באר מים חיים, במדברBe'er Mayim Chaim, Numbers

א׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. פרט הכתוב כל זה כי לכאורה מיותר הוא, שידענו מעצמנו כי במדבר סיני היה כי עדיין שם היו שלא נסעו משם עד עשרים לחודש הזה וזה היה באחד לחודש. וגם באהל מועד ודאי ידענו שכל דבר ה' משהוקם המשכן משם היה כמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה, כ"ב) ונועדתי לך שם. ואמנם אפשר שירמז למה שאמרו חז"ל (במדבר רבה א', ב') במשל המלך שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מלפניו נכנס לשניה וברחו וכו' נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר המלך זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה כסא נאה כאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים ברח מלפניו שנאמר (תהלים ק"ד, ג') הים ראה וינס וכן ההרים רקדו כאילים בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר (ישעיה מ"ב, י"א) ישאו מדבר ועריו וגו' ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות בו אני בונה כנסיה ודר בתוכה וכו' עד כאן. והענין להבין דברי חכמים וחידותם בזה בהמשל והנמשל. כי המלך שבא למדינה והנה בני המדינה אנשים גדולים ומנושאים ויודעים ומכירים בגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו וכבוד מלכותו כי נורא הוא, ועל כן ברחו מלפניו כי חיל ורעדה יאחזון מאימת מורא מלכותו. עד שבא לעיר חריבה ששם לא ראו גדולת המלך מעודם ועתה בראותם קבלו אותו באהבה ושמחה ולא הטה אשורם ממורא גדולתו ואימת מלכותו. כך כשרצה שמו הגדול והנורא יתברך לתת התורה הקדושה להתוודע ולהגלות כבוד מלכותו בעולם הנה מלאכי צבאות ידודון ידודון שלא היו יכולין לעמוד במוראו ואימת גדולת מלכותו כי השמים שמים לה' ששם נראה בעליל הדר כבוד הודו ועזוז נוראותיו. ועל כן בהתגלות כבוד מלכותו בנתינת התורה הקדושה הנה מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון מפני מורא מקדשו. ועבור זה ירד ה' על הר סיני ונתן התורה לאיש ישראל בקדושתו ממדבר מתנה. והגם שגם המה רעדה אחזתם שם כנאמר (שמות י"ט, ט"ז) ויחרד כל העם אשר במחנה עם כל זה לרוב רחוקם משמי השמים יכלו לעמוד ולקבל התורה בחיל ורעדה ברתת וזיע. ולכך נתן שמו יתברך התורה במדבר בכדי להראות את זאת כי גדול הוא ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר ואי אפשר להגלות מקצת כבוד מלכותו כי אם במדבר חריבה כלומר באנשי ארץ שוכני בתי חומר אשר מעפר יסודם שאינם מכירים בהדר כבוד מלכותו כל כך, והם יוכלו לעמוד לפניו לשרתו ולברך בשמו ביראה ופחד. כאשר יסדו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש וגו'.

ב׳וזה שאמר הכתוב כאן וידבר ה' אל משה במדבר וגו'. כלומר כי לכאורה זה פלא שיוכל אדם לשמוע קול דברו יתברך ולא ימס כדונג מפני האש. ואולם עבור שהוא כמדבר חריבה שאינו מבין בגדולתו והדר כבוד מלכותו, ובזה אפשר לו לשמוע בפחד ואימה. ואמנם כי זה צריך האדם לשום על לב לומר ראה מה גדלו מעשיו ברוך הוא וכי אין שיעור וערך וקצב לרוממות גדולתו והדר יקר תפארתו עד אשר שלא היה ביכולת להגלות מלכותו ולתת התורה כי אם אלינו קרוצי חומר שמחמת גוש עפר שעלינו אנו יכולים לשמור התורה ולקיים מצוותיה ולא ננתק כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. ובזה נבין איך שיהיו המצוות חביבות אצלינו ונעשם בכל לבבנו ונפשנו באהבה בכלות כוחנו ממש אל כל מצוות התורה קלה וחמורה. ובזה בא האדם למדת הענוה השלימה בהבינו בגדולתו יתברך הבלתי שיעור שלא היה יכול לתת התורה כי אם בארץ הגשמי הלזה לרוב האור היקר ומורא הגדול הנעלם בה. וזה שאמר כאן במדבר סיני כלומר כי על ידי בחינת מדבר האמור בא לבחינת סיני הרומז על מדת הענוה כנודע שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים הגבוהים וירד על הר סיני. ואמר עוד באוהל מועד כלומר כי גם זה גרם שיוכל איש לשמוע בקול ה' לפי שצמצם שמו יתברך התגלות אלהותו יתברך הגדול והנורא במאוד מאוד בכדי שיוכלו בני אדם לשמוע בקול דברו כדמיון האב שמצמצם שכלו הגדול ומדבר עם בנו הקטן לפי קטנות שכלו לאהבת בנו. וזה אומרו באוהל מועד כלומר כי הנה שמו יתברך שנאמר בו (על פי מלכים-א ח', כ"ז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלהו, צמצם שכינתו בין שני בדי הארון כמאמר חז"ל (ריש תורת כהנים) ועבור צמצומו יתברך הזה ברוב טובו וענותנותו יוכל האדם לשמוע את דברו הטוב כאמור.

ג׳שאו וגו' למשפחותם לבית אבותם וגו'. פירוש כי זה הוא התנשאות הראש לבית ישראל שהם מתיחסין למשפחותם לבית אבותם לא כגויי הארץ שאין להם יחוס בית אב שרובן ממזרים כמעשה ארץ מצרים שאמרו כולנו מתים שכמה בכורים היה לאשה אחת כל אחד בכור מאב אחר (שמות רבה י", ג'). ועל כן נאמר בבני ישמעאל (בראשית כ"ה, ט"ז) שנים עשר נשיאם לאמותם כי הם אינם מתיחסין כי אם לאמותם לא לאבותם שאין ידוע אביהן של כל אחד. ולא כן בני ישראל שהם מתיחסין לבית אבותם ושבטי י"ה עדות לישראל שהם בני אבותיהם שלא נמצא פסול בהם (רק אחת היתה ופירסמה הכתוב וזאת באונס כידוע (שמות רבה א', כ"ח)). וזה הוא התנשאות ראשם שעל כן הקב"ה מיחד שמו עליהם כי אין הקב"ה משרה שכינתו כי אם על המשפחות המיוחסות כמאמר חז"ל (קידושין ע':). ועל כן צוה שמו יתברך למנותן דוקא לבית אבותם בכדי שיוכל להשרות שכינתו עליהם כנאמר.

ד׳איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב וגו'. עיין מה שכתבנו למעלה בפסוק שאו את ראש וגו' כי זה עיקר התנשאות ראש של בית ישראל במה שהם מתיחסים לבית אבותם לא כגויי הארץ שאין להם יחוס אב שרובן ממזרים עיין שם. לזה אמר הכתוב כאן איש על דגלו באותות לבית אבותם כלומר כי זה הוא האות שהם מתיחסים לבית אבותם שאין בהם פסול, במה שהם חונים סביב לאהל מועד. כי אילו היה בהם פסולת לא היו מקבלין אותם לשכון סביב לאהל מועד כי שמו יתברך עוצם עיניו מראות ברע ונאמר אצלו (תהלים ה', ה') לא יגורך רע, וזה הוא האות שהם כשרים, איש לבית אבותיו. ועל כן נאמר להלן (ב', ל"ד) אחר צווי הדגלים כן חנו לדגליהם וכן נסעו איש למשפחותיו לבית אבותיו. כלומר כי מהדגלים שחנו סביב למשכן ולארון העדות נודע ודאי שאיש לבית אבותיו הוא.

ה׳ואגב גררא אכתוב לתרץ מה שקשה לכאורה במה שצוה שמו יתברך לקדש פטר כל רחם בבני ישראל שהוא בכורי אֵם דוקא ולא בכורי אב והלא במצרים מתו גם בכורי אב והיה ראוי לקדש הכל. ואמנם נודע מאמר חז"ל (שוחר טוב קל"ו, ו') כי הבכורים עשו מלחמה במצרים והכו בהם מכה רבה ועצומה כנאמר למכה מצרים בבכוריהם. והנה זה לא עשו כי אִם בכורי אֵם כי בכורי אב לא ידעו כלל אם הם בכורים. וגם מי שהיה ידוע לו שהוא בכור אב לא יוכל לידע זאת בבירור כי אפשר שאביו הוליד בכור מכבר ועל כן לא עשו מלחמה כי אם בכורי אם. ולעומתם קידש הקב"ה בבני ישראל. שעל ידיהם נתקדש שמו יתברך במצרים שהאמינו בה' ובמשה עבדו והכו את מצרים ונתקיים בהם (ישעיה י"ט, ב') וסכסכתי את מצרים במצרים כנאמר.

ו׳דבר אל בני ישראל וגו' מכל חטאת האדם למעול מעל וגו'. להבין אומרו מכל חטאת האדם והיה די לומר מכל חטאת גם כפל לשון למעול מעל. ואכן הנה נודע ליודעי דעת כי כל נשמות ישראל שהיו מעולם ועד עולם כולם היו כלולין בנשמת אדם הראשון שהרי כל התולדות יצאו ממנו. וכשחטא אדם הראשון בחטאו נפגמו כל הנשמות שהיו כלולין בו. ועל כן אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כי כבר נפגמה אז וקשה לה לדחות הפגם מכל וכל. ואמנם כי אף על פי כן לא יועיל אל האדם לתרץ עצמו בזה לומר כי בהכרח חטאתי מצד פגם אדם הראשון. כי הלא עבור זה שלחו ה' בארץ לתקן חטא אדם הראשון ולא לעוות על ידי זה. ומכל שכן אם יחטא האדם בעבירה יותר חמורה מפגמה שנפגמה אז ודאי ח"ו יקבל עונשו בכפליים. הא למה זה דומה לאחד שנותן כסף במעט עירוב סיגים בתוכו לאומן לתקנו להסיר מעט הבדיל והעופרת שישאר כסף מזוקק ונקי. והאומן מערבו יותר בסיגים עד שלא ניכר צרור הכסף. ודאי יקבל עונש גדול כי לא די שלא זיקקו אף קלקלו ביותר. וזה אומרו איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'. פירוש שעל ידי חטאת האדם הראשון יבוא על ידי זה למעול מעל בה' לחטוא עוד יותר ויותר. אל תדמה בנפשך להמלט בזה לומר הרי חטאת האדם גרם לנפשי שנשרש בה הרע. כי אם ואשמה הנפש ההוא. שהנפש תאשם כי היה לה לתקן את חטאה מה שנפגמה בהיותה בבטן אדם הראשון ולא להתקלקל עוד יותר. ולכך כינה האשם בהנפש כי הנפש היתה יכולה לומר כך אבל לא כן הוא. ובפרט אחר שמעל מעל בה' יותר מחטאו הראשון ודאי זה לכפל החטא יחשב כי לא די שלא תיקנה אף עיוותה. ולזה אמר הכתוב,

ז׳והתודו את חטאתם וגו' והשיב את אשמו בראשו וגו'. כי נודע המבואר בספרי מוסר אשר בהתוודות האדם על חטאו צריך להתוודות על כל מה שחטא מיום בריאת העולם ועד עתה כי נשמתו אחת ובכל עת שחטאה נדבק בה הרע קצת וצריך להתחרט ולהתוודות על זה ולראות לתקן כל חטאיה שחטאה מיום הבריאה. ונמצאת אומר לפי זה כי צריך לשוב ולהתוודות גם על חטא שחטאה נפשו בהיותה כלולה בנשמת אדם הראשון. כי גם היא היתה בחטאו ומשורש חטא הזה עדיין היא נפש החוטאת בשאר חטאים וצריך לשוב על הכל ולהתוודות את כל. ולזה אמר הכתוב כי תיקון חטא הזה הוא בשתים. אחת והתוודו את חטאתם אשר עשו כלומר אשר עשו עתה. והשנית והשיב את אשמו בראשו שישוב גם על אשם הראשון שגרם לו לחטוא עתה והוא בהיותו כלול בחטא אדם הראשון. בכדי לנקות נפשו מכל וכל וממילא נכלל מה שבנתים כי צריך לשוב עד אשם הראשון שבראשונים. ולזה אמר והשיב את וגו' שהיה די לומר והשיב אשמו וגו' אכן בא לרבות כל מה שבנתים עד אשם הראשון על הכל צריך לשוב ולהתוודות ולתקן כאשר יוכל.

ח׳ובזה אפשר לבאר מאמר חז"ל (בילקוט תרי עשר רמז תקי"ו בשם הפסיקתא) על פסוק (בראשית ל"ז, כ"ט) וישב ראובן אל הבור רבי ברכיה אומר אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחילה שנאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל וגו'. ורבים ראוהו כן תמהו שאין לו פירוש מתחילתו ועד סופו. כי מה שאמר ראובן פתח בתשובה תחילה הלא נודע מאמרם ז"ל (עירובין י"ח:) שאדם הראשון עשה תשובה וכן קין עשה תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג). ומה שאמר בן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה יפלא ביותר כי על התשובה מראש הבטיחנו וכמה פעמים הזהיר בתורה על התשובה והיא מצות עשה נימנית ברמ"ח מצוות עשה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות תשובה הלכה א') מהא דכתיב (במדבר ה', ו') איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו וגו' ונאמר (דברים ל', ב'-י') ושבת עד ה' אלהיך וגו' עד כי תשוב אל ה' אלהיך וגו'. ואכן כי חז"ל דקדקו מהא דכתיב וישב ראובן אל הבור שמלת אל הבור לכאורה מיותר והיה די לומר וישב ראובן וירא והנה אין יוסף בבור אם לא שבא לרמז לדברינו כי כאשר עסק ראובן בשקו ותעניתו על בלבול יצועי אביו כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ט) בפסוק הזה נאמר וישב ראובן אל הבור פירוש ששב עד הבור הראשון שכרה אדם בחטאו בירא עמיקתא שנפל שמה שור או חמור המה הנשמות הקדושות המכונים על שם בכור שורו הדר לו (דברים ל"ג, י"ז) או יששכר חמור גרם וגו' (בראשית מ"ט, י"ג) שבעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו האי כסופא דנשמתין שנכספין לראות פני אביהם שבשמים צריך הוא להשיב לבעליו והמת יהיה לו לניזק כמאמר חז"ל (בבא קמא י':) כי נשמות העשוקין בקליפה נקראים בבחינת מתים (ועיין בכוונת מחיה מתים) ובעל הבור מי שגרם להפילן בבור רק שמים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו המורה על בחינת הקליפות והגבורות הקשות כי בור הוא גימטריא ר"ח המורה על הגבורה בסוד ח"ר מחרון אף ח"ו והוא מספר יצחק כידוע, עליו מוטל לשלם להיות כסף ישיב לבעליו. והמת יהיה לו לניזק לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אביהם (רק הבעלים מטפלין וכו' כי הכל נעשה בעזר אלוה ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (קידושין ל':) והבן) ודוגמת זה היה חטא השבטים שהפילו את יוסף אל הבור ונפל שמה שור כי יוסף נקרא שור בבחינת בכור שורו וגו'. ולזה ראובן כאשר עסק בשקו ותעניתו על חטא בלבול יצועי עלה, נתן לב להשיב את אשמו בראשו. ושב אל הבור הוא הבור הראשון לתקן חטא נשמתו מה שפגמה בעת חטא אדם הראשון שנפלה לבור הקליפות המלאה נחשים וכו' ומאז ועד עתה נתקן הכל כי הוא הגורם מה שבא עתה לחטוא לחלל יצועי אביו. ועל כן ראה מעשה ונזכר הלכה שצריך להעלות את יוסף מן הבור כי הכל חטא אחד הוא. וכשראה והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. כי אי אפשר לבוא בתשובה לפני בורא עולמים ברוך הוא אם לא אעלה את יוסף מן הבור לתקן בזה כל החטאים עד בירא עמיקתא שכריתי בימי אדם הראשון. ועל כן אמר לו הקב"ה אתה פתחת בתשובה תחילה, פירוש לשוב עד תחילת החטא הגורם לכל החטאים חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה שנאמר שובה ישראל וגו' כי אל זה כיוון הושע שעל כן אמר כי כשלת בעווניך, כלומר שעל ידי עווניך מאז, נכשלת אתה עוד ועוד וצריך לשוב על הכל. ולזה אמר שובה וגו' עד ה' אלהיך פירוש עד אותו החטא שנאמר בו ה' אלהים והוא חטא האדם שנאמר (בראשית ב', ט"ו) ויצו ה' אלהים על האדם וגו' ועד שם צריך אתה לשוב כי כשלת בעווניך כאמור שעל ידי אותו העוון נכשלת גם עתה. ועל כן (הושע י"ד, ג') אמרו עליו כל תשא עוון, פירוש להתפלל לפני ה' שיכפר גם החטא שנשא והביא עתה את העוון ובזה וקח טוב שתבטל כל הרע מעליך מתחילה ועד סוף ותקח רק הטוב כאמור.

