באר מים חיים, בראשיתBe'er Mayim Chaim, Genesis

א׳בראשית ברא אלהים וגו'. ורבים ראו כן תמהו אומרו בראשית ששיעור התיבה הוא דבוקה לתיבה שלאחריה וכאן חסר הנסמך לה כמו שכתוב ברש"י הקדוש ושארי מפרשי התורה, ואענה גם אני את חלקי בכמה פנים בחסדי שמו יתברך החונן לאדם דעת.

ב׳א יתברך וישתבח שם אלהינו אלהי עולם ה' הטוב והמיטיב לכל הכל יכול וכוללם יחד, וכלל כל הבריאה מה שהיה והוה ועתיד להיות במאמר אחד הוא מאמר בראשית אשר הוא ראש לכל הבריאה ונכלל בתוכו כל הנמצאים שבעולם מן הצורה הראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ. והוא כמו הראש בגוף האדם אשר על הארץ הנקרא עולם קטן אשר בראשו נכלל כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בחיותם ונפשם ומזונם, כי היכול יוכל לזוז אבר אחד מאברי הגוף בלתי כח הנשמה שבראש ששם עיקר משכנה ומשם מתהלך החיות לכל האברים וגידים. הלא תראה אם יחסר בגוף האדם אבר אחד מאברי הגוף כמו היד והרגל ישאר האדם בחיותו כמו שהיה רק חסר אבר, ולא כן אם יחסר הראש לא ישאר שום חיות וכח לכל האברים וגידים, והכל הולך אחר הראש כי כל כוחי הגוף וחיותו הכל נמשך מהראש כי בו שורש עיקר החיות ומוח הנשמה שבאדם.

ג׳וכמו כן ממש בבריאת כל העולמות אשר נבראו על ידי עשרה מאמרות אלהים. כולם בכלל נכללו במאמר הראשון שהוא בראשית כי בו נכלל כל היצור וכל העתיד לצור, ועל כן משונה במאמרו לשום את שמו בראשית ולא ויאמר כשארי המאמרים הבאים אחריו, לומר שהוא ראש וראשון לכל יצורי עולמים כבחינת הראש שהכל נכלל בו וממנו נמשך כח וחיות לכל האברים, ולכן מרומז בו "ברא שית" ו"ירא שבת", כי כל אשר נעשה אחר כך בששת ימי הבנין והשבת שאחר כך הכל היה נכלל מקודם במאמר הלז, והוא הכלל הגדול הכולל כל הפרטים היוצאים ממנו וכל תשע מאמרות הכתובין אחריו אינן אלא פרט היוצא מהכלל ואין בפרט אלא מה שבכלל, וכל פרט צריך לכלל למשוך ממנו תמיד כל בחינת שפע אור וברכה להחיותו לקיימו על מעמדו, כעין חיות אברי הגוף הנמשך מהראש.

ד׳וכל זה הוא עבור מה שידוע מזוה"ק ומכתבי האר"י ז"ל אשר כל בריאת העולמות עליונים ותחתונים הכל נבראו בכח בחינת מדת החכמה בסוד הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ ואומר (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, ופירוש כולם בחכמה עשית, כאמור, שכל הבריאה כולה מראש ועד סוף כולם נכללו בבחינת מדה הזו, וכולם שואפים שפעם וחיותם וכל הנצרך להם הכל ממדה הזו, והיא היתד גדול שהכל תלוי בה ונקראת כלל הכוללת כל הפרטים שתחתיה כי היא נקראת בחינת הראש כמאמר הכתוב (שם קי"א, י') ראשית חכמה וגו', ולכן כל האברים נכללין בה. צא ולמד מה שכתוב בסידור האר"י ז"ל (בכוונת ראש השנה), וזה לשונו: נודע שעולם הכתר בכל מקום שהוא הוא טמיר וגנוז ואף שנקרא ראש הוא בסוד הנעלם, ועיקר הראש הוא החכמה שנקרא ראשית דכתיב (שם) ראשית חכמה וכו' והכתר נעלם בתוכו בסוד כי עמך מקור חיים, והוא סוד א' שבמלת ראש כמבואר בזוה"ק והוא ראש אל כל המוחין וכולל כולם דכתיב כולם בחכמה עשית וכו'. עד כאן. הרי לפניך שגם בחינת הכתר שהוא למעלה ממנה נכלל בה, ומכל שכן מה שלמטה ממנה.

ה׳וידוע אשר מאמר בראשית הוא הרומז לבחינת מדת החכמה כמו שאיתא בזוה"ק (ג':), וכן מתורגם בתרגום ירושלמי על בראשית בחוכמתא, ואות א' שבתוכה רומז על בחינת הכתר הנכלל בה כמו שאיתא בזוה"ק בכמה מקומות. וממילא מבואר מזה אשר כל מעשי בראשית מקטן ועד גדול מה למעלה מה למטה מה שהיה והוה ועתיד להיות הכל נכללו במאמר בראשית הכולל כל תשע מאמרות שאחריו והם אינם רק פרט היוצא מהכלל. כדרך הכתוב (שמות כ"ב, ו') כי יתן איש אל רעהו, כלל. כסף או כלים, פרט. כלומר שזה הפרט היה בכלל, כי כל אשר יתן כתיב, הן כסף או כלים או שארי דברים עד אין שיעור וערך. כן זה המאמר בראשית הוא הכלל הגדול שהכל נכללו בו, ואחר כך הולך ומפרש הקרא סדר הפרטים הנמשכים ממנו בתשע מאמרות שאחריו.

ו׳וזה שאמרו חז"ל (אבות ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד היה יכול להבראות. כלומר כיון שבמאמר הראשון נברא כל הבריאה כולה מראש ועד סוף בכלל למה הוצרך אחר כך לפרוט כל אחד ואחד במאמר בפני עצמו ודי היה לו במאמר הראשון לבד, אלא להפרע מן הרשעים וכו', וליתן שכר טוב לצדיקים וכו', לשלם לצדיקים שמקיימין את העולם בעד כל פרט ופרט בפני עצמו, ולהיפך ברשעי ארץ שמאבדין העולם להפרע בעד כל פרט ופרט בפני עצמו.

ז׳וכדברינו אלה מרומז בזוה"ק (בראשית ט"ז:) וזה לשונו: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזן היאך אתברי עלמא בפרט דעד הכא הוי בכלל וכו'. עד כאן. ותדע כי מה שאמרו חז"ל (בספרי מובא ברש"י שמות כ', א') וזה לשונו: וידבר אלהים את כל הדברים האלה מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וכו' ומה תלמוד לומר וכו' אלא מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד וחזר ופרטן דיבור דיבור בפני עצמו וכו' עד כאן. גם שם פירושו כאשר כתבנו עד כה, כלומר שבתיבת אנכי לבד נכללו בו כל הדברות שלאחריו, כי אנכי הוא כלל הגדול הכולל בו הכל מחמת שאני ה' הַמְצַוֶה וראוי לעשות מה שאני מְצַוֶה ואידך פירושא הוא אני מְצַוֶה כך וכך, אבל דיבור הראשון אנכי ה' אלהיך נכלל בו כל תשע הדברות שאחריו, וגם שם הטעם הוא עבור הנזכר, כי אנכי רומז לבחינת החכמה והכתר נעלם בה, כי אנ"י הוא סוד החכמה בסוד הכתוב (ישעיה מ"ד, ו') אני ראשון ואני אחרון, ואות הכ' רומז אל הכתר הנכלל בה וממילא כוללת כל מה שלמטה ממנה, ועל כן כולן בדיבור אחד נאמרו כי נכללו כולם בדיבור הראשון שהוא אנכי וככל הנאמר.

ח׳ובזה יבוא על נכון אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר במדה הנקראת ראשית חכמה שהוא המאמר הראשון אשר אמר יוצר כל "בראשית", במדה הזו ובדבר ה' הראשון הלז ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אמר שני אתין להפריד ביניהם ולא אמר השמים והארץ, לרבות הטפל לשמים והטפל לארץ, כלומר כי כל אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הם וכל אשר בהם מה שהיה ומה שעתיד להיות הכל נברא במאמר הלז הנקרא ראשית חכמה, ולכן הוא המאמר הראשון ונקרא בראשית לפי שהוא הראש לכל המאמרים וכל המאמרים הם כמו האברים הנכללים כולם בכח הראש.

ט׳ולכן סופי תיבות בראשי'ת בר'א אלהי'ם אותיות אמת. וסופי תיבות א'ת השמי'ם אותיות תם. וסופי תיבות אלהי'ם א'ת אותיות מת. כי כל עיקר בריאת העולמות היה הכל בשביל האדם, ורמז בכלל הזה כל דרך ומהות אנשים שיהיו עד סוף העולם בשלושה בחינות אלו, שהם: אמת, רמז על אנשי אמת בישראל הדבקים באמיתיות לבבם לה' אלהיהם בלבד. ואותיות תם, על אלו ההולכים בתמימות עם ה'. ואותיות מת, על אנשים הרשעים אשר בחייהן קרוין מתים. וכל אלה צפה הקב"ה בראש הבריאה ונכללו כולם במאמר אחד שהוא הראשית והראש לכל. וגם רמז בפסוק הלז על הגאולה השלימה העתידה לבוא בעת שיהיה ה' למלך על כל הארץ, ואז יהיה ארץ ושמים בבחינה אחת בסוד הכתוב (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וזה שאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר גם זה שיהיו שמים וארץ בבחינה אחת להיות הודו על ארץ ושמים בשוה היות לו דירה בתחתונים כמו בעליונים שזה תכלית כל מעשה שמים וארץ ותקות כל מקוה, הכל נכלל במאמר הראשון הלז. ואחר כך התחיל הקרא לפרש בדרך פרט כל דיבור ודיבור בפני עצמו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וגו', כאשר נפרש להלן כל הפרשה בעזרת ה' אלהינו עלינו.

י׳גם ירמוז סופי תיבות פסוקי תורתינו הקדושה בר'א אלהי'ם א'ת אותיות אמ"ת מ"ת, כי ידוע אשר עיקר בריאת העולם היה בכדי להיטיב לבריותיו, והוא ודאי חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כי תבל ומלואה שלו וכל העולם צריכין לאורו, והוא כביכול ברוך הוא וברוך שמו אין צריך לשום בריה והוא דמיון לחסד שעושין עם המתים שהוא חסד של אמת, ועל כן רמז בראשית הבריאה אמת מת לומר כי העולם נבנה בחסד של אמת הגמור דמיון חסד אמת הנעשה עם המת.

י״אאו ירצה לרמז בזה אותיות אמ"ת מ"ת, כי ידוע שתכלית בריאת העולם היה בכדי לתקן שבירת הכלים ומיתת מלכין קדמאין הכתובין בקרא בסוד הכתוב (בראשית ל"ו, ל"א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו' עד וימלוך וימת. והוא נרמז במאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ז') במה שאמרו שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי וכו'. עד כאן. ונאריך בענין זה קצת להלן. על כן רמז בתחילת הבריאה אמ"ת מ"ת, לומר שהבריאה היתה בשביל החסד של אמת שרצה הקב"ה לעשות עם המ"ת, פירוש מאנין תבירין הוא מיתת המלכים הללו, ובכדי לתקנם ולהעלותם למעלה היתה תכלית כל בריאת שמים וארץ.

י״בוכן אמר הכתוב אחר כך והארץ היתה תהו ובהו. כי ידוע מה שכתב בליקוטי תורה משם האר"י ז"ל אשר זה קאי על קודם בריאת שמים וארץ שהיתה בחינת שבירת הכלים שהוא תהו ובהו, ורוח אלהים מרחפת רצה לומר מ"ת רפ"ח ניצוצין קדישין אשר נפלו לתוך עמקי הקליפות וצריכין להעלותן ולתקנם, ועל כן בעת הבריאה רצה האל הטוב לעשות עמם חסד של אמת לתקנם ולהחיותם על כן ברא את השמים וארץ העליונים הידועים למביני מדע שהם אבא ואימא כדי שתתעבר זעיר ונוקבא מהם. הכל כידוע.

י״גלכך בשמים וארץ הללו נברא השמים תחילה, כאשר רמזו חז"ל בלשונם ( בראשית רבה א', ט"ו) ר' יוחנן אומר משום חכמים: לבריאה, שמים קדמו. שנאמר בראשית ברא וגו'. לשכלול, הארץ קדמה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וכו'. עד כאן. והוא רומז אל הנזכר אשר בבריאת השמים וארץ עליונים שהם אבא ואימא, נברא בחינת השמים תחילה, אבל בהולדת זו"נ שהוא בחינת שכלול ויסוד העולם, הארץ תחילה. על דרך מאמר חז"ל (בבא בתרא קמ"א.) בת תחילה סימן יפה לבנים.

י״דולפי מה שכתבנו למעלה שרמז בראש הבריאה כל דרך ומהות אנשי ישראל שיעמדו אחר כך, אפשר גם שכללם בבחינת שמים וארץ. כי יש אנשים אשר נקראו בבחינת שמים לצד התגברות בחינת נשמתן הבאה משמים על בחינת גופן הנברא עפר מן האדמה, ולשם זה יקראו שמים. ולהיפך ח"ו כאשר יתגבר באדם בחינת גופו על נשמתו, ההוא יקרא ארץ, כי הוא ממולא בגוש עפר ארץ. ולזה אמר והארץ היתה תהו ובהו כלומר. מי שהוא בבחינת ארץ הוא תהו ובהו ממש לא יראה אור כי יבוא. אבל ויאמר אלהים יהי אור. זה אורה של תשובה כמו שאיתא בליקוטי תורה אם ישוב אל ה' אז ודאי וירחמהו, יפיץ עליו ענן אורו בהילו נרו עלי ראשו. וזה וירא אלהים את האור כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, תיקון השבירה ותיקון הבריאה. הכל כידוע.

ט״וב או יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. ידוע מאמר חז"ל (מדרש רבה מובא למעלה) בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואחר כך ארץ משל למלך וכו' ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים משל למלך וכו', ר' יוחנן אמר משום חכמים לבריאה שמים קדמו לשכלול הארץ קדמה וכו', אמר רבי שמעון בן יוחאי תמיהני איך נחלקו אבות העולם בית הלל ובית שמאי על בריאת שמים וארץ אלא שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויו שנאמר (ישעיה מ"ח, י"ג) קורא אני אליהם יעמדו יחדיו וכו'. עד כאן. ולהבין דברי חז"ל בזה המאמר כי לכאורה מאי נפקא לן מפלוגתא זו אם זה קדם או זה, ומאי דהוה הוה.

ט״זאכן מה שנראה בזה הוא, דכיוונו לרמז על שני היחודים הנעשים מידי יום ביומו על ידי תפילת הצדיקים ועשיות המעשים טובים. האחד הוא היחוד מעילא לתתא. להמשיך מאור פני מלך מחיה החיים כל בחינות שפע אור וברכה על כל העולמות שלמעלה ושלמטה עד כנסת ישראל, ומשם על ראש בני ישראל עמו ברכת החיים והשלום שיופיע עלינו מאורו יתברך תמיד בכל עת ובכל שעה יפיץ עלינו ענן אור קדושתו יתברך באורות פנימים ומקיפים לשמרינו מכל צד היות בצל כנפיו נחסה ונתלונן להיות דביקים באור קדושתו יומם ולילה אשר לפניו נעבוד ביראה ופחד בקדושה ובטהרה יתירה ולאהבה אותו ולעבדו בלבב שלם. וממילא נמשך מזה כל בחינת שפע וברכה ברכת בני חיי ומזוני ממזלא דכל מזוני ביה תליין.

י״זוהיחוד השני, הוא מתתא לעילא. כי ידוע אשר האדם נקרא עולם קטן, לפי שהוא כלול מכל העולמות שלמעלה ושלמטה אשר בשמים ובארץ, כי נשמתו מן השמים ונכללה מכל העולמות שלמעלה בארבעה בחינותיה: נפש, רוח, ונשמה, ונשמה לנשמה, אשר נלקחה מארבע העולמות. אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הידוע ליודעי חן. וגופו מן הארץ הנכלל מארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר. שהם שורש כל הנבראים שבארץ מהדומם, צומח, חי, מדבר, כללותיהם ופרטותיהם הכל אשר לכל יסודותם ושורשם מהארבע יסודות אלו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ד' מהלכות יסודי התורה) עיין שם, באר היטב.

י״חוכאשר האדם מקשר ומדבק עצמו עם נשמתו וכל כח גופו אל ה' אלהיו בשלימות, היינו שלא יעשה שום עשיה ולא לדבר שום דיבור ולא לחשוב בשום מחשבה ולא יזוז בשום אבר כי אם באופן שימצא מקום לה'. וכאשר הוא מדבק עצמו באמת לאמיתו כן, הנה כל בחינה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מכל הדברים הכלולים ושייכים אל שורש נשמתו נצמדים ונדבקים ונקשרים אתו עמו אל ה' אלהיהם באהבה עזה ונפלאה בחדוה ושמחה. וזה העיקר נחת רוח שצפה הקב"ה לקבל מעולמו, וזה היחוד נקרא מתתא לעילא כי מיחד ומקשר הארץ וכל אשר עליה לרוכב שמים. וזה ענין העלאת מיין נוקבין והורדת מיין דכורין כידוע. ואל זה רמז המשורר בזמירות של שבת, "ואשרי כל חוכי לתשלומי כפל", שמתאוה ומצפה תמיד להשלים הכפל השני יחודים האלו מתתא לעילא ומעילא לתתא.

י״טושני בחינות היחודים הללו רומזים למה שמבואר בהקדמת עץ חיים בשם האר"י ז"ל: אשר בריאת העולם היה בשביל שני דברים, ושהוא בכדי להיטיב לבריותיו, ובגין דישתמודעין ליה, עיין שם. כי היחוד מעילא לתתא הוא בכדי להיטיב לבריותיו, כי זה כל בחינת היחוד הלז להמשיך שפע אור וברכה לכל העולמות כאמור. והיחוד מתתא לעילא הוא בגין דישתמודעין ליה, כי זה כל תכלית הבריאה שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו', ועל ידי כך יצמא נפשו ויכמה בשרו להדבק ולהתקשר במלך חי העולמים ברוך הוא וברוך שמו בקשר אמיץ וחזק בל תמוט עולם ועד.

כ׳וזה רמזו בית שמאי ובית הלל בדבריהם, כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל. ובית שמאי מדברים בבחינת הטעם הטוב במה שברא הקב"ה את עולמו שהוא בכדי להיטיב לבריותיו, ועל כן אמרו שמים נבראו תחילה לרמז על היחוד השלם אשר מעילא לתתא שהוא להמשיך משמים שפע אור על הארץ ולדרים עליה בכדי להיטיב לבריותיו. ובית הלל מדברים מטעם השני שהוא בגין דישתמודעין ליה. ועל כן אמרו ארץ נבראת תחילה לרמז על היחוד השלם מתתא לעילא לקשר ולדבק הארץ וכל אשר עליה לשמי השמים ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו' בגין דישתמודעין ליה להדר שמו בכל הארץ. ועל כן אמר רבי יוחנן משום חכמים לבריאה שמים קדמו, כי ידוע אשר בעת הבריאה לא היה שום איתערותא מלתתא כי לא היה אז שום בריאה להעשות איתערותא מאתו, והיה העלאת מיין נוקבין מניה וביה בכדי לברוא את העולם כמו שאיתא כל זאת בדברי האר"י ז"ל, ועל כן היה תחילה היחוד מעילא לתתא, ולזה לבריאה שמים קדמו. אבל לשכלול, שהוא היסוד והעיקר במה שצפה הקב"ה לקבל נחת רוח מעולמו, הנה ודאי תכלית הבריאה היתה שיהיה איתערותא מתתא לעילא עולה תחילה בכל הדברים, ועל ידי האיתערותא דלתתא מתעורר לעילא להיות על ידי זה הקב"ה מיטיב לבריותיו אשר ברא בידו הגדולה בבחינת היחוד מעילא לתתא, וזה לשכלול הארץ קדמה, כלומר בבחינת היחוד, מתתא לעילא צריך לקדם, כי הוא העיקר והיסוד הקודם.

כ״אואולם תדע שאף גם זאת האיתערותא מתתא לעילא הנצרך לקדמה, בלתי אפשרי להיות אם לא תקדים אליה שפע אור מעילא לתתא בכדי שיוכל לעשות איתערותא מתתא לעילא. וידוע מאמר חז"ל (קדושין ל':) אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו. ואך, שני הבחינות האלו נעשים כאחד כמאמר חז"ל (תענית כ"ה:) אין טיפה יורד מן השמים שאין טפיים עולין כנגדם מן התהום. וכידוע מכוונות האר"י ז"ל בשים שלום שהורדת מיין דכורין והעלאת מיין נוקבין נעשה בפעם אחד ככלה היוצאת לקראת החתן. ועל כן אמר רבי שמעון בן יוחאי תמיהני איך נחלקו אבות העולם וכו', אלא שניהם כאחד נבראו קורא אני עליהם יעמדו יחדיו, רומז אל הבחינה הלז במה שנעשה ברגע אחד היחוד מעילא לתתא ומתתא לעילא. כדבר האמור.

כ״בוזה שאמר בראשית ברא אלהים. כלומר ב' ראשית ברא, ומה הם השתי ראשית, את השמים ואת הארץ. כלומר בחינת היחוד מעילא לתתא המתחיל משמים ויורד על הארץ. ובחינת היחוד מתתא לעילא העולה מן הארץ לשמים. ועבור זה חלקן בשני אתין ולא אמר השמים והארץ לרמז כי זה בחינה לבד וזה גם כן בחינה לבד, ובכל אחד מהיחודים הללו ההתחילה שלו נקרא ראש וזה ב' ראשית כנ"ל.

כ״גאכן אמר הכתוב והארץ היתה תוהו ובוהו ופירש התרגום צדיא ורקניא כלומר בעת הבריאה לא היה עדיין מי שיגרום היחוד מתתא לעילא כמו שכתוב (בראשית ב', ה') ואדם אין לעבוד את האדמה. ועל כן אמר אלהים יהי אור, ואמרו חז"ל (בראשית רבה א', ו') זה מעשיהן של צדיקים כלומר שצפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ועל ידי כך העלה המיין נוקבין מניה וביה וברא את עולמו. כידוע לטועמי מעץ החיים.

כ״דג עוד ירמוז הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. הנה איתא בתיקוני זוהר בכמה מקומות בראשית, ברא שית ואינון שית אתוון בתיבת בראשית. ולעמוד על תוכן הענין נראה בהקדם לתת לב להבין מאמר חז"ל (בראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב', מה ב' יש לו שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה מאחוריו, אומרים לב' מי בראך והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בראני, ומה שמו והוא מראה להן בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו. וכבר הארכנו בספרנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ב' עיין שם) בביאור מאמר הלז וכאן לקצר באנו להבין מקצת הענין בדרך אחרת, והוא על פי מה שאיתא בזוה"ק (בראשית כ"א.) וזה לשונו: רזא סתימן דמחשבה ולא ידיע עד דאתפשט נהירו מניה באתר דאית ביה רשימין דאתוון כולהו מתמן נפקין, בריש כולא א' רישא וסיפא דכל דרגין, רשימו דאתרשים ביה כולהו דרגין ולא איקרי אלא אחד לאחזאה דאף על גב דאית ביה דיוקנין סגיאין לאו איהו אלא חד וכו', ראשיתא דאל"ף טמירא דרזא דמחשבה עילאה וכו', אמצעיתא דא' שית דרגין כלילין ביה וכו', עד דהוי אברהם יתיב פתח האהל וכו'. עד כאן. וביאור דבריו להבין קצת ענין אות האל"ף שמספרו אחד הוא מטעם שצורתו הוא להעיד על האחדות האמיתי של בוראינו ברוך הוא וברוך שמו יתברך ויתעלה. כי היו"ד שלמעלה מורה על מחשבה עילאה, והוא"ו שבאמצע מורה על שית דרגין, ויו"ד שאחריה מורה על מדת מלכות בחינת פתח האהל, ומרמז בזה לומר אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. ואל האחדות האמיתי הזה רמזה התורה במלת בראשית ברא אלהים. כי בראשית, הוא שית אתוון רומז אל הוא"ו שבאמצע האל"ף בחינת שית דרגין. ברא אלהים, רומז אל היו"ד שאחורי האל"ף מדת מלכות שהוא בחינת אלהים כנודע. והנה חסר עוד רמז אל היו"ד העליונה של האל"ף, וכאן השלימה הב' של בראשית בקוצה שלמעלה שהוא בחינת יו"ד, לרמז אל היו"ד העליונה שבאל"ף, ולהורות על אחדות השלם בחינת אני ראשון ואני אחרון וגו'.

כ״הוהנה ידוע אשר אל"ף כזה א שהוא יו"י מורה על שם הוי"ה כי מספרו כמספר שם הוי"ה ברוך הוא. וזה ששואלין לב' מי בראך כלומר אילו השית דרגין המרומז בשית אתוון שבך, והוא מראה בעוקצו מלמעלה ואומר זה שלמעלה בראני רומז אל היו"ד שלמעלה טמירו דרזא דמחשבה עילאה. ואומרים לו ומה שמו כלומר היכן מרומז שם שיורה על האחדות הלז, והיא מראה בקוצה שלאחריה ואומר ה' שמו כלומר שמראה אל האות האל"ף שאחוריה שהוא הוא המורה על האחדות האמיתי הלז בסוד הכתוב (ישעיה מ"ד, ו') אני ראשון ואני אחרון וגו'. ומספרו כשם ה' שם הוי"ה ברוך הוא, וזהו ה' שמו. וכיון שבשלוש תיבות הללו בראשית ברא אלהים נשלמה אות האל"ף המורה על אחד יחיד ומיוחד בשמים ובארץ, רמזה תורתינו הקדושה בסופי תיבותיהן אמת כי גם תיבת אמת מורה על אחדות האמיתי הלז כי הוא ראש תוך סוף מן הא"ב כידוע, להורות על אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי וגו'.

כ״ווהנה גם כל התורה כולה בכללה רמזה אל האחדות הגמור, כי מתחלת בקוצו של ב' שלמעלה הרומזת ליו"ד הראשונה של אל"ף טמירו דרזא דמחשבה עילאה. והתורה בתרי"ג מצוותיה רומזין אל השית דרגין הנמשכים מי"ג מכילין דרחמין, ושית הדרגין ידוע אשר כל אחד כלול ממאה הרי תרי"ג. וסיום התורה בלמ"ד של לעיני כל ישראל, ונמצא סוף התורה ברגל התחתון של הלמ"ד המורה על עולם התחתון. כי ידוע אשר הלמ"ד היא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ורומז גם כן לשלוש בחינות הללו ראש תוך סוף בסוד האחדות אני ראשון ואני אחרון וגו', והוא סוד מה שאמרו חז"ל (חגיגה ט"ו:) במגדל הפורח באויר שכתבו המקובלים שהוא סוד הלמ"ד, כי היא מדמה את עצמה לאל"ף שהיה בסוד אויר קודם שנראה אור כידוע. על כן התחלת התורה והתורה בכללה וסופה מורים על האחדות המרומז באל"ף להורות על אני ראשון ואני אחרון.

כ״זגם בתיבת בראשית לבד מרומז על יחוד הלז בשלוש בחינות הללו, כי היו"ד שבקוצי ב' מלמעלה ושית אתוון בתיבת בראשית הם י"ו של האל"ף כאמור, ורגל האחרון היוצא מן התי"ו רומז למדת המלכות סיפא דכל דרגין כי גם התי"ו עצמה רומזת אל מדת המלכות כידוע, אך הרגל של התי"ו מורה יותר להשלים אחדות האל, כי בעת אשר מדת המלכות נקראת על שם אות הדל"ת אז היא ח"ו בבחינת עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום, ואז נכנס בדל"ת רגל התי"ו של מילוי הדל"ת ונעשה מן הדל"ת ה"א בסוד הא לכם זרע, ונתתקן בבחינת שדה הראוי לזריעה ונשאר מהתי"ו חי"ת ומהדל"ת נעשה ה"א. וה"א וחי"ת עולים מספר י"ג שהוא אחד, אשר על כן גם תיבת בראשית לחוד מורה בשלוש בחינות האל"ף הללו, והוא האחדות האמיתי אני ראשון ואני וגו'.

כ״חובזה נבין מאמר חז"ל (שבת נ"ה.) על פסוק (יחזקאל ט', ד') ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים וגו', ומאי שנא תי"ו אמר רב תי"ו תחיה תי"ו תמות וכו'. עד כאן. ולכאורה יתמה ואיך יתוודע להרואה איזהו תי"ו של תחיה ואיזהו תי"ו של תמות, אכן לדברינו יבואר כי ידוע אשר מחמת שהתי"ו הוא סופא דכל דרגין רמז אל מדת המלכות לכך נאמר רגליה יורדות מות כי מלכותו בכל משלה וצריכה לירד אל תוך הקליפות להחיותם עד עת קץ בסוד ואתה מחיה את כולם, והשפעתה היא בדרך מעלות אחורנית בסוד וכבודי לאחר לא אתן וזה רמז רגל שאחורי התי"ו להיות בזה רגליה יורדות מות אל תוך הקליפות שנקראים מתים, ואולם לפעמים נעשה כאשר כתבנו למעלה שהתי"ו של מילוי הדל"ת מהפכת את רגלה לצד הדל"ת להכניס בה הרגל לעשותה ה"א, ואז נעשה התי"ו בהיפוך שמהפכת רגלה לצד ימין אל הדל"ת שקודם לה ונקראת אז תי"ו של תחיה שמחיה את הדל. וזה סוד (משלי י', ב') וצדקה תציל ממות בדבר הצדקה שמחיה את הדל נעשה התי"ו תחיה שלא יהיה רגליה יורדות מות. וכשהתי"ו כסדר אז היא ח"ו תי"ו תמות כי רגליה יורדות מות בדרך האחורנית, וזה היה הסימן על מצחות האנשים כי תי"ו כסדר מורה על תמות, וכשהיא בהיפוך מורה על תחיה כי תחיה את הדל והיא נשארת חי"ת. וחי חי יקרא לה.

כ״טד עוד ירצה בפירוש הכתוב בראשית ברא אלהים. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב', שהוא לשון ברכה ולמה לא בא', שהוא לשון ארורה. ולכאורה כלפי לאיי כי ידוע אשר הא' רומז אל מדת הכתר והב' אל החכמה ובודאי יותר רחמים פשוטים בכתר מבחכמה, ולמה ירמוז הא' על לשון ארור והב' על לשון ברכה. והנראה בפירוש דברי המאמר הלז, כי הנה ידוע אשר בספירת החכמה הידוע למביני מדע אשר בה ברא מלך עולמים את עולמו בסוד הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית כאשר ביארנו למעלה. הפנימיות שלה פירוש פנימיות אורה מה שמאיר בה משמותיו של הקב"ה הוא עצם שם הוי"ה ברוך הוא שהוא הוי"ה במילוי יודי"ן מספר ע"ב. ואל זה רמזו ישראל באומרם (במדבר כ"א, ז') חטאנו כי דברנו בה' ובך, כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר נשמת משה רבינו ע"ה נלקח מיסוד אבא שהיא ספירת החכמה הנרמז בב' של בראשית כאמור למעלה, ובשם הוי"ה ברוך הוא שהוא פנימיות שלה. והודו ישראל אשר פגמו במה שדברו במדת החכמה שבו שהיא ב' ובכ"ו שהוא מספר שם הוי"ה ברוך הוא וזהו וב"ך. וידוע אשר עיקר כל עוונות ופשעים וכל הפגמים אשר יעשה האדם על ידי כח הרע והיצר הרע שלו הכל נזכרים על שם אות הרי"ש בסוד אומרם ז"ל (שבת ק"ד.) קו"ף קדוש רי"ש רשע וכו'. והתורה אמרה (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך וגו' את הטוב ואת הרע. כי רע לעומת טוב וטוב לעומת רע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ו', משנה ז') וכל טובות הצדיקים נכללים בטוב וכל רעות הרשעים נכללין ברע והכל על שם הרי"ש רע או רשע. וכאשר האדם מתחרט על חטאיו ומתבייש לפני קונו ועושה תשובה שלימה לפניו בכל לבו באמת, אז הקב"ה מעורר עליו ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים זה הב' והכ"ו הנאמרים למעלה, שהמה חסדים גדולים עד למאוד ומכניס הרי"ש ביניהם ונעשה מהם תיבת ברוך ומשפיע עליו ממקור הברכות והחיים עד שקורא אותו אהוב ונחמד קרוב וידיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בשמחה ובנחת ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו'-ז') עיין שם, ונעשה על ידו ברוך כבוד ה' ממקומו כי כבוד הוא מספר ל"ב הרומז על ל"ב נתיבות פליאות החכמה הנזכר בספר יצירה (פרק א', משנה א') ונתברך הכל ממקור מקומו של עולם. ולכן ראשי תיבות של ברוך כבוד ה' ממקומו הוא בכי"מ לרמז את אשר בבכי יבוא לבקש ולחנן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על חטאיו בעזיבת הרע מקירות לבבו באמת ולקבל עליו מעתה עבודתו באהבה ויראה בשלימות, ואז מתעורר עליו ממקור הרחמים של מדת החכמה ומקבלת הרי"ש בתוכה ונעשה ברוך כבוד ה' ממקומו שהוא מקור הרצון והשפע הנכבד ומהפך ה' את הקללה לברכה ועולה למקום שבעלי תשובה עומדין.

ל׳אמנם אות האל"ף אשר נרמז על בחינת אור ואין בו תפיסה אחרת כי אם בחינת אור. ונמצא אם היה בריאת העולם באות האל"ף לא די שלא היה מקום לבעלי תשובה לקבל הברכה מבחינת ברוך הנרמז בב' אף ח"ו היו נכנסים בבחינת הקללות מלשון ארור, כי אפילו אחר התיקון של הרי"ש של רשע ורע, אם תעלה לבחינת אור הנרמז באל"ף יעשה משניהם בחינת ארור ח"ו, והטעם הוא מפני שהאור הזה הוא רם ונשא למאוד ודק וזך בתכלית הַזַכות והבהירות עד שאי אפשר לאור הנפלא הזה לקבל שום דבר הפגום כל דהוא, ולכן ח"ו יעשה מאור בחינת ארור. כי איכות מהות האור הזה לא יוכל לקבל דבר בלתי זך בתכלית הַזַכות לרוב עצם דקותו ונפלאות בהירתו עד בלתי שיעור וערך והיה נעשה ח"ו בחינת ארור לפי דקות אור הזך הזה כנאמר.

ל״אוזה שאמר בעל המאמר הנזכר למה בב', שהוא לשון ברכה. פירוש כי באמת צפה הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שיהיו בעולם מעשיהן של רשעים מבחינת שבירת הכלים שהיה בעת הבריאה, כידוע, ועשה מקום לבעלי תשובה להכניס הרי"ש במקום הבי"ת וכ"ו הנרמז בה ויעשה משניהם תיבת ברוך להפך הקללה לברכה, ולמה לא באל"ף, שהוא לשון ארור פירוש לא די שלא יהיה מקום לבעלי תשובה להפך הקללה לברכה, אף ח"ו יעשה בחינת ארור כנאמר.

ל״באמנם תדע כי כל הנזכר הוא הכל עתה בעולם הזה שאנו בו קודם התיקון השלם ומעורב בכל דבר רע בטוב וטוב ברע, הן על ידי מיתת מלכי אדום הידועים והן על ידי חטא אדם הראשון שנתערב בכל קומת הקדושה רעות הקליפות. והכל צפה הקב"ה בתחילת הבריאה מה שעתיד להיות, ולכן הוצרך לברוא העולם בבחינת החכמה הנרשמת באות הב', ואור הכתר שהוא בחינת הא' נעלם בתוכה מעט בבחינת הא' שבבראשית כאשר כתבנו למעלה. ועיקר נרמזת הא' בקוצה של אחרי הב' שמראה אל אור הא' ומראה שאינה משגת מאורה כי אם מעט מזעיר דרך קוצי שלי וזאת מאחורי, על דרך שאמר רבי (ערובין י"ג:) האי דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוינא מחדדנא טפי. וגם כאן לא חזיתי ולא זכיתי לאורו כי אם מאחורי ולא פנים בפנים.

ל״גוזה רמז מגדל הפורח באויר שכתבו המקובלים שהוא אות הלמ"ד כאשר כתבנו למעלה. ורמז הלמ"ד הוא להיות בבחינת שלושה חלקים ראש תוך סוף בחינת המשפיע על ידי הצינור הממוצע להמקבל, וגם בי"ת הלז הוא דמיון זה הרומזת לחכמה ומקבלת אור האל"ף על ידי קוצה של אחריו, ועל ידה יושפע לכל הנבראים הכלולין בה, כי כולם בחכמה עשית כאמור למעלה ואז הוא בחינת מגדל הפורח באויר בדרך מטי ולא מטי, הידוע ליודעי נסתרות אלהינו כמו שכתב מרן הקדוש מורינו הרב ר' חיים ויטאל בעץ חיים (היכל א"ק שער מטי ולא מטי פרק א') עיין שם. והוא פורח באויר בחינת אור יו"ד כמו שאיתא בזוה"ק. כי מקבלת האור על ידי היו"ד קטנה שבקוצה, כי שם היא נקודה קטנה ומכונה ליו"ד על שם הכתוב (ישעיה י', י"ט) ונער יכתבם כידוע.

ל״דועל דבר זה סיים אלהינו את התורה הקדושה בלמ"ד ופתחה בב', והמה אותיות ל"ב כי התורה וכל העולמות הקדושים כולם המה בבחינת נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, ועיין בעץ חיים (היכל א"ק שער ב' דרוש השתלשלות עשר ספירות דרך עיגולים) והנה אם תקח חוט המונח בעיגול ותחתך אותו במקום אחד לעשותו שינוח ביושר ולא בעיגול, אז השני ראשין שהמה רחוקים עתה זה מזה מקצה עד קצה היו בתחילה שניהם יחד באמצע העיגול כמו כל העיגול. והלב הוא הנקרא דבר הממוצע, כי לבו של אדם הוא באמצע גופו. ועל כן סוף התורה וראשיתה באותיות ל"ב, לומר כי המה לבה של תורה הוא אמצעיתה ונעוץ סופה בתחילתה ותחילתה בסופה ואין ראשית וסוף להתורה.

ל״הולפי דרכנו הנזכר מה נעמו דברינו הנאמרים כי המה שייכים ממש זה לזה, כי הלמ"ד היא הרומזת למגדל הפורח באויר שמדמה עצמה לאל"ף שהיה אויר קודם שנראה אור כנזכר למעלה, כי גם בה יש שלוש בחינות אשר ישנם באל"ף והוא הוא המאיר באור האל"ף לקוצו של הב' מאחריה. ועל כן היא כתובה קודם הב' והב' תביט בה מאחוריה לקבל אורה בקוצה. ומזה נעשה הב' בחינת אב בחכמה כי מקבלת מהא' ונעשה אב. ולעניות דעתי אפשר זה רמז ל"ב נתיבות החכמה הידועים חוץ מה שכתבו כל המקובלים בזה אפשר שגם לזה ירמז לאשר שהב' מקבלת מהלמ"ד שהוא מגדל הפורח באויר להיות נעשה על ידי זה בחינת אב בחכמה, וכל זה על ידי נתיבה אחת קטנה הנרמזת בקוצה של הב' כאמור אשר בו די השפעת האור לכל העולמות ואור עצמה גנוזה וטמונה להנהות מזיוה ואורה הגדול לצדיקים לעתיד לבא. וזה רמזו לנו חכמי האמת להבין הענין בל"ב נתיבות החכמה אשר הב' מקבלת חכמתה ואורה מבחינת הלמ"ד על ידי הנתיבה קטנה כאמור.

ל״וונחזור לענינינו שזה שנברא העולם עתה בב', לפי שהוא קודם התיקון השלם ובכל דבר הוא מעורב רע בטוב, ואדם אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא וכשיחזור בתשובה יזכה להכניס הרי"ש של רע ורשע לפנימיות בחינת החכמה שנברא העולם בה, ויעשה תיבת ברוך רמוז על היפוך הקללה לברכה. ולא כן אם היה נברא באור האל"ף היה נעשה ח"ו בחינת ארור לפי דקות אור הזך הזה כנאמר לעיל. אבל לעתיד לבוא בעת שרוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה שום רע בעולם רק טוב האמיתי אז יתגלה האורה של הא' לעין כל ותאיר באורה בשלימות נפלא עד בלתי שיעור וערך ודמיון לאור הרב הזה. ועל זה אמר הכתוב (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי ההו"א הוא מספר טוב וכשיהיה ביום ההוא לא יהיה רק בחינת הטוב לבד ולא יהיה שום רע בעולם ואז יוכל אור הא' להתגלות בעולם ואז יהיה ה' אחד הוא אורה של אל"ף שמספרה אחד וצורתה גם כן מורה על אחד כאמור לעיל בשם הזוה"ק בסוד הכתוב אני ראשון ואני אחרון. וזה האורה היא שנבראה ביום ראשון וראה שאין העולם כדאי לה, עבור הנזכר שאיכותה הוא זך ובהיר עד מאוד ולא תוכל לסבול שום פגימה כל דהוא וגנזה לצדיקים לעתיד לבוא, וידוע מדברי הזוה"ק (הקדמה א'.) אשר גנוזה היא לבחינת צדיקים שומרי הברית דייקא הנקראים צדיקים. וזה האור זרוע לצדיק דייקא, והטעם הוא כי אמרו (ישעיה ג', י') צדיק כי טוב, כי הוא הנקרא טוב אשר היפך הרע ולכן הם ראוין לאותה האורה כאמור ביום ההוא כאשר ביארנו.

ל״זוזה רמזו אמרי אל בראשית ברא אלהים כלומר מפני מה נברא העולם בראשית שהוא בחינת החכמה כאמור למעלה בסוד ראשית חכמה שהוא אות הב', ולמה לא באל"ף הרומז לבחינת כתר עליון, על כן אמר ברא אלהים מפני שברא אלהינו בחינת הדין בעולם על ידי שבירת הכלים הידועים, ונתערב טוב ברע בכדי שיהיה הבחירה ביד האדם, ועבור זה לא יכלה הבריאה להיות באל"ף כי אורה הזך לא תוכל לסבול הפגמים הנעשים בעולם וח"ו יהיה עוד בבחינת ארור על כן הוכרחה הבריאה להיות בב' להפך הקללה לברכה. וזה שאמר בספר הקנה וזה לשונו: שאל משה רבינו ע"ה למט"ט למה לא ברא הקב"ה את העולם באל"ף, אמר ליה דלא אתחזי עלמא דמותא למברי באל"ף דאיהו מעלמא דחיי וכו'. עד כאן. ממש כדברינו כל עוד שיש רע בעולם בחינת המות לא יוכל להאיר אור האל"ף עד עת בלע המות לנצח, ויאיר אור החיים בעולם מבחינת הטוב לבד אז יאיר אורה של אל"ף לשמח עולמו אשר ברא.

ל״חואפשר זה רמז סמיכות התורה לעיני כל ישראל, בראשית ברא. כי הנה ידוע בחינת משה רבינו ע"ה רם ונשא עד מאוד, ולפי בחינתו אשר ידעו ה' פנים אל פנים היה ראוי לברוא העולם באל"ף כי לא היה בו שום פגם ודופי, ומה שהיה אתו במי מריבה הנה אמר בפירושו ויתעבר ה' בי למענכם הרי אשר בשבילו היה נכנס לארץ וכידוע. וזה שאמרה התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ולפי בחינתו ודאי היה ראוי לברוא העולם באורה של אל"ף, ואך לעיני כל ישראל, בראשית ברא, בשביל כלל ישראל אשר ימצאו בהם פגמים שלא תוכל האורה של אל"ף לסובלם ולזה בראשית ברא במדת החכמה ובאות הב' הכל כאמור. ובזה יש להבין מה שכתב האר"י זלה"ה שיש לומר ב' פעמים כולם בחכמה עשית. כי המה ב' שבחים הא' שברא העולם וכללן כולן בחכמתו. והשני מה שרק בחכמה עשה ולא באור האל"ף, והכל בכדי להפך הקללה לברכה להיות בחינת ברוך.

ל״טה גם יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל (יומא נ"ד:) ושתיה היתה נקראת תנא שממנה הושתת העולם, תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם דתניא רבי אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא וכו' עד אלו ואלו מציון נבראו שנאמר (תהלים נ', ב') מציון מכלל יופי אלהים הופיע, ממנו מוכלל יופיו של עולם. והנה נקודה אמצעית הלזו שממנה הושתת העולם שהוא מקום אשר תחת כנפי הכרובים בקודש הקדשים הוא הוא אשר אמר עליה יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, י"ז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. כי כל החיות של כל העולם הזה וכל הברכות והשפעות הטוב והמיטיב לכל, הכל יורד בתחילה לשם ומשם מתחלק לכל יושבי הארץ כי שם נקרא לב הארץ בסוד הכתוב (ישעיה מ', ב') דברו על לב ירושלים, וכאשר באדם כל הכח מן המאכלים בא תחילה אל הלב שהוא מלך בכל האברים שבגוף, והלב לוקח לעצמו הזך והנקי ואחר כך שולח מאתו כח לכל האברים דרך מעבר הורידין כנודע מספרי החכמה, כן כל השפעות החיות היורד משמים לארץ יורד תחילה אל נקודה אמצעית הלזו הנקראת לב הארץ ומשם יתחלק השפע לכל האברים, ועל כן נקרא שער השמים כי שם הוא שער הראשון לקבלת ההשפעה הבאה משמים. ושם נקרא נשקי ארעא ורקיע אהדדי, כי תחילה עולים דרך שם כל התפילות ותחנונים ושבחי ה' יתברך ויחודי שמותיו יתברך מתתא לעילא בבחינת העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה מתעורר כנגדו לעילא לעילא להיות יורד כל שפע טוב וברכה ורחמים וחיים ממקור מחיה החיים לנוה אפריון למכון בית אלהינו. ושם מקדש ה' כוננו ידיך שהוא ככַּן ובסיס ליו"ד שבמקור העליון אשר משם נמשך כל אלה, ועל כן בעת הבריאה שהיה העלאת המיין נוקבין מניה וביה כידוע משם עלה ולשם ירד ונעשה אבן שתיה וממנה הושתת העולם להיות נפרץ ימה וקדמה ולכל צדדיו.

מ׳והנה אמרו חז"ל (זבחים י"ט:) תנו רבנן איזהו קידוש ידים ורגלים מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש, כי את ידיהם ואת רגליהם לומר שעם ידיהם יהיה רגליהם ועם רגליהם יהיה ידיהם. וזה אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כלומר ראשית הבריאה היתה במקום שמחובר הארץ לשמים ושמים לארץ הוא מקום אבן שתיה אשר שם נשקי ארעא ורקיע אהדדי כנאמר. ועיקר הבריאה היתה לזה שתמיד יהיה עם השמים הארץ שתעלה מיין נוקבין מן הארץ לשמים על ידי תפילות ובקשות ומעשים טובים, ועם הארץ יהיה תמיד השמים להוריד שפע וברכה וחיים עד העולם והכל על ידי נקודה אמצעית הלזו ששם נשקי ארעא ורקיע. ואף זה שאומר מן הצדדין נברא יודה לזה שהשקפה הראשונה עת אשר משמים אל ארץ הביט היה העיקר אל מקום זה הנקרא שער השמים, ואך שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמרו חז"ל (ברכות ל"ד:) לרחוק ברישא והדר לקרוב אבל ודאי הקרוב קרוב וסוף מעשה תחילת המחשבה לזו הנקודה האמצעית, אשר גם לזה נכון לקרוא אותה ראשית הבריאה.

מ״או עוד יתכן לומר בביאור הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. יתברך ויתרומם ויתנשא שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר האציל וברא ויצר ועשה את כל הבריאה כולה שמים ממעל והארץ מתחת וכלל את כל ברואי הארץ הלזו בארבעה מינים כוללים לכל צבא הארץ הנקראים בפי החכמים: דומם, צומח, חי, מדבר, וכולם נכללים מארבע יסודות שהם: אש, רוח, מים, עפר, כאשר כתבנו קצת למעלה בזה, וארבע יסודות האלו נלקחים ונמשכים מכח שורשם אשר בשמותיו של הקב"ה משם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו אשר ד' אותיותיו הם שורש לארבע יסודות האלו שמאיר בהם כמבואר בשער הקדושה למורנו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל. ומשֵם הזה נמשך להם בכל עת ובכל רגע חיותם וכוחם והשפעתם כאמור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועיין בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ה') שהארכנו שם בענין זה ככל הצורך וכאן נציג בקיצור לענינינו אשר אנו עתה בו.

מ״בוהנה התחלקות מהותם ותוארם מבריאה הגדולה שבגדולות עד שלשול קטן שבים הנם רבו כמו רבו באין שיעור וערך כל אדם כפי כח הצורה והמדע אשר נתן בו אלהים חיים ומלך עולם ה' בעת הבריאה לכל מין ומין בפני עצמו ולכל אחד מהמין בפני עצמו, עד שאין דעתם דומה זה לזה ופרצופם שונות אחד מחבירו כי הוא כל יכול ברוך הוא. והכל נברא בגין דישתמודעין ליה בכל הנבראים והיצורים והנעשים וכל בריה ובריה, מבריה הגדולה שבגדולות עד הקטנה שבקטנות יכירו וידעו כי הוא היוצר הוא הבורא והוא עשה את כל הנעשים. וחובת כל היצורים האלה להיות שבח ותהלת בוראם בפה כל אחד ואחד בכח השירה שהוקצב לכל בריה ובריה בפני עצמו כאמור בפרק שירה שיסד התנא רבי אליעזר הגדול מה שכל בריאה מיצורי כפיו של הקב"ה אומר שירתו בכל יום לפני בוראו והכל למען יכירו וידעו כל אחד לפי שכלו ומדעו אשר המה יצוריו של הקב"ה ומלכותו בכל משלה, וכאשר יהיה אם ירצה ה' בעת גאולתינו ופדות נפשנו שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, וסוף המעשה במחשבה תחילה אשר לזה היתה תכלית בריאת כל יצורי עולמים שדעה ישימו כל בריותיו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו מגדולת יוצר כל ועל ידי כן יקשר נפשו וכל כוחו לצור העולמים ברוך הוא וברוך שמו. וכולם נטבעים במטבע אחת טבעו של מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר הטביע בהן אור שמו יתברך שם הוי"ה ברוך הוא בארבעה יסודות שבהם דמיון צורת המלך אשר נחקק על המטבע הגדולה שבגדולות עד הקטנה שבקטנות ולכן מהרבה קטנות נעשה אחד גדול והגדול מתחלק לכמה פרוטות כי כולן נטבעין במטבע אחד חותמו של מלך, וכמו כן בכל נבראי עולם אף שאיכותן מתחלק לפרטים הרבה בכמה מינים שונים אין מספר, הנה לפעמים נעשה מכמה פרטים כלל אחד וכלל אחד נתחלק לכמה פרטים כאשר נבאר להלן.

מ״גואולם כל הנבראים האלה לגודל ורב המרחק העצום אשר נתרחקו מאור פני מלך חיים בגילגולים והשתלשלות שונות עד אין שיעור זה למטה מזה וזה למטה מזה אי אפשר להם בעצמן להתעורר בכח שכלם שבהם לידע ולהודיע ולהוודע אשר אין בהם שום כח וחיות כי אם מה שנשפע להם בכל יום תמיד מטוב רחמי ה' עליהם כי חיותם מעט דמעט הוא והתגשמם רבה עד מאוד עד שחלילה אפשר ליבטל אור החיות שלהם בגוש עפר יסודתם אשר נטבע בהן כי גם חיותם רחוק רחוק הוא מאור פניו יתברך ואין בו כח להתעורר בגוף עב ומגושם אשר מונח בו, ומכל שכן בדבר השירה אשר נקצב להם לרב המרחק אשר הן בו מאוד, ומאוד יקשה להם להתגבר על כח גשמיותן אשר נתגשמו בעת הבריאה ומאז ועד עתה, לשבח בשירת פיהן את בוראן ברוך הוא וברוך שמו.

מ״דולזה ברא הקב"ה האדם על פני האדמה וכללו מן העליונים ותחתונים כאשר ביארנו למעלה עיין שם, וברא נשמתו מן העליונים והיא עליונה שבעליונים כי מחצב נשמות ישראל הוא קודם למחצב המלאכים כידוע לטועמי מעץ החיים, וכאשר פירש בשל"ה הקדוש (חלק ב' מסכת שבועות דף מ') מה שאמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו כלומר שילוד אשה יזכה ששורש נשמתו יפסיק בינינו ובינך באופן שנשמת ישראל גדולה אף ממעלת המלאכים, וכללה בארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה בארבע בחינותיה נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה. וברא גופו מן הארץ וכללו מארבע יסודות הנזכרים אשר נבראו בהן כל ברואי הארץ מקטן ועד גדול.

מ״הוהנה כח נשמתו אשר בקרבו לצד שהיא נלקח ממקום גבוה כזה, הנה תחשק ותתלהב ותבער כיקד יקוד אש לשבח ולפאר ולהודות ולהלל את בוראה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ותצמד ותקשר ותקרב אל צור ישראל ברוך הוא מקום אשר לוקחה משם, כי היא היודעת לפי ערכה גדולת נפלאותיו והדר יקר תפארתו ורוב טובו וחנו וחסדו על כל בריותיו אשר ברא.

מ״ווהנה בעת ההוא אשר יעמוד האדם באמיתיות לבבו וחיות נשמתו בערה בו אל צור העולמים ברוך הוא, כל מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש כל הכלולין בכח נשמתו תאין ומתכנשין כחיזו אדוותא ומתקבצין יחד להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ונעימה, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה אשרי למלך שמקלסין אותו כך על פני האדמה, יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו מה אדיר שמך בכל הארץ, אין קדוש כה' כי אין בלתך ושבח ויקר וגדולה וכבוד יתנו לאל מלך יוצר כל המנחיל מנוחה כזאת לעמו ישראל בקדושתו להקדיש שמו בקודש בגוש עפר ארץ על פני תבל ומלואה. ותראה שאמרו חז"ל (סוכה כ"ח.) אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, ופירש רש"י מפני שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו וכו' והוא דברינו ממש כי כולם נכללו בשורש נשמות ישראל.

מ״זולכך אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה (כדאיתא בחולין צ"א:), כי אין בפרט אלא מה שבכלל, וכשכללות ישראל מתעוררים עצמן לפאר ליוצרם מגיע לכל הפרטים אשר בשמים ממעל להודות לשם ה' יחד באהבה עזה ברשפי אש שלהבת יה, וממילא כל הפרטים ופרטי פרטים אשר בארץ מתחת נשמת כל חי אשר בארץ וכל הנבראים התחתונים לכולן מגיע אור חיותם אשר בכלל, וכולן מתעוררין בכח שורשם אשר נכלל באיש הישראלי להודות למלך יוצר כל בכח השירה אשר נקצב בפה כל אחד בגילה ורינה כי זה הוא חובת כל היצורים להודות ולהלל וכו'. ואחר כך מהפרט נעשה כלל שכל החיות מהפרטים ופרטי פרטים מיצורי עולמים מתקבצין ומתקרבין אל האדם הזה אשר נכלל מהם והוא בכוחו מעלה אותן ומקרבן ומיחדן לבוראן ברוך הוא וברוך שמו והוא הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע בשמי השמים ועל ידי הסולם הלז כולם עולין דרך שם לשמים למען ידעו כי הוא בוראם יוצרם אף עשאם, וכל פעל ה' למענהו שבראם לכבודו למען יכירו גדולתו והדר מלכותו גם במקומות הרחוקים מאוד מאור פניו יתברך וידעו הכל כי לה' המלוכה ומלכותו בכל משלה. ועל ידי האדם הזה, במה שמקרב אותן למלך הכבוד האל הטוב ברחמיו המרובין, מוריד ומשפיע עליהם כל בחינות שפע וברכה ורחמים וחיים לכל אחד לפי ערכו מעילא לתתא בברכת שמים מעל עד ברכת תהום רובצת תחת להיות כולם נמצאים בטובה כידו הרחבה והמלאה.

מ״חועבור זה מה גדלה מאוד מעלת האדם העוסק בפרק שירה, כמו שאמר רבי אליעזר (עיין תחילת פרק שירה) כל העוסק בפרק שירה בכל יום אני מעיד עליו שהוא בן עולם הבא, וזוכה ללמוד וללמד, ותלמודו מתקיים בידו, וניצול מיצר הרע, וזוכה לימות המשיח וכו' כי כאשר יאמר האדם פרקי השירה, ויודע ומכוון בו באמיתיות לבבו להודות לאל יוצר כל שככה לו בעולמו וברא כל אלה בחכמה נפלאה, כל אחד ואחד לפי ערכו ומהותו ובחינתו אשר בשמים ממעל, ובטובו מחיה אותן תמיד בכל רגע ורגע וחונן להם דעה לכל אחד ואחד כאשר צריך אליו ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא ומשגיח עליהן בכבוד גדול יומם ולילה, ומשמי השמים העליונים אל ארץ התחתון שבתחתונים הביט, ואבה בהתקרבות קרוצי חומר גלומי גוש כאלה, בכדי להיטיב להם מאור פניו יתברך. ואז ימלא פיהו שיר ושבח תהלה ותפארת קדושה ומלכות לחי העולמים, המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים וארץ וכל אשר בהם, למלאות לכל אחד די חסרונם אשר יחסר להם. ואז על ידי זה נעשה ככל אשר ביארנו שכולם מתעוררים על ידי שורשם להודות ולהלל למי שעשה ויצר את כל אלה בדברי השירה אשר משבח ומפאר האדם הלזה בפרק שירה האמור, ומתקבצין ומתקרבין על ידי האדם הלז אל צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו בכל אות נפשם ומאודם. וה' הטוב מוריק עליהם כל מיני ברכה וחיים ושלום ממקור הברכות, ונחת רוח גדול מזה לאלהינו שבשמים כי כל בריאת העולמים היה לזה שיתדבקו בו בכדי שיטיב להם כידו הגדולה. וכיון שכל הגדולה והכבוד הזה הכל נעשה על ידי האדם הלז הנה הוא זוכה לכל המעלות המבוארין כאמור.

מ״טוהנה כבר כתבנו למעלה אשר את השמים ואת הארץ מורה חיבור השמים לארץ, וארץ לשמים, כבחינת קידוש ידים ורגלים מן הכיור שהיה בבת אחת ממש מפני שנאמר את ידיהם ואת רגליהם עיין שם לפי דרכינו שמה. וזה שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר זה היתה ראשית מחשבת אדון כל בבריאת עולמו רק למען היות תמיד את השמים ואת הארץ, שעם השמים יהיה תמיד הארץ, שהאדם אשר על הארץ יחבר תמיד בכוחו ארץ לשמים וכל ברואי הארץ מדומם צומח חי מדבר וארבע יסודות אש רוח מים עפר המפוזרים על פני תבל בכל פנות האדמה כולם יתקבצו ויתקרבו על ידו לרוכב שמים אשר בראם להודות ולשבח ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו אשר בכל משלה וירוצו כולם לפי ערכם בכלות נפשם אל רצון קונם. ועם הארץ יהיה תמיד השמים שיגרום האדם כל עוד נשמתו בו על פני האדמה לסגול מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה ותפילה ודביקות אל. ועל ידי פעולות הטובות וְזַכּות מחשבותיו ויחודי שמותיו יתברך יגרום להוריד ברכת שמים ממעל עד ברכת תהום רובצת תחת להשפיע כל מיני שפע אורה ושמחה ברכה והצלחה ונחת רוח להאיר פני תבל ויושביה, זה היה עיקר וראשית המחשבה בהבריאה.

נ׳וכבר כתבנו למעלה אשר בריאת כל העולמות עליונים ותחתונים וכל אשר בהם הכל היה במאמר הראשון אשר אמר אלהים בראשית, וכל מה שברא אלהים במאמר בראשית הלז הכל לא נברא רק להיות בבחינת את השמים ואת הארץ כאמור שיתדבקו כל בחינות יצורי הארץ לשמים וכל אשר בשמים ישגיח על הארץ להיטיב ליושבי בה, ולזה ירמוז עוד בראשית ברא אלהים, כל מה שברא אלהים בבראשית הכל רק למען תהיה את השמים ואת הארץ בקשור ודיבוק יחד והיה לאחדים בידך הכל כמדובר, והבן.

נ״אולזה אמר הכתוב אחר כך והארץ היתה תהו ובהו. ואמרו חז"ל (בראשית רבה ב', ב') רבי אבהו אמר משל למלך שקנו לו שני עבדים שניהם באוני אחת ובטומי אחת כלומר בשטר מכירה אחד ובסכום אחד, על אחד גזר שיהיה ניזון מטמיון פירוש מאוצר המלך ועל אחד גזר שיהיה יגע ואוכל, ישב לו אותו שנגזר עליו כך תוהא ובוהא אמר שנינו באוני אחת ובטומי אחת זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל, כך ישבה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים ותחתונים נבראו בבת אחת העליונים ניזונין מזיו השכינה והתחתונים אם אינם יגיעים אינם אוכלין וכו' עד כאן. והוא רומז לדברינו שהארץ סברה כיון שהיא נתרחקה כל כך מאור פני מלך חיים חלילה וחלילה לנצח לא תראה אור בהיר בשחקים שתקרב עצמה לבוראה ליהנות מזיו שכינתו, על כן ויאמר אלהים יהי אור ואמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ח') אלו מעשיהן של צדיקים כי על ידי מעשיהן של צדיקים תוכל הארץ וברואיה וכל אשר עליה להתקרב ולהתדבק אל מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, וגם היא תזכה לאורה בהילו נרו על ראשה על ידי מצוות ומעשים טובים של עמו ישראל, ועל ידי כן ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד פירוש אף שהבדיל אלהים בין האור והחושך וקבע לזה תחומו ביום ולזה בלילה מכל מקום הרי משניהם נעשה יום אחד שלם והיום בלא הלילה אף שהוא כולו אור מכל מקום אין שלימות בו להיותו חסר הלילה ואין תמותו ושלימותו כי אם בהיותו עם הלילה, וכן הארץ עם השמים שהוא דוגמת ערב ובוקר הנם עד עתה שניהם באוני אחת בשוה כי אין שלימות בשמים אם לא יחובר אליו הארץ והדרים עליה.

נ״בוטעם כל זה הוא כי הרע מבחין את הטוב והטוב מבחין את הרע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ו') ומבחין הוא לשון חוזק (כמו (על פי ישעיה ל"ב, י"ד) בוחן ועופל) כי אם לא היה הרע בעולם מאין היה ניכר הטבת הטוב, ואם לא היה בעולם חושך כלל מאין היה ניכר טובת האורה, ולא ניכר יתרון אור כי אם מן החושך, ועיקר שמחת אדם כשיוצא מתוך החושך לאור אז מכיר על פניו טובת האורה ואם ירצה ה' נאריך בזה במקום אחר, וכיון שמשניהם יוצמח קילוסו של הקב"ה, ואחד בלא השני לא נחשב לכלום הנה המה מיוחדים בתכלית היחוד ושניהם אחד. והכל בכדי לידע ולהודיע ולהוודע כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו. והוא המיחד את האור והחושך ביחוד גמור להיות משניהם יום אחד שלם כי הוא היוצר אור ובורא חושך ועושה שלום ביניהם ליחדם לאחד, וכמו כן ממש הארץ ויושביה המסובבים מבחינה גשמיית הארץ והרע והקליפות המשוטטים בעולם, וכאשר ישימו דעתם אשר גם בתוך גשמיות עבות חושך הלז יש השגחת הבורא וחיותם הוא רק ממלך עולמים ברוך הוא ועל ידי כן מוציא לבבו ומחשבתו ממדור הקליפות כי בזוכרו את בוראו אשר שם הנה חפץ במאוד לדבק עצמו בו בכל יכלתו לאהבה אותו ולירא מפניו ולמסור לו נפשו רוחו ונשמתו בכל עוז, ואז תיכף נתיחד כל הדברים אשר נתן עיניו בהם לבורא שמים וארץ עם אמיתיות לבבו החפץ בדיבוק אל ה' אלהיו.

נ״גכי ידוע תדע אשר אין דבר מכל אשר ישנו במציאות בעולם בלתי השגחת הבורא, כחו, אורו, שפעו, וחיותו, וכל מה שיש בעולם בכולם יש בהם אותיות התורה המחיה אותם כי לא דבר רֵק הוא, ואם הוא רֵק הוא מכם, כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', י"ד). כלומר שאנו שוכני בתי חומר אין לנו שכל ובינה להבין כל כך שורש כל דבר ודבר ממציאות העולם איה מקום מוצאו ושורשו אשר בשמי השמים, אמנם באמת לא דבר רֵק הוא ולכל ברואי הארץ מן הצורה הגדולה שבגדולות עד יתוש קטן שבטבור הארץ יש להם שורש בשמים אשר משם נמשך אליו תמיד בכל עת ובכל רגע חיותו וכוחו. ומרכבה עליונה יוכיח שראה בה יחזקאל הנביא דמות ארבעה פנים פני אדם, פני אריה, פני נשר, פני שור. והם ארבעה מינים כוללים לברואי מטה, כי שור מלך בבהמות, אריה בחיות, נשר במעופפים, ואדם בכולם. וכל הבהמות שבארץ שורשם בפני שור אשר במרכבה, וכל חיות השדה שורשם בפני אריה אשר במרכבה, וכן כולם. ואם רֵק הוא, מאתנו הוא, שאין אנו יודעים כל כך שורש כל נברא ונברא בפרטות ופרטי פרטות ליחד אותו בשורשו אשר בשמים ממעל, אבל הצדיקים האמיתיים הקדושים הטהורים המוסרים נפשם לה' בכל רגע ורגע על קדושת שמו יתברך ומפשיטין עצמן ויוצאין מכל עניני עולם הזה בשלימות ומהפכין עביות גופם לרוחניות והחומר לצורה וזה נקרא בזוה"ק מאן דעייל ונפיק פירוש שבא לעולם הזה ויצא מכל בחינות גשמיות גופו והכניע את כל תאוות לבבו לאל אחד בלבד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי שלא היה לו שום יצר הרע שהרגו בתעניותיו כידוע, הם המבינים שורש כל אחד ואחד מהברואים אשר במרכבה העליונה בפרטות. וזה היה חכמת שלמה שנאמר בו (מלכים-א' ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. פירוש שהבין שורש כל דבר ודבר מקום לוקְחו, מצבו, ומעמדו אשר בשמים ממעל, ולכך אמרו בפסיקתא (מובא בילקוט מלכים רמז קע"ה) על פסוק (מלכים-א' ג', ט"ו) ויקץ שלמה והנה חלום הבין שחלומו אמת, שומע עוף מצפצף ומבין לשונו, כלב נובח ומבין לשונו, כי הוא יודע בטיב ורואה שורשם אשר בשמי מרום ומה שנעשה בשורשם זה הם מהגים ומצפצפים בלשונם, וכן אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שהיה מבין שיחת שדים שיחת דקלים וכו' (כדאיתא בסוכה כ"ח.) כי היה מביט בשורשו ממעל והיה מבין מה מראה בנענועיו מלמטה. ואדם כזה הוא המיחד והמקשר את הארץ ויושביה למקום שורשם אשר נלקחו משם כי אינו רואה שום דבר בעולם כי אם הכל כח ה', אור ה', לא זולת.

נ״דוזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ח') על פסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ולא נאמר יום ראשון, לפי שהיה הקב"ה אז יחיד בעולמו. ולדברינו ירמז על אחדות העליונים ותחתונים כי עשרה דברים נבראו ביום ראשון, שמים וארץ, תהו ובהו, אור, חושך, מדת יום, מדת לילה, וכו' (כדאיתא בחגיגה י"ב.) וכל אלה הם הפכיים זה מזה ועם כל זה המה מיוחדים בתכלית היחוד האור והחושך שמים וארץ הכל אחד באין הפרש ביניהם בהתקשרותם אחד אל אחד, וכל אחד לא יהיה בשלימותו עד היותו עם השני. וזה רמז הכתוב (יחזקאל ל"ג, כ"ד) אחד היה אברהם. כי אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו על ידי זה האחדות האמיתי כמאמר חז"ל (עיין זוה"ק חלק א', פ"ו.) בתחילה היה עובד להחמה ראה ששקעה אמר לא זה הוא אלהים, והאירה הלבנה סבור זה הוא אלהים ראה ששקעה חזר בו, וכן בכוכבים וכל צבא השמים עד שהבין מכל אלה כיון שאין כח בהם לעמוד תמיד בלי הפסק ודאי יש לכל אלה בורא אחד יחיד ומיוחד, והוא המנהיג המציאות כולו בכח שאין לה קץ ובכח שאין לה הפסק, והוא מחיה ומהוה את כולם ונותן להם כל צרכיהם ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואלמלי יצויר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין ועל כן אין עוד מלבדו, כי אין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וכיון שהבין את כל זאת בתכלית ההבנה הנה בכח כוונתו היה מיחד כל אשר בארץ לשמי השמים ועל כן אחד היה אברהם, כי היה מיחד את הכל לאחד.

נ״הוזה אמר הכתוב (בראשית ב', ד') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. פירוש שכל התולדות שהיה בבריאת העולם הכל כדי להיות בבחינת היחוד שמים וארץ וזה בהבראם, ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט') באברהם, כי אחד היה אברהם בבחינה זו ליחד הארץ לשמים. ולזה כפל הקרא (שם) לומר עוד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי תחילה אמר שתולדות השמים המה השפעות אור הברכות וחיות של כל הנבראים הכל יהיה בארץ בהתקשרות ודביקות זה בזה, ואחר כך אמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שיתחבר הארץ וכל אשר בהם לשמים למען ידעו הכל כי שורשם מצבם ומעמדם הכל בשמים, ושוין המה באוני אחת ובטומי אחת והכל אחד כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא. ולכך אמר הכתוב אחר כך (שם ה') וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה. כי ידוע אשר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע המכה אותו ואומר לו גדל כמו שמובא במאמר חז"ל (בראשית רבה י', ו') והכוונה הוא על כח ההשפעה הבאה מלמעלה על ידי הגשמים היורדים משמים על הארץ, ונמצא כל דבר מעורב ברוחניות וגשמיות, ובזה הנשמה קשורה עם הגוף על ידי האכילה כי הגוף נהנה מגשמיות המאכל והנשמה מהרוחניות כידוע, ועל כן כשהאדם שהוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לחבר ארץ לשמים ושמים לארץ לא היה עדיין, לא היה מי שיוריד דבר משמים לארץ ועל כן לא המטיר על הארץ ולא צמח דבר ולא היה שיח בשדה ולא עשב, על כן וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (שם ז') ובזה כללו מן העליונים ותחתונים להיות על ידו יוקשר אלה באלה, ויהי האדם לנפש חיה כלומר שהאדם משתמש הן לבחינת הנפש שהוא דרגה התחתונה מהכל, והן לבחינת חיה שהוא דרגה עליונה, כי על ידו יקושר זה בזה בקשר נפלא ועל כן קרא את שמו אדם כי שם זה רמז לכל הבחינות בחינת עפר מן האדמה, ובחינת אדמה לעליון, ובחינת שם הוי"ה אשר במספר מ"ה גימטריא אדם. וכיון שנברא האדם הלז התפלל על הגשמים, וידוע אשר לשון תפילה הוא בבחינת צמיד פתיל שהוא לשון חיבור ודביקות, והאדם בכוחו קשר ודיבק וקירב עולם שלמטה בעולם שלמעלה הארץ ואשר עליה לשמים בתפילתו ונעשה בבחינת נשקי ארעא ורקיע אהדדי והיתה העלאת המיין נוקבין הידוע ותיכף נעשה הורדת המיין דכורין כל ברכה ושפע ממקור הברכות וירדו גשמים על הארץ והולידה והצמיחה ונתמלא כל השדה דשאים וצמחו האילנות כי נתנה הארץ יבולה. וזה שרמז הטייעא לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע אהדדי (בבא בתרא ע"ד.). פירוש שהנשיקה הוא משניהם מזה לזה ומזה לזה. שכל אחד נותן מחלקו לשני. זה, הורדת שפע החיים והטוב לזה. וזה, התקרבות נפשו ומאודו ואשר בה, לזה. ואפשר זה רמז הבל הבלים שאמר קהלת (קהלת א', ב'). כידוע שמנשיקות נולד הבלים, והוא מורה על היחוד האמיתי והכל הבל הכל נכנס בגדר זה שיהיה בבחינת נשיקה להוליד הבלים להתיחד זה עם זה ביחוד האמיתי.

נ״וואפשר עוד לומר שרמז בלשונו שאמר לו תא ואחוי לך לרמז על היחוד הכולל שהוא מא' ועד תי"ו כמו שכתבו המפרשים בתיבת את שהוא יחוד כ"ב אתוון מא' ועד תי"ו. כן הכא ליחד מתתא לעילא מתי"ו ועד א'. ואפשר גם כל היכא דאמרינן בגמרא תא שמע, או תא חזי המוזכר בזוה"ק, כוונתם ליחוד מתתא לעילא אשר עושין התנאים ואמוראים בלימודם על כן אומרים תיבת תא שמע, שמע בחינת יחוד הלזה או חזי היחוד הזה. גם הנה ידוע אשר שמים וארץ רומזים לבחינת הוי"ה ואלהים, כי השמים שמים לה', ולאלהים מגיני ארץ. וזה שאמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ שהוא ליחד השמים והארץ ביום עשות ה' אלהים כל אחד יעשה זה בחינת היחוד של הוי"ה ואלהים וכן יעשה תמיד לטוב עמו ישראל, אמן.

נ״זז עוד יתבארו אמרי אל באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"א, ו') כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה ותיקון החרדל צריך למתקה חיטין צריך לטחון וכו'. ולכאורה למה עשה ה' כך שיהיו צריכין עוד למעשה ידי אדם והלא אלהינו ברוך הוא, הוא כל יכול והיה ביכולתו לבראן שלא יהיו צריכין עוד לעשיה. ומה שנראה בפירוש דבריהם הוא כי הלא תראה שאמרו חז"ל (שבת קי"ט:) אמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכדומה בכמה דברים אמרו כזה כאילו נעשה שותף במעשה בראשית. ולכאורה לפלא הוא כי היבוא אדם לאומן אחר אשר הוציא כלי למעשהו ויאמר הייתי שותף עמך במלאכת כלי הזה אתמהא. וכמו כן במעשה בראשית מי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו לקנות שותפות בדבר שכבר נגמרה מלאכתו.

נ״חועיקרן של דברים הוא כי ידוע אשר העולם ומלואו לא נברא אלא בהתורה וכמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') על פסוק (משלי ח', ל') ואהיה אצלו אמון, דבר אחר אמון אומן. התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא בי ראשית ברא ואין ראשית אלא תורה וכו' עד כאן. וידוע מספרי החכמה ובפרט בזוה"ק אשר מתחילת הבריאה עד סוף עמידת כל יצורי עולמים. כל חיותן וקיומן ועמידתן של כל העולמות שלמעלה ושלמטה וכל אשר בהם הכל על ידי התורה ומצוותיה שישראל מקיימין למטה ועל כל אות ואות מתורתינו הקדושה עומדים אלפי אלפים עולמות קדושים עד אין מספר ועמידתן וחיותן וקיומן הוא רק בקיום עם ישראל את האות הלז בתורה על זה יתקיימו. ונודע מה שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועל כל ישראל, על פסוק (תהלים קי"ט, פ"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים כי הנה אומן בשר ודם העושה כלי דרך משל הצורף לוקח שברי חתיכות כסף ועושה מהם כלי אחת יפה ונאה עד מאוד הנה ודאי בעת עשיית הכלי הניח בה חכמתו ופעולת מעשה ידיו וכח הפועל בנפעל להיות על ידו נעשה הכלי, אבל אחר גמר פעולתו ועשיית הכלי על תכונתה אין להאומן אשר עשאה שום מחשבה ושום עשיה עוד עליה והכלי עומדת תמיד על מעמדה בלתי השגחת וראיית פני האומן, כי הוא עשה הכלי יש מיש משברי כסף כלי נאה ועל כן אחר גמר עשייתה אינה צריכה עוד להאומן כי עיקרה היה במציאות קודם שבאה ליד האומן. ולא כן באומנות אלהינו יתברך שמו לעולמי עולמים כי הוא ברא כל העולמות יש מאין וקודם הבריאה לא היה במציאות כלל שום נברא ונמצא. גם אחר בריאתן חלילה אם יסתלק השגחת בוראן מהן אף על רגע כמימרא היו כל העולמות כמו שהיה קודם בריאתן והיו לאפס ואין ממש. ועיקר חיותן וקיומן הוא בכח הראשון שהניח בוראינו ברוך הוא וברוך שמו בבריאתן. והמה אותיות התורה אשר בהן ברא את עולמו כמאמר חז"ל הנזכר דרך משל במאמר יהי רקיע בתוך המים וגו', הנה באותיות אלו נתהוה הרקיע ועד עתה האותיות האלו הם הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים. ואלמלי יצויר העדר שפע חיות האותיות משמים ברגע אחת תיכף ומיד יוחזרו לכמו שהיה לאין ואפס ממש והיו כלא היה. וכמו כן בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר הכתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים. כלומר דברך אשר דברת בבריאת השמים להיות אמר ויהי עד הנה הוא נצב ועומד בשמים להיות על ידו קיום השמים. עד כאן דברי פי חכם חן.

נ״טועיקר קיום אותיות התורה בשמים וארץ וכל אשר בהם הכל הוא כשישראל מקיימין אותיות האלו למטה בארץ, וידוע מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) על פסוק ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו עד כאן. כי ח"ו אם לא יקיימו ישראל את התורה יסתלקו חיות האותיות אשר מונח בהם מיום הוסדה הארץ, וממילא יוחזרו לתוהו ובוהו. ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (פסיקתא מובא בילקוט רמז תשד"מ) רבי עזריה בשם ר' יהודה בן רבי שמעון אומר כל זמן שהצדיקים עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה כמה דאת אמר (תהלים ס', י"ד) באלהים נעשה חיל וכו' עד כאן. ולכאורה מה יערוך אנוש עם אל להוסיף כח בו. אמנם הוא הוא דברינו הנאמרים כי כאשר ישראל מקיימין את התורה ברוב עוז וחדוה ופחד אלהים ויראתו על פניהם, אז בכל רגע נתחדש חיות חדש בכל אותיות התורה המקיימין כל בריאת שמים וארץ וממילא יתחדשו כל ברואי מעלה ומטה ברוב חיות ושפע אורה ושמחה מאותיות התורה המחיה אותן ולא כן חלילה וחלילה אם לא יקיימו ישראל את התורה אז ישארו האותיות המקיימין הבריאה חרבים ויבשים כי אדם אין לעבוד את האדמה ומתישין כח פמליא של מעלה ושל מטה ולא כח וגבורה בהם להיות מושלין בקרב תבל. והאמת כי מעולם לא אלמן ישראל ותמיד נמצא בישראל צדיקים המקיימין העולם ולולא זאת חלילה היה מוחזר כל העולם לתוהו ובוהו ועל כן אמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם כי הוא היסוד וְכַּן ובסיס שהעולם עומד עליו. וזאת הטובה עשה הקב"ה עם עולמו שאף בצדיק אחד בכל העולם די לעמידת כל יצורי עולמים במעט דמעט חיות לפי צדקת הצדיק הלז ובזה יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, ועל כן אמרו רבותינו (אבות ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' והלא במאמר אחד וכו' אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם וכו' וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם וכו' כי הצדיקים שבדור הם הם המקיימין את כל ברואי עולם במה שמקיימין את התורה והרשעים מאבדין את העולם במה שעוברין על התורה ולא זו שהצדיקים מקיימין את כל העולמות להיות עומדין על תכונתם כאשר בעת בריאתן. אף גם בצדקת מעשיהם בסגולת הפעולות הנכונות וְזַכות מחשבותיהם ומסירת נפשם לה' בכל רגע ומה שמיחדין תמיד שמותיו של הקב"ה ומקרבין את כל העולמות ליחדם לאחד לבלתי הפרידם במעשיהם הרעים ממשיכין ומאירין מאור פני מלך חיים כל בחינות שפע ברכה והצלחה ושפע החיים והטוב לכל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים כאשר כתבנו בזה למעלה.

ס׳ואולם תדע אשר כל זה עשה הקב"ה לטובתינו. כי הכי לא היה כח ביד ה' לתת ברכה וחיות ושפע לכל עולם ועולם בעת הבריאה עד בלי די להתקיים כך עד עולמי עד לבל יצטרכו להמתין על קיום התחתונים להם. אכן בכדי לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם בראם על אופן הלז שיצטרכו לעבודת אדם ועל כן לא המטיר בעת הבריאה על הארץ כי עדיין לא היה אדם להוריד השפעה לחיות העולמות כי הוא הצריך לעבוד את העבודה הלזו לעבדה ולשמרה. ופירוש לעבדה הוא לראות להתקיים חיותה אשר נטבעה בה בעת הבריאה ולהוריד אליה שפע אור חדש ממלך הטוב והמיטיב, ולשמרה פירוש לשמרה מן המזיקין הוא כחות הרעות והקליפות אשר נבראו בעולם כידוע אשר אי אפשר לעולם שתקבל ברכת ה' אם לא תסיר מקודם ממנה בחינת כח הרע והקליפות המשוטטין בעולם וזה הניח הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא לעבדה ולשמרה שיהיו מאירין באור צדקתם לארץ ולדרים עליה, וזה כוונת חז"ל במאמר המובא למעלה שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשיה כי לא בראם הקב"ה על אופן שלא יהיו צריכין עוד למעשה ידי אדם ורק כל הנברא צריך לשים פניו למול מעשה עם קדוש ישראל הצדיקים שבדור שבכח צדקת מעשיהם הטובים ולמוד תורתם ותפילתם מוסיפין כח וגבורה בהם להחיותן ולקיימן ולהוריד אליהם כל בחינות שפע וברכה בבחינת לעבדה ולשמרה ומעולם עד עולם צריכין עשיה ותיקון ומפני שהוא כך בפנימיות החיות שלהם שצריכין למעשה הצדיקים להוסיף כח בהם גם גשמיותן צריכין עוד למעשה ידי אדם לתקנם ולעשותן ועל כן החרדל צריך למתוק והחיטין צריך לטחון כי כאשר בפנימיות שלהם צריכין למתנת בשר ודם להחיותן ולקיימן גם גוף גשמיותן צריכין למעשה אדם לתקנם על תקונם ועל כן פירש רש"י שם על המאמר הלז שהוציא זה מדכתיב אשר ברא אלהים לעשות פירוש כל מה שברא אלהים צריך עשיה. ולדברינו יטעמו דבריו כי זה פירוש הכתוב מכל מלאכתו אשר ברא אלהים כלומר כל מלאכת הבריאה אשר ברא במדת אלהים בבחינת הקימוץ הגדול שיהיו צריכין לאורו של בשר ודם ולא בראן כידו הגדולה להיות בהם כל צורך עמידתן חיותן וקיומן לעולמי עולמים. הכל הוא עבור כי חפץ לעשות, פירוש שהצדיקים שבדור יעשו זאת שיתברך כל עולם ועולם על ידי מעשה ידיהם בכדי לתת להם שכר טוב בשכר כפול ומכופל.

ס״אוזה אמר הכתוב בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא אלהים כלומר שברא את העולם במדת הדין והקימוץ, בכדי להניח קיום העולם וברכתו לצדיקים לעתיד לבוא להיות להם דבר להתגדר בעולם בכדי לתת להם שכר טוב כפול ומכופל הכל כנאמר, ועל כן רמז הקרא בראשי תיבות א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ שם אהו"ה גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא שהוא גימטריא טוב לרמז שהניח ברכת טוב העולמות על בחינת צדיק יסוד עולם הנקרא טוב בסוד אמרו צדיק כי טוב להיות הוא הוא יסוד העולם כי עיקר המשכת הברכה הוא על ידי מה שאוחז הצדיק במדת צדיק יסוד עולם ומעורר בה עד בחינת הדעת בסוד הלולב שתחתיתו הוא בחינת יסוד ועליונו בסוד הדעת כי יסוד עולה עד הדעת. ובכח זה נשפע שפע וברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו ומשם על כל העולמות הקדושים ובפרט על ראש עמו בני ישראל ברוב ברכה ושפע ונחת וחיים עד העולם ואז טוב לישראל אמן כן יהיה.

ס״בח עוד יכוון הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. והוא על דרך שמבואר בזוה"ק (דף י"א:) יראה, אתפרש לתלת סטרין, תרין מנייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות וחד עיקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין בנוהי דלא ימותון או דחיל מעונשא דגופא או דממונא וכו', אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון וכו'. יראה דאיהו עיקרא, למדחל בר נש למריה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא, כמה דאת אמר וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, ולשואה רעותיה בהאי אתר דאיקרי יראה וכו' עד כאן. וכן ידוע מכל ספרי הקודש אשר זה הוא עיקר מותר האדם מן הבהמה שיבין דבר מתוך דבר לאהבה את ה' ולירא ממנו ולא לאהוב את עצמו ולירא מנזקי עצמו שלא יגיענו מפגעי עולם הזה או עונשי גיהנם או ח"ו נפש בניו ובנותיו, כי זה הוא רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ כי גם היא תפחוד מהיזק גופה אשר יגיע לה ותאהוב ענינים הטובים לה, ולא כן רוח בני אדם העולה היא למעלה שאין יראתו כיראת הבהמה מפחד נזקי עצמו, כי בזה לא את ה' הוא ירא כי ירא הוא מעצמיותו שלא יגיענו עונשו, ועיקר יראתו ופחדו מפני פחד ה' ומהדר גאונו אשר כל ברואי מעלה ומטה כאין נגדו כאפס ותוהו נחשבו לו, ואורו ברוך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ובכל העולמות עליונים ותחתונים מסוף העולם ועד סופו לית אתר פנוי מניה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וזה לשונו: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו וכו'. והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו וירא ומפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפילה ואפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו'. וכתב עוד (שם פרק ד' הלכה י"ב) בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים ומכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדים מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו ככלי מלא בושה וכלימה רֵק וחסר עד כאן לשונו.

ס״גוהנה איתא בתיקוני זוהר (דף י"ח.) בראשית תמן יראת מה דאשתאר מאינון אתוון ש"ב ורזא דמלה שב ביראת ה' ואם דחילו לית תמן חכמה וכו'. וזה מאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר שלא יגיע אליך פחד ויראת ה' הרמוז בבראשית כי אם ממה שברא אלהים את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם מזה יירא ויפחד בחרדה ורעדה גדולה עד מאוד בזוכרו מגדולת יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו אשר ברא כל העולמות עליונים ותחתונים.

ס״דוידוע מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ג.) מן הארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה עוביה של רקיע מהלך ת"ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהן חיות הקודש רגלי החיות כנגד כולן קרסולי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן רכובי החיות כנגד כולן ירכי החיות כנגד כולן גופי החיות כנגד כולן צוארי החיות כנגד כולן ראשי החיות כנגד כולן קרני החיות כנגד כולן וכו', וכמה מיני כיתות כיתות מלאכי השרת שרפים ואופנים וחיות אילים תרשישים אישים עירין קדישין בכל עולם ועולם עד אין שיעור ואין מספר כאמור (פיוט דאקדמות) חיל אלף אלפין ורבוא לשמשותא. ואיתא בזוה"ק (בשלח דף נ"ח.) תאנא הדרניאל שמיה והוא עילאה על שאר מלאכין אלף ושיתין רבוא פרסין וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין דמסחרין באשא חיוורא והוא הוה אזיל עם משה רבינו ע"ה עד דמטו לאשא תקיפא דחד מלאכא די שמיה סנדלפון, ותאנא סנדלפון עילאה הוא על שאר חברוי ת"ק שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשיר ליה כתרין מבעותהון וצלותאין דישראל, ובשעתי דמטי האי כתר לרישא דמלכא קדישא כולהו חיילין ואוכלסין מזדעזעין ואמרין בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה, אמר ליה הדרניאל למשה לית אנא יכילנא למיהך עמך דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון, ביה שעתא אזדעזע משה וכו' עד כאן.

ס״הוכל אלה הם ממש לאין ואפס נגד אור עולם האצילות אשר שם אלפי אלפים רבוא רבבות עולמות עד בלי שיעור וערך, כמו שאיתא באדרא קדישא. וכל אלה לאין נגד עולמות אין סוף ברוך הוא שלמעלה מהם ומכל שכן דכל שכן אור בוראנו יתברך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות שלא הורשינו להתבונן בו כלל ועיקר רק דעת אותו אמונת אומן בחיוב מציאותו באימה ביראה ברתת ובזיע כי מלכותו בכל משלה וכל הנזכרים עד הנה הכל לאפס ותוהו וכלא ממש נגדו, כשחק מאזנים נחשבו.

ס״ווכשישים אל לבו שהמלך הגדול והנורא הזה עומד עליו תמיד ורואה במעשיו והשגחתו עליו תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע מזה יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד (כמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן א'), ומכל שכן בגשתו אל פני הקודש פנימה להודות ולשבח ולפאר ליוצרו או ללמוד תורתו הקדושה או לקיים מצוותיו אשר כל מלאכי מעלה משרפים וחיות ואופני הקודש בעת יגיעו לשרת פני אדוניהם חיל ורעדה יאחזון וארכבותיהם דא לדא נקשן, אזורים באימה, אחוזים בחרדה, ברעד ורתת צגים למולו, שרפי הוד, זעים וחלים, תוקף תרשישים ואילים, ממנו יגורו ויתחבאו מכבוד שם קדשו, ומה יענה עוד אנוש על הארץ בשר ודם הבל ותוהו קרוץ מחומר צל עובר, איך לא יבוא בקידה על אפיים וכריעה על ברכיים חלחלה במתנים בעתה ופלצות יאחזנו באימה ביראה בפחד ורעדה בבושה לפני אדון כל.

ס״זוזה הוא עיקר היראה שלא לירא משום דבר רק מיראת גדולת אדון כל ברוך הוא וברוך שמו. ועל כן בראשית רומז גם לחכמה כי ראשית חכמה יראת ה'. כלומר הראשית והעיקר שבחכמה להיות ירא מה' דייקא, ולא לירא מחמת עצמו שלא יגיעו היזק גופו או ממונו או נפש בניו ובנותיו חלילה כי גם הבהמה שאין בה ידיעה כל עיקר, יריאה מנזק גופה כאמור, ועיקר החכמה ומדע שניתן באדם להיות את האלהים ירא מחמת שהוא כל יכול והכל כאין נגדו וחלק מחכמתו ליראיו עיקר רק בשביל זה, אף שהחכמה היא כלי נפלאה להשתמש בה בכל ענינים, חפצי שמים וחפצי הגוף כי החכמה תחיה את בעליה (קהלת ז', י"ב), זה הכל טפל ליראה, ועיקר החכמה ניתן באדם להיות שבזה יוכר מותר האדם מן הבהמה אך לירא את פני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ועל כן דוד המלך ע"ה התחיל ספרו במזמור אשרי האיש וגו', כי הוא נגד התחלת התורה שתחילתה להיות עיקר ביראת ה' ולא יראת עצמו, ועל כן אמר זה הוא אשוריו של איש אשר לא הלך ולא עמד ולא ישב במושב הרשעים רק מחמת אשר בתורת ה' חפצו שאיננו ירא מחפצי גופו כל עיקר, אך ממה שחפץ בתורת ה' על כן ירא לעבור אמרי פיהו. ואם אמנם והיה כעץ שתול על פלגי מים פירוש שממולא בכל טוב ולא יירא כי יבא חום כי על יובל ישולח שרשיו (ירמיה י"ז, ח') ואף על פי כן לצד יראת בוראו הוא עוסק בתורה ומצוותיו זה הוא אשוריו ותהלותיו והכל מצד חכמתו אשר בקרבו. על כן מרומזין שניהם בתיבת בראשית החכמה והיראה שעיקר החכמה שבאדם שלא לירא משום דבר רק מגדולת הבורא במה שתמיד רואין ממה שברא אלהים את השמים ואת הארץ ואשר בהם הכל כנאמר.

ס״חט או ירצה בביאור הכתובים בראשית ברא וגו'. ידוע מה שאיתא בזוה"ק (דף ט"ו.) בריש הורמנותא דמלכא גלף גליפו בטהירו עילאה בוצינא דקרדינותא נפיק גו סתים דסתימו מרזא דאין סוף קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא וכו'. ופרושו נודע למביני סודי התורה כמו שכתב מרן הקדוש מורינו הרב ר' חיים ויטאל זללה"ה בספרו הקדוש עץ החיים (היכל א"ק שער א' ענף ב' מהדורא תנינא) וזה לשונו: דע כי תחילת הכל היה מציאות אור פשוט ונקרא אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ולא היה שום חלל ושום אויר פנוי אלא הכל היה אור אין סוף, וכשעלה ברצונו להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים לסיבה נודעת וכו' הנה צימצם עצמו באמצע האור שלו בנקודת המרכז האמצעי אל הסביבות והצדדים ונשאר חלל עגול בשוה מכל צדדיו עד שנמצא עולם האצילות וכל העולמות נתונים תוך עגול זה וכו' ועוד שם (בענף ג' מהדורא קמא) כתב וזה לשונו: ותוכל להבין עתה ענין סיבות צורך הצימצום אשר צימצם האין סוף את עצמו באמצעות האור שלו להניח מקום חלל וריק כנזכר לעיל בענף ב', והענין הוא כדי לעשות בחינת כלים כי על ידי צמצום האור ומעוטו, יש אפשרות אל הכלי להתהוות ולהתגלות, ובהתרבות האור, יתבטל הכלי ממיעוט כוחו לקבל האור הרב והגדול וכו' עד כי לא יכלו להתהוות הכלים עד שיסתלק האור לגמרי ואחר שנתהוו הכלים חזר והמשיך האור במדה ומשקל כפי שיעור המספיק להם להאירם להחיותן באופן שיוכלו לסבול ויתקיימו ולא יתבטלו, עד כאן. וקצת למעלה מזה כתב בזה הלשון: דע כי טרם שנאצלו הנאצלים וכו' הכל היה ממולא מן אור אין סוף ולא היה לא בחינת ראש ולא בחינת סוף וכו' עד וענין הצמצום הזה הוא לגלות שורש הדינין כדי לתת מדת הדין אחר כך בעולמות וכח ההוא נקרא בוצינא דקרדינותא וכו' עד כאן. וכללו של דבר הוא כי אחר שהכל היה ממולא מאור אין סוף ברוך הוא ולא היה שום מקום פנוי לעמידת העולמות בשום אופן והוכרח לצמצם אורו כדי שישאר מקום פנוי לעמידתם ולתת אחר כך להם אורם במדה ומשקל שיוכלו לקבל, הנה זה הכל הוא שורש הדין והגבורה החזקה. כי מטבע חסדי האל הטוב להאיר באורו בכל עוז עד אין שיעור וערך, וזה שמצמצם אורו ברוך הוא הוא ביד חזקה וגבורה גדולה לעכב אורו שלא יתפשט ועל כן זה הוא שורש הדין.

ס״טולזה אפשר לומר מה שלא נזכר בכל מעשה בראשית כי אם שם אלהים בכל העשרה מאמרות כולם. ויאמר אלהים, וירא אלהים, ברא אלהים, ולא נזכר כלל שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו שהוא בחינת המהוה שמאתו נתהוו כל העולמות, כי אם אחר כל מעשה בראשית אמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי הנה בכל בריאת שמים וארץ וכל אשר בהם היה צריך לשני בחינות, אחד בחינת המהוה, להיות ההוא אמר ויעשה שיתהוה הדבר ההוא במציאות בכח אורו של הקב"ה שיושפע בו, ואך אורו של הקב"ה הוא דבר שאין לו סוף והיה נמתח והולך עד בלי די עד שלא היה בכח לקבלו בשום אופן כאמור למעלה, ולזה הוצרך בחינת שם אלהים, ובזה, כח וגבורה נתן בהם שלא יתפשט האור כי אם כאשר נצרך לכל בריאה להיות עומד על תיקונו ומעמדו שיוכל לקבל אורו של בורא עולם. וכבר נזכר למעלה כי גם קודם בריאת העולמות האלו היה החלל הזה ממולא מאור אין סוף ברוך הוא, ועתה אחר יצירת כל עולמים הנה גם כן אין בכל החלל הזה כי אם אורו של הקב"ה במה שמשגיח ומשפיע ומחיה בכל רגע כל העולמות ולית אתר פנוי מניה, כאשר כתבנו בזה למעלה (באופן הוא"ו).

ע׳ונמצא אשר בחינת המהוה שהוא אורו של הקב"ה תמיד היה במקום הזה והיה נכלל בכוחו עמידת כל העולמות, ולא היה חסר להבריאה כי אם שם אלהים שהוא בחינת הדין והקימוץ, לתת לכל בריאה ובריאה האור במדה ומשקל להיות עומד כל מעשה בראשית על תיקונו ומעמדו שלא יתבטל ברבות אורו. ולזה נכון להיות נזכר בכל מעשה בראשית רק שם אלהים כי הוא הוא העיקר לכל מעשה בראשית. תתן דעתך לזה ותבין כי לא ניתן רשות להאריך במקום הזה להיותו מדברים העומדים ברומו של עולם.

ע״אואך להיות כי בעת הבריאה צימצם האור מתוך החלל הלזה והשפיע אחר כך האור הזה לכל בריאה במדה ומשקל, אמר אחר כל מעשה בראשית ביום עשות ה' אלהים כי על ידי שניהם נתהוו ונעשו כל ברואי מעלה ומטה. וזה פירוש ויאמר אלהים הנזכר בכל מעשה בראשית, כי על ידי מאמרו של הקב"ה נתהוה כל דבר כאומרו (תהלים ל"ג, ו') בדבר ה' שמים נעשו והוא בחינת השפעת אורו לכל בריאה, ואך הכל בבחינת אלהים מדת הכח והגבורה לקמץ האור שלא יתפשט כי אם כאשר נצרך אליו להחיותו ולקיימו, וזה ויאמר אלהים שאמר ויהי, והכל בבחינת אלהים.

ע״בוזה מאמר הכתוב בראשית ברא אלהים כלומר שראשית ועיקר כל הבריאה היתה בבחינת אלהים במה שצימצם אורו ברוך הוא וברוך שמו, ואם לא היה זה להתחלה ולעיקר, לא היה שום מקום פנוי לעמידת העולמות בשום אופן. ובכל בריאת מעשה בראשית היה נצרך לעיקר שם הזה לעכב אורו הגדול אשר בטובו מתפשט בכל עוז ועד אין שיעור וערך, והוצרך בזה הכח והגבורה לתת לכל בריאה כפי כוחו ולא יותר. ורמז עוד במלת בראשית לשון ראש כי טרם הבריאה לא היה יכול להיות שום בחינת ראש וסוף כאמור למעלה בדברי איש אלקים מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל, וכדי להיות בחינת ראש בעולם כאשר נצרך לבריאת עולם היה מוכרח להיות בריאת אלהים שיצמצם האור ועל ידי זה יוכל להיות בחינת ראש וסוף בעולמות. תשכיל ותבין בדברינו כי הוא קצת עמוק למביני דעת, והוא רחום יכפר עוון.

ע״גי או ירמוז הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. על פי המבואר בדברי הרשב"י (בתיקוני זהר דף פ"ח.) וזה לשונו: ונהר יוצא מעדן, דא אימא עילאה דאיהו אלף תנינא כמה דאוקמוהו מארי מתניתין מאי (שבת ק"ד.) אלף אלף בינה ולאן אתמשך בגופא ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אלין תרין דרועין ותרין שוקין מאן דאתשקיא מניה לתתא דא שכינתא וכו' עד כאן. ופירושו, כי נודע אשר מדת הכתר נקרא אלף על שם אהי"ה שהוא בכתר ועל שם אותיות פלא כי אורו הוא נפלא ונעלם, ולפעמים הוא נכלל בעולמות אין סוף לרוב העלמו ועליו נאמר (חגיגה י"ג. מספר בן סירא) במופלא ממך אל תדרוש. ואין אורו ניכר ומושג כי אם על ידי מדת החכמה שהוא נעלם בתוכה בסוד הכתוב (תהלים ל"ו, י') כי עמך מקור חיים כאשר כתבנו למעלה (באופן הא'), ולכן לפעמים נקראת החכמה על שם האלף בסוד הכתוב (איוב ל"ג, ל"ג) החרש ואאלפך חכמה. כי על ידי החכמה מושג אור האלף כאמור.

ע״דואמנם גם הבינה נקראת לפעמים על שם הכתר, כי הכתר של זו"ן נעשה מאתה, בסוד הכתוב (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בחג השבועות ובשאר מקומות) ועל כן גם היא בשם אלף תכונה והוא האלף תנינא האמור בזה"ק. ולדעתי אפשר לומר להבין ענין האלף תנינא כי לכאורה היאך מצינו אלף ראשונה ואלף תנינא. אכן, כי הנה אות הבי"ת מרמזת על שניהם על חכמה ובינה, כי בחכמה יבנה בית (משלי כ"ד, ג'), ראש תיבת בית וראש תיבת בינה הוא ב'. ואפשר על כן נקראת ב' כי יש בתוכה שני אלפין במספר כי החכמה נקרא אלף והבינה נקראת אלף ושניהם מרומזים בב', וזה הוא האלף תנינא הנשארת בב' אחרי רמיזות האלף שבחכמה בה. ועל כן נברא העולם בב' כי בריאת העולם היה על ידי שתיהן בחכמה ובינה, כמאמר הקרא (שם ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. הגם שכתבנו למעלה (אופן הא') שבריאת העולמות היה בחכמה לבד, ידוע שחכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ותמיד המה יחד בחבורא שלים, ועל כן נברא העולם בב' לרמז על שתיהן אלף חכמה אלף בינה. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים תרין דרועין ותרין שוקין, ומשם להשקות את הגן, גן תתאה בחינת המלכות, וזה שאמר הכתוב בראשית כלומר ב' ראשית כי האלף נקרא ראש שהוא ראשון לאותיות ובב' הזו שרומזת על שני אלפין הנם ב' ראשית, ובב' ראשית אלו נעשה ברא שית כי נתמשך לתרין דרועין ותרין שוקין ועם הב' ראשים הוא שית. וברא אלהים בחינת המלכות הנקראת אלהים שהוא הגן, והכל בב' ראשית אלו ברא שית וברא אלהים בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הג"ן ובזה היה בריאת כל העולמות.

ע״היא או יאמר הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי המבואר בתיקוני זוהר (תיקון א') ב' ראשית וכפי הנראה שהוא מדבר במדת המלכות שהוא ראשית ממטה למעלה, וכן הוא בפירוש באר יצחק. אך לפי דבריו צריך להבין על מה נקרא ב' ראשית וראשית אחד הוא. אכן הנראה לדעת דהנה משני טעמים נקרא בית תפילתינו בית הכנסת, א' שראוי לאדם להתפלל במקום הכנוס ולא במקום הפנוי והפרוז כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) חצוף עלי מאן דמצלי בבקתא. כי בהיות מראה עיניו מתפזר אנה ואנה לא יוכל כל כך להיות חופף עליו אור מורא שמים ופחד אלהים, ובהיותו במקום הכנוס לבו נשבר עליו ויוכל להתבונן ביראת ה' וביותר ויותר להיות עובד ביראה ופחד, ומכח כינוס אור עיניו יתכנס גם כן אור השכל בתוך גופו להתבונן במה שצריך לו להבין מגדולת בוראו וקטנות ערכו ועל ידי זה יתרבה יותר ראות הלב באהבה בשמחה בהכנעה ביראת שמו יתברך, וכיון שהתפילה הוא עבודת הלב כמאמר חז"ל (תענית ב'.) איזו הוא עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפילה ראוי שתהיה במקום הכינוס בהיקף מחיצות מכל צד ולא במקום הפיזור ועל ידי זה יתקבץ בינת הלב בקרבו להיות עומד בשברון לבבו ובאהבה ושמחה בבחינת וגילו ברעדה כידוע להולכים בדרך ה'. זה טעם אחד להקרא בית הכנסת על שם הכינוס הלז כאמור.

ע״ווטעם השני הוא בסוד הכתוב (תהלים קי"ח, ה') מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וכאשר כתבו יודעי נסתרי התורה בסוד השופר שהדיבור היוצא ממקום הצר בכח גדול אז תיכף בהגיעו לרחבה מתפשט ומתרבה בכל עוז ומתעלה למעלה למעלה כמאמר הקרא (שמות י"ט, י"ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד. כי כשהוא יוצא ממיצר אז מתפשט ומתחזק למאוד. וזה רמז הכתוב (ישעיה כ"ד, ט"ו) באורים כבדו ה'. כלומר דרך נקב קטן כדי שיתפשט הקול היוצא מזה במעלה וברוחב עד אין שיעור. ועבור זה אמר דוד (תהלים קי"ח, ה') מן המיצר קראתי יה. הקול כשהוא עולה מן המיצר מתרחב ועולה לצור העונה במרחב יה ועל ידי זה יתקבל תפילתו כאומרו ענני במרחב יה. ועבור זה צריך להיות תפילת בית ישראל במקום הכנוס כדי שיהא עולה ומתרחב אחר כך, וזה טעם השני להיות בית התפילה יקרא בית הכנסת, והנה קול התפילה אחר שהוא מתרחב ומתעלה ועולה למעלה, הנה עולה עד למעלה לראש, בחינת ראשית חכמה ולשם מתקבץ ומתכנס כל בחינת עבודת התפילה והיה שם לאחדים ביחוד אחד, בסוד כינוס לצדיקים הנאה להן וכו' (סנהדרין ע"א:), ועל זה אמר בלעם בברכתו לישראל (במדבר כ"ד, ה') מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כי אוהל יעקב ידוע שהוא השכינה הקדושה מדת המלכות הנקראת בית הכנסת, ומשם יוצא הקול ממקום צר ומתרחב והולך ועולה ומתאחד במשכן ישראל שהוא תיבת לי ראש בחינת החכמה הנקראת ראש. וכאשר נעשה כן הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד לחבר שער השמים שורש התפילה עד למעלה לראש ואז היא עולה בחיק אביה ומקבלת משם כל בחינות שפע טוב וברכה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, כנודע ליודעי דעת.

ע״זוזה בחינת יחוד הוי"ה ואדנ"י. כי היו"ד של אדנ"י הוא המקום צר שמשם עולה הקול של תפילה ומתרחב והולך עד שנעשה לאחד ביו"ד של הוי"ה הרומזת לחכמה. וזה הוא הכלל הגדול בתורה כלל ופרט וכלל כי כשהכל נכלל במקום אחד נקרא כלל, וזה המקום הצר שמשם יוצא הקול בלב נשבר ונדכה ובאהבה ושמחה הנקרא יו"ד הוא הכלל הראשון, ומשם מתרחב ומתעלה ונעשה פרטים ופרטי פרטים. ומכולם נעשה כלל אחד בבחינת החכמה ועבור זה נקרא החכמה כח מה כי כל הכוחות העולים לשם בהרחבה נעשים שם בחינת מה שהוא לשון מיעוט כי נתאחד שם בבחינת כינוס לצדיקים.

ע״חוהנה נודעת לכל מכוונות האר"י ז"ל (בכוונת אתה קדשת) אשר מדת המלכות הוא סוף מעשה במחשבה תחילה ובשבילה היתה תכלית בריאת שמים וארץ וכל העולמות עיין שם. ועיקר תיקונה הוא בסוד התפילה הנכונה כי היא נקראת תפילה, ותפילה הוא מלשון צמיד פתיל כי על ידי תפילה בכוונה באהבה ויראה והכנעה ובמחשבה טהורה ונכונה ובמסירת נפשו לה' באמת אז היא עולה ונתעלה למעלה למעלה לראש ויושבת בחיק אביה וזה הוא שמחת כל העולמות כנודע. וזה שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כלומר בשביל אלו הב' ראשית שהוא המלכות הנקרא ראשית כי הוא ראשית ממטה למעלה, והחכמה הנקרא ראשית חכמה. בשביל לחבר אלה הב' ראשית יחד ברא אלהים השמים והארץ וכל אשר בהם כאמור למעלה משם האר"י ז"ל. ועיקרה נעשה על ידי התפילה בכוונת אמת להיות בראשית בזה השער לה' ממקום הצר באימה ופחד עד למעלה לראש ועל ידי זה יתברכו כל העולמות בשפע ברכה רחמים וחיים ושלום וכל טוב.

ע״טיב עוד ירמוז הכתוב בראשית ברא אלהים וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל (ראש השנה ל"ב.) עשרה מאמרות שבהן נברא העולם מאי נינהו אם נאמר ויאמר ויאמר דבראשית, הני תשעה הוי, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב (תהלים ל"ג, ו') בדבר ה' שמים נעשו עד כאן. ולהבין מה נשתנה מאמר זה דבראשית להאמר בלשון בראשית ולא בלשון ויאמר כשאר תשע המאמרות, אכן הנראה בזה הוא על פי מה שאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ז.) וזה לשונו: יום ליום יביע אומר יומא ליומא ועזקא לעזקא וכו' ובגין דהאי אומר רזא עילאה הוא ולא כשאר אמירן אזהיר קרא עליה ואמר אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם. אינן כשאר אמירן דעלמא אלא האי אומר רזא עילאה הוא בדרגין עלאין דלית תמן אמירן ודברים, ולא אשתמעו כשאר דרגין דאינון רזא דמהימנותא דאינון קלא דמשתמעי אבל הני לא אשתמעו לעלמין והיינו דכתיב בלי נשמע קולם אבל בכל הארץ יצא קַוָם אף על גב דאינון טמירין עלאין דלא אתיידע לעלמין, נגידו ומשיכו דלהון אתנגיד ואתמשך לתתא. ובגין ההוא משיכו אית לן מהימנותא שלימתא בהאי עלמא וכל בני עלמא משתעי רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא באינון דרגין כאילו אתגליין ולא הוו טמירין וגניזין והיינו ובקצה תבל מליהם וכו' עד כאן. והנה נודע אשר המחשבה יכונה בשם ראשית כי היא הראשית לכל בחינת דיבור ומעשה, שאי אפשר לדבר ולעשות שום עשיה אם לא תקדם אליה המחשבה. ובזה מובדל ומופרש זה המאמר של בראשית מן שאר תשע המאמרות שאחריו כי המה כולם בבחינת הדיבור דאינון קלין דמשתמעי, ולא כן זה המאמר בראשית שהוא מהני דלא אשתמע לעלמין ושם אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם כלל, והיא כבחינת המחשבה שאין שם שום בחינת אמירה ודיבור ולא נשמע קולה כלל, ועבור זה נקרא המאמר בראשית להורות אשר הוא רק בבחינת המחשבה הנקראת ראשית ושם אין אומר ואין דברים אשר על כן לא יוכל להכתב בלשון ויאמר כשארי המאמרות. ואך אף על פי כן אתנגד ואתמשך לתתא ובגין ההוא משיכו אית לן מהימנותא שלימתא בהאי עלמא וכל בני עלמא משתעי רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא באינון דרגין כאילו אתגליין כאמור, על כן אמרו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא כיון דאתמשך מניה לתתא כאילו היה באתגלייא הנה מאמר הוא אך הוא מאינון אמירן דלא אשתמעין כבחינת המחשבה ממש.

פ׳וזה אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר אף בזה המאמר בראשית שהוא רק בבחינת המחשבה דלא אתיידע ולא אשתמע לעלמין אף על פי כן אתנגיד ואתמשך מניה לתתא עד שנעשה בחינת בריאת שמים וארץ וכל אשר בהם וכל בני עלמא משתעי רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא כאילו אתגליין ולא הוו טמירין וגניזין. ואף שהיה בבחינת אין אומר ואין דברים אף על פי כן הנה בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם הכל כמדובר.

פ״איג או יכוון הכתוב באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. ידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו) ומובא ברש"י, ברא אלהים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וכבר עמד בזה הרב הקדוש בעל אור החיים איך יוצדק בהאדון ברוך הוא, ראש וסוף במחשבתו, שבתחילה חשב בדין וחזר ושתף, כי הנה לא אדם הוא ויתנחם הכי לא ידע בתחילה מה שיהיה בסוף.

פ״בוהנראה בביאורו בהקדם מה שאמרו חז"ל (בבא קמא נ'.) שנו רבותינו מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין וכו' עד אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו אמר רב אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר (תהלים נ', ג') וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה וכו' עד כאן. ופירש רש"י סביביו צדיקים הדבקים בו, וצריך לשים לב להבין אורח משפטי ה' אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט למה עם הרשעים אינו מדקדק כל כך, ועם הצדיקים אשר מוסרים נפשם לבוראם בכל עת ורגע מדקדק עד חוט השערה, ושורת הדין היה אפשר שיהיה בהיפך שעם הצדיקים לא ידקדק כל כך לצד שהם בניו ואוהביו ואין דרך לדקדק כל כך עם בן אהובו ועם הרשעים ידקדק שהם שונאיו ועבדיו. ולא די שאינו מתנהג עם הצדיקים לפנים משורת הדין על כל פנים יוחרץ משפטם בשוה עם הרשעים ולמה יוגרעו מרשעי ארץ. ולבאר את זה נקדים עוד מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא ל':) אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין, ולפלא הוא לענוש אדם אשר לא יעבור על דיני תורתינו הקדושה בשום פנים רק שלא יעשה לפנים מדיניה יענש משמים. וידוע אשר משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ותורת אמת היתה בפיהו ודרכיה דרכי נועם ומנין לנו לומר שיתחייב האדם לעשות יותר מצווי התורה ומה גם ליענש אם לא יעשה כן.

פ״גאכן כל אלה באחת יבוארו כי הנה ידוע ליודעי נסתרות ה' אלהינו כי התורה הקדושה בכלל, כוללת כל ברואי מעלה ומטה בארבעה בחינותיה הנקראים בפי חכמי אמת פרד"ס שהוא פ'שט ר'מז ד'רוש ס'וד, שהוא נגד ארבעה עולמות הקדושים הכוללים כל הבריאה שהם: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכל עולם ועולם הוא נגד בחינה אחת מהתורה הקדושה. כי פשט הוא נגד עולם עשיה, ורמז ביצירה וכו' עד סוד הוא באצילות ונגדם יש ארבעה בחינות בנשמת האדם שהם: נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה. הנלקח מארבע העולמות האלו וכשמקיים האדם כל התורה כולה בפשוטה כמו שהיא לפנינו שלא לעבור על אחת משס"ה לא תעשה ולקיים רמ"ח מצוותיה על פשוטן כאשר צונו בוראנו הנה הוא זוכה לבחינת נפש הקדושה בשלימות, וכשישוב גופו לעפר על הארץ תעלה נפשו למקומה אשר בעולם העשיה ותהנה שם ותשבע מהנאת תענוג מחזה שדי שהוא מראות זיו השכינה לפי ערכה בשלימות.

פ״דואולם כאשר יקיים אדם התורה בפשוטה כאמור, ואף גם יבין ברמזי התורה ויקיים אף מה שלא נכתב בתורה כי אם ברמז כמו למשל מה שאמרו חז"ל (שבת קל"ג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ספר תורה נאה וכו', הנה מפשוטי התורה היה די לעשות טלית של מצוה מאשר ימצא לו ולא להדר דוקא אחר היפה ונאה לשם ה', וכמו כן בספר תורה ואתרוג וכל המצוות, ורמזה התורה בדבריה להתנאה לפניו במצוות להדר אחרי היותר יפה ונאה. או למשל במצות ציצית שמדיני התורה בפשוטה אם אין לו טלית בת ד' כנפות אינו מחויב להדר לראות שיהיה לו ציצית בבגדו, וחז"ל אמרו (מנחות מ"ג:) אמר רבי שמעון בן יוחאי כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני השכינה נאמר כאן וראיתם אותו ונאמר להלן ואותו תעבוד וכו'. הרי שרמז הקרא להיות זהיר בציצית לראות להדר דוקא לעשות לו בגד שיהיה חייב בציצית, וכדומה בכל מצוות התורה. הנה מי שמקיים התורה בפשוטה ובמה שרמזה זוכה לחלק הרוח וכאשר תפרד נפשו מגופו הנה רוחו יעלה למעלה למקומה אשר בעולם היצירה ושם תשביע בצחצחות ותתענג מאור פני מלך חיים ביתר שאת ויתר עוז בכפלי כפליים יותר ממה שבעולם העשיה כי קרוב וגבוה הוא יותר לאור עולם ברוך הוא. ושם האור המאיר שם ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, דק וזך באיכות ומהות הרבה יותר מבעולם העשיה ולכך לפי ערך אור הזה צריך להיות גם נפש האדם יותר דק וזך ולא ימצא עליה שום שמץ כתם אף מה שמרומז בתורה כדי שתוכל לסבול אור ה' החופף בעולם הלזה. וכמו כן בדרשות התורה בעולם הבריאה ובסודות התורה בעולם האצילות, כפי עבודת האדם בתורה כן יזכה לכל עולם ועולם.

פ״הועבור זה תמצא במאמרי חז"ל שמנו עבירות חדשות אשר לא נמנו בשס"ה לא תעשה והגדילו בעונשם עד מאוד, כמו ליצנות וחנופה ושארי דברים שאמרו כאילו עובד עבודה זרה וכאילו בא על כל העריות כולן ואין עפרו ננער וכדומה, ולכאורה מניין לנו למנות עבירות אשר לא נמצאו בתורה הקדושה, וכן תמצא בספרי קדושי עליונים המדברים בסודות התורה שמחמירים עוד ביותר ויותר אף בדברים המותרים ממש ומנין זה להם, אך הוא הדבר אשר דברנו, כי כל אחד מדבר מקדושת העולם אשר חלק התורה זה נגדו, ולכל אחד צריך טהרה ופרישות יתירה והכל נכתב בתורה אך זה ברמז וזה בדרוש וסוד, וחלק מהנשמה הנצרך לעלות לעולם הבריאה צריך ליזהר מכל אשר יצא ממדרשות התורה וכן בסודות התורה כי כאשר לא יטהר החלק ההוא בדברים האלה לא תוכל לעלות לעולם ההוא בשום אופן כי לא תוכל לסבול אור הצח ומצוחצח אשר שם, תן דעתך בדברים האלה כי ברורים הם וידוע ליודעי דעת.

פ״וואמנם ידוע תדע אשר נשמות ישראל הם בבחינת גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם. ואין בעולם שני בני אדם שיהיה להם שתי נפשות שוות, ויש אשר נפשו ורוחו ונשמתו מעולם האצילות ויש מבריאה ויש מיצירה ומעשיה, ותכלית כל אלה להעלות את נפשו למקום אשר נלקחה משם בכל עולם ועולם. ולכן איש ישראל אשר נפשו מן היצירה הנה הוא מוכרח להזהר גם בכל אשר יצא מרמזי התורה כי באם לאו ח"ו, לא תוכל נפשו לעלות לעולם אשר נלקחה משם ונשארת בלא תיקון ח"ו, ותוכרח להטהר בעונשי העולם הבא ר"ל אשר חמורים הרבה יותר מכל עונשי עולם הזה עד שתזדכך אורה שתוכל לעלות למקומה, וכן מבריאה ומאצילות. ולכן באדם שנפשו ממקום גבוה דינא הוא אצלו לעשות לפנים משורת הדין כי לא תתקן נפשו בשום אופן עד אשר תעשה מה שיצא מרמזי התורה או מדרשותיה, וחז"ל שם (בבא מציעא ל':) אמרו אשר יעשון זה לפנים משורת הדין, ורמזה התורה שאדם צריך לעשות לפנים משורת הדין וזה שנפשו שם, דינא הוא אצלו לקיים את רמזי התורה. ולכן אמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ג.) רבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא ופירש רש"י שקולאי נושאי משאות ותברו ליה בפשיעה וכו', שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין, למען תלך בדרך טובים (משלי ב', כ'). יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין, וארחות צדיקים תשמור (שם). ולכאורה זה סותר מה שאמרו (שם ט"ז:) גבי שומא דהדר לעולם, מדינא ארעא לא בעי למיהדר ומשום ועשית הישר והטוב בעיני ה' הוא דאמור רבנן תהדר וכו'. הנה אמרו בפירוש אשר ועשית הישר והטוב שהוא מקרא מפורש בתורה לאו דינא הוא, ואיך אמר כאן למען תלך בדרך טובים דינא הוא.

פ״זאך האמת הוא דלדידיה אמר כן, כיון שהוא רבה בר בר חנה ואצלו הוא דינא ממש לצד מעלת נשמתו הנלקח ממקום גבוה, והכתוב בעצמו קראו דרך טובים ואורחות צדיקים כי צדיקים הטובים זה דרכם ואורחותם לעשות הכל לפנים משורת הדין, ואצלם הוא דין ממש כשאר דיני התורה. ואך הכתוב אומר זאת לכל אדם למען תלך בדרך צדיקים. כי בודאי גם הפחות שבפחותים אשר בישראל, מצוה עליו לחפש ולהתאוות לקיים כל מצוות התורה בכל עוז נפשו בכל אופן הנאות, ובכל המוזכר ברמז ובדרש ובסודי התורה ולהזהר בכל שמצי הנפש אף דק מן דק השייך לאדם הגדול שבגדולים. כי אולי על ידי זה יזכה לחלק נשמה לנשמתו ממקום גבוה לפי ערך התאוותו למצוות ה', וכבר אמרו ז"ל (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה', ב') יכול כל אדם להיות כמשה רבינו אם יטרח ויעבוד יומם ולילה באמת לאמיתו, ובודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואם יעבוד יותר מהשייך לעבודת נשמתו אשר בקרבו יש שכר הרבה ליתן לו להשביעו מזיו שכינתו לעולם הבא, ועל כן לכל אמר, למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור כי גם עליך מוטל הדבר לילך בדרך הטובים אשר הם מוכרחים ללכת בה כי נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ואולי תזכה לאיזה נפש גבוה.

פ״חואך אם יקיים כל התורה כולה בפשוטה שלא לעבור על שום לא תעשה דאורייתא ודרבנן ולקיים כל המצוות שבתורה על פשוטן ודאי שתתקן נפשו מכל וכל ולא יגיע לו שום עונש אם לא יעשה לפנים מדיני התורה, מה שאין כן בני אדם אשר יש להם קצת מעלה בנשמתם להם יגיע עונש לפי ערך זַכּוּת נשמתן, ולכן חרבה ירושלים על שלא עבדו לפנים משורת הדין כי ודאי ודאי ברבות העם אשר היה בירושלים אז, היה למאות ולאלפים נשמות גבוהים וגבוהים עליהם שהיה הדין אצלם לעשות לפנים משורת הדין ולא כן עשו ועל כן חרבה. ועל כן אין הקב"ה מדקדק עם הרשעים כי נשמת רשעי ישראל ודאי הם הפחותים שבפחותים, וכאשר יטהרו בעונשי עולם הזה או בעונשי גיהנום לפי ערך נשמתן שיהיו ראוין לבוא לאור עולם העשיה שהוא נגד פשוטי התורה אז די תיקון זה להם, ואין צריך לדקדק עמהם בחומרות יתירות לפנים משורת דיני פשוטי התורה לפי ערך ריחוק מקום הזה מאור פניו יתברך, אף שגם שם שפע אור פניו יתברך ומתענגים שם בתענוג גדול אשר ודאי ודאי יפה שעה אחת של קורת רוח שם מכל תענוגי וחיי עולם הזה, אך אין זה ערך ודמיון למה שלמעלה ממנו.

פ״טולא כן עם הצדיקים החביבין להקב"ה כחיבת בן החביב לאביו וחפץ בטובתם למאוד ונשמתם נלקח ממקום גבוה כל אחד לפי בחינתו. ואדון כל רוצה להעלותם במעלה מעלה עד אין קץ ושם לפי דקות וזיכוך וצחות אור פניו יתברך השופע שם צריך שתטהר הנפש מכל וכל ולא תמצא עליה שום שמץ וכתם כל שהוא מן הדקה שבדקות, ולכן מדקדק עמם כחוט השערה לשפוט אותם בדין הגדול כדי שיטהרו נפשות ההם מכל וכל, והכל לְזַכּוֹתָם להעלותם מעלה מעלה. ומניה תדין לכל מדרגות עם ישראל מן הרשעים עד הצדיקים הנקראים בינונים שהם מדרגות רבות לאלפים ולרבבות עד אין מספר לכולם בשם יקרא לפי ערך נשמתו כן מדקדק עמו ואינו מדקדק עמו.

צ׳ובזה יאיר מאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו) המובא למעלה כשמש בצהרים. כי מה שאמר בתחילה עלה במחשבה וכו' וראה שאין העולם מתקיים זה הכל ברגע אחד היה בשוה וכך נשאר לעולמים, שלצדיקים ישפטם בדין הגדול לדקדק עמהם כחוט השערה ולשאר העם שיתף מדת הרחמים שלא לדקדק עמם כל כך וינהלם בחסד וברחמים. ונמצא שלא היה ראש וסוף לומר שבתחילה היה רוצה לבראות במדת הדין ואחר כך חזר ממחשבתו, חלילה לומר כן על אדון כל ברוך הוא הכל יכול ויודע הכל מה שהיה והוה ועתיד להיות. רק זה שראה שאין העולם מתקיים בדין גם זה היה בתחילה בעת עליית המחשבה לברוא במדת הדין וכן עשה שברא בשני הבחינות לשפוט את הצדיקים בדין לדקדק עמם עד מאוד בכדי להעלותן למעלה, ולשפוט שארית עמו ישראל בחסד וברחמים כי לא יוכלו להתקיים בדין ולפני זעמו מי יעמוד.

צ״אובזה מה מאוד יומתק תשובת אדון כל ברוך הוא למשה רבינו ע"ה (מנחות כ"ט:) כשראה ששוקלין את בשר רבי עקיבא במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. ולכאורה שתיקה זו אינה ידועה מה היא, ועל המחשבה גופה היה קשה למשה רבינו לחשוב זה על אדם כזה וכי זו תורה וזו שכרה. אכן לפי דברינו זה היתה תשובת בוראינו ברוך הוא וברוך שמו, שתוק כך עלה במחשבה לפני כלומר שכן עלה במחשבתי לברוא במדת הדין ועל כן אני מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה בכדי לְזַכּוֹתָם להעלותם מעלה מעלה, ובזה נשתתק משה רבינו ע"ה כי תשובה נכונה השיבו אל עליון.

צ״בולהבינך עוד ענין זה ביותר ביאור אשכילך בינה, כי ידוע אשר הצדיקים נקראים על שם היו"ד בסוד מאמר חז"ל (שם) מפני מה עולם הבא נברא ביו"ד מפני שצדיקים שבו מועטין. והיו"ד הנה נקראת על שם המחשבה כנודע (רש"י בשלח ט"ו, א'), גם בלא זה הצדיקים נקראים על שם המחשבה כי הם עלו במחשבה קודם בריאת עולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח', ז') וזה הוא כי נשמתן נלקח ממקום המחשבה שהוא בחינת עולם הבריאה כידוע ולכן הם נדונין כאשר היתה עליית המחשבה שהוא מדת הדין. אמנם נשמות הנלקחים מעולם היצירה (והבריאה) והעשיה שהוא בחינת דיבור ומעשה הנה שם שיתף מדת הרחמים להנהיג עולמו ברחמים ולכן הם אינם נדונין על שם המחשבה כי אם כיצירה ועשיה ששם היה שיתוף רחמים בדין.

צ״גובזה יבוא ביאור הכתובים על נכון כי הנה כבר כתבנו למעלה אשר תיבת ראשית יגיד על שם המחשבה עיין שם, וזה אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כלומר עליית מחשבת אדון כל ברוך הוא בבריאת עולמו היה במדת אלהים בחינת הדין. ועל כן אמר ברא לרמז על עולם הבריאה שהוא עולם המחשבה, וכל העולמות האלו אשר יְכוּנוּ בשם המחשבה הכל נבראו בכח הדין כאשר עלה במחשבה לפניו לברוא במדת הדין, וכל הנשמות הנלקחים מעולמות האלו עד עתה כולם נדונין במדת הדין לדקדק עמהם כחוט השערה כי כן עלה במחשבה לפניו.

צ״דולא כן בעולם היצירה והעשיה בחינת דיבור ומעשה ששם היה שיתוף רחמים בדין, וכל הנשמות הנלקחים משם ינהלם ברחמים לצד קטנות ערכם כי לא יתקיימו בדין. על כן אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בראשית ב', ד'), ולהלן אמר וייצר ה' אלהים וגו' כי יצירה ועשיה היה בשיתוף רחמים בדין בחינת הוי"ה ואלהי"ם, ורק במחשבה עלה לברוא במדת הדין, ולכן עולמות המחשבה ונשמות צדיקים הנלקחים משם נדונין הכל בדין, והכל כרוב חסדו להחיותם להיטיב אחריתם להעלותם למעלה למעלה הכל כאשר ביארנו עד כה.

צ״היד או יאמר הכתוב בראשית ברא וגו'. על פי המבואר בזוה"ק (חלק ב', ק"ה.) ולא נאריך להביא כל לשונו שם, אך הענין הוא כי שם אלהים הוא לעולם צריך לתיקון מחמת שהוא בתוקף הגבורה החזקה וצריך תמיד למיתוק וביסום, והמתקתו הוא כשנעשה ממנו בחינת "מי אלה", כי אלה הוא בחינת ששה קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה, וכשנתחבר הששה קצוות לבחינת מי, נעשה בחינת (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וגו', ואז הוא נמתק ונתבסם בשלימות.

צ״ווהנה תחילת המתקתו היה בעת בריאת שמים וארץ שאומר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. כלומר ש"מי" מבריא ומחזק את "אלה" להתיחד אלה ל"מי" ואז נמתק בתחילה. וסוף המתקתו יהיה בעת הגאולה שלימה כשיגאלו כל ישראל מצרותיהן נאמר בהן (שם ס', ח') מי אלה כעב תעופינה, ואז יהיה המתקתו בשלימות וביסום רב עד שלא יוחזר לבחינת הדין כלל בשום אופן בעולם, ואך עד עת הגאולה הנה ישראל עם קדושו ממתיקין ומבסמין אותו תמיד במעט מעט כפי כוחם על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים ותפילת כל פה עמו ישראל.

צ״זוהנה ידוע עיקר כח העמים לשעבד את ישראל תחת ידיהם ח"ו הוא מדיני שם אלהים כשהם ח"ו בתוקפן נתמשך מהם מטה מטה עד בחינת אלהים אחרים ח"ו שמזה חיות כל אומות העולם, ועל זה אמר הכתוב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים כשהממלכה והממשלה חלילה בדיני אלהים נמשך מזה כח וחיות לגויי אומות העולם אבל כשנמתק ונתבסם שם אלהים אז נקרא (תהלים נ"ז, ו') רומה על שמים אלהים שנתעלה למעלה למעלה בלתי תת כח להתמשך ממנו למטה. אז בחינת אלהים אחרים יורדין ונופלין מטה מטה לעומקא דתהומא וכל הדינים מהופכין על ראש האומות ולישראל שלום מכל צד משמאל ומימין.

צ״חוזה אמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כלומר שהגיד להם שהכל הוא כח מעשיו, וכל הצרות והשעבוד שמשעבדין את ישראל הכל הוא מעשה ידיו מבחינת שם אלהים כאמור. והגיד זאת להם כדי שיראו זאת וכן יעשו לעסוק בתורה ותפילה ומעשים טובים לראות להמתיק שם אלהים לעשותו בבחינת "מי אלה" שיהיה רומה על השמים אלהים. וממילא כל חיות אומות העולם יפלו עד לעפר לעומקא דתהומא רבא, וזה לתת להם נחלת גוים שישראל ירשו ארץ וישכנו לעד עליה. והם כבגד יבלו עש יאכלם. ואל זה רמז הכתוב בראשית ברא אלהים כלומר במה שברא שית וגם בישראל הנקראים ראשית בהם ברא אלהים, שאלהים יבריא ונתמתק ונעשה בבחינת הרחמים בחינת מי אלה כי בבריאת שמים וארץ נעשה שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ועל ידי ישראל נעשה תמיד ויעשה אם ירצה ה' בעת הגאולה בשלימות גדול בבחינת מי אלה כעב תעופינה ואז טוב לישראל אמן.

צ״טטו עוד יכוון הכתוב אמרו בראשית ברא אלהים וגו'. על פי המבואר (בזוה"ק חלק א', קנ"ו.) וזה לשונו: תא חזי כד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמין אפיק חד נהורא סתימאה דמן ההוא נהורא נפקין ונהרין כל אינון נהורין דאתגליין ומההוא נהורא נפקין ואתפשטו ואתעבידו שאר נהורין ואיהו עלמא עילאה. תו אתפשט ההוא נהורא עילאה ועביד אומנא נהורא דלא נהיר ועביד עלמא תתאה וכו' עד כאן. ופירוש דבריו הקדושים הוא כמו שכתב הרב איש אלהים מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בעץ החיים (שער הכללים פרק א') וזה לשונו: כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו ויזכו להיות מרכבה להדבק בו יתברך, האציל נקודה אחד הכלולה מיו"ד (והם העקודים שהוא כלי אחד) ולא היו נראים, דרך משל האדם מורכב מד' יסודות ואינן ניכרים בו כל אחד ואחד בפני עצמו, וכן הענין בכאן נקודה זו היתה כלולה מיו"ד בתחילת אצילותה וזו היא למעלה מן הכתר עתה. כי מהם שואבים כל העשר ספירות שפע וחיות מנקודה זו וכו' והיו בה י' אורות פנימיים וי' מקיפים, ואור המקיף מבחוץ לכלי וכו', ומנקודה זו נתפשטו יו"ד נקודות מכתר עד המלכות וכו' וזהו נקרא עולם התוהו ובהו ועולם הנקודות וכו', ודע כי שמש ומגן ה' צבאות (תהלים פ"ד, י"ב^*שם כתיב ה' אלוקים ועיין במנחת שי (שם) ויערב לך., וכמו שהשמש אור עליון גדול, ואין יכולת להביט בו כי אם בהתמעטות דרך חלון או על ידי מסך, או על ידי ריחוק מקום או על ידי נקב קטן וכו' עד כאן.

ק׳והנה צריך להבין מהות החלון הנזכר אם רצונו על הפסק הזכוכית אשר בחלון מה בין זה למסך והלא הוא גם כן מסך המבדיל מלהאיר בגודל הבהקת האורה, ואם כוונתו על הצמצום במה שמצמצם האור להאיר רק דרך החלון שלא יאיר בכל כותלי הבית הרי הוא ממש כמו הנקב קטן הנזכר שמורה גם כן על צמצום האורה מלהאיר במלואה. ואולי כוונתו בדרך הזה: כמו שכוונת החלון שבבית אשר הכותל כולו מפסיק מאור השמש ורק מחמת שצריכין לקבל האורה להבית על כן עושין החלון גדול קצת לפי ערך קטנות וגדלות ביתו בכדי שיאיר על ידי החלון הזה בכל פינותיו כי כשיהיה החלון קטן לא יהיה אור רק כנגד החלון ובזוית ביתו ישאר חושך כמו שהיה, ועל כן יוכרח לעשותו לפי ערך ביתו שיאיר על ידו בכל פינות הבית. ולפי שמוכרח לעשותו גדול קצת לפי התקבלות הבית, מוכרח לעשות גם כן מסך זכוכית שיוכלו לקבל זה האור על ידי המסך ובלא זה לא היו יכולין לקבל תוקף האור. ולא כן כוונת הנקב קטן כי לצד קטנות הנקב הזה הוא בלא מסך כלל אף שמאיר האור שם בבהירות רב עם כל זה לגודל צמצום אורו יוכל לקבלו על צד הנכון. וענין המסך הוא הפרוס על כל הארבע כותלי הבית ומאיר סביב סביב ואך הכל על ידי מסך וזה המסך צריך להיות קצת עב יותר ממסך החלון לצד שהוא בכל כותלי הבית לארבע פינותיו. והבן כל זה.

100

ק״אוכל הארבע בחינות האלו הם הכל צורך גבוה כמו שמפרש שם. כי בחינת הארת החכמה לבינה, הוא הנקרא דרך חלון כי אינה יכולה להאיר פנים בפנים, רק כמאמר הקרא (משלי כ"ט, י"א) וחכם באחור ישבחנה. ועל ידי זה נעשה כמו מסך דק לפי כח המקבל, ולשבח יחשב, כיון שהוא לטובת המקבל האור שאין יכול לקבל רק באופן זה. וענין המסך הוא בעולם הבריאה שהוא פרוס על כל העולם כמו שכתוב שם. והנקב קטן הוא מיסוד למלכות. ומחמת קטנות הנקב אין צריך למסך כלל רק האור כמו שהוא נראה בנקב הקטן.

101

ק״בולפי עניות דעתי נראה אפשר לומר שזה סוד, אני ה', הנזכר בכמה מקומות כי אני הוא מלכות, וה' זעיר אנפין, והיא משבחת עצמה שמקבלת מה' בלי מסך מחמת קטנות הנקב, וזה גם כן סוד אנכי ה' אלהיך. וזה שסידר הפייטן בסליחות (סליחה פ"א) כי קטן יעקב ודל, כי דל הוא מלשון כי דליתני ולא שמחת אויבי לי כי אף שמקבלת על ידי נקב קטן, אבל ארוממך בזה כי דליתני לקבל האורה פנים בפנים בלי מסך מבדיל. והנה תשכיל ותבין היטב במאמר הזוה"ק והעץ החיים המובא למעלה ובכל אשר כתבנו כי נאמר על ידי זה כמה פנים במקרא קודש הלזה ולא נכפיל להביא הדברים בכל אופן. וירצה לפי הנזכר לומר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. כלומר אף בראשית התחלת בריאת העולמות שהוא ראשית התיקון, גם שם ברא את השמים ואת הארץ שהוא זעיר אנפין ומלכות, ושניהם כאחד נבראו כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.), כי היא מקבלת אורו פנים בפנים על ידי הנקב קטן הנזכר ולכן אמר והארץ היתה תוהו ובהו כלומר זה היה אף בעת עולם התהו ובהו כנזכר למעלה גם שם היה בבחינת אני ה'. וכבר כתבנו כי לא נוכל להאריך בדברים האלה, דוק ותשכח.

102

ק״גטז או ירמזו הכתובים לפי הדברים הנאמרים, לעולם העקודים ועולם הנקודים הנזכרים. ואמר תחילה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כלומר שברא השמים והארץ בצמצום אחד בכלי אחד הנקרא עולם העקודים, שלא ניכר עדיין כלל מהות הבדלת בחינת זו מזו, כמשל הגוף הכלול מד' יסודות ואין ניכר כלל וכמובא למעלה. ואחר כך אמר והארץ היתה תהו ובהו, לרמז על עולם הנקודים אשר יצאו הנקודות מכלי ההוא, ולא יכלו להתקיים לגודל האור ונפלו ונשברו ונעשו בחינת תהו ובהו. עד ויאמר אלהים יהי אור פירוש שנתקיימו האורות בעולם, והוא על ידי תיקון הפרצופים הידועים שהם חמשה פרצופים כנגד חמשה פעמים אור הנזכר בכתובים האלו והתחיל עולם התיקון ונתקיימו האורות בעולמו שברא.

103

ק״דואפשר זה כוונת רש"י ז"ל בפירושו בראשית ברא כמו בראשית בְרוֹא, כלומר בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תהו ובהו ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה וכו'. כי דעת הקדוש רש"י ז"ל שלעולם העקודים ונקודים הנקראים תוהו ובהו לא שייך לקרותם על שם הבריאה לומר עליהם, ברא, כי בריאה שייך בעולם התיקון והקיום לעד, ועל כן מפרש בתחילת ברוא של עולם התיקון ותיבת ברא קאי על עולם התיקון, רק הקרא אומר, אשר בראשית ברוא של עולם התיקון, היה תחילה השמים והארץ בכלי אחד שהוא עולם העקודים, ואחר כך והארץ היתה תהו ובהו עולם הנקודים הכל כאמור למעלה.

104

ק״הוכל זה היה להתחלת עולם התיקון. בכדי להיות הבחירה בעולם מעשה צדיקים ומעשה רשעים ושכר ועונש כידוע, שכל זה נתהוה מעולם התהו שהוא בחינת השבירה, והכל כדי להיות עולם המתקיים בחמשה פרצופים נגד חמשה פעמים אור האלו, ונמצא אשר תכלית הבריאה היה מוכרח וצריך לעולמות העקודים ונקודים, ועל כן אמר עליהם הכתוב בראשית ברוא כדבר האמור והבן.

105

ק״ויז או ירמוז הכתוב באופן זה. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י') למה בב' וכו' עד והוא מראה בעוקצו מלאחריו ואומר ה' שמו. ופירוש שרומזת אל האלף שבאחורי הב' שהוא יו"י מספר שם הוי"ה וזה ה' שמו כאשר כתבנו למעלה. ולפי האמור עד הנה נאמר: כי הנה כתבנו על פסוק (תהלים ק"ד, כ"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. כי הנה האומן העושה כלים היקרים היפים מכלי כסף וזהב או שארי כלים הטובים, הנה יש בהם שני בחינות, בחינה אחת היא, יש אומן שהוא אומן נפלא באומנות היד לרוב הרגילו בעשיית הכלים ועושה אותם בתיקונם הנכון שיהיו מהודרים ביופי, ועיקר עשיית ציור הכלי, לא משלו הוא, כי קיבלה מרבו או ראה כלי אחד ונתן דעתו עליה עד שהבין ממנה כל אופני עשייתה ועשה גם הוא באומנות ידו כמו כן, והרי היא כמעשה הראשונה יפה ונאה בתכלית. והנה לזה יקרא אומן ולא חכם כי לא חכמתו עמדה לו בזה כיון שלא הוציא בשכלו חכמה חדשה מה שלא ראה ולא ידע בידיעת רבו. אבל אם נמצא אומן שהוא חכם ומבין מדעתו, ובכל יום מחדש חידושים אשר לא נראו ולא נשמעו מעולם, ועושה אותן בתכלית ההידור והיופי, לזה נאה לקרותו חכם כי חכמתו עמדה לו לחדש בכל יום חידוש אחר מצד חכמתו אשר בקרבו. והנה זה האומן החכם אשר עושה כלי נפלאה מחדש מה שלא היה עדיין בעולם כמו למשל עשיית כלי השעות הנקרא זייגיר, כאשר המציא אותו בעל מלאכה הראשון מצד חכמתו אשר בראשו, זה הרואה את הכלי ההיא, אם חכם הוא ומבין מה שעשה זה להמציא דבר חדש בעולם, אינו משבח את אופני עשיית כלי הזו לרוב תיקונה היפה וההידור ויופי עשייתה אשר בה, רק משבח את האומן החכם אשר עשה כלי הזו בחכמתו, ואומר הלא זה יכול הוא לחדש בכל יום תמיד חידושין אשר לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, כי גם זה חידוש הוא שחידשו אומן חכם הזה וכמו כן יכול להמציא תמיד חידושים רבים.

106

ק״זוזה שהשכיל וראה דוד המלך ע"ה כשראה כל הבריאה אשר ברא בוראנו ברוך הוא וברוך שמו, והכל יש מאין שלא הביט בשום דבר ולא היה שום דבר בעולם אז, רק הכל בחכמה נפלאה לחדש מה שלא היה מעולם, לא אבה לשבח עיקרי אופני הבריאה במה שברא כל אלה על תיקונם ומעמדם הנכון ואופני עשייתם להיות קיים לעד ולעולמי עולמים ותכון תבל בל תמוט. רק התחיל לשבח ולפאר במה שברא כל אלה בחכמה והוא בחינת יש מאין וזה השבח, הוא עד אין שיעור ואין ערך ומספר למה שיוכל לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כיון שכל זה בחכמה עשה להמציא כל זה יש מאין בודאי אין שיעור וערך למה שבכוחו לחדש ולעשות נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים כאמור. וזה שאמר מה רבו מעשיך ה' ואין אני משבח כל זה כי אם מה שכולם בחכמה עשית ושבחך אלהינו זה, הוא עד בלי שיעור ובלי ערך.

107

ק״חואמנם עוד יש דברים בזה. כי הנה אומן הנוטל כסף וזהב ועושה מהם כלים נפלאים לא יגדל שבחו כל כך, כי מכסף עשה כסף ולא עשה בזה דבר חדש כי הכל מכירין זה הכסף אשר ראו אותו קודם עשיית הכלי. ואולם אם ימצא אומן נפלא ונוטל גוש עפר, ולפי שבכח עפר יש הכל כי הכל נעשה מן העפר, ומן העפר הזה עשה כלים של כסף וזהב יפים ונאים במאוד, מה מאוד יגדל שבח האומן בזה לעשות ככה מגוש עפר. וכמו כן להבדיל באלף אלפים הבדלות הנה הנקודה הראשונה הנאצלה הנזכרת למעלה הנקרא עולם העקודים שהוא כתר נהורא סתימא הנזכר בזוה"ק הנ"ל הכוללת בכחה כל העשר ספירות ואינם ניכרים בה כלל וכלל. ובזה ודאי גדלו מעשי ה' בחכמתו כפלי כפלים לאין קץ לעשות כל מיני פרטים ופרטי פרטים בכל העולמות מנקודה אחת אשר לא ניכר בה שום פרט כמשל גוש עפר שנמצא בתוכה כח הכסף ויותר מזה.

108

ק״טולדעתי אפשר שרמז הקב"ה למשה זה הנקודה הגבוה הנוראה במה שאמר אליו אהי"ה אשר אהי"ה (שמות ג', י"ד), כי כבר מובא למעלה שהיה בה י' פנימים וי' מקיפים ואור המקיף מבחוץ ובין הכל מספר כ"א כמספר שם אהי"ה, כי אהי"ה פירושו שעתיד אני להתגלות כי שם והחיות רצוא ושוב ובלום פיך מלדבר, וזה אהי"ה אשר אהי"ה, שעתיד אני להתגלות קצת בבחינת הכתר של עולם התיקון. ומשה היה סבור שילמד גם לישראל במקום הנורא הזה, עד שאמר לו הקב"ה כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם, לך אני מודיע, להם איני מודיע כמו שאמרו במאמר חז"ל (שמות רבה ג', ו'), כי לעיני כל ישראל בראשית ברא, כלומר שדי להם לעמוק עד בחינת החכמה שהוא ראשית ולרמוז עד בחינת הכתר בקוצו של ב' מאחוריה הרומזת לאלף בחינת כתר עליון, וזה אהי"ה שלחני אליכם לבד, ולא אהי"ה אשר אהי"ה.

109

ק״יאכן למביני דעת היראים את ה' וחפצים בתורתו ומוסרים לו גופם ונפשם בכל עת ורגע. ונאחזים בבחינת דעת שהוא בחינת משה רבינו ע"ה (זוה"ק חלק ב', רכ"א) אמר לו אהי"ה אשר אהי"ה לרמז על מקום הגבוה הזה. ורמז לזה בתורה שמותר לדרוש ולשאול במקום הזה. א', שהרי התורה רמזה וכתבה עולם העקודים כאשר כתבנו למעלה, וכאשר אכתוב עוד פה. ועוד נראה לי רמז בכתוב (דברים ד', ל"ב) כי שאל נא לימים הראשונים כלומר במקום שכל הימים הראשונים הם ביחד, והיא נקודה זו כי הנקודות הם בחינת ימים ושם כלולין כולם על כן נקראת ימים ראשונים. וזה שאמר (שם) אחר כך, למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. כי בלתי אפשרי לצייר בחוש השכל מהות נקודה זו שתהיה כלול מהכל ותהיה אחד הגמור, כי אם במשל גוף האדם הכלול מארבע יסודות והכל אחד כנאמר למעלה וכאשר אתה מבין במה שברא אלהים אדם על הארץ כן שאל לימים הראשונים והבן.

110

קי״אואפשר לומר שעל זה רומז מה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, לרמז על עולם העקודים הלזה שנעקד הכל ביחד. כי תכלית וסוף כל הדברים שבעולם ליחדם לאחד, מקום אשר נתמשכו משם ועולם התחתון לעולם העליון ועליון לעליון שממנו עד עולם האצילות ולמעלה ממנו עד נקודה זו שמשם יצאו כאמור, בבחינת והחיות רצוא ושוב לקבל משם כל בחינות שפע וברכה וחיים להתנהגות כל העולמות. וכאמור למעלה בדברי עץ חיים אשר מהם שואבים כל העשר ספירות שפע וחיות מנקודה זו. ואפשר גם עבור כן היו צריכין לעקוד התמיד בכל יום ויום כמו שאמרו חז"ל (תמיד פרק ד' משנה א') לא היו כופתין את הטלה אבל מעקדין אותו וכן הוא ברמב"ם (פרק א' מהלכות תמידין ומוספין הלכה י') לרמז על עולם הזה בכדי ליחד הכל לאחד ממש.

111

קי״בובזה נראה לפרש מאמר חז"ל (מגילה כ"ח.) שאל רבי עקיבא את ר' נחוניא הגדול במה הארכת ימים אתו גווזי וקא מחי ליה ופירש רש"י גווזי עבדים המשרתין אותו וכו'. סליק יתיב ארישא דדיקלא אמר לו רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד אמר להו צורבא מרבנן הוא שבקוהו אמר לו אחד מיוחד שבעדרו וכו' עד כאן. וידוע לכל אשר מאמר הלז תמוה הוא. א', למה הכו אותו המשרתים כששאל אותו במה הארכת ימים. ב', למה סליק יתיב ארישא דדיקלא ולא הלך לבית אחר או למקום אחר וכדומה. ג', מה ענין הלכה זו דוקא לכאן, אמנם ירמוז לדברינו כי מה שאמרה התורה את הכבש אחד רומז אל הנזכר. כי ידוע אשר רזא דקרבנא עד אין סוף כי בכוחו מעלה כל העולמות זה לזה וזה לזה עד למעלה למעלה כידוע מכוונות האר"י זללה"ה בסוד אשה ריח ניחח לה'. ולמעלה מכולן היא נקודה הזו הכלולה מעשר ספירות ולא ניכרין בה כי שם הכל אחד והיא מתיחדת ביחוד גמור בבעל הרצון עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. על כן אמרה התורה את הכבש אחד שמהכבש הזה יעשה אחד לקשר כל העולמות עד נקודה זו. ועל זה היה נעקד התמיד כאמור.

112

קי״גואפשר זה היה שאלת רבי עקיבא לר' נחוניא במה הארכת ימים, כלומר עד כמה אתה מאריך ומעמיק בבחינת הימים הראשונים הידועים האמור למעלה. לצד שמה נורא המקום הזה ועד היכן אתה מעמיק בענין הזו. והמשרתים חשבו שאפשר הוא נכנס בכלל שאלת מה למעלה ומה למטה שאמרו עליו חז"ל (חגיגה י"א:) כל המסתכל בארבע דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם וכו' ופירש רש"י טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם, כי במופלא ממך אל תדרוש וגו'. ועל כן סליק יתיב ארישא דדיקלא לרמז לו שהכו אותו על ששאל במקום גבוה כזה, ועל כן אמר לו רבי אם נאמר כבש למה נאמר אחד כלומר אם אמת שאין רשות לדבר ולהרהר שם ועל זה נאמר ושב מאחריך, אם כן למה נאמר אחד דהוא מיותר כי הלא נאמר כבש ובודאי מרמז שעל ידי הכבש נתיחד הכל לאחד מקום הנקודה הזו על ידי העקידה שנתעקד התמיד. ועל כן אמר צורבא מרבנן הוא שבקוהו. ואמר לו אחד מיוחד שבעדר"ו, עדר וא"ו. כי פרשת הדרכים שנתפרשו ונתפרטו כל הנקודות, נקראים על שם הוא"ו ששה קצוות הכולל כל ג' קוין ימין, ושמאל, ואמצע. וזה הכל מיוחד לאחד בחינת הנקודה הלזו עולם העקודים ורמז לזה צאן יעקב שהיו עקודים כי יעקב הוא בחינת וא"ו וראה בחלומו כל העתודים העולים על הצאן עקודים כי יעקב ייחד הכל לאחד הכל כאמור.

113

קי״דועל כן רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, כמאמר חז"ל (שם י"ד:). כי חכם גדול היה ואף כשדיבר מבחינות אלו היה הכל בהעלם וסתום מכל צד ובדרך חידה, לקדושת נוראות מקום הלז אשר אינו נרמז כי אם בקוצי אותיות כאשר נכתוב להלן. ועל כן דרש על כל קוץ וקוץ (כמו שאיתא במנחות כ"ט:), כי היה חכם ומבין מדעתו ברזא דסתים דסתימין והיה נעלם אתו וכמו שהוא בתיקוני זוהר ורזא דא צריך לאתכסיא מכל בר נש דלאו כל מוחא סביל דא אלא אילין דידעין ברזא דחכמתא דלהון סליק על נביאיא וחכימיא. ועל כן רבי עקיבא שהיה מכסה הדבר במאוד וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך, על כן נכנס בשלום ויצא בשלום. וכמו כן למשה רבינו נאמר לך אני אומר ואיני אומר להם.

114

קי״הועל קדושת נוראות נקודה הלזו רמזה התורה בקוצו של ב' מבראשית אשר למעלה, כי בראשית הוא ברא שית בחינת הוא"ו האמורה שהוא מורה על הנפרדים אשר נתפרשו ונתפרטו מכלל הגדול. ואומרים לה מי בראך כלומר הַשִית הרומז לכל הפרטים, והיא משיבה זה שלמעלה ורומזת אל הנקודה הזו אשר שם היה כולל כל העשר ספירות בכח בלי שום היכר נפרש ונבדל זה מזה, ובגזירת האומר ועושה ברא מהנקודה הלזה כל אשר בשמים ובארץ. ועל זה הביט המין ברשעתו (בראשית רבה א', ט') שאמר צייר גדול אלהיכם רק שמצא סממנים טובים שסייעו אותו תהו ובהו חושך רוח מים תהומות. חשב ששה דברים נגד הוא"ו האמורה שהוא עולם הנפרדים. ודימהו לאומן העושה כלים מכסף וזהב כאמור למעלה. והשיבו תיפח רוחיה כי לא הביט אל אחרית דבר מראשיתו אשר היו כולם כלולים בנקודה אחת ולא היו ניכרים כלל ואל עליון בראם מאין ליש ממש, כי כולם בחכמה עשה הכל כאשר ביארנו היטב עד כה. דוק ותבין דברינו אלה כי לא נאריך בזה כנ"ל.

115

קי״ויח עוד יתבארו מאמרי אל עליון באומרו בראשית ברא אלהים וגו'. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ב') על פסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד מכאן שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי כו' עד כאן. ומאמר הזה על פשוטו אינו מובן כלל, לומר כזה על בורא עולם ה' המביט לסוף דבר בקדמותו הכי לא יכול לברוא תיכף עולם שיהנה בו. ונודעת לכל פירוש המאמר הלז אשר הן הנה השבירת הכלים הידועים הרומזים במה שאמרה התורה (בראשית ל"ו, ל"א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וימלוך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה וימת בלע וימלוך וגו' וימת וימלוך וגו' עד המלך השמיני שמלך ונתקיים. ובודאי לא דיברה התורה במתים לספר שמות מלכי אדום באורך, ולהאריך שם עירם, ולפעמים שם אשתו כאמור ושם אשתו מהטבאל בת מטרד בת מי זהב.

116

קי״זאכן הכל המה סודי ורזי התורה. והמה רומזים לשבירת הכלים האלו כמו שאיתא בעץ חיים (שער א' משאר הכללים פרק א') וזה לשונו: אמנם בששה קצוות עצמן חלונותיהם שוין מזה לזה כי כולם בחינת אחד ואין בהם שינוי מזה לזה וכו' עד והנה כשיצא אחר כך אור מבינה לששה קצוות תחילה יצא הדעת ואחר כך נתבטל וזהו המלך האחד שהוא בלע בן בעור. אחר כך יצא חסד וגם הוא לא היה יכול לסבול האור ונשבר הכלי שלו וכו'. עד כי האורות נסתלקו למעלה למקומן ועם כל זה עדיין נשארו קצת ניצוצין בכלים ונפלו אלין מאנין תבירין למטה ומהם נתהוה שורש הקליפות, ואף על פי שנתברר האוכל מהפסולת ועלה למעלה, עם כל זה עדיין ניצוצי הקדושה נשארו בתוכם, וזהו מה שנשאר לנו לתקן על ידי תפילה ומעשים טובים וכן על ידי נשמת הצדיקים וכו', וזה סוד העלאת המיין נוקבין וכו', וזה סוד בונה עולמות ומחריבן וכו', עד וכוונת המאציל העליון היתה כדי שיהיה בחירה ורצון ביד האדם באשר שיהיה טוב ורע בעולם, מפני ששורש הרע בא ממאנין תבירין והטוב בא מאור הגדול, ויש שכר ועונש שכר לצדיקים שעל ידי מעשיהם הטובים הניצוצין הקדושים שירדו הם מעלין אותן מתוך הקליפות, ועונש לרשעים שהוריד על ידי מעשיו הרעים מאור הגדול אל הקליפה, והקליפה בעצמה הוא רצועה מלקות ליסר וכו' עד כאן. ונמצאת אומר אשר סיבת שבירת הכלים היה מפני שכל הששה קצוות היו כאחד חלונותיהם שוין מזה לזה ובלי ריחוק מקום ולא היה יכול התחתון לסבול האור שבא לו מלמעלה ממנו ועל כן נפל ונשבר.

117

קי״חובזה נבואה בביאור הכתובים כי נודע אשר המשפיע יִקָרֵא תמיד בשם שמים. והמקבל בשם הארץ כי השמים משפיעים תמיד להארץ ויושביה, כל מיני שפע וגשמי ברכה ונדבה כידוע. ועל כן אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ושניהם כאחד נבראו כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) ועל כן מחמת שהמשפיע והמקבל היו עומדים כאחד ביחד בלי שום ריחוק מקום ביניהם בכל הששה קצוות. לכן,

118

קי״טוהארץ היתה תהו ובהו. שנעשה השבירה. כי המקבלים לא היה ביכולתם לסבול האור שבא להם ממשפיעם, ונפלו ונשברו ממש ולא היתה נפילתם כאשר נפל מאורות שלמעלה מהם שהם חכמה ובינה כי גם מהם נפלו ונעשה מנובלות חכמה תורה שהוא זעיר אנפין ומנובלות בינה שכינה כמו שמפורש שם. אבל כאן,

119

ק״כוחושך על פני תהום. ותהום הוא אותיות המות, כי מתו ממש כמאמר הכתוב (בראשית ל"ו, ל"א) וימלוך וימת וגו'. כי האורות עלו למעלה ונתברר האוכל מתוך הפסולת והכלים נשברו בסוד המיתה, ששבירת כלי היא מיתתו. אך עם כל זה הנה עדיין נשארו קצת ניצוצי קדושה בכלים ההם, וה נשאר לנו לתקן על ידי תפילה ומעשים טובים בסוד העלאת המיין נוקבין. ועל כן אמר הכתוב: זה שאני מודיעך כל זה מה שהיה קודם עולם התיקון מבחינת השבירה ומיתת המלכים. הוא לאשר,

120

קכ״אורוח אלהים מרחפת על פני המים. ידוע מה שכתב האר"י ז"ל בכמה מקומות בסוד הפסוק הזה כי רפ"ח ניצוצי קדושה נשארו בתוך הכלים האלו, וצריכין עם בני ישראל להעלותן תמיד מעט מעט בכח תפילה ומעשים טובים ונרמז בתיבת מרחפת שהוא מ"ת רפ"ח, כי רפ"ח ניצוצין ירדו לתוך הקליפה בסוד המיתה ולכן הודיע הכתוב זאת לישראל להיות זה מגמתם כל הימים אשר הם חיים על האדמה למסור נפשם ורוחם ונשמתם לבורא עולם ה', ובכח מסירת נפשותינו למיתה אנו מעלין ניצוצי הקדושה האלו מתוך הקליפות למקום מרום שבתם, כידוע מעשרה הרוגי מלכות ולזה היה עיקר הבריאה לתת שכר לצדיקים שעל ידי מעשיהם הטובים מעלין הניצוצין ההם כאמור.

121

קכ״בואפשר זה רמזו חז"ל (אבות ג', ח') ר' אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, פירוש שהמיין נוקבין שאתה מעלה בכח תפילתך ומעשים טובים הוא שלו ממש מהניצוצות שנפלו בעת הבריאה ועל כן תן לו משלו שאתה ושלך שלו כי כל כוחי גופך ונשמתך הכל שלו וכשאתה מעלה את נשמתך אליו בבחינת מסירות נפש על ידי זה יעלו גם הניצוצות האלו והמה שלו ממש. וכן הוא למעלה במיין נוקבין העולה מזו"ן לאבא ואימא מהניצוצות שנפלו מהם שאתה ושלך שלו, כי מנובלות חכמה נעשה תורה שהוא זעיר אנפין ונובלות בינה שכינה הרי שאתה ושלך שלו ממש.

122

קכ״גוזה רמז במאמר חז"ל (אבות ה', י"ג) האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד. כי בבחינת העלאת הניצוצות האלו יש בהם שתי בחינות. אחד על ידי תפילה ומעשים טובים וזה בחינה קטנה כי מתקן מעט מעט ועם כל זה טובה היא כי קובץ על יד ירבה. והשני הוא על ידי מסירת נפשו לה' באמת כנאמר, וזה הוא בחינה גדולה לעסק זה. כידוע מכוונת נפילת אפים אשר הוא במסירת נפשו בשביל זה. והנה בחינה הראשונה שהוא להעלותן על ידי עסק התורה ותפילה ומעשים טובים נקרא שלך שלך כי מחזיר הניצוצות של הקב"ה משלו ממש שהוא תורה ותפילה, אבל בחינה השניה שהוא על ידי מסירת נפשו לאל עליון זה נקרא שלי שלך, כלומר שמבין שנפש שלו הוא של הקב"ה ממש ועל כן הוא מחזירה לו בכל פעם. וזה הוא הנקרא חסיד כי מתחסד עם קונו למסור לו נפשו, והוא דוגמת החסד שעושה אדם בממונו שנותן לעני במצות הקב"ה, אף שבאמת זה הממון לא שלו הוא כי הוא של הקב"ה, אף על פי כן נקרא על שם החסד לצד שלעת עתה הוא בידו והבחירה אצלו והוא בוחר בטוב לתת מפתו לעני, יִקָרֵא על שם החסד. וכמו כן במסירת נפש במה שמוסר נפשו לה' נקרא על שם החסד אף שהכל הוא של הקב"ה.

123

קכ״דאבל האומר שלי שלי ושלך שלך. כלומר שעובד בבחינה הראשונה בתורה ומעשים טובים, ולא במסירת נפש. על כן יש סוברים שהוא מדה בינונית. ויש סוברים שהוא מדת סדום כי זה היה מדתם שלא לתת מחלקם לה' ומנעו הצדקה מכל וכל עד שעובר אורח ברגליו לא יבוא אליהם. וכן זה שאיננו אומר בכל עת אליך ה' נפשי אשא, אינו נוהג בחסדו לה' כמעשה סדום.

124

קכ״הועל הדבר הזה אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה א', ב' ומובא ברש"י) ומה טעם פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה כו' וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו עד כאן. כי ידוע מה שאמרו חז"ל (פסחים פ"ז:) לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, והם הניצוצות הקדושות אשר מעלים עם בני ישראל בכל מקום שהם בבחינת מצא מין את מינו וניעור, כי הניצוצות ההם, גם הם שם בבחינת גלות וכשגולין ישראל לשם, אז מתדבקין אליהם כל חיות וניצוצי קדושה הנמצא שם מין במינו, בדרך התדבקות אור באור כביטול אור נר קטן כשיעמוד נגד המדורה הגדולה ואז כשיוצאין ישראל משם מוציאין כל חיותם אשר היה להם מימי קדם, בסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. וידוע פירושו בשם האר"י זלה"ה עת אשר שלט האדם מקליפה באדם דקדושה לרע לו ודאי הוא כי אחר שיצא משם יוצא מאתו כל בחינת ניצוצות הקדושות אשר היה שם מכבר בבחינת מצא מין את מינו ועל זה אמר הכתוב (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו. כלומר שמוכרח להקיא כל אשר נמצא אתו מקדם ועל כן כשירד אברהם אבינו למצרים נאמר ביציאתו משם (בראשית י"ג, א') ויעל אברם ממצרים וגו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב וגו' ולא כיוונה התורה הקדושה על הבלי שטות עולם הזה להאריך בסיפורם, כי אם על העלאת ניצוצי קדושה שהוציא משם על ידי התדבקותם אליו כשבא לשם.

125

קכ״וועל כן אמר קדוש אלקים הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל בפסוק (שם ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, והקשה שהיה לו לומר אדין אנכי כי על דבר עתיד היה מדבר, ואמר, שכבר הנה אנכי דן אותו כי זה הוא משפטו ודינו כשיגלו ישראל לשם. והוא שכאשר יגלו לשם יצאו ברכוש גדול שיעלו אתם כל הניצוצי קודש שבתוכם כמאמר הכתוב (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים ולכן אסור לשוב למצרים עוד, כיון שאין בה שום ניצוץ קדושה.

126

קכ״זוידוע שכאשר מוציאין הניצוצין קדישין מהקליפה אז היא תרד מטה מטה ונופלת לנוקבא דתהומא רבה וזאת היא מפלתה בשלימות, ועבור זה הזהיר הקב"ה בשבע אומות להרוג את כולם מגדולם ועד קטנם בלא תחיה כל נשמה. כי זה שניתן להם הארץ לישב בה, בזה התחיל מפלתם, ובכח קדושת הארץ נתלוו ונתחברו אליה כל בחינת חיות מהניצוצין קדישין שהיה להם וכיון שהגיע עתם שלא נשאר עוד מניצוצי הקדושה הזהיר הכתוב לא תחיה כל נשמה כי צריכים לירד מטה מטה לישאר פגרים מתים בדרך חיל בלע ויקיאנו כאמור. ואפשר לזה אמר הכתוב (בראשית י"ב, ו'-ז') והכנעני אז בארץ וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'. ולכאורה מה נפקא מינה בזה אם הכנעני אז בארץ או לא, אכן הקדים הכתוב להודיע כי כבר התחיל מפלת הכנעני להיות יושב בארץ והוא לרע לו ודאי כי חיל בלע וגו'. ועל כן תהיה לבך נכון בטוח שלזרעך אתן את הארץ.

127

קכ״חוזה כוונת הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו, פירוש הגיד לעמו כח מעשיו של עמו איך שבכוחם להעלות כל החיות וניצוצי הקדושה שבכל הדברים שבעולם, ועל ידי זה לתת להם נחלת גוים כיון שמוציאין החיות מעומק הקליפה להיות האור עולה למעלה, ממילא הפסולת נופל למטה כי נשאר בלי חיות הקדושה ואז לא תחיה כל נשמה וישראל ישבו לבטח על אדמתן וזה שאמרו ז"ל (עיין בבראשית רבה א', ב') ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו וכו' פירוש כדי להודיע להם מסודות השבירה והתיקון וכי כל הבריאה לא נברא כי אם לדבר זה, להעלות ניצוצי הקדושה מכל הדברים שבעולם, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם ובזה כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים הכל כמדובר, והקב"ה ברצונו נתנה להם כי גם זה רצונו להיות על ידי זה חיל בלע וגו' וכל מאן דרדף בתר דלאו דיליה אחרא לא רווח, ודידיה אבד כמו שאיתא בזוה"ק (קרח קע"ו.), ועל כן ברצונו נטלה מהם כלומר אף מה שהיה שלהם מקודם הכל כנאמר. ונחזור לענין בבחינת שבירת הכלים עד שנעשה וחושך על פני תהום אותיות המות כנ"ל. ועל כן בכדי לתקן העולם בבחינת עולם התיקון שלא יחרבו עוד.

128

קכ״טויאמר אלהים יהי אור כלומר שיתקיימו האורות ולא יושברו עוד והוא על ידי עשיית הפרצופין הידועים שהם חמשה פרצופין הנרמזים בחמשה פעמים אור הנזכר כאן כמו שהוא שם בעץ החיים. ועתה,

129

ק״לוירא אלהים את האור כי טוב. פירוש דין הניין לי כי מקודם ברא עולמות והחריבן עד שתיקנן בבחינת פרצוף ונתקיימו, אז ראה בהם שהם טוב ואמר דין הניין לי אבל יתהון לא הניין ליה (עיין בחיבורנו זה (בפרשת ואתחנן) בפסוק ואהבת את ה' אלהיך שפירשנו שם דבר נאה על הכתוב הזה ויאמר אלהים יהי אור וגו' תדרשנו משם כי שם מקומו).

130

קל״אאו יאמר וירא אלהים את האור כי טוב. לכך ראה אלהים את האור כי טוב הוא. ולא כן בחושך כי לא יביט בו כי עוצם עיניו מראות ברע ועמיה שריא נהורא.

131

קל״בויבדל אלהים בין האור ובין החושך. לכאורה הבדלה זו אינה ידועה מה היא כי הבדלה שייך על דבר הממצע בין שני דברים והוא המבדיל ביניהם. כעין אומרו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים שהרקיע הוא המבדיל בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע. וכאן מי הוא המבדיל בין האור ובין החושך. ונראה לומר כי הנה כבר כתבנו שמה שהיה חושך על פני תהום מפני שלא היה ביכולתו לקבל האור הגדול אשר האיר פתאום מאין סוף ברוך הוא. ובדרך שכתב האר"י ז"ל (בכוונת יוצר אור ובורא חושך) וזה לשונו: כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאורו נקרא אור, ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולין לראות וליהנות מאורה נקראת חושך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה עד כאן. ועל כן אמר הכתוב (תהלים י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו. וידוע אשר עמיה שריא נהורא. ואך למול התחתונים נקרא חושך כי לא יוכלו להסתכל בה. ועל כן ויאמר אלהים יהי אור שיאיר אור בעולם שיוכלו התחתונים לקבלו וזה האור הבדיל בין האור שלמעלה אשר לא יוכלו התחתונים לקבלו ובין החושך שעל פני תהום. וזה אמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שטוב לבריות ליהנות מאורו ויבדל אלהים באור הזה בין האור הידוע הגדול שלמעלה ובין החושך שלמטה.

132

קל״גויקרא אלהים לאור יום. הנה כבר כתבנו על פסוק זה באורך בספרנו סידורו של שבת (שורש השני ענף ב') וכאן נציג בקיצור כי הנה אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. וכשראה שאין העולם כדאי לאור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. הרי שאותו האור לא שימש רק יום אחד, והנה דרך העולם לכנות לבני אדם שמות לווי, בכדי שיוכר איש ההוא בסימניו. כי הרבה בני אדם ימצאו שיש להם שם אחד ובמה יוכר מאיזה איש הם מדברים וכשמכנים אותו בשם לווי המיוחד לו בזה יוכר אשר מאיש הזה מדברים. ומצינו בגמרא (שם ה':) דהוי קרי לההוא תלמידא בר בי רב דחד יומא, פירוש לכנות אותו בסימן בכדי לידע אותו בסימניו בר בי רב דחד יומא, וכמו כן האור הגדול הלז אשר אדם היה צופה וכו' סימן הקב"ה בו לשבח לקרוא לאותו אור יום פירוש אור שלא שימש רק יום אחד, והוא אור יום אחד וזה ויקרא אלהים לאור יום פירוש שקרא לאור הזה יום לסמן אותו בסימניו שלא שימש רק יום אחד.

133

קל״דואפשר זה פירוש הכתוב (שמות י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא. כי הנה כל הנסים הנגלים והנפלאים הנראה לעין כל, נעשה על ידי זה האור כמבואר בזוה"ק (אמור פ"ח.) עיין שם, ובקיעת הים שהיה נס נגלה ונפלא ודאי היה מאור הגנוז הזה דביה מתוודע שמיה דקודשא בריך הוא מסוף העולם ועד סופו. וזה ויושע ה' ביום ההוא פירוש שהישועה הגדולה הזאת היה על ידי אור יום ההוא אותו שקראו הקב"ה יום לטעם המבואר.

134

קל״הויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. לכאורה זה סותר למה שלפניו שאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה וכאן עשה מחושך אור לקרות הערב יום. והנראה בביאורו בהקדם לפרש מאמר חז"ל בענין זה (בראשית רבה ב', ה') רבי אבהו אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשיהן של צדיקים ובמעשיהן של רשעים וכו', והארץ היתה תוהו ובוהו אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. והוא תמוה בעין כל רואה וכי סלקא דעתך שהקב"ה יחפוץ במעשה רשע שאמר ואינו חפץ במעשיהם של רשעים וכי לזה צריך לברוא עולם שח"ו ימרו נגדו ויעברו על רצונו אתמהא.

135

קל״ווכבר ביארנו מאמר הזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף א' ובחלק ב' דרך ג' פרשה א') וגם פה נבארנו על פי מה שאמרו חז"ל (אבות ה', א') בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולהפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. והנה אומרם ליתן שכר טוב לצדיקים ודאי נכון ונכון כי חפץ חסד הוא ועיקר בריאת עולמו היה בכדי להיטיב לבריותיו ובראו בכוון בעשרה מאמרות לכפול שכרן בעשרת מונים. אמנם להפרע מן הרשעים לכאורה לא נאה לומר כזאת על בעל חסד האמת לברוא העולם עבור זה בעשרה מאמרות כדי שיכה את הרשעים עשר פעמים. גם צריך להבין מאמר הכתוב (ישעיה מ"ה, ז') יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. לכאורה מהפלא שהקב"ה יתפאר עצמו בבריאת החושך והרע וידוע מאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ו') אמר ר' אלעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה. קרא אלהים לילה אין כתיב כאן, אלא קרא לילה וכו' עד כאן. וכאן אמר בפירוש אני ה' עושה כל אלה.

136

קל״זונאמר בזה בארבעה פנים לבאר איך שבריאת החושך והרע היה על דרך הטוב האמיתי והחסד האמת מבורא עולם ברוך הוא. האחד הוא, כי כל בריאת החושך והרע היה כמו שאדם מפחיד את בנו עם השבט שבידו כדי שהבן יעשה רצונו ואם הבן עושה רצונו אין מכת השבט בא עליו, וכל זה שהאב נוטל השבט ומראה לו לייראו בזה אין כוונתו בשום אופן כדי שיכנו בשבט אך כוונתו להפך כדי שלא יצטרך להכותו, כי אם שיראה הבן זאת בידו ויעשה רצון אביו ויירא לעבור על רצונו ולא יצטרך להניח עליו שבט הרשע. ונמצא תחילת עשיית השבט ומה שמראה לבנו הכל הוא חסד גמור בלי שום תערובת דין כי כל זה עושה כדי שלא לענוש את בנו. כן ממש רצון בוראינו ברוך הוא וברוך שמו במה שברא מדת הדין והרע בעולם כדי שייראו ממנו. וכן יעשו שלא יצטרך להגיע אליהם ממדה הזו כלל. ועל זה אמר הכתוב (קהלת ג', י"ד) והאלהים עשה שייראו מלפניו כלומר שלזה עשה וברא את אלהים מדת הדין והחושך בעולם רק כדי שייראו מלפניו, פירוש שייראו מלפני הדין קודם שיבוא עליהם ולעשות רצונו על ידי זה ולעבדו ביראה ופחד בכדי לקבל כל הטוב מאתו, כי חפץ חסד הוא שחפצו רק בחסד ולא בדין כלל ולא ברא בעולם את מדת הדין כדי לענוש עמו, חלילה לומר כן רק שעל ידי זה יחול כל טוב וברכה על ראש ישראל.

137

קל״חוהשני: הוא על פי המבואר בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) וזה לשונו: תא חזי רזא דמלה לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו לא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר וכו' וכך לתתא אלמלא הוי שטותא שכיח בעלמא לא הוי חכמתא שכיח בעלמא והיינו דרב המנונא סבא כד הוי ילפין מיניה חבריא רזא דחכמתא הוה מסדר קמייהו פרקי מילי דשטותא בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגינה משום דההוא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא וכו' כיתרון האור מן החושך תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא. ולעולם תקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר. אמר ר' יצחק משל למתוק במר דלא ידע אניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן.

138

קל״טועל זה אמר בספר יצירה (פרק ו') טוב מבחין את הרע ורע מבחין את הטוב. ומבחין הוא מלשון חוזק כמו (ישעיה ל"ב, י"ד) עופל ובוחן, כן הרע מחזק את הטוב כי אם לא היה רע בעולם מאין היה ניכר הטבת הטוב, ואם לא היה בעולם חושך כלל מאין היה ניכר טובת האורה בעולם, ולא ניכר יתרון אור כי אם מן החושך כי לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא. ועבור זה הבדיל אלהים בין האור ובין החושך, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ולכאורה מה היה המקרא חסר כשאמר הקב"ה ויהי אור וכן נעשה ויהי אור, שיהיה האור הזה תמיד בעולם להאיר על הארץ ויושבי בה ולמה השאיר עוד חושך בעולם. אך תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מגו חשוכא וכשלא יהיה חושך כלל לא יוכר טובת האור בשום פנים, וכאמור. ונמצא אשר רק לכוון זה ברא הקב"ה את הרע והחושך בעולם בכדי שיהיה ברישא, חשוכא והדר נהורא, בכדי שיוכר טובת האור והטוב.

139

ק״מוהשלישי: הוא על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ח') על פסוק והנה טוב מאוד טוב זה מדת הטוב מאוד זה מדת היסורין. ולהבין איך מדת היסורין הוא טוב מאוד, נאמר: כי ידוע אשר עיקר בריאת העולם היה בכדי להיטיב לבריותיו, ואף שגם קודם הבריאה היו הנשמות חצובות תחת כסא כבודו והיו ניזונין מזיו השכינה ונמצא אשר גם שם היה מיטיב עמם במאוד מאוד, אך שאין זו הטבה שלימה כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפוהי ונקרא נהמא דכסופא (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג'). ועל כן ברא העולם כדי שיעבוד אדם בעבודה בשלימות הראוי שינתן לו שכר טוב רב מופלג מרב טוב הצפון בעד עבודתו ואז יהיה הטובה שלימה שלא בדרך נהמא דכסופא כידוע מדברי האר"י ז"ל.

140

קמ״אואולם עוד יש בחינת הטבה גדולה מזו. והוא כי בחינה זו כאשר האדם יהיה צדיק גמור מנעוריו ולא יחטא כלל ויעשה הטוב, הנה תחזור נשמתו בשלום מטוהרה בזיכוך בביאה כיציאה למקום אשר לוקחה משם, ושם תיזון מזיו שכינתו כבראשונה או יותר, רק שלא תהיה נהמא דכסופא, כי זה הוא חלף עבודתה ינתן לה שכרה משלם.

141

קמ״באכן לפעמים תתעלה נשמתו ביתר שאת ועז במעלה מעלה גבוה מכאשר היתה קודם ביאתה לעולם על דרך מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט.) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והטעם כי הנה בעת אשר יחטא האדם הנה הוא נופל ממדרגתו כפי ערך חטאו, ולפעמים נכנס תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו' עד כאן. וכשזוכה אחר כך לשוב בתשובה לפני בוראו הנה הוא עולה מרשותם בכח גדול ונעשה כדוגמת הצפור הנמלט מפח יוקשו, אז בעת המלטו מפחו, יפרח בכח גדול לעלות למעלה ועוף יעופף עד לב השמים מרוב שמחתו והתאמצו על שנמלט ממצודתו.

142

קמ״גוכן האדם כאשר נותן דעתו ולבו אשר ניתן תחת רשות הרע והסטרא אחרא נתמלא פניו בושה וכלימה מול מלך מלכי המלכים הקב"ה ולא יערב לבו לקחת אוכל לפיהו, וגופו ימלא חלחלה ורתת ורעדה גדולה. כי שתים עשה, שעזב מלך עולם, וביקש לו הבלי טינופת שלא ראוי לאדם לישא זאת, והיה כי יחרד לבבו על זאת בשלימות אז תיכף תבער בו האש לחזור ולשוב תחת רשות בוראו לחסות בצל כנפי השכינה, ואז מרוב גודל בשתו הנה הוא בורח עד לב השמים ותיכף מוסר נפשו לה' בשלימות האהבה ויראה ומקשר ומדבק עצמו במלך הכבוד בקשר אמיץ וחזק בל תמוט עולם ועד.

143

קמ״דולכן אמרו חז"ל (יומא פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. כי עבור רב גודל רצונו לברוח מרשות הסטרא אחרא עוקר לבו וכל תאותו בכח גדול וביד חזקה ומוסר כולם לאהבת אל אמת, ופורח באהבת לבו באהבה עזה ונפלאה עד אין שיעור וערך כפי יכלתו בכל כוחו ותיכף מקבל יסורים וסיגופי גופו ותעניתים, או התמדת הלימוד למאוד, ודביקות אלהות בתפילה ומעשים טובים. ובכח שלימות אמיתיות לבבו אשר חשקה נפשו להתקשר לצור ישראל היא עולה ומגעת עד כסא כבודו יתברך שמו. כי שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ"ז, י"ט) לרחוק ברישא והדר לקרוב כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:). כי לא די שמוציא את נפשו מתוך רשות הקליפות גם הנה מוציא בלעם מפיהם ניצוצות קדושות אחרים אשר היו מוטבעים בקליפות ההם אשר הוא היה נשקע בם ובעת צאתו מרשותם עולה עמו גם רכב גם פרשים מחנה כבד מאוד מניצוצות קדושות אשר היו בהם כי מצא מין את מינו וניעור ומתדבקים ומתלוים עמו כל הניצוצי קודש לעלות עמו אל חיק אביהם.

144

קמ״הוידוע שהתקרבות הרחוקים שנתרחקו מאור פניו יתברך חשוב ונעלה מאוד בעיניו. ולכן נקרא הבעל תשובה אהוב ונחמד קרוב וידיד, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו'), ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והכל לפי שפורח בכח גדול באש להבה לאל עליון קונה שמים וארץ ומגיע עד כסא כבודו. ועל ידו עולים כמה וכמה מהניצוצות הקדושים אשר היו בתוך הקליפות שהיה נשקע בהם קודם, והקב"ה נותן לו שלום בראש והדר לקרוב. וזהו בחינת אחור וקדם צרתני שעל ידי בחינת אחור שנתרחק מפניו יתברך עולה ומגיע עד ימי קדם שהוא למעלה למעלה.

145

קמ״והרי לפניך בחינה שלישית בהטבת הרע בעולם שעל ידו תתעלה הנשמה ביתר שאת ועוז ממה שהיתה מקודם ירידתה בעולם הזה, עבור מה שפורח בכח גדול למעלה, כאמור. וגם עבור יסורים שקיבל עליו על חטאיו.

146

קמ״זואתה תחזה מה שאמרו חז"ל (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתן אלא על ידי יסורין ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא, תורה מנין וכו' עד עולם הבא מנין דכתיב (משלי ו', כ"ג) ודרך חיים תוכחת מוסר ופירש רש"י חיי עולם הבא הויין ליה תוכחת מוסר לאדם. הרי לפניך שהיסורין שהוא מבחינת הרעים באמת הם טובה גדולה להחיותו ליום שכולו ארוך, ומה מאוד נכון אומרם (בראשית רבה ט', ח') טוב מאוד זה מדת היסורין כי על ידי זה נוחל עולם הבא, שכל יסורי עולם הזה אינם כדאי אף נגד שעה אחת קורת רוח בעולם הבא, אך שה' הוא הטוב והמיטיב לכל נוחל לעמו טוּב העולם הבא בשביל יסורי עולם הזה.

147

קמ״חוהבחינה הרביעית בטובת הרע הוא בעולם על דרך זה. כי הנה ידוע אשר אין שמחה ונחת ותענוג בעולם בכל מחמדי העולם הזה או עריבת נעימת ידידות עולם הבא, כאשר יזכה האדם אשר על הארץ, שיתקדש שם שמים על ידו. ואדם מישראל אשר טעם חפיצה וחשוקה זאת בנפשו וזכה למעלה הנפלאה שיתקדש שם הקב"ה על ידו בארץ, ודאי כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ורוחו ונשמתו אשר בקרבו יודו וישבחו ויפארו וירוממו בכל עוז ותעצומות בכל כוחם ומאודם כאשר יוכלו שאת, ברוב ההודאות ותשבחות למלך הכבוד, במה שזיכהו במעלה הזו להיות על ידו יתוודע ויתגדל ויתהלל שמו הגדול בעולם. וכל לבו ועצמיותו וכל אשר בו ימולא שמחה ותענוג ונחת לאין קץ כי אין דבר בעולם גדול מזה.

148

קמ״טוזה כל מעלת האבות הקדושים מה שעל ידם נתוודע ונתקדש שמו הגדול בעולמו שברא, כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') על פסוק (בראשית כ"ד, ג') ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר ר' פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ, והנה אמרו חז"ל (מכילתא מובא ברש"י בשלח פסוק ואכבדה בפרעה) וזה לשונם: כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וכן הוא אומר וכו' עד נודע ה' משפט עשה. ועוד אמרו (שמות רבה ז', ד') בזה הלשון: כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן מפי הצדיקים כך עולה מגיהנם מפי הרשעים וכו' מה הם אומרים יפה דנת וכו'.

149

ק״נהרי לפניך ארבעה בחינות בבריאת הדין והחושך והרע בעולם שהמה הכל חסדים אמיתיים לאמיתותם ועל כן נכון מאמרם (אבות ה', א') להפרע מן הרשעים כי זה תכלית הטובה להם או שיזכו על ידם לחיי עולם הבא או שיתקדש שמו על ידי זה ובודאי לא יקופח שכרם ובלא זה אין לך טובה גדולה מזו כנאמר. והנה אמרו חז"ל (מובא ברש"י איכה) על פסוק (איכה ג', ל"ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אמר ר' יוחנן מיום שאמר הקב"ה ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב וגו' לא יצא רעה וטובה מפיו אלא הרעה באה מאליה לעושי רע והטוב לעושי טוב.

150

קנ״אובזה נבוא בביאור המאמר הנזכר למעלה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה במעשה צדיקים וכו', כי אמרו חז"ל (ילקוט תהלים ק"ד) אמר ר' חנינא לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים ולמה נבראו בשביל בית המקדש הדא הוא דכתיב (תהלים ק"ד, ט"ז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון וכו' עד כאן. וכן כל דבר טוב הבא לעולם עיקרו בא בשביל הטוב שבעולם שראוי לו וממילא משתמש בו כל העולם, וכן להיפך כשרעה ח"ו בא לעולם עיקרו בא לעושי רע ולפעמים יגיע על ידם לצדיקים כמעשה הרשעים כי פגיעתו רעה וצריכין להשמר מפניו שלא להתראות חוצה כידוע מדברי הזוה"ק. ולזה אמרו מתחילת ברייתו וכו' כלומר אנו רואין מכתובים האלו שבודאי צפה הקב"ה בראש הבריאה מעשיהן של אלו ואלו, כי והארץ היתה תוהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים כלומר על מה היתה בריאת החושך והרע בעולם, הכי חפץ ה' חלילה להחשיך עיני הבריות או להרע להם הלא חפץ חסד הוא והוא בעל החסד האמיתי, ובודאי אלו מעשיהן של רשעים מפני שצפה שיהיה מעשה רשע בעולם על ידי מה שניתן הבחירה בידי אדם לזה היתה בריאת החושך והרע והכל בחסדי האל הטוב הגמור כאשר ביארנו בארבעה פנים שונים האמורים למעלה, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים כלומר לא ברא האור רק מפני שצפה במעשה הצדיקים וחפץ להאיר להם מטובו וממילא נר לאחד נר למאה ומשתמשין בו כל העולם.

151

קנ״בועל זה אמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם. כי כל טובות העמדת קיום העולם מה שתכון תבל בל תמוט ומה שמאיר לארץ ולדרים עליה וכל טובותיה הנעשים בכללות העולם בכל יום כאמור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית הכל בשביל הצדיקים אשר בקרבה וממילא נהנין מזה כל העולם. וזה זרח בחושך אור לישרים (תהלים קי"ד, ד') כלומר מה שבחושך זרח האורה הכל בשביל הישרים שיהיו בעולם. וזה אור זרוע לצדיק (תהלים צ"ז, י"א), שהאור נזרע רק לצדיקים, ועל ידיהן נהנין כל העולם, ואך האור הגדול שנברא ביום ראשון לפי שהיה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו לא היה העולם ראוי להשתמש בו אפילו על ידי אגב הצדיקים עבור שהיה אורו רב ולכן גנזה לצדיקים לעתיד לבוא, שלא יהיה אז בעולם כי אם הצדיקים ולהם ראוי להשתמש בו.

152

קנ״גואמר אחר כך אבל איני יודע באיזה מהם חפץ. כיון שגם הרע המגיע לעושי רשעה טובה גדולה להם כמו הטוב לצדיקים וגם קילוסו עולה ממעשיהם של רשעים כמו מן הצדיקים היה אפשר לומר שגם באלה חפץ ה' וגם זה נכלל בכלל להיטיב לבריותיו מה שייטיב להם על ידי הרע. כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים. כי חלילה לאל מֵרֶשַע (איוב ל"ד, י') פירוש חלילה לומר שיחפוץ ברשע העם כדי שיעשה להם טובה על ידי הרע לא בזה חֵפֶץ ה' כי לא מעוקצך ולא מדובשך, ועיקר חֵפֶץ ה' בבריאת החושך והרע לא היה אלא שעל ידו יוכר טובת האור והטוב שיגיע לצדיקים בבחינת יתרון האור מן החושך שתועלתא דנהורא לא אתיא אלא מגו חשוכא והרע מבחין את הטוב כאשר מפורש יפה בדברי הזוה"ק המובא למעלה.

153

קנ״דועל כן התפאר הקב"ה עצמו בבחינת החושך והרע ואמר (ישעיה מ"ה, ז') יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. כי אם לא היה החושך לא היה אדם יודע כלל שהאורה הוא טובה לעולם כי לא ידע איניש טעם דמתיקא עד דטעים מרירא כנאמר, ואך זה אינו רק כשמזכיר החושך עם האור אז מיחד שמו על שניהם יחד כי בשניהם יחד הוא הוא הטובה האמיתי ולא כן כשמזכיר החושך לבד אינו מיחד שמו עליו כי בעצמו הוא בחינת הרע רק שהוא מבחין את הטוב, ולא נאה לבעל חסד האמת ליחד שמו על הרעה והבן. ועל כן אמר הכתוב,

154

קנ״הויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. פירוש אף שהבדיל אלהים בין האור והחושך וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה מכל מקום משניהם נעשה יום אחד שלם והיום בלא הלילה אף שהוא כולו אור אין שלימות בו להיותו חסר הלילה, ואין תמותו ושלימותו. כי אם בהיותו עם הלילה, כי לעולם תקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר כמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) המובא למעלה. והן אמת אשר קרא אלהים לאור יום אבל לא יום אחד כלומר יום שלם ולא נקרא היום שלם כי אם בהיותו עם הלילה וגם הלילה גופה קנתה שמה להקרא יום כשהוא עם האור יום, כי שניהם יחד הוא הוא היום והטוב האמיתי כדבר האמור, וגם כיון שהחושך לרשעים עיקרו נבנה על צד החסד האמיתי והוא טובה גמורה להם כמו הטובה לצדיקים וגם קילוסו של הקב"ה עולה ממנו כמו ממעשה הצדיקים, נתפס גם עליו שם היום להקרא יום אחד עם האור כיון שעיקרו הוא אורה במקום שהוא.

155

קנ״ואך המלך הטוב והמיטיב אינו חפץ ברעתו ולא בטובתו כי חפץ חסד הוא חסד הגמור בלי שום תערובות דבר אחר, טוב לשמים וטוב לבריות בלי שום יסורי עולם הזה והעולם הבא, רק לפעמים בצדיקים גמורים את אשר יאהב ה' יוכיח בכדי להעלות נשמתן למעלה למעלה. כי ה' צדיק יבחן והוא בוחן כליות ולב וכאשר יודע אל עליון ברוך הוא אשר הצדיק הזה מקבלן באהבה גמורה באמת לאמיתו לצד שיודע בבירור שהוא טובה גדולה ועצומה ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו לְזַכּוֹתוֹ להיטיבו באחריתו. וכל יסורי עולם הזה כאין ואפס אצלו נגד רצון בוראו מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר שולח אליו יסורין האלו וכל לבו ועצמיותו מלא שמחה ונחת ברוב עוז וחדוה, במה שרואה בזה אהבת הקב"ה אליו אשר מוכיחו בלא שום עוון רק להעלותו בעשר מעלות גבוה מעל גבוה והוא מהלל ומשבח ומפאר למלך הכבוד אשר נותן השגחתו ודעתו עליו באהבה רבה, הנה אצלו הוא טובה ואורה ממש ולילה כיום יאיר נגדו כחשיכה כאורה. ובזה וה' חפץ דכאו החלי שחפץ ה' בזה לפי שהוא לו אורה ממש באהבה ושמחה ונחת רוח.

156

קנ״זאבל כל ענין יסורים שבאים על עוון קטן או גדול אף שהוא טובה גדולה על צד החסד והאמת לא חפץ ה' בזה, משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך. וגם כשבאין על עוון לא יצוייר שיהיה אצל האדם באהבה ושמחה גמורה כי אומר בלבו אני בעצמי שגרמתי לי כך והלואי לא חטאתי ולא קבלתי אלו היסורין, ומיד כשאינם אצלו כמו האורה ממש לא נקרא חסד שלם מכל צד וה' חפץ חסד הוא.

157

קנ״חועל כן אמרו חז"ל (ברכות ה':) ר' חייא בר אבא חלש על לגבי ר' יוחנן אמר לו חביבין עליך יסורין אמר לו לא הן ולא שכרן אמר לו הב לי ידך יהיב ליה ידיה ואוקמיה עד כאן. כי שאל לו אם חביבין עליו היסורין להיותם אצלו בחיבה ובאהבה כמו האור ממש. ואמר לו לא הן ולא שכרן כי היה בהן ביטול תורה כמו שאיתא במהרש"א שם. וכל כך גבר בלבו אהבת וחמדת התורה שלא היה רוצה בשכר עולם הבא שהוא העלאת נשמתו למעלה ליהנות מזיו השכינה על ידי היסורין האלו, כי חשקה נפשו בה' להגות בתורתו יומם ולילה רק לשם ה' באמת לעשות נחת רוח לפניו והיה מפקיר שכר ותענוג עולם הבא עבור זה כי צמאה נפשו לה' לעשות לו נחת רוח בכל עוז ותעצומות.

158

קנ״טולכן אמר לו הב לי ידך, יהיב ליה ידיה ואוקמיה. כי ידוע אשר חיבור שתי ידים אחת אל אחת מורה חיבור עשר ספירות בלימה הנזכרים בספר יצירה להתיחדן ולהתאחדן בקשר אמיץ וחזק זה בזה ונגבהים ונקשרים אל מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם, והיו לאחדים ממש כאשר הארכנו בזה בספרנו סידורו של שבת (שורש השני ענף ב') ושם הוא חסדים פשוטים שלימים מכל צד, ומיד כשהמשיך אליו חסדים האלו תיכף נתרפא מאחר שלא היה רצונו בהם באהבה מחמת ביטול תורה ומיד כשאינם בלב האדם כמו האור והטובה ממש, אינם נקראים חסד השלם מכל צד וכשהמשיך אליו חסדים השלימים נתרפא, כי ה' חפץ חסד הוא הכל כמדובר.

159

ק״סובדברינו זה יאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחר שנברא האור שהוא מעשה הצדיקים ואצלם הערב והבוקר שניהם שוין בשיווי האמת והחושך אור בעיניהם והערב והבוקר יום אחד ממש והכל להודיע כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו, ואין בחושך כי אם אורו של הקב"ה המחיה אותו ומשניהם ניכר אחדותו של הקב"ה כאשר הארכנו בזה באופן הוא"ו מפירושי פסוקי בראשית.

160

קס״אויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. צריך להבין כפל מאמרי אלהים בזה כי אחר שיהיה רקיע בתוך המים ודאי שיהיה מבדיל בין מים למים. גם בעשיה כפל לשונו בזה ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת וגו' ובודאי כיון שעשה הרקיע נעשה הבדלה בין מים למים ועל מה נשנה פעמים. גם למה שינה לשונו גבי הבדלה לומר בין מים למים ולא אמר כבראשונה ויהי מבדיל בין המים, או לומר מקודם יהי רקיע בין מים למים כמו כאן.

161

קס״בונראה ששני צוויים היה בדבר. אחד יהי רקיע בתוך המים ובודאי על ידו יובדלו זה מזה על כל פנים כפי שיעור עיבוי הרקיע, אבל יכולין לנגוע שניהם ברקיע אלו מלמעלה ואלו מלמטה. והיה תיכף עוד צווי עליהם שיהיה הבדלה בין מים למים שיהיו נבדלים עוד זה מזה במרחק רב מופלג כשתי פעמים אשר מארץ לרקיע כי בין מים עליונים לרקיע כמו בין מים התחתונים לרקיע, כי הבדלת הרקיע ביניהם כבר היה במאמר הראשון והבדלה זו היא הבדלה אחרת להבדילם זה מזה עד שמי השמים לרום, וארץ לעומק. ולכן במאמר יהי רקיע, אמר בתוך המים. כי היו אז מים אחד ממש וכיון שיהיה הרקיע ממילא יהיה הבדלה בין המים לְהֵעָשוֹת מהם שני מימות, מים עליונים ומים תחתונים. על כן בצווי השני אמר ויהי מבדיל בין מים למים כי כבר נעשו שני מימות. ועבור זה כפלם גם בעשיה, אשר כן עשה. תחילה, ויעש אלהים את הרקיע. ואחר כך, ויבדל בין המים וגו', שהבדילם זה מזה במרחק מופלג כאמור. וטעם ההבדלה במרחק מופלג כזה יבואר אם ירצה השם בסמוך.

162

קס״גאו יאמר, ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. על פי המבואר בזוה"ק (בראשית ל״ב:י׳:) וזה לשונו: שבעה רקיעים אינון לעילא וכולהו קיימי בקדושתא עלאה ושמא קדישא בהו אשתכלל. ודא רקיעא הוא באמצעות מיא וכו' ואיהו אפריש בין מיין עילאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעילאין ומההוא רקיע שתאן לון וכו' אמר ר' יצחק אית קרומא במציעות מעוהי דבר נש דאיהו פסיק מתתא לעילא ושאיב מעילא ויהיב לתתא, כך כגוונא דא רקיע איהו באמצעיתא וכו' תא חזי אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא ועל רזא דא כתיב (שמות כ"ו, ל"ג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים וכו' עד כאן. ובזה תבין בעצמך טעם ההבדלה. ולא הספיק הבדלת עיבוי הרקיע, והבדילם עוד מרחק רב ומופלג כזה כאשר אמר למעלה כי מים התחתונים הם בחינת השמאל והגבורות החזקות ואולידו חשוכא, ומים העליונים הם בחינת חסדים גמורים טובים לשמים ולבריות. וכל עוד שהיו ביחד הנה מטבע הגבורות להתגבר ולהתחזק על צד שכנגדו ואם היה נשאר כן היו מתגברין מיין תתאין בגבורותיהם על מים עילאין שהם חסדים למשוך אותם מעט מעט עד שימשכו כולם אצלם ויתגברו עליהם ויתהפכו מטבעם שהוא חסד לטבע הגבורות שהוא דין, ובודאי אם היה כן לא היה קיום לעולם כי מי יצדק לפניו בדין.

163

קס״דועל כן הבדיל ביניהם בשתי בחינות. א', עם הרקיע הממצע ביניהם. וב', הבדלה עצמית להרחיקם מרחק עצום אלו מאלו והראה בזה מעלת החסדים שהם עליונים במעלה מעלה, ופחיתות הגבורות שהורידן מטה מטה. ובזה נכנעו הגבורות והכירו מקומם וערכם וידעו מעלת החסדים עליהם, כמו שאיתא בדברי הזוה"ק (שם י"ז. ובמקדש מלך שם). והנה ענין הבדלה זו עיקרה להפריש הגבורות ולהורידם שלא יתגברו על החסדים אבל באמת הם צריכין לחסדי אל להשפיע להם חיות ושפע וברכת ה', לכן מיין תתאין קראין לעילאין ומההוא רקיע שתאן כדוגמת קרומא דבר נש השואב מעילא ויהיב לתתא.

164

קס״הועל כן דימהו בזוה"ק להבדל הפרוכת אשר בין קודש ובין קודש הקדשים. כי צריך להפסיק שקודש הקל לא יסתכל בקודש החמור ממנו, וכן בכל דבר שבקדושה כן טבעה, שהקטן בוש מלהסתכל במה שגדול ממנו אבל הגדול נותן תמיד עינו והשגחתו על הקטן להשלימו בכל אשר יחסר כידוע מספירת הכתר אשר הוא עליון שבעליונים ומשגיח אל התחתון שבתחתונים (ולא כן בקליפה שהוא להיפוך שהגדול אינו מסתכל בקטן והקטן אינו בוש מלהסתכל בגדול). וכן כאן ההפרש וההבדל הוא שמים תחתונים לא יתערבו ויסתכלו בעליונים מפני שמעלתן בקודש גבוה מהם, אבל מים העליונים לא הובדלו עד עתה מן התחתונים אדרבה צריכין תמיד להסתכל עליהם להשפיעם מטובם על ידי הרקיע הממצע ביניהם השואב מעליונים ונותן לתחתונים כדוגמת הקרומא, כי כן דרכי עליונים שאינם משפיעים לתחתונים כי אם על ידי הממוצע ביניהם כידוע, וכאשר כתבנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש ב' פרק א'). ועל כן אמרו חז"ל (תענית ט':) כל העולם כולו ממים העליונים הם שותים שנאמר (תהלים ק"ד, י"ג) משקה הרים מעליותיו, מעליותיו של הקב"ה. לפי שמים עליונים הם הם בחינת החסדים הגמורים ולכן מהם יורד גשמי רצון ברכה ונדבה על ידי הרקיע הלז כנאמר.

165

קס״וובזה נבוא לביאור הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים פירוש אף ששבעה רקיעים הם, והם השמים ושמי השמים שהקב"ה יושב עליהן כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, כ"ו) רוכב שמים בעזרך ונאמר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי וכולהו קיימי בקדושה עילאה ושמא קדישא בהו אשתכלל כנ"ל. אבל רקיע זה יהיה בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, פירוש שהוא יהיה הממוצע ביניהם לשאוב מלעילא ולהוריד לתתא להשוות המחלוקת ולעשות שלום ביניהם כאמור. וכמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא י'.) אלמלא האי רקיע דאפריש בין מיין עילאין לתתאין הוי פליגי עלמא מנייהו אבל האי רקיע עביד שלמא עד כאן. ועל כן אמר בין מים למים פירוש שההפרשה וההבדלה אשר נעשה על ידו הוא רק הבדלה אחת בין שני המימות בין מים התחתונים לעליונים שלא יסתכלו למעלה לקטנות מעלתן ממים העליונים, אבל העליונים אינם מובדלים מתחתונים מלהשפיע להם תמיד כל טוב וברכה, ואילו היה אומר ויהי מבדיל בין המים היה משמע ששניהם מובדלים זה מזה ולא כן הוא. וכן עשה. ויעש את הרקיע ויבדל בין מים אשר מתחת לרקיע כאמור. ועבור זה סיים ויהי כן. ולכאורה הוא למותר כי אחר שאמר ועשה, ודאי שהיה כן. אכן זה יגיד שבחן של מים העליונים שלא שינו מדעת בוראם ולא נעשתה הבדלה רק בין תחתונים לעליונים ולא מן העליונים לתחתונים ועד עתה מוכנים להשפיע כל טוב וברכה כרצון בוראם. ועל כן,

166

קס״זויקרא אלהים לרקיע שמים. כי על שם המתחתו להבדיל בין המים נקרא רקיע, כמו (תהלים קל"ו, ו') לרוקע הארץ על המים או (במדבר י"ז, ד') וירקעום צפוי למזבח. ובמה שיורד על ידו ממים העליונים לתחתונים, כל גשמי ברכה נקרא שמים, שא מים ששואב מעליונים ונותן לתחתונים, ועל שם שליחותו נקרא בשתים לפעמים בשם זה ולפעמים בזה ולפעמים בשניהם יחד כמו והיו למאורות ברקיע השמים. ועבור שהפריש והבדיל המים התחתונים מרחק מופלג כזה ממים העליונים הנה הם בוכים כאמור בדברי רז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה ה', ד') על כן לא נאמר בו כי טוב. ולכן סיים,

167

קס״חויהי ערב ויהי בוקר יום שני. ידוע בחינה השנית משבעת ימי הבנין הוא מדת הגבורה החזקה פחד יצחק, ועל כן בו נעשה הגבורה הקשה להבדיל בין מים למים עד שבא הכתוב השלישי יום השלישי והכריע ביניהם ובו נשלם מלאכת המים ונתבשרו מים התחתונים בטובה כאשר יבואר למטה אם ירצה ה'. אז נאמר בו כי טוב.

168

קס״טויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה וגו'. לכאורה אחת משתי אלה מיותר, כי אחר שאמר יקוו המים מתחת השמים ממילא תראה היבשה על ידי כך, כי הארץ כבר היתה בתוך המים מיום ראשון כידוע, ועבור זה לא אמר כאן יהי יבשה רק שתראה היבשה אחר הקוות המים וזה היה ממילא. וגם כשאמר ותראה היבשה מיותר אומרו מתחת השמים כי בודאי היבשה היא מתחת השמים לא מעל לרקיע.

169

ק״עוהנראה לומר שהקב"ה כיוון במאמר זה לומר טעם ופיוס למים במה שצריך למעטן, כי אף שהקווה כל המים אל מקום אחד, מכל מקום נתמעטו מאשר היו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ב') כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, משל לעשר נודות נפוחין מונחים בטרקלין נצרך המלך למקומן מה הוא עושה להן מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחד, כך דרך הקב"ה על מי בראשית וסילקן לים אוקיינוס וכו' עד כאן. הרי שעל כל פנים נתמעטו, וחוץ מזה יש בזה המעטת כבודן מלהשתטח על פני כל הארץ. ואמנם לאשר שיש בזה גידול כבוד שמים לגלות מעשה ידיו שיראו הכל אשר ידו יסדה ארץ, ובודאי אין לך כבוד גדול מזה למים שיתגדל על ידן כבוד הבורא ברוך הוא וברוך שמו, ועל כן אמרו חז"ל (שם) המים היו אומרים אלו לאלו נלך ונעשה קילוסין להקב"ה, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ג, ג') נשאו נהרות קולם כי עשו בשמחה גזירת המקום עליהם לצד שיהיה קילוסו של הקב"ה עולה מזה ואין לך שמחה גדולה מזו.

170

קע״אאכן יוכלו המים לטעון ששניהם יכולין להתקיים, ובאופן שהמים יוגבהו מעל הארץ כמו מים העליונים אשר מעל לרקיע שעומדים שטוחים על פני הרקיע ואך למעלה ממנו גבוה גבוה ותלוים ועומדים במאמרו של מלך, כן מים התחתונים ינשאו מעל הארץ להיות תלוים ועומדים בין הארץ לרקיע במאמרו של מלך, ובזה יתראה היבשה לגדל כבוד הבורא וגם הם לא יתמעטו מאשר היו. ועל כן מים התחתונים בוכים לעלות למעלה לא מעל לרקיע כי אם מעל הארץ שיהיו כבחינת מים העליונים. ועל כן רמז בראשי תיבות בכי"ם, ברוך כבוד ה' ממקומו. כלומר שהיה טענתם אשר בזה לא יומעט חלילה כבוד ה', כיון שתראה היבשה יהיה ברוך כבוד ה' ממקומו מן הארץ אשר עשה.

171

קע״באמנם בוראנו ברוך הוא וברוך שמו גם בזה לא חפץ משני טעמים. אחד, לצד הפרשתן והבדלתן במעלה ממים העליונים כמו שביארנו למעלה הרחיקם והורידן מטה לפי שיקול אל דעות ערך קטנות מעלתן ולא יוכלו לעלות במעלה במופלא מהן. שנית, כי גם מעשה שמים היה צריך להתראות לבני אדם ממזרח השמש עד מבואו כדי שיהיה מהולל שם ה' על ידי זה ככתוב (תהלים ח', ד') כי אראה שמיך וכו' ושאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ', כ"ו). אשר על כן צריך להיות הרקיע כעצם השמים לטוהר בבחינת אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכ"ג, א'), ולא לכסות פני רקיע. על כן עשה הקב"ה בהם שני דברים לפייסם, אחד שהקוה אותם אל מקום אחד ממש ויחדם ביחוד נפלא בכנסיה שהוא לשם שמים, ורמז על ידיהן כל בחינת יחוד שמו יתברך אשר בו תלוי כל קיום השמים והארץ וכל אשר בהם. כי המוחין הנכנסין בזו"ן שהוא ד' יה"ו במלואן יש בהם ל"א אותיות ומספרם מקו"ם ועל ידי זה נעשה אחד וזה א"ל מקו"ם אח"ד כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל בספר הכוונות על דברי הזוה"ק שבפסוק זה.

172

קע״גוזה הוא כל בחינת היחוד של שמע ישראל, ולא נבראו כל העולמות כי אם לזה היחוד וכיון שכנס כל המים יחד בסוד כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ע"א:). אל מקום אחד, הרומז ליחוד השלם האמיתי אין לך מעלה גדולה מזו.

173

קע״דוהשנית הוא במה שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ו') אוקיינוס גבוה מכל העולם כולו וכו' אמר ר' אליעזר למה הקורא למי הים הקורא למי הים ב' פעמים, אחת בדור אנוש ואחת בדור המבול, בשביל והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג', י"ד) משל למדינה שמרדה במלך שלח המלך לגיון קשה והקיפה כדי שיראו אותו בני המדינה וייראו מלפניו. כך, למה כֹּנֵס כּנֵד מי הים (תהלים ל"ג, ז') בשביל וייראו מה' כל הארץ (שם). הרי לפניך עוד טובה גדולה למים שהגביהם מכל העולם כדי שיראו הבריות ויעשו רצון קונם, וכבר כתבנו שזאת עיקר השמחה בכל דברים שבעולם להיותם זוכים שעל ידם יתקלס עילאה ויתגדל כבוד ה' על כל הארץ.

174

קע״הובזה נבוא לביאור הכתוב, ויאמר אלהים יקוו המים. פירוש שיקוו דוקא לצד אחד ולא להנשאות מעל הארץ כאשר הם וישארו תלוים באויר השמים. והטעם לזה מתחת השמים כיון שהם תחת השמים והשמים צריך להתראות לבני אדם בעל כרחם צריכין לפנות משם כדי לישא עין אל היושב בשמים. ועוד שהם תחת השמים במעלה ומדריגה נגד בחינת מעלת מים עליונים אשר מעל לשמים, צריכין להרחיק מאתו שלא יזונו עיניהם מבית קדשי קדשים כהבדלת הפרוכת בין הקודש ובין קודש הקדשים וכאמור למעלה.

175

קע״וובכדי לפייסן בשביל המעטת כבודן כל כך, אמר להן שני הדברים הנזכרים. א', אל מקום אחד שיתיחדו ביחוד גמור וירמזו ליחוד האמיתי הכולל כל העולמות הנרמז בתיבת א"ל מקו"ם אח"ד, ותחת שנעשה בהם ענין המחלוקת וההפרשה, יהיו רומזים ליחוד השלם שבכל השלימות. והשנית, ותראה היבשה שהיבשה וכל יושביה ייראו מה' אלהיהם בשביל הקורא למי הים וישפכם (עמוס ה', ח') והוא טובה גדולה להם שעל ידם יגיע נחת רוח לבורא עולם מעולמו שברא. ובזה, ויהי כן. כי נצבו מים כמו נד באהבה ושמחה גדולה, והיו אומרים אלו לאלו נלך ונעשה קילוסין להקב"ה, ופתחו ואמרו שירה כאמור (תהלים צ"ג, ג') נשאו נהרות ה' כנאמר. ובזה נשלם מלאכת המים במלואם וטובם ואז וירא אלהים כי טוב תיקן המחלוקת על ידי היחוד השלם לשלום בין ישראל לאביהם שבשמים לעשות רצון קונם על ידם הכל כמדובר.

176

קע״זאו יתבאר יתור אומרו ותראה היבשה. על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה פרשה כ"א, ו') על פסוק (שמות י"ד, ט"ז) ואתה הרם את מטך, אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה, לא כך אמרת שאין הים נעשה יבשה וכו' אמר לו הקב"ה לא קראת מתחילת התורה מה כתיב ויאמר אלהים יקוו המים וגו' אני הוא שהתניתי עמו, כך התניתי עמו מתחילה וכו' שנאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו (שם שם, כ"ז) לתנאו הראשון וכו' עד כאן. והוא תמוה כי איך מרומז באמירת יקוו המים שיעשה ממנו יבשה. ונראה לומר כי כך פירוש הכתוב ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ולפעמים ותראה היבשה פירוש שתראה בו היבשה להיות נצב כמו נד ויעברו בתוכו ביבשה. וזה הוא התנאי שהתנה הקב"ה עמו שאף אחר שיקוו המים למקום אחד לפעמים תראה היבשה בו שיהיה נקרע לפני בני ישראל ולכך כתיב ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ביבשה הידועה הזו שאמר הקב"ה ותראה היבשה.

177

קע״חאו אפשר נאמר בזה הדרך כי רבים מקשים למה רמז תנאי הקריעה שלא בזמן קריעתו, כי אם אחר השבת המים על מצרים רמז תנאו. וירצה בזה כי התנאי היה על ב' הדברים האמורים, שהוא לקרוע לפני ישראל ולהשיב מימיו על מצרים שלא להניח גם את מצרים עבור בגבולו, כי אם תיכף אחרי יציאת ישראל מתוכו מיד ישובו המים על מצרים וגו'. ולכן לא הזכיר התנאי עד אחרי כלותו לספר כל עניניו שהוא הקריעה וההשבה. ותיבה זו, לתנאו, קאי על כל מה שקדם בענין בין ענין הקריעה בין מה שהשיב על מצרים כל זה היה לאיתנו, לתנאו הראשון. ולזה יהי כן פירוש הכתוב בשני דברים. א', שיקוו המים, ולפעמים תראה בו היבשה כנ"ל והוא ענין הקריעה. והב', יאמר יקוו המים אל מקום אחד אף בעת שתראה בו היבשה כשיקרע לפני ישראל תיכף בצאת ישראל ממנו ישובו המים לעשות דין באויבי ה'.

178

קע״טודבר זה הוא גם כן פיוס נפלא למים התחתונים להיות על ידם יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעת קריעתם לפני בני ישראל לעשות נקמה באויביהם. ואז נבהלו אלופי אדום ושמעו עמים ירגזון וישראל אמרו שירה לה' שענינה נכבד וגדול רם ונשא למאוד עד אין קץ ותכלית, ובזה ודאי נתפייסו וידעו בטובתן והודו לה' כי טוב ולעומתן אמר הקב"ה כי טוב. כדבר האמור.

179

ק״פובדרך רמז יאמר הכתוב יקוו המים לפי מה שכתבנו עד הנה, מגודל המעלות הטובות אשר הגיע למים התחתונים ממה שקבצם למקום אחד, שרמז בהם יחוד שמו יתברך והארץ יְרֵאָה מקונה בעבורם, וכבוד ה' נתגדל ונתקדש לעיני עמים רבים בעשותו נוראות על ים סוף עמם ועשו נקמה בגוים, הנה מהראוי שתגדל תשוקת וחמדת המים לעשות בשמחה אמרי אל להגיע אל המעלות האלה. ולזאת אחר שהבדיל בין מים למים והיו מים התחתונים בוכים כי לא נתפרשו אלא בבכיה (כמו שכתוב במדרש בפסוק זה) ואמר להם הקב"ה בלשון פיוס יקוו המים מלשון קוה אל ה' שהוא לשון תקוה. כלומר יקוו ויחכו המים שיתכנסו אל מקום אחד ותראה היבשה ובודאי נהרות ימחאו כף יחד ירננו עבור טובה שיעשה להם אז.

180

קפ״אואמר הכתוב ויהי כן. כלומר כן אמת אשר גדלה חפצם ותשוקתם בזה למאוד, אף שהיה המעטת כבודם, כיון שידעו שיתרבה על ידיהם כבוד שמים בארבעה בחינות שמצינו, קיוו לזה טרם עשותם ותיכף עשו כן באהבה לאשר גדלה בעיניהם קדושת שמו הגדול המבורך.

181

קפ״בובזה אפשר לומר שגם הים התנה זאת עם הקב"ה שהגדולה והכבוד הזה יעשה דוקא על ידו. וזה וישב הים לפנות בוקר לתנאו כי גם הוא התנה תנאי זה להעביר בניו בין גזרי ים סוף ואת רודפיהם ושונאיהם בתהומות יטבע. והכל לגודל תשוקתו שיתקדש שם שמים על ידו, וזה מאמר חז"ל (שם) יקוו לי המים שנדחקו המפרשים בפירושו, ולדברינו יאמר שהמים יתאוו ויחפצו במה שהוא לי לשמי ולכבודי.

182

קפ״גובזה טעה טיטוס הרשע כשעמד עליו נחשול שבים לטובעו אמר אין גבורתו אלא במים (כמו שכתוב בגיטין נ~ו:) כי טבע המים ימהר יחיש מעשהו לעשות רצון בוראם כאומרו (תהלים ק"ד, ח') יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם. והיו נחפזין ונמהרין בשליחותם בשביל להרבות כבוד בוראם ברוך הוא באהבה ושמחה, שהיו אומרים אלו לאלו נעשה קילוסין להקב"ה ועל כן תיכף כשראו רשע הזה עובר בים עמד נחשול לטובעו, כלומר עמד מעצמו בלי שום צווי. כי כן דרך קנאים לקנאות להקב"ה בלתי הצטוותם, ולעשות נקמה בגוים ובעוברי דת כאשר מצינו בפנחס בן אלעזר. וכאשר התחיל זה לחרף נח מזעפו ברצון הקב"ה.

183

קפ״דואפשר לזה כיוון יעקב אבינו שאמר לראובן פחז כמים וגו' (בראשית מ"ט, ג') כלומר שמהרת לנקום נקמת ה' לתבוע עלבון אמך כטבע המים אשר נחפזין בשליחותן, ובזה היה ראוי להיות לך יתרון יתר שאת ויתר עז. ואך אתה אף על פי כן אל תותר כי חללת יצועי עלה, הוא השכינה הקדושה ולא תעשון כן לה' אלהיכם כתיב.

184

קפ״הגם ירמוז הכתוב באומרו יקוו המים אל מקום אחד. על פי מה שאמר (בזוה"ק תרומה קנ"ד:) מים אינון מימינא ואיהו חדוה מיד יהיב לשמאלא וכו' עד ובגין כך מיא לא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא וכו' עד כאן. וזה נעשה בבחינת שיתוף רחמים בדין כי מים הוא בחינת החסד ואינון מימינא, ולא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא בבחינת גבורת גשמים וכמו שאיתא בפרשת צו (דף ל"ב.) וזה לשונו: דהא מיא בגבורה נחתין לעלמא וכו' כי נתכלל בזה שמאלא בימינא ביחוד גמור והיו לאחדים ממש.

185

קפ״ווזה אומרו יקוו המים אל מקום אחד שיתקבצו שני הבחינות אשר במים אל מקום אחד להתאחד לאחד בבחינת התכללות שמאלא בימינא וימינא בשמאלא, וכל אחד מושך אצלו בחינה השניה להתכלל בו, ונעשה שני המשכות מזה לזה ומזה לזה בחינת ו"ו, וא' המיחדם ביחוד גמור ואז נעשה בחינת וא"ו כזה שהוא מספר אחד, וזה יקוו, שעל ידי התכללותם והתקבצם נעשה בחינת שני ווין ושניהם הולכים ומתיחדים אל מקום אחד כאמור.

186

קפ״זגם ירמוז על זה הדרך כי הנה יחוד החסדים והגבורות הוא הוא היחוד של כל הקומה שלימה מהעשר ספירות בלימה שכל אחד הוא כלול מעשר ומספר כולם הוא מאה, ועל כולם הוא תחילת המחשבה על סוף המעשה רצון האין סוף ברוך הוא שיהיה זה היחוד, וזה רמז יקוו יו"ד היא תחילת המחשבה ק' הוא תשלום המאה ו"ו הוא ההמשכה מחסדים לגבורות ומגבורות לחסדים כל אלה להיות הולכים אל מקום אחד להתיחד ביחודא שלים אמן כן יהיה.

187

קפ״חויקרא אלהים ליבשה ארץ. הנה אמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וכו' עד כאן. ולכך נתחכם הקב"ה לקרותה בשם זה מכל השמות שיש לה תבל ארקא וכו', אולי יהיה שמא גרים שתעמוד בתומה ותעשה כדבריו, ועם כל זה עברה על הצווי ושינתה מאמרו.

188

קפ״טולמקוה המים קרא ימים. כבר כתבנו שמים רומז על בחינת היחוד השלם בכל העשר ספירות הידועים, להתכלל שמאלא בימינא וימינא בשמאלא, ועבור זה היו נקוים אל מקום אחד לרמז על זה היחוד וכל היחוד הזה הוא מבחינת המחשבה עליונה רצון אין סוף ברוך הוא המיחד את כולם ביחודא שלים. ועל כן קראם ימים, לחבר היו"ד הרומזת למחשבה עליונה אל המים בחינת היחוד השלם ובזה נאה לקרותם על שם הטוב. כי כל הטוב שבעולם מיחוד הזה, על כן וירא אלהים כי טוב. והכל כאשר כתבנו למעלה.

189

ק״צויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וגו'. צריך להבין מפני מה נשתנה לשון האמירה מלשון העשיה שבאמירה אמר תדשא הארץ דשא, ובעשיה הוא אומר ותוצא הארץ דשא. ומה היה מקרא חסר לומר אף באמירה תוצא הארץ דשא כיון שהצווי זה הוא אליה. ונראה לומר כי הנה דשא הוא לשון לבישת הארץ בדשאים אשר יכוסה בו הארץ כפירוש רש"י, והנה יש מיני דשאים שהארץ מכוסה מהן ואף על פי כן אינם גדילים מן הארץ כמו כמיהין ופטריות וכדומה שגדילים מן האויר, ולא מברכינן עליהם בורא פרי האדמה כמו שאיתא בש"ס (ובשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"ד סעיף א'), ונמצא לא היה יכול לומר תוצא הארץ דשא כיון שנמצאים מיני דשאים שאינם יוצאים ממנה ולא בדידה תליא מילתא.

190

קצ״אואמנם לפי זה יקשה איך שייך צווי לארץ שתתמלא בדשאים כיון שלא תוכל לעשות הכל כי רשות אחרים עליה. אכן הצווי היה לה שתראה שיהיה מכוסה בכל מקום ומקום ממנה והיא במקום שתחסר הכסוי מגדולים אחרים תוציא היא דשאים שלה, באופן שיתמלאו כל המקומות בדשאים. ועבור זה בצווי ואמירה אמר תדשא פירוש תתמלא שתראה שתתמלא כל הארץ דשא שתעשה כל אשר מוטל עליה, במקום אשר לא תמולא מדברים אחרים תמלא היא חסרונה. ואולם בעשיה שעשתה הארץ, אמר ותוצא, שהארץ הוציאה כל אשר בכחה עד שנעשה דשא שהוא לבוש הארץ, להתכסות בדשאים כל מקום ומקום אשר בה.

191

קצ״בעץ פרי עשה פרי וגו'. צריך להבין שינוי לשונו בזה, עץ פרי משמע שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, ועושה פרי משמע שיהיה רק עושה הפרי והוא ישאר בטעם עצו. ויתכן לומר בזה כי הנה נחלקו רז"ל (בראשית רבה פרשה ה', ט') בפסוק זה. וזה לשונם: ולמה נתקללה הארץ ר' יהודה ברבי שלום אמר שעברה על הצווי, שכך אמר לה הקב"ה תדשא הארץ וגו' עץ פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ר' פנחס אמר הוסיפה על הצווי, עץ עושה פרי אפילו אילני סרק עשו פירות וכו'.

192

קצ״גוהנה לדעת ר' יהודה יאמר הכתוב עץ פרי שגם בעץ יהיה בו טעם פרי, ויהיה עושה פרי למינו פירוש שיעשה הפרי למין העץ ולא שיהיה העץ טעם תאנה והפרי טעם תפוח וכדומה. ולדברי רב פנחס שאמר הוסיפה על הצווי ולא נצטותה כלל על טעם עצו ופריו שוה, יהיה כך פירוש הכתוב עץ פרי עושה פרי למינו כל עץ העושה פירות יהיה עושה הפרי השייך לאותו העץ ולא ישנה עץ התפוח להוציא תאנה או פרי אחר.

193

קצ״דויהי כן ותוצא הארץ וגו'. לכאורה אחר שאמר באורך כל אשר הוציאה הארץ, מיותר אומרו ויהי כן. ואולי יורה על מהירותה לעשות דבר ה', לכך אמר ויהי כן ותוצא וגו' פירוש תיכף בעת דבר ה' ויהי כן ותוצא, מה שלא היה בנשמע כן אם יאמר ותוצא לבד.

194

קצ״הדשא עשב. לכאורה תיבת דשא מיותר ולא היה לו לומר רק ותוצא הארץ עשב מזריע זרע וגו' כי דשא אינו שם לעשבי האדמה. ואולי נתכוון לומר שלא תאמר שהלבישה עשב אחד לבד, לכך אמר דשא להורות על הרבה מיני עשבים מחולקים וכולן בערבוביא נקראין דשא כפירוש רש"י.

195

קצ״וויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים וגו'. צריך לדעת למה נכתב מארת חסר כאן, ודרשת רז"ל ידוע (מובא ברש"י כאן). אמנם גם לפי פשוטו נצרך להבינו. גם אומרו ברקיע השמים, והיה די לומר ברקיע לבד או בשמים לבד. אכן יכוון הכתוב לומר כי שלשה דברים היה צריך הקב"ה עשות להקטין אור שברא בכדי שיוכלו התחתונים ליהנות מאורו, ובלא זה לא היה באפשרי לסבול הבהקת האור. א', שתלאו ברקיע השני מלמטה למעלה ולא ברקיע הראשון כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ו', ו'), ועבור זה להיותו גבוה כל כך יחסר מעט גודל זיוו. ב', שהרקיע הוא כמו מסך המבדיל בין האור להארץ והוא כמו חלון עם מסך זכוכית או דבר אחר, ודבר זה גם כן יקטין זיו האור. ג', אחר כל אלה עוד החסיר אור עצמיותם, שלא יאירו כל כך. וכל זה אמר במאמרו. א', יהי מארת חסר לומר שהחסיר אור עצמיותם להקטינם. ב', ברקיע השמים כלל ב' דברים מה שהוא ברקיע שעל השמים ומידלי טובא. ומה שהרקיע הוא מסך מבדיל עומד נגד האור שלא תיראה הבהקת זיוו כל כך. ובזה אפשר תיבת להבדיל בין היום וגו' קאי גם אשלפניו. ברקיע השמים להבדיל פירוש מה שנתנם ברקיע השמים כדי שיבדיל הרקיע בינם ובין הארץ.

196

קצ״זעוד יאמר הכתוב יהי מארת חסר שיחסר מאורם כל כך שיהיו להבדיל בין היום ובין הלילה, כלומר שיוכר על ידיהם בין היום והלילה. והוא שיתקטן אור א' מהם כל כך עד שיקרא עת האירו לילה, ואז יהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. כי לא נוכל לחשוב ימים ושנים אם לא בהבדל בין היום והלילה כפירוש רש"י, והכל קאי על מארת חסר שיתחסר אור א' מהם כל כך שעל ידו יובדל היום מהלילה ויהי שמושו נקרא מאור הקטן לממשלת הלילה.

197

קצ״חוהיו למאורות ברקיע השמים. שינה כאן לכתוב מאורות מלא על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה נ', ב') על פסוק (בראשית מ"ט, א') ויבואו שני המלאכים סדומה אמר ר' חנינא עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים משעשו שליחתן מלאכים, אמר ר' תנחומא משל לאחד שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע לבית אוריין שלו (פירוש מקום גדולתו וישיבתו) היה מהלך כפגן (פירוש אדם הדיוט), כיון שהגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כקאלמין (פירוש אדם חשוב), כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים כיון שעשו שליחתן קראן מלאכים, עד כאן. וכמו כן כאן השמש וירח אשר בעת בריאתן קודם הגיעם למקומם שהוא רקיע השמים אמר מארת חסר כי חסרון גדול הוא אצל אור העליון שהלכו מאתו, ויהי בהגיעם למקומם בשער השמים קראן מאורות מלא, לצד עמדם כאן בשליחות מלך מלכי המלכים הקב"ה כאמור.

198

קצ״טלהאיר על הארץ. פתח בלשון רבים והיו למאורות וסיים בלשון יחיד להאיר על הארץ. ואולי יחזור על הרקיע שהרקיע יאיר על הארץ, בדרך שכתב הרב האלשיך בפסוק ויאמר אלהים יהי אור, בביאור מאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה ג', ד') שנתעטף הקב"ה בשלמה וממנה הבהיק האורה כי השלמה נעשה מסך מבדיל ותקלוט האורה לתוכה, וממנה תאיר לארץ ולדרים עיין שם. וכן כאן ברקיע שכתבנו שנעשה ממנו מסך מבדיל ועל ידי זה קלט האור לתוכו והוא המאיר לארץ.

199

ר׳או יאמר להאיר על הארץ. ולכאורה היה די לומר להאיר לבד כאומרו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא דקדק לפרש אופן הארת אורו אם על השמים או על הארץ. אמנם הכל חוזר אל האמור למעלה כי כל החסרונות שהיו במאורות הכל בשביל להאיר על הארץ כי לא תוכל הארץ לסובלו כי אם באופן זה.

200

ר״אגם יאמר לפי פשוטו כי האמת הוא שמאורות האלו לא נעשו כי אם להאיר על הארץ בלבד. כי השמים שמים לה' כלומר השמים נהנין וניזונין ומגיע להם האורה מה' ממש, והיה להם ה' לאור יומם. אבל והארץ נתן לבני אדם, ואינם כדאים להשתמש באור ה' עתה, עד עת הגאולה השלימה במהרה בימינו שנאמר בה (ישעיה ס', א') קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, שאז יהיה זריחת כבוד ה' על הארץ כמו עתה זריחת השמש, אבל עתה אין אנו כדאים לזה ועל כן נעשו בשביל להאיר על הארץ דייקא לא על השמים בשום אופן. ולאשר שבפשט הכתובים אינו מפורש רק הארת המאורות ולא חסרונם כי אם ברמז ובאמת גם חסרונם נעשה הכל בשביל להאיר על הארץ אמר ויהי כן ולכאורה הוא מיותר אחר שמפרש להלן כל אופן עשייתם ויעש אלהים את שני המאורות וגו', וכלל כל אשר נרמז ברמז הכתוב במאמר ויהי כן כי היה הכל בפועל ממש והכל לטובת קבלת האורה.

201

ר״בויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. ידוע סתירת הדברים אשר בפסוק זה, תחילה אמר שני המאורות הגדולים ואחר כך את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן וגו' וחז"ל דרשו בזה כמובא ברש"י. ואפשר יאמר הכתוב לפי פשוטו לאשר שהקב"ה חפץ להאיר גם לתוך החושך העצום של לילה ושם לפי ערכו גם מאור הקטן גדול הוא, כעין מה שקרא הכתוב לנח, צדיק תמים בדורותיו אף שאילו היה בדור צדיקים לא היה נחשב לכלום מכל מקום בדורו נקרא צדיק תמים כי הוא הגדול שבכולם, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ט') במשל על זה בשוק סמיא צוחין לעוירא (פירוש שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמם) סגיא נהיר וכו', והוא ממש בדמיון מאור הלבנה, או בדמיון מה שאמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו אף שיפתח הוא הקטן במאוד נגד שמואל מכל מקום בדורו הוא הגדול וכן כאן על ידי מה שזרח בחושך אור הקטן, לגדול יחשב לצד הנאת קבלת אורו, וגם לצד מה שהוא בין הכוכבים, וכוכבים אורן מועט ונגדם נקראת מאור הלבנה גדול שהוא הגדול נגד כל אלה.

202

ר״גועל כן אמר הכתוב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. שלא תאמר כיון שהבדיל ה' בין היום והלילה תשאר הלילה בלי אורה כלל בחושך וצלמות, לא כן הוא, כי תיקן לשניהם אור, ולזה ברא שתי מאורות אחד ליום ואחד ללילה ושניהם גדולים כל אחד בערכו ומהותו כאמור, כי לא יוכל להיות שוין ממש כי במה יוכר הבדלת היום מהלילה אם לילה כיום יאיר ממש כחשיכה כאורה לא יובדל בין יום ללילה. ועל כן צריך להיות אחד גדול מהשני ונתן את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, לפי ערך מאור הגדול ההוא יקרא קטן, אבל במקומו כשאין שם מאור הגדול גם הוא לגדול יחשב כי אין גדול ממנו. וְהִרְבּה צבאות הלבנה ונתן לה את הכוכבים להראות אשר יתכן שתקרא גדול כי יש אורות פחותים גם ממנה ולנגדם תקרא גדול. גם על דרך מאמר הכתוב (ישעיה ג', ט"ז) הלוך וטפוף תלכנה ואמרו חז"ל (שבת ס"ב:) שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה כדי שתראה היא גדולה, וכמו כן כאן כשהיא בין הכוכבים תראה היא גדולה עד מאוד, והאיר גם למדת הלילה באור, ולממשלת הלילה, גדול הוא כנאמר.

203

ר״דויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. חז"ל (בראשית רבה ו', ה') אמרו בזה ויתן לשון מתנה שבמתנת חנם נתן את האור בעולם. ולכאורה יקשה והלא כל אשר ברא בעולמו הכל במתנה הוא מאת האל ואיזה דבר הוא מאתו בכסף או במחיר חלילה. ויתכן לומר בזה כי הנה כבר כתבנו שהשמים אין צריך לאור החמה ושם ה' לאור עולם ועיקרן נעשו להאיר על הארץ, ולפי זה היה ראוי לתת אותם בארץ כי על מה ישתמש הארץ, בשמים ממעל, להאיר עליה. ואך הנה ידוע כשאור הנר עומד במקום גבוה תאיר לכל חדרי הבית מזיוה ולגבוה ונמוך כאחד, ולא כן אם תעמוד על הארץ לא יאיר רק סביב הנר ולא יותר, וזאת רק בנמוך ולא בגובה. ועל כן תלה האור באויר הרקיע במקום גבוה כזה שתאיר על פני תבל ומלואה סביב סביב לגבוה ולנמוך. ועוד טובה הוא למאורות במה שתלאן ברקיע השמים כי ביום הולכים למטה מן הרקיע ובלילה למעלה מן הרקיע כדעת חכמי ישראל בפסחים (דף צ"ד:). ונמצא מושלין ביום ובלילה להיות הליכתן בלילה כמו ביום ואך שהוא למעלה מן הרקיע, מה שאין כן אם היו בארץ היו צריכין בלילה לאסוף נגהם שלא יאיר בלילה כמו ביום למען יובדל היום מהלילה. ולזה אמר הכתוב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ מתנה גדולה נתן אלהים להיות צרכי הארץ עשוים בשמים והכל לטובת הארץ, כי בהיותם ברקיע השמים יאיר לכל ישוב הארץ כאמור. ועוד הנה בזה טובת המאורות כנזכר. לכך אמר,

204

ר״הולמשול ביום ובלילה ולהבדיל בין האור ובין החושך. כי על ידי כך יוכלו למשול ביום ובלילה ללכת בלילה כמו ביום ואף על פי כן יובדל בין האור והחושך, מה שאין כן אם היו בארץ אם היו מושלים בלילה וביום לא היתה הבדלה בינם והיו צריכין לאסוף נגהם שלא יאירו בלילה. ואולם טובת הרקיע אין בזה כלל כי אינו צריך לאור השמש ומתנה הוא מבוראנו אשר צרכי הארץ עשה בשמים כנאמר.

205

ר״וויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו'. נראה לדקדק מה טעם בצווי הראשון לא אמר בתוספת ו' כי אם תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו' ולא אמר ועץ פרי, גם להלן (כ"ד) אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו' ומה נשתנה כאן לומר ועוף בו'. ונראה כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ב') בפסוק יקוו המים אמר ר' שמעון כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא, משל לעשר נודות נפוחין מונחין בטרקלין וצריך המלך למקומן מה הוא עושה להן, מתירן ומוציא את רוחן ומסלקן בזוית אחד, כך דָרַך הקב"ה על מֵי בראשית וסלקן לים אוקינוס וכו' עד כאן. ולהבין דמיון הנמשל למשל נראה לומר כי הוציא מהמים יסוד הרוח אשר היה בהם ובזה מיעטן, וביסוד הרוח הזה היה בהם כח להיות יעלו הרים ירדו בקעות עד התכנסם למקום אחד כמו שכתוב שם.

206

ר״זוהנה בודאי עוד נשאר בהם כח היסוד הזה, כי בכל הדברים שבעולם יש בהם כל הארבע יסודות: אש, רוח, מים, עפר, כמו שאיתא ברמב"ם (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א'). לזה אמר הקב"ה שני דברים אל המים. א', ישרצו המים שרץ נפש חיה, שממים גופא ישרץ שרץ נפש חיה. ועוף, פירוש מיסוד המעופף שבה שהוא יסוד הרוח אשר בו עלה הרים וירד, הוא יעוף על הארץ, ממנו יהיה נעשה בחינת המעופפים לעוף בארץ ועל פני רקיע השמים כי קודם כינוס המים אל מקום אחד היו עולים עד לרקיע ויותר כי היו מחוברים עם המים העליונים עד שהבדיל הרקיע בינם והכל היה בכח יסוד הרוח שבהם, וכל מקור יקו למקורו, ולכן כאשר נעשה מאתו בריה מעופף תעוף על פני רקיע השמים אל מקום אשר אהלו בתחילה.

207

ר״חובדרך רמז ירמוז הכתוב הזה על בחינת התאוה שבלב האדם המכונת על שם המים, כי מיסוד המים שבאדם באין כל בחינת תאות הלבבות כמו שאיתא בשער הקדושה למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (חלק א' שער השני), והתאוה כוללת כל דברים שבעולם, כי יוכל להתאוות לכל בחינות ארציות ודברים הגשמיים אשר נבראו בעולם, ודבר זה ימשיכנו עד למטה לארץ כמו רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג', כ"א), עבור שאינה יודעת משום תשוקה כי אם מחפצי הארץ ועל כן לשם תרד, כן נפש האדם הזה נעשה בבחינת שרץ השורץ על הארץ.

208

ר״טואמנם גם יוכל להתאוות לתורת ה' ללמוד וללמד ולקיים מצוותיו, ובדבר הזה ישנו שני בחינות כי אם ילמוד לשמה יעלה נשמתו ומצוותיו עד מעל השמים, וכשילמוד שלא לשמה אינו מגיע כי אם עד השמים כמאמר חז"ל (פסחים נ':) רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה.

209

ר״יוזה שרומז הכתוב ישרצו המים שרץ נפש חיה שתאוות הלב יכולים להשריץ בלב אדם עד הגיעו לבחינת השרץ השורץ על הארץ. ואף נפש חיה שהוא בחינה עליונה בנשמת האדם. אם ילך אדם אחר תאות לבו מעט מעט ימשוך עצמו עם כל בחינת נשמתו להגיע לבחינת השרץ ממש. ואמנם גם ועוף יעופף כי אמרו חז"ל (ברכות ה'.) אין עוף אלא תורה, כי תוכל להמשיך את תאות לבך לתורת ה', ובידך הבחירה נתונה לבחור, אם שיהיה רק על הארץ שלא יגיע תורתך כי אם על הארץ שהוא עד השמים, או שיהיה על פני רקיע השמים להיות גדול מעל השמים חסדו. ועל כן אתה תבחר ותקרב להביט אל סוף דבר בקדמותו טובת נשמתך בעולם הבא, שתעוף עד שמי השמים ממעל לקשור עצמה אל צור העולמים ברוך הוא.

210

רי״אויברא אלהים את התנינים הגדולים. הנה בכל מעשה בראשית הכתובים עד הנה, לא כתיב בהו ויברא כי אם כאן, כי אמרו חז"ל (סנהדרין צ':) א"ל קיסר לרבן גמליאל אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי, אמרה ליה ברתיה שבקיה, ואנא מהדרנא ליה, שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח אמר לה זה שיוצר מן המים אמרה ליה מן המים צר מן הטיט לא כל שכן וכו'. על כן כל הנבראים שנבראו מן העפר או מן הרקיע לא היה פלא כל כך להיות כבריה חדשה, ולא כן אלו הנבראים ממים שמדבר לח ימצאו תנינים הגדולים האלו וכל אשר יש בים, לכך כתיב בהו ויברא כי הוא כמו בריאת יש מאין ממש. ולפי שנבראו מדבר קל לא היה כוחן יפה כל כך, וברכן אלהים במאמר פיו יתברך, ואמר להם פרו ורבו. ואולם העופות שנבראו מן הרקק לא כתיב בהו רק והעוף ירב בארץ, ולא הוצרכו לברכה כפולה כמו הדגים.

211

רי״בויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ח') וזה לשונם: רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אמר בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה ויאמר אלהים נעשה אדם וגו' אמר לפניו רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים (לומר ששתי רשויות הן) אתמהא, אמר לו כתוב, והרוצה לטעות יטעה. אמר לו הקב"ה, משה האדם הזה שבראתי לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו, שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים כיון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת וכו' עד כאן. ודבריהם ז"ל צריכין פירוש. כי עדיין הקושיא במקומה עומדת למה יעשה זאת הקב"ה לתת מכשול לבני אדם להניח על הדרך, אבן הטועים שיוכלו לטעות ולכפור ח"ו בעיקרי אמונת דתו.

212

רי״גונראה לומר בזה, כי על שתי פנים הנה בני אדם גם בני איש דורשים ומעיינים בכל חדרי התורה, האחד הוא מי שנקודת אמיתת לבבו שלם עם ה' אלהיו באמת ובתמים בלי שום פירוד והפסק כלל ומאמין בו באמונה שלמה מקירות לבו, ותמיד שואל ודורש ומבקש בכל כוחו במה יעשה רצון בוראו יתברך בכל לב ונפש, ובמה רצון הקב"ה יותר, והכל בכדי לעובדו בלבב שלם ולעשות נחת רוח לפניו במה שאפשר לו ביותר ויותר. ומחמת טהרת וזיכוך לבבו לה' אל אמת מבטל כל תאוות לבבו להכניעם ולשברם בכל כוחו בכדי לעשות רצונו יתברך, אף בהגיעו לאיזה מקום שאינו מבין דרכי ה' אמת ולפי שכלו הקטן קשה לו בזה הדרך איזה דבר כמו בענין מה לפנים ומה לאחור (חגיגה י"א:), או בדרכים אחרים שאינו מבינם הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין שלא נתגלו כי אם לרבי שמעון בן יוחאי וחביריו מכל מקום משום זה ח"ו לא יעזוב אמונתו בלב שלם ואמת מכאשר היה. ואדרבה מחזק לבו ביותר ויותר באמונה שמאמין באמונה שלימה כי הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול (דברים ל"ב, ד') ואין ידיעתו כידיעתינו, וידיעתו ברוך הוא רם ונשא ונשגב למאוד מה שאין כח בשום בריה לעמוד על דעתו יתברך שמו, והוא עושה נפלאות לבדו ואין אנו מכירין גודל רוממותו ועוצם גדולתו.

213

רי״דועל ידי זה מוסיף עבודה על עבודתו ומכבדו ביותר, באומרו: שאני עובד לאדון כל כזה שאין שום בריה יכולה להשיג אף קצת דרכיו ומוסיף אהבה על אהבה ויראה על יראה, ומשבח ומפאר לשמו הגדול על כל נפלאותיו הן מה שמבין קצת מהם לפי שכלו, האף אמנם שאין בנו כח לידע דעת הבורא וכל איש בער הוא ולא ידע כי אם מה שחלק ה' קצת מחכמתו לבשר ודם לפי ערכנו להבין במה שברא. אבל תכלית הידיעה הוא שלא נדע איך בראם יצרם אף עשאם כי נעלה הוא מאיש קרוץ מחומר ליתן דעתו על זה, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) אם מתכנסין כל העולם כולו לברוא יתוש אחד אינם יכולים, ויודע אשר הנסתרות לה' אלהינו ואין לבן אדם חלק בם. ומוסיף על ידי זה אהבה ודביקות וחפיצת תשוקה להתקשר לבורא עולם בכל עוז ותעצומות בראותו שככה לו בעולמו, מה שאין כל בריה מבריאותיו יכולה להבין אפס קצהו ממעשה ידיו כי רב הוא.

214

רי״הואמנם בחינה השניה היא, מי שאין תוכן לבבו שלם עם ה' אלהיו כמאמר הכתוב (דברים כ"ט, י"ז) אשר לבבו פונה היום מעם ה' ללכת לעבוד וגו'. וכשיקשה לו קצת בדרכי ה' הנה עומד על דעתו מאוד ומעמיק לסתיר עצה מה' ונותן לבו ומחפש אולי ימצא עוד איזה דבר למצוא עילה על אל דעות ה', ומעט מעט נמשך עד שילך לעבוד אלהים אחרים ומקצץ בנטיעות, כמעשה דאחר (בחגיגה ט"ו.) שראה למט"ט יושב וטעה בשני רשויות ח"ו ולא שת לבו לדון לכף זכות לומר שיושב וכותב זכויותיהן של ישראל, והכל כי הן בעודו יושב על התורה ועבודה אמרו ז"ל (שם ט"ו:) שהיו ספרי מינים נושרין מחיקו כי פנה לבבו מעם ה' והיה מחפש לתור אחרי ה', ומיד כאשר לבב אנוש פונה מעט מעם ה' נמשך מזה במעט מעט עד ללכת לעבוד וכו'. ולא כן אם היה לבבו שלם עם צור העולמים ברוך הוא לומר שאין כוחי ושכלי להבין בדרכי ה' וחלילה לי להרהר אחריו היה ה' נותן בלבו דרך האמת לפי ערך שכלו אם היה זוכה לזה. ועבור מעט הרע שהיה טמונה בלבו היה כח בשקר להאחז בו.

215

רי״ווהנה אל דעות ה' אשר לו נתכנו עלילות ויודע מחשבות בני אדם אם לעקל אם לעקלקלות, דרכו הטוב לגלות את אשר בלב האדם וכאשר אדם רוצה בלבו לעשות אחד מעבודת ה' והוא אתו בכח ולא בפועל, וה' הטוב רוצה לשלם לו שכרו משלם כאילו עשאהו בפועל ממש, כי גלוי לפניו מעמקי לבבו כי רצונו בזה בלב שלם, ואמנם המקטרג יקטרג על זה כי יאמר כלום יש אב שמעיד על בנו, הנה הקב"ה יסובב הדברים בסיבות שונות עד אשר יוציא עמקי לבו מכח אל הפועל בכדי שיהיה גלוי לעיני כל את אשר היה בלבבו וישולם לו שכרו משלם כאשר הארכנו בזה בס"ד בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב' דרך ג' פרק ב') על מאמר חז"ל (מנחות כ"ט:) כך עלה במחשבה לפני עיין שם. וגם לבב הדורש רעה ואין לבו שלם עם ה', גם כן מדרכי ה' לגלות לכל, זדון לבו הרע בכדי שכאשר יפרע ממנו לא יחולל שמו ח"ו בין הבריות לומר על מה עשה ה' ככה וזה ענין אומרם ז"ל (אבות ד', ה') כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. כלומר שנפרעין ממנו במה שנעשה רשע בגלוי לעין כל ונתגלה קלונו ברבים.

216

רי״זכללו של דבר הוא כי בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, אם בחר באמת ואמונה וחפץ לעבוד את ה' באמת אז כל האמת דבוק בו והשקר נפרד ממנו, והבוחר ח"ו בשקרים לתור אחרי ה' לעיין בדרכיו ולהתבונן אם הם נכונים ואיך מעשיו בזה הנה כל אמונות הכוזבות ידבק בו עד אשר יורד אל שאול תחתית. וזה אשר השיב הקב"ה למשה כתוב והרוצה לטעות יטעה פירוש שלא יטעה כי אם הרוצה לטעות ומחפש אחר זה לעיין במעשי אולי ימצא איזה מקום לתור מאחרי, זה יטעה וזה חפצי בו שיטעה בכדי להפרע ממנו בגלוי ולא יתחלל שמי ח"ו על ידו. אבל המאמין בי וחפץ באמת ואמונה, האמת ידריכנו בדרכי אמת ויבין שאין כח בבריה לדעת דעת בוראו.

217

רי״חולפי ערך שכלינו הנה למדנו בזה דרך ארץ שהגדול ימלך בקטן, ובפרט לאשר שהקב"ה היה חפץ לברוא האדם על הארץ בדמות מלאכי מעלה והגדילם עליהם כאומרם ז"ל (סנהדרין צ"ג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. הנה יודע צדיק נפש בהמתו ובפרט נפש עבדיו כי אפשר שלא יהיה רצונם לזה בשלימות, וה' הטוב חפץ חסד הוא ורוצה בטובת כל בריה מבריותיו ולכן נמלך בהם וכשיעשה זאת מדעתם ורצונם יטיב לבבם במאוד על זה גופא במה שנמלך בהם, ועל ידי זה יגדל שמחתם ורצונם לעשיית האדם בלב ונפש אחר שכיבדם כבוד גדול כזה, ובזה צדיקים ילכו בם יותר ויותר להוסיף מכל דבר ודבר עבודת שמו יתברך במסירת כל כוחו גופו ונפשו רוחו ונשמתו לה' הטוב בכל רגע, ופושעים יכשלו בם יותר ויותר עד אשר יורדין לבאר שחת.

218

רי״טובזה אזהרה נפלאה בענין לימוד חכמת הפולסופיא. כי הן אמת שקדמונינו הגאונים המפורסמים היו מעיינים בהם כמו רבינו סעדיה גאון, וקדוש עליון הרמב"ם ז"ל. ובזה תלו עצמן כל קלי הדעת, אשר לא יחפוץ בתורת ה' יבקש לו למודי הפולסופיא, ונתקיים בו נתלה באילן גדול ונחנק. כי הראשונים שאהבת ויראת ה' היה תקוע בלבם ליתד נאמן בקשר אמיץ וחזק, והיו מבקשים בכל עוז איך לעבוד הבורא ברוך הוא ולעשות נחת רוח לפניו, ולמדו מעט בזה, שלא לדבר אחר בעולם כי אם להכיר גדולת הבורא וחכמתו לפי ערכם בעולמו שברא בכדי שעל ידי זה יצמאו נפשם לאהבת הבורא ברוך הוא ויראתו. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: והיאך הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה וכו' כמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי לאלהים לאל חי וגו', עד מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות וכו' עד כאן. ועוד שם בפרק ד' כתב כמו כן עיין שם.

219

ר״כועיקרם היה להביט אשר אין בעולם כי אם הבורא, שברא הכל יש מאין והטביע טבע העולם להתנהג בטבעו על ידי כח ה' המופיע בתוך טבעו תמיד, והכל מיד ה' השכיל. וכח בידו לשדד המערכת להפוך הטבע מכל וכל עד שיאמר לחומץ וידליק, כנראה בחוש ממעשה הצדיקים עובדי ה' שבכח תפילתם לפעמים מהפכין הטבע מכל וכל. וגם הטביע בכח הטבע נסים ונפלאות שיעשה כמו בחינת הטבע כעין נסי מרדכי ואסתר שהלביש הנס בתוך הטבע והטבע כולה מלא השגחת הבורא ונפלאותיו כידוע להחפצים באמת.

220

רכ״אומהידיעות האלה גדלה בעיניהם גדולת הבורא והדר יקר תפארת גדולתו עד שהיה אצלם לימוד הספרים ההם כדברי ספר המוסר. אבל עתה המה המתפלספין בבני עמנו תִּפַּח רוחם ונשמתם שרק תואנה הם מבקשים על ה' להקטין מעשה ה' להכניס הכל בטבע לומר ממזל בא הכל ולא ה' פעל כל זאת, ומתמעט בעיניהם היום מקצת כבוד ה' ולמחר יותר ולמחרתו הכל עד שיושכח מלבם אם יש בורא עולם. ואין חכם כבעל הנסיון אשר אנו רואין בעינינו אשר כל באיה לא ישובון (משלי ב', י"ט), ומיד כשנגדל בחכמות האלה נעשה קל שבקלים אינו רודף לעשות מצוות, ומחמירין בעבירות לעשות דוקא היותר חמור ימח שמם וזכרם. ולא די שהמה עושין זאת בעצמם אף יניאון את לב בני ישראל אליהן הקטנים עם הגדולים לסור מאחרי ה' להטביע בלבבם מעט מעט עד כי יאמרו עזב ה' את הארץ ונתנו תחת ממשלת המזל, ובעוונותינו הרבים יש פוקרין עוד יותר לומר שהעולם קדמון חלילה ומה לנו להאריך בדברי שקרים, והכל נעשה עבור כי מתחילה מחשבתו שלא לשם שמים לדרוש גדולת הבורא בכדי לעבדו בלבב שלם, כי אם להיות לו ידיעה בחכמת העולם לראות איך מתנהג העולם כאילו העולם ומלואו שלו.

221

רכ״בבני בני אחי חביבי שמע לעצתי אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם (משלי א', ט"ו), סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה אפילו מאוהל תורה שלהם, סורו נא כי רגליהם לרע ירוצו ונותנין דופי בתורת משה ללמדה עם פירושים חדשים מקרוב באו שבדו חכמיהם מלבם. הלא תראה מה שאמרו חז"ל (בחגיגה ט"ו:) על פסוק (מלאכי ב', ז') ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואי לא לא. הרי שאם הרב אינו שלם בשלימות, צוו חז"ל שלא יבקשו תורה מפיהו. ומכל שכן באנשים הרשעים אשר פרקו מעליהם עול תורה ומצוות ה', הוי חכמים בעיניהם ורגליהם יורדות מות, פשיטא דפשיטא שאף תורה ממש אסור ללמוד אצלם מכל שכן חכמות חיצוניות שלהם (צא ולמד באיסור לימוד חכמה הזו בתשובות הרא"ש כלל כ"ה ובתשובות הרשב"א סימן תי"ט ובספר הישר לרבינו תם ובספר עבודת הקודש בחלק התכלית מפרק ט"ו עד פרק י"ט ועוד בספרים רבים אין מספר ועיין בשל"ה הקדוש מסכת שבועות).

222

רכ״גואם אמנם שגאונים הקדמונים עיינו בהם כאשר כתבנו. אכן הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע, וצריך קודם להיות נקשר בלב האדם האמונה החזקה השלימה ואהבת ה' ויראתו והכנעה ותשובה שלימה בכל עת וללמוד חכמה זו רק לשם ה' כאשר כתבנו. אבל אלו אשר המה חכמים להרע לעצמן ולהיטיב לא ידעו שידעו להיטיב מעשיהן בכל השלימות ויאכלו פגה תאנה בלא זמנה ועל כן יקוצר ימיהם ושנותיהם. אלהים הטוב יציל כל עמו ישראל מהם ומהמונם ועל הטוב יזכר שמו יתברך תמיד אמן.

223

רכ״דאו יאמר הכתוב נעשה אדם וגו'. כי הנה כבר כתבנו בחיבורנו זה (באופן ו' מפירושי פסוק בראשית) אשר האדם כלול מכל העולמות שלמעלה ושלמטה בסוד נשמתו וגופו, כי ארבע בחינות הנשמה. נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה, נלקחים מארבע עולמות. אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וגופו נכלל מארבע יסודות. אש, רוח, מים, עפר, אשר כל הברואים מתחת גלגל הירח ולמטה אין אחד שלא נכלל מארבע יסודות האלו. והאדם הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי חיות כל הנבראים כל הכלולים בכח גופו מתקבצין אליו בעת עמדו לפני ה' בשיר ושבחה או בתורה ותפילה, ומתקשרין ומתדבקין ועולים על ידו לאל עליון קונה שמים וארץ, ומקבלין שם כל מיני שפע וברכה הראוי להם ויורדים על ידו.

224

רכ״העוד כתבנו למעלה אשר את השמים ואת הארץ, כלל הטפל לשמים והם בריות עליונים, והטפל לארץ כל ברואי יושבי ארץ. ועל כן אמר הקב"ה תוצא הארץ נפש חיה וגו' כי בבריאתה נכלל בה גם כח הזה. והוא דמיון המלך שממנה ממונים בתוך ביתו כל ממונה על דבר מיוחד, זה לכסף, וזה לזהב, זה על האוכלין, וזה על המשקין. ואחר כך אומר המלך לממונה על הכסף תן כך וכך כסף לאדם זה, ולהממונה על המשקין תן כך וכך משקין לאורחים אלו, ובודאי לא יצטרך לומר תן זה משלי כי הכל יודעים שאין להם מאומה ומה שנותנים הכל הוא של המלך. וכמו כן כאן בבריאת השמים והארץ נכלל כל אשר בהם בכח, ואחר כך אמר הקב"ה לכל אחד להוציא בפועל מה שיש בכוחו יהי מאורות ברקיע השמים. ישרצו המים שרץ נפש חיה, תוצא הארץ בהמה וגו', והכל יודעין שהכל כח הקב"ה ונתנו לו משלו.

225

רכ״וולזה אמר הקב"ה נעשה אדם פירוש שאמר לכל צבא השמים וצבא הארץ שכולם יתנו מחלקם לבריאה הזאת, היינו שעולמות שלמעלה יתנו מחלקם מכל עולם ועולם לבריאת נשמתו, והארץ ואשר עליה כולם יתנו מחלקם מארבע יסודות שלהם לבריאת גופו, והקב"ה עוד יוסיף נופך משלו הוא הצלם הקדוש שהוא המוחין המתחדשין בכל יום תמיד. והוא דמיון המלך שקרא לכל הממונים יחד ואמר לכולם נעשה דבר זה, כלומר שכולם יתנו מאוצר המוכן בזבולם והמלך בעצמו יתן מה שאין ביד הממונים, ובין הכל יהא נעשה דבר זה. וגם כאן מלך מלכי המלכים אמר לכל יצורי עולמים נעשה אדם שמכח כולכם המונח בתוככם מעת הבריאה, וממני מה שאוסיף עתה דבר חדש נעשה אדם על הארץ בריה חדשה כולל מן העליונים ותחתונים בכל הבחינות מגדול שבגדולים עד תחתון שבתחתונים, וגם מעשיו, הוא בבחינת כולל מעליונים ותחתונים, כי בארבעה דברים דומה למלאכי השרת ובארבע דברים דומה לבהמה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח', י"א).

226

רכ״זוזה בצלמנו כדמותנו בצלמנו רומז על התכללות מן העליונים, כי צלם אלהים הוא עליון שאין למעלה ממנו, כי הוא מוחין דגדלות הידועים (כמו שאיתא בעץ חיים שם) וכדמותנו הוא שידמה להקב"ה בכל אבר ואבר בבחינת אדמה לעליון וְהִדָמוּת הצורה ליוצרה כמו שכתבתי למעלה, וזהו בדברים הדומה למלאכי השרת. וגם וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו' כלומר שירדו ירידה גדולה לקבל חלק מכל בחינות התחתונים עד הרמש הרומש על הארץ, וגם שירדו בכל בחינות התחתונים על ידי אכילה ושתיה ושאר דברים הדומים לבהמה. והכל למען יתקרב על ידו מבחינה התחתונה שבתחתונות אל צור העולמים ברוך הוא אשר לכוונה זו ברא תבל וכל יושביה.

227

רכ״חועבור זה ברא האדם אחר כל בריאת כל אשר בשמים ובארץ בכדי שכל אחד יתן מחלקו לבשר ודם הוא האדם על הארץ, שיחובר על ידו הארץ לשמים בבחינת הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. ועוד שצריך הבריח הזה להעשות לבסוף לראות היאך יעשה לפי מעשה הבנין אף שהכל גלוי לפניו, מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא. ואך סוף מעשה במחשבה תחילה כי כאשר לא יחוברו הקרשים אחד אל אחד על ידי הבריח לא היה מקום לבנין ובודאי קדמה המחשבה שתחובר הארץ לשמים על ידי הבריח הלז, ואחר כל הדבר האמור הנה דברי אלהים חיים במאמר הזה נכונים וברורים בפשט הכתוב והיא תשובה אמיתית לאפיקורסים שלא יאמרו במי נמלך עד שבאים מזה לכפירה כי לפי דרך זה לא נמלך כלל רק צוה להממונים לעשות תפקידו ויגזור אומר ויקם.

228

רכ״טגם יאמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. על פי מה שמבואר בדברי מרן איש אלהים מורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בספרו עץ חיים (פרק ה' משער טנת"א) בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים שנפש האדם בעצמה הוא המנפח דוגמת אומן הנופח בכלי זכוכית, ועל ידי הרוח הנכנס בתוכה מתפשט חומר הזכוכית ונעשה כלי, ולפי הנפיחה של האומן כן יתרחב הזכוכית ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן הנפש שבאדם הוא דוגמת הרוח היוצא מפי אומן המנפח. ומלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו, הוא המנפח צורת הנפש, והנפש מתרחבת בתוך גולם הגוף ועושהו כדמותה וצלמה על מתכונתה ממש. כי הגוף אינו אלא נרתיק ולבוש אל הנשמה כמו בגדי אדם הנעשים לדמות הגוף בידים ובצואר וכדומה ואינם שוין אצל כל אדם והמה ארוכים וקצרים הכל לפי הגוף המוכן להתלבש בבגד ההוא, כן צורת הנפש נעשה לפי ערך הנפיחה הבאה מבורא כל עולמים אשר נופח נשמת חיים לכל בריותיו.

229

ר״לוזה עיקר הצורה והשכל שבכל איש ואיש, ונעשית ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כנודע, ואף על פי כן משתנית בכל אדם ואדם כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח.) הקב"ה טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. וכדמותה נעשה הגוף שהוא כמו לבוש ונרתיק אליה הנעשה לקבל הצורה ההיא, ואף כל הקווים ורשימות שבגוף הכל הוא דוגמת צורת הנפש שבו כמו שאיתא בזוה"ק, אבל עיקר האדם הוא הצורה לבדה.

230

רל״אוהנה במשל האומן הנזכר אף שכל הכלי הוא על ידי עשיית האומן לבד ואין לזולתו חלק בו מכל מקום מעשה ההפחה שלו נעשה בשיתוף אצלו בעת עשיית הזכוכית ובעת שנופח מתיעץ במחשבתו ובמעשה ההפחה שלו איך לעשות אותה אם לרחב אם לקצר כפי צרכו וכן להבדיל וכו' מלך מלכי המלכים הקב"ה. והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ז') בנפשותן של צדיקים נמלך ואמר נעשה אדם, ולפי דרכנו הנה בכל נפש ונפש של כל אדם בעת שנופח בו נשמת חיים נמלך ונתיעץ עמה איזה אופן תהיה יצירתה אם להרחיב או לקצר. ועל זה אמר נעשה אדם כלומר שתתרחב ותתפשט ותעשה בדמות אדם ונמלך ונתיעץ עמה באיזה אופן אדם שתהיה וגם אומר לה נעשה אדם על יצירת הגוף כי אף שכל מעשה ההפחה של הנשמה שלו הוא, אף על פי כן אצל עשיית הגוף נחשב גם הנשמה לאומן העושה, כי היא המתפשטת בתוך גולם הגוף כדמיון הרוח מפי המזגג שעל ידו נעשה הכלי על שלימותה, ועל כן הקב"ה אומר אליה נעשה אדם מפני שיצירת גוף האדם על ידי שניהם נעשה.

231

רל״בונודע אשר עיקרי רמ"ח האברים ושס"ה הגידים מצויר בשיעור קומה של יוצר בראשית, וכן הנשמה בדמות זה כנזכר והכל ברוחניות דק שאין שכל אדם תופסו, כי אין לו דמות הגוף ואינו גוף חלילה. ועל כן אמר בצלמנו כדמותנו שיהא נעשה הגוף על צלם ודמות יוצרו כביכול ברוך הוא ודמות וצלם הנשמה. ומפני זה הסכימו רבי ואנטונינוס (סנהדרין צ"א.) שמשעת יצירת הגוף במעי האם ניתן הנשמה באדם כי כל עשיית הגוף לא נעשה אלא על ידי הפחת הנשמה בו שיהא נעשה נרתיק אליה ועל כן לא יצויר שום דמות הגוף אם לא יהיה נשמתו בו.

232

רל״גוהנה איש הנלבב והמשכיל מבין אשר אם כן הוא שעיקר האדם הוא הנשמה, והגוף אינו אלא לבוש אליה, ודאי שצריך לעשות מהעיקר עיקר, כי כל עיקר ביאתו לעולם הזה אינו רק בשביל זה. וכאשר בבוקר יעמוד תיכף יבין אשר עיקר עשיית כל היום צריך להיות בעסק מזון ולבושי הנשמה על ידי תורה ומצוות, וכל העשיות הצריכים אל הגוף, כולם אינו אלא טפלים ממה שצריך להחיות גם אותו, שיהיה עובד ה' על ידי זה, ותיכף כשיהיה לו על מזון אותו היום צריך להשליך הטפל ולעשות העיקר שיהיה לו במה לבוא אל עולם העליון לקבל פני מלכו שלא ליעול בכסופא שם.

233

רל״דובענין זה שמעתי דבר נחמד בשם הרב הגאון המפורסם איש אלקים קדוש מוהר"ר שמואל שמעלקא האב"ד דק"ק ניקלשבורג על מאמר אדון החכמים (שיר השירים א', ט') לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. שאין לו פירוש לפי פשוטו, והיה דברו בזה, לפי שאנו רואין בכל טבע העולם שמין החי ימשוך למין הדומם וצומח וכדומה, אבל לא יצוייר שהדומם ימשוך את מין החי כמו למשל סוסים בעגלה הנה הסוסים מושכין העגלה לפי שהם חיים והוא דומם ולא יצוייר להיפך. רק פעם אחת היה היפוך בדרך הנס כשנטבעו פרעה וחילו בים סוף אמרו חז"ל (בילקוט רמז רל"ה) בפסוק (שמות י"ד, כ"ה) ויסר את אופן מרכבותיו וזה לשונם: והיו המרכבות רצות ונכנסות על כרחן וכו' עד דרך ארץ המרכבות נמשכות אחר הפרדים עכשיו מרכבות מושכות הפרדים וכו' עד כאן. והנה באדם אשר על הארץ ידוע שהנשמה שבתוכו היא חיה וקיימת כמאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים. והגוף הנה הוא דומם ממש עפר מן האדמה ומהראוי להיות שהנשמה החיה ימשוך את הגוף הדומה לטבעה לכל צרכיה שלא יעשה כי אם מה ששייך לה וכאשר היה בדעת הראשונים שאמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) שעשו תורתן עיקר ומלאכתן טפילה. כי הגבירו נשמתן על כח גופן והיה הנשמה מושך את הגוף אליה. ולא כן בדורות האחרונים שעשו מלאכתן עיקר ותורתן טפילה ונמצא נהפוך הוא אשר הדומם גוש העפר מושך את החיה שהוא הנשמה שבקרבו לתאותו וחמדתו וזה שאמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי כלומר שאתה נדמה לסוסים שהיו ברכבי פרעה שהיו המרכבות מושכים את הסוסים וכאמור.

234

רל״הבצלמנו כדמותנו. צריך להבין למה בבריאתו לא נאמר כי אם בצלם אלהים עשה אותו ולא נאמר בצלם ודמות אלהים. גם צריך לדעת מהו הצלם ומהו הדמות. ויתכן לומר כי הנה עיקר בריאת האדם היה בכדי לְהִדָמוֹת עצמו לבוראו ככל אשר יוכל, וכמאמרם בשוחר טוב (מזמור א') חזקיהו ברבי חייא אמר אשריהם הצדיקים שמדמין את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה כו' עד כאן. ואמרו (בבראשית רבה ע"ט, ח') בפסוק (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים. ולהבינך ענין זה שיקרא אדם אלהים, הוא כי איתא בזוה"ק כמה פעמים (חלק ג', ע"ג.) אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד הוא, והענין הוא כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו הן הן מכוונין לעולם הגדול הנקרא בפי החכמים שיעור קומה של יוצר בראשית כמאמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה. כי על כן נקרא אדם מבחינת אדמה לעליון (ישעיה י"ד, י"ד) כמו שכתב בשל"ה הקדוש והוא הציור של כל העולמות שלמעלה ושלמטה בסוד נשמתו וגופו, ונברא ליחד ולקשר כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו וכל שס"ה גידיו אל רמ"ח איברים ושס"ה גידים העליונים הרמוזים בשיעור קומה הנזכר, ויזכה להיות מרכבה אליהם ואז כאשר יהיה מקושר ומדובק ברמ"ח אברים ושס"ה גידים העליונים אשר הוא מכוון נגדם אז תוכל שיעור קומה עליונה להוריק ולהשפיע אליו כל טוב וברכה כאשר יוכל שאת וזה עיקר כיוון הבריאה להיטיב לברואיו.

235

רל״וואולם הנה האדם הוא רחוק במרחק רב מיוצר בראשית ואיך יוכל להדבק אליו וליעשות מרכבה לקדושתו, ולזה הנחיל הקב"ה את התורה לעמו ישראל בקדושתו ויש בה רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים והיא מיוחדת ומקושרת ברצון אין סוף ברוך הוא בתכלית היחוד שכל ענינה הוא רק רצון אין סוף ברוך הוא שיעשה האדם זו המצוה ושלא יעשה עבירה זו. וכשמקיים אדם מצות בוראו בשלימות לבבו באהבה ויראה הנה מיחד האבר אשר עושה בו מצוה זו לרצון הקב"ה הנעלם במצוה הזו, ומגרש מאבר הזה כל בחינת הרע והסטרא אחרא והתאוה שהיה נשרש באבר הזה כמו שכתב בשערי קדושה למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל. למשל כאשר מניח תפילין על היד הנה מיחד ומקשר אבר היד לרצון הבורא ברוך הוא שצוהו לעשות מצוה זו, ונתגרש מיד הזו כל בחינת הרע שמושרש בו, ורק כשהוא עושה המצוה כראוי לעשות מצות קונו. וכן בכל רמ"ח מצוות שהם כנגד רמ"ח האברים בכל אבר ואבר שעושה בו המצוה בראש או ביד, או ברגל, או בפה, או באזנים וכדומה מיחד אבר זה לרצון אין סוף ברוך הוא.

236

רל״זובזה אמרתי טעם למה שאמרו ז"ל (סנהדרין נ"ט.) עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה. כי עסק התורה הוא בבחינת נשיקין, כי כאשר לומד התורה בדחילו ורחימו אז נפשו יצאה בדברו ומקשר ומדבק נפשו לה' אל עליון בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא, ולכן אמרו (פאה פרק א' משנה א') ותלמוד תורה כנגד כולם כי כל המצוות, הדבקות הוא באבר אחד מאברים הגשמיים, ולא כן בעסק התורה שמדבק את נפשו נפש החיונית שבו לרצון אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורתו. והוא כעין בחינת כלל כלול מכל אברי הגוף ולכן גדלה כנגד כולם.

237

רל״חוזה בישראל שהקב"ה חפץ בדביקותם ולא כן בעכו"ם שנעתרות נשיקת שונא. והוא משל לאיש הכפרי שבא בזוהמת פיו לנשק המלך בנשיקות פיו ודאי המלך ידחהו לחוץ ולו משפט מות שקרב אל המלך אשר לא כדת. וכמו כן עכו"ם שעוסק בתורה שבא לנשק המלך ודאי חייב מיתה לשמים. ובזה מוסר השכל גם לאחינו בני ישראל הבאים ללמוד תורת ה' איך ייראו ויפחדו ברתת וזיע ברעד וחלחלה לומר איך באתי לדבק עצמי בקוני ואני מלא מכל זוהמת טינופת הבלי הזמן ותענוגיו ופן לא יוכל אל עולם ברוך הוא לסבול דביקות נשיקות הבלי פי אשר לא מוטהרים כדת לבוא אל המלך פנימה. ועל כן כתבו חכמי האמת שצריך להתוודות על חטאיו ולחזור בתשובה לפני בוראו קודם לימוד התורה, ואז על ידי התשובה הראויה אם הוא באמת לאמתו יטהר גופו ונפשו מעט שיהיה ראוי לבוא לפני המלך ברחימו ודחילו סגי, וכן בכל מצוה ממצוות ה' צריך להרהר בתשובה מקודם באמתת לבבו שיהיה ראוי לדבק אבריו לאור ה'. וכמו כן במצוות לא תעשה המכוונים כנגד שס"ה גידים, הנה כאשר ישמרם בטהרה בקדושה ובזיכוך, אז יוכל רצון אין סוף ברוך הוא המזהירו על זה, לשרות על גידיו שיהיה כלי מוכן לקבלת הקדושה והטהרה.

238

רל״טוזהו שאמרו אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד. כי התורה ברמ"ח מצוותיה ושס"ה לא תעשה היא היא המקשרת ומיחדת את ישראל לקונם, במה שמדבקים עצמם ברצון אין סוף ברוך הוא הנעלם בה, והיא מכוונת לרמ"ח איברים ושס"ה גידים עליונים בבחינת שיעור קומה של יוצר בראשית הידוע ליודעי נסתרות, ועיקר כוונה זו כי בהיות האדם מקושר ומדובק בקונו יוכל להשפיע עליו כל טוב שפע וברכה. וכאשר ירחק ח"ו מקונו הנה עוונותיכם היו מבדילין ביני וביניכם וצנורות השפע מתקלקלין ונשברים ויורד מהן להאי שפחה בישא בחינת עכו"ם והסטרא אחרא והרע.

239

ר״מוזה בחינת וצדיק יסוד עולם יסוד הוא בחינת המשפיע כי הצדיק הזה כאשר מקבל השפע וברכה לא למענו לבד מקבל זה כי אם לכל העולמות העליונים ותחתונים הכלולים בכח נשמתו וגופו כאשר כתבנו בחיבורנו זה למעלה. ולכן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ז, א') בזה הלשון: אין כאל ישורן וגו' ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון הנאים והמשובחים שבכם. אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבוא הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה הקב"ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים, הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים וכו' עד כאן. כי כאשר האדם מקשר ומזכך מלא קומתו מראשו ועד רגליו כל אבר ואבר וגיד וגיד שיהיו מרכבה לאל עליון ואין שום מסך מבדיל בינו ובין קונו, הנה הקב"ה משפיע על ידו כל השפע והטובה הראויה לבוא לעולם ועושה נפלאות ונסים על ידו והכל בכח ה' המאיר בו ושורה בכל אבר ואבר שבו. ועל כן אמר יעקב אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים להיות שעל ידו יורד כל הברכות והשפעות לכל התחתונים בבחינת הצנור.

240

רמ״אוזה שאמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם שיעשו כולם בבחינת אלהים בתחתונים להשפיע כל מיני שפע וברכה וזה בחינת מדמין הצורה ליוצרה כי מדמין עצמם לקונם ליחד כל האברים וגידים אליו ולגרש מאתם כל חלק הרע והסטרא אחרא לבל יחסר ממנו שום אבר, רק יהיה שלם עם ה' אלהיו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים דמיון יוצרו יוצר בראשית כביכול ברוך הוא וברוך שמו. ועל כן אמר בפרקי דר' אליעזר (פרק י"א) עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים ראו אותו הבריות ונתייראו כסבורין שהוא בוראן וכו' עד כאן. וכן אמרו (בבראשית רבה ח', י') טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש. הכל סובב הולך לדברינו כי רמ"ח אברי האדם ושס"ה גידיו רומזים לבחינת עולם הגדול שיעור קומה של יוצר בראשית, וכשמיחד אבר באבר וגיד בגיד נמצא כולו מודבק בשכינה ומגורש מאתו כל בחינת הסטרא אחרא והקב"ה משפיע על ידו כל ברכות וחיי עולם ונעשה בבחינת אלוה בתחתונים.

241

רמ״בוהנה כל הגדולה והכבוד הזה הכל הוא על ידי המוחין שבראש האדם אשר על ידו מבין האדם כל דבר איך לְהִדָמוֹת הצורה ליוצרה ולפרוש מכל מיני מחשבות וערמות היצר הרע ולדבק בטוב. והנה המוחין נקראים על שם הצלם כמו שמפורש בעץ חיים (שער מוחין דצלם פרק א'), וזה שאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כלומר לחבב האדם שיברא בצלם בכדי שיוכל לְהִדָמוֹת עצמו לבוראו בכל אבריו וגידיו כבחינת יעקב אבינו להקרא אל אלהי ישראל. ועל כן בבריאה לא נאמר בדמות כי אם בצלם אלהים כי לא נברא כי אם בצלם שעל ידי הצלם יוכל לְהִדָמוֹת לבוראו בכל מיני מדות טובות לקשט ולזכך מלא קומתו כאמור.

242

רמ״גועל ידי זה וירדו בדגת הים ובעוף השמים כי כשאדם מדמה עצמו לקונו אז כל הבריות יראים ממנו כנאמר למעלה ראו אותו הבריות ונתייראו, ונאמר (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך כי כשמיחד אבריו לה' אז השכינה שורה עליו מראשו ועד רגליו. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ח', י"ב) ורדו בדגת הים אם זכו ורדו, לא זכו ירדו, את שהוא בצלמנו כדמותנו ורדו את שאינו וגו' ירדו. ממש כדברים האמורים כי לא תשלוט שום חיה או בהמה על האדם אם עוד ידמה לקונו אף באבר אחד ממנו, וכאשר תסיר מאתו דמות אלהים מכל וכל על ידי התקרבותו לבחינות הסטרא אחרא והרעים בעבירות רעות ובהתעסקו הרבה בדברים שדומה לבהמה מאכילה ושתיה ומשגל, אז נעשה בבחינת רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ב', כ"א) ותשלוט עליו כל אשר בארץ כמאמר חז"ל (שבת קנ"א:) אין חיה שולטת על האדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה, והכל לטעם האמור.

243

רמ״דויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. הנה אחרי דרך שביארנו למעלה במאמר נעשה אדם יקשה כאן לכאורה למה אמר כאן לשון יחיד, אבל אין כאן אפילו ריח קושיא כי גם למעלה במקום שהוציאה הארץ נפש חיה למינה והשריצו המים למיניהם, בכולם נאמר אחר כך ויעש אלהים ויברא אלהים, כי כבר כתבנו שהארץ לא הוציאה כי אם מה שהניח הקב"ה בה הכח להוציא המינים האלו, וכן במים ובימים כן, ונמצא שלא נעשה שום עשיה משום דבר בעולם כי אם ה' בכוחו הגדול באמרי פיו יתברך הוא עשה כל הנעשים על ידי כחו שהניח בארץ ובמים לבריאת אלו. וכן כאן הנה בעת אמירה להם אמר לכולם בלשון רבים שיתנו כל אחד ממה שממונה עליו מכח ה' שהטביע בכל אחד לבריאת האדם בכח טבע המין הזה כדי שיתחברו כולם לאדם, אבל באמת לא נתנו כולם כי אם כח ה', וה' אחד הוא שבראו יצרו אף עשאו ולכן אמר בלשון יחיד ויברא אלהים את האדם בצלמו וגם לפי שעיקר בריאת האדם ומעלתו הוא הצלם אלהים שנברא בו, וכמאמרם ז"ל (אבות ג', י"ח) חביב אדם שנברא בצלם ועל ידי זה יוכל לְהִדָמוֹת עצמו לבוראו, ולכן הזכיר העיקר לבד מה שבראו בצלם אלהים.

244

רמ״הבצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. לכאורה המקרא הזה סותר עצמו בתוך כדי דיבור. ברא אותו משמע שלא ברא כי אם אחד, ותיכף אומר ברא אותם הרי כאן שנים, והוי ליה למימר כאן וכאן או אותו או אותם. וכבר עוררו חז"ל בזה (ברכות ס"א.). והנראה לומר בזה כי הנה כבר כתבנו שהאדם נכלל מכל בחינות עליונות ותחתונות וכל אחד נתן מחלקו מה שבכחו לבריאת אדם הלזה בכדי לכללו מכולם. וידוע אשר בבחינת מדות עליונות הנקרא אדם העליון בסוד הכתוב (יחזקאל א', כ"ו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והמה הצורות הקדושים והפרצופים הנפלאים הידועים למעמיקים ברזי התורה הנה יש בהם בחינות שונות וכולם נכללים מחסד ודין בחינת ימינא ושמאלא, והצורות העליונות הקרובים אל הקודש אשר לא נתרחקו עדיין ממאצילם, הימין ושמאל הנכלל בהם המה מיוחדים בתכלית היחוד והיו לאחד ממש, ושם גם הדינים המה רחמים פשוטים עד מאוד ולא נקראו דינים כי אם על שהם שרשים לבחינת הדינים שלמטה מהם אשר שם נעשו דינים גמורים. ומשם משתלשל ויורד בבחינות שונות עד הגיעם לבחינת תפארת ומלכות הנקראים זו"ן, ושם נעשה בבחינת דו פרצופין תפארת חסד ומלכות דין, אף שגם כל אחד מאלו כלול מחסד ודין עם כל זה שורש התפארת חסד, ושורש מלכותא קדישא דין, ונעשו בבחינת שני פרצופים מחולקים עד היות שורש שניהם למעלה מיוחדים בתכלית היחוד. בעל הרצון יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים כן היה רצונו שישתלשלו למטה עד הגיעם בבחינת זו"ן.

245

רמ״ווזה ענין בצלמנו כדמותנו שאמר הכתוב. כי חפץ הקב"ה לצייר באדם הלז כל בחינת שיעור קומה הידוע מצורות העליונות עד הצורות הקדושות התחתונות, וברא בו כל בחינת ימין ושמאל, בחכמתו אשר בראשו וברצון לבו לנטות לקו הימין או לקו השמאל, ושם מיוחדים בתכלית היחוד. וזה בצלמנו. כי זה הוא צלם אלהים הרומז על המוחין הידועים הנכללים מימין ומשמאל ומיוחדים בתכלית היחוד. וכדמותנו, רומז על דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ותפאר"ת אד"ם לשבת בי"ת בית המלכות בחינת זו"ן וכן האדם נברא זכר ונקבה דיוקן יוצרו, והכל משל למה שלמעלה.

246

רמ״זאבל למעלה חלילה וחלילה להרהר בשום גוף וגויה או בשום דבר גשמי. כי אין לו דמות הגוף ואינו גוף, ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ', כ"ה). ושם בחינת זו"ן הוא בחינת ימין ושמאל כאשר כתבנו, וגם הם בחינת משפיע ומקבל כידוע ליודעי נסתרות אלהינו. ובזה יבוא הכתוב כאן כמין חומר כי אחרי שכולם נתנו מבחינתם לאדם הזה הנה בחינה הנקראת צלם אלהים ברא אותו לבד, כי המוחין האלו מיוחדים בתכלית היחוד, וכנגדם באדם גם כן מיוחדים לאחד ובחינת זכר ונקבה הוא בחינת זו"ן אשר כבר נפרשו בבחינת דו פרצופים הם ברא אותם בחינת שנים זכר ונקבה ודו פרצופים כדמותם, כי נתנו כולם מחלקם לבריאה הזו הכל כמדובר.

247

רמ״חויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'. צריך להבין כפל הצווי פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואולי פרו ורבו ירמוז על עיקר תולדותיהם של צדיקים שהוא מעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ו'). כי על ידי מעשים טובים של הצדיקים נעשה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, ומזה באין הנשמות לעולם. ועל זה אמר קדוש ה' האר"י ז"ל בשיר השבת שלו (בפיוט אזמר בשבחין) קריבו שושבינין עבידו תיקונין לאפשא זינין וכו' למעבד נשמתין ורוחין חדתין. כי המה שושבינין דמלכא ומטרוניתא ובכח מעשיהם הטובים עושים התיקון השלם להביא הנשמות לעולם והוא תולדותיהם ממש כי מכוחם באו.

248

רמ״טוגם ידוע מדברי האר"י ז"ל שצריך לקיים מצות פריה ורביה בתורה שלא יהיה שכלו עקר שאינו מוליד אלא יראה לחדש בכל יום איזה חידוש בתלמוד תורה. ונראה שעל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה י"ט.) אמר רבא בתחילה נקרא התורה על שמו של הקב"ה שנאמר (תהלים א', ב') כי אם בתורת ה' חפצו ולבסוף נקראת על שמו שנאמר (שם) ובתורתו יהגה יומם ולילה. ולכאורה במה קנאה לבסוף להקרא על שמו, ואך כיון שבתורתו יהגה יומם ולילה ודאי אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש ומחדש בשכלו בכל יום תמיד חידושי התורה, ונמצא אשר הוא שלו ממש מה שיגע והמציא בשכלו, אף שהכל מאת ה' הוא אכן הקב"ה ברוב חסדיו מעלה עליו כאילו עשה זאת בעצמו להיות נהנה מיגיעו. ועל שתים אלה אמר פרו ורבו. רבו גימטריא רז עם הכולל לרמז על חידושי רזין דאורייתא בכל עת. ופרו ירמוז לפרות להרבות הנשמות בעולם על ידי מעשים טובים. ותולדות האלו הכל בשמים ממעל. ואחר כך צום על תולדות הארץ כפשוטה להוליד בנים ובני בנים לקיום המין להרבות צבאות ה' בעולם, וזה אמר ומלאו את הארץ, למלאות הארץ התחתונה להרבות דמות וצלם אלהים בארץ, ועל כולם היתה הברכה קודם, כאומרו ויברך אותם אלהים ברכת שמים ממעל וארץ מתחת להרבות תולדות השמים ותולדות הארץ.

249

ר״נובזה נכון מאמר חז"ל (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה, ר' יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו. גמרא מנא הני מילי אמר ר' עילאה משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר קרא (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשה, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש וכו'. ולא סיימו חז"ל לבאר איך יתרץ התנא קמא הכתוב אומר ויברך אותם ויאמר להם פרו ורבו מפורש דאמר אל שניהם. אכן לדברינו, אשר פרו ורבו יאמר על תולדות השמים על ידי מעשים טובים, ובזה השווה הכתוב אשה לאיש. כי גם הם יכולין לגרום במעשיהן הטובים להולדות הנשמות כמו שאמר הכתוב (שם י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) אברהם מגייר אנשים שרה מגיירת הנשים. כי ממחשבת אמת לשם ה' בעת הזיווג כשאין האשה מתעברת ממנו נעשה מזה נשמות הגרים או נשמות בעלי תשובה כידוע מדברי האר"י ז"ל. ובזה היה אברהם מגייר האנשים ושרה את הנשים. עבור כן טב למיתב טן דו (קידושין מ"א.) כי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ"ה, י"ח) וכשתנשא לאיש עושים פרי למעלה כנודע.

250

רנ״אועל זה ויברך אותם ויאמר להם, כי על שניהם נאמר. אבל ומלאו את הארץ הכתוב אחר זה שהוא להרבות תולדות התחתונים, אמר הקרא וכבשה. לדרוש שלא נתחייב בזה כי אם איש שדרכו לכבוש ולא האשה. ואפשר גם ר' יוחנן בן ברוקה לא אמר רק על כיוון הזה שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו להיות גם נשים יעשו חיל באפרתה לביאת הנשמות בעולם, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזה שאמר הכתוב (בראשית ט"ז, א') ושרי אשת אברם לא ילדה לו פירוש מה ששייך לו לבדו ואין לאשה חלק בו זה לא הולידה, אבל מה שהיתה הצווי על שניהם הנה על שניהם אמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.

251

רנ״באו יאמר הכתוב פרו ורבו על דרך ברכת יעקב אבינו ע"ה לבנו ליוסף שאמר לו (שם מ"ט, כ"ה) מאל אביך ויעזרך וגו' עד ברכת שדים ורחם. ופירש רש"י שדים ירה יירה מתרגמינן אישתדאה ישתדי אף כאן שדים על שם שהזרע יורה כחץ כלומר יתברכו המולידין והיולדות שיהיו הזכרים מזריעין טיפה הראוי להריון וכו'. והוא על דרך אומרם ז"ל (נדה מ"ג.) כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת, ולזה אמר פרו ורבו כי לא יכלו לפרות כי אם שיהיה ורבו שהוא מלשון רובה קשת שהוא ענין זריקה בחינת מורה כחץ ולזה ברכם בשניהם.

252

רנ״גובדרך הרמז נעלה ענין זה ביותר בסוד אומרם בתיקוני זוהר (ס"א.) פתח ואמר זרקא מקף שופר וכו' אנת איהו מארי דקירטא דרעיא דאזיל בעאנא בגין דובין זאבין וחיוון בישין דקא אתיין למיכל עאנא, ארחא דיליה למהוי קורטא בהדיה לזרקא אבנין לגבייהו וכו' עד כאן. וזה אמר פרו בבחינת עץ עושה פרי למעלה והוא באופן שיהיה ורבו שיהיה כוחך גדול לזרקא אבנין לגבייהו וכאמור.

253

רנ״דובדרך רמז ירמוז אומרו ומלאו את הארץ וכבשה על דרך אומרם ז"ל (דברים רבה א', ה') דבר אחר אילו אחר אומר הבל הבלים היו אומרים זה אין לו פרוטה לאכול והוא אומר הבל הבלים, אלא שלמה שכתוב בו (מלכים-א י', כ"ז) ויתן שלמה את הכסף בירושלם כאבנים לזה נאה לומר הבל הבלים וכו' עד כאן. וכמו כן בכל תאוות עולם הזה כי מי שלא ישיג מתענוגי עולם הזה וקניניו ואוכל לחם צר מחמת חסרון כיסו להיות הכיס רֵק ואין בו, בזה לא יוודע כי הוא ממאס בתענוגי העולם כי אפשר אילו היה לו היה מרחיב פיהו וימלאהו. אבל כשאדם ישיג מהצלחת עולם הזה ויודע כל מהותם וחפצם, ואף על פי כן כובש תאוות לבו וממאס הבלי עולם הזה בכח שכלו אשר בקרבו להיותו מבין שהוא תכלית הבל הבלים, וזה מעשה בהמה כסוס כפרד למלאות כריסו ובטנו בחפצי עולם הזה ולא יוכר מותר האדם מן הבהמה כי אם כאשר ישבר תאות לבו, ולא יאכל וישתה כל מה שהלב חומד כי אם בדרכה של תורה פת במלח ומים במשורה בה יוודע כי עשייתו הוא לשם ה', וממליך וממשיל את ה' על כל אבריו וגידיו לשבר תאותם אשר בקרבם ולא יעשו כי אם כחפץ ה' בדרכי התורה.

254

רנ״הואפשר לזה אמר הכתוב (דברים ח', ט') ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. פירוש שלא תאכל בה לחם לצד מניעת השגת דברים הטובים ממנו עבור מסכנות הארץ שלא תשיג בה מתענוגי עולם הזה ומחמדיו, לא כן, כי לא תחסר כל בה ותוכל להשיג בה כל חפציך מקטן ועד גדול, אם לא לאשר כי לה' המלוכה ומושל בכל אשר בך ופן תאכל ושבעת ושכחת את ה' חלילה. על כן עיניך בראשך יהיו לעבוד את ה' אלהיך עבודה שבלב להכניע תאוות מורשי לבבך מחמדת עולם הזה, אבל הכל בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. אם יהיה לך רוב כל ואף על פי כן תאכל לחם זו היא עבודה הניכרת אשר תעשה לשמי. וזה אמר כאן הכתוב ומלאו את הארץ פירוש שתמלאו בכל טוב הארץ בהשגת מחמדי עולם הזה ותשוקתה, ואף על פי כן וכבשוה לכבוש את כל תאוות לבו תחת ידו, ולא יאכל כי אם פת במלח ומים במשורה. ואז יוודע אמיתיות לבבו כי חשקה נפשו לדבק בה' אל עליון קונה שמים וארץ ועובד עבודתו מרוב כל בשמחה כאמור.

255

רנ״וויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' עד לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה. שינה לכתוב באדם לכם יהיה לאכלה ולא כן גבי חיה ועוף. כי הנה כל בחינת האכילה לא ניתן באדם כי אם בכדי להעלות הניצוץ הקדוש המונח בתוך המאכל ההוא המחיה אותו אל מקום שורשו אשר בשמי השמים, ועל ידי זה יתוקן הדבר ההוא ויתקרב הארץ ומלואה למלך עולם ברוך הוא וברוך שמו. וכבר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (ועיין שם שורש הה' ענף א' וב' ובחלק שני דרוש השביעי ובשארי מקומות) וכתבנו שם אשר באדם אשר כוחו יפה בזה להעלות הניצוצות ההמה בכח כוונתו ובשבירת תאותו לה', הנה כל המאכלים וחפצי עולם הזה מתאוים ומצפים עת בואם אל האדם הלזה, שעל ידו יתעלו לשמי השמים בדרך מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ואין האיש הלזה צריך לטרוח כלל לבקש הדברים ההם כי הם מחפשים ומבקשים אותו ומזדמנין לפניו לתקנם ולהעלותם.

256

רנ״זועל כן אמר בן זומא (ברכות נ"ח.) ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כי ממילא היה מזדמן אליו כל הדברים הנזכרים לו בלי טרחא ויגיעה להנאתם. ועל כן אמר כאן הכתוב הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' כלומר בזה האופן אני נותן לכם כל אלה אשר לכם יהיה לאכלה שממילא יהיו לכם לאכלה לבלתי תצטרכו לדאוג ולרדוף אחריהם ויהיו מזומנים לפניכם בעת אשר תצטרכו, ואך באופן שיהיה לאכלה ואמרו חז"ל (פסחים נ"ב:) לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, כי האוכל למלאות בטנו ותאותו הנה מפסיד הניצוץ הקדוש ההוא המחיה את המאכל ומורידו עד שאול תחתית ולא ירום ראש להתקשר אל צור מחצבתו, אבל כשיהיה על צד התיקון לכם יהיה בשמחה ובנחת לאכלה שיחפצו ויזדמנו בעצמם מאוד שתאכלו מהם. וזה הכל באדם המתקנם ולא כן בחיה ועוף, כי לא יעלו שום ניצוץ בעצמם רק בהגיעם לאדם לעבודה או לאכלה, אז על ידי האדם נתקן שורש הניצוץ אשר היה במאכלה, אבל באכילת החיה לא יתאוו ויחפצו הניצוצות לאכילתם ולא יזדמנו לפניהם בעצמם בשמחה ולכן לא אמר רק את כל ירק עשב לאכלה לומר גזירת מלך הוא שימשלו החיות ועופות בעשב השדה לאכלם בכדי שבמעט מעט יתוקנו על ידי האדם אבל הם לא יתאוו ויחפצו לזה כאמור.

257

רנ״חוירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ח') והנה טוב זה מדת הטוב, מאד זה מדת יסורין שעל ידיה הבריות באין לחיי העולם הבא. וצריך להבין דבריהם בזה. כי הנה הן אמת אשר אם יחטא האדם וצריך לו לקבל יסורין למרק גופו ולזכך נשמתו לבוא על ידי זה לחיי העולם הבא ודאי טובה גדולה הוא לו מאת האל, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד', כ"ב), ויפה לו לקבל כל יסורי עולם הזה ולבוא על ידי זה לחיי עולם הבא. אבל ודאי כאשר לא יחטא האדם כלל ומנעוריו יעסוק בתורה ובמצוות ה' כראוי ולא יצטרך ליסורי עולם הזה, וגם יבוא לחיי העולם הבא, ודאי אשר הקב"ה יקבל נחת רוח יותר מזה כי יהיה טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא, וכי ח"ו ברא הקב"ה העולם הזה רק לייסר בו האדם ביסורין הלא נאה לבעל החסד האמת להנחיל לידידיו שתי העולמות עולם הזה ועולם הבא, ובפירוש אמרו כן חז"ל (בראשית רבה ח', א') ר' יוחנן פתח אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך אם זכה אדם אוכל ב' עולמות שנאמר אחור וקדם וכו' עד כאן. ונמצא אשר בודאי טוב החסד האמת שינחול האדם ב' עולמות. ואך אם כבר חטא האדם גם זה טובה הוא לו שיקבל יסורין.

258

רנ״טוהנה ידוע אשר מאוד, יורה על גודל הטבת הטוב במאוד מאוד, ולפי זה בהיפך היו צריכין חז"ל לומר דבריהם טוב זה מדת יסורין, ומאוד זה מדת הטוב, כי מדת הטוב הוא הוא הטובה הגדולה עד מאוד לנחול אדם ב' עולמות. ויתכן לומר בזה על פי מה שכתבו חז"ל (יומא ס"ט:) אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, משה אמר האל הגדול הגבור והנורא וכו', אתא דניאל ואמר עכו"ם משעבדין בבניו איה גבורותיו ולא אמר הגבור וכו', עד אתו אינהו ואמרו אדרבה הן הן גבורותיו וכו' עד כאן. כי זה גבורה גדולה וחזקה לראות בצער אדם החביב עליו ולשתוק. והנה למשל אדם המצוה לרופא לחתוך אבר מבן יחידו החביב עליו במאוד ולרוב רחמי האב על הבן ויודע אשר אי אפשר לו כלל לעמוד בשעת מעשה ולראות בהפלגת צער בנו, אך הנה גדלה עליו חיבת בנו לאשר יודע שזאת היא רפואתו ואם לא יעשה לו עתה זאת חלילה יפול עוד לחולי יותר, ואז הוא הולך מהבית ומצוה להרופא לעשות כך לבנו והוא לא יראה זאת בעיניו. וזה שייך באדם אשר על הארץ שיוכל להמלט שלא יראה זאת בעיניו, ולא כן בבוראנו ברוך הוא וברוך שמו אשר עיניו משוטטות בכל הארץ ולית אתר פנוי מניה, ומוכרח לראות ולהביט בצער בניו היקרים שמשעבדין בהן האומות, וזאת היא גבורה גדולה וחזקה במאוד לראות זאת ולשתוק ולהאריך אף לרשעי האומות עד עת בא קיצם.

259

ר״סוכל זה הוא כי כל כך גדלה אהבתו ורוב טובו וחסדו על עמו ישראל, ויודע שזה טובה גדולה היא להם להחיותם להיטיב אחריתם סובל עתה הצער המופלג הזה כביכול ברוך הוא וברוך שמו בכדי שיוכלו לקבל הטובה השלימה בסוף הימים. וזה אשר קובל הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו על ידי עבדיו הנביאים ואמר (ירמיה ב', י"א) ועמי המיר כבודו בלא יועיל כלומר שעמי מחליפים להיות יוכר כבודי בזה שאיני מועיל להם להושיעם מיד אויביהם בבחינת הן הן גבורותיו, ובאמת לא אחפוץ בזה ועיקר הכבוד הוא להיות כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו שיתגלה ישועתי לעין כל ולא שאכבד בזה שאני כובש צערי לראות בצרתם. אשר על כן הנה בתחילת בריאת שמים וארץ צפה הקב"ה בכל אלה וברא העולם בחסד האמיתי כמאמר הקרא (תהלים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה וראה מדת הטוב שיעשה בעולם ועוד טובה על טובה שיסבול צערם ודוחקם בכדי להיטיב להם. וזה וירא אלהים וגו' כלומר שראה והנה טוב הטובות שיעשה בעולם במדת הטוב, ועוד טובה נפלאה מאד שיעשה במדת היסורין אשר כביכול בצרתם לו צר כדי שיטיבם לעולמים הכל כנאמר.

260

רס״אאו ירצה לפי דבריהם ז"ל לומר והנה טוב מאוד כי ודאי אשר הקב"ה יחפוץ יותר שיאכל האדם העולם הזה והעולם הבא בנחת ושמחה, וכמה וכמה זכו לשתי שולחנות בתורה וגדולה כאחד, כמו שאיתא בדבריהם ז"ל (גיטין נ"ט.). ואך אם יודע באדם שלא יוכל לקבל רוב טובה בדרך אומרם (ברכות ל"ב.) בפסוק (דברים א', א') ודי זהב, וזה לשונם: כך אמר משה לפני הקב"ה בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די הוא שגרם להם לעשות העגל, משל אומרים אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר וכו', וכן הוא אומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו' עד כאן. ונודע מחקר החכמים אשר גדול ניסיון העושר מניסיון העוני. מוכרח הקב"ה להתנהג בדבר שהוא טוב לפני אדם הזה. ומאד הוא אותיות אדם ולזה אמר והנה טוב מאד פירוש שהקב"ה עורך הטוב מה שהוא טוב לאדם הזה, ולפעמים טוב לו בחינת היסורין ומייסרו הקב"ה באהבתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב) ונגדו זה הוא טוב מאד והבן. אבל באמת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו חפץ חסד הוא להנחיל לעולמו שתי שלחנות עולם הזה ועולם הבא ויהיה מודה ומשבח עליו לה' ולעבדו על ידי זה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

261

רס״בגם יאמר וירא אלהים וגו'. כי נודע אשר הארת הנוקבא הוא משלשה מילואי הוי"ה יתברך ע"ב מאבא. ס"ג מאימא. מ"ה מזעיר אנפין. והיא אינה מקבלת כי אם המילואים לבד שמספרם הוא גימטריא ק"ב בסוד אומרם ז"ל (תענית כ"ד:) חנינא בני די לו בקב חרובין וכו' כי חנינא עם הכולל גימטריא ק"כ והוא ק"כ צרופי אלהים. והנוקבא הנקראת אלהים מקבלת אורות הק"ב הללו וזה מיתוק לדיני אלהים כי אורות הק"ב הללו עם אותיותיהם עולים ק"כ הממתקים לק"כ צרופי אלהים (עיין בדברי האר"י ז"ל בכוונת חג השבועות) והנה ק"ב גימטריא ו' פעמים טוב כי על ידי הארה הזו הבא משם הוי"ה ברוך הוא סוד הטוב והחסד, נתמתק בחינת הששה קצוות שבה ששת ימי הבנין בבחינת הטוב. ולזה אחר ו' פעמים טוב הנאמרים בתורה בששת ימי בראשית אמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב וגו', כי אלהים ראה והביט בכל אשר נעשה והנה טוב פירוש שגם הוא נעשה על ידי זה בבחינת הטוב, כי קיבל אורות הק"ב הללו שמספרם ו' פעמים טוב ובאותיותיהם עולים ק"ך הממתיקין לק"ך צרופי אלהים.

262

רס״גאו יאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. על פי המבואר בזוה"ק (נשא קכ"ט:) תאנא לא סתים האי עינא לא נאים ולא אדמיך והוא אשגח על כולא ומאשגחותא דהאי עינא מתקנא כולהו וכו' ובגין כך אקרי עינא פקיחא כו' עינא דהוא קיומא דכולא, ועל האי כתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך דהאי אתקרי טוב עין ומניה מברך לכולא וכו' עד כאן. ולזה אמר וירא אלהים את כל אשר עשה כלומר שהביט וראה כל אשר עשה ונעשה על ידי זה טוב מאוד בכל הדברים שבעולם כי הוא הטוב עין האמיתי, ומניה מברך לכולא כאמור.

263

רס״דגם ירמוז על הענינים הידועים בכוונת הציצית שהם מילוי שם הקדוש אהי"ה ורבוע שם מ"ה. והנה שם אהי"ה מרומז על שם הטוב כי שם הוא הטוב האמיתי בלי שום תערובת הרע כידוע, ושם מ"ה רומז על שם אדם מספר מ"ה. ועל כן כיון שהסתכל וראה ה' בעולמו נעשה טו"ב מא"ד, טוב ממילוי אהי"ה גימטריא עין ורבוע מ"ה מספר אדם שהוא מאד גימטריא עין, עיין בשער הכוונות (דרוש ז' בענין הציצית) דכשתסיר מאהי"ה דמילוי ההי"ן הפשוט אותיות המילוי בגימטריא ק"ל כמספר עין. ישארו ואז כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ועל ידי זה מתיחדים כל המאורות יחוד גמור כמו שכתוב בכוונות האר"י ז"ל בסוד איסור הגאוה עיין שם. ומזה נעשה אור המקיף מרחוק בסוד ההסתכלות ונתמשך מזה לעולמות בחינת נשמה לנשמה ועל ידי זה נתקנו כולם בטו"ב מא"ד כאמור.

264

רס״המה שאמרו חז"ל כאן (בראשית רבה ט', ה') טוב מאד, טוב מות, ולכאורה זה סותר לדברי הזוה"ק שאמר שעל כן לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא בו המות וכו', עיין בפירושנו בפרשת חוקת בפסוק (כ"א, כ"ז) על כן יאמרו המושלים, שביארנו דבר זה תדרשנו משם.

265

רס״וויכלו השמים והארץ וכל וגו'. רבו הפירושים בפסוק הזה ואענה גם אני את חלקי. כי הנה ידוע אשר עיקר כל בריאת העולמות שלמעלה ושלמטה היה בשביל יום השבת, כמאמרנו בתפילה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ, כלומר שזה כל תכלית מעשה שמים וארץ, והטעם נראה לפי קט שכלי לצד שעיקר כוונת הבריאה היה בשביל להיטיב לבריותיו, שהוא הנאת הנשמות מזיו השכינה, אשר אין תשוקה בעולם עריבה וחביבה נחמדת ונאהבת כהשגת מראות מחזה שדי ליהנות מנועם זיוו והדר יקר תפארתו, שלזה יקוו כל המקווים. ונועם זיו תענוג הזה לא שזפתו עין רואה ולא השיגוהו החכמים בחכמתם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. וזה הכל באלף השביעי שבו יהיה עיקר קיבול השכר כנודע מדברי המקובלים, והוא סוד שבת הגדול. הרי לפניך מפורש שעיקר כוונת הבריאה היתה בשביל יום השבת שהוא להנאות בריותיו מטובו אז.

266

רס״זולכן חבב את השביעיות תחת כל השמים, כאמור בספר יצירה (פרק ד'). הן בימים, יום השבת. ובחדשים, חודש תשרי שהוא שביעי לניסן חודש הראשון. והן בשנים, ושבתה הארץ שבת לה'. וכן איתא בפסיקתא (מובא בילקוט רמז רע"ו) כל השביעיות חביבים למעלה, הרקיע השביעי חביב וכו', וחשב שם הרבה שביעיות עיין שם. כי כל בחינות השביעיות הכל מרמזים לשבת הגדול הזה, שהוא יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

267

רס״חובכל שבת ושבת הקב"ה ברוב חסדיו מאיר ומופיע לכל העולמות עליונים ותחתונים מאור פניו יתברך, ואדם הזוכה לקבל קדושת השבת בזיכוך וטהרת מחשבתו ולבו ואברי גופו, הנה מכיר ומרגיש אור קדושתו יתברך, ולבו בוער בקרבו כרשפי אש שלהבת יה ממש בכלות נפשו לאלהים, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו ומשתוקק ומתלהב לעבודת ה' כל הלילה וכל היום של שבת קודש. גם להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, והכל בתשוקת ודביקות ה', ובאהבתו שוגה וניכר על פניו גודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו כמאמר חז"ל (שבת כ"ה:) גבי ר' יהודה בר' עילאי ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ודומה למלאך ה' צבאות וכו'. וזה הכל מהתגלות זיו שכינתו יתברך בכל העולמות ובלבבות החפצים ודורשים ומבקשים אהבתו ויראתו כמאמר הכתוב (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וגו' ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ז:) שבת אחד מששים מעולם הבא, כי גם הוא ניתן למנוחה ולשמחה ולנחת רוח מבורא עולם כמו עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. אך אז יהיה התענוג נפלא עד אין שיעור וערך מה שאין כל בריה יכולה להשיג עתה אפס קצהו מנועם תענוג הזה.

268

רס״טונמצאת למד מכל זה אשר זהו תכלית בריאת מעשה שמים וארץ וכל העולמות הכל בשביל יום השבת, שבו שבת אל מכל מלאכתו וקבע אותו למנוחה ולשמחה, להופיע ולגלות אורו יתברך להשביע ולענג כל בריותיו מזיו מראה שכינתו יתברך, וזה כל חפצו להיטיב לבריותיו אשר ברא. ועל כן נקרא השבת סוף מעשה במחשבה תחלה, כי נקודת מחשבה הראשונה בעת שעלה ברצונו לברוא העולם לא היה רק לזה כדי להיטיב לעולמו, והכל ביום השבת הן בכל שבתות השנים והן ליום שכולו שבת.ותענוג הלזה הוא לא לאדם לבדו, כי גם לשמים ושמי השמים והארץ וכל אשר בה מבהמה ועוף ורמש ודג וצמחי האדמה וגוש עפר, גם אליהם יגיע תענוג נועם זיוו כפי ערכם והשגתם ליום שכולו שבת כבקשתינו לעתיד לבוא וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו'. וכמו כן בכל שבתות השנים יגיע לכל אחד מעט כח ההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו כנודע.

269

ר״עובזה נבוא לביאור הכתוב והוא על דרך משל למלך שעלה במחשבתו לעשות סעודה גדולה בהכנה רבה לאלפים ורבבות מאוהביו. ואין מדרך טוּב המלך לכבוש בני מדינתו בחזקה לטרוח בסעודתו, והלך וקנה לו עבדים לעצמו רבים אין מספר והעמידם שיכינו הסעודה ומשתה גדולה הזו וכן עשו והכינו כל אשר יצטרך לסעודת המלך ממאכלים ומשקים ותפנוקי מעדנים עד אין שיעור. והנה העבדים האלה והסעודה גופא מצפים ומחכים את בוא יום המוגבל, יום שמחת המלך עם אוהביו להאכילם מנועם תענוגיו ונפלאות מעדניו להיות שלא יושלם מלאכתן עד היום הזה, כי זה כל עיקר קניית העבדים והכנת הסעודה הכל בשביל היום הזה לשמוח המלך עם אוהביו בתענוג נפלא, וכל עוד שלא נשלם מחשבה הלזו עדיין לא נשלם מלאכתן כי לכן באו. וכמו כן להבדיל וכו' מלך מלכי המלכים הקב"ה עלה במחשבתו להיטיב לבריותיו להטעימם מנועם זיו קדושתו יתברך, וברא השמים והארץ וצוה להם להוציא צבאם יהי מאורות ברקיע השמים תוצא הארץ נפש חיה ישרצו המים וגו'. וכל תכליתם הוא יום השבת, שבו רצה הקב"ה להופיע ולהאיר להאדם אשר על הארץ ועל ידו לכל מעשה שמים וארץ מאור פניו יתברך. ונמצא כל עוד שלא הגיע יום השבת לא נשלמה מלאכתן ועשייתן כי לא נגמרה המחשבה אשר לזה נעשה הכל.

270

רע״אויהי בהגיע יום שבת קדשינו אז אמר הכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. פירוש כלתה ונשלמה ונגמרה מלאכתן ועשייתן, ישמחו השמים ותגל הארץ בבא יום המוגבל, יום המקודש, יום אשר הוא תכלית כל המאורות והשמחות אשר הקב"ה שמח ומתענג מעולמו שברא במה שמאיר להם מטובו יתברך שמו. ועבור זה הנה יום הזה סוף כל מעשה בראשית, ולכאורה לפי רוב קדושתו היה צריך להיות קודם כל מעשה בראשית, כי כל המקודש מחבירו קודם את חבירו כמאמר חז"ל (זבחים פ"ט.) ואך כי עיקר כל בחינת השבת להיטיב לעולמו ואם אין עולם למי ייטיב, והבן.

271

רע״בוהנה לפי שחפץ הקב"ה להיטיב בו בתכלית ההטבה בשלימותה, לכן לא עשה בו שום עשיה וברא אותו רק יום מנוחה ושמחה, ואסר לבריותיו כל העשיות כי אם ייגעו בו בעשיה גופנית אין טובתו שלימה ועשה הכל באופן שיהיה בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג'.). ולכן אין בשבת שום בחינת בירור ניצוצות כנודע מדברי האר"י ז"ל כי בחינת בירור הניצוצות הוא כעין עבודה לעבוד ולמשא לתקנם ולהעלותם בכח הכוונות ויחודים ושבירת תאותו לאל עליון. ולא זו היא בחינת השבת קודש כי אין בו כי אם להתענג על ה' וכאמור בזוה"ק (יתרו פ"ח:) על ה', ודאי. דהאי שעתא אתגליא עתיקא קדישא וכולהו עלמין בחדוותא ושלימתא וחדוותא דעתיקא עבדינן וסעודתא דיליה הוא וכו' ואף על פי שלא עשה בו שום עשיה הנה אף על פי כן בו נשלם ונגמר כל מלאכת שמים וארץ וכל צבאם כנאמר. וזה אמר הכתוב,

272

רע״גויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי וגו'. כלומר הנה אלהים השלים וגמר כל מלאכתו ביום השביעי. ובמה, וישבות ביום השביעי, בזה ששבת ועשה אותו יום מנוחה ושמחה, אשר זה היתה תכלית המחשבה בבריאת כל מעשה שמים וארץ, בזה נגמר ונשלם תכלית עשייתן. ובזה יומתק דברי רבותינו (בראשית רבה י', ט') על הפסוק הזה, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לתוכה כך מה היה העולם חסר שבת וכו' עד כאן. ונדחקו שם המפרשים בפירושו מה חסרון היה לעולם בלא שבת. ולדברינו נכון הוא למאוד, כי השבת לעולם, ממש ככלה לחופה, כי כל עצמו של עולם לא נברא כי אם להכין סעודה ושמחה ליום השבת, וטרם בא יום השבת חסר הכל וביום השביעי נשלמה ונגמרה המלאכה יום השמחה העמוסה ועלתה כלה לחופה כאמור.

273

רע״דוהנה רש"י ז"ל בחומש בפסוק הזה, מביא דברי המדרש הלז ושינה לשונו וכתב מה היה העולם חסר מנוחה וכו', וכפי הנראה שהוא מפרש כן דברי המדרש מה היה העולם חסר שבת, פירוש מנוחה. וכן כתב הרב מתנות כהונה שזה כוונת רש"י ז"ל. וגם זה מכוון לדברינו ופירושו כל העולם היה חסר במלאכתו לצד שאין בו מנוחה, ועיקר הבריאה היתה להיטיב לבריות במנוחה ושמחה, ולא היתה שלימות במלאכתן עד שבא שבת ובאתה מנוחה לעולם ונח הקב"ה והאיר לעולם בגודל טובו, ועל ידי זה קיבל גם הוא תענוג רב מעולמו שברא, והוא וכל העולמות בנחת ותענוג גדול. ולזה אמר,

274

רע״הויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. כלומר שהאיר והופיע רב הבהקת אור טובו וחסדו וחין הדר זיו ברכתו יתברך שמו לענג עולמו מזיו שכינתו לקרבם ולקשרם אליו. והטעם כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. כלומר כל מלאכתו אשר ברא בששת ימי בראשית הכל הוא לעשות, שישראל יעשו ויעבדו בכל טורח מיני עשיה הן ברוחני לברר ניצוצי הקדושה מכל מלאכת שמים וארץ, והן בגשמי לעבוד עבודת הארץ וכל מלאכותיה, וכל אלה לא יהיה רק בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת שיכינו בכל ששת ימי המעשה, ובשבת לשבות ולהתענג על ה' ברוחני ובגשמי, והכל להיטיב לבריותיו ועל כן ברכו בזה שיתענגו בו בריותיו.

275

רע״וובזה תבין פירוש דברי הזוה"ק (יתרו פ"ח.) כתיב ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן (שמות ט"ז, כ"ו) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא דשביעאה משום דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד מתברך ביומיה מההוא ברכתא דמתברך ביומא שביעאה וכו' עד כאן. וצריך להבין במה מתרץ קושיתו אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמיניה מתברכין כל שיתא יומין, וכי כיון שהוא מקור הברכות לא יוכל להוריק ברכת המן לעולם. ועוד קשיא, לכאורה הוא תרתי דסתרי שהרי הקב"ה אסר לעשות בו שום עשיה ותלה כל ברכתא דלעילא ותתא בו, ולכאורה יותר טוב היה לברך ששת ימי המעשה כדי להתברך מעשה ידי אדם ומה תועלת הברכה בשבת קודש אם לא יעשה בו שום מלאכה.

276

רע״זאכן לדברינו האמורים הכל נכון, כי הנה עיקר הברכה מה שהקב"ה משפיע ברכתו לכל העולמות עליונים ותחתונים, הכל נמשך ממחשבה הקדומה אשר עלה לפניו יתברך בראש הבריאה שהוא להיטיב לבריותיו. ההוא אמר ויעשה ומיטיב להם מעולם ועד עולם בכל הברכות שמברכם בכל עת ועת, ועיקר מחשבת ההטבה הזו היה הכל על יום שבת קדשינו, אשר בו יקבלו כל בריותיו כל מיני ההטבות שבעולם, ונמצאו כל ההשפעות והברכות הנמשך ממחשבתו להיטיב לבריותיו הכל מונח ונטבע ונקשר ביום שבת קודש ולכן כל ברכאין וכו' ביומא דשביעאה תליין.

277

רע״חוכבר כתבנו אשר כיון שבו עיקר ההטבה מוכרח להיות יום מנוחה ושמחה לשבות מכל מלאכת העולם. ועל כן יושפע מברכתו לכל ששת ימי המעשה, שתשרה הברכה בכל מעשה ידיהם והכל כדי להכין ליום השבת קודש, בבחינת מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ועל כן אמר אמאי לא אשתכח מנא, משום דמניה מתברכין. כלומר כיון שהוא מקור הברכות וההטבות הנמשך ממחשבתו להיטיב לבריותיו, בכדי שיהיה ההטבה שלימה בכל אופניה, צריך להיות יום מנוחה ותענוג ולא יעשה בו שום עשיה קלה, אף לקיטת המן, כי אם הכל יהיה מוכן מערב שבת והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות ט"ז, ה'), את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (שם שם, כ"ג), למען ימצאו הכל מוכן בשבת להתענג על ה' אלהיהם בשמחה ותענוג ונחת מרוב כל בנפש ובגוף כאשר יהיה התענוג אם ירצה ה' ליום שכולו שבת באלף השביעי בנפש ובגוף.

278

רע״טאף שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה. אמנם ישיגו השביעה והבריאות ממחזה אלהים, כאיש אכל ושתה כמאמר הכתוב (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ופירשו חז"ל (ברכות י"ז. ופירוש רש"י שם) כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה, כאשר ביארנו זה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ג') עיין שם ובזה נתבאר הכל על נכון בעזרת ה' יתברך.

279

ר״פאלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים וגו'. צריך לדעת למה כפל דבריו לספר הבריאה והעשיה, תולדות השמים והארץ בהבראם. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ואפשר שרמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ג) רבנן אומרים בשר ודם בונה בנין בשעה שהבנין עולה בידו הוא מרחיב ועולה ואם לאו שרואה שלא יוכל לעמוד כך, הוא מרחיב מלמטה ומיצר מלמעלה אבל הקב"ה אינו כן אלה השמים שעלו במחשבה והארץ שעלתה במחשבה ולא חזר ממחשבתו וכו' עד כאן. וידוע אשר בריאה יכונה לפעמים על שם המחשבה וזה שכתוב כאן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כלומר אשר עלו במחשבה, אלה הם שנעשו ביום עשות ה' אלהים וגו' ונעשו כאשר היתה המחשבה הראשונה כי הוא יביט לסוף דבר בקדמותו ברוך הוא וברוך שמו.

280

רפ״אאו יאמר בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו ומובא ברש"י) ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וזה בהבראם מי גרם לקיים הבריאה במה שביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ושיתף רחמים בדין ובזה נתקיים הבריאה על תקונה.

281

רפ״באו יאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'. כי ידוע אשר ימצאו מיני נבראים קטנים אשר יתהוו מן הארץ לבד כמו יתושין. וכמו כן צמחים, יש שגידולם מהארץ לבד ויש גדלים מן האויר לבד כמו כמהין ופטריות שאמרו חז"ל (ברכות מ':) שגדלים מן האויר על העצים ועל הקורות ואין מברכין עליהם בורא פרי האדמה וכמו כן יש גדלים מן השמש וכעין מה שאמרו (פסחים צ"ד:) תמוז אב אלול הולכת בישוב לבשל הפירות. וכן הירח תגדל גדולים השייכים לה. וכולם בכלל, נקראים גִדוּלִים מארץ ושמים. והנה ביום בריאת שמים וארץ הנה כל צבאם נברא עמם ואף אותן הגדלים מהשמש והירח עם שלא היה עדיין מציאות השמש והירח בפועל אך אין חדש תחת השמש פירוש לא נתחדש שום דבר אחר בריאת השמש אף אלו הגדלים מן השמש כי כולם ביום ראשון נבראו כלומר שנבראו בכח בבחינת בריאת יש מאין שלא יתחדש אחר הבריאה עוד בחינת יש מאין והכל היה בכח, ואחר כך הוציא כל אחד מה שהונח בכח בו כמו הארץ תדשא הארץ דשא וכדומה בכל גדוליה מה ששייך לשמש וירח הכל נמצאו בפועל כל אחד בזמנו. וזה שאמר כאן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות וגו' כלומר כל תולדות השמים והארץ מה שנמצא אחר כך בפועל גם אלו הגדלים משמש וירח הכל היה בכח בעת הבראם ביום עשות ה' ארץ ושמים כלומר ביום ראשון נבראו הכל ולא נתחדש אחר כך שום בריאה בבחינת יש מאין כי גדול אדונינו ורב כח אשר במאמר אחד צר את כל היצור מה שהיה והוה ועתיד להיות כאשר כתבנו בחיבורנו זה (באופן הראשון מפירושי פסוק בראשית ברא אלהים).

282

רפ״גגם יאמר אלה תולדות השמים והארץ וגו'. על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה א', ד') העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ וגו' וכו'. ואמרו (שם א') אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בי הביט הקב"ה וברא העולם שנאמר (משלי ח', ל') ואהיה אצלו אמון אל תקרי אמון אלא אומן וכו'. ונודע אשר עד עתה קיום והעמדת כל העולמות הוא רק במה שישראל לומדין התורה ומקיימין מצוותיה וכמאמרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) על פסוק אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (תרומה קס"א.) ואי קאים בר נש ואשתדל באורייתא איהו מקיים עלמא וכו' וכבר הארכנו קצת בזה (באופן השביעי מפירושי פסוק בראשית) וזה שאנו אומרים בתפלתנו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כי העלאת לימודי התורה לשמה וקיום מצוותיה בכל יום תמיד לפני בורא עולם הוא הגורם לחדש מעשה בראשית בהשפעת כח אור השפעתו לקיום והעמדת כל העולמות ואלמלי יצויר העדר קיום כל התורה מכל ישראל ביחד אף על רגע אחד חלילה וחלילה היה מוחזר כל העולם כולו לתהו ובהו והיה כלא היה כי אין להם מציאות העמדה רק בקיום התורה וזה שאמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו פירוש כח בורא עולם ברוך הוא המונח בכל מעשה העולם לקיומם והעמדתן זה הגיד והמשיך לעמו שהמה בכוחם על ידי קיום התורה ומצוותיה ימשכו כח אור ה' הלז בכל יום תמיד לחדש מעשה בראשית. וידוע אשר התורה בכללה נקראת לפעמים על שם אלה. כאמרו אלה דברי הברית (דברים כ"ח, ס"ט) או אלה החקים והמשפטים (שם י"ב, א'), גם התורה רומזת לבחינת התפארת שהוא ששה קצוות וכל אחד כלול מששה הרי ל"ו מספר אלה. ולזה אמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כלומר הן עיקר מה שנעשה תולדות שמים וארץ בעת הבריאה, והן ביום אשר עושה ה' אלהים ארץ ושמים והוא בכל יום תמיד שמחדש מעשה בראשית זה הכל בעבור אל"ה אלה התורה והמצוות אשר בה הביט הקב"ה וברא העולם בהבראו. והיא הגורמת שיחדש ה' אלהים ארץ ושמים בכל יום תמיד כאמור. ולכן שינה לשונו לומר תחלה השמים והארץ ואחר כך ארץ ושמים כי התורה קודם שניתנה על הארץ מקומה היתה בשמי השמים. וכשהתחיל הבריאה מאותיות התורה שבהם נברא העולם, מסתמא קודם נבראו השמים להיותם קרובים לאומן שבראם ואחר כך הארץ ועל כן יאמר תולדות השמים והארץ בהבראם אבל קיום העולם שהוא על ידי בני ישראל המקיימין התורה ומצוותיה וזה נעשה על הארץ, ודאי הקרוב קרוב קודם להחיותן ולקיימן ולכן אמר ביום עשות וגו' ארץ ושמים. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) לבריאה, שמים קדמו לשכלול, הארץ קדמה, ממש כדבר האמור, בעת הבריאה קדמו שמים לארץ אבל לשכלול שהוא תיקון קיומן והעמדתן על ידי קיום ישראל התורה בארץ קדמה הארץ וקנתה מקומה להיותה קרובה להמקיים.

283

רפ״דוכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו' עד כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו'. צריך לדעת למה יזכיר שם מלא על כי לא המטיר וכי זאת מדת החסד שלא ימטיר על הארץ ולא היה לו להזכיר כי אם שם אלהים המורה על הדין. ויתכן לומר על פי מה שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) מים אינון מימינא ואיהו חדוה מיד יהיב לשמאלא וכו' עד ובגין כך מיא לא אשתכחו אלא מסטרא דשמאלא וכו' עד כאן. ושורש הדברים כי הנה אף שמים הם מקור החסדים ומכל שכן הורדת הגשמים על הארץ שהוא הורדת חיי העולם לכל יושבי ארץ ודאי שהמשכתן ממקור החסדים האמיתיים שהוא להיטיב לכל יושבי תבל ומלואה מכל מקום הרי אמרו חז"ל (תענית ב'.) מאי גבורות גשמים אמר ר' יוחנן מפני שיורדין בגבורה שנאמר (איוב ט', י') עושה גדולות עד אין חקר ואתיא חקר חקר מברייתו של עולם וכתיב (תהלים ס"ה, ז') מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה עד כאן, ואמרו (שם) קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא. נשמע מזה שהגשמים יש בהם שורש הגבורות והדינים גם כן, וכן הוא מפורש בזוה"ק (פרשת צו ל"ב.) דהא מיא בגבורה נחתין לעלמא וכו', והטעם הוא כי כבר כתבנו בחיבורנו זה בתחלתו, אשר כל הטוב והאושר האמיתי אינו רק בהתמזגות הדין בתוך החסד להתמתק בסוד הרחמים, וחסד לבד בלתי התערבות הדין בתוכו אינו על צד השלימות כי אין כל בריה יכולה לסבלו לתוקף אורו ולכן הגשמים שהוא בחינת כל הטוב והברכה לעולם צריך שימשך משני הבחינות להמתיק הדין בחסד להעשות בסוד הרחמים ולכן גשם בגימטריא שביל עם הכולל, י' פעמים א"ל מספר י"ש, ול"ב אלהים האמורים במעשה בראשית כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם) להורות על שורשו שהוא מיזוג החסד והדין בחינת שם אל ואלהים כנודע. והנה כבר כתבנו למעלה אשר עיקר קיום העמדת העולם הוא על ידי האדם העוסק בתורה ותפילה והוא הממשיך הברכות ושפע החיות לכל העולמות. ולזה אמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו'. כלומר שלא היה לא שיח ולא עשב מחמת כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ כי המטר אינו בא רק מבחינת ה' אלהים שהוא מיתוק הדין ברחמים. וטעם שלא המטיר ה' אלהים כי ואדם אין לעבוד את האדמה כלומר לא היה עדיין אדם בעולם להמשיך הברכות ושפע החיות משמים על הארץ. כי זה הוא עיקר עבודת האדם לעבוד את האדמה כלומר להתחזק בתורת ה' יומם ולילה בכדי לקיים הארץ וכל אשר בה וכל העולמות ולהמשיך כל בחינת שפע וברכה מצור העולמים ברוך הוא על פני תבל ויושבי בה. וזה הכל על ידי מיתוק הדין ברחמים אשר בלב האדם בכמה בחינות כמאמר הקרא (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' כלומר זה תיקון אלהים להקרא על שם ה' להמתיק הדין בחסד ולהכלל בו עד שיעשה מהם בחינת הטוב האמיתי הכל תלוי בלבבך, כי לבבך הוא שני יצריך יצר טוב ויצר הרע וכשאדם מכניע ומשבר תאוות לבבו וכל כח יצר הרע שבו, ועובד עם כל כוחותיו לה' אלהיו באהבה ושמחה כאמרו (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע הוא הוא הממתיק הדין בחסד כי כל תאוות הלב וכוחות היצר הרע, הכל נמשך ונלקח משורש הדין וכשהוא משברם ומכניעם לה' שהוא בחינת היצר טוב הנמשך משורש החסדים תיכף נכלל ונמתק הדין בחסד וכאשר רק תשוב אל לבבך להשיב שני הלבבות לשם ה' כמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ח, ט') כי כל לבבות דורש ה'. פירוש שה' דורש שיהיה כל השני לבבות משיבם אליו באהבה בכלות אליו כל תאותם וכוחם עד נקודת חיות דם התמצית. אז תיכף ה' הוא אלהים שנמתק ונכלל שם אלהים בשם הוי"ה ברוך הוא וכל טוב לכל העולמות. ועד אשר לא היה אדם להשיב אל לבבו זאת, ולהמתיק הדין ברחמים לא היה יכול לירד הגשם על הארץ הבא מבחינת שם ה' אלהים דוקא במיתוק הדין בחסד כאמור. ועל כן סיים הכתוב,

284

רפ״הואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. כלומר אשר לא תוכל להיות השקת פני אדמה בגשמי רצון ברכה ונדבה אם לא באדים העולים מן הארץ כי אד לשון שבר מלשון (דברים ל"ב, ל"ה) כי קרוב יום אידם וגו' כי המשבר ומכניע תאוות מורשי לבבו הבאים מכוחות הדין, לה' אל עליון זה הגורם להוריד על הארץ מטר השמים שהוא מיתוק הדין ברחמים. ועל כן אמרו חז"ל שם בלשונם אתיא חקר חקר מברייתו של עולם כי ברייתו של עולם כן היה ששיתף רחמים בדין על כן אמרו (תענית ז':) גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ, הכל על דרך הזה כנאמר. וכל זאת עדיין לא היה בארץ ועל כן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'.

285

רפ״וראיתי לתת טעם על הה"א זעירא שנכתב כאן בתיבת בהבראם. והוא על דרך מאמר חז"ל (ברכות י"ג.) תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה וכו' עד מתיב ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבידא אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם אמר לו התם נביא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוי מעיקרא. ופירש רש"י מסדר שבחיה דמעיקרא, אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם וכן הוא מפורש בירושלמי ברכות. עוד אמרו (בנדרים ל"ב:) ואמר ר' אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב אברהם בתחלה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח, אלו הן שתי אזנים שתי עינים וראש הגויה ופירש רש"י שבתחלה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו שהרי על כרחך יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אפילו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה וכו' עד כאן. והנה נודע מה שאמרו (בראשית רבה י"ב, ט') וזה לשונם: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם כלומר כל תולדות שמים וארץ היה בזכות אברהם דכתיב (נחמיה ט', ו') אתה עשית את השמים וגו' כל האנוקים (פירוש משא) הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם ושמת שמו אברהם עד כאן. ועבור זה נכתב כאן ה"א זעירא להורות אשר גם בהיות שמו אברם היה די בזכותו לברוא העולם למענו כי בחר בו אלהים אף בהיות שמו אברם בהיות שכבר מלך על כל האברים אשר היו ברשותו והיה מיחד לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו הידועות לו, לשם ה' שלא יזיז בשום אבר ואבר ולא להרהר ולחשוב בשום מחשבה ולא לדבר בשום דיבור קל ולא לעשות שום עשיה כי אם הנוגע לכבוד שם ה' ולתורה ומצוות שהורהו אל עליון כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה והכל מרוב חמדת תשוקת אש בוערת אשר היה חומד ומתאוה להיות מרכבה לאל עליון. מאז היה ראוי לברוא העולם למענו. ואף אחר המילה שזכה מאת ה' להינתן לו גם האברים שאינם ברשותו. הנה זה מתת אלהים הוא, ואז ודאי היה זכותו גדול עד מאוד ביתר שאת ועוז. ולכן לא היה יכול בלתי לעשות הה"א זעירא כי היה נשמע אשר לא גרם זכות הבריאה כי אם אברהם ולא אברם ולא כן הוא. כי מאז בחר ה' בו ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיון שמלך על האברים שברשותו מה לו לעשות עוד ואם אמנם אשר קדמה ידיעת ה' בעת הבריאה אשר יקרא שמו אברהם. לכן כתב הה"א וכתבה זעירא והבן.

286

רפ״זוייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה י"ד, ג'-ה') וייצר שני יצירות יצר טוב ויצר הרע. יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא יצירה מן התחתונים ויצירה מן העליונים. יצירה מן התחתונים אוכל ושותה כבהמה פרה ורבה כבהמה וכו', יצירה מן העליונים עומד כמלאכי השרת מדבר כמלאכי השרת וכו' עד כאן. ונראה דהכתוב רומז בזה לחמשה חלקי הנשמה שניתן באדם שכנגדם אמר דוד חמשה פעמים ברכי נפשי הנקראים בפי חכמי אמת נפש רוח נשמה חיה יחידה. וכן הוא במדרש חז"ל בפרשה זו (שם ט') חמשה שמות נקראו לה וכוונתם על חמשה חלקים הללו. וכנגדם ברא ה' נפשות הטמאות הבאים מצד הרע והם גם כן ה' טומאות זו למעלה מזו שלישי שני ראשון אב הטומאה אבי אבות הטומאה. וזה לעומת זה ברא אלהים שכפי אשר יוציא אדם את עצמו מנפשות הבאים מקליפות הטמאות, כן יכנס לגדר הקדושה לפני ולפנים לעבוד עבודת בוראו באמת ובתמים. כי כל דפריש מרובא פריש. היינו מרשות הרבים שהוא חלק החיצונים והקליפות כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל ובא לרשות היחיד יחידו של עולם להתאחד בבוראו, הנה כאשר מופרש מחלק אחד מהרע כן יכנס לגדר חלק אחד מהטוב. ובפרישות נפשו מחלק הטמאה שבטמאות יזכה ליכנס בחלקי הקדושה הראשונה בראשונות לא יותר להיותו דבוק עוד בד' חלקי הטומאות. וכאשר יפרוש עוד מטומאתו, יכנוס עוד לקדושת בוראו עד אשר תטהר נפשו מכל וכל, יקנה לו כל חלקי נשמתו מצד הקדושה בשלימות גמור, כאשר נבאר. והנה חמשת מיני טומאות האלו הם על אופנים הללו. כי האדם אשר ימרוד בבוראו ונשרש בעבירות רעות ימים רבים ועושה אותם לעין כל ומחלל שם שמים בפרהסיא עד שנמצא חוטא ומחטיא את הרבים. כי רבים הרואים אותו לעשות מעשהו בפרהסיא ימעט בעיניהם חומר העבירה זו מעט מעט עד אשר ח"ו יצאו לתרבות רעה כמוהו ממש וכמשל שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקל"ח) לבן בליעל שקפץ ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים זה נקרא אבי אבות הטומאה כי אלו הלמדים ממנו למרוד בבוראם נקראים אב הטומאה כאשר נבאר להלן, והוא נקרא אבי אבות הטומאה. והנה את ה' הוא מחרף ומגדף, הכרת תכרת הנפש ההוא, כלומר אף נפש דקדושה שהוא חלק האחרון מנשמה הקדושה יכרת מאתו ולא נשאר כי אם בחיות רוח הטומאה השורה בו. ועליו ועל כיוצא בו אמרו חז"ל (ברכות י"ח:) רשעים בחייהן קרויין מתים. כלומר עם חייהם הם עם חיותם השורה בם שניהם נקראים מתים כי הוא מבחינת הקליפות הטמאות שנקראים מתים ממש כנודע. ואמנם רשע המורד בבוראו ועוד שִכְלוֹ בו על כל פנים לעשות מעשיו בצינעא שלא לחלל שם שמים בפרהסיא ולא ילמדו אחרים מאתו לעשות כמעשהו, ועושה זאת בשביל כבוד קונו שירא ממנו לעשות עוד עבירה זו החמורה למאוד, אשר החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמו שאיתא ביומא פ"ז.), ובבא מעשה לידו קאמינא שבא לידו דבר עבירה ברבים ולא אבה לעשותה, לא מפני שהוא בוש מבני אדם שלא יחזיקו אותו ברשע והוא חפץ בהצדקו לעיני רבים, רק ירא מבוראו לעבור עבירה חמורה הזו לחלל שם שמים בפרהסיא למען לא ילמדו מאתו. הנה זה יען נמצא בו דבר טוב, הקב"ה לרוב חסדיו מזכהו בחלק הנפש דקדושה לומר אולי על ידי זה יכנס מעט מעט לכל חלקי הקדושה. ועדיין יקרא אב הטומאה כיון שגדלה בו חלק הרע למרוד בה' לעבור על מצוותיו בשאט נפש בזדון לבו הרע. הנה זה בנין אב לכל התורה כולה חלילה לעבור על כל הנאמר בה כיון שלא נמצא עליו שום מורה ופחד ה' בכל ימיו ושנותיו מי יעכבו מלעבור על כל תורת משה וזה יגרש מאתו כל חלקי הנשמות עד חלק הרוח ועד בכלל.

287

רפ״חואמנם איש אשר לא יכנס בגדר המורד למרוד בה' ובמצוותיו תמיד, והגם שהוא עובר במזיד על עבירות שבתורה אך לא תמיד בכל עת, כי לפעמים שיהיה אצל העבירה ולא יעבור עליה כי יפול עליו מורא ופחד ה' מהדר גאונו מעונשי עולם הזה או עונשי גיהנם, הנה זה יזכה לבחינת חלק הרוח מחלקי הנשמה, כי זה הוא חלק הרוח כי יחיל רוח ה' לפעמו כפעם בפעם ברוח בני אדם העולה היא למעלה, ולפעמים יפול ברוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ וזאת באופן שלא יהיה העברת העבירה במזיד בתורת מרידה שלא יאמין ח"ו שהקב"ה משגיח עליו בהשגחה פרטית, או שלא יאמין אם יענש על התורה והמצוה. רק שיודע כל זאת ומאמין בלבו. ואך אי אפשר לו לכוף תאות לבו לה' וכשיגבר עליו תאותו יעשה מה שלבו חפץ ולא יאזור כגבור חלציו לכבוש את יצרו הרע ותאותו, אך לא בתורת מרידה חלילה. זה הוא הזוכה לבחינת הרוח כי בעת עשיית העבירה ודאי אוי לו מיוצרו ואך לבו אנסו ולא עצר כח להמשיל שכלו על תאות לבבו ועדיין יקרא ראשון לטומאה כי עוד טומאתו בו בראשון וראשונה לעבור את פי ה' במזיד. מה שבלעם שהוא תוקף הקליפה אמר (במדבר כ"ב, י"ג) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות גדולה או קטנה וגו'. ואמנם איש אשר לא יעבור עבירה במזיד בשום אופן חלילה כי חס על כבוד קונו בגלוי ובסתר, ונפשו וחשקו להדבק בבורא עולם יותר מכל תענוגי עולם הזה ואין שום תענוג מתענוגי גופו או תענוג השגת הון ורכוש יכולים לקחת לבו מקדושת הבורא יתברך לעבור במזיד הנה הוא הזוכה לקדושת הנשמה אשר זר לא יקרב אליה כי קודש הוא ועדיין יקרא שני לטומאה כי עדיין לא נזהר משוגג הקרוב למזיד ואינו נותן דעתו ולבו להיות נזהר ונפרש מדברים הנוגעים באיסור ומקיל בדעתו לומר כשר הוא וסומך עצמו על דעת יחיד המתיר ואינו מדקדק באיסורין ועל ידי כן נכשל לפעמים בעבירות חמורות כמו נדה ואיסורי מאכלים החמורים וכדומה, וידוע מה שכתב הרב הקדוש בעל ראשית חכמה משל השוגג למי שהוא שופך שומן רותח על בגד לבן חדש צח ומצוחצח ובודאי שיתטנף הבגד אף שיהיה בשוגג וכמו כן עבירה הוא המטנף הנשמה, ומה לי אם שיהיה בשוגג והכל כי היה לו ליזהר תמיד במורא ופחד ה' שלא יכשל בשום עבירה חלילה עד כאן. הנה זה טהור מדאורייתא כי לא יעבור במזיד ולא יכנס בגדר ראשון לטומאה הטמא מן התורה ויכנס בגדר ולד הטומאה, הוא השני שהוא טמא מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם פרק י' מהלכות אבות הטומאה הלכה ז') כי כמה וכמה פעמים הזהירו רבנן לעשות סיג וגדר בפרישת צ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור ולמדוהו מהתורה (ויקרא י"ח, ל') ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמו שאמרו חז"ל (יבמות כ"א.).

288

רפ״טואמנם אדם הנזהר גם בכל אלה ותמיד מורא ופחד ה' עליו ברעד ורתת וחלחלה בכל אבר ואבר שבו ולא יאכל ולא ישתה ולא יעשה שום דבר כי אם בדקדוק רב ובזהירות נפלא פן טומאתו בו דאורייתא או דרבנן ומחמיר על עצמו בכל החומרות אף אם רבים מתירין ויחיד אוסר, לרב פחדו ויראתו מאלהים פורש מזה ואף דבר המותר לגמרי אך שהיה בה שאלת חכם, פיגול הוא בפיו לא ירצה. וכמאמר יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ד', י"ד) ולא בא בפי בשר פיגול ואמרו חז"ל (חולין ל"ז:) שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. הנה בזה יזכה לבחינת נשמת חלק החיה כי הוא בבחינת הצדיקים הנקראים חיים לצד אשר לא ימצא בהם שום אופן ומקום בכל אבריו לשרות עליו הסטרא אחרא הנקרא מת כי עוולה לא נמצא בו בשום פעם לא במזיד ולא בשוגג לא דאורייתא ולא דרבנן והנה הוא טהור מדאורייתא וגם מדרבנן (כמו שאיתא ברמב"ם שם) שהאדם לא יהיה שלישי לעולם לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אמנם עדיין הוא קצת מבחוץ כיון שבאמת התאוה והיצר הרע שוכן ומונח בקרבו כארי מוצק, אכן הוא בכח נשמת הטוב שבו ושכלו היקר, ומבין אשר אית דין ואית דיין ולית אתר פנוי מיניה ובכל מקום השגחת הקב"ה על כל אדם ואדם בכל עתיו ורגעיו ובוש מכבוד קונו לעבור על מצוותיו אך עדיין התאוה והיצר הרע מרקד בין קרניו וחששא גדולה פן באיזה פעם אשר לא יוכל להתגבר חלילה וחלילה על כח תאותו ויצר הרע כי הוא מלחמה כבידה וחזקה. האמת כי לו הכח והממשלה בכל תאוותיו אך יוכל להתפס ביום מיומים אשר לא יעצור כח להושיע את עצמו להתגבר על תאוותיו וחלילה יכשל על כל פנים בשוגג בעבירה דאורייתא או דרבנן. ועל כן יקרא עוד בבחינת שלישי אף שלא ימצא שלישי באדם כיון שנמצא שֵם שלישי באוכלין מדברי סופרים (כמו שאיתא ברמב"ם שם הלכה ט'), וזה ידוע אשר האוכלין נקראין על שם תאות האדם וזה כיון שעוד תאותו חזקה בקרבו יכונה לפעמים בשם שלישי על שם תאותיו.

289

ר״צואולם ימצא אדם הגדול בענקים אשר שיבר והכניע כל תאוות גופו ומחשבתו לה' אל עליון עד אשר לא ימצא בו שום תאוה וחמדה בלתי לה' לבדו וכמאמרם ז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו', ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי, כי הרגו בתעניות כנודע. זה הוא הקונה לו חלק הנשמה הנקראת יחידה, ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ט') למה נקרא שמה יחידה שהיא יחידה בגוף, הוא הוא דברינו שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים ואין בו שום תאוה וכח אחר מכוחות היצר הרע כי אם עוד נשמתו בו נשמת הטוב והמיטיב והיא יחידה בגופו ואין שני לה וזה הוא טהור מכל וכל בזיכוך רב.

290

רצ״אואכן עוד יש בחינה למעלה גם מזו והוא בבחינת מעביר על מדותיו שהארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג') וכללות בחינה זו שאף גופו ממש נעשה בחינת נשמה לדור בין העליונים ותחתונים בשוה כמו גוף אליהו, וכגופו של משה רבינו ע"ה שהיה בשמים ארבעים יום, וכגוף אדם הראשון קודם החטא שאמר עליו הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם והיה כבריות שלמעלה (כמו שאיתא בילקוט תהלים רמז תתל"א). וזה הוא שיצא אף מבחינת רביעי בקודש, והוא קודש קדשים לה' ואליו לא יאונה כל און, ונגע לא יקרב באהלו וזר לא יקרב אליו כי קודש הוא ועולה על ידי זה במעלות נפלאות הידוע ליודעי נסתרות אשר אי אפשר להעלותם על הנייר והמבין יבין.

291

רצ״בותדע אשר כל זה הוא בחינת סור מרע שהוא הפרשת נפשות מקליפות הטמאות לקנות לו שם בקדושה לעלות מקודש לקודש בכל חלקי הנשמה. ואולם עוד צריך לבחינות אלו, מדת ועשה טוב לכל אחד מבחינה השייך אליו שהוא מצוות המעשיות באהבה ויראה ולימוד התורה לשמה בדחילו ורחימו והתפילה במחשבה טהורה ונכונה, ובחינת ביטול המציאות ואפיסת כח החיוני ויהיה דעתו פנויה למעלה קשורה תחת הכסא להבין באופן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקב"ה בבחינת כח מה הידוע למשכילים. ועוד גבוה מעל גבוה בבחינת ארבעה שנכנסו לפרדס שהוא ההיכלות מלאכי מרום הקדושים הנוראים כמו שפירשו שם המפרשים. ולא נדבר עתה מבחינת ועשה טוב הללו ונבארם במקום אחר אם ירצה ה'.

292

רצ״גונחזור לענין ראשון אשר זה לעומת זה ברא אלהים וברא באדם שתי יצירות, טוב לעומת רע ורע לעומת טוב והכל בכדי שיהיה הבחירה בידו לנטות לכל צד בכדי שיגיע מזה נחת רוח לבורא עולם כי הוא אמר ויהי לראות להפריש עצמו מכל בחינת חמשת מיני טומאות הנזכרים ולקנות שם בקדושה בחמשה חלקי נפשות הקדושה לדבק בקונו לְהִדָמוֹת הצורה ליוצרה כמאמרם ז"ל (ילקוט תהלים רמז תתל"ג) אשריהם הצדיקים שמדמין הצורה ליוצרה והנטיעה לנוטעה והכל בכדי להחיותם להיטיב אחריתם. וכל זה רמז לנו צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו באומרו וייצר שתי יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן עליונים שהמה דברים שאדם דומה לבהמה ודברים שדומה למלאכי השרת יצר טוב ויצר הרע יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא כדברי חז"ל הנזכר.

293

רצ״דוהנה בדברים הדומים לבהמה ודברים הדומים למלאכי השרת חשבו בגמרא דידן (חגיגה ט"ז.) שלושה ושלושה, שהוא מוציא ריעי ופרה ורבה ואוכל ושותה. ועוד יצירת היצר הרע ויצירה בעולם הזה כאמור. הרי הם חמש כנגד חמש מיני טומאות האמורים. וזה המורד ומחלל שם שמים בפרהסיא ומוציא זדון לבו לחוץ לעיני כל, אל זה ירמוז מוציא ריעי שהוא מוציא גלליו והרע שבו לחוץ. וזה המורד בצנעא שלא לעין כל ירמוז אליו פרה ורבה שהוא דבר שבצנעא. והעושה במזיד להרבות תאותו אשר לא יעצור כח להתגבר על יצרו, ירמוז אליו אוכל ושותה שהוא מילוי תאוות לבבו למלאות כריסו ובטנו. וזה אשר לא נזהר ונשמר משוגג הקרוב למזיד ירמוז עליו יצירת היצר הרע כלומר היצר הרע מרקד בין קרניו וקרוב לבוא לידי מכשול בכל עת ושעה לצד קלות זהירתו. וזה אשר יצא גם מזה ורק עדיין תאוות עולם הזה קשורים בלבו אף שאינו עושאם ירמוז אליו יצירת עולם הזה כלומר עדיין קשור בתאוות עולם הזה הכל כנאמר.

294

רצ״הונגדם בקדושה המה השלושה דברים שאדם דומה בהן למלאכי השרת שמהלכין בקומה זקופה ומספרין בלשון הקודש ויש להם דעה, והם בחינת נפש רוח נשמה כנודע אשר הם בסוד מעשה דיבור ומחשבה והוא ההילוך והסיפור והדעה. ויצירת היצר טוב ויצירת העולם הבא הם בחינת חיה יחידה, כי כללות נשמת הטוב שהוא היצר טוב מכונה על חלק החיה בסוד הכתוב (בראשית ב', ז') ויהי האדם לנפש חיה. ועולם הבא בחינת יחידה כי אז כתיב (זכריה י"ג, ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא יהיה באדם רק לב אחד ונשמה אחת הטובה לעבוד עבודת אלהיו והוא בבחינת יחידה, שהיא יחידה בגוף כנאמר למעלה. ואך במדרש חז"ל הנזכר למעלה חשב ארבעה דברים הדומה לבהמה וקא חשיב עוד, מת כבהמה והוא נגד בחינה הרביעי בקודש שהזכרנו למעלה אשר צריך לצאת אף מזה באופן שישבר כל כך כוחי גשמיות גופו עד שיהפך לרוחניות כצורת נשמתו אשר בו, כגוף אליהו הגלעדי אשר עדיין חי הוא ברומו של עולם כי אין רוחניות מת, ושעל זה אמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, שלא תצטרכו לבחינת המיתה כלל כי יהיה דר בעליה ובחצר בשוה ולכן חשב נגד זה בקדושה רואה כמלאכי השרת כלומר אינו רואה כבהמה להביט רק במה שלפניו כי אם רואה מסוף העולם ועד סופו כמלאך השרת כי הפך גופו לרוחניות נשמתו, וצופה ומביט בכל העולמות עליונים ותחתונים כי ברוחניות לא שייך גבול לומר עד פה תראה. וכל זה הֶרְאָה והודיע אלהים אותנו את כל זאת בכדי שנפרוש עצמינו מכל חלקי הרע ולדבק עצמינו בכל חלקי הטוב ולעלות מקדושה אל קדושה, מקדושה קלה לקדושה חמורה, ואולי נזכה להפך כל כוחי הגוף לרוחניות, לדור בין עליונים ותחתונים בשוה וכמאמרם ז"ל (בילקוט תהלים רמז תתל"א) עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מעלה אם יבוא מלאך המות ויאמר למה נבראתי, אני אומר לו על אומות העולם בראתיך ולא על בני עד כאן. כי כל בחינת המיתה נמשך מהתגשמות הגוף, ואם נהפך הכל לרוחניות אין רוחניות מת וזה בחינת התשעה אנשים שעלו חי לגן עדן המבואר במאמר חז"ל (דרך ארץ זוטא א') כמו אליהו ור' יהושע בן לוי וחנוך ומשיח ושרח בת אשר וכו', וגם במשה אמרו ז"ל (סוטה י"ג:) לא מת משה אלא עומד ומשמש במרום, וכן יעקב אבינו לא מת (תענית ה':). וזה שאמר הכתוב כאן וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים כלומר שתי יצירות. גופו מגושם עפר מן האדמה המוכן לשוב אל עפרו אם ישאר בגושמו. ונשמת הרוחנית מן החיים אשר המה חיים עדנה לעד ולעולמי עולמים. והיה עיקר הכוונה בהבריאה אשר ויהי האדם לנפש חיה, כלומר גם גוף האדם שהוא עפר מן האדמה תהפך לנפש חיה לעשות כל גופו אור רוחניות כנשמתו באופן שישאר חי לעד ולא ימות. כן היתה כוונת הבריאה כי אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ"ב, ו'). וסיים הכתוב אכן כאדם תמותון, פירוש אם תשארו כאדם בגשמיות עפר האדמה אז ודאי תמותון כי כל הנעשה מהארבע יסודות בהכרח יפרד לבסוף כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג') וזה לשונו: וכל שנתחבר מהן אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור לו ליסודותיו עד כאן. ולא כן בצורת הנפש שתשאר חי וקיים לעד (כמו שכתוב שם הלכה ט') וכמו כן מחשבת בריאת האדם בגופו היה שיהפך לרוחניות ויחיה כאשר נשמתו חיה וכן יהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא אחר ביאת משיח צדקינו שיהיה גוף כל אחד ואחד מישראל כמו גוף אליהו התשבי וכדומה וידור למעלה כמו למטה ויהנו וישבעו וישתוקקו ויחמדו ויחפצו ויתענגו ויזונו עיניהם מזיו שכינתו ברוך הוא וברוך שמו אשר אין כל בריה יכולה להשיג ולדעת לחקור אפס קצהו מנועם זיו תענוג הלז ולא שזפתו עין רואה ולא אשתמע וחמי נביאן חזותא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ועל זה הסוד אמרו חז"ל (תענית ל"א.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר (ישעיה כ"ה, ט') הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה. ואל זה כיוון המשורר בשירתו מטיילין ביה חינגא לבהדי דשכינתא עליה רמזי דין הוא ברם באמתנותא. לוֹ חיש יהיה אמן ואמן.

295

רצ״ועוד נראה לפרש וייצר ה' אלהים את האדם וגו'. בדרך הזה ונאמר אשר לא דיברה התורה כלל במתים לחתום היצירה בשני יודי"ן וליחד שם מלא ה' אלהים על חלק הרע הניתן באדם או עבור דברים הדומה בהן לבהמה. ואולם בצדיקים דברה תורה בשני בחינות הנמצאים בהולכים לפני ה', האחד יש צדיק עובד בצדקו כל היום וכל הלילה ולא ישכח ולא יסיח דעתו מבורא עולם אף על רגע כמימרא בכל עתיו ורגעיו ותמיד לבו בוער בו ומתאוה ומשתוקק לאהבת ה' אל אמת ולירא ממנו ולעובדו בפחד ולידבק נפשו בחי העולמים ברוך הוא, ולא יוכל כלל בשום פעם ושעה ורגע קלה מכל ימיו להתרחק מאור פני מלך חיים כי תמיד נגד ה' אלהים עיניו ויודע ומאמין שתמיד עומד לפני הקב"ה ואיך יוכל לשכוח מאתו אהבת ואימת מלך וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמו שאיתא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן א') זהו כלל גדול בתורה וכו' עד כל שכן כשישים האדם אל לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, מיד יגיע אליו היראה והפחד והכנעה מאת ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד וכו' עד כאן. ובחינה השניה היא מי שאינו עומד תמיד בדרגה זו ומזג טבעו גורם לו שכחה לשכוח לפעמים לפני מי הוא עומד. אך הנה יראת ה' מאוד על פניו לבלתי תחטאו כלומר אף שאין בידו חטא ועוון לעבור על רצונו יתברך חלילה רק כשנתרחק מעט ונשכח מלבו באיזה זמן ושעה דביקות הבורא יתעלה ויראתו ואהבתו אליו להיות לבו בוער תמיד לחמדת תשוקת קרבת אלהים לדבקה בו יתברך. זה גם כן נחשב לו לחטא ויירא מאוד מזה ותכף חוזר על זה בתשובה שלימה לפני בוראו ומגדר גדרים לעצמו בכל מיני זירוז לבל ישכח עוד מבוראו אף על רגע ומוסיף אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה וחומד ומתאוה בכלות נפשו לאלהים ממש בכדי שלא ימיש זכרו מפיו ובדרך שאמר הבעל שם טוב זי"ע ועכ"י על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון, פירוש, אשרי אדם כזה שעומד על בחינה זו שכאשר לא יחשוב בה' על רגע כמימרא. לו עוון יחשב לו לחזור תיכף בתשובה על זה ולבקש ולחנן מבורא על שעה העברה, ועליו אומר הכתוב (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני שמיד כשהוא בבחינת אחור וריחוק מקום מבוראו על שעה קלה, תיכף חוזר לבחינת קדם קדמונו של עולם לקשור דעתו וחפצו ותאות לבו לצור ישראל ברוך הוא.

296

רצ״זוגם זה הוא מעלה גדולה והוא דמיון בן החביב אשר יצא לפעמים מאתו והפליג ונתרחק מאביו בזמן מה ובודאי גדלה צער אביו בעת פרידתו. ואחר כך כששב הבן מדרכו לבית אביו, הנה יצא לקראתו בתופים ובמחולות ושמח נגדו שמחה גדולה עד מאוד והיה אביו מתענג ומלא שמחה בראות בבנו שבא אליו ממרחקים. כן הדבר הזה מי שנתרחק מבוראו חלילה מפני מזג טבעו הגורמת לו שכחה. אחר כך כששב אל הקב"ה גורם תענוג ונחת רוח נפלא למלך חי העולמים ברוך הוא. ועל אלו שתי הבחינות אמר הכתוב וייצר שתי יצירות לצדיקים, כלומר שני בחינות והמה באין מה' אלהים כי השכחה באה מבחינות הנמשכות מק"ך צרופי אלהים (כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל בכוונת ההבדלה עיין שם) והזכרון משם הוי"ה ברוך הוא כידוע, ועל כן יצרו בבחינת עפר מן האדמה כי ז' שמות יש לארץ, ארץ אדמה ארקא וכו' ושם האדמה יורה על בחינת הטוב הגמור שבה בבחינת אדמה לעליון ושם העפר שבה היא הגורמת השכחה לאדם כי כל בחינות השכחה נמשך מגזירת הקב"ה שאמר (בראשית ג' י"ט) ואל עפר תשוב, וגזר על המת שישתכח מן הלב ועל כן אמר לו כי עפר אתה כלומר גם אתה הנך בבחינת העפר שתשכח מה שאל עפר תשוב כי אם לא כן לא יהיה אדם שוכח מתו לעולם כמאמר חז"ל (פסחים נ"ד:) ואלה שני בחינות הצדיקים שניהם יצר הקב"ה ומשניהם מקבל תענוג כל אחד לפי בחינתו ועל כן חתם הקב"ה שמו על שניהם והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, העולם הזה בנפיחה לפיכך מת אבל לעתיד בנתינה שנאמר (יחזקאל ל"ז, י"ד) ונתתי רוחי בכם וחייתם עד כאן. ולזה אחר שהזכיר שני היצירות ואחד מהם הוא שיהיה בבחינת השכחה הנמשך מן המת כאמור, סיים ויפח באפיו נשמת חיים כלומר זה הכל עתה לפי שרק ויפח באפיו בדרך הנפיחה ונמשך מזה המיתה לפיכך ימצא בבחינת העובד שיושכח מאתו מורא שמים על רגע אבל לא כן לעתיד שיהיה בנתינה בבחינת החיים והטוב ויהיה עומדין תמיד לפני ה' חיים וקיימים ולא ימצא להם בחינת השכחה, לזה גמר אומר ויהי האדם לנפש חיה כלומר עת לכל זמן וחפץ השמים ויבוא העת אשר יהיה האדם לנפש חיה שיהיה חי וקיים עומד לפני תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו בכל עת וזמן ותמיד יראתו ואהבתו על פניו ויזונו עיניהם מבית קודש הקדשים כאמור (ישעיה כ"ו, י"ט) יחיו מתיך נבלתי יקומין ואומר (שם כ"ה, ח') בלע המות לנצח. ה' יזכה כל עמו ישראל אשר עין בעין יראו כל זאת בעגלא. אמן.

297

רצ״חאו יאמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (קהלת רבה ג', כ') בפסוק הכל היה מן העפר ר' חייא בר יוסף אמר כל מה שבשמים ובארץ ברייתו מן הארץ ר' נחמן אמר אפילו גלגל חמה ברייתו מן הארץ שנאמר הכל היה מן העפר. ונמצאת למד אשר העפר הוא כמו אב לכל יצורי בראשית אשר ממנה נתהוה הכל במאמר פי אלהינו יתברך. ונודע אשר כל מעשה בראשית לא נברא כי אם להפך החומר לצורה ולעשות מדברים המגושמים בחינת רוחניות כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד שיתהפך כל הגשמיות לרוחניות ורוח הטומאה יעבור מן הארץ וידע כל פעול כי ה' פְעָלוֹ ויבין כל יצור כי הוא יוצרו כלומר אף הדברים המוגשמים מבחינת הדומם גוש עפר הארץ ואבני נזר כולם ידעו את ה' למקטנם ועד גודלם כל אחד לפי בחינתו כי יתהפך המגושם שבו לרוחניות ועל זה אמר הכתוב (ישעיה י"א, ט') ומלאה הארץ דעה את ה'. ולכאורה היה לו לומר ומלאו יושבי הארץ דעה וגו'. אך אמנם גשמיות הארץ ימולא דעה כי תהיה בבחינת השלימות הנפלא וגשמיות שבה יהיה כרוחניות אשר בה כי לא יהיה דבר אחר בעולם אז כי אם מציאות ה'. ולכן עתה הכל שב אל העפר ולא כן אז כי ברוחניות לא שייך כליון והפסד כאשר כתבנו למעלה.

298

רצ״טוהנה כל בחינת ההתהוות הזה להפך החומר לצורה מכל הדברים שבעולם לא נעשה כי אם על ידי האדם אשר הוא הסולם המוצב ארצה בכח גשמיות גופו. וראשו מגיע השמימה בכח נשמת ה' אשר בקרבו ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו כלומר שלוחי אלהים המה, כל ברואי תבל ומלואה אשר שְלָחָן אלהים לעולם הזה בכדי להתקרב אליו ממקום רחוק כזה ולחשוק להתדבק בו. כולם אינם עולים להתקרב לצור עולמים כי אם על ידי האדם ושם מקבלים משאות ומנות המלך המה כל בחינת שפע וברכה הנצרך לחיותם ויורדים על ידם עם השפע וברכה כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וכל בחינת ההתהוות מחומר לצורה ומגשמיות לרוחניות מכל הנמצאים הכל נעשה על ידי האדם וכמאמר הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו' פירוש שלא נעשה קרבן לה' כי אם כאשר אדם יקריבנו לפני ה' ובלעדיו לא תוכל להתקרב מול פני אלהים חיים ומלך עולם. ובבחינה זו גם הוא כמו אב לכל יצורי בראשית להיות הכל נתהוה על ידו. וזה אמר כאן הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. פירוש שיצרו בבחינת עפר מן האדמה להיות הכל יתהוה ממנו כמו מן העפר אשר על פני האדמה. ואפשר זה רמז מר בריה דרב הונא (ברכות י"ז.) במה שסיים אחר תפלתו ונפשי כעפר לכל תהיה כי ידוע ענין התפילה שהוא מלשון צמיד פתיל שהוא ענין חיבור ודביקות מה שמקרב האדם לפי כוחו כשהוא באהבה ויראה ובמחשבה טהורה ונכונה את עצמו וכל בחינת דברים התחתונים מדומם צומח חי מדבר הכלולים בשורש גופו ונשמתו לצור ישראל ברוך הוא ולהמשיך להם על ידי זה בחינת שפעם וחיותם המצטרך להם ועל כן אחר גמר תפלתו אמר ונפשי כעפר לכל תהיה שתעשה נפשי בבחינת עפר שהכל נתהוה ממנה. לכל הכלולים בו שכולם יתהוו בחיות חדש שתהפך גשמיותם לרוחניות מעט מעט עד אשר יתהוו מיש לאין. וזה הוא בחינת הענוה השלימה אשר גדלה מעלתה גבוה מעל גבוה באין שיעור עד שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, ויראת ה' עקב לגבה.

299

ש׳כי תדע אשר כל עוד שלא זכה אדם להפך החומר לצורה שתעשה מגשמיות גופו רוחניות ממש עדיין לא בא לשלימות מעלה הזו בתכלית שלימותה כי ענוה השלימה הוא בחינת האין ממש שלא יתפוס שום מקום ולא ירצה שום דבר ולא ירגיש שום ענין מצורך עצמו וביתו בשום פנים בעולם, וזה הוא דבר שאי אפשר להיות אם ימצא עוד בגופו שום בחינת יש שהוא מבחינת הגשמיות כי אם הוא מרגיש אשר הוא יש ונמצא בעולם נמצא צריך לזה ולזה ועד אשר לא יעשה מגופו מיש לאין ממש עדיין לא בא לשלימותה. ולכן יראת ה' עקב לגבה כי בחינת היראה יפול על דבר הנמצא ומרגיש מעצמו ויראת ה' על פניו לבל יחטא או יראה פנימית מזה, מפחד ה' והדר גאונו ועם כל זה הוא מרגיש מעצמו לומר שהוא ירא את פני ה' ולא כן בחינת הענוה שאין מרגיש מעצמו בשום פנים אם הוא יש ונמצא בעולם והוא בחינת ביטול המציאות ובזה נשתבח אדון הנביאים ע"ה כי הוא הפך כל בחינת גשמיות גופו לרוחניות עד שעלה למרום והיה דר בין מלאכי מעלה ולא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה על כן העידה עליו התורה הקדושה שהיה עניו מאד כי לו נאה ולו יאה לבוא לשלימות מעלה הנפלאה הזו.

300

ש״אואולם תדע אשר כל לבבות דורש ה' וכשאדם עושה מה שבכוחו לחפש ולבקש ולבדוק עד מקום שידו מגעת להשליך מאתו כל בחינת רוממות לב וגסותא דרוחא הנבזה ומתועב בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם ומרגיל עצמו במדת הענוה במחשבה ודיבור ומעשה והעיקר בלב, לידע אשר לא התחיל בעבודת ה' לא מיניה ולא מקצתיה כי איזה עבודה די לעבוד את פני מלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא כזה. ואף אם ישבר למענו כל כח רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויעבדו בכל מאמצי כוחו גופו ונשמתו ובפחד ורעדה ורתת וזיע. מה זה לצאת ידי עבודת אלהי עולם אשר נמצאו לו אלף אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים כרובים חשמלים אישים המתאוין וחומדין ומשתוקקין לעבוד עבודתו בזיע ורעדה ברתת וחלחלה. ועיקרו של נהר דינור נעשה מזיעת החיות הנושאים את הכסא (כמו שאיתא בחגיגה י"ג:) והכל מרוב פחדן ויראתן ומכל שכן כאשר ימצא בעצמו מאיזה בחינה אשר אינו עובד כל כך במסירת כל מאמצי כוחו ורוחו ונשמתו ואפשר גם לפעמים יעבור במעט על רצון מלכו ואם כן מה הוא ומה חייו אוי לו אוי לגופו אוי לנשמתו אשר לא יעבוד פני מלך גדול ונורא כזה בקצה האחרון של מיצוי דם כוחו. ואם כן במה יתגאה ואיך יבוא לקבל פני מלכו בעבודתו אשר עבד ועל ידי זה קונה לעצמו מעט מעט מבחינת הענוה אם הוא באמת ובתמים. ודאי הקב"ה יעשה לו כגמולו להגביהו מעלה מעלה וליתן את רוחו עליו וכמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, א') רוח ה' אלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ':) צדיקים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולם. ואמר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון ואת דכא ושפל רוח. ופליגי רב ושמואל (סוטה ה'.^*שם איתא רב הונא, ורב חסדא.) חד אמר אתי דכא כלומר הקב"ה מנשאהו ומעלהו עד אליו כביכול. וחד אמר אני את דכא כלומר הקב"ה מרכין ומשכין שכינתו אצלו ועל כן אמרו חז"ל (שם מ"ט.) משמת רבי בטלה ענוה וכו'. כי העיד על עצמו קודם מותו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה וכו' (כמו שאיתא כתובות ק"ד.). הכל סובב הולך על הדבר האמור כי ראה בכל יכולתו לעשות מיש אין להפך גשמיותו לרוחניות ועל כן היה מעולה במעלות הענוה ולא זו שגוף האדם הזה מתהפך לרוחניות, גם כל הכלולים בגופו ונשמתו מכל בחינות דומם צומח חי מדבר כולם נהפכין ונעשים מיש לאין ונתהוו על ידו בחיות חדש להתהפך החומר לצורה. ועל זה הבחינה אמר אברהם ואנכי עפר וגו' כלומר שנבראתי להיות בבחינת עפר לבוא לידי ענוה השלימה בכדי שעל ידי זה יתהוו כל הכלולים בי בהויות חדש כמו העפר שהכל נתהוה ממנה. וזה אמר כאן מקרא קודש הלזה. וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה פירוש שיצרו להיות בבחינת העפר שלא ירגיש מצורך עצמו כלום, להפך הגשמיות לרוחניות בכדי שהכל יתהוו ממנו בהויות חדש שתיעשה מחומרם צורה כבחינת העפר שהכל נתהוה ממנו אפילו גלגל חמה וכאמור למעלה.

301

ש״בעוד רמז אלהים באומרו וייצר וגו', שני יצירות. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', ו') מתחילת ברייתו של אדם צפה הקב"ה במעשה צדיקים ורשעים וכו'. והנה הצדיק צריך תמיד להיות עיניו לנוכח יביטו להיות מופרש ומובדל מדרכי הרשעים בכל תנועה ותנועה ממחשבה דיבור ומעשה מהליכה ושיחה ודברת בני אדם, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמה מהופכים מהיפך אל היפך. ואם אמרתי אספרה אל חוק אף אפס קצהו איך מהופך דרך הצדיק מדרך הרשע תקצר היריעה מהכיל, וְאִלוּ כל הימים דיו וכו' כי בכל מדה ומדה רחוקים זה מזה כמטחוי קשת ולא מבעיא בדברים שהרשע עושה אותן והצדיק בורח מהן כמפני חרב חדה שלא לנגוע בקצהו ולפרוש מצ"ט שערי היתר שלא לבוא לאחד ממאה שערי איסור שהמה דברים בלתי שיעור. וגם לא ניכר בהן היפך היצירה בזה כי הרואה שזה עושה וזה אינו עושה יאמר מלאכה הוא דלית ליה ואין יכולת בידו לעשות כמו זה. אלא אף בדברים המוכרחים שצריכים שניהם לעשותם, משם ניכר הפרשתן והבדלתן זה מזה עד שנעשה כמו דבר והפוכו ממש.

302

ש״גהלא תראה למשל בענין האכילה שצריך כל אדם לעשותו להיות שזה הוא החיות של האדם שעל ידי זה קשורה הנשמה בהגוף כידוע. כמה מרוחק ומהופך בינם בדבר הזה, יותר ממרחק השמים לארץ. ראשית דבר בדבר ההכנה מה לאכול הצדיק התמים פוסל כמה מיני מאכלים עד אין מספר עד שיברור אחד ממאה כמו בענין בדיקת השוחט ובודק אשר צריך להיות מוחזק אצלו לאיש כשר ירא את ה' מרבים ובקי באומנותו, וכאשר הולך לשחוט, חיל ורעדה יאחזנו ואימת מות יפול עליו פן לא בדק סכינו בכל כוחו ובישוב דעתו כראוי ונמצא ח"ו יאכיל לבר ישראל דבר שאינו ראוי לאכול חלילה, ואחר כך בעת השחיטה ובדיקה עושה הכל ביראת ה' אשר עליו במתינות ובישוב דעת לפני ה'. ועד אשר לא מוחזק אצלו השוחט ובודק לכל אלה לא יאכל משחיטתו כי אם עד אשר יבדוק הסכין בעצמו. ואחר כך אם יפול איזה שאלה בבהמה או בבשרה בעת מליחה ובישול אף אם רוב דעות הפוסקים מתירין אותם, ואסורה היא לדעת היחיד, פיגול הוא בפיו לא ירצה לאוכלו. וכן דבר שיש בו ספק בכל מיני ספיקות אולי אינו בחזקת כשר כל כך בספיקא דאורייתא או דרבנן. ומחמיר על עצמו באיסור חדש וכמה יסורים קשים יש לו מזה במקומות שאין בנמצא ישן. ובמאכלים הנמצאים בהם ממיני רמשים הנקראים מילבין כמה פרישות על פרישות וחומרות על חומרות יחמיר לעצמו וכל עוד אשר נשמתו בו לא יתיר לעצמו לאכול הספיקות עם שגופו חלש מרוב התעניתים שהתענה בימי חורפו. אינו אוכל מהם מרוב מוראו ופחדו מאלהים וגם אין סומך עצמו על בדיקות הנשים בדברים הנמצאים בהם מרמושי אדמה אם יש טורח בבדיקתו כדינא דשולחן ערוך ביורה דעה (סימן פ"ד ס"ק ל"ה בש"ך) אשר מעיקר הדין צריך להחמיר בזה.

303

ש״דוהמון העם מבני ישראל ומכל שכן הרשעים הם בהיפוך מכל זה כי המה בכל דהו ניחא להו לא יקפיד ולא ישאל כלל על השוחט ובודק אם ירא את ה' או לא ומקיל בלבו לומר הלא בר ישראל הוא אם אינו יכול לא היה מתיר עצמו לכך. אף שבאמת אינו מאמין כל כך לאחד מפשוטי בני ישראל לומר מן הסתם נאמן וכשר הוא. ואם אחד היה רוצה ללוות מאתו ממון או איזה דבר לא היה נותנו לו בשום אופן עד אשר ישאל היטב ויחקור ויבדוק אם הוא איש נאמן וישר ולא ירצה להאמין משל אחרים, ובעסקי שמים תיכף מאמינו ולא יחמיר בספיקות לחוש אולי ימלא פיו במה שאסרה התורה וסומך עצמו על דעת יחידי לומר הלא זה מתיר והוא יתן חשבון למעלה בעדי. ובדברים הצריכים בדיקה מתולעים מדיני דשולחן ערוך, אם תאמר איזה אשה, כשר הוא, שבדקה זאת, תיכף פתי יאמין לה אף שבאמת בלבו אין מאמין לה כלל אם יהיה לו עמה דברים בינו לבינה יחשדה בכל מיני חשדות, ובדברים שבינו למקום תיכף מאמין לה ומחבר ככל הספיקות לאחד להיות עדיף ליה כוחא דהתירא והכל כי תאוה נפשו לאכול בשר.

304

ש״הובזמן האכילה הנה עת סעודת תלמיד חכם בשש שעות ביום כי לא יאכל עד אשר ילמוד כל השעורין הקבועין לו בכל יום וכל עוד שלא למד כל השעורין הוא אצלו באיסור לא תאכל על הדם והמוני העם כבר מלאו כרסם בזה אחת ואחת או אחת ושתים ובהגיע עת האכילה הנה הכנת הצדיק בנקיון ובסידור הלחם ומלח ובהכנת כלי שלימה ונקיה לנטילה ומים כשרים ומתעכב בכל זה ואינו אץ למלאות רעבון נפשו, ולפעמים ימנע מהאכילה עבור זה אשר לא ימצא כלי כשירה כל כך או מים הכשרים לנטילה ובפרט בדבר שטבולו במשקה המוני עם חוטפים בלי נטילה כלל, והוא עומד, ואם לא יטול לא יאכל כלל. וגם הכנת גופו בנקיות להוציא ישן מפני חדש ומדקדק בנטילה כראוי ובניגוב הידים היטב והברכה בכוונה אחת לאחת למצוא חשבון. ילך על זה שעה ושתים ויכבוש תאותו שלא לדחוק את השעה.

305

ש״ואכן דרך העם אינם מדקדקין בכל זה ומיד כשרואה הלחם על השולחן והוא תפל בלא מלח וסכין וכבר הוא עומד מבחוץ במקום המים וממהר למלאות תאות האכילה ורוחץ מקצת יד זו וזו וממהר לנגב הידים ומתחיל לצעוק סכין ונוטל הסכין וחותך בלחם ואומר הברכה וצועק מלח. ובכל עת ברכת המוציא ואכילת המוציא הוא בכעס על אשתו ובניו שלא הכינו לו סכין ומלח ולא הביאום לפניו תיכף במאמר פיו, ותיכף אחר המוציא, מוציא כעסו לכעוס על בני ביתו למה צעק ולא נענה. ועליהם אמר הכתוב (יחזקאל ד', י"ג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, ודבר זה נוהג כל השנה חוץ מלילי פסח שנמצא הכל מוכן על השולחן מערב.

306

ש״זובדרך הלצה אמרתי זה לאחר שראיתי בכל אלה. מה שאומרים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה כי מצה הוא מלשון ריב ומצה. ובכל הלילות נמצא מריבה חוץ מלילה הזה שהוא כלה מצה כלומר שכלה הריב ומצה לצד שהכל מוכן לפניו. ואולם הצדיק בירך ברכתו ברכת המוציא בכוונה הראויה כאשר נפשו יודעת. אם בפשטות הברכה, לברך ולהודות לשם ה' כי טוב כי לעולם חסדו ומוציא תמיד לחם מן הארץ ולהעיד על הלחם הזה כי ה' הוא המוציאו מן הארץ. ועל ידי זה משרה קדושת ה' בלחם ההוא ומקרב חיות הלחם ההוא למקום שורשו הנחצב משם וכשאכלו מתרבה בקרבו חיות חדש מניצוצי הקדושה אשר בלחם הזה. או מי שזיכהו ה' לידע ולכוון ברזי התורה וביחודי השמות אשר בברכה, ואכילת המוציא ליחד הפרצופים הנוראים והצורות הקדושות בשמי השמים ממעל על ידי הברכה והאכילה. ובכח כוונתו, ממשיך ומשפיע שפע וברכה רבה לכל העולמות. ובהאכילה גופא אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב הרחקת והפרשת אכילתן זה מזה וכל הספרי מוסר מלאים מזה ואנחנו הארכנו בביאור הדברים הללו בספרנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף א' ב' ג') בכל אופן אכילת איש הירא מה', לחול ולשבת וליום טוב עיין שם. וכללות הדברים זה אוכל לשובע נפשו להנהות נשמתו אשר נהנית מרוחניות המאכל, בחילוקי האופנים לחול, ולשבת, וליום טוב, ואכילת המצות כמו מצה בלילי פסחים ואכילת ערב יום הכפורים שהם מצוות דאורייתא כאשר ביארנו שם, וזה אוכל למלאות כריסו ובטנו למלאות רעבון גופו ותאותו לאכילה. ובזה משחית נפשו מכל וכל.

307

ש״חונודע מאמר תורתינו הקדושה (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים חלילה וגו' ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) אמר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה ועל ידי רוב האכילה באין לידי טומאת קרי בלילה כמאמר חז"ל (קדושין ב':) דרכא דמיכלא יתירה לאתויי לידי זיבה ואמרו חז"ל (ברכות כ"ט:) לא תרוי ולא תחטא ופירש שם הרב רבינו יונה לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כי כשהאדם שבע ונמשך אחר תענוגיו שוכח עניני הבורא יתעלה עיין שם. וגם בלא זה צא ולמד מה שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם. ופירש רש"י ואחד אכלו לשם אכילה גסה מחמת תאוה שאכלו ברעבון הרי דאפילו באכילת הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא אם אוכלו למלאות רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם ועל זה ידוו כל הדווים וימס לב כל אדם לראות בעין שכלו, ליצא מכלל הזה לבל יכנוס ח"ו לגדר ופושעים יכשלו בם והכל עיין שם בחיבורנו כי הארכנו שם בכל אלה.

308

ש״טוישיבת הצדיק על השולחן אדרבה בשמחה ובטוב לבב כי ענין האכילה מלבד כל הסודות הנפלאים והנוראים התלויין בהם עד שמתקן כל דבר בבחינת הקרבן ממש כי קרב לה' ושולחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.). הוא ענין נפלא למאוד ועל זה אמר יצחק (בראשית כ"ז, ד') ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו'. כידוע ליודעים. ואמרו חז"ל (שבת ל':) אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ובקדושת אכילתן ושביעת רצונם בהאכילה כמאמר הזוה"ק שם האי רעותא דשוויה על האי מיכלא, רצון איקרי, כאמור (תהלים קמ"ה, ט"ז) ומשביע לכל חי רצון אכילה לא כתיב אלא רצון. משרים שכינת אל על שלחנם ויכולין להמשיך על ידי זה כל הברכות לעולם. ולא כן כשהוא במריבה וקטטה אז ח"ו מסתלקת השכינה הקדושה ושורה על השולחן סטרא דמסאבא חלילה.

309

ש״יובמהות האכילה אי אפשר להאריך לפרט כל פרטי התאוה שדרך העם לעשות בתוך האכילה. שכמעט בעודו בכפו יבלענה ונעשה זריז ונשכר כי רבו המתאוין אצלו כסוס כפרד אין הבין איך לאכול אכילתו לפני ה'. והצדיק בהיפך כשהמאכל לפניו עוד מאריך בסדר תיקון הלימוד הצריך קודם האכילה וירא ומפחד שלא למשוך לבו ח"ו אחר תאות האכילה אדרבה נותן דעתו ומחשבתו לראות איך שמאכלו יתמשך אחר מחשבתו לקרבו אל התורה ועבודה ולהיות שניהם רוצים בהקפה שיעבוד בכח הזה עבודת שמו יתברך בכל לב ולב במסירת נפשו ממש להיות המאכל עולה בזה לה'. וגם אם איש נבון ומבין הוא נותן דעתו להבין בשרש כל מאכל ומאכל מאין נמשך ואיך מקום מוצאו בשורשו בשמי השמים והכל יוודע לו על ידי קריאת שמו שהוא חיותו בשורשו אשר בשמים ממעל כנודע ממה שקרא אדם הראשון שמות לכל בהמה חיה ועוף כי הביט בשורשו אשר בשמי השמים ומזה ידע שמו השייך לו. וזה היה חכמת שלמה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, כי הביט בחכמתו שורש כל דבר ודבר וידע בזה כל עניניו והבין בלשוניהם כמאמר חז"ל (פסיקתא, בילקוט רמז קע"ה) וכאשר כתבנו בזה בחיבורנו זה ועל ידי זה מעלה את הדבר הלז למעלה וממשיך לו בזה חיות נפלא ממקור שורשו. וכל החיות הלז הכל נתקבץ ונאסף ונעשין מוחין אל האדם הלז להוסיף בו קדושה על קדושה ושלימות על שלימות הכל כנודע ובכל זה המאכל לפניו וקרוב להתקלקל ועובר עליו רוח צינה ונתקרר ונצטנן. ואך לצד שהוא שומר נפשו ירחק מהם מלאכול עד אשר יעשה את שלו בתיקון אמת לכל הסעודה ובכל חתיכה וחתיכה ובכל כף וכף עשרה זהב משקלו ששוקל בדעתו לתכלית מה יכניסו לתוך פיהו ואם אין בו חלק ממים התחתונים המה תאות הגופניות הנקראים מים התחתונים.

310

שי״אותדעו אחיי ורעיי אשר לא פירשתי אחד ממאה הפרשתן זה מזה במאכל לבד. והפרשתן כל היום הוא עד בלי שיעור. לך ראה אשר בהמון העם מבני ישראל כל חפציו ומגמותיו ומחמדיו כל היום וכל עמלו רק לפיהו, לבקש אוכל למו, ותיכף כאשר יפתח עיניו מדבר על עסקי אכילה שואל לבני ביתו במה אסעוד היום ומיד יחלש לבו בקרבו ורוצה לאכול ואומר אלך להתפלל בכדי לאכול תיכף אחריה. ולכתוב הפרש התפילה בינם זה ודאי לא יספיק פיות בני אדם לאומרו.

311

שי״בובכללות. הצדיק עומד לפני ה' באהבה עזה קשורה וצמודה לחי עולמים ויראת ה' ופחדו עליו ואומר כל סדרי התפילה באימה ויראה באהבה וחמדה במחשבה טהורה ונכונה ולבבו ואזניו שומעים מה מדבר. וחלופיהן בגולם, לא עולה על לבו כלל שהוא עומד לפני ה' וממילא אינו יודע לא מאהבה ולא מיראה, ואומר בפיו סדר התפילה במהירות רב ולבו בל עמו ומחשבותיו טרודים בהבליו ועסקיו אשר יגע בהם יומם ולילה, ולפעמים אש תוקד בקרבו כל שעת התפילה כי אז נותן על לבו לזכור מה שעשה לו חבירו כל היום ומתפלל כל התפילה בכעס ומכאובים ואזניו שומעים מה שחבירו מדבר אצלו מלשון הרע וליצנות ורכילות ושיחת הבלים מדברי סחורה ותיכף אחר תפלתו הולך לשוק וכמה מיני השגת גבול נמצאים בשוק וכמה לא תעשה דאורייתא נמצאים אז כמו לא תקום ולא תיטור. לא תתאוה. לא תחמוד. לא תלך רכיל. שלא להסתכל באשה נאה ולא להרהר אחריה חלילה. וכאלה רבות, ומכל שכן איסורי דרבנן שאין להם שיעור כמו להתכבד בקלון חבירו. שלא לעשות לרעהו רעה. גסות הרוח וכדומה רבים. וכמה מצה ומריבה ימצא בעד בשר טוב שזה רוצה לקחתו וקדם חבירו וקנאה. ויותר ממה שכתבנו כאן מופרשים ומובדלים עד כי אין מספר.

312

שי״גוהנה בתאות המשגל כמה יפרשו זה מזה עד בלי חק ואין רצוני לכתוב מאנשי הרע העוברים על הדת ח"ו לזנות אחרי רוע לבבם באלו נערות שאיסורן איסור כרת ומיתת בית דין רחמנא ליצלן כי אין לקלקל הדיו והנייר והקולמוס לדרוש אל המתים. ואך בעוונותינו הרבים גם בהמוני העם ואף בקצה המחנה תאכל האש כלומר גם בבעלי תורה שבזמנינו וחסידי הזמן מנערי בית ישראל, עדיין לא הגיעו לקברות התאוה למאס התאוה הזאת בלבם ולקברה בארץ. ובעת זיווגו התאוה דבוקה בלבו כאש בוערת. ואם אמנם כשתאמר כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש. מכל מקום אפשר לפעמים יתיר עצמו באיסור קל בדבר הזה לרוב תאותו. וידוע אשר בענין זה איסור הקל כחמור שבחמורות. הלא תראה כמה חומרות על חומרות וגדרים על גדרים הוסיפו חז"ל וכל הבאים אחריהם באיסור הזה והכל לגודל חומר איסור הלז, ופן חלילה וחלילה אם יתיר לעצמו היום בדבר קל יתיר למחר בחמור מזה ולמחרתו עוד חמור מזה כי אש בנעורת ותיקד עד שאול תחתית, ואם לא יכניע תאותו, חלילה וחלילה ימשכנו תאותו לחמור שבחמורות. וכשהוא בהיתר גמור, הנה לא מקיים כמאמר הקרא (שמות כ"א, י') ועונתה לא יגרע כי הוא אינו מקיים עונה שלה רק מקיים עונה שלו כי לו הוא ולתאותו. ופעמים שאין רצון אשתו בזה בריצוי גמור ורק שאי אפשר לה לדחותו ועובר על לאו דדברי קבלה (משלי י"ט, ב') גם בלא דעת נפש לא טוב, ואמרו חז"ל (עירובין ק':) זה הכופה אשתו לדבר מצוה. והכתוב צווח (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, נודע מאמרם ז"ל (יבמות צ':) שארו זו אשתו כלומר אף אל אשתו אסור לו לגלות ערוה. וידעו אשר ו"ה שבשם, הוא בחינת איש ואשתו, וכשעושה דבר זה בכח התאוה וחמדה למלאות תשוקת תאותו והתאוה הוא כח הרע ונמצא פוגע בם כח הר"ע ונתחבר בם ונעשה בחינת ערו"ה ועל ידי זה נעשה כן גם בשמי השמים חלילה וחלילה לחבר הר"ע לו"ה שבשם וכמה וכמה יגדל עונשו בזה ח"ו כנודע. וגם כמה מצוות מבטל ממנו בכדי להיות שפוי בביתו לשחק עם אשתו ולהיות מצוי אצל אשתו כתרנגול הבר ועל ידי זה הנה אשתו מושלת עליו לצד שתשוקתו אליה וחפץ להלבישה תמיד בבגדים נאים ביותר ולקשטה בתכשיטין ומכלה ומבלה כל ימיו בזה לעסוק בסחורה בביתו וביציאה וביאה והכל כדי להשתכר להמציא לה די תכשיטיה כדי להיות חומד יפיה בלבו וכמה עבירות עובר בדרכים ובפרט בממון שבין אדם לחבירו והכל בכדי לקשט את הכלה זו שמכלה את גופו ונשמתו ונתהפך לו הת"כ שיטים לעוון שיטים כי התי"ו וכ' הקודם לשיטים רומזים לאותיות תכלית כלומר להביט מה יהיה תכליתו בזה ומה יהיה בסופו. וזה נעלם ממנו ונשאר לישב בשיטים לזנות אל בנות מואב כלומר מן אב ממה שאבה וחמיד ורגיג למלאות תשוקת תאותו ולהביט ביופיה בכל עת אשר יושב בביתו ובפרט בעת האוכל למו השגל יושבת אצלו ומסתכל בה כבהמה כסוס כפרד אין הבין אשר מלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד עליו ומשגיח ורואה במעשיו, והקב"ה מגעילו ומתעיבו ומרחקו על ידי זה, להיות מותר האדם מן הבהמה אין, ואן חכמתו ואן שכלו שנתן לו הקב"ה דעה כמלאכי השרת לדעת אשר לא יובל לקבר עם אשתו ושם עתיד ליתן דין וחשבון על כל אלה, ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד', י"ג) ואמרו חז"ל (חגיגה ה':) אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין והתורה רמזה בזה וכפלה דבריה (ויקרא כ', י') איש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' ואחד מופנה לדרשה לומר אשר תחילה דיבר הכתוב באיש ואשתו אשר גם שם ימצא בחינת ניאוף אם כוונתו למלאות תאותו ותשוקתו נואף הוא מום בו לא ירצה להשרות רוח קדושה בזיווג ההוא אדרבה כל מיני הסטרא אחרא עומדים לנגדו להגביר תאותו בו להיות לא יסף לדעתה אוי לנשותיהם של אלו אוי להם אוי לגופם המאבדים את כוחם בזה אשר יתן לנשים חילו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט) אשר אחד מאלף מתים משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש וכמה חולאים רעים באים להם על ידי זה ואוי לנשמתם שנתונים תחת רשות הסטרא אחרא, והקדושה בורחת ממנו וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. וידעו אשר דבר שאין בו כוונת מצוה באמת לשם ה' תיכף נקראת עבירה ושורה עליה הסטרא אחרא כי סטרא אחרא כשמה היא פירוש צד אחרת שאינה לשם ה' וכל מחשבה ודיבור ומעשה בכל דבר שבעולם אם אינם למצות ה' תיכף נעשה עבירה מעבירות הסטרא אחרא כאשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ג').

313

שי״דאבל הצדיקים האוהבים את ה' אלהיהם ויראים ממנו לא כן עושים, אדרבה ממאסים את תאותם בתכלית המיאוס ומבזהו בעיניו בביזוי רב עד שנעשה הדבר הזה נבזה בעיניו נמאס ככל הדברים השפלים המאוסים, ולא מבעיא שפורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא לידי איסור חלילה אלא גם כשנכנס לעשות צרכיו בעת המותר והצורך לו יראה לפניו שהאדם הוא דמות דיוקנו של אביו שבשמים כי בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם (בראשית א', כ"ז) לומר שצלם דיוקן יוצרו הוא. ולא נאה לו כלל לטנף עצמו בטינוף טינופת הזה, חֵמֶת מלא צואה ופיה מלא דם כמו שהאריכו חז"ל בשבחה הזה (שבת קנ"ב.). אם לא לכוונת התדבקות רוחא ברוחא לפרעון חובו באמת לקיים עונתה, עונה האמורה בתורה ומשמר עונתו עונת תלמידי חכמים שהוא משבת לשבת שעליהם אמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ד') כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ופירוש הזוה"ק (יתרו פ"ט) אינון דמסרסי גרמייהו וממתינין עד בא השבת קודש שאז הוא עת וזמן לכל חפץ ורצון השמים להמשיך נשמות קדושות לעולם לזרעו. או להמשיך נשמות גרים לעולם, אם אין כוונתו לבנים וכמו שכתבתי בחיבורי זה בפסוק (בראשית א', כ"ח) ומלאו את הארץ וכבשוה. והכל כשהוא ברעותא דלבא משניהן אז הרצונות מתיחדין זה בזה ביחוד גמור.

314

שי״הואמנם כשאין רצונה כל כך בעת הזאת בורח ממנה כמטחוי קשת ומקיים בנפשו (ויקרא י"ח, כ') ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה, כי כשהיא בקצת כעס עליו ידוע שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (זוה"ק חלק א', כ"ז:) ועל זה מטמא במשא כנדה על כן נחשבת אצלו כטומאת הנדה, צא צא יאמר לה לבל תטמא אותו ברוח הטומאה שעליה. ומרעיבין את עצמן בכל יכולתן, ועל כן מורא לא יעלה על ראשם שיהא מורא בשר ודם עליהם מהרהורי תאות בשר ודם של אשה, כי נדמה להם שלא טעמו טעם בשר לעולם רק התדבקות רוחא ברוחא וגם זה בגודל בושה וענוה והכל לפני ה' המלך הגדול שעומד עליו ורואה במעשיו כביכול, ברוך הוא וברוך שמו. ובבחירת זמן בתוך הלילה באין מקיץ וכולם נרדמים בשינה ומגלה טפח ומכסה טפחיים, ועיניו בראשו להיות ראשו מגיע השמימה בכוונות הידועין ליודעי חן להוריד רוח ונשמה טובה לולד היולד מזיווג זה או נשמות גרים כאמור. ועל זה נאמר (קהלת ג', כ"א) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה.

315

שי״וונהפוך הוא בבני אדם הטפשים האוילים, השטופין בזימה אשר עליהם נאמר (שם) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מעשיהם מעשה בהמה ממש למלאות תאותם וחשקם כסוס כפרד כי לא ישיגו אורחות חיים לדבק עצמן אז במחיה החיים, ועל כן גם רוח הנולד מהם הוא ממקום התאוה והרע כרוח הבהמה היורדת היא למטה. וכמה מחשבות והרהורים רעים מבלבלין אותו תמיד בעת עומדו בתפילה או בעת לימודו ועל כן כל ימיו בצער כי קיים בעצמו מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מָנוֹן כיון שהטעימו והשביעו בתאותו, ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז.) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע וזה שהשביעו הנה רעב תמיד למלאות תאותו ואחריתו להיות מנון (פירוש שר ומושל בו) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הם ברשות לבם ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ויצטרך גבורה גדולה אז לכבשו תחת ידו וכולי האי ואולי כי הנטבע בתאוה, מאוד ומאוד יקשה לו לשבור תאותו, והצדיקים המרעיבים אותו מנעוריהן אז תמיד הם שבעים וממאסין את התאוה כל כך בלבבם עד אשר לא ייראו משום הרהור בעולם. ועל כן פירש רש"י במה שאמרו (ברכות ס"א.) מאי וייצר אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי פירוש אוי לי מיצרי שמיגעני בהרהורים, כי כל עוד אשר לא נבזה ונמאס זאת התאוה בעיניו בתכלית הבזיון והמיאוס, כל ימיו יהיה בצער מיגיעות הרהורים רעים שיעלה על לבו ומחשבתו. וחז"ל אמרו (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה כי זה בכל עת ובכל שעה טומאתם גדולה עד מאוד לצד שהוא בתאות הלב, וכשהלב הוא משכן להסטרא אחרא, הקדושה בורחת ממנו ומה לו ימי חייו וכל הבליו שיש לו ממחמדי עולם אם הוא נתון תחת רשות הסטרא אחרא ומה יענה ליום פקודה ברדת שחת. ומשני הדברים האלו שביארנו עד כה אפס קצהו ממש מהפרשת הצדיק ומהרשע תקים ותדין לכל דרכיהם ולכל מעשיהם כל היום בכל ימי אדם אשר חי על האדמה אשר אין מוח ושכל האנושי יכול להשיג, ומכל שכן לבארם בספר במה נשתנה דרכים הללו מדרכים הללו והמה מהופכים ממש בכל רגע ורגע.

316

שי״זואחר כל אלה לבל יחמץ לב אדם שירצה להלוך בדרך הטוב דרכי הצדיקים בראותו כל הדרכים הללו ואיך שצריך לשבור תמיד בכל רגע ורגע תאות היצר הרע וכוחותיו ולשקול במאזני פלס כל דרכיו וכל מעשיו והעיקר בכולם שלא לעשות כמעשה חמדת לבבו אדרבה לשברו ולהכניעו. אולי חלילה יחזור לאחוריו ויאמר כי מה אני ומה כוחי ללחום תמיד במלחמה הקשה הזו ופן תכבד עלי העבודה ונלאתי נשוא ואם כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה לא אעצור כח להתגבר בכל רגע על השתערות מלך הצפון הוא היצר הרע לעקור תמיד חמדת מורשי לבבי ולעשות הכל בהיפך ממש ונמצא כל ימי תמיד כעס ומכאובים כי אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי ומה איגע ח"ו בחנם פן לא אוכל להתגבר עליו ונמצא יציאתי מעולם הזה נקי מנכסי. תמיד צערתי בצערי העולם הזה מיצרי הקשה ובסוף ארד לבאר שחת וזה וזה לא יתקיים בידי. כאן לא נהניתי ולא נחתי ולא שָלַוְתִּי, ויבוא רוגז לעולם הבא כי לא עמדתי במלחמה ולא נצחתי לתאותי. ונמצאתי מופנה מכל צד לירש ח"ו תרתי גיהנם. ואם אומר שאם אתחיל ללכת בדרך הטוב הקב"ה ברחמיו יסייע אותי כמאמרם ז"ל (יומא ל"ח:) הבא לטהר מסייעין אותו אם כן כיון שה' פעל כל זאת ולא אני מה נחת רוח יגיע לבוראי ממעשי כיון שמה' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו שמצדנו לא הייתי יכול להגביר עצמי על תאותי ובסיעת האומר ועושה נצחתי המלחמה ונמצא הוא העושה בשלו ואיה הנחת רוח שמקבל ממעשי. וגם ידוע שעיקר ביאת הנשמה לעולם הזה בכדי שתקבל שכרה לעולם הבא והקב"ה חפץ להיטיב לבריותיו ובראם כדי לשלם להם שכרם מאור פניו יתברך ואם לא אעשה הדבר בעצמי כי אם על ידי עזר אלהים שיעזרני על דבר כבוד שמו איזה שכר מגיע לי על עבודתי אם אין אני העובד ונמצא הדרא קושיא לדוכתה על מה נבראתי כיון שהקב"ה לא יוכל ליתן לי שכר חלף עבודתי כי אם במתנה מתנת חנם אם יחפץ וזה היה נותן לי גם קודם הבריאה כידוע שנשמות בני ישראל חצובות מתחת כסא כבודו יתברך ונהנין מזיו שכינתו ומה פעל הקב"ה בבריאתי לעובדו ולשלם לי שכר עבודתי. ונמצא בכל אלה יוכל היצר הרע להטעות חלילה לאדם מישראל להטותו מדרך הטוב.

317

שי״חלזה הקדימה התורה ואמרה וייצר ה' אלהים וגו' שני יצירות כח הטוב וכח הרע בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כמאמר חז"ל הנזכר. והראת לדעת שהקב"ה ידע בכל אלה ובראו בתחילת ברייתו על אופן זה ונתן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע ונתן לו הכח והממשלה לגבור על תאות לבו ולעשות כאשר יבין בשכלו איזה טוב או לא, והטביע כח הממשלה בשכל על תאות הלב אשר אם יבין בשכלו שתאוה זו לא טובה היא לא יעשנה בשום אופן אם ירצה להתגבר בה. והתורה הקדושה העידה בפה מלא (דברים ל', י"ד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לא כמו שאתה סובר שתוכרח להחזיק במחלוקת יומם ולילה בכח וגבורה, כי אם תתחיל ללכת בדרך ה' באמת ובתמים, בימים לא כביר תתחזק כח הטוב שבך ותחלש כח הרע ולא תצטרך ללחום את מושל יומם ולילה כי אם בין תבין את אשר לפניך שלא תשכח אף רגע מכל היום שה' אלהים הוא העומד לפניך תמיד ומשגיח עליך ורואה במעשיך ואז מרוב מורא ופחד לא תתאוה ולא תחמוד כלל להבלי הבלים נופת טנופת צוף מחמדי העולם הזה ותענוגיו. ואם אמנם שזה אמת ויציב אשר כל זה אי אפשר בלא עזר אלהים וכמאמרם ז"ל (קדושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק וגו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכו' עד כאן. ואמרו הבא לטהר מסייעין אותו ואך אף על פי כן לא נגרע דבר מערכו ושכרו ישולם לו משלם כיון שעושה כל מה שבכחו ועל מה שאינו יכול לו על זה הקב"ה עוזרו.

318

שי״טהנה ידוע אשר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ובודאי לא יקופח שכרו כיון שהוא עושה מה שבידו לעשות והקב"ה בחסדו מקבל נחת רוח מזה כי לזה בראו שני יצירות כח הטוב וכח הרע כדי לתת הבחירה בידו והוא יבחר בטוב וימאס ברע ונתן הממשלה בידו כמאמר חז"ל (שם) על פסוק (לקמן ד', ז') ואליך תשקתו ואתה תמשל בו שתשוקת ותאות אדם אל היצר הרע אבל אם תרצה, ואתה תמשל בו. וברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו והיא תבלין להיצר הרע שלא ישלוט על האדם כמאמרם שם. ועיקר הדבר, יראת ופחד ה' הן על ידי התורה הקדושה אשר אור אין סוף ברוך הוא נעלם ושופע בתוכה והן בבחינת (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד לזכור תמיד שהשגחת הקב"ה עליו בכל רגע ורגע ובזה ודאי העיד הקב"ה אשר קרוב אליך הדבר מאוד.

319

ש״כואם תקשה איך יהיה שני הפכים האלו כח הטוב וכח הרע בנושא אחד ובגוף אחד. אמנם ידוע אשר בריאת העולם עיקרו היה בבחינת הדין כי לא נזכר בכל מעשה בראשית כי אם שם אלהים, עד לבסוף אמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים כי ראה שאין העולם מתקיים בדין. ונראה פירושן של דברים למה ברא את עולמו בדין והוא בעל החסד האמיתי, אך הן הן הדברים האמורים כי עיקר בריאת העולם היה שלא יהנו הנשמות מאתו בדרך נהמא דכסופא כי לא יהיה הטובה שלימה מכל וכל כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') כידוע מדברי האר"י ז"ל. וברא את עולמו שיעבדו עבודתו בכדי שישולם להם שכרם חלף עבודתן בדין ובמשפט שלא יהיה בדרך נהמא דכסופא. ונמצא היה מוכרח לברוא העולם בדין כי אם יברא מצד החסד לגמול חסדו להם מטובו שלא בדין הראוי להם, חזר הדין להיות הנאתם בנהמא דכסופא מה שאין כן אם ינתן להם בדין. זה כל נחת רוחו ונחת רוח הנשמות שמקבלין טובתו בבחינת שכר שכיר שהוא הטובה השלימה והמאושרת בדעתו של אל דעות. ועל כן מה מאוד הקפידה התורה בשכר שכיר בעשה ולא תעשה להנתן לו דוקא ביומו. כי הקב"ה בחסדו מה מאוד מצפה ומתאוה ומשתוקק לשלם שכר שכיר לבאי עולם להנהותם מטובו להאיר להם מזיו פניו יתברך ויתעלה אם ירצה ה' ליום שכולו שבת, שאז הוא עיקר קיבול שכר ובהגיע יום ההוא ודאי לא יאוחר מיומו אף רגע כמימרא ברוב אהבה עד בלתי שיעור. וגם עתה בעולם הנשמות איש הזוכה לבוא אליו ותלמודו בידו ומראהו עבודתו אשר עבד ודאי תיכף הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו להנהותו מטוב הראוי לו בלי איחור רגע אחת כי חפץ חסד הוא, וכן הזהיר לעבדיו לְהִדָמוֹת בדרכיו לשלם שכר שכירם ביומו דוקא, כי יפה שעה אחת קודם לעשות עמו חסד בשכר המגיע, ואיש הכובש שכר שכיר אף בלינת לילה אחד ח"ו גורם כן למעלה וכביכול צער לפניו וצער לנשמה שלא תקבל שכרה תיכף. ועל כן רמז בראשי תיבות (דברים כ"ד, ט"ו) ב'יומו ת'תן ש'כרו אותיות שב"ת כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל לרמז שטעמו שלא לאחר השכר האמת אשר יגיע להנשמה ליום שכולו שבת כי שכירות אינת משתלמת אלא לבסוף וכשתכלה ששת ימי המעשה וימי עבודה שהוא שיתא אלפי שנין יְהַנֶה בריותיו אשר ברא מאור פניו בשכר נפלא הפלא ופלא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

320

שכ״אונחזור לענין אשר לזה נברא העולם בדין, כדי לשלם שכרם בדין שהוא הטובה השלימה מכל השלימות. ובזה אומר באימה וביראה מה שידוע מכתבי המקובלים אשר מכוחות דיני אלהינו נתגלגל ונשתלשל בהשתלשלות רבות עד שנתהוה מזה כוחות הרע להקליפות, המשוטטים בעולם כמו שאיתא בדברי האר"י בכמה מקומות אשר מבחינת אלהים נתמשך ונתגלגל עד הגיע לבחינת אלהים אחרים חלילה. ולכאורה אין להבין אשר ממקור הקדושה דין קדוש כמוס בעצמיותו יתברך יתמשך ויתהוה ממנו כח הרע, אכן לפי הנזכר יבואר כי בחינת הדין עיקרו הוא לשלם שכר לבני אדם בדין, שיהא לו הטבה שלימה וזאת הוא על ידי הבחירה שיהא אדם בוחר בטוב ומואס ברע ולכן מהדין נתהוה כח הרע בכדי לנסות בו בני אדם כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק להיות כח הרע מסית תמיד לאדם למרוד בה' אלהיו ולהיות אדם עומד בנסיון להתגבר עליו שלא יצייתו בכדי להיטיב לו בכל האפשרי. ולזאת כאשר ברא הקב"ה עולמו שיתן להם שכרם בדין ובמשפט, הוכרח לְהִתְהָוֹת מכח הזה כח הרע בעולם לעשות מלחמה באדם עם כח הטוב ושיתגבר הטוב על הרע לשלם שכרו במשפט הדין כי שכר שכיר עבדו. וכשראה הקב"ה שלא יתקיים העולם בדין לבד לרוב תוקף דיני אלהינו יתברך, זיווג לו יתברך מדת החסד והתנוצץ משניהם אור ממוזג מחסד ודין, נקרא אור הרחמים ועל ידו מתנהגים כל העולמות כמו שכתבנו בתחילת חיבורנו זה. ובכח אור הרחמים הזה, הנה נמצאים שניהם יחד כח החסד וכח הדין כי הוא עושה שלום במרומיו, ופירשו המפרשים שיש מלאכים שרפי אש ויש מלאכים ממים והקב"ה עושה שלום ביניהם שאין אחד מכבה חבירו (כמו שאיתא בטור אורח חיים סימן נ"ו) והוא רמז על הדברים האמורים כי חסד ודין נקראים אש ומים והקב"ה ברא אור ממוזג משניהם יחד ועושה שלום ביניהם שלא להתגבר אחד על חבירו עד שיכריע לכף זכות כו' או לכף חובה חלילה. ועל ידי מעשה בני אדם, הם המכריעים לכף זכות שיתגבר הכף זכות להנטותו לצד הטוב שהשמאל יוכלל בימין אבל לא לבטל השמאל לגמרי כי בזה עושה הקב"ה שלום ביניהם להיות שתיהם נמצאים בו כי שניהם צורך עולם הוא כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת ברכת אשר יצר) ובמדה הזה הקב"ה שוקל זכויות ועוונות בני ישראל להיות כח שניהם בו וכשהזכויות מרובין אז קו החסד מכריע ומתרבה ומתגבר על כח הדין, והדין נכלל ונמתק בימין ואז כל טוב על בית ישראל. וח"ו כשהעוונות מרובין כף החוב מכריע והעולם שרוי בדין, ובזה הקב"ה ברוב חסדיו כשעולה לפניו רחמי בני ישראל כובש כף הדין ונושא כף החסד ועומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומרחם על עולמו.

321

שכ״בועבור זה החמירה התורה בעונש עשיית עוול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה כי כל אלו רומזים לקו מדה הזו מדה האמצעית הממוזג מחסד ודין, וכשעושה עוולה בזה, אז נתקלקל המזיגה וח"ו כף החוב מכריע למטה וממשיך כל מיני דינים עליו ועל כל בית ישראל ואין עבירה חמורה בעולם כזו ועל כן אמרו חז"ל (יבמות כ"א.) קשה עונשן של מדות יותר משל עריות ואיש העובר עליהן קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם חמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את ה' ומסלק את השכינה ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותן מארצו (כמו שאיתא בתורת כהנים מובא ברש"י קדושים י"ט, ל"ה) הכל סובב הולך על הדבר הזה כיון שמגביר ח"ו כח הדין ודאי שיגרום כל אלה כי לפני זעמו מי יעמוד. ונחזור לענינינו אשר לא יקשה היאך ימצא באדם אחד שני הפכיים מכוחות הטוב והרע. כי כבר נמצא כן בשמי השמים מדה אחת כלולה מחסד ודין ונתמשך בהשתלשלות רבות עד שנתהוה מהן כוחות הטוב והרע כאשר ביארנו למעלה והכל להיות האדם בוחר בטוב לקבל שכר על זה מאת האל הטוב.

