באר מים חיים, ויקראBe'er Mayim Chaim, Leviticus
א׳ויקרא אל משה וגו'. אפשר לי לומר קצת ענין האל"ף זעירא הנכתב כאן במלת ויקרא. כי הנה נודע אשר מדור ומשכן הרע בנפש האדם הוא בכבד ומרה שלו שם הרגיעה שידה וישימו את משכנם בתוכם הס"מ ולילית נוקבא דיליה זה בכבד וזו במרה וזה הוא משא כבד על האדם ובזו מרה לו כלענה להטותו לכל בחינות התאוות וחמדות, תחילה בהיתר למלאות תאותו ומן ההיתר אל האיסור, כי הנשקע בתאוה קשה לו לפרוש ומתחיל להיות מיקל בנפשו בספק איסור וכדומה. בשביל תאותו, ואחר כך במעט מעט בודאי מיקל באיסור קל ואחר כך באיסור חמור וכמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים והמפזר מעותיו בחמתו וכו' יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה שכן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך כו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו' מאי קרא (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו' איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה היצר הרע כו' עד כאן, וכן הוא בזוה"ק (ויקרא ק"ו:). והכל הוא כי אם הוא עושה דבר שאין בו שום צד עבודה של מקום רק למלאות תאותו וחפצו בכעסו וחמתו לשבר כלים ולפזר מעותיו הרי הוא נכנס תחת התאוה והתאוה מושלת עליו. כי אם היה שכלו מושל על תאותו בודאי היה משכיל על הדבר ההוא לומר למה אעשה כך דבר שאין בו שום צד הנאה לבוראי ברוך הוא הלא לא נבראתי אלא לשמש את קוני ובמה אשוב לתת דין וחשבון כו', אם לא שח"ו אין לבו ברשותו להתגבר על תאותו וחפצו כמעשה הרשעים שאמרו חז"ל עליהם (בראשית רבה ל"ד) הרשעים ברשות לבן, וממילא כשלא יוכל להתגבר על התאוה בדבר קל אם יתאוה לחמור שבחמורות גם כן לא יוכל להתגבר על תאותו כמאמר הכתוב (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, ואם יאמר לו ח"ו לך עבוד עבודה זרה ילך ויעבוד והוא ממש אל זר בנפשו. כי אל לשון חוזק הוא כמאמר חז"ל (יבמות כ"א.) אל קשה מלשון (יחזקאל י"ז, י"ג) ואת אילי הארץ לקח, והוא התאוה החזקה המושלת בקרבו ומתאוה לדברים זרים לא לעבודתו יתברך שמו ואין לך אל זר גדול מזה ח"ו. ועל כן מסיים הכתוב שם ולא תשתחוה לאל נכר, כי הנכנס תחת התאוה והתאוה מושלת עליו, הרי הוא נכנע תחת התאוה ונעשה כמשתחוה אליה כיון שהוא כרוך אחריה והתאוה מושלת עליו והרי ח"ו משתחוה לאל נכר כי כל בחינת התאוה משורש הרע הם מהס"מ ולילית השוכנים בכבד ומרה שבו, ואל זה רמז בזוה"ק (ויקרא ק"ז.) בחטא אדם הראשון שאמר שם כיון דסגיד להאי אתר כו' כי הנכנס תחת התאוה הרי הוא נכנע אליה ומשתחוה שם ושם שורש הרע חלילה כנודע מפי סופרים וספרים. ואפשר לזה רמז הפייטן (ביוצר מוסף של ראש השנה) אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם וכו' כי דם ראשי תיבות ד'ם מ'רה כי הכבד נקראת בשם דם שהיא כולה דם, ועל כן אתה יודע יצרם שהם בשר ודם כי הס"ם ונוקבא דיליה שמו משכנם בתוכו בדמו והדם הוא הנפש המתאוות לכל התאוות וחמדות והוא יצרם המיצר להם בכל עת ורגע וקשה לכובשם ולהתגבר עליהם.
1
ב׳לולי רחמי ה' וחסדיו כי מעולם המה והותיר לנו שריד שורש נשמתנו אשר בקרבנו נשמת אלוה ממעל והוא השכל הנעלם המוזכר בדברי מרן האר"י ז"ל (בעץ חיים שער קיצור אצילות בריאה יצירה עשיה פרק י' וקראו שם שכל העיוני עיין שם) בחינת אב בחכמה כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב' דרוש השני פרק א' מאמר י"ב) בבחינת שני חלקי השכל המוזכר שם, שכל מעשיי, ושכל העיוני. כי שכל המעשה הוא השוכן תמיד במוח האדם להיות לו עינים פקוחות על כל דבר ודבר במושכל ראשון שלא יכשל באבן ובאגרוף וכדומה וזה השכל נמצא גם בבהמה וחיה לפי דרכה וכמאמר חז"ל (בבא קמא נ"ד:) בשור פקח איבעי ליה לעיוני כו'. ושכל העיוני הוא הנקרא שכל הנעלם כי הוא אינו שורה ושוכן תמיד במוח האדם כמו שכל המעשה כי נעלם הוא ממנו ואך הוא מתגלה לו אחר שיושב ומעיין על איזה דבר, כאשר אתה תחזה כשאדם רוצה לפעמים לחדש איזה דבר להמציא בשכלו איזה המצאה חדשה המצטרך לו שאינו מרגיש עתה בשכלו אשר עליו הנה הוא יושב ומחשב ומעיין בשכלו ובא אל שכל חדש מה שלא ידעהו עד עתה, בכל אדם לפי מה שהוא אם בתורה ועבודה אם בהתנהגות עניניו במעשה העולם, ועל כן נקרא שכל העיוני שאינו בא לאדם אלא אחר העיון בו והוא הנקרא עיני השכל שבא משכל העיוני. והמציא הקב"ה וברוך שמו מציאת השכל העיוני הלז בכדי שיהיה הממוצע והמחבר את שכל המעשה אשר במוח האדם עם שורש קדושת חיות הרוחניות של אדם במקור שורש נשמתו בשמי השמים כי המה נפרדים זה מזה, זה נגבל ונתצמצם במוח האנושי, וזה נעלם ונסתר במקומו ואינו נגלה ונגבל ונתפס בשום מקום מורה, ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם הוא השכל העיוני הלז אשר ניתן בו כח שניהם שהוא תמיד נעלם ונסתר במקור שורש חיות הרוחניות של האדם וגם הוא בבחינת נגלה שמתגלה לאדם אחר שנותן דעתו ומחשבתו לבקשו ולדורשו באשר ימצא לו, ועל ידי זה יתוודע לו חדשות ודעות אחרות על ידי השכל העיוני הלז ממקור שורשו למעלה, והוא בחינת משה רבינו ע"ה שגם הוא היה בחינת הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים. שהיה בחינת איש אלהים, מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלהים כמו שאמרו חז"ל (דברים רבה פרשה י"א, ד') כאשר הארכנו שם עיין שם. והשכל הזה הוא הנקרא אלף כאשר ביארנו שם, ועוד כי אלף הוא פלא המורה על שהוא נעלם ונפלא ממוח האדם שאינו שורה תמיד במצחו ומוחו, רק אם תדרשנו ימצא לך. ועל השכל הזה נאמר (בראשית ד', ז') ואתה תמשל בו כי השכל הזה הוא מושל על התאוה לפי שהוא דבוק במקור שורש הרוחניות חלק אלוה ממעל, וכשאדם מיישב עצמו בשכל הזה לכבוש התאוה תחת ידו אז נקרא אדם שהאלף מושל על הדם דם מרה והם נמשכין אחריו לעבוד עבודת גבוה בכל מיני חשק ותאוה וזירוז בסוד מאמר הכתוב (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה נ"ד, א') זה יצר הרע כי בין הכל נקרא אדם השלם, והבן. ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ד:) אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרוין אדם, רצה לומר אדם השלם כי המה בשר ודם לבד הנמשכין אחרי כוחות היצר הרע ואין להם בחינת אל"ף הלזו הנקשרת בנשמת אלוה ממש, ואד"ם חושבן מ"ה הרומז לשם מ"ה החדש הנעשה אחר השבירה כנודע. ועל כן אמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) ד' מיני גאים וכו' ואדם מתגאה על כולם כי זה הוא גאותו שנקרא אדם ונקשר בפלא העליון סוד האל"ף שאין כמותו בזה בכל הארץ, כי הלא לכולם נתן ה' חכמה וחיות בהנה להתנהג בהן, ואכן חיבה יתירה נודעת לו בשכל הנעלם מכל רעיון להמשיך על נפשו תמיד מוחין ואורות חדשים מקדושה של מעלה.
2
ג׳ואמנם הנה נודע אשר בכל דבר ודבר הנברא וניתן בעולם, ניתן הבחירה בו לטוב או למוטב [לרע] ח"ו בבחינת (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו וגו' כי הנה עיקר בריאת השכל הזה להבין בגדולת בוראו ברוך הוא וקטנות עבודתו נגד מלך גדול ונורא כזה, אשר אילו יסקל וישרף ויהרג ויחנק על קדושת שמו בכל עת ובכל שעה ורגע אין בזה די עבודה למלך גדול כזה אף אפס קצהו ושמץ מנהו ומכל שכן עבודה שאינה בגדר הזה, רק הוא ברחמיו וחסדיו הגדולים נקרא אל שדי ואמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) שאמר לעולמו די פירוש שאמר לעבודת עולמו העובדים אותו לפי כח שכלם וגופם די כי אין ביכולתם יותר כנודע. אבל באמת כבר אמר הכתוב (מיכה ו', ו') במה אקדם ה' אכף לאלהי מרום וגו' ועל כן נקרא אדם שם מ"ה לומר כי זה עיקר שכלו ועבודתו להבין מה הוא ועבודתו וכל אשר לו והוא תיקון השבירה שהיתה בשביל שכל אחד אמר אני אמלוך כנודע, והוא בחינת הגבהות המרה כלענה שכל אחד רוצה להתנשאות ולמלוך על מי שתחתיו במדרגה או השוה לו לומר אני אמלוך והוא ח"ו תכלית השבירה וההריסה בכל מכל כל. ותיקון העולם הוא שם מ"ה החדש שכל אחד אומר מה אני ומה חיי הבל וריק כו' והוא הנקרא אדם השלם חושבן מ"ה. ואין שום מעלה ומדה נכונה שבכל המדות גדולה כמדת ענוה שאמרו חז"ל בפירוש (עבודה זרה כ':) אחר כל המדות שמנה שם פרישות וטהרה ורוח הקודש וחסידות וכו', ר' לוי אמר ענוה גדולה מכולם שנאמר (ישעיה ס"א, א') יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן. ובפרט להשראת שכינתו יתברך על האדם אין מדה מעולה לזה כמו ענוה כמאמר חז"ל (סוטה ה'.) בפסוק (שם נ"ז, ט"ו) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא, ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי, אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו (ולהיפך בגבהות הלב אמרו חז"ל (שם) אין אני והוא יכול לדור כו' ועיין בחיבורנו סידורו של שבת שורש ח' ענף א' טעם נכון על זה שענוה מועיל מאוד להתקרבות אלהים אל האדם עיין שם).
3
ד׳ולפי שהיה משה רבינו ע"ה שלם בתכלית שלימות מדה הזו כמו שכתוב (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, ונאמר (במדבר י"ב, ג') והאיש משה עניו מאוד וגו' זכה לשניהם שהגביהו הקב"ה למעלה אצלו וגם הרכין שכינתו יתברך עליו למטה בארץ וזכה בזה למעלות יתירות יותר מכל הנביאים שבעולם לפי שהיה בשלימות מעלה הזו, כי מדה הזו אפשר שידמה לאדם שזכה אליה ובאמת לא נגע בה אף בקצתה כאשר כתבנו בזה במקומות אחרים. ואם יתן האדם דעתו עליה יראה כמה הוא רחוק ממנה יותר מגבוה השמים על הארץ, והסימן הקטן לזה הוא (הוא) שלא יהנה כלל וכלל אם ישבחוהו כל הבריות שבשמים וארץ, ולא ירע לו כלל אם יגנוהו כל דרי מעלה ומטה כי לא ידע כלל רק לעשות נחת רוח לפניו בכל יכולתו, ודבר זה לבד כמה קשה הוא ומכל שכן שאר סימנים הנודעים להמבקשים אותה.
4
ה׳ולזה רומז הכתוב ויקרא אל משה באל"ף זעירא לומר כי מה שלמשה לבד קרא ולא היה נשמע הקול כי אם קול לו קול אליו לבד ולא להע' זקנים וכל הדור דעה ההוא הוא מפני שהיה בו האל"ף זעירא כי האל"ף שבאדם שבו היה מורה לו להיות זעיר ועניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, כלומר כי אף שכולם נקראים אדם על שם מה, אבל הוא היה עניו מכל האדם שלא זכה אדם לשלימות בחינה זה כמוהו ועל כן ויקרא אל משה לבד ולא אחר אתו, ועוד לפי שהאלף מרמז על משה כמו שכתבנו למעלה ששניהם מורים על בחינה הממוצע כנזכר ורמז בזה אלף זעירא כלומר שמשה היה זעיר וצעיר למאוד בבחינת הענוה השלימה ומאן דאיהו זעיר איהו רב (זוה"ק בראשית קכ"ב:) להיות השכינה קורא לו לבד אשרי ילוד אשה שזכה לזה.
5
ו׳וידבר ה' אליו מאוהל מועד וגו'. מלת אליו לכאורה מיותרת כאן אחרי שכבר נאמר ויקרא אל משה ודאי שהדיבור היה אליו וחז"ל (בתורת כהנים ומובא ברש"י) דרשוהו עיין שם, ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שעמד בזה, וגם אנו נאמר, כי הכתוב מוסיף ומוסיף להגדיל גדולת משה רבינו ע"ה וחשיבותו אצלו יתברך בבחינות שונות. והוא כי הנה הגם שבימי אדם ונח ואבותינו אברהם יצחק ויעקב לא דיבר הקב"ה עם שום אדם מכל באי העולם כי אם עמהם ביחוד לבד כל אחד בדורו מכל מקום הם היו אז יחידים בעולם שנתגלה להם עבודתו יתברך וקדושתו עד שמצאו בעצמם מקום לה' להשראת קדושתו יתברך ואין זולתם אתם, שלא היו מכירין את מי שאמר והיה העולם בימיהם כי אם הם, מה שאין כן בימי משה ששים רבוא מישראל כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וכולם שמעו בסיני מפיו יתברך אנכי ה' אלהיך ובפרט אצילי בני ישראל הם השבעים זקנים ויהושע ואלדד ומידד ואהרן וחור ועמהם ומי בעל דברים שיתיחד הדיבור אליהם בכל הנביאים יותר מהם, ואף על פי כן בפני כולם לא נקראו לבוא אל המלך כי אם משה בחירו להכניסו להיכלו יתברך היכל לפנים מהיכל בקודש הקדשים, זה ודאי מורה על גדולה שאין גדולה כמוה למעלה לראש, וכמאמר חז"ל (תנחומא פרשה זו ג') על פסוק (תהלים פ"ט, כ') אז דברת בחזון לחסידיך וגו' הרמותי בחור מעם, זה משה אף על פי שדיבר הקב"ה עם אדם הראשון וכן נח אברהם יצחק וכו' יחידים בעולם היו אבל משה כמה צדיקים היו עמו הזקנים בצלאל אהרן וחור והנשיאים וכו' ולא קרא אלא למשה וכו' עד כאן. והנה אחר כל זה על כל פנים היו מחויבין הקדושים הללו אנשי השם שעמו לשמוע בקול ה' את קול הקריאה שנקרא למשה כי ודאי יחרד לב האדם ויכלה נפשו לשמוע את קול ה', ובאמת גם עמהם דיבר ה' בפעם אחר פעם כמו לאהרן ושאר נביאים שנתנבאו אז. ואולם לגודל חמדת וחביבות בחיר ה' משה רבינו ע"ה להראות מעלתו וגדולתו חבה יתירה נודעת לו שעשה הקב"ה שביל שבו יצא הקול עד שיגיע למשה ולא היה נשמע לכאן ולכאן אף שקול גדול הוא בקול ה' בכח כמאמר חז"ל (שם א'). וזה מרומז במאמר חז"ל (בתורת כהנים ומובא ברש"י) קול לו קול אליו משה שומע וכל ישראל לא שמעו וכו', פירוש זה הוא החידוש הנפלא שכל ישראל והזקנים עמהם עם אהרן ובצלאל וכו' שכולם ראוין לדיבור אף על פי כן לא שמע אחד מהן כי אם משה לבד כי שביל נעשה להקול מבנין אוהל מועד ואילך שיגיע כוון נכון למשה לבד כמו שכתוב שם.
6
ז׳והנה לכאורה אם היה הדיבור הולך רק למשה לבד שוב לא היה צריך הקריאה להראות חבתו ביחוד אחרי שקול לו קול אליו לבד בהדיבור די בזה, ואמנם שגם זה היה לחביבות משה להראות לו חבה על חבה ומעלה על מעלה לקרוא לו תחילה לבד ואחר כך לדבר עמו לבד למען ידעו אשר לא קם כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים באהבה עזה כביכול ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ולזה אמר הכתוב ויקרא אל משה פירוש ראה חיבתו שמכל ישראל עם הזקנים והנביאים שבהם לא קרא הקב"ה כביכול כי אם למשה, ועוד חבה נוספת וידבר ה' אליו מאוהל מועד ששום אחד מהם לא שמע דברו הטוב כי אם וידבר אליו שהדיבור לא היה מגיע אלא לאזניו מעת בנין אוהל מועד כאמור, ואף על פי כן קדמה קריאה אליו שלכאורה נוספת הוא אחר שכל ישראל לא שמעו פירוש אפילו מי שהוא בבחינת ישראל שהוא ישר אל שאלהים עשה את האדם ישר שהוא בחינת גדולה מאוד בנבואה וצדקות לא שמע, אף על פי כן קראהו להראות חיבה מה שלא היה מקדם, והבן.
7
ח׳דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. נראה כי לצד שיש בסדר זה שני בחינות בקרבנות המובאים מבני אדם, אחת היא קרבנות הבאין באהבה וחיבה שלא על חטא כלל רק נדרים ונדבות לשם ה' לרצון לו כעולות שהיא העולה העליונה מכל הקרבנות שאין בריה טועם ממנה כלום ועולה כולה לאל עליון ברוך הוא כמאמר חז"ל (תנחומא פרשת צו י') ונאמר בה עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לה', והוא דורון אליו יתברך כמאמר חז"ל וכמו זבחי שלמים שמשימים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה וכל המביא שלמים מביא שלום לעולם כמאמר חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תנ"ח) וכן קרבן מנחה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו לה' ויש בה חמשת מיני טיגון כמלך האומר לאוהבו עשה לי ה' מיני טיגון כדי שאהנה ממך כאומרם ז"ל (שם רמז תמ"ז) וכל אלה באהבה וחיבה הם לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו יתברך להתקרב הארץ ומלואה אליו, ולקרב על ידי זה כל האורות והמאורות הנוראים והפרצופים הנודעים המרומזים בארבע אותיות שמו המיוחד לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בכדי להמשיך על ידי זה כל בחינות שפע וברכה מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו, וכן קרבנות חובה בכלל זה כמו תמידין ומוספין לשבתות השנה ומועדים וראש חודש וכדומה. והשנית הוא קרבנות הבאין על חטאי בני אדם ופשעים כמו החטאות, ואשמות ודאי ותלוי, וכדומה. ואלה הם שאין רצון הקב"ה נוחה כל כך מהבאתם ויותר טוב היה לפניו שלא יחטאו בני ישראל ולא יכפרו בהן כי אין הקב"ה חפץ במעשיהן של רשעים, ואומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך (במדבר רבה כ', י'), והגם שבודאי כשכבר חטא ישראל ואחר כך מתחרט באמת ועושה תשובה ומתודה כפי כוחו ומביא קרבן בזמן שבית המקדש קיים הקב"ה מקבלו באהבה וברצון לפניו ונקרא אוהב וריע קרוב וידיד ובמקום שבעלי תשובה עומדין וכו' כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ד.) וברמב"ם ז"ל (הלכות תשובה פרק ז' הלכה ו'). מכל מקום זה ודאי אינו שייך לומר שהקב"ה יחפוץ בקרבנות הללו בעת צוותו עליהם טרם חטא האדם כי הלא צונו שלא נעבור על שום חטא ועוון, והבן. ועל כן נגד שני בחינות הללו אמר כאן דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' (שאחד מהם מיותר) כי דיבור הוא לשון קשה (תנחומה צ"ו, י"ג) ומורה על קרבנות חטאות ואשמות שקשים לפניו יתברך ולא יחפוץ במות המת בעת החטא אף רגע כמימריה, ואמירה הוא לשון חיבה ואהבה המורה על קרבנות חובה ונדבה שהוא לרצון ולנחת רוח לפניו יתברך ובמה דסיים פתח לומר אם עולה קרבנו וגו'.
8
ט׳אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' מן הבהמה מן הבקר וגו'. כבר עמדו המפרשים במלת מכם שהוא מיותר לכאורה, גם אמרו מן הבהמה לכאורה מיותר אחרי אומרו להלן מן הבקר ומן הצאן כי אין בהמה כי אם בקר וצאן. והנראה בזה הנה נודע המבואר בדברי מרן איש אלהים מורנו הרב ר' חיים ויטאל בחיבורו שער הקדושה בביאור הנפשות שבאדם נפש הבהמית ונפש השכלית, כי נפש הבהמית שבו הוא אשר ניתן בדמו והוא המחיה אותו לעומדו על תיקונו בחמשה כוחות שבה, כח המתנענע וכח הצומחת וכו', והיא המתאוית לכל הדברים התחתונים כבהמה ממש לאכול ולפרות ולרבות וכו' וכל בחינות התאוות ומדות רעות שבעולם אפילו הגבהות ובקשת השררה והכבוד הכל נמשך ממנה מארבע יסודות שבה שהם אש רוח מים עפר וכו' ובתוכה מתלבש אור נפש השכלית נשמת אלוה ממעל וביד האדם להטות לבו לאשר יחפוץ או לכפות ולעקוד את נפש הבהמית תחת נפש השכלית או ח"ו להיפוך, ואל זה רמזו חז"ל (חגיגה ט"ז.) ואמרו ששה דברים נאמרין בבני אדם, שלושה כמלאכי השרת ושלושה כבהמה, שלושה כמלאכי השרת יש להם דעת וכו' ושלושה כבהמה אוכלין ושותין ופרין ורבין וכו' עד כאן. וכל בחינת עבודת האדם אשר על פני האדמה אינו כי אם לכבוש ולכפות את כל תאוותיו הבהמיות שבו, לכבוד בוראו יתברך שמו. כי לא נתן הקב"ה וברוך שמו את חלקי הבהמה באדם כי אם לנסות בו בני אדם גם בני איש לראות אם ישנם אוהבים את ה' אלהיהם בכל לבבם ובכל נפשם לכבוש ולמעט תאות נפשו לאהבת ה' אלהיו שבראו רק בשביל זה לכבוש תאותיו בשבילו להגביר כח נפש השכלית וחלק הקדושה שיש בו כמלאכי מעלה על כח ונפש הבהמית, ומזה מקבל תענוג ונחת רוח ובזה הוא מקריב נפשו לה' ממש כיון שהוא מקריב אליו נפשו ותאותו וממעט כוחו אשר בקרבו בכיבוש התאוה כמו באכילה ושתיה ומשגל וכדומה, ועל כן אמר ר' ששת בתפילתו שאחר תעניתו, (ברכות י"ז.) גלוי וידוע כו' הקרבתי חלבי ודמי כו' והוא הנקרא מזבח כפרה שהוא כמו הקרבן על המזבח ממש ועוד יותר ויותר, אחת כי זה מקריב בהמתו וזה מקריב נפשו, והשנית שמפורש אמר הכתוב (שמואל-א ט"ו, כ"ב) החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים, כי עיקר חפץ הקב"ה לשמוע בקולו ולירא מפניו להשמר מכל נידנוד חטא ועוון אשר נפשו מתאותן ומחמדתן.
9
י׳ובזה מוסר השכל על קצת אנשי דורינו שנראין רודפים אחר המצוות להתפלל בקול רם וכוונה ולהדר אחר תפילין טובים ואתרוג נאה וכדומה ועושה הכל בגלוי לעין כל בהידור מצוה ובדברים שבצנעה בתוך ביתו אינו נזהר להשמר מכל רע לכבוש תאותו לשם ה' להזהר שלא למלאות בהיתר ולהשמר מכל נידנוד ספק איסור כמו בבדיקות דברים המתולעים ודקדוק השוחטים וכדומה ומזה מוכח שגם רדיפתו אחר המצוות לא כן הוא בכוון נכון לה', אף שנדמה לו שאין כוונתו אלא לה' אלהיו, הוא לא ידע כי בנפשו הוא שנפשו ותאותו היא המתאוית לדברים הללו מפני שהוא בגלוי לעין כל והוא לו תפארת מן האדם להקרא צדיק וחסיד וכדומה כי היצר הרע כמה ערמימות ועקמימות נמצא בו שלא יבינהו האדם עד אחר כמה בחינות ובחינה על בחינות לבחון בנפשו באמת אם אין בו צד התערבות הנאת תאוות לכבוד וכיוצא לבחון באמת אם היה בשדה במקום שאין אדם רואה אם היה רוצה כמו כן ליגע בתפילה ובחריצות המצוה בהידור הנאה, או לבחון אם יגיע לו הנאה באמת כשיראה חביריו וריעיו השוים אליו, או הפחותים ממנו במדרגה, שיעשו כמעשהו ויגיע להם גם כן אתרוג הטוב והיפה כמוהו ויותר או תפילין טובים וכדומה, כי אם כוונתו באמת לשם ה' ודאי יהנה למאוד בראותו חביריו עושים נחת רוח לפניו כיון שאין כוונתו למענו כי אם להגיע נחת רוח אליו יתברך שמו ומה לו אם הוא עושה לו נחת רוח או אם הם עושים לו נחת רוח יבוא הטוב מכל מקום כאשר כתבנו בזה במקומות אחרים. וזה ודאי אם אינו ירא ה' בסתר כבגלוי, גם הגלוי שקר הוא.
10
י״אנחזור לענין כי זה עבודת האדם הנבחר לכבוש תאותו לה' בצנעה להיות זה נופל וזה קם להיות רוח הבהמה יורדת למטה לארץ ורוח בני אדם יעלה למעלה למעלה. (על פי קהלת ג', כ"א) ולזה יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' פירוש אם ירצה אדם להקריב מכם קרבן לה' כלומר מעצמיכם גופייכו קרבן לה', הנה זה הוא קרבנו מן הבהמה פירוש שיקריב לה' מן הבהמה שבו להמעיט מתאוות הבהמיות שבו בכל יום ויום באכילה ושתיה או כבוד או קנאה ושנאה או תאות אשה, זה הוא קרבן עצמו שעולה על כל הקרבנות שמקריב נפשו לה' ושמוע מזבח, ועל כן מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כלומר מכל קרבנות בקר וצאן יותר טוב שתקריבו את קרבן עצמיכם כי זה עולה על כולנה.
11
י״בגם יאמר אדם כי יקריב וגו'. על דרך מה שאמר איוב (ל"ג, כ"ז) חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי, ונדחקו המפרשים שם בפירושו. ומה שנראה לי הוא כי באמת אם יביט האדם רגע כמימרא מעשיותיו לעצמו להנאת גופו ונפש בניו ובני ביתו, לעשיותיו למלך הגדול והקדוש, בעיניו יראה כמה רחוק עבודתו מעבודת האמת עד להפליא, ולמה לא נודה על האמת בינינו לבין בוראנו יתברך הלא לפניו נגלו כל תעלומות מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש. ונראה ביגיעת אדם על עסקי פרנסתו הלא יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט, ואף אם אין לו כלום משלו עם כל זה הולך ומתחזק ועושה כל מה שיוכל כל היום וכל הלילה ומעשהו שמה בזירוז רב ונקשר שם עם כל מחשבתו ולבו ואם יקראנו אדם לא ישמע לו מהתקשרותו שמה, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג קור וחום, רק יום ולילה לא ישבות על המחיה ועל הכלכלה. וכמו למשל אם יש לו איזה מורא גופו ממורא בשר ודם בעונשי הגוף או עונש ממון ובושה וכדומה הלא תגדל הפחד והאימה אשר בקרבו לבל יעבור על חלומותיו ועל דבריו, ומכל שכן באדם שיש לו איזה פרנסה ממנו, ירא וירתת לעשות דבר שלא כרצונו שלא יחסר לו לחמו. ולא כן בעבודת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו כי לא די שאינו עוסק בעבודתו בתורה בתפילה ובמעשים טובים אף החצי ממה שעוסק בצורכי גופו אלא אף המעט שעוסק בה בתורה או בתפילה, ח"ו אינו כראוי למלך הכבוד ולא כמעשהו בחוץ, כי אינו מקושר שם הוא ומחשבתו ולבו וכל אבריו, וח"ו אדרבא מחשבתו מהומה וטרודה גם אז בצרכי גופו וכל עשיותיו. גם הפחד והמורא מהקב"ה שלא לעבור על ציוויו בקל וחומר אינו כל כך כמורא גופו מעונשי בשר ודם. ולזה אמר חטאתי וישר העויתי, כי באמת היה ראוי להיות העיקר מרובה על הטפל, ועיקרו של אדם הוא העבודה שחייב לעבוד לה' הטוב שלזה נברא והיה מהראוי להוציא על זה רוב ימיו ושנותיו ולהתקשר שם באמת תמיד בכל אבריו וגידיו ומחשבתו ולבו, ומעט מן המעט לעסוק בצורכי גופו ומזונו כמאמרם ז"ל (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והנה בזה ישר, העויתי, זה אשר ישר העויתיהו שלא הגדלתיה על עולתה הנמצא בהבלי העולם, ועל כל פנים היו ראוי לעשותן שוין זה כזה. ואמנם אף זה לא עשיתי, כי ולא שוה לי שלא היה אפילו שוה בעיני עסקי עם עסקי ה' לעשותן על כל פנים כמו עסקי העולם שהם הבל וריק. ועל כן יאמר הכתוב אדם כי יקריב כלומר כשירצה אדם להתקרב לה' אלהיו הנה כן יראה ויעשה על כל פנים אשר מכם קרבן לה' כלומר מדברים שלכם כמו שעושה דבר של עצמו באהבה ושמחה וזירוז ומורא גדול שלא יאבדנו, כן קרבן לה' יקריב לה' גם כן, לחצות ימיו על כל פנים חצי לה' וחצי לכם ולעשותן בהתקשרות ודביקות בתאוה ובחמדה כמו אכילה ושתיה וזיווג וכדומה. ולזה אמר מן הבהמה מן הבקר וגו' תקריבו וגו' על דרך מאמר הכתוב (איוב ל"ה, י"א) מלפנו מבהמות הארץ וגו', כי באמת ידע שור קונהו שלא לעבור על גבולו מלחרוש ולעבוד לבעליו יותר מהנאת עצמו ומכל שכן אדם על הארץ בעל שכל ומוח, ועל כן מן הבהמה מן הבקר וגו' תלמדו איך תקריבו את קרבנכם לפני מלך המלכים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא להתקרב אליו ולעבוד לו בכל לב ולב.
12
י״געוד יתבאר אומרו אדם כי יקריב מכם וגו'. כי הנה באמת סוד הקרבנות מעלתן ותועלתן עד אשר נאמר בהם אשה ריח ניחוח לה' הוא נשגב ורם גבוה מעל גבוה שומר וגו', וכבר האריכו בהם מארי קבלה בסודי סודות רזין דאורייתא כי ודאי ודאי ח"ו אין הקב"ה צריך לבהמתינו כי לו כל חיתו יער בהמות בהררי אלף כל עוף הרים וזיז שדי וגו' (על פי תהלים נ', י"א), וגם אם אדם חטא בהמה מה חטאה ובמה יכופר עוונו בזה וכבר דברנו מהם באיזה מקומות בדרכים שונים. וגם עתה נאמר בהם לפי קט שכלינו ולפי דרכינו. כי הנה כבר כתבנו למעלה שעיקר עבודת האדם להגביר נפש השכלית על נפש הבהמית כאשר יוכל בכל עת להמעיט ולכבוש תאוותיו ומחמדיו אשר חומד אליהן הן תאוות שבגופו כמו אכילה ושתיה וזיווג וכדומה, והן תאוות שחוץ לגופו כמו הקנאה ושנאה ובקשת השררה והכבוד והגבהות והקפדנות והכעס וכיוצא בהן הן ותולדותיהן. מכל מה שגופו חומד להן שאין בהן עבודת יוצרו ברוך הוא וכמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים (בהלכות תפילין סימן כ"ה סעיף ה') בכוונת התפילין בזה הלשון: וישעבד להקב"ה הנשמה שהוא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו וכו' עד כאן. וזה הוא הנחת רוח לפניו כשממעט הנאותיו לכבודו ברוך הוא להחליש כח הבהמיות שבו ולהגביר כח הקדושה בתורה ועבודה.
13
י״דונודע אשר עיקר משכן נפש הבהמית בהדם היא כמאמר הכתוב (ויקרא י"ז, י"א) כי נפש הבשר בדם הוא, ודם הוא ראשי תיבות ד'ם מ'רה כמו שכתבנו למעלה. כי משכן הס"ם ולילית הוא בכבד ומרה. והכבד מכונה על שם הדם כי כולה דם הוא ועיקר העבודה לצרף המוח והשכל אל הדם להיות הדם נמשך אחר השכל להמעיט תאות החומר והרע השוכן בהם ולהיות עולה כליל לה' בכל תאוותיה שכל מדה ומדה שבה יתאוה ויחמוד לעבודתו יתברך שמו. כמו ביסוד האש לבעור כמו אש להבה לעבודתו יתברך שמו ולא לתאוות הרעים ח"ו, וביסוד הרוח המורה על פיו של האדם יאנוס עצמו לדבר תמיד בדברי תורה וחכמה ויראת שמים ולא בשיחת חולין כלל וכלל, וביסוד המים המורה על תאות לבו של אדם יחמוד ויתאוה להתקרב ולהתדבק בה' אלהיו על ידי תורה ועבודה ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו וימעיט תאוות כל התענוגים, וביסוד העפר המורה על העצלות יתעצל מלילך לעבירה ולהנאתו, ויכוף מדה זו שלא להתעצל למצוה. וכן כל מדה ומדה נמצא דוגמתה בקדושה והוא משובחת מאוד ואהוב וחביב לפניו כאשר ביארנו במקומות אחרים מזה. וכשאדם עושה כך להמשיך את כל מדותיו שבנפש הבהמית אחר השכל, והשכל, נקרא אלף, הכל כנזכר למעלה. אז דם נעכר ונעשה חלב ונקרא בשלימות אדם שגם הדם מצטרף אל הקדושה ונעשה אוהב ה' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כמאמר חז"ל במשנה (ברכות נ"ד.) ונכנע הסטרא אחרא אשר היו שרוים על הכבד והמרה ונעשו הכבד והמרה משרתי אל עליון ונכנעים תחת המוח שהמוח מנהיגם תחת ממשלתו ואז נעשה בחינת מכם שהוא מ'וח כ'בד מ'רה והוא אשה ריח ניחוח לה' כשהמדות רעות מתהפכין אל הקדושה בסוד אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה (ירמיה ט"ו, י"ט) ובסוד מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י"ד, ד') ואז והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה י"ד, ט') כי הרע נהפך לטוב לעבוד את ה' אלהיו, ואז לפניך ה' אלהינו יכרעו ויפולו ולכבוד שמך יקר יתנו וגו' עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והוא קץ כל המאורות ותכלית כל השמחות שיהיה במהרה בימינו אמן.
14
ט״ווהנה נודע לכל שכל הנהגת העולם הזה הכל בהשגחה פרטית מאתו יתברך שמו ואין דבר אחד מכל דברי עולם הזה שיהיה ח"ו במקרה והזדמן כי אם הכל בהשגחה אמיתית מאתו יתברך שמו וכל אשר נמצא ביד האדם וכל קנייניו בית ובגדים וכלי תשמישו כסף וזהב ונחושת ובהמה שה כשבים ושה עזים וכל דבר שבעולם אינם במקרה ח"ו להיות דבר זה ביד זה ודבר זה ביד זה כי אם הכל בהשגחה שיבואו אלו הדברים דווקא לאדם זה ולא לאחר מפני שיש בהם ניצוץ קדושה משורש הנפש של האדם הזה. והם שייכים אליו באמת כי שלו הם ששייכים אל שורש נפשו ועל כן באין אליו. וכמה אנו רואין לפעמים שיבוא דבר ממדי וערי הודו אל האדם, לפי ששייכים אליו והוא מוכרח לבוא אליו על כל פנים בכל מיני סיבות. ולזה היה ענין הקרבן שמקריב האדם הבהמה שלו ושם ניצוצים משורש נפשו ממש והוא מקריב את נפשו לה'. והכוונה בזה הוא כי כל הדברים צריכים להיות במחשבה דיבור ומעשה וכמו שאיתא בזוה"ק (במדבר ק"כ: ובשאר מקומות) בעובדא ומילולא תליא מילתא ואף בתורה ותפילה אנן פסקינן כמאן דאמר (בבא מציעא צ':) עקימת שפתיו הוה מעשה, וכשהאדם חטא על הנפש והגביר בזה נפש הבהמית שלו על נפש השכלית והרע שבו על הקדושה או אפילו אם לא חטא בעבירה ידועה רק מבין שהוא צריך להיות נפש שכלית שבו מתגברת על הבהמיות שלו בכדי להיות נמשך עם כל מדותיו הרעים לעבודתו יתברך שמו, אז הוא מביא קרבן לה' מבהמותיו ושם ניצוצי נפש הבהמיות שלו ומקריבה לה' לריח ניחוח ומוציא ממנה הדם והחלב ששם מדור סטרא דמסאבי כמו שאיתא בזוה"ק, ומקריב ממנו לה' בבחינת מי יתן טהור מטמא ודם נעכר ונעשה חלב כאמור למעלה. והעיקר בזה הוא הכוונה כוונת האמת של הבעלים העומדים בעת הקרבת הבהמה לכוון שהוא מכניע בזה במעשה זו את מעשה הבהמיות של נפשו וכל התאוות רעים התלוים בה והוא מקבל עליו כמו כן בכללות לבו לעשות כמעשהו להכניע את תאות הבהמה ולקרב את מדותיה לשם ה' ולהמשיל עליה כח השכל והצורה שבו עד שֶיֵעָשֶה אדם השלם ונעשה בחינת מכ"ם שהוא מ'וח כ'בד מ'רה כנאמר.
15
ט״זובזה טעם נאה ונכון למה שאסרה התורה להביא מן הגזל, ולכאורה הלא גזל עבירה בפני עצמו הוא אבל לענין הקרבן מה לי אם מביא בהמה שלו או בהמה אחרת. ואמנם כי עיקר הקרבן. הוא להכניע ניצוצי נפש הבהמיות שלו ולהקריבה לה' וכשהוא מכוון כן ממילא נכנע גם כן נפש הבהמית השוכן בקרבו כי בשורש חיות הרוחניות הכל אחד ואין נפרד ברוחניות, וזה דוקא בבהמה שלו מה שאין כן בבהמה של חבירו שאין ניצוצי נפשו שוכן בתוכה ומה יועיל בזביחתה, בינה זאת. ועל כן המקריב בהמתו ואינו מכוון בזה להכניע הבהמיות תחת הקדושה במעשה הזביחה ומזה יהיה כן במוחו ולבו תמיד, עליו הכתוב אומר (ישעיה א', י"א) למה לי רוב זבחיכם וגו' ונאמר (מיכה ו', ז') הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, כי מה לו להקב"ה בבהמה שמקריב אליו וכי לבהמתו צריך ח"ו, ועוד הלא ורחמיו על כל מעשיו כתיב וגם עובר על בל תשחית לשחוט את בעל חי ללא דבר.
16
י״זולזה יאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם קרבן לה', פירוש שירצה בעצמו להתקרב לה' שיהיה בבחינת מכ"ם שיתגדל המוח על הכבד ומרה, והם ימשכו אחריו, לזה מותר לזבוח לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו' אני מתיר לו לשחוט בעלי חיים בשביל זה, כי כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל ובשביל התורה כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', ד') כלומר כדי שישראל יקיימו התורה, ועל כן על ידם כל ברואי עולם מותרין לעשות כן, ואמנם קרבנות חלוקים הם כי איש הישראלי שלא חטא במעשה ולא עבר על רצון יוצרו באחת מהנה רק שאוי לו מיצרו שהרע שבקרבו מסיתו תמיד להתאוות תאוה והגם שהוא כובשו מכל מקום בכח גדול הוא ונפשו לו מרה מאוד בעת הצטרכותו לכבוש דברים שנפשו חומדתן ומתאותן ומורגל בהן מנעוריו ועל כן רוצה להאיר אור נפש השכליות שבו בכח המוח והשכל ולהכניע תאוות הבהמיות ולעשותן קודש לה' אז מביא עולה לה' ובאה מזכר תמים המורה על התגברות העלייה שהאיש דרכו לכבוש כמאמר חז"ל (יבמות ס"ה:) והוא עולה כליל לה' ומכניע בזה כל תאוות ומדות רעות ומעלן לה' וזוכה על ידי זה לעלות במעלה לזכך הנפש שהרע יתהפך לטוב. ועל כן אמרו חז"ל (ויקרא רבה ז', ג') אין העולה באה כי אם על הרהור הלב, מורה על הרהורי עבירה הקשים מעבירה הוא התאוות ומדות רעות לאכפייא סטרא אחרא ולעשותן כליל לה' אל עליון. וצריכה סמיכה לסמוך ידו ורשותו עליה לקבל כן בנפשו להכניע הבהמיות ולהעלותו אל הקדושה כמו שעושה בקרבן הלז ומעתה יזבח נפשו ותאותו לה' ואז ונרצה לו לכפר עליו מכל וכל שלא ימצא בו עוד מתאוות החזקים והמרים שקשה לעבור עליהן.
17
י״חואולם נמצא דרגה פחותה מזו הוא שרוצה על כל פנים להכניע הבהמיות שלא יבוא לחטוא ואינו עדיין במדרגה זו להפך הרע לטוב ולעבוד את ה' יתברך בכח הרע והיצר הרע שבתוכו כי אם להשלים עמהם שלא יעברוהו על דעת קונו וגם הוא לא יעבירם מדעתם, זה מקריב זבח שלמים שרוצה בשלום ולישאר בשלימותו על כל פנים שלא לירד ח"ו ממדרגתו, ויכול להקריב גם נקבה על חטאתו שהאשה אין דרכה לכבוש כי הוא אינו כובש הרע להיות תחת ממשלתו לעשות עמו מה שלבו חפץ רק מכניע בזביחת הבהמה שלא יפול ברשתו, ועל כן אין עולה כליל לה' ולכולם יש חלק בה ואינו מקריב רק החלב והדם שהוא משכן הרע להכניעו ולא יותר והבן. ואולם אם כבר עבר על מצות ה' בשגגה זה צריך סמיכה ווידוי להתוודות על חטאו ולחזור בתשובה שלימה כי אם לא כן אין הקרבן מכפר עליו כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות תשובה הלכה א') ולהיות מדמה בנפשו באמת כאילו הוא עצמו נזבח על המזבח כי באמת את נפשו הוא זובח כאמור ואז ונרצה לכפר עליו להמית המזיק אשר נברא מחטאו כי נזבח הרע ונקרב על המזבח, בינה זאת.
18
י״טגם יאמר אדם כי יקריב וגו'. לתרץ מה שפתח הכתוב בלשון יחיד אדם כי יקריב וסיים בלשון רבים תקריבו את קרבנכם, נראה כי כבר כתבנו במקום אחר בביאור אומרם ז"ל (ערכין ט"ז:) אמר ר' טרפון תמה אני כו' אם אומר לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך וכו' והוא כי ידוע אשר כל ישראל גוף אחד הן כמו שמובא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל, והצדיקים הגדולים שביניהם הם בבחינת הראש שעל כן נקראים ראשי בני ישראל כי המה בבחינת הראש שבגוף האדם ועל כן כל מעשיהם בתורה ועבודה ומחשבות קדושות שהוא בבחינת הראש בדיבור ומחשבה. ויש בבחינת עינים הנקראים עיני העדה והם הם הצופים בבני ישראל כידוע ליודעים ויש בבחינת הידים והרגלים, ועל כן כל עשייתן במעשה במלאכה ובעבודה במעשי ידי אדם וברגלים לרוץ ולהלך מעיר לעיר לטרוף טרף וכדומה בכל אבר ואבר והכל תיקונו של עולם הוא כי בכל דבר ודבר יש מצוה כמו שאיתא בליקוטי תורה ומפני זה כל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז:) ועל כן כשאחד מישראל חוטא מגיע הפגם גם לשאר ישראל חבריו שקרובים הם לחטוא ח"ו מפני שגוף אחד הוא ואם אבר אחד מתקלקל וכואב, כל האברים מרגישים הכאב, ומכל שכן אם הראש לחלי שכל האברים מרגישים כי הראש הוא כללות הגוף כידוע. ועל כן אם הצדיק גדול הדור ח"ו בא לו לפעמים איזה חטא אפילו בשוגג או במחשבה קלה יגיע הפגם אל דורו שהאיש ההמוני יחטא עבור זה במעשה ח"ו כי לפי ערך גסותו כן פגמו וכן האיש ההמוני אם פוגם במעשה יגיע הפגם לראש הדור לפגום במחשבה קלה לפי ערך דקותו, ולזה אמר ר' טרפון כשהמוכיח אומר לחבירו טול קיסם מבין שיניך כלומר שהקיסם הוא הפגם הקטן במחשבה שבי, הוא מבין שיניך כלומר עבורך לפי שאתה פגמת במעשה ועל כן טול אתה, והוא משיב טול קורה מבין עיניך כלומר שהקורה הוא עבירה גדולה במעשה שבי הוא מבין עיניך לפי שאתה פגמת במחשבה. ומכל שכן בברכה במעשה הטוב כשהצדיק עושה מעשה הטוב במעשה לעבודת שמו יתברך באמת ממילא נמשך קדושה וטהרה לכל הגוף לכל דורו שכולם יגיע להם מחשבות קדושות הרהורי עבודה הרהורי תשובה הרהורי אהבה ויראה לשמו יתברך. וכאשר נאמר בשם הבעש"ט זי"ע ועל כל ישראל על אומרם ז"ל (שבת נ"ד:) כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו וכו' באנשי עירו נתפס על אנשי עירו כלומר שיכול למחות ולמחוק מעליהם שלא יבואו לשום חטא ועוון על ידי המעשה הטוב שיעשה בקדושה וטהרה שיתמשך מזה קדושה לכל דורו וכו'. והנה חז"ל אמרו (בויקרא רבה ב', ט') למה נאמר אדם ולא נאמר איש וכו' ולפי דרכנו יתבאר, כי ארבעה שמות נקרא האדם, אדם איש אנוש גבר (זוה"ק חלק ג', מ"ח.), והאדם היא למעלה מכולן שהוא בחינת (ישעיה י"ד, י"ד) אדמה לעליון (וכבר כתבנו במקום אחר שלפעמים הוא הפחות בבחינת ועפר מן האדמה). ולזה יאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו', כלומר הצדיק שהוא בבחינת הראש וכל האברים נכללין בו אם הוא יתקרב לה' בקדושה וטהרה וכח כוונתו בקרבנו מן הבהמה לקרב וליחד כל המדות ושמות הקדושים וכל העולמות ביחודא שלים בבחינת אשה ריח ניחח לה' המורה על עליית כל העולמות לאל עליון, אז כולכם תקריבו את קרבנכם שכל דורו נתקרבו לאל המיוחד בהתקרבות ודביקות על ידי התקרבות והתמשכות הקדושה מהצדיק המתקרבת בקרבנו לה' כאשר ביארנו.
19
כ׳אם עולה קרבנו וגו'. נראה ברמז הכתוב הזה על דרך מה שביארנו בכמה מקומות בבחינת מאמר הכתוב (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג.) איזהו פרשה קטנה שכל גופי התורה תלויין בה בכל דרכיך דעהו וגו' והוא שמורא ישים האדם נגד פניו לראות להיות מותר האדם מן הבהמה, כי ודאי לא נברא האדם בשלושה הדברים הדומים לבהמה, בכדי למלאות הנאתו ותאותו כבהמה כסוס כפרד, כי הלא רוח הבהמה היא היורדת למטה לארץ ואם האדם יעשה כן ח"ו גם הוא ירד עמה למקומה מאחר שמעשיהן שוין למלאות כריסם ובטנם להתעדן בכל מיני תענוגים לאכול ולשתות ולשכב עם אשה ולבנות היכלי שן למו להנאת עצמו וככל הגויים האוילים השטופין בזימה, כי ודאי לא יוכל לעלות למעלה עם נופת טינופת הבלי עולם הזה ומחמדיו, ואמנם אדרבה האדם נברא בשלושה דברים דומה לבהמה בכדי שבהם ינסהו ה' אם אוהב ה' בכל לבבו לפרוש מהם כאשר יוכל, ובמה שעוסק במה שמוכרח לו מאכילה ושתיה וזיווג ושארי תענוגות בני אדם חלילה להתכוון להנאתו כי אם לשם ה' לתקן כל דבר ודבר בשורשו במקום עליון בשיעור קומה על כמה דרכים שונים שביארנו בכמה מקומות, הן אותן שבאו בסוד ה' ברזין דאורייתא אשר בכל דבר ודבר בחפצי עולם הזה לידע במקצת על מה זה עשה ה' ככה שיתטנף האדם במעשה בהמיות כזה, והן על פי המבואר בפשוטו בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א סעיף א') שהוא למען היות לו כח על ידי אכילה זו לתורה ועבודת ה' ולא יותר, ובזיווג רק לקיום המצוות וכמו שכפאו שד עיין שם, ועל ידי זה עולה ומתעלה הניצוץ הקדוש כל חפצי עולם הזה מה שניתן בו ביום הבריאה להתהוות להיות יש מאין המוחלט למעלה למעלה והקב"ה מתענג לקבל נחת רוח גדול בזה שמיחדים ומעלים הארץ ומלואה לאל עליון, והעיקר בזה היא כפיית התאוה ובזוי ומיאוס באמת בלבבו כל תאות הבהמיות שאין נאה לאדם להתעסק במעשה בהמה, אם לא המוכרח שלא בתאוה והנאת עצמו כי אם לשם ה'.
20
כ״אואפשר לרמוז במאמר אלהינו ברוך הוא באומרו יהי רקיע בתוך המים, כי תאות התענוגים נמשך מיסוד המים שהם מצמיחים כל מיני תענוג כמו שמובא בדברי הרב מורנו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה שלו ואם אדם זוכה להעלות כל תענוגיו לרקיע השמים לנחת רוח לבוראו אז נעשה רקיע בתוך המים ומבדיל בין מים למים בין מים העליונים למים התחתונים כי הניצוצים הקדושים מתבררים ועולים למעלה ונעשו מים עליונים. והחצוניות הפסולות הגשמיות נדחה ונופל למטה ונעשה מים התחתונים וכאשר נאמר בשם הרב האלהי מורנו הרב דוב בער מגיד משרים דק"ק מעזריטש בפירוש הכתוב (משלי י"ג, ז') כל ערום יעשה בדעת, פירוש שאפילו עשיה שלו שהוא במדריגת התחתונים הכל הוא בדעת ותבונה ועל זה אמרו חז"ל (ויקרא רבה א', ו') דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית, כי אם האדם עושה הכל בדעת וחכמה (ודעת היא לשון התקשרות שמקשר הכל לה' אפילו בחפצי עולם הזה) אז אינו חסר לו כלום מכל עשיותיו כי כולם עולים עמו, ונתקנים בתקון גמור, ואם ח"ו דעה חסרת שאין עושה עשיותיו בדעת ותבונה להתקשר עצמו בה' אלהיו אז אפילו התורה והמצוות שעושה חסרים הם ולא קנה כלום, ועל דרך שאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט.) שאחר שלומד האדם נקראת תורתו וכו' וזה בעוסקין לשמה בדעה שלימה אבל אם אין דעה הבדלה מנין להבדיל בין חושך לאור ושמים אור לחושך שתורתן ח"ו נופל לקליפות כמו שכתבנו במקום אחר על אומרם ז"ל (בפתיחתא איכה ב') משליכין דברי תורה לארץ וכו'.
21
כ״בואמנם מי שזוכה להעלות הכל לה' הוא מכונה על שם קרבן העולה, כי הוא העולה כולה לה' ואין לבעלים חלק בה, וכמאמר רבינו הקדוש ז"ל (כתובות ק"ד.) ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה כי היה עושה הכל לשם ה' ולא הגיע לו הנאה, אף מקצת דמקצת, וזה נקרא (קהלת ג', כ"א) רוח בני אדם העולה היא למעלה, כלומר כי זה מותר האדם מן הבהמה, לעלות אף במעשה הבהמה שלו למעלה, ועל כן אמרו (ויקרא רבה ז', ג') העולה באה לכפר על הרהור הלב כנזכר כי זה מאחר שעבר על זה במחשבה מלחשוב שיהיה כל מעשיו לשם ה' בכל מיני גופניות ויהיה הוא עצמו עולה לה' תמיד כרוח בני אדם העולה היא תמיד למעלה כליל לה' אזי מביא קרבן עולה לה' להראות בזה רצונו במעשה כי הוא רוצה מעתה להיות כליל לה' אלהיו בכל עשיותיו, בדברים של מעלה ובדברים של מטה, ולקבל עליו באמת כן ליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו בכל תנועותיו והרגשותיו הידועות לו שיהיה הכל ביחוד אליו יתברך בלי שום מחשבת פסול חלילה, ואז קרבנו מכפרת על הרהורי לבו במה שנטה עד עתה לתאות הלב שלא לשם שמים. מה שאין כן בהקריבו חטאת ואשם שבאין על חטא מלשון חסרון כי נחסר הרבה בנפשו במה שבא לידי עבירה בשוגג, כי גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י"ט, ב') כלומר גם עבירה הבאה בלא דעת נפש לא טוב הוא כמאמר חז"ל (בתנחומא פרשה זו ו') בזה הלשון: לפיכך אם חטא בשוגג אין סימן יפה לו וכו' וכמשל המובא בספרי יראים לשמן הנשפך על בגד הלבן, אף אם נשפך בשוגג כתם גדול הוא כנודע, וכן בנשמה הזכה והלבנה אם מתטנפת ח"ו בעבירה אף בשוגג לא טוב הוא, וגם אשם לשון חטא היא מלשון (ויקרא ה', י"ט) אשם אשם לה'. ולזה יאמר הכתוב אם עולה קרבנו שרוצה להקריב קרבן עולה לעלות לה' בכל פרי הארץ וכל התאוות, אז זכר תמים יקריבנו, כי אז עבודתו תמימה ושלימה הן בתורה ותפילה והן בתענוגות בני אדם ואינו נחסר לו מכל עשיותיו כי עולים לה'. ואפשר שזה רומז הכתוב (דברים י"ח, י"ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך וגו' כי זה שאינו עובד לה' אלא בתורה ותפילה אזי אינו תמים ושלם הוא עם ה' כי במקצת עובד ה' ובמקצת עובד את עצמו וצותה התורה תמים תהיה וכו' שתהיה עבודתך תמימה לה' תמיד בכל עשיותך בשמים ובארץ וכמו שאיתא ברמב"ם ושולחן ערוך שם שזה נקרא עובד את ה' תמיד ועל כן זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו להראות כי כולם באים לה' בזה השער לה' בפתחי עולם עד מלך הכבוד ואז ונרצה לו לכפר עליו על דרך הנזכר בפרשת תרומה על פסוק ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.
22
כ״גצו את אהרן וגו' זאת תורת העולה וגו'. חז"ל אמרו (מנחות ק"י.) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ולהבין למה לא אמרו כל הלומד וכו'. כי מה התעסקות שייך בזה. ואמנם הנה כתבנו במקום אחר באריכות בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני דרוש ד' פרק ב' מאמר ה') בביאור הכתוב (בראשית כ"א, ד') וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים ולא אמר בן שמונה ימים, ואולם כי מי שאוהב את ה' באמת בכל לבבו, ונפשו צמאה ותאבה לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולדבקה בו יתברך ולעבדו ולצייתו בכל אשר יצוה עליו, הוא מקיים כל התורה והמצוות בכל רגע ורגע כי הוא באמת בלבבו מה מאוד היה חושק ורוצה לקיים מצות סוכה ואתרוג וכל המצוות בכל יום ויום ובכל שעה ושעה ואין שום מניעה מאתו אדרבה נפשו בחלה בו ועגומה עליו עד בוא מועד הקבוע לכל מצוה ומצוה לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו, והוא לו תוחלת ממושכה המחלת לב עד בוא זמנה, כמו אדם במצפה להון רב שיגיע לו בזמן הקצוב והנה הגם שיודע בודאי שיגיע לו הסך הזה לזמן המוגבל מכל מקום כל יום ויום הוא עליו כמשא כבד, בערב יאמר מי יתן בוקר ובבקר מי יתן ערב למען יעברו הימים ברגע אחת עד בוא תשוקתו וחמדתו לראות האוצר המוכן למענו. וביותר ויותר הוא דורשי ה' זרע אברהם אוהבו שמצפים ומתגעגעים בכל השנה לומר מי יתן והיה היום חמשה עשר לחודש השביעי לקיים בו מצוות ה' סוכה ולולב וכדומה בכל המצוות.