ט׳ועוד יאמר הכתוב והתוודו וגו' לפי מה שכתבנו למעלה בחומר עוון הגזל שהוא מכריע המשקל למטה רשע אף במחצה עוונות לפי שיש בו מעין שתים רע לשמים ורע לבריות. ולזה יאמר והתוודו את חטאתם את רבוי הוא לרבות גם רבוי חומר חטא הזה על שאר החטאים שצריך גם זה להתוודות ולשים על לב חומר כובדו. או אפשר לרבות שכשם שצריך להתוודות לשמים ולפייס על הרע לשמים שהיה, כן צריך להתוודות לפני חבירו ולפייסו על שהיה רע לבריות. וקודם כל והשיב את אשמו בראשו לחזור הגזל אשר בידו לבעלים כי כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם ואף אם יביא כל אילי נביות לקרבן לה' לא יכופר לו כי אם קודם בהשבת הגזילה. ולפי שהיה חפץ ומתאוה את שאינו שלו על כן גם שלו נלקח מאתו. ועבור כן וחמשיתו יוסף עליו כי צריך להיות אבד משלו גם כן על ידי זה. ואמר הכתוב עוד,

י׳ואם אין לאיש גואל וגו' האשם המושב וגו' מלבד איל הכפורים וגו'. ואמרו חז"ל (בבא קמא ק"ט.) כי זה מדבר בגזל הגר שמת ואין לו יורשים שצריך להחזיר הגזילה לכהן ונראה כי זה רמז הכתוב בתחילתו שאמר איש וגו' כי יעשו מכל חטאת האדם בה"א ולא חטאת אדם כי בתוספות (בבא קמא ל"ח.) מבואר שהאדם בה"א, יראה על אומות העולם עיין שם. ועל כן האשם המושב לה' לכהן פירוש שמה שצריך להשיב בשביל ה' שישלוט שם הוי"ה הרחמים בעולם ולא יהיה החרון אף וקצף בעולם, ישיב לכהן ובזה יסתלק העבירה מן העולם והוא חלק הגזילה מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, והוא על מעלו בה' ברע לשמים שצוה שלא לגזול ולגרום רעות לחבירו, גם על שכפר בבטחון ה' שיוכל לתת לו גם כן חלקו כמו שנותן לחבירו וכפר בהשגחת הבורא על עולמו להיטיב לכל ולהכין מזון וכל המצטרך לכל בריותיו אשר ברא. יביא קרבן לה' ונרצה לו לכפר עליו ונסלח לו.

י״אוכל תרומה וגו'. להבין סמיכות כתוב הזה למה שלמעלה. נראה כי לפי שאמר למעלה בגזל הגר שאשם המושב לה' לכהן הוא והוא לכהן שבאותו משמר כמו שאיתא (בבא קמא ק"ט:). לזה סמך לו וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה. פירוש כל קדשים הקריבים, הוא לכהן המקריב. כלומר עור העולה ובשר זבח השלמים הכל לכהן המקריב במשמר שלו כי זה הוא ממכר האבות הנזכר בתורה (דברים י"ח, ח') לבד ממכריו על האבות, כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות כלי המקדש הלכה ה'). ואמר הכתוב אבל,

י״בואיש את קדשיו לו יהיו. לא אמר איש מבני ישראל כמו למעלה רק סתם ואיש כי זה קאי על הכהן לומר כי הכהן שיש לו קדשים בביתו אינו צריך לתת קדשיו לאנשי משמר להקריבם רק לו יהיה שהוא מותר בעצמו להקריבם אף בעת שאין המשמר שלו, והעור העולה והבשר שלו הוא כמו שפסקו חז"ל (בבא קמא ק"ט: והרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות כלי המקדש). ואמנם אמר הכתוב איש אשר יתן לכהן פירוש איש הזה שאנו מדברים ממנו כלומר כהן שיתן בעצמו קדשיו לכהן אחר שיקריבם לו אז לו יהיה פירוש לזה המקריב יהיה העור והבשר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ז') וזה לשונו: ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן, ועור הקרבן וכו' לאותו הכהן בלבד שנתן לו. ואכן לפי דברי הראב"ד ז"ל שם שכתב בזה הלשון: לא, כי אלא אכילתו ועורו של בעליו, יהיה האי לו יהיה קאי על הבעלים כלומר כהן שיתן לכהן אחר להקריב אף על פי כן לו לעצמו יהיה העור והבשר כאמור. והנה כבר כתבנו מוסר השכל בכתוב הזה איש את קדשיו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש הרביעי פרק א' עלה ד') עיין שם ולא נכפיל הדברים.

י״גדבר וגו' כי תשטה אשתו וגו'. נראה שהוא מלשון שטה מעליו ועבור, הנאמר בכתוב (משלי ד', ט"ו ושם ז', כ"ה) אל ישט אל דרכיה וגו' (ועיין ברש"י ז"ל שכתב כן לפי דרכו) כי זה תחילת עבירה באשה אם היא שטה מדרך ביתה לעוף בשווקים וברחובות ובבתים. היפך אשה יראת ה' שנאמר בה (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה וגו'. ולזה אמר כי תשטה אשתו שתתחיל להיות שטה בעולם. וכמאמר אדון החכמים ז"ל (משלי ז', י"א י"ב) הומיה היא וסֹררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחֹבֹת וגו'.

י״דומעלה בו מעל. פירוש שהיא תמעל במעל שבו. על דרך אומרם ז"ל (סוטה י'.) איהו בי קארי ואתתיה בי בוציני וכו' ועל כן ומעלה המעל אשר בו או כה יאמר ומעלה כיון שהיא תמעל ודאי בו מעל שיש בו איזה פגם כי היא בת זוגו ועוד כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קנ"ה, ג').

ט״וושכב איש אותה וגו'. לכאורה הלא כל הפרשה כאן מדבר בספק שתתוודע על ידי המים המרים ואיך אומר בלשון ודאי. ואכן לצד שאמר למעלה כי תשטה וגו' ופרשנו שתשטה מדרך ביתה להיות שטה בעולם הרי הכתוב מעיד שהוא קרוב לודאי אשר ושכב איש אותה. כאשר סיים שם במשלי שלמה אצל כל פנה תארוב וגו' עד הטתו ברוב לקחה וגו' הולך אחריה פתאום וגו' כי לא ימלט שלא תמצא איש שישמע לה כי (מגילה ה', ג') נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ואשת איש נפש יקרה תצוד (שם ו', כ"ו), ומכל שכן המוני העם שקשה להם לפרוש אם היא הולכת אחריהם.

ט״זוהקריב וגו' והעמידה לפני ה'. הקרבה והעמדה זו צריך להבין ענינה. ועוד כי הוא מיותר כולו אחרי אומרו להלן והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. ואכן כי הנה ענין הקריבה לה' הוא על שתי פנים, לטוב ולהיפך ח"ו. והוא על דרך משל אוהב המלך אשר עומד אצל המלך ומזכיר את אחד מעבדי המלך ורוצה להמליץ בעדו שיקרבו המלך אליו. הנה אם האיש המוזכר אינו מוחזק ברע לפני המלך. אז תיכף כאשר המֵליץ ממליץ בעדו יש לו שומע מאת המלך ומקרבו וגוזר עליו טובות בשביל אוהבו שהמליץ לפניו. אבל אם האיש המוזכר מוחזק ברע מוחלט לפני המלך אז תיכף כאשר יזכיר זה המליץ שמו שיקרבו המלך. מתכעס המלך ויחרה אפו ויאמר הכזה יבוא אל ביתי ותיכף גוזר להעשות בו דין ודת על עוברו פי המלך עד הנה. ונמצאת למד שיש שני בחינות בקריבה אל המלך במה שזה מקרב שמו לפניו לטוב ולרע ח"ו. וכן הוא במלכותא דשמיא. צדיק הדור המקרב את אחד ומזכירו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אם האיש הזה הגון וראוי הוא. או אפילו אינו ראוי עתה כל כך רק שמוכן לעשות תשובה לשוב לפני ה'. אז יעלה זכרונו לברכה והקב"ה גוזר עליו גזירות טובות וישועות ונחמות. וכן להיפך אם אינו ראוי כלל, יאמר הקב"ה כביכול, הכזה יבוא אל ביתי להזכיר שמו לפני, יֵעָשֶה בו דין. ואז נזכר שמו לרעה לפני מלך המלכים ובגזירת אומר ועושה יומח שמו וזכרו לעד.

י״זוזה שאמרה התורה והזהירה את הכהן שיקריב את האשה עד שיעמידנה לפני ה'. וזה קאי על שורש נשמתה להקריב שמה למעלה לפני ה' ואז אם טהורה היא הרי היא נזכרת לטובה ולברכה ונקתה ונזרעה זרע אם היתה עקרה נפקדת וכו' כמאמר חז"ל (סוטה כ"ו.). אבל אם טמאה היא אז תיכף כשנזכר שמה לעמוד לפני ה' יצא הקצף מלפני ה' לומר זאת תבוא אל ביתי לא כן כי אם וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה ללעג ולקלס בעיני כל. ולשני הענינים הללו נקראת קריבה. רק צדיקים ילכו בם לטוב ופושעים יכשלו בם לרעה. וזו עליה, ירידה היא להתכלה להיות כלה ונחרצה הגזירה עליהם ביותר. ולזה כיוון הכתוב בכתוב הזה. ומה שאמר להלן והעמיד את האשה, לגופיה איצטריך להעמידה בשער ניקנור כמאמר חז"ל (סוטה ח'.).

י״חולקח וגו'. יש לרמז בכתוב הזה בריאת האדם וסוד עבודתו. כי נודע אשר הגוף הנגוף הוא כלי חרס ששבירתן הוא טהרתן שלא יטהר הגוף מחטאיו כי אם בשבירתו מכל וכל להפך החומר לצורה. לשבור כל כוחי גופו המתאוין לכל דברי הגופניות ולעשותו כלי חדש כרוחניות ממש שיוכל לדור בעליה ובחצר כאחד כמו גוף משה רבינו ע"ה וגוף אליהו שעלו השמימה ולא מתו כלל כאומרם ז"ל (סוטה י"ג:) משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום ואליהו ידוע (מלכים-ב ב', י"א) שעלה בסערה השמים כי ברוחניות לא שייך מיתה. ואין מיתה כי אם לכוחי הגוף אשר לא נהפך עדיין לרוחניות אבל גוף הנהפך לצורה לא יצוייר בו בחינת המיתה. ואפשר על כן אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ד, ח') שהאדם ממקום כפרתו נברא (פירוש ממקום המזבח) וכו' כי לפי שצריך האדם להפך חומר הגוף לצורה על כן הצריך להיות גופו ממבחר פנימיות הארץ שיוכל להתהפך לרוחניות מה שלא כן היה אם היה נברא ממקום אחר. ואפשר לזה אמר הכתוב (איוב ל"ח, י"ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. כי כאשר חותם הגוף מתהפך כחומר הזה לצורה. אז ויתיצבו כמו לבוש שנעשה ממנו לבוש רוחני לנפשו ורוחו ונשמתו שיעלה השמימה עם נשמתו. כי כל האורות עליונים ומלאכי מעלה כולם המה בבחינת פנימיות ולבושים כנודע, רק הלבושים המה גם כן רוחניות. וכמו כן נפש האדם אם האדם זוכה נעשה הגוף לבוש רוחני עליה לעלות בסערה השמימה פנימיותה ולבושה, ואז הנפש מעלה את הגוף עמה במחיצתה. אבל ברשעים הוא ח"ו להיפוך כי המה מהפכים את הצורה לחומר שגם נפשם מתגשם ומתעבה עד שנעשה בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי מגביר נפש הבהמיות על נפש השכליות ונעשה כולו כרוח הבהמה. בסוד אומרם (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרויים מתים כלומר עם חייהם שהוא נשמתם קרוים מתים שגם נפשם נעשה בבחינת המת שנבלע בעפר עם חומר הגוף. ולזה אחר מעשה הצדיקים שאמר תתהפך כחומר וגו' נאמר (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. כלומר אף אור שלהם שהוא חיות נשמתם גם זה נמנע מהם ויבולע בעפר עם הגוף והגוף שהוא בעולם הזה זרוע רמה שהוא המושל ברשע שאינו יכול להכניעו הוא נשבר, כי ככלי יוצר תנפצם כיון שאינו מתהפך לרוחניות נשאר כלי חרס שנשבר ונאבד עדי עד. ואפשר שזה אמרו חז"ל (ברכות ה':) להאי שופרא דבלע בעפרא קא בכינא וכו' כלומר האי שופרא דנשמתא שהוא משופרא דשופרא שבכל העולם, שיוכל להצטייר שיבולע בעפר כמו חומר הגוף על דא ודאי קא בכינא.