322

שכ״גולזה אמר הכתוב וייצר ה' אלהים וגו' כלומר שני יצירות יצרו בוראו בכח הטוב וכח הרע והכל נמשך מה' אלהים כח החסד והדין והקב"ה עושה שלום ביניהם ליחדם בגוף אחד ועל כן ברא גופו עפר מן האדמה מגושם בעפר ארץ העמים כי מכל הארץ נברא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח.) נוטה לחומריות ולתאוות הבלי מחמדי הארץ ותענוגיו שכולם כוחות הרע הן. ויפח באפיו נשמת חיים נשמה קדושה וטהורה כח הטוב האמיתי חצובה מתחת כסא כבודו מתאוה ומשתוקקת לרוחניות. חומדת לעבוד עבודת בוראה. מקוות לחזור למקור שורשה אשר נלקחה משם וקשרם זה בזה ליחדם לאחד. היכול יוכלו כל באי עולם לקשר רוחניות בגשמיות וכל זה הוא כי הוא מפליא לעשות ועושה שלום במרומיו וברא את האדם בצלמו בבחינת מיזוג אור הרחמים הכלול מחסד ודין. והבחירה ניתן ביד כל איש ואיש כרצונו, והבוחר יבחר, וזה נחת רוח לפניו כשהאדם בוחר בטוב. והנה ידוע אשר החיים והמות מְכוּנִים על שם הטוב והרע וכמו שמפורש במקרא (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים וגו'. ולזה סיים הכתוב ויהי האדם לנפש חיה כלומר לא תאמר איך יתוש קטן כמוני יוכל להגביר עצמו על חלק הרע אשר כנמר עז כוחו, ומאוד מר וקשה לכבוש את תאות הזמן להיותו נתגדל בהן מנעוריו עד היותו בן י"ג שנים שאז יצר הרע לבד שופטו ואין בו דעת אז להגביר על תאותו וכשאדם נטבע בכח התאוה, מאוד יקשה עליו לכבשו ובפרט מהעריות וביאות אסורות אשר אם אדם יטבע בהן מרה לו כמות אחר כך לפרוש מהן ואין לך דבר קשה בכל העבירות לפרוש מהן כמו העריות וביאות אסורות כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח) או מדת הגזל אם אדם נטבע בו קשה לו לפרוש מזה כמו שאמרו חז"ל (חגיגה י"א:) גזל ועריות שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן, ובפרט גזל הנאכל שקשה לו מאוד מאוד להוציא בלעו מפיו. ולזה הבטיחו הכתוב ויהי האדם לנפש חיה כלומר אם תרצה תוכל להיות לנפש חיה לבחור בחיים שהוא כח הטוב ולהכניע כח המות והרע כי קרוב אליך הדבר מאוד ואף שאליך תשוקתו להחטיאך כי לזה בראתיו לנסותך אבל ואתה תמשול בו כשתרצה בקל מאוד על ידי התורה הקדושה שבראתיה תבלין אליו. וכשתדבק נפשך באור הקב"ה הנעלם בתורה באהבה ויראה אז לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. ועל ידי קיום בכל הדברים שויתי ה' לנגדי תמיד ומפחד ואימת ה' העומד אצלך ורואה במעשיך ובכל משלח ידיך תבוטל ממך כל תאות וחמדת התענוגים. וכמו למשל אם תעמוד לפני המלך בשר ודם המולך על הארץ ודאי בעת עומדך לפניו לא תרגיש כלל להתאוות לשום תענוג וחמדת העולם אף חמדה ותאוה הקשה שבכל החמדות מפני אימת ויראת המלכות ומכל שכן דכל שכן כשאתה עומד לפני המלך ה' מלך גדול ונורא יתברך שמו. ודאי יבוטל ממך כל חמדת ותענוגי הזמן אף שאתה עושה אותם בדברים המוכרחים מאכילה ושתיה וכדומה מתענוגי בני אדם כי הוא צוך בכל אלה לעשותם לקיים מצוותיו בזה. אך לא תרגיש בהם שום הנאה ותאוה וחמדה ממחמדי הלב לרוב האימה ופחד. ותוכל להרגיש אהבה כאש בוערת אליו במה שאתה מקיים מצוותיו בזה. ורמז הכתוב עצה הזו באומרו ויהי האדם לנפש חיה כי חשבון מספרו עם האותיות והכולל עולה כמספר ה' לנגדי תמיד עם הכולל מג' תיבות. גם לנפש במילוי כזה למ"ד נו"ן פ"א שי"ן עולה למספר תורה בצירוף אותיותיה במילואן כזה תי"ו ו"ו רי"ש ה"א לרמז על שתי אלה שבזה יהיה האדם לנפש חיה לדבק עצמו בתורה הקדושה, וכשיהיה האדם לנפש הרומז לתורה אז חיה יחיה וגם להיות ה' לנגדו תמיד העולה למספר ויהי האדם לנפש חיה אז ויהי האדם לנפש חיה ויתגבר עצמו על חלק הרע ויכניעו וישברו ויורידו לנוקבא דתהומא רבא והוא חיה יחיה להתעדן בעולם הנצחי אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו אשר מחזק עמו בית ישראל לעמוד לשרת לפניו כל הימים ומאשר חלק הבוחר טובה ומבטיחם אשר יוכלו עמוד כי הבא לטהר מסייעין אותו והקב"ה עוזר על ידו, ובזה לא יחזיקו טובה לעצמן כי לכך יצרו בשני יצרים והכל מאת ה' הוא כי הוא אשר נתן הכח והממשלה להטוב להתגבר על הרע. והשכר אינו כי אם על הצער שמצערים גופם ומכבשין תאותן כמאמרם (אבות ה', כ"ז) לפום צערא אגרא וזה נחת רוח גדול לפניו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן ואמן.

323

שכ״דאו ירמוז הכתוב באומרו וייצר שני יצירות כאמור. על בחינת בעלי התשובה שלא יאמר החוטא בדעתו הנה חטאתי עויתי פשעתי ועברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות, מורד וממיר הייתי עם ה' מיום דעתי אותו ואיזה תקנה עוד אשר ימצא לי ואיך אבוא עוד לפני קוני כבושת גנב כי ימצא, כן בושתי ממעשי לשוב לפניו עוד ולדבקה בו איך ארמוס חצריו ואיך אספר חוקיו וכמה וכמה פעמים חזרתי לפניו בתשובה והבטחתי לבוראי שלא לשוב עוד לכסלה ושאלך בדרכיו לשמור מצוותיו וחוקיו ובכל פעם חזרתי לסורי ככלב שב על קיאו ואיך אבוא עוד לפניו לבקש מן המלך ולהתחנן לפניו ועוונותי מבדילין ביני לבינו. ועל כן רמזה התורה שני יצירות באדם אחד כי תדע כשאדם זוכה לעשות תשובה שלימה לפני בוראו הנה הוא נהפך לאיש אחר ובריה אחרת גמור מכאשר היה כי כאשר היה מוטבע ברעות היה יצר הרע שופטו והוא אשר מלך על כל האברים והגידים שיעשו רצונו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים ברשות לבן ותאוות לבו ממשיכין אותו לכל אשר יחפצו ואין כח בו לשבור תאות הלב אז. וכשעושה תשובה שלימה בזוכרו בכל אשר עשה ומתחרט מאוד ולבו נשבר בקרבו לשברי שברים ומר לו מר מרה כמות ואומר בלבו איך מרדתי במלך גדול ונורא כזה מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשובים נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא ולגדולתו אין חקר ואין מספר ושיעור וערך. הוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו, יושב על כסא רם ונשא וכל מלאכי מעלה שרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים תרשישים חשמלים ואישים ירעדון ויפחדון וירתתון ויזועון ממוראו ופחדו. ואני נבזה כלב סרוח חוטא מנוול טיפה סרוחה עפר ואפר בשר ודם הבל ותהו יעמוד למרוד במלך גדול קדוש נורא הזה, ואיך לא יגורתי מפני האף והחמה הכי לא יש עונש ונקם ושילם כנאמר (איוב י"ט, כ"ט) גורו לכם מפני חרב כי חימה עוונות חרב, ואיך פגמתי ח"ו בהקומה שלימה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו אשר אילו יעברו עלי כל ארבע מיתות בית דין וכל מיני סגופים קשים ומרים ודאי אינם כדאים לכפר על אחד מני אלף מחטאי וכל העולמות נפגמו על ידי, ונחסר לַחְמָם והשפעתם על ידי זה כאשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ד' ה') כי ה' הוא ההולך בדרכי וכשאני מיטיב מעשי, מברך ומשפיע מזון לכל בריותיו. וכשהרעותי את מעשי קפחתי פרנסת כל העולמות לפי ערכי. וביותר לבבו יחרד ויירא ויפחד וכל גופו ימולא חלחלה ורתת בזוכרו פגם הנעשה בשם הגדול הוי"ה ברוך הוא על ידו אשר כלב נבזה כמוהו יפגם בשם גדול ונורא הזה ומה יענה ליום פקודה ברדתו שחת. ויותר על זה יתן אל לבו ממה שעשה ומרד וחטא עד היום. ועל ידי זה יבער אש בלבבו ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים ויתחיל לבעור כאש להבה ממש לעשות תשובה שלימה לפניו ולדבקה בו בכל עוז ותעצומות ומקבל עליו כל מיני סגופים ויסורים אשר ישער שנפשו תוכל לסבלם ואז שורף כל מיני התאוות והחמדות והרהורים שעלו בלבו עד היום ויכלה מכסוף עוד אליהם וזה נקרא אש אכלה אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) זה אשו של הקב"ה, כי זה האש חזקה הבוער עתה לחשוק ולחמוד ולחפוץ ולאהוב לדבוק בשמו הגדול הקדוש זה נקרא אשו של הקב"ה והוא המצנן ומכלה אש כח הרע והעבירה שהיה בו מקודם. ובכח רשפי להבת חיות אש שבקרבו לה' כל התאוות רעות וכל הקליפות אשר יסובבנהו עד עתה יכנעו באש וימסו כדונג מפני האש ובלהב יקוד האש הבוער בלבו נעשה (עובדיה א', י"ח) בית יעקב אש ובית עשו לקש, בחינת ד' מאות קליפות הרמוזים בד' מאות איש שהיו עם עשו הרשע ומכולם נעשה ק"ש ותבן וכקש תשאם וכולם נשרפים ונכנעים בטילין ומבוטלין בכח רשפי אש שלהבת יה שבתוכו, ואז תיכף הקב"ה ברוב חסדיו מקבלו באהבה וברצון כמו שכתב קדוש עליון הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו') אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכו'. ועוד שם (הלכה ז') אמש היה זה מובדל מאלהי ישראל שנאמר (ישעיה נ"ט, ב') עוונותיכם היו מבדילים וגו'. צועק ואינו נענה שנאמר (שם א', ט"ו) גם כי תרבו תפילה וגו'. ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר (שם שם, י"ב) מי ביקש זאת מידכם והיום הוא מודבק בשכינה זועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותם בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם שנאמר (מלאכי ג', ד') וערבה לה' מנחת יהודה וגו'. וכפליים לתושיה מבואר בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבן להקב"ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא ברוך הוא כמה שנין אברהם לא הוי עאל באינון יומין עד דהוה סיב כמה דאתמר. וכן דוד המלך ע"ה זקן בא בימים אבל מארי דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא וכן אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ט.) מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.

324

שכ״הונמצאת אומר מכל זה אשר תיכף בטילין ומבוטלין ממנו כל כוחות הרע ויצר הרע כי נשרפו באש ההבערה כאמור ולא ישפוט אותו היצר הרע עוד. ומעתה הנה היצר טוב שופטו ונעשה הוא השליט ומולך ומושל בכל אשר לו ולבו ברשותו אז, ומשנה כל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו מכאשר היה ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו לשם ה' אחד, שיהיו הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, ונמצא נשתנה לבריה אחרת ולאדם אחר וכמו שכתב שם הרמב"ם ז"ל (הלכה ד') מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ותחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני איש אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה וכו' עד כאן. ממש כדברינו כי נעשה בריה אחרת כי הלך מאתו כוחות הרע כשלחו כלה גרש יגרש אותם ואדרבה מאויב נעשו לו אוהב, כי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי בגודל לבת אש שעבר בו עבירה עתה יעשה בו מצות ה' כאשר הארכתי בבחינה זו בספרי סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג') על מאמרם (עיין תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וזו בחינת (ישעיה ס"א, ה') ועמדו זרים ורעו צאנכם, ומזה זדונות נעשה לו כזכויות ונעשה ממלאך הרע מלאך טוב. וגופו ונשמתו מתחדשים בעשיות אחרות ובמדות אחרים ונעשה כאילו נוצר עתה מחדש ועל כן רמז בו ב' יצירות, כי על התשובה, מראש הבטיחנו וקודם שנברא העולם נברא התשובה ועל כן בעת יצירתו יצר אותו בשני יצירות לומר אף אם יתלכלך בעפר ארץ העמים מכוחות הרעות, יתחדש כנשר נעוריו, ומגרש לץ ויצא מדון (משלי כ"ב, י') והוא עם כל כח חושיו בצל שדי יתלוננו ותחת כנפיו יחסו ושלום על ישראל.

325

שכ״ואו ירצה באומרו וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) אמר ר' חמא בר חנינא אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגלי שונאיהן של ישראל חד דכתיב (מיכה ד', ו') ואשר הרעותי, וחד דכתיב (ירמיה י"ח, ו') כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וכו' עד כאן. ופירש רש"י אלמלא ג' מקראות הללו המעידין שיש ביד הקב"ה לתקן יצרנו ולהסיר יצר הרע ממנו נתמוטט רגלינו במשפט אבל עכשיו יש פתחון פה שהוא גרם שברא יצר הרע וכו' עד כאן. ולזה אמר הקרא וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה כלומר במה שיצרו בשני יצירות יצר טוב ויצר הרע וגם במה שיצרו עפר מן האדמה והנם עדיין בידו כחומר ביד היוצר להסיר היצר הרע מעמו בית ישראל, בזה נעשה ה' אלהים שנמתק הדין בחסד לְהֵעָשוֹת משניהם אור הרחמים לרחם על עמו להעמיד רגלם יתד במקום נאמן בל תמוט עולם ועד להיות בזה פתחון פה שהוא גרם שבראם ביצר הרע, ובידו להסיר לב טיפש מאתנו להפך את האדם מיצירה, ליצירה אחרת, מרע לטוב, וגם זה רמז במלת וייצר בשני יודין שיצרו על אופן שיהפכו מיצירה ליצירה כאמור.

326

שכ״זויהי האדם לנפש חיה. הנה התרגום פירש והות באדם לרוח ממללא. ולהבין איך מרומז בנפש חיה רוח ממללא. אכן הנה נודעת לכל, אשר הד' מינים שבעולם הזה שהוא, דומם צומח חי מדבר, הם נגד ד' עולמות, אצילות בריאה יצירה עשיה הידועים, שהם נגד נפש רוח נשמה חיה שבחלקי הנשמות, ונמצאת למד אשר האדם המדבר הוא נגד חלק החיה ומהשפעת חלק הלז בו, נתוסף בו הדיבור כי הג' מינים שתחתיו שאינם משיגים כח האור הלז נחסם פיהם מלדבר. והוא אומרו ויהי האדם לנפש חיה. כלומר אלהים ברא את האדם שיהיה מול נפש החיה לקבל אורו מאור הלז ועל כן תרגם והות באדם לרוח ממללא, כי זה מותר האדם מן הבהמה במה שמשיג אור הלז שנתוסף בו הדיבור וכאמור.

327

שכ״חאו יאמר ויהי האדם לנפש חיה. על פי המבואר בעץ חיים (היכל א"ק שער ג' פרק א') וזה לשונו ודע כי נפש רוח נשמה מתלבשים תוך פנימיות כלים שהוא הגוף, אך נשמה לנשמה אין יכולת בגוף אדם לסובלו ונשארת מבחוץ בסוד אור מקיף ומקפת את המוח מדור הנשמה ואת הלב מדור הרוח ואת הכבד מדור הנפש, אמנם נשמה עליונה הנקראת יחידה מקפת בבחינת נשמה לבד ולא בבחינת נפש רוח נשמה וזהו סוד הנקראת יחידה כי אין דוגמתה למטה וכו' עד כאן דבריו בקיצור לשונו קצת. וידוע אשר נשמה לנשמה היא הנקראת נפש החיה ולזה אמר ויהי האדם לנפש חיה כלומר שהאדם כולו בנפשו ורוחו ונשמתו מתלבשים בנפש החיה והיא מקפת עליו בבחינת נשמה לנשמה אבל לא כן ביחידה שאין כולו מתלבש בה כי אם בבחינת נשמה לבד וכאמור.

328

שכ״טאו ירצה לומר ויהי האדם לנפש חיה כי ד' שמות יקרא לאדם אשר על הארץ גבר אנוש איש אדם והם נגד ד' בחינות חלקי נשמתו הנקראים נפש רוח נשמה חיה. ואדם הוא העליון שבכולם כי הוא בבחינת אדמה לעליון (ישעיה י"ד, י"ד) והוא נגד נפש החיה העליונה בארבעה חלקי הנשמה האמורים ולזה אמר ויהי האדם לנפש חיה כלומר בחינת אדם הוא נגד נפש החיה כדבר האמור.

329

ש״לויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר וגו'. צריך להבין למה מזכיר שם מלא על נטיעת הגן וכבר נתעוררו חז"ל בזה (בראשית רבה ט"ו, א'). גם זה סותר לכאורה למה שאמרו (עיין בבראשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וראה שאין מתקיים ושיתף מדת הרחמים וזה הגן ועדן הנה נבראו קודם בריאת העולם כמאמרם ז"ל (פסחים נ"ד.) ודרשוהו מהאי דקמן דכתיב בעדן מקדם. ואם קודם הבריאה כבר שיתף הרחמים בדין כאמרו ה' אלהים למה עלה במחשבה לברוא בדין. ועוד צריך להבין מה זה גן ומה זה עדן ומה נשתנה גן עדן הנברא לצדיקים להיות בשני בחינות מגיהנם שאינו אלא אחד. והנראה בזה כי הנה כבר כתבנו בזה (אופן י"ג מפירושי פרשת בראשית) אשר הן עליית המחשבה שעלה לברוא בדין והן סוף המעשה ששיתף רחמים בדין שניהם היו צריכין לבריאת העולם ובשניהם נברא. ונשמתם של צדיקים גמורים שעלו במחשבה קודם הבריאה שבהן נמלך הקב"ה בבריאת עולמו הם נידונין עד עתה בדין הגמור כאשר היתה עליית מחשבת בורא עולם ועל כן הנה סביביו נשערה מאד (תהלים נ', ג') ואמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט תהלים רמז תש"ס) מדת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מקרובים אבל הקב"ה אינו כן מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים שנאמר (ויקרא י', ג') בקרובי אקדש וכתיב סביביו נשערה מאוד ואמרו (בבא קמא נ'.) מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכו' עד כאן. כי הם נדונין בדין ועל כן אמר הקב"ה למשה (דברים ג', כ"ו) רב לך אל תוסף דבר, כלומר כיון שאתה גדול וקדוש בעיני ברב גדולה וקדושה לכן אל תוסף כי עמך אני מדקדק כחוט השערה. וזה שהשיב על מיתת ר' עקיבא כך עלה במחשבה (מנחות כ"ט:) כלומר כי הוא נידון בדין כאשר עלה במחשבה לפני בבריאת העולם ועיין שם כי ביארנוהו שם היטב. אבל שאר העם מבני ישראל שלא יוכלו להתקיים כלל בדין שיתף להם מדת הרחמים להתנהג עמם בהכרעות קו המשקל ונידונין על פי רוב המעשה אם רוב זכויות מכריע משקלו לטוב להכתב בספר החיים וצדיק יקרא לו להורישו חיי עולם ולהפרע ממנו בעד מיעוט עוונותיו בעולם הזה. וכן חלילה ברוב עוונות להיפך, אשר נותנין לו שכר מיעוט מצוותיו בעולם הזה וסופו יורש גהינם. ואם כן נמצאים עתה בעולם שני מיני צדיקים. האחד, צדיק גמור שעוולה לא נמצא בו ולא חטא כלל, או חטא בחטא כל דהוא שלגבי אחרים לא נחשב לחטא כלל רק אצלו נקרא חטא על דרך מאמר ר' יוחנן (יומא פ"ו.) היכי דמי חלול השם כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה וכאשר כתבנו שם. והשני, צדיק שאינו גמור כי עוד נמצא עוונות תחת ידו ורק שמשקלו מכריע לטוב והוא נידון על פי רוב המעשה להקרא לצדיק. ועל שני אלה רמזו חז"ל (ברכות ז'.) צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. כי זה הצדיק גמור שאין בידו שום חטא ועוון לזה טוב לו שאין צריך ליסורי עולם הזה למירוק מיעוט עוונתיו וצדיק שאינו גמור הנה הוא צריך ליסורים וחלאים רעים למרק עוונותיו ועל כן רע לו. והן הן היסורין של אהבה לזכותו לחיי עולם הבא.

330

של״אוהנה אמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ה.) עתיד הקב"ה לעשות חופה לכל צדיק וצדיק לפי כבודו ובודאי שני בחינות הצדיקים האלו אין מדורם שוה לצד שזה צדיק גמור והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה ואינו נידון לפי רוב המעשה כי אם בדין הגמור כאשר עלה במחשבה לפניו. וזה הוא צדיק שאינו גמור ונידון לפי רוב המעשה אף שנתמרקו מיעוט עוונותיו על ידי יסורין עם כל זה הוא בבחינת שיתוף רחמים בדין ולבבו לא שלם עם ה' אלהיו כמו זה וה' יראה ללבב. וחז"ל אמרו (סנהדרין ק"ו:) רחמנא ליבא בעי. ועל כן ברא אלהים שני מקומות לקיבול שכרם והוא גן, ועדן, וכדעת ר' יוסי (בבראשית רבה ט"ו, ב') שטעמו ונימוקו עמו וה' האיר עיניו ומצא לו מקרא מכריע על גביו, שסובר שעדן גדולה מגן וגדולה הזו לא בְכַּמוּת שמחזיק מקום יותר מגן, כי אין בזה שום חשיבות אחד על חבירו אם הוא גדול בכמותו. והעיקר הוא גְדוֹל המעלה, שמעלתו גדולה בבחינת אור ה' השופע בו ביותר פנימיות וזיכוך מאשר בגן. והעדן הוא שנברא להיות מדור לצדיקים גמורים אשר נידונין בדין הגמור. ולכן הוא נברא קודם בריאת העולם, וקודם בריאת העולם היה הכל בסוד הדין כי אפילו מחשבת בריאת העולם היתה בדין ואחר כך ביום עשות ה' אלהים וגו' שראה שאין העולם מתקיים בדין ושיתף רחמים בדין בשביל צדיקים שאינם גמורים להיות נידון במשקל לפי רוב המעשה, ברא להם מדור בפני עצמן הראוים לגן שהוא קְטַן המעלה להתעדן בו לפי ערך צדקתם.

331

של״בובזה יבוא הכתוב כמין חומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. כי הנה העדן היה מקדם קודם שנברא העולם שנברא בבחינת הדין הגמור לצדיקים גמורים, ואחר ששיתף רחמים בדין הוצרך ה' אלהים שהוא השיתוף רחמים בדין לטעת גן בעדן אשר היה מקדם להיות מדור לצדיקים הנידונים על פי רוב המעשה בבחינת השיתוף. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים. ואולם לא תטעה ח"ו לומר שמובדל ומופרש הגן מהעדן לא כן הוא כי הם מיוחדים בתכלית היחוד והכל לפי המעלה נקרא, זה עדן במה שמתעדנים הנשמות באורו יתברך במעלה גדולה, וזה גן במה שמתענגין הנשמות מאור פניו במעלה פחותה מזה וכולם מיוחדים לאחד. ועל כן סיים הכתוב וישם שם את האדם אשר יצר פירוש שם בגן לצד שנאמר בו וייצר ה' אלהים את האדם והבן. גם עדיין לא היה בידו שום תורה ומעשים טובים כי אחר כך נאמר (בראשית ב', ט"ז) ויצו ה' אלהים על האדם וגו'. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו פירוש שקיים מה שלמד. ולא זכה אדם לשבת בגן כי אם אשר יצר מיציר כפו של הקב"ה על כן היה נאה לו כל הגדולה והכבוד הזה, וזה וישם שם את האדם, מה ששם שם האדם, להיות אשר יצר מיציר כפו של מלך יתברך וכמבואר במדרשי חז"ל.

332

של״גואולם אם יש לך לב משכיל בנסתרי אלהינו תבין מעצמך בכל הדברים האמורים כי נודע אשר עדן הוא מדת הבינה הרומזת לקודם בריאת העולם ונקראת על שם המחשבה וגן הוא שכינתא תתאה דינא דמלכותא וישם שם את האדם הוא בחינת עמודא דאמצעיתא עולם המעשה ובו נידון העולם על פי רוב המעשה והכריע משקלו לכף החסד ועיין בכוונות האר"י ז"ל במדה השניה מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שהוא מגזירה שוה כתב וזה לשונו: כשהמלכות מקבלת מן תפארת שבתפארת הוא גזירה שוה ואז העולם מתנהג על ידי מיזוג דין ברחמים ונוטה לרחמים. ולזה שם את האד"ם בג"ן אבל ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כי מיוחדים הם וכל אדם זוכה לפי ערכו וכאמור והבן.

333

של״דויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וגו'. הנה הרב האלשיך האריך בזה לבאר באופן אשר שייך לְכַנוֹת גם בעולמות עליונים דוגמות אילנות. ולפי דעתי נראה שעיקר שם אילן הוא למעלה, ודוגמתו על הארץ נקרא גם כן אילן על שם המושאל, כמו ידות הכלים שנקראים יד בבחינת המושאל מיד האדם וכן אוזן הכלים, הנה לא ישמע באזנו ולא יקרא אוזן כי אם בבחינת המושאל מאוזן האדם שהוא כעין דוגמתו. וכן האילן, עיקר שם האילן הוא בשמי השמים, ואילן אשר על פני הארץ לפי שהוא כעין דוגמתו נקרא על שמו. והנה עיקר האילן נקרא על שם ענפים רבים המתפרדים ומתפרשים מגוף אחד ומכל ענף וענף עוד יתפרשו ענפים קטנים ומקטנים קטני קטנים עד אין מספר. והוא שורש אילנא דחיי הנזכר בזוה"ק והוא שורש כל נשמת ישראל וממנו מתפרשים ענפים גדולים וקטנים עד אין מספר (ועיין תולעת יעקב נ"ח) על אומרם (ראש השנה ט"ז.) בעצרת על פירות האילן וזה לשונו: וכבר ביארנו כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקב"ה וכו' עיין שם. וזה הסוד המוזכר בספר יצירה (פרק ו') אחד על גבי שלשה ושלשה על גבי שבעה ושבעה על גבי י"ב כי מאחד מתפרשין לג' קוין, ימין ושמאל ואמצע ומשם לז' מדות הידועים ומשם לי"ב גבולי אלכסון שהם י"ב שבטי יה וכל הנשמות תולין כענפים בבד וענפים קטנים מן ענפים גדולים. וכמו כן התורה אשר נקראת (משלי ג', י"ח) עץ חיים היא למחזיקים בה כי שורשה הוא גם כן באילנא דחיי הנזכר. הנה מתחלקת לכללים ופרטים וידוע אשר כל התרי"ג מצוות שבתורה נכללו בעשרת הדברים שאמר מי שאמר והיה העולם, וכל תורה שבעל פה נכלל בתורה שבכתב וכאומרם (תענית ט'.) מי איכא מידי דלא רמיזי באורייתא וכולם נכללו בתיבת בראשית אשר התחיל הקב"ה בה את תורתו כנודע וכאשר כתבנו בתחילת ספר הזה ואין בפרט כי אם מה שבכלל ולא נפרטו כי אם כמו ענפים יוצאין מגוף האילן והכל מושרש בהשורש. ועל כן בזה תבין כי עיקרי דברי התורה הקדושה הכל בשמים ממעל בענפי הקדושה הידועים, ושם עיקר שם של כל דבר וממילא גם בארץ נעשה כדוגמתו. כמאמר חז"ל (עיין שמות רבה ל"ג, ד') כל מה שבשמים ברא דוגמתו בארץ וקראום בשמות של מעלה בבחינת שם המושאל מעיקר שמו למעלה וכאשר בכתוב הזה אשר ידוע אשר יש גן עדן עליון וגן עדן תחתון ועיקר שם עדן וגן הכל בבחינת הרוחניות למעלה שחיותו שם באותיות האלו על כן נקרא עדן או גן. ושם עיקר עץ החיים ועץ הדעת וד' הנהרות, והכל בבחינת הרוחניות כי ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ', כ"ה). רק כיון שברא בארץ כעין דוגמא שלמעלה אשר שיער דעתו של תמים דעות אשר זהו כעין דוגמתו לכן הוא קראו גם כן באותו השם, אבל רחוק ביניהם כרחוק מזרח ממערב ויותר עד אין שיעור וערך, כמו שכותבין ראובן על איש אשר שמו ראובן, והנה זה התיבה ראובן אשר בכתב מורה על זה האיש אבל אין להם דמיון כלל יחד לומר שזה כמו זה ואף על פי כן יורו זה על זה, כן הגשמיות שהוא כעין דוגמא של הרוחניות אבל אין להם דמיון כלל בשום אופן שבעולם כידוע ממכתבי המקובלים.

334

של״הועל כן אמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד וגו' פירוש אפילו מבחינה התחתונה שבגן הנקרא אדמה בערך אדמה שבתחתית הארץ, היה גם כן העץ שבה נחמד למראה וטוב למאכל ומכל שכן שאר העצים הנמצאים שם אשר אין ערך ליופים במראה וטובם במאכל וזהו שבח לגן במאוד. ואמר עוד מה לי להרבות לספר בשבח הגן הלא עץ החיים בתוכו. ידוע מעלת עץ החיים שאין כמוהו בכל העולם במעלה וגם עץ הדעת טוב ורע הוא בגן ועץ הדעת הוא נפלא במעלה ידוע סודו סוד הלולב שמתחיל מן היסוד ומגיע עד הדעת אשר בנענועיו מושפע שפע וברכה מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו וזה הוא הטובה הגדולה השלימה העיקרי לבריאת העולם שהוא להיטיב לבריותיו וזה תרגום אונקלוס דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש, כי בא כמתרץ אשר לכאורה אין זה שבח לגן כל כך כשבח עץ החיים שהוא טוב לבד, וזה טוב ורע.

335

של״ואך הנה ידוע מאמר חז"ל (שפתי כהן על התורה) אילו היה אדם הראשון ממתין עד בוא יום השבת היה מקדש על היין כי לא נאסר עליו העץ אלא בו ביום דוקא. והענין הוא כי הנה עיקר הבריאה היה בשביל הבחירה למאוס ברע ולבחור בטוב והקב"ה יקבל נחת רוח מזה מה שיעשה למענו. והנה על כן צריך קודם הידיעה, לידע טוב ורע כי אם לא ידע כלל מה טוב ומה רע במה ימאס ובמה יבחר. ואך אמנם הידיעה היא סכנה גדולה פן כאשר יוודע לו מטוב ועד רע, וידוע אשר כוחות הרע הם חזקים למאוד מאוד בתאוות גוף האדם שנברא מן האדמה ונוטה לחומריות וגשמיות. אולי חלילה יהפוך קערה על פיה למשוך אחר הרע וישליך הטוב אחר גיוו. ודבר זה הוא גם בזמן הזה, כי התורה היא נצחית לעולם ולעולמי עולמים. ולמשל כשאדם בבית הכנסת בשחרית בעת התפילה ואינו רואה שם דבר מחפצי העולם הזה לא עסקי ממון או חמדת הרהורי אשה רחמנא ליצלן נקרא בדרך שאינו יודע עתה מטוב ורע כיון שאין זה לפניו ממה שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן ואינו רואה כי אם חפצי שמים מספרי תורה תפילין וספרים ובני אדם לומדים ומתפללים.

336

של״זואך כשרוצה ללכת לשוק ושם יראה לפניו מכל תשוקת חמדת העולם מגזל, והרהורים וכדומה וירא לנפשו פן ח"ו יפול ברשת הטמונה לרגליו מפח היצר הרע וסיעתו. הנה זאת העצה היעוצה אליו, אשר קודם הליכתו לשווקים ורחובות יקדש עצמו ככל אשר יוכל שאת, בתפילה בכוונה ולימוד קצת תורה לשמה באהבה ויקשור עצמו בכל עוז ותעצומות עם כל פרטי רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו למלך עולמים ברוך הוא ויטע בלבו אהבתו ויראתו להשריש בלבבו אשר אין אהבה בעולם מכל מחמדי צוף עולם הזה ותענוגיו כאהבת חמדת חשוקת דביקת הבורא ברוך הוא. וימשוך יראת ה' על פניו אשר חלילה לו לעבור על רצונו יתברך בשום אופן בעולם מרוב מורא ופחד. וידוע אשר בלעם שהיה תוקף הקליפה והרע, אמר (במדבר כ"ב, י"ח) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. ומכל שכן אדם ישראל אשר נשמתו חלק אלוה ממעל. ובזה יצא לשוק ולא יירא ולא יפחד מגבורת יצרו וכאשר יראה לפניו מדברי טוב ורע ודאי ידע להפריש האוכל מהפסולת לבחור בטוב ולמאוס ברע ונכון יהיה לבו בטוח בה' שיעזרנו על דבר כבוד שמו כי הקדיש מקודם כל תאוותיו לה' וכן עשה אברהם אבינו ע"ה שטרם הלוכו למצרים מדור הקליפה נטע אהלו בארץ הקדושה ובנה שם מזבח בכדי שידביק וישריש עצמו קודם בקדושה דמאריה ולא יזיק לו טומאת מצרים וכן עלתה לו ויעל וגו' במקנה כבד וגו' (בראשית י"ג, א').

337

של״חוכמו כן באדם הראשון, הנה עץ הזה שאסר הקב"ה עליו לאכול ממנו בו ביום לא מפני שמעורב בעצמיותו רע חלילה לא כן. ולזה פירוש התרגום דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש כלומר שקונה חכמה בנפשו באכילת פירותיו לידע בין טוב לרע והידיעה היא סכנה גדולה כאמור אולי לא יוכל לעמוד בטוב ח"ו וכאשר לא ידע כלל הנה מה הרויח הקב"ה בבריאתו שיהא בוחר בטוב וימאס ברע אם לא ידע מטוב ורע. ועל כן הזהירו הקב"ה שלא יאכל מעץ הזה עד הגיע יום השבת, ובו ביום צוהו לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל שדוקא יאכל משארי עצי הגן (וכאשר נבאר היטב להלן בפרשת ויצו וגו' ובפסוק ותפקחנה עיני שניהם ועיין שם היטב) שעל ידי זה יושלם עצמו בקדושת בוראו כי הֵנָה נֶטַע ה'. ובודאי רבתה בם הקדושה, והתורה שיבחם בנחמד למראה וטוב למאכל והוא כינוי לטוּב אור ה' וקדושתו הנשפע בהם, ובפרט שהיה שם עץ החיים נודע רוב קדושתו למעלה, ובהצטרף זה לקדושת יום שבת קודש הנה לרוב הקדושה השופע בו יוכל האדם להתקדש בקדושתו ולקשור עצמו בחי העולמים ואז יוּתַּר לו לאכול מעץ הזה ובודאי ידע אז להפריד הרע מן הטוב והפסולת מן האוכל וימאס ברע ויבחר בטוב ולא ימשכנו יצרו להדבק ברע ח"ו. ואך אדם הראשון פגה אכל תאנה בלא זמנא שלא המתין על שבת, ונתוודע לו בין טוב לרע ולא היה כח הקדושה מושרש בו בקשר אמיץ וחזק. ועל כן האמין ועשה מה שעשה ולא נזכירם על יציר כפו של הקב"ה. תדרשם ממקומם במאמרי חז"ל. וממילא לא נמשכו הברכות לנוה אפריון למכון בית אלהינו וירדו לתוך הקליפות והרע, ובזה נתערב רע בטוב וכל העולמות נפגמו על ידי זה כידוע. ונחזור לענין אשר עיקר בחינת עץ הדעת הוא במעלה נפלאה מעיקר כוונת הבריאה שהוא לבחור בטוב על ידיו ולהמשיך על ידו כל הברכות לטובה דייקא וכל זה הוא שבח הגן. והפליא עוד בשבחי הגן לומר הרי.

338

של״טונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נודע מעלת העדן שאמר עליה הכתוב (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ד:). וכן הוא בשירת אקדמות בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא. והוא מעלה אשר לא שזפתו עין רואה ומזה ראה מעלת הגן. ועוד מעלה על מעלה אשר השקתו אינו בדבר הממילא שהנהר יוצא לעצמו לדרכו ודרך הילוכו עובר על הגן ומשקה אותו. כי אם אשר בכוון יוצא להשקות את הגן לרוב חשיבותו, והוכיח עוד הדבר הזה שרק בשבילו הולך להשקותו, כי משם יפרד והיה לארבעה ראשים ולמה אינו מתפרד קודם הגיעו לגן. אם לא שזה מעלת הגן שהנהר כולו ילך להשקותו. ועוד צא וראה מעלת המים ההולכים להשקותו. כי אף אחר הפרדם יהיו לארבעה ראשים וכל אחד מהמה יקרא ראש וראשון במעלת הנהרות האחרים ומכל שכן במקום שכל הארבעה מתכנסים למקום אחד מה גדלה מעלתם ומה יגדל מעלת הגן בזה, וכל זה עיקרי הדברים הוא במקום עליון ברוחניות אשר בשמי השמים ושם כל המעלות האלה הם מעלות נפלאות גדולות ועצומות והמשכיל יבין וידום. וממילא גם בארץ הם כעין דוגמא של מעלה כאשר כתבנו וכיוון בכל זה להראות אשר חיבה יתירה חיבב לאדם להושיבו במבחר מקום כזה אשר אין שיעור וערך למעלותיו ושבחיו ומזה יוודע טובה המאושרת לנו לעתיד לבוא אם ירצה ה'.

339

ש״מויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. לכאורה פסוק זה מיותר כולו כי כבר כתיב (שם ח') וישם שם את האדם אשר יצר. ונראה לומר כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ט"ו, ד') וישם שם ר' יהודה אמר עילה אותו כמה דאת אמרת (דברים י"ז, ט"ו) שום תשים עליך מלך פירוש העלה והגביה אותו כבחינת המלך עיין שם, בבחינת ומוראכם וחתכם וגו' (בראשית ט', ב'). והנה אחר כך התחיל הכתוב לספר במעלת נפלאות הגן שהושם בו האדם. באומרו ויצמח ה' אלהים וגו'. כאשר כתבנו למעלה מזה. ואולם האדם ידיד ה' יציר כפו של הקב"ה לא רצה בשררה נפלאה כזו להיות מלך בתוך הגן הנפלא הלזה. וידוע מאמרם (פסחים פ"ז:) אוי לרבנות וכו' על כן היה בורח מהשררה. וכאשר עשה עבד ה' משה עבדו שברח מהרבנות כמה וכמה פעמים ולא חפץ בגדולה. אשר על כן ויקח ה' אלהים את האדם, לקחו בדברים ואמר לו לא מלכות אני נותן לך כי אם עבדות אני נותן לך לעבדה ולשמרה.

340

שמ״אוהענין הוא, כי הנה הגן אף שהוא כולו רוחניות הנה צריכה תמיד לשפע אלהים חיים שיושפע בה בבחינת הברכה והחיות הצריכה לה ושתתן טרף לביתה וחק לנערותיה בחינת הנשמות המתעדנין בה בתפנוקי מלכות מלך עולמים. ועד יום שכולו שבת הנה צריכה תמיד עבודת בני אדם על הארץ שיגרמו על ידי מעשיהם הטובים בתורה ותפילה ודביקות ובפעולות המחשבות הנכונות הַזַכּוּת ויחודי שמותיו יתברך כל בחינת שפע וברכה לכל העולמות שלמעלה ושלמטה, הכל כנודע. וכשהאדם עושה כן הנה ודאי הוא על הארץ כבחינת המלך ממש, מלך הטוב והמיטיב לעבדיו ומחלק להם מזון ושפע הראוי להם ומושל בהם לצד שהוא המחיה אותם וכולם צריכין אליו ודאי אשר לו ניתן הממשלה. ובזה שניהם אמת כי הושם שם האדם בבחינת המלך להמשיך להם תמיד כל טוב חיותם ושפעם מבורא עולם, וממילא בודאי יהיה לו הממשלה בהם לצד התחלקות מזונם להם וזה חיותם. אבל אמנם עבדות גדול ונורא הוא, וצריך למאס ברע ולשבור כל מחמדי הלב ולעבוד במסירת כל כוחי גופו נפשו ורוחו ונשמתו במיצוי טיפת דם האחרון שבו כידוע למי שזכה לטעום טעם תשוקה זאת בנפשו אף פעם אחד בשנה. ולזה אמר לו הקב"ה הן אמת שאתה תמלוך עליהם אבל זה איני נותן לך כי זה ממילא הוא ועיקר מה שאני נותן לך הוא לעבדה בכל כוחך ועבדות אני נותן לך. ובזה נחה דעת האדם ונשאר לשבת בגן. והוא אומרו ויניחהו בגן עדן פירוש שהניח אלהים דעת אדם בזה להיות מקום חנייתו בה לעבדה ולשמרה כאמור.

341

שמ״במה שאמרו חז"ל (תיקוני זוהר ס"ב.) לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה ולכאורה יקשה הלא זה נאמר קודם הצווי כי אחר כך נאמר ויצו ה' אלהים וגו' ומה עשה ולא תעשה שייך קודם הצווי עיין בחיבורנו זה בפרשת ואתחנן בפסוק אשר אנכי מצוך היום שאמרנו דבר נאה בזה בעזרת ה'. משם תבקשנו.

342

שמ״גויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. הנה לכאורה היה די באזהרת אכילת עץ הדעת לבד וממילא ישמע שהותר לו אכילת שאר עצי הגן ולמה הוצרך להתיר לו בפירוש מכל עץ הגן אכל תאכל. גם על מה הוצרך להזהירו באזהרה ועונש. וידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין נ"ז.) בני נח אזהרתן זו הוא מיתתן והנראה בזה על פי מה שפרשתי שני מקראי קודש במשלי שלמה המלך ע"ה שאמר (משלי א', י"א) בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' עד בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם. ולהבין כפל האמירות וכפל התשובות נראה. כי הנה בשני דרכים יבוא היצר הרע להסית את בני האדם מאחרי ה'. האחד אם מבין בדעת האדם אשר לא חזק לבו בה' ולא נשקע בלבבו אהבת הבורא יתברך שמו. גם לא הורגל בנפשו להית חופף עליו מורא ופחד ה' אשר לו השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה ומלאכי מעלה יפחדון ויפחזון וירעדון מפניו. אז יבוא אל האדם בלי שום ערמה ומרמה רק יסיתנו בכח התאוה שבלבבו לחמדת העולם הזה ויגביר בלבבו כח התאוה הלז ויסיתו להדיח מאחרי ה' חלילה לעשות עבירה מהעבירות בגלוי או בסתר כאשר יוכל. וכאשר יעבור עבירה וישנה בה יֵעָשֶה לו כהיתר וימשכנו לעבירה חמורה מזו רחמנא ליצלן, והוא ילך אחריו כשור לטבח עד אשר יובל לקבר להורידו עד שאול תחתיה. ואך כאשר יבין בדעת האדם שגדול בלבו אהבת ה' ומורא שמים עליו מגדולת יוצר בראשית שלא למרות עיני כבודו ח"ו, ואם יסיתנו לעבור עבירה האסורה עליו מצווי שמו יתברך לא יעבור עליה בשום אופן כי ירא את פני ה', אז לא יסיתנו תיכף לעבור העבירה כי אם יבוא אליו בכל מיני ערמות וחכמות שבעולם וירמה אותו בדברי שקר כאשר יוכל. ומעט מעט יקיפו במרמה אולי יוכל לפתותו לבוא לידי האיסור. ואם האדם לא יתן דעתו ולבו להבין בערמותיו ושלא לילך אחריהם בשום אופן אף אם היתר גמור הוא, חלילה יוכל להמשיך אותו מעט מעט עד אשר יפול ברשתו. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בפירושו על התורה (פרשת משפטים פסוק וכי יפתה) שלשון פיתוי הוא על דבר שקר במה שאחד מפתה את חבירו בדברי שקר ומרמה. ועל כן אמר שלמה בחכמתו בסוגי שני בני אדם הללו. אחד, אם יפתוך חטאים שיבואו אליך בדרך הסתת פיתוי בערמתם בשקר להדיחך מה' ואינם אומרים לך לילך לעבור עבירה כי יודעים שהוא עתה אינו בר הכי לציית להם על הדבר. ועל כן לא אמר בזה אל תלך בדרך אתם כי אינם מבקשים עדיין מאתו ללכת במעשה לעשות העבירה רק הזהירו אל תֹּבֵא. כלומר אל תֹּבֵא בלבך להאמין לו עתה בדבר הזה ולעשות אפילו דבר ההיתר אם הוא מכוחו וערמתו. ואך אם יאמרו לך לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, שיסיתו אותך בפועל על דבר העבירה הנני מזהירך על כל פנים לא תלך בדרכיהם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם וגו'.

343

שמ״דובזה פירשתי פסוקי מלכים-א (א', א'.) והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה וגו' וחם לאדוני המלך ויבקשו נערה יפה וגו' והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סוכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה. ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך. וצריך להבין קישור הדברים מסיפור הנערה סוכנת למלך למה שרצה אדוניה למלוך. וגם לדקדק באומרו ויכסוהו בבגדים לכאורה מיותר. ועיקר הסיפור הוא מה שלא הוחם לו ומאי נפקא מינה אם כסוהו אם לא, כיון שעם כל זה לא הוחם לו. גם על מה בתחלה אמרו לו יבקשו למלך נערה בתולה ולא הזכירו יפה ואחר כך בקשו נערה יפה עד שהיתה היפיפיה בכל גבול ישראל. גם כיון שהכוונה היה לחימום לבד למה בקשו נערה יפה וכי היפה מחממת ולא הכעורה.

344

שמ״האכן נראה בהקדים לתת לב על אדוניה וחכמי ישראל שהיו אתו כמו יואב שר הצבא וכדומה איך עלה על דעתם לשום להם מלך בירושלים בעוד דוד מלך ישראל חי וקיים הכי לא ידעו אשר עיני כל ישראל אליו להגיד להם מי ישב על כסאו אחריו. ועוד שבודאי ידעו אשר דעת דוד להמליך את שלמה ואיך ימרדו בו אנשים מעט מאנשיו. ונראה לפי שאמרו חז"ל (בשוחר טוב) שהיו ישראל אומרים מה דוד סבור שהמלכות נשתלה מן בנה של בת שבע וכו' כי לפי דעתם שסברו שדוד חטא באשת איש איך יתהוה מקור הקדושה כזו השתלשלות מלכות בית דוד ממקום הפגום. ובזה סמך לבם של אדוניה וסיעתו להמליכו כי ודאי כל ישראל יטו אחריהם אפילו שלא ברצון דוד לצד שהוא בנה של בת שבע, ולדעתם לא יתכן להושיב על כסא מלך ישראל דבר הנמצא בו שמץ מנהו. ואפילו דייני ישראל אין מושיבים אלא ממשפחות מיוחסות שבישראל מכל שכן המלוכה ובפרט לקדושת מלכות הלז מלכות בית דוד.

345

שמ״ואמנם האמת הוא אשר דוד לא חטא כמאמר חז"ל (שבת נ"ו.) הן לפי דעת הסוברים שבקש לעשות ולא עשה והן למי שאומר (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. ואם כן הנה מאת ה' נסבה זאת בעל כרחו שלא בטובתו ועל כן ודאי ראוי וראוי למלוך בנה של בת שבע. והנה עבדי המלך דוד כולם נטו אחרי אדוניה כמו שכתוב (שם שם, ט') ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה עבדי המלך. ובודאי גם הם סברו שדוד חטא ורצו להכשילו עוד הפעם שישא עוד נערה בתולה ויבוא אליה והיא אסורה לו כיון שהיה לו י"ח נשים מכבר. וזה יהיה ח"ו סופו מוכיח על תחלתו אשר גם שם נכשל בעבירה חלילה ולתאות לבו. ובזה ודאי יטו כל ישראל למלכות אדוניה. וזה היה כל עיקר מגמתם שעל ידי זה ימלוך אדוניה כי רצו במלכותו. ואכן הנה יראו לנפשם להסית את דוד בגלוי לישא עוד אשה על נשיו כי בודאי לא ירצה מחמת שידעו שצדיק גמור הוא ואף שלדעתם נכשל פעם אחת בעבירה מכל מקום כל ימיו עומד בצדקו ועודנו תמים עם ה' אלהיו ובאו אליו בערמה ואמרו לו לבקש למענו רק נערה בתולה לחמם ועל כן לא זכרו נערה יפה כי גם הכעורה תחממנו והם הלכו ובקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וסברו בדעתם אשר לא יעמיד על עצמו כשתשכב בחיקו מלבוא אליה להיותה מן היפה שביפות. ולדעתם כבר אירע לו כן בבת שבע. ובזה ח"ו יתגלה קלונו לעיני כל ישראל בבירור אשר ודאי גם שם חטא ויטו כולם שכם אחד אחרי אדוניה. אבל באמת הנה מעולם לא חטא וכאז כן עתה העיד עליו הכתוב והמלך לא ידעה.

346

שמ״זולזה אמר הכתוב תחלה והמלך דוד זקן בא בימים ונמשך מזה שני דברים. אחד, אשר על כן רצה אדוניה למלוך. כי פן ימליך את שלמה בחייו קודם מותו ומי יעמוד במחלוקת עם דוד אף שבלב ישראל לא יטו אחריו כל כך, מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו, וכשהוא ימלוך תחלה ולב ישראל הנה נוטים אחריו ואז מה שעשוי עשוי. וגם דוד בעצמו לא יעמוד במחלוקת עמהם. צא וראה מה שקרה לו עם אבשלום. והשני, נמשך אשר הותש כוחו ועבר עליו רוח צנה ונצטנן דמו מרוב ימים. ועל ידי שניהם אלו רצו עבדיו להכשילו באכילת איסור לצורך מלוכת אדוניה. ואך לא יכלו להסיתו לעבירה בגלוי, על כן אמר הכתוב ויכסהו בבגדים כלומר שכיסו העבירה בלבושים שהלבישו העבירה בערמה ומרמה כאמור למעלה ואך הכתוב העיד ולא יחם לו כלומר אף על פי כן לא הוחם לו ח"ו בחמימות העבירה לאכול את האסור לו עם שעוד היה כח בו למעשה זה כנאמר בדברי חז"ל (סנהדרין כ"ב.). והתחיל הכתוב לספר גוף המעשה כי אמרו לו עבדיו לבקש נערה בתולה לחממו הכל כאמור למעלה, ואחר כל זה שראו צדיק עומד בצדקו אף על פי כן ואדוניה בן חגית מתנשא וגו'. כי בטח על מעשה הראשונה ואך כיון שהכתר מלכות לא הלמתו (שם כ"א:), אז ידעו כל ישראל כי שלמה הוא המוכן למלך מה' אלהי ישראל ודוד לא חטא והכל כמדובר.

347

שמ״חונחזור לענינינו אשר זה דרך היצר הרע כשמבין באדם שלא יצייתו לעבור עבירה בגלוי תיכף. אז יבוא אליו בערמה להסיתו, והאדם צריך ליתן דעתו ומחשבתו על כל דרכיו אולי הם מדרכי היצר הרע מערמותיו כי כל דרך איש ישר בעיניו וצריך לעמוק מחשבתו על כל זה. והנה קצות דרכיו מערמותיו אפרש לך בג' דרכים.

348

שמ״טדרך אחד. יבוא אל האדם ויתחיל להחמיר עליו בחומרות אשר לא נצטוו עליו לאמר הלא אתה צריך לעשות לך גדרים וסייגים יתירים כי הלא מעשה אלהים המה, ויראתו גדלה עולם מהכיל, על כן הרגל עצמך בפרישות יתירה שלא להזדווג באשתך כי אם לעתים רחוקות מאוד וְהֶיֵה ניעור בכל לילה ולילה ללמוד תורת ה' ושלא תדבר כלל וכלל ולא תביט על שום דבר כי אם בספר תורה, והתענה כל ימיך וכדומה, ובזה מכביד עליו המשא עד אשר לא יוכל שאתו ואז משליך המשא כולה מעליו ולא די שאינו פרוש אף נעשה פרוץ בעבירה. כי נעשה לו הגדר כמו עבירה ממש וכשיותר לו הגדר כי לא יוכל עמוד בו אז אומר בלבו מה בין זה לזה וכיון שפרצתי הגדר אכנוס לבית, ועל כן אמר שלמה (קהלת ז', ט"ז-י"ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה כלומר אם לא תצדק הרבה ותספיק עצמך במה שאסרה התורה אז לא תרשע הרבה וכדבר האמור. וזה שהזהירה התורה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ד', ב') כי כל יתר כנטול דמי והמוסיף גורע והלא תראה מה שאמרו חז"ל (חולין ק"ט:) כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, מנדה, דם טוהר. מחזיר, שבוטא וכו'. וכתבו המפרשים הטעם כדי שלא יאמר אדם בעינא לטעום טעמא דאיסורא ועל כן בכל דבר איסור שרא לן כנגדו דבר מה לטועמו כי היכי דלא ליתגרי ביה יצרו. וכמה פעמים דיברה התורה כנגד היצר הרע כמו בלקיחת יפת תואר וכדומה והכל כי אם תכבד עליו המשא לא יוכל לסובלו וישליכו כולו מכתיפו. ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ו, ב') נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו וגו' כלומר הפשע הוא היצר הרע שורש המסית לפשעי ישראל. תחלה אומר להרשע שיאמר בלבבו הלא אין פחד אלהים לנגד עיני כלל וצריך אני להוסיף שמירה על שמירה ופרישות יתירה מכל טוב. אבל כל זה החליק אליו בעיניו למצוא עוונו לשנוא כי כל דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב כלומר אין כוונתו זה לטובה כי אם לומר לו אחר כך ראה בעצמך מה אתה עושה. כל דברים הטובים אסורים עליך ואתה מעונה מכל טוב העולם אשר חבירך בני אדם כמותך מתענגים בהם ואתה נפשך יבישה אין כל. הכי כח אבנים כוחך, ובשרך נחושה לעמוד בכל אלה. ועבור זה הנה פורץ גדרו ומהרס הבנין כולו.

349

ש״נודרך השני הוא. שאומר לו היצר הרע בדבר אחד התחזק הרבה בזה לעשותו בצדקת רב ומחזיקו בצדקתו, ואחר כך יכשילנו בדבר אחר לומר לו אם צדיק אתה בכל הדברים ומה יהיה אם לא תעמוד בדבר אחד והמשקל יכריעך לכף זכות ברוב הזכויות מכל שכן בעבירה אחת. וכאשר מצינו (יומא כ"ב:) בשאול המלך ע"ה בחמלתו על אגג יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ואחר כך כשהרג נוב עיר הכהנים יצאה בת קול אל תרשע הרבה. כי כל צדקת האדם בחומרות יתירות שעושה אינם כדאים לעבור עבירה אחת עבורן, כי העבירה תחבול בנפש למאוד ולא יועילנו צדקותיו היתירים בזה. ולא זאת כי אם יעבור עבירה אחת יקשור בנפשו כוחות הרע עד אשר יעבור על כולן רחמנא ליצלן. וחוץ לזה איך זה צדקת האדם אם נמשך מזה עבירה, ודאי גם צדקתו לא באמת וביושר היה והכל שקר וכזב. ובשני דרכים האלה היה ערמות הנחש לחוה לפתותה לאכול מן העץ ובא ואמר לה (בראשית ג', א') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר הנה באמת ידעתי שלא אסר לך אלא עץ הדעת. אך ודאי אמר אלהים בלבו (כי אמירה היא בלב כידוע) שמעצמכם תעשו זאת שלא תאכלו מכל עץ הגן מרוב מורא ופחד ה' שלא תבואו לאכול מאילן האסור תפרשו מכל אילני הגן. וכוונתו היה לשני דברים האלו. אחד, שתכבד עליהם המשא שלא יטעמו מנטעי נאמנים אשר נטע ה' בגנו ויפרקו עול ויאמרו לאל סור ממנו, ויאכלו ההיתר והאיסור ביחד. והשני, כיון שיצדקו הרבה לדון אף על מחשבת הקב"ה שלא יטעמו משאר אילני מאכל ויחזיקו צדקתם בזה, וירשיעו הרבה במקום אחר לאכול האסור להם כי יאמרו בלבבם אם מכל האילנות אנו נשמרים ומה בכך אם נאכל אילן אחד וכדבר שכתבנו למעלה. ולזה נתחכם הקב"ה בצוותו לאדם על עץ הדעת ואמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כלומר אני מצוה אותך דוקא שתאכל מהם, וכפל דבריו אכול תאכל. כי מוכרח אתה לאכול עבור ב' דברים שלא תכבד המשא, ושלא לצדק הרבה בזה, ולהרשיע במקום אחר. והכל, כי ידעתי כי לא יבוא אליך השטן לאמר לך שתרשיע במזיד לעבור מצותי כי יציר כפי אתה ורק ערום יערים לבוא אליך בערמותיו ועל כן אני מצוך כאמור. ובזה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כלומר כשדוקא תאכל מכל עץ הגן, תוכל לאסור עליך אכילת עץ הדעת הכל כנאמר. ומה שאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אף שבני נח אזהרתן זו היא מיתתן (סנהדרין נ"ח:), הוצרך לאזהרה ועונש על בו ביום להזהירו אשר יקבל עונשו ביום חטאו דוקא.

350

שנ״אובזה נבין מאמר חז"ל (מדרש רבה ט"ז, ו') ר' לוי אמר צוהו על שש מצוות. ויצו על עבודה זרה. ה' על ברכת השם. אלהים אלו הדינין. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זו גילוי עריות. מכל עץ הגן וגו' צוהו על הגזל עד כאן. וכן הוא בגמרא דידן (סנהדרין נ"ו:). ולכאורה למה לא פרט לו אחד מהם בפירוש ואמר לו הכל ברמז, והזהיר לו אכילת עץ הדעת באזהרה ובעונש מפורש, והלא עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים הן מעבירות החמורות שבתורה ולמה לא אמרם לו רק ברמז. ואולם כל הפסוק הזה לא נאמר כי אם עצות מרחוק להזהר על ידם באכילת העץ, כי זה היה עיקר הצווי. ובכל הפסוק הזה רמז לו הכל איך יעשה דבר שלא להתפתות ברשת נחש הקדמוני. כי באכילת העץ היה בו כל הו' עבירות הללו המוזכרים: עבודה זרה, ידוע שהנחש נעץ צפורן עבודה זרה באומרו והייתם כאלהים. ברכת השם, ממה שאמר מן העץ אכל הקב"ה, וברא את העולם (בראשית רבה י"ט, ד'). ואין לך חירוף וגידוף כלפי מעלה כביכול כזה, לומר שלא היה ביכלתו ח"ו לברוא העולם כי אם על ידי העץ. דינין כי היה לו לדון דברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין כמאמר חז"ל (סנהדרין כ"ט.). שפיכות דמים, אין לך שפיכות דמים יותר מהגרמת מיתה לכל באי עולם אשר נהיתה מאכילת העץ. גילוי עריות, ידוע מאמרם ז"ל (שבת קמ"ו.) שבא הנחש אל חוה והטיל בה זוהמא. וגם אדם, הנה אמרו (בבראשית רבה י"ח, ו') שהנחש ראה אותם עסוקים בתשמיש ונתאוה לה. וכתבו שם המפרשים שזה נחשב להם לחטא שעסקו בתשמיש לעין כל, עיין שם. גם נודע אשר אילו המתין בזיווגו על שבת קודש לא היה בא לכל זה כידוע מכתבי קודש קדשים האר"י ז"ל. גזל, כי אמרו חז"ל (ברכות ל"ה.) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו'. והענין, כי כל מה שברא הקב"ה בו' ימי בראשית צריכין תיקון כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"א, ו'). וקודם התיקון הנה הם קודש לה' לא יאכל כבחינת נטע רבעי שנאמר בו (ויקרא י"ט, כ"ד) קודש הלולים לה' ואמרו חז"ל על משנת כיצד מברכין (ברכות ל"ה.) מנא הני מילי דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. ופירש רש"י קודש הלולים בנטע רבעי כתיב ומשמע ב' הלולים טעון באכילתו וכו'. הרי אשר קודם הברכה עדיין בקדושתיה קאי להיות קודש לה'. וכן אמרו שם מפורש כל הנהנה בלא ברכה מעל ואמר ר' יהודא וכו' כאילו נהנה מקדשי שמים.

351

שנ״בוכל הענין הוא, כי כל דבר האכילה הניתן לאדם, הכל להוריד שפע וברכת אלהים אל המאכל אשר אוכל על ידי הברכה. וכששורה עליו אור האלהים אז יוכל בעת האכילה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוכו למקור שרשו מקום אשר נחצב משם וזה כל תיקונו, כי לזה נברא להתקרב לבוראו אחר התרחקו מאתו כידוע להעומדים בסוד ה'. אבל כשאינו מברך הברכה אז לא יוכל להעלות הניצוץ ההוא בשום אופן ולא די שלא תיקן המאכל ההוא אף מורידו מטה מטה כיון שלא השרה עליו אור ה' ממילא כל בחינת הסטרא אחרא עומדין למולו לקבלו לרשותם. ועל כן אמרו שם ר' לוי רמי כתיב (תהלים כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה וכתיב (שם קט"ו, ט"ז) והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. ולכאורה במה קנאה בברכתו, אכן לדברינו יומתקו דבריהם מאוד כי אחר הברכה שהשרה עליו אור ה' ויוכל לעלות ענף הקדושה שבו לבוראו אז נתנו אלהים לבני אדם לאכלו בכדי לתקנו על נכון. וזה היה עיקר הכוונה בבריאתו. אבל קודם הברכה שלא יוכל לעלות הניצוץ ההוא בשום אופן. לא נתנו אלהים להרע עמדו להורידו עד שאול תחתיה. והנה הוא לה' הארץ ומלואה וכיון שמשל ה' הוא, הנה הוא קודש קדשים מאשי ה' לא יאכל, והנהנה בו מעל. ועל כן נכון מאמרם כאילו גוזל להקב"ה כי הוא גזילה ממש שחוטף וגוזל מה' דבר אשר לא נתנו לו. והנה זה הכל, בדרך שאפשר לתקנו על ידי הברכה והאכילה. אבל דבר שאין ביכולת האדם לתקנו הנה עודנו בקדושתו עומד וכל אוכליו יאשמו. ועל כן באכילת עץ הדעת כיון שלא נתנו אלהים לאכילתו כי לא היה יכול לתקנו אז, או עבור שאר טעמים ידועים לאלהינו יתברך עבר על הגזל שגזל מאת הקב"ה דבר שלא חפץ לתת לו. ולזה, כאשר חפץ ה' להזהירו על דבר אכילת העץ, רמז לו בצוויו כל ו' לאוין האמורים כי כאשר ישמור עצמו מהם לא יבוא לאכילה. והפליא עצה מרחוק ליעצו איך לא יפול בערמות השטן שנתלבש בהנחש לשמור עצמו מבחינת עבודה זרה וברכת השם וגזל ודינין, ולאכול דוקא משאר העצים ובזה לא יוכל לפתותו. ואך הנחש עשה בערמה ולא הלך אל האדם כי ה' הקדים לו כל אלה, והלך אל האשה שדעתה קלה ובערמות יתירות כאשר פירשנו כאן (ועוד נפרש אם ירצה ה' במקומו) והצמיח מה שהצמיח. ועל כן בברכה נאמר (ויקרא כ"ו, ו') וחרב לא תעבור בארצכם ואמרו חז"ל (תענית כ"ב.) אפילו חרב של שלום. כי עיקר החרב הוא חרבו של מלאך המות, הוא השטן הוא היצר הרע והבטיח הקב"ה בשבת ישראל על אדמתם לבטח בסוף הימים אם ירצה השם לא מבעיא שלא יבוא עליכם בחרב מלחמה לומר לכה אתנו נארבה לדם להסית לעבור עבירות במזיד. אפילו חרב של שלום לבוא בדרך פיתוי שקר ומרמה ולהראות לך שהוא חפץ בשלומך וטובתך מאוד גם זה לא יהיה בארצכם כי את רוח הטומאה יעביר מן הארץ והיה ה' לאור עולם. יהי רצון שיהי' בעגלא ובזמן קריב.

352

שנ״געוד יכוון ה' להזהירו מכל עץ הגן אכל תאכל. כי כבר היו דברינו (בפסוק ויצמח ה' וגו') אשר לא נאסר באכילת עץ הדעת כי אם לבו ביום ואילו היה ממתין עד שבת משחשכה היה מצוהו ה' שיאכל דוקא, בכדי לידע ברע ובטוב ויבחר בטוב ויבחר אוכל מן הפסולת. אך היה צריך מקודם להדביק ולהשריש עצמו בקדושה יפה יפה בכדי שלא ימשיכנו הסטרא אחרא והרע הלוך אחריהם וכמו אברהם שהלך קודם לארץ ישראל ונטע אהלו ובנה מזבח ואחר כך הלך למצרים בלי מורא ופחד כי השרה על עצמו קדושת בוראו ועיין שם. ולזה כיוון אלהינו יתברך לטובתו טובת אמת אשר דוקא יאכל מעצי ה' אשר נטע בגנו ונודע מעלת העצים הללו שנאמר בהם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ובודאי זה יגיד על עוצם קדושתן וגודל זיו אור הדרת קודש הנשפע בהם ממלך עולם ברוך הוא, ובפרט אשר היה בתוכן העץ החיים שעץ חיים הוא למחזיקים בו ונודע רום מעלת קדושתו למעלה למעלה המוריש חיי עד להאוכלו. וכאשר יאכלם ודאי שיתחזק בו הקדושה יפה יפה באור פני מלך חיים ויועיל לו מאוד לבל להתפתות אחרי הרע חלילה בעת אוכלו מעץ הדעת טוב ורע. וטובים השנים מן האחד שימתין על קדושת אור יום השבת ובתוך כך ימלא כריסו מארזי לבנון אשר נטע ובפרט מעץ החיים ואז ודאי ואכל וחי לעולם.

353

שנ״דומצאתי סמך לדברינו אלה בזוה"ק (סוף פרשת אמור) וזה לשונו: תא חזי בשעתא דברא קודשא בריך הוא לאדם ואוקיר ליה ביקירו עילאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלבא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידאי דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן לבתר סאטי מאורחא דמהימנותא ושבקי אילנא יחידאה עילאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב וכו' יעיין שם עוד כדברים האלה. הרי שהיה כוונת הקב"ה שיתדבק באילנא דחיי יחידאה דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין ואם היה אוכלו קודם, אף שהיה אוכל מהעץ הדעת תיכף אחריו קודם בוא יום השבת, ודאי שלא היה דינו במיתה והא ראיה שאף אחר שאכל מהעץ הדעת כתיב (לקמן ג', כ"ב) פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, מכל שכן אם היה אוכלו מקודם. ואך אף על פי כן לא היה די בזה לבדו בשלימות שיאכל מעץ הדעת בו ביום אחר אכילת עץ החיים כי כן קדמה ידיעת אלהינו אשר לרוב תוקף הרע שברא בעולם יצטרך לשני הדברים אכילת עצי הגן ובפרט עץ החיים וההמתנה על יום השבת (ועיין בפירושינו בפסוק ותפקחנה עיני שניהם שביארנו למה היה נצרך לשני הדברים דוקא) לזה אמר הכתוב ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' שתיבת לאמר אין לו פירוש לכאורה. ומה שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים שיאמר לאשתו אינו מתורץ כל כך, כי בודאי יאמר לה האדם כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וגם לדקדק בפירוש אמרו אכל תאכל.

354

שנ״הואמנם הנה הכתוב מספר מעשה ה' ורוב טובו ואשר בסיבתו לא יצמח הרע לאדם כי אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז', כ"ט), כי אילו נתנו ה' במקום שלא יהיה כי אם עץ אחד נחמד וטוב למאכל. והיה הוא אוכל ממנו לא היה אשמה כל כך תלוי בראשו כי אין אדם נתפס בצערו וה' יצוה לבל יאכל ממנו, טוב ופלא כזה שיראה בעיניו ולא ישבע מארזי ה' אשר נטע אבל האמת ויצמח ה' וגו' כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים והיה לו להשביע נפשו בטובה רבה. ואילו לא צוהו כלל לא היה מחוייב להתדבק תחלה באילנא דחיי קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר ולא לחטוף תיכף על זה ולא על זה בעץ המתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש וכו' אכן לא כך היה רק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר כלומר מה שהיה די באמירה לבד לאסור לו עץ הדעת וממילא ישתמע שמותר בכל העצים הנה הקב"ה בחסדו בא עליו בצווי מפורשת דוקא מכל עץ הגן אכל תאכל והוא בגין דישתכח באתר דדביקותא יחידאה דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, פירוש גם אחר אכילת שאר עצי ה' לא תאכל מעץ הדעת כי לא יושלם בקדושת אור ה' שלא יזיק לו אכילת עץ הדעת עד בוא גם כן יום השבת שמאיר ומופיע בו קדושת שמו יתברך ויתעלה בהארה נפלאה עמוסה לאין קץ. והוא סר ממצוות ה' הטובים ולא חפץ לעשות כמו שצוהו ואף לא שוה לו להשוותם שיאכל מכולם או שלא לאכול משום אחד רק להיפוך ממש שלא לאכול מעצי המצוה להתדבק בעץ החיים ולאכול את האיסור וזה הגדיל חטאו בכפלים ועל כן מיהר למרות פי ה' ולא התאפק שעה ושתים עד השבת כי בעשירית חטאו כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ח:) וקרוב היה לתשלום היום ואז היה הקב"ה מְצַוֶה עליו לאכול ממנו כאמור.

355

שנ״וועל זה כיוונו חז"ל (בראשית רבה כ"א, ז') דרש ר' יהודה בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה שלוש שנים. אמר ר' הונא כד שמע בר קפרא אמר יפה דרש ר' יהודה בן אחותי עד כאן. ולכאורה צריך להבין מה חידש ר' יהודה בזה הלא הוא דבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו. ויותר פלא מה שקילסה בר קפרא ואמר יפה דרש בן אחותי מה דרשה הוא זו. ולפי הנאמר נכון הוא, כי זאת הוא שחידש ר' יהודה אשר לא נאסר אדם לאכול מהעץ כי אם בו ביום, ולערב היה מותר וזה אמר שלא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת כי לאחר השעה היה מותר לגמרי שיאכל ממנו וזה הוא תימה ופליאה גדולה למאוד מה שלא היה פלא כל כך אם נאמר שנאסר לאכלו עד עולם ועל הדבר הזה קילסה בר קפרא והבן. ומה שלא אמר לו הקב"ה בפירוש שאינו אוסרו אלא לבו ביום לפי שאף אם היה אומר כך היה צריך אחר כך לחזור להתיר לו כי היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו כמו שאמרו חז"ל (ביצה ה':) מכדי כתיב (שמות י"ט, ט"ו) והיו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה. לך אמור להם (דברים ה', כ"ז) למה לי, שמע מינא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו עד כאן. ולזה המתין הקב"ה עד הלילה שיצוהו אז לאכלו. ועוד אם היה אומר לו לזמן והיה ממילא מותר אחר הזמן לא היה מצווה ועומד אחר כך. וידוע מאמרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה וכו' ועל כן המתין לצוות לו אחר כך. וגם מפני שצוהו הקב"ה לאכול משאר העצים ואם היה מתחיל לאכול מהם ממילא היה הולך עד השעה שהיה עד הלילה ועל כן לא אמר לו בפירוש רק רמז לו במה שאמר כי ביום אכלך ממנו לומר שאינו אסור אלא בו ביום.

356

שנ״זוגם נראה שרמז לו זה, במה שכפל לו לומר מכל עץ הגן אכל תאכל. כי אותו היום ערב שבת קודש היה ובו נאמר לקטו לחם משנה להכין ליום השבת ועל כן אמר לו אכל תאכל שני אכילות אחת בערב שבת ואחת שתכין לך על השבת כי ביום הששי והכינו וגו' (שמות ט"ז, ה). וגמר אומרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל לא אמר רק אכילה אחת שהוא האכילה של ערב שבת אבל אכילת שבת לא נאסר לו כנאמר. וגם זה היתה ערמת הנחש ואמר (בראשית ג', א') אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. כי חפץ לדעת להוציא מפיהם אם כבר אכלו משאר עצי הגן. כי אם כבר אכלו לא יועיל ברשעו כל כך כאשר כתבנו והאשה השיבתו מפרי עץ הגן נאכל לא אמרה אכלנו כי עדיין לא אכלו רק נאכל להבא. ועל זה אמר להם קדמו ואכלו מעץ הדעת והייתם כאלהים בורא עולמות שלא יברא הוא עולמות וישלטו בכם כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ד'). וכל עיקר כוונתו שיאכלו בו ביום דוקא בכדי להקדים הקליפה לפרי ולעשות זיווג עליון קודם קבלת המוחין והכנסת אור השבת והפך הקערה על פיה כנודע. ובדברינו יובן אומרו כאן, ה' אלהים, כי היה בצווי הזה עשה ולא תעשה. שיאכל משאר העצים, ושלא יאכל מעץ הדעת והם בחינת ה' אלהים כידוע. ואפשר שזה אמר הכתוב (שם ב', ט"ו) לעבדה ולשמרה ואמרו חז"ל (בתיקוני זוהר ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה כי ודאי ניחא היה לגן שיאכל ידיד ה' יציר כפו ברוך הוא מפירותיו. נודע כוונת האכילה שהוא להמשיך שפע וברכה מאור ה' לכל העולמות וזה תקות כל המקוים ועל זה נאמר (משלי י"ב, י"א) עובד אדמתו ישבע לחם כלומר מי שרוצה לעבוד האדמה ישבע לחם ועל ידי אכילתו ימשוך לה שפע וברכה והוא לעבדה ממש. ולשמרה במצות לא תעשה שהוא שלא לאכול מעץ הדעת. כי זה פחיתות הכבוד גדול לגן שח"ו יתחלל שם שמים על ידו. והראיה, שלא רצה שום אילן לקבלו אחר החטא והיו אומרים (תהלים ל"ו, י"ב) אל תבואני רגל גאוה וגו'. כי אם אותו שאכל ממנו קיבלו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ט"ו, ז') והוא אזהרה גדולה לשמרה שלא יתחלל שם שמים על ידם ויפגום כבודו חלילה, והכל כמדובר.

357

שנ״חויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. צריך לתת לב למה הביאו אל האדם שיקרא להם שמות, ולמה לא קרא הקב"ה בעצמו שמות לברואיו. ונראה לפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') כתיב תוצא הארץ נפש חיה וגו' ומה תלמוד לומר ויצר ה' אלהים כל חית השדה. להלן לבריאה וכאן לכבוש. פירוש, שיהיו כבושין ומשועבדין תחת ידי בני אדם כמה דאת אמרת (דברים כ', י"ט) כי תצור אל עיר ימים רבים. ועוד אמרו שם, שאמרו המלאכים להקב"ה אדם זה מה טיבו אמר להם חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם אמר לו זה מה שמו אמר לו זה שור זה חמור זה סוס וכו'. והנה אמרו חז"ל (ילקוט תהלים רמז תתס"ב) בפסוק (תהלים ק"ד, י"ב) עליהם עוף השמים ישכון ר' עקיבא אמר אלו מלאכי השרת וכו' עד כאן.

358

שנ״טובזה תשכיל שיעור הכתוב ויצר ה' כו' כל חית השדה ואת כל עוף השמים וגו'. פירוש, המליכו והמשילו על כל חית הארץ ועל כל מלאכי מעלה הנקראים עוף השמים כנאמר. ולכן נתקנאו בו המלאכים ושאלו להקב"ה מה טיבו של אדם זה והראה להם חכמתו שיקרא שמות לכל. והעיד עליו הכתוב (בראשית ב', י"ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כלומר לא קרא להן שמות לפי שכל אנושי כפי הצורך בהן בחפצי העולם, כי אם עיקר קריאת השמות היה לנפש חיה שבהן כי הביט למקור שורש חיות נפש בהמה זו וחיה אשר במרכבה העליונה, ושם הוא עיקר שמו כי חַיוּת בחינה זו מאותיות אלו כמו שכתבנו כמה פעמים בזה. ודבר זה על שם החכמה יכונה, כי שלמה המלך ע"ה ידיד ה' אשר נאמר בו (מלכים-א ה', י"א) ויחכם מכל האדם, הנה זה היה חכמתו לדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר. כי השכיל שורש מוצא הדבר ברוחניות שורשו אשר בשמי השמים. וידוע מה שמבואר בספרי קודש (ועיין בחסד לאברהם השקת כ"ד) אשר כל המציאות בכלל נשרש בשורש מדת החכמה העליונה והוא אב לכל יצורי הקב"ה בסוד הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית. (וכבר דיברנו מזה בחיבורנו זה באופן א' מפירושי פרשת בראשית) ועל כן לא יושג בחינת שורש החיות של כל דבר כי אם מי שזכה להיות החכמה לנחלה לו זה יביט בשורש החכמה. ובזה היה חכמת אדם מאור פניו נגד מלאכי מעלה שחכמתו גדולה מהם. ועל כן שלמה מָלַך אף על העליונים מה שלא מצינו כן בכל מלכי יהודה וישראל להיות גדולה השגת החכמה בו יותר מכולם ואף יותר מאדם הראשון כמו שאמרו חז"ל (בפסיקתא ל"ד.). ובזה משל במלאכי מעלה כנאמר.

359

ש״סונראה טעם דבר זה, כי כל בחינת המלאכים אינם נמצאים כי אם מעולם הבריאה ולמטה ולא בעולם האצילות שהוא סוד החכמה ונשמות ישראל הם גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם כידוע. ועל כן מי שזוכה לחכמה מושל במלאכי מעלה. ועיקר קריאת שמות של אדם היה הכל לנפש חיה כלומר לערך הנפש שבו ששם זה הוא חיותו. ועל כן שמעתי מפי אדומו"ר נזר ישראל וקדושו אור עולם המפורסים מוה' יחיאל מיכל זצוקללה"ה. שאמר לי בפירוש שחלילה לשנות שם אדם החולה אם לא אדם שכל מעשיו כמעט ברוח הקודש. כי שם הנקרא לאדם בעת הוולדו ודאי רובו ככולו מזדמן מאת הקב"ה באשר הוא שמו למעלה והוא חיותו של אדם כל ימיו כאשר הוא חי על פני האדמה. והנה החולה ודאי צריך לחיזוק ביותר ולפעמים אין לו חיזוק אחר כי אם זה החיזוק של השם ואם עוקרין אותו כדרך שאומרין ומעתה לא יעקב יקרא עוד שמך וכו' והשם השני אפשר כי לא מחיותו הוא ונשאר בלא מחזיק החיות שלו. ונחזור לענין על כן סיים הוא שמו כלומר הוא שמו למעלה באמת כן וכידוע מדברי האר"י ז"ל.

360

שס״אויצר וגו' כל חית השדה וגו'. צריך להבין סמיכת הפסוקים יצירת חית השדה למה שלא טוב היות האדם לבדו ומהראוי היה לגמור ענין יצירת העזר שהוא ויפל ה' אלהים תרדמה ויקח אחת מצלעותיו וגו' ולא להפסיק ביניהם בדברים אחרים. ונראה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') צפה הקב"ה שהוא עתיד לקרות תגר על האשה באומרו (בראשית ג', י"ב) האשה אשר נתתה עמדי, לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו. שאחר קריאת שמות לכל בהמה וחיה העבירן לפניו זוג זוג. אמר, לכולם נתת זוג ולי לא נתת בן זוג מיד (שם כ"א) ויפל אלהים תרדמה וכו' עד כאן. ולזה נכון סמיכת הכתובים כי אמר ה' לא טוב היות האדם לבדו והיה יודע אשר צריך לעזר ואך לא היה חפץ לבוראה עד שיתבע האדם בפה על כן ויצר כל חית השדה ויבוא אל האדם לראות מה יקרא לו שמו בכדי שעל ידי זה ישאל עזרו מקודש בפה וכאמור.

361

שס״בויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. לכאורה הנה כבר קרא שמות לכל. כאומרו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכן מפורש בתרגום אונקלוס וכל די הוה קרי ליה אדם נפשא חיתא הוא שמיה ומה כפל עוד לקרוא להם שמות. ונראה כי כאן קרא אדם שם בחילוק כל מין ומין בפני עצמו לומר אשר זה יקרא בהמה וזה חיה. וזה חוץ מקריאת שמות לכל פרטי המין לזה סוס ולזה שור כי אם לחלק בשם כל מין ומין בפני עצמו. הלא תראה כי נחלקו חז"ל (כלאים פרק ח' משנה ו') בכלב אם הוא מין בהמה או חיה ובשור הבר ושאר השנוים שם. ויש כוי אשר נחלט בספק אם הוא חיה או בהמה, וכל זה חלק אדם הראשון בחכמתו לכולם בשם יקרא למינהו. וגם בעוף השמים יִמָצֵא כן, כי נמצאים מיני מעופפים אשר נקראו שרץ העוף ולא עוף כמו שכתב רש"י (פסחים כ"ד:) שצרעה דוקא שרץ עוף מקרי ולא סתם עוף וזה הבדיל אדם בחכמתו כל דבר למינו. וזה אמר ויקרא שמות לכל הבהמה ולכל חית השדה ולעוף השמים וגו' כלומר הבדיל כל מין ומין בפני עצמו וקרא לזה בהמה ולזה חיה ועוף.

362

שס״גואפשר לרמז בתורה להסמיך אומרו ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו להיות תיבת ולאדם נדרש גם למה שלפניו שנמצא אדם אשר הוא בכלל חיה והוא הנקרא בכתוב (איוב ה', כ"ג) אבני השדה, שהוא צורת אדם בפרצוף ידים ורגלים ומחובר בטיבורו לארץ כמו שאמרו בדברי חז"ל הנזכר (משנה ה') והוא מטמא באוהל כאדם לדעת ר' יוסי מפני שיכונה לאדם הגדל בשדה ואף על פי כן הוא בכלל חיה כמו שכתוב שם וזה ולכל חית השדה ולאדם שנמצא אדם אשר שם חיה יִקָרֵא לו.

363

שס״דויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו וכו' צריך לדעת למה הוצרך הקב"ה להפיל תרדמה ללקיחת הצלע. הכי ח"ו היה לקיחתו כדרך חתיכת רופאי אדם בשר החי עד שמרוב הכאב מוכרחים להשקות את האדם סם של שינה. חלילה כזאת בחוקו יתברך שמו. ורש"י ז"ל פירש שלא יראה האדם חתיכת הבשר שממנו נבראת ותתבזה עליו. וזה לבד אינו מספיק כל כך הלא אמרו חז"ל (סוטה מ"ז.) ג' חינות הן, ואחד מהן חן אשה על בעלה, והנותן חן לכל אשה בעיני בעלה גם לה היה יכול לתת חן שלא תתבזה עליו. וגם רש"י ז"ל לא פירש זאת על ויפל תרדמה. כי אם על ויישן ויקח וגו'.

364

שס״הונראה כי פסוק זה נמשך למה שלפניו במה שקרא שמות לכל הבהמה והראה בזה חכמתו על כל מלאכי מעלה כנאמר לעיל. ומזה נמשך למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ח', י') שטעו המלאכים ובקשו לומר לפניו קדוש שסברו אלהים הוא, מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם וכו'. ונמצאת למד אשר שתים נצמח מקריאת השמות. אחד, שהאדם יתבע בת זוגו כנזכר. והשני, טעות המלאכים. על כן ויפל תרדמה שלא יטעו בו המלאכים וכאשר נרדם ויישן לקח אחד מצלעותיו אז, לטעם כל דהוא שלא תתבזה מאחר שבלא זה היה ישן לקח אז הצלע ועל כן פירשהו רש"י אצל ויישן והבן. ועבור זה נרשם טעם אתנחתא בתיבת ויישן כי קאי למה שלמעלה שעיקר השינה היה בשביל טעות המלאכים ולא בשביל ויישן ויקח כדי שעל ידי השינה יוכל ליקח צלע ממנו, רק כיון שהיה ישן בלא זה לקח את הצלע לטעם שלא תתבזה וכאמור. ובזה נכון הכל מה שלכאורה סותר מאמר המדרש הלז את דברי הכתוב שמשמע ממנו שהפלת תרדמה היה בשביל לקיחת הצלע ובדברינו הכל נכון. ועל כן כתב בו שם מלא ויפל ה' אלהים כי היה בזה רחמים ודין כי השינה אחד מששים במיתה והוא בחינת הדין ואך עשאו שלא יטעו בו והוא מבחינת הרחמים כי כשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד והבן.

365

שס״וויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. האריך הכתוב לספר בזה כמה טרח הקב"ה בשביל העזר לאדם. שלא תאמר הלא משל האדם לקח ומה עשה הוא בזה על כן ויבן וגו' כי לקח אחת מצלעותיו וכיון שהיה עצם מעצמיו ודאי היה דומה לו. והקב"ה בנאה באופן שתהיה ראויה לאשה וכמו שאמרו חז"ל (עירובין י"ח:) בנאה כבנין רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה בכדי לקבל הולד וכו' ועוד שהסגיר בשר שתחת הצלע וכל אלה עשה הקב"ה לאדם ומה יענה עוד ילוד אשה כמה יטרח לעשות חסד עם חבירו. ומה שאמר כאן לאשה אף שעדיין לא הוסב שמה אשה כי אם אחר כך שקרא לה האדם אשה כמו שכתוב ויאמר האדם זאת הפעם וגו' לזאת יקרא אשה וגו' קראה הכתוב כן על שם סופה. או אפשר שהקב"ה קראה עתה אשה בשמה. והאדם אחר כך כיון דעתו לדעת השי"ת כביכול.

366

שס״זויביאה אל האדם. הבאה זו אינו ידוע מה הוא. ואפשר כך פירושה שהובאה שתהיה בחיבור אחד ולבשר אחד עם האדם. או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (לקמן ה', ב') ויקרא את שמם אדם. ולזה אמר שהובאת אל האדם שיהיו שניהם יחד דוקא יִקָרְאוּ אדם ולא הוא בלא היא. גם יאמר שהובאת אצלו כדי שיהיה אדם שלם ולא חצי אדם.

367

שס״חויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת. צריך להבין אומרו זאת הפעם וכבר דרשו חז"ל בזה. והנראה דהנה יש אהבה ואחוה ודביקות בין איש לאחיו או לאחותו וכמו כן יש אהבה ודביקות בין איש לאשתו והחילוק ביניהם אח ואחיו אינם מתפרשין זה מזה לעולם ותמיד דביקין זה בזה כי נולדו כך בטבע מאב אחד או מאם אחת ועל כן נקרא אח ואחות כי הוא לשון חיבור ודביקות כמו מְאָחִין הנאמר בתפירה (מועד קטן כ"ו.) ולא כן באיש ואשה שדביקתן הוא רק לפעמים. וזה אמר הכתוב ויאמר האדם זאת הפעם וגו'. כי לכאורה לפי חיבור איש לאשתו עד שאמר הכתוב והיו לבשר אחד מהראוי היה שתקרא בשם אחות להורות על יותר דביקות, ואך אמר האדם הנה זאת הפעם כלומר הנה הוא רק לפעמים ואין זה חיבור ודיבוק תדירי, אשר על כן לא שייך לקרותה בלשון אח ואחות והיה ראוי לקרותה בשם אחר לגמרי ואך על כל פנים הנה הוא עצם מעצמי ובשר מבשרי ועבור זה לא שייך לקרותה בשם אחר גם כן. ולזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת הוסב שמה על שמו ואך לא ממש כמוהו כי הנה זה בא לפרקים ולכן שנהו ולכן לקח יו"ד לעצמו בשמו על שם הטיפה הקדושה וה"א בשמה כי שורש הבנים בה"א בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ג) ה"א לכם זרע. ועיקר השם שהוא אש, ואש בשניהם, ורק מה שמתפרשין לפעמים שינה שמה משמו קצת. ונודע סוד הה"א שהוא דל"ת יו"ד וקודם שמקבלת היו"ד נקראת דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום וכשמקבלת היו"ד סוד הטיפה הקדושה נקראת ה"א. ולכן הוא ביו"ד והיא בה"א.

368

שס״טואם עיני שכל לך תבין שכל זה הוא תורת אמת בסוד שיעור קומה העליונה כי אבא ואמא נקראין ריעין דלא מתפרשין כאמרינו שמח תשמח ריעים האהובים כי זיווגם תדיר ומהראוי היה לכנות גם זכר ונקבה בסוד ריעים האהובים. ואך לפי שאין זיווגם עתה תדירי נקראים בשם איש ואשה כי התפארת מקבל מאבא סוד היו"ד ומלכות מקבלת מאמא סוד הה"א והכל בבחינת האשים סוד אשה ריח ניחוח לה' עבור הדינין הנאחזין בהן שהם בחינת האש אבל כשהדינין נמתקין בהן אז נקראים בשם חתן וכלה לא בבחינת איש ואשה כידוע מכוונות האר"י ז"ל ועל כן אנו מבקשין מהרה ישמע ה' אלהינו בערי יהודה קול חתן וקול כלה כי הוא הזיווג השלם. ועבור זה כל בחינת שיר השירים נאמר בלשון חתן וכלה כי הוא רומז הכל על השלימות הנפלא ויחוד האמת שיהיה אם ירצה ה' לעתיד לבוא ואז כתיב (זכריה י"ד, ט') והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכתוב בכוונות שיהיה אז זיווג תדירי לזכר ונקבה כמו אבא ואימא. ועל כן הזכיר בכל שיר הלז בבחינת אח ואחות כמו (שיר השירים ד', ט') לבבתני אחותי כלה או (שם ה', ב') פתחי לי אחותי כי אז גם הם יֵעָשוּ בבחינת ריעים דלא מתפרשין וכאמור.

369

ש״עעל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. צריך להבין אומרו על כן מה טעם לזה ממה שלמעלה. וכי במה שהיא עצם מעצמו מוכרח לעזוב את אביו ואמו. ונראה כי אמרו חז"ל (סנהדרין נ"ח.) על כן יעזוב איש את אביו אחות אביו ואת אמו אחות אמו מכאן שאסר להם את העריות וכו' עד כאן. והנה נודע טעם איסור עריות בקרובים של שאר בשר כי המשפיע צריך להיות תמיד למעלה מן המקבל וזה הבא אל הקרובה אליו כמו אמו ואחות אמו ואחות אביו נמצא המשפיע למטה מן המקבל ומוריד בחינת העליונות למטה שתיעשה בבחינת מקבלת ממנו ומהפך הקערה על פיה עליונים למטה ותחתונים למעלה ועל כן עונשו גדול ונורא. וכן באחותו אף שהם שניהן שוין בבחינה, מכל מקום כיון שאינה למטה ממנו והוא יורידה מטה ובזה מקלקל הצינורות והשפע יורד דרך עקלתון לההוא נחש תקיפא כידוע מסודות האר"י ז"ל.

370

שע״אולזה אחר שאמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת והראה הכתוב אשר הטיל לה ה"א בסופה להראות אשר קבלתה ממנו והיא צריכה אליו ונקראת על שמו כי היא למטה ממנו, אמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו לאסור עריות קרובי שאר בשר לטעם זה דייקא, שלא להפך הקערה להוריד בחינה העליונה למטה ממנו. ונתן סימן לשאר קרובי שאר בשר חוץ מאחות אב ואם כי ששה עריות נאסר להם (כמו שאיתא ברמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים הלכה ה') ואמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד כלומר שאינו מותר כי אם במה שנעשה על ידו לבשר אחד ולא באחותו וכדומה שהם בשר אחד בלא זה לצד קורבתם, אלו אסורין עליו. ועל כן הרמב"ם פיהו פתח בחכמה וכתב (פרק י"ד מהלכות אסורי ביאה הלכה י"ג) כיצד דין הגרים בעריות של שאר בשר (וכן הוא בשולחן ערוך יורה דעה סימן רס"ט סעיף ב') כי אסר להם הכתוב כל קרובים שהם שאר בשר בלתי האישות ודוקא כשנעשו בשר אחד על ידי האישות לצד קטנותה במעלה ממנו ומקבלת מאתו ונעשה הוא איש והיא אשה זה מותר להם ולא כן בקרובים שבלא זה הם שאר בשר והם למעלה ממנו במדרגה או שוים הרי כולם אסורים עליו חוץ מאחותו מאביו מפני שעכו"ם אין להם יחוס מאביהן מטעם שכולם רועי זונות היו (כמו שכתב ברש"י ביבמות צ"ז. עיין שם).

371

שע״בויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יִתְבֹּשָשוּ. נראה פירושו מלשון (שמות ל"ב, א') כי בֹשֵש משה, פירוש המתנה. כלומר שלא המתינו בזיווגם עד בוא יום השבת קודש. ועל ידי זה נשכם הנחש, כי אם המתינו עד שבת לא היה ביכולת שום בריה להרע להם כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל. ועל כן נרמז בתיבת יתבששו אותיות שבת לומר שלא המתינו על השבת. ועוד יאמר שלא המתינו עד יעשה להם חגורות או כותנות עור לכסות בשר ערוה להאפיל על כל פנים בכסותו. ואם תאמר שלא היה שום בריה ולא היה להם ממי ליבוש. לא כן, כי והנחש היה שם ואסור לשמש בפני כל חי. ולא תאמר לא יהא אלא כמו תינוק קטן דמותר לשמש בפניו, הרי הנחש היה ערום מכל חית השדה והיה להם להזהר ממנו. ומזה הבין הנחש שאסור להם לאכול מעץ הדעת טוב ורע ועל כן אינם מבחינים בין טוב לרע והכל שוה להם לטובה כמו שאמר הרב האלשיך והלך בערמותו וברשעו אל האשה שדעתה קלה והעבירה על רצון קונה וקלקל שמחת כל העליונים ותחתונים.

372

שע״גוהנחש היה ערום מכל וגו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. כבר כתבנו בפסוק (לעיל ב', ט"ו) ויצו ה' על האדם, קצת דרך ערמות הנחש שהיה בדברי רשעו שאמר להם שראוי שיצדקו הרבה בדבר ה' לאסור להם אף המותר שלא לנגוע בכל עצי הגן לגדר פרישות אכילת עץ האסור מפני פחד ה' ומוראו. ובזה, או שתכבד עליהם המשא לשבת בגן ולא ליהנות מארזים אשר נטע ה' וישליכו מעליהם מכל וכל ויאכלו כל העצים עם עץ הנאסר. או שיחזיקו צדקתם שלא לאכול משאר עצי הגן ויצדקו הרבה בזה וירשיעו הרבה במקום אחר לאכול העץ כי מלא תוסף יבואו ללא תגרע באחד משני האופנים הללו ועיין שם. וזה אומרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר הן אמת אשר אף בודאי אמר אלהים בלבו (כי אמירה היא מחשבת הלב) שמעצמכם תעשו זאת שלא תאכלו מכל עצי הגן לגדר ופרישה משער ההיתר שלא לבוא אל האיסור. ובזה הכביד העבודה עליהם עד אשר לא יוכלו שאת.

373

שע״דואולם עוד אני רואה ערמת רשעו בדברים האלה להכניס דבריו בדרך שאלה. וכה אמר לה לשאול את פיה אם אף אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן ואם כה דיבר ה' אין ספק שזה שהוא לצד גזירת מלך על עבדיו, או מחמת שהגן כולו קודש ואסור לזר ליקרב אליו, או משארי טעמים הכמוסים עמדו ובודאי אין עליכם כי אם להיות פי מלך שמור ולקבל גזירתו שלא למרות עיני כבודו. ואך אם לא אסר לכם אלא עץ הדעת הנה דברים בגו כי מה נשתנה קדושת זה העץ משארי עצים נטיעות ה' אם לא לאשר יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו והייתם כאלהים וגו' כאשר נפרש להלן על סדר הפסוקים.

374

שע״העוד יאמר הכתוב אף כי אמר וגו' על פי המבואר בזוה"ק (בראשית מ"ט:) וזה לשונו: והנחש היה ערום וגו' הא איתער יצר הרע לאחדא בה בגין לקשרה לה בתיאובתא דגופא ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו וכו' עד כאן. ופירוש שרצה שתתמשך אחרי הנאות הגופניות. ועוד איתא בזוה"ק (יתרו צ"ג:) לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, פסקא טעמא בכל הני תלת ואי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא בעלמא אף על גב דיעבור על אורייתא. ולאולדא למחדי באתתיה חדוה דמצוה, ולמיגנב דעתיה דרביה באורייתא וכו'. ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. והנה נודע אומרם ז"ל (פסחים כ"א:) כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכו' ולזה אמר הנחש אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן פירוש שאסר לכם להתהנות בשום הנאה בדבר מדברי העולם כי אכילה הנאה הוא. ואף לאולדא ולמחדי באתתא חדוה דמצוה וכדומה, אסר לכם. וזה ודאי דבר שאי אפשר הוא, וממילא אתם מותרים בכל להתהנות בתאוות הגשמיות. והשיבה מפרי עץ הגן נאכל, כלומר מחדוה דמצוה והנאתה שהוא הפרי לבד זך ונקי בלתי שום תערובת הנאות גשמיות עצמו זה נאכל ומותר. ומעץ הדעת טוב ורע שיכוון אדם להנאות גופו וגם למצוה, זה אסור. לא תאכל ממנו, כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב). היום יהנה מעט, ולמחר הרבה עד אשר מן ההיתר יומשך אל האיסור. וכבר אמר החכם בחכמתו (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון.

375

שע״וותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. השיבתו תשובה כוללת על כל דבריו מה שרצה לאסור להם אכילת עצי הגן. הן על דרך הגדר, והן בדרך שאלה איך היתה דבר ה'. ואמרה לו, הנה בפירוש צונו ה' להיות דוקא נאכל משאר עצי הגן וכאשר כתבנו בפסוק ויצו ה' האמור. ובודאי לא שייך גדר וסייג במה שבא הצווי מפורש דוקא לאכול. ורק מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כלומר די בגדר שנצטוינו מפיו יתברך שמו שאף לא תגעו פן תמותון. והנגיעה במיתה כמו באכילה כי כן סברה בדעתה כי אדם עשה לעצמו גדר וסייג לאסור הנגיעה בעצמו ואמר לאשתו שהאכילה והנגיעה אסורה במיתה (כמו שמובא באבות דרבי נתן פרק קמ"א, ה') ובזה עברה על לא תוסיף ויתר כנטול דמי ועברה על לא תגרע. ויש לדון מה שדן אדם לאסור הנגיעה כי כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע (פסחים כ"א:) ונגיעה מקרי הנאה כי חשיב כמשתמש באילן וכעין שאמרו חז"ל (עירובין ק'.) לענין שבת אין עולין באילן ואין נתלין ואין נשענין באילן וכו' הרי שגם נגיעה חשיב משתמש וגם להיות שתאוה הוא לעינים על כן סבר שראוי להתרחק מראייתו מכל שכן לנגוע בקצהו.

376

שע״זויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון. הרשע כשמעו אמרי חוה אשר כל האילנות הזהירם דוקא לאכול ורק מזה אסר. אז פער פיו לבלי חוק על ה' ואמר לא מות תמתון לא תמות בנגיעה ולא תמות באכילה והצליח ברשעו כי דחפה עד שנגעה ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. ועיקר דבריו היה מה נשתנה העץ הזה מכל עצי ה' אשר נטע שכולם יהיו באזהרה דוקא לאכול מהם וממנו יתחייב האוכלו מיתה. אין זה כי אם לאשר,

377

שע״חכי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנ ו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים וגו'. וכל אומן שונא בן אומנותו (בראשית רבה י"ט, ד') ועל כן הזהיר דוקא לאכול מהאחרים בכדי להשביע משאר אילני מאכל למנוע אתכם מהעץ הנפלא הלזה.

378

שע״טאו יאמר כי יודע אלהים וגו' על פי אשר כתבנו למעלה (בפסוק ויצמח ה' אלהים וגו') אשר העץ הדעת בעצמו הנה הוא כולו קודש ועומד במקום הקודש ואילו היה אדם הראשון ממתין עד שבת קודש היה מקדש על היין ואז היה מצווה לאכלו דוקא כי כל בחינתו הוא כתרגום האונקלוס דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש כלומר שנתהוה מאתו ידיעה באדם לדעת בחינת הטוב ובחינת הרע. וידעו אשר רק לזה נברא האדם שיהא יודע בטוב וברע ויבחר בטוב וימאס ברע. ואיך יכול להיות אשר לולא הנחש לא היה האדם אוכל מעץ הדעת ולמה זה נברא ועל מה בא לעולם אם לא ידע כלל משום רע בעולם והרי הוא כמלאך אלהים וכבר ברא ה' מלאכים בשמי השמים לרוב עד אין מספר. ועיקר בריאת האדם היה לידע ברע ובטוב ויבחר בחיים. ונמצא ודאי שהיה מוכרח לאכול מעץ הדעת. אך פגה אכל שלא בזמנו עד אשר לא קידש היום ולא נתקדש בקדושת שבת ולא היה בכוחו להתחזק עצמו בה' אחר שנתודע לו בין רע ובין טוב, לברור האוכל מתוך הפסולת לכוף הרע תחת רשות הטוב. אדרבה נתפס חלילה במחשבת עבודה זרה כמאמר חז"ל. ובזה, המחשבה כמעשה (קידושין מ.), והוצרך למיתה, לטובתו כי נפסלה גוייתו מעלות בהררי קודש כמאז כידוע.

379

ש״פוהנה ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ה') בקושית הידיעה והבחירה. ושורש כל התירוצים בזה אשר ודאי שניהם אמת ובודאי הקב"ה צופה ומביט עד סוף כל הדורות ויודע איזה דרך אשר יבחר בו האדם לטוב או לרע, ואף על פי כן אין הידיעה זו מכרחת האדם לאשר יבחר, והבחירה היא חופשית ביד האדם תמיד. והנה מלך עולמים היודע הכל, וידע כי כאשר יאכל האדם מעץ הדעת קודם השבת ודאי לא יוכל להתגבר בכוחו מול הרע ויפול ברשת בור חומר הרע. הזהירו, ואמר לו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, להיותו יודע בבירור אשר לא תוכל לעמוד בקשרי המלחמה בעת הזאת. לכן המשכיל ביום ההוא ידום וימתין עד אשר תקלוט בקדושה ותתרבה כוחך מול המלחמה. ובא הנחש בערמותו להדיח אשה יראת ה' להיות יודע אשר דעתה קלה ואמר לה, לא מות תמותון. הסיתה להתחכם על הקב"ה לומר הן על משמרתי אעמודה ואני אנצח המלחמה. ולא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה (תהלים קי"ז, י"ז), והבטיח לה בחלקת פיו לומר לא מות תמותון כי בודאי תבחרו בטוב ותמאסו ברע. ואם אמנם שגזר הגוזר כי ביום אכלך ממנו תמות. השיב, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. כלומר, הוא גזר כך להיותו יודע אשר באכילתו יפקחו עיניכם לדעת טוב ורע, ואם לא תעמדו בקשר חזק נגד הרע תפלו לבור שחת, אבל אני אומר לכם והייתם כאלהים אשר בודאי תתגברו עצמכם נגד הרע ותקשרו בטוב. כי ידיעתו אינה מכרחת האדם כאמור וכאשר תשברו ותכניעו כח הרע, בודאי כוחכם גדול למעלה למעלה בבחינת צדיקי האמת הנקראים בשם אלהים כאומרם (בבא בתרא ע"ה:) עתידין צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה. ואמרו (בראשית רבה ע"ט, ח') בפסוק (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים וכו'. כי כל השפעות התחתונים על ידי הצדיק (כאשר כתבנו בפסוק בצלמנו כדמותנו) והכל יומשך מיודעי טוב ורע כשתדעו מטוב ועד רע ותשברו כל כוחות הרע להורידו עד נוקבא דתהומא רבא ותקשרו עצמכם בטוב אין לכם בחינה למעלה מזו. אבל באמת הבל יפצה פיהו כי כיון שהזהיר הקב"ה לא תאכלו ממנו מה לו לדרוש טעמו ומה שלמה המלך ע"ה שהיה צדיק עומד בצדקו וחכם נפלא אין כמוהו וכשרצה להתחכם על הקב"ה לומר אני ארבה ולא אסיר לבבי כמאמר חז"ל (סנהדרין כ"א:), לא יכול עמוד. והקב"ה אמר שם מפורש טעם המצוה ולא יסיר לבבו אשר עבור זה סבור ר' יהודה (שם) מרבה הוא לו ובלבד שלא יהיו מסירות את לבבו משום דהקרא מפרש טעמא, ומכל שכן במקום שאינו מפרש הטעם ודאי שאין דורשין טעמא לעבור במה שאסרה התורה, ומכל שכן כאן שאמר בפירוש לא תאכלו ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ומי כהחכם יודע פשר דבר לבטל דברי צור העולמים. ואם האמת שאין הידיעה מכרחת הבחירה, אבל לא בזה שבא הפקידה מאתו בפירוש לא תאכל כי ביום אכלך ממנו וגו' וכבר הקדמנו אשר ודאי שניהם אמת הידיעה והבחירה והבן. ואך פגע באשה שדעתה קלה וחוץ לזה הנה באותו העת היתה משוללת מבחינת הרע ולא יכלה לצייר בנפשה בשום אופן לכפור ח"ו באל המיוחד והאמינה אליו אשר תוכל לעמוד בנסיון גדול כזה ושלא למרות פי ה' לאכול את האסור לה. ולזה אמר,

380

שפ״אותרא האשה כי טוב העץ למאכל. כלומר שראתה בשכלה אשר באמת פרי העץ בעצמם הנם מבחינת הטוב הגמור, והראיה שהיה עומד בשורש אחד עם העץ החיים (כמו שכתב בשל"ה הקדוש) ולא ימצא בעצמיותו בחינת הרע כי אם דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש וכאמור וכי תאוה הוא לעינים כלומר זה מקום שכל העינים צופים ומתאוין וחומדין לזה שיהיה האדם בבחינת יודע טוב ורע ויכניע הרע ויגביר הטוב וזה הוא כל שמחת הקב"ה כביכול ברוך הוא וברוך שמו ושמחת האדם וכל העולמות כידוע. ונחמד העץ להשכיל כי על ידו מגיעין לבחינת (דניאל י"ב, ג') והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. וזה הוא בחינה שאין למעלה הימנו בהפלגת השכינה השכלת אמיתית תמים דעות לפי כוחם ושכלם, ובדרך שביקש משה (שמות ל"ג, י"ח) הראני נא את כבודך. ובראותה כל מעלות האלה בו, חמדה נפשה למלאות תאותה תיכף ותקח מפריו ותאכל וכנאמר.

381

שפ״באו יאמר ותרא האשה כי טוב העץ. לישב שינוי לשון בפסוק זה במה שתחילה אמר הכל בשבחי העץ. טוב העץ למאכל ונחמד העץ וגו' ולבסוף ותקח מפריו. גם ליישב בזה מאמר חז"ל (בראשית רבה ה', ט') ויאמר אלהים תדשא הארץ (לעיל א', י"א) תני בשם ר' נתן ג' נכנסו לדין וד' יצאו מחוייבין ואלו הן, אדם נחש וחוה נכנסו לדין ונתקללה הארץ עמהן וכו' ולמה נתקללה שעברה על הצווי שכך אמר לה הקב"ה תדשא הארץ דשא עץ פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי הפרי נאכל והעץ אינו נאכל. ועמדו המפורשים בזה למה נתאחרה קללת האדמה עד שנתקלל אדם ונפקדה גם היא על עוונה. (וכבר כתבנו מזה בחיבורנו סידודו של שבת חלק שני דרוש תשיעי) ונראה כי אמרו חז"ל (חולין ק"ט:) מכדי, כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה מנדה, דם טוהר. מחזיר, שבוטא וכו'. וכתבו המפרשים שם הטעם כדי שלא יאמר אדם בעינא למטעם טעמא דאיסורא ועל כן בכל דבר איסור שרא לן כנגדו למטעם מזה שלא יהיה יצרו תקפו כל כך להגדיל בעיניו טעם האיסור שאין כמוהו. והנה לכאורה לפי זה היה מקום לאדם וחוה לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא כי לא התיר כנגדו שום דבר שיהיה טעמו כטעם עץ הזה.

382

שפ״גאך נודע מה שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט"ו, ז') כי העץ הדעת היה טעם עצו ופריו שוה. והם לא נאסרו אלא בפריו ולא בעצו וכאשר אמרה האשה בפירוש ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו וגו' משמע דוקא הפרי ולא העץ וגם לשון אזהרת הקב"ה הכי משמע שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולא אמר והעץ הדעת טוב ורע לא תאכל משמע רק ממנו ממה שעל העץ ולא העץ גופא. ונמצא התיר לו כנגדו העץ שהוא כטעם הפרי שלא לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא. וזה הכל נכון היה אם היו כל האילנות עצן ופרין שוין ומזה היה אדם יודע אשר אף אם נאסר מפרי עץ הדעת יכול למטעם טעמו מהעץ אבל עתה ששינתה הארץ להוציא רק עץ עושה פרי. ולא ידע האדם כי בעץ הדעת טעם עצו כפריו היה יכול לטעון בעינא למטעם טעמא דאיסורא. ולזה אמר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (כי מהעץ אכלה כי לא נאסרה בו) כלומר אפילו העץ בעצמו הנה הוא נפלא וטוב למאכל מה שאין כן בשארי העצים ודנה קל וחומר לפריו אשר בודאי טעמם טוב עד למעלה למעלה והגדיל תאותה למטעם טעמא דאיסורא כי לא התיר כנגדו לפי דעתה. על כן ותקח מפריו ותאכל. ובזה נכון הכל ואם כן כשנתקלל אדם נפקדה הארץ גם היא על עוונה כי חטאתם וחוה נמשך מחטא הארץ וכאמור.

383

שפ״דותתן גם לאישה עמה ויאכל. צריך להבין במה נתפתה תיכף אדם לעבור את פי ה'. ואולי כי אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, ג') שדחף הנחש לחוה על העץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. ואפשר לזה אמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל כי הנגיעה הראשונה אפשר לומר שכיון שהיתה שוגגת בדבר לא יעניש ה' על השוגג כמזיד אבל כשהוסיפה לראות במה שלקחה הפרי מהאילן ולא מתה אז ודאי האמינה לנחש שאין מיתה לזו ולזו. וזה ותקח מפריו. על כן ותאכל כי ראתה אשר בודאי אין מיתה בנגיעה וזה הכל שייך בחוה כי היא סברה שיש מיתה בנגיעה אבל אדם הנה ידע שלא נצטוה כלל על הנגיעה. ונמצא אשר אין ראיה מנגיעה. ועל כן אמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל ואחר כך ותתן גם לאישה עמה וכשראה אדם שהיא אכלה ולא מתה לא שם לבו לומר כי ה' הטוב מאריך אף לחייבים שלא להענישם תיכף והאמין להנחש אשר אין מיתה באכילה. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח:) אדם הראשון כופר בעיקר היה. ולכאורה לא מצינו לו כפירה כי אם פשע ועוון ואך שהאמין שלא ימות מאכילתו מה ששמע מפורש מפי ה' כי מות תמות והוא הוא הכפירה. ומה שאמר לאישה עמה ויאכל ולכאורה היה די לומר ותתן גם לאישה ויאכל. אולי יאמר הגם שהיא כבר אכלה קודם שנתנה לו אבל עוד נתנה לאישה עמה כלומר שאכלה גם אתו עמו לצד שהשריש בה הנחש שורש עבודה זרה ואכלה והדר אכלה ולא יראה את פני ה'. ולזה גמר אומר,

384

שפ״הותפקחנה עיני שניהם. ולכאורה היה די לומר ותפקחנה עיניהם, אכן כיוון לומר שלענין פיקוח עיניהם השוה אכילת פעם אחד לשני פעמים ואף שהאשה אכלה שני פעמים אף על פי כן ותפקחנה עיני שניהם בשוה וידעו כי עירומים הם וגו'. או יאמר לאישה עמה לומר שֶהֵלִילַה עליו בקולה לומר, עמה יהיה בין בחיים בין במות. גם אפשר, הכתוב אומר כן "לאישה עמה" כי עמה יהיה לעולם הבא מה שנשמר בזה יוסף הצדיק ולא שמע אליה להיות עמה בעולם הבא. או יאמר לאשה עמה שהטעימה לו מאותו זוהמא שהטיל בה הנחש. וזה ותתן גם לאישה עמה כלומר בעת שהיה עמה בעת זיווגם נאחז גם בו קצת רוח הטומאה על דרך הנדה מטמא בועלה וזה היא שנתנה לו.

385

שפ״וותפקחנה עיני שניהם וגו'. ראיתי לבאר ענין הלז באופן להצדיק את הצדיק דמעיקרא הוא אדם הראשון יציר כפיו ברוך הוא. כי לפי פשוטו הכביד באחרון יותר מן הראשון במה שאמר היא נתנה לי מן העץ ואוכל ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, י"ב) ואכלתי לא כתיב אלא ואוכל, אכלתי ואוכל עוד. היאומן כי יסופר כזאת על אדם שנברא מידי הקב"ה שירצה דוקא למרות פי ה' בפניו לומר לצור העולמים שיאכל עוד ואיך לא תאחזנו אימה ופחד וחלחלה ורתת בזה. וגם פלא מה שאמר, האשה אשר נתתה עמדי וכפר בטובה כמו שאיתא בדבריהם ז"ל (עבודה זרה ה:). ולי נראה שכל הכתוב בזה יגיד צדקו ואמשיל בזה שני משלים קטנים.

386

שפ״זהאחד הוא, תינוק היה חולה ואמרו הרופאים שרפואתו הוא שלא יאכל שום דבר מר או עפוץ בשום אופן כי אם מיני מתיקה כמו דבש או צוקיר ולקח אותו בעל הבית אחד וריחם עליו והאכיל אותו מעודו כל הימים רק ממינים המתוקים הטובים למאוד. והנה, אחר שנתגדל זה התינוק בחיקו ומעולם לא אכל שום דבר מר לא נתוודע לו מטובת בעל הבית הזה במה שמאכילו תמיד בנופת צופים. כי סבר שאין דבר אחר נמצא בעולם כי אם אלו המאכלים וכאשר מבואר בזוה"ק (ויקרא מ"ז.) על פסוק (תהלים ב', י"ג) כיתרון האור מן החושך וגו' תא חזי תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא ולעולם תיקונא דחוורא מאי הוא אוכמא אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא ובגין אוכמא אסתלק חוורא ואתייקר אמר ר' יצחק משל למתוק במר דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן. והוא בחינת רע מבחין את הטוב האמור בספר יצירה (פרק ו') כי מבחין הוא לשון חוזק כמו בוחן ועופל והרע מחזק הטוב ואם לא היה רע בעולם לא היה ניכר הטבת הטוב. והנה אחד מבני אדם הביט אל הדבר ההוא אשר זה התינוק אינו מבין כלל בטובת בעל הבית ועל כן אינו מחזיק לו שום טובה על הדבר ההוא כי לא גדלה אצלו טובתו בזה אשר לא כן ראוי להיות ואמר לבעל הבית להטעים אותו על שעה קלה ממיני המרים כדי שאחר כך כשיטעום אצלך מיני המתוקים ידע טובתך ויוגדל טובתך בעיניו. אמנם הוא הטוב והמיטיב ורוצה בטובת התינוק הלז ויודע אשר טעם מר יזיק לו השיב מוטב שלא ידע ויכיר בטובתי מלהאכיל אותו דבר שאינו מתוקן לו. ואולם כאשר יוגדל התינוק הזה ויהיה בריא כשאר הבריאים אז אאכיל אותו מינים המרים מעט בכדי שיכיר בטובה ויוגדל הנאתו בכפלי כפליים במה שמצא איש כזה לרחם עליו. ולימים נמצא איש אחד גרוע בליעל בטבעו ורעה עינו בתינוק הזה מה שמקבל הטובה הגדולה הזו ולקח אותו לצד אחד והאכילו מין ממיני המרים בכדי שיחלה על ידי זה ולא יוכל לקבל הטובה הלזו ותינוק הזה כשטעם המר הזה אז תיכף הגדיל בעיניו טובת הבעל הבית ובא לבית הבעל הבית והחזיק לו טובה ברוב ההודאות ותשבחות על כל הטובה שגמלהו עד הנה. והבעל הבית כששמע זאת אמר לו תיכף מהיכן נתוודע לך להחזיק לי טובה אם לא שעברת על רצוני ואכלת מדברים המזיקים לך אשר צויתי שלא יבואו אליך והשיבו התינוק הנה הדבר הזה גדול בעיני למאוד במה שאני מכיר בגדולת טובתך יותר מבריאותי ומי יתן לי עוד כיום הזה לטעום עוד דבר המר בכדי לידע עוד יותר ויותר מנפלאות טובותיך ורוב רחמיך וחסדיך ואחזיק לך טובה בכל עת ורגע ואיני חש כלל על היזק גופי נגד כבודך כי אוכל עתה כבדך כחובה עלי ואני מחזיק טובה גדולה לזה האיש שהאכיל אותי ממינים המרים כי על ידם נתוודע לי טובך וחסדך הגדול ואוכל להחזיק לך טובה על זה כראוי. ובראות הבעל הבית חיבת התינוק אליו ויושר שכלו והבנתו וחכמתו. אמר לו אמת שזה נחשב לך לטובה גדולה ועצומה ואך הנך צריך עתה לרפואות ויסורים קשים עד אשר תחזק גופך כבראשונה. ולולא פחזת כמים בדבר הזה והיית ממתין עד בריאתך הנכון הייתי בעצמי מאכילך ממינים המרים כי אז לא הזיקו לך כלל והיה זה וזה נתקיים בידך והן עתה כי מהרת בדבר הנך צריך לרפואות ויסורים. ואמנם האיש אשר עשה בזדון לרעתך וכוונתו היה לרע ולא לטוב. בו אנקם ואשלם לו כגמולו מדה כנגד מדה כאשר זמם לעשות לך כן אעשה לו.

387

שפ״חוהמשל השני הוא, גם כן על דרך הזה ביתרון האור מן החושך והוא משל למלך שנולד לאיש מאנשיו הדרים בחצר המלך בן אחד וצוה המלך לקחת ילד הזה להיכל מיוחד שבחצירו להאכילו שם ולהשקותו ולא יראה אפילו פסיעה אחת חוץ להיכל הזה כי אם תמיד שם יהיה וארוחתו ארוחת תמיד ניתן לו מאת המלך דבר יום ביומו ובודאי בחדר מחדרי המלך ודאי אור מאיר שם תמיד בלי הפסק וכל התענוגים אשר שם הכל תמידיים כי כלום חסר מבית המלך ותינוק הזה נתגדל שם בטוב גדול ובאורה נפלאה ומעולם לא ראה חושך לפניו וגם יותר אור ותענוגים נפלאים הנמצאים בחדרים הפנימיים מזה גם כן לא ראה ולא ידע כי אם מחדר הזה וכשהמלך רצה לדבר עמו הלך אצלו אל החדר הלז ושם דיבר אתו כאוות נפשו ומעולם לא התאוה לתענוג יותר כי לא ידע אם יש בנמצא. ובפתע פתאום בא איש אחד ולקח הילד הלז והוליך אותו למקום חושך וצלמות באישון לילה ואפלה והניחו שם. והילד הזה בראותו זאת אשר לא ידע את מהות הזה עד עתה מיום הולדו וסבר בדעתו כי שם יהיה קיצו ולא יראה כי יבוא אור ואחר שעה או שתים כנשמע להמלך זאת שלח אחריו להעלותו מתהום חושכו. ובאו שלוחי המלך לשם ולקחוהו והוליכוהו להמלך. ועל הדרך הנה ראה מעט אור לפניו בשווקים וברחובות וראה דרך העולם בישובו בבתים וגנות ופרדסאות ומשם העלוהו לחדרי המלך וכשבא לחדר הראשון מחדריו הבין גדולת המלך וחכמתו על כל ישובי עולם בהיותו מעוטר בכל מיני אבנים יקרים המאירים ומפיקים זיו עד אין שיעור ושארי סגולת מלכים. ואחר כך עוד חדר לפנים מחדר, כל אחד מעולה מחבירו ביתר שאת וְעֹז עד בואו לחדר אשר היה שם בראשונה, וכשבא לחדר הלזה התחיל להתאוות ולחמוד ולחשוק לילך עוד לחדר לפנים מחדר כי ראה אשר כל חדרי המלך כל אחד מעולה מחבירו ובודאי יתענג שם ביותר ויותר. וחוץ לזה עדיין אימת מות עליו מאימת החושך שהיה בו, ולבו סוער בקרבו ומפחד לברוח לפנים מזה החדר שהיה בו. שלא יבוא אחד פעם אחרת לקחתו למקום האופל. ועל כן לא נח ולא שקט עד אשר פתח הפתח שהיה מחדר הזה לחדרים הפנימיים ונכנס עוד לחדר אחד וראה שם מתענוגי המלך עוד ביותר ויותר לאין קץ, ורצה לפתוח עוד פתח לחדר לפנים ממנו ותיכף כשפתח הפתח האיר והבהיק עליו מזיו אור הגדול אשר היה שם עד אשר כשל כוחו ועשתנותיו פחודים ונבהלים ונפל על פניו ארצה מגודל פחד ואימת המלך והתחיל לאמר בלבבו הנה מה גדלה גדולת המלך עד בלי שיעור, ומי יודע עוד כמה וכמה חדרים שיש עוד לבוא אל המלך אל החצר הפנימית והן אנכי לא ידעתי עד עתה מגדולת המלך הרב ונשא ונורא עד מאוד, ומגודל טובו וחסדו עלי במה שהאיר לי כל ימי מטובו. וכל ימי הייתי בטובה בתפנוקי ומעדני מלכים. ומרוב ענותנותו אשר היה בא אלי תמיד בכבודו ובעצמו לחדר שהייתי שם והתלבש בלבושים הפשוטים בכדי שאוכל ראות פניו שלא להזדעזע מגודל מוראו. ומיד בא המלך אליו ואז נזדעזע ונתפחד ברתת וחלחלה מגודל אימת המלך ופחדו. והתחיל לשבח בפני המלך, זה האיש אשר הוליכו לבית החושך. כי על ידו ניכר לו ונתודע אליו רוב גדולת המלך והדר יקר תפארתו וגודל טובו וחסדו עליו. והמלך השיבו, אמת שלפניך נכון זאת. אבל אני יודע מצרתך כי בהיותך בחושך בלא אור, ושם הוא מקום מטונף מטיט וצואה ונתלכלכו בגדיך עד שהוצרכו לכבסם בנתר ובורית וללבנם באור עד אשר ישובו ויוטהרו, ולולא מהרת בזה הייתי שולח לשם אוֹרִי לפניך, והיית יוצא משם נקי וטהור ביציאתך כביאתך וגם היה מתודע לך מבחינת החושך והרע והיית מכיר על ידי זה טובת האורה אשר בחדרי המלך וגדולת המלך ככל האמור.

388

שפ״טוככל הענין הזה קרה לאדם הראשון. כי היה נתון בגן עדן והוא אחד מחדרי המלך מלכי המלכים הקב"ה, והקב"ה האיר עליו שם מטובו יתברך ועשה לו עשר חופות מכל אבן יקרה כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ח, י"ג) בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך אודם פטדה ויהלום וגו'. וכמו שכתוב במדרש חז"ל (בראשית רבה י"ח, א'). והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין כאומרם ז"ל (סנהדרין נ"ט:). ובכל אלה הנה לא ידע מטובו הגדול הזה שעושה עמו הקב"ה, כיון שהיה זאת לו מיום בריאתו, סבר שזה מוכרח להיות כן. גם לא ידע מאורות שלמעלה המעולים מזה כי כיון שלא ירד, לא עלה. ומעולם לא טעם טעם מר ולא היה בחושך.

389

ש״צוהנה בורא העולמים ברוך הוא ידע בכל אלה אשר בהכרח הוא צריך שיתודע לו מבחינת הרע והחושך בכדי שעל ידי כן יעלה מעלה ויבין ברוב זיו יקר הדר עטרת תפארת גדולת מלך מלכי המלכים ברוך הוא וברוך שמו וידע רוב הטובות הגדולות שעושה עמו ויודה וישבח ויפאר וירומם למי שעשה לו את כל הטובות האלו. ואמנם כי הוא סכנה גדולה ועצומה אליו שלא יתמשך ח"ו אחר הרע ויזיק לו עד למאוד ויהיה צריך ליסורים קשים ומרים לצאת מחושך לאור, מרע לטוב. ועל כן צוהו שיאכל קודם מעצי הגן כנאמר למעלה ועל ידי כן כשיאכל מהם ובפרט מעץ החיים יבריא גופו ונשמתו באורות אלהים הנשפע בהם, ועוד ימתין על יום השבת, ובזה אשלח מלאכי לפניו הוא אור יום השבת לשמור שלא יתלכלכו בגדיו מטינופי עוצם הרע שלא יאחז ח"ו לנגוע בקצהו, ואז אתיר לו האכילה. ונכון היה לבו בטוח שיכנס בשלום ויצא בשלום ויברר האוכל מן הפסולת ויפיל הרע לנוקבא דתהום רבה והוא יעלה מעלה מעלה במעלות רבות ונכבדות ויתוקן הוא וכל העולמות. וקדם הנחש ברשעו והסיתו לסור מאחרי ה' ולאכול תיכף מעץ האסור, קודם שיאכל שאר העצים, וטרם בוא יום השבת. ואז תיכף נהפך עליו החושך וצלמות ונפשו מרה לו ויחליא חולי גדול אשר ימות בו ונתטנף ונתלכלך ונתאחז בבחינת כוחות הסטרא אחרא והרע כנודע. אכן אחר כל אלה הנה עד שבא הנחש ברשעו וערמתו עד שהטעימו מעץ הדעת וכיון שטעם זה תיכף נהפך עליו החושך וצלמות ונפשו מרה לו ותיכף נתודע לו מרוב טובת הבורא העודפת עליו אשר המה בלי שיעור ונתודע לו אור גדולת הבורא ורוב זיוו והדר יקר תפארתו. כי טעם טעם מר כמות והחשיך מאור עיניו, ונזכר בטובת ואור ישיבתו בגן עדן ויצא לבו על כל זה. ולאשר היה יציר כפיו יתברך התחיל לברוח בנפשו ושכלו מכל בחינת הרע.

390

שצ״אוידוע בחינת (תהלים ל"ג, כ') נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים שכאשר הצפור הנמלט מפח יוקשו עוף יעופף ופורח בכח גדול עד למעלה למעלה. אף שתיכף כאשר נמלט מהפח אין לו שום פחד, מכל מקום לבו סוער בקרבו ומחמת שמחה ואימה פורח בכח רב למעלה, כן נפש האדם היוצאת מבחינת הרע, פורח בכח גדול באהבה ושמחה ובאימה עד גבוה גבוה כאשר תוכל, וכמו כן אדם הראשון אחרי היותו בבחינת הרע והתחיל לברוח ממנו, אז הגיע נפשו במעלה העליונה עד שבא ליותר טוב ואורה ממקודם, עד שנעשה נבזה בעיניו נמאס נגד גדולת הקב"ה. וראה אור בהיר ביותר כי הרע הבחין אותו לידע הטוב ונתודע לו גדולת הבורא ויכולתו ורוב טובו. ואחזתו אימה ופחד מגדולת מלכו והתחיל לשבח כל אשר נעשה לו והאיש אשר עשה לו כן, להיות על ידי זה נתודע לו גדולת האדון, ואמנם הקב"ה היודע בכל אשר קרהו וכמה קילקל בזה גופו ונשמתו, להיות אשר הלך בחושך בלא אור, וטעם טעם מר עד אשר לא הבריא והוצרך לכיבוס ולליבון למרק כל הליכלוך ולהבריא את הגוף וידע רשעת ערמות הנחש ואת אשר נתכוון רק להרע ולא להיטיב, לקלקל ולא לתקן, גזר בחכמתו דבר ראוי לכל אחד ואחד כדת וכמשפט הראוי כי אוהב משפט הוא ויודע מחשבות בדין, וזה הוא כלל כל הענין.

391

שצ״בועתה נפרשהו על סדר הפסוקים, ואמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. והנה לכאורה היה די לומר ותפקחנה עיניהם אמנם לאשר כתבנו כי הרע לא נברא כי אם להבחין הטוב וכשאכל אדם העץ ונתודע לו טוב ורע אף שקילקל מכל מקום נתן אל לבו מאין יהיה הרעה בעולם אם לא שנברא להבחין הטוב ונמצא העץ אף שהוא הדעת טוב ורע מכל מקום אינו רק טוב כי הרע מבחין את הטוב, והנה "עיני" הנאמר במקרא הזה הוא עיני השכל כפירוש רש"י, וזה ותפקחנה עיני שניהם כלומר שנפתח השכל של שניהם הן מהטוב הן מהרע ושניהם מורים לגדולת יוצר בראשית אשר הוא עושה השלום ובורא רע בכדי להכיר גדולת טובו על ידם ושניהם שכל טוב לכל עושיהם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ומיד וידעו כי עירומים הם ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט, ו') ערומים ממצוות, כי מקודם סברו שהם יוצאים ידי חובתם במה שקבלו עליהם שבע מצוות שנצטוו נגד טובת הבורא שעשה להם בהכנסם לגן עדן כי לא ידעו מעלת המקום, ועתה שפיהם טעם דבר מר כלענה והיו בחושך אפילה, נתודע להם אשר אף אחת מאלף אלפי אלפים רבבות אינם יוצאים ידי חובתם בטובה הנפלאה הלזו, ועדיין עירומים הם ממש שלא עשו שום עשיה נגד טובת הבורא.

392

שצ״געוד יאמר עירומים הם מאור תענוג גדולת הקב"ה כיון שראו אשר לא זה הוא ישובו של כל עולם כי אם יש מדרגות פחותות הרבה ובודאי העולמות אשר למעלה מזה אין שיעור וערך לנופת צוף מתיקות עריבות אור זיוו והדרו ותענוג הנמצא שם, ומכל שכן בחדרים הפנימיים ביותר כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, ועד עתה סברו שכמדת החיצונות כך מדת העליונות וכולם שוין באור פני מלך חיים, וכעת הוא שנתודע להם אשר אין זה אחת מני אלף לגדולת הגבוה מעליהם ועדיין הם עירומים מכל, באופן שאינם יודעין כלל מגדולת מלכם, והנה אמרו חז"ל (עירובין י"ח:) אדם הראשון חסיד גדול היה העלה זרזי תאנה על בשרו וישב בתענית וכו'. ללמדך שהצדיקים בדבר שחוטאין בו מתרצים, בתאנה קלקלו ובתאנה נתקנו, ופירש רש"י זרזי תאנה חגורות, ולזה אמר הכתוב מיד כשידעו כי עירומים הם ונתודע להם גדולת הבורא ואת אשר חטאו לפניו אז ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות כלומר שהעלו זרזי תאנה על בשרם לתשובה בכדי לתקן את אשר עוותו.

393

שצ״דאו אפשר לצד שנאחזו ברע הן אמת שעל ידו הבחין הטוב עם כל זה יראו לנפשם שלא להתמשך ח"ו אחרי הרע בתאות לבם, ואולי הרע תואנה הוא מבקש להיות יניאון את לבם מאחרי ה' חלילה, על כן אמר ויתפרו עלה תאנה כלומר שהתדבקו עצמם בה' ביחוד שלם כתופר שתי תפירות להורות על חיבור גמור שלא יוכל עלה תאנה לבוא עליהם כי אם ויעשו להם חגורות על דרך שאמר הכתוב (דברים י"ח, ט') לא תלמד לעשות אבל עתה למד להורות לאחרים (סנהדרין ס"ח.), ואמרו ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כי זהו עיקר התשובה הגמורה לעבוד ה' עם כוחות התאוה והרע, כלומר בזה האש והחימום שבער לבו וחמדה לתשוקת העבירה בזה יחמוד ויחשוק ויבער לאהבה את ה' ולדבקה בו, כי גם ביצר הרע אין בו כי אם כח ואור ה' אשר נתלבש בו בכדי לנסות ידידיו להעניקם מטוב ברכותיו, וכשאדם נותן זאת אל לבו אשר אין בכח הרע כי אם כח ה' הרוצה שישבר התאוה ההיא ויכניעה, תיכף ישוב לבבו אל ה' אלהיו. וכאשר כתוב בשם איש אלקים הבעש"ט זצוקללה"ה זי"ע, על פסוק (תהלים צ"ב, י') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו, כלומר כאשר ישים האדם אל לבו אשר כל אויביו שהוא היצר הרע וכל כתות הרעים אינם אלא ה' בעצמו ובכבודו שנתלבש בו לנסותו אז תיכף יאבדו ויכנעו כלם, וזה הבחינה האמיתית להיות בדבר שחוטאים בו מתרצים במדה זו גופא שעשה העבירה במדה זו יעבדו ה' וכמו שאמרו ז"ל (שבת קנ"ו.) האי מאן דבמאדים או מוהלא או גזלנא. כי נולד במדת הרציחה ואם חטא בזה יהפך זו המדה גופא לעבודת ה' למול את בני ישראל להכניסם תחת כנפי השכינה וכמו כן בכל המדות רעות ולמשל במדת הגאוה הנתעבת ומשוקצת לפני אדון כל, יותר מכל מדות רעות שבעולם יוכל להתגאות בלבו לדבר ה' לומר אשר ודאי ודאי אם ארצה אוכל לעשות נחת רוח לבוראי כאחד ממלאכי מעלה כי התורה נתונה בקרן זוית וכל הרוצה לזכות בכתרה יבוא ויזכה, והתורה העידה (דברים ל', י"ד) כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, והעיקר כאשר לא אפנה מחשבתי בכל רגע ורגע לשום דבר אחר כי אם לשמו באהבה והכל באמת ובתמים הקב"ה יקבל נחת רוח מזה. ועל כל זה אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תת"ל) חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב וכו' ולכאורה הוא גבהות לחמוד על דבר גבוה כזה אבל בזה נאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' שלעבודת ה' צריך להגביה לבו. וכל אשר יעשה ממעשים הטובים לא יהא נחשב בעיניו כלל רק יחמוד לעוד יותר ויותר. וכדומה, במדת הליצנות יוכל להתלוצץ ממדות הגרועות ומעוברי עבירה, (וכאשר הארכנו בזה בספר סידורו של שבת שורש ו' ענף ג') ולזה ויתפרו עלה תאנה כי בתאנה קלקלו כאמור והם תפרו וחברו זה לה' ויעשו להם חגורות לחגור ולהתאזר לעבוד בכוחות האלה לה' הטוב, והוא בחינת (תהלים מ"ה, ד') חגור חרבך על ירך גבר הודך והדרך, כי כל בחינת הגבורות הם הממשיכים האדם לבחינת התאוות והרע, וצריך להיות בזה גבור הכובש יצרו ולחגור החרב שהיה מוכן לרציחות. להרוג בו אויבי ה' שהוא כיבוש התאוות והכנעת כוחות הרעים וכאשר נעשה כל אלה שהרגישו אדם ואשתו והכירו מגדולת וכבוד בוראם וזיו יקר תפארת גדולתו אשר אין לה שיעור וערך וגודל טובו וחסדו עליהם ואת אשר עוותו נגדו. אז אמר הכתוב,

394

שצ״הוישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא אדם ואשתו מפני ה' אלהים וגו'. כלומר ששמעו את הקול אשר היה תמיד מתהלך בגן לרוח היום רוח שהשמש באה משם, והוא מזרח, כלומר קודם חטאם. כי לפנות ערב חטאו בשעה עשירית ולא היו יריאים ולא מתפחדים כלל, והן עתה ויתחבאו האדם ואשתו כי הכירו בגדולתו הדר יקר תפארתו וכאמור.

395

שצ״וויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. פירוש למה נחבאת לברוח ומה היום מיומים אשר היית תמיד שומע קולי ולא יראת ולא פחדת כלל ועתה נפל פחדי ומוראי עליך להתחבא בחדרי חדרים.

396

שצ״זויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. כלומר תמיד הייתי שומע קולך בגן אבל עתה ואירא לרוב פחד מוראך ועוד כי עירום אנכי ממצוות ומעשים טובים ואני בוש ראות פניך מהפלגת הטובות העצומים וחסדיך המרובים שעשית עמי להושיבני בגן הנפלא הלזה ארזים אשר נטע ה' מה שעד עתה לא ידעתי מכל טובה הזו, כי עד לא טעמתי טעמא דמרירא לא ידעתי טעמא דמתיקא.

397

שצ״חויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ וגו'. מפני מה סברת עד הנה שאתה יוצא חובתך בקבלת השבע מצוות נגד טובתי שעשיתי עמך, ועתה נפקח עיניך לדעת אשר עדיין ערום אתה מכל וכל ולא התחלת בשום אופן לעשות איזה דבר עבודה למעני ובודאי אין לך מגיד אחר להגיד לך את זה כי אם אכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, כי ידעתי אשר אם תלך לחושך בלא אור לפניך תתלכלך ותתטנף עד אשר תצטרך לכיבוס וליבון רב, ואם תטעם מר קודם בריאתך תחלה עד אשר תצטרך לרפואות. ואני כיוונתי לטובה שתשרש תחילה בדביקות רב בקדושה לאכול מכל עצי הגן ובפרט מעץ החיים ואז היית מתחזק בכוחך בבריאות גופך בקדושת ה' ואחר כך להמתין על שבת קודש ובזה היה אורי הולך לפניך למקום החושך וצלמות, והיה מתקיים בך (תהלים כ"ג, ד') גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי ולא היית מתלכלך ולא מתטנף, ועתה מה אעשה לך בני כי לא תוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנאה תכיר אחר שהקדמת קליפה לפרי, ופסולת לאוכל, ותצטרך לליבון וכיבוס להסיר הקליפה והפסולת. וכל זה רמז לו ה' במה שאמר לו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל וגו'. כלומר הן בשעה קלה הזו כי בתשיעי נצטוה ובאחד עשר סרח ואיך מיהרת כל כך פחזת כמים למרות פי ולא המתנת לאכול קודם משארי עצי הגן ובפרט מעץ החיים הטהורים הקדושים וממילא היה נמשך עד לפנות ערב וקידוש היום ואז היה אור לפניך והכל כנאמר.

398

שצ״טויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ענה ברוב צדקתו ואמר יעבור עלי מה, וכל מה שיעבור עלי מהצער ויסורי הגוף, אינו נחשב לי לכלום נגד מה שידעתי והכרתי ונתודע לי מגדולתך ורוממותיך אשר אין לה שיעור וערך ואיך אני עפר ואפר רמה ותולעה ולא אוכל כבדך בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אף אם אמסרם כולם לקדושת שמך בכל רגע ורגע. ומכל שכן עוד בגודל חסדיך וטובתיך אשר אתה נותן עיניך ולבך להשגיח ולהביט על שפל בריה כמוני להעניקני מטוּב ברכותיך וכל זה שוה לי באהבה ושמחה רבה, ומטוּב אדוני טוב לי מטובותיך שגמלתני לעזר כנגדי היא גמלה הטובה כי האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, מגלגלין זכות על ידי זכאי אשר על כן ואוכל עוד, הכל בכדי להיות הרע מבחין הטוב ואדע עוד יותר מטובך ומקדושת שמך, והאל הטוב בראות אהבת לבבו אליו וחמדת קדושתו אשר הכל לא נחשב בעיניו עבור זה, גזר בחכמתו דבר הראוי לכל אחד ואחד וכאשר נבאר.

399

ת׳ויאמר ה' וגו' עד הנחש השיאני ואוכל. כלומר שוגג הייתי כי הטעני לאמר אשר על ידי זה אזכה לעשות נחת רוח לפניך בהיותי יודע טוב ורע ואמאוס ברע ואבחור בטוב כדבר האמור למעלה.

400

ת״אויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה וגו'. צריך להבין סתימת דברי אלהים בזה במה שאמר כי עשית זאת ולא אמר מה זאת, ונראה כי הנה עיקר כוונת רשעת הנחש היה להגביר הרע על הטוב קודם בוא קדושת שבת ולהקדים הקליפה לפרי שיתגבר ח"ו הקללה על הברכה, וכן נעשה ח"ו בעוון האדם כי הקדים והגביר ונתקללה הארץ וכל יושביה והדרים עליה מאדם ועוף ורמש השמים. ומאז ועד עתה הנה כל בני ישראל מיגעים ומתקנים כל זה במסירת נפשותם עד אין שיעור ואין מספר, ועדיין לא נושענו. וראה כמה הגבירה הקללה. ולזה אמר לו "כי עשית זאת" פירוש זה מה שאומר לך שהגברת הקללה ממך תתחיל ארור אתה מכל וכל, כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) ורעתך תיסרך אתה עשית ואתה תסבול, עליך גודל הקללה והנך על גחונך תלך, וכל הבהמות והחיות הילוכן על רגליהם ואתה מקולל מהם מקוצץ רגלים. ואפשר לצד שהוא הגביר השקר בעולם כי שיקר בה' לומר עליו דברי תוהו וידוע מאמרם ז"ל (ריש אלף בית דרבי עקיבא) שקר אין לו רגלים כי שיקרא לא קאי ולזה נתקלל בקללה זו דוקא. ועפר תאכל כל ימי חייך, לצד שעל ידו נתרבה ונתגבר יסוד גשמיות עפר הארץ בכל הנבראים וביותר באדם, עד אשר מוכרח לשוב אל העפר. לכן ורבתה בו הקללה להתגשם כל כך בעפר הארץ עד שיהא מאכלו עפר שהיא בחינת הדומם מה שאין כן בשאר החיות מאכלם בחינת צומח שהוא יותר רוחניות.

401

ת״בואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה כ', ה') אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם ותשא את חוה על כן ואיבה אשית וכו'. ורבים ראו כן תמהו על מאמר הזה כי הלא תחילת פתויי הנחש היה לחוה ואם ימות אדם באוכלו ודאי תמות חוה קודם כי לה השיא ראשית העצה לעבור פי ה' ורש"י ז"ל מביא מאמר הלזה ונדחק קצת בפירושו, ולי נראה כי אמרו חז"ל (בבא מציעא ל"ג:) בפסוק (ישעיה נ"ח, א') הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשה להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות, ובזה דן הנחש כי חוה כיון שלא שמעה מפי הקב"ה ואינה יודעת כל כך מגדולת הבורא ומעונשיו תידון כמו עם הארץ שזדונות נעשה להם כשגגות ולא תתחייב מיתה והאדם אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע מה ששמע מפורש יוצא מפי ה' ודאי יחוייב מיתה מה' וימות הוא וישא את חוה. ונחזור לענין שאנו בו למעלה שכל הקללות שנתקלל הנחש כולם עשאם הוא בעצמו ועל כולם אמר לו כי עשית זאת, ולפי שהוא עשה המחלוקת הראשון בין ישראל לאביהם שבשמים ועליו אמר הכתוב (משלי ט"ז, כ"ח) ונרגן מפריד אלוף, שהפריד אלופו של עולם מעולמו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה כ', ב') על כן תמיד יהיה במחלוקת בשנאה כבושה, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה לעולם. הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב כי הוא עשה ברשעו לבכר את בן השנואה להיות צריה לראש לכן ישוב הרע על ראשו להיות יכותת ויורגם בראשו ואתה תשופנו עקב כי לא תוכל לעלות בראשו כי אם בעקבו והכל לצד מפלתך מכל הנבראים כי הגברת עליך כח הקללות והארורים.

402

ת״גאל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. לצד שרבתה בה זוהמת הנחש והוא תוקף הרע, וידוע אשר זה עיקר צער גידול בנים שלא יאחזו בם כוחות החיצונים כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת ובא לציון גואל וגו' שהוא ראשי תיבות גוף בניו כי אדם המוציא זרע לבטלה מוסר בניו ביד החיצונים וכו' ועיקר דבר זה מזוהמא ההיא כי היא מטמא את בועלה וכשאין כוונתו בכל כוחו רק לשם ה', שלא למלאות תאותו בשום אופן. שורה הסטרא אחרא בזיווג ההוא והקליפות לוקחין הניצוצין הנשארים בהסדין ונעשו מהם נגעי בני אדם ומזה יצמח צער גידול בנים וזה ארבה עצבונך הוא צער גידול בנים כפירוש רש"י, והרונך פירש רש"י זה צער העיבור. כי עבור התגברות כח הרע בעולם צריך להיות ט' חדשים או ז' בשביל מוחין דעיבור כידוע. בעצב תלדי בנים פירש רש"י זה צער הלידה, נודע מדברי האר"י ז"ל בסוד ע' קלין דראמית ההוא אייליתא הנזכר בזוה"ק והכל מכח התגברות הקליפות והרע ברחם האשה מזוהמא ההיא נעשה רחמה צר כי הם צרי עין ואינם רוצים בהתרבות צלמי אדם בעולם. לך ראה מה שעשה קין סוד קינא דמסאבותא שהרג את אחיו בכדי שישאר יחידי בעולם ויירש תבל ומלואה, ומפתח של חיה נגנז למעלה מע' שרים הסובבים את הכסא הם שרי האומות וכולם אינם חפיצים בהתרבות דמות וצלם אלהים בעולם, ועל כן צריכה לשאגת ע' קולות ובכל קול יורד המפתח למטה משר אחד עד בואו למטה הכל כנודע מכוונת מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וגו' (תהלים כ', ב'). וזה הכל נמשך מחטא חוה כי קודם החטא עלו למטה שנים וירדו ארבע (סנהדרין ל"ח:) ולא היה צער העיבור ולא צער הלידה. ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, כי הגבירה בקרבה כח התאוה עד למאוד מזוהמא הלז ועל כן היא משתוקקת ומתאוה תמיד להשלים מאויה וממילא והוא ימשל בך כשהיא צריכה אליו ודאי אשר לו הכח והממשלה עליה ועבד לוה לאיש מלוה.

403

ת״דאו יאמר בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך. על פי מאמרם ז"ל (נדה ל"א:) שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה יולדת מביאה קרבן אמר להם בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה כו' ומפני מה זכר לז' ונקבה לי"ד זכר שהכל שמחין בו מתחרטת לז' נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לי"ד ולזה אמר אף שבעצב תלדי בנים אף על פי כן ואל אישך תשוקתך ותאותך ותתחרט באחרונה.

404

ת״הולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' ארורה האדמה בעבורך וגו'. לכאורה היה לתמוה בזה, כי מי חטא בכל החטא הזה יותר מאדם להיות הוא אשר שמע בעצמו גזירת מלכו והיה יציר כפו ברוך הוא, ונשמתו היה גבוה למעלה למעלה ויותר היה נאה לו להשמר מן החטא יותר מכולם. והנך רואה כי כולם נתקללו הנחש והאשה והוא לא נתקלל כלל ונתקללה האדמה בעבורו, וגם גזירת המיתה לא נאמר לו בלשון קללה כי אם כדבר הבא ממילא, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וגו'.

405

ת״ואמנם לכל אשר כתבנו עד הנה משפטי ה' אמת כי לא נגזר לכל אחד בדרך הקללה והנקמה לומר על אשר מרית את פי יעבור עליך כך וכך כי אין זה מדת ה' ואין בכל קללות ה' כי אם מה שגורם העושה הרע לעצמו כמאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו ואומר (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך כי רעתך בעצמו הוא תיסרך. ולהיות האדם יציר כפו ברוך הוא, אחר חטאו התענג יותר ממה שנתודע לו הכרת גדולתו על ידי זה יותר מכל היסורים והצרות שיעברו עליו כנאמר למעלה, בזה האהבה והחמדה הוציא נפשו מממשלת כוחות הרע שלא ישלטו זרים בנשמתו. ואך לפי שנשאר הזוהמא בחוה לכן כל יוצאי חלציה יצאו מזוהמין עד עמידת אבותינו על הר סיני שפסקה זוהמתם כמאמרם ז"ל (שבת קמ"ו.). אבל אדם הוציא נפשו מזוהמת ממשלתן, וגם לפי שסיגף עצמו בזרזי תאנים ובתעניות כאמור למעלה הוציא נפשו מכח הרע, אך גופו נשאר מזוהם ומגושם עד שצריך להתהפך לעפר.

406

ת״זוידוע אשר עיקר האדם הוא הנשמה וכאשר לא שלח ידו ברע לא היה ראוי לקללה ולא היה נתפס בו כי אם קללת הגוף לשוב לעפר בכדי ללבנו לצרפו לטהרו עד לעתיד לבוא, ואך לאשר שאמר לפני ה' שמקבל עליו כל דבר ודבר בעבור כבודו מה שלא השיבו כן האשה והנחש, זכה שאף קללה זו לא נאמרה לו לנוכח בלשון קללה כי אם כדבר הבא ממילא וכנאמר, ואמנם לפי שגרם בחטאו שבכל דברים שבעולם תקדם הקליפה לפרי ותרבה גשמיות עפר בכולם עד שיהיו צריכין כולם לתיקון בני אדם, וכבר כתבנו שחטא האדם נמשך מחטא האדמה ולכן קילל האדמה בעבורו. פירוש, כי עיקר קללת האדמה נוגע לאדם במה שהוא יוצרך לטרוח לחרוש ולזרוע ולהסיר התבן והמוץ מהאוכל שהוא הסרת הקליפה מהפרי ואחר כך תיקון אחר תיקון בבישול ואפיה, ואך לכבודו וחטא הארץ, תלה הקללה באדמה שתוציא צבאיה בלי תיקון כנגד מה שהוציאה העץ של הפרי בלי תיקון שיהיה ראוי לאכילה. מה שאין כן כשיתוקן הארץ ומלואה נאמר (תהלים ע"ב, ט"ז) יהי פיסת בר בארץ ואמרו חז"ל (כתובות קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. כי תוציא הכל בתיקון השלם עד שלא יצטרכו עוד למעשה ידי אדם וכאמור.

407

ת״חויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי. כבר עמדו בזה המפרשים שלפי זה היה נאה לקרותה חיה ולמה חוה, אכן לפי דברינו כי שמח האדם במה שהשכיל על ידי אכילת העץ לדעת בוראו, וזה היה על ידי אשתו ונדמה לו כאילו היא הגידה לו הדעת לדעת את האלהים לכן קראה חוה מלשון (תהלים י"ט, ג') ולילה ללילה יחוה דעת שהוא לשון הגדה. אך למה דוקא בזה הלשון שיורה על הגדה ולא באחד משאר לשונות של הגדה שהוא אמירה ודיבור ויביע וכדומה ולזה אמר כי היא היתה אם כל חי ונאה לקרותה חוה שיורה לשתי הכוונות כי חוה נופל על לשון חיה כפירוש רש"י.

408

ת״טויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כי אחר שראה הקב"ה שטוב בעיני האדם לראות ולהבין בטוּב ה' ובגדולתו וזיו יקר תפארתו, והנה להראות להם בבחינה השלימה באספקלריא המאירה אי אפשר, לצד שהלך בחושך וכשיסתכל פתאום באור הגדול והנורא יכהה אור עיניו באופן שלא יוכל לקבל עצם האור בשום אופן, ואמנם הבא לטהר מסייעין אותו וחפץ ה' להנהותו מאורו הרב, מה עשה הקב"ה האיר לו דרך מסך המבדיל שיוכל להסתכל ולקבל האור ההוא. ועל כן ויעש להם כתנות עור סוד התפילין שהבתים הם של עור ועל ידם מאיר אור המוחין מד' פרשיות. ועל כן כתוב בזה ויעש ה' אלהים כי ידוע שהפרשיות הם סוד מוחי אבא והבתים הם סוד מוחי אימא והם הוי"ה ואלהים כנודע. גם הוי"ה ואלהים הם מספר יב"ק סוד אהי"ה הוי"ה אדנ"י שהם סוד התפילין בסוד (בראשית ל"ב, כ"ג) ויעבור את מעבר יב"ק כנודע, ובזה וילבישם בבחינת התפילין ממש שהלביש את האור הגדול תחת מכסה עור תחש שיוכלו האדם ואשתו לקבלם.

409

ת״יאו ירמוז כתנות עור על בחינת השכל הנעלם אשר הארכנו בביאורו בספר סידורו של שבת (חלק שני דרוש ב' אות י"א) והוא הנקרא בדברי מרן הרב איש אלהים מורינו הרב ר' חיים ויטאל (בעץ חיים שער קיצור אבי"ע) שכל העיוני כי השכל הזה אינו בא אל האדם כי אם אחרי העיון בו בחכמת שכל המעשים אשר עליו, וכשהוא מעיין ומחשב בחכמתו שבראשו אז בא לו שכל חדש משכל העיוני הלז, לדעת השכלת הדברים שירצה, והוא הממוצע בין שכל המעשה אשר תמיד בחכמת אדם ובין שורש חיות של אדם הזה אשר משם שואב כל חכמתו, והוא נעלם ונגלה תמיד, הוא נעלם בשורש מקור החיות ונגלה בעת אשר יבקש האדם ליתן דעתו ושכלו להתבונן בדבר הצריך להבין בו, ועיין שם בביאור היטב. וכנגד השכל הנעלם הזה הוא עצם הגלגולת אשר באדם אשר אין בו ממשות ידוע משכל כי הוא נגד שכל הנעלם. והנה קודם החטא נאמר (בראשית ב', ז') ויהי האדם לנפש חיה כי החכמה נקראת חיה ואז היה בחינה זו העליונה שבנפש האדם כי היה הקב"ה מאיר ממקור נשמת האדם על נפש החיה הלזו, והיא החכמה שבראש ולא היה צריך לממוצע ומסך המבדיל, והן עתה אחר שחטא אמר הכתוב ויעש להם כתנות עור כי אינו מתגלה בחכמת האדם כי אם על ידי הממוצע השכל הנעלם הלז, והיא הנקראת יחידה כי יחידה היא בדבר זה להשתנות מכל חלקי הנשמה להיות בבחינת נעלם ונגלה כאמור.

410

תי״אותדע אשר בחינות אלו הם בכל הבחינות לאדם אשר אין לו כי אם נפש בלבד, עם כל זה היא כלולה מכל חמשה חלקים, וחיה, העליונה שבכולם ומקבלת על ידי השכל הנעלם שהיא בחינת יחידה. ולאשר שרומז אליה בחינת עצם הגולגולת שבאדם שהוא נעלם משכל, לכן קראה הכתוב כתנות עור, הוא עור פני אדם החופף על עצם הגולגולת וזה הוא מסך המבדיל שעשה הקב"ה לאדם ולאשתו שיקבלו האור על ידו, ועל כן אמר וילבישם כי ידוע שאין בחינה זו נכנסת תוך האדם כמו נפש רוח נשמה, רק כמו אור המקיף לאדם, כבחינת המלבוש, כמו שמובא בדברי מרן האלקי מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל (בספר עץ חיים היכל א"ק שער ג' פרק א') ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה כ', י"ב) בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור באלף ובודאי שחלילה לומר שרבי מאיר ישנה אות אחת בתורה, ויתכן לפי דברינו, כי הרב האלשיך כתב בפסוק (בראשית א', ג') ויאמר אלהים יהי אור על מאמרם ז"ל (בראשית רבה ג', ד') מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה ונעשה השלמה כולו אור וממנה הבהיק האורה ועל ידי זה תוכל העולם ומלואה לקבל האורה וכמו כן נאמר כאן כי אחר שהקב"ה מלביש אור חכמתו בשכל הנעלם הלז שהוא בחינת עור, ומזה השכל מאיר אור החכמה. ונמצא אשר זה העור נעשה אור להאיר בחכמתו ואך לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול כי אם תרבה האור בהעור נתבטל העור לעשות אור ואם לא תרבה האור לא יבוטל עורו על כן אמרו בתורתו של ר' מאיר כי כל כך היה גדול אור חכמתו בעת אשר היה עוסק בתורה ומעיין בשכלו הרב והיה יורד אליו אור החכמה ממלך עולם ברוך הוא וברוך שמו בשפע רב ובבהירות גדול והכל על ידי השכל הנעלם והיה מתהפך העור לְהֵעָשוֹת כולו אור לרוב האור שקיבל לתוכו ומתוכו האיר להחכמה ושכל אשר בראשו של ר' מאיר, ועל כן אמרו (עירובין י"ג:) לא ר' מאיר שמו אלא ר' נהוראי שמו ולמה נקרא שמו ר' מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה כי היה יורד אור החכמה בשפע רב אליו עד אשר היה מאיר בחכמתו לחכמי דורו והכל כאמור.

411

תי״בעוד יתבאר אומרם בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באלף, על פי מה שאמרו רבותינו (מובא בילקוט ראובני בפרשה זו בשם עמק המלך) וזה לשונו: אור פניו של משה הוא מסוד כתנות אור שתיקן משה רבינו ע"ה נפש הרע שבקילקולו של אדם הנקרא עור הוא סוד עץ הדעת טוב ור"ע הפוכו עור ומשנולד התחיל לצמוח תיקון האורה וכו' עד כאן, ואמנם במשה רבינו אדון הנביאים ז"ל היה זה בתמידות ובבהירות רב עד שקרן אור פניו לְהֵעָשוֹת כולו אור בהיר בשחקים מלא זיו ומפיק נוגה עד שייראו מגשת אליו, ואצל ר' מאיר לא היה זה כי אם בעת לימוד תורתו וכל כך היה מתלהב ובוער ברשפי אש שלהבת יה באהבת ה' ובתורתו עד שנתהפך עור פניו לאור ממש וזה הוא דבר ידוע אצל חכמי אמת כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית צ"ד.) רבי אבא אתלהיטו אנפוי כנורא מחדוותא דאורייתא וכו' וכן אמרו חז"ל (חגיגה י"ד:) כשדרש ר' אליעזר בן ערך במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה. ואמרו (בבא בתרא קל"ד.) על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח עליו מיד נשרף, והכל כי על ידי אש בוערת אשר בלבבם בעת עוסקם בתורת ה' הם מרבין שפע אור גדול בכל העולמות עד שנתמשך עד למטה ותתלהט אש סביבם ויקיף אותם אש מן השמים ותלהט מוסדי הרים. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת ח', א') חכמת אדם תאיר פניו, כי על ידי חכמתו בלימוד התורה ומבין ומחכים עד היכן הדברים מגיעין תבער אש בקרבו באהבה עזה קשורה ונפלאה לחי עולמים הנעלם בתורתו, עד אשר אינו יודע כלל בשום חפצי העולם אז, והיכן עומד אם בארץ או בשמי השמים ואינו מרגיש ויודע מעצמו כלום, כי אם הוא וכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל כוחיו ומחשבותיו ודיבורו ותנועותיו והרגשותיו הידועות לו ושאינין ידועות לו הנגלות והנסתרות נגבהים ונקשרים ונצמדים לאור שמו יתברך הנעלם בתורתו, וכמאמרם ז"ל (עירובין נ"ד:) בפסוק (משלי ה', י"ט) ובאהבתה תשגה תמיד אמרו עליו על ר' אליעזר בן פדת שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי ועוסק בתורה וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי פעם אחד בא אדם אחד ליטלו ומצא נחש כרוך עליו וכל זה היה לרוב התקשרות דעתו באהבה עזה ועצומה להתורה עד שלא היה מרגיש מחפצי עצמו כלום ואמנם כל כך היה אורו גדול ורב עד שהאיר על כל נשמתו וגופו ואפילו על כל מלבושיו ועל כן מצאו נחש כרוך עליו, ונחזור לענין ר' מאיר אשר בתורתו נעשה עור פניו אורה ממש ועל כן אמרו (עירובין י"ג:) שהיה מאיר פני חכמים בהלכה. פירוש בשעה שהיה עוסק בהלכה והיה מבהיק זיו אור פניו על החכמים אשר היו אתו עד שגם הם קלטו האור על פניהם ומאורו היה מאיר גם פני חכמים, ועל כן א"ר^*בעירובין כתוב אמר רבי, ובתוספות מנחות ק"ד כתוב אמר רב, לכן השארנו בראשי תיבות. (עירובין י"ג:) האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואלמלי חזיתיה מקמאי הויא מחדדנא טפי וכו' עד כאן. כי היה אורו גדול כל כך ומבהיק עד שאפילו היושבים מאחוריו ראו האור הנמשך מאתו ואילו ראו אותו מפניו והיה אור פניו מכה עליהם ודאי נתעלו יותר ויותר עד שנקלט האור עצמו על פניהם והכל כנאמר.

412

תי״געוד נראה בפירוש דבריהם בתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור באלף, כי נודע אשר התורה מתחלקת לשני חלקים, האחת הוא פשטות התורה בכללותיה ופרטותיה בתרי"ג מצותיה הנקרא בפי חכמי אמת לבושי התורה לצד שנתלבשית בלבושי עולם הזה כמו ציצית ותפילין וסוכה ואתרוג ולולב וכדומה שכולם הן בדברים הגדלים על הארץ הלזו והם כמו לבושים ממש לאורות העליונים הנפלאים הצפונים וגנוזים בהם. ופשיטא דפשיטא בסיפורי מעשיות הנמצא בתורה שכולם הן רזין דאורייתא אור בהיר בשחקים אורות עצומים ונוראים כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ד) בפסוק (דברים ל"ב, מ"ז) כי לא דבר רֵק הוא, ואם רֵק הוא, מכם. עד כאן. פירוש שלעין האדם אשר על הארץ נראה שח"ו רֵק הוא, אבל באמת לא דבר רֵק הוא ובכל אות ואות מתורתנו הקדושה רמוזים אלפי אלפים אורות עולמות עליונים ובחינותיהם רם ונשגב עד למאוד עד בלתי שיעור ובלתי ערך וזהו התורה חדשה שעתיד הקב"ה ליתן על ידי משיח כמאמרם ז"ל במדרש (מובא בילקוט ישעיה) כי יפשוט התורה מפשטותיה ולבושיה ויתננה בפנימיות רוחניותה אשר אין שיעור וערך לגדלות האורות והטובות והחמדות הנפלאות שימצא אז בתורה הקדושה ועל זה אמרו ז"ל (זוה"ק חלק ב', קנ"ד.) כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא, והחלק השני הן הן הסודות התורה ושמותיו של הקב"ה הרמוז בה הנקרא בפי החכמים מעשה המרכבה אשר אם אדם זוכה להן נודע לכל אשר הם מתיחדין באור התורה עד אשר אפילו בגשמיות העולם תתלהט אש סביבם ויקיף אותם האור מכל צדדיהם כמו שמובא במאמרי חז"ל המובאין למעלה, והנה פשטות התורה ולבושיה האמורים, על ידי חטא אדם הראשון הם בחינת כתנות עור כי ירד האור של התורה שלמעלה להתלבש בגשמיות עור גידולי הארץ ושארי עשיותיה. וכתנות הוא כמין לבוש והכתנות עור ודאי כאמור, וזה הנקרא דרך התורה כי אי אפשר ליכנוס לפנימיות אור התורה אם לא שילך תחילה בדרכי התורה האלו שהם הפשטות והלבושים ולפי שהם נתלבשו בגשמיות העולם על ידי החטא צריכים עבודה קשה בחומר ובלבנים שהוא פלפולי התורה בקל וחומר ובשארי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ולהסיר הקושיות שהם המוץ ותבן מבחינת הקליפות שנתהוו מהחטא. והעיקר לשמור עצמו מכל בחינת פניות חמדת העולם קטן וגדול שיהיה בלתי לה' לבדו, והוא בחינת (לקמן כ"ד) להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כי עץ החיים הוא הפנימיות שבתורה ואין דרך לבוא אליה כי אם תחילה על ידי הפשטות ולבושים והם מתהפכין מגוונא לגוונא מביש לטב ומטב לביש כאומרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה חלילה סם המות, כי הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ומוטב שנהפכה שלייתו על פניו (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ב'), ואולם תדע אשר הן הפשטות והן הפנימיות הנה הם מיוחדים בתכלית היחוד כי מאל אחד ניתנו וכבר כתבנו בחיבורנו זה אשר בחינת לימוד התורה הוא בחינת נשיקין שהוא אתדבקות רוחא ברוחא כי הבל פה היוצא מפי האדם שהוא נפשו ממש מתיחד ומתדבק עם אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו, כי התורה כולה הוא רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה שרצה שיעשו בני ישראל רמ"ח מצותיה ושלא יעשו שס"ה לא תעשה שבקרבה. וידוע אשר הוא ושמו אחד והוא ורצונו אחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') שהוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה וכו' עד בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו וכו' על כן הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת עצמה ודבר הזה אין כח כו'. ונמצא אשר ממש בוראנו ברוך הוא וברוך שמו נעלם ומתלבש בתורתו הקדושה, וכל העולם לא נברא כי אם לצוות לזה (ברכות ו':) כלומר שיתחברו ויתקשרו ויתדבקו בה' על ידי התורה הקדושה, וידוע אשר אין חילוק המנשק את המלך על ידי לבוש אחד או על ידי כמה לבושים, ונמצא אשר גם בפשטות התורה אם למדה האדם בשבירת כל כוחי מורשי לבבו באהבה ויראה בחמדה ותשוקה וחפיצה להתקשר ולהדבק לעריבות נעימות ידידות אורו ברוך הוא וברוך שמו המלובש בהתורה. באמת ובתמים בכלות נפשו לאלהים בקיום כל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם שמנו חכמים במשנתן (אבות ו', ו') כמו באימה ויראה בענוה בשמחה ואינו מגיס לבו במיעוט תענוג במיעוט שיחה במיעוט דרך ארץ וכדומה, גם זה נעשה כמעשה מרכבה כיון שאינו לומד רק להיות מרכבה אליו להדבק בו על ידי התורה הנה כל הלבושים נעשים אור בהיר בשחקים ונפרד מהם כל בחינת הגשמיות ומוץ ותבן הנאחז בהן, ואורו ברוך הוא מתגלה אליו על ידי הלבושים. הלא תראה מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) תי"ו בעיי הוו בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר וכו' אמר רבא רבותא למבעי בעיי (ופירש רש"י רבותא למבעי בעיי וללמוד תורה) בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קמתנינן בעוקצין טובא וכו' עד ורב יהודה שליף חד מסאני ואתי מטרא ואנן צווחינן ליכא דמשגח בן אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב. הרי שאין בלימוד התורה כי אם מעט חפיצת הלב אם חשק לדבקה בו ועל ידי זה ולעבדו בלבב שלם מה יפה ונעים גורלו אף בפשטות התורה נעשה לו מרכבה כאמור, ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שער ז' ענף א') שביארנו שם אופני לימוד התורה בג' פנים.

413

תי״דולהיפך אדם הלומד שלא לשמה באמת ומערב בנפשו משטותי הבלי העולם ומחמדיו הנבזים, אף בפנימיות התורה לא יראה אור בהיר ועל זה אמרה התורה (דברים ל"ב, כ"ה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. כלומר הנה הפתאים והשוטים שאינם נותנים לבבם באמת ביחוד לה', אף בהגיעם לחדרי המלך הפנימיים אינם מקיימין (שיר השירים א', ד') הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, לשמוח עם ה' אלהיו המלובש ברזין דאורייתא, וגם בבית כמות שגם הבית הפנימיות נחשב כמו החיצוניות שנתהוה על ידי שבירת הכלים הידועים בחינת המות מאנין תבירין, והחילוק בינם אינו אלא שבפשטות הוא עבודה גדולה לזה שיהיה לבבו שלם עם ה' אלהיו ולא ירצה שום דבר כי אם להעשות מרכבה אליו, לצד התלבשות בגשמיות העולם אשר הוא מרוחק מאור פניו יתברך ובפנימיות ורזי התורה בנקל יותר לבוא לזה כי הוא של מלך מלכי המלכים הקב"ה ולא נתלבש עדיין באויר העולם אבל זה וזה שוין ורזי התורה אחת להם והם מיוחדים בתכלית היחוד ועבור זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א', כ') חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה פירוש שהחכמה צווחה שיתנו לב אף בחיצוניות שלה לראות משם חכמתה ואור הבהיר שלה וגם ברחובות ושווקים מקום שנתלבש שם התורה בסיפורים וכדומה גם שמה יתנו לב להבין איה מקום שורשה נתיב לא ידעו עיט לא שזפתו עין רואה חמדה גנוזה צרורה ברצון אין סוף ברוך הוא וברוך שמו וכמו שמובא בזוה"ק בכמה מקומות ובפרט בפרשת בהעלותך (קנ"ב.) ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתיא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטא וכו' עד ועל דא האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו וכו' ובגין כך אמר דוד (תהלים קי"ט, י"ח) גל עיני ואביטה נפלאות וגו' מה דתחות לבושא דאורייתא וכו' עיין שם שהאריך, והנה ר' מאיר אמרו עליו חז"ל (חגיגה ט"ו.) ר' מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. כלומר שגדלה כוחו לזרוק הקליפה החיצונה והמוץ והתבן מלבושי התורה אשר נתהוה מחטא האדם להיות שהמשיך אורו ברוך הוא וברוך שמו דרך כל הלבושים וגם מהלבוש עשה אור שהשיג והבין להתקשר ולהדבק ולהתיחד באורו ברוך הוא דרך כל הלבושים וכל תוכו אכל אף החרצן והזג כי עשה החיצוניות כמו הפנימיות וזרק האי קליפה תקיפא חיצוניות דחיצוניות המגין על הפרי ועל כן היה כתוב בתורתו כתנות אור באלף כלומר בעת לימוד תורתו אף הכתנות שהוא הלבוש מפשטות התורה שנתלבש בה הפנימיות שצריך להיות בבחינת כתנות עור שהוא גשמיות העולם והוא עשה מכל הלבושים אורה ושמחה ואף בלימודו בפשטות התורה היה מקושר ומדובק באור מלך מלכי המלכים הקב"ה המלובש בה וממילא נעשה גם הלבוש אור רוחניות וזרק עור הקליפות לחוץ ועל כן אמרו שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה כלומר אף כאשר הלך בדרכי התורה שהוא הפשטות בפלפולי התורה בקל וחומר ופירוקים הרומז לבחינת בירור הניצוצות כדרך וימררו את חייהם כלומר חייהם שהוא הפנימיות נפל לבחינת המר והנמהר תוקף הקליפות אבל ר' מאיר בעת לימודו המתיק למו מרירת המים ומכולם יצא מים חיים לעשות הלבוש כמו הפנימיות וכאמור, ועל זה אמרו חז"ל (חגיגה ב'.) כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כאשר עם לבבו לראות באור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהתורה כן יֵרָאֶה אליו אם בפשטות ואם בפנימיות הכל כנאמר למעלה.

414

תי״הויאמר ה' אלהים הן האדם וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה ועתה אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו', והוא פלאי לעין כל מה ענין תשובה לכאן במה שירא הקב"ה שלא יאכל מעץ החיים, אמנם הנה כבר כתבנו אשר גם זה היה בכלל חטא אדם במה שלא אכל מקודם מעץ החיים להתדבק בקדושת אלהים יפה יפה ואחר כך אם היה אוכל מעץ הדעת לא היה מזיקו כל כך, ואולם הנחש בערמותו מאס בעיני האדם כל טוב עצי הגן אשר נטע ה' והגדיל בעיניו תאות העץ האסור לומר כי אין כמוהו.

415

תי״ווהנה נודע אשר חלק הרע ישנא לעולם חלק הטוב, תכלית שנאה. ואם לא היה פותח הקב"ה לאדם פתח התשובה להתחרט על מה שעשה והיה ח"ו נשרש בכח תאות הרע, ודאי שלא היה מקום אצלו להתאוות לטעום מעץ החיים להדבק בקדושת אלהיו בשום פנים, כי הרע והטוב הם שני הפכיים לא יתאוו זה לזה. וממה שאנו רואין שהיה ירא הקב"ה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים, מזה נשמע בודאי אשר פתח לו הקב"ה פתח של תשובה שיתחרט על מה שעשה וישוב לתקן את אשר עיות להתדבק בקדושת אלהיו, ועל כן ירא שלא לאכול מעץ החיים כי ודאי לפי דעת אדם יהיה זה תחילת תשובתו לאכול תיכף ממנו לתיקון חטא שלא אכל ממנו קודם חטאו. וזה לא טוב לו כי חלילה לא יהיה לו תיקון לעולם, שנפשו לא תוכל ליפרד מהגוף כי יחיה לעולם ולא תוכל לראות פני השכינה כל ימיה כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זלל"הה. או כפשוטו שלא יראו הבריות שחי לעולם ויעשו אותו אלוה כעין שאמרו חז"ל (בראשית רבה ח', י'). וידוע שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד (שם צ"ו, ה'). ועל כן,

416

תי״זוישלחהו ה' אלהים מגן עדן וגו'. ולכאורה צריך להבין איך ייחס שם הרחמים על השילוחין אשר הוא בבחינת הדין הגמור, אמנם הוא, כאשר אמרנו, שזה הוא לו טובה גמורה שישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה להיות נשמתו צרורה בצרור החיים את ה' אלהיו להתענג מזיו שכינתו, ולבל יעשוהו הבריות אלוה כאמור. וגם על זה כיוונו שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה כלומר שתוכל נפשו לשוב ולקבל את פני ה' אלהיו ולהיות כאשר היתה בּאָמְנָה אתו קודם הבריאה מה שלא תוכל לעשות כן אם תקשר בגוף החומרי שנתגשם בהרע שלא יוכל לעלות לדור בעליה עוד בשום פנים אם לא אחר התיקון הגמור אחר ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן וכאמור.

417

תי״חאו יאמר וישלחהו ה'. בשם הרחמים על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ל"ז:) גלות מכפרת עוון. והוא היסורים אשר תחת הריגה שניתן לשוגג ולזה גם שם הרחמים הסכים לשלחו מגן עדן להיות נע ונד בארץ שעל ידי זה יכופר עוונו.

418

תי״טלעבוד את האדמה אשר לוקח משם. לכאורה סימן זה אשר לוקח משם מיותר וכי סימנא צריך אל האדמה איזה היא, ויתכן לומר אשר לא כיוונה התורה אל עבודת האדמה כפשוטה לחרוש ולזרוע לשלחו לזה שיעבוד האדמה וכי זה תכלית בריאתו ועשייתו על הארץ. ואמנם הכוונה על האדמה העליונה הוא גן עדן העליון אשר שם חלק לכל ישראל והיא צריכה עבודה לְעָבְדָה במצוות עשה ולשמרה במצוות לא תעשה ובכל מצוה ומצוה שעושה נוטע לו אילן אחד באדמה ההיא העושה פירות. והוא רמז על תענוג עולם ההוא אשר מתחלק לכמה פרטי תענוגים עד אין שיעור וערך, כמו פירות אילני הארץ. והיא צריכה שמירה בלא תעשה לבל יקרב זר אליה ויחללה והיא קודש לה'. ושם מתעדנין הנשמות בזיו שכינת בוראם ברוך הוא, וכנגדו הוא גן עדן התחתון מקום דירת אדם הראשון ושם מתענגים ומתעדנים הנפשות והרוחות מבני אדם בזיו תענוגים המיוחד להם שאין ערך ודמיון לתענוג וחמדה וחשוקה הלזו בשום חפץ מחפצי העולם הזה. והוא אומרו לעבוד את האדמה כינוי לגן עדן אשר נקרא אדמה כמאמר הכתוב (בראשית ב', ט') ויצמח ה' מן האדמה כל עץ נחמד למראה ועץ החיים בתוך הגן וגו'. וכדי שלא נטעה לומר שכוונתו על האדמה הפשוטה עפר, הסמין בסימן גדול אשר לוקח משם כלומר שעתה נלקח משם בשילוחין האלו אדמה ההיא יעבוד וישמור שלא ליעול בכסופא לשם לעלמא דאתי, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו אמן. על כן,

419

ת״כויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט חרב המתהפכת לשמור וגו'. צריך להבין על מה נכפל גירושי האדם כי אחר שאמר קודם וישלחהו ה' למה כפל לומר ויגרש. גם בדברי רבותינו (בראשית רבה י"ט, ט') נאמר אלו שתי הלשונות דנתי אותו בשלוחין ובגירושין וצריך לדעת מה הוא שלוחין ומה הוא גירושין, גם יקשה למה בשלוחין מפורש מי שלחו וישלחהו ה' אלהים ולא כן בגירושין כי כתב סתם ויגרש את האדם, גם השמירות כפל אצלו, הכרובים ולהט החרב המתהפכת, ולמה לא די בשומר אחד.

420

תכ״אוהנראה כי הנה כתבנו למעלה אשר שילוחו מגן עדן היה על צד הטוב האמת ברחמים רבים בכדי שיבוא לידי תיקון והעיקר היה בזה שלא יאכל מעץ החיים ויחיה לעולם וזה הוא לו רעה גמורה כנאמר למעלה, ולדבר זה היה די שישלחו מחוץ לאסקופת הגן עדן למען אשר לא ישלח ידו ולקח מעץ החיים, והוא ענין השילוח כענין ושלחה מביתו מאסקופת הבית ולחוץ. ואך לצד ליכלוך וטינוף שנתהוה באדם עבור החטא שהלבישו הנחש בגדים צואים וגן עדן הנה גדולה קדושתו למעלה למעלה הוצרך עוד להתגרש למרחוק מאוד שלא יעמוד בצדו, כי לא תוכל קדושת המקום להריח ריח בגדיו זוהמת הנחש והרע אשר נדבק בו. וזה ענין הגירושין בדרך מאמר הכתוב (שמות ו', א') כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. לא אמר ישלחם מארצו כי השליחות לא יורה למקום רחוק כזה, כי אם הגירושין הוא יורה לגירוש רב במרחק עצום, וכענין (תהלים ל"ד, א') ויגרשהו וילך וגו'. ולזה כפל ויגרש את האדם חוץ משילוחו מחוץ לאסקופת הגן עדן, עוד גירשו למרחוק מאוד מצד פחיתת מעלתו וקדושת המקום.

421

תכ״בוהנה נודע מאמרם ז"ל (בראשית רבה ג') בפסוק ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה אמר ר' אליעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא אלהים לילה אין כתיב כאן אלא ולחושך קרא לילה וכו' עד כאן, ועל כן בשילוחין שבא מצד הטובה השלימה כאמור ייחד הקב"ה שמו עליו וישלחהו ה' אלהים, ובגירושין שבא מצד הדין החזק שלא יכלה קדושת המקום לסבלו, כתב סתם ויגרש את האדם ולא ייחד שמו על הרעה כמדובר. והנה ענין השילוח זה הוא דבר הקיים לעולם. כי לעולם חלילה לו ליכנס בגן עדן פן ישלח ידו וגו'. ואולם ענין הגירושין מרחוק מחוץ לגן עדן, זה הוא דבר שאינו תמיד בשיווי אחד כי כאשר יעשה אדם תשובה שלימה ויקרב עצמו לקדושה יסיר מעט מעליו מבגדים הצואים ויוכל להתקרב יותר לגן עדן וכן תמיד כאשר יודבק יותר בקדושה יתקרב יותר להגן, וכאשר יעשה הרע ח"ו יתרחק יותר, ולזה הוצרך לשני שמירות, ובתחילה וישכן מקדם לגן עדן כלומר תיכף מחוץ לגן עדן את הכרובים ופירש רש"י, מלאכי חבלה והם הם אשר נעשו מחטאו ומונעים אותו להתקרב גופו אל הקודש וטובה עשה לו האלהים שיקרב על כל פנים נפשו בקודש כנאמר והוא השמירה על השילוח והוא תמיד. ואת להט החרב המתהפכת, הוא שמירה על הגירושין והיא מתהפכת תמיד. כאשר ידבק בטוב יקרב, וחלילה להיפוך, ירחק ועיין בזוה"ק (אמור ק"ז:) כתב שם וזה לשונו: וכדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין דינא זמנין רחמי וכו' ולא קאים בקיומא תדיר בחד מינייהו וכו' ועל דא אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא וכו' עד כאן הרי כדברינו ממש והיא מתהפכת לשמור את דרך עץ החיים כלומר פעמים לשמור את הדרך הזה שלא להטות ימין ושמאל כי אם בדרך המלך נלך מלכו של עולם ולפעמים הרע שומר האדם מלילך בדרך החיים והכל כמדובר.

422

תכ״גוהאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו'. רש"י ז"ל פירש כאן והאדם ידע כבר, קודם ענין שלמעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה וכו'. ולכאורה זה סותר למה שאמרו ז"ל (בראשית רבה כ"ב, א') וזה לשונם: והאדם ידע וגו'. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כ"ה, ו') אמר ר' יהושע בר נחמיה שבם נהגת עם אדם הראשון שכך אמרת לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ואילולא שנתתה לו יום אחד משלך שהוא אלף שנה היאך נזקק להעמיד תולדות וכו', הרי שהתולדות נולדו אחר החטא. ובזוה"ק אמר כמה פעמים בפסוק זה, אשר קין ברא דרוח מסאבא הוה דאיהו חיויא בישא כלומר שנולד אחר שבא הנחש על חוה, וידוע שלימות אדם וחוה קודם שחטאו ואם אז היה נולד קין ודאי לא היה בו בחינת הרעה הגדולה הזאת לקום על אחיו להרגו בערמה.

423

תכ״דואמנם נראה שרש"י ז"ל הוציא דבריו אלו ממה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח:) י"ב שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו וכו' עד שביעית נזדווגה לו חוה. שמינית עלו למטה שניים וירדו ארבעה. תשיעית נצטוה שלא לאכול וכו' עד כאן, הרי מפורש שההריון והלידה היה קודם החטא. אבל מה שנראה לי לישב דבריהם עם דברי הזוה"ק האמור כי אמרו (בראשית רבה י"ח, ו') בפסוק והנחש היה ערום אמר רבי יהושע בן קרחה להודיעך מאיזה חטייה קפץ עליהן אותו הרשע מתוך שראה אותן מתעסקים בדרך ארץ נתאוה לה וכו' עד כאן. ובזה נוכל לומר, כי תיכף אחר שעה שביעית כאשר ראה שנזדווגה לו חוה נתאוה לה ופיתה אותה עד שבא עליה וזה אפשר לא היה נחשב לה לחטא כל כך כי גם על אדם אמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) מלמד שלא נתקררה דעתו עד שבא על חוה כי לא נאסרה להם גילוי עריות עדיין עד אחר הצווי של עץ הדעת שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ו:) "לאמר", זה גילוי עריות וכן הוא אומר (ירמיה ג', א') לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו'. וזה לא היה עד שעה תשיעית כאמור, ועל כל פנים כבר היתה בה זוהמת הנחש שהטיל בה, ואחר זה נולד קין ותאומתו שעלו שנים וירדו ארבעה שהם אדם וחוה קין ותאומתו כמו שאיתא בתוספות שם. ועל כן גדלה הזוהמא בקין, ועל כן אמר בפרקי דר' אליעזר בא אליה רוכב הנחש ועיברה את קין וגו' ונכונין כל דברי חז"ל, זולת מאמר שהתחלנו במה שכתבו אילולא שנתת לו יום אחד משלך היאך נזקק להעמיד תולדות. ונראה שהעמדת תולדות היה אחר החטא, ונראה שכיוונו בזה על הולדת שת שממנו הושתת העולם והוא ודאי נולד אחר החטא כי נולד אחר ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו. כי מקין והבל לא נשאר שום תולדה ולא שייך לאמר בזה זכור רחמיך ה' וחסדיך אם לא נשאר שום תולדה מהם והיו כלא היו. והעיקר הוא שת שממנו נתקיים העולם כמאמר הכתוב (דברי הימים-א א', א') אדם שת אנוש קינן וגו'. ולולא שנתן לו הקב"ה יום אחד משלו והיה מת ביום חטאו לא נולדו תולדות בעולם ועל זה וחסדיך כי מעולם המה וכנאמר, ועל כן קראה כאן בשמה חוה אף שבעת שֶיְדָעָה לא היתה נקראת עדיין חוה. כיון שכבר היה בה זוהמת הנחש אשר לזה נקראת חוה מלשון חיויא כאשר כתבנו למעלה הזכיר גם כאן שם זה שמחמת זוהמת החיויא ותהר ותלד את קין קינא דמסאבותא.

424

תכ״הותאמר קניתי איש את ה' ותוסף ללדת את אחיו את הבל. מלת ותוסף אין לו פירוש לפי פשוטו, והוה ליה למימר ותלד עוד או ותלד בן שני וכדומה ועיין מה שפירש רש"י בזה, ואפשר לומר כי תחילה סברה חוה מכאשר ברא אלהים אדם על הארץ בראו יחיד בעולם כמו כן לא יולד מאתו כי אם זוג אחד ומזוג הזה זוג שני וכן עד עולם ומזה יהיה השתת העולם ועל כן אמרה בלשונה קניתי איש את ה' כלומר כמו שה' ברא אדם יחידי בעולם כן קניתי איש אחד ולזה אמר הכתוב ותוסף ללדת פירוש היא הוסיפה לילד שכאשר ברא ה' האדם שהוא ברא אחד והיא שנים ויותר כי את אחיו את הבל שתאומה יתירה נולד עם הבל וכל זה הוסיפה על בריאת האדם כדבר האמור.

425

תכ״וויהי הבל רעה צאן. טעם תפסו אומנות זו, פירש רש"י, לפי שנתקללה האדמה, פירש לו מעבודתה. ועוד אפשר לומר כי אמרו חז"ל (תנחומא מובא בילקוט רמז קס"ט) בפסוק (תהלים י"א, ה') ה' צדיק יבחן, אמר ר' יצחק במה בוחן את הצדיקים במרעה, דוד נבחן במרעה שנאמר (שם ע"ח, ע"א) מאחר עלות הביאו וגו'. משה נבחן במרעה שנאמר (שמות ג', א') ומשה היה רועה וגו'. וידוע מספרי המקובלים ענין זה מה שבחרו הצדיקים הקדושים האלו לרעות צאן שהוא סוד גילגול הנשמות כנודע, ולזה הבל בא מצד הטוב בחר ברוחניות לתקן הנשמות והטוב, ולקח עצמו לרעות צאן קדשים. ואמנם קין ברא דמסאבא הבא מצד הרע ורבתה בו זוהמת הנחש שנתקלל בעפר תאכל כל ימי חייך בחר לו להיות עובד אדמה.

426

תכ״זאו יאמר ויהי הבל רעה צאן. פירוש שהבל הוא היה הרועה צאן הידוע אותו שכתוב בו ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו'. כי משה היה גילגול הבל הידוע למי שטעם מעט דבש מגווית האר"י ז"ל.

427

תכ״חויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל וגו'. לא מפורש בכתוב מה היה חטא קין שביזה המקום את מנחתו ולא שעה אליה. ונראה לומר כי הנה ג' דברים צריך להיות בעת אשר יביא האדם את קרבנו לפני ה' ואז ירצה לו לכפר עליו. א', אשר ידוע מספרי קודש אשר עיקר תועלת הקרבת הקרבן לכפר על עוונות האדם העיקר הוא לתת נפשו ולבו לה' אל עליון באמת לאמיתו לצייר בנפשו שכל אשר נעשה לבהמה זו הכל היה ראוי אליו לְהֵעָשוֹת כן בו לשוחטו ולזרוק דמו על המזבח להיות כליל אשה לה' וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא. כי במה אכף לה' אקדם לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו' (על פי מיכה ו', ו'). כלומר לפי שורת הדין לא יצא אדם חובת בוראו להקריב אליו פרים עתודים בני בשן בעד אשר המרה מאמר פיו יתברך כי אם את נפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף. כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה לולי רחמי ה' וחסדיו כי מעולם המה שצוה להביא קרבן בהמה תמורת נפשו. והעיקר הוא, התשובה הגמורה בלבב שלם שיתחרט מאוד על מורדו בה' אלהיו ויקבל עליו מעתה לעזוב פשעיו. והיה צריך לסמוך שתי ידיו על קרבנו ולהתוודות. על חטאת, עוון חטאת. ועל אשם, עוון אשם וכו'. כמו שאיתא ברמב"ם (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד). ולתת נפשו ולבו באמת לה' אשר מעתה יְיַחֵד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו לה' אל אמת, באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה ואז ונרצה לו לכפר עליו ועל זה אמר הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כלומר עיקר הקרבן הוא מכם מלבבכם ונפשכם להיות את נפשו ישא לה' ואז מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כלומר תתנו לה' מן הבהמה וגו' תמור נפשכם. אבל גם בזה, העיקר תקריבו את קרבנכם שתתנו לבבכם ודעתכם באמת לשוב אלי מעתה, ויצויר בנפשכם כאילו עקדתם עצמכם לפני, וכל העשוי לבהמה זו כאילו עשוי לכם ממש. וכן אמרו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תמ"ז) בפסוק (שם ב', א') ונפש כי תקריב וגו', מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. כי העיקר הוא נתינת הנפש והלב להכניע לבו הערל במה שיודע אשר היה ראוי לשפוך דמו אשר בקרבו כאשר עשה לפר הזה. והב' הוא, מה שידוע אשר כל דבר שאדם נותן משלו לה', צריך לתת המובחר והמשובח באשר יש לו, כמו שמובא ברמב"ם ז"ל (בסוף הלכות אסורי המזבח) וזה לשונו: הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו. וכן הוא אומר (ויקרא ג', ט"ז) כל חֵלֶב לה'. וכן כתב הרב המקובל בספר תולעת יעקב (בסתרי הברכות) וזה לשונו: כי כשאדם מאכיל את העניים על שולחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השולחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה, וכתיב (במדבר י"ח, ל') בהרימכם את חלבו ממנו, חֵלֶב הוא דבר משובח כמו (בראשית מ"ה, י"ח) את חלב הארץ. כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה וכו' עד כאן, והג' הוא, מה שאמרו חז"ל (אבות ג', ח') ר' אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים-א כ"ט, י"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ועיקר הדבר כי כשאדם נותן משלו לה' ואם הוא יודע שכל אשר יש לו הוא של ה' ממש והוא אינו אלא כאריס בקרקע ה', אז מה שנותן בעין יפה נותן ובנפש חפיצה למאוד ואינו מיצר לו על אשר יחסר מיגיע כפו, כי יודע אשר לה' הארץ ומלואה ונתנה לבני אדם שיהנו גם הם ממנה כאריס העובד בקרקע שנוטל לשליש ולרביע מה שתוציא הארץ והשאר לבעל הבית וכן הוא שמח בחלקו למאוד מה שגם הוא נהנה ממנה ועיקרה נותן לה' לעשות נחת רוח לפניו לעניים ולבנין בית הכנסת ובית המדרש ולשארי דברי מצוות ולהקריב שלמים לה' פרים.

428

תכ״טובכל השלושה דברים האלה נשתנה קרבן קין מהבל ולזה אמר הכתוב ויבא קין מפרי האדמה. כלומר שלא הביא כי אם הפרי ולא הביא את נפשו ולבו עמו, לשאת נפשו אל ה' לומר אשר בעצמי הייתי ראוי לזה להקריב עצמי לה' ולמסור כל כוחי מורשי לבבי לה'. ועוד, לא הביא כי אם מפרי האדמה ולא מראשית כל פרי האדמה שהוא הטוב והמשובח שבפירותיו. כי הביכורים הם הראשונים הטובים והיפים שבפירות, והוא הביא מן הגרוע. וחז"ל אמרו (תנחומא בפרשה זו) זרע פשתן היה. ועוד, כי לא הביא כי אם מפרי האדמה מנחה לה', כלומר, שלא הביאם כי אם בתורת מנחה ומתנה שנותן לו משלו כאילו כל הארץ ומלואה שלו הוא, והוא משלו מתנדב מנחה ומתנה לה'. ולא שם לבו לומר כי לה' הארץ והכל של הקב"ה. כי אם הכל שלו הוא, והוא נותן לו מתנה מיגיעו, ועל כן התנדב בעדו הגרוע שבכל נכסיו. ולא כן עשה הבל כי והבל הביא "גם הוא" כלומר, שהביא גם את עצמו, כי נפשו ולבו מסר לאל בעת הקרבת קרבנו כי זה הוא עיקר הקרבת הקרבן לקרב נפשו וכוחי הלב לה' באמת ובתמים, וכן פירש הרב האלשיך זללה"ה בזה ועוד הביא גם הוא כלומר שנעשה טפל ונטפל לומר שגם הוא נהנה מקנינו ובאמת הכל הוא של הקב"ה ונתן לו משלו וגם זאת הביא להקב"ה שעשה עצמו שאינו רק טפל להיות גם הוא נהנה מגדולי קרקע והכל של בוראו הוא, ועל כן לא כתב בו מנחה כי לא התנדב בתורת מתנה משלו רק בנתינה למי שכל אלה שלו הוא, והוא אריס בקרקע לשליש ולרביע ולא יותר, ועוד הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. שהביא הראשית וביכורים שהוא הטוב והמובחר שבכל קנינו והרים את חלבו ממנו לקיים כל חֵלֶב לה', ועל כן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, כי ה' הטוב הרוצה בטובת עבדיו הוא מקבל את כל אשר יביא אדם קרבנו לה' קדשי גבוה או בדק הבית או הקדש עניים כאילו נתנה לו האדם זאת במתנה משלו מיגיע כפו, בכדי לתת לו שכר על זה כמאמר הכתוב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר כאילו הוא עשה הדבר בעצמו וזה הוא שלו ממש ומתנדב מעמלו ויגיעי כפו לה', וזאת הוא ברוב חסדי שמים, ועל כן שעה ה' אל הבל כלומר אליו בעצמו מה שהקריב נפשו ולבו לה', והבל הוא אותיות הלב לומר שהקריב לבו לה', ואל מנחתו שקיבלה בתורת מתנה מאתו וכאמור. ואל קין לרוע לב קין מה שגבה לבו בה' ולא מסרה לו באות נפשו, ואל מנחתו, במה שסבר שמנחה הוא נותן לאלהים משלו כדרך המביא למלך בשר ודם בדרך והקריבו לאיש מנחה וכדומה, ושעל כן היה מנחתו גרוע שבנכסיו לא שעה, ועל כן אמרו חז"ל שם (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תמ"ז) בלשונם ונפש כי תקריב קרבן מנחה. מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני, ולכאורה למה דוקא דרך העני להתנדב מנחה והלא גם העשיר שדרכו להקריב להקב"ה מכל מה שיש לו מקריב קרבנו גם מנחה גם שלמים גם שארי קרבנות כי למה לא יתנדב לאל גם מעט סולת עם קרבנות שוריו. אך הוא כאשר כתבנו, כי באמת לא שייך כלל לומר שאיש מקריב מנחה לה' שהוא לשון מתנה מאתו ומה יוכל האדם ליתן לבוראו אם הכל שלו והיאך שייך בזה מתנה והוא אינו אלא כאריס והכל של בעל הבית, ואמנם בעני שבישראל אשר אין לו אף למזונותיו כי אם בצמצום, ומצמצם ממזונו ולוקח מזון נפשו ומקריבה לה', אף שגם זה של ה' הוא, אכן ידוע אשר הקב"ה ברוב רחמיו הוא האל הטוב והחסד האמיתי ובודאי נתן זה מעט המזון לעני הזה במתנה גמורה להחיות נפשו ולא חייבו בשום אופן לתת מזה אליו וכאשר פסקה תורה הקדושה כזה לענין הקדש עניים אשר מזונות עצמו קודם לכל אדם (כמו שמובא בהג"ה בשולחן ערוך יו"ד סימן רנ"א סעיף ג') ועל כן זה העני המקריב מזון נפשו מפתו ממש, יוכל לתפוס על זה שם מנחה, כי נותן ממזונו שנתן לו הבורא, לה'. ועל כן אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו ולכאורה למה גם העשיר בשורו לא יחשב כאילו הקריב נפשו כיון שגם הוא נותן מערכו לה', ואולם נשתנה מנחת העני מכל הקרבנות שהוא נוטל מזונות נפשו ומקריב לה' הרי ממש מקריב נפשו לה', כי זה היה לו להחיות נפשו ולא כן העשיר בשורו אשר נשאר לו להחיות נפשו ועל כן לא שייך תורת המנחה להקרא בשם מנחה ומתנה לה' כי אם מנחת עני באם דל הוא ואין ידו משגת, ובזה ונפש כי תקריב קרבן מנחה כנאמר.

429

ת״לויחר לקין מאוד ויפלו פניו. צריך להבין אומרו ויפלו פניו לשון רבים, ואפשר כי הנה לגודל צדקת הצדיק הבל שהוא נפשו של משה רבינו ע"ה ודאי חלילה לא התכבד בקלון חבירו קללת אחיו שלא נתקבלה מנחתו, ואדרבה ודאי גם לו היטב חרה לו על צרת אחיו ולזה אמר ויחר לקין מאוד כלומר, לו חרה מאוד על שני הפכים, מה שנתקבלה מנחת אחיו הקטן ממנו, ומה שנתבזה מנחתו מנחת הבכור. אבל גם להבל חרה לו אך לא מאוד כי לו לא יחרה רק על דבר אחד ביזוי אחיו הגדול, ולזה סיים ויפלו פניו לשון רבים כלומר, פני שניהם קין והבל נפלו, וביותר, לקין. ועל כן סיים פניו וכדבר האמור.

430

תל״אויאמר ה' אל קין וגו' עד אם תיטיב שאת. אם תיטיב מעשיך להעלות המנחה כראוי למנחת ה' אז בודאי שאת פירוש אשא את המנחה למעלה למעלה לרצון לפני, או שאת לשון מתנה בדרך (בראשית מ"ג, ל"ד) וישא משאת מאת פניו. כלומר שאני אקבלו במתנה לפני כאילו אתה נותן לי משלך וכאמור. ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ. כי מצוה כזו לכלבא אתמסר ונהנין ממנה כל מיני הקליפות והרע וכמו שכתב האר"י ז"ל בתפילות הפסולות שנעשה מהם מזון לקליפות רחמנא ליצלן וכמו כן במנחה שלא לשם שמים שהוא דורון שאינו ראוי לבוא לפני המלך וחוטפין אותה הקליפות והסטרא אחרא, ולזה אמר ואליך תשוקתו כי זה החטאת שהוא היצר הרע כח הקליפה והרע הוא תמיד משתוקק וחומד לקבל ממך מנחה כזה וכמו כן בכל מעשים טובים שאתה עושה שלא בכיוון נכון לשם שמים נפסלים על ידי זה כי הוא פרנסתו וחיותו ומזונו כידוע. אבל ואתה תמשל בו. כי כח הממשלה והבחירה בידך ואתה תבחר ותקרב את אשר תרצה, ועליך מוטל להרעיבו ולהחלישו, ולהשביע ולחזק ולהגביר כח הטוב והקדושה עליו עד עת קץ שאז הרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.

431

תל״באו יאמר ואליך תשוקתו. בהקדם לתת לב על פירוש התרגום שלא פירש בזה כי אם ואם תתוב ישתבק לך ולא נודע פירוש הכתוב לפי דבריו, ונראה לומר כי נודע לכל משכיל אשר אין בכל כוחי היצר הרע והרע המסיתים לאדם כי אם כח ה' שהוטבע בו בעת הבריאה אשר ברא ה' שטן לנסות בו ידידיו וכמשל הזונה הנזכר בזוה"ק כי הפליא ה' להתחסד עם אוהביו לברוא להם בריה להסיתם לתור מאחרי ה', וכפי התעצמות האדם לכוף יצרו ולנצחו כן יטול שכרו בבחינת השגת נפשו במדע אלהיו בעולם העליון וכמאמרם ז"ל (אבות ה', כ"ז) לפום צערא אגרא וכמאמר הכתוב (תהלים צ"ב, ט') כי הנה אויביך ה' וכתוב פירושו בשם הבעש"ט לומר שאף באויביך הוא השטן והיצר הרע אין כי אם ה' כלומר כוחו אורו לא זולתו. ולפי שאין בו כי אם כח ה' הנה גם הוא יחפוץ שלא יציית האדם למאמרו ועצתו, אך הוא מוכרח לעשות שלו להסית בכל כוחו אבל כח פנימיותו חפץ שלא ישמע האדם לדבריו, ועל כן כתב האר"י ז"ל שהס"מ יהיה לעתיד מלאך הקדוש כי יוציאו ממנו כח המסית שניתן בו וישאר כולו קודש. ובזה נכון אומרם ז"ל (יומא פ"ו:) גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כזכויות כי האדם בעת חטאו בורא מלאך רע על ידי החטא ועולה ומקטרג עליו. וכשעושה תשובה, הנה על ידי החרטה הגמורה בלבב שלם מה שמתחרט על החטא בזה נלקח מהמלאך ההוא כח הרע הנשרש בו ועל ידי הוידוי דברים והקבלה בלב על להבא מקיים בזה מצות עשה של תשובה ווידוי, ונתפס על ידי מצוה הזו כח הקדושה במלאך הזה ונעשה קודש לה' ועולה ונעשה עליו מלאך מליץ אחד ללמד זכות עליו, הרי ממש שזדונות נעשו זכויות שמזדון העבירה נעשה מצוה וקדושה ללמד זכות על האדם הזה. ונחזור לענין אשר גם היצר הרע לא יחפוץ במות המת כי אינו רק כח ה', וכשאדם נתפס בעבירה גם הוא יחפוץ שיעשה האדם תשובה כי פנימית פנימיותו הוא טוב מכח ה', והבן. ולזה אמר ואליך תשוקתו. ותרגומו אם תתוב ישתבק לך. כלומר גם היצר הרע תשוקתו שתעשה תשובה לפני בוראך וכשתעשה כן אז ואתה תמשל בו. כי תעשה ממלאך רע מלאך הטוב ומזדונות זכויות.

432

תל״גויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו וגו'. לא נודע אמירה זו מה אמר לו, ורש"י ז"ל פירש נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו להורגו, ולי נראה לומר בהיפוך כי אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ב, ח') הבל היה גבור מקין וכו'. ונמצא לפי זה אדרבה אם היה קין מתעולל עליו בדברי ריב ומצה להורגו לא היה יכול לו כי חלש הוא ממנו והלך עמו ברמאות ובחלקות פה לדבר עמו באהבה ואחוה והוא לא ידע כי שונא הוא לו מתמול שלשום ולא נשמר ממנו וארב לו וקם עליו והרגו, ולזה אמר ויאמר קין אל הבל אחיו פירוש היה אומר לו אחי אתה ודיבר עמו באחוה אחד בפה ואחד בלב ועל ידי זה ויהי בהיותם בשדה שהלכו שניהם לשדה שלא נשמר הבל ממנו ללכת למקום שיעלמו מעין אביהם, או ירצה ויהי בהיותם בשדה יחובר למה שאמר למעלה, שדיבר אתו כאח לאח וגם ויהי בהיותם בשדה גם כן דיבר אתו כאהבת אחים וכמתלהלה יורה זיקים ואומר משחק אני וְשֹ10ם דמי מלחמה בשלום ועל ידי זה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו כלומר אף בעת קימה עליו להורגו הטעה אותו במדת האחוה לצד שהיה יודע שהבל גבור ממנו ובשבתו ובקומו היה דברו לשלום עם אחיו ובזה ויהרגהו כי רמאהו באמרי פיו כאמור.

433

תל״דויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי. להבין שאלת הקב"ה ותשובת קין שרצה לגנוב דעת עליון ולכאורה לפלא הוא, והנראה על פי שפסק הש"ך (בחושן משפט סימן ע"ב סעיף קטן מ') באחד שלקח סייף מחבירו והזיקו בידים ואחר כך טוען הניזק שהיה סייף יקר למאוד מה שאין דרך סתם סייף להיות יקרה כל כך חייב המזיק לשלם כל דמי הסייף אף שאם היה שואל אצלו ונאבד אפילו בפשיעה אין צריך לשלם כי אם דמי סייף דעלמא. לא כן במזיק בידים כי אומר לו מאי הוה לך גבאי דאזקתיה, ושלא כדעת השלטי גיבורים שפסק דאף במזיק בידים אין צריך לשלם כי אם דמי סייף דעלמא וכתב דדוקא גבי שומר שקיבל עליו לשמור צריך לשלם כל ההיזק בהיזיקו בידים כי היה לו זה לאסוקי אדעתא שדבר יקר הוא כיון שנתנו לו לשמור היה לו לחוש אולי דבר יקר הוא אבל במזיק אפילו בידים פטור יעויין שם, והנה הבל ידוע ברוב צדקתו אשר היה נפשו של משה רבינו ע"ה והוא דבר יקר שאין כמוהו וקין הזיקו בידים ותבע הקב"ה ממנו דמי נפש יקר כזה, ועל כן אמר לו אי הבל אחיך ולכאורה היה די לשאלו אי אחיך אכן הקב"ה תבע דמי הצדיק זה ואמר לו אי הבל אחיך ואינך נידון בו כשאר הריגת סתם אדם כי אתה הזיקתו בידים וכמסקנת הש"ך להלכה, ורמז לו בתיבת אי הבל בחינת נשמתו שהוא א' מאלהים וי' מהוי"ה הוא בחינת יסוד אבא ואימא הוי"ה ואלהים כנודע והוא נשמת משה רבינו ע"ה. ועוד, אחיך הוא, וחילוק גדול יש בין ההורג לאיש זר ובין ההורג אחיו כי הכל נידון על פי רוב המעשה אשר לא חמל על חצי בשרו אחיו אשר כנפשו (וכאשר נכתוב אם ירצה ה' להלן בפרשת נח בפסוק (ט', ה') מיד כל חיה אדרשנו מיד איש אחיו וגו') ועל זה השיב קין ואמר לא ידעתי, השומר אחי אנכי, תפס לו שלא כהלכה, כדעת השלטי גיבורים שאף המזיק בידים אינו כדין שומר ואינו מחויב לשלם כי אם כסתם סייף דעלמא ועל כן אמר הנה אני לא ידעתי פירוש לא ידעתי מרוב צדקתו וגודל יקרות נפש הזה ואיני מחויב לסבול כי אם כסתם הורג נפש, כי השומר אחי אנכי לקבל שמירתו עלי להתחייב אפילו בסתם, איני אלא מזיק, ודם סתם אדם, תתבע ממני ולא יותר. ועל זה השיבו הקב"ה הן לוּ יהי כדבריך אף על פי כן אתה מתחייב לי עד אין שיעור וערך כאשר נבאר.

434

תל״הויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. תפס הקב"ה מצד אחר ממה שפסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן שפ"א סעיף א') המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק נשבע הניזק ונוטל. כיצד, לקח כוס חבירו והשליכו למים או לאש וכו' ואבד. בעל הבית אומר זהובים היה מלא והמזיק אומר איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן וכו' הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכו' והוא שיהיו דברים שדרכן להניחן בכוס אבל אם אין דרכם להניחם בכלי זה. כיצד, הרי שחטף חמת או סל מלאים וכו' וטען הניזק שמרגליות היו בתוכם אינו נאמן. וכתב הש"ך שם הא אם יש עדים מה שהיה בתוכו חייב. וכן פסק הרמב"ם והרשב"א ושאר פוסקים וכן עיקר עיין שם. והנה בנשמת הבל ידוע שהיה דבוק בה נשמות הרבה מצדיקים לאין שיעור ונשמות בניו ובנותיו עד עולם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, ט') קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו, וזה ודאי מן הדברים שדרכן להניחן בכלי זה כי זה כל האדם לתקן כל הנשמות הדבוקות בו ופשיטא נפש בניו וזרעו ודאי כלולים בו וכיון שכל אלה היו מונחים בנשמת הבל מחויב קין לשלם דמי נזק כולם, ואף אם יאמר קין שאפשר אין דרך להניח כל כך נשמות יקרות בכלי זה מכל מקום הרי ביש עדים חייב וכאן הרי עדיו, כי צועקים כולם מן האדמה והרי כולן מעידין בו, ולזה אמר לו הקב"ה מה עשית כלומר אפילו תפטר מעונש הריגת צדקת הבל כי לא ידעת ותתפוס כח המיקל אף שהוא שלא כהלכה, מכל מקום הרי קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו ודם כל נפשות הצדיקים הכלולים בו כולם צועקים אלי מן האדמה, והרי שלך לפניך אשר כולם מעידין שהיו כולם מונחים בכלי נשמת הבל אחיך ועל כן את עוון כולם תשא ותסבול עד ינקום ה' דמיהם מידך וכנאמר.

435

תל״ואו יאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ולדקדק למה דוקא בלשון זה אמר לו, ולא אמר לו סתם מה עשית כי הרגת אחיך, והנראה על פי מה שהארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ו' ענף ב') בישוב דברי חז"ל (ברכות י"ב:) שאמרו שם גבי שאול המלך כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו וכו' עד ומנין דאחילו ליה מן שמיא שנאמר (שמואל-א כ"ז, י"ט) ויאמר שמואל אל שאול מחר אתה ובניך עמי ואמר ר' יוחנן עמי, במחיצתי. ומבואר מזה שנמחל לו עוון נוב עיר הכהנים בעת אשר נתבייש מפני שמואל. ובמדרש (ויקרא רבה כ"ו, ז') בפסוק (ויקרא כ"א, א') אמור אל הכהנים, אמרו בזה הלשון: מלמד שהראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו וכו' והראהו שאול ובניו נופלין בחרב אמר לפניו רבונו של עולם מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב אמר ליה הקב"ה ולי אתה אומר, אמור אל הכהנים שהרג, שהם מקטרגין אותו. ומבואר שלא נמחל לו עוון נוב עיר הכהנים עד יום מותו, ושורש הדברים שכתבנו שם על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (פאה פרק א') וזה לשונו: דע מה שאומר לך, כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים החלק האחד במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת ועבודה זרה, והחלק השני במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה ואונאה וכו' והצווי באהבת איש את חבירו. וכשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליו לעולם הבא, וכשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוה, וימצא טובה בעולם הזה, בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם וכו' עד כאן. וממילא כמו כן הוא בעבירות שבין אדם לחבירו וכמו שהזכיר הוא בלשונו אזהרה על הגניבה ואונאה מי שיעבור על אחת מעבירות אלו ימצא עונש בעולם הבא לפי שעבר על צווי הבורא יתברך וגם יענש בעולם הזה כי עשה לרעהו רעה, וכזה היה חטא שאול המלך ע"ה בהריגת נוב עיר הכהנים שהיה בבחינת רע לשמים ורע לבריות וכאשר נתבייש מפני שמואל נמחל לו חלק מה שחטא נגד המקום אבל חלק חטא הבריות נשאר לו לקבל בעולם הזה. וזה שדקדקו בלשונם בגמרא דידן ואמרו ומנין דאחילו ליה מן שמיא פירוש חלק הרע לשמים זה נמחל לו עבור בושתו, ועל כן אמרו במדרש ולי אתה אומר, פירוש מה אתה אומר לי הרי כבר מחלתי חלקי. אמור אל הכהנים, נוב עיר הכהנים שהרג, שחלקם נשאר והם מקטרגים אותו ומוכרח לקבל עונשו בעולם הזה ועיין שם בחיבורנו, ולזה אמר הקב"ה לקין קול דמי אחיך צועקים אלי. כלומר אילו עברת על עבירה שביני לבינך לבד, היה אפשר לי למחול לך אבל עתה מה עשית אף אם אני אמחול לך חלקי הרי קול דמו ודם זרעיותיו צועקים והם מקטרגים ואי אפשר לי למחול חלק שאינו שלי כי עבירות שבין אדם לחבירו אין דבר מכפר עד שירצה את חבירו וכדבר האמור.

436

תל״זועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך נע ונד תהיה בארץ. צריך להבין משפטי ה' אמת בזה מפני מה קילל האדמה ומפני מה דוקא בקללה זו שֶׁתְּאָבֵד כחה מאתה, וגם מה שאמר לו נע ונד תהיה בארץ שהוא בחינת גלות כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז:). וכי זה ניתן להורג נפש במזיד, ונראה כי ידוע אשר הארץ וצבאיה ירצו בקבלת נפשות אדם לתוכן הלא תראה מה שאמרו חז"ל (ערכין ט"ו.) אצל המצריים כשנטבעו בים סוף אמר הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבונו של עולם כלום יש עבד שרבו נותן לו מתנה וחוזר ונוטל הימנו וכו' עד שאמר לו אני אתן לך אחד ומחצה שבהם ונחל קישון יהיה ערב וכו' עד כאן, הרי שהיה חפץ שר של ים שישארו בתוך הים. והטעם מצד נפש החיונית שבכל אדם והוא כעין בחינת פרנסה להשר מצד השפע הנשפע לנפשות ההם ממקור חיותם, ואם זה בנפשות האלה שנקראים עמי הארץ שכל חיותם ונפשם לא נמשך כי אם מחיות נפש הארץ, מכל שכן דכל שכן להבדיל וכו' באדם הצדיק אשר תחשק הארץ בכל אות נפשה לקבל דמו לתוכה והוא לה ודאי לתועלת. הגם שודאי נשמת אדם הצדיק תעלה במעלות למעלה למעלה כי רוח בני אדם עולה היא למעלה, עם כל זה טובה הוא לה לכסות דם צדיק בקרבה כי הנפש הוא הדם ולא ימלט מהגיע לה טובה גדולה כמו שמובא בזוה"ק אשר על כל זה פצתה האדמה את פיה לקבל דמו של הבל הצדיק ולבלוע עד שלא יהיה רישומו ניכר כלל בקרקע כי כל הדמים נבלעין בקרקע, ואך כולן רישומן ניכר, וזה לא היה רישומו ניכר כלל כמו שכתבו התוספות (סנהדרין ל"ז:). כי חשקה והתאוה תאוה לדם נפש הצדיק הזה ואכן לא היתה ראויה לזה לצד קדושת נפש הבל אשר היה גבוה מעל גבוה כידוע. והנה נודע אומרם ז"ל (סוטה ט'.) כל הנותן עיניו במה שאינו שלו גם זה שבידו נוטלין הימנו. וכן כאן על שקיבלה הארץ דבר שאין שייך לה, אף שלה, אבדה. ונתקללה בלא תוסף תת כוחה ושפטה ה' משפט התורה כאמור. ועתה נבאר משפט קין שדנו בגלות, בנע ונד תהיה. כי אמרו ז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') בפסוק (בראשית ג', כ"ב) ועתה פן ישלח ידו, אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה אין ועתה אלא תשובה שנאמר (דברים י', י"ב) ועתה ישראל מה' ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' עד כאן. וכן אנו נאמר כן כאן במה שאמר הקב"ה לקין ועתה וגו' שפתח לו פתח של תשובה שיתן לב לשוב לפניו. וידוע אומרם (יומא פ"ו:) גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כשגגות ואז דינו להיות גולה מארצו כמשפט ההורג בשוגג שדינו באלו הן הגולין ואמר לו נע ונד תהיה בארץ וכנאמר.

437

תל״חויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, פירוש כי בג' בחינות זו למעלה מזו גדלה עוני בעיניך. א', כי אינך רוצה לקבל תשובתי להיות מזדונות זכויות ושיהיה לי עוד מצוה מעבירה. ב', על כל פנים היה לך למחוק העבירה מכל וכל וגם זה אינו, כי דנתני בגלות. ג', איני כשאר הגולין כי כל הגולין גולין ממקומן למקום אחר ושם ישבו עד בוא עתם לחזור לביתם, ולי צוית נע ונד שאין לי רשות לדור במקום אחד כי אם תמיד להתנועע ממקום למקום. ועל כן אמר,

438

תל״טהן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. וזה בחינה אחת שדנתני בגלות, ומפניך אסתר כלומר אם היית מקבל תשובתי לעשות מזדונות זכויות אז היה מאיר עלי אור פניך ממקום שבעלי תשובה עומדין בסוד הכתוב (ויקרא ט"ז, ל') לפני ה' תטהרו כנודע למקבלי תורת אמת, ועתה מאור פניך הזה אסתר זה היא בחינה ב', ועל כולם, והייתי נע ונד בארץ במדה קשה יותר מכל הגולין לנוע תמיד ממקום למקום ובזה ודאי והיה כל מוצאי יהרגני כי כאשר יראו שאין תשובתי מרוצה ומקובלת לפניך כולם יחפצו לנקום במכעיסי הבורא יתברך וכמו שמצינו במה שמובא (גיטין נ"ו:) עמד עליו נחשול שבים לטובעו ועוד בכמה מקומות כי בּרוּאֵי אל יעמדו מעצמן לנקום בהממרים מאמר פיו יתברך.

439

ת״מויאמר לו ה' לכן כל הורג קין. פירוש, הקב"ה אמר לכל הנבראים לא תאמרו אשר אם תהרגו את קין תפטרו, כי דינו במיתה, וכל הקודם זכה בו, לא כן. כי כל הורגו יבוא תחת קין נפשו תחת נפשו ויהיה כקין כי וסוף מטיפיך יטופון. והוא בעצמו שבעתים יוקם, אחר שבעה דורות יקבל דינו כי יהרג על ידי למך בן בנו כמאמר חז"ל (ילקוט סוף רמז ל"ח), כי אאריך לו אפי לפי שחזר בתשובה.

440

תמ״אוישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. פירוש ששם ה' לקין להיות לאות לכל באי עולם שידעו על ידו משפט הורג נפש ועל ידי זה לא יכו אותו כל מוצאו כי יראו ממשפט ה' ומדינו.

441

תמ״בויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן. אחר שחזר בתשובה שלימה באמת מיראת ה' ופחדו שלא יהרוג אותו כל מוצאו עבור עוונו שחטא והעוה נגדו יתברך, חזר ה' לדונו כשוגג גמור לעשות מזדונות שגגות על ידי התשובה מיראה וליפטר בגלות לבד שישב במקום גלותו שלא יצטרך להתנועע תמיד ממקום למקום ומחל לו הנע ונשאר בנד לבד שהיא לגלות ממקומו ולישב בעיר מקלטו, אבל לא זכה לתשובה מאהבה לְהָעָשוֹת לו זדונות כזכויות לבוא עד בחינת לפני ה' תטהרו כנזכר, ולזה אמר ויצא קין מלפני ה' כלומר מזה הבחינה הנקרא לפני ה' יצא, פירוש לא זכה אליה ואכן לזה זכה לישב בארץ נוד שישב במקום אחד שלא לנוע תמיד והוא קדמת עדן. כי עדן הוא בחינה לפני ה' האמור כנודע והוא זכה למקום אשר קדמת עד"ן פירוש נגד בחינה זו למטה ממנה מקום ישיבת בעלי תשובה מיראה וכאמור.

442

תמ״גראיתי לבאר מאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג) ויצא קין מלפני ה'. מהיכן יצא רבי חמא בשם ר' חנינא בר רבי יצחק אמר יצא שמח כמה דאת אמר (שמות ד', י"ד) הנה הוא יוצא לקראתך וגו'. פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו' עד כאן, והוא פלאי בעין כל רואה, ונקדים בזה לפרש כתוב אחד אומר (שמות ל"א, ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם. וצריך להבין אומרו לעשות את השבת איזה עשיה צריך לעשות בשבת והלא כל מצוות שבת הן המצוות עשה שבה והן לא תעשה הכל הוא שלא לעשות שום עשיה וכל מצוותיה בשביתה.

443

תמ״דאכן הנה ידוע אשר ד' שמות נקראים עם בני ישראל בכלל והם לפי המדריגה והבחינה שיעמדו בהם אשר ראויים לְהִכָנוֹת בשם זה או זה ועל זה אמרו חז"ל (ברכות ז':) מנלן דשמא גרים אמר ר' אליעזר דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שָֹם שַׁמות בארץ. אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות. וכשהם במדריגה התחתונה עד מאוד נקראים העם ומבואר בזוה"ק (שמות מ"ה:) שהיא בחינת ערב רב. ולמעלה מזו, נקראים גוי שמעשיהם כמעשי הגוים. ולפעמים בשם יעקב יכונו והוא בחינת עקב והמדריגה העליונה הוא ישראל שהוא בחינת ישר אל, כי אלהים עשה את האדם ישר והוא מעלה השלימה וגם יצורף לתיבת לי ראש כלומר שנעשו בבחינת ראש ועטרה למלך חי עולמים כמאמר הקרא (ישעיה מ"ט, ב') ישראל אשר בך אתפאר, פירוש שמעשיהם נעשה פאר ועטרה לראשי בסוד הכתוב (שם ס"ב, ג') והיית עטרת תפארת ביד ה', וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו, הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו וכתבו התוספות שם מתפלתן של צדיקים הוא עושה עטרות וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח.) תאנא סנדלפון עילאה וכו' עד והוא קאים בתר פרגודא דמריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל ובשעתא דמטי האי כתר לרישא דמלכא קדישא הוא מקבל צלותהון דישראל וכולהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין וכו' עד כאן. וכן בכל המצוות ומעשים טובים שישראל עושין בעולם הזה כל אחד ואחד נעשה כדוגמת אבן הטוב והיקר להיות עולה ויושב בכתר אשר בראש אלוה כביכול ברוך הוא וברוך שמו, וד' בחינות הללו הם נגד ד' חלקי הנשמה הנקראים נפש, רוח, נשמה, חיה, שהם נגד ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, כנודע.

444

תמ״הולזה אמר הקב"ה למשה ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו וגו'. ולכאורה לא יובן לשון מאמרו אך את שבתותי כאילו ח"ו אין צריך לשמור עוד שום מצוה רק מצות השבת, אמנם נודע אשר יום שבת קודש בו בחר ה' וקדשו וברכו ומופיע ומאיר בו מאור פניו יתברך באור נפלא ועצום ממקום עליון למאוד, אור מדת החכמה הידוע ליודעי חן שהוא נגד חלק נפש החיה, בסוד הכתוב (קהלת ז', י"ב) והחכמה תחיה בעליה ועל ידי ברכת ה' שהוא אור המאיר לשורש נשמת ישראל ומשם מופיע ומאיר לחכמה וְשֵכֶל אשר בקדקד כל נפש ונפש מישראל. ביום הזה יוכל כל אחד מישראל לפי ערכו אם ירצה, להיות זכור את יום השבת לקדשו להתקדש בקדושת שבת במחשבות טהורות ונכונות ובהכנת הלב באמת לבוא ולהשיג מאור בחינה זו, וישיג בנפשו נפש החיה העליונה שבד' חלקי הנשמה, ואז בשם ישראל יכונה המעלה הרביעית נגד חלק החיה. והנה ודאי שהקב"ה חפץ, להיות אדם עומד בצדקו בבחינה זו גם בימות החול, כי בבחינה זו נשתנה מצות שבת מכל המצוות שבתורה, כי הנה כל המצוות עת וזמן נתן להם ולא ישתמשו בשום זמן אחר כי אם במועד המיוחד להם כמו אתרוג וסוכה ותפילין וציצית וכדומה, אינם משתמשים כי אם במועדם ובזמנם, וכאשר יעבור הזמן אז עבר זמנו בטל קרבנו מלהקריבו לפני ה' לא ירצה. גם אפשר עבירה יהיה זאת בידו שיעבור על בל תוסיף, ולא כן במצות השבת שנמצא גם בימות החול כמו שמובא בזוה"ק (חלק ג' קמ"ד:) על רבי שמעון בן יוחאי, רבי יהודה קארי ליה שבת דכולי שתא. ועוד אמר (שם כ"ט.) דתלמיד חכם אתקרי שבת מלכתא ויותר מפורש אמרו (שם קע"ט:) בגין כך לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים ואפילו יומא דחול, והטעם הוא לפי שאין בכל הששת ימי המעשה כי אם מה שמקבלין מאור יום השבת כי כל שיתא יומין מיניה מתברכין כמו שאיתא בזוה"ק (יתרו פ"ח.) ונמצא אשר בהכרח מאיר ומופיע אור יום השבת לכל ששת הימים ועל כן יוכל כל אדם אם ירצה באהבת נפשו ומאודו לקבל אור יום השבת בכל הששת ימים, והאל הטוב בכוון ברא כן, כי זה עיקר יום שבת קדשנו לשבות מכל מלאכת עולם הזה לצאת מעובדין דחול עשיית עולם הזה ולדבק בה' אלהיו ביום שבת קודש בתורה ועבודה כל אחד לפני בחינתו. ותלמיד חכם הרוצה לשבות בימי החול מכל עשיית עולם הזה וללכת להתקרב אל ה' בתורה ותפילה, עושה מחול, שבת. ומקבל לעצמו הארת שבת לעבוד את ה' באוות נפשו ברשפי אש שלהבת יה, ועל כן נקרא שבת דכולי שתא, כי מקבל תמיד הארת שבת. ובודאי ביום שבת גופא מתעלה עוד למעלה למעלה בנשמה על נשמה, ואמנם גם בימות החול מקבל הארת שבת ונקרא שבת מלכתא, ובודאי יחפוץ ה' בכל איש ישראל להיות בכל ימות החול בבחינת שבת אשר בשם ישראל יכונה, ואך לאו כל אדם זוכה לכך והרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי וכו' (ברכות ל"ה:). ולזה אמר הקב"ה ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו. כלומר על כל פנים תשמרו להיות נקראים בשם ישראל בשבת, שאז ודאי עת וזמן לזה לקבל אור נפש החיה מבחינת החכמה המאירה בשבת שהוא נגד בחינת שם ישראל, וגמר אומר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. פירוש עשיתי אות ביני וביניכם שתדעו אשר אני ה' מקדש אתכם מלמעלה ומאיר לכם באור הגדול, ואתם תתנו לב לדעת ולהשיג ולהרגיש אור קדושתי אשר אני מקדש אתכם ביום השבת ולעלות במעלה עד בחינת ישראל שהוא לי ראש כאמור.

445

תמ״וולזה רמזו חז"ל (תענית ח':) שמש בשבת צדקה לעניים כי אור המאיר בשבת הוא משונה מכל האורות המאירין בכל החגים ומועדי הזמן שבכל המועדים צריך אתערותא דלתתא לעורר שיאיר אור הלזה, ולא כן בשבת שאור המאיר בו מאיר מעצמו בלי שום התעוררות מלמטה. שעל כן בכל המועדים אומרים מקדש ישראל והזמנים ולא כן בשבת, אומרים סתם מקדש השבת כמו שביארנו היטב בתחילת חיבורנו סידורו של שבת. והוא דוגמת הפרש אור השמש מאור הלבנה שאור הלבנה צריך לזולתו לקלוט האור מאור השמש ואז תאיר, והשמש מאיר מעצמו. ועל כן שמש בשבת מה שמאיר ומופיע אור יום שבת קדשנו מעצמו בלי אתערותא דלתתא, צדקה גדולה הוא לעניים עניי הדעת, שעל ידי זה יאיר אור שכלן וחכמתן, ומשמח לבבן להגביה לבן בה' צבאות ביתרון אור ובנשמה יתירה אור נפש החיה המאיר בשבת. ועל כן נקראת נשמה יתירה כי נודע לטועמי מעץ החיים אשר חלקי נפש רוח ונשמה נכנסין לתוך הגוף, ונפש החיה, אינו נכנס לעולם לתוך הגוף רק שנעשה ממנה אור מקיף להאיר עליו מכל צדדיו. כי לרוב אורה לא תוכל ליכנס בסוד אור פנימי כי אם בבחינת המקיף כמו שהוא מפורש בדברי מורינו הרב ר' חיים ויטאל זללה"ה בספרו עץ החיים (היכל א"ק שער ג' פרק א') וזה יתרון אור זה מכל בחינת נפש רוח נשמה יתירה, שיתירה על כל האורות עד שלא תוכל ליכנס לְהֵעָשוֹת אור פנימי כמו הם. ואך האדם צריך להתקדש בקדושת ה' שתוכל לשרות עליו אור ההוא כי אם יהיה מטונף ומתועב בכל תאוות הבלי הזמן ותענוגיו, ומכל שכן אם יהיה עולתה בו שאמרו חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב. ונמצא כאשר הוא מסובב ח"ו מכל בחינת הקליפות והרע והסטרא אחרא אז אי אפשר שתשרה עליו קדושת אור הזה בשום פנים, כי הם כמו קוץ מכאיב וסילון ממאיר לקדושת אור הזה. ועל כן צריך לזכור את יום השבת לקדשו להתקדש עצמו מלמטה בעשר מיני קדושות, ולעומתו ברוך יאמר לו שיקדשו אותו מלמעלה באור יום השבת המאיר באור נפלא ועצום יותר מכל המאורות שברא אלהינו, כאשר הארכנו בכל זה בתחילת ספרנו הנזכר.

446

תמ״זועל כן אמרו ז"ל (עבודה זרה ג':) לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וצדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, כי הן עתה אף שהאדם יקדש עצמו כאשר יוכל בקדושה ובטהרה בכל ימות החול בכל עשיותיו עד שישבר ויכניע כל תאוות כוחי הגוף ומחמדיו ולא יתאוה כי אם לקדושת שמו יתברך. עם כל זה אי אפשר שלא ישאר בו שמץ מנהו מגישום כח הגוף שיטהר מכל וכל, והוא מבחינת כתנות עור שהלביש אדם הראשון על עצמו מה שהיה ראוי לכתנות אור כלומר לקבל כח האור אשר יופיע עליו בשלימות רב שלא יהיה שום מסך מבדיל לקבלת אור ההוא, ועל ידי החטא נתגשם גופו עד שנעשה בבחינת (ויקרא י"ג, א') אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וגו'. כי קודם החטא כאשר היה דר בעליה ובחצר כאחת והיה עולה למרום וישב לו בין מלאכי מעלה כמאמר הכתוב (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם וכמאמר חז"ל על פסוק זה (מדרש מובא בילקוט נ"ך רמז תתל"א) נאמר (תהלים צ"א, ט'-י') עליו עליון שמת מעונך לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. כי לא היה יכול לשלוט עליו שום בחינת הרע בעולם אבל אחר החטא כשנתגשם גופו ונעשה בשרו עור ממשכא דחויא אז ואדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' והיה לנגע צרעת, כי השרה עליו מבחינות הרעים ועל ידי זה לא היה יכול עוד לקבל אור בשלימות על עבות עור בשרו כי לא תשרה אור ההוא על דבר הנאחז בבחינת הסטרא אחרא והרע, וצריך לקבלו על ידי מסכים המבדילים, וכן עד היום אף אם יתקדש אדם עצמו בקדושה יתירה אי אפשר לו עדיין לקבל האור המאיר ומופיע משמי השמים בשלימות ובבהירות הראוי עד שיהיה כח שכלו וחכמתו מיוחדים באור הזה בתכלית היחוד כי הם מלובשים בעור הבשר החופף עליהם והם מסכים המבדילים בינם ובין אור הבהיר המאיר עליו משורשו חלק אלוה ממעל, כי אם בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור באלף כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ', י"ב). כי הוא זכה אשר בעת לימוד תורתו הפך עור בשרו לאור ממש כי נזדכך בתכלית הזיכוך עד שלא היה נעשה על ידו שום מסך מבדיל בין אור חיוּת שכלו אשר במוחו ובין האור הבהיר השופע עליו, ועל כן היה מאיר פני חכמים בהלכה כמו שאיתא (עירובין י"ג:) לצד הבהקת האור אשר היה מלא זיו ומפיק נוגה ממה שקיבל אור מעלה בלי מסך מבדיל היה נמשך ונקלט גם על פני חכמים הלומדים אתו עד שהיה פניהם מאיר גם כן כאשר כתבנו למעלה בפסוק ויעש ה' לאדם ולאשתו וגו'. אבל וכל אדם לא יהיה באוהל מועד כי לא הכל זוכין לזה כי לדידיה שבחו חכמים בזה ולא אחר, וזה הכל עתה קודם התיקון הגמור, אבל לעתיד לבוא שיהיה התיקון השלם בעולם ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ אז יוציא הקב"ה את החמה מנרתיקה כלומר שלא יאיר עוד האורה דרך הכלי, כי אם נקבל האורה בלי שום מסך מבדיל כלל כי נשליך בגדי העור מאתנו ונלביש בגדי אור והיה לעתיד לבוא ליום שכולו שבת בהאיר והופיע אור שבת הגדול נקבלו בתכלית השלימות והבהירות ותתיחד אור חיוּת השכל אשר במוח האדם עם אור הבהיר הזך אשר יקיף עליו בתכלית היחוד ובזה צדיקים מתרפאין בה, כי אז יתקיים בם אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם וממילא לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך כאמור, וישיגו אור החיים והשלום עד שיתיחדו עמו ביחוד. ורשעים נידונין בה, כי הרשעים שהרבו לפשוע כל כך עד שישארו גם אז בעכירות גסות גופם, וזוהמתן רבה עד למעלה לראש באופן שלא יוכלו לקבל גם אור אשר יאיר לעת הזאת שאורו גדול מבהיק ומאיר עד בלתי שיעור וערך, ועל הדבר הזה עצמו עתידים ליתן את הדין כי יאמרו להם ראו מה גרמתם לעצמכם.

447

תמ״חונחזור לענין אשר ביום השבת מאיר מעצמו אור נפש החיה מבחינת החכמה המחיה בעליה, ואז יוכלו עם בני ישראל עלות במעלות רבות ונכבדות להשיג ולדעת מאור ה' המקדש לאדם מלמעלה, ובאופן שיקדש עצמו תחילה מלמטה בכדי שיוכל אור קדושת ה' לשרות עליו. וכבר כתבנו שם בחיבורנו אשר עיקר אופן הקידוש הזה הוא בשעה קלה של התוספת שבת אשר מוסיפין מערב שבת לשבת, והוא התשובה שלימה אשר צריך האדם לעשות בשעה הזו שיבוש ממעשה החול ויתחרט מאוד מקירות לבו באמת מכל מה שעבר עליו בששת ימי המעשה מכל בחינות מחשבה ודיבור ומעשה אשר לא לה' המה, כי כל מצוה ומצוה אשר לא נעשה לשם כוונת מצוה לשם ה' שורה עליו הסטרא אחרא כי זה שמה סטרא אחרא, כלומר צד אחר שאינו לה' ואין בעולם כי אם או מצוה או עבירה ומיד כשאינה מצוה תיכף נקראת עבירה, וכשיתחרט על זה ממעמקי הלב על אשר נמשך לרשות הסטרא אחרא ומכל שכן אם מרגיש בנפשו איזה עבירה קטנה או גדולה יהיה לזכרון בעיניו גודל הפגם שפגם בכל העולמות הקדושים ובשמות הקדושים הנוראים ובפרט בשם הגדול הוי"ה יתברך, וגודל הפגם שנעשה בנפשו ורוחו ונשמתו, אשר על כן על כל אלה יתחרט ויתמרמר מאוד מאוד ויקבל עליו מעתה לעזוב את פשעיו וליחד כל מדותיו לה' לאהבה אותו ולירא ממנו ולפאר ליוצרו ולנצח יצרו ולהודות לשמו הקדוש ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו אשר כולם לא יעשו דבר כי אם הנוגע לכבודו יתברך וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו הידועות לו ושאינן ידועות לו הנגלות והנסתרות שיהיו הכל ביחוד לעבודתו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול, ואז כאשר שב לה' מקירות לבבו יטהר נפשו וגופו מכל וכל כאומרם ז"ל (קדושין מ"ט:) המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע גמור קדושיו קדושין שמא הרהר תשובה בלבו, ואז כאשר נעשה צדיק בלבבו וכל בחינות הרעים יתפרדו ויתגרשו ממנו על ידי החרטה במר נפשו ושבירת לבבו והכנעתו לה', ויהי בהגיע אור קדושת השבת יופיע ויאיר האורה עליו בקדושת אורות פנימיים ואורות מקיפין מלמעלה וישיג לדעת, אשר ה' מקדשו בקדושתו ויאיר על נפשו נפש חלק החיה ממדת החכמה העליונה הנקראת קודש, ושם ישראל יקרא לו לי ראש, כי עלה למעלה לראש והשיג מבחינת החכמה הנקראת ראש בסוד הכתוב ראשית חכמה כנודע וכאשר הזכרנו למעלה בחיבורנו זה (באופן אחד מפירושי פסוקי בראשית עיין שם).

448

תמ״טולזה אמר הכתוב (שמות ל"א, ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת. כלומר שישמרו על כל פנים להיות בני ישראל בשבת לעלות למעלה לראש שיקראו בשם ישראל על ידי השגת בחינת ראשית חכמה כאמור, ואך איך יכול זה להתקדש בקדושת ה' המאיר בשבת, אם לא יקדשו עצמם בכל ששת ימי המעשה בכל פרטי אבריהם להיותם כלי מוכן לקבלת קדושת ה'. ולזה אמר לעשות את השבת, ידוע אשר את הוא הטפל כמו את בשרו, את הטפל לבשרו (בבא קמא מ"א:). וכמו כן כאן שיעשו את הטפל להשבת הוא התוספת שבת הנזכר שצריך לשוב בו מכל מעשה ימות החול בשלימות הגמור כנזכר, ועל ידי זה יוכלו לקבל קדושת אור השבת כי יטהר נפשם על ידי התשובה הגמורה שיוכל לשרות עליהם אור ה'.

449

ת״נאו אפשר לומר בדרך זה לעשות את השבת לדורתם לדור תם כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תש"ן) כלומר שיכינו עצמם מקודם להיותם תמימים עם ה' והכל על ידי התשובה הנזכרת עד הגיעם לבחינת דור תם מעלת יעקב אבינו ע"ה ששיבחו הכתוב (בראשית כ"ה, כ"ז) ויעקב איש תם, ואז יוכלו לקבל ולהשרות על נפשותם אור קדושת השבת כנאמר, ויותר נראה לומר כי תיבת השבת גופא יורה על תשובה כי השבת אותיות תשבה ועל כן נכון אומרו לעשות את השבת כלומר שיעשו תשבה אותיות השבת ובזה ישרה עליהם אור שבת קודשינו.

450

תנ״אובזה תבין מאמר חז"ל (מובא באורחות צדיקים שער התשובה) וזה לשונו: כשעלה משה לרקיע מצא כתות של מלאכים פתחו לפניו ספר תורה וקראו מעשה יום ראשון ופסקו והתחילו לספר בשבח של תורה עלה לשניה וכו' וקורין מעשה יום שני ופסקו והתחילו לספר בשבחן של ישראל וכו' עד עלה לשביעי ומצא אופנים ושרפים וכו' התחילו לקרות במעשה יום שביעי ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תשובה וכו' עד כאן. ולכאורה למה דוקא בשבת סיפרו בשבחה של תשובה אמנם זה הדבר אשר דיברנו אשר השבת מורה על תשובה כי אי אפשר לאדם לקבל אורה של שבת אם לא יקדים לעשות תשובה וגם השבת הוא אותיות תשבה ולכן בשבת סיפרו בשבחה של תשובה כנאמר, ובזה נבוא בביאור המאמר שהתחלנו בו והוא כשפגע אדם הראשון בקין אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדם מטפח על פניו כך גדול כח התשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כ"ב, י"ג), כי תיכף שאמר לו קין שבתוך כדי דיבור נתפייס על ידי התשובה, אמר אדם בזה צדקה מעלת השבת קודש שיוכל אורה להאיר על יושבי תבל כי בלא זה הנה אחר ימי החול ורוב בני אדם ימלאו בתאוות רבות ובכל מיני מחשבות ודיבור ומעשה אשר לא בכוונת אמת לשם ה', באופן שנמשכו ח"ו אחר בחינת הסטרא אחרא והרע, ואיך תוכל אור השבת לשכון בהיכל המטונף ומזוהם וממולא מכל מיני הבל טינופת צוף עולם הזה ומחמדיו, ואך אם כך גדול כחה של תשובה אשר ברגע אחד יְעָשֶה מרשע גמור צדיק גמור כנאמר, על ידי זה תוכל אור קדושת ה' המאיר בשבת לשום שכינתה על עם בני ישראל וכולם יזכו לעלות במעלות להקרא בשם ישראל בבחינת לי ראש, ועל כן אמר מזמור שיר ליום השבת כלומר התחיל לשורר ולזמר בשיר שבח של יום השביעי אשר יוכלו כל באי עולם אם ירצו באהבת נפשם ומאודם, לקבל עליהם האור הנפלא השלם המאיר בו להתיחד עם בוראם יוצרם אף עשאם ברוך הוא וברוך שמו. וכאמור בזוה"ק (חלק ב', קל"ה.) כגוונא דאינון מתיחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד. פירוש, כמו למעלה בעולמות העליונים הנה בהגיע האור המאיר עליהם מאין סוף ברוך הוא ביום השבת הנה ענפי הקדושה הם המדות הקדושות הנוראות מתקבצין ומתיחדין כולם לאחד והיו לאחדים עם מאצילם ברוך הוא, כן למטה בארץ הלזו הנה עם בני ישראל הכשרים המתאוים להשכין כבוד בארצם החפצים באהבת שמו יתברך החומדין ומצפין ומשתוקקין להדבק ולהתיחד עם אורו ברוך הוא הנה הם מתיחדין ברזא דאחד. כי רז גימטריא אור כנודע, והם מתיחדים בלבבם ונפשם ומאודם מקירות תוכן מורשי לבם באמת, באור המאיר מאחד המיוחד. למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד. פירוש, שיהיו אחד לעילא ואחד לתתא והכל מיוחדים באחד המיוחד. קודשא בריך הוא אחד לעילא לא יתיב על כרסיא דיקריה עד דאתעבידת ברזא דאחד. פירוש, אף שכבר נעשה אחד לעילא שכבר נתיחדו לעילא באחד אף על פי כן לא יתיב קודשא בריך הוא על כרסיא עד שגם לתתא יתיחדו ברזא דאחד כגוונא דיליה. למהוי אחד באחד. פירוש, שכולם בין העליונים ובין התחתונים יתיחדו ביחוד גמור באחד הוא אחד המיוחד כאמור. והא אוקימנא דהוא אחד ושמו אחד. פירוש, כי לכאורה יקשה למה מחלקן לאחד לעילא ואחד לתתא ולא כללם כולם לאחד לומר שיתיחדו לתתא ולעילא באחד, אך הוא על פי סוד מה שכתב האר"י ז"ל בכוונת הפסוק (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ולא כללם ביחד לומר ביום ההוא יהיה ה' ושמו אחד ועיין שם כי לא נאריך בכאן והוא ממש בחינת אחד לעילא ואחד לתתא, ועל כן אמר והא אוקימנא דהוא אחד ושמו אחד והבן. וכל מה שאומר להלן ברזא דשבת וכו' הכל על זה היחוד אשר יוכל להתיחד האדם עם קונו ביום השבת והכל על ידי התשובה הקודם לה, ועל כן גמר אומר ליום הַשבת ולא סיים ליום שבת כי רמז אל התשבה הנרמזת באותיות השבת כי עיקר שיר ושבח של יום השבת הוא על ידי התשובה אשר על ידה יזכה אדם לאור השבת הכל כנאמר.

451

תנ״בעוד יתבאר מאמר הלזה באופן אחר, על פי מה שכתב בזוה"ק (בראשית נ"ה:) וזה לשונו: מש"ת אתייחסו כל דרי עלמא וכל אינון צדיקי קשוט דהוו בעלמא, אמר ר' יוסי אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כולהון בסדר תשר"ק ובגין כך קרא לההיא ברא דאיהו בדמותו כצלמו ש"ת דאינון קיומא דאתוון וכו' עד ובתיובתיה לגבי מריה אחיד באלין תרין ומכדין אתהדרו אתוון למפרע ולא אתקנו אתוון עד דקיימו ישראל על טורא דסיני וכו' ותא חזי כד קיימו ישראל על טורא דסיני עאל בין תרין אתוון אלין רזא דברית ומאן איהו בי"ת בין תרין אתוון אלין דאינון ש"ת ואתעבידו שבת וכו' וכדין אתהדרו אתוון על תיקונייהו כיומא דאתבריאו שמים וארץ ואתבסס עלמא וקיימא על קיומיה וכו' עד כאן, ונראה שעבור זה נקרא הבריאה בכל מקום בלשון "מעשה בראשית" כי עיקר קיום וביסוס העולם הוא בשתי תיקונים הנזכרים. האחד, שיעמדו האותיות ש"ת כסדר. והשני, לעייל ביניהם רזא דברית כאמור. ונודע אשר אות היו"ד רומז על הברית וכשנכנס היו"ד בין אותיות ש"ת נעשה שית וזה בראשית, ברא שית. והוא עיקר מעשה בראשית שהוא קיום הבריאה על תיקון הנכון.

452

תנ״גואפשר שזה אמר הקב"ה לקין הלא אם תיטיב שאת פירוש אם תיטיב מעשיך תזכה להפך האותיות שיהיו עומדין כסדר הא"ב השי"ן קודם לתי"ו ותזכה עוד להכניס ביניהם אות האל"ף אלופו של עולם שהוא סוד היו"ד להתבסס עלמא בבחינת "מעשה בראשית" ברא שית, ובזה נאמר טעם נכון למה שאמרו ז"ל (מדרש תהלים צ"ב) וזה לשונם: אמר ר' יצחק כל עסקא דשבת כפול, עומר כפול שני העומר לאחד, קרבנה כפול שני כבשים, מתן שכרה כפול שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, אזהרותיה כפולות וכו', מזמור כפול שנאמר (תהלים צ"ב, א') מזמור שיר ליום השבת וכו' עד כאן. וצריך להבין למה אמרה תורה בכל עסקי שבת בכפילא. אכן על אשר כי בשבת נעשו שני תיקונים כאמור תיקון השי"ן קודם לתי"ו ולהכניס ביניהם רזא דברית להתבסס העולם, ולכפל התיקון הנעשה בו, כל עסקיה כפול. ואפשר לזה אמר הכתוב (ויקרא י"ט, ל') את שבתותי תשמרו לשון רבים, כי צריך אדם להזהר למאוד לשמור את השבת בכדי שיתוקן בו שני התיקונים הללו כי עיקר שבת הוא כאשר ישראל ישמרו אותו, אז שם שבת יקרא לו וח"ו כשלא ישמרו אותו ויחללוהו ודאי שלא יתוקן בו תיקוניו ועל כן צריך לכפול אזהרותיה נגד כפל התיקון הנעשה בו.

453

תנ״דובזה נכון דברי המאמר כי כשפגע אדם בקין ואמר לו מה נעשה בדינך אמר עשיתי תשובה ונתפשרתי. כלומר בדרך פשרה שנתכפר לו מקצת העוון להיות יושב בארץ נוד לבד ולא נע ונד, כי לא זכה לתיקון הגמור להכניס עוד את היו"ד רזא דברית בין אותיות ש"ת ולא תיקן כי אם החצי להפך האותיות שיעמדו כסדר ומזה הבין אדם הראשון גודל מעלת השבת שבו נעשים שני התיקונים וראה מה גדלו מעשיו ומעלותיו ולזה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. כלומר, ראוי לכפול שיר השבת לכפל התיקון הנעשה בו. ואם בתיקון אחד לבד נמחל לו מחצה העוון ודאי וודאי ביום אשר יתוקן הכל יועיל להשומרו למחול לו על כל העוונות שבידו וכמאמר חז"ל (שבת קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתה אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. ולזה לו נאה לשבח ולכפול שיר ושבחה בו לגודל מעלתו ואור תיקון עולם הנעשה בו.

454

תנ״הוידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך. פירוש, אחר שעשה תשובה ונתקבל מצד חסדי המקום ידע אשתו, ולא קודם. כי היו נשיו פורשות ממנו עבור הריגת הבל כמו נשי למך שהיו פורשות ממנו עבור הריגת קין כפירוש רש"י בסמוך והוא לא היה לו במה לפייס כמו למך שהיה שוגג, והוא הרג בזדון. ואחר שנתקבל קצת בתשובה פקד את אשתו, ועל כן קרא שם בנו הנולד לו חנוך לרמז על דבר החנינה שחננו ה' יתברך לקרבו קצת וגם העיר אשר בנה קרא כשם בנו חנוך הכל לרמז על החנינה הלז חסד חנם שעשה עמו ה' יתברך כנאמר.

455

תנ״וויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, ולא קראו בשם עצמו לפי שאמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ג, א') משכנותם לדור ודור קראו בשמותם עלי אדמות, משכנותם לדור ודור שאינם לא חיים ולא נידונין. פירוש שאין לדינם גמר שכל שעה הם קיימין ונידונין בגיהנם ולא עוד אלא שקראו בשמותם עלי אדמות וכו' טבריא על שם טיביראוס אלכסנדריאה על שם אלכסנדרוס וכו' ועל כן לא רצה קין לקרוא העיר על שמו שלא יהיה מכללם, וקרא על שם בנו וזה שסיימו חז"ל (שם) בזה ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך ורצה לומר שקין לא כך עשה רק להיפך, שקין נשמר מזה ולא רצה לקרות על שמו וקרא על שם בנו. אכן לפי האמור בדברינו למעלה גם שם בנו לא נתן עליה כי לא כיוון רק לקרותה על דבר החן והחסד שעשה עמו ה' יתברך בחסד חנם שהיא בחינת החנינה כמאמר הכתוב (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון ואמרו חז"ל (ברכות ז'.) אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי, ולגודל הפלאת מעלה הזו כפלה לקרותה בשם בנו ושם עירו בכדי להזכיר חסדי ה' עליו ועל דרך מאמר הכתוב (בראשית מ"א, ס"ב) ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי.

456

תנ״זאו יאמר וידע קין את אשתו. פירוש למעט אתא דוקא אשתו ולא אשת הבל המת שלו היה משפט הגאולה לגאול את אחיו ליבם אשתו ולהקים לאחיו שם בישראל אמנם עבור שהוא הרגו לא ניתנה לו רשות בזה תחת שהוא העבירו מן העולם לא יזכה הוא להביאו לעולם וכמו שכתב הרב האלשיך בזה בפסוק וידע אדם עוד וגו', גם בנו לא רצה לקרוא על שם אחיו רק חנוך הכל מטעם זה וגם רמז שאף התאומה יתירה שנולדה עם הבל לא הותר לו רק דוקא אשתו שהיה לו מכבר.

457

תנ״חוצלה גם היא ילדה וגו'. לא אמר הכתוב סתם וצלה ילדה את תובל קין וגו', כי בא הכתוב כמתמה לומר אף שצלה היא הנקראת על שם שיושבת תמיד בצל מיוחדת לתשמיש ושתתה כוס של עקרין שלא תלד (בראשית רבה כ"ג, ב'), מכל מקום גם היא ילדה. או שהיא לא שתתה או ששתתה אף על פי כן ילדה במקרה והזדמן, ונצמח מזה טובה לקין כי ילדה את תובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל והיה זה להמתיק ולתבל מיתת קין כי הוא היה שביעי לקין ואז בא זמן גביית חובו כי שבעתים יוקם, ועל ידו הוברר לו מיתה יפה להיות נהרג בכלי אומנות שלא בפצעי יד שהיא מיתה מנוולת ולזה כיוונו חז"ל ואמרו (שם שם, ג') תובל קין שתבל עבירתו של קין, קין הרג ולא היה לו במה להרוג אבל זה לוטש כל חורש נחושת וברזל כלומר שהמתיק והתביל כתבלין הממתקין את המאכל כן הוא המתיק עבירות קין לברור לו מיתה יפה וכאמור.

458

תנ״טויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וגו'. צריך להבין למה חזר לפרש שמות נשיו הכי לא ידענו שנשיו היו עדה וצלה, אכן יראה שחוזר למקרא של מעלה שאמר שם וצלה גם היא ילדה אף שאינה עומדת לגדל בנים, ולזה היה מקום לנשיהם לפרוש ממנו מתשמיש לטעם האמור בדברי חז"ל (בראשית רבה שם, ד') למחר המבול בא ונהיה פרות ורבות למארה. ולכן פרט שמותן לומר כי הוצרך לפייס אף לצלה כי גם היא היתה פורשת מפני ולדותיה. ואך לפי שלדבר זה היתה עדה העיקרית לפרוש מבעלה כי היא העומדת מעודה לגידול בנים, ולא כן צלה כי ילדה פעם אחת במקרה, הקדים במאמרו עדה לצלה מה שמדרך העולם להקדים החביבה והעיקר בביתו כדרך מאמר הכתוב (בראשית ל"א, ד') וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וגו'. וצלה היא היתה החביבה ויושבת בצילו ועדה נקראת על שם דעדה מיניה (בראשית רבה שם, ב'), אמנם לענין הנצרך פה במה שהיו נשיו פורשות ממנו עבור כליון תולדותיהם בימי המבול היתה עדה העיקרית וצלה טפילה ולכן הקדימה במאמרו ומזה דקדקו חז"ל שבדבר התולדות דיבר עמהם לפי שהקדים עדה לצלה וכאמור.

459

ת״סשמען קולי נשי למך האזנה אמרתי וגו'. כפל פיוס דבריו כי לשני טעמים פרשו ממנו, אחד כאמור למעלה עבור כליון התולדות בימי המבול, והשנית עבור הריגת קין והוא כעין טענת מאוס עלי שאינם רוצים לדור עם איש אשר רצח את רעהו, ועל הטענה הראשונה אמר עדה וצלה שמען קולי כי עדה וצלה הוא הכיוון לטענת כליון הבנים כאשר כתבנו למעלה שלזה הקדים עדה לצלה ועל כן אמר לשון שמיעה שמורה על הדבר הרחוק, וגם זה דבר הרחוק הוא, מה שיהיה נעשה בימי המבול. ועל הטענה השניה אמר, "נשי למך" כי דבר זה השייך לאישות מה שחפצים לפרוש ממנו בטענת מאוס עלי, "האזנה אמרתי" כי דבר זה הוא הקרוב אליהם ואליו מה שנעשה בהריגת קין ובזה שייך לשון האזנה, ואמר להם כי איש הרגתי לפצעי וגו' כפירוש רש"י בפיוס על שני טענות האלו.

460

תס״אוידע אדם עוד את אשתו. מלת עוד אין לו פירוש וחז"ל (בראשית רבה כ"ג, ה') פירשו בזה מה שפירשו, ולי נראה לפי דברי הזוה"ק (חלק א', נ"ד:) שבאותן ק"ל שנים שפירש מאשתו היו מתחממין אצלו רוחין ושידין ולילין הנקראים נגעי בני אדם וכן אמרו חז"ל (עירובין י"ח:) כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין וכו' ולזה אמר שאחר אותן ק"ל שנים ידע עוד את אשתו כמו קודם החטא ולא דברים אחרים חלילה.

461

תס״בותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. תיבת כי הרגו קין לכאורה מיותר, אמנם הנה נודע מספרים אשר שת הוא הבל בעצמו וממנו הושתת העולם וכמו שכתב בדבר, הרב האלשיך. ולזה אמר הכתוב שקרא שמו שת ששת לי זרע אחר תחת הבל, ונמצא לא נמחה שם הבל כי שם שת הוא על שהוא תחת הבל ואך למען לא יקשה ולמה לא קראו בשמו הראשון הבל אם הוא הוא בעצמו, אכן נודע מה שאמרו חז"ל (עיין ילקוט רמז תתע"ח) בפסוק אבד תאבדון את כל המקומות (דברים י"ב, ב') וכי למה אמרה תורה להחריב את כל המקומות ולאבד את כל האילנות, מפני שמזכירין גנותו של אדם. והלא דברים קל וחומר אם כך חס הקב"ה על כבודן של רשעים קל וחומר על כבודן של צדיקים וכו' עד כאן. וכן אמרו (סנהדרין נ"ד.) בפסוק (ויקרא כ', ט"ו) ואת הבהמה תהרוגו אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו הבריות זהו שנסקל פלוני על ידה, ועבור זה לא היה אפשר לקרותו בשם הבל כי יבוזה כבודו של קין על ידו לומר זהו שהרגו קין ובפרט אחר שקיבל קין דינו כבר, נעשה חסיד כמאמר חז"ל (מובא בילקוט תהלים רמז תתכ"ה) בפסוק (תהלים ע"ט, ב') בשר חסידך לחיתו ארץ וכי חסדים הם וכו' אלא אמר אסף כיון שהדין נעשה בהם נעשו חסידים וכו' עד כאן. ובודאי ראוי לחוש על כבודו על כן לא קרא שמו הבל. ואכן לבל ימחה שמו, עשה לו זכירה בשם שת והמבין יבין ולא יפרש המעשה מאחר שהכתוב מכסהו מי יגלה, ולזה גמר אומר כי הרגו קין כלומר שעל כן לא יוכל לקראו בשמו הראשון הבל מפני כבודו של קין כנאמר.

462

תס״גזה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. הפסוק הזה משולל הבנה. א', לשון אומרו זה ספר. ב', הנה בריאת האדם כבר נשנה פעמיים ולמה כתבו זה שלישית. ג', אומרו בדמות אלהים ולמעלה אמר בצלם אלהים ברא אותו. ואמנם לפי מה שקדם בדברינו למעלה בפסוק בצלם אלהים ברא אותו הנזכר, כי צלם אלהים יורה על אורות המוחין הידועים הנכללים מבחינת ימין ושמאל ומיוחדים בתכלית היחוד והאדם הנזכר נברא בבחינה זו היות אצלו המוחין הללו בקדקד ראשו ויורדים לנקודת תאוות לבבו והמה מיוחדים לאחד ואלהים עשה האדם ישר שיהיה נכלל השמאל בימין והימין יגביר עצמו על השמאל וזה הוא תכלית הטוב האמיתי להיות דוקא כלול משניהם והשמאל יוכנע תחת הימין ובשניהם יאהב את ה' אלהיו בכל לבבו ונפשו ומאודו, וזה הכל כן היה אם לא היה אדם הראשון חוטא והיה ממתין עד השבת לקדש על היין והיה נכלל שמאלא בימינא והיה נשאר כן לעולם. ואכן לאחר שחטא אדם ונתקרב אל הרע ואז מצא השמאל מקום לנטות ממקום למקום עד מקום הסטרא אחרא והקליפות ונולד קין קינא דמסאבותא והרג את הבל אחיו ונעשה בעולם צדיקים ורשעים ונתפרד השמאל מהימין וקנה לו מקום אצל הרשעים להכניע הימין תחת ידו ולהתגבר עליו.

463

תס״דוהנה נודע אשר באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא (זוה"ק חלק א', ה.) ובודאי בתחילה כאשר נברא האדם ישר, והשמאל והימין היו מיוחדים בתכלית היחוד, כן היה בספר הברית הוא התורה הקדושה הכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה שמורה על הכללותם משני הבחינות ימינא ושמאלא אבל ודאי היו מיוחדים בתכלית היחוד. ולא כן אחר כך כאשר נגרם הפירוד בעולם, בחינת צדיקים ורשעים ימין ושמאל בפרודא. כן גרמו לְהֵעָשוֹת התורה כשתי תורות חלילה להיות נפרדים ונפרטים מצוות עשה ומצוות לא תעשה שהם בחינת ימין ושמאל, כי מצוות עשה הם מוחין דחסדים שמאיר ומופיע הקב"ה על עמו ישראל בעשותן אחת ממצוות ה', ומצוות לא תעשה הם מצד אורות הגבורות שהוא לשמרה מבחינות הרעים שלא יתגבר הרע חלילה, ונתפרדו ונתפרטו כל אחד בפני עצמו. וזה הוא בחינת בצלמנו כדמותנו שאמר הכתוב כי צלם הוא מורה על המוחין המיוחדים מבחינת ימין ושמאל ביחוד כנאמר, וכדמותנו, מבואר בזוה"ק (בראשית כ"ב:) שאמר בזה הלשון: בצלמנו, ההוא אור, כדמותנו, ההוא חושך, דהוא לבושא לאור כגוונא דגופא דהוא לבושא לנשמתא והוא רומז על בחינת עולם הפירוד המתהפך מאור לחושך ומחושך לאור כגוונא דגופא שלפעמים יבוטל להנשמה ולפעמים יתגבר על הנשמה כי נפרד ימינא משמאלא וכל אחד גובר במועדו ובזמנו ובו נמצאים צדיקים ורשעים וכאמור.

464

תס״הועל כן אחר שסיפר הכתוב מכל מה שעבר מחטא אדם הראשון והריגת קין להבל אחיו ונמצא נעשה העולם כבריאה חדשה שלא ככוונת תחילת הבריאה שעשה את האדם ישר שיהיה מיוחד לאחד והשמאל יהיה נכלל בימין והמה ביקשו חשבונות רבים כלומר לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים חלילה עלמא דפרודא שלפעמים הרע גובר, וממילא נגרם כן גם בספר הברית הוא התורה הקדושה והתפרש במצוות עשה ולא תעשה, בא הכתוב כמתמה ואמר זה ספר תולדות אדם כלומר עתה הנה זה הוא הספר התורה והתולדות אדם בירידה מטה מיום הבריאה כי ביום ברוא אלהים את האדם ידוע בחינת בריאתו שנאמר מפורש (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ולא הזכיר כלל שום בחינת הדמות שהוא בחינת החושך דהוא לבושא לאור, ועתה הנה בדמות אלהים עשה אותו שנעשה כבריאה חדשה בבחינת הדמות עלמא דפרודא צדיקים ורשעים וכן נעשה בספר תורה וכאמור. והכתוב מפליא פלאות זה ספר תולדות אדם כמו (רות א', י"ט) הזאת נעמי, הלא אנכי בראתים בצלם לרוב חיבתו, וחביב אדם שנברא בצלם והן עתה בדמות אלהים נעשה כדבר האמור.

465

תס״וואם תקשה הרי גם בתחילה אמר הקב"ה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כבר כתבנו למעלה עיקרי הדברים האלה אשר ודאי היתה כוונת הקב"ה שיטעום מבחינת עץ הדעת אשר נשרש בו גם מבחינת החושך והרע ואך שזה יהיה אחר בוא קדושת השבת קודש ואז לגודל האור המאיר ביום ההוא היה האדם מברר הטוב מהפסולת והיה נדחה הרע לנוקבא דתהום רבא והאדם היה מכליל שמאלא בימינא בתכלית היחוד, ולכך אמר גם כדמותנו הרומז לחושך לבוש האור כי גם אליו היה צריך בהכרח. ואך הבריאה לא היתה כי אם בצלם כנאמר והן עתה כתיב בדמות אלהים עשה אותו שנתחזק אצלו בחינת החושך כאשר היה נברא בו, כי פגה אכל שלא המתין עד שבת ונדחה אל החושך ועם כל זה לא נדחה ממנו עיקר הבריאה גם כן שהוא הצלם, ולזה אמרו גם עתה חביב אדם שנברא בצלם (אבות ג', י"ח) ועל ידי אור המוחין האלה נוכל בעזרת ה' יתברך להתחזק מעט מעט עד ביאת המשיח להיות יחודש העולם כבראשונה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ויהיה נכלל שמאלא בימינא בתכלית היחוד והיה ה' אחד ושמו אחד כן יהיה בעגלא ובזמן קריב.

466

תס״זויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. צריך להבין אומרו ביום הבראם מה נפקא מינה מזה אם היה ביום הבראם או לא, והנראה על פי מה שכתב בזוה"ק (חלק ג' צ"א:) בפסוק (ויקרא כ"ב, כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד וזה לשונו: תא חזי בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה רוח דלעילא עד דיתגזר כיון דאתגזר אתער עליה רוחא אתערותא דלעילא. זכי ורבי לעסוק באורייתא, אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא, אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב, זכי ואוליד בנין ואוליף לון אורחוי דמלכא קדישא, הא כדין ההוא בר נש שלים, שלים בכולא. אבל בהמה דאתיליד בההוא שעתא דאתיליד ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההוא שעתא דאתיליד ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כשב או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה בסופא אית ליה בשעתא דאתיליד וכו' עד כאן, והנה למעלה בקריאת השמות לכל נפש בהמה וחיתו ארץ כתיב (לעיל ב', י"ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר שכל השמות קרא לפי ערך הנפש חיה שבכל בהמה וחיה כאשר הביט בחכמתו שורש נפשו במרכבה העליונה של מין הזה כן קרא לו. ואולם זה שייך בבהמה אשר נפשו שוה בו מעת הולדו עד יום מותו וכאמור בזוה"ק הלזה, לו נאה לקרותו בשם שורש נפשו כי לא יחליף ולא ימיר שורש נפשו לעולמים. ולא כן באדם אשר ישונה שורש נפשו מעת הולדו להקרא בשם נפש רוח נשמה חיה או חלילה לאבד שורש נפשו ואיך אפשר לקרותו בשם שורש נפשו, וגם אפילו ביום בריאתו אי אפשר לקרות בשם המיוחד לכל מין האדם כי יש אשר יולד בבחינת הנפש והרוח וכו' וזה בא מצד קדושת האב והאם בעת זיווגם ועל כן אי אפשר לקרוא בשם המיוחד להכלל כל מין האדם כי אם בשם השייך לגוף האדם כי כל הגופות הם שוים. ואך האמת שגם הגופות מזדככות כל אחד יותר מחבירו ועל כן ד' שמות למין האדם. אדם, אנוש, גבר, איש, ואך בחינה הקטנה הוא אדם שהוא על שנלקח עפר מן האדמה כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ז', ד') אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה ובזה כל האדם שוים המה בעת הולדם לְהִכָנוֹת על שם האדם כי הם עפר מן האדמה ולזה ויקרא את שמם אדם ביום הבראם כלומר ביום בריאת כל אחד ואחד ממין האדם יקרא לו שם אדם על שם האדמה. ולא כן להבא כאשר יטיב מעשיו ויתחיל לזכך גופו מגוש עפר שנברא בו ישתנה שמו לפי מדרגתו, ואכן נודע הדבר אשר הכל נעשה מן העפר וכשיזכה האדם לזכך כוחי גופו עד אשר ישוב לרוחניות ממש וְיֵעָשֶה כבחינת אליהו הנביא שעלה למרום עם גופו וכגוף משה רבינו ע"ה גם אז יקרא לו שם אדם בבחינת (ישעיה י"ד, י"ד) אדמה לעליון. ועל זה נאמר (יחזקאל א', כ"ז) ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה והוא פני אדם הנרשם במרכבה העליונה וגם אל זה רמזה התורה ויקרא את שמם אדם ביום הבראם כי הם נעשו כבריאה חדשה ממש להפך מכח גוף אנוש לְהֵעָשוֹת כמלאך ה' ולחיות בלא מאכל ומשתה כי אם לחזות בנועם ה', ולשם זה נקרא בחינה זו אדמה לעליון כי נדמים למלאכי מעלה והוא ודאי ביום הבראם ממש כי כן היתה כוונת הבריאה שהקב"ה ברא מאין ליש והם יעשו בריה חדשה מיש לאין ובו מתפאר הקב"ה ויזכה ליהנות מזיו דמות כמראה אדם אשר עליו מלמעלה הכל כמדובר.

467

תס״חויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו וגו'. ופירש רש"י עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו', ולכאורה קשה וכי בשעת לידתו היו יודעין שהוא יתקן להם כלי מחרישה שיקראוהו למפרע על שם זה נח, ואם תאמר ששמא גרים שכיון שקראו אותו כך, ממילא היה מוכן לזה, היה להם לקרוא מקודם לאיש אחר נח לאמר זה ינחמנו וגו'. ויתכן בפירוש כתוב הזה על פי מאמרם ז"ל (ילקוט רמז מ"ב) בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל. הפרה היתה נשמעת לחורש, התלם היה נשמע לֵיחָרֵש, כיון שחטא המרידו עליו וכו' כיון שעמד נח נחו וכו' עד צדיק בא לעולם טובה בא לעולם וכו' עד כאן. ונמצא אשר ממילא נעשה תיכף בלידתו טובת העולם להיות הפרה נשמעת לחורש ולשם זה קראוהו נח על שם הנייחא הזאת וביקשו עוד לאמר שגם זה יגרום זכותו להיות זה ינחמנו ממעשנו וגו'. לגרום עוד טובה על טובה להוציא הארץ מקללותיה בכל פרטותיה.

468

תס״טויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם. יראה פירושו כי הנה המיישר אורחותיו ומכוון דעותיו לשם ה' ובשעת זיווגו אינו מכוון עצמו להנאתו ולתאותו כי אם לקיים מצות הבורא שצוהו לפרות ולרבות הנה נודע מאמר חז"ל (שבועות י"ח:) כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוין לו בנים זכרים, ואמרו (נדה ל"א:) בשכר שמשהין עצמן על הבטן זוכין לבנים זכרים ונקרא הוא קדוש ומוליד בנים קדושים ראויים לחכמה והגונים לחסידות ונקראו בנים לה' כי כל עיקר כוונתו בהולדת בניו היה לה' לקיים מצוותיו יתברך. אבל מי שאינו מקדש עצמו בשעת תשמיש ואז נקרא מחלל בריתו, ובנים אשר יולדו להם, לא נקראו בנים לה', כי להם המה, כי לא זרו מתאותם וכל עיקר כוונתם היה למלאות תאותם כסוס כפרד אין הבין שהוא מעשה מגונה מאוד ואינו חפץ להשהות על הבטן כי התאוה דוחקתו למלאותו תיכף כאשר יוכל ואינו זוכה לבנים זכרים, ולזה אמר ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה לשון חולין שחללו בריתן למלאות תאותן כאשר יוכלו ועל כן ובנות יולדו להם שלא זכו לבנים זכרים ורובא דרובא ילדו בנות כדברי חז"ל (בראשית רבה כ"ו, י') ועוד, שהיו להם לעצמם ולא היו בנים לה' לכוון שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ובמצוות עובדי ה' רק להם לשמשם ולמלאות תאותם.

469

ת״עויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. אפשר לומר בפירוש בני האלהים כי נודע מתוקף הדינים אשר נעשו בימים האלה שעלה המים בימי אנוש והציף שליש העולם והיו המים עולים ומציפין אותן בקבריהם ב' פעמים ביום, אחד בשחרית ואחד בערבית כדברי חז"ל (בראשית רבה כ"ה, ב'). והבהמות העומדות לתשמיש אדם, מרדו בהן כנזכר. ולזה נקראו בני האלהים כי גדלו בדיני אלהים וראו את ידו החזקה ורוב גבורתו, ועל כל זה לא לקחו מוסר שלא למרוד ולנאוץ בה' אלהיהם. והוא אומרו ויראו בני האלהים אלו המבינין וגדילין בדיני פחד אלהים, ואף על פי כן עשו מה שעשו. ונודע דברי חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה') שאמרו טֹבֹת חסר ו' כשהיו מטיבין ומקשטין אותן ליכנס לחופה היה הגדול נכנס ובועלה תחילה.

470

תע״אובפשטות הכתוב נראה זדון חטאם כי בנות האדם יקראו כשעודם בבית אביהם אבל כשיהיו בבית בעלם על שם הבעל יקראו אשת פלוני ולא על שם אביהם ולזה אמר הכתוב אף שראו בנות האדם בבית אביהם וגם הם טובות הנה, אף על פי כן ויקחו להם נשים שהיו צדין נשים מתחת בעליהן דוקא ואיש את אשת רעהו טימא כי מים גנובים ימתקו ואין חמדה כחמדת האיסור כי היצר הרע ימעיט תאות ההיתר ויגדיל תאות האיסור לומר אין כמוהו. הלא תדעו כי התאוו תאוה אף לזכר ולבהמה כמאמרם ז"ל (שם) מכל אשר בחרו אף הזכר והבהמה. וכי יש יותר מגונה מזה שיזדווג האדם בבהמה, אף ברעהו. אין זה כי אם רוע לב שהולך בתר תאותו. והרע אשר בקרבו יגדיל התאוה אל האיסור אף שיהיה מטונף ומשוקץ ומבוזה בתכלית הביזוי. או יאמר ויקחו להם נשים כלומר שלקחו להם נשים בעל כורחן וזה שלא כדת התורה כי אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ומרצונה.

471

תע״בויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רבו פירושי פסוק זה וגם אנחנו נפרשהו לפי דרכינו. כי נודעת לכל מאמר הכתוב מה שמוכיח ה' יתברך אותנו (ירמיה ב', י"ג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקום מים חיים לחצוב להם בֹּארות בּ0ֹארֹת נשברים וגו'. ופירושו על פי המבואר באמרי קדוש אלהים (בעץ החיים בשער הקליפות פרק ג') עד היכן הגיע שורש חטא אדם הראשון כי את זה לעומת זה עשה אלהים וכל מה שיש בקדושה יש נגדו בקליפה וגם הם המה בבחינת אצילות בריאה יצירה עשיה ובפרצופים שבכל עולם ועולם כמו להבדיל בקדושה. וכשחטא אדם גרם פגם וקילקול בשתים שהן ארבע עולמות הקדושים, וגרם תיקון בעולמות הקליפות חלילה כי הוריד מאור הקדושה אל תוך הקליפה והכהה אורה של הקדושה שלא תאיר כל כך, והוסיף אור הטומאה, כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ואז תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה ההוא עבדא בישא ס"מ זעיר אנפין דקליפה שקיבל המלוכה והמה השתים רעות שגורמים בני ישראל בחטאם, א' סילוק אור הקדושה, והב' רבות נר הקליפה, כי כל זמן שאור הקדושה מאיר באורו, כל הקליפות מטמרין ומחבאין בנוקביהון כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב) תזרח השמש יאספון. וכאשר ח"ו יכהה אור הקדושה יאיר אור הקליפה ובזה שמים אור לחושך, כלומר במקום אור גורמין חושך שהוא סילוק האור שעל זה נאמר (שם י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו. וחושך לאור, מקום החושך יאיר אורה וכשזה קם זה נופל והוא בחינת ארור הנזכר בכל מקום כי תוקף הקליפות נקראים על שם הריש שהוא רע ורשע וכשיורד לתוכם אור הקדושה בבחינת גלות המר והנמהר אז נעשה ארור ח"ו ונתקלל הארץ וכל יושביה, כי הם אינם חפיצים בישוב הארץ ותולדותיה, וחפיצים במדבר שממה דוקא, וכשהמלוכה בידם ח"ו עושים מה שלבם חפץ.

472

תע״גועל כן כאשר חטא אדם וקין ודור אנוש חזר העולם לאחוריו בכמה דברים המבוארים במאמרי חז"ל ולכולן נאמר בלשון ארור. לאדם נאמר (לעיל ד', י"א-י"ב) ארורה האדמה בעבורך וקוץ ודרדר תצמיח לך. ולקין נאמר ארור אתה מן האדמה וגו' לא תוסף תת כוחה לך. והכל כי נתגבר כח הקליפה בבחינת ארור והתחיל להתקלקל העולם מתיקונו לזרוע חיטים ולקצור קוצים ולא יהיה התלם רוצה לֵיחָרֵש ולא השור לחרוש ומים מציפים קבריהם ושארי דברים הקשים וכמעט שהיה העולם מתבטל מכל וכל.

473

תע״דואך הנה נודע מאמרם (בברשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים, וידוע שאין זה שייך בחוקו יתברך לומר שחזר ממחשבתו כי מביט לסוף דבר בקדמותו ולא אדם הוא ויתנחם, וכבר כתבנו בזה בכמה פנים. ואולם עתה נראה פירושו אשר כל זה היה במחשבה הראשונה שבתחילה יהיו מתנהגים במדת הרחמים וכן היה בעשרה דורות שמאדם ועד נח שהיו מכעיסין ובאין ונתקלקל הארץ ומלואה והיה ניכר הפגם אף בחיצוניות העולמות למען ידעו הארץ ויושביה אשר אית דין ואית דיין וכי אין העולם עומד, כי אם בשמור ישראל את התורה. ולולי שהיה צדיק אחד שתול בכל דור ודור מהם כמו משותלח וחנוך בן ירד וכדומה היה מוחזר העולם לתוהו ובהו לרוב תוקף הדינים שהיו מוקדין אז. ואך הנה ראה שאין העולם מתקיים, פירוש בתחילה ראה שלא יהיה כך לעולם כי אין העולם מתקיים, ועמד ושיתף מדת הרחמים שמימות נח ואילך יתנהג העולם ברחמים כי והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג', י"ד) שלא עשה את האלהים הדין החזק, להתנהג בו דורות הללו כי אם שיראו מלפניו שידעו אשר על ידי העבירות מתקלקל גם חיצוניות העולמות תבל ויושבי בה שלא ירצה התלם לֵיחָרֵש ולהיות המים מציפים כאמור, ותחת חיטה תוציא חוח קוץ ודרדר. ומימי נח ואילך התחיל העולם להתנהג ברחמים מעט מעט וקודם כל היה דבר ה' שלא תקולקל העולם גופא בעוונות בני אדם כי אם כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ד:) שאלו פילוסופין את הזקנים בארם, אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה, אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר הרי שגזל סאה של חיטין והלך וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקילקלו עתידים ליתן את הדין וכו' עד אלא שמטריחין אותי וכו'. ופירש רש"י שהרי גזירה הוא מלפני שינהוג העולם כמנהגו, ולכאורה לא ידענו מקום גזירה זו שגזר הקב"ה שיהיה העולם כמנהגו נוהג, ולדברינו נכון שהתחיל מימות נח שנאמר בו (בראשית כ"א, כ"ב) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' עד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו. כלומר שלא ישתנה מנהג האדמה עבור עוונות בני אדם רק שיהיה העולם נוהג תמיד כמנהגו ומעת הוולד נח התחיל זה במעט כמו שאמרו (בראשית רבה כ"ה, ב') כיון שעמד נח נחה, שהארץ תוציא זרועיה והשור יכניע ראשו לחרישה, וזה היה עבור שיתוף מדת הרחמים שעלה במחשבה שיתחיל מימי נח שלא יתקלקל העולם בעוונות האדם כי אם השוטה שקילקל הוא יתן את הדין. והפגם לא יגיע כי אם לפנימיות העולמות ולא יורגש כל כך בחיצוניות העולם להתבטל, רק כי פועל אדם ישולם לו להיות מי שקילקל יתן דין וחשבון ועל דרך שפירש הרב הגילאנטי פירוש מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול. על דרך משל למלך שבא אחד ומרד נגדו, והמלך מתכעס על זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו. מה עושה לוקח איש הלזה ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם, והם עושין המשפט להשיב גמולו בראשו ועל ידי זה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו, וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא מערב רע בטוב והוא נקרא דמע מלשון עירוב מלשון המטמא והמדמע וכו' וכדומה (גיטין נ"ב:). וכדי שלא יהיה פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם וכסא המלוכה נקי עד כאן דבריו.

474

תע״הוזה ממש כדרכנו הלזה אשר השוטה שקילקל הוא נותן הדין ומקבל עליו היסורים בעד חטאו ועולם כמנהגו נוהג שלא ישנו מדתן שהמאורות יאירו והארץ תוציא צמחה, וזה שאמר הכתוב אחרי אומרו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו שפירשנו שלקחו דוקא אשה מתחת בעלה. מכל אשר בחרו, אף בהמה וזכר כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה'). וזה נראה שעשו בכוון להכעיס בוראם מה שלא מצינו כן בחוטאים הקודמים קין ודור אנוש והיה מן הראוי לשחת העולם בעבורם לגמרי ויבוטל מנהג העולם מכל וכל, וכמו שקילל קודם האדמה בעבור האדם, אמנם לאשר הזריח כבר אורו של נח הצדיק שבימיו שיתף הקב"ה מדת הרחמים שלא לקלקל העולם בעבור עוונות בני אדם על כן אמר ויאמר ה' זהו מדת הרחמים ששיתף, לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר שלא ידון רוחי בקרבי בעבור האדם. לעולם, שאדון את העולם עבור חטאם, לא כן אעשה כי אם שוטה שקילקל הוא יתן את הדין ועולם כמנהגו יהיה נוהג וזה שאמר בשגם הוא בשר, ופירשו חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ו') הריני משגמן ביסורים פירוש מקשרן ביסורים. עליהם אביא את מי המבול לשחת כל בשר כי הם חטאו, אבל עולם כמנהגו יהיה נוהג.

475

תע״וונמצאת אתה אומר שמעת הולדת נח התחיל השיתוף מדת הרחמים בדין שלא לשחת העולם בעבור עוונות האדם, ואפשר שגם עבור זה פירש רש"י גזירה הוא מלפני שעולם כמנהגו נוהג ממה שאמר כאן לא ידון רוחי באדם לעולם, ואמנם כיון שמצאן רובן ככולן רשעים הטביע את כולם במי המבול ואף מעט דבמעט הטובים שבהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ו, ה') כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה אנדרולמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וכו'. כי משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע כאומרם ז"ל (ילקוט יהושע רמז י"ג). ואף הבהמות והחיות וכל החי נגועו כי הלא כולם צרכי האדם הם ובהאסף האדם נאספים גם המה, ואך בהקריב נח את קרבנו לפני ה' אחר המבול וירח ה' את ריח הניחוח הוסיף להבטיח דבר חדש שלא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי, שזה לא אעשה שלא יהיו הבהמות והחיות נגררין אחרי האדם להיות אבודין בעוונם וגם עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' עד לא ישבותו. שגם ימי הארץ וצבא השמים לא ישבותו הם בעבור האדם, כי אם האדם לבדו שחטא חוץ ממה שלא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם שזה כבר נוהגת מיום אשר נולד נח גם זה אעשה כאמור.

476

תע״זגם אפשר לומר שעבור זה חזר לומר לא אוסיף לקלל האדמה בעבור האדם אף שכבר היה נוהג דבר זה מעת הולדת נח בכדי לחזק הדבר לשבועה כמו שאמרו רבותינו (שבועות ל"ו. ועיין ברא"ש שם) שזה אשר כפל דבריו כאן הוא לשבועה והוא מאמר הכתוב (ישעיה נ"ד, ט') אשר נשבעתי מעבור מי נח, ולפי שדור המבול חטאו בערוה הנקרא שאר בשר כמאמר הכתוב (ויקרא י"ח, ו') איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. וחטא הזה נקרא בכתוב בלשון ובשר קודש יעברו מעליך (ירמיה י"א, ט"א). על כן אמר בשגם הוא בשר לפי שחטאו בבשרן אני מוכרח להביא עליהן את מי המבול כי ברותחין קילקלו וברותחין נידונו כמאמר חז"ל (זבחים קי"ג:). ואך והיו ימיו מאה ועשרים שנה כתרגומו ארכא יהבינא להון מאה ועשרין שנין אם יתובון כנודע.

477

תע״חאו אפשר שלכך הקציב הקב"ה זמן טרם הביאו את המבול ק"כ שנה נגד ק"כ צירופי אלהים הידוע ליודעים, מדת הדין החזק שגזר להטביעם במבול והיתה כוונת הקב"ה בכדי שנח צדיק הדור יבקש רחמים עליהם לבטל מעליהם הגזירה קשה הזו ונתן לו זמן ארוך אשר בכל שנה יתקן וימתיק צירוף אחד מצירופי אלהים, כי נח היה צריך סעד לתמכו ולפי ערך מעלת צדקתו היה צריך זמן בזה לתקן בכל שנה צירוף מצרופי אלהים, ואך הוא לא עשה כן ולא התפלל על דורו שעל כן נקראים מי נח כמאמר חז"ל (בזוה"ק ויקרא ט"ו.). ועל כן רמז בפסוק הזה שם משה רבינו ע"ה כמאמרם ז"ל (חולין קל"ט:) משה מן התורה מנין שנאמר בשגם הוא בשר בשגם זה משה חושבנא דדין כחושבנא דדין ולכאורה לפלא מה למשה רבינו כאן להיות נרמז בין הרשעים האלה, ואכן הנה אמרו חז"ל (דברים רבה י"א, ג') נח אומר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול ומשה אומר לו אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני כתיב (שמות ל"ד, י"ד) וינחם ה' על הרעה. ועל כן אמרה התורה בשגם הוא בשר כלומר הרי גם משה הוא בשר שנולד מבשר ודם ילוד אשה והציל את כל דורו עמו על כן והיו ימיו מאה עשרים שנה אאריך לנח צדיק הדור כל כך ואולי יציל את דורו להמתיק ק"כ צירופי אלהים מעל דורו הכל כנאמר.

478

תע״טהנפלים היו בארץ בימים ההם וגו' הנה הארכנו בספרנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף א') ובחיבורנו זה בכמה מקומות אשר זאת עיקר עבודת האדם המשכיל לחבר הארץ לשמים לראות ולהבין בכל דבר ודבר אשר בארץ מקום שורשו אשר בשמי השמים ולידע אשר אין דבר בעולם כי אם כח ה' אורו שפעו וחיותו הנטבע בו בעת הבריאה, ומאז ועד עתה הקב"ה משגיח ושופע עליו חיות הזה לקיומו ובזה הוא מתקיים בעולם. ועל כן הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל (ברכות ל"ה:). כי עיקר שורש כל דבר הוא לחברו לשמים ולהעלות ניצוץ ה' המחיה הדבר ההוא לשורשו אשר בשמים ממעל ובאופן זה נתן הקב"ה לאדם הדבר הזה להעלותו למרום שבתו, וכשמברך עליו בעת הנאתו יוכל אחר כך להעלותו כי השרה עליו אור קדושת ה' בברכתו שאמר ברוך אתה ה' בורא וכו' והניח עליו ברכת ה' לומר שה' המהוה את כל הוא בראו יצרו אף עשאו ועל ידי זה נכנס גוף גשמיות העפר אשר בתוך הדבר הלז ונתעלה שורש חיות הרוחניות שבתוכו ועל ידי זה יוכל אחר כך בכח כוונת ההנאה לשם ה' לבד שלא לתאותו והנאתו להעלותו למקום שורשו אשר נחצב משם. אבל אם אינו מברך עליו קודם הנה בלתי אפשרי להעלותו עוד הדבר ההוא כי עדיין לא נכנע גשמיותו, ונמצא למה הוא נהנה ממנו אם לא יוכל להעלותו, ואדרבה יורידנו עוד מטה מטה, ולא נתנו ה' על אופן זה להרע עמדו עם ניצוץ הקדוש המונח בדבר הזה והוא גוזל ממש דבר ההוא מהקב"ה וכו'. ועל זה הזהיר הכתוב (ויקרא כ"ה, כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגומו לפסיקת עלמין כלומר לפסוק ח"ו הארץ משמים לאמר כי ה' הוא בשמים ממעל ולא על הארץ לא כן. כי הוא המשגיח הבורא וצר את כל היצור, וגם בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ומשגיח על הכל ונותן מחיה לכל ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב נצב בשמים ובארץ וכל אשר בהם ועל כן אין עוד מלבדו כי אין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת, ולזה אמר הכתוב הנפילים היו בארץ כלומר שנפלו ממעלתם ומדרגתם ולא היו כי אם בארץ וסברו שהמה בארץ וה' הוא על השמים ואינו משגיח על פני תבל ויושביה ולא שמו על לבבם להתקשר הארץ לשמים להאמין באמונה שלימה כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד והסירו עין השגחתו מהארץ ואמרו מי יראני ומי יודיעני ועל כן עשו מה שעשו ולא היה פחד אלהים לנגד עיניהם כלל כי החליק אליו בעיניו לאמר שהורשה לעשות בארץ כל אשר יחפוץ, וה' לא ישגיח אליו. ועל כן,

479

ת״פוירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. כלומר רעה גדולה ועצומה הוא, ורבה הוא עלי מה שהמה בארץ לבד ולא יאמינו כי יש בורא המשגיח ומחיה ומהוה בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע כל הארץ ויושביה. וידוע, אשר זה עיקר עמידת העולם, אם יושביה עליה מאמינים בהשגחת וכח חיות ה' המאיר בו, אבל חלילה וחלילה כשאינם מאמינים בכח חיות ה' השופע בכל עת, ואז, ונהר יחרב ויבש (ישעיה י"ט, ה'), שנפסק כח ההשגחה והחיות והיה צריך העולם להיות מוחזר לתהו ובהו אם לא שכבר גזר הקב"ה שיהיה עולם כמנהגו נוהג ותכון תבל בל תמוט מיום הולדת נח הצדיק כמבואר בדברינו למעלה, ועל כן הארץ לעולם תעמוד בזכות נח שהאמין בה'. והם וכל בשר אשר בו רוח חיים מאתי, והסירו ההשגחה הזאת ויאמרו לאל, סור ממנו, את כולם אמחה מאדם עד בהמה וגו'. כי בלתי אפשרי שיהיה להם קיום בעולם אם אינם מאמינים שאני מחיה ומהוה אותם בכל רגע וכאמור.

480

תפ״אאו יאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו'. אחרי החן והחסד שאמר הקב"ה למעלה לא ידון רוחי באדם לעולם כלומר שלא יקלל העולם בעבור האדם כי עולם כמנהגו יהיה נוהג מאחר שכבר שיתף רחמים כדבר האמור למעלה, חיפש האל הטוב עוד זכות לעולמו לומר כי לא נתחייבו כל כך במה שנגררו אחר הרע, לצד שעשאם בארץ, וידוע אשר הארץ רובו רע ומיעוטו טוב, ונתרבה בה הגשמיות יותר מכל היסודות. ומיד כאשר האדם מתחיל לגרור אחרי הרע אז תיכף פותחין לו ואינו צריך סיוע כי רבו עבדים המתפרצים מאת אדוניהם שהם הקליפות וכוחות הרע והם המסייעים לו בכל עוז ותעצומות, ועוד שבראתי לו יצר הרע והוא המשיאו לילך אחרי הרע, וזה אומר הכתוב וירא ה' כלומר מדת הרחמים ראה כי מה שרבה רעת האדם הוא בארץ לפי שיש רוב רע ומיעוט טוב. ועוד, שכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, שבראתי לו יצר הרע, וזה וזה גורם להתאוות תאוה להתמשך אחרי הרע. ודקדק לומר, כל היום, זה הכל לזכות לא כמו שאמר הכתוב (מיכה ב', א') באור הבוקר יעשוה, והם הולכים ברע רק כל היום שאינם משכימים לעבור העבירה בזריזות בבוקר השכם. על כן,

481

תפ״בוינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, כלומר על מה שבראו בארץ שהוא רוב רע ומוכן לחטוא. ויתעצב אל לבו כלומר נתחרט על בריאת היצר הרע שבראו כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:) ג' הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום על שבראם ואלו הן יצר וכו'.

482

תפ״גויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה וגו'. אחר שלימד זכות עליהם מצד תוקף הרע אשר בלבם, וראה שאנשי דור המבול לא יוכלו עוד לעמוד נגד רעתם לצד השרשתם בחוזק רב בתוך קליפות הסטרא אחרא והרע, ויאמרו לבנו עלינו כי הרשעים הן ברשות לבם. על כן אמר זאת הטובה אשר אעשה שלא אשחית העולם בעבורם רק אמחה את האדם וכל חי לבד, וישאר העולם כמנהגו נוהג להיות הארץ לעולם תעמוד, וקיום העולם יהיה על ידי נח צדיק הדור והוא יראה עולם חדש ויתחדש העולם על ידו במלואו וטובו ולא אקלל האדמה בעבור האדם. ואך ידוע מאמר חז"ל (קידושין מ':) שאין העולם נידון אלא אחר רובו ואם רובם חייבים הרי כולם אובדים ונמצא איך יוכל להשאר אחד מהם. ולזה אמר,

483

תפ״דונח מצא חן בעיני ה'. ואמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן בעיני ה'. והענין להבין אצל הקב"ה שאדם שאינו כדאי לדבר ימצא חן, הוא כדברינו שמה שנחתם גזר דין אף על נח לא מחמת עצמו כי אם מה שהיו רובם ככולם חייבים וממילא המיעוט נמשך אחר הרוב, ולמען כי לא יחפוץ הקב"ה בהשחתת העולם נתחכם הקב"ה בעצה טובה וצוהו לעשות לו תיבת עצי גופר ובזה יפרישהו מאנשי דורו שלא יהיה נגרר אחריהם ולא יהיה נידון על שם הרוב וזה היה המציאות חן שמצא, שיעצו הקב"ה עצה טובה למען ימלט הוא וזרעו ויחודש עולמו על ידו. ועל כל הדברים האלה האמורים בענין אמר הכתוב תיכף אחר כך אלה תולדות נח וגו', כי כבר ביארנו אשר מיום שנולד נח נתבסם עלמא קצת בשיתוף הרחמים שלא לאבד העולם על ידי עוונות בני אדם, מה שאין כן קודם שנולד נח נתקלקל האדמה בעוונות יושביה כי הגיע הפגם גם לחיצוניות העולם לתוקף הדין שהיה שולט אז בלי שיתוף הרחמים וזה היה למען ידעו יושבי תבל מגערת ה' מרוב פחד דינו אשר גם העולם מתמוטט על ידי עוונות.

484

תפ״הובזה ביארנו לפרש מקראי קודש נאמרים בפרשת האזינו ואלה הם: הצור תמים פעלו וגו'. כלומר אף שהוא צור ותקיף ומי כאלהי עולם ה' אף על פי כן, תמים פעלו, שמתנהג עם בניו במדת התמימות הוא מדת הרחמים בבחינת ויעקב איש תם ובזה הוא אל אמונה ואין עוול שגדלה האמונה בו אשר ודאי לא יעשה עוולה, אם מתנהג במדת הרחמים שהוא לפנים משורת הדין, מכל שכן שודאי עוולה לא יעשה ועל ידי זה הרחמים, שחת לו, לא. כלומר השחת שלו, לא הוא. פירוש לא השחתה גמורה היא כי רק בניו מומם, שמום של הבנים הוא להיות השוטה שקילקל הוא יתן את הדין להשיב גמולו בראשו, ועל שהם נקראים בנים משחיתים ישחתו הם מן הארץ, ועיקר הפגם לא יגיע כי אם לפנימיות העולם ולא יחפוץ בהשחתת עולם להתקלל העולם על ידי העוונות. ואף שהיה כן מקודם, שנאמר לאדם (לעיל ג', י"ז) ארורה האדמה בעבורך ולקין (שם ד', י"ב) לא תוסיף תת כחה לך, זה הכל להיות זכור ימות עולם לשאול אדם לימים הראשונים להיזכר תוקף דיני פחד ה' אשר אין שיעור להם, וצריך לירא ולפחוד מה' בפחד ורעדה ורתת וזיע כי לפני זעמו מי יעמוד. אבל הן עתה מיום הולדת נח נתבסם עלמא בבחינת ארך אפים אף לרשעים שכיון שעמד נח, הארץ שקטה נחה והוציאה צמחה ונטתה שכמה לקבל המחרישה. וזה הכל היה עבור שיתוף הרחמים בדין להתבסס העולם, ועל ידי זה נעשה בחינת אל"ה שהוא בחינת יחוד הששה מדות הידועים ובהתכללותם נעשה ששה פעמים ששה, מספר אלה. ובזה נמתק תוקף דיני לאה באותיות אלה ולזה אמר אלה תולדות נח שתיכף בהוולדו נעשה בחינת נח, שהארץ שקטה נחה ונתבסם העולם בבחינת אלה.

485

תפ״ווהנה בפעם הראשון היה זאת האתערותא מיניה וביה מבחינת שיתוף הרחמים, ואחר כך נצרך שיהיה לזה. צדיק הדור שיעלה הוא המיין נוקבין לזה, ולזה אמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו שהוא בצדקו ביסם העולם תמיד שיתנהג בבחינת התמימות הוא בחינת הרחמים. ועל שגלוי היה לפניו שהוא יגרום כן בצדקו, על כן תיכף בעת הוולדו עלה במיין נוקבין לפניו מיניה וביה כידוע ליודעי חן, ונתבסם העולם להיות שקטה נחה ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ה') נח נח, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, כי נייחא לעליונים הם המדות שנתבסמו בבחינת אלה להמתיק דיני לאה. נייחא לתחתונים, שהארץ נחה הכל כמבואר בדברינו מלמעלה עד כה. בריך רחמנא דסעיין, ובזה נשלם סדר בראשית, בעזר שוכן עד, יאמר לגאלינו אחרית כמבראשית, האל אשר נשבע מעבור מי נח, יעזרנו להתחיל ולסיים סדר נח.

486

תפ״זאלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו וגו'. כבר היה דברינו בסיום הפרשה שלפנינו בביאור כתוב הזה ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') גם שם ביארנוהו, ועוד לאלוה מילין בפירושו, וידוע מה שיש לדקדק בו במה שהתחיל הכתוב לספר בתולדות נח וסיים בשבח עצמו נח איש צדיק וגו' (ועיין רש"י), והנראה בזה כי הנה נודע אשר כל עניני העולמות שלמעלה ושלמטה כולם המה בבחינת ג' קוין הידועים שהם הגדולה והגבורה והתפארת ואין שום דבר מדברי העולם שֶמֻצָא מהם והם כללות כולם אך שהם מתפשטים ומתפרשים לענפים רבים רבבי רבבות אין מספר, אבל בכללות הם עיקרים לכל הדברים, והם עיקר המרכבה העליונה שעליה אמר משה רבינו ע"ה (ברכות ל"ב.) ומה אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד לפניך וכו'.

487

תפ״חונודע ליודעי רזי תורה אשר השם הגדול והנורא שם הוי"ה יתברך עיקרו הוא הג' אותיות יה"ו וה' אחרונה אינו אלא כפל הה' ראשונה והוא בחינת ג' אבות אברהם יצחק יעקב שאמרו רז"ל (בראשית רבה מ"ז, ו') האבות הן הן המרכבה. ופירושו כי הם נעשו מרכבה לאלהותו יתברך בעולם שעל ידם נתוודע ונתגדל שמו יתברך בפי הבריות כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק (בראשית כ"ד, ג') ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו' אמר ר' פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ עד כאן, והם היו מושרשים ומדובקים בג' מדות האלו.

488

תפ״טאברהם אחז במדת הגדולה והוא בחינת החסד וגמל חסד לכל באי עולם והוה קאים בפרשת אורחין לזמן אליו אורחים להאכילם את לחמו ולהשקותם ממימיו הנאמנים והיה רודף תמיד אחר זה לחפש אולי יזדמן לו איזה איש שיוכל לגמול חסדו עמו וכמאמר חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים, ואחז במדת האהבה הגדולה הנמשך מבחינה זו כמאמר הכתוב (מיכה ו', ח') ואהבת חסד וגו'. לאהבה את ה' אהבה גדולה ועזה אהבה שאין לה קץ וסוף כמו שהעיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי, וברוב אהבתו לה' הפיל עצמו לכבשן האש ורצה לשחוט את בנו יחידו אשר אהבו כי אהב את ה' אהבה נפלאה יותר מגופו ונפשו ונפש בניו, וברוב חסדו ואהבתו מסר נפשו ומאודו ללמד לבני דורו דרך ה' בכדי להכניסם תחת כנפי השכינה וכמאמר חז"ל (בספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו'. וגייר אלפים ורבבות גרים מבני דורו כי רבתה בו מאוד מדת החסד הגדול וחפץ באהבת מלכו ובאהבת בריותיו ותאב וחמד להורות להם דרכי ה' ועבודתו והיה הוא מגייר את האנשים והיא מגיירת הנשים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ולזה אמר עליו הכתוב (בראשית י"ח, א') והוא יושב פתח האוהל. הוא האהל שנאמר בו (שמות ל"ג, ז') וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד וגו'. והוא ישב תמיד על פתחו לראות להכניס בו כל עובר ושב ללמדם דרך ה' בחכמה ומוסר להבינם אמרי בינה ולספר להם ממעשה ה' ונפלאותיו ברוך הוא וברוך שמו, ועוד יאמר פתח האהל כי נודע אשר מדת החסד הוא הראשית וההתחלה לשארי המדות ולזאת פתח האהל יקרא לו כדמיון פתח הבית שהוא ראשיתו אשר בו נכנסים להבית.

489

ת״ציצחק אבינו ע"ה אחז במדת הגבורה וגבר על עצמו לפשוט צוארו לטבח לשפוך דמו כמים להיות לעולה לה', וגם נודע מה שמבואר בזוה"ק (תולדות קמ"א.) בענין הבארות אשר חפר שהיה בגין לאתתקפא במהימנותא כדקא יאות וכל זה היה בתוקף ובחזקות והיה דברי ריבות בינו ובין אבימלך כמה פעמים עבור זה והכל למען כי אחז במדת הגבורה להתגבר על אויבי ה', ועל כן קראהו הכתוב בשם חפירה כאמור (בראשית כ"ו, י"ח) וישב יצחק ויחפור את בארות המים וגו', כי השתדל תמיד בכוחו בגבורת ה' אשר עליו להעלות הניצוצין הקדושים המה רפ"ח הניצוצות שנפלו לקליפות בעת שבירת הכלים הידועים, ולהעלותן בשלימות אי אפשר כי אם במסירת הנפש באמת לה' כנודע מדברי מרן מורינו הרב ר' חיים ויטאל זללה"ה בספרו עץ חיים (שער א' משער הכללים פרק א') וזה הכל בכח הגבורה פחד יצחק שהיה בו ועל כן חפ"ר ומצא בא"ר מים כי נודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד באר שהוא ראשי תיבות ב'ידך א'פקיד ר'וחי שהוא מסירת הנפש לה', בסוד הפקדון ועל ידי זה חופרים את הבאר ביסוד הנוקבא לעשות כלי על ידי ה' גבורות מנצפ"ך הכפולים, ועולה לשם רפ"ח ניצוצין האלו עם נפשו וכו' ובזה נעשה מן חפ"ר רפ"ח והבן, וגם בא"ר ראשי תיבות ר'וממות א'ל ב'גרונם שעל ידי זה וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' כי על ידי המשכת רוממות אל שהוא שפע גדול ונורא אין יכולת בקליפה להתגבר לקבל אור, ומתים הקליפות על החרב הלזו, הכל כמו שאיתא בכוונת קריאת שמע שעל המטה עיין שם.

490

תצ״אוכל זה עשה יצחק אבינו ע"ה בכח הגבורה שבו על ידי חפירת הבארות ועל כן אחז במדת היראה הגדולה לירא את פני ה' הנמשך ממדה הזו, ולזה אמר עליו הכתוב (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ואמרו חז"ל בזה (ברכות כ"ו:) שתיקן תפילת המנחה, וצריך להבין למה דוקא יצא להתפלל תפילתו בשדה ולא בביתו, ובודאי מן הסתם היה ביתו יותר מקודש משדה העולם. אך הענין הוא כי הוא למען שורשו בחינת שמאלא דקדושה פחד יצחק, ושם למולו תמיד היו עומדים תוקף הקליפות הקשות הנאחזים באותיות ק"ר שבאלף בית (כמו שאיתא בהקדמת הזוה"ק ב'.) העולה שין וצריך תיקון תמיד שלא יטלו גם את השין שהוא בקדושה הסמוך לאותיות האלו ויעשו תיבת שקר ויוגבר כוחם. ולרוב פחדו ויראתו על זה, היה מתקן תמיד תיקון שדה הידוע שאמר עליו הכתוב (שיר השירים ז', י"ב) לכה דודי נצא השדה, שנעשה משקר שדה כי מרגל הקוף הימיני נעשה נקודה באחור הריש בצד הימין להעשות דל"ת, ומרגל הקוף השמאלי נעשה רגל בתוך הדלת הלז ונעשית ה', ומהקוף לא נשאר רק הדל"ת, והשי"ן במקומה עומדת הרי שדה (כמו שאיתא בכוונות האר"י בקבלת שבת עיין שם) שעליה אמר יצחק (בראשית כ"ז, כ"ז) כריח שדה אשר ברכו ה', שהוא שדה חקל תפוחין, שדה הראוי לזריעה המוכן לקבלת כל מיני ברכות ורוב טוּב, ויצחק עבור שורש בחינת נשמתו שהיה קרוב אל החיצונים מצד הגבורות הקדושים שהיו נמצאים בו, ולרוב יראתו ופחדו מאלהים, הוצרך לעשות תיקון הזה ביותר, ויותר בכל מנחת ערב שאז הוא התגברות הדינים בעולם, ופחד ורעד אל ה' ואל קדושתו שלא יתגברו הקליפות העומדים בצדו בהשקר הלז וח"ו ח"ו תאחז בו קצת דקצת מבחינת הרע חלילה ועל כן יצא תמיד לשוח בשדה לעת תפילת המנחה לתיקון הלזה.

491

תצ״ביעקב אבינו ע"ה אחז במדת התפארת שהוא בחינה הכוללת שני הבחינות האלו הגדולה והגבורה, ועל כן אמר עליו הכתוב (שם כ"ה, כ"ז) ויעקב איש תם יושב אהלים, כלומר שהיה תם ושלם בכל הבחינות והיה יושב בשני אהלים הם שני אלה הנזכרים חסד וגבורה, ועבור זה היה מטתו שלימה שהוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי כי היה שלם בכל השלימות ולזה אמר הכתוב (שם ל"ז, ד') אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר שתולדות יעקב שהם המצוות ומעשים טובים שעשה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ו') תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים כו'. כולם היו בבחינת יוסף נודע מדתו מדת השלום כי בו נעשה שלום בפמליא של מעלה לאכללא שמאלא בימינא להמתיק הדין בחסד לעשות שלום ביניהם וכל עשיות יעקב הכל היה בבחינה הזו שהיא בחינת השלום כי היה נכלל בשני הבחינות, הדינים והחסדים והיה עושה שלום ביניהם ליחדם ולהמתיק הדינים בחסדים. ועל כן אמר בזוה"ק (שמות כ"ג.) תושבחן דאבהן יעקב הוה דהוא שלימא דכולהו וכו' עבור כללות שניהם שהיה בו, ועל כן הוא היה תיקון אדם הראשון כנודע מדברי הזוה"ק (בראשית ל"ה: וקמ"ה:) ומרומז בגמרא (בבא מציעא פ"ד.) שאמרו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כי היה תמים ושלם בשלימות הגמור כמדובר. וזה הוא בחינת השלימות בכל האדם אשר בכל עת יהיה עומד בשתי הבחינות שהם אהבה ויראה ואף בעת שרואה שהקב"ה מתנהג עמו בחסדו הרב, ומיטיב עמו בכל מילי דמיטב לא יושכח יראת הבורא מאתו לעבוד לפניו ביראה ופחד כמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"א:) וזה לשונו: כתיב (שמות כ"ו, כ"ח) והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו'. דא קודשא בריך הוא ר' יצחק אמר דא יעקב וכולא חד אלא למלכא דאיהו שלים מכולא דעתיה שלים מכולא מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין כשמשא תדיר בגין דאיהו שלים וכד דאין, דאין לטב, ודאין לביש, ועל דא בעי לאסתמרא מיניה. מאן דאיהו טפשא חמי אנפוהי דמלכא נהירין ולא אסתמר מיניה, ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין, אמר מלכא ודאי שלים והא שלים הוא מכולא דעתיה שלים אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא, דאי לאו הכי לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא כך קודשא בריך הוא הוא שלים תדיר בהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין. ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אתסמרן מיניה, אינון חכימין זכאין אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי אתחזיין נהירין דינא אתכסיא בגין כך בעי לאסתמרא מיניה וכו' עד כאן.

492

תצ״גוהנה זה היה טפל טפשות רשעות דור המבול שלא הלכו בתמימות עם בוראם שאף בעת שהשפיע להם טובה לא יושכח מהם יראת ופחד הבורא לידע אשר הקב"ה תמים ושלם במעשיו ואף בעת הטובה הגדולה דינא יתיב ואתכסיא ובעי לאסתמרא מיניה, רק חשבו שכיון שהקב"ה מתנהג עמם במדת החסד ומשפיע להם טובה כן יהיה לעולם ולא יסתכל על רוב פשעם, ושללו בחינת התמימיות מאת שמו יתברך אשר הוא שלים בכולא, וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (איוב כ"א, ח'-י"ד) בתיהם שלום מפחד וגו' יבלו בטוב ימיהם וגו' והיא גרמה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וכו' עד כאן, אבל נח הצדיק שהעיד עליו הכתוב נח איש צדיק תמיד היה, כלומר שהאמין בתמימות ושלימות אלהיו ועל כן היה תמים ושלם בכל הבחינות וידע דרך אהבתו ויראתו יתברך תמיד. ואף בראותו אנפי מלכא נהירין ומאיר לארץ ולדרים כגודל חסדו ורוב טובו היה יראת ה' על פניו לבלתי יחטא, ופחד ורעד תמיד בהיותו יודע אשר הקב"ה תמים במעשיו ובעי לאסתמרא מניה.

493

תצ״דולהראות על השלימות הלז אשר היה כלול מכל הבחינות השלושה קוין הנזכרים הוליד ג' בנים שם חם ויפת כנגד הד' בנים שדברה תורה שבכללות אינם אלא ג' כי תם ושאינו יודע לשאול אחד הוא כנודע, והם ג' מוחין וג' קוין הנזכרים. שם, בן החכם. וכנגדו חם. ויפת באמצע, (כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרק ז'). ובכח אמונת התמימות הזה הנה ודאי האמין וידע בטוב אשר אף גם בעת זעמו יתברך כאשר ישפוך חמתו על פני תבל ומלואה נמצא גם בעת ההוא חסדו יתברך ויתעלה כי הוא תמים ושלים בכולא, וכמאמר חז"ל (בילקוט רמז רמ"ו ומובא ברש"י בפסוק ה' איש מלחמה) וזה לשונו: יש גבור במדינה כשקנאה וגבורה לובשתו אפילו אביו אפילו קרובו הכל מכה והולך בחימה אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם וכו'. ובאמונה הזו הציל עצמו ממי המבול לחיות זרע על פני כל הארץ ויחודש העולם על ידו, וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ה') נייחא לאבות נייחא לבנים נייחא לעליונים נייחא לתחתונים. כי כיון שהיה נכלל מכל הבחינות ודאי שהיה נמתק בשורש נשמתו המדות הידועים בהתכללות שמאלא בימינא ובזה ודאי נייחא לאבות ונייחא לבנים כי האבות הן הן הג' מדות הנזכרים וממילא נייחא לבנים בני ישראל להתקיים העולם ברחמים והוא נייחא לעליונים ונייחא להתחתונים, וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה. כלומר שמתולדותיו ידוע וניכר אשר הוא צדיק תמים ונכלל מכל הג' בחינות ימין ושמאל ואמצע, והאמין בשלימות ותמימות שמו יתברך ובזה זכה אשר בו בחר ה' להחיות העולם על ידו כי המשיך באמונתו חסדי ה' בתוך הדין והזעם הגדול והבן. וגם בזה נעשה בחינת אל"ה התכללות המדות העליונים ששה פעמים ששה וזה אל"ה תולדות נח וכדבר האמור והכל מורה על התמימות והתכללות הדינים בחסדי אל ברוך הוא.

494

תצ״הב או יאמר אלה תולדות וגו' איש צדיק וגו'. כי נודע אשר מי המבול נקראים מי נח על שם שלא התפלל נח על דורו כי אילו היה מתפלל עליהם היה יכול להצילם כמו משה רבינו ע"ה שנאמר בו (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. וכמו שמובא בזוה"ק (ויקרא י"ד:). והנה נראה לתת טעם על מה שלא התפלל נח על דורו, כי הנה עיקרי דרך התפילה שצריך הצדיק להתפלל לפני המקום בעת זעמו של הקב"ה הוא להמתיק הדין החזק ולכוללו ברחמים ובזה מרחם הקב"ה על עולמו, וכאשר מצינו בתפילת אברהם אבינו ע"ה שאמר האף תספה וגו'. ופירש רש"י האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע וכו', וביקש שלא יחרה אפו והוא להמתיק הדין וכן משה רבינו ע"ה אמר בתפילתו (שמות ל"ב, י"א) ויחל משה את פני ה' אלהיו כלומר שֶיֵעָשֶה ה' הוא אלהים שיומתק הדין בחסדי אל, ועל כן אמר למה יחרה אפך בעמך. כי שמע מה שאמר ה' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו'. ועל כן ביקש להמתיק הדין ואף ה'. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ז'.) שהקב"ה מתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו', כי זה כל עיקר התפילה להמתיק הדין.

495

תצ״ווהנה נח הצדיק היה סבור שכל זה אינו שייך רק אם הגזירה נחרצה מאת אלהים דייקא בחינת הדין שאז יוכל על ידי תפילות ובקשות להמתיק הדין ועל כן הוליד נח התולדות שלו, אף שכבר היתה הגזירה של המבול נחרצה כ' שנה קודם, והוא ידע מזה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ז') שק"כ שנה קודם המבול היה נח נוטע ארזים וקוצצן, אמרו למה כדין, אמר להם כן אמר מאריה דעלמא דהוא מייתא מבולא על עלמא וכו' עד כאן. והוא הוליד לת"ק שנה ובת"ר לשנותיו היה המבול ונמצא שידע מגזירת המבול כ' שנה קודם, ואיך היה מוליד לבהלה, ואף שאמרו חז"ל (שם כ"ו, ב') בפסוק ויולד נח וגו'. אמר ר' יודן מה טעם כל דורות הולידו לק' שנים ולר' וזה הוליד לת"ק אלא אמר הקב"ה אם רשעים הם אין רצוני שיאבדו במים (שלא יצטער נח באבדם) וכו' עד כבש הקב"ה מעיינו והוליד לת"ק שנה כדי שאפילו יפת שהוא הגדול לכשיבוא המבול אינו בן ק' שנה ראוי לעונשים וכו'. מכל מקום ודאי שהיה זה בצירוף זכות אביהם נח הצדיק כי הלא דור המבול נחתמו כולם מקטנם ועד גדולם אף תינוק המוטל בעריסה וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק וגו' ובודאי נח הצדיק לא סמך עצמו על זכותו כל כך להוליד בנים שינצלו בזכותו, ואמנם דעתו כיון שמן הסתם גזירה קשה מאת אלהים היא והאמין אשר ינחם ה' מעשות הרעה על ידי תפילתו שיתפלל לבטל הגזירה ולא יהיה כלל המבול לבאי עולם.

496

תצ״זוזה שאמר הכתוב את האלהים התהלך נח ויולד נח שלושה בנים וגו'. פירוש כי בעת שהיה הגזירה מתוקף דיני אלהים עדיין התהלך נח בארץ ויולד בנים כי אולי ינחם אלהים על הארץ בעבור שמו הגדול, אבל אחר כך כשראה שאמר ה' שם הוי"ה הרחמים אמחה את האדם וגו' אז נמנע מלהתפלל, כי כשהגזירה כלה נחרצה גם מה' מדת הרחמים במה יומתק הדין.

497

תצ״חואפשר לזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. פירוש גם זה שעשה בדורותיו שלא התפלל עליהם גם בזה צדיק תמים היה, כי במה היה לו להמתיק הדין אם גם מדת החסד הסכים לרעתן ומה היה לו לעשות, ואמנם עם כל זה קראן הקב"ה מי נח, כי חסדי ה' לא תמנו, ולא כלו רחמיו, ואם יחרה אפו מכל וכל גם במדת הרחמים, לא כלו רחמיו בכליון, ונמצא גם אז מקום לחסדיו ואילו היה אומר לנפשו שחי ונעבורה והיה מוסר נפשו לה' כמו שאמר משה (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך וגו'. ולא היה רוצה ליכנס לתיבה כלל לומר אל אפרוש מן הציבור ודאי שהקב"ה היה מרחם בגודל חסדיו על עולמו ולא היה משחית כל בשר. אך נח היה צדיק בזה כי לא ידע מזה, וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו'. כלומר כי לכאורה יקשה באלה תולדות נח, הלא נח היה יודע מהגזירה קודם ואיך סמך להוליד תולדות ויהיה יגיעו לריק חלילה, ולזה אמר נח איש צדיק וגו' בדורותיו, פירוש שלפי שהיה צדיק תמים אף בדורותיו פירוש אף נגד דורו כי כאשר היתה הגזירה מאת אלקים לבד ודאי התפלל עליהם להמתיק הדין, ועל כן את האלהים התהלך נח כלומר בעת שהיה מאת אלהים התהלך נח עדיין בארץ ויולד נח ג' בנים וגו'. כי היה דעתו שימתיק הדין. עד בראותו שאמר ה' שם הוי"ה אמחה וגו' ואף במדת הרחמים אין להם זכות להנצל אז חדל מלהתפלל.

498

תצ״טותראה כשאמר הקב"ה לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'. כתוב בשם אלהים, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר וגו'. אשר בזה רמז לו שמו יתברך בגודל חסדיו שיתפלל עליהם לומר אשר סוף כל סוף הגזירה מאת אלהים הוא, כי הן אמת הרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג'). ופירושו, שנכלל הרחמים בהדין והדין מתגבר עליו עד שלא יוכר בחינת הרחמים והדין עושה שלו אבל הגזירה אינה כי אם מאלהים ועדיין יכול צדיק הדור להמתיקו להפיש ברחמים על ידי מסירת נפש וכדומה. ואך נח לא נתן דעתו על זה ועל כן נקראים מי נח. ולא כן משה רבינו ע"ה שכתוב בו (תהלים ק"ו, כ"ג) לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. שנתן דעתו ומחשבתו ומסר גרמיה למיתה כנודע כנאמר.

499

500ג ובדרך רמז ירמוז הכתוב אלה תולדות נח נח וגו'. למה שאמרו ז"ל (דברים רבה י', א') בפסוק (ישעיה נ"ד, ו') שמעו ותחי נפשכם וזה לשונם: רמ"ח אברים שבאדם על ידי האוזן כולן חיין מנין שנאמר שמעו ותחי נפשיכם וכו' עד כאן. והנה ידוע מדברי מרן הרב מורינו ר' חיים ויטאל ז"ל בספר עץ חיים (היכל א"ק שער אוזן חוטם פה פרק א') שבחינת השמיעה מהאוזן הוא בחינת נשמה עיין שם, וזה הוא החיות הניתן לכל האברים על ידי אוזן אדם כי נודע אשר בחינת נשמה נאמר עליה (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה, והאדם אשר זוכה לבחינה זו רחוק הוא מהחטא כי נשמה הוא למעלה מטבע העולם, וכל תאוות וחמדת טבע העולם בטלין ומבוטלין לגבה. אך הרוח והנפש המה בבחינת יודעי טוב ורע כי תמיד הם מתהפכים מטוב לרע ומרע לטוב, ואמנם כאשר המה נגררים אחר הנשמה העליונה מהם, ונעשו כבחינת כסא לה, כמו שכתב בזוה"ק (לך לך פ"ג:) וזה לשונו: נפשא איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופא וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עליה חלק הרוח וכו' לבתר דמתקנין תרוויהו זמינין לקבל נשמה דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה לאשראה עליה והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא וכו' עד כאן. וכל בחינת זיכוך וטהרת הנפש והגוף שאנו עושים הכל הוא להרים ולהגביה את גופנו נפשנו ורוחנו להעלותן למעלה להתדבק עם חלק הנשמה, ואז לא יבוא בך עוד ערל וטמא ויפול מצדך אלף וגו' באופן שלא יוכלו החיצונים והסטרא אחרא והרע לשלוט בהם, אחרי שהם נאחזין בסבך בקרן ומקום גבוה כזה, וזה מאמר הכתוב (ישעיה מ"ב, ה') נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כלומר שהנשמה הוא על העם שהוא למעלה מטבע העולם, והעולם בטל לגבה. ורוח להולכים בה, שבחינת הרוח הוא להולכים בטבע העולם באופן שצריך לקשר הרוח להנשמה, ובזה ודאי שמעו ותחי נפשכם כלומר שאף הנפש שהיא למטה מכולן גם היא מתרפאת על ידי שמיעת האוזן בדבר אלהים כי היא מתיחדת עם הרוח והרוח להנשמה ואז כל הגוף מתרפא.

500

501והנה נח הוא גימטריא אוזן וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח נח כלומר זה תולדות שמיעת האזן שגורם להיות נח נייח לעילא ולתתא כמאמר חז"ל, שגם הרוח והנפש שמלמטה מתיחדין ומתקשרין באור הבהיר הלז, ונעשה על ידי זה איש צדיק תמים בדורותיו. כי הנפש והרוח הם נקראים דורותיו בבחינת דור הולך ודור בא, לצד שאינם עומדים תמיד בסוד היחוד רק מתהפכין מגוונא לגוונא וגם הם מתרפאין על ידי הנשמה הכינוי לשמיעת האוזן כדבר האמור.

501

502ד או ירצה לרמז בדרך זה על פי מאמר חז"ל (ברכות מ'.) אמר ר' זירא ואיתימא ר' חיננא בר פפא בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק. מדת הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנאמר (שמות ט"ו, כ"ו) אם שמוע תשמע. אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע וכו'. עד כאן. וזה שאמר הכתוב אלה תולדות נח פירוש זה תולדות שמיעת האוזן שגורם להיות עוד נח שישמע עוד ואם שמע בישן ישמע בחדש ואז תבוא להיות איש צדיק תמים ואי לא, לא, וכאמור.

502

503ה גם יאמר הכתוב אלה תולדות נח וגו'. על פי אשר אמרתי להבין דברי חז"ל (קידושין מ'.) על פסוק אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג', י') וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב. טוב לשמים ואינו טוב לבריות זהו צדיק שאינו טוב וכו' עד כאן. ולכאורה יפלא כי הלא איש שאינו טוב לבריות גם לשמים לא טוב הוא, דהרי התורה הזהירה בפירוש בעשה ולא תעשה על עסקים שבין אדם לחבירו כי כל אשר יוכל איש לעשות טובה עם רעהו במעשה בדיבור הכל נכנס תחת סוג גמילות חסדים שאנו מצווים עליו מדאורייתא ממש מוהלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו' כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו'). הלא תראה אם כסף תלוה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שכתב ברמב"ם (פרק א' מהלכות מלוה הלכה א'). מצות צדקה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שכתב שם (פרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א'). הלבשת ערומים וביקור חולים והכנסת כלה כולם דאורייתא הם מכח מצות גמילות חסדים רק התחלקותן לשמות בפני עצמם הוא מדבריהם כידוע ליודעים (ועיין בספר יד הקטנה בהלכות דעות שביאר כל זה). וכמו כן בלא תעשה כמה וכמה דינים דאורייתא בעבירות שבין אדם לחבירו עד בלי שיעור כמו הגניבה והגזילה והריגת הנפש וכדומה. ובפירוש אמרו חז"ל (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד הוא כל התורה ואידך פירוש הוא וכו' ופירש רש"י לחברך לא תעביד כמו גזילה גניבה ניאוף ורוב המצוות וכו' הרי שהרע לבריות הוא רע לשמים במאוד מאוד.

503

504אכן נראה כי הנה שני סוגי אנשים נמצאים בצדיקים ההולכים לפני ה', האחד הוא הצדיק אשר עובד בצדקו תמיד יום ולילה לא יחשה מקול תורה ותפילה ודביקות ה', והוא הצנע לכת עם ה' אלהיו כלומר שיושב לו בבית מדרשו סגור ומסוגר לא יראה כלל החוצה, כי אם עובד ומשתדל שם בעבודת בוראו כאשר יוכל שאת בתורה ועבודה ומעשים הטובים, ולא יחפוץ להתראות החוצה לסבב בעיר בשווקים וברחובות, כי ירא מאוד את פני ה' וירא לנפשו פן יראה בעיניו, ולבבו יבין איזה תאוה וחמדה האסורה. ונודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה וכאשר ביקש דוד המלך ע"ה מבוראו (תהלים קי"ט, ל"ו-ל"ז) הט לבי אל עדותיך וגו' העבר עיני מראות שוא וגו'. כי שתי אלה הם עקרים ושרשים לכל התאוות והחמדות, ואינו רוצה להביא עצמו לידי נסיון כי אולי חלילה וחלילה לא יוכל לעמוד כל כך. ואם מידי מעשה יצא, אפשר מידי הרהור לא יצא ומה לו לצרה הזאת, מוטב לו לישב בביתו שקט ושאנן ולא יראה לפניו כי אם מחפצי ה' ומצוותיו כמו ספרי תורה, שאר ספרים תפילין ציצית וכדומה, וירחיק עצמו הרבה מבני אדם ולא יחפוץ בישיבתן פן ח"ו יהיה נגרר אחריהם לעשות אחד מיני אלף ממה שהמה עושים, ובלא זה, הנה הם יטרדוהו ויבלבלוהו ממחשבתו הקדושה החפצה להיות דבוקה בה' שלא יונח אף על רגע אחד, ועל כן הוא מתבודד הרבה בינו לבין קונו ומיחד ומקשר ומדבק כל כוחי מורשי לבבו בכל מאמצי כוחו לה' אל המיוחד. וכל לבבו ומחשבתו דיבורו ומעשיו וכל תנועותיו כולם המה ביחוד לה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה.

504

505ואם אמנם צדיק הזה הוא טוב לשמים בכל כח נפשו ומאודו, אבל לא טוב הוא לבריות כיון שאינו מקשר ומדבק עצמו לשום בן אדם ההולך בשוק וטרוד כל היום בפרנסתו ומזונו על המחיה ועל הכלכלה, וטוב היה לקרבו ללמדו דרך ה' ואת המעשה אשר יעשה לפי ערכו, להכניס בלבו שגם בעת הלכו בחוצות לבל יושכח שם שמים ממנו מכל וכל, ויעלה על זכרונו בכל עת, יראתו ופחדו יתברך ויזכור תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולולא עזרתו יתברך לא היה מרויח דבר קטן וגדול. ונמצא אם כן הוא, מה לו ח"ו להנות לפעמים מממון שאינו נקי כל כך מאיסורא, כמו בענין המדידה והמשקל וחזרת דיבורו והשגת גבול וכדומה בענינים האלה, אשר הם עמוקים מני ים וכמאמר חז"ל (בבא בתרא קס"ה.) רובן בגזל וכו', אם הכל מתת אלהים הוא ולא יהיה לו אף פרוטה אחת יותר מכאשר נגזר עליו שישתכר ביום זה בשום אופן. ואם לא ישתדלנה באיסור, ודאי ודאי שהיה מזדמן לו זאת בהיתר גמור, כי כיון שנגזר עליו כבר שירויח כזה ביום הלזה לא ימלט בשום אופן שלא להיות לו זה, וזה אשר מיהר ודחק את השעה לעשות להרויח זאת באיסור, הנה פגה אכל תאנה שלא בזמנה ואינו אלא שוטה גמור, פתי יותר מכל הפתאים שבעולם כי למה לו זאת הלא עד שיאכלנה באיסור יאכלנה בהיתר ואילו המתין שעה או רגע אחת היה מגיע לו זאת בהיתר גמור מאת הבורא יתעלה. וגם יצמיח מזה אם יאמין באמת שהכל מאת אלהים הוא, ומה שנגזר עליו שישתכר ביום זה לא ימלט מהיות לו זה אפילו אם היה מתחבא בחדרי חדרים, היה זאת רודפת אחריו ומשיגו על ידי סיבות שונות המתגלגלות ובאות מסיבת כל הסיבות וכמו שאנו רואין בחוש אשר דבר המוכן לאדם זה ממילא יבוא אליו לביתו על ידי גלגולים שונים אשר לא יבוא כלל בשכל האדם וכמאמר החכם (בספר מבחר הפנינים שער האמונה) אילו היה אחד בורח מטורפו כאשר בורח מן המות היה טורפו רודף אחריו יותר ממנו ולמהר להשיגו יותר וכו'. ונמצא למה יהיה זה יגע לריק בכל כוחו ובכל היום כולו מעת האיר פני המזרח עד אישון לילה ואפילה, הלא גם במעט מהיום אשר ישתדל לצורך פרנסת מזונו, ודאי ודאי ישתכר וירויח כאשר בכל היום כולו.

505

506הלא תראה על פי רוב עיקר הריוח בשעה אחת מהיום בבוקר או לפנות ערב או באמצע היום ושאר היום עוסק בשיחה בטילה וליצנות ושאר דיבורים האסורים מחניפות ושקרים וכזבים ולשון הרע וכדומה, ולמה לא יקבע עצמו לשיעורין דאורייתא לחלק את היום לחצאין לעשותו חציו לה' וחציו לכם על כל פנים, כי איך יהיה שולחנו מלא ושולחן רבו ריקם ח"ו, ועל כל פנים צריך להשוות חלק עבודה לה' אלהיו עם עבודת עצמו, ולראות להשתדל בפרנסת נשמתו כמו בפרנסת גופא ולא יזוז מתורה ועבודה עד חצי היום, והחצי הנשאר, לפרנסתו. ואם אינו יכול בשום אופן באמת להקצות את חצי היום לה' על כל פנים כאשר יוכל בשליש היום או פחות יקבע שיעור ללימוד התורה בקביעות בכל יום תמיד, ושאר כל היום יהיה עוסק במלאכתו והן עוד היום גדול לעמוד בחוץ להשתכר על מזונו.

506

507וידוע אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי זה וזה נתקיים בידן. וכמה וכמה דברים כיוצא בהם שצריך איש ההמוני ההולך בשוק לידע אותן ולהזהר בהן, וכמה איסורין דאורייתא נמצאים בשוק אשר לא יתנו לב אליהן כלל כמו לא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט, י"ח), לא תשנא את אחיך בלבבך (שם שם, י"ז), לא תתאוה, לא תחמוד (דברים ה' י"ח), לא יגוש (שם ט"ו, ב), וכדומה רבים, וכמו כן במצות עשה פריקה, טעינה, אם כסף תלוה, גמילות חסדים בגופו וכדומה. וכל זה הנה באיש ההמוני קשה לו להיות עולה זאת מעצמו על לבו אם לא על ידי הצדיק המקרבו, עליו מוטל הדבר להזכירו ולהזהירו בכל אלה.

507

508ולא בבני אדם לבד שייך קרבת הצדיק מה שטובה גדולה הוא לבני אדם שהצדיקים יקרבו אותם, גם בכל הדברים וכל החפצים שבעולם מזהב וכסף ומלבושים ומאכלים ומשקים מבהמה ורמש ועוף ודג וצומח ומתכות ואבנים טובות ומרגליות כולם יתאוו ויחמדו ויחפצו וישתוקקו לקשר ולדבק עצמן אל הצדיק בכדי שעל ידו יתעלה ויתקרב הניצוץ הקדוש שבתוכם אל צור העולמים ברוך הוא מקור מחצבתו אשר בשמי השמים וזה תקות כל המקווים ותכלית כל המאורות והשמחות לקשר ולדבק עצמו בכלות נפשו וחיותו למלך חי העולמים ברוך הוא וברוך שמו הנעלם והנשגב. וזה הוא אשר נקרא לא טוב לבריות כיון שהוא אדם בפני עצמו סגור ומסוגר ואינו מקרב ומדבק אליו שום בריה מבריות יוצר בראשית ברוך הוא. מה טובה מצמיח מזה לבריותיו ברוך הוא ועל כן הוא טוב לשמים לבד. אבל באמת הנה הוא בודאי מקיים כל מצוות שבין אדם לחבירו בלא תעשה ועשה ומאכילם ומשקם וגומל חסדים, ואך אינו מקרב עצמו להם ללמדם דרך ה', וזה הוא כי עדיין לא בטוח בעצמו שלא ירד מעט אחרי התקרבותו לדברי העולם ופן חלילה יפנה לבבו מעט לתור מאחרי ה' להתאות לדבר אשר לא תעשינה ויחטא ואשם לאחת מאלה.

508

509אבל הסוג השני הוא, אדם אשר בטוח בעצמו שיצא מבחינת טבע העולם הזה מכל וכל ולא יתאו למחמדיו ולא ישתוקק למטעמותיו ולא יתענג בתענוגיו כי כולם המה אצלו דברי רוח הבל ותהו וכבחינה שאמרו רז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע וכו' כי שברו והכניעו וכתתו כל כוחי מורשי תאוות לבבם וגופם במסירת נפשם לה' תמיד בשבירת כל כוחי הגוף, והגוף אצלם כבחינת הנשמה כי הפכו אותו לרוחניות ממש כאשר הארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ו' ענף ג'). הנה הוא מותר לצאת לסבב בשווקים וברחובות, ועל כל פינה יארוב אולי יִקָרֵה לו דבר מדברי העולם מאדם ובהמה וכל הדברים שבעולם לקרב אותם לחי העולמים מקור שורשם ומחצבתם. והוא לא יירא ולא יפחד משום דבר, וכל בני העולם לא יטרידוהו וכל הדברים וחפצים לא יפסיקוהו מהתקשרות מחשבתו למעלה למעלה כי הנה קשור בקשר אמיץ וחזק בל ימוט עולם ועד. ולא מבעיא באדם אשר על הארץ שיקרבו כאשר יוכל בלב ולב ללמדו דרכי עבודת שמו יתברך ואת המעשה אשר יעשה, אמנם גם כל חפצי העולם יקרב עצמו אליהם לראות באיזה אופן יעלם למעלה ואינו מתירא מהם בשום פנים שלא יתאוה להם כי כשיראה כל דברים שבעולם לא יביט כי אם אל כח אור ה' הנשפע בדבר ההוא ולא יביט אל חומרו כי הוא נבזה ומתועב ומשוקץ בעיניו בתכלית הביזוי, ולא יחפוץ כי אם לקרב הניצוץ הקדוש השורה שם, למקור שורשו. והוא הנקרא טוב לבריות, דקדקו לומר לבריות, ולא טוב לבני אדם. כי לא לאדם לבד טוב הוא כי אם לכל הבריות שבעולם מקטן ועד גדול כי מקרב אותם למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו כי בטוח בעצמו שהוא יעלם למעלה ולא שח"ו הם יורידוהו מטה כי יצא מכל בחינת חמדת העולם.

509

510וכזה שמעתי בשם הרב איש אלקים בוצינא דנהורא רבה ויקירא שם קדשו מוהר"ר דוב בער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש שאמר על משנת חז"ל (שבת ס"ו:) הבנים יוצאים בקשרים ובני מלכים בזגים וכל אדם אלא שדיברו חכמים בהוה. פירוש אלו אשר נקראו בנים לקודשא בריך הוא ושכינתיה והם אשר שכחו מחפצי עצמם מכל וכל והתקשרו והתדבקו עצמם בקשר אמיץ וחזק שלא להתאוות לשום דבר בעולם כי אם כברא דאשתדל בהון בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו' וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותא דאבא ואמא וכו' כמו שכתב בזוה"ק (תצא רפ"א.), הנה הם יוצאים בקשרים שמותר להם לצאת לשוק לעמוד החוצה כיון שהם קשורים ומקושרים בקשר אמיץ וחזק בה' אלהיהם מותר להם לראות בכל הדברים ולדבר בכל הדברים שבעולם כי לא יפסיקוהו ולא יטרידוהו מדביקתו האמיתית, אדרבה הוא יעלה כל הדברים שבעולם למעלה למעלה. אבל ובני מלכים מי שהוא מסטרא דמלכותא תתאה באופן שאינו מקושר כל כך, הם מוכרחים לצאת בזגים כלומר כזג המקשקש בקול תורה וקול תפילה וחלילה להם להפסיק מדביקות תורה ותפילה אף רגע אחד. וסיים המשנה וכל אדם כלומר כל אדם הוא בדרגה זו דרגת בני מלכים, אלא שדיברו חכמים בהוה, כמו שהם היו. ודיברו לפי בחינתם הגדולה והם היו יכולים לראות ולדבר בכל הדברים ולהעלות הכל למרום שבתן, וכאשר מצינו כמה פעמים בגמרא שדיברו מפשוטי הויות העולם וכולם הם סודי סודות רזין עילאין ויקירין כי העלו כל בחינת הדיבורים ההם למקור שורשם אשר נלקחו משם.

510

511והנה זה היה בחינת דרגת אברהם אבינו ע"ה שהיה בשלימות רב אף שהיה קודם מתן תורה, שהיה בטוח בעצמו שהוא מופרש ומובדל מכל תענוגי עולם הזה ומחמדיו ולא יתפרד עבורם אף רגע אחד מאהבת שמו יתברך באמת. אשר על כן נאמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'. כלומר לֵך אתה, וְלְךָ יהיו מארצך וממולדתך ומבית אביך פירוש כל הדברים והחפצים שיש לך עתה מהם, הכל לך יהיו שתוכל להעלותם שם למעלה להכניסם תחת כנפי השכינה להתאחד שם אתה וכל אשר אתך בעץ החיים הנותן חיים לכל חי, ותתקשר שם בקשר אמיץ שלא להפרד משם כל ימיך.

511

512או יאמר לך לך, כי לך הוא מספר חמשים הרומז לחמשים שערי בינה בחינת היובל אשר שם הוא החירות מיצר הרע ומכל התאוות וחמדות בבחינת בן י"ה שהוא בינה שהיא בחינת הבנים יוצאים בקשרים האמור, ועל כן תלך אתה למקום הלז ולכך תקרב אליך מכל דבר שבעולם הן מארצך מכל הנבראים שבארץ והן ממולדתך מאנשים אשר אתה נולד כמו הם, ומבית אביך ממשפחת אביך ממש, כיוון על לוט שיצא אתו בשביל שהיה דוד המלך ע"ה מיוחד לצאת ממנו, וכולם תביאם אל הארץ אשר אראך, כלומר שתזכה לקרבם אל הארץ העליונה ארץ ממנה יצא לחם כנאמר (משלי ל"א, ט"ו) ותתן טרף לביתה, ותחזירם למקור שורשם ועל כן וילך אברם כאשר דבר אליו ה', ה' דייקא בחינת המהוה ולא בחינת אלהים בחינת הקימוץ המורה על בחינת ישיבת בד בבד שלא לקרב עצמו לכל הנבראים. כי אם בשם ה' הלך לראות לקרב את כל דברי העולם לגייר את הגרים ולדבק כל שאר הנבראים להכניסם תחת כנפי השכינה. וכן הנה (בראשית י"ב, ה') ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן. שהכל לקחו להתקרב על ידו לשם ה' ולא ירא ולא פחד כלל שלא יוגרר ח"ו אחר דברי העולם, כי בחינה זו נקרא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שלא שלטה ביה עין כל בריה ושם אין שטן ואין פגע רע והזר הקרב יומת, ועל בחינה זו נאמר (שמות י"ט, י"ג) לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, כי מיד כאשר תגע שם איזה בחינה הנה הניצוץ הקדוש אשר בתוך הבחינה ההוא נאחז ונדבק שם לרוב הקדושה אשר תחזה וממילא הקליפות והגשמיוּת אשר סביב הדבר ההוא המלביש להניצוץ הקדוש, נופלים פגרים מתים לא ירעו ולא ישחיתו ואדרבא כל הנוגע בו, לטוב יתקדש בקדושה יתירה ביותר ויותר כי עץ חיים הוא למחזיקים בו.

512

513וזה רמזו חז"ל באומרם (חולין קלט:) המן מן התורה מנין שנאמר (בראשית ג', י"א) המן העץ וגו'. כי הנה זה היה מפלת המן הרשע שרצה לעלות אחר מרדכי הצדיק עד שער החמשים שלכן עשה עץ גבוה חמשים אמה, כי מרדכי היה מרי דכייא שהיה זך ונקי מכל פסולת והופשט מכל תאוות וחמדות הגוּפְנִיוֹת ולא עלה לגבולי היצר הרע בשום אופן ועלה עד היובל הגדול בחינת חמשים שערי בינה אשר שם חירות מיצר הרע וממלאך המות ומכל בחינת הרע. כי הוא בבחינת עץ החיים אשר שם מקור החיים הטובים ולא מתהפך מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב כמו עץ הדעת טוב ורע. כי אם כולו טוב הוא. וכשראה המן שמרדכי הוא בבחינה הגדולה הזו רצה לילך אחריו וסבר שיהיה לו נגיעה גם שם, והושב לו גמולו בראשו כי מעט ניצוץ חיות הקדושה שהיה בו בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה, שאף בכל מיני הקליפות מוכרח להמצא שם מעט מאור חיות ה' המחיים, זה נאחז ונדבק באור ההוא כמו נר קטן אשר יועמד לפני המדורה הגדולה תיכף תכבה כי יבוטל לאור הגדול והוא נתלה על העץ, ועל כן נאמר עליו הכתוב המן העץ, הוא עץ החיים אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שרצית לעלות למקום החירות והיובל שנאמר שם לא תגע בו יד, נפל תפול משם כן יאבדו כל אויביך ה'. וכבר כתבנו למעלה (בסדר בראשית בפסוק ויצו ה' אלהים וגו') אשר אילו היה אדם הראשון אוכל קודם מעץ החיים לא היה להרע יכולת להתגבר עליו בשום פעם ולא היה מקום להרע לאחוז בכל אשר לו, ואז לא היה צריך לשום בחינת אסור ומותר, כשר וטריפה, טהור וטמא, כי זה אשר יטרף הבהמה עתה הוא עבור כח הסטרא אחרא והרע ששורה עליה מסטרא דמסאבא, ועבור שמקומו טמא ופגום נעשה שם מכה מכוחי הרע. וגם הקב"ה מגלגל שתלקה במכה בכדי לפרוש מהרע שעליה וכמו כן בטמא ואסור.

513

514וידוע שעל כן נקרא איסור לפי שדבר הזה הוא אסור ביד החיצונים. והאוכלו, מתדבקים בו כוחות הרעים והקליפות. אבל אילו לא היה אדם נותן כח וחיזוק להרע לא היו יכולין לנגוע אפס קצהו לא בו ולא בכל אשר לו והיה הכרוז יוצא עליו משמי השמים הנוגע באיש הזה ובכל אשר לו מות יומת. וכן יהיה אם ירצה ה' אחר ביאת המלך המשיח שהעולם יתוקן על השלימות, וכל אחד יבוא בבחינתו למדריגת אברהם, לאהוב את ה' תמיד בכל מִצוּי כח דם הנפש עד קצה האחרון, ולא יתפרש מעוז אהבתו אף רגע כמימרא לפנות ח"ו לתאוה אחרת, ולבם יהיה בוער בה' באש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.

514

515ולא כן עתה בדורות הללו אף שיחידי סגולה מעם בני ישראל הולכים גם כן על דרך הזה לאוהבו במסירת גופם נפשם רוחם ונשמתם, אמנם הכל הוא בבחינת (שיר השירים א', י"א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. כי התשובה והאהבה והחמדה הנפלאה שיהיה נכסף באמת לה' בכל לב ולב בכל כוחי מורשי נקודות לבבו בלי שום מחשבת פסול, אין בנו כי אם אפשר רגע אחד ביום לשנה שיקרא באמת (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה'. ובאמת ברגע הזה המס ימס לבב אנוש וימס לבו בקרבו, ונמאס בעיניו כל הונו ורכושו וכל אשר לו מאשה ובנים ובית וממון וכל הנמצא אתו בבית ובחוץ, כי כלתה נפשו לקרבת אלהים ומתאוה וחפץ ברצון אמת להיות מתוקד על האש לאהבת ה' אלהי השמים והארץ בכלות נפשו לאלהים באמת שיצא נפשו תיכף מנרתק הגוף להדבק בחי העולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, והכל באימה ופחד ורתת וזיע ורעדה וחלחלה, כי יודע לפני מי הוא עומד ואל מי הוא רוצה להתדבק ולמי הוא נותן נפשו ותסמר שערת ראשו מרוב פחד ואימה. ואך אינו עומד תמיד במדריגה זו לפי שעתה הכל בסוד (בראשית ג', כ"ד) להט החרב המתהפכת. שהיא מתהפכת מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב (כמו שאיתא בזוה"ק סוף פרשת אמור). ואחר הרגע הזו הנה כלה והלך לו, ועל כן נקרא זה נקודת הכסף, כי הכסיפה והחמדה שלו הוא רק נקודה אחת במעמקי הלב על זמן מה, אך מזה הנקודה נמשך גם עליו אחר כך, כאשר יזכור בנקודת אהבת לבבו אשר היה בו בעת ההיא, ודאי יכאב לבבו על מה שאין לו גם עתה זו הבחינה ולמה נפל מעליה והלא הקב"ה כתוב בו (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי, ובודאי המניעה מאתו. ואז יעטה כמעיל בושתו ויפול עליו אימתה ופחד ה', מפני מה זה ברח ממנו ואינו מרגיש באהבה עזה ונפלאה כאשר אז, ויועיל לו על כל פנים לשמור עצמו על ידי זה מכל בחינת שמץ רע ופסול ויכפוף כל התאוות להכניעם ולשברם שלא יעשה לשם תאוה וחמדה, וכולי האי ואולי יזכה עוד לבחינה הזו שהיה לו, ורצונו מאוד לעמוד תמיד בזה הבחינה ואך השאור שבעיסה מעכב. ואך אף על פי כן רחמנא ליבא בעי כאומרם (סנהדרין קו:). ונקרא תורי זהב נעשה לך גם עתה, עבור נקודת הכסף שהיה בך באותו רגע כמו שמובא בזוה"ק.

515

516אבל לא כן אברהם אבינו ע"ה שהיה מתחזק והולך בצדקו מעלה מעלה ולא שיפול ממדריגתו, והיה אוהב להקב"ה אהבה שלימה עזה ונפלאה שאין בה שום סיג ודופי ומקושר בתכלית השלם בחוט המשולש אשר לא ינתק (כי ג' האבות כלולין זה בזה), ולכן היה כוחו יפה להיות דעתו מעורבת עם הבריות בכדי לקרב אליו כל באי עולם לגיירם להכניסם לעבודת שמו יתברך, ללמדם חכמה ובינה ודעת אשר אין בעולם כי אם אלהי עולם ה'. וגם קירב אליו מכל חפצי הארץ ממקנה בקר ובהמה ועבודה רבה וכסף וזהב ירבה לו, ולא היה ירא שלא יסירו לבבו מאחרי ה', כי גדלה אליו אהבת בוראו יותר מנפשו ומאודו ואהבת נפש בנו יחידו, ומכל שכן נגד הבלי העולם. אף גם ירד למצרים מקור הטומאה ונכנס בשלום ויצא בשלום ולא נפרד ונפרש מהתקשרות מחשבתו לאדון כל אף על רגע כמימריה, אף כל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימי, המה הניצוצות הקדושות כמו שנאמר (בראשית י"ג, א'-ב') ויעל אברם ממצרים וגו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, כי לא נתיירא מלקרב אליו חפצי העולם, שידע שלא יומשך אחרי אהבתם בשום אופן, אדרבה העלה הניצוצות הקדושות שבתוכן למעלה למעלה כמדובר.

516

517ואמנם נח הצדיק הוא היה כסוג הראשון שביארנו, בבחינת הצדיקים שהוא להתבודד בינו לבין קונו לישב סגור ומסוגר על התורה ועבודה לעשות רצון קונו באמת, כי ירא לנפשו להביט בדברי העולם ולקרב עצמו אליהם שלא ירד חלילה ממדריגתו על ידי זה, ופן חלילה יומשך להיות מן המתאוין בעם להתאוות לחפץ מחפצי העולם אשר ייטיב בעיניו, ויושכח מאתו אהבת ה' ויראתו על רגע זו אשר כל חפצי העולם שבעולם אם יתקבצו כולם לאחד, אינם כדאי לבטל האדם רגע אחת מעבודת בוראו. ועל כן ישב לו בד בבד לעבוד בוראו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. ועל כן אמר הקרא איש צדיק תמים היה בדורותיו, כלומר שהוא היה איש אחד לבד בכל דורותיו ולא קירב וגייר עוד איזה אנשים מבני דורו ללמדם דרך ה' ומצוותיו, כי את האלהים התהלך נח, שהליכת צדיק הזה היה בבחינת אלהים שהוא הקימוץ שקימץ דעתו מכל האדם וכל הנבראים, להיות הוא לה' לבד, הוא ולא אחר וזה שמובא בזוה"ק (בראשית נ"ח:) נח גנז גרמיה ואשתדל בפולחנא דמאריה.

517

518או יאמר את האלהים התהלך נח, כלומר שלא זכה להיות יצוא יצא מכל בחינת תענוגי העולם הזה ותשוקת חפציו להיות למעלה למעלה מהם, שאף אם יראם בעיניו לא יצוייר בשום אופן שיהיה לו קצת תאוה וחמדה אליהם. רק את אלהים גימטריא הטבע שעדיין היה בטבע העולם, ואם אמנם שהיה צדיק תמים ומשל על כל תאוות הלב בכח השכל אשר בקדקדו שלא לעשות כאשר יתאוה, אבל כח התאוה וחמדת העולם עדיין לא ניתק ממורשי לבבו מכל וכל, והיה עוד בטבע העולם להתאוות קצת למחמדיה, ולכן לא היה רשאי להתראות חוצה שלא יתפתה אחרי תאותם. ועל כן יש דורשין לגנאי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום כמו שמובא ברש"י בפסוק זה, ובזוה"ק (בתוספתא בראשית ס'.). כי לך ראה כמה גדלה כוחו של אברהם שיצא מכל בחינת העולם הזה וקירב בני דורו אליו, וגייר גרים ועלה ממצרים במקנה כבד מאוד. ורוב גדולת כוחו, מה שהוא לא היה יכול לעשות. ואך יש דורשין לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. כי זה שהיה ירא לצאת החוצה ולקרב דורו הוא מפני גודל רשעתם ועוצם עוונותם שעל ידי זה הם מוטבעים ומשוקעים בעמקי הקליפות. ועל כן היה ירא לגשת אליהם והיה בורח מהם ומהמונם. אבל אילו היה בדור צדיקים ודאי שהיה מקרב אותם אליו בכל עוז ותעצומות כי לא היה ירא מתוקף הקליפות והיה מקרב את כולם לחי עולמים ובודאי שהיה צדיק יותר כי היה אז טוב לשמים, וטוב לבריות גם כן וזכות הרבים תלוי בו והוא פרי מעלליהם יאכל, אך בדורו לא היה יכול לעשות כן והיה מוכרח לשבת סגור ומסוגר לעבודת בוראו וכדבר האמור.

518

519ובזה יבואר לך מאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ט') וזה לשונם שם: בדורותיו, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק. בשוק, סמיא צווחין לעוירא (פירוש מי שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמם) סגיא נהור. משל לאחד שהיה לו מרתף אחד של יין פתח חבית אחד ומצאה של חומץ, שניה כן, שלישית ומצאה קוסס (פירוש קיוהא וקרובה להחמיץ). אמרין ליה קוסס הוא אמר להון ואית הכא טב מניה אמרו ליה לא. כך, בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק. ר' נחמיה אומר ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה, משל לצלוחית של אפרסמון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בין הקברות והיה ריחה נודף ואילו היה חוץ לקברות על אחת כמה וכמה. משל לבתולה שהיתה שרויה בשוק של זונות ולא יצא עליה שם רע, אילו היתה בשוק של כשירות על אחת כמה וכמה. כך, ומה אם בדורותיו היה צדיק אילו היה בדורו של משה ושמואל על אחת כמה וכמה עד כאן. וצריך להבין כפל המשלים שאומר בכל דעה ודעה ולא הספיק באחד.

519

520אכן נראה שחילוק גדול יש בין שני המשלים. כי לפי המשל שבשוק, סמיא צווחין לעוירא, סגיא נהור. נראה, שדורו הסיבו לו שם הלז לקרותו צדיק תמים כי הסומים הם הצווחין לעיורא סגי נהור. ולפי זה, זה שיעור הכתוב, נח איש צדיק, פירוש זה הוא שמו המיוחד לו מאת הקב"ה לקרותו צדיק, וכאשר אמר לו אחר כך כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו'. ואך תמים היה בדורותיו, שדורו קראו לו עוד שֵם, התמים, צדיק תמים. לצד שהם סומין לגמרי וסבורין שהוא רואה למאוד. ואמנם לפי המשל במרתף של יין שאמר ואית הכא טב מניה, כלומר לפי ערך מקומו הוא הוא הטוב והמובחר, נראה שהקב"ה קראו תמים, כיון שאין כמותו בדור, תמים מקרי בשעתו, וכעין אומרם (ראש השנה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו. והנפקא מינה בין שני אלה הפירושים, כי לפי פירוש הראשון, שנח איש צדיק קראו הקב"ה, ותמים היה בדורותיו זה הוא דבר אחר שדורו קראוהו תמים, נמצא נוכל לומר שבדורותיו לא קאי רק אדסמיך ליה על בחינת התמים ואילו היה בדור צדיקים לא היה נקרא תמים, אבל שם צדיק שקראו הקב"ה לא היה זז ממקומו אף בדור שכולו זכאי. ואולם לפי פירוש השני שצדיק תמים קראו הקב"ה ועל זה נאמר בדורותיו משמע שאילו היה בדור אחר לא היה נקרא על שם זה כלל לא תמים ולא צדיק, ועוד לפי המשל הלזה למרתף של יין העשוי להנהות הבריות מטובו, וכשהוא קיוהא וקרובה להחמיץ ודאי. לא יצוייר שכאשר תעמוד בין יינות הטובים שיקרא עליה שם היין, כיון שעיקר היין הוא לשמח אלהים ואנשים שיהנו מטובו. וכשכבר הוא אינו בבחינה זו שיהנו ממנו, ודאי שישונה שמו מיין, לקוסס. אם לא כאשר תעמוד בין החמוצים ולא ימצא אחר כמותו, בדוחק גם הוא יקרא יין.

520

521ועיקר בזה הוא הנמשל, כי נודע אשר בחינת הצדיק הוא המשפיע מטובו לאחרים בבחינת אמרו צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, וכאשר לא היה זה הבחינה בנח ודאי שלא יקרא לו שם צדיק כי אם לפי מעשה דורו שהם היו רשעים גמורים, ונגדם הוא נקרא צדיק. אבל בדור זכאי לא יקרא צדיק כי אם הלומד ומלמד אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ועל כן בתחילה אמר ר' יהודה בדורותיו היה צדיק ואילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה צדיק, כלומר אף צדיק לבד בלא תמים לא היה נקרא ומה שהכתוב קראו כאן צדיק תמים מפני שבשוק של סמיא קורין לעוירא סגיא נהור, ואך כי יקשה לפי זה מנא לן לומר כן דהאי בדורותיו קאי גם כן אלפני פניו דהיינו צדיק הכתוב בהקרא, דילמא לא קאי רק על תמים שאילו היה בדורו של משה ושמואל לא היה נקרא תמים אבל שם צדיק יקרא לו גם אז, ונודע פלוגתת חז"ל (בבא מציעא צה.) אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו או מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, ובפרט שלפי משל זה מחולק תיבת צדיק מתיבת תמים שזה קרא לו הקב"ה וזה קראוהו אנשי דורו ויש לומר שבדורותיו קאי אדסמיך ליה לבד, ועל כן אמר גם כן משל השני אשר משם מוכח שאף צדיק לא היה בדורו של משה כי צדיק צריך להיות להשפיע לאחרים וזה לא היה בו וכאמור. ועל כן גם היש דורשין לשבח כפלו המשל.

521

522ולסברא זו שגם הקב"ה קראו צדיק תמים, כי מה שקימץ, לא היה רק עבור תוקף הרע שהיה בדור אבל אילו היה בדור זכאי היה מלמדם להועיל להוליכם בדרך ה'. והקב"ה היודע מחשבות ומצרף מחשבה טובה למעשה קראו צדיק תמים. בשביל זה אמרו המשל לצלוחית של פלייטון שמונח בבית הקברות ואילו היה חוץ לקברות היה ריחו נודף ביותר שהיה לומד ומלמד לאחרים והיה מקרב את הבריות לקרבת אלהים לדעת דרכיו ומשפטיו. ואמנם לפי המשל שרק הדור קראו אותו תמים וה' רק צדיק לבד, אמרו המשל לבתולה שלא יצא עליה שם רע וזה אינו בבחינת טובת אחרים רק שבח עצמה, ואילו היתה יושבת בשוק של כשרים היתה נשמרת ביותר, וכמו כן כאן אילו היה בדור שכולו זכאי היה צדיק יותר אבל הכל לו לבדו, ובין כך ובין כך הן מחמת יראת רעת תוקף הדור והן מחמת קטנות מעלת ערכו לא הגין על דורו ולא הועיל בצדקו כי אם לו ולביתו, ועל כן אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה ל', א') וזה לשונם: הפוך רשעים ואינם (משלי י"ב, ז'), זה דור המבול. ובית צדיקים יעמוד, זה נח. דבר אחר, בית רשעים ישמיד (שם י"ד, י"א), זה דור המבול. ואהל ישרים תפריח זה נח וכו' עד כאן. ולהבין כפל דבריהם בזה הוא שתחילה אמרו ובית צדיקים יעמוד זה נח כלומר שלא הציל והגין כי אם על ביתו לבד ואחר כך אמרו שזה רק אהל נקרא, מה שהציל הוא כלומר אוהל קטן פחות הערך, ולזה אמר הכתוב אלה תולדות נח כי אלה אותיות אהל כלומר תולדות נח זה שהציל נח תולדותיו אינם נקראים אלא בשם אהל להיות ואהל ישרים תפריח ונח לא הגין והציל כי אם אהלו לבד, וזה מפני שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש שהיה איש צדיק לבד שלא למד לאחרים מדורו, דרך ה'. ותמים היה בדורותיו, שרק הדור קראוהו תמים כמו בשוק סמיא וכו'. או שגם הקב"ה קראהו תמים מפני שידע דעתו שאילו היה בדור זכאי היה מקרבם, אבל על כל פנים עתה לא קירב ולא לִמֵד ולכן לא היה כוחו להגין ולהציל כי אם אהלו לבד הכל כאמור.

522

523והנה לא תקשי לך על אלו שדורשין לגנאי למה להם לדרוש באופן שהתורה יספר בגנות אדם הצדיק מה שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים ג.). ואמרו בתורת כהנים (מובא בילקוט רמז תרכ"ד) וזה לשונם: וכי למה אמרה תורה (דברים י"ב, ב') אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' מפני שמזכירין גנותן של אדם והלא דברים קל וחומר אם כך חס הקב"ה על כבודן של רשעים קל וחומר על כבודן של צדיקים וכו' עד כאן. כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') שטעמם בזה הוא עבור שהגנאי הלז הוא שבח להקב"ה שהגם שלא היה צדיק כי אם לפי מעשי דורו ולא צדיק גמור ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, אף על פי כן הקב"ה ברוב רחמיו דן אותו וזיכה אותו לפי מעשי דורו כמאמר רז"ל (בראשית רבה נ') שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית. צרפית אמרה, איש האלהים עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה אנשי עירי והיו מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם, עכשיו שבאת אצלי באת להזכיר את עווני וכו'. לוט אמר, עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה בני עירי ואני צדיק ביניהם וכו' עד כאן. הרי שחסדי המקום ברוך הוא גורמים לזכות את האדם להיות ראוי לנס במה שהוא צדיק יותר מאנשי עירו ומקומו, אף שבמקום אחר לא היה נחשב כלל. מכל מקום כיון שבמקומו יחיד הוא, צדיק יקרא. ואפשר זה פירוש הכתוב (משלי י"ב, כ"ו) יָתֵר מרעהו צדיק. פירוש אף אם אינו צדיק גמור רק שהוא צדיק יתר מרעהו גם זה לצדיק יחשב בעיני הקב"ה, וכמו כן כאן כיונו חז"ל בזה להגדיל שבחו של הקב"ה להראות רוב חסדו וטובו ואף שלא היה נח צדיק כי אם בדורותיו לפי מעשי דורו אף על פי כן זיכהו הקב"ה להפליא לו נס כיון שבמקומו צדיק יִקָרֵא.

523

524ונראה שעבור זה אמר אברהם אבינו בבקשתו על אנשי סדום (בראשית י"ח, כ"ד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וגו', ומלת בתוך העיר לכאורה מיותר והיה די לומר אולי יש שם חמשים צדיקים כמו שאמר להלן אולי ימצאון שם ארבעים וגו', אמנם כיוון לומר שאולי נמצאים שם צדיקים שנקראים צדיקים בתוך העיר כלומר לפי מעשה עירם מעשה סדום יקראו הם צדיקים, אף שבמקום אחר לא יְכוּנוּ בשם צדיקים, מכל מקום כיון שבתוך עירם יִקָרְאוּ צדיקים, תעשה להם כחסדיך לישא לכל המקום בעבורם, ועל כל פנים ינצלו הם לבדם כפירוש רש"י שם. וכאשר סיים אומרו חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, כי הן אמת אשר משפטי ה' צדקו שהעולם נידון תמיד אחר הרוב כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ:). וכן פסק הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה א', ב') שאין העולם נידון אלא אחר רובו ומדינה שרובם חייבים הרי כולם אובדים כמו שכתוב מפורש שם. אכן תפילת אברהם היה שיתגלגלו רחמי הקב"ה להצילם בדרך הנס כאשר עשה לנח שמצא חן אצלו וצוהו לעשות לו תיבה בכדי שיפרישו מדורו שלא יהיה נגרר אחרי רובם כאשר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ונח מצא חן) או כאשר עשה ללוט שצוהו להוציאו ולהניחו מחוץ לעיר, גם כן עבור זה כי לא ימלט בהיותו בתוך העיר להנצל מחמת שיהיה נגרר אחר הרוב, ואם לא יהיה בתוכם לא יהיה נגרר אחריהם. וכמו כן יעשה לצדיקים, אשר נקראו צדיקים על כל פנים בתוך העיר, כיון שבחסדי המקום הם ראוים לנס כמאמר חז"ל הנזכר, יפליא הקב"ה עמם בנס להצילם.

524

525ועל כן אמר והיה כצדיק כרשע כלומר כי הן אמת אשר אם רובם זכאים ומיעוטם רשעים נגררו מיעוט רשעים אחרי הרוב שינצלו גם הם, ואם כן, תעשה גם בצדיקים שיגררו אחר הרוב רשעים להאבד עמהם נמצא צדיק ורשע שוין הם, ושוה מדת הטוב למדת פורעניות. ובאמת אשר מדת הטוב מרובה ממדת הפורעניות כמו שאמרו חז"ל (סוטה יא. ועיין שם בתוספות דיבור המתחיל ולעולם) כי רב חסד הוא, ואמנם הקב"ה השיבו אם אמצא בסדום חמשים צדיקים פירוש שיהיו צדיקים על כל פנים לפי ערך מעשה סדום ונשאתי לכל המקום בעבורם וזה למען תפילתך אשר אתה מתפלל עליהם אעשה לפנים משורת הדין, ואפשר שגם זה רמוז במאמר חז"ל הנזכר למעלה (ריש אות ה'), אמרו צדיק כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. כי בריות ירמוז אל הצדיקים הגמורים אשר גרמו הבריאה, וכל בריות העולם נבראו על ידן, בדרך מאמר חז"ל (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וצדיק אשר יקרא צדיק, גם בדור צדיקים כאלו, הוא הנקרא טוב לשמים וטוב לבריות ומי שאינו בדרגה זו נקרא טוב לשמים לבד, ולא לבריות. ועל כן נקט רש"י ז"ל בלשונו ואילו היה בדורו של אברהם, כי באברהם מצינו מפורש שבעבורו נברא העולם כמאמר רז"ל (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם, וכיון שבדורו לא היה נחשב, נקרא טוב לשמים לבד ולא לבריות ולזה אמר בדורותיו כאמור.

525

526ו או יאמר נח איש צדיק תמים היה וגו'. על דרך שכתב הרב האלשיך זללה"ה בפירושו על התורה בפסוק (בראשית כ"ח, כ) אם יהיה אלהים עמדי לפי שאמר למעלה (שם שם, י"ג) והנה ה' נצב עליו שהוא שם הרחמים ואמר יעקב בלבו הנה את האלהים אני ירא זו מדת הדין שלא יקטרג עלי וכו' ועל כן אמר אם יהיה גם אלהים עמדי שגם הדין יסכים להיטיב עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' וכו' עד כאן. וזה בחינת מעלת כל הצדיקים הגדולים שאמרו עליהם רז"ל (ברכות יז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב) רב ושמואל וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כלומר שגם על פי קו הדין ראויין הם לברכה ולא כאותן שהקב"ה עושה עמהם צדקה וינהלם בחסד וברחמים ולפעמים בעידן ריתחא ח"ו יענשו ממרומים. אכן אלו צדקתם עומדת לעד שגם בעת הזעם והדין יצדקו הם בדינם. ועיין בחיבורנו זה למעלה (באופן הי"ג מפירושי פסוק בראשית) שכתבנו שם אשר צדיקים גמורים גם עתה נידונין על פי הדין הגמור כאשר עלה במחשבה לפניו יתברך בראש הבריאה לברוא במדת הדין, ועל כן מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. והוא התשובה שהשיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כט:) כך עלה במחשבה לפני, כלומר הוא נידון על פי הדין כאשר עלה במחשבה לפני בעת הבריאה, ולפני זעמו כביכול מי יעמוד. ואמנם כשהם זוכים, זוכים גם על פי הדין להיטיב עמהם והיא בחינת השלימה שבשלימות שלזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בדין, שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כנודע.

526

527ולזה אמר הכתוב נח איש צדיק תמים היה, כלומר שהיה תמים ושלם בצדקתו בין בעת הרחמים ובין בעת הדין, ואף את האלהים התהלך שגם בעידן ריתחא בעת שליטת דיני אלהים בעולם התהלך הוא בצדקתו להיות ניזון בזרוע. שכולם נשטפו, והוא ניצול, ולכן אמר לו הקב"ה כי אותך וגו' לפני בדור הזה פירוש אף בדור הזה ששלט עליהם הזעם הגדול והנורא להיות כולם אבודים, אף על פי כן נצדקת אתה בדינך שתנצל, ועל כן לא אמר לו צדיק תמים כי בזה שאמר לו צדיק בדור מזה ממילא נשמע שתמים ושלם הוא להיות צדקתו עומדת לעד בין בטיבו בין בעקא.

527

528ז גם יאמר צדיק תמים. כי נודע אשר בחינת הצדיק להיות תמיד מיחד ומזווג למעלה למעלה בבחינת יחוד והתדבקות המדות אלה באלה ביחודא שלים בכדי להשפיע שפע וברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו בבחינת (בראשית ב', י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכל צדיק וצדיק מתקן כפי שורשו אשר בשמים הנמשך ממדות אלהינו כפי בחינתו. זה מיחד ומקשר וממשיך מאורות העליונים מלמעלה מעלה, אורות המוחין, לששת ימי הבנין בחינת ששה קצוות. וזה מיחד ומקרב להשפיע ולהמשיך ברכה מששת הקצוות לדרגה התחתונה המקבלת כל מיני שפע וברכה ומחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה, והכל לפי כח הצדיק ושורשו בעולמות עליונים.

528

529ואך בדורו של נח שכולם בכלל היו רשעים כמו שאמר (שם ו', י"ג) קץ כל בשר בא לפני, הנה כל הבחינות והדרגות הצריכים להעשות ולהתקן מראש ועד סוף בהתחברות והתקשרות כל העולמות זה בזה עד רזא דאין סוף, הכל היה מוכרח להיות על ידי נח לבד, ועל כן אמר (בראשית רבה ל', ה') נח נח. נייח לעילא נייח לתתא כי עשה מנוחה ותיקון בכל הבחינות לעילא ולתתא מתחילת המחשבה עד סוף המעשה, ועל כן מבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) שהיה בבחינת מעין גנים שהשקה לגן העליון וגן התחתון כי היה יחיד בדורו והכל היה תלוי עליו, ולזה אמרה התורה צדיק תמים שקישר וייחד כל המאורות לעילא ולתתא, ונקרא צדיק בשלימות שכל בחינת היחוד המוכרח להיות על ידי הצדיק הכל היה על ידו. ואמר הכתוב הטעם לזה לפי שהיה בדורותיו דור שכולם רשעים ולא אחד בהם לגרום יחוד העולמות אם לא על ידו. ועל כן סיים ויולד נח שלשה בנים, נודע מדברי האר"י ז"ל שהוא רמז לשלשה מוחין הידועים בחינת שלשה קוין כאשר כתבנו למעלה בפרשה זו.

529

530ותשחת וגו' הארץ חמס וגו'. כבר כתבנו פירוש נכון בפסוק זה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') על דרך מאמר חז"ל (עבודה זרה נד:) שאלו הפילסופין את הזקנים שברומי אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אם לדבר שאין העולם צריך היו עובדין היה מבטלו הרי הן עובדין לחמה וללבנה כוכבים ומזלות יאבד עולמו מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין וכו' דבר אחר הרי שגזל סאה חיטין וזרע דין הוא שלא תצמיח אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' הרי שבא על אשת איש דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג וכו' עד כאן. ולכאורה יקשה מה זה תשובה להמינים והלא גם על זה יאמרו שאין זה עבירה ולכן תתעבר האשה, והארץ תוציא צמחה כי אם אין רצונו בזה לא היה כך, ואדרבה אם דבר אשר כבר נתהוה בעולם הקשו למה אינו מבטל מכל שכן במה שעדיין לא נתהוה שיקשו אם זו עבירה למה מתהוה הדבר ההוא. וגם מה שאמרו שם ומובא ברש"י (פסוק כי לימים עוד שבעה) כי זה שמטריחין אותו לצור צורת ממזרים ודאי כי יקשו יותר בזה.

530

531והנראה בזה הוא, כי הנה אמרו חז"ל (עירובין ק:) אמר ר' יוחנן אם לא ניתנה התורה היינו למדים גזל מנמלה ועריות מיונה וכו' עד כאן. והנה השתי עבירות האלו היה ראוי להתנהג בעולם אף אם לא היתה צווי הקב"ה בזה, כי אם אף הבעלי חיים בלתי מדברים שאין להם שכל ובינה להבין נשמרים מזה, מכל שכן באדם אשר על הארץ שחננו הקב"ה חכמה וְהַשְכֵּל שמחויב להשמר מזה אשר לא יעשה כזאת. על כן הביאו הזקנים ראיה להפילסופים מדברים האלו שהם גזל ועריות אשר בזה לא יעלה על לב בעל דעת להכחיש שאין זה עבירה כיון שהמה דברים שאף בלא צווי המקום היה ראוי להשמר מהם כשאר הבעלי חיים ואף על פי כן אם אדם עושה אותן אין הקב"ה מבטל טבע העולם עבורו ועולם כמנהגו נוהג ומטריח עצמו לצור צורת וכו' ורק השוטה בעצמו שקילקל הוא יתן את הדין אבל לא ישונה טבע העולם עבורו (ועיין בחיבורנו זה בפרשת בראשית בפסוק ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם, שאמרנו טעם נכון בזה למה שהעולם כמנהגו נוהג ולא ישונה) ומזה יקחו ראיה אשר גם בעבירות שנראה להם שאינה עבירה מפני קושיתם אם אין רצונו בזה למה אינו מבטלה, אשר לא כן הוא. כי מה שאינו מבטלה הוא מפני שעולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה מאבד עולמו מפני השוטים שמקלקלין, והנה העוונות האלו ראוי לכנותם בשם הטבע כלומר שזאת מטבע העולם שלא יגזול איש את רעהו ולא ינאף את אשת רעהו כי ידוע שלא מחמת חכמה ודעת שביונה אינה מתדבקת אלא לבן זוגה, וכמו כן בנמלה שאין לה קצין ושוטר ואוגרת בקיץ לחמה שלא תגזול מחברתה, לא מחמת חכמה היא עושה זאת שיאמרו מצות המלך זה עלינו שלא לעשות כן, ובודאי הוא מחמת הטבע שהטביע הקב"ה בטבע העולם לידבק במינו וליהנות משלו ולא לגזול משל אחרים. והראיה, שלא השחית שום בשר את דרכו על הארץ עד אחר שפרצו בני האדם תחילה כי האדם הוא הרב החובל של העולם ואחריו נמשכים כולם כי האדם הוא המושל בכולן ונאמר (משלי כט, י"ב) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים. ובעת קילקול האדם נתקלקלו גם כן כל הבהמה והחיה ונהרס הטבע הזאת ולא נשארה על מכונה רק עשה הקב"ה שישאר הטבע הזאת בקצת בעלי חיים להורות לבני אדם שעל כזה נטבע טבע העולם.

531

532והנה נודע אשר הטבע הוא בחינת אלהים כי שם בחינת אלהים הוא להנהיג את העולם בטבע לעשות משפט בדין ובצדק ולשלם שכר למי שראוי ליקח. אשר לא כן שם הוי"ה כי הוא משדד כל טבע ומערכת העולם וגומל לחייבים טובות, גם אלהים הוא הטבע במספר השוה. לכן החוטא בדברים אלו שאף טבע העולם גורמת שלא לעבור עליהם נקרא חוטא לפני אלהים כלומר גם פחות מטבע עולם אשר הטביע שם אלהים בעולמו. והנה אדם אשר לו עינים לראות ורואה אשר אף בעבירות שהטבע מחייבת שלא לעשותם כמו גזל וכדומה, הקב"ה מראה להם שצומח ומצמיח, צריך שישים אל לבו לומר אין זה כי אם להורות ולהראות לנו שעולם כמנהגו נוהג ועל ידי זה לא נטעה אף בעבירה שאינו בטבע כמו שהשיבו הזקנים הנ"ל, ואך כשמראה הקב"ה זאת לעיניהם והעם אינם לוקחין זאת לתוכחת מוסר ולדייק ממנו אף בעבירה שאינו בטבע, רק אדרבה עבור שרואה שגוזל וחומס וזורע וצומח ונתגדל אומר אף על זה שאין אשמה בדבר וחוטא גם כן אף בדברים שמן הטבע היה צריך ליזהר מהן, הנה שתים רעות עושה, שאין משגיח ברצון הבורא יתברך ועוד שחוטא אף פחות מטבע עולם. ונודע מאמר רז"ל (סוטה ח:) במדה שאדם מודד, מודדין לו ולפי שאנשי דור המבול קילקלו וחטאו בפחות מטבע העולם בגזל וערוה, גם הקדוש ברוך הוא קילקל טבע העולם בעדם לשנות הטבע אשר הטביע בד' יסודות אש רוח מים עפר להתנהג העולם על מכונו, לחזור להיות העולם מים במים כמו קודם הבריאה שהיה רוח אלהים מרחפת על פני המים, וכדרך שנים הכורתין ברית אם הראשון עובר גם השני מותר לעבור כמו שאמרו חז"ל (ילקוט נ"ך רמז קמ"ז) ביואב כשבא לארמיים (והוא מקום לבן הארמי) והוציאו לו אפצטליות (פירוש כתבים) שלהם הנה עד הגל הזה וגו'. והשיב דוד כי הם פרצו הגדר תחילה וכו' (כי כושן רשעתים הוא לבן האמרי כמו שאמרו חז"ל (סהנדרין קה.). ועיין במתנות כהונה (בבראשית רבה ע"ד, ט"ו) שכן הוא הגירסא הנכונה בילקוט ולא כמו שכתוב לפנינו כשבאו לאדומים וכו' עיין שם) וגם כאן הקב"ה הטביע הטבע שיתנהגו על כל פנים בטבע וכשהם שינו מדתן לשנות אף בפחות מטבע כן נשתנה הטבע בפניהם לשטוף אותם ואת בתיהם ואת אהליהם וכל היקום.

532

533וזה מאמר הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. כלומר ששיחתו וחטאו אף בעבירות שהוא פחות מטבע עולם הנקרא על שם אלהים, כי עברו על זנות וגזל שאין נבראין פחותין מהם עוברים על זה. והיותר תימה בזה, כי הנה ותמלא הארץ חמס שנתמלאה הארץ בהחמס כלומר מי שגזל שדה וזרעה גדלה והצמיחה ועשתה פרי בעולם שמנהגו נוהג והיה להם לידע דבר זה, ללמוד דבר מדבר אף בעבירות שלמעלה מהטבע לומר הרי נראה בחוש שעולם כמנהגו נוהג אבל ודאי אין רצון הבורא בזה ויבוא עת לפרוע מהם על כל מרדם אשר מרדו בה', ועם כל זה הם עשו בהיפוך וחטאו אף למטה מהטבע.

533

534או ירצה לומר בדרך זה ותשחת הארץ לפני האלהים כלומר שהם התחילו בהקלקלה לשחת הטבע לפני אלהים כלומר קודם ששינה אלהים את הטבע, ועברו בריתו כנאמר. ועל כן ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני. פירוש אף שרצוני על כל פנים שיתנהגו בטבע עולם הנקרא אלהים אבל קץ כל בשר בא לפני כלומר שחטאו לפני אלהים אף בפחות מטבע, או יאמר לפני כלומר ששינו תחילה ועברו הברית ועל כן הנני משחיתם את הארץ שאקלקל טבע העולם מדה כנגד מדה וכנאמר.

534

535ב או יתבאר אומרו ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. כי חז"ל אמרו (מנחות צז.) רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על האדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם מכפר עליו עד כאן. ונודע לחכמי לב טעם הדבר ההוא ששלחנו של אדם מכפר כמו הקרבן במזבח, כי הנה ידוע סוד הקרבן שמכפר על עוונות האדם שלכאורה אין להבין כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה. ושורש הדבר הוא כי האדם בחטאו הנה נרגן מפריד אלוף אלופו של עולם וגורם ח"ו להפריד בין הדביקים שיתרחק ויפרד חלילה וחלילה אותיות ו"ה שבשם הגדול הוי"ה, מי"ה. והכל לפי גודל החטא כי בעוונות גדולות אף גם מכניס ח"ו בחינת ו"ה שבשם לתוך הרע ונעשה ערוה, ר"ע ו"ה שהרע שולט חלילה על ו"ה שבשם, ולפעמים נרגן מפריד בין האותיות האלו גופא להפריד הה"א מהוי"ו והענן מכסה את הירח ומפסיק בינה לבין השמש ואז ח"ו הכוכבים אספו נגהם ולא יהל אור מספירות שלמעלה, אליה. ומזה נעשה כל הרעות שבעולם וכשמביא אדם קרבנו לפני ה' צותה התורה לסמוך שתי ידיו עליו ובשעת הסמיכה מתודה על חטאתו, על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד), ושב בתשובה שלימה לפני בוראו. ובתשובה הנה תשוב ה' שמשיב הה' אל הו' שבשם, ליחדם לאחד, ואחר כך על ידי הקרבן הנה ידוע מזוה"ק שרזא דקרבנא עד אין סוף וכמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת פסוק (ויקרא א', ט') אשה ריח ניחוח לה' וזה לשונו: אשה רומז לעליית עולם העשייה אל היצירה, ריח, עליית היצירה אל הבריאה. ניחוח, עליית הבריאה אל האצילות. לה', עליית האצילות אל האין סוף עד כאן. נמצא שעל ידי הקרבן נעשה קרבן כשמו שמקרב את כל העולמות הנרמזים בשם הקדוש הוי"ה אל האין סוף ברוך הוא שמשם נאצלו ומשם המה מקבלים כל בחינת ברכה וקדושה וכל טוב ונעשה שמחה ותענוג גדול בכל העולמות. ומה שהיו נפרדים אותיות שם קדשו הוי"ה, עתה מיוחדים בתכלית היחוד ומתבסם עלמא בשלימות הראוי וכל זה נעשה בכח הקרבן, כי כאשר הוא מקרב ומיחד את החיות הקדושה שבתוך הבעל חי הזה לה' והחיות הלז הנה שורשו בארץ החיים שכינתא תתאה הרי הוא ממש יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיא והבן. (ועיין בכוונת פיטום הקטורת להאר"י ז"ל).

535

536וכן הוא ממש כשאוכל אדם מאכלו על כוונה הראויה בזה השולחן אשר לפני ה' וזובח את יצרו בעת ההוא לשבור התאוה הקשה והחמדה עזה שחומד לגשמיות הדבר למלאת תאות בטנו ואוכל רק לשובע נפשו בכוונות הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם. או מי שחננו אלהים בידיעת רזי התורה להמשיך על ידי המאכל כל מיני שפע לכל העולמות, או על פשוטו, להיות יעבוד על ידי זה עבודת בוראו כשיהיה שלם בגופו, וזאת במתינות ובאימה וביראה בפחד ורעדה שלא יתמשך אחר גוף גשמיות המאכל שהוא ההכנה הראשונה לכל בחינת הרע והסטרא אחרא ולכל העבירות שבעולם ובפירוש אמרה התורה (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) אמר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה, ועל כן אוכל באימה וכוונתו להעלות טעם המאכל שהוא החיות שלו הניתן לו מאלהים להחיותו, אל מקום שורשו אשר נחצב משם, ולהיות הנשמה נהנה מרוחניות המאכל ועל ידי זה תתחזק בעבודתה עבודת בוראה ותמשך הגוף אליה, ובזה, כשם שהוא משבר ומכניע תאות וחמדת לבבו בכל צרכי הגופניות ותאוותיו, כן נשבר כח הקליפה והרע אשר בגשמיות המאכל ההוא, ובכח כוונתו הראויה מעלה את הניצוצות ההם מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר, ועל ידי זה נתקרב ניצוץ חיות הקדוש הזה למעלה וגורם בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות מתבסמין הכל ממש כמו בהקרבת הקרבן, ואך לאשר שהקרבן נעשה בבית עולמים ועל המזבח המקודש על ידי הכהן העובד בבגדי השרד, בטוחים היו אשר מיד שתעלה הבהמה על המזבח ודאי שתהא כליל לאשים לעלות אל ה'. ובאכילה כמה מיני מעכבים יש מחמדת הדבר בלבו אחר שבירת תאותו כי קשה הוא מאוד מאוד שיהיה כראוי על צד היותר נכון.

536

537ואמנם מי שזכה לכל אשר אמרנו ודאי שאכילתו חשוב למעלה כמו הקרבת הקרבן ממש וכל עוונותיו נמחלו לו וממש שלחנו מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית, והנה כבר כתבנו למעלה (בסדר בראשית בפסוק ויצו ה' על האדם) בפירוש אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל. כי כל עניני עולם הזה לא ניתנו לאדם כי אם בכדי להעלות הניצוצי הקדושה אל מרום שבתם כנאמר, ואחר כל הכוונות והאופנים שיעשה האדם בעת אוכלו או שאר הנאת עולם הזה אי אפשר להעלות הניצוץ הזה אם לא יברך מקודם הברכה הראויה לכל אחד כי על ידי הברכה הוא משרה אור קדושת ה' על הדבר ההוא, והרע שבו נכנע, כי באומרו ברוך אתה ה' בורא וגו' הניח עליו ברכת ה' לומר שה' הוא המהוה את כל, וכל זה מאתו הוא ועל ידי זה נכנע גוף גשמיות העפר שבו וחיות הקדושה שבו נתעלית. ואז באוכלו בכוונות הרצוין יוכל להעלות הניצוץ ההוא. אבל אם אינו מברך עליו קודם לא יוכל להעלות הניצוץ ההוא בשום אופן, והרי הוא גוזל ממש להקב"ה כי ה' לא נתנו לו כי אם בכדי לתקנו ולהעלותו, אבל לא נתנו ה' להרע עמדו כי כשאינו מעלה הניצוץ יורידנו עוד מטה מטה לתוך הקליפות והרי הוא גוזל ממש דבר זה מאת האל.

537

538והנה נודע (משלי ט"ו, ח') אשר זבח רשעים תועבה, ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' (תהלים נ', ט"ז). ונמצא כיון שאין ה' חפץ בקרבנו, וכל קרבנותיו תועבה הוא לפני המקום, הרי כל פריו פרי ה' אשר נטע בעולמו קודש הילולים לה', לנגדו. ואסור לו להנות משום דבר מעולם הזה כיון שאינו מתקנו להעלותו, כמו הקרבן במזבח. אף אתה הקהה את שיניו ואסור באכילה ובהנאה כי קודש הוא לה', נגדו לא יאכל וכל אשר אוכל ונהנה מדבר מדברי עולם הזה, הוא בגזילה בידו ועתיד ליתן דין וחשבון מה לו לאכול מה שאינו שלו. לזה אמר הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים ופירש רש"י לשון ערוה ועבודת אלילים וכן אמרו חז"ל (סנהדרין נ"ז.). וכיון שנעשו רשעים גמורים כאלה אז שיני רשעים שברת שהיה אסור להם להנות מעולם הזה ועל כן ותמלא הארץ חמס שכל מה שנהנו מעולם הזה הכל היה גזל גמור בידם כאשר ביארנו כי לה' הארץ ומלואה, ואוקמוה חז"ל (ברכות ל"ה:) כאן קודם ברכה, כי עד שלא יוכל לתקן הדבר הרי הוא קודש לה' לא יֵאָכֵל, וכן בזבחי רשעים אשר לא חפץ ה', כל פריו קודש כאשר אמרנו.

538

539ג או יאמר ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. על דרך שכתבנו במקום אחר בביאור דברי מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"א, א') על פסוק (יחזקאל ז', י"א) החמס קם לְמַטֵה רֶשַע וזה לשונם: החמס קם, ח"ו אינו קם, ואם קם, למטה רשע לחיובו של רשע ופירש רש"י שם, והאי למטה דרש כמו להטות כלומר להטותו ברשעתו. והוא תמוה שמחלק את הפסוק לשנים לעשותו בקושיא ותירוץ, ולבסוף לא נשתנה מדברי הפסוק, והנראה בזה על פי מאמר הגמרא (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל את הארץ וכו' ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא וכו', ופירש רש"י ומשמע דהני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחרת לא, ואנן תנן סתם כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל את הארץ. אמר ר' יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו. ומקשה מכלל דהנך (פירוש אלו דברים שאוכל פירותיהן וכו') אפילו בחדא נמי ופירש רש"י בתמיה והא רובא עוונות הוא אמר רבי שמעון לומר שאם היתה שקולה מכרעת ופירש רש"י הא דקתני אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן במחצה עוונות ומחצה זכויות קאמר ויש במחצה זכויות אחד מאלו דברים מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכויות ואין צריך למצוה יתירה דמתניתין, וכי לית ליה בה חדא מהני צריך למצוה יתירה עד כאן. והנה הרמב"ם ז"ל (בריש מסכת פאה בפירושו על המשנה הלז של אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן) כתב וזה לשונו: וענין מה שאמרו אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו, דע מה שאומר לך כי המצוות כולם נחלקים בתחילה על ב' חלקים, החלק האחד במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין ושבת ועבודה זרה. והחלק השני במצוות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה ואונאה וכו' והצווי באהבת איש את חבירו. וכשיעשה האדם המצוות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליו לעולם הבא, וכשיעשה המצוות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא לפי שעשה המצוה וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם וכו', עד כאן. והנה זה ודאי טעם רז"ל שאמרו שהן מכריעות לפי שבמצות האלו יש בהם שני חלקי מצוה חלק אחד לה' במה שמצוּוֶה בזה מבוראו, וחלק אחד שהוא טוב לבריות שקיבל חבירו טובה ממנו כנאמר, ובודאי כן הוא גם בעבירות שבין אדם לחבירו כמו שהזכיר הרמב"ם ז"ל בלשונו כגון אזהרה על הגניבה ואונאה, ודאי שהן מכריעות המשקל אם עומד במחצה זכויות ומחצה עוונות, ויש במחצה עוונות, עבירות שבין אדם לחבירו כמו הגזל והגניבה יוכרע המשקל לחוב כיון שיש בהם שני חלקי עבירה חלק אחד לה', שעבר על צוויו וחלק אחד לנגד בני אדם כי עשה רעה לרעהו וציערו, ואמנם דוקא בכזה שכבר יש בידו מחצה עוונות יוכלון העבירות הללו להכריע לחוב אבל אם לא נמצא בידו כי אם עבירות הללו והם מיעוטא דמיעוטא ודאי שלא יכריעו המה על כל המצוות דהרי אפילו במצוות האלו שיש בהם בחינת טוב לשמים וטוב לבריות אין מועיל אם יש בידו מצוה אחת או שתים לאכול מהן בעולם הזה ובעולם הבא כקושיות הגמרא הנ"ל רק להכריע ולא יותר. וידוע שמדה טובה מרובה ממדת פורענות, מכל שכן בעבירה שלא יכריע עבירה אחת או שתים להקרא רשע על ידי זה, ולכן תמהו חז"ל החמס קם ח"ו שהחמס לבד יהיה קם שיהיה בזה נקרא רשע ואם הכתוב מיירי כשעבירת החמס הוא יותר על מחצה עוונותיו יקשה למה נקט דוקא חמס והלא בכל עבירות שבתורה כן הוא כשאחת יתירה על הרוב שם רשע יקרא לו, ויוכרח לתרץ כתירוץ הגמרא כשהוא על המשקל השוה במחצה זכויות ומחצה עוונות, והחמס הוא מהמחצה עבירות אז יכריע את הכף להיות נקרא רשע גמור ולדון אותו על רשעו, וזה אמרם ח"ו שיהיה הוא לבדו קם להיות בו די שידון על ידו בבחינת הרשע ובודאי אינו קם ואם קם הוא רק למטה רשע להטותו לרשע, שיטה ויכריע עוון הזה להקרא רשע על ידו אף במחצה עוונות לבד ולהיות נידון בדיני הרשע כי גדלה עוונו במה שהרע לשמים ולבריות, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, וזה מאמר הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים פירוש שהארץ נשחתה בכל שאר עבירות בזנות ועבודה זרה כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ז.). אבל ותמלא הארץ חמס שהחמס מלאה הסאה והכריע הכף לחוב ועל ידי זה נחתם גזר דינם כי קם הוא למטה רשע להטותו להכריע ונתמלאה הסאה ונאבדו כולם מן הארץ.

539

540ויאמר וגו' קץ כל בשר בא לפני וגו'. הנה לא מצינו בכל התורה כולה בעת אשר יחרה אף ה' לכלות מעשי ידיו לומר בזה הלשון קץ כל בשר בא לפני ואמר סתם (שמות ל"ד, י') הניחה לי ואכלם ויחר אפי בהם וכדומה, ומה נשתנה כאן לאמר בלשון קץ כל בשר. ונראה על פי אשר אמרתי בפירוש תפילת אברהם אבינו על אנשי סדום, שתחילה אמר (בראשית י"ח, כ"ד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. כלומר שינצל כל המדינה בזכות הצדיקים ואחר כך אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע פירוש ינצלו הצדיקים לבדם, ומפני מה חזר מדבריו הראשונים שלא לבקש על כל המדינה, ועוד מאין ידע שהקב"ה לא יציל הצדיקים אשר בקרבה, ובפירוש הודיע הקב"ה על ידי יחזקאל נביאו (יחזקאל י"ד, י"ג-י"ד) ואמר ארץ כי תחטא וגו' והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה והיו שלושת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם וגו'. הרי שמן הסתם לא יאסף הצדיק בין הרשעים. וגם צריך להבין תשובת הקב"ה אם אמצא בסדום וגו'. מה מציאה שייך בזה והיה לו לומר אם יש בסדום, וגם אברהם אמר אחר כך אולי ימצאון וגו' מה זו לשון מציאה בזה.

540

541אמנם הנה אמרתי על מאמר רז"ל (בבא מציעא ב'.) סלקא דעתך אמינא מאי מצאתיה ראיתיה וכו' ולכאורה קשה מה זה היה ההוה אמינא לומר מצאתיה ראיתיה משמע, מה ענין מציאה אצל ראיה והוה אמינא לא שייך כי אם כשמצינו כן במקום אחד וסלקא דעתך לומר גם כאן כן, ואנה מצא שמציאה, זו רְאִיָה. אכן נראה כי הנה מצינו בכתוב (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"א, ד') היכן מצאתי אותו בסדום. ופירשו המפרשים מחמת שדוד בא מרות המואביה שהיתה מזרע לוט שהיה בסדום, הנה המציאה הלז אין פירושו מצאתי אותו ממש שאחזתיהו בידו כי אם לשון ראיה הוא שראה אותו מרחוק שעתיד דוד לעמוד מסדום הרי שמצינו בכתוב שלשון מציאה נאמר על הראיה לבד, ועבור זה היה ההוה אמינא בגמרא שמציאה זו היא ראיה.

541

542ובזה נאמר אשר תפילת אברהם לא היה כלל על הצדיקים אשר שם כי המה ודאי לא יאבדו ואדרבה בזכותם היה הקב"ה מציל את כל העיר וכאשר אמר הקב"ה ונשאתי לכל וגו', אלא ודאי כולם בכלל היו ראויין להתהפך כמו שאמר הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו', וכך אמר אברהם אבינו ע"ה הן זה ודאי אשר עתה אין ביניהם צדיקים ואך אולי יש צדיקים מוטבעים ומשוקעים בתוך העיר פירוש שעתיד לעמוד מהם לדורי דורות איזה צדיקים ולא תשא למקום למען הצדיקים אשר בקרבה בקרבה דייקא מה שמוטבע ומשוקע בקרב העם בנפשותם, לכן אמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע כלומר צדיק כזה שהוא עתה עם הרשע בצוותא חדא מוטבע ומשוקע בנפשו, והכל כבקשה ראשונה להציל את כל העיר על ידי הצדיקים העתידים לצאת מהן, וכאשר אמרו חז"ל (שמות רבה א', כ"ט) בפסוק ויפן כה וכה וירא כי אין איש (שמות ב', י"ב), ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות, וטען אברהם טענה שלימה אם כך הוא מדתך שאין אתה משגיח בעת רשעת האדם על הטוב שעתיד לצאת ממנו אז יהיה כצדיק כרשע פירוש כי ידוע שמדתך בטובה לדון את האדם לפי העת שעתה בו ולא להביט על הרע שעתיד לעשות כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י"ד) על פסוק (בראשית כ"א, י"ז) באשר הוא שם אמר ר' סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו לפניו רבון העולמים אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר אמר להם עכשיו מה הוא צדיק או רשע אמרו לו צדיק, אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו וכו' עד כאן. ולכן אם תדון את הרשע לפי העת שהוא עתה בו ולא תשגיח על הטוב המאוחר שבכוחו שעתיד לצאת ממנו אז יהיה דין הצדיק והרשע שוין והיה כצדיק כרשע שלא להשגיח על העתיד לבוא אם צדיק יהיה או רשע והושוה הפורענות למדת הטוב, ולא כן הוא, כי מרובה מדת הטובה ממדת הפורעניות כמאמר חז"ל (סוטה י"א.), ובתוספות מביא שם בשם התוספתא שהיא מרובה על אחת מחמש מאות. ועל כן אמרו ז"ל (בראשית רבה כ"ח, ה') עשרת השבטים נשתייר מהם בשביל הצדיקים והצדיקות שהן עתידין לעמוד מהם. והשיב לו הקב"ה אם אמצא בסדום פירוש אף אם בדרך מציאה - רְאִיָה, שאראה חמשים צדיקים יעמדו מתוכן לדורי דורות ונשאתי לכל המקום בעבורם כי בטובה מביט הקב"ה על הטוב העתיד להיות, אבל לא מצא כי הביט בהם עד סוף כל הדורות ומצאן רשעים גמורים, אך עם כל זה הועיל תפילת אברהם לשתי בנות לוט שאמר הכתוב (שם י"ט, ט"ו) ואת שתי בנותיך הנמצאות, ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ', י') שתי מציאות רות המואביה ונעמה העמונית שהם לא ניצולו אלא בזכות המציאות שראה הקב"ה בצדיקים שעתיד לצאת מהם. כי לוט בעצמו ניצול בשכר הטובה שעשה לאברהם אבינו במצרים שלא גילה על דבר שרי לאמר אשתו היא כמאמר חז"ל (בילקוט רמז פ"ה). ועל זה אמר הכתוב (שם שם, כ"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה, אבל בנותיו לא ניצולו כי אם בזכות הנמצאות בהם כאמור.

542

543ואפשר שמה שאמר הכתוב ונח מצא חן בעיני ה', הוא גם כן על דרך הזה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ט, ה') שנח לא ניצול אלא בזכות התולדות. ולזה אמר ונח מצא חן שהחן שלו היה בדרך מציאה - רְאִיָה, וסמיך ליה תיכף אלה תולדות נח כלומר מה ראה הקב"ה בו אלה תולדות נח שראה התולדות העתידים לצאת ממנו עד סוף על כל הדורות וזה הוא דבר בלתי שיעור כי כל שלשלת הצדיקים שהיו ושיהיו הכל בניו וזרעו הם, ובזכותם ניצול. (והגם שגם רשעים הרבה עמדו ממנו מכל מקום הנה גם בזה מרובה מדת הטוב שהקב"ה וברוך שמו מביט על הטוב ולא על הרע, כאשר היה בבריאת העולם שאמרו חז"ל (בראשית רבה ח', ד') בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, ראה צדיקים ורשעים יוצאים ממנו וכו' עד מה עשה הקב"ה וברוך שמו הפליג דרכן של רשעים מכנגד פניו וכו' עד כאן). ובזה יש לפרש גם כן אלה תולדת נח, כמו שפירש רש"י גבי אלה תולדות יעקב יוסף וגו' אלה ישוביהם וגילגוליהם עד שבאו לכלל ישוב. וכן כאן אלה ישוביהם וגילגוליהם עד שבא העולם לכלל ישוב, הוא אברהם שבעבורו נברא העולם וכל אלה היו הסבות והגילגולים שאירע שנח איש צדיק תמים היה לכך היה ראוי להנצל על ידי התיבה עד שיצאו מן התיבה והולידו בנים למשפחותיהם עד שנולד יסוד העולם הוא אברהם שמצא את לבבו נאמן לפניו וזה מצא הקב"ה אצל נח וכדומה לו.

543

544והנה נח הצדיק ודאי נתן לבו לבקש רחמים על בני דורו ועל כן אמר הכתוב איש צדיק תמים היה בדורותיו פירוש אף נגד הדור היה צדיק שנשא רנה תפילה ותחנון עבורם, וגם אמר בדורותיו ולא בדורו, כי היתה בקשת רחמים שלו עבור זה הדור שהיה בימיו בכח כל הדורות שהיו ראוין לצאת מהן כי אולי בזכותן ינצלו, ועבור זה אמר לו הקב"ה קץ כל בשר בא לפני כלומר שכבר נסתכלתי בקץ כל בשר עד סוף כל הדורות שראוי לעמוד מדור הרע הזה ולא נעלם מאתי, וכל הארץ שכל ימי הארץ שיעמוד מדורות האלו מלאו חמס אין טוב נמצא בהם, ומשורש נחש יצא צפע, ואך אף על פי כן נקראים מי נח כאמור למעלה כי לא היה נותן נפשו עליהם כמשה שאמר (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא, שלא ירצה להכנס לתיבה ואם כן מאין היה אברהם נולד והיו ניצולין כולן על ידי זה וכדבר האמור.

544

545או יאמר קץ כל בשר בא לפני. על דרך שפירש הרב הגילאנטי את מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול, בדרך משל למלך שבא אחד ומרד נגדו והמלך מתכעס על זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו מה עושה לוקח איש הלזה אשר מרד בו ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם, והם עושים המשפט כדת ודין להשיב לו גמולו בראשו, ובזה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו, וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא מערב טוב ברע ורב בטוב והוא הנקרא דמע מלשון עירוב מה שזה מערב רע בטוב וטוב ברע, כלשון אומרם (גיטין נ"ב:) המטמא והמדמע וכו' וכדי שלא יהי פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם, וכסא המלוכה נקי עד כאן דבריו והבן, וזה שאמר קץ כל בשר בא לפני פירוש לפני ה' שהוא המדות העליונות הידועין ליודעים, ואני צריך לשלחם למקום הדין שיקבלו משפטם, למען יהיה נדחה מכל המדות כל בחינות הפגמים ותערובות הרע, וישקטו הדינים מזעפם. על כן, והנני משחיתם את הארץ. כלומר עם הארץ נודע בחינת הארץ מקום משפטי הצדק בחינת הים הגדול, ובמדה זו אני משחיתם שיוחרץ שם משפטם לשחתם, ועל כן נידונו במי המבול כי מבול הוא גם כן מלשון עירוב כמו דמע ועל שהם עירבו טוב ברע ורע בטוב הוכרח הקב"ה להוריד אותן הדמעות לים הגדול לדונם שם על זה ושטפם במימיו ונעשה מי המבול שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך.

545

546והנני משחיתם את הארץ. חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"א, ז') עִם הארץ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו וכו'. ולהבין טעם הדבר מפני מה נתחייבה הארץ להמחות, נראה כי ידוע אומרם ז"ל (עיין ספרי ראה י"ג, י"ח) כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם ונמצא כאשר היה רוצה שמו יתברך לחדש עולם חדש צריך קודם להשתקע הדין וחרון אף מהעולם מכל וכל, ועל כן אף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו כי גם הארץ חטאה אחר בריאתה ששינתה להוציא זרועיה כמאמר ז"ל (בראשית רבה כ"ח, ח'). וכבר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ותרא האשה כי טוב העץ) אשר חטא אדם הראשון נמשך מחטא הארץ הקודמת במה שהוציאה עץ עושה פרי ובודאי כל משכיל יגיד אשר לולא חטא אדם הראשון לא היה נצמח דור רשע כזה דור המבול ונמצא אשר גם הארץ נתחייבה בזה. וכדי להשקיט כל בחינת הדין והחרון אף מהעולם מכל וכל שיתחדש העולם בבחינת הרחמים השחית גם עובי המחרישה שחלק זה חטא בשינוי זרועיה.

546

547עשה לך תיבת עצי גפר וגו'. רש"י ז"ל כתב בפסוק זה, הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה וכו', ולי נראה לתת עוד טעם לבנין התיבה, כי נודע מאמר חז"ל (סוטה ח':) אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ופועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה, כן משלם לו כגמולו. ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם עושה מצוות כפי כח גופו וכל מה שיוכל לעשות בכוחו, יעשה. אבל חושש הוא לחלישת גופו, ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות למשל במצות פריקה וטעינה בכח גדול או בהליכה לבית המדרש בימות החורף והקור גדול, ושינה בסוכה אם הקרירות גדולה למאוד או להעביר שינה מעיניו בכח, בלימוד התורה בלילה אז מיד הוא פורש ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצוות למעלה מטבע מזגו, ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה בעיניו ילך לו לעסוק בצרכי גופו, ולא ירצה בשיבור כוחותיו וטבע גופו לעבוד את ה' ביתר מטבעו, וכן בנתינת הצדקה מפזר על המצוות ונותן צדקה בערך השגת ידו, ואם יזדמן לו לפעמים להוציא על המצוה ביותר מהשגת ידו כקניית אתרוג בסך רב ולהלביש ערומים ולהשיא יתומים ביותר מהשגת ידו, יניח המצוה מלקיימה ולא יהיה מפזר ונוסף מכפי ערכו. אבל מה שהוא לפי ערך כח גופו וטבעו ומזגו והשגת ידו, יעשה מצוות וילמוד תורה ויתן צדקה ולא יפחות כאשר בטבע העולם, ולעומת זה כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע אבל אם לפעמים יצטרך לְהֵעָשוֹת לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם למשל כאשר יפלו עליו ליסטים ושודדי לילה, או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה, לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו כי פרי מעלליו יאכל כאשר עשה הוא כן יֵעָשֶה לו מדה כנגד מדה.

547

548ויש אשר המצא ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו, ומעט דמעט יחסר מממונו ובהזדמן לידו בקל עשייתו ולא יקשה לו, אבל אם יצטרך לטרוח בטרחת מה, ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני, אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח יצרו אף במעט נצחון, רק מפנק מנוער עבדו (משלי כ"ט, כ"א) שתיכף נעשה מְנוֹעָר מן התורה ומצוות, ונקרא פורש מן הציבור, וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך טבע העולם וכשכל העולם הוא בנחת, הוא אז בצער, ובדד ישב מחוץ למחנה ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד, כ"ב) וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יֵעָשֶה לו (ישעיה ג', י"א).

548

549אמנם הירא וחרד לדבר ה' ורוצה בעבדות בוראו לא כן הוא עושה כי הוא אינו חושש לגופו וטבעו, ורוחו ונפשו אליו יאסוף אל צור העולמים ברוך הוא אשר בראו יש מאין והוא מהפך עצמו מהיש אל האין ואומר לנפשו שחי ונעבורה ומטריח עצמו בטרחא יתירה יותר מכוחו להשיג איזה ממצוות ה' לעשותה, ועוסק בתורה יותר מלימודו ובמסירת נפשו לה' כההוא מעשה דרבא (שבת פ"ח.) שהיה נובע דם מאצבעו והוא היה קא מעיין בשמעתיה ולא הוה ידע כלל, ומכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו, וכשיגיע לידו ממצוות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוות ה' ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים, וכשנותן צדקתו לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא, והכל עבור כי צמאה נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו, עד כי נכסף וחפץ בכלות נפשו לה'. וכשעומד בתפילה נגד המקום נפשו אליו ישא והחיות שלו רץ ושוב לדבק עצמה למקור שורשה מקום אשר נלקחה משם בהשתוקקות רב ובחפיצה ותשוקה גדולה. ולמול זה גם הקב"ה מתנהג עמו שלא בדרך טבע העולם, וכשרצה ר' פנחס בן יאיר לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לדרכו (כמו שאמרו בחולין ז'.). ור' חנינא בן דוסא אמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' (תענית כ"ה.). ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא (כמו שאמרו בברכות ל"ג.). הרי שאף שטבע העולם הוא להיות המים נמשכין והולכין, ושמן ידליק ולא חומץ, וכשפגע ערוד באדם הורג אותו, ולהם עשה הקב"ה להנהיגם למעלה מטבע העולם שיהיה הטבע נדחה מפניהם.

549

550ואפילו בדורותינו כמה העין רואה בחוש נסים שנעשו לגדולי ישראל ולצדיקי אמת שנתהפך הטבע בפניהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליהם שמהוה לנגדם התהוות חדשות ומשדד כל מערכת השמים ומזלות הרקיע בשבילם, והכל עבור כי עז צדקתם ואמתתם בדרך ה' שלא בטבע כוחי גופו ואדרבה מסגף עצמו בסגופים גדולים כדי לזכך ולטהר ולהחליש כח הגוף כדי שיהיה כלי נכון מקודש ומזומן להשראת הקדושה, והקב"ה וברוך שמו מיחד שמו על אדם הזה כמו אלהי אברהם יצחק ויעקב או אלהי ישראל שנקרא כן עבור הנסים הגדולים ונוראות הנפלאים שנעשו לאבות העולם למעלה מן הטבע, אברהם ניצל מכבשן האש וכדומה, וכמה נסים נעשו לאבותינו במצרים ובים סוף ונפלאות שהיה להם במדבר, כי הכל יראו על ידו כי אין קדוש כה' ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, ולזה צונו הקב"ה לאמר ואהבת את ה' אלהיך שתאהב את זאת שה' המהוה את כל ומעלה אותם מטבעם, הוא יהיה אלהיך שיהיה שמו נקרא עליך כמו אלהי אברהם ועל ידך יתגדל שמו ויוודע גדולתו בעיני הבריות. ומפרש הכתוב במה תוכל לזכות לזה ואמר כשתעבוד אותו ותעשה תורתו ומצוותיו בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, ואף אם היצר הרע יראה לו שבירת כח וחלישת הלב על ידי עשיית תורה ומצוות לא יחוש על כוחי גופו, ויעבדהו יותר מכוחו וטבעו. ובכל נפשך, אפילו כשהוא נוטל את נפשך תקיים בעצמך אומר לנפשי שחי ונעבורה. ומכל שכן בכל מאודך בכל ממונך וכל חפציך לא ישוו בה לעזוב את מצוות ה' עבור קומץ ממונך. אם כה תעשה אז ה' בחינת הוי"ה המהוה את כל ומשדד כל טבע העולם, הוא יהיה אלהיך שהנהגתך יהיה על ידו לא בבחינת אלהים שגימטריא הטבע, רק בלמעלה מהטבע ושמו הגדול יהיה נקרא עליך כמבואר.

550

551והנה נח נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"א, א') בפסוק ונח מצא חן וגו'. כההוא דאמר רבי אבא בר כהנא כי נחמתי כי עשיתים ונח, אפילו נח שנשתייר מהם אינו כדאי אלא שמצא חן וכו' עד כאן. וכן אמרו בגמרא דידן (סנהדרין ק"ח.) אף על נח נחתם גזר דין וכו'. והענין הוא אף שהיה צדיק תמים בדורותיו אבל כל צדקו לא היה אלא בדרך טבע העולם עושה מצוה כפי כח גופו ומתרחק הרבה מן החטא אבל לא למעלה מהטבע לשבר ולהכניע כל כוחי גופו ותאות מורשי לבבו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ולמסור נפשו על קדושת בוראו כמו אברהם, ועל כן אמר עליו הכתוב את האלהים התהלך נח כלומר רק בטבע העולם בחינת אלהים כאמור, כי הוא היה צדיק לפי ערך דורו והם היו רשעים והלכו בפחות מטבע העולם והוא היה עובד ה' בכל כוחו בטבע, וזה ודאי אשר אילו היה בדור אחר היה עובד ה' בצדקו למעלה למעלה כי כל הצדיקים שעברו מראש הבריאה כולם היו צדיקים לפי ערך דורם כאמרם ז"ל (ברכות ל"ב.) שאמר הקב"ה למשה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ולהיפך אמרו (סנהדרין י"א.) נתנה עליהם בת קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין דורו זכאי לכך וכו' הרי שגדולתו בצדקתו הוא לערך דורו, ולזה הראה הקב"ה לאדם הראשון דור ודור ושופטיו דור ודור ומנהיגיו (סנהדרין ל"ח:), כי כל שופט שבדור שייך לאותו הדור ועל כן נקבע הלכה לשמוע תמיד אחר שופט שבימיך ויפתח בדורו כשמואל בדורו, כי כל צדיק ושופט הוא לפי ערך הדור ועל כן כל דור ודור מחויב לציית לשופטו, ועל כן בדור המבול לא היה יכול נח להתגבר עוד בצדקו כי לא הניחוהו בני דורו בגודל רשעם לילך במעלות (ועיין מה שכתב הרב ז"ל בליקוטי תורה פרשה ואתחנן בפסוק (דברים ג', כ"ו) ויתעבר ה' בי למענכם וזה לשונו: כי הלא ה' יתברך נתן חכמה בפרנס הדור כפי זכות הדור וכאשר חטאו ישראל בעגל גרמו שיחזור משה לסוד העיבור והפסיד שאר האורות וכו' עד כאן. הרי מפורש כנזכר) ולהבינך זה הדבר למה הוא כן.

551

552תדע כי ידוע אשר כל ישראל בכלל נחשבים לאיש אחד כי המה מיוחדים בתכלית היחוד במקור שורשם ויש בהם צדיקים אשר הם בבחינת הראש ויש בבחינת הלב וידים ורגלים ומוח השכל ממש כאיש אחד פרטי אשר נמצא בו כל אלה, ונמצא אשר ממילא נגרר זה אחר זה כי אם הרגלים והידים הם מוטבעים ומשוקעים בתוקף הרע ממילא יגיע הרע הזה גם למוח הראש, אף שלא יהיה כמותן ח"ו אבל לא ימלט שלא יחטוף שמץ מנהו כיון שהוא אחד ומיוחד בתכלית היחוד, וכן בדור ושופטיו אם אנשי הדור יחטאו וירשיעו ממילא יגיע גם להצדיקים ראשי הדור, ולא ח"ו שגם המה יחטאו אכן יהיו נתפסים בדבר מה מהרע, ואם מידי מעשה יצאו מידי הרהור ומחשבה קצת לא יצאו, ולהיפך, אם יצדיקו הדור מעשיהם יגיע מזה טובה גדולה לראשיהם שירגישו על ידי זה קדושת הבורא ואורו ברוך הוא על ידי צדקת מעשי הדור, וכאשר נאמר בשם הבעש"ט זללה"ה בפירוש אמרם ז"ל (שבת נ"ד:) כל מי שאפשר לו למחות, פירוש כח בידו על ידי צדקתו להיות מוחה, ולפעמים גם זה יוכל להיות אשר אם יארע לצדיק איזה מחשבה לא טובה חלילה, כי אדם אין צדיק בארץ כו' (קהלת ז', כ'), יגיע זה הפגם לאנשי הדור ויתגלגל בהם לחטא גמור שיחטאו במעשה על ידי זה חלילה, ובזה שמעתי מפי אדומו"ר הרב הקדוש איש אלקים נזר ישראל וקדושו מוהר"ר יחיאל מיכל זצוקללה"ה על מאמר חז"ל (ערכין ט"ז.) אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שיוכל להוכיח אם אומר טול קיסם מבין שיניך אומרים לו טול קורה מבין עיניך, כי הצדיק המוכיח אומר שמה שאירע לו דבר מה וקל כעין מחשבה והרהור, הוא מחמת הדור שפגמו במעשה. וזה טול קיסם כלומר הקיסם שלי שהוא דבר הקטן הוא מבין שיניך כי אתה גרמת לי כנאמר, והם משיבין טול קורה מבין עיניך כלומר מה שאנחנו חוטאים במעשה גדולה כעין הקורה הוא מבין עיניך ממה שקרה לך במחשבה והרהור, והאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים ומי שפוגם קודם יגיע פגמו לשני.

552

553ונחזור לענין אשר עבור זה לא היה יכול נח הצדיק להצטדק יותר, מפני גודל רשעת ורב חטא דורו דור המבול ואילו היה בדור אחר היה צדיק יותר (ואף על פי כן יש דורשין לגנאי כי יאמרו שאילו היה בדור אחר לא היה הוא השופט ויש דורשין לשבח סבירא להו כי על כל פנים היה נגרר אחר השופט הטוב והבן) ורק את האלהים התהלך נח ולכן אמרו אף נח אינו כדאי וגם עליו נחתם גזר דין כי כיון שלא נהג עצמו למעלה מן הטבע היה קשה לפניו יתברך להצילו חוץ מטבע העולם לשדד מערכת השמים בשבילו לעשות לו נס חוץ מטבע כי במדה שאדם מודד מודדין לו, ולכן אמר לו קץ כל בשר בא לפני דקדק לומר כל בשר לכלול גם אותו שאף עליו נחתם גזר דין. וכן משמע בזוה"ק (בא ל"ג:) וזה לשונו: קץ שם לחושך וגו' לשיצאה כולא הוא חוקר ודא איהו קץ כל בשר בא לפני ודאי בגין לשיצאה וכו' עד כאן, אמר לשיצאה כולא לרמז גם על נח, ולגודל חסדי המקום וטובו לקיום העולם על ידו ולאשר ידע צדקתו הנאמנה אשר לא היה יכול בדורו להצדיק יותר מצא חן אצלו ונתן לו עצה שינצל בדרך טבע העולם, והוא עשה לך תיבת עצי גופר וגו', ואז על ידי התיבה שהוא בדרך טבע העולם תוכל להנצל אף לפי ערך צדקתך, ועוד טובה עשה לו אלהים שצוהו לקחת בתיבה שנים שנים מכל מין בכדי שיתקיים העולם על ידו כי כולם לא נבראו אלא בשביל האדם ואם ח"ו לא היה נשאר אדם בעולם ודאי שלא היה נשאר מכל החי אף שמץ מנהו וכאומרו ז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח') בפסוק (בראשית ז', י"ד) המה וכל החיה המה עיקר והכל טפילה להם. ואך כאשר נשאר האדם צוהו לקחת מכל מין שיקויים העולם על ידו ומה גדלה דבר הזה למאוד במה שעל ידו יחודש העולם ויתקיים, והכל כרחמיו וכרוב חסדיו.