23
כ״דוהנך רואה באברהם אבינו שצוהו ה' להעלות את יצחק בנו לעולה על אחד ההרים ולא אמר לו שום עת וזמן לזה, והיה יכול להתעכב מעט להשתעשע בתוך כך עם בנו יחידו יום או יומים, ואמנם לרוב החיבה עצומה ואהבה עזה שבער בו לעשות נחת רוח לפניו לקיים מצותו, השכים תיכף למאמרו בבוקר בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו כאדם הרודף אחר אוצר רב ויותר מזה. ואלהינו ברוך הוא וברוך שמו הרואה ללב ויודע באמיתיות לבב של האיש הלזה כי נפשו עגמה מאוד לקיים מצות בוראו תיכף, וזה עיכובו מפני שחוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידן לעשותן שלא בזמנם כי אם קץ ומועד קבוע לכל מצוה ומצוה. ודאי ודאי הוא מקובל לפניו כאילו עשה זה האיש את המצוה זו בפועל ממש תיכף, כי מצידו לא יבצר ובבחינה זו עולם חסד יבנה, ועל זה עמידת כל העולמות שלמעלה התלוין במצות סוכה ולולב ומצה וכדומה בכל השנה כאשר הארכנו שם. ועל כן אברהם אבינו, שידע אל עליון תום לבבו ומחשבתו שהיה בודאי חפץ ומתגעגע בכל רגע ורגע למול את בנו כאשר צוה אותו אלהים לרוב אהבתו, ומן השמים עכבוהו שנצטוה למולו בן שמנת ימים דווקא, ועל כן העלה עליו הכתוב כאילו מל אותו בכל השמונה ימים כולם כי הוא ודאי לא נח ולא שקט מהתגעגע למולו עד אחר בוא היום שקיוהו ועשה את אשר חפץ לקיים מצות בוראו. ולזה נאמר כן וימל וגו' בן שמנת המורה על כל השמונה ימים ביחד ולא בן שמונה המורה על יום השמיני לבד ועיין שם באריכות.
24
כ״הואפשר לזה רמזו חז"ל באומרם (מכילתא פרשת יתרו) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי זכור הוא מחד בשבא לשבתא כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז.) ושמור פירוש לשון המתנה שמשמר וממתין בכלות לבבו לומר מתי יעברו ימי החול ויגיע שבת לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו, ובזה מעלה עליו כאילו הוא שומר שבת גם עתה בכל ימי השבוע ועל כן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כי במה שמזכיר את יום השבת מחד בשבא וממתין ומצפה עליו לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו מעלה עליו הכתוב כאילו עתה הוא שומרו ונמצא הם בדיבור אחד ממש, ולזה רמז המשורר בזמירות שבת נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם, פירוש שנוטר ומשמר ליום השביעי בששת הימים בכדי להיות זכור ושמור להקם ליחדם בדיבור אחד על ידי זה כאמור והבן.
25
כ״ווהנה בכל סדר קדשים שאינו נוהג עתה בעוונותינו הרבים אמרו חז"ל (סנהדרין נ"א:) הלכתא למשיחא אלא דרוש וקבל שכר וכו', ולדעתנו לא כיוונו על שכר לימוד התורה בזה, כי הלא גם בכל מצוות מעשיות הנוהגין עתה מקבל האדם שכר לימוד התורה באנפי נפשא חוץ ממה שיקבל שכר בעשיות המצוות, והראיה ממה שאמרו (פאה ריש פרק א') ותלמוד תורה כנגד כולם וגם נענו כולם ואמרו (קידושין מ':) תלמוד גדול ממעשה וכו', הרי ששכר הלימוד הוא חוץ משכר המעשה. ובודאי בתורה שאדם עוסק שלא במעשה כמו במצות מעקה ומזוזה אם אין לו בית וכדומה ודאי שח"ו לא יקופח שכר התורה בזה וכן בסדר קדשים ודאי לא עלה על לב מעולם לגרע שכר לימוד התורה בשביל מה שאינו נוהג עתה כי שכר הלימוד הוא שכר אחר משכר המעשה. ואמנם אמרו דרוש וקבל שכר על בחינה הנזכרת בבחינת דורשי ה' זרע אברהם אוהבו שהם דורשים את ה' בכל לבבם וצמאים אליו לומר מתי אזכה להדבק בו יתברך ולעשות לו נחת רוח, ונפשם בחלה בהם חומדת ומתאוית לקיים כל המצוות כולם ברגע אחד.
26
כ״זואפשר לזה יאמר הכתוב דרשו את ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב וגו'. והוא מוסר השכל לבני עמנו המוני עם שלא די שאינם על בחינה לצפות לה' לקיים מצוותיו טרם בואם כי אם אף בהגיע הימים אשר יש בהם חפץ לה' לקיים המצוות אינם דורשים אותו בכל לבבם לקיימם באהבת נפשם בחביבות ובזריזות והשתוקקות ולראות שיהיו על צד היותר כשר וישר ונאה ויפה ומהודר לכבוד בוראנו יתברך ויתעלה בעצלות ובכבידות. ולזה אמר על כל פנים דרשו את ה' בהמצאו אם אינכם דורשים אותו קודם הגיעו אליכם, על כל פנים בהמצאו בעת שהוא מצוי אליכם בימים שצוה עשות בהן המצוות, דרשוהו. וכן קראוהו על כל פנים בהיותו קרוב אליכם בהאירו אורו במועדים וחגי הזמן ולא קודם כאלו הדורשים באמת.
27
כ״חונחזור לענין אשר לזה אמרו דרוש וקבל שכר, כלומר דרשוהו בלבבכם להטות הלב שיחפץ באמת באהבה רבה לקיים כל סדר קדשים להקריב הקרבנות והנסכים דבר יום ביומו, אם לא מפני הגבול שהגביל שמו יתברך שלא לעשותן כי אם בבית עולמים ועל ידי הכהן הטהור מכל טומאה, וכאילו בעבותות העגלה נעשה מאמרו יתברך להתעכב שלא נקריב, וזאת במרירות לב כי נפשו משתוקקת וחומדת מאוד לעשות לפניו את קרבנות חובותינו מתמידין כסדרם ומוספי היום וחטאות ואשמות ועולות וכדומה, וכזה דרוש וקבל שכר תיכף כי בזה ודאי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ובביאור אמרו (שם) חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וכו' ואין לך אונס גדול מזה מפני מאמרו של מלך המלכים ברוך הוא ועל כן תיכף תקבל שכר כאילו עשית אותה והקרבתו תיכף, וזה הוא חוץ משכר הלימוד ודבר אחר לגמרי.
28
כ״טולזה אמרו חז"ל כל העוסק כו' ולא כל הלומד כי הלימוד הוא ענין אחר. ורק שהוא עוסק בה ממש שדורש ומבקש בלבו כל ענין עשייתו ומתעסק בה בכל לבו לעשותה כי חפץ בה ובאונס גדול נמנע מפני שגלינו מארצנו ואין המקום גורם לזה, ובזה אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונותן לו שכר עולה חטאת וכל הקרבנות כי חפצו ורצונו לקיים הכל ומן השמים עכבוהו. ולזה יאמר הכתוב זאת תורת העולה כלומר לפעמים התורה היא במקום העולה כי הנה היא העולה על מוקדה על המזבח כלומר כי מקום העולה הוא דווקא על המזבח ולא בכל מקום, וכל המקומות שחוצה לו ואי אפשר להן לבוא אליו מה תהא עליהן אם לא בזאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו', וגמר אומר כל הלילה עד הבוקר כלומר וכן כל הלילה שהגלות נמשל ללילה ומה יעשה ישראל בכל הלילה עד הבוקר אם לא בתורה שבפיהם ובלבבם לעשותם ואז הקב"ה מעלה עליהן כאילו הקריבו כל הקרבנות במועדן בזמנן במשמרותיהם.
29
ל׳גם יאמר צו את אהרן ואת בניו וגו'. ולכאורה צריך להבין למה צוה הקב"ה לצוות זאת לבניו הלא לכל הכהנים עד סוף כל הדורות נאמרה פרשה זאת והיה די הצווי לאהרן לבד והיה נשמע מזה לכל הכהנים עד עולם, למה היתה הצווי לבניו שהיו עמו בחייו. ואמנם הנה ידוע לחכמי לב המבואר בזוה"ק (קרח קע"ז:) שאהרן היה שושבינא דמטרוניתא וכו' והענין לפי דעתינו הוא כי נודע בסוד הקרבנות שהוא ליחד הארץ ומלואה לאל עליון ברוך הוא כי כל ברואי הארץ התחתונה הלזו נכללים בארבעה מינים כוללים דומם צומח חי מדבר ובהקרבנות היה בהם ארבעה מינים הכוללים הללו. מלח היה בסוד הדומם ועל כן על כל קרבנך תקריב מלח. המנחות והנסכים שהם סולת ושמן ויין היה בסוד הצומח. הבהמה הנקרבת בסוד החי. והבעלים או הציבור בקרבנות ציבור בסוד המדבר. והכהן במחשבתו הנפלאה היה מיחד את אלה לאל עולם עלמא תתאה בעלמא עילאה בבחינת נשקי ארעא ורקיע אהדדי והיא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה הידוע ליודעי דרך האמת. ולזה היה נקרא שושבינא דמטרוניתא כי הוא דמיון השושבין המביא את הכלה לחדרי החתן בסוד (שיר השירים א', ד') הביאני המלך חדריו בסוד היחוד השלם הידוע. והמשים זאת על לבו אם יש לו קצת מוח בקדקדו את מה הוא עושה, חרדה ילבש ובמורא יתעטף, חיל ורתת וזיע וחלחלה ופחד ואימה יאחזנו בכל אבריו וגידיו להעשות שושבין ביחוד המלכה אל המלך (והגם באמת שהכל משל ומה דמות תערכו לו וח"ו אין למעלה לא גוף ולא גויה וכו' ואך על כל פנים אם הוא נכנס במשל תחת דמיון זה די ויותר להיות ירא לגשת בזה בפחד וברעדה). ובחינות על בחינות נמצא בזה והוא בחינת היחוד והעליה שאנו אומרין במוסף שבת קודש משרתיו שואלין זה לזה איה מקום כבודו להעריצו כי בהיות היחוד הנפלא הזה אז נעשה כבודו מלא עולם שגם כל עולם התחתון נתמלא מכבוד ה' ועולה למעלה למעלה בחיק אביה למעלה למעלה בפתע פתאום ואז משרתי עליון הם המלאכין תמהין ושואלין איה מקום כבודו לפי שפתאום נתעלה במעלות אחת ושתים (ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכוונת מוסף שבת קודש ותבין, ונראה שעל כן קרבן מוסף שבת היה שני כבשים כי כבש הוא לשון דרגא ומעלה שעולין בה בבחינת הכבש שהיה לפני המזבח ובמוסף שהעליה הוא שני דרגות ביחד שאין כזה בכל העליות על כן קרבנו היה שני כבשים, בינה זאת) והנה חז"ל אמרו (בזוה"ק חלק א' ע"ה.) בפסוק (בראשית י"א, ה') וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם מאי בני האדם בנוהי דאדם קדמאה וכו', ונראה מזה שאדם ההולך בעקבו של חבירו לעשות כמעשהו נקרא בנו בדבר הזה כי ברא כרעא דאבוהי ומכל שכן בדרך הטובה והמעולה כשאדם הולך אחר דרך הטוב של האדם שלפניו ודאי שיקרא בנו לשם זה.
30
ל״אולזה בא הכתוב לזרז את אהרן ואת בניו אלו ההולכים בעקבותיו אוהבים שלום ורודפים שלום לעשות שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולעשות שלום בפמליא של מעלה לקרב המדות וליחד הדודים יחד באהבה ואחוה, ואמר צו את אהרן וגו' אין צו אלא זירוז לזרז המזורזין לומר ראו מה מעשיכם בסדר הקרבנות הנה זאת תורת העולה שתורת העולה בהקרבן הוא בבחינה הזאת המכונה על שם עלמא תתאה שעולה ומתדבקת בעלמא עילאה והכהן הוא השושבינא דמטרוניתא בדמיון קישוטי הכלה ומביאה לבית בעלה ומה מאוד צריכין לזה זריזות וכח ושכל ואימה ופחד ושמחה וענוה. ויותר מזה ומכל שכן הקדמת טהרה וקדושה ואהבה ויראה וכדומה. צא ולמד מנדב ואביהוא שאמר עליהם משה רבינו הם גדולים ממני וממך כמאמר חז"ל (תורת כהנים, ויקרא רבה י"ב, ב') ובשביל שרצו לעשות היחוד השלם הזה והיו שרוים בלא אשה נענשו בעונש מופלג על ידא דפגומא כמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא ה':) (ועל זה רמזו חז"ל (סנהדרין ק"ו.) מי מכניס ידו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין זה לזה והבן, ואמנם אנו כל תקונינו הוא רק לקשטה לזיווג ולהביאה לבית המלך אבל תיכף אנו חוזרין לאחורינו שלא להיות בעת היחוד והזיווג כנודע מסוד השלוש פסיעות שאחר תפילת שמונה עשרה והכל משל כנזכר). וגמר אומר הכתוב הנה היא העולה וגו' פירוש לפעמים העולה הוא בבחינת היא, שהיא מלת איה שעולות שני מדריגות יחד וכל המלאכים שואלין איה מקום כבודו, ואבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה ואז צריך זריזות יתירה וקדושה וחסידות ופחד ואימה להיות שזרקא הולך סגולתא למעלה ובזה תזרז לאהרן ובניו שידעו את מה עושים ומה הם גורמים.
31
ל״בואמנם עתה בעוונותינו שגלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו ואין אנו יכולים להקריב קרבנות בבית עולמים ולא נשאר לנו בלתי אם גויותינו ואדמתינו הוא לעבוד עבודת משא ועבודה שבלב בגוף וגויה הנברא עפר מן האדמה בכח התפילה שהוא במקום הקרבנות כמאמר חז"ל (ברכות כ"ו:), ובשולחנו של אדם הנמשל לקרבנות על המזבח כמו שאמרו חז"ל (מנחות צ"ז.). ועל כן מה מורא ופחד ואימה צריך שיהיה בלבו של אדם בעת עומדו בתפילה ובזה השולחן אשר לפני ה' להיות שהוא מיחד בזה היחוד הנזכר עולם בעולם עלמא תתאה בעלמא עילאה והוא שושבינא דמטרוניתא ממש בכל הבחינות הנזכרים ואיך יקל ראשו שם בעת היחוד הנפלא הלז. אם בעל נפש אתה שים לבך לדברים הנזכרים לזרז עצמך בהיחוד שכל העולמות כולם לא נבראו ואינם מתקיימין כי אם על ידך תתלבש באימה ותתאזר ברעדה ותעטף במורא ובושה והכנעה במחשבה ודיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה ובזה יהיו כל בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר ותזכה ליחד שמו הגדול והקדוש וליחד עצמך לצור העולמים ברוך הוא, והוא תכלית כל התקוות וקץ כל השמחות כאמור.
32
ל״גאו יאמר צו את אהרן וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (בתורת כהנים ומובא ברש"י בפסוק זה) אין צו אלא לשון זירוז, אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס וכו', ולהבין למה לא אמרו כן בשאר צו הנאמר בתורה כמו צו את בני ישראל וכדומה, ועוד למה אמרוהו בלשון שלילי אין צו אלא לשון זירוז והיה לו לומר צו הוא לשון זירוז, ויותר תימה על ר' שמעון שאמר ביותר צריך הכתוב וכו' במקום שיש חסרון כיס כי אטו בשופטני עסקינן לקמץ לעבודת בית אלהינו אתמהא ובפרט אהרן ובניו. ואמנם כי למעט באו כי הנה הרב האר"י ז"ל כתב (בכוונת קרבן תמיד) וזה לשונו: צו גימטריא א"ל אדנ"י והוא בעשיה וצריך לתקן שם שהקליפות אשר בעשיה הם קשים וכו' ועל כן אמרו (סנהדרין נ"ו:) אין צו אלא עבודה זרה וכו' עד כאן., והכוונה בזה הוא להכניע בכח הצו הזה שבקדושה שגימטריא א"ל אדנ"י את הצו שבקליפה גימטריא המן עם הכולל שעשה עצמו עבודה זרה, להקריב קרבן תמיד להעלות בזה את בירורי ניצוצי הקדושה מן הקליפות ולהכניעם על ידי זה כשמעלים את הקדושה מהם. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה כ"ח, י') כי צו לצו וגו' והוא כעין אומרם ז"ל (קידושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין וכו' רצה לומר הרי בראתי צו לעומת צו להכניע את העבודה זרה הנקראת צו, בצו את בני ישראל. וכן בכל צו את בני ישראל הנאמר במקראי קודש הכל הוא להכניע בצו הזה את הקליפות הנקראים צו. ואמנם כי זה הוא לבני ישראל שאינם רחוקים כל כך מקליפות העשיה וכקרובים אל צו וצריכים לצו דקדושה בכדי להתרחק מהם על ידי זה להכניעם. ולא כן באהרן קדוש ה' בחינת הכהן איש חסד המרוחק מן הקליפות מרחק רב כי אין החיצונים נאחזין כלל בבחינת החסדים ואדרבה אורות החסדים הם המגרשים כל הקליפות ועל כן הנשמות הנמשכים משורש החסדים הם יותר נקיים וזכים כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה יחזקאל) ובפרט בקרבן העולה הרומז לחסדים בשם מ"ב כנודע. ונמצא אין שייך לצוות לאהרן בצו לצו להתרחק מהם ולהכניעם בזה.
33
ל״דולזה אמרו אין צו אלא לשון זירוז כלומר אין צו דהכא כמו בשאר צו שהוא אזהרה לבני ישראל להתקרב אל הצו דקדושה ולהכניע ולהתרחק מצו דקליפה וכאן אינו בא אלא לזרזו וכמו שכתבנו למעלה מזה בסמוך להזהירו להיות שהוא השושבינא דמטרוניתא בזה ליחד הדודים באהבה ואחוה וצריך לזה זירוז גדול לעשותן על צד הראוי כנזכר שם, ולזה אמר ר' שמעון (וסתם ר' שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי מקור למארי קבלה שמימיו עבד והביט אל היחוד הנזכר) ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס כי כיס עם הכולל הוא חושבן הוי"ה אדנ"י בחינת היחוד השלם הלזה, וח"ו אם לא נעשה הדבר כהוגן בכל פרטי עשיותיו יש ח"ו חסרון כיס חסרון בהיחוד הזה ואין חסרון גדול בכל העולם כזה ח"ו (ופקח עיניך וראה מה שקרה לנדב ואביהוא עבור היחוד הזה שלא היה בשלימות כנ"ל) ועל כן ביותר צריך הכתוב לזרז על זה לאהרן ובניו לעמוד על השלימות דשלימות בהיותם שושבינא למטרוניתא להביאם לחדר המלך ואמרו ז"ל (יבמות ס"ג.) עול דרגא ובחר שושבינא, והבן.
34
ל״הובדרך הפשוט אפשר לומר ענין הזירוז בזה כי מפרשי התורה עמדו כאן במלת לאמר למי יאמרו עיין בדבריהם. ואפשר על פי אומרם ז"ל (מנחות ק"י.) כל העוסק בפרשת הקרבנות כאילו הקריב וכו' ונראה בזה גדולת מעלת העולה שאף אמירת הפרשה עולה לרצון לפניו ברוך הוא ולנחת רוח כהקרבה בבית עולמים בהזכירם זכרון העולה ומכל שכן דכל שכן ההקרבה עצמה ולזה יאמר צו את אהרן ואת בניו לזרז הזריזין בזה שהרי לאמר זאת תורת העולה כלומר שצויתי לבני ישראל לאמר זאת תורת העולה שיקראו הפרשה הזו לפני ויהיה נחשב כהקרבה ומקובל וחשוב לפני אמירתן בזה ומכל שכן אתם המקריבין כמה וכמה יהיה זה לרצון לפני.
35
ל״ועוד יתבאר הכתוב, כי הנה מודעת זאת לכל משכיל שאין אחדות כי אם בדכר ונוקבא וכמו שאיתא בזוה"ק (בשלח מ"ו.) שאין יום בלא לילה ושניהם כאחד נקראים יום אחד כמו שאמר הכתוב (בראשית א', ה') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. והטעם לזה נודע כי אין מצוה חשובה לפני המקום ברוך הוא כי אם כשנעשה היחוד והזווג בין המדות עליונות בכדי שתוכל הברכה לשרות עליהם כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם והקב"ה וברוך שמו החפץ חסד והטוב והמיטיב, רצונו מאוד להיטיב לעולמו ואך אין הברכה שורה כי אם בהיות היחוד שאז דבר שלם הוא באחד, דבר ולא חצי דבר, ועל כן היחוד הזה הוא לרצון ולנחת רוח לפניו במאוד מאוד שיוכל להיטיב על ידי זה לעולמו שברא. ובזה אפשר ליתן טעם במה ששנו רבותינו במשנה (ברכות ב'.) הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה וכל הנאכלין ליום אחד מצותן כל הלילה וכו', ולכאורה ח"ו שינוי במעשה בראשית שבכל מקום היום הולך אחר הלילה ובקדשים יהיה הלילה הולך אחר היום להיות דין הלילה כדין היום שלפניה, ואמנם סוד הקרבנות נודע שהוא בבחינת היחוד מתתא לעילא מתחיל בנפש בהמה ורזא דקורבנא עד אין סוף כמו שאיתא בזוה"ק (פקודי ר"ס.) ובזה נעשה היחוד השלם ואז הדרגא התחתונה שכינת עוזינו מתמלאת בכל מיני ברכות והשפעות שפע החיים והטוב בנעימות רב ומתיקות מופלג ואז כאשר ממרחק תביא לחמה היא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה שמחלק שלל מטובה וברכתה לבניה עמה ישראל ואנשי היכלה ועל כן הנה בעת הקרבת הקרבן וזריקת דם הנעשה ביום היא עולה ומתיחדת ומקבלת הברכות והשפעות ואחר זה בלילה שאחריו (ונודע שהלילה היא בחינתה) היא מחלקת מטובה לכל העולמות התחתונים ועל כן גם אז הקטר חלבים ואברים שעל ידי זה נהנים כל התחתונים כמו שאיתא בזוה"ק ועל כן נאכלין ליום ולילה אחד כי הלילה הולכת אחר היום בקדשים לעשות כמעשה היום שכשם שביום יורד השפעה הנעימה והברכה לכנסת ישראל כך בלילה היא מחלקת ההשפעה לכל העולמות התחתונים והנהנה מזיו שכינתיה אז נגמר יום ולילה להיות אחד ביחוד, ולזה יאמר צו את אהרן וגו' זרזו בזה ואמור לו הלא זאת תורת העולה שהיא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שכל הלילה שלאחריו היא על מוקד המזבח להקטיר אברים ופדרים שלה מה שאין כן בכל התורה שיהיה הלילה הולכת אחר היום אם לא מפני מעלתה שתיכף נעשה היחוד על ידה וכנסת ישראל מתמלאת שפע אור הברכה ומחלקת לעולמות התחתונים בלילה שלאחריה וכולם נהנים ממנה וקרבנה מכונה על שם יום ולילה אחד לרמז היחוד הגדול הזה ובזה תזרזם שתחשק ותתאוה נפשם ליחד ביחודים האלה יחודי האמת ולעשות רצון קונם בזה לרצון ולנחת רוח.
36
ל״זעוד ירמזו הכתובים האלה על לומדי התורה הקדושה שנהיה כולנו יודעי שמו ולומדי התורה לשמה ולא שלא לשמה ואמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות חלילה. והן בלימוד התורה לשמה נודע שיש בה פרטים אין מספר ולפעמים ידמה לאדם שלומד לשמה אבל אינו כן, ומרן הרב מורינו ר' חיים ויטאל ז"ל הוכיחם על פניהם וכתב בזה הלשון (בהקדמתו לספר הקדוש עץ חיים) והנה על כת זאת אמרו חז"ל כל הלומד בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא מוטב שנהפך לו שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ואמנם האנשים האלה מראין את עצמם שהם חסידים ואנשי מעשה באומרם כי כל עסקיהם בתורה הוא לשמה והנה החכם התנא ר' מאיר העיד עליהן שלא כך הוא באומרו בלשון כוללת (אבות ו', א') כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שנקרא ריע אהוב אוהב את המקום וכו' משמח את המקום וכו' ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד וכו' ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכו' ונהנין ממנו עצה ותושיה וכו' ונותנת לו מלכות וממשלה וכו', ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו' והוה צנוע וארך רוח וכו' עד ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. והנה כל הדברים האלה נראין שהם רק טפלים אל הדברים הגדולים הנעשין בהם כמו שאמר זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא וכו' ומי מבעלי תורה שבזמנינו שזכה אפילו לפרט הקטן מהם וכו' עד כאן. וזה ודאי ראיה מפורשת היא שאין עליה תשובה שלא התחילו כלל ללמוד לשמה, וכבר נודע מה שאמרו חז"ל (שם) שהתורה נקנית בארבעים שמונה דברים ומי מלומדי התורה שבזמנינו שנתן אל לבו קודם לימודו לראות במ"ח דברים הללו להיותן באמת בלבבו בכדי שעל ידי זה יקנה התורה כי זולתם אין התורה ניקנית כלל כאומרם במ"ח דברים התורה נקנית ומכלל הן אתה שומע וכו' והנה פרטי התנאים אשר שם מרובין הם ואך תנאים הקטנים שבהם שהוא במיעוט תענוג במיעוט שיחה במיעוט דרך ארץ גם הם אינם נמצאים כל כך בלומדי התורה כי הם אדרבה מתענגים במה שיכולין כי גדלה לבם עליהם במה שעוסקין בתורה ונראין כמותרין בתענוגי הגוף ומכל שכן בשאר הדברים כמו באימה ויראה בענוה בשמחה ודומיהן שעדיין לא נגעו בהן בקצתן דקצתן והאיך קנו התורה בנפשם ואיך ידמה להן שלומדים לשמה.
37
ל״חוהאמת הוא, כי הנה תורה לשמה יש בה בחינות רבים דרשו מעל ספרי יראים ומקובלים וקראו בהן ואמנם בחינה הקטנה שבה הוא להתדבק בה' על ידי התורה הקדושה כי התורה היא רצונו יתברך שרצה שנעשה דברים אשר קדשנו בהן וצונו עליהן ושלא נעשה דברים שאנו מוזהרין עליהן ונודע אשר הוא ורצונו יתברך אחד יחיד ומיוחד (כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' הלכה י' מהלכות יסודי התורה) ונמצא אשר אורו ברוך הוא הוא נעלם בתורתו הקדושה וכל אות ואות מהתורה הקדושה מליאה בחיות רוחניות מאורו יתברך המצמצם עצמו ומתעלם בתורתו שהיא רצונו יתברך. ואדם ההוגה בה הנה הוא מדבק הבל פיהו שהוא נפשו ונשמתו ממש (כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו) אליו ברוך הוא הנעלם בתורתו והיא בחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא (שנכרי העוסק בתורה חייב מיתה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ט.), מפני שנעתרות נשיקות שונא, וכביכול אינו יכול לסבול הבל פה הנכרי ונשיקותו, כדמיון הכפרי שיבוא וינשק את המלך ודאי שחייב ארבע מיתות בית דין בעד זה וכמו שכתבנו מזה במקום אחר). ומזה הדביקות מגיע נחת רוח לבוראנו ברוך הוא כשרואה שאנו משליכין את דברי ארציות מנגד ובורחין להתדבק בו על ידי התורה הקדושה כי אין אופן להתדבק בו כי אם על ידי התורה וכל העולם כולו לא נברא כי אם על הדביקות הזה שהשליך משמים ארץ תפארת ישראל הוא מקור נשמתינו הקדושים נשמת אלוה ממעל שנפלה משמים ארץ לתוך הגוף בכדי שאנחנו נשכיל על האמת ולבחור בטוב ולעזוב הארץ ומלואה לרוץ להתדבק בו וזה עיקר העבודה בכדי שיגיע לו נחת רוח מזה. ואיש הנלבב ויש לו לב חרד לעבודת שמו יתברך וקצת מוח בקדקדו כשיבין זאת שהוא הולך ומדבק עצמו בה' יתברך בדביקות נפלא כזה רוחא ברוחא ודאי חרדה ילבש ויתעטף בפחד ובאימה ויתאזר ברתת וחלחלה טרם פותחו הספר לקרות בו ומכל שכן בעת הפתיחה ומכל שכן בעת הקריאה והלימוד ומזה יבוא לאהבה האמיתית אחר שזוכה להדבק בו יתברך ואז נעשית בדחילו ורחימו זה ודאי פרחת לעילא. ועל כן ודאי נכון אומרם באימה ויראה בענוה בשמחה כי תכלית כל היראות וקץ כל המאורות והשמחות כשנזכה להדבק בו יתברך, ומהדביקות הזה ממילא נכנע לב האדם ומתבייש לפני בוראו ברוך הוא כי זה הסימן הראשון כשאדם מתקרב לבוראו תפול עליו אימה ופחד והכנעה ובושה גדולה מפני גדולת מלך מלכי המלכים ברוך הוא אשר נתקרב אליו ולבו נכנע ונשבר על ידי זה אפילו לפני כל אדם כי מרגיש בנפשו פחיתותו ומיעוט עבודתו אליו ברוך הוא וקוצר השגתו.
38
ל״טוהן נודע אשר אמיתת מדת ענוה לא ישיג האדם כי אם על ידי התקרבותו לבוראו שעל כן משה רבינו ע"ה שהיה מקורב להקב"ה יותר מכל ברואי הארץ נאמר בו (במדבר י"ב, ג') והאיש משה עניו מאוד וגו' והוא מן השכל כי כאשר יבוא האדם אל היכל המלך מיד יגיע אליו היראה והפחד ובושתו ממנו תמיד ולבו נשבר ונדכה מכל אותן שחוץ להיכל המלך ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש השמיני) שביארנו שם בחינה זו באריכות. ועל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן (פירוש מכל המעלות שמנה שם פרישות וחסידות טהרה רוח הקודש ענוה גדולה מכולן) שנאמר (ישעיה ס"א, א') יען משח ה' אותי לבשר ענוים. צדיקים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה וכו'. ולכאורה הלא פרישות וחסידות וטהרה וכדומה המה שבירת דברים שהגוף מתאוה להן ומחמדתן והוא עבודה גדולה לאין שיעור, מה שאין כן ענוה שאין שום עבודה לכאורה לזה ומפני מה תהיה היא גדולה מכולן, ואמנם כי כן הוא כי כאשר שאנו רואין בו מדת ענוה ודאי שהוא מקורב להקב"ה יותר מכל החסידים שאינם ענוים כמוהו כי בחינת ענוה אינה באה כי אם על ידי התקרבותו להקב"ה בלב ולב ועומד תמיד בחצר המלך על כן גדלה בו הבושה וההכנעה והענוה תמיד, ואמנם מי שלא יגע על מדה זו ימים הרבה אינו ידוע כלל ממהותה וידמה לו שהוא עניו מכל והוא עדיין לא נגע ולא פגע בה כאשר הארכנו במקומות אחרים.
39
מ׳ונחזור לענין אשר על כן עבור זה נתן לנו הקב"ה תורתו שהיה משתעשע בה בכל יום (בראשית רבה א', א') בכדי להתדבק ולהתקרב אליו על ידה ועל ידי זה נזכה למדת ההכנעה והענוה בלב נשבר במורא ובושה באהבה ובשמחה כנזכר במ"ח דברים הנזכרים באימה וביראה בענוה בשמחה ועל ידי הענוה יגיע לרום המעלות שאין מעלה הימנה כאמור. ועל כן אמרו ז"ל (סוטה כ"א:) אין התורה מתקיימת אלא במי שעשה עצמו כמי שאינו וכו' ואמרו שהתורה נמשלה למים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך כך דברי תורה יורדין ממקום גבוה למקום נמוך ואצליהם נקרא באמת תורה שהוא מורה להם דרכי ה' יתברך אהבתו ויראתו ואינם אצים ללמוד סך רב כי אם המעט שלומדים מצרירים אותם בנפשם ושכלם לעשות כן כאשר צוהו ה' יתברך ועושה כן תמיד, וכל הנהגותיו מקטן ועד גדול הכל על ידי התורה שלומדין ודייקין למלה דחכמתא למנדע ברירו דמלה בלב ונפש לעשותם כאשר יוכלו. זאת התורה המורה איזה דרך ישכון אור וממילא מרחקתו מן החטא כיון שאינו עושה דבר כי אם על פי התורה.
40
מ״אואמנם מי שאינו לומד לימודו על כל פנים על הדרך שנתבאר וח"ו עושה ממנו קרדום לחפור בה ליהנות ממנה בקיבוץ תלמידים או להעשות רב וחבר בכדי להתפרנס מזה ויכבדוהו עשיר ורש, או למען היות לו ידיעה בכל הספרים והלימודים שלא יתבייש בפני חביריו ויוכל להתערב עם בני אדם גם בני איש בלימודם או בדברם בדברי תורה ולא יהיה כגולם ביניהם, או שלומד סתם כמצות אנשים מלומדה, או אפילו יותר שלומד לידע ענינה וחכמתה ולא למען עבודת ה' יתברך, זה אינו זוכה לשום דבר כי הרי לא נעשית בדחילו ורחימו דמאריה ולא פרחת לעילא (תיקוני זוהר כ"ה:) ולא עוד אלא גם שמתרחק על ידה מעבודתו יתברך כי אם הוא אינו מרגיש בקרבו שנעשה גס רוח בזה, מכל מקום לא ימלט שלא להיות לבו מתגדל בקרבו במקצת, היום קצת ומחר יותר בחשבו הרי למד התורה והוא למדן ואין חבירו דומה לו במעלה ואומר אהיה איך שהיה, על כל פנים למדן אני והוא עם הארץ כמו שאומרים אלו האוילים הטפשים שלא טעמו יראת ה' מימיהם. הנה לא די שלא נתקרב אליו יתברך על ידי התורה בהכנעה וענוה המוכן להשראת אלהות על האדם ודביקות השכינה אלא אף נתרחק בחשבו במעלתו ונתגדל לבו בקרבו, ואומר הקב"ה עליו אין אני והוא יכול לדור ותועבת ה' כל גבה לב כמו שאמרו ז"ל (סוטה ה'.). ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו' כי כיון שנתרחק מהקב"ה ח"ו על ידי התורה אין לך סם המות גדול מזה והלואי שלא נברא, ומכל שכן מי שלומד בשביל עבירה לנצח את חבירו וכדומה, שמוטב לו שנהפכה שליתו על פניו.
41
מ״בומה שאמרו ז"ל (פסחים נ':) לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה וכו' כבר כתבנו ענין לשמה בקצת דקצת וכמה קדושה וטהרה ופרישות התאוה, וחסידות, צריך לזה. ומכל שכן בדרכי לשמה היותר גבוהים וגדולים. ועל כן מי שאינו יכול ללמוד כל כך לשמה מותר לו ללמוד שלא לשמה הנזכר כי אם סתם לקיים מצות בוראו שצוהו במצות עשה ללמוד ומזה יוכל לבוא במעט מעט ללמוד לשמה כי המאור שבה מחזיר למוטב כמו שאמרו ז"ל (איכה רבה פתיחה ב') אבל לא שילמוד לשם הנאתו כל שהו, כי הלומד בגאותו לתאותו ח"ו לעולם לא יראה אור בהיר בשחקים אפילו אם ילמוד כל היום וכל הלילה מאין הפוגות. ובאמת אנו רואין בחוש מצדיקי זמנינו שלומדים מעט מהרבה ואינם נחשבים כלל ללומדים ורובם ככולם זכו לכל המעלות שמנה רבי מאיר בלשון המשנה או רובם בודאי על כל פנים, אמנם כי זה המעט שלומדים, לומדים אותה לשמה כל אחד כפי זַכּוּת דעתו ויראת שמים שבו על כן זכו למעלותיה.
42
מ״גוהנה בקרבן עולה אמרו חז"ל (בתנחומא פרשה זו א', ב') למה נקרא שמה עולה וכו' עד תדע מי שהיה מביא חטאת הכהן נוטלה אבל העולה אין בריה טועם ממנה כלום אלא כולה עולה להקב"ה שהוא עליון לכן נקרא שמה עולה וכו' עד כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש שנאמר הוא העולה על מוקדה וכו' עד כאן. ולזה ירמוז הכתוב זאת תורת העולה כלומר שהתורה שאדם לומד צריך להיות דוגמת העולה שאין בריה טועם ממנה אלא עולה כולה להקב"ה וכן עסק התורה צריך האדם להעלות הכל להקב"ה ולא יהיה בה חלק לאדם כלל כי אין בריה טועם ממנה רק לכבודו יתברך באהבה ויראה שיהיה פרחת לעילא ויהיה עולה כולה להקב"ה. ואולם היא העולה מי שרוצה להתעלות על ידי התורה להקרא רבי ולנצח חבירו וכו' או שממילא היא העולה שהיא עולה בלבו ולבו מתגדל בקרבו על ידי התורה שלמד, אז על מוקדה על המזבח שראוי לישרף באש כנאמר, כי אש של תורה אש אוכלה היא ותצא אש מציון ותאכל ארץ ויבולה. ואפשר לזה רמזו חז"ל באומרם (מנחות ק"י.) כל העוסק בפרשת וכו' כאילו הקריב כו' ודקדקנו למעלה למה לא אמרו כל הלומד וכו' ולדרכינו יאמר כל העוסק בפרשת כו' כלומר שעוסק תמיד בתורתו ומצותו ותפילתו כולן נעשין על טהרת הקודש כפרשת העולה שאין בריה טועם ממנה אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה כי שמוע מזבח טוב, וטוב יום בחצירך מאלף. ולזה סיים כל הלילה עד הבוקר, כלומר ואימת עיקר זמן לימוד התורה שהזהרתיך עליה הנה הוא כל הלילה וכו' כי הגלות נמשל ללילה כנודע ואמרו חז"ל (ברכות ח'.) מיום שחרב המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וזה בעוסקין לשמה כבפרשת העולה, וגם הם אמרו (הובא בטור יורה דעה סוף סימן רמ"ו) אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה וכו', ועל כן כל הלילה עד הבוקר. ואש המזבח תוקד בו, כי הנה ידוע אשר אש המזבח היה אש של מעלה, וזה האש תוקד בו בעוסקו בתורה באש של מעלה להיות בוער בלבו לצורך גבוה לשמו יתברך לעשות נחת רוח לפניו, אבל לא ח"ו באש זרה אש של הדיוט לבעור בלבבו תאות עצמו חלילה. ולזה אומר הכתוב,
43
מ״דולבש הכהן מדו בד וגו'. פירוש הוא הכהן העובד את ה' בתורה הקדושה ולבש מדו בד ואמרו חז"ל (פסחים ס"ה:) מדו כמדתו וכו'. ולדרכינו ירמוז שיהיה כמדתו ולא יתגדל יותר ממה שהוא, והן מדתו ידוע טיפה סרוחה ותולעה הבל ותהו ושאר המעלות שנמנו לו, ומה יתגאה אדם להבל דמה אנוש כחציר ימיו וגו'. גם זה המעט שעושה אינו שלו, כי הלא הכל הוא בכח וחיות הבורא שבו ואמרו חז"ל (סוכה נ"ב:) אלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו ובמה יתגאה מעתה. גם ירמוז מדו בד על מדת ההתבודדות ששבחוהו חז"ל בכמה מקומות ובראשם מרן הרב האר"י ז"ל שכתב (מובא בחרדים ובשל"ה במסכת תשובה דף רל"ג) שההתבודדות טוב לנפש יותר מכל הסיגופים ומי עלה לשמים ונגלה לו קניית המעלות טובות בדורותינו יותר ממנו, גם על פי השכל כי מי שמתאוה תמיד לחבורת אנשים לא יקנה התורה עמהן כי מוכן עמהם לשיחה בטילה ודיבורי האיסור כלשון הרע וחנופה ודומיהן, או הרצון בחבורת אנשים ריקים בכדי להשיג כבוד מהם ואתה תהיה לרב ביניהם ומגיד, לא כן אחי כי אם להתבודד בחדר ועסוק בתורה עם תלמידים הגונים או עם חבירים מקשיבים לקולך.
44
מ״הומכנסי בד ילבש על בשרו, אפשר ירמוז למה שידוע מהבאים בסוד ה' שאין טוב לנפש אדם אשר ימות כי אם לבושי פשתן מנוקים שלא יהיה בהם שום מין אחר (ועיין בספר הקדוש מעבר יבק ובחסד לאברהם מעין ד' נהר נ"ב באריכות). ולזה אמר הכתוב שיזכור האדם ביום אשר מכנסי בד ילבש על בשרו והוא יום המיתה ולא ילווהו לבית עולמו שום תאוה והנאה מזה העולם כי אם התורה שילמוד לשמו יתברך ולא יותר וגם למה לו לחשוב בהבלי הבלים בעת לימודו להתגדל ולהתפאר ושמא פתאום יבוא עתו ואיה גדולתו ותפארתו. או ירמוז ומכנסי בד כלומר זמן הכניסה ואסיפה לכל, שישכב בד לבד בקבר וזה ילבש על בשרו לראות שלא ירבה לו בשר בתאותו כי מרבה בשר מרבה רימה (אבות ב', ח'), וכבר נודע אומרם ז"ל (ברכות י"ח.) קשה רימה למת כמחט בבשר החי וכו'. ולזה אמר,
45
מ״ווהרים את הדשן אשר תאכל האש וגו'. כי נודע מה שאמר הכתוב (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו' וכבר מפורסם בספרי יראים ובפרט בזוה"ק שאין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כמו שמבואר בדבריו (שמות קנ"ד:). גם הדשן הוא מספר שטן בשוה כי מי שמתענג בדשן נפשו שם השטן מרקד והוא הוא, ועל ידי זה מחליף האדם עולם עומד בעולם עובר והתורה ודאי אינו מצוי בהללו בעלי פטסין הממלאים כריסם בבשר ויין כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב) והובא לשונו הקדוש בדברינו במקום אחר. ולזה הזהיר הכתוב והרים את הדשן אשר תאכל האש כלומר להרים הדשן מנפשו שלא לדשן את עצמו כי הוא אשר תאכל האש את העולה על המזבח זו התורה שנקראת אש ועולה אל המזבח למעלה היא תאכל ותכלה אותה ח"ו שאין התורה והוא מצוי כאחד, וכבר כתב החסיד הקדוש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש אופן כ"ה) שכאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש כן לא תתחבר בלב אחד אהבת עולם הזה ואהבת הבורא ברוך הוא וכו' ואף אם ילמוד אין תורתו לרצון ולנחת רוח לפניו כי נעשית בפניות אחרות שלא באהבה ויראה ולא פרחת לעילא, רק ושמו אצל המזבח שנשאר אצל הקדושה מנגד ששם בחינת הסטרא אחרא, כי תכף במקום שאין הקדושה, שם שורה הסטרא אחרא, והתורה הזו שאינה על המזבח לפרוח לעילא נשארת אצל הקדושה סביבה שסביב רשעים יתהלכון. ולזה אמר,
46
מ״זופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. בגדים הם הלבושים והוא יפשוט את המחשבות לא טובות והרהורים שנתלבש בהן עד עתה בלימודו להנאתו, ומעתה ילבש בגדים אחרים בגדי קודש להתלבש באהבה ויראת ה' כראוי וכמו שנאמר ליהושע הכהן הגדול (זכריה ג', ד') והלבש אותך מחלצות. והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, כלומר להוציא בחינת התענוגים אל מחוץ למחנה שהיה שם ולהביאם אל מקום טהור להתענג בדשן נפשו מאורו ברוך הוא הנעלם בתורתו להתעלס באהבים בדביקות הנפלא שמתיחד עם בוראו ברוך הוא ביחוד גמור על ידי עסק התורה, שהוא תענוג כל התענוגים ותכלית כל מקוה. ועל כן מסיים,
47
מ״חוהאש על המזבח תוקד בו. על המזבח תהיה ולא אצל המזבח כי אם לפרוח לעילא זה האש תוקד בלבך לבעור ולחמוד ולהתאוות לגרום תענוג ונחת רוח לבוראנו ברוך הוא, ובזה לא תכבה פירוש שלא תכבה בזה אש התורה והמצוה כי אם אדרבה תוקד בו תמיד בכל יום ויום ביותר ויותר. ואחר כל זה הנה ובער עליה הכהן עצים בבוקר וגו' כי התורה נקראת עץ חיים כידוע כלומר אחר הכוונה האמורה אז יתעסק בתורה וערך עליה העולה פירוש שיערוך עלייתו בכל עת ובכל שעה ביותר ויותר. והקטיר עליה חלבי השלמים הוא על דרך אומרם ז"ל (ברכות ס"ד.) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, ואמרו (יומא פ"ו.) ואהבת, שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה וכו' ומשאו ומתנו בשוק נאה כו' ודיבורו בנחת עם הבריות כי התורה נקראת שלום כמאמר הכתוב (משלי ג', י"ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וכמאמר חז"ל (בתנחומא פרשה זו ג') כל מה שכתוב בתורה לשם שלום הוא נכתב וכו' ושלמים ידוע שהא מלשון שלום (תורת כהנים ומובא ברש"י לעיל ג', א') מחמת שעושין שלום בין הכל שיש בהן חלק לגבוה ולכהן ולבעלים, וכן בתורת אמת עושין שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה להוריד על ידה כל מיני ברכות והשפעות ועל ידי כן מרבין שלום בכל העולמות כאומרם ז"ל (בבא מציעא נ"ט.) כד משלים שערי מכדא וכו' ולהיפוך כשהברכות בעולם אז הבריות שמחין זה עם זה ושלום ביניהם וכן בכל העולמות כנודע (ולזה רמז הכתוב בזאת תורת זבח השלמים שהוא שהתורה יהיה כמו השלמים להרבות שלום בעולם וכמו בזאת תורת העולה והכל אחד כי אם התורה נעשה בזאת תורת העולה רק לשמו יתברך אז נעשה מעתה תורת השלמים להרבות הברכות והשפעת השלום בעולמות, ואם ח"ו מתערב בכוונת התורה בכדי לקבל הברכה לעצמו להנאתו, אז לא די שלא פרחת לעילא לנחת רוח לפניו כי אם שגם הברכות אינו מקבל כיון שכוונתו למענו כנודע). ולזה מסיים,
48
מ״טאש תמיד תוקד על המזבח. שחוץ מכל הנזכר תראה תמיד להבעיר אש בלבבך על המזבח כלומר לזבוח את יצרך והשט"ן שמספרו דשן, ותמיד תחפוץ ותתאוה לזבוח את יצרך בכל התאוות שבעולם לכפותם ולהכניעם ולהמעיטם בכל אשר תוכל במורשי מעמקי מחמדי לבך וזה נקרא אש תמיד כי המשבר התאוות בשביל ה' אלהיו נקרא עובד ה' תמיד כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (הובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) וכמאמר חז"ל (נזיר כ"ג.) בשני בני אדם שאוכלין פסחיהן זה שאוכלו לשם מצוה נאמר עליו (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם וזה שאוכלו לשם אכילה גסה (פירוש רש"י לשם רעבון נפשו כי ירעב) נאמר עליו ופושעים יכשלו וגו', ועל כן המשבר תאותיו לשם ה' שלא למלאות תאותו לרעבון נפשו נאמר עליו צדיקים ילכו בם ועובד את שמו יתברך ועובד ה' תמיד ועל כן אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה לעולם רק בכל יום תמיד יהיה יראת ה' על פניו ובכל דרכיך דעהו. או יאמר לא תכבה נגד מה שאמר למעלה והרים את הדשן אשר תאכל האש כי התענוגים אוכלין ומכבין האש של תורה, וכאן שבתאותיו מכוון לשם ה' וממעיט הנאותיו, אז לא תכבה על ידי זה אש התורה והמצוות שעושה בעולם הזה ופרוח תפרח ותגל גילת ורנן לעלות למעלה למעלה לשמי השמים לרצון לנחת רוח לפני כסא כבודו יתברך והוא יתברך על ידי זה מרחם על עולמו ומיטיב להם מטובו ומשפיע להם כל מיני ברכות וישועות גאולות ורפואות שפע החיים והטוב והשמחה והשלום מאור פניו יתברך לכל העולמות עליונים ותחתונים אמן כן יהיה.
49
נ׳ויהי ביום השמיני וגו'. חז"ל (רבה פרשה זו י"א, ז') נתעוררו על אומרו ביום הזה שהוא שמחת הקב"ה וכל העולמות לשון ויהי שהוא לשון צרה וכו' עיין שם. והנראה כי חז"ל אמרו (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א) בפסוק שאחרי זה ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו' מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום על עוונתיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון וכו', ואף ישראל צריכין כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר וכו' עד כאן. ומה שאמרו בלשונם צריך אתה ליתן בתוך פיו של שטן ידוע למבינים בסוד שעיר דראש חודש, וגם העגל הזה היה על דרך זה כמו שאיתא בזוה"ק (פקודי רל"ו: רל"ז:) וזה לשונו: ומה דהוו ישראל דכיין מההוא זוהמא קדמאה וכו' כד קיימו על טורא דסיני וכו' האי חטאה דעגלא גרים לון כמלקדמין לסאבא לון וכו' וגרים לון מותא וכו' ובגין כן אהרן אהדר לבתר לאתדכאה דאילו איהו לא הוי לא הוי נפיק עגלא מאי טעמא וכו', כד אתדכו ישראל ובעו לאתדכאה איצטריכו לקרבא שעיר בגין דשעיר איהו חולקא דההוא רוח מסאבא וכו', ובגין כך לא אתעבר זוהמא דא מעלמא עד ההוא זימנא דיעבר ליה קודשא בריך הוא וכו' כמה דאת אמרת ואת רוח הטומאה וכו', ובזמנא דבעי אהרן לאתדכאה אקריב עגל מהאי סטרא וכו' תא חזי, להאי אתר דאיהו רוח מסאבא קודשא בריך הוא יהיב ליה שולטנו למשלט בעלמא בכמה נזקין ויכול לנזקא, ולית לן רשו לאנהגא ביה קלנא דבעינא לאתטמרא מניה דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן, ועל דא רזא חדא אית לן, דבעינן למיהב לון דוכתא זעיר בגו קדושה דילן דלא ישתכח מקטרגא בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה, ובעינן גו רזא דתפילין לאצנעא חד שערא דעגלא דיפוק לבר וכו' דהא ברזא עלאה דלעילא בעינן לאתטמרא ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא כד סיהרא בעי לאתחדתא חד שעיר בגין דלא יקטרג חדוותא ויטול חולקיה וכו' וסיהרא קדישא לינקא בקדושה וכו' עד כאן. הארכנו קצת בהשנות דבריו בכדי להבינך היטב כי רבים אומרים זאת בלשונם ואינן מבינין בלבם, והם דברים העומדים ברומו של עולם גו רזא דרזין. ודבר ידוע הוא שכל זאת נעשה ונתהוה אחר חטא העגל, כי אם היו ישראל מקבלין הלוחות הראשונות, שנאמר בהם חרות על הלוחות ואמרו חז"ל (שמות רבה מ"א, ז') חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות והיה עת תיקון השלם, לא היינו צריכין לתת לרוחא דמסאבא חולק זעיר בקדושה דילן, כי אז היה רוח הטומאה עובר מן הארץ מכל וכל וכמו שאיתא בזוה"ק. וכל זה נשאר ונתהוה לנו אחר מעשה העגל, שאף שנמחל עיקר חטאו מכל מקום רשומו נשאר לדורות עד דייתי מלכא משיחא כמו שמבואר בדברי זוה"ק המובא למעלה ובגין כך לא אתעבר זוהמא דא מעלמא עד ההוא זימנא דיעבר ליה קודשא בריך הוא כמה דאת אמרת ואת רוח הטומאה אעביר וכו' עד כאן.
50
נ״אולך ראה מה שאמרו חז"ל (ילקוט שם) שהיה אהרן רואה על המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו וכו' לאשר המירו כבודם בתבנית שור אוכל עשב, הרי שאפילו אחר הקמת המשכן ח"ו רבץ רישומו על המזבח, ואפשר שעל כן אף אחר שקרב אהרן כל הקרבנות ועשה כל המעשים, לא ירדה שכינה לישראל עד שנכנסו משה ואהרן וביקשו רחמים שתרד השכינה כמאמר חז"ל (תורת כהנים מובא שם רמז תקכ"ג). מי עיכב הורדת השכינה לישראל הלא ה' אמר לשכון בערפל, אם לא רשומו של חטא הזה אשר נשאר לדורות כמאמר הקב"ה וביום פקדי וגו'. וכל חכם לב יודע מרת מרירות כאיבות הלב ועגמת נפש דבר הזה שיצטרכו ישראל לתת לרוחא דמסאבא חולק זעיר בקדושה ובפרט ביום שמחתנו ומועדינו בכולם אחרי הקרבנות של מוסף היום מקריבין שעיר חטאת אחד כנאמר בתורה והוא מבחינת היצר הרע הנקרא חטאת כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א:) היש מכאוב גדול מזה והכל נמשך מחטא העגל, ועל זה יגיד הכתוב ויהי ביום השמיני וגו' צרה ודאי ומכאוב לב, אשר קרא משה לאהרן וגו' ואמר לו קח לך עגל וגו', והוא הניתן לתוך פיו של שטן במצות ה' כביכול שיטול חלקו ולא יערבב השמחה, אהא על הדבר הזה אשר קרבן ראשון שיקריב אהרן ביום הראשון של הקמת המשכן, ילך לעזאזל המדברה ויהיה צריך לכפר עליו ועל ישראל וכן נשאר לדורות בשעיר חטאת דראש חודש כמו שאיתא בזוה"ק הנזכר, וכן בכל שעירי חטאות וממילא נמשך מזה מה שלא נראה השכינה והיה אהרן מתבייש וכל ישראל,אבל אם היה הקמת המשכן שלא יוקדם לו חטא העגל ודאי שהיתה השכינה ממתנת להם קודם ועל כל אלה אמר ויהי צרה ודאית ביום השמחה השלימה הקמת המשכן.