י״טולזה ירמוז הכתוב ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. כהן נקרא האדם שנברא להיות כהן ועובד ה'. והנשמה הקדושה נקראת מים קדושים כי ממקום קדוש יהלכו מקור הקדושה. וכלי חרס נקרא הגוף כאמור. והאדם לוקח הנשמה הקדושה בכלי חרס הוא הגוף. ותכלית עבודתו הוא שמן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן הוא עפר הגוף הנלקח מקרקע המשכן שהוא המזבח כנאמר. יקח ונתן אל המים. שיקח כהן העובד את ה' את הגוף ונתנו אל המים הקדושים הנזכרים לחברו אל הנשמה הקדושה להתיצב כמו לבוש עליה ויעלו שניהם השמימה למקור החיים. ואז,

כ׳והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. נודע אשר הנשמה והגוף נקראים בבחינת איש ואשה. הנשמה נקראת איש המשלחת מזון, ומחיה את הגוף הנקראת אשה. ועל כן אומר הכתוב שאם כן יהיה שמן העפר יקח ונתן אל המים להפך החומר לצורה לקרב הגוף אל הנשמה אז והעמיד הכהן את האשה לפני ה' שגם הגוף יעמוד לפני ה' בסערה השמים עם הנשמה. ואמר הכתוב ופרע את ראש האשה ופירש רש"י סותר את קליעת שערה כדי לבזותה. ולדרכינו ירמוז שיהיה סותר את הגוף ויבזהו שלא יתן מקום לתאוותיו כלל וכלל. ונתן על כפיה את מנחת הזכרון. פירוש שיהיה תמיד לזכרון לפניו איך שלא נברא כי אם להפך כוחי הגוף מכל וכל לעשות מיש אין ומחומר צורה. מנחת קנאות הוא. כי קנאת סופרים תרבה חכמה וצריך האדם לקנאות את הללו שעומדים בגופם חיים וקיימים לפני בורא עולם ברוך הוא ואינם מתבלעים בעפר בארץ כמו חנוך ואליהו וכדומה. או הללו שירדו חיים לגן עדן ולא מתו כלל. כמו יעקב אבינו שאמרו ז"ל (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת וכו' או דוד מלך ישראל חי וקיים כאומרם (בראש השנה כ"ה:). או תשעה שנכנסו בחיים לגן עדן כמבואר במדרש חז"ל (באבות דר' נתן^*אצלינו לא נמצא אולם הוא בסוף פרק א' מדרך ארץ זוטא. מובא בילקוט יחזקאל רמז שס"ז בסופו) ועל כן מנחת קנאות הוא לקנאות תמיד ולצפות שלא יתבלע בעפר הארץ. אבל אומר הכתוב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים. כלומר שביד העובד גם כן להפך המים קדושים הללו ח"ו שיהיו מי המרים המאררים כאמור למעלה, שיהפך הצורה לחומר ח"ו וירדו כולם חיים שאולה. כלומר אף חייהם שהוא נשמתם ירדו שאולה ושם מוטבעים ומשוקעים בכל מיני קליפות והטומאות שהוא תכלית כל בחינת המרים המאררים. ואמר הכתוב,

כ״אוהשביע אותה הכהן וגו'. כלומר כי בשעת בריאת האדם בעת הנתן המים קדושים הללו בכלי חרש שהוא הנשמה אל תוך הגוף. הנה הכהן האמיתי מוסב על הקב"ה שנקרא כהן כאומרם ז"ל (סנהדרין ל"ט.) אלהיכם כהן הוא וכו' משביע אותה כאומרם ז"ל (נדה ל':) שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וגו'. ואמר אל האשה שהוא הגוף אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך. כי הגוף שהוא האשה מחויב לשמוע ולהכניע עצמו ולציית את אישה שהוא נשמתו אשר בקרבו להיות האשה כמו האיש צורה ורוחניות ואז הוא בבחינת צדיקים יצר הטוב שופטן הנאמר בדברי חז"ל (ברכות ס"א:) כי הוא שומע ונכנע תחת נשמתו חלק אלוה ממעל אשר בקרבו שהוא היצר טוב האמיתי. אבל האיש אשר הולך אחרי בעל פעור להדבק ח"ו בבחינת הסטרא אחרא ונכנס ונכנע תחת רשות אלהים אחרים ח"ו כאומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אלעזר אמר קשורה בו ככלב וכו' והוא בבחינת רשעים יצר הרע שופטן (הנאמר בברכות שם) וכל מיני קליפות שולטין עליו ואין לבו ברשותו לעשות רצון קונו כמאמרם ז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבן. אז נקרא שנטמאה תחת אישה לילך ולהדבק בבחינת אלהים אחרים ח"ו ולזנות אחריהם שהוא כוחי הגוף ותאוותיו האסורים המושרשים תחת יד אלהים אחרים, וכי שכב איש אחר אותה כי נכנע תחת הסטרא אחרא כאשה תחת בעלה. ועל כן ואמר אל האשה אם לא שכב איש וגו' ואם לא שטית טומאה תחת אישך, אז הנקי ממי המרים המאררים, כי המים הקדושים הניתן בתוך הגוף שהיא הנשמה נשארת בתוכה לטובה ולברכה בקדושתה ומעלה את הגוף גם כן עמה אם זכה להפכו להיות כמו הנשמה. אבל,

כ״בואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. וכאמור שנכנע ח"ו תחת רשות הסטרא אחרא והקליפות ואז יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה. וכאשר כתבנו למעלה כי כשהגוף נתגשם ונתעבה בגוש עפר הארץ ונעשה כלי חרש הגמור עב ומגושם. אז ממילא ככלי יוצר תנפצם. כי כל דבר המחובר מארבע יסודות הגשמיים בהכרח בהרחב הזמן יתפרד ויסתר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ג'). אם לא כשהגוף נתהפך לרוחניות כאמור אז ישאר חי אבל כשהוא מתגשם, כל עוד שמתגשם יותר, יתפרד יותר וביותר, לפי שנכנע תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא שהם מקור כל הארורים והחפיצים ברע, והוא השליט אותם עליו, ודאי שהם ימשלו בו לעשות בו נקמה בכל מיני רעות ומכות אכזריות ומיתות משונות כאשר יוכלו. וידוע מאמרם ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ח וברש"י ו', כ"ד) לפי שנאמר בטן וירך מנין לשאר כל הגוף תלמוד לומר ובאו בה וכו' אם כן מה תלמוד לומר בטן וירך לפי שהן התחילו בעבירה תחילה וכו'. ורומזים לדברינו גם כן כי למה דוקא בטן וירך הלא כל הגוף הרשיע. ועל כן באמת גם כל הגוף בכלל. ופרט בטן וירך לפי שהם התחילו בעבירה. כי ידוע אשר זה הוא תחילת כל בחינת רשעת הרשע במה שאינו שומר בריתו בלתי תת זרעו לחוץ בכל פרטי עבירה זו, ובפרט השוגה בזרה ויחבק חיק נכריה. כי אין דבר קשה בכל התורה לפרוש מאתו כמו פרישות העריות. ותחילת קבלת מצוה זו בישראל קבלו אותם בתרעומות ובכיה כנאמר (במדבר י"א, י') בוכה למשפחותיו, כמו שכתב בזה הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). וכל בחינת הרע באיש הישראלי הכל נצמח מבחינה זו. כי אפילו איש הכשר והישר הנשמר מבחינת הרע רק שממלא תאותו בזה בהיתר. זה הוא שורש פורה ראש ולענה לכל בחינת התאוות הרעות והאדם עלול יותר לתאוה זו יותר מכל התאוות לפי שנברא בכח התאוה הזאת כמו שכתב בזה הרד"ק ז"ל בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי וגו' וכן להיפך כשהאדם מכניע תאוה זו כאשר יוכל הרי הוא מוכן לכל בחינת קבלת הקדושה והטהרה כי זה כל האדם. ועל כן ברשע הארור, תחילת קללתו בבטן וירך לפי שהם התחילו בעבירה. וקליפות הללו שהכניע עצמו תחת ידם הם השולטין עליו לעשות בו כל מיני נקמות. ומה שאמר הכתוב בתת ה' את ירכך נֹפלת וגו' לא ששם הוי"ה ברוך הוא יכה האדם כי הלא אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ג', ו') רק שהקב"ה מניח להיות באה הקללה ח"ו על האדם ואינו מעכב. וזה אומרו בתת ה' כלומר שיניח ה' לעושי הרעה לעשות לרשע רע כרשעתו. אבל הרעה מאליה באה על עושי הרעה כמאמרם ז"ל (דברים רבה ד', ג') כי מפי עליון לא תצא הרעות וגו' (איכה ג', ל"ח) ונאמר (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך וגו'. ונחזור לענין כי ברשעות הרשע ממילא משליטת הקליפות ירכו נופלת ובטנו צבה וכל הגוף כלה. ואומר עוד הכתוב,

כ״גובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן וגו'. כי הנה תדע אשר כל בחינת אחיזת הקליפות אינו בגוף הנגוף הזה כלי חרס קרוץ מחומר כי מה הנאה יש להם ממנו אם יהיו לוקחים אותו כולו אליהן. ועיקר הנאתם ואחיזתם הוא בנפש האדם אם טמאה היא כי היא בחינת הרוחניות ושורשה שורש גבוה. ואליה מתאוים וחושקים שתהיה היא בידם בכדי שיגיע להם כל בחינת שפע הקדושה אשר נשלך ממלך הקדוש לנשמת ישראל. ועל כן תמיד הם רודפים וחפיצים בכל מאמצי כוחם להחטיא את האדם בכדי שילקחו ח"ו הנפש הקדושה של האדם שיהיה בידם ליהנות מהשפע הנשלח לה. והמה דומים בזה כאיש הרודף אחר פרנסתו כמו שהוא בדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות. רק ממילא כאשר הם שולטים בנפש האדם עושין כל מיני רעות ומכות אכזריות גם להגוף. כי זה חפצם מאוד לרע ולא לטוב וכיון שניתן רשות למשחית יעשו בו כרצונם. ולזה אמר הכתוב ובאו המים המאררים וגו' כי אלו המים קדושים בחינת הנשמה הניתן בגוף נתהפך למים מאררים כיון שעיקר אחיזת הקליפות בנפש ההיא ולא בהגוף. והמה באים במעים לצבות בטן ולנפל ירך וגו' כי לאשר שנאחזים בה הקליפות ממילא הם עושים כל מיני רעות להגוף גם כן כמדובר. כל זה הוא השבועה שהכהן הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה משביע הנשמה והגוף טרם נתינת הנשמה בהגוף. ואחר כך,

כ״דוכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים. כלומר שהקב"ה כותב את האלות האלה בספר הוא התורה הקדושה שנכתב בה כל חומר אלות הרשעים אם לא יטיבו מעשיהם ומראה ונותן זאת אל הנשמה (כי ומחה פירושו כמו (במדבר ל"ד, י"א) ומחה על כתף ים כנרת ותרגומו וימטי על כיף ים וגו') כלומר שמראה לה כל בחינת עונש הרשעים טרם רדתה לעולם הזה. וכותב וחותם בספר היא התורה הקדושה ונותן לה עמה אל עולם הזה שהיא נקרא מי המרים על שם רוב הקליפות שבו, שתסתכל בכל האלות האלה למען דעת אם לא תיטיב מרה יהיה באחרונה.

כ״הוהשקה וגו'. כתב רש"י ז"ל אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב מנחתה וגו' ועל כן גם אנחנו לא נבארנו עתה לפי דרכינו, ונפרשנו במקומו.

כ״וולקח הכהן וגו'. כי אחר שמראה להנשמה כל בחינת הארורין והקללות שיגיע לה ולהגוף כאשר יריעו מעשיהם הנה מראה לה גם בחינת השכר האמיתי ותענוג הנפלא שיגיע לה בהטיבה את מעשיה והוא כי תדע סוד אומרם ז"ל (שמות רבה נ"ב, ה') רבי שמעון בר יוחאי שאל את ר' אלעזר ב"ר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר השירים ג', י"א) אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי וכו' עד שקראה אמי וכו' עד כאן. ולהבין השתמשות קריאות הללו אשכילך בינה והוא בדרך המשל כשהאב אוהב את בנו מאוד מאוד אז לוקח אותו על ידו ומגביה אותו עד ראשו עד שראש הבן וראש האב שוין בקומה ולפעמים כשמחבבו עוד יותר מגביה אותו עד למעלה מראשו. ולפעמים משים את הבן על ראשו ממש ועושאו עטרה על ראשו. כן אנחנו עם בני ישראל הנקראים בנים למקום כשאנו זוכים הקב"ה מגביה שורש נשמותינו עד כביכול כביכול שוה לראשו ואל זה רמז הכתוב (במדבר כ"ח, י"א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' וגו'. כי בראש חודש לרוב ההארה הנפלאה מחסדי המקום ברוך הוא המופיע על עמו ישראל, זוכים שורש נשמותינו לעלות למעלה למעלה והקב"ה כביכול מגביה אותנו עד שוה לראשו כביכול, ונקרא ובראשי חדשיכם תרין ראשין כי ראש הבן והאב שוין. ועל כן תקריבו עלה לה' שתקרבו עצמיכם לעלות לה' הטוב להיות לנחת רוח לפניו ולקבל משם כל בחינת שפע וברכה וקדושה רבה. (והדברים עתיקים כבשים ללבושך). וזה רמז לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי כי האח ואחות הם שוין בדמיון והוא תרין ראשין כנזכר (ואמנם עוד יש בחינה למטה מזו והוא אומרם לא זז מחבבה עד שקראה בתי כי בחינת הבת הוא למטה מאביה והוא כשאינם עולין כל כך רק על כל פנים כביכול לוקחם בידו ומחזיקם אצלו חיבוב גדול הוא כבת לאביה והכל משל והבן). ואולם עוד יש בחינה גדולה למעלה מכולם שכביכול כביכול הקב"ה מגביה שורש נשמותינו עד למעלה מראשו מרוב האהבה והחיבה. וזה נקרא בכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. כלומר שהקב"ה מתעטר בנו ועושה אותנו עטרה לראשו מרוב האהבה והחיבה. ואל זה רמז הכתוב (ויקרא ט"ז, ל') כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו. כי ביום הכפורים מגיעים שורש נשמות ישראל לבחינה זו שמגביהם כביכול למעלה מראשו ואז נקרא לפני ה' לפניו ממש כביכול ואז ודאי תטהרו מאחר שנתעורר אהבה וחיבה כזו ודאי יכפר עליכם. וזה רמז אומרם לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמו כי בחינת האם היא למעלה מהבן וזה אמר בעטרה שעטרה לו אמו. כי זו היא בחינת עטרה שהקב"ה מתעטר בישראל ועושה אותם עטרה לראשו. והנה כבר פרשנו למעלה פירוש אומרו ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות וגו'. שישים האדם לזכרון לפניו איך שלא נברא כי אם להיות דר בעליה וחצר כאחד לעמוד ולשמש במרום גם עם לבוש הגוף שבו אחר הפכו לרוחניות והוא מנחת קנאות בבחינת קנאת סופרים שצריך האדם לקנא את זאת לומר מי יתן ואזכה לבחינה זו לעמוד בגופי חי וקיים כרצון הבורא ברוך הוא ולא להתבלע בעפר הארץ עיין שם. ולזה אמר כאן ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'. פירוש שהקב"ה מראה להנשמה כי כאשר תיטיב מעשיה ותביא לפניו מנחות הקנאות שהוא הקנאה בדבר ה' להשיג רצון בורא ברוך הוא. אז והניף את המנחה לפני ה' שמגביה אותה במנחה זו עד למעלה לדרגות לפני ה' כביכול למעלה מראשו שנועם זיו תענוג הלז אי אפשר להשיג כלל בשכל אנושי ומכל שכן לבארו על נייר בדיו, והקריב אותה אל המזבח. כי ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל שסוף שכר ותענוג העולם הבא הוא שהמלאך מיכאל הכהן הגדול מאחיו לוקח הנשמה ומקריבה על המזבח לקרבן לפני ה' (עיין מנחות ק"י. תוספות דיבור המתחיל מיכאל). ושמחה ותענוג הזה לא שזפתו עין רואה, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ולזה אמר כאן והקריב אותה וכו' שמראה לה שכרה בעולם הבא שתזכה להיקרב לקרבן לה' אם תעשה רצונו. ואמר עוד הכתוב,

