת זאת למשכיל כי אור הקדושה כל מה שהוא למעלה הרי הוא כולל וחובק בתוכו ועצמיותו כל אשר מה שלמטה ממנו עד קצה האחרון. כי הכל נברא בדרך עילה ועלול. ובכל עילה ניתן כל כח ואור שהיה יכול לקבל בתוכו. הרי נכלל בתוכו כל אשר למטה ממנו. וכן בתורתנו הקדושה כל תיבה ותיבה ואות ואות שבה כולן כוללין כל מה שלמטה מהן. כי הרי כולה היא רומזת לכל בריאת העולמות הקדושים. וכשם שהוא שם בעולמות כן הוא בה, לא יחסר דבר כידוע. ונמצאת אומר כי בנתינת התורה הקדושה אשר פתח דבריו האיר אלהינו יתברך ויתעלה שמו לעד לנצח נצחים, במלת אנכי ה' אלהיך וגו'. הרי מלת אנכי לבד חובק וכולל בעצמיותו כל בחינת התורה כולה בכלליה ופרטיה. הרי לפניך כי אנכי רומז על כל התורה כולה ולכל מה שכתוב בה.

155

קנ״וולזה אמר משה רבינו ע"ה כאן, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. כלומר מלת אנכי שנכלל בו כל התורה הוא הנותן לפניכם היום ברכה וקללה. אם תהגה בה לשמה ולקיים מצוותיה לשם ה' תקבל כל הברכות שבעולם. וח"ו להיפך אף אם תלמוד התורה ותקיים מצוותיה הרי הוא לפניך סם המות לקבל כל הקללות עליך ח"ו. הלא תראה במצוה אחת ממצוותיה מצות אכילת הפסח שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) משל לשני בני אדם שאכלו את הפסח אחד אוכלו לשם מצוה נאמר עליו (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ואחד אוכלו לשם אכילה גסה נאמר עליו ופושעים יכשלו בם. הרי כי אפילו בעשיית המצוה אם אינו עושאה לשם ה' ח"ו נאמר עליו ופושעים יכשלו בם. ומכל שכן בכללות התורה. ובפרט הלימוד בה שמנו חז"ל (אבות ו', ו') ארבעים ושמנה דברים שהתורה נקנית בהם. וקשה להיות באדם כל המ"ח דברים הללו טרם לימודו שיהיה לימודו לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. ומאוד צריך האדם ליתן דעתו ולבו ללמוד התורה באופן שיהיה נחת רוח לצור העולמים ברוך הוא. ועל כן הזהירם משה ראה אנכי וגו'. כלומר ראה היטב. כי לכאורה נדמה לאדם שאין צריך דבר ללימוד התורה. ומיד ישב ללמוד ויתענג תיכף בלבו ונדמה לו שכבר הוא בשמים וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לו. והכל צריכים לשמשו ולהזהר בכבודו כי כבר למד היום כמה דפין גמרא וש"ך, ונדד שינה מעיניו מחצות הלילה. ואינו יודע כי ח"ו ח"ו יוכל להיות שלא די שלא היה לימודו נחת רוח לבוראנו ברוך הוא אלא כי גם בנפשו הוא, וירד על ידה לשאול תחתיה.

156

קנ״זונודע ממארי קבלה אשר לימוד התורה כזו הוא מזון הקליפות. וכל דיבור ודיבור שמוציא מפיו, תיכף חוטפין אותו כל מיני כתות הרעות והסטרא אחרא, ונבראין מזה מיני מזיקין בעולם. ועל כן אמר ראה היטב בזה כי הנה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שאנכי שהוא התורה כנאמר או אפילו כפשוטו, שמה שאנכי נותן לפניכם היום. כלומר התורה שהוא מלמדם, יש בו ברכה וקללה. והזהר היטב לצאת מן גדר ופושעים יכשלו בם ח"ו. ולהכנס בגדר צדיקים ילכו בם. ולזה אמר להלן וסרתם מן הדרך כלומר מן הדרך. עצמו תסורו. שעל ידי דרך התורה תלכו אורחות עקלקלות כשלא תשימו לב עליה לעשותה כראוי. ואכן שמה שאמר אנכי ולא אני. הוא לרמז על מלת אנכי הנאמר בנתינת התורה. (ומה שלא נאמר שם אני הוא כדרשות חז"ל (שבת ק"ה.) אמירה נעימה כתיבה יהיבא. או אנא נפשי כתיבת יהבית וכו'). וה' יתברך ישים חלקנו מלומדי תורתו לשמה ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל כולנו יודעי ולומדי תורתך לשמה. ועיין בחיבורנו זה בכמה מקומות. ובחיבורנו סידורו של שבת (בחלק הראשון שורש השביעי ענף א') ביארנו קצת ענין לימוד התורה לשמה.

157

קנ״חוהסימן הקטן לזה הוא, כאשר פוסק מלימודו והוא אינו מתמלא הכנעה ובושה ולב נשבר ונדכה לפני צור ישראל ברוך הוא, ולפני כל, בראותו קוטן ערכו ומיעוט קיצורו בעבודת אלקים על ידי התורה הקדושה. עדיין הכל הוא מבחוץ ולא נכנס כלל ללימוד תורתנו. ואכן כשיצא ממנה בהכנעה רבה ובושה ובשמחה שזכה להתדבק קצת בבוראו על ידי התורה שעל ידי זה הוא נכנע ונדכה לפניו ברוך הוא, ולפני כל. אז כבר התחיל בלימוד התורה וה' יתברך יעזרהו מעט מעט עד שיזכה לכל המעלות שמנה רבי מאיר במשנתינו (אבות שם) כאומרו כל הלומד תורה לשמה וכו'. עד שנקרא ריע אהוב אוהב את המקום וכו' עד ונותנת לו מלכות וממשלה וכו' ונעשה כמעין המתגבר וכו' ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

158

קנ״טעוד יאמר הכתוב ראה אנכי וגו'. כי הנה מודעת זאת לכל משכיל ואשר טעם מקצת מנועם אור תורתינו הקדושה. כי כל המצוות שבתורה לא ניתנו כי אם בכדי להמשיך על ידם כל בחינת שפע אור וקדושה וברכה וחיות לכל העולמות. כי לזה היתה עיקר בריאת שמים וארץ וכל אשר בהם. מפני ששמו יתברך חפץ חסד הוא למאוד מאוד. ויותר ממה שהעגל רוצה להניק הפרה רוצה להניקו (פסחים קי"ב.). והכל נמשך מאשר בשמים כן נעשה דוגמתו בארץ. שהבריאה היתה בכדי להיטיב קודם שהיה העולם שירצו בטובה. וכן נמשך הכל בדרך עילה ועלול. עד שנעשה כזה שהגומל חסד רץ ורודף אחר הדל להשפיע לו ולהניקו מטובו. ושש ושמח הוא ביותר בנתינתו מאשר העני בקבלתו. כאשר מצינו באברהם שישב לו על הפתח כחום היום בחולשתו לבקש אולי ימצא מי שיעניקו מטובו. וכל זה אינו אף אחת מני אלף לחסד שמו יתברך במה שהוא רוצה וחושק תמיד להשפיע מטובו לבריותיו אשר ברא.

159

ק״סולזה ניתנו כל מצוות התורה שכל מצוה ומצוה הוא דמיון הצינור המוטל ומונח בין המקור מים החיים וזכים ומתוקים לכל רואיהם, ובין הבור שבחצר, בור רֵק שאין בו מים. ועל ידי הצינור הלז נמשך מי המקור מים הנפלאים ממעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון אל הבור הרק הזה. עד שהבור מתמלא ממי המקור. ורק שהצינור צריך שיהיה שלם ויפה מכל צדדיו ומכל סביביו שלא יזל המים מתוך נקבי סדקיו הדקין שבדקין. כי המים הזכים ובהירים למאור לא עצרו כח מלהתמצות אף בסדק הדק מן הדק. וצריך שיהא הצינור זך ויפה ומנוקה מכל מיני ליכלוך וטינוף. בכדי שלא יתהפכו המים מתוקים שעוברים בתוכו למרים מפני עכירת וטיט הצינור. ואז המים שבבור הם ממש כאשר במקור. והאדם הנהנה מהן נותנים לו בריאות וחיות וכל מיני טובות בבחינת מים הנאמנים.

160

קס״אוכן כל מצוה ומצוה שבתורה הנה מבואר בתיקוני זוהר (בהקדמה ב'.) שהמה תלוים בשמו הגדול והקדוש הוי"ה כענבים באיתכלא והוא בחינת וא"ו שהוא דמיון הצינור. שעל ידי כל מצוה יורד בתוכה ממש כבהצינור כל בחינת שפע אורה ושמחה ותענוג ונחת רוח וכל מיני ברכות להיטיב לברואי עולמו מן המקור מים החיים אשר בשמי השמים העליונים מאורו ברוך הוא שאין קץ וגבול ומדה לאור טובו וחסדו ונפלאותיו ועריבת נעימות ידידות יקר נועם צוף מתיקתו שאין ערוך אליו, אל הבור התחתון הוא עלמא תתאה ליהנות מאורו ברוך הוא. רק שצריך שיהיה המצוה שלם ויפה שיהיה נעשה כולה בגוף ונשמה כאשר ביארנו במקום אחר שהוא גוף עשיית המצוה. וחיות נשמתה שהוא אור הכוונות הראויות לכוון בעשייתה. הן ברזי התורה והן בפשוטי טעמי כל מצוה. והעיקר במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה, לגדולת מי שציוהו עליה. כי הלא אם יעמוד אדם לפני שלטן הארץ ומכל שכן לפני מלך גדול ויאמר לו המלך בני עשה דבר זה למעני ותן לי החפץ הזה המונח לפניך. אין צריך לבאר זאת שכמעט נפשו יצא מרוב אהבה ושמחה וזריזות וחשקת וחביבות וחפיצות ותשוקת להושיט החפץ להמלך. והכל באימה ויראה יראת המלך העומד לפניו ובבושה והכנעה במה שזוכה לעמוד לפניו לשרתו בדבר הזה. ומכל שכן דכל שכן להבדיל עד אין שיעור, אדם על הארץ שעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כי הלא מלא כל הארץ כבודו. ולית אתר פנוי מיניה והוא יתברך מצוה אותו עשה לי דבר זה למעני התעטף בציצית הניח תפילין שב בסוכה טול לולב ומיניו וכדומה. איך יחרד לב האדם ויכלה ותצא נפשו מכל וכל עד מיצוי טיפת דם האחרון שבו לרוב האהבה והשמחה והחדוה העמוסה לאין קץ ותכלית על שזיכהו לעמוד לפניו לשרתו כביכול. שאין מלאכים זוכים לזה כי אם פעם אחד בשבוע או בחודש או בשמיטה כידוע (חולין צ"א:) ובאימה ויראה ומורא ובושה לפני אדון כל ברוך הוא. והוא חיות הנשמה שבכל מצוה כאשר הארכנו מזה במקום אחר. ופשיטא שתהיה נקי מכל סיג ופסולת שלא יתערב בה מחשבת חוץ מהבלי שטותי עולם הזה להיות לו תפארת מן האדם וכדומה. שזה אינו בגדר אדם כלל וגרוע מן הבהמה לאבד דבר יקר ונפלא כזה שאין ערוך אליו בשום פנים בידים בשאט נפש, והוא שגעון שאין כמוהו. ואין אנו עתה בביאורו לדבר בגנות האנשים. ובפרט שאין צריך לדבר מהם וגנותם נודע ומפורסם לכל.

161

קס״בואז כשנעשית המצוה שלם ויפה כראוי אז המצוה הוא צינור נפלא להמשיך מן המקור העליון כל בחינת שפע טוב וברכה וחיות לכל העולמות עד הבור התחתון עלמא תתאה שהוא בור רק דלית ליה מגרמיה. ואז הבור מתמלא במים נובעים בכל מיני השפעות ונעשה בחינת באר מים חיים חסדי דוד הנאמנים והוא הבאר אשר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. המה האבות הקדושים אברהם ויצחק. והיה להם מריבות וקטטות עליה. בתחילה גזלו עבדי אבימלך (בראשית כ"א, כ"ה). ואחרי מות אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר וגו' וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו' ורבו גם עליה עד לבסוף שקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ (שם כ"ו, ט"ו-כ"ג). כי כל מגמותם היה בכל עבודתם במצוות ה' להמשיך המים העליונים מימי החסדים אור הקדושה והטהרה לעלמא תתאה לעשותה באר מים חיים נובעין ונוזלין להשפיע מטובה לבריותיה בקדושה ובטהרה. והם רבו כמו רבו עליה כי המים הללו אינם נמשכין כי אם לאותם הדבקים בה' וממשיכין עליו אור עבודתו וקדושתו. והם רצו לעכב המים בהצינור שלא ירד אל הבאר הנזכר כי אם דרך עקלתון להאי נחש תקיפא. שיתפרנסו החיצונים והקליפות ממימי הקדושה חלילה ומהם יגיע להם הנאחזין בטומאת הקליפות. עד ששב יצחק והמשיך המים מרחובות הנהר. ושם בחינת היובל והחירות אין שטן ואין פגע רע. כי אור ההוא מסמא עיני החיצונים והקליפות מלהסתכל בו. ועל כן ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות כלומר שקרא שם הבאר התחתון על שם המקור שממנו תוצאות חיים במים ההם. והכל כי לא נשתנה המים כל שהן מן המקור עד הבאר. כי היו הצינורות נפלאין זכים ובהירים מנוקים ויפים מכל צד ופינה שלימים מחוזקים היטב על ידי גודל טוב עבודתם. ולזה כאשר ירדו המים מן המקור כן היו ממש בבאר ההוא. ריחן לא פג וטעמן לא נמר ונשארו זכים וצלולים מתוקים כאשר במקורם העליון. ועל כן שם הבאר התחתונה רחובות הנהר ממש וכאמה כבתה, והבן. ולא יכלו שוב החיצונים לנגוע בקצהו.

162

קס״גואפשר עבור זה, בהגלות מלכנו על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצוות פתח דברו האיר ואמר אנכי ה' אלהיך וגו'. כי מלת אנכי מרמז על השלימות הנפלא הלז כי עלמא תתאה הוא הנקרא אני. והמקור העליון הנפלא הזך הצח ומצוחצח הנורא והנשגב נקרא בחינת כתר העליון אשר משם ישקון העדרים עדרי צאן קדשים בחינת הקדושה אשר למטה ממנו עד הבאר התחתון. ואך לפעמים והאבן גדולה על פי הבאר הוא בחינת החיצונים והיצר הרע הנקרא אבן כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב.). והם המונחים על פי הבאר לעכב מרוצת המים לתוכה, שלא יתרבה אור הקדושה ח"ו בעולם. ועל כן יעקב בכחו הגדול גש וגל אבן מפי באר מים חיים ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ב) כאדם המעביר הפקק מעל הצלוחית. ובודאי לא נשבח יעקב אבינו בחיר האבות בתורה הקדושה שיש בו כח וגבורה גדולה כגויי הארצות ח"ו לטעון אבן בידו. ואמנם על זה אמרו שכוחו גדול שהעביר בכוחו את בחינת החיצונים אבני השדה אבן מכשול. מפי הבאר מים חיים הנזכר. להאיר אור הקדושה בכל העולמות ואז נעשה בחינת אנכי אני כ' שבאר התחתון הנקרא אני נתמלא ממי המקור מכתר העליון. ובאופן שיהיו כאשר במקור. ואז נקראים שם כאשר במקור בחינת כ' המורה על הכתר ונעשה אנכי הכ' בתוך הבאר הנקרא אני.

163

קס״דואפשר שזה הוא הסולם שראה יעקב אבינו. כי הראו לו שכל מעשי המצוות והעבודה, אינם אלא סולם להמשיך על ידו בחינת שפע וברכה לבאר התחתון. ולזה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כ"ח, י"ב). פירוש שלוחי אלהים הם העובדים את ה' עולים בו כשממשיכין השפע כראוי, ויורדים ח"ו כשמורידין השפע אל החיצונים, כי אז כל החיצונים שולטין בו. ועל כן אמרו (שם ס"ט, ו') הסולם הזה רגליו בבאר שבע וראשו בבית אל וכו'. מורה באצבע על האמור. רגליו בבאר שבע להוריק לשם כל בחינת שפע וברכה. וראשו בבית אל הוא בחינת אל עליון המורה על הכתר כנודע מדברי הרב ז"ל (בכוונת השמונה עשרה במלת אל עליון) והוא מי המקור שראשו עומד בביתו של אל עליון להמשיך משם ולהשפיע לבאר התחתון. ולזה כאשר ויקץ יעקב משנתו אמר אכן יש ה' במקום הזה. כלומר כי כל בחינת הוי"ה וכל העבודה אינה אלא במקום הזה להמשיך הברכה אל הבאר הלז. ואנכי לא ידעתי. כלומר לא ידעתי מבחינת אנכי שעיקר העבודה היא בבחינה הזו להשפיע מי המקור בחינת כ' כתר העליון אל בחינת אני להעשות מלת אנכי. ועל כן תיכף בבואו אל הבאר גש וגל אבן מפיה להמשיך הברכה עליהן ולהשקות העדרים, והבן. ולזה צור ישראל פתח ואמר אנכי ה' אלהיך וגו' פירוש שעל זה תקבל עליך אלהותי להיות ה' אלהיך שתעשה בחינה אנכי להמשיך הברכה מן המקור לבאר התחתון. וזה שהזהיר משה רבינו לישראל כאן ואמר להם ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' פירוש ראה שכל התורה והמצוות שאני מצוה אותך עליהן כולם הם רק בבחינת אנכי. שכולם אינם אלא צינור וסולם להוריד על ידם כל הברכות והשפעות ממקור עד הבאר התחתון. ואמנם כי יש בו ברכה וקללה. וגמר אומר,

164

קס״האת הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם וגו'. ולכאורה מלת את מיותר והיה די להתחיל בברכה ולומר הברכה אשר תשמעו וגו'. ואולם שבא להודיע להם הדבר אשר אמרנו כי יזכו להמשיך השפע הנפלאה והברכה המתוקה ממקור כתר העליון ברוך הוא המכונה בשם אלף, פלא העליון. שהוא מופלא ומכוסה מעין כל. עד סוף כל המדריגות עלמא תתאה באר התחתון המכונה על שם התיו. ליחד שמו יתברך מראש כל המדריגות עד סופן מא' עד ת'. ובאופן אשר תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם. כי הנה כל עיקר בחינת מה שהקב"ה מיחד שמו על אדם מישראל או על ישראל בכלל. כמו אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' או אלהי ישראל. הוא רק עבור שעל ידי האדם הזה הוא יתברך משפיע לעולמו כל בחינת הברכה בחיים ושלום ופרנסה וכדומה. ונמצא שעל ידו הוא התגלות אלהותו יתברך בעולמו. שאם לא הוא בצדקתו לא היה מקום לעולם לקבל השפע הצריכה. והיה כלא היה וכמאמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם. שאפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא כמאמר חז"ל (יומא ל"ח:) והוא המקיים העולם בצדקתו. ועל כן הקב"ה מיחד שמו עליו אלהי אברהם. רצה לומר שעל ידי אברהם מתגלה אלהותו בעולם להיות מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכן יצחק בדורו ויעקב בדורו. ואחר כך הוא נקרא בכלל אלהי ישראל כי כל הטובות הבאין לעולם אינן אלא בשביל ישראל כמאמר חז"ל (יבמות ס"ג.) אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל (ועיין בבראשית רבה ס"ו, ב' באריכות). והכל מן המצוות שאנו עושין שהם צינורות לקבל ההשפעה הנפלאה.

165

קס״וולזה אמר אשר תשמעו אל מצוות ה' אלהיכם. פירוש שתשמעו ותבינו שבהמצוות יש בחינת ה' אלהיכם ששמו הגדול והקדוש מתיחד על ידכם ומיחד שמו עליכם להיות אלהיכם אלהי ישראל עבור הברכה שאתם ממשיכין על ידי מצוותיכם. ותזהרו לעשות המצוות למען ה' אלהיכם, שבהם לעשות נחת רוח לפניו להמשיך אלהותו יתברך בעולם בעשותכם המצוות כהוגן כאשר אמרנו למעלה. ובהידור מצוה יפה ונאה כמאמר חז"ל (שבת קל"ג:) התנאה לפניו במצוות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה כו' בכדי שיהיו הצינורות זכים ויפים ושלימים. וממילא ההיפוך מובן למבין. אשר,

166

קס״זוהקללה אם לא תשמעו אל מצוות וגו'. כלומר אם לא תשמעו שבהמצוות יש ה' אלהיכם שתעשו אותן למען שמו באהבה. כי אם שתערבו בהם מכל השטותים ולתפארת ולנוי מבני אדם גם בני איש. או באין ברירה להיות שכל העולם כולו הולכין לבית המדרש ומתפללים ומניחים ציצית ותפילין ואם לא יעשה הוא גם כן כמוהם, יבדל מקהל ישראל ויתבזה. או סתם מצות אנשים מלומדה להיות שכך הורגל מנעוריו. ולא בשביל קיום מצוות בוראו כל אחד לפי ערכו וערך שורש חיותו. ואז וסרתם מן הדרך. כלומר מן הדרך הזה עצמו תסורו מאחרי ה'. להיות שעל ידי המצוות נמשך השפע, וכשח"ו מתערב בתוכו מהבלי השטותים אשר הזכרנו. הרי הצינור נעשה מכוער ומעורב מטיט ועפר וכל מיני צרורות, ועוכרין המים שבתוכו עד אשר ילאה האדם לשתות המים שבתוכו כי נעשים מי המרים וסם המות ממש עבור התערבות הטיט והצואה שבהם. כי השפע הקדושה חוטפים אותו בחינות החיצונים והקליפות ועושין ממנו מים מאררים ומרים מפני התערבותם בהם.

167

קס״חוהכל נרמז בבחינת אנכי שאמר להם קודם. כי אנכי הוא רומז על ההשפעה היורדת על ידי המצוות. ואך כשח"ו נמצא אחיזת הקליפות בהמצוה הרי החיצונים מקלקלים ומטנפים השפע. וכל בחינת הקללות ח"ו בהם. אבל אם נעשים לשמו הקדוש לשם ה' אלהיכם אשר בהם. ודאי אין ברכה כברכתן וכל הטוב שבעולם הכל על ידן. ואז נעשה כמאמר הכתוב (הושע י"ג, ד') ואנכי ה' אלהיך וגו' ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי. כלומר כי הן ודאי אנכי ה' אלהיך המורה על ההשפעה מכתר העליון עד באר התחתון לבחינת אני. ורק, ואלהים זולתי לא תדע. שלא יתערב בהשפע הנזכר, מבחינת אלהים אחרים הם הקליפות הארורים ואז ומושיע אין בלתי. כי כל הברכות והישועות והנחמות תורה וחיים אהבה וחסד וגו' עד וכל טוב. על הכל אנכי ה' אלהיך המושיעך בבחינת אנכי כאמור.

168

קס״טעוד יאמר הכתוב וסרתם מן הדרך וגו'. לדקדק למה תחילה בהברכה לא הזכיר כלל העשיה כי אם אשר תשמעון אל מצוות וגו' אשר אנכי מצוה אתכם וגו' וכאן בהקללה אמר אם לא תשמעו אל מצוות וגו' וסרתם מן הדרך וגו'. ויתכן על דרך אומרם ז"ל (קידושין מ'.) מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה. ועל כן במעשה הטוב אמר אשר תשמעון אל מצוות וגו' כלומר אשר תשמעון אל מצוותי ותרצו בלבבכם לעשותה ולקיימה כאשר יבוא זמנה אז תיכף לנטילת וקבלת העבודה עליך ברכה להתברך מן השמים כאשר במעשה. כי מן היום הראשון שנתת אל לבך להבין ולהתענות נשמעו דבריך כמו שאמר הכתוב (דניאל י', י"ב). אבל בהקללה לא כן כי אם דוקא וסרתם מן הדרך לסור ממנו במעשה ואז ח"ו תחול הקללה. אבל כל עוד שאינה במעשה לא תאונה אליך רעה.

169

ק״עוהיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו וגו'. חז"ל אמרו (זבחים קי"ט. וספרי פרשה זו) כל אותן י"ד שנה של כיבוש וחילוק עד שלא נבחרה ירושלים היו הבמות מותרות. משנבחרה ירושלים נאסרו הבמות וכו'. ולדעת ולהבין קצת הדבר הזה. כי אם העבודה אסורה בכל מקום לאיזה טעם גלוי לפניו יתברך היה ראוי לאוסרן גם עד שלא נבחרה ירושלים. ואם עולה העבודה גם משם, גם אחר בנין בית הבחירה היה ראוי להתירן. ואפשר לומר בזה כי הנה אמרו חז"ל (אבות ד', ג') אין לך דבר שאין לו מקום. ופירושו כי הנה מצאנו ראינו כמה לפעמים שקראו חז"ל לצור העולמים ברוך הוא וברוך שמו, בשם מקום. ואמרו בזה (בראשית רבה ס"ח, ט') כי הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

170

קע״אוהענין הוא, כי הנה נודע (עיין תיקוני זוהר קכ"ב:) אשר מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה. ואמנם הוא יתברך נקרא מלך עלוב שכביכול נדחה ממחיצתו במקום הנמצא שליטת הקליפה והרע הדוחים את רגלי השכינה. וכביכול יתברך שמו אומר אין אני והוא יכול לדור. ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה אחת הוא נחש הקדמוני מקור הטומאות והקליפות. ועל כן במקום אשר ישכון בו הרע ח"ו בארץ אשר חלקו למדור הקליפות. כביכול הוא נדחה משם ומסלק אור קדושתו ושולטין שם ממשלת הסטרא אחרא והרע. (הגם שמבלעדו אין אלהים ומלכותו בכל משלה ואין שום חיות להקליפות כי אם מניצוץ הקדושה משמו יתברך המחיה אותם. כי אפס זולתו ואין בלתו. מכל מקום ניצוץ הקדושה שם דק מן הדק בלתי רק להחיותם והם עבדים על סוסים עבדא בישא עכברי רשיעא אומרים אני ואפסי עוד ושויין עצמן אלהים אחרים מתוקף שמו יתברך שנתן בהם בשביל להיות שכר ועונש כנודע).

171

קע״בואמנם הנה ידוע אך כשזה קם זה נופל, וכן להיפך. כי תיכף בהסתלקות הרע מן המקום ההוא על ידי האדם שמשרה הקדושה שם בתורה או בתפילה ובמעשים טובים. אז תיכף כאשר נסתלק הרע שורה הקדושה ואור ה' על המקום ההוא. כי הלא הוא מלא כל הארץ כבודו ועיני ה' הם המשוטטין בכל הארץ. וחפץ מאוד ורצונו במאוד להרביץ אור קדושתו והשגחתו על כל מה אשר יוכל בכדי להיטיב לכל בהטבה שאין לה קץ. כי ודאי בכל מקום ששמו יתברך שוכן שם, כלום חסר מבית המלך. ורק שהוא עוצם עיניו מראות ברע. אבל תיכף כשנסתלק הרע, כבר מוכן ומזומן הקדושה לשרות במקום ההוא. וכפי ערך התגרשות הרע והסטרא אחרא כן הרבצת אור הקדושה. ועל כן אמר הכתוב (שמות כ', כ"א) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואמר אזכיר ולא תזכיר. לומר כי בכל מקום אשר אוכל בעצמי להזכיר את שמי שם. שלא יהיה שם מבחינת הרע והסטרא אחרא כי המה ממש כסילון ממאיר וקוץ מכאיב לאור הקדושה שלא תוכל לשרות במקומן. אבל רק במקום הפנוי מהם שאוכל להזכיר את שמי שם. תיכף אבוא אליך וברכתיך. כי הוא יתברך המוכן ומזומן תמיד ברוב אהבה ושמחה לברך את עמו ישראל באהבה. וכן באדם אשר על הארץ נאמר (שמות כ"ה, ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואמרו חז"ל (עיין של"ה, ואלשיך, על פסוק זה) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד. כי מקדש לשון הזמנה הוא (עיין קידושין ב': תוספות ד"ה דאסר). וכל בחינת הקדושה צריך הזמנה מקודם כמבואר בזוה"ק (חלק ג' קפ"ו: ובשאר מקומות). ובחינת ההזמנה אינה כי אם להבריח הסטרא אחרא והקליפה השורה במקום ההוא כי הם מלאים כל חללי דעלמא כידוע. וצריך האדם לגרשם משם. ובזה מזמין הקדושה לבוא לשרות שמה. כי לא תשרה עמם במדור ח"ו. ועל כן ועשו לי מקדש שיזמינו עצמם אל הקדושה והוא כמאמר הזוה"ק ובתיקונים (תיקון כ"ב:) זכאה מאן דעביד ליה דירה נאה בלביה. והוא לטהר הלב ממחשבת עוון ותאוות וחמדות הרעים או תאות עולם הזה שכולם נמשכין משורש הרע והסטרא אחרא. כי הם הרודפים למלאות תאותם בגשמית עולם הזה כבהמה כפרד לא ברוחניות הקדושה. וכשהאדם מטהר עצמו בזה לעקר מלבו שורש החמדות הללו. אז הוא עושה ועביד ליה כביכול דירה נאה בלביה שיוכל אור הקדושה לשרות בו. ואז ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד.

172

קע״גוהנה שמות הארץ מתחלקת להרבה כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ט, י"א) שבעה שמות יש לארץ. ופעם אמרו (ילקוט משלי תתקמ"ג) עשרה שמות יש לארץ. וכל שמותיה אינם כי אם לפי ערך רבות הקדושה אשר בה או ח"ו להיפוך כן תקרא את שמה באותיותיה. אשר על כן מקום מדור הקליפות בכללו נקרא מדבר ששם מקומם כי הוא המורה על מדבר שממה מאין יושב. כי שם עיקר דירת החיצונים. שאם היו יושבין בישוב העולם היו מחריבין העולם. שהם אינם חפצים בישוב כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער. וכן אפילו בישוב, מקום שכונת הרע נקרא חוצות המורה על מדור החיצונים. ומדור הקדושה נקרא על פי הרוב מקום. והוא היותר נבחר משמות הארץ כמו (בראשית כ"ב, ד') וירא את המקום מרחוק. או (שם כ"ח, י"א) ויפגע במקום. או (דברים י"ז, ח') וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'. וכאלה רבות. כי הוא המורה כביכול על שם אלהינו יתברך שמו שנקרא לפעמים על שם המקום שעל כך אמר הכתוב (שמות ל"ג, כ"א) הנה מקום אתי וגו'. שבחינת מקום הוא אתי והוא מורה על איזהו מקומן שנסתלק הרע משם ומוכן ומזומן להשראת הקדושה כמאמר הכתוב (שם ג', ה') כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. וזהו (תהלים כ"ד, ג') ומי יקום במקום קדשו.

173

קע״דולזה אמרו חז"ל הוא מקומו של עולם. פירוש שכל העולם כולו נכללין בו יתברך כי זה שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מניה הוא עבור שהוא יתברך המקיף כל עלמין וסובב כל עלמין ותחות כל עלמין ותוך לכל עלמין ואין דבר יוצא ממנו ח"ו. רק במקום ששורה שם הרע (על ידי כוחו יתברך שרצה כך כנאמר) אז הקב"ה מסיר השגחתו משם ועוצם עיניו מראות ברע ההוא. אבל תיכף כשנתגרש חלק הסטרא אחרא והרע, ממקום מן המקומות שבארץ. הרי תיכף ממילא שם שורה קדושתו וברכתו והשפעתו. כי בכל מקום שם הוא, ושורה שם חלק אלוה ממעל. כי הוא מקומו של עולם, והבן מאוד.

174

קע״הובזה תבין ממילא מה שאמרו (אבות ד', ג') אין לך דבר שאין לו מקום. פירוש שכל דבר ודבר יש לו מקום להיות יקרא שמו על שם המקום על שם מקומו של עולם, שיהיה שורה עליו קדושתו יתברך. כי רק כאשר יפרד ממנו בחינת הרע והסטרא אחרא, אז תיכף יהיה לו מקום להיות בבחינת הנה מקום אתי שמקומו של עולם יהיה מקומו. בינה זאת. ועל כן נאמר (ישעיה מ', ג') פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלהינו . ולכאורה למה דוקא יצטרכו ישראל לילך אז דרך הערבה במדבר. ואמנם כי הכוונה הכל על עיקר כבוד ה' ואלהותו שיתגלה עלינו בעגלא. שאז יעבור ממשלת זדון מן הארץ ואפילו במדבר וערבה שהוא מדור ומקום הקליפות במציאות מופלג. ימצא בו קדושת אלהינו יתברך. והכל כי אין לך דבר שאין לו מקום. ורק כשיתגרש הרע משם אז ישישום מדבר וציה, ותגל הערבה, ותפרח כחבצלת, וישרו בערבה מסילה לאלהינו, כי את רוח הטומאה יעביר, ותיכף ימצא לו מקום במקומו של עולם ברוך הוא.

175

קע״ווהנה חז"ל אמרו (תנחומה בא ה') עד שלא נבחרה ירושלים היו כל הארצות כשירות לנבואה. משנבחרה ירושלים וכו'. ונאמר על זה משל נאה. למלך הארץ כשהוא יושב בעיר מלכותו במקומו עם כל הפמליא שלו. אם יבוא אחד לקרוא אותו אליו מחוץ לעיר על סעודה וכדומה. כמה וכמה יגיעות וטרחות והוצאות יוציא על זה וכולי האי ואולי יפעל להביא את המלך אליו מבית מלכותו אל מקומו אשר הוא שוכן שם. כי איזה מקום ימצא מבחוץ כבית המלכות וקביעתו הנורא והנשגב. ולא כן כשהמלך נוסע על הדרך בשדה אם יקרה לו איזה מקום שיהיה מנוקה ומיופה מעכירת וטינופת, ישכון המלך שם בלי יגיעה כלל. וכן בזה עד שלא נבחרה ירושלים היה בדמיון שכביכול ברוך הוא וברוך שמו אינו בקביעות בביתו כאמור (שמואל-ב ז', ו') ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן. ועל כן כשמצא אדם גם בחוץ שיהיה הגון למשכן ה' בתוכו על ידי התגרשות הרע והסטרא אחרא מתוכו כאשר אמרנו. תיכף היה זוכה לנבואה לשכינת אל במעלה נפלאה. מה שאין כן משנבחרה ירושלים שבחר לו ה' בציון אוה למושב לו כתפארת אדם לשבת בית, בית מלכותו הנכבד והנורא. מי הוא אשר ימלא לבו להזמין ולקרוא לו מחוץ לעיר המלוכה ומביתו נאוה קודש.

176

קע״זוזה הוא ממש בהקרבת הבמות. הנה הקרבן נודע שנאמר בו אשה ריח ניחוח לה' שעל ידו היו מתיחדין ומתקרבין כל המדות הקדושות והמראות הנוראות וכל העולמות עלמא תתאה בעלמא עילאה ועלמא עילאה בעלמא תתאה לקרב הארץ ומלואה וכל אשר בה לה' ולהוריד על ידיהן כל בחינה שפע אור וקדושה. וידוע מה שהשיב הרב המובהק רבי יהודא החבר (כוזרי מאמר ב', כ"ו) בסוד הקרבנות שכמו שתתחבר ותתיחד הנפש עם הגוף על ידי האכילה המגושמת. שבוודאי אין לרוחני יחוס עם האכילה כן תמצא יחוס ביחוד ישראל עם אביהם שבשמים על ידי הקרבנות. ומה עמקו דבריו בזה ליודעי רזי התורה, שממש אחד הם. ועל כן השוו חז"ל (מנחות צ"ז.) השולחן עם המזבח שיהיה השולחן מזבח כפרה כמו הקרבן במזבח וידוע זאת ליודעים. ומזה תדע שהקרבן היה להזמין שכינת עוזינו יתברך אור קדושתו מעילא לתתא לאדם המקריבו ולמקום המתקרב אליו.

177

קע״חועל כן עד שלא נבחרה ירושלים ולא שילה ונוב וגבעון שלא היה כביכול קביעות להשראת קדושתו יתברך. הרי אין לך דבר שאין לו מקום ומיד כאשר יציג אדם שם מזבח או מצבה לשם ה' הרי מגרש משם בחינת הרע והסטרא אחרא באופן שיוכל לשרות אורו שמה, וממילא אור הקדושה שם, ויכול להמשיך אורות הקדושה עוד ועוד על ידי הקרבן במזבח ליחד הארץ ומלואה לה' ושמו יתברך עם עולמו על ידו. אבל משנבחרה ירושלים מקום קביעת בית אלהינו להשראת אור השכינה הכללית שמה בבית המקדש וקודש הקדשים. שהכל בכתב מיד ה' השכיל כל תכונותיו מוצאיו ומובאיו בכל פרטיו שיהיה ראוי לשכינת אל. ומשם נתגרש הסטרא אחרא והרע מכל וכל, כאשר נצרך. ושם הוא טבור הארץ ששם חיות כל הארץ אשר על ידו היה מתוקן כל הארץ בכללו כי ממנו יניקת כולו. מי הוא אשר יזמין לאור כלילות שכינת עוזנו מבית המלכות, לאחד מן המקומות מבחוץ. כי איזה מקום הוא אשר יכשר להשראת אלהות כמקום אשר בחרו בעצמו והרביץ אור קדושתו בבית אשר הכין לשבתו. והבן כי נכון הוא.ועל כן גם כשהיה קביעות בנוב וגבעון, נאסרו הבמות. כי ממקום קביעות אי אפשר להזמינו לפי שלא ימצא מקום כשר וראוי כמוהו. רק שהיה היתר בין זה לזה. ואך משנבחרה ירושלים אמרו חז"ל (זבחים ס"ב.) ג' נביאים עלו עמהן מן הגולה כו' ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית. וכתבו שם התוספות משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ועל כן נאסר לעולם הבמות כי שכינת עוזנו לא זזה מכותל מערבי לעולם (שמות רבה ב', ב'), ושם קביעת השראת אלהינו יתברך שמו אף על פי שאין בית.

178

קע״טולזה אמר כאן הכתוב, והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם לשכן שמו שם. כלומר המקום דייקא שנקרא על שם המקום ברוך הוא, שהוא מקומו של עולם. אשר יבחר וגו' שיבחר בו ה' להיותו מובחר הארץ זך ונקי מכל פסולת והרע. כי הלא אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה. ואשר יבחר בו הוא הקדוש ומזומן להשראת הקדושה לשכן שמו שם להיותו מוסר ומובדל מכל בחינת הרע. ועל כן שמה תביאו וגו'.

179

ק״פהשמר לך פן תעזוב את הלוי וגו'. הנה עוד כמה וכמה פעמים באה אזהרה זו בתורה כמו (לקמן י"ד, כ"ז) לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה וגו' ועוד כמה פעמים. וצריך להבין את זאת. ואמנם כאן בכתוב הזה נראה לפרשו על דרך הרמז בתורתנו הקדושה. והוא על פי אשר אמרנו בפירוש מקרא כתוב מה שאמר משה לבני ישראל בסוף ארבעים שנה במדבר (דברים כ"ז, ט') הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. והוא פלאי. כי הלא זה כמה שהיו לעם לה' אלהיהם מקבלת התורה ועד היום ההוא. והרי בתחילת גאולתן ממצרים נאמר (שמות ו', ו'-ז') והוצאתי וגאלתי וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. וכבר פרשנוהו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש החמשי ענף ד' עלה ג') וכאן נבארנו בדרך אחרת. והוא על דרך אומרם ז"ל (אבות ד', ג') אין לך אדם שאין לו שעה ורבו בו הפירושים.

180

קפ״אואכן הנה נודע הדבר מסוד גילגולי הנשמות כי לפעמים יתגלגל האדם השלם שכבר תיקן כל צורכו ממצוות לא תעשה וממצוות עשה. רק אחת מהנה שנעדרה שנשאר בכל ימי חייו מצוה אחת שלא קיימה. ובשביל מצוה מיוחדת הזו בא לעולם ויחיה שנים רבות בכמה גילגולים וסיבות שונות ואין דבר כי אם לתקן את המצוה הזאת שבא לעולם בשבילה. או לעשות מצוה אחת מיוחדת ממצוות התורה במצות עשה שלא עשהו. או לתקן הקילקול מה שעיות באחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. או לפעמים שלא יצטרך לתקן בשבילו כלום כי אם שיבוא לעולם להציל נפש מישראל כאשר יטבע בנהר, שהוא דוקא המוכן להצלה הזאת, וכדומה, מהדברים הנחקקים בחוקי אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים.

181

קפ״בוהנה הגם שמצוה הזו או דבר הזה נעשה בשעה אחת קטנה בכל ימי חייו. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש על גבר לבראותו בריה שלימה בשנים רבות עם אשה ובנים ופרנסתו וכדומה. והוא בדמיון מלך הארץ העושה לו שרים ושרות ותענוגות בני אדם גנות ופרדסים שדות וכרמים לנטוע בהם עץ כל פרי גפן וזית תאנה ורמון. ומוציא עליהן הוצאות מרובות עד אין שיעור כדרך המלך. ומכל הטורח הזה לא יהנה המלך מהם כי אם בעת ביכור הפירות יצוה לאריסו ויביא לפניו פרי אחת מהם והמלך טועם ממנה מעט לשליש ולרביע או פחות. אך שחביב עליו זה המעט דמעט שטעם על כל הוצאותיו ויגיעותיו המרובין. כן כביכול ה' יתברך מקבל מכרמו כרם ה' צבאות שנטע בקרן בן שמן עמו בית ישראל פרי אחד מהבכורים וטועם ממנה טעם ריח ניחוח נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו שקיים זה הדבר שנברא בשבילו ביום הזה. וכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה כולם טפלים ונטפלים לשעה הזו שנתמלא תענוג ורצון הבורא ברוך הוא בה. ועל זה אמרו חז"ל (עבודה זרה י"ז.) יש קונה עולמו בשעה אחת. כי כל עולמו שחיה עד אותו שעה, ושיחיה מכאן ולהבא, קנה בשעה הזו. להיות שמילא תענוג ורצון בוראו ברוך הוא שבראו בעולם בשביל דבר הזה ונעשית רצונו בזה, וקנה כל עולמו בשעה הזו, והבן.

182

קפ״גוהנה זה ודאי שאויבי האיש אנשי ביתו הוא היצר הרע והחיצונים הנאחזין בו מנעוריו על ידי תאוות הזמנים. ממתינים בכל כוחם גם כן על השעה הזו לראות שיבלבלו אותו בה עד שלא יעשה את אשר מצטרך לו, ויצטרך להתגלגל עוד ועוד. כי הלא המה מבקשי רעתו מנעוריהם. ובפרט בשעה אחת והוא עיקר ויסוד האדם מכל ימי חייו, ודאי שימצאו לו אז מניעות גדולות ויסיתו אותו בכל פיתוים בכדי להרוס את יסודו ח"ו וממילא יפול הבנין חלילה. ועל כן איש הנלבב ומשכיל על מוצא דבר. הוא זריז ומהיר בכל דרכיו ועשיותיו ומקריו אשר יקרה לו ממצוות ה', ובפרט בראותו בדבר אשר ימצא לו עיכובים ופיתוים גדולים שלא לעשותו. אז אומר שמא הגיע השעה הזו שבעבורה באתי לעולם, ואם ח"ו אאבד השעה הזו הרי חלילה כל ימי חיי לריק ולבהלה. ועל כן הוא מתגבר ומתאזר מאוד בכל מיני גבורות והתאמצות. ומורא שמים על פניו בכל אשר יקרה לו מן המצוות או מן התרחקות העבירות שלא להניחם בשום פנים, ולעשותן בכל השלימות. כי אומר בלבו פן באו מים הזידונים עד נפש ויאבד את לב מתנה, וח"ו יאבד עולמו בשעה אחת. ועל כן אמרו שם חז"ל בכה רבי יש קונה עולמו בשעה אחת. ולכאורה מה זה הבכיה על הדבר הזה, והלא טוב יותר לקנות בשעה כל חיי עולם, מבכל ימי חייו. ואמנם כי רבי הבין את זאת שאם יש קונה עולמו בשעה אחת ודאי יש מאבד עולמו בשעה אחת כי העובר משעה הזו שנברא עליה שלא יעשנה, הרי יצא מעולמו נקי שלא פעל ועשה המוטל עליו.

183

קפ״דואפשר לומר שזה כיוונו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ג') באומרם בפסוק (ויקרא כ"ד, י') ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו' עד ויקוב בן האשה את השם וגו' מהיכן יצא ר' לוי אומר מעולמו יצא וכו' וצריך הבנה. ואמנם כי אביו המצרי הוא המצרי שהרגו משה בשם המפורש כמאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ט). ובודאי אם נהרג בשם המפורש מכלל שפגם בו בימיו. ונודע מדברי הרב האר"י ז"ל שכל אדם צריך לתקן עוון אבותיו גם כן, כי פוקד עוון אבות על בנים. כעין שאמרו חז"ל (בבא מציעא ק"ח.) בדין חמש גנות שמסתפקות ממעין אחד שאם נסתם המים מלמעלה צריך גם התחתון לסייע בהתיקון שאם לאו גם לו לא יהיה מים לגינתו. אבל אם יסתם בתחתון אין על העליון לסייעו כי לא איכפת ליה בסיתום במה שתחתיו. וכן הבן שהוא למטה מאביו צריך לתקן גם בשורש האב שאלמלא כן לא ירד אליו השפע הראויה (עיין בדבריו בליקוטי תורה פרשת וירא) ונמצא שהיה לבן המצרי הזה לתקן הפגם בשם המפורש מה שפגם אביו. ואפשר שלא נברא כי אם לזה כי מי יודע כמה גילגולים שהיה לנשמה הזו טרם בואה בגוף הלז. ובפרט לאשר ידוע כי אותו מצרי היה גילגול קין שעל כן הרגו משה שהוא גילגול הבל לכפר על מה שהרגו בגילגול העבר כמו שהוא בדברי הרב ז"ל בספר הגילגולים וליקוטי תורה. וקין היה גונב דעת העליונה באומרו לא ידעתי השומר אחי אנכי והוא כחירוף וגידוף לעשות עין של מעלה כאלו אינו רואה. ועל כן ודאי שהיה בנו צריך לתקן חירופו וגידופו (ואפשר שהמצרי גופא נתגלגל בבן הלז לתקן פגם הזה כמו שכתוב בכמה מקומות). והבן הלז לא עמד לפני השעה לכבוש יצרו לומר אולי לא נבראתי כי אם לשעה זו להעמיד עצמי שלא לחרף ולגדף והיה מתוקן בתיקון הראוי. ודחק את השעה לקלקל יותר בזה גופא מקודם, וחירף וגידף וקילל ה'. ועל כך אמר ר' לוי מעולמו יצא. כלומר כי מפסוק הזה אנו למידין ממה שנאמר בו ויצא. שבשעה הזו יצא לו מעולמו נקי. שלא בא לעולם כי אם בשביל זה ועתה איבד עולמו בשעה אחת). ואפשר שלזה אמר איוב (ג', ג') יאבד יום אולד בו. כלומר שיכול להיות שלא נברא כולו כי אם ליום אחד והלואי היה נאבד אותו היום וממילא שלא היה בא לעולם כלל.