51
נ״בואל בני ישראל תדבר וגו' קחו שעיר עזים וגו'. יש לדעת מפני מה נשתנה אמירה זו מכל האמירות שבתורה מה שלא אמר משה בעצמו לישראל ואמר לאהרן שהוא יאמר לישראל. והנראה כי הנה בשני דברים היה הקב"ה מראה לישראל שנתרצה להם על מעשה העגל. אחת, במה שנתגלה כבודו על המשכן וירא כבוד ה' אל כל העם, ראו כולם כי נתרצה כמאמר חז"ל בילקוט (רמז תי"ד) משל למלך שנשא אשה והיה מחבבה ביותר כעס עליה כו' כך הקב"ה חבב את ישראל כו' עשו העגל אמרו אומות העולם אין הקב"ה מתרצה להם עוד כשעמד משה ונתפלל עליהם אמר לו הקב"ה סלחתי כדברך ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם והכל יודעים שסלחתי. והשנית, בהקרבה הזו האמור כאן כמאמר חז"ל (ילקוט רמז תקכ"א) יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר עגל על מעשה עגל שור על מעשה שור וכו' תדעו שנתרצה הקב"ה וכו' עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה שנאמר לזבוח לפני ה' וכו' הרי שגם על ידי הקרבת הקרבן הזה הראה הקב"ה שמחל לישראל. והענין מה שהראה זאת בשני דברים, כי נודע מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד':) לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה אלא להורות תשובה כי על ידי זה שכיפר להם הקב"ה על ידי התשובה ידע כל חוטא שכשיעשה תשובה יתכפר לו. והנה תשובת ישראל לא מצינו כי אם במקום הזה שהקריבו קרבנות על חטאם לעולה ולמנחה ולחטאת ולשלמים כמפורש בכתוב. ונודע מה שמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (בהלכות מעשה הקרבנות סוף פרק ג') שבעיקר הקרבת הקרבן היה צריך להתוודות עליו ולעשות תשובה באמת לפני המקום עיין שם. ובודאי כמו כן עשו ישראל ועשו תשובה מקירות לבם ובזה נתכפר להם. והנה גם קרבן אהרן מה שהקריב ביום הזה עגל לחטאת היה גם כן להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה כפירוש רש"י וכמו שמבואר למעלה. והוא ודאי אשר ידע כל אופן כפרת חטא על ידי הקרבן במקור התשובה ממורשי לבב, ועל כן צוה משה לאהרן שהוא יאמר לבני ישראל הצווי הזה של הקרבת קרבנותיהם בתשובה לכפרת חטא כדי שהם ימשכו אחריו ויעלו עמו בתשובה ובכפרה לדעתו דעת הקודש אשר גם הוא עושה כמעשיהם. וגם הוא בעת אומרו אליהם יאמר להם כל אופן הכוונה בהבאת קרבן הזה לי ולכם שהוא התשובה השלימה ושברון לבב שיהיה לרצון לפני ה'. וגם שישראל לא יבושו מאהרן כאשר יזכיר להם חטאם מה שאין כן אם היה משה אומר להם אופני החטא והתשובה עליו היו מתביישים ממנו, ועבור כל זה צוה לאהרן שיאמר ולא הוא. ועל כן אומר להלן,
52
נ״גושור וגו' כי היום ה' נראה אליכם. ולכאורה הלא זאת אמר להם משה בעצמו בסמוך זה הדבר וגו' וירא אליכם כבוד ה', ומה כיוון לצוות לאהרן שיאמר גם הוא. ואכן כי בזוה"ק מבואר (עיין תצוה קפ"ד.) שתשובה נקרא יקרא דמלכא כי הוא כבוד ה' במה שמקבל השבים. וזה אמר להם אהרן כי בזה שאתם מקריבין לפניו קרבנות האלה שניתנו להורות תשובה והקב"ה מקבל אתכם בתשובה על ידם, בזה ה' נראה אליכם כלומר עבורכם ומחמתכם נראה ונתגלה כבוד ה' ויקרו שמקבל השבים לפניו בתשובה. וזה הכל רק בחינת ההתרצות על ידי הקרבן שהיא בחשאי לא בפרסום ואין השכינים מאמינים. אבל כאשר אומר הכתוב,
53
נ״דויקחו את אשר צוה וגו' ויקרבו כל העדה ויעמדו וגו'. אז ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד וגו', ולכאורה פשט הכתוב לא נודע כי מה יעשה עוד אחרי שכבר לקחו את כל אשר צוה ה', ואכן כי משה אמר להם הרצאה השניה הבאה בפרסום על ידי מראות כבוד ה', וזה הדבר וגו' חוזר למה שלמעלה אשר קרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' אמר להם משה אשר על כן באה צווי מאת ה' וזה הדבר תעשו שתעמדו כולכם לפניו יתברך וירא אליכם כבוד ה' בהתגלות כל, בכדי שידעו הכל ויראו כי נתרצה ה' לכם במחילת העוון ובאה כבודו לשכון אצליכם, כדבר האמור. וצווי הזאת אמר להם מפי עצמו כשאר כל האמירות לא על ידי אהרן כבראשונה, ששם היה נצרך להאמר על ידי אהרן מטעם המוזכר ולא עתה.
54
נ״הגם ירמוז הכתוב הזה זה הדבר וגו'. כי הנה נודע אשר כל עיקר עבודתינו ויגיעתנו בארץ בכל מעשה התורה והתפילה והמצוות, הכל בכדי להמשיך חסדי אל עליון ממקור השפע והברכות לכל העולמות כולם העליונים והתחתונים וזה היתה כל כוונת הבריאה שהוא בכדי להיטיב לבריות הן בעולם הזה הן בעולם הבא כמאמר חז"ל (ויקרא רבה י"ד, א') בפסוק (תהלים קל"ט, ו') אחור וקדם צרתני זכה אדם אוכל ב' עולמות וכו', כי ה' הוא הטוב והמיטיב לכל האמיתי ורוצה בהנאת בריותיו בזה ובבא. ואופן המשכת החסדים על ידי מעשה התורה והמצוות הוא כי כל פסוקי התורה ודיבורי התפילות והברכות והודאות וכל מעשה המצוות, כולם הם צינורות נפלאין מאירין מזוככין אשר על ידיהם יורד השפע והברכה אל כל עולם ועולם מעולם שלמעלה ממנו, וכל מצוה ומצוה הוא בעולם מיוחד וכן כל פסוקי התורה והתפילה כל אחד מיוחד אל עולם למעלה למעלה אשר על ידם יורד השפעה מעולם לעולם עד אין סוף ברוך הוא מקור המקורות אשר ממנו ישאבון הכל כל בחינת הברכה והחיים והטוב לכל. והעד הנאמן על זה הוא חלופי השמות בכל התורה וזמירות התפילה בשבעה שמות שאינן נמחקין ובשאר הכנויים, שלפעמים יאמר בזה ובזה, ולא לחנם יזכיר כאן שם זה וכאן זה, והכל רומז על הנזכר לפי בחינת המשכת השפע והברכה בכל עולם ועולם ממקום שמקבלים ואל מקום שמשפיעים, וכן חילופי הניקוד שבשמות הקדושים אשר בכל ברכה וברכה כולם מורים לעולם מיוחד ולברכה מיוחדת היורדת דוקא על ידי שם או כינוי הזה וניקוד הזה.
55
נ״וואמנם כי הוא בדרך המשל למקור המים אשר באמצע העיר ומקור הזה בו מים מתוקים וצלולים ונפלאים מאוד מאוד, ואנשי העיר שרוצים כולם ליהנות ממים המתוקים האלה, הולך כל אחד ואחד ועושה לו צינור יפה ושלם ומניחו מן המקור עד בור שבחצירו והמים יורדים דרך הצינורות לכל אחד ואחד לביתו וכולם נהנים ומתברכין ממקור הלז, ואמנם דבר אחד צריכין לראות והוא שיהיו הצינורות ההם יפים זכים וברוכים בלי שום טינוף וליכלוך ועכירת הטיט ואז אם הוא זך ונקי כאמור אינו משתנה מימיו בביתו ממי המקור והם מתוקים וצלולים ויפים בביתו כאשר במקור ממש כי ריחם לא פג וטעמם לא נמר על ידי הצינור. לאפוקי אם הצינור הוא מלוכלך בטיט ועפר ושאר דברים המאוסים אז הוא מקבל לביתו מים הרעים סרוחין וכעורין עד שילאה לב האדם לשתותם ומי הוא החייב בזה הלא במקור ודאי טובים ויפים הם, רק שנתלכלכו מימיו ונשתנו טעמם מפני עכירות הצינור ומכל שכן כשיהיה הצינור נשבר ונסדק יוכל זה למות בצמא והמים אינן מגיעים אליו והוא זב דרך שבירות הצינור אל מקום לא זרע וגפן שאינן נצרכין שם כלל.
56
נ״זוכן הוא ממש בהברכה והשפע הטוב היורד ממקור הברכות הטובות מאת אלהינו יתברך. ששם במקור ודאי הברכה טובה כפולה ומכופלת מתוק וצלול וזך מוכנת לכל הישועות והנחמות וכל צרכי בני אדם מקטן ועד גדול פרנסה דנשמתא ופרנסה דגופא מברכת בני חיי ומזוני שהוא ברכת עולם הזה, כי הקב"ה וברוך שמו שלם בכל, וגם הברכה היורד מאתו שלם ונכלל מכל הטובות והברכות, ואמנם זה הכל כשהתורה והמצוות ודברי התפילה שאנו מעלין למעלה שהם הצינורות שהשפע יורד דרך שם אם הם צלולים וזכים בכוונת אמת רק לשם ה' במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה והכנעת אמת בלי שום עירבוב פסולת ממחשבת חוץ לשם פניה אחרת ח"ו להנאת עצמו מעט מן המעט או קצת תפארת לו מן האדם בזה לחשוב מחשבות שהוא יותר גדול בזה מחבירו שהוא עובד ה' ולא חבירו או שארי המחשבות הפסולות שהן כהררים התלוין בשערה. וכללות כולן הוא שאילו כיוון רק לשם ה' בשלימות לעשות נחת רוח לפניו על ידי עבודה זו ובהכנעה גדולה ובשמחה אז הברכה היורדת ממקור עליון לא נשתנה ולא נפגמה טעמה, ומקורו ברוך ממקור מים חיים בברכה ושפע וגדולה כאשר בקצה הראשון כן בקצה האחרון אשר מקבל ממנו, וכל טוב אליו. מה שאין כן ח"ו כשמעשה התורה והתפילה והמצוות נפסלים ומעורבים בכל הבלי שטות מחשבת חוץ לעשות המצוות או לעסוק בתורה לשבח והנאת עצמו שיפארו אותו בני אדם, ובמנחה יחלו אותו עשירי עם ועושהו קרדום לחתוך בה ומכל שכן שארי המחשבות לא טובים שהוא לקנתר וכדומה אז נתהפכו מי המקור הטוב למים המרים המאררים והשפע הטוב לוקחים החיצונים והקליפות שיש להם אחיזה בתורה ומצוה הזו, והשפע בידם לוקחים הטוב לעצמם ומתגברין על האיש הלז להחטיאו עוד בכדי שיקבלו השפע על ידו ואחר כך נוקמין בו נקמתם לעשות לו כל מיני רעות כי משלם רעה תחת טובה המה, ואוכל לחמי הגדיל עקב. ומכל שכן כאשר הצינור נשבר ונסדק אז יורד השפע להאי נחש עקלתון וח"ו אליו יבואו כל הקללות ממים המרים האלה הסרוחים על ידי טינופת מחשבותיו.
57
נ״חוזה מאמר הכתוב (ישעיה מ"ב, ח') אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. כי ידוע אשר שם הגדול והקדוש הוי"ה הוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה והכל נכלל בו מן המקור העליון באר מים חיים מים הנובעין כל הברכות עד בור התחתון העומד לקבל כל ההשפעות והטובות. ואם הוא באמת מבריח מן הקצה אל הקצה ששתי קצותיו מחוברין ומיוחדין והיו לאחד שאין משתנה השפע הטוב בקצה האחרון מכאשר הוא בקצה הראשון אז נקרא אני ה' לא שניתי (מלאכי ג', ו') שלא נשתנו מי המקור המתוקים למים הרעים ואז נקרא אני ה', כי מקור מים הזכים נקרא בחינת אי"ן לרוב רוחניות העלמו, וכאשר לא ישתנו מי מקורו נקרא מקום התקבלות המים אנ"י, שהוא אותיות אי"ן ולרמז שהוא בבור התחתון כמו בבאר העליון, ואז גם הבור נקרא באר כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שלמטה שנותנת טרף לביתה וגו', והיא השכינה הקדושה הנקרא אני כידוע לחכמי לב (זוה"ק חלק א', רכ"ד:), ואז וכבודי לאחר לא אתן שח"ו לא יהנו ולא יביטו כלל בחינות החיצונים למים המתוקים האלה. מה שאין כן אם ח"ו משתנה מי המקור על ידי עכירת הצינור שהוא על ידי פסול המחשבה אשר בתורה ומצוות ח"ו החיצונים נהנין מהשפע כי יש להם בה יד. וזה שאמר הכתוב (ויקרא י"ח, ד') את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' וגו', פירוש שתשמרם ותעשם באופן הזה ללכת בהם אני ה' שטוב הברכה והשפע שהולך דרך הם בבחינת הצינורות יהיה בבחינת אני ה' שלא ישתנה הברכה מן המקור אל מקום ההתקבלות רק שיהיה שמו כאן אנ"י כאשר במקור אי"ן כנאמר. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י"ד) בפסוק (דברים ל"ב, מ"ז) כי לא דבר רק הוא מכם וזה לשונם: כי לא דבר רק ואם רק הוא מכם וכו', כי היה קשה לחז"ל שלפי לשון הכתוב הוה ליה למימר כי לא דבר רק הוא לכם ופירשוהו כי הנה באמת ודאי כל התורה והמצוות לא דבר רק הוא, כי הם מלאים בכל מיני שפע וגדולה וברכה, ואם רק הוא שח"ו שאין מגיע הברכה לכם הוא מכם שאין אתם שומרין הצינורות כראוי שיהיה זך ונקי מתחילתו ועד סופו, ולכן הוא מרה באחרונה. ואפשר לזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"א, א') אודה ה' בכל לבב וגו', כי הלב הוא הפנימיות וחיות כל דבר ודבר, והן פנימיות מעשי האדם ופנימיות המצוה שהוא הצינור השפע, הכל יקרא לב. והיה דוד רואה תמיד שיהיה ה' בכל לבב בכל הפנימיות כולו רק שם ה' שלא ישתנה מתחילתו ועד סופו, הן בלבבו הגשמי שלא יתערב בכולו שום מחשבת חוץ והן בלב הצינור שיהיה סוף המעשה כמו המחשבה תחילה בבחינת אני ה' לא שניתי ויהיה ה' שמו בכל לבב כולו בשוה. והנה נודע אשר השכינה הקדושה נקראת כבוד ה' לפי שמקבלת השפעתה מל"ב נתיבות החכמה המוזכרים בספר יצירה ואז הוא בחינת אני ה' ממש כי החכמה רומזת לבחינת אין בסוד הכתוב (איוב כ"ח, י"ב) והחכמה מאין תמצא. וכשתרד ההשפעה אל השכינה הנקראת אני אז תקרא כבוד ה'. וזה שאמר משה כאן לבני ישראל זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כלומר שתעשו ממש זה הדבר שצוה ה' בלי שום מחשבות דבר אחר ופסולת חוץ רק זה הדבר שצוה ה' זך ונקי כי מחשבת חוץ לא צוה ה' וכשהמצוה הוא זכה הוא זה הדבר אשר צוה ה' ממש ואז וירא אליכם כבוד ה' שתתגלה ותתראה אליכם ההשפעה הטובה המתוקה הצלולה המכונת על שם כבוד ה' ומאי"ן יבוא עזריכם עד בחינת אנ"י שהוא מקום ההתגלות ואז וירא אליכם בבחינת גילוי כבודו יתברך כבוד ה' ומקורך יהיה ברוך ומושפע בחיים וברכה ושפע ממחיה החיים ברוך הוא בכל מיני ברכות כאשר במקור כן למטה ואני ה' לא שניתי כמדובר.
58
נ״טיין ושכר אל תשת וגו'. ולכאורה היה לו לומר יין או שכר כי זה לחוד אסור וזה לחוד אסור, ואמנם כי הנה שנו רבותינו (במסכת נזיר ד'.) אבל שתה שאר משקין המשכרין לא ולאפוקי מדרבי יהודה וכו' ועוד הורו חז"ל (תענית י"ז. בתוספות דיבור המתחיל ויודע, והובא במקום אחר בשם הסמ"ק) שיין שבתוך הסעודה אינו משכר ומותר נמצאת למד אשר דוקא תרתי בעינן יין ודרך שכרותו ואם חסר חד מנייהו מותר ולזה אמר יין ושכר דוקא יין ודרך שכרותו אל תשת אבל באופן אחר מותר הוא.
59
ס׳אתה ובניך אתך וגו'. זה יתבאר על פי אומרם ז"ל (תענית שם) אנשי משמר מותרים לשתות בלילות אבל לא בימים שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו להם ולזה אמר כאן אתה ובניך שלא תאמר אם אני לא אשתה יהיו בני מותרים לשתות כיון שיש כהן מוכן לעבודה או לא ישתו בני ואני אשתה לא כן כי שניכם אסורים בשתיה כי פן תכבד העבודה על האנשים ועל כן אל ישעו בדברי שקר לומר כי יש כהן לעבודה כי אינך יודע הזה יכשר או זה ואם שניהם כאחד טובים.
60
ס״אאל תשקצו וגו' ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. להבין כפל הלשון של ולא תטמאו ונטמתם הוא, כי מודעת זאת לכל משכיל אשר האדם הוא הכלול מכל העליונים והתחתונים ועל כן קראוהו חז"ל (עיין אבות דרבי נתן ל"א, ג') עולם קטן כי כל העולם כולו נכלל בו וכמאמר חז"ל (בבראשית רבה י"ב, ח') אלא אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים בשביל שלום. והוא בסוד נשמתו וגופו כי נשמתו היא הכלולה מכל העולמות שלמעלה בארבע בחינותיה שם, נפש, רוח, נשמה, ונשמה לנשמה, שהם כנגד ארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. וגופו הוא הכלול מכל העולמות שלמטה בגופו כי נעשה מארבע יסודות אש רוח מים עפר, שבהם נבראו כל יצורי עולם התחתון והוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והוא המקרב ומקשר את כל הברואים כולם לשמי השמים בעת עומדו לשבח ולפאר ליוצרו או בעסק התורה והתפילה בכח גופו המסייע לנשמתו אז כל נבראים התחתונים אשר נכללו בשורש גופו מתקשרים ומתדבקים בו ומתעלים על ידו למעלה למעלה והוא התיקון שלהם כי הם לעבות חומריות גסותן לא יוכלו להתקרב לצור העולמים ברוך הוא אם לא על ידי האדם ועל כן כל הברואים התחתונים ניתנים בידו והוא המושל עליהם לפי שכולם צריכים אליו ותועלתם וטובתם שיתוקנו על ידו. וזה פירוש השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם פירוש שהשמים היא לה' וגם הארץ לה' הוא (ומלת והארץ חוזר למה שלמעלה לתיבת לה') כי כל ברואי הארץ כולם צריכים להתקרב לה' על פני תבל ומלואה כאשר יהיה אם ירצה ה' בעת התיקון שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור וגו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וגו' כי לא בני האדם לבד יכירו שמלכותו בכל משלה כי אם כל ברואים מקטנים ועד גדולים עד יתוש קטן שבטבור הארץ יגיע לשלימותו ותיקונו וידע לפי ערכו כי ה' למלך על כל הארץ ורק שעתה נתן לבני האדם שהם יקרבו הכל לה' בכח נשמתם וגופם. ועל כן בעת בריאת האדם נאמר נעשה אדם וגו' ומבואר בדברי מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה תשא פסוק ועתה הורד עדיך) שנתייעץ בפמליא שלו עליונים ותחתונים שיתנו כולם חלקם כרצונם בו וכן היה והשיג חלק מכולם וכו' עיין שם. ועל כן כל תחתונים המה בכלל נטפלים לעושי מצוה כיון שחלקם בו והוא על ידי כח וחיות שיש לו מכולם עובד ה' הרי הם נטפלים לעושי מצוה וכעושי מצוה דמו ולכן הם עולים עמו וכמו שאיתא בליקוטי תורה שם שאם יזכה יגילו וישמחו בו כולם עיין שם הכל כנודע והוא מבואר ברוב מפרשי התורה בפסוק (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם וגו'.
61
ס״בוהנה אופן עלייתן כבר כתבנו כמה פעמים שהעיקר הוא כאשר האכל יאכל מהם לכל נפש ואם עיני שכל לו ולב משכיל וחרד לעבודתו מבין כמה נבזה ונמאס הוא כל בחינת תאות הגשמיות כי הנה המפואר והיפה שבכל הדברים שבעולם אינו רק כי אם עבודת שמו יתברך שבו נבדל האדם מן הבהמה במוחו ושכלו להבין כי יש אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת והוא מקור כל התענוגים והחמדות ואליו תכלית כל מקוה שכולם נכספים לאורו ברוך הוא להדבק ולהכלל בו על עבודתו ולעשות נחת רוח שאמר ונעשה רצונו אבל תאוות הגשמיות הלא כולם מעשה בהמה המה שגם הבהמה רודפת אחר תאותיה לאכול ולשתות ולבעול ובמה יוכר מותר האדם מן הבהמה אם גם הוא יחמוד ויתאוה לדברים אשר יתאוה הסוס והפרד ומכל שכן כשנותן אל לבו מיאוס תאות הדברים ההם כמו בתאות המשגל נודע אומרם ז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו'. ותאות אכילה נודע את הנעשה מהאכילה אחר אכילתו וכמה בזוי ומטונף ומשוקץ צריך להיות זאת בעיני כל בעל שכל, ואכן בוראנו ברוך הוא וברוך שמו וכו' תיקן ויסד הבריאה על זאת לאכול ולשתות רק בכדי תיקון הנבראים התחתונים שהוא להעלות הניצוץ קדושה שבהם המחיה אותם מאור פני מלך חיים ברוך הוא כי זה הוא תכלית השלימות הנאה והיפה עבודת שמו יתברך להחזיר האבידה לבעליה וחותם המלך לחותמו והקב"ה מתענג מזה כשבא אליו הניצוץ הלז כבן הבא לאביו ממרחקים אחר כמה שנים וגם הניצוץ שמחתו גדולה וזה הוא עיקר הבירור כשיודע בנפשו באמת לאמיתו אשר תאוה הנ"ל הגשמית מבוזית ונמאסת בעיניו לגמרי ואינו אוכל כי אם בשביל העלאת הניצוץ ועל כן אוכל באימה ויראה בזה השולחן אשר לפני ה' באהבה ושמחה כראוי לעבודת ה' ואינו אוכל כי אם לשבירת רעבונו בלבד ושומר עצמו מליהנות ולהתענג במילוי כריסו בתאוות ומתיקות דברים הגשמיים לחיך כאשר אמר רבינו הקדוש קודם פטירתו (כתובות דף ק"ד.) גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה כי היה תמיד מאכלו לפני ה' העומד עליו תמיד וגדלה עליו יראת ה' ואהבתו עד שלא ערב לו שום טעם הגשמי מהיראה ואהבת ה' ומכל שכן שלא ימלא כריסו ובטנו יותר משבירות רעבונו כי כל המותר הוא תאוה הגשמית הניבזית ויודע כי אין טוב ואהוב וחמוד אצלו במאכל הזה כי אם שמברר מזה חיות הקודש לה' ובזה הוא מברר הטוב מן הרע, וגשמיות הדבר הנאחזת מן הרע נופל ויורד לעומקא דתהום רבא כי ביזהו ומאסו בלבבו באמת, וניצוץ הקדוש עולה למעלה למעלה כי אותו אהב ומראה שזה תכלית הטוב והיפה ולכן נתעלית ועולת לחיק אביה להשתעשע באהבים לפני מלך עולמים ברוך הוא.
62
ס״גועל זה אמר הכתוב (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו שמסתכל תמיד בעוסקו בצורכי גופו התחתונים הגשמיים רק לתקנות הנבראים המתקרבים אליו להעלותם במוחו ושכלו אשר בראשו המגיע השמימה. והכסיל בחושך הולך למלאות פיהו אוכל כאשר יוכל שאת כבהמה ומחשיך לחיוּת הקודש אשר שם שלא יוכלו לעוף למקורן. וזה אומרו (משלי כ"ט, י"א) וחכם באחור ישבחנה, כי הנה דרכי הגופניות אשר האדם מוכרח בהם נקראים בבחינת אחור, מה שאין כן עבודת ה' בתורה ותפילה נקראים קדם בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני והחכם גם באחור משובח ומהולל ומשבח ומתקן גם בחינת האחור שיתמלא לבחינת קדם עבור שדעתו לשמים וגם את האחור ישבחנה לתקנו להעלותו יפה יפה. וגם ישבחנה הוא מלשון שבירה (מלשון (שם ס"ט, י') בשוא גליו אתה תשבחם) שמשבר כל בחינות תאוות הגשמיים שבה. וזה פירוש הכתוב (משלי י"ג, ט"ז) ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אוולת כי ערום כל עשיותיו בדעת כאמור להפריש הרע מן הטוב על ידי ידיעתו הנכונה שזה רע וזה טוב ובורח בלבו מן הרע כמטחוי קשת ואוכל באימה ויראה ובמתינות ורק די הצורך המוכרח לשבירת רעבונו ולא יותר והכסיל מגלה ערותו ואוולתו שאוכל וחוטף וממלא פיהו באוכל או בשאר תאוות כבהמה מה שראוי לעשות בצניעות וביראה לפני ה'. וזהו סוד המבואר בזוה"ק הכל בחכמה אתברירו וכן בכוונות האר"י ז"ל בסוד כוונת האכילה מבאר שעיקר הבירור הוא בסוד החכמה. וזה הוא עיקר הבירור בחכמה להבין בחכמתו ביזוי ומיאוס תאוות הגשמיות עד שיהיו נמאסין בלבו באמת שלא להשטות עצמו לומר שהוא מבין שכולם המה דברי הבל והבאי ומעשי בהמה, ובלבו חומד אליהם למלאות תאותו, רק שיהיה נמאסין באמת בלבו ולא ירגיש שום טעם במאכלו מתאות הגשמיות עבור פחד ויראת אלהים, וכל אדם יעשה כאשר יוכל לפי ערכו, וחין ערך יופי אהבה וחמדה וחפץ לבבו בעבודת ה' שבזה, שהוא העלאת הניצוץ, ובזה הוא מעלהו. ובלתי זה אפילו אם יכוון כוונות בשמים מכוונות האר"י ז"ל ושאר כוונות כל היום כולו לא יועיל להפריד הקליפה מן הקדושה כיון שבתאותו חומד אליה. וזה צריך להקדים קודם כל, ואחר כך אם יכוון ברזין דאורייתא וכוונת השמות והיחודים התלוין באכילה ככל המבואר בכתבי האר"י ז"ל ודאי אשרי לו ויפה חלקו שגורם בזה שמחה וחדוה בכל העולמות וממשיך על ידי האכילה כל בחינת שפע וברכה ורחמים לכל העולמות כולם.
63
ס״דואולם אף מי שאין כוחו יפה לשבר תאות מורשי לבבו בתאוותיו הגשמיים עד שיהיו נבזים בעיניו נמאס מכל וכל, ובעת עוסקו בדברים ההם לבו מתאותן ומחמדתן כי ירעב לקחת אוכל לפיהו, ואז הוא בבחינת אחור ואינו מעלה הניצוץ הקדוש אשר שם בעת האכילה כיון שאינו מפריד קליפתו ממנו רק שעל כל פנים עיני שכל לו לדקדק ולהחמיר על עצמו שלא יכשל ח"ו בשום דבר מאכל אשר לא יכשר כל כך ועל הכל שם דעתו ופניו להסתכל בעצמו שיהיה הכל כשרים ומכושרים מכל וכל בלי שום נידנוד איסור, ועל כל פנים מכוון שיהיה לו בזה כח להתפלל ולעסוק במצוות ה' ולעבוד עבודת ה' בכח האכילה ההיא. הנה בגשתו אל מול פני הקודש לתורה ולתפילה ואז מתעלה חיות נשמתו והצורה והרוחניות שבו והמוחין שעליו עד שעל כל פנים אז נמאסין בעיניו כל התאוות הגשמיות ומתאוה וחומד רק לקרבת אלהים לרוץ ולשוב להתדבק בבוראו ואז הוא בוש ופניו נכספין ממה שעבר עליו מחמדת הגשמיות ומעתה דעתו להתקרב לבוראו כאשר יוכל להיות עולה קרבנו, שירצה להיות כולו כליל ועולה לה' גם בעת האוכל ושארי תאוות כנזכר ואז הוא בבחינת הקדם אשר ראשו בשמים ואז עולין עמו גם כל הניצוצות מהנבראים ממה שאכל ונהנה מהן להתקרב לבוראן לראות את פני ה' כיון שעל כל פנים בכוחם הוא עובד לה' וכיוון במאכלו שיעבוד בכוחם לה' והם מן ההתר הגמור כי על כן נקרא התר שאינו קשור ואסור ביד החיצונים שלא יניחו אותו לצאת מאתם רק שהוא מותר מהם ויוכל לעלות אחר כך בעת אשר יעסוק אדם בתורה ובתפילה בכח חיותם. מה שאין כן אם נמצא בו נידנוד מדברים האסורים שעל כן נקראים מאכלות אסורות שהם אסורים וקשורים ביד החיצונים והרע ואינם מניחין הניצוצות לצאת מאתם עד עת קץ שיבולע המות לנצח ורוח הטומאה יעבור מן הארץ. ואז לא די שאלו הניצוצות אינם עולים עמו כי אם גם הוא יורד עמם ירידה אחר ירידה בירידה התחתונה למקום אשר אסורי המלך אסורים שם וגם הוא ניתן ביד החיצונים והרע כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו מוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו'. וכל עופות הטמאים ובהמות טמאות על כן נאסרו שהחיוּת הקדושה אשר בהם קשורים ביד החיצונים שאין יכולים לעלות למחיה החיים ברוך הוא עתה, והאוכלם קשור ואסור עמם שלא יוכל גם הוא להתקרב אל הקדושה כי טומאתו עליו מטומאת החיצונים אשר בבהמות הטמאות ואל המקדש לא יבוא.
64
ס״הואפשר שגם לזה אמר (משלי י"ז, ט"ז) ערום יעשה בדעת וכסיל יפרוש אוולת כי. ערום יעשה בדעת לראות ולהשמר ולדקדק על עצמו שלא יכשל בשום נידנוד דבר אסור שלא יתקשר ביד הקליפות ולא יוכל לבוא אל הקודש. וכסיל יפרוש את עצמו מראות פני הקודש על ידי האוולת שבידו כי אם תכתוש את האוויל במכתש לא תסור אולתו ממנו (שם כ"ז, כ"ב), שכיון שנדבק בו בחינת הרע קשה לו להפריד עצמו ממנו וח"ו נשאר אסור שם ולא עוד אלא שגם הקדושה שבו מעולם יאבד על ידי הטומאה ההוא כמו שמובא בכתבי האר"י ז"ל בכוונת האכילה. והנה נודע מדבריו שם שזה שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה מפני שהיו הבהמות מתוקנים בימיו ולא היו צריכין לבירור, ולמה יאכלם וכן בדברים שאינם יכולים להתברר אסורים מצד עצמן כיון שאינן יכולין להתברר למה יפסידם בחנם.
65
ס״וומעתה הנך רואה שלושה פשעי ישראל במאכל הדברים האסורים. א', דבר הבהמות גופייהו שאינם יכולים להתברר ולמה יפסידם. ב', מה שניצוץ חלק הרע והטומאה דבוק בו עד שאל המקדש לא יוכל לבוא ליקדש בקודש כי טומאתו עליו. ג', שגם הקדושה שבו מאז, יאבד ויופסד ותתעטף בחלק הטומאה. ולזה אמר הכתוב אל תשקצו את נפשותיכם וגו' שכיון שאינן יכולין להתברר הרי נשארין מונחים בגוף משוקץ ומתועב ולמה זה יפסידם בכך ועל כן אני מזהיר שאל תשקצו בהם מפני הפסידם. והשנית, ולא תטמאו בהם שאתם נעשין מטומאין מחלק הרע שלא יוכל לראות את פני הקודש כי לא ישרה עליו הקדושה עבור רביצת הטומאה, והקב"ה עוצם עיניו מראות ברע. והשלישית, היותר גרוע מכולן אשר ונטמאתם בם שאתם נעשים טמאין על ידיהם שאף חלק הקדושה שמכבר, נתבער ונשרף ונאבד וזה ודאי תכלית הרע הוא. ולזה אמר להלן,
66
ס״זכי אני ה' וגו' והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. פירוש לצד שאני ה' אלהיכם שאני שוקד על טובתכם ואני רוצה להשרות שמי עליכם שאהיה ה' אלהיכם ועל כן צריכים אתם לראות אשר והתקדשתם כאשר תחפצו לקדש אתכם ולקבל הקדושה של מעלה מאתי שאהיה ה' אלהיכם אז והייתם קדושים שתוכלו להיות קדושים ולקבל הקדושה ולא יהיה בכם דבר המעכב ומפריד ומאסר אתכם מלהתקרב אלי לקבל קדושתי כי קדוש אני ה' ואין אני מסתכל במקום הטומאה ולא יגור אתי רע לכן הזהרו שלא להאסר תחת רשות הטומאה וליאבד הקדושה שם שאז לא תבואו לראות פני להרביץ קדושתי עליכם.
67
ס״חגם יאמר והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. והוא על פי משל למלך שבנה עיר מלוכה לעצמו גדולה ונאה עד מאוד מיופה בכל מיני יופי, ומעולה בכל מיני מעלות טובות אשר לא תחסר כל בה ובנה בתוכה בתים מפוארים בכל מיני פאר מאבני גזית והיכלי שן בתכלית היופי ובתוכם גנות ופרדסים ואילנות טובות בכל מיני פירות יפים ונאים ועשבים טובים ומעולים ומריחים ריח בשמים נפלא ופלא עד שכל המהלכים בה נחת ינחתו עד מאוד מרוב האורה והזיוה הנמצא שם ומיופי הפירות והעשבים וטוּב הריחות הטובים העולה מהן מרגנים לכל רואיהם ובנה בתוכה באמצע רחובה היכל ודירה המלוכה אשר לא שזפתו עין כל רואה כזאת מעולם ולא תשבע כל עין לראותו מגודל חין פאר יופי הדר עטרת תפארת היכל הזה, והוא מצוייר ומכוייר מכל מיני ציורים וכיורים בכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות המלאים זיו ומפיקים נוגה על כל העיר וזה הכל מבחוץ ומכל שכן מבפנים אשר מי יוכל לציירו בשכלו ולהעריך על המכתב יופי הדר זיו יקרו ונזר עטרת תפארתו היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר כולם מצויירים ומכוירים בכל מיני אבני יקר זה מזה שונים ואלו מאלו מופלאים בהופעת האורה והבהקת זיוה ומשלחין ברקין וניצוצין לכל עבר וכל היכל היותר פנימי משתנה יותר לעלוי ביופיו וחינו ומתיקות חמדת ראייתו. וקרוב להיכל המלך בהיכלים החיצונים, שם קול ממיני כל כלי זמר ישמע, העריבים והנחמדים לשמע אוזן בתשוקה מופלאה וחמדה רבה. ובכל היכל היותר פנימי ישונה קול המנגנים ביתר שאת ועוז, ונועם נגינתם ומתיקות קולם הולך ומתגבר בעריבות נפלא עד שמי שזוכה לבוא אל היכלות הללו מקבל שמחה ותענוג ונחת עד אין קץ וסוף, ובכל היכל והיכל שמתקרב יותר לחדרים הפנימים כמעט אשר נשמתו נאסף ותכלה חיותו להתענוג הנפלא והשמחה העמוסה אשר שם מכל אשר רואה מנועם הדרת חינם ויופי אור זיוום וחמדת הדברים ההם וקול הזמרה אשר שם במתיקות ונועם נפלא. ואחר כל זה מי שזוכה לבוא אל היכל המלך בעצמו מקום משכן כבודו אשר אין להעריך ולבאר על הספר יופי הדר זיו היכל הזה ותשוקתו וחמדתו ונועם עריבתו ומגודל התענוג לא יראה אותו האדם וחי כי נתבטל ממציאותו מכל וכל ואיננו כלל בגדר האדם שנתבטל ממנו כל החושים מלחשוב ולשמוע לראות דבר מה, כי אם נפשו ורוחו ונשמתו וכל עמקי מורשי לבבו וכל כח אבריו וכל כח מחשבתו כולם קשורים ומצומדים בחבל עבותות תאוה ואהבה וחמדה ותשוקה עד שלא ירגיש כלל משום דבר וענין אחר בעולם. ומכל זה המבין יבין פאר חין נוראות גדולת המלכות שאין קץ לשבחו ותפארת ויופי הדר זיוו וחין ערכו וגודל חכמתו הרבה עד בלתי שיעור וערך וכל אשר ראה עד הנה כולם כאין ולאפס ותוהו נחשבים נגד קבלת זיו כבוד הודו והדר מלכותו וממשלתו וקרני הוד תפארתו וערך חכמתו שכל אלה לו והוא מתגאה על כולם וברוח חכמתו יסדם ובהדר ממשלתו כונן כל אלה על מכונו ומי ימלל ויהלל שבחו בזה. ועל כן המשכיל יבין וידום ולא יביט אל מראהו ולא ישא פנים לראותו כי לא יוכל למוראו לישא עין לכבוד גדולתו.
68
ס״טוהנה מחוץ לעיר הנזכר פנה המלך אלפיים אמה סביבה שיהיה למגרש העיר שדה חלוקה אין ערך לנויה ויפיה אשר בה יטיילו השרים הגדולים ויועצי המלך ובני המלך דרך ארוכה וקצרה. והחכמים שבהם מספרים ומדברים שם בשיחה נאה בדבר חכמה ונחת המשיבין את הלב והנפש ומספרין זה לזה בכפליים מרוב גודל כבוד העיר וכל אשר בתוכה לכבוד ולתפארת ובפרט מגודל תענוג ונחת היכל המלך וגודל יקר הדרת עטרת תפארת המלך בעצמו לפי כוחם והבנתם ויוצאין בשלום ונכנסין לעיר בשלום ונותנין לבם בכל אשר עשה המלך בהיכלות הבנינים האלה בתעלומות החכמה הנפלאה אשר בהן להכיר בכל יום יותר ויותר פלאי פליאות חכמה אשר יוסד בהן בתפארת גדולתן עד אין שיעור, ובזה שבח המלך ותפארת גדולתו וחכמתו על לשונם לשבחו ולהללו לפי כוחם ולהכניס עוז אהבתו בלב שאר השרים והיועצים שאין מכירים כל כך מגדולת המלך למיעוט הבנתם ורואין תמיד שיתגדל כבוד המלך עוד ועוד ביתר שאת ויתר עוז לרוב האהבה עזה ותשוקה הנחמדה ונפלאה אל המלך לתפארת גדולתו ויקר זיו חכמתו והדר ממשלתו.
69
ע׳והנה משמאל המגרש האלפיים אמה הללו, יש שם יער אחד מאילני סרק שאין עושים פרי והאילנות מעורבים ומסובכים מאוד אחד באחד עד אשר לא יופיע עליו נהורא ונחשך שם כל נשפי בוקר והשמש והירח לא נתנו שם אורם, וקוצים וחוחים ודרדרים מצוי שם לרוב עד אשר יכסו את פני כל הארץ וכל מיני חיות רעות המזיקים את כל רואיהם ונחשים הגדולים הנושכין נחש שרף ועקרב ישכנו שמה וקאת וקיפוד ירביצו ילדיהן שמה וכל שוכני חושך ממיני הליסטים מזויינים והורגי נפשות כולם יאהלו שמה עד אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים ונבלעים שם חיים כי רעות במגורם. הן מנשיכות נחשים ועקרבים שנושכין ברגל וממיתין, והן מאכילות החיות רעות האוכלים לאנשים חיים, והן מליסטים האורבים לדם נפשות להרוג כל רואיהן.
70
ע״אוהנה ודאי אשר מי שקצת עיני שכל לו ויש לו קצת מוח בקדקדו לא ילך מעצמו לתוך היער הלז למקום גדודי חיות ולסטים. ואולם הליסטים האורבים שם בהיער ומצפים לדם נפשות ויודעין אשר לא יקרא להן להיות אדם בא מעצמו אליהן לאמר הנני בידך עשי לי הטוב בעיניך, ועל כן הוא מוכרח לילך מחוץ לעיר במיני תחבולות וערמות אולי יוכל לצודד נפשות נקיים להפשיט את עדיים מעליהם ולעשות בתיהם קבריהם. ולזה לאור יקום רוצח לצאת מחשכת היער והולך לו אל מגרש העיר הנזכר ועושה עצמו כאילו גם כן מטייל במגרש העיר הזאת ובידו מיני שחוק ומיני מאכלים רעים המתוקים לחיך ושאר דברי נופת צוף, אשר החסר לב נמשך אחריו. והולך ומנגן ביד על הכלי ובפיו, וזה החסר לב נמשך אליו ונוסע לקולו, והליסטים הלז מקרבו אצלו מאוד בדברי אהבה וחיבה ומתחיל לדבר עמו ולטייל עמו אורך ורוחב ומטעים לו ממטעמותיו ומקרקש ליה בזוזי ואז לבו מתקרב אליו והולך אחריו לטייל עמו ארוכה וקצרה עד שמגיע לקצת סבכי היער והגם שעולה בלב הבער לאמר אולי לא אוכל לחזור כשאבוא לתוך היער אך מרוב אהבת האיש וחמודת הדברים אשר הראה לו מאמין לדברי חלקות פיו שאומר לו נלכה נא עוד בקצה היער שיש שם מעינות טובים מתוקים לפניך עוד דברים חמודים שנפשך חומדת אליהם ואני חפץ להטעימך ממטעמי עד שמביא אותו לבין הקוצים הנוקבים את רגליו. ואף אחר שרואה זאת בעיניו אינו שם על לבו לחזור תיכף על עקבו כי שומע לדברי הנרגן שאומר לו עוד הנה דרך ישר סלולה לפנינו עד שמתקרב יותר לחשכת היער ובא למקום הנחשים ועקרבים ורואה לפניו מדברים המזיקים ונושכים מה שלא ראה כזאת מימי היותו ורבה עליו חיות היער עד אשר מרוב הפחד והאימה סמר שערות ראשו, ולבו מתחלחל ומרעיד ומירתת ואוחז בחזקה בהאיש הלז המוליכו וסובר שהוא יציל אותו מכל זה ואז ממילא הולך אחריו באות נפשו עד אשר יביאנו למקום החושך שלא יחזור על עקבו ולצעוק שם לישועה בשום אופן. ושם מגלה את עצמו לפניו לומר כי את נפשו הוא מבקש ומתחיל לדבר עמו בדברי עזות קשים ומרים ומוציא עליו כלי זיינו המלהיבים ומפחידים את לב האדם ונוטל ממנו כל אשר לו ומפשיטו ערום מכל בגדיו אף בגד שחותם המלוכה היה עליו מפשיט ממנו ועובד בו עבודה רבה קשה ומרה וכשלא יעשה כחפצו דן אותו במכות ופצעים לא אחת ולא שתים עד עשר מכות ויותר ושם עליו בגדי שק ומאכילו מאכלים גסים וקשים עד מאוד וכריסו נבקעת ומת במיתה משונה רחמנא ליצלן.
71
ע״בוהנמשל מובן מאליו למי שהתחיל לדרוך קצת בעבודת אלהינו במוחו ושכלו כי הנה דרך הטוב והחיים שנתן הקב"ה לעמו ישראל בקדושתו על ידי קיום התורה ומצוותיה באהבה ויראה לשמו הגדול והקדוש, הוא העיר הבנויה בכל מיני יופי ותענוג. כי מי שזוכה לטעום בנפשו קצת טעם מתיקות התורה וקיום מצוותיה באהבה הרי אין קץ וערך ושיעור לנועם מתיקות הלזה כמו שאמר הכתוב (משלי ג', י"ח) דרכיה דרכי נועם וגו' ואמר (תהלים ל"ד, ט') טעמו וראו כי טוב ה'. וההוגה בה לשם ה' באהבה אז חכו ממתקים וכל פיהו מלא מטעם נופת צוף נועם עריבות ידידות מתיקות התורה יותר מכל הדברים הנחמדים שבעולם כמאמר הכתוב (שם י"ט, ח') תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' עד הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. וזה אינו על דרך האמונה כי אם טעם ממשות נפלא במתיקות האהבה שאין קץ וערך אליה ואין חשוקה ותענוג בעולם כזה למי שזכה קצת לטעום מתענוגיה ודדיה ירוו בכל עת במתיקות נפלא ממציאות הסברות אמיתיות החדשות החביבין על בעליהן ולומדיהן לשמה יותר מכל הון יקר נמצא ומסולא מפז ומפנינים יקרים, והכל למען שמו באהבה בכדי להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. ובזה הענין אין יד כל אדם שוה בו כי לא כל האדם זוכה לראות ולהנות מאור הזה כי אם כדרך שבא לראות באור התורה בקדושה ובטהרה ובזיכוך גופו ואיבריו מכל מין טומאה, כך הוא בא ליראות באור נועם תענוגים וחמודת אהבת מתיקותיה כנאמר (משלי ה', י"ח) אילת אהבים ויעלת חן, ונאמר (שיר השירים ז', ז') מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ומרוה עצמו באור התורה עד שכל מיני אהבת עולם הזה מקטן ועד גדול הכל כאין אהבתם ומתיקותם, נגד אהבת ומתיקות התורה. וזוכה להביט בנפלאותיה ודרך החיים והאור הגנוז בה עד שמתענג בה יותר מכל מחמדי עולם.
72
ע״גואמנם תדע שאף שבחינה זו גדולה וטובה היא ואהבת התורה גדולה בלבו יותר מכל תענוגי עולם מכל מקום אין זו תכלית השלימות בעבודת ה', כי יוכל להיות שמתענג מחכמת התורה בלבד, מטוב טעמיה וחידוש סברותיה והיתר ספקותיה והכל למען שמו יתברך.
73
ע״דאבל תכלית השלימות מתיקות תענוג התורה ומחמדיה הוא התענגות על ה' מרצון אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורה הקדושה, כי אותו אהב ולא דבר אחר בשום אופן בעולם, אף לא התענוג מחכמת התורה פועל בלבו כי אם האהבה והחמדה והתשוקה בוער בלבו כרשפי אש לבוא ולהתדבק בתורה הקדושה בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא הבל פה האדם היוצא בדברו מפנימיות הלב אשר נפשו יוצאה בדברו, באור חיות אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורה שהוא רצונו ברוך הוא והוא ורצונו אחד ומיוחד בתכלית כאשר כתבנו כמה פעמים בזה כי כל התורה אינו אלא רצונו שרצה שנעשה זאת, וזאת לא נעשה. וזאת הוא בחינת נשיקין הבא מאהבה שהוא אתדבקות רוחא ברוחא כידוע וזה היא האהבה השלימה והתענוג הנפלא אצלו לאין קץ מה שזוכה להתדבק בו ולהתקשר ולהתיחד באורו ברוך הוא ביחוד נפלא ואת זה אהב ועל זה שמח ומתענג בתענוג נפלא, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף וגו' כי עגמה נפשו ותצמא ותכלה ותתלהב בכל עוז ותעצומות לדבק עצמו למחיה החיים ברוך הוא בכל אוות נפשו אשר אין אופן לזה כי אם על ידי התורה שהוא נעלם בהם, ומתגלה לדורשיהם באמת באהבה וכל כך יומתק למו טעם מתיקות התורה באהבת ה' המתדבק אליו על ידה, עד שיתלהב לבו ורעיון מחשבתו לעשות נחת רוח תמיד, ויכסוף וירצה ויחשק לדבק נפשו לה' בכלות נפשו ממש, ותמיד יחפוץ לעשות ביותר מיכולתו ולא להיות לו מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא רק ללכת מחיל אל חיל לחזות בנועם ה' בכל יום ויום יותר עד שידמה בעיניו כל עשיותיו עד הנה לאין ואפס והכל קטן בעיניו מגודל אור האהבה והתשוקה לדביקות ה' ביחוד נפלא בכל רמ"ח אבריו שס"ה גידיו ומפעליהם שהם מחשבה ודיבור ומעשה וכל החושים חוש השמע והעין והמישוש והתנועה וההרגש, שיהיו כולם מיוחדים לאל אחד שלא להשתמש בהם שום דבר אחר רק עבודתו או דבר הנוגע לעבודתו ומוסיף בכל יום ויום אהבה על אהבה וצמאון על צמאון ומדליק והולך בהנר מצוה עד שאילו היה יכול היה מוסר נפשו ורוחו ונשמתו בעד רגע אחד שזכה להתענג על ה' ולהתדבק בו.
74
ע״הואולם אפילו בחינה זו שהוא תכלית הטוב, עוד יש בחינה למעלה מזו כי הנה זאת הבחינה אמת שהוא אינו חפץ לשום ענין קבלת פרס ודבר אחר בעולם רק להתענג על ה' ולהדבק בו שעל זה ברא ה' כל הבריאה וצר את כל היצור, ואך כי על כל פנים נראה כעושה קצת למענו כי צמאה נפשו אל ה' והוא רודף וחושק לרוות צמאון נפשו. אבל בחינה האמיתית, שלא ירגיש שום אהבה ותענוג בכל זה כי אם במה שעושה בזה נחת רוח ליוצרו, ורק על זה שש ושמח שזכה לגרום תענוג ונחת רוח למלך גדול ונורא כזה. ועל בחינה זו אמרו רבי שמעון בן יוחאי וחבריו למשה רבינו (זוהר תצא רפ"א.) כברא דמשתדל בתר אבוי ורחים ליה יתיר מגרמוהי. כי האהבה והבערת אש בלבו למלאות רצון הבורא לעשות נחת רוח, עולה על כל האהבות והחמדות עד שלא ירגיש משום אהבה חוצה לה אף שבאמת בוער בלבו להדבק לחי העולמים אבל אינו מרגיש ממתיקות זה כי גדלה אש בלבבו ותלהט מוסדי הרים שיזכה לעשות נחת רוח אליו יתברך המבטל כל האהבות שתחתיה כי היא העולה על כולנה וכבר הוא מופשט מכל עניני תאוות עולם הזה ותענוגיו וכל חמדת אחרים גדול או קטן כי אין בלבו יומם ולילה רק לחפש אופן שיזכה לגרום נחת רוח לפניו בכל מיצוי דם נפשו, ואינו עולה על זכרונו כלל אהבות ותשוקות אחרות. וכשהוא עוסק בתורה הקדושה יכוון רק ליחד שמו של הקב"ה על ידיה כי כל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה ומדותיו הנוראים שהם המאורות העליונות והפרצופים הנוראים ושמות המלאכים ושאר דברים עליונים שהמה הם פנימיות התורה, ומיחד בגודל נשמתו הקדושה ובאור המאיר עליו, אותיות התורה ושמותיה הרמוזין בה זה בזה ואלו באלו עד שהתורה נעשית שם אחד לקודשא בריך הוא. והסודות הנפלאים והנוראים הללו והיחודים האלה המה בבחינת אור המתלהב ומאיר עד אשר נקשרין המראות ומדות הנוראים והצורות עליונות אחד אל אחד, כמו שאיתא בזוה"ק (עיין בראשית מ"א:) בשלושה גוונין של שלהבת המתדבקין זה בזה וגוף הנר הוא ארבעה נגד הארבעה עולמות המתקשרין זה בזה. והכל בכח הסודות והשמות ליחודי התורה לעשות נחת רוח לפניו יתברך בזה שהוא תכלית הבריאה ליחד את שמו יתברך באמת ובתמים, ובזה מרבין אור גדול בכל העולמות עד שמחמת גודל הבהקת זיו האור יתמשך עד למטה ותתלהט אש סביבו ויקיף אותו אש מן השמים ותלהט מוסדי הרים בכח אור התורה שהוא ביחוד לשמו של הקב"ה שלא לשום אופן ודבר בעולם, וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ד:) ברבי אליעזר בן ערך כשדרש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסיכסכה כל האילנות שבשדה וכו', ועל שם זה נקרא מעשה מרכבה כי עיקר הכוונה בהלימוד ההוא בכדי להיות מרכבה לשכינה על ידי הלימוד הזה ליחד עצמו עם כל אבריו וחושיו לשמו ברוך הוא וליחד את המרכבה העליונה ביחודא שלים והכל בכדי להיות נחת רוח לפניו יתברך, וזה הוא המגדל הנאה המשובח שבתוך העיר האהבה העצומה והתשוקה הגדולה בלהבת אש לאור ה' אשר בתוכה ולהיות חופף עליו רוח אלהים ביראה ואימה ופחד מגדולת מלכותו כי נורא הוא וההתבוננות ברזי התורה וסודותיה להתקרב על ידי זה בכל עת אל השורש העליון ולהתענג בתענוגים מתענוגי עולם הבא שעל זה אמרו חז"ל (ברכות ז.) עולמך תראה בחייך עד שיתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק לשורשה שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטת במחשבות העליונות וקשורה בקשר אמיץ בעולמות עליונים, והנה הוא צופה בהיכלות שלמעלה ובמשמרות של מלאכי מרום במעמדן, ונכנס בהיכל לפנים מהיכל חדר לפנים מחדר, כדוגמת ארבעה שנכנסו לפרדס (המבואר בחגיגה י"ד:) והיא קרוב למעלת הנבואה שכשהוא רואה המראות הנוראות שמראין לו בעת הנבואה כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר בדניאל (י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ונקשרה דעתו אל צור העולמים ברוך הוא כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב'), ומה מאוד תגדל חשקת הנפש לישאר שם שלא לחזור אל תוך הגוף העכור. ואך כי כבר כתבנו כי אין העיקר בעיניו כי אם תענוג מנחת רוח רצון בוראנו ברוך הוא וזה האהבה והתשוקה גדולה אצלו מכל האהבות וכיון שיודע שרצון הבורא לחזור עוד אל תוך הגוף לעובדו בזה, אז תיכף הוא שב לאחור להיות כבראשונה לעובדו בלבב שלם כרצונו ועל זה נאמר אם רץ לבך שוב לאחור, ובעל כרחך אתה חי.
75
ע״ווהנה רב נועם תענוג הזה לאור האהבה הנפלאה והחמדה המופלגה בכלות נפשו בתענוגו אשר בכל יום ויום בנפשו ורוחו ונשמתו במי שזוכה לבחינות הנזכרים אי אפשר לחוק בעט ברזל ולבוא בספר וסופר וסיפור להעריך על הנייר בדיו כי החכם המבין קצת מדעתו וזכה לטעום חשוקה זאת בנפשו אף פעם אחד כל ימי חייו, מעצמו יבין שכל מחמדי עולם הזה ותענוגיה וכל העולם כולו בכלל ובפרט עד תענוגי השרים הגדולים והמלכים המושלים בכל העולם בכל אוצרותיהם לא ישוו על אחת מני אלף אלפים ורבוא רבבות עד אין שיעור נגד רגע אחת תענוג לימוד שלושה תיבות בתורה או עשיית מצוה אחת על דרך האמור, וכמאמר אב החכמים ע"ה (משלי ג', ט"ו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. וראיה לזה ממשנת חז"ל שאמרו (אבות ד', כ"ב) יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה, וידוע שכאשר יאמרו חז"ל כל חיי עולם הזה יוכלל בזה כל תענוג עולם הזה עד תענוג הגדול שאין כמוהו, כמו המלוכה על כל העולם כולו ואלף שנים יחיה ובנים נפלאים מפורסמים בחכמתם ובגדולתם שאין כמוהם בעולם ופשיטא שאר התענוגים השייכים למלך גדול כזה כי בלתי זה לא יקרא לו שם כל חיי עולם הזה אף על פי כן שעה אחת קורת רוח בעולם הבא יפה מזה מכל וכל ומכל שכן שעה ושתים ויותר. וחזרו ואמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, וכל חיי עולם הבא ידוע שהוא ודאי תענוג וקורת רוח שאין למעלה הימנו ואף על פי כן שעה אחת בתשובה ומעשים טובים יפה הימנו כי הזוכה לטעום חשוקה זו בנפשו קצת באמת שלא להשטות עצמו, יודע שאין ערך לה בשום אופן מכל מה שבעולם אף לבחינה הקטנה שבה ומכל שכן המגיע לבחינת המושכל והשכל למעלה למעלה להבין בהאור הבהיר הוא בשחקים ברוב תענוג ונחת, שעין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), הכל כידוע.
76
ע״זוכל זה הוא כשהוא ביראת ה' כי כל אהבה שאין בה יראה אינה אלא אהבה המדומה ולא אהבת האמת, כי מי שהוא עומד לפני המלך ומתענג בחבלי עבותות אהבתו בהכרח שהיראה מוטלת עליו גם כן מפחד ואימת המלך ובהיכלו כבוד אומר כולו, ביראה באימה ברתת ובזיע ובאהבה ושמחה, ובלתי יראת האמת הרי עדיין הוא מבחוץ כלל וכלל, ואיך יושלם בו בחינת אהבת אמת, ולכן בכל מקום ומקום נזכר רק בדחילו ורחימו, ולא זה בלא זה, כי המה מתאחדים תמיד, ולא נאריך בזה שלא לצאת מהענין. ונחזור לאהבת ה' אשר בדרך הטוב והתורה והמצוות שהוא בלתי שיעור להמבינים בה, וזה באבנתא דליבא תלוי, כי איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת כלל כי לא טעם חשוקה זו מימיו, ולא חפץ בתבונה. וחשוקה זו אינה מתגלית כי אם לדורשיה ומבקשיה ככסף וכמטמונים, כמאמר הכתוב (משלי ב', ד') אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא.