553

554ועוד נראה לתת טעם לפי זה על עשיית התיבה על דרך שפירש רש"י ז"ל גבי לוט בפסוק (שם י"ט, י"ז) אל תביט אחריך אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, ולפי שגם נח לא היה כדאי אלא מצא חן, לא היה יכול להיות הצלתו מפורסמת במי המבול כי לא היה כדאי לראות במפלתן והוא ינצל ועל כן נאמר לו לעשות התיבה שהצלתו תהיה בבחינת ההסתר שתסתיר עצמך מהן ולא תראה בפורענותם.

554

555ובדרך האמת יאמר הכתוב עשה לך תיבת עצי גופר וגו'. כי צריך להבין למה אמר לו הקב"ה כל פרטי עשיית התיבה מאיזה עץ שיהיה, ולגבוֹל לו מדת ארכה ורחבה וקומתה וכל אופני עשייתה כמו ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התיבה בצדה תשים וגו'. וכי נח היה סכל שלא יבין מעצמו אופן עשיית תיבה להגין עליו מפני המים הלא הוא תיקן כלי מחרישה לבאי עולם מה שלא היו יודעים מזה כלל והיו אומרים עליו זה ינחמנו ממעשינו וגו'. ומכל שכן עשיית תיבה הידוע לכל.

555

556אמנם נודע מדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) בסוד התיבה הזו כי היא סוד הבינה אימא עילאה שחזר נח בסוד העיבור לשם להתחדש שם להעשות כבריה חדשה בסוד עיבור ולידה וזה סוד שאמרו ז"ל (בראשית רבה ל', ח') נח עולם חדש ראה עולם חדש ממש שנתחדש נעוריו להיכנס בסוד העיבור והלידה, ולזה אמר לו הקב"ה עשה לך, ותיבת לך לכאורה מיותר. אך מורה שיעשה עצמו כבראשונה להעשות בריה חדשה כימי קדם ועל כן היתה מוכרחת להיות רק מעצי גפר כי גפר נוטריקון גפן פוריה בחינת יין המשומר בענביו הרומז לבינה אימא עילאה סוד התיבה כאמור. ועל כן צוהו,

556

557קנים תעשה את התיבה. כי ידוע ליודעי סודי התורה סוד מצות שילוח הקן שהוא כאשר הזיווג דאבא ואימא הוא בבחינת רובצת על האפרוחים וזה מורה על חולשת הבנים זכר ונקבה שהם חלשים בבחינת ששה קצוות הנקראים אפרוחים, והם קטנים וצריכים עדיין לאימא וצריכה אמם לרבוץ עליהם לשמרם מן החיצונים, ואז אין לאימא רק ק"ן נהורין מכל הצפו"ר שהוא הש"ע נהורין המאירין לששה קצוות, ואז היא דומה אל הנוקבא דזעיר אנפין (ועיין כל זה בדברי מרן האלקי מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בעץ החיים היכל אבא ואימא שער ב' פרק אב"ג) והנה מבואר בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשת לך) אשר עד האבות לא היה הזעיר אנפין כי אם בששה קצוות לבד ולא היה זיווג מעולה מעולם קודם להם, ועל כן אמר לו קנים תעשה את התיבה שבחינת התיבה לא יעשה כי אם בבחינת קנים שאין לה רק ק"ן נהורין בעת הזיווג ואז היא דומה לבחינת ים שהוא נוקבא דזעיר אנפין וזה קנים וכו' ק"ן י"ם.

557

558וזה אשר תעשה אותה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמשים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה. הכל לרמוז על בחינות הנזכרים מדת הבינה הנרמזת בשם אלהים ואלהים במילוי יודין גימטריא שלוש מאות ויסוד אבא גנוז בתוכה שהוא בחינת שם ע"ב ומילוי ע"ב הוא מספר אמה כנודע ורומזת על סוד היובל בנו"ן שערי בינה והוא בחינת מגדל הפורח באויר הרומז בסוד הלמד, גם בחינת העיבור ידוע שהוא התכללות ג' גו ג' שחכמה בינה דעת נכלל בחסד גבורה תפארת. וחסד גבורה תפארת, בנצח הוד יסוד, ואין מתגלה בזעיר אנפין כי אם בחינת נצח הוד יסוד ונודע מכבר שכל אחד כלול מעשר הרי שלושים ונגד אלו היתה התיבה שלוש מאות אמה אורך וחמשים רוחב ושלושים בקומה.

558

559צהר תעשה לתיבה. כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ד' ענף ב') שזכה נח להמתיק תוקף הדין הקשה שהוא אלהים במילוי ההין, כי בג' מילואים נתמלאים החמשה אותיות אלהים א' ביודין ב' באלפין ג' בההין כנודע, והנה אותן ב' אלהים שבמילוי יודין ואלפין אורן והמתקתן בהם בפנים, כי היוד היא המקור לכל השפעות והברכות וכשנפתח המקור הלז נתמלא כל הבית והבנינים כולם אורה ושמחה ועוד שניתנה בשם ע"ב שורש החסדים וכשנתמלא בה שם אלהים נתמזג תוקף הדין ויתלבן האודם שבחמשה עלי שושנה הרומז לחמשה אותיות אלהים, וגם האלף שהוא אות ראשונה בשם אהי"ה והוא פלא העליון היורד מלמעלה להמתיק את כל הדינים ולהיות קרוי על ידי זה שם אדנ"י שהוא אדון העולם כי האלף של אדנ"י הוא הממתק את האותיות דין שאחריו וכשנתמלא בה שם אלהים גם הוא כוחו יפה, והמתקתו ונופת צופו בתוכו להיות נתמזג בכוחה תוקף הדין, אך הפחד ואימת הדין הוא מבחינת ה' אלהים המתמלא בההי"ן כי שורש הה' הנה הה' ראשונה שבשם הגדול הוי"ה מניה דינין מתערין וה' אחרונה היא בעצמה בחינת אלהים כנודע, ועל כן אין המתקתו עולה כי אם מהמספר, כי מספרו הוא רצה וברצות ה' דרכי בני אדם על ידי הטבת מעשיהם נתרצה הקב"ה לעמו ישראל ונתהפך להם מצרה שהוא מספר הזה לרצה ועונג להיותן מרוצין בריצוי לפני הקב"ה, והרצה הלז נעשה בחינת צהר להיות מצהיר על בני ישראל ברוב גודל אורה כשמש בצהרים.

559

560והנה בימי נח שגברו הדינים בעולם והיתה עת צרה במאוד מאוד כי התגברו תוקף דיני אלהים במילוי ההין הנזכר אשר עולה במספרו צרה ואמנם נח הצדיק בצדקתו המתיק מעליו בחינת אלהים הזה ועל כן אמר הכתוב את האלהים התהלך נח הוסיף ה' בתחילתו מה שהיה די לומר את אלהים התהלך נח לרמז אשר אף האלהים הידוע מדת הדין החזק שהוא במילוי ההי"ן אף על פי כן התהלך נח להמתיקו להחזירו לרצה שיתרצה הקב"ה שלא לאבד עולמו מכל וכל, ולזה אמר לו הקב"ה צהר תעשה לתיבה בישרו הקב"ה שאהני מעשיו ויצא מבחינת צרה לרצה וצהר, ועבור זה צוהו לעשות צהר לרמז שבא לבחינה הזו שהמתיק את הצרה מעליו לבחינת צהר שהקב"ה יצהיר עליו ברוב רחמיו וחסדיו, ועל כן אמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ג') ויצא מצרה צדיק (משלי י"ב, י"ג) זה נח, כי יצא מצרה ממש ועשה ממנו צהר כנאמר. והנה נודע אשר כל זה הוא בבחינת הבינה הנרמזת בשם אלהים והוא בחינת הה' ראשונה שבשם הוי"ה והוא המצהיר ומבהיר ומופיע בכל הברכות ועל כן כשחזר נח בסוד העיבור אל הבינה סוד התיבה כנזכר, צוהו המקום לעשות צהר לרמז לעומתה והבן, וגם יאמר צהר תעשה לתיבה מלשון צהרים שמצוה היה עליו לעסוק בה בצהרים כדי שיראו הכל וישאלו למה עושה זאת והוא אומר להם שהקב"ה מביא מבול לעולם אולי יעשו תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל', ז').

560

561ואל אמה תכלנה מלמעלה. עיין בליקוטי תורה פרשה זו שכתב בזה הלשון: אמה גימטריא מ"ו מילוי ע"ב דהיינו יסוד אבא שהארתו היה מלובשת תוך יסוד אימא וכו' עד כאן, והכל לכוונה הנזכרת, ואך להבין למה רמז התורה רק למילוי ע"ב ולא לשם ע"ב בעצמו, ונראה כי כבר נתבאר שלא היה זה הזיווג על צד השלימות שהוא בחינת ע"ב קס"א רק מבחינת הזיווג הנקרא קן צפור בבחינת קנים תעשה את התיבה כנזכר למעלה ולכן אמר שרק אל אמה שהוא מ"ו מילוי הע"ב לבד תכלנה מלשון כלתה נפשי שהיא כלתה לזיווג אמה מלמעלה מאורות המאירין מלמעלה ולא לזיווג השלם בחינת ע"ב קס"א כי לא היה אז בחינה זאת.

561

562ופתח התיבה בצדה תשים. הנה נודע שהמ"ם רומזת אל הבינה בסוד אומרם (אבות ה', כ"ו) בן ארבעים לבינה והיא הנקראת עין יפה (כי היא נרמזת בשם אהי"ה ומילוי אהי"ה בההי"ן עולה עי"ן כנודע) ונותנת חלק אחד מארבעים ועל כן ניתנה התורה למ"ם יום, כי התורה ממנה נלקחה כי היא נקראת ארון הברית שהתורה מונחת שם ובכדי להוציא התורה משם הוצרך משה רבינו ע"ה להיות שם מ' יום לקבל בכל יום חלק אחד מארבעים עד שניתן לו התורה כולה (ואפשר לרמז זה בדברי רז"ל (שבת קנ"ב.) שאמרו מארבעים ולמעלה משתי מעלי כי בן ארבעים לבינה ושם כל בחינת האורות מכוונים בסוד יין המשומר בענביו והבן) ועל כן המ"ם פתוחה בצדה כי הנה לגודל טוב עין הנמצא שם היתה משפעת ברוב אורה וטובה עד בלתי שיעור, ואך לרוב גודל האור הנפלא המבהיק ומאיר משם אי אפשר לתחתונים לקבלו על נכון ועל כן אנו אומרים ובורא חושך שכתב האר"י ז"ל בכוונותיו בזה הלשון: כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאורה, נקרא אור, ועל כן אומרים יוצר אור. ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולים לראות וליהנות מאורה נקראת חושך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה וזה ובורא חושך וכו', ועבור זה היא נסתמת מכל צד רק פתוחה בצדה בחלק אחד מהמ"ם הלז שהוא חלק אחד מארבעים בכדי שיוכלו באי עולם ליהנות מאורה ולזה אמר כאן ופתח התיבה בצדה תשים, הוא פתח המ"ם פתוחה הרומזת לבינה והוא מוכרח להיות מן הצד וזה האור קיבל נח בתיבה כדבר האמור.

562

563תחתים שנים וגו'. נודע מאמר רז"ל (נדה ל"א.) ג' חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון אמצעים הולד דר במדור האמצעי, אחרונים הולד דר במדור העליון וכו' עד כאן, וידוע מדברי האר"י ז"ל שהוא נצח הוד יסוד חסד גבורה תפארת חכמה בינה דעת שהמה השלושה חדרים שבבינה שזעיר אנפין מונח שם בסוד העיבור ועל כן צוהו לעשות כן בעשיית התיבה תחתים שנים ושלושים וכל הדברים האלו הוא הכל למה שכתבנו למעלה אשר כל הכתובים הללו מורים בסוד העיבור הידוע ליודעים שהוא סוד ירידת נח להתיבה בכדי להתברר שם ולהיתקן שם בתיקון הראוי כאמור.

563

564ואני הנני מביא את המבול וגו'. נראה כי ידוע אשר ראוי היה נח לבוא אל התיבה מיומא דאתברי עלמא, כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית נ"ט:) בזה הלשון: נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא למהוי בתיבה וכו', ואך הקב"ה סיבת כל הסיבות נורא עלילה על בני אדם לסבב הדבר ולגלגל בסבות וגילגולים שונים שיבוא כל דבר על מכונו הראוי, ולזה אמר לו עשה לך כלומר אתה עשה התיבה בבנינה הראוי לך ברמיזתה למעלה, ואני הנני מוכן לעשות הפעולה והסיבה לגלגל ביאתך אליה להביא את המבול מים על הארץ, ולא מבול של אש או דבר אחר כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) שאמרו מבול של מה מביא עלינו אם של אש וכו' ואם מבול של מים וכו', הרי שהיו מסופקין באש ובמים כי זה היה מדינה של גיהנם הבוער מאש של רשעים, הלא אפילו המים שהביא עליהן היו רתוחי אש כמאמר חז"ל (שם) ברותחין קילקלו וברותחין נידונו ומכל שכן שהיה ראוי לבוא עליהם אש בעצמו, ואך כדי לגלגל סיבת ביאת נח אל התיבה היה מביא את המבול מים בכדי שיכנס הוא אל התיבה להגין עליו ממים הזדונים מה שאין כן במבול של אש שלא שייך בזה להנצל בתיבה.

564

565לשחת כל בשר וגו'. גם מזה הביא ראיה שעיקר הבאת המבול במים ולא אש או דבר אחר, היה רק לסיבת נח שיבוא אל התיבה הראויה לו מיומא דאתברי עלמא כי הנה מה שהיה המבול מים אמרו חז"ל (שם) שני טעמים וזה לשונם: תנו רבנן דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (איוב כ"א, ט') בתיהם שלום מפחד וגו' וכו' עד כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין בהם אמר הקב"ה בטובה שהשפעתי להם בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים ר' יוסי אומר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים שנאמר (בראשית ו', ב') ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין שנאמר (שם ז', א') נבקעו כל מעינות תהום רבה עד כאן, ופירש רש"י בשביל גלגל העין שראו טובתן שלימה והיו גובהין עיניהם וכו', והנה טעמים הללו שייך לאדם אשר על הארץ שהוא נתגאה בטובה לומר יש לנו נהרות ולהגביה גלגל העין וכו', ובאמת הנה המבול השחית הכל גם בהמה ורמש ועוף השמים, ואם אמנם שנתחייבו כליה מטעם שהשחיתו דרכם על הארץ, אבל טעם מבול של מים לא שייך בהם ואדרבה של אש צודק יותר, להיות אש של גיהנם אוכלה אש העבירה אשר בערה בם לחמוד לשאינו מינו, ובאמת טעם הזה שייך גם באדם והיה צודק יותר לכלותם באש שהוא מדה השוה לכל אלא ודאי שעיקר הדבר היה דוקא על ידי מים בכדי שיהיה הצלת נח על ידי התיבה, שאם היה מבול של אש היה מוכרח להיות הצלת נח באופנים אחרים כי הרבה ריוח והצלה לפניו ובאמת היה ראויה התיבה לנח מששת ימי בראשית כנאמר. ועל כן הביא על כולן את המבול מים דוקא מה ששייך באדם לבד בכדי לסבב הדבר ההוא כי הוא סיבת כל הסיבות וזה שאמר הכתוב ואני הנני מביא את המבול מים לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, ורוח חיים היא האדם כמו שאמר הכתוב (שם ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס ונפח באפוהי נשמתא דחיי והוה באדם לרוח ממללא הרי שרוח החיים הוא דוקא באדם המדבר, ורצה לומר. שהמבול מים לא שייך כי אם לשחת בשר רוח חיים הוא האדם שהוא נתגאה להכעיס בטובת המים, ובאמת כל אשר בארץ יגוע על ידי זה ואצלם לא שייך טעם הזה ומניה תידוק ותדין שכל הגילגולים האלה הוא רק בשביל שתבוא אתה אל התיבה וכאמור.

565

566רוח חיים מתחת השמים. פירוש דוקא מי שרוחו הוא מתחת השמים ולא כן נח שהגדיל חסדו מעל השמים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ל', ה') נח נח, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, הוא חיה יחיה.

566

567והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך וגו'. שני אתך הכתובים בפסוק הזה לכאורה מיותרים ועל כל פנים אתך השני ודאי מיותר, ואולם למה שנתבאר עד הנה שהתיבה היא המכוונת נגד ארון הברית שלמעלה, ונח ידוע שהוא היה צדיק יסוד עולם בדורו בחינת שומר הברית שלא נתאוה להכשל ח"ו בנשים יפות כאנשי דורו, ובשארי דברים הידועים בבחינת שומרי הברית שעל כן היה נקרא צדיק כנודע, ולכן היה ראוי לתיבה מששת ימי בראשית כי היה מוכרח לעמוד בארונו זמן מה כפי אשר קדמה ידיעת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו, ועל כן אמר לו הקב"ה עשה לך תיבת וגו', כלומר עיקר עשיית התיבה הוא לך ובשבילך כי הוא מוכן לך מימי קדם, ואך אגב זה ניצולו גם בניו ואשתו על ידי התיבה אף שבאמת הם לא היו ראויין לתיבה זו הרומזת למעלה בשמי השמים העליונים והגם שהיו ראויין להנצל הנה הרבה ריוח והצלה לפניו אבל לא על ידי התיבה שהיא גבוה מעל גבוה, ואף לפי שהוא היה צריך אל התיבה ועשאה בשבילו צוה הקב"ה להציל גם בניו ואשתו על ידי זה.

567

568ולזה אמר לו והקימותי את בריתי אתך רצה לומר. שאקים לך את בריתי שתזכה להכנס בכלל צדיק יסוד עולם שומר הברית וזה דוקא רק אתך לבד כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא אחר ועל ידי זה ובאת אל התיבה אתה, שאתה עיקר בזה ואתה מוכרח לבוא אל התיבה להכנס אל ארון הברית, ובניך ואשתך ונשי בניך אתך גם הם יהיו בתיבה בשבילך כי המה באים בצילך אף שאינם ראוים לזה מכל מקום כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה כאומרם (ברכות ו':) ואגבך ובשבילך יכנסו גם הם להנצל באופן זה, ובזה נאה לדרוש לשבח מה שקראן הכתוב מי נח כאמרו (ישעיה נ"ד, ט') מי נח זאת לי וידוע מדרש חז"ל (זוה"ק ויקרא ט"ו.) שנקראים כן על שלא התפלל על דורו, ולפי דברים הנזכרים נוכל לומר שלכן נקראים מי נח כי עבורו מה שזכה שיכנס אל התיבה, היה המבול מים ולא אש או דבר אחר כי הכל היה למען יסובב הדבר לבוא אל התיבה כנאמר.

568

569ומכל החי שנים וגו' זכר ונקבה יהיו. לכאורה היה די באומרו זכר ונקבה יהיו ולמה כפל לו לומר מקודם שנים מכל תביא, ואולי לצד שאמר מקודם אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, שאמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ז' ובסנהדרין ק"ח:) האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה, וכיוון הקב"ה כאן בדבריו גם כן לאסור גם לבהמות ועופות תשמיש המטה בתיבה ועל כן כפל דבריו לומר שיהיו מתחלקין לשנים זכר לבד ונקבה לבד, גם נודע כשהנקבה מקבלת מן הזכר נקראת לפעמים היא על שם הזכר, וכאן ריבה ביתור הלשון לומר זכר ונקבה יהיו כלומר בהוויתן יהיו זכר ונקבה ולא שתהיה הנקבה נקראת על שם הזכר, גם כי הנה בעת הזיווג נקראים בשר אחד כמאמר הכתוב והיו לבשר אחד, וכאן הזהיר כי שנים יהיו דוקא ולא אחד וכנאמר.

569

570ואתה קח לך מכל מאכל וגו'. גם זה צריך להבין למה יצטרך הקב"ה להזהירו בדבר האכילה שיכין לו מאכל וכי נח לא בינת אדם לו להבין מעצמו להכין טרף לביתו עד מלאת זמן ישיבתו בתיבה. ואם עיקרו נאמר להכין מזון לבהמות וחיות אשר אתו גם זה לאו דוקא כל כך, כי מאחר שקרא הקב"ה לנח צדיק ודאי יודע צדיק נפש בהמתו ויכין מזון וטרף לברואי אלהינו יתברך שמו.

570

571ואולם נודע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת יום הכפורים) שטעם חמשה דברים אשר נאסרו ביום הכפורים הנקראים חמשה ענויים הוא עבור שעליית המלכות אז לבינה לקבל ממנה ה' קולות הפנימיות ולא חיצוניות כלל, ולכן נאסר דברים הגופניים והחיצוניים שהוא אכילה ותשמיש ושארי דברים, ואמנם צונו הקב"ה במצוה לאכול בערב יום הכפורים דוקא, ואז היא מקבלת בחינת החיצוניות בכפליים, כי מצות אכילת ערב יום הכפורים היא כשיעור ב' ימים כמו שכתוב בדבריו שם, ומקבלת החיצוניות גם על יום הכפורים, ובזה די לה ביום הכפורים לקבל הפנימיות לבד.

571

572והנה מבואר (בליקוטי תורה פרשה זו) שטעם מה שנאסר לנח וכל הברואים לשמש מטתם בתיבה עבור שהיא מרמזת בסוד אימא עלאה שהיא סוד עולם הבא ויום הכפורים, שאסור בתשמיש. והנה לכל הדברים האלה אפשר שהיה עולה בדעת נח כשם שאסר לנו את הנשואות לבוא אליהם בדרך כל הארץ, אף אכילה תהיה אסורה כמו עיצומו של יום הכפורים שאסור גם באכילה, ואכן באמת נהפוך הוא וכאן היה המצוה דוקא באכילה כי הנה בליקוטי תורה (שם) כתב וזה לשונו: בהיות עוון דור המבול השחתת זרע לבטלה וידוע כי דבר זה גורם למעלה שיצאה הטיפה מן הזכר ואין הנוקבא מקבלתו אלא אוחזין בו החיצונים וזה סוד וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה הארץ שלמעלה, ומה היה השחתתה כי השחית כל בשר דהיינו יסוד העליון הנקרא כל, את דרכו על הארץ ולא בנוקבא ובזה נשחתה שלא היתה מעלה מיין נוקבין כלל, ועל כן הביא עליהם את מי המבול שהעלתה היא המיין נוקבין שלה היינו הגבורה, וכשבאין מיין דכורין על הגבורה שלה נמתקו הגבורות וכו' אבל השתא לא היה מיין דכורין כלל אלא כולם היו דינים קשים. וידוע כי הה' גבורות הם ה' אותיות אלהים וכו' עד כאן.

572

573והנה נודע אשר סוד האכילה הוא לעלות מיין נוקבין בשתי פעמים אכילה, דהיינו האכילה וטחינת המאכל מתקנים אותיות מ"ן מן גבורות מנצפ"ך (ועיין בדברי הרב ז"ל בכוונת השמונה עשרה במלת ופי יגיד) וגם נודע אשר אדם הראשון לא הותר לו לאכול בשר מפני שהיו הבעלי חיים מתוקנים בימיו ולא נצרכו לבירור לברר הטוב כי היו כולם בבחינת הטוב וגם אחר החטא שאכל מעץ הדעת וגם הם כולם אכלו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ה') ונתקלקלו בשעת מעשה אך אחר זה הקריב שור פר מקרין מפריס וחזרו ונתקנו כולם, וכשלא הוצרכו לתיקון נאסרה האכילה מהם כמו שאיתא בדברי מרן האר"י ז"ל. ואך במבול לפי שהשחיתו דרכם חזרו ונתקלקלו וצריכין תיקון עד היום לברר כל בחינת הניצוצי קדושה שבהם להעלותם למרום שבתם ולכן הותר לנח הכל כנודע, אשר על כן בזמן המבול שהיה העולם חסר המיין נוקבין כי אף בחיים חיותם של הדור הרע הזה לא עלה המיין נוקבין והארץ נשחתה כנזכר למעלה ואף כי אחרי מותם, ולשתי כוונות האלה אמר הקב"ה לנח ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל, מכל הוא מיין נוקבין במספר השוה כלומר שצריך אתה להעלות המיין נוקבין שהוא עיקר עמידת וקיום העולם להעלות מיין נוקבין ולהוריד מיין דכורין בשפע וברכה. מאכל הוא שמות הוי"ה ואדנ"י במספר השוה כלומר כי חוץ לזה אתה צריך לתקן הבהמות והחיות לברר הניצוצות שעל ידי השמות הללו נעשה הבירור כנודע, ועל כן צריך אתה דוקא לאכילה ולא להתענות כיום הכפורים, ולזה אמר לו אשר יאכל כלומר אלו שהם בבחינת האכילה שיוכל הטוב שבהם להתברר על ידי האכילה מה שאין כן בהמות ועופות הטמאות או בהמות בהררי אלף הידועים, שלא יוכל הקדושה שבהם להתברר עתה עד אחר ביאת המשיח זה לא תקח רק מאכל אשר יאכל. ואספת אליך, כי עיקר בחינת הבירור הוא להעלות מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר עד שנעשה על ידי האכילה כמו אבר אחד מאברי האדם עצמו, והוא ממש ואספתו אליך, וכאשר כן תעשה אז והיה לך ולהם לאכלה, כי הנה אדם הזוכה להעלות המיין נוקבין על מכונו כאשר נצרך, הנה מוריד על המיין נוקבין הזה מיין דכורין מאור פניו יתברך ונמתקו הגבורות הנרמזות במיין נוקבין מאותיות מנצפ"ך הנמשכות מה' אותיות אלהים כמו שאיתא בדברי הליקוטי תורה הנ"ל בלשונו: וכשבאין מיין דכורין על הגבורות שלה נמתקו הגבורות וכו', וגם על ידי תיקון הבהמות ובירור הניצוצות נמתק שם אלהים כידוע.

573

574והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') אין והיה אלא שמחה וזה והיה לך ולהם לאכלה כי לאכלה הוא מספר אלהים שעל ידי אכילתך יומתק שם אלהים להעשות בשמחה ונתת לך ולהם כי אתה והבהמות והעופות שבעולם על כולם יומתק שם אלהים והי"ה לשמחה ונחת כמדובר, ואינו דומה כלל ליום הכפורים כי שם כבר קיבלה המיין נוקבין בחיצוניות מערב יום הכפורים על יום הכפורים, וביום הכפורים הנה היא עולה במעלות לקבל הפנימיות לבד על ידי קולות הה' תפילות שביום הזה, ולא לקבל שום חיצוניות ועל כן נאסר כל בחינת החיצוניות, ונעשה יום כפו"ר שמשלבין את הכ"ו הרומז לשם הוי"ה באותיות פ"ר שהיא גימטריא מנצפ"ך שהם הדינים בכדי להמתיקן, אבל בעת הזאת עיקר המתקת הדינים לא יהיה כי אם באכילה שעל ידי זה יעלה המיין נוקבין לקבל מיין דכורין ויומתקו הגבורות ויתוקנו ניצוצי הבהמות והחיות, ומה שנאסר הזיווג לא בשביל כדי שתקבלו מפנימיות אין זה עתה רק כיון שהוצרכה המלכות להעלות המיין נוקבין בעצמה בלתי הורדת המיין דכורין ועל ידי זה התגברו הדינים מאוד בעולם שאין מי להמתיקן, והעולם שרוי בצער ואתם נחבאתם בסוד עיבור הולד הניתן במעי אמו שמשתמר ומתחמם שם בכדי להגמר בבחינת הקטנות, והאם מגינה וחופפת עליו שלא יֵרָאֶה חוץ למען לא ישלטו בו מכוחות החיצונים ועין הרעים, לרוב קטנותו. ולזה נאסר הזיווג כי הזיווג הוא בבחינה אחרת לגמרי ורומז על בחינת הגדלות ומוחין הראויין. ועתה, חלילה לעשות זה שלא יאחזו בכם כוחות החיצונים והרע לפי שהדינים גברו מאוד בעולם ותוציאו על ידי זה עוד כוחות הדינים ועל כן אמרו רז"ל (בראשית רבה ל"ד, ז') (על פסוק (איוב ל', ג') בחסר ובכפן גלמוד) בטעם איסור התשמיש לנח וכל אשר אתו וזה לשונם: אם ראית חוסר בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. וכן אמרו חז"ל בגמרא דידן (תענית י"א.) אסור לו לאדם שישמש מטתו בשני רעבון שנאמר (בראשית מ"א, נ') וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וכו' עד כאן. כי עיקר הטעם הוא לפי שאז הדינים גוברים בעולם וטוב לאדם לְהֵעָשוֹת בבחינת קטנות כקטן שנולד למען לא ישלטו זרים בנכסיהון ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ובחינת הזיווג היא בחינת הגדלות, ודבר בעיר כנס רגליך (בבא קמא ס':) והבן, אבל לא נאסר להם התשמיש שיקבלו מפנימיות, ומה שזכר הרב בליקוטי תורה בדבריו כמו יום הכפורים רצה לומר לפי שעתה המה בבחינת עיבור האימא כמו ביום הכפורים שעליית המלכות באימא אבל אין הטעמים שוים וכאן עיקר הטעם לפי שהם בסוד הקטנות והעיבור, וחלילה על ידי זה יוציאו עוד כוחות הדינים בעולם. ולזה אמר,

574

575ויעש נח ככל אשר צוה אותו אלהים כן עשה. ולכאורה כן עשה מיותר אחרי אומרו ויעש נח, ואולם כיוון הכתוב אשר שמע נח כל אשר צוה אותו דייקא כי עיקר התיבה וכל הבחינות לא נעשה רק בשבילו ותיכף ויעש נח ככל אשר צוה וגו', כלומר שאף קודם בואו אל התיבה זירז עצמו וְהִרְבּה בכל כוחו לעלות המיין נוקבין ולפרוש מן האשה אף תיכף מפני שהעולם שרוי בצער, וסיים הכתוב כן עשה כלומר כן עשה למעלה למעלה שגרם העלאת המיין נוקבין והורדת המיין דכורין על כל פנים לקיום העולם לו ולזרעו לדורותם עם כל החי מכל בשר ונתחדש העולם בכח צדקתו כנאמר.

575

576ויאמר ה' לנח בא אתה. יש לדקדק למה בעשיית התיבה הזכיר שם אלהים כאומרו ויאמר אלהים לנח וגו' עשה לך תיבת וגו' וכאן בביאה אל התיבה הזכיר שם הוי"ה הלא דבר הוא, ואולם לפי מה שכתבנו למעלה (בפסוק נח איש צדיק תמים) אשר נח זכה להיות מן הצדיקים הניזונין בזרוע ולא בצדקה באופן שגם שם אלהים שהוא הדין הסכים להיטיב עמו להנצל, ואמנם זה הוא רק אותו לבד כי הוא היה צדיק גמור, וראוי לתיבה מיום הבריאה. אבל בניו ואשתו ונשי בניו לא זכו להנצל כי אם על ידו ובשבילו, כמו שאמר לו למעלה אתה ואשתך ונשי בניך אתך פירוש שהם אינם ניצולים כי אם אתך בזכותך וכדי שיהא קיום העולם על ידם.

576

577ובזה הכל נכון, כי הנה בעשיה אמר לו בפירוש עשה לך תיבת וגו', פירוש בשבילך לבד ולצרכך, ועל כן אמר לו בשם אלהים כי הוא היה ניזון בזרוע וגם הדין הסכים להיטיב עמדו, ולא כן עתה שאמר לו בוא אתה וכל ביתך בזה הזכיר שם הרחמים כי הם ניזונין בצדקה על ידי צדקת אביהם ומעשה אבות ירשו בנים להנצל גם המה בזכותו ברוב חסדי אל. ולרוב החבה אמר לו וכל ביתך, כי אחר הכתוב למעלה ויעש נח ככל אשר צוה שפרשנו במה שעשה בהעלאת המיין נוקבין למעלה ובשארי דברים, וכן עשה שנעשה כן בשמי מרום המתקת הדין לקיום העולם, נהפך עליו אחר כך רחמי המקום ואמר לו בוא אתה וכל ביתך איני מקפיד מי הם אם ראויין או לא, כיון שהם ביתך ואפילו אם יהיו מרובין בני ביתך לא הייתי מקפיד שתבוא עם כל ביתך והכל בשבילך לקיום העולם כי נמתק הדין על הדבר הזה, כמדובר.

577

578מכל הבהמה וגו'. לכאורה צריך להבין למה בתחילה בעת הצווי לא הזכיר לו כלל קיחת שבעה במין מהמינים כי אם על הכלל כולו יצא לומר מהעוף למינהו ומן הבהמה והרמש וגו' שנים מכל יבואו אליך להחיות, ועתה פרט לו ליקח מבהמה הטהורה שבעה, ואמנם גם זה חוזר למה שלמעלה, שאחר שעשה נח העלאת המיין נוקבין על נכון וגרם המתקת הדינים כנאמר, אז התגלה מדת הרחמים בעולם ויאמר ה' שם הוי"ה, וצוה ליקח מבהמות הטהורות שבעה שבעה (או על פשוטו שבזה שקיים נח מצות ה' ועשה התיבה ושאר הדברים בזה גרם המתקת הדינים קצת, ונתגברו הרחמים וצוהו לקחת מהטהורות שבעה שבעה) הן בכדי להתקיים המין הזה יותר משאר המינין מאחר שהכל אוכלים מהם, הן ישראל והן אומות העולם, מה שאין כן בטמאים שלא יאכלום ישראל ולא יחסרו כל כך. והן כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו מן התיבה, ועיין בדברי האלשיך שכתב שמה שחפץ ה' שיקריב נח קרבנות היה בכדי שיכרות ברית עם עולמו שלא להשטיפם עוד במי המבול, ונמצאת למד אשר כל זה הוא גרם מדת הרחמים בעולם שירצה בקיום המין ובקיום העולם הנעשה אחר עשיית נח כל הנזכר, מה שאין כן מקודם כשהזכיר עדיין שם אלהים לא אמר כי אם שנים מכל שהוא לקיום המין בדוחק בלבד ולא יותר.

578

579והנה נח הצדיק למד לו מדברי אלהים האלה שכוונתו גם לקרבן שיקריב מהם דאילו לקיום המין ביותר לבד מחמת שהם יחסרו הרבה כאמרו למה הוצרך לומר לו איש ואשתו כלומר שבעה זוגות הלא גם בלא זה נודע בודאי אשר כוונתו שבעה זוגות דאי סלקא דעתך שבעה יחידים, נמצא נשאר אחד בלא זוג ומה תועלת לקיום המין אחד בלא בן זוגו, אלא ודאי דכוונתו גם לקרבן, ולזה הוי סלקא אדעתיה לומר שהוא שבעה יחידים וליקח השביעי הנשאר יחידי לקרבן, לזה הוצרך לפרש לו שבעה שבעה איש ואשתו לומר שאף שהן נצרכים גם לקרבן מכל מקום תקח שבעה זוגות דוקא לטעם כמוס בסודות אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אמן, ועל כן מאחר ששבעה שבעה פירושו זוגות הוצרך לפרש לו גבי בהמה אשר לא טהורה שנים איש ואשתו בכדי שלא לטעות גם כן שפירוש שנים ב' זוגות המה, על כן אמר לו דשנים אלו יחידים המה איש ואשתו ולא יותר מדלא קאמר שנים שנים כמו שבעה שבעה והבן, וקאמר שנים מה שהיה די באומרו איש ואשתו לבד, לומר שאף על פי כן שנים יהיו בהתחלקות ולא להעשות לבשר אחד על ידי הזיווג כי אסורין הן לשמש בתיבה כמו שכתבנו למעלה.

579

580גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה וגו'. צריך לדעת למה בבהמות אמר לשון איש ואשתו ולא כן בעוף שאמר סתם זכר ונקבה, ואולי כי הנה דבר ידוע הוא שבבהמות לא שייך בחינת איש ואשה כי אין רישום ויחוד במין הבהמה לומר זו נקבתו של זכר זה, או פרתו של שור זה, כי כל אשר יזדמן להשור ממינו הרי רשאי הוא, ובפירוש אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) אישות בבהמה מי אית ליה וכו'. ואמנם בדור המבול שכולם השחיתו דרכם לפרוץ גדר בשאינו מינו, אפשר שבהמות הכשירות שדבקו במינם דוקא, ולא רצו לפרוץ דרכם, והם אלו שעלו לתיבה כאומרם (שם). הוסיפו עוד גדר לעצמם שאפילו במין במינו לא יזדווגו כי אם בדרך זוג ובת זוגו בבחינת איש ואשה, ולא תפלא על זה כי כבר מצינו במין היונה שאינו מתדבק כי אם לבן זוגה ממש כמאמר חז"ל (עירובין ק':). ואכן מעלת היונה היא העולה על כולנה כי בבהמות וחית היער השוכנים בארץ, וקובעים להם מקום לישב בו יוכלו לקבוע זוג זוג בפני עצמו. ואך במעופפים לא שייך זה כי דרכם לעוף בשמים על פני תבל ומלואה ואיך יקבעו להם זוגות, רק היונה מיוחדת בזה שאף שהיא מן המעופפים מיחדת עצמה בבן זוגה מה שאין כן בכל המעופפים, ועל כן אמר בבהמות איש ואשתו כי הם גדרו בגדר לעצמן עבור פירצת דורם שלא יזדווגו כי אם בבחינת איש ואשה מה שאין כן בעופות אמר סתם זכר ונקבה כאמור.

580

581זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"א, י"ג) בפסוק זכר ונקבה יהיו, אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו וכו' ולכאורה מפשטות לשון הפסוק יורה להיפוך, כי זכר ונקבה יהיו משמע שתחילה יבוא הזכר ואחר כך הנקבה, ואך הם יפרשו זכר ונקבה שהזכר הולך אחר הנקבה ודוקא על דרך זה יהיו כי בזה אין כוונתם כל כך בעזות לשום ניאוף וזנות כי אם כטבע הנטבע בם מבורא עולמים לקיום המין, וכשהוא להיפוך אז הוא דרך עזות ומגונה במאוד וכוונתם לשחת דרכם בניאוף וזנות, או אפשר כה יאמר הכתוב לדבריהם ז"ל זכר ונקבה יהיו, כלומר כשיבוא אליך הזכר אז גם ונקבה יהיו שיהיו אז שנים זכר ונקבה כי הנקבה תקדם ביאתה להזכר, ובין כך ובין כך הנה תיבת זכר ונקבה מורה על הדרך המובחר זכר רץ אחר נקבתו, וזה תקבל, כי זה טבעם לקיום המין. וזה אמר כאן זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ כלומר כשכך יהיה זכר רץ אחר הנקבה אז הוא דרך טבעם רק לחיות זרע על פני כל הארץ ולא לזנות והשחתה ועל כן את זה תקבל ותאספם אל התיבה ולא בהיפוך.

581

582או ירצה לומר בזה הדרך זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. מאחר שאני חפץ לחיות מהם זרע על פני כל הארץ לעולמים על כן חפצי ורצוני שאנטעם שורק כולו זרע אמת וכשרים כדי שיתיסד העולם בכשרים ויוכל להתקיים, כי קושטא קאי ושיקרא לא קאי, ועל כן זכר ונקבה יהיו כנ"ל שתקח דוקא בסימן זה זכר ונקבה כי אלו כשרים הם, וזה גם כן אמר הקרא קודם לזה, והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה וגו' ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא להחיות אתך זכר ונקבה יהיו, כי הקמת הברית עם נח הוא שלא יכלה זרעו לעולם ויתקיים העולם להיות תכון תבל בל תמוט כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זצלה"ה, ועל כן אמר לו כשאני מקים את בריתי אתך ועל כן מכל החי מכל בשר תביא להחיות אתך שאף מבהמות וחיות צריך אני לכשרים בכדי שזרעם יהיה נכון לפניהם להתקיים להחיות אתך פירוש להחיות זרע על הארץ, ועל כן זכר ונקבה יהיו שיהיו רק על אופן הזה ואז בודאי כשרים הם ויוכל העולם להתקיים על ידם, ולזה כפל כאן דבריו להזהירו שגם במין שבעה לא יקח באופן אחר כי אם שבעה שבעה זכר ונקבה שכל השבעה יהיו על אופן הזה להראות שכשרים הם ואז יהיו לחיות זרע על פני כל הארץ לעולם.

582

583והנה בזה הראה אלהינו יתברך שמו רוב טובו וחסדו וחפצו בקיום העולם כי אף שממין שבעה היה גם כן כוונתו להקריב מהם קרבן אליו, ועל זה ודאי יותר נאות לבחור הנאים והמשובחים והכשרים בכל הבחינות, לא הזכיר כלל שיבחר הכשרים בשביל שיהיה מהם קרבן מְעוּלֶה, רק בשביל לחיות זרע על הארץ שיקוים העולם על נכון כי אין רצונו יתברך כי אם להיטיב לעולמו בתכלית ההטבה יתגדל וישתבח שמו הגדול על כל זה אשרי העם שככה לו אשר העם שה' אלהיו.

583

584ועוד לצד שאמר הקב"ה על ידי שמואל הנביא (שמואל-א ט"ו, כ"ב) הנה שמוע מזבח טוב וגו' וחפץ יותר בכשרות עולמו מבקרבנותיו ועל כן חביב ונחמד אצלו זה הדבר שיתיסד העולם בכשרים יותר מכל הקרבנות שבעולם כי אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ', י"ב), ולזה לא פירש רק בשביל לחיות זרע על הארץ כלומר כיון שנעשה לחיוּת הארץ, חפץ אני ליסד תבל ויושבי בה בכשרים ולא בפסולים ולכן זכר ונקבה יהיו הכל כנאמר.

584

585כי לימים עוד שבעה. מלת עוד אין לו פירוש ועיין ברש"י ז"ל מה שכתב בזה, ולי נראה על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ד, י"א) לא שמשו המזלות בשנת המבול וכו', ונמצא אשר בשנה ההיא לא היה ניכר כלל בין יום ללילה והנה רש"י ז"ל פירש בפסוק בעוד שלושת ימים (יהושע א', י"א) בעוד שתהיו כאן שלושת ימים וכו', ולזה אמר כאן כי לימים עוד שבעה כלומר כשיהיה לימים עוד שבעה פירוש בשמוש המזלות להקרא ימים, אחר כך אנכי ממטיר וגו', ואז לא יוודע עוד בין היום והלילה להקרא ימים.

585

586אנכי ממטיר וגו' ארבעים יום וגו'. לפי הדעה הנזכרת למעלה שסובר שלא שמשו המזלות כלל בשנות המבול, לכאורה קשה מאין יוודע הבדל היום מהלילה לידע שיעור הימים, ואמנם יאמר שזאת כוונת הכתוב אנכי ממטיר מ' יום וגו', כלומר אנכי הוא היודע בזה שיש מ' יום ולא אחר, גם יאמר אנכי ממטיר על דרך הכתוב (ישעיה נ"א, י"ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם כלומר בשביל אנכי מדתי מדת הרחמים והחסד על כן הנני ממטיר שבתחילה לא ירדו למבול רק בתורת מטר ואם יחזרו בם יהפכו לגשמי ברכה כאמור ברש"י ז"ל בפסוק ויהי הגשם וגו' עיין שם.

586

587או יאמר אנכי ממטיר ומחיתי את כל היקום וגו'. על דרך מאמר הכתוב (שם מ"ג, כ"ה) אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וגו', ונודע מדברי המקובלים שכל ענין מחילת וסליחת העוונות ופשעים הוא, אשר הקב"ה מעביר ומשפיל כל בחינת הקליפות והרע שנבראו בכח העוונות וכשהקב"ה מעבירן מן העולם שנוטל חיותן מהם זהו כל ענין מחילת העוונות, והנה אמרו רז"ל (במדבר רבה י"ח, י"ג ובסנהדרין ק"י.) בפסוק ואת כל היקום וגו', זהו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, והנה נודע אשר לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל כאומרם (שם ק"ח.), והוא הוא תוקף הרע והקליפה שזקף עצמו כמקל ואמר לפניו רבונו של עולם לא מהם ולא מהמונם וכו' כמו שאיתא שם. וכשנעשה הגזר דין אז נמחה כל החמס והממון הרע שהיה על הארץ, להתקיים העולם מחדש שלא יקלקלוהו הקליפות והמזיקין שנתהוו מחטאם, ולזה אמר אנכי ממטיר וגו' ומחיתי את כל היקום, שעל ידי המבול מחה אמחה כל בחינת הקליפות מרעות ממון החמס, מהארץ, בכדי לחדש העולם בטהרה וזיכוך בל יוסף זכרם עוד.

587

588עוד יאמר הכתוב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי וגו'. בדרך שאמרו חז"ל (שם ק"ח: ובבראשית רבה סוף פרשה כ"ז) שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם עד שלא הביא המבול מה טעם ויתעצב אל לבו אין עציבה אלא אבל וכו', וענין העציבה הוא חוץ ממה שהוא צער לפניו כביכול באבדן מעשה ידיו, עוד יותר הוא כדמיון מי שצריך להתעסק בעצמו בקבורת בנו או לחתוך אבר לבנו עבור הקוץ שנתחב ברגלו, ולזה אמר כאן ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי כלומר אני עשיתי להיות יקום ויתקיים, ועתה שבחרו ברע צריך אני בעצמי למחות אותם מעל פני האדמה וזה צער גדול לפני.

588

589ויעש נח ככל אשר צוהו ה'. רש"י ז"ל פירש ויעש נח זה ביאתו לתיבה, ולפי זה לכאורה המקרא הזה מיותר כולו כיון שכתוב אחר כך ויבוא נח ובניו ואשתו אל התיבה וגו', ואולם לאשר כתבנו למעלה להבין מפני מה בצווי עשיית התיבה וכל צרכיה נאמר שנים מכל יבואו אליך, ואחר כך בצווי ביאתו להתיבה אמר לו מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ועוד שינוים בין זה לזה, והוא לאשר בעשיית התיבה נאמר לו בשם אלהים כי לא היה נמתק הדין אז כלל, ורק נח היה ניזון בזרוע ולא בצדקה שאף מדת הדין הסכים להיטיב עמדו ועל כן נאמר לו לבדו עשה לך תיבת עצי גפר ולא אמר לו רק שנים מכל לקיום המין בלבד שיתקיים העולם והכל לתוקף הדינים, ואך כאשר עשה נח כאשר צוה אותו אלהים, בזה המתיק הדין ונתבסם העולם ואז אמר לו בשם הוי"ה הרחמים בוא אתה וכל ביתך וצוהו ליקח מבהמות טהורות שבעה הכל כאשר כתבנו למעלה, ולזה סיים כאן ויעש נח ככל אשר צוהו ה' פירוש גם אותן התוספות שהוסיף ה' ברחמים גם כן עשה מלבד מה שעשה מקודם כאשר צוה אותו אלהים, והוא שלקח מהטהורות שבעה שבעה והכל להמתיק הדין עוד ועוד ועל כן לא רצה ליכנס לתיבה עד שדחקוהו המים כי סבור שבזה נמתק הדין מכל וכל.

589

590או יאמר ויעש נח וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ב, ו' ומובא ברש"י) נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ובודאי מהפלא הוא לומר על איש ששבחו הקב"ה בצדיק תמים שלא יאמין בדברי ה' ברוך הוא, חלילה מלומר כן. ואך כי אמר בלבו אשר ודאי הקב"ה ירחם על עולמו ולא ישחית הכל מפני רוע מעלליהם, ומה שצוה אותו הקב"ה לעשות התיבה ושאר עשיות הכל רק למען שיעשו הדור תשובה על חטאם ואז וינחם ה' על הרעה ולזה מאמין פירוש בודאי מאמין בדברי הקב"ה אבל ואינו מאמין שיבוא המבול כי ירחם ה' על עולמו, ובפרט אחר ששמע ויאמר ה' שם הרחמים סבור בודאי כי אחר שנמתק הדין קצת, ינחם על מעשי ידיו, ועל כן לא נכנס אל התיבה עד שדחקוהו המים, ולזה כל עשיית התיבה אשר עשה לא עשה רק למען כבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה שצוהו בזה לעשותו בכדי שהדור יעשו תשובה על ידי זה, וזה שאמר הכתוב ויעש נח ככל אשר צוהו ה' עשאו לקיים מאמרו של מלך אף שלא היה מאמין בלבו שיבוא המבול ובפרט כאשר ראה שהצווי היתה מאת ה' הוי"ה שהוא הרחמים, בזה ודאי סבר שנמתקו הדינים ולא יהיה עוד המבול הוא עשה את שלו לקיים כאשר צוהו ה' כאמור.

590

591או רצה לומר ויעש נח וגו'. יגיד צדקת הצדיק אשר בכל עשיית התיבה לא נתכוון להנאתו בשביל להציל נפשו ונפש בניו כי אם להיות פי מלך שמור לקיים מצוותיו אשר צוהו ה' לעשות כי זה היה חביב אצלו מכל נפשו ומאודו.

591

592ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. צריך להבין לשון אומרו והמבול היה מים על הארץ, ולפחות היה די לומר ומי המבול היו על הארץ, הגם שהיה די לומר רק והמבול היה וגו', שלא יזכור כלל מים, ונראה לומר בזה כי הנה רש"י ז"ל פירש בפסוק ויהי הגשם על הארץ ולהלן הוא אומר ויהי המבול אלא כשהורידן, הורידן ברחמים שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה עד כאן. ולכאורה לפי פשט הכתוב הנה תיכף ביום הראשון מהארבעים יום נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ואיך יצוייר בבקיעת כל מעינות ובפתיחת ארובות השמים שיהיו גשמי ברכה, ואכן נודע אומרם (סנהדרין ק"ח:) בפסוק ויהי לשבעת הימים מה טיבן של ז' הימים וכו' עד דבר אחר שקבע להם הקב"ה זמן גדול ואחר כך זמן קטן, ופירש רש"י בתחילה אמר להם והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה חזר וקבע להם זמן קטן שבעה ימים וגו'. ומבואר באבות דר' נתן (פרק ל"ב, א') שקביעת זמן קטן זה הוא שמא יעשו תשובה בזמן הזה, ולכאורה כמו זר יחשב שאחר ק"כ שנה שלא רצו לעשות תשובה יעשו תשובה בשבעה ימים וכי מה מעליותן של אלו שבעת ימים יותר מק"כ שנים הקודמים.

592

593ולכן נראה שאלו ב' המאמרים אחד, שזה שהורידן ברחמים היה בשבעה ימים האלו וירד הגשם בכל שבעת הימים להתרות בהם ואם יחזרו יהיו גשמי ברכה וכאשר אמר הקב"ה למשה (מכילתא מובא בילקוט רמז רפ"ה וברש"י בחומש בפסוק לך רד ועלית וגו') העד בהם שנית שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה, גם כאן הנה בשעת מעשה הוריד מים על הארץ להתרות בהם וזה ההתראה גדול הוא להם שרואין הפורעניות בעיניהם מה שאין כן בק"כ שנה הקודמין שלא ראו דבר, וקרוב יותר שעל ידי זה יחזרו בהם, ואם לא יחזרו יפתח ארובות השמים. ואלו שבעה ימים היו קודם להמ' יום ועל כן אמר כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר וגו' ומחיתי את כל היקום כלומר אחר השבעה יהיה מטר כזה אשר ימחה בו כל היקום ואך בתוך השבעה ירד סתם מים על הארץ ואם ישובו יהיו גשמי ברכה ולזה אמר הכתוב והמבול היה מים על הארץ. כלומר אז המבול היה עדיין מים בעלמא שיוכלו להיות עוד גשמי ברכה, והכתוב בא בזה לתמוה ולהפליא על אנשי הדור הרע הזה שהגם שראו בעיניהם כבר מי המבול והרי שור שחוט לפניך ובידם לחזור עוד ולהפכם לגשמי ברכה ולא רצו. ולזה סמך הכתוב ואמר

593

594ויבוא נח ובניו ואשתו וגו' מפני מי המבול. ומלת מפני מי המבול לכאורה מיותר ואולם כי ביאת נח אל התיבה היה גם כן טעם אחד עם ירידת המים והכל בשביל רשעת הדור אולי יפחדו וירעדו בראותם החרב מונחת על צוארם וישובו, ועל כן אמר ויבוא נח מפני מי המבול כלומר כיון שראה מי המבול שירדו למים הבין שזה נעשה בשביל לאיים עליהם אולי יחזרו מדרכם הרעה ולכיוון זה כן הוא עשה לבוא אל התיבה אולי יבוא מורך בלבבם על ידי זה.

594

595ועוד יאמר מפני מי המבול, כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ב, ו') מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול והוא כי סבור היה בודאי אשר על ידי זה יעשו רשעי הדור תשובה לבוראם ויהיה זה מים בעלמא גשמי ברכה ואף על פי כן בא נח אל התיבה אף מפני מי המבול כלומר הגם שלא היו אלא מים, והוא היה סבור שבודאי יעשו הדור תשובה ולא יבוא המבול לעולם אף על פי כן נכנס בתיבה כדי לאיים עליהם ביותר, או לקיים מצות בוראו שצוה ליכנס לתיבה יהיה מאיזה טעם שיהיה קיים בנפשו ואני פי מלך שמור כנאמר למעלה ועיין להלן מה שנבאר בפסוק ויהי לשבעת הימים.

595

596או יאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ. על פי אשר כתבנו למעלה אשר ראוי היה נח להכנס לתיבה מששת ימי בראשית כי נח הוא סוד יסוד אבא הטמור וגנוז ביסוד אימא ומשם יורד עד יסוד זעיר אנפין, ובכדי לתקן העולם בתיקון הגמור ממיתת מלכין קדמאין הוכרח לחזור ולהתעבר בבטן אימא שהיא התיבה הרומזת אליה, והקב"ה נורא עלילה על בני אדם והוא סיבת כל הסיבות וסיבב הדבר שיבואו הנשמות אשר נתערבו ברע בדור המבול ובכמה דורות, בכדי לצרפם שם הכל כנודע מדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו ובשארי מקומות). אך היה יכול להביא עליהם מבול של אש או דבר אחר, ואך לפי שהיה רוצה לגלגל הדבר שיבוא נח אל התיבה לכן שטפם במים והוא ינצל בתיבה ובא כל דבר על מכונו, וזה מאמר הכתוב ונח בן שש מאות שנה כלומר כיון שנשתלם נח בשש מאות שהוא בחינת היסוד ונעשה צדיק יסוד עולם והיה ראוי ליכנס להתיבה הנקראת ארון הברית לטעמים הנזכרים, לכן והמבול היה מים על הארץ שעבור זה היה המבול דוקא מים ולא אש או דבר אחר מפני נח שהיה צריך ליכנס לתיבתו המוכנת לו מאז כאמור.

596

597מן הבהמה הטהורה וגו' שנים וגו'. המפרשים עמדו בזה לתמוה מה דכלל בכיילא רבא מן הבהמה הטהורה ומן איננה טהורה שנים מכל באו וגו' ולמעלה נאמר לו בפירוש מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, ואולם לפי דברי מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"א, י"ג) שהבאנו למעלה (בפסוק זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ) אשר במה שאמר לו הקב"ה זכר ונקבה יהיו רמז לו סימן הכשרות כשהזכר ילך אחר הנקבה אלו כשרים הם, ואת אלה תביא אליך להחיות, ולפי זה כך יהיה פירוש הכתובים. כי תחילה אמר לו שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו, פירוש שלא תביא אל התיבה כי אם זוגות זכר ונקבה בכדי שיהיה לקיום המין אבל לא שני זכרים או שני נקבות שלא נצרך זה לקיום העולם, ועוד כאשר לא יהיו זוגות לא יוודע לו אם כשרים הם או לא, על כן דוקא זוגות ובסימן זכר ונקבה יהיו שהזכר ילך אחר הנקבה כי אלו כשרים הם וכמו שכתבתי למעלה. ואך שיעור הזוגות היינו כמה זוגות יקח מכל מין זה לא אמר לו עדיין, ועתה הצווי אינו רק שלא יקח כי אם זוגות ודוקא הכשרים בסימן זכר ונקבה, ואיך יוכל נח לילך ולהביט בכל מין ומין מעופות ובהמות ורמש האדמה לחפש שיהיה זכר ונקבה ביחד ולהביט אל הסימן, ודרך הנשר בשמים ורמשי האדמה אין מספר וקץ למיניהם, וטמונים בחוריהם. ועל כן אמר לו אלהים שנים מכל יבואו אליך להחיות, פירוש מעצמן יבואו שנים מכל מין ומין בפעם אחד כדי שתדע אם הזכר הולך אחר נקבתו או לא, ואמנם מספר הזוגים לא היה צריך לומר לו, כי כמה שיבואו בסימן הזה יכניסם אל התיבה, ואך אחר שאמר לו הקב"ה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה, אז היה צריך להודיע לו את מספר כולם לידע שיעור המזון אשר יצטרך להכין, ואמר לו מספר הזוגות מהבהמה הטהורה שבעה, ומלא טהורה שנים וגו', ואמנם אף שיהיה צריך בכמה מינים שבעה שבעה לא באו כולם כאחת שלא תתבטל הסימן שאם יבואו כולם בערבוביא לא ידע מי ראשון ומי אחרון ואפילו זה אחר זה אם יבואו במהירות לא ידע סימנו כי אם יבוא נקבה וזכר ותיכף אחר כך נקבה וזכר והכל במין אחד לא ידע אם הנקבה השניה לא הלכה אחרי הזכר, ולזה אמר הכתוב כאן מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וגו' אף שהיה בהם הרבה מיני שבע, מכל מקום שנים שנים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה כלומר שבאו זוגות זוגות בהמשך בזכר ונקבה בכדי להכיר סימן הכשרים, ולא בא הכתוב להגיד כאן מספרם, כי אם להגיד שביאתן היה בשנים שנים אף שהיה בהם מין שבע שהיה צריך שבעה זוגות, לא באו אלא שנים שנים בכדי להכיר בהם סימן אשר מסר לו בוראו ברוך הוא וברוך שמו, וסיים כאשר צוה אלהים את נח כי אלהים בחינת הדין לא חפץ אלא בכשרות והשאר השחית, וזה הצווי והסימן הכל מאת אלהים היתה שזה נאמר לו בפעם הראשון בעת עשיית התיבה הנאמר בשם אלהים והכל בכדי ליסד עולמו בכשרות ונכון.

597

598או אפשר יאמר הכתוב על זה הדרך כי נודע אשר אל התיבה לא בא כי אם אותן שלא השחיתו דרכם ולזה יאמר מן הבהמה הטהורה, פירוש שלא השחיתה דרכה והיא טהורה ונקיה ממין אחר, אף שהיא בעצמה איננה טהורה ומן אלו רק שנים שנים באו.

598

599ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ וגו'. פסוק זה מורה בעליל למה שכתבנו למעלה אשר בשבעת הימים האלו שהם ימי אבלו של מתושלח, או לקבוע להם עוד זמן אחר זמן, היה יורד הגשם שפירש רש"י ז"ל (בפסוק ויהי הגשם וגו') כשהורידן הורידן ברחמים, ובכל השבעה ימים היה יורד גשם שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה ואם לאו יתהפכו למבול וזה נקרא בלשון הכתוב מי המבול כי עדיין מים היו כשאר מימות היורדין לארץ ואחר כך נתהפכו למבול כאשר נבקעו כל מעינות תהום רבה ונפתחו ארובות השמים. דאם לא כן הפסוק הזה מיותר כולו, דהרי תיכף אחר כך מפרש הכתוב כל גופא דעובדא אשר בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו' ויהי הגשם ארבעים יום וגו' ומה מקרא זה בא ללמדנו, גם למעלה כבר נאמר ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים וגו', גם אינו מיוסד בפשט הכתוב כלל שאמר ומי המבול היו על הארץ משמע שכבר היו, ומאימתי היו הלא לא התחיל המבול עד אחר שבעת הימים האלו, אלא ודאי אשר בתוך השבעה היה יורד הגשם ההוא ברחמים והיה הכל לאיים עליהם אולי ישובו, והכתוב קאי למה שלמעלה, במה שסיפר אשר שנים שנים באו מעצמן אל נח אל התיבה וממין הטהורים שבעה והכל בזוגות ובדוקא זכר הולך אחר הנקבה ככל הנזכר, והיה להם ללמוד מכל זה אשר בודאי יביא הקב"ה מבול על העולם ואף על פי כן הנה לא חלו ולא רעדו כלל ולא רצו לשוב אל ה' אלהיהם. ולזה אמר הכתוב כאן ראה רחמי המקום ברוך הוא וקשיות עורף הדור הזה, כי הוא המטיר להם שבעה ימים ובתוך כך היה נח ועם כל אשר אתו בתיבה וראו נפלאותיו בביאת כל המינים מעצמן ושארי דברים והם הקשו ערפם ואמרו לאל סור ממנו ולא רצו לשוב. והוא אומרו, ויהי לשבעת הימים כלומר הנה כבר גם חלפו ועברו השבעת הימים ובתוך כך היה מה שהיה בביאת כל מיני יושבי תבל ושארי דברים וגם ומי המבול היו על הארץ, וכל אלה ראתה עינם ולא עלה שום מורך בלבבם להרהר תשובה בלבם, אשר על כן, הנה בשנת ת"ר שנה וגו' נבקעו כל מעינות תהום וגו', עד כי נשטפו כולם ותהי עוונותם על עצמותם כאשר ביארנו. אחרי ביאורינו זה מצאנו מאמר חז"ל (פרקי דרבי אליעזר מובא בילקוט רמז נ"ו) וזה לשונו: ר' צדוק אומר בי' במרחשון נכנס לתיבה וי"ז בו ירדו מי המבול ולכאורה זה פלא הוא כי היכן מרומז בכתוב שהיה שבעה ימים בתיבה קודם ירידת המבול, ומפורש אמר הכתוב ויבוא וגו' מפני מי המבול שלא נכנס עד שדחקוהו המים (עיין רש"י) ולדברינו הנזכרים הכל נכון בעזרת ה' יתברך והנאני והבן.

599

600בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ז') דרך הארץ המטר יורד והתהום עולה וכו' ברם הכא נבקעו כל מעינות תהום רבה ואחר כך וארובות השמים נפתחו, ונראה לתת טעם לְמַה ששינה להם המקום סדרי בראשית בדרך זה. והוא, כי שנו רבותינו (סנהדרין ק"ח.) בפסוק ואני הנני מביא את המבול מים ר' יוסי אומר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים שנאמר (בראשית ו', ב') ויקחו להם נשים וגו', לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה (ופירש רש"י בשביל גלגל העין, שראו טובתם שלימה והיו גבוהים עיניהם ומנאפים אחר עיניהם. במים שדומה לגלגל העין, מעינות שנובעים ממקור קטן שדומה לעין) ורבנן אמרו דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם וכו' עד אמרו כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות וכו' שאנו מסתפקין מהם, אמר הקב"ה בטובה שהשפעתי להם, בה מכעיסים אותי ובה אני דן אותם וכו' עד כאן. והנה ודאי שניהם אמת אלו ואלו דברי אלקים חיים כי בשניהם חטאו ואמנם הנה חטא גבהות עינים קודם לכל כי זה שאמרו כלום אנו צריכים לו אלא לטיפה של גשמים מוכרח ליקדם חטא הגבה עינים, כי כאשר לא תגבה עינים ודאי לא יאמרו זה ובודאי אחר שגבהו עיניהם עתק יצא מפיהם ואמרו כלום אנו צריכים לו וכו'. ועבור זה דן אותם כסדרם אשר בתחילה נבקעו מעינות הדומים לגלגל העין ואחר כך וארובות השמים נפתחו בשביל מה שאמרו כלום צריכים אלא לטיפה של גשמים כאמור, והכתוב מספר בנפלאות תמים דעות סיבת כל הסיבות שסיבב הכל במועדו ובזמנו כי אחר שהיה נח שש מאות שנה ונשלם במדת צדיק יסוד עולם והיה ראוי להכנס לתיבה כאשר כתבנו למעלה (בפסוק ונח בן שש מאות שנה) אז נתמלא סאתם של דור הרשעה ופרע לרשעים במים מדה כנגד מדה ובכדי שעל ידי זה יסובב גם כן ביאת נח לתיבה כאמור.

600

601עוד נראה לתת טעם לזה, מה שתחילה נבקעו מעינות תהום ואחר כך וארובות השמים. כי כבר ביארנו מאמר חז"ל בפסוק זכר ונקבה יהיו אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו, נקבה רצה אחר זכר אל תקבלהו. ופירשו המפרשים מפני שבדרך זה הוא עזות והשחתת דרך, ונודע אומרם ז"ל (עבודה זרה י"ז.) כל זונה שהיא נשכרת לסוף שוכרת ובודאי היא מחזרת על שכירה והנה אם דור המבול היו שטופים בזימה ודאי שהיה אצלם הנקבה רודפת אחר הזכר, ואפשר רמז לזה בכתוב ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו שלכאורה מכל אשר בחרו מיותר כי בודאי כשהם לקחו ודאי שלא יקחו כי אם את אשר יוטב בעיניהם, ובלא זה מה נפקא מינה בזה אם לקחו מאשר בחרו או לא. אלא שבא לרמז שלקחו להם נשים מכל אשר יבחרו הם פירוש הנשים, כי הנשים הם אשר בחרו לקחת זה או זה וזה יורה על גודל זוהמת ניאוף שהנקבה היתה רודפת אחר הזכר, או כפשוטו שבא לומר שלקחו להם מכל אשר בחרו לצד שהנקבות היו שטופי זימה במאוד והיו רודפים אחר הזכרים והחזיקו שבע נשים באיש אחד, ועל ידי כן לקחו מכל אשר בחרו כל אשר אִוְתּה נפשם כי הם היו רצים אחריהם, והנה איתא בפרקי דרבי אליעזר (מובא בילקוט רמז נ"ו) בזה הלשון: בי"ז בו ירדו מי המבול מן השמים שהן מים זכרים ועלו מי התהומות שהן מים נקבות ונצמדו אלו באלו וכו', ועל כן מדה כנגד מדה התנהג עמם הקב"ה שהם גרמו בזימתם להיות הנקבה קודמת תחילה לרוץ נגד הזכר, כן תחילה נבקעו מעינות תהום רבה ועלה תחילה התהום שהוא מים נקבות ואחר כך וארובות השמים נפתחו שהן מים זכרים וכאמור.

601

602ויהי הגשם על הארץ מ' יום וגו'. רש"י ז"ל פירש בפסוק כי לימים עוד שבעה טעם מ' יום הללו כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח ליוצרם וכו' והנראה לומר עוד טעם בדבר הזה, לצד שהיה נח ניתן בתיבה כעובר הניתן בבטן האם כנזכר למעלה ולמענו היה צריך ארבעים יום לצור צורתו צורת השלימות שניתן לארבעים יום, ועבור זה היה הגשם יורד מ"ם יום נודע בחינת הגשם שהיא הארת יסוד אבא (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת מוריד הגשם) שהוא הוא בחינת נח ועל ידי האור הזה, נתגדל ונתחדש באורות ומוחין חדשים, והם נאבדו באור הזה כידוע מכוונת פורים אשר נתגלה בצדקת הצדיק מרדכי הארת אור הזה ועל ידי זה ומרדכי יצא מלפני המלך (אסתר ח', ט"ו) מלכו של עולם בלבוש מלכות תכלת וחור וגו' וחשיב שם עשרה לבושים עם אורה ושמחה כנודע כי אור הזה הוא אור החכמה הנשפעת מיו"ד שבשם הגדול הוי"ה וכשהשיג אור הזה נתלבש בעשרה לבושים נגד היו"ד הלז, והמן הרשע הושב גמולו בראשו על ידי אור הזה ונתלו עשרת בניו על העץ (כי הוא לבדו היה כמת בחייו מדין הבא במחתרת שאין לו דמים ופירש רש"י שם (שמות כ"ב, א') שהרי הוא כמת מעיקרו והמן בא להרוג את מרדכי והבא להורגך וכו' והבן) כי הוא והם היו תוקף הקליפות, וכאשר נתגלה אור הנפלא הלזה כל הקליפות נכנעין ואובדין בטלין ומבוטלין. וגם כאן לפי שהיו נאחזין בתוקף הקליפות נמחו ונאבדו מן העולם בהתגלות האור הזה.

602

603ואפשר זה רמזו חז"ל שאמרו (עבודה זרה ג'.) לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, כי ידוע לחכמי לב אשר יסוד אבא הוא לעולם טמיר וגנוז ביסוד אימא, כי אי אפשר לקבל עתה סוד ההארה הלזו בלי לבוש, לרב הבהקת האור אשר מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה, וזה הוא עתה לפי שאין העולם על שלימת תיקונו ואולם לעתיד לבוא שהעולם יהיה מתוקן על תיקונו בשלימות אז יוציא הקב"ה חמה מנרתקה כי חמה ירמוז על אור הלז לפי שהוא ג' פעמים ח"י עם הכולל וכל חי הוא ביסוד, גם אל חי עם האותיות מספר חמה ונקרא חמה לפי שאורה הוא בחמימות גדול ונורא בהארה נפלאה לאין קץ ותכלית עד שמוכרחת להיות עתה בנרתיק שיוכל להאיר על ידו ולעתיד לבוא יוציאו הקב"ה מנרתיקו וצדיקים מתרפאים בה כאמור בבחינת מרדכי ונח שהשיגו על ידי אור הלז כל שפע טוב וברכה בתענוג אמת, ורשעים נידונין בה כמפלת המן ובניו ודור המבול כי כל הקליפות יכנעו באש ויומחו כדונג מפני האש ועל זה אמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עוונות חרב. כי חרב הוא חרב נוקמת נקם ברית שהוא מדת היסוד ולכן אמר כי חמ"ה עוונות חרב שאור חרב הברית נקרא חמה כאמור, שמבהיק ומופיע בחמימות רב על ראש הרשעים לדונם להכניעם ולבטלם, אבל צדיקים מתרפאין בה כנאמר.

603

604ועל כן אמר הכתוב ויהי הגשם על הארץ. כי הגשם בא מהתגלות אור הלזה, ואם היו חוזרין בתשובה, הנה נודע אומרם (קידושין מ"ט:) המקדש האשה על מנת שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור קידושיו קידושין שמא הרהר תשובה בלבו, ואם היו חוזרין בתשובה היו נכנסים בכלל הצדיקים, ואמרו צדי"ק כי טו"ב (ישעיה ג', י') כי אור הלזה נקרא טוב והוא אור זרוע לצדיק דוקא כנודע, ולכן פירש רש"י בפסוק זה כשהורידן הורידן ברחמים כי מדת היסוד הוא מקור הרחמים המזווג לחסד וגבורה והוא כלול משניהם ועושה שלום ביניהם להמתיקן ברחמים, ואמנם כשלא שבו הנה הרשעים נידונין בה ונאבדו. ועל כן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ח.) בטובה שהשפעתי להם בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, כמדובר. כי כל הטובות הוא מאור הזה.

604

605ותראה עוד הפלא הזה מה שנודע (שבת ק"ה:) אשר הקב"ה דן את האדם במדה כנגד מדה ובמדה שאדם מודד מודדין לו, ועל כן אמר הקב"ה, בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם. אבל יש בזה יותר פנימיות, כי הנה כבר כתבנו למעלה (בתחילת הפרשה) בצדקת נח הצדיק שקראו הכתוב צדיק תמים כי רשעת דור המבול היה שהסירו השלימות מהקב"ה שכיון שראו הטובה הגדולה שמשפיע להם הקב"ה וכאומרם ז"ל (סנהדרין ק"ח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם וכו', הכחישו אשר ימצא בו מדת הדין לדון לרשעים כמו שמובא בזוה"ק (בשלח נ"א:) למלכא דאיהו שלים מכולא וכו' מה אורחא דההוא מלכא אנפוהי נהירין וכו' מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין ולא אסתמר מניה ומאן דאיהו חכימא אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים, שלים הוא מכולא, דעתיה שלים, אנא חמי דבההוא נהירו דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא דאי לאו הכא לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא וכו' כך קודשא בריך הוא איהו שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין ובגין כך אינון טפשין חייבין לא אסתמרין מניה, אינון חכימין זכאין, אמרין מלכא שלים הוא אף על גב דאנפוי חזיין נהירין דינא אתכסיא בגוויה וכו' עד כאן. וזה ממש היה רשעת דור המבול שראו בטובה שהשפיע להם ולא האמינו שהקב"ה הוא שלם בכל השלימות ובודאי דינא אתכסיא בגוויה, ולא כן נח הצדיק שהביט אל זה ואף בראותו הטובה נשמר מלהרשיע נגדו כי ידע והאמין בשלימות תמים דיעות, ולפי שהתנהגותו היה בשלימות הזה נקרא צדיק תמים כאמור, והנה בעת השיב גמולם בראשם פרעם במדה שמדדו לו והראם השלימות הנפלא אשר ויהי הגשם על הארץ שירד ברחמים לנח צדיק יסוד עולם לקבל מאור הנפלא הלזה להעשות בריה חדשה ולהתחדש העולם על ידו וצדיק עליה חיה יחיה, והם נידונו בו, והגשם של ברכה היה להם למבול לשטפם ולאבדם מן העולם, הכל עבור כי אין תמים כאלהינו וכל אופני השלימות בו ובעת הרחמים דינא טמיר וגנוז בו. וכן להיפך בעת הזעם והחרי אף הגדול, רחמים נגנז בו. כי בעת שנהפך זאת עליהם למבול והיה החרי אף גדול למאוד אף על פי כן ויזכור אלהים את נח כי דעתיה שלים שלים הוא מכולא, ולכן אמרו ז"ל (בילקוט רמז רנ"ח) בפסוק (איוב ל"ו, ל"א) כי בם ידין עמים יתן אוכל למכביר וגו' השמים הללו בם הוא דן את אומות העולם תדע לך כשחטאו דור המבול דנם בהם שנאמר (תהלים י"א, ו') ימטר על רשעים פחים. אנשי סדום כשחטאו דנם בשמים שנאמר (בראשית י"ט, כ"ד) וה' המטיר על סדום גפרית ואש מאת ה' מן השמים וגו'. יתן אוכל למכביר, מהם נתן מזון לישראל שנאמר (שמות ט"ז, ד') הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' עד כאן. הראו בחוש להגיד על שלימותו ברוך הוא אשר בדבר אחד יברך ויקלל.

605

606ועל כן כל האדם בראותו שהקב"ה משפיע לו טובה לא יושכח מאתו יראת ופחד ורעדת בוראו ופחד דיניו ומשפטיו כי בכל מיני הטוב והחסד נגנז ונשמר פחדי דיני אלהים כי אין כאלהינו בצד השלימות האמיתית. וזה פירוש הכתוב (מלאכי ב', ב') וארותי את ברכותיכם וגם ארותיה וגו'. ואין לו פירוש לפי פשוטו כי איך שייך לקלל הברכה וגם מלת ארותיה אין לו פירוש כל כך ורש"י ז"ל נדחק שם קצת בפירושו, ולדברינו נכון הוא כי הנביא הוכיח אותם מקודם שאינם עובדים את ה' בטובה אשר משפיע להם כמו שכתוב (שם א', י"ד) וארור נוכל ויש בעדרו זכר וגו' וכדומה, וזה לפי שבשעת הטובה אינם יראים את פני ה' לומר אנפוי דמלכא נהירין אבל דינא טמיר בגוויה, על כן לא כיבדוהו מאשר חננם, ולמול זה אמר להם (שם ב', ב') אם לא תשמעו ולא תשימו על לב לתת כבוד לשמי, כלומר שהיה להם לשמוע ולשים על לב לכבדו מאשר השפיע להם המקום כי הנה שלם הוא, ואם לא נכבדו מאשר נתן לנו יהפוך פניו דין עלינו חלילה, ואתם סבורים שהטובה לא יופסק לחסרון שלימותו חלילה, אשר בשעת הטובה לא ישגיח בדין על עולמו, ועל כן וארותי את ברכותיכם כלומר עם הברכה אקלל אתכם כי בברכה כלולה גם מהקללה לרב שלימותו, ואם אינכם יראים את פני ה' הרי הברכה גופה מוכן לקלל אתכם, ולזה אמר וגם ארותיה כלומר הנה כבר קללתי אתכם כי הקללה נמצאת בתוך הברכה והכל להראות על השלימות הנפלא אף אשר גם בעת הטובה דינא טמיר בגוויה ובדבר אחד יעשה חסד ודין והכל כנאמר.

606

607עוד נראה בטעם אלו המ' יום דוקא, כי סוד המבול מבואר (בליקוטי תורה פרשה זו) בשם האר"י ז"ל כי העלתה הנוקבא המיין נוקבין שלה היינו הגבורה, והיו דינים קשים כי לא היו מיין דכורין לקיבלה והם היו ה' גבורות הנמשכות מה' אותיות מנצפ"ך שהם ה' גבורות שבמלכות הנשרשים מה' אותיות אלהים והיו עולים עד יסוד אימא ושם גם כן גבורות ונעשה גבורות גשמים מלמטה ומלמעלה כו' עד כאן. וידוע אשר יסוד אימא הוא במדה השמינית ונתכללה בה' גבורות הרי ח' פעמים ה' הוא מ' ולזה ירד הגשם ארבעים יום.

607

608ויבואו אל נח אל התיבה וגו'. לכאורה היה די לומר ויבואו אל התיבה ודקדק לומר אל נח, לצד שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח) בפסוק הקודם המה וכל החיה למינה וגו'. המה עיקר והכל טפילה להם וידוע אשר גם בָהֵמָה (כלומר בהוא ובניו גופייהו) היה נח העיקר והכל טפלים כי אותך ראיתי צדיק ולא אחר ונמצא שנח היה עיקר הכל ובשבילו ניצולו הכל וזהו שכתוב ויבואו אל נח אל התיבה, כלומר עיקר ביאתם היה אל נח כי בשבילו ניצולו כולם והוא הכניסם אל התיבה כדבר האמור.

608

609ויסגור ה' בעדו. רש"י פירש בפשוטו של מקרא סגר כנגדו מן המים ולפי זה יקשה למה לא סגר נח בעצמו את תיבתו. ונראה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, א') בפסוק (ח', ט"ו) וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה וגו', זהו שאמר הכתוב (תהלים קמ"ב, ח') הוציאה ממסגר נפשי וגו', זה נח שהיה סגור בתיבה י"ב חודש וכו', ה' צדיק יבחן (שם י"א, ה') אמר ר' יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים וכו' ומה הוא בודק קנקנים יפים וכו' עד כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים, דבר אחר ה' צדיק יבחן זה נח שנאמר צא מן התיבה עד כאן. ופירושו שהיתה בזה צדקות גדולה במה שלא יצא מן התיבה כי אם עד שאמר לו הקב"ה צא מן התיבה, ואך להבין ולמה עשה כן נח להמתין עד אחר צוותו מאת האל לצאת, והאיך נרמז לו כן שלא יצא כי אם ברשות.

609

610ואכן נראה כי הנה מעת אשר חרבו פני אדמה עד יציאתו מן התיבה היה יותר מששה שבועות כמפורש בכתוב ובודאי היה יכול לצאת מן התיבה בעת הזאת וגם ודאי כי חשקו היה לצאת ממנה, או סתם לראות פני תבל ומלואה ולא להיות סגור ומסוגר שכבר היה סגור יותר מי"א חדשים, או לצד טורח הבהמות והחיות וכל המינים שהיו עליו מעופות ושרצים עד אין שיעור, ולהאכיל ביום בריה שדרכה לאכול ביום, ולהאכיל בלילה בריה שדרכה לאכול בלילה. וצער גדול היה להם מזה כמו שאיתא (בסנהדרין ק"ח:) שהיה גונח וכוהה דם. והארי הכישו (כמו שאיתא בתנחומא פרשה זו) ובפירוש אמרו (בראשית רבה ל"ד, ג') ויצא מצרה צדיק (משלי י"ב, י"ג) זה נח שנאמר צא מן התיבה. ועוד אפשר לצד שהיה נאסר בתיבה בתשמיש המטה הוא והבהמות והחיות וכל אשר אתו שם ובודאי היה ראוי לעלות על לב נח הצדיק לצאת יפה שעה אחת קודם לחדש פני תבל כי לשבת יצרה, ואולם ה' הטוב לא רצה בכל אלה כי אם להיות דוקא שם עד אשר יְצֻוֶה מאתו לצאת לטעם כמוס בסוד אלהינו יתברך שמו, או לטעם פשוט לפי שעד שלא כלתה משפט דור המבול עד גמירא עד אשר יבשה הארץ לגמרי שנעשה גריד כהלכתה אחר שס"ה ימים מיום ליום, היה מוכרח להיות נח סגור בתיבה, שלא יצא החוצה כי עדיין השטן מרקד קצת שם, וחבי כמעט רגע וגו' (ישעיה כ"ו, כ'), ולזה רמז לו הקב"ה וסגרו בעצמו בהתיבה, ומזה הבין נח אשר רצון הקב"ה, שלא יפתחנו כי אם מי שסגרו הפה שאסר הוא שיתיר, ואף שהיה חושק לצאת עמד על עצמו ואמר, אם היה רצונו שאצא בעצמי לא היה צריך לסגרני בעצמו ובכבודו וממילא הייתי סוגרו ופותחו, ובזה ודאי ה' צדיק יבחן ועמד בנסיון יותר ממ' יום ולא יצא עד שאמר לו הקב"ה לצאת, ולזה אמר נח הוציאה ממסגר נפשי אתה תוציא ולא אני ואני מוכן להודות את שמך כי תגמול עלי להוציאני ממאסר כאמור.

610

611עוד יאמר הכתוב ויסגור ה' בעדו. כי כבר כתבנו למעלה בשם האר"י ז"ל אשר נח היה נתון בתיבה דוגמת עובר הניתן במעי האם כי היה צריך לחזור ולהתחדש בסוד עיבור ולידה כנודע, ולזה ויסגור ה' בעדו על שם וה' סגר את רחמה (שמואל-א א', ה') כי ג' מפתחות הן ביד הקב"ה ואחד מהם של חיה כאומרם ז"ל (סנהדרין קי"ג.). והסגירו הקב"ה במפתחו שלא יפתחנו אחר כי אם הוא בכבודו ועל כן לא היה יכול נח לצאת כי אם כאשר אמר לו הקב"ה צא מן התיבה כי הוא הסוגר והפותח, ומפתח הלז לא ניתן לשליח, וכן בגאולת מצרים שהיו דומין אז לעובר הנשמט מרחם האם כנודע מדברי האר"י ז"ל (בפירוש עץ חיים שער חג המצות) כתיב (שמות י"ב, י"ב) ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך ולא שרף וכו' כי המפתח הלז ביד הקב"ה והבן.

611

612ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וירבו המים וישאו את התיבה וגו'. להבין אומרו אצל המים לשון רבים וירבו וישאו ולכאורה היה לו לומר וירב המים וישא את התיבה, נראה לפי שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (מובא בילקוט רמז נ"ו) והבאתיו למעלה וזה לשונו: בי"ז בו ירדו מי המבול מן השמים שהן מים זכרים ועלו מי התהומות שהן מים נקבות ויצמדו אלו עם אלו וגברו להחריב את העולם וכו' עד כאן. והענין הוא כי לעולם לא יהיו הזרעים וכל תולדות צומחין כי אם בהתחברות שני המימות האלו מטר מן השמים וכנגדו מים מן התהום כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ג, י"ג) אין לך טיפה שיורד מן השמים שאין טיפיים עולה כנגדו מן התהום אבל לא יצמחו מן המטר לבד או מן מי התהום לבד כי המה בבחינת זכר ונקבה וכאשר יתחברו יחד יפרו וירבו ויולידו ויצמחו זרע לזורע ולחם לאוכל, ולא כן בזכר לבד או בנקבה לבדה כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ז"ל בפסוק יקוו המים עיין שם. ובמי המבול שלא הולידו והצמיחו שום זרע ועשב בשדה נתרבה מהן תולדות עצמן מים במים ויפרו וירבו שני המימות הללו עוד מים על מים ובזה נתגברו עד מאוד להחריב הארץ ויושביה, וזה אומרו וירבו המים מלשון פרו ורבו כלומר שלא היה להם את מי להרבות כי אם המים להרבות מים על המים ועל כן וישאו את התיבה שני המימות כאמור.

612

613ותרם מעל הארץ. לכאורה כשאמר וישאו את התיבה ודאי שנתרוממה מעל הארץ כי אם תעמוד על הארץ אין המים נושאין אותה, ואפשר שמרמז בזה, למה שמבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) שענין המבול היה שהמיין נוקבין לא היה מיושבי הארץ הוא האדם אשר על הארץ, והוכרחה המלכות בעצמה לעלות המיין נוקבין עד יסוד אימא וכל זה דינים קשים וכו' והנה התיבה ידוע שרומזת על יסוד אימא, וזה וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ שנשיאת התיבה והרמתה היה מהארץ לבד היא המלכות ארץ עליונה ולא מבני האדם וזה היה עיקר המבול בבחינת גבורות גשמים כנודע.

613

614ויגברו המים וירבו מאוד על הארץ וגו'. אומרו על הארץ לכאורה מיותר כי בודאי על הארץ רבו לא על השמים, אך הנה מצינו שאמרו ז"ל (בכורות נ"ה:) בפסוק והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב', י"ד) למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתברך, ונמצא אשר ימצא במים הפרין ורבין אך לא על הארץ כי מכיפיה מתברך, ומימיו פרין ורבין במקום שהוא שם ולא יעלה להציף פני תבל ומלואה, אך בענין לפרות ולרבות לא כל העתים שוין, ולפעמים ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאוד מאוד (שמות א', ז'), והנה כח המים להרבות ולירד על הארץ נקרא גבורה כמו שאמרו ז"ל (תענית ב'.) למה נקראין גבורות גשמים וכו', ועל כן אמר ויגברו המים, שנתן להם הקב"ה כח וגבורה יתירה שלא בטבעם, ועל כן וירבו מאוד על הארץ שכל כך גדלו שעלה התהום על הארץ להציף ולהחריב העולם מה שלא מצינו כן בשאר מימות הפרין ורבין שאינן יורדין לשחת העולם כאמור.

614

615והמים גברו מאוד מאוד על הארץ וגו'. גם זה הכתוב יגיד כמו שכתבנו למעלה, כי עיקר דרך תגבורת המים הוא בתהום, כאומרם (בראשית רבה י"ג, י"ג) אין טיפה יורד מלמעלה שאין טיפיים עולה כנגדו וכו' כי התהום מתגבר עצמו לצאת ככלה לקראת החתן וכן אמרו מעינות מתגברים כי עיקר ההתגברות הוא במעין עצמו במקורו בתהום, ומחמת ההתגברות עולין על שפת הקרקע קצת יותר משהיה אבל עיקרו הוא בתהום. אכן במי המבול נשתנו סדרי בראשית ולא די שהמים גברו עוד מאוד מאוד ביותר ויותר מאשר אמר למעלה, גם זאת היתה שלא היתה ההתגברות בתהום כפעם בפעם רק התגברו על הארץ למאוד מאוד ועלו למעלה למעלה עד שנתכסו כל ההרים הגבוהים, ועוד חידוש יותר נפלא. כי,

615

616חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים. דהנה מה שכיסו הארץ וכל יושביה וכיסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, הנה כל זה היה צורך למבול לעשות נקמה בארץ ויושבי בה ולשחת הכל מה שבהרים הרמים, ואך זה שנתגברו ט"ו אמה מלמעלה זה לא היה צורך לעיקר הדבר, ואך לרוב הקצף הגדול והזעף הרב אשר היה בעת ההיא נתגברו ונתחזקו עד חמש עשרה אמה למעלה מן הצורך, ונודע מה שכתב הרב (בליקוטי תורה פרשה זו) בטעם ט"ו אמה הללו על שנסתלק ממנה ה"י ונשאר אל"ם מאלהים וזו מלמעלה מלמעל ה' שנסתלקו למעלה מן הה"י וגבורות עלו למעלה מראשה וכו' עד כאן. וזה שאמר הכתוב חמש עשרה אמה מלמעלה כלומר אלו הט"ו אמה שהוא מנין י"ה היה על מלמעל"ה שעלה ה"י מאלהים ונשאר אל"ם שהוא תוקף הדינים, וזה גרם זעם אחר זעם וקצף אחר קצף להתגבר כל כך אף ביותר מהצורך, כדמיון אחד שמכה את חבירו בחימה גדולה מרובה עד שאין מניח מחמתו אפילו אם ימות תחת ידו יכהו עוד לרוב הקצף והצער והחימה עמוסה שבוער בלבו עליו, או מחמת חימה יכנו באבנו או בעצו ושאר דברי בטלה והכתוב אומר שהט"ו אמה הללו שגברו המים לבטלה אף שכבר ויכוסו ההרים, ועיין בסמוך.

616

617ויגוע כל בשר הרומש בעוף ובבהמה ובחיה וגו' וכל האדם. וכבר היו ראויים להיות שוקטים ונחים כיון שעשו הנקמה בשלימות, אף על פי כן גברו עוד ט"ו אמה מלמעלה לבטלה להראות איך גדלה עוונם מנשוא עבור מה שגרמו שיסתלק י"ה מאלהים להשאר אלם כנאמר, ובזה נכון כל הכתוב הזה מה שלכאורה מיותר כולו כי הנה אחר כך כתוב כל אשר נכתב הנה, וימח את כל היקום מאדם עד בהמה וגו', אכן לא בא הכתוב להודיע עיקר הדבר רק לספר גודל המרד והפשע שפשעו בני האדם עד שגרמו כל כך להיות החימה והקצף עליהם אף אחר גויעתם, ולא ינוח ולא ישקוט לרוב הזעף, אבל עיקר סיפור המעשה שהיה, כתבה בפסוק שאחר זה, ועיין מה שכתבתי לקמן מה שהוצרך אחר כך לכותבה הרי על כל פנים נכתב פעם אחת.

617

618וימח וגו' מאדם עד בהמה עד רמש וגו' וימחו מן הארץ וגו'. אמרו חז"ל (עירובין יח. ובבראשית רבה ח', א') אמר ר' אמי אחור וקדם צרתני (תהלים קל"ט, ה') אחור למעשה בראשית וקדם לפורעניות. דכתיב וימח את כל היקום מאדם עד בהמה ברישא אדם והדר בהמה וכו' עד כאן, והקשה בזה הרב הקדוש בעל אור החיים, הלא בפסוק שלפני זה מפורש להיפך ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וגו' עד וכל האדם הרי שהאדם נגוע האחרון לכולם, ואולם לפי מה שכתבתי למעלה לא קשה מידי, כי לא סיפר שם הקרא כלל להודיע אשר נגועו, ומכל שכן שלא להורות על סדר הגויעה רק אמר אף שכבר גועו כל אלו עדיין חמתו לא שככה עד שנתן גבורה במים להתגבר עוד למעלה למעלה כאמור, ולכן לא דקדק לנקוט סדר המחייה כי לא איירי עתה מזה.

618

619ועוד אפשר שבכוון נקט תחילה מי שהיה אחרון למיתה להסמיך הפלא לפסוק שלפניו לומר הרי ט"ו אמה מלמעלה וגו' ואף שכבר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף וגו', וזה היה אחרון לכולם ומכל שכן אשר כבר נגועו הבהמה וחיה וכל האדם, ולא כן אם היה כתבם כסדר הגויעה לא היה נסמך התמיה למה שלמעלה, והבן, אבל גוף הודעת מחייתם והשחתתם וסדרם על מכונם חוזר הקרא ומפרש בכתוב הזה וימח את כל היקום מאדם עד בהמה וגו', ורז"ל למדו מזה שהכתוב הזה הוא עיקר ההודעה והסדר, כי בלא זה הוא מיותר כולו אחר שנאמר למעלה ויגוע כל בשר וגו', ואם לומר שגם אחר הגויעה הנה עוד נמחו מכל וכל, היה די באומרו וימח את כל היקום אשר על פני האדמה ולמה לו לחזור ולסדר מאדם עד בהמה אם לא שבכיוון בא להורות סדר מחייתם כנאמר.

619

620ויגברו וגו'. הוסיף לספר בגבורת הדין שהיה אז שאף אחר המחייה שהוא יותר מן הגויעה וכבר עשה הדין את שלו בכל האופנים בגויעה ומחייה שלא נשאר עוד שמץ מנהו, אף על פי כן ויגברו עוד חמישים ומאת יום, והכל שלא היה מדת הדין יכול לשקוט ולנוח לשכך כעס וחימה, והיו ק"ן יום הכל עבור הסתלקות י"ה למעלה ונשאר אלם ואז נתגברו ט"ו אמות מלמעלה נגד מספר י"ה, והיה מתעכב ק"ן יום. כי י"ה נודע שכל אחד כלול מיו"ד ונגדם היו הק"ן יום. ואחר כל הזעף הגדול והנורא הזה כבר כתבנו למעלה אשר הקב"ה הוא שלם בכל השלימות בכל עת ורגע ואף בעת הזעם הגדול לא נשכח טוב רוב גודל חסדו כי הוא שלם בכל תמיד. ועל כן,

620

621ויזכור אלהים וגו'. ולכאורה היה לו להזכיר בזה שם הוי"ה שהוא שם הרחמים מאחר שזכרו לטובה וכבר עוררו חז"ל בזה (בראשית רבה ל"ג, ג'). ואמנם לצד שהיה התגברות הדינים למאוד מאוד והמים גברו עד למעלה ועל זמן רב ק"ן יום, ואפשר שאם היו מתגברים עוד יותר היה מזיק גם להתיבה מרוב תוקף הדינים, ועל כן ויזכור אלהים את נח פירוש על ידי זה שהיה התגברות אלהים בעולם במאוד, זכר הקב"ה את נח שלא יתן מוט לצדיק ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קכ"ה, ג') לעורר חסדיו הנגנזים בכח הדין והעביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים.

621

622או יאמר ויזכור אלהים את נח וגו'. על דרך מאמר הכתוב (שפ קל"ו, כ"ג) שבשפלנו זכר לנו, ונודע פירושו שעל ידי השפלות שהקב"ה משפיל עמו ישראל הוא זוכר אותם להעלותם למעלה מעלה וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים אמר דוד (שם מ"ד, כ"ו) כי שחה לעפר נפשנו וגו' אותה שעה קומה עזרתה לנו והם עולים למעלה, וירידה זו צורך עליה היא, ואף בשעת הירידה לעולים נחשבים ולא כיורדים, כמאמר הכתוב (משלי כ"ד, ט"ז) כי שבע יפול צדיק וקם כלומר כל השבע נפילות הכל יחשב לקימה, כי לא יפלו כי אם כדי שיעלו על ידי זה, והוא כדמיון אדם הרוצה לזרוק דבר למעלה למעלה משפיל עצמו למטה ומשיב אחור ימינו מלמטה בכדי שעל ידי זה יהיה הזריקה ביותר כח ותהא עולה ליותר גבוה או ליותר רחוק, כן הדבר הזה כשהן נופלין, נופלין עד לעפר ועל ידי זה כשהן עולין עולין עד לרקיע.

622

623וזה ויזכור אלהים את נח, כי זה שהתנהג עם עולמו במדת הדין הקשה הזה, דבר זה בעצמו הוא הזכירה להיות נתחדש העולם על ידי נח להיות מהיום תכון תבל בל תמוט עולם ועד, לחדש אורו בברית חדשה להתקיים עד עולמי עד, כי ויפרקנו מצרינו שעל ידי הצרה והצער בא הפדות והפאר ועל כן ויעבר אלהים הזה רוח על הארץ וגו' כי מצרה יצאו לרווחה או לפי שגם נח בעצמו היה בצרה כאשר כתבנו למעלה וכמאמר חז"ל (תנחומא נ"ח, ט') שהיה גונח וכוהה דם, ובזה ויזכור אלהים כנ"ל שכיון שהיה בצרה ושפלות ממילא זכרונו בא לפני ה' אלהינו להרבות זרעו כעפרות תבל, ולזה אמר הכתוב ויעבר אלהים ולכאורה הם שני הפכים כי ויעבר הוא ארבע פעמים שם ע"ב שהם שורש החסדים ואלהים הוא מדת הדין והיאך יכתבם בדיבור אחד, ואמנם הוא דברינו כי בשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו ועל ידי זה מתוקף דין אלהים נעשה ויעבר בחינת החסדים להעלות למעלה אחרי ירידת מטה כי הביט בצער העולם שאין שיעור לצער הזה שנשאר גלמוד מיושביה, ובצער נח שהיה גונח וכהה דם, ובצער כל אשר בתיבה כי כולם השיגו צער בתיבה שהיו נתונים בתוכה כבבית הכלא סגורים ומסוגרים וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח') ר' יוחנן אמר דרשו מעל ספר ה' וקראו (ישעיה ל"ד, ט"ז), ומה אם להסגר בתיבה י"ב חודש היו באין מאליהן, להפטם מבשר גבורים על אחת כמה וכמה וכו' עד כאן, הרי שסגירת התיבה היה נחשב להם לצער, וזה שחלקן כאן הכתוב ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וגו' כי זכר לעולם צערו וצער נח הצדיק ועל ידי זה ויזכור אותו אלהים, ועוד ואת כל החיה וגו' שגם צערם עלתה לפני המקום צער פשוט לצד שנסגרו בתיבה, ואז וישוכו המים רצה לומר כי שככה חמתם לצד המתקת דיני אלהים והתגלות אורות החסדים כנאמר.

623

624ויסכרו מעינות וגו' ויכלא הגשם מן השמים וגו'. לכאורה אומרו ויכלא הגשם מן השמים מיותר אחר שהודיענו שנסתמו ארובות השמים ודאי שפסק הגשם אשר בא מהם, ואולם לפי מה שכתבתי למעלה אשר עיקר התגברות המים על הארץ היה לצד שהיה בהם מים זכרים ומים נקבות כמו שמובא בפרקי דרבי אליעזר והם הולידו מים במים ונתגברו מאוד, ולזה כשהעביר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים כי נטל מהם כח ההתגברות וההולדה עד שהלכו ושבו על הארץ וכח אין ללידה, ועל כן תחילה אמר ויסכרו מעינות תהום וארובות השמים כפשוטו שלא ירבה עוד ממעינות ומהארובות, וחוץ לזה אף גם ויכלא הגשם מן השמים וישובו המים מעל הארץ נודע בחינת שמים וארץ שהם מים זכרים ומים נקבות והודיע הכתוב כי ניטל מהמים כח ההולדה וההתגברות אשר היה מוטבע בהם בכח זכר ונקבה ועל ידי כן ממילא ויחסרו המים מקצה מאה וחמשים יום כלומר אותן מים שהיה נולד ונתגבר מעצמו, זה ממילא נחסר שלא היה מי להוליד אותם, ועיין למטה.

624

625וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב. פירוש שהלכו ושבו למקומן והוא שלא בדרך הטבע כי הם שבו לים אוקינוס שהוא גבוה הרבה מעל הארץ כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ג') ואין דרך המים להיות עולים ממקום נמוך למקום גבוה ואכן כיון שהיו דינים קשים לא רצה הקב"ה שיבלעו בארץ במקומן, ושלחם לים אוקינוס, וזה וישובו המים מעל הארץ כלומר ששבו לדבר שהוא מעל הארץ כלומר למעלה מן הארץ, הלוך ושוב כלומר שהלכו למעלה ושבו למקומן הראוי ולא נבלעו במקומן.

625

626ויחסרו המים וגו'. לכאורה היה לו לומר ויחסר המים כמו שאמר להלן הלוך וחסור, ואמנם יאמר כי שני המימות חסרו, אחד זה אשר כתבנו למעלה שהוא בחינת ההתגברות והולדת המים זה נחסר מכל וכל, ועוד חסרו המים גופא אלו שהיו עומדין ניקווין וקיימין, גם אלו חסרו. והזכירה שזכרם אלהינו יתברך שמו הועיל כל כך אשר לא בלבד שוישובו המים שלא יתגברו עוד כאשר התגברו בחמשים ומאת יום אשר עברו ויעמדו במקומן ויבלעו מעט מעט בקרקע, ולפי ריבוי המים אשר היו לא היה נשלם בכמה שנים, הועיל זכירת ה' אותם אשר עוד תיכף מקצה מאה וחמשים יום היו מחסרין והולכין עד אשר ותנח התיבה בחודש השביעי בהרי אררט, והכל לפי ששבו למקומן לים אוקינוס וכנאמר למעלה.

626

627ותנח התיבה וגו' על הרי אררט. הודיע כל זאת להגיד צדקת ה' מה שעשה עמהם בעת בא זכרונם לפניו אשר גילגל שתבוא התיבה על הרי אררט בכדי שתנוח שם ולא יהי להם צער נידנוד המים, והכל עבור מה שבשפלנו זכר לנו, זה שהיו בצער מופלג וביסורים עד עתה כאמור, זה הועיל להם להזכיר להם מעשים טובים שעשו שלא השחיתו דרכם ושלא שמשו בתיבה כפירוש רש"י (בפסוק ויזכור אלהים וגו') להיות על ידי זה יחסרון המים, והם ינוחו מעט מצערם.

627

628והמים היו הלוך וחסור עד החודש העשירי וגו'. כפל להדיע חסרון המים הגם שכבר אמר ויחסרו המים ולא הוה ליה למימר כאן כי אם בעשרים באחד לחודש נראו ראשי ההרים, אך בא להודיענו כי חסרונם היה מעט מעט, ולא כאשר היה בבריאת העולם שהיה כל העולם מים במים, וכאשר אמר הקב"ה יקוו המים אז תיכף מגערתך ינוסון וגו' יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם (תהלים ק"ד, ז'-ח'), וברגע כמימרא היו כל המימות בים אוקינוס, ולא כן כאן שהיה בהדרגה מעט מעט והטעם כדי שיתעכב הדבר עד החודש העשירי ומשם גם כן במעט עד שיושלם שנה תמימה שהוא משפט דור המבול. ומחסדי המקום ברוך הוא שאף חסרון המים שהוא התחלת הטובה וההנחה גם זה חשבה למשפט להיות בזה יושלם שנת משפטם, וזה מאמר הכתוב (שם ל"ו, ז') צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כלומר אף בעת שהיו משפטיך בזעף ובחימה ובקצף גדול, והעלית על העולם תהום רבה, והיה ראוי שתגבורת המים לבד יהיה עד שנה תמימה שהוא משפט דור המבול אבל צדקתך כהררי אל שלקחת הטובה שהוא חסרון המים וחשבת למשפט להיות בזה תכלה שנה וקללותיה, ואדם ובהמה תושיע ה' כרוב רחמיו.

628

629ויהי מקץ וגו' ויפתח נח את חלון וגו'. צריך לדעת למה דוקא מקץ מ' יום פתח ולא קידם ולא איחר. ואמנם כבר כתבנו למעלה כמה פעמים אשר התיבה היא בסוד הבינה והיא נרמזת במ"ם סתומה של (ישעיה ט', ו') למרבה המשרה, כי מינה דינין מתערין והיא ממתנת עד שיבוא העין יפה שנוטל אחד ממ' הוא הצדיק השלם מכל וכל הנקרא עין יפה בסוד מה שאמרו חז"ל (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה והוא הנוטל אחד ממ' כלומר הנקודה הקטנה אשר בסוף המם סתומה ופותח לה פתח ונעשית מם פתוחה, ואז עיניה פתוחות לתת גדולה וכבוד ושפע רב וברכה וחיים טובים על ראש עם ישראל, והנה לפעמים פותחין בה פתח גדול והוא שנוטלין כל דופן הרביעית מהמ"ם סתומה ונשארת בית והוא המבואר בתקוני זוהר תמן בית תמן ראש כי היא הנקראת אשר וראש ובית בסוד בחכמה יבנה בית כמו שמובא בזוה"ק (לך צד.) שעל זה אמר הכתוב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, אבל לעשותה מם פתוחה בהנטל קוצה מסופה נקרא חלון, וזה עשה נח הצדיק שפתח פתחה לבאי עולם לעשות מם פתוחה, מה שאין כן אדם הראשון נאמר בו ויתחבא האדם ואשתו בתוך הגן, כי עשאה גן נעול סתום מכל צדדיה ולא מצא לה מקום לצאת השפעתה ליושבי תבל, ולזה אמר הכתוב בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים כי התחיל להתגלות מעט דמעט מהאור הלזה הנקראת ראש כאמור וגם נקראת הר בסוד הכתוב (ישעיה מ', ט') על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וכאשר נראו ראש"י ההרי"ם והתחיל להאיר מעט מעט אור הזה לחדש פני תבל ומלואה והכל בסוד מם סתומה, אז ויהי מקץ מ' יום, וכבר נשלם הארת המ"ם כולה אך סתומה היא ולזה ויפתח נח את חלון התיבה שנטל אחד ממ' ופתח את החלון הקטן בסופה לעשותה מם פתוחה להיות עיניה פקוחות בשפע ברכה על הארץ ויושביה, ועבור זה אמר מקץ כי זה הנקודה הוא בקוצה וסופה ולא כן פתח שהוא בצדה ועל כן הזהירו למעלה ופתח התיבה בצדה תשים, ואך עתה לא פתח כי אם החלון ונטל בעין יפה אחד ממ' כדבר האמור, ועל כן סיים את חלון התיבה אשר עשה כי עשיה פירושו תיקון על דרך ובן הבקר אשר עשה וכן כאן פירושו אשר תיקון ופתח להאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים.

629

630וישלח וגו' ויצא יצוא ושוב. אמרו חז"ל יצא ושוב שהיה הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחתו לפי שהיה חושדו וכו', ולהבין מפני מה בחר נח מכל המינים שלא לשלוח אלא העורב הלא ידע כי רשע הוא מאשר שימש בתיבה ואיך על ידו יאמר לו בשורה טובה, והלא איש טוב מבשר טוב כתיב ולא איש רע, ונראה בזה שזה ששלח את העורב לא היה כלל בתורת שליחות לומר לו אם חרבו פני אדמה והראיה שלהלן כתיב וישלח את היונה לראות הקלו המים על פני האדמה, וכאן לא כתוב זה כלל כי אם סתם וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב, והענין היא כי הערב היא אותיות עברה, וגם עורב לבד מלא הוא אותיות בו רע וחסר בלא ו' הוא אותיות ברע, כי נשרש בו מדת הרע ועל כן שימש בתיבה מה שנאסר לו. וגם חז"ל אמרו (עירובין כ"ב.) העורב הזה הוא אכזרי על בניו וזה הכל שורש הרע ובפרט נח הצדיק שזן ופירנס י"ב חודש כל החיות ובהמות בצער גדול והיה גונח וכוהה דם מטרחתן כפירש רש"י ומאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ח:) ודאי שלא היה יכול לסבול בריאת אכזרי כזאת, וכיון שזכה נח לפתוח פתח החלון בבחינת עין יפה שנוטל אחד ממ"ם כנזכר למעלה לא היה רוצה לדור עם נחש בכפיפה להחזיק אצלו שורש הרע ועל כן וישלח את העורב שלוחין ממש עשה לו לגרשו כדי שלא להיותו עמו בצוותא, והנה אפשר שכוונתו היה גם כן שיאבד מן העולם על ידי זה כי אולי יפגע בו שר חמה או שר צינה כמאמר חז"ל (שם) כי הוא היה רוצה שיתוקן העולם בטוב, ואך לכל זמן ועת לכל חפץ וגו' והיה העולם עתיד להצטרך לו כמאמר הכתוב (מלכים-א י"ז, ו') והעורבים מביאים לו לחם וגו' ולזה ניצול וזה שסיים עד יבושת המים מעל הארץ שעל ידי זה ניצול שהיה עתיד להעשות נס אתו בעת יבושת המים בימי אליהו כאומרם ז"ל (שם).

630

631או יאמר בדרך הרמז וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב. על דרך שפירש הרב הגלאנטי ז"ל (והבאתיו למעלה בפסוק קץ כל בשר) את מאמר חז"ל (ברכות נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול על דרך משל שבא אחד ומרד כנגדו והמלך מתכעס על ידי זה ועל ידי זה יכאב ח"ו לב המלך בעת כעסו, מה עושה לוקח איש הלזה ושולח אותו למקום המשפט שיגמרו דינו שם והם עושים המשפט להשיב גמולו בראשו, ועל ידי זה נדחה מלב המלך כל בחינת הכעס וכאיבת לב כיון ששולחו לקבל משפטו. וכן הרשע המורד נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא מערב רע בטוב וטוב ברע והוא נקרא דמע מלשון עירוב כמו שאמרו (גיטין נ"ב:) המטמא והמדמע וכו', וכדי שלא יהיה פגם במדות העליונות מוריד אותן הדמעות לים הגדול מקום הצדק והמשפט שיוחרץ שם משפטו וישולם לו שכרו משלם, וכסא המלוכה נקי, עד כאן דבריו. והנה כשזכה נח לפתוח פתח המ"ם להאיר באורה על יושבי הארץ, ירא לנפשו פן אולי יחטאו עוד בני האדם ויערבו רע בטוב וטוב ברע ויהיה פגם במדות העליונות חלילה, אשר על כן ביקש רחמים על זה, ופעל זאת. וישלח את העורב כלומר זה הדמע והעירוב רע בטוב ויצא יצוא ושוב כלומר לצאת ממדות העליונות אל מדות התחתונות אשר הם בבחינת יצוא ושוב בבחינת (קהלת א', ז') אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת כנודע. גם יצו"א ושו"ב עם שמונה האותיות עולה משפט במספר השוה, פירוש שיצא בחינת הדמע והעירוב למקום המשפט כדי שלא יהיה פגם במדות העליונות כמדובר. ולזה סיים עד יבושת המים מעל הארץ כלומר מה שמערבין בני אדם טוב ברע, וגם זה שמדות התחתונות הם בבחינת רצוא ושוב, לא לעולם יהיה כי אם עד יבושת המים מעל הארץ.

631

632נודע מה שכתב הרב איש אלקים מורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל (בשער הקדושה) אשר כל התאוות שאדם מתאוה לתענוגי עולם הזה נמשכים מיסוד המים אשר באדם כי כן דרך המים להצמיח כל מיני תענוג, וכאשר ייבשו המים הללו לא יתאוו עוד בני אדם לצוף מחמדי עולם הזה ותענוגיו ויטו כולם שכם אחד לעבדו בלבב שלם אז לא יעורב עוד רע בטוב ולא יהיו בבחינת רצוא ושוב, כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג', ט') והיה ה' אחד ושמו אחד כידוע ליודעים.

632

633גם יאמר וישלח וגו'. כי הנה נודע מספרי חכמי אמת ובפרט מזוה"ק (פרשת שמיני מ"א: ובשאר מקומות) אשר בהמות וחיות ועופות הטמאים הם מושרשים ומרומזים בכתרי דמסאבא כי שורה עליהם הסטרא אחרא ולכך נאסרו לאכלם, וידוע אשר כנסת ישראל נקראת יונתי תמתי (שיר השירים ה', ב'), כי היא נקראת (שם ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה, כדמיון היונה שמתדבקת בבן זוגה והיא הנותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה, ואת זה לעומת זה בסטרא דמסאבא, נקראת הבחינה התחתונה המקבלת ממה שלמעלה, ערב. על שם שהכל שם בערבוביא ושעריה פתוחין לכל עובר, ואכזרית על בניה ואינה חפיצה לרחף על גוזליה, הכל להיפך מן הקדושה. והנה נח היה מתחיל לתקן עולם על שלימותו על דרך התיקון האמת כמו שמובא בזוה"ק (בראשית ע':) וידע שהקליפה נבראת להיות שומר לפרי והקליפה קודם לפרי בבחינת (מלאכי א', ב'). הלא אח עשו ליעקב ויצא עשו ראשון בכדי שישאב הוא כל הזוהמא אשר היה עוד ברחם אמו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא מלא דמים ותצא סריותו (פירוש סרחונו) עמו כהדין פרביטא (פירוש בלן) שהוא משטף המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך. כך, למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וסריותו עמו וכו' עד כאן.

633

634ולזה וישלח קודם את העורב תוקף הקליפה סטרא דמסאבא בעוד שזוהמת המבול על הארץ לשאוב אל כל הזוהמא לתוכו ולתקן בפני בן המלך זה נח ובניו כאשר יצאו מן התיבה סטרא דקדושה. ויצא יצוא ושוב ופירש רש"י הולך ומקיף סביבות התיבה דוגמת הקליפה הסובבת הפרי, כי סביב רשעים יתהלכון (תהלים י"ב, ט'). וכל עורב למינו ששאב לתוכו כל המים הזדונים וכל הרע שהיה במי המבול כמו שאיתא בזוה"ק (נח ס"ה:) שלא לבד המים המכלים היו כי אם ששלוחי המחבלין הלכו בתוכו, ועד אשר כלה זה אז וישלח את היונה לראות הקלו המים מעל פני האדמה, כלומר אלו המים התחתונים מים של אדמה אם כבר כלו הלכו, אבל עדיין לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה כי לא רצתה להיות רגליה יורדות מות כי על העולם היה עדיין רשות הקליפות. על כן ותשב אליו אל התיבה נודע מזוה"ק (שם ס"ז:) מה שבחינת התיבה משמשת שלא להסתכל ברע והרע לא תסתכל בה ועל כן גם יונתי תמתי רצתה אל התיבה דייקא בכדי שלא להסתכל ברע, ועל כן כפל הכתוב באומרו ויבא אותה אליו אל התיבה, לומר כי לא אליו לבד הביא אותה כי אם אל התיבה בכדי שהתיבה תגין עליה שלא תסתכל ברע והרע לא יהפוך פנים אליה ועל כן ויחל עוד שבעת ימים, כי שבעה ימים הוא אשר מסוגל להיות הרע יוסר בשבעת הימים או שתחול הקדושה בשבעה ימים, וכמו המצורע שהיה צריך להסגר על שבעה ימים אף כשנתמעט תיכף כשפנה, וכן נדה טמאה שבעה אף שפסקה תיכף, וכן בקדושה, אין בהמה ראויה לקרבן עד אחר שבעה ימים משנולדה, וכן למול הבן צריך שיעבור עליו שבעה ימים וביום השמיני ימול והכל כדי שתחול הקדושה עליהם, ובמצורע ונדה כדי שילך הסטרא דמסאבא מהם. והעיקר לזה מבואר בזוה"ק (אמור צ"א:) שהוא בגין דיעבור עלוהי שבת חד וכו' בגין לאתישבא ביה האי חילא וכו' ובקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה וכו' עד כאן.

634

635ועל כן נח בראותו שלא הקלו המים הוחיל עוד שבעה ימים שבתוך כך יוסר הקליפה תקיפא מעלמא ותוכל היונה למצוא מנוח לרגלה. אף שאפשר שהתחיל תיכף להקל המים, מכל מקום לטהרה צריך המתנה שבעה ימים ובפרט שיעבור השבת וכל זה הוא תיקון אדם הראשון כי חטאו היה שלא המתין על שבת קודש, שתחול עליו ועל כל הנבראים קדושת שבת ואז לא היה מזיק לו אכילת העץ (כמו שביארנו בפרשת בראשית במקומו) ודחק את השעה. ועל כן הוא הוחיל שבעה ימים ויעבור יום השבת שיתישב העולם בקדושת שבת ואז ישלח היונה, ולא דחק השעה לשלחה יום יום לראות הקלו המים. וכשהוחיל השבעה ימים הללו, אז ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה כלומר מה שהיה קודם עת ערב בעת שליחת העורב אבל עתה עלה זית טרף בפיה. נודע סוד הזית סוד היסוד שעד שם נטהרה הארץ מקליפותיה, אבל עדיין לא מצאה מנוח לכף רגלה בבחינת נצח הוד הנקראים רגלים, ועל כן נאמר טרף בפיה סוד הנשיקין והזיווג שכבר התחיל להתעורר אבל לא נטהרה מכל וכל עדיין, ועל כן הוחיל עוד שבעה ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, כי נתחדש אור העולם בבחינת אור התיקון לפי הבחינה שהיה צריך אז, ונתחדש פני תבל להיות מתחיל ישיבת העולם לשבת יצרה לקיים העולם כבראשונה.

635

636ועל כן נאמר לנח אחר כך צא מן התיבה, נרמז לו שנתחדש העולם בבחינת התיקון ביחוד הוי"ה ואדנ"י מספר צ"א ועל כן אתה ואשתך ובניך כי הותר לו הזיווג, לפי שכבר נעשה זיווג ויחוד באורות עליונים, ואף שמבואר בליקוטי תורה (פרשת לך לך) שעד אברהם לא היה הזיווג כלל בשמי השמים, אך הנה נודע שאין כל הזיווגים שוין ויש זיווגים במוחין דיניקה הנקרא על שם ק"ן צפור שהנוקבה אינה לוקחת כי אם ק"ן אורות מש"ע נהורין העולים צפ"ר וזה היה גם בימי נח שעל כן אמר לו קנים תעשה את התיבה כמו שביארנו במקומו, ונודע אשר בלתי זיווג כלל לא היה העולם מתקיים רגע כמימרא, ואך שהוא בבחינות שונות והכל נקרא על שם הזיווג, ואך נראה שכאן רמז הכתוב על הזיווג הזה הנזכר בבחינת ק"ן צפור. כי והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח, ראשי תיבות עולה מספר ק"ן שרמז שנעשה הזיווג בק"ן נהורין כאמור, ועל כן אמר לו הקב"ה צא אתה שגרמת הזיווג ויחוד הוי"ה ואדנ"י הנרמז במספר צא ככל הנאמר.

636

637או ירמוז הכתוב וישלח את העורב. על עמי הארץ שהם בבחינת העורב כמו שמובא בזוה"ק (בהעלותך קנ"ג:) ועל כן אמר ויצא יצוא ושוב כלומר שרוב פעמים הנה הוא יוצא מדרך ה' ודרך התורה אף שלפעמים הנה שוב בתשובה לא נזהר עוד מלצאת, ונעשה ככלב שב על קיאו. עד יבושת המים מעל הארץ, פירוש עד שמתיבש כוחו ותאותו המכוונת על שם המים כנזכר למעלה, ועד בכלל, כי אף שכלה כוחו אינו מניח רעתו אשר הורגל מנעוריו, והכל על כי אין אור התורה שופעת עליו לידע ממנה דרכי ה' ולהיות המאור שבה מחזירו למוטב, או יאמר עד יבושת המים מעל הארץ, כלומר עד אשר יכלו כל התאוות וחמדת עולם הזה מכל וכל ויחודש העולם בשובה ונחת ואז גם הם יבואו לתיקון על ידי צדיקים שבדור כמאמר חז"ל מדרש (ויקרא רבה ל', י"ב) וזה לשונם: פרי עץ הדר אלו בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים כפות תמרים אלו בני אדם שיש בהם תורה בלא מעשים טובים, וכו' עד ערבי נחל אלו בני אדם שאין בהם לא טעם ולא ריח וכו' עד ומה הקב"ה עושה להם כו' יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו וכו' עד כאן, הרי שהצדיק הגמור מעלה את עמי הארץ והרשעים שבדור, אבל שיהיה בשלימות זאת על תיקונו לא יהיה עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן. ועתה נחזור לפרש הכתובים.

637

638ויצא יצוא ושוב עד יבֹשת המים וגו'. לכאורה מיותר אומרו עד יבשת המים כי בודאי אם לא לקחו אל התיבה ודאי שהיה שם עד היבשת, ואמנם הנה אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) תשובה ניצחת השיבתו עורב לנח, אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה. ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושיגרת מין שנים, אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה לא נמצא העולם חסר בריה אחת וכו' עד כאן. ולזה אמר הכתוב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים כלומר ששב אל נח בטענה שאיני ראוי לצאת מן התיבה כי אם עד יבשת המים מכל וכל ותחזור העולם לכמו שהיה כי פן יפגעני שר חמה או שר צינה.

638

639וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה. יש לדקדק אומרו מאתו ולא כן נאמר בשליחות העורב, גם אומרו פני האדמה והיה די לומר מעל האדמה, ואולם הנה כבר כתבנו אשר העורב לא נשלח כלל בשליחות כי אם שלחו מן התיבה שלא יהיה עמו עבור שראה אותו ברע, אותיות עֹרֵב, ושלחו לשאוב זוהמת מי המבול אשר היה עוד בארץ בבחינת כל עורב למינו, ועל כן לא נאמר שום דבר כי אם וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב ולא נאמר כלל להיכן שלחו כי היה משלחו מאתו, ואמנם שילוח היונה היא היתה מוכרחת לו לראות הקלו מים מעל פני האדמה, ואך כי הנה לא נשאר בכל הארץ שום אילן גבוה או דבר אחר לידע אם הקלו המים או לא כי נימוח הכל עם הארץ, על כן היה מוכרח לשלוח עד ארץ ישראל כי גם שם היה התגברות המים אך הגשם לא היה שם, כי היא ארץ לא מגושמה ביום זעם (על פי יחזקאל כ"ב, כ"ד) כמו שכתב הרב האלשיך זללה"ה, ושם נשארו האילנות היבשות הגבוהים על ההרים הרמים לצד שלא ירד הגשם והזעף, ומשם תוכל לראות הקלו המים או לא, וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ו') שמשם הביאה העלה זית.

639

640והנה זה השליחות אי אפשר לשלוח על ידי עוף אחר כי מנין תדע לעוף עד ארץ ישראל וכל העולם מים במים אך היונה שאמרו חז"ל (שבת מ"ט.) מכדי כנסת ישראל כיונה אימתלי והכתוב אומר (שיר השירים ו', ט') אחת היא יונתי תמתי, ובודאי לא דבר ריק הוא מה שישראל נמשלו אליה ובודאי מן הסתם יש לה איזה שורש בנפש חיותה הרומזת לשורש חיות נפשות ישראל וכאשר תעוף על פני תבל ומלואה ודאי ממילא תומשך לארצה ארץ ישראל כי כל מקור יקו למקורו ובזה תוכל היא לידע אם הקלו המים, היא ולא אחרת. והנה אם כל כך גדול כח היונה ודאי שהיה נח הצדיק חפץ להיות היונה אתו עמו לצד שהיא הכשירה שבכל העופות כנאמר וראה עד היום שלא מבעיא שלא תשחית דרכה עם מין אחר, אף במינה לא תתדבק כי אם בבת זוגה כמאמר חז"ל (עירובין ק':), ואין כזאת בכל המינים אשר על הארץ להיותם בוררים בת זוג מיוחד לכל אחד, ובפירוש הקשו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) אישות בבהמה מי אית ליה, ולא עוד אלא שרומזת לבחינות גדולות אשר בשמים כאמור, ודאי צדיק יחפוץ בטוב להיות היונה עמו בתיבה ולשלוח מין אחר אך לא היה יכול כמדובר.

640

641ולזה אמר הכתוב וישלח את היונה מאתו פירוש אף שהיה קשה עליו שליחת היונה כי חפץ היה שתהיה אתו, וגם "את" הוא לרבות שְאֵם הבנים הנקראת יונתי תמתי גם כן נשלח אתה, כי כנסת ישראל ליונה אמתלי וכנזכר. אכן היה מוכרח לשלוח דוקא אותה לראות הקלו המים מעל פני האדמה. פניק הוא לשון חשיבות כאומרם (בראשית רבה צ"א, ה') בפסוק (בראשית מ"א, נ"ו), והרעב היה על פני כל הארץ אלו עשירים הנקראים פני הארץ, וכן כאן לפי שהיה מוכרח לשלוח עד ארץ ישראל, שהוא החשוב שבכל הארץ הנקרא פני האדמה לראות אם הקלו שם המים כאמור למעלה, ועבור זה הוכרח לשלוח היונה מאתו ממש כי היונה הטהורה אתו היתה כי הוא ידע שבתה ושורשה בשמים ממעל, ואל מי היונה רומזת, ואף על פי כן שלחה כנאמר.

641

642ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. אומרו לכף רגלה ולא מנוח לרגלה להורות שאף לאלו שנקראו כּן ובסיס לרגלה והיא רוכבת עליה אף לאלו לא מצאה מנוח, וזה לכף רגלה.

642

643כי מים על פני כל הארץ. כל לרבות שאף בארץ ישראל היה הארץ מלא מים במים ורק הגשם לא ירד שם, וכדברי הרב האלשיך הנזכר.

643

644ויקחה וַיָבֵא אותה אליו. לכאורה הוא כפל לשון. ולפי הדברים הנאמרים למעלה יאמר, ויקחה, על גוף היונה עצמה, וגם ויבא אתה א"ת ה' היא כנסת ישראל הנמשלת ליונה הנקרא א"ת וה' כנודע, גם זאת הביא אליו כי עיקרו הביט אל השורש אשר בשמים ממעל וכנאמר.

644

645ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית וגו'. אמרו לעת ערב שהוא לכאורה ללא צורך להודיענו אימת באתה, ואך יאמר הכתוב כי אחר שמצאה היונה מנוח לכף רגלה אז לא בא אליו כי אם גוף היונה לבד ולא מה שהיה את היונה שאמר הכתוב קודם ויקחה ויבא א"ת ה' אליו ברם עתה לא בא כי אם היונה לבד וזאת לעת ערב כלומר בשעה דחוקה בכדי לבשרו בעלה זית, או כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ח:) שאמרה יהיו מזונותי מרורין כזית וכו' אבל עיקרה נשארת היא בעולם לחדש פני תבל תנובה להשפיע שפע וחיות לקיום העולם, ובזה וידע נח בודאי כי קלו המים מעל הארץ כנאמר.

645

646ויהי באחת ושש מאות שנה וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב בפסוק זה שתחילה אמר חרבו המים מעל הארץ ואחר כך והנה חרבו פני האדמה, ונראה שמה שאמר וירא והנה חרבו פני האדמה רצה לומר שהבין נח ונתן על לבו לראות בחורבן האדמה מה שנעשה חרוב ונחרב בשנה הזו, ויותר שם על לבו מה שאפילו נחרב פני האדמה וכבר כתבנו למעלה שזה רומז על ארץ ישראל ושם על לבו רב הזעם והחרי אף, שאף ארץ לא מגושמה ביום זעם (על פי יחזקאל כ"ב, כ"ד) נחרבה בהתגברות המים בשטף דיני אלהים ומה גדול כוחו ורב חילו וכמה דיניו תקיפין, וראוי לפחוד ולרעוד ולרתות ולירא ממי שבידו לעשות כל אלה.

646

647וידבר אלהים וגו' צא מן התיבה וגו'. כבר כתבנו בזה למעלה (בפסוק ויסגור ה' בעדו) אשר בזה אשר סגר ה' בעדו בכבודו ובעצמו ולא הניחו עליו שיסגור נח בעצמו להגין עליו מן המים, מזה הבין שרצון הקב"ה שלא יצא מן התיבה עד שיאמר לו צא ומי שאסר הוא שיתיר, ואך לתת עוד טעם למה רצה כן הקב"ה שהוא בעצמו יצוהו לצאת מן התיבה, ואפשר על פי מה שאמרו חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ן) וזה לשונם: למה מזכיר יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה משל למה הדבר דומה למלך, שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשם בן חורין אלא לשם עבד שכשיגזור ולא יהא מקבל עליו יאמר לו עבדי אתה וכו' כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם לא פדאן לשם בן חורין אלא לשם עבדים וכו' כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות וכו' התחילו ישראל להיות מנתקין, אמר להם עבדי אתם על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימין וכו' עד כאן. והנה פירש רש"י ז"ל בפסוק למשפחותיהם יצאו מן התיבה קבלו עליהם על מנת לידבק במינן, והוא גם כן בדרך זה שעל מנת כן הוציאם מן התיבה ואם לאו היה מסגירם שם לעולמים ועל כן גם גבי נח ובניו לפי שזנות היא העבירה היותר חמורה שעבורה בא המבול כמאמר הכתוב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, היה רצונו יתברך שלא יצא בעצמו עד שהוא יוציאם ויצוום על מנת כן לאסור להם העריות אף שכבר נאסרו בני נח בזו מציווי אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ו:) בפסוק ויצו ה' על האדם לאמר (בראשית ב', ט"ז), לאמר זה גילוי עריות וכו' ואך לפי שנפרץ מאוד צווי הזה בדור המבול, נתכוון הקב"ה להזהירם עליהם ועל בניהם אחריהם לדורי דורות שלא לידבק כי אם באשתו ולא באשה אחרת ובאזהרה תקיפא לומר על מנת כן אני מוציאכם מן התיבה לידבק איש בבת זוגו, וזה שאמר לו הקב"ה צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח:) שהתיר להם תשמיש המטה אבל אזהרה גדולה הזהירם לומר על מנת כן אני אומר לכם צא מן התיבה כי אם להיות דוקא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך ולא ינאף איש את אשת רעהו, כדבר האמור.

647

648או ירמוז באומרו צא מן התיבה אתה ואשתך וגו'. על פי אשר כתבנו למעלה אשר בעת חידוש פני העולם התחיל להתעורר קצת זיווג העליון במעט מעט עד יעקב אבינו ע"ה שהיה הזיווג בשלימות ועל כן אמר לו צא מן התיבה כלומר שנתעורר זיווג ויחוד עליון הנרמז במלת צ"א שהוא הוי"ה ואדנ"י, ואמנם להורות בא אלהים אותו להזהירו לראות תמיד לצאת מתאוות העולם וכל כוונתו בכל מעשיו יהיה רק לגרום זיווג ויחוד העליון לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וביותר בעת זיווגו עם אשתו אם אדם זוכה לצאת אז מכל מיני תאוה וחמדה ואין כוונתו כי אם באתדבקות רוחא ברוחא בקדושה ובטהרה יתירה ובמחשבה טהורה נכונה לאל עליון, ודאי שיעורר על ידי זה יחוד וזיווג העליון לפי כח בחינתו ושורשו אשר בשמים ממעל ולפי רוב פרישת קדושתו וטהרתו, ועל כן אמר לו הקב"ה צא מן התיבה אתה ואשתך וגו' כלומר שאחר יציאתם מן התיבה שֶיוּתַר להם התשמיש תראו תמיד אתה ואשתך לגרום בחינת צ"א בעולמות עליונים יחוד הוי"ה ואדנ"י סוד דכר ונוקבא. ולזה גמר אומר,

648

649כל החיה וגו' הוצא אתך וגו'. ולכאורה מפני מה אל האדם לא נאמר עתה פרו ורבו, רק לחיות ובהמות הזהיר עתה. ואמנם לצד שהם עיקר יציאתם לעולם אינה כי אם לקיום המין כי על כן לא נלקח אלא זוג מכל אחד כדי שיתקיים העולם על ידם, והשאר נשטפו במי המבול. ועל כן בא עליהם הצווי מפורש ושרצו ופרו ורבו כי רק לזה נשארו. ועוד כי הם אינם יודעין מאומה לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו ולגרום זיווג ויחוד העליון. כי אם כאשר הם פרין ורבין אז ממילא מתרבה בעולם נבראי אל, וכבוד שמים מתרבה בזה שעל כרחך לא תהו בראה כי אם לשבת יצרה ובזה הם עושים את שלהם. מה שאין כן האדם שנשארו ד' זוגות ואילו היה לקיום המין בלבד היה די בזוג אחד, ואכן כי האדם הוא היכול לגרום יחוד וזיווג העליון אף שלא במצות פרו ורבו כי אם במצות עונה לבד שהוא הזיווג להתדבק רוחא ברוחא ליחד בזה למעלה להיות (שמות כ"א, י') שארה כסותה ועונתה וגו'. וכל זה יהיה מעט מעט עד יעקב אבינו ע"ה ומשם עד מתן תורה שהיה הזיווג השלם כנודע, ועל כן נאמר בהם הוצא אתך ופירש רש"י אם אינם רוצים לצאת הוציאם בעל כרחם ולכאורה מאין יבוא שלא ירצו לצאת, ולפי הנזכר אפשר שכיון שלא שמשו בתיבה ירצו כך לעולם לרוב יראתם ופחדם ממי המבול שבא על ידי שהשחיתו כל בשר את דרכו כי לרוב מורא ופחד לא ירצו לשמש עוד כלל פן ישחיתו דרכם, וזה שאמרו אם אינם רוצים לצאת פירוש שלא ירצו לצאת על מנת לשרוץ ולפרות בארץ כי אם להיות כמו בתיבה לאסור להם התשמיש ועל כן אמר לו הקב"ה היצא אתך ושרצו ופרו ורבו כלומר הוציאם בעל כרחם ודוקא על מנת כן לשרוץ ולפרות כי רק לזה נשארו לקיום המין בלבד כנאמר.

649

650ויצא נח ובניו וגו'. העיד עליהם הכתוב שכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לראות תמיד לגרום היחוד וזיווג העליון הנרמז בבחינת צ"א שהוא הוי"ה ואדנ"י באופן שכל מעשיהם יהיו לשם שמים. שֵם, הוא שכינה הקדושה מלכות הנקראת שֵם בסוד (שמואל-ב ח', י"ג) ויעש דוד שֵם. ושמים, הוא קודשא בריך הוא כמו שמובא בדברי האר"י, וכל מעשיהם יהיה ליחוד שם שמים הזה כנאמר.

650

651ויבן נח מזבח לה'. לכאורה עיקר ההודעה כאן הוא שהעלה העולות אבל במה שבנה מזבח לכאורה אין נפקא מינה בזה, וכן בקרבן קין והבל לא כתוב רק ויבא קין מפרי וגו' והבל הביא מבכורות וגו', ולא הזכיר כלל המזבח בהבנותו, ואפשר שירמוז למה שאמרו חז"ל (סנהדרין ז'.) בפסוק (שמות ל"ב, ה') וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה, חור זבוח לפניו וכו' וזהו ויבן מזבח לפניו שהתבונן ממה שזבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו עבדין לי כחור וכו' עד כאן. וגם כאן כן יאמר הכתוב ויבן נח מזבח לה' שהתבונן שראוי לזבוח לה' וממה הבין זה, מאשר ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור כלומר מהקיחה שלהם לתיבה הבין שלקרבן צוה ה' לקחתם כי למה נלקחו הטהורים לתיבה יותר מן הטמאים אם לא לקרבן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, ט') ועל כן ויעל עולות במזבח.

651

652או יאמר ויבן נח מזבח לה'. על דרך המבואר בזוה"ק (פנחס ר"מ.) כי הנה (תהלים נ"א, י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה פירוש קרבנות הבאין על החטא הנמשכים ממדת דיני אלהים בהם העיקר הוא הרוח נשברה בכדי לשבר ולהכניע כל כח הסטרא אחרא והרע שעל ידי כן יטהר מחטאו, אבל עיקר הקרבן הוא קרבן דאיהו בלא חובה ודאי הוא דאקרי שלמים דאיהו קרבן שלים, וזה (במדבר כ"ח, ג') האשה אשר תקריבו לה', לה' דייקא שם הוי"ה, וזה שאמר הכתוב ויבן נח מזבח לה' כלומר שהבין שלה' שם הוי"ה צריך לזבוח דוקא להיות הבשר והדם ישפך ולא סגי ברוח נשברה ועל כן ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות כאמור.

652

653ויעל עולֹת במזבח. לכאורה למאן דאמר (בבראשית רבה ל"ד, ט') שלא קרבו בני נח שלמים ונמצא כל קרבנותיהם לא היו רק עולות, לא היה צריך הכתוב לומר שהעלה עולות כי לא היו מקריבין כלל קרבנות אחרים והיה לו לומר ויקח מכל הבהמה וגו' והעלה במזבח, ואולי שיכוון הכתוב בכדי להפריד ולהפסיק האי ויעל מן ויקח שלא על ידי אחד היה כי הלקיחה היה בנח עצמו כמו שכתוב ויבן נח מזבח וגו' ויקח מכל וגו', וההעלאה היה בּשֵם בנו, כי נח היה פסול להקרבה עבור מומו שהכישו ארי ושברו כמאמר חז"ל (שם ל', ט') והקריב שֵם תחתיו ועל כן אם היה אומר והעלה במזבח היה נראה שקאי על למעלה למי שלקחם, ולזה אמר ויעל עולות וגו', הרי זה מקרא קצר כלומר מי שראוי להקריב עולה והוא שֵם שהוא כהן לאל עליון כאמור.

653

654כי יצר לב האדם רע מנעוריו וגו'. לכאורה עיקר הלימוד זכות הוא, על שיצרו הרע מסיתו לבחור ברע ומאי נפקא מינה אם הוא אצלו מנעוריו או לא, ויבואר על דרך שאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ה, ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור וגו', וצריך להבין שלא אמר שום טעם למה לא יזכור לו חטאת נעורים, והענין הוא כי נודע מאמר הכתוב (בראשית ב', ג') אשר ברא אלהים לעשות, ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"א, ו') כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה החיטין צריך לטחון וכו' אף אדם צריך תיקון, והתיקון והעשיה הוא להסיר הפסולת והסיגים הנמצאים בכל דבר ודבר מיום הבריאה מעת שבירת הכלים הידועים וצריך להשליך מהחיטין תחילה המוץ והתבן ואחר כך הסובין והמורסן. וכדומה בכל דבר ודבר יש קליפה החיצונה שהוא הפסולת וצריך להשליכו וכמו כן בכסף וזהב מוכרח להמצא בהן מעורב סיגים כידוע.

654

655והנה לא ימנע האדם מלטחון החטין לאכלם או מלעשות לו כלי כסף או זהב בשביל הפסולת שיפול מהן, כי הוא דבר המוכרח שיהיה מיום בריאתם ונותן מעט חיטין יותר לטחון ומעט כסף יותר לאומן בכדי שאחר שיפול מהם הפסולת יהיה לו שיעור הצריך לו לכלי הצריכה לו, כיון שאי אפשר בלא הפסולת הנופלים הנה זה גם כן דבר הצריך לעיקר הכלי. וזה שאמר הכתוב (שמות ל"ו, ז') והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר, ולכאורה יש יתור תיבות בפסוק זה, ועוד אם דים אינו מותר. ולדברינו יאמר שהיתה המלאכה דיה לעשות אותה, אף עם המותר שצריך להיות בכל הדברים מפני הפסולת הנופלים, על הכל היה די כי גם המותר צורך עשיה הוא.

655

656והנה אדם הנברא על הארץ אי אפשר שיוברא בלי שום כח הרע והפסולת כאומרו (תהלים נ"א, ז') הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, וכמאמר חז"ל (ילקוט תהלים רמז תשס"ה) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה צד אחד וכו' על כן אי אפשר לאדם להיות בעולם שלם בלא חטא כלל וכמאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ו) כי אין אדם אשר לא יחטא, כיון שמוכרח להיות נולד בכח הרע, ואך זה החטא הוא כדמיון הפסולת הנזכר אשר בעל הכלי מרוצה להיות נופל זה הפסולת ויבוא לו כלי מהנשאר, וזה אמר חטאות נעורי כלומר חטאי אינם כי אם בדמיון נעורת הפסולת הנופל מהכלי שזה בהכרח הוא, והכל צרכי כלי ואין בעל הבית מקפיד על זה, ועל כן גם אתה אל תזכרם כי הם דברים המוכרחים להיות שלא מצדי.

656

657וזה שאמר הכתוב כאן כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כלומר הנה הרע בו ממותרות הפסולת הצריכים בהכרח לנער ממנו, כי גם אדם צריך תיקון ומתוך זה עבירה גוררת עבירה ונמשך לבו ברע, ואין צריך לומר מי שאין בו שום חטא כי אם החטאות נעורים האלה מה שבהכרח להיות נעור ממנו ויצא, ודאי חזק לבו בה' ובא בטענת נעים זמירות ישראל חטאת נעורי אל תזכור, ואך הקב"ה ברוב חסדיו לימד זכות אף על הנמשך ממנו רעות אחרות כי חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו (משלי כ"ב, ו') כיון שהורגל בכח התאוה קשה לו לשבר ולהכניע כוחי מורשי תאות חמדת לבבו החזקים בלבו מעת יציאתו לאויר העולם כי הנה בעון יחולל ובחטא יחמתנו אמו ועל כן לא די שהוא ינצל בזכות זה אף לא אוסיף לקלל האדמה בעבורו ובזכותו.

657

658ולא אוסיף וגו' להכות את כל חי וגו'. טעם כפל אומרו לא אוסיף פירש רש"י שהוא לשבועה ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים מה שהקשה על זה עיין שם. וכבר כתבנו פירוש נכון בזה הכתוב למעלה בפרשת בראשית בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם, ועוד נראה בזה על פי המעשה שהובאה במאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, א') באלכסנדרוס מוקדן שאזל לאחורי הרי חושך לגבי מלכא קציא וישב שם לראות במשפטי דיניו ובא אחד וטען על חבירו היות שהוא מכר לי חורבה אחד ומצאתי אוצר בגווה ואני לא קניתי האוצר כי אם החורבה והמוכר טען החורבה וכל מה שבתוכה קנית ושאל המלך לאכסנדרוס אילו היה משפט הזה בעירכם איך היו דנין אותו אמר לו היו הורגין זה וזה והאוצר היה נוטל אל המלך. שאל לו המלך, זורח אצליכם השמש אמר לו הן, יורד המטר אצליכם אמר לו הן אמר לו תיפח רוחיה דההוא גברא, לא בזכותכון נחית מטרא ולא בזכותכון שמשא נהיר אלא בזכותא דבעירא דכתיב (תהלים ל"ו, ז') אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה תושיע ה' וכו' עד כאן. הרי שלפעמים הקב"ה מרחם על האדם בזכות הבהמות והחיות אשר בארץ ועל כן תחילה אמר הכתוב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, אשר בעבור זכות האדם לא אקלל האדמה והדרים עליה כמו שפירשנו למעלה, ועוד זאת אעשה שלא אוסיף עוד להכות את כל חי מין החי אשר בארץ כמו בהמות וחיות וכדומה ועל ידי זה ממילא לא אחריב העולם, והאדמה לא תשם (בראשית מ"ז, י"ט), כי בזכותא דבעירא שמשא נהיר ומטרא נחית כנאמר, וגם אדם יוושע כי אדם בזכות בהמה תושיע ה'.

658

659כאשר עשיתי. לכאורה ללא צורך כי מי לא ידע אשר כבר עשה כן, ולפי הנזכר יאמר בזה הדרך לא אוסיף עוד להכות, פירוש להכות תבל ומלואה את כל חי כאשר עשיתי כלומר בעבור החי להיות כל חי כאשר עשיתי שיתקיימו בארץ, ועבורם ינצל גם שאר יושבי תבל כי אדם ובהמה תושיע ה' כנזכר.

659

660עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וגו' ויום ולילה לא ישבותו. אומרו עוד, פירוש עוד זאת אעשה למען האדם והחי אשר כל בחינת זרע וקציר ויום ולילה לא ישבות, כי כל אלה נבראו בשביל האדם וכשהוא מתקיים הכל מתקיים על ידו.

660

661ויברך אלהים את נח וגו'. עיין בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש ו' פרק א' מאמר א') מה שכתבתנו על מדרש ויברך אלהים את יום השביעי וכו' וכל מה שכתבנו שם שייך כאן כי זהו הברכה המעולה השלימה כשאלהים בחינת הדין מברך את האדם שהוא זוכה להתברך גם על פי מדת הדין לגודל צדקתו וזה הוא קיים לעד ולא יחסר ולא ינטל ברכתו עיין שם באריכות.

661

662ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ. להבין כפל אומרו פרו ורבו, ומלאו את הארץ, ולכאורה הכל אחד הוא. ואולם יצום ה' שלא יהיה הפרתם והולדת בניהם כבהמה למלאות תאות חשקו במעשה זו ולהוליד בנים שישמשוהו או שישיג מהם כבוד הבריות, או אפילו בסתם שירצה בבנים מצד הטבע שנטבע באהבת האדם לחשוק היות לו בנים ובנות, וכבר כתבנו כמה פעמים אשר מחשבה ודיבור ומעשה שאינם בכיוון נכון לה' אל אמת שורה עליהם הסטרא אחרא והרע, כי הוא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו צד הקדושה וכמו שמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) וזה לשונו: וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת בוראו וכו' שאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתיה שינה וההליכה והקימה והישיבה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך וכו' עד וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאות גופו הרי זה מגונה וכו' עד כאן.

662

663ועיקר הכוונה בקיום מצות פרו ורבו הוא לתקן שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה להשלים אילן העליון ואדם העליון לתקנו ולחבר הדודים יחדיו באהבה ואחוה ולגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות על ידי זה, ולאקמא שכינתא מעפרא כנודע על ידי בירור הניצוצות שעיקרו נעשה מכוונת הזיווג הראוי, ועיקר בירור הנצוצות בזה הוא לברר נפשו ושכלו ולבו מכח תאות הרע, ויהיה גוף גשמיות הדבר ההוא מאוס אצלו בתכלית המיאוס ומשוקץ ומגונה ומטונף בשלימות לבבו, וכבר נודע אשר חז"ל (שבת קנ"ב.) סיפרו בשבח הדבר באומרם, אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, וכשיוגבר לבבו בזה שימאס בעיניו באמת, ולבבו ושכלו יבין מה גדלה מעשה הזה אם היא בכוונת אמת לשמו יתברך, אשר כמעט זה עיקר כל בריאת העולם יסוד עבודת האדם, וכשהוא עושה רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה נודע שמעלתו גדלה מבחינת המלאכים, כי המה יראים את ה' ואוהבים אותו מטבעם, והאדם מצד הבחירה שבוחר בטוב ומואס ברע, ובזה הוא מברר הטוב מהרע כי מבין באמת ונעשה כן בלבבו אשר הרע הוא אצלו בתכלית המיאוס, כטינוף הצואה. ואל הטוב, לבבו יבער ויחשק ויתאוה ויחמוד כי מבין אשר זה הוא תכלית הטוב לזה נאה לו לעשותו באהבה, וכן נעשה בשורשו אשר הרע נכנע ונשבר ונמאס עבור זה, והטוב עולה ונתעלה ברוב המעלות עד אין קץ כאשר עם לבבו.

663

664ולזה אמר להם פרו ורבו, כי רבו הוא לשון גדלות הדבר וגם הוא גימטריא רז עם הכולל להורותם אשר הפרתם יהיה בכח וחיות הרוחניות וגדלות הנשמה שבו, ובסודות אלהינו יתברך שמו ולא ח"ו ברוח הבהמה היורדת היא למטה (קהלת ג', כ"א), רק ורבו למעלה, ברוח האדם העולה הוא למעלה למעלה לגרום יחוד באורות עליונים ולהרבות הנשמות הקדושות שהם דמות וצלם אלהים בעולם, ולא זולת.

664

665והנה נודע אשר בכח תאוה הזו נכללו כל התאוות והיא היותר חזקה שבכל התאוות לפי שנולד בכח תאוה הזו כמו שכתב ברמב"ם הקדוש (בסוף הלכות איסורי ביאה) ועיין ברד"ק (תהלים נ"א, ז') בפסוק הן בעון חוללתי וגו'. ואם אדם זוכה לכפיית התאוה הזאת למאסה אצלו בתכלית, ולהעלות כוונתה לה', בנקל לו להכניע כל שאר התאוות לצד שהיא היותר חזקה וכולם נכללו בה.

665

666ועל כן אמר ומלאו את הארץ כלומר אם תעשו כך במצות פרו ורבו לעשותה בכוונת אמת לשמו יתברך, אז תמלאו בזה כל דברי ארציות שבכם אשר בכל דברים הגופניים יהיה בכם כח למלאותם באלה שיהיו נמאסים בתכלית המיאוס, ולא תכוונו להנאת הגוף כי אם להרבות כבדו שמים לתקן שורש כל דבר בשמים ממעל ולברר מכל דבר הניצוצות הקדושים ולהכניע ולשבר כל כוחות הרעים והכל על ידי הלב כנזכר. ועל ידי זה

666

667ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו'. כי כל אשר על הארץ מבהמות וחיות ושאר הנבראים הכל יומשכו אחרי האדם להיטיב מעשיהם או להרע, הלא תראה בדור המבול אשר אחר שפרצו בני אדם בעבירה והרבו לפשוע ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אז השחית כל בשר את דרכו על הארץ כי האדם הוא היה רב החובל בזה לחבל עצמו וכל יושבי הארץ, וכן להיפך כאשר יתוקן האדם על שלימותו אז גם פרה ודוב תרעינה יחד (על פי ישעיה י"א, ז'), וחית השדה השלימה לך (איוב ה', כ"ג). וזה יורה על הסרת כח הרע והקליפה מהם ולפיכך יהיה להם שלום על כולם, והכל הוא עבור מה שכתבנו למעלה בחיבורנו זה (באופן ו' מפירוש פסוק בראשית) שכל נבראי העולם כולם כלולים בגוף האדם שנלקח מד' יסודות אש רוח מים עפר אשר כל הנבראים כלולים מהם וכאשר יעשה האדם בגופו שהוא ראש ושורש כל הנבראים כן גם המה יעשו לטוב או למוטב ובפרט כאשר אדם רוצה לעשות דבר מצוה עם הנבראים בכח החכמה וחיות הרוחניות שבו הנה הקב"ה בטובו ישלח עזרו מקודש ומתעורר גם חיות הנפש אשר בהנבראים האלו שיעזרו מעצמן על זה הדבר, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה מ"ח, ג') בפסוק (שמות ל"ו, א') ה' נתן חכמה בהמה וגו' שנתן חכמה בבהמה שיבואו מעצמן להיות ניטל מהם למשכן ה', או הפרות שהוליכו הארון נאמר בהם (שמואל-א ו', י"ד) וישרנה הפרות בדרך, ואמרו ז"ל (עבודה זרה כ"ד:) שאמרו שירה, והכל מטעם כי כאשר יצרפה האדם לטוב תתעורר חיות נפשה המוטבע בה מאת אלהים להתאוות ולחשוק לעשות רצון בוראה, ועל כן אמר הכתוב כשתהיו בבחינת פרו ורבו ומלאו את הארץ כאמור שתכוונו בכל עשייתכם מדברים התחתונים הנעשה מנבראי הארץ, ליחד קודשא בריך הוא ושכינתא למען שמו באהבה אז ומוראכם וחתכם פירוש המורא ופחד אלהים שבכם, שיראתם מלהכנס בבחינת התאוה, וכוונתכם רק לשמו, יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ולא מבעיא בעת אשר תעשו עמם מצות ה' ודאי שיעזרו אתכם לזה כאמור, אלא אף סתם בהטיבכם מעשיכם יומשך גם להם מורא ופחד אלהים שלא יריעו מעשיהם כנאמר, וזה אשר סיים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו, כדבר האמור כי את אשר תעשו אתם גם הם יעשו ועל ידכם הם מתנהגים, כמדובר. ועל כן גמר אומר,

667

668כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם אל כל. כי כבר כתבנו בפרשת בראשית בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה וגו' לתרץ שינוי לשון הכתוב שאמר באדם לכם יהיה לאכלה ולא כן בחיה ועוף, כי כל בחינת האכילה לא ניתן באדם כי אם בכדי להעלות הניצוץ הקדוש המונח בתוך המאכל ההוא המחיה אותו, אל מקום שורשו אשר בשמי השמים ועל ידי זה יתוקן הדבר ההוא ויתקרב הארץ ומלואה למלך עולם ברוך הוא וברוך שמו, ובאדם אשר כוחו יפה בזה להעלות הניצוצות ההמה בכח כוונתו ובשבירת תאותו לה' הנה כל המאכלים וכל חפצי עולם הזה מתאוים ומצפים עת בואם אל האדם הלזה שעל ידו יתוקנו ויתעלו לשמי השמים בדרך מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ואין איש הלזה צריך לטרוח כלל לבקש הדברים ההם כי הם מחפשים ומבקשים אותו ומזדמנין לפניו לתקנם ולהעלותם ועל כן אמר בן זומא (ברכות נ"ח.) ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני כי ממילא היה מזדמן אליו כל הדברים הנצרכים לו בלי טרחא ויגיעה, להנאתם. ולזה אמר הכתוב באדם לכם יהיה לאכלה שממילא יהיה כל אלה לכם לאכלה לבל תצטרכו לדאוג ולרדוף אחריהם כי יהיו מזומנים לפניכם בעת אשר תצטרכו להם ואך באופן שיהיה לאכלה ואמרו חז"ל (פסחים נ"ב:) לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד כי האוכל למלאות בטנו ותאותו הנה מפסיד הניצוץ הקדוש ההוא המחיה את המאכל ומורידו עד שאול תחתית ולא ירים ראש להתקשר אל צור מחצבתו, אבל כשיהיה על צד התיקון לכם יהיה בשמחה ובנחת לאכלה שיזדמנו בעצמם שתאכלו מהם.

668

669וזה הכל באדם המתקנם ולא כן בחיה ועוף כי לא יעלו שום ניצוץ בעצמם, רק בהגיעם לאדם לעבודה או לאכילה אז על ידי האדם נתקן שורש הניצוץ אשר היה במאכלה אבל באכילת החיה לא יתאוו ויחפצו הניצוצות לאכילתם ולא יזדמנו לפניהם בעצמם בנחת ושמחה, ועל כן לא אמר רק את כל ירק עשב לאכלה לומר גזירת מלך הוא שימשלו החיות והעופות בעשב השדה לאכלם בכדי שבמעט מעט יתוקנו על ידי האדם אבל הם לא יתאוו ויחפצו לזה כאמור, והנה אמרו חז"ל (סנהדין נ"ט:) אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה וכשבאו בני נח הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל. כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל וכו' ונודע טעם הדבר בדברי קודש קדשים מרן האר"י ז"ל (בכוונת האכילה) כי על ידי הקרבת קרבן שהקריב אדם הראשון בשור פר מקרין ומפריס נתקנו הבעלי חיים ולא היו צריכים עוד לתיקון על ידי בני אדם ולכן נאסרו לאכילה ובדור המבול שהשחיתו דרכם נתקלקלו ושוב הוצרכו לתיקון על ידי האדם ואז הותר האכילה בכדי לתקנם.

669

670ונמצאת למד אשר הם כבחינת עשב זורע זרע שהותר לאדם הראשון שנאמר לו, לכם יהיה לאכלה כלומר בעצמן יזדמנו לפניכם בכדי לְהִתָקֵן על ידכם עלות למעלה, ועל כן אחר שאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם וגו', והכל להורותם בא אלהינו שכל בחינות תאוות גשמיות יהיו רק לשמו בחיות הנשמה וגדלות השכל ולא בחומריות, ולראות לברר ניצוצי הקדושה מכל דבר, באופן שיהיה התאוה מבוזה מושפל ומאוס בתכלית המיאוס, ועיקר עשותו חמדה הזו הוא רק למען המצוה שבה, ואליה הוא חושק וחומד מתאוה ומצפה והכל באמת ובתמים בשלימות לא שיאמר בשכלו הרי התאוה הזו מבוזה ושפל ובלבבו יחמוד אליה, בזה לא יברר שום ניצוץ הקדוש, רק עיקר הבירור הוא בלב שיעמיק כל כך בחכמת שכלו ובבינת לבו עד שיהא נעשה באמת כזה בלב שיגנה וימאס וישנא את התאוה תכלית השנאה ברוב בינתו באמת אשר הדבר בגשמיותו הוא מאוס אין כמוהו בתכלית המיאוס, ויראה מה שנעשה ממחמדי עולם הזה למשל מאכילה מה נעשה אחר כך מהגשמיות טינוף צואה היש מאוס מזה. או בתאות המשגל חמת מלא צואה וכדומה בכל השטותים נופת טינופת צוף חמדת עולם הזה ותענוגיו והעיקר שבהם הוא קצת חיות המצוה אשר נעשה בהם שהוא הוא הטוב והיפה הנאה נאהבת ונתאבת ונחמדת בלב חכם לב, ועל ידי זה הנה הרע הנאחז בגשמיות הדבר ההוא נכנע ונשבר ונמאס, ונופל ברוח הבהמה היורדת היא למטה, ועוד הרבה יותר. והטוב שהוא חיות ניצוץ הקדוש שבתוך המאכל נתעלה ונתגדל ונתהלל ועולה למעלה, ברוח בני אדם העולה הוא למעלה במותר האדם מן הבהמה שאינו אוכל כבהמה למלאות בטנו כסוס כפרד, כי אם לשם מצוה באימה וביראה בבושה וההכנעה כי זה השולחן אשר לפני ה' וישיבתו לפני ה' ממש, וזה הוא עיקר בירור הניצוצות. ועל זה האופן ודאי הבטיח הקב"ה שאף כל רמש אשר הוא חי שהוא במעלה מעלה גבוה הרבה מעשבי השדה אף על פי כן לכם יהיה לאכלה שיזדמנו בעצמן לכם השור לטבח והבהמה לשחיטה, בכדי שיתוקנו על ידכם כירק עשב שהבטחתי כן לאדם הראשון, כן נתתי לכם את כל, שיהיו כולם מזומנים לפניכם בעת אשר תצטרכו בלי שום עמל ויגיעה כי ירדפו אחר זה בשמחה ונחת לעלות על ידכם לשמי השמים ככל הנאמר.

670

671אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. להבין לשון אומרו אך מה זה בא למעט, ואמנם לדברים הנזכרים למעלה אשר באכילה כראוי יעלו הניצוצות קדושים מכל הדברים, היה עולה על דעת בני אדם לאמר לאכול דוקא הבשר עם הדם שהוא הנפש בכדי לתקן את הנפש ההוא להעלותו וזה עיקר הכל, ואולם נודע מה שכתב מרן האר"י ז"ל שזה שאסרה התורה קצת בהמות וחיות ועופות טמאים הוא לצד שרבתה בהם כח הרע והקליפות באופן שאי אפשר לברר עתה הטוב מהם מפני רוב הרע הנאחז בו ואם היה אדם אוכלו לא די שלא יעלה הניצוץ אלא עוד יאחז ויתדבק כח שורש הרע באדם ההוא, ויטה את לבו לתור מאחרי ה' חלילה לעבור על מצוותיו, ולכן אסרתם התורה, וזה הוא הטעם בדם הנפש לפי ששם עיקר משכן חיות נפש הבהמיות היורדת היא למטה מפני שרובה רע, ואדם אשר יאכלנו יפגע ברע וירד הוא בדגת הים ובעוף השמים ליטבע נפשו בכח הקליפות (ועיין מה שכתב הרב ז"ל (בליקוטי תורה פרשה עקב) באזהרה שלא לאכול שום לב בהמה חיה ועוף לפי שרוח הבהמה שם ויתדבק באדם האוכלו ויגרום לו שכחה וכו') ולא זו שאסר הדם שהוא הנפש בעצמו, אף הבשר מן הבהמה בעודה חיה שנפשה בה אסר לאכול אפילו לבני נח כמו שאמרו חז"ל (בסנהדרין נ"ו:). כי כל עוד שהנפש בתוקפה בהיותה בבהמה זו עוד כח רב בכל אבריה מכח הרע והקליפה אשר בנפשה ויזיק להאוכלו להורידנו למטה עמה, ועל כן ציותה התורה שלא לאכול הבשר עד אשר ישחט הבהמה, או בנחירה קודם מתן תורה, ועל ידי זה תצא כללות נפש חיותה ממנה, ואך ניצוצי הנפש נשארים בהבשר וזה יוכל האדם לתקנו, ועל ידי כן תעלה גם כללות נפשה במעט מעט. וזה שאמר הכתוב אך בשר נפשו למעט אתא לומר אף שהתרתי לך אכילת החי לא תאמר בלבבך אאכול הבשר בעוד שנפשו בו, או את דמו בלבד דם הנפש בכדי להעלות את כללות נפש הבהמיות בפעם אחת לא כן, דוקא בשרם לבד התרתי לך, ואך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, והוא אבר מן החי ודם מן החי כפירוש רש"י כי לא יוכלו להעלותם, ויאחז כח הרע באדם האוכלו ויורידנו מטה כמדובר.

671

672ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו'. להבין אומרו לנפשותיכם ולא לנפשכם וגם אפשר היה די לומר ואך את דמכם אדרוש לבד כי עיקר הצווי שופך דם האדם, ויבואר על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.) בפסוק (בראשית ד', י') קול דמי אחיך צועקים דמו ודם זרעיותיו. פירוש שהקב"ה תבע ממנו כל הזרע שהיה עתיד לצאת ממנו עד סוף העולם ולזה אמר כאן את דמכם לנפשותיכם אדרוש פירוש לפי כל הנפשות שהיה ראוי לצאת ממנו אדרוש ממכה האדם, ולכן אמר ואך, כי אך חלק הוא כמאמר חז"ל (פסחים ה'.), לומר שדמכם חלוק מדם הבהמות שלא מבעיא שדמכם אדרוש אף אדרוש לפי נפשותיכם שהיה ראוי לצאת ממנו.

672

673גם יאמר לנפשותיכם, על דרך שכתבנו למעלה (בפרשת בראשית) בפסוק אי הבל אחיך, ושורש הדברים שכתבנו שם אשר ודאי אינו דומה ההורג נפש הצדיק להורג נפש הרשע נפש החוטאת, כמאמר הכתוב (שמואל-ב ד', י"א) הרגתם נפש הצדיק בביתו, הרי שהקפיד ביותר על נפש הצדיק, צא ולמד בעונש המופלג שסבלו בני ישראל על הריגת זכריה שהיה כהן ונביא כי ודאי אינו דומה מי שמאבד או שובר כלי חרס של המלך למאבד אחת מן הכלים היקרים של אבנים טובות ומרגליות הגנוזים וטמונים בהיכלי המלך הפנימיים ואמרו חז"ל (סנהדרין ק"ג:) שקולה נשמה של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו וכו', ועוד לשער כמה תענוג ונחת רוח ושעשועים שמקבל הקב"ה מהצדיק והוא מקיים את כל העולם, וכל העולמות שלמעלה ושלמטה עומדין עליו כמאמר הכתוב (משלי י, כ"ה) וצדיק יסוד עולם ונרמז במאמר חז"ל (חגיגה י"ב:) שאמרו על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו, ולמי שכל אלה לו ובא זה ואיבדה ודאי יגדל עונשו מאוד עד אין קץ ושיעור, כי יקר בעיני ה' המותה לחסדיו ונאמר (ישעיה נ"ז, א') הצדיק אבד וגו', כלומר במיתת הצדיק, גם הצדיק שלמעלה צדיקו של עולם הוא הקב"ה גם הוא אבד אבידה היקרה המעולה נפש הצדיק בן יקיר אשר משתעשע עמו בפמליא של מעלה.

673

674והנה זה הדבר אין מבין כי אם הקב"ה לבדו הוא אשר יראה ללבב ויודע צדקת הצדיק ושורש נפשו ונשמתו, אבל האדם יראה לעינים ואינו מבין לאמיתיות בחינת כל אדם אם צדיק הוא או לא וקל וחומר הדברים משמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן ובחר באליאב ונדמה לו שהוא הגון למלכות כמו שכתוב (שמואל-א ט"ז, ו') אך נגד ה' משיחו מה שלא כן היה לפני הקב"ה, ומכל שכן לידע שורש נפש כל אחד לא יראו זאת עיני בשר ועל כן לא נמסר לבית דין לדון ההורג נפש האדם כי אם נפש תחת נפש שזה ההורג בזדון ודאי רשע גמור הוא ולכל הפחות אם הרג רשע כמותו נפשו יתן חלף נפשו, אבל ודאי הקב"ה היודע נסתרות וגלוי לפניו שרשי כל העולם הוא בעצמו ידרוש מכל אחד ואחד שהרג את הנפש לפי ערך הנפש שאיבד מן העולם אם צדיק או בינוני או רשע.

674

675וזה שאמר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, כלומר השופך דם האדם ידון לפי ערך הנפשות וחשיבותיהם כל אחת לפי מעלתה לערך ידון המאבדה, ואך זאת אדרוש כלומר אני בעצמי אדרוש את זאת להפרע מן הרשעים לפי ערך מה שקלקלו, כי שופך דם האדם באדם, דמו ישפך, כלומר במשפט האדם לא יוכלו לדון כי אם להיות דמו ישפך נפש תחת נפש כי לא יראו רק לעינים ואין יודעים מה בלבו של כל אחד, אבל לנפשותיכם אדרוש אני בעצמי כי אני הוא הרואה ללבב ולפי ערך נפשו ורוחו ונשמתו חייתו יחידתו כנאמר.

675

676מיד כל חיה אדרשנו וגו' מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. צריך להבין שינוי לשונו לכתוב אצל חיה אדרשנו סתם ובאדם אדרוש את נפש האדם, ויבואר על פי מה שכתבנו למעלה (פרק ד', ט') שהבאנו שם דעת הש"ך (בחושן משפט סימן ע"ב סעיף קטן מ') לפסק הלכה באחד שלקח סייף מחבירו והזיקו בידים ואחר כך טוען הניזק שהיה סייף יקר למאוד מה שאין דרך סתם סייף להיות יקר כל כך חייב המזיק לשלם כל דמי הסייף אף שאם היה משאילו לו ונאבד אפילו בפשיעה אין צריך לשלם כי אם דמי סייף דעלמא לא כן במזיק בידים כי אומר לו מאי הוה לך גביה דאזיקתיה ושלא כדעת השלטי גיבורים שכתב דאפילו מזיק בידים פטור ועיין שם, ועל כן אמר הקב"ה לקין אי הבל אחיך כי הבל ידוע ברוב צדקתו אשר היה נפשו של משה רבינו ע"ה והוא דבר יקר שאין כמוהו, וקין הזיקו בידים ותבע ממנו דמי נפש הבל דייקא נפש יקרה כזה כפסק הש"ך להלכה ועיין שם, ואמנם זה הכל באדם ששכלו בקרבו ושייך לומר לו על כל פנים היה לך לחוש אולי היה דבר יקר למאוד ומאי הוה לך גביה דאזיקתיה ולא כן בחיה שאין לה שכל להבין כלל זאת אם יש נפש יקרה או לא ודאי שלא תשולם כי אם כהריגת סתם אדם לא בבחינת ערך הנפש וגם הש"ך יודה בזה.

676

677ועוד הנה האדם ההורג נפש אחיו, הנה עיקר כוונתו לאבד הנפש ממנו שלא יחיה עוד בכדי לנקום ממנו, או לגזול ממונו וכדומה ועל כן הוא מוכרח לסבול העונש לפי ערך הנפש. אבל חיה הדורסת ואוכלת שאין כוונתה בהריגתה כי אם לאכול את בשר הגוף להנאתה ודאי שאינה צריכה לשלם לפי ערך הנפש כי מה לה עם הנפש והיא לא נתכוונה אלא על הגוף להנאתה ולא תשלם כי אם מה שנהנית כדין שן המזיק ברשות הרבים כמו שמבואר (בטור שולחן ערוך חושן משפט סימן שצ"א).

677

678ולזה אמר הכתוב מיד כל חיה אדרשנו, כלומר אותו בעצמו לא לפי ערך נפשו. אבל מיד האדם, מיד איש אחיו, כלומר שחוץ לזה יש חילוק באדם בין ההורג לאיש זר אשר לא קרובו וגואלו הוא, ובין ההורג לאחיו אשר כנפשו כי הכל לפי רוב המעשה נידון אשר לא חמל על חצי בשרו והראה בזה גודל רשעו ואכזריות הרע שבו, ולכל אלה אדרוש את נפש האדם כי האדם אשר לו שכל ובינה להבין היה לו לחוש אולי הוא נפש יקרה עד מאוד ומאי הוה ליה גביה דאזקיה ועל כן לפי ערך נפש המת כן ידרשנו המקום מאת ההורגו, והכל לפי דעת תמים דיעות יתברך שמו אמן.

678

679שֹפך דם האדם וגו' כי בצלם אלהים עשה את האדם וגו'. להבין הטעם שאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם מה ענין זה טעם שיהרג ההורג ועוד כי ההורג הוא גם כן אדם הנעשה בצלם אלהים ואם חמור כל כך לאבד צלם אלהים הנה זה שכבר אבד מה שנעשה נעשה, ואיך נאבד בכיוון עוד אדם העשוי בצלם אלהים, והיה ראוי לתת עליו עונש אחר.

679

680ואמנם זה הכל קאי אשלמעלה, למה שאמר הקב"ה יתברך שמו אדרוש את נפש האדם כלומר אני בעצמי אדרוש לפי ערך הנפש, כי ה' הוא הרואה ללבב ויודע גודל חטא כל אחד עד היכן מגיע וכמה וכמה חילוקים יש בין הנפשות ובין איש זר או אחיו כאמור. ואחר כל אלה פן יאמרו הבית דין שלמטה מה לנו לצרה הזאת להרוג את זה ואין אנו יודעין כלל עד היכן הגיע חטאו, ועוד כי זה חמור למאוד להרוג האדם ואיך נכניס עצמנו בדבר חמור כזה, אשר עין לא ראתה שורש נפשו ורק ה' יראה ללבב, ועל כולם אם המשפט הוא רק לפי ערך הנפש, ופן נפש זה ההורג גדול מנפש אשר נאבדה ואין ראוי לאבד נפש יקרה מפני נפש הפחותה במעלה מזה, יבוא מי שלבו שלם בדבר, ויעשה לו משפט הידוע לפני כסא כבודו שהוא רשאי ולא אנו.

680

681ועל כן אמר הקב"ה לא כן, כי כן אמת אשר את נפש האדם אני אדרוש לשלם להורגו לפי ערך נפשו, אבל זה קודם לכל, והתחלת המשפט להיות שפך דם האדם יהיה מי שיהיה אפילו ההורג צדיק, והנהרג רשע. באדם דמו ישפך כלומר בבית דין יהרג כפירוש רש"י כאשר הוא עשה כן יעשה לו ולא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו, ובפרט כאשר כתבנו למעלה אשר ודאי זה ההורג בזדון ודאי רשע גמור הוא ושורש נפשו מטה מטה, וראשו תחת ראש הנהרג. ואולם פן תאמרו למה אני מצוה זאת לכם אעשה זאת אני בעצמי לצד רב גודל חומרת הריגת נפש מישראל אף הקל שבקלים, ועל כן אמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, וצריך להיות האדם שלם בכל השלימות כי נברא בצלמו, ואם לא ימצא אצלו זאת הבחינה להרוג השופך דמים ולנקום ממכעיסי אל ברוך הוא הרי הוא חסרון שאין חסרון כמוהו, ואף המשפט שלאלהים הוא, צריך להמצא בו כי נעשה בצלם אלהים, וגם כח וגבורה בו לדון דיני נפשות כי נעשה בצלמו ולא יירא לומר מי אני להרוג נפש כי גדלה בחינתו אשר נעשה בצלם אלהים ועל כן על גוף הדבר ששפך דם האדם, באדם דמו ישפך על פי הסנהדרין, אבל נפש האדם אני אדרוש כנאמר.

681

682או יאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. על דרך אומרם ז"ל (שבת קנ"א:) אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, כי כל עוד שצלם אלהים הוא על האדם הרי עשאו הקב"ה פטרון ומושל על כל הבהמות וחיות כנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', ואיך לא תפחד החיה מגשת אליו להורגו, ואך כאשר מוּסָר מן האדם צלם אלהים על ידי חטאיו אז נעשה כבהמה שהחיה טורפתו ואכלתו, וידוע אומרם ז"ל (שם) תינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשומרו מן העכברים וכו' והכל מפני המורא שהטביע הקב"ה בלב הנבראים מפני צלם אלהים, ולזה אמר כאן כי בצלם אלהים עשה את האדם שחוזר למה שלמעלה שאמר מיד כל חיה אדרשנו ופירש רש"י לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות וכו' לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות וזו היא אזהרתן לומר הרי בצלם אלהים עשה את האדם מה שאין כן בחיה על כן היא מוזהרת שלא לפגוע בו אדרבה הנה היא מסורה לו למלאכה ולאכילה ומכל שכן שלא תמשול עליו כדבר האמור.

682

683ואתם פרו ורבו ושרצו בארץ ורבו בה. אף שכבר אמר זה למעלה (ועיין ברש"י) כפל לומר כאן כי אחר שהזהיר כל מיני החיה וכל האדם להשמר מלשפוך דם האדם כי ידרוש את נפשו מהם, יתקבל יותר גזירת מלך מלכו של עולם לפרות ולרבות, שלא יהיו חוששין היאך אנו פרין ורבין לַמְאֵרָה יבוא הזאב ויטרוף, הארי וידרוס. או האדם בעצמו, הגבורים יהרגו החלשים. ואחר שהזהיר הקב"ה שינקום את דמו מהם, כל אחד ישמור את נפשו, ולכן כפל להם עתה להזהירם עוד אחרי שאין להם עוד טענה.

683

684ובדרך רמז ירמוז אומרו ואתם פרו ורבו וגו'. בדרך שכתבנו למעלה אשר ורבו יורה על גדלות הדבר במוחין וחיות השכליות וברזי אלהינו יתברך שמו שעולה למספר רבו כנ"ל, ונודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ו') בפסוק אלה תולדת נח נח איש צדיק וגו' הדא הוא דכתיב (משלי י"א, ל') פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצוות ומעשים טובים וכו' עד כאן. ולזה רמז הכתוב ואמר פרו ורבו כלומר הפירות שאתם עושין שהוא מצוות ומעשים טובים יהיו בבחינת ורבו בחיות הנשמה וגדלות השכל ובידיעת רזין דאורייתא וסודות אלהינו אשר בכל מצוה בכדי שיהא נעשין באימה ויראה בפחד ורעדה בענוה והכנעה ושמחה ונחת ובאהבה רבה, כי כל מצוה דלא נעשית בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא כנודע (מזוה"ק בכמה מקומות ובפרט בתיקוני זוהר תיקון י') ואחר כך אמר שרצו בארץ ורבו בה כלומר אף בעשותכם דברים הנמוכים בדברי הארציות התחתונים השורצים על הארץ התחתונים גם בהם ורבו בה שתעלו למעלה בחיות גדלות השכל ורזי אלהים אשר בכל דבר וכאמור.

684

685ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר וגו'. לאמר זה אין לו פירוש כי למי יאמרו לבהמות וחיות, גם מלת אתו לכאורה מיותר, ונראה לפי שמצינו כמה פעמים בענין הנבואה לפעמים שאין חזון נפרץ, וכשיבוא מי שראוי לכך להיות נתגלה הנבואה אז על ידו יתגלה גם לשארי הנביאים שלא היו כדאי לכך לבדם, כמו בני הנביאים אשר היו בימי אליהו שבעוד שהיה אליהו בעולם אמרו אל אלישע (מלכים-ב ב', ה') הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך, ואחר כך כשעלה אליהו בסערה השמים אמרו אליו (שם ט"ז) הנה נא יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדוניך פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים. כי אחר שעלה אליהו נגנזה הנבואה מהם. וכן בשלוחי שאול המלך שניבאו כשהיו בין הנביאים וכן שאול גופא גם כן ניבא ביניהם עד שתמהו ואמרו הגם שאול בנביאים (כמו שכתוב שמואל-א י, י"א) וכן כאן לפי שנגלה הנבואה אל נח נגלה גם לבניו אגבו, וזהו שאמר הכתוב ויאמר אלהים אל נח, שעיקר האמירה נתגלה לנח כי הוא היה ראוי לכך, ואגב זה גם ואל בניו אתו לאמר שגם להם נתגלה האמירה מאת ה' בשביל שהיו אתו, והאבות סימן לבנים אשר,

685

686ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם. כלומר עיקר הקמת הברית אני מקים אתכם ועל ידכם יכרת הברית גם לזרעכם אחריכם אף שלא יהיו כדאים כל כך כי ימשכו אחריכם וכעין האמור למעלה, אבל מכל מקום תנאי הותנה באמרו לזרעכם אחריכם כלומר בזמן שיהיה זרעיך אחריך שילכו בדרכיך אף שלא יהיו ממש כמותכם מכל מקום יהיו הולכים בדרך שאתם הולכים שעל כל פנים יהיו ראויין על ידכם לכריתת הברית אבל לא כשילכו בדרך רחוקה להם ויטמאו את עצמן ואת בריתן שלא יוכל שמירת הברית לשמרם מכל אויביהם, וזה שלא כמו הקמת ברית אשר היה עם אברהם יצחק ויעקב, שהברית שלהם בעצמו מועיל לבנים בין ראויין ובין שאינן ראויין ושם אחר כל הרעות נאמר ואזכור את בריתי את אברהם את יצחק ואת יעקב, ולא כרת עוד ברית עם הבנים כי שבועת האבות ירשו הבנים, אבל כאן אין זה הברית בעצמו חזק וראוי כל כך שיועיל גם להבנים כי אם במקצת דהיינו אם ישמרו בניך בריתי קצת, אצרף גם כן הזכות שלהם להכרית להם ברית כאמור.

686

687או יאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם. פירוש לא כאברהם שנאמר אצלו (בראשית י"ז, ד') אני הנה בריתי אתך, שאברהם בעצמו הוא הַמֵקִים הברית ואין צריך סעד לתומכו אכל אתם בני נח הנני מקים את בריתי אתכם שאף אני מסייע אתכם בהקמת ברית כי אתם צריכים סעד לתומכם ונוקים את הברית יחד.

687

688או יאמר ואני הנני מקים וגו'. כלומר אף שכבר הקימותי את בריתי עם נח קודם כניסתו לתיבה שנאמר בו והקימותי את בריתי אתך, אבל עתה הנני מקים את בריתי אתכם פירוש את כולכם עם נח ובניו וגם אפילו ואת זרעכם אחריכם, ואת כל נפש החיה אשר אתכם וגו', ואם תאמר על מה צריך עתה כריתת ברית בשלמא נח היה צריך ברית על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו כשיראו אותו נכנס לתיבה כאומרם (בראשית רבה ל"א, י"ב) אבל עתה על מה צריך לכרות ברית. לזה אמר,

688

689והקמותי את בריתי וגו'. ולא יכרת כל בשר וגו' ולא יהיה עוד מבול וגו'. כי זה הקמת הברית אתכם אשר לא יהיה עוד המבול בשום פנים, והנה לכאורה קשה מה שכפל לומר והקימותי את בריתי אתכם והלא כבר אמר להם ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגו' ואת כל נפש החיה וגו' עד לכל חית הארץ, והיה צריך לומר אחרי זה ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול וגו', ועל מה חזר ושנה והקימותי את בריתי, ואמנם לפי מה שכתבתי למעלה שהקמת ברית עם נח ובניו לא היה העיקר כי אם להם בלבד ולזרעם אחריהם דוקא שיהיו אחריהם שילכו אחריהם בדרכי ה' ועבודתו ולא באופן אחר, והנה הברית הראשון היה על כל הדברים המתרגשים ובאים לעולם כמו הברית הראשון שהקים עמו על הפירות שלא ירקבו, וכדומה מכל הרעות הבאים לעולם, שיזכור להם הברית הזה להושיעם מצרתם, וכאשר כרת את אברהם ברית ואנו אומרים עד עתה זכור לנו ברית אבות וגו'. ועל זה אמר ולזרעכם אחריכם בזמן שזרעכם יהיו אחריכם וכאמור, ואמנם עתה אמר עוד דבר חדש והקמותי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד וגו', כלומר הנני מקים את הברית אתכם שלא יהיה עוד המבול בשום פנים אפילו אם יהיו רשעים גמורים שיהיו ראויין למבול לא יהיה ולא יבוא. ויועיל להם זה הברית לדבר זה שלא ישטפו במבול, ולכן לא נאמר כאן ולזרעכם אחריכם כי זה אינו תלוי בהילוך הבנים אם יהיו אחריהם או לא כי זה הוא דבר חזק וקיים לעד ולעולמי עולמים להיות תכון תבל בל תמוט ויתבטל שם כליון המבול מעולם, ועל כן אמר אברהם אבינו בבקשתו על הסדומים (בראשית רבה מ"ט, ט') נשבעת שאין אתה מביא מבול לעולם מה את מערים על השבועה מבול של מים אין את מביא מבול של אש את מביא אם כן לא יצאת ידי שבועה וכו' כי דבר זה אינו תלוי בשום תנאי רק נשבע בקדשו שלא יעשה כדבר הזה לעולם.

689

690ויאמר אלהים זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן וגו' והיה בענני וגו' ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי וגו' והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה וגו'. וצריך לדעת כפילת הדברים ושינוי לשון אשר בכל אחד בכתוב הזה, והרואה יראה. ואולם כבר כתבנו אשר הקמת הברית עם נח ובניו היה על שני אופנים. אופן אחד הוא על כל הפורעניות והצרות המתרגשות ובאות לעולם שיזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו, וזאת היתה באופן שיהיה זרעו אחריו דייקא שילכו בדרכיו, והגם שמצדם לבד לא יהיו ראויין להושיעם מצרתם, יצרף להם הברית הזה שכרת עם נח ובניו ויושיעם למען שמו. ואופן השני היה כריתת ברית רק על המבול או שאר כליון כל העולם בבת אחת שלא יהיה עוד כזאת, וזה בלי שום תנאי ואפילו יהיו הבנים רשעים גמורים שיהיו ראוין לשטפן ולאבדם מן העולם יזכור למו ברית הזה ולא יבוא לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם. ולשני הבריתות האלה נתן ה' אות וסימן והוא אשר נתן הקשת בענן, ונתנו על ב' אופנים הללו. א', שלפעמים יראה הקשת על הארץ ואז ידעו הבריות כי כלה הוא מאת ה' לאבדן בכליון גמור וזה האות להם, לולא שכרת הברית עם נח שלא יאבד עולמו, והב', שלא יֵרָאֶה הקשת על הארץ כי אם ה' הוא שיראהו והוא על אופן שלא יתחייב העולם כלייה חלילה רק שאר צרות ופורעניות ולא יהיה בכוחם לבד שיושיעם ה', ויראה ה' באות הברית ויצרף הקב"ה הברית שכרת עם נח שיזכור צדקתו לבניו לצרף זכותו להם להושיעם.

690

691ובזה יבואו כל הכתובים בביאור נכון, ותחילה אמר זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן וגו' והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן, שְיֵרָאֶה הקשת לבני אדם זה הוא האות שהגזירה מאת אלהים כלה נחרצה לאבד העולם ויושביה ואז וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם, כלומר מה שהיה ביני וביניכם לבד שלא נאמר בו לזרעכם אחריכם כנאמר למעלה ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. אבל והיתה הקשת בענן כלומר כשיהיה הקשת רק בענן לבד ולא תֵרָאֶה על הארץ ואז סימן היא שמדת הדין לבד הוא הפועל בארץ בצרות ויסורים, ואז וראיתיה לזכור ברית עולם פירוש אני בעצמי אראה אותו לזכור ברית עולם אשר כרתי עם נח לצרף זכותו להם בעת צרתם, וזה אומרו בין אלהים ובין כל נפש חיה וגו', כי זה הברית נעשה על עת אשר תשלוט מדת הדין בעולם לזכור ברית אבות לבנים בין אלהים מדת הדין שיהיה אז בעולם ובין כל נפש החיה שיהיה אז להושיען בעת צרתם, והטעם שבעת אשר הגזירה גדולה להומם ולאבדם ח"ו נראה הקשת על הארץ כדי שידעו הבריות רוב גודל רשעם ויעשו תשובה לפני בוראם, אבל כשהמה ראויין לישועה אף בצירוף אות הברית אין הקב"ה צריך להראותו להם רק הקב"ה רואה אותו ויזכור את בריתו אשר נשבע לאבותינו. וזה ששאל רבי שמעון בן יוחאי לרבי יהושע בן לוי (כתובות ע"ז:) נראתה הקשת בימיך וכו' כי הקשת בענן לרוב הוא, רק שאלו אם נראה אם לאו, ועל כן, על ונראתה הקשת בענן תרגם אונקלוס ותתחזי קשתא בעננא, ועל וראיתיה, מתרגם ואחזינה, והוא דברינו האמורים שבזה הקב"ה בעצמו יראנו ולא יצטרך להראותו לבריות כיון שראויים להקמת הברית מצד עצמן בצירף אות הברית כאמור.

691

692והנה להבין ענין אות הברית שהוא הקשת במעט דמעט לפי קוצר שכלינו, נאמר, כי הקשת הוא היחוד הנוטה לצד החסד כי ענן נקראת המלכות בעת שמקבלת מחסד כנודע, והנה קש"ת הוא ראשי תיבות תק'יעה ש'ברים ת'קיעה היוצאים מן השופר והם בחינת ג' אבות חסד גבורה תפארת היוצאים מן הבינה סוד השופר, וכשהמלכות מקבלת מהם ונוטה אל החסד אז חסדים מתגברים בעולם, וזה שכתוב ונראתה כלומר כֶשֶתֵרָאֶה בעת שהקשת בענן כלומר שחסד גבורה תפארת נוטים אל הענן סוד המלכות, אז וזכרתי כלומר שההנהגה יהיה בבחינת הזכר שהוא החסד, כי כשהיחוד שלם אז גם הנקבה נקראת על שם הזכר, וזה והיתה לאות, והבן. ואמנם בחינת כשנראתה הקשת בענן זה יורה אשר נתחזקה הגבורה כמו החסד ורק שהיא נוטה לחסד והיא בחינת הרחמים ולא יועילו רחמים אלו כי אם מהמלט העולם שלא יהיה המים למבול לשחת כל בשר וזה נעשה בזכות הברית אשר כרת עם נח ונשבע מעבור מי נח על הארץ, ואז נראה הקשת בשלושה גוונין ונוטה לרחמים, אבל כשיהיה הקשת נכלל בענן שהוא גוון החסד, וזה והיתה הקשת בענן בגוון ענן אז וראיתיה שאין צריך להראותו לכל, רק אני בעצמי אראנו והכל בצירוף כריתת הברית שכרת עם יוצאי התיבה ככל הנאמר. ולזה גמר אומר ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקימותי ופירש רש"י הראהו הקשת ואמר לו הרי האות שאמרתי, ורמז לו בזה שני אלה הבחינות כי זאת אות הברית הוא בחינת כשיהיה נראה הקשת על הארץ כי הראהו הקשת כאמור, אשר הקימותי ביני ובין כל בשר, זה יורה על בחינה שאינו רואה הקשת כי אם הקב"ה לבדו וזה אשר הקימותי כלומר לי לבדי ביני ובין כל בשר שלא יראנו אדם כי אם אני כדבר האמור.

692

693ויהיו בני נח וגו' וחם הוא אבי כנען וגו'. צריך להבין מה שהודיע כאן שחם הוא אבי כנען, (עיין רש"י) ואמנם לפי מה שכתבנו לעיל אשר לזה אמר הכתוב אלה תולדת נח לפי שעד נח היו כולם נקראים בני אדם ואף שהיו כמה דורות אחריו, וידוע מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, ט') בנוהי דאדם קדמאה לצד גודל רשעם שנמשך מחטא האדם ואף שאדם בעצמו עשה תשובה גדולה לפני בוראו כאומרם (עירובין י"ח:) אדם הראשון חסיד גדול היה, כשראה שנקנסה עליו מיתה העלה זרזי תאנה על בשרו וישב בתענית מאה ושלושים שנה וישב במי גיחון וכו', מכל מקום לא הועיל אלא לעצמו ולא לבניו כי נולדו כולם מחוה שבא נחש עליה והטיל בה זוהמא ועל כן נקראו כולם בני אדם, ורצה הקב"ה להעביר זה השם מהם שיקראו כולם בשם בני נח ואולי יועיל זה קצת שלא ירשיעו עוד כל כך, ונודע אומרם ז"ל (ברכות ז':) מנא ליה דשמא גרים דאמר קרא וכו' אל תקרי שַמוֹת אלא שֵמוֹת, ולזה אמר כאן שכן נעשה והם נקראים בני נח ואף שהם היו לפני המבול גם כן לא נקראו על שם אדם כי אם על שם אביהם, ואמנם מזה יקשה מנין יצמח הדבר שהרבו עוד לפשוע פעמים רבות ובפרט בדור הפלגה עד שאמר הכתוב (לקמן י"א, ה') וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, שחזר לקרותן בני אדם על שם הנזכר, כמאמר חז"ל הנזכר, ולזה אמר וחם הוא אבי כנען, נודע מדברי מר"ן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) שחם הוא העומד בצד שמאל הרומז למוח הגבורה הנקרא בן רשע, והגם שלא הרשיע כל כך מכל מקום כיון שנשתלשל ממנו עד שנעשה אבי כנען, וכנען ידוע ברשעו אשר בידו מאזני מרמה וגם שאר רעות מְכוּנִין על שם כנען בדרך שאול בן הכנענית וממנו נצמח כל הרעה אחר המבול כמדובר. ולזה גמר אומר,

693

694שלושה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. כלומר לפי ששלושה אלה בני נח הרומזים לג' קוין ימין ושמאל ואמצע לכן מאלה נפצה כל הארץ שנתפרד כל הארץ בבחינת טוב ורע, שיהיה זה עושה הטוב וזה הרע וזה ממוצע מטוב ורע, והכל נמשך משלושה אלה.

694

695ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. לשון ויחל אין לו פירוש לפי פשוטו ודרשת חז"ל (בראשית רבה ל"ו, ג') ידוע. ונראה על דרך מאמר חז"ל (סוטה מ"ד.) למדך תורה דרך ארץ שיהא אדם בונה בית ואחר כך יטע כרם ואחר כך ישא וכו' עד כאן. וכעין זה רצה נח להתנהג אחר יציאתו מן התיבה שנצטוה מחדש בפרו ורבו, לזה ויחל נח כלומר שהתחיל כן. בתחילה, איש האדמה ואמרו חז"ל (שם) שעשה פנים לאדמה וזה ביתו של עולם, ואחר כך, ויטע כרם, ואחר כך רצה לילך תוך אהלה של אשתו כאומרם ז"ל (שם שם, ד'). ואך אמר הכתוב,

695

696וישת מן היין וישכר. היין הידוע חלק אדם רשע שידא שמרון שעשה עמו שותפות בנטיעת הכרם כמאמר חז"ל (שם שם, ג') ואך הוא צוה לו שלא יכנס לגבולו אבל נח וישכר, ובזה בא לגבול הרשע. והרבה יין עושה, ונעשה הכל לפניו כמישור ובזה ויתגל בתוך אהלה ונעשה מה שנעשה.

696

697או יאמר ויחל נח איש האדמה. כלומר שנתחלל במה שנעשה איש האדמה, שלא נשאר באדמה כי אם הוא ולא נשא רינה ותפילה בעד בני דורו שעל כן נקרא המבול מי נח על שמו כנודע מזוה"ק (ויקרא ט"ו.).

697

698וירא חם וגו' עד וערות אביהם לא ראו. הדקדוקים רבו בזה ולא נציגם לאהבת הקיצור ומתוך הפירוש יובן מה שהיה ראוי לדקדק ונאמר שזה הכל חוזר למה שאמר למעלה ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו', וכתבנו שם בפירושו שאחר המבול היה ראוי שיקראו בשם בני נח ולא בשם בני אדם על שם החטא, ואך חם אבי כנען היה שם, וממנו נצמח הרע. ואף בתיבה הוא היה הרע שבכולם ששימש בתיבה, ומשורש נחש יצא צפע (ישעיה י"ד, כ"ט) שהוליד את כנען אשר בידו מאזני מרמה רע על כל הרעים, ואחר כך אמר הכתוב ג' אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ כי הם היו בבחינת ג' קוין ימין ושמאל ואמצע ועל כן מאלה נפצה הארץ להיות בבחינת הטוב והרע והממוצע כנזכר, ואחר כך מספר הכתוב מה שנעשה מכל אלה ואיך כל עורב למינו שכל אחד עשה לפי מהותו ושורש נקודת לבבו, והנה תיכף ויחל נח שגם הוא נעשה חולין ויטע כרם וגו', עד ויתגל בתוך אהלה, והכל משורש חם שהיה מושרש בו בסוד אומרם ברא כרעא דאבוהי, ואחר ויתגל בתוך אהלה תיכף וירא חם וגו' כי הרשע בראותו דבר שראוי לעשות בו להגיע על ידו לחיי עולם הבא והיינו שבא מצוה לידו, לא זה שאינו עושה המצוה אף עושה בו עבירה ומאבד נפשו עד עולמי עד, כמשל החסיד הקדוש בחובות הלבבות (שער הבחינה פרק א') באחד שקיבץ אנשים עורים אל בית מיוחד והכין להם שם כל הצטרכותם בשלימות עם רופאים נאמנים שיפקחו עיני עורים, והם לא שמעו אל הרופא והוזקו ונכשלו בדברים אשר הוכן להם לטובתם עיין שם.

698

699וזה אמרו חז"ל (מכות כ"ג:) אמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו', כי כל דברי התורה אף הלא תעשה שבה הכל הוא לזכות ישראל למען יזכה האדם בבא דבר עבירה לידו ולא יעשנה, שנותנין לו שכר כאילו עשה מצוה כאומרם ז"ל (שם) וכל עיקר בריאת היצר הרע היה למען יקבל שכר על ידו כשלא יצייתנו. והרשע הוא בהיפוך, שאף בדבר מצוה הוא נכשל לאבד נפשו מכל וכל. וכזה עשה חם הרע שבא לידו דבר מצוה כזה לזכות בו לכסות בשר ערוה ולקיים (ישעיה נ"ח, ז') וכי תראה ערום וכסיתו, והוא לא כן עשה אדרבה הוסיף חטא על פשע, ומרעה אל רעה יצא, שעשה לו מעשים אשר לא יעשה יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו כמאמר חז"ל (סנהדרין ע'.), ולא נסתפק בזה ואף אחר עשיית הרע לא קיים בו מצות כיסוי, ועוד נתכוון לבזותו והגיד לשני אחיו בחוץ כלומר ברשעו לא רצה לומר להם בסתר בבושה כי אם בחוץ ולא חס על כבוד אביו לפרסם קלונו כל כך. והנה שם ויפת אף שלכאורה נראה ששניהם בשוה עשו לקחת את השמלה, אכן נודע אומרם (תנחומא ורבה בפסוק ויקח שם ויפת) ויקחו לא נאמר אלא ויקח מלמד ששם נתחזק תחילה וכו' מה פרע להם הקב"ה לשם פרע לו שכרו מצות תכלת, וליפת נתן לו קבורה וכו' עד כאן. והכל לטעם הנזכר כי שם הוא העומד בימין ורומז למוח החכמה והוא כהן לאל עליון כלומר עבד לה', ויפת הרבה למטה במעלה כלול מחסד וגבורה ועל כן לא נתאמץ הוא כל כך.

699

700ואך צריך להבין ענין עשיית שם ועשיית יפת ומפני מה זכה זה דוקא לטלית של ציצית וזה דוקא לקבורת בניו, ואולם הנה אמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם וכו' עד כאן. ונמצאת למד מזה אשר ימצאו ב' בני אדם מתנהגים בדרך אחד זה כמו זה, זה הולך לבית הכנסת וכן זה, זה מתפלל וכן זה, וכדומה מתפילין וציצית וכל עשיות מצות הבורא והתנהגות דרך העולם, ואכן בתוכן נקודת לבביהם ומחשבות כליותיהם רחוקים זה מזה כממזרח למערב ויותר, כי הנה זה מתפלל במחשבה טהורה ונכונה בלב טוב באהבה ויראה והכנעה ושמחה ויודע לפני מי הוא עומד, ויש לו נחת רוח ממה שזכה להתפלל לפני ה' יותר מכל חמדת העולם אף יותר מחיות נפשו ממש. וזה מתפלל מפני שבוש מבני אדם שלא יתפלל שלא יאמרו עליו שהוא רשע וישיג קלון וביזוי על ידי זה או אפילו כשאינו עדיין על דרך הזה רק שהוא מתפלל בשפתיו בדברי התפילה והוא עצמו ומחשבותיו והרהורי לבבו מהומה וטרודה בחוצות בשווקים וברחובות בעסקי פרנסתו וטרף חוקו ואינו די לו בחושבו זאת כל היום אף שעה קלה הזו שהוא עומד ומתפלל עומד וחושב באופני עניניו, ולא יטענו לבו להיפך אשר בעת עסקיו יהיה טרוד במחשבתו בעסקי עבודת ה' והתפילה, כי הוא ינחת שזכה לצאת מבית התפילה. גם באכילתו אינו טרוד כלל בעסקיו והוא ומחשבתו ולבו קשור בתאות האכילה, ומתכעס ומתקצף על אשתו על שאינה מכינה לו מזון כראוי באומרו שהוא עובד כל היום ואחר כך אינו מוצא לאכול, ולא יקשה לו כלל מפני מה לא התפלל היום ובכל יום כראוי, וכן בכל עשיית המצוות שבעולם והתרחקות מן החטא, זה עושה כולם לקיים מצות בוראו ועושה הכל בדעה נכונה ובמחשבה טהורה, וזה עושה כולם בשביל הבלי שטותיו להשיג על ידי זה כבוד הבריות ובוש מפניהם לעבור עבירה, או סתם שהורגל כך מנעוריו לילך לבית הכנסת להתפלל ושאר עשיות אבל לא יכוון בלבו בחזקה שעושה כן מפני כבוד הבורא, וזהו שאמר הכתוב (מלאכי ג', י"ח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו ועוררו חז"ל (חגיגה ט':) היינו צדיק היינו עובד אלהים וכו' ולדברינו יאמר בין עובד אלהים לאשר לא, פירוש, שאינו עושה כמוהו הגם שהוא עבדו פירוש שגם הוא עובד, וזה עושה כמו זה, מכל מקום יש בינם מרחק רב עד אין שיעור, כי זה כוונתו לשמים וזה כוונתו להבליו, והנה כעין הדברים הללו היה החילוק בין שם ליפת, והנה תיכף כאשר בא חם ברשעו והגיד לשני אחיו בחוץ. אז תיכף כתיב,

700

701ויקח שם ויפת את השמלה. ויקח ולא ויקחו כי שם לקח תחילה כאמור למעלה, כי שם הוא היה מחבב המצוה באהבת נפשו ומאודו, ומצוה הבאה לידו עשאה תיכף ולא רצה להחמיצה על כן תיכף ומיד ויקח, ואמנם בתוך זה עשה גם כן מצוה בבחינה אחרת גדולה למאוד, והוא כי הנה ידוע אשר מצות הטלית של מצוה הוא האור המקיף מאחוריו לבחינת זעיר אנפין כמו שהוא בפרי עץ חיים (פרק ג' משער הציצית) ושם בגודל צדקתו ראה מעשה ונזכר הלכה, וראה מצוה זו שתלויה בה עוד מצוה אחרת ואיזו היא זו ציצית שעדיין לא זכה אליה ועל כן שם את השמלה על שכמו מאחוריו כי רצה לתקן זה אור המקיף, לזעיר אנפין המאיר מאחוריו דוקא, כנודע שמצות ציצית דוקא להשליך שתי כנפות לאחוריו וכאשר אמרו חז"ל (עיין ילקוט רמז רל"ד בסופו) שאמר הקב"ה לים הזהר בבניי שעתידים להשליך כנף של ציצית לאחוריהם וכן המצוה על פי הסוד כמו שמובא בפרי עץ חיים שם.

701

702והנה ידוע אשר הציצית נקראו תשמישי מצוה כי עיקרם הוא לצורך המלכות הנקראת מצוה והיא הלוקחת ת"ר אורות כמנין ציצית ועל כן אמרה התורה ויקח שם וגו', ולכאורה לא היה צריך להזכיר שמותם כיון שאמר למעלה ויגד לשני אחיו בחוץ היה צריך לומר ויקחו אחיו את השמלה, ואולם דבר זה רמזה התורה אשר ויקח ש"ם כי המלכות נקראת שם כנודע מכוונת קריאת שמע בש' מ' של שמ"ע, ובזה הקיחה שלקח שם לקח עצמו לצד אחר לתקן הש' מ' שהיא המלכות על ידי מצות הטלית כעין (שמואל-ב ח', י"ג) ויעש דוד שֵם (גם גזירה שוה מויקח קרח שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ח, ג') שלקח טלית וגו') אבל ויפת את השמלה כי יפת לא נתכוון כי אם לפשוט לקחת את השמלה המגושמה בכדי לכסות בשר ערות אביו שלא יתבזה. אבל שם, קיחה אחרת היה לו שלקח בדעתו לתקן המצוה בשרשה, ועל כן אמר הכתוב וישימו על שכם שניהם, ולכאורה היה להכתוב לומר וישימו על שכמם אכן לצד שהיה מחולק מאוד השימה על שכמם זה מזה, שם, כיוון להשימו על שכמו בכדי להיות הטלית מאחוריו להיות שם אור מקיף, לזעיר אנפין ומשם יאיר למלכות העומדת מאחורי זעיר אנפין, ויפת עשה בפשטות שלא יראה בבושת אביו. וישימו על שכם שניהם, כלומר השימה על שכם היה בו בחינת שניהם כי שם לפי בחינתו הגדולה ודרכו והילוכו בקדושה כיוון לתקן על ידי זה בשמי מרום, ויפת למטה למטה ועל כן כל אחד נטל את שלו ממש, כי כשם שנתכוון שם לטלית של מצוה ולזרוק אותו דוקא לאחוריו לתקן את שורשו במקום עליון בשיעור קומה זכו בניו גם כן לטלית של מצוה לזכותם בזה להשליך כנף של ציצית לאחוריהם, ויפת שכיוון בפשטות לכסות בושת אביו שלא יתבזה, על כן זכו בניו לקבורה לכסותן בעפר שלא להראות בושתן לכל עובר ויתבזו, וגמר אומר ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו, אף שכבר נאמר למעלה וילכו אחורנית אמנם כאן בא הכתוב לומר שבעת כיסוי השמלה על הערוה הפכו פניהם לאחוריהם ואמנם ערות אביהם לא ראו אף אחר הכיסוי בשמלה כי הנה הערוה המגולה אין דרך הטובים להסתכל אפילו בשלו כאומרם ז"ל (שבת קי"ח:) בשלי לא נסתכלתי כל שכן באחרים, ואך במכוסה ששרי אפילו לקרות קריאת שמע כנגדה אך באביו יש להזהר יותר כי לזה אמרו חז"ל (פסחים נ"א.) שלא יבוא לידי הרהור, אף שעם אחרים שרי לרחוץ ואין צריך לכסות הערוה שם, אדרבא אמרו כאילו כפר בבריתו של אברהם ולא כן באביו לצד חומרת המקום שיצא משם ועל כן גם דרך כיסוי לא רצו להסתכל, מה שהיפך מזה עשה חם הרשע כי דוקא וירא חם את ערות אביו כלומר גם ערות אביו שראוי להתרחק יותר לא שם על לבו לשמור עצמו שלא להרהר בעבירה ואדרבה עוד עשה מה שעשה וכל זה מספר הקרא אשר משלושה אלה נפצה כל הארץ בבחינת צדיקים ורשעים ובינונים כי שֵם הלך בבחינת הצדיק, ויפת בינוני, וחם הוא הרשע ככל הנאמר.

702

703וייקץ וגו' ארור כנען וגו'. כל המפרשים עמדו בזה, טוביה חטא וגו' חם עשה וכנען נתקלל, ונראה כך פירוש הכתוב וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. כלומר שידע אשר כל מה שעשה חם, גרם לו בנו הקטן. פירוש, בנו של חם והוא כנען כי הוא רביעי שבבניו כי הוא ראה והגיד לאביו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ו, ז') ועל כן קילל לכנען המתחיל בעבירה.

703

704ויאמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו. צריך להבין מהות הברכה זו כי למה לא בירך לשם עצמו שהוא אשר עשה המצוה וכיסה ערותו, והנראה כי הנה אמרתי על מאמר הכתוב (ישעיה ס"ג, ז') חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו, כי נודע אשר כל מה שאנחנו יודעין ורואין ממעשי ה' ונפלאותיו ורוב טובו וחסדיו עמנו הן אלה קצות דרכיו אל אחת מני אלף אלפי אלפים ורבבי רבבות עד אין שיעור וערך מרוב גדולתו וטובו וחסדו, ונודע אומרם ז"ל (ברכות ל"ג:) משל למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומשבחין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו, ואמרו ומשבחין אותו בשל כסף ולא אמרו ומשבחין אותו בפחות לומר שחוץ מזה שהשבח הוא בפחות אפס קצהו, גם אין אנו יודעין מהות השבח כלל, ומה שאנו אומרין בפינו, אין זה כלל מהות שבחו כנודע מדברי הרב המורה (מורה נבוכים חלק א' פרק נ"ח) שכל התוארים אינם אלא שלילה מהפכו כלומר גבור שאינו חלוש רחום שאינו אכזרי וכו', אבל לא התוארים עצמם לומר שהוא חכם גבור וכדומה כי אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעה וכו' ועיין שם שהאריך. ואנו אין לנו כי אם מה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה על פי רוח הקודש לסדר המדות הידועות להמשיך השפע והברכה ממקור עליון אבל חוץ מזה אם רואה אדם טובות הקב"ה וחסדיו איך יאמר האדם שהן הן חסדי המקום הלא החסד אמת של בוראנו יתברך שמו, הוא גדול ונעלה ומרומם למאוד מאוד עד אין קץ ותכלית ממהות הזה אשר אנו רואין בארץ, ואולם לאשר זה הקצת דקצת נמשך מחסדיו האמתיים ואז נוכל להבין מזה שגדלו חסדיו עד מאוד מה שאין אנו יודעים ומבינים כל, כמשל המלך שיש לו חדר מיוחד מרומם ומנושא ושם טמון וגנוז אוצרות וסגולת המלכים דברים חשובים נוראים יקרי הערך למאוד מה שנגנז שם מימות עולם, ונמצאים שם אבנים טובות המלאים זיו ומפיקים נוגה ומבהיקין האורה ממש כחמה בתקופתה ושארי חידושים נפלאים טובים אשר בגנזי המלך באוצר הלז, ואך החדר הלזה הנה הוא סגור ומסוגר נעלמה מעין כל חי לא שזפתו עין רואה, לגודל חשיבותם ויקרתם אשר לאו כל אדם זוכה לראותו, ויהי היום פעם אחד בעת שמחת המלך וייטב לבו נתן עין טוב חסדו להראות למקורביו דבר אחד מגנזיו אשר שם בכדי שידעו קצת דקצת מרוב גדולתו והדר יקר תפארתו ונטל אחד מהחפצים הגנוזים וטמונים שם, והראה אותו להקרובים אליו על רגע אחת וכולם נתבהלו ונתפחדו שראו דבר שלא ידעו וראו אותו מימיהם, ועל ידי זה נתחזקה האמונה בלבבם וידעו והאמינו אשר אין שיעור וערך לחפצים היקרים ואוצרות וסגולת מלכים הנמצא בחדר ההוא ועל ידי זה הנם משבחין ומפארין למלכם אשר כל אלה לו ואומרים בשבחם אשר אנו משבחין למלך שאין אנו יודעין מרוב גדולת תפארתו, רק ממה שראינו אפס קצהו מאוצרותיו על רגע, ידענו אשר אין שיעור להדר יקר תפארת גדולתו.

704

705וכמו כן להבדיל וכו' עד אין שיעור, אלהינו יתברך שמו מלך מלכי המלכים הקב"ה, גנזי אוצרותיו וספור מדותיו וערך חסדיו וגבורותיו ודאי אשר אין שיעור ואין ערך ואין חקר ואין מספר להם, ואפילו כל מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות הקודש אראלים תרשישים אישים מלאכים, אינם יודעים ממהות רוב גדולתו וחקר תפארתו אף אפס קצהו, ושואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו, וכל פעולותיו ועשיותיו, המה נפלאים ומכוסים שלא שלטה בהם עין כל בריה, נתיב לא ידעו עיט נעלמה מעין כל חי (איוב כ"ח, ס'), כלומר אף ממלאכי מעלה הנקראים חי שהם חיים וקיימים ואי אפשר להאריך בפרט זה כי אילו כל הימים דיו וכו'.

705

706ואמנם כשהקב"ה חפץ בעם מבורכיו להודיע לאשר לו קרובים, קצת מדרכי טובו וחסדיו או מרוב גבורותיו הנוראים והדר תפארתו, ושארי מדותיו יתברך ויתעלה, הנה להודיע הכל אי אפשר כאמור ואין עולם כדאי לזה, ואולם אפס אפס קצהו מראה לצדיקיו אף בעולם הזה מצוף חמדת תענוגיו ותשוקת נזר עטרת תפארתו על דרך שאמרו ז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה הטעימם הקב"ה מעין עולם הבא, והנה הוא מעין אף לא כטיפה מים הגדול, ואך אשרי הגבר שככה לו שהאיר לו הבורא ברוך הוא לראות להתבונן באפס קצהו מתפארת גדולתו ותשוקת אהבתו ואז מתבונן מזה בשבחי הקב"ה אשר אין שיעור וערך להם, והחכם עיניו בראשו ומוליך מחשבתו מְהַחֵלֶק המקצת דמקצת שראה, אל הכלל כולו, ויודע מיעוט ערכו והשגתו ונעשה ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר, עומד בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות יתברך שמו אשר אין קץ ותכלית לגדולתו ורוב טובו וחסדו ותפארתו.

706

707ולא בכזה דוקא, כי איש החכם אשר רואה חסדי הקב"ה אפילו בעניני עולם הזה כשאינו רוצה להיות פתי וסכל כיושבי קרנות אשר בשווקים וברחובות השוכבים על מטות שן וסרוחין על ערסותם ונשכח מלבם אשר כל מה שיש להם, הכל הוא מחסדי הבורא עליו שעל כן מחויב לכבדו לאהבו ולירא ממנו ולעשות מצוותיו, וסובר שחכמתו עמדה לו להיות לו כל אלה או שמזלו גרם ואינו יודע אשר המזל לא יעשה דבר כי אם בצווית הבורא עליו, ואין צורך להאריך בגנות האנשים הללו כי המה בהמות ממש אוכלין כדוב ומסרבלין כדוב כמאמר חז"ל (קידושין ע"ב.).

707

708ואכן האנשים אשר יראת ה' חופף עליהם ואינו שוכח תמיד אשר כל מה שיש לו בבית ובשדה בבנים ובני בנים בהונו ורכושו ובגדים וכלים וכל אשר לו הכל הוא מחסדי המקום עליו, ועל ידי זה הולך מדרגה אל דרגה לומר הרי החסדים האלו הם רחוקים מאוד מאור פניו וכמה לבושים נתלבשו ובכמה מיני גשמיות נתגשמו ואיך הם ערבים לחכי ומתוקים מדבש ונופת צופים לאשר אני צריך אליהם ביותר, מה יוכל להיות עוד החסד של אמת הטמון וגנוז באוצר המלך מלכו של עולם בבחינת הפנימיות כשהוא בלא לבושים המגושמים אשר עין לא ראתה. וזה מאמר הכתוב (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנך ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, כלומר אני רואה ממה שפעלת לחוסים בך נגד בני אדם שהכל רואין אותו לפי שנתלבש בכמה וכמה לבושים המגושמים אשר מה יוכל להיות עוד רב טובך אשר צפנת אשר הוא ודאי עד בלי שיעור, ועל ידי זה הנה מתעורר לבבו בקרבו לעבוד לאלהים אמת אולי יוכל להשיג שם איזה חסד ממלך עולם ברוך הוא ויזכה לראות פני השכינה אשר ודאי אין שיעור וקץ לתענוג הנפלא הלזה, ואם עובד יומם ולילה על פרנסת לחמו בעמל ויגיעה, ואיך לא יעבוד להיות לו גם שם איזה תענוג ונחת, ואיך מחויב למסור נפשו ורוחו ונשמתו לזכות ליהנות מזיו השכינה.

708

709והנה בדרך וענין הזה פעל ה' עם נשמת הצדיק ששולח לעולם הזה כי המה גנוזים וטמונים תחת כסא כבודו יתברך, והקב"ה מראהו לפעמים לבני אדם להבין מזה גדולת הבורא ונפלאותיו וטובו, כי הן הצדיקים עושים נפלאות גדולות בעולם בכוחו של הקב"ה וכאומרם (בראשית רבה ע"ז, א') מה הקב"ה פוקד עקרות אף הצדיקים, הקב"ה מוריד גשמים אף הצדיקים הקב"ה מחיה מתים אף הצדיקים וכו'. ובלא זה, כשרואין מסירת נפשו לה' ועבודתו יומם ולילה וקדושתו ופרישתו מעולם הזה וטהרתו בכל עניני עולם הזה באכילה ועונת אשתו וכל שאר עניני עולם הזה הכל בהשכל ובדעת במתינות ביראת ה', באהבתו, ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ומדבר עמם בדברים הישרים ונכוחים, ותמיד מלמד זכות על ישראל לא כמו היושבי קרנות המחפשין תמיד בדופי בני אדם לספר תמיד בגנותו של זה וזה, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, לא נאריך עתה בזה כי אין זה מקומו, ולא כן הצדיק מחפש תמיד זכות בית ישראל. והן במעשה הצדקה בגופו וממונו שעושה תמיד עם הבריות ומקרבן בפה רך באהבה וחיבה והכל לטוב בית ישראל להיות להם טוב בעולם הזה ועולם הבא.

709

710ומי שיש לו לב משכיל מבין מזה נשמת הצדיק, לגדולת הבורא ונפלאותיו שככה לו בעולמו ונודע לו מזה כח גבורות הבורא ונפלאות הנסים שעושה תמיד ואיך שרצונו יתברך לקרב ולדבק כל בית ישראל אליו כמאמר הכתוב (ירמיה י"ג, י"א) כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל, ואיך שמצדיק תמיד בריותיו ומיטיב להם תמיד משמו הגדול יתברך ואין חפץ במות המת לעולם כי אם בשובו מרשעו וחיה ובזה מתגדל ומתקדש שמו יתברך בפי כל על ידי צדקת הצדיק, כי איש המשכיל מבין מְהַחֵלֶק, אל הכלל. וכשרואה צדקת הצדיק אינו משבח הצדיק הלזה כי אם המחצב אשר נחצב ממנו כי יודע אשר זה נקודה קטנה אחת מני אלף וגו' מכללות הטוב אשר נמצא בשרשו, ולכן עיקר שבחו בפיהו, שורש הדבר אשר הצדיק נצמח משם. וכמו בטובה כאמור למעלה אינו משבח פרטי הטובה הלז כי אם משבח ואומר מה גדלה גדולת יוצר הכל אשר זה נקודה קטנה דקטנה מטובו וחסדו.

710

711וזהו שאמר הכתוב (שיר השירים א', י"א) תורי זהב נעשה לך עם נקודֹת הכסף, שכאשר אדם רואה נקודות הכסף שהיא מעט הטובה שהשפיע לו האל, לא יביט אל זה הנקודה כי אם על תורי זהב כלומר על כלל האוצר שנלקח זה משם להחזיר הברכה אל המדה הגדולה היא הברכה הכללית שזאת הטובה נחצב ממנה ומשבח כלל האוצר כאשר כתבנו, וכן בנשמת הצדיק להודות ולשבח למלך הכבוד אשר כל אלה לו ואם זה נשתלשל עד למטה מה כוחו למעלה ומשבח תוכן מחצבתו מחצבת סנפירונין לומר אשרי יולדתו, ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם כי צריך להחזיר השבח למקורו ולא לשבח ולברך הדבר הזה עצמו כי אין בפרט אלא מה שבכלל ועיקר השבח הוא לשורשו אשר בשמים, ולזה כיוון נח הצדיק כשראה צדקת שם בנו שעשה כל המבואר, בכוונת שמו יתברך ובכיבוד אב הפך פניו אל שורש נשמתו ונתן כבוד לשמו, תהילה ליוצר בראשית שהוציא נשמת צדיק כזה מאוצרותיו כדי שיראו הבריות מהות הארה, וטוב צדקת הבורא יתברך מקור מחצב נשמת הצדיקים ופיו פתח בחכמה ואמר ברוך ה' אלהי שם יהי שמו מבורך מעולם ועד עולם, אם כזה בפרט קטן מה יהיה בכלל ומן הכלל יתברך הפרט שהוא נשמת שם בנו ועל כן ויהי כנען עבד למו, והכל כנאמר.

711

712יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה ל"ו, ח') אף על פי שיפת אלהים ליפת מכל מקום לא ישכון אלא באהלי שם, ונראה בכוונתם על פי אשר כתבנו למעלה בשם האר"י ז"ל אשר ג' בני נח היו רומזין לג' מוחין שהם ג' קוין הידועין ימין ושמאל ואמצע ויפת הוא היה הרומז להממוצע, ונודע אשר בחינה זו נקרא תמיד בשם התפארת עבור תפארת השלם והתמימות הנמצא בבחינה זו כי היא כלולה מכל הבחינות חסד וגבורה והיא דוגמת הדרת ויופי השושנה הכלולה ממראות הלובן והאודם ואמנם עיקרה היא המראה הלבן שבה שזאת היא עיקר יופיה, ואף על פי כן מעט האדמימות שבה הוא הוא המהדר ומחזק את יופי הלבן ועל ידי שניהם יאיר זיוה והדרה עד מאוד. ואם היתה לבנה לבד בלא תערובת מעט האדמימות לא היה ניכר יפיה כל כך כמבואר בזוה"ק בכמה מקומות ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ח:) ראה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן אומר ברוך משנה הבריות ופירש רש"י ז"ל כושי שחור הרבה, גיחור אדום הרבה, לווקן לבן יותר מדאי, כי הלבן לבד גם זה לשינוי יחשב לברך עליו ברוך משנה הבריות כמו בשחור או אדום לבד, וכן כל הדברים שבעולם צריך להתערב בהם מעט מדברים החזקים הנמשכים משורש הדין ואז הוא על צד השלימות, ומלח ממתיק את הבשר וכדומה.

712

713ולכן אמרו חז"ל (שם ט', ח') בפסוק והנה טוב מאוד, טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת היסורין וכו' כי מאחר שבמדת הטוב לבד קשה לו לאדם להתחזק כראוי בה' אלהיו כי (דברים ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת וגו', או (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים וגו', ועל ידי היסורין הנה הוא שב ומתחזק ומתקרב אל ה' כאומרם ז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין מקרא אני דורש (מלכים-ב כ"א, א') בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וגו' ויעש הרע וגו' וכתב (משלי כ"ה, א') גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו מלך יהודה, וכי חזקיהו מלך יהודה לכל העולם לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד, אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו, לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר (דברי הימים-ב ל"ג, י"ב) וכהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו וגו' הא למדת שחביבין יסורין עד כאן. ואמרו (ברכות ה'.) מה מלח ממתיק את הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם, הרי שהיסורין הנם באמת חביבין וטובים המיפים למדת הטוב ועל ידי שניהם כוחם יפה להתחזק אדם בה' אלהיו ולקבל כל הטוב ממנו עם מעט היסורין, והוא דמיון לאחד שאוכל בשר הנה בשר לבד טוב הוא אבל אינו טוב מאוד כי אם כשאוכל עמו מעט ממינים המרים ואז הוא טוב מאוד והבן, ואמנם כי זה הוא כשהוא במדה ובמשקל שלא יקח מדברים המרים יותר מדאי וכן בזה כשאין מתערב בחסדים מכוחות הדינים כי אם מה שהוא מן ההכרח לשלימות יופי הדבר, ואולם כשמאדים קצת יותר ממה שמוכרח לשלימתו אז נתגבר מדת הדין בעולם ומתנהג העולם בדין וצריך לתיקון. ולזה רמזו חז"ל (סנהדרין לז. ועיין בתוספות שם) שאמרו בפסוק (שיר השירים ז', ג') סוגה בשושנים, כשאומרת לו כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש, ולכאורה אין זה כל כך שבח ותהלה לפאר עם קדוש ישראל שפורשין עצמן מאיסור כרת, ורומז לזה שמיד כשרואה איש הישראלי שגרם על ידי מעשיו להתגברות מעט דין על הרחמים יותר מן ההכרח לשלימותו ונעשה בחינת שושנה אדומה שהיא אדומה קצת יותר מן הראוי אז מיד הוא פורש מזה ויראה לתקן שלא יהיה אף מעט אדום יותר מן הראוי כי אם בבחינת הטוב מהאושר האמתי שיהא ממוזג כמה שצריך להדרת יופי הטוב וזה השלימות וכבר כתבנו מזה במקום אחר.

713

714וזהו שאמר נח יפת אלהים ליפת, כלומר שיפה אלהים בחינת הדין, ליפת שהוא קו הממוצע, והדין בו יפה אף נעים כי הוא נצרך להדרת תפארתו. וסיימו חז"ל בכוונתו אף על פי שיפת אלהים ליפת והדין בו נאה הוא מכל מקום לא ישכון אלא באהלי שם עיקר משכנו וביתו יהיה באהלי שם שהוא מוח החכמה קו החסד זה יהיה העיקר בו, והדין יהיה רק מעט הנצרך לשלימותו ויכלול שמאלא בימינא ולא יראה החוצה כי אם קו החסד ולא יותר, והדין יהיה נמתק ונכלל בו. וגם מה שאמרו (מגילה ט':) יפיפותו של יפת יהיה באהלי שם כיוונו לזה כי יפיפותו של יפת הוא מעט האדום שהוא המיפה אותו וזה יהיה באהלי שם שיהא נמתק ונכלל במוח החכמה קו החסד והוא הבן החכם שבד' בנים שדברה התורה כנודע וכאמור למעלה.

714

715וכוש ילד וגו' הוא היה גבור ציד וגו' גבור ציד לפני ה'. מקרא זה צריך פירוש עיין עליו, ויבואר על פי אשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש א') על מאמר חז"ל (ספרי פרשת וזאת הברכה) וזה לשונם: ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות, בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תרצח אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא שנאמר והידים ידי עשו ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר ועל חרבך תחיה, הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם מקבלים אתם את התורה אמרו לו מה כתוב בה אמר להם לא תנאף אמרו לפניו רבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם של ערוה וכו' הלך ומצא בני וכו' עד כאן. וכבר עמדו בזה כמה מהמפרשים כי הלא ידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומפני מה השיב להם על שאלתם דוקא בדבר שלא יוכלו לעמוד בו.

715

716אכן יתבאר על פי הידוע מזוה"ק ומדברי האר"י ז"ל (ועיין בכוונת פיטום הקטורת) שמצד בחינת אלהים דקדושה נתמשך עד למטה להיות נתגבר כח הדינים מהחיצונים בחינת אלהים אחרים להיות בידם שבט אפו של הקב"ה ח"ו בדרך מאמר הכתוב (ישעיה י', ה') הוי אשור שבט אפי, והכתוב על חרבך תחיה הנאמר אצל עשו, להביא על ידם עונשין על בני האדם העוברים על פקודי התורה ושורה עליהם בחינת הדינים מצד אלהים דקדושה ונמסר כח להאומות הבאים מצד הדינים החיצונים ליסרם על רעתם כי מדיני אלהים נתמשך עד בחינת אלהים אחרים כנאמר. ואך עבור שהאדם הוא בעל בחירה ורצון לכן כיון שנמסר השבט בידם הן מענישין ומיסרים אדם מצד בחירת עצמם שלא מצד גזירת אלהים דקדושה, ולכן אמר הוי אשור שבט אפי, כי מאחר שהשבט לא ניתן בידו כי אם מצד בחינת אלהים דקדושה ואם היו ישראל מטיבין מעשיהם להמתיק הדין ברחמים שיהיה נכלל הדין בחסד היו מתבטלין כל הדינים של החיצונים והסטרא אחרא הנאחזין בקדושה והיו נופלין לעומקא דתהום רבה, לכן יש לצעוק הוי ווי על זה שאשור שבט אפי שיש כח באשור להכות בשבט הנמשך מאפי בחינת אלהים דקדושה ועל ידי כן עושה כרצונו להכות ממבחר בחירתו שלא מאתי, אני קצפתי מעט והם הרבה.

716

717והנה נודע מדברי הזוה"ק (יתרו צ"ג:) שענין הדינין שיהיה רציחה בעולם להרוג את האדם בחרב ובחנית או שאר רציחות נתהוה מהפסיק טעמא שיש בין לא לתרצח שבתורה כי אם לא היה פסיק טעמא והיה נכתב לא תרצח בחיבורא חדא מאין היה נמשך בחינת הרציחה, וידוע (זוה"ק תרומה קס"א:) אשר באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ואם אינו מרומז בהתורה מהיכן יהיה הדבר ההוא ויתקיים לכן בתורה היה מוכרח ליכתב בפסיק טעמא לומר שלפעמים תרצח לרמז על ד' מיתות בית דין שנעניש את האדם העובר על העבירות הללו בד' מיני רציחות הללו, ומזה נתמשך כל בחינת הריגה שבכל העולם, ובמקום זה בתורה הוא אחיזת שורש חיות עשו הרשע שנאמר בו על חרבך תחיה, ממקום זה מושך חיותו להתקיים ברכתו ממה שפסיק טעמא בין לא לתרצח. וכן בענין הניאוף אם לא היה פסיק טעמא בין לא לתנאף מאין היה נמשך בחינת הניאוף כיון שכתוב בתורה לא תנאף והתורה הוא קיום העולם ואיך יהיה בעולם היפך התורה אך כיון שפסיק טעמא ומורה למחדי באתתיה חדוה דמצוה וכדומה כמו שמובא בזוה"ק שם ולפעמים תנאף לבד, ומזה נתמשך בחינת הניאוף בעולם, ובמקום זה הוא אחיזת בני עמון ומואב, שורש חיותם נמשך ממקום הזה כמו גבי עשו.

717

718והנה כשאמר הקב"ה לעשו ועמון ומואב שיקבלו את התורה לא היה דיבורו עם זה הגוי הגשמי ההולך בארץ לדבר אתו מן השמים, והיה מראה כדברים אלו אל שורש חיותם ונשמתם, וכיון שמקום אחיזת חיותם הוא במקום זה בתורה והיה אומר להם שיקבלו את כל התורה הנה באותו הרגע נגלל ונעלם ונאסף כל התורה כולה בהדיבורים האלו לכל אחד בבחינתו. לשורש עשו בדיבור לא תרצח, ולשורש עמון ומואב בדיבור לא תנאף, מקום אחיזת חיותם לומר הנני כל התורה קבלו אותי ולכן כששאלו מה כתיב בה תשובתם בצדה היה לא תרצח ולא תנאף כיון שבמקום זה היו עומדין וכל התורה היה נאסף שמה היה הדיבור עצמו משיב לחיותם כזה ראה וקדש והם לא היו יכולים לעמוד בזה ומאנו לקבל התורה ולכן ישרים דרכי ה' ולא עולתה בו, וזה פירוש הפסוק על חרבך תחיה שאמר יצחק לעשו כי הנה לעתיד לבוא יקח הקב"ה הס"ם שרו של עשו וידון אותו בדיני דת התורה בד' מיתות בית דין על שהכביד עולו על ישראל כמו שמובא בזוה"ק (שופטים רע"ד:). ונמצא אשר זה הכתוב לא תרצח אשר עתה מחיה לשורש חיות עשו הוא אשר יחייב אותו לעתיד לדון אותו בדיני רציחה הנמשך מהכתוב הזה, וזה על חרבך ממש מה שהוא לך לחרב לכרוך על צוארך, עתה תחיה בזה כי כל חיותו עתה נמשך מזה עד אשר יכלו הסיגים וכוחות הרעות בעולם.

718

719ובזה נבוא לביאור הכתוב, כי הכתוב מספר איך מחם הרומז לבן הרשע והיה נאחז בשמאלא דקדושא נתפשט ונשתלשל ממנו מטה מטה לבחינת אלהים אחרים ממש כי כל דבר פעל ה' למענהו וכל הנברא לכבודו ברא אך קודם שיהיה עת התיקון הגמור נעשה הכל כענין החיטה אשר אי אפשר לה לצמוח בלא קש ותבן, או שמרים ביין היוצא מהענבים, ובכל דבר יש סיגים. והכל בכדי לברר ולבחון בו את הטוב בדרך יתרון האור מן החושך ואלמלי לא הוה שטותא שכיח בעלמא לא הוה חכמתא שכיח בעלמא כמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא מ"ז:). אשר על כן ממוח הגבורה שבהוד אשר היה חם נאחז שם, נתמשך מבחינה אל בחינה עד הגיע להסיגים והשמרים ממש להיות היפך הקדושה, שגבורות הקדושה הוא להיות גבור כארי לעשות רצון קונו באהבה עזה כרשפי אש שלהבה יה בחיות בוערת אש להבה ממש באמת ובזריזות ולא בעצלתים, ומהסיגים נעשה ההיפוך להתגבר בלבו בעזות מצח להקניט לבוראו ולעשות את אשר צוה שלא לעשות, ויודע רבונו ומתכוון למרוד בו.

719

720ועל כן אמר הכתוב וכוש ילד את נמרוד כלומר הנה נשתלשלו סיגי דיני אלהים מחם וכוש, וכוש מורה על יותר גבורת הדינים כי הוא משונה בעורו בשחרות רב שהוא היפך הלבן והוא ילד את נמרוד שהמריד כל העולם על הקב"ה, הוא החל להיות גבור בארץ הוא היה הראשון שחילל הגבורה שבקדושה והתחיל להיות בהיפך הקדושה שהוא להיות גבור בארץ ולא בשמים, ונתגבר בדברי הארציות והיה גבור ציד לפני ה' פירוש שהיה גבור לצוד הבריות ולהמרידן על הקב"ה, והנה כל הרשעים מְכוּנִים על שם בן הרשע האמור בתורה כי כולם באים ממוח הגבורה הלז ועל כן יאמר על הרשעים כנמרוד גבור ציד שצד הגבורה למקום אחר להפך אותה מהקדושה אל קצה האחרון מה שלא היה עד עתה והוא היה ראש לדור הפלגה שאמרו ידינו רמה ונעלה השמימה ונעשה עמו מלחמה, והכל מסוגי הגבורה שרצה ללחום בה' אך אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו.

720

721ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וגו'. עיין בליקוטי תורה פרשה זו בשם מרן האר"י זללה"ה, ובדברי הרב האלשיך ובמגלה עמוקות בביאור פרשה הזו, וכולם מתנבאים בסגנון אחד לפרש ענין חטאם, שהוא שרצו להמשיך ההשפעה היורד תמיד אל שער השמים אשר בירושלים שהוא מקום קודש הקדשים, אל מקום ערל וטמא הבקעה אשר מצאו ועל כן בנאו מגדל לכיוון הזה דוגמת להבדיל וכו' בית המקדש, וכוונתם היה בכדי שירד ההשפעה למקום הקליפה ואז יוכלו לעשות כמעשיהם לילך אחרי שרירות לבם הרע להתאוות כל מיני תאוות ולטנף בכל מיני גשמיות העולם ואף על פי כן לא יוחסר להם דבר כי יקבלו השפע משמים למקומם, ועל כוונה הזו היה הצלם שהעמיד נבוכדנצר בבקעת דורא הכל כדי לקבל השפע אצלו ועיין בדבריהם תדרשם ממקומם.

721

722ואפשר לפרש בזה מאמר חז"ל אחד (מדרש אבכיר מובא בילקוט ויגש סוף רמז ק"ן) שבשעה שנתוודע יוסף לאחיו בקשו אחיו להורגו ובא מלאך ופזרן בארבע פינות הבית וכו', והוא פלאי על צדקת השבטים שירצו להרוג אחיהם על שראוהו מלך, ואולם בראותם כל הפעולות והטרחות שטרח בשביל להביא בנימין למצרים, ונודע אשר בנימין הוא בחינת הצדיק שעל ידו הורד כל ההשפעות לעולם עם אחיו יוסף הצדיק, וחשדו את יוסף שעושה כל אלה כדי להשלים בחינת הצדיק במצרים בכדי להוריד השפע למקום הערל וטמא להיות השכינה מוכרחת להשפיע שפעה למקום שאינו ראוי כנאמר, ואולם לא זה היה כוונת יוסף הצדיק וכוונתו היה בטרחתו להביא את בנימין דייקא בכדי להשריש שם הקדושה תחילה בחשאי בהיות כולם שם י"ב שבטים שבטי יה, כדי להכניע הקליפה תקיפא החזקה שהיה אז במצרים בכדי לכבוש הדרך לפני ישראל בהיותם שם בעינוי ועבודה שלא יכנסו ח"ו לשער הנון מהטומאה, והיה צריך להיות זה היחוד תחילה בחשאי ואחר כך היו יכולים להיות שם בהתגלות לעין כל בסוד תפילת שמונה עשרה שצריכה להיות תחילה בחשאי ואחר כך בקול כנודע ליודעי דעת כאשר נבאר במקומו, ועל כן כל אותן השנים שהיה יוסף במצרים והיה מלך גדול ובודאי ידע מגודל הצער שהיה לאביו שלא קיבל תנחומין עליו ויפלא איך לא שלח שליח אליו להודיעו כי עודנו חי ועיין בדברי הרב הקדוש באור החיים מה שכתב בזה, ולדברינו נכון ככל הנאמר כי היה רוצה להרביץ שם הקדושה המרכבה השלימה בחינת שנים עשר גבולי אלכסון (המוזכרים בספר יצירה (פרק ה' משנה א') שהם כנגד שבטי יה) תחילה בחשאי וכאמור והכל מאת ה' נסבה שיהיה כן והכל בא על מקומו הנכון וגם על ידי זה לא רצה הקב"ה להודיע ליעקב חוץ מטעמים אחרים ואם ירצה ה' נאריך בכל זה במקומו.

722

723ונחזור לענין מעשה דור הפלגה שכוונתם היה להוריד השפע למקום ערל וטמא, ואך צריך לבאר הכתובים לפי דרך הלזה ונאמר בביאורם על פי מה דאיתא בזוה"ק (שלח קס"א.) וזה לשונו: תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא ויהיב ליה חילא ותוקפא באמצעיתא דגופא דתמן שריא ליבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפין דגופא מתמן אתזנו והא ליבא אחיד ואתקף באתר עלאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה ודא אתקשר בדא בגוונא דא אתקין קודשא בריך הוא עלמא ועביד ליה חד גופא ואתקין שיפין דגופיה סחרניה דליבא וליבא שארי באמצעיתא דכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא ליבא דהוא תוקפא דכולא וכולא ביה תליין וההוא ליבא אתקשר ואתאחד במוחא עילאה דשריא לעילא וכו' עד קודש הקדשים דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא ליבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי דגופא וליבא דא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא הדא הוא דכתיב (שמות ט"ו, י"ז) מכון לשבתך פעלת ה' וכו' עד כאן.

723

724והנה ידוע כשהגוף מתנהג אחר הלב והלב הוא המחלק שלל לכל שייפי גופא כי שם הוא דם הנפש המחיה את כל האברים אז כל הגוף על תיקונו וטובו, וכל חיזוק שאדם נותן לגופו בתחילה צריך לתת חיזוק ללב שלא יחליש לבבו כי החכם עיניו בראשו לחזק הלב קודם, ואף אם יש לו איזה כאב וצער באחד משאר אברי הגוף מכל מקום הנה הלב מרגיש הכאב תחילה כידוע (וכמו שאיתא בזוה"ק פרשת פנחס) ועל כן קודם לכל יראה לחזק הלב שהוא עיקר הכל, שבחלישות הלב ממילא יחליש כל הגוף, ועל כן עושה מהעיקר עיקר לחזק הלב קודם ועל ידי זה בנקל לו להשיג הרפואה לאבר הפרטי, והנה חיזוק הלב הוא ממוח שבראש כנאמר.

724

725ולזה אמר הכתוב ויהי כל הארץ שפה אחת. שלכאורה היה לו לומר ויהי כל יושבי הארץ כי עליהם קאי ואכן על הארץ ממש יאמר הכתוב שכל הארץ בכלל הנה היא שפה אחת כלומר דבר אחד כמו גוף אחד, וירמוז במלת שפה כי הארץ יקרא על שם הה' בסוד אומרם (מנחות כ"ט:) העולם הזה נברא בה' וכמאמר המשורר ובאתא קלילא דלית בה מששותא, וכל השפע היורד על הארץ הוא על ידי ש"פ צינורות בסוד הוי"ה אדנ"י כמו שמובא בכוונת הפסח להאר"י ז"ל הרי שפה אחת ממש כלומר שהשפע יורד למקום אחד ומשם מתחלק לכל שייפי גופא. ודברים אחדים, כלומר כל דבריה וחפציה המה אחדים שמיחד האחד עם חבירו בבחינת ומקבלין דין מן דין והיו לאחדים ממש.

725

726ויהי בנסעם מקדם. פירוש תיכף אחר שנסעו והמשיכו מקדם, שהוא המשכת השפע ממוח הראש, לא נתנו לבם שיהיה ההמשכה כסדר, ממוח אל הלב להיות ליבא אתזן ממוחא דרישא כנזכר, ולהמשיך הכל ללב הארץ מקום שער השמים שהוא ירושלים ובית קודש הקדשים ואז היה נכון הכל כי ממילא היה נמשך משם לכל העולם כמאמר חז"ל (ויקרא רבה א', י"א) אילו היו אומות העולם יודעים מה אוהל מועד יפה להן היו מקיפין אותו אהליות וקסטריות וכו' פירוש סמוכין מפה ומפה ולא היו מניחין אותו להחרב והכל כי מחיזוק הלב מתחזקין כל האברים והיה מתוקן כל הארץ על ידי זה ואף אם היה נמצא במקום אחד מהארץ ששם גבר הרע, מכל מקום כיון שהלב היה בתוקפו ממילא היה מעט מעט נתרפא המקום ההוא, ומי הוא הרפואה הגדולה שבגדולות יותר מהשפעת אלהינו יתברך שמו וכשהיה יורד ההשפעה כסדר אל הלב ומשם לכל האברים ודאי שהיו מתרפאים כולם והיה העולם על תיקונו כי אחר המבול חזר העולם להיות בבחינת התיקון, לולי הם שגרמו מה שגרמו. ועל כן,

726

727וימצאו בקעה בארץ שנער. בקעה הוא אותיות העקב הרומז לבחינת עקביים דקדושה רחוק מאוד מאור פניו יתברך ולא זו שמקום הזה בעצמו הוא עקב הארץ אף הוא בארץ שנער שננער שם כל הקליפה והרע כמו שכתב במגלה עמוקות ואף על פי כן וישבו שם כדרך שנאמר בלוט (בראשית י"ג, י"ב) ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' ואמרו ז"ל (מובא ברש"י) אף על פי שאנשי סדום רעים וחטאים מכל מקום בחר לו לוט בישיבתן. וכן כאן אף שהיה מקום העקב המרוחק מאורו יתברך ולשם ננערו כל הקליפות בחרו להם לישב שם. ושתים רעות עשו, אחד שעזבו השפעת והמשכת הטובות אל הלב שהוא עיקר חיות הכל, והשני שרצו להמשיך לשם ההשפעה ושם הוא מדור הקליפות ותתחזק ותתרפא כוחות החיצונים על ידי זה ח"ו, ואך הנה טעמם היה מבואר, כי כשהיו ממשיכים השפע אל שער השמים מקור הקדושה היו צריכים להתקדש עצמם וללכת בדרכי הבורא יתברך ועל ידי זה יושפע שפע רב לשם ומשם לכל העולם, והם רצו להתמשך אחרי תאות לבם, ולהמשיך השפעת אלהים לשם בחזקה על ידי השבעת השמות הקדושים כנודע מדברי האר"י. ועל כן,

727

728ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. כי רצו ברשעם להגדיל המלכות דקליפה אשר נגד השכינה הקדושה הנקראת לבנה העליונה ולנגד זה בקליפה נקראת לבנה ונשרפה לשרפה כי שרף הוא תק"פ מספר תפילין כלומר להמשיך ממוח הראש אל הקליפה התחתונה (כי לשרפה עם הכולל חושבן כרת הרומז אל הקליפה כידוע) שהיא תקבל השפע להעשות ח"ו בחינת עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה, ועל כן אמר ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר כי רצו לעשות בקליפה כמו להבדיל וכו' בקדושה לעשות הלבנה שהוא המלכות דקליפה בסוד אבן מספר ג"ן בחינת גן נעול שלא תפוץ השפע שלהם למקומות אחרים כי אם להם במקום מדור הקליפות ורצו להגדיל בזה כל הקליפה בשיעור קומה שהיא רמ"ח אברים וזה ותהי להם הלבנה לאב"ן והחמר לחמ"ר והבן. ולזה,

728

729ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. כי חשבון עיר ומגדל עם אותיות מילואיהן הם מספר שכינה הכל כאמור, כי רצו לעמוד זה לעומת זה לקחת השפע היורד אל השכינה להמשיכו למקום טומאה הזו ועל כן היא גימטריא שפ"ה גם כן שהוא המשכת השפע מש"פ צינורות להארץ התחתונה הנבראת בה"א כנאמר למעלה וזה וראשו בשמים שיהא זה עומד בבחינת שער השמים לקבל השפע לתוכו, והוא אומרו ונעשה לנו שם נודע אשר שֵם הוא המלכות דקדושה בסוד (שמואל-ב ח', י"ג) ויעש דוד שם, והם ברשעם רצו להגדיל בחינת המלכות דקליפה שְתֵעָשֶה היא בבחינת השם לקבל כל השפע לתוכה. כי פן נפוץ על פני כל הארץ כבר כתבנו למעלה (בפסוק וישלח את היונה מאתו) אשר פני כל הארץ, הוא החשוב והיקר שבארץ, והוא מקום המקדש קודש הקדשים ויראו לנפשם שלא יגיעו בהכרח לקבל השפע משם, ומשם לא יקבלו כי אם בהיטיב מעשיהם כמדובר.

729

730והנה חטא הזה הוא ממש כמו חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע קודם שאכל מעץ החיים ומשאר אילנות אשר נטע ה' בגנו כאשר כתבנו במקומו ובזה הקדים הקליפה לפרי והרע לקדושה להיות ראשונה בכל הדברים כי לא יכול שוב לבכר את פני בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר כי לו משפט הבכורה, וכמו כן הם ברשעם תיפח רוחם ונפשם בנו המגדל נוכח ירושלים ובית המקדש כמו שמובא בזוה"ק (בפרשה זו דף ע"ד:) בסתרי תורה אשר זה היה נגד עיר ציון ובית קודש הקדשים הנקרא מגדל דוד כמאמר הכתוב (שיר השירים ד', ד') כמגדל דוד צוארך, ורצו להגדיל העקב אשר שם יגיע עיקר ההשפעה תחילה ומשם יתחלק להארץ. ועל כן,

730

731וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. בני אדם הראשון כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, ט') כי ממש חטאו כמוהו להקדים הקליפה לפרי, העקב על הלב. ולזה,

731

732ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות וגו'. כי לצד שהיו עם אחד והיו כולם במקום אחד יש חשש שיגמרו את אשר בלבבם כי נודע אומרם (יבמות ס"ד.) אין זרעיך אחריך על מי השכינה שורה על עצים ואבנים, ונמצא אם בירושלים מקום הקדוש לא ימצא כלל מבני אדם למי ירד שם ההשפעה ועל מי תשרה השכינה על עצים ואבנים ובודאי תוכרח ההשפעה ח"ו לירד למקום אשר בנו בני אדם ששם נתקבצו כולם כאחד והיו לעם אחד, ושפה אחת לכולם כלומר שמדברין כולן בלשון הקודש ועל ידי זה יכולין להשביע בשמות הקדושים שירד ההשפעה לשם בחזקה כמו שמובא בליקוטי תורה, וזה החלם לעשות כלומר כי זה היה התחלת עשייתם לצד בטחונם במה שכולם במקום אחד ויכולין בשמוש השמות הקדושים. ועל כן,

732

733ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, לגדולת כח שמוש שמות הקודש והתקבצותם כולם למקום הזה, והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ח, ט') בפסוק הזה ועתה לא יבצר מהם אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח להם הקב"ה פתח של תשובה וגו' והן אמרין לא וגו' עד כאן. וזה ועתה לא יבצר מהם כלומר בחינת עתה שהוא התשובה שיחזרו מעשייתם ויבצרו מעבודת מגדל הזה, לא יבצר מהם כלומר זה לא יהיה מהם, כי מאחר שהם הלכו בחטא האדם להקדים הקליפה לפרי ומה שקילקלו כבר קשה לתקן כי ואתה תחזה אשר אדם הראשון ודאי חסיד גדול היה ועשה תשובה שלימה לפני בוראו (כמו שאיתא בעירובין י"ח:) ואף על פי כן מה שנתקלקל על ידי חטאו עדיין אנו עובדין בעבורו, ולא יתוקן חטאו בשלימות עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, והתשובה היתה מועיל לו לבדו, וגם זה לא בשלימות כי הוצרך למיתה, אבל מה שנתערב טוב ברע והקליפה נתגברה על הקדושה זה נשאר עד הנה.

733

734ונראה לי הטעם, כי היה בחטאו חטא הרבים כאמור, שהגביר הקליפה בהקומה שלימה ונודע אומרם (סנהדרין ק"ז:) המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ועבור זה לא היה יכול להיות תשובת אדם הראשון בשלימות הגמור להעשות כמו קודם החטא, וכמו כן בדור הפלגה כיון שהקדימו הקליפה לפרי והחטיאו את הרבים ואין מספיקים בידם לעשות תשובה שלימה, ולזה ועתה ענין התשובה שהוא בצירת הדבר מאשר חשבו לא יבצר מהם ומצדם כי דור תהפוכות המה ואין מספיקים בידם לתשובה שלימה.

734

735ועוד יאמר בזה הדרך, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. כי אי אפשר להם בתשובה שלימה כאמור, ועל כן הן אני בעצמי אעשה לבצור מהם כל אשר יזמו לעשות וארדה ואבלה שם שפתם שלא ישמעו ולא ידברו בלשון הקודש ואז לא יוכלו עוד להשתמש בשמות הקדוש ולא ישמע איש את שפת רעהו ולא יוכלו לדור במקום אחד ואז יחדלו לבנות העיר ומעשיהם בטילין ממילא בלי עשיות תשובתם. ועל כן,

735

736ויפץ ה' אותם משם. שלא יהיו כולם במקום אחד להמשיך ההשפעה והפיצם על פני כל הארץ, היפך דעתם שהיו יראים פן יפוצו על פני כל הארץ וכבר כתבנו שהוא מקום החשיבות שבארץ, שהוא ארץ ישראל וירושלים. ומגורת רשע הוא תבואנו (משלי י', כ"ד), שנפוצו גם על פני כל הארץ שיהיו גם בני אדם בארץ ישראל וירושלים שלא יהיה השכינה שורה על עצים ואבנים, ושם לפי ערך טובם תרד ההשפעה אליהם על ידי שער השמים וגם יהיה מקום התקבצות כל השפעות ומשם תשפיע לתבל ויושבי בה, כאשר אמרנו, והמשכיל יבין לכל הדברים הנאמרים.

736

737ואלה תולדת תרח וגו' עד והרן הוליד את לוט. יש לדקדק שינוי לשון שנאמר בהרן, והרן הוליד את לוט מה שאין כן בכל הנאמרים למעלה בכולם נאמר ויולד כמו ויולד את אברם או את שרוג את רעו וכדומה ובזה נאמר הוליד לשון עבר.

737

738והנראה כי הנה יושבי הארץ אשר בעת ההוא כולם היו מורדים בה' ומכעיסים לפניו והכל הלך אחר הראש נמרוד גבור ציד שהמריד כל העולם על הקב"ה וכמאמר חז"ל (אבות ה', ב') עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין וכו'. וכולן היו רשעים בגלוי להמרות עיני כבודו, ואכן הרן מדה אחרת היתה לו שלא התגלה עוונו בעזות מצח למרוד בגלוי נגד ה', רק לבו לא היה שלם עם ה' אלהיו, כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, "ג) שהיה הרן יושב ואומר בלבו אם אברהם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו, וזה היה עבור מה שידוע מכתבי האר"י ז"ל שלכל אדם יש ב' אורות המאירין עליו אחד נקרא אור המקיף והשני אור פנימי, והפנימי הוא מאיר בתוכו בתוך לבבו להטות לבו כפי כח האור הזה, ואור המקיף הוא מאיר על האדם מבחוץ ויש לפעמים שהפנימיות שבו טוב ולא המקיף ולפעמים בהיפוך, וזה היה בהרן כי היה לו אור מקיף מבחוץ מבחינת הטוב ועל כן לא היה יכול להיות רשע בחוץ לעין כל מפני אור המקיפו ורק בתוך נקודת לבבו לא היה שלם עם ה' כי אור הפנימי שלו היה מבחינת לא טוב והיה לבבו מהסס עם ה', ואמנם אחר שראה שאברהם ניצול מכבשן האש התחזק עצמו באור המקיף על תוכן לבבו והלך אחריו והפיל אותו נמרוד לכבשן ונשרף כי לא היה ראוי לנס מפני הרע שבו.

738

739והנה בחינה זו נקראת לוט כי הנה הוא בעצמו באתערותא דליבא לא היה מתעורר לעבוד את ה', ורק אף על גב דאיהו לא חזי מעשה ה' באור הפנימיות שלו, מזליה חזי באור המקיף, את הנעשה בחוץ. וכשראה את אברהם עובד ה' בצדקו גם הוא חמד והתאוה מבחוץ לעשות כמעשהו, והיו כל מעשיו הטובים מעוטפים ומלובשים באור המקיף שלו המקיפו מבחוץ, והוא בחינת לוט שהוא לשון עטוף כמו לוטה בשמלה (שמואל-א כ"א, י') ועל כן אמר והרן הוליד את לוט בלשון עבר כי עיקר תולדות האדם הוא המצוות ומעשים טובים שלו וכולם היו בבחינת לוט על שנתעטף ונתלבש באור המקיף אשר מבחוץ ולא היה באתערותא דליבא מפנימיות לבבו, ומיום שעמד על דעתו על המעשים טובים שהיה לו כולם היו בבחינה זו, וכדוגמת זה ממש היה לוט בנו כמאמר הכתוב (בראשית י"ב, ד') וילך אתו לוט, כי עם אברהם הלך בראותו מעשה אברהם כי אור המקיף שלו היה מבחינת הטוב, ולא לבבו. ועל כן בעת שילד את לוט אמר הוליד לשון עבר לרמז על כל בחינת התולדות שלו הם המעשים טובים הכל היו בבחינת לוט וכדמותו וצלמו ילד את בן הזה, ואת, רבוי הוא בכל מקום לומר שהרן בעצמו היה בחינת לוט וילד גם את לוט, לבן לו. ועל כן אמר הכתוב תיכף אחרי זה,

739

740וימת הרן על פני תרח אביו וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ג) לפי שקיבל תרח על אברהם בנו לפני נמרוד על ששיבר את צלמיו וכו' ועל ידי כן מת הרן והכל קאי למה שלמעלה לפי שהוא היה רק בבחינת לוט שנתעטף באור הטוב אבל בעצמו בפנימיות שלו לא טוב היה ועל כן הומת על ידי נמרוד וכאמור.

740

741ותהי שרי עקרה אין לה ולד. צריך לדעת על מה כפל בזה לומר עקרה ואין לה ולד, ונראה על פי מה שכתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ויברך אותם אלהים וגו') בביאור מאמר חז"ל (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה ר' יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וכו', ולכאורה צריך לתרץ לדברי התנא קמא מה שאמר בפירוש ויאמר להם פרו ורבו.

741

742ואכן כי שני מיני הולדות יש, אחד בגשמיות העולם, שהוא בנים ובנות להרבות זרעם כעפרות תבל כי לשבת יצרה, והשנית הוא הולדות הנשמות בעולם העליון על ידי מצוות ומעשים טובים שמהם באים נשמות לגרים או לבעלי תשובה כנודע מדבר מרן האר"י ז"ל. והעיקר לזה הוא איש ואשה שמזדווגים בכוונת אמת לשם ה' בדחילו ורחימו בכוונות הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם, וכשאינה מתעברת מזיווג זה נולד על ידי זה נשמות הללו, ובזה היה אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, "ד), כי הם הולידו את הנשמות הללו ונאמר עליהם ואת הנפש אשר עשו, עשו ממש כי הנשמות היו מהם, ובזה השוה אשה לאיש כי גם היא צריכה לראות לגרום במעשים טובים למעבד נשמתין ורוחין חדתין שהוא עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ועל כן זה אשר נאמר ויאמר להם פרו ורבו הכוונה על הולדה הזו, ובזה שניהם שוים לעשות פרי למעלה להרבות הנשמות בעולם העליון, ואמנם הצווי על תולדות הארץ כפשוטה להוליד בנים לקיום המין הוא מה שאמר אחר כך ומלאו את הארץ וכבשוה (דאם לא כן אחד מהם מיותר והבן) שהוא למלאות הארץ התחתונה להרבות דמות וצלם אלהים בעולם ובזה נאמר וכבשוה ואיש דרכו לכבוש ולא האשה ועל כן הוא מצווה ולא היא ועיין שם שביארנוהו. ולזה אמר כאן הכתוב שזה שהיתה עקרה לא תימא שהיתה עקרה מכל וכל שלא הולידה שום דבר בעולם לא כן כי רק אין לה ולד שאין לה ולד בארץ הלזו בגוף ונשמה אבל נשמות לבד היתה מולידה תמיד ועשתה נשמות לגרים כנזכר (אחר כותבי מצאתי כן מפורש בזוה"ק שלח קסח. עיין שם).

742

743או על דרך אומרו (בראשית ל"ח, ט') כי לו לא יהיה הזרע, שאין תולדותיו נקראין על שמו וכן כאן אין לה ולד שיהיו תולדותיה נקראין על שמה אבל באמת היא המביאה הנשמות לעולם ושלה ממש הם, ועוד ירמז הכתוב על זה כי נודע ממדת התורה שמקרא נדרש לפניו ולאחריו וכאשר נדרוש מלת לה לאחריו יקרא לה ולד כלומר שיש לה ולד והם נשמות הגרים האמורים, וכן לפי אומרם ז"ל (בבראשית רבה ל"ח, י"ד) במקום הזה אמר ר' לוי כל מקום שנאמר אין לה הוה לה שנאמר וה' פקד את שרה וכו' עד כאן, יתפרש גם כן על זה הדרך אף שעתה אין לה אבל באמת לה ולד כי יהיה לה לבסוף ועל כן נסמכה תיבת לה לולד להיות נדרש גם לאחריו כאמור, גם יתפרש מלת אין כמו הן כמו שהוא במדרש רבה סוף פרשה זו ועיין במתנות כהונה שם ורומז הן לה ולד כלומר שיש לה ולד הן נשמות הגרים אשר שלה המה והן מה שיהיה לה לבסוף גם תולדות הארץ כנאמר.

743

744ויקח תרח את אברם וגו' ואת לוט וגו' ואת שרי וגו' ויצאו אתם וגו'. רש"י ז"ל פירש ויצאו אתם תרח ואברם עם לוט ושרי, ונמצאת למד אשר אברם מעצמו רצה ללכת בדרך הזה גם שלא בעצת תרח אביו וכן נראה מדברי חז"ל שאמרו (סוטה ל"ד:) שלח לך לדעתך וכו' כלומר שהסכים על ידו אבל הוא מעצמו כבר רצה ללכת ולפי זה אין פירוש לאומרו ויקח תרח את אברם, והבן.

744

745ואפשר לומר על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ד') תרח יש לו חלק בעולם הבא כי עשה תשובה ומובא ברש"י בפרשת לך לך (בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך) ואולי כי זה היה על ידי צדקת אברהם וברא מזכא אבא כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ד.) נהפך לבבו לשוב אל ה' ועל ידי כן נמשך לבבו לילך אל ארץ ישראל המשובחת מכל הארצות, ואברהם בכוחו הכניס בלב אביו ואגבו גם בלב לוט בן אחיו (כי כבר כתבנו למעלה שלוט היה מעורב בקדושה) שירצו לעזוב ארץ מולדתם וללכת ארצה כנען כי הגם שהם לא ידעו משבח הארץ ההיא ברוחניותה מכל מקום אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ומיד כשעשה תשובה שב לבו לטוב שלא בידיעתו.

745

746ולזה אמר הכתוב ויקח תרח את אברם פירוש שתרח לקח מדת אברהם לעצמו לעשות תשובה ועל כן ויצאו אתם פירוש תרח ולוט עם אברהם ושרי וכללם הכתוב ביציאה זו כי יצאו כולם בדעה אחת ללכת ארצה כנען, ואכן ודאי כי לא חשקו תרח ולוט אל הארץ עבור רוב קדושתה וששם שער השמים כי אין שכלם משיג את זאת, כי אם רק ארצה כנען אל הארץ לבד כי היא המשובחת מכל הארץ בתבואותיה ופירותיה כידוע וכאמור שרק מזלייהו חזי, ולא כן אברהם שהיה ראשו בשמים וידע מעלות טוב הארץ בשורשה וחשק רק להתדבק בטוב הארץ ההוא, על כן נאמר כאן וימת תרח בחרן כי אחרי שלא היה בלבו לקבל את קדושת הארץ כן עשה לו הקב"ה ולא הביאו אל הארץ הטובה ההיא, רק לוט הלך כי היה צריך להוציא שם נפש דוד הנגנז אתו, מה שאין כן אברהם שחשקה נפשו בקדושה שבה הנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך מארצך פירוש לך במחשבה זו שהיא לך מארצך במה שיצאת משם לבוא אל הארץ, לך להלן במחשבה להתברך בטוב הארץ. או יאמר לך לך פירוש לך במחשבה שהוא לך דייקא ולא במחשבת אביך, כי גלוי לפני מחשבתך על מה יצאת מאור כשדים בתחילה.

746

747ועוד אפשר לומר באומרו ויקח תרח את אברם על פי מאמרם ז"ל (בראשית רבה ע"ד, ה') בפסוק (בראשית ל"א, י"ז), ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו וגו' לב חכם לימינו זה יעקב (שהקדים זכרים לנקבות) ולב כסיל לשמאלו זה עשו ויקח עשו את נשיו ואחר כך את בניו וכו' ולזה תרח שבחכמה עשה והקדים זכרים לנקבות כאמור בכתוב נאמר בו ויקח תרח את אברם שלקח לעצמו מדת אברם לעשות כתורה וחכמה.

747

748והנה זה הכל לפי הנזכר שתרח עשה תשובה, ואמנם לפי מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ז') וזה לשונם: בתחילה אתה דורש הרשעים בחייהם קרוין מתים לפי שהיה אברהם אבינו מפחד אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרין הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר לו הקב"ה לך וכו' ואני מקדים מיתתו ליציאתך וכו' עד כאן. ונמצא בעודו בחרן קראו הכתוב רשע מת בחייו ולא נוכל לומר שיצא בתשובה ללכת ארצה כנען. יאמר הכתוב על זה הדרך ויצאו אתם מאור כשדים פירוש יציאתן מאור כשדים היה בשוה, שכולם כיוונו לצאת ולהתרחק משם, אבל דעת אברהם ושרה היה עוד ללכת ארצה כנען כי לשם חשק נפשם ולזה יאמר לך לך פירוש לפי מחשבתך שמתחילה חשבת להיות עד פה תבוא לעיר המהוללה, אבל לא כמחשבת אביך שלא היה רק להתרחק משם ויהי לך אשר לך ולא במה שלהם, ועיין בדברינו באופן השלישי מפירוש פסוק לך לך במקומו שישבנו על נכון אומרו וימת תרח בחרן לפי הדעה שעשה תרח תשובה ולא שייך לומר עליו רשעים בחייהם וכו' עיין שם.

748

749ויאמר ה' וגו'. כבר היו דברינו בביאור כתוב הזה למעלה בפרשת נח (באופן ד' מפירוש פסוק א' וגם בסיום הסדרה ביארנוהו) ועוד לאלוה מילין בפירושו, כי הנה נודע אשר כל עניני התורה הקדושה בכללה נרמזה באדם ההולך לפני ה' מקטנותו ועד הגיעו לבחינת עובד אלהים באמת, והנה ראשיתו מצער כשנולד קטן למאוד אז בבחינת והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' כי לא אור לו בכל אשר יפנה ועושה דברים קטנים משטותי הבלי העולם, ואחר כך כשמתחיל ליגדל מעט הנה הרע והיצר הרע נתונים בקרבו מיום הולדו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י'). מה שאין כן היצר הטוב שאינו בא אליו עד כלות לו י"ג שנה, ועל כן בתחילה מתגבר עליו היצר הרע, והרע, ומטנפו בחטאת נעורים ואז הוא בבחינת כי השחית כל בשר את דרכו וגו', עד אשר יתחיל להאיר עליו אור ה' וחסדו, והיצר טוב מתגדל בו ועושה קצת מצוות ומעשים טובים, ויקנה לו קצת בנפשו בחינת אהבת הבורא ונעשה בבחינת הבינונים שהיצר הרע והיצר טוב שניהם שופטים אותו ומושלים בו כאומרם (בברכות ס"א:). ואז נקרא על שם אברם כי עדיין לא נשלם להיות מושל על כל רמ"ח איבריו בשלימות בחינת אברהם ואין בו כי אם א' ב' מתיבת אהב, להיות שלא נשלם אהבתו לה' אלהיו כי אם קצת אהבה בוער בלבבו אבל עדיין וילך אתו לוט, כי אדם הוא מספר מ"ה שם הקדוש כנודע ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ד:) אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרוין אדם כי אדם מישראל שורשו בקדושה בשם הקדוש הוי"ה במילואו מ"ה וחלק ה' עמו ששם הקדוש והנורא הזה אינו מתיחס רק על ישראל לבד ולא על עכו"ם שאין עושים רצונו של מקום כי מלך אלהי"ם על גוים (תהלים מ"ז, ט'), שעם העכו"ם מתנהג הקב"ה בבחינת אלהים ולא בבחינת הוי"ה כמו שאיתא בזוה"ק (שמות צ"ו.) וזה לשונו: תא חזי כל שמהן דאית ליה לקודשא בריך הוא כולהון מתפשטין לאורחייהו וכולהו מתלבשין אלין באלין וכו' עד בר שמא יחידא מכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו הוי"ה דכתיב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו וכו' ושמא חד משאר שמהן אתפשט ואתפלג לכמה אורחין ואקרי אלהים ואתפליג לשמשין ולממנין דמנהגי לשאר עמין וכו', עד כאן. ועל כן אין עכו"ם קרוין אדם כאמור.

749

750ואכן כאשר אדם לא נשתלם לגמרי בקדושה להיות נעשה בבחינת מ"ה שהוא שלא ירגיש ולא ידע מצורך עצמו כלל כי אם כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא וכו' כמו שאיתא בזוה"ק (תצא רפ"א.) שעל זה אמרו משה ואהרן ונחנו מה. רק עדיין שניהם מושלים בו כנ"ל אז הוא מעורב עדיין מבחינת לוט שגם הוא עולה למספר מ"ה והוא היפך הקדושה מבחינת הקללה שתרגום ארור ליט, או כאשר כתבנו למעלה בפרשת נח בפסוק והרן הוליד את לוט שהוא מלשון (שמואל-א כ"א, י') לוטה בשלמה, כלומר מעוטף כלומר שרק הוא מעוטף בבחינת הטוב אבל אין תוכו כברו כי לא נטהר לבו מכל וכל להיות לבבו שלם עם ה' אלהיו שלא יחפוץ בשום דבר כי אם לעשות נחת רוח לפניו ונתהפך אצלו המ"ה ללו"ט, ולזה רומז הכתוב (בראשית י"ג, י"ב) ולוט ישב בערי הככר, כי ככר הוא גימטריא מ"ר והוא מורה על תאוות הרעים והחמדות החזקות אשר בלבו להתאוות לחפצי עולם הזה ואמנם מרה תהיה באחרונה, ואחריתו מרה כלענה כי כאשר לא יתן זאת אל לבו לראות לטהר נפשו ולבו מכל וכל יוכל ח"ו להמשך מרעה אל רעה ויצא לתרבות רעה ח"ו, צא ולמד ממעשה דאלישע בן אבויה שאחר שאמרו חז"ל (עיין חגיגה ט"ו:) טינא היתה בלבו ולא היה לבבו שלם עם ה' יצא מזה מה שיצא, והאדם אשר על הארץ כשרואה שאינו עוד בשלימות הגמור פחד ורעדה רתת וחלחלה יעבור על נפשו פן ח"ו יתמשך להרע לה' כאחד הרעים ועל כן אמרו ז"ל (אבות ב', ה') ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי אם נשאר עוד איזה ניצוץ רע יוכל ח"ו להבעיר את כל הבירה הוא הגוף השפל אשר מעפר יסודו ונוטה בטבעו לתאוות ומחמדי הרע, ואמנם כאשר האדם משים על לבו כל זאת ורואה כאשר יוכל בכל לבו ונפשו לשבר ולהכניע כל כוחי תאוות מורשי לבבו באופן שלא יתאוה ולא יחמוד ויחפוץ כלל לתאוות עולם הזה והבליו, אז ממילא כל תשוקת חפציו באהבה וחמדה בכלות נפשו לאהבת ה' אלהיו ולדבקה בו בכל כוחי רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וכמו שכתב הקדוש בעל ראשית חכמה (שער האהבה סוף פרק ג') בבחינת כי חפץ בבת יעקב.

750

751ואתה תחזה איך אנו רחוקים מאהבת ה' אֵל אמת, כגבוה שמים מעל הארץ ויותר מזה. כי הלא שכם בן חמור החוי מנשיאי הארץ היה וכשחשקה נפשו בדינה בת יעקב וצוו לו בני יעקב למול הוא וכל אנשי עירו, והכל יודעין גודל צער המילה כשמלין איש גדול בשנים ועוד להסית כל אנשי העיר על צער המופלג הזה, ועל כל זה העיד הכתוב (בראשית ל"ד, י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. כי לגודל התשוקה והחפיצה לא הרגיש כלל מצער עצמו צער מופלג כזה והכתוב אומר (שם שם, ג') ותדבק נפשו בדינה. נפשו ממש דבק בה לרוב החמדה והאהבה, ומי יתפאר עצמו עתה באהבה גדולה הזו לה' אלהים באמת שלא ירגיש בצערו לרוב האהבה.

751

752אבל הצדיקים הגדולים המשברים ומכניעים תמיד כוחי תאות גופם ומבעירין אש בלבבם אש להבה אוכלה סביב שלא להרגיש משום דבר חיצונית גופו כי אם אהבת ה' אלה הם הנקראים בבחינת אברהם, כי יש בו בחינת אהב המורה על שלימות האהבה וגם לצד שכבר הוא מושל בכל רמ"ח אבריו שלא יזיז בשום אבר מאבריו ולא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור כי אם הנוגע לעבודת שמו יתברך כמאמר חז"ל (נדרים ל"ב:) כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח וכו' עד כאן. וגם אברהם הוא אבר מ"ה כמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד'.). כי זו היא בחינה המגיעה להיות נשלם בשלימות שם מ"ה בבחינת ונחנו מה שלא ירגיש מעצמיותו כלום כי אם כברא דמשתדל בתר אבוי כנזכר.

752

753ולזה אמר הכתוב (בראשית י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט וגו', כי נודע מאמר חז"ל (קידושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וכו' ונמצא אשר זה שמתגבר האדם על לבו להפכו שיהיה ברשותו הכל הוא בעזר אלוה, ועל כן ויהי בשחת אלהים את ערי הככר כלומר כאשר זוכה האדם בעזר אלהים לשחת את תאות כוחי לבבו הַמְכוּנִים על שם ערי ככר, ערי הוא מספר פ"ר הרומז לבחינת הגבורות וככ"ר הוא מ"ר והכל מורה על תאוות החזקות המרים לעושיהם, אז ויזכור אלהים את אברהם אבר מ"ה כלומר שמשפיע לו מבחינת שם הקדוש מ"ה שלא ירגיש כלום מעצמיותו ולא ידע כלל אם הוא צריך לשום דבר בעולם בבחינת ונחנו מה, ואז יבוא לבחינת האהבה האמיתית ואז וישלח את לוט מתוך ההפכה מה שנתהפך שם מ"ה להעשות ח"ו בבחינת לוט נשלח ונפשט (כמו שתירגם המתרגם על ויפשיטו את יוסף (בראשית ל"ז, כ"ג) ואשלחו ית יוסף) ונשלם להיות בבחינת אברהם אבר מ"ה, ואפילו בחינת הלוט ממש שהוא היצר הרע וכוחות הרעים נהפכים אצלו לטוב ולקדושה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), זה היצר הרע. ואמרו (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי כל בחינות התאוות וכוחות האהבה ואש החמדה שחמד ואהב והתאוה עד עתה לבחינת הרעים בכוחות האלו ממש יחמוד ויתאוה ויבער באש להבה לעבודתו וליראתו, כי יזכור תמיד עד היכן הגיע חשק תאותו לדברי העולם מחמדת תענוגי עולם הזה וכזה ויותר מזה יחמוד ויחפוץ באהבת בוראו.

753

754ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד, ולכאורה לפלא הוא כי הלא ודאי מאמין היה דוד המלך ע"ה אשר הקב"ה אל מלך מוחל וסולח לעוונות עמו בית ישראל כששבים לפניו, ואפילו באדם מישראל אם אכזרי הוא שאינו רוצה למחול אחר בקשת מטו אמרו חז"ל שצריך לחוש ליחוסו וכו' ומכל שכן להבדיל באלף אלפים הבדלות וכו' בהקב"ה מקור הרחמים והחסד אשר בודאי ימחול אחר עשיית תשובה באמת, ואך דוד המלך ע"ה לא רצה להשליך עוונותיו מנגד שלא להזכירם עוד בכדי לזכור עד היכן הגיע כח אש התאוה והחמדה במחמדי עולם הזה לידע מזה אופן עבודת הבורא עד היכן ידבק נפשו וכל תאותו ורצון נפשו לה' אל עליון, וכבר הארכנו בבחינה זו במקום אחר, ולזה סיים הכתוב בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט כלומר לא זו שלוט נפשט ונשלח מבחינתו וחזר להיות מאיר באדם הלזה שם מ"ה, אף הערים אשר ישב בהן לוט הן הן התאוה והחמדות מבחינות הרעים שישב בהן לוט הוא היצר הרע וגם ערי"ם אותיות רעי"ם שגם התאוות הרעות שישב בהן היצר הרע וכת דיליה כולם נתהפכו לטוב לעבוד בכוחות האלה ובתאוות הללו לבורא עולם ומה שהיו ערי הככר בחינת מ"ר נתהפך לר"מ לרומם את בית אלהינו ואף לרומם כל התאוות והתענוגים להתענג על ה' רם ונשא.

754

755והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.

755

756העולה מהנזכר אשר אברם הוא הנקרא אדם אשר עדיין לא נשלם בכל בחינת האהבה לבוא עד ביטול המציאות להוציא לבבו ונפשו מכל בחינות תאוות הרעים, וחששא גדולה יש עוד שלא יומשך חלילה אחרי הרע וצריך לראות בכל מאמצי כוחו לבוא עד בחינת אהבה האמיתית. ואדרבה מכל חפצי חמדת העולם ישיג עוד אהבה ותאוה בנפשו לאל עליון כידוע שכאשר נתעורר באדם איזה אהבה לחפץ מחפציו בנקל לו על ידי זה להתעורר לאהבת ה' אלהיו, מה שאין כן אם לא נתעורר כלל לאיזה אהבה כנודע. ואז יגיע לבחינה הנקראת יובל הגדול שהוא חירות מכל הדברים שבעולם ונעשה לו חירות מיצר הרע ומתאוות עולם הזה ואדרבה הם מסייעים לו לעבודת הבורא הכל כנאמר.

756

757ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך כלומר כי צריך אתה לילך שתבוא לבחינת החירות והיובל אשר בבחינת החמשים מספר לך וזה לֶך לְךָ שתלך עד לך שתבוא לבחינת אהבה האמיתית בביטול המציאות עד שלא יבוא עוד בך ערל וטמא וְתֵעָשֶה מושל על כל רמ"ח איברים בבחינת אברהם, ובאיזה אופן תבוא לבחינה זו אמר מארצך כלומר שתבין מבחינת הארציות אשר רק טיפה מים הגדול נטף עליהם ואיך גדלה תשוקתם ואהבתם בעיני הבריות עד בבחינת ביטול המציאות בשעת מעשה ומכל שכן באהבת אמת וכאמור.

757

758וממולדתך ומבית אביך כלומר שתבין ענין אהבת עולם הזה במה שהאדם נמשך באהבתו אחרי ארץ מולדתו ובני עמו, ולמשל כאשר יתרחק אדם מארץ מולדתו לאיים רחוקים מאוד והיה שם רבות בשנים איך יחפוץ ויחשוק לשוב לארצו בכל עוז ותעצומות באהבה רבה, ומכל שכן כשיש לו אשה ובנים שם, מה מאוד יכמה בשרו ולבבו לראותם בחיים חיותם, ואם באיים אשר הוא נתרחק משם יזדמן לפעמים שיבוא שמה איש אחד מארץ מולדתו איך יצא לבו ממש להתגעגע באהבתו ולהתדבק עמו עד כלות הנפש ממש, ומכל שכן כשיבוא אצלו גואלו וקרובו דודו או בן דודו שלא ראה אותו ימים רבים, בודאי יתעלס עמו באהבים עד שבשעת מעשה ישכח מאתו כל תאוות חפצי גופו. וכל לבו ועצמיותו מלא מזה ברוב שמחה ונחת מה שזכה לראות במקומו איש מארץ מולדתו או ממשפחתו הקרוב אליו ומצא את שאהבה נפשו, ומכל שכן כאשר יראה מבית אביו ממש כמו אביו ואמו אח ואחות אז הנה מחמת ההשתוקקותו עליהם כלה שארו ולבבו ונפשו ורוחו מרוב שמחה ותענוג כנודע לכל.

758

759ואת כל אלה הטביע ה' בנפש האדם כי הכל הוא כנאמר שנטף טיפה מן הטיפה מנועם זיו תענוג עליון, כי אדם מישראל אשר נטהר נפשו ויצא מבחינת גוש העפר הממשיכו למטה ומתגבר בעצמו חיות רוחניות נשמתו ודאי אילו כל הימים דיו וכו' אין יכולים להעלות על הכתב רוב גודל ההשתוקקות וחמדת וחפיצות והתאוות הנפש לכלות ולדבק ולהתקשר בבית אביה הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שעל זה אמרו חז"ל (אבות ה', כ"ז) ועל כרחך אתה חי, כי ודאי מרוב האהבה וחמדה ותשוקתה להתדבק במקורה היתה קופצת בחזקה מאת הגוף לידבק בשורשה ואך כי היא קשורה בצויית חי העולמים ברוך הוא, ולא תוכל לעשות דבר עד כי יגזור בוראה עליה ואך מאוד ומאוד גדלה תשוקתה לשוב לארץ החיים שנלקחה משם ולארץ מולדתה המה הספירות העליונים ימי הבנין הידועים, וביותר ויותר לבית אביה הוא כללות הקדושה הבאה מאור אין סוף ברוך הוא הנקרא אב לבית ישראל והם בנים אליו כמאמר הכתוב (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם.

759

760והצדיק צריך לשים עין שכלו ודעתו להבין מכל דברי ארציות הנזכרים שהם התאוות החזקות שמתאוה האדם לתענוגי עולם הזה ומתאות וחמדת קשירת האדם בארץ מולדתו ובקרוביו ואביו ואמו, אופני עבודת אלהים איך לאהבה אותו אהבה רבה ואהבת עולם כיתד שלא תמוט בקשירת כל כוחי גופו ומורשי נקודת לבבו וכל רמ"ח אבריו לה' אלהיו ולחפוץ ולחמוד לשוב להתדבק במקורו אשר נלקח משם לשוב לארצו ולמולדתו ולבית אביו, ומכל שכן כאשר יתגלה אור ה' אליו באהבה בארץ אשר הוא עומד שם כמו למשל ביום שבת קודש או במקראי קודש שאז אור ה' ברוך הוא וברוך שמו מאיר ומופיע ומתגלה אלינו באהבה רבה, שמה מאוד מחויב להיות יחטוף לב האדם ממש באהבה ויראה בזוכרו אשר בא הקב"ה ממעון קדשו מן השמים ומתגלה על עולמו ורוצה בדביקות עמו ישראל ובשירתם ותשבחתם לפאר ולשבח ליוצרם המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, איך ראוי וראוי להתדבק אליו בכלות הנפש ממש לאהבה אותו ולדבקה בו.

760

761ועל כן מכולם מארצך וממולדתך ומבית אביך תבין איך לאהוב את ה' ולחשוק לילך אליו ולשוב למקורך, אל הארץ אשר אראך, אל הארץ הוא הארץ החיים העליונה אשר שורש כל נשמות ישראל באות ממנה בסוד אומרם (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם כנודע, ובפרט אשר אראך כלומר כשאתגלה אליך ואראה אותך ואתה תחזה אפס קצהו מזיו הדרת הבהקת אורי ודאי ראוי וראוי שתכלה שם נפשך ברוב האהבה לבוא עד בחינת ביטול המציאות כאמור, ועל כן פירש רש"י לך לך להנאתך ולטובתך, כלומר אפילו הנאתך וטובתך ממש שהוא התאוה והחמדה לדברי העולם הכל יהיו שלך ממש שתעבוד אתם עבודת בוראך לחמוד לה' ולאהבה אותו וכן בכל המדות בבחינת (בראשית י"ט, כ') בהפוך (אלהים) את הערים אשר ישב בהן לוט, כי גם הערי"ם אותיות הרעי"ם שישב בהן לוט הוא הוא היצר הרע גם המה יתהפכו לטוב כנזכר.

761

762ועל כן אמרה התורה (שם א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע כי כאשר האדם זוכה להפוך כוחות היצר הרע לעבוד אתם לה' אז טוב מאוד לפניו כי לא יירא ולא יפחד עוד מבחינות תאוות הרעים כיון שהפכן לה' וכבר כתבנו אשר בזה נשלם להיות שם אדם על שלימותו בבחינת מ"ה שאינו מרגיש מעצמו כלום כי שילח את לוט מתוך ההפכה ולא יתאוה עוד לתאוות ההפכיים ונעשה אברהם אבר מ"ה שלא יחפוץ כי אם עבודת ה' ואז יאיר עליו שם מ"ה בשלימות ועל כן אמר טוב מאוד כי מאוד הוא אותיות אדם לומר אשר בזה נשלם להקרא אדם ככל הנאמר.

762

763ב או יאמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם וגו'. על פי ג' הקדמות אשר אמרתי בפסוקי תורתינו ומבואר מקצתם בספרי סידורו של שבת, הא' מה שאמרתי על פסוק (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיה. בדרך המשל שכתב החובות הלבבות (בשער בחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז, והשני הפוכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השנית ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד היה משים אותו יום מנוחה בטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה, ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבנים נהרסה וגו' עד כאן לשונו הצח.

763

764והנמשל מובן מאליו כי כל מה שאדם עושה בשלו בעניני עולם הזה ועסקי פרנסתו וצרכי גופו יהיה דומה בעיניו כאילו הוא נשכר בשדות של אחרים כי זה לא שלו הוא, כי עיקר האדם הוא הנשמה שבקרבו והגוף אינו נקרא כי אם בשר אדם והוא הטפל אל הנשמה והנשמה היא העיקרית וכל עסקי הגוף לא שלו הוא כלל כי אם כדבר הטפל אליו מה שמוכרח לעשותו בעל כרחו שלא ברצונו שאינו עושה כי אם מצד ההכרח ורק מה שהוא מוכרח בהכרח גדול עושה, ולא כן יעשה כשעוסק בתורה ובמצוות ועבודת ה' דומה בעיניו כאילו עוסק בשדה שלו שעושה אותה יפה ונאה בכל מיני השתדלות וחריצות ולא יעצור אותו הגשם והשלג ולא חושך אפילה, ובוקר השכם לעבודתה ואין ממתין עד שיצא השמש על הארץ כדרך שאר פועלים הנשכרים לעבודת אחרים שאינם יוצאים לעבודתם כי אם אחר זריחת השמש כמו שאמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ג:) כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב-כ"ג) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו וגו'. והוא משכים בבוקר בבוקר כי שלו הוא ועושה הכל בכל מיני יפוים והתאמצות בזירוז אחר זירוז כדי שיהיה שדהו נעשה יפה מאוד מאוד וכה יעשה עסק התורה ומצוות ה' כמו ציצית ותפילין ושארי מצוות בגודל חריצות והשתדלות שיהיו נעשים בחשק גדול ובאהבה רבה ולהתאוות לקיומן תיכף בהגיע זמנן בתשוקה וחמדה גדולה. ובעת עשייתם, להשליך מאתו כל בחינת מחשבות הטורדות מהבלי העולם ולדקדק בהם מאוד שיהיו על תכלית ההידור ותכלית הכשרות שלא יהיה ח"ו שום שמץ פסול בהם אפילו חומרא דחומרא. אבל בעניני עולם הזה ירפה ידו בעשותן ולא יעשה כי אם מצד ההכרח גדול לפרנסתו ותיכף כשישיג פרנסתו יום ביומו יניח את של אחרים ויעבוד בשלו בתורה ומצוות ואל יעכבו שום מניעה וחושך אפילה והשכם בבוקר בבוקר והכל מצד חשקת וחמדת לבו כאדם העושה בשלו החביב עליו למאוד, מחמת שידיעתו נכונה שהשדה היא טובה למאוד לאכול ממנה פירות ותבואות טובות כל ימי חייו וזהו שאמר הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיה פירוש מה שהוא עושה עסקי הקדש עסק התורה ומצוות ה', זה לו יהיה. שידע שזה הוא שלו ממש ויעסוק בהם כאדם העושה בשלו אבל עסקי חול אשר לא בקודש המה, לשל אחרים יהיה נחשב בעיניו שלא לעסוק בהם כי אם על צד ההכרח הגמור כנאמר.

764

765והקדמה השנית היא, על פי אשר אמרתי לפרש מאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, א') על פסוק (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח. ונראה בביאורו אחר שנפרש מאמר הכתוב (יהושע כ"ד, ב'-ג') כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו', ושורש הדברים הוא כי נודע אשר נהר המושך הוא דוגמת חסדים המתפשטין ומתמשכין בטבעם ורוצים להשפיע לכל, ואכן שני מיני חסדים הם אחד הוא חסדים הטובים שהוא להשפיע לעני המצטרך להשפעת טובו להאכילו ולהשקותו ולכסותו כאשר תשיג ידו די מחסורו אשר יחסר לו ולגמול לחייבים טובות שהוא ללמד את האנשים ההולכים בדרך הרע להחזירם למוטב ללמדם דרכי ה' לשמור מצותיו ותורותיו. והשני הוא להיפך, חסדים הרעים כעין הניאוף בעריות האסורות שהוא התאוות השפעת הרע, וללמד את בני האדם דרכי הרעים שיתורו מאחרי ה' בביטול תורותיו ומצותיו, וזה היה בחינת תרח אבי אברהם שהיה מלמד את העם דרך עבודה זרה והיה עושה צלמי עבודה זרה למוכרם לאחרים ולהודיעם דרכי עבודתם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ג) וזה נקרא עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר הרומזת למדת החסד הטוב וזה הוא עבר השני חסדים הרעים, וידוע אשר ברא כרעא דאבוהי ויפה כח הבן מכח האב, שיופיות כח הבן הוא נמשך מכח האב ועל כן גם אברהם בנו נולד בטבע ומזג מדת החסד הרע הזה, ואמנם לפי שהיה כוחו יפה ובן שלוש שנים הכיר את בוראו כאומרם ז"ל (נדרים ל"ב.). העביר על מדותיו מדת הרע שנולד עמו ועבר את הנהר לצד ימין בחינת חסדים הטובים וכל ימיו היה רודף לעשות חסד אמת לגמול חסד עם כל באי עולם להאכילם ולהשקותם, ואחר כך טרח ויגע ללמדם דרך ה' שגם המה יכירו את בוראם וגייר את הגרים כנודע.

765

766וזהו שאמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וגו'. כלומר תרח אבי אברהם ישיבתו ודרגתו היה בבחינת עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר לעשות חסדים הרעים בעולם, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאותה דרגה עצמה של עבר הנהר לקחתי את אברהם לצד אחר הנגדיות לעשות ולהרבות חסדים הטובים בעולם והוא מעלה גדולה ונפלאה בחינת מעביר על מדותיו ששבחו חז"ל (תענית כ"ה:), כיון שלוקח בחינות הרעים ומהפך מדותם להעשות בהם בחינות הטובות על זה אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) שאפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. והנה אמרו חז"ל (נדה ט'.) דם נעכר ונעשה חלב דכתיב (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא. ופירושו שהדם הטמא בעצמו הוא הוא הנעכר ונעשה חלב הטהור, ולזה אמר מי יתן טהור מטמא כגון אברהם מתרח מטומאת תרח בעצמו שהתנהג לעשות חסדים הרעים בעולם להודיע להם מעשי עכו"ם איך לעבוד לכל עבודה זרה ועבודה זרה, מטומאה זו עצמה היפך אברהם ועשאה טהור ולימד את העם דרכי ה' וגייר את הגרים כאמור.

766

767והקדמה השלישית היא, על פי מה שאמרתי בפסוק (דברים ל', י"א-י"ד) כי המצוה הזאת לא נפלאת היא וגו' לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ולבבך לעשותו. ולכאורה נראה כשפת יתר כיון שאומר שלא בשמים היא ודאי שלא נאמר מי יעלה לנו וגו' ולמה לו לפרט מה שהיינו יכולין לומר.

767

768אכן האמת בזה הוא שאדרבה שבודאי כל התורה וכל מעשי המצוות כולן בשמים הן, וכל העולמות העליונים עיקר קיומן ועמידתן הכל רק על התורה ועבודה במה שמקיימין ישראל את התורה כמאמר הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכן כל הדברים של מעלה כולן נוטין ומתהפכין מדין לרחמים, וח"ו בהיפוך, הכל רק אחר מעשי בני אדם על ידי התורה הקדושה כמאמר הכתוב (תהלים קכ"א, ה') ה' צלך, וידוע פירושו שה' הוא כצל הנוטה אחרי האדם ומהפך עצמו לצד שנוטה האדם כן ה' צלך ממש שנוטה אחריך כצל הזה, להנהיג עולמו בחסד וברחמים כפי מעשיך. ועל כן בזה היה פתחון פה לומר מי יעלה לנו השמימה כיון שעיקר תיקון המצוות הוא לתקן בשמי השמים העליונים, מי יעלה לנו שם לעשות פעולות הנפלאות האלה ולתקן תיקוניהם, לזה אמר הכתוב כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וגו', פירוש לדבר הזה שתאמר מי יעלה לנו לעשות פעלם בשמי השמים, לזה אינו בשמים כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, פירוש אפילו כשהוא רק בפיך ובלבבך בעמדך על הארץ התחתונה הלזו, כמו במצות תורה ותפילה ושאר המצוות שאינם בעשיית מעשה בגופו, רק בדיבור פיו ובכוונת הלב, קרוב הוא לעשותו לתקן ולעשות פעולות בלב השמים בכוחו, וכמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד':) בפסוק ואשים דברי בפיך וזה לשונו: כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא וכו' ומכל מלה עביד רקיע חדא כו' עד דאתעביד מההוא מלה שמים חדשים וכו' עד כאן. אבל באמת הנה כל התורה ומצוות נתונים נתונים בשמי שמי קדם להיות כל הנהגות השמים על ידם.

768

769ואחר הדברים האלה תבין ממילא ביאור דברי הכתוב כאן, ויאמר ה' אל אברם לֶך לְךָ, כלומר שהליכתך במצות ה' תהיה לָך פירוש שלך יהיה, שתדע אשר אין לך בעולם כי אם זה עסקי התורה והמצוות ועל כן תעשינה כאדם העושה בשלו באמת ובזריזות ובתמימות ובאהבה וחשק נפלא, ותמיד תראה העיקר לעסוק בעבודה שלך הוא עבודת הנשמה לעבדה ולשמרה ולתקן שורשה בשמי מעלה כי רק זה שלך הוא, וכן עניני גופך לא יהיה רק כסריס העובד בשל אחרים שעושהו רק בעת הכרח הגדול ומקצר בה כאשר יוכל, וכל ימיך אשר אתה חי על האדמה תראה לעסוק בשלך, הוא שורש נשמתך הקדושה להצמיחה ולנטוע בה כל עץ המה המצוות ומעשים טובים אשר בעשות האדם מצוה ממצוות התורה, נצמח מזה תענוג נפלא במקום שורשו בארץ החיים גן עדן העליון אשר שם תתעדן נשמתו בעונג עצום כדמיון תענוג פרי אילן הנחמדים הנפלאים וטובים למאוד, וזה היה עיקר בריאתך לעולם הזה שתכין לך כל אלה כדי להיות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם כאשר יפיץ עליך ענן אורו שם ובאברתו יסך לך לענגך מנופת צוף תענוגי עולם הבא אשר אין לה ערך ודמיון כלל בתענוגי עולם הזה, ואם תאמר ואיך אעלה על השמים לתקן שורש נשמתי שם ולהכין שם בעדה ממיני התענוגים היקרים הנפלאים אשר עין לא ראתה וגו' כדי להיות בזה נחת רוח לבוראי, על כן אמר לו מארצך פירוש דוקא מן הארץ התחתונה שאתה עומד שם משם תוכל לתקן כל זאת כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך שם בארץ אשר אתה עומד עליה לעשותו ולתקן בשמי השמים העליונים כאמור, ועוד אמר לו כי הנה אתה יש לך מעלה יתירה גדולה לזכות לאור באור החיים והוא ממולדתך ומבית אביך רצה לומר כיון שאתה נולד ממקור מקום טמא כזה ונשרש בך שורש הרע משורש בית אביך כי ברא כרעא דאבוהי ואפילו בלא זה דרך בני הרעים להיות אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואתה לא די שלא תלך בדרך אִתם לעשות ח"ו כמעשיהם, אף תוציא יקר מזולל בבחינת טהור מטמא לעבוד עם בחינת הרע שלהם את ה' לקחת שורש החסדים אשר נטבע בהן לרע, לעשות עמו חסד של אמת חסדים הטובים להאכיל ולהשקות רעבים וצמאים ולגמול חייבים טובות ללמדם דרכי ה' ועבודתו.

769

770וזו היא בחינה נפלאה החשוב אצלי בחינת מעביר על מדותיו שהעיד הכתוב אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי תדע אשר בכל מדה ומדה אשר נמשך אל הרע ח"ו הנה גנוז וטמון וצפון בה ניצוץ הקדושה מה' המחיה הדבר ההוא מה שנטף הקב"ה כטפה מים הגדול ממדות הטובות האמיתיים אל בחינת הרע להיות יומשך לב האדם לשם להתאוות אליו, בכדי להיות שכר ועונש בעולם, ואדם המשכיל ומבין זאת חוטף ונוטל בחינות הניצוצים הקדושים משם לעבוד עמו את ה' אלהיו והרע נופל ונשבר ויורד לעמוקא דתהום רבה ולא יהיה לו עוד תקומה עולמית בבחינת מאמר הכתוב (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו וגו' וזה ממש אם תוציא יקר מזולל, זה הניצוץ היקר בעיני ה' אשר נפל לקליפה ברצון ה' אלהי עולם, והאדם המוציאו משם ועובד עמו ה' ואז בא הניצוץ לראות פני מלכו מלך מלכי המלכים הקב"ה אביו שבשמים, אז שמחה וחדוה ונחת ותענוג עצום לפני הקב"ה, ולפני הניצוץ הזה שמחה עמוסה לאין קץ עד אין שיעור וערך, והוא דמיון בן החביב לאדם במאוד בן יחידו שנלקח לשביה והיה שם ימים רבים עד שנשכח שמו ולא נודע זכרו, ולימים בא זה אצל אביו ואמו בעשירות רב במתנות רבות וכבדות, היאומן כי יסופר או הישוער בשכל אנושי גודל התענוג הנפלא ורוב השמחה והשעשועים והחדוה העמוסה אשר אז בין האב והאם ובניהם הלז, ודאי הוא בלתי שיעור וערך, ובשעת ביאתו שמתחילין לנשק זה את זה ודאי מתדבקים כל אחד בחבירו בדיבוק עצום באתדבקות רוחא ברוחא והיו לאחדים בכלות הנפש ממש, כן ביותר אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים תענוג קודשא בריך הוא ושכינתיה כשעולה אליהם ניצוצים הקדושים מניצוצי הקדושה שנפלו לתוך עמקי הקליפות ועולה הוא למעלה למעלה וזוכה לראות פני אביו שבשמים בשמחה בפנים שוחקות צהובות ומסבירות ונעשה יחוד וזיווג נפלא באתדבקות רוחא ברוחא בחדוה עמוסה לאין קץ ותכלית ונעשה שמחה ואור גדול בכל העולמות עד בלתי שיעור.

770

771ונודע מסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שכאשר הניצוץ הקדוש יוצא מן הקליפה עולה עמו גם רכב גם פרשים הרבה למאוד שמוציא אתו שאר ניצוצי הקדושה המונחים בתוך הקליפה ההיא ואז הקליפה נשארת מת ועבר ובטל מן העולם והפח נשבר ואנחנו נמלטנו כנודע מדברי האר"י ז"ל, ובזה תִרְבּה שמחת קודשא בריך הוא ושכינתיה מה שכל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימא לבוא לנגדם ברכוש רב, ועל כן ודאי אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי מרוב השמחה והחדוה שנתרבה כביכול בקודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות, ממילא מתבטלין ונשברים כל הגזירות וכל ענינים לא טובים, אדרבה מברך עמו ישראל בברכתו ברכת החיים והשלום ונחת ומשפיע לעולמו ברכה ושמחה והצלחה ונחת ותענוג הכל לגודל החדוה והשמחה אשר לפניו אז, ועל כן אמר הקב"ה לאברהם וממולדתך ומבית אביך, כלומר כיון שאתה מהם ואתה מעביר על מדותיהם זה יהיה לך זכות גדול וסיוע נפלא לבוא אל הארץ אשר אראך הוא ארץ החיים גן עדן העליון ששם מתענגים הנשמות בתענוג נפלא הפלא ופלא וזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בטובת אמת צלולה וברוב טובה שאין אחריה עוד טובה וזה הוא עיקר עבודת האדם לעשות נחת רוח לפניו במה שיזכה לראות פני השכינה וליהנות מזיו יקר הדר תפארתו בשמחה ונחת. לוּ חיש יהיה עלינו ועל כל ישראל אמן.

771

772גם ירצה לומר לפי הנזכר, כי אחר שצריך אדם לידע בטוב אשר התורה והמצוות הן הן שלו ממש ולעיקר הזה בא לעולם וכל עסקי הגוף יהיה נדמה בעיניו כאילו עוסק בשדות אחרים, ואמנם עבור שנחלתנו נהפכה לזרים כי התורה נקראת נחלה וירושה לישראל כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וגו' וכשהיא נהפכה לזרים פירוש שעוסקין בה כמו שעוסק בשדה אחר בעל כורחו שלא בטובתו ובכל מיני שקרים וזיופים ועצלות ואם רק יוכל להמלט שלא יעסוק בה, חפץ מאוד בזה ודומה עליו כמשאוי, אז גם בתינו לנכרים, שעבדים משלו בנו פורק אין מידם כי כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך והארץ נעשה שממה כמהפכת זרים, כלומר כמו שאנו מהפכין התורה לבחינת דברים הזרים ונכרים, כן באין זרים ונכרים לנחלתינו, ולזה רמז הכתוב לך לך כנזכר שתלך בעסקי תורה ומצוות ה' בכל אופן הנאות באהבה וחמדה ותשוקה גדולה כי לך היא שהיא שלך ממש ותעסוק בה כאדם העושה בשלו, ואז גם אנכי כן אעשה אשר מארצך וממולדתך אקח אותך אל הארץ אשר אראך לשבת בבטח על אדמת הקודש אשר הוא שלך ממש מיום הבריאה ושם ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו', כי בהיותך במקום מקור הברכות והשפעות ודאי כל הברכות יחולו על ראשך. והיה ברכה, שכל כך יהיה נתפס הברכה בך עד שְתֵעָשֶה בעצמך בחינת הברכה לברך את כל אשר תחפוץ. והעיד הכתוב על אברהם אבינו אשר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר כאשר היתה דבר ה' אל אברהם הן בפשטות הצווי שילך אל הארץ והן כל רמז שרמז בו ה' על הליכת הנשמה וכח שכלו בתורה ומצוות ה' כן הלך לא נטה ימין ושמאל מאשר צוהו ה' והלך בגופו ושכלו לעשות רצון קונו באמת ובתמים.

772

773ג או יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ז') בזה הלשון: ויאמר ה' אל אברם לך לך מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן אמר ר' יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים (פירוש שהליכת אברם לארץ היה סך הכל ס"ה שנים קודם מיתת תרח כאשר מפורש החשבון ברש"י סוף פרשת נח עיין שם) אלא בתחילה אתה דורש הרשעים קרוין מתים בחייהן לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרין הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר לו הקב"ה לך וכו' ואני מקדים מיתתו ליציאתך בתחילה וימת תרח בחרן ואחר כך ויאמר ה' אל אברם וכו'. ולכאורה למאן דאמר (בבראשית רבה ל', ד') שתרח יש לו חלק בעולם הבא לפי שעשה תשובה (ומובא ברש"י בפרשה זו בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך) לא יוצדק לכתוב עליו מיתה בחייו על שהרשעים בחייהן קרוין מתים כיון שעשה תשובה צדיק הוא חיה יחיה, ונראה לפי דעה זו אשר וימת תרח בחרן הוא סיום הסיפור שלמעלה במה שאמר הקרא מקודם ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו' ואת שרי כלתו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען ויבואו עד חרן וגו', ולשון ויצאו אתם אין לו פירוש ויצאו אתו הוה ליה למימר, ועיין ברש"י, וכבר כתבנו למעלה בזה עיין במקומו, ואמנם עוד נראה שלהורות בא ששני יציאות היו ולא יציאתו של אברם כיציאתו של תרח כי תרח הלך לו לבד מארצו עבור אנשי עירו שהיו רוצים להרגו שאחרי ראותם באלהי אברהם אמרו אליו אנת הוא דהוית מטעי לן באלין פסילין, ועבור יראתם ברח מפניהם כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו דף ע"ח:). אבל לא היה כוונתו ללכת ארצה כנען דוקא כי למה יבחר לו דוקא זה הארץ והלא כל העולם לפניו, ולא כן אברהם לצד דרכו והילוכו בקדושה ידע מעלת קדושת הארץ ומעלותיה אשר היא מקודשת מכל הארצות, הִתאוה תאוה לילך לשם לעבוד שם את אלהי עולם לקרוא שם בשם ה', וגם אפילו אם לא היה יודע כלל, מכל מקום שורש נשמת אברהם מקור הטהרה והקדושה ודאי ממילא נמשכה ובערה תאותו להתקרב לארץ הקדושה ושם ימצא מין את מינו וכל מקור יקו למקורו.

773

774וכבר כתבנו בפרשת נח (בפסוק וישלח את היונה מאתו) אשר לזה היה נח שולח היונה דוקא ולא עוף אחר לצד שכנסת ישראל ליונה אמתלי כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ה.). וכשתבוא היונה על פני תבל ומלואה ממילא תתמשך ותעוף לארץ ישראל שורש מקור חיותה במעט דמעט, ושם לא היה הגשם של המבול כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ב, כ"ד) ארץ וגו' לא גושמה ביום זעם, רק התגברות המים לבד היה שם כמו שמובא בדברי האלשיך במקומו, ועל כל פנים נשאר שם איזה אילן יבש או שאר דבר שתדע בו אם הקלו מים מעל פני האדמה, וחוץ משם לא היה אפשר לידע כלל כי נימוח כל עשב וכל עץ ועיין שם בדברינו, ומכל שכן דכל שכן להבדיל וכו' קדוש אלהים אברהם אבינו ע"ה ודאי ממילא היה נמשך כח תאותו וחשקו למקורו מקור החיים לראות בטוב ה' בארץ החיים להסתפח בנחלת ה'.

774

775ועל כן אמר הכתוב ויצאו אתם פירוש לוט ושרי הלכו עם אברם ותרח (ועיין ברש"י) והזכיר יציאת אברם ותרח בשנים כי לא הליכתו של זה כהליכתו של זה תרח לא יצא רק לצאת ממקומו ואברם יצא להמשך אחר שורשו אשר בארץ החיים ולזה אמר ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען כלומר שני הליכות היו, תרח יצא מאור כשדים פירוש לצאת ממקומו, ואברם יצא ללכת ארצה כנען לקרוא שם בשם ה' אל עולם במקור הקדושה.

775

776והנה נודע מה שפירש רש"י (בתחילת פרשת וישב) וזה לשונו: אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וכו' פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גילגולי סיבתם לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח האריך בו וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם ומשהגיע אצל אברהם האריך בו משל למרגליות וכו' עד כאן, ועל כן נכון אומרו כאן וימת תרח בחרן כיון שהכתוב מספר והולך מסיפור עשרה דורות שמנח ועד אברהם, והכל בדרך קצרה כשבא לסיפור תרח קיצר עניניו והודיע שיצא מאור כשדים ובא לחרן וישב שם ומת שם בחרן. ואחר שכילה מעשה תרח סוף התשעה דורות התחיל לספר במעשה אברהם בדרך ארוכה כל עניניו, ולזה בא הכתוב וימת תרח בחרן במקומו הראוי.

776

777והנה כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ב') אשר זה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, זה דוקא לענין קיבול שכר כמו שכתבו שם הטעם בתוספות מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו והוא דוקא לענין קבלת שכר, מפני שיצרו גדול במצווה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו וכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכר גדול על זה כי לפום צערא אגרא, אבל אינו מצווה אין יצר הרע מקטרגו. אבל לענין להכיר באדם רוב גודל אמיתת אהבתו לה', יותר גדול אינו מצווה ועושה כי בזה ניכר התלהבות האהבה לבוראו אשר עושה מצוותיו מחשק נפשו בלבד בלי שום צווי, ומראה בחוש שאינו עובד על מנת לקבל פרס כי אם למען שמו באהבה. ועל כן אברהם אבינו שהיה חפץ מעצמו ללכת לארץ החיים להתדבק שם במקור הקדושה לרוב אהבתו לה' לא חפץ הקב"ה לגרוע כלום מאהבתו הגדולה לצוות עליו בדוקא מצוה זו שיהיה מצווה ועושה, רק אמר לו לך לך פירוש לדעתך וחפצך כאשר התחילת במצוה ללכת לך בדעתך, ואני איני מצוה אותך דוקא וכמאמר חז"ל בפירוש מאמר ה' אל משה (לשון רש"י שם) שלח לך אנשים וגו', לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח וכו'. וכן כאן לך לדעתך ולרצונך כאשר התחילת באינו מצווה ועושה ובזה תגדל הכרת אהבתך אלי כנאמר. ועל כן נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ולא אמר כאשר צוהו ה' כמו בכל המצוות כי זה הדיבור היה לדעתו של אברהם וכאמור.

777

778וזה לפי פירושנו למאן דאמר שתרח עשה תשובה כאמור, ואמנם לפי דברי המדרש שהתחלנו בו שאברהם אבינו היה מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו עד שאמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב, ואני מקדים מיתתו שהרשעים בחייהן וכו', יאמר הכתוב כפשוטו לך לך, כלומר אחר שהקדמתי לכתוב מיתת אביך מתוך שחשוב כמת, מעתה יש לך רשות ללכת ארצה כנען כאשר רצית ולא תירא ולא תפחד מחשש הכיבוד, וזה לך לך לדעתך וחפצך כאשר היית חפץ ללכת והיית מפחד אבל עתה לך לדעתך הראשון שרצית בעצמך ללכת בלי שום חשש כנאמר.

778

779ובדברים הנזכרים נראה לתת טעם למה שלא מצינו שנצטוה אברהם בשום מצוה ממצוות התורה כי אם מצות מילה בלבד ומה נשתנה מצוה זו מכל המצוות, ואכן כמו שכתבנו אשר לענין הכרת האהבה גדול אינו מצווה ועושה לכן לא צוהו האל בשום מצוה, בכדי שיקיימם מעצמו להראות בזה גדולה אהבת אברהם אוהבו אליו, ואברהם אבינו כן עשה כאומרם ז"ל (יומא כ"ח.) קיים אברהם אבינו כל התורה וכו' והנה בכל המצוות קיימם אברהם עד שלא נצטוה כי אמר בלבו אף שאחר כך אצטוה על זאת מבורא עולם ודאי אקיים צווי בוראי ואעשה המצוה פעם שנית ושלישית בכדי לקיים צווי הבורא, ואמנם במצות המילה ירא אברהם אבינו לקיימה מעצמה כי אולי יצטוה עליה מבוראו ואיך יקיימנה כאשר יצווה והוא כבר מהול. ולכן כל המצוות שישנם בקום ועשה עוד, קיימם עד שלא ניתנה התורה, והקב"ה לא צוה אותו עליהם בכדי להיות אינו מצווה ועושה. ולא כן במילה שאינו עוד בקום ועשה וירא מלקיימה שמא יצווה עליה. והקב"ה ברוב חסדיו בראות לבבו הטהור שכל המצוות קיים ורק זאת נשאר לו כי ממתין פן יצוהו, כן עשה וצוהו בפירוש והוציא מחשבתו אל הפועל בכדי שלא יחסר לו מתורת ה' כלום, והיה אצלו תורת ה' תמימה מראש ועד סוף, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דאורייתא, ודרבנן, ועל כן נקוד נקודת שם זה בפסוק תורת ה' תמימה בסגול בדברי האר"י ז"ל להורות על בחינת החסד מדת אברהם והיתה אצלו תמימה כולה שלא חיסר ממצותה כלום וכנאמר.

779

780ד עוד יתבאר אומרו לך לך וגו'. כי הנה ידוע אשר האדם צריך תמיד להיות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, לראות לתקן כל מדה נכונה ממדה אשר עומד עתה בה בארץ, לתקן שורשה במקום עליון בשיעור קומה הן בבחינת הטוב והן בבחינת הרע ח"ו, ואם יראה בעצמו השפעת טובו יתברך עליו וחסדו, ישים על לבו לתקן מדת החסד בעולם, והוא לגמול חסד לבאי עולם באלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כמו הכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה וכדומה כי כולם הם בבחינת הטובות שבין אדם לחבירו, וגם להכניס בלבו אהבה עצומה עזה ונפלאה לאל הטוב והמיטיב לכל בריותיו אשר ברא להעניקם מטוב ברכותיו, והמשפילי לראות בשמים ובארץ ומשגיח על כל פרטי ופרטי מן הנבראים אשר על הארץ, ונותן מחיה לכל, וזן ומפרנס מקרני ראמים וכו', ובזה הוא מתקן מדת החסד בשמי מרום להיות נתגדל ונתעלה ביתר שאת ויתר עוז ומתגבר על הגבורות להמתיקן ברחמים ונכלל שמאלא בימינא ומשפיע מחסדו וטובו לכל ברואי עולמים בנחת ושמחה.

780

781וכן כשרואה בעצמו מבחינת הגבורות והיסורין ח"ו ישים על לבו לתקן מדת הגבורה העליונה והוא לירא את פני ה' יראה אמיתית יראה עצמיות מגדולת כבוד ה' והדר גאונו אשר כל העולמות העליונים ותחתונים שפלים ורמים מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש אראלים תרשישים אישים אלים ובני אלים חשמלים זיקים גן עדן ויושביה גיהנם ויושביה מתהום ארעא ועד רום רקיע כולם יפחדון וירעדון באימה רבה ברתת וזיע וחלחלה גדולה ומרובה מגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך וקץ ותכלית, וכן להתגבר על יצרו בגבורה גדולה לכבוש כל התאוות והחמדות תחת ידו שיהיו כולם ברשותו שלא יעשה שום תאות הלב כי אם יבין קודם בכח שכלו אשר בקדקדו אם יעשנה או לא, וכל זה במתינות ובבינת הלב באמת, אם עושהו רק לשם ה' באמיתיות שלא להנאת תאותו בשום אופן, וכן להרבות במדת הזריזות לעבודת ה' להתגבר כארי לעמוד לעבודה בבוקר השכם ובזריזות עצום והכל ברשפי אש שלהבת יה להיות לבו בוער בקרבו להדבק אל ה' אלהיו, ובזה מתקן שורש הגבורה בשמי מרום שתתגבר על אויבי ה' לעשות נקמה בגוים להיות כי הנה אויביך ה' יאבדו יתפרדו כל פועלי און, ולהיות נמתק ונכלל בחסדי אל אשר משניהם יושפע שפע הטוב על ראש עמו בית ישראל כי הטוב והאושר השלימות האמיתי אינו בחסדים לבד כי אם בהתערבות בו מעט מכוחות הדינים כאשר ביארנו כמה פעמים.

781

782וכן כשרואה לפניו ממדת התפארת בעולם כמו כל חפצים נאים הנמצאים בעולם, יראה לתקן שורשם בשמים לפאר ליוצרו שככה לו בעולמו ולא חיסר כלום וברא כל אלה להבחין מזה אפס קצת דקצת על אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור וערך מפאר חי העולמים במדות העליונות אשר מרוב תפארת גדולתו יוכל לצאת נשמת אדם ממש להשאר ולהדבק שם ולראות ביקר הדר עטרת תפארת מלכות כל עולמים, וכן בכל המדות כנודע. כלל הדברים אשר הן במחשבה הן בדיבור ובמעשה בכל מה שהוא, ישים האדם אל לבו באיזה מדה מעשר מדות שרואה עתה לפניו ועוסק בה ויראה לתקן מדה ההיא בדבר הזה שהוא חושב ומדבק ועושה בארץ.

782

783והנה נודע אשר המדות העליונות נחלקים לשתי בחינות. חמשה חסדים וחמשה גבורות שכל אחד כלול מעשר שהם חמשים וחמשים. ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' וגו' לך לך מארצך כלומר שתי הבחינות שהם חסדים וגבורות הנרמזים בחמשים וחמשים ושהם לך לך הכל יתוקן בתיקון הנכון מארצך על ידי מעשה ארץ התחתונה, כי חמשה תענוגים הם בעולם, אכילה ושתיה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ונגד זה בגבורות הם חמשה עינויים האסורים ביום הכפורים מה שצריך ענות נפש מחמשה דברים האלו, ועל ידי החמשה דברים האלה הן בעשותן או כאשר יפרוש אדם מהן לשבירת תאותו מתקן כח הה' חסדים וה' גבורות וכאמור, והכל כאשר אתה עומד במקומך מארצך וממולדתך ומבית אביך כלל בזה כל בחינות העשר מדות הנכללים בג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה תפארת. כי ארץ אמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא בחינת הימין בחינת החסד והאהבה שרודף לעשות מצוה ממצוות ה' כאומרם (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים. וכנגדו משמאל, בית אביך שהוא תרח שורש הרע והקליפה הנמשך ונתפשט משורש הגבורה הקדושה, שבה הוא אחיזת הקליפות להרע לעולם בכח הדין הקדוש בבחינת (ישעיה י', ה') הוי אשור שבט אפי, והבן, גם בית אביך עם האותיות והכוללים הוא מספר שני פעמים גבורה. וממולדתך, הוא מאמצע שהיה במשפחתו גם בחינת הטוב שעל כן צוה לאליעזר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך כי היה מעורב בחינת הקדושה עמהם, והראיה שרבקה ושרה היו מהם וגם הרן לא היה חזק ברשעו כל כך כנודע, ומכל הג' בחינות אלו הכוללים כל דברים שבעולם וכל הבחינות כנודע.

783

784מהם תוכל לעלות אל הארץ אשר אראך היא ארץ עליונה להיות תמיד ראשו בשמים לעשות בתחתון ולרמוז לתקן בכל מדה ומדה מה שדוגמתו בשמים כמדובר, ואז ואעשך לגוי גדול ואמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם. לצד שה' הטוב משפיע על ידו ובזכותו, טובות לכל העולם עבור מה שמגדיל תמיד בחינת החסד וממתיק בחינת הדין הן בראותו חסדי המקום והן גבורותיו בכולם רואה להגביר החסדים ולהכניע הדינים וכן מתנהג הקב"ה עם עולמו כאשר הוא מתנהג בכאן באהבת ויראת בוראו, כאשר אמרנו על פסוק (תהלים קנ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, פירוש אשרי האיש שירא מזה מה שיודע שה' הוא ההולך בדרכיו פירוש דרכי אותו האיש שכל התנהגות כל העולמות עליונים ותחתונים בכל הנבראים והיצורים והנעשים, הכל על פי דרכי איש בהטבת מעשיו או להיפוך ח"ו, ואם חלילה יקלקל דרכיו ומעשיו ח"ו יסתמו כל צנורות ההשפעה של כל הנבראים ברואי הארץ הלזו, ויוחסר לחמם וברכתם, והדינים יהיו מתגברים בעולם ואז אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה וגו', ואף בעולמות עליונים ח"ו ימעט אורם והשפעתם כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. והוא ענין המעטת אור השפעתם הבאה מלמעלה ונשאר חושך במקום אורה על ידי מעשה בני אדם כמאמר הנביא (שם ה', כ') שמים אור לחושך, ועל כן יראת ה' על פניו, רעדה יאחזנו חלחלה יחטפנו ופחד ואימת מות יפול עליו פן יגרום קללה לכל העולמות וכולם יקללוהו בפיהם ובלשונם ויאמרו הראיתם זה השפל ונבזה אשר מונע השפעת אור ה' בעולם, ומחשיך עיני כל, ועל זה אמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום. פירוש המונע בר ומזון לבוא לעולם על ידי מעשיו המקולקלין הממשיך הדינים לעולם כולם יקבוהו ויקללוהו מגדול ועד קטן יונק עם איש שיבה מה שמנע לחמם מפיהם, ועל כן בזוכרו זאת הנה אדרבה ישים פניו ודעת מחשבתו להוסיף עוז ותעצומות להיטיב כל דרכיו ומעשיו ולהרבות חסדי המקום בעולם ולהכניע הדינים כדי שעל ידו יתברכו כל העולמות וכל הנבראים והוא יהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתו כל טוב ואור החיים לכל, ומשורש נשמתו יתחלק לכל באי עולם כנודע, ומי שזוכה לבחינה זו הקב"ה מיחד שמו עליו לומר אלהי אברהם או אלהי ישראל בכלל, כי על ידו מתנהג הקב"ה להיטיב לבריותיו וניכר אלהותו יתברך בעולם על ידי זה האיש, אחר שהוא הגורם שפע ומזון וחיים לכל העולם וכולם יאמרו אלהי פלוני כיון שעל ידו משפיע הקב"ה כל הצטרכות העולם.

784

785ועל כן כשאמר לו לך לך כנזכר שמכל דבר יראה לתקן את המדה ההיא בשמי מרום ועל ידי זה יגרום שפע רב בכל העולמות כי יתיחדו ויתקשרו המדות אלה באלה ביחוד גמור אחר שיהיו כולם על תיקון הנכון, הבטיח לו בהיות כן, אשר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, כי כולם יודו ויאמרו אשר אלהי עולם מרחם על עולם רק בשביל אברהם כלומר בשביל והצנור שאברהם עושה ליחד המדות ולהמתיק הדין ולהגביר החסדים, בזה השביל יורד השפע והברכה והחיים לכל נבראי עולם והקב"ה הוא אלהי אברהם ממש שעל ידו מחיה עולמו ומנהיג עצמו בבחינת הבורא לנבראיו להחיותם וכאשר כן תעשה אז הנה ואברכך כי הנה נודע מה שאמרו ז"ל (ילקוט נ"ך רמז תתק"ס) בפסוק (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך ונודע אשר צריך להבין ענין אל תקרי שאמרו חז"ל אל תקרי כך אלא כך כיון דבאמת כתיב בקרא יבורך וכי זה קרי וכתיב ובאמת אנו קורין גם כן יבורך.

785

786והענין הוא, על פי מה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתק"ן) אמר ר' אחאי מצינו שכל המלמד סנגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם דכתיב (ישעיה ל', י"ח) ולכן ירום לרחמכם. ממי אתה למד מאחימעץ וכו' עד תדע לך שהוא כן שכל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שברכן שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל וגו', וכן אמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך וכו', כי הנה לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה, כלומר כשהקב"ה מברך את עמו ישראל ויושיעם למען שמו בישועתו, זה הישועה לה' היא פירוש כי נחשב כאילו כביכול הוא נושע בברכה הלזו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ועל כן זה נחשב ישועה לה' במה שעל עמך ברכתך סלה ומברך לעמו ישראל בקדושתו, ונמצא האדם המרבה להיטיב וגורם ברכה והשפעה לעולם, מתרבה בזה שמחת וחדות הקב"ה במה שיוכל להיטיב על ידי ברכת האיש הלזה ובודאי הקרוב קרוב קודם להברכה שיתברך הוא קודם הכל, וזהו שאמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) וברכה לראש משביר כי זה המשביר וממשיך מזון ושפע הטוב על פני תבל ויושביה ודאי הוא הקרוב להברכה היורד על ידו להיות יחולו מקודם הברכות לראש צדיק וממנו לשאר באי עולם ועל כן אל תקרי יבורך אלא יברך כלומר שלא יוכל להיות יבורך מאור פני ה' אם לא תוקדם בתחילה אצלו בחינת יברך שהוא יגרום בצדקתו ברכת הארץ ויושביה ואז על ידי זה הוא הקרוב קודם לקבלת הברכה. וראיה ממשה שלא נתברך בשם טוב להקרא איש אלהים עד שבירך תחילה את ישראל וגרם ברכה ושפע לעם ה' ומברכתן גם הוא יבורך כנאמר, ועל כן כשיזכה לבחינת לך לך מארצך כנזכר שעל ידו יומתקו כל הדינים ותרד כל בחינת הברכות והשפעות לעולם ודאי שהוא יבורך קודם מה' ולזה אמר לו ואברכך ברכת שמים מעל וארץ מתחת כיון שהוא הממשיך כל הברכות לבאי עולם.

786

787והנה הרב האלשיך כתב (בפרשת ויצא) בפסוק (כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי כלומר אם אזכה שגם אלהים שהוא בחינת הדין יסכים להיטיב עמי כי אטיב מעשי באמת ובתמים, בכל השלימות הראוי באופן שאתברך גם על פי דין אלהים, והוא בחינת מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב), רב ושמואל כו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כי הניזון רק במדת הרחמים של הקב"ה במה שמאיר עליו הקב"ה מרוב חסדו וטובו נקרא ניזונין בצדקה כי הוא צדקה מאת ה' ובזה לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיון שכפי הדין אינם ראוין לזה, מה שאין כן אם גם מדת הדין מסכמת להיטיב עמו אז הוא ניזון בזרוע שלא בצדקה, וזו הברכה היא על שלימות הגמור שאין בה בושת פנים וגם הקב"ה מקבל רוב גודל תענוג מזה עד אין שיעור כי עיקר הבריאה היה בשביל זה להיות זן את עולמו בדין ובמשפט צדק בכדי שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כי כאשר לך ה' הצדקה אז לנו בושת הפנים ואין הטבה זו שלמה מכל צד, והקב"ה חפץ חסד באמת הוא שיהיה ההטבה בשלימות הגמור, ועל כן כשנאמר כאן ואברכך ודאי הוא על שלימות הברכה שיתברך גם ממדת הדין ובפרט כיון שקאי למה שלמעלה אשר אם יזכה לתקן כל מדות עליונים בשרשם בשמי השמים וליחדם ולקשרם זה אחר זה ביחוד גמור מי לנו גדול להתברך מאת אלהי"ם כמו זה, על כן אמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק נודע מדת יצחק שהוא הפחד והדין, ואף על פי כן הכל יאמרו ראיתם כמה גדולה כוחו שניזון בזרוע שאף אלהי יצחק מברך אותו וזן אותו כאמור ועל ידי כן ואגדלה שמך כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) ואגדלה שמך ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר שיצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע שלו) ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן וכו' עד כאן. וצריך להבין למה היה נחקק על המטבע שלו כך וכך ועיין במפרשים.

787

788ולפי הדברים הנזכרים אפשר לומר, כי הנה שתי בחינות היה באברהם, אחד מה שהרבה מדת החסד בעולם בעשיית חסדו וטובו לבאי עולם וברוב אהבתו הגדולה הנפלאה שהיה לו לה' אלהיו ובזה נתגבר החסד על הדין והמתיק הדין וגברו רחמי המקום לרחם על עולמו, כי בודאי זה השפע והברכה שגרם אברהם לברך כל באי עולם הכל היה ברוב חסדי המקום על ידי עשיותיו ופעולותיו, אבל לא שירד הברכות בכל העולם מצד הדין שיהיה כל העולם אז ניזון בזרוע שיטיב אלהי"ם עמהם כי לא צדיקים היו שיהיו ראויין להיות ניזונין בדין, רק מצד רחמי המקום שריחם עליהם בשביל אברהם הצדיק כלומר בשביל והצנור שעשה תמיד להגביר החסדים, בזה נתגברו החסדים ופעלו הטוב אבל לא התברכו מאת אלהי"ם, ולא כן היה אברהם שהברכה שקיבל הוא בעצמו להתברך בכל מעשיו ודאי מאת אלהי"ם היתה שגם הדין אלהים הסכים לברך אותו מחמת רוב גודל צדקתו כנאמר וכמאמר הכתוב (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א ב' וירושלמי סוף ברכות) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו הרי מפורש שברכת אברהם היה גם במדת הדין ועוד לפי מה שכתבנו (באופן הי"ג מפירוש פסוק בראשית) אשר עבור זה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה לפי שהם נידונין על פי הדין הגמור אשר עלה במחשבה לפניו לברוא העולם בדין, ולא אדם הוא ויתנחם לחזור ממחשבתו רק הצניעו ומנהיג את צדיקיו במשפט הזה להיות ניזונין בזרוע ולדון אותם על פי הדין החזק ולכן מדקדק עמם כחוט השערה ועל כן השיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כ"ט:) כשראה ששוקלין את בשרו במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, ולכאורה מה זה תירוץ על קושית משה ואכן אמר לו שרבי עקיבא נידון על פי הדין החזק אשר עלה במחשבה לפניו בעת הבריאה ולכן מדקדק עמו כחוט השערה ומה יזכה אנוש עם אל ולכן שקלו בשרו וכו' ובודאי אברהם אבינו היה גם כן נידון על פי מחשבת הדין כי מי לנו גדול בבית המלך ממנו עמוד העולם מרכבה אליו יתברך, ובודאי היה ניזון בזרוע ונתברך גם מאת אלהי"ם פחד יצחק כנאמר.

788

789ועל כן כשיצא מוניטין של אברהם להודיע טבעו וגדולת בחינתו היה כתוב זקן וזקנה מכאן להורות על בחינת הרחמים שהוריד והשפיע והגדיל בכוחו רחמי המקום על פני תבל ויושבי בה, ובחור ובתולה מכאן להורות על בחינת הדין החזק שהוא עצמו ניזון בזרוע וכל הברכות שברכו אביו שבשמים להיות גדול בעושר ובבנים ובכח וגבורה, הכל מאת אלהי"ם הוא כי ראוי הוא וזכה בגודל צדקתו להיות ניזון בזרוע להיות אלהים עמדו להיטיב עמו גם בבחינת הדין הגמור, וכאשר אמרו חז"ל בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו', ועל כן אמרו חז"ל ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, נודע מדת יעקב איש תם יושב אהלים. אוהל החסד, ואוהל הגבורה, ובזה הכל יאמרו על אברהם שהקב"ה מתנהג עמו בשני אלה הבחינות בבחינת החסד לרחם על העולם בעבורו ובכוחו, ובבחינת הגבורה להיות הוא בעצמו ניזון בזרוע בכח אלהים בחינת אלהי יעקב ממש, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) הברכות מסורות לך וכו' כי אתה בכוחך הגדול תוכל להמתיק הדינים ולהרבות החסדים ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ואתה תהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתך כל הברכות ומידך יבוקש להשפיע הברכות לבאי עולם על פני הארץ והיושבים בה. ולא זה לבד כי אם אף כל הברכות שהמשיך לעולם כולם חוזרות אליו להתברך בעד מה שהמשיך כל ברכה וברכה לעולם והוא אוכל יגיע כפו אחת ושתים. וקודם כאשר יקבל הברכות הקרוב קרוב קודם שיתברך הוא, ואחר כך כשיתחלק הברכות לעולם ועושה בזה נחת רוח גדול ותענוג נפלא לפני מי שאמר והיה העולם במה שהמשיך הברכה לעולם אשר זה כל חפץ מלך עולמים ברוך הוא, נתברך שנית מאת הקב"ה בעד זה, ועל כן כולם כאחד חוזרות על ראשו להתברך בברכה כפולה.

789

790ועל כן אמרו (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי נודע ענין התפלה שהיא חיבור וקישור (מלשון צמיד פתיל) אורות ומדות עליונים וכל המתפלל בעד חבירו צריך לראות מקודם לתקן שם בשמי השמים יחוד וזיווג המדות זה אל זה ואז יוכל להמשיך הברכה מחי העולמים ברוך הוא אל המדות העליונות כי כל עוד שאין המדות בשלימותן ביחוד הגמור לא תרד הברכה אליהם כי אין הברכה שורה אלא על דבר השלם וכשהוא מיחדן בכח תפלתו מוריד שפע ורחמים וברכה אל המדות עליונות ומשם אל שורש נשמתו נשמת המתפלל ההוא ומאתו תושפע הברכה לשורש נשמת חבירו המתפלל בעדו על ידי הצנורות הידועים כי כל נשמות ישראל בשורשם אחד הם אחדות גמור. ונמצא כאשר הוא צריך לאותו דבר, ודאי הקרוב קרוב קודם להתברך הוא בברכה אשר המשיך לשורש נשמתו ואחר כך תושפע לנפש שמתפלל בעדו ועל כן הוא נענה תחילה והבן.

790

791ועבור זה התפלל דוד המלך ע"ה ואמר (תהלים ט"ו, י"ב) ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ולכאורה יברך אחד מיותר והיה לו לומר ה' זכרנו יברך את בית ישראל ועיין במפרשים שם, ואמנם כיון שרצה להתפלל על ישראל ולהמשיך להם ברכה ממעונה אלהי קדם, היה צריך קודם להמשיך הברכה לשורש נשמתו בית המלכות ומשם ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה להתברך כללות נשמות ישראל. ולזה אמר מקודם ה' זכרנו יברך להמשיך הברכה לשורשו אשר בשמים ממעל ומשם יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ונמצא ודאי אשר הממשיך ברכות לעולם אשרי לו בעולם הזה שהוא יתברך מקודם וטוב לו בעד זה לעולם הבא כי ברכות לראש משביר שהקב"ה חפץ מאוד לשלם לו שכר טוב בעבור זה שהתברך עולם על ידו ועשה בזה רצון הבורא להיות נחת רוח לפניו שרק לשבת יצרה להעניקם מטוב ברכותיו ולקבל הענקתו וטובתו וחסדו, ואשרי מי שזוכה לקבל ברכתו, כי שכר מצוה מצוה (אבות ד', ב'), פירוש האדם העושה מצוה והקב"ה משלם לו שכר כראוי לפני כבודו זה השכר הוא גם כן מצוה והקב"ה משלם לו בעד זה, לבד מה שגרם במצוותיו להיות הקב"ה מיטיב לו ולשלם לו שכרו, שאין שיעור וערך לגודל הנחת רוח והתענוג שמתענג צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו במה שמצא מקום להשפיע ברכתו ולהאיר לאחד מבריותיו מטובו, ומשלם גם כן שכר בעד זה לבד, ואמנם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת (קהלת א', ז'), כי הברכה שהצדיק מקבל מאת ה' הן ברוחניות בתורה ועבודה והשגת חכמה ומדע, והן בגשמיות בברכת בני חיי ומזוני, על כולם הוא מודה ומשבח ומפאר לה' על כל הטוב אשר גמלהו, ועובד ה' בטובה ההיא, ובזה פועל עוד ברכה בעליונים ובתחתונים כי מגביר בזה מדת החסד במה שמודה לה' על חסדו והחסד מתרבה בעולם ומתברכין כל העולמות.

791

792ועל זה אמרו חז"ל (עיין רש"י ריש וישב) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי כל עבודתם עבודה שיש אחריה עבודה, עבודה תמימה תמידית אין לה הפסק, להמשיך הברכות ולהודות לחי עולמים ולעבדו בפחד ואימה עבור חסדו כי יאמר מי אני השפל הנבזה קרוץ מחומר אשר הקב"ה בגדולתו ברוב חסדיו משגיח עלי ומיטיב עמי בכל מילי דמיטב ובמה אודה לה' אקדם לאלהי מרום האקדמנו בעולות הלא כל הארץ לפניו הוא, תבל ומלואה חיתו יער בהמות בהררי אלף וזיז שדי עמדו. ואם בהודות באמרי פי מה אני ומה ימי חיי הבל ואם אלף שנים אחיה והיה כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה, לא אוכל להודות לו, על אחת מני אלף אלפי אלפים ורוב רבבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעושה עמי בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואין בפי כי אם שיר ושבחה תהלה ותפארת לפי מאמצי כוחי לחי העולמים אשר השגיח עלי בחסדו, וזאת הודאתי ושבח מה שאני אומר בכל לב ולב שאין אני יכול להודות על טובותיו העודפות עלי, וכל השבחות וההודאות שאני אומר כולם אינם כטיפה מים הגדול מה שהיה ראוי להודות לך בכל תוכן נקודת מורשי לבבי ומאמצי כוחי עד מצוי דם הנפש בכלות נפשי בשבחיך, כי כל אשר אתה עושה עמי הכל בחסד חנם. ועבור זה הוא נכנע ונשבר לבו בקרבו ומתיירא ומתפחד מגדולתו ורוב חסדו בבושה גדולה בחושבו מהטובה שעושה לו אלהים תמיד ומה הוא גומל נגדו מכל מה שעבר עליו בכל ימי חייו, ואם יערוך זה כנגד זה ודאי יצא לבו בקרבו והמס ימס כדונג ונופל על פניו ממש, מרוב יודעו עד כמה אינו יוצא ידי שמים בכל שעה ורגע. ועל ידי זה ההכנעה ממתיק כל בחינת הדינים. ובהודאות מרבה החסדים וממשיך על ידי כן עוד ברכה ושפע ורחמים ממי שכל הברכות בידו.

792

793ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו', פירוש שנעשיתי קטן מאוד ונכנע בעיני עבור החסדים והאמת אשר עשית תמיד את עבדך כי ידעתי שאינני כדאי וראוי לכך, ואך עם כל זה הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פירוש כי הוא עשו הרשע ויעמוד רשעתו לפניך שלא תמסרני בידו. ועוד, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים ואם לא תעשה למעני תעשה בשביל טפלי דתלי בי והיה ביניהם יונקי שדים שלא חטאו כי זה המעשה היה תיכף אחר שנולד יוסף שטנו של עשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ז'). ועל כולם עשה למען שמך הגדול והקדוש שהבטחתני ואמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך וגו', ואם יעקב אבינו אשר פדה את אברהם אמר קטנתי מכל החסדים מה יענו בני אדם אשר לא הגיעו לבחינתו אחת מאלף שצריך להיות נשבר לבבם בקרבם בראותם מעשה ה' ונפלאותיו וחסדיו שעושה עמם בכל עת ושעה ורגע, ובזה מרבה הצדיק עוד ברכה בעולם כאמור, וכשבאין הברכות אליו ועל העולם עוד חוזר ועושה כן בהודאה והכנעה ועבודה ונמצא אין לו מנוחה ממש שהברכה מעורר הכנעה והודאה וזה מעורר עוד ברכה, וברכה השנית עוד הכנעה וכן לעולם.

793

794וזה שסיים לשון והיה ברכה כלומר שעצמך תּעָשֶה ברכה להיותך ממשיך תמיד מברכה אל ברכה, וממילא הברכות נתונות בידך כיון שכולם יורדים דרך צנור שורש נשמתך למאן דחזי לך למברכא בריך כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א). ועל כן אמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור כיון שהברכות לא ירדו כי אם בשורש נשמתך ולמאן דחזי לך למברך, בריך. ודאי לא יתברכו כי אם מברכיך ואוהביך הדבקים אתך ואז יוכל שורש נשמתם לידבק במקצת, אל שורשך לקבל הברכה משם. ואך מקללך אשר הם בבחינת יתפרדו כל פועלי און ואין להם דביקות בקדושה לא תוכל הברכה להאיר אל שורש נשמתם וממילא כשלא יאיר שם הברכה ברכת ה' הנה כל הקליפות והחיצונים המוכנים לרעה יתאחזו בהם ויתקללו בקללות שונות מקליפות ההם שהם מקור הקללות והארורים. ורק ונברכו בך כל משפחות האדמה פירוש שיאיר מן הברכה של אברהם גם לתוך שרי אומות העולם שלא יתבטלו מכל וכל, ועדיין לא הגיע זמנם (כמו שמובא בליקוטי תורה פרשה זו).

794

795והנה אף שבחמשים וחמשים הנזכרים למעלה מבואר שם בליקוטי תורה שכולם רומזים לחסדים כי מוחין דגבורה לא נתקנו עד יצחק מכל מקום כתבנו שרומזים גם לגבורות כי כל החסדים מעורבים גם מגבורות, ועוד התורה היא נצחית ורומז בכל זמן ובכל אדם. והן אחר יצחק שנתקנו מוחין דגבורות רומז תורתנו הקדושה גם אליהם, ובפרט לאשר ידוע אשר הנשמה של האדם היא הנקראת אברם (כמו שמובא בזוה"ק ריש פרשת לך ובדף פ'.) ולפעמים מכוונה על שם אברהם כאשר כתבנו למעלה בשתי אופני עבודה אשר יעבוד האדם.

795

796ועתה נאמר באופן אחר, כי הנה אדם הוא מ"ה במנין ובמספר, לפי ששורשו בשם הקדוש העולה מ"ה וכאשר אמר אליהו בתפילתו מלגאו איהו שם מ"ה ושני בחינות מ"ה נמצאים בעולם. אחד הוא הדבר הידוע ונראה לבני אדם, והכל יודעין מה הוא והוא מלשון מהות שידוע וניכר מהו הדבר, ואחד הוא להיפך דבר שאינו ידוע ואינו נתפס כלל במהות והכל שואלין מה הוא כי על כל פנים נראה שזה איזה דבר ואך עומד לשאול עליו מה הוא כי אינו ניכר במהותו.

796

797וביאור הענין על פי אשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף ב') את מאמר חז"ל במדרש (שמות רבה מ"ה, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונם: באותה שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכן כל אוצר ואוצר ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכו' עד כאן. והוא פלאי, אחת הנה ידוע שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו כמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.). ועוד וכי אתגורי אתגר זה שאין לו, לקחת מהאוצר גדול מהאוצרות של עושי מצוות וחז"ל אמרו (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולזה נהפוך הוא שטוב שלא לטרוח ולהכין לו, ויהנה מאוצר הגדול. ועוד יתמה אשר על זה שאין לו ובודאי לא עבד לבוראו יאמר עליו הקב"ה למי שאני מבקש לחון.

797

798ושורש הדבר הוא על דרך משל למלך שמצוה לעבדיו לתקן לו כתר מלוכה להכתיר עצמו בו בכתר מלכות כדרך המלך, יש מהם אלו הפחותים בדעת שזה נחשב אצלהם לעבודה ולמשא כבד עם שיודע בנפשו שעתיד זה הכתר להיות עולה ויושב בראש המלך, וכל הרואים את המלך כולם יפחדון וירעדון מאימת כתר המלוכה, כי הוא מורה על גדולתו וכבודו כי רבה היא ונורא בגוים, עם כל זה גם המלך עצמו לא נחשב בעיניו וכלא נחשב אצלו כבוד המלך וכתרו כי לגודל חסרון דעתו וטפשות לבו אינו רוצה לשים לב על זה, ונחשב אצלו עבודה זו כשאר עבודות הפחותות שעושה להמלך, ונדמה לו כאילו מוציא זבל מתחת סוסיו ובהמותיו ועל כן אינו רוצה לעשותו, כי אם עבור שיודע שבודאי ישלם המלך בעד טרחתו, עושה זאת למענו למען יקבל שכרו משלם ומצפה לתשלום גמול, והמלך החכם המבין לכל זה, הנה אותו העבד הבזוי נבזה בעיניו למסור לו איזה גדולה וכבוד ולהעלותו בקצת מעלות יתירות על שאר עבדיו, ואך אין דרכו של מלך לקפח שכר כל בריה ודאי הנה שכרו אתו ומשלם לו כפי ערך העבודה, אף שהוא כיד המלך הטובה ונוטל שכר גדול למאוד עבור גודל טוב המלך עם כל זה השכר קצוב לפי ערך העבודה.

798

799והסוג השני המה בעלי שכל יודעים רבונם מבינים במקצת דבר המלך ודתו ויודעים עד היכן מגיע הדברים אשר העבודה החשובה הזאת נשתנה משאר עבודות למעליותא וכל כבוד המלכות תלוי בזה ונחשב בעיניהם עבודה הזאת עד שמתענגים בעבודה הזו, ומבינים אשר אף אם המלך לא היה נותן להם שום שכר על זה היו עושין לו עבודה הנפלאה הלזו כתר מלכות להיות עטרה על ראש המלך, ואך גבה לבם בזה ואומרין בלבם כי על כן בא להם עבודה הזו כי הם לבדם ראויים לכך לא זולתם, ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר הזה יותר מהם, והכתר הולמתם כי להם נאה ולהם יאה, וגם מהם אין דעת המלך נוחה, כי כמעט השוו כבודם לכבוד המלכות שסוברים שראויים לכך ועל כן לא נפל פחד עליהם להתפחד ולהתיירא מנגוע בכתר הכבוד הזך והנקי שח"ו לא ילוכלך ולא יטונף מזוהמת הידים ולהיות נחרד בזוכרו כי זה הוא שמוכן להנתן על ראש המלך, ורק לפי ערך סוג הראשון הם מובחרין במה שיודעין שכבוד לאיש בזה שהמלך נותן לו עבודה זו החשובה ולא יחפוץ לעשותה בשביל קבלת פרס, אכן אף בזה לא בחר המלך להיות כלבו.

799

800והסוג השלישי הוא, כאשר ימצא אחד מעבדיו זך השכל ולב נבון וחכם ויודע מגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו והנה הוא תמיד נכנע לפי המלך ויראתו על פניו תמיד ושבח המלך וכתרו ירצה תמיד בפיהו ולא יוכל לשכוח בגדולת מלכו אף רגע, ותמיד כמעט נפשו יוצאת אל המלך כי חפץ תמיד לישאר בחצר המלך להיות מעבדיו המשמשין לפניו. ואם אליו יהיה צווי מפי המלך לשרת אותו בדבר מה ולעשות לו עבודה קטנה או גדולה מה מאוד ילהב לבבו ויכסף נפשו ויחפוץ בכל גופו ואבריו לעשות צווי המלך מה ששמע מפיו, אף אם יהיה ממש עבודת הוצאת זבלים מתחת פרדותיו, מאוד ומאוד יומתק לו ויערב לו עשיה זו יותר מכל מחמדי ותענוגי עולם כי לא יביט אל פחיתת העבודה רק לגדולת מי שצוהו, ובזוכרו שהוא עושה רצון המלך בזה, כל חפציו לא ישוו בעיניו לגדולת עשיה זו ושש על זה כעל כל הון יקר נמצא, ומכל שכן דכל שכן על אחת כמה וכמה אם יצוהו המלך לתקן את כתרו שיהיה מוכן להיות עולה ויכתיר את המלך, כמה יחרד וירתת ויזיע ולבו מתפחד ומתיירא ומרעיד נגיעת הכתר בידו ליתנו אל המלך כדי להלבישו על ראשו באומרו מי אנכי חסר דעת איש נבזה לגשת ולקרב לדבר וחפץ יקר הזה אשר השרים ויועצי המלך העומדים לפניו לאו כל אדם זוכה לזה הכבוד, ומי אני לבוא אל הכבוד הגדול הזה, ומכל שכן איך קרבה ומלאה לבי לקחת הכתר פז בידי פן אולי בנגעי בו אשים בו איזה כתם כל דהוא ומה אני וכל חיי לטנף כתר המלוכה, ואך מה אעשה ודבר המלך נחוץ עלי שיהיה זה הכבוד הגדול נעשה על ידי, וחלילה לי לעבור מרצונו ועל כן אני מוכרח ליטול הכתר הנורא בידי, אבל על כל פנים ארחץ בנקיון כפי עד אשר יטהרו מכל זוהמא וליכלוך מה, ואף אחר הרחיצה לא אקחנו בידי כי אם אחר שאכרוך ידי בבגדי משי זך לבן ונקי מכל, כדי שלא יתהוה כתם כל דהוא, ואחר המעשה שעושה בידו כשמגיע אל הכתר מתפחד מחשיבות כתר עצמו ליטלה בידו, ובא בגודל פחד ומורא ורתת וחלחלה עם הכתר הנפלא אשר תיקן, ליתנו אל המלך. וידיו מרתתין וכל גופו יחרד מרוב אימה ויראה שנפל עליו הן מצד מורא המלך והן מצד מורא מגודל העבודה שעושה. ועושה העשיה באהבה בחיבה באימה ביראה בענוה בשמחה בזוכרו לפני מי הוא עומד ואת מי הוא מלביש, וחשיבות העבודה הזו לעטר את המלך בכתר מלכות שלו הנורא והנשגב. ומה גם אחר תשלום העבודה פוסע לאחוריו ועומד ומרעיד, והמלך שואל אותו מה אתה מרעיד עוד, הלא כבר שלמת מעשיך בטוב. והוא משיב, ואיך לא אפחד וארעד ששמתי אל לבי במה אשלם למלך על הכבוד הגדול שכבדני שאעשה לו שירות נכבד וחשוב כזה אשר אין הכל זוכים אליה, ואילו הייתי עושה צווי המלך בשארי הדברים מה מאוד היתה גדלה שמחתי ויתערב לנפשי שזכיתי לעשות רצונו ומכל שכן עבודה החשובה הגדולה ומעולה כזו ודאי אין די לשלם להמלך בעד זה כי אם בנפש ממש למסור נפשי על כבודו ויודע אני אשר אף אם אתן את נפשי למלך לא יהיה שקול על אחד מני אלף תשלום גמולו, כי הוא מלך גדול על כל העמים תחת כל פני השמים והפלאת חכמתיך וגבורותיך והתנהגות מלכותך עד בלתי שיעור וערך, ותחלק מכבודך לאיש נבזה אשר תחת הרחיים לכבדו בכבוד גדול כזה, אין תמורה בנפשו בזה. ולזה אני מרעיד ומפחד במה לשלם גמול להמלך על זאת, וכראות המלך מעשה האיש הזה והבין דעתו ואמיתיות לבבו איך שגדלה בעיניו מעלת המלך ואימתו, ומעלת כתרו החשובה היקרה עד שנפשו לא נחשב בעיניו מול ערך תשלום גמול הלז במה שזכה לעשות רצונו, ורוצה לתת נפשו על כבוד המלך, הנה מה מאוד נכבד איש הלז בעיניו ושם כסאו מעל כל השרים ועבדי המלך, ומחבבו ומראה לו תמיד פנים יפות ומקרבו אצלו, וממילא כלום חסר מבית המלך, ודאי כל טוב אדוניו בידו ואין מחסור ליראיו.

800

801וכן הוא ממש בדרך ה' ועשיית מצוותיו, כי כל מצוות התורה ולימוד התורה ותפילות ישראל, כולם הם כתרים ועטרות לקונם ברוך הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שממעשיך נעשה פאר ועטרה להיות עולה ויושב בראש אלהי עולם מלך המלכים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ובפירוש אמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו, ופירשו התוספות שם מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרות, וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח.) תאנא סנדלפון עלאה הוא על כל שאר חברוי חמש מאן שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל וכולהו חיילין ואוכלסין מזדעזעין וכו' עד כאן.

801

802וזה פירוש הכתוב (תהלים ס"ח, ל"ה) על ישראל גאותו ועוזו בשחקים נורא אלהים ממקדשיך וגו', פירוש כשישראל עושין מצוות ומעשים טובים אז נכתר אלהינו מלך עולם ברוך הוא בכתר מלכות ועל ידי זה גאותו גדלה עולם מהכיל כי הכל יראים ומתפחדים בעת שהוא נכתר בכתר המלוכה וחיל ורעדה יאחזון אז מפחד ה' והדר גאונו, ואז נורא אלהים ממקדשיך פירוש אף אותן שמקודשים לשמשו על דרך שרפים העומדים ממעל לו וחיות הנושאות את הכסא גם הם מתפחדין ביותר בעת אשר בני ישראל מכתירין אותו בכתר המלוכה כביכול ברוך הוא אז הוא נורא עליהם ובאימה יעריצו כדרך המלך בשר ודם שבעת שאינו משתמש בכתר המלוכה אז עבדיו ומשרתיו הנצרכים לשמשו מגישים אליו ומדברים עמו כל הדברים כמעט כרצון לבם, וגם הוא מראה להם פנים שוחקות ומדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא כן בשעה שיושב על כסא המלוכה וכתר מלכות בראשו, אז בדילין ממנו אף כל עבדיו ומשרתיו המשמשין אותו, והצריכים לבוא לפניו אז לשמשו באים באימה ובפחד ורועדים וחלים מאימת מלכם, אחר שמשתמש עתה בהתנהגות המלוכה גם עליהם תפול אימה ופחד המלך, כי לבישת הכתר מורה על גדולת המלוכה האמיתית וממשלתו בכל, ובעבור זה הענין גורמין ישראל קדושה גדולה ומורא בכל העולמות כי המה עושין להיות מלך מלכי המלכים הקב"ה מוכתר בכתר המלוכה, ואז מוראו ופחדו על הכל יראת הרוממות והאמיתיות ואף במלאכיו ישים תהלה כנאמר, ואך אין הכל מבינים בגדולת עבודה זו שהיא תיקון כתר המלכות על ידי התורה והמצוות להיות עולה ויושב בראש אלוה, ונמצאים בעמינו שלושה סוגי אנשים הללו הנזכרים.

802

803הכת הראשונה עושים עצמם כאילו לא ידעו כל מגדולה זו ואינם מכירין כלל במעלת גדולת בוראנו אבינו שבשמים ואת איכות חשיבות גדולת מעלת המצוות והתורה והתפילה שהם כתרי כתרים למלך עולמים ברוך הוא, ועל כן המצוות בזויות בעיניהם ובעל כרחם הם עובדים אותם בעבודת משא, כמאמר הבן הרשע מה העבודה זאת לכם שלעבודה ומשא כבד נחשב בעיניו קיום התורה והמצוות וכמו שנזכר בתיקוני זוהר שהתפילין עליהן כשור לעול וכחמור למשא ואחרי קיומו מצוה כל דהו גבה לבו על ה' לומר שהוא עובדו עבודת עבד וראוי הוא לכל תשלום שכר טוב, ועבור זה כאשר יפגע בו איזה רעה מפגעי הזמן ומקורותיו קורא תגר על ה' לומר מדוע הוא עושה לי ככה, ולמה לאחרים הוא מיטיב ולי גומל הרעה. וכל הטובות שעושה לזולתי ראויים יותר אלי ולא די שאין משלם לי כגמולי, אף רעה עושה לי וכאילו ח"ו עובר עליו את הדין וחוטא בלבו נגד ה', והכל עבור שאין הכרתו חזקה בגדולת וחשיבות העבודה, וכוונתו רק לעצמו שישולם גמולו ממי שצוהו בזה.

803

804והכת השניה יודעים ומבינים קצת לפי ערכם מגדולת יוצר בראשית ויודעים בנפשם שכל עבודת התורה והמצוות היא עבודה החשובה המפוארה שאין כמוה בכל ממתקי ומחמדי העולם כולו, וחושקים לעשותו בלי שום קבלת פרס, אך גדלה בעיניהם עבודתם לומר אשר המה ראויים לאותו איצטלא ליתן כתר למלך מלכי המלכים הקב"ה ואינם מחויבים לירא עוד מעבודה זו ולהודות לשמו על זה להיות לזכות וצדקה נחשב להם במה שזכו לעשות רצון אלהי עולם ה' אשר מלכותו מלכות כל עולמים וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו וכמצבייא עביד בחיל שמיא, ואך טובים השנים מן האחד במה שנחשב אצלם זאת העבודה לכבוד גדול ולעבודה חשובה.

804

805והכת השלישית היא החשובה בעלי חכמה ושכל ומבינים בהשגה ומדע וידיעתם נכונה אשר אילו אלף שנים יחיה וימסור נפשו לה' בכל רגע ורגע אינו כדאי על אחת מני אלף וכו' במה שזוכה לעשות שליחות המקום ברוך הוא וברוך שמו אף פעם אחת בכל ימי חייו, והוא נכנע באמת לפני בוראו כי יודע אשר גדולת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו היא גדולה שאין לה שיעור וערך ואין לה קץ ותכלית ואילו יתקבצו כל נבראי עולמים מקטן ועד גדול בכל העולמות שלמעלה ושלמטה וירצו לספר מנפלאות תמים דעים כטיפה מים הגדול לא יוכלון לספרה אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור. ויודע קטנות ערכו קרוץ מחומר ערום בדעת חוטא מנוול בריה שפילה אפילה קלה כמות שהיא עומד לפני מלך גדול כזה. ועל כן בהגיע לעשות אחת ממצוות ה' עולים על לבו כל זאת וירא ומתפחד לעשות תיכף המצוה בלתי ישוב דעתו, ומקודם רוחץ ומטהר ומקדש את עצמו כאשר יוכל שאת, כדי להסיר מאתו טיפשות הלב ושורש הרע שבקרבו מהרהורים ותאוות רעות שבלב, ולהרהר בתשובה שלימה על כל טינופת העבירה הדבוקה בנפשו ומתחרט על כל העבר בחרטה גמורה מאמיתיות נקודת לבבו באמת לאמתו, ומקבל עליו מעתה באמת וקובע בלבו, לאהבה את ה' ולירא ממנו ולפאר לשמו ולנצח יצרו הרע ולהודות לבוראו בכל לב תמיד ולהתקשר בו בדביקות עצום ולהמשיך מלכותו עליו על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שלא יעשה בשום אבר מאבריו וגיד מגידיו דבר אשר לא כרצונו, כמו שכתבנו כמה פעמים בזה, ובפרט על דברי חז"ל (פסיקתא מובא בילקוט הושע רמז תקי"ו) שאמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד וכו', שעמדו כל המפרשים בזה וכי ראובן היה ראשון לעושי תשובה, והלא אדם הראשון קדמו שעשה תשובה וישב בתענית ק"ל שנים והעלה זרזי תאנה על בשרו כמו שאמרו חז"ל (עירובין י"ח:) וכן קין עשה תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג) עשיתי תשובה ונתפשרתי. וביארנו אשר בחינה זו התחיל ראובן שקודם שרצה להציל את יוסף לעשות מצוה רבה כזו כיבוד אב והצלת נפש מישראל עסק תחילה בשקו ובתעניתו לעשות תשובה שלימה לפני בוראו, בכדי לטהר ולקדש את לבו וכל אבריו שיהיו ראוין לעשות עמהן מצוות ה', כי כשאדם עושה המצוה וכל אבריו ולבו ונפשו לא מטוהרין ואדרבה מטונפים בטינופי תאוות רעות ועבירות רעות, ובפרט בטומאת קרי רחמנא ליצלן שהוא מטמא את כל הגוף כי בא מכח כל הגוף כידוע, דומה ממש למוליך מנחה חשובה למלך ומשים את המנחה על קערה מלוכלכת בצואה וטינוף וממילא גם המנחה נעשית מטונף מלוכלך ומביאה כך אל המלך ובודאי המלך כועס ביותר ומה טוב היה לו שלא היה קרב כלל המנחה אליו, כן הדבר הזה ממש, וכן בעסק התורה והתפילה אדם לומד ומתפלל בפיו, ואם פיו מתועב ומשוקץ ומטונף בכל מיני לשון הרע ורכילות וליצנות ומלשינות ומסירות ושקרים ושארי דבורי איסור, ומכל שכן ח"ו פה דובר נבלה ומנבל פיו שמעמיקין לו גיהנם ואפילו נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נקרע לו כמאמר חז"ל (כתובות ח':). וכמה מגונה ומבוזה פה הזה לפני הבורא יתברך, והוא מניח עליו דברי התורה והתפילה הוא המנחה השלוחה למלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי הקב"ה אומר (מלאכי א', ח') הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וממילא אל מנחתו לא שעה ושתיקתו היה יפה בזה מדיבורו.

805

806ועל כן קודם כל עשיית המצוות והתעסקות התורה והתפילה צריך קודם לשוב בתשובה שלימה בלב נשבר ונדכה להתחרט על העבר באמת ולקבל עליו מעתה עבודת שמו יתברך בכל עוז, ובזה רוחץ את גופו ולבו מהרהורי תאוות הרעות ואחר כך נאה לו לעשות מצוות ה', ועל כן אמר לו הקב"ה עתיד אני להעמיד מבניך שיפתח בתשובה תחילה ואיזה זה הושע שנאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל עד ה' אלהיך. כי גם הוא לימד דעת את העם בזה שיפתח האדם בתשובה תחילה. פירוש קודם, ואחר כך יקבל עליו עול מלכות שמים בעשיית מצוות ותורה ותפילה וזה שובה ישראל עד ה' אלהיך. קודם שתקבל עליך עול מלכות שמים בעשיית מצוותיו להיות ה' אלהיך, תשוב ותרחץ מקודם טינופת ולכלוך שעליך, ואחר כל טהרת גופו ונפשו על כל פנים בהרהור תשובה באמת אם אי אפשר לו לעשות עתה תשובה שלימה כמעשה ראובן שעסק בשקו ותעניתו הנה הוא מפחד מעשיית המצוה גופה ואומר מי אנכי איש נבזה בשר ודם עפר ואפר טפה סרוחה רימה ותולעה איש חוטא, לתקן כתר מלכות להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות מלך עולמים ברוך הוא, ואחר כוונת הלב הן הן הדברים שכן הוא באמיתיות לבבו וירא לגשת לעבוד עבודה אשר לא כדת שיהיה הוא העובדה לפי ערך פחיתותו ושפלותו עומד לפני תמים דיעות מלך יחיד ומיוחד ולו דומיה תהלה ובפרט בעת התפילה שנקרא מדבר עם המלך ממש כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ה' מהלכות תפילה הלכה ט"ז ובטור שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א') ועל כן תקנו חז"ל קודם התפילה לומר אדני שפתי תפתח להראות בעצמו איך שירא ומתפחד מאוד בזוכרו לפני מי הוא עומד. ומפני האימה והיראה והבושה אין בו כח לפתוח פיהו לדבר לפניו, רק אתה אדני, שפתי תפתח שאוכל לדבר לפניך.

806

807וכן בכל מצוה ומצוה מורא שמים עליו כל כך עד שירא למאוד ובוש מלהתקרב מלעבוד העבודה וכעין שאמרו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א ורש"י בחומש) באהרן הכהן שנאמר בו קרב אל המזבח ואמרו שהיה אהרן בוש וירא לגשת עד שאמר לו משה וכו', ואחר כל הפחד והמורא כשעושה המצוה הנה בזוכרו אשר עם כל זה הנה זיכהו ה' לעשות מצוותיו יכמה בשרו וימס לבו כדונג ממש לרוב האהבה והחמדה ותשוקה יתירה שיש לו אז להמלך הנורא אשר זיכהו בזה, ובחר בו מכל מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש להיות ניתן המשרה על שכמו שהוא יכתיר את מלך מלכי המלכים הקב"ה בכתר המלכות הרם ונשגב ונורא למאוד, ובשעת עשיית המצוה נשכח מאתו כל בחינת העולם הזה מכל מה שיש לו בבית ובשדה מאשה וגוף ובנים וממון וכל אשר לו כי נקשר דעתו וכל כוחי גופו ונקודת מורשי לבבו ליראת ואהבת וחמדת המצוה בכל עוז ותעצומות וחפץ מאוד שיהיה המצוה זו נתארך אצלו בכל היום או יותר, ואף שכבר עשה המצוה כמו למשל בנענוע מצות הלולב הגם שיצא ידי חובתו בנענוע אחת מכל מקום לרוב חמדתו ותשוקתו והכל באימה וביראה אין מספיק לו אף נענוע כל היום ומחבב ומשתעשע בהמצוה יותר מעל כל הון רב ואם היה מוצא אוצר ממון מסך רב לא היה נחשב לו נגד זה על אחת מני אלף, והכל באמיתיות הלב לא שיהיה נדמה לו כך, וכן בכל מצוה ומצוה כמו בתפילין וציצית וכדומה, ואחר זה הנה הוא מרבה דאגה בלבו ומפחד וירא לאמר במה אקדם ואכף לאלהי מרום, ומה גמול אערוך לו על כל הטוב והחן והחסד שעשה עמי בוראי ברוך הוא וברוך שמו וזיכני במצוות להכתיר המלך עליון בכתר הכבוד ולכבדני בכבוד גדול כזה שאין כמוהו לשרפים ואופנים וחיות הקדוש, כי הם עושים כתרים ממצוותינו ותפילותינו אבל לא שיעשו הם בעצמם הכתרים, ואם היה ביכולתי ליתן את נפשי לה' עבור זה בכל לבבי באמת, הייתי נותן נפשי לו על הזכיה הלז. ואף זה קטן הוא, על אחת מאלף אלפים עד אין שיעור. ואך כי זה הדבר הגדול בכל מה שיש לי וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו והנני מוסר את נפשי רוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך בשביל הזכות הגדול שזיכני בזה. ועל זה רמזו חז"ל (שמות רבה ל"ט,) חייבין לי ישראל, פירוש שהם חייבים לי תמיד לשלם לי בעד גמול הטובות שאני עושה עמהם לזכותם במצוות.

807

808והאיש אשר הוא במדריגה הלזו נתרצה ה' במעשיו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ואומר הנה האיש הזה יודע מהות ערכו ועושה את שלו באימה ביראה בענוה בשמחה באהבה בחיבה ראוי הוא שישתמש בכבודי. ועל זה אמר הכתוב (דברים ו', כ"ה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, כלומר הנה צדקה גדולה מאתו, ולזכות ולחשיבות גדול נחשב אצלינו כשנשמור לעשות את כל המצוות, והטעם הוא מחמת שהמצוה היא לפני ה' אלהינו שעולה למקום גבוה להעשות כתר על ראשו של הקב"ה שהוא לפני ה' כידוע ליודעים, ועוד אף בלא זה, זכות גדול הוא לנו כי הוא אשר צונו בזה, ומה מאוד יצמא נפש אדם ויכמה בשרו ויתאו לעשות שליחות צווי מלך ונורא כזה, אשר משרתיו אש לוהט וחיל אלף אלפין ורבוא רבבות מכתות כתות של מלאכי השרת משרפים וחיות ואופני הקודש חיים וקיימים וכולם אהובים וברורים וקדושים עומדים לפניו, ומיום בריאתן אין להם עסק אחר כי אם שמחכים ומצפים ומיחלים אולי ואולי יצוה להם המלך הקדוש לעשות שליחותו. והוא עזב את כל אלה ורצה בשליחות בני אדם מעוטי ימים נשויי טוב קרוצי חומר אבק פורח. ודאי ראוי וראוי להיות רץ בשליחותו בכל כוחי גופו מה שיש לו עד דכדוכו של נפש בלא ימצא מרגוע לנפשו, וכעוף השמים יעוף אחר שבחר בו ובשליחותו ולהודות לו בכל לבבו על אשר זיכהו בזה, וכעין שכתבו תלמידי הרבינו יונה והרא"ש (ברכות פרק ג') פירוש נוסח ברכות מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות שהוא על מה שאתה זיכתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות שאנו מברכים אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול על החן והחסד שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין לשמך.

808

809ובבחינה זו היה משה רבינו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה כי לכאורה לא יובן ענותנותו לאמיתיות בזה, ובמה היה יוכל להיות שפל באמת בלבו מכל האדם, אם בתורה ובחכמה ודאי שלא היה יכול לומר שיש אדם גדול ממנו בזה, כי הוא שמע מפי הקב"ה ולמד לכל ישראל והאיך יוכל אחר להיות גדול מאתו בזה, ואם בחסידות ופרישות וקדושה, נראה מי עלה אל אלהים ומי נגש אל הערפל הכל משה לבד ולא אחר, ואם בעשירות, כבר אמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר פסל לך פסולתן יהא שלך ואמרו שם אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכולן למדנו ממשה וכו'. וכשנכתב עליו בתורה (במדבר י"ב, ג') והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' ודאי שהיה כך באמיתיות מעמקי לבבו שהפחות שבישראל היה אצלו גדול ממנו, ובמה היה יוכל להיות כזאת בלבו.

809

810ולדברינו יובן כי משה אמר בדעתו שכל העולם גדולים מאתו בעבודתם את ה' כי מאחר שהם אין הכרתם חזקה כל כך בגדולת מלך מלכי המלכים הקב"ה כמוני, ובגודל חשיבות מעלת התורה שעיני ראו ולא זר שכולם כתרים לצור העולמים ברוך הוא וברוך שמו כמאמר חז"ל (מנחות כ"ט:). וגם לא ראו כמוני כמה וכמה אלפי אלפים כתות כתות של מלאכי השרת עומדים ומצפים מתי יגיע עתם להיות נשלחין בשליחות ה' אף פעם אחת בשמטה או ביובל, ומאחר שאינם יודעים כל כך מגדולת יוצר בראשית המה נקראים עובדי ה' כי המה עובדים לעשות רצון בוראם ומעבירין על מדותיהם אף שאין נפשם חשקה כל כך לעבודה, מכריחין עצמם לעבודת ה'. ומה מאוד ראוי להיות יקרה נפשם בעיני ה', אינם יודעין רבונם כמוני ועובדין אותו בכל לבבם, ולא כן עמדי שאני הוא היודע ומכיר בהכרה שלימה שכמה וכמה עלי לשלם הגמול והחסד בנפשי ממש אם אזכה פעם אחד לעובדו, ואינני נכנס בגדר העובד והכל אני עושה למעני מה שאני יודע שכן מחויב להיות, ועוד זכות גדול הוא לי במה שאזכה לעשות פעם אחת מצות ה'. ועל כן היה חשוב בעיניו לגודל ענותנותו כל אדם יותר ממנו.

810

811ועל בחינה זו אמר דוד (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא, כי במה אקדם לאלהי מרום על הזכות הגדול שזיכני לעשות מצוותיו אם לא את נפשי אשא שהוא הנכבד מכל אשר נמצא אתי, ובדרך שכתב שם הרב האלשיך זללה"ה וזה לשונו: הנה אם ישלח איש דורון לגדול הימנו וראוי שישוער איכות הדורן לפי המשלח ולפי המקבל על כן אמר דוד במה אקדם לפניך לתת לך משאת ודורון כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות, ואתה ה' אין ערוך אליך, אין לי נכבד מנפשי ראוי להיות משאת אליך עד כאן. וממנו ילמוד כל אדם שאינו בבחינת דוד המלך מה יאמר עוד ליתן משאת לה' על אשר בחר בו מהכל ונתן לו תורותיו ומצוותיו ומכתיר עצמו בהן בכתר מלכות.

811

812ובזה יבואר דברי המדרש הנזכר מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה כו' למי שאני מבקש לחון כו'. כי זה שחושב בדעתו שראוי הוא לקבל פרס כעבודת העובד שעושה כדי לקבל שכר, זה נקרא יש לו כי סבור בדעתו שמגיע לו שכר בעד עבודתו, ועליו אמר הקב"ה מי שיש לו משכרו אני נותן לו. כי איני מקפח שכר כל בריה, ומשכרו המגיע לו לפי ערך עבודתו אם מעט ואם הרבה אשלם לו כידי הטובה. אבל מי שאין לו כלומר מי שעשה מצוות ומעשים טובים לרוב ואף על פי כן אין לו כלום כי יודע בנפשו שאין מגיע לו שכר עבודתו ואדרבה אם היה יכול ליתן את נפשו לה' בעבור עבודתו היה נותנה בכל לבבו, ומכל שכן שיגיע לו עוד שכר על עבודתו מהתימה הוא אצלו, ועל כן צדיקים אין מבקשין מהקב"ה כי אם מתנת חנם (כמו שאיתא בספרי פרשת ואתחנן מובא בילקוט רמז תת"י וברש"י בחומש) כי כל אשר עשו לא יצוייר להם שיגיע להם עוד שכר חלף עבודתם כי די ודי להם שזכו לזה לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם להכתירו בכתר המלוכה. וכיון שדעתו יפה בזה ומכיר עבודתי השלימה ויקר אני בעיניו ויודע הוא שחייב הוא לי עוד עבור עבודתי שעבד אותי על כן הנה מכבדי אכבד, וחונן אני אותו ונותן לו מאוצר הגדול הזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון, כי אם אין לו בבחינה זו הקב"ה מבקש לחון אותו וחונן אותו מאוצר הגדול הזה כנאמר.

812

813ובחינה הגדולה הזו אף שהוא מעלה נפלאה בתכלית השלימות, עדיין הוא בבחינת ה"מה" שהזכרנו לעיל כי על כל פנים הוא בבחינת אדם ועובד העבודה ועושה המצוה בכח שכלו וגופו רק באימה ביראה בענוה בשמחה באהבה וחיבה ככל הנזכר, אבל עוד נמצא בחינה למעלה מזו והוא בדמיון כשיהיה העבד ההוא עוד משכיל ביותר ושפל ברך וענותן למאוד וכאשר יקרא לו המלך וכיבד אותו להשים כתר מלכות בראשו, הנה תיכף בבואו אל חדר לפנים מחדר, היכל לפנים מהיכל, עד שבא להיכל המפואר הנפלא שהמלך שוכן שם אשר אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב יופי הדר זיו גדולת ההיכל הזה, ומחמת מורא ההיכל בעצמו לא מספיק לראות בתפארת גדולת מלכו עד שנופל על פניו ארצה והמס ימס לבבו ולא קמה עוד רוחו בקרבו ואין כח בו לעמוד על רגליו מפני האימה והפחד, ואומר בלבו מה נורא המקום הזה, ואין זה כי אם מיראת מקום ההיכל לבד אין כח בי להביט אל מראהו מה יהיה כוחי עוד בראותי את כסא המלך המפוארה השלימה בכל השלימות וזיוה מבהיק ומאיר ומופיע עד שמחשיך עפעפי עין הרואה, ומכל שכן דכל שכן שבח המלך עצמו אשר עין לא ראתה. ועל כן בעת בואו לפני המלך להשים אותו בראשו כל איבריו נרתתין ולבו וכל גופו ימולא בחלחלה ורתת וזיע מגודל האימה ורוב הפחד והיראה עד גשתו אליו וירא מגשת, ובפרט העשיה עצמה שימת הכתר בראש המלך, מחמת גודל החרדה ורעדה והאימה הנופל עליו בעת ההיא אי אפשר לו להשימו בראש המלך בשום אופן כי יצא בשעת מעשה מגדר אדם ואין דעתו ושכלו עליו וכל הגוף וידיו נרתתין ורועדין ומתפחדין.

813

814וכן הוא בעבודת שמו יתברך אלף פעמים יותר עד אין שיעור והוא הנקרא בפי החכמים ביטול המציאות כי מרוב האהבה והאימה והיראה הנופל עליו מגדולת בוראו, הנה מתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק לשורשה ולישאר שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטת במחשבות עליונות בגודל האימה והפחד וקשורה בקשר אמיץ בעולמות עליונים והנה הוא צופה בהיכלו שלמעלה ובמשמרות של מלאכי מרום בעמדם, ונכנס בהיכל לפנים מהיכל והוא בחינת מעלת הנביא בעת שנאמר לו הנבואה שכאשר הוא רואה המראות כל איבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שכתוב (דניאל י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ונקשרה דעתו אל צור העולמים ברוך הוא כמבואר ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב'). והוא בחינת החכמה כח מה שכאשר האדם מבין בחכמה אמתיות מגדולת יוצר הכל ומשפלות וקלות האדם אשר על הארץ נעשה אצלו באמת בחינת מה אנוש כי תזכרנו, ולא יצויר אצלו אז בשום אופן שיוכל אף לקחת בידו מצוה ממצוות ה' ומכל שכן לעשותה ולקיימה, מרוב המורא והפחד כי הוא בטל ממציאותו מכל וכל.

814

815ועל בחינה הזו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט"ז, ט"ז) אנא ה' כי אני עבדך, כי היה בבושה וענוה גדולה והיה ירא ובוש אף לכנות עצמו בשם עבד מקטני עבדי המלך והיה נדמה בעיניו למלך גדול אדיר שעומד בין עבדיו שריו ויועציו הגדולים וחשובים ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע ושרים גדולים שיש לכל אחד ואחד מהם מדינות רבות ונכבדות ובא איש אחד נבזה חסר דעה לא דעת ולא תבונה בו עב השכל פחות ערך קרוע בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי מבקש לחם ואין, והתחיל לדבר אל המלך אני עבדך ואתה מלך עלי, ודאי לצחוק ולחוכא ואיטלולא נחשב בעיני המלך והשרים, אף אפשר דמו בראשו על זה. ועל כן אמר אנא ה' כי אני עבדך פירוש הנני מבקש מאתך ומפיל תחינתי לפניך לפייסך כמה וכמה פעמים על שאני מכנה עצמי בשם עבד מלך שכמותך אך מה אעשה ועל כורחי אני עבדך לפי שאני בן אמתך ויליד ביתך ועבד שנולד מאמה על כורחו הוא עבד אף שאינו ראוי להיות עבד בבית הזה מכל מקום הוא עבד מצד אמו, כן אני יליד ביתך בית ישראל ועבור זה כח בי לכנות עצמי לעבדך, אבל הנה לך אזבח זבח תודה על זה ובשם ה' אקרא שאזבח זבחים ואודה את שמך על זה שזכיתי לגדולת כבוד הזה להיות עבד לאלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וגו'.

815

816וזה היה בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה י"ד:) כי בעת הזאת נתפשטו מכל בחינת הגשמיות ונתבטלו ממציאותם ונשמתם נתקשרה בצור העולמים בדביקות רב באימה ויראה, ועל בחינה זו אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ה') נובלות חכמה, תורה. כי האדם המגיע לבחינת החכמה האמיתית כאמור הנה בעת הזאת הוא בטל ממציאות וידיו וכל גופו מרתתין ורועדין ומתפחדין וכח הגוף כשל כאמור, ואז אי אפשר לו לקיים התורה בשום אופן לצד שיצא ממציאות אדם, ורק כשנובל ונופל מבחינת החכמה כח מה שהוא ביטול המציאות (כי נובלות הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירוש תמרים הנובלין ונופלין מהאילן לארץ) אז יוכל לקיים התורה אבל הכל באימה וביראה כאשר אמרנו. ובזה פירש הרב הקדוש איש אלהים המפורסם מוהר"ר דוב בער זללה"ה מגיד מישרים דק"ק מעזריטש מה שתירגם המתרגם בפסוק (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, והוא פלאי, ואמנם לפי הנזכר בבחינת נובלות חכמה, תורה. שלא יוכל האדם עשות התורה והמצוות כי אם כשנובל ונופל מחכמה האמיתית וזה עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, והבן.

816

817ובזה תבין שם אברם ואברהם, יעקב וישראל, ולמה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, ולא כן ביעקב וישראל, כמאמר חז"ל (ברכות י"ג.). כי הנה יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות ונולד בתולדה כולו טוב לפי שעשו אחיו יצא קודם ושאב כל הזוהמא אשר נמצא ברחם האם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו והיה שלישי בקודש ולכן מתולדתו נאמר עליו ויעקב איש תם יושב אהלים אהל תורה ואהל תפילה, ועל כן מעודו השיג הבחינה הטובה המעולה שביארנו בחינת אדם השלם שם "מה" לאהבה את ה' וליראה ממנו בכל עוז, ולהודות לו במאוד על אשר זכה להיות עבד מעבדי אל ככל הנאמר, ועל כן קרא שמו יעקב שהוא מספר ב' פעמים אלהים עם אותיותיהם כנודע מדברי הרב ז"ל, כי היה עבודתו עבודה תמה אשר בעת עבודתו וגם אחרי כן, היה מורא שמים עליו במאוד מאוד בפחד ואימה בחינת אלהים בזוכרו לפני מי הוא עומד ומה הוא עושה תיקון כתר מלוכה בראשו של הקב"ה, ומסר נפשו על הבכורה לקחת אותה מיד אחיו מיד עשו, כי הנה חפץ במאוד בעבודת ה' יתברך אשר ניתנה אז לבכורים והיה יקר אצלו עבודת שמו יתברך כמוצא שלל רב, ואמנם אחר כך כשזכה עוד לעלות במעלות רבות ונכבדות להגיע אל בחינת ביטול המציאות והתפשטות הגשמיות מכל וכל, קראו הקב"ה ישראל בחינת לי ראש ראשית חכמה כי זכה להשיג בחינת החכמה ליבטל ממציאותו נגד גדולת וכבוד בוראו, ואמנם אי אפשר לעמוד תמיד בבחינה זו כי אימתי יקיים התורה והמצוות ויכנוס בגדר אדם לעבוד הבורא, ורק שהיה כבחינת שאר הנביאים שבעת הנבואה עמדו בבחינה זו ביטול המציאות, ואחר כך היו בבחינת נובלות החכמה לעבוד עבודת ה' ללמוד תורה ומצוות. ולכן לא זז שם יעקב ממקומו אף אחר שנקרא ישראל כי לא תמיד היה בבחינת ישראל והיה מוכרח להקרא גם על שם יעקב, ולא כן אברהם אבינו ע"ה תולדות תרח ולא נשלם בתחילה בבחינת הטוב הגמור והראיה שיצא ממנו ישמעאל, ועל כן בתחילה לא היה נקרא אפילו על שם ה"מה" בשלימות הגמור כי הנה בחינה זו היא הגדולה שבגדולות ואפילו נביא הגדול שבגדולים לא היה עומד תמיד בבחינה זו רק לעתים רחוקות בעת התגלות הנבואה היה בא לבחינת ביטול המציאות, ותראה שאמרו ז"ל על אברהם, בתחילה לא שלט אלא על רמ"ג אברים הרי שלא היה נשלם בשלימות הגמור ועל כן קראו שמו אברם לבד מספר רמ"ג כי לא נשלם בבחינת ה"מה" בשלימות, ואחר כך כשנשלם בשלימות והיה מושל על כל רמ"ח אבריו אז קראו הקב"ה אברהם מספר רמ"ח, ואבר מ"ה, כי זכה לבחינת ה"מה" בשלימות ככל הנזכר, ואכן בשם זה נכלל גם בחינה הגדולה בחינת ביטול המציאות בחינת החכמה כח מה, כי יגיד על אב"ר מ"ה גם כן, וקראו הקב"ה בשם שיסבול שני אלו הדברים המכוונים ליעקב ולישראל, ואך הקוראו אברם עובר בעשה כי שם זה יגיד על פחיתת אברהם אשר לא נשלם בשלימות הגמור, וה' הוא היודע תוכן אמיתיות לבבו אשר כבר נשלם בשלימות הגמור והיה עומד תמיד בזו הבחינה מאז השלימותו, ועל כן צוה ולא יקרא עוד שמך אברם דוקא כנאמר.

817

818ועוד אפשר לומר בהיפוך כי כשאדם הוא בבחינה העליונה שבעליונות בחינת החכמה הנקראת בפי חכמי אמת ובפרט בתיקוני זוהר נקודה בהיכליה כי היכל הוא מ"ם סתומה כנודע סוד הבינה והחכמה הוא יו"ד שהיא נקודה קטנה בהיכל הבינה כי במקום החכמה שם בינה תרין ריעין דלא מתפרשין ובחינה זו נקרא אברם אבר מם שהוא חלק ממ"ם סתומה כאמור, אבל כשאדם אין מגיע עד שם ואין בו בחינת מה אני רק מה שהוא בחינת היש ודבר הנמצא במציאות ואז נקרא אדם על שם מ"ה שם של הבריאה ואז נקרא אברהם אב"ר מ"ה, ועל כן היה צריך הקב"ה להוסיף שם זה לאברהם בכדי שיהיה בבחינת אדם על הארץ ונכלל בתולדות שמים וארץ להוליד גם הוא בדמותו וצלמו מה שאין כן אברם אינו מוליד כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י'). כי לא שייך בחינת ההולדה בבחינת ביטול המציאות והתפשטות הגשמיות אבל מכל מקום שם אברם לא זז ממקומו רק שנתוסף "ה" עליו להורות על בחינה זו לפעמים כנזכר אבל לא יקרא עוד שמך אברם להיות חלקך רק למעלה ולא למטה והיה שמך אברהם להכנס גם בגדר אדם לתקן עליונים ותחתונים כי על ידך ירדו המוחין של החסדים גם לתחתונים והקורא שם אברם לחוד מגרע המוחין מזעיר אנפין כנודע כי אז לא יעלה למעלה בחינת המיין נוקבין מתחתונים כי אברם הוא הכל למעלה ולכן עובר בעשה, כי זה הצווי של רמ"ח מצוות עשה שבתורה הכל לתקן זכר ונקבה במוחין עליונים על ידי בחינת המיין נוקבין מתחתונים והמגרע זה עובר בעשה ממש.

818

819והנה תדע מזה אשר התורה היא נצחית ומרמזת במלת אברהם ואברם לכל אדם ולכל זמן בבחינות הנזכרים, והנשמה היא הנקראת כך או כך לפי מדריגתה ובחינתה בעבודת שמו יתברך והכל בעבודת אמת לא בבחינת הסוג הראשון והשני שהזכרנו שעבודתם אינו עולה כיוון להשי"ת מצד מחשבותם שאיננו נכון, והסוג השלישית הנזכרת הזאת, היא עבודה האמיתית לשמו יתברך ואך אין שני בני אדם שוין בזה, ויש אוהב מעט ויש אוהב יותר, ועוד יותר, וכן בבחינת היראה יש יראה ופחד ורעדה ואימה ורתת וחלחלה ועוד רבים, והכל לפי בחינת העבודה באמת וזכוּת הנשמה והשמת על לב לפני מי הוא עומד וחפיצת הלב להדבק בקונו וטהרת הגוף ופרישת קדושתו, והתרחקות מן התאוות ותענוגי הזמן וההתבודדות בקונו ושאר ענינים הגלויים למי שלבו חפץ להדבק בה' ולעשות לו נחת רוח ולאהבה את שמו וליבטל ולהכלל באורו יתברך על ידי קיום התורה והמצוות ולזכות להיות מחזה שדי יחזה להנות מאור פניו יתברך ולראות פני השכינה אם ירצה ה' לעולם הבא, ואחר שאברם ואברהם רומזים לבחינת הנשמה וזאת ודאי לעולם היא ולא שייך לומר שלא ירמוז לך לך לבחינת הגבורות לפי שלא ניתקן הגבורות עד יצחק כנ"ל ותדע ותשכיל בזה אשר התורה מרמזת במלת לך לך לה' חסדים וה' גבורות אשר בשמים וכנגדן בארץ לתקן מארץ עד השמים, ומה שמבואר (בלקוטי תורה) אשר כולם רומזים לחסדים והכל בבחינת חמשים וחמשים היינו האורות קודם התפשטותן ואחר התפשטותן הכל עולה בקנה אחד עם מה שאמרנו כי האורות קודם התפשטותן הוא עבור הגבורות החזקות שאינן מניחין החסדים להתפשט, כי מדרך החסדים להתפשט מעצמן ואך אם מתגברין הגבורות הם מעכבין ומקמצין הארת החסדים שלא יתפשטו, ועל כן צריך האדם לראות להכניע הגבורות תחת החסדים ולהגביר החסדים עליהם שיתפשטו על העולם, ולכן הכל אחד הוא והבן.

819

820והעיקר כאמור למעלה לראות בכל אשר בארץ לתקן שורשו אשר בשמים כי כל מה שנמצא בארץ הכל רומז לאורות עליונים נשגבים ורמים במאוד על פני השמים כמו שאיתא בזוה"ק (ויצא קנ"ו.) כל מה די בארעא הכי נמי לעילא ולית לך מלה זעירא בהאי עלמא דלא תליא במלה אחרא עלאה כו' בגין דכד אתער האי לתתא אתער האי דאתפקדא עליה לעילא דכולא אתאחד דא בדא וכו' עד כאן, וכשנוטל אדם זה הדבר הארצי ומכוון בו לשם ה' לתקן שורשו אשר בשמים ממעל אז גם שורשו מתברך ממה שלמעלה ממנו עד בחינת המאציל העליון ואחר כך הם מורידים שפע וברכה להתחתונים, וזה נקרא בחינת העלאת המיין נוקבין.

820

821והוא כמשל אדם הבא לשאול פרס מאת המלך, ומדבר לפני המלך דברים נאים, ומסדר שבחו קודם, ונותן כבוד למלך כדי שיטיב לב המלך עליו, ולבו של מלך מתקרב אליו ומתרחב דעתו מן הדיבורים היפים שאמר זה לפניו ונחת ינחת ממנו, ועל כן בזה הנה מצוה לתת לו את שאלתו תיכף ואף בלא שאלה, מצוה להראות לו פנים יפות ולהעניקו מדברים המופלאים הנמצאים בגנזי המלך, בכדי שידע זה האיש עוד משבח וכבוד המלך, ועל ידי זה ישבחהו יותר, ואחרי צאת זה האיש מאתו, המלך שמח על שנמצא בבני מדינתו מהרחוקים ממנו איש חכם כזה, ומצא מקום להפיק רצונו להשפיע לו חסדו כי זה רצון המלך להיטיב לאחרים, ואך הבאים לפניו שלא בסדר הנאות בעביות שכלן ומדברים דברים אשר לא ניתנו להשמע יעצב לב המלך בזה ולא יטיב להם פנים ופשיטא שאינו פועל שאלתו ובקשתו.

821

822ועבור זה כדי לעורר האדם בתיקון הזה נתן הקב"ה בארץ דוגמת עליונים זה לעומת זה בענין אכילה ושתיה ותשמיש ושאר חפצי הגוף הכל כנודע לאותן ההולכים לפני ה' ומקיימין בכל דרכיך דעהו. ומארצם, יצאו לעלות במחשבתם עד שמי מרום לתקן שורש הדברים במרכבה עליונה כאשר ביארנו למעלה ובמקומות אחרים.

822

823וזה עיקר בריאת האדם וסוד עבודתו לבוא מכל הדברים הגופניים למעלה למעלה ובאופן שידע בטוב ובאמת אשר שיבר והכניע כח תאוות הגוף ומחמדיו שלא יכוון להנאתו בשום אופן, רק בכדי לתקן שורשו בשמי מרום כי כן הטביע הבורא יתברך לאכול ולשתות ושאר דברים הגשמיים הכל לתקן שורשם במקום עליון בשיעור קומה, ולקדש ולטהר את הגוף מכף רגל ועד ראש בכל הדברים עד שיהיו ככוונת הבריאה. שיהיה הגוף דוגמת זעיר אנפין, ונקבה דוגמת נוקבא, לתקן זכר ונקבה בכל הה' חסדים וה' גבורות וכאשר ביארנו אשר ראוי לתקן הכל בתכלית עבודתו יתברך, שנדע אשר לא באו הגבורות לעולם כי אם למען היות נעבוד לפניו ביראה ופחד לעשות רצונו בשמחה ובזריזות רב כאש להבה אכלה סביב להיות בוער לבבו כרשפי אש בחמדה עזה נפלאה חזקה מכוחות הגבורות להתגבר כארי להסיר כל העצלות הבאה לאדם בעשיית המצוות ולימוד תורת ה', ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום. יום ולילה לא ישבות מלעבוד עבודת בוראו בבית ובחוץ בשווקים וברחובות בכל מקום שהולך לא יזיז ממנו יראת הבורא יתברך ופחדו ועבודתו, ובמעט היסורין שמקבל בעת עבודה ממתיק כל הדינין והגבורות והצער ממנו ומזרעו ומכל בית ישראל, כפי כח ההמתקה וקבלת היסורין בלב באהבה ושמחה, ובפרט העבודה שבאה על ידי יסורין לא ימנע מלעשותה בשביל היסורין שיקבל, כי זה יפה לו כאמור. ובזה שמכוון בדברי ארציות לדברים העומדים ברומו של עולם הקב"ה מקבל נחת רוח מזה ומצוה על ידי זה למלאות בקשות אדם הזה ולהתברך בכל הברכות והוא העלאת המיין נוקבין והבן. והוא צווי הראשון שצוה הקב"ה על אברהם, ועד היום הקב"ה מצוה זאת לכל נשמה ונשמה בעת ירידתה לעולם הזה אשר לא תעשה בארץ אשר אתה הולך עליה כי אם להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומכל מיני ארציות תעלה למקומו להיות דעתה לחזור לשורשו שורש כל דבר ודבר ועל ידי זה יתוקנו מדות עליונות ויתברכו ממקור הברכות ומהם תתברך היא ותביא ברכות לכל העולם כולו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי ומקללך אאור ויתברכו בך כל משפחות האדמה הם אברי הגוף אשר כולם מתברכין על ידי הנשמה הטובה ככל הנאמר.

823

824ה עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי אמרו חז"ל (ראש השנה ט"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם וכו' עד ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול, ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל דאהניא ליה וכו' עד כאן. והנה לפי דעת האומר ששינוי מקום לבד אהניא ליה גם בלא זכות הארץ אמר לו הקב"ה לך לך לטובתך מארצך, פירוש טובתך לבד הוא תיכף בעת הליכה מארצך שתשנה מקומך ואז תזכה לבנים ואך על כל פנים תלך עוד אל הארץ אשר אראך כי שם ואעשך לגוי גדול, כי בשביל שינוי מקום לבד לא היית זוכה כי אם להוליד בנים אבל לא גוי גדול וזכות הארץ אהניא לך שאעשך לגוי גדול ועצום וגו'.

824

825ועוד יאמר ואעשך לגוי גדול אשר כמו שדרכי ליחד שמי על גוי ואומה גדולה כמו אלהי ישראל או אלהי עולם כן איחד שמי עליך לבד ואעשה אותך לבד לגוי גדול ממש להתיחד שמי עליך גם בלא התולדות שיצא ממך, ועל כן אמרו (פסחים קי"ז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם כלומר שעליך לבד איחד שמי כנאמר, וזה הכל יהיה בזכות ארץ ישראל כי הדר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה כאומרם (כתובות ק"י:), מה שאין כן בחוץ לארץ שהדר שם אין לו אלוה לא אוכל להתיחד שמי עליך שם, ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ"א) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, דוקא שם בשובי לשלום לארץ הקודש, והיה ה' לי לאלהים ל"י דייקא שיתיחד שמו הגדול עלי לבד בזכות הארץ נחלת ה'.

825

826ולפי דעת האומר ששינוי מקום לבד לא מהני רק זכות ארץ ישראל אהני ליה כה יאמר הכתוב לך לך מארצך וגו' כלומר אף לילך לך לבד, שהוא הולדות בנים לבד אף בלי עשות אותך לגוי גדול, צריך אתה לילך מארצך וממולדתך וגו' עד אל הארץ אשר אראך, והיציאה מארצך לבד לא תועיל אף לטובתך, רק בהכרח תוכרח לבוא עד הארץ אשר אראך בכדי להוליד תולדות, ואכן הנה גם ואעשך שם לגוי גדול בתולדות מרובים על ידי צירוף זכותך העצמית או ביחוד שמי עליך כי כל הדר בארץ ישראל וכו' כנאמר.

826

827ו או יאמר הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'. ולכאורה יקשה כיון שהקב"ה צוה אותו בפירוש שילך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו משמע שלא יקח אתו כלום מארץ מולדתו וממשפחתו, ואברהם לא כן עשה כי לקח את לוט עמו כמו שאמר הכתוב להלן ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו וגו', ועוד יקשה במה שפירש רש"י לך לך להנאתך וטובתך למה יפרש לו הקב"ה שילך להנאתו וטובתו, והלא זה אחד מעשרה נסיונות כמו שכתב בפירוש הרב עובדיה ברטנורא באבות (ה', ד') ומה נסיון הוא אם מבטיחו בפירוש ואומר לו שילך לטובתו.

827

828ונראה דחדא מתורצת בחברתה כי הקב"ה אמר לו לך לך והיה אברהם סבור בפירוש הדברים לֶך אתה, וְלְךָ יהיו מארצך וממולדתך ומבית אביך כלומר שיקח אתו מבית אביו ומארצו בכדי שיקדשו גם הם בקדושתו ויתקנם שם בקודש אתו עמו, ולא הבין כלל פירוש לְךָ שהוא להנאתך וטובתך ועל כן ויקח את לוט בן אחיו ממולדתו ומבית אביו ואת הנפש אשר עשו בחרן לקח מארצו להביא אל ארץ כנען, ואך אחר כך כשנאמר לו הנבואה אחרי הפרד לוט מעמו והבין אשר בהיותו עם הרשע לא נתיחד אליו הדיבור כראוי כפירש רש"י ז"ל בפסוק זה (לקמן י"ג, י"ד), וכן הוא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.). כי אף שגם מקודם נאמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אבל נאמר לו בקיצור גדול ובקימוץ, מה שהיה מן ההכרח להודיע לו, לצד שאמר הכתוב מקודם (י"ב, ו) והכנעני אז בארץ וגו' שהיה כנען הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם (כמו שכתב רש"י ז"ל שם) ואז היה לאברהם להצטער מאוד בהיותו בארץ הזה מאחר שכנען עבד למו כי אברהם מזרעו של שם הוא ועתה עבד כי ימלוך ואין לך צער גדול מזה, ועל כן הוכרח הקב"ה להודיעו אשר לזרעך אתן את הארץ הזאת, אבל כשנפרד לוט מעמו נאמר אליו בלשון רחב בדרך ארוכה שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ וגו' ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' ובודאי נשמע מזה כי לא בחר ה' בלוט להלוך עם אברהם לעכבו מראות פני השכינה ואז הבין אברהם פירוש האמת בלך לך שהוא להנאתך וטובתך.

828

829ז עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (בבא בתרא ק'.) תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי רבי אליעזר וכו' מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ועל כן אמר לו לך לך כלומר שתי הליכות אחת שתלך מכאן ואחת שתלך בארץ בכדי לקנותה בחזקת הליכה. ולזה לְךָ השני מנוקד בקמץ להורות גם כן על לך לטובתך כי ההליכה בארץ הוא לטובתך לחזוק בה לקנותה עד עולמי עד.

829

830ח גם יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, א') וזה לשונם: ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' (תהלים מ"ה, י"א), אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך (שם), ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם וכו' עד כאן.

830

831ופירושן של הדברים הוא כי הקב"ה חפץ לגדל את אברהם אבינו ע"ה להיות התיקון על ידו, בדרך מקום הניחו לי להתגדר בו, ושיודיע הוא ליושבי הארץ כי יש אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ולו ראוי לעובדו, ועל כן אמר לו הקב"ה אני הוא בעל העולם, ואכן בך בחרתי שעל ידך יתגדל ויתוודע שמי על פני תבל ויושבי בה. וזה ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם כי אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' וחפץ ליפותו מכל בית אביו ומשפחתו שעל ידו יתוודע אלהותו בעולמו. ועל כן ושכחי עמך ובית אביך והבן.

831

832ולזה אמר לך לך פירוש לך ממחשבתך שהבירה הזאת בלא מנהיג לא תאמר כן ורק לְךָ כלומר שלך הוא הדבר הזה ובשבילך, להיות נבחר מארצך וממולדתך ומבית אביך להעשות בעולם נדיבי עם אלהי אברהם ועל ידך יתגדל ויתקדש שמיה רבא ובדרך שאמרו חז"ל (תנחומא חקת ח') אליעזר בני אומר וכו' עתיד צדיק אחד לעמוד בעולם כו', כי על ידו יתגלה הלכה הזו כי לכל תנא ותנא הנחיל הקב"ה בשורש נשמתו שעל ידו יתגלה זו ההלכה וזו החידוש בעולם, מה שהוא מחדש בתורה על ידי שורש נשמת אבות שלושה אברהם יצחק יעקב כללות כל הנשמות שורש ג' קוין ימין ושמאל ואמצע הכוללים ת"ר אלף רגלי הגברים שורש כל נשמות ישראל ועל ידי נשמת כל אחד מתגלה חלק עבודה לה' ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן לעבוד את אלהי עולם כל אחד בבחינתו וכאשר קיבל במעמד הקדוש, ושורש כל אחד היה אברהם שהודיע בראש וראשון אשר כמוהו לא היה שלא נפסק חבל נחלתו מה שהנחיל להורות לעם דרך ה', מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות. ועל כן לך הוא שאותך בחרתי מארצך ומבית אביך להיות זאת על ידך, ועל כן אמר לו ואעשך לגוי גדול ואמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם כי הכל ידעו ויאמרו שיש אלהים בעולם אשר נתגלה על ידי אברהם כנזכר למעלה, ואחר כך ואברכך בבנים שיצאו ממעיך ועתיד שיאמרו עליו אלהי יצחק וכן אלהי יעקב כי הם יגלו ויקדישו ויודיעו שמי, כל אחד בבחינתו והכל כי ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם, תחילה על ידך בעצמך ואחר כך באו בניך להודיע זה כי לא יופסק חבל נחלתך זה מאתך עד עולם.

832

833ט או ירצה לומר לפי הנזכר כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ט, ט"ז) בפסוק ויעבור אברם בארץ וגו' ויקרא בשם ה' מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ונמצאת למד אשר גם בדרך הלוכו הכריז והודיע ולימד לעם דרך ה' ומצוותיו וכי יש מנהיג ובורא לעולם המשגיח עליו ועל כן אמר לך לך כלומר שתלך ותודיע דרך הלוכך כי יש אלהים, והכל כי לך הוא כנזכר, אשר בחרתיך מקצות הארץ שעל ידך יתגדל שמי. ולזה נאמר וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' כלומר כן הלך והודיע לעם כי יש ה' בעולם כאשר צוהו וילך אתו לוט כלומר לוט לא הלך על דרך הזה כי אם הלך עם אברהם אבל לא על כוונת צדקת אברהם שעל ידי הליכתו יתוודע שמו יתברך על פני הארץ והדרים עליה.

833

834י עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה בסוף פרשה הקודמת אמר הכתוב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט וגו' ויצאו אתם מאור כשדים ויבאו עד חרן וישבו שם. והנה ודאי ממה שבאו לחרן וישבו שם מוכח שחרן טובה היא מאור כשדים מקום שבאו משם ועל כן בחרו לשבת שם. והענין הוא כי כבר כתבנו למעלה אשר לזה נקראת ארץ שנער שננערו לשם כל בחינות הקליפות והרע ועל כן אמרו אנשיה נעשה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים וגו' כי הנה שם תוקף הקליפה ושם היה נמרוד המלך הראשון ראש בדור הפלגה ושם היה תרח ואברהם כידוע ועבור זה הלך אברם משם שלא רצה לישב במקום הרע הזה ובשבילו יצאו כל משפחתו עמו שעל כן נאמר ויצאו אתם כלומר עם אברם ותרח כאשר כתבנו למעלה (בסוף פרשה הקודמת ובריש פרשה זו) ובא לחרן שלא היה מקום טמא כל כך וישב שם, ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך כלומר לדעתך ומחשבתך במה שיצאת מארצך בשביל לבוא למקום אשר לא גדלה כל כך שם בחינת הרע ועל כן תלך עוד אל הארץ אשר אראך כי שם תכיר ותדע קדושת הארץ ומעלותיה אשר מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוץ לארץ כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח'). ושם תתענג בדשן נפשך ואעשך לגוי גדול וגו', ועל כן אמר לו שלושה דברים הללו מארצך וממולדתך ומבית אביך כי כמו שאתה יודע ההפרש וההבדלה מארצך בין הארץ שיצאת משם ובין הארץ שאתה עומד, כן תדע ותרגיש בכפלי כפליים ויותר ותשמח מהשראת הטוב והקדושה בארץ החיים, וגם וממולדתך כמו שאתה יודע הפרשתך במעלה אצל בני משפחתך עתה מקודם כי הן כולם חולקין לך כבוד עתה, וכולם יצאו בשבילך כנאמר, כן תופרש בבואך לארץ ישראל שאעשך לגוי גדול ולא תהיה עוד ראש למשפחה אחת ולא אב לארם כי אם אב המון גוים נתתיך, וגם ומבית אביך כמו שאתה בדרגה מעלה מעלה מבית אביך כן ואברכך בבנים, ונודע אומרם, יעקב בחיר האבות, וגם נאמר ליצחק גור בארץ הזאת ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ד ג' ומובא ברש"י) אתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך. והוא, עבור רוב קדושתו וזה הבטיח לו יתברך שבניו ילכו עוד מדרגה לדרגה למעלה ממנו כמו שנפרש הוא מבית אביו, וידוע מאמרם (סנהדרין ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו וכו' ועל כן בישרו הקב"ה בזה, וכאשר עלית מארצך וממולדתך ומבית אביך כן תלך אל הארץ אשר אראך ושם אעשך לגוי גדול וגו' הכל כאמור.

834

835יא או יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (בבא בתרא קי"ט.) ארץ ישראל מוחזקת היא ופירש רשב"ם מוחזקת היא ליוצאי מצרים דכתיב (שמות ו', ח') ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה מאבותיכם, ונפקא מינה טובא יש, אם מוחזקת היא, לענין חלק בכורה בחלוקת הארץ כדאיתא שם. ולזה אמר לו לך לך פירוש לך אל הארץ בשביל שיהיה לך ממש, ובניך ירשוה ועל כן אמר לו להלן כי לך אתננה בכדי שירדו הבנים אליה בתורת ירושה מאבותיהם, ומה שאמר לו קודם, לזרעך אתן וגו' הוא על דרך מאמר חז"ל (שם קי"ז.) כאן המתים יורשים את החיים כי שניהם צריכים, כמאמר חז"ל שם.

835

836אל הארץ אשר אראך. נודע מה שעוררו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ט') בזה למה לא גילה לו הארץ מיד וכו' גם לא נזכר בכתוב שיודיעו הקב"ה אחר כך את הדרך אשר ילך בה ואת המקום אשר יבוא שמה רק תיכף אחר פסוק זה נאמר ויקח אברם את שרי וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען ולא פירש מנין ידע אברהם מבואו (ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק וילך אברם וגו' שכתב כי מן הסתם הודיעו המקום והוא מובן מאליו, ואנחנו לא נדע מפני מה נסתם אמירה זו).

836

837ונראה כי הנה ידוע אשר אין הנבואה מתגלה בחוץ לארץ כל כך, כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.) על פסוק (יחזקאל א', ג') היה דבר ה' אל יחזקאל וגו' תמן אתגליא שכינתא לפום שעתא דאיצטריכו לה ישראל לפום צערייהו אבל בזימנא אחרא לא אתגליא וכו'. ועל כן לא נאמר וירא ה' אל אברם כי אם אחרי בואו אל ארץ ישראל ששם המקום מוכן לנבואה ולא בחוץ לארץ, ואף שדיבר ה' אתו שם מהאי דקמן שאמר לו לך לך וגו', הנה דברו שם היה בבלתי התגלות אליו כי לא יתגלה הנבואה שם כנזכר, וממילא מתורץ בזה קושית הרב בעל אור החיים ז"ל (בפסוק זה) מפני מה דיבר ה' אליו קודם הראות לו מה שלא עשה בכל הנבראים עיין שם, כי לא היה יכול להתגלות אליו בגוש עפר ארץ העמים ודיבר אליו כמאן דמדבר בתר פרגודא לנסותו בראשון מעשרה נסיונות, מה שאין כן תיכף כשבא אל הארץ נראה אליו ובנה מזבח לה' הנראה אליו פעם הראשון. והנה ידוע שאברהם התחיל ללכת לארץ כנען קודם שמעו מאביו שבשמים כמפורש בסוף הפרשה שלפני זו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען וגו' ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך לדעתך פירוש כאשר התחלת לעשות ללכת ארצה כנען כן אני מצוך ללכת אל הארץ אשר אראך פירוש מפני ששם אראה אותך שאוכל להתראות ולהתגלות אליך ואראה פניך בבחינת במראה אליו אתוודע מה שאין כן כאן שהוא רק כמאן דמדבר בתר פרגודא כאמור, או יאמר על דרך זה כפשוטו לסימן שתלך אל הארץ אשר אראך שתראה שאני רואה אותך וזהו ארץ ישראל כי ידע אברהם שאין הקב"ה מתגלה בגלוי כי אם שם ועל כן אמרו ז"ל ולמה לא גילה לו הארץ וכו' פירוש למה לא אמר לו סתם מפורש אל ארץ כנען ואמרו כדי לחבבה וכו'.

837

838ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו'. אמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרין אלהי יצחק וכו' ולכאורה לפלא הוא לומר אשר נוסח התפילה הזה, הוא דאורייתא. שהקב"ה הבטיח זה לאברהם, והלא נודע אשר אף להרמב"ם ז"ל (בפרק א' מהלכות תפילה הלכה א') שסובר שתפילה הוא מצות עשה דאורייתא מולעבדו בכל לבבכם, מכל מקום נוסח התפילה ודאי דרבנן הוא ואנשי כנסת הגדולה תקנוהו כמו שכתוב ברמב"ם שם, ופשיטא לדעת הרמב"ן ודעמיה שסוברים שכל ענין תפילה הוא דרבנן ודאי לא שייך לומר שהקב"ה הבטיח את אברהם בכך (ועיין בדברינו למעלה פירשנו אמרי הגמרא הזו ואולם קושיא הזו לא נתבאר שם).

838

839והנראה בזה, כי הנה נודע אשר חסדי המקום נקראים על שם הגדולה כאומרו (דברי הימים-א כ"ט, י"א) לך ה' הגדולה והגבורה, והוא חסד וגבורה כנודע. והטעם הוא שהחסד שם גדולה יקרא לו, כי כשהקב"ה פועל חסדיו בקרב הארץ ומרחם על הבריות ובפרט על עמו ישראל להשפיע להם מטובו וחסדו, אז שמו נתגדל ונתהלל בפי כל העולמות שלמעלה ושלמטה כי כולם ישבחוהו על פעמים הטובות נסים ונפלאות שעושה עם עולמו והוא האל העושה פלא ופועל ישועות בקרב הארץ והוא רב חסד ומרבה להיטיב, ועל כן אמר יהושע (יהושע ז', ח'-ט') בי אדני מה אומר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני אויביו וישמע הכנעני וגו' והכריתו את שמֵנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. כי הנה שמו הגדול הוא המכונה על שם החסדים ועיקר חסדיו אינם כי אם על בית ישראל, כי כל הטובות הבאים לכל העולם הכל בשביל ישראל כמו שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל אפילו ספינות הבאות מגלייא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (תרומה קנ"ב:) וזה לשונו: כמה זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהו וכו' ובגינהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא, ואלמלא ישראל לא יהיב קודשא בריך הוא מזונא לעלמא וכו' עד כאן. ונמצא כאשר ח"ו יכריתו את שמֵנו מה יעשה לשמו הגדול על מי יחול חסדו ולמי יעשה חסד וכן על זה אמר הכתוב (שמואל-א י"ב, כ"ב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי ח"ו כאשר יטוש את עמו מה יעשה לשמו הגדול החפץ תמיד עשות חסד כי זה הוא גדולות הבורא כשפועל חסדיו בעולמו כנודע מחכמי לב.

839

840וזה פעל אברהם אבינו בעולם לימד דעת את העם להודיע אשר כל החסדים היורדים לעולם מברכה ושפע וגשם ומטר הכל מאת ה' הוא כי הוא רב חסד ומרבה להיטיב ועל כן מחויבין לשבחו ולפארו בארץ עבור חסדיו המרובין ולאהבה אותו אהבת השלימות כשרואין אהבתו על יושבי הארץ לרחם עליהם ולעבדו בלבב שלם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

840

841והנה באמת אשר גם כל בחינת הגבורות והיסורין והצער הם חסדים אמיתיים מבורא עולם כאשר ביארנו במקום אחר ד' בחינות שונות בעסקי היסורין אשר הם על צד הטוב הגמור האמיתי ונציגה פה בקיצור מופלג.

841

842אחד הוא, על דרך מאמר חז"ל (ברכות ה'.) כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר (ישעיה נ"ג, י') וה' חפץ דכאו החלי, ואמרו עוד שם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ופירש רש"י יסורין של אהבה, הקב"ה מיסרו בעולם הזה בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח פירוש שאין שום דבר אחר כי אם מצד האהבה שאוהב אותו הקב"ה ורוצה להרבות שכרו בעולם הבא מדכאהו ביסורין, ונאמן הוא בעל מלאכתן שישלם שכרן משלם בעולם הבא להתעדן מתענוג נועם זיו שכינתו לעולם הבא אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ובודאי כל יסורי עולם הזה אינם כדאי אף על אחד מני אלף רגע אחד תענוג ראות פני השכינה, והוא על דרך שאמרו (שם) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין תורה וארץ ישראל ועולם הבא וכו', הרי דרך אחד ביסורין שהוא למען רבות שכרו לעולם שכולו ארוך וכולו טוב.

842

843והשני הוא, כדרך שאמרו חז"ל (מנחות כ"ט:) שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה כשראה ששוקלין את בשר רבי עקיבא במקולין ואמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. והענין הוא כי הנה התנא הקדוש רבי עקיבא בכל יום ויום היה מקבל עליו גזירת המיתה וגודל היסורין לקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) אפילו הוא נוטל את נפשך, וכמאמר חז"ל שם, שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו ועל דרך המבואר בספרי חכמת חיים בכוונת הקריאת שמע שכאשר האדם הוא מדבק נפשו לבוראו ומקבל עליו ד' מיתות בית דין על קדושת שמו יתברך יעמיק כל כך במחשבתו בציור כאילו עושין לו כל הד' מיתות בית דין בפועל ממש כדי שיהיה פיו ולבו שוין. וכאשר הוא אומר בפיו ואהבת וגו' בכל נפשך צריך להיות כן באמיתיות לבבו שמקבל עליו כל מיני סיגופים וצער ד' מיתות בית דין בשביל אהבת ה' וקדושת שמו יתברך, והקב"ה ברוב חסדיו ידע באמיתיות לב רבי עקיבא אשר ודאי כפיו כן לבו, והיה רוצה מאוד לתת לו שכר על כל יום ויום שהיה מצטער מתי יבוא לידי, ובכדי להשבית כח המקטרג שיאמר מי יודע שקבלתו היה באמת ואין אב מעיד על בנו, הוציא הקב"ה מחשבתו מכח אל הפועל ממש ובודאי רבי עקיבא היה שמח בזה כמוצא שלל רב כי כל ימיו היה מצטער על זה, ועכשיו שהיתה מחשבתו ניכר מתוך מעשיו אשר באמת היה חפץ בכל היסורים לאהבת שמו יתברך, אז בעל הרחמים יוכל לתת לו שכרו בעולם הבא על כל יום ויום ושעה ושעה שהיתה מחשבתו הקדושה הזאת בלבבו, כאילו היה ממית עצמו בפועל בכל שעה כיון שסופו מוכיח שהיה כן באמת לאמיתו, וזה שהשיבו כך עלה במחשבה לפני, פירוש שכך עלה לפני מחשבת רבי עקיבא שהיה מקבל היסורין האלו עליו בכל לבבו לכן גליתי מצפוניו החביבות עלי להיות כן נעשה כאשר עם לבבו בכדי להשבית אויב ומתנקם שלא יוכל לקטרג ויקבל שכרו משלם כדת, ועל זה נאמר (תהלים קט"ז, ט"ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כלומר יקרה בעיניו מיתה זו מה שהחסידים ממיתין עצמן בכל יום ויום בשביל אהבתו יתברך, ואפשר עבור זה לא רצה משה רבינו ע"ה למות מיתה ודאית בפועל, שהיה יקר בעיניו להיות מן המותה לחסידיו מה שהמה מקבלים עליהם למות וליהרג על קדושת שמו בכל עת ושעה, הרי דרך השני ביסורין שהוא מה שהחסידים מקבלים עליהם ברצון נפשם הטהור באהבה ושמחה יסורים וסיגופי הגוף בשביל אהבת ה' בכל לבבם ובכל נפשם באמת, ונודע מכוונת קריאת שמע אשר עיקר כוונת יחוד שמו יתברך הוא קבלת ד' מיתות בית דין שעל ידי זה עולים הניצוצים הקדושים מהקליפה בסוד העלאת מיין נוקבין כנודע (ועיין בכוונת קריאת שמע שעל המטה) והקב"ה מוציאן מכח אל הפועל פעם אחת בכדי לשלם לו שכר טוב על כל שעה שהיתה מחשבה זאת בלבבו כאילו היה לו היסורין האלה.

843

844והשלישי הוא, על דרך שאמרו חז"ל (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת כו' ועיין שם במשנה וגמרא. וכלל הדבר הוא אשר מי שרובו זכויות ומיעוט עוונות נפרעין ממנו על מיעוט עוונותיו בעולם הזה כדי שיהיה לו תיקון לעולם הבא להוציאו מעונשי גיהנם עבור העבירות שעשה ואמרו חז"ל (בספרי מובא בשל"ה בעשרה מאמרות מאמר ה') תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר כל זמן שאדם שרוי בשלוה אין מתכפרין לו מעוונותיו כלום ועל ידי יסורין הוא מתרצה לפני המקום שנאמר (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמרו (ברכות ה'.) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם. וזה הוא דמיון הרופא שמרפא את האדם מחולי הגוף ונותן לו לשתות או לאכול סמים רעים ומרים למאוד עד אשר ילאה לב האדם לשתותם מפני מרירותם. או שנוטל ושואב ממנו דמו מהיד או מהרגל בכדי לרפאתו מחליו, ואלו היסורין שעושה לו הרופא בודאי לטובה גדולה יחשב וחסד גדול הוא כי חיים הוא נותן לו בזה, ואגר אסיא יקבל.

844

845וכן הוא בדרך הזה ביסורי עולם הזה מה שמגיע אל האדם בבני חיי ומזוני הכל הוא לרפאות נפשו מחולי הנפשות למרק עוונותיו שיזכה לחיי העולם הבא, ובודאי כל יסורי עולם הזה אינם חשובים לאחת מאלף מעונשים הקשים ומרים עונשי גיהנם כנודע, הרי עוד דרך ביסורין שהוא למען מירוק עוונותיו לזכות לחיי עולם הבא ולפטור מעונשי גינהם.

845

846והרביעי הוא, ברשע גמור אשר עוונותיו מרובין מזכויותיו והקב"ה משלם לו שכר מיעוט זכויותיו בעולם הזה בכדי לטורדו מן העולם הבא כמאמר הכתוב (דברים ז', י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ומתרגם האונקלוס ומשלם לשנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון וגו', ואכן לא כל ימיו שרוי בטובה על זה כי אם זמן מה כפי רצון תמים דעות וכל ימיו רעים הן כמו שכתוב בתוספות קידושין שם על מה שכתוב דעבדין ליה יום טוב ויום ביש, ועיקר היסורין האלה הוא לו בעולם הזה (כי על עוונותיו היה די בעונשי גיהנם שהוא יסורים שאין כמוהם) רק מחמת שהקב"ה חפץ חסד האמיתי, ומיסרו למען זה אשר אולי על ידי היסורין הרעים שיעברו עליו יחזור מדרכו הרעה וישוב עדיו בתשובה שלימה אמיתית לפני בורא עולם ויקבל עליו מעתה לעזוב פשעיו ויתחיל ללכת בדרכי ה' ומצוותיו על דרך מאמר חז"ל (ברכות שם) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ואמרו (סנהדרין ק"א.) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין, מקרא אני דורש (מלכים-ב כ"א, א') בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו' עד וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר (דברי הימיםפ ב' ל"ג, י"א-י"ב) וילכדו את מנשה בחוחים וגו' וכהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וגו', הא למדת שחביבין יסורין וכו'. הרי לפניך עוד דרך ביסורין שהוא למען יכנע מאת פני ה' אלהיו לחזור בתשובה לפניו.

846

847ונמצאת למד מכל זה אשר כל מיני היסורין לתכלית שלימות טובות אמיתיות וחסדים גדולים מבורא עולם אשר משגיח על כל בריה מבריותיו לראות לפניו עצה טובה כאשר יוכל, בכדי לזכותו להאיר לפניו לעולם הבא לזכות לראות פני השכינה וליהנות מזיו אורה ולהתעדן ולהתענג בחמדת שעשועים עם כל הצדיקים במקום אשר לא שלטא ביה עין כל בריה בגו עדן גינתא, בחמר מרת דמבראשית נטיר ביה נעותא ועל זה אמרו (בראשית רבה ט',) בפסוק והנה טוב מאוד, טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת היסורין וכי יסורים טובים הן אתמהא, אלא שעל ידי יסורין אדם זוכה לחיי העולם הבא וכו'. כי באמת טוב מאוד המה שעל ידן יזכה אדם לעולם הבא שאין טוב כמוהו ובזה צדיקים מהפכין מדת הדין כי כאשר יסורים באים עליהם אז הם מאמינים באמת שהוא טובה גדולה להם באחד מד' בחינות שהזכרנו ומברכין על הרעה בשלימות לבבם בשמחה כמו על הטובה ממש מפני שבאמת יודעים אשר הוא מחסדי אל, ונמצא עושין ממדת דינו של הקב"ה מדת הרחמים לומר שהדין הזה הוא רחמים גמורים, ובזה השלימות הלב מהפכין ממש הדין לרחמים, והדין נמתק בשורשו. כי שורש הדין מה שיורד לעולם הוא רחמים וחסדים אמיתיים כאשר ביארנו וממשיכים על עצמן בזה כל טוב וברכה מבחינת החסדים ממש, והבן.