184

קפ״הוזה שלמד משה לבני ישראל ואמר להם הסכת ושמע ישראל היום הזה נהייתה לעם לה' אלהיך. כלומר שיוכל להיות שלא נבראת בעולם כי אם על יום אחד לעבוד בו עבודת גבוה הנצרך מאשר יקרה לך. ואתה תהיה כהחכם אשר עיניו בראשו ויודע פשר דבר לומר בכל יום ויום תמיד אולי היום הזה הוא אשר נהייתי לעם וגו'. אולי לא נבראתי כי אם לשמש היום הזה לקוני לעבוד בו עבודת עבד להיות לעם לה' אלהי. וח"ו כשאבד היום הזה הרי אני מאבד עולמי כולו בשעה הזו ואצא נקי מעולמי.

185

קפ״ווזה שרמזה התורה בכאן ואמרה השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך וגו'. כי השעה קלה הזו שהאדם נברא עליה, יכונה על שם הלוי. לפי שהיא המלוה אותו בעולם הזה ובעולם הבא. שכל עיקרו לא נברא אלא בשבילה והיא תלוהו לחיי עולם הבא כי זה כל תיקונו. וגם כי כל הימים שמלפניה ואחריה הם המתלוין ומתחברין אליה בלבד. שכל עיקרם לא באו כי אם בשבילה. והזהירה התורה השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך וגו'. כלומר השמר מאוד בכל יום תמיד בכל רגע ורגע פן תעזוב את הלוי הוא השעה הזו בכל ימיך ותתרשל בה שלא לעמוד נגדה בכל כוחך ואז ח"ו תאבד כל ימיך בזה. כי הוא הלוי, כל ימיך. שאין לך בכל ימיך כי אם אותה, וכולם טפלים אליה. ועל כן השמר מאוד שלא תעזבנה ותהיה נדחה מפני השעה הזו לעולם. על כן עיניך בראשך תהיה בכל ימיך שאתה על אדמתך בזירוז עבודת קונך ובוראך בכל יכולת נפשך ואז תעמוד נגד השעה ותקנה עולמך בשעה אחת כנאמר.

186

קפ״זשופטים ושוטרים וגו'. הרב הקדוש בעל אור החיים נתן טעם לסמיכת פרשה זו עם סיום למה שלפניה במצות הראיה בשלוש רגלים. וגם אנו נאמר בזה לפי קוצר שכלנו. כי הנה חז"ל אמרו (נדה ל'.) ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וכו'. ולהבין אמיתיות הדברים בזה כי הלא אם האדם אינו מרגיש בנפשו שהוא כרשע איך יהיה בעיניו כרשע. כי הלא דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו. ואם באמיתיות הלב נדמה לו שהוא צדיק וכל העולם כולו אומרים לו כן, ידוע אומרם ז"ל (אבות ג', י"ג) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ומה יהיה אם יהיה בעיניו כרשע מה שלא כן בלבבו. ועוד לכאורה אפשר הלא יותר טוב לדמות בנפשו שהוא צדיק ויוסף אומץ בעבודתו להתחזק במה שיש לו שלא יאבד ממנו מה שעבד עד עתה. מה שאין כן אם יהיה בעיניו כרשע, שלא יתאמץ כל כך יותר בעבודה, וחלילה יאמר כאשר אבדתי וגו'. ובאמת אמרו כן חז"ל (שם ב', י"ח) ואל תהיה רשע בפני עצמך ופירש שם הרמב"ם ז"ל וזה לשונו: כלומר לא תחזיק עצמך כרשע שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי.

187

קפ״חואכן הנה נודע הדבר מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ז, ח') הרשעים הן ברשות לבם, אמר נבל בלבו (תהלים י"ד, א'), ויאמר עשו בלבו וכו' (בראשית כ"ז, מ"א) אבל הצדיקים לבן ברשותן ויאמר דוד אל לבו וגו' (שמואל-א כ"ז, א') עד כאן. ופירושו כי הרשעים הגם שיודעין כי אחריתן מרה כלענה ויודעים היטב בשעת מעשה העבירות כי זה הוא סם המות שלהם להשמדם עדי עד משני עולמות כמאמר חז"ל (שבת ל"א:) יודעים רשעים שדרכם למיתה שמא תאמר שכוחה מהם תלמוד לומר (תהלים מ"ט, י"ד) ואחריהם בפיהם ירצו סלה וכו'. והיה רצונם לפרוש שלא יתגעלו בתאותם הרע למרוד את פי ה' הגדול הגבור והנורא עושה משפט אל קנא שמו. ואולם כי לאשר נשתקעו הרבה במילוי תאותם בעבירות רעות והגבירו עליהם כוחות החיצונים והקליפות למאוד עד שאין תאות לבם ברשותם, ואין בהם כח למשול ברוחם להתגבר על תאוותם לפרוש מן הרע. כי הלא האלהים עשה את האדם ישר ששכלו ורצונו יהיה להם כח המלוכה והממשלה על התאוה כמאמר הכתוב (ברשית ד', ז') ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. כי כל אדם המשכיל על דבר יראה בעצמו שהוא נחלק לחצאין. כח התאוה שבלב המושכו לכל מיני תאות הגופניות הגשמיות להיתר ולאיסור. וכח השכל אשר עליו שהוא אשר מבין בשכלו כי חלילה לו ח"ו לעבור את פי ה' לעשות קטנה או גדולה מאשר הזהירו עליו פן יראה בעיניו ומרה תהיה באחרונה. וכל אדם לפי מה שהוא באהבתו ויראתו את בוראו בקטנות או בגדלות. ועל כן לפעמים כשיראה אשר עבור התאוה שבו שמתאוה אל הדבר הזה הוא ממציא לו היתרים וסברות כרסיות להקיל בנפשו לעשות הדבר הזה כי מחמדי מעמקי לבו מנתקים אותו אל הדבר למילוי הנאתו. כאשר יבין את זאת כי זה הכל הוא עבור התאוה שבלב. אבל באמת כח השכל והמוח שלו אינו מסכים בשום אופן לעשותו אז תיכף הוא מגביר כח שכלו בראותו שזה אשר רוצה את הדבר הזה הוא רק מהתאוה שבלב המתאוה לכל דברים חיצונים. ולא למען שמו יתברך באהבה להיות בזה מצות ה' בהיתר גמור שלא במצוה הבא בעבירה חלילה. ומכניע תאות זדון לבו הרע בכח השכל אשר עליו כי לו ניתן הכח והממשלה על התאוה כאומרו ואתה תמשל בו. ומתחיל לשוטט בשכלו ולהבין מגדולות בוראו באהבתו ויראתו. וכי כל דברי עולם הזה הם נבזים ושפלים אין מתום בהם. וכל עיקרו לא נברא ואינו חי בארץ כי אם למלאות רצון הבורא לעשות נחת רוח לפניו בכל אשר יוכל ובזה הוא מתגבר על התאוה ועובד את ה' יתברך בזה. שכל עיקרי העבודה לאלהינו יתברך שמו החשובה לפניו יותר מכל הוא ההתגברות על התאוה. שכל עיקרו לא נברא אלא לזה. ואשרי לו שזוכה לעבדו יתברך בזה.

188

קפ״טואמנם מי שהתגבר בנפשו כוחות הגופניות הרי אף שיודע בשכלו כי היה טוב לו שלא לעבור את פי ה', אי אפשר לו להכניע תאות לבו ולהתגבר עליו וכבר הוא מוכרח לעשות מה שלבו חפץ באין מונע. וכמו בפרעה הרשע אף שהיה יודע מהמכות הנפלאות שיגיעו לו על המרתו ברצון ה'. לא היה בכוחו לעצור ברוחו ולמשול בתאותו והוכרח לעשות את אשר בלבבו אף שלא ברצונו. וזה אומרם הרשעים הן ברשות לבם. שכל עצמן ברשות לבן הם שאין בהם כח לפרוש מתאותן והתאוה מושכתן בהכרח לבאר שחת (אם לא כאשר ירצו בתשובה יתירה במסירות נפשם ורוחם ונשמתם לאלהי עולם ויתחרטו בחרטה מופלגה וגדולה על העבר. אז בכח החרטה הרבה משברים עול ברזל אשר עליהם וצועקים לה' בכל כחם ולבבם במצוי טיפת דם נפשם ואז האל הטוב יעזרם ויושיעם למען שמו. ועליהם נאמר (תהלים ק"ז, י"ד) יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וגו' כי שיבר דלתות וגו').

189

ק״צואמנם הצדיקים הם ההיפך מזה, כי לרוב התמדתם בביטול כוחות הגופניות ומכניעים התאוה בכל עת ובכל שעה עד אשר לא יתאוה עוד כלל לשום תאוה חיצונית ויהיה לבו שלם עם ה' אלהיו לחפץ ולהתאוות תמיד לאהבתו ויראתו ולעשות רצונו וחפצו. ולא ימצא עוד כלל בלבו שום כח ורצון אחר להתאוות תאוה זולתו. כי כבר ביטל והכניע כח מורשי מעמקי לבבו עד שלא נשאר שום מקום בו שישרה עליו כח הרע והיצר הרע, וממילא שלא יחמוד לדבר אחר אם אין בו כח היצר הרע. ועל זה אמרו חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע אברהם יצחק ויעקב ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי וכו'. והוא שאמרו הצדיקים לבן ברשותן כלומר שלא יגיע להם לעולם שום יראה ופחד לומר אולי ימשיכם תאות לבם לתאוה חיצונית כי כבר בטלה תאות לבן לגמרי ולבם ושכלם אחד הוא. וראיה מדוד שנאמר (שמואל-א כ"ז, א') ויאמר דוד אל לבו כי דוד לא שלט בו יצר הרע כאמור.

190

קצ״אואולם הנה נמצא עוד ממוצע בין הדרכים האלה והוא על פי מאמר חז"ל (ברכות ס"א:) צדיקים יצר טוב שופטן רשעים יצר הרע שופטן בינונים זה וזה שופטן. והנה צדיקים ורשעים הוא ממש הדבר האמור שצדיקים יצר טוב לבד שופטן כי לבן ברשותן ואינו שולט בהם יצר הרע כלל ואינו מתאוה כלל לשום תאוה חיצונית והיצר טוב לבד הוא המולך בכל אשר לו בכל איברי הגוף ואין אחר עמו. ורשעים להיפך יצר הרע לבד שופטן כי הם ברשות לבן והיצר הרע הוא המושל בו והוא הולך אחריו כשה לטבח ואין ביכולתו להתגבר עליו כלל אחרי אשר הוטמא במאוד מאוד בעבירות רעות ותאוות רעים ונשתקע בהם וקשה לו מאוד לנתק תאוותיו התקועים בעומקי מורשי לבבו בכח גדול וביד חזקה.

191

קצ״בואמנם בינונים זה וזה שופטן הוא הדבר אשר הזכרנו מהשתי כוחות הניתנין באדם כח תאות הלב המתאוה וחומד לכל דברים החיצונים והגופנים שנמשכין מכח היצר הרע וחיילותיו היושבים מצד השמאל שבלב האדם ומסיתין ומושכין את האדם לכל תאוותיו. וכח השני הוא כח השכל והמוח המבין אל תכלית הטוב מה שטוב לו בעבודת בוראו יתברך לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו בזה ובבא. ומורא עולה על ראשו מיראת הבורא יתברך ופחדו ואימתו שלא לעבור על רצונו והוא היצר הטוב השופטו לטוב. ואכן כי לו ניתן הכח והממשלה על תאות לבו כמו שאמר (בראשית ד', ז') ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו. שעל כך אמרו חז"ל (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי וכו'. כי ידוע ליודעים אלו אשר טעמו ממלחמה כבידה הזו מלחמת היצר הרע לכבשו ולהכניעו תחת ידינו כי קשה מלחמה זו יותר מכל מלחמות שבעולם כי הלא כאשר ישא גוי אל גוי חרב להלחם בכלי קרב. הנה כאשר יתגבר האחד על חבירו ויכהו מכת חרב והרג ואבדן לא יירא שוב משכנגדו שירצה לעמוד נגדו. כי זה שכנגדו כאשר יודע שזה גבור ממנו לא יגש אליו כלל למלחמה כי ירא לנפשו פן יפגעהו במתנת ידו ויבא ויכהו אם על בנים. ולא כן במלחמת היצר הרע כי הוא לא ינוח ולא ישקוט מללחום מלחמתו. ואף אם אלף פעמים האדם יתגבר עליו ולא יצייתו כאשר יאמר לו. הוא יעשה את שלו באלף פעמים ואחד להסיתו ולהדיחו כמו כן כאשר יוכל ולא ירע לו כלל ממה שיודע שהאדם מתגבר עליו בכל פעם. ועל כן צריך האדם לישמר מאוד ממנו ולהיות עיניו פקוחות תמיד מול מלחמה הזו. כי אם רגע ירף מהתגבר במלחמה וישכח את כבידת המלחמה אשר עליו הנה אורבו טמון בקרבו ומשגיח יומם ולילה על שעה קלה הזו שהאדם ירף מללחום בחזקה עמו ויחטפנו ברשתו ח"ו כידוע מספרי יראים.

192

קצ״גאשר על כן אם ידמה האדם בנפשו שהוא כבר בא למעלות הצדיקים שיצר טוב לבד שופטו ואין בו שום תאות היצר הרע כלל ובאמת לא כן הוא. ח"ו עומד בסכנה גדולה כי אינו מכין עצמו למלחמה שנדמה לו שאין מי שעומד נגדו. ובאמת עדיין הוא צפון וטמון בעמקי מחמדי לבבו ופתאום יחטפנו אליו והוא לא יעמוד נגדו. ואכן כי גם זה לא טוב שיחזיק האדם את עצמו לרשע ח"ו. כי בחינת הרשע הוא שח"ו הוא ברשות לבו ואין בו כח למשול ברוחו כלל להתגבר על תאות לבבו, ובזה ודאי שח"ו לא יעמוד כלל להכנס במלחמה עם יצרו, שידמה לו כי ח"ו יפול במלחמה לפניו וממילא יבוא לכל מיני רשעות בשאט בנפש חלילה. אשר על כן הורו לנו רבותינו ז"ל הדרך הישרה שיבור לו האדם שתמיד יראה את עצמו כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי כלומר שעדיין שניהם שולטין בו ושופטין אותו היצר טוב והיצר רע בשוה. וחציו הוא חייב הנוטה לצד היצר הרע, וחציו זכאי החפץ בעבודת יוצרו מצד היצר טוב. ומעתה בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע או להיפך ח"ו.

193

קצ״דולזאת יהיה תמיד עיניו בראשו היטב להסתכל לעמוד תמיד בעינים פקוחות מול כובד המלחמה הזאת ולהתגבר תמיד בכל עוז ותעצומות מול האורב הטמון בקרבו ומצפה להפילו לבור תחתיות ח"ו. ובידו הכח והממשלה להתגבר על תאות לבו בכח שמו הגדול והקדוש העוזר לו כמאמר הכתוב (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק וגו' אבל ה' לא יעזבנו בידו וגו'. ואמרו חז"ל (סוכה נ"ב:) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וכו'. ולזה אמרו חז"ל (אבות ב', ה') אל תאמין בעצמך עד יום מותך. כי לא ידמה לאדם, אחר שהוא רואה כי הוא באמת צדיק ירא אלקים והתגבר על יצרו מיום עמדו, שאינו צריך עוד למלחמה כי כבר לא יעמוד היצר הרע נגדו. לא כן לא תאמין בעצמך שלא תבא עוד לידי חטא כי היצר הרע יפגעך בשעה שאינה לא יום ולא לילה וימשיכך אחריו. על כן תמיד הזהר לעמוד בקשת וחרב וחנית במלחמה סלה. ובזה תבין ממילא כי מה שאמרו (שם ב', י"ח) ואל תהיה רשע בפני עצמך ודאי כן הוא כאמור. כי אם ח"ו ידמה לו שהוא רשע לא ירצה לעמוד וללחום עם היצר הרע כלל. ואין רעה מזה חלילה. אבל אם יהיה צדיק בעיניו גם כן לא טוב כי ירף מן המלחמה ופתאום ילכד בה חלילה. ועל כן אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע (נדה ל':). כי כל העולם רואין בטוב מעשהו כי צדיק הוא בכל הדברים. והוא, עבור שהתגבר תמיד על יצר הרע וכוחותיו. אבל לא היה אחד מהן בעמקי נקודת לבבו לראות שכבר נתבטל מאתו כל כוחות התאוות הגופניות שלא יתאוה להם בשום אופן מקטון ועד גדול כאברהם אבינו ששלט על רמ"ח אבריו שליטה שלימה (נדרים ל"ב:) שהכניע כולם לעבודת שמו שלא יתאוו ויחפצו שום אחד מהם לדבר אחר חלילה. או יצחק ויעקב ודוד (בבא בתרא י"ז.). ועל כן אתה היה בעיניך כרשע. כרשע ולא רשע (כעין אומרם בפסוק (איכה א', א') היתה כאלמנה ולא אלמנה) כלומר שאינך צדיק מכל וכל להיות יצר טוב לבדו שופטך כי אם שנמצא עוד בך בחינת הרשע להתאות לדברים שהוא מתאוה לדברים הגופנים דברים החיצונים. ובזה עיניך בראשך יהיו להשמר ממנו בכל עת ורגע.

194

קצ״הולזה רמזה התורה כאן ואמרה שופטים ושוטרים תתן לך כלומר תמיד תן אל לבך שיש לך שופטים ושוטרים פירוש שני שופטים ושני שוטרים יצר טוב ויצר הרע ששניהם שופטים אותך ומושלים בך (כי שוטר מלשון מושל הוא כלשון הכתוב (משלי ו', ז') קצין שוטר ומושל) והוא כאומרם לעולם יראה האדם את עצמו כאלו הוא חציו חייב וכו' כאמור ולא תטה לאחד מהצדדים להיות צדיק בעיניך או רשע ח"ו כי אם רק בענין ששניהם שופטין אותך ומושלין בך ובזה תלך לבטח דרכך להתאוות ולחפוץ לעבודת האל תמיד, ולעמוד תמיד בקשרי המלחמה בהתחזקות והתגברות נגד האורב הטמון ממש כמאמר הכתוב (בראשית ד', ז') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. (ואומרו בכל שעריך רומז על מה שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) במדת אברהם אבינו שבתחילה שלט על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח והם שתי אזנים שתי עינים וראש הגויה. והנך רואה שקשה השליטה בהאברים הללו יותר מכל הרמ"ג אברים. והמפרשים פירשו שם לפי שהם אינם קצת ברשותו של אדם שהאדם ישמע לאזניו פתאום שלא ברצון ותאוה כלל וכן יראה בעיניו פתאום וכו'. והמה נקראים שערים מפני שהם האברים הפתוחים שבאדם כידוע. ושם ביותר צריך הכתוב לזרז מפני שקשה השליטה בהם. ועל כן בשערים הללו ודאי שהאדם צריך להחזיק בנפשו כי עדיין לא יצא ידי חובתו בהם שיהיו תחת רשותו מכל וכל שלא יצטרך לתת עין עליהם לשמרם מכל רע. וראיה מאברהם שלא השיג את זאת כי אם ברבות הימים אחר היגיעה גדולה ומי יאמר הגיעו מעשי למעשה אבותי למעשה אברהם וכו'. ולזה בכל שעריך ודאי שצריך לתת השופטים האלה שלא לנטות לאחד מן הצדדים כי אם ששניהם מושלים בו ושמירתן עליו.

195

קצ״וולזה סמכו הכתוב למה שלמעלה למצות הראיה. כי הנה השלוש רגלים הללו בזמן שבית המקדש היה קיים ובפרט בחג האסיף תקופת השנה שסיימה התורה בו שהוא זמן שמחה לכל. והתורה הזהירה על השמחה ואמרה (לעיל ט"ז, ט"ו) והיית אך שמח. ועניין השמחה הוא מחמת רוב אהבה למקום ברוך הוא עד אין שיעור וערך. הישוער השמחה הזה שצוה אלהינו יתברך שמו לבוא שלוש פעמים בשנה לראות פניו היש חיך מתוק מזה. האם יצוייר שלא יצמא נפשו ויכמה בשרו. ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף מרוב האהבה והשמחה הלזו. וביותר במה שצונו ברוב אהבתו (שם שם, ט"ז) ולא יראה פני ריקם איש כמתנת ידו וגו'. הישוער דבר הזה שצור העולמים ברוך הוא צונו להוליך דורון ומתנה אליו יתברך בבואנו לראות פניו ביום שמחתו ושמחתנו. הלא ודאי ודאי אם לא היה נאסר מאתו יתברך לאבד עצמו לדעת. היינו מוליכים לו לדורון את נפשותנו ונשמותנו ממש לזבוח אותנו על מזבחו לעולה ברוב אהבה ושמחה. ועל כן כאשר יבוא האדם לאהבה ושמחה ודביקות כזה. פן ישכח את הדברים האלה אשר על לבבו מהאויב ושונאו הטמון בקרבו וצפון אתו וידמה לו שכבר עבר ובטל מן העולם וגם אחר אשר יעברו הימים האדירים האלה ימי השמחה ידמה לו שכבר זבחו ביום חגינו לא יתן לב עליו. לזה הזהירה התורה ואמרה שופטים ושוטרים תתן לך שלא תדמה בנפשך כי כבר אתה הצדיק שלא ישלוט בך היצר הרע כי אם שופטים וגו' תן על לבך ששניהם שופטים ומושלין בך והזהר והזהר מהם ומהמונם ואז טוב לך סלה.

196

קצ״זובדרך הפשוט אפשר לדרוש סמוכין הללו על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל ומובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקכ"ט סעיף ד') וזה לשונו: חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו משוטטים ומתפשטים בגנות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה וכן יזהירו וכו' עד אלא יהיו כולם קדושים עד כאן. ולזה אחר שצוה הכתוב על המועדים והרגלים וצוה בפירוש על השמחה אנשים ונשים וטף. וידוע שאף בשמחת בית השואבה שהיה בבית המקדש מקום בית אלהינו יתברך היו שם כל החסידים ואנשי מעשה. תקון גדול עשו שם שהיו מקיפים אותה גזוזטראות ומושיבים הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה בכדי שלא יסתכלו בהן ויבואו לידי קלות ראש כמאמר חז"ל (סוכה נ"א:) ומכל שכן בשמחה אשר בבית כל ישראל שהשטן ח"ו מרקד שם להדיחם מיראת ה' להסיתם לעבירה. אשר על כן סמך אליו שופטים ושוטרים תתן לך. ועל הבית דין מוטל הדבר להעמיד שוטרים ברגלים להזכירן על הדברים ההם ולהזהירם במורא ויראת שמים ועל הקדושה והטהרה כאמור בדברי קדוש ה' הרמב"ם ז"ל הנזכר.

197

קצ״חעוד יאמר הכתוב שופטים ושוטרים וגו'. על פי אשר אמרנו וענינו במקום אחר בביאור ענין קבלת היסורין מאהבה. להבין איך יצוייר זה באמת בלב אנושי לאהבה אהבה גמורה בעד היסורין הנשלח עליו. הלא מטבע גבול וגדר אנושי לשנוא את המכה אותו (ואם שמדרך האדם לנשק את רגלי האדון אחרי הכותו מכה רבה זה שקר גמור הוא ואינו אלא לפנים ואין זה בחוק אלהינו יתברך כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו חלילה).

198

קצ״טואמנם כי באמת אנו רואין ראייה חושית לפעמים שהאדם אוהב את מכהו אהבה גמורה אהבה עזה ונאמנה. והוא אם יחלה האדם חולי אשר ימות בו בכאב אחד מאבריו וכדומה ויבוא רופא נאמן ויחתוך את האבר הלז באכזריות מופלג, ולהחולה הנה יכאב זה מאוד בצער גדול ויסורין עד אין שיעור, או יפיל את שנו הכואב לו, אשר בעת הפלתו אין שיעור לכאבו וצערו. ובאמת גם בשעת מעשה החולי אוהב את הרופא אהבה גמורה אהבת אמת ואמונה כי יודע בבירור כי חיים הוא נותן לו, חיים של חילוץ עצמות, ומחזיק לו טובה כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה.

199

ר׳וכן הוא באמת בבחינת יסורי האדם שלא ניתנו כי אם על הדרך הזה (על פי הרוב ואמנם עוד יש בחינות ודרכים בענין היסורין ביארנום במקום אחר. וכולם מודים שאינם אלא בחסד גמור מאת האל יתעלה רק שהם יותר גבוהים במעלה וזה הוא בחינה הפחותה. ואכן על פי הרוב בזמנינו זה, המה על בחינה זו) כי האדם על ידי עונותיו אינו יכול לקבל אורו יתברך אור קדושתו אור המאיר לארץ ולדרים אור צח ומצוחצח אור נערב זך ובהיר, לצד עבות גסות חומריותו אשר נשתקע ונתמלא זוהמא רעה על ידי גסות העבירות ותאוות חמדת הזמן המלאים מזוהמת הנחש הקדמוני שהטיל זוהמתו בכל תאוות הזמנים. וקבלת אורו הלז הוא הן בעולם הזה שרצון שמו יתברך להופיע עליו באורו להאיר לו באור קדושתו לקדשו ולטהרו מזוהמות האלה ולחדש לו מוחין חדשים בכל יום תמיד להתענג על ה' אלהיו ברוב אהבה ושמחה. והן אורו יתברך העתידה לבוא לנשמת האדם בעולם הבא או לימות המשיח שיבוא בעגלא ובזמן קריב שהוא ליהנות ולהתענג מאור זיו שכינתו יתברך שאין שיעור וערך לנועם ידידות תשוקת חמדת עריבת תענוג הזה והוא קץ כל המאורות ותכלית כל השמחות ותקות כל מקוה אשרי המחכה ויגיע. והעונות והזוהמות האלה הם המסכים מבדילים בינינו לבין קוננו שלא יוכל להאיר עלינו באורו הנפלא. כי הוא יתברך עוצם עיניו מראות ברע.

200

ר״אאשר על כן באמת את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב). והוא דמיון לאב שיש לו שני בנים האחד הוא נאה ויפה וטוב לכל והולך בדרכי ה' וטוב לשמים וטוב לבריות ומופלג בתורה ובמעשים ובמעלות ובמדות נאות וישרות. אשר על כן אביו אוהבו אהבה גמורה בלב ולב אהבה חזקה ונאמנה. והשני הוא רע מעללים לא תואר ולא הדר לו ומתנהג במעשים רעים לה' ולבריות, אין טוב נמצא בו. ואביו שונאו שנאה גמורה אינו מניחו על פתח ביתו. ולפעמים שניהם נחלו בחולי אחד בכאב האברים באופן שצריך לחתוך אבר מאבריהם. והנה נודע אשר האיש העומד אצל חתיכת אבר של חבירו מרה לו מאוד ואינו יכול לסבול כלל רוב הצער המופלג עד אין קץ שמגיע לזה בחתיכת איברו, ומכל שכן האב לבנו. ואמנם כי לבן החביב, לרוב אהבתו הנאמנה לבנו, הנה עושה כל התאמצות המופלגות עד אין שיעור ועושה כל מיני צער ויסורין לבנו להשקותו כל מיני סמים המרים והרעים ולחתוך האבר הנחלה באכזריות מופלג ולא יועיל כלל מה שהבן צועק למאוד ברוב צערו לאביו מה זה אתה עושה לי ובאמת כי גדול צער האב מצערו. ואולם לרוב האהבה והחסד האמיתי שרוצה לעשות לבנו אינו שומע כלל לקול צעקתו ובכייתו, ועושה לו הדבר הצריך לו בלי שום מונע ועיכוב. ואמנם לבן השני הגם שבנו הוא ורוצה גם כן בטובתו רק שאהבה עזה אין לו בו אליו, הוא מניחו כך ואומר מן השמים ירחמו לצד הצער המופלג שיהיה צריך לעשות לבנו והוא אינו יכול לסבלו. הראת לדעת כי נתהפך הדבר שלבן שהוא שונאו אינו יכול לסבול צערו ולבן החביב עושה לו צער כפול ומכופל כי לזה אוהב באהבת נפש ורוצה בטובתו דוקא ועושה כל מיני דברים הרעים בכדי להחיותו להטיב אחריתו ולזה שאינו חפץ כל כך בטובתו אינו רוצה בצערו.

201

ר״בובזה מובן ממילא כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כי הן נודע מה שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ז.) בשעה שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וגו' ואמר הכתוב (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר. ונמצא כאשר האדם מתיסר, כביכול צער לפניו יותר מצער האדם. ממש כהאב על בניו ויותר הרבה מזה. כי רחמנות ואהבת האב על הבן נמשכים על אחת מני אלף אלפים עד אין קץ מאהבת שמו יתברך לעמו ישראל בנים לקוב"ה ושכינתא עמוסים מני בטן. ועל כן זה אשר ה' אוהבו אהבה גמורה ורוצה מאוד בטובתו וחסדו להיטיב לו כאשר יוכל, הוא מוכיחו ומיסרו, וכביכול גורם צער לאדם, וביותר אליו כביכול כביכול, והכל למען טובת האדם אשר על פני האדמה. לא כן באינו אוהבו שכביכול אינו מתאמץ כל כך בטובתו ומניחו לילך כמות שהוא.

202

ר״גובזה מובן ממילא מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', י"א) שמדת הדין והפורענות הוא טוב מאוד. כי הוא באמת יותר טוב וחסד ממדת הטוב והחסד. כי כשהקב"ה משפיע לאדם טובות וברכות וחסדיו יתברך במדת החסד הרי כביכול תענוג ונחת רוח לפניו מאוד מטוב האדם ומטובו שמשפיע לבנו כל הטובות ואין זה חידוש כל כך מכאשר הוא מיסרו ביסורין במדת הדין שכביכול עושה צער לפניו לרוב האהבה והטובה הגדולה והחסד האמיתי שרוצה לעשות לאדם זה והוא ודאי טוב מאוד. ובזה צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כי הוא עושה באמת ממדת הדין מדת הרחמים שיודע בבירור ואומר על מדת הדין שפגעהו כי הוא מדת הרחמים וחן וחסד מבורא עולם ובזה נתהפך ממש מדת הדין למדת הרחמים וחסד לעשות לו טוב וחסד כמדת החסד ממש. והבן. כי מצד שהוא עושה ממדת הדין מדת הרחמים לומר שהוא רחמים וחסד. כן נעשה ממש רחמים וחסד להטיב לו בטוב. ובזה אין טובה גדולה בעולם מזו כאשר ביארנו במקום אחר שכאשר מדת הדין נתהפך לרחמים וחסד אין חסד גדול כמוהו כי עושה ההטבה בגבורה גדולה וחזקה בטוב שאין טוב כמוהו ומשמרו ומצילו מכל אויביו מסביב ונעשה לו חומת אש סביבו ותאכל כל הקמים עליו ומברכו בכל הטובות בשלימות מופלג ביד חזקה שאין כזה במדת הטוב לבד כי אין בו בחינה היד חזקה והגבורה והבן. ואז משמאל ומימין על ישראל שלום בנחת ושמחה ואין שטן ופגע רע רק שלום הכל שלום.

203

ר״דואל זה רמז הכתוב כאן ואמר שופטים ושוטרים תתן לך וגו'. כלל בזה שני הבחינות יחד שהם אחד. כי שופטים רמז אל מדת הדין בית דין של מעלה הגוזר ופוסק הדינים על האדם ח"ו. ושוטרים הם שלוחי הדין גופא בחינת היסורין הרודים במקל וכופתין ברצועות המיסרים האדם. ובשניהם אמר הכתוב תתן לך כלומר שתתנם אליך להבין כי לך הם להנאתך ולטובתך ואין דבר בזה כי אם אמיתיות הטובה הגדולה והחסד המופלא שעושה עמך אלהיך יתברך באהבתו אותך. וממילא נכלל גם בחינה השניה אשר שופטים ושוטרים תתן לך שתגרום בזה במעשיך כי שניהם תתנם אליך כלומר ינתנו לך להתהפך למדת הרחמים והחסד ויהיו להנאתך ולטובתך בביטול כל היסורים והפורעניות. ואדרבה לברך אותך בכל מיני ברכות וישועות מכל הצדדים ויהיה משמאל ומימין עליך שלום שזה תכלית הטוב שאין טוב מזה בעולם הזה ובעולם הבא כאשר כתבנו. ולזה אמר בכל שעריך כלומר בשיעורין דילך (כמו שאיתא בזוה"ק בראשית ק"ג. בפסוק (משלי ל"א, כ"ב) נודע בשערים בעלה בשיעורין דיליה וכו'). כאשר יהיה באמיתיות מחשבתך ולבך בשיעורין דילך, כן תהיה ההמתקה להפך מדת הדין לרחמים וחסד שיהיה הכל לטוב לך.

204

ר״הולזה מסיים הכתוב אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך. כי נודע שהי"ב גבולי אלכסון המכוונים נגד י"ב שבטי יעקב עיקרם באו בכדי להתכלל החסדים והגבורות יחד לאכללא אשא במיא בכדי להמתיק את הגבורות בהחסדים ויהיה נכלל שמאלא בימינא לטוב בית ישראל. וזה שסימן הכתוב בחינת ההמתקה הזו שתזכה בשופטים ושוטרים תתן לך שהוא אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך שה' הטוב נתן בחינה זו בכללות שבטי ישרון הרומזים לשנים עשר גבולי אלכסון.

205

ר״וועוד ירמוז הכתוב בזה לסוד קריעת ים סוף המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שהיא שהחסדים והגבורות היורדים לבחינת יסוד ומלכות שנמתקים בכל פעם ומתכללים הגבורות עם החסדים לאחד. ושם בקי"ס לא נעשה כן. כי אם שנקרע הים הוא המלכות לחצאין שלא נכללו הגבורות בהחסדים. וירדו החסדים לבד לטובת בית ישראל ולהאיר להם. והגבורות לבד על ראש פרעה ועמו לצוללם במצולת ים להשמדם עדי עד. והנה נודע אשר בחינת החסדים הם ה' חסדים שכל אחד כלול מעשרה ונעשים בחינת כל ביסוד וגם הה' גבורות כמו כן חמשה הם כל אחד כלול מיו"ד חשבון כל. ואפשר שלזה אמר הקב"ה לאברהם לך לך ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם) להנאתך ולטובתך. כי לך הוא כל בהיפך אתוון. ושני הבחינות נתן הקב"ה לאברהם. אחד, לך להנאתך ליהנות מה' חסדים שיתנהג עמו בחסד וברחמים בטובות מופלגות. והשני, לך לטובתך שיהיה לך כח הארת הדין מבחינת הה' גבורות לבד לשמרך מכל רע להשמיד את אויביך וינסו משנאיך מפניך. ולשני הבחינות האלה רמז כאן. אחד, שופטים ושוטרים תתן לך. שעל ידי כוונתך הרצויה בשופטים ושוטרים תזכה שתתן לך שיאיר אליך אורות החסדים והברכה ה' חסדים חושבן לך. ובחינה השניה גם כן אשר ה' אלהיך (רומז אל הדין) נותן לך לשבטיך. שיתן גם בחינת הארת ה' גבורות חושבן לך, לשבטיך. הם שונאי ישראל שנקראו שבטיך שהם שבט ההכאה רחמנא ליצלן לישראל, על דרך מאמר הכתוב (ישעיה י', ה') הוי אשור שבט אפי. ואליהם תצטרך להגבורות לעשות נקמה בגוים לכלותם ולאבדם מפניך. ועל כן גמר אומר ושפטו את העם משפט צדק כי העם יכוון על כללות יושבי הארץ, ישראל וגויים יחד. כי העם רמז לפעמים גם על הרשעים וערב רב (זוה"ק חלק ב', מ"ה:) ואין לך משפט צדק מזה שירדו החסדים לישראל והדינים לשונאיהם. כי הלא לישראל נאמר (דברים י"ג, י"ח) ונתן לך רחמים ורחמך והטיבך והרבך וגו'. ונאמר (שם ל', ג') ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'. וכאלה רבות אין מספר. ובגוים נאמר (איוב י"ב, כ"ג-כ"ד) משגיא לגוים ויאבדם וגו' ויתעם בתהו לא דרך. ולזה סמך הכתוב לזה ואמר,

206

ר״זלא תטה משפט. כלומר שלא תגרום ח"ו להטות המשפט והדין למטה ח"ו שהוא יכריע המשקל לצד הגבורות ואז ח"ו הם יורדים על ראש שונאי ישראל. רק המשפט יהיה ממוזג בשוה נוטה לצד הרחמים כמדתו הטוב. ואז הוא בבחינה הממוצעת הנפלאה שמוריד החסדים והטובות על ראש בית ישראל, והדינים והגבורות על שונאיהם, והוא משפט אמת וצדק. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, והמטים וגו' יוליכם ה' את פועלי וגו' עד שלום על ישראל (תהלים קנ"ה, ד').

207

ר״חעל פי שנים עדים או שלושה וגו' יומת המת וגו'. להבין לשון אומרו יומת המת כי הלא המת לא יומת, ויומת האיש הוה ליה לומר או יומת לבד. ונראה שתורתנו הקדושה מרמזת בזה על המבואר בדברי התנא האלהי הרשב"י זללה"ה בביאור השלושה אותות הנמצאים בעם קדוש ישראל והם אות שבת אות ברית אות תפילין שכולם נקראים אות והאדם צריך להיות נרשם בכל יום בשני אותות כי בימי החול הרי הוא נרשם באות ברית ואות תפילין ובשבת קודש נרשם באות שבת ואות ברית וכו'.

208

ר״טוהענין נראה לי כי בחינת האות ידוע שהוא חותמא דמלכא ורשימו מאתו יתברך כעין כבלא דעבדא שהוא שנרשם חותם המלך בעבדו בבשרו או בבגדו בכדי שכולם יכירו וידעו כי עבד המלך הוא ויהיו הכל יראים ממנו לפגוע בו או לעשות לו רעה כי חותם המלך עליו ועבד מלך מלך ויראת המלך מוטל על כל סביביו כאשר יראו חותמא דמלכא עליו יראו מגשת אליו ומכל שכן לעשות לו רעה, כי הנוגע בו כנוגע במלך עצמו וכבודו הוא כבוד המלך. וכן הוא ממש האותות האלה הנרשמים בעם ישראל. כי נודע אשר שונאי ישראל הם הקליפות והחיצונים הרעים רודפים תמיד אחר איש ישראלי להשמידו ח"ו ולאבדו מן העולם וכמאמרם ז"ל (סוכה נ"ב:) בפסוק (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואמרו (שם) שמניח עכו"ם ומתגרה בשונאי ישראל, ובתלמדי חכמים יותר מכולם. והכל כי ישראל בכח עבודתם לה' אלהיהם מכניעים אותם ומשברין כל עצמותם ונוטלין את הממשלה מהם ועל כן הם רודפים אחרי ישראל יותר מכל אויביהם ושונאיהם לולי ה' הותיר לנו שריד ורישם אותנו בחותמו הקדוש והטהור באותות הנזכרים. וכאשר הם רואים עלינו חותמא דמלכא המורה שאנו עבדי ה' העומדים בבית ה' מיד הם מתבהלים ומתפחדים ונופלין על פניהם ובורחים בכל כוחם ויראים מגשת אלינו.

209

ר״יועל זה מבקשת כנסת ישראל מדודה ואומרת לו (שיר השירים ח', ו') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', כלומר שיאיר הארת חותמך עלינו שיהיה החותם נראה לכל כאלו הוא חותם לבך כביכול חותם זרועך (והוא הרומז על חותם קדושת התפילין שהם על הזרוע כנגד הלב וידוע אומרם ז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין והבן) כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה (שם, שם). כלומר שזה האהבה שאני אוהב אותך הוא עזה עלי כמות שאני עומד בכל יום למות עליהם עבור שקשה כשאול קנאה שהחיצונים מתקנאים בי במאוד באהבתך שהוא מפלתם והשפלתם מכל וכל, ועל כן תמיד הם עומדים עלי להמיתני לאכול את ישראל בכל פה ח"ו ועל כן אם תשימני כחותם הזה שעל לבך וזרועך שיאיר עלי למטה הארת חותמך ורשימך כאשר הוא למעלה אז רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה שהוא שורף ומכלה את כל הקוצים והוא חומת אש סביב לישראל שלא יבוא בהם ערל וטמא. תאכל אש סביבם ותלהט מוסדי הרים כי כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו כביכול כמאמר הכתוב (זכריה ב', י"ב). והכל כי הם נרשמים בחותמו לעבדים אליו וממילא המזדווג להם מזדווג לפטרונם. ועל כן אמר הכתוב (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו חז"ל (מנחות ל"ה:) שהם תפילין של ראש כי הם חותם המלך ומי הוא אשר לא יירא ויזיע ויתבהל ויתפחד מחותם מלך המלכים ברוך הוא.

210

רי״אואכן כי זה הכל אם אדם מניחן בקדושה ובטהרה באהבה ביראה ובשמחה כראוי לנושא חותם מלך מלכי המלכים עליו. ויש לו תפילין בראשו לא על ראשו לבד כי המניחם על ראשו לבד ואינו מכניסם כלל במוח שבראשו. הרי הוא כמניחן על הכותל או על הגג כיון שאינו נותן לב מה הוא עושה הלא הוא כגולם כגוף בלא נשמה. רק מי שהוא מכניסם בראשו להבין במוחו את הכתוב בארבע פרשיות אלו שמע והיה אם שמע קדש והיה כי יביאך שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם ולזכור בנסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים ובזה אנו מקבלין עול מלכותו כי לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו כמו שעשה במצרים ואליו אנו מוסרים נפשנו ורוחנו ונשמתנו כי הוא אחד ואין יחיד כמוהו וצונו להניח על היד כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו וכו' ועל הראש שהנשמה שבמוחי וכו' ומכל שכן מי שחלק לו האלהים בבינה ונפשו יודעת מאוד ברזי התורה באותות המוחין העליונים הגדולים הבהירים המאיר לכל העולמות על ידיהם וביחודי שמותיו יתברך ויחודי המאורות העליונים כל אחד לפי ערכו ושורש נשמתו הזכה והבהירה וערך בחירתו בטוב כן ודאי התפילין משליכין יראה ופחד ואימה ובהלה לכל רואי אותם כי מאיר בהם אור חותם המלך.

211

רי״בוכן באות ברית קודש הנה נודע לכל מדרכי הזוה"ק שבמצות מילה נעשה תשלום שם שדי (ועיין בציוני פרשת לך) וידוע ששם הזה הוא המגרש ומכניע כל בחינת החיצונים הרצים אל האדם לפגוע בו שעל כן הוא נרשם בכל בתי בני ישראל בפתחיהם שלא יקרב זר אל בתי ישראל והוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל ששומר פתחיהם שלא יכנס בהם ערל וטמא. והכל כי הוא אות וחותם המלך הנרשם בבשרנו שיהיו הכל מתפחדים ויראים מחותמו יתברך המורה שאנו עבדיו והוא אלהינו ואין לזר אתנו. וגם זה הוא, כשהוא בשלימות שלא יפגום אות בריתו אחר כך בביאות האסורות חלילה או בהוצאת זרע לבטלה ח"ו במזיד או בשוגג כאשר מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל בפסוק (דברים ח', ד') שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה. כי הילד בעת שנימול. על ידי מצות המילה נותנים לו לבוש מן השמים להתלבש בו והוא לבוש אורה לנשמתו מאור קדושתו יתברך שיסייעו לעבודת בוראו. וזה הלבוש הוא מתקיים עליו כל עוד שאינו פוגם בבריתו. וכאשר הוא פוגם בבריתו נאבד מאתו הלבוש הזה וזהו שמלתך לא בלתה מעליך זה השמלה הניתן לו בשעת המילה לא בלתה מעליך, ובאופן שרגלך לא בצקה, כי חטא הזה מכונה על שם הרגלים וכל עוד שרגלך לא בצקה בחטא הזה לא יאבד הלבוש, ואם לאו ח"ו יאבד ממנו.

212

רי״גוכן הוא בשמירת שבת נודע אומרם ז"ל (שבת קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון ואמרו (שם) השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. והכל הוא כי שבת הוא אות ברית בינו ובין בני ישראל, והשומרו הרי אות הוא לו שהוא עבדא דמלכא ונחתם בחותמו ולא ישלוט בו אומה ולשון בשום פנים. וכן כל בחינת החיצונים והקליפות יראים ממנו ולא יגשו אליו. ועל כן אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו כי כל ענין מחילת עוונות הוא שהקב"ה מעביר ומבטל כל בחינת אחיזת החיצונים והקליפות שנאחזו בו על ידי העבירה. והשומר שבת כל החיצונים אין להם אחיזה בו בשום פנים וממילא כל עוונותיו נמחלין.

213

רי״דואמנם מה שנרשמו ישראל בשלושה אותות האלו ולא די באחד. נראה, כי ידוע שכל הדברים שבעולם מקטן ועד גדול בכל הבחינות כולם נכללו בכלל בבחינת שלוש קוין שהם ימין ושמאל ואמצע, ולא יותר. ועל כן גם ביטול הקליפות והכנעתם הצריך בכל יום ויום ורגע ורגע (שהם עומדים תמיד ומחרקים שינם ומדמין אולי יוכלו לעשות איזה דבר בישראל) צריך להיות בשלוש בחינות שהם ביטול דכר ונוקבא דקליפה, ודבר הממצע אותם. (והם סמאל ולילית, ונחש הממצעם). ונגדם המה שלוש אותות האלו. כי אות ברית הוא ביטול הנחש הממוצע כי גם הוא בבחינת הממוצע שהוא המשים שלום בבית לחבר דכר ונוקבא. ואות תפילין הוא המבטל בחינת דוכרא דקליפה שהמה בבחינת הזכר ועל כן נשים פטורות מהם כידוע. ואות שבת הוא ביטול כח הנוקבא דקליפה שהיא נקראת שבת מלכתא ונגדה בקליפה היא כלבתא כנודע לחכמי לב.