77
ע״חוהנה סביב להעיר הבנויה המפוארה הלז נטע ה' שדה חקל תפוחין מגרש להעיר אלפיים אמה סביב אשר אוכל שדה העיר נתן בתוכה הוא כל דברי עולם הזה ומחמדיה, הנקראים דברי הרשות שאינם לא מצוה ולא איסור רק הם נטפלים למצוות ותורת ה' כמו האכילה ושינה וההליכה ודברת בני אדם והמשגל שכולם מיעוטן יפה להיות על ידם יתחזק כח הגוף לתורה ועבודת ה' והנטפל למצוה כמצוה, והוא כמו הטיול במגרש העיר הנזכר, והנה צדיקים ילכו בם להבין ולהשכיל על מוצא דברים ההם, כי הוא גופא קשיא ולמה עשה ה' כן בעולמו להיות האדם מוכרח להשתמש בדברים האלה הנבזים ושפלים התחתונים והלא האדם נברא לעמוד ולשרת לפניו יתברך ולשמש את קונו, וכי לא היה יכול הקב"ה לבראו בעולם שלא יצטרך לטנף עצמו בטינופי עולם הזה ומחמדיה בהכרח.
78
ע״טואכן כי, כל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז, ד') והכל לכבודו ברא ולהיטיב לבריותיו אלו ישראל שבהם בחר ה' לנחלה לו ובכוון ברא ה' דברים התחתונים האלה הרחוקים מאוד מאור פניו יתברך, וחיות הבורא בהם מעט, והגישום יסובבהו סביב סביב עד שלא יוכר בהם רוחניות חיות הבורא. ובאמת כל הנבראים שבעולם צריכין להתקרב אליו ממרחק הגדול הלז, שידע כל פעול כי הוא יתברך פעלו ויבין כל יצור וגו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, שיתפרד הגשמיות מכל דבר ודבר שהיא הקליפה הסובבת על כח חיות הבורא, ואור חיות הזה יתעלה למקור שורשו מקום אשר נלקח משם, והם בעצמם אי אפשר שיעלו לראות את פני ה' להתפרד מגשמיותם, כי החיות מועט שם והגשמיות רבה ועל כן הארץ וכל צבאה נתן לבני אדם שהמה יקרבו אותם אל האל העושאם על ידי השתמשותו בדברים האלה באכילה ושתיה ובעילה ושיחה והרהור ודברת בני האדם שבכולם נמצא כח אור חיות המחיה, וכשהאדם מבין בגנות גשמיות דברים ההם איך שהם נבזים ושפלים שכל העולם ומלואה ונופת טינופת תאותיה וחמדותיה חוץ מעבודת ה' שבהם אינם כדאים לישא אותם. אדם המשכיל על מחשבתו ומכל שכן על שפתו שכולם דברי הבל ותהו הם כשחק מאזנים נחשבו, ואפילו בתאוות הנכנסין לגוף כמה גינוהו חז"ל כמו בתאות המשגל שאמרו (שבת קנ"ב.) חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', או באכילה שמכל המאכלים המחמדים שבעולם מה נעשה מהם אחר האכילה הרי תיכף בית הכסא סמוך לשולחנו, ואיך יתאוה בעל שכל לזה. ומכל שכן בתאוות שחוץ לגוף כמו אהבת ההתנשאות על חבירו ורדיפת הכבוד ולאהוב שהכל ישבחוהו ויספרו הודו וכדומה, הלא כל אלה ודאי דברי הבל ותהו הם באין מי שיש לו אפס קצת מוח בקדקוד. ועיקר היופי והמשובח והנאה והטוב אין בעולם כי אם אור ה' וחיותו וכוחו והשפעתו ולעבדו בלבב שלם, את זה ראוי לאהוב ואל זה יכלה נפש אדם באהבה וחמדה ותשוקה וחיות בוערת כראוי למלך הכבוד כי לו נאה כי לו יאה. וכשמבין האדם באמיתיות בלבבו עד שבאמת כל דברי עולם הזה מבוזין ומאוסין בעיניו ואינו אוהב וחומד כי אם אור ה' וחיותו אשר בכל דבר ודבר, בזה נפרד הגשמיות הקליפה מכל דבר מכל וכל, כי גם הפריד עצמו מגשמיותה ויבזהו בעיניו, ואור חיות ה' שבה נתעלה למעלה למעלה, כי אותו הגדיל בעיניו ויאהבו בלבו והעיד אשר זה הוא תכלית הטוב והיפה ולשם זה הוא אוכל ועוסק בכל דברים שבעולם כפי המוכרח לו ולא יותר בכדי שהניצוץ אור ה' שבהם יעלו עמו ליראות את פני ה' כאשר כתבנו כבר בזה בכמה מקומות. ועוד יש דברים עליונים בזה שלא ניתן לבאר בספר, בסוד אומרם ז"ל (הובא במגיד מישרים פרשת וישב*עיין מדרש תלפיות ערך חנוך מספר עשרה מאמרות.) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד שמו של הקב"ה. כי האדם אשר כבר הוא בסוד מאן דעייל ונפיק המבואר בזוה"ק שכבר יצא מבחינת עולם הזה מכל וכל שאין עוד סברא כלל שיהיה בלבו שום חמדה ותשוקת מה לשום דבר גשמי והשיג בחינת החכמה ומדע לידע ולהבין בכל דבר ודבר שורש חיותו ומוצאו בעולמות עליונים בסוד ארבעה פנים שבמרכבה ששם שורש לכל נבראי מטה. והם הררים התלוין בשערה דקה מן הדקה להבין חיות כל דבר איה מקום מקור שורשו ומוצאו במרכבה העליונה ובאיזה בחינה ומדה נרשם חיות זה בשיעור קומה. ועל ידי זה יוכל ליחד יחודים העליונים גבוהים ורמים בדברים שלמטה החשובים לפניו יתברך ביותר ויותר עד אין שיעור כאשר נאמר בשם הרב הקדוש איש אלהים המפורסם מוהר"ר דובער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש על מה שמבואר בזוה"ק (שמות צ"ה.) ואתקשט בקישוטין דלא הוו. כי קישוטי השכינה שהם היחודים מה שנעשה על ידי אותיות התורה והתפילה הן המה קישוטין דהוו כי מעולם ועד עולם המה וכל עיקרם אינם אלא יחודים העליונים. אבל יחודים ודברים התחתונים על ידי חיות אור ה' מאותיות התורה הנקראים אברי השכינה ששוכן בהם, וזה נקרא קישוטין דלא הוו. ויחודים הבאים על ידם הקב"ה מתענג ושש ושמח בהם ביותר ויותר לצד שהיו מרוחקים מאוד מאור פניו יתברך למטה וכשהם עולים אין קץ לשמחתם ותענוגם ולשמחה עמוסה שמגיע לבורא עולם מזה כשמחת בן חביב אשר יבוא אל אביו בזמן כביר שהיה בשביה במדינה רחוקה מאוד שאין קץ לשמחת האב ובן על זה. ועל זה אמר אליהו זכור לטוב (תיקוני זוהר י"ז.) ואנת אשתמודע מעילאי ומתתאי. שאיש המשכיל מבין ומכיר אלהותו גם בכל דברים התחתונים שרואה שם יחודו ואחדותו יתברך. כי כולם נאצלים מאור פניו יתברך ומיחדים עמהם יחודים נפלאים והיה ראוי להאריך בדברים הללו אם לא שכבוד אלהים הסתר דבר כי לאו כל מוחא סביל דא ולא ניתנו מילין אלין אלא למאן דעייל ונפיק כנזכר.
79
פ׳ונחזור לענין אשר זה הוא מגרש העיר סביב אלפיים אמה שהחכמים מטיילים בה ארוכות וקצרות להבין ולהשכיל גם שם מהדר יקר כבוד המלך ומלכותו שבכל משלה, כמו בהעיר אשר נראה בחוש הראות כבוד הדר ממשלתו. והמה עושים מהמגרש עיר לספר גם שם משבחי המלך הטוב וחכמתו. והנה היער אשר מן הצד לשמאל העיר, זה הוא דרך הרשעים ההולכים בחושך ומתהלך במישרים שכל העבירות רעות דומות עליו כמישור ולא ימנעו את עצמם אף מחמורה שבחמורות. אדרבה ח"ו שמחים לעשות רע. וכבר הם ברשות לבם עד שלא יוכלו כלל להטות לבבם ולכפותו שלא לעבור על רצון הבורא. כי עז וקשה לבבו שלא יכנע. ויתאוה תאוה בחמדה עזה עד שימשכנו בעל כרחו לעבור העבירה הגם שמבין ויודע כי לא טוב זה לפניו ומרה תהיה לו באחרונה מזה. כי אין בו כח לכפות תאות לבבו, מצד שכבר נשקע ביותר בתאוות הרעות, וממילא כל בחינת הקליפות והחיצונים יסובבוהו ותטמא נפשו בכל הטומאות שבעולם ומוסיף בכל יום חטאת על חטאת ופשע על פשע. וממילא העונשים קשים ומרים שמגיע להם עבור זה בעולם הזה או בעולם הבא אין קץ וסוף להם ונעשה בשרם חידודין חידודין ונידונים לדורי דורות והיו דיראון לכל בשר. ואמנם כי מעולם לא נחשד בר ישראל לילך באות נפשו למקום החושך והרע הזה. אם לא עבור דרך הבניים הנזכר הן המה דברי הרשות הנזכרים שאיש הבער אשר הולך בהם ואינו נותן לב להשכיל להיות בזה מותר אדם מן הבהמה שלא לטנף עצמו בנופת טינופת צוף עולם הזה ומחמדיו כסוס כפרד למלאות בטנו וכריסו בבשר ויין ושאר משקים הערבים ומתוקים לחיך ומרים להנשמה מר כמות. ועל ידי זה ממילא בהתמלאות תאותו באוכלין בבשר ויין וכדומה. מתאוה עוד ועוד עד שבא לעבור על כל העבירות האמורות בתורה. ובזה ודאי נכון מאמר הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי כאשר האדם מקדש עצמו בדברי הרשות הנזכרים אז ודאי והיה קדוש מלמעלה לעלות במעלה מעלה לזכות לכל הטוב הגדול והנורא שהזכרנו ככל האמור.
80
פ״אדבר וגו' אשה כי תזריע וגו'. נודע מה שיש לדקדק בזה למה לא נאמר בקיצור אשה כי תלד זכר וגו'. והנראה על פי אשר ביארנו במקום אחר בפירוש מאמרם ז"ל (בבא בתרא ט"ז:) בפסוק (בראשית כ"ד, א') וה' ברך את אברהם בכל בן היה לו (רש"י בחומש) בת היתה לו וכו'. והוא כי הנה נודע אשר כל העולמות המה בבחינת מקבלין דין מן דין כי כל עולם ועולם וכל מדה מהמדות הקדושות תמיד עיניה למטה להשפיע לעולם שלמטה ממנו בחינת כל שפע טוב וברכה, ולבה למעלה להתקשר לעולם ומדה שלמעלה ממנה לקבל משם כל בחינת השפע. ועיין בדברי הרב הקדוש בספר חסד לאברהם (השקת כ"ד) שביאר שם בבחינת החכמה העליונה וזה לשונו: והנה אל החכמה ב' פנים הפן האחד העליון הפונה אל הכתר ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלין מלמעלה. הפן השני התחתון הפונה למטה להשגיח בספירה שהיא מתפשטת אליה בחכמתה כו' עד כאן לשונו. וכן הוא בכל המדות וכל העולמות. וכידוע להני ספרי דווקני בבחינת כתיבת שם הוי"ה הגדול והנורא שסדר כתיבתו צריך להיות באופן זה. שהקוצה של היו"ד צריך לנטות קצת אל ה"א הראשונה וה"א הראשונה עושין בצדה הימנית כמין יו"ד קטנה והרגל השמאלי עושין אותו כמיו וא"ו ובסופה נקודה משוך לצד הוא"ו שבשם, והוא"ו נעשה בראשה עב ובסופה ברגלה נעשה כמין פרסה קטנה משוך אל ה"א אחרונה ובתחילת ה"א אחרונה נעשה כמין וא"ו כנודע להבאים בסוד ה' בדברי מרן האר"י ז"ל. וכל זה מורה על התקשרות כל העולמות כי ארבע אותיות הוי"ה מכוונים לארבע עולמות א'צילות ב'ריאה י'צירה ע'שיה ואנו מראין בזה שכל עולם מקשר עצמו עם עולם שלמעלה ממנו לקבל ממנו השפע וברכה ותיכף מקשר עצמו עם עולם שלמטה ממנו להשפיע לו מטובו בכל אות נפשו. ועיקר התיחדותן והתקשרותן מורה אשר לרוב חשקם וחפצם להיטיב ולהשפיע לעולמות שלמטה מהם בסוד אומרם ז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים. המה מקושרים ומיוחדים זה בזה ביחוד נפלא עד שתיכף כאשר מקבל השפעתו מעולם שלמעלה תיכף מורידו ומשפיע למטה בלי שום איחור כי רצון חפצו וחשקו מיוחד על זה להיטיב לזולתו בחמדה נפלאה ויותר ממה שהעגל רוצה וכו' כידוע. ונודע לכל אשר התקבלות ההשפעה יכונה על שם הבת בחינת נוקבא המקבלת, והמשפיע השפע נקרא בחינת בן הזכר המשפיע מטובו. ועל כן זה אשר נתברך אברהם בבחינת מדתו חסד לאברהם שבן היה לו ובת היתה לו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי לרוב חסדו וטובו הגיע עד בחינת מדתו למעלה שתיכף כשקיבל ההשפעה מלמעלה בבחינת הבת הורידה והשפיעה תיכף אל הנצרכים אליה בבחינת הבן וכאילו ממש בבת אחת נעשה ומרומז בתיבה אחת להורות שבבת אחת ממש היה נעשה אצלו בחינת המקבל והמשפיע שתיכף כשקיבל השפיע לאחרים לרוב אהבת החסד שבו. ונרמזו שניהם בתיבת בכל להורות למלת בו כל, שכל בו, בחינת המשפיע ובחינת המקבל (גם בחינת כל נודע שאליה יורדים כל בחינת ההשפעות מרום המעלות והוא המשפיע לעולם שלמטה ממנו). ולא הוא בלבד היה לו בחינה זו כי אפילו בן משק ביתו דמשק אליעזר קיבל ממנו דרגה זו שהיה נקרא דמשק על שם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (יומא כ"ח:) ונרמז בתיבה אחת דמשק להורות שבבת אחת נעשה, שתיכף כאשר היה דולה מתורת רבו היה משקה לאחרים בלי שום עיכוב (ועל זה רמזו חז"ל (בראשית רבה פ"ב, ח') תאומה נולדה עם השבטים כי שבטי י"ה דרכו בדרכי אבותיהם אברהם יצחק ויעקב ונעשו בבחינת בן ובת לקבל ולהשפיע תיכף, ותאומה היתה עמם כי היה ביחוד ובקישור מופלג עד שהיתה כאחת ממש).
81
פ״בואפשר לזה נאמר ברבקה (בראשית כ"ד, י"ח) ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו, כי כל עיקר נסיון אליעזר היה לראות אם היא גומלת חסדים שתהיה ראויה ליכנס בביתו של אברהם כפירוש רש"י שם (פסוק י"ד) ורבקה כן עשתה לרוב מדת החסד שהיתה בה שמיהרה מאוד והורידה כדה על ידה ובעוד הכד על ידה נתנה לו לשתות מה שהיה ראוי להעמיד הכד בארץ ואמנם לרוב תשוקת החסד שבה לא עצרה כח להמתין רגע להציגו על הארץ וסבלה הכד על ידה ותשקהו במהרה. ואפשר על כן נאמר שם להלן (בפסוק כ') ותשאב לכל גמליו ומהראוי היה לומר ותשאב ותשק לכל גמליו ואכן לרוב המהירות היה נראה אשר תיכף בעת השאיבה כבר היה לכל גמליו בבחינת דולה ומשקה בבת אחת ממש. ועל כן תיכף ויקח האיש נזם זהב קודם השאלה בת מי את כי הכיר בה מדתו של אברהם בבחינת בן ובת להשפיע תיכף אחר השאיבה ובודאי ממשפחת אברהם היא. ואולי שגם בנות יתרו הגידו שבח הזה על משה רבינו ע"ה (שמות ב', י"ט) וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן וגו'. כלומר תיכף בעת הדליה השקה את הצאן ולא איחר כלל. ועל כן כפלו לומר דלה דלה והיה די בפעם אחת ואמנם השני קאי למטה לומר שבדליה אחת השקה את הצאן כי נעשה כמו בפעם אחת ממש כנאמר.
82
פ״גואמנם כל הנזכר אינו אלא בבחינת כל העולמות המתחילין אחר אור אין סוף ברוך הוא עד נקודה אחרונה שבעשיה דעשיה כי האין סוף ברוך הוא וברוך שמו אינו ח"ו בבחינת מקבל כלל ורק משפיע מטובו תמיד לבריותיו וזה נקרא בדמיון הזכר כי שם בחינת משפיע אמיתי שאינו מקבל כלל והוא זכר לבד שלא בעירוב בן ובת ונקודה אחרונה בעשיה דעשיה היא מקבלת לבד ואינה משפיע כלל והיא הנקראת בשם אשה סתם כי היא בחינת נוקבא אמיתית מקבלת ולא משפעת. והנה כל בחינת הורדת השפע מעולם לעולם ידוע שהכל נעשה על ידי בחינת אתערותא דלתתא כי העולם שצריך לקבל ממה שלמעלה מתעורר באתערותא דיליה בתשוקה ובאהבה ובבקשה לעולם שלמעלה שיחוננו בהשפעתו בבחינת העלאת מיין נוקבין הידוע לחכמי לב ומזה מתעורר למעלה להוריד כל בחינת שפע וברכה אליו בסוד הכתוב (בראשית ב', ו') ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה ואיתא (בתיקוני זוהר) תא חזי אתערותא צריכא מתתא לעילא ולבתר והשקה את כל פני האדמה וכו' עד והכי צריך לאתערא אתערותא בקדמיתא מאתתא ורזא דמלה אשה כי תזריע ומיד וילדה זכר וכו' עד כאן. וזה שנמצא במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה (בזוה"ק) רזא דקורבנא עד אין סוף כי לצד שכל חשק העולמות וחפצם להשפיע לעולמות שלמטה מהם. על כן מיד כאשר יעלה אתערותא אף מבחינה התחתונה מאוד שבעולמות תיכף העולם שלמעלה ממנו מעלה אתערותא לעולם שלמעלה ממנו בכדי לקבל ממנו ולהשפיע למטה וכן עולם שלמעלה לעולם שלמעלה ממנו עד אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שהוא המשפיע האמיתי ונעשים כל העולמות מלאים שפע וברכה רבה בכולם אף בבחינת אתערותא התחתונה שבתחתונות. ועל כן אמר לו לא תימא שהאתערותא שמתעורר על ידי נפש הבהמה בקרבן דבר קטן הוא כיון שנפש בהמה היא בתכלית הירידה. לא כן כי רזא דקורבנא עד אין סוף שמיד כאשר יתחיל האתערותא בבחינת המיין נוקבין מתתא מבחינה האחרונה מתעורר עד למעלה למעלה עד אין סוף ברוך הוא כי כולם רצונם מאוד להשפיע ותיכף נושאים עיניהם לזה שלמעלה לקבל ממנו ולהשפיע למטה מעולם העשיה עד אין סוף ברוך הוא כמו שאיתא בכתבי האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד יעויין שם) וכנודע מכוונת אשה ריח ניחוח לה' שרומז על עליית כל העולמות.
83
פ״דוהנה דבר זה הוא בכל הדברים שבעולם הן בפרנסה דנשמתא והן בפרנסה דגופא וביותר ויותר היא בפרנסת הנשמה כי הבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה כמאמר חז"ל (שבת ק"ד.) ומיד כאשר אדם מתעורר עצמו מלמטה בבחינת האתערותא לקבל הקדושה והטהרה ממקור עליון אז תיכף יתעורר דרגה אחר דרגה עד למעלה למעלה עד אין סוף ברוך הוא המשפיע האמיתי ומיד תרד אליו הקדושה והטהרה ממקורו ברוך הוא שהוא המרומם על כל ברכה ותהלה כי כל המדות הם בבחינת ברכה שצריכין להתברך ממקור העליון. אבל המקור גופא יתברך ויתעלה, מרומם ומנושא מזה כי הוא המברך ולא המתברך ח"ו. וזה נרמז במאמר חז"ל (תענית ה':) אילן אילן במה אברכך פירותיך מתוקים צילך נאה אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. כי האילן רומז עד מקום המקור הברכה והחיים, ושם אין שייך לברכו כי הוא מקור הברכה ובמה אברכך הרי הכל מצוי בך ואתה הוא המרומם על כל ברכה ותהלה אלא יהי רצון כו' כלומר שתרד הברכה וההשפעה מאתך לכל המאורות עליונים והמדות הקדושות צלולה וזכה שלא ישתנה בהמקבלים מאשר במקור מפני עכירות צינורות השפע שנעשה לפעמים על ידי מעשה התחתונים שהצינורות נעשים ח"ו מכוערים ונשברים ואז ישתנה השפע הטוב והברכה הנחמדה היורד מן המקור העליון אל המדות התחתונות שלא יהיה צלולה ונקיה כאשר במקור ועל כן יהי רצון כו' שלא ישתנה הברכה כלל וכלל וכולם יהיו כמותך שישפיעו למטה לעולמות התחתונות כמו אתה.
84
פ״הונחזור לעניננו כי אדם המתעורר עצמו מעט מלמטה לקבלת הקדושה אף בבחינת התחתונה שבתחתונות מתעורר למולו דרגה אחר דרגה בבחינת העלאת מיין נוקבין עד למקור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו מחיה החיים מקור העליון. ועל זה אמר אשה כי תזריע וילדה זכר. פירוש אף אם לא יהיה האתערותא מלתתא כי אם בבחינת אשה שהיא בחינת התחתונה שבתחתונות הנקראת אשה לבד מקבלת ולא משפיע כלל בבחינת נפש עשיה דעשיה מכל מקום כל כך גדלה תשוקת המדות העליונות להיטיב להנבראים ובפרט בהבא לטהר אשר יתעוררו דרגה אחר דרגה למעלה למעלה עד הגיעו על ידי זה אשר וילדה זכר שאתערותא הזה תלד שיאיר לכל העולמות בחינת זכר שהוא אור אין סוף ברוך הוא המשפיע האמיתי ולא מקבל כלל הנקרא בשם זכר לבד ועל כן אמרו חז"ל בפסוק הזה כי תזריע אפילו לא ילדה רק כעין זרע שהוא בחינת הגרוע עשיה שבעשיה מכל מקום גורם על ידי זה לידת הזכר ממש.
85
פ״ועוד ירמוז הכתוב באומרו אשה כי תזריע וגו'. לבחינת העלאת מיין נוקבין הידוע אשר על ידי ה' אותיות מנצפ"ך והם בבחינת הזרע שהם ביסוד הנוקבא כנודע ולזה יאמר אשה כי תזריע אשה יראת ה' כאשר תעלה המיין נוקבין בבחינת זרע, בה' אותיות מנצפ"ך ונרמזים כאן בה' אותיות שבתזריע שנעשים זרע ביסוד הנוקבא וילדה זכר שנולד מזה שהיא מזרעת תחילה בהעלאת מיין נוקבין שתגיע אליה כל בחינת השפעות הטובות והברכות המכוונים על שם הזכר כידוע.
86
פ״זוביום השמיני ימול וגו'. צריך לדעת ענין הצגת כתוב הזה כאן כי הלא עיקר הפרשה לבאר דין טומאת וטהרת היולדת. ומה לערב מצות מילה בתוכה ועוד הלא כבר נתבאר כל פרטי מילה דיניה ודקדוקיה בפרשה לך לך ולמה חזר ונשנה כאן. ונראה בזה על פי המבואר בכתבי מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה מצורע בטעמי המצוות) במצות טומאת נדה וזה לשונו: דע כי יש באשה ה' דמים טמאים וה' דמים טהורים והם ב' מנצפ"ך וכו' וכבר ידעת כי הכוונה בנצח הוד יסוד שלה הם ג' אהי"ה וכו' שלושתן גימטריא תנ"ה והוא גימטריא חותם עם הכולל שאז גן נעול מעין חתום. וכשהעוונות גורמים יונקים החיצונים מגבורות אלו אז נעשית נד"ת דותה וכו' עיין שם. ונראה שזה היה טענת המלאכים (שבת פ"ח:) שאמרו אשר תנה הודך על השמים כי לצד שבארץ הלזו על ידי עוונות התחתונים נעשה מ-תנ"ה שהוא גימטריא שלושה שמות הקדושים האלה, ח"ו בחינת נד"ת שעם הכולל הוא גימטריא תנ"ה שהחיצונים יונקים מגבורות הקדושות אלה ומהו"ד נעשה דוה שהיא נד"ת דות"ה האמור כאן ועל כן תנ"ה הודך על השמים שכאן בשמים לא ישתנה לעולם ויהיו תמיד בבחינת תנ"ה הודך בבחינת הוד והדר להודות לשם ה' שיהיו על תיקונם ולא יתקלקלו ח"ו לבחינת נדת דותה. ואמנם תיקון בחינה זו היא מצות המילה שהוא מל י"ה שהם ע' אורות המתגלים בב' שְלִישֵי נצח הוד ובב' שְלִישֵי תפארת גימטריא מל והוא בחינת תנ"ה שהוא ת'פארת נ'צח ה'וד ועל ידי הפריעה מתגלה היו"ד משד"י ונעשה חותם והדינים נמתקין ויורדין תחילה עד הוד ומשם ליסוד וכו' הכל כנודע באורך ליודע ברזי אלהינו יתברך במצות מילה. ועל כן המילה בשמיני והגידו חז"ל (נדה ל"א:) הטעם שלא יהיה כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים.
87
פ״חוהענין הוא כי טומאת הלידה כטומאת הנדה הוא כמאמר הכתוב כימי נדת דותה תטמא וצריכה להמתין שבעה ימים שבכל יום הולך ונדחה הפסולת והזוהמא מזוהמת מלכין קדמאין וכל עוד שהטומאה גובר והדינים מתגברין בבחינת נדת דותה אי אפשר למול התינוק בבחינת התיקון תנה הודך. ורק אחר הבירור מן הטומאה בשבעת הימים אז ניתן המילה להכרית הערלה החופפת על הקדושה מכל וכל ולהמשיך החסדים בבחינת התיקון במלך השמיני הידוע. ואז נעשה חותם בבחינת גן נעול שלא ינקו החיצונים מן הקדושה ומחותם נעשה חומת, סוד חומת ציון וירושלים המגין על ישראל כחומה מכל אויביהם ושונאיהם שלא ישלטו בם ידי זרים ונעשה הוד והד"ר בכל העולמות בסוד הד"ר שהוא מלך השמיני והחסדים מתרבים בבחינת ההוד שלא להתקלקל ח"ו לבחינת דוה. וזה שבא הכתוב לתרץ קושית המלאכים שאמרו אשר תנה הודך על השמים שבשמים יהיה בחינת תנה הודך שלא יתהפך לבחינה אחרת. ואך מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם (תהלים ח', ג'). כי במצות המילה אשר בעוללים ויונקים (ונקרא פי עוללים בסוד פי האמה כנודע ועוד דברים בגו ולקצר באתי) יסדת עוז כי שקולה מצות מילה ככל התורה והכל למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. כי כשלא יהיה כלל בחינת צר ואויב בעולם לא יתגדל כל כך שם אלהינו. רק כשיש צר ואויב בבחינת הקליפות הקשות ועל ידי מצוות ישראל שעושים למטה הקב"ה משביתם מן העולם אז נראה לכל כי גדול ה' ומהולל מאוד ומלך גדול על כל העמים כמאמר חז"ל (בילקוט בחקותי רמז תרע"ב) בפסוק והשבתי חיה רעה רבי שמעון אומר משביתם שלא תזיק אמר רבי שמעון אימתי שבחו של הקב"ה כשאין מזיקין או כשיש מזיקין ואין מזיקין. הוי אומר כשיש מזיקין ואין מזיקין וכו' עד כאן. לזה אמר בכדי להשבית אויב ומתנקם שישביתם שלא יזיקו ויהיו בעולם (כי השמות הללו הרמוזים בתנ"ה שהוא ג' מלואי אהי"ה כשהם על תיקונם הם בבחינת חומה וחותם לישראל להגין עליהם ולחופף עליהם להיות נשמרים מכל צד כנאמר) מה שאין כן על השמים שאין שם בחינות אלו כלל. ועל כן אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה א', ד' ופסחים ס"ח:) העולם ומלואה לא נברא אלא בזכות התורה שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו' כי זה היה עיקר התשובה להמלאכים בדבר שאמרו אשר תנה הודך. אשר מפי עוללים ויונקים שבזה נתקן שלא יהיה בחינת נדת דותה רק תנה הודך גם בארץ כאמור.
88
פ״טולזה אחר שסיים הכתוב למעלה כימי נדת דותה תטמא, ששבעת ימי הלידה הם בבחינת נדת דותה ואם כן קשה למה ברא ה' הטוב הבריאה שיתהפכו השמות הקדושים הללו לבחינת נדת דותה אשר על זה ידוו כל הדווים ויותר טוב היה להיות תנה הודך על השמים ששם הוא תמיד בבחינת תנה הודך לזה סמך לו וביום השמיני ימול בשר ערלתו. שתיכף אחר עבור ימי הטומאה נכרת הערלה החופפת על הברית מכל וכל על ידי מצוה שצונו, וכל בחינות הקליפות והחיצונים נשבתים שלא ינקו מגבורות הקדושה ונעשה גם במעשינו בחינת תנה הודך ובזה יגדל שבח הבורא כשיש מזיקין ונאלם פיהם שלא יזיקו ויתרחקו מאור הקדושה הרחק כמטחוי קשת שלא ינקו ממנה וחסדי הקדושה יתגברו בעולם בכל בחינת השפעת הטובות והברכות עד היסוד העליון ומשם לכל העולמות התחתונים וגבורות הקדושה יגינו על עמו ישראל לשמרם מכל צר להיות בסתר כנפיו נחסה ונתלונן. ולעשות נקמה והרג ואבדן בכל הקמים עליהם לרעה ועמו בית ישראל יתנו עוז והוד והדר לבוראם תמיד בכל עת ובכל שעה על כל הטובות שמיטיב להם בפרנסה דנשמתא ופרנסה דגופא אמן ואמן.
89
צ׳אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'. כבר כתבנו בכתוב הזה באורך בחיבורנו (סידורו של שבת שורש החמישי ענף ב' עלה ז') ולא נכפיל המבואר שם. ואמנם עוד נראה בביאורו על פי מאמרם ז"ל (יומא ל"ה:) עשיר ורשע וכו' באין לדין וכו' אומרים לעשיר מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי אומרים לו כלום היית עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום וכו'. רשע אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר נאה הייתי וטרוד ביצרי אומרים לו כלום היית נאה יותר מיוסף וכו' עד כאן. הרי אשר מצינו לפעמים שבמעלה הטובה אשר יחנן ה' לאחד כמו בבחינת התפארת שיהיה נאה למאוד או במעלות העושר. וה' נתנה לטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא שיהיה עשיר ויוכל לקיים את התורה מעושר שלא יקיפוהו חבלי טרדין בעסקי מזונותיו ההכרחין, או במדת נוי התפארת אשר נאה בזה לעבוד למלך הכבוד כי כל פעל ה' למענהו והכל ברא לכבודו להתנאות לפניו בעבודתו כראוי למלך הכבוד וכמאמרם ז"ל (שבת נ':) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו וכו'. כי הלא בצלם אלהים עשה את האדם וצריך האדם לראות שלא יטנפהו בטיט ושאר דברים מכוערים ולעמוד בזה לעבודתו יתברך וח"ו מבזה את הדמות בזה והקריבהו נא לפחתך וגו' ואמרו חז"ל (עיין ברכות ל': שבת י'. אך בשניהם לא נזכר רבי אבהו) רבי אבהו הוי מציין נפשיה ומצלי אמר (עמוס ד' י"ב) הכון לקראת אלהיך ישראל, והוא לוקח את המתנה הטובה החביבה הלז ומורד עמה בהקב"ה למרות על כבודו ח"ו ועליו נאמר (דברים ל"ב, כ') כי דור תהפכות המה וגו'. פירוש שהופכים מעלותיהם ומידותיהם שנתתי בהם לעבודתי למרות בהם את פי. וכמו כן בכל המעלות הטובות הנכבדות אשר יחנן ה' לאיש הישראלי הכל ברא ה' לכבודו שיעבדהו בזה. ואדם הסכל לא די שאינו עובד בה לה' כי אם אדרבה עובר בה על רצונו. כמו מי שיש לו קול נעים לשורר. המשכיל יבין שלא מחמת טובו וכשרותו נתן ה' בו זאת המעלה החשובה יתר על שארי בני אדם. רק שהוא בשורש נשמתו צריך לעבוד את ה' במעלה הזו להודות לשם ה' בשירה וזמרה לשמח אלהים ואנשים לעבודתו (עיין ילקוט מלכים סוף רמז רכ"א) ומכל שכן מי שחוננו ה' בדעה ובינה יתירה להשכיל על מוצא הדבר שורש הנגינה בשמים ממעל איה מקום מוצאו ומבואו בשורש המרכבה העליונה בשיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא ואיך שכל העולמות נתקשרים ומתיחדים על ידי תנועת הנגינה כנודע מסוד שירת הלוים בבית המקדש (ועיין בליקוטי תורה ובסידור האר"י ז"ל בכוונת שיר הלוים). וכמו כן בכל המעלות הנמצאים באדם, כמו החכמה לחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב ואומנות יד בכל מלאכה. הכל הוא דוקא צריך למעלה הזו לעבוד בה לשם ה' ואיש בער הסכל מהפך ח"ו הקערה על פיה לעבוד עמה עבודה אשר לא כדת. ולשורר רק כדי להתגאות בפני האנשים והנשים למצוא חן בעיניהם וממילא בא אל עבירות רעות ואפילו בלא עבירות די בזה אשר נתוסף בלבו גבהות הלב בזה כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי ט"ז, ה') והוא שנאוי ומרוחק ומשוקץ לפני בורא עולם ברוך הוא על ידי זה כמאמר חז"ל בכמה מקומות (עיין סוטה ד': ה'.) כידוע לכל, וכן בשאר המעלות. ועל זה אמר הכתוב (משלי י"ט, ג') אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. כי באמת אלהים עשה את האדם ישר וחוננו חנם במעלות טובות לטובתו ולעבודתו והוא סובר שח"ו על כן בא לחטוא מפני המעלה ההוא ואומר נאה הייתי וטרוד ביצרי או עשיר הייתי וכו' ובאמת אולת אדם הוא סילף דרכו למרות פי ה' בזה והוא על ה' יזעף לבו.
90
צ״אוהנה הרמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות דעות הלכה א' וב') כתב וזה לשונו: ומה היא תקנת חולי הנפשות וכו' וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חימה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זה זמן מרובה עד שיתעקר החימה מלבו ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזים את לובשיהם וכו' עד שיעקר גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעי ובה ילך כל ימיו וכו' עד כאן. ואמנם בחינה זו אינה נקראת כי אם תשובה תתאה המוזכר בזוה"ק (חלק ג', קכ"ג.) שהוא רק שלא לשוב לחטא והעבירה אשר עבר אבל לא יזכה על ידי זה להגיע לבחינת מקום תשובה עילאה שהפליגו חז"ל במעלתה עד מאוד ואמרו (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' ובזוה"ק (עיין חלק א', קכ"ט:) מאריך מאוד מאוד במעלתה עד אין שיעור והוא כאשר כבר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג' עלה ט') בדרך אחר מעולה ומשובח מזה כי מי שכבר נשקע במדה רעה ובתאוה רעה ובא לחזור אל ה' אלהיו לשוב עדיו ולדבקה בו יתברך לא די לו במה שיעקור המדה הרעה וישליכנה מעל פניו שלא ישתמש עוד בה רק אדרבה שיראה ליקח מדה וחמדה הזו לעבוד עמה עבודת בוראו שעל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד הגם שבודאי היה מאמין שה' הטוב הוא המרבה לסלוח אחרי בקשת המחילה כי אפילו בבני אדם אמרו חז"ל (בבא קמא צ"ב.) שצריך למחול על עלבונו ומקרא מפורש (משלי י"ט, י"א) שֵׂכֶל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, ומכל שכן באלהינו יתברך שבודאי מרבה לסלוח אחרי התשובה האמיתית. ואכן חטאו היה תמיד נגד עיניו בכדי להפך המדה הרעה שהיה בו בעת חטאו, לעבודת ה'. ולזכור החמדה והתשוקה העזה ואש התבערה שבער בו בעת הלז לעבירה, שיחמוד עתה כמו כן (ישעיה י', ט"ז) באש להבת יקוד יקד אש בתשוקה נפלאה לעבודת שמו יתברך וכמו כן לבעור בתשוקה עזה להשפיע ולהעניק מטובו לטובים היפך ממה שחשק והשפיע ברע בעבירה. ועל זה אמרו חז"ל (עיין תנחומא בשלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים כי לא די להם להניח מלעשות העבירה רק אדרבה יוסיפו אומץ לעבוד במדות וחמדות הללו עבודת ה' לעומתם ועיין שם בחיבורנו שביארנו קצת אופן היפוך מדות הרעות למצוות ה'. ולזה אמרו ז"ל (ויקרא רבה כ"א, ה') עשה אדם חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצוות, ואמר "כנגדן" כי צריך דוקא לראות לעשות המצוה לעומת העבירה שעשה להפך המדה מהעבירה למצוה. ובזה כוחו גדול למאוד והיא בחינת תשובה עילאה וגדולה ממעלות הצדיקים לצד שזוכה לקרב אל ה' מבחינות החיצוניות הרחוקים מאוד מאור פניו יתברך וזה תענוג ונחת רוח גדול לפניו כאשר בארנו כמה פעמים מה שאין כן בצדיק גמור והבן. ועל כן אמרו (עבודה זרה ד':) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה פירוש בכדי להטעימו בגודל לבת אש תבערת היצר הרע לידע עד כמה לעלות במעלה מעלה רשפי אש שלהבת י"ה לאהבת ה' לעבודתו ולעסק תורתו ועשיית מצוותיו ולהעלות ענפי הקדושה מריחוק מקום הקרוב אל החיצונים. ועל כן מן השמים הוא דאנסוהו שיבוא לידי עבירה. וגם זאת נודע אומרם ז"ל (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא וכו' רק שפגה אכל שלא המתין על עת הנכון כי ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית כידוע (סנהדרין ק"ז.) אבל ח"ו שיאמר אדם אעבור עבירה בכדי להגיע לתשובה עילאה כי כל האומר אחטא ואשוב וכו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה כמאמר חז"ל (יומא פ"ה:) כי מה לו לאדם לבקש גדולות ומדריגות ומי שאינו חס על כבוד קונו לעבור עבירה במזיד בשאט נפש ראוי לו שלא בא לעולם. הן אפילו בלעם הרשע מקור מקום הטומאה והקליפות אמר (במדבר כ"ב, י"ח) לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה, ומכל שכן שיוכל אדם למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא במזיד על דעת שישוב אחר כך כי הלא ה' צוה לעשות כן ואיך יעבור על דבריו. ועל כן העובר אין מספיקין בידו לעשות תשובה בכדי שלא יעשה כזאת כי אין לאדם רק לחפש ולראות לעשות רצון קונו ולא לבקש לבוא במעלות שיעוף לשמים יותר מצדיק גמור כי החקר אלוה תמצא ומי הוא שיחכים על דבריו של הקב"ה. והנה זה הוא בכל העבירות שבעולם ומכל שכן במי שנעשה ח"ו בבחינת דור תהפוכות הנזכר שלקח המעלה הטובה שחננו ה' לעבודתו והמרה בה את פי ה' שעיקר תשובתו היא רק בכזה שיעבוד עוד עם המעלה הזו עבודת שמו באמת ובתמים ולא די שישליכנה מעל פניו שלא יעשה לא זה ולא זה, כי לצד שהוא הפך מהיפוך אל היפוך כן עתה צריך להפך מעלותיו לעשות בהם דוקא מצוות ה' ובזה יתרצה על נכון לה' אלהיו. עוד כי הנה על זה נתנו ה' בו שיעבוד לו בה ואיך יתרצה על חטאו אם לא יעשה ככל אשר פעל ה' למענהו.
91
צ״בוזה שאמר הכתוב כאן אדם כי יהיה בעור בשרו שאת. פירוש שיהיה בו איזה מעלה הרמה שמתרומם בה מאחיו, והוא שיהיה בו. או ספחת פירוש דבר שחוץ לגופו ונדבק בו (על דרך (שמואל-א ב', ל"ו) ספחני נא אל אחת הכהנות) כמו העשירות או מעלת היוחסין הגדולה וכדומה בדבר שחוץ לגופו. או בהרת שיהיה דבר מעולה בגופו שיהיה בהיר צח ונאה בנוי ויופי או שאר המעלות אשר בגופו כמו הקול והחכמה ובינה יתירה משאר בני אדם. והיה בעור בשרו לנגע צרעת. כי יעשה בהמעלות הללו החשובות דבר שהוא נגד רצון הבורא יתברך ונתהפך לו מענג לנגע כי הפך המעלה שהיה בו לעבודת ה' שהוא תכלית העונג והשמחה והפכה לעשות בו דבר חוץ לעבודתו שהוא נגע צרעת (ואפשר לזה רמזו חז"ל (ויקרא רבה י"ז, ג') על לשון הרע נגעים באין כי הלשון מורה על בחינת קו המכריע, והמכריעו לרע מהפך מענג לנגע ובזה נכלל כל המדות כנודע). ואומר הכתוב אשר עיקר התקנה לזה אשר והובא אל אהרן הכהן. לרמז שצריך להביא המדה והמעלה ההיא אל הכהן, לכהן ולשרת בה לשם ה'. ולא די שישליכנה מעל פניו שלא להשתמש בה עוד לעבירה כי אם צריך לעשות בה עוד חבילות של מצוות להפכה מעבר אל עבר כאשר הוא הפכה קודם מענג לנגע כן עתה צריך להפכה להעלותה לנועם וענג העליון (ואולי לזה פרט אהרן הכהן מה שאין כן בשאר המקומות נאמר סתם והובא אל הכהן לרמז לבחינת ענג שהוא בבחינת החכמה עליונה בסוד וקראת לשבת ענג ואהרן הוא מספר שמונה פעמים ל"ב שהם שלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה כנודע). ולזה אמר והיה בעור בשרו לנגע וגו' שלכאורה זה פלא להזכיר לשון והיה שהוא מורה על תכלית השמחה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ב') אצל נגע צרעת. ואכן כי רומז על בחינת בעלי תשובה עילאה שבדבר שחוטאים בו מתרצים והם גדולים מצדיקים גמורים וזה שמחה גדולה לפניו כשמקרבים אליו מהתרחקות מקום כזה כאמור והוא בחינת טוב מאוד שאמרו ז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א, ג') מאוד זה היצר הרע כי כשאדם זוכה לעבוד את ה' יתברך בכוחות היצר הרע בבחינת (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד שלוקח תאות וחמדת האיסור ועובד בו לה' אל עליון בבחינות הנזכרים ואז הוא טוב מאוד, מאוד יותר מטוב לבד הנאמר בצדיקים גמורים בבחינת היצר הטוב לבד שזה הוא טוב לבד וזה טוב מאוד.
92
צ״גועל כן נסמכה פרשה זו לפרשת היולדת כי שוין הם באיכותם כי שם הנה נעשה מטמא טהור שאחר עבור ז' ימים תשב על דמי טהרה שאפילו כשהיא רואה דם, טהור הוא כי ה' יתן טהור מטמא, וגם שהדם נעכר ונעשה חלב בבחינת טהור מטמא. וכן כאן מביא הנגע אל הכהן לשרת את ה' במה שעבד בו לעבירה. וגם טומאתן שוה שטומאת היולדות פעמים שבעה ופעמים שבועיים, וכן כאן בהסגר אשר בו הנגע לפעמים שבעת ימים ולפעמים עוד שבעה ימים אחרים כמפורש בכתוב.
93
צ״דנגע צרעת כי תהיה באדם וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב ממה שנאמר קודם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו', וכאן שינה טעמו לפתוח בנגע כי תהיה. ונראה שהכתוב מרמז בזה ענין אחד. והוא על פי אשר אמרתי בפסוק (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. ונודע סתירת הפסוק מניה וביה כי כאשר לא ישים מה ירפא לו וכאשר נתעוררו חז"ל (סנהדרין ק"א.). ואמנם נוכל לומר כי הנה לפעמים הקב"ה החפץ חסד הוא ורוצה להיטיב ואינו יכול להיטיב לזה כי אם בשלוח לו יסורים חולי או מכה הצריך לרפואה. וכאשר שולח לו הרפואה לרפאותו מחוליו (הנה גם בחסדי בני אדם אמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה כי כל ההתחלות קשות ובתחילה אינם מבטיחים רק מעט ואחר כך כאשר יתחיל חסדם להתפשט מתפשט והולך עד שיעשו הרבה הרבה. ומכל שכן הבורא יתברך בעל החסד האמיתי שכאשר שולח חסדיו לאיש הזה ברפואה לרפאותו) מתפשט החסד עליו גם בדברים אחרים ומרבה להיטיב עמו כמאמר חז"ל (ברכות ה'.) ביסורין של אהבה ואם קבלם מה שכרו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. ועל כן נקראים יסורים של אהבה כי אינם באין על שום חטא רק באהבת ה' אותו להרבות עליו חסדיו על ידיהם כאשר ירפאנו מהם.
94
צ״הואם תאמר אם זה ראוי שה' ייטיב לו בחסדיו ולמה לא ייטיב לו בלתי שליחות יסורין. אומר לך כי המה באים על אופן הזה כי ידוע אשר בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא שאין הקב"ה עושה דבר כי אם כאשר נמלך בפמליא שלו כמאמר חז"ל (עיין בראשית רבה ח', ח') כי מלך במשפט יעמיד ארץ וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה. ולא יעשה דבר בארץ הן לרחמים הן לדין כי אם יוסכם משני הצדדין מהמיימינים והמשמאילים כמשפט. והנה אדם הזוכה לחסד מצד מעשיו הטובים באתגליא שעושה מפורש מעשיו הטובים בעשייה מפורשת שכולם רואין את המעשה הטוב שעשה זה. הנה לזה בודאי תרד ההשפעה והברכה בריש גלי ישרה וזכה צלולה וברורה ואין פתחון פה לשום מקטרג לקטרג כי הכל רואין כי הוא ראוי לחסד. ואמנם לפעמים נמצא שהקב"ה בלבד רואה שזה ראוי לחסד ולא אחר כגון כעין אומרם ז"ל (קידושין מ'.) חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. הנה הקב"ה רואה את הלב הטוב ואמיתיות מורשי לבבו כי היה חפץ מאוד בהמצוה אלא שנאנס. אבל המקטרג מקטרג על זה כי אומר אפשר שלא היה עושאה אף בלא האונס. הגם שהכל גלוי לפני עיני כבודו והוא מביט לסוף דבר בקדמותו ויודע שבודאי היה עושאה, טוען המקטרג כלום יש אב שמעיד על בנו. או לפעמים רואה הקב"ה שאדם זה ראוי לחסד בשביל מעשה הטוב שיעשה אחר כך כי הכל גלוי לפניו, או דיפוק מיניה זרעא מעליא וברא מזכי אבא להיות זה ראוי לחסד עבור זה. והמקטרג משמאיל לחובה לומר כלום יש אדם וכו', וכדומה בדרכים שונים שהקב"ה צריך להסתיר החסד בפני בעלי הדין. לזה שולח הקב"ה מכה או חולי ביסורין של אהבה שאין בו שום חטא בכדי שירפאו אחר כך וכאשר תרד אליו הרפואה תרד עמה רוב ברכה וחסד וחיים ושלום לאיש הזה, ויראה זרע ויאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. והנה נודע (זוה"ק בפרשתנו מ"ח.) אשר שם אדם הוא המובחר והמעולה בשמות האדם שהם אדם איש גבר אנוש כי אדם הוא מלשון אדמה לעליון והוא רומז על אדם המובחר במעלה לזה אמר הכתוב נגע צרעת כי תהיה באדם כלומר מאין ימצא שימצא באדם השלם נגע צרעת שהוא בחינת הצער והיסורים אין זה כי אם והובא אל הכהן פירוש שיובא על ידי זה אל בחינת הכהן שהוא בחינת החסד שיושפע עליו מחסדי ה' ברוב ברכה וחיים עד העולם.
95
צ״וזאת תהיה וגו' והובא אל הכהן. לשון והובא אינו מובן לפי פשוטו והיה לו לומר ובא אל הכהן. והנראה בזה כי הנה נודע מה שכתב הרב איש אלקים מורנו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה אשר כל המדות הנשרשין בנפש הבהמית שבאדם הן המה שורש לכל תרי"ג מצוות התורה הנשרשין בנפש השכלית שלו. כי נפש השכלית חופפת ומלובשת על נפש הבהמית הלז וכשאדם מגביר בלבבו בכח שכלו להיות נבזין בעיניו נמאס כל התאוות ומדות הרעות אז בנקל לו לקיים כל תרי"ג מצוות התורה אשר בנפש השכלית. אבל כשלבו לא נכון וכח המדות רעות חזקות בנפש הבהמית שבו אז קרוב הוא לו לעבור על כל מצוות התורה כי הן נשרשין על נפש הלזו. ועל כן לא הזהירה התורה על מדות רעות עיין שם בחלק א' שער ב' שהאריך בזה, וזה לשונו בקיצור: ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאוד מאוד ובזה תבין דברי חז"ל (זוה"ק חלק א', כ"ז) כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה שהוא שקולה ככל התרי"ג מצוות וגסות הרוח הוא ככופר בעיקר כו' (סוטה ד':) כי יותר צריך ליזהר ממדות רעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל לקיים כל המצוות ובזה ביארנו מאמרם ז"ל (עבודה זרה מ"ה:) הרוצה לעקור עבודה זרה מארצו צריך לשרש אחריה כי הנה באמת המדות הרעות הן הן שורש לכל העבירות כנזכר. למשל בארבעה מדות הנזכרים שם בשם ארבעה אבות נזיקין שהם שורשים כוללים לכל שאר המדות הרעות והם הגאוה והתאוה ודברים בטלים ולשון הרע וכדומה והעצבון והעצלות שמהם מתפשט ענפים ותולדותיהן כיוצא בהן עד אין שיעור.
96
צ״זהנה מי שגדל בלבו מדת הגאוה ותולדותיה שהם ההתנשאות ורדיפת הכבוד ממילא יבוא מזה תמיד ליתן דופי בבני אדם ולמלאות פיו בלשון הרע וליצנות בכדי להראות שהוא גדול מהם ולהלבין פני חבירו ברבים ולהתכבד בקלון חבירו. ובעבור ההתנשאות ורדיפת הכבוד יעורר מחלוקות רבות בינו לבין חבירו וירד עמו לחייו וילשין אותו בפני השרים ועבדי המלך בכדי להשפילו ולהראות גדולתו לעין כל עד שיבוא לידי רציחה ממש כי תאות הנצחון להתגדל על חבירו תוקד עד שאול תחתית, וכדומה שאר עבירות שיבוא לאדם על ידי גבהות הלב. ולך ראה מה שקרה למלך ישראל ירבעם בן נבט (סנהדרין ק"א:) שכל החכמים היו דומין לפניו כעשבי השדה ועל ידי גסות הרוח שהיה בו ואהבת הכבוד שהיה אומר אם יעלו ישראל לרגל ויראו רחבעם יושב ואני עומד כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד אתקטן בעיניהם והלך עבור זה ועבד עבודה זרה וחטא והחטיא את ישראל שכולם יעבדו עבודה זרה. האם היה יאומן כי יסופר שבשביל מדה קטנה גבהות הלב יבוא אדם לעבוד עבודה זרה אבל הראיתיך בעיניך כי כבר קרה זאת לגדול עולם ומכל שכן במי שדעתו קצרה שכאשר לא יעקור מדה זו מלבו קרוב הוא לעבור על כל העבירות והולך ועובד ואך שאינו מרגיש ואינו נותן לב עליהם. וכמו כן במדת התאוה. כי אדם מתאוה בחזקה למלאות פיהו במאכל ובמשתה מדברים הערבים לחיך, או תאות המשגל, ממילא עובר על עבירות חמורות כי כבר אינו נזהר במאכליו ומשתיו אם אינם על צד היותר כשר ומאמין לכל במסיח לפי תומו אם אומר לו שכשר הוא יתנהו לפיו ומעלה מעלה אף שיוודע לו שהוא איסור דרבנן לא יעצור כח לרוב תאות שלא לאכול ממנו ויבקש לו צד היתר עד שח"ו אוכל נבילות לתיאבון. ומכל שכן בתאות המשגל שמי שאינו מכניע תאותו בזה יבוא תמיד להרהורים רעים ולהוצאת שכבת זרע לבטלה רחמנא ליצלן ויוכל גם לבוא לביאות אסורות ומיקל באיסור נדה, כי נפשו חשקה למלאות תאותו. וכן במדת החמדה מי שיש לו מדה הזו לחמוד בלבו דבר שאינו שלו. ממילא בא לידי גניבה וגזילה ולעשוק שכר שכיר ולהלין פעולת שכיר והשגת גבול רעהו וכדומה. וכמו כן בכל המדות רעות אם לא יעקרם אדם מלבו ממילא בא לעבור עבירות קלות או חמורות הכל לפי קשירות המדה הזאת בלבו.
97
צ״חועל כן אם רואה אדם שבא לידי עבירה בשוגג או במזיד קלה או חמורה ורוצה לשוב בתשובה. אם לא ישוב רק על העבירה שעבר ולא יתן לב לעקור המדה הרעה מלבו שממנה בא לעבור העבירה הלז הרי הוא קרוב לחזור לסורו ולמחר יחזור ויעבור כיון שעדיין תאות המדה חזקה בלבו. ולזה אמרו ז"ל מפני תקנת השבים הרוצה לעקור עבודה זרה מארצו, שרוצה לעקור העבודה שהיא זרה שהיא העבירה שלא לבוא עוד לעבור העבירה הזו. אין לו תקנה כי אם לשרש אחריה לחפש בשרשה מאין נמשך אליו שיבוא אל העבירה הלזו מאיזה מדה רעה בלבו. וכאשר יעקרנה בשרשה שיתן אל לבו בכח מוחו ושכלו להבין בגנות ומיאוס וחומר כל מדה ומדה. ויעקרנה מלבו לגמרי באופן שתהיה בזויה ומאוסה בלבו מכל וכל שלא ירצנה בשום אופן ואז יהיה נכון לבו בטוח בה' שלא יחזור לסורו ולא יעבור עוד למרות את פי ה' אלהיו בזה.
98
צ״טועל כן אנו רואין משלומי אמוני ישראל שמהרהרים תמיד בתשובה ועושים תשובה שלימה כל אחד לפי כוחו תמיד, ובפרט בימי הדין בראש השנה ויום הכפורים, ואחר כך כאשר לבבו פונה מעשיית התשובה ח"ו עושה כבראשונה לעבור על העבירות שכבר התודה עליהם וקיבל עליו בלב שלם שלא לשוב אליהם. והכל כי לא שב כי אם על גוף העבירה. ושורש המדה שהעבירה הזאת נמשכת ממנה נשאר בלבו, וממילא משורש נחש יצא צפע שיעבור עליהן פעם ושתים. וזה קרוב למה שאמרו (תענית ט"ז.) טובל ושרץ בידו שאפילו עלו עליו כל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה. וכן בזה הוא טובל מן העבירה ומקבל עליו שלא לעבור עוד, ושחוצו ושמצו נשאר חזקה בלבו שקרוב לודאי הוא שעל ידי זה יחזור אל העבירה.