847

848ועל כן אמרו (בראשית רבה ס"ו,) צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. כי בעת בוא היסורין עליהם, מרוב אהבתם לה' יתברך ושכלם הזך והנקי, מבחינים ומכירין בזה טובת הבורא יתברך יותר מבחינת החסדים כי הלא בצרתם לו צר וכשהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כמאמר חז"ל (דסנהדרין מ"ו.). כי הנה מדרך הטוב להיטיב בכל היכולת, ואם הוא כובש רחמיו וחסדיו ושולח לאיש הזה צער ויסורין מבחינת הגבורות ודאי צער לפניו יתברך שמו, והנה ברוב רחמיו וחסדיו לפי שיודע אשר טוב וחסד לפני האיש הזה שיקבל היסורים האלה, ואז למען טובתו לוקח כביכול צער לפניו יתברך שמו בכדי להיטיב לאדם, היש חסדים וטובות גדולות מאלו, בינה זאת. ונמצא הצדיק מכיר טובות וחסדי הבורא מהגבורות ממה שמכיר טובתו מבחינת החסדים, ובזו הכוונה הטובה ממילא נמתק הדין ונכלל ברחמים והקב"ה משפיע להם כידו הגדולה רוב ברכות וישועות מבחינת החסדים, והיה ראשיתם מצער ואחריתם ישגה מאוד ועל כן סופן שלוה ועל כן לפעמים נקראים הגבורות בשם גדולות כמו שאמרו חז"ל (תענית ב'.) בפסוק עושה גדולות ואין חקר (איוב ט', י'), ואתיא חקר חקר מברייתו של עולם, דכתיב (ישעיה מ', כ"ח) הלא ידעת אם לא שמעת וגו' אין חקר לתבונתו וגו', כי באמת כל הגבורות הם חסדים אמיתיים ממש, כאשר ביארנו, ועל כן ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לעמו וכולן על ידי יסורים כי הכל מוכרח להיות בבחינת תחילתן יסורין וסופן שלוה והוא כעין נסיון שהקב"ה מנסה את האדם לראות אם באמת אוהבו בכל נפשו אפילו הוא נוטל את נפשך ואחר כך מברכו ומגדלו כאמור.

848

849וזה היה בחינת יצחק אבינו ע"ה שהורה לכל העולם מדת היראה ופחד והראה להם איך שכל הגבורות ויסורים הכל המה חסדים אמיתיים, כאמור, ועל כן נאמר (בראשית כ"ו, י"ב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', ואמרו (בבראשית רבה ס"ד, ו') אף על פי שהארץ קשה והשנה קשה שנת רעבון וכו'. והכל לפי שבכוחו הגדול אשר עשה ממדת הדין מדת הרחמים והאמין בה' אשר זה הרעב אשר בארץ הוא חסד אמת מאתו יתברך, בזה נעשה מהדין חסד וברכה ויברכהו ה' בבחינת תחילתן יסורים וסופן שלוה.

849

850ונודע כאשר יומתק הדין בחסד אז מתיחדין כל העשר מדות ביחודא שלים ונעשה נחת רוח לפניו שיוכל לפעול חסדו וטובו כידו הגדולה. וכללות המדות הוא בחינת מאה כי כל אחד הוא כלול מכולם ונעשה י' פעמים י' שהוא מאה, ועל כן מצא מאה שערים כפירוש רש"י שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחד שאמדוה מאה, כי קיבל הברכה מכל המדות כולן. גם ידוע שכל הברכות יורדים מבחינת הבינה אשר היא בסוד שערים, נ' שערי בינה לפי שהיא סוד ה' ראשונה בשם הוי"ה וה' פעמים י' הוא נ', והיא משפעת לה' אחרונה שבשם, ומשם מתחלק טרף וברכה להארץ התחתונה כנודע, ועל ידי כך נעשה מא"ה שערי"ם. גם שערים גימטריא כתר ורומז גם כן אל הבינה הנקראת לפעמים בשם הכתר לפי שנעשית כתר לזכר ונקבה. וברכת יצחק היה ממילוי שם ע"ב כי כל מילוי הוא בחינת הדין ורק שיצחק כללו בבחינת החסדים כאמור ונעשה שם ע"ב בשלימות להוריד ברכה על הארץ, ומילוי ע"ב הוא מא"ה כנדוע מדברי האר"י מכוונת המזוזה ושארי מקומות, והכל מן הבינה בסוד חכמה דבינה ועל כן נעשה מא"ה שערי"ם כאמור.

850

851ועל בחינה זו אמר הכתוב שם וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. כי נודע מזוה"ק (תולדות קמ"א. ושאר מקומות) בסוד הבארות הללו שהכל היה רזא דמהימנותא שלימתא ברזא דרזין עיין שם. וכבר כתבנו למעלה (בפרשת נח בתחילתו) שעל כן קראהו הכתוב בשם חפירה כי השתדל תמיד בכוחו בגבורת ה' אשר עליו להעלות הניצוצים הקדושים המה רפ"ח ניצוצין שנפלו לקליפות בעת שבירת הכלים הידועים, ולהעלותן בשלימות אי אפשר כי אם במסירת הנפש לה' באמת כנודע מדברי מרן איש אלקים מורינו הרב חיים ויטאל בעץ חיים (שער א' משער הכללים פרק א') ועל כן חפ"ר בא"ר מים נודע מכוונת האר"י ז"ל (בקריאת שמע שעל המטה) בסוד באר שהוא ראשי תיבות בידך אפקיד רוחי שהוא מסירת הנפש לה' בסוד הפקדון להעלות רפ"ח ניצוצין האלו, וחפר הוא אותיות רפ"ח והבן. וכל זה לימד את העם אשר אתו להודיעם רזא דמהימנותא לעבוד אותו בבחינת הגבורות שהוא ענין מסירת הנפש לה' ולאהבה את ה' בכל נפשו אפילו נוטל את נפשך.

851

852והנה אברהם חפר את הבאר שהוא הודעת רזא דמהימנותא לבאי עולם על ידי חסדי המקום שלימד את העם שבמה שהקב"ה משפיע להם טובות ידעו על ידי זה לאהבה את ה' ולשבחו ולפארו כנזכר, כי בא"ר הוא גם כן ראשי תיבות ר'וממות א'ל ב'גרונם שהוא ההודאות ושבחות לה' על חסדיו. כי אל, הוא חסד בסוד הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום ואחרי מות אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר כלומר הכחישו במעשה ה' מלומר אשר כל החסדים היורדים לעולם הם מה' הטוב והמיטיב ותלו הכל בטבע העולם ומקרה המזל ממערכת השמים מהגלגלים הסובבים הנעשים כולם מן העפר בסוד אומרם (בראשית רבה י"ב, י"א) הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה, וזה וימלאום עפר. וכשבא יצחק וישב ויחפר את בארות המים והתחיל ללמד דעת את העם לעבוד את אלהי עולם במדת היראה והפחד וכי הוא דיין ובעל משפט, ואדם אשר לא יטיב מעשיו ירד עליו הכח והגבורה לעשות נקמה באויביו, והראה להם איך שגם כל הגבורות מאתו הם בחינת חסדים אמיתיים בכדי להיטיב אחריתם, ועל כן ויקרא להם שמות כשמות שקרא להן אביו, כלומר שגם לבארות שלו שחפר שהוא הראות כח וגבורת ה', קרא שמות כשמות שקרא להן אביו בחינת החסדים לומר שכולן הן חסדים אמיתיים כדבר האמור.

852

853ועוד בה שלישית שיש עוד בחינה אחרת אשר ניכר שם ה' ונתגדל בעולם על ידי זה, והוא אשר לפעמים ה' הטוב והמיטיב מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון ונותן תליות ראש לאדם השפל בעיני הבריות, ולהיות שהוא צדיק לפני ה' לוקח אותו מאחרי הצאן לרעות בעמו ולמשול בעמים רבים, ומפאר אותו בתפארת גדולה ועטרת ישועה להיות הכל יראים ממנו ויראו לגשת אליו ולא יוכלו להרע לו וליגע בגופו וממונו, וחן נותן לו אלהים בעיני הבריות עד אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה' והכל מפארים ומשבחים על ידי זה למלך הכבוד אשר הרים ראשו על הכל להיות חפץ בו המלך, לומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם. וכדמיון מלך שנותן לאחד משריו ענין שררות וגדולה לקרותו בשם שר פלוני ופלוני, אף שאין בשר הלזה שום שינוי בגופו או בעשרו והכל כמו קודם מכל מקום נתגדל שמו בכל מדינות המלך והכל יראים ממנו ואוהבים אותו כי יודעים אשר המלך חפץ ביקרו והוא בחינת ודרגת יעקב אבינו ע"ה מדת התפארת שנטה הקב"ה מִחֵינוֹ עליו עד אשר היה יראתו על העולם וְחֵינוֹ פרוס על כל רואיו, וכשפגעו אליפז בן עשו במצות אביו להורגו נשא חן בעיניו והלך לו, ואחר כך הלך עשו אחיו לקראתו בד' מאות איש, וכראותו, וישק לו ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ט') שנשקו בכל לבו, ואחר כך רדף לבן אחריו ורצה לאבדו מכל וכל כאומרו (דברים כ"ו, ה') ארמי אובד אבי, וביקש לעקור את הכל ולא נתנו ה' להרע עמדו והזהירו (בראשית ל"ד, כ"א) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, והכל מצד שהפריס הקב"ה חן על פניו בעיני כל רואיו לישא לו פנים באהבה ולירא ממנו. וגם בעודו בבית חמיו הרשע תיפח רוחו ונפשו, כמה וכמה פעמים היה רוצה לעשות לו רע ולא היה יכול מפני שמצא חן בעיני המקום ולא יוכל להרע עמדו ונתקיים בו (על פי דברים כ"ח, י') והיה כי יראו כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך, ובבחינה זו נתגדל שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמו לומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם שכך עושה להחפצים בו להרים איש עני ואביון ונכאה לבב להיות מפואר ונתגדל בעין כל בריה.

853

854והנה על ידי הג' בחינות אלו אנו אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ופירושם, לפי שהם היו מרכבה לאלהותו יתברך והם התגלו את אלהותו בעולם להודיע ולפרסם שיש ה' בורא עולם ומנהיג ומשגיח, וכל אחד הודיע בבחינתו. אברהם הודיע כי הוא הטוב והמיטיב, ויצחק הודיע כי לו הכח והגבורה והממשלה לעשות כרצונו, ויעקב הודיע אשר לו התפארת והתמימות לגדל את אשר בו דבקים, ולהשפיל לפניהם כל אויביהם. ועל כן אנו אומרים עד היום אלהי אברהם כלומר שעל ידי אברהם נתגלה אלהותו בארץ הלזו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. וכן אלהי יצחק ואלהי יעקב לומר על ידם נתגלה כל בחינת אלהותו בארץ הלזו אשר אנחנו עומדין בו כי כל כללות העולמות מראש ועד סוף הכל היא בבחינת ג' קוין הללו ימין ושמאל ואמצע ואין בכל העולם בחינה אחרת כי אם אחד מג' בחינות אלו רק שהם מתחלקים לענפים רבים ופרטי פרטים אין מספר, ולכן אנו מזכירין ג' בחינות אלו כי אלו הג' בחינות התגלות אלהות ירדו לעולם וג' האבות הם שהתגלו אותם ועל כן אומרים אלהי אברהם וכו' ככל הנזכר.

854

855והנה אילן המוציא ענפים רבים ונתפרדו זה לרוח זה, וזה לרוח זה, ודאי כולם נשרשים בכח השורש המוציא כל אלה כי אם לא יהיו בכח לא יצאו לפועל, וכמו כן יצחק ויעקב שיצאו מאברהם ודאי שהיו מושרשים תחילה בכח אברהם וממנו יצאו לפועל ועל כן ודאי היו ג' המדות באברהם בכח אבל לא בפועל, והוא שלא לימד דעת את העם כי אם בבחינתו ממש מדת החסד אבל הוא בעצמו ודאי התנהג בכל כולם באהבה ויראה ותפארת, כי היו כולם בכוחו ואך לפועל הוציא יצחק ולימד בפועל מדת הגבורה וכן יעקב מדת תפארת ועל כן הנך תראה אשר תיכף בבואו לארץ הרעיב ה' נפש הצדיק ויהי רעב בארץ עד שהוצרך לירד למצרים ואחר כך לקחו אשתו לבית פרעה כי הראה לו ה' גם בחינת הגבורות בבחינת תחילתן יסורים, ואברהם אבינו הצדיק ודאי היפך מדת הדין לרחמים לקבל בשמחה ובאהבה וכאשר אמרו חז"ל (שמות רבה ו', ד') שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה, כי היה מקבל בשמחה וידע שטובה גדולה עושה לו אלהים, וכן נעשה ונגמר עליו ונמתק מדת הדין ונתהפך לרחמים ויצא ממצרים כבד במקנה ובכסף ובזהב ונתברך ברכוש גדול, ואחר כך נטה ה' את חֵינוֹ וחסדו עליו בתפארת מפואר בעיני כל העמים אשר ישב ביניהם ובא אליו אבימלך מלך גרר ושר צבאו וגו' לכרות אתו ברית ונתן לו צאן ובקר ועבדים ושפחות ואחר כך המליכוהו עליהם אנשי מקומו כאומרם (בראשית כ"ג, ו') נשיא אלהים אתה בתוכנו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג ונ"ח). ויצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע הדפוס על העולם) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א), והכל כי הגדיל במדת התפארת, והקב"ה נטה חֵינוֹ בעיני כל על ידי זה, ונמצאת למד אשר אברהם אבינו בעצמו התנהג עצמו בכל בחינת ג' מדות האלו ורק לפועל לא הוציא כי אם מדת החסד, והוליד את יצחק בחינת הגבורה שישתמש הוא בזה ויצחק את יעקב בחינת התפארת שישתמש הוא בזה להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר תפארתו, ועל כן כשצוה הקב"ה לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך הבטיח לו שיהיה לו שם כל הג' בחינות האלו ואמר לו ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידך אפעול חסדי בעולם בחינת הגדולה ועל ידך יוכר אלהותי בבחינת הגדולה והחסדים, וזה כוונו חז"ל לפרש פירוש הדברים ואעשך לגוי גדול ואמרו זה שאומרים אלהי אברהם, כלומר זאת ההבטחה ואעשך לגוי גדול הוא בחינת מה שאנו אומרים עתה אלהי אברהם שפירושו שעל ידי אברהם נתגלה מדת אלהות בעולם בבחינת החסד וזה הבטחת ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידך יוכר בחינת ידי הגדולה שכל החסדים שבעולם הכל מאתי, מה שקודם בוא אברהם לא היו בני אדם מכירין זאת ואדרבא היו אומרים עזב ה' את הארץ וברר לו את העליונים. והן על ידך אהיה נקרא אלהי הארץ שהורגל בפי ההמון אשר ה' הוא המאיר לארץ ולדרים עליה והכל בהשגחה פרטית מאת ה' הוא, ועוד הבטיח לו הקב"ה ואברכך כי הברכה אמיתית היא רק בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה כנאמר, שעל כן תיכף בבואו לארץ קודם שנתברך קודם שנתגדל נעשה רעב בארץ על ידו כמאמר חז"ל, כי היה צריך להיות תחילה בצער עד אחר כך כשעלה ממצרים השיג את העושר והברכה, כי זכה אברהם להפך מדת הדין לרחמים וכיוונו חז"ל לפרש אשר זה כוונת הפסוק ואמרו זה שאומרים אלהי יצחק כלומר זו הבחינת הבטיח לו מה שאנו אומרים עתה אלהי יצחק וכנאמר. וכן ואגדלה שמך ואמרו חז"ל שיצא לו מוניטין בעולם והוא בחינת התפארת והודיעו חכמינו כיוון זה, בזה שאנו אומרין אלהי יעקב הכל כאמור, ולא שהקב"ה הבטיח לאברהם שיאמר כן בתפלה כי נוסח התפלה ודאי דרבנן הוא ולא מן התורה כנזכר, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו בך חותמין ולא בהם כי גם בחינת הגבורות אינם אלא חסדים כאמור ועל כן בך חותמין לבד כי הקב"ה רק חפץ חסד הוא ולא דבר אחר, וגם כי עיקר עבודתם ובריאתם כל עיקר מה שבאו לעולם הכל בשביל חסד הגמור חסד האמת ושלם מכל צד, ועל כן בך חותמין ולא בהם כי עולם חסד יבנה וכל עיקר כוונת הבריאה שלהם הכל להכלל בחסד הגמור ולהיטיב לבריות בכל האופנים כנזכר, כי חפץ חסד הוא.

855

856ולזה אמר הכתוב (איוב ל"ד, י') וחלילה לאל מרשע פירוש חלילה לו יתברך שיחפוץ ח"ו במעשה רשע לנקום ברשע על רשעתו כדרך מלך בשר ודם מחמת כעסו רוצה דוקא לענוש את האדם בכדי לנקום בו לא כן בוראנו ברוך הוא וברוך שמו החפץ חסד, וכל היסורים ועונשים הקשים ומרים שבאים לאדם הכל בחסד אמת לטובה גמורה אמיתיות אל האדם הלז בד' בחינות שהזכרנו. ובהעלות האדם זאת על לבו נעשה תיכף מהדין חסד, וזה רצון הדין במאוד להיות נמתק ונכלל בחסד ולא לפעול בעולם כי אם שמחה של מצוה ואהבה עזה בוערה ברשפי אש שלהבת יה בקשירות ודיבוק כל כוחי הגוף בחמדה תקיפה נצחיות אש להבה אכלה סביב עד מאמצי כוחו ומצוי דם נפשו וזה הכל בא מהגבורה הנכללת בחסד באהבה רבה ואהבת עולם וההשתוקקות של כל דבר ודבר להיות נמתק ולהכלל בחסד כמו שאיתא (ברכות ז'.) שהקב"ה מתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי, ועל כך הברכה הכוללת שהכל מתברכין בה לומר מי יתן ואהיה כזה, הוא בחינת אברהם שורש החסדים. וזה והיה ברכה, כלומר ואתה תהיה הברכה אשר בפי כל, ובך חותמין ולא בהם כי כל אלה הוא רק למען החסד להיטיב ועל כן ואברכה מברכיך ומקללך אאור, כי מיתה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם כמאמרם (סנהדרין ע"א) ועל כן כשהקב"ה עושה דין ברשעים שמו מתגדל, בחינת הגדולה והחסד כי חסד אמת הוא להן ולעולם והכל הוא מדתך מדת החסד והטוב ונברכו בך כל משפחות האדמה כנזכר בבחינת והיה ברכה שכל אחד יאמר הלואי ואהיה במדה זו וכדבר האמור.

856

857מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) בפסוק ואגדלה שמך אמר ר' יודן קובע אני לך בשמונה עשרה אבל אין את יודע אם שלי קודמת או שלך קודמת אמר ר' אחויה בשם ר' זעירא שלך קודמת לשלי בשעה שהוא אומר מגן אברהם אחר כך מחיה המתים עד כאן. ולכאורה פלא גדול הוא כי הלא זה וזה שבחו של מקום הן מה שהיה מגן על אברהם ומה שהוא מחיה המתים, ובמה אברהם קודם, בזה אינו קודם כי אם להמתים שמתחילה אומרים מגן אברהם ואחר כך מחיה המתים, אבל לא קודם הוא לברכת הקב"ה.

857

858והנראה כי הנה נודע אשר בכל דבר ודבר צריך להיות בחינת אתערותא מלתתא כמו שאדם מעורר מלתתא בתורה ותפלה לפי ערך חכמתו ושכלו אשר בקרבו, ורבות האהבה והיראה ותשוקת חמדת לבבו לאל אמת בחמדה יתירה, כן כל דרגה ודרגה הוא אתערותא להשגחת ה' עלינו שיהיה הוא מעורר עלינו גודל חסדיו ורחמיו המרובין בגודל חשקו ואהבתו לערך האתערותא אשר עולה מלתתא, ואמנם יש עוד בחינה והוא כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ג, ה') ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וגו', כבחינת בריאת העולם שהיה בלא אתערותא מלתתא כנודע ועל כן הוא דבר גדול, וזה ענין תחית המתים שמוכרח לְהֵעָשוֹת בלתי אתערותא מלתתא כי לא יעלה אתערותא מהמתים ואין דבר קשה לפני המקום כביכול כזה שהוא צריך לעשות בלתי אתערותא מלתתא כי עיקר בריאת העולם היה רק על ענין האתערותא למען ישלם שכר בדין ולא בחסד, מעצמיותו שדרכו להיטיב כנודע, אבל הקב"ה ברוב חסדיו אף על פי כן יחיה המתים באתערותא מניה וביה כגודל חסדיו, ועל כן זה השבח של מחיה המתים הוא להקב"ה בלבד, מה שעושה ברוב חסדו וטובו בלתי שום אתערותא. ושבח מגן אברהם, הנה זה היה בחסד אלהים על ידי צדקת אברהם ותפלתו והאמנתו בה' כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ג,) צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי יעשה אותי ועל כן אמרו חז"ל (פרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז ק"א) בפסוק (בראשית כ"ב, ט') ויבן שם אברהם את המזבח כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצתה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים אל תשלח ידך אל הנער, חזרה נפשו לגופו, והתירו, ועמד יצחק וידע יצחק שכך עתידין המתים לחיות, ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים, כי הצלת יצחק היה בבחינת תחית המתים ממש כי לא היה אתערותא לזה כלל שיחיה יצחק ואדרבה הוא ואביו היו רוצים דוקא בשחיטתו ולא בהצלה, וההצלה היה מאת ה' לבד באתערותא מניה וביה והיא נפלאת בעינינו כבחינת תחית המתים ממש, ועל כן היה ראוי להקדים ברכת מחיה המתים שהוא שבח לה' לבד על רוב חסדו לברכת מגן אברהם שנעשה עם אתערותא מאברהם, ואך כי חפץ ה' בכבוד צדיקים יותר מבכבודו יתברך הקדים דברי השבח הזה שאף שבח אברהם נכלל בו וגם שנתמעט מכבודו הגדול בנס זה מנס תחיית המתים אף על פי כן שם את אברהם עטרה לראשו כאמור.

858

859ובזה נכון נמי מה שלא קבעו בברכה השניה דוגמת ברכה הראשונה לומר ברוך אתה ה' מחיה את יצחק כיון שגם יצחק פרחה נשמתו והקב"ה החיה אותו בקולו, וכאשר קבעו מגן אברהם, ואמנם שם לפי שהיה גם האתערותא מאברהם להנצל מהמלכיות ההם בכדי שיתגדל שמו של הקב"ה בעולמו ועל כן הזכירו שמו בהברכה מה שאין כן ביצחק שלא עלה על דעתו כלל להחיות לכן לא קבעו להזכיר שמו, והבן. ועבור שכל הטובות והחסדים שהיה אחר כך ליצחק ויעקב על ידי אתערותם וצדקתם הכל בא מכוחו של זקן כוחו של אברהם שנתברך בכל זה כמו שאמר לו ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק על כן בך חותמין ולא בהם שאתה לבדך נקדמת לברכת ה' ולא הם לפי שכולם בך נכללו.

859

860או יאמר ואעשך וגו' ואברכך וגו'. על דרך שכתב הרב המובהק הר"י אלבו בספרו ספר העקרים פירוש הכתוב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, והקושיא מפורסמת מה הוא החסד אם משלם כמעשה האיש וכבר עוררו חז"ל בזה, (ראש השנה י"ז:). ופירש כי הנה חילוק גדול יש בין שכיר העובד אצל בעל הבית ובין שכיר העובד אצל מלך גדול שמדרך המלך לתת שכר לפועלו במתנה מרובה אף שאינו שוה אחד ממאה או מאלף במקום פרוטה נותן מאה דינרי זהב הכל לפי ערך גדולת המלך וממשלתו כן יתנדב ומפזר יותר, וזה כשהמלך לבדו משלם שכר שכיר. ולא כן אם מצווה לאחד מהעומדים לפניו לשלם שכר להשכיר הלז אף שגם הם יתנו לו בדרך החשוב אבל לא כמנת המלך כידוע, ולזה אמר ולך ה' חסד כי אתה תשלם רצה לומר אתה בעצמך ובכבודך תשלם ולפי גדולת כבודך והדר ממשלתך אין שיעור לתשלום שכרך, וזה הבטיח הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול ואברכך כלומר הכל אני בעצמי אעשה לך, והוא גדול עד בלי שיעור כידי הטובה והרחבה כערך גדולתי. וזה הכל לך, אבל מכאן ואילך והיה ברכה הברכות נתונות בידך למאן דחזי לך למברך בריך כי לא הכל יזכו להתברך מאת ה' עצמו ואכן אני מסכים לברכתך למי שתברך כי ואברכה מברכיך וגו'.

860

861והנה זה הכל היה נסיון לאברהם אבינו כי גדול נסיון העושר וכו' ובזה היה הנסיון לראות אם יתערב באברהם הליכת מה בשביל טובתו, אשר על כן בתחילה ויאמר ה' בחינת אמירה שהיא רכה להורות אשר האמירה זו לטובתו של אברהם ואחר כך אמר לו בפירוש לך לך ואמרו ז"ל להנאתך וטובתך כנזכר למעלה, ואחר כך אמר לו כל הברכות שיגיע לו בעודו שם כי ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' והכל לראות אם יתפוס נקודה בלב אברהם להלוך שם לטובתו גם כן, ואכן הכתוב העיד וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' כלומר שלא כיוון בשום אופן נקודה אחת חוץ רק לקיים מאמרו של מלך ללכת כאשר דבר אליו ה' מצד דברו הטוב לא לכיוון אחר.

861

862או כך יאמר לפי שתחילה כתיב ויאמר אמירה רכה בדברים המתקבלים על הלב לטובתו, אבל וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר שהוא הלך כמו אם היה דבר ה' אליו בדיבור הקשה כדבר האמור, ובזה מתורץ גם כן מה שהקשינו למעלה איך היה זה נסיון אם אמר לו לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' ומי לא יחפוץ לילך לטובתו והנאתו, ואמנם כי זה גופא היה נסיונו שישמע מפורש ששם יהיה טובתו במאוד ואף על פי כן לא יתערב בלבבו שום פניה לזה כי אם לעשות את דבר ה', והבן.

862

863וילך אברם וגו' וילך אתו לוט וגו'. לפי מה שכתבנו למעלה אשר הליכות תרח ואברם מאור כשדים לא היה לכוונה אחת שעל כן ויצאו אתם ולא אתו כי שניהם יצאו בדעה מופרשת זה מזה תרח יצא לו רק מארצו לבד מאור כשדים שרצו אנשי עירו להורגו כמבואר שם, ואברם יצא ללכת ארצה כנען כי נמשך אחרי שורשו מין במינו ולזה אמר כאן וילך אתו לוט כלומר שלוט הלך עם אברם על דעתו, ותחילת הליכתו היה, שילך אברם ארצה כנען, כי בלוט היה קצת שורש הטוב לך ראה שלשלת הקדושה שיצא מאתו מלכות בית דוד ומשיח צדקינו, ועל כן גם הוא היה נמשך ממילא לכללות הקדושה נחלת ה' ארץ החיים.

863

864גם יאמר וילך אתו לוט על פי מה שאמרו חז"ל (קהלת רבה ד', ח') בפסוק יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו אחד הוא אברהם וכו' עד ואח אין לו בשעה שאמר הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך וכו' פירוש שלא חש מלעזוב אביו ואחיו ולילך אל ארץ נכריה, וזה שכתב כאן וילך אתו לוט כלומר שלוט הלך מעצמו אתו, אבל לא אברהם הוליכו עמו להיות לו אח במקום שיגור שם בארץ לא לו כי בטח בה' אלהיו אשר לא יעזבנו גם בהיותו שם יחיד ומיוחד וכעין המעשה שהובא במאמר חז"ל (ילקוט ואתחנן רמז תתכ"ה) על פסוק אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד', ז'), בספינה אחת שהיתה כולה גוים והיה בתוכה יהודי אחד הגיעו לנמל אחד אמרו לאותו יהודי טול מעות ועלה לנמל וקנה לנו משם מאומה אמר להם לא אכסנאי אני ואיני מכיר להיכן אלך אמרו לו יש יהודי אכסנאי בכל מקום שאת הולך אלהיך עמך הוי אשר לו אלהים קרובים אליו וכו' עד כאן. וכן אברהם הלך לגור בארץ נכריה ארץ לא לו ובטח בה' אלהיו כי ידע שבכל מקום שהולך ה' עמו ולא היה צריך לקחת אתו לא אח ולא אחות, ואך לוט הלך עמו כי הוא רצה בזה שיגיע לו טובה הימנו וכן היה כאשר מעיד הכתוב (לקמן י"ג, ה') וגם ללוט ההולך את אברם היה לו צאן ובקר וגו' ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"א, ג') שגרם לו זאת הליכתו עם אברהם כאמור, או שממילא היה נמשך אל הארץ עבור קצת שורש הטוב שהיה בו או עבור שהיה מצפה ליורשו שהיה סבור שאברהם לא יהיה לו בנים ח"ו לעולם כמאמר חז"ל (שם ח').

864

865ועוד נראה לרמז בכתוב הזה. כי הנה תדע אשר אין כל דבר ודבר שבעולם שאין בו בחינת צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וכל האדם בידו הבחירה והרצון לבחור בטוב הדבר ולמאס ברע הנמצא בדבר ההוא. ועל כן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"ב, ה') אהבת רע מטוב, שאתה הוא האוהב הרע אשר בדבר הטוב ואם רצית היית הולך בדבר הזה גופא לטוב לפני ה', ואתה אהבת הרע, להרע לפני מי שאמר והיה העולם. והנך רואה מה שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לב' בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם עד כאן.

865

866הרי דאפילו בעשיית מצות עשה דאורייתא וקיומה נמצא בו מקום להיות צדיק ורשע, וכמו שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) וזה לשונו: וכן אפילו לישב בסוד ישרים וכו' ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו וכו'. וכדומה בכל המצוות, יוכל האדם להיות בו צדיק או רשע וכן בדברים הגשמיים הנראים שהם להבל וריק בעולם כי הם רק לצורך קיום הגוף הגשמי, גם בהם יש דברים עתיקים למאוד ואדם הזוכה לעשותן כראוי לפני מלך הכבוד גדלה מעלתו מאוד מאוד, ממש כעבודת התורה והעבודה ויותר, לפי שכל מה שנתרחק הדבר יותר מאור פני מלך חיים כשחוזר ונתקרב על ידי מעשה האיש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר יש יותר נחת רוח בזה לבורא עולם מהתקרבות אליו פנימיות התורה והמצוות וכמו שאיתא בזוה"ק (מקץ קצ"ו:) על פסוק (קהלת ט', ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך פירוש שגם באהבת אשה ממש, חיים ימצא בו, חיות נפשו ורוחו ונשמתו לבחור בחיים הטובים, מי שהולך בו מנגד דברים הגופנים המגושמים המטונפים הנמצאים במעשה ההוא וכוונתו רק לשמור ולעשות בה חפצי שמים לקיים מצות עשה בתורה פרו ורבו להוליד בנים ובנות להרבות הדמות וצלם אלהים בעולם כי לא תהו בראה לשבת יצרה כי בכל מקום אשר שלטה שם רזא דמחשבה נעשה מקום ישוב ובנין העולמות, ובכל מקום שלא שלטה שם רזא דמחשבה הוא תהו ושממון ושם הוא מדור הקליפות שלא נכללו ברזא דדיוקנא קדישא דאדם, ומי שאינו מקיים מצוה זו ממעט הדמות והצלם ומרבה הקליפות חלילה שרצונם למעט ולא להרבות, או שכוונתו להוליד בנים ובנות עובדי ה' ומגדלין שמו בעולם ועושין נחת רוח לפניו, ולקיים מצות עונה הוא שארה כסותה ועונתה של השכינה הקדושה כנודע למעמיקים ברזי התורה, ושוברין ומכניעים תאות לבבם בשביל יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ואז לא יגרע בזה שלוקח אשה הנולדת מגוש עפר ארץ העמים, כי נעשית בדמות מקבלים עליונים אשר על ידי זה נמתק כל הדינים ונעשה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. ועל כן הכתוב צווח שגם עם האשה אשר אהבת תוכל לראות חיים טובים ומתוקנים עד עולמי עד לעשות בזה נחת רוח לפניו יתברך שמו ולגרום בזה יחוד קדושא בריך הוא ושכינתיה ושימלאו כל העולמות שפע וברכה ונחת ושמחה ותענוג והכל בשבירת תאותך באמת. גם ברכת עולם הזה תוכל להשיג בזה כי זה מאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו' ואחד מהם הוא הבאת שלום בין איש לאשתו והוא השלום הנזכר בפמליא של מעלה ושל מטה ויודעי דעת מבינים את זה.

866

867ואך מי שאינו משים לבו לזאת וסובב הולך בדרך תאות לבו למלאות חשק תאותו, על ידי זה ח"ו יאבדו מן העולם כמאמר חז"ל (אבות א', ה') כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם ובאשתו אמרו וכו', וכן בכל דברי הגופניות למשל באכילה פעם אחד נאמר בתורה (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה', ופעם אחד נאמר (שם שם, י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת את ה' אלהיך וגו', כי הכל בשתי הענינים האלו הם עתים לטובה ועתים לרעה וכבר דברנו מזה כמה פעמים אופני האכילה לטוב ולהיפוך, וכמו כן בכל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח האברים ושס"ה גידים יוכל לעשות בו טוב ורע. למשל המחשבה שבראש יוכל האדם להיות בה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שיהיה מחשבתו מקושר ומדובק לחי העולמים באופן שלא יפסיקוהו ולא יבלבלוהו ממחשבתו הקדושה אפילו אם יהיה עומד באלפים מבני אדם המדברים מצרכי עצמן הוא לא יפול ממחשבתו כי קשרה בקישור אמיץ וחזק בל תמוט עולם ועד, וכן ח"ו יכול להרהר בה הרהורים האסורים הרעים מכל תאוות ההיתר והאיסור וידוע אומרם ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה ועל זה נאמר (יחזקאל י"ד, ה') למען תפוש את בית ישראל בלבם, כי ה' הוא הנותן כח במחשבה הרבה יותר מכל אברי הגוף כי בכל האברים אין יכול לעשות מעשהו כי אם בדבר שהוא עתה בו ונמצא לפניו זה הדבר אבל לא יוכל לעמוד בחוץ לארץ ולעשות בארץ ישראל וכדומה, אבל במחשבה אדם עומד כאן וחושב במקום אחר במקום שיחפוץ, ואלהים חשבה לטובה בכדי שיעשה כל מעשיו כאן והמחשבה יהיה מקושר ומדובק בשמי השמים שיחשוב לעשות רצונך אלהי חפצתי שאין אני עושה עשיה זו כי אם למען שמך ויהיה באמת כן בלבבו, ובבני אדם הנוטים לחומריות תאוותם, הנה המחשבה ראשית לכל עוונותם, כי כל הלילה יחרוש, ובבוקר יקצור. פירוש כל הלילה חושב מחשבות איך ירע ובבוקר יעשה המעשה כפירוש רש"י, וכמעט רוב רעות בני אדם מזה כמאמר הכתוב (בראשית ו', ה') וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום שביום הוא מהרהר בכל מיני דברים המטונפים ובלילה בעוונותינו הרבים מטמאין אותו בפועל ובא לידי טומאת קרי רחמנא ליצלן שהוא חמור מכל העבירות שבתורה ונודע לכל חומר עון זה שאינו רואה פני שכינה ואין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וגדול עוונו מנשוא שכמעט שננעלין ממנו שערי תשובה כמו שאיתא בזוה"ק רק בחילא דתיובתא יתיר ותדירא (עיין חלק א', ס"ב.), ועיין בראשית חכמה בפירושו שתשובה תתאה אין מועיל כלל לזה החטא כי אם דייקא תשובה עילאה.

867

868וכן בעינים יוכל האדם לישא עיניו למרום כמאמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח', ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו וגו' ונעשה נכנע ושפל בעיניו לפני המקום ועושה תשובה לפניו על אשר פגם בכבודו יתברך שמו, וגם יוכל לעצום עיניו מראות ברע שהוא גם כן מצוה כאומרם (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עשה מצוה, ולהיפך נודע אומרם ז"ל (ירושלמי פרק א' הלכה ה') עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה, וכן בכל אברי הגוף כי אין לך כל דבר ודבר שבעולם שלא יהיה בו מטוב ועד רע ובכל הדברים מעורבים טוב ורע כידוע לכל.

868

869ועל כן דעו וראו אחיי ורעיי איך אדם נברא דו פרצופים וכל מעשיו משמשין על שתי פנים והברירה והבחירה בידו להיות בכל אבר ואבר שבו ובכל דבריו ומעשיו או בבחינת צדיקים ילכו בם או ח"ו להיפוך בבחינת ופושעים יכשלו בם, והנה החוטא והפוגם באבר מיוחד או במעשה מיוחדת יש בו שני דרכים לשוב אל ה', האחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ריש פרק ב' מהלכות דעות) וזה לשונו: ומה הוא תקנת חולי הנפשות וכו' עד וכיצד הוא רפואתם מי שהוא בעל חימה אומרין לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החימה מלבו, ואם היה גבה הלב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלוי סחבות המבזים אל לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו וכו' עד כאן. וזה נקרא תשובה תתאה כי היא רק להסיר הרע והקליפה ממנו שרואה באיזה אבר ובאיזה עשיה שפגם והוא מכניע הרע שלא לעשות עוד בשום אופן רע באבר הלז או במעשה הזה ואז מסיר רע ממנו כי כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב כמו שאמרו (בעבודה זרה ה'.) וכל עוד שהאבר הזאת תחת רשות הקליפה אי אפשר להקדושה לשרות עליו כי אין אני והוא יכול לדור וכשמסיר הרע אז נקרא תשובה שמשיב האבר לכאשר היה לצאת מרשות הקליפה שיוכל לשרות עליו סדר הקדושה בעשות עמו אחת ממצוות ה' לשמו באהבה, אבל עדיין לא נקרא זה תשובה שלימה בשלימות כיון שבתשובתו עדיין לא נקרא שם ה' וקדושתו על האבר והמעשה ההיא רק שהוסר הרע ממנו. ותשובה עילאה שהוא תשובה השלימה הוא בבחינת אומרם ז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הצדיקים בדבר שחוטאין בו מתרצין, והוא שעם אותו האבר שחטא בו יראה להתרצות בו לפני קונו כמאמר חז"ל (עיין ערכין ט"ו:) חטא אדם בלשון הרע מה יעשה ויתכפר לו אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים (עיין ויקרא רבה כ"ה, א'), כלומר אחר עזיבת חטאו באמת באופן שלא ידבר עוד לשון הרע בשום אופן ובזה הוסר הרע מהאבר הלז.

869

870ואמנם תשובה שלימה להשרות עוד קדושת ה' עליו ואז היא תשובה באמת ששב האבר תחת רשות ה' ועל כן לפי שחטא בדיבור פה צריך ללמוד תורה לתקן הדיבור פה להשרות עליו אור ה' וכמו כן למשל אדם חטא בנשים צריך בזה הענין גופא לתקן להיות בבחינת ראה חיים עם אשה אשר אהבת כנאמר. וכמו כן במחשבות רעות ידביק מחשבותיו לה', וכן יראה להפך המדות שחטא בהן לעבוד עם המדות ההם את שם ה' כמו למשל אם חטא במדת החמדה שחמד את של רעהו ביתו או עבדו שדהו וכל אשר לו, עתה יחמוד לתורה ומצוות ה' שלא יספיק לו כל מה שלמד ועשה, ויחמוד עוד ועוד לזה, וכל אשר עשה יהיה קטן בעיניו וידמה לו כאילו אין לו עדיין שום מצוה ממצוות הרצוין לפני מלך עולמים ותמיד ילך מחיל אל חיל ברוב חמדה ותשוקה להרבות בנפשו לימוד תורה ועשיית מצוות עוד ועוד. וכן במדת הגאוה אף שהיא מאוסה מתועבת ומשוקצת לפני הבורא יותר מכל המדות רעות כמו שאמרו חז"ל (סוטה ה'.) עיין שם שהרבו בחומרתה ובגנותה עד מאוד ואמרו שראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער ושכינה מיללת עליו וכאילו הוא כופר בעיקר עיין שם. מכל מקום יש דוגמתה בקדושה והיא משובחת מאוד כשהיא על שלימות הראוי והיא כמאמר הכתוב (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם, ולכאורה הוא גבהות גדול שיאמר האדם שרק בשבילו נברא העולם, ואמנם שישנו בקדושה והוא כי לפעמים יַטְעֶה היצר הרע לאדם לומר לו מי אתה לבקש גדולות לישב בבית המדרש כל היום ולנהוג בחומרות בעניני המאכלים שלא יהיה עליהם שום חשש דחשש, ובפרישות יתירה מאשתך לבטל עונה לסרס עצמך משבת לשבת ולהזהר בטבילות המקוה אף אם יהיה הקור גדול ולהתענות בתעניות זה הכל היה נאה להצדיקים הגדולים שמעודן היו נשמרים מכל רע ואינם עושים שום דבר אחר כי אם זה ויש להם נשמות גדולות אבל אתה בער ולא תדע, עשה והתנהג כאשר נהגו עצמן אבותיך הראשונים שלא לדקדק כל כך, וכן בענין התפילה אומר לו לא תדחק עצמך ליזהר מלהתפלל בלי שום מחשבה זרה כי קטן אתה במדריגתך ואין אתה ראוי לכך, תתפלל כמו שתוכל כי אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' וכדומה מפתויי היצר במה שמפתה אותו במדת הענוה ועושהו עניו מכל וקטן מכל.

870

871ועל כזה אף אתה אמור לו שקר אתה דובר בזה, וכל אדם יוכל להיות כמשה רבינו ע"ה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה' הלכה ב'), ואם על משמרתי אעמודה להיות נזהר מכל רע מלא תעשה דאורייתא או דרבנן או אפילו מנהג ישראל חלילה לי לפרוש מדרכיהם שלא לעשות כמעשיהם ולדקדק בכל מיני הדקדוקים ולהזהר בכל מיני אזהרות שלא לבוא לידי איסור קל של דבריהם בשום פנים, ולעשות כל המצוות עשה בשלימות בלב טוב ובמחשבה טובה באימה ביראה באהבה ושמחה כראוי למלך הכבוד, ואם כה אעשה גם אנכי לא נופל מהם וגם אני יכול לבוא לדרגת הצדיקים כמוהם כמוני ועל כן גם בשבילי לבד נברא העולם כיון שגם אני אוכל להיות כמוהם אם ארצה לחזק עבודתי בשלימות, ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והוא כי לא יאמר האדם מי אני לגשת אל הקודש ולפשפש עצמי בדברים הגדולים הראויין לגדולי הדור ולא כן עמדי כי אתנהג עצמי בדרך כל העולם ומה עושין כל העולם שאינם במדריגת הצדיקים גם אני אהיה כמוהם ולמה זה אצא מכללם וכי יוכל כל העולם להיות במדריגה עליונה ומי יהיה חורש וזורע ועושה כל עבודת הארץ, כדרך אמירת איש הבער ולא ידע כי הוא רק דברי היצר הרע שבקרבו והוא פתי יאמין לו לכל דבר שאומר לו לעשות כרצונו, אם כה יאמר לו שהוא גדול למאוד והוא מופלג בתורה ועוסק במצוה ומי הוא גדול ממנו, ומראה לו שכלו וחריפותו בתורה וכי הוא עובד ה' ככל חבריו ויותר הרבה ומגביה את לבו בקרבו ותחת כבודו יקד כיקד אש עד שמגיעו לכל המעלות שמנו חכמים בגסי הרוח שהבאנו למעלה, כן הוא עושה ומתקוטט עם הכל ומתגאה על הכל ונדמה לו באמת שהוא החשוב שבכולם או שוה להם והכל מחויבין לכבדו לעשות לו יקר ותפארת כי לו נאה כי לו יאה, ויהי בהגיע לעשות אחת ממצוות ה' או להזהר מן העבירה קלה או חמורה קצת יפילו עד למטה מכל וישפילו ויאמר לו שהוא קטן מהכל ומי הוא לבקש גדולה לעצמו מאת המלך הקדוש והוא קטן ונבזה ואינו ראוי למדריגה, ועל כן לא ירצה לדקדק במצוות על השלימות הראוי וליזהר מדקדוקי סופרים כדרך הצדיקים.

871

872ועל זה, אמריך תשיב לו כמאמר חז"ל הנזכר מתי יגיעו מעשי וכו' והוא היות כי קטן אני במעשי ואמנם הלא אב אחד לכולנו אל אחד לכולנו, ונשמות ישראל הם חלק אלוה ממעל אפילו נשמת הפחות שבפחותים, ואני מחויב לראות ולתקן מעשי שאהיה כאבותי אברהם יצחק ובידי הכל אם ארצה ובפירוש אמרו חז"ל כל אדם יכול להיות כמשה רבינו, וכל זה הוא בחינת הגבהות הנצרך אל ה' ועבודתו, חוץ מדרכים הגדולים הידוע ליודעים בפסוק ויגבה לבו בדרכי ה' מענין גבהות הצריך אל הקדושה. ובלא זה, הנה מי שידמה בנפשו שכל עשיותיו בדרכי ה' קטן ודל הוא, ממילא לא יחשוק אל עשיותם ולא יתלהב לבו בקרבו בעת עשותם, מה שאין כן אם יודע ומאמין אשר בהליכתו בדרכי ה' ומצוותיו גורם שמחה ותענוג ותיקונים גדולים בעולמות עליונים ובשמות הקדושים ברוך הוא ממילא יחשוק ויתלהב לבו לזה ויעשנו בגודל זריזות ושמחה, ויראה לדקדק שיהיו נעשים על צד היותר טוב ויפה ולהתנאות בהן כי הם דברים יקרים למאוד, וביותר מה שכביכול ברוך הוא וברוך שמו מקבל תענוג ונחת רוח מהן ודאי יראה לעשותן על צד היותר טוב ובשמחה, וכן להיפוך כשיאמין שכאשר הוא מקלקל דרכיו גורם ח"ו רעות גדולות בכל העולם כולו וצער לפניו כביכול והמעטת אורות עליונים ופגמי שמותיו ברוך הוא, ודאי כי יחרד לבבו ויתפחד ויראה ליזהר מאוד שלא להכשל בשום עבירה ח"ו.

872

873והנך רואה מכל זה איך הגבהות תצטרך אל הקדושה, וכל זה אינו רק קודם בואו אל העבודה לעשות איזה מצוה או ללמוד תורה או להתפלל בכוונה שצריך להגביה לבו בכדי שיעשם על ידי זה בשלימות כאמור, אבל לא כן אחר שכבר עשה המצוה או כבר התפלל לא ידמה בנפשו שעשה איזה דבר ויש בו איזה מעלה כי כאשר יערוך במוחו ושכלו מקצת מן המקצת מגדולת יוצר בראשית ברוך הוא, ידע אשר כל עבודתו שעבד לו כאין ואפס ממש נחשבים נגד ערך העבודה שצריך לעבוד למלך גדול ונורא כזה כי הן במלאכיו ישים תהלה לפי שאין שיעור וערך לגודל איכות העבודה שצריך לעבוד לו ואיכות האהבה והשמחה והפחד והאימה שצריך להיות בעת עבודתו ומי יאמר זכיתי לבי, רק שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מקבל עבודת עבדיו העובדים אותו בלבב שלם לפי מוח שכלם וכוחם אף שאינו על אחד מני אלף כראוי לעבודתו ומתקן על ידי זה כל העולמות עליונים ושמותיו הקדושים ומשפיע על ידי זה ברכה לכל העולמות ובאופן כאשר יראה ללבב העובד הלז שלבבו נשבר בקרבו ויודע שלא התחיל עדיין לעבוד לו כלל רק שאין ביכולתו לעשות יותר, ומה שבכוחו עושה עד מיצוי דם נפשו, אז ברוב חסדיו מקבל עבודה זה לנחת ושמחה לפניו אבל אם ידמה בנפשו שכבר עשה איזה דבר ויגדיל קצת לבו שיצא ידי חובתו מעט בעבודתו או אפילו בלא זה רק שיערוך בנפשו שהוא במעלה הגדול מחבירו ויש בו קצת חכמה מה שאין בזולתו הנה מחשבה כזאת פיגול הוא לא ירצה ושתיקתו יפה מדיבורו והלואי שלא יעשה המצוה משיעשנה ויחשוב בתפארתו במה שהוא מפואר ומשובח בזה יותר מחבירו והכל כנודע וידוע, רק קודם עשיית המצוה ולימוד התורה ועבודת העבודה צריך תחילה לומר בשבילי נברא העולם כדי שעל ידי זה יעשה על צד השלימות והטוב ותחשק ותתלהב לבו לעשות אותם ביותר ויותר מיכלתו, וכן בכל המדות רעות יראה לעבוד בהם ה' ואז נקרא תשובה עילאה כי הוסר מעליו כח הרע ונדבק בקדושה.

873

874וזה מאמר הכתוב (הושע י"ד, ג') קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. כלומר אף דברים שעמכם מצרכי הגוף ותענוגיו במה שמצא היצר הרע והרע מקום רחב לשרות עליהם הכל קחו ושובו אל ה' לעשות עמהם מצוות ה' וראה חיים עם האשה אשר אהבת כאמור, או יאמר על דרך זה קחו עמכם דברים, פירוש הדברים אשר נכשלת ופגמת בהן, עתה קחו לכם ועשו בהם טוב, ובתשובה הזו יעשה מזדונות זכויות כמאמר חז"ל (יומא פ"ו:) ואוקמוהו בתשובה מאהבה כי זה המתחרט על מה שעשה ועוזב את החטא בלבד שלא לשוב למרוד בה' זה נקרא תשובה מיראה כי רק מיראתו מפני הבורא עושה תשובה שלא לעשות עוד הרע בעיניו אבל אין זה בחינת האהבה לה' לראות להתקשר ולהתדבק בה' להשרות עליו רוח הקדושה מן ה' אחרי הפרדו מאתו, אבל כשעושה בכל אבר ואבר ומעשה ומעשה שפגם בו, תורה ומצוות ועבודת ה' זה נקרא תשובה מאהבה כי אהבת ה' בוער בקרבו לשוב להתדבק בה' לקחת האבר תחת רשות השכינה הקדושה לחסות בצל כנפיה להתקדש בקדושתה, ועל כן כמו שהוא לוקח האבר שהיה תחת רשות הקליפות ומחזירו אל הקדושה תחת רשות קודשא בריך הוא ושכינתיה כן נעשה מהעבירה מצוה כי גם הוא עושה מהעבירה מצוה, מחמדת האיסור חמדת ה', מגאות העבירה גאוה הנצרך לעבודת ה', ועל כן זדונות נעשו זכויות כנאמר.

874

875ואמנם תדע אשר צריך בזה זריזות גדולה ולב משכיל לראות שלא יפול ח"ו בערמות היצר הרע ותחבולותיו כי גנוב יגנב הוא מאיש ועושה עצמו כאילו לא ידע אתו ובלבו טמון אורבו אורב לנפשו ואומר לו עשה לשם ה' ובתוך כך לבו חומד לגשמיות הדבר ההוא, וצריך לזה נסיונות גדולות בזמנים הרבה לראות אם שוה בלבו כשיעשה הדבר הזה או לא יעשנה. כמו למשל באכילה הנה אם ירעב אז יחשוק להעלות הניצוצות מן המאכל ולגרום בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולא כן אם אינו תאב לאכול לא יחשוק כלל זה, זו היא תאות היצר הרע ממש. או יבחון בנפשו אם כוונתו אמת לה', אם כך הוא חושק וחומד לעשות אחת ממצוות ה' באהבה וחמדה הזו. אם אין כוונתו כי אם בשביל לעשות דבר ה', הנה יפנה מן האכילה בשעה זו לעשות מצוה או תורה ועבודה, כיון שאין כוונתו באכילה כי אם לשם המצוה מה לו מצוה זו או אחרת ויאכל בשעה אחרת לשם מצוה. וכן נסיון פרישות דרך ארץ אם יודע בטוב אשר ממש שוה אצלו בתאות לבו אם יעשה הדבר ההוא או שילך לו מזה ולא יעשנה ושוה אצלו בטוב לבב באמת בשלימות, אז ידע כי מתת אלהים הוא ולא עצת יצר הרע ויוכל לעשות בו נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. וצריך לזה גודל פלס ומשקל והבחנות רבות אם אינו מעורב בזה מעצת היצר כי שכל אדם על פי רוב נמשך אחר התאוה, ולמה שלבו חפץ יטנו שכלו גם כן להוכיח אשר דבר זה טוב הוא וראוי לעשותו לכבוד הבורא, ואין האמת אתו.

875

876ועל זה אמרו חז"ל (תיקוני זוהר ל"ח.) אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא, כי המים נקראים על שם התאוות כי כל התאוות באין מיסוד המים לפי שהם מצמיחין כל מיני תענוג כמו שאיתא בשער הקדושה למורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל, וכשאדם זוכה לעשותן לשם ה' לעשות עמהם נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם נקראים מים העליונים כי עולים למעלה, ולהיפוך כשעושה אותם בתאות לבו כסוס כפרד אז נמשל כבהמות נדמה ונעשה בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, ונקראים מים התחתונים. ואין ביניהם אלא כמלא נימא, היא החכמה והשכל שבראשו להבין ולהשכיל אם לעלות למעלה למעלה או לירד מטה מטה ח"ו, ובבחינה זו נהפך היצר הרע והרע שבקרבו כולו לטוב כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז'), ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. כי גם כח התאוה והחמדה שהוא הוא היצר הרע עתה נהפך לטוב לעבוד עבודת הקודש, וממילא על ידי זה גם אויביו הגשמיים שהם השונאים הרעים שיש לו גם המה ימליצו טוב בעדו ויהפכו לו לטובה כי מלאך רע שלו שמקטרגו בשמים גם הוא יענה אמן לפי שנתהפך לטוב, ועל זה אמר הכתוב (משלי י"ז, כ"ו) גם ענוש לצדיק לא טוב. כי בענין התשובה תתאה שאינו מהפך המדות וכוחות הרעים לטוב כי אם מגרשם מאתו שלא יעשה בהם את האסור לעשות, הנה גם שונאי צדיק הגשמיים יאשמו ויענשו שילכו מאתו ולא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה וגו', וזה עדיין לא טוב הוא כי לא נהתפכו כוחות הרעים שבו לטוב. ואמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג',י') טוב לשמים וטוב לבריות כמאמר חז"ל (קידושין מ'.), כלומר אף הבריות שהם נגדיו ושונאיו מהפכן בכח צדקתו לטוב אליו לאהבה אותו ולדבקה בו וממילא גם יחזירם למוטב כיון שנתדבקו בו.

876

877ולזה אמר הכתוב שובה ישראל וגו' כי כשלת בעוונך וגו' ונמשיל משל קטן והוא קרוב להמשל שכתב החסיד בחובת הלבבות והוא שהיה בעל הבית אחד בעל חסד גדול וטוב והמיטיב לכל ורצה פעם אחד לעשות חסד מפורסם לבאי עולם והכין בית גדול עם כל מיני מעדנים ומטעמים הרבה מינים והכין שם מכל הטובות הצריכין לבני אדם ממלבושי כבוד וספסלים הטובים ושלחנות וקתדראות לישב עליהם וצוה להכריז כל איש אשר ירעב וירצה לאכול יסור שמה ויאכל וישתה שם כרצונו ויישן שם על המטות המוצעות הנאות, וכשבאו לשם הרבה מבני אדם אשר לא טובים ויאכלו וישתו וישכרו כשכרותו של לוט והתחילו להכות זה את זה עד שאחד נתן ידו בעיניו של חבירו ועשהו סומא וכדומה, ואז כאשר הלכו בבית נכשלו ונפגעו באלו הספסלים הטובים והשלחנות, ויפול ושיבר את רגלו והשולחן נפל על ראש חבירו ורצץ את מוחו ונעשו כולם חולים ויגיעו עד שערי מות, והנך רואה בעיניך בזה כי בעל הבית הזה כיוון באמת לטוב ולחסד, וברשעתם וכח תאותם נעשו כל הטובות שלו להם לרעה, הספסלים והשלחנות שהוכנו לטובה שיברו בהם את רגלם ורצצו את מוחם, היין הטוב שהוכן לשתות לטובתם נשכרו יותר מדאי עד שנפלו לחולי, וכמו כן בדברים האמורים כי כל הדברים הנתונים מאת אלהים בכל הדברים אשר על הארץ הלא כולם הם חסדים אמיתיים וטובות גדולות עתיקות נוראים ונשגבים למי שזוכה לעשותן בכח שכלו אשר בקרבו לא בכח תאותו כבהמה, וראה חיים עם אשה אשר אהבת, וברשעת האדם נכשל בטובות האלו גופא להיותן פח לפניו לרדת על ידן לשאול תחתיה, ומי הוא החייב בזה, והקב"ה אומר (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' כלומר אני כיוונתי לטובה אשר אתה תבחר ותקרב בחיים למען תחיה אתה וזרעך בכל הדברים שהערכתי לפניך, והאדם נכשל בהטובות להיותן מכשול לפניו לירד לבאר שחת. ועל כן אמר הנביא כי כשלת בעוונך שאתה נכשל בהטובות המונחים לפניך לעשות בהן רע, ועל כן איפוא זאת עשו קחו עמכם דברים כנזכר ליקח הדברים ההם להחזירם לטובות לאכול ולשתות בהלולים כלומר שיהיה כקודש הלולים לה' להיות המחשבה מקושרת בשמי השמים ולשבר כח תאותו ולהכניעה עד קצה האחרון בנסיונות שונות וכדומה משאר הדברים צרכי חיי הבל עולם הזה בכולם תוכל לעשות נחת רוח גדול למי שאמר והיה העולם כמעט יותר מן התורה והמצוות, והקב"ה הכינם לטובה גדולה לך, וכל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז, ד'), כלומר למען ה' ו' יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות על ידי זה ושמחה וחדוה ונחת רוח ככל הנאמר.

877

878וזה הדבר אשר שיבח הכתוב את אבינו אברהם, ואמר וילך אתו לוט נודע בחינת לוט הוא היצר הרע האורב אל האדם טמון בקרבו והוא לוטה בשלמה להחטיא את האדם, אבל באברהם הנה הלך אתו עמו, והיצר הרע השלים עמו, להיותו אוהב שמו בכל לבבו בשני היצרים יצר טוב ויצר הרע שעם כל כוחות תאוות הרעים הִתְאַוָה לה' המיוחד, ובכל הדברים התחתונים הגשמיים עבד את ה' ואף גם כשירד למצרים מקור מקום הטומאה והרע, שאף הוא קצת נפל ממדריגתו הרמתה להיות כאשר הקריב לבוא שמה הכיר ביפיה של שרה עד שאמר (לקמן י"א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מה שאין כן קודם שלא ידע ולא אסתכל אף בדידיה מפני דביקות מחשבתו בה' בלא הפסק רגע, אף על פי כן כשעלה משם נאמר (לקמן י"ג, ה') וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים וזה הכל רומז אל הקדושה בקרו של אברהם וצאן קדשים שגם לוט כח התאוה, נשרש תחת יסוד הקדושה להתאוות ולחפוץ את ה' בכל עוז, וקנתה לה השראת קדושת ה' מצאן ובקר ואהלים אהל תורה ותפילה, ונעשה בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני, שמן האחור נמשך ובא אל קדם קדמתה קדמונו של עולם ועלה למעלה למעלה וילך למסעיו הראשון לנסוע הנגבה בחינת ימין לאכללא שמאלא בימינא ופרע הקפותיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ג'), ורמזו כי דרך האיש אשר לא ניסה בדבר אז צריך לעשות הדבר ההוא בחשאי בנסתר מיראת היצר הרע והרע שלא יכשל ח"ו בדבר, אבל בשכבר עמד בנסיון אז הוא עושה הדבר ההוא בהתגלות לעין כל כי אינו חש מסטרא דשמאלא העומדת בצדו, וכנודע מסוד תפילה בחשאי ותפילה בקול, וזה פרע הקפותיו מה שהיה צריך להקיף על הדבר סביב סביב שלא יעשנו כך בגלוי לעין כל, עתה פרע וגילה הדברים (כי פרע לשון גילוי מלשון (שמות ל"ב, כ"ה) כי פרעה אהרן) כי כבר עמד בנסיון ולא יראה עוד משום דבר וכאמור.

878

879ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען וגו'. עיין מה שכתבתי למעלה לבאר מנין ידע אברהם את הדרך אשר ילך בה, ולפי פשוטו נראה על דרך מה שכתב הזוה"ק (בפרשה זו ע"ח.) וזה לשונו: קודשא בריך הוא יהיב ליה לאברהם רוחא דחכמתא וכו' ואתקל בתקלא וידע חילין די ממנין על סטרי דישובא כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא תקיל בתקלא ולא הוה סליק בידיה אשגח למידע חיליה וכו' כדין ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה דכנען וכו'. והן על זאת ודאי שלא היה לו על זה צווי מפי הקב"ה רק שמעצמו נמשך לשם לפי שידע כי משם הושתת עלמא ושם שער השמים, וגם כאן אף שלא הראה לו הקב"ה את הארץ שיער בנפשו וחכמתו כי ודאי זה הארץ יחפוץ ה' להנחיל לו לרשתה ועל כן תיכף כשבא אל הארץ נראה אליו ה' ואמר לזרעך אתן וגו' כלומר כיוונת לדעתי כי זה הוא הארץ אשר חפצתי לתת לך ולזרעך עד עולם, ולזה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו פירוש ששש ושמח במה שנראה ה' ובישר לו שהוא הסכים אליו שכיוון לדעתו של הקב"ה וכמו שפירשו ז"ל ישמח משה במתנת חלקו.

879

880גם יאמר ויצאו ללכת וגו' ויבואו וגו'. על דרך אומרם ז"ל (בבראשית רבה ל"ט, י"א) לפום דאמרין אנשי מבית לבית חלוק, מאתר לאתר נפש, ברם את לא נפש את חסר ולא ממון וכו' והעיד הכתוב אשר כן נעשה יצא בשלום ונכנס בשלום בנפשות ובממון.

880

881ויעבור אברם בארץ וגו'. לשון ויעבור אין לו פירוש לכאורה, והיה לו לומר וילך עד מקום שכם וכדומה, והנראה בזה על פי המבואר בדברי מרן האר"י ז"ל (בעץ חיים פרק ג' משער הכללים) וזה לשונו: וסוד השדים ודדים הם בסוד ויעבור וכו' כי סוד ויעבור ע"ב מימין רי"ו משמאל הוי"ה באמצע וכל זה בבינה כי היא המינקת והנה ע"ב רי"ו הוי"ה גימטריא שד"י שהוא השדים והוא סוד אלהים שבבינה א"ל מימינא מ"י משמאלא ה' באמצעיתא וכו' וכאשר אימא היא המניקה לבנים אז נקרא אל שדי עיין שם, השדים המניקים בהם וכשעולה למעלה ומסתלקת מעל הבנים שכבר נגמר זמן יניקתה אז נקראת א"ל עליון גומל חסדים מלשון ויגמל הילד כי נגמר זמן היניקה וכו' עד כאן. ובזה תבין סוד הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם והוא לפלא בעין הכל כי הלא כמה פעמים כתיב וירא ה' אל אברם או אל יצחק וליעקב.

881

882אכן הנה נודע הדבר המבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) אשר קודם מתן תורה לא היה הזיווג עליון בשלימות אף בימי האבות רק שמאברהם התחיל להתעורר הזיווג ואף שמבואר שם אשר בימי יעקב נשלם הזיווג, נודע אשר כמה מיני זיווגים יש כמו שמפורש בעץ חיים (בשער הזיווגים עיין שם) ואמנם הזיווג שהיה בימי האבות הוא המכונה על שם זיווג קן צפור סוד מוחין דיניקה המבואר שם (פרק ב', ג') בבחינת והאם רובצת על האפרוחים וכבר נתבאר שסוד היניקה היא בבחינת אל שדי שהוא ע"ב מימינא ורי"ו משמאלא הוי"ה באמצע, ולכן אף שגם שם הוי"ה נכלל בזה מכל מקום אינו בבחינת השלימות והיא רק ככלה בין רעותיה משובצה ומקיפים אותו מימין ושמאל ולא כן בחינת הגדלות המכונה על שם הוי"ה בעצמו כי נתעלה ונתגדל זיו אורו צח ומצוחצח בבחינת הזיווג השלם המיחד כל העולמות ולכן אף על פי שנאמר כמה פעמים ויאמר ה' אל אברם וירא אליו ה', זה הכל היה בבחינת היניקה שהוי"ה באמצע ולא בבחינת השלימות גדלות המוחין ועל כן אמר וארא וגו' באל שדי בחינת היניקה כאמור ושמי ה' הוי"ה בעצמו בבחינת הגדולה השלימות לא נודעתי להם רק זה ההוי"ה אשר במספר שדי שהוא באמצע, ולכן אמר שם והקמותי את בריתי אתם לתת להם, מה שאין כן בברית בית הבתרים נאמר (בראשית י"ז, ח') נתתי ואמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"ב) אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה, ואמנם כי אין נתינת הארץ על השלימות כי אם ביחוד וזיווג השלם אחר קבלת מוחין דגדלות וכו' ועל כן כאשר הבטיח להם בבחינת היניקה אמר לתת להם כלומר שהבטיח להם שיהיה שמו שלם בזיווג השלם ואז יהיה בחינת נתינת הארץ (וזה רמז אומרם (בבא בתרא ט"ז:) בת היה לאברהם אבינו ובכל שמה וכו' כי האשה קודם הנשואין היא מְכוּנֶת על שם אביה בת פלוני מה שאין כן אחר היחוד נקראת על שם בעלה ואברהם שלא זכה בימיו ליחוד השלם, היתה שכינת עוזנו מְכוּנֶת על שם הבת, ועל כן ובכל שמה כי בעת היחוד השלם נקראת היא על שם בעלה הנקרא כל, ועתה בכל, כלומר אצל כ"ל או בת כ"ל והבן וזה אברהם בכ"ל והבן) ולזה מסיים שם לכן אמור לבני ישראל אני ה' שאני עתיד להתגלות בשם הוי"ה לבד בחינת הגדלות להראות גדולתי לכל רואה ועל כן והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו' ד' לשונות של גאולה שהד' כוסות של הסדר מרומזים נגדם והוא בחינת ד' מוחין הידועים הרומזים אל הגדלות כנודע.

882

883הנה בריש פרשה זו נאמר וירא אליו ה' וגו'. ומבואר בזוה"ק אליו דייקא וכבר ביארנו, ולפי דרכינו כאן נאמר, כי הנה בעת היחוד השלם עת הארת מוחין דגדלות בעולם אז נאמר (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך, כי גדולתו יתברך נראה וניכר לעין כל על ידי הנסים המופלאים שעושה והכל יאמרו כי אין קדוש כה' ואין בלתו, וכמאמר הכתוב (שם ד', ל"ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וגו', וכנאמר (ירמיה ט"ז, כ"א) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', ואז גם הנביא שנגלה אליו ה', נתגלה באספקלריא המאירה, והנביא רואה דבר ברור וגלוי. אכן בזמן שאין היחוד שלם ואינן מאירין מוחין השלימים כי אם המוחין דיניקה ושמו הגדול יתברך נתון בין ימינא ושמאלא, ובחינת רי"ו רומז גם כן להשלימות משם אלהים הנחלק לשלושה בחינות (כמו שמבואר בעץ חיים שם) ונודע אשר בחינת אלהים הוא בחינת הצמצום ואין גילוי שכינתו יתברך ניכר בארץ והכל נסתר בטבע ובמקרה המזל ואז גם נבואה לא מצאה חזון ברור מה' כי אם בדוחק עבור חמדת וְהִתְאַווּת זה הרואה שרוצה לראות ודוחק עצמו למראות ה', אז ה' יתברך בטובו מתגלה אליו על ידי אספקלריא דלא נהרא כי דבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ כראוי, ואז נקרא במראה אליו אתוודע כלומר עבור דחיקות וחפיצות הנביא לראות מראות שכינתו יתברך, ולאהבתו במראה אליו אתוודע עבורו אבל אין עת עתה לזה.

883

884וזהו שאמר הכתוב וירא אליו ה'. אליו דייקא כלומר כי מראה הזו לא היה רק אליו עבור השתדלותו שחפץ ודחק עצמו לחזות בנועם ה', ולזה יאמר הכתוב כאן ויעבר אברם בארץ, שכל פעולת אברהם מה שפעל ועשה בהשראת הקדושה בארץ העליונה והתחתונה ובזיווג ויחוד המדות הכל היה בבחינת ויעבור שהוא ע"ב רי"ו המורה על בחינת מוחין דיניקה ולא בבחינת מוחין דגדלות, ובזה יבואר עוד אומרו אליו דייקא, כי הנה באמת ה' נראה אליו בבחינת אל שד"י המורה על ע"ב רי"ו והוי"ה ביניהם וכאן לא נאמר כי אם ויעבור שהוא ע"ב רי"ו לבד, ולזה אמר הכתוב וירא אליו ה' אליו דייקא שהתגלות הלז שהיה גם בבחינת הוי"ה באמצע היה רק אליו לבד, אבל בחינת השראת הקדושה שפעל אברהם להיות בארץ לא היה כי אם בבחינת ע"ב רי"ו לבד, ולזה אמר שם הכתוב אחר כך ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו פירוש היה שש ושמח אחר שראה כי גם התגלות הוי"ה אליו על כל פנים באמצע ויעבור, אבל הנראה אליו לבד דייקא ולא כן בארץ כי רק ויעבור אברם בארץ ולא יותר, כמדובר.

884

885עוד יאמר ויעבור אברם וגו'. שלשון ויעבור אינו מובן לפי פשוטו כי להיכן עבר הלא כל עיקר הליכתו לשם, והוה ליה למימר ויבוא עד מקום שכם וגו' ורש"י ז"ל פירש נכנס לתוכה ולכאורה אין זה פשט לשון ויעבור, ואמנם בהיות כי מתחילה לא שמע משמו יתברך אלא לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך ולא גילה לו הארץ ולא ידע כלל איזה ארץ חפץ ה' שבחר לנחלה לו, ועל כן לא עבר בה כי אם דרך העברה בעלמא שלא לשם קביעות להשתקע בה, ולזה אמר ויעבר אברם בארץ שעבר בה דרך העברה כמו בכל הארצות שעבר קודם בואו לארץ כנען והמתין עד גילוי שכינתו יתברך לידע איזה ארץ בחר ה' עד אחר שנגלה אליו הקב"ה ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת ואז הבין כי זו היא הארץ שצוה ה' ללכת אליה ועל כן ויט אהלה וגו'.

885

886וירא אל אברם וגו' לה' הנראה אליו. צריך להבין הצגת הסימן לה' הנראה אליו וכי ח"ו יש ה' אחר שאינו נראה אליו והלא אלהינו יתברך שמו יחיד ומיוחד, והנראה כי הנה אמרתי פירוש מאמר הלל הנשיא שאמר (אבות א, י"ד) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו', כי הנה שתי סוגי אנשים נמצאים בבחינת עבודת הבורא, האחד יחפוץ רק שהוא יעבוד להבורא והוא יעשה כל העשיות, ורעה עינו באחיו אם יראה כי גם הוא עובד לה', כי חפץ באהבת נפשו להיות בן יחיד בעבודה מה שאין זולתו דומה לו, ואף אצל הקב"ה חפץ הוא שהוא בלבד ימצא חן אצלו הוא ולא אחר ורודף וחוטף את כל המצוות מזולתו כאשר יוכל שלא יעשה שום אחד דבר כי אם הוא לבדו, וזה מורה כי גם לכבוד עצמו דורש שימצא חן בעיני המקום בכדי לשלם לו שכר טוב בעולם הזה או בעולם הבא להיות גדול בעיני הקב"ה משאר חבריו ורוצה בתפארתו. ואמנם סוג השני הוא האוהב לה' יתברך אהבת אמת צלולה וברורה בלי שום דופי, ומגמתו רק לעשות נחת רוח לפניו ולגרום יחוד קדושא בריך הוא ושכינתיה תמיד, ולכן אם הוא רואה מחבירו איזה דבר טוב שעובד לה' יתברך ימולא שמחה ונחת ותדשנה עצמותיו במה שעל ידי זה יגיע נחת רוח לבורא עולם ויבוא הטוב מכל מקום, וזה כל מגמתו, וכשרואה דבר מצוות ביד חבירו אינו רודף דוקא לחזור לסבב שיבוא לידו, כיון שגם על ידי חבירו יהיה זה הנחת רוח, וכדמיון אחד האוהב את חבירו אהבת אמת אז ישמח ויתענג בכל הטובות שיגיע לו יהיה ממי שיהיה כיון שלאוהבו טוב בזה ואדרבה יאהב למי שעשה טובות לאוהבו, ולא כן אם אינו אוהב חבירו אהבת אמת רק לפנים, אז רק יֵרָאֶה לפניו שהוא עושה לו טובות ומשתדל בעבורו כי מצפה על ידי זה לתשלום גמול מאתו או למצוא חן בעיניו ולא יתענג כלל אם אחר יעשה לו טובה.

886

887וזהו שאמר אם אין אני לי כלומר כשאין כוונתי בעבודתי למעני למען טובתי או להגדיל תפארתי אז מי לי פירוש מי שעושה ועובד ה' יתברך הכל לי הוא ואני שמח ומתענג בזה כאילו אני עשיתיו כיון שבין כך ובין כך יגיע נחת רוח לבוראי מה נפקא מינה אם הוא מאתי או מאחר כיון שאין כוונתי למעני, וכשאני לעצמי פירוש אם כוונתי בעבודה לעצמי למען טובתי אז מה אני פירוש אפילו זה שאני עושה מה הוא כיון שכוונתי למעני איני עובד אלא לעצמי ולא לבוראי ומה היא חשובה.

887

888והנה אברהם אבינו העיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') וקראו אברהם אוהבי שהוא היה אוהב לה' יתברך אהבת אמת ולא לאהוב את עצמו, וכל ימיו היה חפץ מאוד לעשות נחת רוח לפניו לבד ולהתגדל שמו של מלך מלכי המלכים בכל העולמות עד הארץ התחתונה ולהיות דירתו יתברך בתחתונים כמו שהיה קודם החטא שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ג, ב') עיקר שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה לרקיע הראשון עמד קין וכו' עד ועמדו ז' צדיקים והורידו אותה לארץ אברהם וכו' עד כאן. ורק לזה נתאוה ה' יתברך בעולמו שברא בכדי לדור עם בריותיו בתחתונים כמאמר חז"ל (שם להלן) אשר על כן בראותו גילוי כבודו יתברך אליו בארץ הלזו והוא פעם הראשון אשר נראה אליו ה' כמו שמובא בדברי הרב האלשיך זללה"ה, הנה לא שמח שמחת עצמו שנתגלה לו ה' מה שאין אחרים זוכים לזה ועיקר שמחתו היה במה שזה נחת רוח גדול לפניו יתברך שמו אשר מצא אדם שראוי להשראת השכינה שיוכל להרכין שכינתו אליו ועל ידי זה יתגדל ויתראה כבוד מלכותו בארץ שזה עיקר כל הבריאה ושעל ידי זה יוכלו נבראי הארץ להתקרב לה' אֵל אמת לצד גילוי שכינתו יתברך בארץ ובודאי כל הקליפות ובחינות הרעים נכנעו ונפלו מבחינתם הרבה מפחד ה' והדר גאונו הנראה על פני תבל ויושבי בה.

888

889ועל כן הנה בשתים גדלה שמחתו, אחד זה שנראה ה' בארץ שהוא נחת רוח לפניו היות לו דירה בתחתונים, ושעל ידי זה יוכלו נבראי הארץ להתקרב לה' ממה שנתקדשו מעט בקדושתו, והכנעת הרע מכולם במעט לפי ערך שהיה, וגם גדלה שמחתו למה שנראה אליו ביחוד ונתקדשו ונטהרו כל רמ"ח אבריו וגידיו ממחזה שדי עד אין שיעור וערך ויוכל על ידי זה לגורם לבוראו עוד נחת רוח יותר ויותר, וזהו שאמר הכתוב ויבן שם מזבח לה' הנראה פירוש על מה שנראה ה' בארץ הלזו, וגם אליו פירוש עוד שמח מה שנתגלה כבודו יתברך אליו ובזה יוכל לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ועל זה שמח והעלה עולות במזבח.

889

890או יאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. כי הנה ג' דברים מוזכר כאן בכתוב, האחד גילוי כבודו יתברך במה שנאמר וירא אליו ה', והשני בשורת הזרע שאמר לו לזרעך אתן וגו', והשלישית בשורת ארץ ישראל שאמר אתן את הארץ הזאת, ואמנם אברהם אבינו ע"ה אב החכמים לא בנה מזבח כי אם על שזכה ראות פני השכינה זה היה העיקר והחשוב שבכולם אצלו ולא הביט על שום דבר אחר ורק השתומם על המראה אשר מחזה שדי חזה והאיר לפניו בכבודו יתברך, והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו זה היה עיקר שמחתו מה שנראה אליו ה' מכל השלושה דברים הנזכרים.

890

891גם יאמר ויבן שם מזבח וגו'. כי הנה נודע מה שמבואר בזוה"ק (נח ע"ג:) אשר ראויה היתה ארץ ישראל לישיבת ישראל מששת ימי בראשית וכמו בת שבע לדוד שהיתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ז.) וזה אשר ישב בה הכנעני קודם, הכל מאת ה' היתה כאשר מבואר שם באורך עיין שם. ושורש הדבר כי הנה ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ועיני ה' דורש אותה תמיד מראשית השנה ועד אחרית שנה והיא מכוונת מול שער השמים אשר דרך בה יעבור כל בחינת ההשפעה הטובה והשלימות וקדושת ה' ונקראת נחלת ה' כי זה הוא נחלתו כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו צ"ה:) בלשונו: אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו (קהלת י', י"ז) וכתיב (שם שם, ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו והני קראי קשיין אהדדי ולא קשיא מאי דכתיב אשריך ארץ דא ארץ דלעילא דשלטא על כל אינון חיין דלעילא ובגין כך אקרי ארץ החיים ועלה כתיב (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וגו' עד אי לך ארץ שמלכך נער דא ארץ ישראל דלתתא דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין נכרים אתיהבו לרברבין תריסין דממנין עלייהו ועל דא כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ווי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' עד כאן.

891

892ונודע אשר חלק ה' עמו אבל ואתכם לקח ה' וגו' ולקח הוא אותיות חלק שבחר ה' להיות לחלקו ולא נתנם תחת יד שר ומושל וכמו כן ארצם ארץ ישראל לא ניתן תחת יד השר כי אם ה' אלהיך דורש אותה תמיד ועל כן מששת ימי בראשית ישראל ראויין לארץ והארץ ראויה לישראל ששניהם חלק ה' ולא תוכל כלל לסבול עול הגוים עליה כמאמר הכתוב (ויקרא י', כ"ח) כאשר קאה את הגוי וגו' וכן בכותים נאמר (מלכים-ב י"ז, כ"ו) וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעין את משפט אלהי הארץ, אלהי הארץ דייקא כי קדושת אלהים אשר בארץ הלזו לא היה יכול לסובלם והמית אותם ותיכף כאשר ימלאו סאת הגוים בעוונותם שם, לא תוכל קדושת הארץ לסובלם על שום פנים מה שאין כן בשארי הארצות, וזה שבישר הקב"ה כאן לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת כלומר שיזכו זרעך להיות בארץ הזאת שתהיה הארץ המקודשה זאת לחלקם, ומעתה ממילא יובן אשר זרעו כולם צדיקים יהיו שיזכו לשבת על האדמה הלזו וכמאמר הכתוב (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.

892

893והנה עיקר הבטחת נתינת הארץ היה להאבות גופא להם ולזרעם אחריהם כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ':) מנין לתחיית המתים מן התורה וכו' עד שנאמר למען ירבו וגו' לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים וכו' עד כאן. והיה הבטחתו יתברך ובשורתו לאברהם אשר הוא וזרעו אחריו כולם יזכו לרשת את הארץ המקודשת הלז שכולם יהיו ראויים אליה בהיותם מקודשים מכל העמים חלק ה', ועל כן כשאמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ, הוא בשורת הזרע שהוא וזרעו יזכו להיות מקודשים לחלקו שיהיו ראויים לנחלת ה' כי ודאי אברהם אבינו לא חפץ בבנים כי אם למען היות נחת רוח לפניו יתברך לא זולת, ובשורת הארץ שהארץ המקודשת יהיה ירושתם אחר שיהיו ראויין אליה. ואברהם היה מבין תוקף קדושת הארץ ממה שנראה אליו ה' עתה בפעם ראשונה כנזכר למעלה לצד קדושת הארץ המוכנת לרוח נבואה מאת ה' מה שאין כן חוץ לארץ שאין הנבואה מתגלה שם זמן רב כי אם לעתים רחוקים בהכרח כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.).

893

894והנה רש"י ז"ל פירש ויבן שם מזבח לה' על בשורת הזרע ובשורת הארץ והוא כאשר כתבנו שזרעו יהיה נכון לפניו להיות ראויין לארצות ה' והארץ המקודשת הלז תהיה נחלתם, ולזה סיים לה' הנראה אליו כלומר עיקר השמחה היה ממה שראה שנראה אליו ה' בארץ הזו ומזה הבין גודל קדושת הארץ וחשיבותה לפני ה' ועל כן גדול הוא מאוד שהארץ הזאת ינחלו לעולם וזרעו יהיו צדיקים שיזכו לשכון בארץ הלזו, או ירצה בדרך זה הנראה אליו כלומר מה שגדלה הבשורה בזה הוא דבר הנראה אליו לבד שהוא ידע מעלת קדושת הארץ מה שאין כן אחר שאין מבין זה, או יאמר שלזה בנה מזבח מה שבישר לו ה' שהארץ הוא הנראה אליו כלמר ראוי אליו ולזרעו כנאמר למעלה לכם לא נאמר אלא להם אשר בזה ידע אשר ודאי יצדקו בניו עד העולם וכאמור.

894

895ויעתק משם ההרה וגו'. פירוש להר הידוע הוא ירושלים הר המוריה כאברהם שקראו הר כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) כי כל מסעיו היה לצד ירושלים כפירוש רש"י ז"ל בפסוק הלוך ונסוע הנגבה.

895

896או יאמר ויעתק משם ההרה מקדם וגו'. כי נודע מזוה"ק (פרשה זו פ"ד.) כל מסעות אברהם היה להתקשר בבחינת החסד אמת שהוא בחינתו ועל כן הלוך ונסוע הנגבה צד דרום שהוא בימין מדת החסד, חסד לאברהם. והנה חז"ל אמרו (שמות רבה ט"ו, ד') אין הרים אלא אבות וכו' ונראה טעמם בזה על פי אומרם ז"ל כל הגבוה מחבירו משובח מחבירו וכו' ארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכו' ירושלים גבוה מכל ארץ ישראל וכו' (קידושין ס"ט.), ועל כן בחינת האבות שהוא בחינת ג' קוין ימין ושמאל ואמצע הכוללים תחתיהם כל המדות וכל הדברים שבעולם שעל כן נקראים אבות שהם כמו אבות לתולדות שאחריהם, שכל שאר המדות נקראים תולדות לגבייהו, נקראו הרים בחינת הר גבוה שכל הגבוה מחבירו משובח וכו', ואמנם הר הראשון הוא בחינת החסד לאברהם העומד בימין מקדם שהוא ראש וראשון שעליו נאמר (ויקרא כ"ג, מ') ולקחתם לכם ביום הראשון, ואברהם המשיך עצמו להר הזה להיות נשלם בבחינת החסד בכל השלימות ולזה אמר ויעתק משם ההרה מקדם, שהמשיך עצמו לאותו הר הידוע שהוא מקדם לכל ההרים, ומשם לבית אל ליכנס לבית הפנימיות של אל בחינת חסד אל להשתלם בשלימות מדה הזו ואחר כך כאשר נשלם בבחינתו התחיל להמשיך האורות מאבא ואימא בכדי להשלים בנין זכר ונקבה שיהיו ראויין לזיווג לפי ערך שורשו, ונודע אשר בנין המלכות הוא מהחכמה בחינת אבא ובנין הזעיר אנפין מאימא בסוד הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ולזה אמר ויט אהלה וכתיב בה"א וקרינן בחולם שהוא ו' לרמז על שניהם בחינת זכר ונקבה אהל ה' ואהל ו' שהמשיך האורות אליהם הנצרך לבנינים (כי אהל הוא מלשון הארת האורה כמו שכתוב (איוב כ"ה, ב') הן עד ירח ולא יאהיל) וקיים בהם ואהל ישרים יפריח (משלי י"ד, י"א) שעל ידי זה יפרחו ויעשו פרי אחר כך על ידי הזיווג השלם. ומפרש מאין המשיך להם האורות לבנינים ואמר בית אל מים כי המשיך אורה לבית אל שהוא הזעיר אנפין המכונה על שם חסד אל, מים בחינת התבונה שנקראת ים הקדמוני כידוע, והעי מקדם, העי מספר פ"ה סוד המלכות, מלכות פה קרינן לה האיר אורה מקדם שהוא מספר דפ"ק רבוע ע"ב סוד החכמה כנודע, ויבן שם מזבח פעם ב' ביותר פנימיות ממזבח הראשון כי שם לה' הנראה וגו' וכאן לה' סתם דרגה פנימיות כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו דף פ'.).

896

897גם יאמר ויעתק משם ההרה וגו'. ולהבין בנין המזבח השני על מה היה משמש כי הרי בסמוך נאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה וגו' ולמה זה בנה בנין שני, ואכן הנה נודע מה שמבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בעץ חיים (שער דרושי הצלם בכמה מקומות שם) בענין המוחין הנכנסין בזעיר אנפין מבחינת מוחין דצלם שהכנסתן הוא מבחינת בינה ותבונה, ותחילה נכנס בחינת ם שבצלם שהיא הארבעה מוחין שהם חכמה בינה חסד וגבורה שכל אחד כלול מיו"ד הרי ם דצלם ואחר כך הל ואחר כך הצ לכל הט' בחינות כנודע בבחינת מוחין של אמת. והנה חז"ל אמרו אין הרים אלא אבות ולזה יאמר הכתוב כאן ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו' כי אברהם הוא בחינת הר הראשון שבהרים בחינת החסד והוא יומא דכליל כולהו יומין כי כל בחינות זעיר אנפין נכלל על שם החסד בסוד הכתוב וחסד ה' מעולם עד עולם, ועל כן אברהם הועתק לשורש בחינתו ההרה הר הידוע שבהרים והוא ההר אשר מקדם הר הראשון שבהם והוא לבית אל בית שנקרא אל על שם חסד אל כל היום, ועל כן כאשר תיקן שורש המדות במקומם לערך שורשו, אז היה יכול להוריד אורות אימא אליהם בבחינת והאם רובצת על הבנים כי כל עוד שאין המדות מתוקנים במקומם לא תוכל אור שלמעלה להאיר ולהרביץ עליהם כי אין הקדושה שורה במקום הפגום חלילה וכאשר תקנם אברהם לפי בחינתם אז הוריד והטה אור של מעלה עליהם וזה אומרו ויט אהלה, אהל-ה כלומר שהטה והוריד אור אימ"א שהוא בחינת ה' להשפיע אורה לבניה, ואז נעשה בית אל מים, שבית אל שהוא הראשון שבבנים והוא יומא דכליל כולהו וכו' נתברך ונשפע בו אור מי"ם רומז על ג' בחינות הצלם ותחילה המ"ם מי"ם הרומז למ"ם דצלם שהוא רומז לארבעה מוחין כנאמר ואחר כך היו"ד הרומז אל הל' דצלם בג' קוציה שכל אחד כלול מיו"ד כנודע, ואחר כך המ"ם אחרונה הרומז אל הצ' דצלם כי המ' במלואו כזה מי"ם הוא מספר צ' והכל להראות תיקון אברהם אבינו בשורש המדות למעלה בעומדו בקודש בארץ ישראל, וגם בכללות רומז מים אל השפעת אור אימא שהוא מ"י בכלל, ובפרט נקרא תבונה ם כידוע, גם נודע ליודעים מהחילוק שבין סמ"ך למ"ם, ודרך הגדלות הוא מד' התחתונות הנקרא מ"ם וזה מ"י ם' הכל כנודע, וממילא כאשר הזעיר אנפין ממולא באור אימא נמשך ממנו לבחינת המלכות העומדת באחורי זעיר אנפין אורה ושמחה להמתיק הדינים שבה, ואז והעי מקדם כי העי שהוא מספר פה הרומז למלכות כמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר ט"ז) מלכות פה וגו' ממשיך אור מקד"ם בחינת המזרח הרומז אל התפארת והוא זעיר אנפין כנודע, וכל זה עשה אברהם בגודל קדושתו וצדקתו (ועל כן כתיב אהלה בה"א לא אהלו בוא"ו לרמז על אוהל ה' הנזכר, וגם לפי מאמר חז"ל בזה (בראשית רבה ל"ט, ט"ו) מתחילה נטה אהל אשתו ואחר כך אהל שלו נכונים הדברים בסוד מקראי קודש המבואר בדברי הרב האר"י ז"ל שביום טוב הוא רק הארת אימא אך על ידי קריאתינו אנו מזמנין להארת אבא שיהא נתלבש בהארת אימא וכו', ועל כן גם אברהם בתחילה נטה אל אהל ה' להמשיך אורות אימא ואחר כך הזמין להארת אבא שיתלבשו בהארתה).

897

898ועל הענין הזה בנה אברהם שני המזבחות כי במזבח הראשון נאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה וגו' והוא בסוד מזבח החיצון שהיה במקדש הנראה לכל הרומז לבחינת חיצוניות אורות המדות, שתחילה היה צריך לתקן המדות במקומם בבחינת חיצוניותיהם. אבל אחר כך ויעתק משם ההרה, לתקן בבחינת פנימיותיהם (על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים ט', י"ח) על פסוק לשאולה לדיוטא התחתונה וכו' וכן כאן ההרה לפנימיות הרים הנקראים בחינת המדות כאמור) ואחר כך ויט אהלה אהל-ה לתקנם באור המקיף מבחוץ מאור אימא, ואחר כך נעשה בית אל מי"ם הוא בחינת המוחין שקבלו לשם יחוד השלם לפי הבחינה אז (כי זיווג ויחוד השלם לא היה כלל קודם מתן תורה, ואף אחר מתן תורה לא היה שלימות היחוד בכל השלימות עד ימי שלמה המלך ע"ה כידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו ובכמה מקומות) ואז בימי אברהם היה כל בחינת היחוד והזיווג בבחינת החסד לבד ועל כן ויעתק וגו' ההרה הר הראשון לבד שורש בחינתו לעשות שם בחינת היחוד הכל כאמור) ובזה נעשה הע"י מקדם שהמתיק דיני מלכות בתפארת, ולזה ויבן שם מזבח פעם שנית בחינת מזבח הפנימי ועל כן לא אמר כאן לה' הנראה הרומז לחיצוניות רק לה' סתם בחינת דרגה פנימיות להאיר אורות המוחין בפנימיות ויקרא בשם ה' שייחד בחינת שם מלכות לתפארת זעיר אנפין הוי"ה והכל בבחינת ההרה מקדם בחינת החסד שורש בחינתו. וחז"ל אמרו בזה (סוטה י: ובראשית רבה ל"ט, ט"ז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל וכו' בפי כל רומז אל יחוד יסוד ומלכות כי היסוד נקרא כ"ל כידוע (זוה"ק בראשית י"ז.), ולזה אמר הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, נודע אשר החסדים מכוּנים על שם הנגב שהוא רוח דרום בחינת הימין ואברהם נסע לו עוד להתחזק בבחינה זו כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' ועוד הנגבה קאי אל ירושלים (כמו שאיתא ברש"י ז"ל) להשיג בחינת לאה הנקראת ירושלים כי עד עתה היה עומד למטה ברחל (כמו שאיתא בליקוטי תורה שם).

898

899גם יאמר ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם וגו'. כיוון לנטוע אהלו דוקא שם ולבנות שם מזבח כי בית אל נודע ששם העמיד ירבעם עגל הזהב להשתחות לו וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ט"ו) לשעבר היתה נקראת בית אל ועכשיו היא נקראת בית און ופירש רש"י ועכשיו מימות ירבעם ואילך וכו'. ובעי, שם היה דבר עכן הזרחי שמעל בחרם כידוע (יהושע ז׳:כ״ד), והפסיק אברהם בינהם ובנה בינם מזבח בכדי שלא יזכיר הקב"ה בעת צרתם בעי, על דבר עכן, גם מה שעתידין לעשות בבית אל, ואז ח"ו פעמיים תקום צרה ולא יוכלו בני ישראל לסבול, וכאשר קרה לאברהם שרדף עד דן ושם תשש כוחו מפני עבודת אלילים שהיה עתיד להעשות שם. ועל כן הפסיק ובנה מזבח בינם, והוא ענין בקשת רחמים מלפני הקב"ה שלא יזכיר מזה לזה.

899

900גם יאמר בדרך זה בדרך הרמז, כי חז"ל (שם מ"ג, ב') אמרו בפסוק הנזכר וירדוף עד דן שֵׁם עבודה זרה היא ומכה מלפניה ומלאחריה וכו' ועל כן אמר בית אל מים, פירוש לאחור כי מערב נקרא אחור. והעי מקדם, פירוש מלפניו, ועבודה זרה מכה מלפניה. ועל כן ירא אברהם שלא יגיע להם עוד צרה ויגון בעי מחטא בית אל, ועל כן הטה אהלו ביניהם ובנה שם מזבח וביקש להפסיקם שלא להזכיר בזה עון זה.

900

901ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. לכאורה הלוך ונסוע מיותר והיה די לומר ויסע אברם הנגבה, ואמנם כי הנה כתבנו למעלה במה שאמר לו הקב"ה לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, ולכאורה לא מצינו מקום שהראה לו את הארץ אולם אמר לו כשתבוא אל ארץ שתראה אותי רואה אותך, פירוש שאתגלה אליך ואביט בך כבחינת הנבואה שהוא במראה אליו אתוודע, והוא אומרו אשר אראך שאראה אותך, ובזה תבין כי היא הארץ המקודשת שאני מגלה שכינתי שם ועיין שם.

901

902והנה תיכף אשר וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ. כבר יצא ידי חובת מאמרו של מלך והיה יכול להשתקע שם, ואכן כי גדלה קדושת אברהם ונסע לו למקום המקודש שבקודש והוא ירושלים שמקודשת משאר הארץ כמו שאמרו ז"ל (כלים א', ח') וכמו שאיתא בדברי הזוהר (בפרשה זו ע"ח.) שחלק כל הארץ במשקל עד שבא לאמצע העולם שממנו הושתת העולם וכו' עיין שם. ועל כן הוסיף לומר הלוך ונסוע פירוש שהלך מדעת עצמו לפי שכבר יצא ידי שמים תיכף כאשר נראה אליו ה' ואך הלוך מעצמו ונסוע הנגבה בכדי לנסוע לצד ירושלים קודש הקדשים אבן שתיה כאמור.

902

903ויהי וגו' וירד אברם וגו' לגור שם וגו'. לכאורה מיותר אומרו לגור שם ועיקר ההודעה הוא שירד למצרים, ואכן כי לכאורה יקשה למה לא הלך לו אל ארצו ומקומו כיון שהיה מוכרח לצאת מן הארץ וכבר קיים מאמר הקב"ה בלך לך שכבר הלך, ועתה אשר מאת ה' נסבה שהרעיב נפש הצדיק והיה מוכרח לצאת משם למה ילך לארץ נכריה מוטב ילך לארצו ומקומו, ולזה אמר לגור שם כלומר כיון שלא ירד למצרים להשתקע אלא לגור שם לפי שעה, כי ידע והכיר בטוב מעלת ארץ הקדושה אשר טוב ללון במדבריות של ארץ ישראל מפלטרין של חוץ לארץ (כמו שאיתא בבראשית רבה ל"ט, ח'), ועל כן לא הלך אלא למצרים כי קרוב הוא לישב שם על שעה ויחזור מה שאין כן הנסיעה לשוב לביתו דרך רב הוא, ועוד שלשוב לביתו נראה כאילו חוזר לשבת שם בקביעות כמו קודם והוא לא רצה בזה רק בחר בטוב הארץ, ובפרט ברוח הנגבה הוא ירושלים עיר הקודש ועל כן קירב עצמו למדינה הקרובה לנגבה של ירושלים והוא מצרים כידוע וכמו שאיתא ברש"י בפסוק ויעל אברם ממצרים וגו'.

903

904כי כבד הרעב. דבר זה מיותר אחרי אומרו מקודם ויהי רעב בארץ, אמנם זה יגיד צדקת הצדיק אשר מאוד גדלה בעיניו חיבת הארץ ולא יצא ממנה כי אם אחר שהוכבד הרעב ולא היה לו מקום אחר להוושע אם לא שיצא ממנה אבל כל עוד שהיה הרעב שלא בכבידות ישב לו בנחלת ה' ולא חפץ לצאת ממנה, והוא כמו ששנו רבותינו (בבא בתרא צ"א.) אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא אם כן חזק שם הרעב וכו' וכן קיים אברהם אבינו ע"ה ולא יצא עד שהכביד הרעב מה שאין כן בימי שפוט השופטים שהיה רעב בארץ לבד ולא הוכבד הרעב ויצאו שני גדולי הדור מחלון וכליון לחוץ לארץ ונענשו כמו שאמרו (שם) ועיין בבראשית רבה (כ"ה, ג') ותמצא כדברינו.

904

905ועוד יאמר כי כבד הרעב. כלומר, אף על פי שכבד הרעב (כמו כי מנשה הבכור (בראשית מ"ח, י"ד) שפירוש אף על פי שמנשה הבכור) והיה אפשר לעלות על דעתו הלא אינה טובה הארץ לפני, ומאמר הקב"ה כבר קיים כאשר הלך פסיעה אחת בארץ ישראל כמו שכתבנו למעלה והיה לו מקום לומר אלך ואשב לי במצרים בקביעות אף על פי כן לא כן הוא כי רק וירד מצרימה לגור שם לבד ולא להשתקע והיה דעתו לחזור להתהלך לפני ה' בארצות החיים.

905

906ועוד נראה שזה הכתוב כולו קאי למה שלמעלה שמסיים ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה ועתה מספר מעלת הליכת ארבע אמות בארץ ישראל כי הן קודם אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך וגו' עד ואברכך בממון רצה לומר, כי שם ואברכך בזה כי זכות הארץ יסייע לך להיות תתברך בכל מעשה ידיך שם דוקא אבל לא בחוץ לארץ ועתה גילגל הקב"ה והביא רעב בארץ וירד למצרים, וידוע מצרים מקור מקום הטומאה ערות הארץ ופחותה מכל חוץ לארץ ואף על פי כן כיון שכבר הלך ד' אמות על אדמת הקודש, נתברך במצרים בכל טוב ויעל במקנה כבד בכסף בזהב וגו' ומזה נדע אשר ארץ ישראל היא מקור הברכות ואף שנראה לפעמים רעבון בתוכה אין זה אלא בבחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה אבל היא מקור כל הברכות, ולזה אמר כי כבד הרעב וגו' כלומר אף שכבד הרעב שם ותרצה ח"ו ליתן דופי בארץ המקודשת הלזו לא כן כי על כן גילגל הקב"ה שירד אברם למצרים ויעל משם בכל טוב מפני שכבר הלך ד' אמות בארץ ישראל שמזה נבין מעלת הארץ מקור מקום כל הברכות, והילוכו בה מברך ומקדש כאמור.

906

907ויהי וגו' הנה נא ידעתי וגו'. נודע לכל אשר צריך להבין אומרו הנה נא ידעתי ועיין ברש"י ז"ל ובמאמרי חז"ל, ונראה בזה על פי מאמר ר' אליעזר בזוה"ק (פרשה זו פ"א:) וזה לשונו: כאשר הקריב כאשר קרב מבעיא ליה מאי כאשר הקריב אלא כדכתיב (שמות י"ד, י') ופרעה הקריב, דאיהו אקריב להו לישראל לתיובתא אוף הכי הקריב דאקריב גרמיה לקודשא בריך הוא כדקא יאות. לבוא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים וכו' עד כאן.

907

908והנה בזה אמרתי פירוש הכתוב (תהלים ט', ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כי דרך הצדיקים כשהם מבינים שצריכין עתה בזה היום או השעה להתקרב עצמם לדברים מדברי העולם כמו לסבב בשווקים ורחובות לישא וליתן עם בני אדם או לאכול ולשתות וכדומה, ויראת ה' ופחדו על פניו שלא יפול שם ח"ו ממדריגתו בדבר מה כי הנה השוק מלא בדברים שצריכין שמירה יתירה ביותר, כמו ראיית נשים יפיפיות המלובשים שני המסבבין בשוק, או מיני המשא ומתן המלא ערמות ורמאות, למשל מעשיות עול במדה ובמשורה ונודע אומרם (בבא בתרא פ"ט:) משורה הוא א' מל"ג בלוג והתורה הקפידה עליו למאוד עד שאמרו (שם פ"ח.) קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות וכו'. וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לחמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם (רש"י ויקרא י"ט, ל"ב). או באונאת איש את חבירו שהתורה הזהירה (ויקרא כ"ה, י"ד) וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה אל תונו איש את אחיו, או מיני ריבות המצויים בשוק וכדומה לאלפים בכל דברי העולם שצריך האדם לעשות.

908

909ומה הוא עושה הנה הולך ומקשר עצמו קודם צאתו לשוק בקשר אמיץ וחזק בקדושת ה' באהבתו ויראתו ופחדו קשר חזק בל ינתק, ואז כאשר הולך לשוק ורואה מכל אותן הדברים הנאמרים, הנה אינו רואה בהם כי אם אור ה' וכוחו שברא כל אלה ומברר את זה לבד ומפריד הגשמיות מהדבר ההוא ואז כאשר רואה פני ה' שמה ודאי לא יעשה שם דבר למרות עיני כבודו ח"ו, כמו באשה יפה אומר בלבו זאת מברואי ה' היא, והוא אשר ברא זאת החלק הנאה ולמי צריך לאהוב ומי צריך לישא חן בזאת הלא מי שברא חלק יפה כזה אליו צריך להודות ולאהבה אותו ולחמוד אותו בלב שככה לו בעולמו כי היא לא עשתה את עצמה לאהוב אותה על ידי יופיה וצריך לאהוב האומן שעשה חלק יפה הזה. וכן בעשיות משא ומתן אינו רואה בכל עסקיו כי אם אור ה' המשגיח על הכל ושורה בטבע העולם שיתנהג כך להחליף פרה בחמור לקנות ולמכור ואיך יוכל למרות לפניו אם מאמין בה' אשר ישנו שם, וכן קודם האכילה ושתיה שהוא מקום ליפול מהקדושה להיות בבחינת המתאוין בעם, מקשר את עצמו קודם בפנימיות הקדושה באהבה ויראה כאמור, ואז לא יכוון במאכלו כי אם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לא זולת.

909

910וזה אומר הכתוב (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כלומר אף בעת שבדרכיו של העולם הלכו וקרוב הוא לצאת חוץ מכל מקום לא פעלו עולה כי קשרו והתדבקו עצמן קודם בקשר אמיץ בל תמוט, וזה שאמרה התורה (דברים כ"ג, י"ד) ויתד תהיה לך על אזניך והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית את צאתך, כלומר לקבוע את עצמך בה' ביתד נאמן באהבת ויראת ה' בחמדה עזה קשורה ונפלאה, ואז והיה בשבתך חוץ בשווקים ורחובות וכדומה הנקראים דרכים של עבירה כי דרך אתם עוברים לעבור עבירות מכל מה שאמרנו או בלשון הרע ושקרים וליצנות וחניפות המצויים ביושבי קרנות, וחפרת כלומר תבוש ותתבייש מיוצרך (כי וחפרת הוא לשון בושה מלשון (ישעיה כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה) הנמצא גם שם, וכסית את צאתך פירוש תכסה את יציאתך חוץ להיות החוץ לך בפנימיות התורה והעבודה כיון שלא תראה שם דבר אחר כי אם אור וכח ה'.

910

911וזה עשה אברהם אשר טרם קרב למצרים מקור מקום הטומאה ערות הארץ נפל עליו פחד ה' ויראתו שח"ו לא יפול שם ממדריגתו עבור רוב הטומאה הנמצא שם ועל כן הקריב עצמו בתשובה שלימה לפני המקום פירוש שב אל ה' להתדבק ולהתקשר בכל כוחי מורשי לבבו בחמדה עזה בפנימיות קדושת ה' ברוב אהבה ויראה עד אשר היה בטוח בעצמו שאף שכאשר יהיה רואה תועבת מצרים דרגת הטומאות והקליפות אשר שם, לא יפול מהתקשרות מחשבתו מה' על שום פנים, להיות בדרכיו של עבירה ולא יפעל עולה קלה כמות שהיא, וזה שאמר בזוה"ק הנזכר לבוא מצרים לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים פירוש אף שיראה בעיניו ולבבו אינון דרגין הטמאין אבל יהיה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב כי לא יראה רק פנימיות פני ה' הנמצא גם שם להחיותן בסוד הכתוב ומלכותו בכל משלה כנודע.

911

912והנה בזוה"ק כפל דבריו לאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים והוא כי ידוע מאמר חז"ל (שבת ס"ד.) באשר אמרו אנשי מלחמת מדין (במדבר ל"א, נ') עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' עד ונקרב וגו' לפני ה' שאמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, וזה הכל השכיל אברהם עשות שיצא בהיותו במצרים מכל בחינת מעשה באיזה דבר, ואף מידי הרהור הקל שבקלים יצא מהכל להיות מואס ברע בתכלית המיאוס עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס בתכלית השיקוץ והתיעוב, וזה לאתרחקא מעובדי מצרים ואף לאתרחקא מנייהו פירוש מכל וכל מידי מחשבה והרהור הקל, גם בראות אותם בעיניו לא יזיז מחשבתו מדביקות הקדושה ולא יראה כי אם אור ה' כאמור. והנה נודע אומרם ז"ל (בבא בתרא ט"ז.) אברהם אפילו בדידיה לא אסתכל פירוש לא הסתכל בשרה כל ימיו והוא עבור הצניעות הרב ויראתו מה' פן כאשר יסתכל קצת יפול במחשבתו דבר חמדה ותאוה אף על דקה מן הדקה והיה פורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא אל אחד ממאה לשער האיסור, וזה הכל היה קודם, ואמנם עתה שהוכרח להתדבק כל כך עד אשר יראה בצריו ממש תועבת מצרים ולא יפנה אליהן כלל, ומחשבתו תהיה דבוקה ומקושרת בחי העולמים, ממילא מכל שכן דכל שכן שהיה יכול לראות ביופיה של שרה הצדקת מקור הקדושה והטהרה ולא יזיק לו אף על כל שהוא בשום אופן.

912

913ולזה אמר הכתוב ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, פירוש הקריב עצמו כל כך בדביקות וקדושת הבורא אף לבוא למצרים לאשגחא באינון דרגין תתאין ערות מצרים ואף על פי כן לא ירעו ולא ישחיתו בהר קדשו ודביקות לבבו, אז נשא קל וחומר בעצמו ביופיותה של שרה שלא יזיק לו ואדרבה נודע אשר ראיית פני הצדיק מועיל מאוד לקבלת הקדושה על ידי זה כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת הקבלת פני רבו ברגל. ואך מקודם לא היה רוצה להסתכל בה כי היה ירא את פני ה' כנאמר ואך עתה שידע בודאי אשר לא יזיק לו אז ודאי בכוון התכוון עצמו ראות פני הצדקת ובהשראת הקדושה אשר עליה, ועל כן אמר עתה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מה שלא רציתי לידע עד עתה, ככל הנאמר.

913

914או יתבאר הכתוב בדרך אחר והכל על פי דברי הזוה"ק הנזכר אשר הקריב לבוא בתשובה בדביקות אלהות מפני טומאת ערות מצרים, כי הנה נודע אומרם ז"ל (קהלת רבה על פסוק והארץ לעולם עומדת א', ד') אשר הארץ יש לה אברים כאברי אדם עינים ידים ורגלים פה וכו', ועל כן גם בה אין מקום אחד דומה לחבירו בקדושה, וארץ ישראל נקרא לב הארץ והוא המובחר הזך והנקי מכולם כמו אבר הלב באדם שהוא החשוב שבכל האברים ומצרים היה המדריגה התחתונה שבה עד שנקרא ערות הארץ, ולכך אנשיה מעודם שטופי זימה הן כמו שמובא בדברי חז"ל בכמה מקומות (ובתנחומא פרשה זו) כי ערותה בה, וכל אלה השתנות המקומות הכל הוא לפי ערך חיות הרוחניות הניתן בארץ בכל מקום ומקום שבה ממקומו של עולם ברוך הוא, וכפי רבות האורה וחיות הקדושה כן נשתנה שמו למעליותא, וכפי המעטת האור ורבות חיות הקליפה כן שמה במטה מטה.

914

915והנה הרמב"ם ז"ל (ריש פרק ב' מהלכות דעות) כתב למי שרוצה לעקור מדה רעה יתנהג זמן רב בהיפוך ממש ואז יכניע את המדה ההיא כמו אם הוא בעל חימה ינהיג עצמו שאף אם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהם עד שיעקר גובה הלב ממנו וכו'. אשר על כן אבינו אברהם כשהיה רוצה לרדת מצרימה וידע אשר שם עיקר התגברות הקליפה בתאות העריות ערות הארץ וירא את פני ה' שלא יתפס ח"ו בעון ההוא על דבר מה בהרהור הקל, ותקע עצמו בה' לגדור עצמו בדבר ערוה באופן שלא יגע אף בדבר המותר לו היא אשתו בכדי לעקור ממנו תאוה ההיא מכל וכל שלא ירגיש כלל, ואף במותר לו נאסר לפרוש מצ"ט שערי היתר וכו', ולא כדוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה דאמר ר' יוחנן אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע (כמו שאיתא בסנהדין ק"ז.) אבל הוא הרעיבו עד שהוסר ממנו תאות נשים וחינה עליו מה שחן אשה על בעלה, הכל הוסר ממנו כי ביטל התאוה מכל וכל, ועיקר חן אשה על בעלה כשהוא בעל והיא אשתו ויש לו קצת תאוה וחמדה אליה אבל באברהם הוסר זאת מכל וכל שלא התאוה ולא חמד בשום אופן, והנה כל זמן שחן אשה על בעלה אז אי אפשר לו לידע בבירור על אשתו אם היא יפת מראה כי אפשר שאליו נדמה שיפת מראה היא מחמת שחינה עליו אבל לא כן בעיני אחרים, והראיה מאסתר שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה וידוע אומרם ז"ל (מגילה י"ג.) אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה ונמצא יכול להיות אשר בעיני בעלה היא נושאת חן ונראית לו יפה ולגבי אחרים אינה יפת תואר כלל, ואמנם עתה באברהם כאשר הקריב לבוא מצרים שהקריב עצמו בתשובה ונאסר במותר והוסר ממנו כל בחינת חן אשה בכדי לבוא מצרים שלא להכשל שם, אמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כי אחר שנעקר מלבו כל בחינת החן ואף על פי כן ראה שהיא יפת מראה אז ידע אשר היא באמת יפת מראה מצד מהותה ממה שנתן הקב"ה תפארתו על יראיו ולא מצד החן, ועל כן יש לו לדאוג על זה וכאשר נבאר להלן.

915

916והיה כי יראו אותך המצרים וגו' למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך וגו', הבנת כתובים האלה נודע שהם קשים מאוד כי למה יעלה על לב מצרים להרוג אותו בשביל אשתו וכי לא יוכלו לקחת אותה בעל כרחו אף שיחיה ולמה יעשו שתיהן להרוג נפש ולקחת את אשתו, יקחו את אשתו ואותו יחיו. ויותר פלא מה שאמר אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך פירוש שיתנו לו מתנות כפירוש רש"י וכי ח"ו היה אברהם מרוצה לזה שתלקח האשה אל בית המלך ויתנו לו מתנות אתמהא, ואם תאמר שאפשר היה פיקוח נפש בזה שלא ימות ברעבון כאשר סיים וחיתה נפשי בגללך, הלא גילוי עריות הוא אחד מדברים שנאמר בהן יהרג ואל יעבור ומכל שכן כשאין סכנה מפורשת רק מיתה ברעב מה שיכול לילך מבית לבית הוא ואשתו לשאול על הפתחים לחם צר ולא לבוא לידי כך, ואפשר לומר שתאמר כי על האשה אין חיוב כל כך בזה לפי שקרקע עולם היא (וכמו שאיתא בסנהדין ע"ד: ועיין ברמב"ם רפ"ה מהלכות יסודי התורה דלא פסק כלל להאי תירוצא ולדידיה אף באשה תהרג ואל תעבור) מכל מקום זה דוחק גדול לאמר זאת על אברהם אשר עמד בכמה נסיונות ומסר נפשו לה', ח"ו יפקיר את שרה המקודשת ומטוהרת בצדקתה הגדול למקום ערל וטמא בשביל אכילת לחמו, ולא מצינו שה' יחשוב לו עון בכל זה.

916

917ומה שנראה בזה הוא כי אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ה.) כשהיה דוד המלך אצל ישבי בנוב שבא אליו אבישי בן צרויה לעזור לו ואמר שֵׁם ואוקמיה לדוד בין שמיא לארעא, ונימא איהו (פירוש למה לא אמר דוד בעצמו השם שינצל) אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וכו' עד ויעזור לו אבישי שעזרו בתפילה וכו' עד כאן. ונמצאת למד אשר דוד בעצמו לא היה יכול להנצל מידם מצד אין חבוש מתיר עצמו עד שעזר לו אבישי בתפילתו ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ד', ט') טובים השנים מן האחד וגו' כי אם יפולו האחד יקים את חבירו וגו', כדבר האמור אשר אם אחד יפול אין חבוש מתיר עצמו. וכן על זה רמזו חז"ל באומרם (סנהדרין ע"א:) כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם פיזור לצדיקים רע להן ורע לעולם כי כשהם שניהם יחד אז זכותן גדול ולא כן אם הוא באחד ומי יקימנו.

917

918אשר על כן נאמר, אשר אברהם אבינו ע"ה ודאי יידע בטוב ובטח בה' אלהיו אשר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, וכשם שירד לכבשן האש וניצל וכדומה כן בודאי תנצל שרה הצדקת ממשכב הנכרי פרעה הרשע וכמו שכתב בזוה"ק (פרשה זו פ"ב.) דחמא שכינתא ובדא אתרחיץ עיין שם. ואמנם חשש כי כאשר יראו המצרים שאינן יכולין לנגוע בה על ידי נס כאשר היה על ידי הכאת המלאך, או שארי דברים שימנעם ה' מלהתעלל בה, יחשבו כי זאת ודאי זכות אברהם ותפילתו הוא המסייע לזה לצד שהיא אשתו, ואם תבעל לנכרי פגם גדול הוא לו ובזיון רב להתעלל באשת חיקו, ועל כן זכותו מסייע לה שלא יוכלון ליגע בה, כי הלא אין חבוש מתיר עצמו כאמור (אחר כותבי זאת מצאתי כן מפורש במאמר חז"ל (שמות רבה כ', א') וינגע ה' וגו' על דבר שרי אשת אברם מה תלמוד לומר אשת אברם טובים השנים מן האחד ופירשו שם שני זכויות זכות עצמה וזכות אברהם גרמו לנגע לפרעה כאמור) ועל כן יעצו יחד להרוג את אברהם ובצד ההריגה הנה אין כאן כי אם זכותה לבד, ועוד נראה להורגו בסתר שלא תוכל היא לעזרו בתפילתו כי לא תדע מה יולד יום, ובזה נוכל לו, ולא תשאר כי אם היא לבדה ונגביר עליה לתופשה באופן שירצו לפזר הצדיקים להיות חס ושלום רע להן להתגבר עליהן.

918

919וזה אמר הכתוב והיה כי יראו אותך המצרים, כלומר הן אמנם בטחה נפשי בה' שלא יהיה בך מהם כי אם ראיה בעלמא אבל לא יגע בך ערל וטמא, ועל כן אמר והיה המורה על לשון שמחה כמו שאמרו חז"ל (פתיחתא דאסתר רבה י"א) ולכאורה מה לשמחה בזה שיראו אותה המצרים ואכן בטח בה' שרק יראו אותה ולא יגעו בה בשום אופן וזה שמחתו בה' אשר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואך זאת אני חושש כי יאמרו אשתו זאת כלומר מה שלא נוכל לנגוע בה הוא עבור שהיא אשתו אשת אברם וזכותו גם כן מסייע לה כי אין חבוש מתיר עצמו וכו' ועל כן והרגו אותי שלא תשאר כי אם את לבדך ויכלו לך. ועל כן,

919

920אמרי נא אחותי את, ועל כן אין זכותי בזה שלא תלקח למשכב המלך אדרבה למען ייטב לי בעבורך שהמה יתנו לי מתנות שאני מבקש ממך להתרצה להם, ובאמת ידיעתי נכונה כי לא יעשו לך דבר בשום אופן ואז וחיתה נפשי בגללך שאני אשאר בחיים חיותי והוא גם כן בגללך שזכות שנינו יעמוד ויגן עליך שלא יגע בך ערל וטמא וכאמור.

920

921ויהי וגו' ויראו המצרים וגו' ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה וגו', לכאורה עיקר ההודעה כאן מה שראו אותה שרי פרעה שנתגלגל על ידיהם שתלקח אל בית פרעה, ומה שאמר קודם ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד מיותר כולו, ואמנם הכתוב מספר בגנות מצרים, כי הנה אברהם אבינו עבר בארץ עד מקום שכם והולך ונוסע הנגבה, והכנעני אז בארץ. ומחמת טובת קדושת הארץ אף הנכרים שבה היו גדורים ולא פרוצים כל כך ולא מצינו בכל מקום עוברו שיתנו אנשיה עיניהם באשתו אם יפה היא או לא, ולא כן בבואו למצרים תיכף כולם ראו אותה ונתנו עיניהם באשה יפה, והכל לפי שהוא מקור מקום הטומאה ערות הארץ כנזכר למעלה, ובזה ידע אברהם הטובה הגדולה והנפלאה מה שבישר לו המקום בנתינת ארץ ישראל אשר באמת היא המשובחת מכל הארץ שאף הנכרים היושבים על אדמתה אף שהוא כנען הארור מהכל והוא שורש הרע עבד עבדים וממנו יצא נמרוד ראש הממרידים בהקב"ה, מכל מקום כיון שישבו על אדמת הקודש לא יוכלו להרע כל כך וכאשר אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח') כשבא אברהם לארץ מצא עודרים בשעת העידור וכו' אמר הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת, ולכאורה אם אנשיה טובים מה לחשיבות הארץ בזה ואולם זה הכל סובב על מה שאמרנו, ואברהם ידע בטוב מהות הכנעני ושורשו ומה עשה אבי אביהם חם לאביו נח הצדיק, ורק הוא שימש בתיבה כנודע (סנהדרין קח:), ואכן כיון שבאו אל האדמה המקודשת לנחלת ה' ממילא נמשכו לקצת שורש הטוב שלא להרע כל כך כשאר הארצות, ועל כן אמר יהי חלקי בארץ הזאת דייקא כי היא הגורמת לכל זה, ולכן חילק הכתוב במעשיהם ואמר (ויקרא י"ח, ג') כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם וגו', ולכאורה מה נשתנה אלו מאלו להיות הסברא אשר כמעשה הגוים האלו לא נעשה וכמעשה הגוים אלו נעשה, ואך זה הוא הדבר כי מעשה ארץ כנען אף הגוים הדרים שם לא יעשו כמעשה הגוים הדרים בארצות האחרים ולכן לזה איוה נפש אברהם וזה אשר נתן לו ה' אלהיו.

921

922או יאמר ויהי כבוא אברם וגו', פירוש הוא נתן קצת אצבע בין שיניהם להביט ביופיה כי אחר שהטמין אותה בתיבה, וכשפתחו והבהיק כל ארץ מצרים מזיוה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ', ה') ועל ידי זה גדלה תמיהת המתמיהין ביותר ויותר מה שאין כן אם היו באים לעיר שניהם יחד כדרך כל הארץ לא היו כולם מסתכלין בה כל כך תיכף בבואם, בעין רעתם, וגם מפני שטמן אותה ובזה חיסר קצת בטחונו בה', כי אילו בטח בה' אלהיו בשלימות הגמור כאשר תמיד בטח בו בהיותו בשאר הארצות והיה בא אתה בריש גלי לעין כל, אז היה מפורסם יותר אשר לא שלטה בה עין רואה ולא יוכלו ליגע בה כלל כי גם היה נעקר מאתם חמדת תאותם אליה, שיראו אותה בעיניהם ולא יתאוו ויחמדו אליה כלל. ורק ויהי כבוא אברם מצרימה כלומר אברם לבד בא ואותה טמן, קילקל קצת בטחונו בה' ולכן ותלקח האשה אל בית פרעה, וכל זה גרם הארץ ארץ מצרים שכל כך גדלה טומאתם עד שגם אברהם אבינו צדיקו של עולם נפל קצת קצת מבחינותיו ומדרגותיו המופלאים.

922

923ואכן טובה היתה לו זאת מאל אלהיו בבחינת אחור וקדם שהזכרנו כמה פעמים אשר בנפול האדם קצת ממדרגתו, אם עיני שכל לו, הוא לטובתו. כי ירידה זו צורך עלייה היא שיוכל על ידי זה להשיג מדריגה יותר גדולה מכאשר היה לו קודם, והוא בחינת כצפור נמלטה מפח יוקשים שהצפור כשהוא ניצוד בפח יוקשו אז בעת המלטו מפחו, יעופף בכח גדול ויעלה עד למעלה למעלה בכח גדול, כן האדם הנופל קצת ממדריגתו הנקרא בחינת אחור, כשזוכה עלות מזה, הנה הוא עולה בכח גדול לבחינת קדם קדמתה למעלה למעלה מכאשר היה, ועל כן אברהם שהיה צריך להיות במצרים על בחינה גדולה כאשר אמרנו למעלה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו והוא בחינה גדולה לראות בתועבת מצרים בעיניו תוקף הקליפה והרע, ולא יפנה לבבו כלל לזה ולא יזיז ממחשבתו ודביקות אלהות ועל כן היה צריך להיות בבחינת אחור וקדם, כאשר אמרנו.

923

924ויראו אותה שרי פרעה וגו'. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ', ה') שבאו לתבוע המכס וראו אותה. ונראה שהוציאו זה ממה שתלה הכתוב ענין ראיית שרה בביאתו למצרים שלכאורה סתם היה לו לומר כבשארי מקומות ויבוא אברם למצרים ויהי בהיותם שם ראו אותה המצרים וגו', ותלה ענין הראיה בעת ביאתו למצרים, ולמדו מזה שעל עסק ביאתו למדינה ראו אותה כי דרך הבא למטרפולין בבואו לשער העיר יפתחו כל אשר לו לראות מה סחורה מוליך למכור בכדי לקחת המכס, ולכן ויראו אותה, ולזה ויהללו אתה אל פרעה תיכף. ולכאורה הגם שהיו שטופי זימה, מכל מקום אין זה מהתנהגות המלוכה לדבר דברים כאלו בכל עת וזמן, כי אם לפעמים בעת שייטב לב המלך ביין, זה דרכם כסל למו לומר מדיות נאות פרסיות נאות (מגילה י"ב:) ולא בסתם שעה מהיום, וגם זה אין מדרך המלך לקחת אשה תיכף בבואה למדינה כדרך האנס ואולם הם כשראו אותה טמונה בתיבה כדרך סחורה מסחורות הארץ סברו שזה עיקר ביאתו עמה לסחור בה, וכמו שאמר אחר כך אבימלך לאברהם אזלית למצרים סחרית בה וכו' (כמו שאיתא בבראשית רבה נ"ב, י"ב) ועל כן הלכו תיכף לשאול את פי המלך בסכום המכס מה יעשו בסחורה זו שהוא דבר חדש ודבר פלא היא ביופיה, ועל כן וַתֻּקַח האשה בית פרעה לראות הדבר מה הוא ומה יעשה בה ועל כן כשהוטב הדבר בעיניו ונשאה חן לפניו שלח לאברהם מתנות נכבדות, כדרך המביא סחורות נאות יפות ביותר לבית המלך שמקבל פרס מאתו על הדבר הזה.

924

925גם יאמר הכתוב ויראו אתה שרי פרעה וגו'. שלכאורה מיותר הוא אחר אומרו ויראו המצרים את האשה, על פי אשר כתבנו במקום אחר בביאור מאמרם ז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', והוא לפלא כי על מה מרומזת אסתר דוקא בכתוב הזה, ואכן הנה נודע מה שאמר אליהו ז"ל בתפילתו רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות וכו', ופירושו כי הנה על שני פנים הקב"ה מיטיב לעמו ישראל ומושיען בעת צרתם. האחד, הוא כאשר הקב"ה עושה להם בנס נגלה נפלא ונראה לעין כל בשידוד כל מערכת השמים בשבילם ומשבר טבע העולם, כמו קריעת ים סוף שקמו כמו נד נוזלים וקפאו תהומות בלב ים עד שראו כל העולם בראיה חושית את מעשה ה' הגדול אשר עשה ונפלאותיו במצולה ועל כן אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, כיון שראו הפלאת דבר שנשבר טבע העולם ומלואו לכוף ראש לפני בני ישראל, והכל יאמרו אין קדוש כה' כי אין בלתו. והשני, הוא מה שהקב"ה עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל שלא בהתגלות לעין כל בשידוד הטבע, כי אם בהסתר בתוך טבע העולם כמאמרם ז"ל (שבת י"ג:) מי כתב מגילת תענית חנניה וסיעתו שהיו מחבבין הצרות (פירש רש"י מחבבין הצרות שנגאלין מהם והנס חביב עליהן וכו') אמר ר' שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין (ופירש רש"י לפי שהן תדירות) וכו' עד כאן. וכל אלה הנסים הם בתוך טבע העולם כי נעשה הנס בהסתר מפני עוונות הדור שאינו ראוי לנס נגלה כמאמרם (סנהדרין צ"ח:) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם וגו' זו ביאה שניה אמור מעתה ראויין היו ישראל להעשות להם נסים בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא עד כאן. ולשם זה שיבח אליהו עילת העילות וסיבת הסיבות, פירוש בשני דברים אתה ניכר בעולמך לפעמים בבחינת עילת העילות להראות שאתה עילת על כולא ואדון על כולא ומרומם על כל טבע העולם ובידך לשדד כל מערכת השמים והנהגותיהם, ולפעמים בבחינת סיבת הסיבות שאתה מגלגל הדבר על ידי סיבות שונות ומסתיר הדבר בטבע העולם למען יושעו ישראל.

925

926ועל דבר זה אמרה התורה ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. כי הנה בעת אשר נעשה הנס בנגלה ונפלא לעין כל אז נקרא על שם הפנים של הקב"ה כביכול אשר בזה ניכר גדולתו הגדולה והמרובה ואז והאלילים כרות יכרתון ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכשנעשה בהסתר בטבע העולם אז נקרא הסתר פנים שמסתיר הפנים שלו מלהתגלות לעין כל וזה ואנכי הסתר אסתיר פני שאף שאעשה לכם נסים תמיד כי שה אחד בין שבעים זאבים, ובכל עת ובכל שעה הקב"ה עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל להושיעם מיד אויביהם. מכל מקום יעשה בהסתר בבחינת סיבת הסיבות שנתגלגל הנס על ידי סיבות וטבע העולם ואז אין הכל רואהו כי תולה הדבר במקרה וטבע, ולכן לא יקדישו את שמי תמיד עבור נסים ונפלאות שאעשה עמהם כיון שאין הכל מכירין בזה וסוברין שכך דרך טבע העולם, רק לשרידים אשר ה' קורא, הם נותנים דעתם ולבם להבין בכל עניני דרך הטבע אשר כולו הוא השגחות פרטיות מבורא עולם ברוך הוא בנסים ונפלאות עד אין מספר, ואין דבר בעולם שלא יהיה בו מנפלאות האל ברוך הוא כנודע להרוצים לדעת חסדי תמים דעות ברוך הוא.

926

927והנה בזמן אסתר הותחל הדבר הזה להיות נעשה הנס בהסתר ובהתעטף בתוך הטבע שתלקח אסתר אל בית המלך ותעשה סעודה אל אחשורוש והמן ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים גם אמרו שם (ט"ז.) על פסוק (אסתר ז', ד') כי אין הצר שוה בנזק המלך, אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי. ולזה אמרו אסתר מן התורה מנין פירוש מנין דבר זה מן התורה שיהיה נעשה דבר כזה שהקב"ה יעשה נס לישראל ויבוא בתוך סיבות טבע העולם, ואמרו ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וכאשר אמרנו שזה מורה על בחינת הסתרת הנס הנגלה הנקרא פני ה'.

927

928וכמו כן בכל דבר ודבר שברא ה' בעולמו וחלק מכבודו וחכמתו לבשר ודם ונותן להם השפעת הטובות לעבודתו כמו אהבה ויראה וכוונות ויחודים כולם הם בדרך הזה אשר מי שזוכה שזיכך וטיהר לבבו ומחשבתו, ונעשה כלי מוכן לקבלת הקדושה מאת אור פני ה', אז הנה בא אליו האהבה והיראה צלול וברור שלא בעיטוף והתגלגלות שום דבר כי אם לאהוב את ה' ולירא ממנו מפני שהוא מלך גדול ורם על כל העמים ואין אהבה ויראה כי אם אליו. אבל מי שאינו ראוי לכך שלא זיכך וטיהר כוחי מחמדי גופו, ועוד טומאתו בו משורש הקליפה והרע השוכנים סביביו, הנה בא אליו האהבה והיראה מעוטף ומלובש בתוך דבר מדברי עולם הזה כמו כאשר פתאום יעלילו עליו למלכות ויבואו שלוחי המלך וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ואז יראה ורעד יבוא בו ותכסהו פלצות, או גנבים ושודדי לילה יבואו עליו או לסטים בשדה, ובזה יירא מאוד ויצר לו. ואם בעל שכל הוא יזכור מזה אשר עיקר היראה הזו היא יראת הבורא ברוך הוא כי הנה בלעדיו לא יֵעָשֶׂה דבר כי הוא המשגיח על הכל, ואם ברוב חסדיו ירצה להוציאני מן הצרה הזאת אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל אלא הוא, והוא אשר סיבב וגילגל הדבר הזה ועל כן אין לי לירא כי אם את פני ה' אלהי ולשוב עדיו בתפילה ותחנונים להושיע לי מצרה הזו, ולידע בטוב אשר עיקר סיבות וגילגול הדבר הזה הכל בהשגחה פרטיות מאת מקומו של עולם ברוך הוא בכדי להזכירו שיש אל גדול איום ונורא אשר צריכין לירא מלפניו ברתת ורעדה וחלחלה, ושלא להמרות פיו חלילה וחלילה בדבר קטן או גדול כי שמו נורא בגוים ומלך גדול הוא, ואך כי יושכח זאת מלב האדם מפני דביקותו בהבלי עולם הזה, ועבודתו יומם ולילה בשביל להשיג קניני עולם הזה ומחמדיו וכל כך נטבע כוחו ושכלו רוחו ונפשו בהם עד אשר ישכח מיראת הבורא ברוך הוא, ועל כן נתגלגל עליו דבר מלך שלטון להיות נזכר אשר יש בורא עולם ה' אשר צריך לירא מלפניו ולעבדו בלבב שלם, ומיד כאשר יזכור בזה אם הוא באמיתיות לבבו תיכף יושיעו ה' מצרתו ויפדה נפשו מכל צרה וצוקה כי רק למען זה בא וכשנעשה הדבר חלף והלך לו.

928

929וכמו כן באהבת הבורא אם אינו זוכה לבוא אליו האהבה צלולה וברורה ממלך מלכי המלכים ברוך הוא, הנה הוא בא מעוטף ומלובש באהבת עולם הזה ורואה לפניו מדברים הנאים המפוארים הנמצאים בעולם, עד אשר חשקה לבו ונפשו שוקקה להשיגם או שרואה אשה נאה יפת תואר וחמדה נפשו לאהבה אותה, הנה אם בעל שכל הוא ישים אל לבו מאין בא דבר הנפלא הלזה ותפארת יופי הדרה וכי זה הדבר עשה את עצמו לחשוק לזה כי הוא דבר פלא הלא הכל הוא מאת אלהינו יתברך שמו בורא עולם אשר ברא זה הדבר בתכלית היופי ותפארת, ונמצא אשר עיקר האהבה והחמדה צריך להיות לאלהינו אשר עשה זה הדבר הנפלא הלזה ואליו ראוי לחשוק ולחמוד בנפש שוקקה שכך עשה. וידיעתו נכונה בטוב אשר עיקר סיבת זה הדבר וגילגול שנתגלגל להיות בא הדבר הזה לפניו לראותו ולחמוד אליו, לא בא כי אם להזכיר אותו על ידי זה באהבת הבורא לידע שהוא אלהינו יתברך שמו הכל עשה במאמרו וברא דברים נפלאים בעולמו אשר על כן ראוי להיות לב כל אדם חומד אליו באהבה עזה ונפלאה וכמו כן בכל המדות.

929

930תדעו אחיי ורעיי אמת נפלא בזה הענין אשר אף רחמנא ליצלן בהרהורים הרעים כמו למשל בהרהורי אשה, אילו זכה זה האיש בקדושה ובטהרה היתה המחשבה הזאת באה אליו ליחודים עליונים וזיווגם, ועתה שטינף עצמו נתהפכה במחשבתו להרהורים רעים. והמשל בזה למלך שבנה חצר גדול ומעולה בכל טוב ועשה לו שם חדרים רבים עד אין מספר מצוירים בכל ציור וכיור ותלה שם דברים נפלאים אבנים טובות גדולים המאירין ומבהיקין זיום ואורם עד אשר תחשך עפעפי עין הרואה מלהסתכל בהם, והכניס שם כל מיני כלי זמר הנמצאים בבית המלך המזמרין בקולות נאים ומפוארים עד אין שיעור, ופשיטא אשר הוכן שם מכל מיני מאכלים ומשקים ומעדנים ומטעמים הרבה מינים כיד המלך דברים נוראים נפלאים, ופקודת המלך להיות כל איש אשר ירצה לבוא לחדרים האלו לראות בדברים הטובים ההם ולהתענג בהם, ולדשן בדשן נפשם ממאכלי ומעדני המלך, יבוא ויכנס ויאכל וישתה ויתענג כאות נפשו כי רצון המלך להיטיב, והנה אם הנכנס לשם הוא בעל שכל ויודע את הטוב והיפה, הוא נכנס לשם, ותחילה מתענג מראיית האבנים טובות ושמיעת כלי המנגנים המופלאים ועל ידי כן נכנס בלבבו פאר גדולת המלך ואהבתו ויראתו ואחר כך נוטל לאכול ולשתות לפני המלך והשרים והכל במתינות ובאימה ויראה ובאהבה ושמחה כי מכוון בזה לעשות נחת רוח בזה להמלך הטוב ומיטיב לכל שרצונו להנהות הבריות מטובו, והכל בבושה וענוה, ואם הנכנס לשם הוא איש הכפרי עב השכל ועיקר תענוגו ועבודתו למלאות כריסו ובטנו במאכל ובמשתה כאשר יוכל שאת, אז תיכף כאשר בא אל החדר הלזה לא שם לבו להתענג תחילה מהאבנים הטובות המאירין ומכלי המנגנים ולהבין על ידי זה גדולת מלכו כי אם תיכף לאכול ולשתות ואוכל ושותה ורומס כדוב וכזאב, ואין לו בושה לפני המלך והשרים העומדים שם, ושותה יותר מדאי ומשתכר עד אשר יעשה כשכרותו של לוט ואז מטנף היכל המלך הנפלא הלזה, ונוטל בשכרותו האבנים הטובות ומפילן לארץ ומשברן ודובר דברים לפני המלך אשר לא כדת, ואז באין עבדי המלך וחוטפין אותו לחדרים אחרים הנמצאים בחצר ההוא והם חדרים המוכנים לעונש, לענוש בני אדם כאלו ומשליכים אותו לשם, ושם הוא נענש בצער ויסורין כאשר עשה כן יעשה לו, והנה באמצע החצר תולה אבן טוב גדול להאיר לכל חדרי החצר, והיושבים בחדרים הטובים הנזכרים, הנה האבן הטוב הזה מאיר להם לטוב וליפה לפניהם ומתענגים בתפנוקי המלך, והיושבים בחדרים הרעים, האבן הזה הוא לרע לפניהם שרואין על ידו היאך לענוש אותם וליסרם ביסורים.

930

931וכמו כן מלך מלכי המלכים הקב"ה החפץ בשלום עבדו ורצה בטובות עמו ישראל וברא העולם ונתן לפניהם תורה ומצוות המאירין ומפיקים נוגה בכל העולמות שלמעלה ושלמטה, וְהִרְשָם לזמר לפניו בשירה וזמרה להודות ולשבח ולפאר לשמו הגדול בשירות ותשבחות והודאות ותפילת כל פה, והוא דמיון כלי הניגונים אשר לפני המלך שהוא תענוג נפלא עד אין שיעור למי שזוכר לפני מי הוא עומד ואת מי הוא משבח ומפאר, וגם נתן מעדנים ומטעמים, הרבה מינים, לאכול ולשתות לפניו יתברך שמו להיות נחת רוח לפניו במה שהוא זן את בריותיו ובשאר דרכי העבודה הרצויין לפניו יתברך, ואף שאין הכל מכירין עתה בנועם זיו תענוג תורה ומצוות ושבחיו יתברך, ואכילה ושתיה לפניו, להיות בעיניהם חדוה ושעשוע ותענוג עד בלתי שיעור מתענוג מלך עולם ברוך הוא, מכל מקום בודאי הכל מאמינים אשר שכר התורה והמצוות אם ירצה ה' לעולם הבא ודאי הוא תענוג נפלא הפלא ופלא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

931

932ואיש אשר עיני שכל לו ולא ירד עדיין לעומקא דתהום רבה להיטבע בטיט יון מצולה עבודת עולם הזה ושגעוניו, הנה מקודם הוא מרוה נפשו מתורה ומצוות ומרוב התשבחות וההודאות לחי עולמים, ובזה נכנס בלבבו אהבת הבורא ואימתו ופחדו, ואחר כך נכנס לאכול אוכל, במתינות באימה ויראה לפני מלך הכבוד, ובודאי טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשה טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא כמו שאמרו חז"ל (אבות ד', כ"ב), כי הנה צדיקי האמת הם מתענגים וששים ושמחים ומתעדנים בחדוה ונחת מן התורה והמצוות עד בלי שיעור וערך, ובודאי טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.

932

933ואמנם מי שאינו רוצה לדעת בוראו ועיקר עבודתו למלאות בטנו וכריסו במאכל ומשתה ולמלאות תאותו במשכב נשים וכדומה מדברים המגושמים המטונפים בעיני בעלי שכל, אינו ממלא כריסו מקודם בתורה ומצוות ובשבחיו יתברך, ותיכף ממלא כריסו מאכילה ושתיה ושותה ומשתכר עד שבא לכל מיני הרהורים ולכל מיני תאוות רעות אשר תחת יד הקליפות, ואין עונש גדול מזה אם חושב ודובר ועושה דברים לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא אשר לא כרצונו, כי אף שאינו מרגיש מרעה המופלגה אשר בזה, ירגישם לאחר זמן בעולם הזה ובעולם הבא בעונשי גיהנם רחמנא ליצלן אשר אין יסורין קשים ומרים יותר מהם.

933

934והנה הקב"ה ברוב חסדיו הוא המאיר לכל והוא המשפיע שפע וחיות לכל העולם, ואת כל לבבות דורש ה' ואל כל לבות בני אדם יורד תמיד ההשפעה והחיות מאתו יתברך, ואמנם מי שלבו טהור וגופו מזוכך קצת, וחפצה נפשו לה' רואה בזה האורה דברים טובים מיראת ה' אהבתו ויראתו ויחודים העליונים וזיווגם, והוא הטוב האמיתי טוב לו ולזרעו אחריו כאשר ביארנו. ומי שלבו טמא ונפשו לא מטוהרה רואה על ידי ההשפעה הלזו אהבות רעות ויראות אחרות הרעים, והרהורים הרעים מיחודים וזיווגים התחתונים המטונפים וזה עונש שאין עונש קשה מזה.

934

935והנה כאן כבוא אברם מצרימה עם שרה הצדקת היפיפיה (מכל היפיפיות שהיו בעולם חוץ מחוה כמאמר חז"ל (בבא בתרא נ"ח.) הכל בפני שרה כקוף בפני אדם) בין אנשים שחורים ושטופי זימה ודאי שהוצרך הקב"ה להפיל פחדו ויראתו תיכף בבואם, על המצרים שלא יגעו בה תיכף לאנסה למען לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואמנם כי מצרים המזוהמים ודאי שלא יגיע להם יראה הטהורה הברורה יראת ה' כי אין מקום משכן בלבם לזה, ונתהפך היראה זה להם ליראה חיצוניות מוסתר במקרה העולם, לומר הרי דבר הנפלא בעולם הלזו ודאי היא הגונה וראויה למלך, והנוגע בה יתחייב ראשו למלך להשתמש בכלי אשר ישתה אדוניו בו.

935

936ולזה אחר שאמר הכתוב ויראו המצרים את האשה כי יפה היא וגו' ונמצא חשש גדול יש כאן בזוהמת מצרים שלא יחטוף אחד לאנסה (הגם שאם היה חוטפה לא היה עושה בה מעשה ח"ו כי היה מוכה בנגעים כאשר קרה למלכים, לא רצה הקב"ה בזה כי אין הכל כדאים להעשות נס על ידו כמאמר חז"ל (סוף פרק ב' דתענית י"ח:) נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו, וכן כאן בפרעה מלך המדינה ראוי להתגלות נס על ידו ולא על ידי פחותי ערך שחורי המצרים) ולזה תיכף ויראו אתה וגו' כלומר שיראו ממנה שנפל עליהם פחד אלהים לנגוע בקצתה, ואך להם נהפך היראה לחיצוניות העולם אשר ויהללו אותה אל פרעה שאמרו הגונה זו למלך ואסור להשתמש בה מיראת המלך כאמור.

936

937ולאברם היטיב וגו' ויהי לו צאן וגו'. לכאורה היה צריך לכתוב ויתן לו צאן ובקר וגו', ואכן כי הנה דרך המלך המקרב לאחד מאוהביו וקרוביו, הנה אין המלך נותן לו כלום ממון או שאר דברים כי אין זה דרכו, רק כאשר דבר המלך אליו טוב והכל יודעין אשר זה, הקרוב והחשוב אל המלך. הנה במנחה יחלו אותו עשירי עם לדבר בעדם אל המלך, וכל אנשי המדינה מגדלים ומנשאים את האיש ההוא לרצות בעדם בפני המלך, וממילא כל טוב אדוניו בידו ונתגדל בעשירות רב, וזה אמר הכתוב כאן ולאברם היטיב בעבורה כלומר פרעה היטיב עמו לקרבו ולכבדו ולדבר אתו פנים אל פנים כהגדול אשר ביועצי המלך ואז ממילא ויהי לו צאן ובקר וגו' כי כולם גידלוהו משלהם להיותו נכנס ויוצא בבית המלך, והנה ז' דברים נימנו כאן מצאן ובקר וגו' נגד ז' מלכים הידועים שמתו ונפלו למטה וכל עיקר ירידת אברם למצרים היה רק למען יברר הניצוצות ההם כנודע, וכאן בישר הכתוב שזכה להעלות כל בחינת הז' מלכים בשורש נשמתו ולהלן אמר ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב נגד ג' שלא מתו רק נתבטלו והכל תיקן אברהם על תיקונו הנכון.

937

938וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי אשת אברם. אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"א, ב') אמר ר' לוי כל אותו הלילה היה מלאך עומד ומגלב בידו (פירוש רצועה או מקל) הוה אמר לשרה אין אמרת מחי, מחינא וכו' (ופירש רש"י על דבר שרה על פי דיבורה אומרת למלך הך והוא מכה וכו') עד וכל כך למה, שהיתה אומרת לו אשת איש אני ולא היה פורש וכו'. צריך לדעת למה תעשה שרה דבר שלא כרצון בעלה אברהם שבקש מאתה ואמר לה אמרי נא אחותי את ובפרט במקום הסכנה שהיה אברהם ירא שלא יהרג על ידי זה, ונראה כי הנה אמרו שם (שם, א'), צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב, י"ג) מה תמרה זו כשאדם עולה לראשה ואינו משמר עצמו נופל ומת כך כל מי שהוא בא להזדווג לישראל, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהן. תדע לך שכן, שהרי שרה על ידי שמשכה פרעה לילה אחת לקה הוא וביתו בנגעים הדא הוא דכתיב וינגע ה' את פרעה וכו' עד כאן. אשר על כן כיוונה שרי לומר אלו התיבות על דב'ר שר'י אש'ת אבר'ם שהוא סופי תיבות תמר"י, לרמז זאת שצדיקים נמשלו לתמר שמי שבא להזדווג להן נוטל את שלו מאתם, ובזה הדיבור הכהו המלאך כיון שהזכירה תמר בלשונה ידע המלאך שצריכין לעשות לו כמו מי שעולה לתמר, ובזה היה נכון לבה בטוח בה' שבודאי גם לאברהם לא יוכלו לעשות דבר כאשר אינם יכולים לעשות לה ועל כן אמרה כזאת.

938

939עוד יתבאר הכתוב בהקדם לדקדק מה שהפסיק הכתוב בנגעים גדולים בינו לביתו, והיה צריך לומר וינגע ה' את פרעה וביתו נגעים גדולים, ואולם נודע אומרם ז"ל (רבה שם) אפילו קורות ביתו לקו וכולן היו אומרין על דבר שרי וגו', ובזוה"ק (פרשה זו דף פ"ב:) אמר בזה הלשון: תא חזי כל ההוא לילה דשרה הות לגביה דפרעה אתו מלאכי עלאה וכו' אמר להו קודשא בריך הוא כולכו זילו ועבדין מכתשין רברבין במצרים וכו' והכי הוו אמרו ליה על דבר שרי אשת אברם וכו' עד כאן ועוד אמר קודם לזה ר' יצחק פתח ואמר צדיק כתמר יפרח מפני מה אקיש צדיק לתמר וכו' עד מה תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא אוף הכי צדיק לא סליק אלא דכר ונוקבא דכר צדיק ונוקבא צדקת כגוונא דאברהם ושרה וכו' עד כאן. והנה נודע אשר המלאכים נקראים על שם שליחותן לטוב או למוטב כמו רפאל שריפא את אברהם וגבריאל שהיפך את סדום מלשון הגבורה וכדומה, למטה מזה מלאך המות נקרא על שם שהוא ממונה להמית בני אדם, וכמו כן בעת שעשו לפרעה נגעים גדולים בשעת מעשה היו הם נקראים על שם הנגעים כי זאת היתה שליחותן. וזה אמר הכתוב נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, כלומר הנגעים בעצמן וביתו כולם צווחו ואמרו על דבר שרי אשת אברם, וכיוונו לומר זה הלשון על שם האמור למעלה לרמז בסופי תיבות תמרי, שכל העולה עליו נופל וכן הצדיק, וגם למה שמובא בזוה"ק הנזכר תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא, ולזה הזכירו דבר שיהיו שניהם נזכרים בו שרי אשת אברם ובזכות שניהם יפול הנופל מהם וכאמור.

939

940עוד יתבאר אומרו וינגע ה' וגו' על דבר שרי וגו'. כי לכאורה היה מקום להקשות בזה למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ו') לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה וכו' עד כאן. והרי כאן מצינו שנאמר וינגע ה', ואולי כי הנה נודע שכל ביאת אברהם למצרים, ונפלאותיו שהיה לו שם הכל היה בכדי לכבוש הדרך לפני בני ישראל כאשר יבואו למצרים, ונגעים הללו היו סימן להמכות שיכה אותם ה' בצאת ישראל ממצרים כמאמר חז"ל (בזוה"ק פרשה זו פ"ב.) ועל כן היו כאן המכות נגלים ונראים שמה' הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ב') שקורות ביתו לקו והיו אומרים על דבר שרי וגו' ובזוה"ק שם מבואר בזה הלשון: מלה דא איתמר ולא יתיר מכתשא דא על דבר שרי, פירוש המלאכים המכים היו אומרים כן מה שלכאורה הלא אין הכל כדאים להעשות נס על ידם כנזכר למעלה, והיה גם כאן להעשות הדבר מוסתר במקרה טבע העולם שלא יראו מעשה ה' ונפלאותיו כמו בשארי המצרים כי הקב"ה משגיא לגוים ויאבדם ומשפטים בל ידעום שאינו מודיע להם במשפטיהם שיראו כי מאתו הוא, כי פן ירא בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו ועל כן מסתיר המשפט במקרה הטבע שיתלו הכל בטבע העולם ולא ישובו אליו ובזה משגיא לגוים להשמדם עדי עד. כאשר כתבנו בזה במקום אחר.

940

941ואמנם לאשר שהאבות היו סימן לבנים, ושם בצאת ישראל ממצרים היה מוכרח להעשות להם נסים מופלאים נגלים, שיבדלו בזה עם ישראל מכל העמים תחת כל השמים, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' וכל הגוים ישמעון את שמעם ורגזו וחלו מפניהם כמאמר הכתוב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', ויתרו אמר עתה ידעתי וגו', על כן גם עתה באברהם שהיה סימן לבנים נעשה הדבר בנס נגלה שידעו הכל כי ה' הוא האלהים, והנה כתבנו במקום אחר שכל בחינת הנסים הנגלים מכוּנים על שם ה' הוי"ה המהוה את כל, מה שאין כן שם אלהים המורה על הקימוץ והטבע שגימטריא אלהים.

941

942ולזה אמר כאן הכתוב וינגע ה' את פרעה כלומר כמתמיה בא הכתוב לומר זה חידוש הוא שהנגעים באו על פרעה בבחינת ה' הוי"ה המהוה בנס נגלה, וראיה, שהיה על דבר שרי אשת אברם שהמלאכים וקורות ביתו צעקו כולם על דבר שרי, וזה חידוש גדול לעשות נס מפורסם על ידי פרעה הרשע אם לא מחמת כבישת הדרך לבני בניו כאמור. אבל באמת פירוש וינגע ה' הנגעים באו לו על ידי מלאכי ה' כאמור במדרש ובזוה"ק הנזכר ולא מאתו הוא (ועיין בבראשית רבה (נ"א, ב') בפסוק וה' המטיר על סדום).

942

943או יאמר על זה הדרך וינגע ה' את פרעה. כלומר חידוש הוא מה שפרעה האמין כי הנגעים באו לו מה' ולא אמר כי הוא ממקרה העולם, כי הנכרים אינם מאמינים בנסי ה' וכמו שאמר פרעה (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה', ואכן כי הוא על דבר שרי אשת אברם שקורות ביתו והמלאכים צוחו על דבר שרי ובזה ראו עיניו בבירור כי מה' הוא בנס ולא בטבע העולם.

943

944ויקרא פרעה וגו' למה לא הגדת לי וגו'. דקדק לומר לא הגדת לי ולא סתם ולמה לא הגדת, לסלק בזה חששת אברהם שהיה ירא לומר אשתי פן יהרג על ידי זה על כן אמר לו זה שייך באנשים הפשוטים המוני העם אבל על כל פנים היה לך לגלות הדבר לי לעצמי בלבד ואין מדרך מוסר המלך לעשות דבר אשר לא יֵעָשֶה להרוג אדם בשביל אשתו.

944

945למה אמרת אחותי היא. שאלה זו לכאורה אינו מובן, כי עיקר שאלתו הוא מפני מה לא גילה שאשתו זאת וזה כבר שאל לו, ואכן כי ידוע שהאשה עד אשר לא תנשא לאיש נקראת על שם אביה או על שם אחיה אם אין לה אב על דרך הכתוב (ויקרא כ"א, ג') ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, כי עד אשר לא היתה לאיש יחוסה על שם אחיה להקרא אחותו הקרובה אליו, מה שאין כן משתנשא אז שם בעלה עליה ואפילו באלמנותה נקראת אלמנת פלוני, ולזה אמר לו כי חוץ מזה מה שלא הגדת כי אשתך היא למה עוד אמרת אחותי היא שלשון זה מורה כאילו אין לה במי להתיחס רק על שם אחיה ובודאי לאו נשואה היא, ועל כל פנים היה לך לשתוק וממילא היינו חוששים שמא אשת איש היא, או לומר בפירוש שהיא אשת פלוני אלמוני שתתיחס על שם הבעל, ולא על שמך אף שהיא אחותך גם כן, וכעת שאמרת אחותי היא כאילו אין לה במי להתיחס כלל על כן ואקח אותה לי לאשה פירוש לקחתיה לאשה ממש לא לפילגש לילך אצלה בסתר שלא אבוזה לעיני העם בחשש עבירה רק לאשה בגלוי לעין כל וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', י"ט) בפסוק ויקח את בת לוי שעשה לה מעשה לקוחים הושיבה באפריון, ומרים ואהרן מרקדין לפניהם וגו'. כך כאן ואקח אותה בתופים ובמחולות בריש גלי ומתנות ליתן לאחיה כאומרו ולאברם היטיב בעבורה.

945

946גם יאמר למה אמרת וגו'. פירוש אילו לא אמרת אשר אחותך היא לא הייתי נושא איזה אשה מאן דהוא הבאה מן השוק כי כן דרך המלך לשאול על המשפחה ולא סתם לחטוף אשה יפה לו לאשה, וראיה מאחשורוש ששאל את אסתר תמיד על משפחתה ועד אשר לא אמרה לו שהיא מזרע המלוכה לא היה מדבר עמה כי אם ידי מתורגמן כמו שאמרו חז"ל (מגילה ט"ז.). ואפילו קודם ששאלה, מכל מקום היה יודע אשר לקחה מבית מרדכי שהיה ראש וגדול ליהודים גם אז בעת הילקחה, וגם אפילו אם יקרה ממשפחה הגונה, ומהוללת ביופי, לא יקחנה המלך תיכף לאשה כי אם לפילגש. אבל אתה שאמרת אחותך היא, וידוע גדולת אברהם אחד היה בכל הארצות ושמו נודע בגוים ועל כן ואקח אותה לי לאשה.

946

947ועתה הנה אשתך קח ולך. דקדק לומר ועתה, כי הנה אם לא היה נתגלה הדבר בפרסום כל כך והיית מגיד לי כי היא אשתך היה הדבר נסתר בינינו והיו המצרים סוברים שאחותך היא, והן עתה על ידי הנסים נתגלה הדבר לכל, והמצרים שטופי זימה הן ופן יהרגוך על דבר אשתך, ולא בכל עידן מתרחיש ניסא, וגם אין הכל ראוי להיות נס על ידו כאמור למעלה, וגם בלא זה פן יתפסו המצרים את אשתך ויבואו לידי מכות ונגעים ואין רצוני בעונש בני המדינה, כדרך המלך שמחויב לשמור בני מדינתו מכל צער ונזק, ועל כן קח ולך.

947

948גם יאמר הנה אשתך קח ולך. כי לכאורה מה כיוון באומרו הנה אשתך כאילו מראה לו באצבע שזאת היא, ואכן כי כיוון פרעה להטיל אצבע בין שניהם להחרות אף שרי עליו במה שהפקירה ח"ו לזנות לומר עליה אחותי היא בכדי ששרי לא תתרצה לשוב אליו עוד מעצמה ותשאר אצלו, ונודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פרק ט' הלכה ח') בדיני בני נח וזה לשונו: ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו וכו' עד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין וכו' עד כאן. ולזה אמר לו בפני שרי, הנה אשתך לפניך קח אותה אם תתרצה, בכדי להכניס חרון אף בשרה שלא תרצה לשוב ויהי מותר בה מדין תורה. וכן אמרו חז"ל באבימלך (בראשית רבה נ"ב,) ביקש להקנותה בפני בעלה (פירוש לשון קנאה) וכו'. ועוד רמז על זה באומרו קח ולך כלומר קח אותה בדברי רצוי ופיוס על הדבר הזה שעשית לה והכל להגדיל מעשה אברהם בעיני שרה.

948

949ויצו עליו וישלחו אותו ואת אשתו. אומרו עליו לכאורה מיותר ואין לו פירוש (ועיין ברש"י), ואולם למה שכתבנו אשר שתי חששות היה בזה, אחד חששת נזק אברהם שלא יהרגוהו אנשי המקום על דבר אשתו והב' חששת נזק בני המדינה, וכאן הודיע הכתוב כי עיקר חששת פרעה היה עליו על אברהם וזה היה העיקר בעיניו לצד מה שראה גדולתו וחשיבתו בעיני מי שהכל בידו ועל כן צוה עליו ושילחו עם כל אשר לו.

949

950גם יאמר עליו, שיתנו דעתם עליו לבל להסיח דעת ממנו אף רגע, כמו לשמור את משמרת בית ה' שאמרו ז"ל שיתנו דעת להשכיל בלי היסח הדעת, וכן צוה הוא לשמרו מכל רע בהפנת לבב תמיד באשר שהוא גדול הדור, והכל כי המצרים אנשים רעים הן.

950

951ועוד יאמר ויצו פרעה וגו'. לומר כי היתה הגזירה דחוקה ובצווי קשה מפי עצמו שהוא בעצמו הזהיר לאנשים המלוין אותו שיזהרו בשמירתו, ובודאי אינו דומה השומע מפי המלך עצמו להשומע מפי המתורגמן, וכאשר נאמר אצל הריגת אבשלום (שמואל-ב י"ח, י"ב) כי באזנינו צוה המלך אותך ואת אבישי וגו' לאמר שמרו מי בנער וגו', והכל בצווי חזק שיתחייבו ראשם למלך, ולהיות שאין צו אלא זירוז וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס והוא לפי שהיה אברהם הולך ממצרים במקנה כבד וחש שלא יתנו עיניהם בממון הן השומרים גופייהו, או חששות ליסטים אחרים שלא יגזלו ממונו. ועל כולם היתה הצווי לשמרו בשמירה מעולה, ולזה אמר, עליו. כי עיקר הצווי היה עליו לשמור את גופו במאוד מאוד, כי היה גופו חביב עליו מממונו לצד שלא ראה עדיין איש שיעשה לו ה' נסים כאלו ומזה ידע כי הוא משיח ה' ולכן יותר ויותר היה הצווי עליו וכנאמר.

951

952ויעל וגו' הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט וגו'. לכאורה לא היה צריך לפרוט שנית הוא ואשתו וגו' אחר שכתוב מקודם וישלחו אותו ואת אשתו וגו'. ובלא זה וכי לא ידענו אשר לא עזב אשתו לבדה במצרים וכשעלה ודאי גם היא עלתה אתו. והרי מקודם נאמר כמה פעמים ויסע אברם הלוך ונסוע וגו' ולא פרט כלל עם מי הלך, ואנו ידענו שבודאי עם כולם הלך.

952

953ואמנם הנה הזכרנו למעלה קצת מבחינת אחור וקדם, שהוא כאשר הצדיק לפעמים נופל ממדריגתו ירידה זו צורך עליה הוא ואחר זה הוא עולה למעלה למעלה יותר מכאשר היה מקודם והוא דמיון אחד הרוצה לזרוק דבר למעלה אז משפיל עצמו ומשפיל ידו למטה לזרוק אחר כך בכח גדול את הדבר למעלה, וכן אדם השלם כשבא לפעמים לבחינת אחור ונופל ממדריגתו אז הוא בא על ידי זה לבחינת קדם קדמתה לעלות מעלה מעלה, וכזה אומרין בשם הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל במה שאמרו ז"ל (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו, כלומר שיהיה יקר וחשוב בעיניכם השכחה והנפילה ממדרגתכם קצת כי היכי דתתעתרו על ידי זה לבוא למעלה נפלאה. וכזה קרה לאברהם שבא למצרים מקור מקום הטומאה ולא ימלט שלא יפול שם קצת דקצת ממדריגתו, ועוד כי זה גופא שירד למצרים היה נחשב לו לחטא שעל ידי כן נשתעבדו בניו במצרים ת' שנה כמו שאיתא מפורש בזוה"ק (פרשה זו פ"א:) וזה לשונו: תא חזי כיון דנחית אברם למצרים בלא רשו אשתעבידו בניו במצרים ת' שנין דהא כתיב וירד אברם מצרימה ולא כתיב רד וכו' עד כאן. ועל כן כשעלה ממצרים הנה נתעלה ונתגדל במעלות נכבדות בהשגות מעלות ענפי הקדושה הניתן לצדיקים יותר מכאשר היה מקודם בבחינת אחור וקדם.

953

954והנה נודע אשר כל הנלוים אל אדם כולם הם אחוזים בשורש נשמתו פירוש שיש בשורש נשמתם מניצוצין השייך לנשמת האדם הלז, ועל כן הם הנלוים אליו ומתקרבין לו, ובודאי כיון שאברהם עלה ונתעלה במעלות, גם כל אשר אתו והנלוים אליו השיגו מעלה יתירה יותר מקודם כיון שהם אחוזים בשורש נשמתו כולם נגררים אחריו, וזה אמר הכתוב ויעל אברם ממצרים פירוש נתעלה במעלה למעלה למעלה בקדושה עד שהוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה פירוש כולם נמשכו וחמדו עלות הנגבה שהוא ירושלים קודש הקדשים לצד השגתן במעלת הקדושה, מה שאין כן קודם נאמר ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה פירוש הוא לבד נסע והלך לו אף שבודאי כולם היו הולכים אתו, אך שהם לא הלכו כי אם עבורו מאחר שהוא הלך והוא לבד הִתְאַוָה לזה, להיותו יודע מעלת הנגבה אבל הם לא ידעו מעלתה, והן עתה כל הנלוים אליו ידעו קדושת ירושלים עיר הקודש וחמדו אליה.

954

955או יאמר ויעל אברם ממצרים. פירוש שעלה ונתעלה ממעשה הנס שנעשה עמו ונתגדל שמו בעולם ונתעלה בממון רב ובמקנה כבד והעיקר נתעלה בניצוצי הקדושה שלקח אתו עמו משם אשר עיקר בשביל זה ירד, כי כאשר נר קטן יועמד אצל המדורה הגדולה יכבה נרו אל המדורה ותכלה אליה, וכן בניצוצים הקדושים המונח בתוך כל דבר כשרואה לפניו איזה נשמה גדולה המאירה תכבה אליה ותקרב ותכלל בתוך הנשמה, ועל כן אברהם כשהיה במצרים הניצוצות שהיו משורש נשמתו כולם נתקרבו אליו והעלה אותם ועל ידי זה עלה יותר להתקרב אל ה' כנודע, ואמר הוא ואשתו לפי שכאשר הקריב לבוא מצרימה אסר על עצמו ההיתר מנגוע באשתו, לנהוג בה פרישות דרך ארץ כמו שכתבנו למעלה (בפסוק הנה נא ידעתי) ואכן כשעלה ממצרים נאמר הוא ואשתו שהותר לו תשמיש המטה כי לא היה צריך עוד לזה.

955

956ואברם כבד מאד במקנה וגו'. לכאורה אין כאן מקום מקרא הזה להפסיק בין אשר לפניו ולאחריו, וקודם להכתוב שלפניו היה מקומו לכתוב ואברם כבד מאוד ויעל אברם ממצרים וגו' וילך למסעיו וגו', ואמנם כי חז"ל אמרו (בראשית רבה מ"א, ג') בפסוק שלאחריו וילך למסעיו כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן במסעות ואכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים כו', ולזה סמך הכתוב קודם לו ואברם כבד מאוד וגו' לומר שאף שחזר במקנה רב ובמשאות כבידות וידוע אשר במקנה הצאן צריך לילך לאט לרגל הצאן ולרגל המלאכה כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה אתנהלה לאטי וגו', אף על פי כן הוא וילך למסעיו למסעות הראשונות שהלך ולן בכל לילה ולילה באכסניא שלן בה בהליכתו למצרים. אף כשהלך, הלך לבדו בקלות גדול וחזר בכבידות הכביד הנסיעה בכדי לברוח ממקום הטומאה ערות מצרים ולרב תשוקתו אל ארץ המקודשה (ועיין במה שנכתוב אחר זה).

956

957וילך למסעיו מנגב ועד בית אל וגו'. צריך לדעת אומרו למסעיו ולא סתם וילך מנגב ועד בית אל וגו' ודרשת חז"ל ידוע, ועוד נראה על פי משל למלך שהלך בשוק לטייל והשני לו אחד משריו הגדולים הולך עמו אשר המלך נשען על ידו וכשהלכו באו למקום טיט אחד עמוק ונפל שם להטיט טבעת המלך אשר חותמו בו והוא דבר יקר שאין כמוהו ואין מדרך המלך להתעכב שם עד אשר יוציאו טבעתו משם, ומצוה להשני למלך, השר ההוא, להוציאו, כי לא יאמין לאחר לחפש שם דבר יקר כזה, והמלך הלך לביתו, והשני חיפשו בטיט חיפוש אחר חיפוש אף שדבר כבד הוא עליו למאוד לעמוד בטיט ורפש הזה מקום המוסרח, והוא בודאי איסטניס גדול. מכל מקום בעבור טבעת המלך מוכרח לגלגל שם בידיו ולטנפם בכדי למצוא חותם המלך שכל ענין המלוכה תלוי בזה, ויהי כאשר ימצא את טבעתו ותגדל שמחתו במאוד, ותיכף יברח לו ממקום המוסרח עבות הטיט הלז ויבוא לבית המלך החיצונית, ושם ירחץ ידיו וחותם המלך, מהטיט אשר נדבק בה, ויביאנו למלך שמח על אשר מצא חותמו, וגם המלך ישמח בזה מאוד. ואולם אם זה השני, הוא איש סכל בער ולא ידע גדולת מלכו, כאשר מתחיל לחפש בטיט נשכח מאתו מה הוא עושה בטיט הלז ואיך הוא בא למקום המוסרח הלזה, ומטנף עצמו ואת בגדיו ונשאר שקוע שם בהטיט עבה הלז, ושכח כל מה שהיה קודם והתחיל לעבוד עבודה בטיט הלז והוליכו לשוק למכור ולטוח בתים בו בעד לחמו לחם צר, ולמשל אם היה אחד עומד בחוץ ורואה כל זה כמה וכמה יתמה עליו ויחליט בדעתו כי זה ודאי משוגע הוא חסר דעה בלא דעת ותבונה להשכח מאתו כל ענינו ולהשאר שקוע בטיט אין לך שגעון גדול מזה.

957

958ואולם אחיי ורעיי תדעו אשר כולנו אנחנו על דעת הסכל הזה בשגעון הגדול הלז, כי הנה כל עניני עולם הזה מאכילה ושתיה ותשמיש ובגדים וכסף וזהב ולהרבות הון מהבל, כולם לא ניתנו כי אם בדמיון הלז שנפל ניצוצים הקדושים מאור פני מלך חיים ברצונו ברוך הוא לתוך טיט עבה מוסרחת שאין כמוהו. והראיה, אשר תיכף כאשר תנטל הניצוץ מהמאכל והמשקה על ידי אכילת האדם מה נשאר ממנו הלא טינוף צואה מוסרחת שאין כמוהו. וכמו כן באשה נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה וכו'. ורצון מלך מלכי המלכים ברוך הוא אשר צוה לאחד משריו הגדולים הוא נשמות ישראל, הגדולים במעלתם יותר מבחינת המלאכים כנודע, וכאשר פירש בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות מ.) מאמר המלאכים שאמרו מה לילוד אשה בינינו (שבת פ"ח:). פירוש מה לילוד אשה שהוא יפסיק בינינו להיות מחצב נשמתן קרובה אליך ממחיצתנו ועל כן צוה להם לירד לעולם הזה לחפש אחר הניצוצות האלה על ידי התטנפם בטיט חומר גשמיות המאכלים וכל הדברים, בכדי להשיב הבן אצל אביו, והחותם אל חותמו, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם.

958

959והאדם המשכיל אשר לא נשכח מאתו כל זה וזוכר אשר הוא אינו ראוי בשום אופן לטנף עצמו בטיט מוסרחת הלזה, כי עוד נשמתו בקרבו לא היה מחויב רק לעבוד את אלהי עולם בתורה ותפילה ויחודי שמותיו יתברך ולומר לפניו שירות ותשבחות כי זה ראוי לגדולת נשמתו חלק אלוה ממעל. ומאין הוא בא לטינוף הלז, אם לא למצוא חותם המלך ניצוצים הקדושים אשר בזה, ואינו חושב בכל מאכלו כי אם איך למצוא הניצוץ הלז להעלותו והוא על ידי הכוונה העצומה ושבירת תאותו באמת ויחודים הנוראים בכוונת האכילה ככל אשר ביארנו כמה פעמים אופני בירור הלז, ומיד כשאכל כדי שבירת רעבונו שהוא שובע נפשו שביעת נשמתו מרוחניות המאכל, הנה בורח כאשר יוכל לחצר המלך מלכו של עולם לתורה ותפילה ודביקות אלהות, ובזה מרחיץ גופו ונפשו וניצוץ אשר העלה מהטיט אשר נשקעו בהם ומתדבקין כולם למלך עולם על ידי התורה ותפילה, וצור העולמים ברוך הוא מקבל נחת רוח גדול מזה שהושב לו חותמו כמו שכתבנו במקום אחר.

959

960ואולם אדם אשר נשכח ממנו כל זאת מה הוא עושה בדברי עולם הזה ומאין בא שהוא יטנף עצמו בטינופים האלו, וכאשר בא לדברים האלו אינו מכוון כלל לחפש אחר גנזי המלך ומטמוניו אשר נטמן בהם, רק אדרבה מכוון לטנף עצמו ואת הניצוץ בטינוף יותר ויותר להורידו עוד למטה למטה ונעשה מקושר בעת אוכלו הוא ומחשבתו ולבו וכל כוחי אבריו בתאות האכילה, ובורא עולם נשכח מלבו, ונשאר שקוע ראשו ורובו הוא וגופו ולבו ונשמתו בטינוף גשמיות דברי עולם הזה היש שגעון גדול מזה, ואיה החכמה והשכל שכל אדם נדמה לו שהוא חכם ויש לו מוח בקדקדו אן חכמתו ושכלו, אהה אהה על המבוכה הזאת איך נטבענו ביון מצולה עד עמקי ים ואין מעמיד ואין מבין, ולא די כל זאת בעת אכילה ושתיה ושאר צרכיו בשעת עשייתם אשר נשארנו שם, אף גם כל היום זה כל עשייתנו לילך ולעבוד בשביל זה, עבודת משא בשווקים וברחובות לנסוע בדרכים ובהרים על הימים ועל הנהרות יומם ולילה לעובדו בכדי למצוא הבלי הטינופים האלו לטנף עצמו עוד ביותר ויותר, וזה מאמרנו סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים פירוש אף שמצוותיך ומשפטיך הם טובים והיה לנו ללכת רק בהם סרנו מזה ואף לא שוה לנו לעבוד בזה כמו בזה, לישב חצי היום לעסוק בתורה וחצי היום במשא ומתן היפך מה שאמרו חז"ל (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, והכל עבור שביעת נפשנו ורוחנו בחושך וצלמות נופת טינופת צוף עולם הזה ומחמדיו הנבזים בעיני בעלי שכל.

960

961והנה אברהם אבינו ע"ה כשעלה ממצרים הנה אף שעלה משם כבד מאוד טעון משאות ובמקנה הבקר וידוע אשר אי אפשר לילך בצאן הליכה מהירות כאשר אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ג, י"ד) אתנהלה לאטי לרגל המלאכה וגו' ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן, אף על פי כן נאמר ויעל אברם ממצרים ולא נאמר וילך כאשר אמר כאן וילך למסעיו, כי תיכף עלה למעלה משם במהירות רב, כי הוא ידע והבין מקור טומאת מצרים וטינופת הטיט אשר שם ולא ירד כי אם להעלות הניצוצות משם ותיכף כאשר זכה להעלותם מבור שאון טיט היון מצולת מצרים, אמר לו פרעה הנה אשתך קח ולך כי אחר שהוציא בלעם מפיהם הם הניצוצים הקדושים ואז נתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב. זה נתוסף לו על נשמתו ניצוצין קדושים להתקרב אל ה', ומזה נלקח הניצוצין ונתרבה בו הטומאה, ואז לא יכול לסובלו וגרשו מארצו קח ולך.

961

962וזה הענין שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ט') שאמר אברהם אבינו לאליעזר אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מדבק בברוך, ולכאורה איפכא היה לו לומר אין ברוך מדבק בארור כיון שהוא לא רצה לתת לו יצחק בנו, ואולם האמת הוא שאין הארור מדבק בברוך שהוא אינו רוצה וכל חלק הרע ישנא החלק הטוב. ותדע זאת ממאי דקמן, שאמר לו פרעה קח ולך שזה נכנס לכלל ברוך עוד ביותר ויותר, וזה בארור, ואין ארור מדבק בברוך וגרשו מאתו.

962

963וכן בצאת ישראל ממצרים שקיבצו אליהם כל הניצוצים הקדושים ממצרים, שהעיד הכתוב (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. והוא רומז על העלאת הניצוצות שלקחו אתם כנודע מדברי האר"י ז"ל. וממילא פרעה ומצרים נלקח מהם כל אלה ונכנסו ישראל להיות ברוכים לה' והם נעשו ארורים יהיו ונתרחקו זה מזה ואין ארור מדבק וכו' על כן ותחזק מצרים על העם וגו' כי אמרו כולנו מתים, אמרו האמת שנעשו בבחינת המתים ממש שלא היה להם עוד שום ניצוץ הקדוש הנקרא חי, ולא חיו כי אם מן הקליפות הנקראים מתים ובסוד אומרם (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרוין מתים. ועל כן אין אנו יכולים לסובלם עוד ועל כן גורשו ממצרים ואך מסבב הסיבות שרצה שיטבעו בים נתן בלבם לרדוף אחריהם אבל בשעת מעשה גרשום בלבבות שלימות כי אין ארור מדבק בברוך.

963

964ואברהם אבינו ע"ה כשמעו זאת והבין אשר כבר עשה מה שהיה צריך לעשות ותיקן והעלה כל הצורך אז עלה למעלה ממצרים תיכף בזריזות ובמהירות וברח ממקום המטונף המוסרחת ערות מצרים, עד בואו בתחום הארץ ארץ הקדושה אז אמר הכתוב ואברם כבד מאוד במקנה בכסף וגו' ועל כן וילך למסעיו כלומר לפי ערך מסע שלו לרגל הצאן אשר לפניו ולערך טיעון משאות שהיה טוען (כפירוש רש"י על כבד מאוד) ולא היה נחפז עוד לילך בזריזות ומהירות כאשר מקודם וכאמור.

964

965וגם לפי פשוטו בלא כל הנזכר, הוכרח לצאת ממצרים במהירות מפני יראת רשעת המקום. והראיה, שהוצרך פרעה לצוות ללותו לשלוח אנשים אתו, וכשבא לתחום ארץ ישראל הלך למסעיו לערך הנסיעה שלו לרגל הצאן כנאמר.

965

966עוד יאמר הכתוב וילך למסעיו מנגב ועד בית אל. כי חז"ל למדו מכאן (ערכין ט"ז:) שאל ישנה אדם מאכסניא שלו הן באקראי הן בקביעות ונראה שעבור זה הלך מנגב ועד בית אל כי כאשר בא בתחילה לבית אל הנה נטה שם אהלו ועשה שם מזבח וזה נראה כעל דעת לישב בקביעות עשה כל זה ואך ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שהוא ירושלים עיר קודש הקדשים להשיג שם השגת מעלות הקדושה אשר ידע אברהם ברוח קדשו מה שצריך לו דוקא שם לזה, ואכן הליכתו לשם לא היה כי אם בדרך ארעי כמו שכתוב הלוך ונסוע וגו' ופירש רש"י לפרקים יושב כאן חודש או יותר והולך וכאשר בא לשם אז ויהי רעב בארץ וירד דרך שם למצרים כי מצרים בדרומה של ארץ ישראל שהוא ירושלים ואחר כך כשעלה ממצרים נאמר ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וגו' ולוט עמו הנגבה שחזר להר המוריה אל ירושלים ושם עשה מה שעשה ותיקן וחזר לו להלוך מנגד שהוא ירושלים עד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי לצד שקבע שם אהלו בתחילה לא רצה לעקור דירתו משם והלך למקום קביעת דירתו מקודם, ולזה אמר וילך למסעיו כלומר כאשר חזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן במסעות ואכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים כי לא ישנה אדם מאכסניא שלו ועל כן הלך גם כן מנגב ועד בית אל למקום אהלו בתחילת קביעתו מקודם והטעם שלא רצה לקבוע דירתו מקודם בנגבה ירושלים עיר הקודש הוא כמו שמובא בזוה"ק (פרשה זו דף פ"ד.) תא חזי בקדמיתא סליק מתתא לעילא וכו' עד ולבתר הלוך ונסוע הנגבה דרגא בתר דרגא עד דאתעטר בדרום חולקיה ועדביה כו' מה כתיב וילך למסעיו מנגד מסטרא דימינא שירותא דעלמא עלאה ונחית דרגא בתר דרגא עד מנגד ועד בית אל מעילא לתתא וכו' עד כאן וגם לפי מה שכתבנו למעלה (בפסוק ויט אהלה) אשר בכיון תקע אהלו בין בית אל ובין העי ובנה מזבח ביניהם להפסיקם שתראה זכות אברהם לפני הקב"ה בעי שלא יזכיר למו עון בית אל ועל כן היה מן ההכרח לתקוע אהלו שם ולבנות שם מזבח ואחר שקבע שם אהלו היה מוכרח לחזור כי לא ישנה אדם מאכסניא שלו בין באקראי בין בקביעות וזה שאמר וילך למסעיו מנגד ועד בית אל וכי תימא ולמה לא ישב לו בירושלים עיר הקודש לזה אמר עד המקום אשר היה שם אהלו בתחילה והיה צריך לחזור לקביעתו וקביעת דירתו שם היה מפני אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם בשם ה' כלומר מפני שהיה צריך לבנות שם מזבח לקרוא שם בשם ה' שם הוי"ה הרחמים לרחם על בניו בעי להפסיקו מבית אל עבור זה תקע אהלו שם ובנה שם מזבח ולזה היה צריך לחזור לשם כאמור.

966

967או יאמר וילך למסעיו וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ט,) שאברהם התאוה לארץ מעצמו עד שהקב"ה הבטיחו לתת לו את הארץ הזאת לרשתה וכבר כתבנו למעלה (בפסוק ויהי כבוא אברם מצרימה) מה שראה מעלת הארץ ויושביה, ועוד אני רואה כי הנה פירש רש"י ז"ל בפסוק הלוך ונסוע לפרקים יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר וכו' והנה טבע מדינה כשרואין עובר אורח שנוסע בהילוך מיעוט ממקום למקום ויושב בכל מקום ורואה אופני הנהגת הארץ (וכמו שמובא בבראשית רבה שם) ובפרט אדם גדול כזה לחשוד אותו שמא מרגל הוא ולחפור את הארץ בא כי מה לו לעבור לארכה ולרחבה ולישב בכל מקום לראות נימוסיה הלא ודאי שדעתו לחפור הארץ לדעת מוצאיה ומבואיה ובפרט אשר הכנעני אז בארץ שהיה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם ובשעת מלחמה ודאי דרך לחקור זאת ולחשוד אף אדם נכרי לגמרי ובפרט את אברהם שהיה מזרעו של שם ולו שם בגדולה וחכמה. מהפלא הוא שלא ימצא אחד מכל המדינה להלשין עליו למלך לתפסו לשאלו מי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. וחוץ לזה דרך אנשי מדינה, בכל מקום יִמָצְאוּ אנשי בליעל אם יעבור אחד דרך העיר וירצה לעכב חודש ימים ויותר, יצוחו עליו מה לזה בעירנו. אם עני הוא, הלא מחסר אנשי העיר ילך למקום אחר. ואם עשיר הוא, הנה הוא עושה יוקר ומה לו לעכב, ילך למקום שירצה לקבוע דירתו שמה.

967

968וכן היה במצרים תיכף בבוא אברם למצרים ראו את אשתו וחמדוה והלשינו למלך ויהללו אשתו אליו ולקחה לאשה ואחר כך אמר לו קח ולך לא תעמוד פה וכל זאת היה ביום או יומיים ואילו היה מעכב שם חודש ימים בודאי היו אומרין עליו כל אשר יוכלו ובבואו לארץ כנען העיד הכתוב (לעיל י"ב, ו') ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, שעבר בה לארכה ולרחבה ולא היה לו פוצה פה ומצפצף מי אתה שמא גנב או קביוסטוס, או לרגל את הארץ, ובפרט אשר הכנעני אז בארץ (שרבים מן המפרשים תמהו מה שייך הודעה זו לכאן לידע אשר הכנעני היה שם, ובזה נכון) כנזכר שהיה שעת המלחמה שהיה הכנעני כובש מזרעו של שם, והוא מזרעו היה, והיה הולך ונוסע לפרקים חודש כאן וחודש כאן ורואה הנהגת המדינה ולא חשדו אדם ולא הלשין עליו אחד, ויט אהלה שם בלי שום פחד ולא שאל לו אחד מה לו לשכם ולאלון מורה. והכל, עבור כי אדמת הקודש היא ואף גוים הגרים שם יש בהם מהמוסר ודרך ארץ יותר מכל המדינות. ובראות אברהם כל זאת חמדה לשבתו, והתאוה אליה, ואמר הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת כמאמר חז"ל הנזכר והקב"ה כן הבטיח לו לזרעך אתן את הארץ הזאת.

968

969אשר על כן, בעלות אברם ממצרים הלך בפעם אחד ולא עמד ולא עיכב במקום אחד ממנה, מיראת אנשיה אנשי בליעל. ויעל אברם ממצרים, בפעם אחד עלה מן הארץ מכל וכל, וכשבא לו לתחום הארץ אז וילך למסעיו מסעות הראשונות בבחינת הלוך ונסוע חודש כאן ויותר וחודש כאן כי ידע טוב הארץ נחלת ה' אשר אף אנשיה טובים מכל המדינות ולא אץ ללכת בפעם אחד למקום קביעתו אדרבה הלך כפעם בפעם לחקור ולראות הנהגת הארץ ויושביה עליה, וזה אשר חמד לשבתו וכאמור.

969

970עד המקום וגו' אהלה בתחילה וגו'. עיין במה שכתבנו למעלה (בפסוק ויעתק משם ההרה) מה שכיוון אברהם בנטות אהלה ובכיוון בית אל מים והעי מקדם והכל לרמז על אורות המאירין לזכר ונקבה שעל ידי זה נעשה הזיווג השלם בכמה בחינות כי אין כל הזיווגים שווין כנודע, ולזה העיד הכתוב אשר בחזרתו ממצרים לא די שלא נפל ח"ו ממדריגתו הראשונה מחמת זוהמת טומאת מצרים אלא אף שהאיר האורות הנזכרים מחדש על ידי הבירורין והניצוצין שהעלה ממצרים וחזר לאהלו בתחילה לעשות מחדש כל הבחינות הנזכרים. כנודע ממרן האר"י ז"ל שאין תפילת יום אחד דומה לחברתה אף שנוסח אחד בכל התפילות, ובכל יום מאירין אורות אחרים ומתבררין ניצוצין חדשים וכו'. וכן אברהם חזר על ידי הניצוצין שהעלה ממצרים אל אהלה בתחילה, לחדש אורם כבראשונה ולהאיר עליהם אורות חדשים, כנודע מסוד הבירורין שכשהן עולין, עולין עד לרקיע.

970

971אל מקום וגו' שם בראשונה. על דרך שכתבנו למעלה שנשתנה אברהם אבינו עליו השלום למעליותא, אשר בהיותו במצרים וראה בטומאת ערות הארץ ואף על פי כן לא עלה ח"ו במחשבתו שום נדנוד הרהור חוץ, רק היה תמים ושלם שם בכל השלימות. שלא כאנשי מלחמת מדין שאמרו (במדבר ל"א, נ') ונקרב את קרבן ה' וגו' ואמרו חז"ל (שבת ס"ד.) שאמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. כי לא ראה בכל טומאת הארץ כי אם ניצוץ ה' המחיה אותם ולא יותר.

971

972ולזה כאשר קרא כאן אברם בשם ה' על המזבח הלז אמר הכתוב כי לא תימא שהיה צריך אברם קצת כפרה בצאתו ממצרים כי אם מידי מעשה וכו' לא כן, כי אם בא עתה אל המזבח אשר עשה שם בראשונה, כלומר כמו אז בראשונה בעת עשותו המזבח ודאי שלא עשאו לכפרה כי לא היה עדיין במצרים ומעולם לא הביט על שום דבר רע כי אפילו באשתו הצדקת לא הסתכל מעולם ומכל שכן בדבר אחר (כמו שכתבתנו למעלה שם) כן עתה אף שראה בטומאת מצרים כמו שכתבנו שם לא היה צריך להקריב קרבן ה' לכפרה.

972

973וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר וגו'. חז"ל אמרו (לשון רש"י, עיין בראשית רבה מ"א, ג') מי גרם שהיה לו זאת הליכתו עם אברם, ולכאורה לאיזה צורך הודיענו הכתוב זאת אשר באופן אחר לא היה ללוט, כי אם זה גרם לו מה שהלך עם אברם, ומה נפקא מינה אם הוא של לוט בעצמו. ואכן הנה נודע אומרם ז"ל (שם ס"ו, ד') הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה והרשעים להיפוך תחילתן שלוה וסופן יסורין, ולהבין זה מפני מה דוקא כן הוא.

973

974אכן ידוע מדברי הרב האר"י ז"ל מה שפירש בסוד הכתוב רגליה יורדות מות כי רגלי הקדושה הם היורדים לתוך הקליפות והקליפות מסבבין אותן, ועל ידי זה נעשה הקליפה שומר לפרי. והנה הקליפה הראשונה היא קליפת נוגה המעורבת מטוב ורע ואחר כך הולך ומתעבה למטה למטה עד שנעשה קליפת רעים מרים וקשים. ושורש הענין כי אם תניח דבר מר מאוד אצל דבש או מיני מתיקה, הנה הם מקבלים זה מזה קצת טעם וריח, וכשלוקחין דבר המר הנה בתחילתו הוא מתוק קצת ממעט הדבש שקיבל, אבל אחר כך הנה הוא מר בתכלית המרירות, ומין המתוק הנה בתחילתו הוא מר קצת ואחר כך הוא מתוק וטוב כאשר הוא, ועל כן קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה מנגיעתה בקדושה מעורב בה מעט טוב בתחילתה.

974

975ונודע אשר נפש היסודית שבאדם המתלבש בדמו להחיותו היא מצד הקליפה הלזו, וממנה באות כל המדות רעות מד' יסודות רעים שבה, וגם קצת מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדתם כמו הרחמנות וגמילות חסדים באות ממנה לפי שיש בה מעט טוב מנגיעתה בקדושה. ולזה, הרשעים הם מגבירים כח הנפש הלזו להתנהג כמנהגה לאהוב אשר אהבה נפשם בכל התאוות רעות ולהמשילה עליהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבם, לכן מתנהגים כמותה להיות תחילתן שלוה ממעט הטוב והמתוק הנוגע בקצהו, וסופן יסורין כי בבית כמות מרה כלענה. ולהיפוך הקדושה בתחילתה מרה לה, רגליה יורדות מות, ואחר כך טוב ומתוק לפניהם. ולזה, הצדיקים הנאחזים בה ומתנהגים כמוה להתגבר על נפש היסודית הנזכר, והם ההולכים תמיד ממטה למעלה כידוע, כן נעשה להם להיות תחילתן יסורין במעט המרירות הנוגע אל הקליפה ואחר כך טוב ומתוק להם וסופן שלוה וחיים עד העולם.

975

976וזה מאמר הכתוב (משלי ה', ג') כי נופת תטופנה שפתי זרה, פירוש שרק מעט צוף דבש נטף על שפתי זרה על שפתותיהם מבחוץ ומזה הגיע להם מעט מתיקות בתחילתן אבל לא נכנס לתוך פנימיותיהן אף טיפה אחת רק מרה כמות, ועל כן הם נקראים בורות בורות נשברים, כי אף שלעת עתה נראה שיש בהם מים אבל הם נקראים מים הכוזבים היפוך ממים הנאמנים כיון שאין נמשכין ממקור המים רק ממעט הדבש אשר הומשח את פיה, ועל כן בעבור סופה ואיננו ונפסקו המים. ומקור הקדושה הנה נקרא מים הנאמנים כגנות עלי נהר שאין נפסק לעולם לפי שנמשכין ממקור החיים והברכה השלימה שאין לה הפסק. והנה בזוה"ק (פרשה זו דף פ"ה. וריש פרשת שמות) כתב בתיבת היה שהוא מורה על דבר ההוה לפי שעה ולא יהיה זאת לעולם עיין שם בפסוק היה דבר ה' וגו'.

976

977וזהו שאמר הכתוב כאן אחר שסיפר הכתוב משבחי אברהם ומעלותיו שירד למצרים ונכנס בשלום ויצא בשלום אף כל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טומי המה הניצוצים הקדושים שליקט בהיותו במצרים, ועל כן עלה משם במקנה כבד בכסף ובזהב וגו' ואצלו היה זאת בבחינת הצדיקים שסופן שלוה כי כבר חלף ועבר עליו מהיסורין יסורי מות בהשלכתו לאור כשדים, ומה שיעצו החרטומים להורגו ויהי רעב בארץ, ולא די שסבל רעבון ביתו אף כולם היו אומרים מיום שבא זה לעיר נעשה רעבון כמאמר חז"ל (עיין בריש אגרת הקדש שבסוף ספר נועם אלימלך, ומקורו מספר תולדות יצחק לר"י קרוא). וכאשר הלך ימי היסורין אשר בתחילתן באין אצל הצדיקים, התחילו לו ימי השלוה וירד למצרים ועלה משם ברכוש רב ברוחני ובגשמי. ולזה, וגם ללוט ההולך את אברם כלומר מאחר שהלך עם אברם, ונעשה בבחינת נופת תטופנה שפתי זרה שקיבל מעט המתיקות מהתחברות אברהם ועל כן גם לו היה צאן ובקר ואהלים כי השיג קצת מהקדושה אצלו, אבל לא היה זה רק בבחינת "היה" כלומר לפי שעה ממעט הדבש שנדבק בו בבחינת הרשעים שתחילתן שלוה, אבל סופן יסורין כי לא יהיה זה לעולם ועתיד לפסוק, וכן היה שתיכף כאשר נפרד מאברהם לקחו המלכים אותו ואת כל רכושו, ואם לא אברהם שהציל אותו, עדיין היה נשאר בשביה למלך עילם ושאר המלכים. וכן בסדום לולא זכות אברהם היה נהפך, והכל כי שלות רשעים הוא לפי שעה מקור מים הכוזבים ולא נאמנה את אל רוחם, וכאשר יעבור השעה חוזרין בסופן יסורין כאמור. ואמנם אמר הכתוב,

977

978ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו. פירוש יושבי הארץ ההיא לא יכלו לישא זאת על שכלם ורוח בינתם על מה שהם יושבים יחד שניהם בטובה זה צדיק וטוב לו וזה רשע וטוב לו ועבור זה תירגם התרגום ולא סוברת יתהון וגו' פירוש שלא הבינו על שבת אחים יחד שניהם בטובה וזה צדיק גמור וזה אינו, אבל הכתוב אומר הנה החילוק מפורש ביניהם כי היה רכושם רב, כי חוץ מחילוק שכתבנו למעלה בין טובת הצדיק לטובת הרשע שזה עד עולמי עד וזה רק שעה משחקת לו שעה אחת ולא יותר כי תחילתן שלוה וגו'.

978

979עוד חילוק יש, כי הצדיק, בטובות שיש לו הנה שמח בחלקו מאוד ואינו חסר לו כלום ושש ושמח בטובתו כי הכל יש לו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד, י') כי אין מחסור ליראיו, כלומר יראיו אינם חסרים כלום כי זה הטובה שיש לו הוא אצלו די ויותר ושמח בזה ואינו אץ להשיג עוד מקניני עולם הזה, וזו היא הברכה אמיתית מאת הבורא יתעלה שכאשר שולח ברכתו לאדם אשר על הארץ נתעטף בברכה זו להיות שבע ושש במה שהגיע לו ולא יחפוץ עוד יותר ויותר. כי אם יחפוץ עוד, הלא אין ברכתו שלימה כי חסר הוא מכל, ונפשו תאבה ודואג להרויח עוד ולמצוא עוד ומה טובה היא זו, ועל כן אמר הכתוב (מלאכי ג', י') והריקותי לכם ברכה עד בלי די ואמרו חז"ל (תענית ט'.) עד שיבלו שפתותיכם מלומר די כי זה הוא עיקר הברכה שמתברך האדם שיספיק בטובה המגיע לו ולא יהיה רודף ואץ להשיג עוד, ולזה אמר והריקותי לכם ברכה עד בלי די כלומר זאת עיקר הברכה אתן בקרבכם בברכתי שיבלו שפתותיכם מלומר די ובכל אשר ימצא לו יאמר כי הוא די ויותר, וזה מאמר הכתוב (ויקרא כ"ו, ה') ואכלתם לחמכם לשובע ואמרו חז"ל (ילקוט בחקותי רמז תרע"ב) אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך עליו, והכל סובב על הדבר שאמרנו כי זאת עיקר הברכה שהמיעוט יחזיק המרובה וכל אשר ימצא לו היה הכל בעיניו די ויותר, ועל כן אמר יעקב אבינו (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, כלומר זה שיש לי, כל בו, ואין חסר לי כלום ואינני חפץ עוד להשיג יותר.

979

980אבל טובת הרשעים הם בהיפוך מזה, כי יותר שיש לו חסר עוד יותר, יש לו מנה מבקש מאתים כמאמר חז"ל (קהלת רבה ג', י'), ועל כן מרבה נכסים מרבה דאגה (אבות ב', ח'), כי יותר שיש לו, דואג להשיג יותר ויותר. כי כשיש לו מנה דואג על מנה אבל כשישיג מאתיים דואג על מאתים כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל, ועל כן כל ימיו כעס ומכאובים, ועל כן אמר עשו (בראשית ל"ג, ט') יש לי רב, לא אמר יש לי כל, כיעקב שלא נחסר לו כלום, כי אם יש לי הרבה וממילא עוד הרבה יחפוץ כי לא ימות וחצי תאותו בידו, וממילא אם רוב יש לו יחסר לו עוד רוב, כי רבים מכאובים לרשע כלומר מה שהרשע משיג נכסים רבים הם מכאובים אצלו לכאוב עוד על הרבה כאשר יש לו.

980

981וזהו שאמר הכתוב הלא החילוק בין טובת אברהם לטובת לוט מפורש, כי היה רכושם רב. כלומר, בחינת "היה" ובחינת "רב" זה היה ההבדל ברכושם. טובת לוט אינו רק בבחינת "היה" לפי שעה לבד, שעה משחקת לו, ותראה כי יבוא יומו, פתאום יבוא אידו, ובבחינת "רב" שהיה לו הרבה והרבה יחסר. ולא כן אברהם, שפת אמת תכון לעד. כסאו נכון וזרעו יהיה נכון לפניו לעולם ולעולמי עולמים בטובה אמיתית שאין לה קץ ותכלית, וברכתו ברכת "כל", שכן העיד הכתוב (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל, שנתברך במדה זו להיות כל בו ולא יחסר לו כלום.

981

982ואמר הכתוב אשר האמת הוא ולא יכלו לשבת יחדיו פירוש לא יצוייר שיהיה להם ישיבה אחת בעולם, בשוה לזה ולזה, כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים כמאמר חז"ל (מגילה ו'.), וכשזה קם זה נופל. כי כאשר יחטאו ישראל ולא יהיו ראויים להיות תרד אליהם ההשפעה מאת אלהים, אז מוכרח הקב"ה ברוב חסדיו להשפיע הברכות וטובות לאומות בכדי שמתמצית גיעוליהם ירד גם מעט ברכה לישראל, והשכינה הקדושה טוענת (שיר השירים א', ז') שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבירך, שצריכה לברך את שרי שבעים עממין בכדי לרעות את גדיותיך על משכנות הרועים, רועי האומות, ומתמציתן ירד מעט אל הגדי הזה שה פזורה ישראל, ולהיפוך היה בעת אשר ישבו ישראל על אדמתן, עיקר השפע והחיות היה יורד לישראל, ומתמצית ישראל נפל מעט מעט גם עליהם, עד עת קץ כנודע וכמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ד:) וזה לשונו: עד לא סאיבו ישראל ארעא לא הוי שלטין שאר עמין אלא אתזנו מתמצית וכו' כיון דחבו וכו' אתייהיב להו רשו לשלטאה וכו'.

982

983אבל כל זה הוא עתה, וכל טובתן של נכרים עתה, הכל הוא בבחינת הרשעים שתחילתן שלוה, אבל סופן נודע לכל מה יהיה בסופן. ויסורי כל ישראל עתה, אינו רק בבחינת הצדיקים שתחילתן יסורין אבל סופן שלוה וחיים עד העולם, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), וכבודי לאחר לא אתן וגו' (שם מ"ב, ח'), וחזר הקרא למה שלמעלה אשר לא הבינו עמי הארץ זאת מה שראו שלזה טוב ולזה טוב ולא ידעו ההבדל וההפרש מה בין טובתו של זה לטובתו של זה, אבל תיכף ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' ומזה נתגלגל הדבר שלוט נלקח עם כל הונו ורכושו לשביה עד שאברהם רדף אחריהם והשיגם ויוכל להם ויציל את לוט מהם, ובזה נראה בעליל טובת זה וטובת זה כי זה סופו להבטל וזה סופו להתקיים עד עולמי עד.

983

984או יאמר על זה הדרך, כי מאחר שגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים ולא הבינו יושבי הארץ מה בין זה לזה והיו סוברין אשר זה צדיק כמו זה, ועל כן ולא נשא אותם הארץ, שלא הבינו יושבי הארץ אופן אחר כי אם לשבת יחדיו שישיבתן אחד ממש הוא ושניהם שוין שזכות שניהם מסייעתן זה לזה להטובה שיש להם. כי היה רכושם רב, כלומר מאחר שראו שלשניהם היה רכוש רב על כן ולא יכלו. פירוש, שהיו סוברין שלא יוכל זאת להיות כי אם לשבת יחדיו על שהם יושבים יחד זכות שניהם גורם, והם אחים ממש בטובם ובצדקתם. ועבור זה,

984

985ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. כי גם הם לא הבינו ההפרש שיש בין אברהם ללוט ועל כן היו סבורים שכל העושר שיש עתה לאברהם וגם ההבטחה שהבטיח הקב"ה ליתן לו הארץ לרשתה מעורב גם כן זכות לוט בו, להיות יושבים שניהם יחד והם אחים. וכמו שבאמת זכות אברהם גרם ללוט שיהיה לו צאן ובקר וכו' להיותו קרובו, כן היו סבורים רועי לוט שזכות לוט מעורב בעשירות אברהם וטובותיו ובפרט שלוט מוכן ליורשו וכל אשר יתן ה' לאברהם שלו יהיה אחר מותו, ודאי שנוכל לומר שזכות לוט מעורב בו, וגם הבטחת הארץ זכות לוט יצורף לזה כיון שהוא עתיד לירש זאת. והן אמת בזמן שאברהם קיים היה הדיבור מיוחד אליו להבטיח לו לבד כי בו חפץ יותר בזמן ששניהם בעולם, אבל אחר מות אברהם יהיה הוא הנבחר לה', ועל כן היו מרעין בשדות אחרים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ה'), אף שהכנעני והפריזי אז יושב בארץ מכל מקום הוא כולו שלו מעתה, וגם הוא החשוב בעיני המקום להנחיל לו את הארץ הזאת לרשתה, ולא נדמה בעיניהם חזקת כנעני ופריזי בארץ כי אם כישיבה לבד כאחד שיושב בארץ לא לו להתגורר בה, ובאמת שלו הוא מעתה. אשר על כן כשמוע אברהם דברים האלו אמר הכתוב,

985

986ויאמר אברם וגו' אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו' כי אנשים אחים אנחנו. כלומר הנה זה המריבה מגיע גם ביני ובינך, כי אמרו חז"ל שכשאדם אין לו בנים ובן אחיו מצפה ליורשו הוא שונא לו לפי שהוא מצפה תמיד למיתתו וכו' וכן כאן הנה זה אשר יריבו רועי ורועיך שאומרים כי אנשים אחים אנחנו וזכות שנינו גרם להבטחת הארץ ואתה מוכן ליורשני הנה זה מגיע גם בינינו כי היא איבה גדולה שתצפה למיתתי בכדי ליורשני. ועל כן,

986

987הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו'. בחר לך חלק אחר ותשב לבדך ונראה אם יתיחד הדיבור של מעלה וברכתו אלי לבד ואז נדע כי לא זכותך גרמה לכל זה ואין אתה יורשני והמשל בזה לשני שותפים שאחד מהם היה הנושא ונותן במקח וממכר והרויח והצליח תמיד והיה מכניס אורח גדול ומיטיב לכל ומתנהג בהצלחה גדולה. והנה השותף השני וגם העולם, היו סוברין שגם מזל השני גורם לכל, להצלחה וברכה ולהטובות שמיטיב לכל, ואמנם כשנתחלקו והראשון הנה נשאר בטובה והצליח בעושרו והנהיג עצמו כבראשונה, והשני ירד מטה מטה ולא חפץ לגמול חסדו ואז נתוודע לכל אשר כל ימי משך השותפות, הכל מזל הראשון גרם לכל הטובות. וכמו כן קרה לאברהם ולוט כנאמר, כי עמי הארץ ולוט, היו סבורין שזכות שניהם גרם לכל הטובות שהגיע לאברהם. ועל כן אמר לו אברהם הפרד נא מעלי ונראה מה שיעשה ה' עמי ועמך ואז נדע אם כדבריך הוא או לא. ועל כן תיכף בהפרדו,

987

988וישא לוט את עיניו וגו' עד ויסע לוט מקדם ויפרדו וגו' ולוט וגו' ויאהל עד סדום וגו' ואנשי וגו'. הנה תיכף בעת הפרדם הסיע לוט עצמו מקדם מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ז') וכחש בה'. ואז ויפרדו איש מעל אחיו פירוש כי בני אדם הדומין זה לזה אף בדבר אחד נקראין אחים על דרך אומרם (בבא בתרא קכ"ג. ובראשית רבה ע', י"ג) בפסוק (בראשית כ"ט, י"ב) כי אחי אביה הוא, אחיו אני ברמאות, וממילא מכל שכן דכל שכן שני צדיקים יקרא להם אחים. ונראה שעל כן קורא הקב"ה לישראל אחים ורֵעים כמו שאמר הכתוב (תהלים קכ"ב, ח') למען אחי ורעי וגו' לפי שצוה להם להדמות אליו כפי כוחם בדברים ידועים כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו'). ועל כן אברהם שהיה חפץ בצדקת לוט שילך קצת בדרכיו אמר לו כי אנשים אחים אנחנו אבל כאשר ויסע לוט מקדם שהסיע עצמו מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו נאמר ויפרדו איש מעל אחיו שנתפרד האחוה כי לא חפץ לוט לנהוג עמו כאח להיות דומה לו אלא כעשו הרשע (ואף על פי כן אברהם בצדקתו, כאשר נשבה לוט עשה עצמו כאח אליו לרדוף להצילו ועל כן נאמר שם וישמע אברם כי נשבה אחיו) ונחזור לענין כי מעתה ראו כל עמי הארץ אשר הם נפרדים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ולא אמר אדם כי אחים הם. ותיכף ראו אשר,

988

989אברם ישב בארץ כנען. מקום המקודש כאשר אמר לו ה' ולוט האהיל עד סדום אף על פי שאנשיה רעים וחטאים ואז הכירו הכל מה בין לוט לאברהם. ולזה אמר הכתוב,

989

990וה' אמר וגו' אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה וגו'. ולכאורה היה לו לומר ויאמר ה' אל אברם כבשארי מקומות ואולם זה קאי למה שלמעלה כי לא זה שהכירו הכל מה בין אברהם ללוט ולא יעלה על לב שמה שנראה ה' אל אברהם מקודם היה זכות לוט גם כן מעורב בו כאמור אף נודע ההיפוך שדוקא אחרי הפרד לוט מעמו התיחד הדיבור אליו כראוי ואמר לו הנבואה מפורשת באריכות שא נא עיניך וגו' עד צפונה ונגבה ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' עד קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה אמרו חז"ל (בבא בתרא ק. לדעת ר' אליעזר) שהוא היה חזקה להחזיק אברהם בארץ מה שאין כן קודם אף שנתגלה אליו הקב"ה ואמר לזרעך אתן את הארץ היה בלשון קצר וקל מה שהיה מן ההכרח להודיע לו זאת כאשר כתבנו למעלה ובזה נכון אומרם ז"ל (ברש"י ז"ל וכן הוא בזוה"ק פרשה זו פ"ה.) כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו וכולם הקשו שאף מקודם נגלה אליו ה' ואמנם זה היה בקיצור מופלג מה שהיה מן ההכרח להודיע לו וכאן נאמר לו הנבואה מפורשת באהבה ובחיבה כנאמר למעלה. ועל כן אמר "אחרי", ולכאורה היה לו לומר "אחר", כי אחר סמוך הוא כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ד, ה' לדעת ר' הונא) וזה היה תיכף לפרידת לוט. ואולם כי יכוון גם כן ללשון מְאַחַר, כלומר מאחר שהפרד לוט מעמו ולא היה עם הרשע בשכונה אחד התיחד הדיבור אליו כראוי ואז נתוודע בבירור כי אברהם אוהבו ולא אחר, ובניו ירשו ארץ וישכנו לעד עליה ואין לאחר חלק בה כנאמר.

990

991גם יתבאר הכתוב על הדרך הנזכר באופן זה כי הן אברהם אבינו בראותו כי ריחק את לוט מעמו ואמר לו הפרד נא וגו' והלך לוט וישב לו בערי הככר ויאהל עד סדום וגו', מורך עלה בלבבו פן ח"ו גרם הוא להיות נדחה נפש אדם תחת כנפי השכינה ולגייר גרים ועתה ידחה מעמו נפש אדם וגרם שישב לו בסדום שאנשיה רעים למאוד. וידוע מה שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי י"ג, כ') ורועה כסילים ירוע וגו' כי דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (ריש פרק ו' מהלכות דעות). ועם היות שהוא לא צוה לו לשבת בסדום אף על פי כן חשש פן דחפו בשתי ידים וכבר אמרו חז"ל (סוטה מ"ז.) לא כאלישע שדחפו לגחזי וכו' ואמרו לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת וכו', והן אמת שאברהם אבינו כיוון לזה באמרו אם השמאל ואימינה וגו' פירוש אף אם אדחה אותך בשמאל אקרבך בימין אך עם כל זה לגודל צדקת אברהם בראותו הפרצה שנעשה מזה שנתחבר לאנשים רעים כאלה ובודאי יחטיאו אותו חשש אולי יש בידו עון מה, על זה. ועל כן וה' (ב"ו" החיבור) דבוק לשלפני זה, לפי שאנשי סדום רעים וחטאים וחשש אברהם פן יחשוב ה' לו לעון על דיחוי לוט מעמו, על כן תיכף וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו הראה לו כי מאחר שְפִרֵד לוט מעמו נתגלה אליו הדיבור כנזכר, וממילא יראה כי לא חשב ה' זאת לעון אדרבה מצוה גדולה חשב לו להיות מתגלה אליו בעבור [שדחה] הרשע ממנו. וגם נודע מאמרם ז"ל (שבת ד.) אשר אין אומרין לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו. וכן כאן אחר שאינו מתגלה אליו הקב"ה בהיותו עם שכונת הרשע מותר לו לדוחפו מאתו אף אם ירשיע יותר והלעיטהו לרשע וגו' (בבא קמא ס"ט.) מאחר שמעכב אחרים מלעשות מצוה.

991

992או ירצה על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ד, ד') בפסוק היה דבר ה' במחזה וגו' לפי שהיה ירא אברהם אפשר כבר קבלתי כל זכויותי על כן אמר לו אל תירא וגו'. וכן כאן לפי שהיה אברהם ירא שמא יש בידו עון, על כן נתגלה אליו ה' ואמר לו שא נא עיניך וגו' כי אין בידך עון על זה, וזה אומרו וה' וגו' אחרי הפרד לוט, כלומר מאחר שהפרד לוט והיה אברהם ירא נתגלה אליו ה' ואמר לו שא נא עיניך וגו' וכאמור.

992

993ויהי בימי אמרפל וגו'. חז"ל אמרו (בעירובין נ"ג. ותנחומא פרשה זו ו') זה נמרוד ולמה נקרא שמו אמרפל על שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש וכו' ונראה שכיוונו בזה מה שלכאורה יתמה הלא כפי הנראה היה כדרלעומר מלך עילם הוא הגדול באותן הימים כמאמר הכתוב אחר כך בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו שהם היו טפילין אליו והיה ראוי ליחס הימים אליו כי בכל מקום מתיחסין הימים אל גדול הדור בעת ההוא הן בישראל והן באומות העולם כמו ויהי בימי אחשורוש וכדומה, ולזה אמר שאמרפל הוא נמרוד ונמרוד ידוע בגדולתו הוא החל להיות גבור בארץ ולכן אף שאפשר אחר כך נתגבר כדרלעומר ונעשה הוא טפל אליו מכל מקום כיון שהוא היה ראש וראשון במלחמות ומלכות הארץ (לעיל י', ט') כנאמר כנמרוד גבור ציד וגו' ותהי ראשית ממלכתו וגו' והשעה עמדה לו שעד אותו האיש לא היתה מלוכה בארץ כלל, על כן נאה ליחס הימים אליו כי הוא הגדול והחשוב שבכולן. ואמנם הזכירו הכתוב כאן בלשון אמרפל ולא נמרוד כשמו מאז, להגיד כי לא כיוון בלקיחתו את לוט כי אם להזדקק לאברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') וכשם שאמר לאברהם פול אז באותן הימים כן גם עתה רדף אחריו לאבדו ח"ו, ואכן כי עתה נטל את שלו מתחת ידו גם על הפלתו לאברהם באור כשדים.

993

994גם יאמר ויהי בימי וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ב, א') ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח חרב פתחו רשעים וגו' חרבם תבוא בלבם וגו' (תהלים ל"ז, י"ג) מעשה בר' אליעזר בן הורקנוס וכו' עד חרב פתחו רשעים זה אמרפל וחבריו, להפיל עני ואביון, זה לוט, לטבוח ישרי דרך, זה אברהם וכו', חרבם תבוא בלבם ויחלק עליהם לילה וכו' עד כאן. ובתנחומא פרשה זו מסיים בזה עד שלא בא אמרפל וחבריו לא היה חרב בעולם באו ופתחו בחרב וכו'. כי היה קשה הלשון מה שאמר חרב פתחו רשעים ואמר שהם פתחו החרב בעולם. ולדעת המדרש הנזכר שלא סיים זאת, נראה שכך פירש הכתוב חרב פתחו רשעים. כי אמרו חז"ל (בזוה"ק ע"ז:) שהיו האומות העולם אומרים אין אש שולט בזרעו של תרח וכו' עד כאן. והנה אמרפל הזה הוא נמרוד כאומרם ז"ל שאמר לאברהם פול לכבשן האש וכאשר ראה שלא נעשתה עצתו ולא שלטה בו האש אז אמר אפשר אין אש שולט בזרע תרח ופתח בחרב נגדו אולי יוכל נכה בו אבל בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל כי חרבם תבוא בלבם שהיה אברהם זורק עפר ונעשו חרבות חרב פיפיות להחליש עם רב וגבורים כאלו כנאמר בדבריהם ז"ל (סנהדרין קח: ובבראשית רבה מ"ג, ג').

994

995ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ואת הזוזים בהם וגו'. בא הכתוב להודיענו זאת, הכל להראות גבורת כדרלעומר והמלכים אשר אתו כי תחילה עבדו אותו ואחר כך כאשר מרדו תיכף בא והכה אותם. ונודע גבורת רפאים אשר יחשבו גם הם כענקים ומי יתיצב לפני בני ענק ואף על פי כן הכה אותם, ומזה נדע גם כן גבורת מלך סדום ועמורה אשר בודאי גבורים היו אשר התיצבו לערוך מלחמה אתם אחר ראות כל מה שעשתה ידם ברפאים ושאר המלכים ואף על פי כן הם נצחו אותם, ואין ראיה גדולה מזו אשר גדלה גבורתם בכח ומלחמה רבה. ואחר כל זאת הנה מה גדלה בטחון אברהם בה' אלהיו לרדוף אחר ד' מלכים גבורים כאלו, הוא ועבדו לבד, כי ידע והאמין בבירור אשר אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט ועלתה לו ויכם וירדפם עד חובה כל המחנה הכבד הזה.

995

996וינסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ז') כי נעשה נס למלך סדום שנמלט מבור החמר לפי שהיו באומות מקצתם שלא היו מאמינים שניצול אברהם מאור כשדים מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע וכו' עד כאן. ולכאורה לפלא הוא כי אדרבה על ידי זה מחויב להיות יוקטן נס אברהם בראותם אשר גם לאחר יקרה נס כזה ואם כן מה חשיבות אברהם. ונראה על פי המבואר בזוה"ק (וירא ק"ח.) בפסוק ויאהל עד סדום שלא הניחו כל אנשי מקומות ההם ללוט לשבת בארצם, לבד מלך סדום קיבל אותו בארצו בשביל חשיבות אברהם. ומלך סדום בזה בטח ובזכות זה ניצול לאשר גדלה בעיניו חשיבות אברהם ולקח בן אחיו להתגורר בארצו, מה ששאר ארצות לא אבו בזה. וזה רמז הכתוב וינסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה כי שניהם נפלו בבור החמר ואך והנשארים הרה נסו כלומר זה אשר נשאר ונמלט מבור טיט היון לפי שהרה נסו אין הרים אלא אבות כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, ד'), שנס אל אברהם, לומר, להיות שם בטחונו בו ועל כן נשאר הוא לבד ולא מלך עמורה ועל כן האומות בראותם זאת שמלך סדום ניצול מן החמר בזכות אברהם אז בודאי האמינו למפרע באברהם שיצא חי מן הכבשן האש.

996

997ויקחו את כל רכוש וגו' ואת כל אכלם וילכו. לכאורה הנה גם דברי מאכל נכלל ברכוש ולמה פרט זאת בפני עצמו גם למה לא פרט קיחת הנשים כאשר סיים בסוף הענין וישב את כל הרכוש וגם את הנשים ואת העם. ואולי כי בלשון נקיה דיבר הכתוב כאן לכנות הנשים בשם אכלם על דרך (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל כידוע, וזה דוקא בלקיחה אל השביה, לא בהשבתן, והבן. ולזה לא פרט כאן הנשים ולבסוף לא פרט קיחת אכלם כי זה אחד, ומיני מאכל הנה נכלל ברכוש כאמור.

997

998ויקחו את לוט וגו' בן אחי אברם וילכו וגו'. פרט לפרש כאן אשר הוא בן אחי אברם מה שכבר ידענו מזה לומר כי עיקר קיחת לוט מה שלקחו אותו לשביה הוא עבור שהוא בן אחי אברם ואולי ירצה אברם להציל בן אחיו ויכו אותו וכמאמר חז"ל הנזכר למעלה חרב פתחו רשעים וגו' עד לטבוח ישרי דרך זה אברהם כי זה היה עיקר כונתם ולזה וישמע אברם כי נשבה אחיו, ששמע שזה שנשבה הוא רק למען כי היותו אחיו ובזה היה אברהם קצת מחויב להושיעו, אבל כל עיקר הפסיד לעצמו להיותו יושב בסדום שבחר לו דוקא שכונת הרשעים.

998

999וירק את חניכיו ילידי ביתו וגו'. רבו הפירושים בזה וגם אנו נאמר כי הנה נודע אשר אין הצדיקים מבקשים מהקב"ה כי אם מתנת חנם אף על פי שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמאמר חז"ל (ספרי פרשת ואתחנן) כי לא נדמה להם כלל שיש להם איזה מעשים טובים בעולם לצד הכרתם בגדולת הבורא וידיעת ערכם פחיתת אדם על הארץ עפר מן האדמה, וחוץ לזה אם יראו שהקב"ה עשה עמהם איזה טובה גדולה או קטנה אז יאמרו תיכף שאף אם היה להם איזה זכות נתמעט על ידי זה וכלה, כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ופירשו חז"ל (שבת ל"ב.) נתמעטו זכיותי על ידי החסדים שעשית את עבדך, והנה שמשון אמר (שופטים ט"ז, כ"ח) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, ופירשו חז"ל (ירושלמי סוטה פרק א' הלכה ח') תן לי שכר אחת מעיני בעולם הזה והשני יהיה שמור לעולם הבא.

999

1000אשר על כן הנה אברהם אבינו ע"ה העיד על עצמו ואנכי עפר ואפר ובודאי לא היה לו לדעתו שום מצוה ומעשה טובה מצד עצמו ולא ראה בכל עשיותיו כי אם מה שמחנך את אחרים לתורה ומצוות ה' לעבוד את אלהי עולם, וכאן שראה באלו המלכים ששבו את לוט וידע כי זה היה רק לחרף את אלוה אברהם ואברהם, להראות אשר משחקין בו ולוקחין בן אחיו לשביה כדי שירע בעיני אברהם ולא יוכל לעמוד נגדם ואז אמר אברהם רבונו של עולם יתמו כל זכיותי שיש לי מעט מחניכת בני אדם לעבודתך ותשלם לי שכר זה בעולם הזה שארדוף את המלכים ואכם וארדפם בכדי שיתקדש שמך בעולם וידעו כי אתה האל העושה פלא ותעזור להבוטחים בך וכל קויך לא יבושו, ולא יעמדו עוד לחרף ח"ו את אלהים חי. וזה אמר הכתוב וירק את חניכיו מלשון (בראשית מ"ב, ל"ה) ויהי הם מריקים שקיהם או (שמות ט"ו, ט') אריק חרבי, פירוש שאני מריק כל זכויותי ממה שהייתי מחנך לרבים לעבודת ה' כי אין בי יותר כי אם זה ואני מקבל להישאר ריק מזכות חניכי, בכדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא וידעו כי יש אלהים בעולם.

1000

1001ויחלק עליהם לילה. גם בזה רבו הפירושים ולדעתינו נראה שהוא על דרך הכתוב כשרדפו מצרים אחר בני ישראל ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ואמרו חז"ל שהיה ענן וחושך למצרים ואורה לישראל וכמו כן כאן שהיה צריך אברהם אבינו לרדוף אחריהם בלילה והאיך ישיגם באישון לילה ואפילה ולכן נחלק הלילה, שלהם היה חושך אפילה ולא ראו אנה לברוח, ולאברהם ואנשיו הופיע אורה שיראו אנה הם בורחים להשיגם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ג') שהיה צדק מאיר לרגלו. ולזה אמר הכתוב ויחלק עליהם לילה פירוש שנחלק, שעליהם היה לילה בחינת חושך ואפילה, אבל הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה כי האיר האורה עליהם כאמור. והכל עד חובה ולא יותר כי עבודה זרה מכה מלפניה כמאמר חז"ל (שם שם, ב') ואז חשכו עיניו.

1001

1002ויצא מלך סדום וגו' כדרלעמר ואת המלכים וגו'. חלק הכתוב כדרלעמר לבד והמלכים לבד וחלקם בשני אתין לומר כדרלעמר היה שקול כנגד כולם בגבורתו על דרך הכתוב (מלכים-א י"א, א') והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגו' לפי שהיתה החשובה והעיקרית בעיניו (כמאמר חז"ל בספרי סוף עקב מובא בילקוט נ"ך רמז ח').

1002

1003או אפשר שזה הכתוב ואת המלכים אשר אתו חוזר למה שיצא מלך סדום לקראת אברהם הוא ואת המלכים אשר אתו כולם יצאו אל עמק שוה הוא עמק המלך להמליך את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולמלך כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה') בהשוואת כולם בעמק שוה.

1003

1004ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון וגו'. הנראה פירוש כתוב הזה על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה שם) אל עמק שוה שהשוו כל אומות העולם וקצצו ארזים ועשאו בימה והושיבו אותו למעלה וכו' והיו מקלסין לפניו מלך את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו. פירוש כי יש אלוה בעולם הוא מלך עולם ברוך הוא ולא אני, ולזה אחר שאמר הכתוב אל עמק שוה הוא עמק המלך כלומר שהמליכוהו עליהם ואמרו לו אתה הוא אלהינו אתה הוא מלכנו השיב להם אברהם ומלכי צדק מלך שלם פירוש הן מלכי צדק צדיקו של עולם ברוך הוא המלך השלם ברוך הוא וברוך שמו, קלסו אליו ולא אני, כי הוא אלהיכם והוא המוציא לחם ויין (כי המוציא דאפיק משמע כמאחר חז"ל (ברכות ל"ח.) והוא ממש כמו הוציא הנאמר כאן) כלומר שמשפיע כל צרכי בני אדם לחם מימין ויין משמאל כנודע, ובזה נכלל כל בחינת ההשפעה ולא תדמו שזה שאני מפרנס לבאי עולם משלי הוא, הכל שלו הוא, הוא הוציא הכל ומכין מזון וכו'.

1004

1005והוא כהן לאל עליון. פירוש הוא אברהם רק כהן לאל עליון עובד ומשמש לפניו והוא עבד לו לא שר וחשוב (ומה שאמר והוא ולא ואני כי לרוב ענותנותו לא רצה לכנות עצמו אף לכהן לו, על כן אמר בלשון נסתר והבן) וזהו שאמר הכתוב (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ואמרו חז"ל (נדרים ל"ב:) אתה כהן על דיבור של מלכי צדק וכו', כי לפי שאמר אברהם לא בשלי הגדולה והכבוד כי אם מלכי צדק צדיקו של עולם. והוא רק כהן בזה זכה לכהונה לעולמי עד וכל הכתוב שם למעלה בענין הכל מורה על מלחמה הלזו ואמר (שם שם, א') נאום ה' לאדוני שב לימיני, לא אמר אצל ימיני כי אם שב לימיני שיהיה נעשה אברהם בבחינת הימין ממש שיפליא ה' נסים ונפלאות מחסדיו ברוך הוא בעולם על ידי אבינו אברהם והוא יהיה הפועל ישועות בקרב הארץ בבחינת הימין ממש והכל יאמרו על ידך אין כאלהי אברהם, ובכל העולמות תגדל שמי על ידך עד אשית אויביך הדום לרגליך, כי נודע אשר מדת הנצח הוא גם כן עומד בימין ומקבל האורה מבחינת החסד והוא המנצח לאויבי ה' לעשות נקמה בגוים והוא בבחינת השוקים המכונה לבחינת הרגלים והבטיח הקב"ה לאברהם שכל כך יתגבר בו בחינת ימין החסד עד אשר תתפשט למטה בבחינת הנצח לעשות נקמה באויביו וזה שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך שתנצח את כל הקמים נגדך והם יהיו הדום לבחינת רגליך מדת הנצח שלך. מטה עוזך ישלח מציון, שזה המטה עוז והגבורה הלזו ישלח מציון מקור מקום כל בחינת ההתגלות וההשפעות אשר משם ירד הכל אל עולם הזה. עמך נדבות ביום חילך כי ביום שתתגבר על אויביך בכוחך וחילך אז כל העמים התנדבו לשימך עליהם לאלהים ומלך, והם יהיו עמך. אך אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק כנאמר, במה שאמרת על יחסר העולם מלכו, ואל יחסר אלוה, ואתה רק כהן לו, ונדבות פיך עלה לרצון לפני ה' להיות אתה כהן לעולם וכדבר האמור.

1005

1006ויאמר אברם אל מלך סדום הרמתי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו'. צריך להבין מה הרמת יד שייך בכאן. ונראה כי הנה נודע אשר ענין הנדר הוא מי שאוסר החפץ עליו לומר ככר זה עלי קונם, או נכסיו של זה קונם עלי. וענין השבועה הוא מי שאוסר עצמו על החפץ לומר שבועה שלא אוכל דבר זה, או שלא אהנה מזה ולשני הבחינות האלו היה צריך אברהם במה שאסר עצמו לקחת מרכוש סדום ועמורה. נדר היה צריך לפי שידוע אומרם ז"ל על ואכלת שלל אויביך (דברים כ', י"ד) מצוה אפלו קדלי דחזירא (חולין י"ז.^*שם בגמרא נלמד דין זה מן הכתוב (דברים ו', י"א) ובתים מלאים כל טוב, ועיין בילקוט תתקכ"ז, וצ"ב.) לפי שהעשה דוחה את לא תעשה וכאן שהשיג שלל אויביו והיה מצוה עליו דוקא להנות מזה בקום עשה לזה הוצרך דוקא לנדר לפי שנדרים חלין על דבר מצוה, מה שאין כן בשבועה (כמו שאיתא בטור שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רט"ו). ושבועה היה צריך לפי שלא רצה לקחת גם שכר מבית גנזיו בעד זה, כפירש רש"י בפסוק ואם אקח מכל אשר לך וזה דבר שאין בו ממש הוא, ואין הנדר חל עליו (כמו שאיתא שם סימן רי"ג). ולזה אמר אלו שתי הלשונות אם מחוט ועד שרוך נעל שאסר החפץ עליו בתורת נדר לחול על דבר מצוה, ואם אקח מכל אשר לך לשון שבועה שאסר עצמו על החפץ לחול על דבר שאין בו ממש.

1006

1007והנה הש"ך פסק (ביורה דעה סימן ר"ו) אשר אחד המפציר בחבירו לקחת ממנו דבר זה והוא אומר לא אקח מאשר לך אז הוי ידים מוכיחות שבתורת נדר או שבועה אמר ואף אם לא התחיל בנדר, נדר הוא. מה שאין כן כשאין חבירו מפציר בו אם לא התחיל בלשון נדר או שבועה לא נאסר עליו. אשר על כן הנה החפצים שהפציר וביקש מלך סדום ממנו לקחת אותם לא היה צריך להתחיל בלשון נדר ומה שאמר אם מחוט ועד שרוך נעל אז הוי ידים מוכיחות שבתורת נדר אמר, ויד הנדר כנדר. ואכן מה שאמר ואם אקח מכל אשר לך שהוא שלא אקח שכר מבית גנזיך כנזכר למעלה ועל דבר זה לא הפציר אותו מלך סדום מקודם והוא הקדים לישבע שלא יפצר בו לקחת, לזה צריך להתחיל בשבועה ואם לאו שבועתנא לא שבועות. ולזה אמר תחילה הרימותי ידי לה' אל עליון כלל ב' הדברים כי הנה מרים בשבועה לה', וגם ידי, שבא בתורת יד הנודע לבוא אליו בשבועה ובנדר, והכל לה' אל עליון. אם מחוט ועד שרוך נעל זהו הנדר והוי נדר מחמת יד הנודר ידים מוכיחות אף שלא התחיל בו. ואם אקח, הוא השבועה שהתחיל בו ואמר הרימותי בשבועה לה' והכל כי היה צריך לשניהם כאמור.

1007

1008אם מחוט וגו' ולא תאמר אני העשרתי וגו'. לכאורה יפלא בזה כי הלא מצינו ראינו שקיבל אברהם מתנות רבות מבית פרעה מקנה כבד וכסף וזהב, גם מאבימלך קיבל מתנות רבות ולמה לא חשש שלא יאמרו אני העשרתי וגו' (ועיין בדברינו להלן שכתבנו טעם נכון בזה) ועוד נראה כי באמת טעם אברהם היה כאן לפי שאסור להנות ממעשה נסים כמאמר חז"ל (תענית כ"ד. רש"י דיבור המתחיל אלא כאחד^*עיין יבמות מ"ט: ובספר העיקרים מאמר א' סוף פרק י"ח.) וכאן כל הצלת הממון והרכוש היה בדרך הנסי ואף שגם בפרעה ואבימלך נעשו לו נסים מכל מקום לא היו הנסים בהרכוש שלקח, דהנס היה בגופא דעובדא ואחר כך נתנו לו מתנות ואין זה נס אבל עתה שהצלת הממון מהם היה בנס מופלג לא רצה להנות מזה ואך כי אברהם לא רצה להחזיק לו טובה ולהתנאות בזה לפני אחרים לומר שהקב"ה עושה לו נסים שינה את טעמו לדבר אחר ולזה אמר הכתוב ויאמר אברם למלך סדום וגו' כלומר כי למלך סדום דוקא אמר כן ונפשו היה יודעת טעמו באמת בזה (ובזה מותר לשנות וקל וחומר ממסכת ופוריא וכו' דעבידי רבנן דמשנו במלייהו כדאיתא במסכת בבא מציעא כ"ג:).

1008

1009אחר וגו' היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו' אנכי מגן לך וגו'. צריך לדעת מה נשתנה ענין הנבואה הזו שנאמר בה במחזה מה שאין כן בשארי דברי נבואות לא נאמר רק וירא ה' אל אברם וכדומה וגם תיבת לאמר צריך להבין למי יאמר. והנראה כי אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה מ"ד, ד') אחר שנעשה לו נס שהרג המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי לכך אמר לו אל תירא אברם אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן הנפשות שהרגת ושכרך הרבה מאוד וכו' עד כאן. ולזה הנה תיכף בעת שחזה וראה אברהם זאת במחשבתו והיה דואג מן העונש, ושכבר קיבל שכר על כל צדקותיו, מיד הקב"ה ברוב חסדיו גילה דברו אליו לאמר לו אשר לא כן הוא, והבינו עוד טעם בדבר, אשר לא כמחשבתו ח"ו כן יהיה, ואדרבה שכרו ירבה מאוד.

1009

1010ועל כן אחר הדברים האלה שהרג אלו המלכים היה דבר ה' אל אברם במחזה בעת חזיונו ומחשבתו, לאמר, פירוש להשיב לו על מחשבתו ולאמר לו טעם בדבר אשר בודאי אל תירא אברם כי אנכי מגן לך. והוא כמשל לאחד מעבדי המלך החשובים שפעם אחד מסר נפשו ממש בשביל כבוד המלך ואין דרך המלך לקפח שכר כל בריה ובפרט למי שמסר נפשו עליו ועל כן הנה שולח אחריו לבוא אליו לכבדו כראוי לו ולהנהותו מגנזי המלך, ודרך שליחות המלך הנה ודאי ברכב ופרשים וסוסים רצים לפניו ואנשים חשובים גבורי חיל מלובשין שריון להוליכו מביתו עד בית המלך כי המלך חפץ ביקרו, ואם כאשר יבוא לחדרי המלך יקרה אשר יבוא אחד מעמי הארץ וירצה להזדווג לאיש הלזה לעשות לו איזה רעה קטנה או גדולה ודאי עבדי המלך ניגשים אל האיש הבליעל הלזה ופוצצין את מוחין בגזירין, בנחיצה רבה, כאילו היה מרים יד במלך עצמו כי כל זה הוא כבוד המלך, והנה האיש הלזה אשר בא אל המלך אומר בלבו הנה קבלתי כל שכרי אשר היה מגיע לי איזה כבוד מאת המלך כי אם לא היו עבדיו מצילים אותי עתה כבר הייתי נהרג וניזוק מאיש הבליעל שפגעני ודי שכרי בזה ומה לי לזעוק עוד אל המלך לאיזה טובה כי את נפשי הציל ומה גם הכבוד הגדול שהיה לי על הדרך טרם בואי למלכי ודאי די שכרי, ואולם בלב המלך לא כן הוא והמלך מביא אותו לחדריו והיכליו ומכבדו בכבוד גדול ומראה לו גנזי המלך מה שרוצה להנהותו מהם. והוא אומר אל המלך, אדוני הלא כבר קבלתי שכרי משלם מכבוד הגדול שהיה לי על הדרך ומהצלת נפשי, והמלך משיבו כל מה שהיה לך עד עתה לא כבודך הוא כי אם כבודי כי אין דרך וכבוד המלך לשלוח אחר איש כי אם ביד הרצים רוכבי הרכש ובאנשי חיל, ומה שהצילו אותך מהריגה זה ודאי כבודי כי מאחר שאני שלחתי בשבילך ואיך היה כבוד לי אם היית נהרג על ידי ח"ו מליסטים מזוינים, זה הוא בושה לפני ומה היו הבריות אומרין כי לא היה בי כח להצילך מיד מכיך ועל כן זה הכל שלי. אבל שכרך אשר מגיע אליך רם ונשגב, הנה הוא גנוז וטמון באוצרות המלך.

1010

1011וכזה קרה לאברהם אבינו אחר שמסר נפשו כמה פעמים בשביל קדושת ה' ואחר כך אמר לו ה' שיבוא לחצרותיו להתהלך לפניו בארצות החיים ושם יעשהו לגוי גדול ויברכהו למאוד וכן נעשה לו שבא בכבוד גדול ושמעו הלך בכל המדינות ואחר כך הלך למצרים ושם הפליא חסדו עמו ועטרהו שם בעשירות רב במקנה כבד ואחר כך כשישב לו בנחלת ה' באו אלו המלכים להזדווג לו ועיקר ביאתם היה בשבילו לחרף מערכות אלהים חיים האם יוכל להצילו מידם כאשר כתבנו למעלה, והושיעו ידו לו ורדף אחרי המלכים ויכם והיה אברהם אומר שכבר קיבל כל שכרו בזה שניצול מהם והקב"ה אומר אל תירא אברם מזה כי הלא אנכי מגן לך שאני אמרתי לך שתבוא פה ואנכי אהיה עמך ואברכך ואגדלה שמך ואם היית נהרג מהמלכים בנחלתי ח"ו מה היו הבריות אומרין לא יכולתי להצילך מהם ונמצא זה הוא כבודי לבד, מה שניצלת מידם. אבל שכרך הרבה מאוד טמור וגנוז באוצרותי, וכן אמר משה רבינו ע"ה בתפילתו (במדבר י"ד, י"ד) עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם וגו'. ועל כן זה הוא כבודך שלא תכלם ח"ו במדבר כי מה יאמרו הבריות אחר שראו כי אתה רצית להביאם לארץ ואינך מביאם, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. כי רב טוב המגיע לצדיקים הנה הוא צפון וטמון, ומה שפעלת לחוסים בך להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב לא ח"ו שיתמעט על ידי זה זכויותיהם כי הוא רק נגד בני אדם להראות לבני אדם כח ה' וכבודו אשר הוא מגן על הצדיקים, אבל שכרם כפול ומכופל צפון וטמון בגנזי המלך עולמים ברוך הוא אשר יעשה למחכה לו.

1011

1012ויאמר אברם וגו' ואנכי הולך ערירי וגו'. אמרתי להצדיק את הצדיק דמעיקרא אברהם אבינו ע"ה ראש המאמינים הלא כבר שמע זה ג' פעמים כשמעו מאלהיו שיתן לו זרע ואעשך לגוי גדול וגו' לזרעך נתתי וגו' לך אתננה ולזרעך וגו' וכי לא האמין בו יתברך ח"ו ולא מצינו שיחשב לו מחוסר אמנה על זה הלא פלא הוא ואמנם כי דן אברהם כאשר ראה בנאמן ביתו דמשק אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ונודע אומרם ז"ל (סנהדרין י"ט:) כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו וכו' אמר אפשר זה הוא הזרע שהבטיח לו הקב"ה כי הוא כאילו ילדו ממש ולזה אמר ואנכי הולך ערירי בלא ולד ובן משק ביתי מה שהבטחת לי בנים הוא דמשק אליעזר שהוא דולה ומשקה וכו' עד שהבטיח לו שמו יתברך אשר יצא ממעיך וגו' מעיך ממש לא שיהיה כאילו וכו'.

1012

1013או יאמר על זה הדרך ובן משק ביתי וגו'. כי נודע מה שאמרו המפרשים ז"ל בפסוק (בראשית ה', א') זה ספר תולדות אדם וגו' כי מתחילה קודם חטא האדם היה לו תולדות רוחניים בזה ספר התורה לפרות ולרבות בה למעבד נשמתין ורוחין חדתין בעולמות העליונים לא תולדות גשמיים. ועל זה אמרו חז"ל (תנחומא ובראשית רבה ריש פרשת נח) תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים כי זה באמת תולדותיהם למעלה ברוחני במצות פריה ורביה בדברי תורה ולהוליד בזה נשמות חדשות בעלמין דכסופין כנודע, ונוסף לזה הנה עיין במה שפירשנו (בפרשת בראשית בפסוק פרו ורבו) פירוש הפסוק ושרי אשת אברם לא ילדה לו וגו' כי לא לו ילדה בתולדות גשמיים להיות נקרא זרעו אחריו על שמו, אבל תולדות רוחניים הולידה למעלה (וכן הוא מבואר בזוה"ק שלח קס"ח.) כי נודע שמכל זיווג הקדוש לשם שמים כשלא נולד תולדה גשמיית מאתו נעשה מזה נשמות לנפשות גרים אשר בארץ וזה ואת הנפש אשר עשו וגו' נפשות ודאי לגרים לא גופים עיין שם. ולזה אמר ובן משק ביתי כלומר הנה בן שלי וגם משק ביתי ביתי זו אשתי הוא דמשק אליעזר בשני הבחינות שאמרנו אחד דמש"ק דולה ומשקה מתורת רבו וכו' כנזכר והוא בחינת זה ספר תולדת אדם, הפריה ורביה בתורה למעבד נשמתין למעלה, וגם אליעזר הוא נשמות הגרים, הוא וכיוצא בו אבל בגשמיות התולדות אנכי הולך ערירי וגו' עד שהבטיח לו הקב"ה אשר יצא ממעיך מעים הגשמיים ממש לא במחשבה הרוחניית.

1013

1014ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי וגו'. להבין מה הוסיף בדבר האחרון לומר הן לי לא נתתה זרע וכבר אמר ואנכי הולך ערירי וגם לתרץ הלא כבר הובטח מה' שיהיה לו זרע כנאמר, ואכן לאשר כתבנו למעלה אשר שני הבטחות הבטיחו הקב"ה במחזה אשר הוא מגן לו וכל אשר יעבור עליו הכל הוא מחויב להצילו לכבודו ועוד שכרו הנה שמור וצפון לעולם הבא על כן נאמר אדנ"י הוי"ה פירוש הן מה שאתה מבטיחני להגן עלי בעולם הזה בחינת שם אדנ"י עולם העשיה כנודע, והן הוי"ה בנקוד אלהים בחינת עולם הבריאה עולם הבא מה שאתה מבטיחני לרשת עולם הבא, מה תתן לי כלומר הכל מה שתתן לי הכל הוא במתנה אמיתית ממך כי אין מגיע לי מאתך אף דבר קל שבקלים והכל הוא בחסד חנם במתנה גמורה ואם תאמר שלזה אני אומר שזאת הוא במתנה אצלי כדי שישאר זכותי לבני כי דרך הצדיקים להשאיר זכותם לבניהם (כמו שאיתא בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תרע"ה) הלא לעת עתה אנכי הולך ערירי ואין לי בן ועדיין איני יודע החכם יהיה או סכל ולמה זה אניחנו אחרי (כמו שאמר שלמה אדון החכמים ע"ה (קהלת ב', י"ט)) כי עדיין לא היה לו אף ישמעאל והיה מסופק אפשר לא יהיה לו כי אם כמו זה ועל כן בודאי לא בשביל זה אני אומר שזה הוא מתנת חנם כי אם ממה שאני מבין באמת שכל הבריות חייבים לך ולא שאתה חייב להם ואם יוכל איש למסור נפשו בכל רגע ורגע בכל ימי חייו לקדושת הבורא אינו כדאי על זכות מצוה הקטנה שבקטנות שצונו ה' אלהינו לעשותה לעבוד למלך גדול ונורא אשר יש מלאכי מרום נוראים שאינם זוכים לעבדו כי אם פעם אחד בשמיטה או ביובל ומכל שכן בני אדם קרוצי חומר וכבר הארכנו מאמיתיות בחינת זו במקום אחר, אשר על כן אני יודע בבירור שכל מה שאתה עושה לי בעולם הזה ומה שתרצה לתת לי לעולם הבא הכל חסד חנם מאתך.

1014

1015ועל כן ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע. שבכל המתנות שהבטחת לי ומה שאתה עושה בחסדך לגמול חסד לכל באי עולם לחוננם חנם בזרע של קיימא והמתנה הזו עדיין לא נתת לי ואם תאמר הרי כבר הבטחת לי והיה זרעך כעפר הארץ מאמין אני ודאי בזה אבל והנה בן ביתי יורש אותי כיוון על לוט בן אחיו שכבר יורש אותו וחומס וגוזל ורועה בשדות אחרים מפני שאומר בלבו שהוא עתיד ליורשני וכל הארץ שלו היא (כאומרם בבראשית רבה מ"א, ה') וזה היה קשה לאברהם יותר מהכל שיחטא האדם על ידו מה שבכל ימיו היה מוסר נפשו בכל ההתפעלות להכניס בלב כל אדם חכמה ודעה לעבודת ה' להכניסם תחת כנפי השכינה ועכשיו יחטא אחד על ידו ועל כן טוב היה לתת לי המתנה של זרע שהבטחת לי כי הן אמת שאין לי פנים לשאול ממך ההבטחה מאחר שעל חנם הוא בא ואך אחר שאני יודע אשר כל אשר תתן לי הוא בחסד חנם על כן אמרתי למה דוקא מתנה זו מתעכב בידך מלעשותה, ורע לי ממה שבן ביתי מתחיל לירש אותי תיכף, כאמור. ועבור זה כיון שראה שמו יתברך ויתעלה, לבבו הטוב והנחמד וכשרון מפעליו איך שהכל לחנם ממש נחשב אצלו, ואין מבקש רק מחמת שאין אדם נתפס על צער בן ביתו שגוזל לאחרים על ידי זה. אז,

1015

1016והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה וגו'. דיבור הראשון וראשונה תיכף בישר לו אשר הן מעתה לא יירשך זה, ולא יגזול עוד, עבורך. ואחר כך ניחם אותו במה שאמר שאינו יודע מה יניח אחריו אם חכם אם כסיל וזה נמשך לו ממה שאמר לו קודם והיה זרעך כעפר הארץ המשולים לעפר אשר נמצא בו שני הבחינות כי הן הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה כאמור בדברי חז"ל (בראשית רבה י"ב, י"א) והוא מעלה נפלאה שכל הנעשה על הארץ הכל יעשה מהם ובכוחם שהם ימשיכו על הארץ כל הברכות וכל ההשפעות הטובות. אבל עוד אמרו (מגילה ט"ז.) כשהם נופלין נופלין עד לעפר והוא בחינה הגרוע למאוד והוא בחינת רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולא כרוח בני אדם העולה הוא למעלה (קהלת ג', י"א), על כן אמר לו עתה הבט נא השמימה וספור הכוכבים, והמשילם לכוכבי השמים אשר כשהן עולין עולין עד לשמים ואף אם הם על הארץ הנה ראשם מגיע השמימה, וזכה לזה ממה שהוא השפיל עצמו עד לארץ לומר שאין מגיע לו כי אם מתנת חנם בבחינת עפר ואפר, והכיר חסדי הבורא יתברך על הנבראים שהכל בחסד והכל בטובה עמהם, קיים בו הבורא יתברך מקים מעפר דל והגביהו למעלה מן הרקיע והמשיל בניו לכוכבים שיעלו למעלה למעלה אמן ואמן.

1016

1017ויאמר אדני ה' במה אדע כי אירשנה וגו'. נראה לי להצדיק את הצדיק במה שאמר במה אדע וגו' והוא על פי מאמר חז"ל (בבא בתרא קי"ט.) ארץ ישראל מוחזקת היא וכו' ופירש רשב"ם שם מוחזקת היא ליוצאי מצרים כדכתיב (שמות ו', ח') ונתתי אותה לכם מורשה, כלומר אני נתתיה לכם ירושה וכו'. ולהלן (שם ע"ב) מפרש יותר ירושה היא לכם מאבותיכם ונוטל בה הבכור חלק בכורה וכו' ועוד נפקותא אמרו בזה אם היא ירושה לנו מאבותינו או לא, עיין שם. והנה עתה כאשר הבטיח ה' את הארץ לאברהם ואמר לו אני ה' וגו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ולא הוזכר לו שום בחינת זרעו אחריו לומר שהכוונה אשר זרעו יורישנה רק לתת לך בעצמך שאתה בעצמך תירש הארץ, והן נודע אשר אברהם לא ירש הארץ כי הכנעני והפריזי אז בארץ ולא זכה בה עדיין כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ה') וכאשר אמר לו כאן ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי וגו', ובודאי לא היה כוונתו יתברך במאמרו זה לתת לך לומר אשר הוא נותן לו עתה הארץ בכדי שתהיה אחר כך ירושה לבניו שתהיה מוחזקת להם מאבותיהם והיא נפקא מינה לענין דינא כנזכר, ועל כן טען אברהם על זה במה אדע כי אירשנה במה יתוודע עתה ששלי היא כי אורישנה לבני אחרי, הרי הכנעני והפריזי עדיין בה ולא בא לידי ואיך אוריש דבר שאינו שלי, ולהחזיק בה עתה לא יועיל אחרי שרשות אחרים עליה והוי כמקנה דבר שאינו ברשותו או אחריך לפלוני שאין נקנה כלל ועל כן אין שום דבר עתה במה להתוודע כי שלי היא ואני מורישה לבני, ואין תקנה לזה כי אם שינתן לו הארץ מאתו יתברך בשבועה שאז צריך לקיים שבועתו (כמו שאיתא בחושן משפט סימן ר"ט סעיף ד' בהגה) ולא היה יכול אברהם להעיז פניו בזה לבקש מה' יתברך שישבע לו על זה. אשר על כן,

1017

1018ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגו'. פתח כביכול הוא יתברך פתח בעצמו לכרות עמו ברית בשבועה כי כל ענין כריתת ברית הוא בחינת השבועה כמו שכתוב (דברים ז', י"ב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה וגו' ובזה הרי היא שלו מעתה וזרעו ירשנה אחריו בתורת מוחזקת מאבותיהם, ובזה יבוא על נכון סידור הפסוקים להלן כי לכאורה אחר שאמר לו קחה לי עגלה וגו' ויקח ויבתר אותם וגו' היה לו לסמוך לזה ויהי השמש באה וגו' והנה תנור עשן וגו' אשר עבר בין הגזרים האלה ואכן לפי שכריתת הברית הלז היה בתורת שבועה שודאי ינחיל הארץ לו ולזרעו אחריו היה צריך לפרש כל התנאים קודם השבועה כדי שלא תהיה השבועה בסתם ותהיה כוללת הכל ולזה אמר הכתוב.

1018

1019ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. פירוש שני ידיעות אחד כי גר יהיה וגו' בארץ לא להם סתם גרים אבל לא עבדים והשנית ועבדום וענו אותם שבזמן מה יהיו עבדים ממש בעינוי עבודה ושניהם יעלו לת' שנה כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ד, י"ח ושאר מקומות) שהגירות הותחל משנולד יצחק כידוע.

1019

1020וחוץ מדרכיהם ז"ל עוד אפשר לומר בפירוש הכתוב הזה מה שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות וגו' והן במצרים לא היו כי אם רד"ו כמאמר חז"ל בכמה מקומות (בראשית רבה צ"א, ב') ומכל שכן קשוי השעבוד לא היה אלא פ"ו שנה כאומרם ז"ל (במדרש אבכיר מובא בילקוט רמז רמ"א) ואמנם כי מפרשי התורה ז"ל אמרו שקשוי השעבוד במה שעינו אותם בעבודת פרך השלים השנים והיה נחשב כאילו היו שם ארבע מאות שנה כפי הגזירה וכו' ואפשר לזה כיוון בעל מסדר ההגדה ואמר ברוך המקום וגו' שחישב את הקץ לעשות וכו' כלומר שחישב את הק"ץ שנים הנותרים מן רד"ו עד ת' לעשות שישלמו זה בעשיה שיעבדו עבודת פרך ובזה יושלם מנין השנים ולזה אמר הכתוב כי גר יהיה זרעך וגו' כלומר הגזירה אינה נגזרת כי אם שיהיו גרים בארץ לא להם והוא במצרים אבל לא על שיעבוד ועינוי ואולם ועבדום וענו אותם זה שיכבדו עליהם עבדות ועינוי הוא בכדי שיחשב להם לת' שנה וזה יהיה טובתם למהר את הקץ על ידי עינוי עבודתם ובזה נכון מאמר הכתוב אחר כך.

1020

1021וגם את הגוי וגו' דן אנכי וגו'. שמלת וגם אין לו פירוש שהיה לו לומר ואת הגוי וגו' ואכן יאמר הכתוב כי לא תאמר מאחר שהעבדות והעינוי הם טובתם וחסדם למהר ביאתם לארץ לקבל כל הטובות שוב אין למעבידהם שום עונש כי בטובה יעשו עמם לזה אמר לא כן כי וגם את הגוי וגו' דן אנכי וגו' (ועיין ברמב"ם הקדוש בפרק ו' מהלכות תשובה הלכה ה' ובראב"ד שם ושאר המפרשים שהאריכו בטעמים על משפט פרעה ומצרים בזה) ועוד זאת תפעל בזה שיעבדו אתם, בכדי אשר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שזה היה שכר עבודתם כתשובה שהשיבו לבני מצרים תנו לנו שכר ס' ריבוא שעבדו אצליכם (כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צ"א.)) וכל זה אינו רק לזרעך אבל לא לך בעצמך. כי,

1021

1022ואתה תבוא אל אבותיך בשלום וגו'. כי באברהם לא היה ניכר שום בחינת הגירות כי היה נשיא אלהים ומלך בין העמים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה') שקצצו ארזים ועשאו בימה וכו' והיו מקלסין לפניו מלך אתה עלינו וכו'. ועל כן אמר להלן גר ותושב אנכי עמכם פירוש אף על פי שאני גר ממדינה אחרת אבל עתה תושב אני עמכם כי כל גדולי המדינה היו משכימין לפתחו ויצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע שלו) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א), ולא היה כלל בבחינת גר במדינה. מה שאין כן יצחק שנאמר בו (בראשית כ', א'^*צריך עיון, דהרי פסוק זה נאמר אצל אברהם אבינו. ומה עוד שאצל יצחק אבינו כתיב (שם כ"ו, ה') וישב יצחק בגרר. ואולי יש לומר דכוונתו היא על הצווי שאמר לו ה', 'גור' בארץ הזאת (שם שם, ג').) ויגר בגרר, גֵר לבד ולא תושב, וכאשר גָר שם אמרו לו (שם כ"ו, ט"ז) לך מעמנו כי עצמת ממנו וגו' וזה גירות שאין כמוהו לגרשו ממדינה למדינה. וגם יעקב תחילה היה גר בבית לבן כמו שאמר (שם ל"ב, ה') עם לבן גרתי, ולא נעשיתי שר וחשוב אלא גר כפירוש רש"י ז"ל שם, ואחר כך כשביקש להעשות תושב כמאמר הכתוב (שם ל"ז, א') וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' שרצה להעשות תושב במקום שהיה אביו גר ולא תושב, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף ולא היו חייו חיים כלל עד שירד למצרים וכל זה הוא מכללי האופנים שפירש לו ה' בעת השבועה שהוא לבד יבוא בשלום אל אבותיו ולא יהיה גר בארץ אבל זרעו גרים יהיו ולא יירשו את הארץ עד אשר.

1022

1023ודור רביעי ישובו וגו' כי לא שלם עון האמרי וגו'. והנה להבין טעם זה הנאמר כאן כי לא שלם עון האמרי אשר לכאורה אינו מובן, כי לפי הטעם הזה לא היו צריכים בני ישראל לעבודה ועינוי באותן הימים כי אם גירות לבד בארץ אחרת שלא לנחול הארץ עד גמר עון אמורי, ועוד כי אם היה מגיע זמן ישראל לנחול הארץ קודם הלא אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא והיה האמורי מחויב לידחות מפניהם אף אם לא נשלם עוונו, ועוד מה נשתנה האמורי מכל הז' אומות שמכולם לא זכר אלא עון אמורי והיה לו לומר כי לא שלם עון הגוים עד הנה, ועוד יותר פלא כי הנה האמורי נראה שלא היה כלל ממלכי ארץ ישראל אז, רק בעבר הירדן היה משכנו כאומרו (במדבר כ"א, כ"א) סיחון מלך האמורי, והגם שגם הוא היה מז' מלכים שניתנו לאברהם מכל מקום איך אומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם וגו', שמארץ ישראל היה מדבר והוא לא היה שם כלל.

1023

1024ואכן הנה נודע מקבלת מרן הרב האר"י ז"ל (בפירוש עץ חיים שער חג המצות) טעם ירידת אבותינו למצרים ועבדו שם בחומר ולבנים, הוא לפי שאדם הראשון בחטאו פגם בדעת עליון וכו' ועירב טוב ברע ונפגמו כל הנשמות בכל הקומה שלימה וכו' והנה באותן ק"ל שנים שפירש מאשתו ויצאו ממנו ניצוצי קרי (עירובין י"ח:) פגם עוד שנית בדעת עליון וכו' והמשיך אותן הנשמות להאי קליפא תקיפא דאקרי רע וכו' והנם צריכים לצירוף ולליבון וכו' ונתגלגלו בג' דורות וקבלו עונשן. היינו בדור המבול, ודור אנוש, ודור הפלגה וכו'. ואחר כך נבחנו שנתגלגלו בדור ההוא שירדו בגלות מצרים וכו' וקבלו עונש מן שני דורות שהם מבול, הפלגה. כי עונש המבול כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א', כ"ב), ועונש הפלגה נשתעבדו בחומר ולבנים ונשאר עוד וכו' עד כאן.

1024

1025הרי לפניך מפורש שאותו הדור היו צריכים בהכרח להיות בגלות מצרים כל אותן הימים בעבודה קשה להצטרף ולהתלבן ואז יזכו לביאת הארץ כי הנחלת ארץ ישראל תלוי בתיקון פגם הברית כמו שאיתא בזוה"ק על פסוק (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, כי ירושת הארץ תלוי בבחינת הצדיק שומר הברית. ובחינת נשמתם היה מבחינת פגם הברית מניצוצי קרי בק"ל שנה כאמור. ועד שלא תיקנו הפגם לא היו ראוין לרשת הארץ עד אחר הצירוף והליבון נחלו נחלת יעקב אביהם שהוא תיקון אדם הראשון כידוע, ועל כן העיד על עצמו ואמר (בראשית מ"ט, ג') ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני ואמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ח, ד' ויבמות ע"ו.) פ"ד שנים היה יעקב בעת נשואי לאה ומעולם לא ראה טיפת קרי, וראובן היה טיפה ראשונה שלו. לפי שהיה תיקון אדם הראשון שפגם בברית הוכרח הוא לתקן זה בשמירת בריתו.

1025

1026ואפשר שלזה אמר יעקב ליוסף (שם מ"ח, כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' אשר לקחתי מיד האמורי וגו' ואמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ז, ו') זה הבכורה ולבושין של אדם הראשון וכו' ומיד האמורי זה עשו שעשה מעשה אמורי עד כאן. כי תדע אשר הבכורה היא בבחינת הברית השלם המגיע עד הדעת העליון שנקרא בזוה"ק ברא בוכרא וכמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל בכמה מקומות ועל כן נאמר בכתוב (שם כ"ה, כ"ט) ויבוא עשו מן השדה וגו' ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך וגו'. כי חז"ל אמרו (בבא בתרא ט"ז: ובראשית רבה ס"ג, י"ב) ויבוא עשו מן השדה שבא על נערה המאורסה הדא הוא דכתיב (דברים כ"ב, כ"ז) כי בשדה מצאה וגו'. ובזה פגם בברית הקודש וכיון שפגם בברית שוב אינו ראוי לבכורה המכוונת נגד ברית השלום (כי עש"ו הוא בסטרא אחרא נגד ברית שלו"ם בקדושה, מספר זה כזה כנודע) ועל כן ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך כיום דייקא הוא בחינת ברית השלום הנקרא יום בסוד וירא אלקים את האור כי טוב וגו' ויקרא וגו' לאור יום. והבן כי טו"ב היא בבחינת הברית, וכיון שאתה פגמת בברית אינך ראוי לבכורה. (ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרשת בא שקידוש בכורות לא נאמרה רק אל ישראל לבד ולא אל הערב רב לפי שלא נתקנו עדיין מניצוצי קרי העולה עד הדעת הנקרא בכור ואינם ראוין אליה).

1026

1027ועל כן בעת הגאולה מת דוקא כל בכור בארץ מצרים ולא הפשוטים כי כל יניקת הבכורים היה מניצוצי קרי הללו וכיון שישראל תקנו פגם הברית הלז על ידי העבודה והענוי, ובמה ששמרו בריתם הזכרים והנקבות, ונאמר בהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גן נעול וגו' ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גן נעול אחותי אלו הבתולות וכו' עד מעין חתום אלו הזכרים וכו'. ועל ידי זה הוציאו וביררו כל בחינת הניצוצות הללו ונתקן נשמתם בבחינת הטו"ב היפך הר"ע בסוד ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב', ב') כי הוא נולד אחר ק"ל שנים שהיו במצרים נגד הק"ל שנה שהוציא אדם הראשון ניצוצי קרי ואחר כך נולד משה בטו"ב ושוב לא היה לבכורי מצרים שום יניקה וחיות ומתו כולם.

1027

1028ועל כן אמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה כי אם יהיה יניקתו רק מבחינת הבכורה מניצוצי הרע וכשיבורר זה על ידי צדיק הדור יעקב אבינו ע"ה יהיה בן מות תיכף ולמה זה לי, ומכר את בכורתו ליעקב בחינת ברית השלום כי הוא הראוי אליו מעודו.

1028

1029ועל כן כאשר חילל ראובן יצועי אביו ניתן הבכורה ליוסף כמו שאמר הכתוב (דברי הימים-א ה', א') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל וגו' כי חילול היצוע הוא מכונה על פגם הברית שעל כן הכתוב מכנהו כאילו בא על בלהה פלגש אביו. ועל כן אינו ראוי לבכורה, וניתן ליוסף דוקא ולא לאחד משאר האחין מפני שהוא תיקן בריתו בשמירתו באשת פוטיפר והיה ראוי לבכורה. ולזה אמר יעקב ואני נתתי לך שכם אחד וגו' זה הבכורה ולבושין של אדם הראשון. כי יעקב לפי ששמר בריתו ותיקן חטא אדם הראשון זכה להלבושין של אדם הראשון שהיה לו קודם החטא לבושי צפורן וענן כבוד מכסה עליו (כמו שאיתא בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז כ"ז) והכל ניתן ליוסף כי אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה וגו' כלומר שיעקב ויוסף היו בבחינה אחת בשמירת הברית ועל כן עיקר תולדות יעקב יוסף לפי שהיה בן י"ז כלומר מבחינת הטו"ב ועל כן היה זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב כי היו בבחינה אחת ממש.

1029

1030וזה אשר סיים אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי ואמרו ז"ל זה עשו שעשה מעשה אמורי. ולכאורה למה דוקא מעשה אמורי ולא מעשה כנען ושאר הגוים, ועוד למה יכנה עשו כאן לאמורי ולא יאמר כפשוטו מיד עשו. ואכן כי מיד האמורי ירמוז על האי קליפא תקיפא דאקרי רע הבולעת בתוכה כל בחינת ניצוצות הקדושות היוצאים מן הברית לרעה. כי מיד האמורי הוא גימטריא קרי במספר השוה וגם האמורי לבד מרמז לזה בהיפוך אתוון מאה ר"י גם מספר האמרי בצירוף האותיות ומילואיהן עולה רע קליפה הנזכרת ועל כן אמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ח:) בעיר סיחון מלך האמורי אם אדם עושה עצמו כעיר שמהלך אחר שיחה נאה ופירש רש"י שמתפתה ביצרו וכו' והוא בחינת פגם הברית. ועיין בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשת דברים) שסיחון מלך האמורי הוא בסוד הערלה שעל הברית והבן. ולזה נקרא אמרי מלשון אמירה שהוא בברית הלשון המכוונת נגד ברית המעור כידוע (ספר יצירה פרק א' משנה ג'). והנה נודע מה שכתב הרב האר"י ז"ל (בפירוש עץ חיים בכוונת קריאת שמע שעל המטה) בסוד רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמ"ט, ו') שישראל בכוונתם, הורגים הקליפות הרעים הללו הנזכרים ברוממות אל אשר בגרונם שממשיכין אורה מבחינת א"ל תיקון א' דדיקנא קדישא ואז יורד הארת ג' ע"ב חושבן וחר"ב וזהו החרב נוקמת נקם ברית שהורג המזיקין שנבראו על ידי פגם הברית. וגם ידוע מה שמבואר בזוה"ק (נח ע"א:) אשר שמירת הברית נקרא קשת בסוד הכתוב (בראשית מ"ט, כ"ד) ותשב באיתן קשתו וגו'.

1030

1031ולזה אמר יעקב אשר לקחתי מי"ד האמר"י בחרבי ובקשת"י כי הוציא כל בחינת ניצוצות הקדושות שנפלו בחטא אדם הראשון, ביד האמרי בחר"ב פיפיות שבידו, ובקשת"ו בשמירת בריתו, שעל ידי כן זכה לבכורה ולבושין של אדם הראשון ונתנה ליוסף בן זקונים שלו ותרגומו ארי בר חכי"ם הוא וכו' כי חכים מספרו לח"ם המכונה על בחינת שמירת הברית בסוד הכתוב (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל כנודע. ואפשר לכן אמר פרעה למשה (שמות י', י') ראו כי רעה נגד פניכם, כי ידע שהערב רב ההולכים עם ישראל לא נתקנו עדיין מניצוצי קרי על נכון בסוד גלגול נשמתם ועדיין הם קצת מוטבעים בהאי קליפה תקיפא דאקרי רע ועל כן ראו כי רע"ה נגד פניכם.

1031

1032ונראה שעל כן אמר הכתוב וירא בלק וגו' אשר עשה ישראל לאמרי. ולכאורה מפני מה דוקא רעדה אחזתו בראותו מה שעשו לאמרי ולא מה שעשו לעוג מלך הבשן ועמו שהיה גבור ומאוים יותר ממנו כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, ל"ב) שלא עמד בעולם גבור קשה מעוג וכו' ועל כל פנים הוה ליה למינקט תרוויהו, ואמנם כי בלק מנחש וקוסם גדול היה והביט אל שורש הדבר ולא פחד ורעד מגבורתם בטבע כי אם הביט אל שורש ישראל וגדולתן למעלה ובהיות כי ידע מאז כי יש בישראל הערב רב שלא נתקנו עדיין ובזאת בטח מעודו כמאמר פרעה (שמות י', י') ראו כי רעה וגו' ועתה כשראה בשורשי ישראל מה שעשו לאמורי הוא בחינת קליפת הרע הנזכרת שהכניעו אותה ושיברו כוחה והוציאו הניצוצות ממנה, חיל ורעדה אחזתו לומר (במדבר כ"ב, ד') עתה ילחכו הקהל וגו' כלחך השור וגו' כי שור הוא בחינת יוסף שנאמר בו (דברים ל"ג, י"ז) בכור שורו הדר לו וגו' כי הגיעו לבחינת ברית השלום בטוב, והכניעו הרע אשר לעומתו, ומזה ויגר מואב מאוד ואולי לזה יאמר הכתוב (יחזקאל ט"ז, מ"ד-מ"ה) הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה וגו' עד אמכן חתית ואביכן אמורי וגו' ואין לו פירוש לפי פשוטו (ועיין בתרגום ירושלמי וברש"י) ולדברינו יאמר כי הנה כל התוכחה הנאמר שם קודם לזה ולאחריו הכל על עבירת הזנות כמו שאמר שם (ט"ו, כ"ו) ותבטחי ביפיך ותזני על שמך וגו', ותזני אל בני מצרים וגו' וכדומה בכל התוכחה שם, ולזה אמר כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה פירוש לית אתתא זניא עד ברתא זניא כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ', א') כלומר אין האשה מזנה שאין בתה תהא גם היא זונה כמו שכתב במתנות כהונה שם ולזה סיים אמכן חתית ואביכן אמורי נראה שרמז על אבינו הראשון שהוא אדם הראשון וחוה שפגמו בבחינת הברית במה שקדמו לזיווג קודם השבת כנודע מקבלת הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות (ועיין בליקוטי תורה פרשת בראשית) ואחר כך באותן ק"ל שנים שהוציא אדם ניצוצין כנזכר ולזה אמר אביכן אמורי כי מרמז על בחינת פגם הברית כנזכר וגם אמכן חתית מורה על זה כי נודע שקריאת שם חוה הוא על שם חויא עבור שבא הנחש על חוה והטיל בה זוהמא כמאמר חז"ל (שבת קמ"ו.). ובאם לאו, היתה נקראת חיה כאומרו (בראשית ג', כ') כי היא היתה אם כל חי כי היתה בכלל עץ החיים ולא היה מיתה בעולם ואחר כך כשפגמה בעץ הדעת טוב ורע אז נעשית בבחינת להט החרב המתהפכת מגוונא לגוונא פעם חיים פעם מות כידוע, ואז נעשה בחינת ת' תחיה ת' תמות המבואר בדברי חז"ל (שבת נ"ה.).

1032

1033ועל כן נמשלו ישראל לפעמים לחיות כמו גור אריה וכדומה מה אמך לביאה כמאמרם ז"ל (שמות רבה א', ט"ז). כי בעת התיקון נקראים על שם חיה ועל כן אמרו המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה, פירוש שהם לפעמים נקראים על שם החיות על שם עיקר שם אמם חוה כי היא היתה אם כל חי ועבור זה בטרם תבוא אליהם המילדת וילדו. כי קשוי ההולדה נתהוה מחטא חוה כמו שאמר הכתוב בעצב תלדי בנים, והם בעת התיקון אף לפי שעה כשהם נקראים חיות על שם חיה המורה על התיקון אינן צריכים למילדת, ועיין במה שנבאר במקומו אם ירצה ה'.

1033

1034ועל כן כשרוצה הכתוב להזכיר חטא חוה אמנו הראשונה, אמר אמכן חתית בהוספת ת' על חיות המורה על ת' תמות כי גרמה בחינת טוב ורע, חתית בשני ת', ת' תחיה ת' תמות ועל כן עליך ימשול כאמה בתה כי נתהוה פגם הברית מאדם וחוה ועד הנה אתם הולכים בעקבות חטא הזה. וגם בתחילת הקפיטל הנזכר פתח בלשון זה אביך האמרי ואמך חתית הכל לרמז על הנזכר כי עדיין לא יצאנו מבחינת פגם הברית שהתחיל בה אדם וחוה.

1034

1035וזה שאמר שמו יתברך כאן ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה, כלומר כי לא יתבררו ניצוצי קרי אל הקדושה מבחינת האמורי קליפת הרע הנזכר עד הדור הרביעי עת יציאתם ממצרים שאז נאמר וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים שבררו ניצוצים הקדושים מן ערו"ת מצרים שהוא ר"ע ו"ת, האי קליפת הרע הנזכרת שיש בה בחינת ו"ת ממות, כי המ' היא קרובה אל הקדושה יותר ואין ביניהם כי אם הו"ת שעל כן ראה פנחס בן אלעזר הו"ת ממות פורחים באויר כמו שאיתא בזוה"ק במקומו (חלק ג', רל"ז.). והם ביררו הטוב, וכל הקליפה נאבדה עד שאול תחתית, ונתעלה הקדושה למעלה למעלה כן יהי רצון תמיד עד ביאת משיחנו. ונחזור לענין ראשון כי אחר שגילה לו הקב"ה מהתנאים ואופני ירושת הארץ מהיותם בגלות קודם, ודור רביעי ישובו הנה. אז כרת עמו הברית שהוא בחינת השבועה וכמאמר הכתוב (דברים ז', י"ב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאבותיך. ועל זה נאמר,

1035

1036ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן. כי לפי שהקמת הברית בהנחלת הארץ לא יהיה כי אם אחר הגלות והשיעבוד והעינוי אמר הכתוב ויהי לשון צרה, והשמש באה ועלטה, הכל לרמז על החשך והצרה שיהיה קודם הקמת הברית ואחר כך והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר, הוא כריתת הברית עצמו. ואמר אחר כך,

1036

1037ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' ולזרעך נתתי את הארץ וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"ב) מאמרו של הקב"ה מעשה, אתן לא נאמר אלא נתתי כאלו כבר נתתי. ועל כל פנים צריך קצת הבנה שהקב"ה יאמר לזרעך נתתי והם עדיין אינם כלל בעולם ואמנם לדברינו יאמר שכאשר ירשו בניך הארץ יהיה אצלהם כאילו כבר נתתי וגו' שתהיה מוחזקת להם מאבותיהם כי אחר השבועה אתה תוכל להוריש הארץ, והארץ שלך היא מעתה ונתונה מעתה להם בירושת האב ככל הנאמר (לעיל בפסוק ח').

1037

1038ובזה נכון מאוד מה שלכאורה יתמה מפני מה בתחילת גילוי שכינתו יתברך לאברהם אמר לו (לעיל י"ב, ז') לזרעך אתן את הארץ, ומפני מה לא נאמר שם נתתי, אחר שדיבורו של הקב"ה מעשה. ואכן כי שם היה קודם כריתת הברית ולא שייך לומר נתתי כנאמר כי אם אתן מה שאין כן אחרי הברית והשבועה אז נאמר נתתי, כי כבר. נתתי להם שתהיה מוחזקת בידם מאבתיהם כדבר האמור.

1038

1039ושרי אשת וגו' לא ילדה וגו'. חז"ל (בראשית רבה מ"ה) פתחו פתחא להאי פרשתא מהכא אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה וגו' (משלי ל"א, י'), וצריך להבין מאי שיאטיה דהאי קרא הכא ונראה על פי הידוע מרזי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו כי היו"ד שבשם הגדול והקדוש מורה על בחינת הקדמת הזכר על הנוקבא בסוד והוא ימשול בך, כאשר בבחינת ו"ה שבשם, שהוי"ו קודם לה'. כי סוף מעשה במחשבה תחילה כאשר בסוף מעשה שהנוקבא נכנעת תחת דכורא, כן הוא במחשבה תחילה הוא בחינת החכמה המרומז ביו"ד שבשֵם, שגם שַם כן, שהוי"ו קודם לדל"ת כי הדל"ת הוא בחינת הנוקבא כנודע כי דלה ועניה היא ולית לה מגרמה וכו', ולזה יאמר הכתוב מה רבו וגו' כולם בחכמה עשית (תהלים ק"ד, כ"ד), פירוש כאשר בחכמה כן עשית בעשיה למטה בסוף מעשה במחשבה תחילה ואמנם בחינת ה' ראשונה שבשם הקדוש, הוא בחינה אחרת. בחינת ה' היא הקדמת ד' על הוי"ו והוא בסוד הכתוב (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה, ובעלה מתעטר בה בסוד הכתוב (ירמיה ל"א, כ"ב) נקבה תסובב גבר והטעם בזה ידוע למקבלי האמת.

1039

1040והנה היה קשה לחז"ל בפסוק זה מה שהקדים שם אשת אברם לשמו הלא בכל מקום הזכר קודם והוא ימשול והיה לו לומר סתם ושרי לא ילדה או על כל פנים ואשת אברם שרי לא ילדה וגו' ולזה פתחו לפרשה זו אשת חיל מי ימצא וגו' כלומר כי אשת חיל שהיא תהיה לגבור חיל מי ימצא, שנמצא בחינה זו בבחינת מ"י הרומז לנון שערי בינה, בחינת ה' ראשונה שבשם, שהיא עטרה לראש בעלה ולכן מקדים שמה לשמו.

1040

1041ועל כן אמר הכתוב אחר כך, לא ילדה לו, שמלת לו לכאורה מיותר ואמנם כי יגיד הכתוב כי שרה בצדקתה כבר היתה מוכנת להולדה ולא היה המניעה מאתה וזה שלא ילדה, הוא לו. שדבר זה שייך לו ולא לה לפי שלא היה נימול עדיין ולא היה שלם בכל האברים קודם המילה כמאמר חז"ל (תנחומא פרשה זו בפסוק והיה תמים) ויצחק לא היה ראוי להיות נולד כי אם אחר השלימות המובחר, והוצרך להוציא זוהמתו קודם בהגר בלידת ישמעאל ועל כן לא ילדה לו שרה ולא מאתה היתה המניעה. ותמצא שאמרו חז"ל (שמות רבה ריש פרשה א') אברהם טפל לשרה בנביאות ועיין בדברינו בפרשה בראשית (פסוק פרו ורבו) גם שם ביארנו את הכתוב הזה.

1041

1042ולה שפחה מצרית ושמה הגר. מה שפרט הכתוב להודיענו שם מקומה ושמה, נראה כי נודע אשר אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה כמאמר חז"ל (מגילה י"ג.) ואין צרה גדולה כמו צרת הבית וכן לבן התנה אם תקח נשים על בנותי ובפרט אם היא עקרה והאחרת מולידה ועל כן לא רצתה שרי בשום אופן שיקח לו אשה אחרת רק הגר כי דנה להיותה שפחה ושפחה אסורה בבן חורין ועוד מצרית היא, והיא אסורה לבוא בקהל ועוד ושמה הגר מספר ר"ח שהוא ח"ר מחרון-אף המורה על דינים קשים כנודע, ובצירוף מילוי אותיותיה כזה, ה"ה, גימ"ל, רי"ש, עולה למספר גבורה עם הכולל. אשר על כל אלה ודאי לא יתן אברהם לב לאהבה ולברכה עם שהוא מוכרח לעשות הדבר על פי הדיבור כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ה, ב') בפסוק וישמע אברם לקול שרי, לקול רוח הקודש שבה וכו'. מכל מקום לפחיתת מעלתה תבוזה בעיניו אחר שתלקח לו, ועוד שהיא שפחתה מעודה, לא שפחתו. ובזה אפשר לא תהיה צרה כל כך וגם אין בזה דין הבא על שפחתו שְיֵאָמֶר מן הסתם שיחררה כיון שהיא שפחתה קנויה בנכסי מלוג כאומרם (שם, א') ואין שניהם רשאים לשחררה ובודאי לא יתקרר דעת אברם בשפחה זאת למאס ח"ו באשת נעורים עבורה, ותראה שעל כל אלה מיד שְוַתּרֶא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה כי הכניסה צרה בביתה.

1042

1043ותאמר שרי וגו' עצרני ה' מלדת בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. הגם שגם שרה בודאי האמינה בדברו של הקב"ה שיתרבה זרעה כעפר הארץ וכל זרע אברהם ממנה יהיו כי הלא לא מצינו שיאמר ה' אל אברם לקחת לו אשה על שרי אמנם שרי אמנו נביאה היתה, ובדוקה לאברהם ממצרים שמלומדת בנסים ומדברת עם מלאכי אלהים שאומרת למלאך הך והוא מכה וכן כאן עשתה זאת על פי רוח הקודש שבה כמאמרם הנזכר והוא כי היה צריך לצאת קצת הזוהמא הנמצא עוד באברהם מלבוש אביו תרח שנולד בו בישמעאל בכדי שיהא יצחק זך ונקי טהור וקדוש ראוי לעולה תמימה. ועל כן אמרה הנה נא עצרני ה' מלדת פירוש רק עצירה מועטת עתה מלילד אבל סוף שאהיה נפקד בבנים ואז לא תצטרך לאשה אחרת, ואך כשתקח אחרת לא תוכל שוב לדחותה מאתך ועל כן בוא אל שפחתי וכאשר לא תצטרך אליה הרי היא שפחה כמו שהיתה, תחזור לעבודתה להיותה בביתי כימי קדם.

1043

1044ואך יקשה איך תסית שרי לאברהם על דבר עבירה שבן חורין ישא שפחה. אכן הנה נודע אומרם (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' וכאן מצוה גדולה יש בדבר אולי אבנה אנכי ממנה להוליד אחר כך זרע כשר וטהור זך ונקי. ואכן במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבד לרב שיעבור אברהם בדבר האסור לו מפני דברת שרי, ולזה אמר הכתוב וישמע אברם לקול שרי לרוח הקודש שבה כנאמר. ונודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות יסודי התורה הלכה א'-ג') שאם יעמוד נביא ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה וכו' הרי זה נביא שקר וכו' אבל אם יאמר לנו הנביא לעבור על אחת ממצוות התורה בין קלות בין חמורות לפי שעה וכו' מצוה לשמוע לו וכו' עד כאן. והיא הנה נביאה היתה כאמור, ועל כן כדבריה עשה, וה' הסכים על ידה כנאמר.

1044

1045ותקח שרי אשת אברם את הגר וגו' ותתן וגו' אישה לו לאשה. לא היה צריך לפרש כאן ששרי היא אשת אברם וכבר ידענו, ואך מחמת שהלכה הגר להיות אשה לאברהם, אבל רק לאברהם תהיה אשה אבל לשרה עודנה שפחתה כבראשונה כי אין אחד מהם יכולין לשחררה כנאמר. ולזה אמר הכתוב ותקח שרי אשת אברם בזה האופן לקחה אותה להיות שרי אשת אברם, היא ולא אחרת. רק לקחה הגר שפחתה ותתן לאברם אישה, לו לאשה. אליו תהיה אשה לנהוג בה מנהג אישות אבל שפחת שרי היא כמקודם.

1045

1046ויבוא אל הגר ותהר. חז"ל אמרו (בראשית רבה מ"ה, ד') שבביאה ראשונה נתעברה, ונראה טעם שמיהר ה' עיבור השפחה לצער את שרי כי מאחר ששרי נתנה דוקא שפחה זו לאברהם להיותה מבוזה מאוד בעיניה שפחה ומצרית ושמה הגר כנאמר למעלה, והכל לכבודה שלא תהיה קלה בעיניה, והקב"ה יקפיד על הצדיקים אשר יעשו דבר למענם. ונגד שהיא כיוונה להשניא אותה שלא יתן אברהם דעתו עליה נתקיים בה (בראשית כ"ט, ל"א) וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, וגם שם נתעברה מביאה ראשונה כאומרם (בתוספות יבמות פרק ו') לזירוז הרוות נפש נענה ומדוכה, בזרע של קיימא להיות אהובה בבית בעלה.

1046

1047ותרא וגו' ותקל גברתה וגו'. פירוש כי הגר לא דנה לכף זכות אשר לא בזכותה נתעברה כי אם בזכות אברהם, או לצד היותה שנואה ולצער שרי כאמור. רק ראתה כי היא הרתה וסברה שזה בזכותה ובצדקתה ויושר לבבה עשה לה ה' כל אלה, ועוד שהוא למעלה מן הטבע מביאה ראשונה ושרי הנה עקרה זה שנים רבות והיא אשת אברם ואף בצירוף זכות צדיק גדול כזה לא הועיל לה שתהיה נפקדת בבנים על כן ותקל גברתה בעיניה ואמרה שרה זו אין סתרה כגלויה כמאמר חז"ל (בראשית רבה שם).

1047

1048ותאמר שרי וגו' חמסי עליך וגו'. טעם החימה על אברהם, עם שהוא אינו חייב בדבר והיא בעצמה נתנה השפחה לבעלה, וכשקלתה בעיני שפחתה מה לאברהם בזה. ואכן טענה שרי כי הן עתה אני יודע גודל החמס והגזל שעשית עמדי עד הנה מה שלא התפללת עלי להיות נפקד בבנים, ובתחילה הייתי סבור שאין אתה מכניס עצמך כל כך בתפילה כי אתה סובר כי אם הייתי מכניס צרה לביתי הייתי נבנה ממנה ואלד על ברכה ואני יודע אשר הצדיקים מונעין עצמן כאשר יוכלו מלבקש מבוראם דבר, לרוב יודעם בנפשם כי אינם ראוים לעמוד לפני מלך גדול ונורא כזה ומכל שכן להתפלל לפניו. והייתי מרוצה ביותר שאכניס צרה לביתי ועל ידי זה איפקד בבנים אבל עתה אשר אני רואה גודל הצער והיסורים של הכנסת צרה לבית כי הן אנכי נתתי שפחתי ממש קנויה לי מעודי, ונתתיה בחיקך. עשיתי לה הכבוד הגדול הזה להכניסה אצלך לידבק בגוף קדוש כזה כאומרם ז"ל (בבראשית רבה שם, ג') שאמרה לה אשריך שאת מודבקת לגוף הקדוש הזה, ואחר כל זה ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ומכל שכן כשהיית נושא אחרת מה גודל עיגום נפש שהיה לי, וזה הוא דבר שאין הדעת יכולה לסובלה ועל כן ישפוט ה' ביני וביניך מה שלא התפללת עלי, ותעזוב עצמך על הכנסת צרה שהוא צער אשר אין בריה יכול לסובלו ואין אדם דר עם נחש בכפיפה. ועל זה השיב אברהם אמריו אליה,

1048

1049ויאמר אברם וגו' הנה שפחתך וגו'. כלומר הנה אפילו אם הייתי לוקח אחרת לא הייתי דנה אלא כאחת שפחותיך להתענות תחת ידך ומה שתחוש שתקל מאוד בעיניה הלא שפחתך בידך ועשי לה הטוב בעיניך כלומר שתעשה לה להטותה שיהיה טובה בעיניך ולא יהיה לך עיגום נפש וצער גדול כזה. ועל כל פנים מהכנסת צרה לבד על צד היותר טוב תבנה גם את ממנה ועל זה סמכתי ולא התפללתי בתפילה דחוקה עליך. ועל כן,

1049

1050ותענה שרי ותברח מפניה. כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ו') דליים ופונדיות הוליכה לה למרחץ להיות ניכר צד שפחות שבה כדי שלא תקל בעיניה, ועל כל פנים תהיה לאברהם לאשה ועל ידי כן אפשר תבנה ממנה. והגר לא עשתה כן כי אם ותברח מפניה לצד שכבר נתלמדה כבת חורין לא כשפחה ועל כן נזדמן לה כל המלאכים האלו להחזירה ולחזור להתעבר מאברהם כי הפילה הריון הזה (שם). ובזה יהיה טובת שרי שתבנה מזה, וטובת אברהם שיצא זוהמתו בישמעאל, ויצא יצחק זך ונקי מאשתו שרי. ועל ידי זה זכתה גם כן ששכינה היתה מדברת עמה כאומרם ז"ל (שם שם, י') והכל לטובת אברהם ושרה כאמור.

1050

1051וימצאה מלאך ה' וגו' ויאמר וגו' אי מזה באת ואנה תלכי וגו' עד ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גבירתך וגו' ויאמר לה מלאך ה' הרבה ארבה וגו' ויאמר לה וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה שם ז') כי על כל דיבור היה מלאך בפני עצמו לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה. ולהבין טעמו שלא היה די במלאך אחד לכל הדברים הנאמרים לשפחה מצרית.

1051

1052ואולם נודע אומרם (שם נ', ב') אין מלאך אחד עושה שתי שליחות וכאן בכל אמירה ודיבור היה שליחות ואמירה אחרת שמלאך הראשון אמר לה הגר שפחת שרי פירוש תהיה יודע אשר כל חשיבותך עד הנה וחשיבותך כעת שזכית לשמוע דבר מלאך ה' הכל בשביל שאתה שפחת שרי ולא בזכותך וגם זכור נא כי הנה הגר שפחת שרי כלומר הנה אתה באת מהגר בחינת דינים קשים כנאמר למעלה להיות במעלה עליונה שפחת שרי ועל כן עתה אי מזה באת תזכור מאין את יוצאת ובא ותרצה לברוח מקדושה כזה ביתו של אברהם ומהיות שפחת שרי ואפילו עד הנה שבאת כמה וכמה ההפרש וההבדל ניכר ממקום יציאה לביאה כהפרש יתרון האור מן החושך ומכל שכן ואנה תלכי כי עד אנה תרצה להתרחק עוד, כי נודע אשר כל מה שאדם הולך מן הקדושה מתקרב יותר אל הקליפות ועד אן אתה רוצה להתקרב וליפול לתהום רבה מקום החושך וצלמות מה שכבר זכית היות בבית כזה, ושים אל לבך שני ההפכים אי מזה באת ואנה תלכי, והיא השיבה אמריה מפני שרי גברתי אנכי בורחת, פירוש ח"ו אין אני רוצה להתרחק מן הקדושה ואיני רוצה ללכת עוד יותר, רק עד פה באתי מן ההכרח שאני בורחת מפניה לבד לבל ראות פניה שלא אתענה מידה אבל איני רוצה להתרחק יותר מכאן ולא מהקודש, ובזה הרי מלאך הזה עשה שליחותו להחזירה למוטב ושהיא תגלה מעמקי לבה אשר אין ברצונה להתרחק מן הקדושה, וחפיצה בטוב.

1052

1053ועתה בא מלאך אחרי זה בשליחות אחרת אשר אם כה הדבר שחפיצה בביתו של אברהם, על כן שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה שלא תקל שרה בעיניך ועל כל זה להיותך צרה בביתה תהיה מזה טובת שרה וטובת אברהם כאמור. ועיקר ביאתו בשליחות זה לטובת אברהם ושרה, לא בשבילה, ועל כן הוא דבר אחר.

1053

1054ואחר כך בא מלאך לבשרה בזרע אומה גדולה, והוא אומרו הרבה ארבה את זרעך וגו' ועשה שליחותו. ובא מלאך ה' ואמר הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עניך, הודיע לה בזה אשר לא כן הוא כמו שסברה אשר בצדקתה זיכה ה' אותה בהריון, כי אם מה ששמע אל עניך, ודרכו לרחם על הנדכאים ונשברי לב, אשר על כן ממילא יהיה טובת שניהם כי הנה לא תקל עוד גברתה בעיניה לצד שתדע אשר לא בצדקתה הרתה, וטובת אברהם ושרה שתבנה ממנה ויצא הזוהמא מישמעאל כאמור.

1054

1055ותקרא וגו' אתה אל ראי כי אמרה וגו'. הודיע הכתוב אשר עשתה בחכמה להיותה מגודלת בבית אברהם וכשראתה כל אלו המלאכים שהיטיבו לדבר עמה לא החזיקה טובה להמלאכים בעצמם כי אם לשם ה' במה שידעה אשר אלו שלוחי ה' הם ואין בפיהם כי אם דבר ה' המעוטף בהם בהיותם מרכבה לשמו יתברך ועל כן ותקרא שם ה' הדובר אליה כלומר זה הדובר אליה לא קראתה בשמו כי אם בשם ה' המדבר בהם והם שלוחיו ואמרה אתה אל ראי כלומר הנה אתה אל שראית בעני אמתך בהיותי בבית גבירתי, וגם עתה אשר ברחתי מאתה. ותגדל חסדך, קודם ועתה לזכותי בהריון מצדיק הזה ועל זה אני מחויב להודות ולהלל לשמך הגדול. ועוד אמרה מה טוב חסדך שעשית עמי שגם הלום ראיתי אחרי רואי, פירוש גם כאן מקום רחוק מביתו של אברהם ראיתי אחרי רואי מלאך הראשון ראיתי עוד ועוד אחר מלאך השני, והכל בכדי לבשרני בבשורות שונות מטובותיך הגדולים העודפים עלי, וגם על זה אני מודה ומשבח לפניך בכפל שבח ותהלה לאל הרואה בעניי ומשגיח על הנאנחים והנאנקים, ולא בזה ולא שיקץ ענות עני וגו'.

1055

1056על כן קרא לבאר באר לחי רואי. קראה שם זה להיות לעד אמת ויציב אשר הקב"ה רואה בצרת הנאנחים והנאנקים ומשגיח ומרחם על השפלים ונבזים, ויהיה הבאר הזה לסימן לדורות הבאים שאין כה' אלהינו השומע תפילת כל פה ורואה בצרות כל אחד מבריותיו. וזה באר לחי רואי כלומר הבאר הזאת הוא האות והסימן שחי ראוי כלמר חי עולמים ברוך הוא, הוא הרואה לכל צרותי והוא המושיע. והכל בכדי להודות לשמו ולהללו בפיהם, ושבחו ברוך הוא יהיה נזכר בזה על ידה.

1056

1057ותלד וגו' ויקרא אברם וגו' ישמעאל. פירש רש"י הגם שלא שמע אברם מפי המלאך ניצנצה בו רוח הקודש וכו'. וגם יש לומר שקראו כן כדי לפייס את שרה אשר זה הבן הוא רק כי שמע ה' אל עניה, ועל דרך (בראשית כ"ט, ל"ג) כי שמע ה' כי שנואה אנכי וגו', וזה ישמעאל, ישמע אל. ולא בצדקת הגר כאשר סברה מקודם. וגם בזה לא תקל גברתה בעיניה כאשר עשתה, כאמור. ולזה אמר ויקרא אברם כלומר מעצמו קרא לו שם הזה ולא על פי השמועה.

1057

1058ואברם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם. פרט הכתוב מנין שנות אברהם בלדתו את ישמעאל להודיע כי עדיין היה אברהם בבחינת מוחין דקטנות הנקראים על שם אלהים שמספרו פ"ו ונגד זה היו מנין שנותיו כן ובחינת הדינין שהיה אצל אברהם וסוגי הרע הנאחזים בדין, נתן אל ישמעאל ובו נאחז הזוהמא בכדי שיצא יצחק זך ונקי. ועל כן סיים, בלדת הגר את ישמעאל, כי גם "הגר" בחינת הדין, מספר יצחק. ודיבק דין בדין והוליד את ישמעאל, מה שאין כן בהולדת יצחק נאמר וירא אליו ה' בחינת הוי"ה מוחין דגדלות לא בבחינת אלהים מוחין דקטנות כנאמר.

1058

1059ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' וגו' אני אל שדי וגו' והיה תמים וגו'. והודיע הכתוב כמה היה ימי שני חיי אברהם בעת המילה לצד שהיה צריך לְהֵעָשוֹת על ידי המילה תמים ושלם, ועיקר התמימות הוא תמים בצדקתו צלול וברור שלא יערב בו איזה סיג ודופי אחר כי אם שלם בשלימות ולא יעצרנו ולא יעכבנו עוד שום בחינת נסיון וכל דבר בעולם להזיזו מאמיתיות צדקתו. והוא בחינת האמת וישר ולא עולתה עוד בו שכל אבריו נעשים אמיתיים בחזקם בה' אלהיו שלא לעבור פיהו בשום אופן מעתה ועד עולם.

1059

1060והנה נודע מה שמבואר מאת הרב הקדוש האמיתי איש אלהים קדוש מוהר"ר שמשון מאסטריפאלי זללה"ה בביאור מה שאמר בספר הפליאה (אות קס"ג) שלשה פשטא ואחד מהפך להודיע שחותמו של הקב"ה אמת כי מספר אמת רומז על תשע כי כן עולה מספרו במספר קטן ולכן מרמז על מספר זה כי זה המספר הוא אמת שאינו בטל לעולם כי אם תכפילנו בכפילות שונות לעולם לא יבטל מספר התשע למשל ב' פעמים ט' הוא י"ח והוא במספר קטן תשע, ג' פעמים ט' הוא כ"ז והוא במספר קטן תשע ד' פעמים, עולה ל"ו והוא במספר קטן תשע וכן לעולם. ועל כן אמת עולה תשע כי הוא אמת שאינו בטל לעולם.

1060

1061והנה ד' מילויי שמו יתברך ידוע שהם ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, וכולם מורים למספר תשע שהוא אמת לפי שחותמו אמת, ואמת הוא לעולם ולעולמי עולמים. ועל כן ע"ב במספר קטן תשע וכן ס"ג, מ"ה. וגם ב"ן, כי נון פשוטה עולה ת"ש כידוע והוא במספר קטן שבע ועם ב' הוא תשע, אך לפי סדר כתיבת אותיותיהם היה צריך להכתב נ"ב כמו ע"ב ס"ג שמספר המרובה הוא קודם, ואך אם יכתב כה לא יהיה זה מורה למספר האמת כי לא יהיה עולה רק ז' ולכן נתהפך מסדרו להכתב בסדר הזה ב"ן להורות על אמת וזה שאמרו ג' פשטא ואחד מהפך, כלומר ג' מילוים נכתבים בפשטא. פירוש, ישר. מספר המרובה קודם, כאשר מחויב לפי סדר לשון הקודש (וכמו שכתוב בשולחן ערוך אבן העזר). ואחד מהפך, נתהפך מסדרו להכתב ב"ן להודיע שחותמו אמת כנאמר, עד כאן דברי פי חכם חן. ועל כן בהמלא לאברהם צ"ט שנים הרמוז לבחינת האמת השלם צוהו הקב"ה למול להיות בזה תמים ואמת ושלם בצדקתו ויהיה כולו אמת שלא ימצא בו שום דופי וסיג, וכל אבריו יהיו אמיתיים תמימים ושלמים בצדקת ה' כאשר אמרנו.

1061

1062ועוד נראה טעם המילה בזמן הזה כי נודע סוד המילה שהוא להכרית הערלה מבחינת היסוד כי כל זמן שהיסוד אטום בערלה אינו יוצא ממנו שום אור אל בית המלכות וכאשר נכרת הערלה אז ירד האורה מבחינת היסוד שביסוד אל המלכות ה' אחרונה שבשם הוי"ה ומזה מאירין כל העולמות כי כאשר ממרחק תביא לחמה בחינת יסוד שביסוד כי היסוד נקרא בחינת אל"ה, אלה דברי הברית, ו' פעמים ו'. והוא בחינת יוסף, ו' פעמים שם הוי"ה. ויסוד שביסוד הם ב' פעמים יוסף, ובאל"ה, עולים למספר מרח"ק. וכאשר ממרח"ק תביא לחמה אז ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה ונתמלאה שמחה וחדוה בכל העולמות, וידוע אשר בחינת היסוד הוא במדה התשיעית ממעלה למטה ונקרא על שם הצדיק, צדיק יסוד עולם כי נכלל מכל עשר ספירות. וט' פעמים יו"ד הוא צ', ויסוד שביסוד הא בבחינת צ"ט (ויותר נראה שבא לרמז על בחינת יסוד שבמלכות שהוא צ"ט ממש והבן והוא קצה האחרון סמוך לעטרה, בינה זאת).

1062

1063ועל כן בעת הזאת שהגיע אברהם לתקן בכל שנותיו עד בחינה הזו ואז היו כל האורות מוכנים ומזומנים ביסוד שביסוד (או ביסוד שבמלכות) להשפיע לבית המלכות ולא היו יכולין עבור אטימת סתימת הערלה ואז צוה הקב"ה לאברהם להכרית הערלה ולפרוע העור להתגלות העטרה בחינת המלכות ואז ירד האורה בשמחה ובאהבה רבה אל המלכות ונתמלאה ונתרבה שמחה וחדוה רבה בכל העולמות, ואז בירך אברהם בכל הברכות והיית לאב המון גוים והפרתי אותך ונתתיך לגוים, ומלכים ממך יצאו, וירושת הארץ. והכל למען רבות השמחה וברכה שגרם אברהם בכל העולמות ונאמר (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ולכן הבטיח לו הארץ לרשתה ככל הנאמר.

1063

1064ובזה מתורץ מה שרבים מקשין למה לא מל אברהם עצמו קודם צויית ה' יתברך כמו שקיים כל התורה אפילו מצוות דרבנן מעצמו בלי צווי כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:). ואמנם כי הוא המתין עד מלאת לו צ"ט שנה. ואז, אפשר גם בלא צווי היה מל עצמו, אך שקדם הקב"ה וצוהו בכדי לתת לו שכר יותר כדין מצווה ועושה כאומרם (בעבודה זרה ג'.) גדול המצווה ועשה וכו' וכבר כתבנו טעם אחד בזה למעלה.

1064

1065ועתה נבוא בביאור המשך הכתובים האלה בפרשה זו שיש בהם כמה דקדוקים ידועים ליודעים ולא נאריך לבארם בספר וממילא יובנו מתוך הפירוש, ונקדים משל קטן והוא כי דרך המלך אשר שולח את בנו למקום אחר חוץ ממקומו אז הוא מוסר לבנו טבעת המלך אשר חותמו נחקק בו. והוא על ב' פנים, האחד כשאין ניכר על פני בן המלך שהוא מבני מלכים ואין קלסתר זיו פניו דומה לאביו ואז לא יכירוהו במקום אשר יבוא אם בן מלך הוא, על כן נותן לו חותמו להיות ניכר לכל כי הוא בן המלך והכל יראים מפניו וחפצים לעובדו. ואכן אם בן מלך הזה קלסתר דיוקנו דומה לאביו וניכר לכל שבן מלכים הוא, אז אין צריך לחותם להיות ניכר על ידי זה, כי אם חותם הזה ניתן לו בכדי שידעו הכל אשר כל דבר המלוכה בידו ניתן, ולו הכח והממשלה בכל מדינות המלך והכל מחויבים לעבדו עבודת עבד כראוי למלך עצמו.

1065

1066וכמו כן קרה לאברהם, כי נודע אומרם ז"ל (בתנחומא פרשה זו) בפסוק הזה והיה תמים עכשיו אתה חסר ה' אברים ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה אוסיף לך אות על שמך ויהיה מנין אותיותיך רמ"ח כמנין אבריך. ולכאורה לפלא הוא לומר שאברהם אבינו היה חסר באלו אברים שח"ו ראה דבר שאינו ראוי לראות או שמע דבר שאינו הגון או בפי האמה כי הלא נודע מה שאמר אל שרה אשתו (לעיל י"ב, י"א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ועד עתה לא ידע כי לא הסתכל בה מרוב צניעות (לשון רש"י שם), וממילא ודאי על ידי זה גם בבחינת שמירת הברית היה נזהר כראוי וגם הנה אמרו (ברכות י"ג.) בפסוק אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' (נחמיה ט', ז') לומר שבחרת בו גם בהיות שמו אברם ואיך יבחר בו ה' אם יהיה חסר בכל אלה.

1066

1067ואולם נראה כי ידוע אשר שם הקדוש שד"י הוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל שהוא הפועל בקרב הארץ להיות כל בחינת הסטרא אחרא והרע נבדלין ונפרשין מפתח הבית וזר לא יקרב באהלינו, ועל כן נכתב על המזוזה מבחוץ בכדי לשמור מלבוא הרע בפתחי ישראל, וכן על כל דבר הפתוח, כי בדבר הסתום וחתום אין להם שליטה ובדבר הפתוח יכולים ליכנס ח"ו וצריך שמירה. ולזה גם בעינים ואזנים ופי האמה שהם פתוחין לחוץ צריכין שמירה ולכן הם קודמין בראשון וראשונה לעבור העבירה להיותם פתוחים ושורה נגדם בחינת הרע.

1067

1068ואדם הזוכה קצת, אז שם שדי הזה שומר אותם מכל רע ונגע שלא יקרבו אליהם ולכן התפלל דוד המלך ע"ה על ראיית העינים ואמר (תהלים קי"ט, ל"ז) העבר עיני מראות שוא, שו"א הוא בחינת הקליפות העומדים מול העינים הפתוחים. וכן באזנים הנה אמרו חז"ל (כתובות ה':) שהן נכוות תחילה לאברים, ומכל שכן פי האמה נודע אשר זה יסוד כל התורה והמצוות והוא הקשה לפרוש מזה מבכל התורה והמצוות כולן (כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח) ואדם הזוכה שורה עליו שם הזה לשמרו מכל רע כנודע, אשר תיבת יצר נתמלא במילוי, ואמנם אם היה נתמלא במילוי אחר מילוי שגם אותיות המילוי יתמלאו במילויין לא היה תקנה להעולם עבור גדולת כוחו, ואך אמנם במילוי הראשון שהוא יו"ד צד"י רי"ש הנה בסופי תיבות עומד שם הקדוש הזה שדי ואינו מניחו עוד להתמלאות, וביותר מורה השמירה הזו על ה' האברים האלו לצד היותם פתוחים כאמור וקרובים להיות שורה עליהם בחינת הרע ולכן השין שומר האזנים כי שין הוא בחינת שמיעה שהוא באזנים ודל"ת מגין על העינים כי עי"ן היא בחינת המלכות בת שבע שהוא שבעים, ועוד כי הוא נקרא פתח עינים בתורה כנודע, וגם אות ד' רומז אליה מבחינת הדל כי היא דלה ועניה ולית לה מגרמה כי אם בהופיע עליה אור ד' יודי"ן משם ע"ב שכל יו"ד כלול מיו"ד הרי ת' ונעשה דלת ד"ל ת', ועוד דלת הוא רומז לנוקבא כי יש לה ד' אברים יותר מבאיש בסוד אומרם (בכורות מ"ה.) שמא באשה בדקתם שיש לה ב' צירים וב' דלתות ועל כן הדל"ת הוא מגין על העינים כאמור, ויו"ד היא בסוד עטרה כנודע לכל ועל כן היו"ד הוא המגין על העטרה אות ברית הקודש.

1068

1069וזה, אינו בחינה השלימה, כי אדם השלם ודבק בקונו והשרה על כל אבריו אור קדושת ה' על ידי התורה והמצוות עד שאבריו מעצמן יעשו רצון ה' אפילו שלא בהופעת אור השכל להבין בשכלו שלא לעשות הרע רק ממילא כל אבריו יחפצו מעצמן לעשות רצון קונם ועל זה נאמר (בראשית כ"ט, א') וישא יעקב רגליו, כלומר נשא את רגליו למעלה להיות הרגלים מעצמן הולכים לעשות רצון קונם, ונודע בחינה זו למביני מדע.

1069

1070וזה הוא שאמרו, אשר קודם היה אברהם חסר ה' אברים, לומר אשר בה' אברים אלו עדיין לא השרה אור קדושת ה' עליהם להיות בעצמן יחפצו עשות רצון קונם באהבה בלי הופעת אור החכמה והשכל עליהם, והיה שמירתן מן שם שד"י הנזכר שהיה שומרן מלבוא הרע אליהן.

1070

1071והנה נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', י') בפסוק את האלהים התהלך נח, משל למלך שהיה לו ב' בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן הלוך עמי ואמר לגדול בא והלוך לפני, כך אברהם שהיה כוחו יפה התהלך לפני וכו' עד כאן. והמה שני בחינות הנזכרים כי זה שצריך לשמירת שם שדי הוא בבחינת הלוך עמי שצריך לילך בשמירת האל שלא יוזק ח"ו אבל מי שאינו צריך לזה ואבריו יושמרו מעצמן מבחינת הרע נקרא הלוך לפני.

1071

1072ובזה נבוא בביאור הכתובים ואמר הכתוב וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך וגו'. פירוש הנה עד עתה מה שאתה נבדל ונשמר מכל רע הוא עבור שאני אל שדי ושמירת שם הזה עליך ובפרט על ה' האברים האלו שלא יפגעו ברע ח"ו, והוא בבחינת דמיון מי שאומר לבנו הלוך עמי, את האלהים התהלך. אבל עתה, התהלך לפני והיה תמים כתרגומו פלח קדמי הדבק בעבודתי, כלומר שתגיע לבחינת הלוך לפני שלא תהיה צריך לשמירתי רק ממילא האברים יהיו תמימים ושלימים ובפרט חמשה אברים הללו שמעצמן לא יראו רע, וזה והיה תמים כפירוש רש"י היה שלם בכל נסיונותי שתתראה על כל אבריך אור קדושת ה' שלא יגעו ברע בשום אופן. ואחר כך,

1072

1073ואתנה בריתי ביני ובינך. כלומר שאחר כך אתן לך חותמי חותם המלך. אשר לשמירת עצמך לא תהיה צריך עוד לזה, ובלא זה, כל רואיך יכירו כי אתה זרע ברך ה' ושם ה' נקרא עליך, ועל כן כולם ייראו ממך בלא החותם. והחותם יפעל בך, שארבה אותך במאוד מאוד, כי החותם יגיד אשר כל דבר המלוכה בידך ורק זרעך יהיו בעולם, או יאמר וארבה אותך במאוד מאוד כי נודע אשר מאד נקרא היצר הרע כאומרם (קהלת רבה ג', י"א) בפסוק והנה טוב מאד. טוב, זה יצר טוב. מאד, זה היצר הרע. וכבר כתבנו כמה פעמים אשר עיקר העבודה השלימה והתמימה היא כשזוכה אדם לעבוד את ה' אלהיו גם ביצרו הרע כמאמרם (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע ואמרו (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע וביארנו כמה בחינות בזה במקום אחר.

1073

1074ועל כן הבטיחו הקב"ה אשר על ידי חותם הברית בבשרו יזכה להפוך הגשמיות לרוחניות והיצר הרע ליצר טוב והוא בחינת מעלת הנבואה והתפשטות הגשמיות בביטול המציאות לשמו יתברך, וזה וארבה אתך במאד מאד שתתרבה מאד בבחינת המאד שהוא היצר הרע ותזכה להפך אותו לטוב כנאמר והנה אברהם אבינו לרוב צדקתו וענותנותו לא כן הבין בדברי ה' והיה נראה לו שזה שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך קאי אמה שלמעלה במה שאמר לו התהלך לפני וגו' ובמה תזכה לזה ואתנה בריתי ביני ובינך שעל ידי הברית יזכה לזאת להיות קלסתר פניו דומה למלך ויראו כל עמי הארץ כי שם ה' וגו' ונמצא עיקר נתינת החותם הוא על זה להיות על ידי החותם ישיג את זאת, ובלא כריתת הברית לא יוכל להשיג, והוא בחינה אינה שלימה, ואברהם חפץ בבחינה השלימה מן השלימות. ולזה אמר הכתוב,

1074

1075ויפל אברם על פניו. כלומר שנפל ונחלש דעתו על פניו על מה שלא יזכה לקלסתר פנים כי אם על ידי חותם הברית, מה שאינו בחינה שלימה בחיק אברהם אוהבו של מקום, ועל כן וידבר אתו אלהים לאמר דיבר אתו לאמר לו להפיס דעתו אשר לא מחשבותיו מחשבת המקום, וכוונת המקום בנתינת הברית אליו שהוא חותמו. הוא כאשר אומר,

1075

1076אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. כי כל עיקר מסירת החותם אליך הוא למען ידעו כל הבריות אשר כל דבר המלוכה ניתן בידך.

1076

1077ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם. ולכאורה שמך השני מיותר והיה יכול לומר ולא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם, וכאשר נאמר ביעקב. אכן זה הכל רמז כי לא על ידי חותם הברית בבשרו יזכה להשתלם ברמ"ח האברים להקרא אברהם כי אם רק מצד שמך לבד מצד עבודתך וצדקתך הטובה וזה אומרו והיה שמך אברהם שמך לבד ראוי להקרא כן, והראיה על זה כי אב המון גוים נתתיך פירוש הן על ידי הברית נתתיך לאב המון גוים להראות אשר החותם אינו כי אם להראות אשר כל דבר המלוכה בידך ניתנו, ובודאי אתה מוכרח להשתלם מקודם ככל הנזכר ועל כן על ידי הברית. הנה,

1077

1078והפרתי אותך ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו והקמותי את בריתי וגו'. כל הברכות שמונה והולך כי אין החותם ניתן רק להראות כי אתה המושל והשליט בכל דבר המלוכה כנאמר. ובזה נתרץ מה שרבים מקשין למה לא מל אברהם עצמו קודם שנצטוה עליה כאשר קיים כל מצוות התורה טרם נצטוה כאומרם (בקידושין פ"ב.), וכבר כתבנו בזה פעמים. וחוץ מדרך הזה נוכל לומר טעם, כי ידוע אשר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) והנה כל המצוות קיים אברהם עד שלא נצטוה לפי שסבור בדעתו אף אם יצטוה עליה יוכל לעשותו פעם אחרת במצווה ועושה ולא כן במצות המילה אשר אם יקיים אותה מעצמו לא יוכל שוב לקיימה אחר אשר יצווה ולכן המתין מלקיימה.

1078

1079ואך לפי הדברים אשר כתבנו למעלה, יתורץ בזה האופן. כי נודע אשר סוד הערלה הוא אלהים פשוט ואלהים ברבוע עם הכולל, ורומז על תוקף הדינים הנאחזים בה והנה ידוע אשר אם יעמוד מסך של זכוכית לבנה בין ב' אורות אז יוקלט על הזכוכית האור אשר מצד זה ומצד זה, ונעשה עד אשר יאיר אודם האור מהזכוכית עצמה כי עביות הזכוכית יתבטל בין האורות. כן עד אשר היה השמירה של שם שדי על כל אבריו ובפרט על ראש הגויה והאיר אור הזה מבחוץ, וגם מאור פנימיות של הצדיק אברהם האיר מצד האחר והאיר האורה כל כך עד שהמסך שביניהם נתבטל מכל וכל ונמתקו דיני אלהים הנאחזים בערלה ולא היה שייך כלל לקרותה בשם ערלה שיצטרך לחתכה, עבור תוקף שני האורות שביטלו כל הדינים. והן עתה שנלקח שמירת שם הזה כנזכר הגם שהגיע למעלה עליונה להיות האבר עצמו חפץ בטוב, זה הוא האבר עצמו לא הערלה וכאשר הוסר שמירת שם שדי אז נתאחזו בחינת דיני אלהים בערלה עד שהוצרך לחתכה מבשרו ובזה השיג חותם המלך כנאמר. ולזה אמר,

1079

1080והקמתי וגו' ובין זרעך אחריך וגו' לברית עולם. כי הברית הזה לא די שהוא טובת עצמך מעלתך וגדולתך כי גם לזרעך אחריך יעמוד הברית הזה כמאמר חז"ל שיהיו דורות הצריכים לברית, ועוד להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך פירוש כי על ידי הברית הזה אני עומד בכח להיות לאלהים גם לזרעך אחריך שלא יוכלו ישראל אחר כך לומר נהיה כגויי הארצות כמאמר הכתוב (יחזקאל כ', ל"ב-ל"ג) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' חי אני וגו' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. כי זו היא חרב נוקמת נקם ברית, הברית הראשון שכרת ה' עם אברהם על זרעו אחריו שהוא יהיה אלהיהם הוא ולא אחר ונודע המבואר בפוסקים שיוכל האדם לקבל בברית ובשבועה על כל הדורות הבאים מזרעו אחריו, ועוד יגיע לך טובת הברית. אשר,

1080

1081ונתתי לך ולזרעך וגו' את כל ארץ כנען וגו'. כי נחלת הארץ אי אפשר כי אם על ידי המילה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ו, ט') בפסוק (יהושע ה', ד') וזה הדבר אשר מל יהושע דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור וכו' וכמו שאיתא בזוה"ק (לך לך צ"ה:) על פסוק (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ המילה היא בחינת צדיק ועל כן ועמך כולם צדיקים כי כולם נימולים הם ועל כן הם יירשו ארץ ולא אחר כי לא יירש ארץ ישראל כי אם הנשלם במילה ובשאר בחינות שמירת הברית ואחר כל זה. הנה,

1081

1082ויאמר אלהים וגו' ואתה את בריתי תשמור וגו'. כי לפי שאמרתי לך שאינך צריך לחותם המלך, והחותם אינו אלא להתגדל ולהתעטר. על ידי זה תדמה בנפשך להיות החותם הזה קל בעיניך לצד שאינך צריך לו, לא כן כי הנה ברית היא חותמי וח"ו לזלזל בו, והמשל בזה הוא כי הנה כל עבדי המלך נושאים עליהם בחינת כבלא דעבדא כמין חותם המלך לסימן כי עבדו הוא. ואמנם השר, ויועץ המלך הקרוב אליו מאוד מאוד, הנה המלך מוסר לו חותמו ממש בכדי להתגדל ולהתעטר בו ואמנם אומר לו הזהר בזה מאוד כי הלא חותמי ממש הוא לא כשאר חותמי המלך. וכן הוא בזה, כי הלא כל צורת האדם בכלל נקרא חותם המלך, דיוקנא קדישא דאדם. ואך לאברהם ובניו נתוסף חותם על חותם, חותם המלך ממש כאשר נבאר למטה ועל כן הזהר והזהר בו. ואכן לבל יתחמץ לבב אנוש לומר כי איך ילוד אשה מגושם ישא עליו חותם מלך המלכים ברוך הוא אשר הוא קדוש ומקודש מכל צד ומכל פינה כי במלך בשר ודם שייך לומר שמוסר לו מקלו וגושפנקא דיליה ולא במי שאינו גוף וכו' לזה אמר הכתוב לא כן הוא. כי,

1082

1083זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו'. כי נודע מה שמבואר בזוה"ק (לך לך צ"ד.) בפסוק (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה מבשרי ממש, ומאי היא, דכתיב (ירמיה י"א, ט"ו) ובשר קודש יעברו וגו', והוא רמז על בחינת הברית שהוא בשר ממש לא בעצמות ואברים כשאר אברי הגוף כי כאשר נתגלה העטרה על ידי הפריעה הנה עטרה היא בחינת יו"ד שבה נשלם שם הקדוש שדי הרומז לחותם כי הוא החותם כל דבר מלהתקרב אליו כל דבר זר כאמור. והוא החותם אל היצר כי יצר במילוי הוא יו"ד צד"י רי"ש ונחתם בסופי תיבות שם הקדוש שדי והוא השמירה שלא להניח עוד להתמלאות במילוי דמילוי, כי אם היה מתמלא עוד במילוי לא היה תקנה לעולם, ונחתם בסופי תיבות מילוי הראשון שם הקדוש הזה שלא להניח להתפשט עוד (ועיין בדברי הרב ז"ל בכוונת המזוזה עיין שם).

1083

1084וידוע מה שאמר הכתוב (בראשית א', כ"ז) בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם, פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא. כי הגוף אינו אלא לבוש אל הנשמה כמו מלבוש האדם הנחתך לפי תכונת הגוף בידים ובצוואר ורגלים וכדומה, כן כל רמ"ח אברי האדם והגידים שבגוף כולם המה לפי תכונת הנשמה שהיא ברמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, והנשמה היא חלק אלוה ממעל כנודע, ובזה ודאי מבשרי אחזה אלוה (וכל זה אינו אלא באור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנשפע בספירות ומדות העליונות הנרשמים בסוד דיוקנא קדישא דאדם, אבל לא למעלה בעילת העילות ברוך הוא ששם לית דמיון ולית דיוקנא ולא מכל מדות אלין כלל ואף מחשבה הקלה לא תפיסא ביה כלל ושם נאמר (ישעיה מ', י"ח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו וגו', ולא הורשנו להתבונן בו כלל ועיקר, רק דעת אותו אמונת אומן בחיוב מציאותו באימה ברתת ובזיע, כי מלכותו בכל משלה כנודע למארי קבלה) ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ במה שאות ברית מילה מורה על חותמא דמלכא כי מבשרי אחזה וגו'.

1084

1085ולזה יאמר זאת בריתי וגו' ביני וביניכם וגו' המול לכם כל זכר, כי המילה הזו היא ברית ביני וביניכם להיות נחקק עליך בזה, שמי הקדוש והטהור והוא חותמא דמלכא כאמור, ואמנם כי עדיין מילה זו אינה ידוע מה היא, ואפשר מילת ערלת הלב וכאשר היה ההוא אמינא במשנת חז"ל בזה (בראשית רבה מ"ו, ה'), וזה שייך יותר לחותם המלך לפי שעל כל פנים רוחני הוא, ולא בבשר הגשמי ממש יהיה ניכר חותמו יתברך, ולזה אמר לא כן. כי,

1085

1086ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית וגו'. כי בשר הגוף ממש יהיה לאות ברית ביני וביניכם כי מבשרי ממש אחזה אלוה וזה הוא הברית בינו ובין בני ישראל שהקדושה שורה על בשרם ממש ובזה הם נכנסים לבחינת מעלת דרגת צדיק כאמור למעלה, ואכן כי תאמר מאין לנו זה שהחותם הזה הוא רק להתגדל ולהתעטר, דלמא ככבלא דעבדא הוא להיות ניכר בזה שהוא עבד המלך ולא עטרת המלכות בזה (ואם אפשר שאתם בעצמכם לא תדברו כן, אפשר יאמרו עליכם אומות העולם כן, מאין זה לכם שהוא חותם המלוכה ולא סימן עבדות) לזה אמר הכתוב אראה לך כי לא כן הוא כי הלא צויתיך אשר רק למועד.

1086

1087ובן שמנת ימים ימול לכם וגו'. ולא קודם לכן, ואחר כן. ואם היה לסימן העבד, היה לחתום חותמו תיכף כשנולד או אחרי שנה ושנתים כאשר יועמד היטב על בריאתו ולמה בשמונה, אם לא עבור הקדושה שלמעלה היורד לאדם על ידי מצוה זו שאי אפשר שיתיישב הקדושה בו אם לא אחר עבור עליו שבעה ימים שאין שבעה ימים בלא שבת כדי שירחף ויאיר עליו מקודם אור קדושת השבת ואחר כך יוכל הקדושה עליונה להאיר עליו בעת המילה כמו שאיתא בזוה"ק (אמור צ"א:) בגין דיעבור עלייהו שבת חד וכו' ומזה תדעו ותבינו ותראו אותותם לכל רואי אותם כי אין זה כבלא דעבדא רק חותם הקדושה להתקדש בקדושתו ולהכנס בכלל צדיק יסוד עולם על ידי זה ועוד ראיה אומר לך על זה כי הלא צויתי.

1087

1088המול ימול וגו'. ואמרו חז"ל (עבודה זרה כ"ז. ובראשית רבה מ"ו, י"ב) בזה המל ימול פירוש מי שנימול הוא ימול ולא אחר כגון נכרי אסור למול בני ישראל ומזה מוכח בודאי כי הכל הוא עבור אור הקדושה החופף על האדם באות הנרשם בבשרו על ידי הסרת הערלה והשראת שמו יתברך וחותמו, כי להשראת אור הקדושה צריך להעשות בקדושה על ידי המוהל הנימול כבר וקדושתו עליו להיות מבטן לשמך המה נימולים (כי הרך הנימול אין לו דעת ושכל להמול לשם ה' כי אם המוהל הכורת הברית כשמכוון לשמו של הקב"ה להכרית הערלה ולהתגלות עטרת הקדושה כנודע להבאים בסוד ה') ועל כן הנימול הראשון אחד היה אברהם אבינו בכל העולם שנימול בראשון וראשונה.

1088

1089אמרו חז"ל (תנחומא מובא בילקוט נחמיה רמז ט') בפסוק (נחמיה ט', ח') וכרות עמו הברית שאמר אברהם אבינו להקב"ה מי ימול אותי וכו' מה עשה וכו' והיה אברהם חותך וכו' כי לא היה אז אדם הנימול בעולם למול אותו. והכל לראיה אשר חמדה גנוזה וחשובה אלי עד ששמי גנוז בתוכה, ושלימות הקדושה קונה אדם בה. ועל כן והיתה בריתי בבשרכם ממש לברית עולם פירוש שכל קיום העולם והעמדתו הוא על ברית הזה כמאמר חז"ל (נדרים ל"ב.) על פסוק (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וגו', וממילא מכלל הן אתה שומע לאו. כי,

1089

1090וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה וגו'. כי אף שבכל מצוות עשה שבתורה לא נאמרה עונש עליה (כי אם פסח ומילה כנודע) כי די עונש לאדם במה שמאבד עצמו לדעת כל הון ידידות חפיצות חשוקת חמדת אור נערבת אור צח ומצוחצח אור גנוז וטמון מחזה שדי והוא הנאת זיו שכינתו יתברך לעולם הבא המוכן ומזומן בעד כל מצוות עשה שאין ערך ודמיון כלל וכלל אפס קצהו בעולם הזה מנועם אור זיו תענוג הלז ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ולא שזפתו עין רואה בגו עדן גינתא דמטיילין ביה חינגא לבהדי שכינתא ואין צריך עוד עונש אחר חוץ מזה כי די לו ולנפשו בזה. מכל מקום במצוה שהיא חותמא דמלכא הקבוע בגוף האדם מי שלא נימול ח"ו מבזה דיוקנא דמלכא וכורת עצמו מכללות ישראל הרשומים בחותם מלכיהם ועל כן ממילא ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי את בריתי הפר ויצא מכלל ישראל ונכנס אל הגוים כי כל הגוים ערלים כמאמר הנביא ז"ל (ירמיה ט', כ"ה).

1090

1091ויאמר וגו' שרי אשתך וגו' כי שרה שמה וגו'. אומרו כי שרה שמה אינו מובן כי הלא עד הנה לא שרה שמה ויובן על פי אשר כתבנו למעלה (בפסוק ושרי אשת אברם) בחילוק שבין היו"ד שבשם הקדוש לה' הראשונה. כי היו"ד מורה על הקדמת בחינת הדכר על הנוקבא בסוד והוא ימשל בך, ועל כן במילוי היו"ד הו' קודמת אל הד' כי הו' הוא בחינת הזכר והד' נוקבא כי היא דלה שלית לה מגרמה וכו' והוא קודם אליה. מה שאין כן ה' ראשונה שבשם, מורה על בחינת הקדמת ועילוי הנוקבא על הזכר בסוד הכתוב (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה ואומר (ירמיה ל"א, כ"ב) נקבה תסובב גבר וגו' ועל כן בצורת הה' הד' קודם אל הו' כי במקומה אשת חיל הוא עטרת בעלה עיין שם, ולזה אומר כאן שרי אשתך ולא אשתך שרי כי היא הקודמת אליך בסוד עטרת בעלה כאומרם ז"ל (שמות רבה ריש פרשה א') אברהם טפל לשרה בנביאות, ועל כן לא תקרא את שמה שרי ביו"ד המורה על הקדמת הזכר על הנוקבא כי שרה שמה בה"א המורה על אשת חיל עטרת בעלה וזה הוא שמה למעלה מאז, בבחינתה הגבוה בנביאות למעלה מאברהם, ועל כן גם למטה זה שמה אשר יקראו לה, ומזה עתידה להבנות בבן קדושים בסוד אומרם ז"ל (חולין ס:) אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד וכו' (ועיין בדברי הרב המחבר בעל שער גן עדן בכוונת ראש חודש) ובזה ממילא תבין דברים כהוייתן במאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ז, א') וזה לשונם: ויאמר אלהים וגו' שרי אשתך וגו' כתיב אשת חיל עטרת בעלה וגו' אמר ר' אבא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה וכו' בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ולא נודע מאין הוכיחו זה ומה מקומן של דברים הללו כאן (ועיין במפרשים שם) ואמנם כי הכל סובב הולך על פסוק הלז במה שפתח לומר שרי אשתך והקדים שמה לשמו. ואחר כך כי שרה בה' שמה שהוא מורה לבחינת ד' על ו' עטרה בראש בעלה ולכך היא גוזרת והוא מקיים כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, קול ה' כאמור.

1091

1092או יאמר כי שרה שמה וגו'. כי חז"ל שם אמרו אמר רבי שמעון בן יוחאי יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה אמרה לפניו בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת, אמר לה הקב"ה לשעבר היית בשמה של נקבה ובסופן של אותיות וכו' עכשיו אני נותנך בשמו של זכר וכו' שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע, אמר ר' מנא לשעבר היתה לעצמה, עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם וכו' עד כאן. ונראה שר' מנא בא גם כן לומר שזה היה הפיוס ליו"ד לפי שהיו"ד אינו מורה רק שרי לעצמה, והה' מורה שרה סתם לכל באי עולם, וניחא ליו"ד שתעקר ממקומה בכדי לתת נחת רוח לצדיקי עולם ולהמשילם על פני תבל ויושביה כי זה הוא קידוש שמו יתברך, ובודאי ניחא לאותיות התורה לקדש שמו יתברך ברבים בכל האפשרי ולזה אמר הכתוב לא תקרא את שמה שרי ואם תאמר הרי היו"ד תקרא תגר למה תעקר משמה של צדקת לזה אמר כי שרה שמה כלומר כי הנה באמת שרה סתם שמה שרה לכל באי עולם ולא שרי לעצמה והוא פיוס ליו"ד כי לא מחמת שאינה כדאי מסירין אותה משרה כי אם בכדי לתת חשיבות לשרה הצדקת להתקדש שמו על ידי זה.

1092

1093וברכתי וגו' וגם נתתי ממנה לך וגו' וברכתיה וגו'. הנה חז"ל שם אמרו אמר ר' יהושע בן קרחה יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם כו', ונראה שזה רמז ה' כאן באומרו וגם נתתי ממנה לך פירוש שלקחתי ממנה חצי היו"ד ונתתי לך שיהיה לך גם כן ה' בשמך לכבוד ולתפארת להורות בה שאתה אב המון גוים ולא אב לארם בלבד כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ו, ז'). ובזה נכון מאוד אומרם בעלה נתעטר בה (כנאמר למעלה) כי נתעטר בה ממש להיות על ידה נתגדל שמו להיות אב המון גוים ובזה ניחא ודאי ליו"ד להיות צדיקים משבחין בה ולא עוד אלא שאינה נעקרת כלל רק נתחלקה לשני ההי"ן והכל חוזר למעלה לפיוס היו"ד כי על כן לא תקפיד. אחת, כי שרה שמה שחשיבות שרה בזה כאמור, וגם נתתי ממנה לך והוא חשיבותך גם כן, ועוד שאינה נעקרת. ומכל הלין ודאי לא תקפיד.

1093

1094ואמנם לתרץ יתור לשון הכתוב כאן שאמר תחילה וברכתי אותה ואחר כך תיכף וברכתיה וגו' וחז"ל (בראשית רבה מ"ז, ב') דרשוהו. ועוד נראה כי נודע המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל אשר אות ה' הוא המסוגל לבנים שעל כן כל האמהות היה להם, ה' בשמם, לבד מרחל שלא היה לה, ה' בשמה והזמין ה' שיתן לבן לרחל בתו את בלהה לשפחה שהיתה שייכת ללאה כמו שפירש רש"י (בפרשת ויצא בפסוק ותלד זלפה) בכדי שתקבל רחל ה' אחת מבלהה משתי ההין שלה ותוליד על ידי זה. וזה שאמרה (בראשית ל', ג') רחל ואבנה גם אנכי ממנה, לקבל ה' אחת מאתה שמסוגל לזרע בסוד הכתוב (שם מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע וגו' וכו'. ואמנם באברהם לפי שהיה זקן ואינו ראוי להוליד כנאמר כאן ויאמר בלבו הלבן מאה שנה וגו' על כן הוצרך הקב"ה להשריש גם בשמו אות ה' שיהיה ראוי להוליד עוד בנים וכבר כתבנו שה"א הזאת לקח משרה כמאמר חז"ל הנזכר ולזה אמר הכתוב כי שרה שמה בה"א ועל כן וברכתי אותה הוא ברכת שדים ורחם שתהיה ראוי לבנים וגם נתתי ממנה לך בן שלקחתי ה' מאתה ונתתי לך שתהיה גם אתה ראוי לבן אחר זקנתך בסוד הה"א, ועוד וברכתיה והיתה לגוים כי על ידי הה"א שבשמה תהיה שרה לכל באי עולם ולא שרי לעצמה וגם זה פיוס גדול הוא ליו"ד להיפקד על ידי זה זרע צדיקים בעולם (ועל דרך האמת הנה נודע אשר היו"ד מורה על ה' חסדים וה' גבורות. וה' חסדים נותנים בזעיר אנפין דכר, וה' גבורות במלכות נוקבא. וכשנשלם בחינה זו בשלימות במוחין הראוין אז נעשה הזיווג יפה יפה על צד המובחר ונולדין נשמתין ורוחין ונפשין כנודע וזה עשה הקב"ה כאן וחילק היו"ד חציה לאברהם בחינת הה' חסדים וחציה לשרה ה' גבורות ונבנו מזה והולידו והצמיחו ועשו פרי) ולזה אמר הכתוב.

1094

1095ויפל אברהם וגו' ויצחק וגו' הלבן מאה וגו'. כלומר ששמח ואמר בלבו פוק חזי גבורתא דמרך כי הלבן מאה שנה פירוש אם על ידי הה"א לבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד שעל ידי הה"א אשר בשמה בת צ' שנה תלד אין זה אלא פלא. ועוד אפשר לומר כי הנה בשמעו בשורת הבנים על ידי הה"א כאומרו וגם נתתי ממנה לך בן וכאמור, תיכף ויפול על פניו מרוב השמחה שיוכל להיות כזה בעולם שעל ידי אות אחת יפקד בבנים אבל אחר כך ויצחק צחק על המחשבה הזאת ויאמר בלבו הלבן מאה וגו' כלומר וכי על ידי שניתוסף הה"א, משום זה לבן ק' שנה יולד או לבת צ'. אלא הכל הוא פלא מה' אשר דבר לא יפלא מאתו ובידו הכח והגבורה והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו ורק סבה הושם מאת ה' לסבב הדבר בה"א אבל הכל שלו הוא, ועוד וכי אות אחת מאותיותיו ברוך הוא דבר קטן הוא הלא בה"א נברא כל העולם הזה ומכל שכן להפליא לתת בנים לאיש אחד ובודאי אותותיו אותות. אחר כותבי זאת מצאתי במדרש חז"ל (בראשית רבה ל"ט) שאמרו בזה הלשון. אמר הקב"ה בה"א בראתי את העולם הריני מוסיף ה' על שמך ואת פרה ורבה והן המה דברינו הנזכרים ונהניתי תהילה לאל.

1095

1096ויאמר אברהם וגו' לו ישמעאל וגו'. הנראה שלא כיוון אברהם אבינו ע"ה לסרב במתנת הקב"ה אף על ידי הכנעה וענוה לומר איני כדאי לזה ואיני חפץ בה הלואי ישמעאל יחיה וגו' ואכן כי כששמע אברהם שינתן לו בן משרה הצדקת וגם הוא כבר נשלם בכל האברים במצות מילה ידע ודאי שכל הברכות שברכו הקב"ה עד עתה באומרו והיה זרעך כעפר הארץ ולזרעך נתתי את הארץ וגו' הכל הכוונה על זה הבן אשר יולד להיותו נולד בקדושה וטהרה. וגם כי לא שמע שום ברכה מאתו בלידת ישמעאל שיפרה בארץ וכאן נאמר וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו, ובזה ידע בהכרח כי כל הברכות יהיו בזרע אשר יהיה לו מעתה ואם כן אפשר שישמעאל יכחד מן העולם ולא נין ולא נכד לו וידוע רחמי האב על הבן שאין לו שיעור ועל כן התפלל גם עליו ואמר, לו ישמעאל יחיה לפניך שגם הוא יחיה ויתקיים, ואך לפניך, ביראתך ובעבודתך (כפירוש רש"י ז"ל) והוא שיעשה תשובה. ועוד אפשר אמר אברהם שלא יהא נעשה בהגר כמו בחנה ופנינה שנאמר בם (שמואל-א ב', ה') עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה וגו' על כן התפלל, לו ישמעאל יחיה ויהיה גם כן לפניך. ולזה,

1096

1097ויאמר וגו' אבל שרה אשתך יולדת לך בן וגו'. כלומר כי זה אמת הוא שכל ההבטחות סובבין על הילד היולד לך כי היא תלד לך בן מה שאין כן ישמעאל שאינו נקרא לך בן כלל כי בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו כאשר כתבנו למעלה (ועוד עיין מזה להלן בפרשת וירא בפסוק וגם את בן האמה לגוי אשימנו וגו') ובודאי כל ההבטחות המה על בנך הנקרא על שמך ומתיחס אחריך וקראת את שמו יצחק לומר כי גם שמתי את שמו לזכרון י' י' דברות, צ' שנים לשרה, וק' לאברהם, וח' ימי המילה, כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ז'). והוא יהיה באמת לפני לא כישמעאל, כי והקימותי את בריתי אתו פירוש מלבד הברית אשר כרתי אתך בזכותך על זרעך אחריך לדורות עולם כי גם אתו אכרות ברית לברית עולם לזרעו אחריו עבור גודל צדקתו שיעמוד זכותו לזרעו אחריו, שיהא זרעו מתיחסים גם אחריו שלא יצטרכו להתיחס אחריך לבד להיטיב להם בזכותך כי גם בזכותו אדרוש להם לפי שהם זרעו אחריו. ואמנם גם,

1097

1098ולישמעאל שמעתיך וגו'. כלומר ההבטחה לא היתה עליו כלל לא מניה ולא מקצתיה ואך כי שמעתי את תפילתך מה שאתה מתפלל לו ישמעאל יחיה וגו' הנה ברכתי אותו והפריתי וגו' ונתתיו לגוי גדול ורמז באומרו ולישמעאל שמעתיך לצד שהתפלל שיחיה לפניך ביראתך ועבודתך כאמור אמר לו כי לישמעאל לבד שמע תפילתו כי יעשה תשובה בסוף הימים כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז:), ולא כן זרעו אחריו כי י"ב נשיאים יוליד כעננים יכלו כנשיאים ורוח כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ה') כי לא יטיבו מעשיהם. וחזר לומר,

1098

1099ואת בריתי אקים את יצחק וגו'. כי לצד שהרבה להפליא ברכת ישמעאל שאמר והפרתי אותו והרביתי אותו במאוד מאוד וגו' ונמצא לכאורה מה מעליותא יהיה עוד ביצחק שנאמר עליו כל ההבטחות, לזה אמר כי אחר כל המעלות והגדולות שיהיה לישמעאל אף על פי כן ואת בריתי אקים את יצחק כי יהיה נראה לכל שכריתת הברית אינה אלא עמו לפי שהוא יהיה עולה על כולנה עד שיהיה לפלא והפלא הוא ועמו מכל העמים אשר על פני האדמה, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', הם ולא אחרים, כי יצא טבען ומעלתן וגדולתן על כל העמים תחת כל השמים שידעו הכל כי אתו לבד כרתי את הברית הזאת, וגם כי אחר שיגדלו בני ישמעאל לגוי גדול צריך לחזק עוד את הברית עם יצחק שיוכל לעמוד נגדו ונגד שאר האומות כי שה אחת בין ע' זאבים וצריך להרבות אותו כנגד כולם כמאמר חז"ל בפסוק (רש"י במדבר כ"ו, ל"ו) כי אתם המעט ה' מעט מכל ע' אומות ולכל זה היה צריך הכתוב לחזק עוד ברית יצחק אחר הבטחת גדולת ישמעאל.

1099

1100וכל וגו' ומקנת כסף מאת בן נכר וגו'. אומרו מאת בן נכר מיותר לכאורה כי הלא אחד היה אברהם אז ההולך בדרכי ה' וכל מקנת כסף שהיו לו ודאי שהיו מבני נכר גם למעלה בכל מקום שנזכר מקנת כסף לא אמר כלל מאת בן נכר כי אם כאן. ונראה שבא הכתוב לומר כי הגם שנמולו לצד שהם ביד ישראל אבל באמת הם נכרים אצל המילה שאינה שייך אליהם כלל ואין זה כלל לאות ברית בבשרם ואין החיוב בזה רק מפני שהוא מקנת כספו של ישראל וחייב הישראל למולו כי כספו הוא אבל להם אין זה ברית בבשרם ולא נצטוו כלל עליה, ונראה שעל כן בעת הצווי על זה אמר הכתוב למעלה המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך וגו' שלא נודע טעם הכפלת הדבר בזה המול ימול (וחז"ל עבודה זרה כ"ז. ובראשית רבה מ"ו, י"ב דרשו המל ימול אבל פשוטו לא נודע) ואמנם כי כפל הדבר לעיכובא שלא יסבור אברהם כי זה למצוה לבד ולא לעיכוב וימשוך ידו מזה כי לא יהיה ניחא לו בזה למולם שלא יתערבו בזרע ישראל כי המילה היא אות לבני ישראל דוקא ואין לנכרים חלק בזה ומה להם לאות ברית בבשרם לכן כפל עליו הדבר לעכב, והטעם כי מקנת כספך הוא כאמור ואתה חייב בו ולא הוא ואך שלא ידאג אברהם פן יהיה זה להם לכריתת ברית ח"ו לכן אמר לו תיכף שם והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם כלומר כי זה הברית אשר בבשרכם הוא הוא אשר יהיה לברית ולא בבשר הנכרי אשר לא מזרעך הוא ולזה אמר כאן ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו פירוש שבאמת בן נכר הוא אצל המילה ואינו שייך אליו כלל ורק שנמולו אתו כי כספו הוא והחיוב עליו ולא עליהם ומזה תדון ותבין כי אלו אשר לא מזרע ישראל המה המולים את עצמם כמו הישמעאלים וכדומה (פירוש הישמעאלים הברורים שאינם מעורבים עם בני קטורה ועיין ברמב"ם ז"ל פרק י' מהלכות מלכים הלכה ח') לא די שאינם בכלל הברית אשר כרת ה' עם אברהם ולא יקבלו שכר על זה דכתיב (דברים ל"ג, ד') לנו מורשה, ולא להם (סנהדרין נ"ט.). כי אם אף עתידין ליתן את הדין על גזילתם ולקיחתם לעצמם דבר שאינו שלהם ואינם שייכים בה כלל. ותמצא שאמרו חז"ל הנודר למולים מותר בישמעאלים וכו' וממילא כיון שאינה שלהם יתחייבו בה מדין גזילה, כמו בגוי שעוסק בתורה שחייב בה מיתה מדין גזילה דכתיב לנו מורשה ולא להם (ועיין ברמב"ם שם הלכה ט' וי' ודו"ק היטב ועיין בדבריו בפרק ח' מהלכות מתנות עניים הלכה ח', ט') ודו"ק. וזה שמל אברהם את ישמעאל לא לפי שהיה חייב במילה רק לפי שהיה יליד בית לאברהם שנולד משפחתו ואך הוא ולא זרעו בכלל זה דהכי פסקינן (בסהדרין נ"ט: וברמב"ם פרק י' מהלכות מלכים הלכה ז') שזרעו של ישמעאל פטורין מן המילה ולזה סמך לדברים האלה ואמר וירא אליו ה' וגו' כלומר כי לא נגלה ה' כי אם אליו בעצמו ולא לשאר הנימולים אתו כי הם לא באו בברית כלל כי אם הוא לבד וזהו שאמר בזוה"ק אליו דייקא, לו לבד נראה גילוי שכינתו יתברך ולזה לא אמר הכתוב וירא אל אברהם להודיע זאת שרק אליו נראה ולא לשאר הנימולים אתו.

1100

1101חסלת פרשת לך לך

1101

1102וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. הנה כל המפרשים דקדקו שינוי הלשון מכל המקומות שכתוב וירא ה' אל אברהם כמו למעלה שכתוב וירא ה' אל אברם וכדומה בשארי נביאים שהקדים שמו של הקב"ה להנביא.

1102

1103ומה שנראה לי בזה הוא כי נודע אשר סוד מצות מילה עמוק עמוק מי ימצאנו וגדולה מכל מצוות עשה שבתורה שאין בכל רמ"ח מצוות, מצוה שחייבין עליה כרת כי אם פסח ומילה כידוע. ועל המילה נכרת י"ג בריתות ועליה עיקר הבריאה כמאמר חז"ל (נדרים ל"א:) רבי אומר וכו' גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ו) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. כי כל ענין בריאת כל העולמות היה בכדי להשפיע מטובו לבריות להעניק העולם מזיו ברכותיו, וכל זמן שהברית אטום בערלה אין החסדים יורדים לתוך היסוד בכדי שלא ינקו מהם החיצונים ואינו יוצא ממנו שום הארה, וכל העולמות נשפעים בדינים קשים (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת המילה) ולכן לא יוכל העולם לעמוד בביטול ברית המילה, ועל כן אמר הכתוב (מלאכי ב', ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום. כי בכל בחינת החיים שהוא עיקר העמדת הבריאה הכל על ידי בחינת הברית. ולכן ברית גימטריא ט' פעמים חיים לפי שהוא בבחינת היסוד שהוא במדה התשיעית מלמעלה למטה ומכל מדה ומדה יורד בחינת החיים אל בחינת היסוד והוא המשפיע החיים לבאי עולם. ונודע מדברי האר"י אשר היסוד שמו שלום כי הוא העושה שלום בין המדות וכל בחינת החסדים והגבורות יורדין לתוכו ונכללים שם הגבורות בחסדים ומתמתקין שם. ולזה אמר בריתי היתה אתו החיים והשלום כלומר בחינת הברית יש אתו בחינת החיים והשלום שכל בחינת החיים והשלום נשפע מאתו כאמור. ולזה נכרת עליה י"ג בריתות לרמז על בחינת האחד אשר בו מתיחדין כל המדות והוא מיחדם לאחד כי הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי ההשפעה שיורד אליו יורד ממקום גבוה נורא למאוד, מוחא סתימאה מקור הרחמים והחסדים בחינת י"ג מכילין דרחמי ולכן נכרת עליו י"ג בריתות.

1103

1104והנה נודע למבינים מדברי הזוה"ק ומדברי האר"י שכשישראל הם במעלה עליונה אז עולים למעלה לראש ועומדין לפני ה' ממש ומעשיהם הטובים נעשים פאר ועטרה לחי העולמים כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. וכמאמר הכתוב (שיר השירים ג', י"א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, זו כנסת ישראל. (שם במדרש) והקב"ה נעשה בזה ברוב ענותנותו כביכול כביכול כדמיון האב אשר לוקח את בנו החביב עליו ומגביהו למעלה למעלה עד שראש הבן גבוה מראשו. וְהָבֵן, כי לא ניתן רשות להאריך במקום זה (ועיין בכוונות לפני ה' תטהרו). ועל כן מבואר כמה פעמים בתיקוני זוהר (ב':) אשר מ'י' י'עלה' ל'נו' ה'שמימה' ראשי תיבות מיל"ה וסופי תיבות הוי"ה כי כך גדול כח מצוה זו עד אשר נקרא לפני ה' ועל כן זה בראשי תיבות וזה בסופי תיבות, והבן. ועל כן אמר מי יעלה לנו השמימה כלומר שהוא בחינת עליה גדולה למאוד לשמי השמים העליונים והכל כי שורש מצוה זו הוא למעלה למעלה גבוה מעל גבוה. ולזה אמר הקב"ה לאברהם בעת צוותו על המילה התהלך לפני והיה תמים לפני דוקא לפני ה' ותהיה תמים בכל המדות כי בריתי היתה אתו החיים והשלום וכאמור.

1104

1105וזהו שאמר הכתוב וירא אליו ה' הקדים אברהם לשם ה' כביכול ברוך הוא וברוך שמו כי ברוב ענותנותו קיים מה שהבטיח לו התהלך לפני והגביהו למעלה לראש ונתעטר בו על ידי מצוה זו ושם אותו עטרה לראשו כאמור, ובזה נכון מאמר חז"ל בכאן (בראשית רבה מ"ח, א') וזה לשונם: כתיב (תהלים י"א, ל"ו) ותתן לי מגן ישעך וגו' וענותך תרבני ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהיה יושב והשכינה עומדת הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' עד כאן. ולכאורה היה לו להביא סוף הפסוק והוא יושב פתח האוהל שמזה נראה מדת הענוה ולא הזכיר זה כלל רק וירא אליו ה' ואמנם לאשר כתבנו נכון כי מזה אשר נכתב וירא אליו ה' נראה מדת הענוה הגדולה למאוד כנאמר. ואולם מזה לבד אפשר אין הכרע כל כך שדוקא מפני זה כתוב בזה הלשון, ונוכל לומר עוד טעם לזה כי הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה מלכים ב ח׳:ז׳-ח׳ ותנחומא פרשה זו) באלוני ממרא לפי שממרא נתן לו עצה על המילה על כן נגלה עליו בחלקו ולכאורה מניין לנו לומר שזכות ממרא גרם לזה דלמא לפי שהיה אברהם אבינו שם וכך גדלה זכות אברהם להיות לו גילוי שכינתו יתברך גם בשדה אחר ואכן כי גם זה נדרש ממה דכתיב וירא אליו ה' ולא כבשאר מקומות בכדי להסמיך ה' לאלוני ממרא כי מקרא נדרש גם לאחריו לומר ה' באלוני ממרא כי גם בשדה ממרא נמצא קדושת ה' ואין לממרא זכות אחר כי אם מה שנתן לאברהם עצה על המילה ואך ממה שאנו רואין שאברהם ישב וה' כביכול עמד לפניו והכל מרוב ענותנותו ורוב חיבתו ונחת רוחו בעשות אברהם מצוה זו אנו למדין שזה שהקדים אליו לה' הוא גם כן עבור זה לצד ענותנותו וגדולת חשיבות מצוה זו בעיניו לעשות אותו עטרה לראשו. ואך זה גם כן נלמוד לזכות ממרא כי מקרא נדרש לפניו ולאחריו וזהו שכתוב וירא אליו ה' וכו' עד מה ענוה הרבה וכו' כי מזה לבד אין הכרע כאמור ולזה אמר שהיה יושב והשכינה עומדת ומזה נראה שזה הכתוב למעלה משום ענוה הוא וחשיבות המצוה הדא הוא דכתיב וירא אליו ה' כלומר עבור זה כתוב בלשון זה ולא כבשארי מקומות בכדי להשים אברהם עטרה לראש צדיק חי עולמים ואכן גם מזה אל תנח ידך להיות נדרש גם לאחריו לזכות ממרא וכאמור.

1105

1106ב או יאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא. לפי הנזכר שה' שייך גם למטה לומר ה' באלוני ממרא שזכות ממרא גרם להיות השראת השכינה בחלקו עבור עצתו אמונה לאברהם בדבר המילה, והנה אברהם אבינו ברוב צדקתו תלה כל הכבוד אליו וסבר שכל עצמו של התגלות השכינה אינו כי אם בזכות ממרא כי הוא לא ניסה באלה הנסים שנעשה לאברהם שניצול מכבשן האש ומרעבון וד' מלכים וכיוון למצוה ליעץ אותו בדבר טוב לכן הוא הראוי להתגלות ה' בזכות זה, אבל הוא שהקב"ה עשה לו כל הנסים האלה על כן הוא מחוייב לומר לנפשו שחי ונעבורה למול לצ"ט שנה לקיים מצוותיו וכמו שאמר לו ממרא (תנחומא ובראשית רבה שם) בדבר הזה אתה מבקש עצה הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים וכו'. וזה שאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא כלומר שלאברהם נראה שרק ה' באלוני ממרא בזכות ממרא הוא נגלה ואגב זה גם הוא רואהו ולא בזכותו כלל והכל לרוב ענוה שהיה בו עפר ואפר.

1106

1107ג עוד יתבאר הכתוב הזה כי נודע אשר כל בחינת הפעולות הנעשים בשמי השמים מהיחודים השלימים וכל בחינת הברכות והחסדים היורדים לכל העולמות כולם נעשים על ידי אתערותא דלתתא בכח האדם אשר על הארץ כאשר הוא פועל ישועות בקרב הארץ בעבודת ה' בתורה ומצוות להתחסד עם קונו ועם בריותיו אשר ברא, כן מתגברים החסדים בעולם לגרום יחודים בעולמות עליונים על ידי בחינת המיין נוקבין מהחסד שעולה מאדם הזה שבזה יורד מיין דכורין שפע וברכה. אשר על כן בדורו של אברהם אבינו שאחד היה אברהם בדורו בעבודת קונו להרבות החסדים בעולם לעשות טוב וחסד עם הכל בכל אות נפשו ומאודו לאהבת קונו, הנה כל פעולת החסדים שהיה אז בכל העולמות הכל היה על ידי אתערותא דאברהם שהתעורר בחסד להעיר דרועא ימינא שיתגברו פעולת החסדים. והנה כבר הבאנו למעלה דברי חז"ל במה שאמרו (תנחומא ריש פרשה זו) התורה תחילתה גמילות חסדים וגו' ואמצעיתה גמילות חסדים וכו' עד אמצעיתה וירא אליו ה' וכו' שהוא ביקור חולים הנמשך מגמילות חסדים. ואכן כי הנה חסד הזה גופא שעשה הקב"ה עם אברהם לבקרו בחליו הכל מכונה על שם אברהם כי הוא גרם ברוב חסדו במה שפעל ועשה בארץ הזאת שיהיה כן בשמי השמים עד שנגלה עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה לגמול עמו חסד.

1107

1108וזה אומרו וירא אליו וגו'. כלומר כי הראייה הזה הוא שייך אליו אל אברהם כי הוא גרם זאת בכוחו על ידי העלאת המיין נוקבין שלו שיעשה הקב"ה עמו חסד. או כה יאמר על הדרך הנזכר וירא אליו כי כביכול הקב"ה וברוך שמו התלבש עצמו אז ברוב חסדיו על ידי חסדי אברהם ובמדה הזו נתראה אל אברהם לעשות עמו חסד והוא אומרו וירא אליו שבחינת הראייה היה במדתו ובחינתו השייך אליו שנתעטף הקב"ה בחסדו לעשות חסד כאברהם שתפס בבחינת החסד, והבן.

1108

1109ואכן כי נודע אומרם ז"ל (שיר השירים רבה ה', ב') פתחו לי כחודה של מחט וכו' וגם כאן הנה אברהם התעורר מדת החסד ואך ודאי כי חסדי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו אין ערוך אליהם לחסדי האדם שהוא בעל חסד, כי הלא חסדי האדם נלקחים מעט מן המעט משורש החסדים העליונים אבל חסדי אלהינו ברוך הוא, אין פה יוכל לספר, והלב לחשוב ולהרהר. והדמיון בזה אנו רואין כאן כי הלא מצינו במצות השבת אבידה שאמרה התורה (דברים כ"ב, ג') לא תוכל להתעלם ואמרו ז"ל (בבא מציעא ל'.) פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו וכו' הרי אף שהוא מצוה דאורייתא ודבר חסד גדול מכל מקום אם אינו לפי כבודו הרי הוא פטור ממנה וכאן מספר התורה בשבחי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו ורוב חסדו כי הן אף אם נאמר שגרמו חסדי אברהם ופעולותיו שיתגלה הקב"ה אליו, מכל מקום הלא לא כל מקום ראוי להשראת שכינתו יתברך ואינו לפי כבודו וכאן לרוב חסדיו וחיבתו לאברהם נגלה אליו באלוני ממרא מקום שרשות הגוי עליו ואין כבודו יתברך בכך, לא נמנע מלהראות אליו גם שם. והוא על דרך מאמר חז"ל ביציאת מצרים (שמות רבה ט"ו,) משל לכהן שנאבדה לו תרומה בבית הקברות ולחיבת תרומתו מטמא הכהן עצמו להעלותו משם וכן כביכול הקב"ה לחיבת עמו נגלה עליהם במקומות שאינן לפי כבודו יתברך לרוב חסדו ותהלתו.

1109

1110ועל כן מיד כאשר ראה אברהם רוב חסדו יתברך עד שאינו מדקדק כלל על כבודו בכדי להרבות רחמיו וחסדיו, והנה הוא תמיד השתוקק וחמד להדבק בו יתברך ללכת בדרכיו בכל היכולת ולעשות גם הוא כמעשה החסד הזה על כן תיכף והוא יושב בפתח האהל כחום היום כלומר והוא עשה גם כן מול זה שישב בפתח האהל וכו' אף שהגדיל החמימות אז שהיה באמצע היום כמאמרם (בבראשית רבה מ"ח, ח') וגם שהקב"ה הוציא אז חמה מנרתיקה כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) והיה אש להבה בעולם והיה ראוי לאברהם לבוא במערות ומרתפות להיות כלוא בבית עבור אש החמימות ובפרט שהיה בעת הגדלת כאבו ביום שלישי למילתו כמאמר חז"ל (שם) מכל מקום לא נמנע מלישב בפתח האהל לפני אור החמה לראות אם יש עובר ושב להכניסם לביתו, ומיד כאשר ראה דמות אנשים תיכף וירא וירץ לקראתם והשתחוה לפניהם בבקשה רבה להביאם אל ביתו אף שהיה זקן ואינו לפי כוחו ולפי כבודו כלל לרוץ בשוק באמצע היום בחמה בחליו ועל כל פנים היה לו לילך לאט והוא לא כן עשה רק רץ לפניהם בשוק והשתחוה להם וזה ודאי אין כבודו כי הלא היה מלך הארץ אז, כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה'). ואיך מלך ישתחוה לעבדו בכדי לגמול חסד אתו. ואכן כי כל זה היה עבור ראותו חסדי הבורא יתברך שנגלה אליו ברוב חסדיו ובמקום שאינו לפי כבודו ונזדרז להלוך במדותיו יתברך לעשות חסד יותר מכוחו וכבודו מה שלא מצינו שעשה כן עד עתה, ועל זה אמר וירא השני שבמקרא כי תחילה ראה ג' אנשים ואחר כך וירא וירץ וגו' שראה בחסדי הבורא יתברך שאין גבול להם לומר עד פה תבוא ועל כן תיכף וירץ לקראתם, וזה אומרם ז"ל (שם מ"ח, ט') וירא בשכינה וגו' שראה חסדי שכינתו יתברך להגלות אליו כביכול בבית הקברות לחיבת תרומתו ועל כן וירץ וגו', וממנו יראה כל אדם כי לא התחיל כלל כל אדם לעשות בחינת החסד בעולם כזקן בן צ"ט שנים ביום שלישי למילתו ומלך הארץ ירוץ לקראת אורחים בשוק בעת הקדרת החמה בראש כל אדם ולהשתחות לפניהם שילכו לאכול אצלו והוא סבר שערביים הם כמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) לא נדמו לו אלא לערביים וגם בבראשית רבה (שם) אמרו אחד נדמה לו בדמות סדקי ואחד בדמות נווטי וכו' והוא שמות מקומות או שמות בעלי מלאכות כמו שאיתא במפרשים שם.

1110

1111ד או יאמר על זה הדרך כי חז"ל אמרו (בבא מציעא פו:) אותו היום יום ג' של מילה של אברהם היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו וכו' והוא לבקר את החולה כפירוש רש"י כאן (וכן הוא בתנחומא פרשה זו) ועל כן ברוב ענותנותו נראה לו שזה שנגלה אליו הקב"ה לא בשום זכות כי אם לבקר את החולה כדרכו הטוב לגמול חסד לבאי עולם ואילו קרה לאחר להיות חולה גם אליו היה נראה הקב"ה לבקרו ואך עד יעקב לא היה חולשה כאומרם (סנהדרין קז: ובבראשית רבה ס"ה, ט') על כן לא היתה כזאת ואליו נסבה כן מחמת סיבה שנחלה מחמת מכת המילה ובא הקב"ה לבקרו ולכן נעשה זאת בעוד היותו באלוני ממרא בשדה אחר לפי שעדיין לא יצא מחולשתו והקב"ה מבקר חולים ולזה אמר וירא אליו ה' באלוני ממרא כנזכר שאליו נראה שמה שנגלה לו ה' הוא לפי שעדיין הוא באלוני ממרא מקום המילה ועדיין חולה הוא והקב"ה בא לבקרו ולא בזכות קיומו המצוה ומסירת נפשו עבורו.

1111

1112ה גם יאמר וירא אליו ה' כי הנה רש"י ז"ל כתב בזה הלשון. וירא אליו ה' לבקר את החולה אמר ר' חמא בר' חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו ולכאורה אחד מיותר כי אחר שהביא דברי הגמרא לא היה צריך עוד לכתוב לבקר את החולה כי שאילת שלום זה ששאל הקב"ה בשלומו ודאי לבקרו היתה ועוד כי סתם היה לו לומר וירא אליו ה' לבקרו ואמנם רש"י כיוון לתרץ גם זה הדקדוק שינוי הלשון מה שלא נאמר וירא ה' אל אברהם כי הנה אמרו חז"ל (תנחומא פרשה זו) התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים ואמצעיתה גמילות חסדים. תחילתה, ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב', כ"ב) מלמד שקשטה ככלה ונעשה שושבין לאדם הראשון, סופה ויקבור אותו בגיא (דברים ל"ד, ו'), אמצעיתה וירא אליו ה' וגו', וזה הוא בכדי ללמד לאדם דעת איך להתנהג עם חבירו ברוב חסד וחמלה ולהדביק במדותיו של הקב"ה אשר קובר מתים ומטפל בנשואי חתן וכלה ומבקר חולים בעצמו כי הגם שימצא בבני אדם ששולחין שלוחיהם למקום החולה לראות מה צריך ולדרוש בשלומו ושולחים לו די מחסורו ובודאי דבר גדול הוא למאוד כי משכיל אל דל הוא ומקיים מצות עשה של צדקה אך אין זה מצות ביקור חולים כי מצוה זו דוקא לבקר את החולה בכבודו ובעצמו ולהתפלל בעדו כמו שאיתא בשולחן ערוך יורה דעה (סימן של"ה סעיף ד' בהג"ה) שהמבקר החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים המצוה עיין שם. ואם בן גילו הוא נוטל אחד מס' בחליו (נדרים ל"ט:) כלומר שמסלק אחד מס' מחולי החולה ולא שנוטל לעצמו כי אין דבר רע נגלל ממצוה ומעשה בתלמיד אחד שאמר רבי החייתני כמו שאמרו (שם מ'.) כי זה מצותה לשאול בעצמו בשלום החולה, והנה רש"י ז"ל כיוון לתרץ כאן שני קושיות אחד מה שלא פירש הכתוב מה נאמר לו בנבואה זו והשנית אומרו וירא אליו ה' ולא אל אברהם כבשאר מקומות ולזה הביא מאמרם יום שלישי למילתו היה וכו' ובזה מיושב מה שלא אמר לו כלל בנבואה זו כי לא בא לומר אליו שום דבר רק לבקרו בעת הכבדת חליו. ואך לזה לבד היה יכול לכתוב אל אברהם כמו בכמה מקומות ולמה שינה לשונו לומר אליו ולזה כתב רש"י ז"ל לבקר את החולה פירוש שאברהם יבקר את החולה שממנו ילמוד וכן יעשה כי אף שהרבה שלוחים למקום מכל מקום נגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו בשביל ביקור החולה וכן יעשה גם הוא לבקר את החולה בעצמו וזה אומרו וירא אליו ה' פירוש שהראה לו דבר ששייך אליו שהוא לבקר את החולה מה שלא היה זה במשמע אם היה אומר כמו בשאר מקומות וירא ה' אל אברם כאמור.

1112

1113באלני ממרא. נודע דרשת חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח') מפני מה דוקא בשדה ממרא ועוד נראה לרמז בזה כי הנה כבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף א') אשר עיקר זכות גילוי שכינתו יתברך אל האדם הוא על ידי מדת הענוה השלימה שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה והכתוב אומר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא ושפל רוח ופליגא רב הונא ור' חסדא (סוטה ה'.) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי וחד אמר אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו, ועוד אמרו (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן וכו' מכל המעלות שחשב שם פרישות וטהרה ויראת חטא ורוח הקודש וחסידות וכו' עד כאן, ועל כן אברהם אבינו ע"ה לפי שאמר (להלן, כ"ז) ואנכי עפר ואפר והיה כן בנפשו באמת שלא היה נחשב לכלום נגד גדולתו יתברך זכה למחזה שדי, וזהו שכתוב באלני ממרא פירוש מה שזכה לראות פני השכינה הוא לצד שהיה באלני ממרא כי ממרא הוא אפר במספר, והיה בנפשו בחינת אפר כירה המוכן לכל דבר שלא להרגיש שום מעלה בנפשו ובזה זכה להיות אני את דכא שירכין הקב"ה שכינתו אליו כאמור.

1113

1114והוא יושב פתח האהל. צריך לדעת לאיזה צורך מודיענו הכתוב דבר זה שישב פתח האהל ונראה שהוא על דרך שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, ט"ז) אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי ופירש רש"י שם אלו ידעתי לא הייתי שוכב במקום קדוש כזה וכמו כן כאן כי הנה דרך ה' כשרוצה להתגלות אל האדם אינו מתגלה עליו בפתע פתאום כי לא יוכל לסבול גילוי אורו יתברך בפעם אחת ועל כן בתחילה מרחוק ה' נראה לי ובמעט מעט מתגלה אל האדם לפי כוחו, וכאן אמר הכתוב אשר מיד כשנראה אליו ה' באלוני ממרא ולא במקומו ושם היה נקודה הראשונה מגלוי שכינתו יתברך והיה במעט מעט אף על פי כן תיכף נזדעזע אברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ז') ישב כתיב שביקש לעמוד וכו' עד אמר לו הקב"ה שב אתה סימן לבניך וכו' כשישראל נכנסין לבית הכנסת ולבית המדרש וכו' והן יושבין ואני עומד על גבן וכו'.

1114

1115ולזה אמר הכתוב והוא יושב פירוש שאימה ופחד נפל עליו אחרי ראותו את פני ה' כביכול ואמר והוא יושב ישב כתיב וגו' כלומר כי אמר איך אשב והנה יש ה' במקום הזה עד שאמר לו שב כי כן פתח האהל אהלו של תורה ותפילה וגם הבתי כנסיות ובתי מדרשות בעצמן נקראין אהל על דרך (במדבר כ"ד, ה') מה טבו אהליך יעקב וגו' שהקב"ה עומד על ישראל בעת שקורין קריאת שמע והם יושבין ובזה אתה סימן לבניך כי גם בניך יאמרו הנה הקב"ה מצוי בבית הכנסת או בד' אמות של הלכה או בעת ישיבת הדיינים למשפט בני ישראל ואם שכינתו יתברך כאן היאך אנו יושבין והוא עומד הלא אין ישיבה בעזרה ובפרט בדיינים שהבעלי דינים צריכין לעמוד בפני הדיינים ואמרו חז"ל (סנהדרין י"ט.) שאמר שמעון בן שטח לינאי המלך לא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד וכו' ואם אלהים האמת נצב שם איך הדיינים מותרין לישב, היה להיות שניהם בעמידה, ועל כן אתה תהיה סימן כמו שאתה רואה בעיניך שאתה יושב ואני עומד על גבך לפי שעסקת במצוה, מצות המילה, ועיניך תראנה להכניס עובר ושב לקיום מצוותי, וכן יהיה דרכי בעת שיעשו בניך מצוותי כמו בעת ישבו על מדין או בבית הכנסת לקרות קריאת שמע או בבית המדרש ללמוד תורה להיות הם יושבים ואני עומד על גבן שנאמר (תהלים פ"ב, א') אלהים נצב בעדת אל ונקרא בלשון נצב על דרך שכתוב אצל יעקב (בראשית כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו שפירושו לשמרו (רש"י שם) וכן בכל עוסקי מצוותיו לשמו יתברך באמת, הקב"ה נצב עליהם לשמרם מכל רע שיעשו המצוה באמת. ועל כן נקט רש"י ז"ל בלשונו רק ענין המשפט שהקב"ה נצב שם שלא כדברי חז"ל שאמרו מקריאת שמע ושארי דברים, ואכן לפי שבמשפט נראה תרתי דסתרי שבעלי דינים צריכים לעמוד בפני הדיינים לפי שנקרא אלהים מפני שאלהים נצב בעדת אל והדיינים גופייהו יושבים לפני אלהים אף על פי כן הנה הקב"ה ברוב ענותנותו כן רוצה משום דחביבא ליה עושה מצוה כאמור.

1115

1116עוד יאמר הכתוב והוא ישב פתח האהל הראה בזה גדולת מעלת אברהם ורוב אהבתו וחביבתו למצוות ה', כי אף שנראה אליו ה' והיה ראוי להתענג בזה עד בלתי שיעור וערך שזכה לראות פני השכינה ולא להשים לב ברגע ההוא לשום דבר אחר כי אם לזה, גם מפני היראה ופחד ה' מכבוד הדר גאונו לא היה ראוי לשום לב על דבר אחר וישים ה' מול פניו, ולא כן עשה אברהם כי אף בעת שנראה ה' לו הוא ישב פתח האהל ונשא עיניו על הדרך לראות אולי יש עובר ושב להכניסם בביתו ולא הניח מצותו לא מפני נועם תענוג מחזה שדי ולא מפני היראה ופחד כי כל כך היה נקשר במצוה ברוב חביבה וחמדה עזה שלא לזוז מלחשוב בה אף רגע בשום אופן, וזהו יראת הבורא ונועם תענוגיו לקיים מצוותיו באהבה, וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה כמאמר חז"ל (שבת קכ"ז.). ואפשר עבור זה כתיב ישב חסר להראות שאף שראה התגלות ה' אף על פי כן נתן אל לבו לעמוד ולעשות את שלו לראות אם יש איזה עובר ושב לרוץ לקראתו להכניסו לביתו, וגם וישא עיניו וירא וגו' כלומר שנשא עיניו למרחוק לראות באורחים, מה שמהראוי בעומדו לפני מלך רם ונשא להשפיל עיניו למטה או להביט אליו ולא להרחיק ראות עיניו לדברים אחרים אבל כמה חביב עושה מצוה בעיני ה' לשנות טעמו לפני המלך והוא בחינה ומעלה נפלאה גדולה למבינים.

1116

1117כחם היום. גם בזה הראה מעלת אברהם כי אף שהיה כחם היום, והחמה יפה למכה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') ועל כל פנים היה לו לכוון ישיבתו נגד החמה גם בשביל זה לרפאות מכתו, אבל הוא לא כן עשה רק והוא ישב פתח האהל שלא ישב שם רק בשביל שהיה אהלו פתוח לרוחה להכניס תמיד אורחים לביתו בשביל זה ישב לראות אם יש עובר ושב ולא למענו כלל וככל.

1117

1118גם יאמר כחם היום. כי חז"ל (בראשית רבה שם) אמרו שהיה בששה שעות על היום ובודאי אברהם אבינו ע"ה קיים מאמר הכתוב (איוב ל"א, י"ז) ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה וגו' ובודאי היה תמיד עניים על שולחנו ועל כן בהגיע עת האוכל זמן סעודת תלמיד חכם שהוא ששה שעות על היום ישב לו בפתחו לראות אל עובר ושב להכניס אורחים על שולחנו והמתין עד בואם.

1118

1119גם לפי מאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') בפסוק (משלי י"א, י"ז) גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו ליה תלמידיו ר' להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא אמרו לו כל יום אית לך אכסניא אמר לה והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא בגו גופא וכו' עד כאן. וכאן העיד הכתוב על אברהם שלא רצה לגמול חסד עם עני דגופו כי אם בהקדם לגמול חסדיו לעניי עולם ואז עמהם פתו יאכל ולא בלעדם, ואף שכבר היה כחום היום זמן סעודה האחרונה שאחר כך הוא כזורק אבן לחמת (פסחים י"ב:) לא נמנע מלהמתין עד אשר יתן פתו לעני. כאמור,

1119

1120

1121וישא עיניו וירא והנה וגו' וירא וירץ וגו'. אומרו שנית וירא וירץ וגו' כי אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ט') אמר ר' לוי אחד נדמה לו בדמות סדקי ואחד נדמה לו בדמות נווטי ואחד בדמות ערבי (פירוש שמות בעלי מלאכות מובדלות זה מזה) וכו' אמר אם אני רואה אותם חולקין כבוד אלו לאלו אני יודע שהם בני אדם מהוגנים וכו' עד כאן. ולזה אמר וירא והנה שלושה אנשים כלומר ג' מיני אנשים מג' מדינות ואז נתן אל לבו לראות מאי האי דקמיה שיתחברו ג' מיני אנשים יחד מה שמדרך העולם שילכו ב' וג' אנשים מעיר אחד ואולי הם בני אדם שאינם מהוגנים על כן עשה לו סימן אם יחלקו כבוד זה לזה ועל כן וירא שנית שחולקין כבוד זה לזה ואז וירץ לקראתם כאמור.

1121

1122גם יאמר וירא וירץ לקראתם מפתח האהל. על פי מה שהארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שער א' ענף ד') ושורש הדברים בקיצור הוא כי יש שני בחינות בבעלי צדקה האחד יקרא לו מדת החסד והשני מדת הרחמים והחילוק ביניהם כי זה אשר יש בו בחינת החסד הנה אמרו חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים והוא לאשר גדלה בלבבו רוב טוב וחסד הנה הוא רוצה מאוד ורודף לעשות חסד בעולם, ובבוקר ישכים וישאל וילך לחפש אולי ימצא איזה עני להעניקו מטובו כי חשקה נפשו לזה מאוד ואינו יכול להיות בלא זה בשום אופן. וסימן לזה הטביע הקב"ה בטבע האשה שכאשר יגיע לה החלב ואין לפניה בנה על אותו שעה להניקו יש לה צער גדול והחלב דוחקה, כן יש באלו הגדילים באמת במדת החסד, ירדוף וירוץ לחפש אחר הנצרך לחסדו להשפיע לו מטובו וכאשר היה אברהם אבינו ע"ה, כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקן לון פתורא וכו' כמו שאיתא בזוה"ק (אמור ק"ד.). ובחינת הרחמים לא כן כי אם כאשר יבוא העני וישאל מאתו דבר הנצרך לו אז יתגוללו רחמיו לתת לו מאשר יש לו אבל כשלא יראהו לפניו לא יחרד לבבו לחפש זאת.

1122

1123והנה הבעל חסד כשהולך בשוק ורואה עני הולך אליו הוא מקדים ורץ לקראתו ושואל לו מהו צריך כדי שלא יקדימנו העני ויבוא אליו וישאול מאתו ולא יקיים בזה בחינת החסד כי אם בחינת הרחמים והוא חפץ חסד הוא. אשר על כן כשראה אברהם ג' אנשים נצבים עליו בפתע פתאום שלא ראה אותם הולכים מרחוק כדרך הבאים מן הדרך רק כבר הנה נצבים עליו כלומר סמוך לו הבין בזה כי בכוון באו מן הצד בכדי שלא להטריחו לילך לקראתם ועל כן וירא וירץ לקראתם כלומר כשהבין זאת שאינם רוצים בטרחתו הקדים ורץ לקראתם במהירות על כל פנים מפתח האהל ושאל מאתם אל נא תעבור מעל עבדך בכדי שלא יקדימו הם ויבואו לפתח האהל וישאלו לאכול לחם ולא יהיה בזה כי אם מדת הרחמים. ונודע מה שכתב החובת הלבבות בזה (בפתח השער משער עבודת אלהים) שזה נקרא רק לדחות צער מעל עצמו, ולא חפץ אברהם בזה. והקדים לומר להם כי חפץ חסד הוא. ואל זה כיוונו חז"ל ואמרו (בראשית רבה מ"ח, ט') אם רואה אני אותן שהפליגו את דרכם להתקרב דרך כאן אני יודע שהן באין אצלי כיון שראה אותן שהפליגו מיד וירץ לקראתם וכו' כי היה לפלא בעיניו מה שפתאום ראה אנשים נצבים בלתי ראותם מקודם מאז ישיבתו בפתח האוהל, ולזה אמר אם אראה שהם רוצים להתקרב לדרך ביתי ודאי שבכוון באו מן הצד שלא להטריחני וכיון שראה שהפליגו דרכם אליו מיד וירץ לקראתם ברוב חסדו כנאמר.

1123

1124וישתחו ארצה. נתן הודאה לשמו יתברך שזיכהו במצוה לעת כזאת שהוחם היום ושבת עובר אורח, ולו הקרה הקב"ה ג' אורחים על כן כרע והשתחוה אליו יתברך.

1124

1125ועל כן גם להם אמר להלן כי על כן עברתם על עבדכם ולכאורה אין דרך לומר כן לאורחים שלכך עברו כדי לאכול אצלו אכן אמר להם כי על כן הזדמן ה' ביאתכם ביום הזה שאין אורחים אחרים מצויים, בכדי לפעול חסדי על ידכם וזאת מאת ה' נסבה שתעברו היום על עבדכם להתקיים חסד מצותי על ידכם.

1125

1126ועוד יאמר כי על כן עברתם על עבדכם כי חז"ל אמרו (שם שם, י"א) אמר ר' יהושע מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי וכו' עד כאן,

1126

1127והענין כי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג'), ואין העולם מתקיים כי אם על ידי עשיית החסד מה שבני אדם עושין זה עם זה, שבזה הקב"ה משפיע טוב חסדו לבאי עולם ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ועל כן אמרו (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק (בראשית ב', ד') אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם כי הנה חסד לאברהם הוא עיקר בריאת העולם וקיום העמדת העולם הוא על ידי חסד הזה הנעשה בעולם וזה צריך להיות בכל יום ויום להיות על ידי זה יחודש בכל יום בטובו מעשה בראשית ועל כן באותו היום שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, ואורח ברגליו לא יבוא (ישעיה מ"א, ג') ולא היה עשיית החסד בעולם. הנה מיום הבריאה נחתם לפניו להיות ביום זה יבואו אלו המלאכים בדמות אנשים אל אברהם בכדי להיות נעשה חסד בעולם ולא יושבת.

1127

1128וזהו שכתוב כי על כן עברתם. כן, הוא לשון טוב ונכון, כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ"ז, ז') פי' טוב ונכון הוא מה שעברתם על עבדכם ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו וכן נגזר מיום הבריאה בכדי להיות החסד בעולם ואף אם אתם אינם יודעים מזה ואתם הולכים לדרכיכם אבל אני אומר לכם שרק על כן עברתם. והוא עיקר הסבה. וכאשר כן היה באמת:

1128

1129ויאמרו כן תעשה כאשר דברת פירוש אתה תעשה את שלך לפעול חסדך להתקיים החסד אף שאין אנו צריכים לאכילה מכל מקום בהכנת עשייתך ואמיתיות מחשבותיך שאתה רוצה להאכיל לעוברים ושבים תתקיים החסד בעולם. או על פי המבואר בתנא דבי אליהו (מובא בתוספות בבא מציעא פ"ו: ובילקוט רמז פ"ב) בזה הלשון: האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק וכו' פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו. ולזה אמרו לו כדרך אדם האומר לחבירו אף שאיני צריך לסעודתך מכל מקום למענך שאתה רוצה לעשות טוב אעשה למענך ואוכל, וכן אמרו המלאכים אם שאין אנו צריכים לאכילה מכל מקום לאשר שנכון דברת שאתה רוצה להשפיע טוב לקיום העולם כן תעשה ולכבודך נאכל אצלך. וה הכל לפי פשטות הכתובים שאברהם סבור שאנשים הם:

1129

1130ואכן באמת הנה ודאי נראה שאברהם ידע שמלאכים הם ונבאר הכתובים לפי דרך זה ונקדים בזה דברי המגלה עמוקות מובא בילקוט ראובני פרשה זו וזה לשונו: אברהם צפה ענין העגל ברוח הקודש כמו שכתוב באלני ממרא בתוקפא דדינא שעשה ממרא בנו של בלעם לכן ישב אברהם פתח האהל לתקן חום היום שהיה קשה לישראל יום העגל לכן נרמזים במעשה העגל אלו מלאכים לך רד כי שחת ע'מך א'שר ה'וצאת מ'ארץ מצרים וכו' עד כן, ועוד מובא שם (בשם הרקנטי) וזה לשונו: יש להתבונן אחר שאברהם אבינו ע"ה הכיר שהם מלאכים למה נתן להם לאכול ונביא מוכיח לישראל על שהקריבו למלאכם וכו' ותמה על עצמך כי השתחויה הוא מן ד' עבודות שאף אם אין עבודתו בכך חייב מיתה ומצינו אברהם ויהושע השתחוו להם וסוד הענין כי בהיותם בפרצוף האדם החומר הותר בהם כל מה שהותר באדם. זה הענין נגלה אלי בחלום הלילה ע"כ.

1130

1131ולזה אמר הכתוב והוא יושב וגו' כחום היום ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') בששה שעות, כיוון לכפר בזה על עוון העגל שנעשה בששה שעות ביום כמו שאמרו (שבת פ"ט.) בפסוק (שמות ל"ב,א') וירא העם כי בושש משה באו שש. ועל כן ישב אברהם פתח האהל לתקן זה כנזכר בדברי המגלה עמוקות והמתין בשש שעות על היום על אורחים, שלא רצה לאכול בלעדם ועל ידי זה יכופר עוון העגל שנעשה בששה שעות, ועל כן אמרו (בראשית רבה שם) כחום היום בששה שעות או אינו אלא בד' שעות וכו' היאך אתה יכול לקיים כחום היום בד' שעות וכו' עד כאן, כי מקום הספק הוא לצד אם נאמר שזה סימן עת המעשה שהיה כחום היום, היה עבור שהקב"ה בא לבקר את החולה ונודע אומרם ז"ל (נדרים מ',) לא ליסעד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא וכו', ועל כן היה זה בד' שעות והודיענו הכתוב לפי שאז הוא שעת הביקור והקב"ה בא לבקרו. או אם נאמר שכחום היום מורה על ו' שעות והוא עת זמן סעודת תלמיד חכם (פסחים י"ב:) ולא רצה אברהם לאכול פתו לבדו והמתין על אורחים וכיוון לכפר בזה עוון העגל הנעשה בשש. ועל זה אמר הכתוב כחום היום. ועל כן סיים היאך אתה יכול לקיים כחום היום בארבע שעות ומזה מוכח שהיה בששה שעות על היום לכפר על מעשה העגל ולא בשביל עת הביקור. ואמר עוד,

1131

1132וישא אברהם וגו' וירא והנה וגו' נצבים וגו' וירא וירץ וגו'. פי' שראה אותם פתאום נצבים עליו ולא ראה אותם הולכים מרחוק כדרך בני אדם ואז וירא בשכינה וירא במלאכים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ט') כלומר שהבין מזה אשר ודאי מלאכים הם ונתן אל לבו לתמוה מה זאת עשה אלהים להתגלות אליו מראות השכינה בלא לבוש, והמלאכים באו בלבוש כדמות אנשים אין זה כי אם שרצה הקב"ה לזכות אותו באורחים שיעשה עמם חסד לפי שהיה חום היום ואין אורחים יכולין לבוא, ועל כן וירץ לקראתם מפתח האהל כלומר ממה שהיה אהלו פתוח לרוחה והבין שכל עצמם לא באו כי אם בשביל זה לקיים בהם מצות הכנסת אורחים ובשביל זה נתלבשו בדמות אנשים ועל כן וישתחו ארצה. כי בלא זה היה אסור להשתחות למלאכים ואך לפי שבאו בפרצוף אדם הותר כל מה שהותר באדם, והשתחויה מותר לכבוד האדם כמו שמצינו כמה פעמים וישתחו זה לזה. ועל כן.

1132

1133ויאמר אדני אם נא וגו' אל נא תעבור וגו' ונודע לכל התימה מה שאמר בלשון יחיד כנראה שאומר ומזמין רק לאחד ואמנם לפי שידע שמלכים הם ועל כן אלה השתים שהוא א' לבשר את שרה והאחד לרפאותו, ידע אשר בודאי יסורו אליו כי אליו באו ולא הוצרך לבקשם בזה והשלישי שהולך להפוך את סדום היה יכול ללכת לדרכו ולא היה לו שייכות אצל אברהם, ועל כן אליו היתה בקשתו שגם הוא לא יעבור מאתו ויבוא אליו בכלל הבאים ולזה אמר בלשון יחיד, ועל כן כאשר הבין אברהם שצריך לתקן בזה מעט עוון העגל ובפרט שראה אלו המלאכים הרמוזים במעשה ההוא כנזכר. ולזה אמר,

1133

1134יוקח נא וגו'. כי על ידי מעשה המצוה של גמילות חסד שלי יוקח מעט חסדים הרמוזים במים ורחצו רגליכם, כי רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א',ז') ובזה ירחץ ה' מעט צואת טינופת חטאם שלא יהיה ח"ו כלייה בישראל על ידי החסד הלז ואז והשענו תחת העץ נודע עץ רומז לכסף במספר השוה (מגילה י"ג: תוספות ד"ה הכסף) שהוא בחינת החסדים אשר בזה נשען בית ישראל אז, וגם רומז לשם מ"ה בסוד כי האדם עץ השדה והכל בחינת הרחמים. ואני,

1134

1135ואקחה פת וגו'. נודע בחינת הלחם שהוא מספר שלשה פעמים הו"ה להיות כל אחד מהמלאכים נכלל בשם הוי"ה בחינת הרחמים, ואף הדין יומתק בזה, וכולכם תקבלו משם הוי"ה ואז וסעדו לבכ"ם בחינת יחוד הוי"ה ואדני עם הכולל שהדינין נמתקין ברחמים. אחר תעבורו פירוש גם אחר שתעברו מאתי זאת יהיה לכם להמתקה, וכיוון אברהם שכל כך יגדל כח ההמתקה עד אשר אפילו שליח הדין שהולך להפך את סדום יומתק ויוכלל ברחמים על ידי שמו הגדול יתברך, וגם סדום ינצל על ידי זה מתוקף הדין, וזה אומרו אחר תעבורו פירוש אף אחר שתעבורו מזה להפך את סדום יומתק גבורתכם על ידי שם הוי"ה ברוך הוא. ואמר הטעם, כי על כן עברתם על עבדכם, כלומר כיון שעברתם כולכם עלי ולכאורה זה שהולך להפך את סדום מה לזה בביתי אם לא שכוונת הקב"ה שגם זה יומתק ויוכלל ברחמי שמים שתנצל סדום מחימת הזעף שזעם עליהם ה'. או יאמר כי על כן עברתם וגו' כלומר כי על כן באתם בדמות אנשים בכדי שאוכל לתת לכם לחם לקיים מצות גמילות חסד ולכוין בג' פעמים הוי"ה הרמוז, ואם לא כן, הייתי אסור להקריב לפניכם לחם כנאמר. והכוונה הוא רק שהחסד שלי יעמוד בזה שתמתקו כולכם.

1135

1136והענין הוא כי נודע אשר מדת החכמה וחסד ונצח נקראים קו הימין. והנצח מקבל מבחינת החכמה עליונה על ידי החסד האמצעי שבין חכמה לנצח כי החסד מקבל אורה ושפע רב מבחינת שם ע"ב שהוא בחכמה וע"ב הוא חסד ואז כח בחסד להוריד שפע אור על ידי זה למדת הנצח כידוע. והנה בחינת המלאכים הנקראים צבאות השמים הנה הם מכונים על שם מדת הנצח הנקרא ה' צבאות כנודע (ועל כן מלאכים עם הכולל מספרם נצח) וז"ש בזוה"ק בגין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא וכו' כי באמצעות סטרא דאברהם בחינת החסד אכלי לעילא שמקבלין הארה ושפע מבחינת שם ע"ב שבחכמה כאמור.

1136

1137ואמנם כי זה שצריכין המלאכים לקבל שפע אור מבחינת החכמה הוא עבור שנאמר בהם (יחזקאל א',ז') וכף רגליהם ככף רגל עגל. ועגל רומז אל בחינת הדינים כי עג"ל הוא חושבן מנח"ה הרומז אל הדין, ובכדי לטהר רגליהם שלא יאחזו החיצונים בכף רגליהם כי במקום הדינים קרובין הם לאחוז שם ח"ו, צריכים לקבל הארה מסטרא דימינא אור החכמה המרחיץ ומטהר דבר המאיר עליו מכל בחינת החיצונים, ועל כן אור החכמה מכונה על שם מים שבהם ט' יודין מד' מלואי שם הוי"ה ושם ע"ב הוא הכולל כולם להראות ששם בחינת מים לטהר ולהרחיץ כל דבר מכל בחינת הסטרא אחרא הנאחז בו לקדשו בקדושתו, וממנו נמשך כל בחינת טהרת המים במי המקוה כי אורו הוא המטהר מכל בחינת החיצונים הנאחז באדם על ידי טומאת נדה וזב וקרי ושאר כל דבר. ומ"ם סאה שבמקוה הוא נגד הד' יודין שבע"ב כנודע ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת ורחץ שבסדר ההגדה) שבחינת הרחיצה הוא על ידי שם יו"ד ה"י שבחכמה העולה שי"ן בהכאה ועם הכולל הוא מספר רח"ץ עם האותיות כי אז היה צריך הרחיצה לרחצם מגיעולי מצרים. והנה שם ע"ב שבחכמה עם המלוי שהוא מ"ו עולה מנין יק"ח.

1137

1138וזה מאמר אברהם להמלאכים יקח נא וגו'. כלומר כי באכילה אשר תאכלון עמדי מפתי לא זה בלבד שתהנו מסטרא דימינא בחינת החסד כי אם אף שבאמצעות חסד הזה תזכו להארת שם ע"ב שבחכמה שמספרו עם מלואו גימטריא יק"ח. ולזה אמר מעט מים לרמז על הארה הזו המכונה על המים. ועל כן אמר מע"ט לרמז על הארה הזו עם כל בחינת הכולל משם, ששם ע"ב ומלואו והכולל עולה מע"ט וכל ההארה הזו יושפע להם הכל על ידי מה שיאכלו אצלו מסטרא דחסד. ובזה ורחצו רגליכם כי ההארה הזו רוחצת רגליהם שהוא ככף רגל עג"ל המורה על הדינים כאמור והוא רוחצתם ומטהרתם (וזה שרמזו רז"ל (בבא מציעא פ"ו:) באמרם שהיה סבור שהם ערביים שמשתחוין לאבק רגליהם והבן, כי ערבים הוא מלשון בין הערבים שהוא בחינת מנחה בחינת הדין הנזכר וצוה להרחיץ האבק מרגליהם. אב"ק הוא עג"ל במספר בחינת הדינים והחיצונים הנאחזים בכף רגליהם. ועל כן דמהו לבחינת עבודה זרה אל אחר כנודע) ואז בכוח ההארה הזו שמבטל כל בחינת אחיזת החיצונים המה מתיחדים תחת רשות היחוד השלם זיווג ד' אותיות שם המיוחד. המכונה על שם העץ, עץ חיים שהוא הוי"ה בהכאה כידוע, ועל כן בעץ הזה היה אברהם בודק את העוברים ושבים כמו שאיתא בזוה"ק (פרשהזו ק"ב:) כי כשהיה העץ הזה מפריש ענפיו על האורחים ומסתירם בסתר כנפיו ידע כי ראוים הם להתיחד תחת יחוד השלם ועל כן מיד כאשר תורחץ רגליהם ישענו תחת העץ והעץ יקבלם באהבה וחיבה תחת ענפיו.

1138

1139ובזה ואקחה פת לח"ם וסעדו לבכם. נודע מקום שורש הלחם ג' פעמים הוי"ה שבמזלא, והוא הארה היותר הגבוה ובזה וסעדו לבכ"ם כי שם בחינת לב אחד לבד ששם היחוד בתכלית השלימות והזיווג הוא מיניה וביה שם כנודע.

1139

1140או אפשר ירמז במלת לבכם כי הלב שהוא ל"ב נתיבות החכמה מקבל מכ"ם שהוא סמ"ך הרומז לאריך אנפין שהוא בינה המקוריות כידוע ליודעי רזא דשופר של איל ושם בחינת רחמים פשוטים. ועל בחינת זו נאמר והאלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' ומהדר גאונו כי שם בחינת גאה גאה והקדושה נתעלית ומתפשטת בכל העולמות ומתגדל ומתקדש שמיה רבא כן יהיה בעגלא ובזמן קריב וגם זה הכל לכוונה הנזכרת להמתיק בחינת הגבורות והדינים גם מהמלאכים לחדש העולם ברחמים רבים.

1140

1141ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. פירוש יהי רצון שכן תעשה למעלה כאשר דברת למטה שיכבשו רחמי הקב"ה את כעסו. ובאמת כן נעשה במעט שניצולו ישראל במעשה העגל, וגם בסדום על כל פנים ניצול לוט ושתי בנותיו והכל על ידי זכות אברהם כמאמר הכתוב (להלן י"ט, כ"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה כי אברהם כיוון בעשות חסד אל המלאכים לתת להם לחם להמתיק כח הדין והגבורה ככל האמור.

1141

1142ובדרך הלצה יאמר וסעדו לבכם אחר תעבורו, כדרך האיש המפציר באורח שלו לאכול עוד והוא משיב כי אינו רעב עוד לאכול וכבר אכל כדי שבעו, אומר לו אף על פי כן אכול עוד בשביל הדרך כי לא תוכל לאכול תיכף באם הדרך ותחלש, על כן סעד לבך היטב ותלך בכח האכילה הזו יום או יומיים וגם אברהם לדיעה שסבור היה שאנשים הם אמר להם כן וסעדו לבכם אחר תעבורו כאמור.

1142

1143וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת וגו'. כל הענין המבואר בכתובים האלה הכל להראות רוב גודל חביבות המצוה שהיה באברהם ואיך יצא לבו ומאודו ממש לעשות מצוה ממצות ה' לגמול חסד לעוברים ושבים וללמד לאדם דעת אשר ממנו נקח ראיה איך לעבוד את ה' וכמוהו נעשה. ואשר לא יעשה כן לא קיים מצוה על תיקונה כי הלא אברהם ידוע שהיה מופלג בזקנה וכוחו חלש ותשש שהיה יום שלישי למילתו עת התגברות הכאב ואף על פי כן כאשר ראו עיניו אורחים אצלו לא חש לכל זה והלך בעצמו ובמהירות רב ולא רצה לעשותו על ידי שליח ועוד בא האהלה שרה אשתו מה שאין דרכו להיות כי אם באהלו לבד, אהבה מקלקלת השורה ולא שלח לקרוא שרה אליו לאמר לה, כי אם הלך בעצמו אל אהל שרה ואמר לה מהרי שלש סאים קמח פירוש את בעצמך תקחי הקמח ולא על ידי שפחה ומשרתת כי אם בעצמך ובמהירות, ואת בעצמך לושי ועשי עוגות שגם הלישה והאפיה הכל יהיה על ידך לבד לא על ידי אחר, והכל לחיבוב המצוה כדי לגמור חסד בעליונים ובתחתונים על ידי זה. ועתה היתה השעה צריכה לכך יותר ויותר בכדי להמתיק כח גבורת המלאך השלישי שבא אליו. על ידי הערכת לחם לפניהם הוא ג' פעמים הוי"ה להכליל כולם ברחמים. כאמור למעלה, ויתקן גם עולם המלאכים בזה, ורצה לזכות גם את שרה ולהראות כח גדולת המצוה אשר גדלה כוחה לעשות שלום בפמליא של מעלה ושל מטה.

1143

1144ואל הבקר רץ וגו'. פירוש אף שהבקר ברח מלפניו למרחוק עד מערת המכפלה כמאמר חז"ל (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז פ"ב) ובזה בודאי היה ראוי לשלוח שליח אחד מנעוריו להשיגו אך לאשר בער בלבבו חביבות המצוה רץ בעצמו וכבודו ביום אשר הגדיל כאב מילתו, אל המערה אחר הבקר ויקח הוא בעצמו בן בקר רך וטוב ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) ג' פרים היה, ובזה ויתן אל הנער כלומר בקר אחד נתן אל הנער בכדי לחנך גם אותו במצות אבל השנים הוא בעצמו לקחן לעשותם, והנה מן הסתם כיון שישמעאל היה נער וכוחו גדול וזה זקן וכוחו תשש ודאי מחויב היה ישמעאל לעשות קודם מאביו, אבל הכתוב אומר וימהר לעשות אותו פירוש אברהם מיהר לעשות על כל פנים פר אחד קודם ולא איחר מפני זריזתו וחביבת חשקו למצוה.

1144

1145ויקח חמאה וגו'. כי אברהם אבינו ברוב חשקו למצוה לא היה סובל שישבו האורחים אף שעה אחת בלא מזון ומשתה, וקמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו כמאמר חז"ל שם. לכן מיד הביא לפניהם חמאה וחלב לאכול קודם אשר יתקן הבשר ובין גבינה לבשר אין צריך לשהות כלל כי אם הדחה וקינוח הפה. ואפשר לישב בזה קושית רז"ל (שם פ"ז:) ואילו לחם לא אייתי קמייהו כי תדע אף שאין צריך לשהות בין גבינה לבשר מכל מקום ברכת המזון ודאי בעינן כדי שיהא מסעודה לסעודה ואף שכתב המגן אברהם (בסוף הלכות פסח) בזה הלשון: ועיין ביורה דעה סימן פ"ט שאין צריך להפסיק בברכת המזון בין גבינה לבשר, מכל מקום המעיין ביורה דעה שם ובתורת חטאת כלל ע"ו בעיניו יראה אשר ודאי צריך ברכת המזון גם בין גבינה לבשר וזה ברור להמעיין באמת, (ואפשר שטעות סופר נפל בדפוס במגן אברהם) ואין דרך לעשות שתי סעודות זה אחר זה מחלב ובשר בקביעות גמור שיצטרך לברך על הקודם ואחר כך תיכף לישב לאכול סעודת הבשר ולכן לא הביא כלל עתה הלחם כי אם החמאה והחלב לקינוח סעודה קודם קביעות הסעודה ואחר כך נתן לפניהם הבן הבקר אשר עשה הוא בעצמו (כי לכאורה לא מצינו בכתוב כי אם מה שנתן אל הנער לעשות ואיך אמר כאן ובן הבקר אשר עשה ולדברינו נכון והבן) כי בן בקר אחר מיהר הוא בעצמו לעשותו ותיכף אמטי קמייהו ואך עוד היו צריכין להמתין על השנים פרים הנותרים ואז היה דעתו לקבוע סעודה ואך תיכף כאשר ויאכלו זאת שאלו אליו על שרה ועשו שליחתן והלכו להם.

1145

1146וגם נוכל לומר בהיפוך כי לכאורה נראה מדברי רז"ל שהמלאכים אכלו בשר ואחר כך חלב (עיין ילקוט ראובני פרשה זו). והנה אברהם שעשה הבקר שלו תיכף, והיו צריכין להמתין עוד על השני פרים הנותרים. וכדי שלא ישבו האורחים לבטלה בין כך ובין כך, הביא לפניהם חמאה וחלב לקינוח סעודה וסמך עצמו שלכבוד אורחים מקילין בכמה דברים וגם בזה כיון שלעיקר דין הלכה די בשיעור שעה אחד בין בשר לחלב כמו שאיתא (ביורה דעה סימן פ"ט סעיף א'בהגה) ולחומרא צריך לשהות ו' שעות. ולחם לא הביא שבזה ודאי צריך ברכת המזון שיהא מסעודה לסעודה וגם לא שיהיה על מנת לאכול חלב אחר כך וכאן היה דעתם לזה, ועל כן לא הביא לחם עדיין ואז די בהמשכת יד לבד הכל כדת וכתורה עשה, וח"ו ודאי לא הכשילם במה שאינו ראוי לאכול למלאכי ה' ולזה אמר הכתוב ויתן לפניהם ויאכלו כי הנה אורח כשר המתארח אצל האכסניא שאין ניכר לו, אז דרכו לשאול על כל המאכלים המובאים לפניו מה הם ואם תיקנם יפה מדמאי ומעשר ואם נשחט יפה וכדומה. ולא כן כשמתארח אצל יודעו ומכירו ויודע שזה איש כשר והגון אז אינו שואל כלל על דבר הבא לפניו וכל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה כי סמך לבו בחזקת החבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא יירא כלל. ועל כן אלו שישבו על שלחנו של אברהם הבדוק לירא שמים אז ויתן לפניהם ויאכלו כל מה שנתן לפניהם אכלו תיכף באין שואל ואין דורש. ואמר הכתוב ויתן לפניהם והוא עומד עליהם פירוש אף שנתן לפניהם כל צרכם כשלחנו של אברהם שהיה יותר מסעודת שלמה בשעתו כמו שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ו:) אף על פי כן עמד עליהם לראות אולי יצטרכו עוד ולא יחסר המזג מכל הנצרך אל השלחן.

1146

1147גם יאמר והוא עומד עליהם תחת העץ. כי נודע דבר הזוה"ק (פרשה זו ק"ב:) שהעץ הזה היה לבדוק בו האורחים אם הגונים הם וכשישבו המלאכים תחתיו פרש אילן למסך שהפריס עליהם בענפיו והפיצם בענן אורו כמו אילן המיסך על הארץ מכל צד ומכל פינה כאלו רצונו שיהיו שם תמיד ולא לצאת מאתו, ועל כן אברהם כשראה זה עמד עליהם וגם הוא לא רצה לצאת מאצלם כי ראה בהם השראת השכינה, וזהו שכתוב והוא עומד עליהם תחת העץ כלומר על אשר העץ פרש ענפיו עליהם ורצה שישבו תחתיו גם הוא עמד עליהם כאמור.

1147

1148ובזה נתרץ מה שרבים מקשין במה שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) כתיב קמח וכתיב סולת אמר ר' יצחק מכאן שאשה עיניה צרה באורחים ופירש רש"י שם היא אמרה קמח והוא אמר סולת ולכאורה לפי לשון המקרא לא כתוב כן כי הוא אמר מהרי שלוש סאים קמח ונראה שהוא אמר קמח ואם אחר כך נאמר סולת יותר מובן שהיא שינתה לומר סולת ולא הוא חזר מדבריו ונמצא איך אמר ר' יצחק מכאן שאשה עיניה צרה באורחים. ואולם לאשר כתבנו כי כוונת אברהם למהר שימת לאכול לפניהם כל אשר יוכל לחביבות המצוה, ונודע אשר ודאי יותר טורח לעשות סולת מלעשות קמח, שזו דבר הנעשה במהירות יותר. ועל כן אמר קודם לעשות קמח שהוא דבר הנמצא יותר ואחר כך ינתן לפניהם סולת מאכלים החשובים כדרך המכניס אורח החביב אצלו מקרובו או מיודעו ומצוה להכין בשבילו הכנה רבה בטבוח טבח והכן סעודה גדולה מעדני מלכים, ואך אומר אל האורח כי זה לא יהיה תיכף וצריך לשהות מעט בשחיטה ובישול ואפיה ובין כך תחלש לבבך על כן תאכל עתה דבר מה לסעוד לבבך בדבר מועט עד זמן האכילה בצהרים. ועל כן מהרי שלוש סאים קמח פירוש זה יהיה במהירות קודם בכדי למהר אכילתן בכל דהוא ואחר כך יהיה הכנה דרבה בסולת ודברים החשובים. אבל היא אמרה סולת שכולו יהיה סולת כי לא נאה לתת לפני אורחים מהקמח ובזה אף שהוסיפה על דבריו באתה לידי גרעון כי בין כך יחלש לב האורח, וכאשר יחלש לבו אחר כך יהיה כזורק אבן לחמת אם לא יטעם מידי בצפרא. ובזה אמרו אשה עיניה צרה באורחים אף ששרה אמנו ודאי כיוונה לטובת האורחים להאכילם ביפה יפה דקה מן הדקה, מכל מקום המוסיף בזה, גורע.

1148

1149ומזה תבין במכל שכן בדורותינו אשה האומרת שאינה יכולה לתת לאכול להאורח אם לא תכין עצמה קודם ותבשל הרבה למענו וממובחר המאכלים, אין זה אלא עין צרה כי אם יאמרו לה שתכין על אכילת אורח לא תרצה ותאמר תירוצים אחרים אין לה בשר עתה ומים. ועיקר חביבות מצות הכנסת אורחים מי שרוצה לקיימה לקרוא האורח על מה שהכין למענו, ובודאי האורח לא בהמה ושור הוא שיצטרך לאכול עד אין שיעור ורק כאשר יתן בעין יפה, בלב ולב ישבעו נפשם בטוב, ולא ירעבו.

1149

1150ואפשר שמה שאמרו חז"ל (שבת קנ"א:) אמר לה ר' חייא לדביתהו כי אתי עניא אקדים ליה ריפתא כי היכי דליקדמו לבניך רומז אל הנזכר שיתנו קודם להאורח דבר מה שלא יחלש לבו קודם הכינו הסעודה כי זה בא מדרך, ועיף ויגע, ובודאי לא אכל איזה סעודה וצריך להטעימו דבר מה. וזה אקדים ליה ריפתא פירוש קודם עיקר הסעודה וכן יעשה לבניכם כי גלגל הוא שחוזר בעולם, אף שצדקה היא מעשרת, קשה למיעבד כדבעי, כי אריה רכיב על זה המעט מעות שיש לו וסובר שצריך הוא להוליכו לקבר אחריו ואינו נותן דעתו ולבו אשר אין מלווין לו לאדם לא כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות כי אם זה המעט צדקה וגמילות חסדים שמקיים בממונו, וזה חלקו מכל עמלו שהוא עמל בעולם הזה יומם ולילה מה שנותן מפתו לעני להאכיל רעבים ולהשקות צמאים ולכסותם כדי מחסורם אשר יחסר להם. ואם גם זה אינו עושה הרי כל עמלו שהוא עומל הוא לריק ולבהלה, ומה שישאר אחריו יוכל להיות שעוד יהיה שמור לרעתו אם בניו לא ישמרו ברית ה' ועדותיו, עוד יעשו הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיו של זה כאשר ראינו כמה פעמים, ובזה אוי לו בעולם הזה שעבד כל ימיו ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, ואבוי לו בעולם הבא שעם ממונו עושין עבירות להמרות פי ה' הכי לזה היה צריך להכין בכל ימי חייו. אמנם המעשים טובים שיעשה בממונו הוא ילוונו במותו וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו כנודע.

1150

1151והוא עומד עליהם וגו'. מודיענו הכתוב בזה כמה גדלו מצוותיו יתברך בעיני אברהם שעמד על האורחים אף שכנגד השכינה ישב, כמאמר הכתוב והוא יושב פתח וגו' מכל מקום כיון שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה כמאמר חז"ל (שבת קכ"ז.), חלק כבוד למצוותיו יתברך יותר כביכול מכבוד שכינת קדשו וזה הוא כבודו יתברך לחבב מצוותיו באהבה. וכמו שמצינו שהלך מנגד השכינה בשביל לקבל האורחים שמזה למדו שם שגדולה הכנסת אורחים וכו' כן חלק כבוד למצוה לעמוד מפניה וכנגד השכינה ישב והנה גם מזה יכלו חז"ל ללמוד שגדולה וכו' ואך כי למדו מהכתוב הקודם לזה.

1151

1152ועוד אפשר טעם עמידתו בזה לפי שחביבה מצוה בשעתה כמו שמצינו בבעלי אומניות שבירושלים שהיו צריכים לעמוד מפני מביאי בכורים הגם דאינם חייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתן כאשר שנו חכמים במשנתינו (פרק ג' דבכורים משנה ג') והכל מפני שחביבה מצוה בשעתה כמבואר שם ועל כן גם כאן עמד אברהם לחביבות המצוה.

1152

1153ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. חז"ל אמרו (בבא מציעא פ"ז.) כדי לשגר לה כוס של ברכה ועוד טעמים למה ששאלוהו על שרה. ובדרך הפשוט נראה לי כי הנה מדרך הכשירה שבנשים החפיצה באורחים לבוא אל האורח לשואלו מאין באתם וכדומה בדברים רכים בכדי שתנוח לב האורח בזה להראות לו כי גם היא חפיצה בו ואין בלבה עליו, ובזה ינחת האורח למאוד כידוע ותערב לו אכילתו בהיותו יודע שגם היא אינה מסרבת בו, והנה שרה לא עשתה כן ולא קיבלה פניהם כלל ולזה שאלו איה שרה אשתך, כי על אשה אחרת לא היה קשה כלל למה לא נראתה כלל אל השולחן להכין את לחמה כי מן הסתם כאשר לא באתה ודאי אינה חפיצה באורחים ועל אפה וחמתה זאת ואינה רוצה לסבור פניהם כלל, אבל שרה ידוע בצדקתה הגדולה ונביאה היתה יותר מאברהם כמאמר חז"ל (ריש שמות רבה) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות וכו' ועוד אשתך היא ובודאי מעודה הורגלה באורחים, ועל כן תמהנו מדוע לא באתה אל השולחן המלך לקבל האורחים בסבר פנים יפות, ועוד דקדקו לומר איה שרה אשתך ולא סתם איה אשתך לומר כי דוקא על שרה אנו שואלים והיא אשתך ולא הגר כי היא רק שפחת שרה ולא אשת אברהם, ולזה השיב אברהם ויאמר הנה באהל פירוש כי אף שחביב עליה אורחים למאוד מכל מקום כל כבודה בת מלך פנימה וצנועה היא ואין דרכה לצאת מאהלה.

1153

1154גם יאמר ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. לדקדק תיבת ויאמרו כי לכאורה לא היה צריך לאמירה זו אלא אחד, שהוא לבשר את שרה. וגם למה שאמרו בכדי לשגר לה כוס של ברכה גם לזה היה די באחד. ואמנם הם כיוונו להשאיר ברכה בבית אכלם כדרך האורחים הצדיקים אשר אחר אכלם וכשתם ומברכים לה' מברכין גם לבעל הבית בכוונות ידועות לזה להתברך בברכת הבית שימולא בכל טוב וברכה וכאשר אמרו חז"ל (ברכות מ"ו.) אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית ומה מברך יהי רצון וכו' ויצלח מאוד בכל נכסיו ואל יזדקק שטן במעשה ידיו וכו'. וגם המלאכים לכוונה זו כיוונו.

1154

1155והענין כי נודע אשר איש ואשתו אם הוא צדיק והיא צדקת כדבעי למהוי, אז הוא מכונה על שם הוא"ו שבשם הוי"ה, והיא מכונת על שם הה"א שבשם הוי"ה. והנה אות הוא"ו יש לה שלושה מילוים שהוא ביו"ד באל"ף בוא"ו וזה כולל כל מילוי שם הוי"ה כי בשם ע"ב הוא מילוי י"ו ובס"ג א"ו וכן במ"ה, ובב"ן בו"ו לחוד. ועל כן ויאמרו אליו ונקוד על איו שבאליו לרמ"ז על א' י' ו' שהוא ג' מילוי הוא"ו המכונה על שם איש הצדיק, וכיוונו בזה לברך אותו בהארת כל ד' מילוים של שם הוי"ה שהם מספר ברוך עם הכולל כנודע. והלמ"ד שבאליו היא ברכה בפני עצמו להיות זוכה לאור המקיף מבחינת נשמה לנשמה סוד החיה שהוא סוד הטלית המקיף לאדם מכל צדדיו שהוא בלמ"ד בסוד מגדל הפורח באויר, וזה ויאמרו כולם אלי"ו בסוד אורח מברך לבעל הבית שברכו כולם אותו באי"ו שבאליו ובלמ"ד כנזכר. וגם אמרו אי"ה שרה אשתך כי הנה הה' שבשם הגדול והקדוש ברוך הוא יש בה גם כן שלושה מילוים ביו"ד באל"ף בה"א, וזה גם כן בכל ארבע מילויי שם הוי"ה כי בע"ב וס"ג הוא מילוי יו"ד ובמ"ה מילוי אלף ובב"ן מילוי ה"א, ולפי שהאשה הצדקת נרמזת בה"א שבשם, אמרו אי"ה שרה אשתך שהוא מילוי הה"א בחינת האשה והיא תבורך גם כן מכל הד' מילויי שם הוי"ה ברוך הוא. ואחר שהאשה מתברכת בזה אז כל טוב אדוניה בידה ונקראת מטרוניתא ואדון לכל, והשם ב"ן שרומז עליה מתברך ונשפע ממה שלמעלה ואז ממילא ולשרה ב"ן והבן.

1155

1156והנה גם מילוי שם אהי"ה נרמז באי"ה כי כל מילויו הוא ביודין בההין באלפין שהם קס"א קמ"ג קנ"א, וגם לזה כיוונו שאמרו איה שרה וגו' ששרה תתברך מכל מילויי שם אהי"ה שכל מילויו באי"ה, ואפשר לזה אומרים המלאכים אי"ה מקום כבודו כי מקום כבודו הוא הנוקבא הנקראת מקום כבודו (כמו שמובא בדברי מרן האר"י ז"ל בקדושת כתר) הוא באי"ה מילוי שם אהי"ה וכל אהי"ה הוא בכתר ועל כן אנו אומרין זאת בקדושת כתר והבן.

1156

1157והנה אהי"ה אדנ"י גימטריא כוס וזה שאמרו כדי לשגר לה כו"ס של ברכה פירוש שכיוונו באמירת איה להמשיך הברכה בחינת ד' מילויי שם הוי"ה גימטריא ברכה עם האותיות והכולל כנודע ממקור הברכות שהוא משמות מילוי אהי"ה אל שם אדנ"י בחינת דרגה התחתונה ומשם לחלק טרף לשורש נשמת שרה והבן. ועל כל זה השיב אברהם הנה באהל כי הנה אמרו חז"ל (ילמדנו מובא בילקוט רמז תשס"ח) בפסוק (במדבר כ"ג, ט') הן עם לבדד ישכון וזה לשונם: הן בלשון יונית אחד וכו' תדע לך שהוא כן, חשוב כל האותיות ותמצא כולן יש להן זוג וה"א ונו"ן אין להם זוג א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה א"ט ב"ח ג"ז ד"ו ה' אין לה זוג וכן י"צ כ"ף ל"ע מ"ס נ' אין לה זוג וכו' עד כאן, (וכן הוא בשמות רבה ט"ו, ז'). ונמצאת למד שאותיות ה"ן רמוזים על שהם לבדם, וזה אמר להם אברהם כששמע שבירכו את שרה בברכת שמים מעל אמר להם על דרך שהשיב לה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי פירוש בלא ולד (כתרגומו ופירוש רש"י) והנה בן ביתי יורש אותי, וכן שרה מה בצע בברכתה כיון שהנ"ה באוהל פירוש אין באוהל ביתה כי אם היא לבדה כמו אותיות ה"ן שהם לבדם (כי שורש הנה הוא ה"ן רק נתוסף ה' ללשון נקבה ובלשון זכר יתוסף לומר הנו והכל אותיות הפעולה) ולא יש עתה שום זרע ולד ומה תועלת לה בברכה, ודברים אלו נתגלגלו בפי אברהם הכל בסיבה מאת ה' כדי שהמלאך יעשה שליחתו וישיב על זה שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך לידע אשר תועלת לה בברכתם כנאמר.

1157

1158ויאמר שוב וגו' והנה בן ושרה שומעת וגו' והוא אחריו וגו'. מקרא קודש הזה צריך הבנה. א' מפני מה פתח תחילה בבשורה לאברהם לאמר שוב אשוב אליך וסיים בשרה והנה בן לשרה אשתך, ב' למה נכתב ושרה שומעת פתח האהל מה נפקא מינה מזה אם שמעה שרה או לא, ג' מה שאמר והוא אחריו ופירש רש"י הפתח היה אחר המלאך מה זה בא להודיענו.

1158

1159ויבואר זה על פי המבואר בדברי הרב הקדוש (הציוני בפרשה זו ומובא בילקוט ראובני) וזה לשונו: ועתה נתחיל לגלות מי היה המלאך וכו' ובעבור שלא עשה שליחתו כהוגן שלא היה לו לבשר את שרה תחילה דאיהי מעלמא דנוקבא ודא היה סיבה שנפטרה שרה והוצרך שיצחק יעקד על גבי המזבח, לכך נענש המלאך וכו' וכל זה גרם הס"מ שנתן עצה למלאך איך יעשה כי המלאך היה מסופק למי יבשר לאברהם או לשרה וכו' והס"מ היה עומד בפתח האהל של אברהם וכו' והתחיל עם המבשר אמר לו שליחותך שתבשר תולדת יצחק לאברהם זה אינו נקרא בשורה כי כבר אברהם נתבשר מפי הקב"ה והשליחות שלך אינו כי אם לבשר את שרה שהיא אינה יודעת כלום וכן עשה ובישר את שרה וכו' עד כאן.

1159

1160והנה ידוע אשר אין דרך היצר הרע לבוא בתחילה אל האדם להסיתו תיכף בהעבירה ממש, רק תחילה מפתה אותו במעט מעט וכאשר ישמע לו אז יסיתנו וילך עד בואו לעבור העבירה בפועל וכאשר אמרו חז"ל (שבת ק"ה:) כך אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו' עד כאן. וכך המלאך הקדוש, כשפיתה אותו תחילה הס"מ על הדבר הזה לא שמע לו תיכף לבשר לשרה לחוד, ונפל בדעתו שהוא יבשר לאברהם ואך גם שרה תשמע קולו. כי נתפתה אפשר עיקר הבשורה לה כדברי הס"מ, ולכן שאל לו איה שרה אשתך בכדי שתבוא גם היא לשמוע קולו וכאשר באתה גם שרה התחיל הוא לדבר עם אברהם לבד ואמר שוב אשוב אליך, ואך לפי שהתחיל במעט לציית לדברי הס"מ פיתה אותו תיכף מכל וכל לסיים בעיקר בשורת הזרע לשרה לבד מאחר ששומעת פתח האהל וסיים והנה בן לשרה אשתך בכדי שיתקשר בעלמא דנוקבא, ומאן דאתקשר בנוקבא מיתה אזדמנת קמיה. וכאשר היה באלישע שאמר (מלכים-ב ד', ט"ז) את חובקת בן, ומת הילד כמו שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ד:). ואכן ביצחק הועיל על כל פנים מה שהתחיל באברהם ואמר שוב אשוב אליך שיתוקן יצחק על ידי עקידה.