214

רי״הוידוע אשר בהממוצע, כח שניהם בו, כי הוא כלול משניהם. ועל כן אות ברית קודש נחתם בבשר האדם שלא יזיז ממנו רגע כמימרא תמיד כל היום בחול ובשבת ואף במרחץ שאדם ערום מכל המצוות לא זז חותם הזה ממנו לצד שאדם צריך בביטולם בכל יום תמיד בכל רגע ורגע. וחותם הזה הוא ביטול הממוצע, שכח שלושתן בו. על כן אינו זז ממנו לעולם, לבטלם על כל פנים בכח הארתו על ידי הממוצע הכלול מכולם. (ועל כן דוד המלך כשראה עצמו ערום בבית המרחץ וכו'). ונוסף לזה נתן לנו שמו יתברך עוד שני האותות שהם עיקר ביטול הקליפה בדכר ונוקבא. ובימי החול, הוא ביטול הדכר ביחוד ובצירוף ביטול הממוצע שגם כח הנוקבא בו. ובשבת, הוא עיקר ביטול הנוקבא, וכח הדכר נכלל בכח הממוצע. (ונודע מדברי מרן ז"ל (בליקוטי תורה פרשת בלק) בסוד פתורה אשר על הנהר. כי בקליפה, כח הנוקבא גדול הרבה וחזק מכח הזכר וכן הוא בדבריו שם (בליקוטי יהושע)) ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפרשת ויחי (בפסוק אוסרי לגפן) שהוא בעצמו נלחם בהם ונתגבר על הזכר תיכף והפילו לארץ, ולא כן בנוקבתו. כי היה לו יגיעה רבה והפילה גם כן אך לא כבעלה הזכר עיין שם. ולזה אין כח בימות החול להכניע הנוקבא דקליפה כל כך מפורש, ואינו נכנע רק הזכר, והנוקבא מרחוק על ידי הממוצע. מה שאין כן בשבת שאור הקדושה גדול מאוד מאוד, ואז כח להכניע הנוקבא דקליפה, וממילא נכנע הזכר היותר קל ממנה, ובפרט שנכלל בהממוצע. ועל כן אין צריכין לתפילין בשבת ואמרו חז"ל (מנחות ל"ו:) מפני שהוא עצמו אות. כי עיקר התפילין הוא לאות להכניע הקליפות, ושבת בעצמו אות שהוא מכניעה יותר ואין צריכין עוד לאות דתפילין והבן מאוד).

215

רי״וואפשר לזה רומז הכתוב באומרו (בראשית ט', י"ג-ט"ז) את קשתי נתתי בענן וגו' וראיתיה לזכור ברית עולם. כי כשח"ו מתבטל מישראל אות תפילין או שבת קודש ח"ו, שאינו מאיר כפי הנצרך. ובאמת העולם צריך תמיד לשני בריתות. אז מוכרח הקב"ה להזכיר בריתו שכרת עם נח ובניו ואחר כך עם אברהם יצחק ויעקב והוא ברית אבות. ונודע מדברי הזוה"ק (חלק ב', ס"ו:) שהקשת מרמז על אות הברית וכן הוא בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה פרשת תבוא ובליקוטי שמואל דרוש יהונתן ודוד עיין שם) ולזה אמר את קשתי נתתי בענן וגו' כלומר כשראה בענן שח"ו אין בישראל כי אם אות הקשת אות ברית קודש אז וראיתיה לזכור ברית עולם להזכיר ברית אבות. אבל אם ח"ו כשגם זה מתבטל מישראל אז תמה זכות אבות גם כן לצד שנחסרו מלהיות שני אותות בשום פעם. וזה שהשיב הקב"ה לאברהם (מנחות נ"ג:) בחורבן בית המקדש, ובשר קודש יעברו מעליהם (ירמיה י"א, ט"ו), כי אז ח"ו לא יחנן ה' צבאות ומוכרח להיות שליטת הקליפות ונעשה הגלות. ואמנם גם בגלות המר צריכים להאותות שלא יכלו ישראל מכל וכל ח"ו.

216

רי״זולזה רמז הכתוב כאן ואמר על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת וגו'. כי האותות האלה עדים הם עדות לישראל שהם עבדי ה' מרושמים בחותמו (וידוע שעד הוא רומז לשם הקדוש אכדט"ם חשבון ע"ד המורה על מיתוק הדינים והוא הרומז על ביטול הקליפות הנזכרים). ועל כן על פי שנים עדים הנרשמים בכל יום ויום בישראל או שלושה כי לעולם שלושה הם מרחוק מצד בחינת הממוצע שרומז גם כן על השלישי הנחסר. יומת המת כי הקליפה נקרא מת כנודע שעיקר המיתה מהם הוא ובהם. ובעדים הללו מתבטל ונכנע כח המת (ששבירתן זו מיתתן כידוע) באופן שלא תוכל הקליפה לשלוט בישראל לכלותם ח"ו. לא יומת על פי עד אחד כלומר כי בעד אחד לבד והוא באות אחד לא יומת הקליפה וח"ו תתגבר כוחה להתגבר על שונאי ישראל חלילה. ואכן כי חז"ל אמרו (שבועות מ'.) בפסוק (דברים י"ט, ט"ו) לא יקום עד אחד באיש וגו' אבל קם הוא לשבועה. ורומז לדברינו שהוא מצטרף עם הברית והשבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו וראיתיה לזכור ברית עולם, ועל כל פנים יוכנע הקליפה שלא תעמוד לכלות תבל ויושבי בה. אבל בשנים ושלושה עדים יותר טוב ויפה שיומת המת על ידיהם לגמרי אם היינו מקיימין אותן כראוי. ועל כל פנים לפי ערך קיומן כן הוא מומתין מעט מעט עד אשר לנצח יאבדו. ובפרט על ידי הצדיקים הגדולים שבכל דור שהמה מכניעים אותן בכל יכולתם באותות האלה כדבר האמור. ואפשר לזה סמך לו הכתוב ואמר,

217

רי״חיד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וגו'. כי בהצדיקים האלה השלימים אשר מקיימין אותות האלה בשלימותן בקדושה ובטהרה בכוונה הראויה ונכונה. ועליהם מאירים האורות העליונים המופלאים ומופלגים שלמול האותות האלה בבחינת (שיר השירים ח', ו') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. שרישום החותם מאיר בהם למטה כאשר למעלה בחותמו של הקב"ה כביכול, ואז הראה אותותם לכל רואי אותם, ולכולם חיל ורעדה יאחזון ומתבהלים ומתפחדין באימה וחלחלה. בראותם למי זאת נרשמת למי הפתילים ולמי החותמות (פתילים הוא מלשון (במדבר י"ט, ט"ו) צמיד פתיל. לפי שהאותות האלה המה כצמיד פתיל על ישראל לכסותם מבית ומבחוץ להסתירם בסתר כנפיו יתברך. וגם החותם רומז לזה כי חותם הוא אותיות חומת, חומת בת ציון. שהמה כחומה על ישראל מכל סביבם שלא יקרב זר בהיכלם והמה טמונים וחתומים תחת צל כנפי השכינה בחותם תוך חותם על ידי החותמות. ואפשר שגם עבור זה צריך להיות דוקא שני חותמות תמיד בכדי שיהיו מחותמים בחותם תוך חותם. חותם אחד מבפנים והוא בבשרם וחותם אחד מבחוץ בתפילין או בשבת קודש. והוא סוד שני החותמות הנעשים בשנה. אחד, בנעילה ביום הכפורים שנעשת החתימה ואומרים וחתמנו. והשני, בהושענא רבה כנודע מדברי הרב ז"ל בכוונות. והכל הוא לחתום את ישראל בחומת אש סביבם מבית ומבחוץ שלא יגע בהם ערל וטמא כחומה זו אשר סביב העיר להגן מפני האויבים שלא יכנסו בה. ועל כן ודאי למי הפתילי"ם ולמי החותמו"ת). ואצליהם ודאי עדים גמורים הם שמעידים עליהם שהם מחותמים בחותם המלך (ונגד זה יש שני עדים אחרים מה שאנו מעידין על יחודו ואחדותו בקריאת שמע פעמים בכל יום. שהע' של שמע היא ע' רבתי והד' של אחד הוא ד' רבתי כידוע להורות על מלת "עד" שאיש ישראלי הקורא את שמע הוא עד שהוא יחיד בעולמו כלומר שאין בכל העולמות עליונים ותחתונים ושפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולתו. והוא מאמר משה רבינו ע"ה שאמר (דברים ד', ל"ה) אין עוד מלבדו. כלומר שאין בכל העולמות ובכל הבריאה כולה כי אם כביכול הוא בעצמו המחיה ומהוה את כל הבריאה תמיד בכל רגע ורגע מאין ליש ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו והיו לאפס ואין כאשר ביארנו במקום אחר בסוד היחוד).

218

רי״טונחזור לענין כי את ה' האמרת היום וה' האמירך וגו', שהקב"ה וברוך שמו חתם אותנו בחותמו בשני עדים גמורים שאנחנו עמו ונחלתו, ואין לזר אתנו. ועל ידי זה במה שאנו רואין כי יראה ורעד יבוא בהם מלגשת אל רשומו הנרשם מאתו וזר לא יקרב בהיכלו, אנחנו מעידים על יחודו ואחדותו בשני עדים פעמים בכל יום בקריאת שמע ערב ובוקר שאין בעולם כי אם הוא כוחו וכו' ואין אחר עמו ח"ו. וזה הכל בצדיקים בשלימות גמור. ובהמוני העם הכל נעשה על ידי התקשרותם ודביקותם בצדיקי הזמן שעולין עמהם ולוחמים מלחמתם עמהם ועל ידי זה הם מצליחים גם כן אם הוא בכוונת אמת, כי הדבק לשחוור וישתחוו לך (ספרי דברים א', ו'). ולזה אמר יד העדים המה הצדיקים גמורים שהמה עדים גמורים מכל הצדדים הן עבור אור החותמות שמאיר עליהם ומעידין עליהם שהם עבדי המלך. והן שהמה על ידי זה עדים ממש על יחודו ואחדותו יתברך. הוא תהיה בו בראשונה להמיתו פירוש, בהמת הנזכר המה ממיתין אותו בראשונה לבטל כוחו וממשלתו. ויד כל העם המה המוני עם פחותי ערך, באחרונה. כי המה באחרונה יבואו אחריהם להמיתם בכחם הגדול. וגמר אומר ובערת הרע מקרבך מורה באצבע על הדבר האמור שאינו מדבר כי אם מהמת הידוע הוא תוקף הרע והקליפה, ובזה ובערת הרע מקרבך מכל וכל.

219

ר״כתמים תהיה עם ה' אלהיך וגו'. תמימות זו אינו ידוע מהו. וחז"ל (בספרי ובפסחים קי"ג: ועיין תוספות שבת קנ"ו:) דרשוהו שלא לדרוש אל העתידות עיין שם. וגם אנו נאמר לפי דרכנו ברוב החיבור הזה כי הנה כבר ביארנו במקום אחר ביאור אומרם ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע וכו' ולא נודע איך נעבוד את הבורא ביצר הרע שהוא היצר המסית לרע ולא לעבודה (ועיין ברמב"ם בפירוש המשנה סוף ברכות על זה) ואנחנו כבר היה דברינו בביאורו בכמה מקומות כי הנה עיקר בחינת היצר הרע נודע שהוא מקור הנפש הבהמיות אשר מתלבש בדם האדם להחיותו (כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל בספר שער הקדושה), ובה נטבעים כל מקור שורש המדות הרעות ותאוות הזמן המושכין את לב האדם להתענג בתענוגים ולהתרחק מעבודת בוראו. והם ארבעה מדות רעות כוללים הנמשכין מארבע יסודות שבה שהם אש רוח מים עפר. ומיסוד האש נמשך מדת הגאוה והגבהות השנאוי בעיני המקום יותר מכל המדות רעות שבעולם כאשר האריכו חז"ל בגנותה. צא ולמד בדברי חז"ל וברמב"ם ובספרי יראים. כי טבע האש לעלות למעלה וכן הבעל גאוה רוצה לעלות תמיד למעלה מהכל. וממנה נמשכין נהרי אש שאר מדות רעות כמו בקשת השררה והכבוד וכדומה וגם אש הזירוז הגדול לבעור לעבירה רעה בכל כוחו. ועל ידי הגאוה נמשך הכעס כי אם היה שפל רוח לא היה מתכעס אם אין עושין רצונו. ומיסוד הרוח נמשך הדיבור בשיחה בטילה וחנופה ושקר ולשון הרע ורכילות ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בהם. ומיסוד המים נמשך כל בחינת תאוות וחמדת התענוגים למלאות גרונו בטנו וכריסו בדברים העריבים לחיך כי המים הם המצמיחים כל מיני תענוג והוא מקור ושורש ופנה לכל הרעות כמאמר הכתוב (דברים ח', י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. וממנה נמשכין החמדה לגזול ממון חברו ואשתו. וגם הקנאה כי יקנא בחבירו אשר יש לו ממה שלדעתו אצלו חסר הוא. ומיסוד העפר נמשך כל בחינת העצלות והעצבות שעל יד כן אדם נמנע מהרבה מצוות לעשותם ומלימוד התורה הרבה כמאמר הכתוב (משלי ו', ט') עד מתי עצל תשכב מתי תקום וגו'. והיינו מפני עצבונו על השגת קניני הבלי עולם הזה או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר.

220

רכ״אוהנה נפש השכלית שבאדם והוא בחינת היצר טוב שאין בה רע כלל והיא מתאות תמיד לעבודתו יתברך לקיים כל תרי"ג מצוות הכלולים ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, היא המתלבשת על נפש הבהמית הלז הכל כמבואר שם. ונפש הבהמית הוא כמו היסוד לנפש השכלית הבנוי עליה. ועל כן אם לא יכניע האדם תחילה את מדות הרעות התלוין בנפש הבהמית לא יוכל לעולם לעבוד את ה' הנכבד ונורא. כי אם היסוד רע הוא, ממילא הבנוי עליו גם כן לא טוב ויפול הנופל ח"ו. ועל כן תחילה צריך האדם לקדש את עצמו ולהכניע כל המדות הנזכרים ושאר המדות שזכרם שם על שלימותן ואז בנקל לו לעבוד עבודת שמו ולקיים כל התרי"ג מצוות כהלכתן ועיין שם שהאריך בזה. וידוע שכל דבריו מקובלים איש מפי איש עד פומא דאליהו זכור לטוב.

221

רכ״בואמנם הנה נודע מה שאמר הכתוב (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') זה היצר הרע. כי מי שיש לו לב משכיל ומבין אפס קצהו מגדולת יוצר בראשית ברוך הוא שאין ערוך אליו, ישכיל וידע כי לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה. אין זה בחוק אלהינו יתברך שמו לברוא דברים הרבה עד אין שיעור ולא יפעלו כי אם בשביל להתרחק מהם. הרי בכל דבר ודבר יש שם ניצוצי הקדושה וכוחו המחיה הדבר ההוא, ואיך לא יהיה בעולם כי אם בשביל להתרחק ממנו. והבן הדבר הזה כי אסור להרחיב הדיבור כאן שלא ישתו התלמידים הלומדים שלא לשם שמים וכו'.

222

רכ״גוהנה מבואר בזוה"ק (שמות צ"ג:) אצל העבירות החמורות שבתורה בלא תנאף ולא תגנוב שנמצא שם פסיק טעמא בין לא, לתנאף. או לתגנוב. לומר שלפעמים מוחלק ה"לא" מהם לאמר תנאף ותגנוב והוא למחדי באתתיה חדוה דמצוה ולגנוב דעתיה דרביה וכו' כמבואר שם. הרי שנמצא בהם בחינת העבודה למקום. והכל הוא כי הרי אם בא הדבר לכלל בריאה הרי ודאי יש שם ניצוצי הקדושה כח אברי השכינה המחיה אותו ואיך יהיה ח"ו לריק מכל וכל שלא ישתמש לפעמים לצורך מצוה ועבודתו. ואם לא היה משתמש לעבודתו כלל לא היה ולא נברא הדבר בעולם כי מאחר שהוא מרוחק מכל וכל מאין יהיה נמשך לו חיות והשפעה להיות בעולם, והבן.

223

רכ״דואמנם כי לצד שניצוצי הקדושה שנתפזרו שמה המה בריחוק מקום מאוד ממנו יתברך, כי המה מונחים בדברים הרעים מכל סביבם. על כן האיש הזוכה לעבוד עמהם עבודת גבוה כאשר נבאר למטה. בזה הוא מוציא הניצוצות האלה משם ומחזירם לשורשם למעלה למעלה והוא תענוג גדול נפלא עד אין שיעור וערך לפני מלך המלכים ברוך הוא בהעלות אליו הניצוצות משם. והוא דמיון המלך שנשבה בנו לשביה וישב שם ימים רבים והיה המלך מצטער אליו ומתגעגע עליו. וכן בנו גם כן לעומתו בשביה מתגעגע ומצטער מאוד לראות פני אביו. ויהי ברבות הימים והזמנים בא אדם אחד והוציא את בן המלך משם והביאו אצל אביו. הישוער או היוערך רב השמחה ועוצם החדוה וגבול השעשועים שמגיע אז להמלך בראותו את בנו הזה אחר כמה וכמה שנים בעלותו מן השביה. וממילא כן לבנו ויותר. ובודאי האיש הזה אין קץ ושיעור לשכרו והמלך מקרבו מחבקו ומנשקו בכל עוז ותעצומות עד אין שיעור. וכן הוא ממש ויותר מזה בניצוצים האלה שנתפזרו ונתרחקו מאוד מאור פניו יתברך במרחק רב וזה כמה וכמה ימים ושנים אשר הם בבית השבי במדור הקליפות והחיצונים משכן הרע שירדו לשם ברצונו יתברך שיהיה שכר ועונש בעולם כידוע. ואדם הזוכה להעלות את הניצוצין הללו אברי השכינה משם. הרי ודאי אין לשער ולערוך השמחה הגדולה והחדוה העמוסה בתענוג ושעשועים וחביבות וידידות שמגיע לאלהינו יתברך בזה ולהניצוץ הקדוש. וממילא שכר האיש הזה אין לו שיעור וערך ודמיון. והקב"ה כביכול מקרבו ומחבקו בימינו. ואם הוא קדוש בקדושה ובטהרה, הרי הוא לנשיקין שהם אתדבקות רוחא ברוחא כנודע לטועמי מעץ החיים.

224

רכ״הוזה שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה, בכל דרכיך דעהו. ואמר רבא ואפילו לדבר עבירה ופירש רש"י דעהו תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה. והבן, כי הוא דברינו לידע את ה' ולעבדו בכל לבב אפילו בדבר עבירה, הם המדות רעות הנזכרים שאין עבירה גדולה מהם כמבואר בשער הקדושה (שער א' חלק ב') שהם גרועים יותר מכל העבירות שבתורה. והנה בחינת העבודה בדברים הללו במדות הרעות אי אפשר לפרט ולבאר בספר על הנייר בדיו כי היא עמוקה מני ים, ובאבנתא דליבא תליה, והמבין מבין כל אחד לפום שיעוריה דיליה. וכן הוא זוכה בהעלאתם כל אחד לפי כח חכמתו ובינתו וערך התרחקו מהם בתאוות לבו בבירור גמור שלא יתאוה להם לא מיניה ולא מקצתיה. ואמנם קצת הנה כבר ביארנום במקום אחר במקצת דמקצת.

225

רכ״ווראשית דבר הוא היסוד האש שממנו מדת הגאוה והכעס וענפיהם, שהוא היותר גרוע מכל המדות רעות. הנה מצינו ביהושפט מלך יהודה שהיה צדיק עולם נאמר עליו (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. ולכאורה הלא אמרו חז"ל (סוטה ה'.) שעל גבה לב אומר הקב"ה אין אני והוא יכול לדור. ואיך הוא גבה לבו בדרכי ה'. ועוד הנה חז"ל הגידו ברוח קדשם ומשנה שלימה שנינו (סנהדין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם. ולכאורה אין גבהות גדול מזה שיאמר האדם שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו. ואמנם הוא הוא דברינו כי יש דוגמת הגבהות בקדושה ועבודת ה' והוא כי לפעמים יבוא היצר הרע אל האדם ויאמר אליו דברי מוסר להראות לו שאינו נחשב לכלום וכל עבודתו ועשיותיו בעבודת בוראו ח"ו לאפס ותהו נחשבין כי הלא אינו עושה אותם כראוי ובלי אהבה ויראה ולא פורחת לעילא, וגם הוא מלוכלך בעבירות רעות. וכל עוד שאינו שב בתשובה, ח"ו עוד מוסיף כח לחיצונים. וכאלה רבות במה שיסביר לו שכל מצוותיו אינם נחשבין לכלום, ובזה הוא מרשל ידיו מלעשות מצות הבורא יתברך. ויוציא כל היום באכילה ושתיה ושינה ושיחה בטילה ולא יערב לבו לגשת ללמוד דף או שנים מתורה הקדושה למען שמו באהבה להדבק בה' יתברך על ידי התורה הקדושה שהוא כביכול נעלם ונסתר בתורתו שהוא רצונו יתברך שרצה שנעשה התרי"ג מצוות האלה ובדברים שבין אדם לחבירו יהיה כך או כך והוא ורצונו אחד. ומה לו יותר בכל עשיותיו כי אם הדבקות הזה ולעשות נחת רוח לפניו. והוא מרשלו בזה באומרו שלא יעלה כלל למעלה וכו' כנזכר שח"ו יוסיף כח לחיצונים וכו'. וממילא גם במעט מצוות שעושה, מתרשל בהם ואינו עושה אותם כראוי בלב ולב, ולהדר שיהיו בתכלית הכשרות וההידור. למיעוט ערכם בעיניו מצד פחיתתו שעשה אותו יצרו הרע עניו מכל בשעה הזו. בכדי להתרשל בקיום המצוות (אכן בשעה אחרת כשיצטרך להתקוטט עם אדם יגביה לבו עד שמי מרום ויבעיר אש בלבו ותוקד עד שאול תחתית לומר מי ידמה לך ומי ישוה לך ומי כמוך שלם במעלות. למדן, וחסיד, ונדיב לב, וכותב, וכדומה, והוא עיקר הגבהות השנאוי לפניו יתברך במאוד, המפילו לבור תחתית) הכל כנודע. וכן יאמר לו מי אתה לדקדק במצוות כל כך ולהזהר באיסורין הדקים כמו הצדיקים הגדולים שלא לאכול משוחט ובודק שאינו בדוק או בדברים הצריכין בדיקה לדקדק שלא לאכול מהן כי אם על פי בודק מומחה או שלא לאכלן כלל. הלא לא טוב אתה מאבותיך שלא היו יודעים מדברים כאלה וימים הראשונים היו טובים מאלה ולא היו נזהרים בזה. גם למה תדקדק בתפילה כל כך להכין בזריזות ונקיות, ולדחוק להתפלל בלי מחשבה זרה. הלא זה אינו לפניך כלל ולא לך הדברים אמורים כי אם להצדיקים הגדולים הפנוים מכל העסקים והדברים שבעולם ותפילתן נשמעת במרום. ולא כן אתה אנה אתה ואן תפילתך ומה יהיה בזה אם תתפלל כל היום וכדומה מפתוי היצר שעושהו עניו ושפל בעיניו בכדי להורידו לבור תחתית.

226

רכ״זוכל זה שקר גמור הוא. כי הלא ודאי זה בדוק ומנוסה שכל מצוה קטנה ותפילה קצרה שאדם עושה לשם שמים ככל אשר יוכל באמת. ודאי תעלה למרום ותעשה פעולות גדולות נוראים ונפלאים בשמי השמים כל אחד לפי ערכו. כי הלא אם לא היה חפץ הקב"ה כי אם ביחידי סגולה צדיקי הדור לא היה ממתין בנתינת התורה כל כך והיה נותנה לאברהם יצחק ויעקב או למשה רבינו ואהרן ויהושע לבד. ואלהינו ברוך הוא וברוך שמו לא רצה בזה והמתין דוקא עד ששים רבוא נשמות ישראל ולכולם נתן התורה באהבה ושמחה. כי לא יהיה שלימות בשום אופן כי אם בהצטרפות כל נשמות ישראל לאחד שכולם יתקנו כל המוטל עליהם כל אחד לפי ערכו ואז יהיו העולמות בשלימות. ועל כל מצוה ומצוה של הפחות שבפחותים מישראל עומדים אלפי אלפים רבוא רבבות עולמות המתקיימין רק על מצוה הזו. וכשיחסר מצוה זו מהעולם, כל העולמות לא יהיו בשלימות. כמו אם יחסר אבר אחד מן האדם שכל הגוף חסר אבר הוא. כי כל נשמות ישראל אחד ממש הם ברמ"ח אברים ושס"ה גידים (כנודע וכאשר הארכנו במקום אחר ולא נמשיך מענין אל ענין) וכל העולמות לאין שיעור וערך תלוין בהם. וממילא על מצוה אחת מישראל הפחות שבפחותים עומדים כל העולמות ממש כי לא ישלומו בהעדר מצוה זו מן העולם. ועל כן באמת חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם כי בשבילו ממש נברא כל הבריאה כמו על הצדיק הגדול שבדור. כי אם הוא יחסר גם בו לא יהיה שלימות (רק שעל כל פנים הוא גדול הרבה ממנו שהוא באבר הראש והמוח והוא תלוי באצבע הקטנה של הרגל השמאלי רק שאם יחסר האצבע אין שלימות בראש). ועל כן ההורג נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, והמקיימו כאילו קיים עולם מלא כאומרם שם. מפני שבאמת כל אחד מישראל הוא עולם מלא ממש.

227

רכ״חומעתה צא ולמד וחשוב היתד הגדול והפינה העצומה שיש בבחינת הגבהות והגדלות לעבודת ה'. כי אם ישים האדם אל לבו זאת כמה גדולה וחשובה ועריבה וחביבה ועצומה כל מצוה ומצוה שעושה. כמה עולמות עומדים עליה וכמה מלאכים מתפרנסין ממנה חוץ מה שכל העולמות בכללם עומדין עליה. ועל הכל הנחת רוח שמגיע לבורא עולם מזה. כמה יגיעות ייגע וכמה עשיות יעשה בכל מאמצי כוחו עד מיצוי טיפת דם האחרון שבו בכל מצוה ומצוה מעבודת ה' לעשותה בכל השלימות בזריזות ונקיות והידור מצוה ובכל הכוונות הראויות לשם ה' לחפש ולבקש בכל הספרים וכל האופנים היאך לעשות כל מצוה ומצוה ואופן עבודתה וטוב שלימותה ולהזהר בתפילה מאוד מאוד שיהיה על תכלית השלימות בלי שום מחשבה אחרת כאשר יוכל. ודבר קל וקטן שיהיה יכול לעשות לכבוד בוראו. לא יניחה ולא יזניחה בשום אופן לרוב גדולתו שיהיה בלבו שעל דבר קל שבו מעבודת ה' מצפים כל העולמות כאשר באמת כן הוא.וממילא לא יעכבנו ולא יעצרנו לא גשם ולא שלג לא בית ואשה גוף וממון ובנים וכל אשר יש לו בבית ובשדה, מלבטל מצוה אחת לעשותה כראוי. ולא ישמע כלל מפתוי היצר מה שיאמר לו שהוא נעשה בלי דחילו ורחימו או שעדיין לא עשה תשובה על עוונותיו. כי באמת הוא יכין את עצמו ויכוון בכל השלימות לעשותן באהבה ויראה כאשר יוכל. ומה שאין ביכלתו ידוע לכל שעבודתו עולה על ידי התקשרות בצדיקי הדור העובדים אותו יתברך באהבה ויראה כראוי. וגם התשובה ידוע לכל מאמר חז"ל (קידושין מ"ט:) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור אף שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו. הרי שבהרהור תשובה ברגע אחת באמת נעשה צדיק גמור וכל עבודתו עריבה וחביבה למעלה ומקבלין אותן בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ז'). וגם אם האדם בגבהות אינו מספיק לו כל מה שעובד והוא ראוי אל הכל לדקדק בכל האסורין ולפרוש מכל התאוות, וכל מה שעושה הכל קטן בעיניו, ולכלום נחשב לו, כי היה חפץ לעשות הכל ביותר ויותר.

228

רכ״טוהראת לדעת בזה אפס קצהו, ממה שנמצא במדה הגרועה שבגרועות, אופני עבודת ה' נפלאות גדולות, לבד מהדרכים הגדולים הנמצאים בה הרמוזים בפסוק הנזכר ויגבה לבו בדרכי ה', שבאבנתא דלבא תליה ולא ניתן לכתוב בספר. ואמנם כל זה הוא טרם יקרב אל העבודה צריך להשתמש בה לצורך עבודה אבל בעת העבודה ואחר העבודה חלילה לו לדמות להגביה נפשו שכבר עשה איזה דבר לה' כי אם יערך אפס קצהו מגדולת בוראו יבין שאין די לפי ערך גדולתו שאין לה שיעור אם יסקל וישרף ויהרג ויחנק על כל מצוה קלה, והחקר אלוה תמצא, והבן כל זה.

229

ר״לכי תצא למלחמה וגו' ונתנו וגו'. להבין למה תלה הכתוב ענין זה ביציאה למלחמה דוקא וסתמא הוה ליה לומר כי יהיה לך מלחמה עם אויביך וגו'. כי אין נפקא מינה בזה אם ישראל יצאו לקראתן למלחמה או אם יבואו האויבים אליהם וישראל ישבו את שוביהם. והנראה שהכתוב אגב אורחא אורח ארעא קא משמע לן. על דרך מאמר יהונתן בן שאול המלך לנושא כליו בעת הלכו אל הפלשתים למלחמה (בשמואל-א י"ד, ח'-י') הנה אנחנו עוברים אל האנשים וגו' אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתנו ולא נעלה וגו' ואם כה יאמרו עלו עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כי נתנם ה' בידינו וגו'. ופירש רש"י אם כה יאמרו דמו וגו' שעתם מצלחת ולבם רם עליהם ואם כה יאמרו עלו עלינו וגו' פחד הקב"ה בלבם ויראים לזוז ממקומם וכו'. ואפשר לזה מכריז המשוח מלחמה ואומר אל העם (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה עד אל תיראו ואל תערצו וגו'. כלומר כשאתם קרבים למלחמה אליהם ולא הם עליכם ודאי חרדת אלהים בקרבם ולבם נמס ומתמוגג ואין כח בהם לעמוד לפניכם ועל כן ודאי אל תיראו וגו'. וזה שהודיע הכתוב כאן אגב אורחא לומר כי תצא למלחמה על אויביך כלומר כשאתה תצא למלחמה אליהם ולא הם אליך אז ודאי ונתנו ה' אלהיך בידיך וגו' כי זה לכם האות אשר מת לבם בקרבם ויפלו לפניכם לחרב.

230

רל״אאו יאמר הכתוב כי תצא למלחמה וגו'. הנה ידוע ליודעים אשר עיקר מלחמת האדם הוא מלחמתו עם עצמו כלומר עם תאותו ויצרו המתאוים ללכת ח"ו אחרי אלהים אחרים הוא תאות וחמדת עולם הזה הגופניים הגשמיים הקבועים בלב האדם, שלא לה' המה, המכונים על שם אלהים אחרים כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו' איזהו אל זר שבתוך האדם הוי אומר זה היצר הרע שכן אומנתו וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו'.

231

רל״בוכבר כתבנו כמה פעמים שכל הדברים שבעולם הנעשים לתאות האדם שלא לשם ה', כולם נשרשים ונמשכים מבחינת הרע והסטרא אחרא, סטרא אחרא ממש. כלומר צד אחר שאינו לה' ונקרא עבודה שהיא זרה ממך. ועל כן המשבר כלים בחמתו כעובד עבודה זרה, שזה דבר שאינו בשום אופן לשם ה' כי כל תאוות ההיתר הנעשים לתאוה שלא לשם ה' הגם שבודאי קשה ורע הוא למאוד ומרה תהיה באחרונה, שאין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מתוך אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:), ומכל שכן בשארי תאוות, והכל כי שורשם בהרע ומשם נמשכין ונובעין. מכל מקום יוכל להמצא בהם דבר ה' כמו על כל פנים כאשר יתפלל האדם אחרי אוכלו ואחר שתֹה, או ילמוד ויעשה איזה מצוה בכח האכילה ההיא ובזה נתקן קצת המאכל וכדומה. אבל המשבר כלים בחמתו שהוא דבר שאין שום הנאה מזה כי אם מילוי התאוה ולא ימצא בזה דבר ה' וממילא אינו בטוח מן העבירה החמורה שבחמורות אפילו לעבוד עבודה זרה ח"ו כיון שאינו יכול להתגבר על התאוה מה לי זה או זה. ואפשר עוד כל שכן אם לא יוכל להתגבר על תאוה זו מכל שכן תאוה גדולה עבירה חמורה. וזהו שאמרו היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד ח"ו.

232

רל״גוזה הוא עיקר המלחמה הגדולה שבעולם מלחמת עצמו עם התאוה כמאמר חז"ל (אבות ד', א') איזהו גבור הכובש את יצרו וכו'. כי כאשר יכבוש אדם את מלחמה הזו ממילא כל כבישת המלחמות מכל אויביו בידו הם, כי אויבי איש אנשי ביתו (איכה ז', ו'). שכל שונאי האדם ואויביו העומדים עליו להורגו ולאבדו ח"ו או לעשות לו רעה. כולם אינם כי אם ניצוצי הרע והקליפות שנבראו ממעשה עצמו מעבירות ותאוות רעות שעשהו בגילגול זה או בגילגול אחר ולא עשה תשובה עליהם. והם הם המתלבשים באויביו ושונאיו ובאים לנקום ממנו וליסרו ח"ו. ובזה ודאי אויבי איש אנשי ביתו ממש נגעי בני אדם. ועל כן כל זה עיקר תקנת האדם כאשר יתגברו שונאיו עליו חס ושלום לעשות לו רעה בבית או בשדה, שיפלו עליו גזלנים ושודדי לילה, שיעשה באמת תשובה לפני בורא עולם בחרטה גמורה על העבר וקבלת עזיבת החטא באמת לעתיד ובזה מתבטל ניצוץ הרע והקליפה ההיא ולא יעשו לו דבר ועל כן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז') כאמור.

233

רל״דובזה תבין ממילא כי כאשר יכבוש האדם את מלחמת עצמו מן התאוה והיצר, ממילא כל המלחמות בידו הם להתגבר על כל העומדים נגדו. ואפשר שזה רמזו חז"ל שאמרו כאן לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע. כלומר כל הענין הנזכר כאן ביציאת המלחמה על האויבים לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע שהוא הנלחם עם האדם והאדם יוצא לקראתו למלחמה. והנה חז"ל אמרו (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו' אם נצחו מוטב ואם לא יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה. ונודע קושית המפרשים שם למה לא יזכור לו יום המיתה תיכף ולא יצטרך לעצות אחרות כלל. וכבר כתבנו במקום אחר בפירושו שהוא להורות דרך הישרה שיבור לו האדם. כי מודעת לכל משכיל מעלת העובד מאהבה על העובד מיראה בכל המעלות שמנו חז"ל בכמה מקומות. כי העובד מיראה הנה את עצמו דורש וכל כוונתו לעבוד לעצמו שירא שלא יגיע לו עונש בעולם הזה או בעולם הבא. אבל העובד מאהבה הנה את ה' אלהיו עובד באהבתו לה' לעשות לו נחת רוח. ועל כן תחילה צריך האדם לראות את עצמו כאשר יוכל. לעובדו יתברך מאהבתו אותו לבד, לא מיראה. וכאשר יראה שאינו מועיל לו זה לבד להכניע תאותו בשביל האהבה לה', אז צריך על כל פנים לעורר היראה להיות ירא לנפשו, שלא ישקנו זה הדבר לענה וראש אחר כך כאשר יבוא ליתן דין וחשבון לפני מלך המלכים ברוך הוא.

234

רל״הוזה אומרם אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, תחילה יעסוק בתורה. והתורה ידוע שהוא רצון אלהי יתברך שרוצה שנקיים כל הרמ"ח מצוות עשה הללו ושלא נעבור על שס"ה אזהרותיה. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהלכות תשובה) שהוא יתברך ורצונו אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד. ונמצא שאלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים הוא בעצמו נעלם ונעטף ומתיחד בתורתנו הקדושה בתכלית היחוד כמאמרם ז"ל (שבת ק"ה.) ברמז אנכי, א'נא נ'פשי כ'תיבית י'הבית. כלומר כביכול נפשי ועצמיותי יהבית בכתיבת התורה כידוע מפי ספרים וסופרים. והעוסק בתורה ומכוון להדביק את הבל היוצא מפיהו שהוא נפשו ונשמתו כמאמר הכתוב (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו, באור אלהינו יתברך שמו המתיחד בתורה הקדושה ולהתיחד עמו ברוך הוא בתכלית היחוד בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא כביכול. הרי זה ודאי יסייעו בתכלית להתגבר על יצרו בגבורה אחרי שהוא מתדבק באור אל עליון ברוך הוא. ומי כאלהינו ברוך הוא אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, וכל האלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' ומהדר גאונו. וממילא נשבר ונכנע כח התאוה הנמשך מבחינת אלהים אחרים.

235

רל״וואמנם הכל לפי הכוונה הראויה בשלימות בעסק התורה, כי לא הכל זוכין לעסוק בתורה כראוי. ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ועל כן אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע והוא על הדרך הנאמר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זצוקללה"ה זי"ע ועכ"י בפסוק (תהלים צ"ב ט') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. ותוכן דבריו כי ידוע (תיקוני זוהר קכ"ב:) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה (שם ק"ג, י"ט), ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו ואין עוד מלבדו כתיב (דברים ד', ל"ה)). ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. והניצוץ הוא שם מעט מן המעט קטן בתכלית ונחשב שם בבחינת מיתה עד עת קץ שרוח הטומאה יעבור מן הארץ. היא מתגברת על הקדושה כאשר תוכל ואומרת אני ואפסי עוד כנודע והכל בכח ניצוץ ה' המחיה אותה והבן. וזה הכל סיבה מאת ה' שיוצר אור ובורא רע בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (תרומה קס"ג) שהרע יסית לאדם לעבור על רצונו ברוך הוא והאדם יהיה כופה תאותו לשם ה' ויקבל שכרו בתכלית הטובה. וכאשר יביט האדם אל זה כאשר יראה יצרו מסיתו לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שכל זה כביכול הוא ה' בעצמו הנעלם שם ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה. הרי בזה בא לאהבה גמורה לאהבה את ה' תכלית אהבה. כשרואה צמצומי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להתצמצם בחושך וברע כזה לטובתו. הרי כל נפשו ונשמתו יתן אליו באהבה גמורה בראותו את פני ה' אביו שבשמים שמה, ופורש משם. וממילא כל בחינת הקליפה והרע אשר שם נכנע ונתבטל, וניצוץ אלהינו יתברך, מתעלה ועולה למעלה. וזה שאמר הכתוב כי הנה אויביך ה'. כלומר כל האויבים כל בחינת הרע והקליפות כביכול ה' בעצמו הוא בראם והוא המחיים עד עת קץ בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה. ובזה הנה אויבך יאבדו. כי כשנזכר האדם על זה תיכף מתאוה תאוה לה' אשר בדבר ההוא ומכניע את הרע תכלית ההכנעה.

236

רל״זוהנה כל בחינת היחוד של שמע ישראל כתבנו במקומו. שאין פירוש שה' הוא אחד הוא לבד וכל העולם הוא נבדל ממנו. כי אם ה' אלהינו ה' אחד פירוש שאין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים ואפילו בכל עומקי הקליפות והרע כי אם אחדותו יתברך, הוא בעצמו נעלם שם כוחו אורו שפעו וחיותו, לא זולת. והוא בחינת היחוד השלם באמת שאין בכל העולמות כולם כי אם אחד ממש הוא אלהינו ברוך הוא וברוך שמו המחיה ומהוה את כל הבריאה בכל יום תמיד ובכל רגע ורגע. ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו, והיו לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב שדיבר בראש הבריאה בהוייתם יהי רקיע, יהי מאורות, תוצא הארץ, וכדומה, עד עתה הוא נצב בשמים וארץ וכל צבאם. ועל כן באמת אין עוד מלבדו כתיב כי אין בכל העולמות כי אם הוא בעצמו לא זולת והוא אמיתית היחוד. ובזה האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים להתיחד עצמו בכל פרטי אבריו וגידיו במחשבה ודיבור ומעשה ותנועותיו והרגשותיו לה' המיוחד שלא לצאת מרשות היחיד יחידו של עולם אף על רגע אף לחשוב במחשבה קלה לדבר הנוגע חוץ מעבודתו יתברך או דבר הטפל לעבודתו. כי אין בעולם חוץ מאחדותו ולית אתר פנוי מניה. רק שכביכול הוא מתעטף גם ברע כביכול בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כאשר יביט האדם אל זה שאין שם כי אם אלהינו יתברך הַמֶצַוֶה שלא לפנות לשם אדרבה לברוח בתכלית הבריחה.

237

רל״חואפשר עבור זה אמרו חז"ל (מובא ברש"י קדושים כ', כ"ו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה. ולכאורה מה איכפת לן אם האדם לא יתאוה כלל לבשר חזיר וכדומה. ואמנם כי אם האדם יגנה ויבזה את זאת בתכלית הביזוי בלבו לומר שהוא מבוזה מצד עצמו לא מצד צווית האל ברוך הוא. בזה הרי ח"ו ח"ו מראה בזה כאילו אין שם ניצוץ הקדוש המחיהו כי אין שייך ביזוי לניצוץ הקדוש ח"ו ועושהו ח"ו רשות בפני עצמו. ועל כן צריך לומר אפשי בבשר חזיר כי הרי שם יש גם כן ניצוץ קדוש ומה אעשה שהקב"ה גזר עלי וכו'. כלומר הרי אלהינו בעצמו הנעטף שם הוא בעצמו גזר עלי וצונו שלא לאוכלו.

238

רל״טוזה אומרם ז"ל ואם לאו יקרא קריאת שמע, ויראה שם אחדותו יתברך בכל הנמצאים. ובדבר הזה שיצרו מתגבר עליו לעשותו שם כביכול ה' בעצמו ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה והנה אויביך ה' ובזה ודאי הנה אויביך יאבדו. כי בזה מוסיף אהבה על אהבה ודביקות על דביקות בה' אלהיו בראותו את פני אביו שבשמים בדברים האלה וכמה וכמה מתלבטת השכינה הקדושה בשבילו להתעטף בדברים האלה לטובתו. ומתגבר על יצרו ועושה רצון יוצרו.

239

ר״מואמנם אם לבו לב האבן למו ואינו נכנע אף בזה. להיותו נשקע בתאוות האלה עד שקשה לו להתדבק בה באהבה בתורה ובקריאת שמע. אז יזכור לו יום המיתה. והוא על פי משל למלך אחד שהיה לו בת יחידה וחביבה אצלו. ובת מלכים בודאי היא יפת תואר מאוד ומזגה רך וקלוש הכל בתכלית היופי. וכשרצה להשיאה לאיש אמר בדעתו אם אשיאה לבן מלכים אפשר לא יהיה יקרה נפש בתי בעיניו כל כך להיותו נכבד בעיניו מאוד ולא יתן עיניו אליה להביט על כל הצטרכותה הנצרך לה לפי מזגה וטבעה הרך על כן אשיאה לבן כפר איש שדה ואצלו תהיה נכבדה ויקרה מאוד להיותו זוכה לישא בת מלך ויתן נפשו עליה יומם ולילה להביט על כל ענינה והצטרכותה יומם ולילה וימסור נפשו ונשמתו עליה בכל יכולתו ומאמצי כוחו. וכן עשה והשיאה לבן כפר וצוה לו עליה זה וזה תתן לה מזונתה בכל יום כי לא תסבול מזונות הגסים לגודל רכותה וזכותה. ובזה ובזה תלבישנה שלא תלבש בגדים עבים שלא תוכל בשרה לסבלם. ותשמרנה מכל דבר רע המזיק לה כי הלא בתי היא מזוככת בתכלית הזיכוך. והבטיח לו טובות רבות מאוד אם יעשה לה כן, ולהיפך אם לא יעשה יעניש אותו בעונשים קשים ומרים. ויהי כאשר לקח בן חקל הזה את בת המלך. אם עשה כדבר המלך ודאי טוב לו וטוב לבת המלך וכלום חסר מבית המלך והמלך מיטיב עמו בתכלית ההטבה כיד המלך. אבל אם בן כפר הזה שוכח מה יש לו בביתו וכי בת מלכים היא והוא הולך בשרירות לבו ואינו מביט עליה כלל אם אוכלת או לא ומה היא לובשת. והולך כמה ימים שאינה אוכלת כלל ולפעמים כשמזכיר את עצמו הוא מאכילה מאכלים עבים וגסים מלוכלכים בטיט ועפר ומעורב כל מיני צרורות ואבנים וכדומה ועל ידי זה מתקלקלין אבריה הפנימיים ומחמת הכאב והצער פניה משתנה לשחרות עד שלא ניכרה בחוצות אם היתה בת מלך מעולם וכמו כן מלבישה לבושים עבים גסים עד שהוא מגיעה ללבושי שק ולבדים הקשים עד שגם בשרה מבחוץ נתמקמק ונטשטש ואינו שומרה מדבר המזיק לה והיא נחלשת ומוכת במכות ופצעים מכל דברים הרעים בכל בשרה, ומכף רגל עד ראש אין בה מתום פצע וחבורה ומכה טריה. ויהי בהשמע הדבר הזה אל המלך. הנה עם כל זה המלך הוא הטוב בתכלית הטוב, אינו שולח אחריו בפתע פתאום להביאו אל המלך כי אם שולח אליו לאמר אשר בעוד ל' יום וכדומה יבוא אל המלך. ועל ידי כן הבן כפר הזה נותן אל לבו מה עשה עד הנה ומה יעשה לו על זה ומתחיל לרפאותה במעט מעט מן המכות והפצעים ומאכילה ומשקה בדברים היפים לה ושומרה מכל דבר רע ועושה לה חפצה ומלבישה לבושי כבוד ועושה לה פנים שוחקות קצת ומביאה לבית המלך למועד הקבועה קצת שש ושמח, ובזה חמת המלך שככה במקצת, ומחזירם אחר כך לביתם בכבוד כראוי. אבל אם יקרה זה פעם ושתים שזה יעשה לבתו כך. אז הנה המלך יחרה אפו למאוד. וישלח אחריהם בפתע פתאום ויביאם אליו ויראה את בתו והנה היא מוכה ופצוע פצע על פצע חבורה על חבורה מכה טריה, ואבריה הפנימים מקולקלין והיא נחלשת עד מאוד ומלובשת בלבושי שק. והמלך מתכעס ומתקצף על זה מאוד מאוד ותיכף מצוה לרופאים לרפאות את בתו בסממנים קשים ומרים מבפנים, ועושה לה מיני רחיצות בסמים החריפים מבחוץ. ולבן כפר הזה ודאי עושין לו כראוי לו לאסרו במקום אשר אסורי המלך אסורים שם ולייסרו ולעניהו בענויים קשים ומרים בכל מיני מכות ופצעים ודברים הרעים עדי עד.