99
ק׳והנה באמת אלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים כמאמר הכתוב (קהלת ז', כ"ט), והענין כי ה' אשר ברא כל אלה לא בראם כי אם לכבודו לעבוד לו במדות הללו, כי (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו, וכל מה שברא לכבודו ברא. כי עיקר התאוה לא נברא כי אם להתאות לו ולחשוק להדבק בו בכלות נפש ממש בביטול המציאות להתיחד בו ולהכלל באורו הצח אור נערב נעים ומתוק שאין דבר בעולם עריבה וחביבה ומתוקה נאהבת נחמדת ונתאבת כהדבק באורו ברוך הוא מקור כל התענוגים והאהבות והחמדות, ולחשוק בתורתו הקדושה אשר נאמר בה (תהלים י"ט, י"א) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש. ואל זה יחמוד ואל זה יתאוה בטעם נועם מתיקות יותר מכל דברים הערבים והנחמדים שבעולם. וכמו כן במדת הגאוה הגם שהוא שנאוי מאוד לפני בורא עולם בשאר דברים. חביבה היא ועריבה כשהיא לשמו של הקב"ה כענין שנאמר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. וחז"ל אמרו (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם אף שלכאורה גבהות גדול הוא לומר שכל העולם נברא בשבילו מכל מקום חיוב הוא לשם ה' בכדי שלא יספיק לו כל העבודה שיעבוד לבורא עולם ברוך הוא ואף אם כל היום יעבוד ויעסוק בתורה יהיה הכל קטן בעיניו לפי ערכו, לומר כי לי ראוי להיות כאחד הגדולים אשר בארץ ולתקן כל העולמות אשר בשמי השמים, וכל העולמות התחתונים יתברכו על ידי ועל כן צריך אני לדקדק על עצמי ביותר ויותר בפרישות מצ"ט שערי היתר כדי שלא אבוא לידי איסור להשמר מכל חטא ועוון הקל שבקלים מכל העבירות שאדם דש בעקביו, ולהתקדש עצמי בכל דברים המותרים באכילה ובמשגל ושאר תאוות הלב כיון שכל העולמות תלוין בי וכשאטיב מעשי אגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות ואם ח"ו אגרע מעשי ח"ו אגרום קללה בכל העולמות להיות יוחסר לחמם והשפעתם, והוא ענין המעטת אורם כמה שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו'. וכענין שכתבתי במה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. פירוש אשרי האיש שהוא ירא מזה מה שה' הולך בדרכיו של אותו האיש להנהיג כל העולמות העליונים והתחתונים על ידו להיטיב עמם ולהרבות השפעתם, וח"ו להיפוך. והוא עתיד ליתן דין וחשבון גם על זה במה שגרם ח"ו צער לכל העולמות שנחסר השפעתם וטובם. כי האמת כן הוא שביד כל אחד מישראל תלוין כל העולמות כמאמר חז"ל (קידושין מ':) זכה מכריע את עצמו ואת כל העולם לזכות וח"ו בהיפוך מכריע כל העולם לחוב. וכדומה במה שיש בחינת הקדושה במדת הגבהות, אבל שיהיה צלולה וברורה רק לשם ה'. והכל קודם עשיית המצוות ותורה ותפילה, שעל ידי זה הגדלות, יבוא לעסוק בהן. אבל בעת שעוסק בהן או אחר כך, חלילה חולין הוא לו לדמות בנפשו כי כבר עשה איזה מצוה או כבר הוא בדרגת מה. כי איזה עבודה שבעולם די לפני מלך הכבוד ברוך הוא וברוך שמו הנורא והנשגב וכבודו מלא עולם וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא ומי שחושב כזה פיגול הוא לא ירצה לקרבן אשה לה' ותועבת ה' כל גבה לב. רק במה שצריך אל העבודה שיעבוד על ידי זה לבורא עולם ולא יותר. כי האדם שאינו מכיר פחיתותו וקיצורו בעבודה, עדיין מבחוץ לגמרי הוא ולא התחיל להכנס כלל וכלל בשער המלך.
100
ק״אוצריך להשכיל מאוד על כל הדברים שיהיו רק לשם ה' הן מדת הענוה והשפלות הן הגבהות הן כל המדות שבעולם את כולם ברא ה' למענהו ולכבודו לעבוד עמם לאל המיוחד. ובזה מיחד האדם את עצמו וכל תאוותיו ומדותיו לאחד ממש כי אין לו שום כוונה אחרת כי אם עבודת ה' לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ולא יותר. מה שאין כן כשאדם מבקש לו תאוות אחרות לאהבה אותם אז אין קץ לעמלו ויגיעו וחמדת תאוותיו, לפעמים אוהב דבר זה וכאשר ישביע מדבר זה עד אשר יצא מאפו והיה לזרא, ישנא זה ויאהב דבר אחר, ובכל עת ישתנה כל מדותיו לדברים רבים אין מספר. ועל כן הנה אלהים עשה את האדם ישר, לישר כל מעשיו לאחד שלא יעשה בהם דבר כי אם לכוונה אחת לנחת רוח לאל המיוחד והמה בקשו חשבונות רבים אין מספר להתאוות בכל רגע לדבר אחר פעם למאכל פעם למשתה ולממון וכבוד ובנים וכדומה עד אין שיעור. ועל כן הרוצה לעקור עבודה זרה מארצו ומשרש אחריה על מוציא רע הזה מאין בא לו לעבור העבירה הזו ועוקר שרשה ממעל ומבטל בלבו בחינת התאוה במדה הזו לרעה. לא ישליכנה אחרי גיוו שלא להשתמש בה כל עיקר כי אם יראה להחזיר האבידה לבעליה, לעבוד במדה זו עבודת ה' אשר לזה ברא מדה הזו כאשר ביארנו בפרשה הקודמת (בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו) בבחינת (תנחומה שלח כ"ד) הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים כי זה נכון לפניו מאוד לעבוד אותו במדה שהמרה בה את פיו וכאשר עשתה רחב הזונה אמרה רבונו של עולם באלו חטאתי ובאלו תמחול לי (זבחים קל"ז.). וזו היא בחינת תשובה עילאה כאשר הארכנו שם ובמקום אחר. ובזה נעשין הזדונות כזכויות כי בחמדה הזו שעשה בה דבר איסור עושה עתה מצות ה' הרי נעשה מהעבירה מצוה והן הן הזדונות הנעשין זכויות והבן.
101
ק״בולהבינך דבר זה ביותר ביאור אגיד לך כי זה מורה על כל בחינת הבירורים בירורי אברי השכינה מהגלות ויציאת הניצוצות הקדושות מן הקליפה אל הקדושה אשר לזה היתה כל עיקר הבריאה ובזה תלוי כל בחינת גאולתינו ופדות נפשינו שהוא עד אשר יאספון כל העדרים כל מי שהוא בבחינת נעדר ונופל מן הקדושה הן על ידי בחינת שבירת הכלים הידועים אשר מימות עולם והן אשר נפלו על ידי החטאים ועוונות ונגעי בני אדם, כאשר יאספו כולם אל הקדושה ואז וגללו את האבן מעל פי הבאר הוא האבן שאמרו חז"ל (קידושין ל':) אם אבן הוא נימוח שהוא היצר הרע הנקרא אבן כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:) והוא לב האבן שבאדם המסובב מהיצר הרע והקליפות וכת דיליה וממילא לעומתו כן בקדושה שמונח האבן החיצונים על פי הבאר דקדושה ואינם מניחים להשקות את הצאן צאן קדשים שה פזורה ישראל. ולעת קץ כאשר יבוררו ניצוצי הקדושה מכל וכל אז וגללו את האבן מעל הבאר והשקה את הצאן עם קדוש ישראל מבאר מים חיים כל בחינת הקדושה והטהרה שעל כן היתה נקראת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כמאמר חז"ל (ירושלמי פרק החליל הלכה א'). ובירורי הניצוצות הללו הוא הכל על ידי הבחינות שהזכרנו למעלה כי דבר זה כלל גדול בתורה ונודע לכל אשר כל בחינת העשיות והדברים שבעולם ופעולת כל העולמות כולם נכללים בחמשה מדות הללו שהם הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכל מה שאדם עושה בעולם אינו עושה כי אם מהפעולות ההם. למשל בבחינת הגדולה שהוא בחינת (זוה"ק חלק ג', ש"ב:) החסד והאהבה, האדם עושה כל בחינת החסדים בעולם ודברים שלבו אוהבן מתאותן ומחמדתן והוא או אהבת הקב"ה ותורתו ומצוותיו וגמילות חסדים עם עניים ועשירים הצריכין לחסדו והכל למען שמו באהבה. או ח"ו אהבה חיצוניות מאכילה ושתיה וממון וכבוד ושארי תענוגי בני אדם וחסדים הרעים לגמול לחייבים טובות שהם בעלי רשע ובעלי זרוע המפורסמים ברשעם והוא מחזיק ידם ותומכם ומחזיק ידי עוברי עבירה, או שטיפת זרעו מאות הברית לבטלה או למקום שאינו צריך, המכונה על שם החסד שדרכו להשפיע בבחינת חסד הנאמר בתורה אצל העריות והם חסדים הרעים וכדומה מחסדים ואהבות הרעים שרבים הם. וכל זה הכל הוא בשורש האהבה שברא ה' בעולם בחינת האהבה אהבת חסד לאהבה את שמו ולהתחסד עם קונו. רק נופת תטופנה שפתי זרה שנטף האל ברוך הוא טיפה מעט מן המעט כמלא נימא מן האהבה הנחמדה אשר אל הקדושה לתוך בחינת דברים החיצונים בכדי להיות הרשות נתונה והבחירה ביד האדם לבחור בחיים ובטוב או במות וברע ח"ו ומזה נתמשך בחינת האהבה לדברים אחרים. וכן במדת הגבורה שורשה בראה ה' בכדי להתגבר בה על אויבי ה' ועל היצר הרע ולדון בארבע מיתות התורה למי שנתחייב בה, ובה נכלל בחינת היראה והפחד מאימת גדולתו ברוך הוא שלא לעבור על רצונו. ונטף טיפה ממנה לבחינת החיצוניות להפך הקערה לרצוח איש את רעהו שלא בדין התורה ולירא מדברים אחרים להמרות על ידי זה רצון הבורא ברוך הוא מפני היראה מבני אדם גם מבני איש. והאדם הבחירה בידו לבחור בטוב וברע. וכן בכל המדות שהם תפארת נצח הוד כל פעולת האדם הוא בהם לטוב או למוטב לעקל או לעקלקלות או להתפאר עצמו בפני קונו ולהתנאות לפניו במצוות בבחינת התפארת או ח"ו ליפות פניו בפני הזונות או בפני אדונים לאבד נפשות ישראל או למסור ממונם ביד נכרים או אפילו סתם להתנאות בכדי להתגאות על ידי שהולך במלבושים נאים וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
102
ק״גומעתה ראה והבין אשר כל בחינות דברים הרעים שיעשה אותם האדם אינם כי אם עבור ניצוץ הקדושה אשר שם מאברי השכינה ששוכנת בתחתונים מה שניתן בהם בכדי שיהיה הבחירה ביד האדם להיות לו גם כן אהבה ותאוה קצת אל הדברים ההם כי נופת תטופנה שפתי זרה כאמור והוא הנקרא גלות השכינה כי הוכרחה להתלבש בדברים התחתונים המגושמים בכדי להיות הבחירה בעולם. ואדם המשכיל כאשר נותן דעתו ולבו לזה לומר מאין יבוא אהבה ותאוה לדבר המגושם הזה הלא זה הוא מהניצוץ הקדוש מה שנטף הטיפה מבחינת האהבה האמיתית ומיד מחזיר העטרה ליושנה לאהוב את מי שראוי לאהוב ומגדיל בקרבו אהבת הבורא עד בלי די כי אותו ראוי לאהוב והוא התענוג על כל התענוגים וערב על כל העריבים ובזה מעלה את הניצוץ ההוא למקור שורשו אשר נלקח משם כי משם נלקח ממקור האהבה וכשהוא נזכר במקור האהבה על ידי הניצוץ הזה אז תיכף עולה הניצוץ לשורשו. ודבר התחתון נעשה בעיניו נבזה ונמאס בתכלית כטינוף וצואה ממש כיון שהעלה ניצוץ שבה הרי נשאר רק בחינת הקליפות והחיצונים שהם הנבזים בעין כל בעל שכל, ושוב אינו חומד להם בלבבו כי מאסם באמת באמיתיות הלב.
103
ק״דועל זה אמר הכתוב (בראשית ל', מ"ב) והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב כי לבן הארמי מקור השקר והכזב נאמר עליו (משלי י"ח, ב') לא יחפוץ כסיל בתבונה, שיבין בכל דבר ודבר ולומר מאין נמשך האהבה לזו הלא ממקור האהבה ואיך אמאס את מקור האהבה ואדבק במה שלא ניתן כי אם להתרחק מזה ואכעיס לבוראי שהוא תכלית האהבה להמרות פיו יתברך על ידי טיפת אהבה שנטף על זה בכדי שאשליך את זה ואבחור בחיים באהבת בוראי. והוא לא חפץ בתבונה הלז כי אם בהתגלות לבו שרואה ומביט רק על גוף גשמיות הדבר בנועם נופת טינופת מיאוסי תאות הגשמיות החיצוניות ומוסיף בכל יום בזדון לבו תאוה על תאוה עד שנעשית לו כהיתר ואי אפשר לו לפרוש ממנה כי נתחזקה בלבו מאוד. ולזה אמר והיה העטופים ללבן שלבן וכת דיליה ההולכים בדרכיו אינם רואים כי אם על העטופים החיצונים במה שהניצוץ הקדוש נתלבש ונתעטף בהם והם הלבושים העטופים עליו וסובר שמעצמו נעשה מה שהלב מחמדתו והוא בלבו מתאוה אליהן בכל יום יותר. ועל כן גם בעשיית המצוות והתורה לא יחפוץ הכסיל בתבונה להתבונן בפנימיות לעשות המצוה לשם ה' באמת במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה וביחוד המעשה רק לשמו באמת בהצנע לכת עם ה' שיהיו מיוחדים רק לשמו באמת ובתמים כי אם בהתגלות לבו שיעשה המצוה רק בגילוי לבד שהוא חיצוניות של המצוה לבד רק בכדי שיראו הבריות את המעשה הטוב שעושה זה ולהתנאות בפניהם ואין תוכו כברו להתבונן על פנימיות הדבר ליחדן לה' לבד שלא לשום פניה אחרת. והכל כי הוא אינו מביט אל תוך הדבר כי אם על חיצוניות הדבר בגילוי לבד הן בתאוות עולם הזה והן בעשיית מצוותיו בבחינת העטופים ללבן שמביט על העטוף והתגלות לבו שלבו דבוק רק בהתגלות לבד. ואפשר על זה רמז הכתוב (ויקרא י"ח, ו') לא תקרבו לגלות ערוה כי זה נקרא גילוי ערוה שמי שאינו חפץ רק בגילוי לבד בחיצוניות של כל דבר הרי מיד נעשה בחינת ערוה שמצרף הרע לו"ה שבשם ח"ו כי החיצונים יונקים מן הקדושה ומפיל מתוך הקדושה לתוך הקליפות ח"ו על ידי מה שנותן כח וחיות בתאותו לבחינות החיצוניות, וזה הכל העטופים ללבן. אבל והקשורים ליעקב מי שהוא קשור בבחינת העטופים האלה שהוא הניצוץ הקדוש שבתוכם זה הוא ליעקב ולישראל שאומרים מה פעל אל דר מעונים שהשרה שכינתו בדברים התחתונים האלה אם לא בכדי לזכור גם מזה בחינת עבודתו במקורו שהוא מקור האהבה או היראה או תפארת וכו' ולהעלות הניצוץ הזה אליו להחזיר האבידה לבעליו לגרום בזה נחת רוח לפניו למאוס במה שצונו להתרחק מאתו ולאהוב ולברור בטוב האמת במקורו ולהתקשר על ידי זה לבורא כל עולמים ברוך הוא שברא כל אלה לכבודו לקרב אליו כל הארץ ומלואה בכל הניצוצות הקדושה שבהם, והחיצונים והקליפות הסובבים אותם יכנעו ויפולו לעומקא דתהומא רבא במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.
104
ק״האשר על כן מי שח"ו קרה לו מקרה לא טהור שבא לידי עבירה בשוגג או במזיד הרי תיכף צריך לשרש אחריה באיזה מדה מחמשה מדות הנזכרים נרשם בחינת התאוה הזו ולזכור שעיקר מדה הזו הוא לה' רק שנטף ממנה טיפה אל החיצונים בכדי להעלותה משם אל בית אביה שיהיה לו לנחת רוח כדמיון המלך שאהב לשר אחד משריו מאוד ורצה ליתן לו מתנה גדולה מרובה לאהבתו ולא היה יכול כי היה יודע שיתביש השר כאשר יתן לו מתנת חנם כי שר גדול הוא. מה עשה המלך קרא לו ואמר אליו נלך יחד לטייל בעיר ברחובות קריה והלכו שניהם יחדיו והמלך נשען על ידו ופגעו במקום רפש וטיט ולקח המלך את טבעתו מעל ידו אשר חותם המלך נחתם בו והשליכו אל תוך הטיט שלא בפני השר ואמר להשר שישחה עצמו להגביה את הטבעת הזאת ולהרחיצה ולנקותה מכל שמץ טיט וטינופת ולהביאה אליו. וכשהשר עושה כן ושוחה ידו אל תוך הטיט ומגביה הטבעת ורוחצה ומנקה ומיפה יפה יפה ומביאנה אל המלך, הנה שכרו אתו מאת המלך כל הון יקר נמצא עד בלתי שיעור כי עבד עבודתו ועשה שליחותו כראוי. ואמנם אם השר הזה הוא טיפש וסכל וכאשר שוחה ידו לתוך הטיט הלז נשכח מאתו כל עיקר מה שנתן ידו לתוך הטיט הזה ומה הוא מחפש ומטנף עצמו בטיט הזה כל אבריו וגידיו מראשו ועד רגליו ומטנף את הטבעת הזה עוד יותר ויותר ובודאי כאשר מגיע הדבר הזה לאזני המלך מענישו בעונש גדול ודן אותו במכות ופצעים וברחיצת מים רותחין מאוד בכדי להעביר הסרחון והזוהמא ממנו. וכן הדבר הזה ממש במלך מלכי המלכים הקב"ה שחפץ מאוד להיטיב לבריותיו מטובו וכאשר יחננם חנם לא יהנו מטובתו כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ונקרא נהמא דכסופא כנודע. ועל כן לקח אלה הניצוצות והשליכם לתוך החיצונים והקליפות שהם הטיט והצואה בכדי שישראל ירדו לתוך הקליפות ההם להעלות הניצוצות האלה אל חיק אביהם ולהרחיצם מצואתם על ידי מה שיבזה האדם בלבו בחינת התאוות והאהבות אשר חוץ מה' המה בתכלית הביזוי והמיאוס עד שיהיה כולם נבזים בעיניו נמאס בתכלית המיאוס ואז יתפרד החיצונות מעל הניצוץ והניצוץ יעלה לשרשו בזה אשר יזכור מאין בא הניצוץ הזה הלא הוא ממקור האהבה האמיתיות ומבעיר בלבו האהבה לה' ובזה ניתקן הניצוץ הלז על מכונו כי עשה את שלו להיות על ידו יבוא האדם לאהבה את ה' והוא ממקור האהבה ובזה מברר כל בירורי ניצוצי הקדושה ואברי השכינה משביה. אבל מי שהוא פתי וסכל ולא דעת ולא תבונה בו ומטנף עצמו בטינופת הבל תאות עולם הזה ואינו מעלה על דעתו כלל להעלות הניצוץ ולפעמים עובר עבירות רעות על ידי תאותו ובזה מוריד הניצוץ ומשפילו עד לעפר תחת רשות הקליפות ההם ומפיל עוד ניצוצות אחרות עמו. ודאי שמוכרח לבוא לעונש בעולם הזה או בעונשי גיהנם ולידון באש בכדי לטהרו ולזככו מזוהמת הנחש טומאת הקליפות ההם.
105
ק״וועל כן כשבא לשוב מעבירות שבידו הנה חוץ מן התשובה על גוף העבירה צריך לתקן שורש המדה והספירה מקום שהעבירה נלקחה משם ופגמה במעשיו כמו אם אהב את הראוי לשנוא ופגם במדת אהבת חסד או ששנא את האהוב ועשה בחינת דין וגבורה במקום שאינו ראוי לזה ופגם במדת הגבורה או שהתפאר עצמו לעבירה כנזכר למעלה או בנצחונות הרעים או ששיבח והודה על דברים הרעים המאוסים שטובים הם ועשה בזה עבירות וכדומה בדרכים שונים באופן שפגם באחת מהנה. צריך מעתה לתקן המדה ההיא על מכונה לאהוב את שראוי לאהוב בתכלית האהבה ולמאס ולבזה בלבו בחינת החיצוניות הסובבים על הניצוץ הקדושה שבאהבות אחרות חוץ מאהבת שמו יתברך באמת וכן בשארי המדות לירא רק מה' ולא מזולתו ולהתנאות ולהתפאר רק לפני ה' לא זולת וכו' ובזה מעלה הניצוצות הקדושה מן הקליפות על מכונם, וגדול כוחו שהוא מעלה ניצוצות רבות עד מאוד לפי שהוא כבר היה בעמקי הקליפות, וכשהוא מוציא מהם בירורי הקדושה, מוציא מתחת עמקי הקליפות בירורים מה שאין כח בצדיק גמור לברר משם כי לא היה שם מעולם ובזה גדול כח בעל תשובה מצדיקים גמורים. ומתקן כל מדה נכונה על מקומה וקדושתה ומיחד מלוכת מלך מלכי המלכים בכל העולמות בזה שפירש עצמו ממה שעשה עד הנה ומעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון מפני פחד ה' והדר גאונו, והכל בכח מחשבתו ולבו הטהור במה שבורח מן התאוות הרעות ומבזם בלבו וממליך שם מלוכת הקב"ה ולוקח ניצוצותיהם מהם ומיחדם אל מקורם ואז והיה ה' למלך על כל הארץ והוא אחד ושמו אחד בתכלית היחוד והבן חוזר אל אביו והאבידה לבעליו.
106
ק״זוהנה חז"ל (רבה מצורע ט"ז, ב'-ד') פירשו בתיבת מצורע מוציא רע, עיין שם לפי דרכם. וגם אנו נאמר לפי דרכינו כאן כי העבירה גופא נקרא רע כנודע כי היא מקור הרע. והמדה הגרוע שבלב שממנה בא העבירה נקרא מוציא רע שהוא המוציא הרע לעולם שאדם יעבור עליה. ולזה יאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו שכאשר יבוא אדם ליטהר ולשוב מרעתו. והנה על הרע גופא אין ספק שבודאי הוא מתחרט מאוד ומתמרמר עד אין שיעור במה שמרד עיני כבודו ברוך הוא שהוא מלך גדול ונורא המקיף כל עלמין וסובב כל עלמין וממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מניה והשגחתו ועיני כבודו בכל מקום ומקום ואין נסתר ממנו. ואיך מלאה לבו למרוד בו לנגד עיניו ולהמרות פיו בדבר שצוה והזהיר שלא לעשות. ואך אם לא יעקור שורש העבירה ממעל ללבו לבזה ולמאס תאות המדה ההיא בלבו הנה הוא קרוב לחזור לסורו כאמור. ולזה אמר זה הוא התורה של המוציא הרע היא המדה הרעה שורש נחש שממנה יצא צפע עבירה הרעה, אשר ביום טהרת האדם לפני קונו והובא אל הכהן כלומר שיזכור האדם מאין נמשך מדה הזאת בעולם הלא לא ניתנה בעולם כי אם לכהן ולשרת בה לשם ה' וטיפה ממנה נטף לבחינות החיצוניות בכדי להעלותה משם להיות מובא משם אל הכהן לכהן בה לשם ה' להיות הקשורים ליעקב שלא יביט אל חיצוניות הדבר כי אם על הפנימיות שבה שהוא ניצוץ הקדוש המורה לאהבת ה' בלבד וליראתו ותפארתו וכו', ולהחיצוניות אשר סביבה מבזה וממאס בלבו כמיאוס טינוף הצואה ממש כי צא יאמר לו כי הלא כל התאוות החיצוניות אינו אלא קיא צואה. כמו במשגל שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם. וכן באכילה מה נעשה מהחיצוניות אחר אכילה שהיא בירור הניצוץ הקדוש שניתן בו הלא קיא צואה הוא. ועל כן אמר הכתוב (ישעיה כ"ח, ח') כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כיון שאינו נותן דעתו על מקום שורש התאוה הזה להבין אשר אין שורשה כי אם לאהבה את ה' ולבזה החיצוניות הרי גם באכילתו בתאות החיצוניות מלא קיא צואה הוא.
107
ק״חונחזור לענין כאשר מבזה כל החיצוניות באמת בלבבו שלא יחמוד אליהן בשום אופן. לא די בזה לבד, כי אם בדבר שחטא בו מתרצה להשיב האבידה לבעליו לברר הניצוץ מכל דבר לאהבה את ה' וליראה ממנו לעומת מדת העבירה שעבר כי מתקן המדה למקומה הראשון שניתנה לכבוד שם ה', ועתה חוזרת לעבודתה עבודת הקודש, ואז והובא אל הכהן שמביא כל בחינות הניצוצין שנפלו בחיצוניות, לכהן לה'. ובכל עניניו ובכל דיבוריו ובכל מה שרואה בכל דברי העולם אינו רואה כי אם הניצוץ שבה בפנימיות הדברים ההם וזוכר מהם לאהבה את ה' וליראה וכו' וכל המחשבה שבא לו במחשבתו אינו לוקח ממנה כי אם פנימיותה באיזה מדה מחמשת מדות הללו לעבוד בה עבודת אל עליון. ואז והובא אל הכהן, כי הוא בעצמו מובא כולו עם כל פרטי אבריו וגידיו אל כהונת ה' כיון שאינו רואה בכל מקום כי אם על הקשורים ליעקב לקשר כל דבר ודבר לה' ואז והיה לבו נכון בטוח בה' שתשובתו שלימה ולא יחזור עוד לסורו כי מואס התאוות בלבו בתכלית המיאוס וזדונות נעשין לו כזכויות והקב"ה שמח עמו ונקרא חביב ונחמד קרוב וידיד. ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ו' ז') ומכריע אותו ואת כל העולם לכף זכות ועולה במעלות רבות ונכבדות וטוב לו בזה ובבא כנאמר.
108
ק״טועוד יאמר לפי דרך זה והובא אל הכהן כי הרע בעצמו מובא אל הכהן על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. והענין כי היצר הרע מסייע לו לעבודה שזוכה לעבוד את ה' בזה האש התבערה והזרוז שבער בו בעת העבירה שאז אש הוא עד אבדון תאכל (על פי איוב ל"א, י"ב). ובעת עשיית העבירה בבעל עבירה אשר נשקע בה רחמנא ליצלן אז הוא בבחינת ביטול המציאות שמוחו ולבו ומחשבתו וכל כוחו אבריו וגידיו כולם קשורים אז בתאוה ההיא עד שלא ישמע לקול המדברים אליו ולא יגיע כלל לאזנו קול איש ומכל שכן מחשבה אחרת כי קשור שם כולו בכל מאמצי כוחו כידוע. ואפילו בהיתר אנו רואין שלפעמים בעת אשר יאכל אדם בתאוה גדולה לרעבון נפשו אז קשור כולו בתאות האכילה ההיא עם כל אבריו וגידיו ומוחו ולבו ומחשבתו ולא ירגיש כלל אם הוא בעולם או לא ותצמד נפשו בתאותו. ומזה יראה האדם איך לא התחיל כלל לעבוד עבודת בוראו. כי מי יפאר עצמו בכזה שיבוטל ממציאותו בעת עשיית מצוותיו שלא ירגיש כלל ממציאותו ולא ישמע בקול המדברים אליו. ואף אם שנה או שנתים לא ילמוד. לא ילמוד אחר כך בצמאון כזה להיות יכלה נפשו ותצמד לבוראו בכל עוז ותעצומות. לבד מהצדיקים הגדולים אשר נאמר עליהם בתקוני זוה"ק (תיקון י"ג, כ"א:) מאן דקטיל חויא יהבין ליה ברתא דמלכא דא צלותא שהוא בחינת ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע שיהבי ליה משמיא ברתא דמלכא ובו יוכל להיות אשר תצמד נפשו בתפילתו בביטול המציאות ממש יותר ויותר מביטול המציאות בעל עבירה בעת עבירה. ולזה אמר זאת וגו' תורת המוציא רע אשר והובא אל הכהן שהרע מובא אל הכהן שבשביל חביבתו בעיני בורא עולם מן השמים מסייעין להיות גם אויביו ישלים אתו שינתן לו בעת העבודה חלק היצר הרע יקד יקוד להבת אש בכלות נפשו בביטול המציאות לבוראו ובזה מתברר הטוב מן הרע לגמרי ועולה למעלה והחיצוניות נופל לעומקא דתהומא רבא. ככל דברינו שביארנו עד כה.
109
ק״יגם יאמר הכתוב זאת תהיה וגו'. ללמד דעת לבעל התשובה שלא יאמר איך אוכל לשוב עוד ולהתקרב לבוראי אחרי אשר שגיתי באוולתי כמה וכמה, וכבר אני ניתן כולו ח"ו תחת רשות הקליפות והחיצונים בתוקף הרע כל כך ואיך מעומק הרע אוכל לבוא להתרפאות מצרעתי להיות כבראשונה. כי לא כן הוא כי הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים כמאמר חז"ל (שבת ק"ד.) והקב"ה יעזרהו על דבר כבוד שמו לחדש כנשר נעוריו. וביום הראשון לטהרתו אף שעדיין הוא מעוטף ומשוקע בכל הרע מכל מקום כבר הוא מוכן ומזומן לבוא לכל הדרגות המעולות מדרגה לדרגה בכל יום יותר אם תשובתו הוא באמת כאשר מקבל עליו מעתה שלא לשוב לשום חטא קל וחמור בשום אופן בעולם ומקבל עליו מעתה ליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שיהיו הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה שלא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דבור ולא יעשה שום מעשה ולא יזיז בשום אבר מאבריו כי אם בעבודתו יתברך באמת או דבר הנוגע לעבודתו וישקול כל מעשיו בפלס מאזנים אם יש בהן עבודת שמו או דבר המצטרך בהכרח לעבודתו יעשנה ואם לאו לא יעשנה בשום אופן כמאמר חז"ל (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים ולא ישכח אף רגע אחת ממלחמות היצר האורב הטמון בקרבו תמיד ומסיתו לעבור את פי ה' שהוא מלחמה כבידה הרבה יותר ויותר ממלחמת גוי אל גוי בכלי קרב. כי כאשר ישא גוי אל גוי חרב ויכניעו, שוב לא יעלה בלב הנכנע לחזור לילך אל המלחמה כי יודע כי חזק הוא ממנו ויפילו ולא כן היצר כי אף אם יכניעו אדם אלף פעמים ויותר, הוא אינו שוכח ואינו מניח מלהסית בכל יום תמיד בכל מיני תחבולות לחטפו ברשתו. על כל פנים בעבירה קלה היום ולמחר בעבירה חמורה יותר עד אשר ימשכנו לירכתי בור כמו שהאריכו בזה הספרי מוסר הקדושים. ועל כן אסור לאדם ומכל שכן לבעל תשובה לשכוח נצחון המלחמה הזו בכל ימי חייו בכל יום תמיד אף רגע אחת. ובזה יהיה לבו נכון ובטוח אשר ודאי יתרפא בכל יום ויום יותר ויחזור לבריאותו עוד יותר ממה שהיה. והוא כדמיון בן אדם שהיה חולה למאוד ונפל למשכב ונטה למות. והיו בני ביתו ואביו ואמו עומדין עליו ובוכין ומצטערין. וידוע דרך החולה שהוא מכביד בכל יום ויום יותר. ובקצה האחרון לחוליו לא נותר בו כי אם כל עוד נשמה באפו וכל האברים כבר בטלו ממלאכתן. בא רופא אחד מומחה ונתן לו רפואות ולקחו בידו ובחן בהכאת הדפק ואמר להם שכבר הוא נתרפא מחוליו. ולא האמינו לו אלו העומדים עליו והיה לשחוק בעיניהם היות שעדיין מוטל בכבידת החולי. ואמר להם שוטים אתם אינכם מבינים במהות החולי כי כיון שאני רואה ברגע אחת שהתחיל לחזור אל הבריאות אף שעדיין מוטל על ערש דוי כבראשונה ולא ניכר כלל מבחוץ ענין בריאות. אני יודע שבודאי במעט מעט יבריא בכל יום ויום יותר. וכבר הוא בריא ממש כי אין חשש עליו כיון שהתחיל להבריא. וכן בבעל התשובה הנה ביום הראשון לטהרתו אף שעדיין חולי כבראשונה ומטונף ומשוקץ בכל הבלי תאוות עולם הזה ומחמדיו, מכל מקום כבר טהור יקרא לו כיון שבודאי יטהר בכל יום ויום יותר אם תשובתו באמת היה עד שיגיע לדרגה עליונה.
110
קי״אוהנה נודע (עיין מנחות ק': תוספות דיבור המתחיל מיכאל) אשר תכלית עונג עולם הבא בעולם הנשמות ושכרה, הוא שהכהן הגדול מלאך מיכאל נוטל הנשמה ומקריבה לקרבן עולה לה', ותענוג הזה מה שמרגיש הנשמה אז אין לה שיעור וערך ודמיון וזה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג') ולזה יאמר הכתוב כאן זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע שהוא הרשע ועתה כשבא לשוב אל ה' לא יאמר איך אוכל ליטהר מטינוף שיקוץ זוהמתי אשר בי עד הנה מיום עמדתי על דעתי. כי ביום טהרתו ביום הראשון אשר יתחיל לטהר עצמו לפני ה' כבר הוא מוכן ומזומן אשר והובא אל הכהן שיבוא אל הדרגה ובחינה העליונה שבעליונות להיות נשמתו מובא אל הכהן העליון מיכאל השר הגדול להקריבה לפני ה'. ועל כן אמרו חז"ל (קדושין מ"ט:) המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור אף על פי שהוא רשע גמור קידושיו קידושין שמא הרהר בתשובה. ולכאורה אף אם הרהר בתשובה ברגע קלה איך נעשה בזה צדיק גמור. וכבר הוא עדיין משוקץ ומטונף בכל מיני רשע. ואכן הוא הדבר אשר אמרנו כי ביום טהרתו תיכף הוא מוכן להיות והובא אל הכהן וכבר הוא צדיק גמור כי הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כמאמר חז"ל (מנחות ק"ג:).
111
קי״בעוד יאמר הכתוב זאת תהיה וגו'. כי הנה נודע מאמר הכתוב (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה' שראשית של החכמה שהוא כללות התורה והמצוות היא יראת ה' שאין דרך ליכנס אל התורה והמצוות לעשות מעט על אופן הראוי והנכון אם לא תוקדם להם יראת ה' שהוא השער לה' תרעא דמלכא ומי שבא אל שער המלך בודאי ממילא יפול עליו מורא ופחד המלך. ומי שאין היראה חופפת עליו ידוע שבודאי לא התחיל להכנס כלל בעבודת ה' על השלימות כי זה השער לה' ואם לא היה בהשער איך עלה להחדרים והבתים. והוא בחינת הראשית ממטה למעלה שעל כן היא השער והיא רמוזה במדת המלכות העליונה שהיא דרגה העשירית מלמעלה למטה. ואין דרך ליכנס לחצרות ה' כי אם בה. כמאמר הכתוב (ויקרא ט"ז, ג') בזאת יבוא אהרן כי מדה הזו נקראת זאת כנודע לכל. ועל כן צריך אדם להקדים קודם עשיית כל מצוה ומצוה או עסק התורה קבלת עול יראת מלכות שמים ולשם זה הוא עושה כל דבר ודבר הכל בשביל מלכות שמים ויראתו ממנו. וכאשר מבואר במדרשו של רשב"י ע"ה (בתיקוני זוהר. בהקדמה בדרגא שתיתאה ביראת ה') וזה לשונו: אף על גב דאוליף אדם שית סדרי משנה ולא אקדים ליה יראת ה' דאיהי שכינתא. קודשא בריך הוא לא שריא לגביה. ובגין דא אי איכא יראת ה' אין ואי לא לא כאילו לא הוה כלום בידיה. ועוד שם (בדרגה עשיראה) וזה לשונו: איתתא אית לה לאקדמא בכל פיקודיא דאתמר בה אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' ובגין דא צריך לאקדמא יראה מסיטרא דשכינתא בין באורייתא בין בפיקודיא וכו' עד כאן. ואז נקרא מצוה לשמה לשם ה' כי מדה הזו נקראת שם ה' כנודע. הגם שנודע מדברי מרן האר"י זללה"ה כוונות גדולות במצוה לשמה בדרכים מעולים למאוד מכל מקום להממעיט שאין יכולת בידו להשיג בכוונות המבוארין שם. גם זה נקרא אצלו לשמה כשעושה לשם יראת מלכות שמים. ואפשר שעבור כן נקראת זאת חוץ מטעמים המבוארים בדברי הרשב"י ובדברי האר"י זללה"ה. כי הן בהגלות מלכנו על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצוות הראה לכל בחינת מדה הזאת שהוא יראת מלכותו והדר ממשלתו עד שלא היו יכולין ישראל לסבול גודל היראה והפחד כאשר חז"ל הגידו (ברבה פרשת יתרו כ"ט, ב') וכאשר סידרו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו גם כל העולם חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני וגו'. ובה פתח דברו האיר ואמר אנכי ה' אלהיך וגו' וסיים ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ועבור התגלות מדה הזו לעין כל ישראל בנתינת כל התורה והמצוות נקראת "זאת" המורה על דבר הידוע והנראה לכל. ופשיטא שעזיבת כל חטא ועוון צריך להיות על ידי בחינת היראה הזאת כי זה עיקר היראה לירא ממנו שלא לעבור על רצונו ולמרוד בו ח"ו כידוע.
112
קי״גוהנה נודע שעיקר היראה הוא יראת ה' ולא יראת עצמו שהוא יראת העונש שירא לעבור עבירה שלא יגיענו עונש בעולם הזה בבני חיי ומזוני או עונש עולם הבא ביסורי גיהנם ח"ו הגם שגם עבור זה צריך האדם מאוד לירא שלא יבוא לדבר עבירה ח"ו אך זה נקרא עובד את עצמו שירא לנפשו אימת מות וצער ויסורים. ואמנם עיקר היראה הוא יראת גדולת מלכותו שעבור יראתו מפני פחד ה' ומהדר גאונו אינו יכול לעבור עבירה ח"ו וזה נקרא בחינת החסד כי בחינת החסד הוא המתפשט בכל מדה ומדה כאמור בזוה"ק (עיין חלק ג', קצ"א:) על פסוק (תהלים מ"ב, ט') יומם יצוה ה' חסדו יומא דאזיל עם כולהו יומין. וזה שאדם משים לבבו ומחשבתו לכוון באמת לשם ה' בכל מדה הוא החסד שבה הנובע מאהבת חסד לאהבה את שמו יתברך בלבד בלבבו ונפשו. ועל כן אמרו חז"ל (סוכה מ"ט:) בפסוק (הושע י', י"ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה ולכאורה לא נודע פירושו ואמנם הכוונה לשם ה' הוא הנקראת חסד וכשיעור כוונתו לה' באמת כן שילום הצדקה. וכן בכל המצוות ובכל המדות שאדם עושה לה'. ולזה יאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו כלומר הן המוציא הרע ממנו שהוא עזיבת החטא והעוון, והן יום טהרתו שהוא כאשר מטהר עצמו לעשות מצוות ומעשים טובים לפניו יתברך. הנה "זאת" תהיה תורתו, פירוש שיכנס בבחינה ה"זאת" שהוא היראה והפחד מאימת שמו יתברך שהוא השער להכנס בהיכלא דמלכא. כי צריך ליקדם בחינת היראה לכל המדות ואמנם באופן אשר והובא אל הכהן שיכנס היראה אל הכהן שהוא בחינת החסד ואיזהו חסיד המתחסד עם קונו שהוא כוונת האמת לשם ה', כנאמר.
113
קי״דוידבר וגו' בקרבתם לפני ה' וגו'. חז"ל (ויקרא רבה כ', י') הגידו בטעם מיתתם מפני שלא היה להם נשים שאמרו איזה אשה הגונה לנו והיו הרבה נשים יושבות עגונות וממתינות להם וכו' וסמכוהו אקרא (תהלים ע"ח, ס"ג) בחוריו אכלה אש, בשביל בתולותיו לא הוללו. ובודאי זה פלא לפי פשוטו לומר שלכך מתו בקודש בקרבתם לפני ה' בשביל חטא הנשים שהיו ממתינות להם. כי בשביל זה היו יכולין למות על מטתם לא במקום הקודש. והנראה בכוונת דבריהם בזה כי נודע היות אמת שעיקר תכלית שלימות כל עבודתינו ויגיעתינו בכל התורה והמצוות בעבודת ה' הוא בכדי לבוא אל בחינת האהבה האמיתית השלימה שהוא הדביקות בה' בדיבוק עצום ביחוד נפלא באהבה עזה בוערת כרשפי אש שלהבת י"ה, עד אשר מחמת רוב חשק הנפש וצמאונה לה', תכלה ותצמד ותכסף להתדבק אליו ולהכלל באורו ברוך הוא. וזה הוא תכלית כל מקוה וקץ כל תכלית. ורק לזה היתה הבריאה שיתקרבו אליו כל הנבראים באהבת אמת אחרי התרחקם מאתו כמו שאיתא בחובת הלבבות. ואמנם היראה היא השער לה' שצריך האדם ליכנס תחילה בשער היראה כי זה השער לה' צדיקים יבואו בו כנודע בסוד (תהלים קי"א, י') ראשית חכמה יראת ה'.
114
קי״הונראה שעל כן קבע הבורא ברוך הוא וברוך שמו את היראה בשער המלך. אף שעיקר העבודה היא האהבה. מפני שכל ענין אהבה הוא כלות הנפש ונטותה אל בוראה ברוך הוא להתדבק באורו העליון. ונמצא היתה יכולה לרוב החשק העצום והתאותה וכסופה למקורה לצאת ולפרוח מהגוף העכור בכדי להכלל באורו ולהשאר שם. ונודע מאמר חז"ל (פסחים ח'.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה. וידוע שכאשר יועמד נר קטן אצל האבוקה תכלה אור הנר ותפרח לאור האבוקה ותשאר שם. ולזה קבע הקב"ה בשערו, יראה עצומה מפניו, והיראה היא תגביל הנפש שלא תזונה עיניה כל כך מזיו השכינה עד כלותה לשם, כי יראה לגשתו. והדמיון בזה לאדם שנכנס פתאום להיכל המלך וכאשר מסתכל בדברים היקרים העומדים שם המאירים ומפיקים נוגה כמעט היתה נפשו יוצאת מרוב התענוג העצום ואורות הבהירין אשר שם ואך לפי שיראת המלך חופפת עליו שם בפחד ורעדה גדולה אינו יכול להסתכל כל כך על דברים ההם ופוסק מחשבתו מהם רגע אחר רגע ובזה תשוב נפשו שלא תפרכס לצאת לאור התענוג אשר שם. וכמו כן באהבת האדם את ה' אלהיו אם הוא באמת באהבה עזה יוכל נפשו לצאת מאתו. כמו האם שלא ראתה את בנה החביב לה זה כמה, וכאשר אחר כמה שנים תראהו פתאום שבא אצלה תתחיל לנשקו ותוכל למות מנשיקה ההיא לרוב האהבה והדביקות בצאת נפשה ממנה. ואך על זה נאמר (יחזקאל א', י"ד) והחיות רצוא ושוב. כי הן אמת אשר כל עבודת בוראנו צריך להיות במסירת נפשו לה' באמת והוא על ידי האהבה האמיתית. ואך אם רץ לבך, שוב לאחור על ידי בחינת היראה העצומה כעין (שמות ג', ו') ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובזה תשוב נפשו רגע אחר רגע ויוכל לעמוד. ואף על פי כן ימסור נפשו לה' באמת בבחינת (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו. שכן ראוי לאיש הישראלי בדברו לפני אלהים להיות ממש נפשו יוצאת, ותתקיים על ידי בחינת היראה השלימה.
115
קי״וואכן מי שלא בא תחילה בשער היראה רק כענין מה שנאמר (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזנו עיניהם מראות זיו השכינה, בלתי יראה הצריכה. הגם שהיא אהבה גמורה אהבה אמיתית שנהנו מזיו השכינה כאיש אשר יאכל וישתה כמאמר חז"ל (במדבר רבה ב', כ"ה). מכל מקום היו ראויין לעונש אם לא שלא היה חפץ הקב"ה לערבב השמחה כמו שכתבו חז"ל (שם והובא ברש"י פרשת משפטים), אז יוכל להיות בהתגברות האהבה כיד ה' החזקה עליו באהבה עזה בוערת כרשפי אש, ויראה אין עליו להיות שב לאחריו מפני פחד ה' והדר גאונו. שיופסק ממנו כל חיותו, ונפשו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף להבטל ולהכלל באורו בפסיקה גשמיות ממש כנר בפני המדורה והוא בחינת מיתת נשיקה הידוע שהקב"ה מתגלה אל הנשמה ההיא באור האהבה ומסיר היראה מאתו כי הקב"ה כל יכול, ויכול הוא להסיר היראה ותתלהב הנפש באהבה עזה לבד עד אשר תכלה אליו ותוכלל באורו ביחוד ממש. וזה היה ענין מיתת בני אהרן נדב ואביהוא שהתדבקו עצמן בדביקות האהבה האמיתית בלהבת אש שלהבת עזה, ולא הקדימו ליכנס תחילה השערה לאחוז בזה, וגם מזה אל ינח ידם להסתיר פניהם ולהביט מפני היראה והאימה, וכלתה נפשם לאל עליון בדיבוק עצום בבחינת מיתת נשיקה, וימותו. ולזה אמר הכתוב בקרבתם לפני ה' שקרבו תיכף לפני ה' ממש ולא נכנסו תחילה השערה שער היראה על כן וימותו בשריפת נשמה שהיה נשמתן שורף ותלהב בלהבת יקוד יקד אש לצאת מגוף העכור ולהתדבק בחיי החיים ברוך הוא וברוך שמו.
116
קי״זואפשר שגם לזה ירמוז הכתוב למעלה בפרשת שמיני באומרו ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. כי חז"ל אמרו (יומא כ"א:) אש אכלה אש זה אשו של הקב"ה. פירוש שמי שבוער בלבו לה' כאש להבה באשו של הקב"ה הוא אש אכלה אש פירוש שלפעמים נכלה האש הבוער מפני האימה והפחד והיראה וצריך להסתיר פניו והם לא כן עשו ובערו באש אהבה בלתי היראה והוא אש זרה אשר לא צוה אותם כי אשו של הקב"ה הוא דוקא אש אכלה אש ועל כן ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. כי ידוע שאתערותא דלתתא גורם אתערותא לעילא וכל מה שאדם עושה בארץ כן עושה הקב"ה כביכול למעלה כנגדו לטוב או להיפוך ח"ו. והם כאשר התעוררו עצמם באהבה תשוקה בוערת בלפיד אש לעומת מלכם ברוך הוא, כן לעומתם יצא אש מלפני הקב"ה באהבתם ותאכל אותם בשריפת נשמה וגוף קיים כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ב.). כלומר שכלתה נשמתם לאור המדורה ונתבטלה שם ותכלה אורה מלהאיר להם, וימותו לפני ה' כי יצתה נשמתם בנשימה במיתת נשיקה בכלילות אורה באור ה'. ולזה רמזו חכמינו שלא נשאו נשים וכו'. כי בחינת היראה מכוונת על שם בחינת הנוקבא בסוד הכתוב (משלי ל"א, ל') אשה יראת ה' כנודע. והם לא נשאו נשים שלא נכנסו בשאר היראה כנאמר ועל כן בחוריו אכלה אש משום דבתולותיו לא הוללו שלא החזירו פניהם ביראתם מלהביט אל האלהים, ותכלה אש נרם באור המדורה. ואפשר שגם לזה רמזו באומרם ז"ל (ויקרא רבה כ', ט') שתויי יין נכנסו כי נודע היות בחינת יין המשמח במדת יין המשומר בענביו ששם בחינת האהבה עזה ועצומה לה' כנודע לטועמי מעץ החיים ועל ידי רוב האהבה הזו בלתי הקדמת היראה מתו כדבר האמור.
117
קי״חעוד יתבאר הכתוב בהקדם לדקדק כפל לשון מיתה הנאמר כאן אחרי מות וגו' וימותו. ואכן הנה נודע אשר והחיות רצוא ושוב. שגם אצל הצדיק גמור אי אפשר לו שיעמוד תמיד במדריגה עליונה באהבתו את ה' וביראתו. רק שצריך לפעמים ליפול ולירד מבחינתו, והירידה הזאת צורך עליה הוא כי אחר כך יעלה במעלות רבות ונכבדות עוד יותר ויותר כי תענוג תמידי אינו תענוג. וכמשל האב והבן כשהם תמיד יחד במקום אחד לא יתרבה ביניהם תענוג מחדש ותמיד במדריגה אחת עומדין ואינם מרגישין שמחה ותענוג במה שהם יחד כיון שתמיד כך הוא, ואמנם כאשר יתרחק לפעמים הבן מהאב ולא יהיה אצלו שנה או שנתים והבן הוא החביב אל אביו מאוד אז כאשר אחר כך יבוא אליו מארץ מרחק יתרבה שמחתם ותענוגם מאוד מאוד בעת ההוא בשמחה רבה. וכן הוא בכל הדברים שבעולם כמו איש ואשה הדרים יחד באהבה שהוא אהבה הגשמיות מה שלבו של אדם מתאותו ומחמדתו, מכל מקום אם ידורו תמיד באהבה ואחוה לא יוכר כל כך אהבתם זה לזה כמו אם לפעמים יפול ביניהם איזה שנאה ומחלוקת ואחר כך יעשו שלום ביניהם לקרב את המקורבים, יתודע ויוכר האהבה והחיבה ביניהם ביותר אז, וביותר יוכר בחינה זו בבחינת יתרון אור מן החושך כי מי שהיה בחושך אפילה ומתיירא מחיות רעות ומלסטים ומנחשים ועקרבים ואחר כך כשיבוא אל האור יתרבה בעיניו תענוג ושמחת האורה עד בלתי שיעור וערך והוא בחינת אחור וקדם שמי שהוא בבחינת אחור אם ישוב אל ה' יגיע לבחינת קדם קדמתה ברוב אהבה וחמדה, כי זה כמו שלא ראה אורה לפניו והלך בחושך בלא אור ועתה כאשר מגיע אל האורה שמח ומתענג בה ומתדבק בה בכל עוז ותעצומות בכל לבבו ונפשו ומאודו והוא הנקרא טוב מאוד שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז'-י"א) בכמה אופנים שמאוד מורה על הרעה כי כאשר יגיע האדם מהרעה אל הטובה הוא טוב מאוד יותר מטוב לבד. שעל כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה (בראשית רבה ס"ו, ד') בכדי שיהיה בבחינת טוב מאוד שיהנו ויתענגו מטובם ברוב טוב ונחת, כשתוקדם אליהם הרעה. כמו העוף כשהוא בורח ופורח מפח יקוש אז יעופף בכח גדול עד למעלה למעלה מה שאין כן כשהוא מעופף סתם בלתי המלטה מהפח, שאינו מעופף כל כך למעלה.
118
קי״טובזה מוטעם מאוד מה שלכאורה דברי חז"ל סותרים את דברי הכתוב כי חז"ל (ויקרא רבה כ', ח'-י') הגידו בטעם מיתתן שהיה בשביל נידנוד עבירה שעברו. לזה, נכנסו פרועי ראש. ולזה, שתויי יין וכדומה. והכתוב הנה מעיד אשר בקרבתם לפני ה' וימותו סיבת מיתתן לא היה כי אם מרוב האהבה והחשק שכלתה נפשם לה' בקרבתם אליו וימותו והוא בחינת מיתת נשיקה הניתן לצדיקים גמורים כידוע ממפרשי התורה שבזה מתו. ולפי הנזכר נכונין הדברים מאוד כי סיבת מיתתן לא היה כי אם על ידי שתי בחינות הנזכרים שבאמת ירדו קודם ונפלו קצת ממדריגתם לבחינת אחור לכל חד כדאית ליה לזה בפרועי ראש ולזה בשתויי יין וכאשר נבאר להלן קצת מהות דברים הללו. ואחר כך כאשר באו לפני ולפנים ונזכרו בבחינת אחור שהיה להם ונתחרטו למאוד ודבקו עצמן בדיבוק עצום בבוראם באהבה גדולה ועצומה והגיעו לבחינת קדם קדמתה, ומחמת רוב האהבה והתשוקה פרחה נשמתם לבוראם ונשארו שם ומתו מן העולם. והנה נודע שבחינת אחור יקרא לפעמים בבחינת מיתה שהיא נפילה ממדריגה הראשונה כאמור כמה פעמים בדברי האר"י זלה"ה ולזה יאמר הכתוב בביאור סיבת מיתתן ואמר כי אחרי מות שני בני אהרן, פירוש אחרי שירדו ונפלו קצת ממדריגתם בבחינת מיתה שהוא בחינת אחור ואחר כך בקרבתם לפני ה' ומחמת גודל אור האהבה ושמחה ותענוג העצום שהרגישו אז, וימותו מיתה עצמית, מיתה ממש, שפרחה נשמתם בבחינת מיתת נשיקה כנאמר.
119
ק״כואכן חז"ל פירשו ענין בחינת האחור שקרה לצדיקים האלה כי הלא ודאי לא קרה להם כמקרה עבירה ח"ו כי לא יאונה לצדיק וגו' ועליהם אמר משה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך כמאמר חז"ל (בתורת כהנים הובא ברש"י ז"ל) ועל כן חד אמר פרועי ראש נכנסו למקדש כי כיסוי הראש מורה על היראה והפחד מאימת שמו יתברך על דרך אומרם ז"ל (שבת קנ"ו:) כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא והם נכנסו שלא בבחינת היראה והאימה רק באהבה עצומה לבד (והיה זה אצלם בבחינת אחור למאוד) עד שפרחה נשמתם לבוראם באהבתם אותו. וחד אמר שתויי יין נכנסו על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ל"ח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא ואמרו (בבא בתרא י"ב:) הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה היין מפקחו. ונמצא שלפעמים צריך לשתות יין לשמח לבו בה' על ידו ואמנם זה דוקא בדרדקי ובמי שלבו אטום ולא בגדולי הדור. ונמצא כשהם רצו ליכנס למקדש על ידי יין היה נחשב להם לבחינת אחור ואחר כך בקרבתם לפני ה' על ידי זה וימותו בנשיקה כאמור.
120
קכ״אאיש איש וגו' במחנה וגו' או מחוץ למחנה וגו'. צריך לדעת פרט הכתוב במחנה או חוצה לה כי איזה סברא היה לחלק ביניהם. והנראה בכוונת כתוב הזה כי הנה נודע מה שאמרו חז"ל (סוטה כ"ב:) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והקשו רבותינו בעלי התוספות שם מהא דאמרינן (תענית ז'.) הלומד שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות ונוח לו שלא נברא ותירצו דהאי שלא לשמה שבא מתוכו לשמה הוא כשעוסק בתורה ומצוות לאהבת קבלת שכר ופרס מאת ה' מן השמים ונשמר מן העבירה מיראת היסורין ועונש עצמו והאי שלא לשמה שנוח לו שלא נברא הוא כשלומד להתגאות ולקנטר.
121
קכ״בובזה פירשנו אומרם ז"ל (בבא בתרא י'.) ישראל נקראו בנים ונקראו עבדים בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים ובזמן שאין עושין רצונו נקראו עבדים לכאורה זה פלא הוא שכשאין עושין רצונו נקראים עבדים וכי זה דרך העבד שלא לעשות רצון אדונו. ואיך הוא עבד לו אם אינו עושה רצונו והכתוב אומר (מלאכי א', ו') ואם אדונים אני איה מוראי. ויתכן לפי הנזכר כי הנה מי שעוסק בתורה ומצוות בשביל שמצפה לקבל פרס מזה, ומיראת העונש והיסורין, זה אינו עושה ועובד רק את עצמו כי לצד שהוא ירא מעונש גופו או נפש בניו ובנותיו נשמר מלמרוד במלך המלכים שלא יגיע לו עונש ויכאב עליו נפשו. והרי אינו ירא כי אם מעצמיותו שלא ילקה עבור זה, והמצוות שעושה בשביל קבלת פרס גם כן אינו עובד אלא את עצמו בשביל שיקבל שכרו משלם. ועל כן אינו עושה כי אם רצון עצמו שעצמיותו חפץ בזה בשביל לקבל שכרו בעולם הזה או בעולם הבא, ולזה נקרא אינו עושה רצונו של מקום. כי אם היה עושה בשביל לעשות רצונו של מקום לא היה מצפה להנאת גופו מזה. ועבור כן שם עבד יקרא לו כי הוא כעבד ממש העובד אצל הבעל הבית בשביל שכרו ונשמר מלעבור על רצון אדונו שלא יכנו מכות מרדות. אבל אינו עובד בשביל למלאות רצון אדונו. כי הוא היה חפץ שלא ימולא רצונו. רק שעובד לו בשביל עצמו. אבל מי שעובד להקב"ה בשביל שחשקה נפשו למלאות רצונו ברוך הוא כדי להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו והוא שש ושמח במה שזוכה שהוא גורם נחת רוח לפניו והקב"ה מקבל תענוג ושמחה על ידו. יותר מכל מחמדי עולם אפילו יותר מכל שכר ותענוג עולם הבא שיפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה. מכל מקום כל כך ערבה לו מה שגורם תענוג ונחת רוח לפניו יתברך מה שכל מלאכי מעלה משרפים וחיות ואופני הקודש אינם זוכים לעבוד עבודתו תמיד כאשר רוצים כי אם פעם אחת ביום או שני פעמים ויש שלא היה להם רשות לעבודה כי אם פעם אחת בשנה או בשמטה וכמו שאמר המשורר (בפיוט אקדמות) סיומא דלעלם ואף לא לשבועתא אבל עדב יקר אחסנתיה חביבין דבקבעתא. שלאיש ישראל ניתן רשות וחיוב לעבודה תמיד בכל היום והלילה. ועוד שהקב"ה כביכול ברוך הוא אינו מקבל תענוג ונחת רוח משום מלאך ושרף כמו מאיש ישראל שוכני בתי חומר, ועל כן ערב עליו לעשות נחת רוח לפניו יתברך במסירת נפשו ורוחו ונשמתו ממש ומאודו בכל רגע ורגע להקב"ה באימה ובפחד וביראה במה שזיכהו בעבודתו כי יודע שהוא אינו כדאי וראוי לזה. וכל עצמו עם כל אשר לו אינם כדאים אף פעם אחת לישא את שמו יתברך על שפתיו לולי רחמי ה' וחסדיו שבחר בעמו ישראל באהבה וזיכם בעבודתו. וזה הוא העושה רצונו של מקום כי אין כוונתו בעבודתו כי אם למלאות רצונו יתברך ולא לשום דבר ואופן אחר בעולם. ועל כן נקראין בנים, כי זה דרך הבן שרוצה תמיד באהבה ושמחה לגרום תענוג ונחת רוח לאביו באהבה ושמחה שלא לקבלת פרס בשום צד כמו שאמרו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו לרעיא מהימנא (בזוה"ק תצא רפ"א.) אנת הוא ברא מהימנא דרחים לאבוי ולאמיה יתיר מגרמוהי.