כ״זוקמץ הכהן וגו'. כי תדע אשר מנחת קנאות הזה שהזכרנו. אם אדם מקנא הדבר הזה בשביל שכרו שיהא לו שכר ותענוג רב בעולם הבא. זה אינו עולה כיוון נכון לפני ה' כיון שעושהו למענו ורוצה בטובתו. רק אם מקנא הדבר הזה לומר מה נחת רוח יש לבורא עולם מזה במה שדר זה בעליה וחצר כאחד וזכה להפך היש לאין והחומר לצורה, זה הוא לרצון לפניו, כיון שהוא חומד וחושק ומתאוה ומצפה ומשתוקק רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו לא זולת. ולזה אמר וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה כי הקב"ה אינו לוקח מן המנחה הזאת כי אם מנחת הקנאות עם אזכרתה אזכרת ה' והוא הזכרת השם מה שלזכרון לפניו תענוג בוראינו ברוך הוא ומתאוה לגרום לו תענוג רב ושעשועים, את זה לוקח הקב"ה והקטיר המזבחה להיות לקרבן לפניו כאמור. ואחר ישקה את האשה את המים כלומר אחר כל זאת מה שמשביע את הנשמה והגוף ומראה להם עונש הרשעים תחילה ואחר כך שכר הצדיקים כי כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כאומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') והבן. ישקה את האשה המים כלומר מוריד הנשמה אל הגוף העכור. ועתה אומר הכתוב,

כ״חוהשקה את המים והיתה אם נטמאה. הכל כנזכר למעלה כי אם נטמא הגוף ותמעל מעל באישה, היא נשמה שבקרבו אז ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה וגו' כי מיני הקליפות ישלטו תחילה בנשמתו ואחר כך ממילא יעשו נקמה בהגוף.

כ״טואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, כלומר כי גם הגוף תנוקה מכל וכל כמו הנשמה שיהפך לרוחניות ויפרו וירבו ויעשו פרי למעלה ושורש למטה כמאמר הכתוב (ישעיה נ"ו, ה') ונתתי להם בביתי ובחומֹתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו וגו'. וזה ונזרעה זרע למעבד נשמתין ורוחין חדתין שיהיה לרצון ולנחת רוח לפני בורא עולם לגרום זיווגים ויחודים בכל העולמות שלמעלה ושלמטה ועל ידי זה הקב"ה וברוך שמו יריק וישפיע לכל העולמות הקדושים שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום וזה תכלית כל המאורות והשמחות הכל כדבר האמור.

ל׳יברכך וגו'. להבין אפס קצהו נוסח הברכה שצוה הקב"ה לברך את עמו ישראל באהבה. נראה על פי אשר ביארנו במקום אחר בפירוש פסוק (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך וגו' והוא כי נודע מאמר אליהו זכור לטוב (בתיקוני זוהר ט"ז.) רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות וכו'. כי הנה על שתי פנים נתוודע הקב"ה בעולמו ברוב חסדו וטובו שפועל עם בריותיו אשר ברא. האחד הוא על ידי הנסים הנגלים המופלאים והנראים לעין כל כמו בקיעת ים סוף לגזרים והורדת המן לישראל ארבעים שנה רצופים ומכות מצרים והפלת חומת יריחו ועמידת השמש בגבעון וכדומה שכל אלה היא שבירת והכנעת מערכת השמים וכוכביהם וטבע העולם וכל רואיהם יעידון ויגידון כי ה' הוא אחד ואין בלתו ובידו לשדד כל מזלות השמים וכל העולם כולו כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו. ובזה שמו של הקב"ה מתעלה ומתקלס לעילא מכל ברכתא ושירתא וכו' ועל זה שיבח אליהו זכור לטוב למארי עלמא בעילת העילות כי הוא עילת על כולא ואדון על כולא והוא המציא את כל המציאות ועל כן בידו לשדד את כל ולשבר את כל. והשנית הוא כי לפעמים הקב"ה וברוך שמו מסתיר את הנס בדרך טבע העולם ולא יוכר כל כך טובת הבורא בזה וחסדיו לעין כל כי אם לשרידים אשר ה' קורא שנותנין עיניהם ושכלם להביט את פועלי ה' ונפלאותיו מה שפועל ועושה יום ולילה נסים נסתרים בלבוש דרך טבע העולם. וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב נסים שנעשו לנו אין אנו מספיקין ופירש רש"י שם לפי שהן תדירות וכו' רק שהם נסתרים במקרה הטבע עד שלהמוני העם הסכלים ידמה להם שהוא ממקרה העולם ותולדותיו, ולא יביט שהוא בהשגחת אמת מבורא עולם לפי שהתלבש בתוך הטבע. וזה כוונת אומרם ז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' כי הנסים הנגלים הנפלאים לעין כל מכונים אל פני ה'. כי הכל רואין מעשה ה' ונפלאותיו בדבר ההיא והקב"ה כביכול מגלה פניו בזה בעולמו שיראו הכל כי יש בורא עולם יחיד ומיוחד ואין בלתו. אבל נסים שהם נסתרים בתוך טבע העולם נקראים בשם הסתרת פנים שהקב"ה מסתיר פניו כביכול שאין הכל רואין את פועל ה' בדבר ההוא וסוברין מקרה הוא שקרה כך. אם לא אלו המאמינים בני מאמינים שיודעין אשר אין דבר קל בטבע העולם נעשה במקרה כי אם הכל בהשגחה מאתו יתברך. כי הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ותמיד עיני ה' המשוטטים בכל פינות העולם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ובחינה הזו התחיל בנס מרדכי ואסתר אף שהיה נס נפלא נראה לעין כל, מכל מקום היה מלובש בטבע העולם שתלקח אסתר אל בית המלך ולבקש מלפניו על עמה. וכמאמר חז"ל (ריש אסתר רבה) הרג את אשתו מפני אוהבו הרג את אוהבו מפני אשתו ואמרו (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים ואמרו שם (ט"ז.) איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי וכו'. על כן אמרו אסתר מן התורה מנין פירוש היכן מרומז דבר זה בתורה שיעשה הקב"ה נסים כאלה שיהיו מלובשים בטבע העולם. ואמרו שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני זה הוא הסתרת פנים הנאמר שאין הכל מכירין פני ה' אשר בדבר ההוא כאשר הארכנו בזה במקום אחר. וזה נקרא סיבת הסיבות שהקב"ה מסבב נפלאותיו וטובותיו בסיבות שונות בדרכי העולם ומקריו.

ל״אואמנם דבר הזה שיעשה הקב"ה נפלאותיו אל האדם בנס נגלה או נסתר בטבע, הכל הולך אחר מעשי בני אדם הלז איך מתנהג עצמו בדרכי ה' ועבודתו. כי אם עבודתו לה' הוא רק בדרך טבע העולם ללמוד ולעשות מצוות כפי מזג גופו ולתת צדקה כמיסת ידו לפי ערכו לא יותר כאשר נבאר למטה, עם זה הקב"ה גם כן מתנהג עמו רק בטבע העולם אבל לא ישנה הטבע עבורו לשדד מזלות השמים אם יצטרך. כי (איוב ל"ד, י"א) פֹעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו. אבל אם האדם מוסר נפשו לה' יותר מטבעו ומזגו כאשר נבאר להלן. אז למולו הקב"ה עושה לו נסים שלא כדרך הטבע. כמעשה רבי פנחס בן יאיר (בחולין ז'.) כשרצה לעבור הנהר תיכף נגזר לפניו לגזרים ונעשה לו במים עזים נתיבה לעבור בתוכו בחרבה. ורבי חנינא בן דוסא היה חומץ לפניו ואמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' (תענית כ"ה.) ועליו היו אומרים אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא (ברכות ל"ג.).

ל״בוהנה תדע כי אלו הנסים הנגלים המופלאים שהקב"ה מפליא, נעשים על ידי שם הוי"ה הקדוש והנורא כי הוא בחינת המהוה את כל טרם ניתן בבחינת גבול ומדה שהוא טבע העולם. כי בחינת הגבול והטבע הוא בחינת שם אלהים שגימטריא הטבע בחינת הקימוץ מבחינת הדינים המעמיד כל דבר בבחינת גבול ומדה. אבל שם הו"ה ברוך הוא, הוא בחינה המהוה את כל בלתי טבע ומדה. ועל כן בחינת הוי"ה ברוך הוא, הוא המשדד ומשבר את כל בחינת טבע העולם כי הוא המהוה למעלה מן הטבע וגוזר ואומר ועושה לחומץ וידליק ולהוריד מן השמים הכל שלא בטבע בבחינת המהוה את כל.

ל״גולזה אמר הכתוב ואהבת את ה' אלהיך שדבר הזה תאהב שה' בחינת הוי"ה המהוה, הוא יהיה אלהיך שתתנהג בבחינת המהוה להעשות לך נסים מופלאים שלא בטבע שיתוודע שמו של הקב"ה על ידי מעשיך לעין כל, בעשותו נוראות נפלאות למעלה מטבע, כאשר נתקדש שמו של הקב"ה על ידי אברהם אבינו בעת שהצילו מאור כשדים ורדף אחר ארבעה מלכים והכם וכדומה, והכל על ידי מעשה אברהם שזכה לכך בעבודתו שיעשה לו נסים נגלים, והכירו הכל על ידו וידעו כי יש בורא עולם מנהיג ומשגיח ומושל על כל מזלות השמים וכוכביהם. וזכה לזה ברוב אהבתו לה' שחפץ והתאוה מאוד להתוודע ולהגלות שם שמים על ידו וכן נעשה לו. וכן אתה ואהבת את ה' וגו' שתאהוב דבר זה מאוד להיות ה' המהוה אלהיך להתנהג עמך למעלה מטבע העולם ויתקדש שמו בעולמו שברא.

ל״דואמנם באיזה דבר תזכה לזה שיהיה ה' אלהיך. אומר הכתוב בכל לבבך ובכל נפשך וגו'. כי על שלושה פנים מתחלק העבודה בין העובד בטבע העולם או למעלה מן הטבע. אחת היא כי נמצאים בעובדי ה' אף שהוא צדיק גמור בכל דרכיו ואינו עובר לעולם על שום מצוה ממצוות לא תעשה דאורייתא ולא על שום לא תעשה וגדר וסייג מדברי קבלה ודברי סופרים. ומקיים כל מצוות עשה מרמ"ח מצוות עשה דאורייתא וממצוות עשה דרבנן כתיקונן במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה מכל מקום כל זה הוא הכל בכח השכל אשר עליו אשר לו ניתן כח הממשלה על תאוות הלב. כי ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. אבל בחינת היצר הרע ותאוות כוחי מורשי לבבו חזקים בו. ומתאוה מאוד אליהם ורוצה בקיומן בלבבו. ועל כזה אמרו חז"ל (ברכות ס"א.) אוי לי מיוצרי או לי מיצרי וכו' כי תאוות לבבו קשים אצלו מאוד ונפשו מרה לו לעבור על מחמדי תאוותיו אפס כי עז כח השכל אשר עליו ומתירא לעבור את פי ה'. ותמיד הוא עומד בקשרי המלחמה עם היצר להגביר עצמו על תאוותיו החזקות ולבבו הקשה ויכבוש יצרו הרע. וידוע אשר מלחמה הזו היא כבידה יותר מכל המלחמות שבעולם. כי כל המלחמות כאשר ישא גוי אל גוי חרב. ויגבור אחד על השני ויכניעו וישפילו אז ינוח ממלחמתו ולא יירא עוד מהערכת מלחמה, כי הצד השני לא יערוך אתו שוב מלחמה אחרי הכנעו. ולא כן מלחמת היצר כי הוא יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט מלהסית את האדם ולהגביר תאותו בקרבו להעריך מלחמה אתו. ואף אם אלף פעמים יגביר האדם עצמו עליו. לא יוכנע בשביל זה מלהסיתו כפעם בפעם. ודבר זה קשה הוא מאוד לשאת האדם יומם ולילה על מחשבתו ללחום עם אורבו אשר בקרבו. כי אף רגע אחת כאשר ישקוט האדם מלחשוב במלחמה זו, והאורב טמון בקרבו ועושה את שלו, יוכל ח"ו להלכד ברשת היצר. ועל כן אדם שהוא במדריגה זו ודאי כמה וכמה פעמים מבטל עבודתו על ידי התגברות יצרו. כי אין אדם שליט ברוחו שלא ינוח אף רגע להעריך מלחמה וקרב על אויביו, ומיד כאשר ישקוט ילכד חלילה. ולכן בחינה זו נקראת עובד בטבע העולם. כי עוד טבע העולם הזה ומחמדיו קבועים בקרבו במסמרות נטועים, ואין עבודתו חזקה כראי מוצק יומם ולילה. כי הרבה פעמים יגברו תאוותיו וכוחות היצר עליו עד אשר יאמר חלילה מה אעשה ויצרי תקפה עלי עתה בעת הזאת ושאור שבעיסה מעכב, ואין עבודתו שלימה.