240

רמ״אוהנמשל מובן מאליו. כי בת המלך היא הנשמה הקדושה הניתנה באדם שהיא ברתא דמלכא בת מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא כאמור בזוה"ק (חלק ב', צ"ו:) בפסוק (שמות כ"א, ז') וכי ימכור איש את בתו דא נשמתא קדישא וכו'. ויפיה ותוארה וזכותה ודקותה אין להספר ולהאמר, וידוע לכל כראוי לדבר הנקרא בת מלך עולמים ברוך הוא. ולא נתנה ה' אלהינו לכל צבא השמים גם להמלאכים משרתי אל עליון ברוך הוא (כנודע שנשמות ישראל גבוהים מנשמות המלאכים) כי אם לגוף האדם אשר על הארץ גוש עפר מן האדמה. בכדי שעל ידי כך תיקר נפשה בעיני בן כפר איש שדה הלזה עפר הארץ. וצוה לו עליה לאמר לזונה בדברים הרכים ודקים למאוד הוא עסק התורה מה שאדם עוסק בתורה לשמה הוא מזון הנשמה ומאכלה והוא חיותה. ולהלבישה מלבושי כבוד זכים ונקיים הוא הרמ"ח מצוות עשה שהם לבושים על רמ"ח אברי הנשמה מראשה ועד רגלה (ועבודת התפילה ויחודי קריאת שמע הוא בחינת עונת הנשמה וכולם בכלל הוא שארה וכסותה ועונתה שאדם עושה לנשמתו ולא יגרע כתיב) ולשמרה מכל דבר רע ומזיק הוא השס"ה לא תעשה שהמה דברים הרעים המזיקין לנשמה. והזהיר לו אם תעשה הטוב כאשר אנכי מצוך ודאי יהיה טוב לך טוב לנשמתך ובאם לאו הרי כל מיני עונשים נגדך ליסרך על ככה עד מיצוי דם הנפש. ואם האדם עושה כראוי ודאי מה טוב לו בזה ובבא אבל אם הגוף מתחיל לילך בשרירות לבו הרע להתאות לתאותיו וחמדותיו, ומזון הנשמה שהוא עסק התורה נשכח מאתו על יום או יומים ויותר ויותר. ולפעמים כשלומד להאכילה את מזונה הרי מעורב עם כל מיני הבלים ושטותים להתפאר ולהתגאות ותיכף נגבה לבו כשלומד מעט מן מעט ותיכף נעשה למדן ומיוחס השנאוי בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם כמאמר הכתוב (משלי ט"ז, ה') תועבת ה' כל גבה לב וחז"ל החמירו מאוד מאוד בזה ואמרו (סוטה ה'.) אין אני והוא יכול לדור וכדומה עין שם. הרי המזון מעורב בעפר וטיט וטינוף ואבנים הוא היצר הרע הנקרא אבן או סתם שלומד בלי מחשבה לשם ה' ובלתי אהבה ויראה בלא לב ולב. ובזה הוא המזון בלי טעם לא תואר לו ולא הדר ואין בו כח להחיות הנשמה כל כך במיטב. וכן הוא ממש במעשה המצוות שהם לבושי הנשמה. או שעושה אותם מעורב מכל מיני הבלים ושטותים ותאות היצר הרע, והרי כל הבגד הוא מטונף בטינוף ממש מסריח עד שאין בנשמה כח לסובלו כלל והוא גס ועב מתאוות המגושמים אשר בארץ המה והמה לבושי שק ממש. או שנעשים כמצות אנשים מלומדה שלא לשם ה' באמת ובלי אהבה ויראה ולא פורחות לעילא. והלבושים המה כמו אבק פורח שלא יוכלו להגן מפני הקור והחום ואין בו די לכסותו אף אבר אחד מפני קטנותו במחשבה ובמעשה שעושהו במהירות מופלג ואינו מדקדק להיות בשלימות, ומכל שכן להיות מן המהדרין שיתנאה לפניו במצוות. וביותר ויותר שאינו משמרה מכל דבר רע שעובר על עבירות האמורין בתורה. וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר"א קשורה בו ככלב וכו'. והכל מורה על אחיזת הרע והקליפות וכל דברים הרעים בהנשמה, ומריעין לה והיא מוכת במכות ופצעים רבים מהם שאינה יכולה לסובלם עליה כלל. והמלך הקב"ה וברוך שמו הנה עם כל זה הוא הטוב והמיטיב ובתחילה מודיע להאדם שעתיד להביא אותו לפניו לראות מה עשה בבתו. והוא בכל שנה ושנה ביום הזכרון יום ראש השנה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועת הזה ידוע לאדם שעתיד לעמוד לפניו בראש השנה ואם בעל שכל הוא יראה בימים הקודמים לתקן הנשמה קצת להאיר אל עבר פניה להברותה מעט מעט באברים הפנימים בעסק התורה כראוי כאשר יוכל ולהלבישה לבושי כבוד במצוות ומעשים טובים לעשות לה קצת תואר והדרת פנים לבוא אל המלך. ואמנם אם האדם אינו משים לב על זה הנה ח"ו פתאום יבוא אידו והוא נקרא לבוא אל המלך בפתע פתאום ביום המיתה ואין שילטון ביום המות לומר כי יעשה עוד קצת תואר אל נשמתו. עבור כי פנה היום ונטו צללי ערב והוא מובל לקבר ויבוא ליתן דין וחשבון, ונשמתו ח"ו ניתנה בכף הקלע ביד החיצונים ומלאכי חבלה, ואחר כך ניתנה בגיהנם לשורפה באש ללבנה ולזכותה להשיבה אל חיק אביה כבראשונה. והגוף נידון לדורי דורות והיה לחרפה למשל ולשנינה בפני כל והיה דיראון לכל בשר.

241

רמ״בוזה שאמרו כאן יזכור לו יום המיתה. פירוש שמא היום הוא יום המיתה שפתאום יהיה נחטף ונלכד במצודה כדג ויתחסם פיהו מלדבר, ויביאוהו אל המלך לראות מה עשה בבתו, וליתן דין וחשבון. ובזה ודאי אם לבו כלב האבן המס ימס ולא קמה עוד רוחו בזוכרו את הבושה הגדולה שיתבייש מלפני אביה שבשמים ובפני כל המלאכים ובפני כל העולמות הקדושים חוץ מהיסורין והענויים שיעברו על גופו ונשמתו. ובזה ודאי יתגבר על יצרו ולא יעבור על העבירה שמסיתו יצרו.

242

רמ״גועתה נבואה לביאור הכתובים בפרשה זו. ואמר כי תצא למלחמה על אויביך. למלחמה הלמד נקודה פתח המורה על דבר הידוע כלומר למלחמה הידוע מעולם הוא מלחמת היצר והתאוה שכל אדם מוכן למלחמה זו ואין נמלט ממנה. וחז"ל אמרו במלחמת הרשות הכתוב מדבר ולא מלחמת חובה. כי המלחמה הוא לכוף את עצמו להכניע תאותו בדברי הרשות בדבר המותר לו כמאמרם ז"ל (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך. כי אם לא יכפה את עצמו להכניע תאותו בדבר המותר ממילא ח"ו קרוב הוא שלא יתגבר על יצרו בדבר האסור כאמור בדברי חז"ל הנזכר (שבת ק"ה:) המשבר כלים וכו' המפזר מעותיו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שכן אומנתו וכו' היום אומר לי עשה כך וכו' עד שעובד עבודה זרה. וכאשר כתבנו שהתאוה אף בדברי הרשות שורש אֵל אחר הוא, שאינו לה'. ועל כן עיקר המלחמה בדברי הרשות שבזה יצרו מסיתו מאוד לומר הרי מותר אתה בזה ומה לך לענות נפשך בחנם בלא דבר.

243

רמ״ד(הגם שבאמת לדעת הגאון, הרמב"ן, והרשב"ץ^*אולי צריך לגרוס הרשב"ג, כי בספר חרדים מביא זאת בשם רבי שלמה בן גבירול., ושאר גדולים המובאים בספר חרדים (מצוות עשה פרק ז') הוא מצות עשה דאורייתא לקדש עצמו במותר לו ממה דכתיב קדושים תהיו, שלא להשביע תאותו באכילה וביאות ושאר תענוגים המותרים. ולקדוש עליון הרמב"ם ז"ל אף שלא מנאה למצות עשה מיוחדת, כללו במצות עשה של והלכת בדרכיו שהוא לילך בדרכי ה' יתברך בכל היכולת מה הוא חנון ורחום וקדוש רב חסד צדיק גבור וכו' וכיוצא שקראוהו הנביאים להודיע שהן דרכי ה' יתברך וחייב לילך בהן בכל כוחו. וכן אף הוא יהיה חנון ורחום ארך אפים ולא יכעוס ולא יגבה לבו ויהיה עניו ביותר ויהיה קדוש וטהור לב ולא יתאוה ולא יקנא לשום דבר וישמח בחלקו ולא יהיה נבהל להון ויהיה רחום על כל מעשיו לא אכזרי ויגמול חסדים ויהיה גבור לכבוש את יצרו במאכל ומשתה וביאות ויהיה גבור בדיבורו שלא יוציא שום דיבור לבטלה וירבה בשתיקה ויהיה גבור בכל מעשיו שיהיו לשם שמים עיין בדבריו בהלכות דעות (פרק א' הלכה ו' ופרק ב' הלכה ד'). מכל מקום אין הכל יודעין כל כך מזה ונדמה להם שהורשה למלאות תאותו בהיתר כי הלא זה באבנתא דליבא תלוי ואין שני בני אדם שוין בזה. יש שיסתפק במעט בטבעו ומה שימלא תאותו ביותר מן המוכרח לו הרי הוא מותרות אצלו ומוזהר על זה בקדש עצמך. ויש שמה שזה מוזהר עליה בקידוש, אצלו הוא מוכרח גמור. ואין תחומין במעיים להזהיר לכל אדם עד פה תבא. כי אם באבנתא דליבא תלוי להבין באמת בכל מעשיו שיהיו לשם שמים. ועל כן ימצא היצר הרע בזה מאוד מאוד מקום לאדם לטעות בו. כי באמת הפרישות יותר מדאי עבירה הוא וחז"ל אמרו (בבא קמא צ"א.) בשביל שציער עצמו מן היין נקרא חוטא וצריך לכפר על הנפש והרמב"ם ז"ל כתב בזה (שם ריש פרק ג') וזה לשונו: שמא תאמר כו' ואתרחק לצד האחרון שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה כו' גם זו הדרך רעה היא ואסור לילך בה כו' כך אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה א') לא דייך מה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כו' ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו כו' אל תהי צדיק הרבה עד כאן. ועל כן באמת אין בזה כי אם אמיתיות לבב אנוש לעשות כל מעשיו לשם שמים שלא לשום צד הנאה ותאוה בעולם אבל הכל בשכל ובמוח להבין הנצרך לו לעבודת בוראו ויקרבנו לשמו יתברך והשאר ידחה הרחק כמטחוי קשת). ובזה ממילא תבין שהוא מלחמה גדולה מלחמה עזה ועצומה למאוד.

244

רמ״הועל כן במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שזו עיקר המלחמה ולא דברה תורה במתים במלחמת חובה מי שצריך ללחום עם יצרו לדבר עבירה ח"ו שיצרו מסיתו והוא צריך לעמוד נגדו והוא מלחמת חובה שבא על חטא הנקרא חטאת דמתרגמינן חובה, רק במלחמת הרשות והוא עיקר המלחמה כאמור. כי אם לא יהיה נזהר בזה ממילא ח"ו יבוא לתאות העבירה חלילה. ועל זה אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו שלא כיוונו חז"ל שיצטרך האדם לשית עצות בנפשו שלא יעבור עבירה בפועל ח"ו כי זה רשע גמור הוא ואינו נראה שאליו יאמרו חז"ל יעסוק בתורה או יקרא קריאת שמע כיון שהוא בבחינת זו שיצרו מתגבר עליו לעבור עבירה במזיד בשאט בנפש עד שיהיה לו שהות לעסוק בתורה בנתים ולקרוא קריאת שמע כי מי פתי יסור הנה שלא לפרוש מן העבירה אחר ישוב הדעת בזה קודם עוסקו בתורה. ולא כיוונו כי אם על תאות ההיתר כאמור שיצרו מסיתו להתאות תאוה ומראה לו דרכי ההיתר ודרכי ה' בתאוה זו. והוא באמת יודע אשר דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב. ועל זה צריך לעסוק בתורה ולקרוא קריאת שמע וכו'.

245

רמ״וולזה אמר הכתוב כאן שאם יוצא אדם למלחמה זו למלחמת הרשות. הנה אלה העצות שישים האדם בנפשו בכבישת מלחמה הזו. אחת, ונתנו ה' אלהיך בידך מורה על דביקות האדם בה' באמת בדביקות נפלא ביחוד עד שיהיה נקרא ה' אלהיו שלא יהיה עליו שום רשות אחר כי אם רשות ה' כמאמר חז"ל (הוריות י"א:) בפסוק (ויקרא ד', כ"ב) אשר נשיא וגו' מכל מצות ה' אלהיו ובבחינה זו היה הקב"ה מיחד שמו על האבות הקדושים אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' מפני שהיה לבבם שלם עם ה' אלהיהם עד שלא היה עליהם שום בחינה ורשות אחרת כלל וכלל כמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע אברהם יצחק וגו'. ועל כן נתיחד שמו עליהם לומר כי אין עליהם כי אם רשות שמו הקדוש לא זולת. ועל כן לא נתיחד שמו עליהם בחייהם כי אם במותם כי כל עוד שלא הוציאו כל ימי שני חייהם בדביקות ה' אלהיהם בלבד לא היה יוכל להתיחד שמו פן ח"ו ח"ו יטו לבבם על חוט השערה דקה מן הדקה כי על כל פנים היה בהם איזה בחירה במעט ולא יהיה נקרא בבחינת ה' אלהיו שאין עליו כי אם רשות ה' יתברך. ועל כן נאמר גם לדוד (דברי הימים-א י"ז, ח') ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ ואמרו חז"ל כי גם בו לא שלט יצר הרע כאומרם ז"ל (שם) ויש אומרים אף דוד וכו'. ונסמך אל האבות במקצת לא כולו לפי ערך דביקותו בזה. שאין הכל מודים בזה שרק יש אומרים כן והבן.

246

רמ״זודביקת האדם בה' כולו בכלל לה' אלהיו, הוא רק על ידי עסק התורה. כי בכל המצות הגם שאדם נדבק בהן בה' לא נדבק כי אם האבר שנעשה בו המצוה כמו היד והראש במצות תפילין ונטילת לולב ורוב הגוף במצות ציצית וכדומה. אבל עסק התורה שהוא דביקות הבל פיהו סוד נשמתו שזה כל האדם וחיותו נדבק בה' אלהיו. שעל כן ותלמוד תורה כנגד כולם כי כל המצות המה באבר פרטי ובאברים המגושמים. וזה הוא בנשמת האדם וחיותו ברוחניות. ולזה אמר ונתנו ה' אלהיך בידך כשתזכה להתדבק בה' בשלימות עד שיהיה ה' אלהיך הוא ולא אחר. והוא על ידי עסק התורה להתדבק כל פנימיות חיותו ונשמתו אל אורו ברוך הוא המתיחד בהתורה, אז בזה ונתנו בידך. והוא עצה הראשונה שיעסוק בתורה ועל ידי זה יכניע תאות לבו ויתגבר על יצרו במלחמת הרשות. ואם נצחו מוטב. ואם לאו, למדה התורה דרך ארץ בעצה השניה שיקרא קריאת שמע והוא אמרו ושבית שביו על דרך האמור למעלה בכוונת קריאת שמע בזה, שהוא להכיר יחודו ואחדותו יתברך כביכול בכל דברים הרעים ובכל התאוות שגם שם נצמצם ניצוץ אלהותו יתברך להחיותו בכדי להיטיב לבריותיו וכביכול כביכול מסר הקב"ה את עצמו בבית השבי מדור הקליפה ומציץ מבין החרכים אל האדם לומר מתי יבוא איש נלבב אוהבי למסור נפשו עלי להמעיט הנאותיו ותאותיו שבזה יכנע הרע ויעלה הניצוץ אלהות מבחינת הבור להשיבו על חיק אביו שבשמים להדביק החלק אל הכלל. ולזה אמר ושבית ושביו שהיה די לומר ושביתו לבד, והבן. ואמנם שביו דוקא, שכביכול הוא בשבי ואתה צריך לשבותו משם אליך. כי הניצוץ הקדוש הזה הוא מתדבק בהאדם והוא ניצוץ אלהות ומסייעו לעבודה לקדושה וטהרה, ועל ידי האדם הוא מתעלה למעלה בעת עומדו לשרת את פני ה' אלהיו בתורה ותפילה ודביקות אל. ואחר כך חוזר אל האדם בסוד אורות המוחין העליונים להוסיף לו קדושה על קדושה וטהרה על טהרה וזה ושבית שביו והבן.

247

רמ״חואמנם אם עד אלה לא יוסר עבד לעבדים האיש הזה הנכנע תחת יצרו הרע, ויצרו מתגבר עליו ואין בכוחו לצאת מתחת ממשלתו. הנה עוד בה שלישיה לעורר היראה על עצמו יראת הבושה הגדולה והחרפה המאוסה שיהיה לו בבואו עם בת המלך היא נשמתו אשר בקרבו לחיק אביה, ואביה יראה השתנות תואר פניה, רוע מראיה ודקות בשרה, חולשת גופה, ועבות בגדיה הגסים והנבזים לבושי שק, והמכות והפצעים שונים שבה פצע וחבורה ומכה טריה. אשר אין די לבאר רב הבושה והחרפה ועוצם הבזיון שיגיע לו אז עד שיהיה דיראון לכל בשר, חוץ מהיסורין והענויים קשים ומרים שיעברו עליו. וזה אומרו,

248

רמ״טוראית בשביה אשה יפת תואר. כלומר שתראה אשר אשת יפת תואר הניתן בך היא בשביה ובצרה גדולה. וחז"ל (קידושין כ"א:) דקדקו במלת אשת שלכאורה מיותר והיה די באומרו יפת תואר לבד ואמרו אפילו אשת איש. והוא דברינו כי היא אשה הנישאת לאיש. ויפת תואר בודאי בת מלך המלכים ברוך הוא, והיא בשביה שושנה בין החוחים. כי כל תאוה רעה ומכל שכן עבירה רעה הוא לה סילון ממאיר וקוץ מכאוב, ואנה יוליך חרפתו ובשתו וכלימתו. ופן היום יהיה נקרא לבוא אל המלך מקץ היות לה כל הצרות והיסורין האלה, ואז וחשקת בה ולקחת לך לאשה בהזכר לו יום המיתה.

249

ר״נבדברים האלה אז יכנע לבבו הערל ויתגבר על יצרו ויחשק בבת מלכים אשר בו לקחת לו לאשה לעבדה ולשמרה לפקח על כל עסקיה וצרכיה כהלכות גוברין יהודאין דפלחין וזנין ומוקרין ומפרנסין וכו' ושארה כסותה ועונתה לא יגרע בתורה ותפילה ומעשים טובים ובעיקר שמירתה מכל בחינת המזיקין הבא על ידי מילוי התאוה והחמדה בדבר ההיתר כאמור. וזה,

250

רנ״אוהבאתה אל תוך ביתך. כלומר לאספה אל הבית להגן עליה מפני הקור והחום להקיפה במחיצה וגדר סביב סביב. והכל משל אל השמירה הנזכר מן התאוה והחמדה ולעשות לה עוד גדרים וסייגים שלא יקרב זר אליה. ואז וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. נודע מדברי הרב ז"ל (בכוונת גילוח הראש ותיקון הצפרנים בערב שבת קודש) ששערות הראש מורים אל הדינים, ובהצפרנים שם יש אחיזה אל הסטרא אחרא וכו'. ועל כן בזה וגילחה את ראשה להסיר הדינים מעליה ועשתה את צפרניה עשיה מלשון תיקון הוא כידוע ממאמר הכתוב (בראשית י"ח, ח') ואת בן הבקר אשר עשה. לתקן בחינת הצפרנים שלא ינקו החצונים משם. ואל תתמה ממה שלא נאמר להסיר הצפרנים כי הנה באמת לבושי אדם הראשון קודם החטא לבושי ציפורן היו ועיין בזוה"ק (שמות ר"ח:) ותבין. וזה הכל תקוני גופה הוא להסיר מעליה בחינת אחיזת החיצונים להאיר עליה אורות המוחין אורות הפנימים. ואחר כך,

251

רנ״בוהסירה את שמלת שביה מעליה. הן המה לבושי שק הנזכרים הנמשכים מבחינת הקליפות מארבע מאות איש שהלכו עם עשו חושבן שק. עתה תסירם מעליה בכדי שיוכל להאיר אליה אורות המקיפים מבחוץ. כי תיכף בהסתלק הקליפה מאיר אור הקדושה הן בפנים הן בחוץ כי אור הקדושה מוכן תמיד ומזומן לשרות על נשמת האדם ואין העיכוב כי אם כששורה עליה ח"ו אחיזת החיצונים אז הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה אבל בהסתלק אחיזתם תיכף שורה אור הקדושה אורות פנימים ומקיפים. ואחר כך וישבה בביתך ואמרו חז"ל (ספרי כאן) בבית שהוא משתמש בו וכו'. רומז לדברינו כי בכל הדברים שהוא משתמש בהן גם בדברי הרשות שהוא משתמש בהן לצורכו תהיה נגד עיניו נכנס ורואה בה יוצא ורואה באופן שכל מעשיו יהיו לשם שמים בבחינת (משלי י"ג, כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו. להשביע נפשו ונשמתו מכל הבחינות שבעולם הכל רק למעלה ולא למען תאות גופו.

252

רנ״גובכתה וגו'. הוא התשובה והחרטה הגמורה על העבר בבכי ובדמעה להרחיץ את צואת בנות ציון היקרים בדמעות העינים ותבכה על עזבה עד הנה את אביה דא קוב"ה ואת אמה דא כנסת ישראל כידוע. ירח ימים כי בכל הזמנת הקדושה צריך הזמנה קודם לה שלושים יום כעין אומרם ז"ל (פסחים ו'.) שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום והוא הדין בכל יום טוב וכמו שכתבו הפוסקים (אורח חיים סימן תכ"ט). וכמו תשובת השנה בחודש אלול המוכן לתשובה טרם בא השנה החדשה. והטעם לזה כתבנו במקום אחר בבחינת הל' מעלות הידועים שהם ט"ו מעלות אחורנית להתרחק מהחטא וט"ו מעלות לעלות בקודש בכל מעלה ומעלה מעט יותר ואחר כך הוא ראוי והגון מוכן ומזומן לקבלת הקדושה והטהרה ברגל וכדומה. וזה אמרו ואחר כך תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. הכל רומז אל עונת הנשמה שאדם צריך לתת אליה ביחודים הנפלאים הנוראים יחודי שמע ישראל והתפילה והעבודה שזה תכלית כל הבריאה וקץ כל מקוה לאור היחוד השלם והיתה לו לאשה ממש לתת לה כל צרכיה כאמור בתורה ותפילה ומעשים טובים. ואומר עוד הכתוב,

253

רנ״דוהיה אם לא חפצת בה וגו'. כי נודע אשר אם ילכלך האדם את נשמתו בעבירות רעות עבירות החמורות שבתורה הרי ח"ו אחר מות האדם היא מסורה ונתונה ביד החיצונים (ואפשר גם בחייהם בבחינת רשעים בחייהם וכו') לעשות בה כרצונם וחפצם לענותה וליסרה בכל מיני יסורים וענויים קשים ומרים כמאמר אביגיל הנביאה לדוד (שמואל-א כ"ה, כ"ט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואז צרתה צרה ואין ענויים גדולים מזה. ואמנם כאשר לא יטנפנה בעבירות רעות הגם שיענה אותה מלתת לה מזון ומחיה ובגד ללבוש מתורה ומצוות. אף על פי כן לא תימסר ביד החיצונים רק שתבוא לשם עניה ודלה ערום ויחף. ולזה אמר הכתוב כי אם יתן האדם אל לבו כל הנזכר מיום המיתה מה שיעשה לו בבואו עם בתו של מלך לאביה. על כל פנים זה בודאי יפעל לו כי הגם שיקרה אשר והיה אם לא חפצת בה שלא תחפוץ בה לקחתה לאשה לזונה ולפרנסה לראות תמיד בתקנתה וטובתה. על כל פנים ושלחתה לנפשה. שתשלחנה לנפשה שלא תימסר ביד החיצונים. וזה ומכור לא תמכרנה בכסף שלא תמכר אותה אל הקליפות החיצונים בכסף אשר כוסף וחומד לעבירות רעות. לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. כלומר לא די שענית אותה מלתת לה הצטרכותה. בלי מזון ומחיה ואין בגד. על כל פנים לא תשתמש בה למכרה למסרה ביד מבקשי נפשה לספותה ואוהבי רעתה (ואמר לשון לא תתעמר כי עמר הוא חושבן קרי והוא עיקרי נגעי בני אדם גם בני איש המוסרים בזה את נשמתם אל החיצונים. ועל כן לא תתעמר בה והבן):

254

רנ״הכי יהיה לאיש וגו'. לבאר פרשה הזו על דרך המוסר לבני אדם. יבואר על דרך מה שאמרתי על פסוק (תהלים קי"ב, א') אשרי איש ירא את ה' וגו'. ועוררו חז"ל (עבודה זרה י"ט.) אשרי איש ולא אשרי אשה. ואמנם הנה נודע ליודעי מדע (מדרש תהלים ט' פסוק כ"א) אשר בד' שמות נקרא האדם. אדם איש גבר אנוש. וענין השתנות שמותיו אלה הכל לפי מעשיו ופעולותיו. וכמאמר חז"ל (ברכות ז':) מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנא לן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַׁמוֹת בארץ אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת וכו' עד כאן. והנך רואה מזה דשמא גרים להיות שם האדם נמשך אחר מעשיו.

255

רנ״ווהנה שם אנוש יורה על דרגה התחתונה הפחותה אשר בבני אדם. אלו האוכלים למעדנים נשמו בחוצות, רודפים כל ימיהם אחרי תאות גופם למלאות כריסם במאכל ומשתה. יחפשו אוכל למו מראשית שמנים הלומי יין. וזה דרכם כסל למו בכל ימיהם כסוס כפרד אין הבין. ונשכח מהם חומרי המקום שיצא משם ומחצב נשמתו מאין נלקחה וסופה לחזור שמה. כי אין דעתו לחזור וגבר עליו כח נפש הבהמיות שבו עד אשר עושה מעשה בהמה ממש לחשוב מחשבות יומם ולילה איך לצבות בטנו במטעמים שונים ושארי תאוות גופו בהפלגת מלבושים שונים, בגדים שלובש שחרית לא ילבש ערבית, ולשכון באהלי שן. ועל שם זה נקרא אנוש מלשון (בראשית מ"א, נ"א) כי נשני אלהים וגו'. כי אנוש הוא מכל טוב לא זכר אחריתו. ועל זה אמר הכתוב (תהלים ט', כ"א) גוים אנוש המה סלה. כלומר כל הגוים אנושים הם כי אינם רודפים כל ימיהם רק אחר תאותם וחפצי גופם וזרמת סוסים זרמתם.

256

רנ״זואמנם בן אדם המתגבר במקצת על תאוותיו הרעים הללו הנזכרים ואינו רודף אחר התאוה והכבוד כבהמה ומסתפק באשר ימצא לו. הגם שעושה כל המעשים הללו שלא מחמת יראת ה' שנגע על פניו. כי אם בדרך טבע העולם יכיר ויבין שראוי להיות מותר אדם מן הבהמה שלא לאכול ולשתות עד אשר יהיה בטנו צבה ופניו אדום ושלא לרדוף אחרי שאר תאוות חפצי הגוף. הנה זה נקרא גבר שמתגבר קצת על התאוה הרע. ואולם לא זו הדרך ישכון אור אחרי שאינו מתכוון לשם ה' אלהיו ולא נכון לבו ללקט נתיב לאלהים לאל חי לאמר מתי אבוא ואראה פני אלהים לעשות נחת רוח אליו במעשי.

257

רנ״חואכן שם האיש הנה הוא יורה על דרגה ובחינה ממוצעת בין אנוש וגבר, לאדם שהוא הדרגה העליונה מכולם, כאשר נבאר להלן. כי האיש נמצא בו היוד משם הוי"ה ברוך הוא ובכל מקום היוד מרמז על יחוד שמו יתברך בעשרה מאמרות שנברא העולם. והוא מורה על בחינת הטוב שבו אשר על ידי זה חשקה נפשו לדרוש בתורת אלהים ולשמור בריתו ועדותיו בכדי לקרב ולדבק נפשו לאור באור פני מלך חיים ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו. ונשאר בו עוד אותיות א"ש המורה על אש של היצר הרע אשר גם כן בקרבו המחממו ומבעירו להדיחו מן הדרך אשר צונו ה' אלהינו. ועליו אמרו חז"ל (עיין סוטה י"ז.) זכה איש לא זכה אש אכלתו וכו'. כי הוא בבחינת הממוצע בעמל אנוש אינימו שיצא מגדר האנוש להיות כל עמלו לפיהו. ועם אדם לא ינוגעו שעדיין לא בא לגדר האדם לעשות מעשהו בתמידות לאל עליון ברוך הוא כי אם בבחינת להט החרב המתהפכת מטב לביש ומביש לטב כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', רכ"א:) כנודע.

258

רנ״טואמנם בחינת שם האדם יורה על דרגה המובחרת העליונה שבכולן מלשון (ישעה י"ד, י"ד) אדמה לעליון. שכבר יצא לגמרי מהשלושה דברים התחתונים שדומה בהן לבהמה והוא הולך ומדבק עצמו בשלושה דברים שדומה למלאכי השרת כמאמר חז"ל (חגיגה ט"ז.) ומקיים כלל הגדול בתורה (המבואר בהגהת שולחן ערוך אורח חיים סימן א') שויתי ה' לנגדי תמיד שאינו דומה ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו והוא לפני מלך גדול ונורא. ונדמה לו תמיד שהוא יושב בהיכל המלך לשרתו ולברך בשמו באהבה ובאימה ופחד. ועל כן הוא דומה בזה לעליונים. ועליו נאמר (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן וגו'. פירוש כי זה נקרא אדם אשר יקריב קרבנו לה' שמקרב ומדבק את לבו ומחשבתו אליו יתברך בקירוב ודיבוק עצום בתשוקת וחמדת לבבו בלי שום תערובת ומחשבת פסול חלילה. ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הנגלות והנסתרות ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מסך המבדיל. ואז נקרא אדם דומה לעליונים שלא נמצא בו מחשבת פסול. וגם יאמר כי יקריב קרבן לה' כי כל כך תדבק מחשבתו ביראת ה' כל היום לחשוב מחשבות בגדולתו יתברך וחכמתו בכל ברואיו ואימתו ופחדו עליהם. בבחינת מוחין דגדלות להכנס על ידי זה ליראה ואהבה הפנימית באמת. ועל ידי זה יתעוררו המוחין העליונים היוצאין מן המחשבה הכלולים בשני אותיות ראשונים של שם הוי"ה ברוך הוא. ויכנסו להשפיע רוב ברכות ושובע שמחות בבחינת עליונות הנגלים כמשל הגוף הנגלה בערך המחשבה המסתתרת המכונים בשם אותיות ו"ה משמו הגדול יתברך ועל ידי זה נעשה שמו שלם ברוך הוא והוא היחוד האמיתי שבשביל זה נבראו כל העולמות מראש הבריאה עד סוף הדרגה התחתונה. וזה נקרא קרבן לה' שמקרב אותיות שמו יתברך אחת לאחת בקרוב עצום ונורא עד אשר יחדיו יהיו תמים להשפיע כל בחינת הטוב על כל הבריאה. ונודע לכל המבואר בזוה"ק (חלק ג', ע"ג.) כמה פעמים אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד אינון. כי כשמו יתברך סתים וגליא כן התורה סתים וגליא. סתים באורות הנוראים הנפלאים הנעלמים בה משמותיו של הקב"ה וגליא בפקודין דעשה ולא תעשה הנעשים במעשה הנגליות. וכן ישראל צריכין להיות בבחינה הזו שיהיה עבודתן עבודה תמה מבית ומבחוץ שלבם ומחשבתם יהיו בו דבוקים באהבה ויראה האמיתיות בחיות הקודש רשפי אש שלהבת י"ה לשרתו ולעבדו בכלות נפשו לאלהים לאל חי ביחוד שמו הקדוש לעורר המוחין העליונים על ידי מחשבת לבו ומוחו וטוב כוונתו לשמו יתברך. ושם אומר שלא יראני אדם כי אם בהצנע לכת עם ה' אלהיך ממעמקי מורשי לבבו. ואחר כוונת הלב הזה הן הן הדברים הנגלים במעשה המתאחדים לאחד. ועל שם זה נקרא אדם דומה לעליונים בנסתר ונגלה סתים וגליא. וזה אומרו אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.

259

ר״סולזה כיוון נביא האמת אליהו ז"ל במאמרו (תנא דבי אליהו פרק כ"א) לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי וגו'. כי באמת עבודת האדם השלם בסתרו הוא הרבה יותר מגלויו. כי בגלוי אינו עושה כי אם המעשה הגופניות הנגלות מה שמתעטף בציצית ומניח תפילין וכדומה. או שמדבר דיבורים לשמו יתברך. וזאת אינו עבודת מעשר מן המעשר כעבודת הלב אשר באדם השלם בשעת עשיית המצוה בכפיית מחשבתו ולבו לאהבת שמו יתברך וליראתו וליחד המעשה אליו לבדו יתברך שלא יתערב בו פניה דקה מן הדקה מחשבת חוץ. ואמנם כי לא כל אדם על בחינת זו כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ואולם כי על כל פנים אין כל אדם נקי מזה בכלל. וחלילה לו לעשות מעשהו במצות ה' אשר תעשינה במעשה הגופניות לבד בלי מחשבת לבו לאהבה ויראה כאשר יוכל שאת לערך חפצו בזה וזכות נשמתו. כי כל מצוה דלא אתעבידת בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא (תיקוני זוהר כ"ה:) והוא ממש כגוף בלא נשמה כאשר הארכנו מזה כמה לפעמים בחיבור זה. ועל כל פנים צריך להיות סתרו כגלויו שיעבוד במחשבת לבו כאשר במעשה בגלוי ולא שיעשה מעשהו בחוץ לבד ולא יביא מדמה אל הקודש פנימה שאז פיגול הוא לא ירצה כאמור. וזה אומרו לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי. כלומר על כל פנים אל זה יביט האדם להיות סתרו כגלויו. ולהיות תחילה דובר אמת בלבבו ואחר כך וישכם ויאמר. שלא יאמר אמריו שלא בהשכל לבו. כי אם אחר כוונת הלב הן הן הדברים הנקנים באמירה.

260

רס״אואפשר לזה ירמוז הכתוב אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים וגו'. כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל', ה') נח לעליונים נח לתחתונים וכו' ורמזו על בחינה הזו כי זה כל האדם שצריך להיות תחילה נח לשמים בסתר מעומק מורשי לבבו באמת. ואחר כך נח לבריות במעשה הנגלות שהכל רואין. וכשכן עושה אז נקרא צדיק תמים. כי הוא תמים במעשיו תוכו כברו. והן נודע אשר עיקר תולדותיהם של צדיקים הם המעשים טובים. ולזה רמז הכתוב אלה תולדות נח וגו'. כלומר שכל תולדותיו המה המעשים טובים שלו, הכל היה בבחינת נח נח. נח לשמים ונח לבריות. כמעשהו בחוץ כך מעשהו בפנים. (ואפשר כי גם התולדות הגשמיים שלו המה בניו שהוליד, הכל היה בבחינה זו בסתר לשמו יתברך כבגלוי) ועל כן הוא צדיק תמים, תמים במעשיו כאמור. (וירמוז עוד אלה תולדות נח. כי נודע שמדות העליונים המכונים על שם הנגלים כדמיון הגוף הנזכר למעלה, נרמזים בבחינת ששה קצוות. וכל קצה נכלל מכולם. ונקראים "אלה" על שם ו' פעמים ו' העולה מן הקצה אל הקצה. והנה הששה קצוות הללו מורים בלב האדם על כללות ששת המדות הנקבעים בלב שהם אהבה ויראה והתפארת וכו' שהם נגד ששה סדרי משנה ששם הבחירה בין טמא וטהור כשר ופסול איסור והיתר. והאדם צריך לבחור בטוב ליחד המדות הללו אליו יתברך לאהוב את הכשר והטהור ולירא מהטמא ופסול וכן בכל המדות. ולפי שנח ייחד לב לאביו שבשמים וגל אבן הנגף מבארו באר מים חיים, בבחינת נח נח כנאמר, ונתיחד בששה מדותיו שהם הששה קצוות לשמו יתברך. על כן נרמז בו אלה תולדות נח. שכל תולדות נח, הן המעשים טובים, והן התולדות ממש, הכל היה בבחינת "אלה" שייחד כל הששה קצוות לאחד להיות תמים יחדיו על ראשו בבחינת נח נח. נח לשמים, ונח לבריות, נייח לעילא, ונייח לתתא). ולזה ירמוז הכתוב (שיר השירים ב', י"ד) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה הראיני את מראיך השמיעני את קולך וגו'. כלומר אתה היה תחילה יונתי תמתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה. בסתרי מצפוני לבך היה תמים עמי ואחר כך הראיני את מראיך בגלוי השמיעני את קולך. כי אז קולך ערב ומראך נאוה.

261

רס״בונחזור לענין, כי זה כל האדם ועל שם זה נקרא אדם שמדמה את עצמו אל התורה הקדושה בבחינת סתום וגליא. ועיקר עבודתו בדביקות מחשבתו ולבו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו הנגלות והנסתרות ביחוד באמת לשמו יתברך בלי שום מחשבת פסול חלילה וחלילה. ואין מעשהו בחוץ כי אם ביראת ה' כל היום. ואדם הזה כבר הוא נשמר מעצמו מכל בחינת התאות רעות וחמדות לא טובים. כי כל כח החיצונים וכח שלהם בטילין ומבוטלין ממנו לצד שהוא יושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי ואז ודאי נאמר עליו לא תירא מפחד לילה וגו' עד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך.

262

רס״גועל זה רמזו חז"ל (בבא מציעא י'.) ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום. כי לצד השראת שמו של מקום ברוך הוא עליו הנה כח אורו יתברך מתנוצץ עליו לארבע פנותיו בד' אמותיו מארבע אותיות שמו יתברך. ועל כן מצטרכים בהכרח כל כתות החיצונים להסתלק ולהתגרש מד' אמות הללו. ועל כן אמרו ד' אמות של אדם. כלומר במי שנקרא אדם, קונות לו ד' אמות הללו, וזר לא יקרב בהיכלו כי קדוש יאמר לו. ועל כן אמרו (ברכות ח'.) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. כי הן הנה ד' אמות הללו ששורה בהם ד' אותיות שמו הגדול שנסקלו מאבן ונפנו ממכשול כמאמר הכתוב (ישעיה מ', ג') פנו דרך ה'. כי ד' אמות הללו הוא דרך ה' השראת שמו יתברך, וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם. על כן אמרו קונות לו בכל מקום. פירוש אפילו ברשות הרבים הרומז אל מקום החיצונים הנקראים רשות הרבים שאינם חפיצים ברשות היחיד רשות יחידו של עולם ברוך הוא. מכל מקום בכל מקום הילוכו של אדם ובודאי אינו הולך בלא תורה ובלא תפילה, קונות לו ד' אמות הללו, שהחיצונים מסתלקין ובורחין מהם, והם להקב"ה בלבד.

263

רס״דואולי לזה אמר פרעה למשה ולאהרן (שמות ח', כ"א) לכו זבחו לאלהיכם בארץ. כלומר כי הנה קדושתכם גדלה למעלה להשכיל ותוכלו להשרות קדושת שמו יתברך גם בארץ שיהיה בה מקום פנוי אליו יתברך לעובדו שם (ואפשר רמז לו כי גם בארץ עצמה תעשו זביחה לזבוח הרע והקליפה משם). ואולם משה אמר לו (שם שם, כ"ה) הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם וגו'. כי לצד שגדלה מאוד טומאתה ערות הארץ ומלאה קליפות וגלולים בגלוי לעין כל ובמקום דשכיחא היזקא שאני כמאמר חז"ל (ברכות ג':), כי במקום שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו' (בבא קמא ס'.). ולא כן במדבר הגם שגם שם הרגיעה שידה כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער. מכל מקום כיון שעובדיהם אינם שם לא תוגדל כוחן כל כך ויוכרחו להיכנע על ידי האדם ששורה שמו יתברך עליו. והנה האדם הזוכה לזה ודאי אשרי לו ואשרי חלקו שזכה לזה שרעה לא תאונה אליו ונגע לא יקרב באהלו.

264

רס״הואמנם מי שאינו על בחינה הזו והוא בגדר האיש הנזכר בבחינת להט החרב המתהפכת מטב לביש, ומביש לטב. כי פעמים יוגבר בו כח הנשמה עד אשר יתאוה ויחשוק במאוד לתורה ולתפילה ולמעשים טובים לעשות נחת רוח לפניו. ולפעמים כאשר יבוא לעסוק בצרכי גופו ישכח מלחשוב מחשבת עבודת ה' וישמן ישורון ויבעט ח"ו ויתאוה להנאת גופו ותאותו בלבד. הנה זה צריך התגברות והתחזקות עד מאוד. כי אם לא יתגבר בכוחו תמיד על תאותיו אשר לא טובים יוכל ח"ו לירד לבאר שחת במעט מעט. כי זה דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד כמאמר חז"ל (שבת ק"ה: ובזוה"ק אמור ק"ו.) על פסוק (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו'. ועל כן צריך תמיד לגבור כח הנשמה על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים. וביותר ויותר העיקר צריך לשמור את עצמו בעומדו בחוץ בשווקים ורחובות על כל פנה להמציא טרף ביתו. שם תהיה יראתו יתברך על פניו בל יחטא בדברים המצויים שם מגזילה וגניבה ואונאה ומורה היתר לעצמו ועול במדה ומשקל ולשון הרע ורכילות ושקרים וחנופה וליצנות הן ותלמידיהן. ומכל שכן בעוסקו בצורכי גופו ממש במאכל ומשתה וזיווג וכדומה, לירא מאוד את פני ה' שלא ישקיע עצמו בתאוה קשה בחמדת לבו. ואז על ידי זה יוכל לבוא לגדר האדם להיות נשמר ממילא מכל עוון ופשע, ויפול מצדו אלף ורבבה מימינו.

265

רס״ווזה אומרו בכתוב הנזכר אשרי איש ירא את ה'. פירוש אשרי מי שהוא בגדר האיש שלא בא עדיין לכלל אדם. ושם הוא ירא את ה' שלא ימשיכוהו תאוותיו להטבילו בבור שחת חלילה. ומתחזק עצמו במאוד שמה באימה ופחד מהדר גאון שמו יתברך. ואז על ידי זה ודאי יבא לגדר אשר במצותיו חפץ מאוד שיחפוץ מאוד במצות ה' בגדר האדם הנזכר. ועל כן אמר מאד כי מאד אותיות אדם שיכנוס לכלל אדם השלם להדבק ביראת ה' כל היום. ואז ודאי הנה כן יבורך גבר ירא ה' אשר גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועשור בביתו וגו' כל הברכות שמונה והולך כי ה' אתו ובכל אשר יפנה יצליח.

266

רס״זולזה כיוון גם כן דוד המלך ע"ה בפתח ספרו (תהלים א', א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'. כי הן אשוריו של איש שלא הגיע לגדר אדם והוא שומר עצמו במאוד שלא ילך ויעמוד וישב בין אנשים הסרים מאחרי ה'. כי אם בתורת ה' חפצו וגו' בכדי להגביר כח נשמתו אשר בקרבו לבוא לגדר האדם. הנה זה שכרו שכל עשיותיו בחוץ הכל תעמודנה לפני ה' אחרי ששמרם מעצת רעים וחטאים. וזה אומרו והיה כעץ שתול וגו' ועליהו לא יבול. כלומר כי גם השומר לפרי יעמוד ולא יבול ולא יכמש. כי הכל נתקרב אל פני האדון הה' שעל ידיהם בא לכלל אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כאמור.