122
קכ״גונחזור לעניננו בענין העובד על מנת לקבל פרס ומיראת העונש הגם שהיא שלא לשמה כי במצוותיו אמר רחמנא ולא בשכר מצוותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט.) מכל מקום כיון שעל כל פנים יש בו מעלת אמונה שמאמין בה' שנאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר ונודע אשר בזכות אמונה נגאלו ישראל ממצרים כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"מ) ועל כן גם הוא נגאל מגלות היצר הרע שלו בזכות אמונה הזו ומתוך שלא לשמה בא לשמה שיעבוד לה' מאהבה ושמחה לעשות נחת רוח לפניו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בסוף הלכות תשובה עיין שם. אבל העובד ה' להתגאות בזה ולעשות עטרה להתגדל בה הנה אין בו צד אמונה ואדרבה מקטני אמנה הוא. שאינו מאמין שהעושר והכבוד מלפניו הוא וסובר שזה לוקח לו האדם מעצמו. ומכל שכן מי שכוונתו לקנטר ח"ו שזה סם המות ממש. שבתורה נאמר (משלי ג', י"ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. והוא מרבה מחלוקת על ידי התורה ועל זה נאמר נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם מאחר שלעולם לא יוכל לבוא להתקרב אל פני ה' ולעשות רצונו כי אין בו מקום כניסה כלל לבוא אל פתח אהל מועד לחזות בנועם ה'.
123
קכ״דוהנה אמרנו במה שאמרו חז"ל (סוטה ד':) כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה וכן כל הכועס וכדומה בכל ענין שאמרו חז"ל כזה. ולכאורה צריך להבין ענין השוואתם שהשוו חז"ל זה לזה. כי הלא ודאי אינם שוין ממש בכל הפרטים להיות המתגאה והכועס וכדומה, חייב מיתת בית דין כמו העובד עבודה זרה. ולאיזה ענין השוום חז"ל. הגם שבאמת אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה', ו') ויכול להיות שזה חמור כמו זה. על כל פנים אין דמיונם שוה בכל וצריך טעם למה שקלו זה כנגד זה.
124
קכ״הואמנם הנה ידוע אשר כל פעל ה' למענהו וכל מה שברא לכבודו ברא להנהות בריותיו מטובו שכולם לא יעשו רק את הטוב בעיני אלהים ואדם, והרע יוכנע ויוגרש ויפול לעומקא דתהום רבא. ואך כי הבחירה ביד האדם הוא ובידו לנטות ולהגביר כל צד שירצה הן צד הקדושה הן צד האחר ח"ו. ועל כן כאשר יעשה אדם את מעשה הטוב תתגבר הקדושה, והרע יוכנע, וממילא יעשו גם אחרים מעשה הטוב בעולם לצד כי גברה הקדושה בעולם והיא שורה על כלל ישראל וכולם יעשו הטוב לפי ערך הקדושה שהגדיל זה במעשיו. ועל כן אמרו חז"ל (אבות ה', כ"א) משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. כי משה בצדקתו גרם שיתגדל הקדושה כל כך בעולם עד שכל ישראל עשו הטוב בעבור זה. ועל כן זכות הרבים תלוי בו כיון שמצדו ועבורו באו לעשות הטוב הזה בעולם. ולהיפוך כאשר יעשה אדם הרע יגבור הרע בעולם ח"ו ואז ימצא מין את מינו ח"ו שכאשר אחד ירצה לעשות רע יודבק בו הרע הזה שהשרה זה בעולם ויסייעהו לעשות רע ביותר ויותר. ועל כן ירבעם חטא והחטיא את הרבים. שעל ידי חטאו גרם שרבים יחטאו שרעתו עזר להם לרעתם ועל כן חטא הרבים תלוי בו. כי יש לו חלק בכל החטאים. ומכל שכן מי שעושה דבר מצוה ומערב בו דברים הרעים כמו מחשבות הגיאות והפניות, הנה מאחר שהפעולה גופה נעשה בדבר מצוה יש כח יותר להרע להתקיים בעולם עבור שנצטרף עם המצוה וכשהוא משוטט בעולם יסייע לכל עוברי עבירה לעשות רעות וניאוצות גדולות בפועל ממש כי יש לו כח להתקיים בעולם על ידי התחברותו עם המצוה. ואפשר על כן אמר רבי טרפון (ערכין ט"ז:) תמהני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה אם אומר לו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. כי גדול הדור המוכיח דרכו להקטין עבירות דורו ובפרט בפניו שלא ישא עליו חטא ויתביש ואומר לו טול קיסם מבין עיניך והוא משיב טול קורה וכו' פירוש שגם זה העבירה הגדולה שאני עובר בפועל מבין עיניך הוא. שאתה מערב רע בטוב בעסקי תורתך ומצוותיך ויש להרע הזה כח גדול כי הוא מעורב בטוב וגורם לי שאעשה הרעה הזאת בעולם וחטאתי לאלהים.
125
קכ״ווהנה כל בחינת מין הרע יוציא את מינו לנגדו להיות זה עובר בפועל ממין הרע הזה. ועבור זה שקלו חז"ל כל בחינת מין הרע מה שיוציא באחרים כדמותו כצלמו, ותלוהו עליו לומר כאילו עשה גם עבירה ההיא בפועל. כי מי שעובר עבירה ההיא, הנה הוא עובר בכח הרע הזה וחטא הרבים תלוי בו וכאילו הוא שותף במעשה ההיא. ועל כן כל המתגאה הנה בחינת הגאוה הוא מין ממיני עבודה זרה. כי אומר אני ואפסי עוד שהוא בחינת הקליפות האומרים כזה נגד הקדושה. ועוד שאמרו חז"ל (נדרים כ"ב:) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. וכעס הוא ענף הגאוה שכל המתגאה מתכעס כידוע וכמו שכתב בשער הקדושה למורנו הרב חיים ויטאל ז"ל (חלק א' שער ב') ועל כן הוא בחינה ממיני עבודה זרה. ולזה כאשר זה מתגאה, ובפרט כשהוא על דברי תורה ומצוות שאז מגביר בחינת הרע בעולם בכח גדול, והרע הזה משוטט בעולם ויודבק למי שרוצה ח"ו לעבוד עבודה זרה ויסייענו לזה כי הוא ממינו, ונחשב לו כאילו הוא עבד עבודה זרה כי מעשיו נתחברו בעבירה ההיא וקנה לו שותפות בה, וכן בכל שארי מדות הרעות.
126
קכ״זובזה נבוא בביאור הכתוב. ואמר איש איש וגו' ורמז לכל אשר אמרנו. כי יעסוק במוקדשין להקריב אשה לה' בתורה או במצוות, אבל חוץ לעזרה. שלא יביאנו לפנימיות בית ה' לעשות לשמו הקדוש שיהיה לרצון לפניו. רק יעסוק בהם בבחינת שלא לשמה והם על שתי בחינות. אחד אשר ישחט שור וגו' במחנה פירוש שיעסוק במוקדשין על כל פנים במחנה ישראל. שיהיה באמונת ה' לקבלת שכר ומיראת העונש, שהוא מחנה ישראל להיות בו אמונת ה' שנאמן ליפרע ולשלם שכר. ועוד כיון שמתוך שלא לשמה כזה בא לשמה הרי הוא במחנה כי יבוא אל הקודש כפעם בפעם ואך עתה חוץ לעזרה הוא ומערב במצוה מחשבת חוץ שהוא אהבת ויראת עצמו שאין זה עבודת ה', ועל כל פנים יתגבר מזה קצת בחינת הרע בעולם שהיא סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו לשם ה' כי אם אהבת ויראת חוץ. או אשר ישחט מחוץ למחנה, זה בחינת הרע לגמרי שיעסוק במצוה במחשבת הגיאות והפניות עטרה להתגדל בה או ח"ו לקנטר שהוא סם המות ממש. ועל כל פנים נעשה מצות ה', ויש להרע כח גדול מזה. ועל שניהם אומר הכתוב,
127
קכ״חואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'. (שלכאורה יתור דברים יש כאן במה שכפל לומר להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' ואמנם) כלל בזה שני הבחינות הנזכרים. ועל זה שעסק בקודש במחנה אמר שעל כל פנים לא הביאו להיות קרבן לה' לשמו יתברך רק בשביל עצמו. ועל השני אמר שאפילו לפני משכן ה' לא הביאו שלא השכין כלל את ה' בתורתו ומצוותיו לחשוב על כל פנים שהוא עובד עבודתו והוא ישלם לו רק כיוון להבלי שטותיו להתגאות ולהתפאר. ולא שכן עליו שם ה' כלל. ולזה אמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש וגו'. (שלפום ריהטא אין מובן במה שאמר דם יחשב דם שפך והיה די לומר את אשר נחרץ משפטו והוא ונכרת האיש וגו' ולא יותר ולדברינו נכון יהיה כי) פירוש לא די שלא הביאו קרבנם לה', וה' אינו מקבלו ברצון. כי עוד דם יחשב להם מה שדם שפך ונכרת האיש ההוא וגו' פירוש גם מה שנגרם על ידי הרע שלהם לאחרים שהצטרף להם וגרם להם לעבור עבירות בפועל שנכרת האיש ההוא בחטאו. הנה דם הזה מה שהתחייב האחר בנפשו, יחשב לאיש ההוא כאילו הוא שפך דם הזה וגרם לו שיכרת מעמיו. כיון שבהצטרף רעתו נתחייב זה להיות נכרת בחצי ימיו.
128
קכ״טועוד יאמר דם יחשב וגו' דם שפך וגו'. פירוש אם גרם רעתו רעה לאחרים עד שעל ידי שניהם הרג האחר אחד מישראל ושפך דמו. הנה דם יחשב לאיש ההוא מה שחבירו דם שפך בפועל ונכרת האיש הנהרג מקרב עמו. דם הזה יחשב גם אליו כאילו הוא שפך דמו כיון שמצדו נגרם שהיה לו למסייע כאשר אמרו בכמה מקומות כאילו שופך דמים. כי אם רעתו גורם לאחר שישפוך דם, נעשה כאילו הוא השופך מצד השותפות שלו כאשר אמרנו והוא הדין לכל שאר עבירות כאמור. ולזה גמר אומר,
129
ק״ללמען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' אותם וגו'. ולכאורה מפני מה דוקא שלמים נקט הקרא והלא בכל המוקדשין איירי כאן כידוע. ולדברינו יאמר כי כל המצוות שעושים בני ישראל יראו שיהיו בבחינת השלמים שלמים בכל שלא יוחסר בהם תנועה רק שלמים לה' בלתי שום פניה ודבר אחר רק שלמים לה' לעובדו ולעשות רצונו. וסיים,
130
קל״אוזרק הכהן וגו' והקטיר החלב לריח ניחח לה'. ונודע פירוש ריח ניחח לה' שהיא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. והכל קאי למה שלמעלה כי רק לזה יעבוד העובד בבחינת לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולגרום תענוג ושמחה אליו במה שאנו זוכים לעשות רצונו, ועל ידי זה נעשה ממש בבחינת בנים אתם לה' אלהיכם כברא דמשתדל בתר אבוי ואמיה ורחים להון יתיר מגרמוהי כנזכר למעלה. ונראה שעל כן לא אמר כאן לריח ניחח אשה לה' כמו בשאר מקומות. כי נודע מה שכתוב בזוה"ק (חלק ג', רנ"ח:) וזה לשונו: והקרבתם עולה לריח ניחח לה' בפסח כתיב אשה עולה והכא לא כתיב אשה כו' דא יומא דעיילת כלה לחופה וישראל כו' ועאלו ביומין דדכיו והיא נפקת מכל סטרא בישא כו' בגין כך לא כתיב אשה דהא אחרא לא קרב למשכנא והא אתרחק מתמן ועל דא אשים לאו הכא וישראל מרחקן אינון מן סיטרא בישא כו' אישים אינון באמצעיתא כו' אדבקו באילנא דידעת טוב ורע אדבקו בטוב ואדבקו ברע ובגין כך בשאר יומין כו' אבל בהני יומין דאילנא דחיי קיימא לא אחרא ולית אנן צריכין לאשה ולא איצטריך למיהוי תמן כו' עד כאן. ועל כן כאן שמדבר בבחינת השלימה על כל השלימות שכל העבודות יהיו רק בכדי לעשות נחת רוח לפניו ואז לא נמצא כלל בחינת אשה המורה לתרין סטרין וכו' כנזכר לעיל רק לריח ניחח לה' ויתרבה התענוג והשמחה לפני מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו. וממילא ירד כל בחינות התענוגים והשמחות לכל העולמות העליונים והתחתונים ברוב ברכה ושפע וחיים טובים בשמחה רבה אמן.
131
קל״בולא יזבחו עוד וגו' לשעירים וגו'. רש"י ז"ל פירש לשעירים לשדים כמו (ישעיה י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם. ועיין בדברי הרמב"ן הקדוש (פסוק זה) שביאר שם טעם לקריאת החיצונים בשם זה. ואענה את חלקי גם אני מה שנראה לעניות דעתי טעם לנתינת שם זה עליהם. והוא על דרך מאמר חז"ל שאמרו (חולין י"ז:) רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה וכו' כי הנה מודעת לכל משכיל אשר דרך הסטרא אחרא והחיצונים להאחז תמיד בהקדושה ולהיות נסרך ונגרר בה בכל מקום אשר יוכלו להשתתף שם. כי אין להם חיות כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה. ועל כן מתאוים ורודפים תמיד להגרר אחרי הקדושה ולאחוז בה בכדי שינקו ממנה וזה חיותם ופרנסתם ורודפים אחר זה כאדם הרודף אחר פרנסתו על המחיה ועל הכלכלה. ואמנם בעת שהקדושה היא על שלמותה ומלואה ומאירה באורה לכל הצדדין בשוה לבל יחסר המזג ואין בה שום חסרון ודופי, אז נאמר בה (שיר השירים ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. שכל בחינת החיצונים והקליפות מסתלקין ונכנעין ובורחין מפני אורה ואי אפשר להם לאחוז בה כי מקום אחיזתם הוא רק במקום הפגום אבל כשהקדושה על שלמותה אז נקרא (יהושע ו', א') ויריחו סוגרת ומסוגרת וגו' אין יוצא ואין בא. פירוש אין יוצא ממנה לבחינת הסטרא אחרא ח"ו ואין בא מהם ח"ו לאחוז בכנפי הקדושה. ועל כן מאז אשר נחסר מאור הלבנה ח"ו החיצונים נאחזין בה ויונקים ממנה כי במקום החסרון והפגם שם הם נמצאים כי זה הוא בחינתם. ועל כן אנו מתפללין למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט כי הסטרא אחרא והחיצונים נקראים בבחינת מיעוט על דרך הכתוב (במדבר כ"ו, נ"ד) למעט תמעיט נחלתו ופרשנו שם שהאדם מחויב לראות תמיד להמעיט נחלת המעט מי שנקרא מעט היא הסטרא אחרא כי תמיד הם הולכים ודלים ומתמעטים. ונבראו בכדי להיות ממעטין אותן תמיד במיעוט אחר מיעוט ועל כן אנו מבקשין למלאות פגימת הלבנה שיושלם חסרונה מכל וכל ותאיר אורה כאור השמש ואז לא יהיה בה שום מעוט שלא יסרכו ויגררו החיצונים אחריה להדבק בה כיון שתסיר פגמה והם אינם שורים כי אם במקום הפגם. ועל כן עיקר ממשלתם הוא בלילה בעת ממשלת הלבנה כמאמר חז"ל (מכילתא הובא בילקוט רמז ר"ו ובנ"ך רמז י"ג וברש"י ז"ל פרשת בא י"ב, כ"ב) שהלילה הוא שליטת החיצונים וסמכוהו על הכתוב (תהילים ק"ד, כ') תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו'. לצד שנחסר מאור הלבנה ויש להם אחיזה להאחז בה מה שאין כן באור השמש שלא נחסר אורה והיא מאירה על שלמותה נאמר (שם שם, כ"ב) תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון וגו'. שאין להם שליטה ביום. ועל כן כשימולא פגימת הלבנה והיה אור הלבנה כאור החמה על שלמות בריאתה שנבראו שני מאורות הגדולים. ודאי שלא יהיה בה שום מיעוט מבחינת הסטרא אחרא וכת דיליה כי כולם יבדלו מאתה ויברחו מאורה.
132
קל״גולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) שלוש פגימות הן וכו' וכולן שיעורן כדי פגימת המזבח שהוא חגירת הציפורן כי הזהירה תורתינו הקדושה שבמקומות הללו לפי שכולן בקדושה הם כמו בפסח ובבכור או בסכין של שחיטה שמכשיר הבהמה לאכילה ומוציא ממנה על ידי בחינת השחיטה כל בחינת הדינים והסטרא אחרא הנאחזים בדם הנפש ובגרון כנודע מכוונות האר"י ואם יהיה איזה פגם כל דהוא במקומות הללו הרי הם מוכנים תיכף לסרוך ולהאחז בדבר ההוא ועל כן צריכין להסיר כל פגם מהסכין שיהיה שלם ויפה בשלמות שלא יהיה שום מקום לאחוז להסטרא אחרא. ואז הנה בכל דבר השלם השכינה שורה שם שנאמר בה (שיר השירים ד', ז') כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ולזה אמרו (שם) במערבא בדקי לה בשמשא פירוש לראות אם הוא שלם ויפה בשלמות כל כך שלא ישלוט בו שום בחינת הסטרא אחרא כבחינת השמש שהיא על שלמותה ואין החיצונים נאחזין בה כנאמר. ואכן כי עשאו זה למטה וכיוונו למעלה כי הסכין של שחיטה הנה רומז אל בחינת הלבנה מדת המלכות העליונה הנקראת חרב פיפיות כנודע. ועל כן סכין עם הכולל גימטריא קמ"א מספר אדנ"י אלהי"ם*אולי צריך לומר סכין עם האותיות ואותיות המילוי גימטריא קנ"א. ואז, הוא כמספר אדנ"י אלהי"ם. ששניהם הם במלכות. ובה בחינת מיעוט הלבנה. ועל כן במערבא בדקי לה בשמשא פירוש שחזקו ותקנו אותה (מלשון בדק הבית שפירוש תיקון וחיזוק) על ידי מעשיהם שלא יתאחזו בה מבחינת הסטרא אחרא והרע. ובמה תקנו אותה כזה ואמרו בשמשא על ידי השמש שחברו ויחדו אותה עם אור השמש בסוד תפארת ישראל לחבר וליחד הדודים באהבה בסוד (ישעיה מ"ח, י"ג) קֹרא אני אליהם יעמדו יחדיו. ואז בעת היחוד והזיווג השלם כל החיצונים בורחים ומסתלקים ונתגרשין מפניהם שלא יזונו עיניהם ממראות זיו השכינה, ואור השמש מגין עליה מכל צד, ורשות בעלה עליה והיא אומרת הביאני המלך וגו' וזר לא יקרב אליה כי קודש היא. ונקרא שמש בסוד עמודא דאמצעיתא סוד תורת משה, ומשה מלגאו ויעקב מלבר הנקרא שמש בסוד הכתוב (בראשית ל"ב, ל"ב) ויזרח לו השמש לו ממש שהוא בחינת השמש כידוע. ועל כן רב אחא בר יעקב בדק לה בחוט השערה כי השערות ידוע שרומזים לבחינת הדינים, והחיצונים נאחזים בהם. שעל כן צריכין להיות מושלכים מאיש הישראלי בכל פעם ובפרט בערב שבת קודש שמוכנת אור קדושת שבת לבוא על האדם צריכין להשליך השערות ההם שלא יהנו החיצונים מהקדושה. ולזה בדק לה בשערה שיהיה שלם כל כך שלא יוכל להתאחז בה חוט השערה המושלכת מהקדושה.
133
קל״דואפשר לזה יאמר הכתוב (שמות י"א, ז') ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, פירוש מי מבני ישראל שהוא בבחינת "כל" שהוא שלם בכל השלמות ואין בו שום פגם שמץ מנהו. לזה לא יחרץ כלב לשונו כלל. לא מבעיא שלא יתאחז בו להדבק בו ולעשות לו רע ח"ו אלא אף שיעמוד רחוק ממנו ולא יוכל לנבוח אליו כלל ואף לא לדבר עמו טובות כי כל טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים כמאמר הכתוב (בראשית ל"א, כ"ד) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע ואמרו חז"ל (יבמות ק"ג:) בשלמא רע לחיי אלא טוב אמאי לא אלא שמע מינה טובתן של רשעים רעה הן אצל הצדיקים. ועל כן מי שהוא בבחינת "כל" בבני ישראל לא יחרץ כלב (שהוא בחינת החיצונים והרשעים הנאחזים בהם) לשונו כלל לדבר עמו מטוב ועד רע. ועל כן פירש רש"י בפסוק (בראשית ל"ט, ו') ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה שהיה מסלסל בשערו. ולכאורה יקשה למה יגלה רש"י ז"ל שמץ פגמו של יוסף הצדיק. ונודע אומרם ז"ל (שבת צ"ו:) הכתוב מכסהו ואתה מפרסמו. ואכן כי רש"י ז"ל בא לתרץ לכבודו של יוסף שלא יקשה בעיני הבריות אם יוסף הצדיק היה שלם בכל מאין ימצא שיתגרה בו הדוב אשת פוטיפר ולדבר עמו מטוב ועד רע. הלא ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' אם לא שח"ו בסתר עבר עבירה. ולזה מפרש רש"י שמץ נדנוד פגמו שהיה מסלסל בשערו ושכח את צער אביו. ובפגם חוט השערה הלז מצאה אשת פוטיפר שורש הרע מקום להתגרות ביוסף להסיתו לשכב עמה. ולולי זה הסילסול לא היה כח בה להתגרות עמו בכל שהוא בשום אופן כיון שמקורו ברוך ואין בו מקום אחיזה. ולזה אמרו חז"ל (חולין י"ז:) רב ששת בדק לה בריש לישניה פירוש שבדק ותיקן כל כך עד שיושבת כל לשון מלדבר עם יעקב וגו' כאמור שישבתו כל המקטריגין והקליפות הסובבים את השושנה שלא יוכלו לדבר כלל נגד הקדושה, ותאלם פיהם. כי רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים (בראשית רבה ס"ו, ד') שתחילת דיבורם נראה בשלוה וסופם יסורים רעים. ולזה דקדק לומר "בריש לישניה" כי אפילו הראש והתחלה שבהן שנראה טוב כי תחילתן שלוה בדק כל כך שאפילו זה לא יגע בהקדושה שלא יהיה להם שום פתחון פה ושותפות עם הקדושה.
134
קל״הוהנה עוד אמרו שם, בנהרדעא בדקי לה במיא. כי הנה הסטרא אחרא דרכה תמיד לרדוף ולהתדבק בקדושה כאמור למעלה. וידוע מה שכתוב בזוה"ק (שמות קנ"ד.) אין יצר הרע מתרבי בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כי שם הרגיעה שידה שהוא תאות ההיתר וממלא בטנו כסוס כפרד. וממילא נעשה ח"ו בטן רשעים מחיצוניות גשמיות המאכל. ובתחילה נעשה הילך ולבסוף נעשה אורח ולבסוף נעשה איש כמאמר חז"ל (סוכה נ"ב:). ועל כן עם בני ישראל הטהורים שרוצים לפרוש עצמם שלא ישלוטו בם ידי זרים הם הקליפות הנזכרים, ממשיכים ידם בעת אכלם. לא מבעיא במקום שיש איזה נידנוד קצת ספק איסור אף על אחד ממאה ודאי שפורשין מצ"ט שערי היתר כדי שלא לבוא באחד משערי האיסור אלא אף באכילת ההיתר לגמרי שומרין דרך ה' שלא יטו בה ימין ושמאל מדרך המלך מלכו של עולם, רק לכיוון קיום מצוותיו ותורותיו הנעשין על ידי אכילה ושתיה בכמה פנים. או מי שזיכהו ה' לרזין דאורייתא וכוונות המבוארין בדברי האר"י ז"ל או כפי המבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א באופן שלא יאכל עד שימצא בו מקום לה' כאשר הארכנו בכמה מקומות באופן הנאות שיהיה בבחינת לחם פנים לפני תמיד בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה באהבה ושמחה לקרב דברי הארציות לה' שיהיה לה' הארץ ומלואה שהוא נחת רוח לפניו. ובביזוי גשמיות התאוה בלבו שיהיה נבזה בעיניו נמאס עד שלא יעשנה כי אם מה שמן ההכרח הגדול לשבירת רעבונו לקיום גופו כי יהיה חפץ באמת למשוך מתאוה גשמיות הזו שכולה הבל ותהו ומעשה בהמה. ואיך יבוא בעל שכל ויטנף עצמו בזה שהבהמה עושה כמו כן, ואיה מותר האדם מן הבהמה אם לא מה שמן ההכרח לקיום גופו שהיה רצון הבורא בזה בכדי להקריב עולם ומלואה לה'. ובזה נעשה כבחינת הקרבן ממש כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) בזמן שבית המקדש היה קיים היה קרבנו מכפר עליו ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו כי האכילה והקרבן שניהם אחד הן להתקרב העולם ומלואה לה' ורק באופן שיהיה תאוה הגשמיות בזויה באמת בלבו שלא יתאוה לה כלל ואדרבה ימשוך ידו ממנה ככל אשר יוכל לרוב בזיונה ומיאוסה בלבבו. ורק מה שמוכרח בהכרח גדול עושה רק על כוון הנזכר ליחד הארץ וכל אשר בה לה' שלזה היה כל כוונת עיקר הבריאה שיתקרבו הנבראים אליו אחר התרחקם מאתו. ובזה מסיר מהמאכל כל בחינת הרע כי ביזהו בלבו ואינו נהנה רק מרוחניות המאכל ומהקדושה אשר בו. ואז נאמר בו (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך כי רוחניות המאכל מאור ה' השורה במאכל ההוא המקיימו והמעמידו על מעמדו, מוסיף בו קדושה וטהרה ועזר וסיוע לעבודת האל ומסיר מעליו בחינת פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' כי ביטל חיצוניות גשמיות המאכל הנאחז מסטרא דרע במה שביזהו בלבו באמת עד שאינו מתאוה לו ואינו חפץ בו. וכאשר אמר המגיד משרים להרב הבית יוסף פירוש הכתוב (שמות כ"ג, כ"ה) וברך את לחמך ואת מימיך והסִרֹתי מחלה מקרבך. כי כאשר ילך איש בדרכי ה' אלהיו בכל אות נפשו אז ה' מברך את לחמו ואת מימיו באור חיות הקדושה שמאכלו יוסיף בו כח לקדושה ולטהרה ולברך את ה', ומסיר את המחלה הידוע הוא בחינת היצר הרע וכת דיליה שהם חליים רעים (ונודע (עיין רבינו בחיי בראשית ד', י"ז דיבור המתחיל ואחות תובל) אשר מחלה היא אחת מד' נשים קליפיות) כי וה' יראה ללבב שאדם רוצה באמת בלבו להתרחק מתאוות הגשמיות בכל אשר יוכל לצד הבנתו מגודל המיאוס שבה כמעשה בהמה ועל כן ה' מסיר המחלה ומומו ומברך את לחמו לחם חול שיהיה לחם הפנים לפניו ברוך הוא ובזה השולחן אשר לפני ה' בבחינת הקרבן שהזכרנו. והנה נודע שבחינת התאוה למאכל ולמשתה ולכל התענוגים יצמח מיסוד המים אשר בנפש הבהמיות שבאדם כמו שכתב בשער הקדושה למורנו ה"ר חיים ויטאל ז"ל (עיין שם חלק א' שער ב') על שם שהמים מצמיחים כל מיני תענוג.
135
קל״וועל כן בנהרדעא בדקי לה במיא שבדקו וחזקו ותקנו בחינת הקדושה שלא יבוא בה ערל וטמא וזר לא יקרב אליה על ידי בחינת המים שהוא יסוד תאוות כל התענוגים ששם היצר הרע וכת דיליה מתרבים. והם שמרו דרך המלך שלא ידרכו בכל בחינת התאוות כי אם ברצון מלך המלכים ככל אשר ביארנו במקומות אחרים באריכות, וקצת כאן כנזכר, בביטול ובבזיון כל תאוות האלה באמת בלב, להיותן יודעין כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. וכאשר ילבישו עצמן בחומריות הגשמיות ח"ו יתרחקו מאור פני מלך חיים. ועל כן נשמרו היטב היטב לשמור דרך הקודש מכל טמא נפש וחזקו ואמצו בדבר ה' באות לבם ואז בירך ה' את לחמם ומימם והסיר מחלה מהם ויחדו את הקדושה לאל הקדוש שלא תאונה אליה רעה ונגע לא יקרב באהלה ויפול מצדה אלף ורבבה מימינה ואליה לא יגשו כי קודש הוא לאלהיו.
136
קל״זוהנה אמרו חז"ל (סוטה ל"ה. והובא ברש"י פרשת שלח) כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. והענין הוא על פי מה שכתב בזוה"ק (בהקדמה ב':) וזה לשונו: ק"ר אתווין דאתחזיאו על סטרא בישא אינון ובגין לאתקיימא נטלי אות שי"ן בגווייהו והוי קשר. ועל כן הנה בחינת שקר יש בה דבר אמת בתחילתה כי השי"ן אות קשוט הוא והוא התחלה לאותיות. ולזה כל שקר שאין בו דבר אמת בתחילתו מורה על היותם לבד בלתי השי"ן שבתחילתם ואינם מתקיימים כאמור. וכן בכל מקום שיש להם אחיזה ח"ו בקדושה מושכים אליהם איזה אות מן הקדושה בכדי שיהיה להם קיום כי אין קיומם כי אם ממעט הקדושה השוכן בתוכם כי אין להם חיות מצד עצמם רק מנגעי בני אדם שבעוונותינו משליכים אותיות הקדושה ביניהם ובזה הם מתקיימים והוא בחינת קרי החמור שבעוונות שאותיות קר המורים על סטרא בישא מושכים אליהם בחינת היו"ד שבקדושה ונעשה קרי ועל כן כל העוונות בכלל נקראים על שם הקרי כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ו, כ"א) אם תלכו עמי קרי שהוא מורה על אחיזת הקליפות בהקדושה ומושכים אות הקדושה ביניהם והוא עיקר גלות השכינה שאנו מתפללים עליה בכל יום ויום שיוגאלו אותיות הקדושה מן החיצונים כנודע. ועבור כל הנזכר הנה לפי שהסט"א נרמז בבחינת השער שבאדם המושלכים לחוץ שלא יהיה להם אחיזה בקדושה ואמנם אם ח"ו נסרכים ונאחזים בקדושה על ידי העוונות אז מושכים אליהם היו"ד שבקדושה שעליה נאמר (שיר השירים א', ו') אל תראוני שאני שחרחרת. שאין בה נקודה לבנה מחמת שהיא דרגה התחתונה שבקדושה וקרובה לבחינתם ומיד כשיש להם איזה אחיזה בקדושה מושכים זאת היו"ד אליהם ונעשה משער שעיר ועל כן נקרא בכל מקום שעיר חטאת כי על ידי החטאים ועוונות בני אדם נעשה בחינת השעיר בעולם. וח"ו כשהעוונות מתגברין בעולם נאמר ושעירים ירקדו שם כי ח"ו הם מתדבקים ונסרכים כל כך בהקדושה עד שהקדושה נדחת מפניהם ממקום הזה (כי על כן נקרא הקב"ה מלך עלוב כנודע) ואז ירקדו הם ח"ו בבתי ישראל והעיר החריבה כי ח"ו דוחים הקדושה משם ומתפשטים שם בטומאתן מה שאין כן בעיר הבנויה ובית העומד לדירת ישראל וישראלים גרים שם ומרביצים שם הקדושה תמיד ערב ובוקר בכל מצוות התורה שאדם מקיים בכל עת ובכל שעה. אין כח בהם לאחוז שם וליסרך כי לא יגורך רע כתיב (תהלים ה', ה'). וכל מקום שהקדושה שם הסטרא אחרא בורח כמטחוי קשת כי אור הקדושה מסמא עיניהם שלא יזונו עיניהם ממנה.
137
קל״חועל כן אמרה התורה כאן למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד. כי הנה השדה לצד שהוא מקום הפנוי מדירת ישראל ולא נרבץ שם הקדושה עדיין, אם יזבחו ישראל שם קדשים, ודאי בכל כוחם ירדפו ויזמינו עצמם ח"ו ליהנות מהקדושה ההיא ולאחוז בה. וחוץ מפנימיות הדבר, גם בגשמיות יפילו במחשבת העובד שם כל מחשבות חוץ והבליהם בכדי שלא יעשה המצוה על נכון. והכל אחד, בכדי שיוכלו ליהנות מן הקדושה וכאשר השיב משה לפרעה שאמר לו לכו זבחו לאלהיכם בארץ, אמר לו הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח', כ"ט). פירוש כי הן מצרים הוא מקור כל הטומאות וקליפות החיצונים ערות הארץ. ואור הקדושה הוא לקוץ בעיניהם ומכאוב בצדיהם ותועבה גדולה להם וכאשר נזבח לעיניהם בקדושה מה שהוא תועבה ונאיצה גדולה ואיך לא יסקלונו לזרוק אבן נגף רע ומשחית במחשבת העובד בכל כוחם בכדי לבטל קצת אור הקדושה הגדולה בכדי לחטפה לידם ליהנות ממנה. ולזה הזהיר הכתוב והביאם אל פתח אהל מועד דוקא מקום מקור הקדושה אשר נתקדשה מאת ה' מקום המוסר מכל בחינות הרעים שלא ישלטו בם ידי זרים. ואפילו בירושלים עיר הקודש אסרה התורה שחיטת קדשים כי לצד היותן קדשים המקודשים לה'. מאוד מאוד יתאוו ויחפצו בחינות החיצונים ליהנות ולזרוק אבן בגן נעול במחשבה דקה מן הדקה אצל העובד. ובקדשים הכל הולך אחר העובד כמאמר חז"ל (זבחים מ"ו:). ורק באהל מועד המקודש ומוסר מכל בחינת הרע שמה יזבחו את זבחיהם. וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחח לה' שלא יהיה במחשבת העובד רק בכדי לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ויעלה הקרבן כוון נכון אל הקדושה שלא יגע בה ערל וטמא. ולזה סמכה התורה לזה ואמרה ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם אשר הם זונים אחריהם כלומר לראות לתקן ולבדוק עד מקום שידם מגעת שלא יהיה בקרבנם שום בחינת אחיזת שער שיהנו מן הקדושה ויעשה בחינת שעיר אשר הם זונים אחריהם כלומר שהסטרא אחרא וכל כת דיליה זונים ונסרכים ומתאוין ורודפין אחריהם להדבק בהם להיות להם ח"ו חלק בקרבן ה' להעשות בבחינת שעיר שיהנו מאות יו"ד הקדושה ועל כן לרוב חשקם לזה צריך להעלות הקרבן דוקא במקום הקודש המקודש מקום שאין להם שום נגיעה ואחיזה שם ואז יעלה הקרבן לריח ניחח לה' לאל המיוחד, ואור הקדושה על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין ותגן על כל עמה ישראל בקדושתה להסתירם בסתר כנפיה ואז ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי. וסיים הפסוק,
138
קל״טואלהם תאמר איש איש וגו'. הפסוק הזה מיותר כולו כי כבר נאמר למעלה. וחז"ל (זבחים ק"ט.) דרשוהו למעלה אברים בחוץ בלא שחיטה עיין שם. ולפי דרכינו שהתורה רמזה במי שעוסק בקדשים בחוץ דהיינו מחשבה שלא לשם שמים שהוא מחשבת הגיאות והפניות עטרה להתגדל בה ואז מכח הרע הזה שיש לו כח לשוטט בעולם מפני התערבותו במצוות ה' ימצא לפעמים שישתתף עם עושי הרעה לסייע להם לעבור עבירות בפועל ממש ואז דם יחשב לאיש ההוא פירוש מה שגרם זה המתעסק בקדשים בכח רעתו, להיותו זה העובר בפועל מתחייב בנפשו על עוונותיו, זה הדם יחשב לאיש ההוא הגורם כל זה בכח הרע שעירב עם הקדושה עיין שם. ולזה אחר שאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם כנזכר למעלה שהזובח בחוץ ח"ו נאחזין שם בחינת הקליפות ח"ו המכונים על שם שעיר החטאת אמר כאן כי לא יחשבו אלו העוברים בפועל שהמה פטורים מכל וכל כיון שדמם על ראש הגורם להם ובראשו נגעו ואין להם בזה. לא כן כי ואליהם תאמר פירוש אל אלו העוברים בפועל תאמר כי איש איש וגו' אשר יעלה עלה או זבח וגו' כי יעלה עלה בחוץ על פני השדה ששם הרגיעה שידה ולילית וכל כת דילהון ושם יעלה הזבח ח"ו לבחינת השעירים והוא רומז על בחינת עבירה בפועל אשר יזבחו לשדים לא אלוה. ולזה אמר כאן לשון יעלה שהוא עיקר העבודה לא כשחיטה בחוץ הנאמר למעלה שאין זה עיקר העבודה והוא הרמז על התערבות מחשבות לא טובות בחינת הרע אבל כאן אמר שיעלה בחוץ במקום השעירים והוא רמז אל העבירה בפועל. לא יחשבו שהם יהיו פטורין על עברם פי ה' כיון שחטאתם סובב הולך על ראש שממנו יצמח הרע. כי ונכרת האיש ההוא מעמיו שהוא מתחייב בנפשו בפועל ממש כשם שעבר עבירה בפועל כי למה הלך הזרזיר אצל עורב וכו' מפני מה נדבק הרע דוקא בו משאר אנשי ישראל הכשרים אם לא מפני שהוא מינו ובו נשרש שורש פורה ראש ולענה בלבבו מאז ועל כן גם הרע הזה היה מסייע לו לעבור העבירה ועל כן שניהם מתחייבין. רק זה מתחייב כרת בפועל כשם שעבר בפועל, ועל זה סובב עוון דמו של זה שנכרת מן העולם בעזר הרע שמאתו. ותמים דעות ברוך הוא ידע במה ליפרע ממנו בכדי לנקותו ולטהרו מכל חטא ועוון להביאו לחיי עולם הבא כדבר האמור.
139
ק״מדבר וגו' קדושים תהיו וגו' כי קדוש אני וגו'. הקושיא מפורסמת בטעם אומרו כי קדוש אני וגו' כי היוכל אדם להיות כאלהים להתקדש כקדושתו. והנראה בזה על פי המבואר בדברי הרשב"י זלה"ה (פרשת אמור צ"ג. ברעיא מהימנא) וזה לשונו: קדש איהו סטר עילאה וכו' ואי הכי אמאי איקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי היא וכו' וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עילאה עד דאסתלק ו' רזא דשמים וכו' וכדין איקרי קדוש וכו' עד כאן. הראת לדעת כי לא יצויר אמירת קדוש למעלה אם לא אחר שישראל עולין למקום הקדש בלא ו' ואז נעשה קדוש בו'. ובזה נכון מאמר חז"ל (חולין צ"א:) שאין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה כי אי אפשר להם לקרוא זה אל זה ולומר קדוש בלתי אמירת ישראל תחילה שעל ידם נעשה מלת קדוש על מכונו. ועל כן צוה הקב"ה לישראל ואמר להם (שמות כ"ב, ל') ואנשי קדש תהיון לי כי החיוב על ישראל לראות לטהר מלא קומתם ולקדש כל רמ"ח אבריהם וגידיהם שיהיו ראוין לעלות למקום הקדש ואז יתקדש הקב"ה בפי צבא מעלה לומר קדוש קדוש קדוש אשר אי אפשר זה להיות בלתי עליית ישראל קודם לשם. וזה שאמר הכתוב כאן קדושים תהיו שאתם תתקדשו ותטהרו עד לבוא למקום הקדש בלא ו' והטעם כי קדוש אני ה' אלהיכם פירוש כי מה שאני נקרא קדוש בשמי השמים בו' הוא על ידי שאני ה' אלהיכם במה שאתם עולים לאתר דנקרא קדש ונעשה על ידי זה קדוש. ועל כן צריכים אתם להתקדש להיות ראוין לגשת אל הקדש ולזה אמרו חז"ל (ברבה כ"ד, ט') קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה' קדושתי למעלה מקדושתכם. לכאורה מנין היה ההוה אמינא לסבור מתיבת קדושים תהיו לבד שיהיו קדושים כה'. ועוד איך מרומז באומרו כי קדוש אני וגו' שקדושתו למעלה מקדושתכם כיון שבשתיהם נאמר מלת קדש בשוה. ואכן כי לפי שנאמר במקרא קדֹשים בלא ו' והוא מקום גבוה עד מאוד מאוד. ואמר הקב"ה אפשר תסברו שבשביל זה אני אומר קדֹשים בלא ו' שרצוני שתתקדשו כמוני ממש ויהיה מענה בפיכם מי יוכל להיות קדוש כה' להיות נדמה המלובש בחומר להמופשט מכל גשם וצורה. לא כן כי רק לזה אני אומר קדושים תהיו לצד שקדושתי למעלה מה שמלאכי מעלה מקדשין אותי וקרא זה אל זה ואמר קדוש הוא מקדושתכם כנאמר ואתם מוכרחים לעלות תחילה למקום הקדש שיהיה נעשה על ידי זה קדוש וזה אומרו כי קדוש אני וכו' כמדובר. ואם תעיין עוד ברעיא מהימנא שם מבואר שהקדושה גופה בלא ו' הנעשה למעלה הוא מקדושת ישראל שעולים עד שם ולזה גם כן יאמר קדושתי למעלה היא רק מקדושתכם שהקדושה גופה מכם הוא ועבור זה יצרתי אתכם ואני נותן לכם כח לזה לעלות לקדש ועל כן קדושים תהיו החיוב עליכם להתקדש כזה. ולזה אני אומר קדושים תהיו אבל לא בשביל להיות כמוני כי אין קדוש כה' ואמנם מה שאמרו חז"ל (בתורת כהנים פרשה זו) הוו פרושים מן העריות. הוא גם כן על הדרך המבואר ברעיא מהימנא שם וזה לשונו: כיון דאיתנהר בסופא וכו' ואיקרי קדושה וכו' הרי אשר היחוד המדות עד מדת המלכות נקרא קדושה וזה לעומת זה בקליפה נקרא השפעת שפע הרע בתאות הזנות קָדֵש. ועל כן הזהירה התורה (דברים כ"ג, י"ח) לא תהיה קְדֵשָה ולא יהיה קָדֵש מבני ישראל וגו'. ולזה כאשר אמר הכתוב קדושים תהיו שישראל יראו להרבות הקדושה בעולם ולהתקדש עצמם, ממילא האזהרה בזה שיהיו פרושים מן העריות שהוא הצד האחר שבקליפה נגד הקדושה, ורק יתקדשו עצמם בכל בחינות הקדושה למעלה למעלה ועל כן בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ו' הובא ברש"י) כי את זה לעומת זה עשה אלהים והפורש עצמו מגדר ערוה נכנס בגדר הקדושה כאמור.
140
קמ״אעוד יאמר הכתוב קדושים תהיו וגו'. על דרך שביארנו במקום אחר בפירוש מאמרם ז"ל (יומא ל"ט.) אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו מלמעלה הרבה וכו' ולכאורה אומרם מלמטה ומלמעלה הוא ללא צורך והכל יודעים שהאדם הוא למטה והקב"ה מלמעלה. ואכן כי הן אמת עיקר הקדושה הוא במה שהקב"ה משפיע עליו אור קדושתו יתברך בחיות הרוחניות אורות המוחין הגדולים ומאיר ומקיפו בענן אורו יתברך כמו שאמר הכתוב (איוב ל"ז, י"א) יפיץ ענן אורו, ומסתירו בסתר כנפיו עד שנמצא שהוא ממילא קודש לה' ומופרש ומובדל מכל דברים החיצונים כי אור קדושת ה' מקיפו מכל צד וזר לא יקרב אליו כי קדוש הוא וממילא הוא מובדל ומופרש מכל בחינות תאוות עולם הזה ומחמדיו ולא יתאו למטעמותיו ולא יחפץ בנופת צופיו כי אור חיות ה' שורה בקרבו עד שלבבו וכל אבריו אינם פונים רק לה' ותמיד בוערים וחושקים ומתלהבים ודורשים ומבקשים איך לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולעבדו באהבה ויראה. ואפילו בעת עוסקו בדברים התחתונים מאכילה ושתיה וכדומה מכל דברי עולם הזה אינו מרגיש כלל בטעמיהן בשום אופן בעולם כי לבבו בוער בו לדבר אחר לעובדו יתברך. וכמו אדם אשר יזדמן לו משא ומתן גדול שיודע שירויח על ידו הון רב אז אפילו בעת אוכלו אינו טועם מאומה אם אוכל אם לא כי לבבו טרודה ומהומה בהמשא ומתן ההוא איך לעשותו ואנה לרוץ אחריו ולא יערב לו אכלו בפיו. וכן הדבר הזה לצד בעירת אש בלבבו איך לדרוש ה' ולעשות נחת רוח לפניו אינו טועם מאומה מכל מעדני עולם. ואור הקדושה הזו היא הבאה מלמעלה מאור ה' ואינו ביד האדם. ואך כי הוא יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים ומצדו יתברך אין שום מניעה להרבות אור קדושתו על כל אדם מישראל ורק אם גוף האדם אינו מזוכך ומטוהר מכל טינופת תאוות הבלי עולם הזה וממלא את תאותו בכל דברים החיצונים באכילה ושתיה ומשגל וכדומה. וכל התאוות האלה למלאות תאותו הוא מבחינת הסטרא אחרא והחיצונים והקב"ה הוא עוצם עיניו מראות ברע ולא תוכל אור הקדושה להיות חופף על האדם הזה לרוח הטומאה השורה עליו ממילוי תאות החיצונים, ובפרט אם יש בידו עוון. שכל עוון הוא קוץ ממאיר וסילון מכאוב להשראת שכינתו יתברך על האדם. ועל כן הקדושה בורחת מאדם הזה ולא תשרה עליו עבור טומאת הקליפה אשר עליו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו וכו' רבי אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו' עד כאן. ולזה אמרו אדם מקדש עצמו מעט מלמטה פירוש בדברים שלמטה מכל תאוות הגופניות שלא למלאות תאותו מהם, ולזבוח יצרו תמיד בעת תוקף התאוה לשבור לבבו בקרבו וימשוך ידו ממנה ולהיות עוסקו בדברים ההם על צד הקדושה והטהרה כאשר ביארנו כמה פעמים ובפרט בחיבורנו סידורו של שבת (שורש החמישי ענף א' ב' וג') ומכל שכן בשמירת חטא ועוון להשמר אפילו משוגג בכל כוחו ומכל שכן ממזיד ח"ו ואז הקב"ה מקדשו מלמעלה באורות הקדושה אורות פנימים ומקיפים מכל צד כי הוא יתברך חפץ מאוד לקדש האדם, ותיכף כאשר ימצא לו מקום מזוכך מעט שיוכל להופיע עליו באורו ודאי מקדשו ומטהרו ומפיץ עליו ענן אורו יתברך כאשר יוכל שאת.
141
קמ״בוזה אומרו קדושים תהיו. כי ידוע שקדושה הוא גם כן מלשון הזמנה והכנה (כמו שכתבו התוספות קידושין ב':) פירוש שאתם לא תעשו כי אם לראות שתהיו מוכן ומזומן לאור הקדושה שתוכל לשרות עליכם. כי קדוש אני ה'. פירוש כי אור הקדושה, אני ה' נותן על האדם לקדשו בהופעת אורי, ואתם לא תעשו כי אם להיות מוכן ומזומן אל הקדושה בפרישות תאוות עולם הזה שיוכל אור הקדושה לשרות עליכם ואז אקדש אתכם בכל אופני אור הקדושה. או כה יאמר לפי הנזכר. קדושים תהיו פירוש שאתם תראו להכין ולהזמין עצמיכם אל הקדושה בפרישות והבדלת דברי עולם הזה (כי קדושה הוא מלשון הבדלה גם כן כמו שכתוב בתורת כהנים והובא ברש"י ז"ל ריש פרשה זו ועיין שם בשפתי חכמים) והטעם כי קדוש אני ה' ואין אני יכול לשרות בלב המטונף מכל טינופי תאוות העולם. ועל כן תראו להיות מובדלים ומקודשים לשמי שיוכל אור קדושתי להיות חופף עליכם. ועל כן סמך הכתוב לזה ואמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו וגו' מה שלכאורה אין שייך יראת אב ואם לקדושת האדם. ואכן הנה נודע אשר אור הקדושה שהקב"ה מקדש את האדם מלמעלה באורות פנימים ומקיפים הוא בבחינת אבא ואימא הנקראים קדש ומקרא קדש כנודע ועל כן אמר איש אמו ואביו תיראו שכל איש יהיה ירא מאביו ואמו. שלא תוכל אור הקדושה מאבא ואימא לשרות עליו אם יטנף עצמו בהבליו. ולזאת יחרד וילפת לראות להכין ולהזמין עצמו בקדש שיאיר אור אביו ואמו עליו. וגם את שבתותי תשמרו שתשמרו עצמיכם שתוכלו לקבל אור קדושת שבת שאור הקדושה שופע בו מאוד עד שנקרא שבת קודש. והכל אם תשמרו עצמיכם מהשראת רוח הטומאה, ודאי ישרה עליכם אורות הקדושה. ואפשר לזה אמרו חז"ל (שבת קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות וכו' ושוב אמרו שם אלמלי שמרו שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון. כי האמת הוא שבודאי בשמירת שבת אחד על נכון יש בו די לגאולתינו ופדות נפשינו ואכן כי אי אפשר לשמור השבת ולקבל אורו על נכון אם לא תוקדם לו ההכנה הנכונה והזמנה בקדושה בטהרה ולזה אמרו שתי שבתות כי כאשר ישמור האדם בכל הששת ימים מעט אור הקדושה שקיבל בשבת העבר שלא יפגום ותנוח עליו האור בכל ו' הימים זה יהיה לו הכנה והזמנה טובה לשמירת שבת ולקבלת אור שבת הבאה על נכון. ולזה אחר אומרו קדושים תהיו בבחינת ההכנה והזמנה אמר את שבתתי תשמרו שני שבתות הרומז לבחינת ההכנה והזמנה בכדי לשמור ולקבל אור קדושת השבת על נכון כדבר האמור.
142
קמ״גגם יתבאר הכתוב על פי מאמרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') וזה לשונם: בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל. ולהבין למה שתים בראש ישראל. נראה כי מודעת לכל משכיל שדבר שבקדושה צריך קודם הזמנה בפה להזמין הקדושה על הדבר הזה בפיו ובזה מסלק הסטרא אחרא וכל דבר רע מן הדבר הזה ואז תוכל לשרות הקדושה על הדבר ההוא. שעל כן היה צריך הקרבן הפרשה קודם שיאמר בפיו הרי זה חטאת כמו שכתב הרמב"ם בתמיד ושאר קרבנות הכל בכדי להשרות הקדושה עליו קודם ולגרש על ידי זה כל בחינות הסטרא אחרא המלאים בכל חללי דעלמא. ולזה אמר הקרא והתקדשתם והייתם קדושים. שאתם צריכים תחילה להזמין עצמיכם לקודש ואחר כך והייתם קדושים שתוכל הקדושה לשרות עליכם. ועל כן שתים בראש בני ישראל. כי הם צריכים שני קדושות. שיהיו מזומנים תחילה לקודש ואחר כך הקדושה גופה. ועל כן אמר הכתוב קדושים תהיו לשון רבים פירוש שני קדושות יהיה בכם. אחד הזמנה בכדי להסיר הרע מדבר ההוא והב' הקדושה עצמה. ולזה סיים כי קדוש אני ה' ואי אפשר לי לשרות על דבר אשר לא מוסר מרע. ועל כן אמרתי בכפילא קדושים תהיו כאמור.
143
קמ״דאו יאמר קדושים וגו'. כי ידוע אשר מדה התחתונה נקראת ים בסוד (קהלת א', ז') כל הנחלים הולכים אל הים כי כל המאורות ומדות העליונים מאירין ומשפיעין אליה להניח ברכה אל ביתם בית המלכות ואשד הנחלים הללו הוא בחינת המתקת הדינים כי נחל הוא ראשי תיבות נ'צר ח'סד ל'אלפים כנודע והמתקה הזאת היא בכדי שכאשר יומתק דיניה יוסר ממנה כל בחינת יניקות החיצונים והסטרא אחרא ואז תהיה טהורה וראויה לזיווג כמו שכתוב בכוונת וטהר לבנו לעבדך באמת וכבר כתבנו למעלה שזיווג ויחוד הזה נקרא קדושה כי זה הוא אור הקדושה עיין שם. וזה אומרו קדושים תהיו. פירוש שתראו להתהוות בחינת קדושים שהוא קדשים שים התחתון יהיה נעשה בבחינת ים החכמה ולקבל אור המוחין הגדולים מבחינת קדש על ידי טהרתה וקדושתה מטומאת בני ישראל שיוסר ממנה כל בחינת הדינים והגבורות שמזה בא יניקת החיצונים. ולזה סיים כי קדוש אני ה' פירוש שבחינת הוי"ה המהוה מקדש לבחינת אני שהוא מדת המלכות מקודש הקדשים להיות פיה פתחה בחכמה הנקרא קודש רק שצריך שיוקדם לזה המתקת הדינים וזאת מוכרחים אתם לעשות להיות קדושים תהיו כאמור. וזה אמת ונכון.