1160

1161וזה סדר הפסוק, ויאמר שוב אשוב אליך, שאני מבשר אליך דייקא בך אתקשר, וסיים שלא כהוגן והנה בן לשרה אשתך ואמר הכתוב מי הביאה לשרה כאן לסיים בבשורה לשרה, הוא מחמת ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו כלומר הס"מ היה עומד אחר המלאך כמו שאמרו שם והס"מ היה עומד בפתח האהל של אברהם וכו', ועל כן בתחילה פיתה אותו עד ששאל על שרה איה שרה אשתך ובאתה לשמוע פתח האהל וכיון שהיתה עומדת שם פיתה אותו עוד ושמע לעצת הרשע ובישר לשרה לבד, ואך על כל פנים כיוון בדבריו אל אברהם ואמר לשרה אשתך רצה לומר שהיא טפילה אליך ואתה העיקר ולכן נתקיים יצחק על ידי העקידה, והמלאך נענש שלא עלה למעלה עד עת בואו לבשר את מנוח שעלה בלהב העולה שהעלה מנוח על הצור ונאמר שם (שופטים י"ג, י"ט) ומפליא לעשות.

1161

1162ואברהם ושרה זקנים וגו'. הגם שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ג') האיש אינו מזקין (פירוש אין זקנותו מזיק לו מלהוליד) מכל מקום ודאי בזקן יותר מדאי אי אפשר לו להוליד וכאשר אמרה כאן ואדני זקן ולזה אמר ואברהם ושרה זקנים באים פירוש שניהם היו נקראים זקנים נגד הלידה כמו היא גם הוא, ואך בשרה נראה הדבר יותר כי חדל להיות לה אורח כנשים אבל באמת שגם אברהם היה זקן מלהוליד ומה שכתוב חדל להיות לשרה ולא סתם חדל לשרה אורח וגו' פירוש שחדל בעין כל בריה שיוכל להיות עוד לשרה אורח כנשים כי כבר יצתה מזה כל עיקר ולא האמינו להיות לשרה עוד אורח, או אפשר לכך כתוב יותר תיבת להיות כדי להיות נדרש גם למטה לומר לכך פסקה מכל וכל כדי להיות לשרה עוד אורח כנשים בדרך נס מופלג ואז הכל יראו כי יש מושל ומולך על כל מיני טבע העולם ואשר יחפוץ יעשה. וזה ואברהם ושרה זקנים וגו', ועוד חדל פירוש הקב"ה פסק ממנה בזקנותה כל עיקר וסתות בכדי להיות לה עוד אורח אחר פסקה ויתקדש שמו בעולם.

1162

1163ותצחק שרה וגו'. נודע לכל קישוי ההבנה בפסוקים האלה וגם אנו נאמר מה שהורני ה' ממעון קדשו, והוא כי הנה כבר כתבתי כמה פעמים שכמו שהאדם מתנהג עם הקב"ה כן למולו הקב"ה מתנהג עמו כמאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו וכן אמרו חז"ל (סוטה ח':) במדה שאדם מודד מודדין לו, והאיש אשר מתנהג עם הקב"ה בעבודתו רק בדרך טבע העולם כמו ללמוד לפי כוחו ומזגו ולעשות מצוות בטבע כוחי גופו כמו תפילה ותפילין וסוכה ושאר מצוות רק לפי כוחו כמו שעה ושתים וכאשר יחלש לבו יצא לפועלו ולעבודתו לאכול ולשתות וכמו כן אם יוגבר הקור יניח סוכתו וילך לביתו ועושה צדקה לפי השגת ידו ולא יפזר מממונו למצוות ה' יותר מערכו. כמו כן הקב"ה מתנהג עמו וכאשר טוב לכל העולם גם לו טוב. וכאשר יחלה, הקב"ה ירפאהו בסיבות טבע העולם על פי רפואת הרופאים, וכדומה בכל הדברים. אבל לא ישנה עבורו טבע העולם, דרך משל כשיפלו עליו שודדי לילה שלא יוכלו לנגוע בכל אשר לו, או לרפאותו בלמעלה מהטבע כי לא זכה עדיין לזה ונודע כמה קשה לפני הקב"ה לשנות מזל טבע העולם עד שאמר לר' אלעזר בן פדת (תענית כ"ה.) אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דתתילד במזלא דמזוני, הגם שידוע אשר אין דבר קשה ח"ו לפני הקב"ה ומי ברא המזל ומי המקיים המזל הלא הוא האומר ועושה המדבר ומקיים וחלילה וחלילה שְיֵאָמֶר שיש דבר קשה לפניו כי מי יעמוד נגדו והכל כאין ואפס נגדו וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ואמנם כי מלך במשפט יעמיד ארץ וברא מדת הדין ומדת הרחמים ומי יאמר זכיתי לבי והן שמים לא זכו בעיניו. ולשנות הטבע עבור האדם צריך זכות גדול ועבודה רבה במסירת נפש רבה כאשר נבאר, ומדת הדין מקטרג. ולכן קשה זה לפניו כביכול אבל לא ח"ו לקוצר ידו.

1163

1164ואמנם האיש אשר מתנהג עם הקב"ה למעלה מטבע העולם ומוסר נפשו לה' באמת לאמיתו ואומר לנפשו שחי ונעבורה כאשר אברהם אבינו היה עושה שמסר עצמו לאור כשדים ומל עצמו לתשעים ותשע שנה, כן הקב"ה מתנהג עמו למעלה מטבע העולם ואמר לו מאי דעתך דקאי צדק במערב אהדרינא ליה ומוקמינא ליה במזרח (כמו שאיתא בשבת קנ"ו:). וכן אפילו בדורות התנאים קרה לכמה מהם נסים שלא בטבע כמו ר' חנינא בן דוסא שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק (תענית כ"ה.). ור' פנחס בן יאיר גער במים ונקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה (חולין ז'.) ועוד הרבה, והכל כפי כח זכותם ועבודתם ומסירת נפשם לה' ביותר מטבע כוחי גופו כמו ללמוד יותר מטבע כח גופו במסירת נפש כההוא מעשה דרבא שהיה נובע דם מאצבעו והוא לא היה יודע כלל ולומד עוד (כמו שאיתא שבת פ"ח.). כשיגיע לידו ממצוות היקרים כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה, ופושט את מלבושיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים, וכשנותן צדקה לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו ליתן טרף לביתו או לא, ולמול ערך עבודתו כן הקב"ה מתנהג עמו.

1164

1165ואמנם בדורות התנאים עם כל זה היה בנקל יותר לשנות טבע המזל לפי שאחר מתן תורה הוציא הקב"ה כל אלין העוסקין בה לשמה מחיובא דכוכבים ומזלות, אבל קודם מתן תורה כל בריין דעלמא היו תלוין במזל ולולא אברהם שהיה זכותו גדול ונורא מאוד ומסר נפשו כמה פעמים לה' אלהיו היה קשה להוציאו מתחת המזל והכל כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכאמור. וכמו שאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ז ובשאר מקומות) ולך ראה שהוצרך הקב"ה לשנות שמו ולומר אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינה מוליד וכו' (בראשית רבה מ"ד, י'), כי קודם מתן תורה שכל העולם לא היה כדאי לשום נס בעולם, ומדת הדין היה קשה למאוד, היו צריכים זכות גדול לנס. ותראה שהצלת נח הצדיק היה נסתר בדרך טבע העולם ולא היה כדאי לשנות טבע העולם עבורו לעמוד בתוך המים ולחיות כמו אברהם בכבשן האש.

1165

1166ובזה נבוא בביאור הכתובים כי הנה אף אברהם אבינו בשמעו דברי ה' שיעמוד זרע משרה, נאמר (לעיל י"ז, ט"ז) ויפול אברהם על פניו ויצחק. ונודע מה שפירש רש"י בשם התרגום, אבל עוד לאלוה מילין. כי הנה אברהם אבינו אף שמלומד בנסים היה שניצול מאור כשדים, ופרעה וביתו לקה על דבר שרי. מכל מקום סבור בדעתו שכל הנסים האלו לא בזכותו הם כי אם הקב"ה עושה זאת למענו למען יתקדש שמו בעולם וזאת היתה עיקרי האמונה שאברהם קרא בשם ה', וכשהפילו עבור זה לאור כשדים ודאי היה כבוד ה' בזה להצילו לראות שיש אלהי עולם ה' אשר לא יבושו קוויו. וכן במצרים שכל העולם היו יודעין שאברהם ושרה עבדי ה' המה והיה צריך להתקדש שָׁם שֵׁם שמים אשר יציל את עבדיו הבוטחים בו, לעיני פרעה וכל מצרים. וכן ברדיפת ארבע מלכים היה כבוד שם ה' בזה. אבל בנס זה היות לו בנים משרה לכאורה אין זה כל כך הגדלת כבוד שמים, ובשלמא אם לא היה לאברהם זרע כלל היה אפשר לומר להראות אשר לא יעזוב ה' את חסידיו ולחוננם בבנים אף שלא מטבע העולם אבל כיון שכבר היה לאברהם זרע שכבר נולד ישמעאל ונמצא על מה זה הקב"ה יפליא פלאות לשנות טבע המזל הקשה להוליד למאה שנים אם כבר יש לו בן.

1166

1167וזהו שאמר הכתוב ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד וגו' עד לוּ ישמעאל יחיה לפניך. כלומר תמה בעצמו על מה יעשה הקב"ה פלאות נסים כאלה והלואי ישמעאל יחיה לפניך ופירש רש"י ביראתך, ויתקיים בזה לזרעך אתן את הארץ. וזה הכל שייך באברהם ולכן לא הקפיד הקב"ה על אברהם כי ודאי האמין בה' שהוא כל יכול ואך היה תמיה בעיניו שהקב"ה יתנהג עמו כל כך למעלה מן הטבע לשדד המערכה בשבילו והוא כבר יש לו בן.

1167

1168ואמנם שרה הצדקת הנה גם היא האמינה בודאי אשר הקב"ה כל יכול וכבר ראתה כמה נפלאות ונסים מאתו יתברך בהצלת בעלה מאור כשדים ובד' מלכים ומכת פרעה עבורה, ואמנם להיותה יודעת כמה קשה שינוי הטבע לפניו יתברך בימים ההם דנה שזה הכל היה לכבודו יתברך כנזכר ובזה ודאי שהקב"ה ישדד המערכה בשביל גידול שמו וכל פעל ה' למענהו אבל שיפליא ה' דבר למעלה מן הטבע בשביל האדם לא יעשה ה' זאת אחרי שקשה לפניו שינוי המזל.

1168

1169ואמנם האמת לא כן הוא כי מיד אשר יזכה האדם לזה בערך עבודתו יותר למעלה מטבעו בכל כוחו אין דבר קשה לפניו יתברך, ומה גם כי גם בזה יש הגדלת שמו יתברך להראות אשר כל מעשה בראשית כפופים לבעלי תורה ועמליה וכאשר יגזרו עליהם כן יקום ואין מזל למי שעובדו בלבב שלם. וכיון ששרה היתה ידועה לכל בצדקתה הגדולה מעת נלקחה לבית פרעה והיתה נביאה יותר מאברהם כאומרם ז"ל (ריש שמות רבה) על פסוק (לקמן כ"א, י"ב) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ולא היה לה שום ולד אם היתה מתה בלא ולד היו הכל אומרין שח"ו אין כח בהקב"ה לשדד מערכת השמים בשביל עובדיו והכל ניתן תחת המזל בין עובד בין איננו עובד, ונמצא אשר יש גם בזה רבות כבוד שמים וגדולת שמו ברוך הוא אשר מוציא עובדיו מתחת מערכת השמים, ואדרבה כל מערכת השמים בידם הם כאשר יגזרו עליהם כן יקיימו כאשר אמר יהושע (יהושע י', י"ב) שמש בגבעון דום, או רבי פנחס בן יאיר פלוג מימיך כנזכר. ועל כן הקפיד ה' על שרה אשר צחקה בלבה ולא האמינה אשר ישדד ה' מערכת השמים בשביל עבדיו הצדיקים, ונהפוך הוא אשר מערכת השמים בידם הם וכן נעשה בשרה אחר שהניקה בנים שכל גדולי המלכות הביאו בניהם להניק ואז נתקדש שם שמים במאוד בראותם פועל ה' מה שפועל בעולמו ונתן לצדיקיו כח וממשלה בעליונים ובתחתונים.

1169

1170ועתה נבוא בביאור הכתובים ונאמר כי הנה שרה הביטה שני דברים שינוי הטבע כמאמר חז"ל (רש"י בפסוק זה בשם תנחומא) אחד, גודל הזקנה שמסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד. והשנית, צימוק השדים שאמרה השדים הללו שצמקו איך מושכין חלב. והנה מיד כשראתה וסת נדות כמו שאמרו (בבא מציעא פז. ובראשית רבה מ"ח, "ד) בפסוק ויקח חמאה וחלב, ולחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה וכו'. וידוע אומרם ז"ל (בכורות ו:) דם נעכר ונעשה חלב, ונמצא צימוק השדים כבר הנה אין מניעה מאתם כי יהיה להם מאין למשוך חלב ואמנם הקרבים שהיה בלתי אפשרי לטעון עוד ולד עבור הזקנה וצריך להיות שינוי הטבע גדול לזה, וזה לא האמינה כנזכר שיעשה זאת אלהים בשביל האדם.

1170

1171וזה מאמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה דייקא על עסקי קרביה המעים והקרבים איך יהיו אלו טעונין ולד כי הן אחרי בלותי היתה לי עדנה שחזרה לראות וסת נדות ונמצא חשש צימוק השדים לא ימנע לזה כי דם נעכר ונעשה חלב אך ואדני זקן כלומר הן אפילו בעלי שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ג') האיש אינו מזקין פירוש אין זקנותו מזיק מלהוליד ואף על פי כן לעת כזאת שהוא זקן יותר מדאי נמנע מאתו שיוליד עוד, כמו שאמר בעצמו הלבן מאה שנה יולד וכאשר העיד הכתוב גם כן ואברהם ושרה זקנים באים בימים וכבר כתבנו ששניהם היו זקנים לענין ההולדה אף האיש שאינו מזקין, ומכל שכן אני שהאשה מזקנת וכבר זקנתי מהיות לי בנים ואיך ישנה ה' טבע המזל כל כך בשבילי. ונמצא עיקר דיבורה היה על עצמה מה שהיא זקנה למאוד ולא אמרה ואדוני זקן רק להוכיח כיון שאפילו הוא נקרא זקן לזה, אם שהאיש אינו מזקין מכל שכן היא, אבל לא העמידה עיקר התמיה על זה שאדוני זקן כיון שהאיש אינו מזקין יכול להקרות לפעמים שאף בזקן יותר מדאי לא יזיק זקנתו אבל זקנת האשה ודאי שיצא מכלל הטבע שתוליד. וכן משמע באמירת אברהם שאמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ולכאורה למה להזכיר שניהם כיון שלבן מאה שנה אינו בטבע שיולד הרי די התימה בזה ואם יצוייר שהוא יוליד גם היא תוליד אלא ודאי שבאיש על כל פנים יוכל להקרות לפעמים שיולד כיון שאינו מזקין. ולזה כפל לומר הגם שיצוייר לפעמים שלבן מאה שנה יולד, על כל פנים ואם שרה הבת תשעים שנה, היא ודאי אינה בטבע כלל שתוליד. וכן כאן שרה העמידה עיקר התמיה בקרבה במה שהזקינו קרביה ומעיה מלהוליד ונשאה קל וחומר מאתו כאמור.

1171

1172וזה מדויק בפסוק, כי בלא זה סותר סוף דבריה לתחילת דבריה כי בתחילה אמר ותצחק שרה בקרבה וכדרשת חז"ל מסתכלת במעיה ואמרה אפשר הקרבים הללו טעונין ולד וכו' וסיימה לאמר ואדני זקן משמע שהעיכוב עבורו מה שהוא זקן, ואמנם הוא כדברינו מה שאמרה ואדני זקן לא אמרה אלא ללמוד מזה במכל שכן אשר אינו בטבע לפי זקנתה. אבל מאתו יכול להיות שאין מניעה כל כך כמאמר חז"ל האיש אינו מזקין ועל כן הנה דבר ה' אמת. ואומר הכתוב,

1172

1173ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. כי זה היה עיקר הצחוק והתמיה מה שכבר זקנה כל כך ואיך הקרביים הללו טעונים ולד כאומרו ותצחק שרה בקרבה לא צחקה כי אם על עסקי קרביה ולא מה שהוא זקן וכאמור.

1173

1174היפלא מה' דבר. פירוש איך יפלא מה' בחינת המהוה את כל, לומר שלא ישדד מערכת השמים כי אם למענו, ובשביל האדם קשה לו ח"ו לעמוד נגד המזל. הלא מי שאמר ועשאם והתהוה אותם מאין ליש ודאי בידו להכניעם ולשברם ולשדדם לעשות כרצונו ולא כרצונם, וכיון ששרה הצדקת הגדולה בצדקתה ועבודתה את ה' עד שזכתה לנבואה ואין לה עדיין שום בן וזרע ודאי הנה למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן כי לא יעמוד בפני עובד שום דבר. ותדע שמה ששינה הקב"ה שם אברם ושרי ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י') אברם אינו מוליד וכו' לא ח"ו בשביל קשיות שינוי המזל הוכרח לשנות שמו כי מה זה לפניו יתברך שמו. ואולם הוא כאשר כתבנו שלשינוי המזל צריך להיות האדם בקדושה גדולה ובצדקת אמת וידוע אומרם ז"ל (ברכות ז':) מאי רות שזכתה ויצא ממנה דוד שרויהו להקב"ה בשירות ותשבחות ומנלן דשמא גרים שנאמר (תהלים מ"ו, ט') אשר שם שַׁמוֹת בארץ אל תקרא שמות אלא שֵׁמוֹת וכו' עד כאן. כי השם הוא לפי ערך הקדושה שבקרב האדם והן אמרו (נדרים ל"ב:) בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים מספר אברם ואחר כך המליכו עוד על ה' אברים ואלו הן שתי אזנים וכו'. הרי דשינוי שם אברהם היה לפי עוצם הקדושה שנתקדש עוד, וכן בשרי ושרה שאמרו (בראשית רבה מ"ז, א') לשעבר שרי לעצמה עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם וכו' וזה הכל מורה על גדלות הקדושה שנתקדשה יותר עד אשר זכתה למשול יותר, כי לפי ערך שאדם מושל על עצמו על כח אבריו ותאותו כן מושל על העולם כנודע, ונמצא אשר לא היה יכול להיות שינוי המזל כי אם אחר שנתקדשו עוד בקדושה יתירה גדולה כי צריך זכות גדול לזה כאשר אמרנו למעלה, וזה ענין אומרם אברם אינו מוליד אברהם מוליד כלומר בהיות שמו אברם עדיין לא זכה לשדד המערכה וטבע העולם עבורו כיון שעדיין לא זכה לצאת מכל בחינת טבע העולם ועדיין היה לו ה' אברים שלא היו ברשותו ואיך היה יכול להעשות לו נס למעלה מטבע העולם כיון שעדיין לא יצא מכל טבע העולם, עד אחר שנקרא אברהם ויצא מכל בחינת הטבע עד גמירא ואז אברהם מוליד כי אין מזל אליו וכל מערכת השמים בטלין ומבוטלין נגדו, וכן בשרי ושרה.

1174

1175ואולי שזה אמר הכתוב למעלה וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. כי אחר שאברהם מל עצמו ואמר לנפשו שחי ונעבורה לעובדו בכל נפשו במסירת נפש ממש ונשלם בכל האברים ויצא מכלל טבע העולם לגמרי אז נראה אליו ה' לומר כי מעתה יתנהג עמו בבחינת שם הוי"ה ברוך הוא המורה על למעלה מהטבע, כי בחינת שם הוי"ה ברוך הוא, הוא המהוה את כל סתם טרם הכנסתו לבחינת הגבול והטבע ואחר כך על ידי שם אלהים שגימטריא הטבע נגבל כל דבר על בחינת הגבול והטבע. ועל כן נאמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו' כי כל הבריאה היתה בשני השמות הללו תחילת ההוי"ה לבד בלתי גבול ואחר כך במדה וגבול על ידי שם אלהים. ולכך בכל מקום שהוצרך שידוד הטבע ושבירת מערכת השמים וכוכביהם נאמר בו שם הוי"ה כי הוא מהוה ומחדש הדבר ההוא בלמעלה מהטבע. ועל כן אחר המילה נראה אליו ה' בנגלה לומר כי מעתה כל הנהגתו יהיה בשם הוי"ה המהוה למעלה מהטבע והוא באלוני ממרא כלומר בחלקו ובעצתו כי הוא שנתן לו עצה על המילה כמו שאמרו (בתנחומא פרשה זו) שאמר לו בדבר הזה אתה מבקש עצה הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה לך כל הנסים וכו'. כי לכאורה צריך להבין ענין עצה הזו הלא נודע אהבת וחיבת אברהם לבוראו שהיה בלתי שיעור, ובכמה נסיונות עמד לפניו והפיל עצמו לכבשן האש עבורו ולא שאל כלום לשום אדם בעצה, ועל מצות מילה ישאל לענר אשכול וממרא.

1175

1176ואמנם כי הלא לא מצינו מפורש במקרא שיאמר לאברהם להמול בשר ערלתו כי בתחילה אמר לו (לעיל י"ז, ב') אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ופשוטו של מקרא הוא פלח קדמי והוי שלים בכל הנסיונות כתרגומו. ופירש רש"י ואחר כך אמר לו זאת בריתי וגו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר וגו' אבל לא אמר בפירוש שהוא עצמו ימול. ובזה היה מקום לאברהם לדון ולומר הלא אין דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מג' עבירות כידוע, ובשאר כל המצוות נאמר וחי בהם ולא שימות בהם ובזה היה סכנת מיתה כמו שאמר לו ענר ואשכול (שם בתנחומא). ואך כי ספיקו היה כי עדיין לא ניתנה התורה ולא נאמר עוד וחי בהם ומותר לו למסור נפשו למצוות ה', ועוד כי אחרי ראותו כמה נסים ונפלאות שעשה לו הקב"ה בעת קיום מצוותיו באור כשדים וברדיפת המלכים וכדומה הנה אין מעצור לה' להושיעו ויקיים נפשו בו גם בעת כריתת ערלתו, ובאמת שמו יתברך הבוחן לבות וכליות ובוחן צדיקיו העומדים לפניו כמאמר הכתוב (תהלים י"א, ה') ה' צדיק יבחן וגו' על כוון הזה לא צוה לו בפירוש מצות המילה רק ברמז במאמר ביני וביניכם שגם הוא בכלל, וגם במאמר התהלך לפני וגו' נרמז המילה כמאמרם ז"ל, לראות אם ימסור אברהם נפשו גם שלא בצווי בפירוש. ועל כן הלך אברהם לשאול בעצה לאוהביו מה יעשה בזה, והנה ענר ואשכול אמרו לו כיון שהוא לו סכנת מות כלך מדרך זו כיון שלא נצטוה בפירוש ויקיים וחי בהם. עד בואו לממרא, אמר לו הלא הוא שהצילך מכבשן האש ועשה כל הנסים וכו' כלומר כאשר עשה כן יעשה עוד להחיות אותך אחר המילה ולשמרך מכל רע. ונראה שעל כן תיכף אחר צווי המילה אמר לו הקב"ה שרי אשתך וגו' וגם נתתי ממנה לך בן שבזה יסמוך לבו ולא יירא מלמול מחשש סכנת מיתה כיון שהקב"ה הבטיח לו עוד בנים משרה הנה לא איש אל ויכזב ח"ו ובודאי יְחַיֶה אותו להקים זרע מאתו. ונחזור לענין כי ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה ועל כן וירא אליו ה' אחר המילה להראות לו כי כן מעתה הוא מתנהג עמו למעלה מטבע העולם להחיותו אחר המילה ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') אמר ר' ינאי ניקב נקב מגיהנם והרתיח כל העולם כולו וכו' הדא אמרת שהחימום יפה למכה וכו' כי כבר נתבטל כל הטבע עבורו, ולזה שלח לו תיכף ג' אנשים לבשרו בבן לשרה אחרי זקנתו הכל למעלה מן הטבע. ולזה אמר הקב"ה למה זה צחקה וגו' היפלא מה' דבר כלומר אחרי התגלות אליך בשם הוי"ה המהוה ומה' היתה זאת להנהיג אתכם למעלה מטבע העולם ואיזה דבר נפלא ממנו הלא שם אין שום בחינת גבול ומדה ושיעור רק מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וכו' (תענית כ"ה.) וזקנה וילדה שוין שם. ועל כן לא אמר כזה על אמירת אברהם שנאמר בו גם כן (בפרשה הקודמת) ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר וגו' הלבן מאה שנה וגו' (ועיין ברש"י ז"ל וחוץ מדרכיהם נראה) כי שם עדיין היה קודם המילה ולא נשלם אברהם בכל אבריו בלמעלה מהטבע לכן היה תמה אם עד כזה יעשה עמו שמו יתברך, אבל עתה אמר למה זה צחקה שרה כלומר עתה בהגלות נגלתי אליך בשם הוי"ה וח"ו ח"ו נראה שגם שם יש בחינת גבול ומדה לומר עד פה תבוא. ולא כן הוא כי היפלא מה' וגו' הלא שם אין דבר רק אחדות הפשוט הכל יכול וכוללם יחד.

1176

1177ואפשר לומר שמה שאמר הקב"ה למועד אשוב אליך כעת חיה ולכאורה עיקר המכוון באמירה זו לומר כי תלד שרה בן לזקוניו ומה נפקא מינה אימתי יהיה, ואכן הנה ידוע אשר אברהם ושרה היה תיקון אדם וחוה, וזה העץ שהיה לאברהם להבחין בו העוברים ושבים להשיבם אל ה' היה תיקון אכילת עץ הדעת שהיה נוטה קצת למינות כאומרם ז"ל (זוה"ק פרשה זו ק"ב:), והצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים והעמיד העץ להשיב בני אדם אל ה' כידוע מדברי האר"י ז"ל. וכיון שהם היו תיקון אדם וחוה היו ראוים להעשות כמו קודם החטא שעלו למטה שנים וירדו ארבע ולא היה צריכה לצער העיבור ולא לצער הלידה, ואך בזה אשר צחקה ולא האמינה בישועת ה' אל יראיו אבדה זאת והוכרח להיות כבראשונה בעיבור ולידה, ועל כן בתחילה קודם צחיקת שרה אמר המלאך בשליחת הקב"ה שוב אשוב אליך כעת חיה וגו' ולא אמר למועד אשוב אליך כאשר עתה כי לא היה שום קביעות זמן רק שוב אשוב וגו' כעת חיה, כלומר כעת הולדת האשה הולד, שנקראת חיה. (כמאמר חז"ל (יומא ע"ג:) והחיה תנעול את הסנדל וכדומה). ואך אחר הצחוק שאבדה זאת נאמר למועד אשוב וגו' כעת חיה כלומר למועד הקבוע לחיה אחרת והוא אחר ט' חדשים.

1177

1178ולזה אמר הכתוב היפלא מה' דבר ולכאורה דיבור כזה היה צריך לעשות איזה רושם. ואך זה הוא הרושם שנלקח הנס הפלא האמיתי להיות יולדת בשעת הזיקוק בלתי צער עיבור ולידה, ואמר בתמיה המתקיימת היפלא מה' דבר כלומר הן זה נפרש ונפלא שיהיה מה' דבר שיראו הכל כי מה' הוא בלמעלה מן הטבע המכונה על שם הוי"ה המהוה את כל בלתי שום גבול וקצב כידוע. ומעתה נגבל הדבר קצת בבחינת אלהים שגימטריא הטבע להמתין עד כלות ט' חדשים למעוברת. או כה יאמר היפלא וגו' כלומר הכי אוכל לעשות לך עוד דבר פלא והפלא שידעו הכל שמה' דבר אחרי שאמונתך אינו חזק בה' וסביביו נשערה מאוד. לא כן כי אם למועד אשוב אליך כעת חיה והוא לשנה הבאה ולא תיכף כראוי להיות.

1178

1179ולהבין אומרו כעת חיה כי ידוע אשר עיקר שם חוה הוא חיה, צא ולמד מטעם קריאת השם שהוא לפי שהיא היתה אם כל חי ולכן חיה נאה לקרותה ואך שינה שמה לחוה עבור חטא הנחש שהטיל בה זוהמא ונקראת חוה מלשון חויא אבל עיקר שמה חיה הוא ועל כן אמרו המילדות לפרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו (שמות א', י"ט). כי עיקר צער הלידה נעשה מקללות שנתקללה חוה אחר החטא כאומרו בעצב תלדי בנים וכאשר היתה שרה תיקון חוה ונתקן החטא אז היה ראוי להיות כמו קודם החטא לילד בריוח ולא בצער. ומחסרון האמונה במה שצחקה שרה נתקלקל זה קצת ונשאר כבראשונה. אך ודאי לא כנשים המצריות העבריות כי על כל פנים נתקן בשרה הרבה מתיקון חוה ויצאו שרה ובניה מכלל חוה לחיה באופן שלא יצטרכו כל כך למילדות בגודל צער הלידה כגויי הארצות. והוא אומרו כי חיות הנה שנכנסו לכלל חיה באופן שלא יצטרכו כל כך למילדות, (ועיין במה שכתבנו במקומו). ואפשר לומר כי על כן היתה שרי עקרה אין לה ולד לפי שהיה יצחק צריך לצאת זך ונקי בלתי שום פסולת, וכל עוד שהיתה זוהמת הנחש מכשכש במעיה לא היה יצחק יוצא זך ונקי כל כך, ועל כן הוצרך הקב"ה להמתין לה עד אשר תתוקן אצלה חטא חוה מכל וכל ונעשית בת תשעים שנה בחינת צדיק שנשלמה בצדקתה בשלימות הראוי ואז היתה ראוי להולדת יצחק.

1179

1180ולזה אמר הכתוב למועד אשוב אליך כעת חיה פירוש בעת שתזכה להקרא חיה בשלימות שתצא מכלל חוה מכל וכל והוא עת אשר תעשה בת צ' שנה שלימות בחינת צדיק ואז ולשרה בן ולא קודם. או כך יאמר הכתוב לפי הנזכר למה זה צחקה שרה וגו' ובזה גרמה היפלא מה' דבר בתמיה המתקיימת שלא תלד עד למועד אשוב אליך מה שהיה ראוי כעת חיה ולשרה בן, פירוש כיון שהיא תיקון חוה ושמה כעת הוא חיה היה מחויב להיות תיכף ולשרה בן שלא יצטרך כלל לעיבור ובזה שליגלגה אבדה זאת ולא תוליד עד מועד הבא וכאמור.

1180

1181ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה וגו'. זה יבואר על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ח) במה שאמר יעקב אבינו ע"ה אנכי עשו בכורך פירוש אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות אבל עשו הוא בכורך וכו' כי ח"ו שיעקב אבינו יוציא דבר שקר מפיו, ואולם אמר לשון המשתמע לתרי אפי והוא בלבבו יכוון על האמת ואם השומע ישמע ויטעה אין לו בכך כלום כיון שבלשונו מכוון גם האמת מה לו במה שהשומע יפרש על דבר אשר לא כן, והוא אמר אנכי מי שאנכי ואני עתיד לשמוע אנכי ועל כן לא אמר אני ועשו הוא בכורך. וכן פירש בזוה"ק (וישלח קע"א:) באמירת דוד המלך לנעריו ואמרת כה לחי ואתה שלום וגו' וזה לשונו: והא אתמר דאסור לאקדומי שלום לרשיעיא וכו' אלא הא אתמר דלקודשא בריך הוא קאמר, וחשיב נבל דעליה נאמר וכו' עד כאן. ונראה שעל זה אמרו חז"ל (בבא מציעא כ"ג:) בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנין מלייהו וכו' דקדקו לומר משנין מלייהו ולא אמרו עבידי דמשקרי כי ח"ו לומר שמשום איזה טעם וסיבה יוציאו דבר שקר מפיהם כי שארית ישראל לא ידברו כזב וחותמו של הקב"ה אמת והמשקר משקר ח"ו בחותם המלך כנודע לחכמי לב, ורק משנין מליהון לומר דבר המשתמע לתרי אפי ובלבבו יכוון על האמת ואם השומע שמע וטעה אין לו בכך. ועל אופן זה אמרו (יבמות ס"ה:) מותר לשנות בדברי שלום ר' נתן אומר מצוה וכו' דוקא לשנות ולא לשקר כאמור וגם זאת דוקא לשם מצוה על דבר השלום וכדומה אבל בלא זה גם לשנות אסור כי דוקא בהני תלת עבידו רבנן ולא בדברים אחרים. וכזה עשתה שרה כאן כי כבר כתבנו אשר עיקר הצחוק היה על רוב זקנתה אבל לא אמרה מזקנותה כי אם מקל וחומר אשר ואדני זקן ומכל שכן היא, ובזה היה דבר ה' אמת שאמר למה זה צחקה וגו' ואני זקנתי כי זה היה עיקר הצחוק. ואמנם שרה להיותה יראה כמאמר הכתוב כי יראה כיוונה דבריה ללשון המשתמע לתרי אפי ואמרה לא צחקתי פירוש לא אמרתי ואני זקנתי רק ואדני זקן ואמת אשר צחקתי ואברהם יסבור כפשוטו לא צחקתי ובזה תצא ידי שניהם שלא תשקר ולא יקפיד בעלה עליה וכנאמר.

1181

1182או אפשר כך יאמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי וגו'. כי לכאורה תיבת לאמר אין לו פירוש והיה צריך לכתוב ותאמר אחר בלתי וגו', אמנם אפשר כי היא לא אמרה כלל זאת בפירוש רק במחשבתה היתה זאת ורצתה לאמר. וזה מאמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה כי עדיין לא הוציאה מפיה רק בקרבה צחקה ורצתה לאמר אחרי בלתי היתה וגו', והיה זה לפי שכבר הבאנו למעלה דברי הציוני שאז היה הס"מ עומד בפתח האהל של אברהם כי היה מתפחד שיתבטל מכל וכל כי ראה ביתו של אברהם כולם נימולים ולא היה לו שום מקום שיאחז שם, ועל כן סיבב להכשיל המלאך לבשר לשרה בחינת הנוקבא בכדי שיהיה לו מקום להאחז בו. וגם אנו נאמר כי הוא הסית גם לשרה שתצחק על דבר ה' כי הוא השטן הוא היצר הרע כשרואה שהקב"ה חפץ להיטיב לאדם והוא החפץ ברעתו ובא אל האדם ומסיתו ומרפה בידו האמונה בה' ורב טוב יכולתו והשגחתו. ופועל עמו כל כך עד שדובר בפה את אשר בלבבו וברית כרותה לשפתים וכל דיבור ודיבור שמוציא האדם מפיו כן מתעורר נגדו בשמי השמים לטב או לביש וכמאמר חז"ל (שבת קי"ט:) מנין שהדיבור כמעשה שנאמר וכו' וכיוונו לזה שהדיבור למטה נעשה מעשה בשמים להעשות לטובה או לרעה ח"ו. ועל כן הוא כחפץ שיהיה לו איזה מקום להאחז בו וגם רצה ברעת אברהם ושרה הלך ופיתה לשרה שתצחק ולא תאמין בדבר ה' וזאת יהיה סיבה להכשילה ולמנוע הטוב מאתה. ואמנם הקב"ה ברוב חסדיו כשראה זאת והוא כבר הבטיח אחת ושתים שיולד בן לשרה, בא תיכף אל אברהם קודם הוציאה מפיה דבר הזה והודיע לו מה זה היא רוצה לעשות ותיכף נתחרטה שרה על מה שעשתה ונתקיים דבר ה' על מכונו, ואף על פי כן קצת נתקלקל כאשר אמרנו למעלה ומצא הס"מ קצת מקום להאחז.

1182

1183וזה אמר הכתוב ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו' כנזכר שרק צחקה בקרבה ותחפוץ לאמר אחרי בלתי וגו' אבל תיכף ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר וגו' פירוש שהנה כבר צחקה בקרבה ולא אמרה עדיין רק הנה היא רוצה לאמר האף אמנם אלד וגו' וכל זה פיתוי הס"מ בכדי למנוע ח"ו הטוב מאתכם. היפלא מה' דבר כלומר שכוונת הרע ח"ו שיפלא מה' דבר כי אין רצון הרע שיתקדש שם שמים בעולם, וכוונתו לא רק למענכם הוא, כי למעני שלא להרבות כבודי ח"ו לכן אחת דברתי ולא אשנה, והנני מבטיחך בהבטחה למעני למעני אעשה למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן, כי הן אני כופל דברי פעם אחת על ידי המלאך ופעם אחת עתה. והן הן הוא שבועה כמאמר חז"ל (שבועות ל"ו.) ואז אין שטן ואין פגע רע לבטל את זאת. ותיכף שרה בשמעה זאת, לבה בחלה בקרבה ורצתה להפך דבריה לאמר בפה לא צחקתי ובזה סברה כי תעקר הנדר מעיקרא ולא יהיה עוד מקום לקטרג, כי אחר שהיא בעצמה אמרה לא כן ממילא אמונתה בה' אמונת אמת והרע יבוטל.

1183

1184ולזה אמר הכתוב ותכחש שרה כלומר כיחשה במה שחשבה מקודם ועתה לא כן תחשוב וגם רצתה דוקא לאמר בפה מלא לא צחקתי בכדי להשבית אויב ומקטרג כי יראה מאימת הדין. אבל ויאמר לא כי צחקת פירוש שהקב"ה או אברהם אמר לא כן תאמר רק כי צחקת פירוש טוב שתאמר צחקתי כי מכסה פשעיו לא יצליח, כי אדם אשר יאמר לא עשיתי עבירה הלז לא ישבות בזה כח המקטרג אדרבה עוד יוסף להשניא אותו לומר גנב ורצח וגם כיחש וגו' ואם יכפור אדם אוי לו ולנפשו וכמאמר הכתוב (ירמיה ב', ל"ה) על אומרך לא חטאתי, רק מודה ועוזב ירוחם המתודה לפני ה' ואומר אמת חטאתי לפניך ואני מתחרט על זה חרטה גמורה ואני מקבל עלי שלא לשוב עוד לחטא הזה ולא לשאר חטאים בעולם ומבקש מחילה מלפני כסא כבודך בזה יבוטל ויושבת כח הדין והמקטרג, כי הוא לא יכול לקטרג לומר הנה זה האיש כך עשה כיון שהוא בעצמו אומר כך וחוזר בתשובה לפניו יתברך. וכן כאן גבי שרה אדרבה תאמר צחקתי ותודה לפני ה' ותשוב עדיו ובזה יבוטל ויוכנע כל בחינת המקטריגים מעליך ולא יהיה לו מקום לומר שום דבר עליך וכאמור. או יאמר כפשוטו ותכחש שרה לאמר וגומר פירוש שרצתה לאמר לא צחקתי מפני היראה, והקדימה הקב"ה או אברהם לאמר לא כי צחקת כנזכר, והבן. כי לא יעזוב ה' את חסידיו שיצא ח"ו דבר שקר מפיהם ומיד כשחפצה לומר מפני היראה הקדימה לומר לא כי צחקת.

1184

1185ויקומו משם וגו' וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם. מה שמודיענו הכתוב שאברהם הלך עמם לשלחם ואינו לעיקר הענין. ואמנם לפירוש הפשוט שהיה סובר אורחים הם כפירוש רש"י בריש פרשה זו וכמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) שמא תאמרו כמלאכי השרת נדמו לו לא נדמו לו אלא לערביים וכו'. הודיע הכתוב צדקת אברהם בזה. כי נודע מאמר הכתוב (משלי י"ג, כ') הולך את חכמים יחכם ורועה בכסילם ירוע, והוא שצריך האדם לראות תמיד להתחבר לצדיקים ואנשי מעשה בכדי שילמוד מהם דרך הטוב, ועל כן מצות עשה בתורה במנין רמ"ח מצוות להדבק בחכמים ובתלמידיהם כמו שכתב הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ב'). כי הנכנס לבית המרקחים או לחנותו של בשם אף על פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט כמאמר חז"ל (ילקוט רמז פ"ד בשם פרקי דר' אליעזר) וראשית התחלת רעת האדם הוא התחברותו לחברי גנבים שהם רגליהם לרע ירוצו והוא עמם, ועל כן הזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי א', ט"ו) בני אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם, פירוש שלא תאמר אלך אתם ולא אעבור העבירה כי לא תוכל עמוד בזה, ועצת האמת שאל תלך כלל אתם ובזה תנצל. ולזה הזהיר דוד המלך ע"ה אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ובמושב לצים לא ישב. ולא יאמר האדם אשב עמהם ולא אתלוצץ לא כן רק לא תשב עמם. ולזה סיפר התורה בגנותו של לוט כשבחר לו את ככר הירדן לשבת בו ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד ואף על פי כן לא נמנע מלישב עמהן כפירוש רש"י בזה, כי לא נמלט בהיותו יושב עמהם שלא ילמוד ממעשיהם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם שיותר טוב שישב אדם במדברות וביערות ואל ישב בעיר שאנשיה רעים שנאמר (ירמיה ט', א') מי יתנני במדבר מלון אורחים וגו' עיין שם בדבריו הנעימים. ועל כן דרכי בני אדם כשרואין אורח ששואל על אנשי רשע ומכל שכן כשהולך אצלם תיכף מרחיקין אותו ומונעים עצמם מלעשות לו טוב באמרם שנראה שהוא איש לא טוב כיון שהולך להתחבר לרשעים, ואולם אברהם הצדיק אשר קיים אף כל מצות דרבנן כאומרם ז"ל (יומא כ"ח:) אף שראה באלו שנשאו עיניהם לסדום והלכו לשם וידוע הפלגת שם סדום לרשע אין כמוהו והיה לו להיות קצת בלבו עליהם לומר מה לכהן בבית הקברות, מכל מקום הוא בצדקתו דנם לכף זכות לומר אולי יש להם איזה דבר נחוץ ללכת שמה ולא עולתה בהם ולא מנע הטוב מבעליו ללכת לשלחם ללוותם כשאר אורחים הכשרים הצדיקים, וזהו שאמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ונודע אשר אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד, ומה לאלו לתת עיניהם לשם ומכל שכן לילך אצלם ואף על פי כן ואברהם הלך עמם לשלחם ללוותם כי דן אותם לזכות כאמור והודיע צדקת הצדיק אברהם אשר גדלה למעלה למעלה.

1185

1186או יאמר לפי דרך זה כי הנה ידוע אשר גדלה מצות לויה לאורח עד בלי שיעור וערך הלא תראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה ב') אחר שחשב שם כל מצות שבין אדם לחבירו כמו ביקור חולים והכנסת כלה והלוית המת והכנסת אורחים וללוותם וכו' אמר שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ע"ה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלו' אותן וגדולה הכנסת אורחים וכו' ולוויים יותר מהכנסתן וכו' וכל שאינו מלוה כאילו שופך דמים וכו' עיין שם שהאריך. והכל הוא כי ידוע סודו מדברי המקובלים שהלווי מציל את האורח מכל מיני רעות וליסטים בדרך אשר הולך, ועל כן אמרו זקני בית דין בעת התוודם על העגלה הערופה ידינו לא שפכה את הדם הזה ואמרו חז"ל (סוטה מ"ו:) וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה וכו' כי אלו היו מלווין אותו לא היה קורה לו אסון בדרך בשום אופן ונודע זאת לכל, ועל כן אמרו שם אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר כל מי שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים וכו' ולזה אמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום ונמצאו הולכים למקום סכנה מאוד כי אנשי סדום רעים וחטאים, ועל כן ואברהם הלך עמם לשלחם לקיים בהם מצות לויה שלא יארע להם שום נזק וצער וכפירוש רש"י שכסבור אורחים הם וצריכים לשמירה על הדרך.

1186

1187וגם יאמר ויקמו משם האנשים וישקפו וגו'. כי לכאורה לא היה צריך לכתוב רק וישקפו האנשים על פני סדום כי זה עיקר ההודעה שמודיע הכתוב. ואכן יבואר על דרך שאמרה הצרפתית לאליהו (מלכים א' י"ז, י"ח) כי באת אלי להזכיר את עווני ואמרו חז"ל (ילקוט חלק ב' רמז כ"ט) עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה אנשי בני עירי והיה מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם עכשיו שבאת אצלי וכו' לא נחשבתי לכלום ואין צדקתי נזכרת, ומכל שכן כשרואין מעשה צדיק ומעשה רשע יחד בודאי יגדל הרע למאוד מאוד להיות שני הפכים מקצה אל קצה והנה חטאת סדום ידוע אשר שבתו עובר אורח מביניהם ואורח ברגליו אליהם לא יבוא כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ט.) שאמרו באו ונשכח תורת הרגל מארצינו ומקרא מלא אמר הכתוב (יחזקאל ט"ז, מ') ויד עני ואביון לא החזיקה, ולהיפך מהם היה אברהם אבינו שכל ימיו היה רודף אחר זה להכניס אורחים ולהאכיל פתו לעניים ולזה כשהיו המלאכים אצל אברהם וראו הנהגתו אז נתגנה בעיניהם מאוד מאוד מעשה סדום והביטו עליה לרעה מאד, וזה אמר הכתוב ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום לאשר קמו מביתו של אברהם השקיפו מאד לרעה על פני סדום כמאמר חז"ל (ר"ש פרק ה' דמעשר שני משנה י"ג בשם הירושלמי) כל השקפה שבתורה לרעה וכו', כי על ידי צדקת הצדיק נתגנה מאד מעשה הרשעים, ולזה כיון שאברהם אבינו ראה את זאת הלך עמם לשלחם בכדי שיכבשו רחמי אברהם את כעסם הזעף הגדול אשר הם זועפים, ופעל בזה שזכר הקב"ה את אברהם והציל את לוט בן אחיו. ולזה אמר הכתוב ואברהם הלך עמם לשלחם בכדי שיזכר ויפקד זכותו לבן אחיו להמתיק הכעס הגדול כאמור.

1187

1188וה'אמר המכסה אני וגו'. לדקדק שינוי לשון הכתוב מבשארי מקומות שבכל מקום אומר ויאמר ה' וגו'. וכאן שינה לכתוב וה' אמר, ונראה על פי אשר נודע כי אין כמדת הקב"ה מדת בשר ודם כי הנה בשר ודם אם יארע לו איזה דבר שיהיה על ידי זה בשמחה וגילה ורנה אז לא יוכל לפעול אז שום בחינת הכעס ודין ואומר לא אעשה עתה זאת ויהיה מונח לזמן אחר. וכן כשיהיה בכעס וזעף גדול לא יוכל אז לעשות דבר השמחה והחסד. כי האדם הוא בעל גבול ומדה וכשימולא כל גופו בדבר אחד לא יוכל אז עשות השני כי לא יהיה בקרבו שני הדברים. להיות ממולא בדבר אחד עד גבולו. אבל לא כן הקב"ה שהוא בעל בלתי גבול ותכלית וכשהוא עושה חסד גדול ורחמים מרובין לאחד אף על פי כן באותו רגע הוא דן למכעיסיו ועוברי רצונו. וכן להיפוך כביכול כשהוא בכעס וזעף גדול, בזה לא ימנע מעשות החסד והשמחה לעושי רצונו כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רמ"ו) בפסוק ה' איש מלחמה ה' שמו אף בשעה שהוא נלחם ונוקם באויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם ולא כמדת מלכי אדמה וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (חלק ב' ל"ו: ונ"א:) עיין שם והכל כי הצור תמים פעלו והוא שלם בכל השלימות וכלול תמיד מכל הגוונין. וידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א, ב') כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו ולזה אמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם, כלומר לפי שאלהינו ברוך הוא שלם בכל השלימות ובכל מקום נמצא הוא ובית דינו בחינת החסד ובחינת הדין לכן גם בעת הזעם שזעם על הסדומים אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה, ואולי ברוב צדקת אברהם ימצא חסד וחנינה בבקשת הרחמים שיכבשו רחמי את כעסי מהם לרחם עליהם. על ידי חסדי אל הנמצאים גם בעת הדין. ויצא מזה מה שניצול לוט בזכות אברהם כנזכר למעלה לפי שביקש רחמים עליהם וכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כמאמר חז"ל (בבא קמא צ"ב.) ולכן נענה אברהם להציל אחיו מאש התבערה. ולזה אמר הכתוב (לקמן י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. כי אף בעת הדין הגדול שעשה לשחת סדום ועמורה זכר את אברהם להציל את לוט כי הצור תמים פעלו, וברוגז רחם יזכור עשות חסדיו. ולא די שניצול לוט, אף עיר מערי סדום ניצול עמו כמאמר הכתוב (שם שם, כ"א) הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי את העיר אשר דברת והכל על ידי תפלת אברהם וזכותו ולכן וה' אמר המכסה אני מאברהם וכנאמר.

1188

1189או יאמר המכסה אני מאברהם. כי דרכי בני אדם כשאחד רוצה לעשות דבר אכזריות לחבירו כמו להכותו וכדומה אז רואה להסתיר מעשיו מבני אדם אחרים המכירים אותו, ובינו לבינו יעשה דבר האכזריות כי בוש לעשות זאת בפני בני אדם. לצד שהוא דבר שאינו ישר כל כך, או ירא שזה העומד נגדו ימליץ על המוכה טוב וימנע אותו מלהכותו, והוא חפץ להענישו דוקא. וביותר יצניע עצמו בפני אדם שיודע בו שהוא בעל חסד ורחמן. או כדומה בדבר עבירה, אדם בוש לעשותו בפני צדיק אבל בפני רשע כמותו לא יבוש בזה כי שניהם כאחד לרע ירוצו. ואכן אם יעשה אדם דבר הישר והאמת, עושהו בפני הכל לרעים ולטובים כי הדבר נכון ולא עולתה בו.

1189

1190וזה אמר כאן ה' בה"א התימה המכסה אני מאברהם וגו' כלומר וכי אעשה כזה שאהיה צריך לכסות עצמי מאברהם להיותו בעל חסד גדול ורחמן ויודע בטוב ובחסד ובעת עשיית הדין הגדול אכסה עצמי ממנו שלא ימליץ טוב עבורם או שלא אתבייש ח"ו. דבר זה אינו בחיק הבורא יתברך ובפניו אעשה ואם יוכל ללמד זכות עליהם אדרבה כן יעשה וגם חפצי ורצוני בכך ולא אעשה דבר בלעדו כי אמת ומשפט אתי.

1190

1191או ירצה לפי דרך זה כי אנ"י ידוע שהוא בחינת דינא דמלכותא והוא הממטיר על רשעים פחים, ועל כן יאמר הכתוב המכסה אני מאברהם אם אכסה בחינת הדין מאברהם שאעשה הדין בלתי ידיעתו כאלו ח"ו היה דבר שלא כהוגן. לא כן בפניו אעשה מה שיוכל להמליץ ימליץ וכדבר האמור.

1191

1192גם יאמר המכסה אני מאברהם וגו'. כי הנה אמרו חז"ל (מכות י"א.)שאליהו לא חפץ לדבר עם ר' יהושע בן לוי על שאכל אריה לההוא גברא סמוך לעירו ולא הגין זכותו שלא יקרה זאת סמוך אליו. והנה אם אליהו לא חפץ לדבר אתו ודאי מכל שכן שהקב"ה לא ידבר עם איש כזה, ועל כן לכאורה היה ההוה אמינא אשר במעשה סדום שנהפכו כל הערים האלו ולא הגין זכות אברהם עליהם להיות ח"ו יכוסה דבר הקב"ה מאברהם הצדיק שלא ידבר אתו, ולזה אמר הכתוב המכסה אני מאברהם אשר אני עושה פירוש וכי בשביל דבר זה שאני עושה אכסה מאברהם מלדבר אתו מפני שלא הגין זכותו עליהם הלא ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו וגו' כי ידעתיו פירוש אהבתיו אהבה רבה. ונמצאת למד מזה אשר זכותו גדול למאוד מאוד שיהיה לגוי גדול כל כך ונברכו בו. אבל ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד ולצד גדלות וכבידות עונותיהם יהיה זאת על עצמותם ולא מפני קטנות זכות אברהם, ועל כן אדרבה אתו אדבר ואתיעץ בדבר אולי ימצא איזה זכות עליהם ולא אשחיתם. אבל כשלא ימצא בהם שום דבר טוב וחטאתם כבדה מאוד אז אעשה כלה להם ואברהם יגדל למעלה למעלה על ידי זכותו כאמור.

1192

1193עוד יתבאר אמרי כתוב הזה על דרך שכתב בזוה"ק (בראשית נ"ז.) בפסוק וינחם ה' כי עשה את האדם וגו' וזה לשונו: כד קודשא בריך הוא בעי לאובדא לחייבי עלמא נטל ניחומין עלייהו וקביל ניחומין כביכול כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד כיון דקביל ניחומין ודאי דינא אתעביד ולא תליא מלתא בתשובה אימתי תליא בתשובה עד לא קיבל תנחומין עלייהו הא קיבל תנחומין עלייהו לא תליא מלתא בתשובה כלל ודינא אתעביד וכדין אוסיף דינא על דינא וכו' עד כאן, ולכאורה היכן מרומז בכתוב מה שהקב"ה קיבל תנחומין ואיזה תנחומין קיבל ונראה כי הנה ענין התנחומין מבשרי אחזה מבשר ודם ח"ו כשנעדר מאתו בן או בת אז הוא מתנחם במה שנשאר לומר מי יתן ויתקיימו אלו ואזכה לראות בהם שמחה ונחת ובזה הוא מתנחם על הנאבדים וכן כביכול ברוך הוא וברוך שמו למעלה למעלה כשמאבד מעשה ידיו אז מתנחם באלו הנשארים לומר מאלו אקבל תענוג ונחת רוח, ולזה אמר הכתוב שם וינחם ה' וגו' פירוש קיבל תנחומין על אבדן מעשה ידיו ומה הן התנחומין אומר הכתוב ויאמר ה' אמחה וגו' מאדם עד בהמה וגו' ונח מצא חן בעיני ה' וזהו התנחומין שקיבל הוא יתברך להיות שמח בהנשאר ונח מצא חן אצלו שעל ידי יחודש העולם ויתקיים מזרעו לעד ולעולמי עולמים והקב"ה יקבל נחת רוח מהם, ואחרי זה אמר הכתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה וגו' ויאמר אלהים קץ כל בשר בא לפני והנני משחיתם וגו' כלומר הנני משחיתם ודאי ולא יועיל שום דבר עוד בשום אופן, וזה לפי שהקדים נח איש צדיק תמים היה ובזה מצא הקב"ה מקום להתנחם בו ומצא חן אצלו שעל ידי יתקיים עולם ומלואו ואין אחר תנחומין כלום ובזה יש לומר טעם למה שלא התפלל נח על בני דורו כי ידע אשר אין אחר התנחומין כלום, ועבור זה הוצרך משה רבינו ע"ה למסור נפשו בהתפללו על ישראל כי הקב"ה אמר לו ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. פירוש הניחה לי לחתוך הגזר דין להיות יחרה אפי לכלותם ואקבל תנחומין עליהם ממה שאעשה אותך לגוי גדול ואז לא יועיל שום דבר. ולזה אמר משה למה ה' יחרה אפך וגו' ולא אמר למה תכלה עמך כי עיקר בקשתו היה שלא יחרה האף כל כך עד שיקבל תנחומין ואז הם אבודים ח"ו. ולא הועיל עד שאמר אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' שמסר גרמיה למיתה עליהם כמו שאיתא בזוה"ק בכמה מקומות (ובפרט בבראשית ס"ז: ובויקרא י"ד:) ובזה אי אפשר עוד לקבל תנחומין כיון שגם משה לא יהיה להתנחם בו ולעשות אותו לגוי גדול ובזה ישקוט הזעם והחרון אף

1193

1194והנה איתא (בזוה"ק פרשה זו ק"ו.) וזה לשונו אמר ר' אליעזר אוף אברהם לא עבד שלימו כדקא יאות כו' אברהם תבע דינא דלא ימות זכאה עם חייבא ולא אשלים דלא בעי רחמי בין כך ובין כך אבל מאן עבד שלימו דא משה דכיון דאמר הקב"ה סרו מהר מן הדרך כו' עד דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואע"ג דכולהו חטו לא זז מתמן עד דאמר לו סלחתי כדבריך אבל אברהם לא אשגח אלא אי אשתכח בהו זכאה וכו' עד כאן.

1194

1195ובזה אפשר לומר כי הנה הקב"ה החפץ חסד ורוצה בטובת בריותיו אף ברשעים גמורים שלא יכלם ואמר בכיון זאת לאברהם שרצונו לכלותם בכדי שיבקש רחמים עליהם להצילם כאשר אמר למשה ועתה הניחה לי ואמרו חז"ל (שמות רבה מ"ב, ט') שפתח לו פתח שיתפלל בעדם והיתה כוונת הקב"ה שיעשה אברהם כמשה למסור נפשו עליהם ובזה יצילם ודאי כי לא יהיה לו במה להתנחם וכאמור.

1195

1196ולזה אמר הכתוב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגו' כלומר כי זה אשר אני עושה באבדון הרשעים הוא להיות אשר אני מתנחם באברהם אשר אברהם יהיה לגוי עצום ואחר התנחומין שוב לא יועיל דבר ועל כן צריך אני להודיע זאת לאברם תיכף אולי לא יחפוץ בזה שישאר הוא והם יאבדו כאשר עשה משה וימסור נפשו עליהם וינצלו. ולזה אמר הקב"ה לאברהם ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. פירוש אם כמדת הדין החזק המקטרג לפני עשו פירוש שכל כך גדלה עונותיהם שלא יוכל בשום אופן להשקיט מדת הדין וכל כך עשו שיהיה מדת הדין עומד בחזקה לפני אז כלה אעשה להם. ואם לא אדעה פירוש אם יהיה אופן שיקל כח הדין והקטרוג אז אדעה להתפרע מהם ביסורים ולא אכלם והיה כוונת הקב"ה שאברהם ישקיט מדת הדין במסירת נפשו ולא יהיה עם מי להתנחם וינצלו אבל אברהם לא עמד בכוונת הקב"ה וביקש רחמים סתם אולי ימצא צדיקים בתוכם ולא היו ונאבדו כולם.

1196

1197ואברהם היו יהיה. להבין אומרו היו יהיה ולא סתם ואברהם יהיה לגוי גדול וגו' ונראה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ה, ב') אמר ר' שמעון בן יוחאי אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים צדיקים כאברהם אבינו מה טעם ואברהם היו יהיה, מנין יהיה תלתין אי תלתין אינון אנא וברי תרין מנהון ואם כ' אנא וברי תרין מנהון וכו' עד ואם חד הוא אנא הוא. וצריך להבין דברי מאמר הזה שתחילה אמר שאין העולם יכול לעמוד בפחות מל' צדיקים כאברהם ואיך אמר אחר כך ואם כ' הם או עשרה עד ואם חד הוא, הרי אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים. ועוד יקשה כי הלא מצינו מעשה מזוה"ק (בליקוטי בראשית סימן י"ז מובא בילקוט ראובני על פרשה זו) וזה לשונו: יומא חד נפיק ר' שמעון וחזי עלמא דחשיך ואפל ואסתים נהורא, אמר ליה ר' אלעזר תא ונחזי מה בעי קודשא בריך הוא, אזלו ואשכחו חד מלאכא דדמי לטורא רברבי וכו' אמר ליה ר' שמעון מה את בעית למעבד, אמר לו בעינא למחרביה לעלמא כו' אמר לו ר' שמעון במטו מינך זיל קמיה קודשא בריך הוא ואמר לו בר יוחאי שכיח בעלמא, אזל ההוא מלאכא קמיה קודשא בריך הוא וכו' עד הא אית חד ואנא הוא דכתיב וצדיק יסוד עולם וכו' עד כאן. הרי דבצדיק אחד כמו ר' שמעון בן יוחאי די לקיום העולם ואיך יאמר שלא יתקיים העולם בפחות משלושים כאברהם וכי לא הגיע צדקת אברהם למעשה ר' שמעון בן יוחאי. ומפורש אמרו חז"ל (יומא ל"ח:) אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים.

1197

1198ולכך נראה שכך פירושן של דברים. אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים צדיקים כאברהם פירוש שזכות שלושים הצדיקים יהיה על כל פנים כאברהם לחוד ובפחות מזה אין העולם יוכל להתקיים. ועל כן אמר אי תלתין אינון שכל השלושים יחשבו כאברהם אנא וברי מנהון ואם כ' אינון פירוש שלא יש כי אם כ' שזכותם גדלה כאברהם אני וברי מנהון וכו' עד ואם חד הוא שגדלה זכותו כאברהם אנא הוא כי זה אי אפשר להיות שלא ימצא כזכות אברהם בעולם, שאם לאו לא יעמוד. כי אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט'). ואמנם עד שיעור זה גזרה חכמתו יתברך שעל כל פנים לא יהיה יותר מלמ"ד צדיקים להצטרף אבל אם פחות משלושים מה טוב, ולזה אמר הכתוב ואברהם היו יהיה פירוש שאברהם בעצמו הוא כמו יהיה מנין שלושים הצדיקים שעליהם העולם עומד הנה זכותו יגן על העולם כמוהם ועל כן אי אפשר לאבד העולם בלתי ידיעתו כי הנה זכותו מגין על העולם ורק כשגם הוא בעצמו לא ימצא ללמד זכות עליהם כי חטאתם כבדה למאוד אז ימחו על קדושת שמו באין מרפא.

1198

1199לגוי וגו' ונברכו בו וגו'. נראה שהכתוב מרמז בזה על ישראל דוקא שיצאו ממנו כי זה הוא עיקר התנחומין שהתנחם הקב"ה באברהם במה שיצאו ישראל ממנו עובדי ה' שיעשו לו נחת רוח בעבודתם, וזה שאמר לגוי גדול ועצום וזה נאמר בישראל (דברים כ"ו, ה') ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וגו' כאשר סידר בעל ההגדה והוא מהספרי תבוא (מובא בילקוט רמז תתקל"ח) ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים שם פירוש מצוינים בתורה ובמצוות וזה אינו כי אם בישראל ולא בנכרים, וגם ועצום כמו שנאמר (שמות א', ז') ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו' כי גם ברכה הזו אינו שייך כי אם בישראל. כי נודע טעם מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט':) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כי הנותן פרוטה לעני הוא בחינת יחוד וא"ו ה"א שבשם כי הוא"ו הוא הנותן וה"א המקבל והם מעוררין מיין נוקבין למעלה למעלה ומתיחדין בחינת יו"ד ה"א שבשם ואז נעשה שם הוי"ה כסדרו, ונעשה ששה אותיות ו' ה' והוי"ה ועל ידי זה מתברך בשש ברכות. אבל כל ברכה כלולה מארבע כי אין ברכה יורד לישראל כי אם מבחינת יחוד ארבע אותיות שמו הגדול. ועל זה אמר הכתוב (ישעיה נ"ד, י"ב) ושמתי כדכד שמשותיך כי ברכת השמש נקרא על שם צדקה כמאמר הכתוב (מלאכי ג', כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' ובצדקה מתברכין בו' פעמים ד' ונעשה כ"ד וזה כד כד שמשותיך והבן. ועל כן נאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו ארבעה לשונות של ריבוי כי אין ברכה יורדת להם אם לא בכלילת ארבעה כי חלק ה' עמו והם הדביקים בשם הגדול והקדוש הזה כמו שהוא בזוה"ק כמה פעמים. הרי אשר גם ועצום אינו מרמז כי אם על ישראל, וזה שנאמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום שיצא ממנו אומה גדולה וחשובה כזו עם ישראל, וגם ונברכו בו כל גויי הארץ פירוש בגוי גדול הזה יתברכו כל יושבי הארץ כאומרם (יבמות ס"ג.) אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל אפילו ספינות הבאת מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל וכו' עד כאן וכי תימא מפני מה יזכו בניו דוקא לזה שיהיו גוי גדול ועצום כנזכר. לזה אמר,

1199

1200כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'. כלומר כי הן זו החיבה וזו האהבה שאהבתיו הוא רק למען אשר יצוה את בניו ועל כן בניו הם אשר יזכו לזה להיות גוי גדול כנזכר.

1200

1201ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. פירוש שישמרו ללכת בדרך שה' הולך בה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') מוהלכת והוא כאומרם ז"ל (סוטה י"ד.) הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו' מה הוא מלביש ערומים מבקר חולים אף אתה היה מלביש ערומים מבקר חולים וכו' וגם זה הוא דוקא בישראל כי סימני אומה ישראלית ביישנים רחמים גומלי חסדים כמאמרם (יבמות ע"ט.) מה שאין כן בנכרים אשר אין להם זאת, ואומר הכתוב גם באלה ידמו לי ישראל בניו של אברהם לעשות צדקה ומשפט על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ו':) על פסוק (שמואל-ב ח', י"ד) ויהי דוד עושה משפט וצדקה וגו' והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וכו' אתאן לת"ק דן את הדין וכו' וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה וכו'. וזה הכל מדת הקב"ה כמו שאמר הכתוב (ירמיה ט', כ"ג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה וגו'. ובאלה חפצתי שיעשו אחרים גם כן כן בכדי להדבק במדותי ועל כן באלה המדות אשר יעשה יהיו לגוי גדול מצוינים בתורה ומצוות, וכל זה יהיה מאברהם ועתה לך ראה מעלתו.

1201

1202או יאמר כי ידעתיו וגו' על דרך מאמר חז"ל (קידושין פ"ב.) מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכו' כי זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"א, א'), כי סוד ה' ליראיו, והכל הודיעו ה'. וזה כי ידעתיו למען אשר יצוה פירוש הודעתי אותו בכל, למען אשר יצוה גם הוא את בניו ושמרו דרך ה' כנאמר. ואחרי כלות דברי התנחומין שהתנחם באברהם במה שהוא יהיה לגוי גדול חזר לגזר דין של סדום ועמורה.

1202

1203ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד. להבין כפל דברי אלהים בזה נראה שכיוון הקב"ה לתרץ שלא ישיב אברהם כמו שהשיבה ברוריה דביתהו דר' מאיר לר' מאיר מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב (ברכות י'.).

1203

1204ואך שורש הענין הוא כי הנה אמרו חז"ל (יומא י"ט:) שאמר אליהו האידנא יומא דכיפורי הוא ואיבעלו כמה בתולות בנהרדעי ולכאורה לפלא הוא כי הלא נודע אומרם (במדבר רבה י"ח, כ"א ובנדרים ל"ב: ועיין ברש"י ור"ן שם) שאין כח להשטן כלל בכל היום יום הכיפורים כי השטן גימטריא שס"ד שאין לו כח כי אם בשס"ד ימים בשנה, והשנה הוא שס"ה ימים. כי יום אחד בשנה אין לו כח ואיזה, זה יום הכיפורים. ונודע אשר הוא השטן הוא יצר הרע כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז.). וכיון שאין לו כח אז ביום ההוא מאין יהיה זאת שאדם יעבור עבירה ביום זה אם אין היצר הרע מסיתו.

1204

1205אכן נודע הדבר אשר הרגל נעשה טבע וכשאדם מרגיל עצמו בתאוות היצר הרע באכילה ושתיה מרובה כסוס כפרד בלי מורא שמים עליו ובשארי תאוות ובפרט בתאות המשגל אז כל אלה התאוות נעשין טבע אצלו ועובר אחר כך העבירה שלא בכוחות היצר הרע כלל מה שמסיתו כי אם משרירות לבו הרע מה שטינף עצמו בתאוות מרובות. וזה מאמר הקרא (ישעיה ל', א') למען ספות חטאת על חטאת כי יצר הרע נקרא חטאת כנראה מדברי חז"ל שאמרו (סנהדרין צ"א:) יצר הרע ניתן באדם משעת יציאה ומקרא מסייעתם שנאמר (בראשית ד', ז') לפתח חטאת רובץ וכו' והם מוסיפים לעבור מתאוות עצמן יותר מעבירות שמסיתן היצר הרע כי אחר ההרגל בתאוה קשה מאוד לפרוש, וזה הוא האל זר שבך שהזהיר הקרא (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר כי זה קשה מכולם מי שנעשה בו בעצמו ממש אל זר שכל כך נטבע בתאוה עד שעושה מעצמו בלתי כוחות היצר הרע זה הוא קשה מהכל, ולזה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ"ז, ג') כבד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם. כי היצר הרע קרוי אבן כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב.) וגם החול נראה שירמוז על היצר לפי שהוא מתחדש על האדם תמיד כאומרם שם (תהלים רל"ט, י"ז) אספרם מחול ירבון (גם החול עם הכולל גימטריא טמא שהוא אחד משמותיו כאומרם שם) אבל כעס הבא מהאויל בעצמו ממה שהוא עושה בהתחזקות תאותו שלא מצד היצר הרע זה כבד מאוד מחטאת היצר הרע. ואפשר זה אמר קין גדול עווני מנשוא פירוש זה שנקרא עווני שלי לא מצד היצר הרע זה גדול מנשוא.

1205

1206והנה אלו העוונות שבאין אל האדם מכוחות היצר הרע וכת דיליה על אלו נאמר יתמו חטאים ולא חוטאים כי אילו בטל מהן כח היצר הרע אז ורשעים עוד אינם וברכי נפשי את ה' ויחזרו בתשובה לפני בוראם, ואך באלו העושין העבירות מדעת עצמן לאלו אין מועיל ביטול כח היצר הרע כי (יחזקאל ל"ב, כ"ז) ותהי עוונותם על עצמותם, שעצמותן מעצמם יעשו העוונות ועל כן האידנא יומא דכפורי ונבעלו כמה בתולות הכל משרירות לבם הרע. וזה היה חילוק הדעות בין ר' מאיר ודביתהו שר' מאיר סבר שהני בריוני כבר יצאו מכוחות היצר הרע ומוסיפים לחטוא מדעת עצמן ואינו מועיל ביטול היצר הרע ולכן היה מתפלל עליהם שימותו, ואך ברוריה השיבתו נבעי רחמי דלהדרי בתשובה שיבוטל כח היצר הרע מהם ונראה אפשר יחזרו בתשובה, ולא חזק רשעם עדיין כל כך ויתמו חטאים כתיב ולא חוטאים.

1206

1207וזה אשר הקדים הקב"ה לאברהם בעת הודיעו כליון אנשי סדום מפני רוע מעלליהם, ופן יאמר אברהם יתמו חטאים כתיב ולא חוטאים ותבטל כח היצר הרע מהם ואז יחזרו בתשובה לפניך, ועל כן אמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה כלומר הנה מדת הדין החזק כח המקטרג הוא רב וגדול למאוד והוא השטן הוא היצר הרע אשר על ידו חטאו מאוד, יורד ומסטין ועולה ומקטרג. אבל חוץ לזה הנה וחטאתם כי כבדה מאוד כלומר חטאתם חטאת עצמן מה שהוסיפו חטאת על חטאת מכח תאוותם והרגל נפשם בעבירה זה כבדה מהכל לפי שלא יועיל לזה שום טענה לומר יתמו חטאים. או אפשר לפרש וחטאתם כי כבדה מאוד על דרך שאמרו ז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר הטוב מאוד זה יצר הרע הרי שהיצר הרע נקרא מאוד, לזה אמר וחטאתם כבדה מא"ד כלומר חטאת עצמן כבדה מחטאת שבא מכח היצר הרע הנקרא מאוד. ואל תתמה, שהיה צריך לכתוב ממאוד. כי המם של מאוד אינה מיסוד התיבה ואין שורש בתיבה כי אם אד כנודע למדקדקים. ולזה אמר הכתוב,

1207

1208ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. פירוש אדרה לסוף מעשיהם ואראה בהם אם כצעקתה של מדינה הבאה אלי עשו הם מעצמם בלי פתוי היצר הרע אז כלה ונחרצה הגזירה עליהם ולא יועיל דבר, ואם לא שלא עשו דעת עצמן כל כך רק נתערב בהם פתוי היצר אז אדעה להפרע מהן ביסורין ועל ידי היסורין נכנע כח הרע והיצר הרע שבהם ויחזרו בתשובה לפני.

1208

1209ויפנו משם וגו' ואברהם עודנו וגו'. לכאורה לפי קישור לשון הפסוקים שאמר ה' לאברהם זעקת סדום ועמורה כי רבה היה צריך לכתוב תיכף ויגש אברהם ויאמר האף תספה וגו'. ולמה נכתב באמצע ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וגו'. ואמנם יכוון הכתוב למה שאמרו חז"ל (ברכות י'.) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ולזה אמר הכתוב אחר שהודיע הקב"ה לאברהם מה שרוצה לעשות, הגם שראה אברהם שכר יצאו השלוחים לעת הגזר דין להשחית והרי החרב מונח על צואר סדום ועמורה מכל מקום לא נמנע מלבקש רחמים, וזה ויפנו משם האנשים וילכו סדומה שהלכו לעשות שליחותן ואף על פי כן ואברהם עודנו עומד לפני ה' בצלותא ובעותא אולי יכבשו רחמי הקב"ה את כעסו.

1209

1210או יאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה'. פירוש שראה בחינת הרחמים גם בעת הכעס כאשר כתבנו למעלה כי הצור תמים פעלו ושלם בכל השלימות וגם בעת הזעם לא כלו רחמיו. ועבור זה,

1210

1211ויגש אברהם ויאמר וגו'. ולכאורה צריך להבין סתירת דבריו בזה. כי תחילה פתח ואמר האף תספה צדיק עם רשע כלומר וראוי להיות הצדיקים שבתוכה נשארים חיים, וסיים ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים שגם הרשעים ינצלו בזכות הצדיקים, ואחרי זה חזר לומר כאשר בתחילה חלילה לך להמית צדיק עם רשע.

1211

1212ואמנם הכל קאי על למעלה במה שאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה'. שראה במדת הרחמים של אלהינו ברוך הוא אשר לא תמו חסדיו גם בעת האף והכעס, ועל כן גש ואמר האף תספה צדיק עם רשע ופירש רש"י האף ישיאך שתספה צדיק עם רשע כי הנה בעת החסד והרחמים ידוע לי שלא די שלא תכלה צדיק ורשע, שאף הרשעים ינצלו בזכות הצדיקים כי גדולים צדיקים שהמפכין מדת הדין למדת הרחמים ובכוחם הגדול ימתקו הדין מעירם וממדינתם וכמו שאמר הכתוב להלן ונשאתי לכל המקום בעבורם. ואולם בעת החימה והכעס אולי האף ישיאך שלא די שלא ינצלו הרשעים בזכות הצדיקים גם תספה צדיק עם רשע ומה תעשה לשמך הגדול בחינת החסד והרחמים הכלולים בעת הדין אם לא תרחם גם על הצדיקים ואולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה. כלומר זה יכול להיות אשר האף ישיאך שלא תשא למקום למען הצדיקים ולא ינצלו הרשעים בזכות הצדיקים, אבל חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע כי איה חסדך ורוב רחמיך. ועוד וכי יכול להיות,

1212

1213והיה כצדיק כרשע. שצדיקים ורשעים יהיה להם בחינה אחת כי הנה בעת הטוב בעת שהצדיקים גוברין ומעשיהם מרובין על מעשה הרשעים אז מגין זכותם גם על הרשעים, וגדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים וגם הרשעים ינצלו בזכותם עמהם, ואם כך יהיה גם במדת הרשעים שאם הם גוברים יכלו גם הצדיקים עמהם להיות תם ורשע מכלה אז והיה כצדיק כרשע במשקל השוה ולא כן הוא כי הנה מרובה מדת הטובה ממדת פורעניות על אחד מת"ק כמו שאיתא בתוספות (סוטה י"א. דיבור המתחיל מרים בשם התוספתא).

1213

1214חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. פירוש כי הנה ידוע מדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה א') אשר הקב"ה דן ושוקל את המדינה בכללה אם רובה זכויות או עוונות וכן כל עיר ועיר כמו כן, וכן כל יחיד ויחיד. ודן אברהם לומר שכך צריך להיות המדה שתחילה יהא נידון המדינה בכללה ואם המדינה רובה זכויות ינצל המדינה כולה הרשעים עם הצדיקים בזכותם. ואם רובה עוונות אז ידין כל עיר ועיר, ועיר שרובה זכויות ינצלו כולם ובאם לאו ידון כל אחד ואחד ומי שיהיה צדיק ינצל, ולא ימות צדיק עם רשע.

1214

1215וזה אומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט פירוש וכי בשביל שאתה שופט כל הארץ בכלל, לא תעשה משפט להמית הצדיקים אשר בקרבה ברובה עוונות. לא כן, כי אם הצדיקים תציל ולא תועיל המשקל כי אם בהיות רובה זכויות שינצלו הרשעים בזכות הצדיקים, ולא בהיפוך. כי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות על אחת מחמש מאות כנזכר.

1215

1216ויאמר ה' אם אמצא וגו'. גילה ה' צדקתו ורוב חסדו בזה בכמה פנים ואמר לאברהם לא כמו שאתה מבקש שינצלו הצדיקים לבד, כי אם אמצא לא די שינצלו הם אף ונשאתי לכל המקום בעבורם ואציל גם הרשעים בזכותם. ואכן דקדק לומר אם אמצא בסדום והדר בתוך העיר ואחד מהם ודאי מיותר ואפשר גם שניהם כיון שמסדום היה מדבר אם היה אומר סתם אם אמצא חמשים צדיקים ודאי נדע אשר על סדום הוא אומר. ואמנם הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט, ט') כל צדיקים הנאמר בסדום צדיקם כתיב חסר בלא יו"ד צדיקי נובלי הם פירוש (מראים עצמם צדיקים ואורבם טמון בתוכם) ולזה אמר הקב"ה אף אם אמצא בסדום חמשים צדיקים הגם שהם צדיקי נובלי ואינם צדיקים גמורים אף על פי כן ונשאתי לכל המקום בעבורם. ועוד יותר אמר לו הקב"ה אף אם יהיו נ' צדיקים בתוך העיר פירוש צדיקים לפי ערך עירם ואילו היו בעיר אחרת לא היו נחשבים לכלום וכאשר נאמר אצל נח הצדיק בדורותיו שהיה צדיק לפי ערך הדור. או כעין שאמרה הצרפתית לאליהו עד עתה היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה בני עירי והייתי צדקת ביניהם (ילקוט חלק ב' רמז כ"ט). אף על פי כן ונשאתי לכל המקום בעבורם. וצדיקים לפי ערך העיר הוא על פי מה שכתבנו לעיל שחטאת סדום היה גדול מפני עוונות עצמם שלא מצד כח היצר הרע ואם אמצא בהם נ' צדיקים שיצדקו בטענה לומר אין העבירות מאתנו כי אם מכוחות היצר הרע ושאור שבעיסה מעכב אפילו בצדקת טענה זו לבד ונשאתי לכל המקום הרע הזה מפורסם לרשע בעבורם, והכל לגודל רב חסדו וטובו ומרבה להיטיב.

1216

1217ויען אברהם ויאמר וגו' ואנכי עפר ואפר וגו'. צריך לדעת אומרו כאן ואנכי עפר ואפר מה שייך לענין שעומד בו וחז"ל (בראשית רבה מ"ט, י"א) אמרו וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים ואפר על ידי נמרוד וגם זה צריך להבין מה ענינו לכאן. ואמנם הנה נודע עיקר צדקת אברהם והדרך הלך בו הוא להדבק במדת החסד של בורא עולמים ברוך הוא להדמות אליו במדה זו כאשר יוכל לגמול חסד לכל באי עולם. והנה בקשת אברהם אבינו היה לפי ערך החסד הנמצא בקרבו, כי ח"ו שאברהם יבקש בדבר אשר יבין בשכלו אשר לא כן ראוי להיות כי שפת אמת תכון לעד וכל בקשתו היה באמת כפי אשר הבין בקרבו עד כמה גדול מדת החסד, והוא בכל כוחו הלך במדה זו להדמות כאשר יוכל ועל כן לא ביקש כי אם שינצלו הצדיקים כי עד כאן הגיע חסדו, אבל הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו המרובין השיבו בגודל חסדיו בכמה פנים אשר אם יהיה בסדום נ' צדיקים, צדיקי נובלי (שם שם, ט'), ובתוך העיר רק לפי ערך עירם וכאשר כתבנו שכל חטאם יהיה מצד היצר הרע ואף על פי כן ונשאתי לכל המקום בעבורם, וגם הרשעים הגמורים אציל בזכותם. וכאשר שמע אברהם אבינו עגמה נפשו עליו ורעדה יאחזנו לומר ראה עד כמה הגיע חסדי המקום ברוך הוא ואני לא עשיתי על אחת מהנה בשום פנים ומה אני ומה ימי חיי כיון שלא הגעתי עדיין למדת החסד לא מניה ולא מקצתו והגדיל עליו גדולת הבורא בראות מדת חסד כזה אשר הגדיל למעלה. ולכן אמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני שם אדנ"י כי אני לא בקשתי רק שעל ידי החסד יוסר הדין מעל הצדיקים כי עד כזה הגדיל חסדי ולא יותר, ולכן ואנכי עפר ואפר, כלומר עתה אני רואה שאיני נחשב לכלום בראותי אשר כל חסדי כציץ השדה ומעשי אינם לכלום נגד מדת הבורא יתברך וכתיב והלכת בדרכיו וצריך להדבק במדותיו ועל כן איני נחשב לכלום ואיני כדאי עוד מלבקש רחמים, רק בדרך שאלה אשאל מאתו.

1217

1218אולי יחסרון וגו'. פירוש איך תתנהג ועד כמה תגדל חסדך וצריך אני לשאול זאת בכדי שאדע מדת טובך ורוב חסדיך ואראה להתנהג כך כאשר אוכל או לידע גדולתך מזה. ושאל עד קצה האחרון לומר התשחית את כל העיר פירוש גם הצדיקים אשר בקרבה והשיבו ה' לא אשחית פירוש לא אשחית כלל אף הרשעים ויצילו הצדיקים את הרשעים. וכן להלן ויוסף עוד לדבר וגו' אולי ימצאון שם ארבעים וגו' ולא מצינו עוד שום בקשת רחמים כי אם בדרך שאלה אם יהיה כך איך יהיה והכל לידע עד כמה יגיעו חסדי המקום בכדי להדביק במדותיו ברוך הוא כאשר יוכל. והיה כן עד עשרה, שהשיבו הקב"ה לא אשחית בעבור העשרה. והיתה בקשתו עד עשרה לפי שהיה סבור שיש שם לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ט, י"ג) והגם שידע אברהם שאינם צדיקים כל כך שיהיו ראוין להציל גם את אחרים בשבילם מכל מקום סמך על דבריו של הקב"ה שאמר בתוך העיר וכו' כאשר פירשנו וסבור שלוט ובנותיו וחתניו על כל פנים אינם רשעים כל כך כי אם מכוחות היצר הרע ולא מצד עצמן.

1218

1219וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו. פירוש שהלך ה' במסקנא זו כאשר כלה לדבר אל אברהם, פירוש כאשר היה סוף דברו לאברהם לומר אם ימצא עשרה לא ישחית וכשלא מצא על כל פנים הציל הצדיקים הוא לוט ואשתו שהיו צדיקים בתוך העיר כנזכר ומה גם שבזכותו ניצול גם עיר אחת היא צוער שאמר לו המלאך הנה נשאתי את פניך גם לדבר הזה לבלי הפכי את העיר, והכל בגודל חסדו וטובו, ועל כן ואברהם שב למקומו שאברהם שב למקום החסד הגדול לראות לעשות חסד להוסיף מאשר עשה עד עתה בכל היכולת כי ראה את מעשה ה' הגדול והנורא ברוב חסדיו.

1219

1220ויבואו וגו' ולוט ישב בשער סדום וגו'. סיפר הכתוב אנה ישב לוט בעת ההוא להגיד בזה חסדי הבורא ברוך הוא כי נודע מה שאיתא בזוה"ק (בפרשה זו ק"ד.) בשעתא דקודשא בריך הוא רחים ליה לבר נש משדר ליה דורונא ומאן איהו מסכנא בגין דיזכי ביה וכיון דזכי ביה אמשיך עליה חד חוּטא דחסד וכו' ורשים ליה בגין דכד דינא ייתי לעלמא ההוא מחבלא יזדהר ביה וכו' וחמא לההוא רשימא כדין אסתליק מניה וכו'. וכמה שנאמר (דברים י"ג, י"ח) ונתן לך רחמים ורחמך ועבור זה גילגל הקב"ה להיות לוט יושב בשער סדום בעת ההוא ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ', ג') ישב כתיב אותו היום מנוהו שופט עליהם. וכל זה מאת ה' נסבה להתמנות שופט ודיין בכדי שישב בשער העיר כי כן דרך הדיינים לישב בשער העיר על דרך הכתוב (עמוס ה', ט"ו) והציגו בשער משפט, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות סנהדרין הלכה ג'). ועל ידי כן כאשר יבואו המלאכים לשערי העיר תיכף יצא לקראתם ויכניסם לביתו בגין למזכי על ידם מה שאין כן אם היו באין לרחובות העיר לא היה יכול להכניסם אצלו ליראת אנשי סדום.

1220

1221ועוד נראה טעם מה שהודיע הכתוב זה כי זה היה הסיבה להתגלות רשעת אנשי סדום ולמילוי סאתם בזה. כי הנה תיכף כאשר ידעו מהן נסבו על הבית ויקראו אל לוט לומר הוציאם אלינו ונדעה אותם, ואם היו לנין אז ברחוב העיר היו יכולין לומר שזה עבור כח היצר הרע והרע שהסיתם לכך אחרי שראו בעינם, ועינא ולבא תרי סרסורי דעבירה כמאמר חז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). אבל כשלנו בבית לוט, ועל מה שאין העין רואה אין היצר הרע שולט כאומרם ז"ל (סנהדרין מ"ה.) כי אם דוקא ביודעה ומכירה כמו שאמרו בתוספות (שם). ואף על פי כן בערה תאות הרשעים ההם בכח מזג הרע אשר בלבבם מצד תאות עצמן לבוא ולצעוק איה האנשים ובזה נתגלה זדון לבם הרע, כי לא שייך לומר עליהם יתמו חטאים כי אם יתמו חוטאים וכאשר כתבנו למעלה. ובשביל זה נעשה לוט באותו היום לשר ושופט בכדי שישב בשער העיר שיתגלגלו הדברים ההם שיסורו לתוך ביתו ויראו זדון לבם הרע, ועל כן אמרו עוד מי לך פה ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ', ה') מכאן ואילך אין לך רשות ללמד סנגוריא עליהם וכו' כי בראותך מעשיהם מעשי רשע מצד תוקף מזגם הרע לא תוכל להיות מליץ יושר עליהם וכאמור.

1221

1222גם יאמר וירא לוט וגו'. מגיד הכתוב צדקת ה' שעשה עם לוט כי הנה אברהם אבינו שהיה כוחו גדול ונורא מאוד. וידוע מאמר חז"ל (סנהדרין צ"ג.) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שעל כן באו אליו המלאכים בדמות אנשים להראות שכוחם קטן נגדו והוא ידבר אתם כאשר ידבר איש אל רעהו ולא סירבו בו כלל כאשר ביקשם לאכול אצלו כי אין מסרבין לגדול כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ז.). ולא כן כאשר הלכו לסדום להציל את לוט אמר הכתוב ויבואו שני המלאכים סדומה שבאו שמה בדמות מלאכים ממש ואף על פי כן וירא לוט שזכה לראות במלאכים מלאכי מעלה והכל על שזכר הקב"ה את אברהם ושלח ללוט אופן לזכות בו כאמור. וגם לפי שגדל לוט בביתו של אברהם ושם היה רגיל לראות במלאכים שאפילו הגר השפחה מצרית ראתה בהם בבית אדוניה על כן זכה גם הלום לראות אחרי רואה אותם. ועל כן ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה מגודל הפחד והאימה חרדת המלאכים, ואך אף על פי כן סבר כי הוא ממיני האנושיים, איזה נביא איש אלהים, וכאשר אמרה אשת מנוח (שופטים י"ג, ו') איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאוד ועל כן ביקשוהו לאכול אצלם כאומרם (שם שם, ט"ו) נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים. וכן סבר לוט הגם שהיו דמות מלאכים אמר אולי מנביאי ה' נורא הוא, והכל גילגל הקב"ה בגין למזכי ביה כאמור.

1222

1223ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה מ"ט, ד') בתיבת סורו נא שיסורו אליו דרך עקלתון כו' ולדברינו כן יאמר הנה נא אדני פירוש הנה נא ידעתי שאתם אדני מלאכי אלהים ואיני כדאי וראוי לבקש אתכם שתלכו אלי לרמוס חצרי, אבל סורו נא מדרך הטבע ותמחלו על יקר הדרת כבודכם ולבוא אל בית עבדכם ולינו, כי דרך המלך העובר אורח נכנס ללון לבית כאשר ימצא על הדרך אף שאין בית זה ראוי לפני כבודו מכל מקום על הדרך שאין בנמצא טוב ממנו יכנס וילין בה וכן אתם סורו מכבודכם לבוא ללין לבית עבדכם.

1223

1224והשכמתם והלכתם לדרככם. לכאורה לא נדע מה ענין זה לבקשתו ועיקר בקשתו היה שילינו אצלו ומה לו אם ילכו בבוקר או לא. ואמנם לצד שהיה ירא לנפשו אימת אנשי סדום שלא ירגישו שנתן פת לעוברי דרכים ובזה מצותו יהיה עבירה להמית את עצמו על ידי זה על כן אמר להם בבקר בבוקר תלכו לכם, שלא ישרפוהו אנשי העיר. גם לטובתם כי היה דרכם לענות את עוברי דרכים בכמה דברים כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ט.). וכאשר אמרו כאן הוציאם אלינו ונדעה אותם. על כן והשכמתם והלכתם לדרככם שלא ירגישו בכם.

1224

1225או כה יאמר כי הנה ודאי דרך אשר אתם הולכים בה ודאי דרך נכונה הוא בדבר ה' שלוחי מצוה ועל כן אפשר תאמרו שתלכו עוד להלאה בלילה לדבר מצוה, ואך הנה האורח הבא לפונדק באמצע הלילה אי אפשר לו לקום כל כך בהשכמה ללכת לדרכו, וכשילין בתחילת הלילה אז בבוקר בבוקר ילך לדרכו ועל כן אמר לינו פה והשכמתם והלכתם לדרככם פירוש דרכיכם הנאה לכם לפי כבוד מעלתכם ובודאי דבר מצוה היא ואף על פי כן לינו פה ותלכו בבוקר, ויותר טוב הליכה שעה אחת בבוקר משלוש שעות בלילה.

1225

1226ויאמרו לא כי ברחוב נלין. פירוש הן אמת אשר אין דעתינו כלל ללכת עוד בלילה ואך רצוננו ללין ברחוב ובזה תסיר יראתך ופחדך מאנשי העיר, וגם ראה שאין אנו מתייראין מהם וברחוב נלין וחלילה לאיש מהם לנגוע בנו ובודאי ברחוב נלין לינה שלימה עד הבוקר ולא יזיק אותנו אדם בעולם.

1226

1227ויפצר בם מאוד וגו' ויבואו אל ביתו ומצות אפה ויאכלו. הגם שהמלאך שהיה אצל מנוח לא אבה לאכול אצלו כמו שאמר לו (שופטים י"ג, ט"ז) לא אוכל בלחמך, מכל מקום כאן שרצה הקב"ה לזכות אותו על ידי זה שינצל והם מלאכי רחמים היו כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ', א'). על כן אכלו אצלו וזאת כאשר ראו טרחתו הגדולה והפצרתו. כי הן אמרו חז"ל (שם שם, ו' ועיין במתנות כהונה) שאשתו של לוט לא רצתה להניחם לבוא לתוך ביתה ולנו בצל קורה אחת משלו כמאמר הכתוב כי על כן באו בצל קורתי, ועל כן ויבואו אל ביתו בית המיוחד לו ולא לה, ויעש הוא בעצמו להם משתה ומצות אפה הכל הוא בעצמו ולא כאברהם שאשתו היתה צדקת ואמר אל שרה מהרי שלוש סאים קמח וגו' רק הוא בעצמו היה צריך לטרוח כל הטרחות ובראותם כל זאת אכלו אצלו. ועל כן כל הווין שבפסוקים האלה מנוקדים בפתח כי הכל קאי על ויאכלו מפני מה זכה שיאכלו אצלו כי ויפצר בם מאוד ויבואו אל ביתו דייקא ויעש בעצמו ומצות אפה בעצמו על כן ויאכלו. גם נראה מה שאמר המלאך למנוח לא אוכל בלחמך כי לחם נקרא דבר המחומץ ולהמלאכים אי אפשר להיות בבחינת האכילה כי אם דבר שלא יחמץ כל דהוא ועל כן גבי לוט כתיב ומצות אפה ויאכלו מה שאין כן שם אמר לא אוכל בלחמך כי כל שאור לא תקטירו ממנו וגו'.

1227

1228עוד יתבאר אומרו ויפצר בם מאוד וגו'. על פי אשר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ד' ענף ב') בכוונת הפסוקים בפרשה זו ולא נכפיל הדברים כי אם דיבור אחד הנצרך לענינינו פה, והוא על פי מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה כמה פעמים ובפרט בפסוק (עובדיה א', ח') והאבדתי חכמים מאדום וגו') בסוד הפסוק (בראשית כ"ה, כ"ח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ותוכן הדברים כי הנה בעשו היה נבלע כח שורש הקדושה נשמת שמעיה ואבטליון שבאו מאתו ובבוא עשו לפני אביו היה מתנכר אצלו ודיבר אתו בכח אלו הנשמות אשר היו ניצודין אתו והגביר אז כח הטוב לבד, ובם היה מדבר. ולכן אהבו אביו כי סבר אשר תוכו כברו ותמיד הולך בטוב, ובאמת לא כן היה כי היה כולו רע, רק לפעמים דיבר בכח הטוב שבו. ולזה גם כאן בבקשת אברהם אבינו על אנשי סדום אמר אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ולכאורה מי לא ידע שאין בסדום אף צדיק אחד וכמאמר הכתוב ואנשי העיר אנשי סדום נסבו וגו' מנער ועד זקן כל העם מקצה.

1228

1229ואמנם כיוון אברהם אבינו ע"ה אם ימצא בתוך העיר פירוש מובלע ומשוקע בינם דהיינו אפשר יש איזה נשמות קדושות הנמצא בתוכם שעתידין לעמוד מהם ובזכותם ינצלו גם הם וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ט) בפסוק (שמות ב', י"ב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדת הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות וכו'. וכן כאן אפשר עתידין איזה צדיקים לצאת מהם וכי תמית צדיק עם רשע כלומר צדיק כזה שהוא עתה עם רשע בצוותא חדא ואם תדון כך והיה כצדיק כרשע, כי הנה במדת הטובה אמרו חז"ל שאין הקב"ה משגיח ברע העתיד לצאת מן האדם שאמר הקב"ה למלאכים אצל ישמעאל באשר הוא שם עכשיו מה הוא צדיק וכו' (בראשית רבה נ"ג, י"ד) ואם תדון גם כן כך במדת הפורענות שלא תשגיח על הטוב המאוחר העתיד לצאת ממנו רק לפי עת דהשתא נמצא והיה כצדיק כרשע שוין כשם שאין אתה משגיח בהרשע על העתיד לצאת כן לא תשגיח בצדיק על העתיד לצאת וזה לא כמדתך שמדתך להיות מדת הטוב מרובה ממדת הפורעניות ועל כן אמר לשון אולי ימצאון שם וגו' כי דבר זה נקרא מציאה כמאמר חז"ל (שם נ', י') בפסוק (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתי אותו בסדום לצד שראה בלוט שעתיד דוד לצאת ממנו אמר מצאתיהו שם וכן אולי ימצאון שם בדרך מציאה להיות צדיק עתיד לצאת מהם ובזה לא תכלם.

1229

1230ונראה שלזה נאמר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה כלומר נזכר לטענות אברהם שאמר אולי ימצאון כאמור והקב"ה כן הבטיחו ואם אמצא פירוש אפילו בדרך מציאה אם אמצא לא אשחית ועל כן לוט שהיה חבוש אצלו נשמת דוד ע"ה בחיר ה' על כן וישלח את לוט מתוך ההפכה, ובזכות זה ניצול הוא ובנותיו כמאמר חז"ל (יבמות ע"ז.) בפסוק (לקמן ט"ו) את שתי בנותיך הנמצאות התם כתיב הנמצאות הכא כתיב מצאתי דוד עבדי וכו'.

1230

1231והנה הצלת לוט לא היה אפשר כי אם על ידי זכות דורון הלז ששלח לו הקב"ה המלאכים להאכילם את לחמו. והכל היה זכות דוד, מה שראה את המלאכים מלאכי עליון, ומה שנשאו לבו להפציר בם כל כך ולטרוח כל כך עבורם, הכל היה על ידי זכות הצדיק דוד המלך ע"ה בכדי להיות צדיק מצרה נחלץ. ועל כן הנה בבוא המלאכים אליו הוציא הקב"ה ניצוץ נשמת דוד שהיה מובלע בלוט שיתגלה מעט לחוץ ואז נצצה בו שורש הטוב ועשה כל אלה להפציר למלאכים ולהטריח עבורם.

1231

1232וזה מאמר הכתוב ויפצר בם מאד ב"ם ראשי תיבות ב'זכות מ'ה כלומר מאין זכה לוט לזה לראות המלאכים ולהפציר בם, ואמר מאד כי מא"ד הוא ראשי תיבות מ'צאתי א'ת ד'וד כי לצד שמצא שם הקב"ה את דוד גילגל כל זה שיראם לוט ויפצר בם. וגם יאמר ויפצר בם כלומר מי היה המפציר וכי לוט היה צדיק להפציר לאורחים עד בוש שיאכלו. ואמר מא"ד, מ'צאתי א'ת ד'וד כי אז הוציא הקב"ה קצת ניצוץ שורש דוד וניצוץ הזה הוא היה המפציר במלאכים, וכח הניצוץ הזה נתגבר אז בלוט להיות הוא המדבר והמקיים בביתו. ולזה אמר הכתוב ויבואו אל ביתו ולא כיוון על ביתו של לוט כי אם על ביתו של דוד הנאמר לו מאת אלהים (מלכים-א י"א, ל"ח) ובניתי לך בית נכון וגו' זה עיקר בחינת דוד לבוא הביתה כיעקב שקראו בית כאומרם (פסחים פ"ח.) ונודע לחכמי לב. וזה היה עיקר ביאתם שבאו אל ביתו של דוד להבין אשר צריך לצאת דוד מכאן לבנות לו בית נאמן וכל כך תגדל זכותו לעשות לו כשם הגדולים אשר בארץ להכין לו בית המלכות עד עולם. ולזה ויסורו אליו פירוש אל הניצוץ הקדוש הזה ויעש להם משתה. פירוש גם כן, הניצוץ הזה שבער אז בלוט ומצות אפה ועל כן ויאכלו. ולולי זה ודאי לא היו המלאכים נהנין מסעודתו כי הנה בביתו של אברהם אכלו להנות מחסד אל, אחד מרגלי המרכבה. אבל להנות מלוט מי התיר להם אם לא שאכלו גם כאן מחסדי דוד הנאמנים, רגל רביעי שבמרכבה וכאמור.

1232

1233טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום וגו'. כפל לומר ואנשי העיר אנשי סדום כי אנשי העיר יקרא הקרואי עדה שבעיר אנשי השם אשר העיר מתנהג על ידם. שנשיאי העיר שופטיו ושוטריו הם נקראים על שם העיר, שאף בעירם נקראים שופטי העיר. וגם שאר אנשים שאינם מיוחדים להקרא על שם העיר, רק סתם אנשי סדום כולם נסבו על הבית, כלומר שופטיהם ושוטריהם ונשיאי העיר וגם אלו הנקראים נטורי קרתא כולם נקבצו יחד ונאספו, כאילו יקרה איזה מעשה רע בעיר שכולם יאספו לראות בשל מי הרעה הזאת, כן כאן כולם נאספו לראות מי הוא אשר מלאו לבו לתת פת לאורחים אשר לא יעשה כן במקומנו.

1233

1234כל העם מקצה פירושו על דרך מאמר חז"ל (ספרי פרשת בהעלותך) בפסוק (שם י"א, א') ותאכל בקצה המחנה וגו' במוקצין שבהם לשפלות, ר' שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים וכו' על כן כלל הקרא לומר כל העם מקצה כלומר מקצה מזה או מזה הן הקצינים הן הקוצים באו לראות את המעשה אשר נעשה בעירם, תיפח רוחם ועצמותיהם.

1234

1235ויקראו אל לוט ויאמרו לו. כפל הכתוב לספר הקריאה והאמירה ולכאורה היה די לספר ענין האמירה לבד, אכן יגיד הכתוב גודל ערמת רשעם כי בתחילה אשר באו לא פתחו פיהם באף לומר על מה זה עשית להכניס אורחים לביתך. ופתח פיהם דבר שקר לקרוא לו בקריאה של חיבה וגם לקרותו בשמו המורה על דבר החיבה כאומרם ז"ל (ויקרא רבה סוף פרשה א'). והכל מטעם כדי שימלא רצונם ויעשה כדבריהם ולא יפחוד מהם על הרעה אשר עשה להיטיב לבני אדם.

1235

1236או אפשר לכך דיברו אתו טובות בנחת כי הם סברו שהוא שלח אשתו אחריהם להודיעם כי באו אנשים אליו ויעשו בהם כרצונם, וכאשר נבאר למטה. וזה מאמר הכתוב להודיע כי דברי פיהם און ומרמה, ובחלקת לשונם באו אליו בחניפות דברים ויקראו אל לוט בחיבה ובשמו ויאמרו לו אמירה רכה איה האנשים אשר באו אליך הלילה פירוש שבאו אליך בשבילך לנאוף עמהם במשכב זכור, ועל כן הוציאם גם אלינו ונדעה אותם. או יאמר אשר באו אליך הלילה כדברי הרב אלשיך לומר כי הנה באו אליך מעצמן ואין אתה חייב בדבר כי לא אתה הכנסתם. ולכך כאשר שמע דבריהם שאין תולין האשמה עליו ואין חושדין אותו בטוב כי אם ברע ומחזיקים אותו לאח וריע כמוהם. על כן,

1236

1237ויצא אליהם לוט וגו'. כי גם הוא פתח פיהו באהבה ואחוה והראה להם סבר פנים יפות לומר אל נא אחי, כלומר הנה ידוע לכם אשר אח אני לכם ברמאות ואני אוהב לכל אשר אתם אוהבים אוהבי הרע ואכן בזה אל תרעו והא לכם ראיה שאחיכם אני בכל דברי הרע כי הנה נא לי שתי בנות אוציאה נא אתהן ועשו כטוב בעיניכם. רק מה שאני מבקש בעד אנשים האלו אינו מחמת שאיני מרוצה למעשיכם לא כן רק לאנשים האל לא תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי, לא למענם כי אם למעני לפי שהם באו עבור כן בצלי להיותם בטוחים אשר על ידי כן לא יעשו להם אנשי העיר דבר, להיותי שר ושופט בעירם. על כן תעשו זאת לכבודי כי היום יום ראשון שנתמניתי לשר ושופט ותיכף יבוזה כבודי כל כך שאין אני יכול להציל שני אנשים אשר לנו בצל קורתי. וגם יאמר כי על כן באו בצל קורתי על דרך אומרם ז"ל (בזוה"ק פרשה זו ק"ו:) שהיה על המלאכים דמות אברהם. ועל כן יאמר לוט כי הנה הוא היה לי לצל ומחסה מזרם וממטר בהצלתי מארבע מלכים אמרפל וחביריו ועל כן חלילה לי להניח לעשות לו דבר. ואפשר שגם הרשעים האלה בנפשותם כיוונו לזה במה שאמרו לו איה האנשים וגו' כלומר אפילו הוא זה שאמרו לו איה שרה אשתך הוציאם אלינו, וכאשר כתב הרב ידי משה (על המדרש) במה שאמרו האחד בא לגור אפילו אם יבוא האחד היינו אברהם הנקרא אחד היה אברהם וגו' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) עיין שם, וכן זה אמר להם לוט שילכו להם להיותו אברהם המיוחד בעם, וכוונתו היה לטוב אולי יצייתו לדבריו. ואך המורדים הללו השיבוהו,

1237

1238ויאמרו גש הלאה ויאמרו וגו'. פירוש מה שאתה אומר שאתה אלינו כאח כרע, טוב דברת. והרי שתי בנותיך נתונות אלינו ועל כן גש לכאן לא תירא כי דבר טוב דברת, ואך הרחק הלאה על דבריך האחרונים שאתה רוצה להיות מליץ על האורחים. כי האחד בא לגור כנזכר בספר ידי משה אפילו אם אברהם בעצמו היה כאן כמו כן עשינו לו. ומה שאתה אומר לפי שבאו אליך לבטוח בכחך אין כבודך שתהיה לבוז. הנה האחד בא לגור וישפוט שפוט על דרך שאמרו (בבא בתרא ט"ו:) על פסוק ויהי בימי שפוט השופטים דור ששופטיו צריכים להשפט וכו' וכן הוא בבראשית רבה (מ"ב, ג') בימי שפוט השופטים היה אחד מישראל עובד עבודה זרה והדיין מבקש לעבור עליו את הדין היה הוא בא ומלקה את הדיין אמר מה שביקש לעשות לי עשיתי לו וכו' עד אוי לו לדור ששופטיהם צריכים להשפט עד כאן. וכן אמרו אנשי סדום האחד בא לגור וישפוט, שבא לגור ונתנו לו שבט המושל לשפוט, עתה שפוט שצריך לשפוט אותו כי עובר עלינו את הדרך ורוצה להעביר את מנהגינו לבטלם. ועתה נרע לך מהם פירוש נעשה לך רעה על ידיהם, כי כן דרך השופט לקיים מנהגי העיר ולחזקם בחוזק גדול ואתה רוצה אדרבה לבטל את מנהגינו ודאי נרע לך מהם במה שאתה רוצה להצילם. וחובתך היה להיפך שתיכף אשר באו האנשים אליך להודיע לנו תיכף לעשות בהם כרצוננו, ואנו סברנו כי מה שחזרה אשתך בכל העיר לומר תנה לי מעט מלח כי יש לי אורחים כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"א, ה') היה בידיעתך ובשליחותך בכדי שידעו כל אנשי העיר כי באו אנשים ויעשו בהם כרצונם כראוי לשופט העיר לחזק תקנות עירו, ועתה נשמע מדבריך שרצונך להסתיר אותם מפנינו ולא טוב אתה רוצה לעשות, ועל כן ויפצרו באיש בלוט כלומר שהסירו שם שופט מעליו רק סתם איש וגם לא קראו אותו בלשון חיבה בשמו רק באיש כלומר איש הגס המורד והפושע ויגשו לשבור הדלת לקחת האנשים בחזקה לעשות בהם תועבתם.

1238

1239וישלחו האנשים את ידם וגו'. לכאורה אחר שהאנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים ונמצא גם אם היה לוט עומד בחוץ היה יכול להציל את נפשו ולמה הביאו את לוט אליהם הביתה. ונראה כי כתב בזוה"ק כמה פעמים (ובפרט בפרשת נח ס"ג.) אשר בעת הזעם מי שהולך בחוץ יכול המשחית לחבל בו ולא כן כשיהיה סגור ומסוגר ואתכסיא מעינא ועל כן נאמר (שמות י"ב, כ"ג) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. כי כשלא יהיו בחוץ לא ישלוט בם המשחית, מה שאין כן אם בחוץ ימצאו. וכן אמרו חז"ל (בבא קמא ס':) דבר בעיר כנס רגליך וכו', על כן טרם הביאם המכה על האנשים אנשי סדום לקחו את לוט הביתה בכדי שלא ישלוט בו המכה כי בהדי הוצא לקי כרבא והסתירו אותו ממלאך המשחית. וגם נראה מה שאמר ואת האנשים אשר פתח הבית ולא אשר סביב הבית כי לא כולם עמדו אצל הפתח רק נסבו על הבית כאמור בכתוב, ואמנם כי הנה מלאך המשחית לא עמד אלא בפתח הבית כי על אשר ויגשו לשבור הדלת הכו בסנורים ועל כן לא עמד אלא פתח הבית ואף על פי כן הכו כולם מקטן ועד גדול, כי אחרי אשר נלקו אלו והלכו מפתח הבית באו אחרים תחתיהם ולקו גם הם ואחר כך יצאו אלו ונכנסו אחרים, והכתוב מספר בגנות סדום ועמורה אשר לא לקחו מוסר אחד מחבירו במה שראו חבריהם לוקים לא נמנעו מלהגיש לשבור הדלת אחר יציאת חבריהם משם עד שכולם הכו בסנורים מקטן ועד גדול. וזה פירוש הכתוב (תהלים ע"ג, ה') בעמל אנוש אינימו, פירוש במה שרואין עמל אנוש והיסורים שלו מכל מקום אינם לוקחין מוסר מזה ועושין מה שלבם חפץ, ועל כן אמרו חז"ל (בבראשית רבה נ', ח') מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורעניות וכו' שלמעלה נאמר מנער ועד זקן וכאן התחיל הפורעניות מקטן ועד גדול הכל כי אלו שבאו בתחילה עמדו תחילה אצל הפתח להגיש לשבור הדלת ולכן הם נקדמו לפורעניות כאמור.

1239

1240ויאמרו וגו' עוד מי לך פה הוצא מן המקום וגו'. חז"ל דרשו (שם שם, ה') עוד מי לך פה ללמד סנגוריא עליהם מאחר שהם רשעים כאלו וכו', ולדבריהם יאמר חתן ובניך ובנותיך פירוש אף על חתן ובניך ובנותיך אין לך פה לדבר טוב עליהם כיון שנסבו על הבית כל העם מקצה מנער ועד זקן הרי כולם עושי נבלה נינהו וראוי להשחיתם, ואך כל אשר לך בעיר הוצא מן המקום כי אם יהיו כאן ודאי יושחתו כאשר חבריהם כיון שכולם רעים וחטאים, ואך הם אחר שנקרא שמך עליהם הוצא מן המקום הלז וכאשר לא יהיו בכאן ינצלו גם הם בזכותך ודוקא אלו השייכים אליך ושמך נקרא עליהם ולא מי שחוץ מביתך ואינו קרוב אליך זה לא ימלט עמך.

1240

1241כי משחיתים אנחנו וגו' את פני ה' וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה שם שם, ט') שנענשו המלאכים על אומרם כי משחיתים אנחנו ותלו הגדולה בעצמן ואף שסיימו וישלחנו ה' לשחתה, ואך נראה שאם היו אומרים כי אנחנו משחיתים לא היו נענשין כי היה משמע שהם הנשלחים לשחת העיר מפני רוע מעלליהם, אבל כשאמרו כי משחיתים אנחנו משמע שדבר השחתה בהם תלויה ולא באחר, ולכן אף שסיימו בטוב נודע ממאמרי חז"ל אשר אפילו לר' מאיר שאמר גם תפוס לשון אחרון מכל מקום לשון ראשון בודאי, והדבר אשר יצא מפיהם אי אפשר לשנותו בשום אופן. עוד נראה שחטאתם היה כי היה להם להקדים להזכיר שם ה' קודם הזכרת עצמן והיה להם להתחיל כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה וגו' ומה שהקדימו זכירת עצמן משמו של הקב"ה נענשו.

1241

1242עוד יאמרו כי משחיתים אנחנו. על דרך מאמר הכתוב (שמות כ"ג, כ') הנה אנכי שולח מלאך השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם. כי ה' כאשר הולך במחנה עושה כרצונו ומוחל לעוונות עמו בית ישראל בעת הכבשת רחמיו את כעסו ולא כן מלאכו כי אין בו אלא שליחותו וכאשר ישתלח כן יעשה, וזה אמרו כאן המלאכים כי משחיתים אנחנו פירוש שבודאי נשחיתם כי כבר ניתן זאת בידינו ואין אנו יכולים למחול על הדבר כי גדלה צעקתם וגו' וישלחנו ה' לשחתה, כלומר נתן זאת בידינו ואנו לא נשא לפשעיהם כי רק שלוחים אנחנו וחזקה שליח עושה שליחתו ובפרט לפי ראות עינינו אין ראוי לישא לפשעיהם.

1242

1243גם יאמר כי משחיתים אנחנו. פירוש הנה שנינו מסכימים על הדבר לשחת כל ערי סדום ועמורה אף שרפאל היה שם שהלך להציל את לוט ומלאך של רחמים הוא אף על פי כן גם הוא הסכים לשחתם, והטעם כי גדלה צעקתם את פני ה' רצה לומר גם פני הוי"ה שם הרחמים גדלה צעקתם לפניו, כי שם הוי"ה אם הוא כסדר נקרא פנים פני ה' ומלא רחמים הוא ואף על פי כן גדלה צעקתם לפניו כי ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין (כמאמר חז"ל בראשית רבה ל"ג, ג') ואף פני הוי"ה הרחמים לא יוכל ללמד סנגוריא עליהם ועל כן משחיתים אנחנו ודאי בלתי שום ספק, כי אם הגזר [דין] רק מבחינת אלהים אז יוכל בלימוד סנגוריא ותפלות ובקשות להגביר הרחמים לרוגז והחסד על הדין וינצלו, ואך כאן וישלחנו ה' לשחתה בחינת הרחמים שאף הרחמים הסכים לגזר דינם ואז אין מועיל שום דבר ובזה תדע כי משחיתים אנחנו ודאי ושנינו מסכימים בדבר, אף שרפאל לא היה בדבר השחתה כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות מכל מקום הסכים גם הוא על הדבר כי לגודל רשעם גם הרחמים הסכים לנקום ברשעים האלה.

1243

1244ויצא לוט וגו' לוקחי בנותיו וגו' קומו צאו וגו'. הנה כתיב כאן במקרא הזה שני פסקי טעמים בתיבת אל חתניו אחד לפניהם ואחד לאחריהם. והנראה לפי אשר כתבנו שאמרו לו וכל אשר לך בעיר פירוש דוקא מי ששייך אליך וקרוב אליך את זה ואספתו אתך להוציאם מן המקום ולא מי שאינו נקרא על שמך, ועל כן הנה לוט כן עשה בחכמה ודיבר אל חתניו שיאמרו כי הם חתניו ובזה ינצלו כאשר יקראו על שמו ולכן פסיק טעמא אחר וידבר כאילו שואל מה דיבר, ואמר אל חתניו כי זו העצה דיבר להם שיחדו שמם עליו וידברו בדבריהם לומר כי חתני לוט המה ובזה ינצלו, וגם קודם לוקחי בנותיו נכתב פסיק שגם לאלו שרוצים לקחת בנותיו שהם ארוסות להם שיאמרו בלשונם כי הם לוקחי בנות לוט וכזה ידברו לוקחי בנותיו המה כדי שכולם יקראו על שמו. ועל כן באמירת המלאכים אליו כתיב ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח אשתך ואת שתי בנותיך וגו' ותיבת לאמר לכאורה אין לו פירוש ואכן כי אמרו לו אם אתה רוצה להציל את אשתך ובנותיך קרא שמך עליהם שתאמר אשתך אתה לוקח ובנותיך ובזה תוציאם מהעיר, ועל כן ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח כי לא הצילו כי אם על שם לוט וזכותו וכשפנתה עורף אליו ולא הביטה בו לומר שאין הצלתה כי אם בשבילו נעשתה גל מלח.

1244

1245גם ניתן טעם על פסקי טעמים הנכתבים פה, כי ידוע אשר לוט היה מליץ על הסדומים כל הלילה, כי הוא כמוהם היה ורוצה בטובתם. ועל כן כששמע מאת המלאכים זאת שאמרו עוד מי לך פה והרשו אותו לגלות הדבר לחתניו ולוקחי בנותיו הלך הוא בערמה לטובת הסדומים ועמד בחוץ ואמר כזאת, קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר, והיתה כוונתו למען שגם ישמעו רחוקים ויצאו מן העיר וינצלו. או לפי שאמר סתם בשוק, כל איש הירא את דבר ה' יאמר כי גם הוא חתן לוט, והוא יכסה הדבר בכדי שינצלו. ועל כן אמר הכתוב ויצא לוט וידבר ונפסק טעמא כי לא הלך לדבר בסתר הדבר הזאת אל חתניו, כי אם יצא לשוק וידבר שם ומשם יגיעו הדברים לאזני חתניו ובין כך וכך ישמעו הכל. ולא אמר בפעם אחת, כי אם פעם אחת דיבר בשוק זה דברים שיגיעו לאזני חתניו, ופסק דיבורו והלך לשוק אחר ואמר שם דבריו שיגיע לאוזן לוקחי בנותיו, וגם לא אמר סתם קומו צאו מן המקום רק פירש הטעם כי משחית ה' את העיר והכל בכדי להציל גם שאר אנשי סדום ועמורה. או כך יאמר לפי דרך זה ויצא לוט וידבר פירוש דיבור קשה לא באמירה הרכה כי אם בקול רם, ומה דיבר, אל חתניו כלומר מה שהיה לו לדבר אל חתניו דיבר זאת בחוץ לעין כל כי לא הרשו לו המלאכים כי אם לדבר אל חתניו. והוא, ויצא לוט וידבר בחוץ, שכוונתו היה לדבר בחוץ בריש גלי ואמר בפירוש צאו מן המקום פירוש הנה המקום גורם לזה ומי שימלט על נפשו לצאת מן המקום ינצל כי משחית ה' את העיר לבד ולא אנשים שיצאו מתוכה.

1245

1246ויהי כמצחק בעיני חתניו. לכאורה היה צריך לכתוב ויהי כצחוק בעיני חתניו כיון שהם צחקו מזה, אכן לאשר כתבנו כי לוט לא דיבר הדבר בסתר לאמר אל חתניו בצינעא שינצלו על נפשם רק הכריז הדבר בשווקים וברחובות על כן סברו חתניו כי הוא לא אמר רק לצחוק בעלמא ולא על דבר אמת כי אם אמת הדבר היה לו לגלות להם בצינעא דבר גדול כזה, או אפשר שגם לוט כאשר אמר הדבר בפני אנשי סדום להיותו יודע שאינם מאמינים כדרך הרשעים הלצים שאינם מאמינים בדבר ה', גם הוא עשה עצמו כאחד מהם להיותו ירא מפניהם ודיבר דבריו בלשון צחוק, ואף על פי כן כיוון אולי ימצא הירא את דבר ה' וימלט על נפשו כנאמר, וזה אומרו ויהי כמצחק בעיני חתניו שחשבו שהוא רק מצחק ולא יכוון לאמת.

1246

1247או יאמר ויהי כמצחק בעיני חתניו. שדבר זה היה לצחוק בעיניהם לומר אשר אם ימלטו מן העיר ינצלו וכי כאשר יברחו כל אנשי העיר את מי יהפוך ה' העצים ואבנים. ובודאי הרעה אשר ימצא את אנשי העיר בהיותם בתוך העיר, גם מחוץ לעיר לא ימלטו. ולכן היה הדבר הזה שאמר אליהם כמצחק מהם לומר להם דברים אשר לא כן ולכך לא הלכו עמו.

1247

1248וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. טעם איצות המלאכים בזה לצד שהיו שלוחי אל עליון במצותו יתברך וזריזין מקדימין למצוות על כן זרזו עצמן לעשות שליחתן, ואך אין מקדימין טפי מצפרא (כמו שאיתא ברש"י ותוספות בפסחים ד'.) מהא דכתיב (בראשית כ"ב, ג') וישכם אברהם בבוקר, ולא קודם, על כן המתינו עד עלות השחר. ואכן אברהם אבינו אדם על הארץ אינו מבין כל כך התחלת הארת השחר לידע שמתחיל אור היום ואינו יודע בבירור עתיו ורגעיו על כן הקדמה שלו אינו אלא בבוקר כשמאיר היום, אבל מלאכי עליון היודעים כל עת ורגע אימתי יום ואימתי לילה לכן וכמו השחר עלה שתיכף בעלייתו, שוה ממש עם עליית השחר הקדימו עצמן לשליחתן על כן ויאיצו בלוט בכדי להיות מן הזריזין לקיים מצות הבורא ברוך הוא. וגם אשר באבוד רשעים רנה (משלי י"א, י') ומבואר בזוה"ק (נח ס"א:) שהוא אחר שנתמלא סאתם אז רנה לפניו כשנאבדים מן העולם, על כן כאשר ידעו שחפץ ה' באבדון הרשעים האלו נזדרזו לגמור שליחותן ורצו לעשות רצון קונם בזריזות היותר אפשרי להיות לגילה ורנה לפניו ואין מקדימין טפי מצפרא וכאמור.

1248

1249ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וגו' בחמלת ה' וגו'. טעם למה שרצה להתמהמה הוא לצד שראה שאינם חפצים לעשות דבר עד אשר יצא מן העיר, סבר בדעתו כיון שעליו לא נגזרה הגזירה הוא יעכב את הפורעניות מלבא העיר כשיהיה בתוכה ולא יצא ממנה, ועל כן התעכב מעט כי אולי ברגע הזה ישובו אנשי סדום מחטאתם ולא יאבדו. ועל כן המלאכים שידעו להיפך אשר בשבילו לא יתעכב הפורעניות מלבא אדרבה גם הוא יספה בעוון העיר החזיקו בו ויוציאהו כי כל הצלתו הוא בחמלת ה' עליו ואינו כדאי לעכב הוא את הרעה ודי להציל עצמו כשיהיה מחוץ לעיר.

1249

1250גם ירמוז הקרא באומרו בחמלת ה' עליו. על בחינת דוד המלך ע"ה שמצא הקב"ה אותו בסדום ובזכותו ניצול לוט ושתי בנותיו וכאשר כתבנו למעלה, ועל כן אמר בחמלת ה' עליו פירוש בחמלת מי שה' עליו והוא דוד המלך ע"ה שהוא אחד מרגלי המרכבה, או שירמוז על אברהם שגם הוא רגל המרכבה ונאמר בו (בראשית י"ז, כ"ב) ויעל אלהים מעל אברהם. ובחמלת זה ניצול לוט כמאמר הכתוב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו' ועל כן לא נאמר בחמלת ה' עליהם.

1250

1251ויהי כהוציאם וגו'. צריך להבין שינוי לשון הכתוב מלשון רבים ללשון יחיד שהתחיל לומר כהוציאם ואחר כך ויאמר, והנראה כי לפי שלא היה יכול להפך את סדום עד אשר יצא מחוץ לעיר כאומרו כי לא אוכל לעשות דבר וגו' ועל כן ההוצאה צורך הפיכה הוא, ולזה גם גבריאל שבא להפך את סדום נשתתף להוצאת לוט מן העיר ועל כן בשניהם כתב ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר אף שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות מכל מקום כיון שגם המהפך לא היה יכול לעשות דבר בעוד היותו בתוך העיר, לכן הוציאוהו שניהם ויניחוהו חוצה. ואך ויהי כהוציאם אותם החוצה ונמצא זה המהפך אין לו עם לוט רק זה המציל, אמר אליו המלט על נפשך וגו'. ועל כן נכתב ויאמר בלשון יחיד (אחר כותבי זאת מצאתי בתוספות בבא מציעא פ"ו: (דיבור המתחיל ההוא) שהקשו כקושיא זו ותירצו גם כן ששניהם הוציאו והאחד מלטו מתוך ההפיכה ולא נתנו טעם לדבר ובדברינו טעם נכון, ונכון הוא).

1251

1252גם יאמר המלט על נפשך שעיקר המלטה שלך הוא על נפשך נפש דוד המובלע בקרבך דאקרי נפש דוד כנודע, ואך אחר כל אלה אף על פי כן אל תביט אחריך לומר אשר בזכותך אתה ניצול ותרצה לעמוד פה לראות בפורענותם ואתה ניצול, אינך כדאי לראות במפלתן ואתה ניצול. ההרה המלט בזכות אברהם שנקרא הר כאומרם (בראשית רבה נ', י"א) ובזכותו אתה ניצול לא בזכותך.

1252

1253ויאמר לוט אליהם וגו'. פירוש לא כמו שאתם סבורים שאני מבקש מאת אדני בזכותי אין לי זכות לזה, רק הנה נא מצא עבדך חן בעיניך פירוש אותו שנקרא עבדך שאמר (תהלים קט"ז, ט"ז) אני עבדך בן אמתך, הוא דוד, הוא מצא חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי הוא רק להחיות את נפשי נפש דוד המושרש בי וזכותו הוא שעומד לי. על כן יעמוד נא עוד זכותו לי בזה כי אנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי כמאמר חז"ל (בראשית רבה שם) שאמר כשאבוא אצל אברהם הקב"ה יערוך מעשי מול מעשיו וכו' ואני נגד אברהם לא יועיל לי אף זכות נפשי אשר בי ולא די שאני לא אעמוד גם אאבד את נפשי נפש יקרה כזה, ולזה אמר ומתי ולא אמר ואמות רק ומתי אחרים במשמע שאמית אחרים על ידי שאשב אצל אברהם ואערוך מעשי מול מעשה אברהם. וגם התרגום מתרגם דלמא תערעינני בשתא ואימות, כלומר אימות אחרים והיא נפש היקרה שבי. על כן,

1253

1254הנה נא וגו' והיא מצער הלא מצער היא וגו'. כפל לומר הלא מצער כי תחילה אמר הנה נא העיר קרובה לנוס שמה והיא מצער פירוש שקרובה ישיבתה שלא מלאו לה נ"ב שנה כמו סדום ועדיין לא נתמלאה סאתה כמו שאמרו חז"ל (שבת י':), ואנשים בה מעט ועדיין עוונותם מועטין. ואחר כך אמר הלא מצער היא ותחי נפשי פירוש שנפשי קטנה היא במעשים טובים ובזה יוכל להיות ותחי נפשי כשיערוך הקב"ה מעשי מול מעשיהם. ועוד נפשי נפש דוד, ובזה זכותי גדול נגדם ויש בו די הצלה להחיות נפשי. והנה בבקשה זו נאמר ויאמר אליהם לשני המלאכים כי היתה בקשתו לשניהם. לזה המציל אמר ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, ולמהפך אמר הנה נא העיר קרובה והיא מצער שביקשו שלא יהפך את העיר הקטנה הזאת בשבילו. והמשיב לא היה אלא אחד הוא המהפך דכיון שהבטיחו שלא להפך את העיר אשר אמר, ממילא אין נפקא מינה להמציל לומר דוקא ההרה המלט כי עיקר שליחותו אינו רק שינצל לוט, יהיה לאיזה מקום שיהיה.

1254

1255ויאמר אליו הנה נשאתי פניך. לכאורה צריך להבין כפל הלשון דכיון שאמר לו שישא לו פנים על הדבר אשר ביקש, ודאי אשר לא יהפוך העיר. אכן בא הכתוב לתרץ קושיא גדולה והוא כי איך אמר לו המלאך הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה וכי זה בידו הוא אם להפך או לא, וכבר עמדו בזה חז"ל (שבועות ל"ה:) ואמרו מזה אשר שם זה קודש מה שאמר לוט אל נא אדני וזה דרך דרש. ואך בפשטות הכתובים לא משמע כך ובפרט מה שאמר כאן ויאמר אליו אם לא שנאמר כדברי הרב האלשיך ויאמר ה' אליו על ידי שליח וכל זה אינו בפשט הכתוב.

1255

1256ולפי הנראה הן הן הדברים שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט, ח') בפסוק (משלי י"ג, כ"ג) יש נספה בלא משפט וגו' (גם האור החיים הולך בדרך זה) מעשה באחד שנשתלח לגבות בני טבריא ובני ציפורי כשהיה גובה בטבריא ראה אחד מציפורי עמד ותפשו אמר לו מציפורי אני אמר לו יש בידי כתבים מציפורי לגבותה ולא הספיק לגבות בני טבריא עד שבאתה רווחה לציפורי ונמצא נספה בלא משפט מקומו וכו' עיין שם. וכן במלכותא דשמיא כיון שניתן רשות למלאך המשחית ונמצא בין האנשים איש אשר ניתן לו רשות לגבות ממנו אחר זמן, ועתה עדיין טוב הוא. אף על פי כן, בין הרעים הורג גם טובים כאלה, כי כבר יש לו רשות עליהם לאחר זמן. ואמנם אין המשחית משחית קודם הזמן כי אם כשרואה פניהם אז הורגם בין ההרוגים ולא כשלא יפנה פנים אליהם כי הן עתה לא נצטוה עליו, וממתין לו עד בוא זמנו ואם בתוך כך יעשה זה תשובה וצדקה והקב"ה ימחול לו חובו אז ינצל ממנו.

1256

1257וזה היה כאן שביקש לוט רחמים על עיר צוער לומר הלא מצער היא וקרובה ישיבתה, ועדיין לא נתמלא סאתה. ואך בתוך השחתת סדום יכול גם כן להשחיתה, כי הוא באספמיא, וגובה חובו מאיש מנהרדעי. ואמנם זה דוקא כשיראה אותו, ועל כן הבטיח לו המלאך הנה נשאתי פניך לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר וגו' כלומר שלא אפוך פני אליהם לראותם ובזה יוכלו להנצל עתה, אחרי שלא נתמלאה סאתם עדיין. אוכל לעשות שלא אגבה מהם עתה בתוך גביות סדום רק אעשה מהם גביה אחרת כשיגיע זמנם. וזה ביד השליח או לגבות מאיש הנהרדעי באספמיא, או להמתין לו עד גביות נהרדעי. ואך בראות פניהם השטן מקטרג וכשלא יראה אותם ינצלו, ועשה זה למען לוט בבקשתו, ועל כן היה לוט ירא לשבת בצוער אף שהבטיח לו המלאך לבלתי יהפכנה, וגם כשהיה במערה אמרו בנותיו ואיש אין בארץ שסברו שנחרב העולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ח'). ולכאורה הלא ידעו מצוער שהבטיח המלאך שישאיר אותה, ואמנם לפי הנזכר נכון כי לא הבטיחו שלא ישחיתנה כלל רק שעתה לא יהפך פנים אליה לראות בחובה ויעשה מהם גביה אחרת כשיושלם זמנה ועל כן יצא לו משם וירא לשבת בצער פן בתוך כך יבוא גם אליה וגם הבנות סברו שגם היא כבר נחרבת ואיש אין עוד בארץ.

1257

1258וה' המטיר גפרית ואש מאת ה'. לכאורה היה ראוי להקשות בכאן במה שאמרו חז"ל (בראשית רבה שם, ג') אין דבר רע יורד מלמעלה וכו' ועיין שם. ואכן נראה פירוש הדברים וה' המטיר שהוי"ה ברחמיו המטיר על הארץ גשמי ברכה ואך על סדום ועל עמורה נעשה המטר הזה גפרית ואש, ולא תימא שכאשר בא אל העיר נעשה גפרית ואש ולא קודם, רק מאת ה' מן השמים תיכף כשהתחיל לירד נעשה נגד תחום סדום ועמורה גפרית ואש (כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש האלשיך זללה"ה) והוא מפאת המקבלים כנודע מחז"ל (דברים רבה ד', ג') אמר רבי אלעזר משאמר הקב"ה ראה אנכי וגו' בסיני, מאותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח), אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטוב וכו' עד כאן. כי כל הדברים ישתנו לפי פאת המקבלים כמו שתאמר שהשמש משחיר תואר בני אדם הלבנים ומלבן את הפשתן ומתיך את החמאה ומיבש את הזרעים וכדומה וההבדל הזה אינו מפאת השמש כי השמש דבר אחד ולא ישתנה לזה ולזה כי אם מפאת המקבלים הוא ההבדל, שטבע המקבל הזה להיות משחיר מהשמש וטבע המקבל הזה להיות מלבין מהשמש, הכל כנודע. כן בעת אשר ירד המטר על פני כל הארץ הנה שביל היורד לסדום ועמורה אשר דרך שם עלה הקיטרוג הגדול וצעקתה את פני ה' ויצא הקצף מאת ה' בנתיב הזה שם נתהפכו גשמי ברכה לגפרית ואש. וזה נכלל באומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') שהרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין כי להם ישתנה ממש הרחמים לדין להיות מקבלין ממטר, גפרית ואש כידוע ליודעי מדין.

1258

1259גם יאמר וה' המטיר וגו'. רצה לומר ה' בעצמו לא על ידי שליח. כי בפורענות ירושלים נאמר (איכה א' י"ג) ממרום שלח אש בעצמותי פירוש על ידי שליח וכאן וה' בעצמו המטיר. גם בירושלים לא היה גפרית כי אם אש וכאן גפרית ואש. גם שם ממרום שלח ולא מעל מרום מה שאין כן בסדום מאת ה' היתה זאת להשתנות לגפרית ואש. וראה עד כמה הגדיל חטאתם שישתנה הרחמים לדין אף למעלה ח"ו. ובזה נראה פירוש אומרם (פסחים נ':) רבא רמי כתיב (תהלים נ"ז, י"א) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח, ד') כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכו' ופירשו שם המפרשים מה שפירשו, ולדעתי אפשר כך פירושו, כי זה שנאמר מעל שמים מיירי בעושין שלא לשמה ואינו גדול חסדם כי אם מעל השמים כלומר משיורד החסד עד מעל השמים לא נשתנה שם לדין ח"ו לרוע אבל כשיבואו תחת אויר הרקיע ממנו ולארץ יוכל להשתנות באויר הזה כנודע מדברי האר"י ז"ל אשר עולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו רע ואוירו מלא קליפות ולכן בעושין שלא לשמה יוכל להשתנות חסדם באויר השמיימי הלזה. אבל בעושין לשמה כתיב עד השמים כלומר גם מן הארץ עד השמים אינם משתנים חסדי ה' והשמים מספרים כבודו וגם כל הארץ מלא חסדו ולא יחוסר ולא ישונה בשום אופן בעולם כי גדול חסדם להיותם עושים לשמה, זהו בברכה. ובקללה להיפוך כי אלו החוטאין יותר משתנין החסדים אף מעל השמים ותיכף מאת ה' כשיורד נעשה גפרית ואש אבל כשאין העוונות גוברין כל כך אין החסד משתנה כי אם תחת השמים באויר הקליפות ואומר הכתוב כי גם זה החילוק היה בין פורענות סדום לפורענות ירושלים. כי בסדום,

1259

1260ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ולא כן בירושלים ח"ו. ואמנם הכתוב הזה בא לתרץ ולבאר למה היתה כן בסדום ולא כן בירושלים וכקושית הגמרא (סנהדרין ק"ד:) וכי משוא פנים יש בדבר, הלא בירושלים נאמר (איכה ד', ו') ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום, ולמה נשתנו אלו לרעה בכל הנזכר ולא אלו. ותירצו שם שאף בעת כשלונה של ירושלים לא סר טוב לב אנשיה מלהאכיל פת לעניים כמו שאמר הכתוב (שם שם, י') נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו וגו' ופירוש שהיה לסעודה שמזמנת חברתה עליו להאכילה ברעבון מה שאין כן בסדום, גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל ט"ז, מ"ט), וגם בירושלים היה בה קודם אשר נחרבה דבר וחרב ורעב ומהם נשחטו והיו למאכל לעוף השמים, ועל כן ברוב הצרות שהיה להם נתמעט פורענותם אחר כך, וגם שפך חמתו על עצים ואבנים וחרב ביתו המיוחד לשמו בכדי להיות שארית לבית ישראל, מה שאין כן בסדום שלא היה להם שום פורעניות קודם אדרבה היה גאון שבעת לחם והיה להם כל טוב עד אין שיעור כמו שאמרו חז"ל (שם ק"ט.) אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טוב שהשפיע להם הקב"ה וכמאמר הכתוב (בראשית י"ג, י') וירא את כל ככר הירדן והנה כלה משקה לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' וכו', והיו כולם בריאים וחזקים ולא נחלה אחד מהם כי עד יעקב אבינו לא היה חולשה כאומרם (שם ק"ז:). ולזה כאשר בא אליהם הפורעניות הגדיל הקצף והזעם עד מאוד מאוד, וזהו שאמר הכתוב אחר שאמר וה' המטיר וגו' גפרית ואש מאת ה' והראה בזה גודל הזעם אשר זעם ה' שהוא בעצמו המטיר, וגם גפרית ואש, וגם מלמעלה מלמעלה מאת ה', ונוסף על כל זה, ויהפוך את הערים. אשר לא כן היה בפורענות ירושלים אף שנאמר ויגדל עוון וגו' מחטאת סדום אך הנה כאן היה ויהפוך את הערים האל, וְאֵל קשה הוא, כמאמר חז"ל (יבמות כ"א.). כלומר שהיה בתוקפה וחזקתה ולא היה בה שום פורעניות קודם, גם ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים הכל היה כאשר היו בשלוה ולא נשחט אחד מהם ולא הרעיב ה' את אחד מהם. ואת כל הככר הידוע שהוא כולו משקה כגן ה' גם הוא כאז כן עתה בטובו ושמנו ועל כן לא היה להם לכפר בשום דבר, ותגדל מפלתן עד מאוד. ועוד טעם לזה אמר הכתוב,

1260

1261ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. ולכאורה הפסוק הזה אין לו ענין לכאן והיה לכותבו בעת אשר ברח לוט מסדום ואשתו אחריו והביטה אחוריה לראות בבנות הנשואות לה בסדום אם הולכות אחריה כמאמר חז"ל (ילקוט רמז פ"ד בשם פרקי דר' אליעזר). ואכן יגיד הכתוב כי גם זה היה כשלון סדום יותר מירושלים לפי שיד עני ואביון לא החזיקו ועל כן ותבט אשתו של לוט מאחריו ותהי נציב מלח ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א, ה') ר' יצחק אמר שחטאה במלח, באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה הולכת אל כל שכינותיה ואומרת תנו לי מלח שיש לי אורחים והיא מתכוונת שיכירו בהם אנשי העיר וכו' עד כאן. והראת מזה גודל רוע בנפשה באורחים הבאים שמה.

1261

1262וגם רמז טעם זה למעלה, במה שאמר ויהפוך את הערים האל. כי אל, חסד הוא כמאמר הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, וטעם להפיכת הערים הוא האל שעברו על מדת החסד כל כך עד שנהפכו, מה שאין כן בירושלים נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו כנזכר. או יאמר ויהפוך את הערים ומי הפך האל פירוש אל אלהים שאף האל שהוא החסד נהפך לדין להפכן.

1262

1263ונראה כי על כן נענשו דוקא בזה בפורעניות ההפיכה ולא סתם בכליון דבר וכדומה, לפי שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ח.) אצל דור המבול שכל פורענותם היה במדה כנגד מדה, כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (איוב ל"ד, י"א). והנה חטאת סדום ועמורה עיקרו היה שהפכו מדת החסד לדין כמאמר חז"ל (שם ק"ט.) תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם (שם כ"א, ה'-ז') ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם למה לנו עוברי דרכים שאין באין אלא לחסרינו מממונינו באו ונשכח תורת הרגל מארצינו וכו' עד כאן. ונמצא, זה המדת חסד הגדול ורב טוב שהשפיע להם הקב"ה הפכוהו לדין לבלתי תת פת לחם לעובר אורח ויד עני ואביון לא החזיקו והכריזו כל מי שמחזיק עני בפת לחם ישרף, ושרפו ריבה אחת כמאמר חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז פ"ג) ובגמרא דידן איתא (שם) ששפוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא אתא זיבורא ואכלה וכו' והכל כדי שלא יחסרו מטובה. ונמצא שעשו מהטובה, דין שלא לתת ממנו לשום אדם.

1263

1264ועל כן אמרו (בבראשית רבה ל"ג, ג') ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין כלומר שהנם עודם בארץ מהפכין מדת הרחמים לעשות ממנו מדת הדין לקמוץ ממונם שלא לתת ממנו לעניים ואדרבה יהרגו כל איש אשר יחזיק בעני ואביון שלא יחסרם מממונם, וכשם שהם עשו למטה כן נעשה למעלה שמדת הרחמים של מעלה נהפך לדין להמטיר על רשעים פחים, וכאשר כתבנו במקום אחר. ההיפך בצדיקים שהם מהפכין מדת הדין למדת הרחמים פירוש שבעת הגיע אליהם בחינת הדין אז הם מקבלים אותן בשמחה ובנחת רוח להיותן יודעין בטוב אשר אין הקב"ה נוקם ובעל חימה ח"ו לשלוח הדין בדרך הנקמה כמלך בשר ודם לומר על אשר לא עשית רצוני הריני מיסרך, אין זה בחיק הבורא יתברך וכל בחינת הדינים והיסורים הם טובות גמורות לאדם, או להפרע מעוונותיו לזכותו על ידי זה לחיי עולם הבא ולפטרו מעונשי גיהנם אשר עונש אחד מעונשי גיהנם ודאי כבד וחמור יותר מכל יסורים מעונשי עולם הזה, או בכדי שעל ידי היסורים ישוב לבוראו, או בחינה אחרת שיש ביסורים. והכל בחסד אמת וטובה גמורה מאת האל יתעלה ובארנום במקום אחר.

1264

1265ולאשר גדלה ידיעה ואמונה זאת בלבם באמת, אזי המה מקבלים יסוריהם בשמחה ובנחת כאשר מקבלין הטובה, ובזה כאשר המה עושין למטה בארץ ממדת הדין של הקב"ה רחמים לומר שהוא רחמים וחסד גדול מבורא יתברך כן נתהפך עליהם בשמי השמים הדין לרחמים ונתמתק הדין ויורד על ראשן כל מיני חסדים וברכות וישועות. וכן להיפך ברשעים כנזכר שמהפכין הרחמים לדין וביותר היה זאת בסדום כאשר בארנו ועל כן נתהפך החסד עליהם לדין בשמי השמים ועל כן נתהפכו כאשר הם הפכו כנאמר, מה שאין כן בירושלים שאפילו בשעת כשלונה הזמינה אשה לחברתה על בשר בניה והיה להם צרות רבות ופורעניות גדולות טרם אשר נחרבו, כי כן הקב"ה מתנהג עם עמו ישראל אחר קבלת התורה שנפרע מהם מעט מעט. היום מעט, ולמחר מעט, עד אשר יתם פורעניות עוונותיהם. בכדי שיוכלו לסובלם ולקבל הרעה המגיע אליהם. ולא כן בסדום כתיב אשר משגיא לגוים ויאבדם כמאמר הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) ולשון משגיא הוא מלשון לא מצאנוהו שגיא כח (שם ל"ז, כ"ג) שפירושו גדול ורוב וכן הקב"ה מגדיל פורענותיהם לגבות מהם בפעם אחת לא מעט מעט על כן ויאבדם ונתן לסדום שלוה וממשלה עד אשר הגיע זמנם ונתמלאה סאתם ופרע על עוונותם בפעם אחת ויאבדם, או יאמר משגיא לגוים שמגדילם ונותן להם טובה שלוה וממשלה עד קצה האחרון ולוקח הכל בפעם אחת ועל ידי כן ויאבדם לעולם לעולמי עולמים.

1265

1266וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ג', ב') ה' מה רבו צרי וגו' רבים אומרים אין ישועתה לו באלהים סלה. כי הנה עונשו של דוד היה כאומרו (שמואל-ב י"ב, ו') ואת הכבשה ישלם ארבעתים והקשו התוספות (יומא כ"ב:) והא חמש הוי ילד ואמנון ותמר ואבשלום וצרעת, ותירצו אשר לא רצה הקב"ה להחמיר עונשו להמיתן בפעם אחד שלא יוכל לסובלו ויהיה צער גדול למאוד ופיזרן מעט מעט ונעשה חמש, ואכן שונאי דוד שרצו ברעתו לא בטובתו כשראו שהקב"ה נפרע עוד ממנו אמרו ודאי בסתר עבר עוד עבירה ואין לו תקנה עוד כי דוד בשתים כי עוון ראשון ושני נמחק אבל שלישי אינו נמחק וח"ו לא יהיה תרופה למכתו, וזה ה' מה רבו צרי כלומר שצרותי רבים נעשה מארבעה חמש ואך אני ידעתי שזה לטובה לי להתיסר מעט מעט לא בפעם אחד בכדי שאוכל לסובלם, אבל רבים אומרים על ידי זה אין ישועתה לו עוד וח"ו אשאר באלהים סלה בבחינת הדין הנורא בלתי ראות פניך פני ה'. וכן תמיד עם ישראל נוהג כן ולרגעים יבחננו מעט מעט עד אשר חִצַי אכלה בהם והם לא יכלו, ואפשר זה אמר הכתוב (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם פירוש הן אני לא שניתי ואין משוא פנים בדבר לפרוע לעכו"ם על עוונותיהם ולא לישראל ואך אף על פי כן ואתם בני ישראל לא כליתם כי יום יום אפקוד עליכם עוונותיכם כאמור.

1266

1267או יאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. על פי מה שאמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) תנו רבנן הרואה מעברות הים וכו' ואשתו של לוט וכו' צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ופריך הגמרא בשלמא כולהו ניסא, אלא אשתו של לוט פורענותא הוא, דאמר דיין האמת. והא הודאה ושבח קתני, תני על לוט ועל אשתו מברכין שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט אומר ברוך זוכר הצדיקים וכו' עד כאן. ופירושן של דברים כי אף שאינו שונה בברייתא כי אם אשתו של לוט אף על פי כן אמר צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום כי בראותו אשת לוט צריך לברך שתים על אשתו ברוך דיין האמת ועל לוט ברוך זוכר הצדיקים אף שאינו רואה לוט כלל, וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים מפורש (סימן רי"ח סעיף ח') הרואה אשתו של לוט מברך שתים על אשתו ועל לוט, והטעם הוא שמברכין על לוט בראות אשתו מפני שעל ידי אשתו ניכר ונתוודע גודל הנס ונפלאות טובו שעשה ה' יתברך עם לוט, כי אחרי שאנו רואין אשר מיד כשהביטה אשתו לאחריו של לוט תיכף כשפנתה פניה נעשתה נציב מלח ובודאי היה שם מלאך המשחית ושחתה תיכף והן מלאך המשחית היה אחרי כתיפו של לוט ואף על פי כן ניצול אין לך נס גדול מזה, והכל בזכות אברהם כמאמר הכתוב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', ואך מפסוק הזה אין ראיה כל כך כי נוכל לומר שהמשחית היה רחוק ממנו, ואך מאשתו נראה וניכר אשר כפשע היה בינו לבין מלאך המות והקב"ה הצילו בזכות אברהם ועל כן אומר בראותה ברוך זוכר הצדיקים. ומשום זה נעשתה נציב מלח ולא נשרפה כשאר אנשי סדום ועמורה שהיה עליהם גפרית ואש, ואכן עשה ה' כן בכוון לזכרון הנס אשר הוא זוכר הצדיקים והראה לכל רואי אותם לברך ברוך זוכר הצדיקים, וגם מלח הנה רומז לברית כמאמר הכתוב (ויקרא ב', י"ג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך, להזכר בזה אשר הקב"ה מפליא נסיו גם לאחרים עבור הצדיקים שכרת אתם ברית להצילם בימי הרעה, וגם לקרוביהם וגואליהם יזכור ברית איתנים שלא יביא הרעה אליהם ובפרט לאלה העושים טובות לצדיקים וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ו') שעיקר הצלת לוט היה עבור שעשה טוב עם אברהם בהיותם במצרים ואמר אברהם על שרה אשתו אחותי הוא ולא גילה לוט הדבר למצרים.

1267

1268וזה מאמר הקרא ותבט אשתו מאחריו פירוש לא הביטה כי אם בקרוב היותר אפשרי מאחרי לוט ולא הביטה למרחוק כי יראתה את פני המשחית שלא יראנה כי ברחוק ודאי נמצא זה המשחית בעם, ואך כל כך בקרוב אחורי כתיפו של בעלה לא עלתה על דעתה שימצא שם משחית לחבל, ואף על פי כן ותהי נציב מלח כי באמת מלאך המשחית עמד שם ולא היה יכול לשחת ללוט עבור זכות אברהם ועבור כן נעשתה נציב מלח לזכרון הנס כאמור, כי אף שאמרו חז"ל (שם שם, ה') במלח חטאה ובמלח לקתה היתה יכולה להעשות מלח מפוזר או מלח נמוס ונעשתה נצבה כמו נד במעמד ומצב עד היום להכרת הנס לעולם שהקב"ה זוכר ברית עולם אשר עם הצדיקים להציל את הנטפל להם פעם אחת בטובה ומכל שכן להציל ממות נפשם של עצמם ולהחיות להם עצמן ברעב, ועל כן על אשתו של לוט מברך שתים אחד ברוך דיין האמת על הדין שדנה מדת כנגד מדה שלא רצתה לתת מלח לאורחים, וגם החזירה על שכיניה אחר מלח ואמרה כי יש לה אורחים כדי שירגישו אנשי העיר כמאמר חז"ל (שם) ונעשתה היא מלח. ועל אשר נעשתה נצב כמו נד לזכרון הנס מברכינן אניסא ברוך זוכר הצדיקים, כנאמר.

1268

1269וישכם אברהם וגו' המקום אשר עמד שם את פני ה' וגו'. אמרו חז"ל (ברכות ו':) אמר ר' חלבו אמר ר' הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו וכו' ואברהם אבינו מנלן דקבע מקום דכתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפילה שנאמר (תהלים ק"ו, ל') ויעמוד פנחס ויפלל וכו' עד כאן.

1269

1270ולכאורה צריך להבין כי הן אמת אשר אין עמידה אלא תפילה אבל מנין שהשכים אברהם עתה להתפלל הרי מפורש להלן השכמתו וישקף על פני סדום ועמורה, ונוכל לומר שהשכים אל המקום אשר עמד שם אתמול להתפלל שם על אנשי סדום, ולא עתה.

1270

1271והנראה שדיוק חז"ל הוא מזה אשר השכים בבוקר ואם בכדי שישקיף על פני סדום מה לו להקדים בהשכמה כל כך ואם הוא קם בהשכמה והלך לראות, על מה מודיענו זאת הכתוב שהשכים בבוקר מה נפקא מניה בזה, וסתם היה לו לכתוב ויבוא אברהם אל המקום אשר עמד שם וישקף וגו', ואצל העקידה שנאמר שם (לקמן כ"ב, ג') וישכם אברהם בבוקר, למדו חז"ל (פסחים ד'.) שזריזין מקדימין למצוות, ולכן הודיע הכתוב זאת ללמוד מזה אשר צריך אדם לזרז לעשות מצות בוראו, אבל כאן מה מודיענו הכתוב מהשכמתו בבוקר להשקיף על פני סדום, אלא ודאי מה שהשכים אברהם בבוקר היה בכדי להתפלל עוד על הסדומיים, כי הנה בעת התפללו אז עליהם היה לעת תפילת המנחה כי היה אחר אכילת המלאכים אצלו שנאמר ואברהם הולך עמם לשלחם וה' אמר המכסה אני וגו', ואכילתם היה אחר חום היום שהוא ששה שעות על היום כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ח, ח') ונמצא תפילתו היה לעת ערב, ואמר אברהם בלבו הנה עת ערב ידוע שהוא עת הדין והזעם שולט בעת ההיא ואפשר על כן לא פעלתי בתפילתי אז, ועל כן למחרתו השכים בבוקר עת שליטת החסדים בעולם בוקרו של אברהם ובא לו למקום אשר עמד שם אתמול להתפלל עוד עליהם בבוקר בבוקר אולי בשעת הרחמים ירחם ה' עליהם וישמע לקול תפילתו, ומזה אשר מפרש הקרא שחזר דוקא אל המקום אשר עמד שם אתמול מזה שמעינן שמצוה לקבוע מקום לתפילתו והכתוב מספר בשבח אברהם שלא נח ולא שקט, ועוד השכים בבוקר ובא למקום קביעותו להתפלל עוד אולי יחנן ה' צבאות. ואך הנה וישקף על פני סדום ועמורה והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן ואז חדל להתפלל כי אחר שנעשה המעשה מה לו לזעוק עוד אל המלך.

1271

1272ובזה נכון כי לכאורה לפי דרשת חז"ל סתם שהשכים שם להתפלל, ועל מה לא מבואר בקרא שום ענין ודבר, מה התפלל, ומה אמר. וכמה פעמים כאשר ביקש דבר מאת ה' נכתבה בתורה, ואולם הוא כאשר כתבנו כי זה התפילה שאמרו הוא שהשכים להתפלל עוד על סדום ועמורה בבוקר בבוקר בעת הארת החסדים ואכן כשהשקיף וראה קיטור הארץ חדל להתפלל לכן לא נזכר שום תפילה בתורה כנאמר.

1272

1273ויהי בשחת אלהים וגו' ויזכור אלהים את אברהם וגו'. כפל הכתוב להזכיר ב' פעמים אלהים מה שלכאורה היה די באחד, ואמנם כי שני דברים היה הקב"ה עושה בשביל להציל את לוט, כי דבר קשה היה זה לפניו כי מלך במשפט יעמיד ארץ והמקטרג מקטרג מה נשתנה זה מזה כי גם הוא הרשיע בסדום עמהם ולמה זה ישרף וזה ימלט, ועל כן דבר אחד היה עושה הקב"ה כמו שהיה בשעה שעברו ישראל את הים שהיה אומר כן המקטרג, מיד אמר הקב"ה אל השטן (איוב א', ח') השמת לבך אל עבדי איוב כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') משל לרועה שהיה מעביר צאנו בנהר בא זאב להתגרות בצאן, רועה שהיה בקי מה עשה נטל תיש גדול ומסרו לו אמר יהא מתגשש בזה עד שנעבור את הנהר ואחר כך אני מביאו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד סמאל המלאך לקטרג אותן וכו' מה עשה הקב"ה מסר לו איוב וכו' אמר הקב"ה עד שהוא מתעסק עם איוב ישראל עולים לים ויורדים ואחר כך אציל את איוב וכו' עד כאן. וכן כאן אצל לוט הצילו בעת אשר שיחת המשחית סדום ועמורה והיה לפני המשחית והמקטרג דבר להתגרות בו ובתוך כך הציל רפאל את לוט, וזה כענין שפך חמתו על עצים ואבנים שמתוך שנשפך עליהם הרוגז אז וחמת המלך מלאך המות שככה במקצת.

1273

1274ואמנם זה לבד לא יועיל לו כי מלאך המשחית כוחו גדול וגם עליו יעבור כוס התרעלה ועשה הקב"ה עוד דבר לשכך בחינת אלהים הדין הקשה מאתו, והוא שזכר לפניו שמו של אברהם, וכשנזכר בחסדי אברהם ובצדקתו נשתכך הכעס והחימה במקצת לרחם על בריותיו וכמאמר חז"ל במשל כשרואה המלך את אוהבו מיד פניו מאירות ונתרצה על כעסו. ואמנם איך בפתע פתאום יזכיר הקב"ה שמו של אברהם, ואכן הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ו') שזכר ללוט זכות מה ששתק במצרים, בדבר אברהם על אשתו אחותו היא, ובעת דינו של לוט נתראה זה המעשה לפניו יתברך ומזה נזכר שם אברהם ונשתכך קצת הדין והזעם וניצול.

1274

1275והנה כל זה עשה הקב"ה להסתים פי המקטרג, ואמנם עיקר הכוון היה למען זכות אברהם שלא יצטער באבידת אחיו. צא ולמד מה שמסר אברהם נפשו ורדף אחר המלכים אמרפל וחביריו בשביל להצילו וקראו אחיו שנאמר (בראשית י"ד, י"ד) וישמע אברם כי נשבה אחיו. ואך כיון שראה הקב"ה שאברהם אבינו לא התפלל עליו כלל ואמרו חז"ל (בזוה"ק פרשה זו ק"ה.) הטעם מפני שלא רצה שיעשה הקב"ה למענו דלא למתבע אגרא מן עובדוי, ועל כן לא היה רוצה הקב"ה לפרט טעם הצלתו למען אברהם שלא יצטער אברהם בזה כי אין רצונו בכך, וסתם פי המקטרג בשתי אלה דברים הנזכרים למעלה.

1275

1276ולזה אמר הכתוב ויהי בשחת אלהים את ערי הככר פירוש שמר הקב"ה הצלתו להיות בעת שחת אלהים בחינת הדין בערי הככר בכדי שיהיה למלאך המשחית דבר להתעסק בו כי על כן אמרו לו אל תבט אחריך שאינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, כי הצלתו היה מוכרח להיות בעת פורענות סדום וזה היה לו סיוע להנצל. ועוד ויזכור אלהים את אברהם פירוש עוד עשה הקב"ה לשכך הדין שנזכר שמו של אברהם לפניו ובזה נשתכך כעס החימה במקצת ומזה נסתייע מילתא שניצול לוט. וכל אלה לא הועיל ללוט כי אם אחר וישלח את לוט מתוך ההפכה ששלחו לילך לו ולא לעמוד בכל ערי הככר ולא להראות פניו נגד המקטרג פן יספה עמהם. והכל כי קשה לפניו יתברך טענת מה נשתנה אלו מאלו.

1276

1277ואמר עוד הכתוב בהפוך את הערים אשר ישב בה לוט, כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ו') שהיה יושב ומלוה אותן בריבית. והוא לומר כי אף שישב בהם ישיבת קבע בישיבה טובה לפניו ולא היה דעתו לעקור מאתם אף שהיו רעים וחטאים מאוד ולא נתקנא על חילול שמו הגדול ובודאי מהראוי היה להאסף עמהם ואוי לרשע וכו' וכל זאת עשה אלהים בזכות עבדיו הצדיקים לדון אותו בשלוחין ובגירושין מעמהם ולאבד ממונו מכל וכל בכדי שיכפר גם זה עליו קצת. ועל כן אמר הכתוב בחמלת ה' עליו פירוש עליו לבד, וממונו איבד לכפר עליו כי עני חשוב כמת (נדרים ס"ד:). ולזה אמר וישלח את לוט מתוך ההפכה כי שלח את לוט לבד ערום ויחף בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט שקבע ישיבתו שם להתעשר בריבית עתה נשלח ערום מכל וכל להחשב כמת והכל בזכות דודו אברהם וכאמור.

1277

1278ויעל לוט מצוער וגו' כי ירא לשבת בצוער. מה שפרט הכתוב הטעם של הליכת לוט מצוער ולכאורה אין נפקא מינה בזה. ואכן לפי שאמר למעלה ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה וגו' וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ', י"א) שאמר, הקב"ה יראה מעשי ומעשה אברהם ואהיה כרשע, מכל מקום עתה עלה לשבת בהר להיותו ירא לשבת בצוער, וכאשר כתבנו מעלה טעם יראתו כי ידע אשר גם עליהם נגזר הגזירה רק שעדיין לא נתמלאה סאתם, והמלאך נשא פני לוט בדבר שלא יהפוך פניו עתה אליה כי אם יהפוך פניו אף קודם מילוי סאתה ישחיתה עיין שם בדברינו, ולזה גדלה בעיניו יראת ישיבת צוער מישיבת ההר ועל כן עלה וישב בהר.

1278

1279וישב במערה הוא ושתי בנותיו. פירוש אף שלא היו כי אם הוא ושתי בנותיו נכנס לישב במערה מקום סתר מוצנע ועל כן אמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) על לוט נאמר (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם.

1279

1280ותאמר הבכירה אבינו זקן. טעם חשש מה שאביהם זקן הוא, כי אמרה הבכירה הן אפשר מהראוי היה שלא לעשות האיסור בתרתי שנשכב שנינו את אבינו מאחר שכוונתינו לשם מצוה (שסברו שכל העולם נחרב כמו בדור המבול) כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ח') על כן כל מה שנוכל להקטין העבירה מה טוב. ותשכבה האחת עמו ותלד ממנו בן או בת ואחר זה תחזור ותשכבה הראשונה להוליד בן זוג להראשון כי תולין את הקלקלה במקולקל, והראשונה אחרי אשר הוטמאה תטמא עוד ולא תטמא הכשירה מכל וכל, ואך להיותו זקן ופן ימות או יפסוק מלהוליד ועל כן צריכין אנו לראות לילד ממנו בן ובת בפעם אחת. ולכן,

1280

1281לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. פירוש נשכבה דוקא שנינו עמו ונחיה מאבינו זרע, זרע המתקיימת בעולם אולי יחנן ה' בכדי לזכות את העולם שנוליד בן ובת שיהיו זרע לעולם ומהם ינפץ העולם כמו אחר המבול, ומה' יצא הדבר בכדי לחדש את העולם וכמו שכתב בזה הרב האלשיך זללה"ה.

1281

1282ותשקין את אביהן יין בלילה הוא וגו'. לכאורה תיבת הוא אין להבין. ואכן הנה אמרו חז"ל (שם שם, ט') אין אנו יודעין אם לוט נתאוה לבנותיו אם בנותיו נתאוו לו ממה דכתיב (משלי י"ח, א') לתאוה יבקש נפרד, הוי לוט נתאוה לבנותיו, ובנותיו לא נתאוו לו. ונראה שהוציאו זה מלשון הכתוב. כי הנה בנות לוט סימן עשו להם שהוא כאשר ישקו אותו יין אם גם הוא ירצה לשתות ודאי רצונו בכך כי אחר שאין במערה כי אם הוא ובנותיו והוא מקום סתר כזה, מחויב לירא לשתות יין שם ובפרט להשתכר כשיכורו של לוט ובודאי רצונו בכך, ואם לא ירצה לשתות יניחו מאתו ואין זה רצונו. ועל כן נכתב ותשקין יין בלילה הוא פירוש שהוא רצה לשתות וזה כי לתאוה יבקש נפרד ונתאוה לבנותיו ולכן נשתכר בסובאי יין למו, ואצלו אין שייך לומר שכיוון לשם מצוה כמו בנותיו כי הנה ידע שהוא אינו ניצול כי אם בזכות אברהם כמו שאמרו לו המלאכים ההרה המלט ואמרו חז"ל (שם נ', י"א) בזכות אברהם שנקרא הר, וגם כי המלאכים נדמו לו כדמות אברהם והכל להראות אשר בזכות אברהם ינצל, ואם הוא נמלט בזכות אברהם מכל שכן שאברהם בעצמו ימלט והרי ימצא אברהם בעולם, ועוד כמה ראיות אשר הוא ודאי ידע כי אין הגזרה רק על סדום ועמורה ובפירוש אמרו לו כי משחיתים אנחנו את המקום הזה מקום הזה ולא מקום אחר. רק בנותיו אתתא בפילכא ידעה סברו שנעשה כמו בדור המבול ועל כן כאשר הוא שתה יין נתגלה זדון לבו כי כיוון להרשיע ונתאוה לבנותיו ועליו נאמר לתאוה יבקש נפרד כאמור.

1282

1283ולא ידע בשכבה ובקומה. אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א, ח') נקוד על וא"ו של ובקומה לומר שבקומה של בכירה ידע ואף על פי כן לא נשמר ליל שני מלשתות, ולכאורה צריך להבין שתורה תנקד בכוון להראות גנות אדם מה שאין הכתוב מדבר אפילו בגנות בהמה טמאה כמו שאיתא (בפסחים ג'.). ואמנם הכתוב מתרץ בזה אשר לכאורה יקשה ולמה לא שכבה גם הצעירה באותו הלילה ועל מה זה המתינה עד למחר ודלמא לא ירצה למחר, וכן לכאורה מלשון הבכירה שאמרה לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו פירוש נשקה אותו פעם אחד ונשכבה שנינו עמו והכל בלילה אחד, ולכן נקוד על ובקומה לומר אשר בקומה של בכירה ידע ולא יכלה שוב להיות עמו בלילה ההוא והוצרכה להשקותו בלילה השניה.

1283

1284ותבוא הבכירה ותשכב את אביה וגו' עד ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' ובאי שכבי עמו וגו'. להבין שינוי לשון הכתוב, שבבכירה נאמר ותשכב את אביה ובצעירה ותשכב עמו וגו' (ודרשת חז"ל ידוע) (עיין רש"י שם). ומה שנראה לי בזה הוא כי נודע אומרם ז"ל (נדה כ"ה:) בפסוק (ויקרא י"ב, ב') אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ובויקרא רבה (סוף פרשה י"ד) אמרו בזה, אמר ר' אבין משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יצא ראשון ופירוש שם הרב במתנות כהונה כי זה שמזיע ראשון יצא ראשון ומניח המרחץ להנשארים וכחו כבר חלף הלך לו כן כשהאיש מזריע תחילה בטל כוחו ומניח שוב הפעולה אל זריעת הנקבה והיא משלמת הפעולה ונותנת בו צורתה ודמותה ולכן יולדת נקבה וכן בהיפוך עד כאן. כי זה כלל גדול ונודע לכל אשר כשזרע הזכר גובר אז תלד זכר וכשזרע הנקבה גוברת אז תלד נקבה והמזריע האחרון הוא הגובר ועל כן אשה כי תזריע וילדה זכר כנאמר.

1284

1285והנה כבר כתבנו אשר רצון בנות לוט היה להיותם סבורים שנחרב העולם וצריכים לחיות זרע על פני הארץ לחדש פני תבל ומלואה על כן רצו דוקא בשכיבת שניהם בכדי שיהא נולד זכר ונקבה בן ובת בכדי שמהם יתקיים העולם. והנה הבכירה קשטה עצמה שממנה יהיה הולדת הזכר ועל כן נאמר ותבוא הבכירה ותשכב את אביה שהיא התחילה לשכב ואחר כך אביה בכדי שתהא היא מזרעת תחילה ואחר כך יהיה זרע אביה גובר ותלד בן זכר. ולהצעירה אמרה שכבי עמו שיהיה הוא המתחיל בדבר להזריע תחילה והיא תגמור ותלד נקבה להיות בין שניהם בן ובת לחיות זרע על פני הארץ. ועל כן אמרה בזה הלשון,

1285

1286הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובואי שכבי עמו. פירוש הן אני שכבתי את אבי שנעשיתי טפל לאבי ואני שכבתי קודם לאבי להזריע תחילה בכדי לילד הזכר ואת באי שכבי עמו שיהיה הוא טפל אליך ויהיה הוא המתחיל ותלד בת ובזה ונחיה מאבינו זרע, זרע הראוי להוליד לחדש עולם ומלואו וכן עשתה הצעירה ותשכב עמו אבל לא היה כאשר חשבו. כי,

1286

1287ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. פירוש שניהם נתעברו מכח אביהן שהוא היה הגובר בשניהם ועל כן שניהם ילדו זכרים כאשר נבאר למטה. ולזה אמר הכתוב,

1287

1288ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב. כלומר שהיא כיוונה להיות לה בן שבא מאב מכח האב שיתגבר על כחה.

1288

1289והצעירה גם היא ילדה בן. פירוש אף שהיא קשטה עצמה להוליד בת ועשתה מעשיה כן אף על פי כן גם היא ילדה בן כי הרו שתיהן מאביהן בכח אביהן אשר נתגבר עליהן, ועל כן קראה שמו בן עמי פירוש נעשה בן מעמי שאני כיוונתי להוליד כעמי בת כמוני ועתה נעשה מזה בן. ועל כן הזהיר הקב"ה על מואב (דברים ב', ט') אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה ואמר חז"ל (בבא קמא ל"ח:) מלחמה הוא דלא, הא אנגריא (פירש רש"י להשתעבד בהם להביא להם מים ומזון) עבדי בהו. מה שאין כן בבני עמון שנאמר סתם (שם שם, ט') אל תתגר בם דאפילו אנגריא לא תעביד בהו וכו'. כי הן במואב היה כח האב יותר שמתחילה כיוונה האם להגביר כח האב, וידוע אשר כוונת לוט לא היה כלל לשום מצוה כי אם הוא נתאוה לבנותיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"א, ט') על פסוק (משלי י"ח, א') לתאוה יבקש נפרד וגו' ואמרו (בנזיר כ"ג.) ופושעים יכשלו בם (הושע י"ד, י') זה לוט. וכבר כתבנו כי היה לו לתת על לב שלא לשתות יין במערה במקום סתר כזה שאין שם כי אם הוא ובנותיו ובפרט בלילה וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ב, ג') ואויל שפתים ילבט (משלי י', ח') זה לוט שהיה לו לומר לבנותיו דבר שנלקה בו העולם אנו באין לעשות. פירוש יין כבר לקה בו העולם שהביא יללה לאדם הראשון כי ענבים סחטה לו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ט, ה'), ונח נלקה עבור היין, על כן פשע בזה, ופושעים יכשלו בם. ועבור כח הפשיעה שהיה במואב מכח אביו שהיה כוונתו לרע על כן נדבק הרע באומה זו יותר ומותר להתגרות בם ולא כן בעמון שהיא נתכוונה להקטין כח האב ולהגדיל כחה כח האם. ועל בנות לוט נאמר צדיקים ילכו בם שהם נתכוונו לשם שמים כמאמר חז"ל שם. על כן כח הרע בו, קטן מבאחיו. והגם שהרו שתיהן מאביהן כאמור מכל מקום כח ולד הנוצר, אחר הכוונה ומחשבה גם כן הולך, ועל כן נאסר מלהתגרות בו כלל כי נתרבה בו כח אמו שנתכוונה לשם שמים. וזה ממש דברי חז"ל (בראשית רבה נ"א, י"א) בכירה דקאמרה מואב מן אב וכו' כי נודע אומרם (ברכות ז':) מנלן דשמא גרים וכו' ועל כן בכירה שקראתו מואב מן אב לומר שהגדיל ונתרבה בו כח האב והוא שלא לשם שמים נתכוון על כן אמר הקב"ה למשה אל תתגר בם מלחמה, מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו לצד התגברות כח רעת אביהם אבל צעירה דקאמרה בן עמי וכנאמר כי היה ראוי להיות עמי נקבה כמוני ונתהפך לבן ונתחזק בו כוונת הטוב מהאם, אמר הקב"ה אל תתגר בם אפילו אנגריא לא תעביד בהו.

1289

1290ובזה נמי נראה מה שנאסרו הזכרים מעמון ומואב לבוא בקהל ולא הנקבות מטעם שלתאוה יבקש נפרד זה לוט ובו נאמר ויפרדו איש מעל אחיו פירוש שנפרד לעולמי עולמים מלבוא בקהל מעת התחברותו לאנשי סדום אנשי רשע, והטעם לזה הוא שבני ישראל ידועים אשר מגודלים בנעוריהם בג' מדות טובות האלו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכל מי שיש בו ג' מדות הללו ראוי להדבק באומה זו וכו' כדאיתא (ביבמות ע"ט.). וכיון שנתחבר לוט לאנשי סדום בלתי לתת פת לחם לאורחים אז תיכף נפרד מאנשי ישראל ויפרדו איש מעל אחיו לעולמי עד, כי זה שהפציר לוט את המלאכים לאכול אצלו לחם זה היה סיבה מאת ה' בעת ההוא בזכות אברהם שיהיה לו איזה דבר לזכות בו, והתנוצץ אז נפש דוד בו, ביום ההוא, וקיבל המלאכים כאשר כתבנו. אבל נודע מה שפירש רש"י ז"ל בפסוק אל תבט אחריך שאמרו לו המלאכים אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול וכו' ועל כן נאסרו מלבוא בקהל. ותראה שגם זה היה חטאת בניו עמון ומואב שנאסרו מלבוא בקהל על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. כי כל אשר נמצא בו מדת האכזריות ודאי לא מזרע ישראל הוא ואסור לבוא בקהל ישראל כי קהל קדוש ישראל צריכים להיות רחמנים וגומלי חסדים. ועמון ומואב ירשו זה המדה מאביהם שעל כל פנים היה כחו בשניהם וירשו מדתו מדת סדום שלא לתת מפיתם לעניים ומדוכים. וזה דוקא בזכרים אבל לא בנקבות כי הן בנותיו כיוונו לשם שמים ומדכיוונו בדבר המכוער הזה ובתאוה המופלגה הלזו איסור הקרובים אשר טרם ביטול היצר הרע בזה כמאמר חז"ל (יומא ס"ט:) היה בזה תאוה רבה והם ספו התאוה לכוון בלתי לה' לבדו ודאי היה בהם ניצוץ הקדוש משורש קדושת ה'. וגם אמרו חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז פ"ג) שבעת שהכריזו אנשי סדום כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש, פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליו נפשה, מה היתה עושה, בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני. אמרו מאין חי העני הזה וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (פרשה זו ק"ו:). הרי שבנותיו מדה אחרת היתה להם שהחזיקו בלחם לעני ואביון, ועל כן כל בנות עמון ומואב מותרות לבוא בקהל שנמצא בהם שורש הקדושה בנקיבות ולא בזכרים, ולך ראה שלשלת הקדושה שיצא מנקיבות עמון ומואב נעמה העמונית ורות המואביה אשר כל חבל השתלשלות משיח צדקינו מאתה הוא ובודאי נמצא שורש הקדושה בנקבותיהם ולכן הותרו לבוא בקהל, ולא הזכרים כלל וכלל לא וכאמור. והעיקר עבור רעתם שלא החזיקו ביד עני ואביון לתת להם לחם ומי שאין בו מדה זו אינו ראוי לידבק באומה זו כנזכר.

1290

1291ומזה יראה כל אדם וישכיל ממוצא דבר אשר אם יהיה בעל תורה וירא שמים ואין בו זו לרחם על העניים ולראות לגמול חסד כמצווה עלינו מפי אלהינו יתברך שמו (אשר גמילות חסדים הוא מצות עשה דאורייתא ברמ"ח מצוות עשה כמו שאיתא ברמב"ם (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') וכן צדקה הוא מצות עשה דאורייתא כמו שאיתא בדבריו (פרק ז' מהלכות מתנות עניים הלכה א') וכן אם כסף תלוה הוא מצות עשה דאורייתא להלות לעניים כמו שאיתא בדבריו (פרק א' מהלכות מלוה הלכה א')) אין ממש בכל עשיותיו כי אחרי אשר הוא אכזרי צריכים לחוש ליחוסו ואפשר לא מבני ישראל הוא ומה יהיה לו בתורתו. וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה י"ז:) כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ונראה פירושו כי זה סימן בני ישראל שיהיו עוסקין בגמילות חסדים ונודע החילוק בין ישראל לאומות העולם כי נשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל כמו שכתוב (בראשית ב', ז') ויפח באפיו נשמת חיים וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', כ"ז.) ונשמת הנכרים הוא מנשמת הארץ ונפשם הנשפע בהם כבחינת נפש הבהמה היורדת לארץ. ועל כן נקראים עמי הארץ כי כל חיותם ונפשם היא מלמטה מארץ כי חלק ה' עמו ולא הנכרים, ונמצא מי שאינו עוסק בגמילות חסדים, דומא כאחד מבני הנכרים שאין להם אלוה, כלומר נשמת חלק אלוה וזה דומה כמי שאין לו וכו', פירוש הוא דומה כזה האיש שאין לו, ואפשר גם הוא ח"ו מהם כי זה סימן לזרע ישראל. ומכל שכן בני אדם שאינם לומדי תורה כל כך וגם אינם הוגים ומבקשים ה' תמיד ביראת שמים ובתפילה ובשאר דרכי עבודתו רק מסבבים בחוצות בשווקים וברחובות להרויח מזון נפשם לחם חוקם על המחיה ועל הכלכלה ומה יהיה להם מכל עמלם ומה יהנה נפשם מכל עבודתם אשר המה עובדים בפרך אם אין תורה ואין תפילה, ובמה יבואו בכלח אלי קבר לתת דין וחשבון לפני מלך חי וקיים על כל יום ויום מימיהם במה הוציאו אותו ומה דבר מצוה עשו בו הלא יבושו ויחפרו ויסתם פיהם ומה יענו ליום פקודה ברדתם שחת, ועל כן ודאי אין להם מכל עמלם כי אם החתיכה לחם ומעט התבשיל שנותן לפעמים לעני ואם גם זה לא יעשה ח"ו אוי לו אוי לנפשו.

1291

1292ועל כן הנני מזהיר ומבקש לכל איש הירא את דבר ה' ובפרט לאלו המקורבים אלי השומעים לקולי וחפיצים במוסרי, לראות על כל פנים תמיד אשר בכל אכילה ואכילה יהיה לו לפחות עני אחד על שולחנו בערב ובבוקר להאכילו מכל אשר ימצא לו אם דל ואם עשיר, כי נאמר במנחה ריח ניחוח ובעולת בהמה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים כמאמר חז"ל (סוף מנחות). ועני הנותן לעני אחר פת חריבה וקיתון של מים ודאי חשוב לפני הבורא יתברך כאילו האכילו מעדני מלכים, ואמנם זה אשר יש לו ודאי שצריך להאכילו מן המובחר והטוב והשמן שבשולחנו כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (סוף הלכות איסורי המזבח) האכיל רעב יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו. ויראה להדר שלא יחסר לו תמיד עני אחד על שולחנו וזה יהיה חלקו מכל עמלו וזה אשר ישאר לו אחר מותו, שלא ילוונו לא כסף ולא זהב ואבנים טובות ומרגליות כי אם מעט הפת אשר יתן לעני, כי בעתים הללו על פי רוב אנשים דלים וריקנים מתורה ומצוות לגודל העול המוטל על כל אחד בבקשת פרנסתו ולא ישאר לו כי אם זה אשר האכיל לעני בשולחנו. וירויח בזה שסעודתו יהיה סעודת מצוה, וזה אשר נחשב כמו קרבן על המזבח כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.), ושולחנו מכפר עליו כאשר בזמן הבית. ואך דבר אחד אני מבקש בלתי יעשה הדבר הזה כסומא בארובה סתם לקרוא לאדם ואינו יודע אם עושה מצות הבורא אם לא אף שגם בסתם נחשב למצוה כיון שהשביע רעבון העני, מכל מקום זה אין חשוב כל כך בעיני הבורא יתברך, והעיקר בזה לכוון תמיד בעת האכילו לחם לעני לקיים מצות הבורא יתברך שצוהו בכך ולעשות נחת רוח לפניו על ידי זה שאמר ונעשה רצונו, וליחדא בזה שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה ברחימו ודחילו כל אחד לפי ערכו ולאקמא שכינתא וכו' ולגרום שפע וכו' ולתקן שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה. ובזה נאות לו, כי כיוון בזה לקיים מצות בוראו. והיה אם כן יעשה הקב"ה ברוב רחמיו יריק עליו ברכה ושפע ורחמים וחיים ושלום ממקור הברכות וההשפעות, וזה הוא ממצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וזה ילוהו לעולמו גמילות חסד שעשה עם העני. והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה ל"ב, י"ז), אשר על ידי זה, המצוות מקדימין לו שלום בבואו לבית החיים כאשר לצדיקים גמורים כמאמר חז"ל (כתובות ק"ד.) וטוב לו בזה ובבא.

1292

1293ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו'. פירוש כי הנה ישיבתו היה במקום אשר היה שם אהלו בתחילה ומה שכתוב ויאהל עד חברון שהרבה אהלים היה לו ונמשכו עד חברון אבל עיקר ישיבתו היה בהר בין בית אל ובין העי כאשר תחילת ביאתו היה שנאמר ויעתק משם ההרה וכפירש רש"י בפסוק (לעיל י"ט, י"ז) ויהי כהוציאם אותה החוצה. ועתה שגם לוט הלך לדור שם כמו שכתוב ויעל לוט מצוער וישב בהר (ועיין בפירושינו שם) נתרחק אברהם מאתו כאשר בתחילה שהלך ונסוע הנגבה, כן עתה נסע ארצה הנגב לדרומה של ארץ ישראל והיא ירושלים כידוע.

1293

1294ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה וגו' כל הפרשה, והנה הרבה יש לדקדק בפסוק זה וכמה קושיות יש בהם ולא נציגם לאהבת הקיצור ונבאר פירושינו מה שנראה לנו ומתוכו יובן מה שהיה ראוי לדקדק ולהקשות. והוא כי הנה כתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות מלכים פרק ט' הלכה א') וזה לשונו: על ששה דברים נצטוה אדם הראשון על עבודה זרה וכו' עד ועל הגזל וכו'. ובהלכה ט' שם כתב וזה לשונו: בן נח חייב על הגזל וכו' אחד הגוזל ואחד הגונב ממון או גונב נפש וכו'. ובפרק י' שם הלכה א' כתב וזה לשונו: בן נח ששגג באחת ממצוותיו פטור מכלום וכו' במה דברים אמורים שעבר בלא כוונה כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה וכו' אבל אם ידע שהיא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו כו' הרי זה נהרג מפני שהיה לו ללמוד ולא למד. והנה רש"י ז"ל פירש בפסוק (בראשית ל"ד, כ"א) את בנותם נקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם, כלומר את בנותם אנו לוקחין מאתם בחזקה מאשר נבחר לנו ואת בנותינו ניתן להם את אשר יהיה ברצונינו, ולזה אמר הכתוב וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה פירוש לקחה בחזקה שלא ברצונה כי אם ברצונו כי היא ודאי לא רצתה בו וכן אמרו חז"ל (ילקוט רמז פ"ח) מפורש ויקח את שרה שלקחה בחזקה והוא מדיוק הזה. ועל כן,

1294

1295ויבא אלהים אל אבימלך וגו' ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל. פירוש כי הנה שני דינים אני דן בך, כי הלא כבר הנך מת פירוש אתה חייב מיתה על האשה אשר לקחת כי מיד אשר לקחת אותה בחזקה שלא ברצונה הנה גזלת נפש, ובן נח הגוזל נפש חייב מיתה וכבר הנך מת על המעשה אשר עשית עד עתה בלקיחתה לבד. וגם הנה היא בעולת בעל פירוש ומעתה כשאתה תבוא עליה תתחייב מיתה שנית על זנות שנצטוה עליה בן נח כי היא אשת איש. וכדי שלא נטעה ח"ו בדבר הזה לצד שאמר לו בלשון ודאי הנך מת וגו' והיא בעולת בעל שמא על זה אמר לו הנך כבר חייב מיתה לפי שבאת על אשת איש וח"ו נטמאה שרה במשכב הערל. מגיד הכתוב תיכף והעיד אשר הן,

1295

1296ואבימלך לא קרב אליה. כלומר לא מבעיא שלא בא עליה אפילו קריבה בעלמא בחיבוק ונישוק לא קרב אליה. או אפשר יכוון על שלא כדרכה. כי לא בא עליה משמע דוקא כדרכה, ואך לא קרב אליה אפילו שלא כדרכה, הגם שאין בן נח חייב מיתה בשלא כדרכה (כמו שכתב הרמב"ם שם פרק ט' הלכה ז') מכל מקום לקדושת שרה אמנו לא נתנו אלהים להרע עמדה כלל וכלל. וגם כי באשת ישראל בן נח חייב גם שלא כדרכה ושרה דין אשת ישראל יש לה לכמה דברים כידוע. ומה שאמר לו הקב"ה והיא בעולת בעל הגם שעדיין לא בא עליה ומיתה בלא זה חייב בלקיחתה לבד, ונמצא לכאורה דבר זה ללא צורך נאמר טעם, אחר יש בזה ונבארנו למטה.

1296

1297ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרוג וגו'. שמשמע שאם היה בועלה היה חייב מיתה ועל זה דן ואמר הגוי גם צדיק וגו' פירוש אם אצל בן נח הנקראים גויי הארצות דינך להיות גם צדיק תהרוג אפילו אם יזדמן לו עבירה בשוגג או באונס תדון אונס כרצון ושוגג כמזיד וחייב מיתה בשניהם (ואפשר לפי שהגוי אין צריך התראה (כמו שאמרו בסנהדרין נ"ז. וברמב"ם שם סוף פרק ט') וכל ענין התראה הוא שלא יוכל לומר שוגג הייתי ששכחתי אם זה אסור וכיון שהגוי נהרג בלי התראה הרי השוגג שוה לפניו כמזיד) ואם כן גם אני אומר שגם אנשי דור הפלגה ודור המבול ויושבי סדום לא עשו כי אם בשוגג או באונס ואתה דנתם כמזיד וכרצון ונתחייבו כלייה לפניך ובאמת זה אינו, כי גם בן נח אינו חייב על השוגג וכמו שאיתא ברמב"ם הנזכר שבן נח הבא על אשת איש בשוגג פטור ועל כן תמה על זה שאמר לו הקב"ה הנך מת וגו' והיא בעולת בעל ומשמע מזה שאם היה בא עליה היה חייב מיתה לשמים והלא הוא שוגג גמור אחרי שאמרו שניהם אחותו היא. ואם תאמר כיון שדין בן נח באם שהיה לו ללמוד ולא למד חייב אף על השוגג כמו שמביא הרמב"ם ז"ל שם כנזכר וכאן אפשר היה לי לתת על לב אולי מפני היראה אמרו שאחותו היא ואמת לא כן הוא והיה לי לחקור את זה. לזה אמר,

1297

1298הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. פירוש כי בראותי שהוא אמר לי אחותי היא ואיך שייך לירא מהמלך שיהא צד נשים מתחת יד בעליהן ולוּ יהא שלבני המדינה היה ירא לאמר אשתי שלא יהרגוהו אבל לי למלך השופט את העם על דבר משפט אמת, מהראוי היה שלא לכחש בפני גוף הדבר, שמלך לא יעשה דבר אשר לא יֵעָשֶׂה. וזה דן על דבר הזנות לומר כי אף אם היה בא עליה, היה שוגג גמור ולא היה לו ללמוד כלל והוא פטור ממיתה. ואחר כך חזר לדון על דבר הגזל שלא יבוא במשפט עמו לומר שלקחה בחזקה שלא ברצונה והוא כמו גוזל נפש אשר בן נח חייבין מיתה על זה, ולזה אמר והיא גם היא אמרה לי אחי הוא וזה היה למותר כי אחר שאמר אברהם אחותי היא הנה די בזה ולמה גם היא אמרה ולכן כתיב והיא גם היא והבן, שגם היא אמרה נוסף על דברי אברהם לאמר אחי הוא מה שלא צורך, ובודאי כיוונה בזה לומר כי רצונה בלקיחה זו וכדרך האשה האומרת דברים למי שרוצים לקחתה כי היא נקיה מכל וכל ולא עולתה בה, ועל כן סברתי כי ודאי רצונה בזה ולא בחזקה לקחתיה ועל כן גם על זה פטור אני ממיתה. ולזה אמר ב' לשונות בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. על דבר הזנות, אמר בתם לבבי שהיה תם וישר בזה ולא היה לו ללמוד כי בעולת בעל היא. ועל הגזל, אמר ובנקיון כפי. כי הנקי מגזל יאמרו עליו נקי כפים כלומר שכפיו נקיים מזה, שלא כיוון לגזלה ולקחתה בשום אופן בחזקה.

1298

1299ואך אין האמת אתו, כי אחר שבן נח שהיה לו ללמוד ולא למד חייב, מה לו לדון סברות הכרסיות לומר מן הסתם הוא כזה, וכל חשש שבעולם שיוכל לחוש מחויב לחוש בסכנת נפשו ולא לדון על דעתו, והראיה שהאמת הוא אשר לא היה כאשר עמד על שכלו. וממה שאמר אליו אחותי היא לא היה ראיה שאינה אשתו וכאשר אמר לו הטעם להלן מפני מה אמר כן. ומאמירת אחי הוא ודאי שאין האמת כן שהיא רצתה ח"ו במשכבו. ועל כן היה לו לחוש לכל זה אולי מפני היראה והפחד אמרו כן וכאשר האמת הוא. ונמצא אשר החטא תלוי עליו בשניהם הן מחמת הגזל והן אם היה בא עליה. ואכן בהגזל שאפשר בהשבה לא מנעהו ה' מלגזול כי אפשר לתקן. ובשכיבה שלא אפשר בהשבה לא נתנו ה' לגנוע אליה. ולזה אמר הכתוב,

1299

1300ויאמר אליו האלהים בחלום הלילה גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה. הנה לא אמר כדבריו בתום לבבך ובנקיון כפיך, כי על הגזל בודאי עבר כי זאת ודאי אפשר להבין אם היא הולכת ברצונה אם לא, וכיון שבודאי הלכה שלא ברצונה ודאי קרוב מאוד למזיד הוא לבלתי הבין אשר הולכת שלא ברצונה ועל כן נקיון כפים ודאי אין בזה. ואך בעיקר הדבר זה אמת שסברת שאחותו היא ובתום לבבך עשית זאת. אבל באמת אילו עברת ובאת עליה היית חייב על שניהם כי היה לך ללמוד שגם זה מפני היראה ואימת המלך הוא. ואך כיון שידעתי שאתה לא למדת ועשית זה בתום לבבך ואחשוך גם אנכי אתך מחטוא לי. ודקדקו חז"ל (מכות ט'. ובראשית רבה נ"ב, ז') תיבת לי והיה לומר מחטוא סתם. ולדברינו יאמר כי אם היית בא עליה היית מתחייב שתים כאמור כי לא היה אפשר להשיב את הגזילה ואך בזה שחשכתי אתך מלבוא אליה אז נקית גם מחטוא לי פירוש גם החטא העבר שהיה כבר לי אליך עבירת הגזל כי אחר שלא באת אליה היא בעצמה אפשר בהשבה על כן קודם כל הנה לא נתתיך לנגוע אליה ומכח זו המניעה תוכל להתכפר גם על הלקיחה. כי,

1300

1301ועתה שלא נגעת בה השב אשת האיש ותנקה גם מעוון הגזל. ואם תאמר הלא כבר יתרחק אברהם ממנה שיסבור שנגעתי בה ונמצא על כל פנים ישאר בידי איזה חטא, לא כן הוא כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה וגם הוא יתפלל בעדך עוד שתחיה. ובודאי יוודע מזה אשר הוא יודע בטוב שלא נגעת בה כי חס ושלום אם היה איזה ספק אצלו ודאי לא התפלל עליך שתחיה, אבל ואם אינך משיב ותבוא אליה ובעלתה דע כי מות תמות שני מיתות מיתה על הגזל ומיתה על הזנות, ולא אתה לבדך תמות כי אם אתה וכל אשר לך פירוש גם אנשי ארצך אשר אתה גר בארצם ימותו מפני שלא עשו דין בך והם מצווין על הדינין וכמעשה יושבי שכם שנהרגו כולם על אשר לא דנו בשכם בן חמור כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד) וזה לשונו: ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ועל כן וכו' עיין שם.

1301

1302וישכם אבימלך בבוקר ויקרא לכל עבדיו וידבר את כל הדברים האלה באזניהם וייראו האנשים מאוד. כי אחר שסיפר להם מכל הדברים שבן נח נהרג על השוגג כאשר היה לו ללמוד וזה נקרא גוזל נפש וגם רוצה להפרע גם מהם לצד שלא דנו אותו. ולזה,

1302

1303ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו וגו'. כלומר מה עשית כי כבר הבאת עלי חטאה גדולה במה שעברתי על ידך על הגזל וזה כבר הבאת עלי אף שלא נגעתי בה כלל.

1303

1304מעשים אשר לא יעשו. פירוש מעשים שאני מוחה באנשי עירי שלא יעשו אותם ואני דנם על זה, זה עשית עמדי שאהיה נראה כגוזל נפשות וצד נשים מתחת בעליהם.

1304

1305גם יאמר עשית עמדי, כנזכר למעלה שעל כל פנים עמדי לא היה לך לעשות הדבר הזה ולי היית רשאי לגלות כי אשתך היא שאין המלך עושה דבר שלא כהוגן. ועוד,

1305

1306ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה. כלומר מה עול גדול כזה ראית כאן שהיית ירא לגלות האמת שלא יהרגוך ועשית את הדבר הזה, ולולא אלהים שחשך אותי מחטוא הייתי יכול לבוא עוד לידי איסורים גדולים ונוראים, ואין אני מרגיש כלל רשעות מקום הזה שהיית ירא כל כך ומפחד עד שתוכרח לעשות הדבר הזה. ועל כן,

1306

1307ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי. וכמאמר חז"ל (בבא קמא צ"ב.) שאמר אכסנאי בא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא, וזה המעשה אשר ראיתי פה שאין יראת אלהים במקום הזה כי מי שירא את פני אלהים הוא בורח בכל כוחו גם מלהסתכל בעריות ומכל שכן לשאול עליהם לבודקם וכי דרך ירא אלהים לשאול בנשים, וכיון שראיתי כן יראתי שלא יהרגוני על דבר אשתי, פירוש שאפילו אם אוציא מפי שלא בכוונה לדבר אשתי היא יראתי מזה פן ישמעו אחרים ואבוא לידי סכנה, ועל כן הרגלתי עצמי שלא לומר כלל בדיבור פה אשתי היא רק אחותי שלא אבוא לסכנת נפשות, ועל כן גם אליך לא רציתי בסתר לאמר אשתי היא פן יהרגוני על דבר אשתי כשיהיה בדברי אשתי פן יתגלה הדבר ויבואו להרגני.

1307

1308וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. פירוש לכך כאן קראתיה בשם אחותי ואך באמת ותהי לי לאשה שראויה מפני זה היות לי לאשה כי אין בני נח אסורין במשפחת האב כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ה') ועל כן היה לך לשאול כשאמרתי אחותי היא, אפשר גם אשתך היא. ומה שאמרת היא נתרצה לבוא אליך כי על מה אמרה היא אחי הוא, לא כן הוא. רק,

1308

1309ויהי כאשר התעו וגו' אמרי לי אחי הוא. ועל כן אמרה היא גם כן אחי הוא כי כך בקשתי מאתה שתאמר בכל מקום שאני אחיה ואין לך כשירה בנשים אלא זו שעושה רצון בעלה, לזה אמרה גם היא אחי הוא ולא חס ושלום שנתרצית בכך, ועל כן אתה חייבת בנפשך שלא שאלת ממני האמת אם לא אשתי היא ופשעת בדבר.

1309

1310גם יתבארו הכתובים, כי הנה לכאורה יש להפליא הלא אברהם ושרה גדלה שמעם בעולם והיו מפורסמים בקרב עמים רבים ובפרט בארץ ישראל במקומו, וכי לא ידעו הכל אשר שרה אשת אברהם היא, והיא היתה גדולה בצדקתה כאברהם ויותר כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ב, ה' ושמות רבה א', א') ואפילו במצרים חידוש הוא שיאמינו שאחותו היא והכל יודעין ששרה המפורסמת ביופי ובצדקות אשת אברהם היא ולא אחותו, ומכל שכן בגרר שהוא ארץ כנען והכל היו יודעין ומכירין אותו עד ששמו אותו עליהם למלך ולקצין אחרי שובו מהכות את כדרלעמר והמלכים אשר אתו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג, ה') בפסוק (בראשית י"ד, י"ז) אל עמק שוה הוא עמק המלך. שהושוו כלם בדעה אחת והמליכוהו עליהם ואמרו לו מלך את עלינו. וכי לא היו הכל יודעין ששרה היא אשתו, ויותר יקשה באבימלך שזה היה אחר מעשה מצרים ובודאי היה מפורסם זה אשר קרה לשרה במצרים שנלקחה לבית פרעה במאמר אברהם אחותי, ופרעה נלקה מכה אחר מכה ואיך לקחה אבימלך בדבר אברהם אחותי היא.

1310

1311ואכן יבואר על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ט' מהלכות מלכים הלכה ח') בדיני בני נח וזה לשונו: ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו וכו' עד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין וכו'. ונמצא אתה למד שאינן צריכין בעת פרישתן לא גט ולא כתובה ליתן לה רק כאשר יפרשו זה מזה ויהיה בדעתם שלא תהיה עוד זאת אשתו והוא בעלה הרי היא מותרת לכל אדם כגרושה שלנו, ובזה דן פרעה כאשר אמר אחותי היא אף שידע שאשתו היא מכל מקום ודאי שאברהם אינו רוצה עוד לדור עמה ואומר אחותי היא כלומר כאחותי היא אצלי שאין אני דר עמה ואין רצוני עוד בה. או אפשר לומר אסורה עלי כאחותי והנה פסק הרמב"ם ז"ל הרי את עלי כאימא נאסרה אשתו עליו מדין נדר וכיון שאמר אחותי היא והרי כאמר הרי את עלי כאחותי ואסורה עליו ובזה נלקחה לבית פרעה.

1311

1312ואחר זה כשנלקה פרעה וביתו על דבר שרי אשת אברם דן אבימלך לומר כי הנה במצרים שטופי זימה, בודאי היה ירא אברהם לאמר אשתו זאת ומחמת היראה סכנות נפש אמר אחותי היא, ובודאי לא היה דעתו כלל לפרוש ואף משום נדר לא יאסר כי בנדרים בעינן פיו ולבו שוין (כמו שאמרו בשבועות כ"ו: ובטור שולחן ערוך יורה דעה סימן ר"י) וכאן כיון שלא היה בלבו כאשר אמר בפה לא יאסר בה. ועוד כי נדרי אונסין הוא אונס סכנות נפשות ונודרין להורגין (כמו שאיתא בנדרים כ"ז: ושם סימן רל"ב סעיף י"ד) אבל כאן ארץ כנען מובחר הארצות, הכשירה שבמדינות גם אז, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח') שאברהם נתאוה להארץ בראותו התנהגות יושביה עליה ובודאי לא יעלה על לב אברהם לפחוד משום דבר, ועוד כי אבימלך מלך כשר היה והראיה שנגלה עליו ה' בחלום הלילה מה שאין כן בפרעה שלא נראה אליו ה' כי אם וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים וגו' וכיון שהמדינה כשירה ומלך כשר ודאי לא שייך יראה ופחד בדבר כזה, ועל כן ודאי מה שאמר אברהם אחותי היא בטוב לבבו וברצון נפשו דיבר כן כי רוצה ליפרש מאתה מאיזה טעם. והנה לשון הרמב"ם ז"ל שם כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש וכו' משמע דבחד מנייהו סגי, כשאחד אין רוצה לדור מותר לו לילך מאתו ואבימלך עשה עוד ושאל גם את פיה והנה גם היא אמרה אחי הוא ובזה ודאי אין מקום לשאלה עוד. ובודאי דברו אחותי היא על אחת משני פנים או סתם שאינו רוצה לדור עמה עוד כאחותו, או שאסרה עליו כאחותו ואסורה לו מחמת נדר.

1312

1313ולזה השיב אברהם לא כאשר אמרת כי הנה אמרתי רק אין יראת אלהים בזה והרגוני וכמאמר חז"ל הנזכר שהראה לו ממה ששאלוהו אשתך היא או אחותך היא ואין זה דרך יראי אלהים לחפש אחר דבר זה. וחוץ לזה מה שאמרתי אחותי לא כאחותי האסורה כי אם כאחותי המותרת הנה היא בעצמה אחותי היא ואף על פי כן ותהי לי לאשה כי היא אחותי מאב ואין אבות לבני נח, ולכן קראתיה בשם זה שלא יצא מפי כלל שם איש ואשה שלא יהרגוני על דבר אשתי כאמור ואני לה גם כן בשם אח יכונה, ולא לשם פרישה אמרתי, והמשכיל היה לו להבין בזאת ועל כל פנים היה לך לשאול את פי על הדבר הזה, אולי גם אשתך היא אף על פי שאחותך היא כנאמר.

1313

1314ובזה מתורץ מה שהקשו המפרשים מפני מה לא ביקש את שרה קודם בואה לגרר שתאמר אחי הוא כאשר כבוא אברם מצרימה (ועיין ברש"י) ועל פי הנזכר נכון כי הנה אברהם טרם בואו לגרר גם כן היה סבור כסברת אבימלך שכאן בארץ כנען לא יצטרך לזה, שאנשיה כשרים ובפרט אבימלך שם ולא יעשו כלל כמעשה הזה. ודוקא במצרים שטופי זימה מיד כשיראו אותם לא ישאלוהו כלל ובודאי יתנו עיניהם בה ואף בלא שאלה יאמרו אשתו זאת ויהרגו אותו ועל כן אומר אחותי את תיכף בביאתנו לשער העיר ובזה אנצל. וכן אמר לה בלשון והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת פירוש ממילא מבעצמם יאמרו אשתו והרגו אותי, ולא כן כאן לא עלה זאת על לבו, ואפשר אמר כן בלבו כי כאן אף אם ימצא איזה פרוצים בעריות על כל פנים ישאלו אותי על דבר זה ואז אשיב להם כרצוני, וכן היה כשבא לגרר שאלוהו ומחמת היראה אחר השאלה אמר להם אחותי היא וממילא גם היא אמרה אחי הוא לעשות כרצון בעלה כנאמר.

1314

1315ועוד נראה בזה כי זה שביקשה במצרים על הדבר, לא היתה הבקשה על מצרים לבד, כי אם על כל המקומות שמעשיהם כמעשה מצרימה תאמר כן. ורק החילוק כאמור. כי במצרים שטופי זימה לא ישאלו כלל, ומיד כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת וכנאמר. מה שאין כן בשארי מקומות שישאלו על הדבר, ואז כאשר ישאלו, כן תאמר. ועל כן כפל לה אז לומר למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך פירוש למען ייטב לי בעבורך פה במצרים כי לרוב תאותם תיכף יתנו לי מתנות רבות, וחיתה נפשי בגללך במקומות אחרים שלא יתנו מתנות תיכף רק וחיתה נפשי שלא יהרגוני. ובאמת כן היה שבמצרים תיכף כאשר נלקחה לבית פרעה נאמר ולאברם היטיב בעבורה וגו'. וכאן באבימלך לא נתן לו דבר בעת הלקיחה. וכבר כתבנו שם במקומו כי אברהם לא היה ירא מגוף העסק בשום אופן שלא יטמאו את אשתו כי ידע אשר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים רק מהריגה נתיירא עיין שם. ועל כן במצרים שטופי זימה אף שלא יגיעו לעיקר העסק בשום אופן מכל מקום יטיבו לו על דבר הלקיחה, מה שאין כן בשאר מקומות שעל הלקיחה לא יתנו ועל עיקר העסק ודאי חלילה לא יבוא לזה רק וחיתה נפשי בגללך, והראיה לכל זה שבמצרים ביקשה על כל המקומות שהנה כאן אמר אברהם ויהי כאשר התעו אותי וגו' ואמר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא ולא מצינו בשום מקום שאמר לה זה, ואם תאמר שביקשה תיכף בהלכו מבית אביו ולא מפורש בתורה כאשר כמה דברים אינם מפורשים אם כן למה הוצרך לחזור ולבקשה במצרים, אלא ודאי שביקשה במצרים על כל המקומות ועל כן אמר ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי וגו', ויהיה איך שיהיה על כל פנים מפורש כאן שביקשה קודם, אשר בכל מקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי וממילא מתורץ בזה קושית המפרשים כדבר האמור.

1315

1316כי עצר וגו' על דבר שרה וגו' וה' פקד וגו'. חז"ל (בבא קמא צ"ב.) פירשו מה ענין סמיכות פרשה זו לזו, וגם אנו נאמר לבאר סמיכות שני פסוקים אלו לבד. כי הנה כבר כתבנו למעלה בפסוק ותצחק שרה בקרבה גו' כי עיקר צחיקתה היה שלא העמידה על זכותה כלל וכלל, והגם שהאמינה בודאי במאמר הקב"ה שאמר אליו לזרעך אתן את הארץ וגם אמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, סברה שזה הכל בזכות אברהם לבד ואין זכותה מועיל כלל לזה, ואברהם כיון שכבר נולד לו ישמעאל נמצא אין כאן עוד זכות אברהם שתלד גם היא כיון שיש לו זרע וכמו שאמר בעצמו לו ישמעאל יחיה לפניך ובזכותה לבד לא האמינה שישנה הקב"ה טבע העולם ומערכת הכוכבים ומזלות בשבילה ועבור זה צחקה ועיין שם שהארכנו. ונודע מאמר חז"ל (ברכות י':) כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו ועל כן שרה שהיתה תולה זכות הבנים שהבטיח הקב"ה רק בזכות אברהם ולא בזכותה תלה לה הקב"ה בזכות עצמה ואמר אל אברהם אבל שרה אשתך יולדת לך בן כלומר ראויה שרה מצדה שתוליד בן.

1316

1317ולזה תמצא שעיקר הבשורה בבשורת יצחק צוה הקב"ה לבשר לשרה ולא לאברהם כאומרם והנה בן לשרה אשתך, וגם הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר היפלא מה' וגו' למועד אשוב וגו' ולשרה בן ואמרו חז"ל שהמלאך נענש על שלא דיבר הבשורה מפיו לשרה ודיבר לאברהם בן לשרה אשתך כי רצון הקב"ה היה לבשר לשרה והכל להודיע לשרה כי זכותה גורם לזה שתפקד ותוליד את יצחק, ולזה אמר כאן על דבר שרה אשת אברהם כלומר על מה שתמיד דיברה שרה לומר אשת אברהם אנכי וזה עיקר מעלתי ושבחי שאני אשתו אבל בי בעצמי אין שום צד זכות וכל הזרע שהבטיח ה' הכל בזכות אברהם ועל כן, וה' פקד את שרה את שרה דייקא לומר שתלה לה הקב"ה בזכות עצמה לא בזכות בעלה כאמור. ולזה סיים,

1317

1318כאשר אמר. פירוש כמו שאמר לאברהם אבל שרה אשתך יולדת וגו' שזכותה מועיל לזה כנאמר. ועוד אומר הכתוב,

1318

1319ויעש ה' לשרה כאשר דבר. (שלכאורה זה מיותר כולו אחר אומרו וה' פקד את שרה כידוע) ואכן פירושו אפילו זה שדיבר ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שנאמר שם (לך לך ט"ו, ד') והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך, לא כיוון כי אם על זה הבן הנולד משרה ולא על ישמעאל שאינו נקרא בנו כלל כי בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו כי אם בנה, ועל כן אמרה שרה אל אברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגמרה אומר כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כלומר כי זה רק בן האמה נקרא ולא בנך והוא כמו יליד בית שנולד בביתך ועל כן לא ירש עם בני עם יצחק שהוא בנך ולא אחר כאשר נאמר לך כי ביצחק יקרא לך זרע, זה הזרע יהיה לך שלך הוא ולא ישמעאל (ועיין למטה כתבנו עוד פירוש נכון בכפל לשון הכתוב) ולזה,

1319

1320ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו וגו'. פירוש כי זה הוא לאברהם בן, הוא ולא אחר. והנה נודע אומרם ז"ל (בבא מציעא פ"ז.) שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה על כן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והיו הכל אומרין ומודים אברהם הוליד את יצחק. ואני אמרתי טעם בזה כי הנה לכאורה הלא נודע אומרם ז"ל (עיין סוטה ל"ה.) כל דבר שקר שאין בו אמת בתחילתו אינו מתקיים בסופו וכו', וכאן הלא שקר גמור הוא מתחילה ועד סוף לומר שמאבימלך נתעברה ולמה הוצרך הקב"ה לצייר פני יצחק כפני אביו אברהם, ואמנם כי חז"ל אמרו (בבראשית רבה נ"ג, ו') אמר רבי יצחק כתיב (במדבר ה', כ"ח) ואם לא נטמאה האשה וגו' ונקתה ונזרעה וגו' זו שנכנסה לביתו של אבימלך ויצתה טהורה אינו דין שתפקד וכו' עד כאן, ולזה היו ליצני הדור מכוונים שהיו אומרים מאבימלך נתעברה וכיוונו לדבר אמת בתחילתו שבאמת על ידו נתעברה לפי שיצתה טהורה ממנו ואז ונקתה ונזרעה, ואפשר שלחכמיהם היו אומרים כי הכוונה על שם זה. ואכן תוכן כוונתם לשם ליצנות אולי השומע ישמע ויטעה לומר כפשוטו שנתעברה ממנו ממש ויבוזה אברהם ובנו. ובכדי לבטל השקר הזה מכל וכל צר קלסתר פניו וכו' עד שכולם הודו ואמרו אברהם הוליד וכו'. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') בפסוק (בראשית ל"ז, ג') כי בן זקונים הוא לו שהיה זיו אקונין של יוסף דומה ליעקב וכו'. וזה שכתב הראיה שזה הוא לאברהם בן, שמאברהם הוא, ולו הרתה ולא מאבימלך, כי היה לזקוניו שהיה זיו אקונין של יצחק דומה לו ובזה ידעו כולם שהוא לאברהם בן. (אחר כותבי זה מצאתי כן מפורש (שם נ"ג, ו') בזה הלשון: בן לזקוניו מלמד שהיה זיו אקונין שלו דומה לו עד כאן) וזה שאמרו חז"ל (שם) בפסוק הזה בן לזקוניו מלמד שלא גנבה זרע ממקום אחר ולכאורה אין כאן מקומו, ואכן כי הוא רמז אל הנזכר כי הוצרך הקב"ה לבטל לשון רמיה עבור קצת האמת שבו, על ידי הבן שהיה לזקוניו שהיה זיו אקונין דומה לו להורות שאברהם בעצמו הוליד גם בלי זרע ממקום אחר. וכל הדברים הללו האמורים כאן שרק זה בן לאברהם ושהיה זיו אקונין דומה לו הכל דיבר אתו אלהים מקודם במה שאמר לו אבל שרה אשתך יולדת לך בן לך דייקא שזה הוא לך, וגם לך שיהיה קלסתר פניו דומה לך וזה שאמר למועד אשר דיבר אתו אלהים כל הג' דברים האמורים בענין, שני דברים הנאמרים ומועד הזמן הכל כאשר דיבר אתו אלהים קודם כנאמר.

1320

1321גם יתבארו הכתובים האלה על דרך מה שכתבתי למעלה (בפסוק היפלא מה' דבר) כי לולי שליגלגה שרה בדבר ה' בעת צחקה לומר אחרי בלותי וגו' היתה ראויה להוליד את יצחק בלי שום צער עיבור ולידה כמו אדם וחוה קודם הקללה שעלו למטה שנים וירדו ארבעה שעל כן לא הזכיר המלאך לומר למועד אשוב רק שוב אשוב בלי קביעות זמן, ובזה שצחקה אבדה זאת ואמר לה הקב"ה למועד אשוב ולא עתה כי סביביו נשערה מאוד ועל חסרון אמונתה בו גרם הדין למנוע זאת ממנה. והוא אומרו וה' פקד את שרה כאשר אמר הוא הפקידה בעצמה שתלד בן ואמירה הוא לשון רכה המורה על הרחמים שתפקד בזרע של קיימא אבל ויעש ה' לשרה כאשר דבר שעשה לה כמו שדיבר בלשון קשה שתוכרח להיות בצער עיבור ולידה ועל כן ותהר ותלד שרה וגו' למועד אשר דבר ולא תיכף בעת הזיקוק.

1321

1322ויקרא אברהם וגו' הנולד לו אשר ילדה לו וגו' יצחק. כפל לשון אשר בפסוק זה הכל על האמור. כי הנה קריאת שם יצחק הוא להורות על הדברים האמורים אשר רק זה הוא בן לאברהם, ואשר לא מאבימלך נתעברה שרה חלילה, ואברהם נתן סימן בשם יצחק לכל הדברים הללו. וגם מה שצוה הקב"ה לחתום בריתו בבשרו ואמר את בריתי אקים את יצחק הכל להיות נרמז בשמו, הק' שבשמו מורה שבנו הוא שנולד לק' שנותיו וזה הוא בנו ומשרה הוא שהיתה בת צ' וזה הצ' שבשמו. והח' מורה על הברית שהבטיח הקב"ה ואת בריתי אקים והוא ברית המילה שנימול לח' ימים וזה הוא הח' אשר בשמו. והי' הוא אות ראשונה משמו הגדול יתברך להעיד שכן הוא שלא מאבימלך נתעברה ובן כשר והגון הוא על דרך אומרם (במכילתא מובא בילקוט נ"ך רמז תת"פ) על פסוק (תהלים קנ"ב, ד') שבטי יה עדות לישראל שהקב"ה הציג שמו בשמות השבטים להעיד אשר כולם זרע אמת וכן כאן ביצחק הי' שבתחילת שמו היא הי' משם הוי"ה להעיד עליו כי זרע כשר הוא, וזה מאמר הקרא ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה, פירוש כי בריתי אקים עמו בקריאת שמו יצחק להעיד אשר תלד לך שרה כי לך ילדה אותו ולא ח"ו כאשר אמרו ליצני הדור. וגם הברית גופא מה שצוה הקב"ה למולו בן שמונת ימים, וידוע אשר הברית הוא חותם המלך ומורה על קדושת שמו יתברך ואם ח"ו היה איזה שמץ ביצחק לא הייתי מצוך לחתום בריתי בבשרו, וזה מאמר הקרא ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, פירוש זה השם המעיד אשר הוא בן אברהם ולא אחר וגם זה ילדה לו שרה כלומר מאתו ולו הוא כלומר לו לבד ולא זרע ממקום אחר כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ו') בפסוק בן לזקוניו וגם לו בדמותו וצלמו בצדקות וקלסתר פנים כאשר אמרו חז"ל (שם פ"ה, ט') ותהר לו גבורים כמותו צדיקים כמותו ועל כל אלה נקרא שמו יצחק כאמור. וגם עוד ראיה לזה אשר וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים, ואם אלהים האמת צוה לחתום בריתו ביצחק ודאי ביצחק יקרא לך זרע ככל הנאמר ועל כן אמרו חז"ל (שם נ"ג, ז') יצחק יצא חק לעולם וכו' כי היה קשה להם מאחר שקריאת שם הזה הוא על הדברים האלה היה צריך לשנות אותיותיו להקדים הק' המורה על שנותיו אל הצ' המורה על שנות שרה וגם הי' והח' היו צריכים להתחבר יחד כי שניהם מורים על עדות שמו יתברך ולא להפסיק בהצ' ביניהם. וגם לפי מאמרם (שם) שהיו"ד והח' מורים לתורה ומצוות היו גם כן צריכים להיות שניהם יחדיו ולזה אמר שנקרא כן על שם יצא חק.

1322

1323גם יאמר ויקרא אברהם וגו'. לפי דרך הנזכר כי באמת היו"ד שביצחק מורה על עשרה נסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולם כמאמר חז"ל (במדרש רבה י"ח, כ"א) או על עשרת הדברות כאומרם (בראשית רבה נ"ג, ז'), ואך מחמת שעדיין לא נתנסה בכל העשר בשלימות עד אחר העקידה שזה היא הנסיון העשירי סבר אברהם שלזה צוה הקב"ה לקרוא שמו יצחק כדי להעיד אשר זה הנולד לו לא מאבימלך כאמור, וזה ויקרא אברהם את שם בנו וגו' כלומר שאברהם קראו יצחק לשם הטעמים האלה אבל באמת מה שצוהו הקב"ה לקרותו יצחק הוא עבור עשר נסיונות או עשרת דברות כנאמר.

1323

1324עוד יאמר. שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה וגו'. כלומר הנה זה בנו הנולד לו ממילא אשר ילדה לו שרה בזכותה לבד ולא צירף הקדוש ברוך הוא זכות אברהם בזה כי אם אשר ילדה לו שרה לבדה. וזה וימל אברהם את יצחק בנו וגו' כאשר צוה אותו אלהים, ודרשו חז"ל (קידושין כ"ט.) אותו ולא אותה כי היא אינה מחויבת במצות מילת בנה. ולכאורה דילמא החיוב על שניהם ואברהם הקדים למצוה ועשה כאשר צוה אתו אלהים אבל אפשר גם אותה צוה, ואכן לדברים הנאמרים שעיקר הולדת יצחק היה בזכותה ונקרא כמה פעמים על שמה כמו ולשרה בן, אבל שרה אשתך יולדת, וכדומה. על כן אם גם היא היתה חייבת בזה היה יותר קרוב לומר שהיא תמול אותו כי הוא בנה הכרוך אחריה אלא ודאי שהיא אינה חייבת כלל במילת בנה. ועל כן,

1324

1325ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כלומר כל הצחוק הזה הכל לי הוא לאשר בזכותי נולד וכל השומע יצחק לי אשר בשבילי עשה הקב"ה צחוק ושמחה הלזו ופעלתי בעצמי דבר גדול כזה בלתי סיוע זכות אברהם, ולזה כיוונו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ח') הרבה עקרות נפקדו עמה כי היא בזכותה נפקדת והרבה עקרות נפקדו עמה בזכותה.

1325

1326גם יאמר ותאמר שרה וגו'. על דרך ביאורינו למעלה (בפסוק היפלא מה' דבר) שהיתה שרה ראויה לילד תיכף בעת הזיקוק בלי שום עיבור כמו חוה קודם הקללה שעלו למטה שנים וירדו ארבעה ובזה שצחקה ולא האמינה בדבר ה' אבדה זאת והוצרכה לעיבור, ונראה שעל כן נולד יצחק קטן מאוד כמאמר חז"ל (שם שם, י') עד שליגלג עוג מלך הבשן ואמר יהיב אנא אצבע עליו אנא פחיש ליה וכו'. היפוך ממה שהיתה ראויה להוליד כחוה שירדו ד', שבשעת הלידה כבר היה כח בהם לירד על הארץ ולהלוך בה, וכאן על ידי הצחוק לא די שלא ירד יצחק כמוהם כי אם אף נולד קטן יותר משאר ילודי אשה אז, הכל כי סביביו נשערה מאוד. וזה אמרה שרה צחוק עשה לי אלהים כלומר זה הצחוק שצחקתי גרם לי בחינת אלהים שישרה דיני אלהים עלי שעל כן נולד יצחק קטן כל כך עד שכל השומע יצחק לי שעוג וחביריו מצחקים עלי מה זה נולד וכו'. ואפשר עוד לומר כי זה שנולד יצחק קטן כל כך היה טובת אברהם ושרה כי אומות העולם היו מרננים ואומרים אסופי הביאו מן השוק ואמרים בנינו הוא כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) ועל כן נולד קטן מאוד שלא כדרך הארץ שידעו הכל ששקר הוא שלא הביא מן השוק כי אינו בנמצא כלל כזאת, מה שאין כן גדול שלא בטבע ודאי שהיו אומרים כי הביא מן השוק, ולזה אמרה צחוק עשה לי אלהים כלומר שמחה וחדוה עשה לי אלהים בזה שנולד קטן כל כך שלא ירננו עלי ובזה כל השומע יצחק לי ואומרים מה זה נולד וכו' ובאמת זו היא שמחתי וטובתי.

1326

1327ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. פירוש מי ימלל אשר זאת לאברהם הוא וזכותו גרם לזה אין אחד יאמר זאת ורק הניקה בנים שרה כי שרה בזכותה גרמה להניק בנים בזכות עצמה ואין אחר מסייעה, וכיוונה בזה להגדיל שבח הבורא יתברך מה גדלו מעשיו וחסדיו, כי הן בתחילה כאשר צחקה שרה כבר כתבנו שזה היה צחיקתה כי זה היה לפלא בעיניה אשר הקב"ה ישדד מערכת השמים ויבטל טבע עולמו רק בשבילה, כי הנה אברהם כבר יש לו זרע ליורשו ויוכל להתקיים דבר הקב"ה שאמר (לך לך ט"ו, ד') כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך על ישמעאל, וכאשר אמר אברהם בעצמו (שם י"ז, י"ח) לו ישמעאל יחיה לפניך, וכל כך יהיה חסדי הבורא יתברך אשר בשבילה לבד במה שאין לה בנים ישדד הקב"ה הכוכבים ומזלות השמים שתלד בת צ' והוא בן ק'. ועתה כאשר ראתה באמת אשר הקב"ה כל כך יגדל מעל השמים חסדו וטובו אשר בעד אשה הכשירה לבד יהפך טבע העולם לתת לה בן אחרי זקנותה, ועל כן אמרה אם אני כאן הכל כאן כלומר אם כל זה נעשה בזכותי הנה הכל צריכים לשמוח בזה אחרי רואם שביד אשה יעשה ה' כזאת הרי בנקל יוכל כל אחד להשיג את זאת אם יהיה מעבדי ה', ועל כן הנה צחוק עשה לי וגו' כל השומע יצחק לי שהכל צריכים לשמוח בזה כי מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה והכל לא ח"ו להגדיל שבחה כי אם להגדיל שבח הבורא ברוך הוא וברוך שמו וחסדיו העודפות אשר בזכותה היפך המערכה וקלקלה והראה אותותיו לכל באי עולם שתלד שרה בן לזקנותה. ונוסף לזה עשה לה הבורא כי הניקה בנים רבים כמאמר חז"ל (רבה שם ובבא מציעא פ"ז.) שכל גדולי המלכות והשרות הביאו בניהם אליה ונעשו דדיה כשני מעינות נובעין עד שהניקה את כולם וכל זה הכל בזכות אשה לבד, ובזה רואין כמה גדולים עבדי ה' יראי ה' הקטנים עם הגדולים שאין דבר עומד בפניהם ומערכת השמים והגלגלים יכנעו בפניהם וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וגו'.

1327

1328וכן דבורה כשהלכה עם ברק אמרה אליו (שופטים ד', ט') אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך וגו' כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. ובודאי כיון שהיתה אשה נביאה לא כיוונה להגדיל כבודה ותפארתה אשר על ידה יהיה תשועת ה', כי אם להגדיל כבוד ה' וחסדיו אשר אפילו ביד אשה שאין זכותה יוכל להיות גדול כל כך, והראיה שאנו מברכין בכל יום ויום שלא עשני אשה, ובודאי זה יורה אשר אי אפשר היות לאשה בחינת צדקות כאשר באיש ואף על פי כן ביד אשה ימכור ה' וגו' ובזה דיעה ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו וגדול וחשוב בעיניו גם מעט טוב אם הוא בכוונת אמת לשמו יתברך, ועל כן אמרה כאן צחוק עשה לי כנאמר, אף לי עשה שמחה וחדוה ומי ימלל כלל זאת לאברהם רק הניקה בנים שרה וזה שבח הבורא יתברך במאוד.

1328

1329גם יאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה. כלומר אפילו אם ימלל אחד שזה הוא לאברהם וגם זכותו נצטרף להולדת יצחק ואמרה מלל ולא דיבר לרמז על ק' שנה שהולידו אברהם בן ק' כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ט') ויסבב השבח הזה לאברהם כי גם בזכותו היה נס הזה, מכל מקום הניקה בנים שרה, הנה זה הנס שנעשו דדיה כשני מעינות והניקה בנים רבים זה ודאי לשרה יכונה כי בשבילה היה זה הנס כמאמר חז"ל שהיו אומות העולם מרננין ואמרין אין זה בנה של שרה אלא שהביאה אותו מן השוק וכו' עד עשה משתה וזימן כל גדולי המלכות וכו' עד מה עשו אותן הנשים עכשיו יוודע הדבר אם הוא בנה ואם לאו כל אחת ואחת הביאה בנה עמה וכו' באותה שעה היה שופע ויורד חלב מדדיה של שרה ונטלה כל בניהן והניקה אותן שנאמר הניקה בנים שרה וכו' ועל כן בין כך ובין כך יגדל שבח הבורא בחסדיו העודפות אשר גם למעני יפליא נסיו וחסדיו, היש חיך מתוק מזה, ועלינו לשבח לאדון הכל ברוך הוא וברוך שמו על זה עד אין שיעור וערך.

1329

1330כי ילדתי בן לזקוניו. פירוש עוד הנה בפי שיר ושבחה ותהלה לאלהינו יתברך המפליא חסדו עמי דייקא בזכותי לבד ולא בזכות אברהם כי הנה ילדתי בן לזקניו כאשר אמרנו מלשון בן זקונים (וכן הוא שם שם, ו') כי צר הקב"ה קלסתר פני יצחק דומה לאברהם כדי שיהיו הכל מודים ואומרים אברהם הוליד את יצחק ולא מאבימלך נתעברה כנזכר למעלה, והנה זה הוא רק למעני ואין זכות אברהם בזה ועל כן הנה גאותו גדלה עולם מהכיל, ועזוזו לספר כח מי יכיל, ולו אני מודה ומשבח כאמור כי הנה זה דרכם של צדיקים להודות לשם ה' ותגדל בעיניהם מה שהקב"ה עושה עמהם ומחייבים עצמם בחיוב הודאה ותהלה ושבח לבורא עולם על כל הנעשה עמם וכאמור.

1330

1331ויגדל הילד ויגמל וגו'. הנה לכאורה לא היה צריך לומר רק ויגמל את הילד, ואולם הודיע הכתוב כי לא גמלו אותו מצד פסיקת החלב מדדיה לצד שזקנה היתה רק ויגדל הילד ויגמל שנגמל מחמת שנתגדל ולא היה צריך עוד לחלב אמו ולא מחמת פסיקת חלבה כי נתברך החלב בדדיה יותר משל ילדה.

1331

1332ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. לא סיים במה שפתח כי פתח בילד ויגדל הילד וגו' ולא סיים ביום הגמל הילד כי אם ביום הגמל את יצחק להודיע אשר ביום הגמל כבר היה יצחק שם הנאה לו מה שהיה נקרא עד זקנה ועד שיבה, וגם במעלליו יתנכר נער אשר ביום הגמלו היה ראוי להקרות יצחק כאיש שיבה לגודל הבחנת שכלו ויושר הילוכו, וזה גדול ממה שנאמר ביעקב שכתוב (בראשית כ"ו, כ"ז) ויגדלו הנערים ויהי עשו וגו' ויעקב איש תם וגו', אבל זה חכמת זקנה כבר היה בו והוא על דרך המבואר בזוה"ק (ויקרא צ"א:) בפסוק (ויקרא כ"ב, כ"ז) שור או כשב או עז כי יולד, ושורש דבריו כי השור ביום אשר יולד תיכף השלימות בו מה שיהיה בו לעת זקנה כשיגדל כוחו כן עתה, ושמו שור תיכף כי אין לו בחינות להשיג אחר כך מה שאין משיג עתה ועל כן שור כי יולד כאשר יולד שמו שור, מה שאין כן אדם שאין השלימות בילד מכאשר יזקין ובכל יום הולך מדרגה לדרגה ונקרא ילד ותינוק ושארי שמות לפי ערך חכמתו והשגת מעלתו עיין שם.

1332

1333וזה שיבח הכתוב את יצחק אשר ביום הגמלו השיג מעלות נבחרות ונכבדות להקרא שמו יצחק ומכל שכן כאשר הזקין שעלה במעלה אחר מעלה כאמור. אחר זה מצאתי מאמר לחז"ל (ברבה נ"ג, י') ויגמל שנגמל מיצר הרע והוא דברינו ממש ועל כן ביום הגמל כבר היה שמו יצחק.

1333

1334גם יאמר משתה גדול וגו'. כי חז"ל אמרו (שם) משתה גדול משתה גדולים שהיו שם גדולי הדור עוג וכל גדולים. וברש"י מפרש שֵם ועבר ואבימלך וכו' וזה שכתוב ויעש משתה גדול פירוש שעשה משתה בכדי להיות שם גדולי הדור ויביאו השרות בניהם ושרה תניק את כולם כאומרם שם למעלה מזה. ועל כן עשאהו ביום הגמל ולא ביום הולדו להראות שאף לסוף כ"ד חודש שדרך הזקנות אף לפעמים שתלד מכל מקום בקרוב תפסק חלבה עבור הזקנה ושרה לא כן ואף ביום הגמל את יצחק הניקה בנים ולהראות שזה אשר גמלוהו הוא רק להיותו גדול ואין צריך עוד להנקה אבל לא נפסק חלבה בשום אופן.

1334

1335ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. חז"ל אמרו (שם שם, י"א) מצחק זה גלוי עריות או עבודה זרה, ועוד נראה בפירושו כי הנה נודע אשר זה אשר סיבב הקב"ה להיות שרה עקרה ולא תלד וקודם יקח אברהם שפחה מצרית להיות לו לאשת חיקו, הכל היה בכדי שיצא פסולת אברהם אשר היה עוד בקרבו מזוהמת תרח אביו בישמעאל, בכדי שיצא יצחק זך ונקי מכל הפסולת ויהיה קדוש וטהור ראוי להעקד על גבי המזבח לקרבן עולה וכליל. והנה את זה לעומת זה עשה אלהים וכאשר יצא יצחק בקדושה ובטהרה מקדושת אברהם וקרא את שמו יצחק ד' פעמים שם ב"ן בחינת הגבורות שבקדושה גימטריא ארב"ה לקיים בו הרבה ארבה את זרעך וגו' כן פסולת אשר יצא ממנו היה דוגמת זה בקליפה והוציא הפסולת בהגר שמספר שמה גם כן יצחק ומרמזת למספר ר"ח שהוא ח' ר' מחרון אף בחינת הסטרא אחרא והרע. ועל כן הבן הנולד מהשפחה הלזו הוא כולו רע הן מצד פסולת אברהם והן מצד אמו שפחה מצרית. והנה לאשר שהקליפה לעומת הקדושה כקוף בפני אדם ורוצה להדמות לקדושה ולהתערב בה כדי לירש ולחטוף לתוכה מעט טוב, ובזה יהיה לה קיום בארץ מצד השפע הנשפע ממלך הטוב לבחינת מעט טוב שבה שהוא הניצוץ הקדוש וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ג, ה') במשל החטה הגדילה במוץ ותבן והם מריבין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה וכו' עד אמרו החיטים המתינו עד שתבוא הגורן וכו' באו לגורן הלך לו המוץ ברוח והתבן נשלך על הארץ נטל את החיטים ועשה אותן כרי וכו' עד כאן. כלומר שרק היא היא לבד נאספת לאוצר, כן הקליפה מדמה בנפשה כי היא העקרית ולה ראשית הבכורה, והקדושה צריך להיות עבד לה ונכנע תחתיה ח"ו עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה הכל כנודע. ועל כן אמרו חז"ל (שם נ"ג, י"א) שהיה ישמעאל מריב עם יצחק לומר כי הוא בכור והוא יטול פי שנים כי כן הקליפה מדמה בנפשה כי היא העיקר ולה משפט הבכורה כאמור.

1335

1336ולזה אמר הכתוב ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם כלומר כי הוא בן הגר המצרית נתגדל בכח הרע מאמו והיא ילדה לאברהם כלומר כאשר היא, כן ילדה לאברהם. כי קיבלה כל הפסולת והרע מאברהם והוא בן הגר גימטריא יצחק לעומת בני יצחק אשר בקדושה והוא מצחק, כלומר שגם הוא מדמה עצמו לקדושה להראות עצמו כמו יצחק הרומז לצחוק שבקדושה כנודע אשר כל חידו וחדוה ושמחה מסטרא דשמאלא אשתכח כמו שאיתא בזוה"ק (עיין חלק ב', קס"ט:) והנה גם הוא מצחק בסטרו בשחוק וקלות ראש שבקליפה להדמות עצמו לקדושה כי הוא הבכור ולו ראוי ליטול פי שנים כי הוא העיקר. ועל כן,

1336

1337ותאמר לאברהם גרש האמה וגו' עם יצחק. פירוש כי יראתה שלא יחטוף מעט הקדושה לתוכו שזה כוונתו בירושה ועל כן אמרה גרש האמה ובנה, כי בנה הוא, ולא בנך. כבן הנולד משפחה שנקרא בנה ולא בנו כאמור. וכמאמר חז"ל (בנדרים ל"א.) נדר מזרע אברהם מותר בישמעאלים כי הוא אינו נקרא בן לאברהם כאשר כתבנו למעלה. ועל כן כיון שהוא בנה ולא בנך לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ולא כמו שהוא סובר שגם הוא בחינת יצחק על שם אמו ורוצה להדמות לקדושה ליירש חלק מהקדושה לא כן כי בני הוא יצחק ולו הוא שם הנאה לו משם הצחוק שבקדושה והוא לעומת זה מהפסולת מחרון אף הרומז על הרע וזה שהוא נולד ראשון ואמר שבכור הוא, הוא כי כן דרך הקליפה ליקדם לפרי בכדי שיהא הפרי נשמר ונגדל בטוב אבל כשיגמור הפרי מכל וכל יפול הקליפה לארץ ויהיה למרמס, והפרי יהיה נשמר לעולמים. ולזה אמר הכתוב,

1337

1338וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו. כי הוא לא ידע כל כך אשר זה רק בירורי פסולתו של יצחק וסבר כי יש בו מחלק הטוב גם כן ועדיין בנו הוא. וכבר כתבנו כמה פעמים אשר יש בחינות ומדריגות גדולות וגבוהות למאוד אשר ימצא אדם הנולד בבחינת הרע והוא משבר ומכניע כל כח הרע ומהפכו לטוב גמור צלול וברור, וזה היה בחינת התנא רבי עקיבא שאמרו עליו חז"ל (תענית כ"ה:) שהיה מעביר על מדותיו כי הוא היה בן גרים ונולד במזגי כוחות הרע והעביר על כל מדותיו הרעים להפכן לטוב והארכנו בבחינה זו בחיבורנו סידורו של שבת (שער ו' ענף ג') עיין שם, ועל זה אמר הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (קהלת רבה ג', י"א) טוב זה יצר הטוב מאוד זה מדת יצר הרע וכו', כי כאשר יזכה אדם להפך היצר הרע שבו לטוב היינו כל התאוות החזקות שמתאוה בהם לרע יכניע כולם וישברם ויתאוה בכוחות האלה לטוב וכאמרם (ברכות נ"ד.) בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. וענין לאהוב את ה' ביצר הרע הוא כמו שאמרנו כי בזה הכח והאש שמתאוה ובוער לאהוב דברי הרע והעבירה או אפילו דברי הרשות שכל בחינת התאוה לדברי הרשות הוא כח הרע, הנה כל כך יהפוך מזגו עד אשר יאהב ויתאוה ויבער בכח הזה לה' ולתורתו ומצוותיו, וזה הוא טוב מאוד שבחינת זו גדולה הרבה ממי שאוהב את ה' מצד טבע תולדותו וכח הטוב שבו. אחת, כי זה נקרא מעביר על מדותיו וצריך כח הרבה לזה להכניעו ולשבר כל כך כוחי תאות לבבו עד אשר יתאוו לה' ולפום צערא אגרא. והשנית, כי זה שאוהב את ה' מצד הטוב שבו יוכל ח"ו לפעמים לעבור עבירה בכח הרע שבו כי עדיין לא נכנע כח רעתו, וזה שאוהב את ה' בכח הרע שבו זה הוא בטוח מן מכשול העבירה כיון שהרע שבו נתהפך לטוב, ועל כן קראו הכתוב טוב מאוד זה יצר הרע כי זה הוא טוב מאוד כאמור.

1338

1339ואמנם כל זה כשיש באדם גם כן כח הטוב שעל ידו יכול להכניע כח הרע כי על ידי הטוב יתאוה לטוב ויכניע על ידי זה הרע להפכו לטוב. אבל אם אין באדם כי אם כח הרע רק מעט ניצוץ טוב להחיותו (כי בלתי זה אי אפשרי לשום דבר להיות בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה) ואך רובו דרובו רע, זה אי אפשר שיהפך רעתו לטוב כי אין לו כלי מלחמה לזה.

1339

1340ועל כן הנה שרה היתה יודעת אשר ישמעאל זה נולד מכל הפסולת מצד אם ואב, ובודאי יראה לעולם ברעה אשר מצא מאביו ואמו ולא יראה אור כי טוב, ועל כן צעקה גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו' ובודאי לא כיוונה שרה הצדקת בשביל ירושת בנה לירש ההון אשר ישאר מאברהם, ולא כיוונה רק כאמור שהוא בודאי יחזיק ברע ורוצה לירש מהקדושה קדושת אברהם, ועל כן גרשה ואת בנה. ואולם אברהם היה סבור שגם כח הטוב נתגדל בו, ואם גם בו כח הרע מאמו, אפשר יזכה להפך הרע שבו לטוב ויהיה בבחינת טוב מאוד ויכניס בקדושה.

1340

1341ולזה אמר הכתוב, וירע הדבר מאוד בעיני אברהם, כלומר בחינת מא"ד הרע לו שהיה סבור שהוא יהפך בחינת מא"ד זה היצר הרע לבחינת הטוב ויהיה טוב מאוד ואז הנה בנו הוא מחלק הטוב שבו, כי חלק הרע אשר יובדל מהאדם, והאדם נשאר טוב אז אין להם יחוס זה עם זה כלל כי המה שני הפכים נגדיים יותר מאש ומים כי זה טוב וזה רע. ולזה אם ישמעאל הוא מחלק הטוב שבו אז נקרא בנו ומתיחס אחריו כי טוב בטוב ידובק, אבל אם ישמעאל הוא בירורי פסולתו נמצא ישמעאל כולו רע ואברהם כולו טוב ונפרדים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ואין להם יחוס זה בזה כלל (ועיין למטה), ועל כן לפי סברתו הרע לו מאוד על אודות בנו וכאמור.

1341

1342ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. פירוש לא כמו שאתה סובר שבנך הוא מחלק הטוב לא כן אינו קרוי כלל בנך ועל כן אל ירע לך על הנער כלומר סתם נער הוא אצלך ולא בן כי אם בן האמה ולא בנך.

1342

1343כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. פירוש הָבֵן בקולה כי כן דרך כל מדברי ברוח הקודש שצריך לתת לב לדבריהם שעל פי רוב בחידה ומשל ורמזים מדברים, וכאן שה' נתן בקולה לומר גרש האמה ואת בנה הוא לומר כי בנה הוא ולא בנך. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ב') לקול רוח הקודש שבה כי קולה הוא רוח הקודש מה' לרמז דברים למבינים ובזה תדע כי רק ברע הוא ולא בטוב ולא יירשך זה כי אינו נקרא זרעך. וראיה לזה,

1343

1344כי ביצחק יקרא לך זרע. פירוש אפילו בבנך יצחק לא יקרא לך זרע רק ביצחק ולא כל יצחק כמאמר חז"ל (נדרים ל"א.). והנה עשו נולד מאב ואם אחת אף על פי כן לא יקרא לך זרע והנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו כמו שמבואר שם והכל כאשר כתבנו כי גם עשו היה רק בירורי הפסולת של יצחק, ואמרו חז"ל (שם ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא ותצא סריותו (פירוש הסרחון) עמו והיה כולו רע ואתה כולו טוב ואין ארור מדבק בברוך ועל כן אין לו יחוס אחריך ואינו נקרא זרע אברהם כלל, ומכל שכן דכל שכן בבן האמה אשר לא זרעך נקרא, ושמע לקול שרה וגרש האמה ובנה. והנה נראה מה שיצא יעקב זך ונקי בלי שום פסולת והיה מטתו שלימה ולא היה שום פסול בבניו מה שאין כן ביצחק שעדיין היה בו פסולת ויצא ממנו עשו, כי יעקב ועשו נולדו מאם אחת והלא אח עשו ליעקב ממש מאב ואם אשר לא כן בישמעאל ולכן בעשו יצא כל הפסולת הן מהאב הן מהאם ויצא יעקב זך ונקי, מה שאין כן ביצחק שבירורי פסולת אברהם יצא בישמעאל ולא פסולת שרה ולכן היה נמצא בו מעט פסולת ונתנו לעשו ועל כן אמרו חז"ל (שם) במשל יעקב ועשו כהדין פרביטא (פירוש בעל המרחץ) שהוא משטף את בית המרחץ ואחר כך מרחיץ בנו של מלך כך למה יצא עשו תחילה כדי שיצא הוא וכו' ועל כן עשו קיבל כל הסיגים והפסולת ויעקב יצא נקי מה שאין כן בישמעאל כנזכר.

1344

1345ועל כן אמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק כי שרה אמנו מחמת רוב צדקתה וגודל הכשרות אשר בקרבה סברה אשר ודאי יצא יצחק זך ונקי בלי שום פסולת ועל כן הוא לא יירש עם בני שאין בו פסולת כלל מצדי, עם יצחק שנראה כבר צדקתו כאשר כתבנו בפסוק ביום הגמל את יצחק. אבל הקב"ה אמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה מה שאמרה גרש האמה וכל אשר אמרה תעשה. אך לא כדעתה הוא, כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק ועדיין פסולת נמצא בו כי לא קדם אחר אליו לשאוב הזוהמא הבאה מצד האם. והנה הודיע לו שמו יתברך כל זאת שעוד יצא רע מיצחק בעשו מה שלא היה צריך לכאורה להודיע לו כל זה ודי לו בישמעאל בנו, ואולם הודיעו טובות אשר עושה לו איך שמפריש בניו מכל סיגי הרע ואף יצחק שנולד קדוש וטהור אף על פי כן עוד יצרפנו וילבנו וינקה אותו בזיכוך אחר זיכוך ורק ביצחק יקרא לך ולא כל יצחק, כי זה רצוני לטהר ולקדש בניך מכל וכל עד אשר ישארו כולם קדושים וטהורים נקיים מכל סיג.

1345

1346וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא. לכאורה זה סותר לדברי חז"ל (נדרים ל"א.) שהבאנו למעלה נדר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו שאינם נקראים זרע אברהם וכאן הרי אמר הכתוב בפירוש כי זרעך הוא, ואולי לדבריהם יהיה כך פירוש הכתוב וקאי למה שלמעלה (כ"א, י"ב) שאמר לו אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכאשר כתבנו שהוא רק נער נקרא ולא בנך ועל כן כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה לגרש האמה ובנה כי רק ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק שאפילו עשו אינו נקרא זרעך ומכל שכן ישמעאל, וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זה אני מבטיחך אשר אפילו בן האמה שהוא בנה ולא בנך לגוי אשימנו כי הוא עבדך בן אמתך בן האמה, כי זרעך הוא פירוש כי זרע שלך שיקרא זרעך הוא פירוש יצחק הוא דוקא זרעך ולא זה כי הוא בן האמה. או כך יאמר וגם את בן האמה לגוי אשימנו פירוש סתם גוי כשאר גויי הארצות כי זרעך הוא כנזכר שזרעך אינו רק יצחק ולא ישמעאל.

1346

1347וישכם אברהם בבוקר. הכתוב מגיד בזה צדקת אברהם אבינו שאף שהיה קצת אכזריות בזה לשלח אמתו ובנה למדבר ובפרט כי זרעו הוא, ואמנם כיון שהיה צווית הבורא יתברך בזה זירז עצמו למצוה כדין זריזין מקדימין למצוות ואין מקדימים טפי מצפרא כאומרם (בפסחים ד'. ובתוספות שם), וקם בבוקר בהשכמה לגרש ממנו אמתו ובנו במצות בוראו, וביותר ויותר שהיה זאת נגד טבעו מכל וכל כי הנה חפץ חסד הוא וכל עבודתו תמיד לעשות חסד לכל כאשר יוכל, מכל מקום לקיים מצות הבורא עשה נגד טבעו וקם עוד בבוקר בבוקר להתאכזר על בנו כי אין גדול כאלהים.

1347

1348ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה וגו'. חז"ל אמרו בזה (בראשית רבה נ"ג, י"ג) ביתו של אברהם אבינו וותרנים היו. ורבים ראו כן תמהו אשר לכאורה לא נראה גודל וותרנות בזה בנתינת לחם ומים אפילו לסתם עבד מעבדים (ועיין במפרשים שם). וגם מה הוא הלשון ביתו של אברהם אבינו הלא לא נתן כאן כי אם אברהם כמו שכתוב ויקח לחם וחמת מים והיה להם לומר אברהם וותרן היה, ואמנם לפי הנזכר כי אברהם כיוון בזה לקיים מאמרו של הקב"ה אף נגד טבעו וחסדו ולהתאכזר גם על בנו ולא לחוס עליו, ועל כן כיון ששמע מפי הקב"ה שאמר לו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ושרה אמרה גרש האמה הזאת ולא אמרה שלח האמה כי גירושין הוא באכזריות ובשנאה כעין ויגרש את האדם וכדומה, ובזה ודאי לא היה ראוי לאברהם לתת לו אף לחם ומים כדי לקיים דברו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהקפיד שישמע לכל אשר תאמר שרה וזה היה שבח יותר לאברהם שלא חס על נפש בנו נגד צויית הבורא. ואמנם אמר אברהם ידעתי באשתי שרה הצדקת אשר ודאי היא אינה מקפדת על לחם ומים וזאת אינו נחשב בעיניה לכלום ממש, ולא כיוונה בשום אופן באמירת גרש האמה בלתי לתת לה צידה לדרך פת ומים כי אין זה נחשב בעיניה למאומה, ורק כוונתה היה באמירה בלשון גירושין ולא בלשון שליחות כי המשלח את בנו למרחקים הנה הוא נותן לו מכל טוב הנמצא בידו מסלתות ושמנים וינות טובים גם כסף וזהב ובגדים הרבה לרוב מאוד. וגם אפילו בשילוח עבדים מאתו נאמר בתורה (דברים ט"ו, י"ד) העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך. ועל זה כיוונה דבריה שלא לומר בלשון שליחות שיהא לפחות משמע כשילוח עבדים הנאמר בהם וכי תשלחנו לא תשלחנו ריקם וגו' רק בגירושין בשנאה באכזריות אבל ודאי לא כיוונה על לחם ומים כי לא נחשב זאת בעיניה, ועל כן לא עבר אברהם בזה על שמיעת קול שרה בכל אשר תאמר. ועל כן אמרו, מכאן שביתו של אברהם אבינו כו' ונודע אומרם (יומא ב'.) ביתו זו אשתו ולאו דוקא שרה לבד כי כל ביתו וותרנים שלא היה נחשב בעיניהם לחם ומים לשום דבר, ומזה ידע אברהם אשר ודאי לא כיוונה שרה בדבריה לזה ועל כן נתן להם זאת. ולזה כתיב ויתן אל הגר לשון נתינה במתנה כי לא נתן לה זאת בתורת הענקה הניתנת להעבד כי שמע לקול שרה שלא תצא כצאת העבדים לשלחה בהענקה מגורנו כי אם בתורת גירושין (כי מצות הענקה אינו אלא בעבד עברי כידוע) וגרשה מביתו. וגם אמר הקרא ויקח לחם וגו' ויתן אל הגר שם על שכמה הכל להגיד צדקת אברהם כי מה שהיה ברשותו ליתן, לא נתן על ידי שליח, לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו ובעצמו לקח, ובעצמו נתן ושם על שכמה כי חביבין היו עליו המצוות.

1348

1349עוד יאמר ויתן אל הגר שם על שכמה. להודיע כי לא רעה עינו בתתו לה ונתן לה בעין יפה כל אשר תוכל שאת עד שלא יכלה להרימו בעצמה והוצרך אברהם להשימו על שכמה מרוב משא לחם שנתן לה, ואכן מים לא נתן לה כי אם חמת אחד כמו שמפורש לחם וחמת מים כי סבור הנה המים מצוי בכל מקום ובחנם ועל כן יותר טוב במקום שתשא מים על כתיפה שתשא לחם שהוא דבר שאין מצוי בחנם, וְהִרְבּה משאוי הלחם והמעיט משא המים ועל כן תיכף ויכלו המים מן החמת לפי שלא היה לה אלא חמת אחד מים, והגם שהמים מצוי בכל מקום, מאת ה' נסבה זאת שלא תראה את המים כי הן אחר כך כתיב ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים וגו' מכלל שקודם נסתם עיניה שלא תראה המים, והוא כדי שלא תאמר הגר הן גרשני היום מבית אברהם ובדעת אל עליון ואז ומפניו גם כן אסתר וכל מוצאי להרגני, והראה לה הקב"ה אשר לא סר השגחתו יתברך ממנה ומבנה באשר הוא שם. וכאשר כלו המים ותשא את קולה ותבך, קרא לה מלאך ה' ואמר לה מה לך הגר אל תראי כי שמע אלהים אל קול הנער וגו' ובזה הבינה אשר השגחתו יתברך לא סר מעליה ומעליו ואלהים עמו (וכאשר אמר להלן ויהי אלהים את הנער) ואז ראתה באר מים והיה אצלה בדרך נס אחרי שתחילה לא ראתה ואחר כך ראתה, ועל כן גם היא לא עזבה לבה מה' וקטרה עצמה מהיות לאיש עד אחר זמן ששבה לבית אדוניה ודבקה בחיקו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"א, ד') בפסוק (בראשית כ"ה, א') ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה וגו'. כי ראתה שה' אתה ולא יעזבנה והכל היה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים וכלי שנשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול.

1349

1350גם יאמר שם על שכמה אמרו חז"ל (זוה"ק פרשה זו קי"ח:) מלמד שהזהיר את הגר על האמונה כתיב הכא שם על שכמה וכתיב התם (שמות ט"ו, כ"ה) שם שם לו חק ומשפט וכו' עד כאן. וגם אנו נאמר בדרך גזירה שוה זו. כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס', ט"ז) בפסוק (בראשית כ"ד, ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו שנעשית שרה אמו שכל זמן ששרה היתה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת והברכה מצויה בעיסה וכו' וכשמתה שרה פסקו ועתה בביאת רבקה חזרו וכו' עד כאן. ונמצאת אתה למד שבשרה ורבקה נתברכו מעשה ידיהם להיות הברכה מצויה בעיסה וכן מצינו כמה פעמים בצדיקים שנתברכו מעשה ידיהם כמו באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) מה אתן זה לפני מאה איש ואכלו והותירו כדבר ה'. וממילא ודאי גם ידיו של אברהם אבינו היו בבחינה זו שיתברך מעשה ידיו כמו בשרה אשתו וכלתו רבקה וכדומה. ודבר זה מרומז בגזירה שוה זו כי נאמר כאן שם על שכמה ונאמר להלן שם שם לו חק ומשפט, ושם נתברכו המים המרים ונמתקו בהשלכת העץ בהם. וכן בנתינת המים הזה לפי שאברהם בעצמו נתנם נתברכו מעשה ידיו כאשר נתברכו המים המרים להיות נמתק כן נתברך המים הזה אשר לא תכלה המים מן החמת. ועל כן החמת מים הזה לא כלה עד אחר זמן שנאמר בה ותלך ותתע במדבר באר שבע ואמרו חז"ל (בזוה"ק הנ"ל וכן הוא ברש"י ז"ל) שחזרה לגלולי בית אביה ומיד ויכלו המים מן החמת כי פירשה מדרכי אברהם ופרש ממנה ברכתו, אבל כל עוד שלא עבדה אֵל אחר לא כלו המים לפי שברכת אברהם היה בהם וכאמור. אחר כותבי זאת מצאתי דברים האלו ממש בילקוט (פרשה זו רמז צ"ה בשם מדרש) ונהניתי.

1350

1351ועוד יש לומר לפי הגזירה שוה הנזכרת כי הנה זה שנאמר ותלך ותתע שעשתה מעשה תעתועים לעבוד עבודה זרה. עבור בנה היתה זאת לה. כי הן בעודו בבית אביו אברהם ראתה אותו שרה מצחק ואין צחוק אלא עבודה זרה כאומרם ז"ל (בבראשית רבה נ"ג, י"א) וגם עתה הוא התחיל בעבירה והיא שבה והלכה אחריו. ומזה נראה טעם שאחז את ישמעאל אשתא צימרתא, כי הן אמרו חז"ל (שמות רבה נ', ג') בפסוק (שמות ט"ו, כ"ה) ויורהו ה' עץ, עץ של הורדפני היה והוא מר מאוד והקב"ה במר ממתיק המר וכו'. וגם כאן יש לומר שכיוון אברהם בהמים הזה להיות לו כמו מים המרים לבודקו אשר אם יעבוד עבודה זרה ובאו בו המים המאררים למרים וזה נלמד מהגזירה שוה משם שם כנאמר. ועל כן במדבר באר שבע כשעבדו עבודה זרה והעיקר ישמעאל כי היא הלכה אחריו בדקו אותו המים ונעשו המים אש ואחזתו אשתא צימרתא ויכלו המים מן החמת פירוש שכלה להם אז בחינת מים המכבה אש רק בהיפך בוערים כאש ואוחזתו אש ומחמת שהוא פתח בעבירה בעודו בבית אביו ממנו פתח המכה וחלה הוא. וכיון שראתה כך מיד,

1351

1352ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. אמר את הילד לרבות שעוד השליכה אתו זה שקבלה מהילד לעבוד עבודה זרה ועתה השליכה זאת מידה ולא ידבק בה עוד מאומה מזה. ועוד יש לומר את הילד לרבות מה שביד הילד והוא עבודה זרה כמאמר חז"ל (ריש שמות רבה) שהביא צלם מן השוק והיה עובדו וכו' ועל כן הטמינה אותו תחת אחד השיחים כמו שכתוב ביעקב (בראשית ל"ה, ד') ויטמון אותם תחת האלה. שדן אותם בקבורה כמו איסורי הנאה שכל הנקברין עפרן אסור (תמורה ל"ד.), והיא גם כן השליכה זאת תחת השיחים אשר במדבר. ועוד,

1352

1353ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת. כלומר ששבה מדרכה הרעה ותשב מנגד לדבר הזה לעשות ההיפוך לשוב לה' להתפלל לפניו, וגם הרחק כמטחוי קשת. ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י"ג) שהוא אלפים אמה כי התרחקה כאשר יכלה מגילולי עבודה זרה בלתי היות בתחום עבודה זרה, וגם לפי שרצתה להתפלל וידוע אומרם ז"ל (שמות רבה י"ב, ה') בפסוק (שמות ט', כ"ט) כצאתי מן העיר אפרוש את כפי שלא רצה להתפלל בתחום מצרים שמלאה גלולים.

1353

1354כי אמרה אל אראה במות הילד, כי היתה יְרֵאָה שלא יבדקו המים גם אותה כמו את בנה ולא התפללה עליו והיה בפשיטות אצלה כי הילד ודאי ימות כאשר אמרה אל אראה במות הילד כי סברה שאין לו תקנה מאחר שכבר באו בו המים המאררים למרים ואי אפשר לחיות עוד. רק אני שעדיין לא באו המים למרים אפשר שעוד אחיה ואל אראה במות הילד כלומר שלא אראה גם אני במיתת הילד למות כמו הילד כלשון (תהלים פ"ט, מ"ט) לא יראה מות. ועל כן,

1354

1355ותשב מנגד של עבודה זרה ותשא את קולה ותבך ותתחנן לפני בוראה ושבה לפניו בתשובה שלימה וגם הנער עשה תשובה בחליו כאשר נבאר להלן. ולזה,

1355

1356ויקרא מלאך וגו' ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. פירוש מה לך הגר שאת יְרֵאָה מפניך שלא תמותי כמיתת הילד אל תיראי מזה כי לא די שאת תחיי ותנצלי ממיתה אף שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. ונודע אומרם (בראשית רבה נ"ג, י"ד) שמלאכי השרת רצו לקטרג, אדם שעתיד להמית בניך וכו' והשיב הקב"ה עכשיו מה הוא צדיק וכו'. ולכאורה לפי פשוטו איך אמרו עכשיו צדיק הוא והלא כבר עבד עבודה זרה בעודו בבית אביו, ושרה ראתה בעיניה. ואולם לדברינו נכון כי עשה תשובה על חטאיו בחליו כי אף שקראו הכתוב נער כבר היה בן כ"ז שנה כאומרם ז"ל (שם שם, י"ג) ועל כן כאשר עשה תשובה אמרו עכשיו צדיק הוא ברגע הזו ממש ולא קודם ולא לאחריו שהיה מלסטם את הבריות כמו שכתוב (בראשית ט"ז, י"ג) ידו בכל. והקב"ה ברחמיו דנו לפי רגע הזו ונמצא צדיק בדינו והעלה לו באר. ועל כן ראשי תיבות ב'אשר ה'וא ש'ם הוא השב לרמז על ששב באותו הרגע וגם אמו חזרה בתשובה ונטל הקב"ה צערה לפניו והחיה אותה ואותו.

1356

1357ועוד יש לומר מה שישבה לה מנגד הרחק כמטחוי קשת, כי נודע אשר לקרות קריאת שמע ולהתפלל בפני עבודה זרה דינו כאשר בפני צואה לפי שעבודה זרה נמשל לצואה כמאמר הכתוב (ישעיה ל', כ"ב) צא תאמר לו (ירושלמי שבת פרק ט' הלכה א'). ושנינו במתניתין (ברכות כ"ב:) וכמה מרחיקין מהם ומן הצואה מלפניו כמלא עיניו ומאחוריו ד' אמות. ולזה הגר כאשר טמנה את העבודה זרה והילד תחת אחד השיחים והיתה רוצה להתפלל היה לפניה שני דרכים, אחת להתרחק מלא עיניה ולישב לה אפילו מנגד, שיהא טינוף העבודה זרה מלפניה כיון שלא תוכל לראותו. והשנית, לילך לאחוריה ד' אמות ותתפלל. ואמנם עוד טעם היה לה להתרחק שלא תראה במות הילד ובזה לא תועיל לה אופן זה לילך ד' אמות לאחוריו כי עד כמה שתוכל לראותו לא תוכל להפוך פניה מנגדו לרחמי האם על בנה ותרצה ראות בכל רגע מהו עושה. והא לך ראיה על זה, שבחרה יותר לילך מאתו אלפים אמה תחום שבת לטעם שאל אראה וגו', ולמה לא הפכה פניה בהרחקת אמה אחת או יותר, אלא ודאי כל עוד שהיתה יכולה לראותו לא היה לה באפשרי להפוך פניה והיתה מוכרחת לילך למקום שלא תוכל עוד לראותו והוא אלפים אמה כי עד כאן שלט מאור עיניה לראות ולא יותר.

1357

1358וזה מגיד הכתוב ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד לומר אשר עיקר התרחקותה היה ברחוק אלפים אמה כי אמרה אל אראה במות וגו', כי מחמת התפילה שרצתה להתפלל לא היתה צריכה להתרחק כל כך והיתה יכולה לילך ד' אמות לאחוריה, ואך כיון אשר התרחקה מלוא עיניה עבור הילד על כן ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך, שלפי פשוטו יתמה מה שכפל לומר ותשב מנגד שכבר אמר זה למעלה, ואמנם יאמר הכתוב שכיון שהתרחקה כל כך יכלה לישב אפילו מנגד ולישא את קולה להתפלל כיון שלא תוכל לראותו בשום אופן, מה שאין כן אם לא היתה מתרחקת כל כך לא היתה יכולה לישב מנגד להתפלל והיתה צריכה להפך פניה בהרחקת ד' אמות. והודיע הכתוב דין זה אשר מלפניו צריכין להתרחק מלוא עיניו דוקא ודין עבודה זרה כדין צואה וזה יגיד מעלת חשיבות עבודה זרה שהיא כמו טינוף הצואה.

1358

1359ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים. פירוש כנזכר למעלה שהבאר היה לעיניה רק שלא ראתה אותו וכשפקח אלהים עיניה ראתה, וזה פירוש הכתוב (במדבר כ', ח') ודברתם אל הסלע לעיניהם כי הן המים לעיניהם הוא ואך שאין רואין אותו כי המים רוחנית הוא, מתת אלהים הוא, פעם נראה ופעם אינו נראה, והבן.

1359

1360ותלך ותמלא את החמת מים. חז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ג, י"ד) שמקטני אמנה היתה שמלאה את החמת מים ולא בטחה בצור העולמים ברוך הוא כי לא יעזבנה כאשר ראתה בעיניה. ועוד נראה קטנות אמונתה בה' במה שהלכה למלאות מים מן המעיין ואם היתה עומדת במקומה היה הבאר הולך אליה כיון שהתחיל הקב"ה בנס וכמו שכתוב בדברי הרב הגדול האלשיך בפסוק (במדבר י"א, ח') שטו העם ולקטו כי שטות עשו במה שהלכו ללקוט ואם לא היו הולכים היה המן יורד אל תוך בתיהם והיה מתמלא ביתם מהמן וכן כאן כנאמר.

1360

1361ויהי אלהים את הנער. פירוש שמהיום והלאה לא עבד עבודה זרה ורק אלהים היה עמו ולא עבד, ולכן אמרו (בבא בתרא ט"ז:) שעשה ישמעאל תשובה בחיי אברהם אף שרש"י ז"ל פירש באומרו להלן ויהי רובה קשת שהיה מלסטם הבריות מכל מקום עבודה זרה לא עבד והיה אלהים עמו לא אלהים אחרים, ואפשר קודם מות אברהם עשה תשובה מכל וכל והבן.

1361

1362ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל וגו' אלהים עמך בכל אשר אתה עושה וגו'. אחר שראו שאפילו לשפחת אברהם העלה הקב"ה באר לקראתה, וגם במה שנתברך מעשה ידיו שהלחם לא כלה וגם המים לא כלו עד אשר חטאו, ועשה ישמעאל תשובה וראו הכל כי אלהים עמו בכל אשר הוא עושה, כי אף שהיה נראה לכאורה אכזריות בעשיה זו ששמע לקול אשתו לגרש את בנו ואמתו מביתו מכל מקום ראו מה טובה היה בזה כי על ידי זה עשה ישמעאל תשובה. וגם נראה על ידי זה חסדי הבורא יתברך וגדולתו ורב טובו אשר אפילו לשפחת אברהם מעלה באר ויפה שיחתן של עבדי אבות מה שאנו רואין ממעשה הזה של שפחת שרה שקרא לה מלאך ה' מן השמים ודיבר עמה מה שלאו כל אדם זוכה לזה וראתה מלאכי ה', ועל כן בחוש ראו בעיניהם כי בכל אשר הוא עושה אלהים עמו, ועוד נתוודע להם מזה שאלהים עמו כי להלן אומר הכתוב והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך ונראה שכבר כרה אברהם את הבאר ומצא מים, ומזה נראה אשר לא כל אשר כרה מצא מים ובודאי עבדי אבימלך כרו תמיד כאשר יוכלו למצוא מים מצווית אבימלך אבל לא מצאו. ואולם כי בעת שכרה אברהם עלו המים לקראת צאנו ולא כן באחר וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ה'). ואמנם עבדי אבימלך סברו כי לפי שכל הארץ של אבימלך היא ומה לאברהם ברשות אחרים, ואף זה המים שעלו לקראתו על ידי נס, גם כן של אבימלך כיון שעיקר הארץ שלו היא. ואכן באמת הנה אבימלך אמר לו הנה ארצי לפניך וגו' כלומר לפניך היא כרצונך ורשות לך לעשות בה כרצונך, בטוב בעיניך שב, כאשר יהיה טוב בעיניך ולא ח"ו לרעתך. ואולם קודם זה המעשה דהגר, אף על פי כן לא האמינו כל כך שעליית המים לאברהם הכל בדרך נס ואמרו אולי מקרה הוא, אבל כשראו שאפילו לשפחתו נתעלה הבאר כמו שאמרו המלאכים (שם פרשה נ"ג, "ד) רבון עולמים אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו' ומזה האמינו למפרע אשר עבור זה הוא מצא המים ולא אחר היה יכול למצוא לפי שאליו עולין המים בנסי הבורא יתברך ועל כן הנה אלהים עמך בכל אשר עתה עושה. ועל כן נתיעץ אבימלך ופיכל שר צבאו לכרות ברית עם אברהם בכדי שיתברכו גם הם על ידו וידעו אשר הקב"ה הבטיח לו ונברכו בך כל משפחות האדמה ואמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל וכו'. ובבראשית רבה אמרו (פרשה ל"ט, י"א) אפילו ספינות שהיו מפרשות לים הגדול היו ניצולות בזכותו של אברהם וכו' הגשמים בזכותך הטללים בזכותך וכו', ורצו הם שיהיו הם בכלל זה שיתברכו על ידי אברהם ולו יהיו כאחת שפחותיו כשיכרתו עמו ברית ובאו אליו בטענה. ואמרו,

1362

1363ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר וגו' כחסד אשר עשיתי וגו'. והנה לכאורה אבימלך היה מלך הארץ ומה היה צריך לחסד אברהם הלא אדרבה הוא נתן לאברהם צאן ובקר ועבדים וגו' ולשרה נתן אלף כסף, וגם מה חסד עושין עם הארץ שאמר אליו עם הארץ אשר גרתה בה וכי הארץ בת מקבל חסד היא, ואמנם הוא כדברינו כאומרם שאפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות וכו'. ורצו אבימלך ושר צבאו שהם יקבלו זה החסד מאתו שיתברכו על ידו ויהי ברכת ה' עליהם בזכות אברהם ועל כן אמרו ועם הארץ אשר גרתה בה כאומרם שם הגשמים בזכותך הטללים בזכותך, ולזה בקשוהו שימשוך הברכה ברכת שמים ממעל אל הארץ אשר גר בה להיות הגשמים והטללים מצויים בה ותתברך בזכותו והכל תעשה זאת כחסד אשר עשיתי עמך, כי כשם שהוא עשה חסד עם אברהם ואמר לו הנה ארצי לפניך וכנזכר לפניך היא לעשות בה כרצונך, ועל כן חסד מול חסד תעשה שנכרות ברית עמך להתברך על ידך, והנה נודע מאמר חז"ל (סנהדרין ס"ג:) אסור להשתתף עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה וכתיב (שמות כ"ג, כ"ג) לא ישמע על פיך וכו'. אשר על כן נתחכם אברהם והשיב,

1363

1364ויאמר אברהם אנכי אשבע. פירוש דוקא אנכי לבד אשבע ולא אתה שאיני חפץ בשבועתך ואכן אבימלך לא חפץ בזה כי היא המעטת כבודו שלא ירצה אברהם בשבועתו, ואמר אחר כך כי שם נשבעו שניהם. ועל כן נענש אברהם על ידי זה והוצרך לעקוד את בנו בעבור זה כמאמר חז"ל (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) שאמרו המלאכים רבונו של עולם אדם יחיד בררת לך מכל שבעים אומות וכרת ברית עם אומות העולם אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו הרי מוטב וכו' אבל באמת אברהם לא חפץ בשבועתו ולא היה ירא ממנו כי סמך לבו לא יירא וגו'.

1364

1365והוכח וגו' גזלו עבדי אבימלך. לכאורה יתמה למה לא הוכיח אותו קודם שלא בעת כריתת הברית, ואמנם כאשר ראה אברהם שנתוודע לאבימלך אשר שׂם אברהם ארץ ציה, למוצאי מים. ואחר, לא היה מוצא המים בשום אופן כי אם הוא שעלו המים לקראתו. וגם בזה שאמר לו אבימלך כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה וגו' שכיוון לומר שני הדברים אחת סתם שגרת בארץ ולא כמצרים שאמרו לך הנה אשתך קח ולך, ועוד החסד שעשיתי עמך שנתתי לך הארץ לעשות בה כרצונך ולפניך היא כאמור למעלה, אז אמר אברהם עתה עת להוכיחו על המים שגזלו עבדיו כי הנה המים בודאי לי הם שלא היו עולין לקראת אחר, והארץ אף ששלך היא מכל מקום נתת לי לעשות כרצוני בה, והנה נודע שבני נח מצווין על הדינין וכאשר כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד) שעל כן נתחייבו בני שכם מיתה שלא עשו דין בשכם בן חמור בעת שגזל בת יעקב. ועל כן הוכיח את אבימלך בהיות לאל ידו לעשות דין בעושה שלא כדת למה לא עשה דין בעבדיו בעת גזלם וחיוב מיתה יש בו בזה. ועל זה השיב,

1365

1366ויאמר אבימלך לא ידעתי וגו'. להבין כפל הלשון אשר בפסוק הזה, נראה כי הן אברהם יוכל לטעון כי אף שלא ידע מי עשה הדבר מכל מקום הנה על הדיין מוטל לחקור ולדרוש בשל מי הרעה הזאת עד אשר ימצא החייב ויעשה בו דין, כמו שבן נח חייב אם היה לו ללמוד ולא למד כמו שאיתא ברמב"ם (שם ריש פרק י') ולכן השיבו טענה נצחת על כל טענותיו, ואמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה שאעשה בו דין וגם אתה לא הגדת לי מי ומי הגוזלין לנקום בהם, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום. פירוש אפילו סתם שמועה לשמוע כי נעשה דבר כזה בעיר בלתי ידיעת מי עשה הדבר, לא שמעתי. כי אם שמעתי סתם מהדבר הייתי חוקר ודורש בשל מי הרעה לעשות בו דין אבל לא שמעתי כלל ובן נח ששגג באחת המצוות אינו חייב עליהם כמו שכתוב ברמב"ם שם.

1366

1367ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. גם זה מורה באצבע לכל אשר כתבנו למעלה כי לכאורה להפלא הוא כלפי לייא יציבא בארעא וגו' אתמול הנה ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, ועתה נתהפך שיצטרך אבימלך לקבל מאברהם צאן ובקר. ועוד וכי כלום חסר מבית המלך ואיזה מלך אשר יצטרך צאן ובקר. ואם אפילו נאמר שאברהם נתן לו בדרך מתנה ודרך מלכים הגדולים לקבל מתנה מזולתם אין זה צאן ובקר כי אם איזה אבן טוב מאבנים היקרים כיד המלך ולא צאן ובקר, ואולם הכל מורה על מה שכתבנו כי עיקר חפץ אבימלך בזה הכריתת ברית היה שעל ידי אברהם יתברך בכל אשר יעשה ויהיה ברכת אלהים בכל מעשה ידיו ולזה נתן אברהם לאבימלך צאן ובקר שיתברך על ידי זה בכל מעשה ידיו כאומרם באיוב (בראשית רבה ל"ט, י"א) לא נטל אדם פרוטה מאיוב ויצטרך ליטול ממנו פעם שניה מה טעם כי מעשה ידיו ברכת. וכן אמרו באברהם לא שָׁם אדם פרה מאברהם עד שנתברך וכו', כי מי שהברכה מצויה במעשה ידיו הנה שלו בכל מקום שהוא מתברך. ולזה נתן לו צאן ובקר משלו בכדי שיתברכו אצלו וישיג הברכה בזכות אברהם וילך הלוך וגדל עד כי גדול מאוד. והעיקר בזה הוא הכוונה שכיוון אברהם במחשבתו בעת נתן לו צאן ובקר שבזה יתברך אבימלך. ואמרו שם בפסוק והיה ברכה הברכות מסורות לך, ולמאן דחזי לך למברכא בריך. ופירושו כי הברכות בידך הם למי שאתה תתן בידך משלך הנה הברכה שם, ואך למאן דחזי לך למברכא בריך כי לא להכל תתן ברכתך שלא יפוצו מעינותך חוצה פירוש לחוץ למי שאינו ראוי לקבל הברכה, וכאן כיוון אברהם שיתברך אבימלך על ידי מעשה ידיו כנאמר.

1367

1368ובזה נראה ליתן טוב טעם ודעת להבין מפני מה במלך סדום כשרצה ליתן לאברהם כסף וזהב ואמר הרכוש קח לך השיבו הרימותי ידי לה' וגו' אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם, שהקב"ה הבטיחני לעשרני שנאמר ואברכך כמאמר חז"ל (שם ומובא ברש"י ז"ל). והנה בהיותו במצרים ובגרר קיבל מתנות מפרעה ואבימלך ולא חש כלל שלא יאמרו שהם העשירו את אברם. ואכן כי הנה אמרו חז"ל (בבראשית רבה מ"ג, ה') בפסוק (בראשית י"ד, י"ז) ויצא מלך סדום לקראתו וגו' התחיל לקשקש לו בזנבו אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי. ולזה אם היה מקבל שום דבר ממלך סדום היה מלך סדום אומר בלבו כי הן כל אשר יש לאברהם הכל שלו הוא כי על ידי מעשה ידיו נתברך לאחר שסבר בנפשו כי גם לו שם כשם הגדולים והוא מלומד בנסים. וזה שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם כלומר אני העשרתי אותו לעולמים, בזה שלקח מאתי שָׁרָה עליו הברכה, וכל שיש לו מאז, הכל בכח הברכה הלז. ובאמת שזה שקר הוא כי הקב"ה הבטיחני לעשרני ולא בברכותיך, ועל כן לא רצה לקבל ממנו ונשבע על זה. ולא כן פרעה ואבימלך שלא חשבו כזה ונתנו לו סתם מתנות להיות זה אצלו ולא שיתברך על ידי זה לעולמים על כן קיבל מה שנתנו לו, ועל כן גם כאן כתיב סתם צאן ובקר ולא פירש כמה, כי עיקר הנתינה הוא ברכת הצאן והבקר ולא זה הצאן שנתן לו כדבר האמור.

1368

1369ויכרתו שניהם ברית. הנה כבר כתבנו למעלה כי לא היה חפץ אברהם בשבועת אבימלך ואף על פי כן נשבע אבימלך לכבודו עיין שם. ועוד טעם נראה לפי הנזכר כי אחר שנתן אברהם מתנות לאבימלך מתנות נכבדות כנאמר הנה מרוב אהבה והחיבה שבער אז בלב אבימלך לאברהם קפץ ונשבע אף שלא בחפץ אברהם להראות כי הוא חפץ בשלומו בכל לבו, ושם נשבעו שניהם מרוב החיבה על כן תיכף אחר נתינת המתנות כתיב ויכרתו שניהם ברית כאמור.

1369

1370ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן וגו' עד על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם וגו'. להבין מה שטרח אברהם בכל זה והלא לא הוא הלך אצל אבימלך לבקש מאתו כריתת הברית כי אם אבימלך הלך אצלו וביקש מאתו על הדבר. וכבר כתבנו שאברהם לא חפץ כלל בשבועת אבימלך כי לא היה ירא מאתו ועל מה זה עשה כל העשיות ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת וכי כל כך היה אברהם צמא למים והלא ה' אתו בכל אשר עושה וכל אלה העשיות היה צריך אבימלך לעשות כי הוא ביקש על הדבר והיה ירא מאברהם. ועוד כי אחר שנאמר ויכרתו שניהם ברית היה די בזה ולמה לקח עוד כבשות ומפני מה דוקא שבע ולא שמונה או שש.

1370

1371ואמנם אברהם אבינו הציב וירה אבן פנתו למעלה למעלה וראה את הנולד כי כאשר יבוא המלך דוד וירצה להכות את היבוסי היושב בירושלים והוא מבני בניו של אבימלך והן יאמר היבוסי יושב הארץ (שמואל-ב ה', ו') לא תבוא הנה עד הסירך העורים והפסחים וגו' והוא הצלמים שהקימו, ובפיהם שבועת אברהם לאבימלך כמאמר חז"ל (בילקוט יהושע רמז כ"ח). וחש אברהם שלא יאמרו בני אבימלך אשר השבועה היתה לעולם, שלא ילחמו בני אברהם עם בני אבימלך, והנה דרך הממשכן בית או עיר לחבירו על זמן רב וירא שלא יוחלט זאת בידו מעמיד איזה דבר אבן או עץ וחוקק בו כל הענין איך שרק לזמן הזה הוא ממשכנו ואחר כך יחזור לידו, וכן אברהם אבינו כיון שהיה ירא שלא יחליטו בני אבימלך השבועה הזאת לעולם ועל כן הציג שבע כבשות הצאן ואמר כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת כי באר הוא הנקרא ציון וירושלים כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית נ"ט, ב') וירא והנה באר בשדה וגו'. וכן נודע ליודעי רזי תורה מכוונות האר"י ז"ל אשר ציון וירושלים נקראים בא"ר באר מים חיים הם למוצאיהם שמשם שואבים כל בחינות החכמה והיראה ורוח הקודש וזה שער השמים. ואברהם אבינו חפר את הבאר הזאת כי הוא פתח וחפר ומצא מים בראשון וראשונה, והתגלה מלכות כל עולמים בארץ הלזו ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות, אבל הוא חפרה בראשונה ושאב מים הנאמנים לבאי עולם. והנה אמרו חז"ל (שם פרשה נ"ד, ב') מה שניתן לאברהם לשבע דורות ניתן לאבימלך לשלשה ופירש רש"י שם שכשנכנסו ישראל לארץ עברו ז' דורות מזרע אברהם, ומזרע אבימלך לא עברו אלא ג' וכו'. נמצאת אומר אשר ג' דורות של אבימלך שעליהם היה השבועה כמו שכתוב אם תשקור לי ולניני ולנכדי כלו אחר שבע דורות של אברהם, ועל כן הציג שבע כבשות ואמר בעבור תהיה לי לעדה וגו' וקרא למקום באר שבע הכל למען ידעו כל העולם על ידי הבאר הזה ויכתב ויחתם למען יעמוד ימים רבים אשר השבועה לא היתה כי אם אחר כלות שבע דורות מאברהם ולא יותר.

1371

1372או אפשר שרמז בשבע האלו על כניסת דוד המלך בירושלים כי הוא הסיר העורים והפסחים, והוא היה הרועה השביעי אשר הקים הקב"ה לישראל שבעה רועים והם אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן ודוד הוא השביעי והוא הסיר העורים וגו'.

1372

1373או אפשר שרמז על כלות ז' שנים שעשה דוד בחברון ואחריהם בא לירושלים שהוא באר שבע, ויהיה איך שיהיה על כל פנים עשה סימן מובהק בבאר שבע שרק עד שבעה הוא ניתן או ז' דורות או ז' רועים וכו' ואחר השבעה הוא לאברהם ולבניו לדורות עולם. ואמנם לפי זה היה צריך לקרותו באר שבע בסגול לרמז על שבעה, והנה בפסוקים שלפנינו מנוקד בקמץ על שם השבועה, ואך הנה כבר כתבנו שבדעת אברהם לא היה שישבע אבימלך כי אם הוא לבדו כמו שאמר אנכי אשבע אנכי ולא אתה. ועל כן הציג שבע כבשות הצאן לקרוא למקום באר שבע על ז' דורות וכו' שהיתה שבועתו. ואולם הנה אבימלך לרוב האהבה קפץ ונשבע מדעת עצמו גם כן כנאמר והוא לא נשבע כי אם על ג' דורות ולא יותר כי לא ביקש כי אם על ג' דורות ואיך ישבע הוא שגם דור רביעי או יותר לא ילחמו בבני אברהם והם יהיו מותרין להלחם בו ובודאי לא נשבע כי אם על ג' דורות. וכיון שגם הוא נשבע היה צריך להקרא השם גם על שם שבועתו ולא היו יכולין לקרותו על שם השבעה כי לא נשבע רק על ג' ולזה קראוהו באר שָׁבַע בקמץ לרמז סתם על השבועה וממילא נכלל גם בזה כוונת אברהם בבחינת שבעה שרק עד ז' דורות או ז' רועים וכו' חל שבועתו ולא יותר. וזה שאמר הכתוב על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם כלומר מה שנקרא שבע בקמץ ולא בסגול הוא מחמת שנשבעו שניהם ועבור שבועת אבימלך לא היתה יכולה להקרא על שם שבעה אבל באמת נכלל בזה גם שבעה כאמור.

1373

1374ויטע אשל וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י'.) חד אמר פונדק וכו' ובבראשית רבה אמרו (פרשה נ"ד, ו') שאמר לו מה (כלומר מה תרצה) לאכול קופר חמר ביעין וכו', ובדבריהם ז"ל אפשר עוד לומר בזה כי נודע אשר באר שבע הוא נקודת ציון וירושלים מקום המקדש ששם שער השמים אשר דרך בו עולים כל התפילות והבקשות לכל שאלות צרכי בני אדם כי זה הוא השער לה' וכמאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך. ועל כן אמרו (בראשית רבה ס"ט, ז') הסולם הזה רגליו בבאר שבע וראשו בשמים כי דרך שם הוא הכניסה לכל עובר לכל מי שרוצה לשאול דבר משמים, וגם דרך שם יורד כל מיני השפעות וצרכי בני אדם כי ממקום שבאו התפילות לשם ילכו ההשפעות הנענין על ידי התפילות והכל בזה שער השמים. והנה אברהם אבינו ע"ה הוא הוא אשר פתח המקור הזה בראשון וראשונה בכח צדקתו וחסידותו לסקל הדרך מאבנים וחול לעשות במים עזים נתיבה שביל ודרך להיות תפילות בני אדם בוקעים ויוצאים בדרך הזה ושבים בכל מיני ברכות. וזה אומרו ויטע אשל בבאר שבע שאברהם אבינו נטע זאת שבחינת אשל שהוא שאל מה, כלומר כל בחינת השאלות יהיה בבאר שבע וכל הבקשות ילכו דרך שם. ועל ידי מה נטע אברהם זאת, אומר הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם, כלומר כי על ידי שקרא אברהם שם בשם ה' בזה נעשה שם בחינת אל עולם שלעולם כן יהיה להיות השאלות בוקעים ויוצאים ושבים דרך שם עם חסד אל כל היום.

1374

1375ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. לא נודע טעם אברהם בזה לישב בין הפלשתים ימים רבים כל כך יתרים על של חברון כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ו') והן נודע כי ארץ פלשתים אינה חשובה כל כך, וחז"ל אמרו (שם נ"ב, ד') כי נסע מחברון מפני הבושה של לוט שהיו אומרין שבא על בנותיו. וזה נכון הוא אבל לא על כל כך שנים כי על כל פנים הרי חזר לחברון והיה לו לחזור קודם להיות קרוב להר המוריה. ואפשר לומר בזה כי הנה הקב"ה אמר לאברהם (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ וגו' ומשמע דוקא זרעך ולא הוא וכמאמר חז"ל (שם מ"ד, כ') בפסוק (שם שם, ט"ו) ואתה תבוא אל אבותיך וגו' רק משנולד יצחק התחיל הגירות וענין הגירות שהיה ביצחק ולא באברהם הוא לפי שאברהם היה במדינה חשוב ומפורסם גדול והיה מלך עליהם כמאמר חז"ל (שם פרשה מ"ג, ה') ומוניטין שלו יצא בעולם כמאמרם (שם פרשה ל"ט, י"א) ואיך יֵאָמֵר גר על מלך הארץ ועל כן אמר אברהם לבני חת (בראשית כ"ג, ד') גר ותושב אנכי עמכם, פירוש אף שאני גר ממקום אחר מכל מקום תושב אני עמכם כי מלך הארץ היה כאמור. ולא כן יצחק שלא היה לו שלוה בארץ, והפלשתים גרשו אותו ממקום למקום ואמרו לו (בראשית כ"ו, ט"ז) לך מעמנו וגו' ואין לך גירות גדול מזה, ועל כן נאמר לו (שם שם,ג') גור בארץ הזאת כלומר קבל עליך הגירות. ואכן נראה כי אף אברהם לא היה תושב כי אם בחברון שהם אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו פירוש מלך כמו שכתוב שם ולא כן בשארי מקומות ובפרט בפלשתים שגזלו וחמסו אותו תמיד בבארות אשר חפר, ושרה נלקחה לבית אבימלך הגם שסבר שאחותו היא מכל מקום זה גירות הוא ולא תושב ועל כן אמר גר ותושב אנכי עמכם פירוש דוקא עמכם תושב אני ולא במקום אחר.

1375

1376ונראה שזה היה רק עבור יצחק לפי שמשנולד יצחק התחיל הגירות, ואם יהיה אברהם תושב באותן הימים לא יראה שום בחינת גירות ביצחק כי הלא קטן שנולד הוא ויושב בחיק אביו ואמו, ואך אם גם אביו ואמו גרים בארץ ממילא גם תינוק בן יומו מרגיש בהגירות כי אי אפשר להיות לו די סיפוקו כל כך כמו בהיות אביו ואמו תושבים בארץ, ונמצאת אומר כי באמת גזירות הגלות לא נגזר כי אם על יצחק ולזה אמר לו כי גר יהיה זרעך בלבד שלא נגזר גירות כי אם על זרעך, ואך מחמת גירותו ממילא נמשך לאברהם קצת גירות בהיות יצחק קטן וגדל בחיק אביו שאי אפשר להיות בענין אחר (ועיין למטה)..

1376

1377והנה באמת תחילה לא הלך אברהם מחברון כי אם עבור לוט או מחמת פסיקת עוברים ושבים אחרי הפיכת סדום ועמורה כמאמרם (שם בבראשית רבה נ"ב, ג'), ואך היה דעתו לחזור תיכף למקום קביעתו לקדושת הר המוריה. ולא הלך לגרר עבור גירות כי לא נגזר עליו גירות ואך ממילא כשבא לשם נאמר ויגר בגרר כי על כל פנים היה בעת הזאת בבחינת גר אבל הוא לא הלך לשם זה. ואך כאשר קרה לו מעשה אבימלך שמזה נסבב שנפקדה שרה בבנים על ידי צאתה טהורה מביתו כאומרם (שם פרשה נ"ג, ו') ותהר ותלד שרה את יצחק. ומיד כאשר נולד יצחק הביט אברהם שהגיע העת להתחיל הגירות ואם לא יתחיל גירות יצחק עתה, ממילא יומשך ישיבת ישראל במצרים יותר לפי ערך השנים שלא יחשב הגירות ליצחק. ולזה אמר אברהם מוטב אקבל עלי גירות כאשר אוכל בכדי שיוחשב ליצחק הגירות משנולד, כי ממילא כשאני אחשב גר יוכר גם בו הגירות כנזכר ויומהר על ידי זה קץ גאולת ישראל.

1377

1378ולזה אמר הכתוב, ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים, כלומר אברהם כשראה שנולד יצחק קיבל גירות על עצמו להיות גר בארץ לא לו בין הפלשתים וגר שם ימים רבים עבור כן בכדי שיתחיל הגירות מהולדת יצחק. ולזה אמר הכתוב לשון ימים רבים על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ד) בפסוק (שמות ב', כ"ג) ויהי בימים הרבים ההם ימים של צער היו לפיכך קורא אותן רבים ודכוותיה (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'. וכן כאן ימים רבים של צער בקבלת עול הגירות בכדי שבימים רבים הללו יצאו הימים הרבים הנזכרים שם ביותר מהר, והיה שם עד סמוך אל העקידה שהגיע פרק שרה למות והוצרך לילך לגור לחברון לקברה שם במערת המכפלה המוכנת אליה מששת ימי בראשית.

1378

1379ויהי אחר הדברים האלה וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין פ"ט:) אחר דבריו של שטן וכו' שהיה מקטרג ואומר מכל סעודה שעשה אברהם לא היה לו תור או גוזל אחד להקריב לפניך וכו'. והנה לדברים הללו יתמה למה הפסיקה התורה בין ויעש אברהם משתה גדול לפרשת העקידה בפרשת אבימלך מאחר שהעקידה היה על ידי המשתה, ואמנם עוד אמרו (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) שאחר שכרת אברהם ברית עם אבימלך אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם יחיד בררת לך משבעים אומות וכרת ברית עם אומות העולם, אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו לפני הרי זה מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים וכו' עד כאן. ולזה נכון מה שסמכן הכתוב זה לזה ואך למאמר הראשון קשה.

1379

1380ואולם נראה אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים ולשניהם נכון סמיכת הכתובים. והוא על פי מה שכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל (שבת י':) על מה שאמרו שם לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שתי סלעים מילת נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והקשו הלא כבר נגזרה הגזירה בברית בין הבתרים שנאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ותירצו שעל ידי זה נתקרב הדבר לבוא וכו' עיין שם. וכן כאן כי באמת בעת הסעודה אשר גמלו את יצחק נקבע בדעתו של אל דעות שיצוהו להקריבו לעולה אך לא נגבל זמנו מתי יהיה, ועל ידי המעשה של אבימלך נתקרב הדבר ובא אל הפועל. ולזה אמר הכתוב ויהי אחר הדברים האלה קאי על כל הדברים הנזכרים למעלה מסעודה ומשתה, ואף על פי כן אמר אחר שפירושו סמוך כאמור בדברי חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה' לדעת רב הונא) לומר שהיה סמוך למעשה הכתובה למעלה מעשה כריתת ברית אברהם עם אבימלך שעל ידי זה נתקרב הדבר וכאמור.

1380

1381והאלהים נסה את אברהם. אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ה, א') לנסותן בעולם לגדלן כנס הזה של ספינה. והנה לדבריהם היה מחויב להכתב בזה שם הוי"ה הרחמים כי אחר שהכוון היה לרוממן בעולם לגדלן זה מדת החסד הוא ולא מדת דיני אלהים. ואמנם נודע אשר כל זה העשיה בא ממדת הדין שקיטרג עליו וכמובא למעלה שמכל המשתה לא הקריב פר ואיל וכרת ברית עם הגוים עד שאמר הקב"ה אם יעלהו מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים. על כן יאמר הכתוב והאלהים נסה את אברהם פירש הנה אלהים מדת דינו של הקב"ה כביכול שכיוון לקטרגו, ואדרבה עשה לו טובה גדולה שנסהו ורוממו וגידלו בעולם בזה.

1381

1382או יאמר והאלהים נסה את אברהם. כי נודע אשר מדת דינו של הקב"ה אינו ח"ו מצד הדין בכדי לעשות נקמה ולנקום במי שמורד נגדו אין זה דרכי אלהינו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים וכל בחינת הדין אינו אלא בחסד וברחמים רבים כאשר כתבנו בזה כמה וכמה פעמים אשר כל הדינים והיסורים שבעולם אינם אלא חסד גמור מאתו בכמה בחינות שונות לפי עצם הילוכו של אדם בדרכי ה' ועבודתו. וגם מהם שאין הכוונה כי אם להרבות שכרו בעולם הנצחי והן הן יסורין של אהבה הנאמר בהם (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ובעל יסורין הזה שמח ביסורין האלה כמוצא שלל רב לאשר נפשו יודעת אשר אין כל יסורי עולם הזה כדאי לרגע אחת תענוג עולם הבא. או לפעמים באין למרק עוונות האדם אשר זה ודאי טובה גדולה, או בכדי שיזכור האדם על ידיהן לעשות תשובה לפניו יתברך, או שאר בחינות. ואתה תחזה מכל עיקר בריאת הדין בעולם אשר לא נברא כי אם בכדי להנהות הנשמות משכר כפול ומכופל שלא בדרך נהמא דכסופא כי אם שיבוא לו שכרו בדין ובמשפט, וזאת היא הטובה הגדולה המעולה השלימה שאין ערוך אליה כנודע.

1382

1383ולזה אמר כאן הכתוב אחר אשר אנו רואין כמה הגדיל מדת הדין והקיטרוג עד שהוכרח אברהם אבינו לעמוד בנסיון גדול כזה שירצה לשחוט בן יחידו אשר אהבו והולידו לעת זקנתו ואינו מצפה עוד לבן אחר, לא תימא שכוונת דין אלהים הזה כיוון ח"ו לטודדו אולי לא יעמוד בנסיונו לא כן כי והאלהים נסה את אברהם. פירוש הנה אלהים באמת חשבה לטובה גדולה לנשאו ולרוממו ולגדלו בעולם על ידי זה כי כל דיני אלהינו יתברך חסדים גמורים הם כאמור. וגם יוסף הצדיק אמר כזה (בראשית נ', כ') ואלהים חשבה לטובה. פירוש מדת הדין מה שפעל ועשה בכם שתמכרו אותי ממכרת עבד ח"ו לא לרעה היתה רק חשבה לטובה, והנה יצמח מזה טובה גדולה כאשר עיניכם תחזינה להחיות עם רב וכאמור.

1383

1384עוד יתבאר מקרא קודש הזה כי הנה דורות הראשונים אשר היו עד אברהם, לגודל רעות הדורות שהיו זה אחר זה ועל ידי כן חזו וראו מפעלות אלהים בארץ פעמים רבות. פירוש שראו מופתים גדולים ונוראים משמו יתברך אבל הכל מגבורת ה' וידו החזקה. טִבּע לדור המבול, ובלבל לשונות דור הפלגה, והציף שליש העולם, ועד שבא נח היה המים עולה ומציף אותם מבתיהם וקבריהם כאומרם (בבראשית רבה כ"ה, ב'), והיפך סדום ועריה בגפרית ואש, ואת כל אלה עינם ראו. אבל לא ראו מגבורת ה' שיעשה טובות לאדם או למדינה בפלאים רבים ומופתים גדולים ונכבדים, כי לא היו ראויין לזה. ועל כן שתו בשמים פיהם וידברו באלהים לאמר כך דרכו ח"ו שוטף הכל ונוקם ובעל חימה. ואבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג וגו' ואמרו חז"ל (לשון רש"י על פי בראשית רבה נ"ב, ו') שאמר שמא כך דרכך לאבד האומות חנם כך עשית לדור המבול וכו' אף אני אומר שהרגתם על לא דבר וכו' עד כאן. ופירוש אף אני אומר כלומר כבר הנה הכל אומרים ועכשיו אף אני אומר. והכל לפי שלא ראו מגבורות ה' כי אם מכות ופורעניות ולא ראו טובה במופתי ה', והן כשבא אברהם הראה ה' ידו הגדולה והצילו מאור כשדים שהיה באש ולא נשרף ורדף אחר ארבעה מלכים חזקים והשיגם והצילו ה' מהם וילד בן לזקוניו והניקה בנים שרה, אשר על כן מכל זה ראו כי יעשה ה' דבר גבורת נפלאותיו גם בחסדים רבים ולאיש אשר יאהב יתן לו עושר ונכסים וכבוד וינשאהו למעלה ויעשה לו פלאים ברוב גבורותיו וחסדיו להתגבר על אויביו, ואז האמינו כי אל אמונה ואין עול הוא ואין מדת הדין בעולם רק לנקום ולהכות כי אם לעשות טובות לאוהביו ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ובזה נתגדל ונתהלל מדת דינו של הקב"ה בעולם לומר כי דינו דין אמת ברוך הוא וישפוט תבל בצדק, ולטובים יעשה אלהים טובות בגבורות נוראות.

1384

1385ולזה אמר הכתוב ויהי אחר הדברים האלה קאי על כל הדברים הנזכרים מהולדת אברהם ועד עכשיו מהנסים שנעשו לו, ולא לו בלבד כי אם אף בזכותו ניצול לוט בן אחיו ממהפכת סדום ועמורה וכמה נסים נעשו לשפחתו ובנה, ואז והאלהים נסה את אברהם פירוש שמדת הדין נסה ונגבה למעלה למעלה ברוב שיר ושבח עם אברהם (כי את הוא כמו עם) והבינו אשר כל הדינים המה חסדי אמת מאתו יתברך ואינם נעשים דינים ופורעניות כי אם לפי פאת המקבל אשר לא יוכל לקבל כי אם באופן זה, ומפי עליון לא תצא הרעות וכולם הצדיקו הדין עליהם, והכל היה בעבור אברהם שעל ידו ראו זאת וכאמור.

1385

1386ואולם אמרו חז"ל (בבראשית רבה נ"ה, א') שחשש הקב"ה שלא יאמרו בני האדם למי שהוא רוצה להעשיר מעשיר וכו' ולמי שהוא רוצה עושה מלך וכו' ואינו תלוי כלל במעשה בני אדם אם לטוב או למוטב רק ברצונו תלוי הדבר. על כן פירסם הקב"ה מעשיו לכל שאף על בן יחידו ממש (כי האחר הנה גרשו מביתו, וגם בן האמה נקרא ולא בנו כאמור למעלה) ואשר אהבו על רוב צדקתו כי כבר היה בן ל"ז שנה, לא חס עליו וכבש רחמיו לשוחטו לשפוך דמו כמים ובזה ידעו הכל אשר כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו חייו כאומרם (בבא קמא נ'.) וכל אשר עשה לאברהם שלא בחנם הוא כי אם הכל בצדק ובמשפט כי בכל כוחו עבדו.

1386

1387ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. נשתנה נבואה זו מכל הנבואות לקרות לו בשמו מה שאין כן בכל מקום נאמר ויאמר ה' אל אברהם וכדומה, ואולי כיוון ה' לקרות לו אברהם להראות אשר זה השם קבע אליו זה שמו הנאה לו וכל אשר יקראהו אברם יעבור עליו בעשה. ולא כיעקב שאחר שקראו ישראל קרא לו עוד יעקב מה שאין כן כאן קראהו אברהם לומר אברהם יהיה שמך ולא יקרא עוד שמך אברם.

1387

1388או יאמר ויאמר אליו אברהם וגו'. כי הנה בכל הנסיונות שנסה הקב"ה לצדיקים כמו לאברהם עד הנה וליוסף ודוד וכדומה לא מצינו נסיון כזה לשחוט את בנו. וכל הנסיונות המה בגופו של אדם לכבוש תאותו עד מצוי דם נפשו או למסור נפשו עליו כמו חנניא מישאל ועזריה וכדומה לילך במו אש בשביל קדושת שמו יתברך אבל לא בשחיטת בניו. ואמנם האמת הוא שלא מצא מקום באברהם לנסותו בדבר אחר כי כבר ידע אשר לבו שלם וחזק עמו וכל האברים מקודשים ומזומנים לשמו יתברך באופן שאין שייך כלל לנסותו בדבר ערוה כמו ליוסף או בשאר עבירות כי הקדיש כל תאוותיו וכל כחותיו לה' וכמה פעמים מסר נפשו עבורו באור כשדים וברדיפת המלכים. ולבן צ"ט שנה מל בשר ערלתו באופן שכבר יצא מכל טבע העולם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ולא יצא לו מקום לנסותו כי אם בזה, שזה אינו בגופו וחביב יותר מכל גופו כי זה כל פרי עמלו מכל מה שהיה לו בעולם כמו שאמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו', כי מי שאין לו זרע חשוב כמת כאומרם ז"ל (נדרים ס"ד.) ואם אף את זה יעשה אז כבר הוא שלם בכל הנסיונות.

1388

1389ולזה אמר הכתוב ויאמר אליו אברהם, קראו אברהם. שנודע אומרם (נדרים ל"ב:) בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן וכו' ופירשו שם שאף אברים שאינם ברשותו של אדם כמו עינים לראות שיוכל להסתכל אף בלתי כוונה כלל, וכן אזנים לשמוע גם הם בידו ניתנו שלא לראות דבר שאינו רוצה ולא לשמוע דבר שאינו רוצה ואם כן כיון ששמך אברהם המורה על השלימות בכל האברים אין לי עוד לנסותך כי אם במה שאומר לך והוא עקידת יצחק כנאמר.

1389

1390ויאמר הנני. אמרו חז"ל (בבראשית רבה נ"ה, ה') הנני לכהונה הנני למלכות, ולהבין דבריהם מה ענינו לכאן ועם האמור יובן כי אחר שקרא לו הקב"ה בשמו אברהם כלומר אתה הוא השלם בכל רמ"ח האברים לפני, סבר אברהם כי חפץ הקב"ה היות לו כהן לעבודה להקריב קרבנות לפניו או רוצה לתת עליו עול מלכות, ולזה השיבו הנני לכהונה להיות שלם באברי כי בעל מום פסול לעבוד העבודה והנני למלכות כי כל מאן דנטר ברית מלכות אתנטרא ליה כמו שאיתא בזוה"ק (לך לך צ"ג:) וכאן כיון שנשלם במעשה המילה, ונשלם בזה בשלימות כמו שמנו החמשה איברים ובכללם ראש הגויה הרי הנני לכהונה הנני למלכות, אבל הקב"ה באמת לא לזה קראו אברהם כי אם כאמור לאשר היותך שלם בכל ואין לי עוד לנסותך כי אם בזה שאומר לך.

1390

1391ויאמר קח נא וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין פ"ט:) אין נא אלא לשון בקשה וכו', ועוד נראה לפי הנזכר שאמר לו שאין לי עוד שום בחינה לבחון אותך כי אם בזה, וזה אומרו קח נא כלומר רק זה בלבד צריך אני לבחון אותך ואם תעמוד לי בזה אז יוודע בודאי כי לבבך שלם עמי בכל השלימות ולא אצטרך עוד לנסותך בשום דבר.

1391

1392או יאמר קח נא וגו'. ועל דרך מאמר רבותינו הנזכר אין נא אלא לשון בקשה אך להבין מה ענין בקשה בכאן אם הוא דבר המצטרך, ואמנם הנה כתבנו במקום אחר פירוש מאמר חז"ל (מנחות כ"ט:) במה שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה כששאלו על מיתת רבי עקיבא רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. וצריך להבין תשובה הזאת, כי על המחשבה גם כן יקשה לו למה עלה כך במחשבה.

1392

1393ואכן הנה נודע מכוונת קריאת שמע שאדם קורא בכל יום פעמיים הנה העיקר הוא קבלת עול מלכות שמים באהבת אמת, אהבה בלבבו ונפשו ומאודו, וצריך לקבל עליו כל ד' מיתות בית דין בד' של אחד כלומר שהוא מתיחד עצמו עם בוראו בכל עוז ותעצומות בכל פרטי רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ליחד כולם לה' אֵל אמת, באופן שלא יחשוב ולא ידבר ולא יזיז בשום אבר מאבריו כי אם מהצורך לו לעשות ליחוד קודשא בריך היא ושכינתיה וזולת זה לא יעשנו בשום אופן, וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו שיהיה הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, ובאופן שכל כך הוא מיחד עצמו אליו אשר הוא מוכן ליסקל ולישרף וליהרג וליחנק על קדושת שמו יתברך כי אין לו בכל גופו ואבריו כי אם ליחדם לשמו יתברך ולא ח"ו ליפרד מאתו יתברך אף על רגע כמימריה ולא לצאת מיחודו ואחדותו בשום פנים.

1393

1394והנה הקב"ה הרואה ללבב ויודע תוכן עלילות מצעדי גבר ויצרי מעללי איש וכשהוא יודע באדם שהוא מקבל אלה המיתות באמת לאמיתו על יחוד שמו יתברך, ושוה אצלו באמת אם לחיות אם להשרף, אז כביכול ברוך הוא וברוך שמו אצלו כבר הוא שוה כאילו עמד על הבימה וסקלוהו ושרפוהו באש וכדומה, כיון שהוא כן באמת בלבבו מה לו אם נעשה כן בפועל או לא כיון שמצדו לא יבצר. ואמנם כאשר ירצה ליתן שכר לאיש הזה על מה שמסר נפשו לה' והשטן מקטרג לומר מה נשתנה זה מזה וטוען כלום יש אב שמעיד על בנו אז אחר זמן הקב"ה מוציא מחשבת אדם הזה מכח אל הפועל ומגלגל הדבר בסיבות שונות עד שמוציאין את האדם הזה להריגה, והוא נהרג על קדושת שמו יתברך, או אינו נהרג, והקב"ה מצילו. על כל פנים נראה בחוש אשר מצדו לא יבצר, ואצלו הוא שוה ממש כאשר היתה מחשבתו כן עושה בפועל ומוסר נפשו לשמו יתברך באמת והקב"ה נותן לו שכרו משלם על כל קבלת המיתה שקיבל עליו עד עתה כאילו נהרג בכל פעם על קידוש שמו יתברך, כי הכל ראו תוקף עוז מחשבתו אשר באמת היתה.

1394

1395וזה שהשיב שתוק כך עלה במחשבה לפני כלומר כן עלה במחשבת רבי עקיבא לפני כי חפץ מאוד שיהרג על יחוד שמי וכמו שאמר לתלמידיו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו, וכיון שהיתה זאת באמת במחשבתו ושוה היה אצלו ממש אם יעשה זאת לו אם לא, ולכן הוצאתי מחשבתו הטהורה מכח אל הפועל להראות לכל אמיתיות מחשבתו ולא יאמרו מי יעיד עליו.

1395

1396וכן כאן באברהם הנה הקב"ה אמר אל השטן כל הסעודה לא עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו כאומרם בסנהדרין שם. ונמצאת למד אשר ודאי קדם מחשבת אברהם באמת באהבת שמו יתברך אשר אם אפילו יאמר לו הקב"ה להקריב בנו לפניו לא יעכב על ידו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמאמר חז"ל (ברכות ל"ג:). וכשאמר הקב"ה בלשון ודאי שלא יעכב ודאי קדמה מחשבת אברהם בזה.

1396

1397ולזה אמר הכתוב והאלהים נסה את אברהם כלומר הנה אלהים כבר נסה את אברהם גם בנסיון הזה כי ידע ודאי אשר מחשבת אברהם היה בזה באמת ובתמים וכאילו כבר עשהו בפועל להקריב בנו יחידו, ואך מול השטן שקיטרג אמר הקב"ה קח נא בבקשה ממך תעשנו גם בפועל כיון שאצלך שוה כאשר במחשבה כן תעשנו בפועל.

1397

1398ולזה אני מבקשך תעשנו שיראו הכל כי אמת עבודתך אין בה נפתל ועקש וכל מעשיך לשם שמים ובזה יתקדש שמי בעולם והכל יודו על כל הטובות שגמלתיך עד הנה, וכל הטובות שאעשה לך הכל בדין ובצדק, לא כאשר חשבו למי שהוא רוצה הוא מעשיר, ומדת הדין יהיה מקטרג מה נשתנה. כי כולם יעידון ויגידון אשר עבודתך למעלה מטבע עולם היא ועל כן אני מתנהג עמך למעלה מטבע העולם.

1398

1399והנה להבין איך יהיה סבור אברהם אבינו אשר באמת כוונת הקב"ה לשוחטו ועדיין אין לו בן חוץ ממנו והוא אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע. אפשר לומר בזה על פי מה שכתב מרן איש אלהים הרב האר"י ז"ל בספר עץ חיים בסוד הריגת עשרה הרוגי מלכות. לאשר שאז בעת ההיא נתגברה הקליפה עד למאוד מאוד ואז לא היה כח להניצוצי הקדושה שיעלו למעלה עבור תוקף הקליפות אם לא במסירות נפש עשרה הצדיקים האלה ועלה נפשם למעלה בסוד מיין נוקבין אל המלכות וכו' כאשר ביאר שם באר היטב.

1399

1400וכן סבר אברהם, אפשר כל כך נתגבר עתה עוון הדור עד שאי אפשר לניצוצי הקדושה לעלות כי אם במסירת נפש יצחק בנו בסוד מיין נוקבין, ועל כן אמר לו והעלהו שם לעולה כלומר שתעלהו שם בכדי שיהיה לעולה שעל ידי זה יעלו הניצוצי הקדושה וזה דבר גדול מאוד בשביל קיום העולם, ואפשר שיושיע לו ה' בזרע אחר תחת יצחק, ואולי עוד ישתלשל נשמת יצחק אחרי מותו בזה שיולד אחר כך, כמו בהבל ושת שנאמר בו (בראשית ד', כ"ה) כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל וגו' וכתבנו שם שהוא היה הבל ממש וכידוע מדברי האר"י ז"ל, ובזה יתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע ועל כן הנה זירז עצמו מאוד מאוד ועשהו בלב שלם כי הבין רצון הבורא בזה.

1400

1401את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וגו'. פירוש כי רק הוא נקרא בנך ולא ישמעאל כי הנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל כמו שאיתא בגמרא (נדרים ל"א.), כי רק בן האמה הוא ולא בנך. ועל כן את יחידך פירוש שלא תימא שרק יחיד לאמו הוא, לא כן. כי גם יחידך הוא שאין לך זרע אחר. וכלל בזה ב' דברים א' להיותו בן וסתם אבא מרחם על ברא ומתעורר בזה רחמי האב על הבן וביותר בבן יחידו כי חוץ הרחמים והאהבה הנה הוא רוצה בקיומו בכדי להתקיים לו על ידי זה זרע בעולם כי זה חלקו מכל עמלו מה שאין כן אם נשאר לו בן אז הוא מתנחם בבן השני לומר אשר מזה אזכה לראות גדולה בבנים ובני בנים אבל הוא יחידך כאמור. וחוץ מכל זה, אשר אהבת. כלומר, הנה זה לך מעודך דרגת מדתך לאהוב לכל, אהבת אמת כנפשך. ואף אם לא היה בנך כלל, קשה היה לך מאוד לקחת אדם לעקדו ולשוחטו כי אוהב הבריות אתה, ומכל שכן את יצחק פירוש, אף אם היה איש דעלמא לא ירא שמים וצדיק כזה היית אוהבו ומכל שכן את יצחק נודע לרבים בגודל צדקתו ורוב טובו מעודו. ומיום הגמלו אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י') שנגמל מיצר הרע ומכל שכן עתה היותו בן ל"ז שנים וכבר הוא יצחק בצדקתו כמו שדרשו (שם שם, י"א) בפסוק (לעיל כ"א, י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק בני אפילו אינו יצחק ויצחק אפילו אינו בני. ולאדם צדיק כזה ודאי אתה אוהב בכל לבבך ובכל נפשך ואילו היה אחד מכל אלה לבד קשה היה לך לשפוך דמו ומכל שכן בהתחברות כל אלה רחמי האב על הבן ויחידו שרוצה בקיומו כי אין לו זרע אחר וההולך בלא בנים חשוב כמת כמאמר חז"ל (נדרים ס"ד:). ובלא זה לכל איש ואיש גדלה אהבתו למאוד, ונוסף על כל אלה הוא יצחק נודע ומפורסם לרבים ומוחזק בצדקות, ואף אם הייתי מצוה לאחר לשוחטו בפניך מאוד היה מרה לך ומכל שכן שאני מצוך שרק אתה בעצמך תעקדנו ותשחטנו לפני, וכל כך תגדל עבודתך אלי שעל כל אלה לא תעכב.

1401

1402והיתה כוונת הקב"ה בזה שיעשה אברהם דבר שיהיה נכלל בו כל המדות. כי הן מדת האהבה, הכי יש בעולם אהבה גדולה יותר מאהבת אב לבנו ובפרט אחר כל הנזכר, והוא הגביר בעצמו אהבת הבורא יתברך וביטל אהבה זו בשביל אהבתו ובזה החזיר האהבה לה' יתברך שלא לאהוב כי אם לה' יתברך. ומדת הגבורה, ודאי כמעט אין נמצא בעולם גודל הגבורה הקשה ואכזריות הרב לשחוט אדם אפילו אינו בנו ומכל שכן לשחוט בן יחידו, ואברהם אבינו התגבר בכל עוז ותעצומות ונתאכזר על בנו בשביל עבודת בוראו והחזיר מדת הגבורה לבוראו להתגבר ולהתאכזר שלא בדרך הטבע בשביל עשיית רצונו. ומדת התפארת, הנה נודע אשר עטרת זקנים בני בנים (משלי י"ז, ו') ועיקר תפארת האדם היא כשנשאר אחריו בנים מפוארים הולכים בתורת ה' ובמצוותיו ובפרט זרע יצחק ויעקב אשר ודאי גדלה תפארת זקנים בזה, וכשימות בלא בנים ח"ו בזיון הוא לו נגד בני אדם גם בני איש, שאיש שנעשה לו נסים כאלה ימות בלא זרע קיימא ועם כל זה אברהם השליך תפארתו לארץ ולא רצה בתפארתו, בשביל עבודת בוראו. ועל כן בזה העקידה היה נכלל כל המדות. שכולם בכלל, הם שלוש קוין, הגדולה והגבורה והתפארת כנודע.

1402

1403ובזה מתורץ איך סבר אברהם שישחוט ליצחק והלא כבר נאמר ואברכך ואגדלה שמך וגו' ואמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכו' עד כאן. ואמנם שסבר אשר על ידי העקידה שיהיה נגמר בו כל הג' בחינות אלו, שהם בחינות ג' האבות אז יוכלו לומר עליו בעצמו אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כי הוא יתקן הכל ויכנס לכל הג' מדות וכאשר באמת כן היה שתיקן כל המדות אשר הם בכלל ג' קוין והמתיק הגבורות בהחסדים ונכלל שמאלא בימינא ועקד כל המדות לאחד כנודע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת העקידה). ועל כן אמר לו הקב"ה,

1403

1404ולך לך אל ארץ המוריה. כפל לומר לך לך כי ידוע אשר יש שתי בחינות כל, א', בחולם והוא בחינת המלכות שעליה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, ויש כל בקמץ והוא בחינת היסוד הנקרא כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים-א כ"ט, י"א) ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא וכאן לפי שנמתק על ידי העקידה הגבורות בחסדים וכל ענין המיתוק הוא במדת היסוד אשר שמו שלום לפי שהוא הוא העושה שלום בפמליא של מעלה להמתיק הגבורות בחסדים כי כולם יורדין אל היסוד ובו נמתקין ונכללין הגבורות בחסדים ועושה שלום ביניהם ליחדם לאחד ועל ידי זה נעשה יחוד בין צדק וצדקה הוא שני בחינות הנזכרים ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך שתיחד שתי בחינות כָּל וְכֹל על ידי העקידה כאשר יומתק הגבורות בחסדי אל.

1404

1405גם יאמר הכתוב ולך לך וגו'. כי נודע מדברי חז"ל (תנחומא פרשה זו כ"ב) אשר בכל המעשה הזה לא ידעה שרה דבר, ואליה אמר שמוליכו לחנכו שם וכו', והוא כי להיות רחמי האשה יותר מהאיש וזה לה פקוח נפש כי לא תוכל לסבול וכאשר באמת כן נעשה שמתה על ידי זה כנודע. (כאומרם שם ובבראשית רבה נ"ח, ה') ועל כן אמר לו הקב"ה ולך לך כלומר בביתך תּרְאֶה שאתה הולך בשבילך לדבר אחד מדבריך וחפציך שלא להבעית את שרה, או יאמר לך כאשר תמיד דרכיך להמשיך אחר ירושלים כמו שאמר הכתוב (בראשית י"ב, ט') ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה שהוא דרום של ארץ ישראל והוא ירושלים ובית המקדש (כמו שאיתא בבראשית רבה סוף פרשה ל"ט) כן עתה תלך לשם ואך הגיע העת שלא יראו פני ריקם וקח את בנך והעלהו שם לעולה.

1405

1406על אחד ההרים אשר אומר אליך. טעם שלא גילה המקום לאברהם ההר ההוא. אולי לפי שנודע אשר אף בצדיקי האמת ובנביאים אין כל העתים והזמנים שוות להתגלות הנבואה עליהם ואין כל המקומות שוות והכל לפי עצם הזמן וקדושת המקום וההכנה שמכין עצמו, כן יתראה אליו ה', וכמו שאיתא בזוה"ק (לך לך פ"ה.). ורק משה רבינו היה בבחינה זו שאמר (במדבר ט', ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם שבכל פעם שהיה רוצה השראת השכינה עליו היה מוכן לזה ולא כן בשאר נביאים. ואלישע אמר (במלכים-ב ג', ט"ו) קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. ועל כן גם כאן שרצה ה' להתראות לאברהם והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצריך לזה הכנת אברהם וקדושת המקום, ועשר קדושות הן במקום הקודש זו למעלה מזו (כלים א', ו'-ט'), ולכן אמר לו הקב"ה על אחד ההרים אשר אומר אליך פירוש לאחד מן ההירם שאוכל שם לאמר אליך שיהיה המקום והעת ראוי לזה שאוכל להתראות אליך ולומר לך.

1406

1407וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמרו וגו'. נראה במה שחבש בעצמו את חמורו כי נודע מה שאמר דוד המלך (תהלים ל"ה, י') כל עצמותי תאמרנה וגו'. כי כן דרך העושה מצוה באמת להשים כל כוחי גופו ומחשבתו ולבו כאשר יוכל בכדי שכל אבר מאבריו יהיה טפל להמצוה ויתקדש בקדושת בוראו, ונודע זאת משער הקדושה למורינו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל. ועל כן כאן באברהם שהיה זה נסיון העשירי ולא היה עוד אחריו נסיון כאומרם (בבראשית רבה נ"ו, י"א). ועל כן רצה להכניס במצוה זו כל כוחי גופו בכל אבר ואבר שבו שיהיו כולם נעקדים ונכללים במצות ה' וכאשר אמרו בפנחס בן אלעזר בפסוק (במדבר כ"ה, ז') ויקח רמח בידו שלקח כל רמ"ח אבריו בידו ליתן את כולם לשם ה' עד מיצוי דם נפשו. ולזה אמר הכתוב וישכם אברהם בבוקר כלומר שהשכים בבוקר בבחינת אברהם הרומז לרמ"ח אבריו ורצה שיהיה לכל רמ"ח אבריו חלק במצוה זו, כי אף שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה (יומא כ"ח:) מכל מקום על כולם היה אינו מצווה ועושה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה כאומרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) ואלה המצוות שצוהו הבורא כולם נימנין בעשרה נסיונות, ולזה כאשר שמע מצוה מפי הבורא יתברך היה אהוב וחביב וחשוב בעיניו מאוד מאוד ובפרט במצוה זו אחרון שבכולם שלא יצוהו עוד הבורא יתברך באחת ממצוותיו, וכלתה נפשו במצוות לאמר מתי אזכה עוד לעשות אחת ממצוותיו על כן רצה לעשותה בכל מאוד כוחו. ולזה לקח רמח בידו כל רמ"ח אבריו להיות כולן נטפלין במצוה זו, ועל כן ויחבוש את חמורו חבש בעצמו חמרו אף שלא היה לבדו שלקח אף שני נערים אתו מכל מקום חבש בעצמו בכדי לעשות הדבר עם כל הגוף וגם חמרו מרמז על רמ"ח כי חמר הוא רמ"ח וכולן חבש להיות נטפלין כולן למצוה ובכל כוחן יעבוד עבודת בוראו.

1407

1408ויקח את שני נעריו אתו. טעם מה שעשה זה נראה בכדי שלא לילך כדרך מי שהולך בדרך אשר אינו חפץ שהולך יחידי כדרך המתאבל, ובעל כורחו יעשנו. רק לקח נעריו עמו כמי שנוסע לדבר חפץ אשר רצונו בזה והוא שש ושמח טוב ומיטיב לאחרים עמו. וחז"ל אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"א) שני נעריו זה ישמעאל ואליעזר, נראה שהוציאו זה מלשון הכתוב שהיה לו לומר ושני נערים עמו כי בודאי הרבה נערים היה לו ומדקאמר שני נעריו משמע אלה המיוחדים לו ביחוד מאז והם ישמעאל ואליעזר לא זולתם.

1408

1409ויבקע עצי עולה. לכאורה לפי סדר לשון הקודש היה לומר ויבקע עצים לעולה כי איזה עץ יקרא עצי עולה ואמנם נודע אומרם (מדות ב', ה') כל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח וכו' ולזה אמר הכתוב ויבקע עצי עולה עצים המיוחדים לקרבן עולה אלו הכשרים להקרבה והודיענו הכתוב צדקת אברהם בזה להראות אשר היה מוכן אצלו עצי עולה כי אמר מתי יגיע זמן שהקב"ה יצוני להקריב קרבן אכין לעת עתה העצים שאקריב תיכף במאמרו יתברך.

1409

1410ויקם וילך וגו' אמר לו האלהים. לכאורה זה הסימן מיותר מה שסיים אשר אמר לו האלהים והיה די לומר ויקם וילך אל המקום ואנו יודעין כי אל המקום ההוא הלך, ואולי יכוון הכתוב לומר שהקימה והליכה שלו היה כל כך בשמחה ובטוב לבב לא כמי שהולך לשחוט את בנו רק כאשר היה הולך לשם לבית ה' להשיג שם השגות הנפלאות ממראות הנבואה והתגלות אלהות, והנה הקב"ה אמר לו על אחד ההרים אשר אומר אליך ופירשנו שהוא מקום שאוכל שם לאמר לך שתתגלה שכינתי אליך ביתר שאת לדבר עמך בדיבור פה בזה שער השמים ולכן כן הוא הלך בשמחה אל המקום אשר אמר לו אלהים שאמר לו אלהים שיאמר לו שם ויתגלה שם עליו.

1410

1411ביום השלישי וישא וגו' המקום מרחוק. הנה לכאורה אם אליעזר עבד אברהם שלא הלך במצות הבורא יתברך לשחוט בן יחידו, רק במצות אברהם לבקש זיווג ליצחק, אמר ואבוא היום אל העין ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, י"א) היום יצאתי והיום באתי שקפץ לו הדרך ומכל שכן אברהם שהלך לדבר מצוה כזו היה מחויב לבוא ביום שהלך. ואכן נודע אומרם ז"ל (תנחומא פרשה זו כ"ב) למה איחר מלהראותו מיד שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו והלך לשחוט את בנו ואילו היה לו שהות להמלך היה חוזר מדעתו לזה אמר הכתוב אשר אף בהגיע יום השלישי שהיה לו שהות להמלך והן לא מבעיא שלא חזר מדרכו לחזור לאחוריו אף גם נתאמץ ונתדבק כל כך בהמצוה שהשיג בחינה חדשה לראות הרחוק כמו הקרוב. ובדרך שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שנברא ביום הראשון היה אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו ואברהם אבינו בנסיון העשירי שכבר נשלם בכל בחינת צדקתו זכה להשיג אור השלם מהבורא יתברך אשר וישא את עיניו וירא את המקום אף שהיה מרחוק, מכל מקום היה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו בכח המצוה, ופשיטא שלא היה דעתו לחזור ח"ו ולכן לא אמר הכתוב כאשר בשאר מקומות ויהי כי הקריב לבוא אל המקום וישא את עיניו וגו' לומר כי לא מחמת שנתקרב אל המקום ראה אותו רק סתם ביום השלישי השיג בחינה זו אשר ראה את הרחוק כקרוב.

1411

1412ויאמר אברהם וגו' פה עם החמור וגו'. להבין יתור תיבת פה בודאי כאשר יצוום לישב עם החמור ודאי במקום שאומר יכוון, ואכן הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ו, א' וב') בזה הלשון: וירא את המקום מה ראה ראה ענן קשור בהר אמר דומה לי שאותו המקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני שם. אמר ליצחק רואה את מה שאני רואה אמר לו הן אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו אמר להם כיון שהחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים שבו עם החמור וכו' עד כאן. והנה ודאי בהיותם בביתו של אברהם ראו מלאכי השרת וכדומה מדברים עליונים וכאשר אמרה הגר (בראשית ט"ז, י"ג) הגם הלום ראיתי אחרי רואי. מכל מקום כאן לא זכו לראות, וזה אמר להם שבו לכם פה עם החמור כלומר הנה פה במקום הזה אתם כמו החמור שהחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים מה שאין כן בשארי מקומות וכאמור. ולזה סיים,

1412

1413ואני והנער וגו' ונשובה אליכם וגו'. כלומר כי הנה מצינו (מכילתא יתרו פרשה ד', כ"ד) בסיני שהיה מחיצת משה לבד אהרן לבד הזקנים לבד העם לבד אבל כאן אמר אברהם לנעריו לא תסברו שגם כאן תהיו אתם לבד ויצחק לבד ואני לבד לא כן רק ואני והנער, כלומר מחיצה אחת לשנינו כיון שאנחנו שנינו רואין, על כן אתם לבד ואני והנער לבד. ולא דוקא כאן כי אם נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה, הכל שנינו יחד מחיצה אחת לנו והכל להראות מעלת יצחק אשר גדלה כוחו לעמוד במקום גדולים במחיצת אברהם אביו.

1413

1414ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו. טעם מה ששם העצים על יצחק אפשר בכדי שלא יבין יצחק על מה הוא מוליכו והיה מראה לו כאילו מוליכו בשביל להקל מעליו משאוי העצים, ואם לא כן היה יצחק אומר על מה הוא מוליך אותי אם לא להקריבני.

1414

1415ויקח בידו את האש ואת המאכלת וגו'. לכאורה עדיין לא זכר עד הנה שלקח אברהם אש בידו, ומה שאמר כאן את האש בה"א הידיעה אפשר לצד שאמרו חז"ל (עירובין ס"ג.) בדיני אש שעל המזבח אף על פי שיורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ולזה אמר הכתוב את האש אותו האש הידוע שצריך להביאו מן ההדיוט.

1415

1416ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו' הנה האש והעצים ואיה השה וגו' ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני. עיין במאמרי חז"ל וברש"י פירוש כתוב הזה, ולהמתיק דבריהם ז"ל נראה כי הנה אברהם אבינו ודאי לא היה מוציא מפיו דבר שאינו, לומר בלשון ספק ליצחק אפשר השה אפשר בני אם היה באמת בלבבו אשר יקריב בנו ולא שה. ואכן גם אברהם היה מסופק בדבר ה' כי מה שאמר לו קח נא את בנך וגו' והעלהו שם לעולה יש לומר שיקריב שם ויעלה את יצחק להיות לעולה כלומר עומד על העולה כמו ישראל במעמדן וכוונת הקב"ה להיות מחנך את יצחק לידע הקרבת קרבן העולה, או שכוונת הקב"ה להיות יצחק עומד שם לאיזה טעם אחר כמוס עמדו, או שהפירוש הוא להעלות את יצחק גופא לעולה לשחטו. ועל כן הלך הוא על שני הדברים בשוה או שיקריב שה או יצחק והיה סבור בדעתו אם יראה לו הקב"ה שה לעולה אז יקריב השה, ויצחק יעמוד על גביו. ואם לא יראה לו שה לעולה, אז יקריב את יצחק. ועל כן באמת זה השיב ליצחק, אלהים יראה לו השה, ואם לאו, לעולה בני כפירש רש"י. כי אם יראה שה אז שה אני מקריב, ואם לאו לעולה בני. פירוש מה שאמר הקב"ה לעולה פירושו בני, שבני גופא יקרב לקרבן עולה. ואמר הכתוב וילכו שניהם יחדיו ששני הדרכים היה שוה בעיניהם זה כמו זה כי רצו במצות הקב"ה יהיה כמו שיהיה.

1416

1417ויבואו אל המקום וגו' ויבן שם אברהם את המזבח ויערוך את העצים וגו'. הנה מנוקד אתנחתא במלת העצים לומר שזה קאי למה שלמעלה ומכאן מתחיל דבר אחר כי בנין המזבח ועריכת העצים הכל היה בספק, אולי יראה לו השה לעולה. ועיקר הנסיון התחיל מעקידה כאשר ראה שלא הראה לו הקב"ה את השה ובודאי כיוון הקב"ה על יצחק גופא שיהיה הוא בעצמו לעולה אז ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח וגו' אותו דייקא ולא השה ויקח את המאכלת לשוחטו ולא עיכב ואז נתבחן נכון הנסיון, ולזאת נאמר לו אל תשלח ידך וגו' כי עתה ידעתי עתה ולא קודם, כי קודם היה הכל מספק ואף בודאי שאברהם אבינו הלך על שני הצדדים בשוה בין שיראה לו השה בין יצחק מכל מקום כיון שהיה בספק לא היה נבחן הנסיון כל כך ויוכל המקטרג לומר אילו היה יודע בודאי אשר רק זה הוא לא היה הולך. ורק כשלא ראה שה ועקד יצחק, אז עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה.

1417

1418ולא חשכת את בנך. אמר את לרבות על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ו, ז') מעלה אני עליך כאילו אמרתי לך הקרב עצמך לי ולא עכבת וכו' ולזה אמר ולא חשכת גם את בנך כי יש שבנו חביב עליו מגופו ובפרט בן יחיד לעת זקנתו ואתה לא חשכת גם בנך ומכל שכן את עצמך.

1418

1419ויעלהו לעולה תחת בנו. אומרו תחת בנו יובן על דרך אומרם ז"ל (בעשרה מאמרות מובא בילקוט ראובני פרשה זו) וזה לשונו: מפריחת נשמתו של יצחק נגלם האיל פירוש בשעת העקידה יצתה נשמתו ובא לאיל שנברא בין השמשות וכו' עד כאן, וזה אומרו תחת בנו שהשה הזה הוא תחת בנו ממש כי נשמת בנו בו.

1419

1420ויקרא וגו' ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה. פירוש דברים אלו כי נודע אשר עד היום אנו מבקשין בכל יום ויום ותראה לפניך עקידה ובפרט בראש השנה ויום הכפורים. ובכמה מקומות אמרו הקב"ה מסתכל באפרו של יצחק אבינו הצבור על גבי המזבח ומרחם על בניו. וכן איתא ברקנטי (מובא בילקוט ראובני פרשה זו) וזה לשונו: יצחק נעקד ביום הכיפורים וכו' כל הבקשות והשאלות יורדים דרך צפון ושם מקטרגים ומערערים ואומרים נעמוד בדין אם ראוי הוא להשיב על שאלתו או לאו וכו' עד ואלמלא עקידת יצחק אין אחד מהנבראים יכול להפיק שאלתו מרוב דקדוקי הדין שבמקום הזה. ולזה אמר אברהם ה' יראה כלומר שה' יראה זאת העקידה לפניו תמיד וירחם על בניו. אשר יאמר היום בהר ה' יראה, פירוש בכל התפילות ובקשות יאמר היום בהר ה' יראה שיראה היום מה שנעשה בהר ה' בעקידת האב לבן יחידו ובזה יכבשו רחמיו את כעסו כאמור.

1420

1421%%טו טז יז

1421

1422ויקרא מלאך ה' וגו' שנית מן וגו' עד כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו'. להבין טעם הברכה על מה שלא חשך את בנו מאתו, כי כבר כתבנו ונודעת לכל אשר ביותר היה הנסיון במה שזה היה בנו יחידו והיה לעת זקנותו שאין מצפה עוד לבן וזה עיקר זרעו, ואם ח"ו ימות לא ישאר ממנו שום זרע בעולם ודבר זה קשה מאוד, מה שאין כן אם היה לו בנים רבים לא היה הנסיון גדול כל כך במה שישחט אחד מבניו כי יתנחם באחרים ויתקיים זרעו משאר בניו, וזה שאמר לו המלאך בשליחות הקב"ה שנית יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך פירוש גם כעת שלא היה לך כי אם בן יחיד ממש לא חסת עליו כאילו היה לך בנים רבים ואתה מתנחם באותן הנשארים על כן למול זה ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך שיהיה לך בנים רבים כחול הים.

1422

1423גם יאמר כי ברך אברכך וגו'. על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק בי נשבעתי וגו' (תנחומא סוף פרשה זו) אמר לו כשם שהיה בלבי מה להשיבך ולומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי העלהו שם לעולה וכו' ולא השבתיך. ועל כן תיכף קרא לו מלאך מן השמים ואמר לו ברך אברכך והרבה ארבה וגו' למול זה שהחרשת ולא השבתני על הבטחתי כי ביצחק יקרא לך זרע הנני מרבה את זרעך כעפרות תבל. ועוד יתבאר לפי דרך זה כי אמרו (ילקוט ראובני סוף פרשה זו) מאן דשאיל שאלה לא איצטרך לשאול סגי אלא זעיר דהא קודשא בריך היא שאלין ליה זעיר והוא יהיב סגי אברהם שאיל ליה ברא חדא מה כתיב וארבה את זרעך וכן אורחוי דקודשא בריך הוא ועל כן במה שהחריש אברהם בשאלת כי ביצחק יקרא לך זרע השיבהו אשר לא יהיה כמו ששאלת בן אחד יצחק רק עוד ארבה את זרעך וגו'.

1423

1424גם יאמר כי ברך אברכך והרבה וגו'. כי כתבו המפרשים ובפרט הרב המובהק הר"י אלבו בספר העיקרים שלו בפסוק (תהלים ס"ג, י"ג) כי אתה תשלם וגו' כלומר לפי שאתה הוא המשלם ולפי ערך ידך הגדולה והחזקה ורוב גדולתך צריך להיות השכר גדול מאוד, כדרך נתינת מלך בשר ודם שאינו משלם לפועליו כשאר אנשים רק לפי עצם ידו וזאת אם המלך נותן בעצמו אז ודאי נותן בשפע רב כיד המלך כראוי לו, ולא כן אם מצוה להעומדים לפניו שישלמו שכר לפועליו לא יתנו כמו המלך בעצמו. וכן כאן אמר הכתוב בי נשבעתי נאום ה' כי ברך אברכך רצה לומר אני בעצמי אברך אותך ועל כן אין כבודי בברכה מועטת רק להרבות ככוכבי השמים לרוב, כי כל עוד שיהיה להם מספר אין זה כבודי כי לפי עצם גדולת מלך הכבוד הכל למעט יחשב ואמנם בהגיע למנין אשר לא ימד ולא יספר ואז אין שיעור וערך לזה ואין נברא בעולם יודע מספרו, זה יוכל להיות אף שהוא גם כן מעט לפני מלך הכבוד כיון שהוא דבר שאין לו שיעור. לכן אמר לו ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים שהוא דבר שאין לו מספר ושיעור. וזה שיבח הכתוב את אברהם למעלה (בראשית ט"ו, ו') והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ולכאורה כיון ששמע מפי ה' בעצמו איך לא יאמין לו ח"ו ואמנם כיון שה' אמר לו ספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך ואפשר לומר בזה שהוא לשון הבאי כי גם הנה דיברה תורה לשון הבאי, ובנביאים ובמשנת חכמים מצינו לשון הבאי וגוזמא כמו שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תת"ה) מערים גדולות ובצורות בשמים וכדומה. וכן בזה לפי שיהיו רבים למאוד אמר לו בלשון גוזמא ככוכבי השמים, ואמנם אברהם האמין אשר ברכת ה' לא יוכל להיות באופן אחר כי אם בדבר שהוא בלתי שיעור ואין כבודו בדבר המוגבל בשיעור ולכן האמין בה' כלומר בגדולת ה' וכבודו שאין כבודו באופן אחר ובודאי כאשר דיבר כן יהיה שלא יפול מכל דבריו ולא בלשון הבאי הוא.

1424

1425או יאמר והרבה ארבה את זרעך. כלומר כשם שאתה רואה בבנך יחידך אשר מסר נפשו לשמי ופשט את צוארו להקריב עצמו לפני כן ארבה זרעך אלה ככוכבי השמים לרוב אשר יפשטו צואריהם על קדושת שמי המה קדושי עליונים אשר בכל דור הנסקלין ונשרפין ונצלבין על קדושת שמו הגדול, וכבודו באחר לא ימירו.

1425

1426וכחול אשר על שפת הים. הנה על דבר הרבוי לכאורה היה די באומרו ככוכבי השמים ולא יכפיל הקב"ה דבריו חנם, ואולם דבר גדול מאוד הבטיח לו הבורא יתברך בזה כי הנה חז"ל אמרו (מגילה ט"ז.) ישראל נמשלו לכוכבי השמים ולעפר הארץ כשהם עולין עולין עד לרקיע וכשהם נופלין נופלין עד לארץ, והנה דבר זה לא היה באפשרי להבטיח לאברהם שלא יפלו לארץ כי זה מעשה בני אדם הוא אם יריעו מעשיהם ממילא בודאי נופלים והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ומיד כאשר הם פורקים מעליהם עול תורה ומצוות ומתרשלין מעבודתו יתברך מתקיים בהם (בראשית כ"ז, מ') והיה כאשר תריד ופרקת עולו וגו'. ואמנם זה הבטיחו בוראנו אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אשר אפילו כאשר יפלו עד לארץ יהיו כחול אשר על שפת הים אשר זה החול הוא גבול סביב לים וכל הרעש הנעשה בהים, בהמות ים לגליו, לא יוכל לעבור זה מעט החול בשום אופן, כי כן צוהו הקב"ה ושם חול גבול סביב לים, ומעט החול הזה משביח שאון ימים ומשבר הגלים הבאים להציף העולם. כן בית ישראל אף שהם בין האומות רק כמעט החול נגד הים הגדול וגליו הנוראים מכל מקום לא יוכלו לעבור עליהם לכלותם ח"ו, ואני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. (מלאכי ג', ו'). וזה אמר לו וכחול אשר על שפת הים כמעט החול הזה אשר על שפת הים הגדול, ובכוחי הגדול אני מעציר בחול הזה נהמות הים לגליו לבלתי עבור החול, כן זרעך אף בעת אשר יהיו כעפר הארץ לא יהיו כעפר הנדוש והיו למרמס עד אשר ידוש והיה לאפס ואין. לא כן, רק כחול אשר על שפת הים כאמור.

1426

1427וירש זרעך את שער אויביו. אחר שהבטיח לו אשר בית ישראל לא יכלו בשום אופן, וכלה לא יעשה בהם. הנה פן יאמר אברהם שגם ישראל בעת גדולתן לא יעשו כלה בהאומות אשר סביבותן ולעולם יהיו האומות סביבם לקוצים בעיניהם. ועוד כי יהיה זאת קצת כדרך הטבע, כאשר ישראל לא יוכלו בעת גדולת האומות, כן לא יכלו אותן בעת גדולתן, לכן אמר לו לא כן כי ויירש זרעך את שער אויביו כי כאשר ישראל יכבשו ז' האומות אז יירשו גם שער העיר שלא יוותר מהם פליטה ולא כאשר כובש מלחמה שמניחין בני העיר להחיות לעלות להם מס. ובני ישראל לא כן כי לא תחיה כל נשמה ואף על פי כן בעת גדולתן לא יוכלו לעבור עליהן לכלותן כי כחול אשר על שפת הים עשיתי אותן חק עולם לא יעברנהו. וגם תהיה בטוח באחרית הימים אשר יירש זרעך שער שונאיו ויכלו אותם מכל וכל בלתי הותיר להם שריד ופליט כי כן צויתי.

1427

1428והתברכו בזרעך כל גויי הארץ וגו'. אף שכבר בירך הקב"ה את אברהם בזה ואמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה, ואמנם זה הכל קאי למה שלמעלה אשר אפילו אם יהיו ישראל בתכלית הירידה כחול וכעפר הארץ מכל מקום יתברכו בהם כל גויי הארץ, וזה הוא דבר חדש. כי מה שהבטיח לאברהם, היה בשלימות עלייתן כמו שאמר לו מקודם ואגדלה שמך והיה ברכה וגו', אבל כאן הבטיח לו שגם בירידתן כל גוים יאשרוהו וכמו שאמרו חז"ל.

1428

1429ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים וגו'. אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ז, א') כתיב (משלי י"ד, ל') חיי בשרים לב מרפא וגו' שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולד בת זוגו וכו', והנה לפי זה יפלא שהיה צריך הכתוב לומר ויהי אחר הדברים וגו' שאחר סמוך הוא מה שאין כן אחרי מופלג כמאמר חז"ל (שם מ"ד, ה'), והם אמרו שבעודו שם נתבשר מלידת רבקה. גם מה שאמרו שם (נ"ז, ג') אחרי הדברים הרהורי דברים היה שם אברהם הרהר ואמר אילו נשחט יצחק בהר המוריה היה הולך בלא בנים עכשיו מה אעשה אשיאנו מבנות ענר אשכול וכו' ומה איכפת לי מיוחסים וכו', ולכאורה לא שייך לומר על זה לבד הדברים והיה לו לומר אחר הדבר הזה וגו'.

1429

1430והנראה שזה קאי על מה שסיים למעלה שנתברך זרע אברהם בברכות שונות, ולזה הרהר בדעתו לומר כי אחר שבני נתברך בברכות כאלה על כל זרעו אחריו ואם כן אנה אקח לו אשה כי אי אפשר עתה להשיאו מבנות הארץ שהמה בנות כנען הארורים ואין ארור מדבק בברוך, גם שלא תוכל הברכה להיות שורה על זרעו אחריו לצד קללתם מזרע האם כי אין הברכה שורה על דבר שבכלל ארור ח"ו, ותיכף עלה על לבו כי על כל פנים צריך להשיאו אשה, ואשיאנו מבנות ענר הגם שאינן מיוחסים כי אילו נשחט בהר המוריה היה הולך בלא בנים כנזכר. ועל הרהורי שני דברים הללו סיבב הקב"ה לבשרו בבשורת לידת בת זוגו של יצחק.

1430

1431ואמנם תדע כי מלכה אחותה של שרה הגם שגם היא היתה עקרה וכמאמר חז"ל (בילמדנו מובא בילקוט רמז תשס"ו). מכל מקום הנה ודאי כבר נפקדה בעת פקודת שרה כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ג, ח') שהרבה עקרות נפקדו אז, ובודאי מי קרוב יותר לקבל הנס מאחותה שהיא עצמה ובשרה, ועל כן ודאי שאף שלא הוגד לאברהם זאת לבשרו בפקידת אשת אחיו עד עתה אחרי צאתו מהר המוריה, מכל מקום פקידתה היה הרבה שנים קודם מעת לידת יצחק והוא ל"ז שנים כמנין שנותיו של יצחק בעת העקידה רק שלא הוצרך עד עתה לבשורה זו עד אחר לידת רבקה שהיא בת זוגו של יצחק אז בישרו לו בזה.

1431

1432ולזה אמר הכתוב ויהי אחרי הדברים האלה וגו' והאי אחרי לא קאי אמה שלמעלה כי זה סמוך היה רק קאי אשלמטה מה שאמר ויגד לאברהם וגו' הנה ילדה מלכה, אמר קודם לזה ויהי אחרי וגו' כלומר אחרי הדברים האלה שנזכר למטה מלידת מלכה בנים לנחור ויגד לאברהם וגו' והאי אחרי מופלג הוא כלומר מופלג הרבה מפקידת מלכה בבנים הוגד לאברהם הבשורה הזאת כי עד עתה לא בא המגיד להגיד לו כי לא נצרך לו עד עתה עד לידת רבקה ולזה אמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו' שמלת גם היא אין לו פירוש (ועיין ברש"י) ולדברינו יאמר שגם היא ילדה עם שרה בבת אחת בעת פקידתה. ולזה אמר תיכף,

1432

1433את עוץ בכרו וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ז, ד') שהיה אברהם מתיירא מן היסורים אמר לו הקב"ה אין אתה צריך כבר נולד מי שיקבלם את עוץ בכרו זה איוב וכו', ולכאורה זה לפלא גדול. אחד מפני מה ירא אברהם מן היסורין אחר עקידת יצחק שנתברך בברכה כפולה שנית מן השמים. והשנית, אם ח"ו נתחייב אברהם או יצחק ביסורין איך יטלם הקב"ה מהם ויתנם על ראש הזכאי, טוביה חטא וכו'.

1433

1434ואכן נראה כי מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל (בתיקון חצות בפסוק אבותינו חטאו וגו' בסוד פוקד עוון אבות על בנים) שנשמת האבות מתלבשים בבנים והם עצמם סובלין עוונותיהם וכו' והנה אברהם אבינו הבין במה שנצטוה מאתו יתברך להעלות את יצחק לעולה כי יצחק הוא מסוד גבורות הקשות החזקים הצריכים להיות נעקדים ונכבשים תחת החסדים, והיה סבור שיצחק מוכרח להשחט דוקא להוציא דמו ממנו ולהמתיקו בסוד שחיטת הקרבנות כידוע מכוונת העקידה בקבלת האר"י ז"ל, והיה בדעת אברהם כי יצחק גלגול תרח אביו והוא בסוד פוקד עוון אבות הנ"ל כי בני בנים הרי הם כבנים, וכשראה שלא נשחט סבר כי ודאי לא יצא מן היסורין מצד עוונות תרח כי פוקד עוון אבות על בנים וזה שהיה אברהם מתירא אחר העקידה בראותו שיצא יצחק שלם משם, ולזה אמר לו הקב"ה שכבר נולד מי שיקבלם וכו' זה איוב. כנודע שאיוב היה גילגול תרח ממש ועבורו סבל מה שסבל כמו שמובא בליקוטי תורה (בכמה מקומות ובפרט בריש איוב) שעל כן היה איוב תחילה מתרעם מאוד על היסורים לאחר שידע כי הוא צדיק גמור ולא חטא מעודו, והתחיל ללכת אל דעת הטבעים חלילה לומר שהכל נמשך ממקרה המזל ויש יסורין בלא עוון, ועל כן אירר וקילל יום הלידה וליל הריונו שאמר בלבו לאשר שנולד במזל רע כזה על כן הוא סובל יסורים האלה. וכל השלושה ריעיו בנחומיהם לא הועילו לו, כי הם הוכיחו שבודאי חטא על כל פנים ועל זה באו לו היסורין והוא ידע כי זך הוא מעודו חף בלי פשע ולא נכנסו דבריהם באזנו עד שבא אליהוא בן ברכאל הבוזי וגילה לו סוד זה שהיה חדש בעיניו כי להם לא נתגלו עדיין והודיע לו כי זה אמת שעתה זך ונקי הוא, ואך הוא גילגול רשע וצריך לתקן מה שחטא הכל כנודע. ובזה ודאי כבר נולד מי שיקבלם ולא יהיו חלים על אברהם ולא על יצחק.

1434

1435ותראה שעם כל זה, היה יצחק מעט ביסורין, לגודל גבורות הקשות שנולד בהם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט') יצחק חידש היסורין וכו', ואך לא יסורי איוב כי לא היה צריך אליהם. ואמנם כי עבור זה נולד איוב בעת לידת יצחק כי בפקידת שרה נפקדה גם מלכה כנזכר למעלה, כי מה שהיה צריך תרח להתגלגל ביצחק סיבב הקב"ה ופקד עקרות אחרות עמה ונפקדה גם מלכה בכדי שיתגלגל תרח שם בבן נחור שגם הוא בנו הוא ולא באברהם, ולזה אמר לו כבר נולד וכו' כלומר באותו העת ממש שנולד יצחק, נולד אחר על זה שיקבלם כאמור.

1435

1436ואפשר שלזה פתח הכתוב כאן באורות מאופל, שאמר ויהי שהוא לשון צרה שאין כאן מקומו, ואכן לפי שהוזכר לו כאן יסורי איוב שהוא תרח אביו אמר לו ויהי כי תכאב נפש הבן ביסורי האב, או אפשר שלזה אמר ויהי לפי שנודע שזה שרבקה היתה אחות לבן נצטרף להגרמת רשעת עשו, להיות אחי אמו רשע כזה ורוב בנים וכו' כמאמר חז"ל. ולזה אמר כאן ויהי לשון צרה לפי שבתואל ילד את רבקה שאם היתה רבקה נולדת בבית אחר לא יצא ממנה בן רשע כזה.

1436

1437ועל כן אחר זה סמך הכתוב ויהיו חיי שרה וגו' כי נודע מאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ה' ועיין במתנות כהונה שם) שהיה השטן מתגרה עם אברהם ואמר לו על ידך מתה שרה. וזה שקר הוא כי הן לו אפילו לפי דבריו שמיתת שרה היה על ידי שמיעת מיתת יצחק מכל מקום הלא נודע המבואר בקבלת הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו ושם מבואר) כי יצחק בעת לידתו אתקשר בנוקבא כמאמר הכתוב (לעיל י"ח, י"ד) ולשרה בן, ואומר (לעיל י"ז, י"ט) אבל שרה אשתך יולדת וגו', וכל מאן דאתקשר בנוקבא, מיתה אזדמנת לרגלוהי כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', מ"ד:), ולא היה יכול לחיות כי אם ל"ז שנים, ויותר מזה לא היה יכול לחיות אף רגע עיין שם הטעם, לולי שקדמו הקב"ה בדבר העקידה שאז פרחה נשמתו וניתן לו נשמה אחרת מבחינת דכורא. שעל כן אז נולד זווגו כי עד היותו מקושר בנוקבא לא היה לו זיווג, ונמצא כי אם לא היה העקידה כבר היה מת יצחק בעצמו והיה קרוב מיתת שרה יותר בלא העקידה מן העקידה כי בעקידה על כל פנים נשאר חי ובלא העקידה ודאי היה מת. ונמצא אף לפי טעותו לא גרם אברהם בהעקידה מיתתה. אבל אחרי האמת לא כן הוא כי כן הגיעו ימי חייה עד קכ"ז שנים ואז מלאו ימיה ושנותיה בטוב והגיעה קיצה למות, והעד הנאמן על זה הוא לידת רבקה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ב' וקהלת רבה א', ה') וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשה של שרה נולדה רבקה וכו' וכיון שנולדה רבקה וזרחה שמשה אז ודאי הגיע שקיעת שמשה של שרה. והכל הוא עבור הנזכר כי עד ל"ז שנים שהיה יצחק יכול לחיות מסטרא דנוקבא שרה אמו, עד שם היה ימי שרה, ואחר כך כשהגיע עת יצחק למות כבר לא היתה שרה יכולה לחיות ואז היו שניהם מתים, לולי רחמי ה' וחסדיו שהמית את יצחק על ידי העקידה בכדי שיצא נשמתו בדבר ה' במצוותיו יתברך בנסיון מופלג, ואז ניתן לו שכר טוב בעמלו שעמל לכבודו יתברך שיחליף לו נשמתו בדרך הנס מסטרא דדכורא ולא מתה כי אם שרה לבד.

1437

1438ולזה אחר שאמר ובתואל ילד את רבקה סמך לו ויהיו חיי שרה וגו' לומר שכיון שנולדה רבקה אז הנה הכל יודעין ומעידין ששקר בפיו של שטן שאמר שעל ידי אברהם מתה שרה רק בודאי אשר ויהיו חיי שרה וגו' כלומר חיי שרה לא היה כי אם עד כלות ל"ז של יצחק בגימטריא ויהיו כמו שכתוב בדברי הרב האר"י ז"ל (ריש פרשה זו. ובפרשת חיי שרה) כי אחר כלות חיות יצחק כלה גם חיות שלה, ובזה ודאי הנה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים הן הנה שני חיי שרה אלו שנותיה שגזר עליה הגוזר חיותה מעת ימים יוצרו ולא יותר. ועל כן חז"ל (בראשית רבה נ"ח, א') פתחי פתחא להאי פרשתא בזה (תהלים ל"ז, י"ח) יודע ה' ימי תמימים וגו' כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים וכו', כיוונו לומר אשר חיתה כל ימי שני חייה ולא נחסר אפילו אחד מהם כי לא נוספה בלא משפט ח"ו בלא עתה כי אין הצדיקים נאספים כדגי הים באסיפה בעלמא כי עיני ה' אלהיהם תמיד עליהם ומשלים שנותיהם מיום ליום, ועליהם נאמר (שם פ"ד, י"א) טוב יום בחצריך מאלף וגו' וכמאמר חז"ל (שבת ל'.) טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה וכו', ולא נתקצר שני חיי שרה כלל וכלל ח"ו.

1438

1439ולזה אמר הכתוב (משלי י', כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים וגו' כי מי שהוא ירא ה', הקב"ה משלים שנותיו מיום ליום שלא יחסר לו אף יום אחד מהשנים שנגזר עליו ונתוסף לו כל הימים עד כלות השנה כולה. ולהיפוך ברשעים כי לא די שימיהם חסרים עד השלמת השנה אלא אף שנות רשעים תקצרנה שיקצר אף שנותיהם כאומרו (תהלים נ"ה, כ"ד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שאינם משלימים אף חצי שנותיהם כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו:).

1439

1440או יאמר יראת ה' תוסיף ימים, שנתוסף להם שנים על שני חייהם (על דרך (בראשית כ"ד, נ"ה) תשב הנערה אתנו ימים, שפירושו שנה על שם (ויקרא כ"ה, כ"ט) ימים תהיה גאולתו כמאמר חז"ל (בכתובות נ"ז:)). וכמו שמצינו בחזקיה שנאמר לו (ישעיה ל"ח, ה') הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה, ולהיפוך שנות רשעים וגו' כמו לא יחצו ימיהם כנזכר. או לפעמים האדם מסתלק מן העולם כשגלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא ועתה צדיק הוא אומר הקב"ה ימות זכאי וכו' וכמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ה, א'). ולא כן חלק צדיקי ישראל כי יודע ה' ימי תמימים פירוש שאוהב ימיהם ורואה שיבלו ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים.

1440

1441או ירצה לומר לפי הנזכר ויהיו חיי שרה וגו'. פירוש אותן הל"ז שנים שמספרם ויהיו שחי יצחק עד העקידה זה היה חיי שרה כלומר משרה חי כל אותן השנים כי בנוקבא אתקשר והיה בן לשרה וממנה אתמשיך חייו עד כה כדבר האמור.

1441

1442חסלת פרשת וירא

1442

1443ויהיו חיי שרה וגו'. עיין בדברינו בסיום פרשה שלפנינו בביאור הכתוב, ועוד נראה לבארו כי חז"ל (בראשית רבה נ"ח, א') סמכו האי מקרא לכאן (תהלים ל"ז, י"ז) יודע ה' ימי תמימים וגו' והענין כי ידוע אשר כל עיקר בריאת הימים ימי הארץ הכל הוא בכדי שיעבוד האדם בהם עבודת קונו כראוי באהבה ויראה בתורה ומצוות ואז הקב"ה משפיע בכל יום ביומו כל בחינת שפע וברכה וחיות לכל העולמות ועל זה נאמר (תהלים ס"ח, כ') ברוך ה' יום יום ואמרו חז"ל (סוכה מ"ו.) בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, פירוש שתראה להמשיך הברכות וההשפעות לכל יום השייך לו, ואז היום הזה מתמלא שפע אור משמו הגדול והקדוש ומחסדיו המרובין ועליהם חיה יחיה שמחיה עצמו באור ה' הנשפע בו, ולזה היה בריאתו שיקבל שפע אור שמו יתברך להנהות הבריות מטובו. וזה נקרא את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג, כ"ו), שכל הימים מתמלאים בחיות אורו יתברך וכולם חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד. ועל זה נאמר (בראשית א', ה') ויקרא אלהים לאור יום, כי לא ברא היום כי אם להיות אורה בו ולא נקרא יום כי אם בהיות בו אורה ושמחה בשפע וברכה, אבל ולחושך קרא לילה פירוש אפילו ביום אם היום ההוא חושך ולא תופיע עליו נהורא שלא נותן לו מעין ברכותיו שצריך לקבל מאור קדושת ה' הרי הוא נקרא לילה ולא יום. שעל כן כל ימי הגלות בכלל נקראים לילה כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ב', ד'). כי אף הימים לילות הן לצד כי אינם מקבלים ברכותם הראוין לימים. ועל כן איוב וירמיה קללו ימיהם שנולדו בו, כי אף היום גופא מרגיש בברכה אם נתברך מה' כראוי אז אורה ושמחה אליו וחי הוא, ובאם לאו בן מות הוא ונקרא יום מהומה ומבוכה ומרגיש בחשכו וקללתו.

1443

1444ואולי לזה רמזו חז"ל בלשונם שאמרו (ברכות ה'.) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע וכו' עד יזכור לו יום המיתה וכו'. והאי יום לכאורה מיותר והיה לו לומר יזכור לו המיתה, ועוד הלא עיקר הזכרון הוא בעונש שיגיע לו אחר מיתתו ולפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון ומה זה יום המיתה הלא יום המיתה גופא אינו עיקר הזכרון ועיקר זכרונו הוא הימים שאחר מיתתו ולא יום המיתה.

1444

1445ואכן כיוונו שיזכיר לו כי יום הזה אשר איננו עובד בו לבוראו ובפרט אם יעשה בו עוד דבר שלא כרצונו ח"ו הרי היום ההוא יום המיתה נקרא בשורש נשמתו והוא חושך ממש (על פי איוב ג', ה') ואל יופע עליו נהורא תשכון עליו עננה, וידוע אשר קילקול יום זה אין לו תמורה ביום אחר כי הלא כל יום ביומו צריך לעבוד בו עבודת ה' לתת לו מעין ברכותיו כמאמר חז"ל ואם יעבוד בכל ימיו מעתה, לא יתוקן בזה היום העבר בפגמו אם לא על ידי תשובה גדולה ומסירת נפשו למיתה שאז ממשיך אורה מטל שעתיד בו הקב"ה להחיות המתים ובו מחיה יום המיתה במקצת, ולפעמים אי אפשר לתקנו כי אם על ידי ביאת נשמתו לעולם הזה אחר פטירתו וזה ודאי הוא עונש קשה שאין קשה ממנו, כי הלא בכל יסורי גיהנם על כל פנים קץ וסוף להם, ואחריהם הוא טהור מכל וכל. אבל אם יצטרך לבוא פעם אחרת לעולם הזה ידוע לכל מהמקרים ופגעים רעים שבעולם הזה מיום הולדו עד יום מותו שאין שיעור וערך להם, ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי שיאמר אחד מישראל שטוב לו בעולם הזה וכל אחד יש דבר אחר לפניו זה צער גידול בנים וזה צער פרנסה וזה צער הבריאות וממש אין רגע בלא פגע, ועל כולם צער עבודת בוראו שלא די שאינו עובדו כראוי כי אם אף ח"ו מנאצו בעבירות רעות קלות או חמורות רחמנא ליצלן. ונמצא אם לא יראה האדם עודנו חי על פני האדמה להשלים ימיו ושנותיו לבוא בהם לפני בוראו בעבודה תמיד ויחסר אחת מהנה יצטרך לבוא בגילגול לתקנו, ודאי שאין עונש קשה ומרה כזה להביט פעם שנית בהבלי העולם הזה ופגעיו וללחום עם יצרו תמיד וכולי האי ואולי אם יתקן, או אפשר יקלקל עוד חלילה.

1445

1446ועל כן, את זה יזכיר ליצרו יום המיתה שיום העבירה שאינו עובד בו ה' יום המיתה נקרא ואינו נכנס כלל בכלל שני חייו וצריך להשלימו בפעם אחרת ואין מוסר גדול מזה. וחוץ מהכל, היום גופא קובל עליו על שהמית אותו בשאט בנפש ולא קיבל ברכותיו מאתו יתברך ועני חשוב כמת ממש. והנה חוץ מיום המיתה הזה הנה האדם גופא ברגע שהוא עובד בה לה' יתברך אז נקרא חי, וחי הוא. כי על התורה ומצוות נאמר (משלי ד', י"ג) כי היא חייך וגו' ואומר (שם ג', י"ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ברגע שאינו עובד בה לשמו יתברך נקרא מת כמאמר הכתוב (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות וגו'. וחז"ל אמרו (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרוין מתים כי בשעה שהאדם אינו תחת רשות הקב"ה שהוא חי וקיים הרי הוא תיכף תחת רשות הסטרא אחרא כשמה סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו לה' והם הנקראים מתים גמורים מאנים תבירין כידוע.

1446

1447ועל שני הדברים הללו בא הכתוב כאן להגיד בשבח שרה אמנו ואמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים וגו', כלומר שכל השנים הללו כולם היו חיי שרה, ששרה חיתה בהם ולא היה בהם אף רגע אחד לשום מחשבה קלה ומכל שכן דיבור ומעשה לדבר מן הדברים שאינו לעבודת בוראה שיכונה על שם המיתה חלילה, כי אם כל ימי חייה בכל רגעיה ושנותיה היו בלתי לה' לבדו בעבודה רבה אליו. וגמר אומר שעל כן כולם היו שני חיי שרה, ששרה החייתה כל אותן השנים בשרשה שכל ימי השנים הללו היו בבחינת החיים והטוב להקרא להם אור יום שיקבלו שפע אורה ושמחה בכל יום מעין ברכותיו ויהיו יודעים את ה' כאדם החי כי מתמלאים מחסדו ואור שמו יתברך, ועל כן סמכו חז"ל לזה הפסוק יודע ה' ימי תמימים כלומר שימי תמימים המה יודעים את ה' כי מקבלים אור ה' אליהם והמה בבחינת חיים ומכירים את מי שאמר והיה בעולם, וגם יודע ה' ימי תמימים שכל ימיהם יודעי ה' המה שאין בהם רגע להיות ח"ו בכלל נזורו אחור רק תמיד וחי בהם שהתמימים חיים בה כדבר האמור.

1447

1448גם יאמר שני חיי שרה על דרך אומרם ז"ל (חגיגה ד':) רב ביבי בר אביי הוי שכיח גביה מלאך המות אמר ליה לשליחא זיל אייתא מרים מגדלא שער נשיא וכו' עד והני שני מאי עבדית בהו אמר ליה אי איכא צורבא מרבנן דמעבר במיליה מוספינא ליה והויא חלופיה וכו' עד כאן. וכן כתב הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה תהלים) בפסוק (תהלים מ"ט, ט"ו) כצאן לשאול וגו' עד וירדו בם ישרים, שהישרים מושלים בימיהם, שנוטלין השנים שמתקצרים ברשעים. ולזה אמר כאן הכתוב כי אלו הימים שחיתה שרה בהם, הם היו שני חיי שרה ימי חייה ממש ולא היה בהם מהשנים הנוספין משנות הרשעים. והנפקא מינה בזה הוא כי השנים הנוספין יכולים המה להתקצר בפתע פתאום מאחר שאין זה ימיהם מעולם אבל אלו הימים ימי עולם שאצל הצדיקים ודאי שאינן יכולין להתקצר כי טוב יום בחצריך וגו' כאמור למעלה. והכל הוא להראות על הדבר האמור להכחיש מעשה שטן שאמר לאברהם על ידך מתה שרה בדבר העקידה כאמור למעלה. מאחר שהיו ימי שני חייה ממש ימי עולם ואיך יקצר הקב"ה ח"ו שנות הצדיקים על ידי סיבה ומעשה, ובודאי היום מלאו ימיה ושנותיה. ועוד ראיה לזה אמר הכתוב כי,

1448

1449ותמת שרה בקרית ארבע וגו'. וידוע מה שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) אשר קרית ארבע רומז אל מדת המלכות ששם שם אדנ"י ברבוע א אד אדנ אדני ולפי שהוא ד' מציאות נקרא קרית ארבע וכו'. והנה אמרו (בחגיגה שם) שהשיב המלאך המות לרב ביבי ששאלו והא כתיב (קהלת א', ד') דור הולך ודור בא, אמר ליה דרעינא להו אנא עד דמלי להו דרא והדר משלימנא להו וכו'. ונמצא מזה ראיה גמורה ששרה בזמנה וקיצה מתה שאם לא כן היתה נשמתה אצל מלאך המות עד דמלי דרא ולא היתה הולכת תיכף למקומה האמיתי, וכאן העיד הכתוב שמתה שרה בקרית ארבע כלומר מיתתה שם היה שתיכף עלתה שמה לקרית ארבע הנזכר שהוא פתח הכניסה לפני ולפנים להיות צרורה בצרור החיים את נשמתה בעדן העליון בבחינת מדת הבינה כידוע. ועל כן אמר הכתוב הוא חברון בארץ כנען פירוש שהוא מחובר אל ארץ כנען הרומז אל הבינה כי ארץ כנען עם הכולל במילוי עולה חמש מאות שהוא בבינה ה' ראשונה שבשם וכלולה מנ' שערים וה' פעמים נו"ן הוא ת"ק כידוע. (גם רומז אל הכנעה וענוה שהוא בבינה). גם היא חברון ששם מקום חיבור נשמות הצדיקים בעת פטירתן לעולמם.

1449

1450ומכל זה מוכח כי הגיע עִתּה להיות עולה ומתחברת למקור שורש מחצבתה כתאנה הנלקטת בזמנה ועונתה, שיפה לתאנה ויפה לבעלה, לא כפגה. וזה הוא שבח הקב"ה אשר תמים פעלו ולא יאסוף הצדיק בלא משפט קודם זמנו חלילה רק אדרבה צדיק כתמר יפרח וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים, ושבח אברהם להראות כי הוא מנוקה מעוון שלא על ידו מתה הצדקת, וגם שבח המצוה להתוודע ולהגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע שלא יעלה על לב כי מחמת המצוה יארע זה להצדקת. ועל כן הראה התורה זאת בכפליים לומר כי ודאי במועדה ובזמנה אשר נקצב עליה מתחילה מתה, והיום מלאו ימיה וכמו שכתוב בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו) שכן היה ימי חייה ולא יותר על פי הסוד עיין שם.

1450

1451ויבוא אברהם לספוד וגו'. אפשר לתת טעם על הכ' זעירא הנאמר כאן במלת ולבכותה ובזה תבין סידור הכתובים אחת לאחת. כי הנה בשוב אברהם מהר המוריה אז לא שב לחברון למקום שהיה גר שם כי אם לבאר שבע בארץ פלשתים מקום שהיה גר קודם חזרתו לחברון. והטעם כבר כתבנו למעלה שהוא בכדי לחבר באר שבע גם ליצחק עיין שם. ואז הגיע זמן לידת זיווגו של יצחק כי הוחלף נשמתו בעקידה בנשמת דכורא והיה צריך לזיווג הכל כנזכר למעלה (בסוף פרשה הקודמת), והגידו לו בשורת לידת רבקה, ומשנולדה רבקה הגיע זמן מיתת שרה כי וזרח השמש ובא השמש כנזכר. ואז ויהיו חיי שרה וגו' עד מלאת ל"ז ליצחק, ואחר כך ותמת שרה בקרית ארבע בחברון. ואברהם לא היה שם כי אם בבאר שבע ועל כן ויבוא אברהם משם לספוד וגו'. ומודיע הכתוב כי על ידי צדקת שרה וחביבותה בעיני המקום שמתה כגר בארץ ולא נספדה כראוי גילגל הקב"ה בנס שיתוודע לאברהם מיתתה. (גם אפשר יגיד הכתוב גדולת אברהם ובחינתו כי הרגיש תיכף במקומו במיתת אשתו לצד שנשאר פלג גופא וידע שנחסר לו חצי בשרו). ועוד אומר הכתוב נס שנעשה לשרה כי הנה מארץ פלשתים לחברון ודאי לא קרוב כל כך היה, כי הנה אברהם נתרחק מחברון מפני הבושה של לוט שבא על בנותיו והלך לארץ פלשתים כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ב, ד') ואין דרך להתרחק בקרוב שלושה ימים או ארבעה. וגם בימי יצחק היה רעב בארץ כנען, ובארץ פלשתים היה לחם ובודאי היה איזה דרך ביניהם עד שהיה קשה להוליך תבואה ממדינה למדינה אבל בזכות שרה שתיספד כראוי הנה בא אברהם לספדה ולבכותה, מה שידוע כי רק שלושה ימים הראשונים הן לבכי ולא יותר כמאמר חז"ל (מועד קטן כ"ז:), ונתקצר הדרך לפניו בכדי לבכותה גם כן, כי אגרא דהספדא דלויא כמאמר חז"ל (ברכות ו':) והוא הרמת הקול בבכיה.

1451

1452ואמנם נודע מאמרם ז"ל (רש"י לעיל כ"א, ל"ד) בכל מקום לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וכו' וזה הוא כלל בתורה, שבכל מקום הסתום, אי אפשר לתפוס אלא קצה האחרון שידענו בבירור כי זה ודאי היה ולא זה שנוכל להסתפק עליו, כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ונמצא כאן שמגיד הכתוב שבא בעוד ימי הבכיה, ודאי שבא בסוף הימים יום השלישי או בסוף יום השלישי כי לא בא לסתום וכו', ונמצא שעיקר ביאתו ועשייתו היה ההספד כי להספידא אין שיעור וכבר אמרו (שולחן ערוך יורה דעה סימן שצ"ד סעיף ב') מספידין כל י"ב חודש, מה שאין כן הבכיה שלא היה לו עת להאריך בה. וגם אמנם שהעיקר הוא ההספד להצדיק ולספר בשבחו, והבכיה אינה כי אם לעורר לבו ולבב העומדים בהספד שיעשו תשובה לפני קונם באהבה כי הולך אדם לבית עולמו ושם עתיד ליתן דין וחשבון. כי בזכרם כי הצדיק מגין על הדור בחייו, ובזכותו עומד העולם כי כביכול שמו יתברך משגיח על עולמו בשביל הצדיק שיש לו נחת רוח ממנו ונושא פנים לדורו עבורו, מה שאין כן בהסתלק הצדיק ח"ו הקב"ה אין לו על מי להשגיח בעולמו, ואז ואנכי הסתר אסתיר פני ומצאוהו רעות רבות וצרות ח"ו. ועל כן צריך האדם בעצמו לעשות תשובה לעובדו בכל לבב שלא ימצאוהו אותן הצרות וכו', ועל זה אמר דוד המלך ע"ה במיתת שאול המלך (שמואל-ב א', י"ח) ללמד בני יהודה קשת וגו' כלומר כי עתה צריכים בני יהודה בעצמם ללמד לעצמם תשובה ומעשים טובים ללחום ביצרן תמיד כי נסתלק הצדיק מהעולם ועל מי ישגיח הקב"ה בעולמו, ויצא מי שנושאין פנים לדורו עבורו וצריך להתעורר בתשובה. וזה הוא יקרא דחיי כלומר טובת החיים ויקרתם שיעוררו בתשובה, אבל יקרא דשכבי, העיקר הוא ההספד גופא בזכרון צדקותיו אשר עשה בכדי שיקדימו לו שלום בבואו לבית עולמו.

1452

1453ועל כן נאמר ויבוא אברהם לספד לשרה ולבכותה ולא אמר לספד ולבכות את שרה, ואכן כי ההספד היה העיקר שם מטעמים האמורים. אחת, כי באמת ההספד הוא העיקר יקרא דשכבי. והשנית, כי כבר הלך עת הבכיה ולא נשאר כי אם מעט בכדי שיהיה זה גם כן ליקרא דחיי אשר שם. ואמנם כי אברהם ויצחק לא היו צריכים כל כך להתעורר בתשובה על ידי זה כי צדיקים גמורים היו ומי לנו גדול מאבות העולם. ושאר העומדים שמה לא בנקל יעשו תשובה כי לא מבני ישראל המה. ולכל זה, לא היתה הבכיה העיקר, ועל כן כתיב ולבכתה אחר כך, ובכ' זעירא, להורות כי מעט מזעיר היה, לא כההספד.

1453

1454ואפשר זה רמזו חז"ל שאמרו (סנהדרין מ"ו:) איבעיא להו האי הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי למאי נפקא מיניה וכו' תא שמע ויבוא אברהם לספוד לשרה וגו' אי אמרת יקרא דחיי משום יקרא דאברהם משהו לשרה, אין שרה גופא ניחא לה דמתיקר בה אברהם. תא שמע וכו' עד שמע מינה יקרא דשכבא עד כאן. ולכאורה צריך לדעת דבריהם כי בשלמא יקרא דשכבי הוא לפי שאומרין עליו שבחי המת אבל יקרא דחיי מאי כבוד בזה להחיים במה שמספידין מתו, ואכן כי זה הוא יקרא דחיי כנזכר שעל ידי כן החיים מעוררין בתשובה. והאבעיא הוא לומר איזה הוא העיקר ההספד או הבכיה ולזה אמר תא שמע עד משום יקרא דאברהם משהי לשרה כי הלא על כל פנים היתה שרה מונחת עד שלושה ימים ואיך השהו בני בית אברהם אליעזר וכדומה את שרה כל כך משום יקרא דאברהם כי איך יהיה אחד מתכבד בקלון חבירו, חלילה שמשום כבודו יהיה המת בבזיון, ולזה אמר שרה גופא ניחא לה וכו' כי ודאי אם רבים עושים תשובה על ידי בכי המת ודאי שהוא טובה גם למת כי המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו כמאמר חז"ל (אבות ה', כ"א). ואף שאברהם לא היה צריך לתשובה מכל מקום גבוה מעל גבוה שומר כנודע.

1454

1455ועוד אפשר לומר בטעם הכ' זעירא כי הלא נודע מה שאמרו חז"ל (בבראשית רבה מ"ז, א') שרה היתה לאברהם בסוד (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה, בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה וכו'. ואמרו (בשמות רבה ריש פרשה א') שהיה טפל אליה בנביאות. וידוע הסוד בזה ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו בסוד ד"ו פרצופים שהד' שהיא נוקבא קודמת אל הו' שהוא דכורא ונודע שהכתוב רומז אל הכתר שהוא עטרת תפארת, ועל כן כאשר מתה שרה בא אברהם לבכותה שאבד העטרה מעל ראשו שהיתה עטרת בעלה, ולזה נכתב הכ' קטנה בא לומר כי זה היה הבכיה שלו שנתקטן כתרו שהיה מתעטר בשרה, ונכון. (אחר כך מצאתי בליקוטי תורה פרשה זו קרוב לדברים האלה).

1455

1456ויקם אברהם מעל פני מתו וגו'. להבין אומרו מעל פני מתו, נראה על פי המבואר בדברי רבותינו פוסקים ראשונים ואחרונים (בטור שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ"א) ובפרט בדיני אנינות ואבילות, וכלל היוצא מדבריהם שמי שכבר נתייאש מלקבור מתו אז תיכף חל עליו אבילות, אבל מי שאינו מתייאש מלקוברו אבל אינו יכול לקוברו עתה כגון שמת אביו בתפיסה והמושל אינו מניחו לקוברו הוא סובר בדעתו אפשר ישחדנו בממון או בשאר דברים שיניחו לקוברו הנה באותו העת אינו חל עליו לא אנינות ולא אבילות. אבילות אינו חל משום שלא קברו עדיין והוא מצפה עוד לקוברו, ואנינות אינו חל כי אינו יכול לקוברו עתה. ועל כן כאן שהיה תיקון בחברון שלא להניח לקבור מת אחר אשר לא מאנשי עירם כאשר מובא בדברי האלשיך הקדוש פרשה זו ואכן אברהם סבר בלבו כי אולי יציע דבריו לפניהם בטענות באופן שיניחו אותו לקוברה שמה, וכאשר כן היה. ונבאר למטה אופני טענות אברהם. ועל כן בעת ההיא לא חל עליו לא אנינות ולא אבילות, ונראה כמי שלא היה מתו מוטל לפניו כלל כיון שבדעתו היה לקוברה ולא היה יכול עבור תקנות אנשי העיר, על כן אמר הכתוב ויקם אברהם מעל פני מתו שקם והלך כאילו לא מת לו מת כלל ואין מתו מוטל לפניו כי לא חל עליו עדיין לא אנינות ולא אבילות והיה כאיש אחר לגמרי וקם והלך אליהם וסידר טענותיו לפניהם בדברים האלה.

1456

1457גר ותושב וגו'. כלומר הנה התקנה שלכם לא שייך כי אם באחד הבא לעירכם ממקום אחר ויש לו על כל פנים איזה מקום לשבת בו ומוחזק בעירו, ועתה בא לעירכם ומת כאן, היתה התקנה שלא לקוברו כאן משום שתוכלו לומר לו על מה זה באת לכאן הלא יש לך מקום ועיר לשבת, היה לך להיות מקומך אל תנח. ואמנם אנכי לא כן עמדי כי הן גר אנכי בארץ פירוש בכל הארץ הנה אנכי גר שאין לי מקום מוחזק לשבת שם בקביעות כמאמר הכתוב (בראשית י"ב, ט') הלוך ונסוע וגו' ופירש רש"י ז"ל יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר וכו'. כי אף שנאמר (שם כ"א, ל"ד) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים ואמרו חז"ל (בראשית רבה סוף פרשה נ"ד) שהוא כ"ו שנה מכל מקום לא נאמר וישב אברהם בארץ פלשתים רק ויגר כי לא דר בקביעות במקום אחד לעולם רק כמו גר חודש כאן ונוטה אהלו במקום אחר. נמצא אשר במקום שהולך, שם ביתו. ובכל מקום שהוא גר שם, נעשה תושב. כי אין לו מקום קביעות אחר, לומר עתה גר במקום הזה ודעתו לחזור למקומו, אינו כן. כי בימים שהוא גר במקום מן המקומות נעשה תושב לימים ההם.

1457

1458אשר על כן הנה עתה שהיה גר בחברון במקום שמתה שרה הנה על ימים האלה הוא תושב כאחד מבני העיר ואינו אכסנאי, ועל כן אמר להם גר ותושב אנכי עמכם כלומר אני אף על פי שאני גר, תושב אנכי עמכם שאני תושב כמו אתם שאין לי מקום קביעות אחר, על כן בקשתי תנו לי אחוזת קבר עמכם וגו'. ועבור זה לא אמר מכרו לי אחזת קבר כי הלא אברהם לא היה חפץ במתנותיהם ואמנם כאן לא ביקש עדיין הקרקע רק נתינת רשות לאחוזת קבר שיהיה מותר לקבור שרה בארצם והוא יבקש לו מי שירצה למכור לו קרקע עולם לקבר.

1458

1459או אפשר שבא אליהם עוד להשמיע להם דברים אשר לא יעמוד על המקח בקניית הקרקע וכל אשר יחפוץ יתן. ונוכל לומר אשר התקנה לא היתה כי אם כשיבוא אחד גר וימת שם לא יקברוהו אצלם בחנם כי מי הביאהו עד הלום למות כאן אבל אם ישאר מהמת מעות שיעור קניית קרקע או אם ימצא לו קרוב או רחוק וירצה לקנות קרקע בדמים ובפרט בדמים מרובים הנה זה טובת אנשי העיר להשיג מעות הרבה בעד עפר הארץ ואין זה בכלל התקנה ובודאי מותר ומותר הוא. ועל כן אמר להם תנו לי אחוזת קבר עמכם כלומר איני מבקש מכם כי אם נתינת רשות שיהיה מותר לי להיות לי כאן אחוזת קבר, ובודאי ואקברה מתי מלפני. כלומר על קניית קרקע לא תחושו כי בודאי אקבור אותה ולא אעמוד על המקח בשום אופן אף אם יפסוק לי דמים מרובין, עד אשר אוכל שאת, אתן ואתן. כי הלא מלפני היא שאני בעלה ואני חייב בקבורתה, ומוטלת לפני ואיני חפץ ח"ו בבזיונה אף על רגע אחת.

1459

1460או כך יאמר תנו לי אחוזת קבר עמכם. ולכאורה עמכם זה מיותר, ואמנם אמר להם שיתנהגו עמו כאשר מתנהגים בעצמם בבני עירם שאם אחד אין לו קרקע קונה לו קרקע מאחר מה שאין כן בגר הבא מארץ אחרת ומת שם שורת הדין היה נותן לקוברו בחנם אם לא מפני התקנה שעבור זה היתה שלא יקברו לאיש אחר שלא יצטרכו לתת קרקע לאחד בחנם. ואכן תנו לי אחוזת קבר עמכם כאחד מבני העיר הקונה לו קרקע ואתן כמה שתרצו והכל שוה לי כשאקברה מתי מלפני. וכל אלה דיבר לפניהם כי אדם בהול על הממון ובפרט שידעו מעולם אשר אברהם וותרן בממונו ובפרט לעת כזה שאשתו מוטלת לפניו בבזיון ודאי יתן כל ממון שיפסקו עליו ובזה אפשר יתנו עיניהם בממון ויראו לקלקל התקנה עבורו.

1460

1461והנראה אשר טעם התקנה היה, כי נודע מעלת קדושת קרקע חברון לקבורה יותר מכל ארץ ישראל ואף שכל ארץ ישראל מקודשת מאוד לענין קבורת המת שכל הקבור בה שרוי בלא עוון שנאמר (דברים ל"ב, מ"ג) וכפר אדמתו עמו, ונאמר (ישעיה ל"ג, כ"ד) ובל יאמר שוכן חליתי העם היושב בה נשוא עוון, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קי"א.). מכל מקום קרקע חברון מעולה יותר בזה ועיין בזה בספר חסד לאברהם. והגם שזה אינו אלא בישראל, ועל הגוים הקבורים שם נאמר (ירושלמי כתובות פרק י"ב סוף הלכה ג') ותבואו ותטמאו את ארצי בחייהם ונחלתי שמתם לתועבה במותם. ובני חת גוים גמורים היו זרע כנען, מכל מקום לא ימלט שלא יהיה נפקא מיניה בין הקבור שם להקבור בחוץ לארץ, ועל כן תיקנו ביניהם שלא לקבור שם אחד משאר עיירות כי אם דוקא מבני עירם, ולזה הוצרך אברהם לבוא בטענות גר ותושב שאף על פי שהוא גר מכל מקום הוא תושב ביניהם ונמצא אשר גם הוא מבני עירם וגם אליו יגיע דין לקבור מתו שם. וגם פסק להם ממון הרבה שיתנו עיניהם בממון ככל הנאמר.

1461

1462ויענו בני וגו' לאמר לו. לכאורה זו עניה אמירה היא והיה די באחד, ואכן כי אמר הכתוב שענו לו שתיכף יאמרו לו התשובה ולא ימתינו ליעץ ולהתישב ביניהם איך יפול דבר רק תיכף יאמרו לו. ואמרו,

1462

1463שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכינו במבחר קברינו וגו'. פתחו היתר לתקנתם מצד אחר כלומר אנחנו לא נצטרך לבוא לההתירים שאמרת כי אחר שאדון אתה בינינו ונשיא אלהים אתה בתוכינו, ובודאי אדעתא דגברא רבא לא נדרנא. והן אמת התקנה היתה על סתם גר מבני עיר אחרת אבל מעולם לא הזדמן לנו גר כאדוני ונשיא אלהים, ולא מבעיא שניתן רשות לך לקבור מתך, אף במבחר קברינו קבור מתיך שאתה תבחר ותקרב מכל אשר תחפוץ בחנם בלי נתינת דמים אפילו פרוטה אחת לגודל חשיבותיך בינינו. ולא זה אלא אף כל איש ממנו את קברו של עצמו מה שהוכן למענו לא יכלה ממך מצד גדולתך ונשיאתך, ומכל שכן מקבור מתך היא שרה הידועה בצדקתה לכל באי עולם וכמה נסים נעשו לה ומי הוא אשר ימנע ממך קרקע לאחוזת קבר, ובזה נכלל עוד דבר לבטל התקנה כי התקנה לא היתה כי אם למכור לאיזה גר מקצת קרקע ולא לדכוותך שראוי לתת לך בחנם ומתנה, לא היתה בכלל הגזירה כיון שאין נותנים מתנה כי אם לאדם חשוב ואדעתא דגברא רבא לא נדרנא.

1463

1464ויקם אברהם וישתחו וגו'. כי מודים על בשורה טובה וכאן שהבטיחו לו לבטל התקנה נגדו להיות מותר לו לקבור מתו שם, השתחוה להם אבל לא חפץ כאשר אמרו הם.

1464

1465וידבר אתם לאמר אם יש את נפשכם לקבור את מתי וגו'. אם זה לשון אשר הוא ולא לשון ספק כי לא היה מסופק אם חפצים לקבור את מתו שהלא כבר הבטיחו לו והוא השתחוה להם על זה. ופירושו, הנה אני רואה אשר יש את נפשכם לקבור את מתי, ואך שמעו לי כלומר תשמעו דברי הראשונים לבטל התקנה מכח טענותי ולא כדבריכם עבור חשיבותי, ואחד יתן לי במתנה. כי לזה צריך אני לחפש אדם שיהיה אני חשוב אצלו וירצה הוא לתת לי במתנה חלק מקרקעו, וזאת כשיהיה עשיר ויהיה לו הרבה. ולא בזה אני חפץ כי אם ופגעו לי בעפרון בן צוחר ויתן לי את מערת המכפלה וגו' בכסף מלא יתננה לי, כלומר אפילו בכסף מלא הנה היא חשובה אצלי כמתנה גדולה למאוד לגודל הצטרכותי לזה. ואכן כי הנה בכסף מלא ודאי יתננה לי, מה שאין כן במתנה גמורה שאני מסופק מאוד אולי לא יחפוץ, וגם אצלו אפשר שאין אני חשוב כל כך שיתן לי מתנות. אבל בכסף מלא ודאי יתננה לי, ואצלי היא מתנה גמורה כי אפשר יאמר עפרון שאין תפארתו למכור קרקעו ואמנם כי באמת אצלי למתנה נחשב ואף על פי כן יקבל הכסף שגם הוא יהנה ממתנתו אלי, וגם זה אחד מההתירים של סתירת התקנה לפי שכסף מלא אתן לו ואין הגזירה חל כי אם על דבר ההוה ולא על דבר המחודש אם יקרה שיפריז אחד הרבה בעד חתיכת קרקע, וזה טובת אנשי העיר ועל כן מכל אלה ודאי יתננה לי. והכתוב אומר,

1465

1466ועפרון ישב בתוך וגו' ויען וגו'. כלומר אף על פי שעפרון יושב בתוך בני חת ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ז') ישב כתיב אותו היום מנוהו שוטר עליהם וכו' ואין דרך הנשיא להשפיל עצמו ובפרט נגד זקני עמו ואף על פי כן ויען עפרון את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו שכולם היו עומדין מה שאין דרך השר להיות שפל אף לפני מי שגדול ממנו נגד העם שלא יהיה זאת חרפה לו, וגם לא ירצו העם כל כך להשמע לו אם יראוהו שפל ולא מכובד. אמנם כל כך גדלה חשיבות אברהם בעיניו שלא הביט על כל אלה. ובפיו ענה ואמר,

1466

1467לא אדני שמעני השדה וגו'. ולכאורה הלא אברהם לא ביקש כי אם המערה ולא השדה ועל מה זה יתן לו השדה בחנם ללא צורך, ואכן כי לגודל חשיבות אברהם אמר לו, לא הוא כאשר אמרת שאפשר אתה אינך חשוב בעיני כל כך, בודאי אדוני אתה, ועל כן שמעני. כלומר תשמע לכל אשר אמרנו לך אופן ביטול התקנה על פי המתנה שעל מתנה לא נגזר. ומה שעלתה על לבך אולי לא אאבה ליתן לך במתנה המערה אשר חפצת לא כן כי הן המערה לבד הוא דבר קל בעיני (וכמו שכתוב בזוה"ק פרשה זו קכ"ח. שכל ימי עפרון לא ראה במערה ההיא כי אם חושך וצלמות ולא היתה חשובה בעיניו לכלום עיין שם) ואכן את זאת אעשה אשר השדה נתתי לך כי כל השדה שהוא דבר חשוב את זה אני נותן לך וממילא המערה אשר בו לך נתתיה. ובזה נתחכם עפרון עוד בטענה לבטל התקנה והכל לטובת אברהם כי טען אף אם נאמר שהתקנה גם על מתנה היתה, לא היתה כי אם מי שירצה למכור או לתת ד' אמות קרקע בחצרו לקבר בני העם. ואמנם אני איני נותן לך המערה לבד אשר בקצה השדה לאחוזת קבר כי אם השדה כולו נתתי לך וממילא המערה אשר בו לך נתתיה. ועל כן הנה לעיני בני עמי נתתיה לך כי מי יאסר לתת שדה חשובה לאדם אשר אחפוץ ביקרו וממילא כאשר יהיה שלך מי יעכב מלקבור בו ומי ימחה באדם העושה בשלו לעשות לו בשדה זריעה או נטיעה או קבר, ואינו נאסר כי אם קרקע לקבר ולא שדה בכלל והעץ אשר בכל גבולו סביב, כי עיקר הנתינה בו היא לזריעה ולנטיעה, וכטפל יחשב זה אשר יקבור מתו בו ועל כן הנה לעיני בני עמי נתתיה לך קבור מתיך.

1467

1468וישתחו אברהם לפני וגו'. הגם שלא קיבל עדיין דבריו כי היה שונא מתנתו, מכל מקום השתחוה להראות שמודה לו על זה שרואה שמחפש אופנים מועילין לביטול התקנה, ובזה על כל פנים לא יחזור מדבריו אבל אברהם לא חפץ בה.

1468

1469וידבר אל עפרון וגו' אך אם עתה וגו' נתתי כסף וגו'. פירוש אם הוא כמו שאתה אומר שעל שדה הראויה לזריעה ולנטיעה לא היתה התקנה הנה בזה אני חפץ מאוד, ולא תאמר שלא אחפוץ לקנות כי אם אחוזת קבר והשאר תוכרח לתת לי במתנה בכדי לבטל התקנה לא כן ולו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני, כי כבר מוכן אצלי מעות גם על כל השדה כולו לצד שקבלתי עלי ליתן כל ממון שיפסקו עלי על כן הכינותי מה שיש בו די לקנות גם כל השדה כולו. ואך בזה שהמעות מוכן אצלי לא יועיל זה לקבור את המת כי עד שלא אקנה אותה בקנין גמור הרי שלך לפניך ואתה אסור ליתן קרקע לקבר המת, ועל כן קח ממני וכאשר תקח המעות הנה שדה נקנה בכסף, ועל כן ואקברה את מתי שמה כי לא שלך יהיה כי כבר קניתיה לי לעשות בו כחפצי ואני אקבור את המת. כי ודאי היתכן שיהא אסור אחד מבני עירכם למכור שדהו או ביתו וכל אשר לו לאחד ממדינה אחרת, ודאי לא יאסר בו. ואם אחר כך יארע להקונה מקרה לא טובה שימות מת עליו בפתע פתאום הכי יאסר הקונה לעשות משלו אחוזת קבר אתמהא כיון שכבר שלו הוא מי יעכב על ידו. וכן כאן שאני קונה שדה גדולה עם אילנות ומערה ושאר דברים טובים מוכן לזריעה ולנטיעה ודאי זה אינו אסור למכור, ואחר כך כשיהיה שלי אני אעשה בשלי כל אשר אחפוץ, ואף שלעת עתה נראה הקניה לקבור המת מה להמוכר בזה והמוכר יוכל לומר שהוא מוכרו לזריעה. הא למה הדבר דומה למה שהתירו רבותינו למכור פרה חורשת בשביעית כי יאמר המוכר שלשחיטה קנאה הקונה, אף שאם אמר בפירוש שקונאה לחרישה אסור למכור לו, מכל מקום כשקונאה סתם יכול המוכר לומר לשחיטה מכרתיה, וכן כאן כיון ששדה בכלל מכרת תוכל לומר לזריעה ולנטיעה מכרתי וכיון שהיא שלי אקברה את מתי שמה ומי יעכב.

1469

1470ויען עפרון החתי וגו' אדוני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו'. כלומר אינך צריך דוקא לשקול המעות תיכף ואתה בהול על מתך, ומה שאמרת שיצא מרשותי בכדי שלא אעבור על התקנה, הנה ארץ ד' מאות וגו' ביני ובינך מה היא ונודע אשר במתנה מועטת אית ביה משום מחוסר אמנה אם חוזר בו ומכל שכן מקח קטן כזה, ועל כן בדברים בעלמא שהבטחתי לך קניתיה בקנין גמור כי לא אוכל לחזור ולא אחפוץ להיות מחוסר אמנה והקב"ה מעניש על זה ועל כן תיכף את מתך קבור ולא תעכב. ונתכוון עפרון שיקבור את המת קודם נתינת המעות, כי אולי כשיבא ליתן את המעות בפרט סך רב כזה שרצה לקבל שקלים קנטרין כאשר קיבל לבסוף אולי יחזור אברהם ויקנה לו שדה אחר, ועל כן חפץ שיקבור אברהם מקודם מתו וכיון שיחזיק בהשדה אז יוכרח ליתן לו כל אשר יפסוק עליו, ואמנם אברהם גם הוא ירא מעפרון שלא יחזור בו ולא רצה לעמוד כל כך על נאמנות עפרון. ועל כן,

1470

1471וישמע אברהם אל עפרון. מה שאמר לו בדבר המקח ד' מאות שקל כסף שמע לו, אבל וישקול אברהם וגו' כנזכר, כי לא רצה אברהם לעמוד על נאמנותו. וגם כי לא רצה לעבור על לפני עור וכיון שזה היתה שבועה ביניהם וכל עוד שעפרון אינו מקבל המעות הכל שלו הוא אף שאמר לו בדברים בעלמא, והגם שלא יחזור מכל מקום לענין השבועה, עוד שלו הוא ועל כן שקל לו תיכף כל אשר פסק בשקלים גדולים. וגם לא רצה אברהם לקבור את שרה בשדה עפרון אף על רגע אחת, כי כל עוד שרשות עפרון על השדה לא יוכל כל כך קדושת ה' לשרות בו בשום אופן, אבל כשקנהו אברהם ונקרא שם אברהם עליו אז נאמר ויקם שדה עפרון כי תקומה היתה לו שתוכל הקדושה לשרות במקום ההוא להיותו כבר תחת רשות אברהם. וזה שאמר הכתוב תיכף,

1471

1472ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה וכל העץ אשר בכל גבולו וגו' לאברהם למקנה וגו' ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו'. כי לא רצה לקוברה בשום אופן עד אחר שקם השדה אליו בקנין גמור בכל אופן היותר מועיל, וחז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ח, ח') תקומה היתה לו וכאמור שיצא מרשות עפרון אותיות פ"ר עו"ן, הם הפ"ר דינים הידועים היוצאים מאותיות מנצפ"ך שמספרו פ"ר, ושם עו"ן, ורומז הכל לבחינת הדינים והסטרא אחרא, וכל עוד שהיה תחת רשותו לא היה אפשר לשרות הקדושה במקום ההוא. ועתה לאברהם אב"ר מ"ה בחינת שם מ"ה שבקדושה והשרה על המקום קדושת אור ה' מאלהי אברהם, ואחרי כן קבר את שרה שם להיות נשמתה צרורה בצרור החיים בקדושת ה' אלהים.

1472

1473ונראה שמה שסיים כאן כל סימני המקום ההוא, אשר לפני ממרא, ואשר בכל גבולו סביב, הוא להיות שאין ישראל קונה בקנין גמור אלא בשטר, אשר על כן אחר שנתן המעות לעפרון ונסתלק עפרון מהקרקע כי הגוי בודאי מקנה בהמעות, אף על פי כן לא רצה לקוברה כי אם אחר שיקנה אותה גם בדיני ישראל והעמיד עדים וכתב בשטר וחתם כל סימני מצריה וגבוליה, והכל לעיני בני חת לכל באי שער עירו שיקנה את השדה בכל תוקף ועוז גם בדיני התורה לקניית ישראל. וזה אומרו לאברהם למקנה שיהיה אף לאברהם למקנה כי אחר המילה רצה להתנהג כדין ישראל ממש, ואחר כך קבר את שרה והכל לטעם האמור כי לא רצה לקוברה עד שיהיה השדה שלו ממש לכל האופנים כנאמר.

1473

1474ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב זה וכבר כתוב כל הדברים האלה למעלה. ואכן שני דברים חדשים מגיד הכתוב אחד אשר לא עשה אברהם כאשר חשבו שיהיה עיקר השדה והאילנות לזריעה ולנטיעה ולטפל בעלמא יקבור את שרה שם, רק שהוקם כל השדה והמערה אליו לאחוזת קבר שהקצה כל השדה לזה, כי לא היה צריך אברהם אבינו לשום דבר אחר וכל הממון אשר נתן לא נתן כי אם למצוה מצות גמילות חסדים שיהיה זה לאחוזת קבר עולם לו ולזרעו אחריו, לא יזרע ולא יעשה בה כל ענין כי אם הוקצה למצוה. ואף על פי כן לא עבר עפרון בזה על השבועה כדין פרה החורשת כיון שהוא מכרה לזריעה ואחר כך מותר הקונה לעשות בה חפצו כאשר יחפוץ.

1474

1475ועוד אומר הכתוב כי הן אפשר בעבור ימים רבים יאמרו בני חת שלא יניחו לקבור בה זרע אברהם כמו יצחק ויעקב הבאים מערים אחרים, עבור שבועת תקנתם. ויטענו, כי עיקר המכירה היה לזריעה כאמור, רק לקבר טפל בעלמא כמו שרה ולו לבד הותר ולא לזרעו אחריו כי שבועה ביניהם שלא יקברו אחר בעירם. ועל כן העיד הכתוב כי הוקם השדה וגו' לאחוזת קבר מאת בני חת כי אחר זה כאשר קנאה ונעשה שלו אמר בפירוש והתנה עמם אשר לא יזרע בה בשום אופן רק תעמוד לקברים ולאחוזת קבר. ואחוזה היא ירושה שיירשו זאת בניו אחריו שיקברו בשדה והמערה הזו. וכן קיימו וקבלו בני חת כמאמר הכתוב ויקם לאחוזת קבר מאת בני חת כי מאתם הורשה זאת שתעמוד השדה הזו לאחוזת קבר לו ולזרעו אחריו עד עולם ולא יהיה שום פוצה פה ומצפצף על זה וכן נעשה לעולמים.

1475

1476וכל הסיפור הזה בתורה מודיע לנו על פי פשטות הכתובים לראות אשר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ובתחילה כאשר בא אברהם אצלהם נעשה רעב בארץ ואמרו מיום שבא זה לארצנו נעשה רעב כמאמר חז"ל (עיין ספר תולדות יצחק פרשת לך לך) ואחר כך המליכוהו עליהם ואחר כך כשמתה שרה הנה לא יעזוב ה' את חסידיו לא בחייהם ולא במותם וכולם חפצו וחיפשו אופנים המועילין איך לבטל שבועתם בשביל חיבת אברהם, ונפש שרה תיקר בעיניהם עד למאוד. ובכל מקום שהם ה' עמם ובכל מקום נעשה תושב ולא גר. וכמעשה הובא במאמר חז"ל (ילקוט ואתחנן רמז תתכ"ה) בספינה אחת מלאה גוים והיה בתוכם יהודי אחד והלכו בלב ימים וכשהגיעו למלון אחד אמרו לאותו יהודי תלך לעיר ותקנה לנו משם מאכלים ומשקים אמר להם היהודי ולא אכסנאי אני ואיך אלך למקום שאין מכירין אותי כלל, אמרו אליו וכי יש יהודי אכסנאי הלא בכל מקום שאתה הולך אלהיך עמך שנאמר (דברים ד', ז') כי מי וגו' כה' אלהינו בכל קראינו אליו עד כאן. וכן אברהם שהיה גר בארץ ולא עזבו ה', ולא לו לבד כי גם בשביל זרעו אחריו קנה אחוזת קבר מה שהיה שבועה בין העם שלא ליתן קבר לשום גר מארץ אחרת והכל מאת ה' היתה זאת למען יכירו הכל וידעו כי הם זרע בירך ה' ושם ה' נקרא עליהם ומהם יראו ויפחדו ויפול פחדם על כל הבריות.

1476

1477וגם יגיד הכתוב בזה צדקת אברהם ושבחו שלא רצה ליהנות מדברי תורה והם רצו לתת לו במתנה לרוב חשיבותו והוא לא רצה לקבל מתנות, אדרבה עוד פיזר ממונו למצוה ונתן כל אשר פסקו עליו והקצה כל השדה למצוה, אף שהיה יכול לצאת ידי המצוה בקצה שדהו לבד והשאר יחזיקנו לזריעה ולאילנות. לא חפץ בזה ונתכוון להידור מצוה ונויה להדר קברי צדיקים במגרשי שדה סביב סביב, וממנו ילמדו הבריות איך להיות שונא מתנות וללכת בדרכיו ולחפש בעצמו אם הגיעו מעשיו למעשה אברהם אף במקצת דמקצת. וחז"ל אמרו (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי מעשה אברהם יצחק ויעקב ואנחנו אף אפס קצהו לא דמינו אליו.

1477

1478ואולם בדרך האמת נראה אשר הכל מאת ה' נסבה שיקנה אברהם גם השדה עם המערה הגם שהוא לא ביקש כי אם המערה ועפרון בעצמו אמר השדה נתתי לך והמערה אשר בו וגו'. כי נודע מה שמבואר בזוה"ק (וישלח קע"א:) בפסוק (שמואל-א כ"ה, ו') כה לחי ואתה שלום, והקשה איך דוד המלך ישלח לומר לנבל כה לחי ואתה שלום והלא אסור לקדם שלום לרשעים, ואין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ח, כ"ב). ואמנם דוד המלך ע"ה אף שהיתה דברו כאן למטה בארץ הציב וירה אבן פנתו למעלה למעלה ליחד המדות הקדושים יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה וקישר מדת הכ"ה לחי עולמים ונתכוון רק לשם ה' ולא איכפת ליה בזה במה שנבל יהיה סבור שאליו אומר כן, כיון שאמיתיות כוונתו בשמי השמים. ובכל מקום מצינו כזה כמו יעקב בעת שדיבר עם עשו והשתחוה ז' פעמים עד גשתו עד אחיו, לא לעשו דיבר ולא לעשו השתחוה והכל רזא דרזין בשמי השמים, ולזה כיוון, ועשו היה סבור כפשוטו. וגם אפילו בתנאים מצינו כזה שהיו מדברין בתחתון ורומזין בעליון כנודע לחכמי לב. וכן אברהם אבינו כאן בעת מיתת שרה וביקש מאת בני חת לקוברה אצלם להם דיבר וכוונתו למעלה למעלה בשמי השמים.

1478

1479ושורש הדברים כאשר אמרה אביגיל לדוד (שמואל-א כ"ה, כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך. ידוע ליודעים סוד מקום הנקרא צרור החיים חיי המלך מדת הבינה הידוע והיא נקראת ה' אלהיך והיא בחינת עולם הבא בחינת עדן אשר עליה נאמר (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ושם מתעדנין נשמות הצדיקים בתענוג נפלא הפלא ופלא בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא ושם אורות הנפלאים והנוראים המאירין מאתה לנשמות הצדיקים המתענגים ומתעדנין מאורה. ונודע אשר מדה הזו היא מדה השמינית ממטה למעלה וזה ביקש אברהם מאת בני חת בחינת מדה הזו מדה השמינית תנו לי אחוזת קבר כי קבר הוא אותיות קרב לקרב את נשמתה למעלה למעלה להיות צרורה בצרור החיים חיי המלך כאמור. ועל כן אמר ואקברה את מתי מלפני כי בחינת מדה הזו נקראת מלפני כמו שכתוב בדברי אלהים מרן האר"י ז"ל (בעץ חיים פרק ג' משער הזיווגים) וכן כל השתחויות שעשה, הכל לה' המאיר במדה הזו. ועל כן נאמר ויקם אברהם וישתחו וגו' לבני חת, כפל להודיע למי השתחוה ולפני מי ביקש כל אלה.

1479

1480ואמנם נודע אשר זאת תורת העולה מי שרוצה לעלות בית ה' צריך תחילה לבוא אל שער המלך מלכו של עולם, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו שער השמים הנקרא שדה חקל תפוחין, ומי שרוצה לבוא אל ההיכל המלך הפנימי צריך תחילה לבוא לחצר החיצונה אם יושיט לו המלך את שרביט הזהב והוא בגדי הזהב אשר בבית המלכות מלכו של עולם. ועל כן הנה זה השדה אשר קנה אברהם שדה חקל תפוחין קדישין ויקם לאברהם למקנה מאת בני חת, כי בכח חסדו הגדול עשה יחוד וקישור בכל המדות ממדת המלכות עד מדת הבינה, ואז נקראת מערת המכפלה שנכפלה בזוגות כי נתיחדו שתי ההי"ן שבשם הגדול והנורא ונעשה זאת בחברון מלשון חיבור ויחוד כי נתחברו כל המדות כאמור. וכאשר עשה כל זאת, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו כי כבש לה הדרך מקודם לעלות בית ה' ואז בעת קברה עלתה נשמתה בשביל אשר עשה אברהם להעלות המיין נוקבין אל המלכות ומשם אל הבינה להיות צרורה בצרור החיים אמן כן יהיה בנשמת כל ישראל.

1480

1481ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. טעם סמיכת פרשה זו למה שלפניה על דרך שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ה') על פסוק (תהלים מ"ה, ג') יפיפית מבני אדם הוצק חן וגו' נתייפית בעליונים נתייפית בתחתונים נתייפית בעליונים שנאמר (ישעיה ל"ג, ז') הן אראלם צעקו וגו' נתייפית בתחתונים שנאמר (לעיל כ"ג, ו') נשיא אלהים אתה בתוכנו. על כן ברכך אלהים, וה' ברך את אברהם בכל וכו' עד כאן. ועל כן אחר מעשה העקידה שאז נאמר הן אראלם צעקו חוצה כמאמר חז"ל (שם נ"ו, ה'). ואחר קבורת שרה שאמרו אליו נשיא אלהים אתה נאמר אחר כך ואברהם זקן וה' ברך את אברהם בכל פירוש בכל העולמות הן בעליונים הן בתחתונים.

1481

1482עוד נאמר טעם לסמיכתן כי נודע אומרם ז"ל (ריש פרק א' דפאה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא ואחד מהן הוא גמילות חסדים. ונודע טעם הרמב"ם לזה (שם בפירוש המשניות) לפי שיש במצוות האלה שני חלקים חלק אחד לה' מה שצוה ה' לגמול חסד לחבירו והוא במנין המצוות עשה מפסוק והלכת בדרכיו מה הוא רחום וגו' כמו שכתוב בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות דעות הלכה ו') וחלק השני מה שמגיע טובה לחבירו ונהנה מזה. והנה חלק המגיע לה' במה שהוא צוה לקיים מצוותיו זה הוא צפון וטמון ושמור לעולם הבא והוא הקרן הקיימת לעולם הבא, וחלק מה שהגיע הנאה לבני אדם זה הוא הפירות שאדם אוכל מהן בעולם הזה לפי שגם חבירו נהנה בעולם הזה ועל כן הוא אוכל מזה בעולם הזה. וידוע אשר הגדול שבגמילות חסדים הוא חסד שעושין עם המת כי זה הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. ועל כן אחר כל הטרחות והיגיעות שהיה לאברהם בקבורת שרה עם אנשי חברון ופיזר ממון בעד זה ויגע דוקא לקנות מקום במבחר הקברים אשר בחברון וזה היה חסד של אמת אשר עשה עם מתו לכן אחר זה נאמר ואברהם זקן בא בימים שזכה לזקנה והוא שכר עולם הזה כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ב') בפסוק (משלי ל"א, כ"ה) עוז והדר לבושה לבושה של תורה שנותנת הדרת פנים בעולם הזה עיין שם. כלומר הנה אף זכה לברכת עולם הזה. ואמנם באמת וה' ברך את אברהם בכל בכל הענינים הן בעולם הזה הן בעולם הבא לפי שהקרן קיים לו לעולם הבא ומהפירות אוכל בעולם הזה, ולא תאמר שלזקנה בלבד זכה כי זכה לכל אושר עולם הזה והעולם הבא. ומה שפרט הכתוב זקנה לפי שהוא היה הראשון בעולם בדבר זה שעד אברהם לא היה זקנה כאומרם (בבא מציעא פ"ז.) והוא התפלל על זה והכתוב אומר (משלי כ', כ"ט) והדר זקנים שיבה. ועל כן להיותו דבר חידוש פרט הכתוב אשר גם לזה זכה, ודבר גדול הוא זה מה שהוא המשיך זה לכל באי עולם כי מאז שנתגדל זקן אברהם כל הבאים אחריו ניכרין הזקנים מן הנערים והודיענו הכתוב אשר כל זה היה מהפירות שלו לבד, לשנות אף בזה טבע העולם על ידי תפילתו ולא מהקרן הקיימת.

1482

1483או אפשר כי נודע (עבודה זרה ג'.) אשר הגם ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא כאומרם היום לעשותם ומחר לקבל שכרם מכל מקום הידור המצוה^*עיין רש"י בבא קמא ט': דיבור המתחיל מכאן ואילך. וחשק האהבה וזירוז היותר אשר ישנו לאדם במצות אל. זה לפירות יחשב לאכול מהם בעולם הזה, לבד שכרן בעולם הבא. וכבר כתבנו למעלה בקניית השדה והמערה ואשר הקצה הכל לקבורת מת, הכל היה למען הידור המצוה ורוב חשק עבותות אהבתו לפזר סך רב לקנות קרקע לקבורה ולהקצות הכל לזה, ולא להניח בתוכו שדה לזריעה ולנטוע בו כל עץ מאכל ובפרט שהיה בתוכו כל מיני עצים כמאמר הכתוב (לעיל כ"ג, י"ז) וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. ולא הניח דבר גדול וקטן להנאתו כי אם ליפות קבר בני עמו. ונמצא אשר גם בזה זכה גם לשכר עולם הזה כאשר בכל הפירות שאדם אוכל בעולם הזה. ועל כן אחר מיתת שרה נאמר ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל הכל כנזכר שזכה לברכת עולם הזה והעולם הבא מהפירות והקרן וכאמור.

1483

1484ועוד טעם לסמיכתן על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, א') בפסוק (משלי ט"ז, ל"א) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, וזה לשונם: רבי מאיר אזיל לממלא ראה אותן כולן שחורי ראש וכו' עד אמרו לו רבי התפלל עלינו אמר להם לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה מה טעם בדרך צדקה תמצא ממי אתה למד מאברהם על ידי שכתוב בו (בראשית י"ח, י"ט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה וכו' עד כאן. והנה אין לך צדקה גדולה יותר ממה שעשה כאן בשרה שפיזר ממון רב עבורה וטרח ויגע לעשות צדקה עמה לקוברה בארץ המקודשה, וגם משפט עשה שנשפט עם עם הארץ לבטל תקנתם שתקנו שלא לקבור בתוכם מעיירות אחרות כנאמר, ונתקיים בו במיתת שרה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וסמך לזה ואברהם זקן בא בימים שעל ידי זה זכה לזקנה כדבר האמור.

1484

1485והנה כבר כתבנו דבר נאה בפסוק הזה וה' ברך את אברהם בכל בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש שני פרק ב' מאמר ב') תדרשנו משם ולא נכפול הדברים.

1485

1486ויאמר אברהם וגו' זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו'. צריך להבין למה פרט הכתוב כל סימני עבדו זקן ביתו ומושל בכל אשר לו מה נפקא מינה מזה והיה די לומר ויאמר אל עבדו שים נא וגו', ואמנם הכתוב מגיד בזה צדקת אברהם ידיד ה' אשר בהגיעו לעשות אחת ממצוות ה' עשה בכל התחבולות וחשב בכל המחשבות לעשותו על צד היותר טוב, ופחד ורעד על אחת מני אלף אולי יארע לו דבר תקלה, ולכן עשה כל המעשים בכל יכולתו לראות בכל האופנים שיהיה נעשה המצוה בשלימות שלא יתקלקל ח"ו.

1486

1487והנה אברהם צדיק גדול כזה וקיים כל התורה אף מה ששנו חכמים (כמו שאיתא ביומא כ"ח:) ובודאי קיים אומרם (אבות א', ו') הוי דן את כל האדם לכף זכות והחזיק הכל לצדיק בעיניו, ומכל שכן לאליעזר עבדו ידוע היה אליעזר בצדקתו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והיה נאמן ביתו ועל פיו ישק כל עניני חפצי אברהם וכל אשר לו נתן בידו. מכל מקום כשהיה צריך לשלחו לדבר מצוה לישא אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו ולא היה רוצה בשום אופן לקחת לו אשה מבנות כנען כי רעות בנות כנען בעיני אביו שבשמים וכולם ארורים הם מקללת אבי אביהם כנען הראשון שאמר לו נח (בראשית ט', כ"ד) ארור כנען עבד עבדים יהיה. לא האמינו על דברו בשום אופן, אחר כל הנאמנות שהיה לו אצלו, עד אחר השביעו באלהים ובנקיטת חפץ בשבועה דאורייתא ולא בסתם נדר או שבועה בלא שם. והכל כי כל כך פחד ורעד במצוה עד שעבר עליו כל הספיקות אולי כך או כך עד אשר עשה כל אשר היה ביכולתו לעשות באופן שיוכל לסמוך עליו. ולא הועיל כל הנאמנות שהיה לו על ביתו ועל כל אשר יש לו והכל נתן בידו על נאמנות. ובמצוה אחת לא חפץ להאמינו כי גדלה יראתו את פני ה' וכל העושר שהיה לו היה לאפס ואין בעיניו, ועל כן על זה האמינו ולא על זה.

1487

1488מה שאין כן בבני עמנו בדורותינו היום עושים ההיפוך אשר אם יבוא אחד ובידו סכין לשחוט ויאמר כי הוא שוחט ובודק ומומחה יאמינו בכל שהוא ולא ישאול ויחקור וידרוש עליו כל כך ויאמר מן הסתם כל המצויין אצל שחיטה מומחין הם, וכמו כן אם אחד יביא יין וחלב או דג וכדומה מדברים הנמצאים בהם חשש איסור, או אם יתנו לפניו דברים הצריכים בדיקה מתולעים כמו חומץ וקטניות והדומה להם יאמר מן הסתם יהודי מוחזק בכשרות הוא ואינו חשוד להאכיל דבר שאינו ראוי לאכול. ולא כן יעשה אם יבוא אחד ללות מאתו מעות או שאר דבר חפץ לא יאמין לו כפשוטו בשום אופן עד אשר ידרוש ויחקור וישאל היטב עליו מי הוא זה ואיזה הוא ואם נאמן הוא או אינו כל כך ויצטרף כל הספיקות למען לא יתן לו ואם כבר ירצה ליתן יעמיד עליו עדים ויכתב בספר וחתום ויפחד וירעד עד כלות הזמן אולי לא ישלם לו, והכל כי זה הוא העיקר בעיניו בכל עבודתו שעובד בעולם הזה. ולזה, על זה יתן כל לבו ונפשו ועיניו שלא לבוא לידי מכשול מיראתו ופחדו, מה שאין כן במצוות ה' שלטפל נחשב בעיניו ואם לא יהיה כל כך על צד היותר טוב מה יהיה בזה כיון שלא זה הוא עיקר עבודתו.

1488

1489ואולם אברהם אבינו העיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי, שלא אהב דבר אחר כי אם מצוות ה' ולא יותר והכל היה להבל ותהו בעיניו כאפס ואין נחשב לו ועל כן כל אשר לו מסר לאליעזר, ובמצוות לא חפץ להאמינו. וזה שאמר הכתוב ויאמר אברהם אל עבדו פירוש הנה עבדו הידוע מאז ומקדם עבד כשר ועוד הוא זקן ביתו ונודע אומרם ז"ל (קידושין ל"ב:) זקן זה שקנה חכמה (ואני אמרתי טעם לשבח מנין הוא מוכרח אשר זקן הוא זה שקנה חכמה הלא מהתיבה אינו מבואר רק זה קנה כענין נוטריקון נוכל לעשות מזקן זה קנה, אבל מנין לנו שקנה חכמה דילמא דבר אחר או סכלות קנה, ואך נודע אומרם ז"ל (ויקרא רבה א', ו') מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית וכו', ועל כן כיון שמבואר בהתיבה אשר זה קנה בודאי קנה חכמה כי אם לא חכמה קנה מה קנה הלא דעה חסרת מה קנית) ונחזור לענין שחוץ אשר היה עבדו מעולם עבד כשר, היה זקן ביתו שקנה חכמה, וכאומרם (יומא כ"ח:) שהיה דולה ומשקה מתורת רבו כנאמר. ומושל בכל אשר לו שכל אשר יש לו מכסף וזהב וחפצים ובגדים נתן הכל בידו ומי בכל ביתו נאמן כאליעזר עבדו בן משק ביתו, ואף על פי כן כאן אמר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וגו' שלא רצה להאמינו לדבר מצוה ודימה עצמו לקונו אשר הן בקדושיו לא יאמין כי כל חפציו לא השוו בה, ויקר היה המצוה בעיניו מכל הון רב, וגם לאיש אשר אלה לו לא חפץ להאמין עד אשר השביעו שבועה דאורייתא בשם ה' אלהי צבאות וכנאמר.