267

רס״חוהנה נודע מה ששנו חז"ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו' עד כאן. ועל פי זה נבוא לביאור הכתוב בפסוק שאנו עומדין בו. והוא כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. איש דייקא שאינו במדריגת אדם כי אם בחינת איש שנמצא בו שני דברים ההפכים כח הנשמה לעבודת ה' וכח תאות אש היצר הרע לעבירה. וכבר כתבנו שהמעשים של האיש יקרא בשם תולדותיו ובניו כמו שאיתא (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וכן להיפך ברשעים תולדותיהם מעשיהם הרעים (כי כמו שבן האדם בא מכוחו כן מעשיו באים מכוחו) ועיקר המעשה הוא כח הרע המתאוה לדברים הרעים לעשותם. וזה אמרו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. כלומר שיהיה לו תאוות חזקות ומעשים רעים עד שהוא סר מן הדרך הטוב וממרה בו. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו. כלומר כי הנה האיש הזה בעצמו אינו חפץ בזה אך שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול להטותו הדרך והוא יקרא אב ואם לכח התאוה והמעשה ההוא (אחרי שהמה נקראים תולדותיו הבאים מכוחו) וכח הרע הזה אינו שומע בקולו מה שהוא חפץ לשמור דרך ה' ומתגבר עליו במאוד. ולזה אמרה התורה הנה תקנה הראשונה אשר ויסרו אותו. כי התורה הקדושה נקראת מוסר כאומרו (משלי ג', י"א) מוסר ה' בני אל תמאס ונאמר (שם ו', כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. וזהו תקנה הראשונה שאמרו חז"ל יעסוק בתורה. ואם גם בזה ולא ישמע אליהם והוא הולך ומתגבר. לזה אמר הכתוב,

268

רס״טותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. כי נודע המבואר בזוה"ק (בלק קצ"ז:) והוציאו אותו אל זקני עירו וגו' אל זקני עירם ואל שער מקומם מבעי ליה וכו' אלא אל זקני עירו דא קודשא בריך הוא ואל שער מקומו דא כנסת ישראל. זקני עירו אלין יומין קדמאין יומין עתיקין סבי דכלא שער מקומו דא מוסף שבת וכו' עד כאן. והוא בחינת קריאת שמע כנודע ליודעים. והוא התקנה השניה שאמרו חז"ל יקרא קריאת שמע. והענין בזה להכניע יצרו בקריאת שמע יותר מבשאר דברי תורה. כי הנה נודע למי שעיני שכל לו שכל מי שעושה מעשה קטנה או גדולה אף בדברי היתר שלא לשמו יתברך באמת הוא בחינת סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינו לה' והוא בחינת עבודה זרה, עבודה שהיא זרה שאינה לה'. וכמאמר הבעל שם טוב זללה"ה זי"ע בפסוק (דברים י"א, ט"ז) וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. כלומר מיד כשתסורו מן הדרך הטוב לעשות דבר במחשבה ודיבור ומעשה שלא לשם ה' הרי תיכף ועבדתם אלהים אחרים. כי רק לזה נברא האדם ליחד כל הדברים הנמצאים בעולם עם מחשבתו ודיבורו ומעשיו הכל לשם ה' בלבד באמת ובתמים. כי אין דבר בעולם יוצא מיחודו ואחדותו יתברך. והעושה דבר שלא לשם ה' הרי מפריד הדבר הזה מיחודו יתברך ח"ו ונרגן מפריד אלוף שמפריד אלופו של עולם מדבר הזה, ושורה עליו בחינת הסטרא אחרא ח"ו. רק אם הדבר הזה על כל פנים טפל למצוה יוכל אחר כך להתקרב כשיעשה המצוה.

269

ר״עאבל לא זה הדרך ישכון אור במי שחפץ לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו כי על כל פנים בשעה הזו ריחק את עצמו ואת הדבר ההוא ועמד בשדה אחר ח"ו. כי אם האדם צריך בכל רגע ורגע שלא לזוז מיחודו יתברך אף על רגע בכדי שלא ילך חוצה ויהיה ח"ו כעין כופר באחדותו יתברך. והוא בחינת קריאת שמע שעיקרה הוא שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כלומר שם הוי"ה ברוך הוא אשר היה והוה ויהיה ומהוה את כל מראש הבריאה עד סוף כל המדרגות. הנה הוא אחד בתכלית היחוד שהכל מתאחדים באחדותו ואין דבר יוצא מאחדותו חלילה. והעושה דבר ואינו מיחדו לשם ה' הרי ח"ו מפריד הדבר ההוא מאחדותו יתברך ושורה עליו בחינת הרע והסטרא אחרא והוא בחינת אלהים אחרים. ועל כן נאמר בקריאת שמע וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כאמור למעלה. כי זה כל ענין היחוד הנאמר בקריאת שמע ליחד את עצמו בכל אבריו וגידיו עם מחשבתו ודיבורו ומעשיו הכל אליו יתברך שלא להתפרד מאחדותו יתברך לעולם על רגע. ועל כן כשרואה אדם שיצרו מתגבר עליו זה תקנתו יקרא קריאת שמע ושם בעיניו יראה ולבבו יבין שכשעושה דבר בתאות גופו בכח הרע שבו אף בהיתר הרי הוא כאילו כופר בעיקר ח"ו. ומי מישראל ירצה להיות כופר בו חלילה הלא לשריפה ולחרב יתן את כל גופו ולא יכפור בו ח"ו. ועל ידי זה יכנע לבבו הערל ולא יתגבר עליו. ואולם אם גם בזאת לא יוסר ולא ישמע לקולם אומר הכתוב,

270

רע״אואמרו אל זקני עירו בנינו זה וגו' זולל וסובא. כלומר אם גם כשיקרא קריאת שמע הנקרא זקני עירו כנאמר יתחזק זה בתאותו הקשה והחזקה וירצה להיות זולל וסובא. אז הנה אין תקנה לזה אלא קבורה שיזכור לו יום המיתה ואולי בזה יכנע לבבו הערל. ולזה אמר,

271

רע״בורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת. כלומר שיזכור לו שסופו להסקל באבנים כי יעבוד עבודה זרה ממש כמאמר חז"ל הנזכר (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו וכו' יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה שכן דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו' עד והוא הולך ועובד. כלומר כי מי שעושה דבר בתאותו לבד שאין בו שום דרך לעבודת ה' יהיה בעיניך כאילו עובד עבודה זרה וכאמור כי הוא בחינת ועבדתם אלהים אחרים. ואך עתה הוא רק כאילו עובד אבל סופו להיות עובד ממש. כיון שאין בידו להתגבר על תאותו וכח הרע שבו אם יאמר לו לעבוד עבודה זרה ילך ויעבוד. ועל כן זה יזכור אם רואה שיצרו מתגבר עליו במאוד ואין כוחו להתגבר עליו הרי סופו ודאי לעבוד עבודה זרה ואז ודאי ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים כי יחויב סקילה בזה. ובזה ודאי יכנע לבבו וישקוט מזעפו הרע. ואז ובערת הרע מקרבך כלומר כי על ידי זה ודאי תבער כח הרע והתאוה מקרבך כי יאמר בלבו למה אמות חייב מוטב שאחיה זכאי.

272

רע״גכי תבנה בית חדש וגו'. כבר הנה דברינו אמורים בזה בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני דרוש הרביעי) באריכות ולא נכפיל כאן כי אם בשביל דבר שנתחדש בה. והוא בהיות אם בן האדם עושה כאשר ביארנו שם. שכאשר יבנה האדם בית לשבתו אינו משים לבבו כלל לתאות הנאת גופו שיש בזה כמו הישיבה וההנאה או להתפרנס בה וכדומה. כי אם אל זה יביט בעת הבית בהבנותו להיות אבן שלימה מסע נבנה לנסוע את ביתו לעבודתו יתברך לקיים בה מצות מזוזה או מצות מעקה ולהכניס אורחים אל ביתו ולעבוד שם עבודת ה' בתורה ובתפילה כראוי וכדומה. כי זה הוא העיקר בעיניו בהיותו יודע בטוב כי כל עיקר ביאתו לעולם הזה אינו כי אם בשביל לעובדו יתברך לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו לא בשביל להרבות תאוותיו ולמלאות הנאתו בכל חפצי הגוף. ועל ידי זה עלו ונתעלו כל חפיצי הבנין האבנים והחול והסיד להיות טפלים למצוות ה' והוסר מהם בחינת הרע ושורה עליהם בחינת הטוב בבחינות שונות. או שהרע גם כן נהפך לטוב על דרך מאמר הכתוב (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. או שנסתלק הרע לגמרי ונשאר רק טוב. ובין כך ובין כך אין דבר רע שורה מעתה על עציו ואבניו שבביתו וכמבואר בדברי הזוה"ק (תזריע נ'.) וזה לשונו: תא חזי כתיב (שמות ל"ה, כ"ו) וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' בשעתא דהוו עבדין עבידתא הוו אמרין דא למקדשא דא לפרוכתא וכו' בגין דתשרי קדושה על ידייהו ואתקדש ההיא עבידתא וכו' ועל דא מאן דבני בנין כד שארי למבני בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא בני כו' וכדין סייעתא דשמיא שריא עלוי וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא וכו' ואי לאו הא זמין לביתיה סטרא אחרא וכו' ומאן דדייר ביה יכיל לאתזקא דהא ההוא דירה רוח מסאבא שריא ביה וכו'. כי הנה נודע שבכל מקום ששורה בחינה הרע לא די שאין הברכה מצויה שם כי אם כל דברים הרעים יוצא מזה כי אין דבר טוב יוצא מהם. והם הנקראים נגעי בני אדם (שמואל-ב ז', י"ד). כי כל הנגעים שאדם רואה הכל מהם. ולזה אמר ולא תשים דמים בביתך. אם אתה עושה כן לבנות הבית בתחילה לשם ה' לקיים מצוותיו ברוך הוא אז לא תשים דמים בביתך כי אין מי שיזיק בביתו.

273

רע״דואפשר לזה יאמר הכתוב (איוב ה', כ"ג) כי עם אבני השדה בריתך וגו'. כי הבונה ביתו בלא צדק ואינו מתכוון בו לשמו יתברך כי אם בשביל תאוותיו ומחמדיו הגופניות לנוח בו ולהתפאר בו בפני כל יודעיו ומכיריו ולהתגאות בו על הכל. על זה נאמר (חבקוק ב', י"א) אבן מקיר תזעק. כי האבן תזעק אליו נתנני בידי לא אוכל קום לצאת משורש הרע ולחסות בטוב. ואז יפול הנופל עוד יותר ויותר עבור מחשבתו הרעה אשר חשב לעשות. ואמנם אם מעשהו בטוב לשם ה'. נתקיים באבניה ויקם שדה עפרון תקומה היתה לו שיצא מכלל הדיוט ובא לכלל מלך המלכים ברוך הוא שהוא רשות המצוה. ואז עם אבני השדה בריתך שחיות הקדושה אשר שם מחזיק טובה לאיש ההוא על אשר הועלה ואשר הובא לחלק הטוב. ונתקיים בהם (תהלים קי"ח, כ"ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.

274

רע״הכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. פירוש איש אשר לא יהיה טהור מצד עצמו מקודם זה יוכל לבוא לידי מקרה לילה. ולא כן איש הטהור מכל וכל. שלא יאונה לו כל עוון ונגע לא יקרב באהלו.

275

רע״וזכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. נתתי אל לבי לתור בחכמה להבין מה נשתנו הזכירות הללו שצונו הקב"ה לזכרם על הניסים ועל הנפלאות שעשה עמנו. ולא כן בנפלאות אחרות אשר הראנו. כי לא מצינו זכרון נפלאותיו אשר צונו כי אם במעשה עמלק וביציאת מצרים שנאמר בו (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' ובעצת בלק ובלעם שנאמר בהם (מיכה ו', ה') עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' ולא כן צונו במלחמות סיחון ועוג הנראים יותר גדולים מאלו כי הנה ערשו ערש ברזל וגו' (דברים ג', י"א) או בכבישת ל"א מלכים, או במלחמות נחלי ארנון, ומפלת סנחרב, וכדומה, הלא דבר הוא. ועוד להבין עיקרן של דברים הללו למה נצטוינו לזכרם בכל עת.

276

רע״זואמנם נודע וידוע לכל חכמי לב מה שנאמר בתורה הקדושה כמה פעמים בגאולת מצרים כי בחוזק יד הוציאך וגו'. ודבר זה קשה להולמו. וכי איזה דבר קשה לפני המקום ברוך הוא עד שיצטרך לעשותו בחוזק יד ובזרוע נטויה. הלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותוהו נחשבו לו ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט כשהיה במחנה אשור קפ"ה אלף ראשי גייסות כולן מלכים קשורים כתרים בראשיהם וקטן שבכולן היה שר על שני אלפים כמאמר חז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"מ מובא ברש"י ישעיה ל"ז, ל"ו) שלח מלאכו אליהם ובשעה אחת וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים הם וגייסותיהם כדברי הכתוב (מלכים י"ט, ל"ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'. ומפני מה לא נאמר חוזק יד על שום מלחמה כמו מלחמות סיחון ועוג וכדומה, רק על יציאת מצרים.

277

רע״חואמנם האמת הוא, כי מה שהוצרך שם ליד החזקה ולרוב מופתי גבורתו שמה. לא מפני תוקף מצרים שלמטה מה שהיה המדינה קשה ואין עבד יכול לברוח (מכילתא יתרו י"ח, י"א). כי הן לא קצרה ידו מלהושיע ובדבר ה' הכל נעשה. ואולם הנה גודל קושי השעבוד והחושך הקשה שהיה במצרים לגופות ישראל שנשתעבדו בחומר ובלבנים בכל עבודתן שעבדו בהן בפרך. הכל היה עבור התגברות כוחות הטומאה והקליפה הקשה ערות מצרים על שורש נשמתן של ישראל. וישראל היו אז נכנסין במ"ט שערי טומאה עבור מעשיהם הרעים שהיו עובדין עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב') בפסוק (שמות י"ב, כ"א) משכו וקחו לכם משכו ידיכם מעבודה זרה והתגבר כח הקליפה הנגדיות על בחינת הקדושה ולא הניח להתפשט אודות החסדים למטה כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. וכאשר היה בשורש נשמתן, כן נעשה למטה פרעה הרשע שנאחז בשורש הקליפות ההם על ידי גילוליו וכשפיו השתעבד בגופות ישראל. ועל כן נעשה הגאולה בחצי הלילה במהירות רב ובפתע פתאום וכאשר היתה הצווי באכילת הפסח (שם שם, י"א) ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון וגו'. מה שאין כן בגאולה לעתיד כתיב (ישעיה נ"ב, י"ב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון. כלומר לא כגאולת מצרים שהיה בחפזון רב ובמהירות גדול והוצרך הקב"ה לעבור במצרים בעצמו ובכבודו. כי כל כך הגדיל שם החושך והקליפה הקשה שלא היה כח בשום מלאך או שרף להגביר עצמו על הקליפה והכל עבור שקיעת נשמות בני ישראל בתוכה על ידי מעשיהם ולכן הוצרך בכבודו ובעצמו להאיר באורו הרב והנורא פתאום על שורש נשמת ישראל כדי להוציא את הנשמות ההם מתחת יד הטומאה החזקה. ונעשה בהשתנות גדול מכל העתים והזמנים. כי בכל הישועות שנעשה לישראל הכל צריך להיות על ידי חזרת ישראל בתשובה שלימה לפני המקום ויפנו לבבם אליו בכל עוז ותעצומות ועל ידי כן מתרבה אור הקדושה על כח הקליפה וזאת במעט מעט בהדרגה אחר הדרגה עד אשר תתגבר כח הקדושה לגמרי על הקליפה ותוכנע הקליפה תחת הקדושה ועל ידי כן נעשה הישועה לישראל מיד מבקשי נפשיהם בישועת ה' עליהם. ולהיפוך מזה היתה הגאולה במצרים כי ישראל לא היו ראוין לגאולה כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רל"ד בסופו) שהיה השטן מקטרג עליהם הללו עובדי עבודה זרה וכו'. ועוד שהאיר האורה פתאום באור גדול שלא כסדר הדרגות ממטה למעלה כנודע מכוונות. והכל היה כי אילו נתעכבו שם ישראל אף רגע לא היו יכולין לצאת משם לעולם ח"ו. כמאמרנו בסדר ההגדה ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין הרי אנו ובנינו וגו' כי היו נכנסין בשער הנו"ן של הטומאה ולא היתה תקומה למפלת שונאי ישראל ח"ו. והקב"ה ברוב חסדיו וברוב האהבה שאוהב את עמו. ולמען הקים את השבועה שנשבע לאבותינו האיר אור גדול בפתע פתאום ובמהירות גדול על שורש נשמת ישראל להוציאם מתחת יד הקליפה הקשה וממילא יצאו גם גופות ישראל מתחת יד פרעה. וזה הוא עיקר החוזק יד והזרוע נטויה שהיה במצרים עבור שלא היו ישראל ראוין אז לגאולה ועל כן היה שליטת הקליפות במאוד על נפשותיהם. והוא ברחמיו פסח על כל אלה וגאלם. והנה אם היו ישראל ראוין אז לגאולה. אז היתה הקליפה ההיא בטילה ומבוטלת לגמרי עד עולמי עד ולא יפקד ולא יזכר שמה עוד. ואולם עבור שיצאו בחפזון שלא בטוב מעשיהם נשארה הקליפה ההיא, ושולטת עדיין בנשמות ישראל לפי כוחה וערכה בכל זמן אשר תמצא לשלוט בהם לערך מעשיהם. ואמנם הן עם בני ישראל לא ינוחו ולא ישקוטו ותמיד עוסקים במצוות ה' יומם ולילה כל אחד לפי ערכו. ובזה הם גואלים את נפשותיהם במעט מעט בכל יום ויום מהקליפה ההיא. עד אשר תוציא בלעה מפיה על ידי מעשיהם של ישראל ואז יגאלו ישראל גאולה שלימה שאין אחריה עוד גלות לא בחפזון ולא במנוסה.

278

רע״טולזה אמר הכתוב (תהלים פ"א י"א) אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים. ולא אמר אשר העליתיך כי מאי דהוה הוה. ואכן יציאת מצרים עד היום הוא שבכל יום נגאלים ישראל מהקליפה ההיא על ידי כשרון מעשיהם בעזרת ה' אלהיהם וזה אומרו המעלך מארץ מצרים לשון הוה שתמיד הוא גואלם. ועל כן אמרו חכמים (ברכות י"ב:) ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח שגם בימות המשיח נזכיר יציאת מצרים כי גאולתינו עתה היא גם מקליפות מצרים השולטת לפי כוחה. וזהו שאמרו שם לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כי עיקר הגלות עתה הוא משליטות קליפות כו'. ואך כי גם גלות מצרים לא זזה ממקומה.

279

ר״פוכמעשה ארץ מצרים הלזה נעשה במלחמת עמלק. כי הוא לא בא ללחום בגבורת אנשים בכלי קרב כי ידע את הנעשה מקרוב למצרים. רק בטח על קליפתו הקשה שהיה נאחז בה קליפה תקיפא עד מאוד וראה בכשפיו שאין ישראל זכאים באותה שעה לצאת נקי מתחת ידו כמאמר הכתוב (שמות י"ז, ח') ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ואמרו חז"ל (בכורות ה':) שריפו עצמן מדברי תורה. לולי משה רבינו ע"ה בכח תפילתו הזכה הרים קרן ישראל והיה כאשר ירים ידו וגבר ישראל. ועם כל זה לא ביטל הקליפה ההיא לגמרי. כמו שאמר הכתוב (שם שם, י"ג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו שעשאום חלשים לא מתים ונשארה עוד קליפתו במעט לשלוט בנשמות ישראל ולהרע להם באשר תוכל.ואמנם המלחמה ההיא לא פסקה ותמיד כאשר ירים משה ידו וכמאמר חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וגבר ישראל.

280

רפ״אוכמעשה שניהם הללו הנזכרים, היתה עצת בלק ובלעם. שגם הם לא באו בכח וגבורה כי אם בגודל כשפיהם וקסמיהם ולולי ה' שהיה לנו אז לא היה נותר שריד לבית עשו. ואם היו ישראל זכאין אז כראוי, היה מתבטל כל כח הקליפה שבאו בכחה עד גמירא. ואך שלא היו זכאין כל כך ונשארה הקליפה. ועל כן היה לה עוד כח להשיא עצה להכשילם ולהרוג עם רב מישראל. ועד הנה לא הוסר זוהמתה מאתנו.

281

רפ״באשר על כן, על כל הדברים הנאמרים. באה אלינו המצוה הזאת לזכור שלושה זכרונות הללו בכדי שנראה ונעבוד בכל מאמצי כוחנו לסגל מצוות ומעשים טובים בכדי להוציא נשמותינו מעמקי הקליפות האלה לגאלינו גאולת עולם. ועיקר בירור הנשמה מהרע תלוי בלבו של אדם. כי כערך שהוא שובר ומכניע את לבו הקשה לב הזונה מלחמוד לעבירה רעה קטנה או גדולה. ולהכניע תאוה רעה וקשה אף בהיתר. כן הוא מכניע את שורש הקליפה אשר על שורש נשמתו ומברר הטוב מהרע כערך שמברר בלבו לבחור בטוב ולמאוס ברע.

282

רפ״גוגם תועלת הזכירות הללו. שעל ידי הזכרון טוב שאנו מזכירין בפינו להודות לאל ההודאות על רוב חסדו וטובו ונפלאותיו אשר עשה עמנו ביצאת מצרים ומלחמת עמלק ובעצת בלק ובלעם. הנה הימים האלה נזכרים על העבר ונעשים ביום הזכרון להכניע שורשי הקליפות ההם. כי עקימת שפתינו מעשה הוא להיות נעשה מעין העשוי בימים ההם. ועל כן באה המצוה הזאת בעשה ולא תעשה. זכור, ולא תשכח. כי הזכירה היא בפה כמו שאמרו חז"ל (מגילה קי"ט:) בכדי שעל ידי הדיבור בפה יהיה נזכר ונעשה כמעשהו כמאמר חז"ל (שבת ק"מ.) מניין שהדיבור כמעשה וכו'. והלא תעשה הוא בלב שלא לשכוח בלב את זה ויהיה נדמה שכבר עבר ובטל הקליפה ההיא. לא כן. כי אם לאמץ את לבבו לברר הטוב מן הרע שעל ידי זה יוציא הנשמות הקדושות מקליפות ההם כאמור ונאמר כאן לא תשכח. מזה יהיה נידון על השאר זכירות שלא לשכחם בלב. וזה הכל במלחמות האלה שעיקרם באו בתוקף הקליפה וישראל לא היו זכאים אז כל כך להכניעם לגמרי. ועל כן נשאר זכירתם עד הגאולה האמיתית. ולא כן בסיחון ועוג וסנחרב שהמה באו בכלי קרב ולא נשאר מהם מאומה. על כן נמחה זכורם מלהזכירם לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.

283

רפ״דוהיה כי תבוא וגו' ולקחת מראשית וגו'. הנראה לבאר במקצת ענין מצוה זו הבאת בכורים לפני אלהינו ברוך הוא. והוא כי כבר ביארנו במקום אחר פירוש הכתוב (תהלים קי"ח, ט"ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ולדקדק למה כפלו בשמים לומר השמים שמים ולא כן בארץ. ועוד צריך להבין כי הלא גם השמים נתן לבני אדם להנהותם מטובם כמו מאורות השמים שמאירין לבני אדם. וגם הנה כל חיותינו בארץ תלוי במטר השמים ואם לא היה הארץ למטר השמים תשתה מים היינו מתים ברעב ובצמא. ועל כל זה עיקר דבריו פלא הוא שאמר והארץ נתן לבני אדם וכי הותרה הרצועה לבני אדם לעשות בארץ כל חפצם לתאותם והנאתם. והלא כבר נאמר בתורה (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ח"ו ואומר (שם ל"ב, ט"ו) שמנת עבית כסית ויטש אלוה עשה וגו'. והוא בעצמו אמר לה' הארץ ומלואה וגו'. וכאשר הקשו חז"ל בזה (ברכות ל"ה.).

284

רפ״הואמנם הנה נודע אל כל חכמי לב מה שאמר הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ. וענין חכמתו יתברך בארץ הוא כי ענין התהוות כל דבר ודבר אשר בעולם התחתון השפל הזה. בכולם הנה חצובים ונתונים בהם מחיות אור הקדושה של מעלה שהוא החיות הקדוש הניתן בו מאת האל ברוך הוא בעת התהוותו בעולם, והוא חיותו וקיומו תמיד על מצבו ומעמדו. ובחינת החיות הקדושה הלזה הוא. כי הנה ידוע אשר התורה הקדושה נקראת כלי אומנותו של הקב"ה שבה הביט וברא העולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א'). כי הלא אין דבר בעולם כי אם מעשרה מאמרות החקוקים וכתובים בתורתנו הקדושה שנאמר בה ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וגו'. או תוצא הארץ וגו'. ובעשרה מאמרות הללו נברא כל הבריאה כולה מראשה ועד סופה בכללות מיני הבריאה. ואמנם פרטי מיני הבריאה שהם עד אין שיעור וערך. הכל מאותיות התורה הקדושה הנקראת חכמה עלאה ששם כ"ב אותיות התורה והמה מצטרפים ומתחברים זה עם זה ברל"א שערים אשר ישתנה צירוף ויחוד אחד מחבירו פעמים רבות אין מספר ובכל פעם מתיחדים ומצטרפים אותיות אחרים וכל צירוף נעשה גוף אחר וענין אחר וגם כל אחד ואחד נעשה ונצטרף במילואו ומילוי דמילואו וגם בחילוק אותיות ותמורתם עד שנעשה כל אחד בפני עצמו גוף אחר וצירוף אחר. והם הם העולמות הקדושים הזכים והברורים שיצא ונעשה בכל צירוף אחר, וכל צירוף וצירוף מחיה עולמות רבות אין מספר לגדודיו.

285

רפ״ווהנה גדול ומהולל שמו יתברך שלא חיסר בעולמו כלום ומוציא במספר צבאיו. והוא שכל מספר ומספר בכל פרטי הצירופים מכל צירוף וצירוף בפני עצמו נעשה ונתהוה בארץ החיים כל מלואה שהיא נתמלאת במספר כולם להיות חיות וקדושת כל אחד נקבע בה בחיות רוחניות עליונים. והן המה נשמות כל אשר בארץ. למשל במספר וצירוף אותיות תי"ו אל"ף נו"ן ה"א נעשה ונתהוה תאנה בארץ. וכן חטה ושעורה וכל דבר אשר בארץ מהארז אשר בלבנון עד איזובי קיר. והכל נתהוה בכ"ב אתוון הללו הנובעין מחכמתו העליונה ששם בחינת התורה הקדושה (כי אורייתא מחכמה נפקית (זוה"ק חלק ב', פ"ה.). וקיומם בעולם כל ימי עמדם על הארץ הכל הוא מחיות האותיות האלו אשר נשרשו בארץ החיים הנקראת שכינה תתאה. כי ממנה תוצאות חיים לכל אשר בארץ. ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה י', ו') אמר ר' סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח, ל"ג) הידעת חוקות השמים אם תשים משטרו בארץ. והמזל הוא ענין החיות הקדושה אשר על ידי מספרו וצירופו נעשה ונתהוה עשב הלז בארץ. וכללות הצירופים האלה מצטרפים ונכללים בעשרה מאמרות המושרשים בבחינת החכמה המכונת על שם היו"ד שבשם הוי"ה ברוך הוא. והוא אומרו ה' בחכמה יסד ארץ, והבן.

286

רפ״זוזה כל עבודתנו בכל ימינו אשר אנו חיים על האדמה להעלות כל צירוף וצירוף ואות ואות מאור הקדושה אשר בארץ התחתונה הלז, אל שורשה אשר בארץ החיים שכינה תתאה (כי עשי"ה גימטריא שכינה כנודע) כי האותיות הללו מתאוים לחזור למקום מחצבתם מקום אשר נלקחו משם, וכל מקור יקו למקורו. וכל עיקר בריאת העולם היה בשביל זה לדבק כל דבר בשורשו. ואז שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. והיא נתעלת ויושבת בחיק אביה ואם הבנים שמחה. ושם חזרת כל דבר למקור שורשו כי משם נלקחו כאמור.

287

רפ״חוהוא אומרו השמים שמים לה'. כלומר הנה השמים הוא מעצמו שמים לה' שאינו צריך לעבודת בני אדם גם בני איש להעלותו לה'. כי לא נמצא בו גשמיות וחומריות שיהיה צריך עבודה להיות תוכו אכל קליפתו זרק להעלות הפנימיות למעלה, כי קדוש הוא לאלהיו מבריאתו הראשונה. ולא כן הארץ ששמו יתברך בראהו בכוון על זה הדרך שיהיה אור הקדושה מתפשט בגשמיות וחומריות הארץ. בכדי לעבדה ולשמרה שישראל עם קדושו יטו לבבם לזה להכניע הגשמיות והרע על ידי כפיית הלב לשבירת התאוה. ולעבוד עבודתו במצוות ה' ומעשים טובים. ועל ידי זה יתעלה אור הקדושה וחיות הקודש מכל מקומות מושבותיהם בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק. ועל כן והארץ נתן לבני אדם. כלומר והארץ שיהיה לה' זה נתן לבני אדם לעבדה במצוות עשה ולשמרה במצוות לא תעשה. וברוב עבודה בלב יוכלו לעשות שיהיה לה' הארץ ומלואה שיוכנע הגשמיות והרע מן הארץ ותהיה כליל לה' כשמי השמים ואז ישמחו השמים ותגל הארץ ביחד בשוה ויהי ה' אחד בשמים ובארץ.

288

רפ״טוזה רמזה התורה בראש הבריאה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כי נודע המבואר בדברי התנא האלהי רשב"י (בתיקוני זוהר כמה פעמים) בראשית ב' ראשית וכו'. והוא רומז אל הנזכר. כי החכמה העליונה נקראת ראשית כמו שאמר הכתוב (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה וגו' כי היא ראשית אור הגילוי במדות העליונות. לצד שאור כתר עליון ברוך הוא טמיר ונעלם במאוד ואורו גדול ונשא באין ערך ואי אפשר ליהנות מאורו לרוב גדולת זיוו המבהיק כי אם על ידי התלבשותו במדת החכמה העליונה ונרמז בא' שבבראשית. ועל כן החכמה נקראת ראשית, ראשית אור הגילוי. וגם אור מדת המלכות שכינתא תתאה נקראת ראשית כי היא הראשית ממטה למעלה, וגם היא נקראת חכמה תתאה. וכבר כתבנו שלזה היתה כוונת כל הבריאה כולה ליחד הב' ראשית הללו להיות לה' הארץ ומלואה להכניע הגשמיות והרע בכדי שיטהר ויתקדש עולם העשיה חושבן שכינה לעלות אל חיק אביה להתקדש בקודש להעלות אורותיה למקור מחצבתם בקודש. וזה אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר בשביל ב' ראשית אלו ברא ה' כל הבריאה כולה לעובדו יתברך בזה בכדי שישפיע מטובו הגדול הרם ונשא לבריותיו ובזה יהיה השמים והארץ בשוה ביחד כולם לאל עליון וישמחו וירונו כי הקדישם לה' וינחם אל מחוז חפצם.

289

ר״צובזה נבוא לביאור הכתובים. והוא אומרו,

290

רצ״אולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך. פירוש העיקר תקח מאור החיות הקודש אשר בהפרי, והוא הראשית פרי האדמה, שאורם וחיותם הוא מראשית חכמה, בחינת חכמה תתאה. והוא אומרו אשר תביא מארצך כי הוא בא מארצך. העליונה ארץ החיים אשר ה' אלהיך נותן לך הוא החיות הקדושה אשר מאת ה'. לא גשמיות הפרי לבד בלי השכל ודעת מקור מקחם מאין. כי אם על זה תן דעתך על בחינה הקדושה אשר בהם. ושמת בטנא. הנה טנא הוא מספר ששים הרומז לששה קצוות אשר הוא בכללות עשר הוא ששים. כי התקרבות חיות הקודש צריך להיות כסדר הדרגות ממטה למעלה. ועל כן צריך להעלות ולחבר אור הראשית, שכינת עוזינו, אל בחינת התפארת הנרמז בו' קצוות ששת המדות הנוראים העליונים. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. כלומר שתקח הפירות עם הטנא. והעיקר בהשכל אל אורותיהם אשר בתוכם. להעלותם למקדש ה' ששם כללות השראת אור קדושת ה' והוא רומז להעלות האורות הללו מלמטה למעלה אל שכינת עוזינו וליחדה בתפארת על ידי הטנא. ועל כן עשירים היו מביאין אותן בקלתות של כסף ושל זהב כמאמר חז"ל (פרק ג' דבכורים משנה ח') כי שם בחינת התפארת לפאר לאלהינו בכל יכולתנו לכבוד מצוותיו ברוך הוא. ואחר כך,

291

רצ״בובאת אל הכהן אשר יהיה וגו'. נודע אשר הכהן נאחז במדת החסד שהוא ראשית ששת המדות מלמעלה וכאשר נתיחדו האורות הקדושה בתפארת כנזכר ממילא המה מובאים עד בחינת החסד. רק שמשם צריך להעלותן למעלה למקור שורשם. והוא אומרו,

292

רצ״גולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' וגו'. כי הכהן שהוא נאחז במדת החסד היה צריך להעלותו למעלה. ועל כן הניף אותם הכהן כמאמר חז"ל (סוכה מ"ז: מובא ברש"י כאן) שהיו צריכים תנופה ביד כהן והניחם לפני מזבח ה'. רומז על העלתם למעלה אל השלוש הראשונות. כי מ"ז של מזבח רומז על חושבן הוי"ה ואהי"ה שהוא יחוד חכמה ובינה. והב"ח מורה על יו"ד שהיא בחינת כתר עליון שכל העשר כלולין בו, הנעלם למעלה ונגנז באור החכמה כאמור. והכל בכדי ליחד הב' ראשית הנאמרים ראשית שלמטה עד ראשית חכמה שלמעלה ושם נתיחדו כל העשר מדות העליונות הנוראים והנפלאים ביחודא שלים שהוא תכלית כל העבודות ותקות כל מקוה אל היחוד הזה.

293

רצ״דוהנה תכלית התענוג והנחת רוח המגיע לאלהינו יתברך שמו מעבודה הזו הוא, כי על ידי עבודה הזו ישפיע רוב ברכה ותענוג וכל השפעת הטוב לכל העולמות שלמעלה ושלמטה. כי כאשר שמו יתברך שולח ברכתו אל בריותיו והכל זיו אורו וחיות הקודש ונתברך הארץ ומלואה, וכשהאדם מחזיר החיות הלז אליו, נעשה החיות הקודש הזה בבחינת מיין נוקבין ונעשה אתערותא להוריד על ידי זה ברכתו הטוב בכפלי כפליים.

294

רצ״הואמנם ענין העלאת המיין נוקבין הזה להבינו, הנה הוא הכל תלוי בלבו של אדם באמת. והוא על דרך משל כשהאב נותן מתנה אל בנו. הנה אם בנו חכם הוא מבין מדעתו כי בחנם עשה עמו שאינו מחויב בחיוב לתת לו משלו. רק בטובה עשה עמו בחסד חנם לאהבתו אותו. ועל ידי זה ניתוסף אהבה בבנו הזה מול אביו ובא אליו באהבה ושמחה ומחזיק לו טובה על טובתו בלב שמח באמת. וכשרואה אביו את זאת ניתוסף בלבו אהבה על אהבה וחיבה על חיבה. והולך ונותן לו עוד ומוסיף לו בכל יום יותר ויותר, אחרי שרואה בבנו כי חביב וחשוק אליו מתנתו, ויודע שבטובה עושה עמו לא בגמול. מה שאין כן בבן מביש. אם אביו נותן לו מתנה אינו חביב בעיניו כלל. כי נדמה לו שמגיע לו כהנה וכהנה והוא מחסרו מחיובו ואינו מחזיק טובה לאביו. ואפשר עוד יחרה אפו עליו מה שאין נותן לו כרצונו לרוב.

295

רצ״ווכן הוא במתנת אלהינו יתברך שמו. כי מי שזוכה לברכת ה' ומקבל טובה מאתו יתברך. אם חכם הוא, יודע בנפשו כי שמו יתברך אינו חייב לו כלום. והכל מתת אלהים הוא ברוב חסדו ואמיתו. ועל כן הוא נותן הודאה במאוד על חלקו להודות לאל הטוב על כל הטוב. והודאה הזו היא העלאת המיין נוקבין שנעשה אחר החזרת אור הקדושה למעלה, ומזה נעשה אתערותא למעלה להשפיע לו כל בחינת שפע הטוב כאמור. ולזה אחר שהעלה הכהן אור הקדושה למעלה עד מקור שורשו ביחוד המדות העליונות. הנה עתה הגיע העת והעונה שהבעלים יתנו הודאה על חלקם להודות לאל הטוב על זיו ברכתו. ולזה אמרה התורה,

296

רצ״זוענית ואמרת לפני ה' אלהיך וגו'. היא היא בחינת ההודאה על הטובה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ארמי אובד אבי וגו', עד ויביאנו אל מקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת וגו'. כי זה הוא כל בחינת ההודאה. כשהאדם יוצא מן המיצר אל המרחב כהארבעה שצריכין להודות. כאשר הארכנו בזה על פסוק מצות ומרורים יאכלוהו. שצריכין לזכור את המרירות בעת ההודאה בכדי שתהיה ההודאה בשמחה ובטוב לבב ביותר ויותר. ואז על ידי זה כאשר נתיחד היחוד הקדוש השלם על ידי העלאת הבירורין וההודיה לאל הטוב והמיטיב. אז הנה ודאי,

297

רצ״חושמחת בכל הטוב וגו'. כי על ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות שלמעלה ושלמטה על כל בחינת הטובות הרוחניים והגשמיים ברוב חסדו וטובו בהצלחה וברכה וחיים עד העולם.

298

רצ״טהיום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו'. לכאורה יפלא אומרו היום הזה מצוך וכבר נצטוו במרה ובחורב מאז. ויבואר על דרך משל. במלך גדול שצוה לבנו יחידו לאמור בכל יום ויום תבוא לפני ביופי מופלג להדר הפנים והגוף בהידור וזיכוך רב ובבגדי כבוד ויקר למאוד זכים ונאים צחים ומלובנים בגדי משי ורקמה משובצים זהב ואבנים טובות היקרים המאירים המשמחים לב כל רואיהם. ובידך כלי שיר נפלא ויקר ותנגן ותשורר לפני בכמה מיני נגינות הנפלאים וערבים לשומעם. ולא אמר לו שום טעם למה הוא מצוהו לעשות ככה תמיד בכל יום לפניו. והנה כל זמן שהבן אוהב את אביו אהבה רבה מלב ונפש אהבה שאינה תלויה בדבר. הנה כן הוא עושה בכל יום ויום להקים דבר מלכו ואביו בכדי שיהיה לו תענוג ונחת רוח שעושה רצונו ככל אשר מצוהו והמלך כשהיה רואה אהבת בנו כן אליו בלבב שלם באמת שלא לשום תשלום גמול הוכפל בלבו אהבה על אהבה וחיבה על חיבה לבנו לאהבה אותו בכל לבבו ולתת לו תמיד כיד המלך ברוב גדולה ותענוג עד אין שיעור. והנה בן המלך הגם שראה אשר בשביל עבודה זו הוא מקבל טובה רבה וגדולה מאת המלך. אף על פי כן הוא לא שם לבו לכל זאת לעובדו בשביל כן. ותוגדל בקרבו אהבת אביו המלך לעשות רצונו יותר מכל הטובה שמקבל מאתו. גם אוהב המלך לא גילה לו טעם העבודה הזו שהיא בכדי שעל ידי זה יקבל הטובה מאתו. בכדי שלא למנוע תענוג המלך שמתענג במה שהבן עושה רצונו שלא על מנת לקבל פרס. וגם שלא למנוע טובת הבן בזה. כי בעשותו רק בשביל תענוג אביו יקבל הטובה בכפלי כפליים. ואמנם כאשר נתרבה במאוד גדולת הבן לעושר ולכבוד ויקר התחיל למעט קצת בעבודתו את המלך. כי רצה לענג את עצמו במאכליו ומשתיו ושינה וטיול עד שלא נשאר לו פנאי לעבודה. וממילא כאשר התחיל לקצר בעבודתו נפסקה קצת אהבת אביו מלבו. כי אוהב לראות את עצמו לא את פני אביו. והמתרשל בעבודה פעם אחת. אחת גוררת חברתה ומתרפה עצמו בכל יום יותר ויותר. וכשראה אוהב המלך את זאת אמר בלבו מעתה פן ח"ו יתבטל מכל וכל ונמצא בטל תענוג המלך ותענוג בנו ויאמר לי המלך איה אהבתך ותשוקתך בהיותך רואה כן ואין לך כאב עלי ולא על בני. על כן אמר לנפשו מוטב אודיע טעם העבודה לבן המלך איך שהוא רק בשביל טובתו ואולי על ידי זה יוחזר העטרה ליושנה וישמח האב ביוצאי חלציו והבן בהוריו. והלך והודיע להבן ואמר לו תדע מהות הציווי הזו הוא רק בשביל טובתך. כי למה יחפוץ המלך בדוקא שתתראה לפניו בכל יום בהדר יקר תפארתך ולנגן לפניו בכלי השיר ולשיר בשירים. הכי אין לפניו דברים כאלה בכל יום בלעדך. הלא כל יועציו וחכמיו ושרי המלוכה עומדים לפניו תמיד מלובשים שריון בבגדי יקר ותפארת עד מאוד. ונמצא לפניו מנגנים ומשוררים בכל כלי שיר עד אין מספר שלא שמעתן אוזן מעולם. ולמה יחפוץ זאת מאתך דוקא. אם לא עבור שהוא חפץ מאוד בטובתך. וכשהוא רואה פניך מזוכך ומלובן ומיופה כל מיני יופי כראוי לבן המלך ומלובש בבגדי מלכות המלאים זיו ומפיקים נוגה מאבנים טובות היקרים המסולאים בפז הקבועים בהם ודברים האלה הם מרבים שמחה חדוה במאוד מאוד בלב הרואה אותם. הנה הוא נתמלא שמחה וחדוה בגילת ורנן בראות פניך בזיו הדר יקר תפארת הזה. ואחר כך אתה מתחיל לשורר ולנגן לפניו בכלי שיר שבידך ומזה מתרבה עוד שמחתו וחדותו ואהבתו אליך לאין קץ עד שמרוב שמחה הוא מברך אותך בכל הברכות. ונותן לך מתנות רבות גדולות ונפלאות בכל יום ויום יותר. וגוזר עליך גזירות טובות ישועות ונחמות ככל אשר תוכל שאת. וממילא על ידי זה הנה כל שרי המלך ויועציו וחכמיו וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחים לך וינשאוך מתנשא לכל לראש ויעטרוך זר תפארה אחרי ראותם חיבת אהבת המלך אליך לאין קץ. וכל ענין העבודה שצוך אביך להתראות לפניו בכל עת. אינו כי אם בשביל זה שעל ידך ישמח מלך ויתרבה חדותו ואהבתו אליך להיטיבך באחריתך. והנה הבן החכם כששומע כל זאת מאוהבו משים על לבו עד כמה גדלו חסדי אבי המלך וטובו ואהבתו אלי שעושה התפעלות רבות שונות בכדי שייטיב לי על ידיהם. ועל כן הנה כמים הפנים לפנים. על אחת כמה וכמה איך ראוי שתוגדל בלבי אהבת אבי וכאש תבער יער כלהבה תלהט הרים כן תוקד ותבער בקרבי אהבתי אליו באהבה עזה כרשפי אש. ושלא אכוון בשום פנים בעבודתי איזה דבר קטן וגדול לטובתי. כי אם רק למלאות רצונו הטוב לעשות לו תענוג ונחת רוח בכלות נפשי וכוחי ממש במה שאעשה רצונו כאשר צוני בטובו. וכן הוא עושה ועובד את אביו באהבה רבה שאין לה סוף ותכלה ומזה בודאי יש לו כל הטוב וברכה וחיים עד העולם מאת אביו עד בלי די.

299

ש׳והנמשל מובן מעצמו למבין. כי כל המצוות עשה ולא תעשה שצונו אלהינו יתברך שמו לא למענו יתברך עשה כל זאת. כי הוא יתברך שלם מכל צד ומכל פנה ואינו צריך לשום עבודה מזולתו וכמאמר הכתוב (איוב ל"ה, ז') אם צדקת מה תתן לו. וגם כל השירות והתשבחות שאנו אומרים לפניו הכי צריך הוא לתהילתינו. והלא כל מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש אראלים אישים תרשישים כולם עומדים תמיד לפניו מודים לשמו ויהללוהו בפיהם. גם שמים וארץ שמש וירח מזלות וכוכבים הילולו מרבים. ומה צריך לשבחינו. ואמנם כל התורה והמצוה הכל הוא למענינו. כי כל מצוות עשה הוא לעשות בזה לבושים נאים וזכים ויקרים לנשמותינו. וכל מצוות לא תעשה הוא כי העובר על לא תעשה מלביש בזה את נשמתו לבושים שחורים לבושי שק כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ושמים רומז אל הנשמה שנלקחה מן השמים ואין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. על כן הזהירנו שלא לעשותם. ולעשות מצוותיו במצוות עשה להלבישה לבוש מלכות ולקשטה בכל מיני קישוטין נאים ולנקותה ולזכותה מכל כתם ולכלוך ובזה היא באה אל המלך מלך עולמים ברוך הוא. ושמו הגדול ברוך הוא כביכול מתמלא שמחה וחדוה רבה בראות אותה מהמרחק הגדול שנתרחקה מאתו. והיתה במדינה המלאה נחשים ועקרבים וקוצים וברקנים וטיט ורפש וכל מיני לכלוך ולבושיהם גסים ועבים שחורים ומטונפים והיא באתה לפניו שלימה בלי נשיכת שועל ונחש ועקיצת עקרב ונקיבת קוץ ודרדר. ופניה זך ויפה מנוקה מכל לכלוך וכתם ולבושיה בגדי יקר נאים ומתוקנים זכים ונקיים מלובן בתכלית הלובן. כי לגודל חפצה למלאות רצון שמו יתברך שתבוא לפניו. בכל עת שומרת על עצמה במאוד שלא תתערב בין אנשי המדינה ההיא לעשות כמעשיהם ח"ו. בכדי שלא תבוא אל המלך אשר לא כדת. ואז הנה שמו הנורא יתברך אומר לה (שיר השירים ז', ב'-ה') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וגו' עד אפך כמגדל הלבנון וגו'. (שם ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ואז היא משוררת לפניו (שם א', ט"ז) הנך יפה דודי אף נעים וגו'. (שם ה', י'-ט"ו) דודי צח ואדום וגו' עד מראהו כלבנון בחור כארזים וגו'. ועל ידי זה מתרבה עוד חדוה ותענוג לפני אדון כל ברוך הוא, לאין קץ. ואז את כל אשר תאמר, ינתן לה. ושמו הגדול יתברך, מרבה ברכה וחדוה אהבה אחוה שלום וריעות ומשפיע אור גדול בכל העולמות ומשם על נשמות ישראל למעלה ולמטה בברכה רבה וגדולה עד תאות גבעות עולם.