144
קמ״האיש אמו ואביו תיראו וגו'. נודע שלפי סידור הכתוב היה צריך לסיים תירא בלשון יחיד כאשר פתח בלשון יחיד. ונראה על פי המבואר בדברי המפרשים על פסוק (תהלים ל"ד, י"ב) יראת ה' אלמדכם. על דרך משל לאב המזהיר את בנו שלא ילך על הקוצים ועל הברקנים כי יכנו מכות מרדות. והתינוק כן עושה וירא מלילך על הקוצים ההם פן יכנו האב. ויראה זו שטות הוא. כי היה לו לירא יראה האמיתית והוא מה שהאב ירא שלא ילך בנו על הקוצים פן יתחב לו קוץ ברגלו ויכאב לו מאוד. כן בכל העבירות שהזהיר הבורא יתברך את האדם שלא יעבור עליה. כי יודע שזה קוץ מכאוב וסילון ממאיר אל הנשמה אשר לא תוכל לראות את פני אביה מפני אחיזת החיצונים והקליפות בה עד אשר תטהר ותתלבן ותצטרף כצרף כסף. והאדם אשר ירא מלעבור העבירה עבור יראת העונש דומה לילד הזה שירא מהכאת האב ואינו ירא מעיקר היראה אשר בעוברו העבירה בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל מאחיזת החיצונים והקליפות בו ולא יראה את פני ה'. והוא פירוש יראת ה' אלמדכם שאלמד אתכם להיות יראים כיראת ה' מה שה' ירא עבורכם שלא תחלו חולת הנפש ותהיו צריכים לצירוף וליבון עד ראותכם את פני ה'. וזה נקרא יראת חטא שירא מהעבירה גופה שלא תכאב נפשו בעוברו העבירה כי היהלך איש על הגחלים ובגדיו לא תשרפנה כן הבא אל אשת רעהו וגו' (על פי משלי ו', כ"ח) כי יתרחק חלילה מאור פני ה' על ידי זה. והנה נודע מה שאמרו חז"ל (זוהר במדבר קי"ט) בפסוק (שם כ"ו, כ"ה) ישמח אביך ואמך אביך דא קודשא בריך הוא ואמך דא כנסת ישראל. ולזה אמר כאן איש אמו ואביו תיראו פירוש שהאיש גופיה וכנסת ישראל וקודשא בריך הוא כולכם תיראו יראה אחת שיבין האיש שלא יהיה ירא יראה אחרת החיצוניות שהוא שטות רק יראת האמת מה שהקב"ה וכנסת ישראל יראים שלא יחלה בניהם עבור העבירה ויתרחק מאתם אשר זה הוא תכלית וקץ כל הרעות כי בהיות האדם מרוחק מאור פניו חלילה ונתפס תחת אחיזת החיצונים, ממילא כל רעות שבעולם באין עליו. ועל זאת חיל ורעדה יאחז את האדם איך יתרחק ממנו ויברח לו אל ארץ אחרת. ולזה אמר הכתוב (ישעיה ל"ג, ו') יראת ה' היא אוצרו שאוצר ה' הוא מי שיש בו יראת ה' מה שה' ירא בזה שיעבור האדם על מצוותיו ולא יראת העונש שהיא יראה החיצוניות הטפשיות שהוא יראת עצמו שלא יענש בחלאים רעים ונאמנים או בשאר עונשים. ה' יתן בלבנו ובלב כל ישראל לירא מפניו ביראת האמת יראת ה' ונהיה מאוצרו ויקויים בנו (שמות י"ט, ה') והייתם לי סגולה אמן כן יהי רצון.
145
קמ״ואמור וגו' ואמרת וגו'. ידוע מה שדרשו חז"ל (יבמות קי"ד.) לישב כפל לשון אמר ואמרת. ואפשר עוד על דרך מאמר חז"ל (בתורת כהנים והובא ברש"י ז"ל ריש פרשת אחרי מות) משל לחולה שנכנס אצלו רופא אמר לו אל תאכל צונן כו' בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן כו' שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון. ולזה גם כאן שבא הכתוב להזהירם במצוות המיוחדות להן שלשאר בני ישראל אין איסור בזה הזכיר להם תחילה ענין בני אהרן מה שקרה להם כאשר לא שמרו פי ה' אף שהיו גדולים מאוד יותר ממשה ואהרן (כמאמר חז"ל בתורת כהנים הובא ברש"י פרשת שמיני י', ג') עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך וכו' והיו בני אהרן ממש שזכות אבותם מסייעתם וכל זה לא הועיל להם ונתחייבו בנפשם כשנכנסו למקדש פרועי ראש או שתויי יין כמאמר חז"ל שם כי טומאת מקדש וקדשיו חמור מאוד בעיניו יתברך. ומהם יראו שאר אחיהם הכהנים הקטנים בערכם לשמור דרך ה' במצוות הללו כי נפשם בזה. ולזה אמר הכתוב תחילה אמור אל הכהנים בני אהרן. פירוש תחילה תזכיר להם ענין בני אהרן ואת אשר קרהם ואחר כך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא וגו' ובזה תהיה האזהרה גדולה אליהם שלא ימותו כבני אהרן. (ואולי ירמוז זה במאמר חז"ל אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. שלכאורה היה להם לומר שיזהירו גדולים את הקטנים. אכן יכוונו שהקטנים יזהרו בדבר עבור מה שקרה להגדולים. וזה להזהיר גדולים על הקטנים שיזהיר במקרה הגדולים על הקטנים שישמרו את נפשם שלא יקרה להם כמותם. והכל כי מצוות המקדש חמור בעיניו יתברך ביותר ויותר ויעניש הגדולים ומכל שכן הקטנים ח"ו) ולזה אמר לנפש לא יטמא וגו' ולא אמר למת לא יטמא וחז"ל (בתורת כהנים ריש פרשה זו) אמרו לרבות דם וכו' ולדברינו צוה להם לומר לצד גדולת קדושתם לנפש של עצמם לא יטמאו בעמיו כלומר גם בדברים שמותר לעמיו שלא הוזהרו ישראל על זה אבל הוא צריך ליזהר ביותר ויותר כי שפתי כהן ישמרו דעת גם בדברים שמותר לישראל כי ריבה בהן הכתוב מצוות יתירות כמאמר חז"ל (יבמות ה'.) כי כל דבר שיהיה יותר זך ונקי תתפוס בנקל מהכתמים ביותר ויותר וכן נפש הכהנים לפי שהם זכים ומאירים ביותר יטמאו יותר בדבר מן הדברים.
146
קמ״זאו יאמר אמר ואמרת וגו'. על פי אשר ביארנו במקום אחר מאמר רבי טרפון (ערכין ט"ז:) בדור הזה אין תוכחה אדם אומר לחבירו טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך. והענין כי ידוע אשר נשיא יחטא לאשמת העם פירוש אם יחטאו העם בעבירות ואשמות ממילא יגיע זה גם לראש הדור ההוא הנשיא בעמו להיות גם הוא יחטא במעט מן המעט כי כל ישראל גוף אחד הם. ויש מהם בבחינת הראש הנקראים ראשי אלפי ישראל ויש בבחינת העינים הנקראים עיני העדה, והמוני העם הם מאברים הפחותים כמו הרגלים והעקבים וכן בכל אבר ואבר. אבל כולם גוף אחד הם ברמ"ח אברים ושס"ה גידין. ואפשר לזה אמר הכתוב (דברים ז', י"ב) והיה עקב תשמעון וגו' כלומר כשגם בחינת העקב שבישראל שהוא המדרגה התחתונה שבכולם ישמעון לדברי ה' ואז כל ישראל על צד השלימות ושמר ה' אלהיך וגו' ואהבך וברכך וגו'. כי כל עוד שאין כל ישראל על השלימות אז גם המובחרים והראשים שבישראל אינם בשלימות ואי אפשר לירד הברכה על מכונה כי אין הברכה שורה כי אם על דבר השלם. אבל כאשר והיה עקב תשמעון אז תרד הברכה בשמחה ובנחת לשיעור קומת כלל ישראל. ועל כן אמר תחילה והיה שהוא לשון שמחה כמאמר חז"ל (רבה פרשת לך מ"ב, ב') וזה הוא תכלית כל החדוות והשמחות שיתוקנו גם בחינת העקבים שבישראל שבזה תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו שעל כן נקרא עיקבא דמשיחא. וכאשר יתקנו העקב שבישראל תיכף יבוא משיח לגאלינו כידוע. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין י"א.) ראוי היה שמואל שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך. הראת לדעת כי עבור שמץ הדור לא היה יכול להשיג שמואל המדרגות הגבוהות כי הוא גוף אחד עם כל ישראל שעבור זה כל ישראל ערבים זה לזה לפי שהם גוף אחד. ולהיפך אמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) במשה רבינו כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' כי כשכלל ישראל עושים הטוב ממילא יגיע זה גם לראשי הדור שיעלו במעלות רבות ונכבדות. כי הם אחד ממש. ועל כן לך ראה מהפתיות ושטות הגדול שעושים בני אדם שרודפים להנקם מחבריהם ולעשות בהם דין במכות ועונשים או בהפסד ממונם אם עשה לו חבירו איזה רעה לפי הוכחתו ואומדן דעתו. ואיך לא יתן דעתו כי את עצמו הוא מכה לא חבירו כיון שכל ישראל גוף אחד הוא. וכשחבירו יוכה גם לו יגיע הכאב. ואם לא עכשיו, יגיע לו אחר זמן כיון שאחד הם. מי ראה אשר אם יקרה שיד האדם יכה אותו על ראשו או על רגלו בשוגג או במזיד וירצה האיש הזה להנקם מיד הזה להכותה מכה רבה על אשר הכתה אותו. הלא ודאי אין סכל בעולם אשר יעשה זאת. והן רבים עתה העושים זאת לחבריהם שהם גוף אחד ממש רק שזה יד וזה רגל וכדומה ומיסרים אותם ביסורים ולחכמים בעיניהם יחשבו, הכל כידוע.
147
קמ״חונחזור לענין. כי אם יחטאו המוני העם יגיע מזה לראש הדור גם כן. ואך להם יקרה זה הדבר במעשה בפועל ממש שיבואו לידי עבירה ויגיע מזה לראש הדור בדקה מן הדקה במחשבה קלה שיחטא בזה. וכן הוא גם כן להיפך כשיהיה ההתחלה מראש הדור והוא יחטא בדבר קל במחשבתו יגיע מזה להמוני העם לבוא על ידי זה לידי עבירה בפועל רחמנא ליצלן כי הם לפי ערכם ועבות גופם יתעבה אצלם העבירה להעשות ממחשבה מעשה כנודע. ועל כן הראש הדור המוכיח אומר לאיש המוני טול קיסם מבין עיניך פירוש שזה הקיסם שהוא העבירה קלה שבאתי לידה במחשבה קלה זה הוא מבין עיניך שעל ידך באתה זאת לידי מעוברך בפועל ואנכי מידי מעשה יצאתי מידי הרהור לא יצאתי. והוא משיב טול קורה וכו' פירוש זה הקורה העוון הגדול שבאתי לידה לעבור בפועל זה הוא מבין עיניך שאתה עברת במחשבה ובאת אצלי בפועל. והנה נודע שכהן רומז אל העובד שהוא העובד עבודת ה' ביותר מהמוני עם ישראל כמאמר הכתוב (מלאכי ב', ז') שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' וכן באמת נשמת כהני ישראל הם יותר גבוהים מנשמת פשוטי ישראל כל אחד לפי ערכו.
148
קמ״טוזה שאמר הכתוב תחילה אמר אל הכהנים בני אהרן פירוש הן הכהנים העובדים בבית המקדש משבט לוי והן כהני ה' מישראל שעובדים את ה' בבחינת הכהן לעבוד ולמשא אמור להם לעצמם שיזהרו בשמירת מצוות ה'. עוד ואמרת להם לנפש לא יטמא בעמיו. כלומר עוד צריכים להוסיף שמירה על שמירה שלא יטמאו נפשות ישראל בעמיו הפחותים. כי כשהם יבואו לידי חטא קל דקה מן הדקה ח"ו יגיע מזה לטמא נפש ישראל במעשה בפועל ועל כן בכפילא אמור להם ליזהר בשמירת מצוות ה'. אחת מצד עצמם שלא יחללו קדושתן והשנית שלא יטמאו בעמם נפשות ישראל הפחותים. ולזה אמר לנפש כי כהני ה' וראשי הדור הם אשר ישיגו לבחינת הנשמה שהוא מדריגה היותר גבוה. אבל המוני עם הפשוטים שורשם בבחינת נפש לבד ועל כן לנפש לא יטמא כי זה העלול לחטוא במעשה כי נפש הוא בעשיה וכשלא יזהרו היטב הדק יסאבו נפש מישראל. ועל כן אמרו חז"ל להזהיר גדולים על הקטנים שהגדולים יזהרו עבור הקטנים שלא יגיע להם פגם מחמתם ח"ו.
149
ק״נלא יטמא בעל בעמיו וגו'. מקרא זה אין לו פירוש לפי פשוטו. ומה שנראה בביאורו. כי הנה ביארנו פירוש הכתוב (ירמיה ב', י"א) ועמי המיר כבודו בלוא יועיל על דרך מאמר חז"ל (יומא ס"ט:) למה נקראין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו העטרה ליושנה משה אמר האל הגדול הגבור וגו' אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדין בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתיו שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות עד כאן.
150
קנ״אולהבין גבורת ה' בזה הוא על דרך משל לאדם שנתחב קוץ ביד בנו הקטן ויודע אשר אם ישאר הקוץ בתחיבה בידו יתפשט לו מזה כאב גדול ולא יועיל לו אחר כך שום רפואה ורוצה להוציאו משם אבל אינו יכול כי נתחב בעומק ובחוזק רב שקשה לו מאוד להוציאו. מה הוא עושה נוטל סכין חד וחריף וחותך ביד בנו בגבורה ואכזריות גדול. והתינוק צועק וקולו הולך עד לשמים. אבל הוא אינו משגיח וחותך בעומק עד מקום שידו מגעת ונוטל הקוץ מיד בנו. והנה לב כל מבין יבין ויודע מה רב גודל הצער ועיגום נפש שיש לאביו בעת חתיכת יד בנו שממש קשה לו לסובלו. אבל לגודל אהבת בנו משים לבו כלב האבן ומתאכזר על בנו החביב עליו ומתאזר בגבורה גדולה וכובש רחמנותו וחסדו על בנו ואינו שומע לקול צעקתו ועושה את שלו בשביל אהבתו לבנו. כן ממש כאשר חטאו ישראל בעבירות הגדולות החמורות. אז נתחב בנפשותם קוצים ודרדרים מכל בחינות הקליפות והחיצונים באופן שח"ו אם היה מניחם כך היה מתפשט כאבם עוד יותר ויותר ולא היה ח"ו תקומה למפלתן. ועל כן שלח עליהם אויבים לייסרם בכל מיני יסורים ולהכשיל כוחם בכל מיני פורעניות בדבר וחרב ורעב ושבי ומשחית אשר עד צואר הגיע שעל ידי זה יוסר מהם הקוצים והדרדרים אשר סביבותיהם ויהיה להם תקומה אם ירצה ה' בסוף הימים. והנה ודאי אשר לא יאומן כי יסופר ולא יעריכנה האדם על הספר בדיו. רב גודל הצער והלחץ כביכול ברוך הוא שהגיע אליו מצרתן של ישראל בכל זה. וכמאמרם ז"ל (סנהדרין מ"ו.) בשעה שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו' ואמרו (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר כביכול כו' וביותר חילול שמו הגדול מה שחיללו אויבים בחורבן הבית שאמרו (דברים ל"ב, ל"ז) אי אלהימו צור חסיו בו. ובודאי ביד הקב"ה לכלותם כרגע. ואך כל כך גדלה אצלו אהבת ישראל עד שכבש רחמיו בגבורה גדולה מאוד מאוד לראות בכל מה שהעמים עושים לבניו. ולסבול כל החירופים והגידופים ולשתוק להם. והכל בשביל שיבוא טובה מזה לישראל.
151
קנ״בוזה שאמרו הן הן גבורותיו כי גבורה גדולה הוא עד אין שיעור לסבול כל כך ולראות אשר חרפהו אויבים בבית מקדשו ושוחטים את בניו לעיניו כביכול ועושים להם כל מיני פורעניות שבעולם ולשתוק עד עת קץ. ועל כן עתה זה כבוד הקב"ה וגדולתו במה שכובש רחמיו כל כך ולראות בצער בניו, מה שתמיד כבוד הקב"ה הוא להנחיל לבניו כל טוב וברכה והם יברכוהו וישבחוהו על זה. ולזה אמר הכתוב ועמי המיר כבודו בלוא יועיל שהחליפו שיהיה כבודו במה שאין אני מועילם, וכובש את רחמי לראות בצערם ולשתוק ועבור בחינה הזו נקרא הקב"ה בעל גבורה. כלומר שהוא בעליו של הגבורה שיכול לכבוש גבורתו עם שהיה הדין נותן לכלות כעסו על זה ועכו"ם מקרקרים בהיכלו ועושים לבניו כך אבל הוא כובש גבורתו כי יודע שבזה יהיה טובה לישראל. וכן על דרך זה נקרא הקב"ה בעל חסד. שהוא בעליו של החסד לכבוש חסדו במקום המצטרך אף שהדין היה נותן להיטיב לזה ולעשות עמו חסד. אך שהקב"ה מביט לסוף דבר בקדמותו. ויודע שכשיהיה לזה עושר ובנים רבים ימרוד בו ומרה תהיה לו באחרונה. אז כובש חסדו שלא להופיע עליו באור טובו. או שיודע שכאשר לא יתן לו הטובה והחסד הלז יהיה לו באחרונה טובות גדולות ונפלאות. בעולם הזה או בעולם הבא, כעין יסורין של אהבה שאמרו חז"ל (ברכות ה'.) ופירש רש"י שם וזה לשונו: הקב"ה מייסרו בעולם הזה בלי שום עוון כדי להרבות שכרו בעולם הבא וכן בכל המדות שהקב"ה נקרא בעל מדה הזו שמדה הזו בידו להיות נותנת בעת שירצה ולכובשה תחת ידו כאשר ירצה. וכשאדם יודע זאת בבירור. אז הוא מאמין באמונה גמורה בהשגחת הבורא יתברך וביכולתו כי הוא המשגיח וצופה ומביט לכל דרכי בני אדם ועיניו פקוחות על כל מעללי איש. והוא כל יכול לעשות כחפצו ורצונו כל מה שירצה. ומה שרואה בעיניו לפעמים כדברים הסותרים את זה. כי הנה אלה הרשעים שלוי עולם השגו חיל וצדיקי ה' ויראיו יושבים במצור ובמצוק. או שרואה אחד שגזל סאה חיטין וזרעה והולידה והצמיחה ועשתה פרי. ואחד עלה בציווי אביו לקחת גוזלות מהקן ושלח את האם והבנים לקח וחזר מהקן ונפל מהסולם ומת או נשברה רגלו וכדומה. ח"ו לא בשביל זה יאמר כי נסתרה דרכם מה' ועברה משפטם מלפניו. כי יודע ומאמין שבודאי בהשגחה נפלאה כל זה והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו' (דברים ל"ב, ד') ומה שנעשה בזה הוא לפי שנקרא כביכול בעל חסד ובעל גבורה שכובש חסדו וגבורתו במקום הצריך לו. אף שהיה צריך במקום הזה להעשות חסד או גבורה הוא כובשו תחת ידו בשביל שיהיה על ידי זה טובת אמת לאיש הזה לאחר זמן. וזה שאמר הכתוב (תהלים קמ"ז, כ') מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי הודיע משפטיו לישראל אשר הוא בעל משפט ולפעמים כובש המשפט תחת ידו. ועל כן אף שרואין שעכו"ם מקרקרין בהיכלו מוסיפין עוד להרבות שבחו בזה לומר הן הן גבורותיו. ולא כן העכו"ם שאינם יודעין ומאמינים בזה וכשרואין שמשתעבדין בבניו ועושים להם כרצונם אומרים אי אלהימו צור חסיו בו. ומסירין השגחתו יתברך ויכולתו כביכול לומר בואו ונעשה עמו מלחמה. ועל כן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אמרו חז"ל (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני עכו"ם כי לישראל הודיע הקב"ה דרכי משפטיו יתברך שלפעמים כובש מדותיו כביכול כאילו אין בו מדה הזו. ועל כן לא יאמר יעקב וידבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור (על פי ישעיה מ', כ"ז), כי יודע שהן הן גבורותיו אבל לגויים הנה כתיב (איוב י"ב, כ"ג-כ"ד) משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך. ולא הודיעם זאת, והם עבור זה פוקרים ומכחישים אמונתו והשגחתו יתברך. על כן נאמר לעתיד (ירמיה ט"ז, כ"א) לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וגו' פירוש שאז אודיעם שמה ששתקתי להם עד הנה לפי שהן הן גבורותיו ולא ח"ו מקוצר ידו או מקוצר השגחתו. ולא כן עמו ישראל כי הם גם עתה כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו אף שרואין את עצמם בגלות אומרין הן הן גבורותיו. ועל כן אנו מבקשים להודיע לבני האדם גבורותיו. כי האדם נקראים אומות העולם כמו שאיתא בתוספות (בבא קמא ל"ח.) שגם אומות העולם יכירו וידעו בגבורתך הגדולה כאשר תעשה בהם משפט חרוץ לעין כל. ואז דיע ישימו כל בריותיו וידעו כי גדלו גבורותיו ולא ישראל לבד.
152
קנ״גולזה יאמר הכתוב כאן לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פירוש שח"ו לא יטמא בחינת בעל, בעמו ישראל להחלו על ידי זה שכאשר יראו הנהגתו יתברך בבחינת הבעל ואדון לכבוש המדות תחת ידו, יחללו שמו ח"ו לומר כי הסתרת פנים יש בדבר, וידוע מאמרם ז"ל (עיין ילקוט חלק א' תתקמ"א) קשה הסתרת פנים יותר ממאה קללות חסר שתים. כי כל זמן שאדם מאמין שהכל הוא בהשגחה מאתו יתברך לטוב לו, אז רואה תמיד להיטיב מעשיו ביותר ויותר, וממילא בודאי כן יהיה לו לטוב, אחרי אשר יעברו ימי הרעה אשר נקצבו בדעתו של תמים דעות ברוך הוא. אבל ח"ו כשיצא מגדר האמונה לכפור בהשגחה וביכלתו כביכול חלילה אז ודאי אוי לו כל ימי חייו חלילה. ועל כן לא יטמא בעל בעמיו עמו ישראל להחלו ח"ו על ידי בחינת הבעל. רק אדרבה יאמינו כי הוא בעל חסד האמיתי ובעל גבורות. וכל המדות ברצונו יתברך הם לפעול בהם או לכובשם תחת ידו. והכל באמת לטובת אוהביו עמו ישראל כפי שיקול תמים דעות ברוך הוא שאין כל בריה יכולה לדעת אפס קצהו מדעתו והנהגתו ברוך הוא בעולמו שברא ברחמיו וברוב חסדיו.
153
קנ״דאו ירמוז הכתוב על שני מיני אהבות הנודעים למשכיל. כי יש אשר יאהב דבר מדברים שבעולם בלבבו ונפשו עד אשר יכלה נפשו ורוחו ונשמתו לדבר ההוא. וכאשר לא ישיג הדבר הזה. ירדוף ויבקש אחריו יום יום ויחלה נפשו עבורו כי עגמה נפשו מאוד מאוד לזה. וכאשר ישיג הדבר ההוא אז לרוב אהבתו בו יבוטל ממציאות ממש שמחשבתו וכל כוחי גופו ואבריו מצומדים ומקושרים בתאוה ואהבה ההיא עד אשר לא יפנה לבבו כלל לדברים אחרים ואף אם ילחש לו אחד באזנו דבר מה לא ישמע כלל כי נתבטל ממציאותו בדבר הזה. כמו אחד הטרוד בחשבון הון רב אשר לרוב אהבתו בו וטרדתו אינו שומע כלום מדברים אחרים אף אם יעמדו כל מיני כלי זמר שבעולם וכדומה בשארי האהבות. והאהבה השניה הוא שיאהב הדבר הזה אבל לא כל כך בכליון נפש כמו הראשונה, רק אם מזדמן לו זה הדבר והנה הוא לפניו עושהו באהבת נפשו אבל לא שיחלה עבורו עד השיגו להיות בטל במציאות בעת עשיותו.
154
קנ״הוהנה ענין זה בקדושה הוא, כי יש אשר יאהב לבוראו אהבת אמת אהבה חזקה בוערת ברשפי אש שלהבת י"ה עד אשר אש ממש תוקד בקרבו יומם ולילה לדרוש ולחקור ולבקש כל האופנים והתחבולות איך לעבוד אותו ולעשות לו נחת רוח ולאהבה אותו ולירא ממנו. וקודם כל מצוה ומצוה נפשו משתוקקת ובוערת לומר מתי יגיע לידי מצוה זו ואקיימנה, ויום לשנה נחשב אצלו טרם הגיע עת וזמן המצוה, כמו מצות סוכה ואתרוג וכדומה, משתוקק אליה הרבה ימים טרם בואם בחולת אהבה לומר מתי יגיעו ימים האדירים לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו. וכל הימים שקודם להם תוחלת ממושכה הוא לו ובבוקר יאמר מי יתן ערב וגו' כמו אחד שמצפה על הון רב לזמן ידוע, אשר קודם הגיע זמנו נפשו בוחלת ובוערת מצפת ומשתוקקת מתי יגיע הזמן הזה להגיע אל הון יקר הזה. ויותר מזה נמצא באהבת הבורא כידוע כי זה נלקח מאמיתת מדת האהבה עליונה אשר כל חפצי עולם הזה ומחמדיו ומטעמותיו ותענוגיו לא ישוה אף על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו' למי שזכה לטעום בנפשו תשוקה זו אף רגע אחת מכל ימי חייו. ומכל שכן בעת עשותו המצוה ודאי אשר יתבטלו אז כל אבריו וגידיו וחושיו וכוחותיו כי כולם קשורים ומצומדים ונכלים באהבה ותשוקה הזו עד אשר לא ישמע אז כלל לדברים אחרים בשום אופן אף לקול שירים ושירות כי כלה כל חייו לאהבה הזו. ואלו היה יכול היה מנענע באתרוג הזה כל היום וכל הלילה לאש אהבתו אל המצוה. ופשיטא שלא יעצרנו קור וחום מלישן בסוכה, וכדומה בכל המצוות. ומעת קומו בבוקר נפשו מתגעגעת ומתאוות ומצפה לעת התפילה לקיים כמה מצוות התלוין בה ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה וקידוש שמו וכו'. כמו אדם התאב מאוד לאכול אף שיודע בודאי שלאחר זמן מה יהיה לו מה לאכול, מכל מקום מתאוה ומצפה מתי יגיע הזמן, כי יכאב לבו עד מלאת רצונו באכילתו. ופשיטא שכן צריך להיות במצוות ותפילה שיכאב לבו ויתאוה וישתוקק לזמנה לדבק אז בקונו ולגרום לו נחת רוח בעבודה. ופשיטא בעת התפילה שמגיע מרוב האהבה לביטול המציאות שמתבטלים כל אבריו וחושיו וכל כוחיו. וכמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א' וזה לשונו: המתפלל צריך שיכוון כו' ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו וכו' וכך היו עושים חבירים*בשולחן ערוך דידן חסידים כתיב. ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה כו' עד כאן לשונו. ואהבה הזו מרומזת במדת החכמה העליונה שהוא כח מה כלומר כל כוחותיו נעשין אז בבחינת מה שאינם נרגשין לו כלל אם הוא במציאות או לא וזה היא אהבת אמת.
155
קנ״וולעומת זה בקליפה בעוונותינו הרבים הוא בכל תאוות עולם הזה באכילה ושתיה ומשגל וחמדת ממון או כבוד ואהבת השררה. כי האדם אשר ישקע בהן ולא יזהר לזבוח יצרו לכבוש תאותו קצת במעט מעט יבוא לתאוה כזו עד אשר יכלה נפשו ולבו לתאותו, וח"ו לא יהיה לו עוד לבו ברשותו להטותה לאשר יחפוץ כי יתחזק כל כך כח התאוות בלבבו עד אשר יצמא נפשו עליהם אף שלא בפניהם ותבער אש בלבבו אליהם לדורשם ולבקשם באשר ימצא. ובפרט בעוונותינו הרבים בתאות נשים שהממלא תאותו בהתר יגדל אש המדורה בקרבו עד אשר אם לא ימצא בהיתר יבקש באיסור. ויחלה חולת אהבה לתאוה ההיא. ויהיה חקוקה על לבו בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך ולא יזיז מחשבתו ממנה. ומכל שכן בעת עשותה שיעשנה בביטול המציאות ממש. שיקשר ויצמד עם כל חושיו ואבריו וכוחותיו בדביקות האהבה. וכן באכילה ובממון ושארי תאוות כאשר שמענו וראינו מרשעי ארץ רחמנא ליצלן והכל כי לא שמרו ברית האלהים בתאות ההיתר לכבוש יצרם תחת ידם שלא למלא תאותו בכל מכל כל. ומזה נתחזקה התאוה כל כך עד שח"ו אין לבו ברשותו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבם. ולא יעלה לו על מחשבתו שום מחשבה טובה בעת עוסקו בתאותו רק להתקשר בחבלי עבותות האהבה לתאותו ולא יותר.
156
קנ״זותדעו אחיי ורעיי כי הנה אלה הרשעים ושלוי עולם הבוערים בלבבם לכל מיני התאוות ועבירות רעות בחמדה עזה וחזקה אילו היו רוצים להכנס לקדושה היו יכולין להכנס ממש כמו כן שיחשק ויתלהב ויתאוה ויחפוץ בלהבי יקודי אש לאהבת ה' ותורתו ומצוותיו. כי את זה לעומת זה וגו'. וכפי אשר נראה כוחו בקליפה מהתאוה המופלגה והחמדה עזה. כן היה כוחו בקדושה לאהבת ה' מה שאדם אחר שלא נברא בכח הזה להיות אהבה עזה תקוע בלבבו לדבר מן הדברים לא היה יכול להגיע כלל למדריגה עליונה כזו. ועל זה אמר ריש לקיש (בבא מציעא פ"ד.) התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי כי הוא לפי מדרגתו בכל מקום אשר פנה והביט, היה גדול ונפלא בערכו. ובעת היותו בליסטים היה רב וגדול בבחינתם, וכשנכנס תחת כנפי השכינה נעשה רב וגדול מאוד אף נגד חכמים אחרים כמאמר חז"ל (יומא ט':) ורבה בר בר חנה מי משתעי בהדיה ריש לקיש והלא רבי אליעזר מרא דארעא דישראל הוי ולא הוי משתעי ריש לקיש בהדיה. עתה ראה והבט מה שיוכל להעשות מרשעי ישראל. וכל אדם בערכו כפי ערך תאותו בתאות וחמדת עולם הזה, כן לעומתו היה יכול ליכנס בקדושה להתאוות לחמוד לבוראו כזה וכזה ויותר לפי שזה היא אהבת אמת. ותאות עולם הזה הוא רק טיפה מן הטיפה שנפלה מאהבת האמת לאהבת עולם הזה בכדי להיות הבחירה ביד האדם ולבררה מתוכה כאשר כתבנו כמה פעמים. ונחזור אל הענין כי נמצא אהבה החזקה בכל הדברים הן בקדושה והן בקליפה. ויש אהבה החלושה אשר לא יכלה נפשו בביטול המציאות באהבתו רק יאהב הדבר באהבה גמורה ולא בכליון נפשו הן באהבת הבורא והן באהבת דברי עולם הזה. והנה מי שנקרא בעל צדקה או בעל חסד וכדומה, מורה על היותו בבחינה זו בשלימות רב ובחוזק בכליון נפשו. כי ודאי כל אחד מישראל אוהב צדקה וחסד הוא במעט אם יקרה לו בנקל. ולא יקרא לו שם בעל צדקה וחסד רק אם הוא אוהבו ביותר מדאי ועוסק בה תמיד ונותן נפשו על מדה הזו לזה יקרא בשלימות בעל מדה הזו כי הגדיל המדה הזו בקרבו עד היותו בעל ואדון לה שהיא בידו, והוא אוהבה אהבה רבה ועזה ולא יזיז ממנה כל עיקר, וכל החושים ודברים אחרים בטלין ומבוטלין נגד מדה הזו בקרבו. וכן בכל המדות הן לטובה הן לרעה מי שנתחזקה בו איזה מדה, יקרא בעל מדה ההוא. גם בעל הוא לשון חוזק שמורה על התחזקות מדה זו בקרבו.
157
קנ״חולזה ירמוז הכתוב לא יטמא בעל בעמיו להחלו. שלא יטמא בחינת הבעל בעם ישראל להחלו להתחזק ח"ו בתאוות ואהבות ההפכיות הבלי עולם הזה או עוד בעבירות ואז יתחלל בחינת הבעל להקרא בעל מדות רעות. לא כן. כי אדרבה להתחזק באהבת ומדות ה' יתברך ואז יקרא לו בעל תורה ובעל מצוות כי בידו כח וגבורה לשלוט על כוחות הרעים והיצר הרע, וכל תאוות אחרים נחלשים לפניו. ואז לא יתחלל ח"ו בחינת הבעל אדרבה יתעלה למעלה ועל כן אמרו חז"ל (יבמות צ':) שדיבר הכתוב באשה כי על פי רוב עיקר התחזקות ותאוות הרעים הוא בתאות נשים שמה הרגיעה שידה ולילית וכת דילה בתאוה מרובה והתחזקות רב כמו שכתוב בסוף הלכות איסורי ביאה להרמב"ם ז"ל וזה לשונו: אין לך דבר בתורה כולה שהיא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות כו' ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות. ועיין במה שכתב הרד"ק ז"ל בשם אביו בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וזה לשונו: ואמר כי מדרך זה העוון שעשיתי נבראתי כו' כאדם שזורע גרעינים מרים האילן והפרי מרים בטבע וכל הדברים ילכו אחר תולדותם והאדם נעשה מטפת זרע וכו' ואף על פי שיש בזה מותר ואיסור כו' וכל חטא אחר אינו מוטבע באדם כו' והאדם הצדיק המושל בתאותו בזה אם יתקפהו יצרו, דבר גדול הוא יותר מאשר ימשול ברוחו מלעבור עבירה אחרת כו'. על כן ביותר הזהיר הכתוב במקום הזה שלא יטמא בחינת הבעל למלאות תאותו אף בהיתר בה כי אש היא עד אבדון תאכל (איוב ל"א, י"ב) ובה תחלל הנשמה מאוד מאוד. ובפרט ההרהורים הבאים מתאוה הזו שאמרו חז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מעבירה. והעצה היותר טובה לזו היא מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב:) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וכו'. כי זה המרעיב אותו ופורש עצמו כאשר יוכל ובשעת מעשה נשמר שלא ימלא תאותו רק באימה ובפחד הבורא, הגם שאי אפשר שלא יהנה מכל מקום במעט מעט פרישות בשעת מעשה ופרישות אחר כך שלא להיות מצוי כתרנגול רק בעת ההכרח למאוד. והכל בפרישות דרך ארץ. אז בודאי יהיה שבע מדבר ההוא. ואז יהיה לו בנקל לכבוש כל התאוות תחת ידו כי זה הוא הראש וראשון והעיקר שבכל התאוות. ואכן עיקר אופני הנהגות במעשה הזו ביארנו במקום אחר ולא נכפיל.
158
קנ״טוכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי וגו'. מסידור לשון הכתוב נראה שציוית הברכה לא יהיה כי אם כאשר יאמרו מה נאכל וגו'. וצריך להבין דבר זה על מה זה. ועוד לכאורה הכתוב וכי תאמרו מיותר כולו והיה די בכתוב הזה לבד וצויתי את ברכתי וגו' ועשת את התבואה לשלוש השנים וממילא על ידי זה לא יאמרו מה נאכל. והנראה כי הנה נעים זמירות ישראל אמר בתהלותיו (קמ"ז, י"ט-כ') מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגו'. ולהבין למה לא סיים כי אם במשפטים לבד ולמה לא סיים כאשר פתח לומר ודבריו וחוקיו ומשפטיו בל ידעום. ואכן הנה נודע מה שאמרו חז"ל (בתורת כהנים פרשת אחרי פסוק י"ח, ד' ומובא ברש"י ז"ל שם) בהפרש אשר בין החוקים למשפטים. כי החוקים נקראים אותן המצוות שהיצר הרע ועכו"ם משיבין עליהם. ומשפטים הן אותן המצוות שאילו לא נאמרו היה כדאי לאומרן.
159
ק״סוהנה זרע ישראל קדושו הנקראים מאמינים בני מאמינים ויודעים כי החקר אלוה תמצא ואין חקר לתבונתו ועל כן גם אלה החוקים אשר לא נודע ענינם וטעמם לפי שכל אנושי, עושים אותם באהבה ויראה ושמחים לקראתם לעשות רצון קונם בשמחה כי מאמינים אשר אל דעות ה' ולו נתכנו עלילותיו. ואין כח בשום נברא בעולם מן הצורה הראשונה אשר בעולמות העליונים בכל מיני המלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש לעמוד על אפס קצהו מדעתו ותבונתו כביכול ברוך הוא שאין לה קץ ותכלית. ומכל שכן אדם קרוץ מחומר שאין לו שום מבוא כלל להבין דת וטעמי התורה אף בקוצו של יוד ממש. וכבר אמרו חז"ל בירושלמי (פרק א' דפאה) על פסוק (משלי ה', ו') נעו מעגלתיה לא תדע, וזה לשונם: טלטל הקב"ה מתן שכרן של עושי מצוות כדי שיהיו עושין אותם באמונה עד כאן. והגם שחז"ל נתנו טעם לשבח בקצת מצוות, הם אינם אפילו אחד מאלפי אלפים וכו' עד אין שיעור לכוונות וטעם תמים דעות ברוך הוא וברוך שמו בהן כנאמר (דברים ל"ב, ל"ד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי וחז"ל לא דרשו קצת הטעמים האלה כי אם כדי שיעשם האדם ביותר שלימות אהבה ויראה כשידע קצת טעם אשר בהמצוה. וגם כל רמזי השמות והסודות והכוונות שנתגלו בטעמי המצוות על ידי רבי שמעון בן יוחאי וחבריו ז"ל וכוונות האר"י ז"ל כולם אינם אחד מני אלף עד אין שעור להסודות הרמוזין בהם בדעתו של אל דיעות ברוך הוא וכמו שכתוב בסידור שער השמים בהקדמה. ולא נתגלה זה המעט כי אם בכדי שעל ידי זה יעשם האדם ביותר שלימות בדיקדוק רב ובשמירה יפה ויפה ובגודל אהבה ויראה ושמחה. וכאשר יוודע קצת מרום שבחן הרמתה שורש התפילה והתורה והמצוות בעולמות עליונים ואיכות גודל השמחה והתענוג שמגיע לבורא עולם בקיימו התורה והמצוות וגודל השמחה והתענוג שמגיע לכל העולמות מזה בהיות אשר נמשך להם על ידי מעשה התורה והמצוות שפע רבה וברכה ושמחה. ולהיפוך כאשר ח"ו מקלקל דרכיו, הנה חוטא אחד יאבד טובה הרבה (קהלת ט', י"ח), כמה צער ח"ו מגיע מזה לבורא עולם כמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב, י"ח) צור ילדך תשי וגו', וצער כל העולמות שנחסר אורם והשפעתם, והפגם הנעשה בשמו הגדול והנורא שם הוי"ה ברוך הוא ושאר שמותיו הקדושים. ובזה ימלא לבו רעד ורתת וחלחלה למרות עיני כבודו ברוך הוא.
160
קס״אאבל כל חכם לב מבין ויודע שאין זה טיפה מים הגדול בטעמיהם וכוונותיהם. ועד הנאמן רבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילין וכו' (כמו שאיתא במנחות כ"ט:). ועל כן עיקר עשיית כל מצוותיהם ושמירת התורה והמצוות הוא רק מחמת אהבתם ויראתם את ה' לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו. כי הוא אמר ויהי שנעשה כזה וכזה ואנחנו מחויבים לעשות רצונו יתברך במחשבה דיבור ומעשה ויראה ואהבה ושמחה בכדי לעשות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו ולתקן את שורשה במקום עליון בשיעור קומה ולקשר את נפשנו ולהדביקה אל שורשה שורש רצון אין סוף ברוך הוא הנעלם בתורה והמצוות. ובלתי יראה ואהבה אמיתית וכל הנזכר, אפילו אם יכוון אדם כוונות כל היום בשמים, הרי הוא עומד עם כל תורתו ומצוותיו בארץ, כיון שלבו רחוק מאהבת ויראת ה', איך יעלו תורתו ומצוותיו לשמים הרי אהבה ויראה הן תרין גדפין שבהן פורחין התורה והמצוות למעלה. וכמו דרך הנשר שבשמים וכל צפור כל כנף אם לא יהיה להם כנפיים לא יוכלו לעוף למעלה, כן לא יוכלו לעלות התורה והמצוות בלא אהבה ויראה.
161
קס״בוהפעולה לזה להמוני העם המיגעים עצמן לאהבה ויראה, על ידי נתינת דעתו ולבו בגדולת ה' ובחכמתו בעולמו שברא כל אחד לפי ערכו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: היאך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול וכמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי לאלהים. וכשמחשב בדברים האלו עצמן הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד (שם ח', ד') כי אראה שמיך כו' מה אנוש כי תזכרנו כו' עד כאן לשונו. ואם אחר עמקות דעתו ושכלו בהן אינו מגיע ליראה ואהבה אמיתית, מפני התרחקותו מבוראו בעבירות גדולות או קטנות ממה שאדם דש בעקביו. וגם ערכו ושורש נשמתו קטן הוא מעולמות שלמטה שלא תרגיש הנפש מעצמה בהיותה בגוף העכור מאהבת ה' ויראתו. זאת יעשה ויחיה להתקשר עצמו בקישור ודביקות עצום בהצדיקים הגדולים הסמוכים שבדורו שתפילתם ותורתם עולים השמימה בודאי מאהבתם ויראתם את פני ה' ותוכל גם תורותיו ומצוותיו לעלות עמהם כנודע לכל. אבל עיקר הכל הוא אהבה ויראה כנזכר ובלתי זה אפילו אם יכוון כל היום סודות בשמים אם אין לבו נכון עמו להכנעה באמת להיות נשבר לבבו מכל וכל ולהכניע כל תאוות עולם הזה להיות נמאסין באמת בלבבו על כל פנים בשעת התפילה אינו כלום.
162
קס״גונחזור לענין כי החכמים שבישראל מבינים כי אינם יודעים אפס קצהו מטעמי התורה והמצוות ועיקר עשייתן הוא לשמן לקיים מצוות בוראם. ועל כן אפילו באלה המשפטים שהשכל מחייבן מעצמן לעשותן אינם עושין אותן בשביל מה שהשכל מחייבתן כי אם בשביל מצות הבורא יתברך ויתעלה כי יודעים אשר זה הטעם הקטן הנגלה לכל שהשכל מחייב שיהיה כן הוא אינו טיפה ממלוא כל הימים בערך הטעמים הכמוסים עמדו יתברך בזה. ועל כן עושים אותם באהבה ויראה וכל השלימות בכדי לעשות נחת רוח לפניו ולתקן את שורשם במקום עליון בשיעור קומה. כי נותנים דעתם להבין אם השכל מחייבן בלא צווי יתברך אם כן למה צוה הוא יתברך אותנו בהן והלא מעצמינו נדע מכח שכלינו שמחייב כן. אם לא לפי שכאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וטעם אלהינו ברוך הוא וברוך שמו בהם הם בלתי שיעור וערך. והנזהר בהן לקיימן בשביל צויית הבורא ברוך הוא לעשות רצונו יתברך שכרו מרובה עד אין שיעור וערך. ולהיפוך ח"ו מקלקל צינורות שלמעלה ושפע אור כל העולמות ופגם שמותיו ברוך הוא וכמאמר חז"ל (מכות כ"ג:) ומה דם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר וכו' אבל לא בשביל שהשכל מחייב כן היתה צויית הבורא יתברך על זה כי לא מחשבותינו מחשבותיו יתברך. ועל כן אינם עושים אותם כי אם בשביל מצוותיו יתברך. ולזה גם בחוקי אלהינו יתברך אשר אין שום טעם מפורש בהן כמו פרה אדומה וכדומה, עושים אותם מאהבה ויראה גדולה עוד יותר ויותר בראותם עד היכן מגיע דעתו וחכמתו יתברך שאין שכל אנושי יכול להשיג כלל ענינם על מה אדניהם הטבעו ורק אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. ועל כן מה נאה לו לעבוד אותו יתברך, גדולתו וחכמתו גדלה עולם מהכיל ואין חקר לתבונתו, ומוסיפין על ידי זה אהבה על אהבה ודביקות על דביקות בענוה בבושה ויראה ופחד לומר כמה גדולים מעשה אלהינו.
163
קס״דואכן אומות העולם ורשעי ופושעי ישראל בכללם שאינם מאמינים בחוקי אלהים ודתו וסוברים כי התורה ניתנה לפי שכל אנושי וכל משפטיה אינם אלא לפי שהשכל מחייב לעשות כן. ומקיימין את משפטי התורה לפי שמבינים בשכלם שכן ראוי להיות אבל לא בשביל צויית הבורא יתברך שהוא אמר ונעשה. ועל כן בחוקי התורה שאין שכל אנושי משיג את טעמם פוקרים בהם ומזלזלים ומונין את ישראל לשאול מה טעם יש בהן וסוברים אשר אם אין כח שכלם משיג טעם לזה מה יוכל להיות בזה איזה טעם וסברא ובזה הם כופרין בהשגחתו ובאלהותו וכח גדלו וחכמתו לסבור שח"ו אין בדברי התורה טעם יותר ממה שהם מבינים.
164
קס״הובזה יש מוסר השכל אל אלו החכמים בעיניהם ודוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז אם רואים איזה דבר בהצדיק יסוד עולם מצדיקי דורם וזמנם שנראה להם לעוול, אז ימלא פיהם שחוק בדברי נבלה ולשון הרע וליצנות ולדבר עליו בשער בת רבים בדברי היתול. ואפילו בכשרי ישראל נמצא לפעמים מדה גרועה זו שהוא חכם בעיניו ומבין ועומד על דעתו שכאשר נראה לו שלא טוב דרך הצדיק הזה ימלא פיהו מרמה בלשון מדברת גדולות לדבר עליו דברים אשר לא כן. ואינו נותן על לבו לומר אולי השגת שכל וחכמת הצדיק הזה גדול מחכמתו ושכלו ומבין יותר ממנו ויודע אשר כזה נכון וראוי לעשות, לא כמו ששכלו סובל ומבין. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"י.) כל המהרהר אחרי רבו כאילו מהרהר אחרי השכינה. ולכאורה איך דימו חז"ל בשר ודם אל אלהינו ברוך הוא לומר שהמהרהר אחר זה כאילו אחרי זה. ואמנם באמת הכל אחד כי מיד שאדם עומד על דעתו וחכמתו וסובר שאין שכל אחר מבלעדו. ומה שהוא אינו מבין ודאי ששום אחר לא יבין את זאת. ודאי קרוב הוא להרהר אחרי הנהגות האל יתברך ברוך הוא גם כן שמיד כאשר ידמה לו שזה אינו נכון לפי כח שכלו לא יאמר כי חכמת אלהים גדול מחכמתו רק ידמה לו חס וחלילה וחס ושלום שזה עוול בחיקו יתברך חלילה וחלילה. ועל כן אמרו חז"ל ומביאה הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת צרעת וזה לשונו: וזהו דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין דברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ב', ה') וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר (תהלים ל"א, י"ט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ו, ט"ז) ויהיו מלעיבים כו' ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מלכים-ב י"ז, ט') ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם. והרי הוא אומר (תהלים ע"ג, ט') שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ כו' עד כאן לשונו. ועל כן מנאו חז"ל (אבות ו', ו') בהארבעים ושמנה דברים שהתורה נקנית בהם. אמונת חכמים. כלומר שצריכין להאמין בחכמי ישראל אפילו אם רואין בהם דבר שנראה שלא כן הוא לפי שכלינו, צריך להאמין שבודאי הוא כתורה עושה ואך לפי שחכמתו ושכלו ויראתו את פני ה' גדלה מחכמתינו על כן אין אנו מבינים עשייתו. כי ודאי אם אחד יראה לחכם מחכמי ישראל שעוסק בתורה ותפילה מעוטף בטלית ותפילין כל היום וכל הלילה ומתענה ונוהג בפרישות, לזה אין צריך אמונה להאמין כי צדיק הוא, כי עיניו תראינה זאת בחוש ולא היו צריכין להזהיר את זה בתורת אמונה. אך עיקר אמונת חכמים הוא להאמין בו אף שרואה ממנו דבר שנראה לו שאינו כן לפי שכלו, זאת ישים אל לבו לומר הלא כמה וכמה אלפי אלפים דרכים שאנו רואין מהנהגתו והשגחתו יתברך שאין אנו מבינים אותם כלל כמו בהצלחת מעשה הרשעים בעולם ובירידת כשרי ישראל מטה מטה. ואך כי אנו מאמינים כי הצור תמים פעלו וגו' אל אמונה ואין עול וגו' (דברים ל"ב, ד'), וחכמתו יתברך גדלה מכח חכמתינו ושכלינו. כן במעשה הצדיקים ודאי הם עושים כנכון לפני ה' ורק אנו אין מבינים דרכיהם ומעשיהם.
165
קס״וונחזור לענין כי אומות העולם ופושעי ישראל מונין את ישראל בחוקי אלהים לומר מה העבודה הזאת לכם ומה טעם יש בה. ומה שמקיימין קצת משפטי התורה לא בשביל צווי אלהים כי אם בשביל שכח שכלם מבין שכן ראוי להיות. והנה נודע אשר המוני עם פשוטים בבני ישראל הם אשר בשם יעקב יכונה. וחכמי ישראל המבינים בכל חכמה ומדע בשם ישראל יכונה.
166
קס״זולזה אמר הכתוב מגיד דבריו ליעקב. כלומר להמוני עם ישראל המכונים בשם יעקב ואין להם שכל והשגה כלל להפריש בין החוקים להמשפטים כי גם המשפטים אצליהם חוקה הוא להיותם אינם מבינים כלל בטעם המשפטים אשר כן מחויב להיות אפילו בלתי צווי הבורא יתברך הנה להם אמר כל דבריו בשוה הן החוקים והן המשפטים כי הוכרח לצוות להם גם על המשפטים כי לא היו יודעין אותן מעצמן. ואמנם דבר זה חידוש הוא כי אמר חוקיו ומשפטיו לישראל פירוש לבחינת ישראל שהם המבינים בחכמה ומדע והיו עושין את המשפטים מעצמן, אף על פי כן צוה הוא יתברך להם על זה והודיע להם חוקיו לבד ומשפטיו לבד לומר כי אלה הן חקותי ואלה משפטי. והכל בכדי שילמדו תועים בינה לומר למה צוה אותנו בכך דבר שמעצמנו נדע זאת אם לא כי לא מחשבותיו יתברך מחשבותינו וגלוי לפני עיני כבודו יתברך טעמים כמוסים עד אין שיעור באופן שאנחנו מחויבים לעשותם בשביל קיום מצוותיו לעשות רצונו יתברך על הטעמים הכמוסים עמדו ולא מפני גזירת שכלינו שמחייב להיות כן. וממילא הוא יתברך יתן שכר לעובדיו באמת ובתמים גם עבור קיום המשפטים אף שהיו עושים אותם גם בלא צווי יתברך מצד שכלם, מכל מקום כיון שעתה עושים אותם לשמו יתברך מקבלין שכר כעל החוקים ממש ויותר. אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום כלומר לא מבעיא החוקים לא הודיעם שהם אינם מאמינים כלל לעשות דבר מה שאין שכלם משיג אותם ומונין עוד את ישראל לומר מה טעם יש בה. אלא אפילו המשפטים שהיו עושין אותם כי גם שכלם מחייב כן, מכל מקום לא הודיעם אותם כלל כדי שלא יקבלו שכר עליהן כי יודע היה הקב"ה שעיקר עשייתם לא יהיה בשביל צווי הקב"ה כי אם בשביל גזירת שכלם ועל כן למה ידמה להם עוד שמקיימין מצוותיו וירצו לקבל שכרם. על כן לא הודיעם כלל אף שהיו מקיימין אותם.
167
קס״חולהבינך ביותר את הדברים האלה אומר לך. כי הנה בעל המסדר סדר ההגדה במצות סיפור יציאת מצרים סידר בשאלת השלושה בנים (כי הרביעי אינו יודע לשאול) בכולם בלשון מה כמו חכם מה הוא אומר וכן תם ורשע. ולכאורה היה די לומר חכם אומר וכו'. ואכן כי הוא סדר התורה נקט כי בתורה הקדושה מזכיר כולם בשאלת מה. מה העדות וכו' מה העבודה וכו' מה זאת וכו'. והענין הוא כי כל דבר ומצוה הבאה בחוק מאתו יתברך בלתי הבנת שום טעם לה, הכל נלקח ממקום גבוה על גבוה העומד תמיד לשאלה בסוד הכתוב (דברים ד', ל"ב) כי שאל נא לימים הראשונים וגו' כי הימים הראשונים המה נפלאים מאתנו שהם קודם ברוא אלהים אדם על הארץ והמה עומדים תמיד לשאלה ולא לתשובה להשיג סודה, כעין פרה אדומה שנאמר בה (קהלת ז', כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה, רק אלהים הבין דרכה אלהים שבבינה. וכל חוק וגזירה שאין לה טעם מפורש על שמה נקרא. ועל כן נקראים מה שכל אדם אינו מבין מה הוא ושואל מה זאת ומה טעם יש בה. ואכן לב חכם לימין כאמור למעלה ששואל ודורש על הענין בדרך שבח ותהלה לומר מה רבו מעשיך ה' ומה נפלאים מעשיך שאין כל בריה יכולה להשיג אפס קצהו מנועם זיוה ומתיקת טעמיה, ומוסיף על ידי זה אהבה ודביקות לאל יתברך, ועל כן אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' כי מן החוקים הוא למד שבודאי גם בהמשפטים יש בהם סודות כמוסים לאלהינו יתברך והראיה כי אם לא היה נתינת התורה אלא לפי מה ששכלינו משיג למה יש בה חוקים שאין אנו יודעין דבר בהן אלא ודאי כי כולה ממקום גבוה נלקחה שיש בה סודות נעלמים ואין לנו אלא אשר צוה ה' אלהינו אותו נעשה באהבה עוד יותר ויותר כי הם ממקום גבוה מאוד מערך שכלנו, ואנחנו משולחן גבוה קא זכינא אשרינו מה טוב חלקינו בזה. אבל לב כסיל הוא לשמאלו והוא הרשע שאינו מאמין בה' ובתורתו תורת אמת אשר המה נפלאים מאתנו וסובר שח"ו אין השכלה למעלה מהשכלתו, אומר בדברי רשע מה העבודה הזאת לכם כדברי האומות העולם שמונין את ישראל מה טעם יש בה וסובר שח"ו לא נתן הקב"ה אלה החוקים לישראל רק ליגעם בעבודת עבד לעבוד ולמשא שאין שום טעם בה ומשנה שאינה צריכה כלל וכאשר חז"ל הגידו (בתורת כהנים והובא ברש"י ז"ל) בפסוק (ויקרא כ"ח, ל"ט) לא תעבוד בו עבודת עבד עבודה של גנאי שיהא ניכר בה כעבד וכן אמרו (שם) בפסוק (שם שם, מ"ג) לא תרדה בו בפרך מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך לו. ולזה פה הרשע אומר מה העבודה הזאת לכם כלומר כי כל בחינת מה שעומד לשאלה ואין בה טעם רק חוקה. הוא רק עבודה לכם ליגעכם בעבודת עבד ח"ו. ובחינת התם הוא בפשוטי המוני עם ישראל בבחינת מגיד דבריו ליעקב שאין לו שכל להלך בימין בבחינת החכם המתחסד עם קונו להוסיף על ידי השאלה אהבת המקום ברוך הוא לומר ראו איך נסתרים דרכי ה' וסתרו יושר ואמת ואנחנו לא נדע במה נעבוד את ה' עד בואינו אל המקום הגבוה הזה לחזות שם בנועם ה' ועושה עשיותיו לעשות נחת רוח לפניו יתברך באהבה. וגם ח"ו לא ילך בדרך השמאל כרשע הזה שאומר קנין שאינו שלך למה הוא לך מנע רגלך מנתיבתו רק סתם עובד עבודתו ואומר מה זאת כלומר עבודה זו היא בבחינת מה שעומד לשאלה שאין טעם בה. אבל לא מוסיף חכמה בזה ולא רשע ח"ו.