1489

1490ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו'. לכאורה לפי סידור לשון הקרא שאמר לו שים נא ידך תחת ירכי היה צריך לומר והשבע לי בה' וגו' כי הוא הנוטל החפץ ונשבע, ואמנם הנה פסק הריב"ש מובא במשנה למלך הלכות שבועות (פרק ו' הלכה ז') שאם המקבל טובה השביע את העושה והוא ענה אמן או קיבל שבועתו אז אין לו התרה עולמית בשום פנים מה שאין כן בנשבע מעצמו שיש לו התרה באיזה דברים עיין שם חלוקי דיעות בזה. ולזה כיוון אברהם שלא רצה שישבע הוא בעצמו רק הוא השביעו והוא יקבל השבועה ובזה לא יהיה לו התרה עולמית על שבועתו, והכל הולך לדבר האמור למעלה כי הקפיד אברהם אבינו לחפש ולבקש אחר כל ספק ספיקות לצאת ידי כולם ולראות שיהיה בכל אופן היותר מועיל שלא ימצא עילה על הדבר בשום אופן.

1490

1491אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו'. פירוש אפילו אשה שתהא ראויה לבני שתהיה הכשירה בנשים ותהיה מבנות הכנעני לא תקח לו כי הם ארורים ובני ברוך ואין ארור מדבק בברוך כאמור. או יאמר אשר לא תקח אשה לבני אף שבני יתרצה בזה לא תקח לו, וענין הצווי הזה הוא כמו שאדם מצוה את ביתו אחריו לומר בני זה לא יקח אשה שאינה הוגנת לו, וכן אברהם לפי שהיה אליעזר זקן ביתו ומושל בכל אשר לו צוה אשר לא יקח אשה ליצחק מבנות הכנעני אף ברצון יצחק.

1491

1492אשר אנכי יושב בקרבו. אמר לו סימן הזה לפי שלא יאמר אליעזר אשר לא יקפיד אברהם כי אם בבנות הכנעני דוקא שנתקלל בארור אבל אם ימצא אחת משאר האומות הגרים בארץ הכנעני מותר לו לקחת אשה מביניהם, ולכן אמר לו אשר אנכי יושב בקרבו שכולן בכלל האיסור כל האומות אשר נמצאין בארץ הלזו שאנכי יושב בקרבו כולן אסורין שישא בני אשה מהם.

1492

1493כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת לבני ליצחק. כפל לומר לבני ליצחק מה שקודם אמר סתם אשר לא תקח אשה לבני, ואכן כיוון אברהם להזהירו לומר אשר אף אם אל ארצו ואל משפחתו יבוא לא יקפוץ ליקח מאשר יקרה לו שלא לדרוש ולחקור כלל אם הגונה היא לבוא לביתו של אברהם להיות אשה לפני בנו, רק שאף אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק תראה ליקח אשה הגונה שתהיה ראויה לבני ליצחק, לבני אף על פי שאינו יצחק וליצחק אף על פי שאינו בני ומכל שכן לבני ליצחק כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ג, י"א) בפסוק (לעיל כ"א, י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.

1493

1494או יאמר ולקחת אשה לבני ליצחק. כלומר הנני מבטיחך אשר בודאי תקח אשה לבני ליצחק להיות גדול שמי בגוים וחשיבות יצחק גדול הוא למאוד על כן ודאי כל אחד יקפוץ לשלוח בתו להיות אשה לפני בני, ועל כן נסמכה לפרשה שלמעלה אחרי ראותו מה נורא שמו והכל מקלסים אותו וחפיצים בקרבתו ובני חת אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכינו וביטלו שבועת תקנתם עבורו, ובאותו היום מנהו לעפרון להיות שוטר עליהם מפני חשיבות אברהם שיהיה צריך אליו שלא יהיה ביזוי אברהם בזה שצריך להדיוט ועל כן עשאוהו שר לכבוד אברהם שיצטרך לשר ולא לאחד העם, ואז כאשר ראה אשר בכל מקום שהוא ה' אתו וכאשר שם הקב"ה שמו אברהם כי אב המון גוים נתתיך כן נעשה שכל הגוים כאין נגדו וכולם חפצים בקרבתו ולעשות חפציו ולמלאות רצונו. ועל כן שלחו אל ארץ אחרת, והבטיח לאליעזר שאל יתמה על החפץ היאך תלך אשה ממדינה למדינה בשביל בעל, הכי לא תמצא לפניה בעירה ובמדינתה, ובפרט חשובה והגונה כאשר אברהם רוצה, ודאי תמצא לה קופצים גם בעירה. ואכן בטוח היה אברהם בישועת ה' החופף עליו תמיד וידע גדולתו בעיני העמים ומכל שכן במשפחתו אשר ודאי תלך האשה אליו להיות אשה לבנו. או אפשר אשר בדרך הנבואה אמר לו כן כי הן בהיותו בהר המוריה נתבשר שנולד בת זוגו של יצחק כמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ס', י') בפסוק (לקמן נ') מה' יצא הדבר, מהיכן יצא מהר המוריה ששם נתבשר שנולדה בת גילו ועל כן ודאי ולקחת אשה לבני ליצחק כלומר אותה אשה המוכנת מאז להיות לבני ליצחק.

1494

1495ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך שמה. טען אליעזר בשתי טענות צודקות, אחת איך אתה משביעני ואני אקבל השבועה בדבר שאין בידי, שאתה אומר בהשבועה כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק משמע בלשון ודאי שאלך ואקח אשה משם ואולי לא תאבה האשה ללכת ואיך אשבע על דבר שאינו בידי וזה הוה כמי שנישבע שיזרוק פלוני אבן לים וכדומה שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות שבועות סימן רל"ו סעיף ב') דאיכא עבירה בדבר כי אולי לא יקיים האחר שבועתו. ואמנם הן אתה ידעת בחשיבותך וגדולתך בעיני עמים ורבים אשר רבים יחפצו ויתאוו להדבק בזרעך, אבל אפשר מפני חסרון יציאתה למדינה אחרת לא תרצה וזה אומרו אולי לא תאבה וגו' ללכת אחרי אל הארץ הזאת כי חן מקום על יושביה, ובין כך ובין כך איך אשבע ח"ו לשקר אם לא שתאמר אשר אני יכול להשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת, ויצחק ישמע זאת ויקבל כן להיות הולך שמה ואז אני מותר לישבע גם על דבר שביד אחרים כיון שהאחר עומד ומקבל השבועה כמו שמובא בשלחן ערוך (יורה דעה שם סעיף ב'), אבל אם לא כן איך אוכל לישבע וכאמור. והשנית טען כי הנה אמרו חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) שלושה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר יצחק יעקב משה וכו' ועוד אמרו (בראשית רבה ס"ח, ד') יש שהולך אצל זיווגו וכו' וזה הביט אליעזר עבד אברהם כי מזלו הוא שהוא מן ההולכים אצל זיווגם, והנה גם בבשורת אברהם בזיווג יצחק בהר המוריה לא נאמר לו אם זיווגו תבוא אליו או הוא ילך אצל זיווגו, ואמנם האמת כי אין מזל לישראל וכמה וכמה נתהפך המזל לאברהם וזרעו ואך אליעזר אפשר לא ידע כל כך איך רצון אברהם דוקא כי סתם אמר לו ולקחת אשה לבני ואפשר יכול להיות אשר יצחק ילך אצל זיווגו, ועל כן שאול שאל לו ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם וגו'. ועל זה השיב אברהם ואמר,

1495

1496ויאמר אליו אברהם השמר לך וגו' ה' אלהי השמים וגו' ואשר דבר לי ואשר נשבע לי וגו' לזרעך אתן וגו' הוא ישלח מלאכו ולקחת וגו'. פירוש לא תעלה על דעתך לפי שאתה רואה מזל בני שהוא ילך אצל זיווגו ותרצה להשיב את בני שמה השמר מזה עד קצה האחרון, ומה שאמרתי ולקחת אשה לבני משם הנה כי כן בטחוני בה' אלהי השמים כלומר ה' אשר משדד מזלות השמים אשר לקחני ואשר נשבע לי לזרעך אתן את הארץ, וזה הכל למעלה מטבע בעולם כי המזל היה אומר אברם אינו מוליד ואף על פי כן אמר לי הקב"ה הבט נא השמימה שהוציאו מכל מערכת השמים והוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם כלומר תקחנו משם דוקא לארץ אשר אני גר בה כן בטחוני באלהי השמים. ואכן,

1496

1497ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת. כי פן זכותי אינו גורם כל כך שתבוא האשה לכאן, הנה אין אני משביעך דוקא שתבוא האשה הנה כי דבר זה אינו בידך, ואיני משביעך על זאת. ועיקר השבועה הוא על הדבר אשר בידך שתלך למשפחתי ומקומי ולחפש ולבקש אשה שתרצה לבוא פה, וגם שלא תקח אשה לבני מבנות משפחות הארץ, אבל אם לא תאבה האשה אשר ממשפחתי ללכת אתך אתה מנוקה משבועתי ואין כאן נידנוד שבועה. רק את בני לא תשב שמה בכדי לקיים שבועתך לקחת אשה לבני, לא תעשה זאת, כי אין זה רצוני בשום אופן.

1497

1498וישם העבד את ידו וגו' וישבע לו על הדבר הזה. כלומר כן נשבע כאשר חפץ אברהם בכל התנאים שנשבע על דעתו ורק על ההליכה נשבע ולא על הלקיחה וכאשר חפץ אברהם כן נשבע על הדבר הזה דוקא ולא באופן אחר.

1498

1499ויקח העבד וגו'. מגיד הכתוב שלא שהה נדרו כלל אף רגע ותיכף כאשר נשבע ויקח וילך וגו', ועל כן לא כתב כאשר בשאר מקומות אחר הדברים האלה ויקח העבד כי זה היה באותו שעה ממש וישבע וגו' ויקח,

1499

1500עשרה גמלים מגמלי אדוניו. צריך לדעת למה פרט הכתוב אשר לקח מגמלי אדוניו ובלא זה מן הסתם כשהלך בשליחותו לא היה צריך לרכוב על חמורו וגמלו כי אם על גמלי אדוניו, ועוד מה נפקא מינה בזה אם היה לוקח מגמליו או מגמלי אדוניו. ואמנם הכתוב יגיד בזה אשר כדין עשה אליעזר כי לכאורה כיון שלקח עשרה גמלים מה שלכאורה היה די בשתים או בשלושה על כל פנים היה צריך לשאול דבר זה מאברהם, וכפי הנראה מלשון הכתוב ויקח העבד עשרה גמלים משמע שלקח מדעת עצמו ומי התיר לו לקחת עשרה, ואמנם הנה מבואר (בטור שולחן ערוך חושן משפט סימן רפ"ו) שאם יש תועלת ליתומים הקטנים במה שלובשים הגדולים כדי שיהיה דבריהם נשמעים וכו' הרי זה לובש מתפוסת הבית, וכן האפוטרופוס רשאי ללבוש מיתומים כדי שיהיה דבריו נשמעין כמו שמבואר שם (סימן ר"צ סעיף ד'), ועל כן כאן כיוון שלא כיוון אליעזר רק לכבוד רבו אברהם ולכבוד בנו שיקפצו עליו להנשא לו, הותר לו לקחת מדעת עצמו משל בעל הבית כיון שהוא כבודו. וזה אשר מודיענו הכתוב אשר גם אליעזר ידוע בצדקתו ובודאי לא עשה דבר שאינו, ואף על פי כן הנה לקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו בלתי שאילת רשות, כי כן הוא בדיני התורה אשר לכבודו מותר אף בלא דעתו וכאשר נפסקה ההלכה.

1500

1501וילך וכל טוב אדוניו בידו. חז"ל אמרו (בראשית רבה נ"ט, י"א) שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם, והנה לכאורה היה צריך לכתוב ויקח העבד עשרה גמלים וגו' וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך אל ארם נהרים וגו' כי בודאי כתיבת ומסירת השטר מתנה היה קודם להליכה וגם הוה ליה למימר ויקח כל טוב אדוניו. ואמנם נראה לפי שאברהם זקן בא בימים ודרך הצדיקים לחשוב בכל יום, על יום המיתה אולי ימות היום או מחר כי בודאי מקיימין (אבות ב', ט"ו) שוב יום אחד לפני מיתתך. וגם יצחק אמר (בראשית כ"ז, ב'-ח') הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ועתה וגו' ואברכך לפני ה' לפני מותי. אף שחי אחר כך כמה וכמה שנים כידוע. ועל כן ודאי אשר חילק נכסיו על פיו וכתב שטר מתנה ליצחק קודם שילוח אליעזר אל עיר נחור, וידוע אשר אליעזר היה זקן ביתו ומושל בכל אשר לו ובודאי יהיה זה השטר מתנה תחת ידו, ולזה אמר הכתוב ויקח העבד וילך וכל טוב אדוניו כבר הנה בידו מקדם קדמתה.

1501

1502ויקם וילך אל ארם וגו'. אף שכבר נאמר וילך וכל טוב אדוניו וגו', חזר לומר להודיע כי זו היא קימה זו היא הליכה שמיד כאשר קם ממקומו כבר הלך אל ארם נהרים, והליכה זו ביאה היא שתיכף נאמר ויברך הגמלים מחוץ לעיר ולא נאמר תו ויבוא אל מחוץ לעיר כי הליכה זו ביאה היא שבא אל ארם נהרים, ולא שהה בין הקימה וההליכה כלל כי קפצה לו הארץ כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ק"ז) בפסוק (לקמן מ"ב) ואבוא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי. אחר כותבי זה מצאתי מאמר רבותינו בפרשה זו (בראשית רבה נ"ט, י"א) וזה לשונם: ויקם וילך אל ארם נהרים רבי יצחק אמר בן יומו הוא וכו' נראה שהוציאו זה מאשר כתבנו, והבן.

1502

1503ויברך הגמלים וגו' אל באר המים לעת וגו' ויאמר ה' וגו' הקרה נא לפני היום וגו'. כי בתחילה הרביצם סתם סמוך לבאר מים כדי להשקותם ואחר כך כשראה שהיה לעת ערב עת צאת השואבות אמר עתה עת להתפלל לפני אלהי אדוני אברהם להציג סימן איזה נערה אשר הוכיח לבן אדוני. ועוד נראה כי אחר שנאמר קודם ויקם וילך וכבר כתבנו שהקימה וההליכה ביום אחד היה מה שהיה מהלך שבעה עשר יום כמאמר חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר מובא בילקוט רמז ק"ט) ועל כן נתן אל לבו לומר מה זה עשה אלהים שהביאני עד הלום לעת ערב כיון שההליכה בדרך נס היה שלא בטבע העולם בקפיצת הארץ, הנה הארץ יכול לקפוץ במאמרו של הקב"ה ברגע אחת ומה עכבני ה' כל היום ואבוא לעת ערב, אם לא שאציג סימן עתה לפי שהוא עת צאת השואבות ואבחון הנערה אשר אמר אלהים להיות אשה לבן אדוני.

1503

1504ויאמר ה' אלהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו'. מה שלא אמר ה' סתם ולא לפרש הסימן מי הוא, וגם מה שאמר לפני ולא סתם הקרה נא היום, לפי שהוא לא סמך על זכותו לבקש אשר יעשה הקב"ה זה הנס בזכותו להצליח דרכו אשר לפניו, כי אם בזכות אברהם שהוא ראוי שיעזור לו ה' בזכותו ולא הוא, ועל כן הזכיר אלהי אדוני אברהם כלומר לפי שאתה אלהיו ואתה עוזר לו תמיד ועל כן גם כאן בזכותו תעזור לי כי דבר זה שלו הוא לא שלי. ואך אם לא היה אומר רק אלהי אדוני אברהם היה משמע לכאורה שרק אלהי אברהם רבו הוא, ולא אלהיו, ויהיה נראה ח"ו ככופר בעיקר. ועל כן פיו פתח בחכמה לומר תחילה ה' סתם בחינת המהוה את כל וה' שמו לעולם, והכל מודין בו. ואחר כך אמר אלהי אדוני אברהם להזכיר זכות אברהם לפניו.

1504

1505וגם נתכוון לומר אלהי אדוני אברהם כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אמר רבי פנחס עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכו'. פירוש אלהי השמים לבד כי לא נודע שמו עדיין בארץ ועכשיו שהודעתי את שמו לבריותיו אלהי הארץ כי הכל יודעין שיש אלהים בשמים ובארץ. וידוע אשר עבור כן נאמר אלהי אברהם ועד היום אנו אומרין אלהי אברהם הכל עבור טעם הזה לצד שעל ידו נתוודע אלהותו בעולם ונתוודע לבריות כי יש אלהים בעולם בורא שמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה וגו', ועל כן הזכיר זכות זה עתה לומר כיון שאתה אלהי אדוני אברהם שעל ידו נתגלה אלהותך בעולם על כן הקרה נא לפני היום וגו' וגם בזה יוודע כי אתה אלהי עולם ותעשה פלאות רבות להכיר בבאר מים הנערה אשר מוכנת לזיווג יצחק. וכאשר עד הנה נתגלה אלהותך בעולם על ידי אברהם, כן עתה על ידו יתגלה אלהותך בדבר הפלא ופלא שיקרה לפני המצטרך לי בדרך הנס ואמר הקרה נא לפני, פירוש אני רוצה שאדע זיווגו של יצחק דוקא בזה האופן שתקרה לפני בדרך הנס מה שאין כן כשאבוא בעיר ואתחיל לשאול על משפחת בית אברהם ובודאי ימצא ביניהם כמה בתולות וכולם ירצו להנשא ליצחק, ובידי אין משפט הבחירה את מי אבחר ומי לא, וגם כשאבחר לא אדע בבירור אם מעשיה טובים ואם הגונה היא ליצחק ומה גם שצריכה היא שתבוא האהלה שרה שיהיה ענן קשור על המטה ונר דולק מערב שבת לערב שבת והברכה מצויה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס', ט"ז) בפסוק (לקמן ס"ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. ולזה צריך צדקת גדולה ובחינה גבוהה והאדם יראה לעינים ולא אוכל להבחין בזה, מה שאין כשאתה תקרה לפני בנס זיווג יצחק אז ודאי אדע כי מאתך הוא, והיא היא זיווגו של יצחק המוכן לו מאז. וגם נא לפני שאהיה אני שליח לזה ועל ידי יהיה זאת ואז גם אני אודה את שמך אשר גלית דברים כאלה על ידי צעיר אנשים עבד אברהם.

1505

1506והוסיף לומר הקרה נא לפני היום. כלומר כשם שהיום יצאתי והיום באתי והראית נפלאותיך בזה, כן עוד תראה נסיך להקרות לפני זה אשר אני מבקש היום דוקא. ואז אדע אשר זה שהיום יצאתי והיום באתי הכל היה בזכותו למהר למצוא זיווגו ולבוא אליו שלא יהיה אותו צדיק מצטער באיחור הימים אולי לא תאבה האשה לילך או אולי לא יקרה ממשפחתו כאשר חפץ, ואז אדע כי עשית חסד עם אדוני כלומר גם מה שעשית כבר בקפיצת הארץ ונחיצת הדרך היה בשביל אדוני מה שאין כן אם לא יקרה היום לא אדע אם זה שעשית בנחיצת הדרך היה בשביל אדוני. כי אם היה בשבילו היית גם זה ממהר להקרות בנס כאשר בדרך, ואהיה סבור אשר בשביל דבר אחר מהרתי לבוא ביום אחד ולא אדע כי עשית חסד עם אדוני. כלל הדברים שלושה אלה אני מבקש. שיהיה בדרך מקרה הנס, ושיהיה לפני והוא על ידי, ושיהיה היום והכל לטעמים האמורים.

1506

1507ועשה חסד עם אדוני אברהם. כי הנה האשה הכשירה ידוע אומרם (בראשית רבה י"ז, ג') זכה נעשית לו עזר, ועיקר העזר שהאשה עוזרת לבעלה הוא בדבר מצוה שעוזרתו לקיים מצות בוראו כראוי ונכון כי לא דיברה התורה על עניני עולם הזה שתהיה עוזרתו לאפות ולבשל כי זה גם שפחתו עושה ועיקר העזר שיש לאדם מאשתו הוא מה שעוזרתו לדבר מצוה וכמאמר חז"ל (ברכות י"ז.) מה שעוזרתו להוליך בניו לבית הספר וכו', ובפרט במצות הכנסת אורחים שלזה בודאי היא העיקרית לקבלם בסבר פנים יפות להאכילם ולהשקותם כידוע לכל. ויצחק צריך לקחת עתה אשה שתהיה במקום שרה להיות גומלת חסדים כמותה, וזה היה עיקר נסיונו לראות אם היא גומלת חסדים כאשר נבאר להלן אם ירצה ה' וכמו שפירש רש"י בפסוק (לקמן י"ד) אותה הכחת וגו' ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי לכנוס בביתו של אברהם, ועל כן אם תזדמן לבית אברהם אשה כזאת גומלת חסדים ותהיה עזר לאברהם בחסדיו הגדולים שעושה תמיד, נמצא הקב"ה מסייע את אברהם בעשיית חסדו וכל החסד הנעשה על ידי אברהם הוא עזרת הקב"ה כי הוא שלח עזרו מקודש אשה ליצחק שתהיה עוזרת לו. וזה ועשה חסד עם אדוני אברהם כלומר שאתה תעשה החסד עם אדוני אברהם שהחסד שאברהם עושה יהיה נעשה על ידי שניכם, הגם שבאמת גם בלי זה כל דבר שאדם עושה הכל של הקב"ה הוא ולא שלו כי אלמלא הקב"ה עוזרו בכל רגע לא היה יכול לעשות דבר קטן או גדול, ואכן זה הוא דבר אשר בכל אדם ובכל עת ובכל זמן כי אלמלי יצויר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה, והיה לאפס ואין ואכן זה הוא דבר חדש חוץ לזה במה שישלח עזר לעזור לו תמיד ויהיה החסד נעשה על ידי שניהם.

1507

1508הנה אנכי נצב וגו'. טעם מה שאמר הנה אנכי נצב על עין המים ולא התחיל במה שלאחריו לומר הנה בנות העיר יוצאות לשאוב מים והיה הנערה וגו' כי מה נפקא מינה בזה אם הוא עומד על עין המים או לא. כדי שלא יקשה מפני מה דוקא בזה הנסיון ניסה את הנערה ולא בשארי דברים לכן אמר הנה אנכי נצב על עין המים וכיון שזה לפני, אנסה במה שלפני. וגם ובנות העיר יוצאות לשאוב מים. ונמצא שתים רואה לנסיון המים, א' מה שאני עומד על עין המים, וגם שזה בעת אשר בנות העיר יוצאות לשאוב מים ובודאי הכל מאת ה' נסבה מה שקרה לפני עת כזאת שאני רואה מים במים כדי לנסה במים (וזה הוא לפי שמים הם בחינת החסדים ויצחק היה צריך אשה שתהיה משורש החסדים שתמתיק את גודל דינו ועל כן היה סיבה מה' לנסה במים).

1508

1509והיה הנערה וגו'. כבר היה דברינו בביאור הנסיון הזה ובביאור כל הפרשה הזאת על נכון בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ד') תדרשנו משם ויונעם לך, ואכן בקיצור מופלג נציג קצת לצורך ענינינו פה מפני דברים שנתחדשו בזה בעזרת ה' יתברך. כי הנה שני בחינות יש בענין עשיית החסד והרחמים.

1509

1510אחד הוא הנקרא בעל חסד שעליו אמרו חז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים כי הנה הוא רץ ורודף תמיד לעשות חסד ולא יוכל ממש להיות בלא זה בשום אופן, והוא דמיון פרה המניקה שכאשר יבוא לה החלב בדדיה תרדוף ותחפש את עגלה להניקה כי החלב מצערה, וכן אפילו באשה יקרה כן כאשר בא לה החלב בדדיה לא תוכל לסבול כלל ותחפש בנה או אפילו תינוק אחר להניק אותו כי החלב מצער. והכל ברא הקב"ה כעין דוגמא של מעלה כי בחינת המשפיע הוא שלא יכול להיות בלא זה כלל ויש לו תאוה וחמדה גדולה לזו כענין השפעות דכר ונוקבא שתענוג המשפיע הוא גדול מהמקבל, וכן זה הבעל חסד לבבו יבער וישקיף ויראה ויביט אולי ימצא איש אשר יצטרך אליו ויעניק לו מטובו, ובבוקר יעמוד וילך וירדוף וישאל אחר הדלים ואביונים אולי ימצא להיטיב להם כי חפץ חסד הוא, ועל זה אמר הכתוב (משלי כ"א, כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים כי הוא רודף ממש לצדקה למען עשות חסד להיטיב לאחרים.

1510

1511ויש אשר יקרא בעל הרחמים והוא מי שאין לו מדה הזו לרוץ אחרי הדל לשאול עליו אם ימצאהו, רק כשכבר פגע בעני ויביט בצערו והעני יראה לו פנים של צער אז ירחם עליו ולא יוכל לראות בצערו ונותן לו מטובו אבל אם לא יראה את העני כל ימיו לא יזכור מעצמו לומר אולי יש עני להיטיב לו מחסדו.

1511

1512והנה חילוק גדול יש בין העושה חסד למדת המרחם כגבוה שמים מעל הארץ, כי זה תמיד רודף אחר זה ומקדים להכניס אורחים בתוך ביתו ומאכילם ומשקם בשמחה ובטוב לבב עד אין שיעור, ולאו דוקא עני לגמרי שאין לו מה לאכול יתן לו פת להחיותו כי אם אפילו עשיר שעני הוא באותו שעה או סתם במי שרוצה ליהנות מטובו ישפיע לו בשמחה רבה כי זה כל חפצו ורצונו, מה שאין כן מדת המרחם שאינו נותן כי אם על הנאנח והנאנק לפניו ברוב צער ובפנים זועפות ומר אבל כשלא יראם לעולם לא יזכור עליהם ואדרבה מסתיר פניו שלא יראה בצרתם כי יאמר שאינו יוכל להביט בצערם כי יכאב לבבו ויצטער.

1512

1513ונודע אשר במדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה י"ב:) ולבעל החסד גם הקב"ה רודף לעשות צדקה וחסד אף שהוא אינו מתפלל ומבקש מלפניו כלל וגם לפעמים אינו יודע כלל מהדבר והקב"ה מפליא לו נסים ועושה לו חסדים, ולא כן בבעל המרחם כי הקב"ה ירחם עליו בעת צרה כשמצטער ומבקש רחמים מבוראו אז ירחמנו עושהו ולא קודם לראות בצרתו. ולזה הנה בעל החסד הלז כשהולך בשוק ומוצא עני הנאנח ומצטער עד מאוד והעני מראה לו פנים זועפות, והנה ודאי אשר ימלא לו שאלתו, ואכן לא די לו בזה כי זה הוא רק מדת המרחם ולא מדת החסד, והוא דוקא חפץ חסד הוא. ועל כן מה עושה כזה עושה, שכאשר העני מבקשו דינר או שתים, הוא מוסיף לו על שאלתו ונותן לו ד' או ה' ובזה ההוספה שמוסיף לו מקיים מדת החסד, כי זה לא שאל מאתו כזה לומר שמרחם עליו למלאות שאלתו, רק מוסיף לו מעצמו כי יש בלבו מדת החסד לתת מעצמו שלא בשאלת העני.

1513

1514והנה אברהם אבינו נודע לכל שהוא היה הבעל החסד הראשון בעולם וכל ימיו היה רודף בכל כוחו להכניס אורחים לביתו להאכילם ולהשקותם וכמו שאיתא בזוה"ק אברהם הוה קאים בפרשת אורחין וכו', בכדי להקדים האורחים להכניסם בביתו וכאמרם (בבא מציעא פ"ו:) בפסוק (בראשית י"ח, א') והוא יושב פתח האוהל ששדר לאליעזר תחילה לראות אם יש אורחים ולא האמינו והלך בעצמו לבקש אולי ימצא אורחים וכו' ועל כן חפץ לנסות את רבקה אם גם היא גומלת חסדים שתהא ראויה ליכנס בביתו של אברהם, ועל כן אם אומר לה הגמיאיני נא מעט מים ותאמר שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת כי בודאי יש בה מדת החסד שעל כן כאשר אני שואלה תוכרח להוסיף על השאלה כי אם לא תתן אלא כפי השאלה זה אינו אלא מדת המרחם והיא תחפוץ לעשות חסד ותוכרח להוסיף מעצמה על השאלה לומר גם גמליך אשקה ועל כן אותה הוכחת וגו' ופירש רש"י ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם, כי זה הוא הסימן של גמילות חסדים לרוץ בתר דלים ואם יבוא מעצמו יוסף על שאלתו וכאמור.

1514

1515ואמנם הנה בכתוב אינו מזכיר ביתו של אברהם כאן רק אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק, והענין כי נודע בחינת יצחק סוד הגבורה הקשה פחד יצחק בחינת שמאלא דבקדושה, ועל כן אם היא תהיה גומלת חסדים מבחינת החסד אז היא תמתיק מעט גבורת פחד יצחק כמו שכתבתי למעלה ותוכלל שמאלא בימינא והדין בחסד ואז ישיבתן יהיה נאה בבחינת שמאלו תחת לראשי וגו', לזה אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ואך היה קשה לרש"י ז"ל מה שכפל לומר לעבדך ליצחק והיה די לומר אותה הוכחת ליצחק לבד ועל כן פירוש כי לעבדך קאי על אברהם אשר ראויה ליכנס בביתו של אברהם שהיא רודפת חסד כנאמר.

1515

1516ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני. פירוש כאמור למעלה אשר על ידי זה כל החסד שיעשה אדוני אברהם בהכל יהיה שותף אליך כי גם אתה תסייע לו על הדבר הזה שתבוא כזאת לביתו להיות לו לעזר ולסעד בכל החסד אשר יעשה.

1516

1517ויהי הוא טרם כלה לדבר. צריך לדעת אומרו ויהי הוא שתיבת הוא לכאורה מיותר, ויובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ס', ד') ג' הם שנענו במענה פיהם אליעזר עבד אברהם ומשה ושלמה. אליעזר מהכא ומשה דכתיב בפרשת קרח ויהי ככלותו לדבר וגו' ותבקע האדמה וגו' ושלמה דכתיב (דברי הימים-ב ז', א') וככלות שלמה להתפלל. והנה לכאורה נראה אשר אליעזר עבד אברהם מן השלושה הכי נכבד כי בכולם נאמר בכלותו להתפלל ובו נאמר ויהי הוא טרם כלה לדבר, ואמנם גבי משה לא קשה שלא התחיל טרם כלה לדבר משום דפורענות הוא ואקדומי פורענותא לא מקדמינן ואכן גבי שלמה שמדה טובה שם ואף על פי כן נאמר בכלותו להתפלל, ובאמת אשר הנענה טרם כלה הוא ודאי שבחא דמתפלל וכמו שאמרו רבותינו (בתענית כ"ה:) והיכי דמי שבחא דמתפלל כגון דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא והוא שירד הטובה בשוה עם שפתיו שהוא טרם כלה ולא אחר כך. ואמנם הנה שני בחינות יש בזה אשר נענה בכלותו, אחת, כמו שאמרו שם במדה הטובה שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, והשנית, הוא כמו שאמרו שם במשל המלך שאמר המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער וכו'. וההפרש שנדע אם המתנת ענייתו הוא עבור שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים או בהיפוך עד שיתמקמק וכו' הוא כשאנו רואין בסדר ענייתו אשר נענה בשמחה רבה באהבה ובשפע רב אז הכל יודעין שזה שלא נענה טרם כלותו לדבר שהוא בחינת אמר משיב ברוח ונשיב זיקא וכו' הוא שרבון העולמים מתאוה לתפילתו, אבל אם גם אחר התפילה לא נענה כי אם כמו שביקש ובצמצום אז נוכל לומר אשר עבור זה לא נענה בשעת אמירתו בשביל שיתמקמק וכו', אבל אם נענה בעת אמירה זה ודאי שבחא דמתפלל בין כך ובין כך, ולכן שלמה המלך ע"ה שאחר תפילתו נענה בשפע רב וכולם ראו שהיה באהבה וחיבה שירד אש מן השמים והשרה שכינתו בבית אשר בנה על כן לא נענה כי אם בכלותו והכל היו יודעין אשר ודאי עבור זה נתעכב ענייתו משום שצור העלמים חפץ בתפילתו ומתאוה אליה, מה שאין כן באליעזר עבד אברהם שעניית תפילתו לא נוסף בה דבר כי אם כאשר שאל והיינו יכולין לומר שאפשר כל עיקר ענייתו לא היה כי אם בזכות אברהם ויצחק אבל למענו לא עשה הקב"ה כי אם בתורת עבד שמחויב לקבל פרס מרבו והמתין עד שיצטער, ועל כן נענה טרם כלה לדבר וזה ודאי שבחא דמתפלל אמר משיב הרוח ונשיב זיקא. ולזה אמר ויהי הוא טרם כלה לדבר כלומר הן בשלושה אשר נענו במענה פיהם רק הוא נענה טרם כלה בכדי שנדע בזה שבחא דמתפלל אבל שנים האחרים לא נענו עד כלותם לטעמים האמורים כדבר האמור, או יאמר ויהי הוא פירוש למען דעת אשר הוא הוא אשר נענה בזכותו ובתפילתו על כן טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת כנאמר.

1517

1518והנה רבקה יצאת וגו'. לכאורה היה לכתוב כאן ותצא רבקה אשר ילדה וגו' כמו בשארי מקומות, ואמנם מגיד הכתוב ביותר בשבח אליעזר כי הנה נודע אומרם ז"ל (יבמות ע"ו:) דרך האיש לקדם ואין דרך האשה לקדם מה טעמא (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה. וביותר רבקה ידוע בצדקתה וצניעותה מעולם ועל כן ודאי אין דרכה להיות יצאנית ובפרט בת מלך הארץ כידוע שבתואל היה שם למלך וכאומרם בילקוט (רמז ק"ט). והן עתה על ידי תפילת אליעזר טרם כלותו לדבר בא הכתוב כמתמיה והנה רבקה יצאת ואשה סתם הנה כל כבודה פנימה ובפרט רבקה הצדקת ובת מלכים ואף על פי כן יצאת לשאוב מים והכל כי נענה אליעזר באמרי פיו כאמור בדברי חז"ל כמובא למעלה, ועוד יותר אומר הכתוב אשר ילדה לבתואל כי אמרו חז"ל (בראשית רבה פ', א') בפסוק (בראשית ל"ד, א') ותצא דינה בת לאה כאמה כבתה וכו' לפי שנאמר (שם ל', ט"ז) ותצא לאה לקראתו וגו' לפיכך ותצא דינה וגו'. ואכן כאן אמר הכתוב והנה רבקה יצאת רבקה לבד לא מחמת גרם אמה והיא אשר ילדה לבתואל כלומר היא מתנהגת בטבע אביה טבע איש לא טבע אשה שיצאנית היא ואף על פי כן יצתה עבור תפילת אליעזר.

1518

1519ועוד יאמר אשר ילדה לבתואל וגו' עד אחי אברהם. כי אמרו חז"ל (עיין ספר חסידים תתרט"ו) למה חפץ אברהם דוקא במשפחתו מפני שידע שצנועות הם, נלמד מזה אשר ודאי בתואל הנהיג את בתו בצניעות שלא להניחה לצאת ברחובות כיון שהיה ממשפחת אברהם ובלא זה כיון שבתואל היה מלך בארם כנזכר ואיך מלך הארץ יניח לבתו לצאת מחוץ לעיר בעצמה ובפרט לשאוב מים בכד כדרך השפחות, על כן יאמר הכתוב והנה רבקה יצאת פירוש רבקה לבדה מדעתה ומרצונה לבד שלא בצווית אביה ואמה כי הלא היא אשר ילדה לבתואל בן מלכה וגו' ובתואל ידוע שהוא מלך ואיך יניח בתו לצאת כצאת העבדים בכדה על שכמה, ועוד הנה הוא אחי אברהם וכיון שהיה ממשפחת אברהם ודאי הנהיג בתו בצניעות היותר אפשרי ולא יצוה לצאת החוצה והכל נעשה בשביל תפילת אליעזר שאמרו חז"ל (עיין סוכה ד'.) למה נמשלה תפילת הצדיקים לעתר מה עתר זה מהפך הקרקע אף תפילת הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כך כאן על ידי תפילתו נתהפך טבע העולם להיות רבקה יצאת וכדה על שכמה בכדי להוציא נסיונו על בוריו.

1519

1520והנערה טֹבת מראה מאוד וגו'. לכאורה צריך לדעת הלא ממנה הוא מדבר שאמר והנה רבקה והיה לו לומר והיא טֹבת מראה וגו', ואכן יגיד הכתוב כי כבר נדמת לנערה אף שלא היתה אז כי אם בת שלוש שנים היתה כנערה הגדולה בשנים.

1520

1521בתולה ואיש לא יְדָעָה. רבותינו דרשו בזה (בראשית רבה ס', ה') הכפל לשון לומר שלא נבעלה בין כדרכה בין שלא כדרכה עיין שם. ופשטות הכתוב נראה שבא לומר בתולה ואיש לא ידעה כלומר שלא היה שום איש בעיר מכיר אותה מרוב צניעות שבה והוא כמו שכתוב אצל יעקב ששאל (בראשית כ"ט, ה') הידעתם את לבן בן נחור, שפירושו מכירין אתם אותו, וכן כאן לפי שהיתה רבקה יושבת בית תמיד והיא היתה מנשים באהל צנועה בביתה ועל כן לא היה איש מכיר אותה.

1521

1522ותרד העינה ותמלא כדה ותעל. חז"ל אמרו (שם) כל הנשים יורדות וממלאות מן העין וזו כיון שראו אותה המים מיד עלו וכו', ולכאורה המקרא הזה סותר דבריהם שאומר בפירוש ותרד העינה ותמלא כדה ותעל ואם המים עלו לקראתה להיכן ירדה ומהיכן עלתה. ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש א' ענף ד') שעמדנו על זה ותירצנו באופן הנאות עיין שם. וכאן נראה באופן אחר כי הנה כבר כתבנו אשר עיקר נסיון אליעזר היה לראות אם היא גומלת חסדים שתהא ראויה ליכנס בביתו של אברהם ולהמתיק דיני יצחק לאכללא שמאלא בימינא לכבות במים קצת כח האש ופחד יצחק, ולא יבחן זאת כי אם כאשר תאמר שתה וגם גמליך אשקה כאשר ביארנו.

1522

1523והנה הקב"ה הבוחן לבות ויודע עמקי חדרי בטן וידע ברבקה אשר היא בודאי גומלת חסדים והיא בת זוגו של יצחק שנולדה כשנעקד יצחק בהר המוריה, ואך הנה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ובפרט אשר במעשה הזה ודאי ירקד השטן וירצה לקטרג בכדי שלא תיכנס זאת בביתו של אברהם ובפרט להמתיק דיני יצחק ודאי לא ירצה בזה, ועל כן אפשר בשעת מעשה יגביר השטן בדעתה ורצונה שלא תאמר שתה וגם גמליך אשקה, ותשקה רק אותו ולא הגמלים בכדי לקלקל נסיון אליעזר ויתבטל הדבר הטוב ההוא. ובאמת הקב"ה יודע אשר היא ראויה ליצחק והיא בודאי גומלת חסדים כל ימיה ולזה תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות עשה נס שאחר שמלאה מים מן המעיין להשקות לאליעזר עלה עוד המים לקראתה על פי הבאר בכדי שתבחין רבקה באת אשר לפניה מה זה שאחר הדליה ששאבתי לאיש הזה עלה עוד המים אם לא שאני צריכה להשקות עוד הגמלים ועל כן תיכף אמרה שתה וגם גמליך אשקה. אבל קודם בעת שבאתה אל הבאר לשאוב לאליעזר לבד לא עלה המים לנגדה כי לכאורה הנה אין הקב"ה מפליא נסיו בחנם ללא צורך ועל כן לשאוב לאליעזר לא היה צריך לשום דבר, כי זה לא יצויר בשום אופן שח"ו רבקה הצדקת לא תרצה ליתן מעט מים להשקות אורח הבא לקראתה ומבקש מאתה שתיית מים כי זה דבר קטן הוא וכמה מרחמי איכא בשוקא ובפרט רבקה הצדקת, ועל כן לא היה צריך להעלות המים לקראתה, ואמנם לענין שתאמר מעצמה בלא שאלה שתה וגם גמליך אשקה זה הוא נסיון ומדת חסד הגדול להראות דוקא שחפיצה בחסד לא ברחמנות סתם, ולבה יבער לעשות חסד בשמחה ובאהבה. והגם שהיה בה מדה הזו מעולם אבל אפשר דוקא באותו הרגע יקטרג השטן ויסיתנה שלא לעשות הדבר הזה, ועל כן אחר השאיבה העלה הקב"ה מי הבאר לקראתה ובזה ידעה כי צריכה עוד להשקות הגמלים וענתה ואמרה תיכף שתה וגם גמליך אשקה.

1523

1524וזה שאמר הכתוב ותרד העינה ותמלא כדה ותעל שאחר שמלאה כדה בהמעיין ותעל המעיין לנגדה (כי גם במעיין שייך לשון נקבה כמו שכתב הרב אברהם בן עזרא (הביאו התוספות יום טוב נזיר פרק ב' משנה ב') כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו) ונתנה אל לבה מה זאת שאחר השאיבה תיעול מי המעיין לקראתי אם לא שצריך אני להשקות הגמלים גם כן, ועל כן אמרה גם גמליך אשקה כאמור. ועל כן הנה בפסוקים האחרים בהשקות הגמלים לא נאמר עוד ותרד העינה ותמלא כדה רק גם לגמלך אשאב ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו כי לא היתה חסירה רק שאיבה ולא לרדת המעיין כי כבר היו המים על פי הבאר ושאבה ממה שלפניה.

1524

1525ובזה נכון דברי רש"י ז"ל בפסוק וירץ העבד לקראתה לפי שראה שעלו המים לקראתה ולכאורה נתינת טעם הלז הוא לפלא וכי אם לא היו המים עולין לקראתה לא היה רץ אליה לומר הגמיאיני נא וגו' הלא על זה העמיד עיקר נסיונו והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה וגו', ועוד אין כאן מקומו כלל לכתוב דבר זה, וקודם בפסוק ותרד העינה, היה לכותבו וכדברי רבותינו ששם אמרו זה. ועם האמור יובן כי לרש"י היה קשה תיבת לקראתה הכתוב בפסוק ולכאורה היה די באומרו וירץ העבד ויאמר הגמיאיני נא. ואך הנה העבד בראותו אשר אחר שאיבתה עלה המים עוד לנגדה וידע אשר בודאי היא היא אשר צריכה לשאוב עוד להשקות הגמלים, ועל כן אמר הכתוב וירץ העבד לקראתה פירוש שנפל בדעתו אשר זאת זאת היא הראויה אליו ורץ לקראתה לומר זה היא אשר חפשתי ומצאתי והבן.

1525

1526ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך. צריך לדעת מפני מה שינה לשונו מלשון הנסיון ששם אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה שמשמעותו שאשתה כאשר צריך ועתה אמר מעט מים כאילו אומר למי שעיניה צרה ח"ו בנתינת מימיה תן לי מעט מים ומה ראה בה שלא יאמר כאשר העמיד בנסיונו לומר תן לי מים לשתות. ואמנם הנה גם במדת החסד אין דעת כל אדם שוה ויש שיהיה בעל חסד יותר מזה ועוד יותר וכולן גומלי חסדים אך אין שיעור למדת אלהינו יתברך שמו. ועל כן הנה בעני השואל מבעל החסד דבר מועט והוא מוסיף לו אז יוכל להבחין גם בזה הבעל גמילות חסדים כמה מוסיף לו ואם מוסיף והולך או אינו מוסיף רק בכדי לקיים את דבר החסד ומוסיף דבר מועט. ואכן אם העני שואל דבר מרובה אז גם אם הוא בעל חסד הגדול לא יוכל כל כך להוסיף עוד מתנה מרובה על שאלתו כי אין זה לפי ערכו. ועל כן אליעזר בראותו מעשה הצדקת שעלו המים לקראתה אז אמר כבר צריך אני להעמיד הנסיון ביותר ויותר לפי ערך צדקתה ועל כן אשאל דבר מועט וכאשר היא תוסף בדבר מרובה עוד יותר ויותר אז אדע כי חפיצה בחסד מאהבת הלב ביותר בשמחה. והנה דרך הכד המלא על כל גדותיו והמים נשפכין מחמת רוב המילוי אז ודאי אין השואב מקפיד ליתן לשתות מהכד כי בלא זה ישפך ממילא ויטיף עוד את בגדיו, ולזה ברבקה הנה נתברך מימיה גם בכד והמים עולין וצפין על כל צדדי הכד מזה ומזה ובא אליעזר ואמר לה הגמיאיני נא מעט מים מכדך פירוש זה המעט מים הנופלין מכדך, ובלא זה נשפכין והולכין, אשתה אותם וזה הוא מתנה מועטת אין כמוהו. ותיכף,

1526

1527ותאמר שתה אדוני. פירוש שתה כל צרכך איני מקפיד אף אם יחסר מהכד מים המצטרכין לי, שתה כאשר תרצה. ותיכף ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו לא חפצה שישתה שם כאשר נושאת הכד פן יהיה כבד לפניו ותרד כדה ותחזיקנו על ידה ותשקהו כל צורכו. וכאשר,

1527

1528ותכל להשקותו. שנתנה לו לשתות כדי כל צרכו ואז כבר הנה הוסיפה על שאלתו ויצתה בזה גם מדת החסד. לא הספיקה עצמה בזה,

1528

1529ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. פירוש לא מבעיא שזה הנשאר בכד אתן להם רק אשאב עוד ועוד עד אם כלו לשתות שישתו די סיפוקן ותיכף ותמהר כדה וגו', והודיע הכתוב כי חוץ מהחסד אשר עשתה בנתינת המים ובשאיבה לכל הגמלים והיא קטנה בת ג' שנים אבל עוד עשתה בזריזות רב ובשמחה ובכל פעם ותמהר וגו', וזה מראה לגודל הפלגת חביבות המצוה שהיה בה עד בלי שיעור ממש כביתו של אברהם אבינו. ועל כן,

1529

1530והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. תיבת מחריש הנאמר בכאן צריך להבין כי אומרו משתאה לה שייך שפיר שהיה משתומם עליה והיה מסופק אם הצליח ה' דרכו אבל מחריש אינו שייך לכאן כלל ומה היה לו לדבר. ונראה כי אליעזר עשה בדרך שמצינו בגדעון (שופטים ו', ל"ז) שאמר תחילה אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב וידעתי כי תושיע בידי וגו' ואחר כך אמר אנסה נא רק הפעם וגו' יהי נא חורב אל הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל וגו'. והוא לפי שאמר אפשר מפעם אחד אין ראיה כל כך דילמא מקרה הוא שקרהו כאשר אמר. וכן אמר אליעזר אולי מחמת שדברתי בראשונה כל אופן הנסיון אפשר מחמת שברית כרותה לשפתים על כן דברי עשו פירות והקרני כאלה כאשר אמרתי ולא מאת ה' הוא ח"ו, על כן עתה אחריש ולא אומר בפי שום דבר רק בלבי אנסה כי אעמוד ואראה אם יקרה עוד איזה דבר נפלא במעשיה או איזה דבר חסד אז אדע כי מאת ה' היתה זאת, ואם לאו אפשר מקרה הוא. ועל כן יאמר הכתוב והאיש משתאה לה כלומר משתומם ומסופק כנאמר, כי אולי מקרה קרהו עבור שברית כרותה לשפתים. ועבור זה הנה עתה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו, לא הוציא עוד בשפתיו כי אם החריש ואמר בלבו הנסיון לדעת ההצליח ה' דרכו והוא כאשר כתבנו אם יקרה עוד דבר אז ודאי מה' הוא ואם לאו מסופק אני. ולזה,

1530

1531ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות. וכבר כתבנו בחיבורנו שם פירוש כתוב הזה שמה שנאמר כלו לשתות ולא נאמר ויהי כאשר שתו הגמלים הוא לומר שהגמלים לא שתו מים כאשר דרכן תמיד רק כלו באמצע לשתות והוא מלשון כליון שבאמצע שתייתן פסקו מלשתות והוא סימן שמעשה ידיה מתברך ובמעט מים יש די והותר וכאשר היה באלישע (מלכים-ב ד', מ"ג) שאמר כה אמר ה' אכול והותר וגו' וכאשר אמרו חז"ל (ילקוט רמז תרע"ב) בפסוק (ויקרא כ"ו, ה') ואכלתם לחמכם לשובע אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קימעא ומתברך במעיו וכו' כי במקום שהברכה מצויה בעיסה ובמעשה ידיו של האיש אז גורם הברכה שמעט דמעט יספיק להיות שבע כל צורכו.

1531

1532ועוד אפשר נוכל לומר כי מה שנאמר כאן ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות שתיבת לשתות לכאורה מיותר, ואמנם להורות בא צדקת הצדקת כי מאחר ששתו הגמלים אמרה בלבה אפשר האיש גופא עדיין לא שתה כל צורכו כי עבור חפצו לרוות צמאון נפש הגמלים חפז ומיהר בעת שתה בכדי להשקות הגמלים בעגלא, ועל כן אחרי כלותה להשקות הגמלים אמרה אליו שתה אתה וזה אומרו ויהי כאשר כלו הגמלים אמרה לשתות שישתה הוא עוד לרוות צמאונו. וכיון שראה דברים האלו,

1532

1533ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה וגו'. כי בלא זה יפלא מאוד כי מה ראה כאשר כלו הגמלים לשתות שיתן לה נזם זהב ורש"י ז"ל פירוש לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח ה' דרכו. והן בסמוך למעלה מזה אמר הכתוב והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו שהיה מסופק אם הצליח ה' דרכו, ומיד כאשר כלו הגמלים לשתות היה בטוח בזכות אברהם שהצליח ה' דרכו.

1533

1534ולדברינו נכון כי באמת משתאה היה ומסופק על נסיון הראשון אולי מקרה הוא ועל כן עתה מחריש לדעת וגו' ואומר בלבו שיקרה עוד איזה דבר ובזה ידע כי מה' הוא, ולזה ויהי כאשר כלו הגמלים וגו' כאמור שיתברך מעשה ידיה וגם שאמרה לו שתה עוד כי אפשר שהניח משתיייתו אז לרוות צמאון הגמלים, וכיון שראה עוד נסיון אז היה בטוח בזכותו של אברהם שהצליחו ה' ונתן לה נזם זהב ושני צמידים וגו'. ועוד כי אחר שראה בה עוד ענין גמילות חסדים ושלא על פי דברו, היה מאמין אשר לא ימצא כזה כי אם במשפחת אברהם ולא יעשה כזאת מבנות הארץ ועל כן נתן לה תכשיטי כלה כראוי.

1534

1535ויאמר בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין. צריך להבין מה שאמר הגידי נא לי בשאלה הב' ולא בשאלה הא' והיה לו לומר מתחילה הגידי נא לי בת מי את היש בית אביך וגו', ועוד יקשה מה ששאל היש בית אביך מקום וגו' ומפני מה לא שאל אם ירצה אביה לקחת אותו ואת גמליו ללין כי הלא יש שיש לו ואינו רוצה, גם תיבת נא לכאורה מיותר והיה די לומר הגידי לי היש וגו'.

1535

1536ואמנם לפי מה שכתבתי אשר על ידי פעולת הצדקת ידע והבין אשר ודאי ממשפחת אברהם היא ועל כן רודפת לעשות חסד לעוברים ושבים ועל כן אמר לה כשואל בלשון תימה קצת בת מי את שראיתי בך כאלה הלא ודאי ממשפחת אברהם ועל כן הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין כלומר שלא תאמר לי רק אם יש בית אביך מקום על הלינה. ועל רצונו, אין אני צריך לשאול אותך כי מי שממשפחת אברהם הוא ודאי יכניס עובר ושב לביתו בשמחה ולא תגידי לי כי אם יש מקום שם כי אם אין לו הגם שירצה לדחוק עצמו להכנסני לביתו אין רצוני בכך וכמאמר רבי פנחס בן יאיר (חולין ז':) יש שרוצה ואין לו וכו'. ועל כן רק תגידי לי אם יש, ורוצה הוא בודאי ואכנס לביתו. ולפי פשט הכתוב כן יאמר ויאמר בת מי את ואם תאמר למה זה לשאול בנשים של מי היא, כי הגידי אם יש בית אביך וגו' כי חפץ אני ללין בבית אביך ולא אלין כי אם אחר שאדע מי הוא.

1536

1537ותאמר אליו בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. ולכאורה מי שאלה על זקנה להזכיר שם נחור. ואכן כיון שגילה לה שיודע שהיא ממשפחת אברהם נמצא אין השאלה כי אם מי מבני נחור הוא כי הרבה בנים היה לנחור כמאמר הכתוב (לעיל כ"ב, כ"א) את עוץ בכורו וגו' עד ואת בתואל. ולכן השיבתו כי היא מבתואל אשר יולד לנחור.

1537

1538ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון. התחילה אמריה לאמר גם תבן ולכאורה הלא לא שאל אלא אם יש מקום ללין, ואמנם כי היא השיבתו לא מבעיא זה שיש, כי עוד יש דברים אחרים גם תבן וגם מספוא רב גם מקום ללון כמה לילות כפירש רש"י, והכל לרוב מדת החסד שהיה בה להוסיף על הבקשה כהנה וכהנה כאמור למעלה.

1538

1539ויקד האיש וישתחו לה'. מגיד הכתוב אשר לרוב הפלגת השמחה והחדוה במה שראה השגחת הבורא עליו לעשות את אשר עם לבבו בכל הנזכר, עשה שתיהם קידה והשתחויה בכדי להודות ולהלל לשמו על נפלאותיו וישועותיו. ובכל אלה,

1539

1540ויאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. לומר שלא החזיק טובה לעצמו שיהרהר דבר מה בלבו אפשר גם זכותו היה קצת מצורף בכל הנסים האלו רק תלה הכל בזכות אברהם אדוניו והיתה בפיו שיר ושבחה לאלהי אברהם אשר עשה לו כל אלה.

1540

1541אשר לא עזב חסדו ואמִתו מעם אדוני. לכאורה קשה בזה כי הלא אמרו חז"ל (ראש השנה י"ז:) אילפא רמי כתיב (שמות ל"ד, ו') ורב חסד וכתיב ואמת וכו', הרי שחסד ואמת הם שני דברים כי אמת הוא מה שהקב"ה משלם שכר ועושה טובות לאדם רק כפי אשר מגיעו לפי מעשיו באמת, וחסד הוא מה שהקב"ה עושה חסד עם האדם אף על פי שאינו הגון כל כך וראוי לזה הטובה והשכר, ואיך אמר כאן אשר לא עזב חסדו ואמיתו.

1541

1542ויתכן לומר כי נודע מה ששנו רבותינו במדה שאדם מודד מודדין לו, ועל כן אמרו חז"ל (שבת קנ"א:) בפסוק (דברים י"ג, י"ח) ונתן לך רחמים ורחמך וגו' כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכו' כי כל המרחם על הבריות הנה במדה שהוא מודד מודדין לו ומרחמין עליו מן השמים. ועל כן הנה הקב"ה ברוב חסדיו כשרוצה לעשות חסד אם האדם הוא נותן בלבו שיעשה הוא חסד עם הבריות ואז במדה שהוא מודד מודדין לו ומשלם לו שכרו בדין ואמת והבן. וזה היה באברהם אבינו ע"ה כי הוא היה הבעל חסד הגמור השלם ועל כן היה אמיתיות הדין להעשות עמו חסד כשם שהוא עושה, ואכן זה החסד שעשה אברהם הכל בעזרת ה' היה שנתן לו רחמים וחסד לרחם על הבריות בכדי שיעשה עמו חסד, ועל כן אמר אליעזר ברוך ה' וגו' אשר לא עזב חסדו ואמִתו מעם אדוני כי לא עזב חסדו מאברהם שיתן לו בלבו שיעשה חסד עם בריותיו של הקב"ה, בכדי לעשות עמו חסד באמת להיות מודד לו במדה שמודד.

1542

1543אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס', ו') שמהדרך נתוודע לו אשר הוליכו ה' בית אחי אדוניו לפי שקפצה לו הדרך וכו' ולכאורה מניין ידע דוקא אשר בית אחי אדוניו ולא אחד משאר משפחות בית אברהם.

1543

1544ולי נראה כי האדם אשר ישתוה לחבירו במדה אחת שם אחיו יקרא לו לפי שאחיו הוא במדה הזו וכמו כן אמרו ביעקב שנאמר שם (בראשית י"ט, י"ב) ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא ואמרו חז"ל (שם ע', י"ג) אחיו ברמאות. ואם במדה רעה יקרא לו אח מכל שכן במדה טובה. ועל כן כראות אליעזר כל החסד שעשתה רבקה עמו וגם אמרה גם תבן גם מספוא רב וגו' ומזה הבין אשר גם אביה בעל חסד הוא וזה הכל עדיין היה בדרך כי הוא היה עומד מחוץ לעיר אל באר המים כמפורש בכתוב, ולזה אמר אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני וכמאמר חז"ל שמהדרך נתוודע לו שלבית אחי אדוניו הוליכו ה' כי יהיה מי שיהיה אחי אדוניו הוא בגמילות חסד. וממילא בודאי היא ממשפחתו כי אין זה אלא במשפחת בית אברהם.

1544

1545ולרבקה אח ושמו לבן וירץ וגו' עד ואנכי פניתי וגו'. יש להבין סידור לשון הכתוב כי בתחילה למה רץ כי לא אמר אליו כלום עד אחרי ראותו את הנזם וגו' ובתחילה מאי קא סבר. ואכן ידוע לבן מאוד ברשעות וברמאות ועל כן בתחילה רק כשמעו שיש איזה אורח עומד בחוץ רץ אליו להכניסו אל ביתו, כדרך אלו הפונדקאות המקבלים אורחים לתת להם אכילה ושתיה בשכר שאם הם אנשים לא טובים יקדימו לרוץ אל האורח תיכף בביאתו אל העיר לקבלם לתוך ביתם שלא יקדמנו אחר, ואמנם כראות את הנזם והצמידים וגו' וערום היה והבין אשר לא כשאר אכסנאים מארחי ופרחי הנוסעים, הוא כי אם מאורחים גדולים מופלגים ומפורסמים בעשרם אשר לא יתנו שכר בעד אכילה ושתיה, כי אם יתנו מתנות רבות ונכבדות לבעל הבית אשר נתאכסנו אצלו, ואם כן צריך לדבר אליו בלשון אחר לא כאשר עם שאר אנשים כי אם בדרך כבוד למאוד מאוד. ועוד שסבר אפשר אברהם אבינו הוא כמאמר חז"ל (שם ס', ז') שהיה קלסתר פניו דומה לו. ועל כן אמר אליו בֹּא ברוך ה' שהוא לשון כבוד וגדולה ואנכי פניתי הבית ואמרו חז"ל (שם) מטינופת עבודה זרה. כי לצד שהיה סבור שאברהם הוא הקדים לו ופינה ביתו מעבודה זרה כי לא ירצה אברהם לבוא אל בית עבודה זרה. ומקום לגמלים, פירוש שלא יעמדו הגמלים בין גמלים אחרים כאשר בבית אכסניא שעומדים סוסים הרבה תחת אבוס אחד וזה גוזל מזה תבן ומספוא, וזה מזה. ועתה הנה אני רואה גמלים זמומים שלא ירעו בשדות אחרים מפני הגזל ועל כן גם באבוס אשמרם שלא יהנו מממון אחרים.

1545

1546ויבוא האיש הביתה. נראה שהכתוב מרמז למה שמבואר בזוה"ק (חלק ג', קנ"ח.) בביאור אומרו בוא ברוך ה' שמלת ה' קאי למטה לומר שה' אמר בוא ברוך שהסכים שיצא מכלל ארור ויכנס לכלל ברוך וכו' עיין שם. וכן הוא בליקוטי תורה. ונודע מכוונות האר"י ז"ל בסוד איסור ההוצאה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות הרבים נקרא הסטרא אחרא והרע, ורשות היחיד הוא יחידו של עולם קדושת הקב"ה. ואסור להוציא מזה לזה או להכניס ח"ו מזה לזה. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ו':) כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. כי בפנים הבית הוא הרומז לרשות היחיד קדושת אור ה', וחוצה הוא מקום מדור הקליפות וסביב רשעים יתהלכון בחינת רשות הרבים. אשר על כן אליעזר כל עוד שהיה בכלל ארור היה עומד מבחוץ שלא שרה עליו עדיין קדושת אור ה' אבל כשנכנס לכלל ברוך מפי ה' אז נאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ כלומר מהיום יבוא לפנימיות הקדושה רשות היחיד ולמה תעמוד בחוץ. ולזה נאמר כאן אשר כן היה ויבוא האיש הביתה שזכה ליכנס לבוא אל הקדוש פנימה בחינת הבית רשות היחיד יחידו של עולם ונכנס לכלל ברוך כדבר האמור.

1546

1547ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים. צריך לדעת מה שמודיע הכתוב זאת ואולי כי יגיד צדקת אליעזר כי אף שהיו אנשים עמו כמאמר הכתוב אחר כך ורגלי האנשים אשר אתו, לא נתן המפתח לשום אחד מהן לפתוח הגמלים כי אם ויפתח הגמלים הוא בעצמו ובכבודו וכל זאת שהיה ירא שלא יכשילו את הצדיק אברהם באיסור גזל על כן שמר המפתח אצלו, וגם ויתן תבן ומספוא בעצמו לגמלים כי יודע צדיק נפש בהמתו וטרח בעצמו להאכילם, וגם כי הוא עבד נאמן לאדוניו ונתן בעצמו תבן ומספוא, גם לקיים ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וכמאמר חז"ל (ברכות מ'.).

1547

1548ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו. פירוש מפני האנשים אשר אתו שהקפיד שירחצו רגליהם על כן גם הוא רחץ ובלא הם לא היה הוא צריך לרחוץ רגליו כי ברוך הוא.

1548

1549ויושם לפניו לאכול. לפניו ולא לפניהם כי הגם שהיו אנשים אתו אך לאשר שסברו שזה הוא אברהם כמובא למעלה ואין דרך האדון לאכול עם עבדיו ועל כן שמו לו לבד לאכול.

1549

1550ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי. טעם אליעזר בזה לצדקות גדולה היה כי אמרו חז"ל (בבראשית רבה ס', ז') שהיה לבן סבור שהוא אברהם שהיה קלסתר פניו דומה לו וכו' כמובא למעלה. ועל כן כשידע אשר הם סוברים שהוא אברהם בעצמו ויכבדוהו בכבוד המגיע לרבו אברהם והאמת לא כן הוא, על כן לא רצה לגנוב דעתם וקודם אשר יאכל אצלם יספר להם כל המאורע מי הוא ומה עושה ובזה יכירו וידעו ערך הכבוד שיעשו לו המגיע לו ולא יהנה משל אחרים לכבדו בכבוד שאינו שלו. וגם אמר אליעזר בלבו אלו סבורין שבעבור מעט מים נתתי הנזם והצמידים לרבקה שהם גדולי ערך למאוד מאבן יקרה הפלא ופלא כאומרם (שם שם, ו' ובילקוט רמז ק"ט). ועל כן ודאי בדעתם אשר בעד אכילה אתן להם ממון קרח ולא כן הוא, על כן אספר להם קודם כי הנזם והצמידים נתתים בתורת תכשיטי כלה הנשלחים מהחתן ולא בעד מעט מים ולא ישטו עצמן בדברים אשר לא כן. ועל כן,

1550

1551ויאמר עבד אברהם אנכי. פירוש לא כמו שאתם סוברים שאני אברהם לא כן כי רק עבד אברהם אנכי ולא אברהם. או יאמר עבד אברהם אנכי פירוש שאין אני עבד כי אם לאברהם ולא לאחד משאר שרים הגדולים החשובים במדינה כי לא הייתי עובדם כי אם לאברהם נשיא אלהים. או יאמר עבד אברהם אנכי פירוש שרק אנכי הוא העבד לאברהם עבדו הנאמן בן משק ביתו אני ולא אחר.

1551

1552וה' ברך את אדוני מאוד. הנה כתבנו במקום אחר ונציג עתה בקיצור בביאור דברי חז"ל (בראשית רבה י"א, א') בפסוק (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי וגו' כתיב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת ה' היא תעשיר זו השבת ולא יוסיף עצב עמה זה האבל וכו' והוא פלא.

1552

1553ויובן על פי מה שכתוב (איוב א', כ"א) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. וצריך להבין דבריו אלה כי הלא לא שייך לברך ולהודות לשם ה' כי אם בדברי אמת ואם יאמר אדם אף בגודל הכנעה ושפלות דברים אשר לא כן, לא יכון זאת נגד עיני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם כן בשלמא אם יתן ה', צריך לברך ולהודות לשמו על הטובה, ואם הוא לקח הטובה אשר נתן אז נכון שלא יהיה תרעומות לאדם על זאת כי הוא נתן והוא לקח. אבל איך שייך עוד להודות לו על מה שלקח הטובה באופן שיהיה באמיתיות הלב.

1553

1554ויבואר על פי משל שהובא במאמר חז"ל (ילקוט תשא רמז שצ"ח) באחד שלקח מהמלך מעות בהלואה על זמן, וכשהגיע קרוב לזמן והמלך ידע אשר זה אין לו במה לשלם לו חובתו, ולוותר לו אי אפשר כי מלך במשפט יעמיד ארץ, והיושבים על משפט המלך אינן מניחין לוותר. מה עושה המלך ברוב חסדו הולך הוא מעט קודם הזמן סמוך לבית המלוה ומשליך שם כל ערך הממון אשר מגיע מזה האיש ואחר כך אחר שעה אומר המלך בואו ונזדווג לזה האיש אשר הלוה את המעות לצאת ידי חובתו והולך הוא ובית דינו ולוקחים מאת האיש ההוא כל הממון הנמצא אתו ונמצא גבה המלך חובתו משלו לא משל האיש ואך צריך לעשות כן בפני הבית דין. וכן מלך מלכי המלכים הקב"ה בעל החסד האמיתי כשרואה אחד שחייב לו חובת עוונותיו ואין לו במה לשלם ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה משפיע לו הקב"ה ברוב חסדיו עושר ונכסים, הוא לבדו בחסדו עושה זאת. ואחר כך בא הוא ובית דינו וגובה החוב מאת האיש ונמצא זה חסד מופלג מאתו יתברך שנותן מתנה לאיש בכדי שיגבה ממנו בזאת חובו המגיע לו מאז. והנה נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"א, ב') כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. ולזה אמר איוב ה' נתן. כשנתן, נתן הוא בעצמו וברוב חסדיו שלא בבית דינו וה' לקח כשלוקח אינו לוקח לבדו כי אם הוא ובית דינו בכדי שידעו שופטי הדין אשר כבר נגבה חובו של זה, ועל זה ודאי יהיה שם ה' מבורך כי אין לך חסד גדול מזה מה שנותן בחשאי בכדי לגבות ממנו בפרהסיא הוא ובית דינו.

1554

1555ונמצאת למד אשר בזה הטובה אשר יגיע ממדת החסד יוכל להיות שילקח אחר כך כי אפשר לא ניתן כי אם בכדי שיהיה ממה לגבות החוב ברוב חסדי אל. אבל הטובה המגיע מאת אלהים כלומר שגם אלהים בחינת הדין מסכים שינתן זה הטובה לאיש הזה כי כן מגיע לו חלף עבודתו וכאשר אמר יעקב (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, שגם אלהים בחינת הדין יסכים להיטיב לי. והם הם אלו האבירי לב הרחוקים מצדקה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כי ניזונין שלא מצד החסד לבד כי אם גם מצד הדין שהדין נותן להיטיב להם, הנה זה הטובה לא ילקח לעולם וזה הברכה נשאר לו לעד ולעולמי עולמים כיון שניתן גם מצד הדין ושופטי השופטים הסכימו לברכתו, מי יקחנו מאתו.

1555

1556והנה בשבת קודש נאמר ויברך אלהים את יום השביעי כלומר שברכת השבת היא מאת אלהים. אשר השומרו, יתברך מאת האלהים דייקא שלא בחסד לבד. ולזה אמרו ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, כלומר ברכת שבת. ובודאי ברכת ה' הוא לקיום שיהא נשאר בעשרו ויהיה לו קיום, וזה הוא בברכת שבת כי נאמר בו ויברך אלהים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה זו האבל, כלומר לברך ברכת אבלים שיוכל להיות שילקח הטובה הזאת ממנו ויברך עליו ברכת אבלים כברכת איוב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, כי ברכה זו ניתן לעד ולעולמי עולמים ולא יחליפנו ולא ימירנו כי קודש הוא מאת אלהים.

1556

1557והנה הכתוב אמר למעלה ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וגו' כלומר וה' הוא ובית דינו ברכהו בכל הברכות וזה הוא ברכה אמיתית המתקיימת לעד. וזה שאמר אליעזר עבד אברהם ללבן ובתואל, וה' ברך את אדוני כלומר וה' הוא ובית דינו ברכהו, ועל כן תהיו בטוחים שהברכה הזאת יהיה נשאר לו קיום לעד ולעולמי עולמים.

1557

1558מאוד. אומרו מאוד יתבאר על דרך שכתבנו במקום אחר בביאור מאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ט', ז' וח') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר הטוב מאוד זה יצר הרע וכו' טוב זה מדת הטוב מאוד זו מדת יסורין וכו'. ותוכן הדברים הוא בסוד המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ליקוטי יחזקאל) כי אלו הנשמות הנמשכין משורש הגבורות הקשות הנה כשהם מזככים ומטהרין את עצמם על צד הנכון הם יותר גדולים בערך מהנשמות הנמשכין משורש החסדים. ולעתיד לבוא יהיה העבודה בבית המקדש בלוים שהם שורש הגבורה ולא בכהן שהוא שורש החסד. כי עתה קודם התיקון, שורשי החסדים גדול הוא, שהוא יותר רחוק מן החיצונים, וקרובים אל הקדושה, ויותר נקל להם לעבוד את בוראן. מה שאין כן שורשי הגבורות החיצונים קרובים אליהם כי יניקתם מהם והם קרובים לחטוא ביותר. ועל כן עתה נקראים קטנים בערך, מה שאין כן לעתיד כשרוח הטומאה יעבור מן הארץ ואלו שורשי הגבורות יוטהרו ויזדככו אז יהיו הם במעלה העליונה ולהם משפט הבכורה וכו' עיין שם.

1558

1559ובזה תדע ותבין אשר כל הדברים החזקים הנמשכים משורש הגבורות כשיצאו ויטהרו מרע הנאחז בהן ומתהפכין לטוב אז המה טובים מאוד, יותר מהטוב אשר מתחילתו טוב הוא. וזה סוד אומרם ז"ל (סנהדרין צ"ט.) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שנאמר (ישעיה נ"ז, כ') שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדרא לקרוב. כי זה שהיה רחוק והיה בבחינת הרע והגבורות הקשות אחר כך כשמהפך עצמו לטוב, מעלתו גדולה ועצומה מהטוב בתחילתו ועל כן לרחוק ברישא וכו' כי לו משפט הבכורה כי הגבורות קדמו לחסדים כנאמר שם, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. כי שלוה הבאה אחרי היסורין, שהיסורין נהפך עליהם לטוב, והגבורה לחסד, היא טובה וחזקה מאוד, יותר מהשלוה בתחילה.

1559

1560ומשל קטן לזה, מבחינת האהבה שבלב האדם. שאם בטבע תולדתו מעודו הוא אוהב לה' יתברך כי נולד בטוב לא יוכל להתחזק כל כך באהבתו אהבה עזה ובערה כאש כמו מי שהיה ברע כמה עתים וזמנים ואחר כך הוא נזכר במה שעשה ומתחרט מאוד בלב נשבר ונדכה ומתחיל לברוח מן הרע שהיה בו, אז תוגדל הבערת האש בלבבו באהבה עזה ועצומה חזקה כרשפי אש ממש עד שהיה קופץ ראשו ורובו לתוך האש ממש בשביל האהבה והולך ועושה לו כל מיני סיגופים גילגול שלג וחרולים, ולישב בין הנמלים ולטבול במים הקרים תחת כפור השלג. והכל כי אהבתו בערה כאש עד שלא יחשב אצלו לא גוף ולא ממון ולא אשה ובנים, מהחיוּת בוערת אשר בלבבו. ואפילו ב' בחינות בעלי תשובה, אינו דומה אהבת אלו הנמשכין משורש החסדים, לאהבת אלו הנמשכים משורש הגבורות. כי אלו שהם משורש הגבורות אהבתם חזקה אהבה עזה כרשפי אש והם גדולים מאהבת שרשי החסדים כמעלת הזהב על הכסף כנודע, ומזה גופא תדע מעלת הגבורות אשר נזדככו, על החסדים. מחשיבות הזהב שנמשך משורש הגבורות, על הכסף הנמשך משורש החסדים. ובזה תשכיל ותדע אשר בכל הדברים שבעולם כן, וכן שהרע הנמשך מהגבורות כשמתהפך לטובה, אז הוא טוב מאוד מאוד. ואפשר על כן נקרא יצחק אבינו בזוה"ק (חלק ג', צ"ט:) תשבחתא דאבהן כי לצד שהוא היה משורש הגבורות שנהפך לטוב היה עולה על כולנה. וזה סוד פסק תורתינו הקדושה (סנהדרין י"ז.) בדיני נפשות שאם היו הסנהדרין מסכימים כולם לחייב את האיש אז יצא האיש זכאי מכל וכל מה שאין כן אם היה לפחות אחד ביניהם אומר זכאי היה נידון אחרי הרוב לחיוב כי בחינת כולו חייב הוא סוד הגבורות הטהורות והוא זכאי מכל וכל ולא נאריך. ולזה אמרו ז"ל טוב זה יצר טוב ומדת הטוב מאוד זה יצר הרע ומדת היסורין וכו' כי בחינת הרע כשמתהפך אחר כך לטוב אז הוא טוב מאוד, יותר מהטוב. ועל כן באיוב אחרי היסורין נאמר (איוב מ"ב, י') ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. כי נתהפך לו הרע לטוב מאוד.

1560

1561ולזה אמר להם אליעזר כי אברהם נתברך מאוד בבחינת טוב מאוד שהוא טובה שאין למעלה מזו כי גם אצלו בא הברכה אחרי היסורין שהיה לו באור כשדים וברעבון ובשאר דברים. ובלא זה נתברך במא"ד בבחינה זו כי בא מתרח שורש הרע ונתהפך לטוב והוא כמעלת הזהב המזוקק ממש ואין טובה למעלה מזו. ולזה אמר ויגדל ולא אמר והוא גדול שהוא לשון הווה רק ויגדל שהוא הגדולה אחר העדרו בבחינת תחילתן יסורין וכו' ועל כן גדולתו עד מאוד ויתן לו צאן ובקר וגו', וחשב כאן ח' דברים לומר לו כי נתברך בכל הז' מדות שהם ז' ימי הבנין ועוד עלה אל השמיני שלמעלה מהם המורה על הברכה שהוא למעלה מטבעו של עולם וזו הברכה היא ודאי עולה על כולנה בלתי שיעור וערך והיא מעין עולם הבא וכמאמר חז"ל. והסביר לו בדבר הזה לומר כי אף שעדיין לא כבש הארץ ואין לו מדינות רבות מכל מקום כיון שנתברך עד כזה ממילא הכל שלו כי הלא כל הארץ ומלואה תחת ידיו הוא, וגם זה נכלל בברכת מאוד הנזכר כי שם הוא בחינת טוב מאוד. ומאוד הוא אדם (בראשית רבה ט', י"ב) כי בחינה זו היה לאדם קודם החטא שלזה נברא להתעלה למעלה מטבע העולם ולהתענג מעין עולם הבא שזה תכלית כל האדם.

1561

1562ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה. טעם אומרו כל הסימנים הללו, כי חשש אליעזר אשר ודאי לבן ובתואל מאותן ליצני הדור הם שאמרו חז"ל (תנחומא ריש פרשת תולדות) שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה ולא יאמינו כלל אשר יצחק בן אברהם הוא על כן אמר להם כל הדברים האלה כי הלא שרה היא וידועה בצדקתה מאז מהנפש אשר עשתה בחרן ובודאי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים חלילה להטמא בבעילת בן אל נכר. וגם היא אשת אדוני, ואברהם ודאי ידוע בצדקו ויצא טבעו בעולם וגדול שמו בגוים ובודאי לא יאונה לצדיק כל און לבוא עליה אחרי אשר הוטמאה ח"ו. ועוד כי היא אחרי זקנתה שאין מדרך הטבע להוליד אז אם לא בדרך הנס וכי עביד רחמנא ח"ו ניסא לשקרא לצור צורת ממזר ח"ו בנס למעלה מהטבע. וכלל עוד בלשונו לומר אחרי זקנתה ואחרי מופלג הוא כאומרם (בבראשית רבה מ"ד, ה') כלומר מופלג מזקנתה מה שאין עוד מדרך הטבע בשום אופן להוליד אם לא בנס אשר יעשה ה' לחסידיו לחמודי עולם ולא לקלי עולם ועל כן מכל אלה נכון יהיה לבכם בטוח אשר הוא בודאי בן לאדוני לא מאחר חלילה.

1562

1563ויתן לו את כל אשר לו. דקדק לומר כל אשר לו ולא סתם את אשר לו כי תדע אשר לא על חנם נתברכו אבותינו אברהם בכל יצחק מכל יעקב כל כי זה עיקר הברכה החשובה הקיימת הנקראת כל. כי הנה ברכת הקב"ה יתברך ויתעלה כאשר תרד למטה הנה היא כלולה מכל וכוללת בתוכה כל עניני הצטרכות האדם אשר על הארץ מבנים ועושר וחיים טובים ותורה וחכמה, הכל אשר לכל נכלל בברכת הקב"ה כי הוא השלם בכל וברכתו שלימה בכל וכאשר ירד ברכתו לעולם אינו מוריד לכל אחד דבר המצטרך לו כמו לזה ברכת הבנים ולזה חיים ולזה עושר וכדומה ורק הוא שולח ברכתו לעולם מאור פניו יתברך וכל אחד לוקח מברכה זו כל אשר יצטרך לו זה בנים וזה חיים וכו'. וכמה שמות לברכה זו, תקרא לה אור או השגחה או השפעה וכדומה ואינו אלא אחת וכוללת הכל. ועל כן אנו מבקשים אחר סוף כל הבקשות ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך שאתה תשלח לכולנו ברכת אור פניך ולא יותר מפני כי באור פניך נתת לנו תורה וחיים אהבה וחסד וצדקה וברכה וכו' עד וכל טוב ואנו אומרים זה בברכת שים שלום כי בחינת השלום הוא בחינה הנקראת כל כנודע ולכן אנו מבקשים ברכת כל שתברך אותנו כולנו בברכתך והיא כלולה מכל.

1563

1564ואמנם דבר זה אינו מסור לכל וברכה זו משתנה הרבה מפאת המקבל כי הנה האדם השמח בחלקו ואינו רוצה שום דבר ואינו מתאוה לשום דבר ומספיק עצמו במה שיש לו בנחת ושמחה וכאשר אמר יעקב אבינו ע"ה לעשו אחיו (בראשית ל"ג, י"א) יש לי כל, כלומר אינני חסר שום דבר ואיני רוצה עוד שום דבר קטן או גדול כי הוא העושה לי כל צרכי מה שאני צריך הוא נותן לי, ואני שמח בשמחה במה שיש לי וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ד, י') כי אין מחסור ליראיו, כי ליראי ה' אין חסר שום דבר כי מסתפק בשמחה במה שיש לו ויש לו כל. אז הנה הברכה המגיע אליו מאת ה' אינה נתפסת בשום דבר ובשום גוון ורק נשארת צלולה וברורה כאשר היא, וכוללת כל החפצים שבעולם ומתברך האדם הזה בכל הברכות והישועות כל אשר יצטרך כי קיבל הברכה על שלימותה. מה שאין כן במי שאינו שמח בחלקו ותמיד חסר בנפשו מחיים ועושר ובנים כי אין מסתפק במה שיש לו וחומד ומתאוה לעוד יותר ויותר וכאשר אמר עשו (בראשית ל"ג, ט') יש לי רב, לא אמר יש לי כל כי לא היה לו, רק רוב היה לו והיה מצפה לעוד ועוד כי מרבה נכסים מרבה דאגה ואדם שיש לו מנה מבקש מאתים ונמצא כל עוד שיש לו יותר, חסר יותר. ועבור כן הנה הברכה המגיע אליו מאת אלהים, ושורש הברכה המגיע לאדם לא יגיענו כי אם על ידי שורש נשמתו אשר בשמים ממעל. וקודם תשרה הברכה בשורש נשמתו ומשם יגיע על נשמתו אשר במוחו ושכלו ורוח בינתו כי שם שכינתה כמאמרנו (בנוסח לשם יחוד) שהנשמה שבמוחי וכו' כולם יהיו משועבדים וכו' והברכה הנה היא צלולה וברורה מאוד וכלול מהכל כנאמר.

1564

1565ואמנם כאשר יגיע החפץ בשכל האדם לדבר אחד כמו כאשר יתאוה בשעה זו לבנים או לעושר או לחיים וכדומה, אז לרוב בהירת הברכה, נתפסת בהמחשבה וחמדה ההיא, ונכללת בה ולא תפעול עוד לשום דבר אחר ולא תברך כי אם זו החמדה שהתאוה אז אשר נכללה בה ולא דבר אחר כלל. ועל כן אבותינו שהיה להם בחינה הזו שהיה להם כל ולא היו חסרים שום דבר להיותם שמחים בחלקם, על כן נתברכו בכל. שהברכה שנתברכו בה נשארה אצלם לעד בבהירתה להתברך בכל מעשיהם כל אשר יצטרכו כאשר הורדה בהיר וצליל ונכללת מכל, כן נשארת לעד להיות מברכתם בכל הדברים והחפצים ובכל אשר יפנו יצליחו.

1565

1566וזה אמר כאן אליעזר ויתן לו את כל אשר לו כלומר זה הכל שהיה לאברהם שנתברך בו כמאמר הכתוב וה' ברך את אברהם בכל זה הכל מסר ליצחק והיא ברכה הקיימת לעד בכל אשר יפנה וגם זה ראיה כי ודאי בן אברהם הוא כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם ולא על דבר הפגום ואם ח"ו היה איזה שימוץ פגם לא היה נתברך בזה ובודאי הוא דבר שלם למאוד והברכה תשאר אצלו על צד השלימות כאשר ירדה מאת אלהים כנאמר.

1566

1567וישביעני אדוני לאמר לא תקח. להבין תיבת אומרו לאמר יתבאר על פי אשר כתבנו למעלה טעם שלא צוה אברהם לאליעזר שהוא ישבע שבועת התורה כדת רק הוא השביעו כאומרו ואשביעך בה' אלהי השמים וגו' הוא לצד כי היה אברהם ירא שלא ימצא לו היתר על שבועתו וילך אצל חכם או לפני ג' הדיוטות להתיר לו כי ידרוש טעם שבועתו ויאמר בלבו הלא עיקר חפץ אברהם במשפחתו דוקא אינו אלא עבור שצנועות הם כמאמר חז"ל (עיין ספר חסידים תתרט"ו) מובא למעלה, אבל אם ימצא ריבה אחת בבנות כנען שתהיה גם היא צנועה בדרכיה ובעלת גומלת חסדים הראויה ליכנס בביתו של אברהם הנה על זה לא נשבע ויקח לו אשה מבנות כנען. ועל כן נתחכם אברהם ולא חפץ בשבועת אליעזר כי אם הוא השביעו על דעתו והנשבע על דעת חבירו אין מועיל התרה על זה בשום אופן כי באמת לא חפץ אברהם גם בכשירה שבכשירות שבבנות כנען מפני שארורים הם ואין ארור מדבק וכו' ואפילו מבנות ענר אשכול וממרא או שאר אומות לא חפץ כי אם דוקא ממשפחתו כי ידע אשר שם זיווג יצחק. ועל זה כיוון אליעזר לומר זאת ללבן ובתואל שלא יקשה להם למה זה היה צריך לבוא לארץ רחוקה לקחת אשה ליצחק וכי לא נמצא בכל גבול ארץ כנען אשה הגונה וכשירה שתלקח לבית אברהם אם לא שיש איזה דברים בגו שאין כל אשה נתרצית ללכת לשם. ועל כן אמר להם וישביעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני וגו' כלומר הוא השביעני, ולא חפץ בשבועתי, בכדי לאמר, פירוש להבין מזה אשר לא תקח אשה לבני אפילו אשה שתהיה ראויה לבני נאה במעשיה וצנועה בדרכיה לא תקחנה בשום אופן. וידוע מה שפירש רש"י (פרשת וישלח) בפסוק (ל"ד, ט') בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. שבני יעקב הם יהיו הבוחרים לעשות כחפצם שבנותיהם יתנו להם רק לפי דעתם כאשר יחפצו, ובנות אנשי שכם יקחו להם כרצונם באין מוחה עיין שם. ועל כן אמר אשר לא תקח אשה, כי בודאי אתה תבחר ותקרב לקחת אשה באשר תחפוץ כי לא יצויר שימצא אשה בכל גבול הארץ שלא תחפוץ להיות אשה ליצחק ועל כן אתה תקח מאשר תבחר ותרצה לבחור הכשירה שבכשירות מבנות הכנעני. ועוד אשר אנכי יושב בארצו ופן תאמר שגם זה סניף להיתר השבועה אם יקרה אשה כשירה בשרי המדינה אשר אנכי יושב בארצו תחת ממשלתו וזה דבר גדול הוא להתחתן בשר המדינה ומועיל לכמה דברים ובפרט לגר ממדינה אחרת. ועוד יאמר אשר אנכי יושב בארצו אפילו לא תהיה מבנות כנען הארורים כי אם משאר האומות אשר אנכי יושב ביניהם ואפילו מבנות ענר אשכול וממרא כנזכר למעלה, על הכל השביעני אדוני בשבועה על דעתו דוקא שאבין מזה שלא יועיל התרה על דבר הזה בשום אופן כי חפץ דוקא במשפחתו. אבל ודאי אם היה רוצה לקחת אשה מארצו כל איש היה מוליך בתו אליו אולי יחפוץ בה. ואמנם אפילו במשפחתו לא חפץ שאקח מאשר אמצא. כי כך אמר לי,

1567

1568אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני. פירוש אפילו שם תדקדק ליקח אשה הראויה לבני דוקא במעשים טובים ובצניעות. ואמר להם זה שלא יקשה להם כיון שצוה אברהם דוקא ליקח במשפחתו אם כן למה עשה עוד הנסיון לנסות אם בעלת גומלת חסדים היא ושאר דברים כיון שלא נצטוה רק ליקח ממשפחת אדונו הנה מוכרח ליקח מאשר ימצא ועל כן הקדים להם זה, לומר כן נצטויתי אפילו במשפחתי דוקא אשה הראויה לבני ולא אחרת.

1568

1569ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי. רש"י ז"ל פירש כאן אלי כתוב בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו אמר לו אברהם בני ברוך הוא ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך. והוא פלא כי מה לרמז זה בכאן והיה לרומזו למעלה במקום שאמר אליעזר לאברהם אולי לא תאבה האשה וגו' ונכתב שם מלא וכאן חסר לרמז זה.

1569

1570ונראה כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ס', ז') אמר ר' יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך שנאמר ויאמר בוא ברוך ה'. וכן הוא בדברי הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשת שלח בפסוק ויקרא משה להושע וגו') וזה לשונו: אליעזר יצא מקללות ארור כנען כשאמר לו לבן בֹּא ברוך ה' שאם לא קיימו כך למעלה לא היה נכתב בתורה ואז נכנס לכלל ברוך וכו'. ועל כן אחרי אשר נאמר בוא ברוך ה' שהסכים ה' שבא לכלל ברוך, אמר אֵלָי, כי סבר כיון שכבר יצא מכלל ארור ראוי להדבק בו ואמנם מאת ה' נסבה שישא יצחק את רבקה כי היא בת זוגו מוכנת לו מהר המוריה. או אפשר שאף שיצא אליעזר מכלל ארור, דוקא הוא לבד, עבור ששימש הצדיק באמונה אבל לא בתו ובפרט שנולדה קודם לכן בהיותו עוד בכלל ארור. והנה טעם מה שלא אמר כאן כאשר אמר לאברהם, אולי לא תלך האשה ההשב אשיב את בנך וגו', כי לא רצה לגלות להם דבר זה אשר היה נכנס אצלו דבר זה בגדר השאלה באופן ההוה אמינא שיבוא יצחק שם, כי ירא שיאמרו אחרי ראותם כל מעשה הנסים האלה, וכל עין יראה ויגיד אשר ודאי מה' יצא הדבר. פן יאמרו אמת כי עיקר דבר הוא מה' שתהיה רבקה אשת יצחק אבל באופן שיבוא יצחק אליה. ועל כן לא הזכיר זה כלל וידעו כי לא נכנס בשום ספק בעולם אשר ודאי לא יבוא יצחק אליהם רק היא תבוא לשם, ויתנו אל לבם אשר אם לא תלך אז תיכף יתבטל השבועה ויפנה לו לקחת אשה אחרת ויקפצו הם ויקדימו הם לשלחה אליו שתבוא לבית אברהם אשר אין כמוהו במעלה בעושר ובגדולה.

1570

1571ויאמר אלי ה' אשר התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך וגו' ולקחת אשה לבני אז תנקה מאלתי כי תבוא אל משפחתי ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי וגו'. גם בפסוק הזה נמצא טעם מה שלא אמר להם זה ששאל את אברהם אם ישיב את בנו שמה כי הכל סיפר להם ולא זה. ואכן כי כיוון לומר להם אשר אברהם הבטיח לו אשר בודאי הקב"ה ישלח מלאכו ויצליח דרכו ולקחת אשה לבני כלומר ודאי כן יהיה אשר ולקחת ואין הדבר תלוי כלל ברצונם כי המה אנוסים על פי הדיבור אחרי שהקב"ה יסבב כל כך אשר בודאי תצליח ולקחת אשה לבני משם. כי אם יצוייר אשר לא יתנו אז והיית נקי מאלתי פירוש אני פוטר אותך מן השבועה כי בודאי מן הנמנע הוא מכל הצדדים שלא יתנו לך וכל כך אני בטוח אשר אני פוטר אותך מן השבועה כשלא יהיה כך. והן ודאי לא חפץ אברהם באשה אחרת בשום אופן אך היה לבו נכון בטוח בה' אשר ודאי כן יהיה וממילא תבינו אשר לא בדעתכם תלוי הדבר, והדבר אשר יצא מפי המלך מלכי המלכים הקב"ה אין להשיב בשום אופן. ועל כן לא אמר להם שאלת ההשב אשיב וגו' כי היה מוכרח לומר על זה תשובת אברהם רק את בני לא תשב שמה ומשמע מזה אשר זה יוכל להיות באמת שהם לא יתנו וזה לא רצה לומר כלל שברצונם הוא, כי רק הקב"ה כן צוה וכן יעמוד. ואמר להם ועתה תראו אשר ודאי כאשר אמר אדוני, ה' ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך, כן נעשה. כי,

1571

1572ואבוא היום אל העין. ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ה. ובראשית רבה נ"ט, י"א) היום יצאתי והיום באתי שקפצה לו הדרך. ועתה הלא אתם רואים נס בתוך הנס כי אם נקפצה הארץ לפני למה לא הביאני ה' עד רחוב העיר לשאול על משפחת בית אברהם והביאני והעמידני על המעיין והבנתי שאין זה כי אם לבחון על ידי המים איזה הנערה הנבחרת לבן אדוני. על כן,

1572

1573ואמר ה' אלהי אדוני אברהם אם ישך נא מצליח וגו'. כי ידעתי שאין אני כדאי לבקש מלפני הקב"ה שישמע לדברי ויזמין לי לפי מחשבתי שתבוא אשה ותעמוד בנסיון שלי, אך מחמת שאלהי אברהם הוא, שאברהם הודיע אלהותו יתברך בעולם וזכותו הוא שיעמוד כאן להראות לי האשה אשר הוכיח לבן אדוני ועל כן רק ה' אלהי אברהם למען אברהם הוא שיעשה ולא לנו.

1573

1574והנך רואה שקיצר אליעזר כאן בכמה וכמה דברים ממה שאמר בהשאלה, וגם בעשיות רבקה. ונראה שהכל עשה בכדי שלא להשביח את המקח בפניהם לספר כל המעלות טובות שראה ברבקה בעליית המים לנגדה ובברכת מעשה ידיה ועוד שארי דברים שפירשנו במקומו ממדות טובות שראה אז ברבקה כי היה ירא שלא ירבו עליו מאוד מוהר ומתן להפלגת שבחי רבקה. גם לא אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם כי זה הכל אמר למעלת רבקה כפי דברינו למעלה והסתיר זאת מפניהם. גם לא פירש להם עת עמידתו על המעיין שהיה לעת ערב לעת צאת השואבות שלכאורה גם זה היה לו לסימן לעשות הנסיון במים ואולם הסתיר דבר זה בפניהם לכמה טעמים. אחד, כמו שכתב הרב האלשיך זללה"ה שלא יאמרו הרי נתת עיניך באלו היוצאות לשאוב מים שעל פי רוב לא תעשה זאת כי אם אחת מן השפחות, ונתרצית לישא כזו לבן אדוניך, ואיך ניתן לך בת מלך ארם. והשנית, כי הם ודאי ידעו עת צאת רבקה מאתם שהיה לעת ערב, רק עת בואו שמה לא ידעו ואולם אחר שסיפר להם שבא בנס לשם ביום אחד ובודאי לא יעשה הנס דבר שאין מצטרך עתה להביא אותו לשם מקודם ובזה ודאי דבר בעתו מה טוב.

1574

1575וכפי הסיפור עתה נראה שהעיקר בזה היה רק שה' נתן בלב רבקה שתאמר שתה וגם גמליך וגו' בכדי שתגמור נסיון אליעזר בזה כי אותה הוכיח ה' ליצחק מ' יום קודם יצירתו לומר בת פלוני לפלוני והיה מסבב שתאמר רבקה כך בכדי שיגמור זיווגם אבל לא מחמת מדת טובה של רבקה שחפצה לגמול חסד מאוד מאוד. ולזה אמר אני טרם אכלה לדבר וגו' שמזה נראין הדברים שמה' הוא שתהיה היא בת זוגו של יצחק וגמר ה' רצון צדיק אברהם לקחת בת אחי אדוני לבנו, אבל אין ראיה מזה כלל על מדת טוּבָה.

1575

1576ויותר נראה לומר בהקדם לדקדק במה שאמר היא האשה אשר הוכיח ה' וגו' ולכאורה תיבת האשה מיותר והיה די לומר היא אשר הוכיח וגו'. ואכן כי אמר להם שממה נפשך היא ראויה ליצחק כי אם טבעה כך שרצונה בחסד מאוד ורצונה דוקא להוסיף לאורח ממדת טוּבָה ודאי היא הראויה ליצחק, ולבוא לביתו של אברהם, ואם אין טבעה בכך וה' הוא שהזמין דבר זה בפיה ושינה את טבעה בכדי שתהא כנסיונו ודאי היא שהוכיח ה', ומה' היתה זאת. ולזה אמר להם שהוא העמיד הנסיון על זה ואם תאמר אלי גם אתה שתה וגם לגמליך אשאב ממה נפשך נכון הוא או היא האשה הראויה אליו מצד עצמה או היא אשר הוכיח ה' לבן אדוני ועל כן בין כך ובין כך כיון שודאי היא הראויה, חלילה לכם למנוע אותה מאתו. והנה כן היה כי,

1576

1577אני טרם אכלה וגו' עד וגם הגמלים השקתה. ובזה ודאי נתוודע לי בבירור כי היא ודאי הראויה לבן אדוני ועשיתי מעשה להוציא בירור מחשבתי מכח אל הפועל ואשאל אותה וגו' בת מי את ותאמר בת בתואל וגו' כמו שידעתי במחשבתי בבירור כן אמרה לי מפורש במענה פיה. ולא כיוון עתה לומר זמן השאלה שהיה זה קודם ואחר כך ואשים וגו' (ועיין ברש"י ז"ל שפירש שינוי הסדר ולדרכינו כה יאמר) רק אמר להם כי כאשר נתברר לו במחשבתו, כן באמת היה כי שאלה ואמרה לו כן. ואחר כך חזר לסיפור המעשה כי אחר הנסיון ואשים הנזם על אפה וגו' כי כן נגמר ונתברר במחשבתו אשר ודאי ממשפחת אברהם היא אחרי ראותו כי היא הראויה ליצחק ואין ראויה אליו כי אם ממשפחתו.

1577

1578ואקד ואשתחוה וגו' עד לקחת את בת אחי אדוני לבנו ועתה אם ישכם עושים וגו' ואם לא הגידו לי וגו'. לכאורה סוף דבריו סותרים תחילת דבריו שתחילה אמר ואקד ואשתחוה וגו' עד לקחת את בת אחי וגו' משמע שכבר הוא בידו בודאי בלי ספק שיקח בת אחי אדוניו לבנו והשתחוה על זה ואחר כך אמר אם ישכם וגו' הגידו ואם לא וגו' ואמנם נודע המבואר בזוה"ק (חלק א', קפ"ד.) אשר מוטב שיפיל האדם עצמו לתוך נחשים ועקרבים מליפול ביד שונאיו כי אלו יש להם בחירה ותוקף יצר הרע כנודע. ולזה אמר להם הנה אני בודאי רואה הדבר ברור בחוש כי מה' הוא שהיא תנשא ליצחק והשתחויתי לה' על זה שהנחני בדרך אמת ונתן בלבה לעשות כנסיוני ויוכל להיות על ידי זה מעשה הלקיחה ואך כי על כל פנים הבחירה בידי האדם לעשות רצון קונו או למרוד על דבריו, ועל כן אם ישכם עושים חסד ואמת כלומר חסד של אמת כי האמת כדברי הוא שהיא זיווגו של יצחק הגידו לי ואם לא כי הבחירה בידכם להיות בבחינת יודעים רבונם ומכוונים וכו' הגידו לי ואפנה על ימין (ועיין בזה בילקוט חדש בעניני זיווגים בענין השני נדחה מפני הראשון ובענין פן יקדמנו אחר ברחמים).

1578

1579ויען לבן וגו' מה' יצא הדבר וגו'. חז"ל אמרו כאן (בראשית רבה ס', י') מה' יצא וגו' מהיכן יצא רבי יהושע בר נחמיה וכו' מהר המוריה יצא ורבנן אמרו מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' עד כאן. והוא אינו מובן ועיין במפרשים. ולדעתי יאמרו מהר המוריה יצא כלומר מהאי דחזינן בהולדת רבקה שנולדה בעת עקידת יצחק בהר המוריה והיה זה משום שעד העקידה לא היה יצחק ראוי לזיווג מפני שהיה מסטרא דנוקבא כנזכר למעלה, ותיכף כשניתן בו נשמה מסטרא דדכורא נולדה רבקה, ודאי מה' הוא שהיא זיווגו. וחד אמר מהאי דקמא ותהי אשה לבן אדוניך כלמר מהנסיון שלך נראה וניכר כי מה' הוא והראה בחוש על ידך אשר ותהי אשה לבן אדוניך וגו' כאשר דבר ה' כלומר שהראה הדבר במופת נגלה לעין כל כאילו דבר ממש עתה ותהי אשה לבן אדוניך.

1579

1580או אפשר יאמר הכתוב כאשר דבר ה' על דרך שכתב הזוה"ק (חלק ג', קנ"ח.) בפסוק בוא ברוך ה' פירוש ה' אמר בוא ברוך שיצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, ולזה אמרו כאן ותהי אשה לבן אדוניך וגו' כאשר דבר ה' כלומר אמר בפירוש כן ותהי אשה וגו'. ועל כן,

1580

1581ויהי כאשר שמע וגו' וישתחו ארצה לה' וגו'. כי אחרי שמעו כי שלוחי ה' המה לדבר דבריו וה' הסכים על ידו בכל אלה הודה לה' והשתחוה לו, וזה אומרם מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' כלומר זה דבר ה' היה.

1581

1582ויוצא העבד וגו'. לכאורה העבד האחרון מיותר אחרי אומרו כבר עבד אברהם, ואכן הודיע הכתוב גדולת אברהם ועושרו כי אף עבדיו היו להם עבדים לשמשם וכדרך השרים הגדולים שאף ששולחים עבדיהם לעסקיהם לא יצאו כצאת העבדים לבדם כי אם בעבד לעבדים, ולזה אמר ויהי כאשר שמע עבד אברהם וגו' אז ויוצא העבד פירוש העבד שלו הממונה לעבדו ולשמשו הוציא מהאמתחת כלי כסף ואחר כך ויתן הוא בעצמו לרבקה.

1582

1583ומגדנות נתן לאחיה ולאמה. טעם נתינת המגדנות להם אפשר לומר שכיוון לשם קיום מצות סעודת הבראה מה שמברין את האבל סעודה ראשונה ואברהם אבינו שקיים כל המצוות גם מצוות דרבנן כמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב:) מן הסתם כן לימד לעבדו זקן ביתו וכן עשה. ואכן מגודל צניעות שהיה בו שהיה הצנע לכת עם ה' אלהיו לא יפרסם דבריו שנותן להם לשם מצוה כי אם לשם מגדנות להטעימם בפרי חדש בפרט ממתיקת פירות ארץ ישראל בדרך חיבה (כי אמרו חז"ל (ילקוט רמז ק"ט) שבתואל מת) ועל כן רמזה התורה זאת במה שאמרה לאחיה ולאמה להראות כי אביה מת והוא האכילם לשם סעודת אבלים.

1583

1584או אפשר לכך נתן להם מגדנות לפי שאמרו חז"ל (שם) שכשראו את הצמידים נתקבצו להרוג לאליעזר וכו' והניחו קערה לפניו וסם המות בתוכה ובזכות אברהם נתחלפה הקערה ואכל בתואל ממנה וכו' עד כאן. ואליעזר היה יודע מזה כי המלאך הודיעו כמו שמובא בדברי הרב האלשיך ועל כן לא רצה אליעזר שיאכלו עוד ממאכל שלהם שלא ימותו ותצטער רבקה, או בשביל רחל ולאה שעתידים לצאת מלבן ועל כן נתן להם מגדנות משלו שיאכלו משלו ולא משלהם.

1584

1585ואפשר עוד לפי שבנס נתחלפה הקערה ולא רצה ליהנות ממעשה נסים (תענית כ"ד. רש"י ד"ה אלא כאחד) ולא חפץ עוד לאכול ממאכל שלהם, אך לא רצה להראות להם זאת בפרהסיא שאינו רוצה לאכול מאכלם ועל כן נתן גם להם מגדנות שיאכלו כולם מפירותיו וממילא גם הוא יאכל מהם ולא יהיה ניכר כל כך שאינו חפץ בפת בּגָם.

1585

1586או אפשר לצד שכתבנו למעלה שירא אליעזר שלא יחשדוהו בנתינת המתנות לרבקה קודם החיתון פן ח"ו כיוון לדבר עבירה וכו' על כן נתחכם לתת להם מגדנות לבד ולא מתנות ואם ח"ו היה בלבו מחשבת חוץ היה נותן להם מתנות רבות כמו במצרים שנאמר ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וכו' שנתנו לו מתנות גדולות לפי דעתם שסברו שאחיה הוא אבל כאן ומגדנות לבד נתן לאחיה וגו' דרך שמחה וחדוה מפרי ארץ ישראל ולא מתנות.

1586

1587ויאכלו וישתו הוא והאנשים וגו' וילינו ויקומו בבוקר וגו'. מגיד הכתוב צדקתו כי לא מחמת אכילה ושתיה נתעכבו שם ביום ההוא רק מחמת שבלא זה היו צריכים ללין שם כי לעולם יצא אדם בכי טוב ואין מקדימין טפי מצפרא כמאמר חז"ל (בפסחים ד'. בתוספות שם). והראיה שלמחרתו ויקומו בבוקר ויאמרו וגו' שתיכף בהשכמתו הקדים אמירה ולא אכלו ושתו כלום ולא המתינו כלל לסעוד לבבם קודם היציאה כי היו זריזים בשליחות מצוה שלהם להביא זיווגו של יצחק לבשר טוב לאברהם שהזמין לו ה' ממשפחתו כאשר רצה, ומזה תלמוד כי לא אכלו ושתו אמש רק מחמת שבלא זה וילינו וגו' כאמור.

1587

1588ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו וגו' אחר תלך. דקדקו לומר אתנו והיה די לומר תשב הנערה ימים וגו' ואמנם כי הנה נודע אשר בתואל מת משני טעמים. אחת, אמרו חז"ל (בראשית רבה ס', י"ב) כי הוא רצה לעכב את רבקה והרגו המלאך. והשנית, אמרו במדרש (מובא בילקוט רמז ק"ט) כי שם היה נוהג המנהג הרע הזה שכל בתולה שתנשא תבעל לטפסר תחילה ועל שם זה היה נקרא בתואל לפי שהוא היה המלך בארם אז, וכל בתולה היה נשאת אליו קודם ואמרו אנשי עירו אם אינו עושה כן לבתו אנו הורגים אותו וכו'. ולזה אמרו תשב הנערה אתנו כלומר אתנו לבד תוכל לישב כי עתה כבר אין חשש עיכוב, וחשש איבוד בתוליה בבעילת בן נכר. ואחר תלך, פירוש היא בעצמה תלך לשם ולא תצטרך לבוא עוד פעם שנית אחריה, גם לא תמתין עלינו שנהיה אנו מוליכין אותה שמה כי מזה יכול להיות עיכובה על פנאי שלנו לבוא אתה שמה, רק בעצמה שלא על ידך וידינו תלך. ולזה,

1588

1589ויאמר אליהם אל תאחרו וגו'. פירוש כי מה שאמרתם שאני אלך לדרכי והיא בעצמה תלך אחר כך זה ודאי אי אפשר שאשוב שמה בלעדה, ואהיה מוכרח להתאחר אתה פה לישב עמה, ועל כן אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי כי הנה אתם רואים שה' הצליח דרכי לבוא ביום אחד מהלך י"ז יום וכל כך השכינה מתלבטת בשבילי למהר זיווגו של יצחק לעורר יחוד העליון על ידו ואיך תהיו אתם המאחרים בדבר הזה.

1589

1590גם יאמר אל תאחרו וגו' ולא אמר לא תאחרו בלשון בקשה כי אמר להם ידעתי שודאי אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי בכל הדברים מתחילה ועד סוף וכשאביכם רצה לעכב המיתו ה' ועל כן ודאי אל תאחרו אותי ולמה זאת לכם לדבר מזה ולא תחוסו על נפשכם ממה שעיניכם ראו בעת הזאת.

1590

1591גם יאמר אל תאחרו וגו' כלומר זה שאלך בלעדה או אשאר פה על ימים, ודאי אי אפשר. ולא תפעלו כי אם עיכוב מעט שעה ושתים בדברי רצוי ופיוס להניחה תיכף, נא אל תאחרו אותי ברגע, וה' הצליח דרכי כאמור ביציאה וביאה היום יצאתי והיום באתי. ובעיכוב רגע אחד יאמר עליכם (קהלת ט', י"ח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. כי הלא ה' הוא שממהר ביאתה שמה ואל תחטאו בילד ועל כן שלחוני ואלכה לאדני כלומר לאדני ליצחק כי גם הוא קרוא אדון אליו כאשר אמר להלן על יצחק, הוא אדוני. והכל בכדי למהר זיווגו לעורר זיווג ויחוד העליון בד' אותיות שמו יתברך. או יאמר ואלכה לאדוני לאברהם לרוץ לבשרו בטוב ולהגיד לו בדבר החסד שעשה ה' אלהיו עמו.

1591

1592ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. פירוש שבודאי שָׂם ה' דבר בפיה להגיד בזה דבר מה, כאשר בעת הנסיון שָׂם ה' הדברים בפיה לומר שתה וגם גמליך אשקה וגו' כי כל ההנהגה בזה דבר ה' הוא. וכן היה אשר,

1592

1593ויקראו לרבקה וגו' ותאמר אלך. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס', י"ב ומובא ברש"י בפסוק זה) אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים. ולכאורה זה כדברי עזות נגד אמה ואח הגדול ממנה שתלך אף שלא ברצונם ובפרט בדבר הזיווג והיא קטנה בת ג' שנים שתדחוק ללכת לבית בעלה. ואמנם לדברינו נכון כי היא אמרה כן בהכנעה וענוה כלומר הנה אתם רואים שכל הדבר הזה מה' הוא ואבי כשרצה לעכב המיתו ה' ועל כן למה לכם לעכב הלא ודאי סוף הדבר יהיה שאלך על כרחכם באיזה סיבה מה' ואיך תעמדו בדבר הזה. ואפשר רמזה להם בדבריה כי גם המה מוכנים למיתה אם יעכבו ולזה אמרה אלך מעצמי וכו' פירוש אם תעכבו סוף שאלך בעצמי שלא תהיו אתם בעולם כמקרה שקרה לאבי ולזה כשמעם עצה טובה שנתנה רבקה להם. הנה תיכף,

1593

1594וישלחו את רבקה אחותם וגו'. כלומר הם שלחו אותה מדעתם ורצונם בשמחה ויברכו אותה כדרך המשלח בתו לנשואיה בשמחה ובשירים ובברכה ועל זה אמר הכתוב (משלי י', כ"ד) ותאות צדיקים יתן.

1594

1595ותקם רבקה וגו' ותלכנה אחרי האיש וגו'. מודיע הכתוב כי אליעזר כתורה עשה שלא רצה לילך אחריה כי אסור לאדם לילך אחורי אשה רק היא הלכה אחריו. ואכן כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה' וברש"י לך לך פסוק אחר הדברים וגו') כל מקום שנאמר אחרי מופלג כי רבקה לרוב צניעות שהיה בה הלכה ברחוק מופלג מן האיש מפני הבושת וצניעותה להתקרב אליו אף מאחוריו. ואמנם אמרו חז"ל (שבת קכ"ז:) בחסיד אחד שפדה ריבה אחת והשכיבה תחת מרגלותיו וכו' ושאל לתלמידיו במה חשדתוני ואמרו לו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבו וכו'. והנה כבר כתבנו למעלה שאליעזר לא הלך לבדו כי אם עם עבדים רבים לשרתו וכאשר אמר הכתוב (לעיל נ"ט) עבד אברהם ואת אנשיו. ועל כן מורך עלה בלב אליעזר שלא יפגע בה איש אחד מאנשיו כיון שהיא הולכת מאחריו ומופלג ממנו לרוב צניעותה, ולא היו בדוקים אצלו. ועל כן ויקח העבד את רבקה וילך (כי אינו מובן פירוש הכתוב כי כבר הלכו אחריו ולדברינו יאמר ויקח וגו') כלומר כי רבקה בעצמה לקח אצלו אתו עמו לשמרה מפגיעת אנשים שעמו. ועל עצמו היה בטוח כי הוא היה שליט ביצרו כמאמר חז"ל (בבראשית רבה נ"ט, ח') בפסוק המושל בכל אשר לו עיין שם. ואולם רק רבקה בעצמה לקח אתו אבל לא נערותיה כי הם הלכו אחוריו רחוקים ממנו כי לא היה צריך רק לשמירת רבקה להביאה טהורה לבעלה ולא האחרות. וידוע אשר קודם מתן תורה לא היה הערבות מאחד על חבירו שעל כן זכה חנוך להתהלך במלאכי אש (עיין ילקוט ראובני פרשה זו) אף על פי שלא מסר נפשו להחזיר למוטב לאנשי דורו, שלא היה הערבות ולא נמשך אחריהם. מה שאין כן משה רבינו ע"ה מת במדבר עבור ערבות הערב רב שלקח אתו כמו שאמרו חז"ל (זוה"ק חלק א', כ"ז:) ועל כן לא הוצרך אליעזר לשמור נערות רבקה ואנשיו שלא יבואו לידי חטא ואך רבקה בעצמה לקח אתו כאמור. וגם יאמר ויקח העבד את רבקה וילך כלומר שהלך כדרכו כהליכת איש במהרה מה שאין דרך האשה לרכוב כמו כן אך ה' היה בעזרו שתלך רבקה כמוהו למהר ביאתן ליצחק.

1595

1596גם יאמר ויקח העבד את רבקה וגו'. כי אליעזר נשא קל וחומר בעצמו מיום אתמול שהלך הוא לבדו ונקפצה לו הארץ שיבוא לשם ביום אחד עד עת ערב צאת השואבות ועתה כאשר גם רבקה הולכת ורבקה ידועה בצדקתה ומלומדת בנסים במעיין המים שעלה לקראתה ועל כן ויקח את רבקה אצלו לצרף זכותה אצלו בכדי למהר ביאתו. וגם אפשר לנסות עוד בזה צדקת רבקה אם יקפיץ ה' הארץ בשבילה. אבל הכתוב מעיד כי,

1596

1597ויצחק בא וגו' ויצא יצחק לפנות ערב וגו' וירא והנה גמלים וגו'. פירוש זו הליכה זו ביאה שתיכף כאשר לקח רבקה והלך בא יצחק וגו' וראה גמלים, ואמנם יגיד הכתוב כי לא כיום אתמול עתה כי שם בא לעת ערב לעת צאת השואבות והוא קודם שקיעת החמה או אחריה וכאן בא לפנות ערב שהוא תיכף אחר חצי היום כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) צלותא דאברהם מכי משחרי כותלא שהוא עת ינטו צללי ערב וגו' כי טובים השנים מן האחד רבקה ואליעזר כאמור.

1597

1598ותשא רבקה את עיניה ותרא וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס', ט"ו) בפסוק שלמטה מזה ראתה אותו הדור וכו' רבנן אמרי הוא ופלסונו (פירוש המלאך ההולך אחריו כמו שפירש הרב במתנות כהונה) ונראה שדייקו זה ממלת את הנאמר את יצחק, כלומר הטפל ליצחק והוא או תארו המופלג או המלאך המלוהו וכל זה לא בעיני בשר ראתה כי זה הכל רוחניות הוא. והדר תארו שאמרו ודאי לא קאי על זיו הדר פניו בגשמיות כי אין זה שבחי הצדיקים, והתורה אינה מדברת מזה. כי אם הדר, שורשו למעלה, ומלאך ההולך אחריו שם, כי משם נמשך ממילא עד למטה בגשמיותו. אבל עיקר הדבר הוא למעלה והצדיקים אינם רואים כי אם למעלה בשורש בעיני השכל. וידוע שכשרוצה האדם להשגיח בעיני השכל אז צריך לתת נשיאות ראש להמוחין ושכל שלו ואז רואה ומביט מה שלא ראה מקודם ולזה אמר ותשא רבקה את עיניה שהגביהתה את עיני השכל שלה לראות בשורש הדבר ותרא את יצחק הטפל לו בשורשו. ולזה אמרה,

1598

1599מי האיש הלזה וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בפרקי דרבי אליעזר ומובא בילקוט רמז קמ"א) בפסוק (בראשית ל"ז, ט"ו) וימצאהו איש וגו' זה גבריאל שנקרא איש (דניאל ט', כ"ג) והאיש גבריאל וכו'. ועל כן שאלה מי האיש פירוש זה המלאך אשר אני רואה, אם הלזה ההולך בשדה שהמלאך הולך אחריו, או לקראתנו הוא בא בשבילנו. ולזה ויאמר העבד הוא אדוני פירוש הנה הוא ממש אדוני בדמותו וצלמו כמעט שהוא אדוני (כנודע בחינת יצחק בחינת הגבורה שהוא בחינת גבריאל) ועל כן ודאי נראה שאחריו הולך ולא לנו.

1599

1600ויביאה יצחק וגו' ויקח. הקדים הכתוב הבאתה לאהל שרה קודם לקיחתה להגיד בזה שבח צדקת האבות כי אף שאליעזר היה הנאמן בעיניהם על כל אשר להם כנאמר המושל בכל אשר לו וגו' מכל מקום בדבר מצוה אחת לקחת אשה כשירה הראויה לזיווג לא סמכו עצמם על שום אדם כי אם לראות ולנסות בעצמם ככל אשר יוכלו עד שיהא הדבר ברור בעיניהם כשמש שאין בזה נידנוד דבר אשר לא כֵּן לפני בוראם ברוך הוא וברוך שמו, מרוב פחדם ויראתם מפניו. ועל כן תחילה אמר הכתוב ויספר העבד וגו' את כל הדברים אשר עשה והוא בנסים שנעשו לו והנסיונות ברבקה כמאמר חז"ל (בבראשית רבה ס', ט"ו) ומזה ודאי היה ראוי להאמין כי ודאי רבקה בת זוגו ובפרט אחרי המעשים טובים שראה אליעזר בה מרוב טוב חסדה ועליית באר מים לקראתה, עם כל זה לא רצה יצחק לסמוך על זה כי אם לראות בעצמו מה בה קודם לקיחתה. ועל כן אחר כל אשר עסק אליעזר ברבקה ומסרה לבעלה, נאמר ויביאה יצחק האהלה פירוש יצחק בעצמו הביאה קודם לאהל שרה לראות אם תהיה היא ממלאת את מקומה ויחזרו הדברים שפסקו במיתת שרה וכשראה שחזרו כל הדברים ונעשית דוגמת שרה אמו כמאמר חז"ל (שם ט"ז) אז ויקח את רבקה וגו'.

1600

1601ותהי לו לאשה. לכאורה היה די לומר ויקח את רבקה לאשה, ואמנם יאמר על דרך אומרם ז"ל (בבראשית רבה י"ז, ג') בפסוק (בראשית ב', י"ח) עזר כנגדו זכה עזר וכו'. ועל כן אמר ותהי לו לאשה פירוש לו לעזרו לסעדו ככל אשר תוכל. וגם על דרך אומרם ז"ל (יבמות ס"ג:) מצא או מוצא וכו' ולזה יאמר לו לאשה, לאשה שהיא לו שהוא מצא, והיא לו טפילה אליו כמצא אשה מצא טוב.

1601

1602ויסף אברהם ויקח אשה וגו'. נודע מאמרם ז"ל (בבראשית רבה ס"א, ד') שהיא הגר וכו', ואמנם שינה הכתוב את טעמו להיות משמעות הכתוב כאילו אחרת לקח לומר שלא לקחה כמקודם שנאמר שם בוא נא אל שפחתי כי אף אחר היותה בחיקו של אברהם היה תורת שפחה עליה כי שפחת שרי היתה והיא לא רצתה לשחררה כמו שכתבנו שם במקומו ואברהם הודה לדבריה ואמר הנה שפחתך בידך וגו', אבל עתה שמתה שרה ונתרוקן רשותה מעליה ונשארה ביד אברהם לא רצה עוד אברהם לבוא אליה בתורת שפחה ושיחררה מקודם, ולזה אמר הכתוב ויוסף וגו' ויקח אשה, אשה ממש בלא תנאי אחר כלל, ולא שפחה. או על דרך המבואר בטור אבן העזר (סימן ד' סעיף י"ב) הנושא שפחתו יצאה לחירות וזה אומרו ויקח כיון שעשה בה ליקוחין מיד נעשית אשה ויצתה מתורת שפחה.

1602

1603ושמה קטורה. חז"ל אמרו (תנחומא סוף פרשה זו) ולמה נקרא שמה קטורה מפני שנאים מעשיה כקטורת וכו', ונראה שהוציאו זה כי אמרו רבותינו (אסתר רבה ו', ב' בפסוק ושמו מרדכי) וזה לשונם: הרשעים קודמים לשמן נבל שמו שבע בן בכרי שמו, וכו' אבל הצדיקים שמן קודם להם, ושמו מרדכי, ושמו אלקנה, וכו' דומין לבוראם ושמי ה' וכו'. ועל כן מדנאמר כאן ושמה קטורה שמורה על בחינת הצדיקים מכלל שנאים מעשיה כקטורת.

1603

1604ותלד לו. אומרו לו לפי שבישמעאל נאמר (בראשית כ"א, י"ג) וגם את בן האמה וגו' כי אינו נקרא בנו כלל לפי שבן הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו נקרא בנו אלא בנה (קידושין ס"ח:), אבל כאן שכבר כתבנו שלקחה לאשה ממש כי שיחררה, נאמר ותלד לו כי אלו לו ילדה ונקראים על שמו.

1604

1605ויתן אברהם וגו' ליצחק. חילק עתה נכסיו בחייו ולא קודם בהיות יצחק עם ישמעאל לבדו לצד כי ישמעאל היה בן האמה ואינו נקרא בנו כלל כנזכר וממילא לא היה יורש עם יצחק כמאמר שרה (שם שם, י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני וגו', כי אין לו חלק ונחלה עמו. מה שאין כן עתה שלקחה לאשה והבנים בניו הוכרח לחלק נכסיו על פיו ונתן כל אשר לו ליצחק במתנה מחייו, לבטל שלא יירשו עם יצחק.

1605

1606ולבני וגו' אשר לאברהם וגו'. פירוש לפי שהם לאברהם ונקראים על שמו כאמור, הוכרח לחלק להם בחייו מה שאין כן לישמעאל בן האמה אפשר שלא נתן לו כלל ובפרט שנפרד ישמעאל והיה דר במדבריות תמיד מעת גורשו מפניו ועל כן באו בני ישמעאל בימי אלכסנדרוס מוקדן לדון עם ישראל על ירושת אברהם כמאמר חז"ל (בסנהדרין צ"א. ובבראשית רבה ס"א, ז') לפי שמהכתוב הזה נראה שלא לקח ישמעאל כלום ועיין בדברינו למטה בפסוק ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וגו'.

1606

1607נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. חז"ל אמרו (עיין רש"י כאן) אותן מתנות שקיבל מפרעה ואבימלך וכו', והוא על דרך שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית מ"ו, ו' לשון רש"י) אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי וכו' על כן נתן להם כל המתנות וישלחם מעל יצחק וגו' פירוש ששלח המתנות מעל יצחק שלא יהנה יצחק גם כן מהם להרגילו להיות שונא מתנות. והאמת שמה שקיבל אברהם המתנות מפרעה ואבימלך לא היה אלא בשביל קדושת שמו יתברך להגדיל הנס, שאילו השיבו את שרה ריקנית יש מקום ללצים לומר לאחר שנתעללו בה החזירוה, ועכשיו שהוצרכו לבזבז ממון ולפייס יהיו יודעים שעל כרחם השיבוה ועל ידי נס. והראיה, שממלך סדום לא רצה ליקח מחוט ועד שרוך נעל שלא יאמר אני העשרתי וגו' ועיין בדברינו במקומו שכתבנו עוד טעמים נכונים בזה מה שלא רצה ליקח ממלך סדום כלום.

1607

1608ואלה ימי שני חיי אברהם וגו'. מלת ימי נראה כמיותר והיה לו לומר ואלה שני חיי וגו', ואכן נודע מאמר הכתוב (משלי י', כ"ז) יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים וגו' ולכאורה אין תחילתו הפכת סופו כי פתח בימים וסיים בשנים והיה לו לומר יראת ה' תוסיף שנים וגו'.

1608

1609ואמנם ידוע כי האדם בבואו לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא צריך לחשוב חשבונות מכל הימים שעברו עליו מיום היותו על האדמה אם היה בכל אחד ואחד צורך גבוה שעבד בו עבודתו יתברך השייך אליו דייקא, כי כל יום ויום יש לו צינור מיוחד והשפעה מיוחדת, והעבודה נשתנה בכל יום ביומו מיום אתמול כי יעבור, כי מתלקטין ומתעלין בו בירורין חדשים וניצוצות קדושה אחרים מה שלא נבררו ביום אתמול ולא יבררו ביום מחר. ועל כן אמרו חז"ל בכל בחינות התורה והמצוות בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. כי ממש חדשים לבקרים המה אשר מתחדשים בכל יום ויום בבחינת עבודה אחרת, והמשכיל על מוצא דבר מבין הדברים האלה על לבבו אשר מתחדש בלבו בכל יום תמיד בחינת עבודה אחרת באהבה ויראה וכל המדות והתלהבות לבו לעבודת האל ורואה בתורה הקדושה דברים מחודשים ובחינות אחרות ובכל עבודת שמו יתברך איך לעבדו עבודה תמה כזה וכזה, וכמאמר חז"ל (עירובין נ"ד:) בפסוק (משלי ה', י"ט) דדיה ירווך בכל עת, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם וכו'. וכל הטעמים הללו כולם אינם רק מבחינת טעמו וראו כי טוב ה' חיות אחרת, אהבה אחרת, יראה אחרת, והכל בדברים הללו שלמד ושקרא אתמול. כי הקב"ה הוא הנותן התורה תמיד בכל עת ובכל שעה, וטעמי התורה מתחדשים בלב האדם בכל יום ביומו לפי ערך שורש יום ההוא למעלה בבחינתו.

1609

1610ועל כן צריך האדם לעת פקודתו לתת דין וחשבון מכל ימיו שעברו עליו אם לא נפקד אחד מהם מלתקן בו דברים השייכים לתיקון אותו היום, והנה מי שאינו עושה כן הרי הוא שב לעולמו קצר ימים שאינו בא לשם עם כל הימים כי נחסר ממדת ימיו הרבה שאינם נכנסים בחשבון עבור שלא תיקנם ולא נתן להם הראוי להם, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ט, ו') הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך. כלומר שנתת ימי מדודים כדבר הנמדד בטפח למדדם אם הם ראויין לעלות לחשבון ועבור זה וחלדי כאין נגדך כי אין לי ימים ראויים לפניך.

1610

1611ואמנם על כל פנים אם דבר טוב נמצא באדם בימי חייו, שכאשר נזכר ביום מיומו במעשה יום אתמול שעבר מאתו בלתי עבודת קונו, ונותן זאת על לבו כי הוא עתיד ליתן דין וחשבון בעד זה ומתמרמר בלבו ומתחרט מאוד ועל ידי זה נתלהב לבו לגשת אל הקודש באהבה עזה לברוח מבחינת הרע כל עיקר ולקבל עליו מחדש בהתלהבות לבו עבודת שמו יתברך, עבודה תמה לבל ירף מחשבתו ממנו וליחד אליו יתברך כל פרטי אבריו וחושיו שלא לדבר דבר ולא יחשוב בשום מחשבה ולא יעשה שום תנועה קלה בלתי דבר הנוגע לעבודתו יתברך וממליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מלכות גמורה ומקבל עליו ליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיו הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, אז בזה הוא מתקן היום אתמול שעבר עליו בביטול עבודת קונו כי אחרי שעל ידי ביטולו ביום אתמול בא עתה לעבודה הגבוה באהבה עזה ונמצא נעשה טפל למצוה והירידה היה צורך עליה ומתחברים יחד יום אתמול והיום ונתעלים לרצון לפניו יתברך ובאופן שיהיה הביטול ביום אתמול באונס גמור ובשוגג אבל לא שיעשה כן בכיוון חלילה לבטל רגע עבודה כדי שיתחרט על זה אחר כך, ונודע אומרם ז"ל (יומא פ"ז.) האומר אחטא ואשוב וכו' אין מספיקין בידו וכו' ונודע טעם הבעש"ט על זה אשר אי אפשר לתקן אחר כך חטאו אם עשאו בכוון שישוב עליו כידוע.

1611

1612וזהו שאמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים פירוש כי מי שהוא ירא מה' ומתחרט על הזמן אשר נחסר מאתו ועושה תשובה לפני קונו באמת כנאמר אז תוסיף ימים שהוא מוסיף לעצמו הימים שעברו עליו ולא נחסר ממנו אף יום אחד מכל ימיו, ולהיפוך ברשעים שאינם עושים תשובה לא די שימיהם נחסר מהם כי אף שנות רשעים תקצרנה ששנותיהם נקצרים ונחסר מהם.

1612

1613והנה אדם הבא למעלה בכל הימים שלימים על אופן הזה הנזכר הנה ודאי גם זה טוב אבל אין ימיו מסודרין כסדרן על ימי חייו, ויום ב' קודם ליום א' וכדומה לפי ערך תיקון היום אם תיכף למחרתם או לג' וד' ימים או אפשר אחר שנה ושנתים. אבל אדם שתיקן כל ימיו ושנותיו בטוב ונעימים מעודו ולא פגם בהם כלל ולא נפרד אף רגע מאתו יתברך הנה הוא עולה שמה בכל ימי חייו הימים כסדרן על הסדר השלם.

1613

1614וזהו שאמר הכתוב כאן ואלה ימי שני חיי אברהם פירוש אפילו הימים מן השנים כולם היו שני חייו שחי בהם (בבחינת ובחרת בחיים) ולא נחסר בו אף יום אחד מכל ימיו וכל הימים היו מסודרין על סדר שנותיו שלא הקדים אחד לחבירו כי מעודו לא היה בו יום אחד בביטול עבודתו יתברך עבודה תמה. ולזה אמר אשר חי מאת שנה וגו' שתיבת אשר חי לכאורה מיותר כי כבר אמר שני חייו ואמנם כי שני חייו אינו מורה על גוף הדבר כי אם על הנזכר שכל ימיו ושנותיו היו שני חייו שבכולם חי בהם בחיות בוראו ברוך הוא ועתה אמר גוף הדבר אשר חי מאת שנה וגו' וכל השנים הללו כולם היו ימי שני חייו כאמור.

1614

1615ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה. יש מלות מיותרות בפסוק זה ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב) שמת אברהם אבינו ה' שנים קודם קיצו כדי שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה ואין זה שיבה טובה שהבטיח שמו יתברך לאברהם. ולזה אחר שחשב בימי אברהם שהוא קע"ה שנים ונמצא נחסרו לו ה' שנים משנותיו אמר תחילה ויגוע והוא ענין המיתה הנאמר אצל כל הצדיקים ואחר כך אמר וימת אברהם בשיבה טובה כלומר זה שמת אברהם בזמן הזה הוא עבור השיבה טובה (והב' של בשיבה היא כמו בשביל שיבה) אחר שהקב"ה הבטיח לו שיקבר בשיבה טובה הוכרח למות ה' שנים קודם שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה כאמור, אבל הוא היה ראוי לחיות ק"פ שנים כחיי יצחק.

1615

1616זקן ושבע. יבואר על דרך אומרם ז"ל (תענית ה':) ויהי כי זקן שמואל (שמואל-א ח', א') עדיין לא סיב כל כך מה עשה הקב"ה קפץ עליו זקנה, וכאן הנה הקב"ה רצה להשביע את אברהם אוהבו בזקנה ושיבה להיות שבע ימים במותו שיראו כל הבריות כי כן הוא עושה לאוהביו, ואכן כי היה מוכרח למות ה' שנים קודם מילוי שנותיו בשיבתו עבור עשו ונמצא שהיה שיחה בפי הבריות שאינו משביע אוהביו בשיבה טובה מה עשה הקב"ה הקפיץ עליו זקנה ושיבה כמו אם היה חי כל הק"פ שנים הראויין לו, ולזה אמר זקן ושבע שהיה נראה לכל כאילו הוא שבע בזקנה ומלאו ימיו ושנותיו.

1616

1617ויאסף אל עמיו. לא נודע פירושו, ונראה שהוא על דרך אומרם ז"ל (עיין מגילה ט"ו.) אין הצדיק מת אלא לדורו ולזה אמר ויאסף אסיפה שלו אינו אלא אל עמיו על דרך (ויקרא י', ו') וכל בית ישראל יבכו את השריפה.

1617

1618או יאמר על דרך ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואמרו חז"ל (בבראשית רבה ל"ט, י"ד) אלו הגרים שגייר וכו', והם נקראים עמו ממש כמו שאמר הקב"ה למשה לך (שמות ל"ב, ז') רד כי שחת עמך ואמרו חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו') זה הערב רב שנקראו עמו לפי שהוא קיבלם לגיירם, ולזה אברהם נאסף אל עמו אלו הגרים שגייר מעודו והלכו לעולמם ונאסף גם הוא אליהם.

1618

1619ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה וגו'. לכאורה אינו מובן אומרו אל מערת המכפלה ולא במערת וגו', ואולי כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ב, ג') מי שזכה לגמול חסד לשרה זכה לגמול חסד לאברהם וכו'. והראת לדעת כי לא יצחק וישמעאל לבד היו עמו בפטירתו, ומה שלא אמר הכתוב רק יצחק וישמעאל, הוא לפי שלא נכנסו במערה לקברו רק הם כי שם אין רשות לאחר ליכנס אבל ברחוב עד פתח המערה ודאי שהלכו כולם לגמול חסד עם אברהם. ולזה אמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה פירוש אל המערה לא נכנסו כי אם הם אבל עד פתחו של מערה לא היו יחידים בדבר הזה. ובזה יוצדק מאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז:) מלמד שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו. ואם ברחוב ובשוק, הא אין מכבדין בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה (ברכות מ"ז.), אלא ודאי כי זה אינו קאי רק עעל פתח המערה ששם כיבד ישמעאל את יצחק והוליכו לפניו וראו כולם כי עשה ישמעאל תשובה.

1619

1620מערת המכפלה. אמר המכפלה ולא מערת מכפלה לבד כי חז"ל אמרו (עירובין נ"ג.) המכפלה שנכפלה בזוגות אדם וחוה אברהם ושרה וכו', ונמצא קודם קבורת אברהם בה לא היה שייך לקרותה המכפלה כי עדיין לא נכפלה ולזה אמר מערת המכפלה כלומר שנכפלה עתה בזוגות ומה שקראה הכתוב גם קודם לזה מערת המכפלה הוא על שם העתיד כמו בכמה מקומות כידוע.

1620

1621ויהי וגו' ויברך אלהים את יצחק בנו. דקדק לומר יצחק בנו ולא יצחק לבד, כי חז"ל אמרו (ברכות ז'.) בפסוק (שמות ל"ג, י"ג) הודיעני נא את דרכיך וגו' מפני מה יש צדיק וטוב לו וכו' אמר לו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק וכו' עד צדיק וטוב לו צדיק גמור וכו'. והנה לפי תירוץ הראשון הנה גם ברשע בן צדיק מגיע לו טובת עולם הזה כי זה חילוקו מצדיק בן צדיק, שצדיק בן צדיק טוב לו בעולם הזה ועולם הבא ורשע בן צדיק טוב לו בעולם הזה לבד, ולפי זה גם ישמעאל היה ראוי לברכה ברכת עולם הזה. ולפי תירוץ השני צדיק וטוב לו צדיק גמור וכו' הנה ברשע שאינו גמור גם הוא ראוי לברכה ברכת עולם הזה וישמעאל שעשה תשובה קודם מיתת אברהם, על כל פנים כרשע שאינו גמור יחשב ומגיע לו הברכה.

1621

1622ואכן כי אלה הדרכים והמדות. הנה דרכי הוי"ה יתברך מדת החסד והרחמים להיטיב גם לשאינו ראוי כרשע בן צדיק ורשע שאינו גמור אבל מדיני אלהינו יתברך ודאי שלא יטיב כי אם הראוי לטובה מכל הצדדים שיהיה צדיק גמור וצדיק בן צדיק כי אם ימצא צד אחד לא כן הרי מדת הדין מקטרג עליו. ולזה כאן חפץ הקב"ה לסלק את ישמעאל מהברכה שלא יתברך כי אם יצחק לבד כי אין לישמעאל חלק ונחלה עמו, נהג עתה במדת דינו יתברך שלא לברך כי אם הראוי לברכה מכל הצדדים. ולזה אמר ויברך אלהים את יצחק בנו כלומר נהג עתה במדת הדין שלא לברך כי אם את יצחק שהוא צדיק גמור וגם בנו לפי שהוא בן אברהם והוא צדיק בן צדיק, וכל זה הוא שלא להשרות שם הברכה על ישמעאל, כי שם הברכה הוא הכולל כל טוב שבעולם. אבל מכל מקום לך ראה מחסדי ה' יתברך עם ישמעאל שעד היום זרעו במים רבים ומלך גדול במלכי הארץ.

1622

1623ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וגו' הגר המצרית שפחת שרה וגו'. פרט הכתוב כאן כל יחוסו מה שהיה די לומר ואלה תולדות ישמעאל לבד וכבר ידענו אותו מי הוא ואיזה הוא, ואכן יאמר הכתוב כי כל תולדות ישמעאל הללו שהוליד כל כך נשיאים ונתרבה זרעו, הכל כי בן אברהם הוא וכבר הבטיח לו הקב"ה ואמר (בראשית כ"א, י"ג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא. ואך לפי שאמר בן אברהם שקראו על שמו מה שבאמת אינו נקרא על שמו כלל כי אם אחרי אמו כאומרו וגם את בן האמה, ואומר (שם שם, י') גרש האמה ואת בנה, כי בן הבא מן השפחה וכו' (קידושין ס"ח:). על כן פרט מי הוא ואמר אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה וגו' להראות כי בן שפחה הוא, ועוד שפחה מצרית, שאסורה לבוא בקהל ישראל כי מצרית ראשונה היתה, ואברהם לא נשאה כי אם על פי הדיבור שהיה צורך שעה להוציא פסולתו (שהיה נמצא בו מזוהמת תרח אביו שהולידו בעת נדת אמו כמו שכתב בליקוטי תורה בריש איוב) במצרית הלז בכדי שיצא יצחק זך ונקי כמו שכתבנו במקום אחר. ובזה טעו בני ישמעאל בימי אלכסנדרוס מוקדן ותבעו ירושת אביהם כמו שאמרו (בסנהדרין צא. ובבראשית רבה ס"א, ז') לפי שראו כאן פעם אחת שנאמר בן אברהם. והאמת הוא כאשר כתבנו שלא נאמר רק להראות מהיכן זכה ישמעאל לתולדות האלה מחמת שעל כל פנים זרע אברהם הוא והקב"ה הבטיחו על כך אבל מפורש אמר לו וגם את בן האמה ולא בנך רק זרעך הוא טיפת זריעתך בו אף שאינו מתיחס אחריך. אך גביהה בן פסיסא השיב להם כי ממה נפשך אנו פטורין אם כדבריכם שהוא נקרא בנו הרי ודאי גם הוא נכלל במאמר ולבני הפגלשים וגו' נתן אברהם מתנות וכו' וחילק נכסיו בחייו ואם כדברינו שאינו נכלל במאמר ולבני וגו' כי אינו בנו ממילא מסולק הוא מתורת ירושה. ולזה אמר הכתוב להלן,

1623

1624אלה הם בני ישמעאל וגו' שנים עשר נשיאים לאֻמֹתָם. פירוש הן המה השנים עשר נשיאים שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם שנים עשר נשיאים יוליד ואמר לאמתם כי כולם נמשכים אחרי האם (עיין במהרש"א בחידושי אגדות סוטה מ"א: שפירש גם כן לאמתם מלשון אם) ונקראים בני האם לבד ולא בני האב ועל כן בתולדות עשו לא נזכר באלופיו לאמתם כי היה בן הגבירה ולא בן השפחה, ואך על כל פנים אינם נקראים זרע יצחק עבור שאמר הקב"ה לאברהם (בראשית כ"א, י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק כמאמר חז"ל (נדרים ל"א.).

1624

1625ועוד אפשר מה שקראן הכתוב לאמתם כי הגוים אינם מתיחסים כי אם אחרי האם ולא אחרי אביהם כי שטופי זימה המה וכל אחד נולד מכמה אבות ואיך יתיחסו אחרי האב וכמו שפירש רש"י במצרים (שמות י"ב, ל'). ונחזור לענין כי תולדות ישמעאל אינם רק לפי שהיה בן אברהם וההיפוך לזה אמר הכתוב ביצחק ואלה תולדות יצחק וגו' כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ג, ב') בפסוק (משלי י"ז, ו') עטרת זקנים בני בנים וגו' אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב משל לאחד וכו' עד יעקב אשר פדה את אברהם וכו'. ונמצא שכל עיקר תולדותו של אברהם מה שהוליד בנים ולא נשרף באור כשדים על ידי נמרוד, הכל הוא עבור תולדות יצחק שהוא יעקב אשר פדה את אברהם, ולזה אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, כלומר אלה התולדות של יצחק בן אברהם הם שגרמו להיות אברהם מוליד את יצחק היפוך מישמעאל שלא היה לו תולדות רק בזכות אברהם ובזה תראה ההפרש בין בן הגבירה לבן האמה שלולא תולדות יצחק לא היו באין כולם לעולם.

1625

1626ואלה תולדות יצחק וגו' אברהם הוליד וגו'. כל המפרשים ראו כן תמהו מה שהודיע כאן הכתוב שאברהם הוליד את יצחק, והנראה על פי המבואר בהקדמת הזוה"ק (ב:) וזה לשונו: עאלת אות שי"ן קמיה וכו' עד אבל והואיל דאתווין דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא בגין דלא אתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק"ר וכו' דהא אות שין אות קשוט איהו אות קשוט דאבהתן דאתייחדו בה וכו' עד כאן. ויש לומר אשר לזה אמר הכתוב (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב וגו' ולהבין למה תלה האמת דוקא ביעקב ולא באברהם ויצחק, ואכן היא עבור האמור כי עיקר השקר הוא כאשר ח"ו יש ירידה להשי"ן ויש כח לאותיות ק"ר להמשיך השי"ן אצלם שתיעשה תיבותם שקר ומתגבר השקר בעולם מה שאין כן כשיפעל פעולה בעולם להחזיק כח השי"ן ותהיה במעלה עליונה ונתעלית במעלות אז אין כח לאותיות הק"ר ליטול השי"ן אצלם ונשארים לבדם אותיות ר"ק המורים על המיעוט כמאמר חז"ל ויתפרדו כל פועלי און שאין חיבור להג' אותיות ומתמעט ומתבטל השקר ויסכר פי דוברי שקר וגובר האמת בעולם מבחינת השי"ן שהוא אות קשוט כנזכר, ועל כן הנה יעקב אבינו בחיר האבות הוא המשלים לג' קוי השי"ן שאבהן אתייחדו בה כי הוא בחינת עמודא דאמצעיתא ואברהם ויצחק נכללו בו אברהם מימינו יצחק משמאלו ואז על ידו נתחזק השי"ן בתוקף רב ובחוזק ונתעלית למעלה לראש ומבטל השקר בכוחו הגדול ומגביר האמת בעולם ולכן תתן אמת ליעקב דוקא כי הוא המשלים להשי"ן להפרד מאותיות ק"ר להתחזק במדתה שהוא אות קשוט כנאמר, ועל כן כל עוד שלא נולד יעקב בעולם היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ריש פרשה זו) כי עדיין היה השקר גובר מאוד בעולם ולא עצרה כח השי"ן להתעלות למעלה בחזקתה ונטלוה אותיות הק"ר ונתגבר אבל כשנולד יעקב אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק כלומר מיד כשהוליד יצחק תולדות בעולם ונולד יעקב מיצחק והוא בן אברהם ונשלמו השלושה אבות אז כולם פתחו פיהם והודו ואמרו אברהם הוליד את יצחק כי נתבטל השקר וגבר האמת ליעקב ולכל אחד ואחד אַמַת אֶמֶת תפסו להודות על האמת שאברהם הוליד את יצחק כאמור.

1626

1627או יאמר אברהם הוליד את יצחק. כי הנה רש"י ז"ל כתב כאן (והוא ברש"י ישן) בזה הלשון: אברהם הוליד את יצחק לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. וצריך להבין למה היה צריך להקרא אברהם דוקא בכדי להוליד יצחק וגם על מה זה הודיענו הכתוב זאת כאן. ויתכן לומר לצד ששם אברהם הוא כי אב המון גוים נתתיך וזה היה אחר לידת ישמעאל ולא כיוון הקב"ה כי אם על יעקב ועשו שהם שני גוים ישראל ואדום כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית י"ז, ו') ונתתיך לגוים. ועל כן קודם לידת יצחק שממנו יצא התולדות שני גוים יעקב ועשו היה צריך להקרא אברהם אב המון גוים לרמז זה. וכן משמע מפורש ממה שאמר לו הקב"ה (שם שם, ה') לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך והפרתי אותך וגו' ונתתיך לגוים וגו' והם יעקב ועשו כנאמר. ולזה אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו' והם יעקב ועשו האמורים בפרשה ועל כן אברהם הוליד את יצחק דוקא לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם הולידו ולא קודם כי עיקר שם אברהם הוא לצד שהוא אב ליעקב ועשו כאמור.

1627

1628או יאמר בדרך זה, ואלה תולדות יצחק אברהם הוליד וגו'. פירוש מעת שאברהם הוליד את יצחק היה ראוי לתולדות אלו כי קודם לידתו כבר רמז הקב"ה בשמו שיהיה ליצחק תולדות שני גוים, ובזה נכון מאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ג') וזה לשונם: אברם נקרא אברהם יצחק נקרא אברהם דכתיב ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם וכו' ולכאורה דרש זה פלאי. ועם האמור הוא מובן כי כל עיקר שם אברהם הוא עבור אב המון גוים שהוא תולדות יצחק, יעקב ועשו. ואם כן מכל שכן שיצחק ראוי להקרא אברהם שהוא אב הסמוך ליעקב ועשו ועל כן רמז הכתוב שגם יצחק נקרא אברהם וכאומרם. ולפי זה כן יהיה פירוש הכתוב ואלה תולדות יצחק בן אברהם פירוש מחמת אלה התולדות הוא בן אברהם דוקא ולא בן אברם ועל כן גם הוא נקרא אברהם כי הן אברהם נקרא על שמם וממילא גם יצחק ראוי לזה וכנאמר. ועתה מתחיל הכתוב לספר איך שתולדות אלו נקראו גוים וגו' עד שאמר לה ה' שני גוים בבטנך וגו'.

1628

1629גם יתבאר מאמר כתוב הזה בזה הדרך כי הנה ידוע מאמרם ז"ל (שמות רבה ל', ג') ואלה מוסיף על ענין ראשון ולכאורה מה שייך כאן מוסיף על ענין ראשון, ואכן לצד שסיים הכתוב בפרשה הקודמת בתולדות ישמעאל הידועים בשמם אשר לא טובים המה אמר כאן ואלה וגו' לומר שנמצא גם בתולדות יצחק לא טובים כהמה והוא עשו הרשע ועל שדבר זה הוא גנאי לצדיק יצחק שיוליד בן רשע כזה על כן סיים הכתוב בן אברהם כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' לפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו' בא הכתוב ויחסו אחר אהרן וכמו כן כאן לפי שנמצא בתולדותיו מוסיף על ענין ראשון שהם בני ישמעאל והוא בזיון ליצחק אבינו בא הכתוב ויחסו בן אברהם הוא. והנה ביארנו למטה בפסוק ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' אשר זה שנולד עשו כל כך ברע היה מסיגי פסולת רבקה אמנו מה שנשאר בה מזוהמת אביה ואמה וכל משפחתה שהיו אנשי רשע עיין שם, ועל כן לא הועילה תפילתה להולדת בניה כמאמר חז"ל (יבמות ס"ד.) ויעתר לו ה' לו ולא לה שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו' כי היא לזוהמת רשע אביה ואמה שהיה נמצא בבטנה לא היתה ראויה להוליד כלל כי לא אמרה תורה שלח לתקלה ועל כן אפילו עיקר מטרון לא היה לה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ה') כי נולדה באופן שלא תלד כלל למען לא יצא מצדקת הזה בנים רשעים כל כך שיכהו עיניהם עבורם ולזה גם תפילתה לא הועילה ואך יצחק שהיה צדיק בן צדיק הגם שגם בו היה עוד קצת מסיגי הגבורה שנקלט בעשו בנו מכל מקום כיון שרובו טוב היה והיה ראוי יעקב לצאת ממנו הועילה תפילתו שגלף לה הקב"ה עיקר מטרון שתלד. ולזה אמר הכתוב כי לא תקשי לך כל כך על תולדות יצחק שעשו הרשע יצא ממנו כי הן אברהם הוליד את יצחק פירוש שזכות אברהם פעל שיוליד יצחק תולדות כי אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו' ועל כן לא אמר ואברהם ילד את יצחק רק הוליד פירוש הוא גרם ליצחק להוליד תולדות אבל תפילתה לא הועילה לצד שהיא צדקת בת רשע ועל כן לרשעת אבי רבקה ואמה יצא עשו אדמוני כולו ברשע ואין ליצחק כל כך בזה.

1629

1630ועוד יאמר לפי דרך זה ואלה תולדות יצחק בן אברהם כלומר שקרה לתולדות שלו כמו שקרה לאברהם בתולדות שלו שהוליד אחד צדיק ואחד רשע כן גם הוא הוליד יעקב ועשו האמורים בפרשה, ואכן אמר הכתוב אברהם הוליד את יצחק כי הנה נודע אשר על כן יצחק זרע לאברהם ולא ישמעאל כי ישמעאל אינו אלא בירורי פסולתו של אברהם אשר היה צריך להוציא זוהמתו בשפחתו וכל עוד שלא הוציא הזוהמא ההיא ממנו לא היה נקרא שמו אברהם כי היה עדיין חסר ה' אברים שאינם ברשותו ועיקרם ראש הגויה כי הוא הראש לכל התאות כמו שכתב הרד"ק בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי עיין שם, וכל עוד שהיה זוהמתו בו היה שמו אברם ולא היה לידת ישמעאל כי אם לזה שיצא הזוהמא בו והוא הפסולת והקליפה שקודם להפרי אבל אין זה עיקר הפרי, ואחר לידתו קראו הקב"ה אברהם שהיה שלם בכל רמ"ח אבריו ואז הוליד בדמותו וצלמו עיקר הפרי אשר זרעו בו שהוא לבד נקרא זרעו ויצא שלם ונקי, ועל כן רק ביצחק יקרא לו זרע ולא בישמעאל כי זה הוא הפרי כידוע. וכמו כן ממש בשני תולדות יצחק אף שהיו בבטן אחד ומאב ואם אחד מכל מקום עשו לא נולד אלא בשביל לשאוב את הזוהמא וכמאמרם (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא וסריותו (פירוש זוהמתו) עמו ואמרו משל לעבד שהולך לשטף את המרחץ תחילה כדי שאחר כך ירחץ המלך, ועל כן גם יצחק הוליד אחד צדיק ואחד רשע להיות הקליפה והפסולת תקדם לפרי בכדי שאחר כך יצא הפרי זך ונקי בלי שום תערובת פסולת וסיגים. ועל כן הנודר מזרע אברהם מותר בישמעאל ובעשו כמו שאמרו חז"ל (נדרים ל"א.) כי הם אינם נקראים זרע כלל וכלל כי לא באו אלא לשטף את המרחץ וכאמור, ולזה אמר הכתוב כאן ואלה תולדות יצחק בן אברהם כנאמר שתולדות יצחק הם כמו תולדות אברהם אחד הפרי העיקר ואחד פסולת הקליפה. ולמען תדע מי העיקר ומי הפסולת אמר כאשר אברהם הוליד את יצחק שבלידת ישמעאל עדיין היה נקרא אברם שלא היה על השלימות הגמור ובודאי הוא היה הפסולת והקליפה מה שאין כן בלידת יצחק היה נקרא אברהם השלם בכל אבריו והוא הפרי והטוב, וכן כאן מי שיצא ראשון הוא הוא הזוהמא ופסולת הקליפה ויעקב הוא הפרי והעיקר והוא זרע יצחק ולא אחר וכאשר סיים הכתוב ורב יעבוד צעיר, כי ברבות הימים כאשר יוגמר בישול הפרי על תיקונה אז הקליפה תפול ורוח תשאם והפרי תשאר לעד ולנצח נצחים.

1630

1631עוד יתבאר מקרא קודש הזה כי הנה כבר כתבתי בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרך ג' פרק א') לבאר את המבואר הזוה"ק בכמה מקומות במדת הבינה הידוע לחכמי לב אשר היא בעצמה רחמים פשוטים רק מינה דינין מתערין להבין על בוריה שמרחמים יהיו דינין מתערין עיין שם. וכאן נבאר בדרך אחר כי נודע אשר עיקר החדוה והשמחה משמאלא אשתכח כמו שהוא בזוה"ק (חלק ב', קס"ט:) בכמה מקומות, ואף שלכאורה יפלא כי למה לא יהיה בחינת החדוה והשמחה מבחינת החסד כי הוא המשמח אלהים ואנשים מה שאין כן בחינת הדין המעניש לבני אדם והוא מדת הפורעניות, ואמנם הכל בחכמה עשה אלהינו יתברך שמו ומה רבו מעשיו כי הוא השלם בכל השלימות והוא אחד יחיד ומיוחד, וכל מדותיו מיוחדים בתכלית היחוד והיו לאחדים ממש כנודע אשר יראה שהוא גימטריא גבורה הוא גימטריא שלושה פעמים חסד הנמשך משם ע"ב שהוא שורש כל החסדים.

1631

1632והענין כי נודעת לכל משכיל אשר עיקר הבריאה היה להיטיב לבריותיו ואף על פי כן כל בריאת העולמות היה בשורש הדין כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו) אלא שאחר כך שיתף מדת הרחמים. ואכן ההטבה השלימה על אמיתתה אינה כי אם בחסד הבא מהדין כלומר שהדין נותן לעשות חסד לזה, כלומר להיטיב. וכאשר אמרו חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע פירוש שמגיע להם מזונותם בדין הגמור חלף עבודתם, מה שאין כן אם אחד ניזון רק מחסד נקרא צדקה שהקב"ה מיטיב עמו ברוב חסדיו שלא כראוי לו לפי מעשיו.

1632

1633וידוע אשר גם קודם בריאת העולם היו נשמות ישראל נהנין ומתעדנין מזיו שכינתו ברוך הוא אשר אין שיעור וערך לנועם זיו התענוג הזה. ואמנם זה אינה הטבה שלימה לפי שהיתה מצד החסד לבד שלא היה מגיע להם שום שכר חלף עבודתם כי לא עבדו את בוראם ברוך הוא בשום דבר והוא הנקרא נהמא דכסופא וכל מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכוליה באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג'). ועוד כיון שהיו כל ימיהם בטוב לא נודע להם הטובה הזה אם טובה היא אם רעה כי יתרון אור אינו אלא מן החושך כי אם לא היה שום בחינת החושך בעולם והיה הלילה כיום יאיר תמיד לא היה איש יודע שזה האור טובה הוא כיון שלא ראה וידע מעולם שום בחינת חושך והיה סבור שמוכרח להיות כך וכבר כתבנו מזה כמה פעמים וכמו שכתוב בזוה"ק (ויקרא מ"ז:) תועלתא דנהורא אינו אלא מגו חשוכא וכו' עד אמר רבי יצחק לא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא נמצא מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא וכו' עד כאן. וכן הוא בכל הדברים שבעולם כי אם לא היה עני ואביון בכל הארץ לא היה ניכר הטבת העושר בשום אופן וכמו שלא יחשב לטובה ההילוך על עפר הארץ כיון שהוא תמידיות ונודע זאת לכל משכיל. ועל כן בעוד שהיו הנשמות מתעדנין בזיו נועם שכינתו יתברך מעודם כל ימיהם לא היו מכירין נועם תענוג הזה כי היו סבורין שכן מוכרח להיות ואין שום בחינה אחרת בעולם.

1633

1634ולשני הטעמים האלה הוריד הקב"ה את הנשמות בתוך גופות בני אדם ונתן להם תורה ומצוות וצִוָם על עבודתו בכדי שישולם להם שכרם בדין חלף עבודתם. ועל כן משורש הדין נתהוה בחינת הרע בעולם בכדי שיוכל האדם בבחירתו להתמשך גם אחרי הרע וכשיתגבר על יצרו ויכוף הרע ויגביר הטוב וכמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (חלק א', קמ"ח:) ואז בדין ישולם שכרם שלא בדרך נהמא דכסופא וניזונין בזרוע והוא ההטבה השלימה על אמִתתה. וגם כשיהיו בזה העולם ויראו ברע אשר ימצא לעושי רע, הרע הזה יבחין להם הטוב שיראו וישמחו בהטובה המגיע להם וידעו אשר זה טובה גדולה היא להם מאת ה' הטוב על שבחרו בטוב ובעבודתו. ושני טעמים האלו אחד הם, כי אפשר מטעם השני לבד לא היה עושה הקב"ה להטעימם ברע בכדי שיבינו אחר כך טובתו ואך אחד נמשך מחבירו כי עבור שהיה מוכרח לברוא הרע בכדי לשלם שכרם בדין ואז ממילא יראו ברע אשר יגיע לעושי הרע ויבינו בטובתם ויזונו בזרוע בטובה שלימה כי הקב"ה חפץ חסד הוא בתכלית, להיטיב לבריות בהטבה שלימה שאין כמוהו. ועל כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה (בראשית רבה ס"ו, ד') כי הן בתחילת עבודתן ודאי אשר אינם מבטלין כל כוחי הרע בתכלית, ועל כל פנים ימצא איזה שמץ מנהו ולזה תחילתן יסורין, ולבסוף כשמגברין את הטוב בשלימות על הרע וכופין לכל בחינת הרע תחת ממשלתם אז יגיע להם הטובה והשלוה לשכרן בדין. וגם אם לא יהיה להם יסורין מתחילתן לא יבינו אחר כך בהטובה המגיע להם כיון שיהיו בטובה מעת הוולדם והכל אחד כי זה נמשך מזה כאמור.

1634

1635ועל כן עיקר השמחה והחדוה משמאלא הוא כי אין שמחה כיוצא מחושך לאור, וחכמינו קבעו ברכה על זה יוצר המאורות או בורא מאורי האש והכל לטובת האורה כאשר יצא מחושך כי לא שייך שמחה בדבר אשר תמיד כן הוא. ולמשל שמחת אב ואם בבנם עיקרו הוא כאשר יתרחק מאתם ולעתים רחוקות כאשר יבוא יגדל השמחה בעיניהם לאין קץ ותכלית בעת בואו, מה שאין כן בהיות הבן ביושבי שולחנו תמיד לא יוגדל השמחה כל כך. ועיקר השמחה בכל הדברים הוא, כאשר הקב"ה מתוך צרה ימציא פדות ורוחה כשיהיה האדם בצרה גדולה ואחר כך הקב"ה יוציאו מאפילה לאורה מיגון לשמחה אז תגדל שמחת האיש ההוא מאוד מאוד. וכמו כן בכל אשר נעשה כי כאשר האדם עוזב קצת מלבו דרכי ה' אז ישרה דיני אלהים על האדם להענישו ברעות המתרגשות לבוא לעולם כמו במעשה המן לישראל ותיכף כשחזרו בתשובה וישימו שק במתניהם והמתיקו הדינים בשורשן כי כשיש דין למטה אין דין למעלה (דברים רבה ה', ה'), וכאשר קבלו הדין להכנע לפני בוראם נמתק הדין והגיע להן שכרן בדין הזה לשמחם בשמחת אמת להמציאם מתוך צרה פדות ורוחה. ובימים האלו הקב"ה נותן בהם שמחה וחדוה מבחינת הדין כי הדין כלול מחסד כנזכר וכשנתגבר החסד אשר מתוך הדין אז הוא שמחת האמת והטובה השלימה ביתרון אור אשר מתוך החושך. והבן לכל הדברים הנאמרים.

1635

1636ועל כן מדת הבינה היא היא תכלית הטובה השלימה המתוקנת לנו לעולם הבא ועליה נאמר (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ומינה דינין מתערין כי זה הוא עיקר הטובה והחדוה העמוסה לאין קץ להיטיב אחרי הדין הן מחמת שהיא הטובה המגיע בשכר והן מחמת שהוא אחר הרע שמבחין את הטוב והבן. ועל כן היא נקראת בחינת היובל והחירות. ונודע אשר לא ימצא בחינת היובל והחירות כי אם בהיות קודם עבד והוא מבחינת הדין והפורעניות כי כל עיקרה היא בבחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה והיא הטובה השלימה מכל הבחינות ועל כן מינה דינין מתערין וכאמור, ותיכף אחר כלות הדינין בהמתקתן אחר קבלת היסורין אז גבורה ג' פעמים חסד כלומר שהוא טוב על ג' פעמים מבחינת החסד לבד המגיע שלא בדין כי זה הוא תכלית החסד והטובה.

1636

1637ולהבין למה דוקא ג' פעמים נראה כי אינו דומה מלך המגביה אחד משריו ויועציו ומנשאהו לכל לראש לא יכונה הטובה כי אם לטובה גדולה סתם או על ב' פעמים כי היה שר ועכשיו שר גדול מה שאין כן כרום זלות לבני אדם כשהקב"ה מגביה איש שפל ונבזה ועשאו שר גדול אז נעשה בבחינת ראש סוף תוך, כי כאשר היה בדיוטא התחתונה היה בבחינת סוף ואם היה מגביהו לשר פשוט היה נעשה כעין הבינוני בבחינת התוך ואכן כשהעלהו למעלה לראש נעשה בבחינת ראש ואין בכל הדברים כי אם בחינת ג' קוין כנודע ועל כן נקרא הטובה הזאת על ג' פעמים ולכן גבורה ג' פעמים חסד. ואפשר לזה יאמר הכתוב (איוב ל"ג, כ"ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר. כי הנה מצד החסד לבד אי אפשר להגיע טובה לאדם כי אם על פעמיים, מבינוני לראש. אבל בטובה הבאה מגבורת אלהינו יתברך תבוא על ג' בחינת מסוף לראש. וידוע אשר שם אל הוא הרומז לבחינת החסד, חסד אל, וזה אומרו הן כל אלה יפעל אל פעמים. שאֵל לבד, שהוא בחינת החסד יפעל פעמיים לא יותר אבל שלוש עם גבר שעם בחינת הגבורה יוכל להיות הטובה על ג' מדריגות כנזכר.

1637

1638ועל כן אמרו חכמינו (בראשית רבה ט', י"א לגירסת הרד"ל) בפסוק (בראשית א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה מדת הטוב, מאוד זו מדת פורעניות. כי לא יוכר בחינת טוב מאוד שהוא תכלית השמחה והחדוה כי אם על ידי בחינת פורעניות על ידי יתרון אור מן החושך מה שאין כן בבחינת הטוב לבד שאין בזה שמחה שלימה. ועל כן יצחק הנה נודע מדתו בחינת הגבורה הקשה פחד יצחק ושמו נקרא על שם השמחה והצחוק כידוע כי אין שמחה כי אם בבחינת השמאל והפחד ועל כן אמרה שרה (בראשית כ"א, ו') צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כי פירשה שרה בחינה זאת להבריות שלא יאמרו כי עשה אלהים בחינת הדין בעולם ח"ו לעשות נקמה בברואיו להעניש ח"ו לא כן לא יחפוץ במות המת כי אם עבור זה נברא הדין שיתרבה השמחה והחדוה השלימה בעולם בבחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה וכאשר נעשה אצלה שמנע ה' פרי בטנה עד עת זקנתה בהיותה בת צ' שנה והיה תחילתה יסורין ונצמח לה מזה אחר כך שמחה וחדוה רבה עד אין שיעור כאשר ילדה את יצחק מה שאין כן אם היתה יולדת את יצחק מימי נעוריה לא היתה שמחה כל כך בו.

1638

1639ובזה רמז הקב"ה לעולמו שזה מעשה יצחק בעולם, זה הוא השמחה וצחוק האמת הבא אחרי היסורין, ועבור זה נברא הדין שהוא יצחק כנאמר. ועל כן אמרה צחוק עשה לי אלהים הנה הדין בחינת אלהים הוא עשה לי הצחוק והשמחה ועל כן כל השומע יצחק לי כלומר להיות הכל שמחין בהיות אשר ידעו בטוב אשר לא נברא הדין ח"ו להעניש כי אם להרבות השמחה והחדוה בעולם. ועוד כיוונה שרה בדבריה אלה לומר הנה ח"ו לא תקללו אותי לאמר הנה מבטן זה יצא הגבורה והפחד לעולם לא כן כי רק צחוק ושמחה עשה לי אלהים וכל השומע אדרבה יצחק לי כלומר ישמח ויודה וישבח אלי שהבאתי צחוק לעולם להראות אשר כל בחינת הדין הוא להיות על ידו תכלית השמחה והצחוק.

1639

1640וזהו שאמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו' והוא יעקב ועשו האמורים, ותיכף מתמה הכתוב מאין יהיה ליצחק בן רשע כזה עשו אבי אדום הלא אברהם הוליד את יצחק כי זה שהוליד את ישמעאל קודם בהיות שמו אברם נודע שיצתה זוהמתו בו מה שנתהוה בו מזוהמת תרח אביו בעת הוולדו מה שאין כן כאן אברהם הוליד את יצחק הוא אברהם השלם בכל האברים ומאין ימצא שיוליד יצחק אח עשו ליעקב, ולזה אמר הכתוב להלן ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' ורומז לפי שהיה נאחז בסבך בקרניו בבחינת מוח הבינה המכוונת לארבעים כאומרם בן ארבעים לבינה אשר ממנה בא כל השמחה והחדוה והחירות, ועבור זה מינה דינין מתערין לתכלית הטובה. כן עבור זה יצא מיצחק בחינת אח ליעקב עשו הרשע שעל ידו יגיע הטובה השלימה והחדוה העמוסה ליעקב שהוא עיקר הפרי. וכאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אז והיתה לה' המלוכה ויתרבה השמחה בכל העולמות. ועיקר שמחת יעקב כשינצל מאדום הוא עשו שהוא הגלות הרביעי אז ישמח בתכלית הטובה וכשם שנקרא שמו יצחק על שם השמחה הבאה משמאל כן הוליד יעקב ושוברו בצדו להיות הרע מבחין את הטוב. והנה (מלאכי א', ב') אח עשו ליעקב, ועם כל זה (שם) ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי ואשים את עריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר. וה' יבנה ציון וערי יהודה וישראל ישכנו לעד עליה וזה הוא שמחה השלימה ככל הנאמר.

1640

1641עוד יתבאר הכתוב על דרך זה כי הנה תדע אשר זה שהיה אברהם נולד בבחינת החסד הגמור הגם שהיה אז הדור מלא רשעות והיה בודאי הדין שולט בעולם ומאין יצא פתאום שיולד אחד בתכלית הטוב החסד, ואכן זה היה מוכרח להיות כך כי אם היה נולד אברהם אבינו מעורב גם מקצת שרשי דיני אלהינו יתברך לא היה יכול עמוד לפי שיצא משורש תרח שורש הרע הגמור ואם לא היה נולד מבחינת החסד בכל מכל כל לא היה יכול להכניע הרע והזוהמא שהיה מושרש בו מאביו ואמו. ותראה שאף אחר תולדתו בבחינת החסד נשאר הזוהמא בו ויצתה בישמעאל. ולכן היה מוכרח אברהם אבינו שיולד בתכלית הטוב והחסד וכולי האי יוכל לכבוש הרע תחת ידו ולהגביר הטוב. מה שאין כן יצחק שנולד בבחינת הגבורה הקשה דין החזק אם לא היה בן אברהם השלם בכל השלימות היה נולד בבחינת תוקף הדינים אשר כל הרע נאחז בהן, והיה רצועה לאלקאה ולהגביר הדינים ח"ו כעשו בנו שיצא אדום מתוקף הדינים וכולו בחינת אדום הוא שמו ומקומו ולבושו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב וע"ה, ד') הכל על תוקף הדינים אשר נולד בהן והרע הנאחז בו, ועל כן היה מלא רציחה כמאמר חז"ל (ספרי פרשה וזאת הברכה) כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו', ואולם עבור שהיה בן אברהם שהיה שלם בכל השלימות ועוד שהוא תכלית הטוב והחסד כל זה הועיל לו שיקראו שמו יצחק על שם הצחוק והשמחה אשר נעשה אחר תגבורת החסד על הרע כנאמר למעלה והוא תכלית הטובה והיה מוכרח להעקד בהר המוריה הכל על רוב תגבורת הדינים שהיה בו ואחר כך נתלבן ונתקדש והיה קדוש וטהור ועם כל זה לא הועיל שלא יצא עשו ממנו כי עשו לרוב הדינים שנולד בו אף שנולד מיצחק צדיק גמור מכל מקום כיון שהדינים נאחזים בו והוא העומד בשמאלא דקדושה נשאר עשו בתוקף הרע לרוב הדינים שנולד בהן, ושטף הוא את המרחץ בשביל יעקב לקבל כל תוקף הדינים אליו שיצא יעקב זך ונקי.

1641

1642ולזה אמר הכתוב ואלה תולדות יצחק וגו' פירוש יעקב ועשו האמורים בפרשה ואם תקשה מפני מה נשאר עשו ברשעו לרוב הדינים מה שאין כן יצחק, לזה אמר אברהם הוליד את יצחק לצד שאברהם הולידו והוא תכלית הטוב והחסד נתגבר הטוב על הדין ולא נעשה מהדין כי אם בחינת השמחה וחדוה צחוק שעשה אלהים מה שאין כן בעשו, ואפשר לזה כפל לומר בן אברהם אברהם הוליד וגו' כלומר כי הנה בו שתי בחינות. אחד, בן אברהם בה"א השלם בכל האברים. ושנית, אברהם בחינת החסד השלם ולצד שניהם נולד יצחק ועשה מהדין בחינת החדוה ושמחה מה שאין כן בעשו שהיה חסר בחינה אחת וכאמור.

1642

1643ויהי יצחק וגו' רבקה בת בתואל וגו' אחות לבן הארמי וגו'. חז"ל תמהו (בראשית רבה ס"ג, ד') למה פרט הכתוב כל יחוסה וכבר ידענו, ומה שנראה בזה הוא כי הנה מה שטרח ויגע אברהם לשלוח דוקא אצל משפחתו להשיא אשה ליצחק ולא חפץ בבנות כנען או בבנות ישמעאל נראה שהכל היה מטעם מה שאמר הקב"ה אליו קודם הולדת יצחק ונתתיך לגוים שפירושו על יעקב ועשו, ומאז צפה אברהם שיצא מזרעו בן רשע כזה הוא עשו אבי אדום ורצה אברהם לתקן זאת כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וראה בכל כוחו להשיא לבנו צדקת גמורה ממשפחתו ואולי על ידי כח צדקת שניהם יהיה לו עזר לסייעו שלא יעבור את פי ה' ויהיה בבחינת הדין הקדוש כאשר נולד יצחק וכאשר אמרו חז"ל (ברכות י'.) על פסוק (קהלת ח', א') מי כהחכם ומי יודע פשר וכו' שעשה פשרה בין שני צדיקים חזקיהו וישעיהו וכו' אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה אמר ליה חזינא ברוח הקודש דנפקי מני בנין דלא מעלי אמר ליה את בהדי כבשא דרחמנא למה לך וכו' אמר ליה השתא הב לי ברתך אפשר דגרמא זכותא דידך וזכותא דידי והווין לי בני מעלייא וכו'. וכן היה סבור אברהם כי אולי על ידי רבקה הצדקת יגרום הזכות שלא יהיה עשו רשע ויהיה נולד גם כן כבחינת יצחק למען רבות השמחה והחדוה ולא יהיה שוט נשמע בארץ על ידו לעשות כל הרעות בעולם, ועל כן אמרו חז"ל שאברהם ויצחק סברו שבימיהם יהיה הגאלה השלימה כי סברו שהדינים יומתקו לגמרי בכח יצחק ורבקה וכולם יתהפכו לטוב וסברו כי על ידי שרבקה סביבה רשעים יתהלכון שאביה רשע ואחיה רשע ואנשי מקומה רשעים תהיה דוקא היא מסוגלת להכניע כל בחינת הדינים והרע להמתיקן בטובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט:) בפסוק (שמואל ב' ח', ב') וימדדם בחבל השכב אותם ארצה אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי היינו דאמרי אינשי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת וכו' עד כאן. (פירוש לפי שהוא בא ממואב הוא נקם את נקמתם) וכן דוקא על שרבקה באתה מאנשי רשע והיא צדקת תוכל היא להכניע הרע מכל וכל, ואכן לא נתקיים מחשבתם בזה. ואפשר לצד שהיא אשה אף שהיתה צדקת גדולה מכל מקום כיון שהיה הרע כל כך סביבה מצידי צדדים, ובחינת האשה נודע שהיא מבחינת הגבורות ועל כן לא היתה יכולה להכניע רע מופלג כזה ונשאר עוד מעט עד שהיה צריך עשו לשטף את המרחץ הוא בטן אמו מכל הפסולות הנמצא מתולדות משפחתה, שיצא יעקב זך ונקי.

1643

1644ועל כן אחר שסיים הכתוב אברהם הוליד את יצחק ופירשנו למעלה שעל כן היה יצחק קדוש וטהור בקדושת ה' אף שהיה מתוקף הדינים לפי שאברהם הוליד אותו שהיה תמים ושלם בכל אבריו והיה נאחז במדת הטוב וחסד, נאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה כלומר שיצחק נתגדל בבחינת מוח הבינה המכונת לארבעים כאשר פירשנו למעלה ונתקדש בקדושה אף שהיה כולו דין מכל מקום לא נעשה כי אם על תכלית הטוב וחדוה ושמחה כמו הבינה שמינה דינין מתערין והוא תכלית כל המאורות והשמחות, ועל כן בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי וגו' כלומר על כן כיוונו אברהם ויצחק לקחת דוקא את רבקה בכדי שבן הראוי לצאת מיצחק בבחינת הדין יהיה כמו יצחק בתכלית הטוב דין קדוש ומקודש ולכן פרט כל אלה כי הם סברו לפי שכל משפחתה בבחינת הרע תוכל הצדקת הזאת להכניע הרע ולהגביר הטוב, ואמנם אדרבה לפי שסביבה רשעים יתהלכון והיא אשה לא יכלה להכניע הרע מכל וכל ויצא עשו ברשעתו הוא עשו מתחלה ועד סוף רשע גמור.

1644

1645ואף כי היינו יכולין לומר אשר זה שיצא עשו ברע כל כך לא היה מחמת רשעת משפחת רבקה רק מחמת שאחיה ואמה ברכו אותה בברכת ויירש זרעך את שער שונאיו וכדי שלא יתקיים ברכתן ויאמרו כי זה שמצליחין בניה של רבקה הוא עבור ברכתן לכן נולדו אחד צדיק ואחד רשע ואחד יעבוד בחבירו ויירש זה את זה כמאמר הכתוב ולאום מלאום יאמץ ואמרו חז"ל (עיין מגילה ו'.) אין עושרו של זה אלא מזה כשזה קם זה נופל ולא נמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים והכל בכדי שלא יקוים כאשר אמרו ויירש זרעך את שער שונאיו לזה אמר הכתוב לא כן הוא. כי הנה,

1645

1646ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה'. כי לא הועיל ברכת רשע כלל וגם תפלתה שהיא צדקת לא הועיל לצד היותה בת רשע כי עקרה היא בקשיון רב שלא היה לה עיקר מטרון כלל, ובכח תפלת יצחק תפלת צדיק בן צדיק גלף לה הקב"ה עיקר מטרון כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ה') ונעשית כבריה חדשה, והיה צריך לתפלה רבה שיהפך כעתר הזה מדין לרחמים כמו שאמרו חז"ל (שם), ועל כן ויעתר יצחק וגו' פירוש היה צריך לתפלה גדולה להפך כעתר הזה בהתפלל לנכח אשתו כי עקרה ממש בלא עיקר מטרון כלל. ולזה הנה עיניך רואות אשר ודאי לא עבור ברכת הרשע נולד עשו כי לא הועיל ברכתן לשום דבר רק כאשר נאמר לפי שכל משפחתה ואנשי מקומה רשעים היו לא היה כח בצדקת הלז להכניע כל כח הרע הזה ומזה יצא עשו הוא וסריותו עמו בכדי שיצא יעקב זך ונקי כדבר האמור.

1646

1647ויתרצצו הבנים בקרבה. נודע אומרם ז"ל (שם שם, ו') כשהיתה עומדת על בתי כנסיות יעקב מפרכס לצאת וכשהיתה עומדת על בתי עבודה זרה עשו מפרכס וכו', עוד אמרו (במדרש אבכיר מובא בילקוט כאן) שהיו מריבין בנחלת שני עולמות ולכאורה המה דברים קשים להבין על בוריים אשר עודם בבטן כבר יריבו זה עם זה או לפרכס לצאת בשמעו קול התורה. ונראה שכל זה הוא לשכך האוזן בדברים הנשמעים לאזני בני אדם והכל רומז לדרך האמת על פי הנודע ליודעי סוד העיבור אשר כל עיקר בחינת העיבור הוא בכדי לדחות הפסולת וזוהמת הזרע ודם נדה מהולד בכדי שיצא הולד זך ונקי קצת ואף על פי כן אין פתיחת הקבר בלא דם כידוע לחכמי האמת, ועל כן כל ימי היות יעקב ועשו בבחינת העיבור היה יעקב אבינו מדחה בכח העיבור שהוא ע"ב רי"ו בחינת חסד וגבורה כל בחינת הזוהמא והפסולת וקיבל הזך והמבורר, ועשו הוא אדום שנולד לשפוך דמים שאב בתוכו כל הדם והזוהמא והפסולת אשר מצא כל ימי עיבורו כי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים אשר כל מין מבקש את מינו כמו וילך עשו אל ישמעאל, כל עוף למינו ישכון, ולמה הלך הזרזיר אצל עורב וכו' כמו שאמרו רבותינו (בבא קמא צ"ב:). ועל כן אל יעקב שהיה שורש הקדושה נתלקטו ונתחברו אליו כל בחינת המובחר הזך והנקי וכל ניצוצי הקדושה הנמצא בבטן הצדקת, ולהיפך אל עשו נלקט ונתחבר כל בחינת הזוהמא ופסולת דם הנדה, שעל כן היה אח עשו ליעקב שלא יקלוט הזוהמא ביעקב ח"ו ויהיה לה מקום להתחבר ומצאתה את עשו הרשע ונתחברה אליו.

1647

1648וזה שרמזו חכמינו אשר לבתי עבודה זרה היה עשו מפרכס, כי ידוע אמרם ז"ל (שבת פ"ב.) שעבודה זרה מטמא במשא כנדה ולפי שעשו שאב דם נדה על כן אמרו שהוא פירכס לבית עבודה זרה כלומר לקבל לתוכו כל בחינת הרע ופסולת הדם. אבל לבית הכנסת הרומז לבחינת כינוס ניצוצי הקדושה והטוב לזה היה יעקב מפרכס לקבל לתוכו בחינת הקדושה. ובאמת כן נעשו שעשו שטף המרחץ מכל הזוהמא ודם הנדה עד שנשאר כל בחינת הקדושה ליעקב וזה הוא נחלת שני עולמות שאמרו ז"ל כי הם הם השני עולמות זה בחינת הטוב והקדושה וזה בחינת הרע והקליפה וזה ענין ויתרוצצו לשון שבירה מלשון רצוץ את מוחו כי כל אחד שבר כל מה שעמד לנגדו שלא לקבל רק השייך לחלקו וטובתו. ויעקב בירר האוכל, והפסולת שיבר, ועשו בירר הפסולת ושיבר האוכל. ולזה אמר ויתרוצצו הבנים בקרבה כי על מה שבקרבה רצצו זה לזה, זה לקבל הפסולת והזוהמא וזה לקבל המובחר והזך אשר מדם המובחר נעכר ונעשה סוד הרחמים הרומז לקדושה.

1648

1649ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך. פירוש ששאלה לנשים אחרים אם כן גם להם בימי עיבוריהם כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה בפסוק זה) רבי יצחק אמר מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם וכו' עד כאן. ובודאי מן הסתם השיבו, לא. כאשר באמת היתה צערה גדול מכל הנשים ועל כן אמרה אם כן כדבריכם למה זה אנכי על מה אנכי סובלת צער עיבור יותר מכל הנשים על כן ותלך לדרוש את ה' לשאול מה נשתנה היא מכל הנשים שתסבול צער גדול כזה.

1649

1650ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וגו'. השיבה על שאלתה למה גדלה אצלה צער העיבור כי הנה שני גוים בבטנך כי הן אפילו עודם בבטן כבר שני גוים הן זה מובדל מזה וזה מופרש מזה וכל אחד שואב כל אשר ימצא מחלקו זה הקדושה וזה הפסולת, ועל כן אין רגע שיניח אחד השאיבה כי כל אחד ירא את פני חבירו שלא ישאב מחלקו כי לכל אחד נדמה בדעתו כשם שהוא אוהב זה החלק לפי שהוא טוב כן בודאי גם האחר אוהב הטוב הזה שאני אוהב ולכן תמיד בכל עת ורגע מתגברין שניהם לשאוב כל אשר בכוחם. והנה שני לאומים ממעיך יפרדו כלומר על ידי מעיך הם יפרדו זה לצדקו וזה לרשעו כי זה שואב הקדושה וזה שואב הפסולת ועל כן לא ינוחו ולא ישקוטו תמיד במצוי דם בטנך ולכן גדלה בך צער העיבור, מה שאין כן בשאר הנשים שאין להם אלא אחד בבטנם ולא ירא את פני חבירו אז שואב או הקדושה לבד או הרע לבד או מתערובת שניהם, ואך לא תמיד, כי ינוח ברוב העתים כי לא יקח אחר מאתו גם אחר זמן. ואפילו אם ימצא שנים בבטן האשה לא תגדל צערה כל כך כשהם שוין במעמדן ושואבין בשוה מה שאין כן אצלך שהם שני גוים וכל אחד רוצה להתגבר דוקא על חבירו כאומרו ולאום מלאום יאמץ ועל כן תמיד לא ינוחו מלשאוב את דמך ובזה גדלה בך צער העיבור.

1650

1651והנה חז"ל אמרו (ברכות נ"ז:) וזה לשונם: שני גוים בבטנך גיים כתיב אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים דאמר מר צנון מחתך המאכל חזרת מהפך המאכל, ולכאורה לפלא גדול הוא מה שהיה צריך הקב"ה לבשרה על צער עיבורה שיצא ממנה אנטונינוס ורבי שלא יפסק משולחנם לא צנון ולא חזרת.

1651

1652ואמנם נראה שהכל רומז למה שכתבנו למעלה, כי נודע ענין אכילת אדם אשר יש בה מדריגות שונות זו למעלה מזו גבוה מעל גבוה, ואין אנו מדברים באלו שממלאים בטנם וכריסם בכל דבר אשר ימולא פיהם בכל כוחו ותאותו וכשיראה דבר אכילה לפניו נשכח כלל מלבו יראת הבורא ופחדו ואהבתו וחוטף ואוכל בהבלעה במסירת נפשו ממש לרוות רעבון ותאות נפשו כי ירעב ללחם, וכל ימיו עוסק בכל הדברים שבעולם רק לשם זה כי אם למלאות פיהו באשר ימצא, ולא זו שממלא תאותו בכל אשר יהיה לפניו, עוד מבקש להיות אוכל למעדנים להיות בזוללי בשר וסובאי יין, ויבוטל ממציאתו בעת אוכלו אשר אם ישאלנו אדם לא יעננו ואם יקראנו אדם לא ישיבו כי נתקשר הוא ומוחו ולבו ודעתו ושכלו בתאות האכילה ההיא ועושה כל ימיו כחגים, ועל אלו מפורש בקבלה (קהלת י"ב, ו') עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרוץ הגלגל אל הבור, ואמרו חז"ל (שבת קנ"א:) עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה וכו' עד ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה הפרש, וכן הוא אומר (מלאכי ב', ג') וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם אמר ר' הונא ואמרי לה אמר ר' חגא אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים אמר ר' לוי וכו' לאחר ג' ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומר לו טול מה שנתת בי וכו' עד כאן. ולא דיברה התורה במתים כאלו וגם אנחנו לא נדבר מהם.

1652

1653ואכן אפילו באלו שנגע יראת ה' בלבם ויראו לנפשם מדברי התורה שכתוב בה (דברים ח', י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו', ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', והם רוצים בכל כוחם להכניע ולשבר כוחי תאות מורשי לבבם בעת אכלם ושתיתם, ויושבין על השולחן באימה ויראה בפחד ורעדה כיושב לפני המלך בזה השולחן אשר לפני ה'. מכל מקום מדריגות רבות נמצאין בהם ולאו כל אדם זוכה בקרב שיאכל כראוי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ומעודו נתגדל בכל התאוות ובפרט בתאות האכילה והתאוה נתחזקה בלבבו מאד מאד וקשה לו לפרוש ממנה, ואף אם ידמה לו שאוכל לשם ה', כמה עיקולי ופשורי יש בזה כי יכול להיות שבלב הנה הוא חומד ומתאוה להאכילה בכח תאותו ולשם זה אוכל ובמוחו נדמה לו שהוא לשם ה'. וצריך לזה כמה נסיונות בפרישות דרך ארץ בכמה אופנים ולשקול במאזני לבו ושכלו אם שוה בעיניו שיאכל או שלא יאכל ויכול ללכת עתה מהאכילה לאכול למחר או אחר זה, ובעת אכילתו אוכל מעט מעט ואינו חפץ למלאות פיו במאכל ומכל שכן שלא להיות אותן אשר עודם בכפם יבלענה, וחוץ מדריגות רבות שיש בכוונת האכילה. כי אלו היודעים סודות ורזי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו על מה נתן ה' לעמו ישראל שיצטרכו לאכול והוא מעשה בהמה ואכן בכח כוונתם נעשה מאכילתם כמו קרבן במזבח ממש וכאשר הקרבן עיקרו היה נעשה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוך הבעל חי הזה למרום שבתו למעלה להעשות בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ונעשה קרבן כשמו שמקרב כל המדות הקדושים ויחוד ארבע אותיות שמו הוי"ה יתברך לבחינת אין סוף ברוך הוא כי רזא דקורבנא עד אין סוף כמו שאיתא בזוה"ק ובכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד בפסוק אשה ריח ניחוח לה'), וכמו כן בכוונה הראויה בעת האכילה שגם זה לכיוון זה להעלות הניצוץ הקדוש שבתוך המאכל הזה ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה והוא מקרב כל הכוחות כמו הקרבן ממש ועל כן שולחנו של אדם מכפר עליו כמו המזבח בזמן הבית כמו שאמרו חז"ל (מנחות צ"ז.) כי הוא כמו הקרבן בכל האופנים (וכבר דברנו מזה בכמה מקומות) ומכוונים על ידי אכילתן להמשיך שפע ומזון וחיות לכל העולמות מרחיים השוחקות מן לצדיקים ומכוון בברכת המוציא להעלות ה' תתאה של הארץ אל ה' עילאה של המוציא להיות על ידי זה הארץ העליונה תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.

1653

1654או הכוונה הפשוטה של האכילה המבואר ברמב"ם הקדוש (הלכות דעות פרק ה' הלכה א'-ג') ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) שהיא למען הברות גופו ולחזקו שיהיה לו על ידי זה כח, אחר כך לתורה ולתפלה ולעבודה. וכמו שכתב רבינו בחיי בענין מטעמי יצחק ושאר חכמי המחקרים אשר בהתחזקות כוחות הגופניות יתחזקו כוחות הנפשיות, וכן הוא בסוד חכמי האמת כי הנשמה נהנית מרוחניות המאכל כידוע מדברי האר"י ז"ל. ואמנם אחר כל הכוונות עיקר הכוונה הוא בלב, ובוחן לבות הוא יודע אם אינו אוכל כי אם לשם ה' לכוונה זו או לכוונה זו, ואם אין עתה באכילה הזאת דרך לשם ה', אינו אוכלו בשום אופן. ובוחן עצמו בכמה בחינות שונות אם אינו מכוון גם כן להנאות תאות לבו.

1654

1655ושלימות בחינה זו לא ימצא כי אם ברוב העתים וימים ושנים אשר יעברו על האדם בביטול כל כוחותיו ותאוותיו באמת, ומכניעם ומשברם כולם, ובעת אשר ירעב דוקא לא יאכל, ויאכל מעט דמעט לכח גופו לבד. וברבות הימים אפשר לבוא לידי שלימות בחינה זו שלא יהיה מאכלו בשום אופן לדבר אחר כי אם לשם ה', ואינו מרגיש במאכלו שום הנאה גופנית בגשמיות המאכל כי אם מה שנהנית נשמתו מרוחניות המאכל. וכאשר מצינו ברבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שקודם פטירתו זקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה. כי מרוב קדושתו מה שהיה מקדש ומטהר עצמו בכל ימיו והכניע ושיבר כוחי תאות מורשי לבבו, ומחמת רוב האימה והפחד שהיה לו בעת יושבו על השולחן אשר לפני ה' לא היה יכול להנות כלל מכל דברי עולם הזה והיה אצלו האכילה כמו שארי מצוות התורה אשר לא להנות ניתנו.

1655

1656ונמצאת למד מכל זה אשר יוכל להיות שנים שיושבין על שולחן אחד ואוכלין מלחם אחד ותבשיל אחד והמה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב אצל זה נעשה מאכלו כקרבן עולה וכליל וגורם נחת רוח גדול מופלג לאבינו שבשמים והוא לא נהנה כי אם מה שנהנית נשמתו מרוחניות המאכל, ואצל זה אף אם הוא גם כן במדריגה המעולה מכל מקום ערך שולחנו ואוכל לחמו הוא למלאות רעבון נפשו ולחזק כוחות הגופניות, רק שתוכן כוונתו לשם שמים גם כן. אבל הוא מופרש ומובדל מהראשון כרחוק מזרח וכו' ממש מרחק הנשמה מן הגוף, זה אינו חושב וחומד ומתאוה כי אם לחיזוק הנשמה לקרבה לקונה לא זולת, וזה חומד למלאות תאות הגוף.

1656

1657ובזה אפשר לתרץ קושיות התוספות שם בעבודה זרה (י"א.) שכתבו על הא דאמרינן שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון וכו' וזה לשונם: ואף על גב שרבי לא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה מכל מקום אוכלי שולחנו היו רבים עד כאן. ולדברינו בלא זה ניחא כי יוכל להיות שיאכל האדם כל מעדנים ומטעמים שבעולם ולא יהנה מהם כל עיקר מרוב הפחד והאימה ושבירת התאוה בימים רבים כאמור.

1657

1658ואנכי לא זכיתי להבין דברי קדשם כי האם אפשר שרבי לא אכל כל ימיו והיה מתענה או לא בא אל אשתו מעודו והרי היה לו בנים ומוכרחים אנו לומר שבודאי עסק בכל דברי העולם כבני אדם רק שלא נהנה מהם. והדמיון לזה הוא כמו שאמר רבי אליעזר (נדרים כ':) ודומה עלי כמי שכפאו שד. הרי שלא היה רצונו בשום אופן לתאוה ולא היה חומד ומתאוה אליה כלל כי היה מאוס אצלו בתכלית המיאוס כי הנה תאות אשה לחמת מלא צואה דימוה חז"ל (שבת קנ"ב.).

1658

1659והאדם שמעלה זאת במוחו ושכלו כמה פעמים אחר שבירת תאותו באמת הרי נעשה אצלו זאת מאוס בתכלית המיאוס ואינו עושהו כי אם בעל כורחו בדוחק כמי שכפאו שד ממש לשם מצוה. וכן בתאות האכילה כי מי שמעלה על לבבו את הנעשה מהאכילה אחר אוכלו טינוף הצואה המוסרח ודאי יבוש ויתבייש מעצמו אל מי הוא חומד ומתאוה כמו שכתב בזה בשל"ה הקדוש, ועל ידי זה יוכל להיות האכילה אצלו ממש כמי שכפאו וכו' בכדי לעובדו יתברך על ידי זה להעלות הניצוץ שבתוכו למעלה, ולא יהנה מגשמיותו כלל וכלל אך אין הכל זוכים לזה כנאמר.

1659

1660והראת לדעת בזה כי רבי אף שלא נהנה כמלוא אצבע קטנה מהעולם הזה מכל מקום הושוה שולחנו לשולחן אנטונינוס המלך ובשניהם לא פסק לא צנון וכו' והם דברים המועילים להמאכל כלומר שעל ידיהם מתאוה האדם לאכילה ואינו קץ במזונו, ואמנם כי שני גאים המה ומתפרדים זה מזה למרחוק רבי הרחיב שולחנו בכדי לברר בזה כל בחינות ניצוצי הקדושה עוד ועוד וכל האכילה היה קדוש וטהור לעובדו יתברך עבודת אמת על ידי הטוב לבד, ואנטונינוס הרבה שולחנו שולחן המלך להנות מגשמיות הדברים ההם ואף שמלך כשר היה והיה בו יראת קונו מכל מקום להיותם דברים המתאוים הִרְבּה בהם כיד המלך.

1660

1661וזה הכל הוא תשובה על שאלת רבקה בצער העיבור כל כך, והענין הוא עבור שאיבת הדם זה לצדו וזה לצדו כאמור. ואמנם שהיה קשה לרבקה על שתי הבחינות. אחד, כי יעקב הנה הוא קדוש מבטן ואיך יתאוה כל כך לשאיבת הדם אפילו הטוב הרי הוא כמין מזון להילד ואיך יחמוד יעקב למזונו כל כך שהוא כעין תאוה הגשמיות. וגם על עשו שהוא שואב דם הרע, יתמה לה איך יתאוה אדם כל כך לרע לשואבה, הרי הרע רע הוא מאד. ובפרט אצל רבקה הצדקת שלא יעלה בשכלה כלל שיתאוה אדם לרע. ולזה הראו לה שני גוים בבטנך וגו' זה אנטונינוס ורבי וכו'. כי נודע (ילקוט ראובני בפרשתנו) אשר רבינו הקדוש היה בו ניצוץ נשמת יעקב אבינו כידוע ואנטונינוס היה מבני בניו של עשו, ומהם ראה והבין. כי הנה רבינו הקדוש לא נהנה כל ימיו מעולם הזה כלום ואף על פי כן שולחנו היה מרובה כשולחן המלך ובצנון וחזרת וכו' דברים הממשיכין האדם לאכילה, כי לא עסק בזה רק לצורך עבודת גבוה ועשה בזה קישוטין לשכינה ביותר ויותר, החשובים מאוד לפניו יתברך יותר מקישוטין הנעשין על ידי תורה ומצוות כאשר כתבנו בזה במקום אחר. ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ בשאיבת יעקב אבינו דם הטוב כי היא עבודה גדולה וחשובה לא לשם התאוה כלל וכלל. והנה אנטונינוס הגם שמלך כשר מאוד היה ושימש את רבי, ובודאי עבד בכוחו למאס תאות האכילה והיה ראוי להתרחק מכל עניני השולחן ודאי הוא לא הגיע למדריגת רבינו הקדוש שלא יהנה כלל וכלל. ובמקום שנהנה הרי חסר הוא, כי ראוי לחסרו ככל אשר יוכל. ועל כל פנים היה שולחנו רב וגדול ובצנון וכו' להמשיך הלב לאכילה כי זה עיקר גידול האדם ואי אפשר בלעדו, ומכל שכן עשו הרשע שיתאוה לרע בכל כחו וחמדת תאותו. והנך רואה ברבי ואנטונינוס, ששניהם לפי הנראה, בשלוה ואגודה אחת ושולחן שניהם שוה, מכל מקום שני גאים מיקרו, אין גאותו של זה כגאותו של זה ואין זה אוכל מה שזה אוכל הגם שאכלו מפת אחד ממש. וכן יעקב ועשו בבטן אחד הם וממזון אחד הם ניזונים מכל מקום הם ממעיך יפרדו זה מתפרש לתומו ואינו שואב רק הטוב וזה מתפרש לרשעו ואינו שואב רק הרע ובזה גדלה בך צער עיבורך.

1661

1662ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. הנראה בפירושו כי נודעת לכל משכיל אשר כל עיכוב ביאת משיחנו תלוי ועומד עד בירור הטוב מהרע מה שנתערב במיתת מלכין קדמאין ובחטא אדם הראשון ובשארי עוונות שנתערב הטוב בהרע ורע בטוב וכל עוד שלא יתברר לגמרי הטוב מן הרע והרע מן הטוב שיהיה הטוב כולו טוב והרע כולו רע לא יוכל להיות הגאולה בשלימות כי זה כל ענין הגאולה שיגאל הטוב מן הרע, וכאשר במצרים אשר לא נגאלו עד שביררו משם כל הניצוצות הקדושות לגמרי ונאמר בהם (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים ואמרו חז"ל (ברכות ט':) שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים. שלקטו כל הטוב והקדושה, ועל כן נאסר החזרה למצרים כידוע מכתבי האר"י ז"ל. ועל זה אמר הכתוב (בראשית כ"ט, ח') עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן. כי ידוע שהיצר הרע, והרע, נקרא אבן מכשול כאומרם (קידושין ל':) אם אבן הוא נימוח וכו' ובית המקדש נקרא באר כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית כ"ט, ב') והנה באר בשדה. והיא נקודת בחינת המלכות אשר ירדה להתערב בכל דבר ודבר אפילו בקליפה הקשה בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. כי אם לא היה לה חיות קצת מבחינת הטוב שבקדושה לא היתה מתקיימת אף רגע והיתה כלא היה וכל עיקר בריאת יש מאין הוא על ידי אותיות התורה שכולה טוב רק שנתערבו ברע כרצון הבורא בכדי להיות שכר ועונש כידוע, ועל כן כאשר יגלל אבן המכשול הוא הרע והקליפה מעל הבאר בחינת ניצוצי הקדושה מבחינת המלכות ויאספו כל העדרים כל אשר נעדר מהקדושה יאסף ויקבץ בבחינת הבירור טוב לבד ורע לבד ואז והשקינו הצאן צאן קדשים שה פזורה ישראל שמֵי ישע ישאבון מבאר מים חיים ויהיה הגאולה השלימה.

1662

1663וידוע אשר כל בירור הטוב מהרע הוא באדם כאשר האדם מברר עצמו לבחור בטוב ולמאוס ברע כן נתברר בשורשו שורש הקדושה מן הרע ונתברר הטוב לבד והרע לבד. ומיום בריאת העולם ועד עתה הכל נתברר במעט מעט בכח התפלה והתורה ומעשי המצוות וכל אדם יש בו כח שניהם הטוב והרע וכפי כוחו מברר עצמו מן הטוב. ועל כל פנים לעת עתה קודם העת כולם מעורבין, ואף בצדיק הגדול האמיתי ימצא מעט מן המעט רע מעורב בו שעל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ') כי אדם אין צדיק בארץ וגו' וכן ברשע הגמור אי אפשר שלא יהיה בו מעט טוב מעורב ואפילו באומות העולם ימצא מעט מן המעט מן הטוב כידוע. ואכן בעת ביאת משיחנו שיתחיל הבירור והתיקון האמת אז יתברר הטוב לטובו והרע לרשעו וימצא בישראל צדיקים גדולים אשר נחה עליהם רוח ה' לרוב מאוד, ולהיפוך באומות העולם או רשעי ישראל אותן שאין להם חלק באלהי ישראל רשעים גדולים למאוד, כי יתבררו זה יטול רק חלק הטוב ויהיה כולו טוב וזה יהיה כולו רע. והצדיקים כאשר ישליכו רעתם מנגד, יקבלוהו הרשעים להיות לחלקם. ולהיפך, מעט הטוב הנמצא ברשעים ישליכו אותו מנגד, והצדיקים יקבלוהו היות לחלקם וכמאמר חז"ל (חגיגה ט"ו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. ולכאורה קשה מי מפיס להיות הצדיק הזה נוטל חלק הרשע הזה ודלמא צדיק אחר יטלנו וכן ברשע מי מדד בשעלו איזה חלק גיהנם יטול של צדיק זה או של זה.

1663

1664ואכן ידוע מסוד גלגול הנשמות אשר נשמה אחת תבוא בכמה אנשים. וכמו נשמת הבל, שמשה רבינו ע"ה לקח הטוב מהבל. ובלעם, הרע וכדומה. והנה אף שמשה לקח הטוב, מכל מקום היה מעורב ברע, רק שמשה הפכו לטוב. וכן ברע של בלעם היה מעורב טוב והוא השליך הטוב ובחר ברע הכל כידוע. ולאו דוקא בגלגולי נשמות כן אפילו בנשמות החדשות ימצאו שני אנשים משורש אחד זה מהחסדים וזה מהגבורות זה מהטוב וזה מהרע וכל אחד כלול מחבירו, ובצדיק ורשע הזה שהם משורש אחד הנה כאשר הרשע יבחור ברע וישליך הטוב, זה הטוב לא יקבל שום אדם אחר כי אם הצדיק הזה שלקח הטוב בשורשו, הנה זה מעט הטוב ימשוך אל שורשו ויגיע אל הצדיק הזה. וכן הצדיק הזה כאשר יבחור בטוב וישליך רעתו מנגד, זה הרע לא יקבל כי אם הרשע הזה שהוא משורש זה הרע. ועל כן אמרו זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. חבירו דייקא, מי שהוא חבירו משורש אחד עמו נוטל גם הטוב שלעומתו ברשע וכן להיפך. ועל כן בעת ביאת משיחנו הנה הרשעים יתבררו לרע לבד וישליכו הטוב ויקבלוהו הצדיקים ועוד יתחזק על ידי זה הטוב בצדקו והוא ישליך מעט הרע והרשע יקבלהו ויתרחקו זה מזה כרחוק מזרח ממערב זה צדיק לבד וזה רשע לבד.

1664

1665וזה שאמר לה הקב"ה ולאום מלאום יאמץ כלומר כאשר יאמצו זה מזה, זה יקבל חלק הטוב מחבירו וזה יקבל הרע ויעשו שניהם אמוצים זה חזק וגדול בתומו וצדקתו וזה גדול ברשעו אז ורב יעבוד צעיר כתרגומו ורבא ישתעביד לזעירא, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וישמחו השמים ותגל הארץ ואז יקוים בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד כי כל זה עיקר מפלתן במה שיתגדלו ויפרחו כמו עשב ויחזקו ברשעם וברעתם בתכלית עד בלתי הותיר לו שריד ופליט מהטוב, ואז להשמדם עדי עד כי זה הוא התיקון השלם וראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו וירם קרן ישראל ורב יעבוד צעיר. לוּ חיש יהיה.

1665

1666וימלאו ימיה ללדת וגו'. צריך הכתוב להודיע כי מלאו ימיה לפי שאצל תמר כתיב (בראשית ל"ח, כ"ז) ויהי בעת לדתה שלא מלאו ימי העיבור וילדתם לז' חדשים לפי ששניהם צדיקים היו וביררו רק הטוב לבד ולא הרע ולפי ששניהם ביררו נגמר הבירור יותר מהר והולידה אותם לז' מה שאין כן כאן שהיה אחד צדיק ואחד רשע וכל אחד בירר דבר אחר זה הטוב וזה הרע והיה כמו בשאר נשים המתעברים מאחד ולא נגמר הבירור כי אם אחר שמלאו כל הימים תשעה חדשים שלימים.

1666

1667והנה תומם בבטנה. נראה שגם עבור זה כתיב תומם חסר בלא אל"ף כי הנה כל עוד שלא מלאו ימיה ללדת היה לה צער עיבור גדול למאוד וכאשר כתבנו למעלה לפי ששאבו שניהם מדם בטנה כל אחד לפי כוחו זה הטוב וזה הרע ועל כן ויתרוצצו הבנים בקרבה שכל אחד לא הניח לחבירו לשאוב מחלקו ואולם אחר שמלאו ימיה וכל אחד כבר שאב כל הצריך אליו, הגם שכבר נתעכבו עוד איזה ימים לכל חד כדאית ליה בזמן העיבור או רע"ג ימים או פחות (כדאיתא במסכת נדה ל"ח.) מכל מקום לא רצצו עוד זה את זה והיה תמים ושלום בבטנה שלא היה לה עוד צער העיבור כל כך, ולזה לא אמר הכתוב ויהי בעת לדתה כאשר גבי תמר ושאר מקומות רק וימלאו ימיה ללדת והנה תומם בבטנה כשרק נתמלאו הימים אף שהיו עוד בבטנה הנה כבר נעשו תמים ושלם כאחד ולא רצצו זה לזה.

1667

1668ויצא הראשון אדמוני וגו'. כתיב ויצא ולא ותלד כמו בשארי מקומות להורות שיצא מעולמו כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ג') בפסוק (ויקרא כ"ד, י') ויצא בן אשה ישראלית וגו' רבי לוי אומר מעולמו יצא וכו'.

1668

1669הראשון אדמוני. פרט הכתוב סימנו שהיה אדמוני לומר שלא היו צריכין לקשור על ידו השני לאמר זה יצא ראשונה כי היה ניכר בסימן הטוב מי הוא כי היה אדמוני שופך דמים ובזה הכל ידעו כי הוא הנקרא אדמוני בעל שעיר בסימניו. והנה חז"ל אמרו בזה (בראשית רבה ס"ג, ח') בזכות ראשון אני נגלה לכם ראשון ופורע מן הראשון וכו' ונראה דדקדקו זאת מה' היתירה שהיה יכול לכתוב ויצא ראשון אדמוני וגו' וכתיב הראשון בה"א הידיעה לומר כאן יצא הראשון הידוע שעתיד מי שכתוב בו אני ראשון להפרע מהראשון הזה בראשון לחדשי השנה.

1669

1670אדמוני כולו כאדרת שער. מלת כולו לכאורה מיותר, ואמנם ידוע מעשה שמובא בגמרא (שבת קל"ד.) בנתן הבבלי שהובא לפניו תינוק למול והיה אדום ואמר המתינו עד שיבלע בו דמו וכו' ופירש רש"י עדיין הדם עומד בין עור לבשר וצריך להמתין שיובלע דמו, ועל כן אף שיצא עשו אדמוני היו יכולין לסבור שעדיין לא נבלע דמו אבל אחר כך כשיובלע דמו לא יראה אדום, לכן אמר אדמוני כולו שהיה כולו אדום מבית ומחוץ אדמימות הטבע שלא מחמת הדם, לסימן שיהיה שופך דמים והא ראיה שהיה כאדרת שער ויקראו שמו עשו שנעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה ומזה מוכח שלא היה האדמימות רק כנראה לעינים כי אם אדום כולו מבית ומבחוץ. ולפי זה תיבת כולו חוזר לפניו ולאחריו לומר שהיה אדמוני כולו וגם כולו כאדרת שער אשר מזה מוכח שהיה אדום בשלימות ולא רק נראה לעינים.

1670

1671וגם יאמר אדמוני כולו לא כאדונינו דוד המלך ע"ה שכתוב בו (שמואל א' ט"ז, י"ב) אדמוני עם יפה עינים שהיה שופך דמים על פי סנהדרין כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') אבל זה אדמוני כולו שכולו אדום שופך דמים אין מבחין בין חייב לזכאי, אורב לדם, יצפון לנקי חנם.

1671

1672ובדרך רמז נראה שהכתוב מרמז בזה כל מהותו של עשו ומה שיהיה בעולם על ידו, ואמר ויצא הראשון פירוש מי שהוא ראשון לקבל עולמו בבחינת הרשעים שתחלתן שלוה וסופן יסורין כן עשו ואומתו תחלה שלוה לקבל עולם הזה בכדי לאבדו לעולם הבא וגם עולם הזה נקרא ראשון מתתא לעילא לעולם הבא. והוא אדמוני כולו שהוא המוכן לכל האדמימות והדינים שיעשה לישראל בעולם הזה כי ישראל הם בהיפוך בבחינת צדיקים תחלתן יסורין בעולם הזה וסופן שלוה, והוי אשור שבט אפי כי האומות הם המוכנים להיות שבט אפו של הקב"ה שיצערו לישראל בצרות אחר צרות בזוזי ובזוזי דבזוזי, והוא כולו כאדרת שער כלומר שהצרות שיבואו מאתו רבו כמו רבו כשערות ראש כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ט, ה') רבו משערות ראשי וגו', אשר אין סופר ומונה. ויקראו שמו עשו פירוש שהכל יאמרו כי הוא כבר עשה לישראל יותר מהמגיע להם כי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ודי בזיון וקצף קבלו ישראל, ולקתה בכפלי כפליים על חטאתיה. אז ואחרי כן יצא אחיו שיצא מכל צרותיו אשר הגיעו, וידו אוחזת בעקב עשו פירוש אשר בסוף הימים תגדל יד ישראל עליו ועתיד הקב"ה לפרוע ממנו בעקב על כל אשר עשה לישראל, ודם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו.

1672

1673ובזה נראה לפרש מאמר חז"ל אחד פלאי (בראשית רבה ס"ג, ט') הגמון אחד שאל את רבן גמליאל, אמר לו מי תופס מלכות אחרינו הביא נייר חלק נטל קולמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו אמרו ראו דברים ישנים בפי זקן חדש להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער עד כאן. ורבים ראו כן תמהו ונדחקו בפירושו. ואמנם נודע אשר זה הגלות האחרון שאנו בו לא נודע קיצו לשום אדם כמאמר חז"ל (מדרש שוחר טוב ט', ב') אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה אל תאמן, ליבא לפומא לא גלי פומא למאן גלי, ואף יעקב אבינו ודניאל שידעו הקץ אמרו חז"ל (שם ל"א, ז') שנסתם מהם. ועיקרו תלוי בכתוב הזה אשר נאמר ויצא הראשון אדמוני כולו שהוא אחר שיצאו כל הדינים והסיגים וימתקו כולם, והרע יכנע ויתבטל, והטוב והקדושה יתגבר למעלה למעלה ויתבררו כל הניצוצין וכל הנשמות העשוקים בקליפות אז בא יבוא משיח צדקינו ויגאל אותנו, כי זה עיקר הגאולה כאשר יגאל הטוב מן הרע וכל הנשמות וניצוצי הקדושה יצאו ויתבררו מגלות הקליפות אז גם הגופים יצאו ויגאלו בגאולה השלימה שאין אחריה עוד גלות כי הרע יוכנע ויתבטל מכל וכל. ואמנם אמר הכתוב (ישעיה ס', כ"ב) אני ה' בעתה אחישנה ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח.) זכו אחישנה וכו' כי ודאי אשר על ידי תשובה ומעשים טובים יתבררו הנשמות והניצוצין במהרה ויתמהר קץ הגאולה ואכן גם על ידי קישוי השיעבוד ועול הגלות והצרות מתבררין אלו הניצוצין ביותר מהר כאשר במצרים שהקב"ה חשב את הקץ לעשות שהכביד עול מצרים עליהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה עד שנגמר הבירור בק"ץ שנים קודם הזמן, כי רד"ו עשו במצרים וק"ץ, עולה ת' שנים שנגזר הגזירה עליהם, כי על ידי הצרות והיסורין נשבר מטה רשע, והקליפות נכנעין ומתבטלין וניצוצי הקדושה מתבררין. ואך הקב"ה לרוב רחמיו וחסדיו מאריך ימי הגלות בכדי שיצאו הקללות והדינים במעט מעט שיוכלו לסבול, ונאמר (דברים ל"ב, כ"ג) חצי אכלה בם, שרעתם הוא בדרך החיצים שנופלין זה אחר זה ולא בבת אחת, וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ד'.) משל למלך שהיה נושה בשני בני אדם שונאו נפרע ממנו בבת אחת אוהבו נפרע ממנו במעט מעט ועל כן הקב"ה ברוב חסדיו פוקד מעט מעט עד שיכלה כל החיצים ואז ידין ה' את עמו ועל עבדיו יתנחם.

1673

1674ולזה אמר הכתוב ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער שהאדמימות והדינים יוצאים כשער הראש הדקים ומרובין למאוד כן הדינים מעט מעט על זמן ארוך שיוכלו ישראל לסובלם עד ויקראו שמו עשו שיאמרו הכל כי כבר עשה בישראל כל אשר חפץ וקבלו כל הקללות והארורין ואז ואחרי כן יצא אחיו וגו'.

1674

1675והנה ההגמון הזה ששאל את רבן גמליאל מי תופס המלכות אחרינו ודאי שהיה יודע מביאת משיח ולצעורי קא מכוון לומר שאם יאמר לו שישראל יתגברו עליהם אז יעליל עליהם ויצערם עוד בצער אחר צער על מה שמצפים להיות ידם רמה וישבר קרנות גוים ועל כן הביא רבן גמליאל בחכמתו נייר חלק והתחיל לכתוב באמצע הדבר ואחרי כן יצא אחיו והניח חלק מקודם להראות אשר בכיוון אינו מתחיל מראש הכתוב ויצא הראשון אדמוני וגו' כראוי, לומר אשר קץ הגאולה לא ניתנה דוקא בהכרח לזמן ארוך ושיהיה כל הדינים כולו כאדרת שער מעט מעט רק אם יגיע לישראל צרות תכופות זה אחר זה, תתמהר בזה הקץ וכל מה שהאומות מצירין לישראל יותר יחיש הקב"ה קץ גאולתם, וכאשר בסוף הימים שח"ו ח"ו אם לא יזכו ישראל יעמיד עליהם הקב"ה מלך כהמן שיקבלו כל הקללות בפעם אחת. וכן עד ביאת משיח כל מה שהאומות מצירין יותר לישראל כמאמר הכתוב (זכריה א', ט"ו) והמה עזרו לרעה, ממהרין בזה גאולתם. ולכן לא כתב לו זה הקודם, כולו כאדרת שער, רק התחיל ואחר כך יצא אחיו שאינו תלוי כי אם בכלות הדינים וכאשר יכלו הדינים הן ברבות הימים והן על ידי קישוי השיעבוד יגאלו ישראל, רמז בזה לההגמון במה שמכוון אשר לפי מעשיו שהוא מצער לישראל ביותר, היה ראוי להיות תיכף יבוא משיח צדקינו אם היו כל ישראל תחת ידו. ובזה השאלה שהוא מכוון לשאול בכדי שיצער עוד ישראל על התשובה כי בזה יגרע ויקלקל לעצמו, שעל ידי דחיקת הצער יחשב הקץ לבוא מקודם, ועל כן הננו בידך כל אשר תחפץ עשה כי היא טובה לנו. ועל כן סיימו חז"ל להודיעך כמה צער היה אותו צדיק מצטער הן בתשובה הזאת שהשיב לו שיעשה כל אשר לבו חפץ לעשות בישראל, והן צער אשר הגיעו מקודם מההגמון הזה שהשיבו אשר לפי מעשיו ראוי תיכף משיח לבוא, כי זה שורש כל הצער והדינים והיסורין המגיעין לישראל הכל אשר על ידי זה יושבר ויוכנע ויבטל כל כוחות הרע וניצוצי הקדושה יעלו למעלה למעלה ואז ועלו לציון מושיעים אמן.

1675

1676ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו. נראה לומר בזה על פי מה שמבואר בזוה"ק שמשה רבינו ע"ה לקח מתנה משר של אדום שיהיה רשות לישראל לדון ד' מיתות בית דין, ונודע אשר מי שעושה מעשה השייך לחבירו נקרא הולך בעקבו ולזה אמר הכתוב ואחרי כן יצא אחיו וידוע אשר אחיו לא יעשה כמעשהו להיות שופך דמים ואף על פי כן וידו אוחזת בעקב עשו פירוש רשותו גם להלוך קצת בעקב עשו לדון לחייבים בארבע מיתות בית דין לשפוך דמיהם ארצה כעשו.

1676

1677גם יאמר ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת וגו'. בשביל שאחר כך יצא אחיו ומוכח מזה שהוא היה ראשון ליצירה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') משל לשפופרת הנכנסת ראשונה תצא אחרונה וכו' ועל כן וידו אוחזת בעקב עשו להראות לכל אשר בדין מעכבו וכי הוא הראשון ליצירה ועל כן ויקרא שמו יעקב ואמרו חז"ל (עיין רש"י כאן) הקב"ה קרא אותו יעקב או אביו, זה הכל למען ידעו כל הדורות הבאים אחריהם כי הבכורה של יעקב הוא בדין האמת כי הוא הראשון ליצירה ואחר יציאתם לאויר העולם היה יעקב מעכבו לזכרון כי הוא היה צריך לצאת תחילה אם לא מחמת השפופרת שפיה קצרה שבהכרח הנכנס ראשון יצא אחרון כאמור.

1677

1678עוד יאמר ויקרא שמו יעקב על שם העקב כי הן הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') ולזה הקב"ה קרא שמו יעקב לומר הצלחתו הוא בעקב ובסוף לא בתחילה.

1678

1679ויצחק בן ששים שנה בלדת אוֹתם. צריך לדעת על מה זה מודיענו הכתוב שנות יצחק כמה היה בלדת יעקב ועשו, ואכן הנה כבר כתבנו למעלה בפסוק ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו' אשר כל מה שעשה אברהם אבינו כל הטרחות ויגיעות האלה לחפש דוקא לקחת אשה לבנו ממשפחתו ולא חפץ בבנות ענר אשכול וממרא וכדומה, הוא לצד ששמע מהקב"ה שאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והבין אשר ביצחק ולא כל יצחק כאומרם ז"ל (נדרים ל"א.), וידע אשר יצא עוד מיצחק איזה בן לא טוב וסבר אברהם שיתקן זה כי הכל בידי שמים וכו' וביקש דוקא אחר רבקה הצדקת כי אולי על ידי זכות יצחק וזכות רבקה לא ימצא פסולת בזרעו כמאמר חז"ל (ברכות י'.) שאמר חזקיה לישעיהו הב לי ברתך אולי על ידי זכותא דידי ודידך הוין לי בנין דמעלי וכו', ואכן כל זה לא הועיל כי הן אמת אשר אפשר ביצחק לא היה עוד שום פסולת וזוהמא כי כבר יצא זוהמת אברהם בישמעאל, ומעת הגמל את יצחק אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ג, י') שנגמל מיצר הרע ואחר כך נתקדש בהר המוריה, ואך רבקה אמנו מצד שהיה אביה רשע ואחיה רשע וכל משפחתה רשעים, והיא אשה בחינת הנוקבא המלאה דינים לא יכלה להתגבר כל כך על כל הרע הזה והיה נמצא בה עוד איזה זוהמא ופסולת מאביה ואחיה, ונודע אומרם (בבא בתרא ק"י.) רוב בנים דומין וכו' וכמו שכתב הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה ועל כן הוכרח לצאת ממנה עשו הרשע לשטף בטנה לשאוב כל הזוהמא והפסולת, שיצא יעקב נקי וזך מכל וכל ועל כן היה נמצא בעשו נשמות מתוקנים היטב כמו נשמות שמעיה ואבטליון ושאר גירי צדק הבאים מאתו כי זה היה מכח יצחק אבינו שהניח קדושתו בו.

1679

1680ובזה נראה ליתן טעם על מה שאהב יצחק את עשו ואיך סלקא דעתך שיאהב יצחק לשונאי ה' וכתיב (תהלים קל"ט, כ"א) הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. ואכן ידוע מה שאיתא בזוה"ק (חלק ג', ק"ס:) במה שאמר כלב לכל ישראל אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם פירוש שכל האומות לא נבראו כי אם להכין לחם לישראל בכדי שישראל יעסקו בתורה, ועל כן נקראים עמי הארץ כי כל עיקר בריאתם בעולם אינה כי אם להיות עובדי אדמה לחרשה ולזרעה בכדי להכין לחם לפני ישראל, וזה עיקר תיקונם על אדמתם, וכן יהיה אם ירצה ה' בעת התיקון השלם שמה שישאר מהאומות יהיו לאיכרים ולכורמים וליוגבים כמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, ה') ונאמר (שם מ"ט, כ"ג) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך וגו', כי כולם יהיו עבדים לישראל לעשות להם כל אשר צריכים, וזה הוא תיקונם על תיקון הנכון, וישראל יעבדו את ה' אלהיהם בנחת ושמחה. ועל כן כשראה יצחק בעשו שהוא הצד ציד להביא מאכל לפני אביו כתרגום כי ציד בפיו ארי מצידיה הוי אכיל וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ג, י') קופרא טבא לפומיה, כסא טבא לפומיה ועוד אמרו (שם ס"ה, ט"ז) אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו הרשע את אביו וכו', סבר יצחק שהוא כבר בא לכלל התיקון השלם להיות עובד ויגע להכין לחם ולשמש לפני עובדי אלהים, ועתה עושה כן ליצחק אביו כל זמן שהוא חי על האדמה ואחר כך יעשה כן ליעקב היהודי היושב בשער המלך מלכי המלכים הקב"ה, והתגבר הטוב שבו על רעתו לקיים בעובדיו ומעשיו שהוא החרב, מצות ה' כיבוד אב. ונוסף לזה כי למען שקצת טוב היה בו מכח יצחק שהוא נשמות שמעיה ואבטליון, הנה בעת בואו לפני יצחק אביו, אז שורש מעורר שורשו ולא דיבר אתו כי אם בטוב מבחינת נשמות שמעיה ואבטליון אשר היו ניצודין אתו כמו שאיתא בדברי האר"י זללה"ה והכל בדרך זה כי היתה דברו רק לשאול לאביו מה הוא צריך ולעובדו ולשמשו ולהכין לו צידה.

1680

1681וזה אמר הכתוב ויאהב יצחק וגו' כי ציד בפיו פירוש לפי שארי מצידיה הוי אכיל כאמור ועל כן אהבו כי סבר שכבר בא לכלל התיקון השלם, או פירוש כי ציד אותן הנשמות הניצודין אתו העשוקין בקליפה המה היו בפיו של אותו רשע בעת בואו לפני יצחק אביו כי שורש מעורר שורשו ולא דיבר כי אם הטוב אף שידע יצחק שמלאכתו מלאכת שופך דמים בחרב ובחנית ולא להיות יושב אהלו של תורה מכל מקום סבר, זה עיקר תיקונו שלזה נברא כנאמר. ואך רבקה אמנו היא ראתה בו זה הטוב וגם הרע שעושה בחרבו ובקשתו ועל כן את יעקב אהבה ולא אותו.

1681

1682ובזה מתורץ מה שאמרו חז"ל (שם ס"ג, י"ב) שאברהם אבינו מת חמשה שנים קודם זמנו שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה ולכאורה קשה אם כן למה האריך ה' כל כך ימי יצחק שחי ק"ך שנה אחר שנולד עשו הרשע ואיך יראה בנו יוצא לתרבות רעה ובודאי יותר צער יגיע לאביו מלאבי אביו, ואמנם לדברינו יובן כי יצחק מעולם לא ראה בו כי אם נשמות הטובות הבאים מכוחו ובכל עת עומדו לפניו לא דיבר כי אם בבחינת הטוב ולא הגיע צער ליצחק על ידו מה שאין כן אברהם אבינו שאם הוא היה חי היה רואה הכל מה שבו הטוב והרע ולכן קיצר משנותיו ה' שנים נגד ה' עבירות שעשה עשו בו ביום כאומרם שם. ובזה נבוא בביאור הכתוב שאנו בו וסידור הכתובים שאחרי כן ואמר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם שרק ס' שנים היה בלדתם וחיה ק"פ שנים והאריך ימים אחר הולדת עשו וקשה למה האריך ה' ימיו וקיצר שנות אברהם. ובאמת הנה,

1682

1683ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם וגו'. וכיון שהיה עשו איש שדה ולא חפץ באוהל תורה ויצא לתרבות רעה ולמה האריך ימי יצחק לראות ברעה אשר ימצא את בנו. ולזה אמר,

1683

1684ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. וכאמור שמצידיה הוי אכיל וגם לא ראה בו כי אם נשמות הטובות הניצודין אתו הבאים מכוחו וסבר כי הוא נעשה דוקא איש שדה בכדי להיות אח ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים אהל תורה ותפילה להכין לו לחם ומזון לעבוד את ה' אלהיו כשם שמטריח עצמו להכין מזון לאביו. וזה דוקא ביצחק ולא באדם אחר ועל כן ורבקה אוהבת את יעקב ולא עשו כי ראתה גם ראה הטוב והרע שבעשו ונעשתה שונא לשונא ה' ועל כן גם לאבי אביו אברהם קיצר הקב"ה שנותיו שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה. ועל כן,

1684

1685ויזד יעקב נזיד. שבישל יעקב עדשים להברות את האבל אביו יצחק לפי שמת אברהם בו ביום כמאמר חז"ל וכדבר האמור.

1685

1686ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. פירוש ששב ובא מבחינת הטוב והמעולה להיות בבחינת איש שדה לעסוק בחריש ובקציר עולמים בשביל יעקב והוא עיף מן ההריגה כמאמר חז"ל (שם) שהרג נפש בו ביום כמו דאת אמר (ירמיה ד', ל"א) כי עיפה נפשי להורגים, ועוד שאר עבירות שעבר הרמוזים בכתוב הזה. וזה חוזר למה שלמעלה שלכן ויזד יעקב נזיד להברות האבל לפי שבא עשו מן השדה המעולה ונעשה עיף מן העבירות, ומת אברהם קודם שלא יראה ברעתו.

1686

1687ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא וגו'. הכתוב מספר והולך ברשעת עשו כי לא זה שלא עשה כבריאה הנכונה להיות אח ליעקב להכין לו מזון וצידה להיות יעקב יושב באוהל תורה רק בהיפך ממש כי עוד אמר אל יעקב הלעיטני נא וגו', וזה רומז עד סוף כל הדורות עד עת הגאולה כי יגזל עשו ליעקב ככל אשר יוכל כי לא ישבעו אם לא יגזלו. והכתוב מתמה כי לא די שבא עשו מן השדה כנאמר שלא חפץ לעבוד ליעקב אף גוזל וחומס ושלא כדרך הטבע כי לא אמר תן לי מן האדום וגו' רק הלעיטני אפתח פי ושפוך הרבה כי חפץ לקחת כל אשר ימצא ליעקב בלתי הותיר לו שריד וגזילת העני בבתיהם ויאכלו את ישראל בכל פיהם.

1687

1688וגם יאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי וגו' כי בודאי יעקב אמר לו שזה הכין להברות את האבל והוא מאכל אבלים לפי שאין להם פה ועגולים כגלגל החוזר בעולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ד) ולמה לך מאכל הזה אך עשו שכל ענין המיתה הוא מצדו והוא המחשיך אנפי בריין להרבות אבל בעולם על כן צווח הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי אפתח פי ושפוך הרבה כי עיף אנכי להורגים ולזה בזה אני חפץ למלאות פי להראות שאני חפץ בדם האדום והוא אדום ותבשילו אדום כמאמר חז"ל (שם) הכל להראות כי הוא שופך דמים והוא המרבה חושך ואבל בעולם על כן קרא שמו אדום כי הוא אדמוני כולו, הוא ומאכלו וארצו ולבושו וכו' ויפרע ממנו דודי צח ואדום בלבוש אדום כאמור מדוע אדום ללבושיך כאומרם שם על כן קרא שמו אדום.

1688

1689ויאמר יעקב מכרה וגו' את בכורתך. הנה נודע אשר אין דרך הצדיקים לחפוץ בשל אחרים אף במצוות ה' כי למה זה יחטפנו מאחר והלא אין עיקר כוונתו כי אם רצון ה' ומה נפקא מינה אליו אם הוא יעשנה או אחר אם אין כוונתו למענו יבוא הטוב מכל מקום וכבר דברנו מזה במקום אחר, ועל כן יקשה למה חפץ יעקב לקחת הבכורה שהוא העבודה מעשו אחיו וגם להבין תשובת עשו הנה אנכי הולך למות שאין לה פירוש לפי פשוטו ודרשת חז"ל (שם שם, י"ג) ידוע.

1689

1690ואמנם הנה ידוע מאמר חז"ל (מדות פרק ג' משנה ד' ועיין מכילתא סוף פרשת יתרו) בפסוק (דברים כ"ז, ו') אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' וגו' עד (שמות כ', כ"ה) כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם אינו כדאי שירים המקצר על המאריך. ועל כן כשאמר עשו ליעקב הלעיטני נא מן האדום וגו' וכתבנו שחפץ דוקא בכל מיני אודם כי עיפה נפשו להורגים ורוצה לשפוך דם כי הוא בחינת סטרו, וכנודע מדברי האר"י ז"ל אשר שרו של עשו הוא הס"מ בעצמו המחשיך אנפי בריין ונוטל נשמת כל אדם ולזה אין לך מקצר ימיו של אדם יותר ממנו ובודאי אינו כדאי שיעבוד הוא העבודה על המזבח כי איך ירים המקצר על המאריך ועל כן ביקש שימכור את בכורתו לו כי הוא אינו כדאי לעבוד העבודה בשום אופן. ואמנם עשו הרשע הוא הס"מ בעצמו אשר יורד ומסטין ועולה ומקטרג ומקצר ימיו של אדם השיב בהתגלות לבו ברשעתו כי הוא אינו חפץ הבכורה בשום אופן כי הנה הוא הולך למות פירוש להמית בני אדם מאיש ועד אשה יונק עם איש שיבה, או אנכי הולך למות במקום שצריך אדם למות אנכי שם שאני הממית אותו ואם כן למה זה לי בכורה לעבוד העבודה על המזבח לכפר על העם ולהאריך ימיהם הלא איני חפץ בחיים כי אם במות המת ולמה זה לי בכורה. ועליו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, ט"ז) יען אשר לא זכר עשות חסד וירדוף איש עני ואביון ונכאה לבב למותת. כאמור, שלא חפץ לעשות חסד לעבוד העבודה להאריך ימי בריותיו של הקב"ה וירדוף איש עני וגו' למותת כי חפץ במיתה ולא בחיים ועל כן ויאהב קללה ותבואהו כיון שאהב דוקא בקללות הבריות, קללתם אליו תבוא כי בור כרה ויחפרהו. ולא חפץ בברכה כי ברכה אותיות בכרה כידוע והוא לא חפץ לא בברכה ולא בבכורה על כן ותרחק ממנו הברכה וילבש קללה כמדו ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו כן יאבדו כל אויבך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

1690

1691ועוד יאמר הכתוב מכרה כיום את בכורתך וגו'. והנה כל המפרשים פירשו אומרו כיום שלכאורה מיותר בפירושים שונים והכל אמת אלו ואלו דברים אלהים חיים ומלך עולם וגם אני אענה את חלקי בדרך הפשטות והאמת הנראה לקוצר השגת שכלי. כי נודע מאמר הכתוב (ישעיה נ"ח, ח') אז יבקע כשחר אורך וזה מרמז על אור יעקב שהוא אותיות יבקע כאשר נבאר. כי ידוע מסוד חלקי הנשמה הניתן באדם תחילתן הוא בחינת נפש ורוח. ונפש הוא החיות הקטן הניתן באדם מאת אלהים המתערב בדם הנפש להחיותו והיא מעורבת מטוב ורע מקליפת נוגה הידוע ליודעים אשר היא קליפה וקרובה אל הקדושה ויכולה להזדכך וליעשות קדוש כהקדושה והיא הנקראת בפי חכמי המחקרים נפש המתנענע כי הוא החיות הראשון הניתן באדם ובנפש כל חי שיתחיל להתנענע להיות בגדר החי לצאת מבחינת הדומם והצומח והנפש הלזו הנה ממלאת כל הגוף להחיותו בכל אבר ואבר שבו והיא הנמשכת מעולם העשיה לפי שהוא העשיה הראשונה בגוף להחיותו ועיקר קיום הגוף להיות הוא נעשה אדם על ידה. והיא הדרגה התחתונה בבחינת חיות הרוחניות מעולם התחתון ועליה נקרא האדם בחינת אלם מאלהים שעדיין הוא אלם בחיות קטן מאוד, אין עוד נשמתו בו מבחינת י"ה שבאלהים כנודע. והנפש הזאת הנה היא מעורבת מטוב רע וממנה באין כל התאות לאדם מד' יסודות אש רוח מים עפר שבה וגם המדות טובות שבתולדת נפש ישראל כמו ביישנים וכו' באין ממנה כי היא מעורבת ממעט טוב ורובה רע.

1691

1692והנה כאשר יגדל האדם ויזכה במעשיו לבוא לבחינת הרוח שהוא בחינת הגדולה מזה בחיות אלהים וכבר הגוף מלא בחיות הנפש הממלאהו כולו, ואכן הנפש הוא כלי להרוח לקבל לתוכה בחינת החיות הלזה, ואור הזה בא לזכך הגוף ולהאירו שיעשה בִּכְלַי מעשיו וכוחותיו על ידי הנפש המתנענע עבודת בוראו באמת ובתמים. ועל כן אור חיות הרוח בוקע באור הנפש ומאיר דרך מעבר הנפש לתוך הגוף לזכך הגוף כמו אור השמש המאיר דרך מעבר רקיעים לארץ ולדרים עליהם ומזכך גם את אור הנפש עם הגוף כי שניהם אחד הם להיות יכולין לעשות דבר מה ואור הרוח מזככם שיעשו רצון קונם. ואל זה רומז הכתוב ויצא הראשון וגו' עד ויקראו שמו עשו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו כי עשו מרמז חלק הנפש המעורב מטוב ורע ורוב רע ונקרא עשו מלשון עשיה כאמור כי על ידה נעשה האדם, ואורה מעולם העשיה והיא הראשונה ליכנס בגוף, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו כי עקב אותיות בקע כי יעקב נודע אשר מרמז לאור חלק הרוח והוא הבא אחרי כן וידו ורשותו בוקע דרך אור הנפש מעולם העשיה בכדי לזכך הגוף והנפש. וזה כוונת הפסוק (ישעיה נ"ח, ח') אז יבקע כשחר אורך כי האור הבא אל האדם אינו מגיע בפעם אחת כי אם מעט מעט כאור השחר המאיר ובא מעט מעט עד אור היום שהוא באמצע היום כן באדם תחילה חלק הנפש ואחר כך חלק הרוח ואור הרוח בוקע כמו אור השמש הבוקע דרך הרקיעים עד הגוף ועל כן יבקע אותיות יעקב כנ"ל לרמז כי אור יעקב הוא הבוקע דרך אור הנפש לזכך הגוף, וזה הוא באדם פרטי.

1692

1693וכמו כן בכללות העולם, כי בריאת עשו ויעקב הוא בחינת הנפש והרוח להיות עשו בעולם העשיה לעבוד העבודה עבודת הארץ בחרישה וזריעה להיות מזון וצידה השביע לנפשנו, ויעקב הוא אור חלק הרוח להיות הוא מתקן לעשו לבטל ממנו כח הרע וּלְהִתָקֵן בבחינת תמכי אורייתא להיות נטפל ליעקב יושב אוהלים להאכילו לחם חוקו, והנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ויתוקן עשו בבחינתו כיעקב בבחינתו וכאשר יהיה לעתיד שאז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' אחד ולעובדו בפחד והכל כאמור, כי יתוקנו בבחינתם להיות עבד לעבדי ה'. ועל כן יצא עשו ראשון לעולם, בבחינת הנפש ואחר כך יעקב בבחינת הרוח. ויעקב העיקר ועשו הטפל כאמור.

1693

1694והנה כן היה כוונת הבריאה, אבל הנה עשו לא חפץ בברכה כאמור וביזה כל זאת ואמר אי אפשי לא ביעקב ולא באלהיו ויבוא עשו מן השדה שבא מבחינה זו להיות בבחינת איש שדה להכין מזון ליעקב רק אדרבה נערה המאורסה מצא בשדה וישכב אותה ויענה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב) על כן לא היה יכול יעקב להטפל עם עשו בעבודה והיה מוכרח ליקח כל העבודה אליו לתקן גם הוא בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ וגם אוהל תורה ולקח מעשו כל בחינת הקדושה גם מעט דמעט הנמצא בו שלא יהיה לו חלק כלל באלהי ישראל. וניצוצי הקדושה אשר היו מושרשים בו הוכרחו להיות בבחינת גירי הצדק שיעשו ישראל ממש להכלל בישראל וכל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו ויאבדו לנצח נצחים בלא ישאר להם שורש וענף לתחית המתים ליום שכולו שבת.

1694

1695והראת לדעת בזה אשר יעקב הוא הנקרא אור היום המאיר כשמש בצהרים שהוא העיקר, ועשו לא נברא כי אם כאור השחר המתחיל להאיר באור המועט ורובו חושך ולא אור והוא הזנב לאריות להיות טפל ליעקב וכאשר בא מן השדה עיף ולא רצה בזה אמר לו יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כלומר כיום הזה המאיר בתוקף שהוא שלי ממש, כן מכור לי את בכורתך פירוש מה שאתה קודם לי בבחינת הקליפה הקודמת לפרי והנפש להרוח בבחינת העשיה שתהיה טפל אלי, גם זה מעט האור תמכור לי שלא יהיה לך עוד חלק בקדושת אלהים ולא תהיה אף זנב לאריות ויהיה הכל מוטל עלי לתקן גם בחינת הנפש ועולם העשיה בסוד הכתוב (בראשית י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן שגייר גרים, כן יעקב אבינו קנה הקדושה מעשו להיות נעשה על ידי הקדושה המועטת שבו, גירי צדק שיוכללו בישראל והוא ישאר כולו רע ולא טוב.

1695

1696או יאמר מכרה כיום, פירוש כהתחלת היום שהוא אור השחר שזה הוא בחינתך ומעט האור שאצלך את זה תמכור לי שלא יהיה לך חלק גם בבכורה הזו כלל כי הן עיקר הבכורה שלי הוא כאור היום ממש כאמור. רק בכורתך חלק הבכורה שלך זה המעט גם כן תמכור לי ולא תהיה לך חלק באלהי ישראל וכן השיבו עשו הרשע הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה כיון שאני מוכרח למות את עצמי להכנע אל יעקב אחי לעובדו עבודת עבד שאתוקן על ידו, ואור הנפש צריך ליבטל אל אור הרוח להכלל ולהבטל לאורו, למה זה לי בכורה במה שאני קודם אליו אם הוא העיקר ואני הטפל ונתן הכל ליעקב כל חלקי הקדושה הנמצאים בו וילך לו אל ארץ מפני יעקב אחיו כדבר האמור והבן כל זה.

1696

1697וגם יאמר מכרה כיום את בכורתך לי. כלומר שהבכורה שלך אינה אלא כאור היום שהולך ואינו שב כן היא הבכורה אצלך שלא תשהה אצלך וראיה מבכורי ישראל שכיון שעבדו העגל נלקחה העבודה וניתנה לבני אהרן הכהנים ומכל שכן אתה שכבר עברת כל אלו העבירות ועל כן ודאי בדין אינו מגיע לך שום ענין הבכורה וכבר שלי היא ואך אני חפץ לקנותה בדמים שלא יהיה לך פתחון פה לומר שבחנם לקחתי לעבוד את אלהי וכמו שאמר דוד המלך ע"ה לארונה (שמואל-ב כ"ד, כ"ד) לא אעלה אל ה' עולות חנם. על כן אקנה אותה ממך במחיר ועל כן את בכורתך לי כלומר מה שהוא שלי ממש, אף על פי כן מכרה לי. ולזה השיבו הנה אנכי הולך למות כי ודאי אחרי טעות הבכורים בעגל ונבחרו הלוים, אם עבד בכור עבודה חייב מיתה ומכל שכן בעשו שעבר ה' עבירות ודאי זבח רשעים תועבה ואם יעבוד יתחייב מיתה ועל כן למה זה לי בכורה אין אני חפץ אותה ואיני צריך לקבל פרס על זה בשום אופן. ועל כן,

1697

1698ויאמר יעקב השבעה לי וגו'. כי היה ירא יעקב אבינו שלא יחזור בו עשו אחר כך מהנתינה ויטעון כי באונס נתנה לו כי היה עיף מן הרציחה, ומשום אונס סכנת נפשות הוכרח ליתן לו ובשלמא כאשר אמר לו יעקב מכרה כיום וגו' אף שהיה באונס, מכירתו מכירה. כי אגב זוזי גמר ומקני כמו שאמרו רבותינו (בבא בתרא מ"ז:) תלוהו וזבין זביניה זבינא מאי טעמא אגב זוזי גמר ומקני אבל תלוהו ויהיב לא. ועל כן כשאמר עשו ולמה זה לי בכורה כי הוא נותנה לו מתנת חנם אמר השבעה לי כי על ידי השבועה תחול הנתינה שלא יוכל לחזור בו, ותיכף וישבע לו על זאת. ואכן עשו נודע אשר דברי פיו און ומרמה ותיכף אחר השבועה חזר בלבו לומר על מה זה אתן לו בחנם אם הוא רוצה ליתן דמים בעדה, ועל כן אחר אשר וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב לא חפץ ליתנה לו כי אם בתורת מכירה לא במתנה ועל כן כתוב האתנחתא תחת וישבע לו כי זה קאי למה שלמעלה שאמר לו יעקב השבעה לי ותיכף וישבע לו ואף על פי כן וימכור את בכורתו לא חפץ לנתנה, והנה מצד הדין לא היה צריך יעקב שוב לתת לו דמי מכירתה כי כבר נשבע לתת לו בחנם. אבל,

1698

1699ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. כי תתן אמת ליעקב ורצה לקיים ודובר אמת בלבבו כרב ספרא וכו' כמאמר חז"ל (שם פ"ח.) וכיון שהוא היה בדעתו לקנותה במחיר אף שכבר היה יכול לקחתה בחנם לא רצה כי אם כאמיתיות לבבו לשלם שכרה משלם כי היה חפץ דוקא לקנותה כי לא אעלה אל אלהי עולות חנם. ועוד הוסיף בנתינה לתת לחם ועדשים ובזה ודאי הנה כבר יצא מחשש סכנה באכילת הלחם, ואכל העדשים ודאי בתורת מכירה ברצון נפשו, והכתוב מעיד על זה כי ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה לומר על מה זה נותן לי כל זה ומה זה שוה וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ד) הכניס עמו כת של פריצים ואמר נאכל מדידיה ונחייך ביה וכו' כי לחוכא ואיטלולא היה בעיניו שאדם יתן ממון בעד זה וכבר ביקש הוא ממנו שיטלנו ממנו בחנם.

1699

1700ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וגו'. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ד, ב') וזה לשונם: עשרה רעבון באו לעולם אחד בימי אדם הראשון ואחד בימי למך אחד בימי אברהם אחד בימי יצחק וכו' עד רעב שהיה בימי דוד לא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול ולפי שהיה שאול גרופיות של שקמה גילגלו הקב"ה והביאו בימי דוד וכו' לפיכך כולם לא באו בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גבורים שיכולים לעמוד. רבי חלבו אמר שנים באו בימי אברהם רבי אחא אמר אחד בימי אברהם ואחד בימי למך וכו' עד כאן. ולכאורה לדברי כולם קשה מה שאמר כאן מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם ומשמע שזה שהיה בימי אברהם הוא היה הרעב הראשון לעולם ולדבריהם ודאי היה רעבון על כל פנים בימי אדם והוא היה רעבון הראשון.

1700

1701והנראה בזה כי לדעת רבי חלבו שאמר שנים באו בימי אברהם אמר כאן מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם כי ודאי הרעב הראשון מן השנים שבאו בימיו הוא היה היותר קשה שעל ידו ירד אברהם למצרים כמאמר חז"ל (עיין בספר תולדות יצחק פרשת לך לך) שאמרו אנשי המדינה מיום שבא זה למדינתנו נעשה הרעב והוכרח לבוא מצרימה על ידי זה מה שאין כן ברעב השני שלא מצינו שירד למצרים או לעשות דבר אחר. ולפי שגם הרעב הזה אשר נעשה בימי יצחק היה קשה למאוד אמר מלבד הרעב הראשון שהיה בימי אברהם שהוא היה קשה למאוד וגם עתה נעשה רעבון כזה. ולדעת רבי אחא צריך לומר מה שאמר כאן הרעב הראשון אף שכבר היה בימי אדם ולמך מכל מקום ודאי זה הרעב שהיה בימי אברהם הוא היה היותר קשה מכולן לפי ערך צדקת וגבורת אברהם כי כולם לא ירדו בימי בני אדם שפופין ולפי ערך צדקת הצדיק כן חזק הרעב בארץ ועל כן לא נזכר בתורה שום רעבון בפירוש מה שהיה בימי אדם ולמך. והרעב הראשון הנזכר בתורה הוא של אברהם כי הוא היה הרעבון הקשה שהיה פלאי בעולם, ועל כן אמרו חז"ל במשל הבנאי שמניח הקורה העבה באמצע הבנין כדי שיתקיים כל הבנין על ידו ולפי שהיה אברהם הקורה העבה לא בראו הקב"ה בתחילת הבריאה אלא באמצעיתו לקיים כל הבריאה על ידו על כן בימיו היה הרעבון הקשה בראשון וראשונה, ולזה אמר כאן מלבד הרעב הראשון פירוש רעב הראשון הנזכר בתורה בפירוש, או רעב הראשון הקשה אשר היה בימי אברהם ולפי ערך גבורתו שיוכל עמוד כן היה הרעבון בימיו וכן היה זה הרעב בימי יצחק כי גדול כח הבן ככח האב.

1701

1702וילך יצחק אל אבימלך וגו'. לא אמר כאן וירד כמו באברהם שאמר וירד אברם מצרימה כי מצרים הוא בתכלית הירידה מקור מקום הטומאה ערות הארץ ועל כן ירידה גדולה היא זו ולכן נאמר שם כי כבד הרעב שהוצרך הכתוב לפרש הטעם על מה שירד אברם למצרים, ולכאורה הוא תמיה גדולה לירד למקום טומאה כזו ועל כן אמר כי כבד הרעב וגו' ולולא זה לא היה יורד למצרים בשום אופן, מה שאין כן ארץ פלשתים שהוא בכלל מקצת ארץ ישראל (כמו שמובא בדברי הרמב"ן ז"ל והובא באור החיים) לא נאמר וירד כי לא היתה ירידה כל כך אליו ולכן לא נאמר הטעם כי כבד הרעב אף שהיה הרעבון חזק בימיו כמו בימי אברהם מכל מקום לא נצרך הכתוב לפרש טעם ההליכה מחמת שכבד הרעב כי אף בלא כבדות הרעב היה יכול ללכת אל ארץ פלשתים. וגם נראה שלכן לא אמר הכתוב וירד כי לא הלך הוא כי אם אל אבימלך מחמת שהיה בן ברית אברהם אביו והלך אצלו כמו שכתב הרב האלשיך זללה"ה אבל לא היתה כוונתו בשביל ארץ אחרת כלל, ועיקר הליכתו היה לבן בריתו על כן לא כתיב וירד.

1702

1703וירא אליו ה' וגו' אל תרד מצרימה וגו'. אמרו חז"ל בזה (בראשית רבה ס"ד, ג') אתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, וצריך לדעת פירוש דברים אלו כי לכאורה מי שהוא קדוש יותר בקדושת ה' יוכל יותר גם לצאת מעט חוצה ואף על פי כן לא יובטל ולא יופרד מקדושת בוראו, מה שאין כן מי שהוא תחתיו במעלה שאסור לו להתראות חוץ שלא יפול שם ממדריגתו (ועיין בדברינו פרשת נח) אשר על כן אברהם שלא נעקד על גבי המזבח, יותר היה צריך לירא מרדה מצרימה מפחד הקליפות והטומאה. ויצחק שנעשה עולה תמימה בנקל יותר היה לו לירד למצרים וראיה מיעקב שהיה בחיר האבות וקדושתו למעלה למעלה ואף על פי כן צוהו הקב"ה דוקא לירד למצרים.

1703

1704ואולם הנה כתבנו במקום אחר על מאמר חז"ל (ביצה ט"ז.) אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. כיצד, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת נמצא אחרת נאה הימנה אכל הראשונה והניח השניה. אבל הלל מדה אחרת היה לו שנאמר (תהלים ס"ח, כ') ברוך ה' יום יום. ושורש הדברים כי ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר שני בחינות נשמות נמצאים בעולם אחד מבחינת הגבורות ודיני אלהינו יתברך הנמשכים משורש קין והשני מבחינת הבל שורש הטוב והחסדים, והנה אלו הנשמות הנמשכים משורש הבל להם בנקל יותר לעבוד את ה' מאחר שהם משורש החסדים רחוקים הם מהקליפות והרע ואינם עומדים לנגדו בכוון להחטיאו דוקא כי רחוק הוא מהם, מה שאין כן בנשמות שהם משורש הגבורות הנמשכין משורש קין להם קשה יותר העבודה והמצוה כי קרובים הם לבחינת הקליפות והרע המקבלים השפעתם משורש הגבורה דקדושה והם עומדין לנגדו ומכוונים מאוד להחטיאו בכדי לצוד הנשמה אצלם, וזה פרנסתם מה שמקבלין מאור וחיות השפע הנשפע ממלך הקב"ה להנשמה הקדושה. ולכן אלו הנשמות צריכין שמירה וזהירות גדול בכל עבודתם ובכל ענינם ובפרט בשעה שהם עוסקים בדבריהם הגופניים כמו אכילה ושתיה ושארי דברים צרכי תאוות הגוף. וכל התאות נמשכין משורש הקליפות ובפרט האכילה נודע המבואר בזוה"ק (חלק א', ק"י.) אשר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה ונאמר (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. אז צריכין שמירה יתירה ביותר ויותר להזהר מבחינת הקליפות והרע העומדים לנגדם שלא יתמשכו ח"ו אחרי מעט מן המעט מתאות הלב חלילה, ועל כן שמאי הזקן נודע שורשו שורש הגבורה והפחד וכמו שמבואר בליקוטי תורה והוצרך לשמירה יתירה בכל הדברים ובפרט בעת אוכלו כאמור, ועל כן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת להיות כל אכילתו נטפל למצות ה' והנטפל למצוה כמצוה בכדי שישרה אור קדושת ה' על אכילתו וזר לא יקרב אליה כי קודש הוא, אבל הלל מדה אחרת היה לו פירוש מדה אחרת ממש ממדת שמאי כי היה מדתו מדת החסד והטוב ולא ירא את פני הקליפות כיון שהוא רחוק מבחינתם למאוד ולא היה מפחד כלל שלא יתמשך אחרי תאות הלב שהיה שורש הטוב למאוד והיה גם גופו זך ונקי מלהיות ח"ו מהמתאוין בעם.

1704

1705ואתה תחזה מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') דבר אחר גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם אמרו לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתה אמר לו כל יומא אית לך אכסניא אמר להם והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא וכו', הרי לפניך כי הנה הוא יצוא יצא מכל בחינת התאוה שיאכל להנאת גופו רק לגמול חסד עם נפשו להיות קיימת בתוך הגוף כמו אחד שעושה חסד עם אורחים אחרים, והיה עושה זאת באמיתיות לבבו שלא אכל כי אם למען המצוה ולא למען הנאתו, ועל כן הנה כל מעשיו לשם שמים כלומר שאף בלא כוונת שבת היו כל מעשיו מיוחדין בכדי לקיים מצות ה' ולא היה צריך לזו הכוונה שיאכל בחול לכבוד שבת, והיתה הכוונה הזאת שמור אתו לשבת גופא שיאכל בשבת לכבוד שבת ולזה אמר שנאמר ברוך ה' יום יום ואמרו חז"ל (סוכה מ"ו.) בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו כן גם הוא קיים בנפשו לשום כוונת כל יום ביומו השייך אליו ולא לכוון כוונת שבת בחול כאמור. ולזה הנה יצחק אבינו ע"ה ידוע מדתו מדת הגבורה הגדולה פחד יצחק והיה צריך תמיד לשמירה יתירה מפחד החיצונים העומדים למולו ועל כן נאמר בו (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה כי הוא היה צריך תמיד לתיקון השדה המבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא שמירת השי"ן שלא יקחו אותה אותיות ק"ר שהם בבחינת הרע להעשות שקר וצריך לעשות משקר שדה שדה חקל תפוחין (עיין בכוונת קבלת שבת בשדה) ועבור זה היה צריך להעקד על גבי המזבח להיות עולה כליל לה' בכדי שעל ידי זה לא יוכל לשרות עליו שום בחינה מבחינות הרעים כי נתקדש לעולה לה', וזה הכל בארץ ישראל שנאמר בה (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוהיך בה וגו' ופירש בזוה"ק (חלק א', ק"ח:) שלא ניתנה תחת שום שר מהשרים הסובבים הכסא כי אם ה' בכבודו ובעצמו מושל עליה ומנהיג אותה כרצונו, ואכן אף על פי כן נמצא בה בחינת היצר הרע והרע מטעמים הכמוסים (עיין בספר חסד לאברהם) ולכן היה צריך להיות עולה לריח ניחח לה' מה שאין כן בחוץ לארץ שניתנה תחת שרי מעלה המעורבים מטוב ורע שעל כן אמרו ז"ל (כתובות ק"י:) שכל השרוי בחוץ לארץ עובד ללא אלוה אמת, שנאמר (שמואל-א כ"ו, י"ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו' לפי שניתנה תחת השרים שמהם נמשך שורש הקליפה האומרת אני ואפסי עוד, ואם היה יצחק יוצא לשם מרוב שורש הגבורה והפחד שבו ח"ו ח"ו היה אפשר נמשך קצת אחרי שורש לא טוב, ועל כן אמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת שאתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, כלומר כיון שאתה הוצרכת להיות עולה תמימה מה שמעולם לא הוצרך אדם לכך והכל עבור הגבורה והפחד הקשה על כן אין חוץ לארץ כדאי לך למען לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, וזה שאמר לו שכֹן בארץ אשר אומר אליך, פירוש בארץ שאני יכול לומר לך ולדבר אתך מה שאין כן בחוץ לארץ פן תפול ממדריגתך ובלא זה אין הנבואה שורה בחוץ לארץ כידוע. או כה יאמר הנה הארץ הזאת שאני אומר הוא השייך אליך ולא ארץ אחרת. והטעם כי,

1705

1706גור בארץ הזאת ואהיה עמך. כשאתה תגור בארץ הזאת אז אני בעצמי אהיה עמך שהארץ הזאת תחת ממשלתי מה שאין כן בארצות שניתנו תחת השרים, וחלילה לך לבוא תחת שום שר (ועיין בילקוט ראובני ותמצא שם קרוב לדברינו הנאמרים) ועל כן ואברכך אני בעצמי ותהיה הברכה מידי ממש לא על ידי שום שר וממונה והוא על דרך אוכל לכבוד שבת שלא היה שום ממוצע הנאת הגוף בינו לבין המצוה וכן לא יהיה שום ממוצע ביני וביניך.

1706

1707כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל. כי לפי שהארץ הזאת הוא חלקי לבד שאין לשרים חלק בה וגם חלק ה' עמו שישראל אינם ניתנין תחת שום שר כי יעקב חבל נחלתו ועל כן אתה וזרעך תירשו את הארץ ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ואמנם אומרו כי לך ולזרעך וכן גבי אברהם כתיב כי לך אתננה ולזרעך אחריך ולכאורה הנתינה לא היה כי אם לזרעם אחריהם ולא להם, ואפשר לומר בזה על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין צ':) שאלו מינין את רבן גמליאל מניין שהקב"ה מחיה מתים אמר להם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ולא קיבלו ממנו וכו', עד שאמר להם המקרא הזה (דברים י"א, כ"א) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחית המתים מן התורה. ונמצא נכון שבועת ה' שאמר לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב בלשון כי לך אתן כי להם יתן את הארץ הזאת לרשתה אם ירצה ה' לתחית המתים. ואכן עוד נראה כי באמת חיות הרוחניות שורש ארץ ישראל אשר בשמים ממעל זה נתן להאבות תיכף והם ירשוה וקבלו האור הזה בנפשם והברכה אשר בה, רק גוף גשמיות הארץ לא היה יכול הקב"ה ליתן כי אם אחר רבות זרעם ככוכבי השמים וכאשר אמר להם משה (דברים א' י') והנכם היום ככוכבי השמים לרוב כמו שהאריך בזה הרב האלשיך זללה"ה ועל כן אמר להם, לך ולזרעך כי להם נתן תיכף חיות קדושת הארץ ולזרעם אחריהם הורישם גם גוף גשמיות הארץ אחר שנתרבו ככוכבי השמים. ולזה אמר,

1707

1708והקמתי את השבועה אשר נשבעתי וגו' והרביתי את זרעך וגו'. כי הנה בעת השבועה הראשונה שנשבע הקב"ה לאברהם על ירושת הארץ לא נאמר לך ולזרעך כי אם לזרעך לבד והיתה הכוונה על יצחק והטעם נראה לומר על פי מה שאמרו חז"ל מה סבורין ישראל שיכנסו לארץ ערלים וכו' וכן אברהם כל עוד שלא מל עצמו לא נתן לו הקב"ה את חיות הקדושה הפנימית של הארץ עד אחר שאמר לו התהלך לפני והיה תמים וגו' עד והקימותי את בריתי ביני וביניך ונתתי לך ולזרעך וגו', כי על ידי המילה תזכה לירושת הארץ אתה בפנימיות וזרעך בגשמיות והכל אחר המילה כמבואר בזוה"ק (חלק צ"ג.) על פסוק (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שירושת הארץ תלוי בבחינת צדיק שהוא בחינת הברית כנודע. אבל השבועה לא היה רק על יצחק ועל כן אמר לו כאן והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך שהוא ליתן לך את הארץ והוא חיות הרוחנית של הארץ אבל גוף גשמיות הארץ עדיין לא אתן לך. עד אחר,

1708

1709והרביתי את זרעך ככוכבי השמים אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ כי לזרעך אתן גם גוף גשמיות הארץ התחתונה לא חיות הרוחנית שלה לבד ועל כן והתברכו בהם כל גויי הארץ מה שאין כן אם לא יהיה להם כי אם בחינת הרוחנית לא יתברכו בהם גויי הארצות כי הם לא ידעו ולא יבחנו במעלות הרוחניות, והארץ הזאת אתן להם.

1709

1710עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו'. ולכאורה יקשה הלא אמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואיך הבטיחו נתינת הארץ על אשר שמע אברהם בקולו ואכן נראה שעל כן אמר לו בלשון עקב אשר שמע ולא על אשר שמע וגו' כי עקב המצוות הן הן הפירות של המצוות אשר הם עקב לגבי המצוה, והפירות של המצוות ידוע לכל מה שמנו חז"ל (ריש פאה) מאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו' ושורש הדברים ידוע מדברי קדוש עליון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שם שכל מה שמנו שם הכל הם מדברים שבין אדם לחבירו שיש בהם שני חלקי מצוה אחד מצוות שצוה להיטיב לחבירו כי גמילות חסדים מצוות עשה דאורייתא בכלל רמ"ח המצוות ממה שאמרו הדבק בדרכיו מה הוא רחום וגו' כמו שמובא ברמב"ם ז"ל, והב' מה שמגיע על ידי זה טובה לחבירו וחבירו נהנה. ועל כן הקרן זה שמקיים בו מצות ה' זה הוא שמור לו לדורות לעולם הבא כמו במצות תפילין וציצית שאין בהם חלק לבני אדם כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא שאין בכל העולם שכר על מצוה אחת ממצוות התורה וראיה מנבוכדנצר שהלך לכבוד ה' ג' פסיעות ניתן לו מלוכה על כל העולם כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ו.) ומה ינתן עוד להולכי בית הכנסת יותר ממאתים פסיעות או בכל המצוות הנעשים בטרחא ויגיעה וביזבוז ממונו של אדם (כאשר כתבנו מזה במקום אחר). ונמצא אשר שכר מצוה אי אפשר לשלם בעולם הזה כלל כי אין בכל הנאת עולם הזה שכר על מצוה אחת בשום אופן רק חלק הב' שהוא מה שהגיע טובת הנאה לחבירו זה הוא פירות המצוות, ועל זה הקב"ה משלם בעולם הזה וכן כתבו המפרשים שזירוז המצוה וגדרים וסייגים של המצוה זה הכל בכלל הפירות יחשב, לפי שעיקר המצוה שמור, ואלה הם טפלים להמצוה ונחשבים לפירות להיות אוכלין מהן בעולם הזה. וזה הנקרא עקב שהוא כמו העקב לגבי הראש ועל זה מגיע כל טובת עולם הזה ועל כן אמר הכתוב (דברים ז', י"ב) והיה עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם וגו' ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך וגו'. יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' (שם כ"ח, ח'), כל הברכות שמונה שם שכל המפרשים דקדקו למה נקט לשון עקב. ועם האמור נכון כי על שמיעת עקב של המצוות שהן הפירות על זה ישמור ה' את הברית ויצו את הברכה ברכת עולם הזה לתת מטר ארצך ולברך כל מעשה ידך וברכת פרי בטן, כדין אכילת פירותיהן בעולם הזה. ועל כן אמר ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה היא עשיית גדר וסייג למצוות התורה שהם טפלים להמצוות ובכלל הפירות יחשבו, ועל כן גם כאן אמר ליצחק זה שאני מבטיח לזרעך ירושת גוף גשמיות ארץ הקדושה זה הכל בשביל הפירות שכל המצוות שקיים אברהם אביך עקב אשר שמע אברהם בקולי מה ששמע לעשות עקביים של המצוות וישמור משמרתי מצוותי חקותי וגו', שעשה גדרים למצוותי, ופירותיו יהיו בניו אוכלין בעולם הזה עד שלהם אתן את הארץ והתברכו בהם כל הגוים אבל עיקר המצוות של אברהם הכל להנתן ליום שכולו טוב וכולו ארוך כמאמר חז"ל.

1710

1711וישב יצחק בגרר. לכאורה הכתוב הזה מיותר אחר שנאמר וילך אל אבימלך מלך פלשתים גררה וה' אמר לו שכן בארץ הזאת ודאי ששם היה יושב, ואמנם נראה לפי הנזכר כי אחר שאמר לו הקב"ה שכֹן בארץ אשר אומר אליך וגו', וכאשר כתבנו שאין אני חפץ שתהיה תחת שום שר ומושל מהשרים הסובבים הכסא רק תהיה שמור לחלקי ואני בעצמי אהיה עמך, אז לא הכניס עצמו תחת יד אבימלך כאשר היתה מחשבתו בתחילה ללכת אל אבימלך מחמת שהיה בעל ברית אברהם אביו, כי לא חפץ לקבל עליו שום דבר כי אם רשות מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולזה אמר הכתוב וישב יצחק בגרר לא חפץ לישב תחת רשות אבימלך כי אם ישיבה בפני עצמו במקום שצוהו ה' כי קיבל עליו אמירת הקב"ה שלא להכנס תחת רשות שום שר רק תחת כנפי השכינה רשות הקב"ה בעצמו.

1711

1712וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא. פירוש מחמת ששאלוהו על אשתו אמר אחותי היא כמו שאמר אברהם לאבימלך, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כמאמר חז"ל (בבא קמא צ"ב.) ובפרט כפי מה שכתב הרב האלשיך זללה"ה שגם לאשתו שאלו אם אשתו היא אז ודאי אמר מה להם לבדוק באנשים ובנשים אם היא אשת איש או לא ודאי כוונתם לרע ולא לטוב וירא לאמר אשתו פן יהרגוהו.

1712

1713כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה וגו'. הכתוב מגיד בזה צדקת הצדיק כי אף שהבטיח לו הקב"ה כי אהיה עמך ואברכך ובודאי היה מאמין בהבטחת הקב"ה ואכן היה ירא פן יגרום החטא, וכן דרך כל הצדיקים כי אף שמאמינים באמת בהקב"ה מכל מקום על טובתם יראים שלא יגרום החטא שילקח הטובה מהם, וכאשר מצינו בשאול המלך שנפסק גדולה לו ולזרעו אחריו ועל ידי החטא נלקח ממנו ונתנו הקב"ה לריעו לדוד וכן יעקב אבינו אחר הבטחת הקב"ה, דאג פן יבוא והכני אם על בנים הכל שמא יגרום החטא כמאמר חז"ל (לשון רש"י בראשית ל"ב, י"א). ובפרט כששמע שאנשי המקום שואלין לו ולאשתו על עסק זה אמר אולי תואנה הם מבקשים לרוע לו ובמקום דשכיח הזיקא יש לחוש כמו שאמר שמואל הנביא אל הקב"ה (שמואל-א ט"ז, ב') איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר לו ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי וכו' הרי שה' בעצמו התיר לו לשנות במקום דשכיח הזיקא ולכן גם כאן אמר יצחק על רבקה אחותי היא.

1713

1714ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וגו' עד והנה יצחק מצחק את רבקה וגו'. רש"י ז"ל פירש לפי שארכו הימים אמר מעתה אין לי לדאג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו וכו'. ועוד נראה כי נודע אשר ימים הרעים אף אם הם ארוכים למאוד נקראים קיצור ימים כמאמר הכתוב (תהלים ק"ב, כ"ד) ענה בדרך כחי קיצר ימי. לפי שהאדם מצפה ומחכה עת עוברם ורוצה מאוד שיתקצרו הימים האלו ויעברו בִּין יום ובִּין לילה כמאמר הכתוב (דברים כ"ח, ס"ז) בבוקר תאמר מי יתן ערב. וימי הטובה כמה שהם נקראים אריכת הימים שאדם רוצה שיתארכו הימים האלה יום לשנה והם נמשכים מיום שכולו טוב ויום שכולו ארוך, ועל כן נקראים אריכת ימים. והנה כבר כתבנו שזה שאמר יצחק אחותי היא אף שהבטיחו הקב"ה כי יהיה עמו, ירא פן יגרום החטא. ואך בראותו כי ארכו לו שם הימים שהיה לו שם אריכת ימים ימי טובה וישב בשלוה והשקט אז ראה והבין כי נתקיים הבטחת הקב"ה ולא גרם החטא למנוע ממנו הבטחת אלהיו, על כן אמר, מעתה אין לי לדאוג שלא יהרגוני כי הנה ה' אתי ושמרני בכל אשר אלך.

1714

1715ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך היא וגו' עד כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם. לדקדק לשון אחד העם וגם מה אמר והבאת עלינו אשם הלא בני נח אינן ערבין זה בזה. ועל הרשע שקלקל עליו האשם ולא על האחר. ואכן כי הנה לכאורה לפי שכל אנושי היה ליצחק להודיע הדבר על כל פנים לאבימלך שאשתו היא שלא יכשל הוא ח"ו באשת איש ובודאי המלך עצמו לא יעשה זאת לצוד האשה מתחת בעלה ואותו יהרג. ועוד, כי אבימלך מלך כשר היה כידוע (פסיקתא זוטא כ', ט"ו). ואמנם יצחק היה סבור בדעתו כי אין צריך להודיע זאת לאבימלך כי כבר הוא יודע מזה ממעשה דאברהם שמחמת הפחד והיראה אומרים אחותם היא, והאמת אשר אשתם היא. ועל כן לא אמר אבימלך, כי אם כמעט שכב אחד העם את אשתך, כי אני בודאי הייתי נזהר בזה שידעתיהו מכבר ואולם אם ישכב אחד מן העם הפשוטים שאין יודעין ואז והבאת אלינו אשם כי אנחנו לא היינו עושין בו משפט ובן נח מוזהר על הדינין וחייב מיתה אם אינו עושה הדין כראוי ואפילו אם הוא שוגג שאינו יודע כלל מזה (כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (הלכות מלכים סוף פרק ט' ופרק י' הלכה א')).

1715

1716ויצו אבימלך וגו' הנוגע וגו' ובאשתו מות יומת. פירוש שדמו ניתן כביד כל רואיו וכל מי שיראה לחבירו נוגע באיש הזה ובאשתו תיכף מות יומת על ידו. גם אמר הכתוב, לאמר, שאבימלך צוה לכל העם שיאמרו כל זאת אחד לחבירו שיגיע הדבר לאוזן כולם, וכולם ישמעו וייראו ולא יזידון לעשות כדבר הרע הזה.

1716

1717ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' ויברכהו ה'. פירוש שכולם ראו אשר ברכתו לא מאת אלהים הוא שגימטריא הטבע כי אם מה' למעלה מטבע העולם כי נתקיים בו לך ולזרעך וכאמור כי לו ניתן תיכף החיות הרוחניות והברכה של הארץ ועל כן קיבל הברכה שלא בטבע כי אם למעלה למעלה, כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד שברכת הארץ יהיה למעלה מן הטבע.

1717

1718ויגדל האיש הלוך וגדל וגו' ויהי לו מקנה צאן וגו' ויקנאו אותו פלשתים וכל הבארות וגו' סתמום פלשתים וימלאום עפר וגו' ויאמר אבימלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. להבין כל זאת מפני מה קנאו בו הפלשתים ולמה סתמו הבארות והיה להם לגזול הבארות לידם אבל לסתמם בעפר זה הוא דבר רשעת בלבד. ואמנם הכל חוזר למה שכתבנו כי האבות קבלו תיכף ברכת הארץ מחיות הרוחניות שבה שעל זה אמר להם הקב"ה כי לך ולזרעך אתן וגו' ועבור זה אמר לאברהם לך לך מארצך וגו' עד ואברכך ואגדלה שמך וגו', כי שם אברך אותך בברכת הארץ אשר ברכת האמת שלה הוא למעלה מטבע העולם לפי שאינה נתונה תחת שום שר כי אם תחת רשות הקב"ה המנהיג עולמו בחסד וברחמים למעלה מטבע העולם ועל כן כאן אי אתה זוכה לבנים ושם תזכה לבנים כי שם תתברך בברכת למעלה מן הטבע ועל כן נאמר בה (דברים י"א, י"ב) עיני ה' אלהיך בה וגו', ונודע אשר בחינת עינים הם למעלה משבעת ימי הבנין המתנהגים אחרי טבע העולם ועל כן גם יצחק כשנתברך בברכת הארץ נתברך בברכה למעלה למעלה עד כי גדל מאוד ויהי לו מקנה צאן ועבודה רבה שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך (בראשית רבה ס"ד, ז'), ואף שהארץ ההיא לא היתה חשובה כארץ שבעה עממין רק כמקצת ארץ ישראל (כמו שמובא בדברי הרמב"ן ז"ל ומובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה) והשנה היה קשה שנת רעבון מכל מקום נתברך למעלה מן הטבע.

1718

1719והנה נודע משל הרמב"ן ז"ל כשבא לשערי ירושלים וראה שם כסאות למשפט וסוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ, ונפל על הארץ ונתן את קולו בבכי גדול ואמר ירושלים ירושלים לפני מי אתה מקשטת עצמך ואל מי אתה נותן ברכתך והשפעתך וצווח על זה בקול מר ואחר כך כשעמד מן הארץ אמר הן אמשול משליך לאשה המניקת את בנה כשבנה נפל לחולי ואין יכול לינוק מדדיה והאם יראה פן בתוך כך כאשר לא תניק החלב מדדיה תייבש החלב ולא יהיה לבנה להניק כשיבריא, ולוקחת כלב ונותנת על זמן הזה חלבה למזון הכלב עד אשר יבריא בנה שינוק ממנה מה שאין כן חס ושלום וחס וחלילה כשבנה מת אז לא תתן חלבה לכלב ותקשר דדיה עד אשר תייבש חלבה. וכן את ירושלים לפי שאת יודעת שעתידין בניך להניק מאתך כבראשונה לקבל ברכותיך והשפעותיך, ואך עתה חולים הם ואין ביכולתם לקבל על כן אתה נותן חלבך מעט הברכה לאומות העולם כדוגמת הכלב בכדי שלא תייבש חלבך מכל וכל וכו'.

1719

1720ועל כן פלשתים כשראו ברכת יצחק למעלה מן הטבע והבינו אשר הוא מקבל ברכת הארץ על מכונה, אז בשתים קנאו בו. אחד, כי זה שהוא מקבל, מאתם הוא כי אם לא היה הוא מקבל, היו הם המקבלים על כל פנים כעין הנקת הכלב והיה מגיע להם מעט מברכה זו, ועוד קנאו בו מפני מה הוא מקבל ברכה גדולה כזו מה שאין כן הם כל הימים שהם יושבים על האדמה ההיא לא קבלו הברכה כך על מכונה. ועל כן אמרו בלבם אפשר שמה שאברהם והוא מקבלים הברכות על מכונם הוא עבור הבארות אשר חפרו כי באר מים הוא הרומז על השפעת החסד אשר הוא בלתי הפסק. וגם נודע אשר באר היא הבחינה המקבלת לתוכה כל מיני שפע וברכה והצלחה והיא המחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה ועבור זה חפרו הבארות בכדי לקבל אליהם השפע וברכה. וכיוונו לבטל זה ועל כן סתמום פלשתים וימלאום עפר שלא יהיה שום זכרון לבארות ההם ואולי על ידי זה לא יוכל יצחק לקבל הברכות ויגיע להם מעט על כל פנים דוגמת הנקת הכלב ואבימלך כשראה שגם זה לא הועיל ויצחק הולך וגדל אמר מוטב אחלל בריתי שכרתי עם אביו ואגרשנו מארצי בכדי שיקבלו הם הברכה ועל כן אמר לו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, כלומר זה אשר עצמת בגדולה ועושר, ממנו הוא. כי השפעה זו היינו מקבלים אם לא אתה, ושלנו הוא. וגם בלא זה הנה כל חלק הרע ישנא החלק הטוב, ואפילו בלתי טענת אשר חִסֵר ברכתם והשפעתם לא יכלו לסבול גדולת יצחק וברכתו. ויותר היה לקוץ בעיניהם מה שראו חשיבתו שהוא מקבל ברכת הארץ על מכונה ברוב ברכה והצלחה ולא הם שאינם מקבלים כי אם ככלב המלקק מן הים ועל כן אמרו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד שנתגדלת שלא בטבע ונעשינו מבוזים בעינינו שאין אנו יכולים לקבל הברכה כמו אתה והוא על דרך מאמר הכתוב (שמות א', י"ב) ויקוצו מפני בני ישראל או (במדבר כ"ב, י"ג) ויקץ מואב מפני בני ישראל שנעשו כקוצים בעיני עצמם בראותם ברכת ישראל שפרים ורבים שלא בטבע או שמצליחים שלא בטבע.

1720

1721וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. אומרו וילך משם והיה די לאמר וילך יצחק וגו' נראה שכיוון לומר שלא הלך יצחק אלא משם מפני אבימלך שאמר לו לך מעמנו אבל לא הלך לארץ אחרת כי לא היה לו מקום אחר ללכת לשם כי בארץ כנען כבד הרעב ולארץ אחרת צוהו הקב"ה שלא ילך, ועוד לקיים מאמר פיהו יתברך שכון בארץ הזאת. על כן לא רצה ללכת לשום מקום, כי אם משם מאת פני אבימלך הלך, ובתחילה ויחן בנחל גרר שעשה חניה בעלמא לא על דעת להתישב שם ואחר כך נתן דעתו להתישב שם בישיבה בקביעות וישב שם.

1721

1722וישב יצחק ויחפר את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים וגו' עד ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. צריך לדעת למה לא כתיב את הבארות אשר חפר אברהם אביו וגם למעלה כתיב וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו ולא אשר חפר אביו. ובאמת למעלה נאמר, שאמר אברהם בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת. והנראה כי הנה ידוע אשר בהיות הצדיק בדור, לרוב הקדושה ואור חיות השפע הנשפע אליו, גם לכל דורו מגיע מאור הקדושה הלזו לכל אחד לפי ערכו וכאשר מצינו באלו הנביאים בימי אליהו שכל עוד שהיה אליהו בעולם אמרו אל אלישע היום יוקח אדוניך מעל ראשיך ולאחר שעלה אליהו בסערה השמימה אמרו אליו לבקשו על אחד ההרים כי נלקח הנבואה מהם אחרי עלות אליהו השמימה. וכן מצינו כמה פעמים בזוה"ק (חלק ב', קנ"ו.) שאמרו זכאה דרא דא דר' שמעון שרא בגוויה דאפילו בין טינרי (פירוש אבנים) חכמתא אשתכח.

1722

1723והנה אברהם אבינו בדורו כל ימיו היה עוסק במצוות ובגמילות חסדים וכוונתו ודאי היה רק ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לגרום יחוד וזיווג וברכה למעלה והוא תיקון זכר ונקבה הנקרא שארה כסותה ועונתה לא יגרע והאבות עשו כל התיקונים האלו על ידי חפירת הבאר להשפיע ממקור המים חיים להבור שהוא הכלי המקבל ועל ידי זה גרמו שפע וברכה רבה להיות הנהר יוצא מעדן להשקות את הגן לקשט את הכלה בשאר כסות ועונה כידוע ליודעי רזי תורה. והנה בדורו לא זו שהוא חפר את הבאר וגרם יחוד למעלה כי אם גם עבדיו אלו שהיו עבדים אליו בכדי ללמדם תורת ה' ורצו ללכת בעקבותיו גם הם חפרו את הבארות כל אחד לפי שורשו ומדריגתו. והנה הבאר שחפר אברהם בעצמו ודאי לא יכלו הפלשתים לסותמה והיא קיימת לדרי דרין לעולמי עד ואל הבאר הלז בא יעקב ומצא באר בשדה, ומשה ישב לו על הבאר הזאת. ואך שאר הבארות אשר חפרו עבדי אברהם בימי אברהם את זו סתמו הפלשתים בגודל רעתם ועל כן וישב יצחק ויחפור את הבארות אשר חפרו עבדי אברהם לגרום זיווגים ויחודים והשפעות שחפרו ועשו עבדי אביו.

1723

1724והנה נודע אשר האבות אף שהיה כל אחד במדה ידועה, מכל מקום היו כלולים זה מזה וכל אחד היה כלול מכולן ויצחק הגם שהיה מסטרא דדינא קשיא היה נכלל גם במדת חסד לאברהם וכמו שכתב בזוה"ק (עיין בראשית צ"ו.) וזה לשונו: רזא דמלא יצחק דאתי מסטרא דאברהם דאיהו חסד עילאה עביד חסד עם כל בריין ואף על גב דאיהו דינא קשיא וכו' עד כאן. ועל זה אמר הכתוב יצחק בן אברהם כלומר אף על פי שהוא יצחק פחד וגבורה מכל מקום בן אברהם הוא ועביד חסד עם כל בריין ועל כן הכל מודים אברהם הוליד את יצחק כי גם בדמותו וצלמו הוא, ואפשר לזה כיוונו חז"ל שאמרו שהיה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל וכו' כי זה היה דבר חידוש גדול שכולם ידעו שיצחק מבחינת גבורות הקשות ואף על פי כן היה בו מדת החסד לדברים ידועים וזה ודאי מפני שבן אברהם הוא וברא כרעא דאבוהי. ועל כן יצחק, חוץ מן הבארות שחפר הוא בעצמו מבחינתו ומדריגתו, ועבדי יצחק על ידי כוחו, כנאמר להלן ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויחפרו באר אחרת וגו', חוץ מבארות הללו, כשראה יצחק שסתמו הפלשתים בארות עבדי אביו הנה תחילה וישב יצחק ששב ממדריגתו לחפור בארות אשר היו בימי אביו מה שסתמום פלשתים ועל כן ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו כי חפר ומצא הכל בכח החסד שהיה בו מאביו, ובכח הזה חפר להחזיר הבארות אשר חפרו עבדי אביו ועל כן קרא להן שמות אביו. ואחר כך התחיל לחפור בארות בכוחו מבחינת מדריגתו פחד יצחק הוא ועבדיו וקרא להן שמות עצמו. ואך לתוקף הגבורות, עוררו עליהן. כי כן טבע הגבורות לעורר מחלוקת ועל כן קרא שם האחת עשק כי התעשקו עמו ושם השנית שטנה הכל שמות הגבורות עד לבסוף שקרא שמה רחבות והוא רחבות הנהר שגם שם בחינת דין במקצת, כלומר שמניה דינין מתערין אבל במקומה רחמים פשוטים והיא הממתקת וכופת כל הדינים והמקטריגים כידוע ושם הוא חירות הגדול בחינת היובל חמשים שערי בינה. ועל כן לא רבו עוד עליה כי שם נאמר לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. ובודאי כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ ועל כן אמר לשון ופרינו שהוא גימטריא פ"ר ע"ב רומז שכל הפ"ר דינים נעשים שם לחסד מופלג כי שם המתקתן בשורשן, ושורש כל הדינים הם חסד גמור בתכלית השלימות מאתו יתברך כאשר הארכנו בכמה מקומות. גם יסוד תיבה הזו הוא פר"ן לרמז על פ"ר דינים הנמתקים בנ' שערי בינה והוא שורש יצחק כנודע מכוונות האר"י ודי למבינים.

1724

1725ויחפרו עבדי יצחק בנחל וגו' ויריבו רועי גרר עם רעי יצחק וגו' ויקרא שם הבאר עשק ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה וגו' עד ויעתק משם ויחפור באר אחרת וגו' ויקרא שמה רחבות וגו'. חוץ ממה שכתבנו למעלה בזה נאמר עוד כי נודע מה שכתב האר"י ז"ל (בכוונת המזוזה ובשאר מקומות) בסוד מאמר חז"ל (שבת קמ"ז:) ר' אלעזר בן ערך איעקר תלמודיה כי הדר אתא קם למקרי בספרא בעי למקרי החודש הזה לכם אמר החרש היה לבם וכו' עד כאן. כי השטן יש לו רי"ב כתות משחיתים והחליף ג' אותיות דז"ך מספר אל בג' אותיות רי"ב ועל כן קרא החרש היה לבם עיין שם. ומבואר בספר זקוקין דנורא שהרי"ב כתות אלו נמשכים מקרבן קין מאותיות אחורים עיין שם על כן כשחפר יצחק הבאר וכבר כתבנו שחפירת בארו היה משורש הגבורות ולעומתן עומדין אלה הרי"ב כתות המשחיתים על כן נתעורר הרי"ב ויריבו רעי גרר וגו', על כן קרא שם הבאר עש"ק כי עש"ק ראשי תיבות ע'ל ש'ם ק'ין לומר שהרי"ב נמשך משורש קין שורש הגבורות וחפר באר אחרת ויריבו גם עליהם ויקרא שמה שטנה אותיות השטן והכל לכוונה הנזכרת רק שם היה בפרט וכאן בכלל והבן.

1725

1726ושורש הענין היא בסוד מאמרם ז"ל (תנחומא כי תשא ל"א) אין לך יפה מן הצניעות כי כל דבר ודבר כל עוד שהוא בסוד נעלם אין רשות להחיצונים להאחז בו כי דבר הסוד הוא בבחינת רשות היחיד אשר אין רשות להקליפות להכניס מרשות הרבים שלהם שהם נקראים רשות הרבים עלמא דפירודא לרשות היחיד יחידו של עולם וכשמתחיל הדבר להתגלות אז החיצונים רוצים מאוד להאחז בו ועל כן כשכרה הבאר לעין כל בהתגלות נתעורר מריבה מכת החיצונים עד שבא הכתוב השלישי והכריע כאשר התחיל להתגלות אור היסוד המאיר ובא מיסוד אבא כי יסוד אבא אינו מתגלה כי אם במקום סיום יסוד זעיר אנפין ונודע לכל אשר במקום הארת אור הזה אין שום שטן ופגע רע בשום אופן בעולם כי אור יסוד אבא הוא המכניע ומבטל כל כוחות הרעים והקליפות המקטרגין ועל כן קרא שמה רחבות כי הרחיב ה' לנו שאין עוד שום ערעור וקיטרוג כי רחבות הוא מספר ברית עם ד' אותיותיו לרמז על אור היסוד המאיר ובא מיסוד אבא שעל זה אמר הכתוב (משלי א', י"ט) חכמת בחוץ תרונה כלומר אור החכמה שהוא אור יסוד אבא הנזכר אינו מתגלה ומאיר כי אם מחוץ על ידי אור היסוד זעיר אנפין כי שניהם מסתיימין כאחד כנודע מכתבי האר"י ז"ל.

1726

1727ועל כן ירד יוסף למצרים ולא אחד משאר אחיו כי היה זיו איקונין שלו דומה לשל אביו רומז אל הנזכר כי יעקב היה בסוד הדעת המחבר ליסוד אבא ואימא וזיו איקונין של יוסף בחינת הברית דלתתא דומה לשל אביו ששניהם מסתיימין כאחד ועל כן לא ירא לירד למצרים ועמד בנסיון אשת פוטיפר כי היה גנוז אתו אור יסוד אבא וכל האלילים כליל יחלוף מפני פחדו והדר גאונו וישוי לון בנוקביהון וכו' ולא היתה יכולה אשת אדוניו לאחוז בו. וזה רמזו חז"ל (סוטה ל"ו:) לעשות צרכיו נכנס אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו כלומר אם לא היה מתגלה אליו אור דיוקן אבא לא היה יכול לעמוד בנסיון מגבורת החיצונים ואך שנראה ונתגלה אליו דיוקן אביו הוא אור הזה ואז ויעזוב בגדו בידה בגדו מלשון שבר בוגדים כלומר רעתו עזב בידה והוא וינס ויצא החוצה שבא לכלל חכמת בחוץ תרונה שאחז באור הזה על ידי בחינת היסוד המתגלה לחוץ, ועל כן כל התורה כולה שלמד יעקב משם ועבר מסרה לבנו ליוסף ולא לאחר הכל כי חכמה בחוץ תרונה כאמור.

1727

1728ועל כן בכל מקום שאמרו רבותינו דבריהם, נאמר, אמר זה בשם זה כמו אמר רב יהודה אמר רב וכדומה ולמה לא הזכיר שם הרב לבד לומר אמר רב כיון שעיקר הלכה זו היא שלו ואמנם כל תלמיד ורב הכל בבחינת יעקב ויוסף שהוא אור החכמה המתגלה על ידי היסוד ואין אור החכמה נתגלית כי אם דוקא ביסוד ושניהם מאירין בשוה ועל כן זה התלמיד האומר הדבר ומגלהו הוא בבחינת היסוד המגלה כל האורות לחוץ והרב הוא בבחינת אור החכמה יסוד אבא שמתגלה ביסוד זעיר אנפין ועל כן במקום ההתגלות נזכרו שניהם להראות אשר אי אפשר להתגלות אור החכמה כי אם על ידי היסוד ושניהם מאירין בשוה. ועל כן האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כמאמר חז"ל (אבות ו', ו') כי נודע אשר כל עיקר הגאולה הוא ביסוד ועל כן הוא באלף הששי שהוא בחינת יסוד וכן מבואר בזוהר הקודש כמה פעמים ובדברי האר"י ז"ל כידוע ליודעים. ועל כן תלמיד האומר דבר שלא בשם האומרו גורם להיות ח"ו נהר יחרב וייבש שלא יאיר אור יסוד אבא אל יסוד זעיר אנפין וזה כל עיכוב הגאולה כשאינו מתגלה אור הזה אבל האומר דבר בשם אומרו גורם שעל ידי זה יאיר ויופיע ויתמשך אור יסוד אבא אל יסוד זעיר אנפין ובזה תלוי גאולתינו ופדות נפשנו כשיאיר אור הזה בעולם ויתחזי הקשת בגוונין נהירין. ועל כן הביאו ראיה מן ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, כי מרדכי ידוע לכל מדברי האר"י שהוא רומז על אור הזה בסוד מרי דכיא, שאור הזה אין בו שום סיג ודופי ועל כן כשאמרה אסתר למלך בשם מרדכי וידוע אומרם (זוה"ק חלק ג', ק"ט) כל מלך במגילה האמור סתם הוא מלך מלכי המלכים ופירוש שכיוונה להמשיך אור הזה יסוד אבא לעולם אז הביאה גאולה לעולם ונגאלו מרשעת המן ואחשורוש ופור המן נהפך לפורינו כן יחיש ה' גאולה השלימה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן, ונחזור לענין שעל כן אמר יצחק כי הרחיב וגו' ופרינו בארץ כי כל בחינת לפרות ולרבות תלוי באור הזה שהוא בחינת הברית כנודע.

1728

1729ויעל משם באר שבע. כאשר תיקן בחפירת הבארות עד היסוד כאשר כתבנו אז ממילא עלה משם לבאר שבע בחינת המלכות הכלולה משבע מדות העליונים ועלה במחשבתו לתקן גם אותה ולהאיר אליה מהשפעת האורות הנזכרים ואז ה' בחכמה יסד ארץ, והבן.

1729

1730וירא אליו ה' בלילה ההוא. פירוש בשביל מה שעשה בלילה כי ידוע מדברי זוה"ק (חלק ב', ל"ח:) אשר חצי הלילה הראשונה נקראת ליל קודם קבלתה מן דכורא ואחר חצי הלילה אחר שמקבלת מן הזכר נקראת לילה בה"א בסוף והוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ועל ידי שגרם יחוד הזה כאמור למעלה והוא הנקרא לילה נגלה אליו ה'. וגם יאמר על זה הדרך כי אחר שגרם יחוד הזה נגלה אליו שם הוי"ה שבארבע אותיותיו במדה הזו והוא מעלה נפלאה נודעת לחכמי לב.

1730

1731ויאמר אנכי אלהי וגו' אל תירא כי אתך אנכי וגו' לא הודיע הכתוב מה היה יראתו שאמר לו הקב"ה אל תירא, ואכן נראה כי הוא כעין שנאמר באברהם (בראשית ט"ו, א') אשר היה דבר ה' אליו במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו' ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ד') לפי שאחרי שובו מהכות את המלכים אמר שמא קבלתי כל שכרי שניצלתי מיד המלכים האדירים האלה ועל כן אמר לו אל תירא וגו' כי עדיין שכרך הרבה מאוד. וכן כאן לפי שישב יצחק בגרר ועשה והצליח מאוד שעשה מאה שערים והגדיל מאוד עד שנתקנאו בו מלכי הארץ וגם בארץ ציה וצלמות מקום נחל גרר שלא מז' עממין הוא הצליח ועשה פרי, ואפשר היה עולה בלב יצחק לומר אשר קיבל כל שכרו בעולם הזה לזה אמר לו אל תירא מזה כי מה שאתך אני וברכתיך והרביתי את זרעך הכל הוא בעבור אברהם עבדי ולא צרפתי כלל זכותך לזה ועדיין כל זכותך שמור לך לדורי דורות. ועל בשורה זו הנה,

1731

1732ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. להודות לאל ההודאות אשר לא נגרע מערכו דבר וכל אשר עשה אתו ועוד יעשה אותו הכל בזכות אברהם כאמור.

1732

1733ואבימלך הלך אליו מגרר ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו וגו'. לכאורה לפי סדר לשון הכתוב הוה ליה למימר ואבימלך ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו הלכו אליו מגרר, ואכן הודיע הכתוב שאבימלך הראה חיבה וכבוד גדול ליצחק כי אם היה לוקח בעת הילוכו מגרר אחזת מרעהו ופיכל שר צבאו לא היה ניכר כי לוקחם בשביל כבוד יצחק לפייסו ברבות עם כי אם מחמת שדרך המלך שלא ללכת יחידי ולכבודו הולכין אתו כל סיעת מרחמוהי ושר צבאו. ועל כן הנה תחילה אמר הכתוב ואבימלך הלך אליו מגרר, הוא בעצמו בא אליו. ואחר כך באו אחזת מרעהו ופיכל, להראות ליצחק אשר רוצה לפייסו בקרב רבים מה שלא היה צריך לעשות כן לאברהם אביו כי לא שלח את אברהם מארצו ולכן לא הוצרך לפייסו אבל ליצחק שביזה אותו במה שאמר לו לך מעמנו הוצרך להרבות עליו ריעים כמאמר חז"ל (יומא פ"ז.) בפסוק (משלי ו' ב'-ג') נוקשת באמרי פיך וגו' לך התרפס ורהב רֵעיך. המקניט חבירו כו' אם ממון יש לו בידך התר לו פסת יד, ואם לא, הרבה עליו ריעים. ולזה פרט הכתוב כל אשר באו אליו לפייסו לפי שהוא כבודו של יצחק. ואמר, ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו, כלומר הנה אחזת מרעהו של מלך ודאי אנשים חשובים הם, ואף על פי כן ופיכל שר צבאו נחשב כנגד כולם וכמו שאמר הכתוב (שמואל-ב ב', ל') ויפקדו מאנשי דוד תשעה עשר איש ועשהאל ואמרו חז"ל (ילקוט רמז תתע"ה) והלא עשהאל בכלל היה אלא ללמדך שהיה שקול כנגד כולם וכן (מלכים-א י"א, א') אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגו', וכן כאן נחשב פיכל כנגד כולם וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ס"ד, ט') וכל אלה באו לכבוד יצחק לפייסו עם ריעים רבים.

1733

1734ואפשר לזה כיוונו היש פותרין שהביא רש"י אשר מרעהו הוא מיסוד התיבה, שלקח כל סיעת אוהביו. ורש"י ז"ל הקשה וכי לא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, ואמנם הם דרשו באופן שיהיה יותר כבוד ליצחק, ויותר טוב לומר שלקח כל סיעת אוהביו בשביל כבוד יצחק, מלומר רק סיעה אחת בשביל כבוד אבימלך כי מן הסתם הכתוב מדבר להרבות בשבח הצדיקים.

1734

1735ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. כפל דבריו לומר ששונאים אותו ושלחוהו מאתם כי כתבנו למעלה אשר קנאת הפלשתים ביצחק היה בשני דברים אחד כי ראו שיצחק מקבל ברכת הארץ בהצלחה נפלאה בברכה שלא כטבע וחרה אפם כי ראו גנותם אשר כל ימיהם שהם יושבים על האדמה הזו לא ראו מעולם ברכה כזו ודבר זה תגדיל הקנאה והשנאה בלב האדם, והב' כי דימו בנפשם אשר כל הברכה שמקבל יצחק, מאתם הוא. והוא מחסרם בזה, כי אם לא היה הוא בארץ עם כל זה היתה מוכרחת הארץ שתוציא צמחה ותשפיע ברכתה להם על כל פנים כדוגמת האשה המינקת כאשר יחלה בנה תתן החלב על אותו העת לכלב להניק בכדי שלא תייבש חלבה מכל וכל, כן ברכת הארץ הלזו המוכנת לישראל אם ירצה ה' בסוף הימים. ואך כשהיה שם יצחק קיבל הוא בעת הזאת ברכתה מה שאין כן אם לא היה יושב שם היתה מוכרחת הארץ להניקם באותו העת כמו הנקת הכלב, וזה שאמר להם מדוע באתם אלי עתה ואתם בשנים נגעתם בי. אחת, ואתם שנאתם אותי שנאה עצמיות בלב הבא מן הקנאה. והב', ותשלחוני מאתכם כלומר מחמתכם שלא אקבל ברכותיכם והשפעתכם ועל כן למה באתם והלא גם כאן בעזרת שמו תראו בטובתו ויחזור הקנאה והשנאה כמו שהיה קודם.

1735

1736ויאמרו ראו ראינו וגו' ונאמר תהי נא אלה וגו' ונכרתה ברית וגו'. לדקדק כפל תיבות הראיה לכאורה מיותר וגם ונאמר כי הלא כבר כתיב ויאמרו ולא היה צריך לכתוב רק ולכן תהי נא וגו', גם מה שכפל לשונו באומרו בינותינו בינינו ובינך, גם מה שאמר וכאשר עשינו עמך רק טוב וידוע אשר גם רעה עשו לו שגרשוהו מארצם, ובלא זה תיבת רק לכאורה מיותר. וחוץ לזה אקשה קושיא אחת קטנה, וגדולה היא אלי. איך כרת יצחק ברית עם אבימלך והלא נודע מאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה) בשעה שכרת אברהם ברית עם אבימלך אמרו מלאכי השרת רבונו של עולם אדם יחיד בררת מע' לשון וכרת ברית עם אומות העולם אמר להם בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו עולה לפני אם יעלהו הרי מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים וכו' עד כאן. הרי שחרה אפו של הקב"ה על כריתת הברית עם הגוי וכן אמרו (בראשית רבה נ"ד, ד') אתה נתתה לו שבע כבשות חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות וכו' ועיין שם עוד כמה עונשים שהיה בעד זה, ונמצא לא די שכבר עשאהו אברהם ואיך חידש יצחק הברית מחדש מה שהוא בעצמו נעקד על גבי המזבח עבור זה.

1736

1737ואכן נראה כי כריתת הברית לא היה כלל עם יצחק מחדש וכל ענין כריתת הברית הנשאר לאבימלך הכל מה שכרת ברית עם אברהם. ואך בעת שולחו את יצחק מארצו היה מקום ליצחק ובניו לומר כי הוא הפר הברית מקודם וכבר אין חיוב לאחד על השני כלום כי עשה לו שלא כשורה לגמול אתו רעה ועל כן הלך אבימלך והרבה עליו ריעים לפייסו לבד על מה ששלחו מארצו. ונודע אומרם ז"ל (בבא קמא צ"ב.) המוחל לא יהיה אכזרי וזה אפילו מישראל לאומות העולם כי עיקר ראייתם הוא ממה שמחל אברהם לאבימלך. וקדוש עליון הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ב' הלכה י') האריך בזה וכתב האכזרי שאינו מוחל על עלבונו צריך לחוש ליחוסו וחוששין עליו שמגבעונים הוא כי טבע בני ישראל למחול על בושתם וכו', ועל כן היה מוכרח יצחק למחול לאבימלך בלב שלם על זה הרעה אשר עשה עמו וכיון שמחל לו זה הרי כריתת הברית שכרת אברהם עם אבימלך עומד בתוקפו וחזקתו כיון שאין דבר שיבטלנו שכבר מחל יצחק על כל הנעשה.

1737

1738ועוד נתחכם אבימלך לטעון עמו כי הן זו הרעה שעשה לו בשלחו מארצו, טובה היתה לו כי אחר כך נאמר ויעל משם באר שבע כלומר שהיתה לו עלייה במעלות הנכבדות בשבעה אלה עיני ה' וה' נתגלה לו ואמר לו אל תירא וברכתיך והרביתי את זרעך והכל בעבור אברהם עבדי שאיני צריך לזה להצטרף זכותך כנאמר למעלה. ועוד כי כאשר היה יושב בגרר נאמר וכל הבארות וגו' סתמום פלשתים וימלאום עפר וכשיצא משם חפר כמה בארות וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ד, ח') כמה בארות חפר יצחק בבאר שבע רבי יהודה אומר ד' כנגד כן נעשו בניו ד' דגלים במדבר, ורבנן אמרי ה', כנגד ה' חומשי תורה וכו'. כי כריית הבארות שחפרו האבות כולם סודות נפלאים עמוקים והכל לתת גדולה ונחת רוח ליוצר בראשית כנודע מזוה"ק ומכתבי האר"י וזה היה עיקר התגלות אלהותו יתברך בעולם, ולך ראה מהשמחה ששמחו בעת שנאמר לו מצאנו מים ואמר כי הרחיב ה' לנו וגו' כי אז כל העבודה היתה בזה להמשיך על ידי כריית הבאר כל מיני שפע וברכה לכל העולמות והמדות העליונים בסוד הכתוב (בראשית ב', י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכאשר כתבנו למעלה. מה שלא היה יכול לעשות כן בגרר שאין הארץ מקדושת שם לזה ועל כן אף שהוא חשבה לרעה מכל מקום אלהים חשבה לטובה, וגם בעיניו צריך להחשב כאילו עשו עמו הטוב הגמור בלי שום תערובת רע כיון שהגיע לו מזה טובה גדולה, והכל בכדי להקים ברית אשר כרת עם אברהם שלא תופר מחמת הרעה הנעשה לו כי הן לא נעשה לו רק טובה שלימה ושבועת אברהם במקומה עומדת על מכונה וחזקתה.

1738

1739ולזה אמר הכתוב ויאמר ראו ראינו כי היה ה' עמך. שתי ראיות ראינו על שני הדברים שאמרת בדבר הקנאה והשילוח, לחשש כי משלנו הוא. בעינינו ראינו כי לא כדברינו הוא, כי זה שאתה מצליח והולך וגדול למאוד לא בשביל ברכת הארץ הוא כי אף אם היית דר בארץ אחרת כן היית מצליח מצד מה שה' אתך בכל מקום שאתה הלך שם ה' אתך ונמצא אין לנו קנאה מה שלא קבלנו ברכת הארץ כי לא בארץ תלוי הדבר, ועוד כי כלום מתקנא אלא חכם בחכם שכמותו או יותר מעט מערכו אבל היתקנא איש עני ונבזה במלך הארץ, או עם הארץ במשה רבינו. וכן ביצחק, אחר שראו גדולתו שאין לה שיעור וערך, שבכל מקום ומקום ה' אתו אז חדלה הקנאה בלבבם כי לא שייך להתקנאות במעלות מורחקות ומופלגות כאלה וממילא גם זה שסברנו שברכתך משלנו הוא ואם לא כן היינו אנחנו מקבלי הברכה גם זה לא כן הוא כיון שאין הברכה מברכת הארץ רק ברכת שמים בכל מקום שאתה הוא, לזה הנה בחנם שלחנו אותך מאתנו ולזה באנו לפייסך ולרצותך ברוב עם שתמחול לנו על רעתינו. ואחר הבקשות מטו, הנה נאמר, תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך כפירוש רש"י זה האלה אשר בינותינו מכבר מימי אביך, תהי גם עתה בינינו ובינך ואין לך רשות להתפטר מהפרת הברית שלנו אחרי שאנו מפייסין אותך ונכרתה ברית עמך על זה שאתה מוחל לנו אשר עשינו לך. כי כריתת ברית מחדש ודאי לא היה יצחק חפץ לעבור רצון ה' ואך כריתת ברית על המחילה היה מוכרח לעשות מדרכי התורה כאמור למעלה. ועל כן תוקם הברית אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך כלומר כמו אם לא היינו נוגעים בך כלל ודאי שהיית צריך לקיים שבועת אביך כן עתה אחר המחילה יהיה בעיניך כאילו לא נגענוך כלל, ולא זה בלבד כי אף יהיה חשוב בעיניך גם כאשר עשינו עמך רק טוב כיון שעל ידי עשייתנו נגרם לך טוב גדולה שנתעלית במעלות גדולות נפלאות ונכבדות, הנה לפי רוב צדקתך יהיה חשוב ומקובל בעיניך רעתינו כאילו עשינו עמך רק טוב ולא רע כלל ונשלחך בשלום פירוש כמו אם היינו שולחין אותך לטובתך בשלום ובשמחה בתוף ובכנור, כי אתה עתה ברוך ה' שעתה נעשית ברוך ה' שבירך אותך בבאר שבע. כי קודם כאשר ישב בגרר לא ברכו עדיין רק אמר לו כי אהיה עמך ואברכך וכיוון על מה שאמר לו אחר כך בבאר שבע כי אתך אנכי וברכתיך ועל כן עתה נעשית ברוך ה' שברכך כאשר הבטיח לך ועל כן הגיע לך טובה גדולה מזה ויהיה חשוב לפניך כאילו עשינו לך טובה בשלימות ולא רעה ועל כן הברית לא תופר. והנה יצחק ברוב צדקתו הטה אוזן לדבריהם ומחל להם בלב שלם כראוי לצדיק כמותו אחרי בקשת מטו. ואפשר גם זה נכנס בלבבו מה שהגיע לו מזה טובה גדולה ועל כן בכדי להראות להם שאין בלבו עליהם ומוחל להם בשמחה. הנה,

1739

1740ויעש להם משתה ויאכלו וישתו. להראות אהבה וחיבה וריעות כי בלב שלם מוחל להם. וישבעו איש לאחיו, לצד שיצחק נשבע שאין בלבו עליו, נשבע גם אבימלך לכבודו של יצחק שלא יופר הברית עוד שלא יעשה רעה לבניו.

1740

1741וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. מזה שסיים הכתוב וילכו מאתו בשלום ראיה לדברינו שעיקר הילוכם היה לפייסו על שילוחו ויצחק מחל להם והכתוב מעיד אשר הלכו מאתו בשלום של אמת שלא נשאר בלב אחד על חבירו וממילא קם הברית אשר כרת את אברהם אבל לא שיצחק כרת ברית מחדש וכאמור. והגם שמפרשי התורה נתנו לב לחקור על מה היה צריך כריתת ברית מחדש ידוע אשר התורה ניתנה לדרוש בכמה פנים וכפטיש יפוצץ, ומה שנראה לפי קט שכלי רשמתי בחמלת ה' עלי.

1741

1742ויהי ביום ההוא וגו' ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע. לכאורה יפלא זה שאמר על כן שם העיר באר שבע והלא כן שמה מימות אברהם שמפורש בכתוב (וירא כ"א, ל"א) על כן קרא שמה באר שבע וכן בפרשה זו למעלה התחיל הכתוב (פסוק כ"ג) ואמר, ויעל משם באר שבע. הרי שכן היה שמה בבוא יצחק לשם ואיך יאמר על כן שם העיר שמשמעו שעתה נעשה שם העיר באר שבע על שם הבאר שקראו אותה שבעה וביותר תמהתי שלא פירש רש"י ז"ל בזה, ולא מצאתי במהפרשים שעמדו בזה. ואכן נראה בזה שני אופנים ואפשר שניהם אמת כי הנה כבר כתבנו למעלה שם בקריאת המקום באר שבע אצל אברהם אשר עיקר כוונת אברהם אבינו בזה השם היה להיות יוודע לכל למען יעמוד ימים רבים אשר השבועה לא היתה כי אם עד ז' דורות מאברהם וזרעו ואז תופר הברית ההוא, כדי שלא יאמרו בני אבימלך אשר השבועה היתה לעולמי עד ועל כן הציג אברהם שבע כבשות בכדי לקרוא את המקום על שם השבעה להיות קיים לדורי דורות למען ידעו אשר לא היתה השבועה רק עד ז' דורות, או אחר שבעה רועים שיקים לישראל והם אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן, ודוד השביעי הוא נכנס לירושלים והסיר העורים והפסחים והם הצלמים שהיה נחקק עליהם שבועת אברהם כמאמר חז"ל (ילקוט חלק ב', כ"ח, רש"י שמואל-ב ה', ו'). ואמנם לפי זה היה צריך להיות שם העיר באר שבע בסגול תחת השין להורות על שבעה, ואמנם לפי שקריאת שמה היתה שם על שם כריתת הברית עם אבימלך, ואבימלך לא נשבע כי אם על ג' דורות כמו שכתוב (וירא כ"א, כ"ג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי היה מוכרח להקרא שם המקום באר שבע בקמץ על שם השבועה כי לא היה אפשר להקרא על שם שבעה, עבור שבועת אבימלך שלא היה רק על ג' דורות. ועל כן אמר שם על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם כלומר לפי ששניהם נשבעו הוכרח להסב שם העיר שָבע ולא שֶבע, ואפשר סבר אברהם ששם זה נכלל בזה כיון שעל כל פנים נקראת בשם שבע. מי לא ידע שלזה גם כן נתכוון בשמה על שם שבעה והראיה שהציג שבע כבשות הצאן. ועל כן עד כריית הבאר של יצחק, בכל מקום שתמצא שמה כתוב הכל בקמץ. כי כן הוסב שמה מאברהם ואבימלך על שם השבועה, וכן כשנאמר כאן ביצחק ויעל משם באר שבע כתוב בקמץ כי כן היה שמה.

1742

1743וכן הוא בדרך האמת, כי הנה ודאי מה שאמר אברהם לאבימלך כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת לא היתה כוונתו על הבאר הגשמי אשר בארץ הלזו התחתונה שיהיה טרח ויגע בכל אלה, וליתן מתנות לאבימלך שיודה לו כי הבאר מים שלו הוא והלא אברהם עשיר גדול היה בעבדים רבים והיה יכול לחפור באר אחרת ועוד למה נכתב זאת בתורתנו הקדושה ובודאי היתה הכונה על נקודת ציון וירושלים הנקרא באר כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', ח') בפסוק (לקמן כ"ט, ב') והנה באר בשדה. וכן נודע למקבלי האמת בכתבי האר"י ז"ל אשר ציון וירושלים הוא הנקרא באר מים חיים הוא למוצאיהם שמשם שואבים כל בחינות החכמה והיראה ורוח הקודש. ואברהם אבינו הוא חפר את הבאר הזאת בראשון וראשונה ועל ידו הכל ממשמשין ובאין לבחינות ומדריגות אבל הוא פתח זה שער השמים להתגלות מלכותו יתברך מלכות כל עולמים בארץ הלזו. ועל כן ודאי היתה כוונתו להקרא שמה דוקא שבע בסגול להורות על אמיתיות בחינת באר הלזו הנקראת בת שבע הכלולה מז' מדותיו יתברך, וחפץ שאבימלך יודה לו על זה ותהיה לעדה כי הוא חפר הבאר הזאת שלא יאחזו עוד החיצונים בבבת עינו עין המים הנקראת מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון וגו' ולא יהיה להם חלק בכל השבעה אלה עיני ה', ויהיה זאת לו ולזרעו אחריו לירושת עולם כי הוא חפר ומצא באר המים, הוא ולא אחר. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, ה') שאמרו ביניהם כל מי שיתראה על הבאר ויעלו המים לקראתו שלו הוא ועלו לקראת אברהם וכמו שכתב בזוה"ק (חלק ג', ש"ב:) בזה. ולזה נתן לו ז' כבשות ואמר לו כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי את זה לעומת זה עשה אלהים וכל מה שיש בקדושה נמצא כנגדו בקליפה ועל כן נאמר ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן כי הבדיל השבע תועבות מדות הקליפיות משבעה עיני ה' מדות הקדושות. ועל כן ויאמר אבימלך אל אברהם מה הנה שבע כבשות האלה אשר הצבת לבדנה כי לא חפץ אבימלך בזה וכוונת אבימלך היה בכריתת הברית שח"ו יעשה שותפות עם הקדושה להנות זה מזה ולהתערב טוב ברע ורע בטוב. וחז"ל (סנהדרין ס"ג:) הזהירו שלא יעשה אדם שותפות עם העכו"ם כי זה עיקר ושורש כל החטאים מה שמערבין רע בטוב או להיפך. ועל כן אמר אברהם כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת כי אני מבדיל חלקכם לבד שתטלו אלה השבע תועבות, ולי לא יהיה חלק בם וכן אתם בקדושה. ועל כן לא היה נכון זאת בעיני ה' והעניש ה' את אברהם על דבר כריתת הברית והכבשות האלה כאמור למעלה, כי ישראל צריכין לירד לתוך עמקי הקליפות להוציא בולעם מפיהם ולשאוב מתוכם כל שורשי הקדושה והנשמות העשוקות בידם ממיתת מלכין קדמאין וחטא אדם הראשון ושאר נגעי בני אדם והוא כרת ברית עמם שלא ליגע בכל אשר להם, וכאשר קטרגו המלאכים על זה אמר להם הקב"ה בן יחיד נתתי לו אם יעלהו עולה מוטב ואם לאו יפה אתם אומרים, כמו שאיתא (בתנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז צ"ה). ולכאורה מה ענין תיקון העקידה לכריתת הברית. ועם האמור יובן כי ידוע אשר כל זה שורש ענין העקידה שהעקיד הגבורות והדינים הקשים וכבש אותם תחת רשות הטוב והחסד של הקדושה ועל ידי זה נכנעו ונעקדו קליפות החיצונים תחת הקדושה והיה תיקון על הכריתת ברית שלא יגע באשר להם. והנה כאשר אמר אברהם זאת לאבימלך שרוצה להבדיל זה מזה לא מצינו שיקח אבימלך את הכבשות ויודה לו על הבאר, כי אבימלך לא חפץ בזה בכל לבו, וכוונתו היה לכרות הברית בדרך אחר לשותפות ח"ו שיקחו גם הם מהקדושה ח"ו, ונשאר הדבר מעט תלוי ועומד כי הנה מוכרח לעשות כחפץ אברהם ולא בכל לבו, ועל כן לא קרא אברהם המקום באר שֶבע בסגול להורות אשר חלק שבעה מדות הקדושה מן הקליפה מכל וכל, וקראהו באר שָבע בקמץ על שם השבועה כי גם בחינת השבועה הוא במדה הזו גם כן על שם השבעה, בכדי להיות שני הכוונות נכלל בשם הזה שָבע וְשֶבע, אבל מכל מקום עיקר קריאת השם היה שָבע כי כן קראוהו שניהם על שם השבועה. ולא נתברר עוד הודיות אבימלך על באר שֶבע, עד שבא יצחק, ואבימלך שלחו מאתו ואחר כך בא לפייסו כנאמר למעלה, ואז נאמר וילכו מאתו בשלום ופירוש שהודו לו אשר חלילה להם לנגוע בשבעה מדות הקדושות ואז תיכף ביום ההוא חפרו עבדי יצחק באר ומצאו מים ויקרא אותה יצחק שבעה על שם השבעה ממש שבעה עיני ה' שבעה מדות הקדושים הכלולים בבת שבע על כן הנה שם העיר באר שֶבע בסגול ולא שָבע בקמץ כאשר עד עתה כי שינה יצחק שמה על שם השבע ממש ועל כן אמר עד היום הזה מה שלא נאמר כן באברהם כי כן נקבע שמה מהיום והלאה לקרותה שֶבע ולהורות אשר אין השבועה כי אם על ז' דורות וז' רועים כאשר חפץ אברהם וכאשר ראוי לקרותה באמת באר שבע כי היא בת שבע ככל הנאמר. ועל כן גם אחרי אשר תופר ברית השבועה של אברהם ואבימלך ראוי לקרותה בשמה באר שבע כי זה שמה הנאה לה מה שאין כן באר שָבע שלא שייך שם זה כי אם עד אשר תכלה השבועה ולא יותר, ועל כן לא אמר שם עד היום הזה כי לא נקבע שם זה לדורות רק עד אחר השבועה מה שאין כן שם זה באר שֶבע נקבע לעולמי עד, עד היום הזה כי העלה יצחק את נרותיה שבעה עד היום. ובזה לא תקשה מה שכתוב להלן ויצא יעקב מבאר שבע וגו' וכתוב שם שָבע בקמץ ולכאורה הלא יעקב יצא ממקום שגר שם יצחק אביו ושם עירו הוא באר שֶבע כמפורש. ואכן כי עד שכלה שבועת אברהם היתה נקראת בשני השמות לפעמים בשם זה ולפעמים בשם זה כי עדיין לא כלתה השבועה ופעם קראהו על שם השבועה ופעם על שם השבעה וכאן אמר הכתוב שנקרא באר שֶבע עד היום הזה שהוא לעולם כמאמר חז"ל שכל מקום שנאמר עד היום הזה הוא לעולם כי שם זה נשאר לה לעולמים כאמור.

1743

1744ועוד נראה כי אותה הבאר שכרה אברהם וקרא שמה באר שָבע כן שמה עד היום ועל כן נאמר ויעל יצחק באר שָבע ועל כן לא כתוב שם על כן קרא שם העיר באר שבע כי לא קרא שם להעיר רק קרא למקום ההוא באר שבע והוא הבאר שנשבעו עליו אברהם ואבימלך. ויצחק כרה באר אחרת והכל במקום ההוא וקרא אותה שבעה, ואמר הכתוב על כן שם העיר באר שֶבע כי שם העיר הוסב על זה הבאר שכרה יצחק ועל שם השבעה נקראת באר שֶבע בסגול. ועל כן ביעקב נאמר שיצא מבאר שָבע כי הוא היה אז במקרה במקום בארו של אברהם ומשם יצא. ואפשר קודם יציאתו לבית לבן הלך בכוון גם לבאר זקנו, לקבל משם בחינת הקדושה אשר מונח שם מימות אברהם ולשתות ממימיו הנאמנים חסדי ה' חסד לאברהם, ומשם יצא לחרן. ועוד אפשר לומר כי חז"ל אמרו שם (בראשית רבה ס"ה, ו') מלמד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם פנה זיוה פנה הודה וגו'. ולכאורה יקשה הלא יצחק אבינו נשאר שם ואיך יאמר פנה זיוה וכו' ואכן כי יצחק עיקר ישיבתו היה בבאר שֶבע ושם לא עשה יציאת יעקב רושם. כי אם בבאר שָבע שם היה ניכר יציאת יעקב כי יעקב כלול מכל האבות והיה תמיד בשני המקומות ועל כן אמר ויצא יעקב מבאר שָבע פירוש הנה יציאתו היה ניכר בבאר שָבע שפנה זיוה פנה הודה מה שאין כן בבאר שֶבע שיצחק היה נשאר שם, כדבר האמור.

1744

1745ויהי עשו בן מ' שנה ויקח אשה וגו' ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה. חז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ה, ד') ליצחק תחילה ואחר כך לרבקה על ידי שהיה יצחק בן קדושים היה מקפיד על טינופת עבודה זרה ולא רבקה שהיתה בת כומרים, ועוד שם בכמה פנים. וגם אנו נאמר למה ליצחק תחילה כי כבר כתבנו במה שאהב יצחק את עשו לפי שסבר שכל עשיותיו בכלל התיקון השלם הוא לעבוד עבודת האדמה ולצוד ציד להביא לפני עמלי תורה וזה תיקונו ושלימותו כאשר יהיה לעתיד שאמר הכתוב (ישעיה ס"א, ה') ובני נכר איכריכם וכורמיכם וגו'. ועוד נאמר כי אף אם היה סבור שאינו עדיין על השלימות האמיתי מכל מקום בהמשך הזמן ישיג השלימות הזה והוא יעשה בכל כוחו להחזירו למוטב לבוא על שלימותו וכאשר נבאר להלן, ועל כן בהיות נשיו מקטרין ומעשנין לעבודה זרה מרה לו מאוד והצר לו כי פן נשיו יסירו את לבבו גם כן לעבודה זרה ולרע ולא יוכל להתקן מה שאין כן רבקה שידעה בו שסורו רע וכבר הוא מוכן ועשה כל העבירות שבעולם ולא יסירו את לבבו עוד כי הוא רק רע כל היום על כן לא הצר לה כי אם על מה שנעבד עבודה זרה בתוך ביתה ולא על בנה כי בלא זה יעבוד עבודה זרה והן בעודו בבטנה היה מפרכס לצאת לבית עבודה זרה וזאת היא ידעה ולא יצחק ועל כן ליצחק תחילה ואחר לרבקה.

1745

1746ויהי כי זקן יצחק וגו' ויקרא את עשו בנו הגדול וגו' כל הפרשה. נודעת הקושיא המפורסמת בכל המפרשים איך חפץ יצחק לברך את עשו הרשע ולשומו גביר לאחיו ליעקב איש תם יושב אהלים ידיד ה'. ואמנם לדעתי נכונים הדברים מאוד ואין כאן אפילו ריח קושיא כי כבר הודענו כמה פעמים מה שנראה לעניות דעתי במה שאהב יצחק את עשו אף שראה אשר עשו הוא איש שדה רץ לטרוף טרף ויעקב איש תם יושב אהלים אהל תורה ותפילה. ואמנם כי ידע אשר עיקר מה שנולד עשו אח ליעקב הוא עבור זה שיהיה עשו איש שדה לעבוד עבודת אדמה לחרוש ולזרוע להכין מאכל ליעקב יושב אהל תורה, וסבר שעל כוונה זו עושה עשו כל עשיותיו במה שמכוון תמיד לצוד ציד להביא לפני אביו להאכילו ולכבדו הכל בכדי להיות נטפל למצוה לעשות זה אשר נברא עליו, ועתה עושה כן ליצחק ואחר כך יעשה כן ליעקב אחיו שיוכל יעקב לעסוק בתורה על ידו שעל כן אמר הכתוב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ותרגומו ארי מצידיה הוי אכיל וסבר יצחק שעושה כן לתכלית שלימותו אשר ברא אותו אלהים אדם על הארץ ואף אם אינו עדיין כל כך על השלימות הגמור אפשר ברבות הזמן ישיג השלימות והוא יעשה ככל אשר יוכל להחזירו לטוב הלזה להשיג שלימות תיקונו. ועבור כן עשה יצחק בגודל צדקתו וקדושתו וקרא לעשו לברכו כי הוא צריך ברכה במעשה ידיו בעולם הזה שיהיה לו לפרנסתו ופרנסת יעקב אחיו וזה הוא שלימותו. והנה עיקר הברכה הלזו הוא ליעקב כי הוא העיקר הצריך לברכה זו להיות לו לחם לאכול ובגד ללבוש לעסוק בתורה. ואך לפי שזה נעשה על ידי עשו אחיו המכין כל אלה על כן לו קרא לברכו בכל אשר יעשה בעסקי עולם הזה שיהיה לו במה לפרנס יעקב ובניו. והוא דמיון איש המביא דורון ומתנה למלך, ממיני מאכלים ומשקים ודאי אין דרך למסור מין המאכל והמשקה הזה למלך בעצמו כי אם יתננו לשר האופים או לשר הטבחים והמשקים בכדי שעל ידו ינתן למלך, אף שעיקר המתנה הוא רק למלך בעצמו. וכן כאן רצה למסור ברכת עולם הזה הנצרך ליעקב ביד עשו כי הוא עבד למו לעבוד עבודתו. ואמנם הנה הצדיק בודאי לא יעשה דבר כי אם אחר שימלך בשכינה ובפרט אחר שהיה עדיין מסופק בעשו אולי לא יהיה על שלימותו ויקבל הברכות לעבוד על ידם לאל אחר ח"ו, ועל כן הסכים בלבו להמלך בה' אם יסכים ה' לברכתו אז ודאי ראוי הוא וכדאי לזה ואם לאו, לאו. ועל כן אמרה רבקה בלשונה הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך וגו' עד ואברככה לפני ה' לפני מותי ופרש"י שם לפני ה' ברשותו שיסכים על ידי, כי כן נאמר לרבקה ברוח הקודש אשר יצחק כן מחשב בלבו שלא יברכו כי אם ברשות ה' ורצונו. ומה שלא אמר הוא כן לעשו ואברככה לפני ה' כי היה ירא שלא יחפוץ עשו בזה להמתין על הסכמת ה' ולא ירצה כלל לצאת לצוד ציד להביא, ויצחק היה צריך אחד לפסח ואחד לחגיגה כאומרם ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב) וגם סבר כי אולי על ידי אשר יעשה מצות ה' הנה מצוה גוררת מצוה וירצה להיות עבד ליעקב ואז תסכים השכינה לברכתו. ותקע יסודותיו במקום נאמן כי אם יהיה סוף דבר שיעבוד עשו ליעקב להכין לו לחם ומזון, ודאי יסכים ה' כדי שיתברך יעקב על ידי זה, ואם לא יהיה הסוף שיהיה הוא המכין הלחם, ודאי השכינה לא תסכים לברכה ותסתלק השכינה ממנו כמו שקרה ליעקב כשרצה לברך מנשה ואפרים שנסתלקה השכינה ממנו ואמר מי אלה שאינן ראוין לברכה כמאמר חז"ל (לשון רש"י שם) והנה אם השכינה תסכים להברכה ראוי לברך אותו קודם כי הוא בנו הגדול כלומר שהוא נולד תחילה לפי שצריך להיות הקליפה קודם לפרי, ועולם הזה קודם לעולם הבא בזמן, ועל כן גם ברכתו צריך ליקדם. ועוד כי עיקר הברכה הוא ליעקב ואף שיעקב הוא בנו הקטן מכל מקום הוא יגדל מהגדול ועיקר ברכת העבד הוא לרבו ורב יעבוד צעיר ועל כן ראוי לקדם ברכתו, ואחר כך יברך את יעקב בברכת עולם הבא הוא ברכות הרוחניות משרשי ענפי הקדושה אשר בשמים ממעל.

1746

1747ואכן כי נודע מזוה"ק (בפרשתנו קמ"ג.) אשר הברכות היה בהכרח שיבואו ליעקב דוקא במרמה ובחכמה ובלא דעת נפש יצחק בכדי שתצא הארץ מקללותיה על ידי זה שבזה אין לך יפה מן הצניעות שלא יתגרו החיצונים אם יהיה בהתגלות כמבואר שם באורך. ועל כן באתה השכינה והודיעה לרבקה שילך יעקב ויטול הברכות בעקבה שיבוא הדבר על מכונו הצריך. וגם לאשר כתבנו למעלה בקניות הבכורה מעשו כי יעקב היה מוכרח ליקח כל העבודה אליו שיתקן הוא גם בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ עם אהל תורה, ועליו נאמר (אבות ב', ב') יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. כי עשו בחר לו דרך אחרת להדבק ברע ולא בטוב כלל ועל כן היה בהכרח שיגיעו הברכות ליעקב גם בברכת עולם הזה. והנה בעת ברכו את עשו והשכינה היתה אצלו כי ברכת יעקב היה ולא מנעתו מלברך בכדי שיטול יעקב ברכותיו בחכמה ולא זה שהשכינה היתה אצלו כי אם עוד מלאכים באו עמו, והכניס עמו ריח גן עדן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, כ"ב) וכמו שאמר הכתוב ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. אמר בלבו הנה ודאי עשו ראוי לברכה כי לא יעשה דבר כי אם לטרוח לעבוד לאחיו ליעקב להכין לו לחם ומזון בבית ובשדה, ועל כן ברכו בברכת עולם הזה שיבורך מעשה ידיו ואמר לו ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן וגו'.

1747

1748ואכן מה שאמר לו הוי גביר לאחיך לכאורה זה קללת יעקב וכבר כתבנו שעיקר הכוונה הוא לברכת יעקב. ואולם גם זה כיוון יצחק רק לטובת יעקב ולא לקללה כי יצחק היה יודע אשר בודאי יבואו ימי הרעה לישראל שיצטרכו להיות בשעבוד מלכיות עבור חטאם כי כבר נאמר לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ושם רמוזים כל הד' מלכיות ופליגי חז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"א) יש אומרים אברהם בירר לו המלכיות ויש אומרים הקב"ה בירר המלכיות ומזה ידע אשר בני יעקב מוכרחים להיות תחת יד ממשלת מלכי אומות העולם על זמן מה ועל כן תחילה בירך את עשו במעשי ידיו והוא כאשר יעשה יעקב רצון ה' אלהיו אז ודאי יהיה הוא המכין לו לחם חוקיו, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ומכל שכן אחיו שנברא להכין לו לחם. ואמנם ח"ו כשישראל לא יעשו רצון בוראם ויוכרחו להיות בגלות אתה הוי גביר לאחיך שאצלך ישתעבדו, כי אמר יצחק בלבו מוטב שיפול ליד אחיו משיפול ליד אחר כמאמר חז"ל (ירושלמי תענית פרק ד' הלכה ה') בפסוק (ישעיה כ"א, י"ג) אורחות דדונים וגו' עיין שם. וגם לפי מאמר חכמינו (בראשית רבה שם ט"ו) בברית בין הבתרים תור זה אדום וכתב שם הרב המפרש במתנות כהונה כי תור הוא סימן כשרות שהוא בנו של יצחק אבינו אלא שגזלן הוא עיין שם ועוד כי הנה אצל שאר עמים אמר יעבדוך עמים וגו' ואצל אחיו לא אמר יעבדוך אחיך רק הוי גביר לאחיך וגו' כי אפילו בהיות ישראל בגלות די להם אם אתה תהיה הגביר שתעלה מעלה מעלה והם ירדו מטה והן אוכל לחמי הגדיל עלי עקב זה שנברא להאכיל אותי לחם לעבדני עתה עקבו גדול ממני אבל לא אדון אתה לו שתעבוד בו עבודת עבד להרע להם להכותם מכה רבה כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט וזה כיוון יצחק לברך לעשו בברכת עולם הזה ויעקב בברכת עולם הבא וקיום המצוות כראוי לו.

1748

1749והנה עתה אשר מאת ה' נסבה שיאמר ליעקב ולישראל ברכות האלו כדי שתצא הארץ מקללות הנחש על ידי זה, שם ה' סדר הברכות בפי יצחק אבינו כפי שהיה דעתו לברכת עולם הזה לברך את עשו, ופנימיות חיות הברכה יגיע לראש צדיק יעקב המתברך כאשר האריכו בזה המפרשים כל אחד בדרך אחרת ובפרט הרב מוהר"ן שפירא בספרו מגלה עמוקות שפירש כל ברכה וברכה על כל מדה נכונה מעשרה מדות אשר זה לעומת זה עשה ה' בשמים ובארץ וכל מה שבשמים יש בארץ עיין שם. ולעשו היה הברכה בברכת הארץ הגשמי הלזו ממקום שורשו וליעקב יגיע שורש חיות הברכה בדברים האלו ממש ממקום שורשו אשר בשמים ממעל. ועל כן כאשר שמע יצחק שליעקב בירך אמר גם ברוך יהיה ופירש שם במגלה עמוקות שהוסיף ואמר אם כן גם ברוך יהיה בעולם הבא עיין שם. ולדברינו יאמר על הברכה אשר נאמר כבר כי לא די בברכה אשר יצא מפי ברכת עולם הזה כי גם ברוך יהיה בחיות הרוחניות ושורש הברכה הלזו אשר בשמים ממעל כיון שיעקב הוא, ולו נאה ברכות העולם הבא בודאי. זה הוא שורש פירוש פרשה זו בכללות.

1749

1750ועתה נבוא נא בביאור סדר הכתובים לדבר דבר על אופניו ואמר הכתוב ויקרא את עשו בנו הגדול, כלומר מה שקרא לעשו תחילה הוא כי הוא בנו הגדול הקודם ליעקב בזמן כדרך הקליפה הקודמת לפרי ועולם הזה לעולם הבא כאמור ועוד כי כבוד עשה לו בזה כדרך לברך לפני מותו, בנו הגדול תחילה. אבל באמת הברכה ליעקב הוא כנאמר.

1750

1751ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. לכאורה יתור לשון יש כאן כי אחר שקרא אותו מקודם כמו שכתוב ויקרא את עשו וגו' לא היה לו לומר רק ויאמר אליו הנה נא זקנתי שא נא כליך וגו' ואכן כי כיוון יצחק להכשירו שיהיה ראוי לקבל הברכות באופן שיוציאו קודם מן החושך והרע הדבוק בו. ועל כן אמר אליו תחילה בני וכיוון בזה על דרך שאמר דוד המלך ע"ה אחרי מות אבשלום (שמואל-ב י"ט, א') בני אבשלום בני בני וגו' ואמרו חז"ל (סוטה י':) שבשביל זה אמר ח' פעמים בני דאסקיה משבעה מדורי גיהנם והכניסהו לגן עדן הרי אשר בקריאתו בני הוציאו מחושך וצלמות והשביע נפש שוקקה להכניסו לאורה ושמחה. ובזה נראה לתרץ מה שנאמר אצל יעקב כשרצה לברך את מנשה ואפרים אמר תחילה מי אלה ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם) מי אלה שאינם ראוין לברכה ואחר כך אמר קחם נא אלי ואברכם במה נתישבה דעתו לברכם. וחז"ל אמרו (פסיקתא רבתי סוף פיסקא ג') שביקש יוסף רחמים על הדבר. ולכאורה אינו מרומז זה בכתוב שהתפלל יוסף עליהם. ואכן עם האמור יובן כי אחר שאמר לו יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים וגו' כיון שהזכיר מלת בני הם הוציאם מן החושך והרע אשר היה דבוק בהם אז, אשר מזה יצאו ירבעם ויהוא, ועל רגע הזו נסתלק מהם זה הרע כיון שהכניסם תחת רשותו לומר בני כאשר בדוד שאמר בני אבשלום. ועל כן ויאמר קחם נא אלי ואברכם שנעשו תיכף ראוין לברכה ונחה עליו רוח הקודש. וזהו שאמר כאן הכתוב כי לכאורה קשה מאין נמצא לעשו הרשע תשובת הנני המורה על ענוה וזירוז (תנחומא וירא כ"ב), מאין קנה עשו מדת ענוה אחרי תועבותיו לפני ה' בכל יום. ואמנם כי יצחק אחר שקראהו לברך אותו כיוון לומר לו לשון בני בכדי להוציאו מן החושך והרע הדבוק בו שיהיה ראוי לברכה וינחה עליו רוח הקודש, והנה תיכף נעשה רושם מזה בלב עשו שאמר אליו הנני בענוה וזירוז כאיש הטוב והמיטיב לכל. וביותר דקות נאה לומר כי כאשר אמר אליו בני הכניס בו בזה איזה דרגא ובחינת הארה ברגע הזו שהגיע לדרגא ובחינת אשר ויאמר אליו כלומר כי זו הבחינה אליו הוא כי מכוחו בא זה והיא המשיבה הנני בענוה וזירוז, והבן.

1751

1752ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. לכאורה היה די לומר לו הנה נא לא ידעתי יום מותי כי זהו העיקר אשר היה צריך להודיעו, ואכן יצחק היה כמתמה בעיניו כי הנה עדיין לא היה זקן כל כך בשנים והיה חי עוד אחרי זה קרוב לששים שנה וקפצה זקנה עליו ועל כן אמר בלבו אולי לצד שראה ה' במיתתי אשר היא קרובה לבוא והביא הזקנה עלי כמו שאמרו רבותינו (תענית ה':) בשמואל הנביא שאמר הקב"ה לימות שמואל עדיין לא סיב כל כך וכו' עד קפצה עליו זקנה וכו' עד כאן. ולזה אמר הנה נא זקנתי שלא בעונתי ועבור זה נכנס ספק בלבי על יום המיתה כי בלא זה הייתי מחשב לפרק אב ועדיין רחוק הוא ומחמת הזקנה רואני אפשר פרקי סמוך לפרק אמי ועל כן לא ידעתי יום מותי.

1752

1753ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וגו'. לדקדק לשון אומרו ועתה שלכאורה מיותר וגם לשון שא נא אין לו פירוש וחז"ל אמרו (בראשית רבה ס"ה, י"ג) לשון השחזה חדד סכינך ושחוט יפה ועוד לאלוה מילין על פי אשר כתבנו במקום אחר להבין מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד ולכאורה יפלא כי איך יכנס זאת בלב האדם לחשש ספק על אחת מני אלף שהקב"ה אינו מקבל השבים לפניו למחול להם חטאם וכמה פעמים מפורשת היא בתורה וצונו עליה במצות עשה לשוב לפניו וכי על מגן צוה בזה שנשוב והוא לא ימחול ח"ו, ועוד כי הנה אפילו באדם קרוץ מחומר צוה הקב"ה ביד חז"ל (בבא קמא צ"ב.) אשר המוחל לא יהיה אכזרי אחרי בקשת המחילה, והגבעונים שלא מחלו על דמיהן נאמר בהן (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי אין האכזריות מצויה בישראל כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ב' הלכה י') ומקרא מלא אמר הכתוב (משלי י"ט, י"א) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, ומכל שכן דכל שכן עד אין שיעור בוראנו יתברך שמו בעל החסד האמת שיכנס שום ספק בלב אדם שח"ו אינו מוחל על החטא אחרי התשובה.

1753

1754ואמנם כי הנה שני מיני תשובה יש והם הנקראים בספרי מוסר תשובה תתאה ותשובה עילאה. כי תשובה תתאה הוא כמו שמבואר בדברי חז"ל (יומא פ"ו:) היכי דמי תשובה, באותו מקום ובאותה אשה וכו' וכן אמרו (קידושין מ"ט:) המקדש האשה על מנת שהוא צדיק גמור אף על פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה וכו' כי תיכף כאשר מתחרט על חטאו באמיתיות לבבו, בזה משבר ומכניע כח הקליפה והרע שנעשה מן החטא. וכאשר מקבל עליו באמת לעזוב פשעיו מעתה, שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, אז נמחל לו כל עוונותיו כיון שאינו עושאם עוד. והוא דמיון לאחד שקרע חתיכת בגד ממלבוש רעהו ונטל החתיכה והלך לו ואחר כך כשנתחרט הביא החתיכה לרעהו ונתנו לו ואולם עדיין אין זו תשובה מעולה כיון שעדין לא חיבר ודיבק החתיכה אל הבגד להיות כבראשונה.

1754

1755ואמנם התשובה המעולה הנקראת תשובה עילאה הוא כמו שאמרו חז"ל (תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים וכבר דברנו מבחינה זו במקום אחר. ושורש הדברים, כי רואה אשר בכל ענין עבירה שעשה, יעבוד עם תאוה וחמדה זו עבודת בוראו. כמו למשל בעבירות גסות הרוח החמורה מאוד מאוד והסמ"ג מנאה בשס"ה לא תעשה, והנה נמצאה בקדושה בעבודת ה' ומשובחת מאוד כשהיא על שלימות הראוי. הלא תראה שחז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם ולכאורה זו גבהות גדול שיאמר אדם בלבבו אשר רק בשבילו נברא העולם, ואכן כי זה צריך אל העבודה אשר לא יספיק לו כל מה שלמד וכל מה שעבד עד הנה בתורה ובמצוות והכל יהיה לאין ולאפס בעיניו ויהיה נדמה לו כאילו לא עשה כלל, ובכל עוז ישתדל עוד בתורה ומצוות ה' כאילו רק עליו העולם עומד והוא מקיימו על כן צריך שלא יחשה ולא יתבטל אף רגע כמימריה ויעבוד בכל כוחו ועבודתו כי הרבה מוטל עליו והמלאכה מרובה ועל כזה נאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. כי אם יבין האדם שכל מעשיו ודיבוריו ומחשבתו כולם עושים רושם בשמי השמים וכאשר עושה בהם מצוות ה' מיחד שמותיו הקדושים וגורם שפע וברכה רבה בכל העולמות כולם ואם עושה בהם דברי איסור מקלקל כל צינורות השפע וממעט השפע והברכה מכל העולמות כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו' ופוגם ח"ו בשמותיו הקדושים ברוך הוא אזי ממילא ילהב לבו לעשיית המצוות עד אין שיעור, ולדקדק בהם על צד היותר טוב שיהיו נעשים ברוב אהבה וחיבה ואימה ויראה ודקדוק גדול בכל אופן היותר נאות בזריזות ונקיות וטהרות המחשבה, ויירא מלעשות דבר איסור קטן וגדול להיותו יודע הפסדו בכל העולמות. מה שאין כן אם ידמה אדם בנפשו שכל עשיותיו ח"ו אינן פועלים כל כך לא ידקדק בעשיית המצוות כל כך ולא יפחד מהעבירה כידוע.

1755

1756ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו כ"ה) לעולם יאמר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לא יעצל בענוה של שקר לומר מי אני לעבוד כל כך ולבקש גדולות ונפלאות, אעשה ככל שארי ישראל המוני העם הפשוטים אשר אינם מדקדקים כל כך בזהירות המצוות והנם עוסקים תמיד במקח וממכר וישיבתם בשוקים וברחובות ואף על פי כן ישראלים הם גם אני אעשה כמעשיהם. וזה הוא ענוה של שקר, והס"מ מעלה ענוה הזאת בלב האדם לבטלו מתורה ומצוות, ועל כן הזהירו שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם ויצחק כי אם ארצה בכל לבי לעבוד לבוראי כאשר אוכל בכל עוז ותעצומות אפשר יהיו חשובים מעשי כמעשה אברהם ויצחק כיון שבכל כוחי אעשה. ועל כן אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' שנאמר (שופטים ה', כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וכו' נשים באוהל מאן נינהו שרה רבקה רחל לאה וכו' עד כאן. כי כל העשיות הנעשים לשם ה' אף אם הם עבירה ממש, חשובים הם מאוד. וראיה מיעל שבעלה בן אל נכר וכתיב בה מנשים באוהל תבורך. וכמו כן בכל העבירות יוכל להפכם למצוות ה'. ואם חטא בעריות ופגם בבריתו וגרם פירוד בין האורות העליונים והמדות הקדושות יוכל לעבוד בתאוה זו עבודת הבורא. ונודע מכתבי קודש האר"י ז"ל אשר אם אדם זוכה לקדש עצמו בשעת תשמיש על הכוונה הראויה בשלימות אין לך עבודה גדולה מזו וחשובה לפניו ברוך הוא עד בלתי שיעור וערך וזה מצות עשה ממש כמו פרו ורבו או מצות עונה, וגורם בזה נחת רוח ושמחה גדולה ויחוד גדול בכל העולמות. וכן אם חטא במאכלות האסורות, אם מעתה יכין עצמו לאכול על הכוונה הראויה שלא ליהנות באכילתו בשום אופן כי אם לשם ה' כמו שהתפאר עצמו רבינו הקדוש לפני מותו ואמר (כתובות ק"ד.) גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מעולם הזה אף באצבע קטנה וכו', וכן בחילול שבת ישתדל לשמרו בכל עוז על צד היותר חשוב וראוי. הנה זה דומה למי שקרע חתיכת בגד מבגד המלך ואחר כך נתחרט והחזיר החתיכה להמלך ותפר ודבק אותה לבגדו בתכלית היחוד עד אשר לא ניכר כלל אם היה קרוע כי נתחבר ונתיחד כבראשונה. וזה אשר נקרא תשובה עילאה כי נתיחד כבראשונה על תכלית השלימות. והנה בדרך הלזו יש דרכים הרבה בארנום בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ב' ג') ובמקום אחר.

1756

1757ושורש הדברים כי גם בלא זה אשר הזכרנו, יוכל לעשות מעבירה מצוה, והוא שישתדל בכל עוז שאחר כך ילמוד בתורת ה' ותפילה ויזכור למו גודל התאוה והבערת האש החזק ורב התענוג שהיה לו בעת שעבר העבירה, כן בתאוה וחשק הזה אשר בערה בו כאש וברוב השמחה והתענוג, יעבוד את ה' אלהיו בתורה ותפילה ומעשים טובים. ועל בחינה זו אמרו (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו'. כי הצדיק הגמור לא יוכל לידע כלל אם יש תאוה וחשק וכלות הנפש כזה בעולם כמו הרשע שעבר עבירה ונפשו יודעת איך השתדל עליה ולבו בערה בו וכמה מחשבות חשב וכמה פעולות פעל עד הגיעו למעשה העבירה. ובעת עוברו העבירה הנה בודאי נעשה מקושר ומדובק בכל כוחי חושיו ושכלו ולבו להעבירה עד שבעת ההיא אם יקראנו אדם לא יעננו ואם ישאלנו אדם לא ישיבנו ובשעת מעשה הוא בטל ממציאות ממש. ועל כן הוא יוכל לידע איך לעשות המצוה ברב התאוה והחשק באש להבה ממש. ולזה אמרו חז"ל (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה. פירוש שהקב"ה עשה זאת בכוון להטעימו בגודל לבת אש התבערה באותו מעשה בכדי לידע איך לעשות תשובה אחר כך בעשותו אחת ממצוות ה' בתאוה וחמדה הלזו. ועל כן אמר וחטאתי נגדי תמיד כי היה תמיד נגד עיניו חשק החטא שהיה לו בעת עוברו, בכדי לעבוד ככה את ה' אלהיו.

1757

1758ועוד יש דרך ה' בזה והוא בחינת מעביר על מדותיו ששבחוהו חז"ל כי בכל המדות והתאוות בכולם נאמר (הושע י"ד י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ואפילו בדבר אחד ועבירה אחת אמרו חז"ל כזה (נזיר כ"ג.) בבנות לוט הם שכיוונו לשם שמים נאמר בהן צדיקים ילכו בם. הוא שכיוון לשם עבירה נאמר בו ופושעים יכשלו בם והכל כנאמר כי גדולה עבירה לשמה להיות בכלל צדיקים ילכו בם ומכל שכן במדות הנטבעות בלב האדם שיש בהם שתי בחינות האלו והוא כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ו.) האי מאן דבמאדים או גזלנא או מוהלא וכו', פירוש כי מי שנברא במאדים הנה טבעו נוטה לשפוך דם והראו חז"ל אשר יש בזה שתי בחינות הנזכרים להיות צדיק או רשע והבחירה ביד האדם לבחור לו כזה וכזה ואל יאמר האדם כי הן אני נברא בטבע הרעה לשפוך דם וקשה לי להפוך טבעי ומזגי שנבראתי בה כי לא יצרך להשוות כי יכול הוא להיות בטבעו ולא יעבור עבירה בשום אופן ואדרבה יעבוד בה עבודת ה' לקיים מצות מילה בבנו שהוא מצות עשה דאורייתא או בבן אדם אחר שהוא גם כן מצוה עד אין שיעור. וכן מי שהוא רועה זונות, ידוע אשר זה נברא בתולדה בטבע לרוץ להשפיע ולהיטיב לחבירו ועל כן על פי הרוב כל הנואפים הם טובים בטבע לענין צדקה וכדומה כי זה טבעו אשר נולד בה. והנך רואה כי יש בהם שתי בחינות אלו רע וטוב, טוב שיוכל תמיד לרדוף בכל כוחו להשפיע לעניים וללומדי תורה מטובו להנהותם מפרי צדקתו, אשר נודע שמצות הצדקה היא עד אין שיעור וערך. וכן יוכל ח"ו לילך ברע לחטוא בגילוי עריות, וזה נקרא מעביר על מדותיו שמעביר על מדותיו הרעים להפכם לטוב לעבוד בהם עבודת מלכו.

1758

1759וזה מה שאמר יצחק לעשו בנו ועתה שא נא וגו' נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') אין ועתה אלא תשובה כי הנה יצחק בודאי ידע וראה שיצא עשו אדמוני והוא סימן שיהיה שופך דמים וגם אחר כך ראה אותו הולך בשדה לטרוף טרף ועל כן לימדו דרך התשובה לשוב לה' אלהיו ולהפך מדותיו הרעים לשם ה' ואמר לו לשון התשובה בלשון ועתה כי אמר לו הרי לא ידעתי יום מותי ורצוני שאזכה שתעשה תשובה בימי כמו שזכה אבי אברהם שעשה ישמעאל תשובה בימיו, ועל כן ראוי שתשוב תיכף ביום הזה כאומרם ז"ל (שבת קנ"ג.) שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' ישוב היום שמא ימות למחר וכו' עד כאן. וגם זה כיוונו חז"ל שאמרו אין ועתה אלא תשובה כי אין עת לתשובה ובכל רגע ורגע זמניה הוא ועל כן היא קרויה ועתה שתמיד עתה וזמנה. ועל כן הנה ועתה שרצוני שתיכף תעשה תשובה הן על העבירות שעשית להפכם לטוב והן סתם מדותיך הרעים לעבוד עמם עבודת שמו יתברך. ועל כן שא נא כליך וקשתך לשון נשיאות שתשא כל כליך המוכנים לרציחה למעלה למעלה לעשות עמהם מצוות הבורא יתברך וצודה לי צידה, לי לשמי, שאוכלם לשם ה'. וחז"ל אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב) אחד לפסח ואחד לחגיגה והן המה מצוות הבורא יתברך.

1759

1760או יאמר שא נא שתשא כליך וגו' מצד זה לצד זה להפך מדת הרציחה לעבודת ה' יתברך, ורמז לו בזה על העתיד לבוא שיעשה כאשר נברא לתכלית שלימותו שיהיה איש שדה לחרוש ולזרוע להכין מאכל ליעקב ויכתת חרבותיו לאתים וחניתיו למזמרות לחפור ארץ בשביל יעקב אחיו ובזה יהיה נטפל למצוה ויהיה חשוב כעושה מצוה. ועוד רמז לו בזה על ד' מלכיות שנגזר על ישראל להיות בארץ לא להם כדברי חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ג) ועל כן אמר לו ממה נפשך שא נא כליך לטוב אם יזכו ישראל אז יהיה החרב למענו לשמשו ותגיע לשלימותך. וח"ו אם לא יזכו ויוכרחו להשתעבד ודאי יותר טוב יהיה להם שישתעבדו תחת ידך ויהיו תחת ידך משיהיו תחת כל הארבעה מלכיות.

1760

1761וצא השדה וצודה לי וגו'. בזה הכתוב לימד אותו דרך ה' עבודה גבוה ונורא מאוד איך שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובכל דרכיו ידע ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא גם בעבודתו בשדה בחרישה ובזריעה וצידת חיה ועוף. כי כל הדברים שבעולם מקטן ועד גדול כולם לא נבראו רק להיות על ידם יחוד שמו יתברך באמת ובתמים, וכמאמרם ז"ל (מובא בעשרה מאמרות) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הלא נודע אשר אין בכל הארץ כי אם מה שיש כנגדו בשמים ממעל וכל הדברים שבעולם מחוט ועד שרוך נעל בהמה ורמש ועוף ודג וצומח ומתכות ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר, ממלוא נימא עד קרני ראם לכולם יש להם שורש במרכבה העליונה יתברך שמו אשר שם ארבעה פנים לאחד, פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר, והם שרשים כוללים לכל אשר בארץ הלזו. כי אריה מלך בחיות ושור בבהמות ונשר במעופפים ואדם על כולם. ושורש כולם הוא אותיות התורה אשר בה נברא העולם כמאמר חז"ל (ריש בראשית רבה) בו הביט הקב"ה וברא את העולם. והוא בעשרה מאמרות שדברה התורה שנאמר בה יהי רקיע מזה נברא הרקיע וכל צבאיה. ועד הנה קיום הרקיע הוא אותיות הללו העומדים בה לעד ולעולמי עולמים כאשר כתבנו^*וכן הוא להדיא במדרש שוחר טוב על פסוק זה. בשם הבעש"ט זי"ע פירוש הפסוק (תהלים קי"ט, פ"ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, שזה הדיבור מאותיות התורה הניתן בשמים בעת הבריאה שבהם נבראו, הם העומדים שם לעולם וזה קיום השמים עד עתה. וכל דבר ודבר שבעולם כולם שואפים חיותם וקיומם ומעמדם מאותיות התורה שניתן בהם ביום ברוא ה' ארץ ושמים וכולם רומזים לאורות גדולים ונפלאים מעשה ידי יוצר בראשית אשר במרכבה העליונה.

1761

1762ועל כן כמו שאדם מיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא בתורה ותפילה ומעשה המצוות, שנעשה הדיבור כמעשה ליחד תיבה אל תיבה ואות לאות וכולם ליחוד שמו יתברך הנודעת לחכמי לב, כן בכל דברים הגשמיים אשר בארץ מי שחלק לו אלהים בבינה, נפשו יודעת מאוד איך ליחד על ידם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי גם המה אין חיותם כי אם מאותיות התורה, ומעורר בזה שרשם במקום עליון בשיעור קומה, ואותיות שמו יתברך ויתעלה מאירין על ידי זה בהארה נפלאה גדולה עד מאוד ויחודים האלה חשובים לפניו יתברך ביותר ויותר וכמשל שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב:) בפסוק (בראשית א', ב') והארץ היתה תהו ובהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים וכו' עד כאן. כי זה שמיחד שמו יתברך במעשה התורה והמצוות הניתן משמים, נקרא דרכו להשכים. כי זה דרכי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לעשות שלום בפמליא של מעלה ליחד המדות הקדושות והפרצופים הנוראים, וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא וזה דרכה מאז ליחוד שמו יתברך. אבל יחוד שמו יתברך המגיע אליו ממעשי ארץ, זה נקרא אין דרכו להשכים. לצד שהאורות שלמעלה הניתנים בהם נתלבשו בגשמיות עפר הארץ ונתעטפו בתאות הלבבות הבא משורש הרע. ועל כן נקרא והארץ היתה תהו ובהו מפני מדור הקליפות השוכנים על מעט חיות הקדושה שבהם. כי הגשמיות הבא מהקליפות נקרא תהו ובהו וחושך וגו' כשמם כן הוא, מדבר שממה. ויאמר אלהים יהי אור שהשפיע והופיע מעט אור מאורו יתברך בכדי שהצדיקים יבדילו האור, מן החושך שבהם, ללקט אורות ולהעלותם למעלה, ויכניעו וישפילו התאוה והקליפה להורידה למטה. וכשהאדם עוסק בהן, אם יושלך בהן איזה צד דצד על אחת מני אלף לעשותם בשביל תאות לבבו אז לא יגרום יחוד שמו יתברך, כי הם שני הפכים. התאוה שורש הרע. ויחוד שמו הוא, שורש הקדושה ועל כן זה נקרא אין דרכו להשכים. ואולם כאשר יזכה האדם להכניע שורש תאות מורשי לבבו וישים על זה דעתו ומחשבתו שיגרום בעשיותיו יחוד שמו יתברך, את זה הקב"ה משבח ביותר ביותר. והתחיל במעשה ארץ ברישא כי מי שזכה לעשות מדברים הגשמיים כאלה יחוד שמותיו, ואורות הנפלאים מזהירים כזוהר הרקיע וכוכבים, לעולם ועד. חשובים לפניו יתברך יותר מהיחודים הנעשים על ידי תורה ומצוות המכונים על שם השמים. ועל כן הקדימו יעקב ומשה ברכת זבולן לברכת יששכר אף שזה הוא העוסק בפרקמטיא ומכין מזון ליששכר אחיו העוסק בתורה.

1762

1763והנה להודיע בפרטות איך שנעשה היחוד מכל הדברים המגושמים לא יספיק כל הניירות והוא דבר שבלתי שיעור וערך, וזה באבנתא דלבא תלי מי שרוצה באמת ובתמים רק יחוד שמו יתברך ולא לשום תאוה ורצון בשום אופן בעולם, ויש לו שכל ובינה והשגת חכמה ומדע להבין בכל הדברים הבאים לפניו איה איפוא מקומם מוצאם ומובאם בשרשם במרכבה העליונה באיזה בחינה ובאיזה מדה. כמו למשל באכילה הנה כל מיני מטעמים ומעדנים ותבשילים שונים זה מזה לכל אחד יש שורש בפני עצמו במקום עליון וכמו שתראה בדברי האר"י ז"ל שמחשב ז' מינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל כל מין מאין נצמח ואיה מקום שורשו, וכן בכל מיני מעדנים. ולכן תראה שיש מעדנים המתוקים לגמרי ומעדנים שהם עפוצים ומעדנים המרים ואף על פי כן טובים לאכילה וכולם נצמח משורש ג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה ותפארת המכריע ביניהם. ובכולם אין בהם רק אותיות התורה המונח בהם להחיותם, ואם ככה יודע, ולבו בוער ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא בכל עוז ותעצומות הרי הוא מיחד באכילתו אורות העליונים ביחודא שלים באור המאיר למאוד, וחשובים לפניו יתברך במאוד מאוד יותר מיחודים הנעשים בתורה ומצוות. וככה בכל חפץ וחפץ שברא הקב"ה בעולמו, וכל דיבור ודיבור שאדם מדבר, לכולם יש להם מוצא באורות עליונים והמשכיל מבין איך לגרום על ידיהם יחוד שמו יתברך. ועל זה אמרו חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה היה מיחד יחודים כי היה יודע שורש כל חפץ אשר בשמים ממעל מקטן ועד גדול על כן היה מיחד בכוחו יחוד שמו יתברך על ידי תפירתו.

1763

1764ואמנם גם על פי פשוט יש להבין יחוד הנעשה על ידי מלאכת התפירה כי המחשבה שבראש אשר מחשב בעת ההיא אל המלאכה, הוא בחינת יו"ד משמו הגדול יתברך כנודע. וה' אצבעות ידיו התופרים, הוא ה' הראשונה. והמחט עם חוט התפירה הוא הוא"ו. והמנעול, ה' אחרונה, כלי המקבל לתוכה פרסות הרגל, והרי מיחד בזה ד' אותיות שמו הקדוש ביחודא שלים. או על דרך זה כי האדם אשר לא נפסק ממנו אהבתו ויראתו יתברך, אהבה ויראה הרוממות, הם בחינת י"ה שבשם. והאדם בעצמו הוא הוא"ו, והמלאכה הנעשית לשם ה' לעובדו בזה, היא ה' אחרונה או כי נקב התפירה הוא יו"ד, וה' אצבעות ידיו וחוט התפירה והמחט, ו'. והמנעול ה' אחרונה, הרי נשלם שם הוי"ה שמו יתברך ביחודא שלים. וכן בכל החפצים והדברים שבעולם יש בהם יחוד שמו יתברך כנזכר. והכל, אם אין בהם כוונה לשום תאוה וחפץ בעולם כי אם כוונתו לתאות לבו קצת דקצת אז אדרבה שורה הסטרא אחרא על המלאכה ההיא, ופשיטא שאינו גורם יחוד שמו יתברך. וכן אפילו במצות הבורא יתברך אם אינו עושה לשם ה' לעובדו על ידי זה רק לקנות לו שם בארץ ולהתפאר בהם לפני הבריות או לשאר שטות הבלי העולם אז שורה הס"מ על המצוה ההיא ואין נחת רוח לבוראנו מזה, אדרבה כביכול צער לפניו ונקרא האי שופרא דבלי בעפרא. כמו ששמעתי דבר זה יוצא מפי צדיק שאמר זאת בבית הכנסת בעת אשר דרשתי ברבים דרכים האלו. ובכל הדברים שבעולם מעשי המצוות והתורה והאכילה ושתיה וההליכה והישיבה והקימה ודברת בני אדם אם יש בהם כוונת אמת לשם ה' בדחילו ורחימו סגי, זה העולה לשמים לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ליחוד שמו יתברך.

1764

1765ועל כן יצחק כאשר ידע שעשו מוכרח להיות איש שדה לחרוש ולזרוע ולעסוק בל"ט מלאכות הידועים אשר ניתנו כולם לתיקון אמת וליחוד שמו, אמר לו וצא השדה, שבכל עבודתו בשדה לא יכוון רק יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא הנרמז במלת צ"א מספר הוי"ה ואדנ"י, להוציא על ידי זה הארץ מקללותיה לתקן העולם על ידו לגרום בזה נחת רוח ליוצרו. והכל כשיעשה תשובה קודם על כל אשר עשה באמת ובתמים ואז יעשה שדה חקל תפוחין שדה הראוי לזריעה כריח שדה אשר ברכו ה' וישרה הקדושה על עשיותיו. ובזה וצודה לי צידה, לי לשמי כאמור, לשם מצות פסח וחגיגה. או לי לשמי לכוון כוונת יחוד שמו יתברך בעת אשר יצוד ציד חיה או עוף וישרה קדושת ה' על המאכלים אשר יביא לו. ואז,

1765

1766ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי וגו' ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. צוה לו בפירוש להכין לו מאכלים כאשר אהבה נפשו לא גופו והוא שיהיה בקדושה ובטהרה וישרה שם ה' עליהם ובכוונת אמת לשם ה' ואז יאכל למען יברכו כי אז יהיה לו כח על ידי המאכלים להמשיך אליו ברכה ושפע רבה. והוא דוגמת מה ששמעתי מפי אדמו"ר הרב הקדוש המפורסם נזר הקודש איש אלקים מוהר"ר יחיאל מיכל זללה"ה שאמר על פסוק (דברים ל', י"ט) למען תחיה אתה וזרעך וגו' ותמה איך יצוה הבורא שנעשה המצוה למען נחיה וכי זה עבודתו יתברך לעבוד אותו על מנת לקבל פרס ח"ו הלא זה עיקר עבודתו שנעשה רק לשמו יתברך ולא למען טובותינו. ואמר בפירושו כי הנה האדם העושה המצוה לשם ה' ובאהבה ויראה וכוונת אמת אז יש למצוה ההיא חיות הרוחניות למעלה למעלה ואורה מבהיק ומצהיר ויש לה כח להשפיע על ידי זה כל בחינת הברכה ורחמים ושפע החיים לכל באי עולם ואם ח"ו אין במצוה חיות הרוחניות אין בה כח להמשיך הברכה לעולם. ועל כן צוה הכתוב שנעשה המצוה על זה האופן שנוכל להמשיך על ידו שפע והברכה לעולם והוא על ידי עשותה באהבה ויראה וכוונת אמת לשמו יתברך. וגם כאן אמר לו יצחק שיעשה המטעמים על זה האופן שהוא יאכל למען יברכו שיוכל להמשיך על ידו יחוד שמו יתברך שיעשה באכילת מטעמים האלה כל מיני ברכה ושפע. וכל זה תעשה בטרם אמות כאמור למעלה כי ביקש ממנו שיעשה תשובה בימיו כמו שעשה ישמעאל תשובה בימי אביו ועל כן תיכף תלך לשדה בתשובה שלימה ובכוונות האמורין לתקן את השדה שדה ה' בכל טוב וברכה, ותהפך כל מדותיך לטוב לשאת את כליך המכוונים לרציחה למעלה למעלה לעשות עמהם יחוד שמו יתברך הכל כנאמר.

1766

1767ורבקה שומעת וגו'. לכאורה לפי סדר לשון הכתוב היה לו לומר ותשמע רבקה בדבר וגו'. ואכן יאמר הכתוב כי אחר כל הדברים האמורים בענין שצוה יצחק לעשו לעבוד עבודה בשדה לשם ה' וליחוד שמו יתברך ולימדו דרך ה' בשני אופנים האמורים בכל זה. הנה רבקה לבד, היתה שומעת זאת בדבר יצחק אל עשו, כי היא לבדה היתה מבינה על כל אשר אמר בכוונתו למען יוכל להמשיך הברכה על ידי זה. אבל עשו הרשע לא שמע כזאת ולא נתן לב כלל לכל הדברים האמורים כי אם וילך עשו השדה לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ג) ולא חפץ לעשות תשובה בימי אביו להניח מדת הרציחה שבו להפכו לטוב כי עוד טומאתו בו כבראשונה לצוד ציד כאשר ימצא להביא טרף לבני ביתו ולאביו גם כן למען יברכו, אבל לא כיוון לשם ה' כלל וכלל ולא עשה כאשר צוהו וצודה לי צידה שיצוד על כוונת להביא ליצחק אבל הוא הלך סתם לצוד ציד להביא אבל לא להביא אל אביו כאשר צוהו.

1767

1768ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר וגו' לפני ה' וגו'. להבין מלת לאמר הנכתב בפסוק הוא כי רבקה אמרה אל יעקב דברים המתקבלים על הלב לומר לו שבודאי כן נכון לעשות, כי לכאורה הלא יאמר יעקב הצדיק איך אגזול הברכות בערמה מעשו אחי אם רצון אבי לברכו באיזה טעם ושורה אגזול הברכות מאתו, ועל כן אמרה לו והסבירה לו טעם הדבר, כי הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר פירוש כי כפל לו והסביר לו לומר דוקא הביאה לי ציד פירוש לי לשמי בכוונת אמת לשם ה' באופן אשר אברככה לפני ה' שתסכים השכינה על ידי שישרה קדושת ה' על מאכליך אשר תביאם. ואנו באמת ידענו אשר זאת לא יהיה בעשו לעולם שישרה ה' על מעדני מטעמיו ובודאי לא תסכים השכינה בברכתו ולא יוכל כלל להמשיך על ידי מאכליו ברכת ה', ועל כן אין זה גזילה בשום אופן כי לו בודאי לא יהיו וכגון זו כופין על מדת סדום כי הוי זה נהנה וזה לא חסר. ובפרט לאשר כתבנו בקניות הבכורה מעשו כי היה יעקב מוכרח ליקח כל העבודה אליו, שגם בבחינת העשיה לעבוד עבודת משא עבודת הארץ בשדה, יטפל יעקב בהם, חוץ מאהל תורה. ועל כן ממילא צריך לכל הברכות אף ברכת עולם הזה. וגם כל הדרכים הללו שלימד יצחק לעשו הכל שייך ליעקב לבד ואין לעשו חלק בהם. ואכן כי זאת לא היה יודע יצחק מקניות הבכורה ועל כן לימד זאת לעשו מה שאין כן רבקה שהיתה יודעת, ידעה שזה אינו שייך רק ליעקב. ועל כן הנה,

1768

1769ועתה בני שמע בקולי וגו' לך נא אל הצאן וגו' יברכך וגו'. אמרה לו תיבת ועתה לרמז גם כן על התשובה שיעשה תשובה קודם קבלת הברכות כי תשובה הוא דבר שאין לה שיעור ואף צדיקים גמורים נצרכים אליה כנודע מאדם וראובן ודוד וכדומה, וקודם קיבול הברכות טוב שתעשה תשובה כדי שישרה עליה כח קדושת ה' ויהיה נתפס ברכת אביך בך. ולך אל הצאן וגו' ואעשה אותם מטעמים לאביך כי אני בודאי אעשה אותם לשמו לשם מצות פסח וחגיגה ושאר כוונות הצדיק, וכאשר אהב שישרה קדושת ה' על המאכלים, ואז והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך כי אחר כך בודאי יאכל למען יברך אותך כי יוכל להמשיך על ידי המאכלים כל טוב וברכה ולך נאה לברך.

1769

1770ויאמר יעקב אל רבקה אמו וגו'. מה שהוצרך הכתוב לפרט אל רבקה אמו והיה די באומרו אל רבקה לבד ואכן יאמר הכתוב כי על עיקר הדברים הודה יעקב לדברי אמו וזהו ויאמר יעקב אל רבקה אמו שאמר דברים כרבקה אמו לומר אשר בזה ודאי לא יהיה אשמה בדבר על אשר אגזול הברכות מאתו כי הן עשו אחי איש שעיר פירוש גבר שיידן כמא דאת אמר (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם, כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ו). ועל כן לאשר נאחז בקליפות ורע אי אפשר לו לעשות מצוה בלי שום תערובת פסולת ורע בשום אופן בעולם גם לדעת ר' לוי שם שאמר משל לקווץ וקרח שעמדו על הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעביר וכו' יאמר כי עשו אינו יכול לעשות תשובה בקל להסיר מעליו שורש הקליפות והרע הנאחז בהן על כן ודאי הברכות לא יגיעו על ראשו ואנכי איש חלק חלק ה' ולי בודאי יגיעו ובפרט אחר קניות הבכורה שמן הדין הברכות שלי הם כנזכר ובודאי צדקת בדבריך אשר אין בזה שום נידנוד בשום פנים וזה נהנה וזה לא חסר. ואכן את זה אני ירא,

1770

1771אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. כי הוא יחשדני שאני רוצה לגזול הברכות מאחי כי הוא סבור שעשו ראוי לקבל הברכות, ושלו אני נוטל. ובזה והבאתי עלי קללה ולא ברכה. לגודל צדקתו תלה הקללה בו ולא חפץ לומר ויביא עלי קללה מפני כבוד אביו, שהצדיקים לא יקללו כל כך במהרה. וגם לאמו לא חפץ לומר כן ותביא עלי קללה רק תלה על עצמו והבאתי וגו'. וכפל לומר ולא ברכה לומר שאף ברכתי שהיה ראוי שאבי יברך אותי, לא יברך עוד, אחרי ראותו ערמתי.

1771

1772ותאמר לו אמו עלי קללתך בני וגו' קח לי וגו'. הרי הקללה יתלה בי ולא בך אך שמע בקולי ותקיים מצות כיבוד אם ושומר מצוה לא ידע דבר רע ובודאי ברכה תקבל ולא קללה, וגזל אין בזה כי קח לי משלי כמאמר חז"ל.

1772

1773וילך ויקח ויבוא לאמו וגו'. מגיד הכתוב בזה צדקת הצדיק יעקב כי אחר כל אלה לא רדף יעקב אחרי הברכות בשבילו להתברך בברכה כי אם מצד שאמו צותו בזה והוא מצות עשה מדאורייתא כיבוד אם, ועבור זה טרח ויגע והכניס נפשו בסכנה לקיים מצות כיבוד אם ולא למענו כלל ועל כן הנה רק הלך ויקח ויבוא לאמו לצד מה שגזרה עליו אמו.

1773

1774ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' ותלבש את יעקב ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידי וגו' ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. מודיע הכתוב כי יעקב לא קיבל עליו זה הדבר כאשר פירשנו למעלה רק מצד מצות כיבוד אם ועל כן ותקח היא ותלבש ותתן ולא הוא עשה כלל בזה הדבר כי לא אץ יעקב אבינו אחר זה לרוב צדקתו ועד אשר לא נתנה לו בידו ממש לא לקח את אלה כי אם עד אשר נתנה את אשר עשתה ביד יעקב בנה בידו ממש אז הוכרח לעשות שליחות אמו לקיים מצות התורה כאמור. וגם רבקה כיוונה שלא לעשות יעקב שום דבר למען לא יתלה האשמה בו והיא אמרה עלי קללתך בני והראתה ליעקב כי ח"ו היא תקבל הקללה כי היא עשתה את כל המעשים.

1774

1775ויבוא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני. מגיד הכתוב כי עשה יעקב בחכמה נפלאה כי יעקב היה ירא פן יכירנו אביו בקולו ועל כן לא אמר תיכף יקום אבי וגו' כעשו או בלשונו קום נא שבה ואכלה מצידי וגו' פן יהיה בעיני אביו כמתעתע כי הוא היה שולח את עשו להביא ועתה הנה יעקב בא. ועל כן אמר לו תחילה סתם אבי כאילו רוצה לדבר עמו איזה דבר ואז אם היה יצחק שואלו מה אתה רוצה בני יעקב היה משיב לו כי אמי שלחה אליך מטעמים לאכול, ואמנם כאשר ראה שאביו שואלו מי אתה בני שלא הכירו בקול יעקב אז אמר בלבו ודאי מאת ה' נסבה שאקבל הברכות. על כן,

1775

1776ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו וגו' קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך. כי אחר אשר שאל אותו מי אתה השיבו אנכי עשו וגו' וידע אשר ודאי הצליח ה' דרכו ולא יכירנו עוד ועל כן אמר בעבור תברכני נפשך כלומר בודאי תברך אותי בלתי ספק ותסכים השכינה על ידך כי ראה שה' אתו ובלבל את יצחק שלא יכירנו בקולו, ודאי כוונת ה' על הברכות שיקבל יעקב כאשר שמעה רבקה ברוח הקודש.

1776

1777ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני. לכאורה אין זה סדר לשון הכתוב והיה לו לומר איך מצאת זה במהרה בני, כי למציאה לא שייך מהירות שימהר אדם למצוא כי לא בו תלוי המציאה למצוא שימהר או יאחר. ואכן הנראה כשאמר יצחק לעשו וצודה לי צידה היתה כוונתו על שני דברים אחד כאשר כתבנו למעלה שיכוון לשם מצות ה' מצות כיבוד אב ולשם פסח וחגיגה ושארי דברים האמורים שם. והשני כיוון יצחק באומרו לי כי מאחר שיצחק היה צריך לציד הזה לקרבן פסח או חגיגה והיה ירא אולי יזדמן לו בשדה ח"ו איזה דבר אשר פסול לקרבן כמו מוקצה או נעבד או פסול כלאים וזה הוא דבר אשר לא יוכל לידע אם כשר הוא, ועל כן היה דעת יצחק שלא ירדוף עשו אחרי הצאן שבשדה לצודם רק ימתין עד ישקיף ה' ויזדמן לו שיהיה בא אליו במקרה לפניו אחת מן הצאן והכשבים, ובזה ידע אשר דבר שזימן ה' ודאי טהורה היא כי לא יזמין הקדוש ברוך הוא ח"ו דבר שיש בו תקלה למצוותיו, וכאשר היה בתיבת נח שלא היה יודע נח הצדיק את מי יכניס ואת מי ידחה והמתין עד שממילא באו שנים שנים באו אל נח וגו' שמאליהם באו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ב, ח') וזה כיוון באומרו וצודה לי צידה שיהיה הצידה בא אלי ולא שתהיה אתה רודף אחריה רק שממילא יבוא לפניך, ועל כן כשבא יעקב לפניו עם הצאן עשויות והוא סבור שזה עשו וצידו אמר לו מה זה מהרת למצוא וגו' פירוש כי אתה מהרת לרדוף אחרי הצידה ולא אוכל לידע מה זה אם כשר או פסול כיון שלא המתנת עד יקרה ה' לפניך. ולזה השיבו,

1777

1778ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. לא כמו שאתה חושב שאני רדפתי אחר זה רק תיכף בבואי השדה הזמין לי ה' אלהיך לפני זאת ובודאי כשירה היא וראוי לקרבן. והנה בזה שאמר לו ה' אלהיך לפני, רמז בזה חכמות נפלאות. א' כי זה הבחינה שאני אומר עתה כי הקרה וגו' היא בחינת אלהיך כלומר שאתה מלומד בנסים האלה, והן בבוא אליעזר עבד אברהם אל המעין לבקש בת זוגך הזדמן ה' אלהיך כך והנה רבקה יוצאת ובנסים נפלאים שעשתה הנסיון שניסה אליעזר ונתברכו מעשה ידיה והמים יצאו לקראתה כאשר כתבנו שם. ועל כן אלהיך דייקא הוא הקרה זאת גם עתה לפני לפי שלצרכך הוא ותמיד הקב"ה מזמין לך את אשר תצטרך ועל כן תיכף כצאתי את העיר הקרה ה' לפני. ב' לפי שהוצרך לומר אלהיך כאמור חשש אולי ח"ו יהיה במשמעות הדברים אלהיך ולא אלהי ועל כן הקדים לומר ה' רצה לומר ה' שהוא אדון כל הארץ ומהוה כולם, וכולם תחת ממשלתו, ונכנס בזה תחת רשות מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואז היה מותר לו לומר אחר כך אלהיך שהוא עושה לך נסים כאלה, ובלתי זה לא היה רשאי לומר אלהיך לבד וכאשר נודע מתשובת בן החכם שאומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם שהיה לו לומר אותנו כי באמירת אתכם אין חילוק בינו לתשובת בן הרשע שאמר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו. ואולם בזה שאמר קודם ה' אלהינו הוכיח בדבריו שהוא תחת ממשלת אלהי השמים כנודע. ג' כיוון באומרו לפני כי נודע כאשר הקב"ה רוצה לעשות נס צריך להיות גם השליח שנעשה הנס על ידו ראוי לזה כאומרם (תענית י"ח:) נבוכדנצר מלך כשר היה והיה ראוי להעשות נס על ידו ולזה גם כי הקרה ה' היה צריך להיות גם לפני שאהיה ראוי שיעשה נס על ידי. ועל כן אמר שניהם כי הקרה ה' אלהיך לפני כי שניהם היו מצטרכין לעסק הזה. ועל כן כשמוע יצחק כל דברי חכמה האלה,

1778

1779ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני וגו'. ולכאורה בני הראשון מיותר הוא ואכן אמר לו כי אחרי שמעו כל דברי החכמה הזאת ידעתי בודאי אשר אתה בני ולא איש אחר כי לא ימצא דעה כזו באנשים אחרים כי אם בבני יוצאי חלצי, ואמנם את זה אני מסופק אם אתה בני עשו וכבר עשה תשובה שלימה שיצא מפיו דברים הגונים נפלאים ראוים לחכמי לב, וידעו אומרם ז"ל (עבודה זרה י':) יש קונה עולמו בשעה אחת. אם לא בני עשו אתה רק בני יעקב כי בני ודאי אתה.

1779

1780ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו וגו'. פירוש הגשתו היה גם בתורת יעקב כי אחרי שמוע מאתו שאמר גשה נא ואמשך בני כאשר פירשנו שבני אתה ודאי ואין הספק רק אם הוא עשו או יעקב. השכיל יעקב בדעתו כי יצחק רוצה לידע מי הוא בכדי שידע באיזה ברכות יברכו אם הראוין לעשו או ברכות הראוין ליעקב ונמצא אף אם יכירו לא יהיה בלבו עליו כלל ועל כן ויגש יעקב אל יצחק גם אם יכירו שהוא יעקב גם לזה גש.

1780

1781ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו חז"ל (בבראשית רבה ס"ה, כ') דרשו הכתוב הזה בכמה פנים אין מספר וכולם לדבר אחד נתכוונו לומר אשר יעקב נתברך בקול, ועשו בידיו. ולכאורה ממשמעות פשט הכתוב לא נשמע כלל שנאמר מקרא זה לברכה רק שהקול נדמה לו כיעקב והידים ידי עשו. ואכן כן יאמר הכתוב כי אחר שראה יצחק שאין זה איש אחד לבד, שיהיה או יעקב או עשו, רק נחלק מחציו ולמעלה קול יעקב, והידים כעשו. ובודאי איזה שינוי יש כאן או שנשתנה קול של עשו לקול יעקב או להיפך, ועל מה עשה ה' ככה לעשות באדם אחד שני בחינות אם לא שרצונו שלא לברך את אחד רק דוקא שניהם ביחד כי שניהם אחד הם אשר יעקב יצפצף בקולו בבתי כנסיות ובתי מדרשות אהל תורה ותפילה, ועשו יעבוד אותו בידיו להכין לו לחם ומזון וכסוי ללבוש. ולזה ברך שניהם ואמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו שיעקב יתברך בקולו שהקב"ה יקשיב וישמע לקולו קול תורה ותפילה לקבל נחת רוח ותענוג מזה, והידים ידי עשו שעשו יתברך במעשה ידיו להכין לחם ליעקב. ולכן אמרו חז"ל (שם) בזמן שקולו של יעקב מצוי בבית הכנסת ובבית המדרש אין הידים ידי עשו כי בעת שיעקב עוסק בתורה לא נקראים ידי עשו כי אם ידי יעקב שאין הידים כי אם בשביל יעקב לחרוש ולזרוע לעבוד את האדמה עבור יעקב ואין הידים ידי עשו כלל, ובזה נכון אומרו.

1781

1782ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות וגו' ויברכהו ויאמר אתה זה בני עשו וגו'. ולא נזכר איזה ברכה אשר ברכו עתה, ואכן זה קאי למה שלמעלה כי על שלא הכיר בו איזה הוא על כן ויברכהו בזה שאמר הקול קול יעקב וגו' וזו היא ברכה הכוללת שניהם וכאמור.

1782

1783ויאמר אתה זה בני עשו. חזר לשואלו, כי אמר יצחק בלבו אחרי שכבר שמע שברכתי שניהם, לכל אחד בדבר הראוי לו, הנה עתה ודאי לא יעלים מאתי מלומר האמת ואם אפילו הוא יעקב ודאי יאמר האמת כי הוא יעקב ולא יעלה שום ספק בלבו שלא אברך אותו כיון שכבר שמע שברכתיהו ולא יכחד ממני דבר ואני צריך לידע בכדי לברך בפרטות את אשר צריך לו. על כן חזר ושאל אתה זה בני עשו שיברכו בברכת עולם הזה ברכת מעשה ידיו. ואכן לפי (זוה"ק בפרשתנו קמ"ה:) שנודע שיעקב הוכרח לקבל הברכות בחכמה ובערמה כמאמר הכתוב (משלי ח', י"ב) אני חכמה שכנתי ערמה וגו'. וגם כי הוא ידע שהוא מוכרח לקבל גם ברכת עולם הזה כנאמר, על כן לא אמר יעקב בפירוש כי יעקב הוא רק סתם אני כי שארית ישראל לא ידברו כזב מפורש רק אומר לפי דרכו ואם השומע שמע וטעה אין לו בזה כאשר כתבנו בזה במקום אחר.

1783

1784ויאמר הגשה לי ואכלה וגו' ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת. מה שחלק היין מהמאכל לכתוב למענו פעם שנית ויבא, ולא כללו באחד לומר ויגש לו ויאכל, ויין וישת. לרמז על מה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז קט"ו) שהמלאך הביא לו יין המשומר מגן עדן וכו' ולזה אמר ויבא מי שהביא ולא יעקב כי מגן עדן הוא.

1784

1785וירח את ריח בגדיו וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו ולכאורה למה זה נתן לו ה' שהריח ריח בוגדיו ולמה לא העלה לו ריח מצדיקים אשר יעמדו מיעקב. ונראה אשר בכוון זאת עשה ה' בכדי שיסבור שהוא עשו כי הוצרך לקחת הברכות ברמאות כנאמר, ועל כן הריחו ה' בריקנים שבישראל המלאים מצוות וסבר שזה עשו הוא המעלה ריח כל כך ועל כן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' כלומר אף על פי שהיא איש שדה אף על פי כן מעלה ריח ואינו כשדה קוצים רק כשדה אשר ברכו ה' והוא שדה של תפוחים כמאמר חז"ל (תענית כ"ט:) וסודו ידוע ליודעים. ועל כן התחיל לברך אותו ברכות השייכים לאיש שדה, ואמנם פנימיות הברכות מגיעים ועולים למעלה למעלה לראש, והקב"ה בכוון כן שלח בפה יעקב להיות הדברים בפשוטם על הגשמיות, והפנימיות יחול על ראש ישראל כאשר כתבנו למעלה.

1785

1786ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. אומרו ויתן בתוספת ואו להורות על אשר כתבנו למעלה אשר עיקר הברכות האלה הכל ליעקב הוא כי הוא העיקר המתברך ורק טבותא לשקיא שמסר המתנה והברכה לעבד יעקב שהוא המכין מזון לו ולזה בירכו אשר כל אשר יצטרך יעקב כל טובתו בעסקי עולם הזה הכל יהיה על ידו ולא על ידי אחר כדי שיזכה הוא במצוה הזאת להיות נטפל לעושי מצוה. וכל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:), אבל כל מה שיעלה מצודתו הכל זכות יעקב בו. ועל כן לפי שאמר לו ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שאף שהוא איש שדה הוא כשדה אשר ברכו ה' לא שדה קוצים וחרולים והוא מלא מצוות כי רוצה להיות גם בעבודתו בשדה רק נטפל למצוה ועל כן ויתן לך האלהים וגו', שכל הטובות המוכנים ליעקב יהיה על ידך ומעשה ידיך יתברכו בכדי שתוכל להספיק לאחיך ליעקב את אשר יצטרך להיות הוא יושב אוהל תורה ותפילה. וכבר כתבנו למעלה שהדברים נתגלגלו ביצחק בכוונה מאת ה' שיהיה מחשב בגשמיות הארץ ורומז להדברים ההם דברים עליונים רוחניים נפלאים עד מאוד בכדי שיתברך יעקב במעלה ובמטה (ועיין במגלה עמוקות ובילקוט ראובני במה שפירשו כל הברכות האלה בשורשם אשר בשמים ממעל והכל כאשר כתבנו למעלה) ואומרו הוה גביר לאחיך כבר כתבנו פירושו שאם יצטרך יעקב להיות לעבד למו לא יהיה אלא תחת ידך כי אתה ודאי תרחם עליו עיין שם.

1786

1787עוד יאמר הכתוב על דרך זה כי יצחק הנה כוונתו בשמים היה אבל לא בירך אלא מה שכנגדו בארץ והבן וכל מה שאמר מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן וגו' הכל על דרך זה, שכל אשר בארץ נגד אלו הדברים העומדים ברומו של עולם (כמו שכתב במגלה עמוקות) את זה תקבל, ולא הברכות גופא, כי אין לעשו חלק בשמים. ועל כן גם מה שאמר לו הוה גביר לאחיך, גם כן על דרך זה. כי מה שאחיך יהיה גביר, ומדתו למעלה מדת הנצח הידוע ליודעי חן, נגד זה אתה גם כן תתברך בארץ ויעבדוך עמים שאר האומות, אבל לא יעקב שהוא עיקר הברכה, ואתה תתברך נגדו והבן. וכן בכל הברכות עד אורריך ארור ומברכיך ברוך לא ברכו אלא מה שכנגד זה בארץ.

1787

1788ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב וגו'. לכאורה היה די לומר ויהי כאשר כלה יצחק לברכו וגו', ואמנם בא לרמז על דברינו עד הנה, כי כוונת יצחק בברכתו לא היה אלא על יעקב והוא עיקר הברכה ועשו אינו אלא טפל ליעקב. וזה שאמר את יעקב, כי עיקר הברכה ליעקב ועשו נרמז באת, שהוא טפל כמו שאמרו חז"ל (בבא קמא מ"א:) בפסוק (שמות כ"א, כ"ח) ולא יאכל את בשרו את הטפל לבשרו והוא העור.

1788

1789ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו. פירוש מה שמיהר יעקב לצאת היה עבור רוב הבושה שהיה בו לעמוד בפני יצחק אביו לפי שנדמה לו שרימה את אביו ותגדל בושתו לעמוד לפניו וזהו שכתוב ויהי אך יצא יצא פירוש שלא היה יציאתו רק מאת פני יצחק אביו שהיה בוש להסתכל בו.

1789

1790ועשו אחיו בא מצידו. פירוש מצידו של עצמו שלא הלך כלל לצוד על דעת אביו כאשר צוה לו רק מצידו בא וגם מצידו כי הוא היה הצד ציד ולא המתין על הזדמן לו מאת ה' שיהיה נכון לבו בטוח שכשר הוא.

1790

1791ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו. לא עשה המטעמים בכיוון לשם אביו לשם מצות ה' רק סתם עשה מטעמים תחילה על דעת עצמו ואחר כך הביאם לאביו וגם לא עשה מטעמים אשר אהב אביו והכל כנאמר למעלה כדי שישרה קדושת ה' על המאכלים שיוכל לברכו על ידי זה והוא לא כן עשה.

1791

1792ויאמר לו יצחק אביו מי אתה. לא אמר לו מי אתה בני כאשר אמר ליעקב כי שם בדברו היה ניכר אשר ודאי בן יצחק הוא וראוי להיות בן יצחק לדבר גדולות ונפלאות בחכמת אלהים ולא כן עתה ששמע דברים אשר לא כן בלא בושה וכלימה כלל רק בקנטור וכאילו אינו מדבר עמו כלל לא רצה לכנות שם בן על כזה והיה סבור אפשר אחר הוא לגמרי ואם הוא אפילו בנו לא יכנה לו שם בן, לגסות מדותיו. ומה גם שהבין אשר ודאי לא מה' הוא לברך אותו כי כבר בירך למי שהיה ראוי לברך, ובודאי אינו הגון הוא, ולא רצה לכנות אותו בשם בן.

1792

1793ויחרד יצחק חרדה גדולה וגו' ויאמר מי איפוא הוא הצד ציד וַיָבֵא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה. פירוש הנה הוא קיים ככל אשר אמרתי הגם שלא אמרתי אליו כי אם אליך והנה הוא הצד ציד פירוש שצד דבר הניצוד כלומר זה אשר בא אליו במקרה והזדמן לא ברדיפה אחרי הצידה כמו שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני וגם וַיָבֵא לי לשמי על דעתי לקיים מצות הבורא כיבוד אב ומצות פסח וחגיגה כאשר צויתיך וצודה לי צידה כנאמר. ובודאי הנה זה היה ראוי לי כי ואוכל מכל, מכל המטעמים שבעולם ואברכהו. כי המאכלים גרמו להמשיך ברכת ה' על ידיהם, להיותם נעשים בקדושה ובטהרה ובחפץ ה' ועל כן גם ברוך יהיה כלומר שבטחוני שבודאי גם ברוך יהיה מפי ה' המבורך כי הסכימה השכינה לברכתו וכל גדודי מעלה היו בעת הברכה ובודאי ה' גם כן יברכו ואין אחר מעשה ידיו של הקב"ה כלום. ועוד יאמר גם ברוך יהיה כלומר כיון שיעקב היה, הנה חוץ מברכה הגשמיות שברכתיו, גם ברוך יהיה בברכות הרוחניות הרמוזים בברכות האלו ויהיה הוא המושל בכל.

1793

1794ועוד יאמר גם ברוך יהיה שהוא יהיה מקור הברכה והוא יברך לכל אשר יחפוץ כמו שאמר לאברהם והיה ברכה שתהיה אתה המברך כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א).וכל עוד שהיה אברהם קיים היו הברכות מסורות בידו ומסרם ליצחק ויצחק מסרם ליעקב וזה היה נרמז גם בברכה של מעלה שאמר לו מברכיך ברוך פירוש למי שאתה תברך יהיו מבורכין.

1794

1795כשמוע עשו וגו' ברכני גם וגו', פירוש כששמע דברי אביו שאמר שיעקב יהיה המברך לכל, וכל הברכות יהיו מסורין בידו צעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד אחרי שעל ידי זה יהיה הוא המשועבד ליעקב ועבד למו ויוכרח להכנע תחת הקדושה וזה הוא לחרב בלבו ועל כן שאג מנהמות לבו ואמר ברכני גם אני אבי פירוש אתה אבי תברך אותי ולא להמתין על ברכת יעקב להיות עבד לוה לאיש מלוה.

1795

1796ויאמר בא אחיך וגו' ויקח ברכתך. כלומר גם הברכה שלך לקח הוא לידו שהוא יברך אותך ולא אני כי כל הברכות שבעולם מסורין בידו בבחינת מברכיך ברוך.

1796

1797ויאמר הכי קרא שמו יעקב וגו'. כלומר כי הן אני סברתי מה שנקרא שמו יעקב הוא על רמז לשון עקב שממשלתו יהיה בסוף הימים כנאמר וידו אוחזת בעקב עשו על הסוף ועתה רואני כי לא על שם זה נקרא יעקב כי הרי לקח הברכה תיכף ולא נקרא כן כי אם על שם עקבה ורמאות ויעקבני זה פעמים תחילה את בכרתי לקח וזה לא היה איכפת לי ואך והנה עתה לקח ברכתי שהיפך אותיות בכֹרתי לאותיות ברכתי כמו שאיתא בזוה"ק (בפרשתנו קמ"ה.) וכבר שניהם בידו, ובשתים עקב אותי כי תחילה מכרתי לו הבכֹרה שהוא העבודה לה' והוא ברכת עולם הבא ולא ברכת עולם הזה כלל ויתקיים ביה והיה עקב וגו' ששכרו יהיה בעקב, ואני אקדים לו בברכת עולם הזה שיהיה לי ולא לו ואהיה אני המושל עליו, ואם היה הוא לבד לוקח ברכת עולם הזה לידו וישאר גם אלי הברכה בעולם הזה כמאז הרי עקבה אחת, ועתה שלקח ברכתי גם ברכה שלי לקח לידו שמברכת פיהו אתברך ואהיה תחת ידו הרי בשתים עקב אותי וזה היה צעקת עשו אבל לא היצר לו על הבכֹרה כי למה זה לו בכֹרה והוא רחוק ממנה.

1797

1798ויאמר הלא אצלת לי ברכה. פירוש הלא קודם שמסרת לו הברכות הפרשת לי הברכה שאמרת בעבור תברכך נפשי וגו', ואתה בודאי דרכיך להלוך אחרי דרכיו של הקב"ה וברוך שמו בכל היכולת ואצלו ידוע שכל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר כמאמר חז"ל (ברכות ז'.) ואף אתה עשה כן ועוד שבתלמיד חכם גופא ידוע שאפילו בקללה ח"ו קללת תלמיד חכם אפילו על תנאי הוא בא כמאמר חז"ל (מכות י"א.) ומכל שכן בברכה שיצא מפיך שתברך אותי. ואכן כי זה היה מפלתו כי לצד שכבר קיללו בפה מלא בברכת יעקב וקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי הוא בא כנזכר ומכל שכן שהיה זה בהסכמת השכינה כמו שאיתא בזוה"ק, ונחזור לענין כי עוד טענה היה לעשו בזה כי מה שאתה אומר שכבר הברכות שלו במתנה, איך תחול מתנתו על שלי הלא כבר אצלת וגו' ואין בידך לתתה לאחר.

1798

1799ויען יצחק ויאמר הן גביר שמתיו וגו'. לא כמו שאתה סובר היה דעתי כי אפילו כשרציתי לברך אותך לא היתה כוונתי כי אם לברך אותך במעשה ידך ברכת עולם הזה בכדי שתהיה אתה המכין לחם ליעקב להיות מלאכתו נעשית על ידך ואתה תתוקן על ידו כמו שכתבנו למעלה וממילא גם על צד היותר לפי דעתי היית אתה משועבד אליו שתהיה אתה עובד אדמה בכל עבודה ולהיות מתמכי אורייתא ליעקב ואך עתה רואני שהקב"ה הסיב להלקח גם זה מידך ולא להשאיר לך כלום ולזה אמר הן גביר שמתיו לך כאמור, אפילו בברכה הוא הגביר, ודגן ותירוש סמכתיו. אפילו בברכה, עיקר הברכה בשבילו שיהיה הוא מסומך בדגן ותירוש ועתה שגם זה לקח בהסכמת השכינה ולכה אפוא מה אעשה בני פירוש אף שאתה בני ואצלתי לך ברכה מה אעשה לך ואין אתה מזומן לברכה וגם זה המעט נלקח מאתך.

1799

1800ויאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי וגו'. כלומר הנראה מדבריך שאין בידך כי אם ברכה אחת לבד ליעקב ולא יותר כי גם ברכתי סובב הולך עיקרו על יעקב שיהיה הוא מתברך מברכתי ואהיה עבד למו וזה איני חפץ כלל כי אם ברכני גם אני אבי ברך אותי בעצמי לא הכל בשביל יעקב לטובתו. כי גם אפילו מה שאמר הוה גביר לאחיך בסברו שהוא עשו לא כיוון אלא לטובת יעקב שאם יצטרך להיות בגלות יהיה תחת יד אחיו לא תחת יד אחר כמו שכתבנו למעלה ונמצא כל הברכה שלו. הגם שבאמת כן הוא שלא נברא עשו כי אם לצורך יעקב וכמאמר הכתוב (מלאכי א', ב') הלא אח עשו ליעקב, שלא נברא עשו כי אם להיות אח וצוותא ליעקב וטפל לו להכין לו הצטרכותו. ואך כי פשע אדום מתחת ידו ולא חפץ וביקש לו ברכה לבדו שלא בכלל יעקב.

1800

1801ויען יצחק אביו ויאמר אליו. אליו דייקא כלומר דבר השייך אליו לבד ולא בכלל יעקב.

1801

1802הנה משמני הארץ וגו'. כלומר אחרי שאינך רוצה להכנע תחת יד יעקב שהוא שלימותך, והבחירה בידך הוא כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הנה אני מוכרח לתת לך קצת ברכת עולם הזה בכדי לטורדך מן העולם הבא ועל כן משמני הארץ יהיה וגו'. ואך תדע אשר,

1802

1803ועל חרבך תחיה. שהחיות שלך הוא על חרבך שסופך ליפול בחרב תחת ידו ולא יהיה לך תקומה עולמית כנאמר (תהלים קמ"ט, ו'-ז') וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים וגו' ואת אחיך תעבוד כי סופך להיות עבד גמור בעל כרחך אלו אשר ישארו מאתך אחר החרב יהיו עבדים לאחיך כנאמר (ישעיה מ"ט, כ"ג) והיה מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך וגו'. ואך עצה טובה אני אומר לך והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו', כי אין והיה אלא שמחה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') כלומר כי זה יהיה שמחתך וטובתך כאשר תריד כלומר שתרד מן הגדולה והממשלה עליו ופרקת עלו מעל צוארך זה העול שיש לו מאתך בגלות תפרוק מאתך ולא תמשול עליו, זה היה שמחתך וטובתך. ואך עשו הרשע כשמו כן הוא ועובד עם ישראל ועתיד הקב"ה לקחת נקמתו ממנו כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ה, י"ד) ונתתי את נקמתי באדום וגו'.

1803

1804גם יאמר ואת אחיך תעבוד. כלומר בגלות אתה תעבוד עמו עבודת עבד אך והיה כאשר תריד וגו' כנ"ל שזה היה שמחתך שתפרוק עולו מעל צואריך, והוא לא חפץ בברכה על כן ותרחק ממנו וילבש קללה כמדו וגו', ולפי פשוטו יאמר והיה כאשר תריד וגו', פירוש כאשר יעברו ישראל על התורה כפירש רש"י אז ופרקת עולו וגו', כי אינך צריך להכין לו מזון כי אם כשיתעסקו בתורה אבל לא כשיעברו מעליה.

1804

1805ויאמר וגו' יקרבו ימי אבל אבי. פירוש הנה קרובים המה כי כבר אמר הנה נא זקנתי וגו', ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, י"ב) שהיה דואג שמא לפרק אמא וכו'.

1805

1806או יאמר יקרבו ימי אבל אבי. כי עתה אינו שייך להורגו בערמה שלא יאמרו שעבור ברכת אבי הוא, והוא בזיון לאבא, ועשו היה נזהר בכבוד אביו. ואך בימי אבל אבי ואז אעורר עמו על הנחלה בירושת אבינו ואעמוד עליו ואהרגו. ולמד זה מאחיו קין שעמד על הבל והרגו עבור הירושה כמאמר חז"ל (תנחומא משפטים י"ג) בפסוק (בראשית צ', ח') ויהי בהיותם בשדה על עסקי שדה. ולזה אמר ואהרגה את יעקב אחי ולכאורה לא שייך להזכיר אחוה בעת ההריגה, ואמנם כי ידע שיעקב כוחו גדול גם בגשמיות גופו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ב) בפסוק (בראשית כ"ט, י') ויגל את האבן וגו'. ואם כן איך יוכל לו והוא גבור ממנו ולקח לו דרך רשע לילך בעקבות קין שנאמר אצלו ויקם קין אל הבל אחיו ואמרו חז"ל שהיה נראה לו כאח באהבה ואחוה ולא נשמר הבל ממנו ומתוך כך עמד עליו והרגו כן אמר הוא אהרגה את יעקב אחי שאהיה נדמה לו כאח ובזה אוכל לו ועל כן שמר את הדברים ולא הוציאם משפה ולחוץ רק ויאמר עשו בלבו לבד בכדי שלא ישמר יעקב ממנו. ולזה,

1806

1807ויגד לרבקה וגו' הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. פירוש זה שעשו הוא עתה אחיך מתראה לך כאח ומתנחם לך שמראה לפניך כאילו הוא מתנחם על ברכותיך בברכה הזו שקיבל מאביו, הכל הוא להרגך כי עושה הכל שלא תתרחק ממנו ותהיה מצוי לו בכל עת כדי להמיתך. ועל כן,

1807

1808ועתה בני וגו' ברח וגו' עד אשר תשוב חמת אחיך וגו'. פירוש כי בעוד שאש החמה בוער בלבבו פן לא יוכל לעצור כח ויהרגך גם בעוד אביו קיים ויעבור על כיבוד אב. וביותר נראה כי הנה כתבנו למעלה במה שאמר יקרבו ימי אבל אבי וגו', כלומר קרובים הם כי קרוב הוא לפרק אמו ועל כן אמר יצחק לא ידעתי יום מותי פירוש אפילו על יום אחד איני בטוח ופחד מיתתי הוא בכל יום. ועל כן עתה הנה הוא ממתין על אבל אביו לפי שסבור שבעגלא יהיה, מה שאין כן אחר זמן כשיעבור פרק אמו וידע כי יצטרך להמתין עד פרק אביו וישנו עוד שנים רבות יותר מארבעים שנה ולא יעצור כח להמתין כל כך ויהרגך ועל כן ברח עתה וגו'.

1808

1809וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך, פירוש לא תצטרך לישב שם הרבה כי אם ימים אחדים עד אשר ישוב קצת מאש חמתו אשר בערה בו ואז אם אביך עדיין יחיה תוכל לבוא ולא יעמוד עליך בחיי אביו כאשר ישתכך רוגזו אף במקצת ואך אם בתוך כך ימות אביך כאשר הוא סובר. אז תצטרך לישב שם,

1809

1810עד שוב אף אחיך וגו' ושכח את אשר עשית וגו'. (כי לכאורה הוא מיותר לגמרי אחרי אמרה עד אשר תשוב חמת אחיך ומהו עוד עד שוב אף אחיך וגו', ואכן) כי ידוע אשר חמה קשה מאף, כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט':) בפסוק (משלי כ"א, י"ד) מתן בסתר יכפה אף. אף כופה, חמה אינו כופה וכו'. ולזה תחילה אמרה עד אשר תשוב חמת וגו', שישוב מהחמה קשה על כל פנים בימים אחדים ותוכל לבוא בעוד אביך קיים ואם לא כן תמתין עד שוב אף אחיך שגם האף שקלה מחמה ישוב ממנו ושכח לגמרי את אשר עשית ואז ושלחתי ולקחתיך משם.

1810

1811ותאמר רבקה וגו' קצתי בחיי מפני בנות חת וגו'. כי הנה רבקה לא רצתה לומר ליצחק שעשו מתנחם עליו להרגו לצד כי עשו לא הוציא מפיו דבר זה רק בלבו היה מהרהר, ולרבקה הוגד זאת ברוח הקודש ולא ליצחק ועל כן היה כעין בזיון ליצחק אם תאמר רבקה אליו דבר שנאמר לה ברוח הקודש ולא לו (ומה שלא נאמר זאת ליצחק ברוח הקודש לפי שהוא אהב את עשו ולא רצו לצערו משמים לומר לו שהוא חשוד על שפיכת דמים). וגם לא רצתה רבקה שיברח יעקב בלתי דעת אביו. אחת, פן ירע זאת בעיני אביו ויעבור על מצות כיבוד אב לגנוב דעתו, והשנית כי עתה יהיה מקום לעשו לרדוף אחריו להרגו כי יאמר שרודף אחריו להשיבו אל אביו ואחר כך יאמר לאביו כי עמד יעקב עליו בדרך והשכים להורגו. וגם עתה שהלך בצווית אביו שלח אליפז אחריו להרגו, ומכל שכן באם שהיה כבורח מאביו או שהיה הורגו ואומר טרוף טורף. אחרי שהיה לו דבר לתלות בו לרדוף אחריו.

1811

1812ועל כן עשתה רבקה בחכמה ולא הזכירה ליצחק כלום ממחשבת עשו להורגו רק התחילה לדבר עמו דברים אחרים לקבול על נשי עשו ואמרה קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב וגו', כדרך האשה שמספרת עם בעלה תכלית בניהם איזה אשה להשיאו, ולראות להשיאו אשה ההגונה. והנה לא אמרה סתם בתורת ודאי כי מוכרח יעקב לילך ללבן לישא אשה משם שלא לקחת מבנות כנען הארורים כי יראה פן יאמר יצחק, יעקב אינו דומה אלי כי אני הייתי עולה תמימה והוצרכתי להרחיק עצמי מבנות הערלים לבקש אשה ממשפחתי אבל יעקב לא צריך לבקש כל כך. גם כי יצחק שורש הגבורה בחינת שמאלא דקדושה הוצרך להרחיק עצמו מבחינת הסטרא אחרא כל עיקר ועיקר, מה שאין כן יעקב שלא היה מבחינת הגבורה כידוע וכמו שכתבנו בזה במקום אחר. ולזה פתחה דבריה ממקום אחר לומר קצתי בחיי וגו', כלומר שחיי אינן חיים כלל עבורם אף שגם אני ממקום הרעים ואבי ואנשי מקומי כולם רעים היו לא קצתי בחיי כל כך כמו מפניהם ואם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה למה לי חיים, וכפלה דבריה לומר מבנות חת כאלה מבנות הארץ כי חששה פן יאמר אולי לא כל הנשים מכאן רעים כנשי עשו ולזה אמרה כאלה מבנות הארץ ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ז, י"א) שטפחתם על ראשם ואמרה כאלה פירוש כאלה הם כל בנות הארץ כולם שוין לרעה אין טובה בהן והבין יצחק דבריה כי יפה דיברה וכוונתה שילך יעקב ללבן לקחת בנותיו, כי כבר אמרו העולם שתי בנות ללבן ושני בנים לרבקה וכו' כמאמר חז"ל (בבא בתרא קנ"ג.). ועל כן,

1812

1813ויקרא יצחק אל יעקב וגו'. כלומר תיכף קראו לעשות רצון צדקת ויצוהו וגו' לא תקח אשה מבנות כנען, כלל כלל לא אפילו הכשירה שבהם.

1813

1814קום לך וגו' וקח לך וגו' מבנות לבן וגו'. לא אמר כלל האופנים פן לא ירצה ליתן כאשר אברהם עם אליעזר. כי אם קח לך, שבודאי הוא יתן לך, אחרי ראותו ברבקה שסיבב ה' עד כמה שהלכה אחריו, והיה נכון לבו בטוח שבודאי יעשה ה' נפלאות ביעקב גם כן לקחת אשה ממשפחתו וגם כי ברבקה לא היה החשש, רק אולי לא תאבה האשה ללכת וגו' כי יצחק לא הלך לשם ולא יראו שם פני יצחק ויהיה מקום שיסרבו מה שאין כן אתה שתלך אצלו ומי גבר יראה בתפארת ישראל יעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון כמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ד.) וכשרון מפעליו ולא ירצה לתת לו בתו, ובפרט אחרי ידיעת כל העולם מברכת אברהם ויצחק, ויעקב קיבל כל הברכות ועל כן קח לך כי מאתו בודאי לא יומנע ואתה אסור בבנות כנען מכל וכל.

1814

1815ואל שדי יתן וגו'. לפי שהולך לבית לבן הרשע וידע כי ארמי אבד אבי הוצרך לברכו בשמו יתברך שם שדי השומר את ישראל מכל פגעים ומרעין בישין כנודע מכוונת המזוזה.

1815

1816וישלח יצחק את יעקב וגו'. חזר לענין שלא רצתה רבקה שילך יעקב כבורח בלתי דעת אביו והן נתקיימה מחשבתה ושלחו יצחק מדעתו.

1816

1817אחי רבקה אם יעקב ועשו. רש"י ז"ל כתב איני יודע מה מלמדנו, ואפשר לומר קצת לפי שלכאורה יקשה למה לא אמר לו אביו לקחת אשה בת ישמעאל שהיה קרוב אליו ולא יצטרך להרחיק מאתו ולעבוד ללבן הארמי, ואכן כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ז, ח') בהליכת עשו אל ישמעאל להתחבר אתו שיעוררו שניהם על הבכורה ועל כן לא חפץ יצחק שילך יעקב אל ישמעאל, כי גם הוא ידע שבלב עשו עליו עבור הברכה והבכורה כאשר צעק לפניו על זה. שלא יתחבר עמו עשו ויהרגו שניהם ליעקב בהיותו בביתו ועל כן צוהו לילך אל לבן. ואך כי גם בלבן אפשר יש חשש זה שילך עשו אצלו גם כן ויקח בתו כאשר אמרו העולם שתי בנות ללבן וכו' כמאמר חז"ל (בבא בתרא קנ"ג.) ויתחבר עם לבן להרוג ליעקב, ואכן כי לצד שלבן גופא אינו נוגע בזה כי על כל פנים לו אין לו חלק ירושה כישמעאל וגם כי הוא אחי רבקה ועל פי רוב טבע האח ואחותו שוין, ורבקה ידוע שהיתה אוהבת יעקב ולא את עשו וממילא גם לבן לא יסייע בזה לעשו וזה היפך מישמעאל שהוא אחי יצחק שאף אם לא היה נוגע בדבר כלל, היה לבבו נמשך אחרי עשו יותר מבחינת יצחק אבינו שהיה אוהב את עשו. ולזה אמר אל לבן וגו' אחי רבקה אם יעקב ועשו כלומר על כן שלחו אל לבן ולא אל ישמעאל לפי שהוא היה אחי רבקה אם יעקב ועשו כלומר שאצלה קדם יעקב לעשו שאת יעקב אהבה ושנאה לעשו והוא אחיה הוא ובודאי טבעו נוטה קצת לטבעה ולא יסייע לעשו בזה, וגם כי הוא אינו נוגע בדבר כלל מה שאין כן ישמעאל שהוא אחי יצחק שהוא להיפך בשני הדברים הללו לא חפץ לשלחו אליו.

1817

1818וגם יאמר על הדרך הזה אם יעקב ועשו. כלומר לפי שיעקב ועשו מאם אחת הן לא כישמעאל שהיה מאם אחרת מן השפחה ועל כן קרוב הדבר שיבואו לידי מריבה גדולה עבור חלוקת הירושה כמו קין והבל. כי בישמעאל שהיה בן פילגש סילקו אברהם בחייו ונתן כל אשר לו ליצחק, ולבני הפלגשים נתן מתנות. מה שאין כן ביעקב ועשו אי אפשר לעשות זאת כי אין מעבירין נחלה אפילו מברא בישא לברא טבא כמאמר חז"ל (כתובות נ"ג.). ובהיות יעקב בבית ישמעאל ויבוא לידי מריבה עם עשו בחלוקת הנחלה יתחבר עשו עם ישמעאל מין במינו להרוג את יעקב מה שאין כן אם ילך יעקב ללבן למדינה אחרת הנה בהיותו שם אין שייך מריבה עבור החלוקה וכשישוב לארץ ישראל לא יהיה לבן אתו לעזור לעשו.

1818

1819או יאמר אם יעקב ועשו, ודי לעשו בזה במה שהוא בן הגבירה ואחי יעקב. לא שיטול גם הבכורה והברכה כי כל רואיהם יכירום כי יעקב ראוי להם מכשרון מעשיו הנפלאים ולא עשו הרשע ולא ימצא לו מסייעים אליו להרוג את יעקב עבורם ודי לו בברכה האחרונה שקיבל מיצחק שהוא עבור שהוא בן רבקה אח יעקב. מה שאין כן ישמעאל בן השפחה ולא קיבל שום ברכה מאביו ודאי כי בלבו מאוד על הדבר הזה. ותראה שבסוף הימים נתקבצו בני ישמעאל בימי אלכסנדרוס מוקדן ותבעו מישראל ירושת חלק בכורה מאביהם ישמעאל כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א.), וימצא לו מסייעים הרבה כי ידמה להם שהדין עמו כי הבכור בן השנואה יכיר ועל כן לא חפץ שילך אצל ישמעאל.

1819

1820וירא עשו כי ברך יצחק וגו'. עתה חזר לענין ראשון למה שאמר למעלה כי רבקה הכל בחכמה עשתה שלא ילך יעקב כי אם בצווית אביו שלא יהיה כגונב דעתו וגם לא יהיה מקום לעשו לרדוף אחריו וכן פעלה כאשר עם לבבה שיצחק קרא מעצמו ליעקב שילך אצל לבן וגם וירא עשו כי ברך וגו', שראה זאת עשו בעיניו ושוב אין פחד ממנו שירדוף אחריו כי הלא בעיניו ראה כי אביו צוהו בכך וצוה לו ללכת אל ארץ בטוח הידוע לו וכאשר יקראנו איזה אסון על ידי עשו יתוודע לאביו תיכף ועשו היה מקיים כיבוד אב ונתקיים בזה מחשבת רבקה.

1820

1821וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וגו'. כלומר על דעת שניהם הלך, אחת על דעת אביו לישא שם אשה הגונה ממשפחתו, והשנית על דעת אמו לישב שם ימים אחדים גם אחרי נשיאת אשה וגם אם לא ירצה לבן לתת לו מבנותיו ישב אצלו כך מיראת עשו. ועל כן נכון אומרו אחר זה,

1821

1822וירא עשו כי רעות וגו' בעיני יצחק אביו. כי לכאורה הוא מיותר כי כבר נאמר שראה וגו', ואכן כי שם לא נאמר רק שנגמר מחשבת רבקה כי עשו ראה בעיניו בברכת יצחק ושוב אין מקום לרדוף אחריו ועתה דבר אחר ראה כי רעות בנות כנען וגו', והנה לכאורה יותר רעות היו בעיני אמו מבעיני אביו כי היא אמרה זה לאביו קצתי בחיי וגו' ואמנם כי עשו לא האמין לאמו בזה וסבר שאומרת כך לטובת אחיה שישיא בנותיו ליעקב ועל כן לא ראה כי אם רעותן בעיני יצחק וגם לפי שאביו אמר מפורש לא תקח אשה מבנות כנען פירוש בין יתן לך לבן אשה או לא, מהם לא תקח. ולא שמע כזה מאמו, ולפיכך זה ראה.

1822

1823וילך עשו אל ישמעאל. לכאורה היה די לומר וילך עשו ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו', ואכן להגיד בא רשעת עשו כי רק טלפיו הראה כחזיר לפני אביו כאילו עושה רצונו בזה לישא אשה ממשפחתו אבל כולו שקר הוא כי וילך עשו אל ישמעאל עיקר הליכתו היה אל ישמעאל לבד להתחבר עמו לעשות כמעשהו וגם להיות לו חבר לעורר על יעקב על הבכורה והברכה להורגו בערמה כנאמר. ועל כן מוצג האתנחתא על מלת ישמעאל להפסיקו מדברים שלמטה לומר כי זה עיקר הליכתו להתחבר אל ישמעאל להיות מין במינו. או אל ישמעאל לצורכו וטובתו שיעורר הוא על הבכורה ויטלנו מיעקב ועל כן לא אמר עתה אל ישמעאל בן אברהם, ואמרה בסמוך אצל מחלת להראות באצבע כי לא הלך כי אם אל ישמעאל בעצמו להתחבר לרשע, ואחרי התחברותו עמו רצה להונות את אביו ונתחתן עמו ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם כי אמר שעל כן לוקחה לפי שהיא בת בן אברהם והוא רוצה ליקח ממשפחתו, לצד שרעות בנות כנען בעיני אביו והוא רוצה בבנים כשרים אבל שקר הוא כי הלא היא אחות נביות וידוע אומרם ז"ל (בבא בתרא ק"י.) הנושא אשה צריך לבדוק באחיה וכו' כי רוב בנים דומים לאחי האם (ואל תקשה מרבקה שהיתה אחות לבן כי שם ראו מפורש שודאי מה' הוא שהיא בת זוגו אחרי כמה נסיונות, ובשורת לידתה היה בהר המוריה משעה שהיה יצחק ראוי לישא אשה כמו שכתבנו למעלה. ואחרי כל זה הנה יצא ממנה עשו) ועוד יאמר אחות נביות כלומר כי גם זה היה כוונת עשו בלקיחתה לפי שהיא אחות נביות ויהיה לו עוד רשע להצטרף עמו.