300

ש״אואמנם הנה בתחילה בעת מתן תורה הקדושה לא הודיע משה את זה לישראל שכל התורה והמצוה אינו כי אם בשבילם לטובתם. בכדי שיעשו הכל בשמחה ובטוב לבב לכבוד קונם וצורם בלבד לעשות רצונו שיהיה לו לנחת רוח שאמר ונעשה רצונו ובזה ירבו זכויותיהם ויכפל שכרם עד מאוד באין שיעור. ואך במשנה תורה סמוך למיתתו שהתחיל להוכיח את ישראל על כמה פעמים שמרו את דברו וראה שנפלו קצת ממדרגה זו להיות אהבת ה' תקוע בלבם בכל עוז לעובדו בכל לבב בכדי לעשות רצונו בלבד. אמר בלבו מוטב אודיעם שכל עיקר המצוה הוא רק בשביל טובתם. ואולי על ידי זה ישמרו התורה והמצוה בכל לבבם ונפשם באמת לשמו בראותם כמה השכינה מתלבטת בשבילם לאהבתם ונתן להם תורה ומצוות רק בכדי שעל ידי זה ייטיב להם ולבניהם אחריהם. ומי גבר יחיה ולא יכלה נפשו לאהבת ה' בראות אהבתו יתברך אליו כל כך.

301

ש״בוהנה נודע מה שאמרו ז"ל (מגילה י"ח. ובראשית רבה ע"ט, ח') בפסוק (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל הקב"ה קרא ליעקב אל אמר לו אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. והענין הוא להקרא ליעקב אלוה בתחתונים. כי כל ההשפעות החיים והברכות שירד אז לעולם אל כל התחתונים. הכל היה בצדקת יעקב מה שהמשיך הוא בשורש נשמתו על ידי צדקתו ומעשים טובים לא זולת. ועל כן נקרא אלוה בתחתונים לפי שקבלו כל חיותם והשפעתם על ידו. וזה היה גדולת כל האבות שנעשו מרכבה אליו יתברך ועל ידן נתמשך כל השפע החיים והברכה לעולם וכאשר נאמר לאברהם (שם י"ב, ג') ונברכו בך כל משפחות האדמה. ועל כן ייחד הקב"ה שמו הגדול עליהם אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב. להיות שעל ידם הורד השפעת אלהותו לקיים העולם להיות על ידם אלהי עולם. ואחר פטירתן מן העולם ייחד הקב"ה שמו על כללות ישראל אלהי ישראל לפי שגם הם בכללם על בחינה הזו שעל ידיהם יורד שפע החיים והברכה לעולם וכמו שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל. ואפילו ספינות הבאות מגלייא לאספמייא אין מתברכין אלא בשביל ישראל. וכמבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ב:) בזה הלשון: כמה זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהו וקריב לון לגבי מכל עמין ובגיניהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קודשא בריך הוא מזונא לעלמא. והכל סובב הולך על הדבר שביארנו כי כל התורה והמצוה אינה כי אם להתמלאות על ידיהם ברוב ברכה ושפע. ומהם יתמשך לכל העולמות.

302

ש״גולזה אמר להם משה רבינו אוהב נאמן לשמו יתברך ולישראל בניו. היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה וגו' (דברים כ"ו, ט"ז). כלומר כי עד היום הזה לא רציתי להודיע אתכם זאת. כי רציתי שתעשו את שלכם מעצמכם לעובדו בכל לבב מאהבה למלאות רצונו. והן עתה רואני כי נפלתם קצת מבחינה זו לאהבה אותו מעצמכם. ועל כן הנני מודיע אתכם גודל האהבה שהוא אוהב אתכם. והיום הזה אני אומר לכם כי ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה וגו'. כלומר שכל עיקר הצווי שהוא מצוך לשמור חקיו אינו כי אם בשביל שיהיה ה' אלהיך. שכל בחינת הוי"ה המהוה את כל ונותן מחיה לכל, יהיה אלהיך בלבד. שכל ההשפעה הטובה ירד אליך הכל אשר לכל. ומידך תתמשך ותתחלק לכל התחתונים. והנך רואה בעיניך גודל האהבה והחיבה והחן והחסד שמצאת לפניו שלא צוך לעשות דבר כי אם בשביל טובתך ושמחתך ולהרבות גדולתך על פני העמים אשר תחת כל השמים שידעו כי מאתך הוא חיותם ומזונם. ואם הוא יתברך שמו רוצה כל כך בטובתך וגדולתך לרוב האהבה והחיבה שמשתוקק אליך להיטיבך. על אחת כמה וכמה שתצמא נפשך ויכמה בשרך ותכלה נשמתך ברוב אהבה לאל עליון ברוך הוא הבוחר בעמו ישראל באהבה. ועל כן אחר שידעת זאת מהראוי אשר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך באמת למען שמו באהבה ותתברך על ידיהם במאוד (כי אם תכוון להנאתך להתברך בהם לא תתברך כי עיקר הברכה באה ממצוה הנעשית למען שמו לריח ניחוח ולא כשלא נעשית כמצותה. והבן). ולזה גמר אומר לפרש להם יותר מפורש מה שכיוון באומרו ה' אלהיך. והוא אומרו (שם שם, י"ח-י"ט) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' ולתתך עליון על כל הגוים וגו'. כלומר כל עיקר כוונתו יתברך מה שבחר בך מכל העמים ונתן לך את תורתו ומצוותיו. הכל לטובתך שתהיה אתה הסגולה והעליון על כל העמים שכל הברכות והטובות ושפע החיים והשלום ירד אליך ותתברך בכל מעשה ידיך לרוב. ומידך יבוקש לשאר העמים אשר על פני האדמה.

303

ש״דעוד יתבארו הכתובים האלה בהקדם מה שהקשה הרמב"ם ז"ל על מצות האהבה שצונו שמו יתברך, כאומרו ואהבת את ה' אלהיך וגו' והלא אהבה הוא דבר התלוי בלב ואיך שייך צווי עליו. כי הלא אם לא יאהב אדם איזה דבר מאכל מטבעו. אם יצוהו אדם או מלך המדינה לאהוב דבר זה היוכל על ידי צווי הזה לאהוב את המאכל הזה בלבו. ולא יצויר הצווי כי אם לצוות עליו שיאכל הדבר הזה אף שאינו אוהבו. ואם יאכל דבר הזה, ודאי לא יערב לו ולא יבוסם לו ואפשר עוד יקיא אותו מגרונו. כי לא יוכל על ידי הצווי להפוך טבע הלב. וכן באהבת אנשים זה לזה אם אחד לא יאהב את חבירו בטבע מצד מזגם שאינו שוה וכדומה בדברים שבין איש לרעהו לא יועיל צווי לאהבה אותו בלבבו. וכן להבדיל באהבת המקום ברוך הוא אם ח"ו אינו נקבע אהבתו בלב אדם לא יועיל צווי בזה. ותוכן תירוצו הוא על דרך משל אם יקח אדם עץ ויחלק לשנים הנה שניהם הם מתואמים בטבעם שכאשר יתחברו זה לזה הרי אחד הם כמו שהיו באין מפריד. ואכן בתנאי הוא כשהצדדים מנוקים בעת התחברם כאשר בעת הפרדם אז יתחברו יחד כבתחילה. ואמנם אם יתלכלך אחד מהנה וידבק עליו טיט ורפש וכדומה אזי אי אפשר להתחברם אז בשום פנים כי הדיבוק מפרידו מלהתאחד. וכן הוא ממש בנשמת אדם אשר על האדמה. כי כן בבני ישראל נאמר (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו שהם חלקו ממש שנשמתם הוא חלק אלוה ממעל וכן קראה הכתוב (איוב ד', ח') נשמת אלוה. וכמבואר בזוה"ק (עיין חלק א', כ"ז.) על פסוק (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכו נפח.

304

ש״הוהנה נודע אשר כל דבר ודבר שבעולם מתאוה לשורשו מקום אשר נלקח משם להדבק שם ביחוד בטרם הפרדו. כמו הנה טבע האש לעלות בלהב השמימה למעלה כי שורשו ביסוד האש הכללי אשר תחת הרקיע תיכף וכן טבע צרור או אבן ליפול למטה לארץ כי שורשו ביסוד עפר הארץ וכל מקור יקו למקורו ואין אהבה וחיבה ותשוקה יתירה כמו חלק הנפרד מחלקו שמתאוה לשורשו אשר לוקח משם, ובהתקרב עם שורשו נעשים אחד ביחוד עצום. וכמו למשל האב עם בנו החביב אצלו ואם עם בתה. כאשר יתרחקו זה מזה ולעתים רחוקות יתקרבו זה לזה. כמעט פסקה חיותם ובטילין ממציאותן ברגע ההוא לרוב הדיבוק אשר יתדבקו זה בזה באהבה וחיבה. וזה הכל הבל הוא נגד התקרבות הרוחניות זה בזה ששם באמת ביטול המציאות ופסיקת הגשמיות.

305

ש״ואשר על כן מאחר שנשמת אדם מישראל חלק אלוה הוא, והוא יתברך שורשם. ודאי היה ראוי להיות בכל אחד מישראל בכל עת ובפרט בעת העלות על לבו זכרון שמו יתברך שיתקרב אליו ברוך הוא באהבה רבה ועזה עד שיבוא להתפשטות הגשמיות ממש ואתדבקות רוחא ברוחא. כי הנשמה ודאי חומדת ומתאוה ומשתוקקת לקרבת אלהים לאין קץ. וכאשר כן היה בכל נביאי ה' כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') שכאשר הגיע אליו הנבואה היו כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שאמר דניאל (י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ונקשרה דעתו אל צור העולמים ברוך הוא. ואפילו בהחסידים הראשונים מבואר (בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א') שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכל עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה וכו' עד כאן.

306

ש״זואולם מה שאין זאת בקרב כל ישראל הוא עבור חטאתנו ופשעינו כמאמר הכתוב (על פי ישעיה נ"ט, ב') כי אם עוונותיכם היו מבדילין ביני וביניכם, וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו וגו' ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד כאן. וכיון שעבר אדם עבירה מלביש את נשמתו בלבוש שק. ושק הוא אותיות קש הרומז אל הקליפות מספר ארבע מאות איש שהלכו עם עשו. ואז אי אפשר לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומתרחק ממנו ושמו יתברך עוצם עיניו מראות ברע. וכל עבירה ועבירה הוא קוץ מכאיב וסילון ממאיר אל הנשמה שעל ידי זה אינה יכולה להתקרב לה' הצמאה אליו בכלות נפשה.

307

ש״חוהנה במשל התחלקות העצים הנזכר. אם יקח העץ שנתלכלך בטיט ורפש וירחצהו במים יפה יפה וינקהו מכל לכלוך וטינוף. הנה ודאי יתקרב אל חבירו ויתדבק בו והיו לאחדים בידך כאשר בראשונה. וכן בהנשמה אם זוכה האדם לשום על לבו כל זאת ומתחרט במאוד על כל מעשיו ועושה תשובה שלימה לפניו באמת בשלימות. כי רוצה בתקנת נשמתו ולהסיר שקה מעליה. הנה ודאי מתיחד רוחניות נשמתו בשורשה וניתוסף אהבה על אהבה ונתקיים בה (שם ס"א, י') שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני, ובודאי תכסוף ותתאוה נפשו לאהבה את ה' בכל עוז ותעצומות. וזה שאמרה התורה ואהבת את ה' אלהיך. פירוש שתראה בשכלך שתגיע לאהבה אותי והוא להסיר מנשמתך כל מסכים המבדילים ולשוב באמת מכל חטא ועוון עד שתהיה נשמתך זכה ונקיה. ובודאי ממילא תאהוב את ה' בכל לבב כי כל דבר יתאוה לשורשו ובפרט אל קרבת האל הטוב ודאי מה טוב ונעים ההתדבקות הזה. והנה מי שהוא בבחינה זו הנה הקב"ה מיחד שמו עליו. כי כל זמן שהנשמה לא תוטהר מכתמי העוונות היא תחת רשות היצר הרע והחיצונים במקצת כאומרם ז"ל (עבודה זרה שם.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו וכו' וקשורה בו וכו' כנזכר למעלה. ואי אפשר ליחד שמו יתברך עליו אחרי שנשמתו אינה ביחוד עם שמו לבד. ואחרי טהרתה מכל לכלוך וכתם עוון קל וחמור הרי היא מיוחדת לשמו יתברך בלבד שאין רשות אחרים עליה לא מניה ולא מקצתו. ועל כן ייחד הקב"ה שמו על אבותינו אברהם יצחק ויעקב כי אמרו חז"ל (בבא בתרא י"ז.) ג' לא שלט בהם היצר הרע אברהם יצחק ויעקב וכו' והיו מיוחדים לאל עליון בלבד על כן ייחד שמו עליהם אלהי אברהם יצחק ויעקב. וכן בכללות ישראל מיחד שמו עליהם אלהי ישראל לפי שבכללות ישראל ודאי כאן נמצאו כאן היו אישים המשכילים וחרידים לדבר ה' עד שיהיו זכים ונקיים וטהורים מכל וכל. או מעת הולדן. או בתשובה ומעשים טובים באמת. ועל כן נקרא אלהי ישראל.

308

ש״טולזה אמר הכתוב כאן, היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים וגו'. כלומר שהוא מצוך לעשות חוקיו ומשפטיו אחר שתהיה בבחינת ה' אלהיך שלא יהיה עליך שום רשות אחרים חלילה רק ה' יהיה אלהיך וכמאמר חז"ל (הוריות י"א.:) בפסוק (ויקרא ד', כ"ב) מכל מצוות ה' אלהיו מי שאין על גביו אלא ה' אלהיו וכו' עד כאן. ואז הנה ודאי ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. כי ודאי אחר שתהיה הנשמה טהורה מלכלוכי החיצונים ודאי ממילא תוגדל האהבה לה' בקרבך עד אין שיעור ותעשה כל מצוותיו בכל לבבך ובכל נפשך באמת למען שמו באהבה. ולזה גמר אומר,

309

ש״יאת ה' האמרת היום וגו'. והנה רש"י ז"ל כתב האמרת והאמירך אין להם עד מוכיח במקרא וכו'. ובשם הרב המובהק האלהי מוה' דוב בער המגיד משרים זללה"ה כתוב שהוא לשון לבוש כמו (איכה ב', י"ז) בצע אמרתו. ולא נודע ענין זה לכאן. ולדברינו מאוד נכון הוא. כי יֵאָמֵר הֵנָה את ה' האמרת וגו' כלומר אחר שהנשמה היא חלקו ממש ברוך הוא. הנה גוף האדם הוא מלבוש הנשמה. ותדע זאת אשר את ה' ממש האמרת והלבשת, כי נשמתך היא חלק ה' ממש. ועל כן אחר שתטהר, ודאי מעצמה מתאוות וחושקת בקבלת עול מלכות שמים ברוך הוא להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו וגו' ולא תצטרך אחר כך לעבודה ויגיעה כי מעצמך תחפוץ בכלות שארך ובשרך לאלהים לאל חי. ואם תאמר בלבך ומה בכך שנשמתי מבפנים תחשוק לעבודה הנה מחוץ תשכל חרב כי סביב רשעים יתהלכון והחיצונים מקיפים את גופי מכל צד לאלפים ורבבות וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא וממילא יבלבלו אותי וידיחוני מעבודתו יתברך. לזה אמר,

310

שי״אוה' האמירך היום וגו'. כי ידוע שאם האדם זך ונקי בקרבו בפנימיותו הנה שמו הגדול יתברך פורס עליו סוכת שלומו ואורו מקיף עליו מכל צד. עד שכל החיצונים מסתלקין ובורחין מפניו כמאמר הכתוב (תהלים צ"א, ד'-ז') באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה וגו' עד לא תירא מפחד לילה וגו' יפול מצדך אלף וגו' אליך לא יגש וגו'. ולזה אמר וה' האמירך היום. כלומר הנה הוא הלבישך עוז, ואורו הגדול יתברך מקיף עליך כמלבוש הזה המגין על האדם מזרם וממטר מקור וחום. והכל בעבור אהבתו ובחמלתו עליך להיות לו לעם סגולה וגו'. עד,

311

שי״בולתתך עליון על כל הגוים וגו'. כי בזה נראה וניכר עליית ומעלת ישראל על כל הגוים במה שנשמתם אשר בקרבם הוא חלק אלוה ממש חלק ה' עמו וה' חופף עליהם מכל צד ופנה ובין כתיפיו שכן.

312

שי״גוידבר משה והכהנים והלוים וגו' הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם וגו'. להבין מה נשתנה פרשה זו שאמרוהו משה והכהנים הלוים ולא כן בשאר פרשיות התורה. וגם כפל אומרו הסכת ושמע וגם אמרו היום הזה נהיית לעם, פלאי הוא. כי הלא ממעמד הר סיני נבחרו ישראל להיות לו לעם סגולה. ויבואר על דרך משל למלך המדינה שיש לו עבדים ושרים רבים ויועצים, והנה נמצאים אצלו שרים הגדולים שכל סתרי המלוכה וגנזי המלך בידם. ויש שרים רבים ונכבדים שכל מכתבי המלך וחותם המלך בידם. ויש עבדי המלך אשר בשער המלך שמכתירים את המלך בכתר מלכות וכתר המלוכה בידם. והנה בכל הדברים הללו אם יעשה אחד מעבדי המלך איזה רמיה ודבר אשר לא כן בעסקי מלכות הנוראים הללו, יכול לבוא ח"ו בנפש ובכבוד המלוכה. כמו למשל בחותם המלך יכולין ח"ו להפוך הקערה על פיה ולקצץ בנטיעות ח"ו להעביר מלוכת המלך ממלכותו וממשלתו. וכן בגנזי המלך יכולין ח"ו לפזרם ולמסרם לאויבי המלך ומתנגדיו. וכן בכתר המלוכה יכולין ח"ו להכתיר בו איש שאין הכתר הולמתו ואינו ראוי למלוכה. ועל כן אין המלך ממנה על דברים הללו וכיוצא בהן כי אם קרוביו ואהוביו אשר מאז, אשר נסה אותם כמה פעמים בנסיונות ויודע בהם שכבוד המלך חביב אצלם מכל הון יקר שבעולם. ואי יהבין להם כל חללי דעלמא לא ישנו מדתם ולא ישקרו באמונתם לעשות רמיה בדבר המלך ודתו ח"ו.

313

שי״דוהנה ככל הגדולה והכבוד הזה עשה שמו יתברך עם עמו ישראל. כי הן מסר להם חותמו חותם המלך כי נודע אשר חותמו של הקב"ה אמת כמאמר חז"ל (שם נ"ה.) ונאמר (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב. ואומר (ירמיה ב', כ"ב) ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת וגו'. הרי שמסר חותמו ליעקב ולישראל. וגם הנה נודע לחכמי לב ענין החותם הנעשה ביום הכיפורים בעת נעילת שער שהוא בדמיון נעילת וסגירת שערי המדינה שנועלין אותן וחותמין אותן בגושפנקא דמלכא שלא יקרב זר להיכלי המלך. וכן אנו נועלין בעד כנסת ישראל שלא יקרב זר אל ביתה וחותמין בפניה בחותם המלך שהוא שלושה מלויי שם הקדוש אהי"ה ביודי"ן באלפי"ן בההי"ן שהם קס"א קמ"ג קנ"א עולים חושבן חותם עם הכולל כנודע. ואחר כך נעשה הגמר חתימה בהושענא רבא בשבעה הקפות שהיו סובבין את המזבח ואנו סובבין השולחן שהוא במקום המזבח כי חותם הוא אותיות חומות סוד חומת ירושלים הנעשה על ידי ההקפות שבעה חומות סביבה ואז נעשה חותם תוך חותם שאז אין חשש עוד משום מגע נכרי הכל כידוע. וכל זה נעשה על ידי עם קדוש ישראל בתפילותיהם וביחוד בתפילת נעילה שאומרים אז וחתמנו לכוונה זו, ואחר כך עושים ההקפות להקיף שבעה חומות סביבה שלא יכנס זר להיכל המלך.

314

שי״הוהראת לדעת בזה שחותם המלך בידם הוא לרצונם. וגם אוצרות וגנזי המלך בידם כי הרי כל האורות קדישין הנפלאים ונוראים שלמעלה ושלמטה וכל השמות הקדושים הכל נכללו בתורה הקדושה כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד אינון כנודע (זוה"ק חלק ג', ע"ד:). וגם כתר המלוכה בידם ניתן כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שמעשיך נעשים פאר ועטרה להיות עולה ויושב בראש אלהי עולם ברוך הוא. ואמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ד') על פסוק (תהלים ס"ה, ג') שומע תפילה עדיך וגו' המלאך הממונה על התפילות נוטל כל התפילות וכו' ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקב"ה שנאמר עדיך וגו' ואין עדיך אלא עטרה שנאמר (ישעיה מ"ט, י"ח) כולם כעדי תלבשי וכו' וכן מבואר בזוה"ק (בשלח נ"ח.) בזה הלשון: תאנא סנדלפון עלאה הוא על כל שאר חברוי חמש מאות שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר לו כתרים מבעותהון דצלותא דישראל ובשעתא דמטי האי כתר לרישא דמלכא קדישא הוא מקבל צלותהון דישראל וכולהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין וכו' עד כאן. וכאשר אנו אומרין כתר יתנו לך ה' אלהינו מלאכים המוני מעלה מעמך ישראל קבוצי מטה.

315

שי״וונמצאת למד מכל זה שכביכול ברוך הוא וברוך שמו מסר כל ענין התנהגות מלכותו יתברך ביד עם קדושו. ועל כן אמר להם קודם מתן תורה (שמות י"ט, ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ופירש רש"י כהנים שרים וכו' ופירוש שיהיו שרי המלוכה שכל דברי המלכות נחתכין על פיהם. ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה ט"ו, ב') אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים אימתי אתה עושה המועדות וכו' אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין וכו'. ואמרו (ראש השנה ט"ז.) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. הכל הוא עבור שחותם המלך וגנזיו וכתרו ביד ישראל הוא אשר על ידם יתברך ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא בכל העולמות שלמעלה ושלמטה וכאומרם ז"ל (ילקוט ישעיה) בפסוק (ישעיה שם) ישראל אשר בך אתפאר שכל מלאכי מעלה שמו מפארים ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל וגו' וכמאמר הכתוב (ישעיה ו', ג') וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו' ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. הרי שעיקר שבחו בעליונים הכל סובב הולך אל מעשה ישראל עם קדושו. ועבור זה ניסה הקב"ה את אבינו אברהם בעשר נסיונות כמאמר חז"ל (אבות ה, ד'). כי למסור דברים גדולים כאלה ביד איש, צריך לזה נסיונות רבות לראות אם לבו שלם באמת לאהבת המלך בלבד שלא להתערב מחשבת עצמו על חוט השערה כאשר כתבנו למעלה. וכאשר רצה שמו יתברך למסור כל זאת ביד אברהם וזרעו ניסהו תחילה. ובודאי מעשה אבות ירשו בנים כנאמר (בראשית י"ח, י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וגו'. ויהיו הדברים האלה בידיהם.

316

שי״זואמנם כי הגם שלכללות ישראל נאמרה כל זאת. הנה עיקרי הדברים האלה הוא ביד ראשי הדור עיני העדה והחכמים והצדיקים שבכל דור ודור שהם העוסקים בתורה לשמה ומדבקים עצמם באורותיה הנעלמים בה שהם אור שמותיו ברוך הוא שכל התורה שמותיו של הקב"ה הוא כידוע (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.). ומדבקים את נפשם ונשמתם בתפילה לאל חי בכלות נפשם לאלהים כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צ"ח סעיף א') בחסידים הראשונים שהיו מתדבקים בתפילתן עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות ויודעין סודות התפילה ורזיה ואיך שנעשה ממנה כתר מלוכה לצור עולמים ברוך הוא ודביקים באמת לאמיתו במסירת נפשם על זה בכדי להדבק בגופא דמלכא כנודע. ואך לפי שכל ישראל גוף אחד הוא זה הראש וזה הלב וזה העקב כידוע. ועל כן כשהמון עם ישראל כרוכים אחרי החכמים להדבק בהם לשמשם ולעשות להם כל צרכיהם. כמו הרגלים והידים שמשמשין את המוח והלב כאשר יבין האדם במוחו ולבו שצריך להיות במקום פלוני או לעשות דבר פלוני והם אינם יכולין להלוך ולא לעשות ומשתמשים על ידי כלי המעשה שהם הידים והרגלים. כן המוני עם ישראל המכונים על שם הרגלים והידים מחויבים לשמש את עיני העדה וראשי העדה בכדי שיתחברו אחד אל אחד והיו לאחדים מדובקים בחיי החיים (ולא כן כאשר יפרד היד והרגל מן הראש ושאר הגוף הרי הוא כאילו עבר ובטל מן העולם) ועל כן ההנהגה בשם כללות ישראל מאחר שכולם מסייעים אל החכמים שיוכלון להדבק בו יתברך.

317

שי״חובזה נבוא בביאור הכתובים. כי הנה רש"י ז"ל כתב בפסוק (דברים כ"ט, ג') ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' ואזנים לשמוע עד היום הזה, שאותו היום שנתן משה את התורה לבני לוי כמו שכתוב בפרשת וילך (ל"א, ט') ויתנה אל הכהנים בני לוי. באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וכו' ושמח משה על הדבר ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו'. ולהבין דעת משה רבינו מתחילה שנתן התורה לבני לוי בלבד. ואמנם כי הוא על הדרך שאמרנו שמשה היה סבור שכל ישראל לא יקבלו עליהם להיות עוסקים בתורה כל כך להדבק בה באופן שנתבאר ויהיו רק תמכי אורייתא להדבק בחכמיהם לשמשם ולעשות צרכיהם כאמור ועל כן אי אפשר למסור להם גנזי המלך חותמו וכתר המלוכה ועל כן נתן התורה לבני לוי שהם יהיו עוסקים בתורה כל ימיהם באמת באופן הנאות. ומהם יצא תורה לישראל כאמור (שם ל"ג, י') יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. והמה כבר באו בנסיון כמה פעמים ונבחנו כאומרו (שם שם, ח') אשר נסיתו במסה שלא חטאו בעגל ובמתאוננים ושמרו ברית ה' למול את בניהם כל ימי היותם במדבר וכאשר העיד עליהם הכתוב (שם שם, ט') האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. ונראה בהם אהבת ה' להרוג בניהם ואחיהם בשביל אהבתו. על כן המה ראוים לאותו איצטלא למסור להם גנזי המלוכה, וכל התנהגות המלוכה יהיה על ידיהם, וכל ישראל יהיו טפלים אליהם. ואמנם כל ישראל כשמעם לא רצו בזה כי זה היה סוף ארבעים שנה שהיו במדבר וכבר ספו תמו כל הדור העושה רע ונשארה עדה קדושה שהיה לבבם פונה אל ה' באמת כמאמר הכתוב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה.

318

שי״טוזהו שפירש רש"י שם שאמרו למשה מה אתה משליט את בני שבטך עלינו, ויאמרו לנו מחר, לא לכם ניתנה, לנו ניתנה. כי אחר שאתה נותן להם את התורה הרי עשיתם ראשים עלינו בבחינת ראשי הדור ויאמרו מחר, לא לכם ניתנה התורה רק שנהיה טפלים אליהם ואנחנו רוצים לעסוק בתורת ה' בעצמינו. ושמח משה על הדברים האלה, וגם הכהנים הלוים שמחו על הדבר. כי הם לא בקשו טובת עצמם ואמרו יגדיל תורה ויאדיר. ועל כן וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל. כי מאחר שניתן התורה להכהנים הלוים הוכרחו הם לדבר להראות שח"ו אין בלבם עליהם על זה שרצו גם הם לקבל התורה כי אדרבה שמחו וששו על הדבר. ואמרו הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. כלומר אחרי שאתם מקבלים על עצמכם היום הזה לעסוק בתורה ועבודת ה' כל ימיכם ככל בחינות החכמים ותלמידיהם הרי אתם נעשים היום לעם לה' אלהיך שה' יהיה אלהיך שכל התנהגות מלכות שמו יתברך יהיה על ידכם, ועל פיכם ישקו כל העולמות עליונים ותחתונים. ועל כן אמרו להם הסכת ושמע. כי הסכת לשון האזנה הוא כתרגומו אצית וכן תרגום האזינו אציתו. וידוע מאמר חז"ל (ילקוט ישעיה רמז שפ"ז) משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ. בא ישעיה ואמר שמעו שמים לפי שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ. ועל כן אמרו הסכת ושמע. כלומר האזינו אל העולמות התחתונים שקרובים אליכם ושמעו לעולמות העליונים שרחוקים מכם כי הן היום הזה נהיית לעם וגו' ועל כן הכל תלוים בכם כי לכם מסר הקב"ה חותמו וגנזיו וכתר מלכותו. והנה אם כן הדבר הזה שנמסר לכם דברים גדולים מופלאים ויקרים ונוראים הללו. על כן מאוד מאוד תזהרו.

319

ש״כושמעת בקול ה' אלהיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו וגו'. כי החטא והשגיאה בדברים נוראים כאלה ח"ו ח"ו דבר גדול עד מאוד הוא ואין ערוך אליו. וממילא בהיפוך, עבודת הטוב בזה, הוא טוב שאין למעלה מזה. והוא תענוג כל התענוגים.

320

שכ״אגם יאמר היום הזה וגו' על דרך מאמר חז"ל (סנהדרין צ"ח.) ששאל ר' יהושע בן לוי את משיח צדקנו לאימת אתי מר אמר לו היום וכו' עד היום אם בקולו תשמעו. והראת לדעת בזה אשר אם ישמעו כללות ישראל יום אחד בקול ה' באמת היו נגאלין. וזה שאמרו להם הסכת ושמע וגו' היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך, כלומר שביום אחד לבד תוכל לבוא לעליה נפלאה וגדולה עד מאוד שתהיה לעם לה' אלהיך ולא ישלטו בך ידי זרים ועל כן ודאי מהראוי אשר ושמעת בקול ה' אלהיך כי היש חיך מתוק כזה שביום אחד יעלוך במעלה רבה לחסות תחת סתר כנפיו סלה.

321

שכ״בברוך אתה בבואך וגו'. לא נודע פשוטן של דברים לאין יבוא ומאין יצא. וחז"ל אמרו (בבא מציעא ק"ז.) שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך וכו'. ואפשר עוד ירמז על בחינת העלאת המיין נוקבין תחילה מתתא לעילא, ונקרא צדיק דלתתא. ובכח הזה הוא מקבל מיין דכורין מלעילא לתתא ברוב ברכה ושפע ממקור העליון. וזה אומרו ברוך אתה בבואך שתתברך בבחינת העלאת המיין נוקבין בבואך למעלה וברוך אתה בצאתך משם במיין דכורין בכל בחינת הברכות והשפעות הטובות.

322

שכ״גגם ירמוז למה שאמרו אנשי השם (ועיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ה סעיף א') שיפסיע שלוש פסיעות לאחוריו קודם תפילת השמונה עשרה וענינם הוא בבחינת אחור וקדם שעל ידי הפנתו לאחור יוכל לבוא לקדם קדמתה להתקרב לבוא לפני המלך לידע לפני מי הוא עומד ועל ידי זה מפיק רצון משמו יתברך ותפילתו נשמעת כנודע (והעיקר הוא בלבו של אדם לחזור לאחוריו לומר איך אבוא לפני המלך אשר לא כדת ולבי מלא מכל מחשבות והרהורים חוץ כתמי ולכלוכי העוונות אשר בידי. ואיך אוכל לעמוד בהיכלו יתברך ואתראה לפניו, ועל ידי זה חוזר בתשובה שלימה לפניו בשבירת הלב בהכנעת אמת ומקבל עליו עול עבודתו מעתה באהבה ויראה. ואז על ידי החרטה ושבירת הלב מדבק עצמו בקונו ביתר שאת בכל עוז ותעצומות בכלות נפשו לאל חי לומר מתי אבוא ואראה פני אלהים בכשרון המעשים ובזה הוא בא לפני המלך בהכנעה רבה ודביקות עצום והוא בחינת הקדם כידוע). וזה ירמוז ברוך אתה בבואך לעמוד לפני המלך עצמו בתפילה ובקשה בדביקות לבך אליו ככל האמור וברוך אתה בצאתך מאת פניו יתברך בעשיית בקשתך למלא כל משאלותיך במדה טובה ישועה ורחמים:

323

שכ״דאתם נצבים היום וגו'. אומרו היום, אינו מובן כי אינו מבאר באיזה יום. ורש"י ז"ל פירש יום מיתת משה והרא"ם הקשה עליו עיין שם. והנראה בדרך רמזי התורה, כי הנה חז"ל אמרו (ראש השנה ח':) ישראל נכנסין תחילה לדין ואחר כך כו' ואמרו מאי טעמא מקמי דליפוש חרון אף. ונראה לומר עוד טעם בזה. והוא על דרך משל למלך שרצה לעשות לו כתר מלוכה יקר הערך למאוד. מופז ומשובץ באבנים טובות יקרים מפנינים כיד המלך. והנה עבור כי מלאכה רבה היא ויקרה לא מסרה לכל העובד עבודת עבד כי אם לנקיי הדעת משכילים בחכמה ויודעי מלאכת מחשבת לעשות בזהב ובכסף ולמלאות בו מלואת אבן והכל בהידור על הידור בתפארת רבה. ועבור שלמלאכה כזו צריך מנוחה רבה וישוב הדעת גדול שלא לשאת טרדות עבודות אחרות במוחם כי אם זאת המלאכה וזאת המנוחה, על כן בנה המלך פלטין גדול מפואר ומהודר כהיכל המלך ובו דירות מיוחדים שונות זו מזו וכלם זכים ונאים למאוד המרחיבין דעתו של אדם והושיב את בעלי המלאכות האלה בתוך הפלטין הזה לשבת שם לעסוק בעבודתן במנוחה ונחת לעשות עבודת המלך.

324

שכ״הואולם כי האנשים ההמה מצטרכים למה שהאדם על האדמה מצטרך לאכול ולשתות וללבוש וכדומה מהצורך אליו ואם ילכו לבקש אוכל למו ושאר צרכיו ואחר כך לאפות ולבשל ולארוג על מלבוש הרי מתבטל בזה רוב היום או כולו ועבודתן מתי יהיה נעשית ועל כן בנה המלך בסביבות הפלטין הזה כמה בתים מרובין והושיב עבדים משרתים שישרתו את הבעלי המלאכות האלו ויכינו להם הכל אשר לכל ויעשו להם כל הצורך להם ולבתיהם עד שיהיו הבעלי מלאכות פנוים מכל וכל שלא יצטרכו לשאת על מחשבתם שום עסק אחר רק עבודת המלך כי עבודה גדולה היא עשיית כתר המלוכה וצריך חכמת לב במאוד לזה לעשותו שיהיה רצוי ומקובל לפני המלך הגדול, וצוה המלך את העבדים המשרתים במאוד עליהם להכין להם כל הצטרכותם כרצונם ולעשות להם כל אשר יחפצו ומכל שכן שלא לצערם בדבר מה דקה מן הדקה בכדי שלא יבלבל דעתם אף רגע אחת מלהתחכם בחכמה ובינה ודעת בכל עת ועת בעבודה זו כי ח"ו ברגע אחת יכשלו ויקלקלו כתר המלוכה.

325

שכ״ווהנה בעת שבעלי המלאכות האלה עושים את שלהם כרצון המלך ומתקנים את כתרו באופן הנאות אז הנה עין המלך אל העבדים משרתיהם לבוא במשפט עמהם אם עבדו את הבעלי מלאכות כראוי למלא משאלותם תמיד ולעשות כל צרכיהם בלי שום חסרון וצער כל דהוא. ואם ימצא שלא עבדו אותם כראוי נקם ישיב לצריהם ודמם בראשיהם על אשר ציערו עובדי עבודת המלך. ואמנם אם הבעלי מלאכות לא עבדו כראוי את העבודה ההיא ובראותם שיש להם שלוה ומנוחה מכל צד ואין מחסור להם שמו פניהם למלאות כריסם באכילה ושתיה לאכול מעדנים ולשתות ממתקים וממילא על ידי זה ישנו שינת עולם ופנה כל ימיהם בזה במאכל ומשתה ושינה ושאר תאוות הזמן ולא נשאר להם פנאי כלל לעסוק בעבודה ההיא ומעט אשר עשו בעבודה לא היה לה לא טעם ולא ריח. וקצרו במקום שהיה ראוי להאריך והאריכו במקום שהיה צריך לקצר, והזהב והכתם הטוב שהיה שם היה מלוכלך ומטונף בטיט ובעפר עד שלא היה ראוי בשום פנים להשים אותו על ראש המלך. וממילא שוב אין דין ומשפט על עבדים המשרתים אם עשו צרכיהם כראוי או אם לא ציערו אותם כי אדרבה כל רעתם היה עבור מנוחתם ושלותם וטוב ויפה עשו מה שלא שמשו אותן כראוי.

326

שכ״זאשר על כן, אם לפעמים בא המלך לעיין בדבר ההנהגה ההיא בעבודת הבעלי מלאכות ועבודת המשרתים. הנה תחילה עיקר העיון והחקירה בעבודת הבעלי מלאכות אם עשו עבודתן כראוי כאשר צִוָם. משני טעמים. אחד, כי הוא עיקר העשיה והעבודה. והשנית, כי אי אפשר לדון את המשרתים אם לא יחקר עבודת הבעלי מלאכות כי כל משפטם תלוי בזה אם עבדו הם כראוי אם לא.

327

שכ״חוהנמשל מובן. כי הנה נודע וכבר כתבנו כמה פעמים שכל מצוה ממצוות התורה שאדם מקיים או כשעוסק בתורה ובתפילה כולם נעשים כתרים לקונו ברוך הוא כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר, שמעשיך נעשים פאר ועטרה לראש. וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחביריו מהלך ת"ק שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. וכתבו התוספות שם מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרות וכן אמרו במדרש (שמות רבה כ"א, ד') בפסוק (תהלים ס"ה, ג') שומע תפילה עדיך המלאך הממונה על התפילות נוטל כל התפילות ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקב"ה וכו' ואין עדיך אלא עטרה שנאמר (ישעיה מ"ט, י"ח) כולם כעדי תלבשי וכו' וכאשר כתבנו בפרשה הקודמת. וכן בכל המצוות ומעשים טובים שישראל עושין בעולם הזה כל אחד ואחד נעשה כדוגמת האבן הטוב והיקר להיות עולה ויושב בראש אלהי עולם ה' כביכול ברוך הוא.

328

שכ״טועל כן מאחר שבידינו עבודה גדולה וחשובה כזו אמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) כשישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים. כי כל הבריות עיקרן לא נבראו אלא בשביל זה להכין לנו לחם ומים וכל הצטרכותינו ולשמשינו כמו שנאמר (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם ונאמר (שם מ"ט, כ"ג) והיו מלכים אומניך וגו' וכמבואר בזוה"ק (שלח ק"ס, ה') על פסוק (במדבר י"ד, ט') כי לחמנו הם עיין שם. ועל זה נאמר (מלאכי א', ב') הלא אח עשו ליעקב. שלמען זה נברא עשו להיות אח וטפל ליעקב למלאות לו הצטרכותו והצטרכות ביתו וכשהבריות אינם ממלאים אז רצון ישראל לעבוד עבודתם ומכל שכן כשעוד המה מצערים אותם ומחסרים לחמם ופרנסתם הנה רעתם רבה וגדולה עד מאוד ויטלו את שלהם מתחת ידם ומכל שכן דכל שכן כשמבטלין אותן מדברי תורה וקיום המצוות על ידי קישוי השיעבוד והמסים והארנונות ששמים עליהם ודאי עונשם קשה מאוד וגדול עוונם מנשוא ונקם ישיב לצריו.

329

ש״לואמנם כשח"ו אין עושין רצונו של מקום והשלוה והמנוחה גרמו הרעה כנאמר (דברים ל"ב, ט"ו) וישמן ישורון וגו' ואומר שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו וגו'. ממילא לא יגיע עונש עליהם על מניעת הכנת צרכיהם (אבל לא על צערם מה שמצערים את ישראל. ועל זה אמר הכתוב (זכריה א', ט"ו) אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. כלומר אני קצפתי רק מעט שלא יהיו הם מכינים צרכיהם ולשמשם אבל לא שירעו להם והם עזרו לרעה לצערם ובזה ודאי דם עבדיו יקום. ועל כן הנה המלך המשפט ששופט עמים במשרים כשרוצה לעיין בדינם צריך קודם לעיין ולחקור בדיני ישראל בעבודה אשר המה עובדים אותו. אם הוא כראוי לעבודתו מחויבים הם להחזיק ידם ולתמכם בכל תוקף ועוז בכדי שיעמדו הם על משמרתם לשרת לפניו בכל עוז. והם שהפכו הקערה על פיה ולא די שלא תמכו את ידם אף ריפו את ידיהן מעבודתו יתברך בכל מיני צער וצרה שעושין להם. ודאי אשמם בראשם ונשא השעיר עליו את כל עוונותם.

330

של״אועל כן ישראל נכנסין תחילה לדין וכו'. כי כל דין הבריות תלוי בדין ישראל כפי ערך זכויותיהם ומעשיהם הטובים כן נדונין הבריות על הרעותם את מעשיהם של ישראל וקיפחו את פרנסתם (כי אף שעל צערם לישראל נידונים בין כך ובין כך כנזכר למעלה מכל מקום אינו דומה המצער עבד המלך שאינו אוהבו כל כך להמצער אוהב המלך או בנו היקר בעיניו ועובד עבודתו). וזה מרמז במלת בראשית שבהתחלת התורה כי בראשית הוא בתשרי וגם ישראל נקראו ראשית לומר שכל המשפט הנעשה בתשרי הכל של ישראל הוא כי גם משפט כל העולם שייך אל ישראל לערך שהם זוכים במשפט כן יתחייבו הבריות בדין.

331

של״בובזה נבוא בביאור הכתוב באומרו אתם נצבים היום וגו'. כי הנה הזוה"ק כתב (פנחס רל"א.) בכל אתר ויהי היום דא ראש השנה וכו' עיין שם, וגם אנו נאמר בהיום הזה הנאמר כאן שמרמז על ראש השנה. ובלא זה הנה כתבנו במקום אחר פירוש הגון על המבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ת"ל) וזה לשונו: שבת שלפני הפסח קורין שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו. ורבים ראו ותמהו שהוה ליה ליחס הגדולה ליו"ד בחודש אף אם חל בחול כמו שאיתא בט"ז ובמגן אברהם שם. וביארנו שם על פי המבואר בזוה"ק (חלק ב', פ"ח.) וזה לשונו: ר' יצחק פתח כתיב (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי וכו' אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין ותאנא אמאי לא אשתכח מנא וכו' משום דההוא יומא מתברכין מניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא מהאי ברכה דמתברך ביומא דשביעאה וכו' עד כאן.

332

של״גוהנך רואה מזה שכל הברכות והטובות והחסד שנעשה בכל ימי השבוע לכללות העולם או לאדם פרטי הכל נעשה ונתמשך בשבת קודש שלפניה שאז נתברך המעין ממקור מים החיים בטובה זו או בברכה זו וכדומה ומשם נמשך למטה בששת ימי המעשה ביום הראוי לאותה טובה והברכה (כי כל ענין הטובה והברכה שייכת לאיזה מדה מיוחדת שאותה הטובה שייך אליה ובהתברך המדה ההיא תתמשך בימי השבוע ביום השייך למדה זו כנודע למשכילים). אשר על כן הנה הטובה הגדולה והנס שנעשה ביציאת מצרים באחד מימי השבוע הנה ודאי כבר נמשך ונעשה הנס הזה בשמי השמים במקור בשבת קודש שלפניו כי כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין ואין בפרט אלא מה שבכלל. ועל כן שבת שלפני הפסח קורין שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו כלומר הנס של יציאת מצרים כבר נעשה בו בשבת הזה שהוא כללות הברכה מכל ששת הימים ומניה מתברכין כל שיתא יומין ועל כן קורין אותו שבת הגדול שהוא מורה על הגדולה והנס על דרך הכתוב (שמות י"ד, "א) וירא ישראל את היד הגדולה וגו'.

333

של״דונמצאת למד מזה שגם ביום הגדול והנורא עת משפט עמו ישראל בראש השנה והקצבת חיותם ופרנסותיהם ומזונותיהם, הנה הכל נעשה ונמשך בשבת שלפניו במקור מים החיים. ועל כן מבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכ"ח סעיף ד') שלעולם קורין אתם נצבים קודם ראש השנה עיין שם, לפי שהוא מרמז על ראש השנה, והראש השנה נרמז ונחקק בשבת שלפניו על כן קורין אותו בשבת הזה. והנה נודע אומרם ז"ל (בראש השנה ט"ז.) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. והענין הוא כי כל הנשמות מתראין לפניו יתברך ביום הזה, וכפי ערך שלימותה ומראיה כן גוזרין עליה משמים בשלושה ספרים הנפתחין בראש השנה. וכבר כתבנו שעיקר המשפט לישראל הוא, ושאר משפט העולם הכל טפלים אל המשפט הזה.