ל״הואמנם מי שזכה להיות עובד את ה' מאהבה גמורה עזה וחזקה. וכל כך הגדיל בלבו לאהבה את ה' באהבה עזה בוערת כרשפי אש שלהבת יה עד שכל תשוקת לבבו ומחמדיו וחפציו אינם כי אם לעבוד את ה' לא זולת ולא יצוייר כלל בקרבו אם יש דבר בכל העולם שיתאוה ויחמוד האדם לו חוץ מאהבת בוראו. כי הלא כל הבלי עולם הזה הם הבל והבאי שגעונות מעשה תעתועים ואיזה פתי יסור הנה וחסר לב לאהוב את שטותי דברים כאלה. כמאמר נעים זמירות ישראל (תהלים י"ט, ח'-י"א) תורת ה' תמימה משיבת נפש וגו' הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת וגו' ואומר (שם קי"ט, צ"ז) מה אהבתי תורתך וגו'. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי (שם שם, קי"ג) וכבר שיבר והכניע כל תאוות תשוקת לבבו שלא להתאוות לשום דבר בעולם. בלתי לה' אל עליון בלבד. וכל בחינת התאוות והכוחות וחמדת לבבו שהיה בו משורש היצר הרע להתאוות לדברי העולם נתהפך אצלו להתלהב ולהתאוות בכח הזה לאלהי עולם ה' ולעובדו בזה עבודה תמה תמידיות שאין לה הפסק וביטול עולמית. ואפשר לזה אמר הכתוב (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחתיך. כלומר בכל הדרכים שלך, מה שאתה מתאוה וחושק אליהם, דעהו. שתהפוך את זאת לידע את ה' בכוחות ותאוות הללו, ואז ממילא והוא יישר אורחתיך. כי לא תהיה כסוג הראשון שעבודתו הוא עבודה בסירוגין פעם כך ופעם כך. רק תמיד לא יחשו המזכירים את ה' כי אין בלבבם יותר כי אם לאהבה את ה'. וזה אומרו בספר תהלים (שם נ"ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כלומר חשבתי דרכי עצמי מהכוחות והתאוות הנמצאים לדברי העולם. ואשיבה אותם בשלום אל עדותיך לחפוץ בכוחות הללו אל עדותיך כי אין דבר חוץ ממך ומעבודותיך ומי שהוא בבחינה זו עובד את ה' אף עם בחינת היצר הרע אשר בקרבו וממילא אין דבר שיעכבנו מהעבודה, ויומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט ואין רגע בטל אצלו מעבודתו. וזה נקרא למעלה מהטבע. כי כבר שיבר טבע גופו וכוחי תאוות מורשי לבבו והפכם לה' ותבער בו אש ה' יומם ולילה גם עם בחינת היצר הרע אשר בקרבו. ועל זה אמר הכתוב (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') זה יצר הרע. כי אף היצר הרע שבקרבו עושה שלום אתו ומסייעו ומחזקו לעשות אשר לבו חפץ גם בכוחו כאמור. וכבר הנה הוא יצוא יצא מבחינת אוי לי מיצרי שלא די שיצרו אינו מקטרגו לרעה אף מסייעו לטובה.

ל״ווהשנית הוא, כי זה העובד רק בטבע העולם הנה הוא יעשה המצוות ויעבוד עבודתו כפי כח גופו ומזג טבעו. אבל חושש הוא גם כן לחלישת גופו לישן שינתו כראוי ולאכול כראוי לו במועדו ובזמנו שלא יעבור עליו העונה עת אשר יחלוש לבו. גם אם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות כמו בשינה בסוכה בימים הקרים או במצות פריקה וטעינה בכח גדול ופרישת דרך ארץ בעוד חשקו ותאותו שלא בעונה האמורה בתורה. ולטבול בארבעים סאה בעת הצורך בחורף שהקרירה גדולה וכדומה. לא יאבה לשבור כוחו עצם מעצמו לעובדו למעלה מטבע מזג גופו. וכן בלימוד התורה ילמוד בלאט ובנחת לפי כוחו. ואם יחלש לבו או יחטפנו שינה ילך לו לעסוק בצרכי גופו. כי עז כח תאותו שקשה לו לשברה. ומכל שכן במצוה שצריך לה מסירת נפש ממש, ודאי שהוא רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. ואולם זה אשר לבו ירא וחרד לעבודתו יתברך ואוהבו יותר מגופו ונפשו לא ישמע כלל אם חלש לבו בעת הזאת או אם בשרו עליו יכאב. כי מרוב האהבה עזה ונפלאה שיש לו בעת לימודו או בתפילתו ועשיית המצוה אינו מרגיש כלל מצורך עצמו אם יש לו איזה כאב או לא. כמו אדם אשר מצא פתאום הון רב ודאי שלא יחוש כלל לחלישות גופו וחוטף האוצר ונושאו עד מיצוי דם נפשו לרוב חשקו ותאותו לזה ואינו מרגיש כלל אם הוא כפי כוחו או יותר מכוחו. אדרבה בשעת מעשה לרוב התאוה נדמה לו שדבר קל הוא זה אף שאחר כך ירגישנו בגופו ויחלה על זה בחולי אינו שומע כלל לזה כי יבער ויכלה נפשו לתאות האוצר. וכן באדם האוהב את ה' באמת אינו מרגיש כלל בעת העבודה עד היכן מגיע כוחו וטבעו. כי בכל מאמצי כוחו עד דכדוכה של נפש ימציא אותה בשביל אהבתו לה' לעשות לו נחת רוח וכההיא מעשה דרבא (שבת פ"ח.) שבעת לימודו נדחק אצבעו אל תחת הספסל בדוחק והיה נובע דם מאצבעו והוא לא ידע ולא הרגיש כלל אם כואב לו איזה דבר והיה לומד כדרכו באהבה עזה. והוא ודאי אינו מבטל מצוות ה' כל ימיו בשביל הקרירה או בשביל כבידת העבודה. כי חביב עליו העבודה יותר ממיצוי דם נפשו. וזה נקרא למעלה מהטבע כי אינו חושש על טבע מזג גופו וכוחותיו רק הרבה למעלה למשכיל עושה בכל מאמצי כוחו עד דכדוכה של נפש ומוסר נפשו ממש עבור עבודתו לה' באמת ובתמים. וכמו שאמר התנא רבי עקיבא ז"ל (ברכות ס"א:) בעת אשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. הרי שהיה חפץ בכל יסורי הגוף עד נטילת נשמתו בכדי לעובדו בכל לבב. וזה ודאי למעלה מהטבע ובודאי אין גבול אצלו בעבודתו לומר עד פה תבוא כי אין כוחי בזה כי הרי מקבל עליו כל מיני יסורים עבור העבודה.

ל״זובחינה השלישית היא, כי זה העובד רק בטבע העולם הנה הוא מפזר על המצוות ונותן צדקה לעניים כפי מסת ידו וערכו. אבל אם יזדמן לו לפעמים שיצטרך להוציא יותר מערכו כמו בקניית האתרוג לפעמים בדמים יקרים או להשיא יתום ויתומה וכדומה. לא ירצה להיות מפזר ונוסף מכפי ערכו. כי עבודתו הוא בבחינת הגבול בטבע העולם לומר עד פה אבוא ולא אוסיף. אבל האוהב את ה' יותר מטבעו ומזגו. הנה הוא מכבד את ה' מהונו יותר מהשגת ידו וכשיקרה לו איזה מצוה ממצוות היקרים, כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה. ופושט את מלבושיו ומוכר כלי חפצו ותשמישיו להלביש ערומים ולהשיא יתומים ולפדיון שבוים. וכשנותן צדקה לעני אינו משגיח כלל אם נשאר לו עוד בידו על טרף ביתו או לא כי הלא יתן איש את כל הון ביתו באהבה עבור צמאון נפשו וכמיהת בשרו לאהבת ה' אלהיו לעשות לו נחת רוח. והנה באדם אשר שלוש אלה לו לעבוד את ה' בכל לבב גם בכוחות היצר הרע ותאות לבו. ולמסור נפשו לה' בעבודה שלא יעצרנו גשם ושלג, וכל יסורי הגוף וכל הונו ורכושו יהיה כאין נגדו בשביל אהבת ה' אלהיו. ונמצא אין דבר מבטלו מהעבודה ואין שום גבול וקצבה בעבודתו הרי עבודתו למעלה מכל בחינת טבע העולם. והרי שם הוי"ה המהוה את כל מוכן לעשות לו כל מיני טובות נסים ונפלאות נגלים מופלאים למעלה מן הטבע כי כאשר עשה הוא כן יעשה לו במדה שמדד מודדין לו ויתגדל ויתקדש שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמו על ידו שידע ישימו כל בריותיו וידעו כל גדלו גבורותיו.

ל״חועל כן אחר אומרו ואהבת את ה' וגו', וכאמור שזאת תאהב שה' המהוה יהיה אלהיך לעשות לך נסים ונפלאות שלא בטבע כי זה הוא עיקר האהבה לה' להיות יחפוץ בכל כוחו שיתקדש שמו יתברך בכל העולמות. אומר באיזה דבר תזכה שיהיה ה' אלהיך, הוא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך וכמאמר חז"ל במשנה (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו כשהוא נוטל את נפשך ובכל מאודך בכל ממונך וכו' ואם שלוש אלה יהיו בך אז ודאי ה' המהוה יהיה בכסלך ויתקדש שמו על ידך. ולזה כיוונו חז"ל ואמרו (בספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) דבר אחר ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך וכו'. והוא דברינו ממש שיהיה שם שמים מתאהב על ידו ומתגדל ומתקדש בעשותו נוראות לעין כל ויכירו הכל כבוד מלכותו ורוב גדלו וגבורתו ורוממותו אשר בידו כח וממשלה לשדד מערכת השמים ולעשות הכל כחפצו ורצונו ומשנה טבע העולם כי הוא אחד יחיד ומיוחד אפס זולתו ואין בלתו. ועל כן אמר הכתוב זאת אחר אומרו שמע ישראל וגו' ה' אחד. כי זה הוא בחינת אמונת היחוד שאין בכל העולמות כולם עליונים ותחתונים דבר חוץ ממנו. כי את הכל הוא המציאם מאמיתת המצאו והוא מחיה ומהוה את כולם בכל רגע ורגע כאשר בתחילת הבריאה שברא הכל ברוח פיו יתברך, כן עוד היום עומד דברו הטוב וכוחו יתברך בכל הבריאה ומחיים ומהוום תמיד כמאמרינו ברוך עושה בראשית ולא עשה כי הוא העושה תמיד ומחדש בכל רגע מעשה בראשית. ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו והיו לאפס ואין. ועל כן אין עוד מלבדו ממש כי אין בכל הבריאה כולה כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. וכל הבריאה כולה מיוחדים עמו בתכלית היחוד ואין בכל העולמות כולם כי אם ה' אחד לא יותר, והבן.

ל״טוזה צריך כל האדם לעשות ערב ובוקר ליחד כל העולם כולו לה' אחד לידע ולהאמין כי אין בכל הבריאה כי אם ה' אחד בלבד וליחד על זה כל פרטי אבריו וחושיו וכל תנועותיו והרגשותיו לאל המיוחד להמליכו על כל אבר ואבר גיד וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מלכות גמורה באופן שלא יזיז בשום אבר ולא יעשה שום תנועה ולא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור כי אם הצורך לעבודתו בלבד. כי אין בכל העולמות כי אם ה' אחד. ועל כן חלילה לצאת מיחודו ואחדותו יתברך אף על רגע אחת לעשות תנועה קלה או מחשבה קלה חוץ מדבר הנוגע לעבודתו. ולמסור נפשו ממש על זה שיהיה מוכן למסירת נפש ולא לצאת מיחודו ואחדותו יתברך. כי אם ליחד הכל לה' אחד שהוא הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ואין דבר חוץ ממנו. וממילא המאמין זאת ידע אשר בידו הכח והגבורה לעשות בכל העולמות כרצונו וחפצו כאדם העושה בשלו כי הכל שלו הוא. הוא מחיים ומהוום תמיד ובידו להפכם לכל אשר ירצה. ועל כן סמך לו ואהבת את ה' וגו' כאמור שה' המהוה יהיה אלהיך ויעשה לך נסים שלא בטבע. ויכירו וידעו הכל כי הכל שלו הוא, והוא העושה בם כחפצו ורצונו כי הוא אחד יחיד ומיוחד מכל צד ופינה וכולם מיוחדים בו יתברך ואין עוד מלבדו כנאמר.

מ׳ועל דבר בחינה הנפלאה הלזו שיהיה האדם זוכה להתגלות הוי"ה המהוה על ידו, צוה הקב"ה לברך את עמו ישראל בשלושה פסוקים הללו הנזכרים כאן נגד שלושה בחינות בכל לבבך וגו' שהאדם זוכה לברכה זו על ידיהן. והוא אמרו יברכך ה' פירוש שה' שם הוי"ה המהוה, הוא יברך אותך ולא ברכת אלהים שהוא בבחינת הגבול והטבע כי אם בשם הוי"ה למעלה מן הטבע לעשות לך נסים נגלים מופלאים שלא בטבע. והנה חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"י) אמרו בזה יברכך ה' בנכסים וגו'. והוא כעין אומרם ז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) על פסוק ואברכך וגו' הנאמר באברהם אמר רבי לוי לא שם אדם פרה מאברהם עד שנתברך ולא שמה לו עד שנתברך ופירש רש"י שם קנה מאתו פרה או מכר לו שכל מי שעושה אתו סחורה מתברך בין לוקח בין מוכר לו. וכן באיוב אמרו שם על פסוק (איוב א', י') מעשה ידיו ברכת לא נטל אדם פרוטה מאיוב ונצטרך ליטול ממנו פעם שניה וכו'. כי כל דבר שהיה שלהם חפץ או ממון נתברך שלא בטבע בכל מקום שהוא עד שכל מי שהיה בידו משלהם מתברך לרוב שלא יצטרך ליטול מהם פעם שניה לרוב הברכה בפרוטה אחת מנכסיהם. וכן כאן יברכך ה' בנכסים בבחינת הוי"ה המהוה שלא בטבע עד שיהיה הברכה מצויה בנכסיך שלא בטבע בכל מקום שהם. ואז וישמרך ואמרו (בספרי שם) וישמרך מן המזיקין פירוש אף כשיפגעו בך אלו המזיקין בבירור כמו ערוד שאוי לו לאדם שפגע בו ערוד. הוא ישמרך מזה כמו רבי חנינא בן דוסא שאוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא כנאמר (ברכות ל"ג.). והנה זה המתברך בנכסיו שלא בטבע ודאי שבאה לו הברכה זו עבור שעבד לבוראו בכל מאודו זו ממונו בלמעלה מן הטבע כי פועל אדם ישלם לו ועל כן הנה הברכה זו היא נגד ובכל מאודך שתזכה להיות עובד את ה' בכל ממונך ואז תהיה ראוי לברכת ה' שיברכך ה' בממונך למעלה למעלה ממערכת השמים וכוכביהם.