168
קס״טואחר הדברים והאמת הזה נבוא בביאור הפסוק. כי הנה זה המאמין בה' ובתורתו הנזכר ויראה את אשר צוה הקב"ה לשבות בשנה השביעית מעבודת הקרקע בחריש ובקציר ובפרט אשר לפעמים יקרה שיהיה שתי שנים רצופות אסור בעבודת האדמה. וכפי הנראה מדרך טבע העולם שח"ו קרא ה' לרעב על ארצו ועל עמו כאשר לא יזרע שנה כולה או שתי שנים רצופים. ולך ראה אם לא ירד הגשם מן השמים כל כך בשנה אחת יהיה רעבון בעולם ומכל שכן כאשר לא יזרע כלל. ואכן הוא אדרבה בזה יוסיף אומץ לאהבה את ה' וליראה ממנו בראות גדולתו שכך צוה, ובודאי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ה'), ולא יצוה הקב"ה ח"ו דבר לתקלה להרעיב את בריותיו חלילה, אם לא שבודאי יצו ה' אתנו את הברכה כגודל ידו הרחבה, לשובע ולא לרזון באחד מדרכי נפלאותיו ברוך הוא. או שיצמיח התבואה בשנה הששית למאוד עד שיהיה די לשלוש השנים, או שיתן לחם אחד לפני מאה ויאכלו וישבעו ויותירו בדבר ה', או שתצמח התבואה בשנה השביעית בלתי זריעה, או אפשר יוריד מָן מִן השמים לאכילה בשנה ההוא כאשר כבר היה לעולמים כי מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וכו' (תענית כ"ה.). כי יודע בבירור, ובטחונו חזק בה' אלהים אמת כי הוא ודאי הנותן מחיה לכל ומכין מזון לכל בריותיו ובפרט במקום שהוא אמר ונעשה כדברו שיגיע מזה תקלה ח"ו. ועל כן תוצמח בלבו מזה אהבה וחמדה גדולה לגדולת אלהינו ברוך הוא ויאמר ברוך שככה לו בעולמו וכי הוא כל יכול לזון את בריותיו אפילו בלתי זריעה וחרישה. והנה הוא בזכות האמונה והבטחון הזה מעורר למעלה למעלה עד מקום שם ההוי"ה האמיתי שם העצם המהוה את כל ששם אין שום דרך הטבע. וירד ויושפע על ידי זה כל בחינת שפע רב וברכה וחיים וכל טוב למעלה למעלה מן הטבע ויספיק כל הצטרכות עמו בני ישראל ולכל בריותיו אשר ברא ברחמיו. וצדיק באמונתו יְחַיֶה את כל העולמות שלמעלה ושלמטה בכל מיני ברכה ושפע הטוב.
169
ק״עוזה הענין הוא תמיד בכל דרכי בני אדם לכל הצטרכותם בפרנסא דנשמתא ופרנסא דגופא בברכת בני חיי ומזוני כשאדם אינו מסיר בטחונו מה' ויודע ומאמין באמונת אמת שבודאי הקב"ה יזמין לו הצטרכותו הנצרך לו כי לא יעזוב ה' חסדו מעם בריותיו והוא הנותן לחם לכל בשר בדרכים נפלאים הפלא ופלא כי הוא סיבת כל הסיבות המסבב בפלאי פלאים כל דברים שבעולם באופן שיוזמן לחם וכל דבר המצטרך לכל בשר לפי ערכו. רק שעומד וממתין ומצפה לראות באיזה ענין וסיבה יפליא הקב"ה עמו פלאות להזמין לו הצטרכותו, אז ודאי אין הקב"ה מונע מאתו מלברכו גם בלמעלה מן הטבע רק שמסתירו לפעמים בטבע וסיבות העולם מפני טעמים הכמוסים עמדו יתברך. (ואנחנו ביארנו קצת לפי ערכינו במקום אחר מעט דרכי ה' בזה) אבל על כל פנים ודאי יזדמן לו הצטרכותו אם אמונתו חזקה בה' העושה לו כל צרכו. ועל כן מברכינן בכל יום ויום ברוך אתה וכו' העושה לי כל צרכי כי ודאי הוא המזמין כל צרכי בני אדם ורק שצריך האדם להאמין בזה ובודאי יעשה לו המצטרך לו.
170
קע״אוזה שאמר הכתוב כאן וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע וגו'. כי נודע (שמות רבה מ"ב, ב') אשר אמירה לשון רכה הוא ולא אשתמע קלי כבחינת דיבור שהוא בהכרזה בלשון קשה כמו שאיתא בזוה"ק (שמות כ"ה:) ועל כן אם תאמרו באמירה רכה בלשון אהבה וחיבה מה נאכל וגו' כלומר נראה באיזה אופן יפליא הקב"ה נסיו עמנו להאכילנו לחם חוקינו אם עוד אל המן עינינו להוריד לנו מִן השמים או אם צאן ובקר ישחט לנו כלומר אם צאן אחד ובקר אחד ישחט לנו ומצא לנו לתת לפני מאה איש, או בשאר דרכי נפלאותיו. והאמונה תהיה חזקה שלא אמרה תורה שלח לתקלה להיות נגרר דבר רע מעשיית מצוותיו רק תאמרו אנחנו לא נדע במה יהיה בזה מעשיו גדולים ונפלאים. בזה תעוררו האמונה והבטחון במקור העליון בלמעלה מן הטבע וצויתי את ברכתי המיוחד לי לשמי שם הגדול הוי"ה שהוא המהוה את כל למעלה מטבע העולם. ועשת את התבואה לשלוש השנים מה שהיה ראוי להוציא על שנה אחת תוציא על שלוש שנים ולפעמים על ארבעה בשנת היובל. וזה דוקא בזכות האמירה מה שתרבו לדבר בשבחי ה' ונפלאותיו לומר ראו דבר חדש שצוה ה' מצוותיו שלא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו ומה נאכל אם לא שתגדל ידו בלמעלה מן הטבע כי גאותו גדלה מהכיל. ואז תקבלו הברכה הנכונה עד בלי די ועד בא תבואתה תאכלו ישן ותרגום אונקלוס תאכלון עתיקא וידוע מקום עתיקא קדישא שרומז על מקור העליון מקור הרחמים והחסדים למעלה מששת ימי הבנין המכונין על שם טבע העולם. ודוקא כי תאמרו באמירה רכה כאמור אבל לא כאשר תדברו לדבר גבוה בלשון קשה לומר ח"ו כי לא נקיים מצוותיו כי מה נאכל. כי כאשר יוסר הבטחון מכם ודאי שלא תהיה לכם. כי זה כלל באמונה ובטחון שעיקר הזמנת פרנסת האדם הוא על ידי בטחון אמונתו בה', והמחסר אמונתו ח"ו מסיר לחמו. ומפורש אמר הכתוב (משלי י', ג') לא ירעיב ה' נפש צדיק. ובעל אמונה הוא הנקרא צדיק כמו שאמרו ז"ל (מכות כ"ד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב', ד') וצדיק באמונתו יחיה. ואפשר לזה אמר הכתוב (תהלים ל"א, כ') מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' כי על ידי בחינת מ"ה הנזכר שהוא בחינת האמונה זוכה אדם לרב טוב הצפון. וה' יטע אמונתו בלב כל ישראל ובלבנו אמן ואמן.
171
קע״באם בחקותי תלכו וגו'. לדקדק אומרו תלכו צריך להבין מה הליכה שייך באלה המצוות. ויבואר על פי המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בפירוש אומרם (עיין ברכות ה':) המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי כותל הוא כ"ו ת"ל ורומז אל יחוד השמות הוי"ה ואלהי"ם. כי כ"ו הוא חושבן הוי"ה ות"ל הוא מספר ה' פעמים אלהים. והמתפלל צריך שיחזיר פניו אל היחוד הזה לשים כוונתו ליחד השמות הללו יחוד גמור להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא עיין בדבריו. והענין הוא כי הנה ידוע מאמר הכתוב (מיכה ז', י"ח) כי חפץ חסד הוא. ומבואר פירושו בשם הרב הקדוש המגיד מישרים מוה' דוב בער זללה"ה. כי לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. כי הנה החסד שאדם מתחסד עם חבירו וחפץ להיטיב בהמצטרכים לטובה. הנה כל ענינו נמשך ממדת הרחמנות כי כאשר רואה בעיניו, ולבבו יבין שלחבירו דחיקא ליה שעתא ואין לו במה להתפרנס מתרבה רחמנות בלבבו ומרחם עליו להיטיב לו. ואף כשאינו רואה בעיניו את פני העלוב והעצוב של העני מכל מקום לאשר הוא יודע מרחוק שיש עניים בעירו או במקומות אחרים נכמרו רחמיו עליהם ומשתדל בכל עוז להיטיב להם משלו או משל אחרים כאשר יוכל. אבל אם היה יודע שאין שום עני נמצא בעולם ודאי היה טוב לפניו שלא יצטרך לתת להם ולא להשתדל בשבילם כי אין מי שיצטרך לטובה ליהנות משל אחרים. ולא כן אלהינו יתברך שמו. כי הנה קודם בריאת העולם לא היה שום נברא בעולם שיצטרך לאיזה טובה ליהנות בנפשו ואולם לגודל חסדו וטובו יתברך שרצה להיטיב, ולא היה לו עם מי להיטיב ברא את עולמו בכדי שיהיו ברואים שיצטרכו לטובתו ויטיב להם. וזה נקרא חפץ חסד שהיה חפץ להתחסד הגם שלא היה שום דבר שיצטרך לטובה, עלה ברצונו כגודל חסדו שיהיו ברואים שיצטרכו לטובה בכדי שיטיב להם, ובשביל זה ברא את עולמו. וזה כל עשייתינו ועבודתינו בתורה ומצוות והתפילה הכל בכדי להמשיך כל בחינת שפע וברכה רבה בכל העולמות שלמעלה ומשם לכל העולמות שלמטה להשביע כל העולם כולו מטובו יתברך שזה כל הרצון והתענוג והנחת רוח של בעל הרצון. ואולם כאשר נברא העולם בבחינת העבודה שנעבוד אותו יתברך בשביל לקבל מאתו בחינת הברכה והשפע האמיתי ולזכות ליהנות מאור זיו שכינתו יתברך בעולם הבא ממילא נתהוה מזה דברים המעכבים את ירידת השפע והברכה לעולם, בכדי שנגרום לו תענוג ונחת רוח על ידי זה כאשר נעבדהו להמשיך ברכתו על ידי עבודתנו, ונקבל שכרנו בכפלי כפליים במה שאנו עושים נחת רוח אליו יתברך בזה שאנו ממשיכים זיו אור ברכתו יתברך לעולם. ועל זה ירמוז הכתוב באומרו (דברים כ"ח, מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. כלומר כי האדם כאשר יש לו טוב לבב ורוב כל צריך לעובדו יתברך בזה. והעבודה בזה הוא שישמח האדם בלבו על זה במה שיש מזה תענוג ונחת רוח לאלהינו יתברך כאשר משפיע ברכתו וטובו לעולם. וזה אומרו אשר לא עבדת וגו' בשמחה וגו' מרוב כל. פירוש כי היה לך לעובדו יתברך בזה שתשמח במעשה ידיך ויטיב לבבך במה שיש לך רוב כל שזה הוא שמחתו יתברך ותענוגו. ולזה צוה יתברך שמו את אדם הראשון כאשר הניחו בגן עדן לעבדה ולשמרה, מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת וגו' (בראשית ב', י"ז-י"ח). ולכאורה מיותר מה שאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל כי לא היה לו יתברך לצוותו אלא שלא יאכל מעץ הדעת וממילא נשמע שרשות לו לאכול משאר עצי הגן. ואולם כי אז כאשר לא ניתנו עדיין התורה והמצוות בכדי להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. צוהו שמו יתברך זה במצות עשה לאכול מכל עצי הגן. בכדי שיהיה זה לרצון לפניו כאשר יהנו בריותיו מטובו וחסדו. ויגרום על ידי קיום מצות עשה זו להמשיך עוד ברכה על ברכה ושמחה על שמחה לכל העולמות. ולזה נכון אמרו חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון כ"א, ס"ב.) לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. כי בצווי הזה היה מצות עשה ולא תעשה כאשר ביארנו.
172
קע״גונחזור לענין אשר מבחינת העבודה הזו נתהוו דברים המעכבים ירידת השפע הטוב לעולם בכדי שיכפיל שכרנו על זה במה שנמשיך הברכה על ידי עבודתינו. והנה דברים המעכבים השפע הם בחינת הדינים שנתהוו בעולם והם המעכבים השפע כי הם דנין העולם אם הוא ראוי שיושפע עליו השפע הטוב ומי יאמר זכיתי לבי וגו'. ועל כן כל עיקר עבודתינו בכל התורה והמצוות והתפילה הכל להמתיק הדינים שיהיו נכללים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא ויתגבר החסד וירד על ידי זה השפע הנכבד ויהיה זה לרצון ונחת רוח לפני כסא כבודו יתברך. ועל כן המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל להמתיק דיני אלהים המרומזים בת"ל שהוא ה' פעמים אלהים (כי בשם אלהים יש ה' אותיות ובכל אות נכלל כולו כנודע ונעשה ה' פעמים אלהים) בכ"ו שהוא גימטריא הוי"ה הרומז לכל בחינת החסדים ויוכללו הדינים בחסדים ותרד על ידי זה כל בחינת ההשפעה והטוב והחסד לעולם. ואמרו זה במצות התפילה כי כל ענין התפילה הוא בבקשה שיתמשך כל בחינת הברכה לעולם בשנים עשר ברכות האמצעיות שהם בקשת הורדת החכמה והתבונה לעולם והתשובה והגאולה והרפואה וברכת השנים וכדומה. ועל כן המתפלל צריך שיחזיר פניו אל המיתוק הזה שיתמתקו הדינים בחסדים ויוכל על ידי זה להמשיך כל אשר הוא מתפלל עליו. ואולם כמו כן הוא בכל התורה והמצוות כי כללות כולם הוא להמשיך על ידיהם הברכה לעולם. כי אזהרות מצוות לא תעשה הוא שלא יעברו ישראל על לא תעשה בכדי שלא יתגברו הדינים ח"ו על ידיהם כמאמרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. וקיום המצוות עשה הוא בכדי להגביר החסד בעולם שהוא המשכת הברכה כנודע. ועל כן הנה בכל התורה והמצוות צריך האדם להחזיר פניו אל מיתוק הכותל הזה להמתיק דיני אלהים בשם הוי"ה הרחמים ולאכללא שמאלא בימינא ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות כאמור. וזה מאמר הכתוב אם בחקותי תלכו. כלומר אם תכוונו בחקותי אל יחוד הוי"ה ואלהים הנרמז במלת תלכו שהוא ת"ל כ"ו כנאמר להמתיק הדינים בחסדים לאכללא שמאלא בימינא. אז ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וגו' והשיג לכם דיש את בציר וגו' ופניתי אליכם והרביתי אתכם וגו' כל הברכות עד ואולך אתכם קוממיות. כי כל המשכת הברכות נעשה על ידי המיתוק הזה להמשיך כל בחינת שפע החיים והטוב ורב טוב לבית ישראל אמן.
173
קע״דאו יאמר אם בחקותי תלכו. על פי אשר ביארנו במקום אחר בביאור הכתוב (ירמיה ב', י"ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות וגו'. והוא על דרך משל לאחד שהיה לו באר בחצירו מקור מים חיים והיו המים ההוא זכים וצלולים למאוד, טובים ומתוקים, עד שהיו נחמדים למראה עין כל רואה ומתוקים מדבש ונופת צופים. ולימים עלה בלב בעל הבית הזה להנהות את בני אדם מטובו ולהעניקם מזיו ברכותיו להטעימם ממים הנפלאים האלה. וצוה לכל בני עירו שיעשו להם מרזבות וצינורות כל אחד לעצמו להמשיך את המים האלו אל כל חצר וחצר אל הבור החפור שם. ועשו כן בני המקום ההוא, ועשה כל אחד ואחד מרזב וצינור והניח ראשו אחד בשפת הבאר ההוא ושפתו השני בפתח בורו אשר בחצירו בכדי להמשיך המים הטובים הללו לחצירו ליהנות מיופיים ולשבוע מטובם. ואולם כי לא כולם בשוה נהנו מהמים האלו כי מי שנתן לבו ודעתו לזה להמשיך המים האלו על בוריים וטובם באופן שיהיו בבורו אשר בחצירו שוה ממש כמו שהם במקורם בבאר ביופיים וטובם בצחותם וצלילותם. הנה קודם ראה שיהא הבור אשר בחצירו נקי ומנוקה מכל עפרורית עפר הארץ וזך ומזוכך מחול וחמר וזבל וכיוצא בו ויסדהו בסיד יפה יפה שיהא בור סיד שאינו מאבד טיפה. ואחר כך יבדוק הצינור יפה יפה שלא יהא בו סדק ונקב כל שהוא שלא יזוב המים מתוכו לחוץ ושיהא גם כן נקי ומנוקה זך ומזוכך מכל ליכלוך ועפר וכדומה. ויחזקהו במסמרים יפה מן הבאר אל הבור שלא ימוט ולא ינוד אנה ואנה. וכאשר כן יעשה ודאי יקבל המים המתוקים הנפלאים האלו אל בורו שבחצירו בשפע רב כי מי המקור אשר בבאר לא יכלו עולמי עד וישפיעו בשפע נפלאה לרוב עד בלי די, והוא יהנה מהמים הללו בתכלית ההנאה לאין קץ כי לא נשתנו המים שבבור ממי המקור שבבאר כלל וכלל. וממש כאשר הם במקורם כן הוא שותה אותם בחצירו והיה לו לתענוג ונחת. ואולם מי שאינו שם לבבו ודעתו לכל זה ולא יביט בבורו אם הוא נקי או לא וגם את הצינור לא יבדוק אם הוא שלם ויפה מכל צד ואם הוא נקי וזך הנה הוא ודאי לא יהנה ממים המתוקים האלה כראוי להם כי הנה אם בורו מלא טיט ורפש ועפר ולפעמים גם טינופת הצואה וכדומה, אף כאשר ירדו המים אליו במילואם וטובם יתהפכו שם ממתוק למר ומטוב לרע ויהיו לעכור ולא לברור וכאשר ישתה מהם לא יהנה מהם ובאו בו המים המאררים למרים וצבתה בטנו ונפלה ירכו ויחלה מהם בחולאים רעים רחמנא ליצלן. או אם יהיה הבור קצת נקי והצינור מלוכלך מדברים ההם ודאי גם על ידו יתהפכו המים המתוקים למרים או אם יהיו שניהם נקיים במקצת רק הצינור לא יהיה שלם, הנה לפי ערך סידוקו וניקובו כן יחסרו המים מהבור. ולפעמים ברבות הימים יגדל הסדק עד שיחלק הצינור לשנים אז הנה כל המים ירדו דרך עקלתון ויהנו מהם כל האנשים הרעים וכל הסובבים בחוצות לארוב לדם ולחתור בתים וכיוצא בהם ואל הבור לא יגיע אפילו טיפה כל דהוא ויחרב ויבש והאיש ההוא ימות בצמא. ואמנם כל עוד שלא יחלק הצינור לשנים לגמרי רק יהיה בו סדקים ונקבים אז הנה לפי ערך הסדקים והנקבים כן יחסרו המים מהבור ויזוב מהצינור על הארץ דרך עקלתון כאשר אמרנו ליהנות מהם הפושעים והמורדים, ומעט אשר יגיע אל הבור ליהנות בו בני אדם.
174
קע״הוהנמשל מזה מובן מאליו לכל משכיל כי הבאר הטוב והמקור מים חיים הוא רצון בעל הרצון יתברך הוא אלהינו יתברך ששם גנזי חיים ברכה ושלום וכל הטוב ואושר האמת עד אין חקר ואין מספר שלא שלטה ביה עין כל בריה ולא שזפתו עין ולא חמו נבואן חזוותא כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ואין כח בפה כל פה לאומרו ולא בלב כל לבב להבינו גודל התענוג והטוב האמיתי ההוא עד כי חדל לספור כי אין מספר. וכשרצה בעל הרצון יתברך להיטיב לאחרים מטובו ולהשביעם מצוף חמדת שעשוע תענוגו ברא כל הבריאה ויצר כל היצור, וישראל עלו במחשבה תחילה, וכל העולמות כולם לא נבראו אלא לצוות ולהתחבר להם, ונתן להם התורה והמצוות שהם רצונו יתברך שרצה שנעשה המצוות האלה ושלא לעשות את אשר לא תעשינה ורצון מתהפך לאותיות צִנור שהן המה צינורות השפע שעל ידיהם יורד הברכה והשפע הטוב האמיתי ממקורו יתברך ויתעלה אל הבור אשר בחצר הן המה נשמות ישראל הקבועים בחצר הגוף. והמים המתוקים והברורים הן המה ההשפעה הטובה היורד ממקום גבוה למקום נמוך ומים הן המצמיחין כל מיני תענוג כי בהשפע האמיתית ההוא נכלל כל מיני תענוג וכל מיני טובה שבעולם שאין טובה זולתם ואין תענוג בלעדם. וכשאדם מישראל שומר את נפשו ונשמתו שלא יעבור בשום יום מימיו על שס"ה מצוות לא תעשה דאורייתא ולא על שום לא תעשה וגדר וסייג וגזירה מדברי קבלה ומדברי סופרים (או ח"ו אם עבר ועשה תשובה אמיתית על העבר והחזיק בתשובתו ימים ושנים רבות) הרי בורו שהיא נשמתו אשר בקרבו זך ומזוכך צח ומצוחצח. וכאשר תבוא אליה השפע הנכבד ממקור החיים, טעמה לא פג וריחה לא נמר ולא נשתנה מראיה והרי השפע ההוא בתוכו ממש כאשר במקור ובודאי עוצם טובה לא יערך ונועם זיוה לא יחקר כמאמר הכתוב (איוב י"א, ז') החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.
175
קע״וואולם המשכת השפע הוא הנעשה על ידי הצינורות כאמור והוא כאשר יקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה דאורייתא ומצוות עשה דרבנן כתיקונן במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה באמת לשמו יתברך שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, אזי ודאי ימשוך על ידן כל בחינת השפע הטוב באמת אל נשמתו אשר בקרבו ומשם אל גופו וכל ביתו ויהנה ממנה בתענוג שאין תענוג כמוהו ושמחה שאין שמחה כיוצא בה כי לא נשתנה השפע בקרבו מאשר היא במקורה ושם כל גנזי ברכה והרוחה וחיים עד העולם. ואולם כאשר לא ישמור האדם את נשמתו אשר בקרבו מכל סיג ופגם ויעבור ח"ו על מצוות לא תעשה דאורייתא או דרבנן הנה על ידי זה נטמאת נשמתו אשר בו בכל מיני טומאות כמאמר הכתוב (ויקרא י"א, מ"ב) ונטמתם בם, וכל הקליפות והחיצונים יסובבוה והיא נעשית עכורה וטוחה ומרה כלענה מהם. ואז כאשר תרד השפע הנכבדה אליה גם השפע משתנית מאוד מכאשר במקור, טעמה פג וריחה נמר ונעשית עכורה ומרה כמוה, ומתהפכת השפע הטוב ההוא למים המאררים למרים וכל הרעות ח"ו מקבל האדם ממנה. וכן הוא במעשה המצוות שהם צינורות השפע אם המצוה אינה שלימה ויפה במילואה וטובה ח"ו ונעשית בלא לב ולב ובלא חיות המחשבה ואהבה ויראה ומכל שכן אם ח"ו עוד יש בה כוונות ופניות אחרות השנואים לפני בורא עולם ברוך הוא ונעשים בגאוה ובוז ובשטותים והבלים. הנה בזה נשבר ומתקלקל הצינור ויורד השפע דרך עקלתון ח"ו ונהנים ממנה כל הקליפות והחיצונים, ומהם באה לאומות העולם השואבים חיותם מהם. ומעט דמעט מתמצית הנשאר, יורד לנשמות ישראל להחיותם במקצת כנודע.
176
קע״זוהנה במשל הבאר והבור הנזכר, כשאחד רואה שאין לו מים בבורו או יש לו אבל המה מועטים שקשה לו להסתפק בהם או אם הם עכורים וסרוחים הנה הוא דובר סרה על הבאר מקור חיים ואומר שמי הבאר עכורים וסרוחים המה ומקלקלין את מעיו או אומר שאין כח במקור הבאר לתת מימיו כאשר מצטרך לכל אחד או נדמה לו שכבר יבש הבאר בראותו שאין לו מים בבורו. ובאמת שקר ענה באחיו ולא כן הוא כי מקור הבאר הוא טוב ויפה עד מאוד ויזוב מימיו עד אין קץ ואין חקר ואין המניעה כי אם מאתו שהניח צינור נשבר ונדכה ועכור ומאוס ובורו גם כן כמוהו ועל כן הבור ריק אין בו מים וכשנמצא בו מעט מים נחשים ועקרבים יש בו לרוב הליכלוך והמיאוס הנמצא בהם ומזיקין את האדם ומחליאין אותו בחלאים רעים. וכן הוא בנמשל כשרואה אדם מישראל שנתמעט שפעו ח"ו או שעוד מזיק לו ונחלה בחולאים הוא מתרעם בתרעומותיו ונדמה לו שנחסר ההשפעה טובה מלמעלה ח"ו והבל יפצה פיהו כי באמת ממקור החיים יורד ההשפעה באין מחסור והשפע ההוא טובה במאוד מאוד ואולם כי הצינורות שהם מצוותיו אשר עושה נשברים הם ואינם שלימים שאינם נעשים בחיות בוערת באהבת שמו יתברך ויראתו ואינו מדקדק להיותם שלימים מכל צד וסומך עצמו על צד היותר אפשרי בדוחק להתיר ברצועות קצרים וקרועים ואינם מעובדים בהכשר הראוי וכן בציצית וסוכה והדומה להן מבקש לו קולות והיתרים כאשר יוכל בנפשו ועל ידי צינור קצר כזה אי אפשר שתרד ההשפעה כראוי. והעיקר בלבו של אדם לעשותן באהבה וחיבה כראוי וכן בנשמתו כשהיא מטומאה ומסואבה, גם כשמגיע ההשפעה לשם נעשית עכורה שם ומזיק אל האדם ברוחניותו או גם כן בגשמיותו. כלל הדבר שאל זה יביט האדם שיזכה להמשיך השפע אליו שלא תשתנה מכאשר היא במקור עבור עכירת נשמתו ומצוותיו אשר הוא עושה. וכאשר תגיע אליו השפע זכה ונקיה צלולה וברורה כאשר היא במקור אזי ודאי השפע הלז תברך אותו בכל מיני ברכות ויקבל מאתה כל מיני שמחות לאין קץ. ואל זה ירמוז הכתוב כאן באומרו אם בחקותי תלכו כי נודע אשר מלת ברוך רומז על מקור הברכות כי הוא לשון פעול כנודע ואיהו ברוך ואיהי ברכה כידוע למארי קבלה וכשאדם זוכה לעשות מצוותיו באופן שימשוך השפע זכה וברורה אליו שיהיה בשורש נשמתו כאשר במקור, אז נעשה שני פעמים ברוך ושני פעמים ברוך גימטריא תלכו וזה אומרו אם בחקותי תלכו כלומר כאשר תזכו לעשות בחקותי בחינת תלכו שיהיה שני פעמים ברוך שיהא שוה הברכה בבור כאשר במקור אז הנה ונתתי גשמיכם בעתם וגו' ונתנה הארץ פריה וגו' כל הברכות שמונה והולך כי הברכה הזו ודאי שמברכת בכל ברכת הטובה עדי עד באין חקר ואין קצבה ככל הנאמר.
177
קע״חאו יאמר אם בחקותי תלכו וגו'. כי הנה נודע אשר רוב המצוות לא תעשה נקראים חוקי אלהים והטעם כי חוקי העכו"ם המה. והוא על פי מה שאמר הכתוב (דברים ד', י"ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו' כל צבא השמים ונדחת וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים וגו'. פירוש טעם איסור כל מאכלות אסורות או לבישת שעטנז או שארי דברים שאסרה התורה הכל עבור שהממונים הממונים על כל דברים הטמאים, המה חלקי הסטרא אחרא. ועל כן עבודה שהיא זרה לישראל היא מותרת לעכו"ם כי גבולם המה שהמה נכנעים ונכללים תחת רשותם ולא באלה חלק יעקב ואשרינו מה טוב חלקנו כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, ולא יקח לחלקנו כי אם מה שתחת הממונים הטהורים הקרובים לאל עליון ברוך הוא. ועבור זה הנה ח"ו ח"ו העובר על מצות לא תעשה הנה הוא עובר על הגבול והחק מה ששם ה' חק עולם ולא יעבור, לקחת ח"ו מחלקי הסטרא אחרא. ועל כן נקראים המצוות לא תעשה חוקי אלהים כי חק נתן להם שלא ישנו את תפקידו לעבור את הגבול. והנה קיום המצוות עשה הכל הוא בכדי לתת כח אל הקדושה לפרות ולרבות להגדיל תורה ולהאדירה ולהגדיל כח הפנימיות הנקרא קדושה ורשות היחיד, מה שאין כן חלק הנכרים שנקרא חוץ ורשות הרבים.
178
קע״טועל כן הזהירה התורה ואמרה (שמות י"ב, י"ז) ושמרתם את המצוֹת ואמרו חז"ל (מכילתא בא פרשה ט') ושמרתם את המצוות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והענין בזה כי תכלית העושה מצוה להגביר כח הקדושה והרוחניות. והעושה מצוה שלא לשמה ח"ו ומכל שכן לקנטר חלילה שהוא חלק היצר הרע והסטרא אחרא הנה נותן בזה ח"ו כח וחיות אל הקליפות ונקרא בדברי חז"ל שמכניס שפחא בישא בחללא דמלכא. וזה סוד אומרם ז"ל (ריש פתיחתא דאיכה) אימתי המלכות גוזרת ומצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ וכו' והבן. ועל כן צריך האדם לתת שמירה אל המצוה במאוד מאוד שלא תבוא ותפול ח"ו אל הסטרא אחרא והיצר הרע שנקרא חמץ. וזה אומרם מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כלומר שתשמרנה שלא יהיה בה חלק מהחמץ הוא היצר הרע שהוא הקנטור וגבהות הלב ושאר מחשבה רעה אשר שנא ה'. ומה טוב היה שלא יעשה אותה כלל משיעשנה ויחמיצנה וכאומרם ז"ל (שבת ל"א.) העלית עמה קב חומטין וכו' עד מוטב שלא העלית. ואולם במניעת מצוות לא תעשה שלא לשם ה' כי אם עבור בושת ופחד בני אדם כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח:) אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. הנה בזה לא שייך לומר שמאבד העשיה עבור זה כי על כל פנים טוב הוא שלא עבר עבירה ושלא שינה מחוקי ה' וגבולו מה שחק נתן שלא ישנו את תפקידו. ועל זה הזהיר הכתוב במצות אכילת הפסח ואמר (שמות י"ב, מ"ג) כל בן נכר לא יאכל בו פירוש שלא יכנס באכילת הפסח חלק היצר הרע, שאל יאכל הפסח למלאות תאותו באכילה. וגם שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) שעל זה נאמר (הושע י"ד, י') ופושעים יכשלו בם ח"ו. אך כל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו ורומז על מילת הזכר שימול האדם את ערלת לבבו ויזכור בבוראו יתברך שמו. כי בעת ערלת לבבו קראו הכתוב (דברים ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'. ואחר המילה נקרא בשם מילת זכרים שנזכר בבוראו ובמצוותיו יתברך ועושה אותם למען שמו באהבה ובאמת ותמימות. ועל כן רמזה התורה זה במצוה ראשונה שנצטוו ישראל להיות לזכרון בין עיניהם בכלל גדול לכל המצוות עשה שצריכים שמירה במאוד מבן הנכר.
179
ק״פוזה שאמרה תורתנו הקדושה בכאן אם בחקותי תלכו פירוש בחוקי אלהים שהם המצוות לא תעשה תלכו בו לבד שלא תלכו מחוץ לחק והגבול שגבל אלהים בשמים ובארץ ואף הליכה כל דהוא במשמע שאין צריך לזה שמירה מהיצר הרע כי ההולך בהם מכל וכל טוב הוא. אף שודאי יותר טוב ויפה הוא שיעשנה לשם ה' בלבד ואז נחשבת לו גם למצוה רבה וגדולה כאומרם ז"ל (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה והוא בבא דבר עבירה לידו וניצול הימנו ופירש רש"י עבירה שבא לידו וכפה את יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו. וזה ודאי בעשאה לשם ה' מיירי כי מפני היראה והבושת לא שייך כפיית היצר כידוע. ואמנם הגם שעשה מפני הבושת על כל פנים טוב הוא שלא עבר את החק. אבל ואת מצוותי תשמרו. כלומר שבמצוות עשה צריך שמירה יתירה מהחימוץ והיצר הרע שלא יתערב זר ח"ו בשמחת המצוה ואז ועשיתם אותם כי אם המצוה נעשית בשמירה לשם ה' אין למעלה ממנה אבל ח"ו אם מתערב זר בה הלואי שלא עשאה וכאומרם מוטב שלא העלית. ולזה סיים ונתתי גשמיכם בעתם פירוש כשאתם לא תשנו את חוקי גם אני אתן כל דבר חק וקצב בעתו וזמנו ושבועת חוקי קציר ישמור לנו על כל הטוב ברוחני וגשמי כאשר נבאר להלן.
180
קפ״אגם יאמר אם בחקותי וגו'. כי הנה מאמר המשורר נעים זמירות ישראל (בתהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו'. ופירושו לפי פשוטו הוא. כי כל אדם צריך להיות בבחינת אחור וקדם כי מן הנמנע לאדם להתהלך תמיד לפני ה' שלא יפרד מחשבתו ממנו על רגע כי מי לא בעי מינם פורתא ומי לא בעי למיעל לבית הכסא, והמה כמו דברים נפרדים מדביקותו יתברך. וגם בעת האכילה ושתיה וזיווג אי אפשר שיהיה בלא הרהור תאוה לזה בתחילה וכמאמר חז"ל (רבה ריש פרשת תזריע י"ד, ה') בפסוק (תהלים נ"א, ז') ובחטא יחמתני אמי וגו' אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר לו בלא הרהור וכו'. ואפשר לזה כיוונו חז"ל באומרם במשנתינו (ברכות ט"ז.) חתן פטור מקריאת שמע וכו'. והוא לפי שצריך אז לקיים מצותו יתברך במצות עשה של פרו ורבו אי אפשר לו לקרות קריאת שמע כי כל ענין הקריאת שמע הוא הדביקות האמיתי בקדושתו יתברך בביטול כל תאותיו הגשמיות ולמסור נפשו ורוחו ונשמתו על יחודו יתברך שיתיחד אליו ברוך הוא באהבה עצומה ונפלאה עם כל פרטי אבריו וגידיו וכל חושיו ומחמדי לבבו וכל עצמותו כולו עד שלא ירגיש אם הוא בגוף הגשמי או לא ואז ממילא בטילין ומבוטלין ממנו כל תאוות הגשמיות כי אוהבי ה' שנאו רע וגו'. ואם כן אם חתן יקרא קריאת שמע איך יקיים מצותו ברוך הוא שאי אפשר לו בלא הרהור תאוה גשמית, רק על כל פנים כיון שהרהור תאוה זו באה לו עבור שרוצה לקיים מצותו יתברך באמת הנה הוא נטפל אל המצוה וכל הנטפל אל המצוה מצוה הוא וכן הוא בכל חפצי העולם הזה והנהגתו. וזה הוא בחינת אחור וקדם כי כשהאדם הוא נפרד מעט מדביקותו יתברך הוא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור, ואחר כך כשעושה מצותו יתברך על ידי זה הוא בבחינת קדם ואז נתקן האחור על ידי בחינת קדם.
181
קפ״בואמנם כי לא זה הוא אמיתיות עבודתו יתברך באמת לאמיתו. כי הרוצה לעבוד אותו יתברך באמת ובלבב שלם הוא משבר ומכניע כל תאות מורשי לבבו עד גמירא עד שלא יבוא אליהם שום תאוה והרהור מצד בחינת הרע בשום פנים בעולם וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם היצר הרע וכו' ויש אומרים אף דוד שנאמר (תהלים ק"ט, כ"ב) ולבי חלל בקרבי ופירש רש"י שם שהרגו בתענית ועליהם נאמר באמת (שם צ"ז, י') אוהבי ה' שנאו רע וגו' כי אין בהם שום תאוה וחמדה להם והמה מתקדשים ומטהרים עצמן מכל וכל עד שאינם מתפרדים מקדושת דביקותו יתברך אף על רגע. והוא בחינת הכהן הגדול שנאמר בו והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה וגו' כי שמן רומז על קדושתו יתברך (כנודע ששמן הוא בבחינת החכמה שנקראת קודש) וכמאמר הכתוב (קהלת ט', ח') ושמן על ראשך אל יחסר והיה זה מוצק על ראשו לרמז לו שצריך להיות מחשבתו דבוקה תמיד בקדושתו יתברך שלא להפרד על רגע. ועל כן נאמר בו (שם שם, י"ב) ומן המקדש לא יצא וגו' שאסור לו לצאת ממקדש הקודש קדושת שמו יתברך בשום פעם. וזה ששנו חכמים במשנתינו (ברכות ט"ז.) מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו רבינו לא למדתנו שחתן פטור מקריאת שמע וכו' אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו שעה אחת עד כאן. כי הוא היה בבחינה הזו שלא נפרד מקדושתו יתברך כלל וכלל וכל מאכליו ומשתיו וזיווגו הכל היה בבחינת חולין שנעשו על טהרת הקודש בקדושת שמו יתברך שלא בבחינת תאוה והרהור מצד הרע בשום פנים כי אם חיות הקודש ותשוקת וחמדת המצוה שבכל דבר ודבר נתעטף בו במחשבתו ולבו באמת לקיים מצותו יתברך באהבת אמת.
182
קפ״גוהנה נודע המבואר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זי"ע בפירוש הכתוב (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף והוא כי האדם הדבוק בו יתברך בבחינה המבואר למעלה הנה כל חפצי עולם הזה השייכים אליו חפצים במאוד ורוצים להתקרב אליו בכל עוז בכדי שיעלו עמו כל הרוחניות הקדוש וניצוצי הקדושה שבהם כמו שנודע וכאשר ביארנו הדברים האלה בכמה מקומות ולא נאריך עתה בהם. ואפשר לזה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ') ונתן לי לחם לאכול כלומר שה' יתברך יעזור לי שאהיה על בחינה הזו שלא אצטרך אני לרדוף אחר הלחם להשיגו רק הלחם ירדוף אחרי להיות נטפל אלי לעלות עמי השמימה. ועבור זה יקרה לפעמים שאיש כזה יעבור בדרך או בביתו לפעמים ויראה לפניו מחפצי עולם הזה ובלבו אין שום תאוה וחמדה להם כי לבו חלל בקרבו. אך עבור ששמו יתברך הוא עושה משפט לעשוקים המה הנשמות וניצוצי הקדושה הנעשקים בכל חפצי עולם הזה וחפיצים לעלות משם ולהדבק בשמו יתברך, הקב"ה הוא מוציא אסירים בכושרות שמוציא האסירים האלה על ידי כשרות האדם הלזה. והוא על ידי ששולח לו חפץ ורצון להתאוות לדבר הזה והוא מבין על הדבר הזה שבודאי לא לחנם מתאוה עתה לזה כי אם בשביל שזה שייך אליו להעלות הרוחניות שבתוכו לה' על ידי דביקותו באמת לשמו יתברך. וכן הוא עושה באמיתיות לבבו ומעלה את עצמו ואת רוחניות דבר הזה למי שאמר והיה העולם להיות נחת רוח לפניו יתברך בזה. וזה אומרו רעבים גם צמאים פירוש מה שהצדיק כזה הוא רעב ללחם או צמא למים ובאמת אין בלבו חמדת דבר הזה כלל. זה הוא רק מחמת שנפשם בהם תתעטף פירוש שנפשות העשוקים האלה חפיצים להתעטף בהם בכדי שיעלו עמו. ועל כן המה עושים בזה שליחות המקום ברוך הוא בתיקון העשוקים האלה.
183
קפ״דולזה יאמר הכתוב כאן אם בחקותי תלכו כי הליכה נקרא הליכת הגוף בלא כוונה כמו שכתוב בספר הנחמד כלי יקר. כלומר אם בהליכת הגוף תלכו בחקותי פירוש שתעשו אותם לשם חקותי ומצוותי בלבד כאשר ביארנו עד הנה אז הנה ונתתי גשמיכם בעתם. פירוש כשיבוא עת לכל חפץ להתקרב לה' אז אתן קצת הרהור וחמדה להתאוות במקצת להגשמיות ואז תראו ותבינו כי הלא לא דילכון הוא רק מאתי נהייתה הדבר הזה להעלות בזה את עצמיכם ורוחניות דבר הזה אלי ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. וזה שסיים ואולך אתכם קוממיות פירוש שתי קומות, קומת האדם וקומת נשמות העשוקים ששניהם יתקרבו אליו יתברך כמו שאמר והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. כדבר האמור.
184
קפ״העוד יתבאר אומרו אם בחוקתי תלכו וגו'. כי הן נודע מפי ספרים וסופרים אשר זה הוא הסימן המובהק בעשות האדם אחת ממצוות ה' אם עשאה כראוי או לא ח"ו. הנה אם לבו בוער בקרבו אחר עשיית המצוה לעשות עוד ועוד ביתר שאת וביתר עוז להשתוקק אחר התפילה אל התורה ומן התורה אל התפלה וכן בכל המצוות. הנה זה עשה המצוה קצת כראוי כי חיות המצוה והתפילה והתורה נקרא אש כמו שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט) הלוא כה דברי כאש וגו' וטבע האש הוא כל עוד שמתלהב ובוער יותר. מתלהב ובוער עוד יותר ויותר. וכן המצוה אם נעשית בחיות בוערת ברשפי אש שלהבת י"ה אז משתוקק וחומד עוד ביותר ויותר לעשות מצוותיו יתברך. וזה מאמר חז"ל (אבות ד', ב') מצוה גוררת מצוה, כי אש המצוה תוקד בו לעשות עוד ועוד. אבל אם לא נעשית המצוה בחיות התלהבות לבבו לשם ה'. הנה הוא מתיגע במצוה זו ואבריו כבדים עליו אחר עשיית המצוה ונדמה לו שכבר עשה הרבה במאוד ולמה לו לעשות עוד יותר. והנה אם המצוה נעשית כתיקונה לשמו יתברך יש בה כח הברכה במאוד מאוד לברך את האדם בכל ברכות הרוחניות והגשמיות כאשר נבאר להלן בזה. והוא אומרו אם בחקותי תלכו כלומר כשתעשו מצוות ותתאוו ללכת בהם ביותר ויותר לילך מחיל אל חיל ממצוה אל מצוה הנה זה הוא סימן שנעשית כמצותה ואז כל הברכות מונחין בה ועל ידי זה ודאי ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה יתן פריו וגו' ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים וגו' כי כל ברכות הגשמיות והרוחניות הכל תלוין ועומדין למי שעושה מצוותיו יתברך כראוי באמת ובלבב שלם.
185
קפ״וונתתי גשמיכם בעתם וגו'. דבר זה נשאל לחכמים הראשונים בחיבוריהם המפורסמים ונתקשו בזה לבאר מפני מה הזכירה התורה יעודים הגשמיים ולא הזכירה יעודים הרוחניים בשכר עולם הבא המעותד לבוא אלינו בעגלא, צא ולמד בספריהם. ושמעתי מזה מאדמו"ר הרב הקדוש בוצינא דנהורא רבא ויקירא מו"ה יחיאל מיכל זצללה"ה מגיד מישרים דקהילת זלאטשוב. כי הנה באמת לכאורה זה פלא במה שהבטיח אותנו שמו יתברך ביעודים הטובים כאשר נעבוד אותו. הלא נודע שצריך לעובדו שלא על מנת לקבל פרס. ואם כן מה נפקא מינה בהבטחת הטובה אם אסור להעלות זאת על המחשבה. ולכאורה יותר טוב היה שלא להזכיר כלל היעודים האלה ולא היה נצרך להזהיר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, ויבוא הטוב מאליו לטובים.
186
קפ״זואמנם כי הנה האדם העובד את ה' אלהיו ועוסק בתורה ומצוות ודאי שהוא מתברך על ידיהם ממילא בכל הברכות רוחניות וגשמיות (וכאשר כתבנו למעלה שכל המצוות המה צינורות השפע שיורד ויושפע על ידן כל הטובה המאושרת ממקור הברכות עד כל העולמות שלמטה) ואולם כי העבודה הזאת צריך שיהיה באמת לשמו יתברך ברוב אהבה וחיבה ומורא ובושה שלא על מנת לקבל פרס בשום צד (וכנזכר למעלה). ואם יתערב במחשבתו שמץ דבר שרוצה לקבל על ידי זה טובה אליו הן ברוחני הן בגשמי לא יקבל כלום על ידי עבודה זו כיון שהעבודה אינה באמת לשמו יתברך. ולזה אמרה התורה אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו וגו' פירוש אם תעבדו אותי כראוי זה יהיה לכם האות אשר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וגו' כלומר שתראו שתתברכו מהם. והברכה על ידיהם אי אפשר כי אם שיהיה העבודה באמת שלא תכוונו להתברך מהם. וכאשר תקבלו ברכה מהם תדעו שהעבודה היתה שלא על מנת לקבל פרס. אבל לא נתכוונה התורה הקדושה להבטיח טובה בשביל העבודה כי צריך לעובדו שלא על מנת לקבל פרס. בינה זאת.
187
קפ״חואולם מה שנראה לי לבאר בדבר זה ממה שהבנתי מפי ספרים וסופרים. הנה קושיא מעיקרא ליתא כי הנה נודע לכל משכיל, שאלהינו יתברך שמו הוא אחד פשוט יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה ואין יחידות כמוהו בשום פנים ואינו גוף ולא כח בגוף וכו'. ואמנם כי זה בעילת העילות יתברך שמו הנכבד והנורא. אכן בכל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים מאתו יתברך אין יחידות פשוט כזה כי מסיבה הראשונה הנאצלת עד אחרון שבאחרונים הכל המה בבחינת חומר וצורה והוא עצמות וכלים עד אשר בעולם העשיה הגשמי נקרא זה בבחינת גוף ונפש. כי מאצילות הקדומה שבקדומות הכל נעשה בבחינת כלי נברא מחדש, והאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שופע בהם כמו הגוף והנפש מה שאנו רואין בעינינו שהם בודאי שני בחינות מחולקים, והראיה שכאשר יגיע עת האדם למות תתפרד הנפש מהגוף וכל הגוף נשאר כמו שהיה כולו רק בלי חיות פנימיותו מה שהיה שופע בתוכו בחיים חיותו. ואולם כי ח"ו ח"ו לומר שלמעלה יש בחינת גוף וגויה חלילה וחלילה, לא כן. כי הכלי אשר שם גם הוא מצוחצחת במאוד מאוד עד בלי שיעור וערך אך לערך פנימיותה היא בבחינת כלי. וכן הדבר הזה נוקב ויורד עד התהום שכל מה שנשתלשל למטה הכלי הוא עב יותר ויותר עד עולם העשיה הזה שהכלי הוא הגוף הנגוף עשוי מעפר הארץ. ועל זה פתח אליהו ואמר (בתיקוני זוהר תיקון א') רבון עלמין אנת הוא חד ולא בחושבן כלומר שאתה לבדך הנך אחד בתכלית שלימות היחוד ולא כמו שארי בחינות היחוד שהמה נקראים אחד בחושבן כלומר שנחשבים לאחד מפני מראית העין שאינה רואה כי אם הכלי והגוף ולא הרוחניות והפנימיות ומפני שהם ביחד מתאימות במאוד זה לזה נחשב לאחד אבל באמת שני דברים יש בהם חומר וצורה. אבל לא כן אתה כי אתה אחד ושמך אחד מכל צד ומכל פינה. ומסיים ואומר אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן וכו' ובגין דאנת מלגאו וכו' עד לבושין תקינת לון וכו'. פירוש כי הנה אפילו העשר ספירות שהן המה הנאצלים הראשונים הנה כבר לבושין תקינת לון רק דאנת הוא מלגאו בבחינת כלי ופנימיות. וכל הנזכר שם הכל סובב הולך על בחינה הזו. ואמר עוד ובראת שמיא וארעא ואפיקת מנהון שמשא וסיהרא וכו' ובארעא אילנין ודשאין וגינתא דעדן וכו' לאשתמודעא בהון עילאין. פירוש שלולי מה שאנו רואין בעינינו בגשמיות הארץ הלזו וצבאיה לא היה לנו שום תפיסה ומחשבה בדברים שלמעלה מאתנו כי איך נדע ונשכיל בדבר שלא נוכל לצייר כלל במחשבותינו ואך ממה שאנו רואין בארץ הלזו והכל נעשה בדמות וצלם עליון מזה יכול מי שחננו אלהים בדעה ובינה והשכל לתת לב להבין דבר מתוך דבר וכמאמר הכתוב (איוב י"ט, כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה.
188
קפ״טוהראית לדעת בזה כי כל הדברים שבעולם הכל בבחינת כלי ופנימיות שהם גוף ונפש. ואפילו התורה הקדושה ומצוותיה הנה כולה הוא בבחינה הזו שרוחניותה הוא כולה שמותיו של הקב"ה ולבושה הוא הפשט מה שאנו לומדים ומבינים בה. ואמנם נודע למשכיל כי כל הלבושים, נעשים דמות צלם הרוחניות אשר בכל אחד ואחד, כמו לבוש האדם שנעשה על בשר אדם הנה הוא נעשה על דמות הגוף בבתי ידים ורגלים ובצואר וכדומה. הגם שאין דמיון כלל וכלל לבוש האדם לבשר האדם ורחוק הוא ממנו כממזרח למערב על כל פנים הוא נדמה לו בדבר הזה שהוא לבוש אליו ונעשה על מתכונתו. וכן הוא בגוף ונשמת האדם. כי הנה נודע מה שמבואר בספרי חכמי האמת שהנשמה נארגת על רמ"ח אברים רוחניים. ושס"ה גידים רוחניים. והגוף שנעשה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים הוא רק לבוש אל הנשמה שנעשית בצלם הזה והשם אדם אינו אלא על הנשמה שנקראת אדם והגוף אינו נקרא אדם אלא בשר אדם כמאמר הכתוב (שמות ל', ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו' ומה שאנו קוראין על כללות איש אדם אין הקריאה הזאת כי אם על הנשמה שנקראת כן כי היא עיקר חיותו והעמדתו. ואכן בכללות ההמון שאינם מבינים את זאת סוברים שמה שנראה לעיניהם והוא הגוף הוא הנקרא אדם כי אינם מבינים להבחין בין החומר להצורה וסוברין שזה עיקר האדם מה שרואים בעיניהם הגשמיים. וכן בכל דבר ודבר עיקר שמו הוא על רוחניותו ושורשו למעלה. וכמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') שאמר הקב"ה להמלאכים על אדם הראשון שהוא חכם יותר מהם והביא לפניהם כל בהמה וחיה לקרוא שם לכל אחד ואחד ולא ידעו והאדם קרא שמות לכל בהמה חיה ועוף וכו' וכתבנו מזה במקום אחר כי אדם הראשון השיג שורש כל דבר למעלה במקום חיותו ובזה ידע שמו כי עיקר השם של כל דבר הוא שורש רוחניותו וחיותו למעלה. ששורש חיותו הוא מאותיות הללו ובצירוף הזה ועל כן נקרא שמו כך כמו למשל שור או כבש או עז הנה שורש חיותם מלמעלה הוא באותיות אלו בצירוף הזה ועל כן שמם כך. ואולם מי שאין לו לב מבין בזה נדמה לו שגוף השור מה שרואה בעיניו הגשמיים נקרא כן כי אינו רואה כי אם הבשר המכסה את החיות והרוחניות וסובר שזה הוא כל עיקרו וזה שמו ולא כן הוא. והראיה כי הנה בשר השור הוא נכסה בעור כולו מראשו ועד רגליו. ואם קריאת השם הוא על המכסה הנראה לעין היה ראוי לקרותו עור כי הלא בעור הוא מחופה כולו. ואמנם האמת כי שמו הוא רק על רוחניותו, והמכסה והלבוש שעליו הוא טפל ובטל נגדו ועל כן זה שמו לבדו כפי חיותו ורוחניותו. ומזה תדע ותשכיל כי שם כל הדברים שבעולם הכל הוא על רוחניותם, והלבוש והגשמיות שעליו בטל וטפל נגדו ונקרא בכללו על שמו הראוי לו. רק אם רוצים לכנות שם להגשמיות לבד יקראו לו בשר השור כי השור הוא הרוחניות ובשרו שעליו נקרא בשר השור. ומזה ממילא יבין כל יצור כי אין מקום מוצא לקושייתם כלל וכלל. כי עיקרי היעודים בתורתינו הקדושה הכל סובב הולך על יעודים הרוחניים, ויעודים הגשמיים ממילא נטפלים ונכללים בהן. כמו למשל ענין הגשם הנה עיקר הברכה אשר בו מה שהוא מרוה את הארץ ומולידה ומצמיחה ונותן זרע לזורע וגו' הכל הוא מחיות הרוחניות אשר בו משורשו מברכת אלהינו יתברך שמו והוא הוא המברך את הארץ ונותן מחיה לכל בריה כנודע סוד שורשו בשמים ממעל מכוונות מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת מוריד הגשם עיין שם) ועל כן אמרו חז"ל (תענית ח':) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו'. ולכאורה מה ענין הגשם לפרוטה שבכיס או לשאר הברכות שמנו שם חז"ל. ואולם האמת הוא כי עיקר הגשם הוא אור הברכה הנשפע מאת המברך ברוך הוא ושם למעלה הוא אור רוחניות נפלא מלא ברכה ובעת השפעת ברכה הזו מתברכים כל העולמות מאור הנפלא הזה בעת הגיעו לעולם העשיה מתלבש בלבוש גשמיות המטר ויורד אל הארץ לברכה בברכתו ואז כל הברכות יורדין אל העולם ועל כן אפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכל שארי הברכות שאמרו חז"ל והאור הזה שמו למעלה גשם וכאשר מבואר סודו בכוונות האר"י הנזכרים למעלה. ואנו קוראין לטיפת המטר הנראה לעין גשם על שם מקור הברכה אשר בו מלמעלה כי כן שמו שמה. ועבור זה הנה ודאי כל הברכות האמורות בתורה וכל היעודים אשר בה. הכל נאמר על יעודים הרוחניים כי שמם העיקרי הוא רק למעלה ברוחניות. ושמו יתברך מבטיח אותנו שיברך אותנו באור הברכות האמורות באור ברכה זו ובאור ברכה זו כמו ונתתי גשמיכם בעתם ונתתי שלום בארץ והשיג לכם דיש את בציר וגו' וכן כל הברכות האמורות בתורה הכל נאמר שנקבל כל אורות הברכות בזו ובזו ובזו והכל ברוחניות. וזה ממילא טפל ונכלל בו שיהיה כל הברכות הגשמיות כי כאשר תרד אור הברכה עלינו ממילא בהגיעו בעולם הזה מתלבש כל אור הברכה וברכה בלבוש הגשמיות השייך אליה ומתברך כל בחינת הגשמיות גם כן ומתרבה שפע וברכה רבה וחיים עד העולם בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. והבן זאת כי אמיתית ונאמנה הוא.
189
ק״צוהפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו'. יבואר על דרך שאמרו חז"ל (קידושין פ"א.) שאמרו להשטן מן השמים הזהר ברבי מאיר ובתורתו. הרי שאף בעת שניתן רשות למשחית ח"ו להשחית בארץ, פוקדין לו מן השמים שיזהר בצדיקי הדור. וזה אמר כאן לטובה והפקדתי עליכם בהלה את השחפת וגו' כלומר גם כי ח"ו ישלחו הדברים הרעים לבוא בארץ כמו הבהלה והשחפת וכדומה. מכל מקום אפקוד עליכם שלא יגע בכם כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ונאמר (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים וגו'.
190
קצ״אאו יאמר והפקדתי עליכם וגו'. כי פקודה הוא מלשון חסרון כאשר נאמר (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש. ועל כן יאמר גם כשח"ו יהיה החולי והמכה עליכם אפקוד ואחסר אותה שלא תבוא מכל וכל פתאום כאחת כי אם במעט מעט בכדי שתוכלו לעמוד בה. וזה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד'.) בפסוק (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם ושאל האי מינא מאן דאית ליה סוסיא ברחמיה מסיק ליה וכו' ואמר לו משל למלך שנושה בשני בני אדם אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת. ולכאורה מאין הוציא זה מהכתוב. ואכן כי כן לשון פקודה הוא חסרון ועל כן באומרו על כן אפקוד עליכם, מורה שיחסר הנגישה שלא ינגוש בבת אחת כי אם ציבחר ציבחר. וזה מאמר הכתוב (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו' כי כל מכות פרעה וחילו פתאומיות היו כולן כאחד זה אחר זה בצירוף ואחר כך נטבעו כולם בבת אחת בים סוף. וזאת לא אשים עליך כי אני ה' רופאך פירוש לפי שאני חפץ לרפאותך ולהעמידך על בוריך לא אשלח המכה כאחד רק במעט מעט שתוכל לעמוד בהן וכמאמר הכתוב (ישעיה כ"ז, ג') אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה פן יפקוד עליה לילה ויום וגו' וכפירוש רש"י שם והכל בשביל חיבת הבוחר בעמו ישראל באהבה.
191
קצ״בסליק ספר ויקרא
192