334

של״הולזה אמר הכתוב, אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם. כלומר הגם שכל העולם עוברין לפניו עתה כבני מרון, מכל מקום העיקר הוא מה שאתם נצבים, והכל כולכם. כי כל העולם טפילים אליכם וכל משפטם תלויה בדינכם. והנכם נצבים היום לפני ה' אלהיכם שנשמתכם מתראין ועומדין לפניו ביום הזה להביט על מעשיהם ומראיהם כאמרו (שיר השירים ב', י"ד) הראיני את מראיך וגו'. והרבה יש לך ליראה בפחד ואימה ברתת וזיע וחלחלה וחרדה גדולה בבושה והכנעה לומר איך אשא פני שמה להביט על מעשי ומראיתי. ולזה פרט ואמר ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל. כלומר אלו הם העיקרים העומדים בדין אשר בשם איש ישראל יכונה. ואחר כך פרט הטפילים אליהם ואמר,

335

של״וטפכם נשיכם וגו' מחוטב עציך עד שואב מימיך. ולכאורה פלא הוא מה שפרט חוטבי עצים ושואבי מים וכי החוטב עצים אינו בכלל ישראל. או גזירת הכתוב שיהיה הוא דוקא הפחות שבפחותים שבבית ישראל מה שחשבם למטה מכל. והלא מצינו גדולי חכמי ישראל שהיו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים והיו עוסקין בתורה עד שהיו מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה (כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה ט'). ועיין ברש"י ז"ל. ואמנם לפי הנאמר ירמז בזה על כללות הבריות שלא נבראו כי אם לשמש את ישראל לעבוד עבודתן כנזכר למעלה. ולזה אמר מחוטב עציך עד שואב מימיך כלומר כללות העולם שנבראו להיות חוטבי עציך וגו' הנה גם הם עומדין בדין ונכללין כולן בדינך כנאמר. וגמר אומר,

336

של״זלעברך בברית ה' אלהיך וגו'. כלומר כי הנה כל המשפט הזה הנעשה בראש השנה, הכל הוא בשביל לעברך בברית ה' וגו' למען הקים אותך היום לו לעם וגו' כי זה עיקר התראות הנשמה ומעשיה את פני ה' יתברך ומשפטה, לראות באיזה אופן תבוא בברית ה' לעבוד עבודתו יתברך. כי יש נשמה שתעבוד את ה' מתוך הרחבה ושלוה ומנוחה. ויש נשמה אשר תבעוט מתוך הרחבה ותוכרח להיות בדוחק בכדי שתעסוק בתורה על כל פנים מתוך הדחק. וכפי שלימות הנשמה ומראיה בראש השנה תובחן איך יוגזר עליה לשנה הבאה באופן שתעבוד את שמו יתברך אם בהרחבה אם ח"ו בדוחק. ואמנם עם כל זה הבחירה ביד האדם הוא. וזה אומרו לעברך בברית למען הקים. שכל המשפט הוא לעברך בברית ה' להקים אותך לו לעם שכן גוזרין עליך באיזה דרך שתבוא עמו בברית ולהיות לו לעם כנאמר.

337

של״חואמר הדור האחרון וגו'. הנראה בביאור הכתובים האלה, והדקדוקים יובנו מאליהן אחרי ביאורי. כי הנה נודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל אשר בעת שבירת הכלים הידועים ליודעי נסתרי תורתנו הקדושה ירדו ניצוצות קדושות רבות אל הסטרא אחרא, וגם נשמות קדושות ירדו בעומקי הקליפות אחר חטא אדם הראשון ונתערב האוכל עם הפסולת. והכל נעשה מתחילה לצורך תיקון העולם כי היה צריך להתהוות הרע בעולם בכדי שיהיה שכר ועונש והבחירה בידי אדם, ונתערב טוב ברע. והנם שוכנים בכל הדברים אשר בארץ מדומם וצומח וחי שאינו מדבר. ומאז נפילתם אל הדברים ההם, הנם מצפים וממתינים עד אשר בוא יבואו אל איש צדיק אשר בארץ הזובח את יצרו בעת השתמשותו בדברים ההם לצורכו כמו האכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף, והוא משבר ומכניע את התאוה הקשה והחמדה לגשמיות דבר ההוא למלאות תאות גופו, ומביט רק אל רוחניות דבר ההוא לדבק עצמו ברוחניותו אשר שם, ויעלה את עצמו ואת הרוחניות ההוא להדבק בהאל הקדוש, שכל בחינת הקדושה מאתו הוא, והארץ האירה מכבודו, ומחזיר הכבוד למלך הכבוד למען יזמרך כבוד ולא ידום. שכאשר הוא משבר ומכניע תאות וחמדת לבבו בכל צרכי הגוף ותאותיו כן נשבר כח הקליפה והרע והפח נשבר. ובכח כוונתו הראויה לה' באמת מעלה את הניצוצות ההם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר וממדבר אל הנשמה והנשמה מתדבקת בו יתברך. ועל ידי זה מתבררים ניצוצי הקדושה ויעלו מתוך הקליפה אל הקדושה כל בחינת הניצוצות השייכים לשורש נשמתו וחיות נפשו, ועמהם יצאו עוד ניצוצי קדושה כמבואר בדבריו ז"ל.

338

של״טוכן בעשות האדם מצוה ממצוות ה' מדברי ארציות כמו ציצית, ותפילין, וסוכה, ולולב, בנין בית הכנסת ובית המדרש, לבושי שבת, וכדומה. על ידי הטרחא והיגיעה בהמצוה, משבר ומכניע תוקף הרע והסטרא אחרא הנאחז בדבר ההוא. ובכח כוונתו במצוה באמת לקיים מצות בוראו הנה מוציא את הניצוץ הלז השייך לשורש נשמתו מתוך עמקי הקליפות ומקרבו ומיחדו לעלות לשמי מרום להתאחד במקורו מקור שורש נשמתו לחיי החיים ברוך הוא. ואז למען יזמרך כבוד, שהניצוצי קדושה כשהם עולים לקבל פני אביהם שבשמים, עולים בשירה ובזמרה ומברכין ומשבחין ומפארין למלך הכבוד על אשר זכו לראות פניו כביכול בפנים שוחקות צהובות ומסבירות. ותענוג כנסת ישראל אז הוא בלי שיעור וערך שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה בראותה שנמלטו מתוך שביה קשה כזה עמקי הקליפות. ולא זה בלבד שהמה באו לקבל פני אביהם, אף כל טוב אדוניהם העלו בידם מרגניתא דלית ביה טימא המה הניצוצי קדושה שאינם שייכים לשורש נשמת אדם הלזה, גם כן עולים עמם בסוד (קהלת ח', ט') כאשר שלט האדם באדם לרע לו, כידוע לטועמי מעץ החיים.

339

ש״מוהנה מי שדעתו יפה ככל הנזכר להעלות את הניצוצי קדושה מדברי ארציות לתקנם מבחינת הדומם והצומח והחי, שיבואו לבחינת מדבר בכדי שעל ידם תשוב הרוח אל האלהים אשר נתנה. הנה כל ניצוצי הקדושה השייכים לשורש נשמתו וצריכים אליו לתיקון, מצפים ומתאוים שיגיעו לאדם הזה שיתוקנו על ידו. כי מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (בבא קמא מ"ו:) והם רודפין ונמשכין אחרי האיש הלז להגיע אליו אולי יוכלו להגיע על ידו לתיקון שלימותם.

340

שמ״אושמעתי כזה מפי הצדיק איש אלקים המפורסם בישראל בוצינא רבא ויקירא מוה' ישכר בער האבד"ק זלאטשוב ומנוחתו כבוד בארץ הקודש ת"ו שאמר שהוא כדמיון האומן ובעל מלאכה ממלאכות הצריכות לבני אדם. ואם הוא אומן טוב ועושה המלאכה בטוב הכל מחזירין ומשכימים לפתחו ליתן לו בגדים לתפרם ולתקנם אבל אם אינו אומן יפה מוכרח להלך ולסבב על פתחי הבתים אולי יתנו לו דבר מה לתקן ולתפור בשביל ארוחת לחם. וכן בזה בזמן שהיו ישראל יושבין על אדמתם בארץ הקודש והיה כוחם יפה לדבק עצמם בה' אלהיהם בעת עסקם בצרכי גופם אז היו מתקנים כל הניצוצי קדושה והיו כל הדברים שבעולם מחוץ לארץ מגיעים להם משכימים לפתחיהם ומחזירין אחר איש ישראל שיבואו לתיקון על ידו. ואמנם כשחטאו ולא היה כוחם יפה כמאז לתקן הניצוצות. הוכרחו לצאת מארצם לגלות לארצות אחרים לשאול אוכל למו בכל מקומות מושבותיהם לתקן את הניצוצי קדושה אשר בכל מקום ומקום השייך לשורש נשמותיהם.

341

שמ״בוהנה זה טעם אחד הוא על גלותינו לבין האומות בארץ נכריה. והוא למען פדות נפשינו המה ניצוצי שורשי נשמתינו שנתפזרו ונפוצו על פני תבל ומלואה להחזירם אלינו בכדי להשלים נשמותינו בזה לבוא לפניו יתברך בשלימות ובטהרה וזיכוך מעור החיצונים והקליפה אשר סביבותם.

342

שמ״גועוד טעם שני על גלותנו. על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט, ג') ששפך הקב"ה את חמתו על עצים ואבנים בכדי לקיים אותנו ועל כן החריב מקדשו וארמונו וחרה אפו בארץ להביא עליה את הקללה הכתובה בספר בכדי שיכלה אפו וחמתו בהם לתת לנו שארית בארץ להחיותנו כהיום הזה. ואפשר לזה אמר הכתוב (ירמיה ל"ב, ל"א) כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה וגו'. כי שמו יתברך היה יודע שאינו בנין עולם כמאמר הכתוב (תהלים קכ"ז, א') אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ולכאורה יקשה ולמה צוה שמו יתברך לבנותו אחר שאינו לקיום. ולזה אמר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו' כלומר שמתחילה לא בניתיה בנין עולם כי אם להיות לי על אפי ועל חמתי שאשפוך חמתי עליה ואוכל להחזיק את ישראל לקיימם כיום הזה. ובזה יתבארו הכתובים. כי הנה בתחילה אמר, ואמר הדור האחרון וגו' וראו את מכות הארץ ההיא וגו' גפרית ומלח שריפה כל ארצה וגו' כמהפכת סדום וגו'. כלומר שיראו מכות הארץ עצמה, לא יושבי הארץ, כי אם קללת עפר הארץ. ועל כן,

343

שמ״דואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. כלומר כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה הוא עפר הארץ אשר לא ידעה בין ימינה לשמאלה ולמה יצא עליה החרי הגדול הזה להכותה מכה רבה כזה. ולזה אמר,

344

שמ״הואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם וגו' וילכו ויעבדו וגו' ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה. כלומר כי על שחטאו הם במאוד בעולם הזה ולא היה קיום להם על ידי חטאם בשום פנים ועל כן שפך חמתו על עצים ואבנים והכה את העיר והארץ להביא עליה את כל הקללה בכדי להחיות את שארית הפליטה. וגמר אומר הכתוב,

345

שמ״וויתשם ה' מעל אדמתם וישליכם אל ארץ אחרת וגו'. כלומר כי אחר שפיכת החימה הנה עוד נתשם מאדמתם וישליכם אל ארץ אחרת. ולכאורה זה פלא הוא כי אחר שכלה חמתו יתברך בעיר והעזרות והארץ הקדושה, היה לו יתברך אחר זה להחזירם אל הארץ לשבת בארצם ולמה השליכם אל ארץ אחרת על זמן רב כיום הזה. ואמנם כי זה היה עבור טעם השני לרעות בגנים וללקוט שושנים לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אביהם. וזה מאמר הכתוב,

346

שמ״זהנסתרות לה' אלהינו. שזה שהשליכם אל ארץ אחרת הוא עבור הנסתרות לה' אלהינו המה ניצוצי הקדושה הנסתרים ונעלמים בכל דבר ודבר אשר על פני תבל ומלואה וצריך להגביהם להשיבם לשורשם מקור מחצבתם. וגם כי עיקר בחינה הזה הוא נסתר לה' אלהינו לבד שאין אדם יודע ומכיר איזה ניצוץ שייך לו והוא טרוד בחפציו ועסקיו ועושה כסומא בארובה לשמו יתברך, הנה מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, שהוא מוליכו למקום הצורך אליו ומראה לו סיבות על סיבות. ולאדם נדמה שחפיציו עושה, והוא יתברך יודע איך שחפץ הזה ודרך הזה שייך לשורש נשמתו ומסייעו לזכור שם הבורא ברוך הוא, ועל ידי זה נתעלה הניצוץ במעט מעט הכל לפי מחשבת אדם ותחבולותיו אם חפץ בה' לעשות רצונו באם הדרך. וזה הוא הנסתרות לה' אלהינו. ואמנם והנגלות כלומר זה הטעם הנגלה הנזכר מה שגלו מארצם מתחילתם הוא עבור שיהיה קיום לנו ולבנינו עד עולם כנאמר. ואמנם כי יאמר האדם בלבו אם כן הדבר הזה עד מתי ימשך קץ הפלאות כי הלא הניצוצות ההם מפוזרים בכל קצוי ארץ ומלואה בכל עבריה מזה ומזה בהרים וגבעות בימים ובנהרות ובמדינות רחוקות במאוד עד אשר כמעט מהנמנע לבוא איש ישראל שמה. ולהמתין כל כך עד אשר יתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ על פני תבל ומלואה בכל מדינה ומדינה ועיר ועיר ואיים הרחוקים, אין כח בנו לסבול ולהמתין כל כך. ולזה אמר הכתוב,

347

שמ״חוהיה כי יבואו עליך וגו' והשבות אל לבבך וגו'. כלומר כאשר תשיב זאת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה לאמר מתי יגיע עת גאולתנו ופדות נפשנו כי דבר קשה הוא להמתין כל כך עד אשר יתקרב פזורנו מבין הגוים ונפוצותינו יכונס מירכתי ארץ. ולזה אמרה התורה עצה היעוצה לזה. אשר,

348

שמ״טושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך ובכל נפשך. כלומר שתשוב אל ה' בתשובה שלימה באמת כראוי בכל לבב ואז הנה תגיע למדריגת האומן הטוב שעושה מלאכתו בשלימות בתכלית היופי והחיזוק ואז הכל משכימים לפתחו לתת לו כל חפציהם לתקנם ולעשותם במעלה הראוי. וכן אתה כאשר תשוב אל ה'. הנה,

349

ש״נושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ושב וקבצך מכל העמים וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'. כלומר כי אלו הניצוצות מה שתצטרך להשיב אליו יתברך, ישיבם שמו יתברך אליך למקום שבתך בכדי שתעלה אותם אליו ותתקנם באופן הראוי. ואף אם יהיה נדחך בקצה השמים. לא תצטרך ללכת מדחי אל דחי לקבצם כי משם יקבצך ה' אלהיך (כי הניצוצות האלה התלוים בנפש האדם הנה הוא עצמו ובשרו ממש ועל כן אמר משם יקבצך) והביאך ה' אל הארץ וגו', כי אחר שתקבץ נפוצות הגולה אז יביאך לארצך ומקומך הראשון. וכתובים האלה אזהרה לאדם שישוב אל ה' וגם הבטחה המה שהבטיח הקב"ה את ישראל שסופן לשוב אל ה' בסוף גלותן ומיד הם נגאלין כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ה' מהלכות תשובה הלכה ז' ופרק י"א מהלכות מלכים הלכה א') עיין שם ותמצא נחת.

350

שנ״אכי המצוה הזאת וגו' לא בשמים הוא וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך וגו'. כבר היו דברינו בביאור הכתובים האלה וגם פסוקי פרשה שלמעלה בחיבורנו סידורו של שבת בכמה פנים נכונים בעזה"י ולא נכפיל כאן.ואולם על פי הדברים שביארנו למעלה יאמר כאן הכתוב כי פן תאמר בלבבך הנה עבודה זו קשה היא ורחוקה מאוד ממני. כי אחרי שאני צריך להעלות הניצוצים לשמי השמים הנה איך אעלה השמימה להעלותם שמה או איך אבוא לעבר הים ללקט אורות משם להביאם למרום שבתן וכאמור. ולזה אמר כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך. כלומר בל תהיה זאת לפלא בעיניך. כי אף על פי שהניצוצות האלה מרום שבתן בשמי השמים העליונים, אף על פי כן לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה כלומר לענין זה שתאמר מי יעלה לנו השמימה לא בשמים הוא. וגם לא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וגו'. כלומר אף על פי שהניצוצות האלה גם מעבר לים הן, אף על פי כן לענין זה שתאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו לא מעבר לים הוא. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. וכאשר כתבנו כמה פעמים שעיקר בירור הקדושה מהרע, הכל תלוי ועומד בלבו של אדם שכפי אשר משבר ומכניע מעמקי תאות מורשי לבבו לפני ה' אלהינו בכל השתמשותו בכל חפצי הארץ שלא להשתמש בהן כי אם לשם ה' באמת כן נשבר ונכנע כח הרע אשר בחפיצים ההם והפח נשבר. ואז הניצוצות ההם המה כצפור נמלטה מפח יוקשים. שהצפור בעת המלטו מפחו, הנה עבור שמחה חדות צאתו ממאסרו תעוף בכח רב וכח מופלג אל תחת השמים כאשר תוכל. וכן ביותר ויותר עד אין שיעור כשנשבר פח הקליפה מהניצוץ, יעוף בכח מופלג לאין קץ לאביו שבשמים לקבל פני קדשו ולחסות תחת סתר כנפיו סלה. וגם אלו הניצוצות שמעבר לים מתקבצין ובאין אל האדם על ידי סיבות שונות בכדי להעלותן. והנה נודע אשר בירורי הניצוצות נעשין על ידי התפילות שבכל יום ויום לאין קץ כמבואר בדברי מרן קודש קדשים הרב האר"י ז"ל. ולזה אמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, כלומר שעל ידי התפילה שבפיך ושבירת לבך במחמדיה, והתקרבות הלב לשמו יתברך, נעשין הדברים האלה על מכונם הראוי בשלימות הגמור ככל הנאמר.

351

שנ״בוילך משה וגו'. נודע שתמהו חז"ל (בזוה"ק פרשה זו) באומרו וילך להיכן הלך. ולדקדק עוד אומרו את שהיה די לומר וידבר הדברים האלה כאשר בתחילת הספר הזה אלה הדברים אשר דבר וגו'. וגם להבין אשר שינה מאמרו ששם הקדים הדברים אל הדיבור באומרו הדברים אשר דבר וכאן הקדים הדיבור אל הדברים לאמר וידבר את הדברים.

352

שנ״גולבאר את כל זאת להבין הענין על מכונו אפתח במשל פי. והוא משל למלך גדול ונורא המשובח ומהודר ומיופה בכל מיני יופי וזיו יקר אורו הנפלא והנורא מבהיק ומאיר ומפיק נוגה לכל רואה אותו עד אשר תחשך עפעפי עין הרואה מלהביט אל זיו הדרת אור פניו והכל יראים לגשת אליו. והנה המלך הנעים והטוב לכל שחפץ להנהות אנשי עירו ומדינתו מטובו. הנה הוא רוצה בשתי אלה. האחת להנהותם מזיו כבוד אורו היקר והנעים ומרוב גודל הפלאת חכמתו ומתק לשונו הזך כדי שיקבלו התענוג הנפלא והנחת רוח מגודל רוממותו ודרכי טובו וחיבת הדרת זיו אורו. והשנית בכדי שיתוודע להם כל זאת וישתמודעין ליה בכדי שיהיה אהבתו ויראתו על פניהם תמיד לפי פאת המקבל הדבר הגדול הזה ביראה או באהבה אם מצד הדר יקר זיו תפארתו וחכמתו הנוראה או מצד ממשלתו הגדולה. מה עשה המלך צוה לעשות מסכים מבדילים בינו לבני אדם בזכוכית לבנה זכה בכדי שעל ידם יוכלו בני אדם לקבל פני הדר זיוו ליהנות מאורו וממילא ישתמודעין ליה לאהבה אותו ולירא מפניו. ואמנם כי לא היה די במסך מבדיל אחד. מחמת רוב האור המכהה עין הרואה אף דרך המסך. עשה המלך בגודל חכמתו כמה מסכים כאשר שיערה חכמתו שעל ידיהם יוכלון המקבלים לקבל פני אור קדשו. בדרך משל שעשה ז' מסכים כולן מזכוכית לבנה המתראה מעבר לעבר שיהיה בהם די קבלת אורו. ומהם ומתוכם יוכל הרואה לראות כדי שיתמלא רצון המלך בזה.

353

שנ״דואולם אחר כל זה הנה עוד שיערה חכמת המלך ונודע לו בשערים האלה אשר אם יהיו כל המראות המצוחצחים האלה בגוון אחד כמו למשל כולם מראה לבן. הנה מרוב בהירות וזכּות המראות הרי כולם כאחד חשובים ולא יוכלון לקבל האורה על ידיהם. ועבור זה עשה שינוים בגוון המראות הזכּות האלה, לשנות אחד מחבירו בגוונים שונות כמו לבן ואדום וירוק ושאר גוונים. ומכח שינוי הגוונים, הגם שכל אחד מהגוונים בהירים ומופלאים ואף האדום הוא צח ואדום, מכל מקום על ידי עירוב הגוונים, הנה אור המאיר בהם מחמת הארתו בערבוביא לא יכה כל כך ראות הרואה, עד שיוכלון על ידי זה לקבל האורה אור פני מלך חיים בקצת דקצת ויהנו הבריות מטובו. והמבין יבין על ידי זה איך לאהוב את המלך ולירא מפניו, ובזה נשלם רצון המלך ככל אשר חפץ ביקרו להנהות הבריות ביקר תפארת גדולת מלכותו ואהבתו ויראתו השלימה.

354

שנ״הואחר כל זאת, הנה צוה המלך את כל עבדיו משרתיו לצחצח את המראות בכל עת בסממנים טובים מופלאים המסוגלים לצחצח בהם את המראות הללו. בכדי שיהיו עומדים תמיד בבהירותם וְזַכּוּתַּם הנפלא שלא יבוא עליהם אבק וטיט ורקב רק יהיו מראיתם כבתחילה מצוחצחים וזכים. והנם נמצאים עבדי המלך שחפיצים בעבודתו אשר ציום והמה עוסקים בעשיית הסממנים ההם ובשחיקתם ולא ירפו ידם מעבודה הזו. לא ינוחו יומם ולילה רק יאמרו הדק היטב היטב הדק מפי שהקול יפה לבשמים. והכל עבור ידיעתם כי רצון המלך המה עושים. ואך אהבתם ויראתם אל המלך הוא בריחוק מקום כי אינו דומה שמיעה לראיה ועל כן הנה נמצאים עבדי המלך שחפיצים יותר בכבודו ולבם בוער יותר לאהבת המלך. ומכינים את עצמם שיבואו בקירוב יותר אל המלך. שיהיו מן המצחצחים את המראות בסממנים האלו. ומכוונים שיהיה הציחצוח נעשה יפה ויפה בזכוך ובהירות רב בכדי למלאות רצון המלך בשלימות. ועל ידי כן הנה יראת המלך ואהבתו נראה אליהם תמיד כי הנה בעת עבודתן כל מה שהציחצוח נעשה יפה ביותר, יותר יזרח עליהם מראה דמות אור פני המלך ויהנו במאוד במאור פניו וממילא יושפע אליהם אהבת ויראת המלך ביותר ויותר.

355

שנ״וואולם כי עוד נמצא עבד למלך עולה על כולנה עבד הנאמן שלבו בוער בו להיות תמיד בחיבור ודיבוק אל המלך ולהיות תמיד ברוב אהבה ויראה מזיו הדר יקר תפארת גדולתו. ומרוב דביקותו הגדול וחשק לבו אל המלך הנה רצונו וחפצו רק לראות ולהסתכל בכל עת את פני המלך. ועל כן לא יוכל להיות אף מן המצחצחים המראות כי מרוב יראתו ואהבתו והסתכלותו תמיד באור פני המלך נתבטל ממנו כל כח תנועותיו והרגשותיו מלעשות שום דבר רק הולך וגדל תמיד באהבת ויראת המלך עבור גודל אור המאיר הבהיר והזך הנשפע עליו תמיד.

356

שנ״זוהנמשל בזה מובן ממילא למבין. כי הנה נודע ענין השתלשלות אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בכתר עליון בכדי להאיר מאורו וטובו לפי פאת המקבלים באהבה ויראה השלימה. הנה ראה והבין שאין מקום להנבראים להשתמש לאורו להיות נהנים מאורו הרם ונשא אם לא דרך המסכים המראות הנוראות הגדולים המופלאים ספיר גזרתם הנקראים בפי חכמי אמת, עשר ספירות. והנה שלושה הראשונות מהם, הם הנקראים על דרך משל כמו מחשבה ורצון הבורא יתברך כי באלה חפץ ה' להנות את העולם בטובו באורו הבהיר הזך והנפלא הגדול והנורא ובגין דישתמודעין ליה כמאמר הכתוב (ירמיה ט', כ"ג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' כי באלה חפצתי וגו'. ועל ידי זה לאהבה אותו ולירא מפניו כמאמר הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל וגו' כי אם ליראה וגו' ולאהבה וגו'. ואכן כי אילו האיר שמו יתברך הארתו הגדול או השפיע יראתו ואהבתו על שום נברא בעולם בלי השתלשלות על ידי כמה מסכים. הנה אין שום נברא יכול לסבול גודל האור וגודל הפחד והיראה וגודל ביטול המציאות בכלות נשמתו וחייו מצד האהבה. ועל כן הנה יורד שפע האורה על ידי השפעת ששת המדות העליונות הנקראים אספקלריא המאירה אשר על ידיהם ואמצעותם נשפע הכל בשקל הקודש במדה ובמשקל לכנסת ישראל. ובזה יבואו כל בני ישראל לגשת אל הקודש כמאמר הכתוב (ויקרא ט"ז, ו') בזאת יבוא אהרן אל הקודש כנודע מזוה"ק.

357

שנ״חואמנם אחר כל זה אם היו כולם בגוון אחד כולו לבן טהור המורה על אור החסד לבד והיה השפעת החסד על בני אדם ההולכים לפני ה' תמיד בלי הפסק כלל. הגם שהיה במדה ובמשקל בכח לקבל האור אך אין כח בגוף נכאה ונשבר לקבל יראת שמו יתברך ואהבתו כל היום וכל הלילה מאין הפוגת בלי הפסק רגע כמאמר חז"ל מי לא בעי מינם פורתא וכדומה מהדברים שהגוף צריך להן בהכרח. ובגלל זה אי אפשר לאדם להיות השפעת האהבה והחסד חופפת עליו תמיד בלי הפסק.

358

שנ״טועל כן הנה שמו יתברך הרוצה בקיום הגופניות והחומריות גם כן כמאמר הכתוב (ויקרא י"ח, ה') וחי בהם, ברא בחינת המקמץ ואור חוזר גם כן לעתים מזומנים בבחינת (קהלת ג', ה') עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. והכל לטובת ותועלת בני אדם שיתקיימו לפניו תמיד בעבודתו. בעת גדלות המוחין, לאהבתו ויראתו הגדולה בכל עוז ותעצומות. ובעת קטנות המוחין, לקיום הגוף. והכל באהבה ויראה לערך הזה. והנה בחינה הזו הוא כמו מסך המבדיל בין האדם ובין האור הזך המצוחצח מלהסתכל בו תמיד כדי שיהיה משפטים ישרים שיחיה בהם האדם ויתקיים. ומזה נתהוה בחינת הדין והגבורה בעולם שהוא בחינת הקימוץ והצימצום וחזרת האור למעלה.

359

ש״סוהנה צדיקים ילכו בם, כי עבור קצת ההתרחקות משמו הגדול יתברך אשר עושה בהכרח בצרכי גופו, הנה מול זה בבוא אחר כך לגשת אל הדרת הקודש פנימה משים נגד פניו הבושה והכלימה ובוש מאוד ממעשיו אשר הוא על דרך הזה שהיה צריך להתרחק מאור נחמד ונעים אהוב וחביב וחשוק קרוב וידיד ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הזה עד שלבו נשבר בקרבו וחושק וחומד ומתלהב בכל עומקי מורשי לבבו לשוב ולקרב אליו יתברך ביותר ויותר בנחת רוח בכל עוז ותעצומות עד שמגיע בקירוב מקום יותר ממה שהיה קודם הריחוק כנודע. וזה בחינת יצחק שהוא לשון חדוה כידוע (עיין תרגום אונקלוס בראשית כ"א, ו'), שעבור ההתרחקות נעשה חדוה יתירה בהתקרבות אחר כך. וזה שמבואר בזוה"ק (חלק ב', קס"ט:) בכמה מקומות שמשמאלא איתער חדוה כי עבור ההתרחקות נעשה אחר כך ההתקרבות בחדוה ושמחה גדולה והוא בחינת יצחק שהוא צחוק עשה לי אלהים (בראשית כ"א, ו') שבחינת אלהים הגבורה עשה הצחוק והחדוה. ובזה הנה המדות הגבורות אשר פעלו הריחוק והמסך המבדיל מתהפכים לחסדים ושמחה. ואולי לזה יאמר הכתוב (דברים י"ג, ה') אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה') כל מקום שנאמר אחר סמוך אחרי מופלג. כי על ידי ההפלגה הזאת נעשה ונתיחד הוי"ה ואלהי"ם שעל ידי בחינת אלהי"ם באים לבחינת הוי"ה הרחמים והחסדים. ובדרך הזה תלכו אתם ובתיכם. וזה הכל בבחינת צדיקים אשר ילכו בם בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני, שמבחינת האחור והריחוק מעט באים לקדם קדמתה.

360

שס״אואמנם הנה פושעים יכשלו בם, כי הרוצה לבחור ברע הנה הוא על ידי המסך ההוא במה שהוא מוכרח להתרחק מעט בצרכי הגוף במאכל ומשתה ושינה. הוא מתרחק והולך כי ערבה לו חמדת תאות גופו ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר ימלא פיהו חצץ וישלים כל תאותיו בבת אחת כאשר יוכל. ועל ידי זה הוא מתרחק והולך, והמבדיל מבדיל בינו ובין המקום ב"ה עד שאפילו בעת שראוי להתקרב ולהיות עצור לפני המקום ב"ה בתפילה או בתורה ומעשים טובים אמר הכתוב (ישעיהו א׳:י״ג, "ג) לא אוכל און ועצרה. שלבם בקרבם מלאים רע חורשי מרמה, ולבם בל עמם להשיב אל לבו לפני מי הוא עומד, כי הוא מלא מחשבות איך ימלא תאותו כאשר יעמוד בחוץ במאכל ומשתה ואסיפת ממון והכבוד והגאוה וכדומה משאר נגעי בני אדם. ובזה ח"ו מהפכין מדת החסד לדין כי בעת עומדו בעבודת שמו יתברך הנה הוא עוסק בבחינת החסד לאהבה את שמו יתברך ולעבדו ומהפכו לדין על ידי מחשבתו הרעה אשר חשב לעשות כאשר יפנה מהעבודה ההוא.

361

שס״בואפשר כי עבור זה אמרו חז"ל (שבת פ"ט:) שלעתיד לבוא יהיה יצחק אבינו הוא המלמד זכות על ישראל, וישראל יאמרו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. ולכאורה פלא הוא שאברהם שורש בחינת החסד הוא יאמר ימחו וכו' ויצחק שהוא שורש הגבורה יהיה הוא המלמד זכות עד שיאמר פלגא עלי ופלגא עלך וכו'. ואמנם כי לעתיד יזדככו הגופים עד שכמעט יוכלו לקבל ההשפעה תמיד עליהם ולא יצטרך עוד להיות נפסק מהם כפעם בפעם בבחינת מסך המבדיל כנזכר, ולא יכשלו בם עוד רשעים. ורק הכל יהיה בבחינת (יחזקאל א', י"ד) והחיות רצוא ושוב שירוץ לאחור על רגע כמימרא כדי שישוב תיכף לקבל חיות גדול ונורא ביותר ויותר על ידי ההתרחקות הרגע. כאשר תראה באש הבוער שהלהב עולה מאליו ויורד מעט בכל פעם בכדי שיעלה הלהב ביותר. ומזה צא ולמד איך שמדת יצחק רק טוב הוא והדין יכלה ולא יתגבר, ויתגלה הטוב והחסד שבו. והחסד אשר שם הנה חזק מאוד לפי שהוא בבחינת הגבורה על כן יהיה הוא המלמד זכות ביותר ויותר והוא בחינת טוב מאוד שאמרו חז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א, ג') טוב זה היצר טוב מאוד זה היצר הרע וכו' כי כאשר נהפך בחינת הגבורה והדין שמהם נמשך בחינת היצר הרע אז הוא טוב מאוד כי החסדים שבהן מתגלין ביתר שאת ועוז בתוקף גדול אחר שבאין מבחינת הגבורה.

362

שס״גואפשר עבור זה אמרו חז"ל (תענית ב'.) מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה ולכאורה פלא גדול הוא כי הלא אין טובה וברכה בעולם כירידת גשמים שהוא מחיה כל ברואי הארץ מקצה העולם ועד קצהו כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ה, י') כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל וגו', וחז"ל אמרו (שם ח':) גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות, ועוד אמרו שם שאפילו ישועה פרה ורבה בו וכו' ואפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו'. ונראה לעין שהוא בתכלית החסד והטוב ואיך יאמרו מפני שיורדין בגבורה. ואמנם כי הוא הנותנת. כי לפי שהוא טובה גדולה וחסד גדול כזה הנה החסד הגדול והחזק ודאי מבחינת הגבורה הוא כלומר החסד שנגנז בבחינת הגבורה. וכאשר מהפכין ישראל מדת הדין למדת הרחמים בכח התשובה ותפילה וצדקה. אז מתגלה החסד אשר בגבורה ויורד השפעת החסד לעולם בגבורה גדולה ואז הוא טוב שאין למעלה מזה. ולזה אמרו שיורדין בגבורה כלומר שהחסד המתגלה בירידת גשמי ברכה לעולם מבחינת הגבורה הוא והמה יורדין בגבורה והתחזקות גדול ועל כן הוא טובה ברכה וחיים של כל העולם ועל כן יאמרו ישראל כי אברהם לא ידענו וגו' כי אתה אבינו כי כאשר החסד שבו מתגבר אין ערוך אליו.

363

שס״דונחזור לענינינו שלמען הידיעה בבורא יתברך ברוך הוא וברוך שמו עשה ופעל איך להכיר גדולתו במדת הגדולה ולהתפחד במדת הגבורה להיותו בקצת ריחוק מקום וצריך שם האימה והפחד שלא להתרחק ח"ו ביתר מכדי המוכרח. ואחר כך עבור הבושה ממקצת ההתרחקות, יבוא בכח גדול לפאר ולגדל שמו יתברך ביתר שאת ועוז בזירוז אחר זירוז בלב נשבר ונכנע. ואולי לזה ירמוז הכתוב באומרו (בראשית י"ט, כ"ה) אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. שאומרו אברהם הוליד את יצחק לכאורה מיותר כנודע. ואמנם כי עבור שני ההפכים הנזכרים בהמראות הנוראות המאור הגדול והמאור הקטן כי הן אמת אשר שניהם כאחד טובים ומאירים ואך שנעשה קטן עבור מעשה הרשעים אשר הולכים בחושך במסך המבדיל שאין דעתם לחזור. וזה יאמר הכתוב אלה תולדות יצחק כמתמה ואומר איך שני הפכים יצאו מבטן אחד והלא אח עשו ליעקב ואיך מתפרשים זה מזה בהבדל רחוק כזה כיתרון האור מן החושך. ואכן כי הוא עבור שאברהם הוליד את יצחק שמתוך שאברהם הוא הגדול בענקים ואורו גדול ורב עד שאין ביכולת מין אנושי לקבלו ולסבלו בתמידות ומכח זה נתהוה בחינת יצחק בחינת הגבורה והצמצום ועל ידי זה יוכלו לקבל ביותר ויותר האורה והשמחה בכל פעם ומזה נתהוה אשר צדיקים ילכו בם ופושעים נשמדו יחדיו בו. והם יעקב ועשו האמורים בפרשה שיעקב איש תם יושב אהלים שבשני אהלים הנזכרים היה תם ושלם לעבוד את ה' אלהיו באהבה ויראה, ומהיראה בא ליותר אהבה וחיבה בלבב שלם. ועשו איש יודע ציד איש שדה שהיה צד בקשתו חיות ועופות להלעיט אל גרונו מאכל ומשתה והיה צד את היו"ד בחינת הקדושה ובער בשדה אחר ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (לשון רש"י בראשית כ"ה, כ"ג) וכמאמר הכתוב (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגו'. כי כל כך תוגבר השכחה אצל הרשע עד שעובר על כל מצוות ה'. ועבור זה מבואר בספרי החכמים שמבחינת הגבורה נמשך כל השס"ה לא תעשה שבתורה כי שמו יתברך הזהיר אותנו שבעת ההתרחקות קצת בדבר ההכרח לא תשכח את ה' ח"ו לבוא ליטמא על ידי התאוה והחמדה בדברים הטמאים כמו בנדה ושפחה גויה זונה וכדומה משאר ביאות האסורות או בדברים הטמאים. כי אם תטמאו בכל אלה ונטמתם בם שהמה מטמטמין הלב עד שלא יוכל עוד עבור זה להתקרב ולגשת אל הקודש בשום פנים. ושמו הקדוש והנורא יקוץ בך כאומרו (ויקרא כ', כ"ג) ואקוץ בם. ואף אם תרצה להתקרב אליו לא ישא פניו אליך כי הוא יתברך עוצם עיניו מראות ברע (אם לא בתשובה גדולה ונוראה בשבירת הגוף כולו כי הגוף כלי חרש הוא, חרש את חרשי האדמה (ישעיה מ"ה, ט') וכלי חרש שבירתן זו היא טהרתן כנודע (כלים פרק ב' משנה א').

364

שס״הוהנה ההתקרבות אל ה' נקראת השגחה כי אז שופע עליו אור ההשגחה בבחינת החסד שעל ידי זה הוא מתקרב אליו באהבה. וקצת ההתרחקות נקראת הסתרה בחינת הקימוץ מהשגחה והוא בדוגמת השושנה שיש בה חיור וסימוק ושניהם אחד, ששניהם מיפים אותה והוא שלימותה כנודע. ומזה נמשך עוד שינוים שונות והוא כי לפעמים נמשך על האדם רוב ההשגחה ומיעוט ההסתרה, ולפעמים בהיפוך ח"ו, ולפעמים בשוה. ורוב ההשגחה נתכנה על שם מדת הנצח כי הוא מוכרח לנצח את קשיות ערפו, מיד אחרי שכבר עומד במיעוט ההסתרה צריך הוא לנצח יצרו להשגיח על דרכי ה'. ורוב ההסתרה ח"ו מכונה על שם מדת ההוד שח"ו נהפך לדוה כי לבו דוה עליו כמאמרם ז"ל (עיין נדרים ט':) הרשעים מלאים חרטה. ומכל שכן בבואו לפעמים לפני ה' אז אוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו, וח"ו באין עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו. ואולם כאשר יזכה לשוב לשמו יתברך על ידיהם כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) חביבין יסורין וכו' עד מקרא אני דורש וכו' גם אלה משלי שלמה וגו' וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ג, י"א) וילכדו את מנשה בחוחים וגו' ובהצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו וגו' וידע מנשה כי ה' הוא האלהים הא למדת שחביבין יסורין עד כאן.

365

שס״והנה אז הוא מהפך הדוה להוד והודיה, ונותן הודיה לשמו הגדול יתברך אשר הצילו מתחת יד הסטרא אחרא והרע, ומהפך מדת הדין למדת הרחמים כי יודע ומאמין שבחינת הדין שהיה עליו היה לו לטובה גדולה מאת ה' ומתחבר על ידי זה לבחינת הטוב שנאמר בו (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב. כי הוא מצדיק עליו דינו של הקב"ה ומהפכו לטוב ואז עושה שלום בפמליה של מעלה בין המדות העליונות ליחדם לאחד בטוב. ואלה הם ששת המראות הנוראות והדרגות המופלאות אשר על ידם יבוא האדם להתקרב לשמו יתברך על ידי עשיית התורה והמצוות שהוא השביעי להם שבהם יאירו שבעת הנרות ועל ידיהם יוכל לבוא לאור אהבת אמת אהבה פנימיות ויראה פנימיות, כי על ידי אור מראה החסד ואהבה כאשר ישגה בה תמיד וחופש ומבקש בקרבו איך ראוי לאהוב את שמו אז יתוסף בו אהבה על אהבה עד שיכלה נפשו ורוחו ותצמא נפשו ויכמה בשרו ויחלה חולת אהבה לאהבת ה' אלהיו באפיסת כוחותיו וביטול הרגשותיו עד שיבוא לבחינת ביטול המציאות. והוא השפעת אור מוח החכמה הנשפע לאדם בעת ההוא. וחכמה הוא כח מה שבא האדם לבחינת מ"ה בבחינת (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, שהוא כלות כל האדם אל ה' באהבה. וכן על ידי מראה הקימוץ וההסתרה שהוא ההתרחקות קצת. הנה לבו בוער בו על ידי זה לשוב אל ה' ומתירא ומתפחד מן הריחוק עד אשר יושפע ויגיע עליו אור יראת ה' הטהורה העומדת לעד יראת הרוממות והוא תמיד נותן אל לבו איך לבוא אל בחינה ומדרגה הזאת שיהיה חופף עליו רוח אלהים תמיד ביראתו הטהורה באמת ובטוב לבב לירא את השם הנכבד והנורא הזה ולעשות לו בית כביכול מיראת ה' כמאמר הכתוב (שמות א', כ"א) ויהי כי יראו המילדות וגו' ויעש להם בתים. ותוכן הענין כי אור מדת הבינה נקראת בית, ומינה דינין מתערין כנודע. כי בהתבונן האדם על דרכי ה' ונותן לב לירא ממנו עד שהוא מגיע ליראת הרוממות ואז הוא מסתיר פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ועל זה נזכר בתיקוני זוהר (תיקון ו', כ"ב:) זכאה מאן דעביד ליה דירה נאה בליביה, כי שמו הגדול והקדוש שוכן בקרב לבו בכדי שלא יזוז תמיד מיראתו כאשר רואה שהוא נותן לבו וחפצו וחשקו לירא מפניו תמיד ואז נעשה ההסתרה בקדושה רבה בבחינה כי ירא מהביט כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' ונמשך מזה ההסתרה בבחינת יצחק כנזכר ועל כן מינה הדינין מתערין והבן.

366

שס״זואת הכל עשה ה' יפה בעתו כי משניהם יצמח בחינת דעת שהוא עת ד', ולכל עת המורה על מספר עשר פעמים הוי"ה ועשר פעמים אהי"ה חושבן עת, ובהצטרפות ארבע אותיות שמו הגדול הוא בחינת דעת והוא אור החכמה והבינה המתיחדים על ידי הדעת לדעת להבחין בין עת לעת כמאמר חז"ל (ירושלמי ברכות פרק ה' סוף הלכה ב') אם אין דעה הבדלה מנין. כי צריך אדם להבחין העתים שעומד בו איך להתקרב אל ה' בכל עת ועת. וזה מרומז במלת דעת שהוא דע עת שהע' נדרש לפניה ולאחריה. כי הדעת מבחין צורך בריאת העשרה דרגות שהן עשרה מאמרות שנברא בהן העולם כי הלא במאמר אחד היה יכול להבראות. ואמנם כי צריכין כל העשרה המראות וכולי האי ואולי על ידיהן יוכל האדם להסתכל ולהתבונן בכל עת ועת עד שיבוא ליראה ואהבה הרוממות והפנימיות. והוא בדמיון המשל הנזכר שהמלך עשה מסכים בהמראות שעל ידיהם יוכל לזכות לראות פני המלך ולאהבה וליראה אותו. וכן עשה מלך מלכי המלכים ברוך הוא בעשר ספירות הקדושים. ומצד האהבה והיראה נמשך כל קיום התורה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה מימין ומשמאל כאמור. וכל קיום התורה הוא העשיה, בדמיון לצחצח ולזכות בהן את המראות כנזכר במשל. ובהן שלושה בחינות בהולכי לפני ה' ובקיום תורתו.

367

שס״חוהנה הדרגה התחתונה הפחותה שבבני אדם. אלו העושין מצותן במצות אנשים מלומדה שאין שמים על לבם ומוחם כלל מה הם עושין ואינם יודעין לעשות רצון קונם וחפץ צורם רק עבור ההרגל שהורגלו כך מנעוריהם. הם אינם נחשבין כלל, בכלל השלושה דרגות האלה, כי בחוץ המה עומדין וכל עשייתם הוא מהשפה ולחוץ, ותקנתם קשה הוא. ותכלית תיקונם אינו כי אם על ידי התקרבותם באמת לצדיקי הזמן שהולכים לפני ה' וכמאמר חז"ל (כתובות קי"א:) עמי הארץ אינם חיים שנאמר (ישעיה כ"ו, י"ד) מתים בל יחיו רפאים בל יקומו, במרפה עצמו בדברי תורה הכתוב מדבר וכו' אמר ליה רבי מצאתי להן תקנה מן התורה שנאמר (דברים ד', ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר (שם שם, כ"ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וגו' אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו הם דבקים בשכינה וכו' עד כאן. כי הוא נעשה טפל ובסיס אל התלמיד חכם וכאילו אחד הם כמו הראש והרגל באדם שהמה אחד מיוחדים ביחוד, ובלבד כשהרגל הוא אחד עם הראש אבל אם ח"ו יתפרד הרגל מן הראש הרי הראש יחיה בלי הרגל והרגל הוא כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

368

שס״טואמנם כי מי שנותן אל לבו להתעורר במקצת מתרדמת הבלי הזמן ותענוגיו ורוצה לעבדו יתברך שהוא תענוג כל התענוגים. הנה הבחינה התחתונה, שעושה מצותיו במוחו ולבו בכדי לעשות רצון קונו כאשר צוהו ולעשות תענוג ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ומתעורר לבו ומוחו לעשותן באהבה ויראה כאשר יוכל שאת בנפשו. והוא בדמיון העבדים הנזכרים במשל המשחקים את הסממנים בכדי לצחצח בהן המראות שעושין רצון המלך בזה באהבה.

369

ש״עואמנם בחינה השניה, המה הצדיקים הגדולים ההולכים לפני ה' באמת ולבם בוער בם לידע את שמו יתברך כמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ח, ט') דע את אלהי אביך ועבדהו, ולהתקרב את לבם ונפשם ורוחם ונשמתם אליו יאספו להדבק בו בכל עוז ותעצומות ולמלאות רצונו הגדול והקדוש להמשיך שפע וברכה רבה לכל העולמות על ידי מצותן שזה עיקר התענוג והנחת רוח לפניו, שלכוון זה ברא העולם להיטיב לבריותיו. ועל כן המה מכוונים במעשיהם אשר המה עושים לתקנן וליחד כל העשר מאמרות שנברא בהן העולם לתת ולהוסיף כח בפמליא של מעלה על ידי היחוד והקישור המראות הנוראות וספירות העליונות אחד אל אחד ולקשר כל ברואי העולם אליהם. והוא והם יתיחדו אל חוט זוהר אין סוף ברוך הוא עד שנעשה האהל אחד מיוחד מתתא לעילא ומעילא לתתא. והמה הנקראים המצחצחים את המראות שמזכים ומצחצחים אותם עד אשר יזהירו ויצהירו באור הבהיר שבהם ויאירו ויבהיקו מאורם אל כל העולמות בזיכוך גדול. ועל ידי זה המה מיחדים שמו הגדול והקדוש שלזה היה בריאת כל העולמות כנודע, בכל עת ועונה, בשם כל ישראל, כי נצטרף אליהם מעשה המצוות של אלו המשחקים הסממנים. והוא בבחינת אומרם ז"ל (קידושין מ'.) הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה כי נצטרף מעשה המצוות האלה אל מחשבתם הטובה של הצדיקים, שבשניהם נעשים המראות צחים ומצוחצחים זכים ובהירים מאירים כספירים.