מ״אברכה שניה היא, יאר ה' פניו אליך וגו' פירוש שלא יתנהג עמך בבחינת הסתרת פנים האמור למעלה להלביש טובותיו ונפלאותיו בדרך טבע העולם רק יאר ה' בחינת המהוה פניו אליך שיתגלה על ידך פני אלהותו יתברך על ידי הנסים הנגלים שיעשה על ידך. וחז"ל אמרו בזה (במדבר רבה י"א, ו') שיביט בך בפנים מאירות ולא בפנים זעומות. פירוש כי מאין תזכה לזה שיאיר ה' פניו אליך בנסים נגלים לעין כל. במה שיביט בך בפנים מאירות פירוש שהקב"ה יביט בפנים שלך שהן מאירות והוא נגד בכל לבבך הנזכר. כי העובד ביצר טוב לבד, כבר כתבנו שהוא בבחינת אוי לי מיצרי וכו' ונפשו מרה עליו בכיבוש תאוותיו החזקות ואין לו פנים מאירות כי אם פנים זעומות מהצער שבלב המתגלה על פנימו כמאמר חז"ל למה נקרא פנים שמגלה מה שבפנים. אבל העובד ה' בכל לבב ביצר טוב וביצר הרע אז פניו מאירות כי יש לו נחת רוח גדול מעבודתו ואויביו השלימו אתו להיות שניהם מרוצים בעבודה. ואז ויחנך. ואמרו שם ויחנך להוציאך משעבוד מלכיות ולגאול אותך וכו'. כי אין גלות בעולם כי אם מה שהאדם הוא בגלות תחת יצרו הרע וכח תאוותיו וחפציו לדברים המגושמים הנמשכים משורש הרע. ואז כשם שנשמתו אשר בקרבו משועבד ח"ו תחת הרע. כך האומות ושארי רעות הנמשכים משורש הרע שולטים על גופו לשעבדו תחת ידם. אבל כשאדם זוכה לעובדו בלבב שלם גם עם היצר הרע ואז גאולה תהיה לו לנשמתו שאינה משתעבדת תחת היצר והתאוות. וממילא נגאל גופו משעבוד מלכיות. ונודע אשר בחינת הגאולה מהמלכיות הוא ודאי על ידי הנסים הנגלים לכבוש מלכי האומות והכל סובב על דברינו להתברך בברכת הוי"ה המהוה המשבר את כל בחינת מזלות השמים.

מ״בועוד אמרו ז"ל (רבה שם) ויחנך יתן חנו עליך בכל מקום שאתה הולך כמה דתימא (בראשית ל"ט, כ"א) ויתן חנו בעיני שר וגו' ויתן אלקים חן את דניאל (הנראה שהוא טעות סופרים במדרש וצריך לומר ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים וגו' והוא מקרא (בדניאל א', ט') וכן הוא בספרי המובא בילקוט שם) וכו'. ולפי הפשט נראה שהאי מציאות חן הוא בעיני האומות. כי הלא ברכה זו ויחנך נאמר לכללות ישראל. וכללות ישראל לא יצוייר להם מציאות חן כי אם בעיני האומות, וכנראה מראייתם שהביאו שהיה חֵנם אצל האומות. והוא כי נודע מאמרם ז"ל (שבת ע"ה.) על פסוק (דברים ד', ו') כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות. ויתכן בפירושו לפי דרכינו. כי לפי שיש חשבון תקופות ומזלות בעולם המראים לכל בחינת הטבע שכן צריך להיות בעת הזאת קור וחום מלחמה ושלום בעולם. או מי יחיה ומי ימות וזה לא יהיה לו בנים וכדומה כידוע מהני כלדאי החוזים בכוכבים שאומרים לפי דרכם בחינת העתידות מה יהיה בעולם. וכל זה מתנהג באומות העולם כי לא ישונו מכפי טבע המזלות ולא יאורע להם לעולם דבר למעלה מן הטבע מה שאין כן בישראל שהגביהם הקב"ה למעלה ממזלות השמים כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, "ב) ונאמר לאברהם (בראשית ט"ו, ה') הבט נא השמימה ואין הבטה אלא מלמעלה למטה שהגביהו למעלה מן המזלות ואמר לו צא מאיצטגנינות שלך וכו' כמאמר חז"ל (שבת קנ"ו.). ובפרט אחר קבלת התורה שהוציא הקב"ה את עמלי תורה מחיובא דכוכביא ומזליא כמו שאיתא בזוה"ק (פנחס רט"ז:) וכמאמר הכתוב (ירמיה י', ב') כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאֹתות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה וגו'. כי רק הגוים מתנהגים אחרי המזלות ולא עמו ישראל. וזה שאמר הכתוב (דברים ד', י"ט) ופן תשא עיניך וגו' וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. ואתכם לקח ה' וגו' שחלוקה זו לכל העמים אין לו פירוש לפי פשוטו עד שהוצרכו הזקנים לשנות זאת לתלמי המלך לכתוב אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים וגו' כמאמר חז"ל (מגילה ט':). ולדברינו יאמר כפשוטו שחלק ה' אותם לכל העמים שיהיו הם מתנהגים אחר טבע המזלות וכוכבי השמים כי יחתו הגוים מהמה. אבל ואתכם לקח ה' בחינת הוי"ה המהוה את כל ומשדד כל מערכת השמים והכוכבים, להיות לו לעם נחלה שלא להתנהג כי אם אחרי השגחת אלהות למעלה מן הטבע. ועל כן חשבון תקופות ומזלות זו הוא חכמת ובינת ישראל לעיני העמים בראותם אחר חשבונם שכן וכן צריך להיות ולישראל הקב"ה מהשנא עדניא וזמניא ולא יחתו מאותות השמים כי משבר כולם עבור עמו ישראל. ועל כן כולם יאמרו כי מי כישראל גוי אחד בארץ שהם למעלה למעלה מן השמים ושמי השמים. ולזה אמר הכתוב שם (צ', ו') ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון וגו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול וגו' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו וגו'. כלומר כל הגוים אינם מתנהגים כי אם אחר שם אלקים בחינת הטבע והמזל אבל אנחנו כה' אלהינו בחינת הוי"ה המהוה הוא אלהינו בכל קראנו אליו ומנהג אותנו למעלה מאותות השמים. וכולם יראו חכמתם ובינתם אשר גדלה למעלה להיות מנושאים מכל טבע העולם. ולזה אמר ויחנך שיתן להם חן בעיני האומות והוא כדברינו כשיעשה לך הקב"ה נסים נגלים למעלה מן הטבע אז יפרוס חן ישראל בעיני כל האומות וכולם מנשאים את היהודים לומר אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.

מ״גוברכה השלישית, ישא ה' פניו הוא נגד ובכל נפשך. כי הנה אמרו חכמינו בספרי יראים להבין ענין התעניתים והסגופים שבעלי תשובה מקבלים עליהם. הוא כי להיות שבעת חטאו הגביר הדין של מעלה בין המדות עליונות. ואז אין שלום בין המדות כי אין מדה מסביר פנים לחברתה עבור תוקף הדינים. וכשזה מקבל עליו היסורין שהם שורש הדין אז כיון שיש דין למטה אין דין למעלה והגבורות נמתקים שם ונעשה שלום בפמליא של מעלה והרחמים מתגברין בחינת שם הוי"ה כידוע. והנה חז"ל (במדבר רבה י"א, ז') כאן אמרו ישא ה' פניו וגו' יעביר כעסו ממך. וזה על ידי בחינת היסורים שאתה מקבל על עצמך לעובדו בכל נפשך עד דכדוכה של נפש אפילו הוא נוטל את נפשך, בזה יעביר כעסו של מעלה על ידך. ואז וישם לך שלום פירוש כי לך ובשבילך יעשה שלום בין המדות של מעלה ליחדם לאחד ועל ידי היחוד הנפלא ממילא תרד למטה כל בחינת הברכות והישועות על צד היותר טוב. ושמו את שמי על בני ישראל פירוש הכהנים ישימו שמי שם הוי"ה העצם על בני ישראל ואז ואני אברכם פירוש שאברכם בבחינת אני להראות אשר אני אני הוא ואין בלתי. כי כל מזלות השמים ומערכת הכוכבים כולם בטלין ומבוטלין ונכנעין תחת שם הוי"ה המשדד את כל עבור עמו ישראל. וכולם יודו ויברכו ויאמרו כי יש ה' בישראל גדול שמו ואין בלתו. או יאמר ושמו את שמי על בני ישראל כלומר ישראל יראו ויעשו שאשים את שמי עליהם שיהיה ניכר לעין כל כי אני ה' ביניהם ואני אברכם כאמור בבחינת אני הוא ואין זולתי.

מ״דהקריב את קרבנו וגו'. אפשר לומר טעם שינוי מאמר הכתוב כאן לומר הקריב וגו' מיום הראשון שנאמר וקרבנו. לומר שלא תאמר ח"ו כי זה השני אשר הקריב אחר הראשון. מעשה הראשון בידו לפי שכבר הקריב הראשון נחשון בן עמינדב הקריב הוא גם כן כמוהו אחריו. אבל לא היה צלול וברור כל כך בדעתו וכחפץ וחשק נדבת לבו להקריב כל פרטי הקרבן הזה מדעת עצמו כמו הראשון שלא קדמו אדם. רק דוגמא הקריב דוגמת הראשון. לזה אמר הכתוב הקריב את קרבנו כלומר הוא בעצמו הקריב מדעתו מאהבת וחשקת לבבו הנאמן את כל פרטי הקרבן כמו הראשון ממש. ומזה תקיש לכל אלו הנאמרים אחריו שכולם בעצה אחת היו בלבבם הטוב להקריב קרבנם הזה לפני ה'. ובאמת שכולם כאחד הביאו את קרבנם לחנוכת המזבח ועל כן היה משה רבינו מסופק כיצד יקריבו. אם כולם כאחד או כל אחד ואחד יומו. עד שאמר לו הקב"ה נשיא אחד ליום כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ב, כ"א). ועבור זה חשב הכתוב קרבנו של כל אחד ואחד בפרוטרוט אף שקרבן כולם היה שוה ממש והיה די לומר ביום השני הקריב וגו' גם כן כזה. אך שלא יהיה נדמה כי השני טפל להראשון ולא הביא קרבנו רק בדוגמת הראשון על כן נאמר אצל כל אחד בפרוטרוט חשבון כל הקרבן לומר כי כל זה היה מדעת עצמו ונדבת לבו להקריב כל פרטי הקרבן הזה שלא כנגרר אחר הקודם לו.

מ״הזאת וגו' ביום המשח וגו'. מלת ביום אין לו פירוש כי הלא בשנים עשר יום הקריבו. ואכן לפי מה שכתבנו למעלה (בפסוק ביום השני הקריב וגו') כי עבור זה נפרט כל קרבן בפני עצמו אצל נשיאו להגיד כי כולם בדעה אחת ובלב אחד הסכימו על כל פרטי קרבן הזה ולא שיעשה השני על דעת הראשון לומר לפי שהוא הקריב כן אני אף כמוהו עיין שם. ולזה אמר כאן זאת חנוכת וגו' ביום וגו' כלומר הקרבת כולם כל אחד ביומו נדמה כאילו הקריבו כולם ביום אחד ממש כי כולם שוין היו בעצה ודעת ולב אחד להקריב הקרבן הזה. וכל הימים שוים הם ליום הראשון כאילו יום אחד לבד הוא, והבן.

מ״ודבר וגו' ואמרת אליו בהעלותך וגו'. כבר כתבנו קצת בפירושי פסוק זה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש השלישי ענף א') ובמקום אחר. ועוד לאלוה מילין. והנה מפרשי התורה אמרו בביאור כפל הלשון הנאמר כאן דבר ואמרת. על פי מאמר חז"ל (במדבר רבה פרשה ט"ו, ו') וזה לשונו: את מוצא למעלה וכו' כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר (במדבר י"ז, י"ח) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה וכו' לגדולה מזו אתה מתוקן לכך נאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך וכו'. ולזה היה דיבור ואמירה. דיבור לגוף הצווי, ואמירה לשון רכה ולשון חיבה לפייסו ולומר לו לגדולה מזה אתה מתוקן. וקרוב לדבריהם אלה גם אנו נאמר. כי הנה חז"ל אמרו במדרש, (תנחומה נח א' הובא בטור אורח חיים סימן רס"ג) טעם למה שנוהגין שהאשה היא המדלקת נרות שבת לפי שהיא כבתה נרו של עולם וכו' עיין שם. ולפי זה אפשר היה בלב אהרן לומר שמפני זה נצטוה הוא בהדלקת הנרות לפי שגילגל הקב"ה חטא העגל ח"ו עליו וכבה בזה נרו של עולם וציוהו הקב"ה לתקן זה בהדלקת נרות מצוה לשמו ודבר זה צער גדול הוא לשושבינא דמטרוניתא. ולזה אמר הכתוב דבר אל אהרן פירוש דבר אליו דין מעשה הדלקת הנרות. ואך שלא יחרד לב אהרן כאשר ישמע זאת שמא על חטאו בא זה. אמר, ואמרת אליו בלשון רכה וחיבה לומר כי זה שצויתי דוקא אותך בדבר הזה לפי שבהעלותך את הנרות אז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כלומר אל פני המנורה שלמטה יאירו שבעת הנרות העליונים הידוע ליודעים אור שבעת הימים שהוא הוא התיקון השלם וברכת ונחת רוח של כל העולמות כולם כמו שכתבנו בחיבורנו שם (בעלה י"ב). וזה דוקא בהעלותך כשאתה תדליק אותם אז תעלה אורם למעלה לעורר נגדם אור בהיר בשחקים אור שבעת הימים אבל אין אחר יעשה כמעשיך ועבור זה אני מצוה אותך דוקא בזה כי אתה הוא האוהב שלום ורודף שלום ועל ידך יֵעָשֶה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ביחוד וזיווג שבעת הנרות העליונים להיות מאירין ומופיעים כאחד. ועל כן אמר שבעת הנרות ולא שבעה כי שבעה מורה על שבעה דברים הנפרדים זה מזה ושבעת מורה על בחינת היחוד והאחדות בדבר אחד הכלול משבעה ושכל אחד ואחד כלול משבעה והוא מורה על היחוד השלם להיות מאיר ובא כל שבעת הנרות יחד. ולפי זה נוכל לומר שהדלקת הנרות הללו היה בבחינת כל עשיית המצוות שעיקרם נעשה אשר מאתערותא דלתתא יתעורר אתערותא דלעילא להאיר נגדה אורות של מעלה כפי בחינת המצוה הנעשה למטה. וזה לא היה צריך הכתוב להזהיר זאת לאהרן כי ודאי אהרן כן נהג בכל המצוות וכן עשה מעודו בכל עשיותיו. ולא הודיע הכתוב דבר זה רק למען שלא יהרהר אהרן בשפלותו בזה כאמור.

מ״זואמנם עוד יש לומר כי מעלה יתירה עשה אהרן בנרות הללו וכמו שכתב בזה הרב האלשיך זללה"ה. כי מצות הנרות גדלה מעלתן למעלה למעלה בזה בגודל שלימות. ונשמה של אדם נקראת על שמם כמאמר הכתוב (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם. והיא חלק אלוה מאש ואור העליון. ועל כן הנה כאשר נשמת האדם מתלהב בקרבו לעבודתו יתברך ולעשות מצוותיו באהבה עזה כרשפי אש. הנה בזה מדליק האורות של מעלה בכח הארת נשמתו לבד אף קודם עשיית המצוה. ואמנם יחוד האורות של מעלה וזיווגם נעשה על ידי עשיית גוף המצוה בסופה. ואולם במצות הדלקת הנרות שגם סוף גמר המצוה הוא ההדלקה בנרות שלמטה בכדי להדליק ולהאיר בנרות של מעלה. והנה האורה כבר היה מאיר ובא מתחילת המחשבה ואך הדלקה עושה מצוה בכדי להוסיף כח באורות של מעלה שיהיו דולקים והולכים להאיר לעולם. ואפשר שזה יאמר הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. כלומר אל מול פני המנורה של מעלה יאירו שבעת הנרות של מטה. כי המנורה העליונה יהיה כבר מאיר ובא בכח הבערת והתלהבות הנשמה אל המצוה. ולמולה יאירו שבעת הנרות שלמטה בכדי להוסיף כח בפמליא של מעלה שיאיר ויאיר. ומשם יאיר למטה באורה ושמחה כידוע לחכמי לב ולדרך זה הנה אומרו אל מול פני המנורה וגו' הוא צווי ולא כמבשר ואומר כמו לדרך הראשון.