1823

1824ואומר הכתוב עוד ראיה גמורה שלא לשם מצוה כיוון עשו, כי הרי לקחה על נשיו ולא גירש הראשונות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ז, י"ג) ואם מחמת רעות בנות כנען בעיני יצחק היה לו לגרש הראשונות אלא ודאי כי עיקר כוונתו היה להתחבר לרשעים ההם בכדי להרע ליעקב. ותחילה נתחבר לישמעאל ואחר כך כשמת ישמעאל באותו פרק אחר שיעדו למחלת כמאמר חז"ל (מגילה י"ז.), נתחבר לנביות אחיה להיות לו סיוע לעקור את הכל.

1824

1825ואפשר עוד כי חשב ואמר מה אעשה לכיבוד אבא אם אהרוג את יעקב על כן ידי אל תהי בו ונתחבר לרשעים שיהרגוהו הם. ויעקב אבינו כשהבין ערמותו ורשעתו שרוצה להיות מלאכתו נעשית על ידי אחרים והוא יאמר לאביו כי נקי הוא ואין חמס בכפו על כן תיכף הלך לו מארצו ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ואמרו חז"ל (שם ס"ח, ז') מבארה של בכורה מבארה של ברכה. והוא כדברינו שלא יעורר עשו על הבכורה והברכה ויצוה להורגו, ומאתו לא תצא הרעה. ואמר יעקב מאחר שמהם תצא הרעה לא ימתינו על ימי אבל אבי ועל כן יצא להתרחק מהם אף קודם מיתת אביו.

1825

1826גם יאמר על דרך זה ויצא יעקב וגו' כי חז"ל אמרו (שם) גדוד שלחו (פירוש ערום וריק) בכדי שלא ירדוף עשו אחריו לאהבת הממון. כי אהבה מקלקלת השורה אף שהיה מקיים כיבוד אב מכל מקום לאהבת תאות חמדת הממון יעבור על כיבוד אב ויהרגנו. ולזה אחר שסיים מרשעת עשו איך שסיבב הכל לחבר רשעים אליו להרוג את יעקב, אמר כי על כן ויצא וגו' כלומר לבדו הלך ולא כעבד אבי אביו שהלך בעשרה גמלים טעונים כי ירא לקחת אתו דבר מה שלא ירדוף אחריו, והכל צווחו ווי שיצא צדיק זה מאתנו. וגם אפשר ווי שיצא יעקב לבדו שיעקב ילך ערום כל כך והכל עבור אח רחוק. כנאמר,

1826

1827ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, ו') לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' עד כאן. והנראה פירוש דבריהם מה שעושה רושם במקום יציאתו הוא על דרך משל מנורה של פרקים העשויה חוליות חוליות וכשאחד רוצה לפרקה וליטול חוליא אחת ממנה למקום אחר על איזה זמן, הנה עושה רושם בגוף המנורה ובחוליא הזו למען ידע לעת אשר יחזיר האבר להמנורה לאיזה מקום יחזירנה שתוחזר למקום שורשה אשר נלקחה משם. וכן הצדיק העובד ה' כשפעם אחד יסייע לו ה' שישיג מדריגה גדולה לפניו כל אחד לפי מדריגתו ונודע אשר אי אפשר לעמוד תמיד במדריגה גבוה אז הנה הוא עושה לו רושם וסימן לומר אשר עוד דעתו לחזור לשם בזמן אחר והוא על ידי ההתקשרות החזק באהבה עזה ונאמנה ברשפי אש שלהבת יה במדריגה אשר עומד שם ואחר כך גם כשנופל ממנה יוכל עוד להשיגה אחר כך ולבוא במעלה הזו ועוד במעלות רבות ונכבדות מה שאין כן כשלא יעשה לו רושם וסימן אנה עומד עתה באיזה בחינה הוא, הנה כשיפול ממדריגתו לא יוכל לחזור למדריגה, לאשר לא ידעה ולא יכירנה עוד מקומו ואנה יבוא. ואפשר עבור זה מנו חז"ל (אבות ו', ו') במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם המכיר את מקומו כי בלימוד התורה יש מעלות רבות גבוה מעל גבוה בבחינת פרד"ס הידוע ליודעים ועיקר בלב תוכן האהבה והיראה והחשק והכנעה שיש לו בתורתו עד שאמרו על ר' אלעזר בן פדת (עירובין נ"ד:) שהיה לומד בשוק העליון של צפורי וסדינו מוטל בשוק התחתון על דרך באהבתה תשגה תמיד והכל לרוב האהבה והחשק והתפשטות מכל מיני גשמיות עד שנתאחד בתורתו ביחוד נפלא והוא ומחשבתו ודיבורו וכל אבריו וגידיו כולם נתבטלו ממציאות לאורו ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו וכבר הארכנו בכמה בחינות שיש בזה בחיבורנו (סידורו של שבת שורש ז').

1827

1828ואכן על כל פנים לא כל העתים שוות ועת לעשות לה' הפרו תורתך שבעת אשר יחלש גופו ואבריו ומוחו ושכלו יוכרח ליפול ממדריגתו ואך צריך לעשות לו רושם וסימן במקום אשר יצא משם לידע לחזור למקום קביעתו ויכיר את מקומו ממקום שבא לעומתו ברוך יאמר לחפש ולבקש לחזור למקום ההוא להשיג המדריגה שהיה לו, ועל כן המכיר את מקומו הוא אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כנאמר. ועל כן יעקב אבינו שהיה בארץ הקודש ובודאי השיג שם מעלות מעלות גבוה מעל גבוה וכשהוצרך ללכת לחוץ לארץ בצווי אביו ואמו, רושם וסימן עשה לו ממקום שיצא בהתקשרות ודביקות אלהים על נכון, לומר אשר דעתו עוד לחזור לשם להכיר את מקומו להתדבק בקדושתו כמאז. והנה כבר הבאנו במקום אחר את דברי הרב המובהק בעל המחבר ספר כלי יקר שפירש בפרשת ויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו אל המקום וגו' לכה אתנו וגו', כי הנסיעה מקרי כשאדם נוסע ממקום זה למקום אחר להשתקע שם ולא לשוב עוד למקומו הראשון, והנסיעה היא בכולו בכל אבריו ומחשבתו כיון שאין דעתו עוד לחזור, וההליכה נקרא מי שהולך ברגליו לבד בגופו ולא במחשבתו כי המחשבה עדיין דבוקה במקום שיצא משם לשוב ולחזור עוד למקומו הראשון.

1828

1829וזה שאמר כאן ויצא יעקב מבאר שבע הזכיר יציאת המקום לומר שעשה רושם כדברי חז"ל וכאמור שרשם וסימן בסימן מובהק בהתקשרות המחשבה והדביקות במקום שיצא לומר כי אין דעתו ליפרד ח"ו ממקום הזה בשום אופן ועל כן רק וילך חרנה לא נסע לחרן כי אם רק וילך הליכה ברגליו וגופו בלבד והמחשבה נשארה דבוקה במקום היציאה לומר כי עוד אלכה ואשובה אל מקומי ואל אישי הראשון כדבר האמור. ומה שאמרו פנה זיוה פנה הודה וגו' גם זה יורה לדברינו כי כל כך התקשר והתדבק שם במקום יציאתו עד שכולם ראו וידעו בעת יציאתו אשר נחסר זה האבר מגוף הדבר כמו החוליא ממנורה של פרקים וכל עוד שלא יושלם החסרון יהיה החסרון בגוף הדבר ועל כן אמרו כולם פנה זיוה פנה הודה וכו' ועל כן רק וילך חרנה והיה דעתו לחזור להשלים החסרון אשר חיסר ביציאתו משם. וכן כל יציאת צדיק מן המקום עושה רושם כי מקום סתם נקרא מקום הקודש כמו שאמר (בראשית כ"ב, ד') וירא את המקום מרחוק. ותמיד עושה רושם וסימן במקומו לחזור למקום ההוא וכל עוד שלא חזר יש חסרון במקום הזה כי כיון שהיה שם ודאי זה שורשו וכאשר לא יוחזר נעשה ח"ו כחסרון אבר ופנה זיוה וכו' ועל כן קובע לו מקום במקום התחברות הזה שלא ינתק ויבוא להתדבק עוד כבראשונה כאמור.

1829

1830וזה מרומז בזוה"ק (פרשה זו קמ"ו:) שפתח פתחא להאי פרשתא וזה לשונו: ר' חייא פתח ואמר וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם האי קרא אוקמוה אבל וזרח השמש דא יעקב כד הוי בבאר שבע ובא השמש כד אזיל לחרן דכתיב וילן שם כי בא השמש ואל מקומו שואף זורח דכתיב וישכב במקום ההוא וכו' עד כאן. כי זה ממש כמו זריחת השמש שבצאתה ממקום שמתחלת לזרוח עשתה לו רושם וסימן ובכל עת הליכתה אל מקומו שואף זורח הוא שם שתחזור ותתחיל להזריח ממקום שיצאת משם וכן יעקב בעת יציאתו מבאר שבע כל עת הליכתו בדרך, המחשבה היתה קשורה ממקום שבא לחזור לשם לזרוח במקומו מקום הקודש. ולזה יאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כלומר בעת הליכתו לא זז ממחשבתו, יציאתו מבאר שבע מקום קדוש כזה ולראות לחזור לשם כנאמר.

1830

1831עוד ירמוז דברי הזוה"ק הזה על פי אשר נודע ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו בסוד מטי ולא מטי המבואר בדברי איש אלקים האר"י ז"ל בספר עץ החיים (שער העקודים פרק ה') והוא מטי בחכמה ולא מטי בכתר וכן בכל הספירות, ואמנם בעת שפנה אור הכתר עלות למעלה הניח רושם במקום שיצא משם והיא הרשימה מאור הישר שהוא במקומו וגם בעת עלייתו אינו נמנע אור אין סוף ברוך הוא מלהשפיע על ידו לתחתונים רק שנקרא אור חוזר והוא בחינת הדין וצורך קיום העולם הוא שעל ידי שני אורות האלו נתהוו הכלים כנודע ועיין שם ואי אפשר להיות מטי בדרגה התחתונה אם לא כשלא מטי בדרגה העליונה וכשלא מטי בכתר עליון אזי מטי בחכמה וכן בכל הספירות. והענין הזה הראה הקב"ה עתה ליעקב שלא יקשה לו ממה שנצרך לצאת ממקום קדוש כזה באר שבע לחוץ לארץ כי כן צריך להיות ועל זה נתהוה הבריאה שיצטרך צדיק לצאת ממקומו לצורך קיום הבריאה, אבל מכל מקום גם בעת הליכתו ממקום דביקתו מאיר שם ממקומו על ב' פנים אחד ממה שנשאר רושם שלו במקום שיצא משם, והב' ממקום שהוא מאיר מאחוריו בדרך אור חוזר למקום יציאתו והענין הזה הוא על דרכים שונים נודעים למשכיל.

1831

1832ואמנם להבין בדרך הפשוט הוא כמו שאנו רואין כשיש צדיק בעיר ודאי אנשי העיר מתנהגים הרבה יותר בדרך האמת והיושר בעבודת ה' מבעיר אחרת אשר לא דר שם צדיק הדור כי על כרחך היא מצוה מפורשת בתורה ונמנית ברמ"ח המצוות להדבק בחכמים ובתלמידיהם כי כן דרך הבריות להיות למד ממעשה האיש אשר מקורב אצלו ורואה במעשיו ועל כן טוב לצדיק טוב לשכנו ולהיפוך וכו' כי דרך כל אדם להתלמד קצת ממעשה האיש השוכן אצלו. והמדובק בחכמים ותלמידיהם אי אפשר כלל שלא ילמוד ממעשיהם וכמו שכתב שלמה המלך ע"ה (משלי י"ג, כ') הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. החליט הדבר שאי אפשר לשנות רק ודאי ההולך עם חכמים יחכם וכו'. וכמשל שאמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר כ"ה) להנכנס בחנותו של בשם אף על פי שלא לקח כלום ריח טוב קלט. והנכנס לחנותו של בורסקי אף על פי שלא לקח כלום ריח רע קלט ועל כן ודאי העיר שהצדיק בה אנשיה טובים ומלומדים יותר מבעיר אחרת ואמנם גם כשיצא הצדיק מן המקום הזה למקום עיר אחרת מכל מקום הרשימה שלו נשאר במקומו ויהיו אנשי העיר מתנהגים על דרך היושר מהרשימה הנשאר מאת הצדיק וכמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה ע', י"א) בפסוק (לקמן כ"ט, י') ורחל בתו באה עם הצאן בא וראה מה בין שכונות לשכונות להלן ז' היו ובקשו הרועים להזדווג להן הכא אחת היתה ולא נגע בה בריה ופירש המתנות כהונה לפי שאברהם היה דר שם למדו ממנו יראת האל, הרי כי רושם נשאר להם במקום ההוא מאברהם להיות גדורים מן העריות. וזהו שאמר יציאת צדיק מן המקום עושה רושם וזכרון להתנהג עוד כאשר היה לפניו. כמו דרך משל יתד ברזל החזק הקבוע בארץ אף אם ילקח היתד מן הקרקע רושם ישאר בארץ על זמן רב לומר כאן היה ברזל קבוע וזה הרושם שלו כן יראת הצדיק נשאר במקומו יתד במקום נאמן להיות ניכר ונקבע זמן רב מעשיו בין הבריות ולומדים ממעשיו אף אחר יציאתו, וכן אפילו ממקום שבא לשם, אם אנשי עירו אשר יצא משם שומעין התנהגותו ומעשיו ודרכיו הטובים נעשה רושם בלבם ונמשכים אחריו מקול הקורא לבד להתנהג כמעשהו אחר שניכר להם הצדיק ההוא מטוב הנהגתו ויראת חטאו. ואמנם זה הרושם נקרא בחינת אור החוזר כי הוא חוזר ממקום שהוא שם למקום אשר יצא משם והרשימה אשר נשאר במקומו הראשון מאז היותו, נקרא אור הישר. כי אינו דומה שמיעה לראיה, מאשר בעיניהם ראו מעשיו ודרכיו הישרים ויראת חטאו ואהבתו לה', זה הרושם נקבע ביותר ויותר. וזה רמז הקרא וזרח השמש ובא השמש וגו' כלומר הנה אחר זריחת השמש בא השמש ותשקע אורה בדרך לא מטי הנזכר והטעם כי אל מקומו שואף זורח הוא שם ולא תאמר שמקום התחתון נשאר כך כי אף על פי כן זורח הוא שם ברשימה הנשאר שם מהזריחה וזה אומרו אף שאל מקומו שואף מכל מקום זורח הוא שם במקומו במקום שיצא בבחינת אור הישר והרשימה הנשאר במקום זריחתו בראשונה.

1832

1833וכל זה הודיע הקב"ה ליעקב אבינו להפיס דעתו שלא יחרה לו על שהוכרח לצאת ממקום הקודש לחוץ לארץ וכתב עליו בתורה ויצא יעקב מבאר שבע פירוש הנה יציאתו ניכר שיצא מבאר שבע וכולם צווחו ווי שיצא צדיק זה מבינינו ומזה מוכח שנשאר הרשימה שלו במקום שיצא משם להיות מאיר בבחינת אור הישר על ידי הרושם ולזה לא כתוב וילך יעקב מבאר שבע כי אם ויצא שיציאתו היה בבחינת יצא השמש על הארץ שלא נקרא הליכה כי אם יציאה לומר שאף על פי שיצא משם יציאתו עושה רושם להאיר גם במקום שיצא מהרשימה וגם וילך חרנה הכל קאי למעלה כי גם כשהלך לחרן היה דעתו על המקום הראשון כאמור והוא לומר שגם מחרן ומכל מקום שהלך, האיר מאחוריו למקום היציאה בבחינת אור חוזר כתיקון הבריאה המצטרכת ומתקיימת, וזה אמר ובא השמש כלומר אף בעת שקיעתו נקרא שמש להאיר למקום הזריחה בבחינת אור חוזר ויעקב דוגמת זה אף שבא לחרן אורו הלך וגדול למקום שיצא באור החוזר במטי ולא מטי.

1833

1834ואפשר זה הענין הראה הקב"ה ליעקב בהסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לומר כי אף דבר המאיר ובא ושקע אורו בבחינת מוצב ארצה אף על פי כן ראשו מגיע השמימה להאיר למקום שיצא באור חוזר ועל כן מלאכי אלהים עולים ויורדים בו פירוש שהם עולים אף בעת שהם יורדים בו אף על פי כן עולים הן למעלה ממקום הירידה להאיר משם גם כן.

1834

1835גם אמר עליו וילך חרנה שהנסיעה שלו נקרא רק הליכה כמו יציאת והליכת השמש שנאמר בו הולך אל צפון ונודע אשר בכל מקום שהשמש הולך שם הוא מאיר לארץ ולדרים עליה כי אף בלילה הנה רק לנו אינה מאירה אבל במקומה במקום שהיא ודאי מאירה, וכן יעקב כשיצא מבאר שבע הנה רק בבאר שבע הכל צווחו ווי שיצא צדיק זה כי לא יאיר עוד לשם כי אם ברשימה ובבחינת אור חוזר אבל וילך חרנה שבכל מקום שיבוא לחרן או לשאר מקומות הנה שם יאיר לעולם כשמש בצהרים, ובכל מקום שהוא ה' אתו ואורו מאיר ובא ואין הצדיק אבד כי אם לדורו כמאמר חז"ל (מגילה ט"ו.), במקום יציאתו שם הכל צווחין ווי אבל בכל מקום שילך מאיר לארץ ולדרים כאשר במקומו לפי ערך, והכל כדי להפיס דעת יעקב על יציאתו מנחלת ה' ארץ הקדושה ח"ו. ולזה אמר הכתוב להלן ויפגע במקום וילן שם וגו' ואמרו חז"ל (ברכות כ"ו:) יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר ויפגע במקום וגו' ואין פגיעה אלא תפילה וכו' עד כאן. ולכאורה קשה למה לא התפלל יעקב תפילת ערבית בהיותו בארץ ישראל עד אחר יציאתו משם נאמר ויפגע במקום וגו' ואכן כי לצד שיצא יעקב ממקומו והוצרך להאיר ממקום הליכתו לאחוריו בבחינת אור חוזר שהוא בחינת הדין הקשה ואפשר לזה נאמר וילך חרנה שכיון שהלך אז אינו יכול להאיר כי אם בבחינת הדין הנקרא חרנה מחרון אפו של הקב"ה וכשראה יעקב אבינו זאת אז נאמר ויפגע במקום שתיקן תפילת ערבית והתפלל שם בכדי להכניע ולהתיש כח הדין החזק. ועד הנה זה ענין כל תפילת ערבית וגם הקטרת אימורין שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים הכל בכדי להכניע ולשבר כוחות הדין והמזיקין הנמצאים בלילה שנאמר בו (תהלים ק"ד, כ') תרמוש כל חיתו יער וגו' הנמשך מגבורות הקדושות שעל זה נאמר ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו ויאמר שא נא כליך וגו' כידוע לחכמים יודעי העתים.

1835

1836ועוד יאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, א') וזה לשונם: ר' פנחס בשם ר' פפא פתח (משלי ג' כ"ג, כ"ד) אז תלך לבטח דרכיך וגו' אם תשכב לא תפחד וגו' אז תלך לבטח זה יעקב וכו' אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן, רבי שמואל בר נחמן פתח (תהלים קנ"א, א') שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו' אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני (פירוש למלמדי ולהוריי) מאין יבוא עזרי אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד רבי חנינא אמר גדוד שלחו (פירוש גדוד וקרח שלא נתנו לו מאומה) רבי יהושע בן לוי אמר שילח עמו אלא שעמד עשו ונטלן הימנו חזר ואמר מה אני מובד סברי מן בריי לית אנא מובד סברי מן בריי עזרי מעם ה' אל יתן למוט רגליך אל ינום שומריך הנה לא ינום וגו', רבי אבהו פתח (משלי י"ט, י"ד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שאין זיווג של איש אלא מן הקב"ה וכו' עד כאן.

1836

1837ולזה אחר שסיים הכתוב וילך עשו אל ישמעאל וגו' אמר ויצא יעקב מבאר שבע כלומר לך ראה בטחון הצדיקים בהקב"ה כי אף שהיה יודע שבלב עשו אחיו עליו להורגו בערמה וגם לקח אשה על נשיו מחלת בת ישמעאל והיא אחות נביות כלומר כל משפחתה רשעים והוא נתחתן עמהם וכבר יש לו עזר לרשעו ישמעאל ונביות וכולם ודאי שונאים ליעקב, והיה מדרך העולם שיעקב יצא מן המקום בחשאי במכוסה מעין כל שלא יגידו לעשו כלל כי בורח הוא אבל יעקב לא כן עשה רק ויצא מבאר שבע בריש גלי לעין כל העם וכולם צווחו ווי על יציאתו והיה עושה רושם בעיר יציאתו מן המקום ולא פחד ולא רעד כלל כי כבר היה יודע אשר כל הבטחות שהבטיח הקב"ה לאברהם ויצחק הכל על ידו יהיה והוא ינחול את הארץ ולזרעו יגיעו כל הטובות וברכות ועל כן לא ירא את פני עשו, ועל זה אמרו אז תלך לבטח דרכיך זה יעקב כי יעקב הלך בבטח בלב שלם ולא עלה בלבו שום מורא ופחד כי גדלה בטחונו בה' אלהיו כאמור. וגם וילך חרנה כלומר עוד הגדיל לעשות שהלך לחרן לבית לבן הרשע ובודאי היה יודע רשעת לבן הארמי אובד אבי ובפרט כאשר יתחברו שניהם עשו ולבן ודאי כי יש לו לירא מהם אבל הוא לא ירא מפניהם וילך חרנה בלב שלם. ועל כן אמרו אם תשכב לא תפחד מעשו ומלבן כלומר אף אם יתחברון שניהם לא תירא מהם כי אלהי אביך בעזרתך.

1837

1838והנה כל זה על היציאה לבד מה שלא פחד מהריגה, ואמנם רבי שמואל בר נחמן מדבר בעסק אחר ופתח ואמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני פירוש לאבי ולאמי שברכו אותי ואמרו לי וקח לך משם אשה מבנות לבן וגו', והנה מאין יבוא עזרי נודע אשר עזר מכונה על זיווגו של אדם כמה שנאמר (בראשית ב', י"ח) אעשה לו עזר וגו' והנה מאין יבוא כי הנה אליעזר וכו' עשרה גמלים וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד ופליגי רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי ושניהם לדבר אחד נתכוונו כי זה שאמר גדוד שלחו כדי שלא ירדוף עשו אחרי ממונו ויהרוג אותו וזה שאמר שילח וכו' גם כן לזה נתכוון שעל כן שילח וגו' כדי שכאשר יבוא עשו אצלו להורגו יתן לו ממונו וינצל כמו שאמרו חז"ל (רש"י לקמן כ"ט, י"א) ששלח אליפז אחריו להורגו ואמר לו טול ממוני וצא, שעני חשוב כמת. ואחר כך אמר מה אנא מובד סברי מן בריי עזרי מעם ה' פירוש לפי שאין זיווגו של אדם אלא מן הקב"ה ועל כן אף על פי שאין בידי כלום עזרי מאת ה' הוא כי הוא המזווג זיווגים בעל כורחם כמו שכתב שם ועל כן ודאי אל יתן למוט רגליך. כי נודע שמי שחוטא בפגם האבר הקדוש ברית קודש הנקרא חטא רגלים נאבד ממנו זיווגו על ידי זה ויעקב ידע כי הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה שאמר על ראובן (בראשית מ"ט, ג') כוחי וראשית אוני ועל כן ודאי אל יתן למוט רגליך ויזדמן לו זיווגו גם בעירום ובחוסר כל, ומכל זה למדו חז"ל שהכתוב מדבר מעסק זה כי עזרי מורה על זיווגו של אדם וגם אל יתן למוט רגליך מורה על זה, וסיימו ה' ישמרך מכל רע מעשו ולבן וכו' פירוש כי אפילו יתחברו שניהם יחד אף על פי כן ה' ישמרנו אף מכל רע שיתחבר כל הרע יחד.

1838

1839גם נפרש דברי מאמר הלז כי לכאורה לא שייך אומרם זה לכאן והיה לו לכתבו אצל פגיעת יעקב ברחל שנשא את קולו ובכה לפי שבא בידים ריקניות. ואכן הנה כתבנו בפסוק וילך חרנה כי ההליכה היה עוד לחזור לבאר שבע כי זה נקרא הליכה ולא נסיעה וכל זה היה לפי ששמע מאביו שאמר לו וקח לך משם אשה וגו' וכבר פירש רש"י בפסוק (בראשית ל"ד, ט') ואת בנותינו תקחו לכם וגו' שהקיחה הוא שתהיה הברירה בידכם לקחת לכם את אשר תבחרו בלי מונע. ובטח יעקב במה שאמר לו יצחק וקח לך שהברירה יהיה בידו לקחת אשה אשר ירצה ולא יהיה לו מונע כלל וכן נעשה לו כי ברמאות רימה אותו לבן הארמי להחליף לאה תחת רחל ולא בחזקה כי לא היה לו כח לכוף ליעקב שלא ליתן לו את רחל כי ברכו אביו בקח לך שאתה תבחר ותקרב. וגם אמר לו משם אשה, פירוש כיון שאתה תקח האשה אשר תרצה, ממילא תוכל להביאה אל המקום הזה לשבת כאן עמה כי היא טפילה אליך, ועל זה אמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני שצוו אותי לחזור לשם עם האשה אשר אקח והנה מאין יבוא עזרי כי הנה אליעזר שהלך עם י' גמלים טעונים אמר אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי ומכל שכן שאני ערום ויחף לא נזם אחד ולא צמיד אחד ואיך תלך האשה למקומי, אבל אחר כך אמר עזרי מעם ה' כי ה' הטוב שברכו בכל הברכות, גם לזה ודאי יעזור לו להיות ויגזר אומר ויקם, כיון שאמר קח לך משם אשה ודאי כן יהיה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ועל כן סמכו מאמרם זה אצל וילך חרנה לפי שזה מורה אשר הלך על דעת לחזור וכנאמר.

1839

1840ואגב נבאר מה שסיימו חז"ל שם וזה לשונם: יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו הולך אצלו יעקב הלך אצל זיווגו דכתיב ויצא יעקב יצחק בא זיווגו אצלו שנאמר ויצא יצחק וגו' והנה גמלים באים, ולכאורה יתמה קצת בדבריהם כי הלא ידוע שתיכף בצאת יעקב מבאר שבע קפצה לו הארץ ונמצא שלא הלך אלא קצת ושם בא זיווגו אצלו וכן יצחק הנה הלך קצת לשדה וירא והנה גמלים באים הרי אשר לא נשתנה יעקב מיצחק כלל זה לא הלך רק מקצת ובא זיווגו אצלו וגם זה כן, ואכן נראה החילוק הוא כי יעקב אף שלא הלך אלא מקצת מכל מקום זה המקצת שהלך היה בשביל זיווגו לחזור אחר אבידתו כמו שצוהו אביו לך פדנה ארם וקח לך משם אשה וגו' אבל יצחק גם זה המקצת שהלך לא הלך בשביל זיווגו כי אם הלך לדרכו להתפלל כמו שאמר לשוח בשדה וממילא בהיותו שם וירא והנה גמלים באים ולזה אמרו יעקב הלך אצל זיווגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע פירוש אף שלא הלך כי אם מבאר שבע ואחר כך בא זיווגו לנגדו מכל מקום על כל פנים יצא מבאר שבע בשביל זה מה שאין כן יצחק שהלך לדרכו לשוח בשדה וירא והנה גמלים באים זה ודאי זיווגו בא אצלו. כנאמר,

1840

1841גם יאמר הכתוב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. בהקדם לדקדק הלא כבר נאמר למעלה וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם ולמה חזר לכופלו, והנראה כי הנה אמר בזוה"ק (בראשית קמ"ח:) וזה לשונו: פתח חד בריה ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה היינו דכתיב (בראשית ב', כ"ד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו עד כאן. ולהבין דבריו הקדושים על פי פשטות תורתינו הקדושה כי לכאורה היה קשה על יציאת יעקב מבית אביו ואמו הלא אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה ל"ט, ז') בפסוק (בראשית י"א, ל"ב) וימת תרח בחרן וזה לשונם: למה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם שלא יהיה הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו לפיכך קראו הכתוב מת שהרשעים בחייהן וכו' עד כאן. ואם כן איך הניח יעקב את אביו יצחק אבינו הצדיק המפורסם לכל זקן וכוחו תשש ועיניו כהות ויצא והלך לו והגם שאביו צוהו על זה בפירוש שילך פדנה ארם ואב שמחל על כבודו כבודו מחול מכל מקום הרי כתב הגאון בכנסת הגדולה (הלכות כיבוד אב ואם) שהוא דוקא כשאין לאביו בזיון אבל כשיש לאביו בזיון בדבר אינו יכול למחול על כבודו וכאן אין לך בזיון גדול מזה שמניחו זקן כל כך וילך לו ואם היה זה בזיון לתרח מכל שכן דכל שכן וכו' ליצחק אבינו, ועוד הנה כתב שם שזה שכבודו מחול דוקא אם אין אחרים מזלזלין בכבודו על ידי זה אבל אם אחרים מזלזלין בכבודו על ידי זה אין כבודו מחול וכאן הנה כתוב למעלה וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושילח אותו פדנה ארם וגו' עד וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת וגו' על נשיו לו לאשה. ונמצא אשר על ידי יעקב זילזל גם עשו בכבוד אביו והניחו והלך לו אצל ישמעאל כי עשו הנה נודע טבעו מאז (בראשית רבה ס"ה, א') אשר היה עושה כל מעשים רעים שבעולם, ולאביו היה מרמה בדברי מרמה תמיד להראות לו כי צדיק הוא והיה פושט טלפיו לפניו כחזיר לומר הרי כשר אני. על כן אף שמעולם היה חושק להתחבר לישמעאל לעשות כמעשהו כי לא לחנם הלך הזרזיר אצל עורב וכו' (בבא קמא צ"ב:) מכל מקום הרע בעיניו להניח את אביו וילך לו כי הוא היה מקיים כיבוד אב כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ז). ואמנם כשראה שיעקב הלך לפדן ארם לרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, מצא לו מקום כוחא דהתירא לילך לקחת בת ישמעאל כדי שיסבור אביו שהוא למלאות רצון אביו ליקח אשה ממשפחתו אבל הכתוב מעיד וילך עשו אל ישמעאל כלומר כל עיקר הליכתו אל ישמעאל היה בכדי להתחבר לרשע כמוהו ללמוד מדרכיו דרכי רשע, גם סבר אולי על ידי כח שניהם יוכלו להזיק ליעקב. והן ראיה גמורה שלא הלך לשם שמים לרעות בנות כנען, כי לקח את מחלת על נשיו שהוסיף רשעה על רשעתו שלא גירש את הראשונות אף שהיה לו אשה ממשפחתו. ונחזור לענין אשר על כל פנים נצמח מהליכת יעקב שזילזלו אחרים בכבודו והוא עשו שהלך עבור זה גם כן מאביו ואם כן אפשר לא היה יעקב רשאי להניח אביו זקן ולילך לו.

1841

1842ואך טעם הנכון הוא, להיותו הולך בשביל ליקח אשה לשם ה' לקיים מצות פריה ורביה ונודע (קידושין ל"ב.) אשר אין שום מצוה מכל המצוות אפילו מצוות דרבנן נדחין בשביל כבוד האב, אם אי אפשר לקיים המצוה הזאת על ידי אחרים מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד שמים, ובזה ודאי היה מותר ליעקב אבינו לצאת לקחת לו משם אשה ההגונה אליו וזה הוא ודאי דבר שאי אפשר לעשותו על ידי אחרים והניח כבוד אביו ויצא והלך לו, ובפרט שהיה ברצון אביו ודאי אין שום חשש כלל על יעקב אבינו בזה. ואמנם עבור זה לא היה מותר כי אם לצאת לחרן ולישא שם אשה ולבוא תיכף אל ארץ מגורי אביו לקיים כיבוד אביו תמיד והוא לא עשה כן רק נתעכב בבית לבן הארמי כ"ב שנים ונענש על ידי זה במכירת יוסף שלא ראה פניו כ"ב שנים נגד אלו הכ"ב שנים שלא שימש את אביו כמאמר חז"ל (מגילה י"ז.) כי היה לו תיכף לחזור לבית אביו אבל עיקר ההליכה היה מותר כי היה צריך ליקח אשה.

1842

1843וזה שמרומז בדברי הזוה"ק ויצא יעקב וגו' היינו דכתיב על כן יעזוב וגו' כי הכתוב גם כן מרמז על זה כי הנה ידוע אשר גם אחר שישא אדם אשה חלילה לו לעזוב את אביו מכל וכל, שלא יכבדהו בכל דיני כבוד ומורא כאשר קודם קיחה את האשה, ועל כרחך שאין הפירוש כפשוטו שאחר קחתו האשה יעזוב אביו ואמו מכל וכל רק הכתוב בא ללמדנו אחרי אומרו למעלה אעשה לו עזר כנגדו וגו' ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם ופן יאמרו בני אדם טוב היה לאדם לישא אשה שנברא בלא אב ואם ולא הוצרך לשמש את אביו, ולקח לו אשה, ולא כן אנו ילודי אשה ואיך נעזוב מלשמש אב ואם לקחת אשה, לזה אמר הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי מצות קיחת אשה דוחה מצות כיבוד אב כי אין מצוה נדחית על ידי מצות כיבוד כאמור. וזה כיוון הזוה"ק היינו דכתיב וכו' פירוש שלא תקשי לך היאך יצא יעקב והניח מלשמש את אביו אכן כי קיים על כן יעזוב וגו' כי לא כיוון באמת רק בשביל לקחת אשה לשם ה' ולא לדבר אחר בעולם כעשו הרשע.

1843

1844ולפי זה, זה סדר הכתובים. תחילה אמר וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וגו' ונצמח מזה אשר וירא עשו כי רעות בנות כנען וגו' וילך עשו אל ישמעאל וסיפר הכתוב בגנות עשו כאמור שרק טלפיו הראה כחזיר אבל באמת שהליכתו היה אל ישמעאל, והראיה שנשא על נשיו ולא גירש הראשונות ונמצא נצמח על ידי יעקב זילזול בכבוד אביו על ידי אחרים אשר לזה אין מועיל מחילת האב, ואף על פי כן יצא יעקב לדרכו ואמר הכתוב לא יציאתו של זה כיציאתו של זה עשו יצא להוסיף רשעה אל רשעתו, אבל יעקב הנה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה שלא היה יציאתו כי אם ללכת לחרן ליקח שם אשה ההגונה ובהכרח גדול הלך כי כן ציווי הבורא על כן יעזוב וגו' וכדברי הזוה"ק היינו דכתיב וכדבר האמור.

1844

1845ויפגע במקום וילן שם וגו'. רש"י ז"ל פירש להלן בפסוק כי אם בית אלהים בביאור דברי חז"ל וזה לשונו: אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן וכו', ואם תאמר כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו איהו לא יהיב לבו להתפלל וכו' איהו עד חרן אזיל כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי יהב דעתיה למהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו הארץ וכו' עד כאן. ובגמרא (חולין צ"א:) מסיים שם בזה הלשון: בתר דצלי יהיב דעתיה למיהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש וכו'.

1845

1846ולהבין טעם יעקב אבינו בזה מפני מה תחילה לא יהיב לביה להתפלל ואחר כך נתחרט, וגם הלשון אפשר עברתי במקום וכו' אינו מובן והיה לו לומר הנה עברתי וכו', וגם להבין למה בהיותו בהר המוריה לא השקיע הקב"ה השמש שלא בעונתה ולומר צדיק זה בא וגו' עד אחר כך בשובו לשם, וגם למה הוצרך ללכת עד בית אל ולמה לא נעקר הר המוריה לבוא עד חרן מקום שהיה שם.

1846

1847והנראה כי הנה באמת יעקב אבינו ודאי גם מתחילה יהיב לביה שכשיעבור דרך הר המוריה יתפלל שם במקום שהתפללו אבותיו ואכן כי לצד גודל קדושת יעקב היה זה כקצת עליה שלא לשמה כי באמת עיקר הליכתו לחרן בשביל אשה ואגב אורחא כשיעבור דרך שם יתפלל שם, ולבחיר האבות יותר נאה היה שילך בכוון לשם לראות את פני ה' במקום אשר בחר וכאשר עשו אבותיו אברהם ויצחק שבכוון הלכו לשם. אברהם (בראשית י"ב, ט') ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, והוא ירושלים. יצחק, (שם כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה, והוא הר המוריה כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.). ועל זה נתחכם אל עליון, וקפץ לו הארץ תיכף בצאתו מבאר שבע ומטי לחרן ולזה אמר הכתוב וילך חרנה שמלת וילך לכאורה מיותר והיה לו לומר ויצא יעקב מבאר שבע חרנה שהוא כמו לחרן, ואכן אמר הכתוב וילך חרנה כלומר מיד כשהתחיל ללכת כבר היה בחרן כי נקפצה לו הארץ וכן אמרו חז"ל (בבראשית רבה ס"ח, ח') וילך חרנה רבנן אמרי בן יומא (כלומר ביום הזה שהלך בא לשם) ואפשר דייקו זה ממה שכתבנו. ועל כן עבר יעקב הר המוריה ולא ידע כלל אם היה שם כי שיער בפסיעותיו שעדיין אינו מחויב לראות המקום ותיכף נתראה בחרן.

1847

1848והנה בקפיצת הארץ יש שני בחינות אחד בבחינת רפה שבריה שנשבר הארץ באמצע ויפגעו במקומות זה בזה או שפסיעות האדם מתרחבות ונעשו כפסיעות של אברהם אבינו שהיו ד' מילין כמו שמובא בדברי האלשיך זללה"ה (עיין בראשית רבה מ"ג, ג'). ולזה היה יעקב אבינו מצטער ואמר אפשר עברתי במקום שהתפללו אבותי, כלומר אפשר יוכל להיות שעברתי דרך שם כי היה הקפיצה בבחינת התרחבות הפסיעות והייתי גם שם כי היתה הארץ שלימה ולא נשברה לשברים. כי אם נעשה הקפיצה בשבירת הארץ לא עבר כלל דרך שם ואך אמר אפשר עברתי דרך שם ולא התפללתי יהיב דעתיה למיהדר וחזר עד בית אל וקפצה לו שם הארץ ונעקר הר המוריה ובא לשם, ועל כן לא עכבו הקב"ה אז בעוברו דרך שם כי היה כעליה שלא לשמה כאמור שלא הלך יעקב בכוון לשם ועל כן לא נעקר הר המוריה לבוא עד חרן כי רצה הקב"ה דוקא שילך לשם בכוון לשם מצוה להתפלל שם וכיון שהלך עד בית אל וראה הקב"ה טוב כוונתו שבאמת הוא עושה וכבר החזיק בדרך לבוא עד כה ובודאי שילך עד הר המוריה ונעשה כאילו הלך עד שם כנודע שכאשר הקב"ה בוחן את לב הצדיק שבודאי יסיים הדבר אשר התחיל לעשות מעלה עליו כאילו כבר עשאה, קיצר כביכול הקב"ה טרחת הצדיק ועקר הר המוריה והביאו לכאן והכירו יעקב והתפלל שם, מה שאין כן מקודם בעוברו דרך שם לא הכירו כלל כי לא חפץ הקב"ה שיתפלל אז כנאמר. והנה חז"ל אמרו בתר דצלי יהיב דעתיה למיהדר כנזכר לעיל, ועוד אפשר לומר כי יעקב אבינו דן בעצמו כי ודאי אף שהר המוריה הוא שבא לכאן מכל מקום במקומו שאני כי שם הנה שערי שמים פתוחין לנגדו ומשם הושתת לב העולם, ולב הארץ שם שהוא החיות היותר זך ומובחר מבכל הארץ מה שאין כן כאן ועל כן רצה ללכת להלן לבוא אל המקום בעצמו בשערי ירושלים ולזה השקיע הקב"ה חמה שלא בעונתה בכדי שילין שם ולא ילך עוד בכדי שלא להטריח את הצדיק כל כך, ולזה כיון שסבר יעקב אבינו שעל כל פנים לא גדלה כאן קדושת המקום מאשר היה במקומו, ועל כן ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו פירוש דוקא מאבני המקום הזה לקח להשים מראשותיו אבל אילו היה במקומו בהר ה' המקום שראה אברהם מרחוק ולא התקרב אליו למקומו כי היה צריך ללכת עד מקומו האמיתי ודאי לא היה מזלזל באבניה לשומם מראשותיו לקיים כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהלים ק"ב, ט"ו) והיה מחבק ומנשק אותם כמאמר חז"ל (כתובות קי"ב.) רבי אבהו הוי מנשק כיפי דעכו. ואך שסבר כיון שאינו במקומו לא גדלה קדושתו כל כך ועל כן וישכב במקום ההוא. והכתוב בא כמתמה וישכב במקום ההוא שבמקום קדוש כזה ישכב יעקב, ואך כי רמז בתוכו גם התירוץ כי וישכב במקום ההוא במקום ההוא דייקא שכב לפי שסבר שאין הקדושה כאן כל כך אבל אילו היה במקומו האמיתי ודאי לא היה שוכב.

1848

1849עוד יאמר ויקח מאבני המקום וגו'. כי ודאי יעקב אבינו כל עשיותיו ופעולותיו והליכתו ושכיבתו לא היה כי אם לעשות פעולות האלו בשמי השמים לקשט את הכלה ולהביאה לבית בעלה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה לפי ערך שורשו ובחינתו אז בימים ההם, ועל כן ויקח מאבני. כי נודע אשר השכינה הקדושה נקראת אב"ן שמספרו גן בחינת גן נעול אחותי כלה שעליה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ח, כ"א) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כי בעת היחוד השלם אז עולה השכינה הקדושה אשר עד עתה מאסוה הבונים שלא יכלו הבונים הצדיקים להתקרב אליה כי נפלו אורותיה לקליפות וחיצונים שהם המיאוס בתכלית המיאוס, עתה עולה היא למעלה עד למעלה לראש והיתה לראש פנה. כי פנה הוא גימטריא מצה כנודע מחכמים וסופרים ומצה רומז להארת החכמה העליונה (כמו שמובא בכוונת מצה בלילי פסח) הנקרא ראש בסוד הכתוב ראשית חכמה וגו', וידוע אשר ה' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא ועל כן בעת היחוד הוא מתתקנת ומקבלת אליה אור החכמה והיתה לראש פנה. ואת זה עשה יעקב ולקח מאבני המקום וישם מראשותיו שהאיר עליה מאור ראש פנה ולזה וישכב במקום ההוא כי וישכב הוא יש כ"ב אותיות התורה כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', פ"ה.) ואורייתא מחכמה נפקת וממילא כשהיא מאירה מאור ראשית חכמה אז ויש כ"ב גם כן במקום ההוא והוא בחינת תיקון קישוטי הכלה להיות ראויה לבחינת היחוד והזיווג השלם שמשם יוצא כל בחינת הברכות והשפעות האורות ורחמים וחיים ושלום וחסדים לכל העולמות העליונים ומשם על ראש עמו ישראל בזה שער השמים, והוא רחום יכפר וגו'.

1849

1850ויחלום וגו'. תחילה נבאר ענין הסולם בכללות ואחר כך נבוא בביאור הכתובים כי הנה נודע מאמר הכתוב (משלי י', כ"ה) וצדיק יסוד עולם כי הצדיק דלתתא הוא המעמיד ומישב העולם על תיקונו כי הצדיק נקרא כבחינת הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל זה אמר משה רבינו ע"ה (דברים ה', ה') אנכי עומד בין ה' וביניכם. עומד ביניהם ממש בבחינת הממוצע והוא שעל ידו עולים ומתקרבים המוני עם ישראל הפשוטים לה' אלהיהם על ידי החכמה והמוסר והתורה שהוא מורה להם ללכת בדרך ה' וגם שעל ידו עולים כל התפילות והברכות ומעשה המצוות מכל ישראל, כי ידוע (תיקוני זוהר כ"ה:) כל מצוה ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא כי אהבה ויראה נקראין תרין גדפין והם כמו הכנפים לעוף שעל ידם הוא מעופף לשמים ואם יוחסר לעוף כנפיו לא יוכל לעוף למעלה בשום אופן כן אהבה ויראה הם תרין גדפין שבהם פורחין התורה והמצוות והתפילה לשמים וכאשר נחסר אהבה ויראה נשארין בלתי כנפים ועל כן לא פרחת לעילא, ועל כן היו קוראין להאי תנא אלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) כי הוא עסק בכל התורה והמצוות באהבה ויראה גדולה עד שכל עשיותיו היו פורחין למעלה כמו בכנפים ממש. ועל כן כשמצאו הקסדור עם תפיליו אמר לו כנפי יונה בידי כי כל המצוות היו אצלו עם כנפים שהם אהבה ויראה ונדמו להקסדור שהם כנפים ממש.

1850

1851ועל כן פשוטי המון העם שאין להם בחינת אהבה והיראה כראוי מצד פחיתת ערך נשמתם מעולמות שלמטה או עבור התחזקותן בתאות וחמדת עולם הזה שאהבת עולם הזה ויראתו מבטל מאהבת ויראת הבורא כמו שמביא בזה החסיד הקדוש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש, חשבון כ"ה) שכאשר לא יתחבר בכלי אחד המים והאש כן לא יתחבר בלב אחד אהבת הבורא ואהבת עולם הזה. ונמצא שח"ו היה נשאר כל תפילתם ועשייתם בתורה ומצוות למטה למטה, ועל כן זה תקנתם הנה הם יעשו כאשר יוכלו שקודם כל עסקתם בתורה ומצוות ותפילה יבקשו דרך אהבתו ויראתו בכל לבב שלא יעשו מצותם ותורתם כמצות אנשים מלומדה עבור ההרגל בזה מנעוריו ולא ידע כלל למה מניח התפילין על ראשו וציצית בבגדו וכדומה, רק שיחשוב את עצמו כי הוא עושה כן לקיים מצות בוראו על ידי זה, וכי הוא אוהב ה' יתברך בכל לבב ורוצה לעשות מצותו על ידי הבנתו בגדולת יוצר בראשית וחכמתו ויכולתו שאין לה שיעור וערך, וגם הוא ירא את פני ה' שלא לעזוב את מצוותיו אשר לא תעשינה, או יראה פנימית מזה לירא מגדולת הבורא בעת עשיית המצוות לומר מה זה בידי ומה אני עושה והלא כל עצמי נפשי ורוחי ונשמתי עם כל אשר לי מהוני ורכושי אינם כדאים לעשות רצון בוראי ואיך אקח מצוה הזאת בידי אחרי שהיא כתר לראש בוראי כביכול ואיך לא יאחזני רעדה ופחד מזה, זה והדומה לזה יעלה על לבו כאשר יוכל. ואם עד כה לא יבוא לאהבה ויראה האמיתיות מפני דברים המעכבים כנזכר לעיל, אז יקשר עצמו עם הצדיקים גדולי הדור הידועים לו ושאינם ידועים לו ואז עולה תפילתו וכל עשיותיו עמהם ביחודא שלים כי נקשר עמהם באמת לאמיתו, וכמאמר חז"ל (כתובות קי"א:) עמי הארץ אינם חיים לעתיד וכו' אמר ליה מצאתי להם רפואה מן התורה שנאמר (דברים ד', ד') ואתם הדביקים בה' אלהיכם וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה וכו' אלא המשיא בתו לתלמיד חכם וכו' ומהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו הם דבוקים בשכינה וכו' עד כאן. וממילא בכל הדברים כן הוא בעליית תפילתו וכן מצוותיו כשהוא נקשר עם הצדיקים באמת לאמיתו אז עולה עשיותיו עמהם והם פורחים ועולים למעלה למעלה על ידי כנפי נשרים שיש בכל עשיותם מבחינת אהבה ויראה כאמור, ורק באופן כשהאדם עושה בעצמו כל אשר יוכל, ומה שאינו יכול לעשות בכוחו זה עולה על ידי התקשרות הצדיקים, אבל אם ירפה אדם את עצמו מכל וכל ויסמוך על הצדיקים ודאי שישאר הוא וכל עשיותיו למטה לא יראה אור לעלות למעלה, כי שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר (משלי י"ב, י"ט). אם הוא עושה מה שבידו, אז מה שאין בידו מתקרב על ידי הצדיקים אבל כשאינו עושה כלל הרי אינו רוצה כלל בטובה, יהיה לו כמו שרוצה.

1851

1852והמשל בזה נאמר בשם הרב איש אלקים קדוש המפורסם מוהר"ר מנחם מענדל מפרומשלאן זללה"ה כשבני אדם נוסעים יחד בעגלה אחד ויארע לאחד שיחלה בדרך אז אלו האנשים שעמו, מתעסקים עמו בכל יכולתם להעלותו למחוז חפצו לשלום מה שאין כן אם ח"ו ימות אחד מהם בדרך ודאי שלא יתעסקו בו להעלותו כי אם יקבר במקומו, וכן הוא בזה אם האדם יש לו על כל פנים קצת חיות בהמצוה ומעורר שכלו ולבו כאשר יוכל לאהבה ויראה ולמחשבה טהורה ונכונה ואך כי חולה הוא ואינו יכול לעשותו בשלימות אז נתעלה על ידי הצדיק מה שאין כן אם הוא עומד כאבן דומם בלתי חיות כלל כמת ומחשבתו קשורה בהבלים אחרים בעשותו המצוה לא יוכל להתעלה עם הצדיקים.

1852

1853ונמצאת אומר שעל ידי הצדיק עולים כל בחינות האיתערותא דלתתא מעסק התורה והמצוות שהוא בחינת העלאת המיין נוקבין וגם על ידו יורד בחינת הברכות והשפעות לבאי עולם כי הוא בכוחו יוכל להמשיך כל טוב וממנו מתפרנסין כל הנלוים אליו וכל העולם כמאמר חז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו' ועל כן הוא כבחינת הממוצע ממש בין העולם שלמטה לעולם שלמעלה.

1853

1854ואמנם תדע שכל צדיק וצדיק יש לו גבולו וערכו לפי שורש נשמתו ואין הכל מגיעים עד למעלה לראש מקום מקור כל הברכות והשפעות להמשיך משם שפע וברכה להחיות העולמות, ואך כשהוא מגיע למקום מקור שורשו למקום שאין יוכל לעלות עוד יותר אז אותו הבחינה שהצדיק מגיע עד אליה עולה למעלה למקור הברכות ומקבלת משם השפע ומוריד על ראש שורש נשמתו ומשם נמשך לכל נשמות ישראל השייכים לשורש נשמתו על ידי הצינורות הידועים הנמשכים בשורש כל הנשמות, והוא הוא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי הוא המחבר ארץ לשמים כאשר אמרנו שעל ידו עולים כל התפילות והתורה והמצוות למעלה ועל ידו מוריד כל בחינת הברכות והשפעות כעל הסולם הזה ממש. ואמנם אמר וראשו מגיע השמימה מה שהיה די לומר מוצב ארצה ומגיע השמים, להראות על אשר כתבנו כי באמת הוא בעצמו יוכל להיות שאינו מגיע עד צית שמיא מקום מקור הברכות אך וראשו כלומר הראש שלו כמו שכתב בזוה"ק והוא הבחינת מקום שנוגע בה זה מגיע השמימה כלומר לבחינת השמים העליונים ששם מקור כל הברכות כנאמר, וכל זה בצדיק דלתתא וכן דוגמתו בצדיק דלעילא בחינת יסוד יוסף שהוא מוצב ארצה שרגליו עומד בבאר שבע בחינת המלכות וראשו פירוש הראש שלו הוא בחינת תפארת ישראל מגיע השמימה שמים העליונים מקום מקור כל הברכות.

1854

1855והנה כדוגמא הזו כן הוא בכללות הארץ הגשמי כי הלא הכל צריכים למרי דחיטי שכל ההשפעות הטובות והברכות נובעין מן הארץ התחתונה הלזו המכוונת נגד הארץ העליונה הנזכרת והכל נעשה מן העפר, ועל כן מוכרח להמצא בה כל הבחינות הללו שיהיה בה מקום מוכן להעלאת התפילות דרך שם ולהוריד המיין דכורין דרך שם והוא בחינת נקודת ציון וירושלים כי ציון הוא בבחינת צדיק יסוד עולם הנזכר כי משם נתיסד העולם ומלואה, וירושלים הוא בחינת המלכות, והסולם בחינת הצדיק מוצב ארצה שם וראשו מגיע השמימה, כי שם נאמר וזה שער השמים כי תפארת ישראל הנקרא ז"ה בסוד הכתוב (שמות ט', ב') זה אלי ואנוהו נוגע שם והוא שער השמים העליונים. ועל כן כל התפילות ועסק התורה והמצוות אינם עולים למעלה כי אם דרך שם וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים-א ח', מ"ח) והתפללו אליך דרך ארצם וגו', לפי ששם הוא הסולם לעלות בו וכל בחינת הברכות וההשפעות הטובות יורדים דרך שם ממקור השמימה דרך שער השמים, והיא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה ומתחלק משם מזון ופרנסה לכל הארץ וממנה לכל באי עולם.

1855

1856וזה שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שהוא בחינת עמודא דאמצעיתא המבריח מן הקצה אל הקצה ומדובק באלה תולדות יעקב יוסף בחינת הסולם הנזכר לומר שכאן הוא המקום המוכן לבחינה הלז לחבר ארץ לשמים להיות נשקי ארעא ורקיע אהדדי ושם הוא מקום היחוד הנפלא להיות השמש מאיר אל הירח והיא תאיר לארץ ולדרים ועל כן והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כי נודע שיש שלוש בחינות אלהים. אחד, אלהים בשמים והוא בבינה מקום מקור הברכות ה' ראשונה שבשם. ואחד, אלהים בארץ בחינת המלכות ה' אחרונה. והבריח התיכון באמצעיתא, המבריח מן ה' קצה הראשונה אל ה' קצה האחרונה סוד הו'. ואין ו' בלא ו' אחרת כזה וו בחינת תפארת ישראל וצדיק יסוד עולם בחינת סולם הלז ודרך שם תחילה עולה כל בחינות איתערותא דלתתא בבחינת העלאת המיין נוקבין ואחר כך יורד דרך שם כל בחינת השפע הנקרא מיין דכורין כנאמר. והכל נקרא מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים הן ממטה למעלה והן מלמעלה למטה ועולים תחילה אל האלהים בשמים ממעל ויורדים עם השפע אל אלהים בארץ מתחת הכל כנודע. ועל ידי זה מתגדלים המוחין בבחינת היחוד השלם הנקראים על שם הוי"ה ברוך הוא מוחין דגדלות, ואז והנה ה' נצב עליו שם הוי"ה, ועל כן קיפל הקב"ה אז כל ארץ ישראל תחתיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ט, ד') להראות לו כי זה הוא מקום מול שער השמים להתפלל מכל המקומות דרך ארצם ארץ הזה, ועל ידו נעשה היחוד השלם בשמי השמים והוא בחינת כל ההבטחות וכריתת הברית עם האבות על ירושת הארץ, לא למען לאכול מפירותיה הגשמיים ולשבוע מטובה כי אם עבור היחוד השלם שנעשה בה בבחינת עולים ויורדים לקבל תמצית שפע אורה שם בראשון וראשונה מבחר הפנימיות, ועל כן ניתנה לישראל לפי שהם הם הגורמים כל בחינות היחוד הלז וצריכים להיות במקום המיוחד לזה דוקא בזה שער השמים.

1856

1857ובזה יתבאר בטוב טעם מאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז.) בפסוק (שמואל-ב ט"ו, ל"ב) ודוד בא עד הראש ביקש דוד לעבוד עבודה זרה ואמר ליה חושי הארכי מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה אמר ליה יאמרו מלך שכמותי יהרגנו בנו. ובפשוטו פלא גדול הוא שדוד יבקש לעבוד עבודה זרה, ואכן הנה נודע מעשה חטא דור הפלגה בעיר ומגדל שבנו שרצו להמשיך כל בחינות השפעה דרך שם, והעיר ומגדל היה נוכח ציון וירושלים כמו שאיתא בזוה"ק כי רצו בכח שמות הקדושים להמשיך ההשפעה לשם אל מקום הקליפות ארץ שנער שננער שם כל בחינת הרע בכדי שיוכלו לעשות כל התועבות ויהיה להם השפע הטוב, מה שאין כן כשההשפעה נמשך מול ציון וירושלים שהוא מקום הקדושה אין אדם זוכה לבחינת ההשפעה הטוב כי אם על ידי בחינת הקדושה לטהר ולקדש כל פרטי אבריו וגידיו עד מקום שידו מגעת הכל כידוע מדברי מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה סוף פרשת נח), וזה היה בחינת הצלם של נבוכדנצר, ועל כן כשנתגלה יוסף לאחיו במצרים רצו להורגו כמאמר חז"ל (תנחומא ויגש ה') כי חשדו אותו לפי שהוא היה בחינת הצדיק המשפיע לכל העולמות שרצה להמשיך ההשפעה הקדושה למקום הטומאה ערות מצרים, ולקחו ראיה ממה שפעל ועשה בפעולות שונות להביא את בנימין אליו כי גם הוא היה בבחינת הצדיק ורצה להשלים שם בחינת הצדיק יסוד עולם להשפיע למקום הטומאה, ואכן ח"ו ח"ו לא זה היה כוונת הצדיק, ודרך אחרת היה לו בכל זה כאשר כתבנו במקומו.

1857

1858והנה באמת זה הוא עבודה זרה ממש, כי כל בחינת ההשפעה האמיתי מבחינת היחוד השלם כשנמשך בכח שלא מול ציון וירושלים הרי מורידין ההשפעה בזה לבחינת הקליפות והרע ומתגדל הרע ח"ו והיא בחינת עבודה זרה ממש, ועל כן דוד בברחו מפני אבשלום בנו טעה בזה ורצה להמשיך ההשפעה האמיתי אליו מבחינת הראש דרך מקום שהיה שם, ולעצור כח ההשפעה מציון וירושלים בכדי שלא יאיר אור ההשפעה שם אל אבשלום שהיה בירושלים ורצה לסבב ההשפעה הטובה אליו בכדי שלא יוכל לו אבשלום בנו והכל לכבודו יתברך שלא יתחלל שם שמים ח"ו כאשר יהרגנו בנו, וזה ויבוא דוד עד הראש שרצה להמשיך שם ההשפעה מבחינת הראש המגיע השמימה ולא דרך ירושלים שלא יגיע לאבשלום מזה. אבל טעה בזה כי השפע הטוב היורד דרך ירושלים לא יגיע כלל לבחינת הרעים המטמאים את עצמם כי שם בחינת מקור הטהרה והקדושה. ועל כן אמרו ביקש לעבוד עבודה זרה, עבודה שהוא זרה להמשיך השפע למקום אחר חוץ משער השמים עד שאמר לו חושי הארכי מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה. פירוש הנה אתה הוא המלך מול בחינת מדת המלכות ואתה יודע מקומה האמיתי ואיך שחלילה להמשיך השפע במקום אחר כי אם אל בית האלהים ועתה תעשה אתה כזאת, ואפשר על כן אמר דוד המלך ע"ה (שמואל-א כ"ו, י"ט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. כי באמת אף שכל התפילות והעבודות של ישראל בחוץ לארץ עולים דרך ארץ ישראל והם מורידים השפע דרך שם ומשם מקבלים כל בחינת השפע מכל מקום כיון שעל כל פנים מוכרח השפע הטהור להשפיע אליהם בארץ העמים והם שם עושים כל בחינות היחודים והזיווגים ואי אפשר שלא יגיע מהתמצית דתמצית ח"ו ח"ו לבחינת הקליפות והרע הרי הוא עובד אלהים אחרים ועל כן אמרו ז"ל (עבודה זרה ח'.) ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם כיון שמוכרח ההשפעה לבוא אליהם במקום שהם, ושם ארץ לא מטוהרה הרי הוא ח"ו כבחינת עבודה זרה כי ישראל לא נבראו כי אם להיות בארץ ישראל לקבל שם כל השפע הטוב וכל הבחינות מכל העולם הצריכים להתקן על ידי ישראל היו מוכרחים להתגלגל עד שם אליהם לצורך תיקונם כמו שכתבנו בזה במקום אחר. ועל כן קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחת יעקב אבינו עם נקודת ציון וירושלים להראות לו זה שאין בחינות היחוד ומלאכי אלהים העולים והיורדים בבחינת המיין נוקבין ומיין דכורין הכל רק דרך שם לא במקום אחר.

1858

1859ועתה נבוא לביאור פרטי הכתובים לפרש דבר דבור על אופניו, ואמר ויחלום והנה וגו'. ולכאורה מלת והנה מיותרת והיה די לומר ויחלום סולם מוצב וגו', ואכן כי הנה חלום יעקב אינו כשאר חולמי חלומות שבשאר החולמים אינו אלא דמות שרואה כן בחלום הלילה אבל באמת לא היה הדבר ההוא ולא נעשה, אבל חלום יעקב ידוע הוא שהיה בחינת הנבואה ממש וכמו הנביא שרואה הדבר הנראה לו בחוש ואמת הדבר ויציב שכן נעשה בפועל ממש, כן חלום יעקב היה שראה הסולם הזה והוא נעשה כן בפועל וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"ב) שהמלאכים שלווהו בארץ עלו בו לרקיע וירדו בו מלאכי חוץ לארץ ללוותו רק שלא היה יכול לראות זאת בנבואה בהקיץ לפי שלא היה נשוי עדיין ואין הנבואה שורה על מאן דלא נסיב פלג גופא כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', קמ"ט:), ולזה אמר הכתוב ויחלום כלומר הוא ראה זאת בחלום אבל כי באמת נעשה זאת והנה סולם מוצב ארצה וגו' לא כשאר חולמי חלום.

1859

1860או יאמר ויחלום והנה סולם כי הנה באמת הלא ודאי כי הסולם הזה עם הארץ שעמד עליה וראשו שמגיע השמימה ודאי הכל רומז על אורות עליונים מופלאים למעלה למעלה ורק שנתלבש בבחינת דברים הגשמיים וראה אותן בלבושיהם, ואכן כי יעקב אבינו ודאי היה ראוי לראות האורות העליונים גופייהו לא בהתלבשות בסולם הארציי, ואך הכל טעם אחד עם הנזכר למעלה מה שלא ראה הדבר בנבואה עבור שלא היה נשוי ולא התכפר בעדו ובעד ביתו וגם זה היה עבור כן, וממילא אם היה רואה הדבר בנבואה היה רואה האורות גופא מזוככים ומטוהרים בלתי לבוש, וזה אומרו ויחלום כלומר לפי שראה הדבר בחלום ולא בנבואה על כן והנה סולם מוצב ארצה ראה את הדבר בלבוש הגשמי מה שאין כן אם היה במראות הנבואה היה רואה אורות בהירין דמות עליונים לא סולם הארציי.

1860

1861והנה בכללות מראות הסולם כבר כתבנו שמראה על בחינת התחברות ארץ לשמים על ידי הצדיק יסוד עולם ועתה נדרוך קצת בדרך אחר והכל אחד, כי הנה הכתוב אומר (קהלת א', ד') דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת ופירושו כי ידוע אשר עיקר מעשה האדם ועבודתו להרע או להיטיב הכל תלוי בעסקי הארץ כי אם לא היו עסקי הארץ בעולם שהם כל בחינת תאוות הגשמיות ואכילה ושתיה ואהבת הכבוד והממון וכדומה ודאי שהיה האדם עובד את ה' בכל לבב בסוד ישרים כי לא היה לו מקום לנטות עצמו לצד אחר, ועיקר העבודה בעליה וירידה הוא הכל עבור הארץ הגשמי הלזו שיש בה מקום לנטות לצד החומרי תאוות הגשמיות, וממילא במעט מעט נמשך כל כך עד אשר בא לכל בחינת הרע והקליפות למטה למטה, וממילא כאשר מפריד האדם את עצמו ממחמדיה ומשבר ומכניע כח מורשי תאוות לבבו אליה ועוסק בתורה ותפילה בשלימות במחשבה טהורה נכונה בדיבור ובמעשה ביראה ואהבה ושמחה וממעט עסקיו עסקי הארץ ומרבה בכבוד שמים, ומכל שכן במעשה המצוות הנעשים מגידולי הארץ ממש ופירותיה כמו ציצית ותפילין ואתרוג ואפר פרה ועפר סוטה וכדומה לאלפים ורבבות פריקה וטעינה ושמירת לא תעשה שבה לא תחרוש בשור וחמור לא תזרע כרמך כלאים, ומכל שכן דכל שכן אם אדם זוכה לעבוד שמו יתברך בכל תאוותיה ממש באכילה ושתיה וזיווג וכדומה בהכנעת ושבירת לבו שלא יהנה מהם כלל לתאותו כאשר התפאר עצמו רבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שלא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה כי יהיו נמאסין בלבו לרוב הבנתו כי הוא מעשה בהמה ולא נאה לאדם בעל שכל לעסוק במעשה בהמה כאשר הארכנו בזה במקום אחר אם לא שעושאו בעל כרחו כמו שכפאו שד ממש ובשביל לעשות בזה קישוטין לשכינה, והקישוטין הללו חביבין מאוד לפני בורא עולם ביותר ויותר.

1861

1862הנה ודאי על ידי זה עולה האדם ונתעלה למעלה למעלה ונשמתו עולה ומתעטרת בשכינת עוזנו והשכינה מתפארת בה ואומרת חזי במה ברא אתינא לגבך. אבל אם האדם ממשיך עצמו אחרי תאוותיה ומחמדיה כנאמר אז אפילו התורה והמצוות שעוסק בהם אינם עולים לרצון לפני מי שאמר והיה העולם כי זבח רשעים תועבה ולרשע אמר אלהים וגו' וכל מצוותיו כמוץ אשר תדפנו רוח המה ואין בו כוונה לה' כי אם כמאמר חז"ל (נזיר כ"ג.) בשנים שאכלו פסחיהם וגו' זה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם. שלא די שאינו עולה לה' כי אף גם יורד בה עד שאול תחתיה לצד מילוי תאותו, ומכל שכן בשאר דברי הגופניות שאינם מצוה כבשר הפסח רק אוכל למלאות בטנו וכריסו כמעשה הבהמה ותמיד בטן רשעים תחסר לומר תמיד הב הב עוד תאוה וכבוד וממון מזה ודאי טוב הנפל אשר עדיין לא היה ולא טעם מעשה הארץ ומטעמיה.

1862

1863והראית לדעת בזה אשר הארץ ומלואה המה בבחינת הסולם המוצב ועומד במקום אחד ודרך שם עולים ויורדים אחרי שהאדם עולה ויורד בה כנאמר, ולזה אמר דור הולך ודור בא כי מעשה הצדיקים נקרא הליכה על דרך הכתוב (זכריה ג', ז') ונתתי לך מהלכים בין העומדים וגו', כי הולך תמיד למעלה מדרגה לדרגה והוא דור הולך. ומעשה הרשעים נקרא בא בדרך כי בא השמש שהוא ענין שקיעת האור והתגלות החושך שהוא מעשיהם של רשעים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ב', ג' וה') בפסוק וחושך על פני תהום אלו מעשיהם של רשעים. וכל בחינת הליכה וביאה הזו הכל הוא על ידי הארץ כנאמר ואפשר לזה אמר הכתוב (קהלת ג', כ') הכל היה מן העפר. כי הלא זה הוא כל בחינת הבריאה והעשיה שבכל העולם לעבוד את ה' או ח"ו שלא לעבוד וכל זה הכל נעשה מן העפר להתאוות לתאותה או לשברם ולהכניעם. והנה לכאורה היה מקום לרשעים לומר שבריאת הארץ הוא שגורם להם להתגנות בה והוא הממשיך אותם למטה והם אינם חייבים כלל בזה כי הבריאה כך היתה לאכול ולשתות ולעסוק בכל הארציות והם מורידין אותם למטה, אבל כשרואין במעשה הצדיקים שמתעלין בה וזוכין על ידיה לכל בחינות הטובות המופלאות, וביותר דוקא לאלו העוסקין בה ואך לכבודו ברוך הוא באמת ובתמים שלא לצד הנאת תאותו בשום אופן, הם הגורמים יחודים נפלאים ותענוג ונחת רוח גדול, לפני מי שאמר והיה העולם כנזכר לעיל, וכאשר הארכנו בזה במקום אחר. מזה מוכח ששקר נחלו ואין מענה בפיהם כלל לומר כי הארץ גרמה להם. וזה אומרו דור הולך ודור בא כנזכר, והכל על ידי הארץ. אבל והארץ לעולם עומדת היא עומדת תמיד על עמדה ואינה ממשכת את האדם בכח לרעה וגם אינה מעלהו בכח למעלה רק האדם בידו הוא או להתעלות על ידה לזכות לכל טוב או ח"ו להיפוך.

1863

1864וזה אומרו כאן והנה סולם מוצב ארצה פירוש שהארץ היא בבחינת סולם מוצב שעומדת תמיד על מעמדה ואך כי בחינת סולם היא כי היא אינה בחינת ארציות לבד, כי וראשו מגיע השמימה פירוש ראש סולמה מגיע עד השמים שיש לה חיבור גם עם השמים כמאמר חז"ל (בבא בתרא ע"ד.) תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי בכדי שיוכל האדם לעלות על ידה לשמים כי אם לא תהיה מחובר אליו כלל מאין ימצא בה בחינת זו להתעלות על ידה ועל כן היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע וגו' והנה מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים הם בני האדם שלוחי דרחמנא לעולם הזה לירד ולעלות עולים ויורדים בו בסולם הזה היא הארץ שעל ידה יוכל האדם להרע או להיטיב.

1864

1865ועוד יאמר והנה מלאכי וגו'. כי נודע מה שמבואר בזוה"ק בפירוש הפסוק (דברים ד', ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' והוא שכשאדם משים על לבבו לבד לתקן דרכיו ומעשיו בקירות לבו אז על ידי זה נעשה ה' הוא האלהים שאלהים בחינת הדין נעשה ה' שם הרחמים כי נמתקים הדינים ונכללין ברחמים וכבר כתבנו במקום אחר בביאור כתוב (שם ל', י"א-י"ד) כי המצוה הזאת לא נפלאת וגו' לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך וגו', ולכאורה האי לאמר מי יעלה לנו מיותר כולו אחרי אומרו לא בשמים הוא ואם כן ודאי שלא נאמר מי יעלה לנו ומה צורך לכפול לאמר וגו' והבן, ואמנם כי באמת כל התורה והמצוות ודאי בשמים ושמי השמים הם לתקן ולעשות שם פעולות גדולות ונפלאות ביחודים וזיווגים השלימים ולהמתיק כל הדינים שם ולגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות ולגרום זיווג בארבע אותיות שם המיוחד ולמלאות כל העולמות שלמעלה בשפע אורה ושמחה בתענוג ונחת רוח גדול והכל על ידי התורה והמצוות כשנעשים בשלימות במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה ושאר תנאיהם במ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם. ואך הכתוב אומר לא בשמים הוא לאמר וגו' פירוש לענין זה שתאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה וגו' כי אחר שכולה בשמים לתקן שם פעולות נפלאות מי יעלה אחריה השמימה, וזה לא בשמים הוא כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו כשהוא רק בפיך ובלבבך באמת אז הוא לעשותו שם בשמים ממעל, כי עקרי היחודים והזיווגים ומיתוק הדינים אינם נעשים רק כפי ערך שהאדם מגביר יצר הטוב על יצר הרע ומיחד כל פרטי אבריו וחושיו לה' אלהיו ומקדשם ומטהרם מכל בחינות תאוות עולם הזה ותענוגיו ועובד בהם עבודת גבוה, כן מתגבר למעלה בשורש נשמתו בחינת הקדושה על הרע והחסדים על הגבורות, והגבורות נמתקין ונכללים בחסדים והוא עיקר היחוד כפי ערך שהוא מיחד עצמו למטה. וזה הוא בחינת כל קבלת עול מלכות שמים בשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד שאנו אומרים פעמים בכל יום תמיד ונודע סודם וכוונתם בקבלת מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע) שהכל רומז אל האורות הנוראים ומוחין השלימים ויחודים הנפלאים הנעשים בכל המדות עשר ספירות בלימה ויחודי השמות התלוין בו שזה כל עמידת העולם ועיקר הבריאה כנודע.

1865

1866והנה הרואה יראה וידמה לו לכאורה שזה דבר אחר ובחינה אחרת כלל מפשוטו שמורה על קבלת עול מלכות שמים על נפשו וגופו כי הכל רומז אל יחודי האורות העליונים. אבל פתי הוא, סומא לא ראה מאורות מימיו, כי כל בחינת היחוד למעלה תלוי הכל ביחוד עצמו אל בוראו. כי ידוע שכל פרטי אברי האדם וגידיו וחושיו ותנועותיו הכל רומז לאורות גדולים נוראים ונפלאים למעלה ונקרא באימה וביראה שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ובכללות מורה על עשר ספירות בלימה העומדים בסדר דיוקנא קדישא דאדם. והגלגולת בכלל הוא מדת הכתר, והמוחין בתוכו סוד חכמה בינה דעת, ושתי זרועות הם חסד וגבורה, וגופא קדישא תפארת, ותרין שוקין נצח והוד, וברית קודש יסוד, והעטרה מלכות כידוע לכל, וכמאמר אליהו ז"ל (תיקוני זוהר י"ז.) חסד דרועא ימינא וכו'. וכאשר האדם מקבל עליו עול מלכות שמים באמת באהבה ויראה וממליכו על כל אבר וגיד שבו וכל פרטי חושיו ותנועותיו, ומיחדם כולם לה' אל אחד באופן שלא יזיז בשום אבר ולא יחשוב בשום מחשבה ולא יעשה שום תנועה כי אם לעבודתו יתברך הן בעסקי התורה והמצוות והן בעסקי וחפצי הגוף שלא יכוון בהם להנאתו ותאותו כי אם רק לצורך עבודת גבוה באמת. ודבר קל שבקלים מהם שאינו בהכרח לצורך עבודת גבוה מיד הוא פורש כאשר כתבנו במקום אחר ואין כאן מקומו, ומיחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו וכל אבריו וגידיו וחושיו שיהיו הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה, אז כשם שהוא מיחד את עצמו את נפשו וגופו בכל פרטיו הרומזים לשיעור קומה ולעשר ספירות בכלל לאל המיוחד, כן ממש מתיחדים למעלה כל העשר ספירות וכל בחינת שיעור קומה בשורש האדם הזה לאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו, ומתיחדים כל האורות וכל השמות ביחודא שלים ומתמלאים כל העולמות שפע אורה ברכה ונחת ושמחה ונעשים כל היחודים וכל הזיווגים על מכונם ותיקונם. ולאו דוקא במקום הזה כן הוא כי אם בכל מקום ומקום הכוונה בסודות השמות והיחודים והפשט של הדבר ההוא הכל אחד ממש. ואם האדם מכוון בפשט הדבר באמת לאמיתו לה' שלא להתערב בו מחשבת חוץ מהנאת עצמו, ממילא נעשה מזה כל היחודים בכוונות המורים על הדבר הזה כי הכל אחד ממש הם כשזה נעשה ממילא נעשה כך למעלה, וזה אומרם (שבת ס"ג.) ברב כהנא שאמר כד הוינא בר י"ח שנין גמירנא לכוליה ש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכו' כי עדיין לא עלה על לבו שהכוונה והפשט אחד והיה סבור שהכוונה דבר אחר הוא לגמרי מהפשט ואחר כך נתוודע לו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שכל הכוונות הכל מיוחדים בהפשט בתכלית היחוד, ועיקר הדבר הוא בלב כאשר אמרנו, הכל כנודע, ואין כאן מקום ביאורו. אבל אמת הוא שכל הכוונות אחד ממש הם עם הפשט בכל הברכות וההודאות והתפילות ועסק התורה והמצוות. וכבר כתבנו שכל העליות והירידות ח"ו בלב האדם הכל הוא על ידי מעשה הארץ התחתונה בהתקרבותו אליה או בהתרחקו ממנה ולזה אמר, והנה מלאכי אלהים. כי מלאך נודע שמספרו יחוד השמות הוי"ה ואדנ"י ברוך הוא. ויו"ד ממלאכי ירמוז על שם אהי"ה ברוך הוא כי יו"ד עם הכולל מספרו אהי"ה. ואלהי"ם, הרי ארבעה שמותיו ברוך הוא הכוללים כל הבריאה אהי"ה אלהי"ם הוי"ה ואדנ"י. וכל כללות יחודי השמות בכל העולמות נרמז בהם בשלושה יחודיהם שהם הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהי"ם, הוי"ה ואדנ"י, שמספרם נ"ר. כי אור נרם מאיר ומופיע לכל העולמות והם מספר הנה מלאכי אלהים עם התיבות (כי הו' של והנה הוא הטפל אל התיבה ולא משורשם ואם תחשוב גם הו' תצרף שלושה כוללים משלושה היחודים והכל אחד) רומז אל היחוד הנפלא הלז. וגם מלאכי אלהים פירוש השליחות להמתיק דיני אלהים ולכללן בחסדים וכל אלה עולים ויורדים בו פירוש במעשה הארץ הנזכר להטות לבבו להתרחק מתאות גשמיותה לגרום על ידי זה כל בחינת היחודים וכל בחינת מיתוק הדינים או ח"ו להיפוך.

1866

1867עוד אומר דבר ברמז הסולם הזה והכל בבחינת הארץ האמור, והוא על פי מה שביארנו במקום אחר באריכות בבחינת אחור וקדם וגו' ולכאורה היה לו להקדים בחינת הקדם לאחור ולומר קדם ואחור וגו' כי הלא הקדם קודם ואכן רמז על בחינת בעלי התשובה ששבחוהו חז"ל ואמרו (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. וכפליים לתושיה מבואר בזוה"ק (חלק א', קנ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דבשעתא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוי לצדיקים גמורים בכמה שנין וכו', ולכאורה אינו מובן בחינה זו כי למה יגרע הצדיק שעבד את ה' כל ימיו ושיבר עצמותיו על ה' מעודו ומיעט כחו ותאותו זה כמה וכמה שנים אין מספר, מזה שעבר עליו כל ימיו בתאוות עולם הזה באכילה ושתיה ושארי תאוות ומכל שכן בעבירות רעות רחמנא ליצלן, ואחר כך הוא עושה מה שהצדיק עושה. ואם מחמת שפירש מאיסורא הלא הצדיק מפריש עצמו מאיסורא בכל יום תמיד יומם ולילה ועובדו בכל כוחו ולמה יגרע מצדיק עינו.

1867

1868ואכן עיקר הדבר ההוא הוא כי הנה כל העבודה לה' הכל תלוי בלב האדם לפי ערך רוב אהבתו לה' ומסירת נפשו וכחו וביטול תאותו ודביקותו והתקשרותו לה' אל אחד בדיבוק עצום כפי מה שהוא, והנה הבעל תשובה אם הוא בעל תשובה האמיתי מאהבת קונו לא מיראת שום בחינת העונש עונש גופו או עונש נשמתו רק בזוכרו ממה שעבר עליו כל הימים מעודו בהתרחקותו מאור פני ה' ואשר מרד במלך גדול ונורא כזה מלך מלכי המלכים עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות אשר בידו נפש כל חי וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא ולגדולתו אין שיעור ואין חקר עד אין קץ ותכלית הוא טהור ומשרתיו טהורים קדושים עושים רצונו, והאדם כלב נבזה סרוח חוטא מנוול כלי ריק וחסר פתי סכל עומד לפני תמים דעות ברוך הוא ומורד בו ועושה שלא כרצונו והולך מאתו ומתלבש נפשו וגופו בקליפות וחיצונים כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר"א אמר קשורה בו ככלב וכו' ובזוכרו פגמים הנעשים על ידו בשמותיו ברוך הוא הנכבד והנורא ואיך נרגן מפריד אלוף, ואותיות השם נפרדין ונאחז ח"ו בהן הרע אותיות ערוה רע ו"ה, שו"ה שבשם ח"ו נאחז ברע, ואיך שעל ידו מתמעט כל בחינת האורות והשפעות מכל העולמות כענין שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וכל העולמות בוכין ומתאבלין עליו לאמר ראו מה גרם לנו מעשה האיש הזה ותחבולותיו ורוע מעלליו. אלה וכאלה כאשר משים על לבו ויאחזנו רעדה ופחד ובהלה וכל עצמותיו נרתתין ונפחדין ואינו יודע כלל מה לעשות עם עצמו אם להשרף באש או להסקל באבנים וכדומה ואז הולך ובורח בכל מצוי דם נפשו וכוחו, עד קצה האחרון להדבק בחי וקיים ברוך הוא ואינו מרגיש כלל משום בחינת הגוף ותאותיו ולא יעצרנו גשם שלג קור וחום לא אשה ובנים וממון, והולך בכל כוחו לעבוד לבוראו ויעברו עליו כמה ימים בלתי אכילה ושתיה לא מחמת כבישת התאוות שרוצה לאכול ואינו אוכל כי אם שאינו בא במוחו ולבבו כלל מענין אכילה ושתיה כי לבבו בוער ומתלהב ושורף באש להבה אוכלה סביב לשוב אל ה' אלהיו ולעשות רצונו, וכל מיני הסיגופים והיסורים שעושה לו כולם אינם בכיבוש התאוות כי אם שאינו מרגישם מרוב האהבה עזה שבוער בו לה' אלהיו להדבק בו אחרי הפרדו מאתו והולך ומתעלה בכל יום ויום יותר ויותר ונשכח מאתו כל עניניו ועסקיו עסקי עולם הזה ונשאר מדובק ומצומד ונקשר בצמיד פתיל לבוראו עד אשר לא יוכלו כל בחינת החיצונים והרע להתקרב אליו (ואפשר זה רמזה התורה בצמיד פתיל כי הגוף הנגוף הוא כלי חרס שנברא מן האדמה וכשיש צמיד פתיל עליו שמדובק לקונו באהבה גמורה ונכנע תחת רשותו בכל אבריו וגידיו הרי טהור הוא והטומאה לא יכולה להתקרב אליו כלל מה שאין כן כלי פתוח שאין צמיד פתיל עליו שלא נכנס תחת רשות היחיד יחידו של עולם והוא פתוח לרשות הרבים מקום הקליפות בחינת עלמא דפירודא לא אחד, הרי מוכן הוא להטמא מכל בחינת החיצונים). והנה בחינה זו אי אפשר כלל להיות בצדיק דמעיקרא כי מעולם לא יכאב לבבו כל כך בכדי לברוח כל כך מעולם הזה להדבק בבוראו, והוא מובן.

1868

1869ועל כן בזה גדלה מעלת בעלי תשובה מצדיקים גמורים על היחוד השלם באמת לאמיתו שהם מתיחדים עם ה' אלהיהם בדיבוק עצום באהבה עזה ונפלאה כיקד יקוד אש, ואפשר לזה ירמוז הכתוב ואמר (ריש פרשת צו) זאת תורת העולה וגו' כי הבעל תשובה יקרא עולה כי עולה הוא לה' אחרי התרחקו וזאת הוא תורתו היא העולה על המזבח כל הלילה עד הבוקר וגו', כי נודע אשר הלילה היא תגבורת הדינים ובו תרמוש כל חיתו יער וממילא יכבה קצת האהבה והקדושה באדם בלילה מערך היום אבל הבעל תשובה לגודל הבערת אשו הוא עולה על המזבח להתקרב לה' גם כל הלילה עד הבוקר כי הוא מעלה עמו כל בחינת החושך כאשר נכתוב למטה והכל מפני שאש המזבח תוקד בו שהוא בוער באש להבה לה' ככל הנאמר.

1869

1870ואולם תדע כי בחינה זו אינה דוקא בבעל תשובה שעבר על כל עבירות שבתורה מניאוף ורציחה וגזילה וכדומה. כי גם כאשר יחשוב האדם עם נפשו בביטול מצוות קלות ועבירות שאדם דש בעקביו ובפרט עתה בעוונותינו הרבים שנתרבה עוון השנאה ונקימה ונטירה ולשון הרע ורכילות וליצנות ומחלוקת ואהבת הכבוד והשררה והממשלה כל אחד לפי מה שהוא וכאלה רבות אין מספר. וחוץ מכל אלו אם האדם נתרחק רגע אחת מבוראו שלא עובדו אז בלבב שלם וחשב מחשבה קלה לצורכו שלא באמת לעבודת קונו הרי מיד ח"ו שורה עליו הסטרא אחרא כי הוא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו לה' כמו שכתבנו במקום אחר. וכשיזכור האדם בכל אשר כתבנו למעלה ויתמרמר במר נפשו על התרחקותו מאור פני בוראו שהוא חייו ממש ולזה נברא לעבוד את קונו וכשהוא מתרחק מאתו על רגע כמימרא יוכנע ח"ו תחת רשות הסטרא אחרא מה הוא ומה ימי חייו ועל ידי זה הוא שב ומתחרט באהבה עצומה ככל הנזכר, הרי הוא זוכה לבחינת הבעל תשובה בשלימות והוא בחינת אחור וקדם. כי הרגע שאדם מתרחק מקונו אז נקרא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור, וכשהוא בורח מהאחור ועולה לקדם קדמתה על השלימות הלז הרי נתעלה האחור הלז גם כן למעלה כי על ידו הוא בא לבחינת קדם והוא גדול מהצדיק הגמור שהוא מעודו בחינת קדם, ועל כן אמר אחור קודם להראות כי בחינה זו עולה יותר למעלה מקדם מעולם וכמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) לרחוק ברישא והדר לקרוב.

1870

1871ונודע שגם השמחה שלמעלה הוא ביותר ויותר בבחינת אחור וקדם, מהקדם בעצמו כדמיון האב שבא לו בנו מארץ מרחק בהיותו שם בשביה ולרוב אהבת הבן אל אביו מסר נפשו ונשמתו וברח מבית השביה ובא אל אביו אז בעת בואו אין לשער גודל האהבה והשמחה ותענוג העצום שיש לאב ואם עם בניהם בחיבוק ונישוק באתדבקות רוחא ברוחא מה שאין זה בבן החביב אשר יושב תמיד עמו אף שאהבת שניהם שוה בעיניו אין מראה בשום פעם אהבה כזו לזה, ואמיתת הענין הוא הכל עבור הנזכר כי גם אהבת הבן הבא מארץ מרחק הוא הרבה הרבה חזק ועז מבן היושב תמיד אצל אביו וכאהבת הבן אליו כן אהבת האב אל הבן וכאמור. והארכנו בדברים האלה במקום אחר כי ח"ו ח"ו שיאמר האדם אעשה כן בכוון להתרחק כדי להתקרב ביותר כי זו בכלל אחטא ואשוב שאמרו חז"ל (יומא פ"ז.) אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכנודע טעם אמיתי לזה בשם הבעל שם טוב שכאשר האדם מתרחק במזיד עבור ההתקרבות שאחר כך אי אפשר לו ליקרב אחר כך. ונחזור לענין בבחינת אחור וקדם האמור, והנה כל בחינת האחור הכל הוא עבור בחינת דברי הארציות שהאדם נמשך אחרי חמדת הארץ ועל ידי כן מתרחק מבוראו, ובפרט שהאדם מוכרח לדרוך בה להתקיים ולהחיות גופו ועל ידי זה לפעמים נשכח מאתו אהבת ויראת הבורא ועוסק בהם קצת להנאתו ונעשה בבחינת אחור. והנה יעקב אבינו ע"ה בצאתו מבאר שבע נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"א), שנטמן י"ד שנה בבית עבר ועסק בתורה יומם ולילה ולא שכב כלל באותן הימים ואחר כך כשיצא לחרן והלך בדרך קצת והדרך ממעט שלושה דברים ואחד מהם שממעט את השם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א), כלומר שאי אפשר לעבוד את שמו יתברך כאשר בביתו וגם כי שכב שם שהוא בחינה מבחינת עולם הזה מה שלא שכב עד הנה י"ד שנים, ועל כן היה יעקב אבינו מצטער צער גדול על בחינת אחור הלז שנתרחק קצת מבוראו ואיך יתקן הרגע זו העברה, וביותר חרה לו על עיקר הליכתו מעתה לחרן להיות שם בבית לבן ובודאי לא יוכל לעובדו יתברך כאשר בי"ד שנים הללו שבכולן עסק בתורה, ובבית לבן יהיה לו שומר הצאן ויכאב לבבו מאוד על זה ולזה הראה לו בחינת הסולם הנזכר הנעשה מדבר ארציות ובו עולים ויורדים והוא בחינת והחיות רצוא ושוב כי גם הצדיק הגדול מוכרח ליפול לפעמים ממדריגתו והחיות הקודש שלו ואז נעשה בבחינת אחור קצת והוא לו לטובתו להיות נעשה אחר כך בבחינת אחור וקדם ועל כן בו עולים ויורדים והירידה הוא צורך עלייה להתעלות אחר כך מעלה מעלה. ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ מה שאתה מוכרח עתה ללכת לחרן כי טובתך הוא להתעלות על ידי זה. וגם עולים גופא מרמז על העלייה שאחר הירידה כי אם לא היה בירידה לא היה נקרא עולה שעולה למעלה ממה שהיה מקודם כי השב למעלתו שהיה בו לא נקרא עולה כי אם בא למקומו והיה לו לומר יוצאים ובאים, ואכן שהראה לו איך שעל ידי בחינת אחור נתעלים למעלה ממה שהיו קודם וזה אומרו מלאכי אלהים עולים וגם יורדים בו בשביל עלייה זו.

1871

1872והנה ה' נצב וגו' ויאמר וגו'. צריך לדעת על מה זה צמצם הקב"ה כביכול את עצמו להיות עומד על הסולם אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ולמה לא נראה אליו בחלום בלתי עומד על הסולם ולומר לו אני ה' וגו'. ואכן הכל סובב על מה שבארנו למעלה שהסולם הוא הרומז על היחוד השלם במאורות עליונות והוא יחוד ד' אותיות שמו יתברך ולזה אמר כאן והנה ה' נצב עליו כלומר בחינת הוי"ה הזה המורה על יחוד האמיתי השלם הוא נצב עליו על יעקב כי הוא בכח מעשיו הקדושים בעוסקו בתורה בי"ד שנים בבית עבר ופרישות דרך ארץ שפעל בהם גרם לבחינת היחוד האמת בשורשו והנה ה' הוי"ה בשלימות נצב על ידו ושמו שלם וכסאו שלם ברוך הוא. ונודע כי יעקב היה תיקון אדם הראשון וממילא כאשר הוא תיקן חטא אדם הראשון ודאי שנעשה היחוד בשלימות כמו קודם החטא.

1872

1873ואכן הנה נודע אומרם ז"ל במשנה (אבות ג', י"ח) חביבין ישראל שנקראו בנים וכו' חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים וכו' שנאמר (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' וגו', שזה הוא חיבה יתירה במה שהודיע להם שהם בניו כי אם קראם בניו בלתי ידיעתם גם זה הוא חיבה גדולה ואך בזה שמודיע להם שנקראו בנים אליו הוא חיבה יתירה שמראה בזה שרוצה להוסיף להם חיבה על חיבה ותענוג על תענוג כי הלא כבר קראם בנים שלא בפניהם כאמור (שמות ד', כ"ד) בני בכורי ישראל, ולא הניח דעתו כביכול עד שקראם בנים בפניהם בנים אתם וגו', וכן כאן תחילה אמר והנה ה' נצב וגו' כנאמר שכל היחוד הזה הנרמז במראות הסולם הכל נצב עליו שהוא גרם כל בחינת היחוד הזה ולא הספיק בזה לבד, רק חיבה יתירה נודעת לו והודיע לו במאמר פיהו יתברך ויאמר אני ה' אלהי אברהם וגו' (ועיין בזוה"ק שזה מורה על האחדות השלם האמיתי) ואמר ליה בפירוש כי על ידך אני ה' הוי"ה השלם בזיווג ד' אותיות שם המיוחד כי תיקנת חטא אדם ונעשית כשופריה דאדם הראשון קודם חטאו וממילא נכלל בזה כל מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"ב) סולם זה סיני וכו' סולם זה הכבש וכו' כי הראה לו כל בחינת היחודים הכללים שעל ידיהם מתחבר הארץ לשמים וישמחו השמים ותגל הארץ בהיות היחוד האמיתי וזה על ידי קבלת התורה כי אז עליונים ששו ותחתונים עלזו, וגם הקרבנות הם קישור ויחוד כל העולמות והכל נצב עליו כי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה לקשר הארץ לשמים העליונים ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל כי הוא הנקרא כל ישראל בכלל הכולל הכל וכוללם יחד, והכל על ידי הארץ הזאת אשר אתה שוכב עליה כי זה שער השמים לקשר התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים כאמור.

1873

1874גם לפי פירוש חז"ל (שם ס"ט, ג') בכתוב הזה והנה ה' נצב עליו וגו' שהיה נצב עליו לשומרו נכונים הדברים שאמרנו בזה כי חוץ מה שה' עמד עליו לשומרו שהוא חיבה גדולה, עוד חיבה יתירה נודעת לו אשר ויאמר אני ה' שהודיע לו כי אני ה' בעצמי אני ולא מלאך וכו' רק אני ה' עומד עליך לשמרך מכל רע.

1874

1875אלהי אברהם אביך. הרב האלשיך ז"ל פירש בזה במה שקרא לאברהם אביו ולא ליצחק עיין שם, ולפי דרכינו הנזכר נוכל לפרש שאביך קאי על ה' האמור כלומר אני ה' אלהי אברהם אביך פירוש אני ה' אביך ואתה בני וכמאמר הכתוב (דברים ל"ב, ו') הוא אביך קנך וגו' והכל עבור החיבה היתירה הנודעת לו כנאמר.

1875

1876ואלהי יצחק וגו'. הנה לא מצינו בכל מקום שיזכיר הקב"ה שמו בתוספת ו' ואלהי כי אם על יעקב כמו בתחילת פרשת וארא וכדומה וכן אנו אומרים בתפילתנו ועיין בזוה"ק (חלק ב', כ"ג.) הטעם לזה כי הו' הוא רק בחינת יעקב וכאן שאמר על יצחק ואלהי נראה שקאי על למעלה ומוסיף על ענין ראשון לומר כי אף שאלהי אברהם אנכי המורה על בחינת הטוב והחסד האמיתי מכל מקום ואלהי יצחק שאני כלול גם מבחינת הדין כי זה הוא בחינת השלם האמיתי להיות נכלל מכל הבחינות וכמו שאיתא בזוה"ק (ואפשר הו' של ואלהי מרמז על יעקב דרגא דו' והוא בחינת הרחמים הכלול מחסד ודין, ובזה רמז גם יעקב והכל מורה על האמור והבן) והראה לו כי אף שעמו החסד והרבה עמו פדות בכל הטובות מכל מקום אינו נמנע מלהשגיח על עולמו גם בדין בכדי להיות שלים בכולא והכל לטובה ולברכה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ו, א') בפסוק (תהלים ל"ו, ז') משפטיך תהום רבה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים בעולם הזה במשפט הגדול על חוט השערה בכדי שיהיה שכרם שלם לעולם הבא, ולזה אמר אלהי אברהם בחינת הטוב והחסד ועל ידי זה אני מוכרח להיות ואלהי יצחק גם כן להנהיג העולם בדין במשפט בכדי שיהיה להם הטוב האמיתי שזה נקרא טוב מאוד, טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת הרע (עיין שם פרשה ט', ח') כי הטוב לבד נקרא טוב סתם, וזה נקרא טוב מאוד כי היסורין הם לטובה גדולה מאוד מאוד כאשר הארכנו בזה במקום אחר בכמה בחינות שיש במדת היסורין וכולם הם על צד החסד והטוב האמיתי והוא בחינת הצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה (שם ס"ו, ד') כי הטובה שאחרי היסורין היא טובה השלימה שבשלימות וטובה למאוד ועל כן אמר הכתוב (עמוס ה', ב') נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ואמרו חז"ל (ברכות ד':) נפלה, ולא תוסיף ליפול עוד, קום בתולת ישראל. כלומר כשישראל יפלו בתכלית הנפילה שאין נפילה עוד אחריה אז קום בתולת ישראל כי מוכרחין להיות בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה ועל כן אמרו ז"ל (מגילה ט"ז.) כשישראל נופלין, נופלין עד לארץ וכשהם עולים, עולים עד לרקיע כי אחרי הנפילה אז העלייה הוא בלתי שיעור ופורחים ועולים עד למעלה מכיפת השמים כמאמרם ז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה התחתונה מיד הם עולים כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו אז קומה עזרתה לנו ופדנו (תהלים מ"ד, כ"ו), והכל כי משפטיך תהום רבה שהקב"ה מדקדק עמם לשלם על כל מה שבידם מפעולות הרע בכדי שאחר כך יגביה אותם עד שמי שמיא ולזה אמר לו כאן כי הנה ודאי זה אני מבטיחך אשר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. אך באופן אשר,

1876

1877והיה זרעך כעפר הארץ. כשקודם יהיה זרעך כעפר הארץ כי כשהם נופלים נופלים עד לעפר וכשיהיו בתכלית הנפילה שלא יהיה מקום לנפילה יותר כי כבר מטה עד לעפר (ואפשר זהו סוד המבואר בזוהר עד דמטי רגלין ברגלין שאין עוד נפילה יותר והבן) ואז יאמר הקב"ה התנערי מעפר קומי ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה וגו', והוא בחינת הגאולה השלימה העתידה להיות במהרה בימינו, ועל כן אמרו חז"ל (דברים רבה א', כ') שהגאולה יהיה בזכות יעקב כמאמר הכתוב (עובדיה א', י"ח) בית יעקב וגו' כי הגאולה צריך להיות בבחינת הרחמים הכלול מחסד ודין כי בבחינת החסד לבד לא יהיו נגאלין אחרי שאין שם נפילה תחילה ובבחינת הדין לבד ודאי שקשה הגאולה ורק בזכות יעקב כלול מחסד ודין ותחילתן יסורין וסופן שלוה, ועל כן אברהם קראו הר וכו' עד יעקב קראו בית כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) כי אברהם לא ראה הגאולה בבחינתו וקראו הר וגם יצחק כמו כן עד יעקב שהוא בחינת הגאולה קראו בית שהוא בית המלאה לה כל טוב וברכה, והכל בבחינת התנערי מעפר וכמו שאיתא בזוה"ק (חלק ג', ו'.) במשל המטרוניתא דשכיבת לעפרא עד שנשבע לה המלך להקימה בעצמו ובכבודו וכו', ועל כן הראה זאת הקב"ה ליעקב דוקא ואמר ליה כי לפי שאלהי אברהם ויצחק אני וצריך לגמור הדין תחילה ואחר כך לְזַכּוֹת בריותי לתת להם שארית טוב בארץ לזה כשיהיה זרעך כעפר הארץ אז ופרצת ימה וקדמה וגו' וישמחו השמים ותגל הארץ כי הגדיל ה' לעשות בארץ להרים קרן דוד עבדו וישראל עמו. ולזה אמר לו,

1877

1878ונברכו בך וגו'. כי הרב האלשיך ז"ל כתב בפירוש הפסוק (תהלים קנ"ו, ב') אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה וגו', במשל אם אחד מגביה את העני ונותן לו מאה אדומים או יותר הנה ודאי לטובה גדולה הוא אצלו ונתגדל מאוד ממה שהיה אבל על כל פנים אין זו מול גדולת העשיר כי העשיר יש לו למאות ולאלפים, אך אם אחד מגביהו ונותן לו סך רב עד כי חדל לספור כי אין מספר, זה הוא גדולה אף נגד גדולת העשיר כי גם העשיר אם היה נגבה עד כזה היה אצלו לגדולה נפלאה וחשובה, וכן בישראל עם הנכרים כשישראל היו מתגדלין יותר ממה שהם עתה בעניות והיו שוין לגדולתם או פחות על כל פנים היה זה להם טובה גדולה כי הורמו מאשפה ואך ישראל עתידין להתגדל עד שיהיה לפלא גם בעיני האומות שמעולם לא ראו ולא היה להם גדולה כזאת ועל כן אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה שכל כך הגדיל ה' עמהם עד שאם הגדיל ה' לעשות עמנו כזה היינו שמחים אף שאנחנו גם עתה בגדולה רבה מכל מקום היינו שמחים בגדולה כזו שהיא גדולה נפלאה. ועל כן אחר שאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' וכאמור שיקומו מתכלית הנפילה ואז היה אפשר לומר כי לערך נפילתם יתגדלו ויהיה זה להם לטובה גדולה אבל לא בערך מי שעמד בגדולה כל ימיו ולזה אמר לו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך שהם יהיו מתברכין בך לומר מי יתן והגדיל ה' לעשות עמנו כל כך היינו שמחים כאמור. ולזה סמך לו,

1878

1879והנה אנכי עמך וגו'. כי הנה זאת תורת העני המדוכא או בעל יסורין אחרים, להשיב נפשו בזוכרו כי הנה ה' אתו כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) את דכא ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) אני את דכא שהקב"ה מרכין שכינתו ונאמר (תהלים צ"א, ט"ו) עמו אנכי בצרה, וכיון שהקב"ה אתו מה חסר לו הרי הכל אתו וזאת תהיה נחמתו בעניו כי הרי מי שהכל בידו הוא אתו ומה לו יותר בעולם הזה או בעולם הבא אם הוא זוכה להשראת שמו יתברך אצלו, הלא יצא לבו וכל מאמצי מצוי דם נפשו וכל כוחו באהבתו לה' אלהיו אשר עמו כידוע מפי ספרים וסופרים. ולזה אחר שאמר לו הקב"ה ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ כאמור שיפלו עד לעפר, ופן יפול לב יעקב בזוכרו בנפילת בניו ומטו עד עפר הארץ על כן פייסו ואמר ליה והנה אנכי עמך, עמו אנכי בצרה, אני את דכא. וזה יהיה ניחומם, ונחמתים ושמחתים בשעשוע בוראם.

1879

1880ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'. לכאורה אומרו בכל אשר תלך מיותר כי די ושמרתיך לבד, שמן הסתם בכל מקום הוא. ויבואר על דרך אומרם ז"ל (שמות רבה ט"ו, ה') משל לכהן שנאבד לו תרומה בבית הקברות אמר מוטב אטמא עצמי ואציל את תרומתי. ולזה אמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך כי אף אם תלך למקום טמא ומטומא שאין כבודי להיות שם כמו למצרים וכדומה מקום התורפה לא תאמר שאז אעזוב אותך ואת בניך לא כן כי אתך אני בכל אשר תלך כאומרו (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה, עמך דייקא, כי בלא זה לא הייתי יורד למקום טמא כזה רק עבורך בכדי להציל תרומתי עד אשר והשבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך וגו', פירוש שלא תפחד שאף שעתה אהיה עמך, מכל מקום אולי לפעמים אעזבך בשביל מקום שאין כבודי לבוא שם, לא כן כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שכשיהיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וגו'.

1880

1881וייקץ יעקב וגו' ויאמר אכן יש וגו'. מלת אכן לכאורה אינו מדויק כל כך והיה לו לומר ויאמר הנה יש וגו', ונראה שכיוון בזה לאמת דברי החלום כי לא כל החלומות מוחלטים בצדק ולפעמים החלומות שוא ידברו ואין דבריהם אמת ועל כן אמרו חז"ל (ילקוט נ"ך רמז קע"ה) אצל חלום שלמה בפסוק (מלכים-א ג', ט"ו) ויקץ שלמה והנה חלום, צפור מצפצף יודע מה מצפצף כו'. הרי אף שגם שם נגלה אליו ה' בחלום הלילה מכל מקום לא נתאמת אצלו אם הוא חלום אמת עד שראה בחוש כי אמת הדבר ולא עולתה בו. וגם כאן לפי שכאשר הקיץ יעקב ראה עליו יראה ופחד כמו שאמר להלן ויירא ויאמר וגו' ידע בזה בבירור כי חלומו ודאי צודק מה', ולזה אמר וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' וגו' פירוש אמת הדבר שראיתי בחלום שה' נצב עלי כי אני רואה בחוש כי יש ה' במקום הזה מהיראה אשר עלי. ועוד ראיה אמר לדבריו שדברי החלום ודאי אמת שהרי יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי ואמרו חז"ל (לשון רש"י כאן) שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, ודייקו זאת כי בלא זה לכאורה הוא מיותר כי מה נפקא מינה הוא אם היה יודע או לא, אלא ודאי שאם ידעתי לא ישנתי. ועל כן יעקב אבינו ע"ה בראותו גודל השראת הקדושה ואור ה' אשר במקום הזה עד שאם היה יודע לא היה ישן כאן אמר ולמה זה העלים ה' יתברך ממני הארת הקדושה הנפלאה הזאת ביום אתמול בעת התפילה תפילת ערבית שהתפללתי שם אם לא עבור ראיית הנבואה השלימה בחלום הלילה, כי לא היה ראוי אליו בהקיץ כנאמר. ומזה מוכח בבירור כי כל דברי החלום אמת שעל כן הסתיר הקב"ה זאת ממני בכדי שאשכב ואראה זאת בחלום ואם הייתי יודע לא ישנתי במקום קדוש כזה והכל סובב הולך על למעלה מה שאמר אכן יש ה' פירוש זה אמת אשר ודאי יש ה' והוא חלום ברור, ועוד ראיה, ממה שאנכי לא ידעתי כאמור.

1881

1882ולהבין כי לכאורה הא גופא קשיא הכי לא ידע יעקב קדושת הר המוריה מקודם מאביו ואבי אביו הרי חרד לבו להתפלל שם ואמר (סנהדרין צ"ה:) אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' והתפלל שם ומפני מה הניח עצמו לישון שם. ואמנם הכל סובב על מה שכתבנו בתחילת הפרשה כי יעקב אבינו היה סבור לפי שאין הר המוריה במקומו בירושלים כי נעקר ובא עד בית אל פקעה קצת קדושת המקום ואין קדושתו עליו כאשר במקומו, ולזה אמר כאן אכן יש ה' במקום הזה ונקוד הב' בפתח שהוא במקום ה' הידיעה כנודע למדקדקים. כלומר עתה אני יודע כי יש ה' במקום הזה דייקא הוא הר המוריה ואינו תלוי בקדושת ירושלים לומר כי דוקא במקומו השראת השכינה הוא כי אם המקום הזה הוא אשר בחר ה' לחלקו ולא תזוז השכינה ממנה בכל מקום שהוא, ואנכי לא ידעתי זאת מכבר כי הייתי סבור אשר לא תשכון הקדושה כל כך שלא במקומה. ולזה,

1882

1883ויירא ויאמר מה נורא וגו' אין זה וגו'. שלכאורה, זה "אין זה" מיותר והיה לו לומר והוא בית אלהים וגו' ועיין בדברי חז"ל (בראשית רבה כאן), ולדברינו יאמר אין זה כי אם בית אלהים וגו' כלומר הרי כאן אין כאן כי אם בית אלהים שהוא הר המוריה וזה שער השמים שבא לכאן מול בית קדשו אבל קדושת ירושלים אין כאן ואף על פי כן כך נורא ונורא הוא, שאין שיעור וקצב ליראתו, כי אם סתם מה נורא, שעומד תמיד לשאלה לשאול עליו מה נורא ומכל שכן בקדושת מקומו גם כן ירושלים והר הבית מה יגדל יראת המקום. ויותר יוצדק דברינו אלה לפי דברי חז"ל (בראשית רבה ס"ט, ז') וזה לשונו: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. מה נורא המקום הזה, זה בנוי. אין זה, הרי חרב וכו'. כי הלא נודע אשר בחינת המלכות נקראת אלהים ולא כן בחינת המקדש הרומז על התפארת כמו שמובא בפרדס. וגם מלת זה מרמז על התפארת בסוד הכתוב (שמות ט"ו, ב') זה אלי ואנוהו וכו'. ולזה אמר מה נורא המקום הזה כלומר מה יוכל להיות עוד נורא ונפחד מקום הזה שהוא בחינת בית המקדש במקומו הרומז על התפארת הלא אין זה כלומר הרי עתה שאין בחינה זה כאן כי אם בית אלהים בית המלכות הנקראת אלהים (כי השכינה לא זזה מכותל המערבי לעולם כמאמר חז"ל (שמות רבה ב', ב') ועל כן גם כשנעקר הר המוריה ובא לכאן באת השכינה עמו) וזה אומרם "אין זה" הרי חרב, כלומר בחורבנו שלא במקומו וחרב מיושביו ואף על פי כן כל כך גדלה הקדושה שבה, ומכל שכן וז"ה שהוא שער השמים כי התפארת נקרא שמים והוא בחינת בית המקדש ביושביה עליה במקומה מה נורא הקדושה שמה. והנה הוי"ו של וירא נקודה פתח לומר שקאי על למעלה כי תחילה עבור היראה אמר אכן יש ה' וגו', ועתה הוסיף לומר עבור היראה מה נורא וגו' וכאמור שאם כאן גדלה היראה מה יהיה עוד בבית המקדש במקומו והכל להראות לו כי הוא זכה לבחינת היחוד לחבר ארץ לשמים, בזה שער השמים וראשו מגיע השמימה השמים העליונים. וכן ממש באמת נעשה בשורשו בבחינת היחוד ועל כן נתקפל כל ארץ ישראל תחתיו להראות כי לקח הכל אתו עמו וחיברה אל תפארת ישראל והוריד אליה שפע אור מאימא עליונה הכל כדבר האמור למעלה.

1883

1884וישכם יעקב וגו' ויקח את האבן וגו' וישם אתה מצבה. כיוון דוקא לקחת את האבן אשר שם מראשותיו למצבה בכדי לפייסו על אשר זלזל בו מתחילה להניחו תחת מראשותיו כי תחילה ויקח מאבני המקום וגו', וכבר כתבנו בזה כי סבר לצד שאין הר המוריה כאן במקומו האמיתי בירושלים עיר הקודש לא גדלה הקדושה כל כך בו ולקח אבניה להשים מראשותיו לישן עליהם ועתה כאשר נתוודע לו חומר קדושתה גם כאן כנאמר, לקח את האבן וישם אותה מצבה לה' ויצק שמן משחת קודש על ראשה לפייסו על זלזול כבודו ולקיים (תהלים ק"ב, ט"ו) כי רצו עבדיך את אבניה וגו'.

1884

1885ולפי דרך האמת שכתבנו למעלה בפסוק ויקח מאבני המקום וגו' שיעקב קישט את הכלה בקישוטי אור החכמה שממנו בנינה בכדי שתהיה ראויה להיחוד השלם עיין שם. הנה יאמר כאן ויקח את האבן וגו' שלכאורה יקשה על אומרו וישם אותה לשון נקבה והיה לו לומר וישם אותו, ואמנם הכל רומז על בחינת ג"ן נעול שמספרו אב"ן שמתחילה שמה מראשותיו להאיר אליה מבחינת ראשית חכמה לתקן בנינה על ידו כי ה' בחכמה יסד ארץ כנאמר שם ועתה העלה אותה עד מקום התפארת לבחינת היחוד השלם עד חזה דזעיר אנפין וזה נקראת אצלה קימה לאקמא שכינתא מעפרא בסוד הכתוב (עמוס ט', י"א) ביום ההוא אקים את סוכת דוד וגו' כי התפארת הוא שמקים אותה ואומר לה התנערי מעפר קומי, וזה אומרו ויקח את האבן וגו' וישם אותה מצבה להיות נצבה כמו נד לאקמה מנפילתה ולזה וישם אותה דוקא בחינת הנוקבא להקימה ואחר כך ויצוק שמן על ראשה כי אף שכבר נעשית שלימה בבחינת הראש מאשר שמה תחילה מראשותיו מכל מקום האיר עליה השמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרן במוחין העליונים בבחינת לריח שמניך טובים להעלות את נרותיה שבעה ושמן הטהור יורק על ז' הנרות ומשם על שבעה קני המנורה שבעה ושבעה מוצקת והכל בשביל היחוד השלם להשפיע שפע רב וברכה וחיים מטובו לבריותיו (ועיין להלן בפסוק והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו') ועיין בזוה"ק (חלק א', ע"ב:) דהוית נפילה ואוקים לה והוא עד חזה דזעיר אנפין וכנזכר.

1885

1886וידר יעקב נדר וגו'. מפשט הכתוב לכאורה נראה שכל הנדר היה אם יהיה אלהים וגו' ושמרני וגו' אז והיה ה' לי לאלהים. וזה פלא הוא כי מי מישראל שיאמר כן אם יטיב לי אלהים אז אעבדנו ואם ח"ו לא וכו', והוא נודע לכל ישראל כי אף שצרה ויגון אמצא אף על פי כן ובשם ה' אקרא, ואין צריך לראיות. ועל כן פירש רש"י שזה קאי על למעלה והסיום הוא והאבן הזאת וכו' עיין בדבריו והוא קצת דוחק בפשט הכתוב.

1886

1887והנראה בזה כי חז"ל אמרו כאן (בראשית רבה ע', א') ללמד לדורות הבאים שיהיו נודרין בעת צרה וכו' ולהבין ענין הנדר בעת צרה נראה כי הנה בעת הצרה על האדם אז צריך האדם ליפחד מאוד מאוד ממדת דינו של הקב"ה כי הלא השטן מקטרג בשעת הסכנה, ואפשר זה רמז הכתוב (בראשית כ"ז, א') ויהי כי זקן יצחק ויקרא אל עשו וגו' כי זקן נקרא מושל כמאמר הכתוב (שם כ"ד, ב') זקן ביתו המושל וגו', ולזה כאשר זקן יצחק שמדת הדין מושל ח"ו באדם אז ויקרא לעשו הם מארי דדינא כי נתעוררים כולם ח"ו עבור בחינת הגבורה דקדושה ואז מצא לו השטן הוא עשו אבי אדום לפתוח פיו לקטרג על האדם. ואמנם הנה אמרו ז"ל אם יש דין למטה אין דין למעלה ועל כן כשנודר האדם אז ומקבל על עצמו מיני סגופים כמו התעניות או מניעת אכילתו במקצת בלי תעניות או להרבות בתורה ותפילה אף בחלישת גופו הנה הוא מקבל עליו דין בעצמו בשמחה ויורדין הגבורות והדינים מלמעלה אל שורש האדם הזה כי מיד שמקבל עליו בחינת הסגופים הרי הם כאילו עשאם כמאמר הכתוב (דניאל י', י"ב) כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו'. כי הקב"ה בוחן לבות הוא ומיד כשיודע שזה יקיים כל מה שמקבל עליו עתה, מעלה עליו כאילו כבר עשאם ויורדים כל בחינות הגבורות על ראשו למטה על הדבר הזה שקיבל עליו ונשאר למעלה רחמים גמורים חיים ושלום וחסדים טובים, ואז האיש ההוא יוושע מכל צרותיו ונמתקין כל הדינים מעליו כי אם יש דין למטה אין דין למעלה (ועין בדברי הגילאנטי בספרו קול בוכים בפירוש אומרם ז"ל (בראשית נ"ט.) הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול ותמצא קרוב לדברינו אלה). ואולי לזה אמר הכתוב (ירמיה ל', ז') ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע כלומר מן הצרה גופא באה לו הישועה במה שמקבל הצרה עליו מאהבת נפשו לעבודת ה' יותר ממה שעבד עד עתה, ואז נקרא ואברהם זקן שמדת החסד מושל בעולם ובל יוחן עשו וכת דיליה לקטרג על האדם.

1887

1888ועוד נראה טעם לנדר בעת צרה כי הנה שורש הנדר הוא בחינת האהבה הגמורה השלימה לה' שמקבל עליו מיני סגופים ויסורים בשביל העבודה אליו יתברך והוא שורש הגבורות, כי לשם זה מתעוררין הגבורות ובאין לעולם להיות הבריות באין לידי אהבה הנפלאה הזאת שיפקיר כל גופו בשביל האהבה ולאהבה אותו בכל נפשו ובכל מאודו אפילו הוא נוטל את נפשך ומאודך זה ממונו של אדם (ועל כן בחינת מדת הבינה הידוע שהוא רחמים פשוטים ומניה דינין מתערין, שלכאורה אין להבין איך שמרחמים פשוטים יתערון דינים, ואמנם כי שם הוא בחינת האהבה השלימה האהבה רבה לה' ועל כן מניה דינין מתערין כי צריך להיות האהבה בקבלת כל מיני דינין על נפשו לאהבתו ועל כל זה הוא רחמים פשוטים כי אין טובה לאדם יותר מזו אם אדם מקיים זאת ועל ידי זה בא לג' דברים שניתנו על ידי יסורין תורה וארץ ישראל ועולם הבא (ברכות ה'.), כי כל אלה הם במדה הזו כידוע לכל חכמי לב) ועל כן בהתעורר האדם על עצמו בחינה זו לאהוב את ה' גם בקבלת היסורין ונודר בעת צרה, אז יומשך על בחינת מדת הדין שלמטה כח והמשכה מעצם השורש של הגבורות במקום שמניה דינין מתערין, וזה הוא שורש כל הדינין במה שמקבל האדם על עצמו יסורין בשביל אהבת ה' אלהיו כי לשם זה נבראו וניתנו בעולם ואין הדינין נמתקין אלא בשורשן, ובשורשן רחמים פשוטים הם כאשר אמרנו שלא ניתנו כי אם לטובה ולברכה שיבוא האדם לאהבה שיוכפל לו שכרו על ידי זה עד אין שיעור וערך, והן הן הנקראין יסורין של אהבה כלומר שמקבל עליו יסורין בשביל גודל האהבה לה'. ועל כן אמרו ז"ל (שם) אם מקבלן באהבה מה שכרו, (ישעיה נ"ג, י') יראה זרע יאריך ימים וגו'. כי נמתקין אליו כל בחינות הגבורות להיות לו לחסדים ולטובות וברכות.

1888

1889ולזה אמר הכתוב כאן וידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו' עד והיה ה' לי לאלהים פירוש אף כשאהיה בטובת האל וחסדיו מבחינת שם הוי"ה ברוך הוא אף על פי כן והיה ה' לי לאלהים שאני אעבוד אותו בבחינת הדין במיני סגופים ותעניות בכדי להוריד הדין עליו למטה ולהמתיק הדין למעלה בשורשו. וגם לעורר בזה שורש הדינים למעלה שלא ניתנו כי אם בשביל זה שיאהב האדם את ה' בכל נפשו ובזה ממילא יומתקו כל הדינים ויהיה אלהים עמדו בכל הדרך לשמור אותו מכל צרה וצוקה ולתת לו לחם לאכול ובגד ללבוש כי כל הדינים יתהפכו אליו לטובה ולברכה. ואפשר לזה כיוון בזוה"ק שביאר בפסוק הזה והיה ה' לי לאלהים אפילו רחמי אשוי לקבלי לדינא בגין דאפלח קמיה תדיר וכו', כי זה העובד את ה' בטובה לבד אין עבודתו שלימה ותדיר, כי אם ידחק ליה שעתא ירפה ידיו מהעבודה. אבל המקבל עליו העבודה במיני יסורים וסגופים בכל נפשו הרי העבודה שלימה ותדיר תמיד וזה אפילו רחמי אשוי לקבלי לדינא כלומר אפילו כשאהיה בטובה לא אמלא בדשן נפשי לעובדו בטובה כי אם אשוי לקבלי לדינא לנהוג במניעות אכילה ושתיה ופרישות דרך ארץ כמו מי שהוא ח"ו בבחינת הדין שאין לו מה לאכול והכל בגין דאפלח קמיה תדיר בין בטיבו בין בעאקו שלא יהיה לי מניעה משום דבר, ולזה פצו שפתיו ודיבר פיו בצר לו להיות נשבע לה' נדר לאביר יעקב ואמר בתחילה אם יהיה אלהים עמדי כלומר כי על ידי הנדר שאני מוכן לעשות יהיה בעיניו כאילו כבר נעשה ועל ידי זה יהיה אלהים בחינת הדין עמדי למטה ויומתק למעלה ולא יהיה שם כי אם בחינת החסדים והמתקת הדינים.

1889

1890או אם יהיה אלהים עמדי. כי על ידי שאעבוד אותו בבחינת הדין לקבל עלי סגופים ויסורי הגוף יומתק הדין בשורשו למעלה ויהיה אלהים עמדי לעזרני בכל הטובות וישועות ושמרני בדרך כידוע שבחינת הדין הוא המוכן לשמור את ישראל מכל אויביהם, כי הוא הלוחם בשונאי ישראל הבאים עליהם כעין שמירת שרה מפרעה ואבימלך שהיה על ידי הדין שלקה בהם וכדומה. והכל הוא כשהדין נמתק למעלה אז הוא מוכן לחול על ראש שונאי ישראל בכדי לשמור את ישראל מכל צריהם וכמו שאיתא בזוה"ק השתא דינא איצטריכנא לנטרא לי.

1890

1891אשר אנכי הולך. לכאורה זה מיותר והיה די באומרו בדרך הזה. ויבואר על דרך אומרם ז"ל (סוכה נ"ב:) בתחילה קראו הולך ואחר כך אורח וכו'. הרי שהולך מורה יותר על בחינת ביאה באקראי בעלמא מעובר אורח כי הולך הוא שהולך תיכף מזה, ולזה אמר בדרך הזה אשר אנכי הולך כי בהליכה עתה אל חוץ לארץ איני נקרא אפילו אורח כי אם הולך שדעתי רק ללכת ולשוב תיכף אל ארץ מולדתי וזה להקל מעליו שמירתו יתברך לומר כי הנדר הוא אף שישמרני בדרך הקל הזה לא השמירה בקביעות או כעובר אורח על כל פנים.

1891

1892ונתן לי לחם וגו'. חז"ל פירשו בזה כמה פירושים, ונראה עוד כי הנה בארץ עממים נאמר (יחזקאל ד', י"ג) לחמם טמא בגוים וגו' ומזה היה יעקב אבינו מתיירא מאוד שלא יטמא ח"ו בגיעולי גוים, וביקש מה' שהוא יזמין לו לחם לאכול לחם שהוא ראוי לאכול שיהיה על טהרת הקודש כי ההזמנה מה' ודאי שיהיה בקדושה וטהרה וגמירי (סנהדרין נ"ט:) דאין דבר טמא יורד משמים.

1892

1893או יאמר ונתן לי וגו'. כי הנה בפירות ארץ ישראל נאמר (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו', הרי שהותרה השביעה בהם כי אף אם יושבע האדם מהם יוכל לברך את ה' אלהיו על ידי האכילה הראויה כי קודש הם וגדילים בקודש, מה שאין כן פירות שאר הארצות אף שהותרה האכילה בהם אבל לא לשבוע כי השביעה מביא את האדם לכל עוון ולכל חטאת כאומרו (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה וגו', ונאמר (שם ח', י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו', ולזה אמר הכתוב הנזכר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו' כלומר כיון שלחמם לחם טמא בגוים הוא על כן רק יאכלו בני ישראל ולא ישבעו מאתם שלא להתמשך אבתרייהו אחרי תאות הלב הגסים, ואין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבני נשא אלא מגו אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק (חלק ב', קנ"ד:), ולזה אמר כי עתה שאני הולך לחוץ לארץ איני רוצה כי אם לחם לאכול לבד להחיות נפשי ולא לשבוע וגם בגד ללבוש כי גם הבגד איני רוצה כי אם ההכרח לצורך הלבישה להתכסות בהם ולא יותר כי אמר אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי כמאמר חז"ל (עיין ילקוט רמז קל"ג) והכל עבור ענפי הקדושה שלא ימצא בנכסי חוץ לארץ כמו בארץ ישראל.

1893

1894או יאמר לחם לאכול. כי אמרו חז"ל (מנחות ק"ג:) בפסוק (דברים כ"ח, ס"ו) והיו חייך תלוים וגו' זה הקונה מן הפלטר וכו' כי הצריך לקנות בכל יום ויום ואין לו על כל פנים לקנות על שנה או על חודש חייו תלוים מנגד אולי לא ימצא לקנות כפעם בפעם או יהיה נפיחי כפן מדלית איסר, אך הבוטח בה' בכל לבו בהיותו יודע ונקבע בלבו באמיתיות גמור באמונה שלימה כי ודאי הוא הנותן לחם לכל בשר והוא יזמין לו בכל עת הצטרכותו מה שיצטרך בלתי ספק, זה יכול אפילו לקנות מן הפלטר כי לא ירעיב ה' נפש צדיק כי צדיק באמונתו יחיה במה שהוא מאמין בה' שודאי יזמין לו פרנסתו תמיד בזה יחיה תמיד ולא יחסר לו לעולם. וזה שאמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו' פירוש שיהיה תמיד עמדי ונתן לי לחם לאכול שיתן לי הלחם בעת אשר אצטרך לאכול ובגד ללבוש בעת שאצטרך, ולא אצטרך להכין לי על השנה כולה כי הוא יהיה תמיד עמדי להכין לי בעת הצטרכותי ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ג, א') ה' רועי לא אחסר, כשה' רועי שאני יודע ובוטח שהוא הרועה אותי אז לא אחסר לעולם ולא אצטרך להכין מיום למחרתו לצד אולי לא אמצא לקנות כי כלום חסר מבית המלך ותמיד יזמין לי כל הצטרכותי.

1894

1895ושבתי בשלום וגו'. נראה שזה קאי על למטה וזה אינו מענין התנאי והבקשה שישוב בשלום כי לזה הוה ליה למימר ואשוב בשלום וגו', ואמר ושבתי לומר אם יהיה כל אלה אשר זכרתי אז כאשר ושבתי בשלום אל בית אבי והיה וגו' וזה הוא הנדר שקיבל על עצמו לעבוד את ה' במיני יסורים וסגופים כאמור בדברינו בבחינת נודרין בעת צרה, ואך כל זמן היותו בחוץ לארץ הרי הוא עדיין בצרה ולא שייך עדיין קיום הנדר, כי הנדר אינו רק כשיעבור ויושיע לו ה' מצרתו אז יקיים נדרו ועל כן זאת השיב על לבו כי כאשר ישוב בשלום יעשה את הדבר הזה והיה ה' וגו' כנאמר. ואפשר לזה יאמר הכתוב להלן וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' שישב עצמו בפחד יצחק אביו בחינת הדין (כי מגורי לשון אימה ופחד הוא כמו מגור מסביב) וקיבל עליו יסורין לקיים נדרו, ועל כן תיכף אלה תולדות יעקב יוסף וגו' שכן עשה לו הקב"ה כאשר חשב והביא עליו צער אבידת יוסף כ"ב שנה לקיים אשר נדרתי אשלם.

1895

1896ואמר והיה ה' לי לאלהים. כי נודע המבואר בתיקוני זוהר (תיקון ל"ג) אית יראה ואית יראה כו' והנה יראה הפחותה יראת העונש נקראת יראת אלהים כי הוא ירא מפחד דיני אלהים שלא יגיענו עונש בעולם הזה או בעולם הבא, אבל יראה הטהורה הברורה יראת הרוממות נקראת יראת ה' שהוא היראה משם הוי"ה ברוך הוא המהוה את כל ובידו לשדד הכל וכל דארי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ולזה אמר יעקב והיה ה' לי לאלהים שהיראה והפחד השייך למדת אלהים יהיה לי ה' בזה שאקח לי היראת האמת יראת ה' טהורה, והיראה הזו היא מבטלת כל בחינת הדינין והעונשים כי כל בחינת הדין לא נברא רק לירא מפניו וכשהאדם ירא בלא זה מעצמות היראה האמיתית כל הדינין בטלין ומבוטלין ולא נעשים רק לשמור את ישראל מכל צער ונזק כנאמר. ואפשר שגם לזה כיוון בזוה"ק הנזכר אפילו רחמי אשוי לקבלי לדינא כלומר בחינת שם הרחמים אשוי לקבלי לדינא להיותי ירא מפניו כמו משם הדין וזה בגין דאפלח קמיה תדיר, כי הירא רק מפחד הדין הנה אם מרגיש בנפשו שאין לו שום חטא ועוון אין לו לירא מפחד הדין כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אבל מי שירא את פני ה' לרוב גדולתו הרי פחדו ויראתו עליו תמיד לא יחשה מלהזכיר את ה' ובזה יתקן במה שעתה מדת הדין מיטיב עמו אשר בבית אביו לא יהיה ירא מהדין לבד כי אם והיה ה' לי לאלהים שהוי"ה יעשה אצלו פעולת אלהים מה ששייך אל האלהים והוא היראה מלפניו.

1896

1897והאבן הזאת וגו'. עיין בדברינו למעלה (בפסוק ויקח את האבן וגו') שתחילה תיקן יעקב וקישט הכלה בקישוטיה במקומה ואחר כך העלה אותה עד חזה דזעיר אנפין עיין שם. ואכן עתה קיבל עליו עוד כאשר ישוב בשלום אל בית אביו להעלותה עוד ועוד למעלה בסוד הכתוב (תהלים קכ"ב, א'-ג') שמחתי באומרים לי בית ה' נלך וגו' עד ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו (ומבואר סודו בכוונות) שירושלים בחינת המלכות נעשית כעיר שחוברה לה והיא בחינת אימא עילאה והוא בסוד (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי השם הקדוש הוי"ה יכתב ויקרא בשם יהיה כי זעיר ונוקבא יהיה כמו אבא ואימא כידוע. ואכן ידוע כי כל בחינות התיקונים והיחודים אף שלא יהיו בשלימות כי אם אחר ביאת משיח מכל מקום נעשה מעין דוגמתם בעולם הזה וכמו בימי שלמה שהיה סיהרא באשלמותא (זוה"ק חלק ג', מ"ו.), אף שבודאי לא היה כאשר יהיה בעת התיקון השלם והראיה שנתקלקל אחר כך, ובעת התיקון נאמר (זכריה י"ג, ב') ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מכל מקום מעין דוגמתו היה בימי שלמה. וכן אמר יעקב אבינו ע"ה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה ולא עשיתי אז כי אם להקימה מנפילתה וליחדה עם התפארת, אבל עתה הנני מוכן ליחד עוד אשר יהיה בית אלהים שתיעשה בבחינת יהיה ותהיה בית אלהים כמו בחינת הבינה אימא עילאה הנקראת בית אלהים עליון והאבות סימן לבנים שכן יהיה באמת בעת התיקון השלם.

1897

1898וכל אשר תתן לי וגו'. פירוש אפילו אם לא תתן אלא לי מה שצריך לי לנפשי ולא יהיה לי שום מותרות מכל מקום עשר אעשרנו לך כי אצמצם פרנסתי ואקח מפי ואתן לענייך. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה נ"ח, ז') הלא פרוס לרעב לחמך, כלומר כי גם לחמך מה שאתה צריך אליו ממנו תפרוס לרעב לחמך כלומר שתפרוס לחמך גם לרעב פירוש גם כשתשאר רעב פרוס לחמך לעני לשתים והוא מעשה הצדקה השלם שמפתו נותן לדל כלומר מפתו ממש מה שהוא צריך ותאב לאכלו מזה תתן לדל, ובזה אז תקרא וה' יענה ונחשב אצלו זאת כקרבן עני שאמרו חז"ל (מנחות ק"ד:) בפסוק (ויקרא ב', א') ונפש כי תקריב וגו' מי מקריב מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו וכן גם בזה כיון שמפּתו הוא נותן ומרעיב נפשו בשביל העני הרי ממש נפשו הוא נותן מה שהיה למשיבת נפשו ברעבונו הוא נותנה.

1898

1899וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. לשון זה צריך פירוש כי מה נשתנה זה מכל מקום שכתוב וילך או ויצא, והנראה כי נודע אשר שני מיני עבודת ה' נמצאים בעבודת אלהינו יתברך שמו. אחד הוא על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים שניתנו מן השמים ועל ידיהן אדם מיחד שמו הגדול יתברך כל אחד לפי שורשו וערכו וחפץ לבו באהבת ה' ויראתו והקב"ה מקבל נחת רוח מזה כי הוא אמר ויהי שאמר ונעשה רצונו וכל מצוה ומצוה הוא כתר לקונו יתברך שמו כמו שאיתא (בחגיגה י"ג:) סנדלפון הגבוה מחבירו ת"ק אמה עומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו ופירשו שם בתוספות מתפילת ישראל הוא עושה עטרות וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח.). והשנית הוא על ידי דברים התחתונים הגשמיים שנתרחקו מאור פניו יתברך וניצוצי הקדושה אשר בהם מוטבעים ומשוקעים בקליפות והרע, ועל כן אדם הנמשך אחריהן פונה לבבו מאת ה' ומרבה בגופו ונפשו טומאת וזוהמת הסטרא אחרא והרע כי הגשמיות אשר בהם הוא מסטרא אחרא ואין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבני נשא אלא מגו אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק ואמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כ"ו הובא בתוספות כתובות ק"ד.) עד שיבקש אדם שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יבקש רחמים שאל יכנסו מעדנים לתוך גופו כי זה שורש כל הרע וכן בכל התאות וחמדת הגוף מדברי עולם הזה השפל.

1899

1900ואכן אלהינו יתברך שמו הכל יכול וכוללם יחד לא לתהו בראם להיותם אבן מכשול לפני בריותיו שברא במדת הרחמים להורישם גיהנם על ידיהם כי חפץ חסד הוא ועיקר בריאתם היה כי יש עבודה גדולה ורבה נפלאה למאוד אשר אם אדם זוכה לעבוד על ידיהם עבודתו יתברך שמו שגם בעת עשות כל דברים התחתונים הגשמיים יהיה לבו רחוק ומופשט ומובדל מלהתאוות להם בשום אופן אדרבה יהיו נמאסים אצלו בתכלית המיאוס עד שאם לא היה בהכרח לעשותם מצד העבודה שיש בהם לא היה עשאם בשום אופן לא מחמת כפיית התאוה רק מחמת המיאוס האמת שנמאסין בלבו בשלימות וכמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) בתאות הזיווג תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה וכמו כן בכל התאוות. והנה בתאות אכילה כשישים האדם אל לבו מה נעשה ממאכלו אחרי אכלו ואחרי שתו ודאי יהיה נמאס אצלו תאוה הזאת בשלימות. ואמנם הנה בכל הדברים התחתונים האלה אין גם אחד שלא נמצא בו ניצוצים הקדושים וחיות הקודש המגיע אל הדבר ההוא מבוראנו יתברך שמו שהוא תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע מחיה ומהוה את כולם ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע כמימרא היה כל העולם כלא היה, והיה לאפס ואין.

1900

1901וזה עיקר העבודה בדברים ההם להיות נבזה בעיניו נמאס בתכלית המיאוס כל בחינת הגשמיות והרע שסביב הניצוץ הקדוש ויחשוק ויתאוה לעבודת אלהינו יתברך שמו והוא לברר הניצוץ הזה מתוך הדבר ההוא כל אחד לפי בחינתו וערך מוחו ושכלו, וכבר דברנו מבחינות האלה בכמה מקומות. אם מי שחלק לו אלהים בבינה ונפשו יודעת ברזי אלהינו יתברך שמו בסודות המבוארין בדברי קודש קדשים האר"י ז"ל איך לברר מכל דבר הניצוץ שלו והן עוד יותר גבוה מי שמשיג שורש כל דבר ודבר שבעולם מחוט שרוך נעל ועד דבר הגדול שבגדולים איה מקום מוצאו ומובאו בשורש המרכבה העליונה ודבר זה נודע על ידי קריאת שם של כל דבר כי שם כל דבר ודבר הוא שורש חיותו למעלה ובבחינה זו יוכל ליחד שמו הגדול והקדוש בכל דבר ודבר מדברי העולם בלכתו ובשבתו ודיבורו ומעשיו בכל הדברים, ובחינה זו היא גבוה למאוד אין כל אדם זוכה לה כי אם לשרידים אשר ה' קורא המה יכירו וידעו שורש כל דבר בשמי השמים ומיחדים על ידי זה יחודים העליונים. ועל זה אמרו חז"ל (מדרש תלפיות ערך חנוך) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד שמו יתברך. והן בדרך הפשוט המבואר ברמב"ם (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב') ושולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) שהוא להיות כל דבר ודבר נטפל למצוות ה' שלא יאכל כי אם להיות בריא לעבודתו יתברך שמו וכן בכל הדברים לא יעשה כי אם עד שימצא בהם מקום לה' כמו השינה כדי שינוח גופו בשביל לעסוק בתורת ה' וכדומה. והעיקר הוא המיאוס בגשמיות הדברים ההם בתכלית המיאוס כי בלתי זה כשאינו נמאס התאוה אצלו בכל אופניה אף אם יכוון כל הכוונות שבעולם לא יועילו ולא יצילו לברר הניצוצים הקדושים בשלימות כיון שרצון חשקו לגשמיות הדברים בכח תאותו הבאה משרש הרע. ואמנם אף על פי כן אם לא זכה עדיין להיות נמאס בתכלית לא ינוח מה שיודע לעשותם לשם ה' באחד מבחינות הנאמרים כי אפשר על ידי זה יוכל מעט מעט לבוא לבחינת שיהיו נמאסים אצלו בשלימות. וגם על כזה אמרו חז"ל (אבות ב', כ"א) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה כי כל אשר בכוחך עשה. אבל באמת לא יבורר הניצוץ בשלימות שיהיה בזה יחוד שמותיו הקדושים אם לא כאשר ימאס בתכלית כל הגשמיות כאמור. ועבודה זו היא חשובה לפניו יתברך מאוד מאוד כנודע, וכאשר כתבנו כמה פעמים. לפי שזה הניצוץ נתרחק מאוד מאור פניו יתברך ונטבע ונשקע בתוך עמקי הקליפות והרע, וכאשר זוכה הניצוץ להשיב לבית אביו אין שמחה כשמחה זו לאב ולבן, והבן.

1901

1902והנה אדם העובד את ה' בבחינה הראשונה על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים לבד הנה הוא צריך להתרחק מאוד מכל דברים התחתונים הגשמיים ומכל שכן במקום שנתרבה חושך הקליפות והרע, כי לא ניסה ללכת באלה ופן כאשר יבוא ביניהם יחטיאו אותו ח"ו. והן מצינו ברבי אלעזר בן ערך שהיה שקול ככל ישראל וכאשר איקלע למקום אשר נמצאו מדברים הגשמיים המושכים את לב האדם מרוב טובם אימשיך בתרייהו ואיעקר תלמודיה עד שקרא על החודש הזה לכם החרש היה לבם כמו שאמרו חז"ל (שבת קמ"ז:). כי אף אצל צדיק גדול, עבודה גדולה היא כאשר בא למקום אשר רבתה חושך הקליפות לצאת נקי מהם. ונודע מזוה"ק (חלק א', פ"א:) אשר כל זה היה עיקר ירידת אברהם אבינו למצרים בכדי לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים. ועל כן יעקב אבינו כל אותן י"ד שנה שהיה נטמן בבית עבר לא שכב בלילה כלל שהיה עוסק בתורה כי התרחק מכל הדברים התחתונים, ולאו דוקא משכיבה לבד כי אם מכל הדברים התחתונים כאומרם ז"ל שלא עסק בהם כי אם מעט מן המעט שהיה ירא מפניהם מלהציג רגליו ביניהם. וכשעודו היה בבחינה זו לא היה יכול ללכת כלל ארצה בני קדם כי נודע אשר חכמים היו להרע למאוד ששם היו בני אברהם ששלחם אל ארץ קדמה ומסר להם שם טומאה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"א.), עד שנשתבח שלמה המלך ע"ה שנתחכם יותר מהם כמו שכתוב (מלכים-א ה', י') ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ואמרו חז"ל (ילקוט נ"ך רמז קע"ז) ומה היה חכמתן שהיו יודעין במזל וערומים בטייר (פירוש אסטרולגיא) וכיון שהם היו נשקעין כל כך בקליפה, והטומאה רבתה בהן לא היה יכול יעקב להכין פעמיו לשם כי ח"ו ח"ו פן ימשך אחריהם מעט מן המעט.

1902

1903ואמנם כאשר שכב יעקב במקום המקודש והראו לו הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כאשר כתבנו למעלה שאף כל דברים התחתונים הגשמיים המוצבים ארצה בגוש עפר הארץ הנה ראשו מגיע השמימה וכולם יש להם שורש במרכבה העליונה ואין חיותם וקיומם ועמדם עד עתה כי אם מאור וכח ה' המתלבש בהם. ואדם המשכיל, כח בו לעשות יחודים וזיווגים עליונים קדושים ונוראים למאוד. עד שאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי כנזכר למעלה, כי לא ידע שיש עבודת ה' באלה הדברים והיה סבור שאין עבודת ה' כי אם בתורה ותפילה ומעשים טובים, אבל עתה אכן נודע לו הדבר הנורא הזה שגם מקום זה נורא הוא ליחד על ידו יחודים נפלאים ולעשות בזה נחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם, אז היה מותר לו ללכת ארצה בני קדם. כי כשהוא בבחינה זו אינו ירא משום דבר כי כל דבר ודבר שרואה לפניו אינו רואה כלל דבר הגשמיות שבו כי אם כח ואור ה' המתלבש בו להחיותו. ותיכף כשבא לפניו דבר כזה הנה הגשמיות שבו נעשה נבזה בעיניו נמאס בלבבו וישכם ויאמר באמת כי זה הבלי הבלים שטותים, גם טומאתם בהם, כי כל הגשמיות הם שורש הקליפות והרע, ואינו נותן לב כי אם לניצוץ הקדוש אשר שם, ומכין לבו בכל כוחו ליחד יחודים על ידי דבר הזה ולברר הניצוצים הקדושים מדבר זה ולהכניע ולשבר כח הטומאה והרע שסביבו. ובזה נכנעים ונשברים כל הקליפות כי שיברם בלבבו ואז על שחל ופתן ידרוך ירמוס כפיר ותנין וזר לא יקרב אליו כי קודש הוא והקדיש תאותו לה' אליו בלבד. והנה ידוע אשר כל דברים התחתונים מכונים על שם הרגלים של אדם לפי שהם התחתונים מכל האדם והם המוצבים ארצה.

1903

1904וזה שאמר הכתוב וישא יעקב רגליו פירוש שנשא את רגליו למעלה לראש לעשות מכל דברים התחתונים בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וחז"ל אמרו (בראשית רבה ע', ח') לבו נשא את רגליו גם כן רומז לדברינו שלבו הטוב במה שמיאס בלבו באמת כל בחינות תאות הגשמיות הוא נשא את רגליו מה שעושה בכל דברים התחתונים למעלה למעלה. והנה גם הוא בהליכתו ברגליו היה מיחד יחודים בעולמות העליונים, חוץ מדרך הפשוט מה שלא הלך כי אם לדבר מצוה ולא נתערב בלבבו שום דבר חוץ ממה שהלך לישא אשה, שיחשוב בשביל ממון ח"ו או לנוי אף מעט מן המעט כי כבר יצא יצא מכל בחינות האלה ולא כיוון באמת כי אם לקיים מצות ה' כיבוד אב ואם ולהקים זרע צדיקים בעולם שיעבדו את ה' ויעשו לו נחת רוח כאשר נתבשר על זה בחלום הלילה משמו יתברך. ועל כן וילך ארצה בני קדם בלי שום מורא ופחד כי לא היה מתערב בלבבו שום תאוה כל שהוא לדברים התחתונים וכבר היה יכול לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו, ונתקיים בו (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. כי כאשר ידע לידע את ה' בכל דרכיו אז ה' הטוב אל יתן למוט רגליו ומותר לצעוד בכל מיני טומאות הקליפות ויכנס בשלום ויצא בשלום וכי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו ככל הנאמר.

1904

1905גם ירצה לומר לפי דרך הנזכר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי נודע אשר ג' הראשונות נקראים ימי קדם בסוד הכתוב (איוב כ"ט, ב'-ג') מי יתנני כירחי קדם וגו' בהלו נרו עלי ראשי. כי המה נקראים בבחינת הראש וזהו שכתוב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם כלומר שנשא את רגליו וכל דברים התחתונים לארץ בני קדם למעלה לראש והוא ממש סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והבן.

1905

1906וירא והנה באר בשדה וגו'. צריך לדעת מה עמד לו יעקב בשדה על הבאר ולמה לא הלך אל חרן עיר לבן כאשר צוהו אביו לך פדנה ארם ביתה בתואל וגו' גם מה שטען עם הרועים לא עת האסף המקנה השקו הצאן וגו' צריך להבין מה לו ליעקב בזה ואיך יעשה מוכיח פתאום בארץ לא לו ופן יאמרו אליו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, ואכן כי הנה נודע מאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) ג' נזדמנו להם זיווגם על הבאר, יצחק ויעקב ומשה. וביותר מבואר בזוה"ק בזה בפנימיות הענין מפני מה נזדווגו זיווגיהם על הבאר. אשר על כן יעקב אבינו ודאי ידע כי אין זיווגו נזדמן לו כי אם מן הבאר וכאשר ראה באליעזר עבד אברהם שעמד על עין המים לבקש זיווגו של יצחק. ואמנם תמוהי היה מתמה כי היה זה הבאר מחויב להיות בעיר, או סמוך ונראה לעיר, שיהיה מדרך בנות משפחתו הצנועות לצאת עד שם, כאומרם (ספר חסידים תתרט"ו) למה חפץ אברהם דוקא ממשפחתו לפי שידע שצנועות הם. אבל כאן שהיה הבאר בשדה ואתתא בדברא לא שכיחא. גם אי אפשר לו לעשות נסיון כאליעזר עבד אברהם בעלמה היוצאת לשאוב מים לומר לה הגמיאיני נא מעט מים כי היה שם ג' עדרי צאן רובצים כי האבן גדולה על פי הבאר, וילדה בודאי לא תוכל לגלול האבן ולא תבוא כלל לשאוב מים ואם כן איך יזדמן לו זיווגו. וזה בא הכתוב כמתמה וירא והנה באר בשדה באר המיוחד שצריך להזדמן לו שם זיווגו ראה אותו בשדה ואיך תבוא העלמה, ועוד כי הנה שלושה וגו' והאבן גדולה וגו' כאמור באופן שלא אוכל עוד לנסות כאליעזר עבד אברהם ואיך אדע מי זיווגי. ועל כן,

1906

1907ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם וגו'. בכדי לידע אם הוא קרוב לעיר ואפשר יוכל להתגלגל שתבוא הזיווג אצלו, ויאמרו לו מחרן אנחנו וגו' ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן וגו'. ששאל להם אם הם שלמים עם לבן וזה אומרו השלום לו אם אתם שלום עמו (וכן אמרו חז"ל בראשית רבה ע', י"א) וכוונתו כי אם יש להם שלום עמו בודאי ילכו ויודיעו אותו ואולי על ידי זה יתגלגל הדבר שיבוא הוא ובנותיו לקבל פני בן רבקה אחותו. ואכן הם השיבו כי יש להם שלום אבל אינם צריכים ללכת להודיע כי הנה רחל בתו באה עם הצאן, ומיד כששמע זאת אז ידע בוודאי כי ה' הצליח דרכו וכאן יזדמן לו זיווגו. והנה חז"ל אמרו (שם) וזה לשונם: ויאמרו שלום ואין פטטין את בעי (פירוש אם אתה חפץ להרבות דברים) והנה רחל בתו באה עם הצאן הדא אמרת שהדיבור מצוי בנשים וכו'. כי היה קשה לחז"ל למה להם להשיב על דבר אשר לא שאל אותם ואמרו כי לא היו חפצים להרבות בדברים ועל כן אמרו הנה רחל באה והדיבור מצוי בהן. והטעם שלא רצו להרבות בדברים עמו נראה לפי שהיו שכירי יום ואסור להם לפגר ממלאכתם אף רגע כמימרא וכמעשה דאבא חלקיה (תענית כ"ג:) שלא רצה להשיב שלום לרבנן בעודו עסוק במלאכתו. ואף שגם בלא זה היו רובצים על הבאר להמתין עד אסיפת כל העדרים סברו פן יתמשכו מדברים אל דברים עד שיבטלו גם כן קצת בעת אסיפת העדרים, ועוד כי כן דרך אלו הנאמנין בשליחותן מרגילין עצמן שלא לדבר עם שום אדם בעת עבודתן, ועל כן גם שלא בעת העבודה כבר מורגלין לשתוק ואינם חפצים לדבר כי אין קץ לדברי רוח. כידוע אשר דברים בטלים גם זה הוא אחד מתאוות הזמן עד שאדם המורגל בהם קשה לו להתאפק ולחשות ויצאו לו בזה ימים ושנים ומבלה כל עתיו בהן לדבר עם זה ועם זה. וצדקו דברי החכם אדונינו שלמה המלך ע"ה שאמר (קהלת ה', ב') וקול כסיל ברוב דברים. וחוץ מה שזה מבטל מתורה ותפילה ועשיות המצוות ומכל שכן באיחור זמן קריאת שמע ותפילה. גם אי אפשר ברוב דברים שלא יערב בהן מלשון הרע וליצנות ושקר וחנופה וכיוצא בהם מדברי האיסור. וידוע אשר לשון הרע חמור יותר מכל עבירות שבתורה והרי הוא נחשב בין המינין והאפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא רק נכרתין ונאבדין ונידונין לדורי דורות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ז'). וליצנות ושקר וחנופה הם מהכתות שאינם מקבלים פני השכינה (סוטה מ"ב.). ועל כן תקנו חז"ל (ברכות כ"ח:) הודאה בכל יום שלא שם חלקי מיושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת אף שאינם עושים כלום, אמנם עיקר חטאם במה שהם מדברים תמיד בכל מיני דברים בטלים ונתערב בתוכן דיבורי איסור ובפרט אלו המנבלין פיהם בדברי נבלה שאפילו אם נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נקרע כמאמר חז"ל (שבת ל"ג.), ועל כן אמרו חז"ל (אבות א', י"ז) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ובודאי לא כיוון ח"ו על שתיקה בדברי תורה ותפילה ח"ו כי כל פטטייא בישין בר מפטטייא דאורייתא (ירושלמי סוף ברכות), רק השתיקה מדברים בטלים וסיפור דברים חדשים מהבלי עולם שאינם נוגעים לעבודת שמו יתברך וכמעט זה שורש כל הרעות שבעולם וכמאמר הכתוב (משלי כ"א, כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. ואומר (תהלים ל"ד, י"ג-י"ד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה וגו'. וכל עיקר ביטול תורה ותפילה בזמנינו זה הכל מהדברים בטילים והשיחה שבין אדם לחבירו. וכבר נודע אומרם ז"ל (יומא י"ט:) אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר (דברים ו', ז') ודברת בם, ולא בדברים אחרים וכו'. ונחזור לענינינו אשר לפי שהיו שכירי יום לא היו חפצים להרבות בדברים עמו שלא לפגר מעבודתם ועל כן אמרו והנה רחל בתו וגו'.

1907

1908ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן וגו'. כי אחר שדברתם בעצמכם אשר באמונה אתם עושים כראוי ואינכם חפצים לדבר דבר יותר מן הצורך אם כן למה זה אתם עומדים על הבאר השקו הצאן ולכו רעו עד שהשיבוהו כי לא יוכלו עד אשר יאספו על העדרים וגללו את האבן וגו', וההכרח לא יגונה כי טובת הצאן הוא ופעולתם באמונה.

1908

1909עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. מה שהודיע הכתוב כי רחל באה בעוד שהיה מדבר עמם לומר כי רחל לגודל רוב צדקתה הנהיגה עם פעולת עבודתה עם הצאן כשאר הרועים להיות באמונה שלימה שלא לדבר דבר ולעשות עשיה חוץ מדבר זה הגם שהיה צאן אביה ואינה שכיר יום מכל מקום כיון שקבלה עליה מאביה לרעות את צאנו היתה עושה באמונה כאילו היתה רועה בשל אחרים, וזה שאמר הכתוב עודנו מדבר עמם כלומר הנה יעקב היה מדבר עמהם אבל הם לא דיברו אתו ולא הסבירו לו פנים, לשלימות פעולתן בצאן אחרים שהיו שכירי יום, והנה גם כן על דרך זה ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה הוא פירוש היא באה עם הצאן של אביה כאילו היתה רועה צאן בשל אחרים ולא חילקה כלל לומר הרי הצאן של אבי ואיני מקבל שכר על זה ומה בכך אם לא אעשה כל כך באמונה כי רב צדקה היה במאוד לעשות כאשר קיבלה ועשתה בשל אביה כמו רועה סתם בשל אחרים ועל כן גם היא לא הסבירה פנים אל יעקב כלל ולא חפצה לדבר דבר ולא נשאה כלל עיניה להסתכל באדם העומד לנגדה לשאול אותו מי הוא ומאין בא. ועל כן,

1909

1910ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו'. כלומר הנה יעקב ראה אותה אבל היא לא ראתה את יעקב מחמת שלימות מלאכתה שלא רצתה לישא עיניה לראות בבני אדם ולזה כאשר ראה יעקב זאת אמר מעתה אי אפשר לי לבדוק ולנסותה בנסיון אליעזר עבד אבי אבא לומר לה השקיני מים כיון שהיא עוסקת במלאכתה באמונה שלימה ואפשר לא תרצה לבטל והשכיל דעתו כי זה הכל מה' הוא כי רבקה לפי שהיתה צריכה לבוא אל יצחק המורה על דינים הקשים פחד יצחק היה מוכרח להמצא ברבקה שתהיה גומלת חסדים למאוד בכדי שתמתיק קצת דיני יצחק והוא בחינת העלאת מיין נוקבין ועל כן עלו המים לקראתה והיא שאבה ותשק את העבד ואת הגמלים לגודל החסד שבה כאשר כתבנו במקומו שזה היה עיקר נסיון אליעזר לידע אם היא גומלת חסדים להמתיק דיני יצחק מה שאין כן ביעקב שידע כי הוא ממוזג מחסד ודין ונוטה לחסד ואין צריך לקחת אשה בעלת גמילות חסדים אדרבה הוא צריך להשפיע החסד להמתיק דיני נוקבא בבחינת השפעת מיין דכורין הבא מן הזכר. ועל כן,

1910

1911ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן וגו'. כי הראה אשר הוא צריך להשפיע החסדים בעולם להמתיק דיני נוקבא. ונודע אשר באר נקרא ציון וירושלים וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', ח') והוא בחינת המלכות נוקבא שנקראת באר מים חיים וגו' ולגודל תוקף הדינים הנמצא בה אינה יכולה להשפיע מימיה חסדי דוד הנאמנים לכל כי אם למי שזוכה גם על פי דין הגמור להיטיב לו והם אשר אמרו עליהם חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שכל העולם כולו ניזון בצדקה והם ניזונים בזרוע כי גם מדת הדין מסכים להיטיב עמהם ואינם צריכים לעשות עמהם צדקה וחסד הנקרא נהמא דכסופא כאומרו (דניאל ט', ט"ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, כשאדם ניזון מאת הבורא יתברך ברוב רחמיו וחסדיו אז הוא בוש לפניו מאוד שלא זכה בעבודתו להיות ניזון בשכר חלף עבודתו וצריך ליזון בחנם והוא ממש עבדא דנהים כריסא לא שוויא. מה שאין כן אלו הניזונין גם במדת הדין, יש להם נחת רוח ולבוראם נחת רוח, כי לזה ברא העולם לתת שכר בדין ולא בבושה ובחסד. ועל כן לתוקף הדינים הנמצאים בבאר מים חיים הלז אינה משפיע מטובה לכל, והדינים המה מונחים עליה כאבן על פי הבאר שלא יוכל כל אחד לשאוב, עד שבא יעקב בכוחו הגדול וזכה להיות ניזון בזרוע גם על פי תוקף הדין וכאשר ביקש למעלה ואמר אם יהיה אלהים עמדי שגם אלהים יסכים להיטיב עמי כמו שמובא בדברי הרב האלשיך והאור החיים זללה"ה.

1911

1912ועל כן ויגש ויגל את האבן מעל פי הבאר ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ב) כאדם שמעביר הפקק מעל פי הצלוחית להודיעך שכוחו גדול. ולא כיוונו על גשמיות כוחו בגוף כי לא ישתבח יעקב בכזה וחז"ל אמרו (אבות ד' א') איזהו גבור הכובש את יצרו ולא איזהו גבור שיוכל להכות כ' בני אדם כי לא ישתבחו ישראל בעשיות האלה כי ה' הוא הלוחם מלחמתם ואינן צריכין כלל לגבורה לכבוש מלחמות וכדומה, ואמנם יעקב היה כוחו גדול בבחינת הרוחניות לבטל הדינים המונחים על פי הבאר ולהשקות את הצאן צאן קדשים והארת רחל נקראת צאן (כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל) להשפיע לבאי עולם חסדי המקום ברוך הוא בצדקה, והוא בעצמו היה ניזון בזרוע כי שיבר והכניע כל כוחי תאות מורשי לבבו הבאים מכוחות הדינים וזכה להיות ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו והם כוחות הדינים הנמצאים שכולם מסכימים לברכתו ועל כן גש וגל אבן מפי באר מים והשקה את הצאן.

1912

1913וגם משה רבינו כן עשה בעת שישב על הבאר במדין ובאת צפורה לקראתו נאמר (שמות ב', י"ז) ויקם משה ויושיען וישק את צאנם, כי הוא היה בבחינה אחת עם יעקב כמו שאיתא בזוה"ק (תיקוני זוהר תיקון י"ג) משה מלגאו יעקב מלבר, וגם הוא הוריד והשפיע החסדים לבאי עולם וישק את הצאן צאן קדשים כאמור. ואף על פי שעשה יעקב לרחל כל זאת שגל את האבן והשקה את הצאן לא דיברה עם יעקב מטוב ועד רע לשאול אותו מי הוא ואיזה הוא רק וישק יעקב לרחל וישא את קולו וגו' אבל היא לא עשתה כלום לשלימות אמונת עבודתה ויראתה את פני ה'.

1913

1914ויגד וגו' ותגד לאביה. ולא לאמה חז"ל אמרו (בראשית רבה ע', י"ג) לפי שאמה מתה והוכרחה להגיד לאביה. ועוד נראה לומר כי כבר כתבנו אשר רחל באמונה היתה עוסקת במרעה הצאן ולא רצתה לבטל אף רגע מעבודתה כעבודת עבד ואך כששמעה שאמר שבן רבקה הוא סברה בדעתה כי ודאי יש לו ממון רב אתו כי הנה עבד אשר בא משם כל הון יקר היה נמצא אתו ומכל שכן בן החביב, וזה שלא נתן לה נזם וצמידים על ידיה לפי שלא היה יכול לנסותה כרבקה לפי שהיא רועה ואי אפשר לה להתבטל ממלאכתה, אבל ודאי כי כל טוב נמצא בידו ונפשה הנה יודעת מאוד שאביה חומד ממון הוא במאוד ובודאי רצונו וחפצו בשמחה שתבטל היא ממלאכתו ותלך להגיד לו בכדי שיביאהו אל ביתו ולא יסור לבית אחרים, ועל כן עשתה רצון אביה בזה ותרץ ותגד לאביה לפי שהוא חפץ לדברים כאלה אבל לא היה לה רשות ללכת לבית אמה כי באמונה היתה עושה כאמור.

1914

1915גם יתבארו הכתובים האלה באופן הזה ובהקדם לדקדק מה שאמר ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו למה חזר לכפול להודיע כי לבן אחי אמו וגם הראשון לכאורה מיותר כי ידענו מכבר אשר לבן אחי אמו הוא ולא נסתפק בפעם אחת וכופלו פעם שנית. ואכן כי הכתוב מגיד צדקת הצדקת רחל כי מיד כאשר ראה אותה יעקב הכיר בה שהיא רחל אף שלא נאמר לו משום אדם כי רחל היא, הכרת פניה ענתה בה ברוב צדקתה להכיר משפחת אמו הצדקת ותיכף ידע כי רחל בת אחי אמו היא כי היתה דומה לאמו בצניעות פניה והילוכה בקודש. ולא זה שהכיר ברחל שהיא היתה צדקת גמורה, גם הצאן שהיתה רועה אותם הכיר ששל אחי אמו הם לפי שרחל הנהיגתם ובודאי היו יוצאין שמורין שלא ירעו בשדות אחרים כגמלים של אברהם שהיו יוצאין זמומין בכדי שלא ירעו וכו' והיה ניכר על הצאן שהמה בודאי ממשפחת אמו להיותם רועים בכשרות מופלג.

1915

1916ולזה אמר הכתוב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו, פירוש תיכף כשראה את רחל הכיר בפניה ובמעשיה שהיא ודאי בת לבן אחי אמו כי אין כזאת כי אם במשפחת אמו רבקה הצדקת. וגם את צאן לבן אחי אמו, גם בצאן הכיר שהם של לבן אחי אמו שהם נאותים וראוים לאחי אמו בלבד לא לאחר מפני שרחל הצדקת הנהיגתם והיה ניכר בהם שהם ממשפחת רבקה. על כן ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את הצאן וישק יעקב לרחל, והכל בלי הגיד לו כי רחל היא רק מפניה ומעשיה וכשרון יושר מרעיית צאנה ידע ששל אחי אמו כל זה. וכן מצינו בצדיקים שיודעין לרעות צאן כמו שאמרו חז"ל (ילקוט רמז קס"ט) אמר רבי יצחק ה' צדיק יבחן (תהלים י"א, ה') במה בוחן את הצדיקים במרעה. דוד נבחן במרעה. שנאמר (שם ע"ח, ע"א) מאחר עלות הביאו. ועמוס נבחן במרעה וכו', אף משה נבחן במרעה וכו'. ואכן יעקב כחז את צאן לבן נהוגים על סדר דרכי ישרים סבור שגם לבן צדיק כאחותו רבקה, והצאן צאנו. ולא ידע שזה עבור שרחל מנהיגתם בצדקתה והיא צדקת יותר מאביה על כן ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא בצדקות ולפי ששמע מרחל שאמרה לו וכי שרי לצדיקייא לסגויי ברמאות (מגילה י"ג:) כבר הבין שאביה רמאי הוא ולא צדיק אמר וכי בן רבקה הוא צדיק כאמו הצדקת ולא אחי אביה כנאמר.

1916

1917או ירצה לומר ויגד יעקב וגו' כי אחי אביה הוא וגו'. לצד שלא רצתה רחל בצדקתה להסביר לו פנים כלל ולדבר עמו דבר מפני עבודתה באמונה הוכרח להתחיל לדבר אליה דברים המתקבלים על לב שומעיהם והתחיל לומר לה כי אחי אביה הוא כדי ליכנס עמה בדברים ואכן למען שלא יוציא דבר שקר מפיו אמר לה בלשון הזה אחי אביה הוא פירוש אביה הוא אח ולא פירש למי הוא אח וכוונתו היה על רבקה וכאשר שמעה אליו אמר וכי בן רבקה הוא אבל לא אמר אח לאביך אני כי נשמר שלא להוציא מפיו דבר אשר לא כן, ותתן אמת ליעקב.

1917

1918ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו וגו'. להבין אריכת לשון הפסוק והיה די לומר ויהי כשמוע לבן את דבריה וירץ לקראתו וגו', והנראה כי הנה לא מצינו בכתוב כלל שיאמר יעקב לרחל כי הוא יעקב רק סתם אמר בן רבקה הוא ואכן הנה לבן בודאי מקודם שמע את שמע יעקב להיותו מפורסם בחינו שהיה מוטל בפניו על כל הבריות. וגם כי כבר אמרו שני בנים ליצחק ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול וכו' (בבא בתרא קנ"ג.) ועל כן עתה כשבאתה רחל וסיפרה לו כדברים האלה אז ודאי ידע כי יעקב הוא, לפי שנזדמן לו זיווגו על הבאר ונזדמן לו הקטנה, בודאי הוא לקטן והוא יעקב. וזהו שאמר הכתוב ויהי כשמע לבן מכבר את שמע יעקב בן אחותו וידע שרצונו ברחל, ורחל נזדמנה לו עתה על הבאר בודאי הוא הוא. על כן וירץ לקראתו ויחבק לו וגו' כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ג) עבד שבא לכאן וכו' ושמא זהובים או מרגליות וכו'. הגם שבקרא נאמר ויחבק לו וינשק לו משמע שחיבק ונישק לו בעצמו ולא לשם דבר אחר. מכל מקום למדוהו מכפל לו שנאמר, והיה די לומר ויחבק וינשק לו ומדאמר שני פעמים נשמע שלכל אחד היה כוונה אחרת וחיבקו עבור מרגליות כי לבן הארמי שמו.

1918

1919ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה. הכתוב הזה מורה באצבע על גנות לבן הארמי הרשע ברשעתו. כי נצא ונראה איך הכניס לעבד אברהם, ואיך הכניס ליעקב אבינו בחיר האבות. כי הנה לאליעזר מיד כשראה אותו אמר אליו (בראשית כ"ד, ל"א) בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים. הרי שהכין עצמו בהכנת דירה לו ולאנשיו ולגמליו ופינה את ביתו מטינופת עבודה זרה כי היה ירא פן לא יכנס אליעזר לבית עבודה זרה והוא פחד ורעד להביאו אל ביתו כי כבר ראה נזם וצמידים על ידי אחותו ואחר כך נאמר ויבוא האיש הביתה ופירוש הביתה הוא מקום הפנימי שבבית חדר לפנים מחדר כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ', ג') בפסוק (תהלים ט', י"ח) ישובו רשעים לשאולה, לביטי תחתונה שבשאול. ותיכף ויתן תבן ומספוא לגמלים ואחר כך וישם לפניו לאכול לקחו כדרך בעל הבית הרוצה מאוד מאוד באורחים הבאים לקראתו. וכאן אצל יעקב לפי שלא מצא אצלו כלום לא עשה מכל אלה אף דבר אחד ולא פינה הבית מקודם מטינופת עבודה זרה ושאר דבר הכנת הבית כי אם ויביאהו אל ביתו ביתו המיוחד לו מאז והוא המלא גילולים וטינופת עבודה זרה בכדי שאפשר לא ירצה יעקב ליכנוס לתוך בית כזה ויפטר ממנו. גם לא לקחו לבית הפנימי כי אם אל ביתו מבחוץ סמוך לבית ולא שם לפניו לאכול כלל רק שהביאהו אל ביתו ולא חפץ לתת לו פת לחם לאכול, ובפרט ליגיע דרך. גם לא שאל אותו כלל, ולא דיבר עמו מאיזה סיבה בא הנה ומה רצונו כי אם יעקב התחיל ויספר ללבן את כל הדברים וגו' כדרך כל אלו שאין רצונם באורח הבא לביתם, הולך בביתו כאלם סר וזעף ואינו מדבר עם האורח כלל שום דיבור ואינו שואלו מי הוא ומאין בא ואנה ילך עד שמוכרח האורח להתחיל לדבר אליו ולספר לו כל ענינו, וכל זה כי מעולם לא עשה לשם שמים רק חומד ממון היה והכניס בשמחה עבד אבי אביו לפי שהיה טעון, ואותו הכניס בצרות עין ובמר נפש לפי שמצאהו ריקם כאמור.

1919

1920ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וגו'. להבין לשון אומרו אך עצמי ובשרי, כי הנה באמת יעקב חכם גדול היה ובודאי ידע אשר כל החיבוק והנישוק מקודם הכל שקר וכזב ולא היה כי אם לחפש אותו ולבדוק בו בכל המקומות על ממון ומרגליות. וכבר ראה בעיניו ממה שהביאו אל ביתו המטונף ומלא גללים מטנופת עבודה זרה ולא שם לפניו לאכול כנאמר. ועל כן נאמר למעלה ויספר ללבן את כל הדברים האלה רמז בתיבת כל כי כל הדברים האמורים למעלה בענין, הכל סיפר לו ורמז לו איך שיודע ברמאות פיו וחלקת דבריו כי לא באמונה היה עושה עמו, בכדי שידע לבן כי יעקב אחיו הוא ברמאות ולא ירמה אותו עוד. על כן אמר לו הנה אך עצמי ובשרי אתה שאתה כמו אני ממש שידעת כל מעמקי חדרי בטני ותוכן פנימיות לבבי וכמו עצמי ובשרי ממש אתה.

1920

1921וישב עמו חדש ימים. מגיד הכתוב עוד רשעת לבן שהנה גם אחר שאמר לו אך עצמי ובשרי אתה אף על פי כן לא אמר לו שב עמי איזה זמן כי אם יעקב מעצמו מההכרח אשר לא יגונה ישב אצלו חודש ימים. ולפני לבן היה די מאוד שלא גירש את קרובו עצמו ובשרו מביתו שלא יחזיקנו אפילו שעה אחת, וכשישב לא מנע אותו כי היה בוש לגרש בן אחי אמו מביתו אבל הוא לא הפציר בו לשבת פן יחסרנו מפתו על זמן זה.

1921

1922ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך. הנה הקושיא מפורסמת לכל איזה דבר דחקו ללבן בזה שלא רצה במתנת חנם הלא אוהב גניבות וגזילות היה ואיך מאס במתנה בחנם, והנראה בהקדם לדקדק לשון ועבדתני שמורה על העבר והוא לא היה מדבר על העבר כי אם על העתיד כמו שפירש רש"י ועבדתני כמו ותעבדני שכל תיבה שהיא לשון עבר וכו'. ואך הנה ידוע אשר מיום בא יעקב ללבן נתברך בית לבן בשבילו כמו שאמר לו יעקב (לקמן ל', ל') ויברך ה' אותך לרגלי וגם לבן בעצמו אמר (שם כ"ז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ועל כן יעקב אבינו חכם גדול היה וישב עמו חדש ימים ולא דיבר כלל עם לבן אופן השכירות בכדי שיראה לבן חילוק שבינו לשאר פועלים שהברכה מצויה במעשה ידיו ועל כן אמר ליה הכי אחי אתה כלומר הנך אחי אתה ברמאות ועל כן ועבדתני חנם עד הנה בכדי שאראה אשר פעולתך אינה כשאר פועלים, ודמי שוויה הרבה לפי הברכה שמצויה אצלך, ועל כן הגידה לי מה משכורתך כי פן תכביד עלי אחר כך לומר שהכל שלך הוא מברכתיך. הגידה לי עתה אופן משכורתך פירוש השייך אליך חלוק משאר עובדי עבודה שאינם לוקחים כי אם שכר פעולה ואתה תקח יותר אבל למען תדע כי אתה רק שכיר יום אצלי ושכירות מגיע לך והכל שלי הוא.

1922

1923וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. אמרו חז"ל (בבא בתרא קכ"ז.) ועיני לאה רכות אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב בגנות הצדקת דבר וכו' עד שהיתה בוכה שלא תפול בגורלו של עשו וכו' עד כאן. ועוד נראה טעם לדבר כי שבח יעקב הוא זה כי לכאורה היו הבריות יכולין לומר שברמאות דיבר יעקב עם לבן שרצה לעבוד אותו בשביל בנותיו כי ידע שבן אין לו ותעובר נחלתו לבתו ואם כן כל אשר יעבוד ללבן הכל שלו הוא כי אז לא היה בנים ללבן כי אם בנות, ולזה אמר הכתוב אשר לא כן הוא כי הנה ללבן שתי בנות ושם הגדולה הוא לאה ושם הקטנה רחל ובודאי מן הסתם דרך האב לתת יותר מוהר ומתן לבתו הגדולה מלבת שאחריה, ועוד יותר שהנה עיני לאה רכות ונודע שאיש שיש לו בת אשר יש לה איזה חסרון בגופה אז כל אשר לו כמעט יתן לבת הזאת כדי ליפותה בעיני בעלה וכאן הנה היה חסרון היותר ניכר שעיניה רכות וידוע מאמר חז"ל (תענית כ"ד.) כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה וכלה שעיניה תרוטות כל גופה צריך בדיקה ועל כן ודאי לבן ירבה מוהר ומתן לבתו לאה ביותר ויותר, והנה רחל היתה יפת תואר ויפת מראה שחוץ שלא היה לה חסרון בגופה עוד היתה יפת תואר ויפת מראה באופן שלה ימעט בנתינה ככל היותר אפשרי, ומוכח מזה שבודאי ח"ו לא היה עין יעקב בממון לבן לעבוד אותו כדי לירש ממונו, ולזה נכתב בתורה ועיני לאה רכות להגיד בזה שבח הצדיקים אשר ח"ו לא כיוון להנשא לשם ממון ולא היה עיניו בממון לבן לקחת את אשר לו כי היה סבור שבודאי הכל יתן ללאה בתו כנאמר והוא לא חפץ בה רק ברחל. ואם תאמר אפשר ח"ו משום נוי רחל חפץ דוקא בה ועזב את מוהר ומתן לבן. לזה אמר הכתוב לא כן הוא כי.

1923

1924ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. פירוש את רחל אהב עצמיות כשרות שבה ולא יפיה ולא נויה וחינה, והראיה שאמר אעבדך שבע שנים ברחל וגו' ונודע מה שמובא בזוה"ק (בראשית קנ"ג:) וזה לשונו: וכי מה דעתיה דיעקב דלא קאמר עשר ירחין או שתא חדא אלא ז' שנים אמאי אלא יעקב בחכמה עביד בגין דלא יימרין דבגין תיאובתא דשפירו דרחל עבד אלא בגין חכמתא דסיהרא בת שבע היא וכולהו שבע שנין עילאין שרו עליה דיעקב עד לא נסיב לה לרחל וכו' עד כאן. ומזה נודעת לכל כי יעקב לא עבד בגין היופי ח"ו או לשום תאוה וחמדה בשום פנים כי הנה מעצמו אמר ללבן לא כמו שאתה סובר שלפי שהיא יפת תואר ראויה היא להנשא בלי מוהר ומתן אני איני חושש לזה רק עוד אעבדך שבע שנים אשר מעולם לא נשמע כזה שיעבוד ישראל באשה, ואמנם ברוב החכמה שעל ראשו ורצה ליכנס בזה השער לה' להתדבק בבאר שבע במדה הכלולה משבע ועל כן איני רוצה כי אם ברחל בתך הקטנה, בשלוש אלה אני מקפיד דוקא. ברחל, ולא בלאה כי שורש רחל אהב הנקראת בת שבע למעלה למעלה. וגם דוקא בתך ולא מן השוק כי מי יתן טהור מטמא ואם ממך יצא הטוב ודאי הוא טוב שאין למעלה הימנו כי מן עפר נעשה זהב וזהב הארץ ההוא טוב שם אבן הבדולח המאיר ובא לכל יושבי הארץ כי לפי ערך שורש הרע שהיה בלבן כן ערך הטוב שיצא ממנו בבנותיו והם נשמות יקרות מאירים ומופיעים לעד. וגם דוקא הקטנה לפי שהיא הקטנה יפה כלבנה שאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך וצדיקים נקראו על שמה דוד הקטן שמואל הקטן כמאמר חז"ל (חולין ס':), ועל כן עליה דוקא אני מקפיד שלא תאמר הלא טובה אעשה לך לתת לך גדולה תחת קטנה אין חפצי רק בקטנה שנמשלה ללבנה ומאן דאיהו זעיר איהו רב כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', קנ"ב: בתוספתא).

1924

1925גם יאמר אעבדך שבע שנים ברחל וגו'. כלומר בעבור רחל לפי שעתה היא רועה צאנך, ועתה בעבורה ובמקומה אני אעבוד אותך, ורחל תהיה פטורה מעבודתך ובהאי הנאה תהיה מקודשת לי ועל כן כשרימהו אמר לו הלא ברחל עבדתיך שהוא עבד עבודת רחל.

1925

1926עוד יאמר אעבדך שבע שנים ברחל, והיה לו לומר בעבור רחל. כי נזרקה רוח הקודש מפה יעקב אבינו לומר בתחילה, כאשר יהיה לבסוף שבכלות השבע שנים, ולבן רימהו ונתן לו לאה אמר לו מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ט) שבוע זאת הוא שבעת ימי המשתה ואחר כך תיכף תקח את רחל ותעבוד שבע שנים אחר נשואיה. כי הנה תיכף נאמר ויבוא גם אל רחל וגו' ועל כן השבע שנים אחרות שעבד כבר היה עם רחל אחר הנשואין וזה שכתוב אעבדך שבע שנים ברחל בתך וגו' פירוש עם רחל בתך אעבדך שבע שנים והם שבע שנים השניים.

1926

1927גם יאמר ברחל בתך הקטנה, כי חשש פן יאמר לבן הלא בתי רועה היא ואין חפצי כלל לתת אותה עתה לאיש שתבטל ממלאכתי ותהיה רשות אחרים עליה ופן יאמר בעלה מתי אעשה גם אנכי לביתי על כן אמר לו יעקב הנה אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה כלומר לפי שהיא קטנה וראויה עדיין לרועה אני אעבוד אצלך עוד שבע שנים ואחר כך ודאי שתהיה ראויה לנשואין ואקח אותה. ועל כן,

1927

1928ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר. כלומר בעת שתהיה ראויה להנשא לאיש אחר מוטב אתן אותה לך בעת ההיא אבל לא עתה בכדי שתרעה את צאני כי בנים לא היה לו לרעות את צאן אביהם. וגם יאמר טוב תתי אותה לך וגו' כי לפי דעתי אם היה באפשרי שלא לתתה לשום איש ודאי הייתי חפץ ותעבוד עמי עבודת עבד אבל ודאי סוף הדבר שתנשא לבעל על כן טוב תתי אותה לך וגו'.

1928

1929שבה עמדי. פירוש שלא תאמר שקודם תקח אותה ואחר כך תעבוד כאשר היה בסוף עם רחל כי לבן היה חפץ לרמות אותו שיתן לו לאה, ואם קודם העבודה ירמהו בלאה חשש אולי לא יחפוץ יעקב לעבוד אותו אחר כך בטענות אמת כי רימהו וברחל קיבל שבע שנים ולא בלאה, על כן אמר לו שבה עמדי לבד ולא עם אשתך עד אחר העבודה שיגיע זמן נשואיה בלא זה ואז תקחנה. ועתה לא אתן לפי שרועה היא כאמור למעלה וכשהשלים השבע שנים אז נתן לו לאה והוכרח יעקב לעבוד עוד שבע שנים ברחל כי כן הותנה קודם נשואיה.

1929

1930ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. כל המפרשים תמהו באומר ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו וגו' כי לכאורה בהיפוך הוא אם אחד ממתין על הדבר שחפץ בו אז כל שעה בעיניו כימים רבים כידוע. ואכן אלי נראה פירושו בדרך הפשוט שמחמת האהבה שאהב יעקב את רחל עבד כל השבע שנים עבודה שלימה בשלימות הלב באהבה ובחשק נמרץ כאילו לא היה עובד בעדה כי אם יום אחד בלבד שבודאי היה עוסק ביום הזה במלאכה בשלימות רב מהחשק שיגיעו בסוף היום, כן כל ימי השבע שנים כולם היו ימים אחדים כאילו לא עבד כלל אתמול ולא יעבוד למחר כי אם יום הזה בלבד אשר עבודת יום אחד בלבד בשביל עסק גדול כזה ודאי הוא בכל השלימות (וגם נודע אשר זה שעבד יעקב ברחל הוא ממש כמו שאנחנו קורין קריאת שמע כי עיקר עבודתו היה ליחד יחודי השכינה וקשוטי כלה הנקראת רחל כנודע לכל ועל כן ודאי עבודת כל יום ביומו היה כדבר חדש אצלו לרוב האהבה והחשק והאש אשר היה בוער בלבבו לעשות קישוטין לשכינה ובודאי היו כל הימים ימים אחדים ממש כאילו אינו עושה רק היום לבד בחשק נמרץ וכמאמר חז"ל (פסיקתא זוטא ואתחנן ו', ו') בכל יום יהיה בעיניך כחדשים. ועוד כי הנה ידוע אשר אצל הצדיק ודאי אינו דומה עבודת יום אחד ליום שני ובכל יום ויום חדשים מחדש לעבודת קונו באהבה יחודים וזיווגים שונים ואצלו ממש בכל יום חדשים הם לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן לקשט את הכלה בכ"ד קשוטיה ולעשות נחת ליוצרנו ברוך הוא וברוך שמו. ובזה ודאי ימים אחדים הם כל יום מובדל ומופרש מחבירו) וכל יום הוא יום אחד. ולא שני לראשון לו, ולא ראשון לשני לו. וכל זה עשה לעבוד עבודה שלימה באהבתו אותה ושלא יעליל עליו לבן הרשע שלא עשה פעולה שלימה ולא עבד אותו כראוי ולא ירצה לתת לו את רחל אחרי כלות הז' שנים. ולזה עבודה שלימה עבד אותו בכל יום כדבר חדש ממש.

1930

1931ועוד יאמר ויהיו בעיניו כימים אחדים. לפי הנזכר שירא יעקב שלא יעליל עליו לבן לומר שלא עבד כראוי על כן עבדהו עבודה שלימה יותר משאר פועלים כי הן נודע זמן עבודת הפועלים הוא מעת יציאת השמש על הארץ עד שקיעתה כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב-כ"ג) תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו, וכמאמר חז"ל (בבא מציעא פ"ג:) וכן נפסקה הלכה בחושן משפט (סימו של"א ברמ"א). אבל הוא העיד על עצמו גנובתי יום וגנובתי לילה הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדר שנתי מעיני מה שאין שום פועל עושה כן כדי שלא יהיה שום מקום להרמאי לבוא עליו ברמאותיו. ולזה אמר ויהיו בעיניו כימים אחדים פירוש כאילו נתאחדו הימים זה בזה ונעשו יום אחד ארוך כי לא היה לו מנוחה גם בלילה כשאר פועלים רק עבד תמיד בכל הז' שנים כאילו היה יום אחד ממש בלי הפסק לילה ומנוחה ושינה ונעשו הימים אחודים זה בזה.

1931

1932עוד יתבאר אומרו ויהיו בעיניו כימים אחדים. שלא תאמר כי רק אותן י"ד שנים שהיה יעקב בבית עבר שהיה עוסק בתורה אז היה מיחד שם ה' ויחד יחודים למעלה למעלה ולא עתה שעבד כל היום לרעות צאן לבן לא נתיחד על ידו שם ה' כמאז, לא כן כי כבר כתבנו אשר על זה הראהו הקב"ה בחלום, הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה להראות לו אשר כל הדברים התחתונים שרשם למעלה למעלה בשיעור קומה במרכבה העליונה של יוצר בראשית והאדם המשכיל מיחד יחודים נפלאים ונוראים בכל דברים הגשמיים התחתונים ומהם נעשין קשוטי שכינה יקרי הערך למאוד וכמו שאיתא (מדרש תלפיות ערך חנוך) על חנוך שתופר מנעלים היה ובכל תפירה ותפירה היה מיחד שמו יתברך. וכבר כתבנו קצת למעלה אופן היחודים האלה. ועל כן יעקב אבינו צדיקו של עולם שעבד בשביל רחל, עיקר כוונתו היה לקשט את השכינה בכל שבע מדותיה בשבע שני עבודתו כנאמר בדברינו למעלה ומעולם לא התחיל לעלות על לבבו כלל שום ענין רחל הגשמיות שבארץ לאהוב את יופיה וחינה חלילה כי אם את רחל אהב היא השכינה הקדושה הנקראת רחל (וכמו שמובא בכוונות האר"י ז"ל בפסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך וגו' שיכוון לאהוב השכינה הנקראת את כנודע) וזה שאמר הכתוב ויהיו בעיניו כימים אחדים כלומר כאותן הימים שהיה מיחד בהם שם ה' על ידי תורה ותפלה כן ז' שנים הללו היה מיחד יחודים נפלאים למעלה בשמי השמים. ולזה סיים באהבתו אתה את ה' היא השכינה הקדושה שנקראת את ונרמזת באות ה' אחרונה שבשם הגדול הוי"ה ואותה אהב ועליה עבד ככל הנאמר וכידוע לחכמי לב.

1932

1933ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. צריך לדעת אומרו הבה את אשתי ונודע אשר עדיין לא אשתו היתה כי לא לקחה עד אחר השבע שנים, וגם מה שאמר כי מלאו ימי לכאורה ללא צורך כי כבר היה לבן יודע זאת, ומה שאמר ואבואה אליה ודאי מיותר והכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה. ואכן נראה כי נודע מה שכתב הרב הקדוש בעל אור החיים זצלה"ה כי יעקב כיוון לקדש את רחל בביאה ולא בכסף בשכר עבודה שעבד בעדה כי כל השכר מלוה הוא והמקדש במלוה אינו מקודשת עיין שם. ולפי זה ודאי הקושיא במקומה עומדת במה שאמר הבה את אשתי.

1933

1934ואכן מה שנראה לי הוא כי יעקב קידשה בכסף מלא במה שעבד בעדה כי כבר כתבנו שיעקב עבד עבודה אשר היתה מוטלת על רחל שהיתה רועה לאביה וקיבל הוא העבודה שעליה לעבוד בעבורה ונמצא לא מלוה הוא כי אם פרעון חובה, ובדעתה היה שזה ממון גמור יחשב להתקדש בעד זה. והגם שרחל לא היתה מחויבת בזה מצד יושר הדין מכל מקום לא יהיה אלא כנכרי אלם שאנסוה לעבוד עבודה וכשבא יעקב ופרע בעדה בדעתה ודאי ממון גמור יחשב כי סוף סוף היא היתה צריכה ליתן ממון זה. ונמצא כיון שקידושיו קידושין מאז שוב ודאי לא עלה על לב יעקב שיחליפנה באחרת כיון שאשתו זאת מכבר היא ובודאי כשיבוא יעקב אליה לא יכוון עוד לבעול לשם קידושין כי היא מקודשת ועומדת וכיון שלא יבעול לשם קידושין הרי יעשה הבעילה באחרת בעילת זנות ואיך יפקיר לבן את בתו לבעילת זנות, ואמנם עוד דבר אחד היה יעקב ירא שלא ילמוד לבן לבתו רחל שתחזור מקידושיה בכדי שיוכל להחליף אותה באחרת וכבר פסקו הפוסקים (שולחן עורך עבן העזר סימן כ"ט סעיף ז') במי שאמר לאשה התקדשי לי במאה דינרין אלו, שתוכל לחזור אף בדינר האחרון. וכאן שאמר אעבדך שבע שנים ולא פירש איזה ז' שנים ודאי פירושו בשבע שנים הראשונים כמו שכתבו הפוסקים (עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן ע"ג סעיף ט') בנכתב בשטר עד הפסח שצריך לפרוע בפסח הבא ראשון כי אם לא כן בטל השטר. וכיון שפירש בשבע שנים הראשונים הרי הוא כמו שאמר בק' דינרין אלו שיכולה לחזור בהן אפילו באחרון ועל כן המתין יעקב עד כלות כל הימים שלא יחסר אף יום אחד מז' שנים שאמר, וכיון שנמלאו כל הימים ולא חזרה בהן הרי הקידושין קיים בתוקף ובחיזוק רב. וזה שאמר הכתוב ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כלומר הנה כבר היא אשתי בכסף קידושיה שקבלה מאתי בפרעון חובתה וכבר לא תוכל לחזור מקידושיה כי מלאו ימי כל הימים אף יום האחרון ואין אחר מעשה כלום.

1934

1935ועוד כיוון באומרו כי מלאו ימי כי הן נודע מאמר חז"ל (נזיר ז'.) חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים לשנה אבל יעקב ברוב צדקתו החמיר על עצמו והשלים לו אף מה שימות החמה יתירים על שנת הלבנה וזה שאמר כי מלאו ימי פירוש אף שהימים יתירים על השנים אף זה נתמלא באופן שבודאי אין לך עוד טענה עלי על העבודה, והיא לא תוכל לחזור כי כבר נעשה מעשה גמורה ועל כן ואבואה אליה פירוש הנה תיכף ואבואה אליה בלי קידושין אחרים כי נתקדשה מאז, וגם ואבואה אליה סתם בלי כוונה לשם קידושין כי היא מקודשת ועומדת באופן שלא תוכל להחליפנה ולהמיר אותה באחרת כי את זו קדשתי ולא אחרת ואיך תטיל על בתך חתיכה דאיסורא שתבעל ח"ו בעילת זנות בלי קידושין קודם ובלי כוונה לשם קידושין. ואמנם לבן הארמי כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה שמו ונבלה עשה והפקיר את בתו לזנות בכדי להעשות מחשבתו אשר חשב לעכב את יעקב עוד ז' שנים בביתו כי ראה שנתברך מאוד על ידי יעקב.

1935

1936ואולם נודע אומרם ז"ל (כתובות כ"ח:) ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם צדיקים בעצמן לא כל שכן ובודאי נתן הקב"ה בלב יעקב שאף על פי כן יכניס מורא בלבבו על רמאותו של לבן אולי רימהו ונתן לו לאה תחת רחל וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכיוון לשם קידושין ועיקר כי מידי ספק לא יצא פן יחליפנה וימיר אותה וכיוון לשם קידושין גמורים. וזהו שאמר הכתוב להלן ויהי בבוקר והנה הוִא לאה, שדקדקו המפרשים בתיבת והנה שאינו מסודר בסדר הלשון והיה לו לומר וירא וכדומה וגם למה נכתב הִוא בוא"ו ובחירק עיין בדבריהם. ולדברינו נכון כי יעקב הנה גם בלילה היה חושב אפשר רימהו לבן הארמי ונתן לו לאה בתו ובבוקר כאשר נתקיים בו (איוב ג', כ"ה) ואשר יגורתי יבוא לי, אמר הכתוב והנה הוא לאה פירוש הנה היא לאה שחשב עליה הוא בלילה, ובבוקר הוא שהודיע שהיא היא הלאה אשר חשב וירא ממנה.

1936

1937ויאסף לבן את כל אנשי המקום. דייק הכתוב ויאסף לבן וגו' ולא יעקב, כי יעקב לא לקח כלל אנשים לשמחת נשואין ולקידושי כלה כאשר עשה בועז שלקח עשרה אנשים בנשואיו לפי שכבר היתה מקודשת לו מכבר כאמור בדברינו למעלה ושבע ברכות לא היה צריך כי שבע ברכות הם בשביל לקשט את הכלה העליונה בשבעה מדותיה להיות חצבה עמודיה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה כמו שמובא בדברי מרן האר"י ז"ל וכאן הרי עבד יעקב שבע שנים ברחל בשביל לקשט השכינה בשבע מדותיה על כן לא אסף יעקב ולא לקח אנשים כלל, כי אם לבן הוא שלקח, ועל כן לקח את כל אנשי המקום. והנה לקידושי כלה אין צריך כי אם עשרה ואך זה לא היה לקידושין כלל כי אם לרמות גם את אנשי מקומו ליקח מהם משכונות שלא יודיעו ליעקב ויניחם אצל חנוני לקחת עליהם בשר ויין ושמן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ט) וזה שאמר הכתוב ויאסוף לבן לפי שלבן אסף ולא יעקב ועל כן אסף כל אנשי המקום ולא הספיק לו בי' קרואים כנאמר.

1937

1938ויעש משתה. פירוש שמחת מריעים עשה לו לקידושין כנאמר והכל בערמה עשה כי הנה דרכם מאז היה לכנות המשתה אשר נעשה בעת הנשואין, אחרי הכלה כמו שכתוב (אסתר ב', י"ח) את משתה אסתר. ועל כן לא היה לבן יכול לתת עצות בנפשו מה לעשות אם יכנה המשתה על שם לאה, לומר שמשתה לאה עושה, פחד פן מתוך סיפור אנשי המקום אחד לחבירו שלבן עושה היום את משתה לאה יגיעו הדברים לאוזן יעקב. ואם יכנה המשתה על שם רחל לומר שעושה משתה רחל היה ירא פן כאשר יבוא בלילה להחליף ולתת לאה במקומה ימצא אחד מאנשי העיר וילך ויגד ליעקב את כל אשר לבן עושה לו. ואפשר גם היה ירא ממנהג המקום שלא לתת הצעירה לפני הבכירה. ועל כן נתחכם ויעש משתה סתם ולא פירש כלל לשמחה זו מה הוא עושה אם משתה לאה או משתה רחל בכדי שיהיו אנשי העיר נבוכין בדבר ולא ידעו אם בשביל לאה עושה המשתה שרוצה לתת גם אותה ליעקב קודם רחל כי לא יעשה כן במקומנו וגו' אם בשביל רחל לבד וישנה מנהג מקומו לפי שכן התנה יעקב עמו בפירוש ואין מנהג מבטל הלכה בכזה והדומה לזה כידוע ליודעים, ועל כן לא יהיה שיחה כלל בין הבריות איזה משתה הוא עושה למען לא יוודע הדבר ליעקב כלל. וגם בערב כאשר יראה הרואה שנותן לו לאה לא יודיע ליעקב זאת כי יהיה סבור שמתחילה משתה לאה עושה והוא מדעת יעקב בכדי שלא לבטל מנהג העיר. וזהו שאמר הכתוב ויעש משתה סתם ועל כן ויהי בערב ויקח את לאה בפני כל עם ועדה כדי שלא ידעו כלל אם יש רמאות בדבר הזה ולא ילכו ויודיעו כי יסברו שגם מדעת יעקב הוא זה לקיים מנהג מקומו כי אזלת לקרתא הלך בנימוסה. ועל כן נכון מאמר חז"ל (שם) שאנשי העיר היו רוקדין ושמחין ואומרין הא ליא הא ליא וכו' ויעקב לא הבין. כי אנשי העיר סברו מן הסתם מרוצים שניהם ללאה לקיים המנהג ושמחו על שמחת לאה. ויעקב לא נתן לב על זה מטעם הלז כי אמר לפי שכאן כך הוא המנהג על כן הכל צועקין כך והאמת אני התניתי בתנאי מפורש ואין לי להשגיח על המנהג. ואכן גם אנשי המקום לא אמרו בפירוש שהוא משתה לאה כי לא ידעו הדבר על בוריה כנאמר רק מן הסתם חשבו בלבם ועל כן היו שמחין ואומרין בלשון שיהיה נשמע לשון לאה, ולכך לא נתן יעקב לב על זה. וכל אלה יגיד הכתוב על ערמת לבן הארמי אשר לא נשמע כמוהו לעשות כזאת לרמות דבר כזה בפני כל אנשי העיר ואחד מהן לא ידע להגיד דבר זה ליעקב.

1938

1939ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבוא אליה. דקדק לומר ויבא אותה אליו וגו' להגיד עוד מה שעשה הרמאי ברמאותיה כי הן חשש עוד פן כאשר יקרבו אנשי העיר להגיש הכלה אל החתן אל חדרו וכבר ידעו בבירור שלאה היא ואז יאמרו בשמחה בפירוש ששמחין במשתה לאה ויוודע ליעקב את אשר חפץ לרמהו ועל כן הקדים ויבא אותה אליו בעצמו בלי שום אחד מבני העיר ועשה עצמו כאילו עושה הדבר בשמחה גדולה ונחת רוח עד שאינו מניח לאחר לעשות זאת כי אם הוא בעצמו נעשה שושבין לזה וכדרך בעלי בתים הרמאין שאינם חפיצים לשלם שכר שכיר ואמנם כאשר יצטרך לפועלו להיות אצלו עוד לטובתו וכבר הוא מוכרח לשלם לו בעד העבר נותן לו השכר בפנים יפות ומסבירות כאילו חשוב בעיניו הדבר ואומר לו הרי לך שכרך משלם לפי שגדלה עבודתך בעיני ובאמת עבדתני אף שבלבו הכל שקר וכזב ואינו חפץ כלל ליתן לו שכרו חלף עבודתו כי אם על פי ההכרח. וכן לבן בא אל יעקב ואמר לו הא לך שכרך בנחת ושמחה חלף עבודתך. ועל כן לא נתן יעקב הצדיק לב על זה שאחר כל זה ירמהו אבל באמת בלילה נתן ה' בלבו לבוא לו מורא אולי אחר כל זה לגודל רשעת ערמותו יש ערמה בכל הדברים והחליף לתת לו לאה בתו ועל כן נאמר כאן ויבוא אליה רמז בתיבת אליה אותיות לאה יו"ד, כי ידוע (עיין שמות ט"ו, א') שהיו"ד רומזת על המחשבה ורמז שמחשבת יעקב היה גם כן בלאה פן רימה אותו הרמאי ונתן לו לאה ועל ידי זה כיוון בעילתו שלא לשם בעילת זנות כי אם לשם קידושין שלא תבוא תקלה לאותו הצדיק והצדקת. ואף על פי כן כיון שעיקר מחשבתו ברחל היה ניטל הבכורה מראובן וניתנה ליוסף שהוא בן רחל אשר עליה היתה המחשבה הראשונה ונטל פי שנים בחלקו שנעשו אפרים ומנשה כראובן ושמעון להיות במנין י"ב שבטי יה כנודע מדברי מרן האר"י ז"ל.

1939

1940ויהי בבוקר והנה הִוא לאה. כבר כתבנו למעלה בפירושו שבבוקר ראה שטוב עשה במה שכיוון לשם קידושין וירא פן לאה היא שהרי והנה הִוא לאה כאשר חשב ולכן נכתב הוא בוא"ו לרמז על מחשבתו עיין שם. ועוד נראה לומר שהנה בודאי יעקב כסדר עשה כמו שמצינו במעשה אדם וחוה שהגם שידע הקב"ה שכל ענין האכילה נצמח מהנחש אף על פי כן הוא עשה כסדר ושאל את האדם (בראשית ג', י"א) המן העץ אשר צויתיך וגו' ואמר האשה אשר נתת וגו', והלך אל האשה ושאלה ואמרה הנחש השיאני, והלך מאתה אל הנחש. כן ודאי יעקב תיכף בבוקר כשראה שלאה היא ודאי שאל אותה תחילה למה רמיתני והיא באמת השיבתו כי היא אינה חייבת בדבר או לצד שאביה גזר עליה בחומר רב ולא יכלה לעבור מצות כיבוד אב, או אפשר לא ידעה שבפירוש הותנה דוקא על רחל ולא על לאה בשום אופן, או אפשר אמר לה אביה כי אמר ליעקב אשר לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה וגו' ונתרצה למנהג המדינה. ואף לדברי חז"ל (מגילה י"ג:) שאמרו שידעה לאה מהסימנים שמסר לרחל מכל מקום סברה שעל כל פנים לא יקפיד אם יראה אחר כך שלאה היא מפני מנהג המדינה ולא ידעה שהיה התנאי מפורש כל כך בהקפדה גדולה ובין כך ובין כך צדקה לאה בדבריה. והנה נודע אומרם ז"ל (מגילה י"א.) בפסוק (שמות ו', כ"ז) הוא משה ואהרן, וכדומה לזה, הוא בצדקתו מתחילתו ועד סופו וזה שאמר ויהי בבוקר והנה הוא לאה כלומר היא לאה בצדקתה מתחילתה ועד סופה ואין עליה שום אשמה בדבר הזה וצד תמותה במקומה עומדת ועל כן בא לשאול אל לבן.

1940

1941ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי. דקדק לומר תיבת לי והיה די לומר מה זאת עשית, ואמנם כבר כתבנו כי לבן הכיר ביעקב מיום בואו אשר כל מעשה ידיו מתברכין ולכן שכר פעולתו אינה כשכר שאר פועלים כי שכרו גדול למאוד לפי ערך הברכה שמצויה במעשה ידיו ועל כן אמר לו הגידה לי מה משכרתך כי אינו רוצה להניחו על סתם היושר שתקח לפי ערך פעולתך כי אין לה שיעור ואם תגיד בפירוש אפילו אם תמכור שוה מנה בפרוטה כל תנאי שבממון קיים ועל כן אמר ליה יעקב כיון שכן הוא שאתה יודע ששכר עבודתי מגיע לי הרבה פעמים יותר מאשר התניתי עמך ומעשה ידי נתברכו אצלך ואיך מלאת לבך לעשות לי כזאת שתחליף את משכורתי בלי לתת אפילו הפחות שהתנתי עמך וזה אומרו מה זאת עשית לי שאתה תעשה הדבר הזה מה שאתה יודע אשר לי מגיע אלף פעמים ככה, ויותר תימה אשר לי תעשה זאת שעל ידי ברכך ה' בכל מעשיך ופרצת לרוב ולבסוף תעשה לי כזאת.

1941

1942הלא ברחל עבדתי וגו'. פירוש הן עבודתי היה בעבור רחל להקל מעליה עבודת המרעה כאמור למעלה ובזה קדשתי אותה לי וכבר מלאו כל הימים שאינה יכולה לחזור עוד ואיך תקח את רחל מאתי לתת לי לאה וכבר היא מקודשת לי וזר לא יקרב אליה כי קודש היא.

1942

1943ועוד יאמר הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני. פירוש הנה שתים רעות עשית לי אחד הלא ברחל עבדתיך ואפשר היא טובה בעיני מכל הנשים אף שתמצא גם אחרת במעלה כמותה בחן ובצדקות או גם במעלה יותר ממנה מכל מקום היא ישרה בעיני, והשנית אף אם סברת בדעתך שלא אקפיד אם אמצא אחרת כמוה ואקח מאשר ימצא החשובה במעלה כרחל ואתה חשבת אשר לאה טובה במעלה ממנה מכל מקום למה רמיתני למה עשית זאת ברמיה ורמאות להחליפנה שלא בדעתי וידיעתי והיה לך להודיעני קודם ואפשר הייתי מרוצה על הדבר ברצון נפשי וחשקי ולמה לא גלית לאוזן עבד נאמן שלך כמותי דברים כאלה.

1943

1944ויאמר לבן לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגו'. השיבו על שתי השאלות ולא כחכם להשיב על ראשון ראשון כי אם להיפוך התחיל ממטה למעלה מה שאמרת למה רמיתיך השיבו כי בכוון עשיתי זאת בכדי למגדר מילתא בתוקף וחיזוק רב אשר לא יעשה עוד כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה, ואם הייתי מודיע אותך זאת קודם לאמר כי לאה אני נותן לך והיית מסכים עמדי מזה לא היה נתחזק המנהג כי היו אומרים לפי שנעשה ברצונך על כן נעשה כזאת, אבל אם לא היית חפץ בשום אופן היה התנאי שלך מבטל מנהגינו ובכדי לחזק מנהגינו עשינו זאת אצלך ושלא בידיעתך ומעתה ודאי הכל יאמרו הלא יעקב עבד ללבן עבודה שלימה ז' שנים בפירוש בעד רחל ואף על פי כן המנהג עקר להתנאי ואף שלא בידיעתו החלפנו לתת לו הבכירה קודם כי אין דבר מבטל המנהג. גם אם היה הדבר בידיעתך לא היה הדבר נחקק כל כך בזכרון לב האדם כי לא היה מילתא דתמוה כל כך, אבל אם נעשה שלא בידיעתך הנה מילתא דתמוה כזה מדכר דכירי אינשי אשר החליף לבן ליעקב לאה תחת רחל שלא בידיעתו ובזה יתחזק המנהג. ועל אשר אמרת הלא ברחל עבדתיך ובאת בטענה כי היא מקודשת לך מכבר ואיני רשאי לקחת אותה מאתך וגם כי היא טובה בעיניך מכל הנשים ואינך רוצה להחליפנה באחרת, הרי היא נתונה לך ואין דעתי כלל לתת לך לאה לבד ולא רחל כי גם את זאת נתנה לך בעבודה שתעבוד עוד. ואמר ונתנה לך לשון רבים פירש הרב האלשיך שכל אנשי העיר יתנו לו עיין שם. ולדברי נכון הוא מאוד כי כל אנשי העיר יכופו אותי ויתנו לך גם את רחל בכדי לחזק מנהגם לתת הבכירה לפני הצעירה דוקא אבל אין אני מונע את רחל כלל מאתך.

1944

1945בעבודה אשר תעבוד עמדי וגו'. פירוש לא כימים הראשונים שאמרת אעבדך שבע שנים וגו' שאתה לבדך תעבוד כי עוד היה לי בת שצריכה נשואין והייתי צריך לעבוד גם אנכי לבד לצרכי נשואי בתי אבל עתה ששתי בנותי נשואות לך ובן אין לי הרי כל העבודה של שנינו הוא וביחד נעבוד וניתן לפני נשינו ובני בתינו ואכלנו. וזה בעבודה אשר תעבוד עמדי כי עמי תעבוד בצוותא חדא כי אין לי יותר כי אם אותך, ואפשר גם אשה לא היה לו אז כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע', י"ג) בפסוק (לעיל י"ב) ותרץ ותגד לאביה, שאם לא היה לה כי מתה.

1945

1946עוד שבע שנים אחרות. פירוש אחרות לא כראשונות שהיו באמונה שלימה בכל לב ולב ולא כן עתה כי רמיתיך ובודאי לא תעבוד כימים הראשונים, ומכל מקום אני נותן לך רחל תיכף כדי לקיים הבטחתי שהבטחתי לתת לך את רחל, או עבור שהיה מוכרח מאנשי מקומו לתת את רחל בכדי שיתחזק מנהג המדינה כאמור למעלה.

1946

1947ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה. צריך לדעת מה עשיה עשה יעקב הלא הוא לא עשה כלום כי אם שב ואל תעשה היה שהמתין, ולבן הוא שעשה שנתן לו בתו. ואכן כי הנה לבן אמר מלא שבוע זאת ולכאורה היה לו לומר המתן שבוע זאת ובמה ימלא יעקב השבוע, ואך כי לבן ביקש מיעקב אם היות שכבר רמיתיך ומה שנעשה נעשה על כל פנים עתה אתה תמלא השבוע הזאת הוא שבעת ימי המשתה אלו של לאה שתעשה אתה השמחה והסעודות הצריכין להיות בשבעת הימים בכדי שידעו הכל כי כבר נתרצית בלאה ואינה אצלך באונס והכרח כי אם אדרבה תעשה משתה לאה לחזקה ותדע כי אשתך היא, ואחר השבוע אתן לך. ולזה אמר הכתוב ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת כאשר ביקש לבן שיעשה משתה לאה בימי שמחתה ואחר כך ויתן לו את רחל בתו לו לאשה ולכאורה תיבת לו מיותר והיה די לומר ויתן לו את רחל בתו לאשה, ואכן רמז לדברינו שנתן לו את הנתונה לו מכבר כי כבר היתה רחל אשתו מקידושי העבודה וזה ויתן לו את רחל בתו מה שהיתה לו לאשה מכבר, עתה נתנה לו להיות בחיקו.

1947

1948ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה. צריך לדעת מפני מה נשתנה לשון כתוב הזה מהכתוב האמור למעלה אצל זלפה שפחת לאה ששם נאמר ויתן לבן וגו' ללאה בתו שפחה וכאן נאמר לה לשפחה ואכן הנה נודע כי ה"א הוא משל הזרע בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ז) ה"א לכם זרע. וכל עוד שלא היה בשרה ה"א בשמה לא היתה יכולה להוליד עד שניתן ה"א לאברהם וה"א לשרה וכל אשה שיש לה ה"א בשמה היא טובה לזרע כנודע. והנה בכל האמהות חוץ מרחל היה להם ה"א בשמם ורחל שלא היה לה ה"א בשמה הוכרחה לתת שפחתה לבעלה כי בלהה יש לה ב' ההי"ן בשמה ואחת לקחה רחל במה שהכניסה צרה בביתה לקחה קצת משורש נשמתה מסוד הה' ועל כן אמרה הנה אמתי בלהה בֹא אליה וגו' ואבנה גם אנכי ממנה כי היתה צריכה לה"א היתירה אשר בשם בלהה אבל לאה לא היתה צריכה לכך, ולכך בלאה נאמר ללאה בתו שפחה כי לא היתה ללאה בתו אלא שפחה בלבד שלא היתה צריכה לה לדבר אחר וברחל נאמר לה לשפחה כי היתה צריכה אליה לשני דברים אחד לה בעצמיותה להבנות ממנה לקבל חלק ממנה, וגם לשפחה.

1948

1949ולבאר עוד ההפרש בין שני הפסוקים האלה כי הן הם שוין בתיבות רק שנשתנה סדר התיבות זה מזה והחילוק ביניהם הוא כי שם קאי על מה שלמעלה ממנו כי נודע אומרם ז"ל (מדרש אגדה כ"ט, כ"ד) במה שנתן זלפה הקטנה שפחה לבתו לאה הגדולה כדי להטעות את יעקב שיסבור שודאי רחל היא כי רואה אצלה שפחה הקטנה ועל כן נאמר ויתן לבן את זלפה הוא"ו נקודה פתח להיותו קאי על שלמעלה מה שאמר ויהי בערב ויקח את לאה ויבא אתה אליו, ועבור זה ויתן לה את זלפה בכדי להטעותו וכאילו נכתב לכך ויתן לה כי הפתח מורה על לשעבר עבור ויבא אתה אליו על כן ויתן לה את זלפה אף שלא כן מחויב להיות כי הלא זלפה הקטנה היא ואך לפי שנתן לו לאה על כן נתן לו את זלפה בכדי לרמאות אותו. ואכן זה ויתן הנאמר כאן לכאורה אין לו קישור עם מה שנאמר קודם וצריך לדעת איך שייך ויתן נקודה פתח שמשמעותו קאי למה שלמעלה. ואמנם נראה דהכתוב מספר במעשה אחרת ולא קאי למה שלמעלה לומר שבשביל שנתן לו את רחל נתן לה בלהה שפחה כי אין שייך זה לזה. רק מספר ואומר שכבר היה מעשה שנתן לבן לרחל בתו את בלהה לשפחה וזה כבר היה ממעשה דלאה שעל ידה החליף בשפחות וכן קם הדבר וזה אומרו ויתן בפתח לומר הנה כבר נתן לבן לרחל את בלהה השפחה וכן נעשית עתה לה לשפחה כנאמר.

1949

1950ויבוא גם אל רחל. אומרו גם יתבאר על דרך אומרם (בראשית רבה כ"ג, ב') בגנות דור המבול שהיו לוקחים להם שתי נשים אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש זו שהיתה לתשמיש משקה כוס של עיקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה וכו' עד כאן. וכאן אמר הכתוב בבחיר ה' אשר לא כן עשה כי אם ויבוא גם אל רחל כמו שבא אל לאה שלא כיוון אלא לשם פריה ורביה כאומרו הבה את אשתי ואבואה אליה שאמרו חז"ל (שם פרשה ע', י"ח) שלהוליד תולדות אמר כן. כן ממש במחשבה קדושה בא אל רחל אשר היתה יפת תואר ויפת מראה לא חפץ שתעמוד ביופיה כי אם רק להוליד בנים שאינו מתאוה לנויה ח"ו.

1950

1951ויאהב גם את רחל מלאה. תיבת גם אין לו פירוש, והנראה על פי אשר נודע מכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע) כי הג' שלישים שבתפארת מהראוי היה להיות מחצה מהם לרחל ומחצה ללאה אך לפי שאנו בניה של רחל אנו ממשיכין ב' שלישים לרחל ושליש אחד ללאה בסוד (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה יראת ה'. שיראת ה' שהוא רחל מגיע למקום עקביים של לאה ועל כן ואהבת גימטריא ב' פעמים אור, על שרחל נוטלת ב' פעמים אור מב' שלישי תפארת הכל כידוע מכוונות. וזה אשר כיוון יעקב בנשואי רחל לקשט השכינה וליחד יחודיה כוונת הקריאת שמע ועל כן ויאהב שהמשיך אהבה שהוא ב' פעמים אור גמטריא ואהבת, לרחל. ונטל גם לרחל מחלק לאה שהוא חצי שליש תפארת שהיה ראוי להיות ללאה, המשיכם לרחל. וזה ויאהב גם את רחל מלאה שאהב והמשיך האור מחלק לאה גם לרחל להיות רחל שני חלקים, ולאה חלק אחד כאמור. וגם נודע שאהבה מורה לנתינת כתר וזה ויאהב שהמשיך הכתר לרחל מב' שלישי תפארת גם מלאה לרחל כנאמר.

1951

1952וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. מדאמר ויפתח את רחמה משמע שהיה סתום והקב"ה פתחו והוא מפני שאמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ד') למה היו האמהות עקרות מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים ואם כן גם לאה היתה ראויה להיות עקרה ואך מחמת כי ראה ה' כי שנואה לאה וחש הקב"ה אולי לא ירצה יעקב להתפלל עליה. ואף על רחל שאהב אותה, אמר ממך מנע ולא ממני, מכל שכן בלאה שלא היה מתפלל עליה. ועל כן וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה אבל ורחל עקרה כמו שהיה נגזר על האמהות מכבר שתהיינה עקרות כי אותה אהב ועליה ודאי יתפלל והקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים כאמור.

1952

1953ותהר לאה ותלד בן וגו'. מה שמודיע הכתוב מהריונה ולכאורה עיקר ההודעה הוא הלידה, נראה לי שמצינו אצל הגר שפחת שרי שאחר עיבורה אמר לה המלאך הנך הרה ואמרו חז"ל (שם שם, ו') והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר אלא שהכניסה שרה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עיבור הראשון וכו' עיין שם. וזה היה על שתיכף אחר עיבור הוקלה גבירתה בעיניה כמפורש שם אבל כאן באמהות הצדקניות נאמר ותהר ותלד שמהריון הראשון ילדה ולא הפילה עוברה לפי שלאה צדקת גדולה היתה ולא הוקלה אחותה אצלה כלל במה שנפתח רחמה ורחל עקרה. וגם רחל לא נתקנאת באחותה בפעם הראשון, ולהכניס עין הרע ח"ו בעיבורה. אדרבה חפיצה היתה בזה כדי שגם אותה יאהבנה אישה. ועל כן זה שהרתה זה הולידה וזה ותהר ותלד כנאמר. ולזה סיים הכתוב

1953

1954ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. פירוש שלאה אמרה להודיע זאת לכל כי לא בצדקתה ויושר לבבה מאחותה זכתה לבנים כי אם מחמת שאלהים יבקש את הנרדף והיא השנואה וזיכה אותה בבן כדי שאישה יאהבנה אבל רחל שהיא אהובה מכבר אינה צריכה לזה כי ויאהב יעקב את רחל בלא זה, והכל עשתה שלא תגנה את רחל ולא תתכבד בקלונה ח"ו.

1954

1955עוד יאמר כי ראה ה' וגו' כי הנה באמת לאה נתעברה מביאה ראשונה כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ"ח, ד') ראשית אוני. ואז עדיין לא היתה שנואה כי היה סבור שהיא רחל ולא נתגלה עדיין דעת יעקב כי ישנאה אחר כך כאשר יקח את רחל. ואמנם שמו יתברך הוא המביט לסוף דבר בקדמותו וראה כי ישנאה ונתן לה הריון בביאה הראשונה ולזה אמר למעלה וירא ה' כי שנואה לאה פירוש ראה למרחוק כי לאה שנואה היא שעתיד יעקב לשנאתה על כן ויפתח את רחמה. ולזה אמרה כאן כי ראה ה' בעניי שראה אז בעניי מה שעתיד להיות אחר כך אבל אחר כך שנתגלה דעת יעקב מפורש כי שנואה היא כמו שאמר הכתוב למעלה ויאהב גם את רחל מלאה אז אמרה כי שמע ה' כי שנואה אנכי, כי שמע ה' את דברי יעקב מפורש בשמיעה ממש ולכך קראתו שמעון.

1955

1956ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה וגו'. כאן הקדימה האמירה לקריאת השם לפי שכבר זה בן שני ועדיין רחל עקרה והוא בזיון וקלון גדול לרחל ועל כן תיכף בעת ההולדה הקדימה ואמרה הסיבה והטעם מה שהיא ילדה גם את זה כי שמע ה' כי שנואה אנכי וכמו שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים כי עתה הבינה אשר לא העדר אהבה לבד היה מבעלה אליה כי גם שנואה היתה ולזה כפל לה ה' א' להסיר השנאה והב' להכניס האהבה וזה אמרה ויתן לי גם את זה פירוש במתנה נתן לי גם את זה שהיה ראוי לאחותי צדקת כמותה ובכדי להוציא אותי מגדר שנואה לגדר אהבה נתן לי מה שהיה ראוי לאחותי, וכן דרך כל הצדיקים שממעטין עצמם כאשר יוכלו ולא לתלות בזכותם ובפרט במקום שמגיע מזה בזיון חבירו, ועל כן תיכף אחר שילדה אמרה כן שידעו הכל אשר לא מצדקתה זאת ולא מקלות רחל חלילה וכאמור.

1956

1957ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי וגו'. הכל כאשר אמרנו למעלה שכל אמריה לא היה כי אם להגיד אשר לא בצדקתה פתח הקב"ה את רחמה ותלד היא ולא רחל אחותה ורק לאשר שהקב"ה יבקש את הנרדף וכל כך חביב בעיניו הנרדפים להגדיל מעלתם ביותר ויותר. ובן הראשון היה להסיר השנאה ובן השני היה להכניס האהבה כנזכר. ואכן הכנסת האהבה ודאי די שיהיה על כל פנים כאהבת אחותה שהיא אהובה מאז, ואכן הקב"ה אשר הוא קרוב לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע ומקים מעפר דל וגו' נתן לי עוד בן השלישי שילוה אישי אלי, אלי דייקא ולא לאחותי כלומר שאהיה אהובה יותר מאחותי בכדי שתוגדל שבח בוראינו יתברך שמו בזה אשר רק חפץ בנשברי לב לנטלם ולנשאם להושיבם עם נדיבי עמו. ואכן אמרה עתה הפעם כלומר שלא יהיה זאת לעולם רק עתה הפעם שיש לי ג' בנים ולרחל עדיין ולא כלום אבל כשיעזור הקב"ה ויפקוד לרחל בבנים תחזור אהבה לרחל כמאז, וגם בזה הקדימה אמריה לקריאת השם לפי שתיכף אחרי ההולדה אמרה זאת שלא להחזיק טובה לעצמה, ולהגדיל שבחי אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים.

1957

1958ותהר עוד ותלד וגו' ותעמוד מלדת. אומרו ותעמוד מלדת ולא ותפסוק לומר שעמידה טובה היה לה בזה אשר ילדה בזה ובבא.

1958

1959ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. צריך לדעת אמירת רחל בזה שקיבלה עליה מיתה בשביל הקנאה באחותה והלא צדקת גמורה היתה. ואכן לצד מה שכתבנו למעלה כי הולדת לוי כבר גרם שיאהב יעקב ללאה יותר מרחל ומכל שכן כשכבר ילדה את יהודה שבודאי עוד גדלה האהבה יותר ויותר. וזה מאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ראיה ממש בחוש ראתה זה אשר לא ילדה ליעקב כי נשתנה אהבת יעקב אליה הרבה הרבה מאשר היתה מאז וכל כך נפלה האהבה והחיבה ממנה עד שתקנא רחל באחותה, מה שקודם ידוע אשר רוב האהבה היתה אל רחל עקרת הבית ולאה היתה השנואה ועתה נהפך כל כך שקינאה רחל באחותה בראותה האהבה שיש לאחותה יותר ממנה, ונודע אומרם ז"ל (דברים רבה סוף וילך) מאה מיתות ולא קנאה אחת ועל כן אמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי פירוש באמת אנכי מבקש למות מלקנא בכל עת באחותי.

1959

1960ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. צריך לדעת לשון אומרו התחת אלהים אנכי וגו' והיה לו לומר האלהים אנכי אשר מנע ממך וגו'. ואמנם לדברינו הנזכרים אשר רחל היתה מבקשת מאתו שתמות כי מאה מיתות וכו' ועל זה השיב לה התחת אלהים אנכי פירוש וכי אני במקום אלהים בחינת הדין להכניס עצמי להוריד הדין והרעה אל האדם, לא כן אנכי כי נודע מדת יעקב שמדתו מדת הרחמים, זה היתה התשובה על אמרה ואם אין מתה אנכי. ועל הראשון שאמרה הבה לי בנים שפירוש שיתפלל עליה עבור הריון השיב אשר מנע ממך פרי בטן כפירוש רש"י הלא ממך מנע ולא ממני ואיני יכול להתפלל עבור בנים כי יש לי. ולפי שאמרו חז"ל (פסחים סו:) כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה וכו', ועל כן גם כאן כיון שנאמר ויחר אף יעקב בא קצת לכלל כעס השיב שלא כדרך החכמה להשיב על ראשון ראשון וגו' והוא השיב על האחרון בראשונה כנאמר. ומה שאמר לשון פרי בטן נראה על דרך אומרם ז"ל ברבקה (בראשית רבה ס"ג, ה') עיקר מטרון לא היה לה וכו', וגם כאן אמר שנמנע ממך גם הפרי של הבטן הוא העיקר מטרון שבו הוא הריון הולד. או יאמר פרי בטן על דרך שכתבנו למעלה שמניעת רחל בבנים היה מפני שלא היה לה ה"א בשמה שהיא מזל בנים בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע כנודע מדברי מרן האר"י ז"ל, וזה הוא הפרי בטן דבר שעל ידו יתהוה בנים בבטן האם. ועל כן,

1960

1961ותאמר הנה אמתי וגו' ואבנה גם אנכי ממנה. כידוע שרחל לקחה ה"א הכפולה שבשם בלהה ועל כן אמרה ואבנה גם אנכי ממנה פירוש מן הה' שבה כדבר האמור, וכבר כתבנו מזה למעלה.

1961

1962ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה ויבוא אליה יעקב. מגיד הכתוב שלא חפץ יעקב לבוא עליה כי אם אחר שנתנה לו שפחתה במתנה גמורה שתהיה אשה אליו ולא יקרא עוד שמה שפחה כי ידע יעקב מה שהיה לאברהם עם שרה כשנתנה לו שפחתה שאחר כך הקל גבירתה בעיניה ואמרה לו שרה חמסי עליך עד שהוצרך עבורה לגרש האמה ובנו. ואך אברהם עשה כן על פי הדיבור כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ה, ב') בפסוק (בראשית ט"ז, ב') וישמע אברהם לקול שרי לקול רוח הקודש שבה. והטעם היה בכדי שיצא פסולת אברהם אשר היה נמצא בו מתרח אביו, בהגר המצרית, שיצא ישמעאל מזה. ויצא יצחק משרה זך ונקי. מה שאין כן יעקב שלא היה צריך לזה והיה מטתו שלמה שלא נמצא פסול בזרעו ולא היה רוצה לקחת כי אם אחר שנתנה לו במתנה ונעשית אשה בת חורין ואז ויבוא אליה יעקב.

1962

1963ותהר בלהה ותלד ליעקב בן. מה שלא נאמר סתם ותלד בן לומר שהבן נקרא על שם יעקב והוא בנו מחמת שכבר נעשית אשתו בת חורין ממש מה שאין כן אם היה שם שפחה עליה נודע אומרם ז"ל (קידושין ס"ח:) בן הבא מן השפחה אינו נקרא בנו אלא בנה, ועל כן בישמעאל נאמר וגם את בן האמה כי היא לא ניתנה רק לשפחה על פי הדיבור כדי שיצא הפסולת בה כנאמר למעלה בזה, מה שאין כן ביעקב בחיר האבות כל הבנים בניו.

1963

1964ותאמר רחל דנני אלהים וגם שמע בקולי. יש לדקדק אומרו וגם שמע בקולי והוה ליה למימר ושמע בקולי, גם מה שאמרה ויתן לי בן צריך קצת להבין וכי זה שלה הוא וכבר כתבנו שיצאת מתורת שפחה תיכף כשנתנה אותה ליעקב. ויבואר על פי אשר כתבנו כמה פעמים כי נמצאים שני בחינות בטובת הבורא יתברך. בחינה אחת, הוא כשיטיב ה' מצד גודל חסדו וטובו במדת הרחמים כי אינו זוכה מצד הדין להיטיב לו להיותו אינו שלם במעשיו והוא בחינה קטנה כי כאשר יתעורר מדת הדין על אדם זה לא ישכון בטובה. ואמנם האדם השלם במעשיו מכל וכל וזוכה שאף מדת הדין מסכים להיטיב עמו כי ראוי הוא שישולם שכרו בדין, לזה טוב לעולם כי בכל מקום ובכל זמן ה' אלהיו עמו להיטיב לו ולעשות לו כל אשר יצטרך. ועל בחינה זו אמרו חז"ל (בראשית י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע. ובזה פירש הרב האלשיך מה שאמר יעקב (לעיל כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי כשגם מדת הדין יסכים להיטיב עמדי, כי זה הוא הבחינה הנאותה לצדיקים.

1964

1965וזה שאמרה רחל כאן בראותה שעתה היא בבחינת השראת הדין עליה להיותה אינה נפקדת בבנים ואף על פי כן שמע ה' בקולה שתלד שפחתה על ברכה והוא בחינה הגדולה, ומזה דנה שכאשר יגיע שעת הרחמים לשרות עליה ודאי שהיא בעצמה תופקד בזרע. וזה אמרה הנה עתה דנני אלהים שאלהים בחינת הדין הוא דן אותי להמנע ממני פרי בטן ואף על פי כן וגם שמע בקולי שאפילו בחינת הדין שמע בקולי והנה אלהים עמדי ובזה בטחתי אשר ויתן לי בן שיתן לי בעצמי בן בעת יגיע שעת רחמיו של הקב"ה עלי, על כן קראה שמו דן להשמיע לרבים טובת הבורא עליה שאף בעת הדין מרחם עליה, ומזה ידונו כאשר יגיע עליה שעת הרחמים שתזכה לבן. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"א, ז') דנני וחייבני דנני וזיכני מורה על האמור שעיקר אמירתה היה שאף בעת הדין זיכה אותה הקב"ה והוא מעלת הצדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים.

1965

1966ותהר ותלד וגו' עד נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי וגו'. גם זה מורה על הנאמר להראות אשר גם בעת הדין עזרה ה' ואמרה הן נפתולי אלהים כלומר כשאני מחובר עם אלהים מדת הדין אף על פי כן נפתלתי עם אחותי לזכות כמותה וגם יכולתי בתפילתי ובזה ודאי אקוה לה' שבעת הרחמים יפקדני ה' בזרע של קיימא כדבר האמור.

1966

1967ותרא לאה כי עמדה מלדת. פירוש כאמור למעלה שבעיניה ראתה והכירה אשר נפלה האהבה אשר אהבה יעקב מאז כאשר היתה מתעברת זה אחר זה, ועתה כאשר עמדה מלדת הכירה כי נשקע אהבתה ועל כן ותקח את זלפה שפחתה ותתן אתה וגו' ולא שאלה כלל את יעקב תחילה אם יקחנה כי אחר שראתה שלקח את שפחת רחל אז ותקח בעצמה ותתן אותה בלי נטילת רשות ואמר ותתן אותה ליעקב לאשה כלומר במתנה נתנה אותה ליעקב שתהיה לו לאשה ולא שפחה כי שיחררה קודם כאמור למעלה. ועל כן

1967

1968ותלד זלפה וגו' ליעקב בן. שנקרא הבן על שם יעקב מה שאין כן בבן הבא מן השפחה שנקרא בנה ולא בנו כנזכר לעיל.

1968

1969ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד. הנראה בטעם קריאת שם הזה כי כבר כתבנו למעלה אשר דרך לאה היה הכל להקטין את עצמה לומר אשר לא זכותה גרם להוליד כי אם חסדי שמים עליה שהרים מעפר דל עבור שהיתה שנואה בעיני בעלה, וכמאמר חז"ל (שם שם, ב') שעד שלא היה לה בנים היה דעת יעקב לגרשה כיון שהולידה בנים אמר, לאמן של אלו אני מגרש וכו' עיין שם. וכן עתה כאשר עמדה מלדת והכירה אשר פסקה האהבה מבעלה אליה חננה ה' מן השמים שתלד שפחתה על ברכה. וזה שאמרה בא גד, ג"ד הוא ג'ומל ד'לים כמאמר חז"ל (שבת קד.), לומר אשר חסד חנם חננה ה' עם היותה דלה מן המצוות מכל מקום דלותי ולי יהושיע וקראה שם הבן כך ג"ד להראות כי זה הוא מגמולת חסדי הקב"ה ולא בזכותה, ועל כן אמרה שתי תיבות במלה אחת בגד ולכאורה למה לא אמרה בפירוש בא גד, ואכן ידוע מספרי החכמה כי אותיות הא"ב כשהם כסדרן הם מורים על רחמי ה' וכשנקראים למפרע מורים על דיני אלהים וכאן שהיתה חפיצה להראות אשר זהו מחסדי המקום ולא זכתה ליזון בזרוע שגם הדין יסכים לזכותה בבנים לא רצתה לומר בא גד כי תוקדם הב' להא' ויורה על הדין ולזה אמרה תיבה אחת בגד להראות על רחמי המקום ברוך הוא.

1969

1970ותלד וגו' עד באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר. פירוש אף אשר שהנה באמת כי לא זכותי גרם שאלד כל כך שבטי יה כי אם ה' הטוב ברוב רחמיו וחסדיו זכני לזה, מכל מקום הנה הבנות בנות הארץ שאינם מבינים דבר הזה על בוריו לתלות הכל בחסדי המקום ועל כן הם ישבחו אותי שיתלו בצדקתי לומר אשרי מי שזכה לכל אלה להוליד ליעקב בנים נפלאים כמותם ועל כן ראוי לקרוא לזה אשר כי בעל כורחי הנה ראוה בנות ויאשרוה כנאמר.

1970

1971וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה וגו'. ראיתי לשום לב על הענין הלזה מה מעלה מצאה רחל כל כך בדודאים האלו שהיתה חפיצה בהם כל כך, וגם מה שאמרה לאה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני מה ענין זה לזה ובפרט שהם דברים קטנים נמצאים בשדה למה לא תמלא לאה רצון אחותה בדבר מועט כזה ורחל הפקירה שכיבת יעקב הצדיק אצלה בעד הדודאים האלה הלא דבר הוא.

1971

1972ואמנם מה שנראה לי הוא כי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש מה שקראם סתם דודאים ולא פירש מה הם ומה מעליותם וחשיבותם כי שמם מוכיח עליהם שהוא לשון אחים וריעים אהובים וכמו אורחת דודנים הנאמר בכתוב (ישעיה כ"א, י"ג), ומין הזה הוא סגולה להכניס האהבה והחיבה בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ועל כן נקראים דודאים מלשון דודים שהוא אחים ורעים האהובים. ועל כן ראובן בן לאה כשהלך בשדה מצא הדודאים האלו ונודע מכבר אשר ראובן נתן לבו מה שאביו קבע דירתו בקביעות אצל רחל ולא אצל אמו עד שבלבל יצועי אביו לזה הביאם אל אמו וסבר אולי על ידי זה יכנוס האהבה בלב יעקב אל אמו כי המה מסוגלים לזה. ואך הנה כבר כתבנו אשר אז הגם שהיה קביעת דירת יעקב אצל רחל מכל מקום נשתנה האהבה הרבה מבראשונה בראותו שאין לה בן, ואף אם לא היה בלב יעקב כזה מכל מקום רחל בודאי סברה כן אשר נפלה אהבת יעקב מעליה, ועל כן אמרה אל לאה אחותה תני נא לי מדודאי בנך, ואמרה מדודאי ולא דודאי בנך כי רצתה על כל פנים שתהיה שוה באהבתה אל לאה ועל כן חפצה גם כן קצת מדודאים האלו שיהיה אהבת יעקב אל שניהם בשוה. ולזה אמרה לאה המעט קחתך את אישי וגו' הנה עוד מעט לך מה שקבע דירתו אצלך בקביעות ותמיד עמך הוא ולקחת גם את דודאי בני זה האת פירוש עם כלומר את רוצה ליקח עוד אהבת יעקב אליך גם עם הדודאים שיהיה עוד יותר ממה שהוא עתה אצלך. וכאשר ראתה רחל שאינה חפיצה לתת לה הדודאים בחנם אמרה בנפשה מוטב לחלל שבת אחת וכו' ואתן לה לילה אחת משלי ולא יובטל האהבה העריבה מבעלי. (וכל אלה לא כיוונה בפשטות הדברים כהנהגות שטותי הבלי עולם הזה וכל כוונתה היה ביחודים וזיווגי עולמות עליונים כנודע) ואך בעשותה הדבר הגדול הזה להניח לה משלה משכב הצדיק על לילה אחת, לא חפצה בעד קצת הדודאים כי אם שתקח כל הדודאים ובזה תושווה עם לאה, והבן.

1972

1973ולזה אמרה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך כלומר כל הדודאים אם תתן לי אוותר לך זאת. ולאה קיבלה זאת כי סברה מוטב שאקדים לדבר מצוה להעמיד שבטים ויהיה האהבה כמו שהיה ועל כן אמרה לאה ליעקב כי שכור שכרתיך בדודאי בני, כלומר כפל שכר נתתי, כי אילו נתתי מקצת הדודאים היה מגיע לי איזה שכר ועכשיו שנתתי כולם ודאי מגיע לי שכר גדול ועל כן אלי תבוא וגו' כי הן לא חמלתי על עצמי ולא חשבתי על הסוף, בכדי שאקדים למצוה. ולזה בראות יעקב טוב כוונתה כוונת אמת שבה שמתאוית להעמיד שבטים שמע אליה ונתן לה חפצה וישכב עמה בלילה הוא.

1973

1974וישמע אלהים אל לאה ותלד ליעקב בן חמישי. הנה תראה אשר בכל אחד מבני הגבירות לא נזכר זה הלשון ותלד ליעקב בן כי אם סתם ותלד בן וגו' רק בבני השפחות נאמר בכל אחד ותלד ליעקב וגו', והטעם הוא כאשר כתבנו כבר כי הוצרך להודיע זאת בבני הָאַמָהוֹת אשר הולידו ליעקב ועל שמו נקראו כי קודם נשואיהם נעשו משוחררין והבנים בניו. מה שאין כן בבן הבא מן השפחה שנקרא בנה ולא בנו כנאמר בדברינו. וזה דוקא בבני הָאַמָהוֹת צריך הכתוב להודיע כך אבל לא בבני הגבירות שבודאי בניהם בני יעקב הם, רק ביששכר וזבולן נאמר לשון זה ליעקב בן. ונראה שרמז כי יששכר היה דומה ליעקב כי מאתו תצא תורה כמאמר הכתוב (דברי הימים-א י"ב, ל"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו', והתורה נקראת אמת ותתן אמת ליעקב כנודע. וזה היה מחמת גודל חמדת ותשוקת הצדקת לאה שהיתה מתאוית להקדים לדבר מצוה ונתנה כל הדודאים לאחותה בעד זה זכתה שיצא ממנה בן דומה ליעקב. וזה מאמר הכתוב וישמע אלהים אל לאה ששמע לטוב לבבה ותשוקתה לדבר מצוה להעמיד בנים צדיקים ועל כן ותהר ותלד ליעקב בן דומה לו, ואכן ידוע כי יששכר וזבולן אחד ותמיד סמכן הכתוב כי לא עסק יששכר בתורה כי אם על ידי זבולון שהיה עוסק בפרקמטיא והיה מתמכי דאורייתא (בראשית רבה ע"ב, ו') ועל כן גם אצל זבולן נאמר בן ליעקב דומה לו לפי שהנטפל למצוה כעושה מצוה דמי (סנהדרין ט'.), וכאילו הוא עסק בתורת ה' שהיא אמת ליעקב.

1974

1975ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר. הכתוב הזה מורה באצבע צדקת הצדקת לאה אמנו כי הן אמת אשר קריאת שם יששכר היה על השכר ששכרה שכיבת הלילה מרחל בעד הדודאים כאומרה כי שכור שכרתיך וגו'. ואך כי זה יהיה לקלון לאחותה להקרא שם הזה על שהשכירה משכב הצדיק וזלזלה בו, ועל כן אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי תלתה השכר בזה באמירה אבל לא בלב וזה ותאמר לאה, אמריה כך היתה. וידוע אומרם ז"ל (ילקוט חלק ב', קנ"ד) מצוה לשנות בדברי שלום, ואין לך שלום גדול יותר משלום אחיות האהובות ובפרט הנשואות לבעל אחד שמשום צרה נגעה בה והיתה צריכה לראות בשלום בכל צד ועל כן אמרה בפיה מה שלא היה בלבבה.

1975

1976ותהר עוד לאה וגו'. אומרו עוד נראה כי הנה הד' בנים הראשונים כבר כתבנו שתלתה הכל בחסדי המקום עליה לא בזכותה כלל וכלל. ובפעם הראשון היה כי ראה ה' בעניי ובפעם הב' כי שמע ה' כי שנואה וגו' עד יהודה שאמרה הפעם אודה ה' כי גמל חסדו להרים מאשפות אביון כנאמר בדברינו. והן עתה ביששכר כבר תלתה מעט בזכותה ואמרה נתן אלהים שכרי וגו', והנה כבר כתבנו אשר יששכר וזבולן אחד הם זה לעסוק בתורה וזה להמציא לו מזון ומחיה ונמצא אשר בשכר זאת צריכה להוליד שניהם כי אחד הם וזה מאמר הכתוב, ותהר עוד לאה פירוש הנה בשכר הנזכר הרתה עוד ותלד בן ששי ליעקב להיות מתמכין דאורייתא ליששכר. או ירצה בזה כי להיות ששני בנים היה מגיע לה מצד הדין שלא תהיה גרוע מאחת השפחות ולזה אמרה ביששכר נתן אלהים שכרי כנזכר כי זה שכר המגיע לי, וכאן ותהר עוד וגו' כי בשכר הנזכר הרתה עוד שעל כל פנים תושווה עם השפחות.

1976

1977ותאמר לאה זבדני אלהים וגו' הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולן. הכתוב הזה מספר בצדקת לאה כי אף שזה היה בשכרה, מכל מקום היא רצתה בכל דבר ודבר לתת שבח והודאה לבוראה ועל כן בהיות לה אלו השני בנים בשכרה, פיה פתחה בחכמה להודות ולשבח לבוראה על כל הטוב אשר גמלה ה' בד' בנים הראשונים שנתן לה ה' בחסד כי עתה בין הכל יזבלנה אישה כי ילדה לו ששה בנים, וכמאמר חז"ל (לשון רש"י כאן) מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו. ועתה מכיר אני בהטובה שלימה של חסדי המקום אשר מאז, ומאז לא נתתי אל לבי להודות כל כך לאל הכבוד. מה שאין כן עתה, שקודם נתן לי מתנתו ואחר כך שכרי הראוי בשני בנים, מעתה יש לי להודות שנית בכפל כפלים על העבר כי עתה יזבלני אישי ועל כן קראה שמו זבולן על שם הטובה הגדולה בכל הששה בנים שעתה יזבלנה אישה.

1977

1978ואחר ילדה בת. שינה הכתוב מכל המקומות שנאמר בהם ותהר ותלד כי בכל מקום היה ההריון והלידה שוין הורתה בבן וילדה בן מה שאין כן בזה שהיה ההריון בבן והלידה בבת כמאמר חז"ל (ברכות ס':) שדנה לאה דין בעצמה ואמרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה ונהפך לנקבה. ולא מבעיא לתירוץ הראשון הנאמר בגמרא (שם) שעל פי נס גמור נתהפך מבן לבת, יש לומר שכל ההריון היה בבן ובישיבתה על המשבר לילד נתהפך לבת ובודאי נכון אומרו ואחר ילדה בת שרק הלידה היה בת וכל ההריון היה בן^*וכן הוא מפורש כאן במדרש (פרשה ע"ב, ו'). . ואמנם גם לתירוץ האחרון הנאמר שם שהיה בארבעים יום הראשונים ואז נתהפך מבן לבת הנה על כל פנים נשתנה הלידה מההריון ועל כן לא נאמר ותהר ותלד כי אם ואחר ילדה כאמור.

1978

1979ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי. פירוש עם החרפה והבושה שהיה לי עד עתה נאסף הדין מעלי כי יסורין ממרקין עוונותיו של אדם כמאמר חז"ל (ברכות ה'.), ואין לך יסורין גדולים מהבושה והביזוי כשמגיע לאדם, ועל ידי החרפה נאסף אלהים בחינת הדין מעלי. או אפשר אסף פירוש רפואה על דרך מאמר הכתוב (מלכים-ב ה', ז') לאסוף איש מצרעתו והכל כנאמר כי נתרפא ונמתק דיני אלהים עלי על ידי חרפתי ובושתי עד הנה שכל השפחות זכו לבנים ואני לא נפקדתי בבן.

1979

1980ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. צריך לדעת למה חזרה מטעם הראשון ממה שאמרה אסף אלהים את חרפתי כי בודאי גם אמירה הראשונה היה בעבור קריאת השם כי בכל מקום נאמר כן ותאמר וגו' ותקרא שמו. כי אמירה שאינו על קריאת השם מה לו להזכיר מה שאמרה לנפשה ובודאי אמירתה היה בכדי לקרוא את שמו מעין זה כאשר בכל מקום. ואכן היא כללה שני הדברים בקריאת השם ותחילה אמרה אסף אלהים את חרפתי וגו' ואך לטעם זה לבד היה ראוי לקרוא אותו כן ויהיה שמו אסף, והיא כיוונה לקרוא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר שיהיה גם זה נכלל בקריאת שמו ואין חילוק בין זה לזה כי אם במקום הא' הציגה י"ו ונודע אשר א' הוא יו"י ולא חסרה רק יו"ד אחת מן הא' ובזה שאמרה יוסף ה' לי בן אחר וכיוונה על בנימין ובנימין נכתב בתורה מלא בשני יודי"ן בזה השלימה היו"ד אל האל"ף שחסרה משם אסף והכל כדי לרמוז בשמו תפילה על בן האחר.

1980

1981ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. נודע דרשת חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ז') בזה לפי שנולד שטנו של עשו רצה לשוב. ועוד נראה בזה על פי המבואר בזוה"ק (פרשה זו קנ"ח.) ושורש הדברים כי יעקב לא רצה שיושלמו הי"ב שבטי יה בארץ נכריה כי אם בארץ המקודש, לשתי טעמים המבוארים שם. וכתב עוד שם עד אתערית רחל בשמא דא דכתיב יוסף ה' לי בן אחר ידע יעקב דאיהו אתחזייא לאשלמא כולהו שבטין וכו'. וזה מאמר הכתוב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וידע משם הזה שיהיה לו עוד בן אחד להשלים השבטים על כן ויאמר יעקב אל לבן שלחני וגו', והנה עד לא נתעברה רחל מבנימין עדיין הלך יעקב אחר עצת לבן להיות אתו וכיון שנתעברה מבנימין הוכרח לברוח מלבן בלא דעתו לפי שמדעתו לא היה חפץ להניחו והוא היה מוכרח להשלים השבטים בארץ הקדושה וגם עבור קבורת רחל כמו שאיתא בזוה"ק שם. ועוד יאמר ויהי כאשר ילדה רחל וגו' להודיע צדקת יעקב אבינו כי אף על פי שנולד יוסף שהוא שטן להאומות והיה יכול לצאת מלבן אף ביד חזקה להלחם בו מכל מקום לא רצה לצאת כי אם עד אשר יטול רשות מאתו וזה הוא כדברי הזוה"ק ממש שפתח בכתוב הזה ויהי כאשר ילדה רחל וגו' ואומר תא חזי שלימותא דיעקב דלא בעי למיזל אלא ברשותא דלבן וכו'.

1981

1982ואלכה אל מקומי ולארצי. פירוש לא תאמר שרצוני ללכת ממך ואתישב במקום אחר לא כן כי רק רצוני ללכת לשבת במקומי וארצי הראשון וקדושת הארץ כבר נודע.

1982

1983תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן וגו'. לכאורה העבודה היה על הנשים לבד ולא על הילדים והיה לו לומר תנה את נשי אשר עבדתי אותך בהן וגו', ואמנם ידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע', י"ח) בפסוק (לעיל כ"ט, כ"א) הבה את אשתי וגו' והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להעמיד תולדות אמר כן. כי יעקב היה מושלל מבחינת הרע מכל וכל ולא היה יודע כלל אם יש בזה שום תאוה וחמדה אחרת כי אם לשם ה' לקיום מצות פריה ורביה וכמו שאין אדם בוש לומר לחבירו תנה לי תפילין להניח כן הוא לא בוש לומר תן לי אשתי לקיים על ידה מצות ה' בפריה ורביה ועל כן אמר כאן תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן כי כל העבודה לא היה רק באלו הבנים שהולידו נשיו כנאמר.

1983

1984כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך. כלומר כי הנה בהיותי אצלך לא נתת לי מתנת חנם כלום כי אם עבודה גדולה עבדתיך יומם ולילה ועל כן בכל מקום אשר אבוא ואעבוד בכל כוחי כאשר עבדתי אותך יהיה לי פת לחם לאכול ובגד ללבוש ולכן אלכה ואשובה אל מקומי כי עבודה מצויה היא בכל מקום. ולזה,

1984

1985ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי וגו' ויברכני ה' בגללך. פירוש הנה כל אשר נתתי לך לא מרוב עבודה היא מה שעבדתני כאשר אמרת כי אם מה שנחשתי ויברכני ה' בגללך זה הוא העיקר בעיני מה שעל ידך יגיע אלי הברכה וזה לאו כל אדם יודע כי אני הוא היודע לנחש (כי הוא בעור אביו של בלעם הרשע כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה.)) ולא אחר, ועל כן לא יהיה לך בכל מקום כאשר אתי ובזה אני ראוי למצוא חן בעיניך להיות אתי ולא במקום אחר לצד שאני יודע מעלתך וחשיבותך.

1985

1986ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה. פירוש הנה אין אני חפץ בשום עבודה ממך כי לא זה העיקר בעיני ואמצא לי פועלים אחרים וכל עיקר כוונתי היא שתהיה בביתי שאתברך על ידך ועל כן נקבה שכרך פירוש פרש אגרך מה שאתה היית יכול להשתכר בפני עצמך ואתנה לך במתנת חנם ולא תעבוד כלל רק תהיה בביתי, ועם כל זה השיב יעקב.

1986

1987ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי וגו'. פירוש לא כדבריך רק שתיהם אמת הן כי אני עבדתיך עבודה שלמה בכל מאמצי כוחי כאשר אמרתי וגם בירך ה' אותך לרגלי. ועל כן,

1987

1988ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי. פירוש שאעשה אני מקצת דבר גם לביתי כדי שתשרה הברכה על מעשה ידי כי בכל עבודתי שאני עובד אותך כל הברכה הכל אליך הוא ולא אלי ועתה אני חפץ לעשות גם כן קצת למעני ויהיה עשייתי טפל לברכת ה' ומברכתו יבורך בית עבדו לעולמים.

1988

1989ויאמר מה אתן לך. פירוש כנזכר שאיני חפץ בעבודתך כלל רק מתנת חנם אתן לך בעבור זה שתהיה בביתי ואתברך בגללך.

1989

1990ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור. כלומר הנה איני חפץ במתנתך כי שכר עבודה אני מבקש ולא מתנת חנם וכמו שאמר אברהם למלך סדום (בראשית י"ד, כ"ב) הרמותי ידי לה' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', רק אפילו שכר איני רוצה שתתן לי שכר קצוב כאשר עד עתה וכל הברכה היה הכל שייך אליך כי מתי אעשה גם אנכי שיהיה הברכה שרויה בעמלי ואמנם כאשר אקח כמו שאני אומר והוא לא דבר המנוי ולא דבר המדוד אשובה ארעה צאנך בכדי שאקבל שכר גם אני מברכת ה' עלי.

1990

1991אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וגו' והיה שכרי וענתה בי צדקתי ביום מחר כי תבוא על שכרי לפניך כל אשר איננו נקוד וטלוא וגו' גנוב הוא אתי וגו'. הנה כל מפרשי התורה האריכו למעניתם בביאור הכתובים האלה שקשה להולמם לפי פשוטם וגם אני אענה חלקי בביאורם ואומר כי כל הכתובים האלה מראים צדקת יעקב ורמאות לבן הארמי כי הן יעקב לא אמר לו כי אם להסיר אלו קטני כשבי הצאן והעזים הנקראים שה כשבים או שה עזים כדי שלא יאמר לבן אחר כך כי הם שלו ויעקב גנבם מאתו אבל אלו התישים הזקנים משנה או שנתים זה לא יטול מההעדר כי ניכרים הם בשנותם ואין יעקב יכול לומר עליה שהם שלו בשום אופן והם מוכרחים להשאר בהעדר שעל כל פנים יהיה לצאן איזה לבן וטלוא להסתכל בו כי אם לא יהיה כלל בכל העדר ממין זה איך יולד כזה אפילו אחד ולא צוה לקחת כי אם הקטנים שלא יאמר לבן אחר כך על צאן יעקב שיהיה לו כדמותם כי הם שלו.

1991

1992ויאמר לבן הן לו יהיה כדברך. הודה לו בפיו כי כן מסכים לדבריו לעשות כאשר אמר ולבבו לא כן יחשוב כי רמאי היה מתחילתו ועד סופו.

1992

1993ויסר ביום ההוא את התישים העקודים ואת כל העזים הנקדות כל אשר לבן בו וגו' ויתן ביד בניו וישם דרך שלושת ימים בינו ובין יעקב. שינה ממה שאמר יעקב וכיוון דוקא שיסיר הקטנים עם הגדולים ולקח גם התישים הזקנים וכל העזים הנקדות אף הגדולים וכל אשר רק היה לבן בו הכל הסיר כדי שלא ישאר בכל העדר גם אחד שיהיה מנומר במקצת שישימו הצאן פניהם אליו, ועוד הפליג דרכן זה מזה כדי שלא יבואו בשום אופן לראות אלו את אלו והכל בכדי לשלול כל אופן שיוכל הברכה לשרות על צאן יעקב. ואמר הכתוב,

1993

1994ויעקב רעה את צאן לבן הנותרות. אף על פי שראה כל אלה מה שלבן עושה לו מכל מקום יעקב אבינו בצדקו היה אומר בלבו אם אני אחזור יאמר לבן שאני משנה בדיבורי ותחילת כוונתי היה על כל הצאן כדרך כל הרמאים ופן ח"ו יהיה חילול ה' על ידי, לא אעשה זאת. ובטח בה' שיעזרהו וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו אף אחר כל רמאות לבן.

1994

1995ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות וגו'. אחר שידע יעקב האמת כי הוא התנה שלא יקח רק הקטנים, והגדולים ישארו בשביל יחם הצאן שיהיה גם לחלק יעקב. וכאשר המרה הרמאי את דבריו, קיים בו עם עקש תתפתל ואף על פי כן עשה בצדקות גדול כי לקח כמה מיני מקלות לא אחד, כאשר סיים מחשוף הלבן אשר על המקלות, בכדי שיהיה במקלות גם מראות שיגיע על חלק לבן כי תתן אמת ליעקב וח"ו יעקב לא היה חפץ להונות את לבן כי אם להציל את שלו מתחת ידו כי עביד אינש דינא לנפשיה כאשר נפסקה ההלכה בחושן משפט (סימן ד') ועל כן עשה מקלות משני המינים לחלק לבן ולחלקו. וזה שיעור הכתוב, ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. כלומר מקל אחד לקח לבנה והוא לבן לגמרי כפירוש רש"י והיה לח לפי שאז ניכר בו הלבנינות ביותר וזה הוא חלק לבן כי צאן שכולו לבן חלק לבן הוא, ולא הותנה לחלק יעקב כי אם המנומר. ועוד לקח מקל לוז כפירוש רש"י וערמון, פירוש או מקל לוז או מקל ערמון ובהם פיצל פצלות לבנות כי הם מלמעלה נוטים לשחור ואדום ובתוכן נמצא לבן והחשיף הלבן אשר על המקלות שיהיו מנומרים בפצלות הלבן שבהם. ובזה היה לו שני המינים, לחלק לבן ולהבדיל לחלקו. ובגודל צדקתו דקדק במקל הלבן שיהיה רטוב שעדיין לא שזפתו החמה לעשותו כמו קרוב לאדום ושחור רק שיהיה לבן יותר שישאר הדבר כמו התנאי, שימצא בצאן מכל המינים.

1995

1996והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. הנראה לפרש הכתוב כמין חומר ואני אומר שהכתוב יגיד בזה צדקות גדול מיעקב אבינו, כי הן אחר כל הרמאות שעשה לו לבן אשר מהראוי היה על כל פנים להחזיק הצאן שלו אשר נולד לו בתוך הצאן כדי שיחמנה הצאן אליהם וילדו כמותם, ואכן יעקב לפי שצדיק גמור היה וירא את ה' מאוד והיה מפחד ובא שלא יאמר לבן לפני הבריות כי יעקב הוא העושה דבר שלא כהוגן שמחזיק את צאנו המנומר בתוך הצאן בכדי שילדו כמותם ויאמר שזה נכלל בתוך התנאי שאמר לו הסר משם כל שה נקוד וטלוא, אף שזה שקר הוא כי יעקב לא אמר רק שיקח את שלו שלא יהיו ניכרים אחר כך ויאמר לבן שהם צאנו כאשר אמר בפירוש וענתה בי צדקתי וגו' עד גנוב הוא אתי. ועבור זה לבד צוה לו להבדילם אבל לא מפני שיחמו הצאן אליהם כי על כל פנים צריך להיות גם כן מאלו הצאן שיהיה גם חלק בהן כאשר אמרנו למעלה. והן עתה כאשר לבן לקח את כל הצאן המנומר ודאי שהיה מותר להחזיקם בתוך הצאן כי שוב לא יתערב צאן לבן בהם כי אין באלו אף אחד. מכל מקום כיון שזה לבן הרמאי, ויאמר שהמדובר היה בכדי שלא יחם הצאן אליהם וכאשר כבר עשה ברשעו שלקח את כל התישים אף הגדולים הניכרים בכדי שלא יהיה שום מנומר ושום לבן בעדרו ויגיד לבריות כי יעקב עשה לו שלא כדין וח"ו יתחלל שמו בפי הבריות על ידו. עשה לפנים משורת הדין והלך בעצמו והבדיל אותם הנולדים לו המנומרים בעדר לבד שלא יהיו כלל בתוך הצאן שלא יהיה פתחון פה לאותו רשע לומר עליו כלל שהוא עושה דבר שאינו. ולא מבעיא שלקח הקטנים שעל זה הותנה בצאן לבן אלא אף את הגדולים לקח כאשר עשה לבן ברשעו ורמאתו, כן הוא עשה בצדקו לקחת בעצמו את צאנו הקטנים עם הגדולים שלא ישאר שום מנומר בהעדר, וכל רואיו יעידין ויגידון כי לא עולתה בו מחוט ועד שרוך נעל.

1996

1997וזה אומרו והכשבים הפריד יעקב. כלומר הכשבים שלו כי מי שבא לכלל כשב קטן או גדול הפרידם יעקב בפני עצמו. וכפל עוד בצדקו שלא יאמר לבן כי הוא מרמה אותו לעמוד עדרו בצד העדר כדי שיסתכלו אלו באלו וילדו כמותם כדרך אלו הרשעים והרמאים שכל מה שיודע בעצמו מדברי השקר והמרמה אומרו על חבירו ותולה בו, ועל כן לקח עדר שלו ונתנם רחוק סמוך לצאן לבן אלה הצאן שהיה ביד בני לבן שאלו הם של לבן לבד שאין ליעקב חלק בהם והם היו דרך ג' ימים לבין עדרו ונתנם שם שלא יהיה מקום ואופן לומר שיעקב עושה איזה ערמה ומרמה בדבר ואך לא נתנם קרוב וסמוך כל כך לצאן לבן שיהיו נראים כעדר אחד שלא יאמר לבן אחר כך כי שלו הם רק היו סמוכים כמלוא עיניהם כל עוד שהיו יכולין לראות אחד אל חבירו לא רחוק מזה ולא קרוב מזה וזה אומרו ויתן פני הצאן אל עקד וכל חום בצאן לבן. כלומר ששם פני הצאן אל אלו העקודים והחומים אשר בצאן לבן הרחוקים אשר ביד בניו ואך וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן שיהיו סמוכים כל כך שיהיו ביחד רק הרחיקם שיהיה רק פני הצאן אליהם להפרישם כראות פניהם.

1997

1998והכתוב בא ללמד לאדם דעה השכל ובינה איך הצדיקים עובדים את ה' בכל לבבם ומפקירים את אשר להם אף במקום שהאמת אתם מכל וכל. כי גדלה יראתם את פני ה' ויראים מחילול שמו יתברך אף על תנועה קלה שבקלות כמו שעשה יעקב אבינו אף שרימה אותו לבן הארמי ובכוון הסיר גם התישים מה שלא עלה זה כלל על דעת יעקב אבינו ועשה עצמו כאילו יעקב מדבר דברים אחרים. ואך כשישנה יעקב יהיה פתחון פה לאותו רשע לומר כי יעקב אינו עושה כהוגן ויתחלל שם שמים ח"ו עשה גם הוא כמו שרצה לבן להסיר כל צאנו מעדרו הקטנים עם הגדולים כדי להסיר ממנו עקשות פה, אף מי שיעקש פה לדבר סרה מה שאינו עולה בדעת אדם כלל. מרוב מורא ופחדו מאלהים הפקיר את שלו כדי שלא יהיה חילול ה' על ידו ח"ו.

1998

1999והיה בכל יחם הצאן המקושרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים וגו' ובהעטיף הצאן לא ישים והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב. הרב הקדוש בעל אור החיים תמה מאוד שכפי הנראה נטל יעקב יותר מהחצי ואין כן מן הדין עיין שם. ולפי דברינו הנזכרים נכונים הדברים כי הנה בצאן המקושרות שם את המקלות לעיני הצאן וכבר כתבנו כי בהמקלות היה שני המינין לבנים לגמרי שהם חלקו של לבן ומנומרים שהם חלק יעקב ובהעטיף הצאן לא ישים כלל והיו כולם ללבן כי כבר כתבנו אשר לקח כל הצאן המנומרים מהעדר והרחיקם לרחוק שלא יראו כלל אלו את אלו ונמצא אשר יעקב עשה מאוד מאוד לפנים משורת הדין שלא הציג לעצמו כי אם רבע הריוח ומן הדין מגיע לו שליש כמו שהוא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שם. ואכן הכתוב מגיד והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב כי הקשורים אף על פי שיחמנה במקלות שהיה שניהם בהם מכל מקום לא ילדו כי אם עקודים נקודים וגו' וזה היה בדרך הנס והוא הברכה שהיה יעקב אבינו אומר כי כשיהיה לו איזה חלק בצאן עצמם ימשוך הברכה אליו ולא הכל על צאן לבן כאשר עד עתה. וכן אמר הכתוב למעלה ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן כל הצאן עקודים נקדים וגו', ורצה לומר כי אף שהחמו אל המקלות שהיה בהם משני המינים לא ילדו כי אם חלק יעקב כי ה' ברכו במעשה ידיו מה שעד עתה העיד לבן נחשתי ויברכני ה' בגללך ועתה הגיע ברכתו אליו בעצמו אבל עשיית יעקב היה הכל לא מבעיא בדין וביושר כי אם אף לפנים משורת הדין כאשר כתבנו.

1999

2000ויפרץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות וגו'. אומרו ויפרץ לא ויגדל לומר כי פרץ את צינורות השפע להריק עליו הברכה. והוא כי נודע אשר הברכה מוכן תמיד מאת אלהים לירד ולהשפיע מבחינת מדת הבינה ששם היובל והחירות וכל הברכות והשפעות אל עולם התחתון הזה על ידי ש"פ צינורות כידוע ליודעים. ולכן שפ"ה גימטריא שכינה כי ה"א עולם הזה התחתון שנברא בה"א מקבל מש"פ צינורות הנזכרים ושורש חיות עולם הזה היא הנקראת שכינה על שם ששוכנת בתחתונים כנודע. ואכן זה הכל כשהצינורות אשר על ידם יורד השפע הם זכים ונקיים ופרוצים מעבר אל עבר ואז יורד הברכה גם היא צלולה וזכה באין מעכב ומונע אל עולם התחתון. ואמנם על ידי עוונות בני אדם נגרם שהצינורות נסתמים ונעשו מלוכלכים בטיט ובעפר ואז כאשר יורד השפע יש לה כמה מיני מעכבים מעפר והטיט אשר בתוך הצינור ואפילו זה המעט אשר יורד אינו צלול ונקי כי אם כמים עכורים מלוכלך בעפר וטיט ועל ידי זה נעשה טוב ורע ביחד ובתוך הברכה ימצא קללה וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ב', ב') וארותי את ברכותיהם שאפילו כשיורד הברכה אליכם ימצא הקללה בתוך הברכה שאין הברכה זך ונקי לברך אתכם. והוא כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה י"ז:) שאפילו נגזר בראש השנה למטר הרבה אם אינם זוכים אחר כך יורד המטר ליערות ולמדברות מקום אין זרע כדי שלא יהנו בני אדם ונמצא הברכה גופא נתקללה שלא תברך את הנהנים מברכתה.

2000

2001ולזה נאמר כאן ויפרוץ האיש וגו' כלומר כי הוא פרץ בצינורות השפע ודחה כל המעכבים וכל הדברים המלוכלכים הנמצאים שם ועשאהו פרוץ במלואו זך ונקי וקיבל הברכה צלולה וזכה כאשר היא יורדת מעולם העליון צלולה וזכה ברוב ברכה וחיות ושפע כח האלהי כן קיבלה למטה ועל כן היה לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וגו'. ואל זה כיוונו חז"ל ואמרו (בראשית רבה ע"ג, י"א) ויפרץ האיש ר' שמעון בר אבא אמר מלמד שנפרצה לו פרצה מעין דוגמא של עולם הבא וכו' עד כאן. כי עולם העליון בחינת מדת הבינה הוא הנקרא עולם הבא ומשם יורד הברכה אל עולם התחתון. ואכן אצל הכל אין מגיע הברכה צלולה וזכה כאשר תרד מליכלוך הצינור אשר בשורש נשמתו ולא כן חלק יעקב כי בשורש נשמתו ירדה כאשר הורד מבחינת מדה הזו שהיא עולם הבא כן קיבלה בזכותה וחיותה. ואם ירצה ה' לעתיד לבוא כל הברכה העתידה להיות בעולם הבא הכל על ידי בחינה זו שאנו עתידין לקבל הברכה כאשר תרד בלי שום עכירות וסתימות המעכבים רק נכונה וישרה, והברכה ברכה נפלאה היא שאין לה שיעור וערך.

2001

2002ולזה אמר הכתוב ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגו', כלומר שהיו ניכרים לעין שהם שלו וכל רואיהם יכירום כי הם ילודי ברך ה' יעקב אבינו כי גדילים שלא כדרך הטבע ומתרבים שלא כדרך הטבע לפי שהיו דוגמת עולם הבא. וגם השפחות והעבדים היו ניכרים לכל שמתרבות שלא בטבע והיו גדולים וניכרים לכל שהם של יעקב. והשפחות חוץ מאשר גדלו מאוד היו יולדים שלא בטבע ששה בכרס אחד ועל כן כל מה שהיה לו הנה פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד מעין עולם הבא. ועל כן הקדים הכתוב כאן השפחות להעבדים מה שבכל מקום מקדים עבדים לשפחות ואכן כי הנה אצל השפחות היה ניכר יותר ברכת יעקב שגדלו בעצם למעלה מאוד ופרו ורבו שלא בטבע מה שאין כן בעבדים שלא נמצא בהן אלא מעלה אחת שגדלו מאוד ועל כן החשוב חשוב קודם להזכירם לחשיבות יעקב להודיע כי הטעימו הקב"ה דוגמת עולם הבא וזה חלק יעקב כדבר האמור.

2002

2003וישמע את דברי בני לבן לאמר וגו'. פירוש שבני לבן דיברו לאחרים לאמר פירוש שיאמר הדברים ליעקב שיגיע לאזניו מה שהם דוברים. וכיון שהיה רצונם בכך שיגיעו הדברים ליעקב לא היה בזה משום לישנא בישא כמו מילתא דמתאמרא באפא מריה וכמו מילתא דמתאמרא באפי תלתא שאין בהם משום לישנא בישא כמו שאמרו ז"ל (בבא בתרא ל"ט.), משום דבאופנים האלה ודאי יודע שיגיעו דבריו אל חבירו ולא נשמר מאתו, וכן כאן כיון שהיה כוונתם בכוון כדי שישמעם יעקב היה מותר לאומרם לו ועל כן גם הוא קיבל דבריהם.

2003

2004לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. הראה הכתוב מפורש השקר שהיה בפיהם כי הן למעלה נכתב ויעקב היה רועה את צאן לבן הנותרות ופירוש הנותרות אלו החלושים והזקנים אשר היו שירים להעדר ולא אחד בהם כראוי כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ט') והם היו אומרים כי אדרבה שנשאר ליעקב כל עיקר העדר המשובח והיפה (ולאו דוקא כולו כי רובו ככולו) ולכן מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה כיון שכל כך היה בידו עשה כאשר רצה והכל של אבינו הוא ולא ברכת ה' בידו.

2004

2005או יאמר מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) בפסוק (איוב א', י') מעשה ידיו ברכת, מעולם לא נטל אדם פרוטה מאיוב והוצרך ליטול ממנו פעם שניה. כי ברכת ה' היה שורה על כל אשר לו ובכל מקום שהיה שלו שם נתברך ונתברך. וכן אמרו בני לבן הארמי מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד, כי הברכה היא במעשה ידי אבינו ולכן נתברך גם הוא במה שלקח אשר לאבינו ולא ה' בירכו.

2005

2006וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו וגו'. פירוש שיעקב ראה והבין אשר כל דברי בני לבן אינו שלהם כי אם משל אביהם שהרי פניו איננו עמו כתמול שלשום. או ירצה לומר כי יעקב ראה את פני לבן והיה חפץ לראותו בסבר פנים יפות כמאז והנה איננו עמו וגו', פירוש שיעקב איננו עמו שלא יכול לדבר עם לבן כראוי כמאז ומזה הבין שהוא מחמת אשר כמים הפנים לפנים וגו' ובודאי שיש בלב לבן עליו. ואך לבן הארמי מלא מרמות ותוך והוא כולו שקר יכול הוא לדבר אחד בפה ואחד בלב והיה מדבר עם יעקב באחוה ואורבו טמון בלבו. ולא כן חלק יעקב שלא ידבר לפתותו בפיו, ובלב לא יהיה נכון עמו, כי תתן אמת ליעקב. ומיד כאשר נשלך איזה דבר בלב יעקב ממים הפנים לפנים ממה שבלב לבן לא היה יכול לדבר עמו ולקבל פניו כראוי.

2006

2007ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וגו'. סמך כתוב זה למה שלמעלה כי אחר שראה יעקב מה שבני לבן אומרים ומה שבלב לבן עליו נתיירא יעקב לומר מה זאת עשה אלהים לי אפשר ח"ו רצונו למסרני ביד לבן ובניו, ומיד ויאמר ה' וגו' לא כמו שאתה סובר כי אם מה שאתה רואה ואתה שומע הוא כי בא העת שתובדל מלבן הרשע ושוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ומה שפרט לו כל זה הכל בכדי להכניס בלבו שתיכף יעקב יעקור דירתו משם ולנסוע לארץ אבותיו. ותחילה אמר לו אל ארץ אבותיך כי דרך אדם לחפוץ לישב בארץ אשר נולד בה ורגיל בה מיום הולדו ולא להיות גר בארץ נכריה, ועוד ולמולדתך שמשפחתך שם ואדם חפץ להיות אצל קרוביו ומיודעיו שארי בשרו, ובישר לו בתוך כך שמולידיו שהם אביו ואמו עדיין קיימים ואליהם יבוא. ואחר כל אלה אמר ליה אם לא תצא בגין זה תצא באשר ששם אהיה עמך. ונודע בחינת שם הקדוש אהי"ה אשר גדלה בחינתה למעלה למעלה בחינת עולם העליון רם ונשא. מה שאין כן על הדרך אמר לו והנה אנכ"י עמך והוא מדה למטה ממדת אהי"ה וידוע ליודעים.

2007

2008וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. אומרו אל צאנו נראה כי באמת הוא קרא אותם העיקר אל השדה כדי לדבר עמהם בסודי סודות דוקא בשדה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ד, ב') אין נוטלין עצה אלא במקום ריוח, ואך כדי שלא ישים הארמי לבו לומר על מה זה קרא יעקב לנשיו השדה לדבר סתר, אין להם דבר סתר כי אם יסתר איש מרעהו ורוצה לברוח מאתי על כן הקדים בפי שלוחו לומר לקרא אותם השדה אל צאנו כלומר שמצטרך להם לצאנו או לגזוז הצאן או לשאר הצטרכות (כאשר נאמר בדברינו להלן בפסוק ולבן הלך לגזז וגו') או לשמור את צאנו צאן יעקב כי הוא שכיר יום ואינו יכול לשמור שניהם כאחת, או אפשר להראות להם צאנו ויראו כבוד עושרו ואשר ברכו ה' בכפל כפלים שלא בטבע, והכל למען יגנוב לב לבן הארמי שלא יחשוב על מה זה קרא אותם.

2008

2009ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום ואלהי אבי היה עמדי ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן וגו'. כל הפרשה עד עתה קום צא מן הארץ הזאת. וצריך לדעת למה האריך יעקב לספר לנשיו כל כך והעיקר היה לומר להם כי ה' אמר לו שיצא מן הארץ, וכל האריכות הזה לכאורה ללא צורך הוא. ועוד צריך לדעת קישור הכתובים האלה מה שאמר להם ואלהי אבי היה עמדי ולא אמר כלום מה שאמר לו אלהים רק ואתנה ידעתן כי בכל כוחי וגו' מה ענין זה לזה וסיים באמצע דבר והתחיל בדבר אחר. ועוד צריך לדעת מה שאמר להם שאמר לו הקב"ה עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ ולכאורה לא מצינו זאת בדבריו של הקב"ה שיאמר לו צא מן הארץ רק שוב אל ארץ אבותיך ומה לו להוסיף בדבריו של הקב"ה.

2009

2010ואכן הנה כבר כתבנו בפסוק שלמעלה כי ודאי דרכי בני אדם כולם אשר כל אחד יחפוץ לדור בארץ אבותיו במקום שנתגדל שם ביודעיו ומכיריו ולא לילך לגור בארץ נכריה, ולזה חשש יעקב פן יאמרו נשיו הן לו יהי כדבריך שהקב"ה אמר לך שוב אל ארץ אבותיך אבל זה הוא מחמת שראה שלבך חפץ בזה שתשוב למגורי אבותיך ותחפוץ למשפחתך לאביך ולאמך אשר שם, ועל כן צוך הקב"ה בכך, וכמה פעמים מצינו שכאשר יצוה הקב"ה דבר שהוא תאות האדם שלא יהיה כי אם מצד שרואה הקב"ה שכן בלבבו אבל לא יקפיד הקב"ה על כך אם לא יעשנו. או אפשר לפעמים גם לא יסכים הקב"ה לזה כי אם מצד רצון האדם כאשר מצינו בשילוח המרגלים שאמר הקב"ה שלח לך אנשים ואמרו חז"ל (סוטה ל"ד:) אם תרצה שלח וגו', או במצות יפת תואר שאמרו חז"ל (קידושין כ"א:) לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע (ולך ראה במה שפירש הרב הקדוש בעל אור החיים במה שאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי. שלא יחשבו קרח ועדתו כי לצד שמצא משה חן בעיני ה', כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו. או לאשר שהיה חפץ וחושק בלבו נתן לו ה' תאות לבו אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר וכו' עיין שם). ועל כן לאשר ראה חפצך לשוב לארצך הסכים על ידך אבל לא למצוה ולא לעכב. ולזה כמו שאתה חושק אל ארץ אבותיך כן אנחנו חושקים לארץ שגדלנו בו מנעורינו ואין אנו חפצים לצאת לגור בארץ נכריה. או אפשר יאמרו לו אתה שמעת את דברי אלהים אתה תצא ולא אנו שלא שמענו את דברי אלהים חיים ומלך עולם.

2010

2011ועל כן הקדים לספר להם דברים אחרים ולהראות להם אשר לא בחר הוא כלל בארץ אבותיו ומולדתו, רק אמירת ה' היה צא מן הארץ הזאת לשוב אל ארץ וגו' ששני צוויים היה בדבר אחד לצאת מן הארץ הזאת שלא לדור במקום הזה והב' לשוב אל ארץ אבותי וזה לא תוכלו לומר אשר זה היה חפצי וחשקי לצאת מכאן למקום אחר סתם, כי על כל פנים כאן אני קצת תושב ורגיל ונשי נתגדלו כאן ולדור במקום אחר להיות גר מכל וכל בארץ נכריה ועל כן ודאי תדעו כי לא מלבי היה זאת כי אם שהקב"ה כן צוה לצאת מן המקום הזה, ועתה ודאי גם אתם תחפצו לשוב אל ארץ אבותי מלהיות במקום אחר כי על כל פנים טוב לכם לשבת אצל משפחתי.

2011

2012ואכן הנה לא מצינו במאמר ה' שיאמר לו צא מן הארץ הזאת, אמנם הנה הוא כאשר כתבנו שהיה יעקב מתמה מה זאת עשה אלהים להרגיז לב לבן ובניו עלי הלא דבר הוא. והודיעו הקב"ה כי הוא למען זאת שלא יתעכב כאן כי פן לא ירצה הוא או נשיו לצאת מכאן והקב"ה חפץ להוציאו מבית לבן על כן הרגיז את לב לבן הארמי ובניו עליו שלא יהיה לו ישיבה כאן ויצא ממקום הזה ובודאי ישוב אל ארץ אבותיו. וזה שהתחיל לומר להם ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי וגו' ולא ידעתי מה זה ואלהי אבי היה עמדי ואמר לי פירושן של דברים. ואך אפשר יאמרו אתה שמעת מפי הקב"ה אתה לך ולא אנו על כן אמר להם הנה מעצמיכם תוכלו לתת לב להבין הדברים אשר ודאי כן כי ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן, ועל כן מה היה לו לקצוף עלי אחר עבודתי שעבדתיהו.

2012

2013או יאמר רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום כלומר תמיד אני רואה פני אביכן שאיננו עלי שאינו מסביר לי פנים ומראה לי תמיד פנים של זעם כתמול גם שלשום כלומר תמיד כן הוא. ואמנם עד עתה הנה אלהי אבי היה עמדי לסתום פיו ופה בניו שלא ידבר ברע עמי כלל רק נתן רסן בפיו שלא ידבר כי אם לטובתי, ואף על פי שידעתי שאלהי אבי עמדי לא סמכתי על זה שלא לעבוד אותו בכל כוחי כי ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן וגו'.

2013

2014ואביכן התל בי והחליף את משכורתי וגו' ולא נתנו אלהים להרע עמדי אם כה יאמר וגו' וילדו כל הצאן נקודים ואם כה יאמר וגו' ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. פירוש אם הוא כיוון לרעה הקב"ה חשבה לטובה וכל מה שהתל והחליף את משכורתי זה הכל מה' היה שנתן לו רסן בפיו והראיה שאם כה יאמר וגו' וילדו וגו' ואם כה יאמר וגו' וילדו וגו' והכל כי פיו ענה בעל כורחו שלא בטובתו לומר דבר שהוא לטובתי כי גם אם הוא כיוון לרעתי לא נתנו אלהים להרע עמדי וכל מה שהיה משנה מתנאי אל תנאי הכל דבר ה' היה שיאמר כן כי אחר כך ילדו כל הצאן כמו שאמר. ואך לא תאמרו ח"ו שמשא פנים יש בדבר לא כן כי ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי כלומר שנתן לי שלי ולא של אחרים בשום אופן כי שלי הם מברכתי אשר בירך ה' אותי והוא לא קיבל מאת לבן כי אם צאן הנותרות הם העקורים ושבורים וחולים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ט').

2014

2015ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וגו'. פירוש מזה תדעו ותראו אשר בודאי זה שלי הוא באמת כי הנם נעשים בדרך הנס וידוע אשר לא עביד הקב"ה ניסא לשקרא. ועוד כי הנה אמרו חז"ל (לשון רש"י שם) בפסוק (בראשית י"ט, י"ז) אל תביט אחריך אינך כדאי לראות במפלתם ואתה ניצול הגם שהם נאבדו והוא ניצול מכל מקום אינו כדאי שיראה גם זאת בעיניו ודי לו אם אינו רואהו. וכן בכל דבר ודבר כשהקב"ה שולח לאדם ישועתו הגדולה בטבע או בנס אם אין האדם כדאי כל כך אינו רואה בעיניו הנס ולא ידע כלל כי עשה לו הקב"ה הנס הזה לפי שאינו כדאי לזה. ועל כן בזה ודאי תדעו אשר כל הכל אשר לי הוא במשפט הצדק באמת ויושר כי הן זכיתי לראות בעיני גוף הנס שראיתי שלקח המלאך העתודים מצאן לבן והביאם אל העדר שלי שילדו כמותן ובודאי אשר בדין זכיתי לזה, ועוד חיבה יתירה נודעת לי בזה. כי,

2015

2016ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום וגו' שא נא עיניך וראה וגו'. שחוץ ממה שבעצמי ראיתי, עוד אמר לי המלאך שאראה הנס וזה ודאי לאו כל אדם זוכה ובודאי בדין ובצדק הוא.

2016

2017כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך. פירוש אשר כל הרמאות האלו שחפץ לבן לרמאותך אני הוא שראיתי ונתתי בלבו לקצוף עליך ולהרגיז ושידברו בניו בעדו בכדי שלא תוכל עוד להיות אתו ותצא מן הארץ הזאת. ועל כן,

2017

2018אנכי האל בית אל אשר משחת וגו' עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ וגו'. כי רק למען זה הרגזתי לבו עליך בכדי שתצא מאתו כי כבר העת להבדילך מבית רשע כמוהו ותשוב לארצך ארץ המקודש ומולדתך בית אביך ואמך נוה צדיקים יבורך.

2018

2019ותען רחל ולאה ותאמרנה לו. פירוש שהיו שניהם עונות כאחת שלא כדרך אלו הממתיקים סוד יחד שנותנים דעתם ומחשבתם תחילה להתישב ולהתיעץ מה נעשה, ואחד אומר כך ואחד אומר כך עד שנגמר בפי שניהם את המעשה אשר יעשון ולא כן הם כי שניהם כאחת ענו ואמרו בלשון אחד ודברים אחדים ותשובה גמורה לא בדרך עצה להתיעץ עוד כי אם תשובה גמורה ובזה ידע כי ודאי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו וזה אומרו ותען רחל ולאה ותאמרנה לו שניהם כאחת ענו ואמרו התשובה שלא בדרך העצה כאמור. העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו.

2019

2020הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו וגו'. פירוש הנה אמת שעוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כי הבת אף על פי שאינו יורשת מכל מקום היה מגיע לנו עישור נכסים בעד נדוניא שלא נתן לנו, או אפילו בלא זה דרכי בני אדם לחלוק חלק קטן גם לבנותיו אבל אין לנו לצפות על זה כי הלא נכריות נחשבנו לו שאנו כנכריות אצלו כאילו לא היינו בנותיו, כי הן ויאכל אכול את כספינו מכל שכן שלא יתן לנו משלו ואין עינינו נשואות כי אם לזה אשר בידינו.

2020

2021כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה. כפירוש רש"י אשר כי זה משמש בלשון אלא פירוש אין אנו מצפים כי אם לזה העושר אשר הציל אלהים מאבינו וזה הוא לנו ולבנינו ועל כן למה נעכב כיון שהשעה עומדת ואלהים אמר אליך עשה ותוכל.

2021

2022ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה ע"ד, ד') וזה לשונם: אמר ר' יוחנן כתיב (קהלת י', ב') לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו לב חכם לימינו זה יעקב שנאמר ויקם יעקב ויקח את בניו ואחר כך את נשיו ולב כסיל לשמאלו זה עשו וכו' עד כאן. וצריך לדעת מה דבר חכמה עשה יעקב בזה. והנראה כי חכמה גדולה עשה, ועשה בהיפוך ממה שהלך לקראת עשו ששם הוא הלך תחילה שנאמר (בראשית ל"ג, ג') והוא עבר לפניהם ואחר כך האמהות ואחר כך הבנים כמו שכתוב (שם שם, ה') וישא עשו וגו' וירא את הנשים ואת הילדים. והציג את השפחות וילדיהן ראשונה ולאה וילדיה אחרונים וגו' בדרך אחרון אחרון חביב (בראשית רבה ע"ח, ח'). והטעם כי שם היה המלחמה בא מלפניו כי עשו הלך לקראתו ועל כן הקדים עצמו תחילה לומר אם ילחם, ילחם בי תחילה ואחר כך הכל אחרון אחרון חביב להיות הנשאר לפליטה ושאינו חביב כל כך למלחמה אבל כאן שירא מהמלחמה מלאחריו כי לבן רדף אחריו עשה בהיפוך והציג קודם הבנים ואחר כך הנשים או שהציגם כסדר כל אם אצל בניה כאשר שם, או ששם כל הנשים אחרי הילדים כי דרך האיש לרחם על בניו יותר מעל נשיו וגם אפשר כאשר יפגע בנשים תחילה ירחם עליהם יותר מעל בניהם והוא עמד עצמו אחרון על כולם וינהג את כל מקנהו כאדם שמנהיג מקנה הצאן והבקר שהם מלפניו והוא מלאחריהם ואם יבוא לבן מלאחריו ילחם בו תחילה.

2022

2023מקנה קנינו וגו' לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. מעיד הכתוב על יעקב כי לא שם כוונתו לשום דבר בצאתו מפדן ארם לא שצר לו המקום ולא שלא היה מרעה לצאנו ולא שלא היה לו שם ברכת ה', כי אם רק בכדי לשוב אל יצחק אביו ולבוא ארצה כנען רק שתי אלה חסרו לו שם יצחק אביו וארץ המקודשה ולכן האריך הכתוב לספר שנהג את כל מקנהו וכל רכושו וכל מקנה קנינו שלא תאמר כי דבר קטן עשה יעקב בזה שנסע לו מפדן ארם לארץ שלא היה לו אלא חמור אחד וגמל אחד וכדומה ממשא המועט, לא כן כי נהג את כל המקנה ואת כל הרכוש שרכש בפדן ארם. והנה אמרו חז"ל (שם ע"ג, י"א) מאה ותרתי רבוא שבעה אלפים מאתין עדרין הוו ליה לאבינו יעקב וכו' עד כאן. ועם כל המחנה הכבידה הזאת נטפל יעקב אבינו ובודאי זה הוא טורח ומשא כבד שאין לה שיעור וגם לא היה חסר לו כלום שם בשבתו בפדן ארם ולא חש לכל זה והנהיג את כל מקנהו וכל רכושו בכדי לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען.

2023

2024ולבן הלך לגזז את צאנו וגו'. עתה חוזר הכתוב לענין ראשון למה שאמר למעלה ויקרא יעקב לרחל וללאה השדה אל צאנו. וכבר כתבנו שבפני לבן היה אומר השליח שיעקב קורא להם להצטרכות הצאן לגוזזם או לדבר אחר כדי שלא יבין לבן שרוצה לדבר להם לברוח מבית אביהם ועל כן גם הוא ראה מעשה ונזכר הליכה והלך גם הוא אל צאנו לגזזם. וענין הצטרכות הנשים לגיזת הצאן הוא כי דרכם היה לעשות משתה בעת גיזת הצאן כאשר אמרו חז"ל^*כן הוא בכתוב (שמואל-א כ"ה, י"א) "ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טִבחתי אשר טָבחתי לגזזי". אצל נבל הכרמלי וקרא לנשיו למשתה הזה. ומספר הכתוב מה שנמשך מקריאה הזאת ועתה חוזר לענין ראשון כי לבן הלך גם כן לגזז את הצאן כאמור.

2024

2025ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה. אומרו הסימן אשר לאביה יבואר במה שאמרו חז"ל (שם ע"ד, ד') כי נתכוונה להפריש את אביה מעבודה זרה, וזה אמר שעל כן גנבה רחל את התרפים שאשר לאביה הם מיוחדים אליו לעבוד אותם ורצתה להצילו מעוון.

2025

2026ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא. פירוש ששאל בכל מיני ניחוש וקיסום ואוב וידעוני היכן יעקב ואחד מהן לא הגיד לו כי בורח הוא ובזה נגנב לבבו מכל וכל כי לא קרה לו כזאת ששום ניחוש לא ירצה להגיד ולהודיע הדבר אליו כאשר תמיד היו אומרים לו, וזה מפני שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל וזה אמר על בלי הגיד לו וגו' פירוש ששום אחד מנחשים לא הגיד לו כי בורח הוא.

2026

2027ויברח הוא וכל אשר לו וגו'. לכאורה כל אשר לו הוא הבהמות והמטלטלין ובהם לא שייך בריחה. ואכן מגיד הכתוב כי יעקב לגודל בטחונו בה' לא נהג עצמו כדרך הבורחים שדרכם לברוח בקל כאשר יוכלו ויניחו בהמתם וכל אשר להם ממקנה כבד או משאוי גדולה כל אשר יוכל להקל על עצמו עושה ולא כן חלק יעקב כי הוא ברח עם כל אשר לו והכל היה בידו וברשותו מצאן ובקר וגמלים משאות כסף וזהב כמאמר חז"ל (שם ע"ג, י"א) שכל אלה היה ליעקב לרוב מאוד כאשר כתבנו למעלה (בפסוק וינהג את כל מקנהו) כי אחר שכן שמע מה' לשוב אל ארץ מולדתו נכון היה לבו בטוח בה' כי לא יתן ה' ללבן להרע עמדו ולקחת מכל אשר לו. כי מה דלא הוה, הוה. מאי דהוה לא כל שכן. שאפילו מקנה לבן הציל ה' ונתנה ליעקב, מכל שכן שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים לקחת מאומה משל יעקב ומי שבו בטח הוא עזרו כי הוא העוזר דלים ועונה לעמו ישראל.

2027

2028ויקם ויעבור את הנהר וישם וגו'. אומרו ויקם אין לו פירוש לכאורה. ונראה שהוא על דרך מאמר הכתוב (בראשית כ"ז, י"ז) ויקם שדה עפרון ואמרו חז"ל (שם נ"ח, ח') תקומה היתה לו וכו' כן כאן תקומה היה ליעקב תיכף בצאתו מבית רשע כזה, ועוד כי יצא מבית עבדים כלומר שהיה עבד לעבדים ועתה שנמלט מאתו ודאי תקומה היתה לו, ועוד תקומה היתה לו כי הנה ויעבור את הנהר ואמר הנהר בה"א הידיעה ולכאורה לא נודע איזה נהר עבר ונראה שהוא הנהר שאמר יעקב אחר כך (לקמן ל"ב, י"א) כי במקלי עברתי את הירדן הזה ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם ממדרש אגדה) נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. ועל זה אמר שעבר את הנהר הידוע הנזכר במקום אחר ובזה ודאי קימה היתה לו שזכה לעבור את המים ביבשה וראה ישועת ה' עליו ואיך עומד לו בעזרו להחריב הנהר לפניו. ועל כן וישם את פניו הר הגלעד כלומר שלא שם לבו ללכת בנקיקי הסלעים ובמערות בסתר כדי שלא ימצאנו לבן הרשע ואדרבה שם פניו ללכת בהר הגלעד הידוע לכל מקומו ולא נסתר ולא נתחבא כלל כי אחר שראה ישועת ה' עליו בבקיעת הירדן חזק לבו בה' אשר ודאי לא יעזבנו בידי רשע. ואף שכשהלך אל עשו אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' ופירשוהו חז"ל (שבת ל"ב.) נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והנסים שעשה לי ה' יתברך ונמצא אדרבה שעל ידי הנסים היה מפחד מה' שמא כלו זכויותיו הנה זה לא היה רק בעשו שהיה ירא ממנו מפני שכיבד את הוריו כמה שנים ועוד משום מצות ישיבת ארץ ישראל שהיה בו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ו, ב'), ועוד ששרו גדול מאוד כנודע. מה שאין כן בלבן שהיה מלובן ברשע ולא היה בו אף מצוה אחת על כן לא פחד ולא רעד שיתמעטו זכויותיו נגדו אדרבה כאשר ראה שה' אתו בזה בטח שיעזרו ה' ויפלטו מרשעים ויושיעו כי חסה בו. ועוד אפשר יכוון באומרו וישם את פניו הר הגלעד ולא וילך אל הר וגו' לומר כי שם פניו אל הר הזה לנוח שם מיגיעו לפוש כי לא היה נחפז ללכת כלל והראיה שלבן דבק אותו בהר הזה ואמר הכתוב ראה איך לא נחפז יעקב ללכת. כי הנה,

2028

2029ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב וגו' דרך שבעת ימים וידבק אותו בהר הגלעד. האי כי, פירוש אשר. כלומר שלא הוגד לו מבריחת יעקב כי אם ביום השלישי אשר ברח ואחר כך לא רדף תיכף אחריו לבן כי ויקח את אחיו מן הסתם שהה עבור זה איזה זמן ואחר כך רדף דרך ז' ימים וידבק אותו בהר הגלעד. והנה יעקב היה בהר ההוא בשעה ממש אחר הבריחה כי הנה נאמר ויברח הוא וגו' ויקם ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד משמע שהבריחה והקימה וההעברה ושימת פניו הכל בשעה אחת היה. והטעם הוא כי מיהר ה' הליכתו לארץ כמאמר חז"ל (לשון רש"י שם) בפסוק (דברים א', ב') אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו' שהיתה השכינה מתלבטת בשבילם למהר להביאם לארץ והאבות סימן לבנים שנקפצה לו הדרך בשביל הליכתו לארץ וכשבא להר הגלעד הדביקהו לבן שם אחר ז' ימים. והכל כי יעקב אבינו היה רוצה מאוד שיתקדש שם שמים על ידו והיה נכון לבו בטוח בה' מאוד מאוד כי יעמוד לו במלחמה ולא יבוש ולא יכלם, ושמו הגדול יהיה מבורך על ידי זה לעולם כבטחון זקנו אברהם לרדוף אחר ד' מלכים. על כן לא מיהר ללכת והיה מתעכב עד בא לבן אצלו להראות לכל כי אין כה' אלהיו ולזה אמר הכתוב כאן וידבק אותו בהר הגלעד. ואחר נאמר,

2029

2030ויבוא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו'. ולכאורה זה היה קודם בא לבן להר הגלעד כמו שכתוב להלן ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך וגו', ועוד שנאמר אחר כך וישג לבן את יעקב וגו'. ואמנם זה שנאמר וידבק אותו בהר הגלעד זה אינו מסיפור המעשה כי אם רק להגדיל בשבח יעקב כנזכר כי לא הוגד ללבן כי אם ביום הג' לבריחה ולבן לקח את אחיו ורדף דרך ז' ימים והדביקו בהר הגלעד מה שיעקב היה שם בשעה ראשונה, כי נח ושקט שם ולא פחד ולא רעד כלל מביאת לבן אדרבה רצה שיתקדש שם שמים על ידי זה כי בלוחמו עם האדם שהוא בעל בחירה ובפרט לבן הארמי המפורסם ברשעו מאז, והיה בעל ניחוש וקוסם גדול ואף על פי כן לא יעשה לו דבר זה הוא קידוש שם שמים ביותר כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים עיין שם לפי דרכו. והראיה שקבעוהו לדורות לומר זה בשבחי המקום ברוך הוא כמו בעת הבאת ביכורים שהוצרך לומר בבית המקדש לפני ה' (דברים כ"ו, ה') ארמי אובד אבי וגו'. ועד היום בלילי פסחים בתוך נס יציאת מצרים אנו מזכירין זה באומרינו ולבן ביקש לעקור את הכל וגו'. ושבחי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו נתהלל ונשתבח על ידי זה שהיא אשר עמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור וכו'. ואכן הנה נודע (סנהדרין נ"ז.) אשר בני נח אזהרתן זו היא מיתתן שלישראל צריכין שתי אמירות אחד לאזהרה ואחד לעונש אבל לא כן בעכו"ם ולזה אמר ויבוא אלהים אל לבן וגו' כלומר בא אליו הדין בפעם אחת אזהרה עם העונש ותיכף מדת הדין מתוחה לנגדו אם יעבור, ואך אף על פי כן למען גודל חיבת יעקב אמר לו הקב"ה שניהם אזהרה ועונש בחד קרא. ואמר לו,

2030

2031השמר לך מדבר עם יעקב וגו'. השמר הוא אזהרה, ולך הוא עונש. כלומר שהוא לך לטובתך שלא תיענש על ידי זה, ועוד יאמר לך לפי שנודע מאמר חז"ל (ויקרא רבה י"ז, ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ולכן אמר לו שעמך איני מתנהג כן כי השמר לך לגופך ולנפשך כי הנה אנכי בדין אצלך לא ברחמים ותיכף אפגע בגופך ונפשך והשמר לך כי בך אני מתחיל להכות ובזה איכא כאן אזהרה ועונש.

2031

2032פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. פירוש כי הנה עיקר רדיפת לבן אחרי יעקב היה בכדי להחזירו אצלו שיהיה עמו כדי שיתברך על ידו כי ידע אשר ודאי יעקב הצדיק לא לקח משלו כלום ולא גנב איזה דבר מאתו רק היה רוצה להחזירו אל ביתו לקבל הברכה על ידו. ובזה יש ב' פנים אחד שיאמר לו בטוב שיחזור לביתו ויבטיח לו טובות רבות ושכר הרבה במתנות כמו כאשר היה אצלו שאמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה וגו'. והשנית שיאמר לו ברע כי חפץ להרע לו אם לא יחזור, ובאמת לא יחפוץ להרע לו כי אם כדי שיחזירנו אצלו. אבל הקב"ה לא חפץ כלל שידבר לבן עם יעקב מחזירתו אליו לא מטוב ולא מרע ועל כן אמר לו פן תדבר עם יעקב פירוש שתדבר שאתה רוצה להיות עם יעקב ויהיה דברך מטוב עד רע כלומר הן על ידי טובות שתבטיח לו והן על ידי רע שתרצה לעשות לו. על זה אני מזהירך באזהרה ועונש שלא תדבר מזה כלל. ועל כן באמת לא מצינו שיאמר כלל לבן ליעקב להשיבו לביתו גם על ידי הבטחות טובות רק עשה עצמו כאילו אינו יודע כלל ואמר לו כי נכסוף נכספת לבית וגו' ואשלחך בשמחה וגו' כאילו מסכים למעשיו. מה שלא היה דעתו קודם לזה, כי ודאי רדף אחריו להחזירו, ועל כל פנים בטוב היה לו לומר לו. אכן הוזהר על זה באזהרת מיתה מאלהי יעקב כאמור.

2032

2033וישג לבן את יעקב ויעקב תקע את אהלו בהר ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד ויאמר לבן ליעקב מה עשית וגו'. מה שלא בא לבן אצל יעקב עם אחיו, ותקע את אחיו בהר, והוא בעצמו בא אליו ואמר לו, כמשמעות הכתוב. כי הנה עוד נוכל לומר מה שנאמר למעלה וידבק אותו בהר הגלעד ואחר כך חזר כאן לומר וישג לבן את יעקב (חוץ ממה שכתוב למעלה בזה) כי הנה לבן באמת בעת הדביקהו בהר הגלעד כבר היה קרוב ליעקב ואך הקב"ה טח עיני לבן מראות ולבו לדעת לראות את מחנה יעקב עד שנגלה אליו האלהים בחלום והזהיר אותו השמר לך וגו'. ואחר האזהרה נפקחו עיניו וישג לבן את יעקב. וההשגה ידוע שרומז גם כן על השגת הדבר אשר לא היה מובן עד עתה כי אחר האזהרה השיג את יעקב וראהו מה שעד עתה אף שהיה אצלו לא ראה אותו ולא ידעהו. והנה יעקב תקע את אהלו בהר בריש גלי לא כדרך הבורחים לחבא באחד השיחים כי לא ירא מלבן בבטחונו בה' ואך לבן כששמע מה' שאמר לו השמר לך וגו' וכבר פרשנו כי לך נוגע הדבר בנפשך אם תדבר וגו' ועל כן לא היה יכול להתחכם נגד ה' לומר הנה אני לא אעשה לו רע רק אחיי ובני כי הם לא הוזהרו על כך כי ירא מנפשו מאוד פן כולם אליו יחשבו כי כולם על פיו יצאו ועל פיו יבואו וכל אחד אשר יעשה לו הנה ברשותו הוא וכאילו הוא בעצמו עשה, ובסכנת נפשו החמיר בכל החומרות. ועוד אפשר כי דרש ביתור תיבת לך לומר כי לך נודע הדבר וכל מי שיעשה, הכל שלך הוא והכל באזהרת בן נח שזו היא מיתתן (סנהדרין נ"ז.). ולזה לא רצה לבן לקחת כלל אחיו ובניו אתו אל יעקב כי אמר הנה פי ברשותי ואשמור פי מלדבר עמו ואכן פיהם אינם ברשותי ופן ידבר אחד מהם עם יעקב מטוב עד רע ואני אענש ועל כן ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד והוא בעצמו הלך אל יעקב לדבר עמו.

2033

2034ועוד ירמוז בזה מה שאמר הכתוב ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד כי לבן גילה לאחיו שהזהירו הקב"ה לדבר עם יעקב ופשיטא שכבר אין לו רשות להלחם בו ואינו הולך אצלו כי אם לעשות שלום אתו על הגל כאשר עשה בסופו. וזה שאמר, ולבן תקע את אחיו בהר הגלעד שגילה לאחיו שאינו הולך כי אם להר הגלעד גל עד שרוצה בשלום יעקב וחלילה לו להלחם נגדו.

2034

2035ויאמר לבן ליעקב. פירוש אמר אליו באמירה רכה ולא כן דרך לבן הארמי כי לב רגז לו ואך מפני פחד אלהים יראת עונשו הוכרח לאמר בדברים רכים.

2035

2036מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי וגו'. ולכאורה היה לו לומר למה עשית זאת כי הלא ידע מה עשה. ואכן הנה לבן הארמי ידוע ברשעו מאז כי היה בעל ניחוש ובעל קיסום גדול מאד אביו של בלעם הרשע (סנהדרין ק"ה.) והיה יודע בנפשו כי לא יוכל שום אדם לגנוב את לבבו בשום אופן כי יודע הכל בכשפיו ועל כן שאל ליעקב בדרך שאלה ובקשה אמור לי מה עשית ותגנוב את לבבי כלומר איזה דבר עשית שהיית יכול לגנוב לבבי מה שאין כן כל בריה יכולה לעשות, ועתה אשר יוכל להיות כן אני ירא גם מאחר שלא יעשה לי כמוך. ואם תאמר למה היה לך להודיע אותי בצאתך מביתי הלא הנה הנהגת את בנותי כשביות חרב פירוש כאילו היו שבוים אצלי בתפיסה ואתה גנבת אותם מהשביה ודבר זה הוא לי לקלון וחרפה ובושה גדולה שבנותי היו בביתי כבבית השבי. וגם,

2036

2037למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי וגו'. פירוש גם עליך בעצמך קשה לי שנחבאת לברוח כאלו מימי עשיתי לך עוולות ונאצות גדולות עד שהוכרחת לברוח ולא רציתי ליתן לך המגיע לך ממני, הלא ואשלחך בשמחה ובשירים וגו' להראות כי אני נותן לך שכרך הרבה מאוד בשמחה ובנחת כי הרבה נתגדלתי בעבורך. ועל כל פנים אפילו אם לא הייתי עושה זאת הייתי מנשק לבני ולבנותי ואתה לא נטשתני לנשק לבני ולבנותי ונטלת ממני התענוג הזה וגם אם אפשר חשדתני שארצה לעשות לך איזה עוולה ודבר רע. הלא,

2037

2038יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי וגו'. פירוש הנה גם כאן יכולתי לעשות עמכם רע ואך כי בטחתם באלהי אבותיכם אשר לא יעזוב אתכם וזה הבטחון היה להיות לך גם בביתי אשר לא אוכל לעשות לך דבר, ובעל כורחי הייתי משלח אותך ואת כל אשר לך כי הייתי אנוס על פי הדיבור. ואחר כל זה, הנה,

2038

2039ועתה הלך הלכת כי נכסוף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי. פירוש הנה אני יודע מכבר כי נכסף נכספת לבית אביך ועבור זה הלכת אליו ועל כן למה גנבת את אלהי שלא אדע הדרך אשר תלך בה ואך אני הלא זה ידעתי כי אין דרך אחר לפניך רק לשוב לבית אביך ולא פעלת כלום בגניבת אלהי.

2039

2040ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי. להבין כפל לשון התשובה בעניה ואמירה וגם כפל אומרו כי יראתי כי אמרתי. ואמנם שהוא נגד ב' הדברים ששאלו לבן על הבריחה ועל גניבות אלהיו. על הגניבה ענה לו בקול רם כי חשדו בדבר שאין בו, ועל הבריחה אמר לו באמירה רכה. ולמען כי נתקצף מעט בלבו על אמירתו בגניבת אלהיו לכן תיכף ענה בקול שישיב לו על זה אבל לא בתחילה כי דרך החכם להשיב על ראשון ראשון כאומרם ז"ל (אבות ה', ט') ועל כן אמר לו מה ששאלתני מה עשיתי שברחתי מאתך וגנבתי לבבך שאין כל בריה יכולה לעשות כן ועל כן גדלה יראתך שגם אחרים יעשו כמעשי לגנוב לבבך אני לא עשיתי כלום רק כי יראתי יראת אמת מבוראי ברוך הוא וברוך שמו וזה מבטל כל כח החיצונים והדינין כנודע אשר כל בחינת הדינים וכל בחינת הקליפות והרע הכל נמשך מבחינת אלהים דקדושה כביכול ברוך הוא וברוך שמו אשר משתלשל ויורד עד הגיעו לבחינת אלהים אחרים ח"ו כי דיני אלהינו יתברך שמו גרם להיות הקליפות והחיצונים בעולם בכדי להיטיב לבריותיו על פי הדין האמת שלא בחסד וברחמים כאחד שאוכל בחנם שבהיל לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ונקרא נהמא דכסופא. רק שישולם שכרם בדין ובמשפט הצדק, וזה הוא הטובה השלימה האמיתיות. ועל כן הוכרח להתהוות על ידי הטובה הזו אשר בבחינת הדין, בחינת הרע והקליפות בעולם בכדי להיות הבחירה ביד האדם. וכאשר יבחר בטוב יקבל שכרו השלם בדין האמת. וכזה נאה לבעל החסד האמת להיטיב לבריותיו בתכלית ההטבה השלימה מכל וכל כאשר כתבנו כבר מזה במקום אחר. וכיון שכל הדינים והקליפות וכל מיני ניחוש וקיסום הכל נמשך מבחינת אלהים דקדושה כביכול ברוך הוא וברוך שמו. מי שהוא נאחז באמת במדת אלהים שהוא בחינת הגבורה והפחד ויראתו גדלה את פני ה' יראת הרוממות באמת, וכבר כתבנו שאלהים הזה הוא לתכלית ההטבה. בודאי אלהים הזה ממתיק כל הדינים והרע, והוא המתקת הדינים בשורשן כי שורש כל הדינים הם חסד אמת מבוראנו יתברך שמו כנזכר (וכאשר הארכנו במקום אחר) ועל כן הם הממתיקים לכל הדינים והקליפות החיצונים. ושם הוא בחינת היובל והחירות, ועל ידי זה בודאי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אבל לא עשיתי מאומה שום דבר בזה. ומה שאמרת על שלא הודעתי לך ונהגתי את בנותיך כאדם המציל מן השביה והיה נראה שהיו בנותיך בשביה אצלך לא כן אדרבה כי הראיתי בזה אשר כל כך חביבים עליך בנותיך שלא תרצה להניחם לילך לגור בארץ אחרת מפני אהבתך אליהם אבל לא יראתי שתעשה לי איזה עוולה רק תדבר על לב בנותיך בטוב לבבך שיהיו אתך. וזה אומרו כי אמרתי פן תגזול את בנותיך וגו'. כי תגזול פירושו תקח כמו (שמואל-ב כ"ג, כ"א) ויגזול את החנית מיד המצרי. שאמרתי בלבבי כי תקח בנותיך בדברים שיהיו אצלך לגודל אהבתך אליהם אבל לא יראתי כלל שתעשה עמי איזה רעה לקחת משלי וכדומה, כי אלהי אבי תמיד עמדי להצילני מידך. זה השיב על דבר הבריחה. ואחר כך ענה לו בקול מה שחשד אותו שגנב אלהיו. הנה ודאי מחמת פחד שלא יגיד לך אלהיך אנה הלכתי ותרדוף אחרי, ודאי לא עשיתי זאת. אחד שמעולם לא חשדתיך שתעשה לי רעה ולא עלה כלל על לבי שתרצה לרדוף אחרי ותצטרך לשאול פי התרפים אנה לרדוף וכמו שאמר לו להלן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי וגו'. ועל כן אין לי לחשוב כי אם ח"ו אם לא נמצא בביתי איזה מאן דהוא אשר יש בו שורש פרה ראש ולענה ולבבו פנה ח"ו מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהיך ולקחם לעצמו בשביל לעבדם ח"ו. לזה הכריז בקול רם ואמר,

2040

2041עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. קילל קללה נמרצת לומר אשר ודאי חייב מיתה לשמים שח"ו נטלם לשם עבודה זרה ולא ידע יעקב מזה כי רחל לקחתם וח"ו לא לעצמה רק גנבתם מאביה להציל אביה מרשעתו. וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ד, ט') כי מאותה קללה מתה רחל, לא מהקללה עצמה. כי ח"ו לא זה דעת רחל מה שקילל יעקב, ואמנם באדם גדול כמותו נודע אומרם ז"ל (מועד קטן י".) ברית כרותה לשפתים. וביותר נגעה בה מדת הדין בעת הסכנה בשעת לידתה שאז אף בדבר כל דהוא נתפס כמאמר חז"ל (שבת ל"א:) על ג' עבירות נשים מתות וכו' על שאינן זהירות וכו'. פירוש שח"ו אינם עוברין על העבירה בפועל ממש במרד ובמעל כי אם אינם זהירים בהן מה שלא היו ראוין לעונש בעת אחר, עתה בעת הסכנה השטן מקטרג. וכן כאן הקללה גופא לא חלה כי אם ממאמר פה הצדיק ואם לא בשעת לדתה לא היתה מתה, ושעת הסכנה היא שגרמה המיתה, וזה שניצצה רוח הקודש ברחל אמנו ואמרה לאביה דרך נשים לי כלומר הדבר הזה הוא לי כדרך הנשים להיות מתות בשעת לידתן וכן זה לא אצא נקי ממנו.

2041

2042ויבוא וגו' באהל יעקב וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה ע"ד, ט') הוא אהל רחל שהיה יעקב תדיר אצלה וכו'. ולהבין למה קראו הכתוב כאן אהל יעקב ואחר כך אהל רחל, נראה שלהגיד בא שלבן כיוון לחפש באהל יעקב דייקא תחילה כי גם אותו חשד בגניבה ולהגיד בזה רשעת לבן הארמי כי הגם שהכיר בצדקת יעקב מאז, וברשעת פיו בעצמו ענה ואמר נחשתי ויברכני ה' בגללך. ושמע עתה שבועת יעקב, שבנפשו נשבע ואמר עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה וגו'. ואף על פי כן לא האמין לשבועתו ובא לחפש באהל יעקב דייקא. ובגדול החל

2042

2043ולא מצא. לא אמר ולא מצא את התרפים כאומרו להלן ויחפש ולא מצא את התרפים כי אם ולא מצא סתם לומר שלא התרפים בלבד חיפש באהליהם כי אם גם שארי דברים חיפש עמהם כי חשד בית יעקב שגנבו מכלי ביתו כמו שאמר לו יעקב להלן מה מצאת מכל כלי ביתך. ולזה אמר סתם ולא מצא כלומר שלא מצא כלום משלו ולזה סיים ויצא מאהל לאה ויבוא באהל רחל. ואמרו חז"ל (שם) למה חזר לאהל רחל מפני שהכיר בה שהיא משמשנית. ואי אל התרפים לבד כיוון מה בזה למשמשניות הלא הוא חשדם שלקחו התרפים בכדי שלא יגידו לו אנה ברח יעקב ובזה יד הכל שוין למשמש בהם כשצריכין לברוח. ואכן כי הכל חיפש אולי ימצא מחט משלו וחזר לאהל רחל כי היא משמשנית ואולי משמשה בידה משלו. תיפח רוחו ועצמותיו שחשד לרחל עקרת הבית בגזלנותא.

2043

2044ורחל לקחה וגו'. לפי פשט הכתוב נראה שעתה בעת החיפוש לקחה אותם להצניעם בכר הגמל ולכאורה יפלא הלא יעקב היה תדיר אצלה ואיך עשתה כזאת באהלה ולא חששה פן יראם יעקב, ועוד שהיה לו לומר ותקח רחל וגו' וישבה עליהם. ואכן הכתוב מספר המעשה שהיה מקודם בזה כי תיכף כאשר גנבתם מבית אביה הנה ורחל לקחה וגו' שמתחילה שמה אותם בכר הגמל ותשב עליהם מקודם אף שלא היתה יודעת שירדוף לבן אחריהם מכל מקום הצניעתם מתחילה ותשב עליהם בכדי להסתיר הדבר בפני יעקב בעלה. והכל נראה בכדי שלא יחשדנה יעקב בחסרון אמונה בה' לומר שמפני שהיא יריאה מהגדת התרפים לאביה מבריחת יעקב מקומו איה, גנבתם מאתו. ובאמת היא לא כיוונה כי אם להפריש אביה מעבודה זרה וממילא באה לה טובה מזה אשר וימשש לבן את כל האהל ולא מצא וכנזכר שלא מצא כלום משלו אף שמשמשנית היתה.

2044

2045ותאמר וגו' עד ויחפש ולא מצא וגו'. צריך לדעת אומרו כאן ויחפש שהוא מיותר אחרי אומרו וימשש את כל האהל וכו' ועל מקום הישיבה אמרה לא אוכל לקום, ואנה חיפש עוד. והנראה כי לצד רשעת לבן לא סמך עצמו על נאמנות בתו במה שאמרה לא אוכל לקום כי הלא מי יודע בכל מיני רמאות כמוהו ועל כן תחילה אמרה לו רחל לא אוכל לקום וסברה שבזה ילך לו מאתה ולא רצתה לסמוך עצמה על נס להניח לו לחפש ואך לבן לא האמין לה וחיפש גם שם במה שתחתיה ואך כי נס נעשה לה שנעשו התרפים קיתוניות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ד, ט'). ולזה אמר הכתוב ויחפש ולא מצא את התרפים מה שעד עתה לא פרט מה שלא מצא כי אם ולא מצא סתם כנאמר ואך כי כאן היה לו למצוא את התרפים כי חיפשם במקום שהיו ואף על פי כן ולא מצא את התרפים מפני אלהי יעקב השומר לעמו בכל מקום שהם בנסים ונפלאות.

2045

2046ויחר ליעקב וגו' מה פשעי מה חטאתי כי דלקת וגו'. לכאורה אין להבין מה ענין פשע ועוון לכאן וכי לבן רדף אחריו להחזירו בתשובה הלא הוא רדף אחר התרפים שנגנב מאתו ומה זו תשובה לזה ואפשר לומר כי יעקב אחרי יודעו בלבן כי סורו רע והוא כולו שקר חשד אותו כי הוא שקר מעיקרו מה שאומר שנגנב מאתו התרפים ובאמת לא נגנבו כלל והוא עלילה מבקש לו בכדי שיחפש את כל כליו כי חשד ליעקב וביתו אולי גנבו מאתו דבר מה בברחם. ועל כן אמר לו מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי כלומר מה ראית בי בהיותי בביתך בכל כך פשע ועוון לחשדני כגנב. ולזה אמר,

2046

2047כי מששת כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך. הראה לו באצבע מפורש כי עיקר רדיפתו היה לחפשו אולי ימצא אצלו מכלי ביתו. ועל כן שים כה נגד אחי ואחיך כלומר אם מצאת דבר מה משלך שימנו נגד אחינו ונראה האמת ויוכיחו בין שנינו מי מאתנו עשה עוול לשני והתחיל להתווכח עמו בפניהם ואמר לו ראה אתה חשדתני כי גנבתי משלך. הלא,

2047

2048זה עשרים שנה אנכי עמך. כלומר שהייתי עמך בביתך ודרך בן בית להורות היתר קצת לאכול מה משל בעל הבית שעל כן הצריכו חז"ל (שבועות מ"ח:) שבועה לבן בית לפי שמורה היתר לעצמו באומרו שהוא מטריח עצמו ביותר לפני בעל הבית ומגיע לו זה בשכרו. וביותר ויותר היה לי להורות היתר כי הלא רחליך ועזיך לא שכלו ומי מהרועים יתפאר בזה שלא ישכלו צאנו פרי בטנם כלל וכלל, וזה הכל שלי, הן מחמת שנתברכו מעשה ידי כמו שאמרת בעצמך נחשתי ויברכני וגו' והן מחמת השמירה ביותר ביום ובלילה בקיץ ובחורף, והנהגתים ברחמים ובחמלה וכמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב', ג') בדוד ומשה רבינו שנבחנו במרעה אם הם מרחמים על הצאן, ומשה היה מרכיבם על כתיפו וכו' עיין שם. וכיון שעל ידי גידלו ומעת בואי לא שכלה אחד מהם ודאי שהיה לי להורות היתר לקחת משלך ולא זו שלא לקחתי מהם לביתי להצניעם לסחורה כי אפילו ואילי צאנך לא אכלתי לאכול מהם דבר מה איל הצאן בן יומו בעת המלאכה שזה ודאי דרך הרועים אפילו הכשרים לצלות מה מהם בעת השמירה לקיים לא תחסום שור בדישו ובפרט אחרי טרחות ויגיעות כאלה אני לא עשיתי כן ויותר מזה עשיתי עמך. כי אפילו,

2048

2049טרפה לא הבאתי אליך. מה שטרף הארי והזאב מהם באונס גמור שאני פטור מן הדין בזה מכל מקום דנתי את עצמי אולי לא עשיתי בזירוז היותר ראוי והייתי יכול להציל ברועים ובמקלות אף בדוחק גדול אנכי אחטנה שחייבתי את עצמי להשלימה משלי. ועוד יותר מזה גנבתי יום וגנבתי לילה פירוש הן על ידי ליסטים מזוין הבאים ביום והן בגנבי לילה כמו ביום על ידי אונס כמו חתירת הבתים והרפתים שהבקר שם הכל שלמתי משלי אף שלא הייתי חייב בהם בדין (כי אם לא כן לא היה יעקב מתפאר שחייב עצמו בגניבה אחרי שהוא חייב בזה בדין כדין שומר שכר) ואכן שלא תאמר כי על כן שלמתי כל טריפות הארי והזאב לפי שנכנסתי לעיר והנחתי הבהמות בלתי שומר (וכדין המבואר בשולחן ערוך סימן רצא). לא כן, כי,

2049

2050הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ולא עצרני גשם ושלג וקיץ וחורף מלהניח לשמרם ואפילו בלילה שדרך ליכנס לא נכנסתי עד שירד הקרח והכפור עלי ותידד שנתי מעיני אפילו שנתי המגיע לי כשכיר יום נדדתי ולא ישנתי כפי המגיע והכל עשיתי לפרוש מצ"ט שערי היתר בכדי שלא לבוא לאחד משערי איסור ואיך תחשדני בגניבה מפורשת לגנוב מכלי ביתך מקטן ועד גדול. וכל זה הכל דברי הויכוח שאמר לו יעקב לפני אחיהם כמו שכתוב למעלה שים כה נגד אחי ואחך ויוכיחו בין שנינו וגו', ואמר לו עד עתה כל צדקותיו שעשה הוא עמו איך שלא חפץ לנגוע משלו כלום לפנים משורת הדין מאוד מאוד. ועתה התחיל להגיד כל מיני הרמאות והעוולות שהתנהג לבן עמו בהיפוך גמור מזה. וענה ואמר,

2050

2051זה לי עשרים שנה וגו' עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך. וזה מפורסם הוא וידוע לכל כי רמיתני ואך זה לא היה כי אם רמיה אחת. ואך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים, ועשרת מנים אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ד, י"א) שהוא ק' פעמים. ובענין רמאות כאלו ודאי שהיה לי על כל פנים להורות היתר בעבודתך לקחת המגיע לי אף שלא בידיעתך כי עביד אינש דינא לנפשיה במקום שאינו יכול להוציא שלו מתחת ידו (כמבואר בחושן משפט סימן ד') ולא כן אנכי עמדי כי אדרבה עשיתי הכל עוד ועוד לפנים משורת הדין כאמור. ואחר כל זאת גם מה שנתת לי אחר כל הרמאות היה על מנת ליקח ממני הכל לבסוף. כי,

2051

2052לולי אלהי אבי וגו' ופחד יצחק היה לי וגו'. כלומר לפי שהזהיר לך הקב"ה בפחד יצחק בגבורת אלהים לומר השמר לך פירוש לנפשך כי לא אתנהג עמך כבעל הרחמים שלא לפגוע בנפשות תחילה (ויקרא רבה י"ז, ד') כי אם תיכף לך לנפשך השמר כנזכר למעלה. ואל זה עלה הפחד והמורך בלבבך ולולי זה היית עובר גם על דברי הקב"ה והיה כי עתה ריקם שלחתני שהיית לוקח כל אשר לי, ואך את עניי ואת יגיע כפי ראה וגו' כמו שכתבתי למעלה בהנהגתו עם צאנו ועל כן ויוכח אמש שאמר לך בלשון תוכחת מוסר ביסורי הנפש תיכף.

2052

2053ויען לבן ויאמר וגו'. הזכיר ענייה ואמירה לומר כי היה מדבר אחד בפה ואחד בלב, כי באמת בלבו ודאי היה לענות ליעקב בקול גדול ולחרוק עליו בשיניו ואך שראה שה' עמו לשמרו והוא מוכן לפורעניות אם יפגע ביעקב בכל אשר לו והלך ברמאותו לומר שלא כלבבו ויאמר לו באמירה רכה בדברי רצוי ופיוס לומר איך תחשדני כי אני רוצה ליקח מה מידך הלא הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני כלומר שאני רואה בצאן כאילו הם שלי ממש כי מה לי כשהם אצלי או אצל בני ובנותי, ועל כן וכל אשר אתה רואה לי הוא כאילו הוא שלי ממש ולבנותי מה אעשה לאלה היום וגו' כלומר איך תעלה על דעתך שהייתי חפץ להרע לכם על דבר קטן או גדול, מי הוא שחפץ ברעת בניו. ובאמת תחילה הוא בעצמו אמר יש לאל ידי לעשות וגו', ואלהי אביכם אמש אמר וגו' והראה לכל כי לולא יראתו מפני אלהי יעקב היה עושה עמהם רע, ואך כי כן דרך הרמאים המדברים בחלקת פיהם ששוכחים מה שאומרים תחילה והחליק אליו בעיניו כאילו מתקו מדבש אמרותיו ובלבו טמון אורבו ועל זה אמר הכתוב (משלי ה', ב'-ג') נופת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה וגו'. ונחזור לדברי לבן כי הסביר לו שאין בדעתו בשום אופן לעשות עמהם רע ואך זה שרדף אחריו עד כה סיבבו לדבר אחר לומר כי על כן רדפו בכדי לכרות ברית עמו. ולזה אמר לו,

2053

2054ועתה לכה נכרתה ברית וגו'. כלומר שעתה הוא העת לזה מאחר שאתה מתרחק ממני צריך אני לכרות עמך ברית עולם ואך פן תאמר כי חפץ אני להנאותך במרמה בכדי שתשבע לי שלא תעשה לי דבר ואחר כך אקום עליך ולא תוכל לעמוד נגדי כי זה עונשו של בדאי וכו' ותתלה הכל במרמה. על כן אמר לו אני ואתה (שלכאורה מיותר הוא ואמנם אמר לו) שאני אכרות הברית קודם בשבועה ואחר כך אתה והיה לעד ביני וביניך פירוש שהשבועה הזאת תהיה לעד שלא אעשה עמך רעה ותוכל לישבע. או יאמר והיה לעד פירוש הקב"ה יהיה לעד שאתה לא תעשה לי כן שלא תרצה לישבע אחר שבועתי.

2054

2055ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. נראה שלא עבור גל לקח האבן הזה לעשות ממנו גל עד, כי הלא אחר כך אמר לקטו אבנים וגו' רק כאשר שמע שלבן מבקש ממנו שיכרות ברית עמו כי ירא ממנו מה שתחילה היה יעקב מתפחד ממנו, ועל זה שיבח והודה לאלהי אבותיו ולקח אבן ועשהו מצבה לה' כדרכם אז להסיך עליו נסך לה'.

2055

2056ויאמר יעקב וגו' לקטו אבנים וגו'. לא אמר לקטו אבנים לגל כי אם סתם לקטו אבנים שלא רצה כלל להוציא מפיו שרוצה בכריתת ברית עד שיאמר לבן תחילה כי הנה תתן אמת ליעקב ומיד כאשר יוציא מפיו שרוצה בזה או אפילו כשיוגמר בלבבו על נכון שרוצה בזה יהיה מוכרח לקיים ודובר אמת בלבבו ולא יוכל לעמוד שוב נגד לבן כנזכר למעלה ועל כן אמר סתם לקטו אבנים והמה לקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם. והמתין יעקב עד אשר,

2056

2057ויקרא לו לבן יגר שהדותא. שתחילה יקרא לו הוא בשמו על שם כריתת הברית ואחר כך ויעקב קרא לו גלעד גל הזה עד (ועיין בדברינו בתחילת ספר זה (בהקדמה) שאמרנו דברים נאין בכריתות הברית הזה ובשמות הללו יגר שהדותא וגלעד ומפני מה זה קרא לו כן וזה כן, והנפקא מינה בשני השמות ועל כן אמר הכתוב אחר כך ויאמר לבן הגל הזה עד וגו' על כן קרא שמו גלעד שלכאורה זה מיותר כולו שכבר נאמר, ואמנם יאמר הכתוב כי הודה לבן לדברי יעקב ואמר מפורש הגל הזה עד וקרא שמו גלעד ולא יגר שהדותא כבראשונה).

2057

2058ויאמר לבן הגל הזה עד וגו'. לא נודע פשט הכתוב הזה והכתוב שלאחריו, (כנזכר ועיין ברש"י) ואפשר כה יאמר הנה הגל הזה עד ביני וביניך שלא יעשה אחד לרעהו רעה וכבר אי אפשר לחזור בזה כי עד הוא, ועל כן עתה נכון לעשות מצפה גדול הנראה למרחוק שיהיה לאות ברית וקיים לעד לזכרון הדברים כמאמר הכתוב ויעברו את מצפה גלעד כמו שמובא ברש"י. ולזה אמר,

2058

2059והמצפה אשר אמר יצף ה' וגו'. כלומר כי צריך עוד לעשות המצפה המורה על אמירת יצף ה' וגו', או אשר אמר כי כל הרואה אותה אומר יצף ה' ביני וביניך כלומר שהוא מורה על דברים שביני לביניך ולזה אמר כי נסתר איש מרעהו כלומר כי אנו עתידין להסתר איש מרעהו כי אם היינו חיים וקיימים לעולם אז אין החי יכול להכחיש את החי ולא היינו צריכים לעדות, אבל כי נסתר ופן יאמרו בנינו כי מעולם לא היו דברים האלו בינינו ולזה צריך להעמיד מצפה שכל הרואה אותה יאמר זהו מצפת הגלעד שהוצפה עבור הגל עד שהיה בינינו. ולזה אמר,

2059

2060עד הגל הזה ועדה המצבה וגו'. המצבה היא המצפה הנזכרת שהיא נצבה כמו נד להיות למצפה לכל רואיה. ועוד אפשר לומר בכוונת לבן במצפה הזאת כי הנה ודאי האמין ביעקב ובניו שבודאי לא יעברו עליו את הגל אף אם לא יועמד המצפה לסימן כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ואך כי הוא מנפשו ירא שהוא לא יכחיש את הברית ויעבור את הגל כי ידע עצמיותו שסורו רע וכולו שקר וברבות הימים הוא או בניו ירצו להזדווג לישראל וסופו ליטול את שלו מתחת ידיהם, ועל כן צוה להעמיד המצפה בכדי שלא יוכל לפצה פה בכחש ובכזב כי הרי שלו לפניו ועדיו קיימין, ולזה אמר עד הגל וגו' ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה וגו' כי הוא זה עיקר המצבה שאני לא אעבור ועל כן בו פתח בתחילה כי הוא העיקר שמוכן לעבור על דבריו, ורק אם אני לא אעבור אז ממילא ואם אתה לא תעבור וגו' שאתה ודאי לא תעבור בתחילה כי אם אם אני אעבור בתחילה אז תוכרח לעבור הגל להלחם נגדי אבל כשאני לא אתחיל אתה ודאי לא תתחיל ולזה עד הגל והמצפה לדורות עולם. ואתה תחזה שכל זה לא הועיל לו כי הוא עצמו פרץ הגדר בימי שפוט השופטים שהיה אז מלך בארם נהרים והיה נקרא כושן רשעתים כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה.) הוא לבן הוא כושן רשעתים וכו' ויצא בראשון וראשונה לכל, לשעבד את ישראל תחת ידו אחרי הנחלת הארץ. ועל כן בימי דוד המלך ע"ה שלח את יואב אל ארם נהרים והראו לו מן המקרא הזה עד הגל הזה וגו' וחזר יואב ודן לפני סנהדרין ומצאו כתוב שהם עברו עליו תחילה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ד, ט"ו).

2060

2061והצצתי מבין ריסי עיני רמאי הזה ששינה לשונו שעל עצמו אמר סתם אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה וביעקב אמר ואם אתה לא תעבור וגו' ואת המצבה הזאת לרעה. כי הוא חפץ בבת יעקב אם יעקב אבינו ירצה לעשות לו טוב ישמח כמוצא שלל ועל כן דקדק בו כי דוקא לרעה אסור לו לעבור אבל לא לטובה אבל על עצמו אמר סתם אם אני לא אעבור וגו' שלא יגע בו בין לרעה בין לטובה שאם יצטרך יעקב לטובתו יאמר לו עד הגל הזה שלא להתערב עמך כלל. גם לפי שהוא ידע בעצמו שבודאי לא יעשה טוב לעולם ליעקב ועל כן אמר סתם, מה שאין כן ביעקב שחפץ חסד הוא דקדק לומר לרעה ולא לטובה.

2061

2062ועוד אפשר לפי שהוא נצטוה מפי הקב"ה שלא יעשה עמו אפילו טוב כאומרו למעלה השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע כמאמר חז"ל (יבמות ק"ג.) שכל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים ועל כן אמר סתם מה שאין כן ביעקב שאדרבה מוזהר על טובתם כמו שכתוב (דברים כ', י') כי תקרב אל עיר להלחם וקראת אליה לשלום. וחז"ל (גיטין ס"א.) ציוו לשאול בשלום נכרי בשוק, ומטבעם רחמנים הם וגומלי חסדים.

2062

2063וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. לפי שפחד אביו הושיע לו עתה במה שהפחיד את לבן בשמירת נפשו תיכף כנאמר בדברינו למעלה על כן נשבע בשמו.

2063

2064ויקרא לאחיו לאכל לחם וגו'. כלומר לזה לבד קראם שיאכלו אתו אבל עד עתה לא באו כי ירא לבן להביאם שלא ידברו איזה דבר ליעקב והוא הוזהר על שמירתן כנזכר לעיל (כי אחיו דכאן הוא אחי לבן כפירוש רש"י).

2064

2065וישכם לבן וגו' ויברך אתהם וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה ע"ד, ט"ז) דווים וסגופים היו בעל כרחם ולא היו מפרינים (פירוש מפייסין) אלא בפה הדא הוא דכתיב וישכם לבן בבוקר וילך וישב לבן למקומו לסורו, דבר אחר מלמד שנכנסו ליסטים בתוך ביתו והיו מקרקרים בו כל הלילה (כך היא הגירסא במתנות כהונה ופירוש שנטלו הליסטים את הכל וחזר לכמו שהיה עיין שם) ולא נודע פירושו על נכון ועיין במפרשים שם, ולי אפשר לומר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ל"ט:) יבוא מי שדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם ויפרע ממי שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם ולזה לבן שהיה עם יעקב הצדיק עשרים שנה ולא למד ממעשיו ולהיפך יעקב שדר עם רשע כזה כ"ב שנים ונשאר בצדקו ראוי לו שיפרע ממנו ולזה אמר הכתוב וישב לבן למקומו לסורו פירוש לסורו הרע אשר בתחילה שחפץ להרע ליעקב כאשר בתחילה ולעבור על כריתת הברית. וגם ירמוז בו למקומו לסורו הרע כאשר בתחילה בעבירה ורשעות ולא פעל בו כלום מה שהיה כל כך עם יעקב אבינו, ולזה אמר הכתוב שהיפוך מזה היה ביעקב. כי,

2065

2066ויעקב הלך לדרכו. שהלך גם עתה לדרכו הראשון אשר בתחילה כשיצא מבאר שבע ולא יגרע מצדיק עינו וצדקתו כלל וכלל כל זמן היותו בבית לבן הרשע, ועל כן כיון שהוא היה דר אצל רשע כזה ולא למד ממעשיו ראוי לו שיפרע מלבן שהיה דר אצל צדיק ולא למד וכו'. ועל כן ויפגעו בו מלאכי אלהים פירוש בו בלבן פגעו שלוחי דיני אלהים שעלו ליסטים בביתו ונטלו כל אשר לו בכדי לבטל מחשבתו הרעה שחשב לבטל הברית ולרדוף אחר יעקב. ועל זה רמז למקומו למקומו הראשון בעניות מלמד שעלו ליסטים וכו' בכדי שישאר עני שחשוב כמת (נדרים ס"ד:) ולא ירדוף אחרי בית יעקב ומזה דייקא שדוויים וסגופים היו ולא היו מפרינין אלא בפה והא דכתיב וישב לבן למקומו או למקומו הראשון כמו קודם הברית או למקומו בעניות בכדי שלא ירדוף מכלל שהיה בלבו לרדוף או למקומו ברשעות ויבוא צדיק ויפרע ממנו מכלל שלא היה הברית שלם אצלו כי אם הוא לא היה חפץ כלל ברעת יעקב ודאי שיעקב לא היה חפץ ברעתו כאמור למעלה.

2066

2067או ירצה לומר ויעקב הלך לדרכו. רצה לומר דרכו המיוחד לו הראוי ליעקב בחיר האבות ועל כן ויפגעו בו מלאכי אלהים כלומר פתאום פגעו בו המלאכים על דרך אומרם ז"ל (חולין צ"א:) בפסוק (לעיל כ"ח, י"א) ויפגע במקום מלמד שקפצה לו הארץ וכן כאן מיד כאשר ויעקב הלך לדרכו שהתחיל ללכת תיכף ויפגעו בו מלאכי אלהים מלאכי ארץ ישראל שבאו לנגדו בקצה גבול חוץ לארץ כי כעל כנפי נשרים נשאו הקב"ה לארצו.

2067

2068ויאמר יעקב כאשר ראם וגו'. מלת כאשר ראם לכאורה מיותר והיה די לומר ויאמר יעקב מחנה אלהים וכו', ואולי יאמר שיעקב הכירם כי הם מלאכי ארץ ישראל ולא של חוץ לארץ מפני שכבר ראם בחלומו שהיו עולים בסולם המלאכים מארץ ישראל, ולזה ויאמר יעקב כאשר ראם כלומר שיעקב אמר שהללו הם שראם בחלום הלילה ועל כן מחנה אלהים זה ממחנה שכינה השרוי בארץ. או שמלת כאשר ראם הוא נתינת טעם לומר לפי שכבר ראם על כן אמר מחנה אלהים זה ממחנה נחלת אלהים מארץ ישראל כי הכירם ועל כן ויקרא שם המקום ההוא מחנים על שם הנס שנעשה לו, כי הנה בהליכתו לחרן מיד כשבא להר המוריה עלו מלאכי ארץ ישראל וירדו מלאכי חוץ לארץ כי שם שער השמים לעלות מארץ לשמים ולרדת דרך שם, והיה סבור שגם עתה ילכו אתו מלאכי חוץ לארץ עד הר המוריה שער השמים לעלות דרך שמה ושם ירדו מלאכי ארץ ישראל לילך עמו בארץ, ועתה כשפגעו בו מלאכי ארץ ישראל בקצה גבול חוץ לארץ שבאו לקראתו וידע שבודאי גם מלאכי חוץ לארץ ילכו עמו עד הר המוריה לעלות בשער השמים, ונמצא ילך עד שם בשני מחנות ועל כן קרא כן למקום ההוא לזכרון הנס כי כן היה דרכם כמו (בראשית ט"ז, י"ד) באר לחי רואי, או (שמות י"ז, ט"ו) ה' נסי וכדומה.

2068

2069והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה ע"ד, י"ז) ששים רבוא מלאכים היו עם יעקב והנה איש אשר אלה לו ודאי שאין לו להתפחד מעשו אחיו כי מלאכי אש אתו לאלפים ורבבות לשמרו מכל צד, ואך מבואר בזוה"ק (וישלח קס"ו:) בסוד הכתוב (משלי י"ב, ט') טוב נקלה ועבד לו, דא יעקב דמאיך רוחיה לגבי דעשו בגין דלבתר ליהוי עבד לו וישלט עלוהי וכו' ועל דא מיד הוי נקלה ולבתר האי דאיהו מתכבד יהיה עבד לו. ולזה סמך הכתוב לכאן וישלח יעקב מלאכים וגו' לומר כי אף שהיו אתו מחנות המלאכים הללו הראה הכנעה לפני עשו וקראו אדוני בכדי למשול עליו לבסוף להכניעו תחת כפות רגליו. וגם לגודל צדקת יעקב אבינו שקיים בנפשו (שם כ"ח, י"ד) אשרי אדם מפחד תמיד, ותמיד היה יראתו על פניו שמא יגרום החטא לא רצה לסמוך על הנס שיעשה לו כי אולי ח"ו יפגום בדבר מה ויניחוהו המלאכים לבדו, ושלח מלאכים אליו ולפייסו. או אפשר שלא רצה ליהנות ממעשה נסים כי כל הנעשה לו נס מנכין לו מזכויותיו כמאמר חז"ל (תענית כ:), והיה טוב לו יותר להתנצח בעולם הזה להתהפך לעבד לעשו, ויהיה שמור לו זכויותיו לעולם הבא.

2069

2070וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו'. יש לדקדק בזה כמה דקדוקים. א', אומרו לפניו לכאורה ללא צורך והיה די באומרו מלאכים אל עשו וגו'. ב', אומרו ארצה שעיר אין להבין כי מה נפקא מיניה אם השליחות הוא לארץ שעיר או למקום אחר במקום שעשו יהיה שמה וכמו שהוא גם כן בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים, גם להבין עיקר השליחות מה זה שלח אליו וכי בזה יפויס עשו במה שישמע שיעקב יש לו שור וחמור וגו' הלא רשע יראה ויכעוס ויחרוק שיניו על ברכת צדיקים ואם בשביל שאין בהם מברכת אביו מטל השמים וגו' כמו שפירש רש"י ז"ל היה לו לומר העיקר שאין לי מטל השמים וכו' ולא יותר, ד' למה היה צריך לשלוח אליו מלאכי מעלה לזה וכי לא היה די לשלוח לו בזה דיירי ארעא.

2070

2071ואמנם הנה יעקב אבינו הכל בחכמה עשה והוא על דרך שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ג, א') בפסוק (בראשית ל"ו, ל"א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך וגו' וזה לשונם: זה שאמר הכתוב (משלי כ', כ') נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. נחלה מבוהלת בראשונה, ואלה המלכים אשר מלכו וגו'. ואחריתה לא תבורך, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וגו'. כי הן עיקר מפלת אדם או גוי ואומה הוא כאשר יגבה לבו בקרבו לומר אני ואפסי עוד ומי יעשה לי דבר והוא בחינת הקליפה הארורה שאומרת אני ואפסי וגו' זה הוא מפלתן כי בזה יוצא מאתם כל בחינת חיות הקדושה שבקרבם כי בגבה רוח כביכול הקב"ה אומר אין אני והוא יכולין לדור כמאמר חז"ל (סוטה ה'.) וכיון שיוצאין מתוכם ניצוצי הקדושה שזה חיותם מיד הם נאבדים מכל וכל. ועל כן אמר הכתוב (תהלים ל"ז, ל"ה-ל"ו) ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו וגו', כי זה הוא תכלית מפלתו כשהוא מתגדל ויוגבה לבו בקרבו בזה אז בורחין מאתו כל בחינת חיות הקדושה ונאבד הוא וכל אשר לו.

2071

2072ובזה אפשר ליתן טעם נכון על סעודת אסתר שעשתה להמן הרשע כי הן ידעה אשר תכלית מפלתו לא יהיה כי אם עד אשר תוגדל ותוקד לבו בקרבו למעלה למעלה עד קץ הגבהות שלו ועל כן הכינה לו הסעודה ומיד אש קדחה באפו ואמר (אסתר ה', י"ב) אף לא הביאה אסתר המלכה וגו' כי אם אותי וגם למחר וגו'. והכין לו תיכף העץ לתלות את מרדכי כי עלה עד קץ הגבהות המעותד לו, ובזה תיכף נאבד הוא וכל אשר לו. ואפשר שגם קרח ועדתו נאבדו על ידי זה במה שנגבה לבם בקרבם לומר כי להם ראוי להשתמש בכתר כהונה וכתר מלכות. ולזה אמר הכתוב (משלי ט"ז, י"ח) לפני שבר גאון וגו'. כי זה הוא הסימן כשהקב"ה כביכול רוצה להשפיל גוי או ממלכה או אדם רשע נותן להם מקודם גדולה ומלכות וממשלה שעל ידי זה מתגדל ומתרומם לבם בקרבם ונשמדים עדי עד. מה שאין כן בעם ישראל הכשרים יראי אלהים, יותר מה שהקב"ה משפיע להם טובה וברכה, ביותר הם נכנעים ונשפלים ומקטינים את עצמם כמאמר חז"ל (חולין פט.) על פסוק (דברים ז', ז') לא מרובכם מכל העמים. נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית י"ח, כ"ז) ואנכי עפר ואפר. נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה וגו'. כי מי שחכמת אלהים בקרבו מבין מדעתו אשר לא בצדקתו וביושר לבבו הקב"ה מיטיב עמו כי עדיין לא יצא אדם ידי חובת עבודתו מיום הבריאה כראוי למלך הכבוד ואמרו חז"ל (ערכין י"ז.) אם יעמוד את אברהם יצחק ויעקב בדין כו', ועל כן אין הצדיקים מבקשים מהקב"ה כי אם מתנת חנם כמאמר חז"ל (ספרי ריש ואתחנן) כי יודעים באמת שאין מגיע להם כלום רק כביכול שמו יתברך כי חפץ חסד הוא ואינו מקפח שכר כל בריה נותן להם לצדיקים כל טוב וברכה ועל כן ברכתם עומדת לעד כי תמיד לבבם נשבר בקרבם ואינם מתגדלים בלבם כמעשה הרשעים על ידי הטובות. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') הרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורין כי עיקר יסוריהם הוא על ידי השלוה שבתחילתן שבזה נגבהים ונדכאים על ידי כן, מה שאין כן הצדיקים להיפוך תחילתן יסורין וסופן שלוה כי הם בעת השלוה יותר נשבר לבבם מאשר בעת היסורין בראותם גודל החסד והטובה הנפלאה שעושה הקב"ה עמם בחסד חנם ועל ידי זה נכנעין ונשפלין לפניו ברוך הוא ובזה לא יבושו ולא יכלמו לנצח וטובתן שלימה עד סוף כל הדורות. ולזה שיבח אב החסידים דוד המלך ע"ה את איש ירא ה' ואמר (תהלים קי"ב, ג') הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. כלומר אף על פי שהון ועושר בביתו אף על פי כן צדקתו עומדת לעד לא כמעשה הרשעים שאחרי הגיעם לעושר וכבוד מתגדלים ופוקרין באלהי עולם לא כן כי אם צדקתם עומדת לעבוד ביראה ובושה והכנעה לפני מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא.

2072

2073והענין הזה הוא בעשו הרשע כאשר אמר עליו הנביא (עובדיה א', ד') אם תגביה כנשר קנך ואם בין כוכבים וגו'. משם אורידך וגו' משם דייקא כי זה הוא מפלתו במה שיעלה לשמים שיאו להגביה את עצמו כנשר עד בין כוכבי מעלה לומר כי גם שם מגיע מלכותו משם ירד ויושפל כאמור. ועל כן נאמר עליו (משלי כ', כ') נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. כי על ידי מלכותו תחילה יאבד הוא וכל אשר לו כרשעים שתחילתן שלוה וסופן יסורין. ואפשר זה הוא ענין שליחות שעיר המשתלח לעזאזל בכדי שתראה הקליפה שישראל שולחין אליה דבר ותוקד לבה בקרבה להתגדל והוא ביטולה והבן.

2073

2074ואל זה הביט יעקב אבינו ע"ה ושלח שלוחיו לעשו לומר לו אשר הוא ברצונו נותן לו המלוכה לפניו והוא אדון לו, ויעקב עבדו. והכל בכדי שיהיה לעשו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך על ידי הגבהת הלב מה שיתגאה עשו על ידי השליחות הלז ומשם במלכותו עד אשר יעלה לשמים שיאו ואז כגללו לנצח יאבד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. והוא אומרו וישלח יעקב כלומר בחינת שליחות עשה, כבחינת שליחות השעיר לעזאזל שעל ידי זה יתגדל ויוגבה לבו בקרבו ומשם יורידו ה'. ועל כן מלאכים ממש שלח לו ולא בני אדם בכדי שירבה רוממותו בקרבו לומר עד היכן הגיע כסאי להיות מלאכי מעלה באין לפני בשליחות ממש כמאמר הכתוב (עובדיה א', ד') ואם בין כוכבים שים קנך וגו'. כי סבר שהוא ראוי להשתמש במלאכים. ומה היה השליחות אמר הכתוב לפניו אל עשו אחיו כי הנה יעקב אבינו בראותו מלאכי ארץ ישראל לקראתו ללוותו לארץ (כאמור בסוף פרשה הקודמת) אמר בדעתו אפשר שבאו להנחיל לו תיכף המלוכה בארץ כענין שנאמר בישראל אחר כך (שמות ל"ג, ב') ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי וגו'. ולא רצה יעקב בזה ושלחם לפניו אל עשו אחיו כלומר שילכו קודם אל עשו לתת לו המלוכה מלפניו בכדי שתהיה נחלה מבוהלת וגו' כנאמר, עד אשר תכלה מלכות עשו יבואו אליו להמליכו על כל הארץ. ולזה ארצה שעיר כלומר השליחות הוא בבחינת ארצה שעיר כמו הארץ המקבלת מהשעיר המשתלח שם והוא הקליפה שהוא לרע לו כן המלוכה הזו היא אבדתו.

2074

2075וגם יאמר ארצה שעיר שדה אדום כלומר כי על כן נקרא נחלתו בשני שמות ארצה שעיר שדה אדום להראות על ידו אשר תחילתו יהיה מלכותו עלי ארץ ומדינה והיושבים עליה והוא על שם שעיר כי הוא יצא בראשונה כאדרת שער שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה להראות שתיכף יטול המלוכה ויתגדל במלכותו, אבל אחר כך יהיה שדה אדום מדבר וחרוב מאין יושב כמאמר הכתוב (מלאכי א', ג') ואשים את הריו שממה ונחלתו לתנות מדבר וגו', ומכל זה ראה יעקב כי הוא צריך ליטול המלכות בראשונה ואחר כך ויעבור והנה איננו ועל זה נאמר (במדבר כ"ב, כ') ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד. ולזה אמר הכתוב,

2075

2076ויצו אותם וגו' כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך וגו'. ולכאורה לאדוני לעשו הוא מיותר כי אין האמירה כי אם כה אמר עבדך וגו' והבן. ואמנם זה צוה בפירוש לומר לו שהוא מכנה אותו לאדון לו ועל כן אמר לאדוני לעשו כלומר מזה שקראו עשו על שם שנעשה ונגמר כבן שנים הרבה, מזה נראה בעליל שהוא אדוני בתחילה כנ"ל. ועל כן תאמרון לו בזה הלשון כה אמר עבדך יעקב כלומר ראה שאצלך אני מכנה אותי לעבד לך ולא כן אצל אחרים כי הרי עם לבן גרתי כלומר אצל לבן לא נעשיתי אלא גר שהוא היה תושב ואני גר ממדינה אחרת אבל לא עבד למו, ואף שהיה נודע לבן בגדולתו ורשעו לא היה גדול ממני רק כתושב מגר אבל לא כאדון לעבדו והראיה כי רק ואחר עד עתה כלומר אני בעצמי אחרתי אצלו מדעתי אבל לא בעל כרחי ורק עד עתה, מה שאין כן אם היה אדון לי היה מעכבני עוד אצלו כי הרי רדף אחרי להשיבני אצלו ואך כי לא היה יכול לי וגם זה שהייתי אצלו לא בחנם היה כעבד עולם. רק,

2076

2077ויהי לי שור וחמור צאן ועבד וגו'. שנטלתי שכרי אצלו בשלימות מה שאין כן אצלך אני מכנה עצמי לעבד אליך ועתה אשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, פירוש זה אני שולח לשאול את פיך שתאמר במה שאוכל למצוא חן בעיניך כדין העבד אצל אדוניו שמבקש תחבולה באיזה דבר ימצא חן וחסד בעיני רבו.

2077

2078וישבו המלאכים וגו' לאמר באנו אל אחיך וגו'. מלת לאמר לכאורה מיותר וגם אמרו אל אחיך אל עשו אחד מהם מיותר. ויתבאר על זה הדרך כי הנה באמת עשו נודע שהיה מכבד את הוריו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') שעל כן אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אבל לא בחיי אביו כי היה מכבדו וירא ממנו. ואם כן יקשה איך יצא למלחמה עם ד' מאות איש נגד יעקב בחיי אביו. ואכן כי עשו רשע ערום היה ויצא אל יעקב באהבה ואחוה כאדם היוצא לקראת אחיו עם אנשיו ומשמשיו אבל אורבו טמון בקרבו היה שישים דמי מלחמה בשלום ויהרגנו בפתע פתאום בלי נודע כלל אם מאתו היה או לא. (וצא ולמד ממה שכתב הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק (בראשית ד', ח') ויאמר קין אל הבל אחיו וגו' שאמר לו דבר אחוה כאהבת אח לאחיו שלא יבין הבל בערמותו ופתאום יפילו לבור שחת). ואמנם הנה המלאכים משרתי עליון הבינו זה ועל כן השיבו אל יעקב לאמר פירוש שאנו צריכים לומר לך איזה דבר הנסתר שראינו בשליחות זה כי הנה באנו אל אחיך שמראה עצמו כאילו אחיך הוא באהבה ואחוה אבל באמת אל עשו הוא אורבו טמון בקרבו כעשו הרשע, וגם הולך לקראתך כאדם ההולך לקראת אחיו כעין מה שנאמר (שמות ד', י"ד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. אבל וד' מאות איש עמו כלומר כי כולם הולכים בזה שעמו להתנהג כאח ולחשוב מחשבות און ומרמה, ועל כן צריך אתה מאוד ליזהר בשמירתך ולפקוח עיניך עליו ועליהם.

2078

2079עוד ירצה באומרו וגם הולך לקראתך. שמלת וגם אין לו פירוש, ואמנם הנה יהונתן בן שאול בעת עוברו אל מצב הפלשתים אמר אל נושא כליו (שמואל-א י"ד, ח'-ט') הנה אנחנו עוברים אל האנשים וגו' אם כה יאמר אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה וגו'. ופירש רש"י אם כה יאמרו שעתם מצלחת ולבם רם עליהם וכו'. ולזה אמרו כי חוץ ממה שהוא עודנו בשנאתו עמך כעשו הרשע הנה גם הוא הולך לקראתך ואינו ממתין עד בואך שמה כי אין פחד אלהים לנגד עיניו וזה סימן שלבו רם עליו ועל כן הזהר והזהר ממנו.

2079

2080ויירא יעקב מאוד ויצר לו. אמרו חז"ל (לשון רש"י על פי הילקוט רמז קל"א) ויירא שמא ייהרג ויצר לו אם הוא יהרוג את אחרים, לכאורה יפלא הלא הלכה רווחת היא בישראל אשר רודף ניתן להצילו בנפשו ומקרא מלא אמר הכתוב (שמות כ"ב, א') אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים כידוע ולמה צר ליעקב אם יהרוג הוא את אנשים המבקשים את נפשו. ואמנם על פי מה שכתבנו למעלה כי היה הולך באהבה ואחוה בדברי פיו און ומרמה לרמות את יעקב ולהרגו בלט, נכון הוא כי זה אשר צר לו כשמעו שהוא לא יבוא עליו למלחמה מפורשת ויהיה הוא המתחיל במלחמה נגד אחיו ויהרוג את אחרים אשר למראית עין לא ארב לו ולא קם עליו וח"ו יתחלל שם שמים על ידו וגם איך ישא פני אביו לומר כי הרג את בנו אשר אהבו, על דברים שבלב שאין מכיר אותם.

2080

2081ויאמר אם יבוא וגו' והיה המחנה הנשאר לפליטה. רש"י ז"ל פירש לפליטה על כורחו כי אלחם עמו ולכאורה ולמה לא ילחם עמו במחנה הראשונה שתשאר גם היא לפליטה על כרחו. ואמנם הכל מורה לדברינו הנזכרים כי הודיעו לו המלאכים שעשו רוצה לשים דמי מלחמה בשלום לבוא באהבה כאח ולערבבו ולהממו פתאום ח"ו, ועל כן חצה העם לשני מחנות ואם יבוא אל המחנה האחת בלט והכהו פתאום בלי ידיעה אז והיה המחנה הנשאר לפליטה בעל כורחו.

2081

2082ואמנם עוד אפשר לומר בזה כי הנה רש"י ז"ל מדקדק שינוי לשון הנאמר בכתוב הזה אל המחנה האחת והכהו כי המחנה האחת לשון נקבה הוא והכהו לשון זכר. ואפשר לומר שיעקב עשה על דרך שאמר הקב"ה לגדעון (שופטים ז', ב') רב העם אשר אתך וגו'. כי כבוד ה' אלהי ישראל להושיע במתי מעט להודיע כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ועל כן יעקב אבינו כבטחו בשם אלהי יעקב כי יצילו מכל צרה לא רצה לעמוד נגדו עם כל מחנהו ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות בכדי להגדיל שמו של הקב"ה כביכול כי יושיעו במעט דמעט. ולזה ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו פירוש והכהו לעשו על כן אמר לשון זכר אז ממילא והיה המחנה הנשאר לפליטה שלא יצטרכו ללחום עמו כלל ויתגדל ויתקדש שמיה רבא שמחנה אחת לבד הכהו, (או אפשר גם בפשוטו לומר שעשה בדרך שעשה יהושע בעי שהעמיד אורב אחרי העיר כאמור שם (יהושע ח׳:ד׳, ) כן גם הוא ויחץ את העם ואמר בלבו אם מה' הוא שאנצל אין מעצור לו להושיע ברב או במעט כאמור ואם ח"ו אינו כדאי להנצל בדרך הנס כי אם לערוך מלחמה עמו אז אעשה לו אורב מאחוריו והיה המחנה הנשאר לפליטה בעל כורחו כי יהיה לו המלחמה מפנים ואחור וזה שפירש רש"י כי אלחם עמו פירוש כדרך מלחמת גוי אל גוי בכלי קרב ונחזור לענין) ולפי שרצה להגדיל הנס שיושיעו ה' במתי מעט ולא סמך עצמו על כוחו וגבורתו במלחמה (ואף במלחמה גופא ודאי ידע כי שקר הסוס לתשועה במלחמה רק לה' המלחמה) על כן הוצרך לערוך תפילה לאל רם ונשא שבידו כח וגבורה ובידו לגדל ולחזק לכל. ופתח פיהו ואמר,

2082

2083ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק וגו'. פירוש הנה אצל אבותי אברהם יצחק היה בהם כח שיתנהגו אף לפי מדת דינו של הקב"ה כביכול והיה נקרא עליהם אלהי אברהם וגו' בחינת אלהים מדת הדין כי היו בבחינת אבירי לב הרחוקים מצדקה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כי כל כך היטיבו מעשיהם שאף על פי הדין מגיע להם כל הטובות, אבל לי ה' האומר אלי וגו' שאיני כדאי להתנהג לפי בחינת מדת הדין כי אם הוי"ה שם הרחמים הוא האומר אלי שוב לארצך וגו' (ובזה מיושב קושית רש"י ז"ל שכתב מהו זה שחזר והזכיר שם המיוחד היה לו לומר האומר אלי וגו' והבן) וגם זאת היה לפי שראה ה' בעניי בהיותי גר בארץ נכריה הגדיל טובו וחסדו עלי לאמר שוב לארצך ולמולדתך שלא להיות גר בארץ והכל מצד הרחמים כי אני לפי פחיתת ערכי איני ראוי ליותר אשר על כן אם לא למעני יעשה תעשה בזכות אבותי שהיו ניזונין בזרוע ונשאר זכותם לבני בניהם להיות כח בהם להפך מדת הדין לרחמים.

2083

2084ועוד כיוון בדבריו אלה ליחד שם ה' בתפילתו ביחודא שלים ליחד ולחבר מדותיו של הקב"ה אחת לאחת בבחינה שאמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה תחילה ואחר כך יתפלל. ונודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל סידור השבח הזה שהוא יחוד המדות הקדושים שזה הוא עיקר הורדת השפע והברכה לכל באי עולם, שאחר כך על ידי התפילה נמשך מלמעלה מעלה הברכה והשפע הזו שהתפלל עליה על ידי צינורות השפע המושפעים והולכים ממדה אל מדה בבחינת מקבלין דין מן דין והכל כשהן מתיחדין אחד אל אחד. ולזה הסדיר כאן יעקב אבינו שבחו של מקום ברוך הוא בסדר המדות ואמר אלהי אבי אברהם דרועא ימינא ואלהי אבי יצחק דרועא שמאלא ה' האומר אלי בחינת תפארת גופא והוא בחינת ג' קוין הכוללין בחינת היחוד בתשע מדות הראשונות ומשם עד בחינת המלכות הנקראת ארץ ישראל וזה שוב לארצך וגו' (והוא על דרך מאמר הכתוב (ישעיה ט', ה') פלא יועץ וגו' עד שר שלום כללן כולן ויצא בשלום כנודע).

2084

2085ואיטיבה עמך. הגם שלא מצינו שיאמר לו הקב"ה לשון זה כי אם שוב אל ארץ אבותיך וגו' ואהיה עמך וגו', אפשר לומר כי הנה פירוש ואהיה עמך יסובב על ב' דרכים והכל אחד. א', הוא על דבר הטובה, כי כשהקב"ה מיטיב לאדם ומשפיע לו ברכתו אז ביותר ממה שהאדם מתענג מזה, כביכול הקב"ה שש ושמח בזה כי חפץ חסד הוא ויותר ממה שהעגל רוצה וכו' (פסחים קי"ב.), ובזה שהקב"ה מתענג מזה, מגיע עוד יותר ויותר שפע ברכה לאדם הזה על שגרם נחת רוח לפניו יתברך שמו במה שהקב"ה משפיע לו והוא מקבלו על נכון כידוע. וזה ואהיה עמך כלומר שאהיה כמו אתה כמו שאתה תתענג מהברכה כן אני אקבל תענוג ונחת רוח ויגיע לך עוד ברכה מזה. והב', הוא להיפוך ח"ו כשהאדם מצטער אז שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' כמאמר חז"ל (סנהדרין מ"ו.). ובכל צרתם לו צר, כי צער האב גדול בחולשת בנו מצער הבן. וגם זה הוא טובה לאדם שכאשר האדם חוזר בתשובה והקב"ה מושיעו מצרתו אז מקבל שכר גם כן על ישועת ה' במה שיצא מצרתו כביכול ברוך הוא. וזה אומרם ז"ל (ברכות ח.) מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם והבן. וגם זה הוא ואהיה עמך כאמור שאהיה כמו אתה ממש להיות בצרתם לו צר כביכול, ואמנם יעקב אבינו הבין כי ודאי הבטחת ואהיה עמך שאמר לו הוא על הטובה כי למה לי לבשרו בעודו בבית לבן בצרה שיהיה עמו עוד בצרה בבית אבותיו וכמו שאמר משה רבינו ע"ה דיה לצרה בשעתה ולזה אמר הלא אמרת לי ואיטיבה עמך כלומר שעמך גם לי יטיב כי אתה תהיה בטובה וממילא גם אני אקבל טובה ותענוג מזה ובזאת אני באתי להפיל תחנתי לפניך.

2085

2086קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'. להבין מהו החסד ומהו האמת. נראה על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה י"ז:) כתיב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך ה' החסד וכתיב (שם) כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחילה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף ולך ה' החסד, ולהבין מאי שנא בתחילה שאין עושין עמו חסד ולבסוף מתנהג בחסד. נראה כי בתחילה אם אין האדם ראוי לשום ברכה אז קשה להתחיל לו בברכה כי מדת הדין מעכבת אבל אם בתחילה האדם ראוי לאיזה ברכה שיהיה ואז המקטרג מסתלק קצת מן האדם כי הוא ראוי לאיזה ברכה ואז הקב"ה משפיע לו בטובו יותר מן הראוי, לצד הסתלקות המקטרג מעליו. ואפילו בלא זה ממילא הוא כאשר יתחיל להריק הברכה ממילא יריק עוד ועוד ברוב חסדו וטובו מה שאין כן בתחילה שכל התחלות קשות. ועוד כי מיד שהאדם הזה מקבל קצת ברכה אז הקב"ה כביכול מתענג מזה מאוד ומשפיע לו עוד יותר בעד זה גופא שגרם תענוג הקב"ה אף שלא יגיע לו זה לפי עבודתו מכל מקום משפיע לו הקב"ה בטובו בעד מה שמקבל נחת רוח מאתו, מה שאין כן בתחילה והבן. ועבור זה אמרו חז"ל (מגילה י"ג:) כשפוסקין לאדם גדולה פוסקין לו ולבניו עד סוף כל הדורות ופשיטא ודאי דאיירי אפילו אם אינו ראוי לזה מצד מעשיו שיפסקו לו זאת לבניו אחריו דאם הוא ראוי לזה בעצמו מאי אתא לאשמעינן בזה אלא ודאי אף אם מצד מעשיו אינו ראוי לזה מכל מקום כיון שגרם בעבודתו כל כך להיטיב עמו להיות מושל בקרב ישראל ממילא גורם עוד בזה חסדו וטובו של הקב"ה להיות פוסקין זאת לזרעו אחריו עד עולם. והוא אומרם ז"ל בגמרא (ראש השנה י"ז:) אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד כי תחילת השכר צריך להיות באמת לערך המגיע לו ואחר כך עושין עמו עוד חסד וחסד.

2086

2087ולזה אמר יעקב אבינו ע"ה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כלומר שאפילו מכל החסדים הבאים מכל האמת גם מזה קטנתי כי כבר כמה וכמה עשית עמדי שהרי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות פירוש נסים על נסים כי בתחילה נתתי מקלי בירדן ונבקע הירדן כמאמר חז"ל (לשון רש"י כאן ממדרש אגדה), וזה אפשר אמת היה לפי מעשי לצד שהלכתי אז לדבר מצוה נשואי אשה ולשמוע דבר אבי ואמי, וכמאמר חז"ל (חולין ז'.) ברבי פנחס בן יאיר שאמר פלוג נמי להאי דבמצוה קא עסיק וכו', ובזה ודאי שלמת את מעשי.

2087

2088ועתה הייתי לשני מחנות ולכאורה לפי דברי חז"ל הנזכר שהיה מספר מעשה נסים שנתן מקלו בירדן ונבקע היה לו לומר וגם הייתי לשני מחנות לספר נס אחר נס ומהו עתה.

2088

2089ולדברינו יובן שאמר כי אחר שילום האמת לפי מעשי הופיע הקב"ה עוד ברוב טובו וחסדו עלי עד אשר עתה הייתי לשני מחנות עבור החסד הבאה אחרי האמת והן עתה מה יש לי עוד צדקה ולזעוק אל המלך הלא כבר קבלתי כל החסדים פירוש אף זה שהוא כולו חסדים ואין בו צד זכותי כלל רק שבאה מכל האמת כולו שהיה לי גם זה קבלתי ומכל שכן מכל האמת לבד שאם ירצה הקב"ה להתנהג עמי בדרך האמת ודאי שאין בי כח לעמוד, ועל כן אין לי לבקש כי אם במה שאתה אמרתי לי שוב אל הארץ וגו' ואטיבה עמך ודברך אמת וקיים לעד ובזה תושיע לי ולא בדבר אחר. עוד יאמר,

2089

2090קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית וגו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. שעתה נתקטן אני בעיני ובשכלי עד מאוד במה שאני ירא מעשו והרי עד עתה היתה בטחוני גדול וחזק מאוד בחסדיך אשר תעשה עמדי כי הלא במקלי עברתי את הירדן הזה פירוש שהלכתי במקלי בתוך מי הירדן בבטחוני בך שבודאי תעזור לי ועל ידי אמיתיות הבטחון הזה היית עוזר לי ונבקע הירדן מלפני, כמו בקריעת ים סוף שעד שלא קפץ נחשון בן עמינדב עד צוארו במים לא היה נקרע המים וכיון ששם בטחונו בה' שיעבור הנהר ובא במים עד נפש נקרע הים לפניו (סוטה ל"ז.), וזה שאמרו חז"ל (לשון רש"י כאן ממדרש אגדה) נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן ולכאורה למה לא נבקע בלא נתינת המקל בו הכי במקל בקעהו, ואכן כי נתן מקלו להלוך בו וכיון שהתחיל לילך בבטחון הגדול הזה על ידי זה נבקע הירדן לפניו, הרי עד כמה גדלה בטחוני אז והן עתה הייתי לשני מחנות מחמת היראה ופחד אולי אוכל להציל מחנה האחת וראה עד כמה נתקטנתי ונפלתי בשכלי עד מאוד, ועל כן את שפלותי וחרפתי ראה ובחסדך הגדול תושיע ידך לי והצילני נא מיד אחי מיד עשו אף שלא גדלה וחזקה בטחוני כל כך, ליראתי מפני החטא, יגולו רחמיך על מדותיך להושיעני בחסד חנם.

2090

2091הצילני נא מיד אחי וגו'. האי נא לכאורה מיותר. ונראה שלחלק בא, לומר כי שתים ביקש. אחד הצילני נא שלא יהרוג הוא את אחרים שאין זה תפארת ליעקב להיות בא בדמים והושיעה ידו לו. והשנית שיצילו מיד אחיו שלא ייהרג מאתו. ואפשר עוד לומר כי רמז זה באומרו הצילני וגו' מיד אחי כלומר שאתה תהיה המציל ולא אני אציל את עצמי על ידי הריגת אחי אלא אתה תציל אותי מיד אחי פירוש בעוד אחי קיים תצילני שלא על ידי מיתת אחי.

2091

2092גם יאמר מיד אחי מיד עשו. כי נודע אשר שנו רבותינו (בבא מציעא כ"ד.) המציל מפי ארי וגו' הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהם מה שאין כן למבריח ארי מנכסי חבירו דפטור בעל הנכסים אף מלשלם לו שכר טרחתו מכל שכן הנכסים גופא שהם שלו. והחילוק הוא דזה שהוא כבר בפי ארי כבר הוא נאבד ממש והמציל אותן הוא זוכה מן ההפקר מה שאין כן למבריח ארי שעדיין לא שלט בהן המזיק ולא באו עדיין לכלל נאבדים. ואמנם אלהינו יתברך שמו לעד ולנצח נצחים הוא המציל את צדיקיו מבין שיני אריות ממש אף שכבר הם בפי ארי, הקב"ה מצילם מידם כמאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים ג', ח') כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת וגו'. כי הוא יתברך מצילם מבין שיניהם ממש והוא שובר שיניהם ומציל את ידידיו. ואפשר על כן אנו אומרים (בפיוט לראש השנה לאל עורך דין) לקונה עבדיו בדין כי הוא יתברך מוציאנו מבין שיני כפירים ואנו שלו ממש, כדין מציל מפי ארי. ונפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר וגו' (תהלים קנ"ד, ז'). כי כשאנו עדיין מבחוץ רק שהם עומדים עלינו לכלותינו אין צריך אז לשברם ולהשמדם עדי עד רק להבריחם מאתנו, אבל אם כבר אנו בידיהם ובפיהם ממש אז הקב"ה כביכול צריך לשבר הפח בכדי למלט עמו בית ישראל מהם ומהמונם. ולזה אמר הכתוב (שם צ"ז, י"א) מיד רשעים יצילם. כלומר גם כשהם כבר ביד הרשעים הקב"ה מצילם על ידי שבירת שיני רשעים וכדומה.

2092

2093וזה התפלל יעקב הצילני נא מיד אחי וגו' כלומר כשכבר אהיה בידו ויוצרך לשבר הפח בכדי להציל אותי, נא אתה תציל אותי בזה ולא תהיה ידי בו שאני אהרוג אותו. ולזה סיים כי ירא אנכי אותו פירוש אני בעצמי ירא אנכי שלא יהרוג אותי, וגם אותו אני ירא שלא אהרוג כי לא זו תפארת יעקב לשפוך דם ארצה בפרט דם אחיו ובפרט כאשר כתבנו למעלה שעשו היה מוכן לבוא ברמאות כאח ולהרוג אותו בלט, ואם הוא יהרוג אותו ח"ו יתחלל שם שמים כי אין הכל יודעין מה בקרב לב איש כנאמר למעלה.

2093

2094ועוד יאמר כי ירא אנכי אותו. על דרך תפילת משה שאמר (במדבר י"ד, י"ג-ט"ז) ושמעו מצרים כי העלית בכוחך וגו' ואמרו מבלתי יכולת וגו'. כי לאשר כבר ראו כל האומות הנסים והנפלאות שעשית עמהם וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשית את כל אלה ואתה מתהלך עמם ושמך נקרא עליהם, ועתה בראותם כליון שלהם יאמרו ח"ו כי כבר תשש כוחו וכו'. וכן אמר יעקב בנפשו הלא כבר נשמע למרחוק נסים שעשית לי כי במקלי עברתי וגו' והייתי לשני מחנות והצלתני עד הנה מעשו ומלבן וידעו האומות כי שמך נקרא עלי. אם עתה ח"ו לא תעזור ח"ו יתחלל שמך לומר כי ח"ו אין בך כח להציל. ולזה כאשר התחיל לומר הכל במלת נסתר אלהי אבי אברהם וגו' ה' האומר אלי וגו' והן עתה אם לא יצילני מיד אחי ירא אנכי אותו פירוש ירא אנכי את ה' שלא יתחלל שמו ח"ו על ידי.

2094

2095פן יבוא והכני אם על בנים. לא אמר אם על בן או אמהות על בנים רמז ללאה שהיו עיניה רכות שבכתה תמיד שלא תעלה בגורלו של עשו (בבא בתרא קכ"ג.), ובודאי בלבו עליה על זה, וימסור נפשו להכותה דייקא ולא אחרת. גם יאמר אם על בנים לומר כי איני ירא כי אם מאם אחת משתי האמהות והיא לאה כנזכר אבל רחל כבר יש לה שטנו של עשו והוא יוסף, כי בית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א', י"ח). ועל כן נגש יוסף ורחל וישתחוו יוסף קודם לרחל כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ט') כי הוא אינו ירא מעשו שהוא שטנו ומגין ממילא על אמו. גם יאמר אם על בנים אם שהיא עתה חופפת על בנים רבים והיא לאה מה שאין כן רחל לא היה לה אז כי אם בן אחד יוסף לבד, ובנימין עדיין לא נולד.

2095

2096ואתה אמרת היטב איטיב וגו' ושמתי את זרעך וגו'. לכאורה יקשה ממה נפשך אם היה נכון לבו בטוח בדבר ה' במה שאמר לו היטב איטיב עמך ולא היה ירא שמא יגרום החטא אם כן מה היה ירא פן יבוא והכני וגו' ואם היה ירא שמא יגרום החטא אם כן מה מועיל זה שאמר לו היטב איטיב עמך. ואכן הכל סובב הולך למה שכתבתי למעלה כי עיקר יראת יעקב היה שלא יתחלל שם שמים על ידו במה שכולם ידעו כי ה' אלהיו מתקיים על ידו ועשה לו נסים עד הנה. ולזה אמר ואתה אמרת והבטחת לי והנה אני יודע שקטנתי מכל החסדים ושמא יגרום החטא ח"ו לבטל ההבטחה אבל כל העולם אינם יודעים זאת ומחזיקים אותי למתהלך לפני ה' ויודעין מהבטחתך, ועתה כראותם ח"ו אבדן מולדתי יתחלל שמך לומר ח"ו דברים אשר לא כן. ועוד הנה נודע מאמר חז"ל (ברכות ז'.) כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אף על תנאי אינו חוזר. אשר על כן יעקב אבינו ודאי לא היה ירא מעצמו או על כליון זרעו בשום פנים, רק יראתו היה שלא יכה אם אחת על בנים כלומר עם בניה, והבטחת הקב"ה יתקיים בהנשארים שהם יפרו וירבו כחול הים. ועל כן אמר הנה שתי הבטחות הבטחתני אחת על עצמי ואחת על זרעי ואמרת ושמתי את זרעך וגו' וסתם זרעך משמע כל הזרע אשר יצא ממני יפריון וירביון כחול הים כי לא אמרת לי כמו לאברהם (בראשית כ"א, י"ב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק כמאמר חז"ל (נדרים ל"א), כי אם סתם זרעך כל זרעי ועל כן חלילה לו לנגוע בקצהו, ולא יגרום קטנות זכויותו לקלקל משמעות הבטחה זו.

2096

2097וילן שם בלילה ההוא. מה שהוצרך הכתוב להודיענו זאת שלן שם באותו הלילה להגיד כי האבות נהגו בתפילתן כמו בקרבן ממש כי תפילות נגד אבות תיקנו ונגד הקרבנות (ברכות כ"ו:) ועל כן עשאו בתפילה כמו בקרבן ממש שהיה טעון לינה כידוע (ספרי ראה ט"ז, ז) וכן בתפילתם. ועל כן יעקב שהתפלל לאלהיו כל התפילה האמורה למעלה בענין, לן שם בלילה ההוא. ואל זה רומז הכתוב בתפילת יעקב בצאתו מבאר שבע שנאמר שם ויפגע במקום וילן שם וגו' פירוש מאחר שפגע במקום ההוא והוא התפילה שהתפלל שם כמו שאמרו חז"ל (ברכות כ"ו:) אין פגיעה אלא תפילה, על כן וילן שם להשוות תפילתו לקרבנות אשי ה'.

2097

2098ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. כבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב' פרק ג') בכמה פירושים נאים על פסוק הזה ונציג קצת כאן בקיצור מופלג. כי הנה יעקב אבינו במה שעשה עם לבן בהצגת המקלות בשקתות המים לעת יחם הצאן אף שעשה כל אלה בדין היושר והצדק ולא עולתה בו בכל אלה, כי עביד אינש דינא לנפשיה כמבואר בחושן משפט (סימן ד') וקיים בו עם עקש תתפתל מכל מקום לגודל הפלגת מעלות הנכבדות ליעקב אבינו בחיר האבות לא היה רצונו ליהנות מהם עבור שהושע ידו לו, ועל כל פנים עשה איזה דבר בידו לישועתו ולא ראוי זאת לכבודו ליהנות מזה. וכאשר אמרה אביגיל לדוד המלך (שמואל-א כ"ה, כ"ו) בעת הלכו להרוג לנבל אישה אף שהיה הורגו בדין ובמשפט הצדק, אמרה אליו (שם) אשר מנעך ה' מבא בדמים והושע ידך לך. כי הצדיקים הנה ה' יריב ריבם ולא הם בעצמם. ועל כן לפי שעשה מעשה בעצמו לא רצה בהנאתם ושלחם מנחה לעשו וזה אומרו ויקח מן הבא בידו כלומר מחמת שבאו בידו בכח ידו בעשייתו על כן שלחם מנחה לעשו אחיו.

2098

2099או יאמר בדרך זה כי הנה ודאי בהמות יעקב לא רצו ללכת למנחה לעשו וכל אחת תאמר ולמה אני נבחרתי להיות נשלח ממחנה צדיקו של עולם לעשו הרשע וכמו שמצינו באליהו בהר הכרמל שלא רצה הפר השני להיות נקרב לעבודת אלילים עד שלחש לו אליהו באזנו שכשם שיתקדש שם שמים על ידי הפר הנבחר לשמים כן יתקדש על ידך כמאמרם (ילקוט נ"ך רמז רי"ד), ואף על פי כן לא רצה ללכת עד לקחו אליהו בידו ומסרו לנביאי הבעל, וכן כאן הוצרך יעקב ליקחם בידו ולמסרם למנחה לעשו וזה אומרו מן הבא בידו כלומר שלקחם בידו ומסרם למוליכי המנחה.

2099

2100או כך יאמר לפי שלא ידע יעקב את מי ממקנה בהמותיו יקח בשביל המנחה ועל כן ניסה שכל מי שבא לידו ממילא הבין שזה הוא שראוי למנחת עשו וזה אומרו ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו שכל מי שבא בידו בלקיחה הראשונה זה מסר למנחת עשו.

2100

2101או אפשר שלקח אלו הבאים לידו מאליהם וכמו שהיה בתיבת נח שבאו מאליהם אל התיבה וכל הבא בידו מאיליו הבין שזה שייך לחלק עשו. ולזה מונה והולך כל הנשלח אליו עזים מאתים וגו' להגיד כי זה חידוש יותר מפר שהיה בימי אליהו שלא היה רק פר אחד אשר לא חפץ לילך שיוקרב לעבודה זרה וכאן היה כאלה רבות ולא נשלחו שיקרבו לעבודה זרה כי אם תחת רשות עשו אף על פי כן לא רצו להמסר מעצמן עד שמסרם יעקב בידו.

2101

2102או שהיה הכל בהשגחה מאת בורא ברוך הוא כל מי שיפול בגורל עשו כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואפילו בהמתן, אם לא שראוין לכך מנפשות הטמאות הדביקים בהם ביותר עד שהגונים לחלק עשו הרשע ועיין עוד שם בחיבורנו כי הארכנו שם.

2102

2103ועוד יאמר מן הבא בידו וגו'. כי נודע אשר כל עבודת יעקב שהיה בצאן, והקב"ה הציל ממקנה לבן ונתן לו כמו שכתוב (לעיל ל"א, ט') ויצל אלהים ממקנה אביכם ויתן לי. הכל בכדי לברר ניצוצי הקדושה מן הקליפה. ועל כן נאמר (לעיל ל', מ"ב) והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב. כי יש מיני ניצוצות הקדושה הדבקים בקליפה שאינם יוצאים משם לעולם עד עת קץ שיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ והאלילים כליל יחלוף וממילא יצאו הניצוצי הקדושה מהם לפי שלא ישאר שום קליפה סביבם אבל כל עוד שלא יבוטל הקליפה לא יוכלו לצאת הניצוצות ממאסרם לשוב אל חיק אביהם. ויש מיני ניצוצים הקדושים שבתוך הקליפה שאנו מבררין אותן בכל יום ויום על ידי תפילות ומצוות ומעשים טובים. ואלה הניצוצות הם אשר נקראו הקשורים כי עודם קשורים ומצומדים בחבל העליון עד מקום שורשם שנחצבים משם, ובקל יוכל האדם להוציאם על ידי שורשם. מה שאין כן הם שלא יקראו קשורים לפי שאינן יכולין לצאת עד עת קץ ונראים כנפסקים וניתקים ח"ו משורשם, אף שבאמת גם המה קשורים הם בשורש חבל יעקב אך לפי ראות עין הרואה נראים כנפסקים ח"ו נצמדים בקליפה ועל כן נקראים עטופים שנעטפים ונלבשים בתוך הקליפה. ולזה אחר עבודת יעקב שכל עבודתו היה לברר אותן שיש להם עדיין חלק בקדושה וקשורים בשורשם נאמר והיה העטופים ללבן כי אלה הצאן שלא יכלו להתברר לפי שהקדושה נעטף ונתלבש בהן בדיבוק רב זה נשאר ללבן, והקשורים אלה שהיו קשורים ומצומדים בשורשם נתעלו לחלק יעקב להיות תחת רשות הקדושה לצאת מבית לבן הרשע אל שורש יעקב בחיר שבאבות. ונמצא לפי זה ודאי צריך להבין איך יוציא יעקב אלה הצאן המקושרות קשורים לחלק יעקב, לשלחם לעשו הרשע שורש הרע והטומאה מדור הקליפות.

2103

2104ואמנם הכל היה בסוד שעיר המשתלח אשר נשלח לעזאזל מקום מדור הקליפות והכל על פי הדיבור בכדי להפריד ולהבדיל כל מיני הרע והסטרא אחרא מן הקדושה ועל כן לקח יעקב כאן חמשה מיני בהמות נגד ה' עולמות הידועים ליודעים, ונגד נשמת כל חי הנחלק לה' חלקים נפש רוח נשמה חיה יחידה (בראשית רבה י"ד, ט'), בכדי להפריד הקליפה מכל החמשה עולמות (אף שמבריאה ולמעלה נאמר (תהלים ה', ה') לא יגורך רע מכל מקום נודע שכל עולם ועולם כלול מכל החמשה כמו שמובא בכוונת הווידוי במה שאומרים אם חטאתי וגו' ופגמתי באות יו"ד של שמך הוי"ה עיין שם) ומכל החמשה חלקי הנשמה שיהנה מבשר אלו המינים ולהפרד מהקדושה מכל וכל. ועל כן צוה לשלוחיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כדי שיהיה ניכר חלק כל מין ומין לבד שישים אותו רשע עיניו. בכל חלקי המינים ויובדל מחמשה חלקי קדושה. והכל עלה בהשכל יעקב מיד ה' עליו כעין שילוח לעזאזל. ועל כן גם בעזאזל נאמר למסרו ביד איש עתי וכו', כי ודאי שה הנבחר לשם עזאזל לא היה רוצה לילך מעצמו לשם, כמו הפר שבימי אליהו. ועל כן הוצרך הכהן למסרו בידו בכח וללחוש לו כי גם על ידו יתקדש שם שמים בהבדל הסטרא אחרא מן הקדושה. וגם זה היה מוכרח להיות על פי הגורל שנתן הכהן שני גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל כי הכל בהשגחה מאתו הוא מי הוא אשר יפול לחלק ה' ומי לשלח אותו לעזאזל המדברה. וכל זה נבחן בחיות הרוחניות שבו אם ראוי לחלק זה או לזה. ועל כן הנראה אשר גם בשילוח יעקב לעשו כל המחנה הזה בתורת שילוח לעזאזל שהיה מגריל על הבהמות ועל מי שעלה בידו מנחה לעשו היה משלח אותו לעשו כי לא ידחה בהמה מבהמותיו כי אם על ידי הגורל שהוא על פי ה' ובמסירה בעל כורחה. וזה מאמר הכתוב ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו שלקח אותן הבהמות אשר בא בידו הגורל מנחה לעשו את אלו שלח אליו, ובזה היה יודע את מי לשלוח. ועל כן אמר הכתוב,

2104

2105ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו. שבעל כורחם נתן ביד עבדיו כל עדר ועדר כי לא היו רוצים לילך, ואכן הוא מסרם בעל כורחם לפי שכבר ידע מפי ה' כל הראוין למנחת עשו כאמור. והנה בזה אשר שלח העזים קודם להרחלים כבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שם) להבין בזה מאמר הגמרא (שבת ע"ז:) מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אימרי וכו' עד כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא ולא נכפיל הדברים עיין עליהם בחיבורנו שם.

2105

2106ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך. פרט שלושה השאלות שישאלנו עשו כי הנה בדרך טבע העולם אינו מחויב להיות שואל תיכף בפגעו את הראשון מי אתה וכי ילך וישאל לכל הפוגעים בו. רק כאשר יראה עדר השני והשלישי אז מחויב לשאול כי הוא מילתא דתמוה להוליך עדר אחר עדר ובהמות רבות כאלה, אבל לא בפגעו את הראשון. ואך אם ישים דעתו ולבו לסדר הבהמות ההולכין אשר הכל הוצג בחכמה לפי העונה האמורה בתורה בשיעור הזכרים לפי הנקבות (בראשית רבה ע"ו, ז'), אז ישאל על אחת משלושה אלה. או של מי הם הבהמות האלו אשר כיוון לקנותם בסדר הזה ונראה מזה חכמתו כי איש חכם הוא וכשר לשים לב לסדר הזכרים לפי הנקבות כמצות עונה, או שאחד שולח לחבירו דורון חשוב ומכוון שיהיה על סדר הנאות, או ששולח למכרם בשוק וסובר אולי יזדמן קונה שידקדק על זה, וסדרם על סדר הנכון. ולזה צוה יעקב את הראשון ואמר לו כי יפגשך עשו אחי ושאלך וכו' פירוש אם ישאלך על הדבר הזה תען לו, אבל אינו סתם בטבע לשאול רק כשישים דעתו על סדרן הנאות אז ישאלך על אחת משלושה אלה. או למי אתה, מי בעל הבית שלך שמדקדק בזה לסדרן בסדר נפלא כזה, או ואנה תלך למכרן בשוק וצריך דקדוק אולי יזדמן קונה שמדקדק, או ולמי אלה לפניך למי המחנה זאת שלוחה לדורן ומתנה. ועל זה אף אתה אמור לו,

2106

2107ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וגו'. כי המה של יעקב ונאות זה לפי כבודו שידקדק בכך ויסדרן לפי רוב חכמתו, ועוד כי היא מנחה שלוחה לאדוני לעשו ולפי ערך מעלת גדולתו צריך השולח המנחה אליו לדקדק הרבה במתנה השלוחה לו.

2107

2108ויאבק איש עמו. להבין מפני מה במקום אחר קראהו מלאך כנאמר (הושע י"ב, ה') וישר אל מלאך ויוכל וגו' וכאן קראהו איש, ונראה על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה נ', ב') על פסוק (בראשית י"ט, א') ויבואו המלאכים סדומה הכא את אומר מלאכים ולהלן אנשים אצל אברהם שכוחו גדול קראם אנשים אצל לוט שהיה כוחו רע קראם מלאכים וכו'. ולזה אמר כאן ויאבק איש עמו פירוש מי שאינו נקרא איש כי אם עמו לפי גדולתו בחיר האבות נקרא איש אבל באמת מלאך הוא שר השמים שנקרא לפעמים אלהים כמאמר הכתוב אחר כך (ל"ב, כ"ט) כי שרית עם אלהים וגו' כי הוא שר של עשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ז, ג').

2108

2109גם יאמר ויאבק איש עמו. על דרך המבואר בזוה"ק (פרשה זו קס"ה:) בדבר השני מלאכים המלוין לאדם תמיד בסוד הכתוב כי מלאכיו יצוה לך האחד הוא היצר טוב והב' הוא היצר הרע והוא השטן הס"מ שרו של עשו כידוע, והנה יעקב אבינו ודאי קיים בנפשו ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') זה היצר הרע. ומלאך רע בעל כורחו יענה אמן, וגם הוא היה בעזרתו לשמרו מכל רע ונתקיים בו ממש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' שני המלאכים מצווין עליו לשמרו. ואך עתה באתערותא דלתתא כאשר עלה בלב עשו ללחום עם יעקב נתגבר כח השר שלו והתחיל גם הוא ללחום עמו והכל היה סיבה מאת ה' בכדי שיוכרח אחר כך להודות לו על הברכות וגם להסיר פחד דאגת יעקב מעשו כשיראה שכבר גבר השר שלו למעלה וזהו שאמר הכתוב ויאבק איש עמו כלומר זה האיש שהיה עד עתה עמו לסייעו ולשמרו מכל צד ועתה נהפך לאויב לו ללחום עמו.

2109

2110עוד יאמר איש עמו. על דרך אומרם ז"ל (סוכה נ"ב:) ביצר הרע תחילה קראו הולך ואחר כך אורח ואחר כך איש והנה אצל יעקב אבינו בחיר האבות ודאי שלא היה אצלו אף בבחינת הולך, ובביאור אמרו חז"ל (בבא בתרא י"ז.) ג' לא שלט בהם יצר הרע. ואדרבה יעקב אבינו ודאי עבד את ה' בכל כוחות היצר הרע כמאמרם ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני לבבך ביצר טוב וביצר רע כאשר הארכנו בבחינה זו במקום אחר, והיפך היצר הרע לטוב ממש. אך חז"ל אמרו (סוכה נ"ב.) צדיקים נדמה להם כהר גבוה והללו בוכים וכו' ואף שכבר כבשוהו תחת ידם מכל מקום אפשר לו להדמות להם כהר גבוה. וגם כאן ביעקב אף שלא שלט בו כלל היצר הרע מכל מקום כאן שהוצרך להגלות אליו במלחמה, התגלה אליו בבחינת הגדולה שבו והוא הנקרא איש וכמו שהוא נדמה לצדיקים כהר גבוה כי מלאך ה' צבאות הוא. ולזה אמר ויאבק איש עמו פירוש מה שעד עתה היה עמו ממש לסייעו לעבודה עתה עמד כנגדו בבחינת איש.

2110

2111ואפשר על זה רמזו רבותינו ז"ל (אבות ב', ה') ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו' כי הגם שאדם על הארץ יסבור כיון שכבר התגבר על היצר הרע אחת ושתים עד מאה פעמים שוב אינו צריך כל כך לשמירה בעדו לא כן אחי כי אפילו אלף פעמים אם אתה תתגבר עליו, אם פעם אחת לא תתן עיניך ולבך עליו להזהר ממנו פתאום תפול ברשתו כי הלא עיניו יראו, ויביט אל האדם תמיד, אם רואה שהאדם מתגבר כארי ורואה ומאזין ומביט לבל יפול ברשת היצר הרע אז הוא לא יסיתו כל כך ולא ירצה להתגבר עליו כל כך כי יודע שהממשלה ביד האדם. אבל אם פעם אחת יראה שנשכח מעיני האדם רוב זריזותו והתעצמותו נגדו, מיד הוא מתגבר ומסיתו בכל כוחו לתפסו ברשתו. לכן הזהר והזהר ממנו, וה' לא יעזבנו בידו.

2111

2112ויגע בכף יריכו. מה שדוקא בכף יריכו נגע לפי שנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת רחיצת החמין בערב שבת קודש) אשר הקדושה רגליה יורדת מות להאי קליפה דאקרי קליפת נוגה וכו' עיין שם על כן יש שליטה לחיצונים ברגלין דקדושה לכך נגעו בכף יריכו והבן.

2112

2113ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו'. נראה ברמז הכתוב הזה כי נודע וכבר כתבנו קצת למעלה כי בצדיקים ההולכים לפני ה' מלאך רע בעל כורחו יענה אמן וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע שמסייעו לעבודת בוראו כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך יצר טוב ויצר הרע. ועיקר הסיוע הוא כי הנה מדות הרעות שיש בלב האדם כמו אש החימה והקנאה והתאוה והזירוז לעסקי העולם כולם כוחות היצר הרע הם ותאוותיו, וכשהאדם נותן לב בכל אלה איך הוא מתאוה וחושק לתאוות עולם הזה והקנאה שמקנא לחבירו במה יש לו יותר ממנו ואש הזירוז לחמדת עולם הזה להיות יום ולילה לא ינוח ולא ישקוט לחשוב מחשבות ולדבר בדברים שבלב ובעל פה ולעשות עשיות שונות בכל יום תמיד בכדי להגיע אל טרפו לחם חוקו ומלבושי כבוד ומזון אשה ובנים וכדומה. ומתיישב בשכלו למה יגרע כל כך הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מגוף העכור הנבזה שהיום כאן ומחר בקבר לעסוק יומם ולילה בכל לבבו ונפשו ומאודו על עסקי גופו, ועסקי נשמתו אינו עולה כלל על זכרונו. ואף בשעה שהוא עוסק קצת בצרכי נשמתו כמו בעת התפילה ותפילין וכדומה מחשבתו קשורה וצמודה וטרודה בעסקי גופו בהבלי עולם. וכשהוא משים זאת על לבו ומתחרט על העבר ומתחיל ללקט נתיב לאלהים אז לוקח כל בחינת יצר הרע שהוא המדות הרעות הנזכרים, לעבודת האל יתעלה להיות מתאוה וחומד וחושק לעבודתו ולהדבק בו ולעשות נחת רוח לפניו. ומתקנא מאוד באדם גדול לעשות כמעשהו ומבעיר אש להבה שבקרבו להיות בוער כרשפי אש לרדוף תמיד בגודל זירוז אש התבערה לעשות רצונו יתברך, ולא יעצרנו גשם ושלג ולא יעכבנו דבר ולא יערב לו שום תאוה מתאוות עולם הזה אפילו בעת עוסקו בה, מפני התלהבותו מאוד לדביקות ה' ולעשות נחת רוח לפניו. וכל אלה חלקי היצר הרע הם רק שהוא מוכרח להעשות שותף לעבודתו לתת מחלקו לנחת רוח בוראנו יתברך שמו. (ועיין ברעיא מהימנא בא (דף מ"ב) בפסוק ופטר חמור תפדה בשה וגו' שביאר שם בכזה עיין שם).

2113

2114והנה עליית השחר כבר כתבנו למעלה שמורה על התגברות כח האדם על כוחות הרעים ונאמר עליו אז (בראשית א', כ"ו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים. ועל כן אמר שרו של עשו הוא הס"מ הוא היצר הרע שלחני כי עלה השחר כלומר בעת עליות השחר שהוא התגברות האדם, שלחני מאתך שעל כל פנים לא אעזור לך בחלקי להיות שותף לעבודתך בעל כורחי. ועל זה השיבו יעקב ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני פירוש לא אעשה כמו שאתה רוצה כי אם ברכתני כלומר שאקבל גם מאתך ברכה על ידי העבודה לה' בחלקך כי על ידי העבודה הזו הקב"ה וברוך שמו מוריק ברכה ושפע לראש צדיק בכפלי כפליים, כי בזה מהפכין מדת הדין לרחמים אחרי שנוטלין כוחות היצר הרע הנמשכים משורש הדינים לעבוד עמהם עבודת ה' בזה נתהפך הדין לרחמים ומשמאל ומימין על ישראל שלום, ואז שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נ"ז, י"ט) ואמרו חז"ל (ברכות ל"ד:) לרחוק ברישא והדר לקרוב כלומר לזה שנוטל דברים הרחוקים מאתו יתברך והוא כוחות הדינים ויצר הרע ומקרבן לה' לזה אומרים תחילה שלום כי לו הוא שלום משמאל ומימין ועליו אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. כי זה הוא ממש יקר מזולל, מרע טוב, מטמא טהור, ואז כפי תהיה. ואמרו חז"ל בזה (בבא מציעא פ"ה.) הקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה והוא משום שבו כח להפך מדת הדין לרחמים ובו מתקיים (בראשית כ"ז, ל"ו) את בכֹרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, כי שורש הדינים נקראים בכור כנודע מדברי הרב זללה"ה בליקוטי תורה, כי על כן קין ועשו היו בכורים שהם שורש הדינים והוא לוקח הבכֹרה הלזו ומהפכה לטוב אז על ידי זה נתהפך לו הבכֹרה לברכה ואת ברכתי לקח כי הוא הברכה האמיתית כשבאה משורש הדין כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וזה שאמר לו לא אשלחך לדון אותך בשילוחין לבד מאתי כי אם ברכתני שעוד אקבל הברכה הגדולה הנפלאה על ידי זה. ועל כן לא אמר לו כי אם תברכני כי עיקר כוונתו היה שיתברך על ידו ממקור הברכות מאת שמו יתברך ולא שהוא יברך אותו דוקא, ועל כן אמר לו כי שרית עם אלהים וגו' כלומר שזכית שאלהים בחינת הדין הוא עמך להיטיב לך כחפצך והוא הברכה הנפלאה תכלית וקץ כל הברכות כנודע.

2114

2115גם יאמר כי אם ברכתני. על דרך מאמר חז"ל (דברים רבה א', ד') אצל ברכת בלעם ראוין היו הברכות להאמר על ידי משה רק שלא יאמרו אוהבן ברכן וכו' כי הברכה האמורה לאדם מפי שונאו הוא יותר ניכר לעין ומתפרסם במה שגם אויביו משלים אתו על כן רצה יעקב שמלאך רע גם כן יברך אותו בעל כורחו ואז משמאל ומימין על ישראל שלום.

2115

2116ויאמר אליו מה שמך וגו'. להבין למה זה שאל על שם יעקב, ועוד הלא מלאך היה ומן הסתם ידע כי שמו יעקב כי הלא דיוקנו חקוקה בכסא כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ח, י"ב) ונראה כי הנה שם יעקב גופא מורה על ברכותיו כמאמר עשו (בראשית כ"ז, ל"ו) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וגו' את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי וגו'. ועל כן כאשר אמר לו יעקב שיברך אותו אמר לו מה שמך כלומר הנה שמך מורה על ברכותיך ומה אתה צריך עוד, לזה השיבו ויאמר יעקב פירוש אמת שיש לי ברכה גם בשמי אבל שמי יעקב המורה על עקב והסוף שלא אקח גדולה כי אם סוף הימים, ויעקב רצה ליטול תיכף גם כן קצת את הנצרך על כל פנים בהכרח לעבודתו יתברך שמו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ג) בפסוק (בראשית כ"ה, ל"א) מכרה כיום וגו' אמר לו זבין לי חד יומא מן דידך וכו' וכן רצה מן השר שיתן לו תיכף. ועל כן,

2116

2117ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך. המורה רק על עקב וסוף כי אם ישראל שהוא לי ראש שיתחיל הצלחתו בראש גם כן. ולא שתעקר שם יעקב ממקומו כי בעקב יהיה בודאי רוב גדולתו והצלחתו, ואך גם ישראל יהיה נקרא שיתחיל מראש. ועל כן חלקו חז"ל ואמרו (ברכות י"ג.) הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא כן ביעקב שאינו נעקר ממקומו כי הקורא לאברהם אברם נראה כמזלזל בכבודו לומר שהוא אב לארם לבד ובאמת הוא אברהם אב המון גוים וגם ארם בכלל מה שאין כן ביעקב וישראל אף שהברכה מתחיל גם כן מתחילה על כל פנים צריך נמי לברכת עקב שהוא תכלית כל המאורות והשמחות. ולך ראה בדברי רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר מובא בילקוט רמז קי"א) בפסוק מכרה כיום וזה לשונו: אמר ליה יעקב לעשו שני עולמות לפנינו עולם הזה ועולם הבא וכו' טול אתה עולם הזה ואני עולם הבא נטל עשו חלקו עולם הזה וכו', וכשבא יעקב מבית לבן וראה לו עשו בנים ובנות עבדים ושפחות אמר ליה יעקב אחי לא כך אמרת שתטול אתה עולם הבא וכו' הרהר עשו בדעתו ומה העולם הזה שאינו חלקו נתן לו הקב"ה שכרו, עולם הבא שהוא חלקו על אחת כמה וכמה וכו' עד כאן. הרי שיעקב נוטל חלק בראש ובסוף כאמור.

2117

2118כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. לכאורה אינו מובן למי קרא אלהים ולמי אנשים, והנראה כי הנה נודע (זוה"ק חלק ב', מ"ב.) אשר המלאכים המלוים לאדם ועומדים בימינו הם מיכאל גבריאל רפאל נוריאל והמלאכים הם עומדים אצל האדם לשמרו ולהצילו מכל צד מאויב וחרב וכדומה. ואמנם הנה חז"ל אמרו (בראשית רבה נ', ב') בפסוק (בראשית י"ט, א') ויבואו שני המלאכים סדומה ולהלן קראן אנשים כשהיתה השכינה אצלם קראן אנשים וכו'. וזה שאמר לו כי שרית עם אלהים ועם אנשים כלומר בכח אלהים שאצלך היא השכינה הקדושה הנקראת אלהים ועם אנשים המה המלאכים העומדים על ימינך כשהם אצל השכינה נקראו אנשים ועם כח אלו שרית עלי ותוכל.

2118

2119וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך וגו'. גם זה צריך הבנה על מה זה שאל יעקב על שמו. ואכן נראה כי הנה דרך הצדיקים לקרוא את המקום שהקב"ה עושה נס להם על שם הנס כמו (שמות י"ז, ט"ו) ויקרא שמו ה' נסי. וכן (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל. ופירש רש"י שם להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם וכו' וכן ה' נסי להזכיר שבחו של הקב"ה ה' הוא נסי וכו' עד כאן. והכל בכדי להודות לאל יתברך ולפרסם נפלאותיו לעד שיהיה נקרא המקום על שם נסי ה' ונפלאותיו. והנה הגר שפחת שרי קראה למקום (שם ט"ז, י"ד) באר לחי רואי ותרגומו בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה והוא גם כן על הדבר הזה להזכיר נפלאות טובות ה' מה שעשה עמה כאן שהראה לה מלאכי ה' כמה שאמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי על כן קראה לבאר כן על שם המאורע בטובת ה' עליה ונפלאותיו.

2119

2120ואמנם יעקב אבינו ע"ה הנה ראיית פני המלאך לא היה נחשב אצלו לטובה ונס כי כבר קרא למקום ההוא מחנים על שם שתי מחנות מלאכים שבאו עמו שהם ב' אלפי רבבות מלאכים. ואכן כאן כנאבק לו שר מלאך ה' לא ידע פירושו בזה על מה הראה לו זאת הקב"ה עתה הלא כבר ראה רבבות מלאכים שבאו לשומרו כאמור, ומי גדול השומר או הנשמר (בראשית רבה ע"ח, א'), וכבר מוכרח כי מעלתו גדולה ממלאכי השרת ולמה זה בא לו עתה מלחמת המלאך ודן בנפשו כי הוא על שני פנים או שהמלאך הזה הוא מלאך נורא ונשגב אחד ממלאכי המרכבה המיוחדים שמעלתן גדלה עד מאוד ורצה הקב"ה וברוך שמו להראות לו אשר גם זה מעלתו קטנה ממנו ולא יכול לו כי גדולים צדיקים אף מהם לצד נשמתם שחקוקה תחת כסא כבודו יתברך למעלה ממחצב המלאכים כנודע מספרי החכמה. וכאשר פירש בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות מ'.) אומרם ז"ל (שבת פ"ח:) מה לילוד אשה בינינו פירוש שילוד אשה יפסיק בינינו לבינך שמעלתו יהיה גדולה ממעלתינו לעמוד בינינו ובינך. או אפשר כי הוא הס"מ שרו של עשו הרשע ולא מחמת גדולתו נראה ליעקב ללחום עמו כי אם מחמת שהוא שרו של עשו שקיבל הברכות ממנו במרמה ובא הוא להראות לו כי אינו יכול לו וממילא עשו יהיה מונח תחת כפות רגליו כי מיד כאשר יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ממילא יהיה על מלכי האדמה באדמה, ולא יעלה פחד ומורא בלב יעקב מפני עשו הרשע כאשר יראה התגברות על שרו אשר בשמים ממעל והוא יודה לו בעצמו על הברכות. ועל כן כאשר רצה לשים שם המקום על שם המאורע הטובה שהפליא ה' עתה לעשות עמו ולא על ראיית המלאך כי אם על דבר הגדול שנעשה לו ולא ידע על איזה משתי פנים הנזכרים היה הנס על כן שאל לו הגידה נא שמך כי על ידי שמו ידע גודל מדרגתו ומעלתו מי הוא ומה שם יעשה למקום. ואכן לאשר באמת ששרו של עשו היה ולא בא בשביל גדולת מדריגתו בשמים ממעל כי אם להראות לו מפלת עשו ולהודות לו על הברכות על כן השיבו ויאמר למה זה תשאל לשמי כי לא מחמת כבוד שמי באתי אליך כי אם להפיל אדם תחתיך ולהודות לך על הברכות. ועל כן ויברך אותו שם שהודה לו על הברכות כפירוש רש"י כאן כי רק בשביל זה בא כנאמר. ועל כן,

2120

2121ויקרא יעקב שם המקום פניאל וגו'. קרא המקום על שם הנס פני אל, כי אל קשה הוא כידוע (עיין רש"י לעיל ל"א, כ"ט) כלומר ראיתי אלהים תוקף הדינים והגבורות ומי כמוהו בעל דין קשה ס"מ הידוע, ובא למלחמה עמי פנים אל פנים (כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים) ואף על פי כן ותנצל נפשי כי את זה הראה לי שמו יתברך שהוא עמי להצילני מכל גזירות קשות אכזריות ובזה אני מודה מהלל ומשבח ומפאר שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה הנכבד והנורא בקביעות שם המקום על שם המאורע למען ילמדו דורות הבאים כי לא יעזוב ה' חסידיו לעולם נשמרו וכל קוויו לא יבשו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בו ולא יעלה בלבם שום מורא ופחד משום דבר בעולם כי פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו, ובה' בטחתי לא אמעד.

2121

2122ויזרח לו השמש כאשר עבר וגו'. צריך לדעת לאיזה צורך מצינו כאן סימן עת זריחת השמש שהוא כאשר עבר את פנואל הלא דבר הוא. ואמנם תדע שאין הקב"ה עושה דבר עם האדם כי אם כמעשהו מדה כנגד מדה כמאמרם ז"ל (מגילה י"ב:) במדה שאדם מודד מודדין לו. והנה מבואר בספרי יראים ובפרט בחובת הלבבות במדת הצדיקים בשני בחינות. אחת שהם מכירים בטובת הקב"ה כי הוא המיטיב להם ובחסד חנם, ומודים לו ומשבחין אותו על זה, ועל ידי זה הקב"ה מגלגל רחמיו עוד ביותר ויותר לתת להם טובות וברכות להיותם מכירין ויודעין בטובת הבורא וחסדיו עליהם. והשנית מי שאין לבו שלם עם ה' אז גם כשרואה טובת הקב"ה אצלו ויודע שהוא מה', מכל מקום אם רואה בחבירו יותר טובה מה שהקב"ה מיטיב עמו ירע לבבו על זה וידמה לו שהקב"ה כביכול שולל מאתו זה אשר יחסר לו מטובת רעהו, ורעה עושה לו. עיין שם שהאריך. מה שאין כן בצדיקים שיודעין באמת שאין מגיע להם כלום מהקב"ה אם לא רוב רחמיו וחסדיו ואיך יצויר לירע לבבו שאין נותן לו עוד כאשר לחבירו, אם יודע באמת שגם זה בחנם הוא.

2122

2123והנה יעקב אבינו ע"ה כשראה כאן הפלאת נסיו יתברך להצילו משרפי אש אף שעל כל פנים נגע בכף יריכו והיה צולע על יריכו מה שאין כן לאברהם זקינו הצילו הקב"ה מאור כשדים ומד' מלכים שלם בכל אבריו. מכל מקום לא עלה ח"ו על לבו דבר לומר כי רעה עשה לו כביכול שלא הצילו גם מכף יריכו כמו לזקינו רק אדרבה הודה ושיבח ומפאר למלך הכבוד שהצילו בחיים חיותו על כל פנים וכאשר אמר ותנצל נפשי כלומר ברוך ה' שהציל נפשו על כל פנים מרדת שחת, וכמשל ר' יהושע בן חנניא (בראשית רבה ס"ד, י') כי גדלה בעיניו המתנה הזאת למאוד מאוד מה שהחיה את נפשו ומדה כנגד מדה עשה לו הקב"ה כשם שהוא אינו מגרע בשבחו בדבר שחסר אצלו מבאחרים כך עשה לו דבר שהוא רק אצלו ולא באחרים ועל כן ויזרח לו השמש לו לבדו שיהיה לו זריחת השמש מיוחד אצלו בדבר שאינו אצל אחרים שלכל העולם אינה עשויה כי אם להאיר כמאמר הכתוב (בראשית א', ט"ז) להאיר על הארץ. ולו זרחה לרפואה לרפאותו מצלעתו כמאמר הכתוב (מלאכי ג', כ') שמש צדקה ומרפא בכנפיה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ה') על כן הכתוב מיחד זריחת השמש לו לבדו ולכאורה הלא לכל העולם זרחה, ואמנם בדבר הזה שתרפא בכנפיה לו לבדו זרחה. ואפשר עבור זה אומר הכתוב שם וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו' כלומר כי לכם לבד תזרח להיות מרפא בכנפיה אבל לא לנכרים כי להם אינה עשויה כי אם להאיר. ועל כן כתבו השבעים זקנים בשנותם את טעמם לפני תלמי המלך אשר חלק ה' אותם להאיר לכל העמים כי באמת לכל העמים אין השמש רק להאיר ולא לרפואה ואדרבה לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נידונין בה וכמאמר חז"ל (נדרים ח':) על פסוק (שם שם, י"ט) וליהט אותם וגו', כי לא יוכלו לסבול תקופת חום השמש עד שיכהו עיניהם מראות. וזהו שאמר הכתוב כאן ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל והוא צולע וגו' כלומר לפני שעבר את פניאל ועדיין הוא צולע ואף על פי כן קראו פניאל להודות לשם ה' אף שלא היטיב עמו כמו לזולתו לכך עשה לו הקב"ה דבר זה שזרח לו לבדו השמש לרפואה ולא לאחרים וכאומרם (שם) צדיקים מתרפאין בה כאמור.

2123

2124על כן לא יאכלו בני ישראל וגו'. לשון על כן במקום הזה לכאורה לא יובן ולמעלה מקומו אצל ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב וגו' שם היה לו לומר על כן לא יאכלו וגו' מה שאין כן כאן אחר שנאמר מזריחת השמש שהוא התחלת הרפואה ומהו על כן. ואמנם הנה ודאי טעם האמת מה שנאסר הגיד הזה לאכול כי לכאורה וכי בשביל שהיה יעקב צולע על הגיד הזה יאסר לנו לאכול אותו לעולם מה זה ועל מה זה ומה ענין אדם אצל בהמה.

2124

2125ואכן האמת הוא כי מאחר שאנו רואין שהס"מ שהוא שרו של עשו לא היה יכול לתופסו ולנגוע בקצהו בשום אבר ואבר וגיד וגיד שבו הוא מטעם שראה אותו הדוּר ואמר לו דמות דיוקן שלך חקוקה בכסא. רק במקום הזה בגיד הנשה נגעו עד אשר ותקע כף ירך יעקב שמע מינה אשר שם מוכרח להיות איזה אחיזה לקליפת החיצונים בעת שרודפים להדבק אל הקדושה כקוף בפני אדם וכקליפה אל הפרי מתאחזין בגיד הזה. והוא מחמת שחיות הקדושה שבו מעט מזעיר הוא ובמקום שחריבה זו מלאה זו במקום שחריבה קצת מחיות הקדושה ממולא שם מקליפות החיצונים. ועל כן דעת רבותינו (חולין צ"ט:) שאין בו שום טעם, ואמרו עץ הוא והתורה אסרתו (רש"י פסחים כ"ב. דיבור המתחיל אלא). כי טעם כל דבר ודבר היא מחיות ניצוצי הקדושה שבקרבו מאלהינו יתברך שמו, ובגיד הזה אין בו בנותן טעם כי מעט מזעיר חיות הקודש שם. ומעט הוא אותיות טעם כי לפי שמעט הוא אין בו טעם. וראיה גמורה לזה ממה שמבואר בזוה"ק (פרשה זו ק"ע:) כי שס"ה גידי האדם הם כנגד ימות החמה כל אחד מיוחד נגד יום אחד והגיד זה מיוחד כנגד ט' באב שבו נתגבר הקליפה וחרבה בית מקדשינו ותפארתינו. ומיום היותו אין טובה בו שהוקבע בו בכיה לדורות מכבר מדור המדבר. והכל מפני שחיות הקודש אז מצער הוא, ורבתה בו אחיזת החיצונים והחטיא את ישראל אז לבכות עד שנקבע לדורות. ועל כן נאסר לאוכלו לכל בר ישראל מפני המעטת חיות הקדושה שבו והתרבות חיות החיצונים. ואדם האוכלו ידבק בו ניצוצי הרע ויחטיאהו כטעם כל מאכלות אסורות כנודע (זוה"ק שמיני מ"א.).

2125

2126והנה זה הכל נכון בעת שהיה צולע על יריכו אבל אחר כך כשנתרפא יעקב מצלעתו היה אפשר לומר שכבר נתרפא הגיד הזה מטומאתו עד שאין רשות חיות החיצונים עליו והוחזר אל הקדושה ויהיה מותר לאוכלו כשאר בשר כשר, ואמנם כי להיות שהרבה ריוח להצלה לפניו, ולמה רפאהו דוקא בשמש. כדי להראות כי רפואה הזו היא מעין עולם הבא שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וצדיקים מתרפאין בה כנזכר למעלה והוא בדוגמת עלמא דאתי שהכל מתרפאין לעתיד כמאמר חז"ל (נדרים ח':), וזה הוא רק ליעקב אבינו כי הם ראו עולמן בחייהן כמאמר חז"ל (בבא בתרא ט"ז:) שלושה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא. לכך נתרפא הוא בדוגמת עלמא דאתי ונתגרשו החיצונים ממנו אבל לא באחרים שאין בהם בחינת עולם הבא, עדיין הנחש כרוך על עקבם ולא נתרפאו מצלעתן ואסור לטעום מגיד הזה מפני אחיזת החיצונים שבו עד אשר יבוא יום שכתוב בו (ישעיה כ"ה, ט') ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' ואז יושיענו מכל צרה וצוקה ורוח הטומאה יעבור מן הארץ ולא יהיה עוד בחינת (משלי ה', ה') רגליה יורדות מות שלא יהיה אחיזת החיצונים בקדושה כלל.

2126

2127וזהו שאמר הכתוב כאן כי לפי שויזרח לו השמש וגו' שלא ריפא אותו הקב"ה כי אם ברפואה מעין עולם הבא על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' עד היום הזה פירוש עד שיבוא היום הזה היום שכתוב בו הנה אלהינו זה כי אז הכל יתרפאו מזוהמתן ונגילה ונשמחה בו וכל בחינת החיצונים יבוטל מן הארץ וצום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיה וגו' לששון ולשמחה (זכריה ח', י"ט). אמן כן יהי רצון.

2127

2128וישא יעקב וגו' והנה עשו בא וגו' ויחץ את הילדים וגו'. להבין מפני מה תחילה לא עשה כן לסדר הילדים ואמם זה אחר זה, רק סתם ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות, ומה ראה כאן לסדרם כך. והנראה על דרך שאמר יהונתן בן שאול לנושא כליו בעת עוברו אל מצב הפלשתים (שמואל-א י"ד, ח'-י') הנה אנחנו עוברים אל האנשים ונגלינו אליהם אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם ואם כה יאמרו עלו עָלֵינו וְעָלִינו כי נתנם ה' בידינו וגו' ופירש רש"י אם כה יאמרו דומו וגו' שעתם מצלחת ולבם רם עליהם ואם כה יאמרו עלו עלינו פחד הקב"ה בלבם ויראים לזוז ממקומם וכו' ובודאי נתנם ה' בידנו. ולזה נתן יעקב עיניו ולבו אם כשיראו זה את זה לא ירצה עשו לבוא לקראתו וימתין עד בא יעקב אליו סימן טוב הוא שחתת אלהים עליו וירא לגשת ואין לו להפחד ממנו, אבל אם גם אחר ראיית פניו יבוא לקראתו ח"ו אין זה סימן טוב. ובאמת כי לא הכניע את עשו עד אחר כל השתחויות שעשה, שבזה היפך מדת הדין לרחמים כנזכר בדברי רבותינו ז"ל (בראשית רבה ע"ח, ח'). כי הוא לא השתחוה ח"ו לעשו הרשע רק לשכינה ההולכת לפניו כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו קע"א:). ובזה הכניע את עשו והכניס מורך בלבבו לירא מפני יעקב. אבל עד ההשתחויות לא נכנס עדיין שום מורא בלב עשו ממנו.

2128

2129ולזה אמר הכתוב וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ד' מאות איש. שעיקר לזה נשא את עיניו לראות אם ימתין עשו עד בואו אצלו או יבוא נגדו. אבל וירא והנה עשו בא נגדו ות' איש עמו כלומר שגם הם עושים כמעשהו לגשת מול המלחמה ולא פחדו ולא רעדו כלל לעמוד איש נגדו להיות נשמטין ממנו אחד אחד כדרך שעשו באחרונה. ועבור זה נתיירא יעקב מאוד כשראה שלא נפל עליהם פחד חרדת אלהים בעת ראות פניו על כן תיכף ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל בכדי להציגם מול המלחמה בסדר אחרון אחרון חביב והוא עבר לפניהם לומר שילחם בו תחילה כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. ולזה אמר הכתוב,

2129

2130והוא עבר וגו' וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו. ולכאורה הלא עשו היה בא לקראתו והיה לו לומר עד גשת אחיו אצלו, ואמנם כי מיד שהשתחוה שבע פעמים הנזכרים אז פחד ומורא אלהים עלה על לב עשו וירא לגשת עוד ונשאר עומד במקומו ואדרבה עוד נהפך עליו לאוהב שאפילו במקומו לא ילחם עמו והוא אומרו עד גשתו עד אחיו שהוא גש עד אחיו ולא אחיו גש כי פחד אלהים היה עליו מלגשת אצלו. ולזה,

2130

2131וירץ עשו לקראתו וגו'. כי עשו בעיניו ראה דבר פלא אשר תחילה לא היה יכול לזוז ממקומו לגשת לקראת יעקב כאמור ועתה מיד כאשר נהפך לאוהב הותרו אגודת מוטו וצעדו רגליו לרוץ לקראת יעקב אמר ודאי זה רצון בורא עולם שלא יעזבנו בידי ומה אוכל לעשות ועל כן וישקהו ואמרו חז"ל (כאן ברש"י מספרי בהעלותך ט', י') אמר רבי שמעון בר יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו. כי אחר שראה את כל המעשים שמתחילה לא היה יכול לזוז ממקומו כי אם עתה באהבתו אותו רץ כדרכו. אמר בודאי רצון כל יכול להיטיב ליעקב וחבקו ונשקו בכל לבו. וגם לדעת הסוברין שם בהיפוך שלא נשקו בכל לבו, הוא לאשר ראה חשיבתו בעיני המקום מה שאין כן הוא שנאמר בו (מלאכי א', ג') ואת עשו שנאתי. על כן חרה לו ונפלו פניו כעין קין והבל כאשר התקבל מתנת הבל ואל קין ואל מנחתו לא שעה. שבעל כורחו נשקו כי ראה שה' אלהיו עמו אשר לא יבושו קוויו.