370

שע״אואולם כל זה הוא קודם שיבוא האדם לבחינת אור החכמה באמת שהוא בחינת כח מה וביטול המציאות. ואכן כאשר יזכה האדם לבוא למדריגה ובחינה הזו הנה מידי דברו בו בה' יתברך זכור יזכרנו עוד ועוד עד אשר יתבטלו הרגשותיו ויאפסו כוחתיו וכמאמר הכתוב (דניאל י', ח') ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ואז אי אפשר כלל לעשות המצוות בעשיה מרוב גודל התקשרות האהבה וינועו אמות הספים מקול הקורא ברוך הוא, וכאשר כתבנו בזה כמה פעמים בשם הרב הגדול והקדוש איש אלהים מוה' דוב בער מגיד משרים ממעזריטש בפירוש אומרם (בראשית רבה י"ז, ה') נובלות חכמה, תורה. כי נובלות הוא לשון נפילה כמו פירות הנושרין מן האילן שנקראו נובלות (ברכות מ':). וזה נובלות חכמה כשאדם נובל ונופל מבחינת החכמה שהוא כח מה וביטול המציאות, אז תורה. שאז יכול לקיים לעשות מצוות התורה. ולא כן כשהוא במדריגת החכמה שאפסו כוחותיו באהבה לה'. ובזה פירש הכתוב (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם ותרגומו עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו והבן.

371

שע״בוהוא בחינת הדרגה השלישית שיוכל האדם לזכות על ידי התמדתו באהבת ה' שבאהבתו ישגה תמיד עד אשר שבבואו לפני אלהים לקיים מצוותיו ותורותיו תצא נשמתו באחד כלומר בדיבור אחד לקראת אלהים עד שמשלשלין את האומנין בתיבות שלא יזונו עיניהם מן הקודש (מדות פרק ד' משנה ה'), בבחינת והחיות רצוא ושוב, ועל זה נאמר אם רץ לבך שוב לאחור כי מאת ה' נעשה זאת שמשלשלין את האומנין הם התלמידי חכמים הנקראים בנאים (סוף ברכות) שבונים קומת השכינה, משלשלין אותן במקצת מדביקותן הגדולה עד שיבואו אל התיבות הם תיבות התורה והתפילה בכדי שלא יזונו עיניהם הוא לשון מזון ושובע שלא ישביעו עיניהם מן הקודש ויכלה נפשם ורוחם אליו ולא יוכל לדבר דבר. ועל כן תקנו לומר קודם התפילה אדני שפתי תפתח וגו' לבקש על זאת מה' שיפתח השפתים והפה להגיד תהלתו. כי בעת עמידת האדם לפני המלך מי גבר יחיה ויוכל למלל ולדבר מגודל האהבה והיראה והפחד והוא בבחינת העבד הנזכר במשל שאין יכול להיות אף מן המצחצחים את המראות מרוב חשקו ותאותו להסתכל תמיד באהבה ויראה ולקבל זיו כבודו תמיד באהבה, אם לא מחמלת ה' עליו שרוצה בעבודתו עד שנעשה אצלו בבחינת והחיות רצוא ושוב בכל רגע.

372

שע״גושלושה בחינות ודרגות הללו לימד משה רבינו והודיע, ולא כמלמד לאדם דעת לבד לידע כי אם ששם לפניהם הדברים שיעשו כן ויבואו לבחינות הללו. והנה מתחילה בחורב אחר נתינת התורה והמצוה לימד לעמו תורה ומצוות שיקיימו אותם על מכונם בעבודת האמת לשם מצות בוראן שצוון בכך, ולעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו בבחינת הדרגה הראשונה שהוא בדמיון שחיקת הסממנים לצחצח המראות. ואולם אחר כך בערבות מואב הוסיף ולמד להם בחינת ודרגה השניה לעשות המצוות באור החכמה והבינה והדעת שהוא בחינת אהבה ויראת הרוממות ליחד ולקשר על ידי זה המדות עליונות אחד אל אחד שהוא יחוד שמו הקדוש והנורא ולזה רמז להם באומרו אלה הדברים וגו' כי חז"ל אמרו (שבת ע'.) בפסוק (שמות ל"ה, א') אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. דברים הדברים, אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות וכו'. וגם כאן רמז באלה הדברים לקשר וליחד על ידי עשייתם התורה והמצוה בחינת אלה שהוא ל"ו הרומז לששה קצוות והם ששת המדות העליונות כשהם מתיחדים ומתקשרים זה בזה אז נעשים ו' פעמים ו' שהוא ל"ו כנודע. ואלה שבעת הנרות יתיחדו אל בחינת הדברים שהם שלושה, בחינת ג' ראשונות שהוא אור החכמה והבינה והדעת. ואז יתיחדו עשרה מדות הקדושים שהם עשר ספירות בלי-מה, ליחד שמו הגדול והקדוש בזה על ידי אהבה והיראה הפנימיות להמשיך בזה כל בחינת השפעת הטוב והחסד לכל העולמות. והוא בבחינה השניה הנזכר בהמשל שהוא לצחצח ולזכות את המראות לא בשחיקת הסממנים לבד. ואמנם כאן שדיבר אליהם ביום פטירתו מן העולם. וצדיקים, הנה תוסף רוחם יגועון (תהלים ק"ד, כ"ט). ועלה רוחו לדבר בגבוה על גבוה ועל הכלל כולו יצא לדבר בבחינת החכמה הכולל הכל, ולא בפרטי הדברים. והוא ההסתכלות וההבטה באור זיו המאיר באהבה ויראה גדולה עד אשר יבואו לבחינת ביטול המציאות כח מה הכולל בעצמו ממילא כל פרטי הדברים. כי ממנו יצאו ואליו ישובו כנודע.

373

שע״דולזה אמר הכתוב וילך משה. כלומר כי הן עתה הגיע עתו ללכת לעולמו עולם העליון גבוה ונורא מאוד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו היכל המלך הפנימי ואז נתעלה רוחו וילך אל הקודש פנימה קודש הקדשים. על כן לא היתה דברו כלל בבחינת פרטי הדברים כי אם למעלה הכולל הכל, ועל כן וידבר את הדברים האלה. נודע בחינת את שהוא התקרבות אות התי"ו הרומז לבחינה התחתונה שבתחתונים, לבחינת האל"ף הרומז לעליון שבעליונים. כי שם היה עומד בעת ההוא ודיבר הדברים האלה לא כאשר בערבות מואב שדיבר אלה הדברים לקשר בחינת אל"ה שהם המדות זה אל זה ומשם יתקשרו אל הדברים בחינת ג' ראשונות כי אם בחינת הדברים האלה שהיה מדבר בבחינת הג' ראשונות והאל"ה נכלל בהם. ואמנם הנה האל"ף שבאת מורה על העליון שבעליונים כאמור והוא בחינת פלא העליון הרומז אל בחינת כתר עליון הנורא. והדברים, רומז אל בחינת החכמה והבינה והדעת כאמור. והנה נודע שאחד הם על כן הוצג מקף בין האת והדברים לומר שאחד הם. ואך אי אפשר להשיג בחינת אור הכתר כי אם על ידי הדעת שהוא התנוצצות הכתר כידוע ומשם היתה דברו בפיהו אל כל ישראל. כלומר שיבואו אל בחינת הכל הכולל הכל והוא בחינת ישראל שהוא אותיות לי ראש שבבחינת החכמה הנקרא ראשית חכמה. ולימד דעת את בני ישראל שיבואו לבחינת החכמה שהוא בחינת ביטול המציאות וכלות כוחותיו והרגשותיו הגשמיות כולם באהבת ה' הנכבד והנורא שיהיו רק בבחינת והחיות רצוא ושוב. ככל הדבר האמור עד פה.

374

שע״הכי שם ה' וגו'. יתבאר על דרך מה שכתבו תלמידי רבינו יונה והרא"ש (ברכות פ"ג.) בפירוש נוסח מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות. שהוא על מה שאתה זכיתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות. שאנו מברכין אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול והקדוש על החן והחסד והטובה הגדולה שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין אותך. ולזה יאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. פירוש שעל זה גופא צריכין אנו לתת גדולה וכבוד ושבח ליוצר בראשית ברוך הוא על אשר זיכה אותנו לקרוא בשמו. כי אם עיני שכל היה לך היית מוסר נפשך ורוחך ונשמתך לאל הכבוד באהבה עצומה בשמחת הזכרת שם ה' יתברך ויתעלה שהוא תענוג שאין כמוהו ושמחה שאין כיוצא בה, והכל במורא ובושה והכנעה כמאמר הכתוב (מלאכי ב', ה') ומפני שמי נחת הוא. ועל כן למדו חז"ל (ברכות כ"א.) מפסוק הזה (כוונתו לפסוקנו) שצריך לברך ברכה על התורה קודם קריאתה ולימודה, כי הן כל התורה שמותיו של הקב"ה הוא כנודע (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.). ואיזה תענוג וחיבה וחמדה ושעשוע עריבה ונעימה וחביבה וחשוקה כהתקרבות והתדבקות בשמו הגדול והקדוש שכל מלאכי מעלה אראלים אישים תרשישים שרפים ואופנים וחיות הקודש נרתתין ומזדעזעין בשמעם הזכרת שמו הנכבד והנורא. ובודאי מהראוי לברך קודם, בקדושה ובטהרה בשירה וזמרה על אשר זיכנו בחיבת תורתו הקדושה הדביקה בשמותיו יתברך.

375

שע״ואו יאמר על דרך אומרם ז"ל (יומא ס"ו.) כשהיו שומעין את השם הנכבד והנורא מפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול וכו', ופירשו המפרשים שם שהיה יוצא מעצמו מפי כהן גדול ועל כן אמר שהוא יוצא מפי כהן וכו' על זה אמר הכתוב (שמות כ', כ"ד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' כלומר שאני בעצמי אזכיר שמי ואז אבוא אליך וברכתיך כי אז היו נפתחין כל מקורי הברכות לברך את ישראל. וזה אמרו כאן כי שם ה' אקרא פירוש בעת שאני בעצמי אקרא שם ה' בפה כהן גדול אז הבו גודל לאלהינו כמאמרם שם היו כורעים ומשתחוים ונופלין על פניהם ואומרים ברוך וכו'.

376

שע״זהליהוה וגו' עם נבל ולא חכם. כבר היו דברינו בזה בכמה מקומות ובפרשה שלמעלה בשם הרב הגדול והקדוש איש אלקים מוהר"ר דובער זצללה"ה מגיד מישרים דק"ק מעזיריטש דבר נפלא ולא נכפיל. ואולם כי עוד אפשר לומר על דרך המבואר בדברי הרב החסיד בחובת הלבבות (בהקדמתו לשער הבחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לאנשים עורים הובאו אל בית מוכן להם לכל תועלתיהם והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה והותקן על התיקון הנאה והנאות לתועלתם וכוונת תקנתם, וזימן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם כדי שיוטב ראותם. והם התעלמו מעסוק ברפואות עיניהם ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם והיו הולכים בבית בענין רע מעורונם, וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם. והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמין על בעל הבית והבונה וגינו את מעשהו וכו' וחשבו כי לא כיוון בהם כוונת טובה וחסד כי אם כוונת הצער והנזק. וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו וכו' ועל ידי כן הנה כמה טובות מנע בעליהם מהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם וכו'. כן בבני אדם מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם מעניני ההפסד בגופם ובממונם ולא הבינו סיבת אופני טובתם בהם, ותועלת הנסיון והמוסר להם כדברי הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו' ושכחו כי הם וכל אשר להם, טובות שהיטיב להם הבורא נדבה וחסד וגזר בהם בצדק כפי מה שחייבה חכמתו. וקצו בהראות צדקו בהם ולא שבחוהו בהגלות חסדו עליהם וכו' כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה מבקשים מה שהוא למעלה ממנו וכו' ותמעטנה בעיניהם הטובות ותקטננה אצלם המתנות הגדולות עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם ומה שהגיע אליהם ממנו רעות מוצאות אותם ולא יבינו אל פעולת ה' המיטיב בהם אליהם וכו' עד כאן לשונו בשינוי לשון קצת.

377

שע״חולזה פתח הכתוב פיהו בתחילה ואמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול. כלומר אל תדמה בנפשך שזה שיש לך פחות מזולתך עוולה הוא לפניך כי אתה ראוי היות לך כאשר לחברך. לא כן הוא, כי הנה הוא יתברך תמים פעלו וכל דרכיו בצדק ומשפט והוא אל אמונה ואין עוול שאתה צריך להאמין לו שאין לפניו עוולה ולא משא פנים ומקח שוחד, ומה שראוי לזולתך הוא נותן לו והראוי אליך נותן לך. צדיק וישר הוא. נודע בחינת צדיק שהוא בחינת הטוב כמאמר הכתוב (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב וגו' כלומר כי כל אשר הוא נותן לזולתך וכל אשר יתן אליך הכל בטוב וחסד הוא ונדבה מאתו כי הוא יתברך ויתעלה אינו חייב לשום בריה ועל כן אין לך להתרעם על חסרונך כי זה המעט שיש לך שלו הוא. ועוד להיותו צדיק וישר ואינו עושה רק טוב, הנה עיניו על דרכי איש לתת לו כדרכיו באופן הנאות והטוב לו והוא יתברך יודע אופני טובת כל אחד ואחד ולכל אחד יתן כאשר ייטב לו בדעת תמים דעות ברוך הוא. ועל כן גם המוצא בעולם ח"ו ממיני הפגעים ומעניני ההפסד בגופם ובממונם. הנה זה הוא סיבת אופני טובתם בהם ותועלתם ורפואתם לטוב להם כל הימים. ועל כן חלילה לכם לכפור בטובתו יתברך וחסדו. ולזה אמר שחת לו לא בניו מומם וגו'. כלומר כי זה אשר ישחת האדם ויכפור בטובת הבורא העודפת עליו לומר כי רעות מוצאות אותו. הנה אין רעה מגיע אליו יתברך חלילה וחלילה מזה כמאמר הכתוב (איוב ל"ה, ו') אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. כי אם בניו מומם שמומם של בניו הוא כאמור למעלה שעל ידי כן הנה כמה טובות מונע בעליהם מהם וערבב שמחתו בהם וכו' ולזה אמר הלה' תגמלו זאת כלומר וכי זה הוא תשלום גמולו של שמו יתברך הוי"ה שהוא בחינת הרחמים והחסד ומיטיב לכם תמיד בכל טובתכם הראוי לכם והיה ראוי לכם להללו ולשבחו בהגלות חסדו עליכם ועל ידי כן היה מיטיב לכם עוד ועוד. והן אתם עם נבל ששכחו את העשוי להם כפירוש רש"י כלומר ששכחו כי כל אשר יש להם מעשה אלהים המה בטובו וחסדו הגדול בנדבה לשבחו ולפארו בארץ על זה. וגם לא חכם להבין שגם הפגעים וההפסד אשר יקרה לבני אדם הכל הוא בתכלית הטובה כי זה הוא סיבת אופני טובותיו ורפואתו לטוב לו. והוא כהכסיל אשר בחושך הולך ונכשל בדבר אשר הוכן לטובתו לכפור על ידי זה בטובת בוראו וחסדו להתרעם עליו כביכול לומר שהתכוון ח"ו אל הצער והנזק ויאבד על ידי זה טובה הרבה. ולזה גמר אומר הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. כלומר כי היה לך שתשים זאת על לבך הלא אבי הוא, והוא עשני ואיך ירצה האב באיבוד והפסד מעשה ידיו. ובודאי כל עשיותיו אלי לתכלית הטוב והחסד. ועל כן הוא נבל על העבר שלא שבחהו בהגלות חסדו עליו ולא חכם על להבא לומר הלא אבי הוא ובודאי הוא מיטיב עמי בכדי להחיותו להיטיב אחריתו.

378

שע״טכי דור תהפוכות המה וגו'. אין לו פירוש לפי פשוטו ועיין ברש"י ז"ל. ואמנם הנה ידוע שגוף האדם נברא מארבע יסודות שהם אש רוח מים עפר כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וכל אחד משמש בפעולתו: מאש, כח המתלהב ובוער. מרוח, כח הזירוז. ממים, כח המתאוה. מעפר בחינת העצלות. והכל ניתן באדם שהמה יהיו תמכי אורייתא לעבוד בהן עבודת ה'. כח המתלהב והזרוז, למצוות ה' הצריכין זירוז ולעשותן באהבה ותשוקה בחיות בוערת. כח המתאוה, לחמוד בחשק לבו תמיד בל ירפה. כח העצלות, הוא למנוע על ידו מעשות רע בהתעצלות מופלג שלא ימהר לדבר רע. והנה שומרי התורה והמצוה הנה הוא שומר את נפשו וגופו שכל יסוד ויסוד שבו ישתמש כאשר היתה כוונת הבריאה בו לקיים התורה, בהן ולאו. כי האלהים עשה את האדם ישר וכל הנברא לכבודו ברא. ואולם עוזבי התורה מהפכין את הטוב לרע שמזרזין עצמם בלבת אש בזירוז אחר זירוז בכח המתלהב והזירוז לעבירה ולכל הדברים אשר לא תעשינה. ומהפכין את הרע לטוב שמתעצלין בעצלות כבד ומופלג בבא דבר מצוה לידם. כי העצלות נברא בשביל הרע להתעצל בו והוא מהפכו לטוב למנוע עצמו בקיום מצוותיו בהתעצלותו. והנה לפניך שהמה במזגם ומדותם המגונות מהפכין המדה ממה שמדד בהם הבורא יתברך להיות כל מדה נכונה לעבודתו יתברך לטוב בית ישראל. ואפשר על זה רמזה התורה ואמרה (ויקרא כ"ז, י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע וגו'. ולזה יאמר הכתוב כי דור תהפוכות המה שיסודם וגופם מהופך הוא להמיר טוב ברע ורע בטוב לעשות בדבר הנברא לטוב כל מיני רע ובדבר הנברא בשביל רע להשתמש בו לטוב. ואולי כי לזה ירמוז רש"י ז"ל שפירש מהפכין רצוני לכעס כלומר שמהפכין רצוני בהבראם לטוב להכעיסני בהם ח"ו.

379

ש״פגם יאמר כי דור תהפוכות המה לטוב לישראל. והוא בדרך שכתב המהרש"א ז"ל (פסחים פ"ז: דיבור המתחיל זוכר) באמרינו (חבקוק ג', ב') ברוגז רחם תזכור שאף בעת רוגזו כביכול מזכיר מלת רחם באמרו לא רוחמה וכו' עיין בדבריו. ולכאורה להבין הענין על בוריו מה נפקא מינה במה שמזכיר רחם כיון שאומר לא רוחמה. והנראה ששמו הגדול והקדוש יתברך באהבתו ובחמלתו על עמו ישראל הנה בעת הכעס ח"ו יאמר דבר. והנה דבר ה' גדול הוא וקשה לחזור מדברו על כן אומר דבר שיוכל אחר כך להתהפך לטובה כי כאשר ישראל חוזרין בתשובה לפניו יתברך באמת בלבב שלם הנה כשם שהם מהפכין את לבבם לטובה כן נתהפך הדיבור ההוא אשר דיבר לטובה. ולזה אמר הכתוב (הושע ב', א') והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי וגו'. כי עיקר הדיבור הקשה הוא מלת "לא" באומרו לא עמי, והוא מתהפך למלת אל. ועמי ובני משמעות אחד להם ועל כן יאמר להם בני אל חי. וזה מאמרינו ברוגז רחם תזכור שגם כשח"ו גוזר עלינו הגזירה אינו גוזר כי אם בלשון שיוכל אחר כך להתהפך לדבר טוב. ועל כן אמר לא רוחמה שיתהפך אחר כך לאל הרחום ומקדים רחמים לרוגז. ואולי לזה יאמר הכתוב (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו'. שיצירת האדם היה על אופן שיוכל להפך האחור לקדם לטובה ולברכה. וזה רמז אין מוקדם ומאוחר בתורה שעל ידי התורה והמצוה מהפכין ישראל המאוחר אל המוקדם. וזהו שרמזו חז"ל (תנחומא מסעי ז') באומרם כשהוא אומר להביא רעה חוזר בו שנאמר (במדבר כ"ג, י"ט) ההוא אמר וגו' פירוש שהוא חוזר לרעה לחזור אותיות המוקדמין לאחוריהן לטובה ולא כן כשהוא אומר להביא טובה אף על פי שהדור חייב אינו חוזר בו כאומרם שם כי לא איש אל וגו'.

380

שפ״אואפשר לזה ירמוז הכתוב (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. כי הן שמו יתברך בשעת הכעס אמר (שם שם, י') ועתה הניחה לי וגו' וכשחילה משה את פני ה' אלהיו אמר שוב מחרון אפך והנחם וגו' כלומר שישוב מדברו בחרון אף לעשות מזה והנחם. כי הניחה לי עם הכולל חושבן והניחם. וזה מאמר הכתוב וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות וגו' כלומר כי מהרעה אשר דיבר נתהפך לנחמה כאמור. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') הצדיקים הופכין מדת הדין למדת הרחמים. כי המדת הדין ממש נתהפך לרחמים בחילוף אותיותיו. ואמנם הנה כתבנו במקום אחר שעיקר ההפכה הזו הוא בלב האדם כי הצדיקים כאשר יגיע אליהם מהעונש והצער הנה הם מאמינים באמת בלבבם אשר זה חסד גדול מאת המקום ברוך הוא עליהם בכמה בחינות שביארנו בחיבורנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ג' פרק ב') איך שכל היסורין והצער אינן אלא חסד וטוב מאתו יתברך. והנה בזה מהפכין בלבבם את המדת הדין שפגע בהן לצערם להאמין שתוכו ופנימותו הוא אך טוב וחסד ממדת הרחמים. ועל ידי זה נעשה כן באמת כאשר עם לבבם שמתהפך עליהם הדין לרחמים תיכף וטוב להם כנודע זאת מדברי הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. שכל בחינת הדין הוא הסתרת פנים מאתו כביכול כי פני ה' יתברך נסתר בתוכו שהוא בחינת פנימיות החסד שגנוז בתוכו שעיקרו לא בא אלא לטוב וחסד וכשאדם יודע זאת ומאמין זה באמת בלבבו הנה נתגלה פני ה' אשר בתוכו כי איך שייך הסתרה אם האדם מכיר ויודע בו ואז תיכף נתגלה שם ה' שהוא החסד פנימיות הדין ונמתק הדין בחסד וחופף בחינת הרחמים על האדם. ואכן כי עוד נמצא ההפכת הדין לרחמים בלב האדם והוא כאשר יהפך האדם את ארבע יסודותיו אשר זכרנו למעלה לטוב ולעבודת ה' אחר שכבר הורגל בהם לעבירה וידוע אשר ההרגל נעשה טבע והוא מהפך את טבעו בהרגילו וכופה אותן לשמו יתברך הנה בזה מהפך הדין לרחמים בלבבו וכן נעשה למעלה והוא בחינת התשובה שהזכרנו בסמוך.

381

שפ״בולזה אמר הכתוב כאן ויאמר אסתירה פני מהם ואראה מה אחריתם. כלומר שאוכרח להסתיר פני ה' הרחמים להלבישו סביב במדת הדין ויגיע להם מהצער והנזק ואז אראה מה אחריתם כי על ידי זה ודאי יהיה להם אחרית טובה כפולה ומכופלת וכמאמר הכתוב (דברים ד', ל'-ל"א) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך וגו' כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו', וכאשר כתבנו למעלה שעל ידי התשובה נעשה מלא רוחמה אל הרחום. ולזה אמר ושבת עד ה' אלהיך כלומר שתשוב בלבבך עד אשר תדע כי ה' אלהיך. שאלהיך שהוא בחינת הדין הוא הוי"ה הרחמים כי לא נתן לך ה' את זאת כי אם בשביל רחמים אמיתיים לטוב לך ובזה נעשה בשמים כי אל רחום ה' וגו' שמלא רוחמה נעשה אל הרחום. ואולי כי לזה אמר הכתוב (שם ל', א') והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושבת עד ה' וגו'. ולכאורה הנה התשובה הוא על ידי הצער והעינוי בחינת הקללה ועל מה בא הברכה כאן. ואולם כי אם היה ח"ו הקללה קללה עצמית בלתי גניזות הברכה בתוכה לא היו יכולין להשיבה חלילה כי דבר המלך אין להשיב. ואמנם כי אמת שעיקרה לא בא כי אם בשביל טובת הברכה הנסתרת בתוכה ועל כן בקל יוכלון להשיבה. ולזה אמר כי יבואו וגו' הברכה והקללה וגו' שלא תבוא הקללה כי אם עם הברכה שנסתרת בתוכה שבשבילה באה. הן ח"ו קללת הדיבור משמים שלא תגזר כי אם בגניזת הרחמים בתוכה שתוכל להתהפך, והן העונש והצער למטה שבא בהסתרת החסד. ועל ידי כן ושבת עד ה' אלהיך שתהפך מדת הדין למדת הרחמים כאמור.

382

שפ״גולזה אמר אראה מה אחריתם שודאי יהיה להם אחרית טוב כי דור תהפוכות המה שמהפכין הדין לרחמים בכל השלושה בחינות שזכרנו. הן בהפכת יסודותיהם וטבעם לטוב בבחינת התשובה באמת והן באמונתם וידיעתם במדת הדין שאינו אלא רחמים ועל ידי כן מהפכין למעלה אותיות הדין לרחמים. והטעם שעושין כך אומר הכתוב כי המה בנים לא אמון בם כלומר לצד שהם בנים אלי ובזה יודעין כי איזה אב יצער את בניו שלא בשביל אהבת הטוב וידוע כי חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר (משלי י"ג, כ"ד). ועל כן לא אמון בם כלומר שאינם מאמינים בהצער והעונש הנגלה להם לומר שח"ו צערם צער לעד ובשנאה עשיתי זאת ויודעים אשר ודאי כל זה בא באהבה ואהבת חסד וברכה גנוז בתוכו. ועל כן מהפכין הכל לטובה ולברכה וחיים עד העולם אמן כן יהיה בעגלא.

383

שפ״דהם קנאוני בלא אל וגו'. גם זה יתפרש לטובה ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (מגילה י"ב.) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלייה וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' עד הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים וכו' עד כאן. והראת לדעת בזה כי לצד שהם לא נתכוונו בלבבם לשם עבודה זרה כי אם מן השפה ולחוץ על כן לא עשה עמהם רעה בתכלית כי אם מבחוץ ליראם לחשוש שמא יגיע להם הרעה והעמיד עליהם המן הרשע ותיכף נפל בידם. והוא נודע אשר נבל פירושו לשון נופל כמו פירות הנושרין מן האילן שנקראו נובלות כמו ששנינו (ברכות מ':) על החומץ ועל הנובלות וכו'. וזה אומרו הם קנאוני בלא אל פירוש שגם בהיותם רע לשמים אין כוונתם לעבודה זרה כי אם כעסוני בהבליהם בדבר הבל שאינו אלא משפה ולחוץ ולעומתם גם אני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם פירוש בגוי שמוכן תיכף להיות נובל ונופל תחת ידם וחבי כמעט רגע עד יעבור זעם כמעשה המן הרשע שתיכף נטל את שלו מתחת ידם.

384

שפ״האיש האלהים וגו'. עיין בדברי חז"ל (דברים רבה י"א, ד') מה שפירשו על מה שנקרא איש האלהים. והנראה גם אלינו בזה כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה וכו' עד כאן. כי עד שם היה מגיע בחינת ודרגת משה וזכה לזה כי הוא זכה בכח עבודתו השלימה מנעוריו שהמתיק כל בחינת הדינים ממנו ומכל ישראל בדורו וכללם ברחמים והוא בחינת מדה ההוא כנודע, שעל כן שם הוא שם הוי"ה בניקוד אלהי"ם להורות שבחינת אלהים שהוא בחינת דין אינו אלא בניקוד ונכלל תחת שם הוי"ה הרחמים ואולי כי עבור זה היו ימיו מאה ועשרים שנה כי המתיק כל הק"ך צרופי אלהים כאמור בספר יצירה (פרק ד' משנה י"ב) חמשה אבנים בונות מאה ועשרים בתים ולעומתם היה חי מאה ועשרים שנה והוא פתח בתחילה את השער הגדול הזה להמשיך מאור הזה שהוא מקום החירות והיובל לדרגות התחתונות. ועל כך אמרו חז"ל (שמות רבה ג', ג') שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כי הוא פתח פתח הזה. ועבור זה היה במשה בחינת עין יפה כמאמר חז"ל (נדרים ל"ח.) כי עין יפה נוטל אחד מארבעים ורומז שבעת שהיה הגן נעול כל סביבותיו בבחינת מ"ם סתומה היה כח בידו לפתוח וליטול אחד ממ"ם ולהעמיד הנקודה ההוא שנטל אצל המ"ם פתוחה שעשה בפותחו להעשות בחינת "מי" שהוא חמשים שערי בינה, והמשיך הארה אל המדות שאחריה הנקראים בינונים. ועל זה רמזו חז"ל באומרם (במשנה ג' פרק ד' דתרומות) הבינוני נוטל אחד מחמשים. ואפשר כי לזה ירמוז הכתוב באומרו (בראשית ו', ג') לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. ואמרו חז"ל (חולין קל"ט:). בשגם זה משה ולכאורה פלא הוא להזכיר שם משה כאן. ואמנם כי על ידי משה נתהוה להיות בחינת המתקת הדינים בעולם. ולזה אמר לא ידון רוחי באדם לעולם כלומר שלא יהיה זאת לעולם לדון בין הרחמים והדין להיות זה כנגד זה רק שימתקו הדינים במדת הרחמים בבחינת זכה עזר ולא כנגדו. בזכות משה שהוא פתח הפתח הזה להמשיך ממקום החירות אל מדות התחתונים וזה עזר לכל אדם שיזכה מדותיו ויטהר רעיונו וירצה לבוא למדריגה הזו שיוכל להמשיך אליו מאור הזה להיות חירות מיצרו הרע ואויביו ישלים אתו וימתק הדין ברחמים גמורים. ועל כן סיים הכתוב (שם) והיו ימיו מאה ועשרים שנה לרמז שאיש משה הזה הרומז במלת בשגם ימתיק כל הק"ך צרופי אלהים ואז ימשך מזה שיהיה כח ביד כל אדם אשר יבוא בברית ה' להמתיק כל בחינת הדינים ברחמים.

385

שפ״וואפשר לזה רמז הכתוב אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל כי אלה רומז לבחינת הדין. א' מפני שהוא רוב אותיות אלהים וגם שהוא רומז אל בחינת מדות התחתונות הנרמזים בו' קצוות שבכללותם עולים חושבן אל"ה כנודע, וגם הוא אותיות לאה שעיניה רכות בחינת הדין. ומשה רבינו ע"ה למד זאת לישראל להמתיק הכל ברחמים וזה אומרו אלה הדברים כי דיבור הוא קשה כידוע (תנחומה צו י"ג). וזה אשר דיבר משה אל כל ישראל לומר שיתנו לב לזה בכל עבודתם להמתיק הדין הקשה לכללו ברחמים. וכפל להם זאת בעת פטירתו כי על ידי פטירת והסתלקות הצדיק נעשה המתקה גדולה כנודע. ואז נאמר וילך משה שהלך בכח נשמתו מתתא לעילא והיה אז עסוק בזה בהמתקת הדינים ועל כן וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל למדם שיהיה זה תכלית עבודתם את ה' להמתיק הדינים. ועל כן נאמר תיכף ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' כלומר הנה לפניכם אמירה רכה הוא, כי הן אנכי תיקנתי בשנותי כל הק"ך צירופי אלהי"ם, ומהמשכתי את בחינה הזו יקל לכם מעתה לעשות כדבר הזה. ועבור זה נקרא משה בחינת מה כמו שאמר (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה. כי בחינת ההמתקה הזו נקרא טוב מאוד שאמרו חז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א, ג') טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע, שהוא בחינת הדין. כי כשהדין נמתק אז הוא טוב במאוד מאוד כנודע. ומאוד הוא מספר מ"ה, על כן אמר ונחנו מה. ועל כן אמר משה לקרח, ואהרן מה הוא (במדבר ט"ז, י"א), כי קרח רצה להפוך הקערה על פיה שיהיה החסד נכנע תחת הדין והיה הלוי לכהן שלוי שהוא בחינת הדין הוא יהיה הכהן הראש, ואהרן בחינת החסד נכנע תחתיו כמו שאיתא בזוה"ק (ריש פרשת קרח). ובאמת חלילה מהיות דבר זה וצריך לאכללא שמאלא בימינא להגביר מדת החסד ולהמתיק הדין בו, ואז הוא טוב מאוד. ועל כן אמר, ואהרן מה הוא שהוא בבחינת "מה" הטוב מאוד, ולמה תלינו עליו. ועבור כל הנזכר קראו הכתוב כאן איש האלהים. כי איש פירישו בעל ואדון וזה איש האלהים שהיה כח בידו להמתיקו ולכללו ברחמים גמורים בכדי שימשך על ידי זה כל בחינת הברכה והטובה לעולם בבחינת טוב מאוד. וזה אומרו אשר ברך משה איש האלהים כלומר לפי שהיה איש האלהים המתיק כל הדינים ברחמים והמשיך הברכה אל כל ישראל כדבר האמור.

386

שפ״זאשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכאורה יקשה הלא כבר נאמר (שמות ל"ג, כ"ז) וראית את אחורי ופני לא יראו. ואמנם הנה נודע ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו אשר כמה מיני זיווגים יש במדות העליונות הנוראות: אחור באחור, ופנים באחור, ואחור בפנים. ויחוד העליון המשובח והמפואר, הוא פנים בפנים. ואולם לא כל העתים שוות ולאו כל אדם זוכה שיהיה עבודתו בתמימות ושלימות כל כך עד שיהיה על ידו היחוד והזיווג פנים בפנים בתמידות אם לא פעם אחד בשבת קודש וכדומה. ואכן משה רבינו ע"ה היה עבודתו תמיד בשלימות מופלג עד שכל ימיו כולם היו שוים לטובה ליחד המאורות ביחוד האמיתי, ועל זה אמר הכתוב (לעיל פסוק ז') ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו וגו', כלומר כי כל שנותיו כולם שלימים היו ולא בא שום שינוי מראה ועכירות ח"ו בכל המאורות שלו כי תמיד היו היחודים והזיווגים שלו בבחינת פנים בפנים. והנה נודע אשר ידיעה הוא מלשון התחברות ולזה אמר ולא קם נביא וגו' אשר ידעו ה' פנים אל פנים שהוא יחוד שמו הגדול והנורא בארבעה אותיותיו הכל בבחינת פנים בפנים בכל העתים והזמנים בכל ימי חייו כי קדוש הוא לאלהיו כאמור.

387

שפ״חנודע לכל חכם לב אשר כל דבר שבקדושה הנה סוף מעשה במחשבה תחילה וכל המראות עליונים ומדות הקדושים הנוראים הנה המה מתיחדים ביחוד אמיתי עד שהסוף מתיחד בראש והיו לאחדים כמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר י"ז.) כתר עליון איהו כתר מלכות, ועליה אתמר (ישעיה מ"ו, י') מגיד מראשית אחרית. ועל ידי כן הנה כמו כן כל העולמות שלמעלה ושלמטה מתיחדים ביחוד גמור עד שעולם התחתון שבתחתונים מתיחד עם העליון שבעליונים כמאמר הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, כנודע. וכמו שצוה אלהינו יתברך שמו בהקרבת הקרבן, להקריב הראש והרגל ביחד בכהן הראשון (כמו שאיתא במשנה ג' פרק ב' דיומא) ולכאורה היה ראוי ליטול הראש והצואר ביחד שהם קרובים זה לזה ולמה עם הרגל. ואכן כי היה מורה על בחינה זו שהסוף דסוף מתיחד עם הראש שבראשון. ואם כן הוא, הנה ודאי תורתינו הקדושה שכולה היא שמותיו ברוך הוא וברוך שמו כמוזכר בזוה"ק כמה פעמים ועיין שם (אמור צ"ח:) שאמר שם בגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא וכו', וכל העולמות שלמעלה ושלמטה נבראו בה כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') ודאי היא מתיחדת סופה עם ראשה והיו לאחדים. על כן סוף התורה בלמ"ד והתחלתה בבי"ת והמה אותיות לב, לומר שאותיות אלו המה לב התורה שהוא אמצעותה כי הסוף מתחבר אל הראש כדמיון העיגול שסוף העיגול מתחבר בראשו ונמצא עומד באמצעותו שהוא הכח והתוקף של כל העיגול כנודע. ועל כן ראוי לבאר איך שסוף התורה מתיחד בראשה והיו לאחד.

388

שפ״טוהוא כי הנה נודע לכל משכיל אשר עיקר תכלית עבודתינו אנחנו עמו בית ישראל בכל קיום התורה והמצוות הכל נעשה עבור שבירת הכלים הידועים למביני מדע אשר נעשו בראש הבריאה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ט', ב') שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן וכו'. והכל נעשה בכדי שיהיה הבחירה ביד האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע כמאמר הכתוב (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'. וזה עיקר התהוות החושך והרע להבחין בהם את הטוב כאמור בספר יצירה (פרק ו' משנה ב') הרע מבחין את הטוב, שיהיה ניכר יתרון האור מן החושך כאמור בזוה"ק (תזריע מ"ז:) אלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא ולא אתחזי תועלתא לעלמא מניה וכו' תקונא דחוורא מאי הוא אוכמא וכו' ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתיקר אמר ר' יצחק משל למתוק במר דלא ידע אינש טעמא דמתוקא עד דטעים מרירא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן. ועל כן רמז הכתוב בתחילת הבריאה אותיות כלים באומרו וחושך על פני תהום שהוא סופי תיבות כלים כנודע מדברי מרן קודש קדשים הרב האר"י ז"ל כי מהשבירת הכלים התהוה החושך עד ויאמר אלהים יהי אור שמזה יתחזק האור ויובחן האור מן החושך.

389

ש״צואולם כי עבור שנתהוה החושך בעולם, הנה מזה הכסיל בחושך הולך ומתגבר עליו החושך והרע כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ט, ט"ו) והיה במחשך מעשיהם, ואינו משים על לבו שיסתכל על האור מן החושך כמעשה הצדיקים שעליהם נאמר (תהלים קי"ב, ד') זרח בחושך אור לישרים וגו'. כי אין החושך מאפיל עליהם ח"ו, כי תיכף בעוד שהוא על חוט השערה משברים ומכניעים אותו כמעשה דוד ושלמה. שדוד המלך ע"ה אמר (שם קל"ט, ז'-י') אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר וגו' ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני וגו'. כלומר כי גם בהתעורר השאול ואבדון והחושך אלי, משם אני רואה את האור כי טוב ללכת לאורה. וכאשר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב' דרוש השלישי פרק ג') בבחינה זו שהיה דוד מסתכל בבחינת התשובה האמיתית שהוא גבוה ונורא מאוד כמאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט.) שמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וכאמור בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) זכאין מאריהון דתשובה דהא ביומא חדה ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוי הכי לצדיקים גמורים וכו' עד כאן. ובחינת התשובה אי אפשר להיות כי אם היות קודם ברע. ואמר על זה אחור וקדם צרתני (תהלים קל"ט, ה') כלומר שעל ידי האחור שהוא ההתרחקות בבחינת נזורו אחור, יוכל האדם לבוא לקדם קדמתה, והוא פליאה דעת. כלומר שהוא מעלה גבוה והוא בדמיון הבן הבא ממרחקים אל אביו אחרי עוזבו כמה עתים שהאב משתעשע בו למאוד ברגע הזו הרבה יותר מבבנו המורגל אצלו תמיד, אבל ממני נשגבה לא אוכל לה כי אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וגו'. כלומר שאי אפשר כלל להתרחק מאתך כי אף מהחושך המופלג משם אני רואה אותך כי ידעתי שכל עיקר בריאתו היה להבחין בו הטוב ועל כן ולילה אור בעדני כי בתוך החשך אני רואה האורה (ולעשות כן בכוון להתרחק ח"ו כדי לבוא לתשובה כבר נודע אומרם ז"ל (יומא פ"ה:) האומר אחטא ואשוב וכו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכנודע מדברי הרב הקדוש הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, כי העושה במזיד לא יוכל לבוא לכפרה. כי התשובה היא סיבת חטאתו ונעשית כסא אל הרע ח"ו). ושלמה המלך ע"ה אמר (שיר השירים ו', י"א) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'. כלומר הנה כל בחינת החושך נדמה עלי כאילו אני נוטל אגוז לאכול ואני שובר הקליפה וזורק לחוץ, והפרי שבתוכו אוכל. וכן בכל בחינת החושך, אני משבר תיכף הרע, ואת הטוב אקבל להתדבק באור עולם. וזה שאמרו חז"ל (חגיגה ט"ו:) ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. כי הוא היה עושה בחינה זו בבחינת גבוה, שתיכף היה חוטף ואוכל את הטוב והאור, ובכח קבלת האורה נזרקה הקליפה ממנו ולחוץ. וזה אומרם תוכו אכל, ובכח אכילה זו שהתדבק באור אלהים חיים ממילא קליפתו זרק ולא היה חושש אליה. ועל כן אמרו עליו (עירובין י"ג:) שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה כי הוא הקדים האור להחושך. ועל כן היה כתוב בתורתו כתנות עור באלף כתנות אור וילבישם כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ', י"ב) כי הקדים הלבישה בבחינת האור והטוב.

390

שצ״אואולם הרשעים הארורים מהפכין ואומרים לרע טוב ובאין בחושך והולכין בחושך כי אינם משימים לבם לשבור הקליפה למצוא אוכל למו, ובחינת החושך נתהוה משבירת הכלים הנזכרים הרמוזים בסופי תיבות וחושך על פני תהום. על כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ב', ה') והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' אלו מעשיהם של רשעים וכו'. כי עבור החושך ושבירת הכלים הללו בא מעשה הרשעים האלה שאינם משימים את לבם להסתכל ולהבין שלא נתהוה החושך רק על אופן שיוכלו לבטלו תיכף להבחין בו את האור כי טוב (ועל כן לא נזכר בריאה בחושך כי הוא העשוי שיוכלו לבטלו תיכף והבן). ובאמת אמר הכתוב ויאמר אלהים יהי אור פירוש כי אמר אלהים להתהוות החושך הזה כדי שיתחזק האור על ידו וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ד', ב') בפירוש יהי רקיע יתחזק הרקיע וכן פירוש יהי אור יתחזק האור ויובחן טובו על ידי החושך. וכן רמז הכתוב התהוות החושך כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ה, ז') עושה שלום ובורא רע. ואכן כי אין הקב"ה מיחד שמו על הרע על כן לא הזכירו, וגם בכדי שיוכלו לבטלו כנאמר. ורמזו כאן במאמר ויאמר אלהים יהי אור כאמרו שנתהוה החושך בשביל האורה ועל כן אמרו חז"ל (שם ב', ה') ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים. כלומר שכל זה נעשה במעשיהם של צדיקים שמבחינים את האור מן החושך ומשברים ומכניעים את הרע והחושך, ועל ידי זה מתחזק ומתגלה האור כי טוב שבעבור זה נתודע ונתראה טובו. ועל כן סיימו חז"ל (שם) אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים. ולכאורה זה פלא גדול הוא כי מי פתי יסור הנה לחשוב שהקב"ה יחפוץ במעשה רשע וכי לכך צריך לברוא עולם כדי לעבור על רצונו ולהכעיס לפניו. ואמנם לפי שבחינה זו של אחור וקדם הנזכר גדלה מאוד כנזכר היה ההוה אמינא שבזה חפץ ה' בהתרחקות כדי להתקרב אחר כך ביותר. ולא כן הוא כי אין זה חפץ ה' וכמאמרם ז"ל (סוכה נ"ג.) אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו. וכבר הארכנו בזה בסידורו של שבת (חלק ב' דרוש השלישי פרק ג') שנמצא בחינת התשובה המעולה גם אצל ההולך בדרך טוב מתחילתו. ולזה אמר כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ. כי רק את האור כי טוב ראה שיהיה תיכף מאיר ובא בטובה ולא ברע ח"ו כי התהוות החושך לא היה רק להבחין בו את הטוב כאמור.

391

שצ״בוהנה משה רבינו ע"ה הופיע באור תורתו אל כל ישראל והודיע להם את חוקי ה' ותורתו. ועל כן בכוחם ובכח צדקתו המופלגת נעשה התיקון יפה של שבירת הכלים הנזכרים לבוא אל עולם התיקון להדבק באורה בכל דרכיהם ומעשיהם. ועל כן סיימה התורה בתיבות משה לעיני כל ישראל שהוא ראשי תיבות כלים כמו שכתב בספר מבשר צדק להרב הגאון הגדול איש אלקים מוהר' ישכר בער זללה"ה האב"ד דק"ק זלאטשוב כי נתקנו אז בחינת שבירת הכלים שיהיו חוזרים לאיתנם ותוקפם. ויעמדו בראשי תיבות כלים ולא בסופי תיבות כאשר עמדו בשבירתן במלת וחושך על פני תהום. וזה למד משה את כל ישראל בעת הסתלקותו מהם לתת לב בבחינת תיקון הכלים הללו לתקן עולם במלכות שדי לשבור תיכף קליפת האגוז ולהוציא תוכו להדבק באור אלהים חיים.

392

שצ״גובזה יבואר חיבור התורה להיות סופה נעוץ בתחילתה, כי זה הוא אשר עשה משה לעיני כל ישראל שבכח צדקתו תיקן הכלים האלו אשר נשברו בראש הבריאה מה שבראשית ברא וגו' והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום. הנה הוא תיקנם והעמידם על מכונם הראוי ושם הדבר הזה לפני בני ישראל שתמיד ישימו לבם ועינם על תיקון הזה. והוא אומרו לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו', שיהיה זה תמיד לעיני בני ישראל מה שבראשית ברא וגו' והיתה בחינת שבירת הכלים כדי להבחין בו את האור וכן יעשו תמיד לאור באור החיים עד אשר יושבר הקליפה מכל וכל והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך כדבר האמור.

393

שצ״דחסלת פרשת וזאת הברכה וספר דברים

394