מ״חואכן באמת הנה שניהם כאחד טובים ולשניהם נתכוון שמו יתברך הן לצוות לאהרן והן לבשרו. ואך משה רבינו אשר לא לו הצווי הזה, לא הודיעו הקב"ה את דבר הצווי אשר בזה ולא הבין בה רק הטוב אשר בישר שמו יתברך שיהיה נעשה בזה. וזאת עמד ואמר לאהרן שעל ידך יהיה נעשה דבר גדול כזה בהאיר אורות אלהים בשמים ממעל. אבל לאהרן גילה שמו יתברך במדע להבין הצווי הזה בדברי משה, ועשה כן. ולזה שינה הכתוב לשונו בפסוק שאחרי זה ואמר אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ולא אמר העלה נרותיה אל מול פני המנורה כמו בכתוב הראשון. ואכן כי אהרן הבין את זאת ועשה כאשר צוה ה' שאל מול פני המנורה של מעלה שכבר הודלקה בכח אור נשמתו, העלה נרותיה במנורה שלמטה. וזה שבח לאהרן שהבין מדעתו את אשר צוה ה' את משה. ולזה שיבחו הכתוב ואומר ויעש כן וגו' כאשר צוה ה' את משה. כי כן צוה ה' את משה כאמור. והנה הדבר הזה הוא דמיון בצלאל שהבין דעתו של הקב"ה בעשיית המשכן והכלים כמאמר חז"ל (ברכות נ"ה.) ואפשר גם במנורה היה כן שנתקשה משה במעשה, ובצלאל עשאה על מכונה כראוי. ולזה סמך הכתוב לדוגמא לומר כי כמעשה אהרן שהבין בדעתו מה שלא ידעו ה' למשה רבו. הנה, וזה מעשה המנורה גם כן כמו כן שנתקשה משה במעשיה וכמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה בצלאל את המנורה כי שמו יתברך ויתעלה מרחם על עושי המצוות להבינם בטוב את המעשה אשר יעשון. וללומדיה לא נאמר אלא לעושיה (דברים רבה י"א, ו').

מ״טאו ירמוז הכתוב באומרו בהעלותך וגו'. על פי אשר ביארנו כמה פעמים במקום אחר בבחינת אחור וקדם כי החוטא אשר ישוב מחטאיו ועושה תשובה שלימה בכל לבבו גורם שעשועים ונחת רוח גדול לבורא עולם יותר ממי שהוא צדיק גמור כל ימיו. כי הוא בדמיון האב שיש לו שני בנים האחד אצלו כל ימיו. והאחד נתרחק מאתו ועזב ארץ מולדתו ובית אביו והלך לו אל ארץ אחרת ושהה שם ימים ושנים ונלקח שם לשביה. ובודאי יגיע לאביו צער גדול מזה על התרחקו מאתו. ובפרט אחר הלקחו שם לשביה ודאי אשר רחמנות האב על בנו הוא עד בלי שיעור. ולימים כאשר יזדמן שבן הזה ברח מהשביה ובא אצל אביו בשמחה ואהבה. הנה יגדל שמחת האב עד בלי שיעור וערך בכפלי כפליים. מה שאין כן בבן היושב אצלו תמיד אף שמקבל תענוג מאתו. אין זה כתענוג הבן הבא ממרחק. וכן בזה החוטא שנתרחק מהקב"ה וכביכול הקב"ה יש לו געגועין עליו וגודל רחמנותו עליו על מה שברח אל ארץ התהו מקום השביה האמיתי מדור הקליפות. ואחר כך כשזה נזכר ומתחרט באמת והולך ושב בתשובה ומתקרב לבוראו. ודאי הקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מזה להתעלס באהבים. וקורא לו שם, חביב אהוב ונחמד קרוב וידיד והוא עושה מצוות והקב"ה מקבלן ממנו בנחת ושמחה. ולא עוד אלא שמתאוה להן כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו' ז'). ואז הוא למעלה למעלה במקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ט.).

נ׳ואמנם זה אינו כי אם כאשר זה החוטא בזוכרו מה שעיוה והמרה נגד בוראו יצא לבו מכל וכל ואינו יודע כלל מה לעשות. ואם היה יכול היה עושה לו בעצמו כל הארבע מיתות וכל מיני צער שבעולם. ואך שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת. ותגדל אש המדורה בלבבו בחרטה על העבר עד בלתי שיעור. ועתה הוא מתלהב ובוער בלבבו כרשפי אש ממש לה' אלהיו להדבק בו בדיבוק עצום שלא להפרד ממנו אף רגע אחת בכל ימי חייו. ועוזב כל אשר לו מבית ומחוץ מגוף וממון ואשה ובנים וכל אשר לו בשביל אהבת ה' אלהיו. ובוער יומם ולילה בשמחה ויראה ואהבה לעבוד את ה' בכל לבבו ונפשו. ומיצר עצמו תמיד על ההרחקה שנתרחק עד עתה. ובכח הלז נותן דעתו לשוב ביותר ויותר בשברון לבו באמת. אז נולד תענוג גדול ושעשוע גדולה לפני מלך יוצר כל, ממש כבן החביב הבא אל אביו מארץ מרחק וברח מן השביה. כי אם לא נעשה ככל הנזכר הרי עדיין בשביה הוא ובהרחקה מאביו שבשמים ואיזו תענוג ושמחה יגיע לבוראו מזה. ואולם אם נעשה ככל הנזכר, נחת ינחת הקב"ה מזה למאוד בראותו שברון לב זה החוטא והתלהבות לבו כרשפי אש לשוב אליו אחרי הפרדו מאתו. התענוג והשמחה הלז מכפר על המרחק אשר נתרחק ונעשה אהוב וקרוב נחמד וידיד כנזכר.

נ״אוזה הוא בחינת אחור וקדם צרתני וגו'. כי זה החוטא בעת אשר נתרחק ממעון קדשו יתברך הוא בבחינת אחור כמאמר הכתוב (ישעיה א', ד') נזורו אחור וגו'. ואחר כך כאשר יחרד לבבו ובא לחרטה עצומה בחיות בוערות ככל הנאמר אז הוא בבחינת קדם קדמתה. כי כביכול הקב"ה מתעטר בו ומשתעשע בו כעם בן החביב ושם אותו עטרה לראשו. ועליו נאמר (שם מ"ט, ג') ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ונעשה בבחינת (משלי י"ב, ד') אשת חיל עטרת בעלה. כי אש המזבח אשר תוקד בלבבו בכח וחיל לשוב אל ה' אלהיו הוא עטרת בעלה לפי שבחשק וזירוז הזה הוא העולה ונתעלה עד למעלה לראש. ועל כן נקרא קדם בחינת למעלה לראש. ואז הקדם מכפר ומכסה על האחור ונעשים שניהם כאחד טובים. כי האחור גם כן נתעלה, שעל ידו בא לבחינת קדם. ועל כן גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכויות ואוקמוהו חז"ל (יומא פ"ו:) בתשובה מאהבה. כי התשובה המובחרת הנזכר הוא בחינת תשובה מאהבה שאחר כך בוער לבו ביקוד יקוד אש באהבה עזה ונאמנה, והקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מזה, ועל ידי התענוג הלז נתעלה האחור לבחינת קדם. כי לולי ההתרחקות לא היה בא להתדבקות כזה. וממילא הזדונות זכויות הן שגרמו תענוג ונחת רוח להבורא כזכויות ממש (ואכן הנה נודע שחלילה לאדם לעשות כן בכוון כי בזה אדרבה להיפוך שהמצוות נעשין זדונות כיון שהתשובה יגרום לו לחטוא וכמאמר חז"ל (במשנה אחרונה דיומא) האומר אחטא ואשוב וכו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכידוע טעם נפלא לזה בשם הבעל שם טוב).

נ״בואפשר לזה רמזו חז"ל שאמרו (מנחות כ"ט:) מפני מה נברא עולם הזה בה"א מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. ומאי טעמא תליא כרעיה דה"א דאי הדר בתשובה מעיילי ליה וליעייל בהך לא מסתייעא מלתא וכו'. כלומר כי על כן נברא בזה האופן, שאם ירצה אחד לצאת, יוכל לצאת ויגיע גם מזה נחת רוח להבורא כאשר ישוב אליו באהבה ושמחה. ואכן כי תנאי בדבר שצריך לעלות בפתח שלמעלה. ולכאורה למה לא מסתייעא מלתא שיעלה בפתח שיצא משם. ואמנם כי זה לא די לשוב בלאט דרך היציאה. כי אם לבוא וליטול למעלה למעלה בבחינת קדם באהבה עזה בוערת שלהבת י"ה. עד אשר יבוא למעלה מכל בחינות עולם הזה, שישכח כלל מכל בחינות עולם הזה מגוף ואשה וכו' כנזכר. ובפתח הזה יוכנס בבחינת גבוה מעל גבוה שומר למעלה מעולם הזה (וכנודע אשר עיקר בחינת התשובה הוא במדת הבינה שהוא למעלה משבעת ימי הבנין כי לא יוכל החוטא לשוב כי אם דרך שם, ושם נתקבל בתשובה. לפי שהתקבלות החוטא בתשובה הוא למעלה מכל בחינות עולם הזה. כי ימרוד אחד במלך לעבור על רצונו האם יכופר לו במה שיאמר שהוא מתחרט על זה. ורק זה מחסדי הבורא הוא אשר למעלה מטבע העולם. וזה שאמרו (פסחים נ"ד.) שהתשובה נבראת קודם שנברא העולם כי היא מוכרחת להיות למעלה מבריאת העולם ועל כן גם השב צריך לצאת למעלה מהבריאה שלא ירגיש עוד מעולם הזה, בכדי לבוא עד למעלה משבעת ימי הבנין מקום התשובה. ועל כן צריך הבעל תשובה לקבל על עצמו באמת ארבע מיתות בית דין כי לא יצוייר תשובה כי אם אחר התיאשו מעולם הזה והבן).

נ״גונעים זמירות ישראל דוד המלך ע"ה נתאוה לזה מאוד שיקרה לו לפעמים שיבוא בבחינת אחור כדי לבוא אחר כך לבחינת הקדם לגרום תענוג ושעשועים לבוראו. ואך לא היה יכול כי הוא היה בבחינת שויתי ה' לנגדי תמיד שבכל מקום ומקום ובכל דבר ודבר שהיה שם וראה בו, לא ראה כי אם אור חיות שפע ה' אשר בדבר ההוא המחיה אותו ונמצא עומד תמיד לפני ה'. ולא היה יצוייר אצלו בחינת אחור כלל בשום אופן. ועל כן אחר אומרו (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני וגו' אמר פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה כלומר פליאה דעת הוא פירוש שכל נפלא ועבודה גדולה הוא הבחינה אחור וקדם שנגרם על ידי זה תענוג הבורא ומזדונות נעשין זכויות שהוא התקרבות דברים הרחוקים מאוד שחשוב לפני מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו ביותר ויותר כנודע לחכמי לב. ואך ממני נשגבה לא אוכל לה. שאני איני יכול לבוא לבחינה זו כלל. כי אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני וגו'. ונמצא בכל מקום שהיה, היה עומד לפני ה' ולא היה רואה דבר אחר בעולם כי אם אור ה'. ואיך יכול להתרחק מאתו אם בכל מקום שם הוא. ואכן לגודל תשוקתו לבוא לבחינת הקדם נתן לו עצה בנפשו בבחינה נפלאה ונפלאת שלא להתרחק ואף על פי כן לבו אל בחינת הקדם באופן אחר כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש השלישי פרק ג').

נ״דוהנה הרמב"ם ז"ל כתב (בפרק שביעי מהלכות תשובה הלכה ג') וזה לשונו: אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וכו' אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה וכו' ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן וכו'. ונראה שעל כן בחינת השבת קודש הוא בחינת עולם הבא כנודע (עיין ברכות נ"ז:). כי בחינת השבת הוא גם כן בבחינת אחור וקדם והוא למעלה מששת ימי המעשה כי האדם בימות החול הוא בבחינת אחור הנזכר. כי לא ימלט שלא יקרה לו אחד מהדברים הנזכרים כמו הקנאה והתאוה והכבוד וגסות הרוח ולשון הרע וליצנות ודברים בטלים וכדומה לרוב מאוד ובפרט אחרי הידוע אשר כל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה אשר יעבור על האדם שלא לשמו יתברך באמת ובתמים נקרא סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינו לשם ה'. כי שם הוי"ה הוא יחיד ומיוחד וחלילה לצאת מאחדותו אף במחשבה קלה לעולם ואדם החושב מחשבה קלה אשר אינה נוגע לעבודת ה' ח"ו הרי הוא פורש עצמו מיחודו ואחדותו ח"ו לחסות תחת כנפי סטרא אחרא צד אחר שאינו לה' ועל כן אמר ר' יוחנן (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול ה' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. כי מחשבה קלה על רגע כמימרא שאינה לה' ולדבר הנוגע לעבודתו הוא בחינת סטרא אחרא בחינת רשות הרבים עלמא דפרודא חוץ לרשות היחיד יחידו של עולם. כי בחינת יחודו ואחדותו הוא שלא לצאת מזה אף רגע אחת רק ליחד הכל אליו. והיוצא ברגע אחת שלא ביחוד לשמו יתברך הרי ח"ו יוצא מרשות היחיד לרשות הרבים.

נ״הובודאי אין כל אדם זוכה לזה רק מארי דחושבנא החושבין את עצמם בכל רגע ורגע על מה באו לעולם ובמה ישובו לביתם ויראים ומתפחדים יומם ולילה מחשבון הגדול שעתיד היוצר ליקח מכל נשמה ונשמה. ועל זה נאמר בשם הרב האלקי הבעל שם טוב זצוקללה"ה. שאמר על פסוק (תהלים ל"ב, ב') אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון. פירוש אשרי לאדם שהוא בדרגה הזו שכאשר לא יחשוב ה' במחשבתו על רגע. לו עוון יחשב. שחושב זאת לו לעוון גדול מה שלא חשב ה' ברגע הזו. כי אין הכל עומדים בזה רק אשרי לאדם זה שהוא במדרגה זו כי האמת כן הוא שחלילה לצאת מרשות יחידו יתברך ברגע קלה. ונמצא אם כן הוא ודאי לא ימלט שיצא האדם מבחינת האחור כל דהוא כל אחד לפי ערכו בכל ימות החול.