2131

2132וישא את עיניו וירא את הנשים וגו'. הרמב"ן ז"ל מקשה למה לא השיבו יעקב כי אם באחת שהוא שאל על הנשים ועל הילדים והוא לא השיבו כי אם על הילדים. ומה שנראה לי הוא כי הנה ודאי ידע עשו שאלו נשיו וילדיו רק כשראה לפניו תיכף השפחות וילדיהן שהיו ראשונים עליהן שאל מי אלה לך כי הלא אבינו יצחק לא צוך רק ולקחת מבנות לבן אחי אמך ולא משפחות לבן ועל זה השיבו הילדים אשר חנן וגו' כי הנה רחל עקרה היתה ולא נפקדה בבנים כי אם על ידי בלהה שפחתה כמאמרה (לעיל ל', ג') ואבנה גם אנכי ממנה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"א, ז') שאמר לה יעקב זקנתי הכניסה צרתה לביתה וכו'. וכאשר אמרה אחר כך (שם שם, ו') דנני אלהים וגו' ופירש רש"י דנני וחייבני וזיכני כלומר מתחילה היה מדת הדין מתוחה כנגדי מלהוליד ואחר כך זיכני על ידי הכנסת צרתי לביתי (ומכל שכן על פי המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שרחל לא היתה יכולה להוליד עבור שלא היה לה ה"א בשמה ונתנה את בלהה ליעקב ולקחה מאתה ה"א אחת משני ההי"ן שבשמה עיין שם) ועל כן היה מוכרח יעקב לישא את בלהה שפחת רחל. ואחר כך גם לאה כשפסקה מלדת נתנה שפחתה לאישה. ולזה אמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך כי אלהים מדת הדין היה מעכב מהיות לי בנים ועל ידי השפחות חנני אלהים והנם לפניך. ולזה אמר הכתוב אחר זה,

2132

2133ותגשן השפחות הנה וילדיהן. שתיבת הנה לכאורה מיותר, ואמנם שהוא מורה על המדבר בעדם כי עליהם שאל ואומר שהנה וילדיהן השתחוו, ובזה נכון את אשר ראוי לדקדק מי הרשה להם להשתחוות לו בלתי דעת בעליהם יעקב ולא מצינו שיעקב יצוה להם זאת. ואכן לצד שהוא שאל עליהם, ובזה דרך העולם כשמלך או שר גדול וחשוב שואל על איזה איש מי הוא, שהאיש ההוא כורע ומשתחוה לו כנראה שמחזיק לו טובה על אשר נתן דעתו עליו, וכן כאן לפי ששאל על השפחות וילדיהן לכך ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין. ולזה אמר הכתוב להלן,

2133

2134ותגש גם לאה וילדיה וגו'. מלת גם מורה שהמה לא עשו כי אם מחמת שכבר עשו השפחות על כן נגשו גם המה לעשות כן אבל הם בעצמם לא היו עושין כן והוא מחמת כי עליהן לא שאל ואין מהמוסר שיעשו דבר בלתי שאלת יעקב אך מחמת שכבר השתחוו השפחות אז גם זה אינו מדרך ארץ שלא ישתחוו המה גם כן. ואולם גבי יוסף ורחל לא נאמר גם כי אם ואחר נגש יוסף ורחל כי השתחויה זו כוונה אחרת היה בה שלא יסתכל בזיו תואר פני רחל שלא יתלה עיניו בה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ט') שמכאן זכה יוסף לברכת עלי עין.

2134

2135ויאמר מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. לכאורה לשון הכתוב הוא כתרתי דסתרי כי המחנה הזה משמע המחנה שהם עומדים אצלו לנוכח, ואשר פגשתי משמע שכבר פגש אותה ואין עתה לפניו. ואמנם הנה נודע מאמר חז"ל (בתנחומא ריש פרשה זו) שהמלאכים ששלח יעקב אצל עשו, עשו עצמן כשני ראשי גייסות ונפלו על עשו והכהו והוא אומר להם הניחוני שבן בנו של אברהם אני הוסיפו להכותו וכו' עד שאמר להם אני אחי יעקב אמרו לו אתה הוא אחי יעקב אהובינו, לכבודו ולאהבתו אנו מניחין אותך וכו' עד כאן. ולדבריהם ז"ל אפשר ירמז הכתוב בתחילת שליחתן באומרו אל עשו אחיו כלומר שיתנהגו עמו כראוי לעשו והוא להכות ולפצוע עד אשר יאמר אחיו שהוא אח ליעקב ואז יניחוהו.

2135

2136והנה עשו עיניו ראו ב' הפכים בנושא אחד כי המלאכים באו והכוהו פצעוהו ונראה שיעקב בא במלחמה עמו ואחר כך ראה מנחה ודורון אליו באהבה וחיבה, כדורש שלום. והוא לא ידע שיעקב הכין עצמו לשני הדברים למלחמה ולדורון. ואמר בדעתו כי אחת משתי אלה אמת מדעת יעקב והשני סיבה מאת ה' הוא. והוא, או שיעקב שלח הדורון לשאול לו בשלום ויודע המחשבות ידע שלא יתפייס עשו בזה ולא יועיל זה לשכך כעס וחימה מאתו ועל כן שלח לו מלאכים להכותו ולהפחידו בקול תרועת מלחמה. או להיפוך, שיעקב שלח המלאכים ובהם בטח שיעזרו לו ורצונו להלחם עמו ואין צר לו שמא יהרוג את אחרים. רק הקב"ה וברוך שמו עשה זאת למען טובת עשו שלא יהרג במלחמה, או למען צער יצחק אבינו בהריגת בנו, והראה לו דמות מנחה ודורון בכדי שיהפך לבב עשו אל יעקב באהבה ולא יבואו כלל למלחמה ויבואו שניהם שלימים אל יצחק אבינו.

2136

2137ואמנם הנה המלאכים האלה אחרי הכותם לעשו שבו אל יעקב כנאמר וישובו המלאכים אל יעקב ואז כשבא עשו לקראת יעקב כבר היו המלאכים אצל יעקב כי המה היו שלו מהמחנות מלאכים שליווהו מחוץ לארץ. ומאחר שגילה הקב"ה את עין עשו לראותם בעת שליחותם עבור טובת יעקב הנה הגם הלום ראה אותם אחרי ראותם בדרך ובזה החליט בדעתו כי ודאי יעקב שלח המלאכים מול המלחמה ואין הדורון מאתו. ואך כשראה השתחויות יעקב עם נשיו וילדיו וכי קורא עצמו עבד לפניו כנאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך הבין שגם הדורון מאתו הוא, ולא היה יכול למצוא הדרך האמת איזה הוא של יעקב ואיזו אינו. (או אפשר נפל בדעתו כי שניהם של יעקב הם והאחד עיקר והשני לרווחא דמילתא ולא הבין איזהו העיקר ליעקב). ולזה שאל לו ויאמר מי לך פירוש איזה הוא שלך (ולדרך השני יאמר איזה הוא שלך שהוא העיקר בעיניך והכל אחד) אם כל המחנה הזה שהוא מוליכי המחנה כפירוש רש"י שזה הוא לפנינו או אשר פגשתי אלו המלאכים שפגשתי שם בדרך שהכוני פצעוני. (ולדברי רבותינו ז"ל (בראשית רבה ע"ח, י"א) שדרשו שכל המחנה הזה פירוש על המלאכים שראה, יאמר או כל המחנה הזה המה המלאכים שהם עתה לפנינו, או אשר פגשתי הוא המנחה שכבר עבר הרבה מן המנחה כי היה ריוח בין עדר ובין עדר והרבה עדרים היה והבן). ולזה השיבו ויאמר למצוא חן בעיני אדוני, כלומר כי הכל שלי והכל בשביל למצוא חן כי גם שליחות המלאכים לא היה כי אם בשביל אהבת האחוה כשתאמר שאחי אתה יניחוך וזה מורה על שלימות אהבת האחוה ומכל שכל הדורון הזה, שהוא באהבה כי אני רוצה באהבתך.

2137

2138ויאמר עשו יש לי רב וגו'. חז"ל אמרו (שם) יש לי רב מכות וכו' ולכאורה לא יובן מה תשובה זו כאן, ונראה שדבר אחר כיוונו בזה והוא שאמר ליה עשו ליעקב אם הייתי רוצה להכותך דרך מלחמה יש לי רב מכות המה כתות החיצונים והקליפות שמסטרא דיליה שהמה מוכנים בשליחתן לדבר רע להכות ולפצוע כי זה חשקם ותאותם מעודם לרע ואגב רמז לו לשלוח השטן משחית אחד הנקרא רי"ב, שעליו נאמר (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק ומבקש וגו' (כמו שמובא בסידור האר"י ז"ל בכוונת המזוזה עיין שם היטב) והוא תחת יד עמלק והוא שהטעה את שאול המלך כשבא עד עיר עמלק להלחם נאמר שם (שמואל-א ט"ו, ה') וירב בנחל ירב אותיות רי"ב שהטעה אותו לדמות מלחמת עמלק להורג נפש מישראל שצותה התורה להביא עגלה ערופה בנחל. וזה שאמר יש לי רב כאילו אמר יש לירב לומר כי אם הייתי רוצה לבוא ברי"ב וקטטה עמך יש לי רי"ב הזה שמוכן לפורעניות. ואך כאשר פתחת בשלום ורצית באהבתי והכל עשית למצוא חן בעיני להיות שלום בינינו הנה יהי לך אשר לך כלומר הדבר אשר הוא לך יהי שלך לעולם ויתקיים בך.

2138

2139גם יאמר יהי לך אשר לך. ואמרו חז"ל (שם) כאן הודה לו על הברכות ולכאורה מנין יצא להם זה, ואמנם שפרשוהו שאמר יהי לך אשר לך כלומר יהי זה שלך כי באמת אשר לך הוא שאפילו יבוא לידי שלך ממש הוא כי מה שקנה עבד קנה רבו ונודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות עבדים באחד שנתן מתנה לעבדו ושייר קרקע כל שהוא לא אמר כלום ונשאר הכל תחת יד האדון הן העבד הן הנכסים שלא כתב ליה אלא לחנופי וכו' עיין שם. על כן יהי לך אשר לך כי הכל שלך הוא. ומוכח מזה שכאן הודה לו על הברכות וזה הוא המילתא טבא שאמר חד מעמא דארעא לפני ר' יהושע (בראשית רבה ע"ח, י"ב) שאותן הדורנות שנתן יעקב לעשו עתידין להחזירם למלך המשיח שנאמר (תהלים ע"ב, י') מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מנחה יביאו אין כתיב אלא ישיבו וכו' כי באמת המתנה אינה שלו ולא קנתה לו כלום ורק לחנופי אמר ליה וחונפין לרשעים בעולם הזה כמאמר חז"ל (סוטה מ"א:) אבל לעתיד לבוא אם ירצה ה' שתעבור החנופה, ואמת מארץ תצמח (תהלים פ"ה, י"ב) אז ישיבו המנחה לאשר לו הוא. או אפשר שכך אמר לו הלואי יהי לך אשר לך ולא כולו שלך, ששלי ושלך שלך הוא כי מה שקנה עבד קנה רבו כאמור.

2139

2140גם ירמוז באמרו יהי לך אשר לך. למה שידוע מכתבי קודש מרן האר"י ז"ל שאור מדת הבינה הידוע נקראת יובל ששם דרור וחירות מבלי נגוע בקצהו מאחיזת החיצונים לא מניה ולא מקצתיה כי שם שער הנו"ן שהוא יובל וחירות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות כנודע. ועל כן באדם צדיק שהשיג בחינת נשמה והוא הנלקחת מעולם הבריאה ששם בחינת הבינה. אין שום אדם רע יכול להתגולל עליו ולשלוט בו כי שם משומר ממגע נכרי וזר לא יקרב אליה כי קודש הוא לה', וזה היה מפלת המן הרשע שרצה לאחוז בסבך בקרן מקום גבוה כאשר הביט שורש נשמת מרדכי שהוא מרי דכיא נקי וזך מכל סיג ופסולת מקום שער החמשים רצה לעלות אחריו בסולם ועשה עץ גבוה חמשים אמה זה לעומת זה להזיק למרדכי הצדיק ומשם נפל ונהרג כי אור הלזה שורפת ומכלת כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה ומנערת את רשעי ארץ. ולזה אמרו חז"ל (חולין קל"ט:) המן מן התורה מניין שנאמר (בראשית ג', י"א) המן העץ וגו' ולכאורה זה פלא. ואמנם כי שאלו היכן מרומז מפלת המן בתורה מאין בא מפלתו כך בפתע פתאום ואמרו המן העץ וגו' כי זה נאמר עליו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת כי שער הנו"ן טמור וגנוז ונצטוו לבלתי עלות שם ונגוע בקצהו והוא עלה ומשם קבורתו. ואמנם עשו בנו של יצחק היה, וידע שחלילה לו לעלות שמה על כן אמר לו יהי לך אשר לך כי ל"ך היא בחינת החמשים במספרו וזה לך יהיה ואיני רוצה לנגוע שם שלא אכוה בגחלתו.

2140

2141או כה יאמר כי הנה בהגיע האור הזה למטה היא שורפת ומכלת כל הקוצים והחוחים אחיזת עשו על כן אמר יהי לך אשר לך פירוש כל האורות המושפעים מבחינת ל"ך שהוא בחינת החמשים יהי לך ויתקיים בך ולא יתערבו בשלי לכלות אותי וכל אשר לי. אבל לא כדבריו כן הוא כי אם ירצה ה' בעת התיקון אור יאיר בכל העולמות מבחינה זו ואז האלילים כליל יחלוף ורוח הטומאה יעבור מן הארץ כנודע לחכמי לב.

2141

2142ועוד רמז בזה כי נודע מה שכתב הרב ז"ל בליקוטי תורה בפסוק (שמות ג', ד') וירא ה' כי סר לראות שס"ר חושבן עשר הויות ה' חסדים וה' גבורות ורומז שנמתקו הגבורות בחסדים, וידוע אשר בהמתקת הגבורות מתבטלין כל הקליפות. והנה עשו אמר למעלה יש לי רב וכתבנו שם שכיוון על משחית הרי"ב שלו עיין שם. ועל כן היה ירא שלא יצטרף אליו עוד בחינת חמשים. ורי"ב עם חמשים הוא בגימטריא סר עם ב' האותיות. וכאשר יעשה בחינת סר הרומז למיתוק הגבורות יתבטל הרי"ב שלו. ועל כן אמר יהי לך אשר לך שלא יתערב אצלו בחינת חמשים להמתיק הגבורות (ואפשר זה תרגם אונקלוס (שם ז', כ"ז) על אם מאן אתה לשלח אם מסרב את וגו' כי סרב הוא רמז על סר עם ב' אותיות כנזכר ואם אתה תחזק את לבך למאן אף אחר בחינת סר הרומז על המיתוק, הנני שולח מחר ארבה וגו').

2142

2143ויאמר יעקב אל נא וגו' ולקחת מנחתי מידי וגו'. להבין תשובת יעקב לעשו בזה. נראה על דרך אומרם ז"ל (קידושין ז'.) נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת, ובאדם חשוב מקודשת משום דלקיחת אדם חשוב נחשב לנתינה. וכן הוא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן רכ"ג סעיף ה') לענין ברכת הטוב והמיטיב שכשאחד מקבל מתנה מאחר צריך לברך הטוב והמיטיב שהוא טובה לו ולנותן עיין שם. ולזה כאשר אמר לו יש לי רב אחי כלומר ואיני צריך למתנותיך אמר לו אל נא פירוש לא כמו שאתה סובר שבשביל טובתך לבד אני שולח לך המתנה להנהותך במנחתי לא כן כי אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי כלומר כי מנחתי הוא במה שאתה תקבל המנחה הרי נחשב לי לנתינת מתנה וצריך אתה לעשות דבר זה בשבילי ולא בשבילך.

2143

2144גם יתבאר זה לאשר ביארנו למעלה כי באמת הכל של יעקב כי מה שקנה עבד וכו', לזה אמר ולקחת מנחתי פירוש אף שהוא מנחה שלי אף אחר הנתינה, מכל מקום ולקחת, על דרך (בראשית כ"ב, ל') כי את שבע כבשות תקח מידי שהקיחה מידי תהיה לעד ששלום בינינו.

2144

2145גם יאמר ולקחת מנחתי וגו'. כי רש"י ז"ל כתב כאן מנחה זו הבאה לראיית פנים, ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום וכל ברכה שהיא לראיית פנים כגון ויברך יעקב וכו' כולם לשון ברכת שלום הן וכו'. ולזה אמר לו יעקב כי לא כדעתך שאתה סובר שהבאתי לך מתנה למלאות חסרונך שאתה אומר יש לי רב כי רק ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני וגו' כלומר לפי שחביב וחשוב עלי ראיית פניך כראיית פני המלאך ועל כן הבאתי המנחה הזו שבאה לשאילת שלום בלבד ותרצני בראות פניך ולא להנהותך כמצטרך אליה. ועל כן,

2145

2146קח נא את ברכתי וגו'. כלומר כי מנחה זו היא כמו הברכה הבאה על שאילת שלום בלבד ומנחה זו ברכה נקראת להנאת ראיית פנים. ועל מה שאמרת יהי לך אשר לך כאילו אתה חס עלי מלחסר אותי הנה חנני אלהים וכי יש לי כל. כל מה שהיה לי קודם השליחות כאילו עתה הוא בידי כי אני אל ה' בטחתי שתמיד חונן ונותן לי ואין מחסור ליראיו וכאילו היה תחת ידי ממש. וכבר הארכנו בבחינה הנפלאה הזו במקום אחר מי שזוכה למדת כ"ל שנתברכו בה אבותינו שתמיד היה להם כל ולא מחמת שהיה להם הרבה היה בהם מדה זו כי אנו רואין בעינינו שאין קץ לדברי רוח ואילו יהיה לאדם אלפי אלפים דנרי זהב משתוקק וחומד עוד ליותר ויותר ומשתגע ומתבלבל ממש בחיפושו יומם ולילה עוד ועוד. ואמרו חז"ל (קהלת רבה ג', י') אין אדם מת וחצי תאותו בידו ואמרו (אבות ב', ח') מרבה נכסים מרבה דאגה. אבל מי שזוכה למדת כל הוא דבר אחר שהוא שמח בזה אשר יש לו יותר מעל כל הון כי הוא יודע בטוב אשר ה' עשה לו כל צרכו תמיד, שעל כן אנו מברכין בכל בוקר ובוקר העושה לי כל צרכי ואינה ח"ו ברכה לבטלה ובודאי אמיתיות שה' הוא המכין ועושה לכל צרכי בני אדם וזה שאין לו זה אינו מצטרך לו כי ה' אלהיו הוא היודע יותר איזה מצטרך לו ואיזה אינו. ועל כן הוא שמח בחלקו במה שיש לו, ותמיד יש לו כל כי אין חסר לו שום דבר לצד שאין צריך לשום דבר קודם שרואהו בביתו, ואשר מזמין לו ה' יתברך זה רואה שזה שלו הוא ואל זה מצטרך עתה ולא יותר. וזה אמר יעקב אבינו ע"ה יש לי כל כי איני מצטרך לשום דבר, וממש יש לי עתה כמו קודם שילוח המנחה ודי בזה והארכנו במקום אחר.

2146

2147ויאמר נסעה ונלכה וגו'. אמר ב' לשונות נסעה ונלכה על דרך האמור באברהם אבינו (בראשית י"ב, ט') ויסע אברם הלוך ונסוע ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם) הלוך ונסוע, לפרקים יושב כאן חודש או יותר וכו'. וכן כאן אמר לו נסעה ונלכה שיעשה בבחינת הלוך ונסוע לפרקים ליתן ריוח בהנסיעה, והכל לטובת יעקב שהוא לא יוכל לילך כל כך. ועוד יותר אמר לו שאעשה למענך אשר ואלכה לנגדך (שמלת לנגדך אין לו פירוש ועיין ברש"י ז"ל, ואמנם אמר שיעשה) כדרך הנוסעים בחבורה אם נסעו הראשונים ורואין שאין זה נוסע אחריהם בשוה חוזרין ונוסעין לנגדו וכן אמר כאן אם אתה תתעכב באיזה עיכוב ואני אתרחק מאתך אז ואלכה לנגדך כדרך המתלוין בדרך אחד והכל אעשה למענך למען נתוועדה יחד. ועל זה השיבו יעקב,

2147

2148ויאמר אליו אדוני יודע וגו'. פירוש על דרך הכתוב (משלי י"ב, י') יודע צדיק נפש בהמתו. כלומר מאמירתך זה נראה שאתה יודע כי הילדים רכים ועל כן אני מוכרח לתת ריוח בהנסיעה שלא לנסוע יומם ולילה רק לישב כאן איזה ימים ולנסוע, וכאן איזה ימים ולנסוע. והצאן והבקר עלות עלי, כלומר גם מזה אתה יודע שהצאן והבקר עלות עלי שכל טרחתן לידתן וגדילתן הכל עלי ולפעמים יתגלגל שבחיקו טלאים ישא, על כן אף על זה פקחת עיניך ותבטיח להיות נסעה ונלכה וגם ואלכה לנגדך אם נצטרך. אך אחרי כל זאת קשה לנו ההליכה יחד כי אף אם רק ודפקום יום אחד שארצה לעשות למענך ומתו כל הצאן פירוש חושש אני שימותו כל הצאן. על כן,

2148

2149יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו'. פירוש לא שאני אנהוג ואנהל את הצאן כי אם אני אתנהלה כלומר אני אתנהג אחריהם לרגל המלאכה אשר לפני על דרך אומרם ז"ל משל לרועה והצאן לפניו כי דרך הרועה האמת שמנהיג את הצאן לפניו לתת תמיד השגחתו בהם שלא יארע להם איזה תקלה וגם כשהם לפניו הם הולכים כפי יכלתם והוא אחריהם ולזה אמר לרגל המלאכה אשר לפני דייקא.

2149

2150ולרגל הילדים עד אשר אבוא וגו'. כאן רמז לו שאין ילדי ישראל צריכין שמירה אלא עד היום שיבוא לשפוט את הר עשו אבל מהיום ההוא והלאה הנה נאמר (ישעיה י"א, ח'-ט') ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו' ומכל שכן גדולי ישראל שכל הברואים ייראו ויפחדו מהם כנאמר (בראשית ט', ב') ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ונאמר (שם א', כ"ו) וירדו בדגת הים.

2150

2151ויאמר עשו אציגה נא עמך וגו'. ירמוז על הגרים שיתגיירו מבני בניו וזה אומרו אציגה נא עמך מן העם אשר אתי שיעלו מן העם אשר אתי להצטרף אליך אבל רק עמך כמו שאתה עתה אבל לא לימות המשיח כי אין מקבלין גרים לימות המשיח כמאמר חז"ל (יבמות כ"ד:).

2151

2152וישב ביום ההוא עשו וגו'. אומרו ביום ההוא יגיד רשעת ושקרנות עשו הרשע כי עד הנה כמה ביקש והפציר בו להתוועד יחד והבטיח לו להתעכב עבורו בכל פעם, ועתה לא רצה ללין עמו אף לינה אחת באהבה ואחוה כדרך האח עם אחיו כי אם תיכף ביום ההוא שב לדרכו הראשון כמקודם ברשעותו ולא למד מדרכי יעקב כלום ואף שראה כמה נפלאות איך שלא נתנו ה' להרע ליעקב ונעשה צוארו שיש כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ט') והפציר בו נסעה ונלכה ועתה עשה מעשה הרשעים שאומרים הרבה ואף מעט אינם עושין (בבא מציעא פ"ז.) ושב תיכף ביום ההוא לדרכו ורשעו הראשון.

2152

2153ויעקב נסע סכותה וגו'. הגם שעדיין לא נקרא סכותה עד אשר עשה הוא שם למקנהו סוכות כמאמר הכתוב אחר כך על כן קרא וגו', קראו סכותה על שם העתיד. ועוד אפשר רמז בזה כדרך האמור באברהם הלוך ונסוע הנגבה. ופירש רש"י כל נסיעותיו היה לצד ירושלים. כן גם הוא נסע לו לצד ירושלים ובית המקדש הנקרא סוכת דוד הנופלת (עמוס ט', י"א).

2153

2154ויבן לו בית. לכאורה לא בית אחד היה צריך לבנות לד' נשיו ואחד עשר ילדיו. ואמנם שרמז על מאמרם ז"ל (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שקראו הר וכו' אלא כיעקב שקרא בית. והוא אומרו ויבן לו בית שתיקן את השכינה בבחינת בית הראוי לדירה מעולה ועל שמו נקראת בית יעקב ועיין בזוה"ק (קע"ב:) פרשה זו.

2154

2155ויבוא יעקב שלם עיר שכם וגו'. חז"ל פירשו (בראשית רבה ע"ט, ב') שלם בגופו וכו'. ועוד נראה כי חז"ל (לשון רש"י שם) אמרו בפסוק (בראשית כ"ה, כ"ו) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב הקב"ה קרא שמו יעקב (עיין בראשית רבה ס"ג סוף אות ח') דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב וכו' עד כאן. ולכאורה לדעת האומרים הקב"ה קראו יעקב צריך לדעת מפני מה לא קראו אביו בשם ומה נשתנה הוא מעשו שלזה קרא לו שם ולזה לא. ואמנם באמת אלו ואלו דברי אלהים חיים ולא פליגי כלל כי הנה יצחק קראו תיכף שם הזה על שם אחיזת העקב אך לא קראו כי אם עקב לבד המורה על אחיזה העקב ואך הקב"ה לא רצה בזה לבד כי הוא מורה רק על עקב וקץ וסוף, ובתחילה כלל כלל לא, והוסיף לו אות אחת וקראו יעקכ ויו"ד הוא הרומז על המחשבה התחילה ורומזת אל שם ישראל שהוא לי ראש שיטול יעקב גם בתחילה (ועיין מה שכתבתי למעלה בפסוק (ל"ב, כ"ט) לא יעקב יאמר עוד שמך).

2155

2156ואכן זה היה רק בדעת הקב"ה אבל עשו לא רצה להודות על זה ואמר (בראשית כ"ז, ל"ו) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וגו', לומר כי אין קריאת השם כי אם על שם עקבה על שם הסוף כפירוש רש"י שם. ואמנם עתה אחרי שהודו לו על הברכות הוא ומלאכו וקראו בפירוש ישראל על שם הראשית ועל שם שנטל הברכות בשררה ולא בעקבה כמאמר חז"ל שם (לשון רש"י, ועיין בזוה"ק חלק ג', מ"ה.) אז ודאי אין השם על שם עקבה כי אם יעקב ביו"ד על תחילת המחשבה ועד עולם. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ג') לא שתעקר שם יעקב ממקומו כי באמת בשם יעקב מרומז גם כן שם ישראל ביו"ד שבראשו. וזה אומרו ויבוא יעקב שלם עיר שכם שבא בשם יעקב בשלימות ביו"ד בשררה ונחת ואין אחד פוצה פה ומצפצף רק כולם הודו והמליכו ואמרו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל ולא יקרא לו עוד עקב בעקבה כי אם יעקב שלם כדבר האמור.

2156

2157בבֹאו מפדן ארם. זה איני יודע מה מלמדנו ועיין ברש"י ז"ל, ואולי כי בא לספר גדולת יעקב כי הנה אמו שלחתו לפדן ארם ולא אמרה לו רק עד שוב אף אחיך ממך וגו' (בראשית כ"ז, מ"ה), ועתה נתהפך שאחיו יצא לקראתו ונעשה לו אוהב וישקהו בכל לבו ולא הגיע לו נזק כלל וכלל והכל על כי בטח באלהי יעקב ועל כן מגדיל הכתוב הענין שבא שלם מפדן ארם.

2157

2158ויקן את חלקת וגו' במאה קשיטה. מודיע הכתוב זאת שקנה השדה וסכום מקחה להגיד צדקת יעקב הצדיק כי הלך בדרכי אבותיו אברהם ויצחק שאף שהבטיח להם הקב"ה נתינת הארץ מכל מקום כל עוד שהיו רואין שהכנעני אז בארץ לא רצו ליהנות בחנם אפס קצהו רק במחיר כסף כמו אברהם שקנה השדה, ויצחק נתגרש מפלשתים ולא הרהר כלל. ולא כלוט שהתחיל לירש את הארץ בחייו בגזילה שעדיין לא זכה בה. והוא אומרו כאן לאשר שבא לעיר שכם אשר בארץ כנען ועדיין הכנעני בה על כן תיכף ויחן את פני העיר שנתן להם חנינה כמאמר חז"ל (שבת ל"ג:) שווקים תיקן להם וכו' להראות כי הוא רק גר בארץ נכריה ואין דעתו להחזיק בה עד אשר ינתן לו מן השמים וקנה את חלקת השדה במחיר כסף כאברהם זקנו וכעובר אורח ממש.

2158

2159ומודיע עוד הכתוב כי בכסף מלא קנאה ולא עמד על המקח לנכות דבר מה. ולפי ערך גדולת יעקב ודאי שלא היה עומד המוכר עמו וכמו עפרון לאברהם. ואמנם הוא לא רצה בזה וטעמו כטעם אברהם זקנו שאמר (בראשית כ"ג, ט') בכסף מלא יתננה לי. כי ידוע אשר כל קניני הגוי כשהם עומדים תחת ידו הרי הם תחת רשות החיצונים והקליפות הנאחזים בהם וכשמוכר הנכרי בעין יפה שנותנין לו כסף מלא כל דמי שוויה ויותר אז מסלק הנכרי כל דעתו ורצונו מזה ונתנה בעין יפה ברצון הטוב, ואז מסתלק כל כוחו ורשותו, וכל כוחות הטומאה וחיצונים והקליפות בטלין ומבוטלין והולכים להם מן המקום הלזה וקם ברשות הקונה עם כל כוחי הקדושה שבקרבו כמאמר הכתוב (שם שם, י"ז) ויקם שדה עפרון לאברהם למקנה. שהכח שהיה לעפרון בשדה ההוא נסתלק מכל וכל, וקם הכל למקנה אברהם תחת ידו ורשותו. אבל אם אין הנכרי מוכרה ברצון שלם אז עוד קצת דעתו על מקום ההוא ואינו מסתלק מכל וכל ושולטין בו עוד מכוחות החיצונים שלו. ועל כן עשה יעקב אבינו כשקנה מיד בני חמור לא עמד על המקח ונתן להם כאשר חפצו מאה קשיטה בכדי להפיס דעתו לתת עיניו בממון יתירה שנותן לו ויסתלק מכל וכל. וכן דוד המלך ע"ה כשרצה ארונה לתת לו הבקר והכלים והמוריגים לא רצה ואמר (שמואל-ב כ"ד, כ"ד) לא כי קנו אקנה מאותך במחיר. הכל כדי להסתלק דעת ורשות הנכרי מהם מכל וכל בכדי שיוכל להשרות הקדושה על מקום ההוא כי מקום שיש בו קצת אחיזה לרוח הטומאה אי אפשר להקדושה לשרות על מקום ההוא. ועל כן אמר אברהם בלשון בכסף מלא יתננה לי כי נודע פלוגתת חז"ל (בבא בתרא ל"ז:) אם מוכר בעין יפה מוכר אבל הנותן ודאי בעין יפה נותן. ולזה אמר בכסף מלא שאתן לו ממון כל כך עד אשר יתננה לי שיהיה כנותן שבעין יפה נותן. וכזה עשה יעקב שנתן להם כל אשר החליטו מפיהם בפעם ראשונה. ולזה מודיע הכתוב סכום המקח לומר כי זה הסכום הוא דמי הקנין כאשר רצו הם בעצמן בפעם הראשון בכל רצונם כדבר האמור (ועיין ברבה (ע"ט, ז') עד כמה עלה הסכום לסך גדול מאוד).

2159

2160ותצא דינה וגו' לראות בבנות הארץ וגו'. לשון בבנות הארץ צריך הבנה והיה לו לומר לראות את בנות הארץ, והנראה כי הנה חז"ל אמרו (תנחומא פרשה זו) תלה הכתוב בלאה לומר כאמה כן בתה מה לאה יוצאנית דכתיב (בראשית ל', ט"ז) ותצא לאה לקראתו אף זו יוצאנית וכו', ולכאורה יפלא הלא נודע אומרם ז"ל (פסחים ג'.) שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב על מה זה יכתוב הכתוב בכוון בת לאה להראות גנות הצדקת ומכל שכן אשר נודע שלאה נתכוונה באמת לשם שמים שהיתה מתאות ומחזרת להעמיד שבטי יה וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ע"ב, ה').

2160

2161ואמנם אדרבה כי חז"ל באו לומר שתלה הכתוב בלאה לומר כאמה בתה, כלומר כשם שאמה ודאי נתכוונה לשם שמים כן בתה לשם שמים נתכוונה, כי נודע מאמרם ז"ל (שם ל"ט, י"ד) בפסוק (בראשית י"ב, ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן אברהם מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ועל כן רצתה גם היא לאחוז בדרכי אבותיה הקדושים לגייר גרים מבנות הארץ להכניסם תחת צל כנפי השכינה, ולזה אמר הכתוב ותצא דינה בת לאה כלומר ביציאה זו היתה בת לאה ממש לעשות כמעשה אמה לצאת לשם שמים, ועל כן הלכה לראות בבנות הארץ כלומר לראות בקרבן ותוכן לבבם איזה שתרצה להתקרב אליה לשמוע לדבריה, כי גם באומות יש איזה נשמות שמוכשרין לקבל טהרה ורוצין בדביקות ישראל, כידוע מרות ושאר גירי צדק שבעודן בגיותן הם מתלוים ורודפים אחרי בני ישראל מפני ניצוצי הקדושה שבהם, ובתוך כך מספר המקרא בשבח דינה כי דוקא לראות הלכה ולא להראות את עצמה לעיני העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא וגם לראות בבנות הארץ דוקא ולא ח"ו בבני הארץ כי צדקת אבותיה הקדושים היה בה מראשה ועד רגלה בלתי לזוז ימין ושמאל ויעקב היה מטתו שלימה.

2161

2162ואולם אחרי כל זה הנה הכתוב צווח ואמר (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה שאין דרך בנות ישראל הצנועות לצאת חוצה כי אם הם צדקתם עומדת לעד, אבל זה שמבחוץ אם יביט בה ויהרהר דבר מה הרי לעוון פלילי נחשב גם עליהם להיותם מכשילים בני אדם גם בני איש, וכמעשה דהאי תנא (תענית כ"ד.) שאמר לבתו שובי לעפרך ולא יכשלו בך בני אדם. ושרה שהיתה מגיירת הנשים הרי נאמר עליה (בראשית י"ח, ט') הנה באהל, שהיתה צנועה ביותר שלא יצתה לחוץ ועשתה ביכולתה בביתה פנימה כאשר יכלה לגייר הנשים שבאו אצלה. ודינה שיצתה, על כן וירא אותה שכם וגו'. ונראה שזה שיבחה דבורה הנביאה את יעל אשת חבר הקני ואמרה עליה (שופטים ה', כ"ד) מנשים באוהל תבורך ואמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) נשים באוהל מאן נינהו שרה רבקה רחל לאה ולכאורה מאי מעליותא בזו מד' אמהות ואמנם כי לצד שהיא יצתא לקראת סיסרא כמאמר הכתוב (שם ד', י"ח) ותצא יעל לקראת וגו' ואף על פי כן עשתה את שלה בשלימות ולא הזיק לה יציאתה כלל וכלל על כן תבורך היא מנשים שהיתה צדקתם רק באוהל ולא בחוץ. ואמנם שם היתה היציאה מוכרחת להצלת נפשות ישראל על כן לא עשאה היציאה אצלה שום רושם לרע רק אדרבה לטוב בית המלך ופנימה יחשב, מה שאין כן בדינה שהוא להכשיר את בנות הערלים הנה אמרו חז"ל (עירובין ל"ב:) שאסור לתלמיד חכם ליעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. אף כאן לא היה ניחא להקב"ה שתעבד דינה איסורא זוטא עבורם כי (תהלים נ', ג') סביביו נשערה מאוד, על כן וירא אותה וגו'.

2162

2163וירא אותה שכם וגו' ויקח אותה וישכב אותה וגו'. אמר בכל פעם אותה מה שהיה די לומר ויראה ויקחה וכמו שכתב ויענה, להראות שכל העונש הלז של הראיה והלקיחה והשכיבה הכל עבורה היה על שיצתה חוץ, מה שכל כבודה בת מלך פנימה. וכל כך גרם החטא שלה אשר ותצא דינה לכל השלושה אלו האמורים ועל כן חזר בכל פעם לומר אותה להראות כי זה הכל בחטאה.

2163

2164ותדבק נפשו בדינה בת יעקב וגו'. צריך לדעת בשנותו את טעמו עתה לקרותה בת יעקב ולא בת לאה כמקודם שכתוב ותצא דינה בת לאה וגו'. ואכן כי כבר כתבנו כי חטא דינה ביציאתה גרם לכל השלושה הנזכרים שראה אותה ויקחה וכו' ואמנם כי באמת היה בזה גם גרם חטא יעקב במה שאיחר נדרו ובמה שמנעה מעשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ', ד') לא רצית לתת אותה למהול וכו'. על כן זה גרם חטא יעקב להיות נדבק נפשו בה כי להחטא שלה כבר די לה במה שלקח אותה ויענה ונשאר עוד גרם חטא יעקב שתדבק נפשו בדינה. ולזה למעלה בחטא היציאה קראה בת לאה כי אמה גרמה זאת כאמה בתה ותצא לאה ותצא דינה כנזכר ועתה בגרם יעקב קראה בת יעקב ועל כן קראה שני פעמים בת יעקב אחת כאן והשנית להלן לשכב את בת יעקב עבור שני הדברים בחטא יעקב שגרם לה. ולזה אמר הכתוב,

2164

2165ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וגו'. פירוש שהבין כי זה שטמא את דינה הוא עבור היותה בתו ומצדו הוא שהוא גרם זאת על כן והחריש יעקב עד בואם כלומר יעקב שתק וקיבל היסורין באהבה כענין שנאמר אצל אהרן (ויקרא י', ג') וידום אהרן ואמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ב, ב') שקיבל שכר על השתיקה מה שקיבל עליו גזירת ה' באהבה. כן יעקב קיבל גזירת המקום פרעון עוונו באהבה והחריש יעקב, אבל זו השתיקה לא היה כי אם עד בואם אבל הם בבואם לא רצו לשתוק על זאת ואמרו הכזונה יעשה את אחותנו פירוש אפילו אם אבינו יעקב ירצה למחול על כבודו מכל מקום כבודינו במקומו עומד ואפילו אם אין לה רק מעלה שהיא אחותנו אין ראוי לנהוג בה מנהג הפקר לעשותה כזונה.

2165

2166ובני יעקב וגו' לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה. פירוש נבלה עשה לשכב את בת יעקב אדם גדול ומפורסם כזה ונכבד מכל וכן לא יעשה אפילו לבת אחרים מפחותי ערך כי גדרו עצמן מן הערוה על ידי המבול כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ', ו').

2166

2167וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה וגו'. מלת לאמר לכאורה מיותר, ונראה כי הנה חמור מלך הארץ היה ובודאי שגם אצלו לא היה מהמוסר מה שעשה שכם בנו וממילא לא נאה לפניו לדבר עם יעקב מדברים האלה, ובלא זה אין דרך המלך לדבר בעצמו לנוכח כי בנו חושק בבתכם ועל כן היה הוא רוצה לסבב מקודם איזה דברים אחרים ומתוכם יובן שרצונו להיות שכם נושא בתו וזה אומר, וידבר חמור וגו' לאמר שכם בני וגו' פירוש חמור דיבר דברים כדי להגיע מתוך הדברים לאמר להם אשר שכם בני חשקה וגו', ומפרש הכתוב מה דיבר חמור אתם. ואמר כי אלה הדברים אמר,

2167

2168והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו וגו' ואתנו תשבו וגו'. פתח בדברי שלום כאילו מכללות העיר ויושביה מדבר להיות שלימים יחד כמוך כן אנחנו, ומתוך כך רצה להמשיך הדברים עד הגיעו לצרת הבת לרמוז שבנו חפץ בבת יעקב ואולם כל זה בחמור אבי שכם שהוא המלך עצמו ומלומד קצת במוסר ודרך ארץ, ואמנם שכם בנו לגודל חפצו וחשקו עד מיצוי דם נפשו לא היה יכול להמשיך בדברים ולהתאפק לדבר במתינות על הדבר הזה ומיהר וקפץ לדבר לפני אביו. על כן,

2168

2169ויאמר שכם אל אביה וגו' אמצא חן וגו'. כי לא היה ביכולתו להתאפק רגע והתחיל תיכף לדבר את אשר חשקה נפשו. ומזה מוסר השכל לכל בני עמינו עם ישראל שאנו מדמין בנפשינו שאנו רוצין לעבוד את שמו יתברך ואם נשאל את אחד מישראל האתה אוהב את שמו יתברך ישיב ודאי שאוהבו במסירת נפש ממש. והנך רואה כי לא כן הוא כי הנה שכם הלא בן מלך היה וגדל בתפנוקי מלכין וכאשר חפץ בבת יעקב לך ראה גודל החשק והתאוה והחפץ והרצון שהיה לו עד אשר לא היה יכול להתאפק על רגע והיה כמשתגע ממש ואמר אשר תאמרו אלי אתן הרבו עלי מאוד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו ולא עצרו ולא עיכבו שום דבר ואילו היה יכול לחתוך אבר וליתן להם עבורה היה נותן להם, ולך ראה מה היה בסוף כשצווהו למול והנה בן מלך מפונק וגדול בשנים ודאי שצער מופלג הוא לו כריתת המילה בבשרו, חוץ שבודאי הוא בזיון לו למול עבור נשיאת אשה וכל אלה לא שמע ולא הטה אוזן. מה כתיב (לקמן י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר, עשהו בזריזות מופלג באהבה ושמחה רבה והכל להיותו חפץ בבת יעקב. ואם היינו רוצים כזה את עבודתו יתברך ואהבתו איזה דבר היה מעכב אותנו הלא היינו מדלגים על ההרים ממש כמשתגע לעבודתו יתברך ולא היינו שומעין לא גוף ולא אשה לא ממון ובנים כי היה נמוג לבבינו ממש קשורה וצמודה בחבלי עבותות אהבתו יתברך כאש להבה אכלה ממש. ובאמת כן מצינו בתנאים הראשונים שלא היו שומעין כלל עניני עולם הזה וכאשר אמרו חז"ל (עירובין כ"ב.) איכא קורמי באגמא וכו' ואמרו (שם נ"ד:) בר' אליעזר שהיה עוסק בתורה בשוק העליון של ציפורי וסדינו מוטלת בשוק התחתון ונאמר (משלי ה', י"ט) עליו באהבתה תשגה תמיד. כי היה באמת כמשתגע מרוב האהבה שבער בלבו שלא היה יודע כלל מה לעשות, אבל אנו שסוברין שאנו רוצין עבודתו יתברך שקר הוא וראיה מדברי עולם הזה שאנו רוצין אותם באמת כמה טרחות אנו טורחין וכמה יגיעות אנו יגיעין יומם ולילה להגיע אל טרף בתינו בכל לבבינו ונפשנו ומאודינו בכל כח שכלנו לחשוב מחשבות לעשות בכה או בכה, ואם היינו עושין בכזה עבודתו יתברך היינו מגיעין למדריגות נפלאות גדולות ורמות עד שהיה באמת נחת רוח לפניו. כי בעבודתו, המיגע בה ודאי טרחתו אינה לריק שהבא לטהר מסייעין אותו מן השמים (שבת ק"ד.) ובחפצי עולם הזה כל היום אנו יגיעין והכל אינו מספיק ותמיד אנו חסרין היום זה, ומחר זה.

2169

2170אשר על כן כל בר ישראל יקח זאת על מוחו ושכלו ויסיר הפתיות והשטות מאתו ויתחיל לעבוד בעבודתו יתברך על כל פנים בשוה בעבודת עצמו בהבלי עולם הזה שאינם כדאים על אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור נגד עבודתו יתברך ועל כל פנים יחצה ימיו ושנותיו שבחצי היום או חצי שבוע או חודש או שנה כל אחד לפי עסקו ומשאו ומתנו לעבוד בחצי ימיו עבודתו יתברך עבודה תמה בכל לב ונפש בחיות ושכל ולב ומוח במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה ושלא יתערב בה שום דבר מחשבת חוץ כי אם בלב שלם ובדעה שלימה ומיושבת ברשפי אש שלהבת יה לדבק עצמו אליו יתברך על ידי התורה והתפילה ומצוותיו יתברך שכולם הם רצונו יתברך שהוא רצה שאנו נעשה ונקיים רמ"ח מצוות האמורין בתורה ושלא לעשות משס"ה לא תעשה האמורין בה והוא ורצונו אחד כידוע.

2170

2171ואדם העוסק בהן הרי מדבק נפשו וחיותו שהוא הבל פיו היוצא מאתו שנפשו יצאה בדברו וכל כוחי גופו וחיותו אליו יתברך. הנעלם בהן שהן רצונו ברוך הוא וזה הוא הנחת רוח לפניו כשאנו מדבקין עצמנו אליו מהמרחק הגדול שנתרחקנו מאתו בעת הבריאה שלזה היתה עיקר הבריאה להדבק אליו אחרי התרחקותו מאתו יתברך ואין בכל התורה והמצוות כי אם הכוונה הזאת שהוא למען היות נחת רוח לפניו על ידי הדביקות שאנו מתדבקין בו על ידי התורה והמצוות, ובזה גם כשאנו נעשה מעשינו בחוץ על עסקי טרפי מזונותינו לא יסור מלבנו אהבתו ויראתו להזהר ולהשמר מכל אשר הזהירנו יתברך ולהביט בכל דבר ודבר שהכל מאתו יתברך, הוא האצילם בראם יצרם אף עשאם ואין עוד מלבדו שבכל העולמות כולם אין דבר כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וממילא כשאין דבר בלעדו הרי בכל מקום ומקום שאנו עומדין וכל דבר ודבר שאנו רואין לא נראה בו כי אם אורו יתברך ונזכור על ידי זה אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם למען לא ניגע לריק וגו' והאל הטוב יטע בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו להיות נחת רוח לפניו אמן כן יהי רצון, ונחזור לענין שמפני חשקת אהבת שכם לא עצר כח ומיהר לדבר לפני אביו. ועל כן,

2171

2172ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור וגו'. ולכאורה אינו מהמוסר בבני יעקב לקפוץ ולדבר בפני אביהם, ורק לפי שקפץ שכם לדבר לפני אביו אמרו השבטים בלבם אין כבוד אבינו יעקב להשיב לו להיותו עושה מעשה רע כזה שהוא בזיון לו ובלא זה הוא עדיין רך בשנים ואין כבוד יעקב לדבר אתו צא ולמד ממה שכתוב למעלה ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו אבל שכם לא יצא אז לדבר אל יעקב לצד שבניו היו את מקנהו בשדה ולא היה בבית כי אם יעקב ולא נאה לשכם לדבר אל יעקב ולא יצא כי אם חמור מלך הארץ. רק עתה שהיו בניו אצלו התחיל שכם לדבר ובודאי אין עיקר דיבורו כי אם אליהם על כן ענו הם אותו. ולכך מקדים כאן הכתוב בן לפני אביו באומרו את שכם ואת חמור אביו כי עיקר תשובתם היתה לשכם ואגב היתה גם לחמור אביו כי הוטב גם בעיניו הרבה דברי תשובתם.

2172

2173וידברו אשר טמא את דינה וגו'. זה אין לו פירוש לפי פשוטו, ולדברינו הנזכרים למעלה יאמר הכתוב כי על כן דברו הם ולא אביהם יעקב לפי שהוא הצדיק עליו את הדין מפני יודעו שמפני חטאו קרה לה זה על שאיחר נדרו וכו' ומחל הוא על כבודו לכפרת עוון, אבל הם דיברו כי אפילו דל מהכא חשיבות אביהם מכל מקום הלא אחותם היא וכבודם במקומו מונח ולא יוכל יעקב למחול על כבודם ועל כן וידברו אשר טמא את דינה אחותם כלומר להיותה אחותם על כן דיברו הם להנקם על בזיונם.

2173

2174עוד יאמר וידברו אשר טמא וגו'. כלומר אף שדבר גדול דיברו שכדאי היה להנקם ממנו על טומאת אחותם ולא היתה רמיה כלל בדבר כפירוש רש"י מכל מקום לא דיברו כי אם הם אבל לא אביהם יעקב כי אמיתי הוא וכמאמר הכתוב (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב, ולא חפץ לדבר במרמה אף בדבר המותר כי יעקב איש תם, כלבו כן פיו. ורק בני יעקב ענו במרמה ולא הוא.

2174

2175עוד אפשר לומר בפירוש הכתוב, כי הנה בני יעקב חכמים גדולים היו והיו יראין אם תיכף יאמרו להם שהמה מרוצין בו אחר המילה ולא יחרה אפם כלל על העבר שטמא את אחותם פן יתחכם חמור ושכם על זה שרצונם לנקום מהם בעת הכאב ועל כן עשו בחכמה והתחילו לדבר אתם קשות תחילה על העבר אשר טמא את אחותם ואחר כך כאשר ינח רוגזם יאמרו להם לעשות כדבר הזה ואז לא יבינו כי מרמה בדבר לצד שכבר יצא הכעס מאתם ונח רוגזם, ולזה יאמר הכתוב ויענו בני יעקב וגו' במרמה ומה היא המרמה אומר הכתוב וידברו אשר טמא וגו' כלומר התחילו לדבר קשות (כי דבור בכל מקום קשה הוא כידוע (מכות י"א.) בחרון אף על אשר טמא את דינה אחותם ואחר כך כאשר נח רוגזם התחילו לדבר בדברים רכים.

2175

2176ויאמר אליהם לא נוכל לעשות וגו' לאיש אשר לו ערלה וגו'. כלומר ראו רוגזינו לא בחנם הוא כי לתת אחותנו לאיש אשר לו ערלה חרפה הוא לנו ואך מהיום והלאה תוכלו לתקן זאת אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר וגו'.

2176

2177ואם לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את בתנו והלכנו. כלומר על אשר כי כבר עבר הרוגז על כן לא נעשה דבר כי אם ולקחנו את בתנו ולא יותר, ובזה הטעו את לב חמור ושכם לסבור אשר ודאי עתה פיהם ולבם שוים כי כבר יצא הקצף מאתם ולא עשו דבר ועתה הם דוברים בפה רך ודאי כן דיברו כאשר עם לבבם. ולזה אמר הכתוב,

2177

2178וייטבו דבריהם בעיני חמור וגו'. כלומר שסברו שדברים טובים דוברים עמהם לטובתם באמירה רכה, או יאמר וייטבו דבריהם לצד שראו כי תחילה דברו בחרון אף ואחר כך בדברי פיוס להיות לעם אחד הוטבו דבריהם בעיניהם לומר שבודאי דברי אמת בפיהם וכלבם כן פיהם ואין בהם מחשבה רעה כי אם טובתינו. ועל כן נתקבלו דבריהם. ומיד,

2178

2179ולא אחר הנער לעשות וגו'. פירוש שלא נהג עצמו כבן מלך להמתין עד שיהיו נמולים קודם לו ואחר כך ימול את עצמו בכדי שיראה קודם את ענינה ואם אינה כאב גדול וסכנת נפשות, רק קודם לכל מל הוא את עצמו. והוא אומרו ולא אחר, לומר שלא המתין להיות הוא אחרון רק קודם כל היה.

2179

2180עוד ירצה באומרו ולא אחר וגו'. לומר שלא המתין עד אשר ישאל את פי אנשי העיר ובית אביו אם יעמדו הם בדבר כי אם לא ירצו הם הרי נעשה הוא מופרש ומובדל ממולדתו ומארצו ומבית אביו, ודבר זה קשה לאדם לעמוד בזה וראיה שזה הוא אחד מעשרה נסינות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה במה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וגו', ולזה יאמר ולא אחר הנער לעשות וגו' כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו כלומר כל כך גדלה החפיצה בו לבת יעקב עד שקיבל עליו להיות נכבד ומופרש אפילו מכל בית אביו ומכל שכן מאנשי עירו ומולדתו כי אפשר הם לא ירצו לקבל עליהם להיות נימולים. על הכל פסע ועבר ותיכף קודם לכל מל הוא בעצמו להדבק לבת יעקב.

2180

2181וידברו אל אנשי עירם לאמר. אומרו לאמר נראה פירושו שאמרו להם כי דברים הללו היו ראוים שאתם תאמרו אותן כי הלא טובתכם הוא וטובתכם אני דורש, וזה אומרו וידברו אל אנשי עירם לאמר כלומר כי לכם היה לומר דברים הללו כי הוא נוגע לטובת העיר בכלל.

2181

2182וישמעו וגו' כל יוצאי שער עירו וגו'. לא אמר כמקודם כל אנשי עירו, לומר כי לא לבד אנשי העיר התושבים שם מעולם מאומתם שמעו ומלו עצמן כי אם אף הגרים שהיו גרים שם מאומות אחרות כולם שמעו ומלו עצמן והכל בשביל חפצם להדבק לבית יעקב כעין הגר ותמנע וכדומה שהיו בנות מלכים ונתאוו להיות שפחות ופלגשים בבית אברהם לרוב גדולתו וחשיבתו, וזה אומרו יוצאי שער עירו כיון שהוא עתה מן היוצאים בשער העיר אף שהוא גר ממדינה ומאומה אחרת שמע ומל עצמו.

2182

2183ויהי ביום השלישי וגו' ויהרגו כל זכר. כל ריבוי הוא לרבות אף הגרים שם ממדינות ואומות אחרים נהרגו עמהם, והנה לדעת הרב הקדוש בעל אור החיים שכתב בטעם הריגת כל אנשי שכם מפני שעמדו נגדם להציל את חמור ושכם בנו ודנו אותם בדין רודף ודאי גם האחרים בכלל זה להנקם מיד מבקשי נפשם. ואמנם לדעת הרמב"ם ז"ל (סוף פרק ט' מהלכות מלכים) שכתב בטעם חיוב מיתה לאנשי שכם מפני שלא הושיבו שופטים לדון את שכם בגזילת בת יעקב ובני נח נצטוו על הגזל ועל הדינין, הנה אין על הגרים שם במקרה מאומות אחרות דין מיתה בזה, כי איך יכול אחד הבא לגור לשפוט שפוט על נשיא הארץ בארץ לא לו, ומזה סיוע גם כן לדברי הרמב"ן ז"ל שלא רצה בטעם הזה ונתן טעם אחר בזה לפי שבלא זה מחויבי מיתה היו מפני שהיו עובדי עבודה זרה שבני נח מצווין עליו בראש וראשון. ולזה אומר הכתוב להלן,

2183

2184ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי וגו' ונאספו עלי והכוני וגו'. כי לצד שמה שהרגתם אותם היה מדין חיוב מיתה על שהם עובדי עבודה זרה אם כן על כל האומות תפול עליהם אימתה ופחד לומר שגם עליהם תעבור כוס התרעלה להאסף עליהם ולהרגם על עובדם עבודה זרה ויהיו מוכרחים להאסף ולעמוד על נפשם ומה גם שיעמדו על דם אחיהם משאר האומות שהיו שם ועל כן ונאספו עלי וגו', ואמנם הרמב"ם ז"ל (שם) נראה שלא רצה בטעם זה מפני כי מה נשתנה שכם מכל העולם שהיו אז עובדי עבודה זרה ולא נקמו מהם על עבודה זרה מפני שאין זאת ביכולתם הגם אפשר שהיו יכולין לרמות עיר אחת ויהרגו אותם אבל אין זה מוטל עליהם כי לא היה שבט המושל בידם והכנעני והפריזי אז בארץ, ועוד אם בשביל עבודה זרה הרגו אותם למה החיו את הנשים וכי הנשים אינם מצווין על עבודה זרה הלא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (בבא קמא ט"ו.) ובכתוב כאן מפורש אשר רק ויהרגו כל זכר ואת כל חילם וגו' ואת נשיהם שבו ויבוזו וגו'. וגם על טעם הרב הקדוש בעל אור החיים קצת יש לפקפק במה שכתב שכל בני העיר עמדו כנגדם לבל יהרגו מלכם ודנום דין רודף היאך מרומז זה בכתוב ואדרבה בכתוב נאמר ויבואו על העיר בטח גו' משמע שלא היה להם שום דבר עומד נגדם, וגם מה שכתב שכולם היו בעזר שכם לגזול את דינה גם זה אינו מבואר בכתוב ואדרבה בעשיית המעשה לא נאמר כי אם וירא אותה שכם וגו' ויקח אותה וישכב אותה וגו' ולא הזכיר שום סיוע אליו מאנשי העיר, ועוד וכי אפשר שכל אנשי העיר מקטן ועד גדול היו נמצאים שם בעת הגזילה וכולם עזרו אותו ולא ימלט אחד מהם שלא היה בשעת מעשה והנך רואה בהריגה שנהרג כל זכר בעיר ואיך הרגו לאחד בעד רעת חביריו, ומה שאמר ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם הוא לומר שהניחו לטמאות אחותם כי בודאי צעקה הנערה בת יעקב ואין מושיע לה מכל העיר וראיה ממה שנאמר אשר טמאו ובטומאה ודאי שח"ו לא היה אחד מאנשי העיר מושל בה כי אם שכם לבד.

2184

2185ואמנם מה שנראה לי לפי קוצר שכלי בטעם הריגת כל אנשי שכם הוא כי הנה חמור ושכם בעת שאמרו לכל אנשי עירם שימולו אמרו לפניהם את בנותם נקח לנו ואת בנותינו נתן להם וגו' ואמרו חז"ל בזה (לשון רש"י לעיל ט"ז) כי תלו החשיבות באנשי שכם לומר כי הם מותרים ליקח את כל אשר יבחרו מבנות יעקב באין מוחה ואת בנותינו ניתן להם כלומר רק לפי דעתינו אם נרצה ניתן להם וכו', אשר על כן אם היו מניחין בני יעקב את אנשי שכם להתרפאות מחוליים ולעמוד להתיישב כבראשונה בודאי היו אנשי שכם באין בדין עליהם לומר שיקיימו כפי התנאי כיון שהם עשו את שלהם להיות נימולים גם אתם תעשו את שלכם ויהיו מותרין לשלול ולבוז להם את בנות יעקב באשר יבחרו באין פוצה פה ומצפצף ואז לא יוכלו לעמוד נגדם בהיותם בריאים וגבורים כל העיר מקצה ומה היה לבני יעקב לעשות בזה. והנה מתחילה מה שדיברו במרמה אתם ודאי שכדין עשו כי לא היתה כוונתם כי אם על שכם שהיה מחויב מיתה ממש מדין הגזילה ואך ודאי כי לא יניחו אנשי העיר להרוג את בן מלכם ועל כן דברו להמול להם כל זכר בכדי שלא יוכלו לעמוד נגדם והם יהרגו את שכם ויקחו את אחותם ויצאו, ואחר כך כשהלך חמור ושכם בנו ודיברו עם אנשי עירם בשקר וכזב לא כמו שהיו מדברים עם בני יעקב שאמרו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם כי אם להיפוך את בנותם נקח לנו לנשים וגו' ועל דעת זה מלו עצמן כל אנשי העיר, וכשיעמדו מחוליים ודאי שיבואו עליהם בעקיפין לקיים התנאי ולא יועיל מה שיאמרו כי לא כן היה התנאי עמהם כי לא יאמינו להם ומי יוכל לדין עם מי שתקיף ממנו, ועל כן הרגום מתחילה קודם שיבואו לשלול שלל לטמאות ח"ו את בנות יעקב, ועל כל פנים לא גרע זה מבן סורר ומורה שנידון על שם סופו ונהרג תיכף, ומכל שכן כאן שלא יוכלו אחר כך לעמוד עמהם בדין ובודאי כדין וכתורה עשו להרגם תיכף ולא יענו ח"ו צנועות בני ישראל, ובזה דין התושב והגר שוה כי כולם מלו עצמן על תנאי זה ובודאי היו מבקשים אחר כך לקיים כפי התנאי.

2185

2186וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו'. אמרו מגורי אביו יבואר על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ב, י"ג) בפסוק (לעיל ל"ו, ז') וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו ר' אלעזר אמר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך וכו' וזה לשון רש"י: מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר וכו' עד כאן. והודיע הכתוב כאן כי לא כן חלק יעקב אדרבה ישב לו בפירוש בארץ מגורי אביו להיות גר בארץ שקיבל עליו לשלם השטר חוב כי גר יהיה זרעך ולא ברח מגזירתו של הקב"ה, ולכן אומר הכתוב להלן אלה תולדות יעקב וגו' כלומר אלה הסיבות והגילגולים שהגיעם עד שבאו לכלל ישוב במכירת יוסף עד שיעקב ובניו ירדו מצרימה הכל היה לפי שהם תולדות יעקב והוא קיבל עליו ועל זרעו אחריו להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם בכדי לצאת ברכוש גדול להוציא כל הניצוצות של הקדושה שהיו מוטבעים בעמקי קליפת מצרים לקחת בלעם מפיהם להיות חיל בלע ויקיאנו ולירש הארץ אחר כך נחלת ה'.

2186

2187או כן יאמר לפי הנזכר כי הנה ברוך המקום ברוך הוא שחשב את הקץ לעשות שחיסר ק"ץ שנים מתי"ו לחשבם מעת תולדת יצחק ולא היו ישראל במצרים כי אם רד"ו שנים, וק"ץ שנים חשב בגירות יצחק ויעקב בארץ כנען, ועל כן אמר הקב"ה ליצחק (בראשית כ"ו, ג') גור בארץ הזאת, כלומר גם בארץ הזאת לא תהיה כי אם כמו גר לא תושב לקיים בזה כי גר יהיה זרעך וזה הכל מחסדי המקום ברוך הוא אבל יעקב אבינו כשקיבל עליו להשלים השטר חוב לא כן סבר, והיה דעתו לשלם כל החוב בארץ לא לו כמשמעות לשון הגזירה ולא יחשב גירות יצחק כלל כיון שהיה בארץ, וקיבל עליו לשלם גם בעד אביו מה שלא היה גר בארץ אחרת להיות עבדים וענו אותם ת' שנה בשלימות בארץ לא להם, ולזה אמר הכתוב וישב יעקב בארץ כלומר שלא ברח מפני השטר חוב רק ישב וקיבל שילום החוב אף של מגורי אביו כלומר גם גירות אביו מה שאינו גר בארץ אחרת גם זה קיבל עליו לשלם, ורחמי שמים גרמו שנאמר ליצחק גור בארץ הזאת פירוש שיקובל גירות שלו בחשבון אף כשיהיה בארץ הזאת.

2187

2188או יאמר על זה הדרך כי הנה יעקב אבינו כשראה שנאמר ליצחק גור בארץ הזאת וכאמור שיקובל גירות שלו גם כאשר יהיה בארץ הזאת היה סבור יעקב שגם הוא לא יצטרך לילך לגור בארץ אחרת ויקבל עליו גירות בארץ מגורי אביו, ואכן לא כן היה דעת אלהינו יתברך שמו כי ביצחק לא היה יכול להיות בשום אופן אחר כי נתקדש בהר המוריה ולא היה רשאי לצאת חוצה (בראשית רבה ס"ד, ג'), מה שאין כן ביעקב שהוצרך לקיים (בראשית ט"ו, ט"ז) ודור רביעי ישובו הנה והיה מוכרח לירד למצרים לטעמים כמוסים לאל תמים דיעות ברוך הוא. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ב') ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גדלה וגרם להיות אשר בחבלי אדם נמשך לשם על ידי סיבת מכירת יוסף. וזה אומרו וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען פירוש כי יעקב ישב לו לשלם השטר חוב בארץ מגורי אביו במקום שאביו קיבל שם גירות והוא בארץ כנען ולא חפץ כלל לילך לארץ אחרת ועל כן היה ראוי יעקב לירד בשלשלאות למצרים כי היה מוכרח להיות גר דוקא בארץ לא להם ואך עבור שזכותו גדלה נתגלגל הדבר אשר אלה תולדות יעקב יוסף וגו' שסיבב הקב"ה סיבות שונות בבניו להיות נמשך לשם בחבלי אדם וכאמור.

2188

2189עוד יכוון הכתוב באומרו וישב יעקב וגו'. כי הנה נודע שחברון הוא מן הגרוע והפסולת שבארץ ישראל לתבואות ופירות הארץ שהוא מקום טרשים ועל כן הקצוה לקברות מתים כמאמר חז"ל (סוטה ל"ד:), ולזה אמר הכתוב למעלה (ל"ו, ו'-ז') וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם להספיק מרעה לבהמות שלהם כפירוש רש"י, כלומר מפני שהיה ישיבתם בבחינת הגירות לא כתושבים לא ישבו להם במקומות המשובחים שבארץ כי אם במקום הגרוע כדרך הגר במדינה לא לו שמוכרח לישב באשר ימצא, ועל כן לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם עבור פחיתת מקום שישבו לצד היותו ארץ מגוריהם בבחינת הגרים לא כתושבים כי אילו היו יושבים במקומות המשובחים ודאי היו מוציאין מרעה לבהמותיהן. ולזה עשו הלך לו אל ארץ אחרת כי לא רצה לקבל גירות ארץ כנען ומצא לו הר שעיר לרשת אותו לאחוזת נחלה ומצא מין את מינו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב) הוא אדום וארצו אדומה וכו', אבל יעקב אבינו להיותו יודע טוב הארץ ההיא במעלות הרוחניות הקדושה אשר בארץ ישראל שעיני ה' אלהים בה תמיד ובה שער השמים לא רצה לזוז מן הארץ ההיא אף שלא היה שם כי אם גר בארץ וישב במקום הגרוע והפסולת שבה כי חשקה נפשו בה וכמאמרם ז"ל (עיין בראשית רבה ל"ט, ח') לעולם ידור אדם אפילו במדברות של ארץ ישראל ולא במטרפולין של חוץ לארץ. וחוץ לזה הנה כבר כתבנו שיעקב חפץ דוקא בגירות בכדי לשלם השטר חוב ועוד בכדי לקיים מצות כיבוד אב ואם ובפרט לעת זקנת אביו וכהו עיניו, ודאי חלילה היה לו לעזוב אביו ולצאת, ואפילו אלו הכ"ב שנים שלא היה אצל אביו ברצון הקב"ה וברשות אביו ואמו נענש עליהם ברוגזו של יוסף, כמאמרם ז"ל על שאמר ללבן זה לי כ' שנה בביתך פירוש לי הם שעתיד אני ללקות עליהן (עיין ילקוט סוף פרשת ויצא). ולזה אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כלומר אף שהיה רק בבחינת הגירות ומקום הגרוע והפסולת חפצה נפשו לשבת שם משלושה הטעמים שכתבנו, אחד לפי שהוא בארץ גבול ארץ המעולה נחלת ה', והב' לפי שהוא רק בבחינת מגורי כלומר גירות והוא קיבל לשלם החוב, ועוד בה שלישיה שהוא מגורי אביו שאביו היה גר שם והיה חפץ לקיים מצות כיבוד אביו על כן אמר פה אשב כי אויתיה הגם שעליו לא נגזר גירות בארץ ישראל דוקא כי רק ליצחק נאמר גור בארץ הזאת חשקה נפשו לשבת בארץ ההוא כנאמר.

2189

2190גם יאמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו'. על דרך מאמר חז"ל (ברכות ח'.) לעולם ידור אדם במקום רבו וכו' והתניא אל ידור לא קשיא הא דכייף ליה וכו' עד כאן. ומניה ודאי שאם אביו הוא רבו שצריך לדור במקום אביו כי לאביו ודאי כייף ליה מדין כיבוד ומורא אב ועל כן חפץ יעקב אבינו דוקא לשבת שם מפני ששם פחד ומורא אביו ורבו עליו וכייף ליה, ולזה אמר וישב יעקב בארץ מגורי אביו כי מגורי הוא לשון פחד ויראה כמו (ירמיה ו', כ"ה) מגור מסביב. כלומר על כן ישב יעקב דוקא בארץ ההיא מפני ששם מגורי ופחד אביו ורבו עליו ולעולם ידור אדם במקום רבו היכא דכייף ליה.

2190

2191ועוד נוסף לזה נאמר בתיבת מגורי אביו, כי כבר הארכנו במקום אחר בפירוש אומרם ז"ל (אבות ג', א') הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהיה מורא שמים עליכם, ושורש הדברים כי האיש המשכיל ויש לו לב להבין קטנות ערכו הדל והמצער ילוד אשה נוצר מטפה סרוחה נבזה ונמאס מחוסר הבנה מחוסר שכל מלא עוונות ופשעים, נגד גדולת אלהינו יתברך שמו שאין לה שיעור וערך ודמיון כלל אשר (על פי איוב ד', י"ח) הן במלאכיו ישים תהלה ומכל שכן בשוכני בתי חומר, ודאי יירא ויפחד מאוד לגשת לעבוד עבודת אלהינו יתברך שמו ולהשים כתר מלכות בראשו, אשר נודע כי כל התורה והמצוות הם כתרים לעלות ולישב בראש אלוה והקב"ה כביכול מכתיר עצמו בהן ועושה אותן עטרה על ראשו כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר, שממעשיך נעשה פאר ועטרה על ראשי. ומי הוא אשר יערב לבו לגשת לעבוד העבודה ופן ח"ו יעבוד עבודה אשר לא כדת ונכון כי כמה וכמה זכויות ועשיות יצטרך לעשות זה השר הגדול המוכן להכתיר את המלך בכתר המלוכה שלו כמה זכות אבות צריך להיות לו וכמה יצטרך לטהר ידיו ומלבושיו וכל גופו שלא ימצא בהם איזה כתם כל דהוא שלא יטנף את כתר המלוכה בידיו ובבגדיו, וכמה חכמה והבנה צריך להיות בו ויהיה בעל לשון צח ויפה ונאה שלא ימצא בו מום כל דהוא כי זו היא העבודה שאין למעלה הימנה להשים כתר מלכות בראש המלך, ויותר מזה על אחת מאלף אלפי כו' באדם אשר על הארץ כלי ריק וחסר מלא בושה וכלימה עומד לפני תמים דיעות ברוך הוא וברוך שמו לעבוד עבודתו להכתיר אותו בכתר המלוכה, איך צריך קודם להיות דעת ותבונה בו ולהשכיל על מוצא דבר ההוא איך יעשנו באופן הנאות בכל מאמצי כוחו ושכלו ובנקיון וזיכוך וטהרת הגוף והלב וכל אבריו מכל מדה לא נכונה ומנידנוד חטא ועוון כי בכל מקום שיש שם קצת נידנוד חטא שורה שם הסטרא אחרא והרע המטונף והמלוכלך כצואה ממש כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב ומכל שכן פה דובר נבלה או ניבול פה ושקרים וליצנות ולשון הרע וכדומה, ואיך יערב לבו לגשת עם פה המטונף והמלוכלך הלז להתפלל בו לפני אדון כל ולומר בו שירות ותשבחות אלהינו יתברך שמו, הא למה הדבר דומה לאדם המוליך מנחה חשובה למלך המדינה מלחמים המפוארים הזכים והנקיים מסולת המנופה או שאר מיני דברים טובים יפים ונאים ומניח המנחה הלז על קערה מלוכלכת מטינוף וצואה לקוחה מבית הכסא, ודאי ודאי שיושלך מנחתו על פניו ויקבל עוד עונש גדול ועצום על מנחתו אשר הביא בלא דעת כזה.

2191

2192ומכל אלה תראה איך שיש לאדם לירא ולפחד ברעד ורתת וחלחלה בגשתו לעשות אחת ממצוות ה' ופן ח"ו אינו עושה כל כך בקדושה וטהרה וזיכוך הגוף הראוי למלך הכבוד, ומנחה לא ירצה מידו ועל פנימו ישליכנה לומר הקריבהו נא לפחתך הירצך וגו' (מלאכי א', ח'). ואם אפילו כשהוא על צד היותר טוב והנכון, רעדה יאחזנו בחיל ורתת לומר איך אזכה לעשות כתרי כתרים לקוני לעלות ולישב בראש אלהי עולם ה' צבאות שמו, וכשאדם עובד על בחינה זו ודאי שלא יצוייר בנפשו שום קבלת שכר על עשייתו ועבודתו, כי כל אשר לו יתן בעד נפשו שזכה לעבוד עבודה כזו להכתיר המלך בכתר מלכות ולזה אמר התנא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ולא זה שלא יצוייר בנפשכם שתקבלו פרס על עבודתכם אלא עוד ויהי מורא שמים עליכם שתפחדו ותרעדו אחר עשיית המצוה אולי לא יצאתם חובתכם בהעבודה הראוי למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו שצריכה טהרה וזיכוך והוא התשובה שלימה שמקודם בכל לב ולב ובמחשבה דיבור ומעשה ויראה ואהבה ושמחה רבה באופן הנאות למצוות ה'.

2192

2193והנה נודע (קידושין ל':) אשר מצות כיבוד אב ואם גדולה למאוד שהשוה כבודן לכבוד המקום ברוך הוא ואפילו עשו הרשע אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ה, ט"ז) כשהיה רוצה לשמש את אביו היה מלביש עצמו בבגדי כבוד היקרים שבמלבושיו בשביל כבוד אביו ומכל שכן להבדיל וכו' יעקב הצדיק ודאי כן קיים בנפשו לעשות מצות כיבוד אב ביתר עוז ותעצומות בכל יכולתו כי השוה כבודן לכבוד המקום. ובלא זה הוא מצות ה' וכל המצוות בודאי עשה כאשר כתבנו בגודל אימה ופחד קודם העשיה, ואחר העשיה אולי לא עשה כראוי לו. ועל כן כאשר ישב בארץ כנען בכדי לדור במקום אביו ורבו היכא דכייף ליה מפני שכיבוד ויראת אביו יסייעהו לעבודה ולקדושה וטהרה לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל אף על חוט השערה. וזה אמר הכתוב וישב יעקב וגו' בארץ מגורי אביו כלומר מפני שהיה ירא ממנו אף בהיותו אביו כלומר גם אחר הכיבוד ומורא הראוי לאב, פחד ורעד אולי לא עשה עדיין המצוה כראוי ועל כן לו היה נאה ודאי לשבת במקום אביו כי מיכף הוי כייף ליה עד קצה אחרון שאין כמוהו וכאמור.

2193

2194גם יאמר וישב יעקב וגו'. כי אמרו חז"ל (בבראשית רבה פ"ד, ה') בפסוק זה, וזה לשונו: אמר ר' לוי משל לנפח שהיה פתוח באמצע פלטיא ופתח בנו זהבי (פירוש צורף הזהב) פתוח כנגדו וראה חבילות חבילות של קוצים נכנסו למדינה אמר אנה יכנסו כל החבילות הללו והיה שם פקח אחד אמר לו מאלו אתה מתיירא גץ אחד יוצא משלך וגץ אחד מבנך ואתה שורפן, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו נתיירא אמר לו הקב"ה מאלו אתה מתיירא גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך ואתם שורפין אותם כולם הדא הוא דכתיב (עובדיה א', י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' וישב יעקב עד כאן. ולכאורה אין פירוש למאמר זה, כי איך שייך אומרו וישב יעקב למה שהיה נתיירא מאלופי עשו ואולם הנה רש"י ז"ל כתב (בפרשת ויצא בפסוק ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף) אש בלא להבה אינו שולט למרחוק וכו', ולזה אחר שסיים בפרשה שלמעלה מהמלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל והם אלופי עשו ותולדותיו אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כלומר שהיה יעקב מתפחד מהם אף שידע שבית יעקב אש מכל מקום הלא אינו שולט למרחוק והוא בבחינת הישיבה במקום אחד שעל כן וישב יעקב שבחינת יעקב היא בישיבה לבד ועל כן ישב במגורי אביו בפחד מאלופי עשו עד שאמר לו הקב"ה מאלו אתה מתיירא הלא ואלה תולדות יעקב יוסף ובית יוסף להבה כי תולדת אש להבה וגץ אחד יוצא ממך וגץ אחד משל בנך ואתה מכלה ושורף את כולם כאמור.

2194

2195עוד יתבאר אומרו וישב יעקב וגו'. כי אמרו חז"ל (שם שם, ג') וזה לשונם: לא שלותי ולא שקטתי ויבוא רוגז לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ויבוא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף וכו' עד כאן, וצריך לדעת מה השמיעונו חז"ל בזה. ועוד מפני מה דוקא דרשו לא שלותי על עשו וקאי על מה שהיה עשו מתנחם עליו להרגו בעודו בבית אביו ולמה לא דרשו לא שלותי על לבן ולא שקטתי על עשו ויהיה קאי על מה שהלך לקראתו בד' מאות איש בשובו מבית לבן. ואכן כיוונו חז"ל לתרץ לשון הכתוב ששינה הבאת הרוגז ממה שלא שלו ולא שקט שהם נכתבו בלשון עבר לא שלותי ולא שקטתי והיה לו לומר לפי סדר המקרא ובא רוגז שיהיה גם כן בלשון עבר, ושינה לכתוב ויבוא רוגז בלשון להבא. ופירשו דהכתוב קאי על יעקב אבינו והוא אמר זה כי באמת הנה יעקב נענש ברוגז של יוסף כ"ב שנים על הכ"ב שנים שפירש מאביו יצחק ולא שמשו ואף שמה שיצא יעקב לא היה מדעתו ומרשותו רק עבור רעת עשו שהיה מתנחם עליו להורגו וכאשר אמרה לו אמו (בראשית כ"ז, מ"ב-מ"ג) הנה עשו אחיך מתנחם לך וגו' ועתה קום ברח לך אל לבן אחי וגו'. ונמצא שאונס גמור היה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וגם עוברו בעמק הבכא בכ"ב שנים הללו אצל לבן הרמאי כמה צער ויסורין היה לו וגם הוא חפץ להורגו כמאמר הכתוב (דברים כ"ו, ה') ארמי אובד אבי וגו'. וכל זה לא הועיל לו להנצל עוד מעונש ובא עליו רוגזו של יוסף בכ"ב שנים, ויעקב ידע שסופו להענש וללקות עליהם כאשר אמר אל לבן זה לי עשרים שנה בביתך ואמרו חז"ל (עיין ילקוט ק"ל) לי הן שסופי ללקות כנגדן, ועל כן אמר לא שלותי מעשו כלומר הנה זה שהלכתי מבית אבי לא היה מרצוני כי לא שלותי מעשו והייתי מוכרח לצאת מאונס וכשבאתי לבית לבן גם שם לא שקטתי מצער ויסורי מות ואף על פי כן עלי היה כולנה אשר ויבוא רוגז כלומר עוד מוכן לבוא רוגז עלי על זה שסופי ללקות כנגדן, והוא רוגזו של יוסף. רק יעקב לא ידע שיהיה רוגזו של יוסף רק סתם ידע שיהיה לו רוגז על זה, ולזה אמר הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו כלומר שישב יעקב בפחד ויראת אביו שידע שיגיענו עונש על עוזבו את אביו כ"ב שנים רק שלא ידע איזה צער יגיע לו ומתחיל הכתוב תיכף לספר אופן רוגזו כי אלה תולדות יעקב יוסף וגו' שבא עליו רוגזו של יוסף. ואמר הכתוב,

2195

2196אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. כלומר מה שאירע ליוסף ואחיו שבאו לכלל זה עד שלעבד נמכר יוסף הכל היה לפי שהיו תולדות יעקב וכבר נגזרה גזירה לבוא עליו רוגזו של יוסף כ"ב שנים תחת כ"ב שנים שעזב את אביו ולכן אירע ביניהם מה שאירע, בכדי שיעקב יקבל עונשו שנגזר עליו מן השמים. ועוד ראיה לזה אמר הכתוב הרי יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן וגו' כלומר הנה מעודו היה רועה עם אחיו דייקא שהתנהג עמהם באהבה כאהבת אחים אהובים זה לזה (כמאמר חז"ל (לשון רש"י בפסוק לעיל ל"ב, י"ב) מיד אחי מיד עשו פירוש מיד אחי שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע וכו') ועתה כאשר נעשה בחור בן שבע עשרה שנה ודאי כבר הופיעה חכמתו עליו והיה ראוי לנהוג עמם ביתר שאת ועוז באהבה עצומה, ואחר כל זה נהפוך הוא אשר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ותרי תמיהות מתמה הכתוב חוץ ממה שהיה תמיד מתנהג עמם כאח ועכשיו ביותר היה ראוי לו להתנהג באהבת אחים, גם בלא זה הנה יוסף הצדיק ידוע בצדקתו איש חכם וקדוש כזה משומר מכל רע יביא דבה רעה על אנשים צדיקים כמותם שבטי ישורון, ונודע אומרם ז"ל (ילקוט פרשת חוקת תשס"ד) כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם, משה אמר (במדבר כ', י') שמעו נא המורים ונאמר לו (שם שם, י"ב) לכן לא תביאו את הקהל הזה, ישעיה אמר (ישעיה ו' ה') ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב מיד ובידו רצפה מאי רצפה רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני כו' עד אין הקב"ה רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל וכו' עד כאן. ועוד תמיהה שנית הוא שיעקב קבל דבה רעה על בניו ולא גער ביוסף לאמר מדוע אתה עושה ככה. ואם תאמר שיעקב קיבל דבריו שכוונתו לשם שמים שיוכיחן יעקב, הלא לא מצינו שהוכיח יעקב את בניו על דברי יוסף. ועוד הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ג) שיעקב ידע שאחיו שונאין אותו ולא היו נחשדין בעיניו על שפיכת דמים ואם כן מפני מה יהיה חושדן במה שאמר יוסף עליהם, אלא הכל מאת ה' נסבה בכדי שירד יוסף מצרימה ויקבל יעקב עונשו על ביטול כיבוד אב וכל אלה הסיבות היה לבני יעקב הכל לפי שתולדותיו היו ומוכן היה לבוא עליו רוגזו של יוסף וכאמור.

2196

2197והוא נער את בני בלהה וגו'. אמרו חז"ל (שם שם, ז') שהיה עושה מעשה נערות וכו' כדי שיהא נראה יפה וכו', לכאורה צריך להבין למה תספר התורה בגנותו של צדיק שעשה מעשה נערות והלא אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב כמאמר חז"ל (פסחים ג'.). ואמנם הנה כתבנו במקום אחר כי לעולם לא יבוא היצר הרע אל האדם להסית לו פתאום לעבור עבירה כי יודע שלא יציית לו תיכף כי הכח והממשלה בשכל האדם להתגבר על תאות לבו לבל יפול ברשת היצר הרע, ועל כן תחילה הוא בא בקלי קלות להסיתו לדברים המותרים לעסוק בהן הרבה ולמלאות תאותו בהן, ואחר כך בלט בלט מן ההיתר יסיתנו תחילה שלא לדקדק כל כך להחמיר באיסורין להקל בנפשו באיזה דבר כמו באכילת דברים הצריכים בדיקה מן התולעים והמולבין וכיוצא, ואחר כך לספק איסור ממש ומשם לודאי איסור כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) שכן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד. וזה שבא הכתוב כאן לתרץ קושיא גדולה והוא איך יבוא יוסף הצדיק שהיה דומה ליעקב בחיר האבות לעבור על עבירה החמורה ברכילות ולשון הרע על אחיו, שעונשן חמור וגדול למאוד עד אין שיעור וערך כידוע ומבואר חומר רב עוון זה ברמב"ם ז"ל הלכות דעות (פרק ז') והלכות תשובה (פרק ג' הלכה ו') ולזה אומר והוא נער את בני בלהה לומר כי תחילה נלכד קצת בעצת היצר הרע להיות מסלסל בשערו כדי שיהיה נראה יפה ולהתגדל קצת בזה על שאר אחיו ועל כן ויבא יוסף את דבתם רעה וגו' כי עבירה גוררת עבירה עד שנתמשך מזה להביא את דיבת אחיו רעה אל אביו והכל בכדי שיהיה נכבד מכל בית אביו, (ועיין במה שנבאר למטה כי הוא כיוון לטובה ולא לרעה רק כיון שנתמשך רעה מזה לא היה מחויב זה להיות ביוסף כי לא יאונה לצדיק ואך מפני הסילסול בשערו שהוא קצת תאוה מתאות ההיתר מצא היצר הרע מקום להאחז להסיתו לדבר שיתמשך רעה בזה) ואמנם כי עדיין יקשה על אביו יעקב איך קיבל הדיבה והנך רואה שהסמ"ג מנה בלא תעשה (מצוה י') מן התורה שלא לקבל לשון הרע ורכילות עיין שם. לזה אמר הכתוב,

2197

2198וישראל אהב את יוסף מכל וגו'. והנה עבר בזה על קבלת חז"ל שאמרו לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים וכו' ובזה היה קצת אחיזה בו להיצר הרע להמשיכו עד לקבל הוצאת הדיבה על בניו.

2198

2199או כה יאמר כי באמת וישראל אהב וגו' כי בן זקונים הוא לו וגו'. כלומר כי לא מחמת הדיבה אהב ישראל את יוסף מהם רק מחמת שהיה גדול בחכמה יותר מהם והיה זיו איקונין שלו דומה לו, ולזה אפשר שהיה סובר כי לא שייך אל ישנה אדם בנו בין הבנים כי אם בדדמי להו כי יאמרו מאי חזית בו יותר מאתנו אבל זה שכל מה שלמד בבית שם ועבר מסר לו יותר מהם לרוב חכמתו לא שייך קנאה בהם בזה, ובפרט לפי דעת המפרשים ז"ל בהוצאת הדיבה הזו שהוא שהיו עושים מעשיהם בדעות אחרות מדעת אביהם כמו שהאריך בזה הרב בפרשת דרכים (בדרך האתרים) לפרש פלוגתתן אם האבות היה להם דין בני נח או דין ישראל היה להם עיין שם. וכן שארי דברים אשר האריכו בזה. וזה אומרו ויבא את דבתם רעה אל אביהם כלומר דיבה כזה שהוא רעה לאביהם לומר שהם עושים מעשים היפוך מעשה אביהם והוא טרח ויגע ללמד זכות הכל כדעת אביו לומר כי הדין דין עמו בבל ישונה. וזה אומרו כי בן זקונים הוא לו, ומלת לו לכאורה מיותר והיה די באומרו כי בן זקונים הוא כלומר בר חכים (כתרגומו כאן). ואמנם כי יאמר כי בר חכים הוא ליה שהחכים בחכמתו לדבר השייך לו להפך הכל בזכות אביו להסביר כי דעתו דעת אמת ותתן אמת ליעקב. ואמנם כי יעקב אבינו לא על הדבר הזה אהבו מפני שהפך בזכותו, כי אם על ראותו חכמתו שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה ואם חכם בני ישמח לבי גם אני. והאחים דימו כי ח"ו קיבל יעקב הדיבה ואותו אהב מחמת הפכת זכותו להעמיד דוקא סברתו, ואמנם כי מי אמר להאחין שיוסף מביא את דבתם כי ודאי לא היה אחד בבית בעת דבר יוסף עם אביו מהם, ואפילו אם היה לא מצינו שיאמר זאת אחד להם. לזה אומר הכתוב,

2199

2200ויראו אחיו כי אותו אהב וגו'. כלומר כי עד הנה הגיע אהבת ישראל ליוסף עד שהיה נראה וניכר הדבר לעין כל גודל ההפרש בין אהבתו לאהבתם כי מקודם אף שאהב את יוסף מכל מקום כיון שגם עמהם דיבר אביהם ברוב אהבה וחיבה לא היה ניכר ההפרש כל כך והן עתה הגיע האהבה כל כך עד שהיה נראה וניכר אהבתו מכל אחיו, או יאמר ויראו אחיו לומר שהבינו האחים כי מה שאותו אהב הוא מכל אחיו מדבר הנוגע אל אחיו במה שהוא מתווכח אתם להפך וללמד להעמיד דעת יעקב שלא כסברתם, ועל כן וישנאו אותו כי ידעו שבודאי איזה דבה היה מאתו בדבר הזה והם חשדוהו שלשם עבירה נתכוון והרואה דבר עבירה בחבירו מצוה לשנאותו כמאמר חז"ל (פסחים קי"ג:) ועל כן שנאוהו כי אם לא כן לא היו שבטי י"ה עוברין על לא תשנא את אחיך.

2200

2201ולא יכלו דברו לשלום. רש"י ז"ל פירש דברו לדבר עמו, ועוד נראה שלא יכלו אחיו לסבול דברו לשלום כלומר מה שהיה יוסף מדבר עמהם לשלום כאילו היה אתם באהבה גמורה ובאמת שיוסף היה עושה זאת בתום לבבו כי לא נתכוון בדבר לשנאה כי אם לדבר עם אביו על זאת, להבחין ולהעמיד הדבר על בוריה לידע דברי מי יוצדק לאמיתתה של תורה אבל לא מחמת שנאה, ועל כן היה הוא מדבר עמהם באהבת לבבו ואך האחים שחשדוהו כי הביא את דבתם לרעה, סברו שהוא מדבר עמם אחד בפה ואחד בלב ח"ו ועל כן לא יכלו לסבול דברו לשלום עמהם. ולזה אמר הכתוב,

2201

2202ויחלום יוסף וגו' ויגד לאחיו וגו'. כלומר ראו איך היה יוסף מסביר להם פנים ומדבר עמהם באהבה, כי הלא נודע מאמרם ז"ל (ברכות נ"ה:) אשר כל החלומות הולכים אחר הפה, והוא הפה הפותר אותו כאשר יפתור כן יקום ומבואר בזוה"ק (בפרשתנו ק"פ.) דלא מבעי ליה לבר נש למימר חלמא בר לבר נש דרחים ליה וכו' עיין שם. והנה יוסף כאשר חלם חלום הגיד לאחיו ובודאי אם לא היה שלם עמם באהבה איך יאמר חלום לשונאו והלא יפתרנו ח"ו לרעה לו והיה לו להסתיר הדבר בפניהם אלא ודאי כי יוסף היה סבור שאהבתם שלם עמו כמאז כאשר הרגיש בנפשו שהוא אוהבם, אבל הכתוב אומר אשר ויוסיפו עוד שנא אותו לא מלבד שלא נכנס אהבה בלבם על ראותם אהבתו אליו כי אם אדרבה עוד שנאוהו על זה והכל מפני שחשדוהו שהוא מדבר בכוון כן עמם באהבה בפה לרמאותם, ולבבו ח"ו לא נכון עמם. ועל כן עתה ביותר חרה להם לעשות גם זאת לספר חלום שאסור לספרו כי אם לאוהבים, והכל במרמה. ולזה אומר הכתוב,

2202

2203ויאמר אליהם שמעו נא וגו'. ולכאורה הלא כבר אמר ויחלום יוסף וגו' ויגד לאחיו ומה חזר עתה באומרו אליהם. ואמנם כי תחילה לא אמר להם כי אם שרוצה לומר לפניהם החלום אשר חלם ולהראות בזה שאוהבם הוא ומחזיק אותם גם כן לרחמי ליה אבל המה הוסיפו לשנוא אותו על זה כנזכר, ועל כן ויאמר אליהם שמעו נא וגו' פירוש כי החלום הזה אני מותר לומר לפניכם אף בשנאותיכם כי זה אין צריך כלל לפתרון כי הוא מפורש בכל דבריו שלא בדרך חידה כלל אשר קמה אלומתי וגם נצבה ותסובינה אלומתיכם וגו' ועל כן כתוב ויאמר אליהם ולא ויספר כמו בחלום האחרון, כי סיפור החלום הוא כאשר יצטרך לפתרון כמו בחלום שר המשקים והאופים שנאמר שם ספרו נא לי מפני שהיה בדרך חידה בגפן עם ג' שריגים וכדומה. וגם חלום האחרון הזה הוא קצת בחידה כי השמש רומז ליעקב והירח לבלהה (בראשית רבה פ"ד, י"א), ואין זה במשמעות החלום מפורש. והנך רואה אשר בחלום הזה מבואר בזוה"ק (שם) שהיה רק כעין הודעת הענין לידע כי זאת יהיה בסופו וזה לשונו: כדין קוב"ה אודע לנשמתא וכו' אינון מילין דזמינין למיתי על עלמא. ובאמת שהיה ראוי להתקיים תיכף כמו שמבואר בזוה"ק (שם) אך בזה שהגיד לאחיו גרמו לסלקא חלמא כ"ב שנין וכו' עיין שם. מה שאין כן בחלום האחרון שהיה על ידי בחינה אחרת הנזכר בזוה"ק (שם) דאית בהון מנייהו קשוט ומנייהו כדיבין כי הירח שמורה על אמו בטל הוא וצריך לרמז הנקרא בחלום אדבר בו על כן כתוב שם ויחלום עוד חלום אחר כלומר לא כמו הראשון שהוא כגלף מפרש אשר ירוץ הקורא בו כי אם שצריך לפתרון ועל כן ויספר אותו לאחיו בדרך סיפור החלום. ועל כן בחלום הזה אמר להם שמעו נא החלום הזה כלומר ואינני מתפחד שלא תפתרו ח"ו לרעה כי אינו צריך כלל לפתרון, והראיה שנתקיים אף על פי שאמר בפניהם. ורק על כל פנים הזיק לו בזאת שסלקוהו עד עשרין ותרתין שנין מה שהיה ראוי להתקיים תיכף. ואפשר שכוונת יוסף היה בזה אולי כשמעם את דברי החלום הזה יעלה מורך בלבבם קצת כיון שהוא עתיד למלוך עליהם ויטו לבבם לאהבה אותו במקצת, אבל הם דנוהו כי הוא רוצה להשתרר עליהם.

2203

2204והנה אנחנו מאלמים וגו'. רש"י ז"ל פירש כתרגומו מאסרין איסרין וכו', ונראה ברמז החלום הזה כי נודע אשר זה כל עבודת האדם בעולם הזה לקשר וליחד המאורות אחת אל אחת לחבר את האהל וליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים לגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות על ידי היחוד והזיווג השלם הנעשה בין המאורות על ידי בחינת הצדיק יסוד עולם והוא המקים לבחינת המלכות שכינת עוזנו מעפרא וליחדה בבעלה בסוד דיוקנא קדישא דאדם העליון ואז היא נעשית גברת ממלכת להשפיע לכל העולמות, ומלכותה בכל משלה. מה שאין כן ח"ו בעת הגלות שקיבלה המלכות האי שפחה בישא בחינת הסטרא אחרא שנאמר עליה (משלי ל', כ"א-כ"ג) תחת שלוש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו'. ושפחה כי תירש גברתה וגו' ועיקר הקמת בחינת מלכותא קדישא הוא על ידי צדיק דלתתא השומר בריתו ומייגע על זה יומם ולילה להתרחק מתאותו מכל וכל רק לגרום זיווג ויחוד העליון ושלא להוציאו ח"ו לבטלה להאי קליפה הנקראת שממה ובטלה מאין יושב ומאן דנטר דא, מלכותא אקדימת ליה כמבואר בזוה"ק (פרשה זו צ"ג:^*אך לא מוזכר שם דוד.) שדוד בגין דנטר דא, אקדים ליה מלכותא כי הוא הממליך מלכים למעלה ומשם מגיע לראש צדיק דלתתא להיות מושל בארץ.

2204

2205וזה אומרו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה פירוש שאנחנו מקשרים קשרים ומיחדין יחודים וזיווגים בתוך השדה שדה חקל תפוחין, ואמנם כי קמה אלומתי וגם נצבה כי בחינת יוסף היה בחינת צדיק יסוד עולם כנודע שעל כן (בראשית מ"ט, כ"ג) ותשב באיתן קשתו, והוא המקים לכל בחינת הקשר והזיווג להעמיד המלכות על תלה להיותה עטרת תפארת ביד ה'. וכפל הדברים לומר קמה אלומתי וגם נצבה כי הנה סובר שהמלכות לא יעדי מניה לעלמין עבור בחינת ברית קיימא שהיה בו והוא המקים לבחינת המלכות וקמה אלומתי עתה וגם נצבה לעלמי עלמיא והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין וגו' כי כללות כל המאורות והבחינות באין לבחינת הצדיק יסוד עולם כנודע ומשם לשכינת עוזינו. ועל כן חרה אף השבטים עליו ונאמר,

2205

2206ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו וגו'. כי הן אמת שידעו השבטים אשר המלוכה בתחילה היא ליוסף צדיק יסוד עולם כמו שמובא בשל"ה הקדוש (דף ש') עיין שם, רק במה שאמר קמה אלומתי וגם נצבה לעולם אמרו אליו בכפל המלוך תמלוך וגו' כלומר רצונך שתמלוך עתה ותמלוך לעולם עלינו. על כן, ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו וגו'. ולכאורה הלא רק חלום אחד הגיד להם ומה חלומותיו, ואך שאמרו כי הוא עושה מזה שני חלומות להיות נפתר על תיכף ולעולם ועל כן סיימו על חלומותיו ועל דבריו שמלת ועל דבריו אין לו פירוש ועיין ברש"י, ואמנם שאמרו כי ודאי לא חלם לו כל הדברים האלה בפרטות כמו שאומר כי ידעו בודאי שאין המלוכה לעולם רק שהוא מוסיף דברים ברצונו מה שלא נאמר לו ועל כן שנאוהו על חלומותיו ועל דבריו שמוסיף בהן מדעתו. ואמנם באמת אפשר שרמז החלום קמה אלומתי וגם נצבה, עליו ועל משיח בן אפרים שיתגלה במהרה בימינו קודם מלוכת משיח בן דוד כנודע.

2206

2207הנה חלמתי חלום עוד וגו'. אומרו עוד לומר שזה עוד יותר גדול ומשובח מהראשון. א', שמורה גם על אביו ואמו שהוא רמז השמש והירח. ב', שהראו לו החלום בדברים העומדים ברומו של עולם והוא על דרך האמור (בראשית מ"ו, כ"ט) ויבך על צואריו עוד שפירושו לשון רבוי הוא, וכן כאן עוד גדול ומרובה מן הראשון.

2207

2208ויספר אל אביו ואל אחיו וגו'. הגם שכבר נאמר ויספר אותו וגו' אפשר כי תחילה לא סיפר להם רק בקיצור בכללות שחלם עוד חלום גדול משובח מן הראשון שהוא ברמז השמש והירח והכוכבים ואחר כך ויספר אל אביו ואל אחיו כל ההמשך איך היה ואיך השתחוו לו באריכת הדברים.

2208

2209ויגער בו אביו וגו'. נראה בטעם גערת אביו אליו מפני שאמרו חז"ל (בראשית נ"ה.) חלמא טבא חדוותא מסתייעא ועל כן היה ירא יעקב שלא ישמח יוסף בלבו על זה ויסתייע שמחתו ח"ו לבטל טובת החלום על כן גער בו ועשאהו כאילו הוא דבר בטל כי הלא הבא נבוא אני ואמך וגו'. אבל באמת,

2209

2210ואביו שמר את הדבר. בלבו, כי ידע כי לא דבר ריק הוא ואמנם הנה חז"ל (לשון רש"י כאן) אמרו בטעם הגערה בכדי להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו ושניהם מרומזים בכתוב כי מהסמיכות מלת ויגער בו למלת אל אחיו נראה שטעם הגערה היה בשביל אחיו שלא יקנאוהו אבל במה שאמר ויגער בו מרמז שגם בו ובשבילו היתה הגערה לטובתו שלא יתבטל בחדוותא והאי ויגער בו נדרש לפניו ולאחריו. ואכן כי עבור אחיו היה די בגערה לבד להסיר הקנאה ואך ויאמר לו בשבילו להוציא מלבו כל דבר החלום שיסבור הוא שהחלום שוא ידבר כי הבא נבוא וגו' ואמך הלא כבר מתה, והוא יוסף לא ידע שהדבר מגיע לבלהה וגם לא ידע שאין חלום בלא דבר בטל אבל אביו ידע בשניהם ולכך שמר את הדבר.

2210

2211או יאמר ואביו שמר את הדבר. פירוש שאביו שמר והמתין אם יתקיים גם בו שהוא ישתחוה, והדבר הבטל הוא אמו שלא יתקיים או שהדבר מגיע לבלהה והדבר הבטל הוא שהוא לא יזכה לזה לראותו במלוכה, וזה ואביו שמר והמתין לראות אם יתקיים גם בו או לא. ובאמת ברמז השמש והירח הוא רמז ליסוד אבא המתגלה ביסוד אימא ושניהם מאירים והולכים עד יסוד צדיק בחינת יוסף והגם שיסוד אימא אינו מגיע כי אם עד החזה מכל מקום הארתה מתפשט ובא עד צדיק יסוד עולם ושם יוצאין שלושתן.

2211

2212וילכו אחיו וגו'. אבל יוסף לא הלך אז עמם כי כבר ידע אשר לא יכלו דברו לשלום, וגם ירמוז וילכו אחיו שכולם אחים היו בדבר הזה לשנוא אותו ולהתקנאות בו, או יאמר וילכו אחיו כלומר שבשעת הליכה על כל פנים כאחים היו בלתי לחשוב עליו מחשבת מיתה אבל אחר כך וילכו דותינה לבקש נכלי דתות איך להמיתו, גם יאמר וילכו אחיו לומר שגם בשעת הליכה היו בתוכן אותם שהיו אחים ליוסף כמו ראובן שאמר אל תשפכו דם ויהודה שאמר מה בצע וגו' ובני השפחות שלא היו שונאים את יוסף.

2212

2213לרעות את וגו'. זה לשון המסורה נקוד על את חד מן ט"ו נקודים וכו', ונראה שנקוד הזה בא להצדיק הצדיקים שבטי י"ה לומר כי הם אינם חייבים בדבר כי הגם שלכאורה מעשה רע הוא שירצו להרוג אחיהם ואחר כך מכרוהו ובפרט יוסף הצדיק בחינת השפעת הברית להורידו למצרים בחינת ערות הארץ שזה קלקול גדול הוא, מכל מקום הרי הכל מאת ה' נסבה בכדי שהוא יישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו לצאת ממצרים אחרי היותם שם כי הלא עיקר גאולתן היה במה שהיו גדורים שם מן הערוה ומפורש עליהן בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו' ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות. כי לכאורה זה פלא גדול ששים רבוא מישראל אנשים חוץ נשים לא ימצא בהן אחד מטומא בערוה, (כי אם אחת שפרסמה הכתוב וזאת לא במזיד כי המצרי בא בלילה וסברה שהוא בעלה כמו שמובא במדרשי חז"ל שם) ובמקום ששם הרגיעה שידה תוקף הקליפה של מצרים היה בבחינה זו בטומאת הערוה שעל כן נקרא ערות מצרים וישראל לא קיבלו עדיין התורה רק מה שידעו מקבלת אבותיהם והיה ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (זוה"ק חלק ב', ק"ע:) בטענת שר מצרים שאמר הללו עובדי עבודה זרה וכו', ואף על פי כן נשמרו בבחינה זו מקטנם ועד גדולם אם לא בזכות יוסף הצדיק שעמד בפרץ בעת תוקף הקליפה ותשב באיתן קשתו ושיבר והכניע כוחי תאות מורשי לבבו החזקים על ידי יראת ופחד מלך אלהים עליו ובזה שיבר והכניע תוקף הקליפה ההיא עד שהיה אחר כך ישרות דרך לפני בני ישראל להשמר מכל רע בבחינה זו, ולולא קדימת יוסף הצדיק בתוקפו ח"ו הרי אנו ובנינו וכו' כולנו היינו משועבדים לפרעה במצרים ונמצא שזה היה סיבה גדולה מאת ה' שירד יוסף למצרים קודם, וגם כי אם לא היה יורד יוסף למצרים בזה האופן הרי ח"ו היה ראוי יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ב'), רק זכותו גרם שבחבלי אדם אמשכם על ידי מכירת יוסף ובזה באו בני ישראל למצרים קצת בגדולה והיו יכולים אחר כך לסבול השיעבוד ונתגלגל מזה פסיקת זוהמתן על ידי קושי השיעבוד עד שהיו ישראל ראוין לקבל התורה ונמצא שהכל מאת ה' נסבה.

2213

2214ואמנם גם דעת שבטי יעקב ח"ו לא ברע היה כי צדיקים גמורים היו רק שהם סברו באמת שהוא מחויב מיתה על ידי מרידת מלכות בית דוד שכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה כידוע, וגם אפשר חשדוהו כי ח"ו הוא בבחינתו בחינת יסוד נוטה ח"ו להסטרא אחרא על ידי הבאת דבתם רעה שברית הלשון מכוון נגד ברית המעור כנודע (ספר יצירה פרק א' משנה ג'), ואם הוא פוגם בזה ח"ו גם בזה הוא נפגם, ועוד שבזה הוא מרבה מחלוקת שהוא נגד השלום שבקדושה המכונה על שם ברית הלשון ועל כן ממחויבי מיתה הוא. ולזה נקוד כאן על את חד מן ט"ו נקודים כי נודע מאמר הכתוב (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים. ופירושו כי בשם יה נמצא שם הוי"ה כולו והוא כי יו"ד ה"א עולה כ"ו כמספר שם הוי"ה ומלת את נודע שרומז על כללות כל היחוד מעילא לתתא שהוא מבחינת פלא העליון אל"ף שהוא בכתר עד התי"ו בחינת המלכות והוא יחוד ארבע אותיות שם הוי"ה מקוצו של יו"ד עד ה"א אחרונה, ועל כן נקוד ט"ו פעמים לרמז על זה כי ט"ו שהוא י"ה וא"ת שניהם אחד הם לרמז על כללות כל היחוד והבריאה מא' עד תי"ו צור כל עולמים ושניהם יחוד הוי"ה ברוך הוא, ולכך נקוד כאן על א"ת בין ט"ו הנקודים להראות בתחילת עשיית מחשבת ההריגה ומכירת יוסף אשר שבטי י"ה עדות לישראל וגו' ששם י"ה המרומז בא"ת הזה שהוא א' מן י"ה הנקודים הוא עדות אשר השבטים בני ישראל המה צדיקים כיוצא בו, ולא במרד ובמעל עשו זאת כי אם ששם ישבו כסאות למשפט לדון בדיני התורה להיות כסאות לבית דוד שחשבו שיוסף מורד בזה. ומלכות בית דוד מרומז ביהודה שהוא שם הוי"ה וד' הוא דוד המלך והפוגם בזה ח"ו פוגם בד' אותיות שם המיוחד ונתחייב מיתה. ועל כן מרומז כאן בשם י"ה לרמז שמתחילת המחשבה ברוך הוא וברוך שמו כן נגזר, ומאת ה' נסבה בצירוף השכינה הנקראת א"ת שירד יוסף למצרים באופן זה וגם הם חשבו שהוא פוגם בשם הוי"ה הרמוז בשם י"ה וגם עשו בבחינת א"ת כלומר לגרום הזיווג והיחוד מעילא לתתא מכתר פלא העליון עד סוף המעשה שבמחשבה תחילה בכדי להקים מלכות דוד ושלמה להקימה ולהכינה ולסעדה במשפט. ועל כן קנאת ה' צבאות עשה זאת שרצו ברעתו ולא ח"ו מצד בחירתם לרעה ועל כן שם זה עדות כי בני ישראל המה ולא עולתה בהם. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ג) נקוד על את לומר שלא הלכו אלא לרעות את עצמן כי הנקודה מורה שלא כיוונו אלא לתיקון השכינה הנקראת א"ת (זוה"ק חלק א', רמ"ז.), להקים מלכות דוד וזה לרעות את עצמן לרוות נפש דוד שהוא בחינת עצמן בסוד אומרם ז"ל (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם כידוע. או יאמר כפשוטו שלא הלכו לשום ענין וסיבה כי אם לרעות את עצמן ורק מאת ה' היתה זאת שיתנו לב לחשוב עליו לשים דמי מלחמה בראשו בקנאת מלך עולם להיות מלכות בית דוד קיים לעד ולנצח נצחים.

2214

2215צאן אביהם בשכם. נראה שגם זה הגיד צדקת שבטי י"ה כי לא הלכו ח"ו כשאר הרועים לרעות את הצאן בכדי להיות להם מהם גיזה וולדות וחלב וכדומה, רק לרעות את צאן אביהם. כלומר לרעות כמו אביהם שהיה רועה צאן, ובודאי לא בשביל עושר ונכסים היה יעקב אבינו עובד יומם ולילה ברעיית מקנה כי בודאי יעקב אבינו היה מקיים (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ולא ח"ו להמעיט במלאכת שמים מכל וכל ולעסוק על עסקי טרפו ומזונו ביום ובלילה כאומרו בעצמו (בראשית ל"א, מ') ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני, ובפרט בעת שכבר היה לו צאן ועבדים ודאי לא היה עושה יותר להרבות מותרות עולם הזה כי הלא יעקב בחיר האבות היה.

2215

2216ואמנם כי נודע שכוונת יעקב למעלה למעלה היה בשמי השמים לתקן את הנפשות שהיו בדור המבול ודור הפלגה כנודע לטועמי דבש מגווית האר"י זללה"ה וזה היה כוונת משה רבינו ודוד המלך ברעיית צאנם כידוע. ולזה אמרו בני יעקב לפרעה (שם מ"ו, ל"ד) אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו וגו' והכל בשביל לקנות ולתקן את נפש האדם אשר מתגלגל בנפש הבהמיות. כי האדם ההולך אחרי תאותו הנמשכת מנפש הבהמיות שלו גם נפשו תהיה בחינת בהמה, והרועה החכם מצילו ומתקנו, וכל זה עשה יעקב בבית לבן. ועל כן כל העושר שהציל יעקב מבית לבן עשה מהכל כרי ונתנו לעשו בשביל חלקו במערה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ק', ה') כי לא היתה כוונתו ח"ו לאסוף הון מהבל כי אם לתקן הנשמות. וזהו שאמר הכתוב כאן לרעות את צאן אביהם שהיו רועים הצאן כמו אביהם לתקן שרשם במקום עליון ולא למענם ולזה מסיים בשכם לרמז אל מה שאמר יעקב ליוסף (בראשית מ"ח, כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד וגו' אשר לקחתי וגו' בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובבעותי והכל על העלאת הנפשות מן הצאן בכח תפילה ויחודי השמות וזיווגן ומעשה אבות ירשו בנים שגם השבטים כן עשו.

2216

2217ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם וגו'. הגם שהיה יעקב אבינו יודע בטוב שאחיו שונאים אותו מכל מקום כיון שכבר כתבנו למעלה (בפסוק וילכו אחיו) שבשכם עודם אחיו היו, כאחים, ולא עלה בלבם עדיין להנקם ממנו. רק אחר כך כשנסעו משם, נאמר שמעתי אומרים נלכה דותינה ואמרו חז"ל (לשון רש"י שם) לבקש נכלי דתות להושיט אליו רעה. ועל כן יעקב אבינו ראה כן ברוח קדשו כי אין בלבם עדיין שום מחשבה על רעה ושלחו אליהם. ולזה יאמר הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף, ישראל דייקא המורה על בחינת רוח הקודש שבו ישר אל והוא אמר לו הלא אחיך רועים בשכם פירוש כי אחיך הם ואין בלבם רעה ועוד שהם בשכם וכבר כתבנו שמורה על בחינת העלאת הנפשות ברעיית הצאן שהם בחינות גדולות וכיון שהם בבחינה זו ודאי כי לא יחשבו מחשבה רעה.

2217

2218לכה ואשלחך וגו'. לכאורה אחד מהם מיותר והיה די לומר לכה לבד, או אשלחך לבד. ונראה שכיוון לשונו לומר בלשון עתיד בלשון שהקב"ה אמר למשה (שמות ג', י') לכה ואשלחך אל פרעה וגו'. והכוונה הוא על דרך שכתב בעל כלי יקר (עיין בריש פרשת ויצא) בחילוק שבין הליכה לנסיעה והוא שהנסיעה הוא ממקום זה כולו הוא ומחשבתו ואין דעתו עוד כלל על מקום הזה כי אין רצונו כלל לחזור למקום הזה ברבות השנים ועוקר מחשבתו ולבו כולו ממקום הזה, והליכה הוא הליכת הגוף בלבד שעוקר הגוף ממקום הזה ודעתו ומחשבתו קבועה במקום שהולך משם כי דעתו לשוב ולחזור עוד למקום הזה. ונראה שעל כן מצינו בכל לשון ענייה לנטילת רשות להליכה אומר לו לך לשלום ולא תיסע לשלום כי נסיעה משמע גם עקירת המחשבה ואין דרך הנותן רשות באהבה להליכה לומר לו שיסע ויעקור את כל מחשבתו מכאן ועל כן אומר לך לשלום שהוא הליכת הגוף לבד ומחשבתך תשאר דבוקה וכרוכה אלי בכל מקום שתהיה. ועל כן אמר הקב"ה למשה לכה ואשלחך כלומר כי השליחות הלז הוא רק בבחינת לכה הליכת הגוף אבל לא עם המחשבה כי מחשבתך צריכה להיות צמודה וקשורה אלי גם שם שאהיה עמך בכל עת ורגע שמה. וכזה אמר גם כן יעקב ליוסף לכה ואשלחך כי איני משלח אותך שתעקור מכאן מכל וכל אדרבה רק בבחינת לכה שתהיה דעתך עלן ודעתן עלך שנהיה מדובקים בדביקות המחשבה בטוב ולא תזוז דעתי מנך מלהתפלל עליך שתצליח בדרכך ותשוב בשלום אלי וגם דעתך עלי לשוב. אבל האחים שנסעו בהכל במחשבה וגוף מאחוות האחים אמר המלאך עליהם נסעו מזה ולא אמר הלכו מזה כי לא על הליכת הגוף כיוון רק על נסיעת המחשבה במה שנסעו במחשבתם מכל וכל מאחוה שלו ליעץ עליו עצות רעות להמיתו ח"ו.

2218

2219ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך וגו'. הנראה לומר שזה היה עיקר השליחות לראות דעת ולב האחין אם הם רוצים בשלומו או לא כי בלא זה למה זה שלחו אליהם וכי יעקב היה צריך לידע אם לא נחסר מצאנו כלום או אפילו שלום בניו הכי לא ידע יעקב מרוח קדשו כי שלימים הם ומה גם שקצת מובטח היה שלא ימותו בניו בחייו. ואמנם כי בכוון עבור זה שלחו לצד שכבר נכנס בו הרהורי מחשבות מה שאחיו שונאים אותו והוא לאהבתו היה רוצה לידע תכלית שנאתם אם באמת גברה השנאה בלבם ויוכל לבוא לו תקלה מזה או יצוה להם עליו בגזירת כיבוד אב שישליכו השנאה מלבבם ויחזרו לאהבה אותו. וזה ודאי לא עלה על דעת יעקב שיעשו לו עתה איזה היזק בפועל כי על כל פנים יחוסו על צער אביהם במה שיודעין שנפשו קשורה בנפשו, ואך על עיקר השנאה בא. כי הנה ודאי בפני יעקב הגם שהיו שונאים אותו אבל ודאי כי לא הראו כל כך תגבורת שנאה ועל כן שלחו יעקב אליהם כשהם שלא בפני אביהם ואמר לו לך נא ראה את שלום אחיך כלומר ראה את שלום אחיך עמך אם הוא כאשר לפני שרק ולא יכלו דברו לשלום אבל לא הראות שנאה עמוקה מלב או אם הגדיל השנאה בקרבם ואז אצוום בגזירת כיבוד להשליך זאת מלבם. ואמנם כי באמת על כל פנים צריך לומר להאחין לאיזה דבר שלחו אביו אליהם וכי יאמר להם זה שבא לראות אם הם שלימים אתו על כן אמר לו גם כן ואת שלום הצאן והשיבני וגו' שבזה יתנצל לפניהם לומר שאביו שלחו לראות שלום הצאן. וגם כיוון יעקב בזה שיראה לעשות באיזה אופן שלא יקומו עליו האחים ליכנס עמו באיזה דברי ריבות וקטטה עד שיעשו לו איזה רעה. ולזה אמר לו אתה עשה עצמך כאילו אינך צריך לשום דבר רק לראות מה הם עושים עם הצאן והשיבני דבר אבל להם לא תאמר שום דבר אפילו אם לא יוכשר בעיניך איזה עשיה הנהגת עצמן או הנהגתם עם הצאן לא תיכנס עמהם בשום דיבור לומר להם מטוב ועד רע שלא ימצאו להעליל עליך ולהזיק אותך באיזה היזק רק תראה היטב את שלומם עמך ששם יתגלה האמת מה שבעמקי לבבם עד כמה הגדיל מדורת השנאה בלבם עליך.

2219

2220וישלחהו מעמק חברון וגו'. נודע קושית חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ג) והלא חברון בהר היה וכו', ולדידי אפשר לומר כי הנה ודאי יעקב אבינו כדת וכתורה עשה וכחק שחקק אברהם זקינו שלא לשלוח איש מאתו בלי לויה ונודע אומרם ז"ל (סוטה מ"ו:) כל מי שאינו מלוה כאילו שופך דמים, וענין הלויה ידוע שמועיל לשמור את האדם מכל רע בכל הדרך אשר ילך בה כי מצות לויה גורם שתתלוה השכינה הקדושה עם ההולך בדרך לשמרו מכף כל אויב ואורב ולסטים ועיין ברמב"ם ז"ל (הלכות אבל פרק י"ד הלכה ב') במה שהאריך במצוה זו שהיא עולה על כל המצוות ושכר הלויה גדול מן הכל עיין שם. ומכל שכן יעקב אבינו ששלח בנו אשר אהבו איך לא יעשה לו לויה בכדי לשמרו מכל רע, ויותר במה שידע כי אחיו שונאים אותו. והגם שלא היו נחשדין בעיניו על שפיכות דמים מכל מקום על איזה היזק למה לא יחוש אם ביכולתו לתקן. ועל כן ודאי ליוהו על כל פנים כדין לויית רב לתלמיד שהוא עד עיבורה של עיר ועל כן חברון שהיה בהר הנה אין הר שאין תחתיו עמק ולזה אמר הכתוב וישלחהו מעמק חברון פירוש השליחות היה מהעמק שאצל חברון ולא מחברון גופא כי ליוהו עד העמק שחוץ לעיר חברון. או שהעמק היה תיכף אחר עיבורה של עיר או שהיה קצת יותר וליוה את בנו יותר קצת מדין לויה.

2220

2221וגם ירמוז עמק חברון שחיבר עמו השכינה הקדושה והמלאכים המלוים לאדם בדרך לצאת ולבוא לשלום. ואפשר לרמוז בדברי יעקב השם של שמירת הדרך היוצא מפסוק (תהלים צ"א, י"א) כ'י מלאכי'ו יצו'ה ל'ך שסופי תיבות שם הקדוש יוה"ך הממונה על השמירה כידוע ממרן הרב האר"י זללה"ה, בזה שנאמר ויאמר לו לך נא ראה וגו' כי האל"ף שבסוף תיבת "נא" רומז על יו"ד כי צורת אלף הוא יו"ד כידוע ובזה הוא סופי תיבות יוה"ך מן לו עד ראה. וגם יאמר מעמק חברון שחיבר אותו אליו שלא לזוז מחשבתו ודעתו מעליו בכל הדרך לבקש רחמים עליו לבל יקראנו אסון כי יעקב אבינו אף על פי שהוא לא חזי מזליה חזי כלומר אף על פי שלא עלה על לבו לחוש מלבוא בדמים מכל מקום מזליה חזי ועל כן מאוד מאוד שמר אותו ועשה לו כל המצטרך להולך בדרך סכנה ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ד, ג') שבעת פרישתו עסק עמו בפרשת עגלה ערופה. כי ידוע מהרב האר"י ז"ל פירוש אומרם ז"ל (סוטה מ"ו:) בפסוק (דברים כ"א, ז') ידינו לא שפכה את הדם הזה וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא ראינו ופטרנוהו בלא לויה כי אם היו מלוין אותו כראוי לא היה בא לסכנת מות ליהרג על הדרך כי הלויה נותנת כח לשמרו בכל הדרך כאמור. ועל כן יעקב אבינו בעת הלויה עסק עמו בפרשה זו ולמדו סודות הלויה והשמירה הרמוז בפרשת עגלה ערופה.

2221

2222ובאמת הנך רואה עד כמה הגדיל מצוה זו והעסק שעסק יעקב בזה שהציל אותו ממיתה ונתגלגל מדרך הזה טובה גדולה, אלהים חשבה להחיות עם רב. ואכן יעקב אבינו כשעלה בדעתו שטרף טרף יוסף, נשבר לבו בקרבו בראותו מעשה ידיו לא הצליחו ולא עשו פרי ואפשר שגם עבור זה וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה וגו' כי יעקב אבינו חשב בדעתו כי בודאי לא עשה מצוה זו כראוי כי אם היה עושה אותה כראוי ודאי היתה משמרתו מכל רע, ובראות יעקב כי אין מצוותיו עושים פירות להיות שאינם נעשים כראוי למלך הכבוד הרי ח"ו תוחלתו נכזבה ואין לו בעולם הבא כלום כי אם לירד ח"ו אבל שאולה. ועל כן בשמעו מתחיית יוסף נאמר (בראשית מ"ה, כ"ז) וירא את העגלות וגו' ותחי רוח יעקב אביהם ואמרו חז"ל סימן מסר להם כשפירש ממנו עסק בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר וירא את העגלות וכו' כלומר זה שלח יוסף ליעקב איך חרה לך כל כך ולמה נפלו פניך להעלות על הדעת כי טרף טרף יוסף אז, הלא בלכתי מעמך, בפרשת עגלה ערופה עסקנו ועשית כל בחינת הלויה עם השמירה לחבר אותי עם השכינה כביכול ועם המלאכים המלוים ואיך יקראני אסון ועל כן וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם בראותו שמצוותיו נעשין כראוי ועושין פירות שלא ליעול בכסופא קמיה לעלמא דאתי.

2222

2223ויבוא שכמה. פירוש על כל פנים לשכם בא לשלום ונחת בלי שום פגע כי עד שכם היה דעת אביו מפורש בעת הלויה לבוא עד שמה ועד שם ודאי לא היה יוכל להקרה לו שום פגע רע עבור לוית יעקב ואשר התחבר אותו לשכינה ולעצמו, ואמנם כי גם האחים בני יעקב היו וידעו כי עד מקום שישלחו אביהם ודאי לא יוכלו לעשות לו שום דבר עבור מצות לויה שלו הגדולה והחזקה ועל כן התרחקו ונסעו למקום שאין דעת אביהם יעלה ללות אותו עד שם במחשבתו ושם סברו שיוכלו לעשות עמו מה שלבם חפץ, ואפשר עוד כי ודאי ידעו שאברהם אבינו התפלל על בני יעקב כשיבואו לשכם שלא יפלו שמה כמאמר חז"ל (לשון רש"י לך לך י"ב, ו') על כן אמרו בלבם כי כבר אי אפשר לבוא מכשול לבית יעקב בשכם עבור כחו של זקן אברהם בתפילתו ועל כן נסעו משם.

2223

2224וימצאהו איש והנה תעה וגו'. יגיד הכתוב בזה צדקת יוסף הצדיק כי בכל לבבו ונפשו ומאודו רץ לעשות שליחות אביו לקיים מצות בוראו כיבוד אב אף במקום חשש סכנה שלו כי בודאי גם הוא ידע שלא היה דעת אביו מפורש בלויה כי אם לשכם ואיך הלך לבדו בשדה אפילו בלתי שנאת האחין הלא כל הדרכים בחזקת סכנה ובפרט שאביו לא אמר לו ולא צוה לו כי אם הלא אחיך רועים בשכם ואם לא מצאן בשכם מה לו לילך ולבקשם במקומות הסכנה, ואך כל כך היה אהוב וחביב עליו מצוות הבורא עד שנתן נפשו לקיים מצוה אחת וכאשר לא מצאן בשכם הלך לבקשם בשדה מהר להר ומבקעה לבקעה שכן מפורש והנה תעה בשדה כאדם שנאבד לו אבידה הון רב בשדה והוא הולך ומחפש ומבקש אנה ימצא אבידתו. ואפשר שעבור זה שלח הקב"ה מלאכו לפניו להורות לו את הדרך אשר ילך בה כי בראותו חפץ לבו בכלות נפשו באהבה ממש למצוא אחיו לקיים מצות בוראו שלח מלאך לפניו להגיד לו באשר ימצא אותם וכמאמר חז"ל (תנחומא כאן) שזה האיש הוא המלאך גבריאל וכו'. ואפשר עוד יותר יאמר הכתוב כי לכאורה איש אשר מבקש איזה דבר כשבא אחד לקראתו יתחיל הוא תיכף לשאול לו אם לא ראה אותו דבר, וכאן נעשה בהיפוך ששאלו האיש לאמר מה תבקש כי יוסף כאשר לא מצא אחיו בשכם ולא עלה לו לקיים מצוה אחת נחלש לבו בקרבו והיה הולך ח"ו כמשתגע ותועה בשדה בחיפוש אבידתו עד שלא יראה כלל אדם ההולך לפניו ואף אם יראה ישכח מלשואלו עבור חלישות לבו בקרבו באבדן מצותו על כן הוכרח המלאך לשאול אותו מה תבקש.

2224

2225ויאמר את אחי אנכי מבקש וגו'. הנראה שיוסף הצדיק הכיר בו שהוא מלאך ה' כי איך יאמר לאיש אשר לא ידעו מתמול ומשלשום ואינו מכיר לא אותו ולא משפחתו את אחי אנכי מבקש הכי יודע מי המה אחיו ועל כל פנים היה לו לומר את בני ישראל או בני יעקב אנכי מבקש שהמה היו מפורסמים בעולם אבל סתם את אחי מי הוא אשר ידע איזה הם אחיו אם לא שהכיר בו שהוא מלאך ה', ונודע (זוהר חדש מ"ד, ד') שהמלאכים אינם יודעים מחשבות בני אדם כי אם דיבורים בתפילתם ועל כן הוכרח לומר לו את אחי וגו' והוא המכיר אותו ואת משפחתו. או אפשר לצד שהיו בני יעקב ניכרים בין כל האומות בנוי ובכח ובגדולה ועל כן אמר לו את אחי הדומין אלי וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

2225

2226ויאמר האיש נסעו מזה וגו'. חז"ל אמרו (לשון רש"י על פי בראשית רבה פ"ד, י"ד) הסיעו עצמן מן האחוה ולשון מזה לכאורה אינו מובן לפי זה. וגם איך מרומז שנסעו מן האחוה. ואפשר לומר כי ז"ה מספרו י"ב ורומז על שנים עשר שבטים. ואפשר על כן אמר יוסף ליעקב להלן (מ"ח, ח') בסדר זה בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ואומרו בזה אין לו פירוש ורבותינו דרשוהו עיין שם. ואכן הנה נודע מאמרם ז"ל (תיקוני זוהר ק"י:) שהיה ראוי לצאת י"ב שבטים מיוסף כאשר מיעקב, אך לאשר ויפוזו זרועי ידיו שהוציא זרעו מעשר אצבעות ידיו (סוטה ל"ו:) לא נשמר לו כי אם שנים. וזה אומרו על מנשה ואפרים בני הם אשר נתן לי אלהים בזה כלומר בעד זה שהיה להיות לי י"ב שבטים לא נתן לי אלהים כי אם הבנים הללו. ונחזור לענין כי ז"ה רומז על י"ב שבטים ולזה אמר לו נסעו מזה שנסעו מלהיות שנים עשר שבטים כי רוצים ח"ו להכחיד שבט אחד מישראל ומזה דקדקו חז"ל ואמרו הסיעו עצמן מן האחוה.

2226

2227ולפי פשוטו יאמר נסעו מזה. כי הנה ודאי אף שאמר לו אביו בפרטות הלא אחיך רועים בשכם ודאי לא היתה כוונתו על העיר שכם לבד כי אין דרך הרועים לרעות בעיר אלא על כרחך שכם וכל המחוז והאפרכיא השייך לשכם והכל נקרא על שם העיר ועל כן אמר לו נסעו מזה פירוש מכל מה שנקרא על שם המקום הזה משם נסעו. וכבר כתבנו בכוונתם לאשר שידעו כי אביו ילוהו על דעת מפורש לשכם ולא יוכלו לו ולמען הפרת עצת אביהם לעשות עמו מה שלבם חפץ ולשלוט עליו כי רק עד שכם יתפלל וגם עבור בקשת אברהם שלא יפלו בני יעקב בשכם הכל כנזכר ועל כן נסעו מזה ושמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש נכלי דתות למצוא אותו במקום אחר לשלוט עליו. והנה כל זה שמע יוסף והבין את כל זה כי בנפשו הוא ללכת אחר אחיו וגם לא היה מחויב דבר מצד פקודת אביו כי כבר נסעו משכם וכל תחומיה, ומה לו ללכת אחריהם לדותן ובפרט שהמלאך לא אמר שהלכו לדותן רק שמעתי אומרים נלכה דותינה ואפשר כי ימלכו אחר כך לילך למקום אחר ומזה היה מחויב יוסף לשוב לו אל ארצו כי איך יחפשם בארץ לא לו ועל הכל עבר ואמר לנפשו שחי ונעבורה לקיים מצות הבורא.

2227

2228וילך יוסף אחר אחיו. אומרו אחרי אחיו לכאורה מיותר והיה לו לומר וילך יוסף וימצאם בדותן, ואמנם גם זה ללמד בא צדקת יוסף הצדיק ביותר ויותר כי מלבד שהיצר לו קיום מצות אביו ועל כן הלך אנה ואנה למצוא אותם לחיבוב המצוה כנאמר אלא אף צרת אחיו צר לו בראותו כי אינם במקומם הראוי דאג אף הוא בעצמו עליהם ועל כן וילך יוסף אחר אחיו, מצדו בעצמו ביקש אחיו אף שהיו שונאים אותו.

2228

2229גם יאמר וילך יוסף אחר אחיו. כי חש יוסף בדעתו איך אלך יותר מזמן שקבע לי אבא הלא יעזוב אבי דאגת הצאן וידאג לי בראותו כי לא אבוא למועד המיוחד וכמעשה דשאול המלך עם קיש אביו שהלך לבקש את האתונות (שמואל-א י', ב'), ואמנם כי זה היה אם לא היה מצוהו אביו רק לראות שלום הצאן אבל כאן הרי צוהו ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן ובאחיו אין שייך לומר כי יעזוב דאגת כל אחיו וידאג לו ובזה סמך לילך ולבקשם כאשר ימצאם. ולזה יאמר הכתוב וילך יוסף מה שהלך יוסף להלן שלא מדעת אביו הוא אחר אחיו ולולא זאת ודאי היה חוזר משכם. וזה שאומר הכתוב וימצאם בדותן גם כן קצת ראיה למה שכתבנו כי מעצמו הלך יוסף שם לבקשם שלא בצווי אביו כי מציאה אין שייך כי אם בדבר אשר לא ידע מקומו ואחרי החיפוש אם ימצאם יאמר עליו לשון מציאה וזה לראיה שיוסף הלך מעצמו אחר אחיו לחפשם ואחר כך וימצאם בדותן אבל בעודו בבית אביו לא היה שום דעה אחרת איה הם כי אם בשכם.

2229

2230ויראו אותו וגו' ובטרם יקרב וגו'. הרב הקדוש בעל אור החיים מדקדק כאן דיקדוק הלשון שהיה לו לומר התנכלו עיין שם. ואנחנו נאמר בפירושנו כי הכתוב מספר המעשה כי עתה ראו אותו כולם אבל ובטרם יקרב אליהם כלומר קודם התקרבות זה במה שראו אותו עתה ויתנכלו אותו להמיתו כי הרי כבר אמר המלאך מקודם שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש נכלי דתות איך להמיתו, והוא אומרו כאן ויתנכלו אתו פירוש שנתמלאו עמו במחשבתם לדונו מה לעשות לו ויצא המשפט מביניהם להמיתו וזה היה קודם בואו אליהם ואגב אורחא אשמעינן הכתוב כי שבטי י"ה היה בהם כמעשה הצדיקים שדרך הצדיקים להקדים להם במחשבתם דבר שיבוא להם בקרוב כי אף על פי שהוא לא חזי, מזליה חזי ונשמתו הזכה עליו בלי תערובות מחשבות זרות מדברים שאינם נכונים, תגיד ותודיע לו לחזות בדבר הראוי אליו. ואכן אין זה ענין לכאן רק בדמיון מה אשר היו מדברים מיוסף בטרם ראותם אותו לדונו בדת ודין ובהסכמה עליו להמיתו מצד מורד במלכות בית דוד כמו שמובא בשל"ה הקדוש, או מצד עד זומם המבואר באור החיים. או אפשר לצד מה שכתבנו למעלה שחשדוהו בחילול בריתו במה שראו בו פגם ברית הלשון בהוצאת הדבה. ואפשר כי סמכו עצמם בזה על כח שכלם הגדול במה שידעו לפי סברתם אם ח"ו ברע הוא בבחינת הברית, ודאי כי יפגום בריתו להלן ח"ו בבעילת בת אל נכר וכדומה כי אם הוא נוטה בבחינה זו ח"ו בבחינת הקליפה והסטרא אחרא ודאי אי אפשר לו לכבוש תאותו שלא יהיה נכשל בטומאת העריות ואמרו ימות זכאי ואל ימות חייב כבן סורר ומורה שנידון על שם סופו אשר על כן העלו להלכה כי חייב מיתה הוא, ועל כן כאשר ראוהו בעיניהם דנו שמאת ה' נסבה זאת לבוא אליהם בפתע פתאום אחר גמר דינם להריגה. ולזה,

2230

2231ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. פירוש חזי מאן דקמן כי הלא בעת הזאת ישבנו בדין ודננו לו משפט מות והנה עתה הוא בא לקראתנו מאי בעי עתה הכא אם לא שמן השמים הוא ח"ו לאבדו מן העולם. ועל כן,

2231

2232ועתה לכו ונהרגהו וגו'. נודע מאמרם ז"ל (מדרש שוחר טוב ק', ב') אין ועתה אלא תשובה אין ועתה אלא יראה וכו' לומר כי ביראה ותשובה בכשרות אמרו הדבר הזה. כי הלא במעשה העגל כשחגר כל שבט לוי איש חרבו והרגו איש את אנשיו הנה שיבחם משה רבינו ע"ה ואמר עליו (דברים ל"ג, ט') האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וגו' כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו וגו'. וגם כאן כפי חשד יוסף בעיניהם בעבירות ובחילול בריתו כי אב החסידים דוד המלך ע"ה אמר (תהלים פ"ט, ל"ה) לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה. ויוסף אשר שינה מוצא שפתיו לחפוא עליהם דברים אשר לא כן, דנו כי הוא ודאי בחילול בריתו, וראוי לקנא בחרב נוקמת נקם ברית ולקיים ואת אחיו לא הכיר כי הלא גם כאן אמירה זו היה בין שמעון ולוי כמו שאמרו חז"ל (תרגום יונתן בן עוזיאל) אשר זה ויאמרו איש אל אחיו אינו אלא שמעון ולוי ועל כרחך לשמים נתכוון שלא לרחם על אחיו בדין ולהעביר ח"ו רשעי ארץ לפי דעתם.

2232

2233וישמע ראובן ויצילהו מידם וגו'. חז"ל אמרו (בראשית רבה פ"ד, ט"ו) אמר ראובן אני בכור וגדול שבכולם לא יתלה הסרחון אלא בי, ונראה להמתיק דבריהם בחששת ראובן שבמה שהוא בכור יתלה הסרחון בו כי הלא ידוע מה שאמר הכתוב (דברי הימים-א ה', א') ראובן בכור ישראל ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף וגו'. והנה זה המעשה היה ימים רבים אחרי חילול יצועי אביו והראיה שכאן נאמר וישב ראובן אל הבור ואמרו חז"ל (שם שם, י"ט) שחזר לשקו ולתעניתו על מעשה חילול יצוע, ובודאי כבר היה יודע ראובן כי ניטלה הבכורה ממנו וניתנה ליוסף ועל כן היה מקום לחשוד את ראובן שעבור הבכורה הרג את יוסף וזה אומרו אני בכור וגו' לא יתלה הסרחון אלא בי שיאמרו שעבור הבכורה שקטתי ונתתי להורגו ותמצא שאמרו חז"ל (ברכות ז':) מאי ראובן ראו בן, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי בני אף על גב דבעל כורחו אשתקיל בכירותא מניה ואפילו הכא לא אקני ביה וכו' בן חמי דמנפשיה זבין בכירותא ואפילו הכא וישטום עשו וכו', הרי שהיה זה חידוש בראובן שלא אקני ביוסף ואם היה נהרג ודאי שהיו חושדין אותו בזה ולכך וישמע ראובן ויצילהו מידם ואכן איך צייתוהו אחיו לשמוע לו והלא בדין דנו לו. לזה אמר הכתוב,

2233

2234ויאמר לא נכנו נפש. והוא על דרך שאמרה אביגיל לדוד (שמואל-א כ"ה, כ"ו) ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבא בדמים והושע ידך לך וגו', כלומר כי הן אמת שנבל חייב מיתה מידך אבל אין זה לכבודך ותפארתך שידך בעצמו תושיע לך ותנקום נקמתך בידך ממש כי הלא ה' יריב את ריבך ויומת בידי שמים כמו שפרשו שם המפרשים, וכן כאן אמר להם ראובן אמת שהוא חייב מיתה אבל כיון שהוא על עסקינו בהוצאת הדיבה ורצון המושל עלינו אין זה דרך הצדיקים לנקום בעצמם את דמם מיד אויביהם ועל כן לא נכנו נפש כלומר שאנחנו בעצמינו לא נהרוג אותו בידינו, וזה אומרו ויצלהו מידם כי על כל פנים הצילו מידם גופא שאל ישלחו את ידם בו אבל על כל פנים מגרם מיתה אי אפשר להשיבו מאתם כי בדין דנוהו בחיוב מיתה וזה טעם אחד שלא יהרגוהו בעצמם שלא יושע ידם לו. ועוד,

2234

2235ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם. ולכאורה לא נודע מה חידש באמירה זו יותר מבראשונה, ואמנם כי בא עליהם ממקום אחר כי ידוע פסק הרמב"ם ז"ל (עיין הלכות תפילה פרק ט"ו הלכה ג') אשר כהן שהרג את הנפש פסול לעבודה, ואפילו הרגהו בשגגה ועל כן אמר להם הנה אנחנו מצפים כולם להיות עובדי ה' בעולה וזבח ואם נהיה שופכי דמים ניפסל לעבודה, ואפילו אם תאמר שבכזה שהיה לו דין מיתה לא יפסול הכהן ההורג עבור זה על כל פנים יש כאן חשש אולי אפשר שגגה הוא בידינו כל אלה, כי הרי שלא בעדים והתראה היה, רק שבן נח נהרג בלא עדים והתראה מפי עד אחד ואפילו קרוב ועל כן בזה יש לחוש אולי משגה הוא בידינו ובזה ודאי ניפסל לעבוד עבודת ה', אשר על כן השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר וגו' כלומר ונראה כי ה' יריב ריבנו בכלל, הן על הבכורה והן על המלוכה ויושיע לנו מן הקמים עלינו כי בכל הקב"ה עושה שליחתו כמאמר חז"ל (בראשית רבה י', ז'), והנה הבור הזה מלא נחשים ועקרבים והנה הוא מוכן למיתה שלא בידינו ויד אל תשלחו בו למען לא תושיע ידינו לנו ולא נהיה כהורגים נפש, ובלא זה יומת. ואמנם כי כל הדברים האלה לא אמר ראובן כי אם לפנים לפניהם. אבל אמיתת כוונתו הנה מעיד הכתוב שלא היה רק,

2235

2236למען הציל אותו מידם להשיבו וגו'. כי לא כיוון בשבילם שלא יהיה להם חסרון פסול עבודה או שלא יהיה זאת להם לפוקה כאשר תושיע ידם להם רק כוונתו היה למענו למען יוסף להצילו מידם ולהשיבו אל אביו שלם בגופו והכל שלא יאמרו כי היה בלבו עליו עבור הבכורה. ובאמת ראו מה בין בני שלא קינא כלום על הבכורה אחרי שהוא אמר ויעשה מי יבוא אחר המלך רצה בלב שלם שיתקיים כן להיות הבכורה ליוסף, ואפשר שרצה זה בשלימות כדי שיהיה לו זה כפרה על בלבול היצוע ובזה הנה יעקב ומשה אמרו דבר אחד יעקב אמר (בראשית מ"ט, ד') פחז כמים אל תותר וגו' אז חללת יצועי עלה כלומר על חילול היצוע ניטל הבכורה ממך וניתנה ליוסף ועל כן אמר משה (דברים ל"ג, ו') יחי ראובן ואל ימות כי בזה שנלקח הבכורה מאתו נתכפר לו מעשה בלהה ומעתה יחי ראובן.

2236

2237עוד אפשר לומר במאמר ראובן אל תשפכו דם. כי הנה נודע פלוגתת רבותינו המפרשים ז"ל שעמדו מערכה מול מערכה אם האבות כבר היו דינם כבני ישראל לכל דבריהם או שנהגו לחומרא עדיין כבני נח (עיין בפרשת דרכים דרך האתרים שהאריך בפלוגתא הזו), והנה בדבר פלוגתא צריך להתנהג כחומרת שני הדעות ועל כן כאן הנה בני נח ידוע שמוזהרין על הדינים כמו שמובא ברמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פרק ט' הלכה א' וי"ד) ונמצא שהיו מחויבים לעשות דין ביוסף כי אם לא זה דמם בראשם כי מצווין על הדינין, ואמנם הנה בבני נח כתב הרמב"ם ז"ל (עיין שם הלכה ד') וזה לשונו: והואיל והמית מכל מקום חייב מיתה שבזה חמור בני נח מדין ישראל שאף על גרם מיתה מכל מקום חייבין עליה, והנה כאן במיתת יוסף היה גרם מיתה ממקום אחר שהיה יעקב אביהם בסכנת מות וכמו שאמר יהודה מפורש ליוסף והיה כראותו כי אין הנער ומת ופירושו כי אם ימות אבינו תהיה אתה החייב בו כי בן נח מצווה על גרם מיתה כל דהוא. והנה כל חיובי מיתה שבארנו למעלה שהיה ליוסף כולם אינם כי אם, אם דין בני נח יש להם אבל אם דין ישראל יש להם הרי לא מצינו עדים והתראה ואיך יתחייב נפש הריגה בדיני ישראל בלתי עדים והתראה, ולזה אמר להם כי ממה נפשך אסורים אתם להורגו כי אם דין ישראל יש לנו ואין חשש בגרם מיתת אביו איך תהרגוהו בלא עדים והתראה, והוא אומרו ויאמר לא נכנו נפש כי אם דין ישראל יש לנו איך נכה נפש שלא בעדים והתראה, והשנית אם תאמרו שאנו דין בני נח יש לנו ונהרג שלא בעדים והתראה, אסורין אנו בהריגתו מפני חשש סכנת מיתה בנפש אביו והוא אומרו ויאמר ראובן אל תשפכו דם פירוש כי בהריגתו תשפכו דם אחר והוא דם אביו כראותו כי אין הנער ומת. ועל כן לא אמר כבתחילה אל תהרגו אותו כי לא קאי על יוסף רק על יעקב ואצלו נקרא שפיכת דם כי אפשר שלא ימות תיכף בשמעו רק בלאט בלאט ישפך דמו בצרתו בכל יום עד יתמעט וימות ח"ו ובני נח מצווין בגרם מיתה כאמור. ועל כן השליכו אותו אל הבור ואנחנו לא נעשה מעשה בידינו ואין עלינו גרם מיתה כיון שלא נהרוג אותו בידינו אבל עיקר הכוונה היתה למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו דייקא שלא ישפך דם אביו עליו כשלא יראהו.

2237

2238ויהי כאשר בא יוסף וגו'. לכאורה לפי שיעור הכתוב היה לו לומר ויבוא יוסף אל אחיו ויפשיטו וגו', ואכן סיפרה התורה בשבח שמו יתברך ובשבח צדיקיו שהקב"ה בורא להם רפואה תחילה קודם למכה כמאמר חז"ל (מגילה י"ג:) אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו', כי אם היה המכה קודם בריאת הרפואה היה קשה להם לסבול המכה מפני קשיותה, ונראה שזה פירוש הכתוב (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, פירוש שאני לא אשים עליך המכה כי אם כשכבר אני ה' רופאך (כי מלת כי משמש בד' לשונות וזה משמש בלשון אלא) כשכבר בראתי הרפואה. וכן כאן הנה אם היה בא אליהם יוסף תיכף קודם העצה על המיתה והמלצת ראובן להצילהו אפשר היה בסכנת מות לצד כי בפתאום היה הדבר והם בחרון אף היו וכבר דנוהו ובקשו לו נכלי דתות להמיתו. ועתה הכתוב מספר בחסדי המקום על יראיו אשר סיבת הסיבות ברוך הוא סיבב שתחילה יראוהו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו ונתגלגל מזה שישמע ראובן ויצילהו מידם והן עתה כשכבר נעשה הרפואה וההצלה, הנה ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו לא עשו עמו כאשר זממו בתחילה להרגו רק ויפשיטו את יוסף מה שאין כן אם לא היה זה בתחילה ח"ו כפשע היה בינו ובין המות.

2238

2239ויפשיטו את יוסף את כתונתו את כתונת הפסים. כפל מלת כתונת צריך הבנה וחז"ל דרשוהו (בראשית רבה פ"ד, ט"ז), והנראה לי על פי המבואר בתשובת הראנ"ח (חלק א' סימן ע"ה) שאם אין מנהג אותו מקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה ומעידין עליו וכו' עיין שם. וכזה עשו אחיו כי אמרו בלבם אם נפשיטו מכל הבגדים להביא לאביו כל בגדיו פן יאמר אביו בלבו אפשר ששאל כל בגדיו לאדם אחר ואותו אחר נהרג ולא יתייאש ממנו, ויחקור אחריו בדרישות וחקירות שונות עד שיתגלה לו הדבר בכל מקום שיהיה כי לא יאמר שחיה רעה אכלתהו, על כן נתחכמו שלא להביא לו רק את כתונת הפסים המיוחד לו לבדו ואין דרך אחר ללבוש את זה ומעתה יתייאש אביו ממנו כי בזה ודאי לא שייך לומר שאחד שאל מאתו זה ויתוודע לו האמת שטרף טרף יוסף וישתה עליו כוס של תנחומין וישתקע הדבר ולא יתוודע לעולם כל ימי חיי אביו, וזה אומרו ויפשיטו וגו' את כתונתו כלומר כתונתו המיוחד לו לבד ואיזה הוא את כתונת הפסים אשר עליו שהוסיף לו אביו יותר על אחיו.

2239

2240ויקחוהו וישליכו אותו הבורה. בדרך השלכה השליכוהו ולא חשו שמא ימות מחבטה והבלה כי שנאת מות שנאוהו, וזה שאמר הבורה ולא לבור נראה שבא לרמז דין הבור שחייבה התורה שהוא לא פחות מעשרה טפחים וזה הבורה שמלת בור הוא בין שני ההי"ן העולה עשרה לרמז על י' טפחים וזה ששנו חז"ל (בבא קמא נ':) אם כן למה נאמר בור לומר מה בור י' טפחים ולא נמצא בשום מקום להיות מפורש שבור שחייבה התורה הוא בי' טפחים, ואפשר שהוא מרמז הזה. ולזה סיים הכתוב כאן והבור רק אין בו מים והוא על פי מאמר חז"ל (שם נ"א:) בור ח' טפחים ומהם ב' טפחים מים חייב דטפח דמיא כתרי דיבשתא דמי, ולזה אמר כאן הכתוב מה שמרמז לבור עשרה הוא מפני שהבור רק אין בו מים אבל אם היה בו מים לא היה צריך לעשרה כי חד דמיא כתרי דיבשתא ועל כן בכל מקום שנזכר בור סתם שהוא בלא מים שיעורו בעשרה ולא כן במים.

2240

2241גם יאמר והבור רק אין בו מים. על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ד) בפסוק (בראשית י"א, ל') אין לה ולד כל מקום שנאמר אין לה הוה לה וכו', וכן כאן הנה עתה בעת אשר הושלך אין בו מים אבל היה לו מים קודם ההשלכה רק שנעשה לו נס ונתנגבו המים בעת בואו שמה שלא ישטפנו מצולה, ובפרט בדבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו כי הלא יעקב יגע יגיעות במים לכבוד ה' כמו כאשר גל אבן הגדול מפי הבאר להשקות צאן לבן, וכן במעבר יבק שעשה עצמו כגשר ונטל את נשיו ואת ילדיו ואת הבהמה והצאן להעבירם והכל בשביל צער בעלי חיים לכבוד ה' ועתה יכשל זרעו במים וכמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.) אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ועל כן הרעים ה' על מים רבים ונתנגבו בעת בא יוסף לשם.

2241

2242וישבו לאכל לחם וגו'. מודיע הכתוב זאת לומר כי דוקא אחר שנגמר בדעתם שלא להורגו בידיהם ישבו לאכול לחם אבל כשהיה בדעתם לדון אותו בהריגת נפש לא היו יושבין לאכול כל היום כדברי רבי עקיבא (בפרק ד' מיתות ס"ג.) מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום כולו תלמוד לומר (ויקרא י"ט, כ"ו) לא תאכלו על הדם.

2242

2243גם יאמר וישבו לאכל לחם. פירוש שח"ו לא כעשו הרשע שנאמר בו (בראשית כ"ה, כ"ט-ל') ויבוא עשו מן השדה והוא עיף ויאמר הלעיטני נא וגו' ואין עיף אלא רציחה כמה דאת אמרת (ירמיה ד', ל"א) כי עיפה נפשי להורגים וכו', כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י"ב). כי הם אף שהשליכו אותו הבורה והוא כעין מיתה לא היו ח"ו כעיפה נפשם להורגים ולבוא אחר כך להלעיט גרונם במאכל ובמשתה כי אם וישבו לאכל וגו' בישיבה במתינות בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה כי מה שעשו בדין עשו כדין מורד במלכות בית דוד שדינו במיתה ואי תימא היאך שמעו לדברי יהודה ושבקוהו הלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, נראה דאין זה כי אם בביזיון המלך שאסור להמלך לבזות את עצמו אפילו אם רוצה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות מלכים הלכה ג') ואינו חולץ לפי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ואפילו רצה אין שומעין לו שזה בזיון הוא שנאמר (דברים כ"ה, ט') וירקה בפניו וכו'. ומשמע דוקא בזה דרך בזיון ואין לאחרים רעה, בזה אין רשאי. אבל למורד בו, למחול לו שלא יתיר דמו ודאי רשאי וראיה מדוד המלך שנשבע לשמעי בן גירא שלא ימיתנו כמו שכתוב (שמואל-ב י"ט, כ"ד) ואיך מחל על כבודו בבזיון גדול כזה שבזהו שמעי אלא ודאי בהריגת נפש יוכל למחול על כבודו. ועל כן גם כאן שמעו ליהודה להציל את יוסף, אבל גם תחילה שרצו להורגו לא ח"ו בדרך הריגה היה כי אם במשפט הצדק לפי דעתם.

2243

2244וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים וגו'. מלת וישאו עיניהם לכאורה מיותר והיה די לומר ויראו והנה ארחת וגו', ואמנם כי חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ט"ז) אמרו למה פרסם הכתוב את משאם להודיע מתן שכרם של צדיקים שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע וכו'. והוא אומרו וישאו עיניהם פירוש עיני השכל שלהם ויראו והנה ארחת וגו' נושאים נכאת וצרי ולוט וגו' והשתוממו על המראה לומר מאי דקמן שערביים ישאו בשמים שאין דרכן אלא בעטרן ובנפט על כן הבינו שמה' הוא למסור את יוסף לידם ולא יוזק מריח רע.

2244

2245ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וכו'. אומרו אל אחיו לכאורה מיותר כי ודאי להם דיבר שלא היה אחר אז עמהם, ואכן כי לאחיו רצה לומר הם בני לאה שהם לו אחים גם מן האם ולהם יחרה יותר גדולת יוסף עבור הבכורה שנלקח מבני לאה וניתנה לו, ועל כן אמר להם מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' כלומר שגם לנו אין נפקא מינה בזה כי אף באבדן יוסף לא יוחזר הבכורה אלינו ומתנתו לבנימין כי הוא אצל אביו במקום יוסף כנודע בסוד המקובלים, וגם הוא נקרא צדיק ובן זקונים כנודע ולא נרויח כלום בהריגת יוסף.

2245

2246וכסינו את דמו. זה אין לו פירוש לכאורה, ולפי פשוטו נראה לומר כי הנה דרך הרוצחים לכסות הדם שלא יתגלה תיכף לכל כי נהרג אדם כאן ויחפשו אחריו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, והנה בני יעקב אף אם היו הורגין אותו לא היו צריכים לכסות דמו מדרך הרציחה כי בדין יבואו עליו ואכן כי מפני צער יעקב אביהם יהיו מוכרחים לכסות את הדם שלא יראה ויבין כי ידם משלו בו וחזר הדבר להיות כרוצחי רצח להסתיר דבר הרציחה בכסוי דם בעפר, ואין נאה כזאת לבני יעקב לעשות דבר כזה שיהיה נראה כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וזה שאמר להם יהודה כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו שאנחנו מוכרחים לכסות הדם ונהיה כרוצחים בדרכים ולא באלה חלק יעקב.

2246

2247ועוד נראה בזה כי הלא נודע מאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ז:) מיום שפתחה הארץ פיה וקיבלה דמו של הבל לא פתחה פיה עדיין ואומרת שיר בכנפיה ולא בפיה וכו'. ובודאי עתה לא תרצה שוב הארץ לקבל דמו של יוסף מיראתה מן הקללה שנתקללה בדמו של הבל, ועל כן אמר יהודה וכסינו את דמו שנהיה אנחנו מוכרחים לכסות בעצמינו דם יוסף ואין זה תפארת בני יעקב.

2247

2248גם יאמר וכסינו את דמו. על פי מאמר חז"ל (גיטין נ"ז:) בדמו של זכריה שהיה תוסס ולא נח עד ששחטו עליו כמה אלפים מישראל. ולזה אמר יהודה כי אפשר אשר וכסינו את דמו שנהיה אנחנו מכסין את דמו בדמינו וכאשר כתבנו למעלה כי אף שבדין דנוהו מכל מקום במשפט בני נח דנוהו שלא בעדים והתראה וכשהוא שלא בעדים אפשר לא כן הוא כאשר הם סוברים ושגגה הוא בידם ויצטרכו לכסות דמו עד אשר ינוח מרוגזו.

2248

2249עוד יתבאר על זה הדרך. כי הנה יהודה חכם גדול היה וכבר עלתה בדעתו לחוש אולי משגה הוא בידם אך על כל פנים הם מותרים לעשות שלהם, כדין בני נח שנהרג בעד אחד אפילו קרוב כנזכר למעלה אבל יוכל להיות שיוסף בצדקו עומד מתחילה ועד סוף ונמצא שעצה לא טובה עשו במה שהשליכו אותו הבורה. כי מחשש נחשים ועקרבים שהיו שם, ודאי יסגיר ה' פיהם ולא יריעו ולא ישחיתו לצדיקו של עולם ומי שיענה לדניאל בגוב האריות אשר סגר פום אריותא מלשלוט בו הוא יענה ליוסף מהנחשים ועקרבים. ואם מחשש כי מי יעלה אותו מהבור הרי מצינו (בבא קמא נ'.) בבתו של נחוניא חופר שיחין שאמרה זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו והעלני מן הבור. הרי כי לא יעזוב ה' את חסידו אף בבור תחתיות. ונמצא כשיעלה יוסף מן הבור בודאי יבוא לאביו ויגיד לו את כל הקורות אותו ואוי לאותה בושה וכלימה שיקבלו מאביהם הזקן יעקב. ולכאורה אין תקנה בזה כי אם להורגו, ובזה יתכסה הדבר מכל וכל במה שהתחלנו לעשות. ולזה אמר להם יהודה כי הנה מן הבור ודאי שצריך להעלותו שלא יעלה מאליו ויבוא לאביו, ואיך נסבול אותה בושה וכלימה. ולכאורה אין תקנה כי אם בהריגה, ואך מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו כלומר מה הנאה יגיע אלינו כי נהרוג אותו בשביל לכסות את דמו מכל וכל שלא יתגלה הדבר לפני אבינו מה שהתחלנו לבוא עמו בדמים. אתן לכם עצה אחרת בזה.

2249

2250לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו'. וישמעאלים סוחרים ודאי שיחזיקו אותו לעבד להם בביתם ולא יוכל לעולם לבוא ולראות פני אביו ולא תכסנו בושת. או אפשר כיון שהוא מגודל בתפנוקי מלכין בבית יעקב ועתה לעבד נמכר יוסף ממילא ימות תחת ידיהם בעבודת עבד או שהם יהרגו אותו כשלא יעבוד עבודה כראוי ולעולם לא יראה אור בהיר בשחקים פני אביו יעקב. ואין ההבדל בזה כי אם וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא כלומר אחינו הוא ואין זה לפנינו להרוג איש את אחיו. וגם בשרינו הוא וממש הוא כמו (במדבר י"ב, י"ב) ויאכל חצי בשרו, על כן זה הנכון לנו למוכרו לישמעאלים ובודאי לא יצא נקי מתחת ידיהם וגם ידינו לא יהיה בו ולא יגיע לעולם לאזני אבינו ועל כן וישמעו אחיו כי עצה טובה נתן להם שלא ישנו את תפקידם להיות כרוצחי נפש ואף על פי כן ח"ו יאבד שמו לעולם. ולזה אמר הכתוב,

2250

2251ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו וגו' וימכרו את יוסף לישמעאלים וגו'. כי לצד שהיתה כוונתם בזה למען שלא יצא נקי מתחת ידם בכדי שלא יוודע הדבר ליעקב לעולם על כן לא רצו למכרו כי אם לישמעאלים הגם אשר ויעברו אנשים מדינים וגו' וזו היא שיירא אחרת כפירוש רש"י לא רצו למוכרו להם כי אם וימשכו ויעלו וגו' וימכרו את יוסף לישמעאלים, והכל מפני כי הישמעאל פרא אדם הוא וידו בכל ולא ישמט מתחת ידו מה שאין כן בשארי האומות. ועל כן בשני המלות לישמעאלים האמורים בענין נקוד הלמ"ד ראשונה בפתח להורות על הידוע כלומר לישמעאלים הידועים בטובם ומזגם שלא יצא אחד נקי מהם לעולם. והכל היה כי לפי דעתם היה חייב מיתה מן הדין, רק שלא רצו שידם תהי בו. ואכן מסבב הסיבות לא עזבו בידם וסיבב סיבות שונות שהישמעאלים מכרו אותו למדינים, ומדינים למצרים, והציל אותו הקב"ה מבין שיני אריות בכדי לעשות את אשר זמם, ועצת ה' היא תקום לעולם להתקיים והנה קמה אלומתי.

2251

2252או יאמר וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור. כלומר פקח עיניך וראה כמה השנאה גורם כי הלא נודע שהבור היה בו נחשים ועקרבים שמוכנים להזיק ולהמית כל בריה בבני אדם ותראה שאפילו בתפילת שמונה עשרה ששנו רבותינו (ברכות ל"ג.) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמרו בגמרא לא שנו אלא נחש אבל עקרב ודאי פוסק כי עקרב ודאי ממית, והנה הכתוב מעיד אשר וימשכו את יוסף מן הבור כלומר יוסף כולו שלם בגופו ובתוארו ולא נחסר ממנו כלום ולא הזיק לו שום בריה. ובזה היה ודאי לשבטי י"ה להבין ולשים על לבם לומר הלא דבר הוא כי מי הוא שיצא שלם מבין נחשים ועקרבים אם לא שה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו ויראתו וחתתו על כל הבריות מלהזיקו, ומכל שכן כפי דעתם שהיה חייב מיתה הלא נודע אומרם ז"ל (כתובות ל'.) אף על פי שד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו וכו'. וזה שהיה בין הורגי נפשות ולא הרגוהו, ודאי כי ישר הוא ולא עולתה בו. ואמנם כי שנאה מקלקלת השורה ומשנאתם לא ראו בו שום זכות לטובה. ובאמת אפשר שעבור זה נענשו השבטים על מכירת יוסף, בגילגול עשרה הרוגי מלכות כנודע לחכמי לב (תיקוני זוהר ק"י:). הגם שדנוהו בדין, מכל מקום עברו על דין מפורש ששונא אסור לדון ואיזהו שונא כל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה (סנהדרין כ"ז:) ואצלם מפורש אשר ולא יכלו דברו לשלום נמצא שהיו פסולים לישב עליו בדין. על כן וגם דמו הנה נדרש מאתם ועד היום הזה עדיין לא יצאנו לגמרי מחומר עוון הזה כידוע.

2252

2253ועוד יותר יש לפרש אומרו ויעלו את יוסף על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה מ', ה') בפסוק (ירמיה ל"ח, י"ג) וימשכו את ירמיהו בחבלים ויעלו אותו מן הבור שעוד נתעלה למעלה למעלה. וכן כאן ויעלו את יוסף שעוד נתעלה יוסף בהעלותו ואף על פי כן אין קול ואין עונה להזכיר עליו דבר, לומר שלולי שירא שמים הוא לא יצא בשלום מן הבור, ועוד במעלה ורק מכרוהו לישמעאלים.

2253

2254ועוד יאמר הכתוב וימכרו את יוסף וגו'. כמתמה בא הכתוב הלא אם לעבד נמכר יוסף הלא על כל פנים היה ראוי לקחת בערכו למאות ולאלפים כי הלא הוא עבד שאין כמותו בכל העולם ליופי וכח וגבורה וחכמה והנה הם וימכרו את יוסף הידוע במעלותיו הנפלאות בעשרים כסף שאפשר אף עבד הפחות שבפחותים לא ימכר בכזה. ואמנם הכל טעם אחד הוא כי עיקר כוונתם היה רק שידם לא יהיה בו אבל יד אחרים רצו שישלוט עליו למען לא יבוא עוד אל אביו ועל כן לא רצו כלל לעמוד על המקח למען לא יחוסו הישמעאלים על דמים הרבים שיתנו ויקיימוהו כפי כוחם על כן מעט דמעט לקחו בעדו בכדי שתיכף בקצפם עליו ידם תהיה בו בראשונה להמיתו והכל מפני שהיה חייב מיתה לדעתם כאמור.

2254

2255ויביאו את יוסף מצרימה. אומרו את יוסף לכאורה מיותר והיה לו לומר ויביאו אותו מצרימה כי ממנו מדבר, ואמנם כי אף על פי שאחיו זלזלו במקחו ולקחו בעדו דבר מועט דמועט לטעם הנזכר. מכל מקום הקונים אחר הקניה מבינים היו והכירו כי הוא שוה ערך ממון הרבה כי מי ראה עבד כזה מימיו בדעתו ומעלתו, ואינו עבד נבזה הנמכר בסך מועט. על כן טרחו והביאו אותו לכרך של מלכים למוכרו בדמים מרובים ולזה ראו שלא להניחו ליפול מגדולתו ותוארו ויופי פניו בכדי להעלותו בדמים מרובים. ויביאו את יוסף, כלומר יוסף כמות שהוא בגדולתו וחשיבתו כי הוא הראוי להיות מובא לכרך של מלכים.

2255

2256וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור. תיבת והנה לכאורה מיותר, ונראה על דרך אומרם ז"ל (מכילתא בחודש השלישי) בפסוק (שמות י"ט, י"ד) וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו כלל כי אם מן ההר אל העם וכו'. וכן כאן העיד הכתוב בראובן כי לא חישב כלל על מעשהו ומלאכתו בבית רק תיכף אחרי עסקו בשקו ותעניתו בתשובה על חטאו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט), שב אל הבור לראות את שלום יוסף ומה הגיע אליו ועל כן מתמה הכתוב כי הנה בזמן קטן תיכף שב אליו למען הצילו להשיבו וכבר והנה אין יוסף בבור אף בזמן קטן כזה לא מצאהו.

2256

2257או כה יאמר והנה אין יוסף בבור כלומר כי הנה ראובן שב להעלותו מן הבור אל אביו כמחשבתו הראשונה שיעץ בשביל זה להשליכו אל הבור למען הציל אותו להשיבו, ואומר הכתוב כי לא די שלא נתקיימה מחשבתו להוציאה אל הפועל להמשיכו מן הבור להעלהו אל אביו כי אם והנה אין יוסף בבור כלל, ואפשר שחש ראובן כי שמא עלה יוסף מן הבור בנס ויעלה אל אביו ויגד לו כדברים האלה שצוה ראובן להשליכו אל הבור ולא יאמינו לו כי היתה כוונתו להצילו רק יאמרו בקנאתו עבור הבכורה זמם להיות נהרג, ודוקא שלא בידו כי עיקר הכוונה בהבכורה הוא לעבוד העבודה על המזבח בעולה וזבח ואם ידו יהיה בו בצירוף אחיו יפסול לעבודה מדין כהן שהרג את הנפש כאמור למעלה, ועל כן סיבב שימות מעצמו בבור נחשים ועקרבים ויחזור העבודה אליו ונפשו יודעת מאוד שאין בו כל זה ועל כן חרה לו מאוד.

2257

2258וישב וגו' הילד איננו וגו'. חז"ל אמרו (זוהר חלק א' קפ"ה:) איננו אפילו מת, לכאורה מה חידשו חז"ל בזה הלא ודאי לא היה שם אפילו מת. ונראה כי הם דקדקו מדקדוק התיבה לומר כי מלת איננו פירוש שאיננו אפילו מת והוא על דרך שכתב האלשיך זללה"ה (ברוממות אל מזמור ל"ז,) בפסוק והתבוננת על מקומו ואיננו וזה לשונו: ואיננו כי נבלע מן העולם לגמרי וכו', כי תיבת ואיננו מורה כאילו לא היה כלל בעולם וזה אומרו הילד איננו כלומר אין לו שום זכרון כאילו לא היה כלל בעולם מאחר שגם גופו כלה ואין לו שום זכרון אפילו במקום קבר, ועל כן אמר איננו אפילו מת כי אילו היה אפילו מת על כל פנים היה לו זכרון ולא שייך בו לשון איננו.

2258

2259עוד יפרש לשון הילד איננו. רצה לומר אף דבר הנולד שהוא הגוף גם כן איננו כמאמר חז"ל הנזכר שאיננו אפילו מת ועל כן לא אמר יוסף איננו כי יוסף הוא המורה על בחינת שורשו למעלה בסוד נשמתו ששם שמו יוסף כידוע מכל שמות בני אדם שזה שמו למעלה בסוד נשמתו וחיותו למעלה הוא באותיות אלו שעל כן נקרא בשם זה כי זה שמו למעלה וחיותו, ואם היה אומר יוסף איננו היה במשמעות בחינת יוסף סוד חיותו ונשמתו איננו, אבל הגוף מת, יש. ולזה אמר הילד איננו דבר הנולד שהוא הגוף. ולא אמר הבשר איננו לרמז מפורש על בשר הגוף, כי בשר מורה על בושה וסרוחה ורמה ולא רצה להוציא מפיו בילדי אביו הקדוש דבר כזה לכך אמר הילד דבר היולד איננו גם כאן.

2259

2260ואני אנה אני בא. פירוש שאמר להם אמרו לי מקומו איה חי או מת ואלך לקחת אותו. וזה אנה אני בא, אנה אבוא לבקשו לקחת אותו והכל כאשר כתבנו למעלה שיתלה הסרחון בו יותר מכל אחיו לצד חשד קנאתו בו על הבכורה. ואמנם זה דוקא לחשוד אותו בהשלכת הבור או למכרו למדינה רחוקה בכדי שישאר הוא במקומו בבכורה כבראשונה אבל לא חשד הריגה שידו תהיה בו כי בזה יפסל מן הכהונה מצד כהן שהרג את הנפש ועל מה זה יהרגנו אם גם הוא יפסל לעבודה הראוי בבכורות הכל כנזכר. ועל כן חפץ להביאו לאביו אפילו מת כי זה לא יחשדנו אביו בהריגה משום פיסול עבודה ויאמר בודאי חיה רעה אכלתהו מה שאין כן כשאינו מביאו לפניו הרי יחשוד אותו שמכרו לאחר וכדומה שלא יבוא לאביו ויעבוד הוא בבכורתו ולזה לסלק תרעומת ראובן מעליהם. עשו בחכמה,

2260

2261ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר ויטבלו את הכתונת וגו'. וזה יביאו לאביהם בכדי להכיר כי חיה רעה אכלתהו ויתייאש ממנו ולא יחשוד את ראובן, כי על הריגה לא יחשדנו כאמור. והנה חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ז') אמרו בפסוק (ל"ז, ב') ויבֵא יוסף את דבתם רעה וגו' שאמר חשודין הן בניך על אבר מן החי וכו' ובשלושתן לקה וכו' ששחטו שעיר עזים ולא אכלוהו חי. ולכאורה לפי משמעות הכתוב לא שחטו השעיר לאכלו כי אם לטבול בדמו את כתונת יוסף. ונראה כי הנה הו' של וישחטו נקודה פתח המורה על לשון עבר כידוע ולכאורה היה לינקד בשוא להורות שעתה שחטוהו בשביל טבילת הכתונת, ואמנם כך פירושו ויקחו את כתונת יוסף וכבר היה מעשה אשר וישחטו שעיר עזים בשביל אכילתם, ולקחו עתה את הכתונת וטבלוהו בדם הזה. ובזה צדקו דבריהם במה שאמרו ששחטו שעיר עזים ולא אכלו חי.

2261

2262ויטבלו את הכתונת בדם.

2262

2263וישלחו את כתונת הפסים וגו'. שינה הכתוב לקראו בעת הטבילה סתם כתונת ובעת השילוח כתונת הפסים, כי חז"ל אמרו למעלה (שם שם, ט"ז) בפסוק (שם, כ"ג) ויפשיטו את יוסף את כתונתו, זה החלוק. את כתונת הפסים, הוא שהוסיף לו אביו יותר אל אחיו וכו'. וכבר כתבנו למעלה שנתחכמו דוקא להפשיט את כתונת הפסים שיהיה זה סימן מובהק ליעקב שטרף טרף יוסף מפני שבגד זה הוא המיוחד לו ואין דרך לאחר באותו מקום ללובשו, ובזה לא חיישינן לשאלה וכדברי הראנ"ח בתשובה (חלק א' סימן ע"ה) עיין שם. ואכן כי מורא עלה על נפשם כי כאשר יטבלו היטב את כתונת הפסים בדם וזה דבר רך ומנוקה הוא פן לא יוכל יעקב אחר כך להכירו היטב שהוא הכתונת הפסים אשר ליוסף מפני רב הדם שיהיה עליו ולא יאמין אביו כי חיה רעה אכלתהו ויחשוד אותם בהריגתו, או שלא יאמין כלל בהריגה וידרשנו תמיד לדעת מוצאו ופן יתגלה לו ויכלמו מאביהם, ועל כן בחכמה עשו ולקחו שניהם החלוק וכתונת הפסים, והנה החלוק טבלו היטב כולו בדם וגם קרעים עשו בו כשיני החיות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עד שיהיה ניכר היטב שבודאי שלטו בו חיות רעות ואכלו את הגוף הנמצא בו כולו. ואך כי בבגד זה לבד אין זה סימן כי יחוש יעקב לשאלה כאמור ועל כן לקחו בטיבול שני גם כתונת הפסים אך באופן שיהיה נקרא גם אחר הטיבול כתונת פסים שיהיה ניכר כי כתונת פסים הוא שלא טבלוהו כי אם בב' וג' מקומות ושניהם שלחו אל אביהם להעיד אחד על חבירו כי יאמרו כי שניהם ביחד מצאו. וכתונת הפסים יעיד על החלוק כי של יוסף הוא ולא של שאלת אדם אחר ובו יראה רוב הדם ושן בהמות וחיות רעות ויאמר טרף טרף יוסף, ולזה אמר הכתוב ויטבלו את הכתונת הוא החלוק הנזכר בדם בו עשו טיבול היטב היטב בדם כולו עם קרעים משיני החיות כנזכר וישלחו את כתונת הפסים כלומר ששלחו את הכתונת עם כתונת הפסים (והאי את פירוש עם).

2263

2264ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, ולא אמרו זה מצאנו כי קאי על שניהם לומר זאת כולו מצאנו שניהם יחד ועל כן הכר נא הכתונת בנך הוא פירוש החלוק שבו היה עיקר סימן ההריגה ברוב הדם וקרעים משיני החיות אם הוא של בנך עבור הסימן כתונת הפסים שעמו כי בלא זה ודאי דחיישינן לשאלה. ועל כן,

2264

2265ויכירה ויאמר כתונת בני וגו'. ולכאורה מלת כתונת מיותר והיה לו לומר של בני הוא לשוב לדבריהם ואמנם שקאי על כתונת השני שהיה מיוחד רק ליוסף כי זה עיקר הסימן ואמר כתונת בני כלומר כיון שיש כאן כתונת המיוחד לבני ואין אחר לובשו לעולם ומזה ודאי שחיה רעה אכלתהו כי כבר ראוי להעיד בכזה אף להתיר אשת איש לעלמא מאחר שהוא מיוחד אליו לא חיישינן לשאלה ובודאי חיה רעה אכלתהו.

2265

2266טרף טרף יוסף. אמר ב' פעמים טרף, על דרך מאמר ראובן למעלה הילד איננו שאיננו אפילו מת כמו שכתבתי למעלה כי אפילו זכרו איננו, ולזה אמר טרף ב' פעמים על טריפת הנשמה והגוף כי חיה רעה אכלתהו כולו וכבר נפסקה ההלכה (רמב"ם הלכות טומאת מת פרק י"א הלכה ט') במדורות הנכרים שבמקום שחיה וברדלס מצוין שם אין צריכין בדיקה.

2266

2267ויקרע יעקב שמלותיו וגו' ויתאבל וגו'. הודיע זאת הכתוב לומר כי דוקא אחר שנתוודע לו בבירור שיוסף איננו, בדרך הראוי להעיד עליו להשיא את אשתו כאמור. אז התחיל להתאבל עליו ולקרוע הקריעה כדת מה שאין כן אם לא היה עדות הראוי על פי הדת לא היה קורע ומתאבל עליו שאסור להתאבל על עדות שאינו ראוי להשיא את אשתו כמו שמובא בשולחן ערוך אבן העזר סימן יז.

2267

2268ויקומו כל בניו וכל בנותיו וגו' עד ויבך אותו אביו, צריך לדעת אומרו ויקומו כי מהיכן קמו והיה לו לומר ויבואו כל בניו וגו', ואמנם הנה חז"ל אמרו (מועד קטן כ"ז:) שלושה ימים לבכי וכו' ועוד אמרו (ויקרא רבה י"ט, ה') בפסוק (ויקרא ט", כ"ה) וכי יזוב זוב דמה ימים רבים וכו' רבים שלושה וכו'. ועל כן אחר אומרו ויתאבל על בנו ימים רבים ואבל זה בכי הוא כמו שסיים כאן ויבך אותו וגו' וימים רבים שלושה הם ומעתה אסור לבכות על כן ויקומו כל בניו וגו' כלומר קמו מאבילותן שבודאי התאבלו עמו כדין אחים לאח ויקומו מהארץ לנחמו שיפסוק בכייתו אחרי שלושה ימים.

2268

2269ועוד ירמוז אומרו כל בניו וכל בנותיו. על דרך אומרם ז"ל (מועד קטן כ"ז:) הבוכה על מתו יותר מדאי, ח"ו על מת אחר הוא בוכה, ועל כן עד כלות השלושה ימים לא קמו בניו ובנותיו לנחמו אדרבה הם בכו עמו אך אחרי עבור הג' ימים של בכי אז קמו כל בניו וגו' כלומר כי ראוי לו לחוס על בניו להתנחם בדברי תנחומין ולהשתתק מהבכי אבל וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה כלומר כי אין אני כשאר בוכה על מת שיגיע לכם ח"ו לא טובה מזה כי אני בוכה על עצמי במה שאמר לי הקב"ה סימן זה מסור בידך אם לא ימות אחד מבניך בחייך תבטח שאינך רואה גיהנם כמאמר חז"ל (רש"י כאן. ועיין תנחומא ויגש ט') וזה אני בוכה כי ח"ו ארד וגו' ועל כן ויבך אותו אביו ולא הניח בכייתו גם אחרי עבור השלושה ימים.

2269

2270גם יאמר כי ארד אל בני וגו'. על פי המבואר בתשובת מהרי"ו באחד ששלח שליח לצורכו ונהרג השליח בדרך שצריך המשלח לקבל תשובה וכו' עיין שם. ועל זה היה יעקב מתאונן כי ארד אל בני וגו' כי הלא זה עבירה בידי ואני גרמתי לו המיתה, ועל כן אין הבכיה שייך אליכם ואל תאיצו לנחמני.

2270

2271עוד יאמר כי ארד אל בני וגו'. על פי מה שאמר דוד המלך ע"ה בבכייתו על אבשלום בנו (שמואל-ב י"ט, א') בני בני, ואמרו חז"ל (סוטה י':) כי בז' פעמים בני אסקיה משבעה מדורי גיהנם ובהשמיני אסקיה לחיי עולם הבא. והענין להעלותו מגיהנם על ידי אמירת בני הוא כי על ידי צער הצדיקים ובכייתם בגנוחי גנח וילולי ילל מעלים ניצוצות הקדושה ונשמות ישראל העשוקים בקליפות בעולם הזה או בגיהנם כנודע מסוד עשרה הרוגי מלכות להבאים בסוד ה'. והנה יעקב אבינו אף שידע כי יוסף צדיק גמור היה ולא ירא לביתו משלג שהוא הגיהנם (תנחומא פרשת ראה י"ג), מכל מקום כיון שראה עתה שמת אחד מבניו בחייו והוא ח"ו סימן כי הוא אינו בטוח מעונשי גיהנם ראה שסביביו נשערה מאוד והקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה אשר על כן גם צדיקים גמורים מוכרחים לרדת בעמקי שאול להזדכך ולהתלבן כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי ונודע מאמרם ז"ל (ערכין י"ז.) אם יעמוד אברהם ויצחק בדין לא יוכלו לעמוד וכו' אשר על כן ירא יעקב גם לנפש יוסף הצדיק בנו שלא יוכרח ח"ו לירד להתגלגל בשלגי שאול ולהתלבן במדורת בית מוקדיה אשר על כן בכה עליו במר נפשו ועל ידי צער בכייתו יעלהו משם ויסקיה לחיי עלמא, ולזה אמר לבניו כי מה שאני בוכה ומתמרמר הוא כי ארד אל בני אבל שאולה בזה להעלותו משם ולהביאו אל צדיקים שבגן עדן.

2271

2272והמדנים מכרו אותו וגו'. הגם שלא נזכר למעלה מכירת יוסף כי אם לישמעאלים מכל מקום מאת ה' נסבה שנמכר למדינים וכבר כתבנו למעלה שכוונת האחים היה למוכרו דוקא לישמעאלים לפי שפרא אדם הוא וידו בכל ולא יצא נקי מתחת ידיהם בכדי שלא יראה עוד לעולם פני אביהם שלא יכלמו בבושתם מה שעשו עמו, וזה שיעור הכתוב למעלה, ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומהראוי היה למכרו להם לפי שהם סוחרים ובקיאים בטוב סחורה ומקח וממכר והיו נותנים בעד עבד כזה סך רב ולא רצו בזה וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וגו' וימכרו וגו' לישמעאלים בעשרים כסף והוא בחנם ממש בכדי שח"ו יהיה יד הישמעאלים בו, אבל לא עלתה בידם כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום שהישמעאלים מכרו אותו למדינים כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, כ"ב) כי המדינים סוחרים הם ויודעים דמי שווי עבד כזה והוסיפו בדמים ונטלוהו מיד הישמעאלים, ולכך נאמר שם ויביאו את יוסף מצרימה והיה לו לומר ובאו עם יוסף מצרימה כי הלא הישמעאלים בלא זה הלכו למצרים כמאמר הכתוב והנה ארחת ישמעאלים וגו' הולכים להוריד מצרימה ועתה שקנו את יוסף היה לו לומר שבאו עם יוסף למצרים ואמנם כי זה לא קאי על הישמעאלים כי אם על המדינים הנזכר קודם בכתוב והוא אומרו ויביאו את יוסף מצרימה כלומר והם המדינים הנזכרים הביאו את יוסף מצרימה כי המה סוחרים ולא היו צריכים למצרים כי אם בכוון הביאו את יוסף למצרים לכרך של מלכים למוכרו שם להרויח. ולזה אמר הכתוב כאן והמדנים הנזכרים שהביאו אותו למצרים הנה מכרו אותו שם אל מצרים כרך של מטרפולין להשאר שם.

2272

2273לפוטיפר סריס פרעה וגו'. פירוש שעל כן מכרו אותו לפוטיפר לפי שהבינו בו שהוא ראוי לבית המלך ואכן כי הם לא ילכו להללו לבית המלך כי אין הכל באין למלך ברצונם על כן מכרוהו לסריסו והוא היוצא ונכנס בבית המלך וממנו יגיע ודאי אל המלך כי כל רואיו יכירו וידעו כי הגון הוא לבית המלכות, ואכן אומר הכתוב כי מה' היה שישאר בבית פוטיפר להיותו שר הטבחים. ושר הטבחים כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו שנקרא כן עבור שהיה בית הסוהר של המלכות בביתו והוא בית טבחייא של אנשים הנהרגים בציווי המלך וגילגל סיבת הסיבות שיהיה שם בכדי שיבואו אליו שר המשקה והאופה לפתור חלומותיהם ומזה יתגדל. ואם לא היה יוסף מסלסל בשערו לא היה הקב"ה מגרה בו את הדוב וממילא היה מתגדל בבית הזה, ואך לפי שסלסל בשערו הוכרח להתגלגל גדולתו שיהיה אסור ממש בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ולזה אמר הכתוב כאן כי ח"ו מאתו לא תצא הרעות והוא סיבב בסיבות שונות שיבא לבית שר הטבחים בכדי להיות בבית שאסורי המלך שם ומזה יתגדל. ואך בעצמו קילקל לעצמו להיות (תהלים ק"ה, י"ח-י"ט) ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו עד עת בא דברו.

2273

2274ויהי בעת ההיא וגו'. עיין בדברי חז"ל (בראשית רבה פ"ה, ב' וברש"י) שדרשו סמיכות הפרשה לכאן כי לכאורה לא היה לו להפסיק בפרשת יוסף. ומה שנראה לי בזה הוא כי הנה נודע ומבואר בשל"ה הקדוש אשר הגם שעיקר המלוכה היא ליהודה מלכות בית דוד שנאמר בו (תהלים פ"ט, ל"ז) זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי. מכל מקום התחלת תיקון המלוכה מוכרח להיות מבניה של רחל כמו שאול קודם לדוד ומשיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. (כידוע כוונתו למארי קבלה בסוד (שמות ט"ז, ה') והיה ביום הששי והכינו וגו' כי יסוד הוא המכין למלכות). ונראה שעל זה רמז הכתוב באמור הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל ל"ז, ט"ו-י"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו וגו' ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד אל אחד וגו' והיו לאחדים בידך. כי עץ רומז למלכות על דרך שאמר דניאל (דניאל ד', י"ז-י"ט) אילנא די חזית וגו' אנת הוא מלכא וגו'. ועל כן שני המלכים קרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידך כי שניהם אחד הם שזה מוכרח להכין להשני, ולבסוף עץ אחד הם שדוד עבדי נשיא להם לעולם. ועל כן בתחילת צמיחת מלוכת יוסף בעת בואו למצרים שהוא תחילת מלכותו שנאמר עליו מבית הסורים יצא למלוך. גילגל הקב"ה גם כן התחלת צמיחת קרן מלכות בית דוד והוא שירד יהודה מאת אחיו וגו' עד שנולד בן פרצי שמשם המלך פורץ גדר לעשות לו דרך בית המלכות. ולזה אמר הכתוב ויהי בעת ההוא בעת שיוסף יצא למלוך התחיל להשתלשל מלכות דוד ושלמה. ועל כן כתיב וירד יהודה כי כשם שצמיחת מלוכת יוסף התחיל להיות מהשפלה רבה בבחינת (תהלים קי"ז, ז'-ח') מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים כן מלכות בית דוד וירד יהודה תחילה שהורידוהו אחיו מגדולתו ומלכותו כמאמר חז"ל (תנחומא ויגש ט'), ומשם יצא למלוך. ולזה אמר וירד יהודה מאת אחיו כלומר שירידתו לא היה רק מאת אחיו לבד שהורידוהו מהיות מושל עליהם. או יאמר מאת אחיו כלומר שוה ליוסף שכשם שהשפלת יוסף היה מאת אחיו שמכרוהו כן ירידת יהודה מאת אחיו היה והכל משום קרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידך וכזה כן זה כדבר האמור.

2274

2275ויט עד איש עדולמי וגו'. רש"י ז"ל פירש נשתתף עמו ולשון ויט עד אין לו פירוש לפי זה והיה לו לומר נתחבר או נתיישב עם איש וגו' ולא ויט עד וגו', ואכן יאמר הכתוב כי כל כך ירד יהודה מאת אחיו עד שנטה לאיש עדולמי כלומר שהעדולמי יהיה נחשב נגדו לאיש שהוא לשון גדול וחשוב כפירוש רש"י בפסוק (ישעיה ב', ט') וישפל איש, מה שבעת היותו עם אחיו היה זה לאפס ותהו נחשב לו וכמה גדולה ירידה זו מאגרא רמא וכו' אשר וירד יהודה מאת אחיו החשובים בכל העולם ויט עד איש עדולמי שהעדולמי היה נחשב אצלו לאיש. ועל כן סיים ושמו חירה מלשון חירות, או חוֹרִי [יושבי] הארץ (בראשית ל"ו, כ') שהוא היה החשוב בארץ אז גם בהיותו עם יהודה, ודבר זה לא נהג בעולם בהאבות והשבטים בכל מקום היותם כידוע. ומפני כבודו של יהודה כתוב בו כאשר בצדיקים ושמו חירה שמו קודם לו כמו ושמו מרדכי וכדומה ולא כמעשה הרשעים שהם קודמים לשמם כמו שבע בן בכרי שמו כמאמר חז"ל (אסתר רבה ו', ב') כי לצד שהיה איש וחשוב בהיות יהודה עמו היה גנאי ליהודה לכתוב אצלו כמעשה הרשעים.

2275

2276וירא שם יהודה בת איש כנעני וגו'. לא פרט הכתוב שם האשה אשר לקח כי אם שם אביה להגיד שבחו כי לא נתן עיניו באשה עצמה לקחתה בשביל נוי ח"ו או שאר דברים ולא כשמשון שאמרו חז"ל עליו (סוטה ט':) שמשון הלך אחר עיניו וכו' שנאמר (שופטים י"ד, ג') כי היא ישרה בעיני. וכאן היא לא נזכרת כלל כי אם על שם אביה בת איש פלוני. וגם לא הביט ליקח בת נשיא הארץ כי כל יחוסיהם לעפר ואפר נחשב אצלו רק ראה בת איש סוחר רצה להתדבק עמו על דרך מאמר הכתוב והארץ תסחרו. ועל כן עד יום מותה לא נקראת בשמה כי אם בת שוע להגיד שבח הצדיק שלא הכיר בה בעצמה כל ימיו רק בת פלוני. וגם כאן אמר ושמו שוע בשביל כבוד יהודה כנזכר למעלה וגם להגיד כי לא נתחתן ח"ו ברשעי ארץ כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים רק במקום שדבר ה' הוא לקחת בת רשע כמו בנות לבן וכדומה בכדי להוציא יקר מזולל כנודע.

2276

2277ויקחה הרב זללה"ה באור החיים פירש כדין לקוחי אשה, ולי נראה שיגיד הכתוב בגדולת שבטי י"ה אף בירידתן, שהלא פירש רש"י לעיל בפסוק (ל"ד, י"ט) את בנותינו תקחו לכם שאתם תבחרו ותקחו לכם ככל אשר תחפצו מאתנו מה שאין כן את בנותיכם תתנו לנו מדעתכם ומרצונכם ולא נקח לנו לדעתינו. וזה אומרו כאן וירא שם יהודה וגו' ויקחה כיון שראה אותה וחפץ לקחתה לו, מיד ויקחה באין מוחה כי גם בירידתו מאת אחיו, גדול בין העמים היה.

2277

2278ותהר ותלד וגו'. טעם פרטת הריונה הוא, כי נודע שבביאה הראשונה נותן הבעל כח שם ב"ן באשתו להיות מזה העלאת המיין נוקבין לכל הילודים שתוליד, ולזה בא הכתוב להעיד שלא הניח הקב"ה שבט הרשע על גורל הצדיקים וגם יהודה שנשא אשה מבנות הארץ נזדמן לו אשה כזו שהורתה ולידתה הכל בשם ב"ן שהוא התחלת הביאה הראשונה כי כשירה היתה.

2278

2279ויקרא את שמו ער. טעם קריאת שם זה לבן בכורו באותיות רע. הוא כי דרכם היה לכנות את שם הילוד להם על שם המאורע כמו גרשם כי אמר גר הייתי (שמות ב', כ"ב) וכדומה. ועל כן לפי שירידה היתה ליהודה מאת אחיו ונשאר יחידי כמו חרב מאין יושב על כן קרא שם בנו ער שהוא לשון חורבן כמו שמובא ברש"י ז"ל בפסוק (בראשית ט"ו, ב') ואנכי הולך ערירי עיין שם.

2279

2280ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן. טעם קריאת שם זה נראה כי דרכם היה ששם הבכור היה קורא האב ושם השני קראה האם כמו שכתב הרמב"ן ז"ל על כן הוא קרא על שם המאורע שלו על שם הירידה ער וערירי והיא קראה אונן גם כן על שם המאורע שאירע לה והיא הטובה הגדולה שתנשא ליהודה אדם הגדול בענקים, ולזה קראתו אונן על שם (הושע י"ב, ט') מצאתי און לי כי עלתה לגדולה וזכות וטובה גדולה נחשב אצלה במה שזכתה להוליד מיהודה ועל כן למעלה כתיב ויקרא וכאן ותקרא.

2280

2281ותסף עוד וגו' ותקרא את שמו שלה. גם שם זה היא קראה כמו שכתוב ותקרא והכל על החשיבות ועתה ביותר כי זכתה להעמיד שני בנים ממנו ועל כן קראתו שלה על שם שילה כמאמר חז"ל בפסוק (בראשית מ"ט, י') עד כי יבוא שילה עיין שם, כי לשי ומתנה רבה נחשב אצלה במה שזכתה להבנות מיהודה. ועוד יש לומר בטעם שם שלה כי הנה היא סברה, שבודאי המלכות שלה יהיה, ומבן הזה. כי מלכות בית דוד לעולם ישתל מהקטן שבאחים כמו פרץ וזרח שזרח יצא ראשון וכן דוד בבני ישי שהיה לו שמונה בנים והוא הקטן שבכולם והטעם מפני שנמשל ללבנה שנקראת קטנה מאור הקטן ועל כן דוד הוא הקטן ועל כן סברה היא כיון שהמלכות ודאי מיהודה אם כן יהיה מִשֵלָה בנה הקטן והנה הוא בנה ונמצא המלכות שלה היא ועל כן קראתה אותו שלה. ותראה שלולי שאמר הקב"ה ליהודה אתה רמית את אביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים וכו' וכן אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא וכו' כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ה, ט' וי"א) שעל כן הזדמן זאת ליהודה שתמר תעשה לו כן ולולי זה מאין היו מלכים יוצאים אם לא שתמר תנשא לשלה אחרי מות אחיו וממנו יעמיד מלכים, ואך היא כיוונה בלא זה לשלה מטעם שדוד הוא הקטן, ועל כן סיים הכתוב והיה בכזיב בלדתה אותו ופירש רש"י על שם שפסקה מלדת ולכאורה מה זה לכאן להודיענו שכבר פסקה מלהוליד, ואמנם לצד שאמר שקראתו שלה לטעם המלוכה שלה כי יהיה ממנו עבור קטנותו ויקשה כי הלא יהיה לה עוד בנים ותצמח המלוכה מהקטן שבכולן לזה אמר והיה בכזיב וגו' שפסקה מלהוליד ובזה ידעה כי ממנו תוצמח המלוכה להיותו הקטן שבכולם ועל כן קראתו שלה.

2281

2282ויקח יהודה אשה וגו' ויהי ער בכור יהודה רע וגו'. פירוש אחר שנשא לו אשה נעשה רע להשחית זרעו בכדי שלא תתעבר ויוכחש יופיה אבל קודם לזה לא היה עדיין ברע וזה ויקח וגו' ואחר כך נעשה רע עבור האשה אשר לקח.

2282

2283וידע אונן וגו' ושחת ארצה לבלתי נתן זרע וגו'. לכאורה צריך להבין דעת אונן שעבור שלא יהיה זרעו על שם אחיו ישחית זרעו מכל וכל בלתי היות לו בנים והכתוב אומר (ישעיה מ"ה, י"ח) לא תהו בראה לשבת יצרה וגו'. ונראה כי טעם אונן כטעם ער היה בכדי שלא תתעבר ויוכחש יופיה, ואך הכתוב אומר כי לא היה אונן עושה דבר הזה להשחית בניו אם לא מחמת שידע כי לא לו יהיה הזרע על כן ושחת ארצה לבלתי נתן זרע וגו' והכל עבור שלא תתעבר, ועל כן על כל פנים לא נזכר באונן רע כי קצת שוגג היה שסבור עבור שלא לו יהיה הזרע מותר להשחית זרעו שלא תוכחש אשתו, אבל ער הנה ידע כי בניו הוא משחית ואף על פי כן עשה מה שעשה על כן נקרא רע שהוא היותר מרשע כידוע. ולזה אומר הכתוב להלן,

2283

2284וירע בעיני ה' וגו' וימת גם אותו. ואמרו חז"ל (יבמות ל"ד:) כמיתתו של ער מיתתו של אונן ולמה היה ער משחית זרעו כדי שלא תתעבר וכו' ולכאורה כלפי לייא כי הלא בער אינו מפורש טעם מיתתו ואנו למדין שהיתה טעם מיתתו כטעם מיתת אונן והיה צריך לכתוב גם אותו במיתת ער להדמותו לאונן, ואמנם כי בא להדמות גם כן להיפוך כי הלא ער הוא החייב הגמור בעבירה זו עד שנקרא רע וכבר נודע בחינת הרע שהוא בחינת השחתת הזרע ולא כן אונן, אך אף על פי כן לפי שעשה כמעשהו לפיכך וימת גם אותו שהיה טפל לער במיתה זו, ולא כמוהו ממש כי ער נקרא רע ולא אונן.

2284

2285או יתבאר על זה הדרך כי מדכתיב וימת גם אותו ופירושו שמת באותה מיתה שמת ער. והנה נודע שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה ובודאי מיתת אונן היתה כנגד מדה שחטא בה שהוא משחית זרעו ומדכתיב בו שמת כער שמע מינה שגם ער מת באותה מיתה וכנגד מדה שחטא ובודאי משחית זרעו הוא.

2285

2286ויאמר יהודה לתמר וגו' כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. לכאורה מלת כאחיו מיותר אחרי אומרו גם הוא, ואמנם הנה נודע (יבמות ס"ד:) פלוגתת רבי ורבנן בקטלנית אם הוא לשנים או לשלושה אבל כששניהם מתו במיתה אחת כולי עלמא מודים שהיא בחזקת קטלנית ולזה אמר יהודה פן ימות גם הוא כאחיו כלומר כיון שאחיו מתו במיתה אחת בזה ודאי חיישינן, שלא ימות גם הוא.

2286

2287עוד יתבאר אומרו כאחיו. כי לכאורה יקשה איך מנע יהודה מלקיים מצות יבום אשת האח בשביל חשש קטלנית הלא שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ה') והראיה שלא מצינו בכל הש"ס ופוסקים למנות קטלנית בכלל אותם שחולצות ולא מתיבמות ואדרבה ראיה גמורה דלא חשו חכמים במצות יבום לחששא זו מהא ששנו רבותינו (פרק ג' דיבמות ל'.) ג' אחים שנים מהם נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית, מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת וכו' והרי כיון שמתו שני אנשים אצלה כבר אסורה ליבם משום קטלנית ולמה לו להזכיר צרת ערוה וכל המשניות שם מלאים בכזה, אלא ודאי דאין ביבום חשש קטלנית. ואמנם חשש יהודה היה דבר אחר כי אם יהיה שלה מכוון באמת לשם מצות יבום ודאי כי שלוחי מצוה אינן נזוקין, ואך פן ימות גם הוא כאחיו פירוש שיעשה מעשה אחיו ולא ירצה להקים זרע לאחיו ואז ימות בתרתי הן מחמת עונש הדבר שהגיע לאחיו והן מחמת חשש קטלנית ובזה צדקו דברי הרמב"ן ז"ל שכתב כי באמת דיבר יהודה עם תמר עד כי יגדל שלה וגו' שרצה באמת לתת לה את שלה שלא כפירוש רש"י שכתב דוחה היה אותה בקש עיין שם, כי עיקר החשש היה שלא יעשה כמעשה אחיו אבל עד כי יגדל שלה ואהיה בטוח בו שלא יעשה כמעשה נערות כי אם לקיים המצוה לשמה ודאי אתן אותו לך כי שומר מצוה לא ידע וגו'.

2287

2288גם אפשר לומר בזה על פי דברי חז"ל (ביבמות צ"ו:) דקטן שיבם אם לא בא עליה אחר שהגדיל צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו וכו', הרי שביאת הקטן אינו מוציא ופוטר ממצות יבום שעל כן אם לא בא עליה אחר שהגדיל צריכה חליצה לזיקתו, ולזה היה ירא יהודה אם יתן את שלה לתמר בעודו קטן יסתכן מחשש קטלנית ולא שייך בו שומר מצוה כיון שאינו יוצא אז ידי מצות יבום עד שיגדיל ובין כך פן ימות גם הוא ועל כן המתן עד כי יגדל שלה ואז יהיה עוסק במצוה ושומר מצוה לא ידע וגו' ולא אירא מליתנו לך, ועל כן הנה באמת ובתמים דיבר יהודה עם תמר כלתו כדעת הרמב"ן המובא לעיל ולא כפירוש רש"י ז"ל שהיה דוחה אותה וכו'.

2288

2289ותלך תמר ותשב בית וגו'. אומרו ותשב בית אביה מה שהיה די לומר ותלך אל בית אביה, לומר שעשתה כדברי יהודה להמתין על שלה ולזה אמר ותשב לשון עכבה שהיתה משמרת וממתנת בית אביה על שלה כשומרת יבם וגם ותשב הוא לשון שבי אלמנה וגו' כי אין שייך ישיבה בענין כזה כי אם כשאדם מתעכב ומצפה לאיזה דבר ותמיד מתגעגע מתי יבא אותו דבר לידו והוא בבחינת הצער כמו (איכה א', ג') היא ישבה בגוים לא מצאה וגו' וכדומה. וכן כאן היא יושבת וממתנת עד יגדיל היבם ומצטערת באותן הימים. אחרי כותבי זאת מצאתי מדרש חז"ל (סנהדרין ק"ו.) אמר ר' יוחנן כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער וישב ישראל בשיטים וכו' ודברינו דבריהם ונהניתי.

2289

2290ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. לדעת לאיזה צורך צריך הכתוב להודיע זמן חלום פרעה וגם להציג החשבון מחלומות של שר המשקים והאופה ולא תפס זמן אחר כמו מעת אשר בא יוסף למצרים או מעת שנתפס לבית האסורים וכדומה, ודרשת חז"ל (בראשית רבה פ"ט, ב') ידוע. ואכן הנה אמרנו בפירוש הכתוב (הושע ו', ב') יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו, שלפי פשוטו אין פירוש למקרא הזה ואולם כי ידוע אשר כשם שאין העולם יכולין לקבל רוב פורעניות כך אינם יכולים לקבל רוב טובה כי כל דבר מה שהוא בבחינת הגבול וקו המדה אם ינתן בו שיעור מה שאין יכול לקבל לתוכו, הוא נפרץ ונשבר. כמו אם יאכל אדם הרבה יותר ממה שיוכל לקבל לתוכו או ישתה יותר מדאי, ודאי תיכף יהיה כריסו נבקעת וכדומה בכל הדברים. ובזה נראה מה שאמרו חז"ל (עיין בראשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים בדין עמד ושיתף מדת הרחמים. ולכאורה למה שיתף הרחמים לדין ולמה לא ברא עולמו בחסד לבד האם ח"ו קטן חסדו מלהנהיג עולמו בחסד לבד. וחוץ מטעמים אחרים שיש בזה, גם זה הוא טעם כי אין העולם יכול לסבול כלל רוב בהירות חסדי המקום לבד בלי תערובת הדין כי בעל הגבול לא יוכל לקבל רוב טובה כי יושבר ויופרץ לרוב טובתו ועל כן צונו אלהינו בלא תעשה (דברים ד', ב') לא תוסיפו על המצוה וגו'. ולכאורה מה חסרון יש בהוספה על המצוה, ואמנם כי כל המצוות הם המשכות והשפעות חסדי הבורא ברוך הוא על עולמו על ידי הצנורות המיוחדים לכל התורה והמצוות שכל מצוה ומצוה יש לה צנור בפני עצמו להמשיך על ידה חסדי המקום ברוך הוא על עולמו שברא ואם יוסיפו על המצוה כמו חמשה ציצית וחמשה פרשיות בתפילין אז יגיע שפע רב על ידי הצנורות הללו עד שלא יהיה ביכולתם לסבלו ויושברו ויפלו ויגיע השפע ח"ו להחיצונים העומדים תחת דברים המקולקלים, וכנודע מסוד שבירת הכלים הידועים שלפי שבא להם אור גדול מלמעלה עד שלא יוכלו לסבול גודל האור נשברו הכלים ונפלו, ועל כן עיקר הטוב והחסד והברכה הוא בהתמזגות החסד והדין בהתכללות שמאלא בימינא ומתנוצץ מהם אור משותף משניהם סוד הרחמים ועל ידי הרחמים מתנהגין כל העולמות בסוד הכתוב (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

2290

2291והנה נודע אשר כל מדה ומדה ממדת החסד והגבורה וכו' מכוונת על שם היום כמאמר הכתוב (תהלים ט', ב') יום ליום יביע אומר וגו'. וזהו יחיינו מיומים, כלומר בשני הימים שהם בחינת חסד וגבורה תחיה אותנו שתמתיק הדין בחסד עלינו ומשניהם תשפיע עלינו שפע וברכה והוא על ידי בחינת יום השלישי קו האמצעי אור הרחמים שהוא הטוב המאושר השלם מכל. וזה ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. כי אם יקים אותנו על ידי יום ג' אור הרחמים, אז נחיה לפניו שיהיה ההשפעה ממוזג לא ברוב טובה ולא ברוב רעה ולא נמות מרוב הטובה או מרוב הרעה ח"ו. והנה ידוע אשר יעקב אבינו הוא סוד יום השלישי האמור קו האמצעי איש תם יושב אהלים שני אהלים חסד וגבורה כי נכלל משניהם בסוד הרחמים והוא הממתיק וממזג אותם בהתכללות שמאלא בימינא בסוד הרחמים, ואלה תולדות יעקב יוסף שזיו אוקינין של יוסף דומה ליעקב כי גם הוא עושה שלום במרומיו להיות בו התכללות החסדים והגבורות ובו ימתקו ויתבסמו ונעשה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ועל כן שמו שלום כנודע.

2291

2292ואפשר עבור זה סיבב הקב"ה להיות יוסף עוד בבית האסורים שני שנים יתירים כי כבר היה זמנו לצאת בחלום שר המשקים והאופים אם לא שפנה אל רהבים ושטי כזב לבקש משר המשקים לאמר כי אם זכרתני וגו' ולא שם ה' מבטחו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ט, ב'). ולכאורה הלא יעקב אבינו הוא אשר עליו נאמר (תהלים קמ"ו, ה') אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו וגו' שחזקה בטחונו בה' אלהיו ביותר ויותר וכל מה שלמד יעקב הכל מסר ליוסף כמאמר חז"ל (שם פ"ד, ח') ונמצא איך שטה יוסף לשים בטחונו במצרי אשר בבית פרעה. ואמנם הכל מאת ה' נסבה שיהיה שני שנים בבית האסורים נוסף על צרותיו בכדי להמתיק אלו השני מדות חסד וגבורה שיהיו נכללים זה בזה שלא ירד לעולם החסד לבד והדין לבד ושניהם לא טובים הם כי אין העולם יכולין לקבל לא רוב טובה וכו'. ויוסף שהוא היה צדיק יסוד עולם בדורו והוא העמוד שהעולם עומד עליו. כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב:) על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו וכו', היה מוכרח הוא לקבל יסורים בשני שנים כי המדות רומזים גם כן לשנים שעל כן תשבות הארץ בשנה השביעית כמו ביום השביעי. ובשני שנים הללו נתקיים בו (ישעיה נ"ג, ד') אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו יסבול שסבל יסורים להמתיק המדות הללו שיתכללו זה בזה להתנוצץ מהם אור הרחמים.

2292

2293וזה שנראה לפרעה בחלום שבע שנים שובע למאוד ושבע שנים רעה למאוד כי כל מדה כלולה משבעה ונגזר שירד החסד והטוב לבד עד שלא היו יכולים לסבלו כלל והיו בועטים ברוב הטובה ואחר כך הדין והגבורה לבד שיהיה הרעב חזק ביותר האפשרי שלא יהיו יכולין לסבול. וברוב צדקת יוסף וביסורים שסבל באלו השנים המתיק זה. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לעשות שלום בפמליא של מעלה ושל מטה וכלל שמאלא בימינא ועשה את הארץ בשבע שני השבע לקמצים. כלומר שקימץ את הטובה הגדולה לאוצר, מה שעשו השדות יתר משאר השנים, בכדי שלא ימותו ברוב הטובה. ובשנות הרעבון היה משביר בר לכל עם הארץ והכל כי הוא זכה להמתיק להכליל הגבורות בחסדים בבחינת הכתוב השלישי אור הרחמים כאמור.

2293

2294וזה מאמר הכתוב ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו', כי אחר ששלמו לו שני שנים ביסורין בכדי להמתיק שני המדות להיות יחיינו מיומיים אז בעת ובזמן ההוא ופרעה חולם וגו' עד שקרא ליוסף ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו לכלול שני השבע בשני הרעב בבחינת התכללות שמאלא בימינא שיהיו יכולין לקבל הטובה וגם הרעה ככל הנאמר.

2294

2295או יאמר ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. כי נודע מדברי חז"ל אשר קץ רומז על בחינת החושך והיצר הרע והרע, כמו שפתחו פתחא להאי פרשתא (בבראשית רבה ריש פרשה זו) מהכא ויהי מקץ וגו' קץ שם לחושך (איוב כ"ח, ג') ועיין בזוה"ק (בפרשתנו) שמאריך בזה. ואמנם ידוע מדברי הזוה"ק (חלק א', ס"ב:) בכמה מקומות אשר יש בחינת קץ הימים והוא בחינת החשך והרע בבחינת קץ כל בשר בא לפני ויש קץ הימין המורה על הטוב והיפה כמאמר הכתוב (דניאל י"ב, י"ג) ואתה לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ט, ה') הודיעני ה' קיצי וגו' כמו שאיתא בזוה"ק. וידוע אשר מיעוט רבים שנים ורומז על בחינת הקליפות והרע שהם נקראים רשות הרבים והם בבחינת שנים עלמא דפירודא מה שאין כן הקדושה נקראת רשות היחיד כי הוא אחדות האמיתי שהכל מתיחדים לאחד. ונגד הימים הרבים האלו היה יוסף הצדיק בצער ויסורים שני שנים בבחינת מיעוט רבים שנים בכדי שעל ידי זה יזכו לצאת מבחינת קץ הימים שהוא החושך והרע לבא לבחינת הטוב והיפה קץ הימין. וזה אומרו ויהיה מקץ שנתים ימים פירוש אחר שכלו לו שני השנים ושלמו לו בחינת קץ הימים אז ופרעה חולם ונתעלה מאפילה לאור גדול, והעם היושבים בחושך אור נגה עליהם ומבית האסורים יצא למלוך בבחינת הטוב המעולה קץ הימין רשות היחיד יחידו של עולם.

2295

2296וידבר שר המשקים את פרעה וגו'. לכאורה צריך להבין אומרו וידבר שמורה על דיבור הקשה ומה קשות דיבר בזה, וגם אפשר היה צריך לכתוב וידבר השר המשקים בה' הידוע לומר זהו אשר נזכר למעלה כמו (שמות ח', ט"ו) ויאמרו החרטומים אל פרעה וכדומה. ואכן הנה כתב המהרש"א (עיין במדרש כאן פ"ט, ז') ששר המשקים היה ירא שלא ימות פרעה ויעמוד אחר ולא יוטב הוא בעיניו להיות שר המשקים ולזה אמר וידבר שר המשקים וגו' כלומר שכל דברו לא היתה כי אם להיות עוד שר המשקים וזהו שדיבר קשה ביראה שלא ירד מגדולתו או עבור שחשש למיתת פרעה לזה דיבר קשה.

2296

2297ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. ראיתי לשים לב להבין מה שדקדק יוסף בכל הפרשה כולה להזכיר רק שם אלהים כמו כאן את אשר האלהים עושה ולהלן הרבה פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים ועוד הרבה ולכאורה הלא בפתרון החלום היה גם שני השובע שהוא הטובה והברכה המגיע מאת ה' מן השמים ולמה לא הזכיר כלל שם ה', ובודאי פרעה ומצריים לא היו מאותן שמהפכין עליהן מדת הדין למדת הרחמים לומר כי גם אלהים ברכם ולכאורה פלא הוא, גם לדעת אומרו חלום פרעה אחד הוא ולהלן אמר ועל השנות החלום וגו' וזה סותר זה את זה. ואכן הנה נודע מאמר חז"ל (מגילה י"ג:) אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה שנאמר (הושע ז', א') כרפאי לישראל וכו' עד כאן, מה שאין כן באומות שנאמר בהם (איוב י"ב, כ"ג-כ"ד) משגיא לגוים ויאבדם ויתעם בתוהו לא דרך וגו'. ונמצא היה בזה מקום להפלא על סדר ההנהגה בזה החלום שהראה הקב"ה את פרעה שברא הרפואה קודם למכה להיות מקודם ז' שני שבע בכדי לאסוף ולצבור בר לשני הרעב שלא תכרת הארץ ברעב ואיך דן הקב"ה לפרעה ולמצרים בדיני ישראל לברוא להם הרפואה תחילה.

2297

2298ואך אם נביט אל אמיתיות הדברים נכונים דרכי אלהינו יתברך כי באמת זה השובע והטוב שהיה במצרים והראה אותו הקדוש ברוך הוא לפרעה בחלומו תחילה, לא היה בכדי להיטיב להם בזה ולבשר לפרעה תחילה בבשורה הטובה כי לא יעשה כן לאומות. רק זה הטובה לא היה כי אם להבחין בו את הרע כאמור בספר יצירה (פרק ו' משנה ב') הטוב מבחין הרע כלומר שהוא מתקף ומחזק (מלשון (ישעיה ל"ב, י"ד) עופל ובוחן) את הרע כי יותר יוכאב ויוכה הרע אם תקדם לו הטוב הגדולה, כמו אדם היוצא מן האור אל החושך יצטער מאוד במחשך מאור עיניו ולא כן אם גם קודם היה במחשך כמו מאן דגני בבית אפל וכנודע ביתרון האור מן החושך וכן להיפך ועל כן הרשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים (בראשית רבה ס"ו, ד') כי אם לא יהיה תחילתן שלוה לא יצערו אותם יסוריהם כיון שמעודם יהיה להם כך וכיון דדש דש, מה שאין כן אם יוצאים מן האור אל החושך וכן כאן השובע במצרים לא היה כי אם להבחין בו את הרע ומה שיהיה אחר כך בשבע שני הרעב שיבינו בצער הרעב בצאתם מן השובע.

2298

2299וגם היה טעם בהקדמת שני הטובה והשובע בכדי שגם בטוב לא יהיו בטוב, כי השובע לא ישביע אותם ולא יהנו ממנה בהיותם יודעים שיהיה להם רעב אחר כך מה שאין כן אם היה השובע אחר כך שהיה השובע להם לנחת ותענוג גדול אחר שכבר עברו ימי הרעה. ודנם הקב"ה מדה כנגד מדה כי ידוע מאמרם ז"ל (בראשית רבה פ"ט, ז') ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה וכו' ולעומת זה פורע להם הקב"ה שאין נותן להם טובה שלימה ואף בשעת הטובה אינם מתפנקים בטובתם כי יודעים שאחריתם רעה ועל כן נתראה זאת קודם לפרעה בכדי שכשיגיעו ימי השובע לא יתברכו בלבבם לומר לשבוע נפשם מכל וכל, כי יצפו לימי הרעה כאמור, ועל כן הראו לו שנבלעו השנים הטובות בהרעות כלומר כי גם בטובות לא יהיו בטוב כי יבלעו ויוכללו בהרעות אשר גם בימיהם לא יתענגו בהטובה מרוב הרעה העתידה לבא עליהם.

2299

2300ועוד אפשר במה שהיה השובע קודם, להראות גודל חוזק ותוקף הרעב כי כל כך גדול וחזק יהיה עד אשר יושכח כל השובע שהיה ולא נודע כלל ימי הטובה כי נבלעו ונשכחו בגודל הרעה.

2300

2301ולכל הדברים הנ"ל היוצא מהן הוא כי עיקר החלום שהראה ה' את פרעה לא היה כי אם בשורת הרעב הדין החזק המגיע על ראש הרשעים. והוראת השובע לא היה כי אם להבחין הרע שיוגדל הרע ויתחזק יותר הן בימי הטובה הן בימי הרעה. ונראה שעבור זה קרא פרעה לכל חכמי מצרים והחרטומים ואין פותר אותם לפרעה, כי הם לא הבינו דבר זה שיהיה הטובה להבחין את הרעה וסברו שהטובה הוא לבד בשורה טובה והרעה לבד בשורה רעה ושניהם סותרין זה את זה כי מאחר שהודיעו ברעה שאחר כך הרי הטובה למפרע אינה טוב ואם כן למה בישר אותו בטוב, והבן. ועל כן אין פותר אותם לפרעה שלא היו נכנסין דבריהם באזניו כמאמר חז"ל (שם שם, ו') שאמרו לו שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר וכו' הכל כי הבינו שזה לבד. וזה לבד, ופרעה היה חכם בזה והבין איך יבשרוהו בטובה וברעה כאחד כי בשורת הרעה מקלקל הטובה, ולזה אחר שאמר הכתוב ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי סמך לו ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה כלומר לא כמו שאתה סובר ששני דברים הם הטובה והרעה לא כן כי חלום פרעה אחד הוא ששני הדברים שנראו לך הטובה והרעה אחד הוא כי לא נראה אליך הטובה רק להבחין בה את הרעה כי רק את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה לא נתגלה אליך כי אם מה שאלהים בחינת הדין עושה ולא כיוון כלל לבשורה טובה לך. ולזה גמר אומר,

2301

2302שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע שבלים הטובות שבע שנים הנה חלום אחד הוא. כלומר חלום אחד הוא עם מה שאמר אחר כך ושבע הפרות הרקות והרעות וגו' שבע שנים הנה ושבע השבלים הרקות וגו' יהיו שבע שני רעב, ולכאורה קשה מפני מה לא אמר בשבע פרות הטובות שיהיה שני שבע. ואכן הוא כאשר אמרנו כי הגיד לו שלא נתכוון כלל בהראות לו הפרות הטובות לשני הטובה והשובע וכל הכוונה לא היה כי אם להראות לו שני הרעב ובגללן יהיה שני השובע להבחין בהם הרעב והרע. ועל כן אמר לו בפרות הטובות חלום אחד הוא כלומר לא תאמר שהמה מראין על הטובה לא כן כי חלום אחד הוא עם מה שאומר לך ושבע הפרות הרקות וגו' יהיו שבע שני רעב שזה כל התגלות החלום. ועל כן סמך לו,

2302

2303הוא הדבר אשר דברתי וגו' אשר האלהים עושה הראה את פרעה. כלומר על כן לא הזכרתי לך אלא שבע שני הרעב כי הוא הדבר אשר דברתי שרק אשר האלהים בחינת הדין עושה זה הראה את פרעה ולא יותר, ועל כן דקדק בכל פעם להזכיר שם אלהים לומר האלהים בה"א הידועה כלומר האלהים הידוע בחינת הדין החזק שהוא אלהים במילוי ההי"ן שמספרו רצ"ה מספר צרה שמורה על תוקף הדין מה שאין כן אלהים במילוי אלפין או יודין שמורה על קצת מיתוק הדין (כמו שכתבנו בזה בפרשת נח). וגמר אומר,

2303

2304הנה שבע שנים באות שבע גדול וגו' וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע וגו'. אמר וקמו שבע שני רעב וגו' ולא אמר ויהיו וגו', לומר כי על ידי שני השבע יתחזקו ויתקיימו שני הרעב בבחינת הטוב מבחין את הרע ורק לזה בא השובע שיראו גודל חזקת הרעב כי רב הוא עד אשר נשכח כל השבע שהיה. ולא זה לבד כי גם,

2304

2305ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן וגו'. ולכאורה זה מיותר כולו אחר שאמר למעלה ונשכח כל השבע וגו' ומה הוסיף במאמר זה. ואמנם יגיד כי חוץ שהרעב יהיה רע וחזק למאוד עד אשר יושכח כל הטובה באותו העת, גם בטובה לא יהיו בטוב. וכל החלום רעה ודין חזק הוא כי לא יוודע השובע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן, פירוש שגם בימי השובע לא יוודע השובע מפני הרעב שיהיה אחרי כן כי לא יומתק להם אכלם בפיהם בהיותם יודעים שסופן רעה. והנה כללות רעות החלום הוא בשני דברים הללו. א', שימי הרעה יהיו בתוקף ובחוזק רב אחר השובע. והב', שגם ימי השובע יהיה רעה להם שלא ישבעו בהטובה מהקדמת ידיעות הרעה. וזה למד יוסף משינוי החלום שראה פרעה. כי בהשבלים לא ראה רק ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הטובות וגו' ובפרות ראה עוד כי לא נודע כי באו אל קרבנה כפירוש רש"י ז"ל ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה, ולא יוודע השבע הוא פתרון ולא נודע וכו' עד כאן. ולדברינו רומז על ב' הדברים הנזכרים האחד תוקף הרע בימי הרעה עד אשר נשכח השבע. ואחד הרעה בימי השובע עד אשר לא יוודע השבע מפני הרעב ההוא שיהיה אחרי כן. וזה אומרו,

2305

2306ועל השנות וגו' פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים וגו'. ולכאורה זה כפל לשון לומר השנות החלום וגו' פעמים גם כפל ב' פעמים האלהים. ואכן כי ב' דברים אמר לו אחד שנכפלו החלומות בשבלים ופרות (וזה שאמר לו תחילה חלום פרעה אחד הוא כבר כתבנו למעלה שאינו ענין לזה כלל), והב' שנשתנו זה מזה שבזה לא נאמר רק ותבלענה ובזה גם ולא נודע והכל הוא לב' דברים האמורים. א', כי נכון הדבר מעם האלהים כלומר שהוא נכון מעם האלהים בחינת הדין החזק הידוע וצריך להיות הטובה תחילה שיהיה מבחין את הרע בימי הרעה. והב', שממהר האלהים לעשותו כלומר שממהר בחינת הדין לעשותו במהרה שאף בימי הטובה והשובע יוכר בחינת הדין והרעה להיות כל אוכליו יאשמו במה שיודעים שסופם רעה הוא כנאמר. ולזה נכפל פעמים ובשינוי להורות על ב' דברים הללו. כי במה שנכפל פעמים רומז על פעמים יקום צרה כשיוצאין אליה מבחינת הטובה והשובע, ונשנה להיות באחד ולא יודע ולא בשני להורות על רעת ימי הטובה כדבר האמור. והנה אחר כל הדברים האמורים ודאי זה יפחיד ויבהיל כל לבב אנוש בראותו שעד כאן הגיע גזירות אלהים לרעתם לדונם ברעה אחר רעה ובחוזק רב והיה מקום לומר שלא יהיה ביכולתם לסבול כלל תוקף הדין הזה ואך הנה כבר כתבנו למעלה שיוסף צדיק יסוד עולם בדורו המתיק הדין הקשה הזה במדתו מדת הרחמים והשלום בהתכללות שמאלא בימינא ועל זה נתפס לישב שני שנים נוספים בבית האסורים להיות על ידו יחיינו מיומים ביום השלישי (בחינת יוסף ויעקב כי גוף וברית כחד נחשב כנודע) יקימנו ונחיה לפניו ולא נמות. ועל כן זה אשר יעץ בעצתו אמונה לפרעה ואמר,

2306

2307%%לג לד לה

2307

2308ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים יעשה פרעה ויפקד פקידים וחמש את ארץ מצרים וגו' ויקבצו את כל אוכל וגו'. ולכאורה צריך להבין איזה דבר חכמה והבנה צריך להיות לאסוף האוכל לבית האוצר ומי לא יוכל לעשות זאת. ואמנם כי נודע אשר עיקר ביטול הרע והסטרא אחרא הוא על ידי הארת חכמה ובינה לפי שאורם גדול ורב ומסמא עיניהם של הסטרא אחרא והרע עד שנכנעין ונשברין ונופלין כידוע מסוד טהרת המקוה מטומאת הנדה כי בעוד אשה בנדתה שורה עליה בחינת הסטרא אחרא והרע שמתאוה לדברים המטונפים המלוכלכים וגם כי טומאת הנדה בא מהאי זוהמא שהטיל נחש הקדמוני בחוה אמנו כמאמרם ז"ל (שבת קמ"ו.) בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ומאותו הזוהמא יקרה וסת נדות להנשים בניה של חוה. ועל כן בעת נדתה עליה שורה עליה זוהמת הרע מנחש הקדמוני בחינת הקליפה ואי אפשר לגרשו כי אם על ידי שתכניס כל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה מראשה ועד רגלה במקוה המים הרומז לבחינת הבינה ששם שם אהי"ה במילוי ההי"ן מספר מקוה וצריך שלא יהיה שום דבר חוצץ רק להיות מכוסה כולה במקוה הלזו ואז על ידי הארת אור מדת הבינה ששם בחינת חמשים שערי בינה בחינת היובל והחירות חירות מיצר הרע ואז תטהר במימי החסד שבה. כי כל בחינת הסטרא אחרא והרע נתגרש ויצא ממנה ותטהר מטומאתה טומאת הקליפות שהיו עליה.

2308

2309ואפשר לזה אמר הכתוב (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא לא אחד, כי ידוע מכוונת אחד שבקריאת שמע שרומז על יחוד אבא ואימא שהם חכמה ובינה בחינת שם הוי"ה אהי"ה העולים עם הכולל גימטריא חי"ל בחינת אחד כי הא' הוא יו"י והח' הוא ג' ווי'ן ועם הד' הוא חי"ל. וזה הנותן טהור מטמא כי הטמא אחר שמתעלם באור הבא מחכמה ובינה נעשה מטמא טהור, והרע והסטרא אחרא נתבטל ממקום ההוא ושורה שם הקדושה והברכה.

2309

2310ואפשר לזה אמר הכתוב (קהלת ז', כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ופירשו חז"ל (במדבר רבה י"ט, ג') שזה אמר שלמה על פרה אדומה. ונוכל לומר כי אמר זאת על מה שהפרה מטהר את הטמאים אמרתי אחכמה פירוש שהארתה בא מבחינת החכמה העליונה סוד לובן העליון המטהר את הטמאים כי ל"ב נתיבות שבחכמה שכל אחד כלול מיו"ד הם כולם מספר ש"ך דינים ואך החכמה שאורותיה מגרשים ומבטלין כל בחינות הקליפות והרע, הוא ממתיק את הדינים. ועל כן היתה דוקא פרה אדומה לרמז על בחינת הדינים ש"ך דינים הללו הנובעין מחכמה שבה סוד הטהרה והתגרשות הסטרא אחרא (גם כי פרה אדמה הוא מספר ש"ך וי"ה לרמז על בחינתה ש"ך דינים הנובעים מי"ה בחינת החכמה שנכלל בבינה כנודע שהוא סוד י"ה) ועל כן אמרתי אחכמה ששורשה בבחינת החכמה ועל כן והיא רחוקה ממני כלומר בחינת השמאל המכוונת על שם בחינת הנוקבא ששם עיקר הדין (או בחינת הסטרא אחרא שתש כוחה כנקבה והבן) רחוקה ממני שעל ידי אור הזה נתבטל ונתגרש כל בחינת הדין והסטרא אחרא ומטהר את הטמאים.

2310

2311ואפשר גם עבור זה מטמאת את הטהורים כי נודע מה שכתב האר"י ז"ל בכוונת יוצר אור ובורא חושך כי היצירה לפי שאורה קטן ויכול העולם ליהנות מאורה נקרא אור לפי שמאיר ובא לעולם מה שאין כן הבריאה שאורה רב וגדול עד שאין ביכולת העולם לסבול אורה כי אם על ידי כמה מסכים המבדילים נקרא חושך לפי שמחשיך עפעפי עיני הראות מלהסתכל בה. והוא על דרך מאמר הכתוב (תהלים י"ח, י"ב) ישת חושך סתרו אף שבודאי עמיה שרי נהורא, ואמנם שהוא שם המושאל לפי שאי אפשר להביט באורו נקרא זאת לגבי המקבל חושך, ולא אור, לפי שמחשיך מאור עיניו. וכן כאן גבי פרה לפי שנמשך מאור הגדול והנורא הנזכר על כן המזה והמזין עליו טהור לפי שמזה במעט מעט וממשיך האור הזה במתינות באופן שיוכל לסובלו לזה מטהרו מכל מיני טומאה. ואפשר לזה אמר הכתוב (יחזקאל ל"ו, כ"ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם שלא אשפיע אליכם האור הזה כי אם בדרך זריקה מעט מעט ועל כן וטהרתם שתוכלו לסבול האור. מה שאין כן הנושא מי הנדה שהוא הנושא שיעור הזיה בבת אחת מה שאין ביכולת לסובלו ומחשיך מאור עיניו הוא מוכרח להתרחק מהאור יום אחד כבחינת הטמא עד אשר ישוב לאיתנו והוא כדמיון הנוטל רפואות לעיניו שתחילה יורדים דמעות מעיניו ונחשך מאור עיניו לגמרי ואחר כך מעט מעט ישוב לאיתנו. וגם על זה יאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כלומר לפי שהיא מבחינת החכמה היא רחוקה ממני וצריך אני לעמוד ברחוק שלא אחשיך אור עיני על ידי רוב הבהקת האור המכהה עין הרואה, (או אפשר שהוא בדרך הרפואות הטובות המועילין להחולה וכאשר ישתם הבריא יזיקו לו וכזה הוא מטהר הטמאים ומטמא טהורים כי האור הזה הגדול למי שנתרחק מאור הקדושה ושורה עליו הסטרא אחרא הוא יוכל לקבל רוב האור כי לא יגיע אליו אלא מעט עבור הטומאה שבו ויטהרנו מה שאין כן בטהור שיגיע אליו האור הזה עד אשר לא יוכל לסובלו ומרחקהו ממנו ויזיק לו ויפול לטומאה כבחינת שבירת הכלים שעבור גודל האור שהגיע להם שלא היו יכולין לסובלו נשברו הכלים ונפל האור לבין הקליפות כנודע והבן) והיוצא לנו מזו הוא שבחינת חכמה ובינה הם המטהרים את הטמאים שאורן מגרש ומכניע כל בחינת הרע והקליפות.

2311

2312והנה כבר כתבנו שהטובה שהיה למצרים בשני השובע לא היה הטובה שלימה כי לא היתה אלא להבחין בה את הרע וארורים המצרים הרשעים לפי שהם אין טובתן שלמה כך פרע להם הקב"ה במדה שמדדו שלא יהיה טובתם שלימה, ועל כן נסמכה פרשה זו למה שסיים פרשה שלמעלה במה שאמר שר המשקים ושם אתנו נער עברי עבד וגו' ואמרו חז"ל בזה (בראשית רבה פ"ט, ז') ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה וכו' ופועל אדם ישולם לו שגם טובתן לא היה שלימה. ונמצא כיון שלא היה הטובה שלימה בשני השובע ודאי שלא היה כח בתבואה ההיא לזון אותן בימי הרעב כיון שגם המה לרעה באו ואיך יֵעשה בהם טובה בשני הרעב ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"א, ה') שנרקבו כל הפירות שהיו המצרים מטמינים בשני השובע על שני הרעב הכל כי גם בטובה לא היה בטוב ולזה אמר יוסף הצדיק לפרעה שיראה דבר שיתקיים העולם והוא שיעמיד איש נבון וחכם כלומר מי שמקבל הארת החכמה והבינה אליו והוא יצבור בר בשבע שני השובע כי אם יעשה זאת מאן דהוא לא יהיה ברכה מזה כי ירקב הכל שאין בו כח להפך הרעה לטובה רק איש אשר רוח חכמה ובינה בו שיוכל לטהר את הטמאים להפך הרעה אשר בשני השובע לטובה להיות הטובה שלימה שיוכלו להתקיים על ידי זה בשני הרעב ולא תכרת הארץ ברעב ומי יתן טהור מטמא לא אח"ד המיוחד בחינת יחוד חכמה ובינה ואיש הנבון וחכם הוא יוכל לטהר את הטמא לא אחר. ובזה,

2312

2313והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב וגו'. כי על ידי איש הזה יתקיים התבואה בארץ בפקדון מה שאין כן באחר שלא יתקיים וירקב כל התבואה כמו שהיה במה שהטמינו מצרים כי הרע לא יעשה הטוב. וכאשר שמע כל זאת פרעה מאתו נאמר,

2313

2314ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. כלומר שיש בו בחינת רוח אלהים לידע כל מוצאיו ומובאיו איך עושה כל בחינת הדין ברעה ובטובה וגם לידע כי זה מעשה אלהים המה ולא מאת ה' שם הוי"ה הרחמים וגם יודע איך להמתיק הדין לטהר את הטמא על ידי בחינת החכמה ובינה. ועל כן,

2314

2315ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. כי אחרי שהודיעך כל אופני המתקתו ושלימתו הרי אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה כמאמר חז"ל (ברכות נ"ה.) על פסוק (דניאל ב', כ"א) יהיב חכמה לחכימין ועל כן ודאי אין נבון וחכם כמוך. ועל כן,

2315

2316אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי וגו'. כלומר כל העם יזונו ויתפרנסו מידך דוקא לפי שאתה הוא המהפך מרעה לטובה ואתה ראוי להיות זן ומפרנס לכל. ואמנם מה שנתן לו המלוכה למלוך על ארץ מצרים לכאורה פלא הוא כי הלא יוסף לא אמר רק שישית איש על ארץ מצרים לקבוץ את כל אוכל השנים הטובות ולצבור בר תחת יד פרעה אבל לא שיצרך לזה להעמיד איש שיתן לו המלוכה והממשלה. ואולם לדברינו הנאמרים עד כה הכל נכון כי נודע אשר בחינת החכמה מתיחד עם המלוכה וראיה משלמה המלך ע"ה שלא ביקש מהקב"ה שום דבר כי אם החכמה כי חכמה גדולה ובינה יתירה שאין כמוהו צריך להיות בלב המלך בכדי לשפוט את העם ויראה בחכמתו האמת מי הזכאי ומי החייב וכן במלך המשיח שיתגלה במהרה בימינו נאמר בו (ישעיה י"א, ב') ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' כי זה צריך להיות בראשון וראשונה אצל המלך. והרמב"ם הקדוש כתב (בהלכות תשובה פרק ט' הלכה ב') במעלות מלך משיח צדקינו בעל חכמה יהיה יתר משלמה וכו'. תפס מעלה זו לפי שהיא הצריכה אל המלך (ובדרך האמת נודע אשר (משלי ג', י"ט) בחכמה יסד ארץ ומבואר בזוה"ק (חלק ג', רנ"ו:) באבא יסד ברתא והיא התיחדות המלכות בחכמה עליונה ועל כן נאמר (מלכים-א ה', י"א) בשלמה ויחכם מכל האדם כי הוא היה מלך הט"ו סוד מילוי הלבנה (שמות רבה ט"ו, כ"ו), ובימיו קיימא סיהרא באשלמותא כנודע (זוה"ק חלק א', ק"נ.) והבן) ועל כן כשראה פרעה אשר נמצא ביוסף בחינת החכמה והבינה אמר ודאי לו ראוי המלוכה ועל כן אמרו חז"ל (סוטה ל"ו:) בשעה שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו אמרו לו אצטגניניו עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו אמר להון גנוני מלכות אני רואה בו וכו' עד כאן. ולא נודע מה הם גנוני מלכות שראה ביוסף ואך הכל עבור החכמה ובינה שאמר אין נבון וחכם כמוך וזה הוא גנוני מלכות שהחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים להיות הוא נעשה השליט על הארץ. ועל כן,

2316

2317ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו. פרט הכתוב כל אשר עשה לו פרעה להגיד כי הכל בחכמה עשה וכל אלה סימני החכמה הם. ולפי שידע ביוסף כי השיג בחינת החכמה שעל כן נתן לו המלוכה עשה לו גם כן את אלה להראות על חכמתו, כי הטבעת נודע מסוד טבעת הקידושין שהוא בסוד החכמה ועל כן בו מקדש כי החכמה היא הנקרא קודש ויש בנוסח הקידושין ל"ב אותיות נגד ל"ב נתיבות החכמה כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל. ובגדי שש ידוע שהוא בגד הבד שהיה הכהן גדול לובש ביום הכפורים שנאמר בהם (ויקרא ט"ז, ד') כתונת בד קודש ילבש וגו' עד בגדי קודש הם. כי הם בבחינת החכמה הנקרא קודש וגם כי הם בגדי לבן ונודע שבגדי לבן הם בבחינת החכמה כידוע מארבע בגדי לבן של שבת קודש שרומזים לבחינת החכמה כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל. ורביד שנתן על צוארו הוא ענק הניתן על הצואר מה שנאמר בחכמה (משלי א', ט') וענקים לגרגרותיך וכל זה הלביש אותו להגיד כי איש חכם הוא ולו המלוכה. ועוד עשה לו,

2317

2318וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך ונתון אותו על כל ארץ מצרים. כי כל סימני החכמה אשר עשה לו בטבעת ובגדי שש וכו' זה הכל היה בביתו של פרעה ולא היה בהתגלות למראה עיני כל מצרים ואם כן יקשה למצרים קושית האצטגנינין עבד שלקחו רבו וכו' תמשילהו עלינו ועל כן וירכב אותו לעין כל במרכבת המשנה וכבר כתבנו למעלה אשר בחינת רכב הוא בחכמה העליונה בבחינת קודש לי כל בכר שבכר הוא בחינת קדש אשר בחכמה שהוא שני בא"ב של אי"ק בכ"ר. ואי"ק מורה על בחינת הכתר שהא' ודאי מורה על הכתר שהוא אות ראשונה בא"ב והוא פלא העליון כמפורסם בדברי המקובלים והי"ק מורה על התכללותו בעשר ספירות וכולם כלולים זה בזה עד שעולה למספר ק' י' פעמים. ושני לו בכ"ר המורה על החכמה עיין שם שהארכנו. ועוד יותר עשה שצוה לקרות לפניו מפורש אברך שמורה על בחינת אב בחכמה ורך בשנים כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ', ג') ובזה ונתון אותו על כל ארץ מצרים כיון שמראה לכל שחכמתו עמדה לו ודאי גנוני מלכות הוא וראוי למלוכה אשר בלעדו לא ירים איש וכו'. ועל כן,

2318

2319ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. ותרגומו גברא דמטמרן גליין ליה והכל מורה לדבר האמור כי קרא לו על שם החכמה, וחכם עדיף מנביא כמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ב.), ובזה ודאי כל הנסתרות מתגלין לו על ידי חכמתו שעדיפא מנבואה על כן אליו יאתה המלוכה מאת מלך עולמים ברוך הוא אשר המלוכה והממשלה לחי עולמים בחינת צדיק דלעילא הנקרא אל חי ומשם על צדיק דלתתא בחינת יוסף הצדיק שומר הברית והחסד, ונקרא על שם היו"ד שהוא בחינת החכמה עבור טיפת החסד שבו משם ע"ב כנודע ליודעי רזי אלהינו יתברך שמו ככל האמור. ועבור כן,

2319

2320ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע כהן און לאשה. ולכאורה מה שייך הענין נתינת אסנת לו למה שקרא לו צפנת פענח, ואכן הכל מורה על הנאמר כי לכאורה קשה איך לקח יוסף אשה במצרים שהיא מבנות חם המקוללין וכמה הזהירו אברהם ויצחק שלא יקחו מבנות כנען עבד עבדים והיה לו לבקש מזרע של שם. ואכן הנה נודע מאמר חז"ל (בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח מובא בילקוט רמז קל"ד) שאסנת בת דינה היתה וירד מיכאל המלאך ונטלה והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע שהיתה אסנת ראויה ליוסף וכו' עד כאן. ועל כן יוסף בחכמתו הגדולה הכיר בה שהיא מזרע יעקב וראויה אליו ועבור זה לקחה לו לאשה. ועל כן על שקרא לו צפנת פענח שיודע הנסתרות בחכמתו נתן לו את אסנת ולקחה יוסף שצפה כי לא מבנות חם היא כי אם זרע יעקב הראויה אליו. ולזה אמר הכתוב,

2320

2321ויוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה וגו'. ולכאורה צריך לדעת על מה מודיענו הכתוב שנות יוסף אז, ואכן כי יגיד שבח יוסף כי אף שעדיין לא הגיע לימי הבינה שהרי בן ארבעים לבינה (אבות ה', כ"ו) מכל מקום כבר הועד עליו אשר אין נבון וחכם כמוהו. וגמר אומר,

2321

2322ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים. כלומר כי יוסף הוא מלט את העיר בחכמתו והיפך הרעה לטובה באופן שבטובה יהיו בטוב ותהיה הברכה בתבואת הארץ להיות למשמרת לשני הרעב לקיום הארץ, ועל כן עשה גם שני השבע לקמצים כלומר שקימץ השבע הגדול באסיפת האוצרות כדי שלא יבעטו בהטובה ויהיה נמאס אכלם בפיהם מרוב השובע כדרך מאמר הכתוב (במדבר י"א, כ') עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא וגו'. כי האוכל הרבה המאכל נמאס ונגעל לחוץ דרך האף, וזה יותר רעה מרעת הרעב, ויוסף היפך הרעה לטובה ועשה את הארץ לקמצים שיהיה הטובה שלימה שלא ימאס מאכלם ברוב השובע ונתקיים בו (משלי כ', ה') מים עמוקים עצה בלב איש ואיש חכם ידלנה. שדלה את ארץ מצרים מרעתם הן רעת השובע והן רעת הרעב הנגזר עליהם כאשר בארנו למעלה. ועל כן,

2322

2323ויקבץ את כל אוכל שבע שנים וגו' ויצבור יוסף בר וגו'. כי חוץ ממה שקימץ בשני השובע שיהיה השובע לטוב להם אף צבר אוצרות בר לימי הרעב והתקיימו על ידו מה שאין כן מה שהטמינו המצרים היו כל פירותיהם מרקיבין (בראשית רבה צ"א, ה'). והכל כי טיהר את הטמא על ידי חכמתו והיפך הרעה לטובה להיות מתקיים הארץ בימי רעבון על ידי שנת השובע. וסיים הכתוב,

2323

2324ותכלינה שבע שני השבע וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה צ', ו') יצאו מכוללות ופירושו המפרשים מעוטרות וכלולים מכל טוב בלי חסרון כלל עיין שם. הכל מורה על האמור כי כן נתקיים על ידי יוסף שעל ידי חכמתו מלט את העיר והיפך את הטובה שיהיה טובה גמורה ומעולה בלי שום חסרון ונתקיים בו ויוסף הוא המשביר לכל כי הוא הצדיק יסוד עולם עמוד שהעולם עומד עליו והוא קיום העולם, ככל אשר ביארנו עד כה.

2324

2325ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר פרעה וגו' לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. אמרו חז"ל (שם) ר' אבא בר כהנא אמר כפאן למול וכו' עד כאן. (כי אם לא כן מה יאמר להם לעשות כמו שמובא במפרשים וברש"י בחומש) ואמנם להבין איך למדו זה מהכתוב שדוקא מילה צוה להם ולא מצוה אחרת או דבר אחר הנצרך למלכותו. ונראה שלמדו זה בגזירה שוה מתיבת לכם הנאמר כאן שהוא מיותר והיה די לומר אשר יאמר תעשו ונכתב ללמוד ממנו גזירה שוה למה שנאמר (בראשית י"ז, י') המול לכם כל זכר מה לכם הנאמר שם מילה אף כאן. גם כי מילה עם האותיות והכולל (וכן המילה) עולה מספר לכם, ועל כן הוא מיותר ומורה על המילה.

2325

2326ואך לדעת כוונת יוסף בזה במה שכפאן למול נראה שהוא על פי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"א, י"ב) (גבי נח בימי המבול) ברית היה צריך על הפירות שלא ירקיבו, והכל סובב הולך למה שכתבנו למעלה כי בהיות הטובה אינה שלימה לא יתקיים מטובה הזו לימי הרעה כי להיות שאינו שורה ברכת ה' בהטובה ההיא אינו דבר המתקיים והפירות מרקיבין. והן פירות נח היה מה שקיבץ משנות דור המבול שבהם ודאי לא היה טובתם שלימה כי היתה למען יטלו שכר מיעוט מצותם בעולם הזה להענישם בעולם הבא ובודאי זה רעה הוא ולא טובה ואך כיון שנח צדיק יסוד עולם היה בדורו שומר הברית, ובריתי היתה אִתו החיים והשלום (מלאכי ב', ה') כלומר בחינת הברית יש אתו החיים והשלום כי הוא מקור הברכות הטובות וההשפעות שחושק ומתאוה ומצפה תמיד להשפיע ולהיטיב לבריות בטובת אמת בחיים חן וחסד ורחמים וחיים ושלום. ובו שלום בפמליא של מעלה ושל מטה שבו נמתק כל הגבורות ומתכללין בחסדים בבחינת התכללות שמאלא בימינא. על כן הברית הזה הקים הקב"ה עם נח שתשרה ברכת ה' ברכת האמת בפירותיו ותבואת הארץ שיהיה דבר המתקיים ולא ירקיבו. וכן כאן כל מה שהטמינו המצרים נרקב הכל לפי שלא היה טובתן שלימה כנאמר למעלה ועל כן כפאן למול שאז על ידי ברית המילה יתקיימו הפירות והתבואה כי ישרה בהם ברכת ה' ויהיה בזה להחיותם בשנות רעבון כדבר האמור.

2326

2327וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וגו' ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וגו'.

2327

2328נתתי אל לבי להבין במעשה יוסף בענינים האלה שבכולם דרכו נפלאה ונסתרה. האחד, מה כיוון לצער את אחיו ואביו כל כך פעם אחת ושתים, הלא ודאי בצדקתו מחל להם תיכף בנסעו מאתם ובפרט אחר שעלה לגדולה וראה כי אלהים חשבה לו לטובה ושוב אין מקום להתרעם עליהם. ואם היה קטן בעיניו צער אחיו למה לא חס על צער אביו הזקן איך הוא כבודו ומוראו. ב', מה כיוון במה שמסר נפשו דוקא להביא את בנימין למצרים ואיך לא חשש הוא גם כן פן יקראנו אסון והוא אחיו מעודו חביב כנפשו, וגם כן צער שעשה לאביו בזה אין לשער. ג', מפני מה בכל הזמן הזה שהיה במצרים לא שלח להודיע לאביו איה הוא להסיר ולהפיג צער אשר נתאבל עליו ימים רבים, ובפרט אחר שעלה למלוכה והיה סיפק בידו לעשות כל אשר יחפץ וכמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים (בפרשת ויגש בפסוק (מ"ה, כ"ו) ויגידו לו לאמר וגו'). ד', יש להבין מפני מה כל גדולת יוסף מעודו הכל היה על ידי שני חלומות, בתחילה בעודו בבית אביו חלם ב' פעמים אחד באלומים, השני בשמש וירח, ואחר כך בבית הסוהר פתר ב' חלומות שר המשקים ושר האופה, ואחר כך בחלום פרעה חלם ב' חלומות בפרות ובשבלים הלא דבר הוא.

2328

2329ואמנם כל אלה באחת יבוארו. והוא, כי נודע אשר כל עיקר ירידת יוסף למצרים לא היה אלא בכדי לישר דרך לפני בני ישראל כאשר יבואו לגור במצרים לעבוד ולמשא שיוכלו להתקיים שם ולצאת משם שלא ישקעו נפשותם בטומאת זוהמת מצרים בנ' שערים שבה ששוב לא היו יכולים לצאת משם לעולם. כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, ועל כן אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות וגו' כי לא יכלו להתמהמה כי אם היו שוהים עוד במצרים רגע כמימרא היו נכנסים ח"ו לשער הנו"ן של הטומאה ולא היו יוצאין משם לעולם, ואך הקב"ה בחסדיו ובזכות ד' דברים הטובים שהיו בישראל במצרים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') מיהר את הקץ לעשות ופתאום נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. והעיקר שבד' דברים הללו הוא שהיו גדורים מן העריות ומפורש עליהן בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו' ואמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב קכ"ב, ה') גן נעול אלו הזכרים גל נעול אלו הנקבות ובני ישראל ירדו למצרים ובני ישראל עלו ושבטי יה עדות לישראל שלא היו רק כשרי בני ישראל כמאמר חז"ל (שם). ודבר זה עלה לפני המקום ברוך הוא ביותר ויותר כי אחרי שמצרים שטופי זימה הם כאומרם ז"ל (עיין ויקרא רבה כ"ג, ז') כי קליפת מצרים גובר מאוד לתאוה ההיא ביחוד שעל כן נקרא ערות הארץ ששם התגברות קליפה זו, ואף על פי כן נשמרו ישראל מכל רע הלזה ולא היה להם עדיין אף קבלת התורה להיות לתבלין ליצר הרע. ואך יוסף הצדיק בצדקתו הוא כבש דרך הזה לפני בני ישראל בעומדו בנסיון באשת אדוניו, והכניע הקליפה ההיא לפני בני ישראל באופן שכאשר יתעצמו בני ישראל בדבר הזה יוכלו להתגבר בזה על תאותם לנעול דלת בפני לבן הארמי וזר לא יקרב אליהם כי קודש הם.

2329

2330ואמנם כבישת דרך הזה לא דבר קטן הוא וכמה יגיעות ועבודות וטרחות היה בדבר הזה להרביץ קצת הקדושה בטומאת מצרים ולהכניע הרע שבה. ומימות אברהם כבר התחיל זה, ולזה ירד אברהם למצרים לכבוש הדרך הזה כידוע. ואחר כך יוסף הצדיק ואחר כך אביו יעקב וכל השבטים כי עבודה רבה היא. ואולם יוסף בחכמתו צפה וראה רב חזקת הטומאה שבה, ידע אשר אי אפשר להכניע הקליפה הלזו מעט אם לא בהיות כאן המרכבה השלימה ביחד שהם י"ב שבטי י"ה המכוונים נגד י"ב גבולי אלכסון המבואר בספר יצירה (פרק ה' משנה א') שהם ג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י בי"ב אותיותיהם הכוללים כל כללות הקדושה, אהי"ה בראש הוי"ה בגוף אדנ"י בעקב. וכשיהיו הם כולם במצרים יוכלו להרביץ שם הקדושה ולהכניע קליפת מצרים באופן שיוכלו בני ישראל אחר כך להתקיים בין הקליפות שלא יהיו נשקעים לגמרי ביניהם ולצאת משם עוד ברכוש גדול הם ניצוצים הקדושים אחרים שהיה בקליפת מצרים.

2330

2331ואולם הנה נודע מדברי מרן האר"י ז"ל בסוד תפילה בחשאי ותפילה בקול שלפי הנראה בפשוטי הדברים התפילה בקול אינו אלא להוציא את מי שאינו בקי אבל אין צריכין אלא אחת, ואמנם הוא קיבל האמת ממי שאמרו כי דוקא שניהם צריכין להיות כי כן כל בחינת הקדושה הוא בסוד נעלם ונגלה ובמקום שצריך תיקון ויחוד השלם צריך תחילה להיות היחוד בחשאי מפני פחד החיצונים העומדים וחושקים ליהנות מיחוד הנפלא הלזה, וצריך להיות בחשאי שלא יביט בו ההוא רע עין ועל זה אמרו חז"ל (תנחומא תשא ל"א) אין לך יפה מן הצניעות. ואחר כך כשנעשה ביחוד בחשאי אז רשאי להרים הקול ולעשות היחוד בהתגלות לעין כל וזר לא יקרב אליה כי אחר שנעשה היחוד מסמא ומעור עיני החיצונים וכבר על שחל ופתן תדרך תרמוס כפיר ותנין ויפול מצדך אלף וגו'. וזה סוד מה שהקדימה לאה שהיו עיניה רכות בסוד עלמא דאתכסיא בסוד הנעלם להתיחד עם יעקב ואחר כך נתיחדה רחל שהיתה יפת תואר ויפת מראה בהתגלות לעין כל במראות הצובאות בבחינת גילוי ולא נעלם כנודע לחכמי לב.

2331

2332ועל כן גם יוסף כשרצה להרביץ במצרים שורש הקדושה הנעשה על ידי יחוד השלם שלושה שמות הנזכרים ביחוד כל שנים עשר שבטים שיהיו כולן במצרים היה מוכרח לעשות תחילה הדבר בחשאי שלא יוודע לאיש. וגם השבטים לא ידעו מזה רק הוא לבדו בכדי שיהיה היחוד עולה יפה תחילה בחשאי ואחר כך יבואו כולם עם אביהם בריש גלי בהתגלות לעין כל ויהיה נעשה היחוד בקול ובהתגלות, וכולי האי יוכלו ישראל אחר כך שלא להתגעל בטומאת מצרים כל כך. ועבור זה סבל יוסף כל הצער הזה ושמר מלהודיע לאביו איה מקום כבודו וציער אחיו אחת ושתים וגילגל בכח עד אשר יביאו את בנימין אתם כי בהיותם בלתי בנימין אחיהם אי אפשר להיות היחוד בשלימות שאין השכינה שורה על דבר חסר (זוה"ק חלק א', רט"ז:) וראה שיבואו כולם עם בנימין והכל בחשאי שלא יוודע לאיש שיהיה היחוד תחילה בלחש ואחר כך בקול כנאמר. (ואפשר לזה כיוונה נעמי הצדקת וציותה לרות ואמרה לה (רות ג', ב') הלא בועז מדעתנו וגו' ורחצת וסכת וגו' וירדת הגורן אל תודעי לאיש וגו' ויהי בשכבו וגו' ובאת וגלית מרגלותיו ושכבת וגו'. ולכאורה נראה זה כדבר מכוער ומה היה אם היתה אומרת כפשוטו לבועז ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה, בלא שכיבת מרגלותיו בלט. ואמנם הכל רומז למה שאמרנו, שתחילה צריך להיות היחוד בחשאי ואחר כך יוכל להיות בהתגלות לעין כל. והמבין יבין עד היכן הדברים מגיעים בשורש נשמת בועז צדיק יסוד עולם עם שורש נשמת רות שנקראת אמה של מלכות כנודע).

2332

2333והנה מצינו כתוב אחד אומר במעלת ארץ ישראל (דברים י"א, י'-י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו' והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתם עוברים שמה וגו' למטר השמים תשתה מים. ושורש הענין הוא כי לא דיברה התורה לשבח ארץ ישראל במעלות הגשמיות אשר נמצא בה נופת צוף מחמדי עולם הזה כי אין זו מעלה למביני האמת. ואכן בעניני הקדושה שיבחה הכתוב כי אמרו חז"ל (טהרות פרק א' משנה ו') ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה עומר ובכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות. כי ידוע אשר הארץ יש לה אברים כמו האדם כידוע מדברי חז"ל (אבות דר' נתן פרק ל"א, ג'), וארץ מצרים היא הגרוע שבכל הארצות עד שנקרא ערות הארץ שהיא היותר מזוהם כמו ערות האדם, וארץ ישראל הוא המובחר שבכל הארץ עד שנקרא לב הארץ שהוא יותר זך ונקי שבה כמו אבר הלב שבאדם שהוא הזך והחשוב שבכולם. ועל כן לפי שהוא הזך והנקי רבתה שם חיות הקדושה ביותר ויותר מכל הארץ ועיני ה' אלהינו בה מראשית השנה וגו' לצד שנתמעט שם בחינת הקליפות והרע יכול האל הטוב ליתן השגחתו עליה כי הוא יתברך מיטיב לטובים ולית אתר פנוי מניה (תיקוני זוהר קנ"ב:) ובמקום שיכול להשרות שם קדושתו ודאי משרה בכל אשר יוכל המקום ההוא לקבל. ואך במקום שרבתה בו בחינת הקליפות והרע לא יוכל להיות שם השראת הקדושה וכבודו לאחר לא יתן והארכנו בזה במקום אחר.

2333

2334ועל כן ארץ ישראל הנה למטר השמים תשתה מים כלומר שבא שם הקדושה מאת האל מן השמים בעצמו ועיני ה' אלהינו בה תמיד להשגיח עליהם להשרות שם קדושתו, מה שאין כן שאר הארצות שאין הקדושה מופיע שם ממילא, רק האדם אשר על הארץ צריך להרביץ שם הקדושה להשקות הארץ בחיות הקדושה ברגליו, כלומר בכוחו ובעשייתו לשאוב ממקור החיים ולהרביץ שם, ומכל שכן בארץ מצרים שהוא היותר מטה מכל הארצות. ולזה אמר והשקית ברגליך כגן הירק שצריך להשקות הארץ במים החיים ברגל המעשה בכח ולא יגיע שם הקדושה ממילא כמו בארץ ישראל אשר למטר השמים תשתה מים.

2334

2335והנה תדע אשר כל בחינת היחוד נקרא על שם הלחם כמו (משלי ט', ד') לכו לחמו בלחמי או כמו (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל. כי לחם הוא מספר שלושה פעמים שם הוי"ה וכל בחינת היחוד הוא בשלושה בחינות המשפיע והמקבל ואחד הממוצע המיחדם וכמו כן בכל התיחדות שני דברים על ידי ממוצע המיחדם והכל מכונה על שם שלושה פעמים הוי"ה כי כל דבר מכונה על שם ההוי"ה שנתהוה הדבר הזה מחדש, וזה היה בחינת יעקב אבינו ע"ה סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה שייחד עולם העליון בעולם התחתון והיה איש תם יושב אהלים שחיבר ב' אהלים על ידי בחינתו שהיה בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא היה כולל לשלושה האבות ונקרא בחיר האבות, והאבות הם הרומזין לבחינת המוחין שכל אחד נקרא על שם הוי"ה, ועל כן הראו לו זאת בחלום הלילה כי חלם הוא אותיות לחם מספר שלושה הוי"ה שהוא בבחינת סולם מוצב ארצה ליחד עלמא תתאה בעלמא עילאה מתתא לעילא ובו נעשה היחוד המכונה על שם הלחם אותיות חלם והוא המחבר את האוהל להיות אחד.

2335

2336ואמנם יוסף הצדיק הגם שגם הוא היה בבחינה הזו קו האמצעי המיחד את כל, שעל כן זיו איקונין של יוסף דומה ליעקב (בראשית רבה פ"ד, ח'), מכל מקום הוא היה בבחינה אחרת שהוא היה בחינת צדיק ויש צדיק דלעילא וצדיק דלתתא והוא סוד יחוד העליון ויחוד התחתון בסוד שבת הגדול ותוספת שבת וצדיק יסוד עולם דלתתא שהוא העמוד שעולם התחתון עומד עליו ועל ידו יתוקן הכל בתיקון הנכון ועל ידו כל בחינת היחוד מתתא לעילא לקשר עולם התחתון בעולם העליון כבחינת יעקב להמשיך כל בחינת שפע וברכה וחיים מעילא לתתא מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו על ידי בחינת יחוד העליון הנעשה על ידו. ועל כן יעקב הוא מספר ב' פעמים אלהים עם אותיותיהם לרמז על בחינת יחוד התחתון לבד המכונה על שם אלהים. ונתגלו לו בחלום אחד בחינת שלושה פעמים הוי"ה לרמז על יחוד הלז, אבל יוסף הצדיק שמו מורה עליו שעולה למספר קנ"ו שהוא ששה פעמים שם הוי"ה הרומז לשני היחודים יחוד העליון ויחוד התחתון והוא בחינת עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא ועל כן כל בחינתו בב' חלומות שהוא ב' פעמים חלם ששה הויות מספר יוסף לרמז על שני היחודים מתתא לעילא ומעילא לתתא. וזה תיכף נתגלה לו בשני חלומות הראשונות כי בחלֹם הראשון שהיה מאלומים הנעשה מתבואת הארץ היה סבור שגם הוא בבחינת יחוד התחתון לבד ליחד עלמא תתאה בעלמא עילאה ואחר כך הראו לו עוד חלֹם בשמש וירח וכוכבים אז הבין כי גם הוא צריך ליחד יחוד העליון ושם גם כן בחינת שלושה הוי"ה מספר חלֹם, ועל כן כל גדולתו היה בב' חלומות כבחינתו צדיק דלעילא וצדיק דלתתא מספר שמו כאמור.

2336

2337ואחר כל הדברים האלה נבוא בביאור הכתובים. והוא, כי לכאורה יש לדקדק במה שאמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם והיה די לומר ויזכור יוסף את אשר חלם להם. ואכן הכתוב יגיד כי לצד שראה יוסף אשר הוא הכיר את אחיו והם לא הכירהו אז הבין אשר ודאי מן ה' הוא זה שלא יכירוהו בכדי להרביץ שם הקדושה תחילה בחשאי בבחינת יחוד העליון מעלמא דאתכסיא ועל כן ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם כלומר שני החלומות שראה שצריך להיות על ידו גם בחינת יחוד העליון בחשאי מעלמא דאתכסיא. ועל כן,

2337

2338ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם. כלומר כי באתם להרגיל כאן הקדושה להשקותה ברגליכם כגן הירק ולראות בערות הארץ כלומר בגנותה להשפיל הקליפה הטומאה אשר בארץ ולהשרות הקדושה בכדי שתהא נוחה לכם לכובשה לפניכם. ולזה,

2338

2339ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבר אוכל וגו' לא היו עבדיך מרגלים. כלומר לא באנו כלל בשביל זה להרביץ הקדושה ולהכניע הקליפה ואנחנו הולכים לדרכינו לקנות אוכל למו להביא לבתינו וזה אדרבה מורה שאנחנו לוקחים מהקדושה הנמצא כאן לבתינו ליחד שם יחודים במאכלינו בשבר אשר אנו שוברים כאן ולא להרביץ הקדושה כאן במקום הטומאה. ולזה,

2339

2340ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות. כלומר מנין אני יודע אם כדבריכם הוא ואני אומר כי באתם לראות ערות הארץ לגלות גנות הקליפה ולהכניעה בריבוץ הקדושה.

2340

2341ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו. כלומר בזה תדע אשר ודאי לא לכוון זה באנו לארצך להכניע קליפתה בהשראת הקדושה כי הרי כולנו אנחנו ענפים משורש אחד ועל כן ודאי לא נוכל להרביץ הקדושה כי אם בהיותינו כולנו כאחד ועתה אשר הקטן את אבינו והאחד איננו ואין השכינה שורה אלא על דבר השלם (זוה"ק חלק א' רט"ז:) איך נהיה מרגלים כאן להרגיל הקדושה ברגלינו, ועל כן.

2341

2342ויאמר אליהם יוסף הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם. ולא נודע פירוש הדברים במה דיקדק מדבריהם אשר כדבריו כן הוא שמרגלים הם. ואכן לדברינו יאמר כי אחרי שאתם שנים עשר והקטן עזבתם בבית אביכם ולמה לא עזבתם עוד איזה מקצת מהאחין ועל מה באתם כולכם אם לא שכוונתכם לבוא דוקא עשרה לפי שכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט.), ואתם רוצים להשרות שכינתו יתברך בארץ מצרים להכניע הקליפה אשר בה. ולזאת,

2342

2343בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה. ולכאורה יפלא מה נסיון ניסה את אחיו לידע אם מרגלים הם בבוא אחיהם הקטן למצרים. ואכן לדברינו הנה יוסף ידע כל אשר צריך לעשות בארץ מצרים לישר דרך לפני בני ישראל כאשר בארנו ועל כן צריך להיות שם דוקא כל הי"ב אחים שהם המרכבה השלימה ג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י והם יחדשו פני אדמה בסוד חדשים לבקרים וגו' ולהרביץ שם קדושת אור חדש כי חד"ש הוא מספר י"ב פעמים הוי"ה כמו שמובא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת אור חדש על ציון תאיר) וי"ב שבטים כל אחד מכונה על שם הוי"ה כי נעשו מרכבה כולם לשם ה' והיו י"ב נגד י"ב צרופי הוי"ה מספר חדש, והוא בחינה השלימה וכולם צריכים להיות שם דוקא ובכוחם ירביצו הקדושה ויכניעו הקליפה, מה שאין כן כשלא יהיו כולם יחד ולא יוכלו להכניע הקליפה אז אדרבה ח"ו ח"ו יתחזק יותר כח הקליפה ואז תקבל הקליפה עוד חיות מהקדושה ויתגדל כוחה ביותר בבחינת (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש שנתבאר בדברי האר"י ז"ל שהוא לפי שמתלבש ניצוצים הקדושים בהשר ההוא להצר לישראל בכדי שיתקרבו ישראל לה' על ידי זה, ועל ידי אותו הניצוץ הוא מתעלה ומתגדל וכו' עיין שם. וכן כאן כשלא ירביצו הקדושה בתוקף ח"ו יתחזק עוד כח הקליפה בחיל שבלע מהקדושה שהרגילו בארצה. ולזה אמר יוסף בחכמתו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה כלומר שתחזקו עוד חי פרעה שהוא הקליפה (כי בוחן לשון חוזק הוא מלשון (ישעיה ל"ב, י"ד) עופל ובוחן) אם תצאו בלתי אחיכם שכיון שלא תהיו כולכם כאן להרביץ הקדושה בשנים עשר שבטים בשלימות אז ח"ו יתגבר עוד כח הקליפה להיותם מרגלים כלומר שהנם על כרחך מרגילין הקדושה בכוחם ואם אינה על השלימות תקבל הקליפה עוד כח מן הקדושה כאשר נתבאר. והנה זה היה כוונת יוסף בלבו באמת, ואם נגד האחים, והאחים בלבבם הנה מתפרשין דבריו לדרך אחרת לומר כי אם היה כוונתכם לתורת מרגלים דוקא ובכוון באתם י' לרמז על קדושת י' שהוא שורש הקדושה אז ודאי לא תרצו לבוא עם עוד אחד כי אז יתבטל מספר העשרה (בסוד מאמר חז"ל (חולין נ"ח:) כל יתר כנטול דמי. וגם י"א נודע אשר רומז לבחינת הגבורות והדינין בסוד עשתי עשרה יריעות עזים שהיה על המשכן ובסוד ו"ה שבשם שהוא בחינת הדינין באופן שבזה יתבטל כוונתם לרגל את הארץ בקדושה להכניע הרע, ונודע זאת למביני נסתרי אלהינו יתברך שמו).

2343

2344אם כנים אתם אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם וגו'. נראה לפרש הכתוב הזה קצת בדרך הרמז ונבאר עוד טעם במה שגדולת יוסף היה הכל בשני חלומות באלומים ושמש וירח, ובחלום שר המשקים והאופה וחלום הפרות והשבלים אשר לפרעה. ונאמר כי כבר הארכנו בזה בכמה מקומות אשר זה עבודת האדם המשכיל אשר על הארץ ליחד כל מעשיו ותנועותיו בדבר הגופניות אשר הוא עושה בארץ בדברים המגושמים מאכילה ושתיה וזיווג ושארי הנאות וההליכה והשינה ודברת בני אדם וכדומה בכל דברי ארציות, ליוצר כל, למצוא בהם מקום לה' באופן שלא יעשה שום דבר מאלו הדברים כי אם אחר שיתן דעתו ולבו לדרך ה' אשר בדבר ההוא.

2344

2345אם מי שחלק לו אלהים בבינה ויודע דעת עליון ברזין דאורייתא וסתרי תורה אשר באו בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה שקיבל מפי הגבורה ונתגלו על ידי התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי וחביריו ממה שנמצא בספר הזוהר והתיקונים ואחריו שארי המקובלים שהיו אחריו כמו הרמב"ן והראב"ד שקיבלו מפי אליהו ואחריהם הרב איש אלהים בוצינא דנהורא רבא ויקירא כל רז לא אניס ליה קודש קדשים רבי יצחק לוריא אשכנזי אשר ממש עיר וקדיש משמיא נחית ללמד דעת לדורות הבאים איך ליחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בכל דברי הארציות בכוונת אכילה ושתיה וזיווג ושארי דברים שאין שיעור וערך לחשיבות בחינה זו מי שזוכה ליחד שם ה' על ידי דברי הארציות כאשר ישיג שורש כל דבר ודבר אשר בארץ איה מקום מוצאו ומובאו ושורשו בשמים ממעל במרכבה העליונה. ועל ידי זה מיחד יחודי שמותיו יתברך בכל הדברים שבארץ כי כולם מרועה אחד ניתנו מאל אחד וצריך ליחד כל הדברים לאחד וזה בחינת הקרבנות שנאמר בהן אשה ריח ניחוח לה' מה שלא נאמר כן בכל התורה והמצוות. כי היחוד הזה נעשה על ידי דברים הגשמיים מדומם צומח חי מדבר ונעשה קרבן כשמו שמיחד ומקרב אותיות שמו יתברך אחד לאחד וזה נחת רוח גדול לפניו מאוד. וכן שולחנו של אדם שהוא כמו בחינת הקרבן שמכפר על האדם כמו הקרבן במזבח לפי שגם באכילתו מיחד שם ה' בדברים הגשמיים על ידי שבירת התאוה, והעלאת הניצוץ הקדוש לה'. ובפרט היודע שורש כל מאכל בשמי מעלה ומיחד אותו לשורשו נעשה ממש כמו הקרבן אשה ריח ניחוח לה'. וכן בכל הדברים אשר בארץ אין אחד מהם שאין בו יחודו ואחדותו יתברך שמו וזה אמרו חז"ל (מדרש תלפיות ערך חנוך בשם ספר עשרה מאמרות) על חנוך שתופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד יחודים כי הבין אשר אין דבר בארץ מדבר הקטן שבקטנים עד הדבר הגדול מחוט ועד שרוך נעל שאין בו יחוד שמו יתברך וזו היא עבודה חשובה למאוד לאלהינו יתברך. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה הוי אומר (משלי ג', ו') בכל דרכיך. דעהו והכל רומז אל הנזכר אשר בכל דרכיו השייכים לו לגופו בגשמיות הארץ ידע שמו של הקב"ה. וידיעה הוא לשון התחברות שיהיה מיחד תמיד שמו יתברך בכל הדברים.

2345

2346והן אפילו מי שלא הגיע למדריגה זו להיות יודע יחוד שמותיו יתברך בכל הדברים מכל מקום הוא רואה ומכוון לעשות הדברים לשם פועלן לקיים אומרם ז"ל (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים כמו שאיתא ברמב"ם (הלכות דעות פרק ג' הלכה ב') ושולחן ערוך (סימן רל"א) שהוא לאכול בשביל שיהיה לו כח לעסוק אחר כך בתורה וכן לישן בשביל זה שינוח מיגיעתו ויהיה לו כח לתורה ולתפילה ולמצוות וכמו כן בכל הדברים. ועל כל פנים אינו עושה הדברים ההם לתאותו ולהנאתו בשום אופן כי כאשר יבוא לעשות מעשה אז יראה אם יש איזה כוונה לשם ה' בדבר ההוא באמת שלא להשטות עצמו יעשנה ואם לאו לא יעשנה, ונפשו יודעת מאוד אשר אדם האוכל ושותה ועושה שאר תאוות להנאתו, ותאותו אינו בגדר אדם כלל וגרוע יותר מן הבהמה וסוס ופרד שגם המה אוכלים ושותים ובועלין זיווגיהם בתאוה וחמדה גסה להנאתם. והם אין להם שכל ומוח כמותו והוא אדם במוח ושכל ואף על פי כן מותר האדם מן הבהמה אין. ואין לקלקל הנייר בגנות האנשים אשר הבהמה טובה מהם. ועל כן רואה בכל כוחו רק ליחד כל מעשיו לשם ה' כאשר יוכל שלא להנאתו ובזה מיחד הארץ ומלואה לשמים ושמי השמים וזה יחוד נפלא בשמותיו של הקב"ה והקב"ה מקבל נחת רוח מזה. וכזה כתוב בספר אור המאיר הנדפס מחדש בפסוק (דברי הימים-א י"ז, כ"א) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ פירוש שישראל המה גוי אחד אף בארץ שגם בדברי הארץ מיחדים יחודי שמותיו ברוך הוא ליחד תבל ומלואה לשם ה' ולתקן אברי השכינה אשר בכל דברי הארציות.

2346

2347והנה נודע אשר כל דבר שאדם עושה במעשה ואינו שם מחשבתו עליה לעשותה במחשבת אמת לשם ה' אז המעשה הזו נקרא בבחינת הקטנות. שקטנים יש להם מעשה ואין להם מחשבה כמאמר חז"ל. ומורה על האמור שרק מעשה לבד נעשה בלי מחשבה טובה והוא כגוף בלא נשמה. כי העשיה הוא הגוף, והמחשבה הוא הנשמה שבתוכה, וכשנעשה בלא מחשבה הרי הגוף בלא נשמה וממילא גם כן אין כח במעשה הלז להמשיך המוחין הגדולים אל הספירות אשר הקב"ה מנהיג עולמו בהן, ולזה גם המה נקראים בבחינת הקטנות ומתנהגים בבחינת הקטנות שהוא אלהי"ם בגימטריא הטבע שלא נתגלה אורם לעשות מעשה בביטול הטבע רק בבחינת הקטנות בטבע העולם. מה שאין כן מי שעושה מעשיו בהשכל ובמחשבה טובה ונכונה אז ממשיך אל המדות העליונים סוד מוחין דגדלות והמה מאירין על האיש בבחינת הוי"ה המהוה למעלה מן הטבע ונתגדל ונתגלה הארתן שמבטלין בכוחן טבע העולם ומערכת השמים וכוכביהם. ועל כן אמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק (וגם אמרו (ברכות ל"ג.) אוי לערוד שפגע בר' חנינא וכו') והכל כי הוא השרה והרכיב שם ה' הוי"ה יתברך בכל דברי הארציות שהוא טבע העולם ועל כן נתבטל הטבע בפניו להתנהג עמו בשם ה' המהוה לבטל כל טבע העולם להיות דולק החומץ כמו השמן וגם כי השרה אור מוחין דגדלות על מדות המנהיגין העולם והנהיגו לנגדו העולם למעלה מן הטבע, וזה מאמר הכתוב (דברים כ״ח:י׳.) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. פירוש שכל עמי הארץ המתנהגים בדברי הארציות כמותך שאוכלין ושותין ופרין ורבין ואף על פי כן עליך נקרא שם ה' שאתה מיחד שם ה' בכל הדברים ההם לעשותן באימה ויראה ורתת וזיע במחשבה טהורה נכונה ולא כן בהם, ובזה וייראו ממך כי הם בטבע ואתה למעלה מן הטבע ובודאי ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ב, ד'-ה') אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'. כלומר כי אלו הדברים צרכי העולם הן אבל אני לא אעשם בבחינת הקטנות בחינת שם אלהי"ם כטבע העולם כי אם עד אמצא מקום להוי"ה ליחד שם ה' ברוך הוא המהוה על ידיהם ולהוריד אל המדות המנהיגין העולם מבחינת מוחין דגדלות הנקראים על שם הוי"ה למעלה מטבע העולם.

2347

2348והנה נודע אשר כל דברי עולם הזה מקטן ועד גדול הכל נכלל בששה בחינות כי כללות ימי המעשה הם רק ששה ימים והכל נברא בששת ימי בראשית ועל כן מי שֶׁשָׂם שם ה' בכל דרכיו לצאת מתאות וחמדת טבע העולם ולקשור מחשבתו בה' הנה הוא מתקן כללות כל ששת המדות לעשותן מרכבה לשם ה' המהוה, ונמצא ששה פעמים שם הוי"ה העולים מספר יוסף כאמור למעלה. וזה אשר רמזה התורה (על פי קהלת ג', א') לכל עת ולכל זמן, ולכל אדם בידו להיות בו בחינת יוסף הצדיק והוא לתקן דעותיו ואורחותיו שיהיו לשם ה' לתקן ששת ימי הבנין בשם הוי"ה מדת יוסף. ועל כן נקרא מדת יוסף. בשם כ"ל כנודע (זוהר חדש כ"ו, ד'), כי כל בו כלומר כל בחינת ששת ימי הבנין שהוא כללות כל העבודה הנעשה בדברים הגופנים שהוא העבודה החשובה לפני האל, ולזה נברא כל העולם הזה לחבר אותה לשמים והכל בו בבחינת יוסף שהוא המיחד את כל הארץ לשמים, וכמאמר הכתוב (דברי הימים-א כ"ט, י"א) כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא כי מדת הכל הוא המיחד ארץ לשמים בששה בחינותיו. ולזה אמר הכתוב (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדות יעקב יוסף, כי נודע אומרם ז"ל (תנחומא נ"ח, ב') תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. ומעשה יעקב היה בכל הששה בחינות העולם שהוא בחינת אלה (כי הששה בחינת כל אחד כלול מחבירו ובין הכל מספר ל"ו חושבן אל"ה) הכל בבחינת יוסף שהוא ו' פעמים הוי"ה ליחד שם ה' בכל דרכיו ומעשיו להוציאן מטבע אלהי"ם וליחדם לשם הוי"ה בבחינת מוחין דגדלות בחכמה ובינה באהבה ויראה וברא כרעא דאבוהי שזיו איקנין של יוסף דומה ליעקב וכל מה שלמד מסר לו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') כי זה למד אותו ליחד שם ה' בכל דרכיו. ועל כן קרא שמו יוסף לאמר שיתקן בחינת יוסף ו' פעמים הוי"ה בחינת העולם. ואפשר רמזו במה שאמרו וכ"ל מה שלמד מסר לו, בחינת כ"ל, שלמדו ליחד הארץ לשמים בכל דברי הארץ הכל מסר ליוסף. (או יאמר וכל מה שלמד כלומר תיקון כללות שם מ"ה שהוא הזעיר אנפין עד בחינת כ"ל שהוא יסוד שהן הנה הששה בחינות הנזכרים הכל מסר ליוסף). ועל כן נאמר ביוסף בכל מקום ומקום שהיה הכל ויהי ה' את יוסף הן בבית אדוניו המצרי והן בהיותו אסור בבית הסוהר באשר ה' אתו בכל הדברים ובכל מעשיו שׂם פניו לתקן כל מדה נכונה בשם ה' ועל כן וירא אדוניו כי הוי"ה אתו וכן אשר הוא עושה ה' מצליח בידו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ו, ה') הוה אמר ליה מזוג רותחין והיו רותחין, פושרין והיו פושרין. והכל כיון שהוא יצא בעבודתו למעלה מטבע העולם לעשות הכל במוחין דגדלות בהתקשרות ה', גם ה' המהוה את כל הנהיג אותו למעלה מטבע העולם.

2348

2349ואכן בחינה זו נוקב ויורד עד ביאת משיחנו וכל עיקר עיכוב ביאת משיח בימים האלה הנקרא עקבא דמשיחא שהוא בחינת עקביים הכל עבור שצריך לתקן דברים שאדם דש ברגליו והמה דברים התחתונים הנעשים בגשמיות הארץ לקשט בהם את השכינה ביחודים העליונים וזה נקרא בזוה"ק ואתקשטת בקישוטין דלא הוו, כידוע. ועל כן נקראין לפעמים כללות ישראל על שם יוסף כאמור (עמוס ט', ו') שארית יוסף, כי כל אדם זה עיקר עבודתו עד ביאת משיח צדקינו לבוא לבחינת יוסף ליחד הארץ לשמים שלא לעשות שום דבר ממחשבה ודיבור ומעשה ותנועה קלה שבקלות בלתי לשם ה' ועבודתו. וזה רמז הכתוב (תהלים קל"ה, ו') כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. כל מי שיחפוץ את ה' לעשות מרכבה לשם ה' ולהשרות עליו שמו יתברך זה יעשה תמיד שיקשר שמים וארץ יחד ואז ישרה ה' שכינתו יתברך בארץ.

2349

2350והנה נודע אשר מלח ולחם וחלֹם הם אותיות אחדים רק שנהפכין בצירופיהן אבל אותיותיהן שוין וכולם רומזין על ג' פעמים הוי"ה שהוא מספר ג' אותיות הללו. ואמנם מלח הוא הקשה והתקיף לפי שנכתבו האותיות למפרע בסדר תשר"ק שלא כסדרן בא"ב המורה על הדין בסוד אור חוזר. ולחם הוא המיתוק של המלח כי המלח הוא נותן טעם בלחם ועל ידי שניהם נעשה יפה ועל כן הל' מ' הם כסדר הא"ב המורה על אור הישר סוד הרחמים, והח' בתוכו הוא בסוד המיתוק שנמתק הדין ברחמים. והמלח נמתק במים וקמח שעליו (בסוד השברים והתרועה הנעשה בין שני תקיעות להמתיק דין השברים והתרועה כנודע). ואמנם חלֹם הוא כסדר האותיות אשר בא"ב והוא מורה על בחינת הרחמים הגמורים ותיקון השלם בג' שמות הוי"ה הנרמזים בו. ועל כן גדולת יוסף היה בשני חלומות כנאמר כי הראו לו שכל גדולתו הוא עבור שתיקן הששה פעמים הוי"ה הנרמז בשמו בתיקון השלם בשני פעמים חלֹם המורה על תיקון אור הישר סוד החיים והשלום. (ואולם יעקב אבינו הגם שגם הוא היה ודאי בסוד התיקון הנזכר, כנאמר מכל מקום בחינתו היה למעלה מבחינת יוסף. שהוא היה בחיר האבות הנכלל מג' אבהן שהם בעצמם הם המוחין ולכן רמזו לו בחלֹם אחד שהוא (בראשית כ"ח, י"ב) ויחלום יעקב והנה סולם וגו' כי נכלל מג' מוחין שהם ג' הוי"ה אשר בחלֹם, וזה למעלה מבחינת יוסף. מה שאין כן יוסף שהוא בהתפשטות למטה הממשיך המוחין וצריך להמשיכן בכל הששה קצוות ושמו יוסף מורה על זה ו' פעמים הוי"ה ועל כן הראו לו גדולתו בשני פעמים חלֹם והבן). עוד דבר אחת נודיע מה שמבואר בספר כלי יקר (בפרשת בהעלותך בפסוק (י', כ"ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' לכה אתנו וגו') כי הנסיעה מורה על נסיעת אדם ממקום כולו כאחד רצה לומר הוא ומחשבתו וכל אשר לו באופן שאין עוד דעתו לחזור למקום שהלך משם אבל ההליכה מורה על הליכת הגוף לבד כלומר שהולך לשם אבל דעתו לחזור, שהמחשבה לא נתקה ממקום שהלך משם, ועדיין המחשבה קשורה שם כי דעתו לחזור אליה.

2350

2351ובזה נבוא לביאור הכתוב והוא כי זה רמז אשר רמזה התורה לכל אדם בכל מקום ובכל זמן והזהירה לאמר אם כנים אתם פירוש אם רוצים אתם לעשות הטוב והנכון בעיני ה' (כי כן מלשון טוב ויפה הוא כמו (שמות י', כ"ט) כן דברת לא אוסיף וגו' שפירוש יפה דברת או (במדבר כ"ז, ז') כן בנות צלפחד וגו'). הנה זאת עשו,

2351

2352אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם. כלומר התחברות ודביקות האחד יחידו של עולם (כי אח לשון חיבור ודביקות הוא כמו (שיר השירים ח', ח') אחות לנו קטנה) זה יאסר בבית משמרכם שיהיה מקושר בפנימיותכם ותשמרו אותו היטב היטב באופן אשר כל הדברים שתעשו בדברים התחתונים יהיה דביקות הלב והמחשבה רק לבחינה אחד ליחד שמו הגדול והנורא בכל דבר ודבר, ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם פירוש כאשר תלכו להנאתכם ותאותכם שהיא שבירת רעבון שלכם לכל אשר תרעבו הן באכילה והן בכל שארי תאוות שאדם רעב להם יהיה רק בבחינת הליכת הגוף לבד אבל המחשבה תהיה דבוקה וקשורה ליוצר כל היצורים אשר ברא כל אלה ושמו הגדול והקדוש מתיחד עם כל דבר ודבר וצריך להשיב כל אחד לשורשו ומקורו, ואז ואת אחיכם הקטן תביאו אלי פירוש דביקות הקטן מה שאתם מתדבקים בדברים הקטנים הכל תביאו אלי אל התורה ומצוות ה' ויחוד שמו יתברך הנעלם בהתורה הקדושה ותחובר הארץ וכל אשר בה לה' אל אחד והקטן יהיה לאלף כלומר שיתיחד עם אלופו של עולם ברוך הוא וברוך שמו וזה הקטן גדול יהיה שישרה עליו אור ה' המהוה בבחינת מוחין דגדלות וזאת היא העבודה החשובה שבחשובות שנאמר עליה אשה ריח ניחוח לה' כדבר האמור.

2352

2353או שירמוז הכתוב גם כן בזה כפי פשוטו באמירת יוסף לאחיו כי כאשר חשדם במרגלים את הארץ וידע יוסף אשר ודאי יעלה על לבם חטא מכירת יוסף שזה היה מפני שעדיין לא נטהר לבם מכל וכל לעשות כל הדברים במועצות ודעת להשכיל רק על יחוד שמו יתברך ונשאר עוד בהם קצת קנאה בלב כנאמר (בראשית ל"ז, י"א) ויקנאו בו אחיו, אמר להם בעצה אם כנים אתה כאשר תרצו לעשות הטוב לה' שלא לבוא לעשות כמעשה הזה עוד, זאת עשו אחיכם אחד יאסר וגו' כנזכר ליחד כל העשיות לה' אל אחד בכל בחינת מחשבה דיבור ומעשה ובזה יטהר הלב מכל וכל ולא יהיה עוד קנאת איש מרעהו כי איך יחשוב לקנאות בחבירו והוא אינו חושב שום מחשבה כי אם לאהבת ה' ויראתו ויחוד שמו יתברך. ואת אחיכם הקטן תביאו אלי כלומר לבחינתי בחינת יוסף ששה פעמים הוי"ה שבכל ששת ימי המעשה בכל עשיותיו יהיה רק ליחד שם ה' ואז ויאמנו דבריכם כי כאשר תקבלו זאת עליכם באמת הרי התשובה תכפר עוון ויאמנו דבריכם מה שאתם אומרים כי לא מרגלים אתם. ולא תמותו, פירוש גם לא תמותו מיתת עולם כי אפילו מחשבה הדקה שבדקות אם אדם מהרהר דבר שאינו לשם ה' אז באותו הרגע האדם הוא בבחינת מ"ת מאנין תבירין שיצא מן הקדושה ונפל אל לבישת הקליפות לבישת טבע העולם סטרא אחרא כשמה כלומר צד אחר שאינה לה'. והעיד הכתוב ויעשו כן כי תיכף כן עשו בקבלת עול מלכות שמים עליהם בכל הדברים ותיכף ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו אל אחינו וגו' כי נתחרטו בחרטה גמורה והבינו אשר לא טוב עשו. ואֵל גומר עליהם, חשב מחשבות לטוב עליהם להביא את בנימין למצרים להיות היחוד בשנים עשר גבולי אלכסון תחילה בחשאי כאשר כתבנו למעלה ויצאו מבחינת מרגלים שירגילו שם הקדושה לבד בחלישת כח וח"ו יבחן ח"י פרעה כי אם הרכבת הקדושה בשלימות בהכנעת הקליפה ככל אשר ביארנו למעלה.

2353

2354ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחות האנשים אוכל וגו' ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי וגו'. להבין קצת מעט מזעיר בעשיית יוסף בענין הזה נראה כי כבר כתבנו אשר כוונת יוסף היה להביא המרכבה השלימה י"ב שבטי י"ה המכוונים נגד י"ב גבולי אלכסון בג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י בי"ב אותיותיהם, למצרים בחשאי דוקא. תחילה להשרות הקדושה שם ביחוד השלם ולהכניע הקליפה אשר בה והוכרח להיות תחילה בחשאי ואחר כך בגלוי לעין כל כמו היחוד הנעשה בתפילת י"ח שהוא תחילה בלחש ואחר כך בקול כנודע טעמו לטועמי מעץ החיים. ואז השרו במצרים אור ה' בבחינת אור חדש העולה מי"ב צירופי הוי"ה מספר חֹדש שהוא נגד י"ב שבטים שכל אחד נגד צירוף מצירופי הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו. ועל כן כאשר נעשה זאת תחילה בחשאי והתחיל יוסף לגלגל שיבוא הדבר בבחינת גילוי למראה עיני כל, הראה תחילה סוד המתקת הדין אשר כבר נעשה בבחינת היחוד הנעשה בחשאי בכדי שיוכל אחר כך להיות בגלוי. כי כל עוד שהדין בחוזק והתגברות אי אפשר לעשות שום דבר בגלוי מפני רעת ההוא רע עין שלא ישלוט בדבר ההוא בסוד אומרם ז"ל (תנחומא תשא ל"א) אין לך יפה מן הצניעות שזה טעם תפילה בחשאי. ואחר כך כאשר נמתק הדין יוכל להיות הדבר בפרסום ואין שטן ואין פגע רע והבן. ועל כן צוה לאשר על ביתו מלא את אמתחות האנשים אוכל אשר יוכלון שאת כי אוכל מבואר בכוונות שמספרו א"ל הוי"ה עיין שם והם שמות החסדים ואף שכאן נכתב בתורה אכל בלא ו' אפשר שהחולם משלים את הוי"ו (או אפשר שירמז עם הכולל על שם אל אהי"ה והכל שמות החסדים המה) להראות אשר נמתק הדין מעליהם ונתמלא בחסדי אל, ולא יראו חום כי יבוא בחינת חמימות הדין. ושים כסף איש בפי אמתחתו, הנה כסף נודע שרומז אל החסדים הגמורים וחוץ לזה מורה על מיתוק כל בחינות הדינים כנודע מכוונת הפדיון פדיון נפש לכל צרה בק"ס פרוטות כסף העולה ק"ס. וצוה עוד,

2354

2355ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן. כי גביע הוא בחינת הדין ועם הכולל הוא מספר אלהים להראות אשר כבר הוא בפי אמתחתו שנמתק עד בחינה האחרונה שבקדושת השבטים וכבר אין שטן ופגע רע בכל אשר להם (גם נודע אשר בחינת בנימין הוא בבחינת יסוד שבמלכות ושם הוא בחינת אלהים והראה שגם שם נמתק דיני אלהים). ואחר זה נאמר,

2355

2356הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם. שלכאורה אין להבין מה שפרטה התורה להגיד שנשלחו עם החמורים. ולדברינו יאמר כי כאשר נעשה הבקר אור שהאירו שם במצרים בבחינת אור חדש להשרות שם הקדושה מי"ב צירופי הוי"ה ולהכניע הקליפה אשר בה, אז הנה והאנשים שלחו שנשלחו האנשים ממצרים המה וחמוריהם פירוש גם חמוריהם של מצרים שהיא בחינת קליפתם התקיפה עם הדומה לחמור גם זה נשלח ממצרים כי נכנעו ונשברו ונפל התוקף הגדול שהיה בקליפה. ונודע אשר החמור רומז אל הקליפה בסוד אומרם (ברכות ג'.) במשמרה השניה חמור נוער והוא סוד הלילה שבו תרמוש כל חיתו יער שליטת המשחיתים והקליפות כפירוש רש"י ז"ל. וכאשר יצאו האנשים נשלח גם חמורי מצרים עמם ממצרים ונתקיים בם (תהלים צ"א, י"ג) על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין והכל רומז לבחינת הקליפות כנודע. ואז כאשר נשלח הקליפה משם,

2356

2357הם יצאו העיר לא הרחיקו וגו' ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים וגו'. בכדי להחזירן לעשות היחוד השלם בי"ב שבטי י"ה בפרסום בגלוי לעין כל, ולא יחרץ כלב לשונו ובאו במערות צורים ובנקיקי הסלעים מפני פחד ה' והאלילים כרות יכרתון, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים, ואין שטן ופגע לעורר על הקדושה. ואכן כל זה היה להכניע תוקף הקליפה לישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו להתקיים שם בתוך השיעבוד הקשה אבל על כל פנים נשאר עוד טומאת זוהמת מצרים וקליפותיהם יותר מבכל הארצות עד שהוכרחו ישראל להשתעבד שם בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם כידוע והבן.

2357

2358ועל דרך הפשט נראה לומר במה שפרט הכתוב שליחות האנשים המה וחמוריהם לצד שנאמר למעלה וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף וגו' להתגולל עלינו וגו' ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, ועל כן אמר כאן ההיפך כי נשלחו המה וחמוריהם לא כמחשבתם אשר חשבו, ופשוט.

2358

2359ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו'. עיין במפרשי התורה מה שדקדקו במקרא קודש הלזה. במה שאמר הכתוב ויגש אליו והלא גם עד עתה קרוב לו היה ומדבר עמו, וגם מה שפייסו ואמר בי אדוני על מה ריצהו, גם מה שאמר באזני אדוני צריך הבנה והיה לו לומר אל אדני וכדומה ושארי דקדוקים. ואכן מה שנראה בפשט הדברים הוא כי לצד שרצה יהודה לקנטרו בדברי תוכחה באומרו אדוני שאל את עבדיו ואמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ג, ח') מתחילה בעלילה באת עלינו למה היה לך לשאול וכו' ועוד אמרו (שם שם, ו') שאמר לו אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך ואתה כמוהו מה הוא גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה, וכי זו היא שימת עין וכו'. וכל אלה הדברים אינם מהמוסר לאומרם למלך הארץ ועל כל פנים אם אחד חפץ דוקא לומר לו כדברים האלה יראה לגשת אליו בסמוך סמוך לו ללחוש לו באזניו דברים אלה לבל ישמעו זרים חרפת ובזיון מלכם שלא יהיה על ידו מבוזה בעיני העם, ועוד כי חלילה להם לשמוע בזיון המלך ולשתוק ומוכרחים לנקום נקם באיש הזה מה שאין כן המלך בעצמו הנה טוב וחסד ונעימות המלך למחול לפעמים לאיש דובר סרה אליו כשיהיה הדבר בינו לבין עצמו, ואמנם כי גם זה אינו מהדרך ארץ לקרוב אל המלך כל כך סמוך לו וללחוש לו באזנו כאיש המדבר עם איש סודו וצריך לבקש זאת מהמלך שאל ירע בעיניו במה שלא ירא זה לגשת אל חדרי המלך פנימה ולהתקרב כל כך אל המלך, ויאמר לו בבקשה כי הן דבר סתר לי אל המלך ומוכרח אני לדבר דבר מפה לאוזן שלא ישמע לשום בריה ועל כן בהכרח אני גש אליך בסמוך כל כך.

2359

2360וזה שאמר הכתוב ויגש אליו יהודה כי חוץ מה שהיה עומד בביתו ומדבר עמו עוד גש אליו בסמוך סמוך לו עד מקום שאין שם שום אדם כי אם המלך בעצמו (ועיין באלשיך הקדוש בזה) ותיכף פתח פיו ואמר בי אדוני פירוש אני מפייס ומרצה אותך בבקשה שלא ירע לך על הגשתי קרוב לך כל כך, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני שצריך אני לדבר עמך מפה לאוזן לבל ישמעו זרים ועל כן אני מוכרח לבוא אל מקום אשר לא יהיה זר אתך כאמור.

2360

2361עוד יאמר הכתוב ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני וגו'. כי הנה נודע וכבר כתבנוהו למעלה אשר י"ב שבטי יה רומזים לי"ב גבולי אלכסון המוזכר בספר יצירה (פרק ה' משנה א') שהם נגד י"ב צירופי הוי"ה המנהיגים את כללות העולם בי"ב מזלות ברקיע ובי"ב חדשים וי"ב מנהיגים בנפש זכר ונקבה עיין שם. וכל השתנות התנהגות העולם והשתנות העתים בקור וחום וקיץ וחורף וגו' ושינוי האדם הכל עבור השתנות י"ב צירופי הוי"ה הללו שכל צירוף וצירוף משתנה להנהגה אחרת לדין או לחסד או לרחמים ולשאר פרטים. כי שם הוי"ה כסדר שהוא נכתב מורה על רחמים ולהיפך מורה על הדין שעל כן לא נפל פור המן לאבד את ישראל ח"ו כי אם על חודש אדר לפי שבו מאיר צירוף האחרון משם הוי"ה ברוך הוא שהוא הוי"ה המורה על הדין הגמור ועל כן נפל הגורל בחודש הזה, ואך הקב"ה בחסדיו השיב לו גמולו בראשו שהיפך כל הדינים עליו ונעשה אך טוב לישראל כאשר נאריך בזה אם ירצה ה' בפרשה בא (י"ב, ב') (בפסוק החודש הזה לכם). וכל התנהגות העולם הכל על ידם בערך צירופתם לשנים עשר גבולי אלכסון שהם נגד י"ב השבטים.

2361

2362ואמנם הנה כולם לדבר אחד נתכוונו שכולם מאירין ומופיעין ומשפיעין התנהגות אורן של כל אחד לבחינת יוסף הצדיק חי עלמין שהוא החיות וההארה מכולן וכולם נכללים בו והוא המתחיל לגלות אורן והשפעתם בכל הבחינות, ועל כן הוא נקרא ו' זעירא כלומר שהוא בחינת ו"ו בלא א' או יו"ד בנתיים ועל כן קטן הוא מה שאין כן אבינו יעקב סוד הבריח התיכון המבריח שרומז לו' רבתא שהוא הו' במילוי אלף או יו"ד, ואכן יוסף לפי שהוא הנכלל מי"ב השבטים י"ב צירופי הוי"ה על כן מכונה על שם הו"ו זעירא שעולה י"ב שהוא נכלל מהם.

2362

2363ואולם בבחינה זו אינו אלא תחילת ההתגלות של האורות הללו אבל הוא משפיע כל האורות הללו אל בית המלכות רגל הרביעי שבמרכבה והיא המקבלת כל האורות וההשפעות מי"ב צירופים הללו ומנהגת עולמה על ידיה לחסד ולרחמים ולדין והיא אשר ממרחק תביא לחמה. כי י"ב צירופים הללו משפיעים אל סוד הו' וכל ו' נכלל מו' ועולה למספר ל"ו ועם י"ב צירופי הוי"ה עולים לחושבן מרחק אשר משם תביא לחמה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה שהיא המחלקת שפע ומזון וחיות וכל התנהגות לכל הברואים בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. והיא הנקראת דינא דמלכותא שבידה כל כלי זיין של המלך לדון בארבע מיתות בית דין לסמאל ונוקביה ולכל אויבי ה' ולעוברי התורה ובה נשרש שורש מלכות בית דוד שנאמר בו (שמואל-א ט"ז, י"ב) אדמוני עם יפה עינים ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') שהוא דן על פי סנהדרין לענוש לעוברי רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה. ועל כן דוד בא מיהודה שהוא רביעי לבטן והוא רגל הרביעי שבמרכבה כנודע, ועל כן ראה והבין תורת אמת אשר עבור זה בכל התנהגות מלכות ישראל קדמה בחינת יוסף למלכות בית דוד שבא מיהודה. ותחילה מלך יוסף במצרים, ואחר כך קודם מלכות דוד, מלך שאול שבא מבנימין שגם הוא בבחינת צדיק בחינת יוסף כמו שאיתא בזוה"ק (חלק א', קנ"ג:) ואם ירצה ה' לעתיד בעת ביאת משיחנו, תחילה יתגלה משיח בן יוסף ואחר כך משיח בן דוד. והכל הוא עבור האמור כי תחילת התנהגות העולם והנהגת המלוכה שהוא המנהיג לכל עמו צריך להיות על ידי בחינת יוסף הצדיק הנכלל מי"ב צירופי הוי"ה ובו תחילת התגלות אורן. ואכן אין זה דבר המתקיים בידן, ואינו רק כשאולה לפי שעה כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ"ח, ט"ו) במלכות שאול למה נקרא שמו שאול שהממלכה שאולה בידו אבל סופה להנתן למי שראוי אליה ביחוד הוא בחינת דוד שנאמר בו (תהלים פ"ט, ל"ז ול"ח) וכסאו כשמש נגדי כירח וגו', ואף אם יעזבו בניו תורתי וגו' ופקדתי בשבט פשעם וגו' וחסדי לא אפיר מעמו אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב וגו' (שם שם, ל"א-ל"ד). כי הוא עיקר שורש השתלשלות המלוכה מלכות דוד שבא מיהודה רגל רביעי שבמרכבה.

2363

2364וזה שאמר יהודה אל יוסף בראותו כי הוא המושל בכל ארץ מצרים לענוש ולדון כמשפט המלך אמר אליו בי אדני כלומר הן עיקר האדנות והמלוכה מבחינת שם אדנ"י בית המלכות דינא דמלכותא הלא בי הוא שבי נשרש כל המלוכה ורמז עוד באומרו בי אדני כלומר י"ב צירופי הוי"ה מלת ב"י שמהם בא האדנות והמלוכה להנהיג העולם הלא בי הוא ועיקר בריאת בחינת המלוכה בעולם להנהיג העולם במלכות וממשלה הכל לא נברא מאת עילת העילות וסיבת כל הסיבות אלא לצורך מלכות בית דוד ובי הכל ואני עיקר המושל והשליט על כל הארץ ובשלי אתה משתרר עלי ועל כן על כל פנים ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני אם עתה אני עבדך ואתה מלך המושל, על כל פנים ראוי שאדבר לפניך ויכנסו דברי באזניך וזכאה מאן דמליל על אודניה דשמעיה.

2364

2365עוד יתבאר הכתוב על פי אשר ידוע מכתבי חכמי אמת בסוד הסגולה לשכך כעס המלך והשרים שופטי הארץ בעת אשר יבוא אליהם אדם מישראל לכוון כוונה זו אשר נזכיר כי הנה ראשי תיבות של השיבה שופטינו כבראשונה הוא שכ"ה מספר ה' פעמים אדנ"י כי ביסוד רחל יש שם ש"ך דינים דדכורא שהם ה' פעמים דין ונמתקין על ידי ה' אלפין של אדנ"י שקודם הדין, ונעשה מש"ך שכ"ה ובזה וחמת המלך שככה. ונודע אשר כל עיקר המתקת הדינים הוא בשורשן שהוא בבחינת הבינה שממנה דינין מתערין, ובעצמה היא רחמים פשוטים, וכאשר נמתק הדין שמה אז נתבסמו כל העולמות ברחמים וכאמה כבתה מלאה רחמים וחסדים. וזה פירוש השיבה שופטינו כבראשונה שיהיה נעשה בחינת שופט הצדק שהוא בית דין שלמטה דינא דמלכותא כבראשונה כימים הראשונים בחינת הבינה שנקראת ימים הראשונים בסוד הכתוב (דברים ד', ל"ב) כי שאל נא לימים הראשונים כנודע. וכשאדם בא לפני שופט הארץ הגשמי ומכוון בראשי תיבות הזה להמתיק ש"ך דינים דדכורא על ידי ה' אלפין של אדנ"י ונעשה שכ"ה אז ודאי יתהפך לב השופט עליו בחמלה וחנינה לרחם עליו. והנה מבואר בדברי מר"ן קודש קדשים האר"י ז"ל בליקוטי תורה (בפסוק (בראשית מ"ז, כ"ד) ונתתם חמשית לפרעה) כי פרעה רומז לפעמים בבחינת הבינה שהוא פרעון העולם עיין שם.

2365

2366ועל כן זה עשה יהודה בגשתו אל מלך ושופט הארץ לבקש מלפניו רחמים ותחנונים. פיהו פתח בחכמה ואמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, פירוש שאדבר דבר כזה אשר על ידי זה יכנסו דברי באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך שלא תחרה אפך כלל ויכנסו דברי בלבך כי תהפך לרחמים עלי. ולזה רמז בסופי תיבות באזנ'י אדנ'י וא'ל יח'ר אפ'ך בעבד'ך כ'י כמו'ך כפרע'ה מספר שכ"ה שהוא המתקת הש"ך דינים דדכורא על ידי ה' אלפין של אדנ"י אשר בזה יהפך לב המלכות ושריו לטובה שיכנסו דבריו לאזניו. וזה בדרך כלל שהוא ראשי תיבות של השיבה שופטינו כבראשונה. אבל עוד רמז בדרך כלל ופרט כי כל התיבות מן בי אדני עד כי כמוך כפרעה עם הכולל עולים במספר השיבה שופטינו כבראשונה עם הכולל מג' התיבות ועוד שכ"ה יתירים לרמז על המתקת הדין במשפט בית דין של מטה להשיבה אל בית אמה להמתיקה שם כבראשונה כבחינת ימים הראשונים ששם רחמים פשוטים ואז נעשה בחינת שכ"ה הנזכר מיתוק דינים וחמת המלך שככה. וזה רמז במלת בי אדני ידבר נא עם הכולל עולים למספר שככה הכל לרמז על מיתוק הדין כדי שיהפך לב המלך עליו לטובה. ועל כן אמר לו בי אדני פירוש הנה בי יש כח להמתיק הדין על ידי האלף ויעשה אדנ"י אותיות א' דין. ידבר נא' עבדך דבר בא'זני א'דני וא'ל יחר א'פך וגו' הזכיר בזה חמשה אלפין להמתיק כל ה' פעמים גבורות על ידי ה' אלפין, ובמספר שכ"ה הרמוז בדברים אלו כנאמר. ואז כי כמוך כפרעה פירוש שדבר שאתה מתדמה אליו והוא בחינת המלכות שלמעלה שכל בחינת המלוכה נתמשך ממנה נעשה כפרעה בחינת הבינה כנזכר משם הרב האר"י ז"ל, וכאמה כבתה אם הבנים שמחה במיתוק הדין בביסום כל העולמות, וממילא יגיע זה גם אליך, ובודאי אל יחר אפך בעבדך.

2366

2367ואכן הכתוב בתחילת דברו רמז גם כן לזה ואמר ויגש אליו יהודה וגו' כי ויגש עם הכולל הוא ש"ך ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ג, ו') הגשה למלחמה, רצה לומר ויגש זה הוא בחינת הדין ומלחמה מש"ך דינים דדכורא. ואך ויגש אליו יהודה כי יהודה המתיק זה בהגשתו אליו כי ראשי תיבות וסופי תיבות של ו'יגש' א'ליו' י'הודה' הוא שכ"ה עם האותיות לרמז אשר המתיק הדין בה' אלפין של אדנ"י. או שירמז למספר שכ"ח שהוא להראות אשר הש"ך דינים נמתקו בבחינת הרומזת לבינה מדה השמינית ממטה למעלה ואמר הכתוב במה המתיקן במאמרו כי ויאמר בי אדני וגו', ובדבריו המתיק כל הדינים בכלל ובפרט כן ימתקו בכל מקום ובכל זמן הדינים מעל כל ישראל ונזכה שישיב שופטינו כבראשונה להיות אם הבנים שמחה בגילה ורינה אמן.

2367

2368עוד ירצה באומרו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני. על פי אשר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח') בפירוש מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים קט"ז, ט"ו) אנה ה' כי אני עבדך וגו'. ושורש הענין בקיצור מופלג בדרך משל למלך שיצא לטייל בשווקים וברחובות בעיר המלוכה שלו וכל השרים ועבדי המלך ויועציו פחות וסגנים הפרתמים עומדים אצלו מימינו ומשמאלו לבושים בגדי בוץ וארגמן בגדים היקרים הבאים ממדינות הרחוקות ואיי הים וטבעות זהב על ידיהם עם כל מיני אבני יקר שוהם וישפה המאירין ומבהיקין מרחוק לאלפים אמה ויותר, ועטרה בראשם מהודר ומיופה בכל מיני זהבים הטובים המהודרים, ומופיעים עד שמחשיך עין כל בריה להביט אליהם, ושאר מיני דברים היקרים אשר עליהם שאין שיעור וערך להם, וזה שבח עבדי המלך ויועציו. אבל שבח המלך ולבושיו וכתרו ודאי אין להאמר ואין להספר מזיו הדרת יופי הדר זיו פניו המאירין, ובגדיו ומלבושיו ואבנים הטובות היקרים שאין שיעור וערך להם. ובתוך כך כאשר הוא עומד עם כל צבאיו מימינו ומשמאלו בא עני אחד המסבב על הפתחים לבוש בגדי סחבות המטולאים חסר לחם ומשתחוה אל המלך ואומר לו הרי אני עבדך לעבוד אותך. הלא ודאי אשר לצחוק וחוכא ואטלולא יחשב בעיני המלך והשרים והכל יגערו בו וישליכוהו למרחוק לומר מי אתה לומר למלך הרי אני עבדך וכי זה כבוד המלך שיהיה לשר עליך ואתה עבדו הלא כל אלה העומדים לפניו עבדיו הם ואתה אינך ראוי לרחוץ את רגלי עבד אחד מהן ומכל שכן לומר למלך אני עבדך.

2368

2369והנמשל מובן מאליו כי מי שעיני שכל לו ומבין קצת דקצת לפי ערכו מעט מזעיר גדולת יוצר בראשית מלך מלכי המלכים הקב"ה כמה עבדים ומשרתים יש לו ברוך הוא הלא דברים הקטנים פחותי הערך מה שאנו רואים בעינינו מעבדיו ומשרתיו הם השמש והירח והכוכבים והרקיעים וכל העולם ומלואו ולמעלה למעלה מה שיש אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי השרת המלאים זיו ומפיקין נוגה ומבהיקין ומאירין באורם הגדול והרב עד אין שיעור וערך. וגדולת כל אחד אין שיעור למו, יש כמלא העולם ויש אחד שיחזיק אלף פעמים כמו העולם ויותר, ועשרה מדריגות יש בהם. והם: אישים. אראלים. חשמלים. זיקים. חיות. שרים. אופנים. עירין. קדישין. מלאכים. בני אלהים. וכולם כאין ואפס ממש נגד עולם האצילות. וזהו מה שאנו יודעין ונמסר לנו בקבלה וחוץ מה שעין לא ראתה אלהים זולתך שאין שיעור וערך למו. ונמצא איך יוכל אדם אשר על הארץ בשר ודם עפר ואפר טיפה סרוחה קרוץ מחומר לומר לאל רם ונשא כזה הרי אני עבדך ודאי שח"ו יראה כמחייך ח"ו במלכו של עולם לומר שהוא מלך על עבדים כאלה ואלו עבדיו.

2369

2370ואכן לצד שנשמות ישראל עמוסים מני בטן ונחצבים מתחת כסא כבודו יתברך ונדמו בזה לבן הנולד בבית המלך מאמתו ועבדו שיליד בית הוא ועבד מעת הולדו וממילא בעל כורחו עבד הוא אם שאינו ראוי לעבוד למלך הרי בן אמתו הוא ובנה הנולד לה עבד מילדותו הוא ומה שאמת אמת הוא אף שאינו בדרך ארץ. ולזה אמר דוד המלך ע"ה בשבירות לבבו אנה ה' כי אני עבדך כלומר אני מבקש ומתחנן מאוד מלפניך במה שאני רוצה לכנותי אליך לעבד לך לעבוד עבודתך כי אין זה כבודך ומה אעשה שהרי בן אמתך אני כבן הנולד מאמתו של מלך שבעל כורחו הוא עבד המלך אף על פי שאינו ראוי וכן אני האמת הוא שאני עבדך וקבל האמת ממי שאמרו ואיך שאני בבחינה הבזויה מכל מקום אני רוצה לעבוד אותך לעשות עבודתך בתורה ומצוות שהן כתרי כתרים אליך והגם שאיני ראוי לעבודה זו מכל מקום בן אמתך אני ואני מבקש מלפניך שרצוני להיות עבד לך לפי מדרגתי ובחינתי ועיין שם שהארכנו בזה.

2370

2371והנה אמרו חז"ל (בראשית רבה צ', ב') בפסוק (בראשית מ"א, מ"ד) אני פרעה ובלעדיך לא ירים וגו' אמר ר' שמעון בן לקיש שני פרשיות הכתיב לנו משה בתורה ואנו למדין מפרשת פרעה הרשע, דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו (ויקרא י"ט, ב'), יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה' וגו' קדושתי למעלה מקדושתכם ואנו למידין אותה מפרעה הרשע ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה וגו' יכול כמוני תלמוד לומר אני פרעה גדולתי למעלה מגדולתך, וכן והיית רק למעלה (דברים כ"ח, י"ג), יכול כמוני תלמוד לומר רק גדולתי למעלה מגדולתכם ואנו למדים וכו' עד כאן. הרי שמדברי פרעה אנו למדים גדולתו של הקב"ה למעלה למעלה.

2371

2372ובזה נבוא בביאור הכתוב כי נודע למעמיקים בחכמה, אשר צדיקים הגמורים ההולכים לפני ה' בהשגת החכמה ומדע ידברו דברים בחכמתם אשר השומע ישמע שהוא מדבר אליו לכבודו, ולבבו לא כן יחשוב כי הוא מדבר רק לפני מלך עולמים ברוך הוא, ואליו הוא נושא את נפשו, כאמור בזוה"ק (וישלח קע"א:) במה שאמר החסיד דוד המלך ע"ה לנעריו שיאמר משמו לנבל כה לחי ואתם שלום וגו' וזה לשונו: והא אתמר דאסור לאקדומי שלום לרשעים וכו' אלא הא אתמר דלקודשא בריך הוא קאמר וחשיב נבל דעליה קאמר וכו' עיין שם שהאריך בזה, וכן מצינו בהשתחויות יעקב אבינו לפני עשו ז' פעמים שהיתה כוונת לבו לשמים לבד להשתחוות לפני השכינה שעברה לפניו כמאמר הכתוב (בראשית ל"ג, ג') והוא עבר לפניהם וכמו שאיתא בזוה"ק (שם). ועל כן הנה יהודה בחיר ה' בבואו אל בית המלכות לבקש מלפני המלך שאלותיו, ודאי אשר כוונת לבו באמת היה רק למלך האמת מלך מלכי המלכים, ומאתו ביקש ושאל שאלתו כי הוא העונה לכל שואל ומבקש, לא אחר. ובפרט בדבר הנוגע למלך אשר לב מלכים ביד ה' ואינו תלוי בבחירתו כלל, ודאי שרק לשמים שׂם פני בקשתו, ורק שאמר דברים שיסבור מלך הארץ שאליו הוא מדבר. ועל כן אמרו חז"ל (רבה שם) באמרו ויגש הגשה לתפילה ואין תפילה אלא בלב כי בלבו היה מתפלל רק למקום לבד. ועל כן התחיל לדבר לפני אדון העולם ואמר בי אדני כלומר שאני מבקש מלפניך במה שאני מכנה אותך לאדון לי שאינו מהמוסר ואך מה אעשה ועל כרחך אתה אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני פירוש שאני אדבר דבר שאין לו שומע רק אזני אדני שאין אדם אחר מבין דיבורי וכוונתי ודברי אלה יכנסו באזניך כי אתה שומע תפילה. ותיכף חזר לומר במה שאמר ידבר נא עבדך שכינה את עצמו לעבד אלהי עולם שאינו ראוי לזה, ביקש וענה ואל יחר אפך במה שאמרתי עבדך אני שאיני כדאי והגון לזה, לרוב גדולתך וקדושתך. ואם תאמר מנין אני יודע גדולתך וקדושתך כל כך הלא מעולם לא הייתי בשמים לראות עוזך וכבודך לזה אמר כי כמוך כפרעה שמאני של פרעה אנו למדין אשר גדולתך וקדושתך הוא למעלה למעלה ונאה לקדוש פאר מקדושים המה עירין קדישין וכל צבא מעלה ולא מאתי בשר ודם וכו' על כן אני מבקש ומתחנן לפניך, על דברי עבדך אני, כי ההכרח לא יגונה לומר דבר שהוא באמת ובהכרח כן, ובפרט עתה שצריך אני לומר כן לפני מלך הארץ. ובאמת אין זה אדון ואין אני עבד לו ועיקר האדון אתה אתה הוא וכוונתי רק אליך, ואני עבדך בן אמתך ככל הנאמר.

2372

2373או ירמוז הכתוב באומרו ויגש אליו יהודה וגו'. כי הנה אמרתי בפירוש מאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ח') ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים. להבין דברי חכמים וחידותם בזה כי מה ענין מעשה בני אדם למעשה אלהים הנאמר בפרשת בריאת מעשה בראשית. ואכן הנה נודע אשר כשמאיר הקב"ה מבחינת האור של שלושה ראשונות אז כל החיצונים נכנעין ונשברין ונופלין ואינן יכולים לינק מן הקדושה כי יבואו במערות צורים ובנקיקי הסלעים מפני פחד ה' והדר גאונו. ואל זה רמזו רבותינו ז"ל (סוטה כ"א.) ואמרו משל לאחד שהלך באישון לילה ואפילה נזדמן לו נר ניצול מן הפחתים והברקנים ועדיין מתירא מן הליסטים וכו' כיון שהאיר היום ניצול מכולם. כי כל שבעת ימי הבנין מכוונים על שם הנר נר מצוה ושמירתן אינה מעולה כל כך וכמו שמירת הנר כי אף שניצול על ידי הנר מן הקוצים והברקים הנה אין הנר בעצמו מציל אותו כי אם האדם עצמו צריך לשמור עצמו ולהביט לאור הנר שבידו שלא ליפול לבור מים או שלא לדרוך על הקוצים, אבל שמירת אור היום מן הליסטים הוא שמירה מעולה ונפלאה שאין צריך עוד שמירת האדם בזה כי ממילא על ידי אור היום כולם בורחים ונחבאים במערות וביערות שלא יפגעם אדם.

2373

2374וכן בדבר הזה כי מי שזוכה לשמירה הבא מששת ימי הבנין המכונה על שם נר מצוה צריך הוא עצמו ליתן עיניו ולבו לשמור עצמו מכל בחינות הרעים ודרכיהם במאוד מאוד, מה שאין כן אור שלוש ראשונות מכוונים על שם אור היום אשר בהאיר אור הזה כולם נכנעין ובורחין ונופלין ונשברין, כמאמרינו (בזמר בני היכלא) ישוי לון בנוקביהון ויטמרון גו כיפין וכו' כי נתגלה רצון מצח עתיקא קדישא שהוא בחינת אור הג' ראשונות ואז לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין כי חלילה להם שיזונו עיניהם מן הקודש הלז שהאור הזה מסמא עיניהם ומוכרחין לברוח ממנו. ועל כן כאשר היה החושך על פני תהום שהוא רמז הקליפות והחיצונים ההולכים בחושך אז ויאמר אלהים יהי אור שיאיר אורה בעולם מבחינת אותיות יהי הרומז לשלושה ראשונות שהכתר נקרא י' וגם החכמה נקרא י' והבינה נקרא ה' כנודע ועל כן וירא אלהים את האור כי טוב כלומר שלא נשאר בעולם רק טוב לבד, והרע כולו נשבר ונבדל. וזה ויבדל אלהים בין האור ובין החושך ויקרא אלהים לאור יום וגו' שגזר אומר אשר בהאיר אור הלז יבדלו ויברחו כל בחינות החיצונים שלא ינקו מן הקדושה בעת הארת אור הלז מה שאין כן בלילה שבו תרמוש כל חיתו יער ואז שליטת המשחיתים והמחבלים.

2374

2375ואכן צור העולמים גנז זה האור לצד שהוא כולו טוב והרע נכנע מלפניו וניטל הבחירה מהאדם. ועל כן אמרו ז"ל כי טוב לגנזו מפני שהוא טוב לבד ולא רע כלל על כן טוב לגנזו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא כלומר אלו הצדיקים העתידים לבוא לעולם ההולכים לפני ה' באור החיים שעושין כל עשיותיהם באור ה' באהבה ויראה במוחין גדולים בשבירת כל כוחי מורשי תאות לבבם וגופם ומיחדים כל אבריהם וגידיהם לאל אמת שלא לחשוב שום מחשבה ולא לדבר שום דיבור ולא לעשות שום עשיה כי אם את אשר נוגע לה' ולא יותר ואז עליהם אמרו חז"ל (בבא בתרא י"ז.) ג' שלא שלט בהם היצר הרע וכו' דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי כי עבור האור שמאירין על נפשותם מבחינת מוחין דגדלות בחכמה ובינה ואהבה ויראה הבא מאור הג' ראשונות ואז ממילא נפרד ונבדל ממנו כל בחינת החושך והרע של היצר הרע וכת דיליה וכולן נכנעין בטלין ומבוטלין כנאמר. וזה שאמר ויאמר אלהים יהי אור זה מעשיהן של צדיקים כלומר כי מעשיהם של צדיקים הוא באור הזה שמאירין כל עשיותם באור המוחין הגדולים ועל ידי זה נסתלק מהם כל בחינת החושך. וכאשר אמר אלהים יהיה אור נסתלקו כל בחינת החיצונים והרע ונשאר כולו טוב.

2375

2376והנה אור הג' ראשונות המובחר והעליון שבכולם הוא אור הכתר שהוא הכולל לכל הג' ראשונות כנודע והוא שם הוי"ה אשר בניקוד הקמץ כידוע, ועל כן בברכת המינים שאנו מתפללין שכל עושי רשעה כרגע יאבדו והוא ביטול הקליפות והחיצונים מנוקד בכתבי האר"י ז"ל שם של הוי"ה שלו בניקוד קמץ כי הוא המכריח ומכניע ומשבר כל כוחות החיצונים. וזה רמז בכתוב (איוב י"ג, כ"ג) ותשם בסד רגלי כי סד הוא גימטריא ד' קמצין שכל קמץ הוא י"ו כידוע ובד' אותיות הוי"ה ברוך הוא יש ד' קמצין גימטריא ס"ד ובזה משליך הברזל על הנכרי והשונא להכניעו. ועל כן יהודה כאשר עמד לפני שופט הארץ והיה סבור שמבית פרעה הוא היונק מן הקדושה וזה ממשלתו ורצה להכניעו באור הכתר אשר בזה יכניעו וישפילו, נאמר ויגש אליו יהודה שיהודה גש אליו בבחינת ו"י שהוא הקמץ להמשיך האורה וההשפעה מאור הכתר והגשה למלחמה לבטל כוחו על ידי אור הזה. וזה ויגש אליו כי כל אליו הוא לכח בחינת הדכורא דקדושה שמשפיע לאדם הזה כמו שאיתא בזוה"ק (ויגש ר"ט) בפסוק (מלכים-א י"ט, ג') וילך לו אל נפשו הנאמר באליהו כי רצה ליקח ממנו כח הקדושה שהוא יונק ממנו לפי דעתו, בהארת אור הכתר כאמור.

2376

2377גם יאמר הכתוב ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך וגו'. כי הרב הרמ"א ז"ל כתב בפירוש הפסוק (שמות ל"ב, י"ד) וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו כי החכם שלמה המלך ע"ה אמר (משלי י"ב, כ"ה) דאגה בלב איש ישחנה ואמרו חז"ל (יומא ע"ה.) ישיחנה לאחרים כי כאשר יגיד האדם צרתו ודאגתו אשר בלבבו משפה ולחוץ יקיל הדאגה מן הלב מה שאין כן כשמונח הדאגה בלב אז צרתו צרה שיכאיב לבבו מאוד. ועל כן אנו רואין לפעמים כאשר אחד יכעס על חבירו למאוד ורוצה לעונשו לנקום בו במכות ופצעים וכדומה ואז כאשר יבוא האיש אליו וזה מדבר לו בכל כוחו כי כה יעשה לו וכה יוסיף לענוש אותו, בזה הדיבור יקיל האף מאתו וינוח רוגזו וכעסו כי הוציאו משפה ולחוץ. והנה מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע כאומרם ז"ל (ברכות נ"ח.), אשר להבדיל באלף אלפים הבדלות וכו' בבוראנו יתברך שמו במה שחרה אפו על עמו וחפץ לכלותם נתן עצה בלבבו ודיבר דברו לפני משה ואמר הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' ובזה אשר דיבר דברו באף ובחימה כביכול נח רוגזו והוקל אפו וניחם על הרעה וזה אומרו וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו בזה אשר דיבר דברו משפה ולחוץ כביכול לעשות לעמו בזה ניחם על הרעה כאמור עד כאן דבריו. וכמו כן כאן בּדַבּר יהודה עם יוסף אמר לו כדברים האלה, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כלומר אדבר נא דברי באזניך ואז אפשר אשיחה וירוח לי ואל יחר אפך בעבדך כלומר לבל יחרה בי האף שלך במה שאתה מתכעס עלינו כי אם זה יחרה בי בחזקת לבי אז כי כמוך כפרעה שאהרוג אותך ואת אדוניך כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ"ג, ו'). ועל כן אדבר נא דאגת לבבי אוכיחך ואערכה לעיניך בכדי שעל ידי זה ינוח כעסו בדברו את הדברים האלה להשיב חמתי מהשחית כי כבר נכנסה אהבתך בלבי מעת ששתו וישכרו עמו וישא משאת מאת פניו אליהם ועל כן אשיחה להתווכח עמך ויצא לבי בזה מלעשות מעשה הרע. ומתחיל בויכוח ואומר אדני שאל את עבדיו וגו'.

2377

2378ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי. נראה מה שלא אמר להם תיכף אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי וגו' כאשר אמר להלן, שבא לרמז בדברים הללו לומר אני יוסף העוד אבי חי כלומר כי בעוד שאבי חי אני יוסף בגדולתי. כי נודע מאמר הכתוב (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדת יעקב יוסף ואמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ח') שזיו איקונין של יוסף דומה ליעקב. וידוע פירושו ממרן קודש קדשים הרב האר"י ז"ל כי יעקב ויוסף היו בסוד הו"ו אשר במילוי שם ב"ן ויעקב ו' ראשונה ונקרא ו' רבתי ויוסף שני לו ונקרא ו' זעירא ושניהם אחד הם כי לא תוכל לבטא אות הו' בלי עוד ו' אחרת כזה ו"ו ועל כן מיוחדים לאחד ממש הם וזיו איקונין דומה לו כי שניהם בסוד הו'ו ועל כן סיים הכתוב אלה תולדת יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה וגו' כי לכן זיו איקונין של יוסף היה דומה ליעקב ושניהם כחד חשיבו לפי שהיה יוסף בבחינת שבע עשרה שהוא מספר טוב סוד (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב וגוף וברית חד הוא, ועל כן זיו איקונין דומה לו, ועל כן תלה יוסף הגדולה עיקרו באביו לומר אני יוסף העוד אבי חי כי בעוד שאבי חי אני יוסף בגדולתי כי מדתי נמשכת ממדת אבי ו' זעירא בו' רבתי וזה עיקר גדולתי ותפארתי תפארת ישראל. ואל יבהלוך רעיונך לומר אם כן איך מלך יוסף אחר מיתת יעקב כי נודע אומרם ז"ל (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת וביארנו בחיבורנו (סידורו של שבת שורש ו') שזה אמת בפשוטו שלא מת כלל רק נכנס בחייו לגן עדן עיין שם הטעם לזה. ובפשוטו יאמר אני יוסף בגדולתי בעוד שאבי חי כי תלה גדולתו בזכות אביו לא בזכותו.

2378

2379ועוד יאמר אני יוסף העוד אבי חי. כי ודאי כל ימי היות יוסף במצרים וידע צער וכאב לבב אביו עליו עד שמיאן להתנחם עליו כלל ודאי ודאי אשר גם הוא נצטער למאוד בצער אביו ויכאב לבבו ועגמה נפשו מאוד עבור זה ואך לא היה יכול לעשות באופן אחר עבור מה שכתבנו למעלה כי היה מוכרח לגלגל שיהיו כל הי"ב שבטים במצרים בחשאי שלא ידעו המה אם ישנם כולם במצרים בכדי לחדש שם פני האדמה באור חדש ביחוד י"ב צרופי הוי"ה העולים מספר חדש בסוד הצניעות בתפילה בחשאי ואחר כך היה יכול להיות בהתגלות והכל לישר דרך לפני בני ישראל לגור במצרים ולא להשתקע כי אם לצאת משם עוד ברכוש גדול כאשר ביארנו שם, ועתה כאשר בא העת שהיה יכול לגלות עצמו אליהם בראשונה היה לשאול העוד אבי חי שיוכל לבשרו בחייו בבשורת יוסף בן זקונים להקל מעליו יגונו וצערו שהיה יקר בעיניו יותר מחייו וכל אשר לו.

2379

2380ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה. כפל לומר פעם ב' אני יוסף להגיד אשר בעזרת ה' יתברך לא נשתניתי מבחינת מדרגתי וכאז היותי בבית אבי כן עתה אני יוסף כזה ולא נשתנה שמי המורה על מעלת בחינתי שהוא מספר ששה פעמים הוי"ה על מה שתיקן כל ששת ימי הבנין בשלימות וגם במצרים אני יוסף. וגם יוסף מורה על בחינת שמירת הברית שהוא הששי לששת ימי הבנין ונכלל מו' פעמים הוי"ה. ובמצרים הנה נודע אשר שטופי זימה המה וקליפה זו גוברת שם עד מאוד ואף על פי כן אני יוסף בצדקתי לבעוט באשת אדני לבלתי קרוב אליה.

2380

2381גם יאמר אני יוסף אחיכם וגו' כלומר הן אני יוסף אחיכם כמאז ולא תאמרו שעתה אני מלך הארץ ואפרוש מאחוה ואהבה שלכם, לא כי אני יוסף לבד, בלא שם מלך, ואחיכם כמאז. ואפשר שזה אמר בשם אפרים (בראשית מ"א, נ"ב) כי הפרני אלהים בארץ עניי כלומר אף שהפרני אלהים לגדל אותי בגדולה אבל אני בארץ עניי כמאז בענוה ושפלות וגם כאן יאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי וגו' כלומר כאשר הייתי בענוה ושפלות בעת אשר מכרתם אותי ממכרת עבד ולא הייתי נחשב בעיני לכלום כן עתה אני אותו יוסף בענוה ושפלות. ועל כן,

2381

2382ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. שתסברו שאנקום בכם נקמתי ביכולת המלוכה אשר בידי או לדבר עליכם בפני אבינו, כי אותו ענוה ושפלות שהיה בי בעת המכירה לצד שידעתי כי הכל מאת ה' הוא כן עתה זה אצלי עוד ביותר ויותר אשר בעיני אני רואה כי למחיה שלחני אלהים ומאיזה טעם יחרה אפי בכם ואלהים חשבה לטובה והוא גזר אומר ויקם.

2382

2383וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. מקרא זה אין לו הבנה כל כך לפי פשוטו. ונראה כי נודע מאמר הכתוב (דברים ל"ב, ט') חלק ה' עמו, וכתיב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים. והענין כי בשתי בחינות נתגדל ונתוודע שמו של הקב"ה בעולמו. אחד, על ידי כל הטובות נסים ונפלאות וחסדי המקום שעושה הקב"ה לעמו ישראל בפרסום לעין כל בשידוד מערכת השמים כמו בירידת המן ארבעים שנה והבאר ושארי הטובות. והשני, כאשר עושה דין ברשעים, גם כן שמו מתגדל ומתקדש כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט יחזקאל רמז שע"ח) אמר רבי שמעון בר יוחאי אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולם אלא כשהוא עושה משפט ברשעים וכו' עד (יחזקאל ל"ח, כ"ב וכ"ג) ונשפטתי אתו בדבר ובדם ואחר כך והתגדלתי והתקדשתי. והחילוק ביניהם הוא כי כאשר שמו יתברך מתגדל על ידי בחינת החסדים שעושה לעמו הנה שמו הגדול והקדוש הוי"ה יתברך מתעלה ומתגדל בכל העולמות כי כאשר ירד החסד משמו יתברך לישראל ירד דרך כל העולמות וכולם יתמלאו ברוב ברכה ושפע וחיות הקודש וכולם יתנו יקר ושבח למי שככה לו בעולמו שעושה טובות וחסדים כאלה, ובכל העולמות שמחה ונחת. מה שאין כן כששמו יתברך מתגדל בבחינת הדין שעושה, אז כל העולמות נתמלאים באימה ויראה בפחד ורעדה כי שליטת הדין בעולם דיני אלהים ולפני זעמו מי יעמוד, והן במלאכיו ישים תהלה מכל שכן בשוכני בתי חומר (על פי איוב ד',י"ח). וזה מלך אלהים על גוים פירוש מלוכת אלהים בכל העולמות שכל העולמות יראו ויפחדו מאת דיני אלהים הוא על גוים בעת שעושה דין ברשעים אבל חלק ה' שיתגדל ויתקדש שם הוי"ה יתברך בכל העולמות בגילה ורנה ושמחה הוא עמו, כשמיטיב לעמו אז הגדולה בכל העולמות. וזה מאמר הכתוב (ישעיה ל"ז, ל"א) ועשה שורש למטה ועשה פרי למעלה כי השורש מלמטה יעשה פרי למעלה, כשהתגברות החסדים מלמטה נעשה פרי למעלה שיתמלא שמחה ונחת בכל העולמות, וזה מאמר הכתוב (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל כי אברהם כל ימיו טרח ופעל להרבות חסדים בעולם ועל ידו ברך ה' כל העולמות בחסדיו ורחמים רבים וזה וה' ברך את אברהם כשה' מברך עם בחינת אברהם שהוא החסד אז הברכה הוא בכל שכל העולמות מתברכין על ידי זה. וזה אומרו כאן לשום לכם שארית בארץ על ידי החסד שיעשה לכם בארץ יהיה להחיות לכם לפליטה גדולה שמדת הגדולה והחסד ישאר ויפלוט בכל העולמות וכל העולמות ירגישו בחסדיו ברוך הוא להודות לו ולשבחו ולפארו על ידי זה כי יעשה שורש למטה ופרי למעלה וכל המדות יתברכו לעשות פעולתן פעולה שלימה ויתגדל שם ה' על ידי החסד שיעשה. ועל כן החסד נקרא גדולה (זוהר חדש כ"ו, ג') שמתגדל שם ה' וחסדיו בכל העולמות בשמחה ותענוג כאמור.

2383

2384מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים וגו'. הנה נודע לחכמי לב אשר המשכילים לא יתענגו בתענוגי מחמדי הארץ ומלואה ובפרט בדבר שהוא חוץ לגוף כמו הגדולה והכבוד ומלכות וממשלה שדבר זה ימאס לעין אלו החפצים בעבודתו יתברך וחושקים ומתאוים תמיד לאהבתו וליראתו, אשר כל מחמדי עולם הזה ותענוגיה לא ישוו למי שזכה לטעום בנפשו חשוקת עריבות נעימות ידידות קרבת שמו יתברך ברוך הוא וברוך שמו כמאמר החכם שלמה המלך ע"ה (משלי ג', ט"ו) וכל חפציך לא ישוו בה. ונמצא יש להבין מה זה צוה יוסף מהרו ועלו אל אבי וגו' שילכו בעגלא ובזמן קריב לבשר לאביו כי בנו מושל בארץ מצרים הכי יעקב ישמח בממשלת בנו על גויי הארץ.

2384

2385אך הנה כתבנו במקום אחר בשתי בחינות הטובות שעושה הקב"ה עם האדם. אחד, שעושה לו טובות והצלחות וברכות על ידי רוב רחמיו וחסדיו שמרחם על האיש הזה ובחסדו עושה לו טובות, אבל אם היה מתנהג עמו הקב"ה במדת הדין לא היה מגיע לו טובות האלו כי אין הדין נותן שיתברך בברכה הזו רק שהקב"ה עושה לו בצדקה וחסד. והשני, מי שזוכה שגם דיני אלהים יתברך מסכימים להיטיב עם איש הלזה כי תיקן דעותיו ומעשיו לטוב עד שגם אלהים בחינת הדין מסכים להיטיב עמו כמאמר חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל וכו' עד שכל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע. והוא כדברינו שלכל העולם עושה הקב"ה טובות מצדקה וחסד והם זוכים בדין לברכות והצלחות ודבר זה גדול הוא מאוד כי לא הכל זוכים בדין כאשר הארכנו במקום אחר. והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה צ', ג') יוסף משלו נתן לו. פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי. גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. צוארו וכו' עד כאן. הרי שיוסף זכה לכל הגדולה והכבוד הזה בעבודתו בזרוע בבחינת הדין כי פועל אדם ישולם לו במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':) ופה שלא נשק ועל פיך ישק וגו'. וגם בזוה"ק (צ"ג:) מבואר כי יוסף זכה להמלוכה ממעשה אשת פוטיפר כי כל מאן דנטר ברית זכי למלכו.

2385

2386וזה שצוה יוסף למהר לבשר לאביו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים וגו' כלומר שבבחינת דיני אלהים זכיתי לכל זו המלוכה והממשלה ומזה ידע אשר עוד יוסף חי בבחינת הצדיקים שנקראים חיים בשמירת הברית הנקרא אל חי ולא נגעל ונתעב ח"ו בטומאת זוהמת מצרים וזה ודאי בשורה טובה לאביו שאין כמוהו אשר בנו הולך בדרכי ה' ועבודתו אף במצרים ועדיין מטתו שלימה שאין בלבם אלא אחד.

2386

2387וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וגו'. פרט קורבת כולם לומר ששוה אצלו קורבת אביו לקורבת אחיו שאין בלבו עליהם שום נידנוד תרעומות רק כמו שאתה תהיה קרוב אלי כך בניך בדמיון לך שאין בלבי עליהם.

2387

2388או יאמר והיית קרוב אלי אתה ובניך. כי הנה חז"ל אמרו (עיין רד"ק מלכים-א ב', ח') במה שצוה שלמה המלך ע"ה לשמעי בן גרא רבו לבנות לו בית בירושלים ולשבת שם עד יום מותו שהוא כדי שיהיה קרוב לו ונראה לו בכל פעם שיוכל למצוא עילה עליו להורגו כאשר צוהו אביו, ולזה עלה בדעת יוסף שמא יחשדהו אביו שעל כן רוצה שישבו האחים אצלו בכדי שיהיו קרובים אליו שיוכל למצוא עילה עליהם להרע להם. ועבור זה אמר והיית קרוב אלי אתה ובניך וגו' השוה קורבת האב לקורבת אחיו לומר ששוה אלי חפיצת קורבתך לקורבת האחין וכשם שרצוני בקרבתך אלי בכדי להיטיב עמך לכלכל אותך כן אכלכל אותם ואת טפם להיטיב להם ולא להרע להם ח"ו.

2388

2389או יאמר בהיפך והיית קרוב אלי אתה ובניך. להקיש אותו לבניו כי חז"ל אמרו (ברכות ח'.) לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרא היה קיים לא נשא שלמה את בת פרעה וכו' עד כאן. ולזה הרהר יוסף כי פן יעלה בדעת אביו הצדיק שעל כן חפץ להיות אביו קרוב אליו לשמרו מן החטא מה שלא נשמר בהיותו בעצמו בלתי אביו עמו ולזה אמר והיית קרוב אלי אתה ובניך להשוות קורבת האב לקורבת בניו שכשם שאין צריך קורבת הבנים לשמירת החטא שהם לא יועילו לזה כן אינו צריך לשמירת האב, כי גם בהיותו במצרים בלתי אביו עמו היה נשמר מן החטא כאשר צוהו אלהים וכאומרו וגם פה לא עשיתי מאומה ורומז על שמירת הברית כי פה גימטריא מילה כידוע.

2389

2390ויעלו ממצרים ויבואו ארץ כנען אל יעקב אביהם. יש לדקדק למה לא זכר הכתוב כלל הליכתם בדרך כמו בפעם הראשון שנאמר (בראשית מ"ב, כ"ו) וישאו את שברם וגו' וילכו משם וגו' ויבואו. וכמו בכל המקומות כמו ויצא יעקב וילך חרנה וכדומה. ואכן נראה כי לצד צער יעקב אבינו שנצטער יעקב אבינו מפרידת יוסף וכל אותן השנים לא היתה השכינה נגלית עליו כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל':) ועוד מטעמים אחרים כידוע. ועל כן בבא העת לבשר את יעקב בבשורה הנפלאה הלזו והגיע העת שתוכל השכינה להיות נגלית עליו מרוב החביבות והשמחה מיהר הקב"ה ביאתם ברגע אחד ולא עיכבם על שעה קלה רק ויעלו ויבואו אל יעקב ברגע עלייתם ממצרים באו אל יעקב שקפצה להם הארץ וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ט, י"א) בדוד המלך כשהיה אצל ישבי בנוב והביא הקב"ה לאבישי בן צרויה לעזור לו, רבנין אמרי אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה כהרף עין שלא יהיה אותו צדיק עומד ומצטער וכו' עד כאן. וכן כאן מפני צערו של צדיק יעקב אבינו נשאם על כנפי נשרים והביאן ברגע אחד לבשר לו מבשורת בנו ולא הלכו כלל רק ויעלו ויבואו כאמור. ואמנם זה שלא פירשו כאן חז"ל הדבר כאשר פירשו באליעזר עבד אברהם במה שאמר (בראשית כ"ד, מ"ב) ואבוא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי (בראשית רבה נ"ט, י"א), הוא כעין מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) כל מה שראה יחזקאל במעשה המרכבה ראה ישעיה אך ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך ויחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך. וכן כאן לפי שאליעזר עבד אברהם היה, היה דומה לבן כפר שראה את המלך שהיה זה חידוש בעיניו מאוד מאוד וסיפרו דבריו מה שאין כן שבטי יעקב שלגדולה מזה ראוים המה ולא היו צריכים להתפאר בדברים האלה רק הכתוב מספר כן בפשטות אשר ויעלו ויבואו תיכף אל יעקב כאמור.

2390

2391ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו וגו'. מלת עוד הזה אין לו פירוש כי זה שייך במי שלא שמע מחבירו ימים כבירים ויש חשש אולי מחמת זקנה מת כי קרבו ימיו וכשישמע שעודנו חי שייך לומר הנה עוד חי הוא מה שאין כן כאן שיוסף היה עדיין רך בשנים רק שהיה סבור שמת שחיה רעה אכלתהו ועתה שנתוודע לו כי חי הוא הוה ליה למימר רב הנה יוסף חי הוא וגו'. ואכן הנה נודע בחינת יוסף צדיק חי עולמים שהוא המחיה ומשפיע לכל העולמות שלמעלה ושלמטה כי הוא העמוד שהעולם עומד עליו בסוד אומרם (חגיגה י"ב:) על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר (משלי י', כ"ו) וצדיק יסוד עולם, כי הוא המקבל ההשפעה מכל המדות והוא מחלק אחר כך מזון וטרף אל בית המלכות להוריד לעולמות התחתונים ולשם זה נקרא בחינת צדיק חי כי הוא המחיה כל העולמות בהשפעתו וברכתו, ועל כן אלה תולדות יעקב יוסף שכל תולדות יעקב נקראו על שם יוסף שהוא המחלק מזון ומשפיע לכולם וכל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר מסר לו בכדי שהוא יהיה המחלק כל ההשפעות ומזון. ועל כן כשרצה הקב"ה להשרות שכינתו כביכול במצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה, הוכרח לשלוח תחילה את יוסף הצדיק שמה להתחזק במצרים במאוד מאוד עם בחינתו שלא יפגום את בריתו ברית הקודש בכדי שהוא יהיה המשפיע וברכה לראש משביר וכן נעשה על ידו שנעשה בבחינת (בראשית מ"ב, ו') ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ. והכל להתחזק ולעשות צינור ושביל להמשיך השפע הקודש למצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה. ועל כן גם בעודו בבית אדוניו התחיל להתחזק אצלו זה הבחינה וכל אשר לאדוניו מסר בידו ולא ידע אתו מאומה והכל הצליח בידו כי נעשה בבחינת הצדיק המשפיע לכל ומיטיב לכל בהשפעתו. ועל כן נאמר (בראשית ל"ט, ו') ויהי יוסף י'פה ת'ואר ו'יפה מ'ראה ומבואר בדברי מרן קודש קדשים הרב האר"י ז"ל שהוא ראשי תיבות יתו"ם לרמז על בחינת יסוד שנקרא יתום מאמו. והכל להודיע כי היה חזק בבחינה זה ועל כן קפץ עליו הדוב להחטיאו ולהמשיך השפע הקדוש אל קליפת מצרים, וה' לא יעזבנו בידו והראה לו דמות דיוקנו של אביו הוא בחינת התפארת אשר מתגלה על ידי היסוד לקשרו עם הקדושה להשפיע בקדושה ובטהרה לא אל הקליפה ח"ו. ולזה אמר יעקב כאשר שמע מבחינת יוסף כי הוא השליט והמשביר לכל עם הארץ ועודנו בקדושתו קאי למסור נפשו אל הקדושה לצוות שיבואו אליו אביו וכל בית אביו ואנכי אכלכל אתכם ואת טפכם כי רצונו להשפיע בקדושה, אמר רב עוד יוסף בני חי כלומר הנה עודנו במדרגת החי שהוא צדיק חי עולמים המחיה ומשפיע לכל ולא נגעל ונתעב במצרים לאבד ממנו בחינת צדיקו של עולם. וכן מה שאמר לו להלן אחרי ראותי את פניך כי עודך חי הכל לרמז על בחינה הזו כי עודך בבחינת חי ואל חי חלקך וגורלך כאמור.

2391

2392ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. חז"ל (בראשית רבה צ"ד, ה') האריכו בטעמם למה אלהי יצחק ולא אלהי אברהם. ומה שנראה בפשט הדברים כי להלן אמר הכתוב (מ"ו, ג') אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה וגו' ודקדקו המפרשים לפרש מה היה ירא יעקב לרדת מצרימה וכבר ידע אשר ה' אתו והצילו מעשו ולבן, (ועוד יש לדקדק מה שאמר אנכי האל אלהי אביך למה דוקא אלהי אביך ולא אלהי אברהם ויצחק). ואכן הנראה כי יראת יעקב היה לצד כי לא שמע מאל עליון כלל אם לרדת או לא ולא היה יודע אם ידון עצמו כאברהם שירד למצרים. או כיצחק שהזהירו הקב"ה (בראשית כ"ו, ב' וג') אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. וזה הוא שעבר מורא על ראשו אולי אין רצון בוראו שירד למצרים ועל כן אמר לו הקב"ה אנכי האל אלהי אביך פירוש אני הוא שצויתי לאביך שאל ירד מצרימה שזה מוראך פן אתה כמוהו ועל כן אני אומר לך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול וגו'. ועיין במה שכתבתי בטעם מניעת ירידת יצחק למצרים שהקב"ה ירא לנפשו לבל יקרב סמוך לטומאה כי היה עומד בשמאלא דקדושה וסכנה לו לעמוד סמוך להן מה שאין כן ביעקב בחינת התפארת קו האמצעי והבן. ולזה אמר כאן ויסע ישראל וכל אשר לו וגו' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, פירוש הקריב קרבנות לאלהי אביו שיתגלה הקב"ה אליו כמו לאביו ויצוהו אם ליסע או שלא ליסע כמו שנראה לאביו כנאמר.

2392

2393או יאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. כי הנה נעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קי"ח, כ"א) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, וכפי הנראה מפשט הכתוב שהודה לה' כי הושיעו מצרותיו ולפי זה לא היה לו לומר אודך כי עניתני שמשמע שמודה לו במה שציערו והיה לו לומר אודך כי הושעתני מאשר עניתני וכדומה, ואמנם כי חוץ מה שהארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (דרוש ג' ענף ב') בד' בחינות שיש ביסורי האדם וכולם הם לטובה גמורה וחסד גמור מאתו יתברך שהוא או למען רבות שכרו בעולם הבא שאין כל יסורי עולם הזה כדאים לרגע אחד מראות הנאות זיו שכינתו יתברך לעולם הבא או למרק עוונותיו על ידי זה שלא יצטרך לעונשי גיהנם שרגע אחד גיהנם ודאי קשה יותר מכל עונשי עולם הזה לפי שעונשי עולם הזה הוא אל הגוף לבד ובגיהנם עונש הנשמה והגוף יחד כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א:) במשל חיגר וסומא. גם ידוע אומרם ז"ל (ברכות נ"ז:) שאש שלנו הוא אחד מששים מאש של גיהנם וכל אדם יוכל להבין כמה יצטער אם ישליכו אותו לאש שלנו ומכל שכן לאש של גיהנם, ועל כן ודאי טוב טוב לו יותר אלף פעמים יסורי עולם הזה מעונש גיהנם. או שבאין בכדי להזכירו שישוב אל ה' על ידי יסוריו כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה ר' עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד מקרא אני דורש בן (מלכים-ב כ"א, א') שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו', וכי חזקיהו שהיה לומד תורה לכל ולמנשה בנו לא למד אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא היסורין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ג, י"א-י"ג) ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה וכהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו וגו' וישיבהו ירושלים. הא למדת שחביבין יסורין עד כאן. הרי שכל בחינת היסורין הרעים המצערים הנפש, טובים הם למאוד.

2393

2394אבל עוד יש בחינה חוץ מזה, והוא שלפעמים האל יגזור טובה על האדם ויגיע הטובה מלמטה בתחילתה רעה שידמה לאדם כי רעה היא ובהמשך הזמן יוכר לו ויתוודע שטובה גדולה היה זאת אליו כאשר נמצא כמה פעמים, ואמנם נודע אשר אין דבר שאינו בהשגחה מאת האל וגם זה השגחה שיבוא לו טובתו בתחילתו רעה כי הוא צריך למעט היסורין בתחילה אבל באמת טובה גמורה היא לו. על כן שנו רבותינו (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה מעין הטובה ומפרש בגמרא היכי דמי כגון שטף נהר שדהו אף על פי שאחר כך טובה הוא שהשקה השדה וכו' הרי שאף שזו הרעה טובה היא מכל מקום חייב לברך בתחילתו בשמחה דיין האמת לפי שאשר בודאי אם היה ראוי לגמרי, היה בא לו הטובה שלא ברעה תחילה. ומדתחילתו רעה היא צריך לברך דיין האמת כי נשלחה הטובה רעה בתחילתה ואף שהיא תחילתה יסורין וסופה שלוה שנעשה שדהו טוב ויפה ובודאי אחר שיגיע לו הטוב מברך בשמחה ונחת הטוב והמיטיב דלא גרע מאמרו לו מת אביך אם יש לו לנחול מאתו ירושת מה צריך לברך שניהם בפעם אחת דיין אמת והטוב והמיטיב כמו שאיתא בגמרא (ברכות נ"ט:) ושולחן ערוך אורח חיים (סימן רכ"ג סעיף ב'). ומכל שכן בבוא הטובה לבדה והלכה הרעה ודאי מוכרח להודות על הטובה ועל כזה אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הקב"ה במה שהוא מכה בה מרפא כי המכה גופה רפואה היא לו, ובזה צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כי הם אומרים בנפשם אשר מדת הדין הזה מדת הרחמים הוא, ולא דין כי כל היסורין טובות וחסדי האל המה כמו שביארנו, ועל ידי זה הקב"ה מהפך להם מדת הדין לרחמים והקללה לברכה שמיסורין האלה נעשה טובה גמורה להם והבן. וזה שאמר דוד (תהלים ל', י"ב) הפכת מספדי למחול לי שהמספד בעצמו נתהפך למחול ועל כן היה ההוה אמינא שלא לברך דיין האמת על רעה הזו כיון שטובה היא ולא רעה ואך לכל עת וזמן לכל חפץ וכשנשלח על ידי רעה, רעה היא לו ומברך.

2394

2395וזה אומרו אודך כי עניתני ותהי לי לישועה כלומר שאני מודה ומשבח לך בעת עניתני בשמחה באמרי שהכל טובה וחסד הוא, ובזה ותהי לי לישועה כלומר שהצרה נעשה לי ישועה ממש כי נתהפך הדין לרחמים ממש כאשר עם לבבי שהוא לי לטובה עבור מירוק עוונות או דבר אחר אבל הוא נעשה טובה ממש כמו שטיפת הנהר את השדה. או יאמר על זה הדרך אודך כי עניתני ותהי לי לישועה פירוש שב' פעמים אודה לך אחת בעת שאתה עניתני ואחר כך כאשר ותהי לי לישועה שהפכת מספדי למחול לי אודך שנית. ואודך הראשון קאי על שניהם לברך תחילה דיין האמת ואחר כך הטוב והמיטיב על הרעה שעברה לו כי הגיע לו טובה עתה מזה.

2395

2396וכזה קרה ליעקב שהגיע לו צרת יוסף כ"ב שנה ונצטער הרבה והיה זה בדין העונש על שלא קיים מצות כיבוד אב כ"ב שנה כמאמר חז"ל (מגילה י"ז.) אבל המכה הזו נעשה רפואה לו כי נעשה על ידי זה מלך במצרים ושלח אחריו כיד המלך להחיות אותו ואת זרעו בשני הרעב. ועוד הגיע לו טובה מזה כי ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל וזכותו גרם מה שבחבלי אדם נמשך על ידי יוסף בנו שנעשה שם למלך על הארץ (שבת פ"ט:). ועל כן עתה הגיע העת לברך הטוב והמיטיב על הדין והצרה שעברה עליו כי נהפכה לו הקללה לברכה והגיע לו טובה גדולה מזו.

2396

2397וזה ויסע ישראל וגו' ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, נודע מדת יצחק בחינת הדין הקשה פחד יצחק עתה הגיע העת להודות ולהלל בהטוב והמיטיב על בחינת הדין הזה שעבר עליו שהיה הכל לטובה ולטובה, ולא עשה עמו הקב"ה רק טוב והודה לאל ההודאות כי לעולם חסדו הן בטיבו הן בעאקו אינו עושה רק טוב, והרעה היה לו לטובה גדולה.

2397

2398גם יאמר ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. והוא קרוב לדרך הלציי כי הן כל אדם יודע בנפשו אשר כל היסורין טובים הם לו למאוד עבור מירוק עוונותיו ושאר בחינות הנזכרים למעלה וכמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ט', י"א) בפסוק (בראשית א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת הפורעניות. וראה והבין כי גדול מה שנאמר בפורעניות ממדת הטוב כי בטוב נאמר טוב לבד ובפורעניות נאמר שהם טובים למאוד, כי על ידיהם אדם זוכה לקורבת ה' ולהשראת קדושתו יתברך ולחזות בנועם זיו שכינתו יתברך לעולם הבא אשר ודאי הוא הטובה על כל הטובות. ואמנם בעת עומדו ביסורים לקשיות עמידתו בהן שמשברין את כל גופו ובפרט יסורין שיש בהם ביטול תורה ותפילה ודאי יאמר בעת הצרה לא הן ולא שכרן כי קשה לו לעמוד בהם ואף בצדיקים הגדולים מצינו שאמרו כן לצד ביטול תורה או שארי דברים. אבל כשיעברו היסורין מאתו אז ודאי יהנה וישמח ויתענג מאוד במה שעבר עליו כי מה שעבר אין וכבר יצא מצרתו ובאמת טובה גדולה הם לו. ועל כן הנה יעקב בעת שנסע אל יוסף וכבר עבר מצרתו מה שנצטער כ"ב שנה בצער יוסף אז שמח מאוד על הצרה שעברה עליו כי ודאי טובה גדולה היא לו וכבר יצא ממנה. וזה אומרו ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק שזבח זבחים שלמים פרים לה' הטוב על מה ששלח אליו היסורין ההם בבחינת פחד יצחק מדת הדין הקשה שידע שבודאי טובים הם למאוד ושמח והתענג בהם שנתמעטו עוונותיו על ידיהם והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.).

2398

2399ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב בזה. והנראה כי הנה נודע שכל עשיית אבותינו במצרים הכל היה לישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו להיות במצרים ולא יוטמאו בטומאת ערות הארץ כי אילו היו נכנסין עוד בשער אחד בטומאה במצרים הרי אנו ובנינו וכו' ועיקר זכות יציאתן ממצרים היה במה שנעלו גדריהן מן העריות האנשים והנשים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה'). ובחינה זו גדולה היא מאוד כי להיות עיקר טומאת כח קליפת מצרים היתה ברע בבחינת האי קליפא תקיפא דאקרי רע שהוא בחינת פגם הברית בהשחתת זרע וטומאת עריות ובעילת בת אל נכר. וישראל שהיו אז במצרים בלא תורה ובלא חכמה והיה ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ב, ח'), ואף על פי כן נזהרו ס' רבוא מישראל אנשים ונשים שלא יוכשל אחד מהן בערוה במקומה במקום שליטת קליפה ההיא שעל כן כל מצרים שטופי זימה היו כאומרם ז"ל (תורת כהנים אחרי י"ח) ובני ישראל ירדו ובני ישראל עלו ואחת מהן לא נעדרה להיות נעדר מן הקדושה בבחינה ההיא (כי אם אחת שפרסמה הכתוב וגם זאת בשוגג שהיתה סבורה שהוא בעלה כאומרם ז"ל (שמות רבה א', כ"ח)).

2399

2400ואמנם כי כח הזה עבדו ופעלו אבות העולם להכניע במעט דמעט קליפה ההיא עד אשר יוכלו ישראל לשוב לבית אביהם, כי אם היו נכנסין בטומאה הזו ודאי שלא היו יוצאין לעולם. וראשונה היתה בזה שרה אמנו שנלקחה לבית פרעה למשכב המלך וכמה געגועים וכמה קרקורים ופעולות שונות עשה פרעה להסיתה לרצונו עד שכתב לה בכתובתה כל אשר לו ושארי דברים שמנו חז"ל (ילקוט רמז ס"ח) והיא יראה את פני אלהיה ומאסה במשכב הערל ושיברה והכניעה כל תאוותיה ובזה נכנעה קצת קליפה ההיא. ואחר כך כשבא יוסף הצדיק לשם ותשא אשת אדוניו את עיניה וגו' וכמה כוחות ושבירת לב והכנעת התאוה עד מיצוי דם נפש ממש היה ליוסף בכל יום ויום ממנה כמפורש בספרי החכמה, וה' אלהי אביו היה עמו עד אשר הכניע יצרו הרע ותשב באיתן קשתו. וגם הוא הכניע במקצת האי קליפא תקיפא לישר דרך לפני בני ישראל. וכאן העיד הכתוב כי גם יעקב כל ימי חייו במצרים על זה טרח ויגע להכניע הקליפה ההיא בכל יכולתו בכדי שלא יכשלו בניו שם. כי הנה ידוע שטוב הוא היפך הרע כי טוב הוא בבחינת שומרי הברית בסוד (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב. וברית השלום הוא הנקרא טוב והוא המתגבר על הר"ע בחינת פגם הברית, ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונות שקודם כל נדרי) בסוד הכתוב (תהלים צ"ז, י"א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה שסופי תיבות גימטריא טוב והוא תיקון לפגם הברית עיין שם, וכן הוא בהרבה מקומות בדבריו. אשר על כן מסבב הסיבות ברוך הוא המביט לסוף דבר בקדמותו ומונה וסופר שנות הצדיקים מיום ליום להיות נעשה על ידיהם כל בחינת התיקון דבר יום ביומו הראוי, גילגל גילגולים שונים שיחיה יעקב במצרים י"ז שנה שהוא חושבן טוב בכדי שבימי שנותיו הללו יגביר בחינת הטוב בחינת ברית השלום על הרע אשר שם בכדי שכשישארו ישראל שמה יוכלו לעמוד על נפשם שלא להתגאל ח"ו בבת אל נכר, או נשי בית ישראל שלא יטמאו במשכבי הערלים.

2400

2401ולזה אומר הכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים חיות שלם חי שם חיים של ברכה חיים של שלום ואף שהיה בארץ מצרים ערות הארץ קליפה קשה וחזקה (שהוא ר"ע ו"ת שהו"ת של מו"ת נתחבר לר"ע כי הו"ת המה אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא ולוקחין המ"ם אצלם כמו אותיו ק"ר שלוקחין את השין אצלם שהוא אות קשוט כידוע ועל כן פנחס בעת המגפה ראה ו"ת פורחין באויר וחטף הוא המ"ם שלא להתחבר יחד כמבואר בזוה"ק (פנחס רל"ז.)) אף על פי כן הוא היה חי בצדקו שם בשלימות עד שהוא חי שם י"ז שנה חושבן טוב כדי להתגבר הטוב על הרע מכל וכל לישר דרך לבניו שלא ימקו שם ח"ו. וזה שבח גדול הוא ליעקב כי הלא יוסף שהיה דומה ליעקב בכמה וכמה פרטים כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ו') בפסוק (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדת יעקב יוסף וגו' ונודע המבואר בזוה"ק (חלק א', קפ"ב:) בדמיונם שהמה אחד ממש כי גוף וברית חשבינן חד מכל מקום הרי לא יצא שלם בשלימות משם כמאמר חז"ל (תיקוני זוהר ק"י:) שאבד שם עשר טיפות מזרעו ונאבד ממנו על ידי כן עשרה שבטים שהיה ראוי לצאת ממנו לאשר ויפוזו זרוע ידיו, אבל יעקב בחיר האבות נכנס בשלום ויצא בשלום נכנס בגיא צלמות ולא אירע ברע ח"ו רק ויחי יעקב בשלימות גם בארץ מצרים שבע עשרה שנה להגביר הטוב בשלימות.

2401

2402או ירמוז הכתוב באומרו ויחי יעקב וגו'. למה שמבואר בזוה"ק (תצוה קפ"ה:) וזה לשונו: מאי בעשור אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עילאין אתיין אילין על אילין על סיהרא לאנהרא לה מכולהו ברזא דעשר עד דסלקא למאה וכו' ובגין כך איקרי חודש השביעי עשור דמנהרין לה עשור זמנין וכו' עד כאן. והנה נודע אשר דבר שהוא על תיקונו נקרא חי בסוד חי הנאמר בכוס של ברכה שפירשו קצת המפרשים שיהיה שלם ולא שבור, ועל כן הנה יעקב אבינו בהיותו במצרים כל מגמתו היה לתקן שם כל בירורי ניצוצי הקדושה שהיה שם בין הקליפות להעלותם למעלה ולתקנם בשרשם עד שהאיר על בחינת הסיהרא שהוא בחינה השביעי מבחינת עשר ואז נקרא השביעי עשר לפי שנתמלאת בבחינת עשר והרי היא עשר, וידוע אשר הארת מילוי הזה הוא בבחינת הבינה סוד מ"ם סתומה וכשניטלה הנקודה ממנה אז נעשה בחינת מ"י ואז (איכה ב', י"ג) מי ירפא לך, ומי אלה כעב תעופינה (ישעיה ס', ח') הכל כנודע.

2402

2403וזה אומרו ויחי יעקב בארץ מצרים כלומר שהחיה יעקב ותיקן בחינת הניצוצי הקדושה שהיו בארץ מצרים בתוקף קליפה החזקה עד שבע עשרה שנה שהשבע נעשה עשרה שנתמלאת בבחינת כל העשר מדות הנקרא שנה (כי כל מדה נכונה מהעשר מדות נקרא שנה כנודע ליודעי חן) ולזה אמר ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה פירוש שכל ימי יעקב שני חייו הוא שבכולם החיה ותיקן בחינה הנזכרת שהשבע נתמלאה מבחינת אור הארבעים בחינת הבינה הנזכר עד שנקראת עשר ומשם עד שסלקא למאה כמו שאיתא בזוה"ק הנזכר וזה שבע וארבעים ומאת שנה וזה היה כל ימיו רק שהכתוב מספר שגם בארץ מצרים בתוקף הקליפה עשה כן ובהצטרפות בכל מה שעשה בימי חייו הגיע עד ומאת שנה עד דסלקא למאה והוא התיקון השלם כי יעקב שלימא דאבהן היה כנודע.

2403

2404ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. צריך לדעת כי מנין ידע יעקב שהגיע עתו וכבר עמדו בזה המפרשים וגם למה קראו כאן ישראל. ואמנם הנה נודע דברי הזוה"ק (חלק א', רכ"ד.) בפסוק (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן בא בימים וגו' שבא למעלה עם כל הימים שלו מספר ימי חייו ולא היה נחסר לו אף יום אחד כי מי שאינו מתקן ביום או יומיים התיקון שצריך לתקן בו לפי ערכו הרי היום ההוא חסר מימיו ועתיד ליתן את הדין על זה או לתקנו בגילגולים אחרים הכל כנודע. ואפשר לזה אמר הכתוב (ויקרא כ"ה, כ"ט) ימים תהיה גאולתו כלומר שצריך לראות לגאול את הימים מספר ימי חייו מן הרע אל הטוב ומן ההפסד אל התיקון, ואם לא יגאל באלה ימי חייו אשר הוא חי על האדמה לפתח חטאת רובץ לקבל ממנו פרעון יום ביומו.

2404

2405ואמנם כי לא כל הימים שוים בערך תיקונם כי יום זה צריך תיקון זה ויום זה צריך תיקון זה שעל כן כל הימים אשר אדם חי על האדמה מתגלגל בסיבות שונות לא ראי זה כראי זה כי הכל מאת ה' נסבה לפי ערך התיקון הצריך לכל יום ועל כן נאמר (תהלים ק"ד, כ"ט) תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון כי לבסוף הימים בעת אשר תתפרד הנשמה מהגוף לעלות למעלה אז היא צריכה לעלות במעלות רבות ונכבדות לפי ערכה עד מעלה הגבוה שבכל בחינה בכדי להשלים נפשו אל אֵל אמת בכל חשיבות המעלה והמדריגה שהשיג בזה העולם. ועוד כיון שהוא מתיחדת ומתפרשת מכל בחינת העולם הזה ממילא תשיג מעלות הנכבדות רבות ויקרות לפי ערך הזדככותה ובחינתה בשמי השמים. ועל כן נמצא במאמרי חז"ל בתנאים ואמוראים שראו אצלם נשמות הצדיקים קודם פטירתם מן העולם והוא עבור מדרגות הנשמה אז שעולה במעלות הגבוהות גם בהיותה בגוף קודם הפטירה ולפי מעלתה מתגלה אליה נשמות צדיקים שהוא כעין בחינת רוח הקודש כמו שמובא בדברי הרב האר"י ז"ל כנודע. אשר על כן בהגיע עת יעקב למות הנה עלה ונתעלה במעלות רבות בבחינות העליונות שבעליונות שבו עד שלא היה חל עליו שם יעקב בשום פנים. כי שם יעקב הוא בבחינת הקימוץ שלו שהוא מספר ב' פעמים אלהים עם עשרה אותיותיהם המורה על הקימוץ והקטנות ועתה נבטל ונתבטל ממנו כל בחינת הקטנות ועלה למדריגה הגבוה שבגבוהים להיות כבחינת אדם הראשון קודם החטא שהיה דר בעליה ובחדר כאחד ועלה למרום בין מלאכי מעלה וירד למטה לארץ והכל בבחינה אחת. וכידוע שיעקב היה בחינת תיקון אדם הראשון ממש בסוד אומרם (בבא מציעא פ"ד.) שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון. ואפשר על כן אמרו חז"ל (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת כי כיון שהוא תיקן בנפשו חטא אדם הראשון לגמרי מאין יגיע לו מיתה אלא דורמיטא אחזו ונראה כאילו מת ובאמת עלה חי לגן עדן וכמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ג.) בהיותם אצל המערה ורצה עשו לעכב והרגו חושים בן דן ופתחינהו יעקב לעיניה ואחיך וכו'. ועל כן כאשר קרבו הימים האלו וראה גודל המעלה הרמה שהשיג מה שלא השיג עד הנה ידע כי הוא בבחינת תוסף רוחם הנזכר וכבר הגיע עתו לראות באור פני מלך חיים בשמי השמים.

2405

2406וזה אומרו ויקרבו ימי ישראל למות כלומר ימים שנקרא בהם ישראל לבד לא בחינת יעקב אף מעט דמעט כי אם ישראל בבחינת ישר אל שהוא מדריגה המעולה שבמעלות בסוד (קהלת ז', כ"ט) עשה האלהים את האדם ישר. והוא המורה על גדולתו על מלאכי עליון בבחינת (הושע י"ב, ה') ישר אל מלאך ויוכל לו ואז ידע כי הגיע העת למות כלומר לצאת מן העולם הזה שהיא עלמא דמותא אתקשר ביה וכמאמר חז"ל (ילקוט רמז קנ"ו) ויקרבו ימי ישראל למות אמר לו הקב"ה חייך, נטמן אתה, ואין אתה מת וכו'. ולזה אמרו שם אמר לו הקב"ה היום קובל עליך וכו' פירוש היום קובל עליך לטובה לומר מתי יגיע יום הזה שתעלה במעלות הנכבדות להיות רק ישראל יהיה שמך בבחינת תוסף רוחם כאמור.

2406

2407ויקרא לבנו ליוסף וגו'. טעם קריאה זו עתה ולא המתין עד עת צוותו את בניו בעת מיתתו לומר לו כדבר הזה ובאמת שנאמר שם להלן ויצו אותם וגו' אני נאסף וגו' קברו אותי אל אבותי וגו', וגם להבין אומרו לבנו ליוסף מה שהיה די לומר ליוסף לבד וכבר ידענו שיוסף בנו הוא. ואמנם הנה חז"ל אמרו (תנחומא פרשה וישב) בפסוק (בראשית ל"ז, ב') אלה תולדות יעקב יוסף וגו' והלא ראובן הוא הבכור וכו' עד אתה מוצא שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר וכו' וכן מבואר בזוה"ק (חלק א', קפ"ב:) כמה פעמים שיעקב ויוסף אחד ממש הם בסוד גוף וברית חשבינן חד וכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא בשביל יוסף וכו' כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, ה') ונמצאת אתה אומר כי העיקר בבני יעקב הוא יוסף כי אלה תולדות יעקב יוסף הוא ולא אחר כי הוא העיקר וכולם טפלים אליו. אשר על כן יעקב כאשר קרבו ימיו למות וכבר כתבנו שעלה אז במעלות הגבוהות שלו בבחינת ישראל לבד בלי שם יעקב, נתן דעתו לקרוא להמובחר שבבניו למסור לו סדרי חכמה וללמדו איך להיות ממלא מקום אבותיו בחכמה ויראת חטא בכדי שישאר הוא במקום אביו. ואיזה זה יוסף שהיה דומה לו בבחינתו מאז, לו נאה להיות ממלא מקום אבותיו ולהיות במקום אביו במסירת סדרי חכמה קודם מותו. ועל כן ויקרא לבנו ליוסף כי מצינו לשון קריאה לגדולה וגם כאן קרא לגדולה כי כשהבן ממלא מקום אבותיו ויעלה במקומו נקרא גדולה להבן ולאב כמו שאמר משה לאהרן (במדבר רבה י"ט, י"ט) אתה זוכה שכתרך ניתן לבנך מה שאין אני זכאי לכך. ועל כן קרא לבנו המיוחד לו שהוא נקרא בנו ביחוד בין כל הבנים כי אלה תולדות יעקב וגו' ואיזהו ליוסף למסור לו סדרי חכמה שיעלה הוא במקומו. ועל כן אמר לו,

2407

2408שים נא ידך תחת ירכי וגו'. הנה לפי פשוטו הוא לשם שבועה כפירוש רש"י והשבע אך יתמה למה כפל להלן ואמר לו השבעה לי וגו'. ואמנם כי עתה רוח ה' דיבר בו לכוונה אחרת והוא להעמידו במקומו שיהיה הוא הממלא מקום אבותיו בדומה לו ממש ועל כן שים נא ידך תחת ירכי כי נודע אשר הירכים נקראים עמודא דגופא כי הם העמודים שכל הגוף נשען עליהם והמה בסוד עמוד הימיני ועמוד השמאלי שהיו בבית המקדש שקראם שלמה יכין ובועז. ועל כן כל הגוף נקרא לפעמים על שם הירך והברכים כמו (לקמן נ', כ"ג) גם בני מכיר וגו' ילדו על ברכי יוסף ותרגומו אתילדו ורבי יוסף לפי שהוא המעמיד את הגוף ונעשה כמו כּן ובסיס למו. שים נא ידך פירוש חלקך ורשותך תחת ירכי פירוש תחת עצמי שתהיה אתה במקומי ואז כשתהיה על מקומי ותמלא מקום אבותיך הנה ודאי ועשית עמדי חסד ואמת פירוש חסד של אמת כי זה הוא חלק יעקב בבחינת (מיכה ז', כ') תתן אמת ליעקב. ונמצאת אומר כי עיקר הקריאה היה לגדולה למסור לו סדרי חכמה להיות במקום אבותיו וממילא כשיהיה בשלימות בחינה זו אמר לו שיעשה עמדו חסד של אמת והוא החסד שעושים עם המתים שאינו מצפה לתשלום גמול כפירוש רש"י. ואכן כאן הוא ביותר חסד של אמת כאשר נבאר. שעל כן אמר לו,

2408

2409אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וגו'. שלכאורה אומרו אל נא תקברני וגו' מיותר כולו והיה די באומרו ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וגו'. ואכן כי יעקב אמר בנפשו כי אפשר ירצה יוסף לקוברו דוקא במצרים בכדי שכאשר יגיע יומו להסתלק מן העולם ישכב עם אבותיו להקבר אצלו כי אותו ודאי לא יוכלו לשאת אחר מותו לארץ ישראל שלא יניחוהו המצריים וירצה להיות עמו אחרי מותו. ואכן כי אם לא היה זה במצרים היה אפשר יעקב אבינו עושה כזה לבנו ומכל שכן שלא היה מבקש מאתו לשאת אותו למקום אחר כיון שזה הוא לרע לו ואך במצרים שידע יעקב שיתהפך עפרה לכינים וגם שלא יעשוהו עבודה זרה (בראשית רבה צ"ו, ה') מאס בקבורת מצרים עד מאוד ולא היה יכול לעשות כזאת אף שתקנת בנו החביב הוא בזה. ולזה אמר לו תחילה אל נא תקברני במצרים שבמצרים לא אוכל להקבר אף שידעתי כי רצונך ותקנתך בכך מכל מקום זה הוא דבר שאי אפשר לעשות אף בשביל חיבתך שתקבר אצלי. ואך אני מבקש עוד מאתך כאשר ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים שממצרים ודאי תשאני אז וקברתני בקבורתם שלא תניח אותי רק להלן מתחום מצרים אלא תשאני עד שם כיון שכבר אין תקנתך בזה אני רוצה לשכב עם אבותי וזה הוא ביותר חסד של אמת, כי לא זה שאינו מצפה לתשלום גמול אף רעה הוא לו זאת שהוא לא ישכב עם אביו יעקב, ואף על פי כן תעשה עמדי חסד הלז. ועל כן אמר לו זאת בעת שצוהו לילך בדרכי אבותיו למלא מקומם ואז כשתהיה כחלק יעקב ועשית עמדי חסד של אמת כי תתן אמת ליעקב.

2409

2410ויאמר אנכי אעשה כדברך. מלת אנכי מיותר והיה לו לומר אעשה כדבריך. ואמנם לצד שאמר לו יעקב כי אפשר ירצה דוקא לקוברו במצרים בכדי להקבר אצלו כאמור בדברינו לזה השיבו שאין זה אצלי כי גם אנכי אעשה כדברך פירוש שגם אני אעשה כמו אתה לצוות להעלות את עצמותי מזה כמאמר חז"ל כאן ונמצא על מה זה ארצה לקוברך כאן אצל גילולי מצרים. ובזה נכון הודעתו כאן לאביו שאף הוא יצוה כן כי לכאורה אין כאן מקומו ולדברינו יובן כי הוא תשובה לדברי יעקב.

2410

2411ולפי פשוטו יאמר אנכי אעשה וגו'. כי הנה יעקב אבינו אמר לו אם נא מצאתי חן וגו' ופירוש אם אבקש מאתך דבר (כי אין נא אלא לשון בקשה) יודע אני ודאי אשר בזה מצאתי חן בעיניך למלאות את בקשתי ואך שאין דרך האב לבוא בבקשה מאת בנו כי הלא בנו הוא המחויב בדבר לציית את אביו בגזירת כיבוד אב ואך בדרך הזה אני אומר לך בלשון בקשה שים נא ידך תחת ירכי וגו' כי הלא תאמר איך אגש לקרב ידי ליגע במקום קדשי אבי בדברים שבצנעה שאין זה דרך ארץ מהבן אל האב בשום פנים, ותמצא שאמרו חז"ל (פסחים נ"א.) לא ירחץ האב עם הבן במרחץ אחת וכו'. ואכן כי יעקב ידע שלא יניחנו פרעה ללכת אם לא עבור השבועה כאשר אמר לו (לקמן נ"ו) וקבור את אביך כאשר השביעך וכמאמר חז"ל שם (סוטה ל"ו:) ועל כן על זה אני אומר לך בלשון בקשה שים נא ובזה ידעתי כי אמצא חן בעיניך לצייתני ועל כן אני מצוה לך לעשותו כי אם הייתי מסופק שלא תרצה לעשות זאת לא הייתי מבקש ממך כלל בכדי שלא תעבור ח"ו על מצות כיבוד ואני אהבת עולם אהבתיך.

2411

2412ולזה ויאמר אנכי אעשה כדברך, כלומר שבודאי אנכי אעשה זאת אף בלי שבועה כאשר אדוני מדבר ולזה לא אמר אעשה כדבריך לבד שהיה משמע שקאי על השבועה שאעשה כדבריך להשבע, והוא אמר לו אנכי אעשה כדבריך להעלותך לשם גם בלא שבועה כי קשה היה עליו השבועה לצד הדברים האמורים ואמר הנני מבטיחך בלא שבועה. ולא חפץ יעקב בזה כי אליו נגלה הדבר שנשבע לפרעה בדבר הלשון הקודש. אף שיוסף ודאי לא גילה לו עבור שבועתו מכל מקום ברוח הקודש נגלה אל יעקב שיוסף נשבע לו ופרעה לא יניחו כי אם בהכרח עבור שבועתו ועל כן ויאמר השבעה וגו'.

2412

2413ועוד אפשר לומר באומרו אנכי אעשה כדברך. פירוש שלולי דיבורך ודאי לא הייתי עושה זאת כי לא היה מלאה לבי לגשת לבוא בברית אתך להשבע שם בבחינת צדיק חי עולמים ואך כדברך במה שאתה מדבר ומצוני על זאת אעשה ועל כן כפל לו ויאמר השבעה לי כדי שישמע עוד מפיו וישבע תיכף.

2413

2414או יאמר אנכי אעשה כדברך. פירוש אנכי בעצמי אעשה כדברך לישבע בפני עצמי במצוה שלי או בשבועה אחרת ולא לעשות זאת אצלך, שהיה קשה עליו שאין זה מן המוסר מהבן אל האב כנזכר. או יאמר אנכי אעשה וגו' פירוש עוד יבוא עת לזה כי הלא אין השעה דחוקה עתה כי הלא יעקב לא היה אז עדיין חולה כלל כי אחר כך נאמר ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וסבר יוסף שיעשה זאת אחרי זה בחוליו ולמה ידחקנו לעשות הדבר הקשה עליו דוקא עתה. ובשניהם לא חפץ יעקב. כי אם,

2414

2415ויאמר השבעה לי וגו'. שתיבת לי לכאורה מיותר ואמנם כי אמר לו השבעה לי פירוש אצלי תחת ירכי דוקא תיכף ולא תדחה מזמן לזמן. ואפילו תיכף אם תרצה לישבע במילה שלך, איני רוצה כי אם השבעה לי דייקא אצלי והכוונה הוא כי כשישבע אצלו אז ישבע על דעת אביו ולא יוכל להתיר שבועתו לעולם מה שאין כן כשישבע בעצמו, שלמחר יתיר שבועתו. וזה היה טעם אברהם שצוה לאליעזר שים נא ידך תחת ירכי והגם שאליעזר ודאי היה נימול כי היה עבד אברהם קנין כספו וכמאמר הכתוב (בראשית י"ז, כ"ג) כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר וגו' ולמה לא צוהו לישבע בירך אליעזר עצמו, והכל כדי שיהיה מושבע על דעת אברהם שלא יוכל להתיר שבועתו כמו מושבע מפני עצמו. ובכל אלה מיושב גם כן כפל הדברים שדקדקנו למעלה במה שאמר לו תחילה שים נא ידך וגו' ואחר כך ויאמר השבעה לי והבן. ואמנם עם מה שכתבנו למעלה יומתק זה יותר כי ידוע (שולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"ח סעיף כ') שגם בנשבע על דעת חבירו אם אינו בשביל הטובה יוכל להתיר שבועתו ואך אם בשביל הטוב נשבע לו ודאי שאינו יכול להתירו בשום פנים ועל כן כאשר קראהו לגדולה ומסר לו להיות במקומו הנה אין לך טובה גדולה מזו, ועל כן אמר לו אחרי זה השבעה לי לי דייקא, אצלי על דעתי ואז לעולם לא תוכל להפר על ידי התרה כיון שבאה על ידי טובה שאין טובה כמוהו.

2415

2416ויהי אחרי הדברים וגו'. צריך לדעת אומרו כאן אחרי הדברים וגו' וכאשר דקדקו חז"ל כמה פעמים בזה כמו בעקידה שאמרו (סנהדרין פ"ט:) מהו אחרי הדברים אחר דבריו של שטן וכדומה, כי היה לו לומר ויהי בימים ההם ויאמר ליוסף וכדומה ומה לו לתלות זה באחרי דברים האמורים למעלה. ואמנם כי הכתוב יגיד צדקת יוסף שלא תאמר כי לצד שמינהו אביו להיות במקומו אחר מיתתו כאמור אולי מזה נתגדל יוסף בלבו והלך בכוון ליעקב עם שני בניו לקבל ברכה מיוחדת מאתו או הבכורה להמנות שני בניו בכלל השבטים, ורעותא דיליה הוא שנכנס בלב יעקב ועל כן ברכו בזה, לזה אמר הכתוב. ויהי אחרי הדברים האלה כלומר מופלג מן הדברים האלה (כי אחרי מופלג הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, ה')) כי לא עלה כלל בלב יוסף לצפות לזה לברכה או לבכורה. רק כשארכו הימים ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ונודע דרך הצדיקים שמברכין את בניהם קודם מותם לכך הלך אצלו להתברך בכלל שאר בניו שבודאי את כולם יברך קודם מותו ולזה לקח את שני בניו עמו שיברכם קודם מותו ולא לקבל דבר יותר משאר אחיו. או אפשר לומר שלא הלך כלל להתברך אפילו בתוך בניו כי אם לבקר את החולה הלך ועל כן ויקח את שני בניו עמו בכדי לחנכם במצוות שיראו לגמול חסד עם ישראל לבקר חולים וכדומה. ולזה אומר הכתוב,

2416

2417ויגד וגו' הנה בנך יוסף בא אליך. שמלת אליך נראה כמיותר כי המגיד לא היה צריך לומר כי אם שיוסף בא, ואמנם המגיד העיד כי יוסף אינו בא כי אם אליך בשבילך להנאתך וטובתך לבקר החולה ולא לטובת והנאת עצמו כלל, ואך לפי שיוסף היה דומה ליעקב בכל פרטי דברים כנאמר למעלה ועל כן ודאי שהיה בן גילו, וכבר נודע אומרם (נדרים ל"ט:) כל המבקר את החולה נוטל ממנו אחד מששים מחוליו וכו' ובבן גילו דוקא וכו'. ולזה ויתחזק ישראל לפי שהוקל לו קצת מחוליו באחד מששים, וישב על המטה כי המטה הוא רומז לאחד מששים שנוטל בן גילו כמו שמובא בספר מעבר יבוק שהמטה עם הכולל חושבן ששים עיין שם, ורצה לומר שמה שישב הוא על המטה מפני שניטל אחד מששים מחוליו.

2417

2418ועתה שני בניך וגו' עד כראובן ושמעון יהיו לי. נראה שעתה התחיל להנחיל לו זה אשר כתבנו למעלה שימלא הוא מקום אבותיו ויעלה במקומו ועל כן עשה לו שלא יהיה הוא הנמנה במנין השבטים רק בניו, ובזה ימלא מקום אביו. כי כשם שאביו, בניו הם השבטים והוא אב להן כן גם הוא, בניו ימנו במנין השבטים והוא אביהם. ועל כן היה ראוי לצאת מיוסף י"ב שבטים כמאמר חז"ל (תיקוני זוהר ק"י:) כדי שיהיה שוה ממש ליעקב רק עבור שויפוזו זרועי ידיו ירד מבחינת י"ב שהוא בחינת ו"ו כזה במספר י"ב להיות לו רק שנים נגד שני ו"ו בכלל ונעשה בזה בבחינת ברא כרעא דאבוה.

2418

2419וירא ישראל וגו' ויאמר מי אלה. חז"ל אמרו (בתנחומא) בקש לברכם ונסתלקה השכינה ואמר מי אלה וכו'. ונראה בטעם שאמר מי אלה דוקא הוא לפי שהוא רצה לברכם בבחינת אלהים וכאשר אמר לבסוף בברכתו האלהים אשר התהלכו אבותי וגו' ועל כן כאשר נסתלקה השכינה נעשה מאלהים בחינת מי אלה שהם אותיות אלהים לשאול עליהם מי אלה שאינם ראוין לברכה. ולכך,

2419

2420ויאמר יוסף בני הם וגו'. ובזה הגביר אותיות ה"ם מאלהים שיחולו על ראש בניו ולזה הביט יעקב ויאמר קחם נא אלי וגו' והגביר אותיות אל"י מאלהים וחברם לה"ם ונעשה אלהים וברכם באלהים לומר שגם אלהים שהוא מדת הדין יסכים בברכתם ואין לך ברכה גדולה מזו כאשר הארכנו בזה במקום אחר.

2420

2421המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'. הנה לא נזכר עד הנה שהקדוש ברוך הוא ישלח מלאכו ליעקב לגואלו מרע ואם כוונתו על מחנות המלאכים שליווהו בדרך ושמרוהו היה לו לומר המלאכים, ועוד זה דבר תימה הוא לבקש מהמלאך שהוא יברך את הנערים היכול יוכל המלאך לעשות דבר בלתי שליחות הקב"ה, ומאת ה' היה לו לבקש לברך הנערים. ואמנם הנה ידוע מאמר הכתוב (ישעיה כ"ח, י') כי צו לצו וגו' ופירושו נראה כי הנה נודע למארי קבלה מה שכתב מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד) וזה לשונו: צו גימטריא א"ל אדנ"י והוא בעשיה וצריך לתקנם שהקליפות אשר בעשיה הם קשים ורעים מאוד ונקראים עבודה זרה וצריך לשרפם וכו' לכן אמרו (סנהדרין נ"ו:) אין צו אלא עבודה זרה וכו' עד כאן.

2421

2422והענין בעבודת בני ישראל הוא, כן כי נודע אשר עיקר גירוי היצר הרע ושליטת הקליפות באדם הוא בדברים הגופנים שמה הרגיעה שידה גדלה ותעשה פרי בהיות האדם עוסק בהן ונדמה לו מה עושה בזה הלא דבר ההיתר הוא, והוא הולך וממלא תאותו מהן בכל אות נפשו ומרבה תאותו בהן אף שכבר היה אפשר לו לפרוש מהן הנה הוא מתאוה תאוה פירוש שהוא רוצה שיהיה לו תאוה לזה ומרבה תאותו ומגרה יצר הרע בנפשיה לאכול עוד ולשתות עוד ולבעול עוד ולהרבות כבוד עוד ועוד, ובכל אלה לא ימצא לו בלבו שום עול בנפשו כי יאמר התורה התירתו והוא הוא לו תכלית סם המות ואבדן גופו ונפשו משני העולמות ומה לנו להאריך בזה, וכבר דברנו מזה כמה פעמים אשר כל בחינת התאוות המה שורש הקליפות הרעים וכשאדם ממלא תאותו מהן ברצונו הרי הוא מושלך ומוטל תחת יד כל הקליפות ושוב אין לבו ברשותו כי שוב לא יוכל לעבור על תאותו גם בעבירה גמורה לרוב הרגלו והמשכתו אחרי התאוה ומזה יבוא בלאט לתכלית הרשעות והרעות. ותדע נאמנה כי אפילו אם לא יבוא לעולם לשום עבירה מזה רק זה לבד במה שממלא תאותו בדברים הגופניים ברצון נפשו ומרבה חמדת נפשו בהן וחומד אחריהן גם כשאינם לפניו די לו והותר להיות ח"ו לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים, כי כל התאוות שורש הקליפות הן והנמשך אחריהן אי אפשר לזכות באור פני מלך חיים אם לא אחר הזיכוך הרבה והרבה בעולם הזה או בגיהנם. רק האדם צריך ליחד לבו ומחשבתו וכל אבריו וגידיו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיה הכל ביחוד למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא. ותמיד בעת עוסקו בהן צריך שיהיה אמיתיות כוונתו לשם ה', או מי שזיכהו ה' ברזי התורה לידע שורש כל דבר מה הוא ומה ענינו ומה שורשו במרכבה העליונה ועל מה זה ברא ה' זה לעשותו והוא עושה באמת לשם זה שלא בשביל מילוי תאותו. וראיה שבעת עוסקו בהן ממעט מתאותו כאשר יוכל כמו לאכול בלט בלט שלא בהלעטה לרבות התאוה ומיד אחר שבירת רעבונו יניח, וסעודה שהנאתך ממנה משוך ידך וכו' (גיטין ע'.) כזה וכזה עושה דברים בנפשו לשבור תאותו ולזכור באהבת ה' אשר בו שצריך להיות לבבו בוער לה' ולא אל התאוה, וכן בזיווג מקצר בדבר ומאריך והכל כדי לשבור תאותו כפי אשר ידע אן תאותו נוטה אם לקצר או להאריך הוא עושה בהיפוך והכל באימה ויראה בבושה והכנעה בזה השולחן אשר לפני ה' ובבחינות שונות כמה פעמים שלא להשטות עצמו כי היצר הרע יוכל לסמא עיני האדם בקל שידמה לו שהוא עושה לשם ה' והוא שקר כי אם לא היה מתאוה מצד עצמו לזה לא היה עושהו כלל ועתה שמתאוה אומר לנפשו שיעשה זה כי הוא נצרך אל העבודה, וכמו כן בכל תאוות הגופניות עושה אותן רק לשם ה', ומה שמתאוה לבו והוא מבין שאינו לה' מיד הוא פורש והולך לו. ואפילו אם אוכל כדי להיות בריא וחזק לעבודה, טוב וטוב הוא אבל על פי התנאים האמורים שיבחין בנפשו היטב שלא יהיה לתאותו ואז גם זה טוב הוא כי אחר כך בעת עומדו לעבודה בתורה ותפילה על ידי כח האכילה ההיא הרי הוא מעלה ממנה כל בירורי ניצוצי הקדושה שבה כידוע כי זה הוא כל בחינת הבירור כשמברר בנפשו למאס ולהבזות בלבו בחינת התאוה הגשמית שיש בדבר ההוא ואינו עושה זאת כי אם בעבור דבר ה' שיש בדבר הזה למצותו ועבודתו, בזה יושלך ויופל כל בחינת הגשמיות שהוא בחינת הקליפות אשר בדבר הזה, וכח ה' שבו הוא מתעלה ומתקלס למעלה כי כשם שהוא בירר בנפשו הטוב מן הרע שמאס ברע ובחר בטוב כך יבורר הטוב מן הרע שבדבר הזה על מכונו.

2422

2423והנה על זה מרמז שם קדשו א"ל אדנ"י אשר בעשיה כי עשיה רומז אל כל בחינת עשיית דברים הגופנים הנזכרים כי בו נברא כל הדברים הללו בעשיה בגוף מה שאין כן למעלה המה ברוחניות ולא בגופים, וכל בחינת ההנאות נקראים על שם החסדים כי גם זה בחינת החסדים הוא במה שיתן אוכל לנפשו או שאר תאוותיו (שעל כן אמר הלל הזקן בעת הולכו לביתו לאכול, בואו ונגמול חסד עם הדא נפשא עלובתא (ויקרא רבה ל"ד, ג')) ומכל שכן תאות הזיווג שהוא בחינת החסד ממש אבל כולם מכונים על שם החסדים. ועל כן שם זה בעשיה א"ל אדנ"י שכל החסדים שאדם עושה הן לגופו והן לאחרים המכונה לשם א"ל בסוד (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, בכל דברים הגופניים כולם יהיו לשם אדנ"י, וזה א"ל אדנ"י שבכולם לא יהיה כוונה אחרת כי אם לשם ה' באמת בכל לבבו ונפשו. כי גם חסדיו עם אחרים לא יהיה כוונתו לכבודו או לשאר שטותי עולם הזה כי אם רק לשם ה' להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, אבל אם האדם נתמשך ח"ו אחרי התאוה תיכף הרי הוא נותן כח להסטרא אחרא להיות הולך ומתגבר ושולט על גופו ונשמתו של אדם, וזה נקרא אל זר. פירוש אל הוא לשון חוזק וכח, והוא זר פירוש שמתגבר בנפשו להתמשך אחרי תאוות ודברים זרים שלא לעבודתו ברוך הוא ומיד ניתן ח"ו תחת רשות אל זר בחינת הסטרא אחרא ומכל שכן שבזה אין אדם שליט בנפשו מלהיות רע לשמים בכל יום יותר כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבגופו של אדם זה היצר הרע וכו', והוא בחינת התאוות שהזכרנו כי המה בגופו של אדם ואמרו שנקרא אל זר מפני שהיום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד וכו' עד כאן. ולדברינו הנזכרים יאמר על זה אל זר לומר כי כאשר האדם עושה החסדים שלו ח"ו שלא לשם ה' כי אם להנאת גופו בבחינת (תיקוני זוהר כ"ב.) כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וכוונתו בצדקה להתעשר או לכבודו, ואכילה ומשגל להנאת גופו, אז נאחז הסטרא אחרא באותו החסד ונעשה אל זר ששלט ידי זרים בחסדו.

2423

2424וזה אומרו כי צו לצו פירוש צו שהוא בקדושה מספר א"ל אדנ"י ורומז שיעשה אדם עשיותיו לשם ה' וזה הוא מבטל את צו שבקליפה שהוא עבודה זרה בחינת אל זר כי כשאדם עוסק בתאוותיו לשם ה' אז לא יקרב אליו ח"ו כל בחינת הסטרא אחרא והרע אל זר על ידי הנאותיו כי כולם קדושים וטהורים וברורים לה', והקב"ה מעלה אותם לריח ניחוח לפניו ומשפיע עוד על ידי זה כל בחינת שפע וברכה לאיש הלזה ומוחין חדשים מהניצוצי קדושה שנתעלו על ידו כנודע. ועל זה היה מרמז הקרבן תמיד שהיה בכל בוקר שהוא בעשיה ונאמר בו צו וגימטריא א"ל אדנ"י שכל בחינת העשיה שהוא בחינת התעסקות בדברים הגופנים יהיה לשם ה' ועל כן הזהיר (במדבר כ"ח, ב') את קרבני לחמי וגו' תשמרו להקריב לי, לי דייקא לי לשמי שיהיו נעשים רק לשם ה', ועל ידי זה עולת תמיד העשויה וגו' לריח ניחח אשה לה' שהקב"ה כביכול מקבל תענוג ונחת רוח גדול מזה והוא המבטל כח הצו של עבודה זרה כאמור (והמבין יבין אשר בחינת הקרבן ובחינת התעסקות בדברים הגופנים אחד ממש הם ושניהם ריח ניחוח להעלות בירורי ניצוצי קדושה מכל דברים התחתונים, שעל כן השולחן מזבח כפרה לכפר עוונות בני ישראל (חגיגה כ"ז.), ורק בזה השולחן אשר לפני ה' כנאמר וכנודע).

2424

2425וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה המלאך הגואל וגו' כי המלאך הוא בגימטריא צ"ו א"ל אדנ"י והמלאך הזה הוא שגאל אותי מכל רע כי על שיראתי את פני ה' והיתה הנהגתי בשם א"ל אדנ"י שלא לעסוק בשום דבר מדברים הגופניים כי אם לשם אדון הכל על כן לא שלט על נפשי שום בחינת רע כי לא הייתי בשכונותיהם כלל אף כשנהגתי בדרך ארץ באכילה והולדת בנים שהמה נובעים מבחינת התאוות שורש הרע מכל מקום לא שלט עלי שום רע כי אדרבה בזה אני הייתי שובר אותם ומכניעם מכל וכל בבחינת שם א"ל אדנ"י המכניע ומשבר כח צו שבעבודה זרה. והוא, פירוש שם הזה א"ל אדנ"י שהוא מספר המלאך הנזכר, יברך את הנערים וגו' שגם המה יעשו כמו כן ויעלו כל בחינת ניצוצי קדושה מכל דברים הגופניים וישברו ויכניעו הרע שבהם על ידי ביטול התאוות, וזה הוא טובה שאין אחריה טובה בבחינת טוב מאוד שהוא היצר הרע כמאמר חז"ל (בראשית רבה ט', ז'). כי בזה בעת התעסקו בדבר היצר הרע שהם אכילה וכל בחינת התאוות עושים נחת רוח גדול לפני בורא עולם, וזה הוא טוב מאוד יותר מטוב לבד ואז וידגו לרוב בקרב הארץ ואמרו חז"ל (שם צ"ז, ג') שלא ישלוט בהם עין רעה כי כשיהיו בבחינה זו שכל בחינת הרע לא ישלוט בהם ממילא יאמר עליהם (תהלים צ"ז, ג') לא תאונה אליך רעה וגו' ובודאי לא ישלוט בהם שום רעה לא עין רעה ולא כל דבר רע כי קדושים הם עם כל תאוותיהם וזר לא יקרב אליהם ופרט עין רעה מפני שזה היותר מצוי והיותר חמור שאמרו חז"ל (עיין בבא מציעא ק"ז:^*שם איתא תשעין ותשעה בעין רעה ואחד בדרך ארץ.) אחד מאלף מתים בשאר חולאים ותתקצ"ט מתים בעין רעה ולגודל חומרו ומצויו פרט זה שגם רע הזה לא ישלוט בהם ופשיטא שארי הרעות המתרגשות לבוא לעולם שלא יקרבו אליהם בהיותם בבחינה זו.

2425

2426ויברכם ביום ההוא וגו' בך יברך ישראל וגו'. אומרו בך ולא בכם כי הלא לשניהם בירך, נראה לרמז שברכם בתורה הניתנה בכ"ב אותיות כלומר שיזכו לתורה וזה אומרו בך יברך ישראל כלומר כי אני ששמי ישראל מברך אתכם בבחינת ב"ך שהוא כ"ב אותיות התורה, ובודאי מי שזוכה לתורה מה חסר מאתו כי הלא עוסקי תורה נקראים מלכים כמאמר חז"ל (עיין גיטין ס"ב.) מאן מלכי רבנן, וכלום חסר מבית המלך. והאמת שכל מיני טובות וישועות וברכות וגאולות ורפואות וכל צרכי כל העולמות כולם הכל בהתורה כי היא חיות כולם שבה נברא כולם כמאמר חז"ל (ריש בראשית רבה) בי הביט וברא את העולם, ולא עוד אלא שבה צפון וטמון אור הגנוז לצדיקים שלא שזפתו עין רואה ולא חמי נבואן חזוותא כמבואר בזוה"ק ומי שזוכה להגות באמרי תורה לשמה הרי הוא זוכה לאותו אור הגנוז המופלא הלזה.

2426

2427ואמנם הנה כתבנו במקום אחר שאור הברכה הנפלאה הטובה שבטובות המתקיימת לעד הוא על ידי ברכת אלהים כשבחינת הדין מברך את האדם כי ראוי לברכה זו לפי מעשיו על פי הדין אז הברכה הזו קיימת לעד, מה שאין כן בברכה שמצד החסד לבד הרי מדת הדין מקטרג ומעכב ולא יעמוד לנצח ח"ו, ועל כן נאמר באור הגנוז לצדיקים שהזכרנו (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה וגו'. כי ברכת אור הזה הוא בבחינת אלהים מדת הדין שהוא המעולה שבמעולות וברכתו עומדת לעד ועל כן כשברכם בתורה ויזכו לאור הגנוז הזה אמר לאמור ישימך אלהים וגו' כלומר שהכל יאמרו בברכתן ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וגו' שגם אתה תזכה לברכת אלהים כמו הם, הוא הברכה השמורה נצח.

2427

2428הקבצו ושמעו וגו' ושמעו אל וגו'. אומרו שני פעמים ושמעו יתכוון על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה צ"ח, ב') ביקש לגלות להם את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה וכו', ונמצאת אומר שהיו ב' דברים בפיו לומר להם אחד כללי מה ששייך לכולם ביחד והוא עת הקץ ואחד פרטי השייך לכל אחד ואחד וזה אומרו הקבצו ושמעו בני יעקב פירוש שמעו דבר כזה הנאמר בקביצת כולכם כי הוא דבר כללי הנוגע לכולכם ביחד ואחר כך ושמעו סתם אל ישראל אביכם מה שידבר לכל אחד בפרטות. ואך אחר שנסתלקה הימנו שכינה עזב את הראשון ובמה דסיים פתח ואמר בפרטות ראובן וגו'.

2428

2429גם יתבאר הכתוב בהקדם לדקדק עוד שינוי לשונו מיעקב לישראל הלא דבר הוא, כי הנה נראה בטעם מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ג') לא שיעקר שם יעקב ממקומו כי אם ישראל עיקר ויעקב טפל וכו' מה שאין כן באברהם שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה הוא מפני ששם יעקב לשבחו נאמר ולא כמאמר עשו (בראשית כ"ז, ל"ו) הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וגו' כי אם שם יעקב נקרא על גודל צדקתו מה שבבטן עקב את אחיו, כלומר שבעודם בבטן כבר חלקו ביניהם נחלת שני עולמות ויעקב בחר לו עולם הבא כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא י"ט), ועולם הבא הוא הנקרא עקב לפי שבא בעקב וסוף כמאמר חז"ל בלשונם (דברים רבה ג', א') ששאלו ישראל אימתי אתה נותן לנו שכר המצוות ואמר מצוות שאתם עושין וכו' עד ושכרו בעקב אני נותן מנין ממה שקרינו בענין והיה עקב וגו', ולזה שיבח הכתוב את יעקב אשר בעודו בבטן עקב את אחיו כלומר שעשה עם אחיו שיהיה הוא בעקב והיום לעשותן ומחר לקבל שכרן וזה יגיד צדקות גדול ביעקב. אחת, במה שמאס בכל מחמדי ותענוגי עולם הזה מהיות לו חלק בהם ונתנם הכל לעשו. והשנית, גודל האמונה והבטחון שבטח בה' אלהיו שלא יקופח בעולם הבא וקיבל עליו את תחילת יסורי הצדיקים בכל עולם הזה בכדי לקבל שלוה ונחת בעולם הבא והכל בכדי לעשות נחת רוח לבוראו, שלזה ברא עולם הזה ועולם הבא שימאס האדם בתפנוקי עולם הזה וישליכם מנגד וישבר ויכניע כוחי תאות מורשי לבבו בכל עולם הזה בכדי שיקבל על זה שכרו בעולם הבא, וזה הוא הנחת רוח לפניו כשישלם שכרו לידידיו להעניקם מזיו ברכותיו ולענג אותם בתענוגי הנאות מראות זיו שכינתו יתברך אשר עין לא ראתה שאי אפשר כלל להשיג אפס קצהו מגודל טעם עריבות חביבות ידידות חשוקת הזה בעוד האדם על פני האדמה בעולם הזה כי אם אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

2429

2430ועל כן עיקר עבודת האדם בזה הוא למען היות נחת רוח לפניו לא זולת, כי אם חפצת האדם בעולם הבא למענו שיהיה לו תענוג שם, הרי הוא קרוב לכל התאוות שלבו נוטה אליהם למענו. ועיקר חפיצת עולם הבא הוא לא למענו כי אם לנחת רוח לפניו במה שנקבל שכרינו שם אשר על כן כאשר בחר לו יעקב זאת בעודו בבטן אמו שלא לחפוץ בשום דבר למענו כי אם למען שמו יתברך מה גדול מאוד חשיבתו בעיניו יתברך. ולזה תיכף בהולדו נאמר (בראשית כ"ה, כ"ו) ויקרא שמו יעקב ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') הקב"ה קרא שמו יעקב כי קראו על שם מעלת חשיבתו אשר בעודו בבטן לא רצה בתפנוקי מלכין נופת צוף עולם הזה ומחמדי תענוגיו ובחר לו העקב שכר עולם הבא שהוא רק למען היות נחת רוח לפניו, (כי אם יחפוץ למענו שם בשכרו הרי הוא הנאת עצמו הנקרא עולם הזה ולא עולם הבא. והבן הדברים אשר אומר לך כי שכר עולם הבא נקרא במה שאין האדם מתענג עתה מזה רק שיבוא שכרו לעתיד ועולם הזה נקרא במה שמתענג עתה מזה שלפניו, ועל כן אם אין כוונתו כי אם שיהיה לנחת רוח לפניו במה שנהנה האדם מזיו תענוגיו, ונחת רוח הזה אינו כי אם אחר שנהנה האדם, ונמצא בעת ההנאה מתענג האדם במה שיהיה לנחת רוח לפניו יתברך אחרי הנאתו, וזה נקרא שכר עולם הבא כי תמיד הוא בבחינת עולם הבא שהתענוג יבוא לו, כי בעת התענוג אינו מתענג מתענוגיו רק במה שיהיה לנחת רוח לפניו אחר הנאתו. אבל אם יהנה בעת ההנאה, הרי הוא עולם הזה שנהנה ממה שלפניו, והבן. ועל כן כשקבל יעקב שכר עולם הבא אין כאן אפס קצהו מהנאת עצמו רק מתענוג הבורא, ובאמת שלפי שאנחנו כאן בעולם הזה ביצר הרע אנחנו רוצים הנאתינו אבל בעולם הבא שאין יצר הרע לא נחפוץ כלל הנאתינו כי אם הנאת תענוג מי שאמר והיה העולם).

2430

2431ועל כן לפי שכאשר נולד הודיע הקב"ה טובו בעולם וקרא שמו יעקב על שם מעלתו הרמה וגודל אמונתו בה', לא נעקר שם יעקב ממקומו כי הוא תהלתו ושבחו, ורק המלאך הוסיף לו שם ישראל על שם גדולת בחינתו בשמי השמים בבחינת לי ראש שעלה עד עולם המחשבה הנקרא ראש שבו המוחין והחיות. ועל כן באונו שרה את אלהים וישר אל מלאך ויוכל לו הכל לגודל מעלת בחינתו. על כן אמר לו שמך יעקב פירוש הנה שמך המיוחד אליך לשבחיך הוא יעקב ותמיד שמך יעקב רק לא יקרא עוד שמך יעקב לבד כי אם ישראל שגם ישראל יהיה שמך על שם גדולתך ועלייתך עד הראש והמוחין. אבל לא שיעקר שם יעקב ממקומו כי תהלתך הוא ואתה צריך להורישו גם לבניך לעשות כמעשיך לבחור בעולם הבא ולמאס בעולם הזה, ולהיות מאמינים בני מאמינים.

2431

2432והנה נודע למשכיל כי אף שהבריאה היתה עיקרה למאוס בעולם הזה ולבחור בעולם הבא, לא שנהיה חסרים כל חפצי העולם הזה עד שלא יהיה לאיש ישראלי כי אם פת בדוחק לאכול ובלויי סחבות ללבוש על בשרו. כי הרי התורה אמרה כמה פעמים אין מספר (ויקרא כ"ו, ג'-ה') אם בחוקתי תלכו וגו' ונתנה הארץ פריה וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' ונאמר (דברים י"א, י"ד) ואספת דגנך ותירושך ויצהרך וכמוהו רבות. רק אדרבה אדם מישראל צריך להיות ממולא בכל טוב ויאכל מכל וישתה מכל ואף על פי כן לא יהנה ויתענג משום חפץ עולם הזה כי אם לדבר ה' כאשר כתבנו קצת למעלה בזה במקום אחר וכרבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שזקף קודם מותו עשר אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי מעולם הזה כלום. הגם שבודאי אכל ושתה והוליד בנים מכל מקום הוא לא נהנה מהם בשום פנים ולא עשה הכל כי אם כמי שכפאו שד בעל כורחו מפני צווית הבורא ולא להנאתו כי שיבר והכניע כוחי תאותו עד שהיה אצלו למיאוס ולבזיון גדול מאוד כל דברי עולם הזה. והלא ידוע אומרם ז"ל (שבת קנ"ב.) בתאות אשה תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין וכו' הרי שבתאוה הגדולה שבגדולות אמרו כך מכל שכן בשארי תאוות, כי אכילה הוא נבזה יותר כאשר יזכור האדם מה נעשה מכל המאכלים אחרי צאתם ממנו. ועל כן היו כל חפצי עולם הזה לבזיון ולמתעב נפש בעיניו רק עשאן כמי שכפאו שד לקיים מצות בוראו. ועוד כי אם לא יהיה לישראל חפצי עולם הזה במה ימאס ובמה יבחר ואין שייך למאס כי אם כשיש לו אבל אם לא יהיה לו מה ימאס והאיך יהיה בוחר בטוב ומואס ברע. ואכן האמת הוא כי כל אדם לפי מה שהוא צריך להיות לו מחפצי עולם הזה לפי ערך שורש נשמתו בכדי להעלות כולם מול פני צור עולמים ברוך הוא על ידי כיבוש תאותיו, ובחירתו בה' בכל לבב.

2432

2433ועל כן הנה יעקב אבינו כשחפץ לברך את בניו ולברכם בכל הבחינות הן בברכת עולם הזה והן ברוחניות כאשר אמר בכל אחד ואחד כי ברכתו כולל הכל, מראש הרוחניות עד ברכת עולם הזה הצריך לכל אחד ואחד, וכאשר סיים איש אשר כברכתו ברך אותם פירוש לכל איש כפי ברכתו המיוחד לו הן ברוחני הן בגשמי ברך אותו כנודע. קרא להם קודם להזהירם ולהבינם ענין ברכותיו ולזה אמר הקבצו ושמעו בני יעקב כי שמיעה לשון הבנה הוא ועל כן הקבצו אל הברכות ואך הבינו כי בני יעקב אתם שבחרתי לי שכרי בעולם הבא ולמאס בכל תאוות עולם הזה, שעל כן אף כשאברך אותכם בברכת פרי הארץ ברכת עולם הזה חס ושלום וחס וחלילה לא תתמשכו אחרי תאותיהם שהוא הראש לכל חולי הנפש והגוף רק אדרבה תזכרו שאתם בני יעקב ונתתם חלק עולם הזה לעשו ולא באלה חלק יעקב כי אם להיות כל הדברים ההם אצליכם לעבוד עמהם עבודת גבוה להעלות כל דבר ודבר לשורשו על ידי כפיית ושבירת התאוה, ואך לא תסברו שאין בברכתי כי אם בחינה זו ברכת עולם הזה, לא כן כי אם ושמעו אל ישראל אביכם פירוש שתבינו אל בחינת ישראל הנמצא בהברכות המורה על בחינת אורות הרוחניות המגיע לכל שבט ושבט בברכות והם אורות המוחין היורדין לכל אחד מאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בכל דבר ודבר והוא בחינת ישראל לי ראש שהם המוחין הנכללים בהראש ואת זה שמעו ותבינו ותכינו עצמכם בחיות הקדושה כל אחד לפי ערכו בכדי שתוכלו לקבל אורות הברכה אשר אברך אתכם מאור פני מלך חיים בבחינת ישראל, ישראל סבא כדבר האמור.

2433

2434או ירצה בביאור הכתוב כי נודע אשר בחינת השמיעה הוא בסוד הבינה ששם בחינת ישראל סבא, וזה אומרו הקבצו ושמעו בני יעקב ועל ידי זה ושמעו אל ישראל אביכם כלומר כי על ידי השמיעה תזכו לשמוע אל ישראל אביכם שיתגלה לכם בחינת אור ישראל סבא ותשמעו אליו. וגם הנה נודע בחינת שמע שהוא שם ע' שהמלכות עולה עד ז' תחתונות דבינה לקבל הארה, ומשם נעשה הכנה לחבר זעיר אנפין בישראל סבא. וזה אומרו ושמעו כשתעשו בחינת שמע לחבר המלכות אל הבינה אז אל ישראל אביכם שתבואו עד בחינת ישראל, ישראל סבא והוא עליית והתחברות זעיר אנפין בישראל סבא כנאמר והבן.

2434

2435גור אריה וגו' מטרף בני עלית וגו'. ופירש רש"י עלית סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וכו', ולכאורה אין זה בפשט עלית. ואולי שהוא מלשון עליה לומר כי על ידי טרף בני עלית ונתעלית לגדולה והוא מב' טעמים, או עבור שמצוה גוררת מצוה וכיון שהתחלת במצות הצלת נפשות בבני יוסף, על כן בא לידך הצלת שלוש נפשות בתמר ושני בניה והמה שלשלת נפלא דוד ומלך המשיח, או עבור שהורידו אחיך אותך על ידי טרף בני ועל ידי זה נתגלגל הדבר לקחת אשה שם עד שבא מעשה תמר ואז מצאתי את דוד עבדי ועל כן מטרף בני במה שחשדתיך בטרף בני כפירוש רש"י ולא היה בך מזה, עלית ובאת להקים המלוכה בישראל עד אשר כרע רבץ כארי וגו' בימי דוד ושלמה כי המלכות שלך הוא.

2435

2436ובדרך רמז ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ברכות ה'.) ביסורים ואם קבלם מאהבה מה שכרו (ישעיה נ"ג, י') יראה זרע יאריך ימים וגו'. וזה אומרו לכל בר ישראל מטרף בני על דרך טרף טרף במה שאתה נטרף ביסורים מזה עלית להיות יראה זרע יאריך ימים וגו'. ועוד יראה על דרך אומרם ז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה התחתונה מיד הם עולין אמר דוד (תהלים מ"ד, כ"ו) כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו אותה שעה קומה עזרתה לנו וכו', ולזה יאמר מטרף בני עלית כשאתה יורד עד בחינה התחתונה עד אשר כמו נטרפה נפשך אז עלית ותעלה לגדולה.

2436

2437או יאמר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. וזה אומרו מטרף בני שעל ידי טרפת בני בבחינת היסורין מזה עלית עד אשר כרע רבץ כארי וגו' כי סופן שלוה וממשלה, ולזה אמר הכתוב.

2437

2438לא יסור שבט מיהודה וגו'. כי הכתוב אומר (משלי י"ג, כ"ד) חושך שבטו שונא בנו וכן הקב"ה עם ישראל כי את אשר יאהב ה' יוכיח (שם ג', י"ב) ולא יחשוך שבטו ממנו ועל כן לא יסור ה' שבט מיהודה בכדי להזכירו תמיד ביראת ה' והכנעתו עד כי יבוא שילה מלך המשיח ואז ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים שלא יהיה שום בחינת יסורין בעולם כי אם שלום וברכה השקט ובטח.

2438

2439

2440חסלת ספר בראשית

2440