נ״וועל כן שבת הוא אותיות בשת ומבואר בדברי הרב האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער ערב שבת פרק א') וזה לשונו: שבת הוא אותיות בשת כי ראוי להתבושש מקדושת שבת וכו' עד כאן. כי בהגיע יום שבת קדשנו אשר הקדושה מאירה ומופיע בו על כל נשמות ישראל וכל אדם לפי מה שהוא מרגיש בנפשו תוספת קדושה תוספת יראה תוספת אהבה למלך עולמים ברוך הוא. וביחוד אשר נאסר בו הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. והוא רומז על הנזכר שאסור לאדם לצאת מיחודו ואחדותו על רגע אל עלמא דפרודא ח"ו. ושלא להכניס ח"ו משם לרשות היחיד. ואז צריך להתבושש מאוד ממעשה החול ממה שעבר עליו בהוצאה והכנסה. ובפרט אם ח"ו מרגיש בעצמו מעבירה גמורה דאורייתא או דרבנן שהעובר על איסור קל של דרבנן מקרי רשע כמאמר חז"ל (יבמות כ'.), או מעבירות שאדם דש בעקביו, שהבושה תגדל אצלו מאור פני מלך חיים המאיר ומופיע ביום שבת קדשנו. ואז נתהפך אצלו הבשת לתשב ששב אל ה' בכל לבבו ונפשו ומקבל עליו באמת מעתה לאהבה את ה' ולירא ממנו ולפאר לבוראו ולנצח יצרו ולהודות לשמו יתברך ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו מלכות גמורה (כסדר המדות הידועות) וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיו הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה (הכל כנודע מפי ספרים וסופרים), ואז הוא בא לבחינת הקדם באהבה עזה ברשפי אש שלהבת י"ה הנרמז ברחיצת החמין בערב שבת קודש שהוא חיוב גדול והרמב"ם ז"ל השווהו בשיווי עם סעודת שבת כמו שכתב בדבריו (פרק ל' מהלכות שבת הלכה א'-ז') וזה לשונו: ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מדברי הנביאים. שבתורה זכור ושמור וכו' מהנביאים כבוד ועונג איזהו כבוד זה שמצוה על האדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת וכו' איזהו עונג זה שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם וכו'. הרי ששניהם נלמדו מפסוק אחד והיא בחינת הטבילה באש שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט.) עיקר טבילתא בנורא הוא דכתיב (במדבר ל"א, כ"ג) כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים וכו'. כי החוטא בחטאו הנה בא באש התבערה חמדת תאות לבבו אשר תבער כאש להבה אכלה סביב כאשר יסד הפייט (בפייט וחיות בוערות, שחרית ליום א' דראש השנה) אם חטאה נמשכה ובערה כאש וכו' ואין לו תקנה כי אם להבעיר בלבבו מדורה גדולה אשה לה' ברשפי אש שלהבת י"ה לברוח אל ה' אלהיו באהבה עזה וחזקה כנזכר ואז אש אוכלת אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) שהוא אש דשכינה. כי כאשר יבער האדם בקרבו אשו של הקב"ה להדבק בו באהבה עזה וחיות אש. זה אוכל ושורף אשו של יצר הרע אש התאוה אשר בקרבו, ובזה מגביר היצר טוב על היצר הרע וטובל עצמו באש, ואז כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר.

נ״זועל כן בערב שבת קודש בעת אשר יתחיל הארת השבת קודש ואז צריך האדם לעלות אל לבו בחינת הבשת האמור להתבייש במר נפש ממעשה החול ולבוא לבחינת תשב כנזכר. בא הרחיצה במים חמין להראות אשר צריך לטבול ברשפי אש להיות אש אכלה אש של היצר הרע, וזה הוא עיקר הטבילה שאדם צריך לטבול בערב שבת קודש לברוח מרשות הרבים אל רשות היחיד יחודו של עולם באש להבה אכלה סביב. ועל כן חיוב זה הוא מדברי נביאים ופסקי חז"ל בגפ"ת. ואך אחרי זה צריך עוד לטבול בארבעים סאה המבואר בדברי הרב האר"י ז"ל. שהם המים המטהרים מכל טומאה לטהר את הגוף מכל מיני טומאות במים שהנדה טובלת בהן. והכל רמז על טבילת הלב במי הדעת שהוא העיקר כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מקואות) כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הראשון ענף ג'). אבל טבילת החמין הוא חיוב יותר כי כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר כנאמר. ובזה הנער בא אל המלך מלכו של עולם לקבל אור קדושת ה' ועולה לבחינת קדם קדמתה למעלה מכל בחינות עולם הזה למקום התשובה הנקרא עולם הבא והוא שבת קודש הרומז ליום שכולו שבת בחינת עולם הבא. ואז הקדם מכפר ומכסה על האחור וזדונות נעשין זכויות.

נ״חואפשר זה רמז המשורר בזמירות שבת (בזמר כל מקדש) המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא. וידוע הדיקדוק בזה שהיה לו להפך דבריו לומר ממהרים לבוא תחילה כי כניסת השבת קודם ליציאתו. ואכן ירמז אל הנזכר. כי ידוע המבואר בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) על פסוק (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן בא בימים שהאריך שם ולבסוף כתב זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים אברהם לא עאל באינון יומין עד דהוה סיב וכו' אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא וכו'. ועל כן אמר כי אלו המאחרין לצאת מן השבת שיוצאין מבחינת השבת שהוא בחינת הקדם בחינת רשות היחיד לעמוד תמיד לפני ה' ובאין לבחינת אחור. אבל על ידי זה הנה הם ממהרים לבוא כי בשעתא חדא וכו' ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא וכו', והאחור נתקן בבחינת הקדם כנאמר.

נ״טואל כל הנזכר רמזה תורתנו הקדושה באמרה כאן בהעלותך את הנרות. כי נודע אשר המצוה נקרא נר כמאמר הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה וגו'. ושבת הנה ידוע ששקולה ככל מצוות התורה כאומרם ז"ל (שמות רבה כ"ה, י"ב ובזוה"ק יתרו פ', ט'). ולזה אמר בהעלותך את הנרות כשתדליק את הנרות שבך באש של מצוה אחרי צאתך מבחינת האחור ותעלה למעלה לראש עד בחינת הקדם עם הנרות שהוא מצות שבת ששקולה לכל נרות התורה. אז אל מול פני המנורה הזו יאירו כל שבעת הנרות כלומר כי גם ששת הימים ימי החול יתחברו עם יום השביעי וכולם ביחד יאירו כאור שבעת הימים כי האחור יתעלה לקדם וזדונות לזכויות, וצדקתם תצהיר כאור שבעת הימים. והכל עבור אש של מצוה אשר תבער בלבבך בחרטה על העבר. וברשפי אש שלהבת י"ה על העתיד להתדבק מעתה בבוראו בכל עוז ותעצומות ובדיבוק עצום ונורא למסור כל מחשבותיו ודיבוריו ומעשיו וכל תנועותיו לאל המיוחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד והיה ה' למלך על כל הארץ שהוא גוף כל אדם מישראל כנודע.

ס׳ראיתי לבאר כאן מאמר חז"ל פלאי (במדבר רבה ט"ו, ו') הנאמר על פסוק הזה וזה לשונו: דבר אל אהרן וגו' בהעלותך את הנרות וגו' זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ד, י') יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. את מוצא למעלה כל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן שנאמר (במדבר י"ז, י"ח) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה וכו' אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכו' וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם וכו' עד כאן. וכל המפרשים ראו כן תמהו מה שהבדיל הנרות הללו מן הקרבנות שהקרבנות אינן נוהגים כי אם בזמן שבית המקדש קיים והנרות לעולם הן (ונודע שגם הנרות אינם אלא בזמן שבית המקדש קיים והרמב"ן ז"ל מפרשו על נרות חנוכה שנוהגין לדור דור עיין בדבריו) גם מתחילתו צריך הבנה מה שכתב זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו וגו' מה ענין כתוב זה אל הנאמר כאן בהעלותך וגו'.

ס״אויתכן בביאורו על פי אשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת באריכות (שורש השמיני ענף ב'). ושורש הדברים בקיצור מופלג לבאר מאמר חז"ל (שמות רבה מ"ה, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונו: באותו שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר וכו' והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות. והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכו'. ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אומר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה וכו' עד כאן. וגם זה פלא גדול הוא. כי היתכן שזה שאין לו כלל ולא עבד הבורא מימיו יקח יותר מזה ששיבר עצמותיו כל ימיו לעשות מצוות הבורא. שזה לוקח מאוצר שלו וזה לוקח מאוצר הגדול. ונודע אומרם ז"ל (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ועתה נהפוך שטוב שלא לטרוח ליקח מאוצר הגדול. ועוד הלא אמרו ז"ל (בבא קמא נ'.) כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו'.

ס״בואמנם כי הנה מי שיש לו לב משכיל ונבון ועדיין לא נשתקע בהבלי עולם הזה ותעתועיו. מעצמו יבין לאשורו שאין כל העולם כדאי לעבודת שמו יתברך. כי היתכן שיבוא אחד מאלו המחזרים על הפתחים מלובש בבגדים המבזים את לובשיהם קרוע ובלוי, ונוסף לזה אם הוא איש כפרי ולא ראה אורות מימיו עב השכל למאוד, למלך הארץ היושב על כסא רם ונשא וכל צבאיו שריו ויועציו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו מלובשים בגדי משי ורקמה וכתרים על ראשיהם משובצים מכל אבני יקר המאירין ומפיקין נוגה. והמה מחוכמים בכל מיני חכמה ומדע מלומדים בכל מיני כתב ולשון וכל אחד ואחד מצפה ומתאוה אולי יכבדנו המלך לשרתו בדבר מה להביא הקערה לפניו על השולחן או למזוג לו כוס לשתות וכדומה מעבודת המלך. ועתה יבוא איש הכפרי העני הזה בבגדים טלאי על גבי טלאי לומר אני אשמש את המלך לשום לפניו לחם לאכול ובגד ללבוש וכדומה. ומכל שכן שיאמר אני רוצה להכתיר את המלך בכתר המלוכה שלו אשר ודאי אינו כדאי זה לראות את כתר המלוכה ומכל שכן לנגוע בקצהו בידיו הגסים המטונפים ומזוהמים. האם לא ירוצץ ראשו ברגע שלא יוודע כלל אם היה זה בעולם כי ח"ו הוא מבזה את המלך שהמלך ישתמש בכלי שבור כזה.

ס״גוהרבה יותר מזה לאין קץ הוא בעבודת אלהינו יתברך ויתעלה שמו לעד ולעולמי עולמים. שגדולתו וחכמתו כביכול והדרת זיו יקר תפארתו הוא בלתי שיעור וערך וכל מלאכי מעלה ושרפי קודש וחיות אש לא השיגו מגדולתו יתברך שמו אף אפס קצהו כי אם מעט לפי ערכם ולא יותר. וכל צבא השמים כתות כתות אלפי אלפים ורבוא רבבות מלאכי השרת וחיות הקודש שכולם מאירים ומופיעים מסוף העולם ועד סופו ונוצצים נוגה לכל עבר ועבר עומדים מימינו ומשמאלו מצפים ומתאוים וחושקים ויכמה בשרם ותצמא נפשם מתי יגיע העת והעונה שהוא ישרת למלך הכבוד. ועתה יבוא אדם נברא מטיפה סרוחה חרס מחרסי אדמה עב השכל דל גאה עני ואביון, נודד ללחם איו (על פי איוב ט"ו, כ"ג) קצר קומה קטן וקל ודל כמות שהוא, חייו אינן חיים היום כאן ומחר בקבר סומא לא ראה אורות מימיו. לומר אני אשמש את המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה הגדול והנורא שאין קץ לתפארתו ואין ערך לגדולתו. הלא ח"ו ח"ו יתחייב ראשו למלך על הרהורו זאת במחשבתו לבד ומכל שכן בדיבור פה וקל וחומר במעשה. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בעבודה זו הניתן לנו בתפילה ותורה ומצוות שכולם הם כתרי כתרים להיות עולה ויושב בראש אלוה כביכול ולהכתיר בזה את אלהינו יתברך שמו כביכול בכתר הכבוד כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. וכתבו התוספות שם מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרות וכו' עד כאן. וכן הוא מפורש בזוה"ק (בשלח נ"ח.) תאנא סנדלפון עלאה הוא וכו' והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותהון דישראל. ובשעתא דמטי האי כתר לרישא דמלכא קדישא הוא מקבל צלותהון דישראל וכולהו חיילין ואוכלוסין מזדעזעין וכו'. וכמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. כלומר שמעשיך נעשין פאר ועטרה לראשי.

ס״דואכן הנה אלהינו יתברך שמו ח"ו אינו מלך כמלכי ארץ לומר זה ראוי לשמשני וזה אינו. כי במקום גדולתו שם ענותנותו אשר את דכא ישכון ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים כי טוב ומיטיב הוא יתברך שמו וחפץ חסד להיטיב עם כל בריותיו בכל מיני דומם צומח חי מדבר מקרני ראמים עד ביצי כינים. ומיטיב לרעים ולטובים ברוב חסדיו. ועל כן נתן רשות לנו קרוצי חומר להיות מעובדי עבודתו יתברך שמו. ועוד כי הוא הנותנת כי מלך ממלכי הארץ אשר יש שיעור לגדולתו וערכו, ממילא יש גם כן שיעור וקצבה לעבדיו העומדים לפניו לומר כי זה הוא הראוי לעמוד לפניו וזה אינו ראוי. מה שאין כן באלהינו יתברך שמו שאין שיעור וערך לגדולתו. והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ. כלומר שזה כביכול השפלה לפניו לראות בשמים כמו בארץ כי הכל כלא נגדו כאפס ותהו נחשבו לו כנודע. ואף במלאכיו ישים תהלה (איוב ד', י"ח) וכמצביה עביד בחיל שמיא (דניאל ד', ל"ב). ועל כן אם לא היו עובדי עבודתו רק מלאכי מעלה. ח"ו היה כנראה כי יש קצבה לגדולת כבודו לומר אשר הם הראוים לעמוד לשרת לפניו. ועל כן במקום גדולתו שם ענותנותו להשתמש בכלים שבורים לגמרי להראות על רוב גודל ענותנותו ולהראות אשר אף הגדולים כקטנים יחשב אצלו והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ. לכן נאה לפניו להשתמש בקטנים יותר מבגדולים שלא יראה כי הם הראוים לאותו איצטלא. וזה שאמר הכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו'. כלומר לפי שהוא רם ונשא למעלה למעלה מכל הרמים והנשאים על כן מרום וקדוש אשכון פירוש עם המלאכים וגם ואת דכא אשכון ושפל רוח וגו'. כי אם לא היה מעונתו רק במלאכים היה נראה ח"ו כי יש גבול לגדולתו. ולא כן הוא. ועל כן החמיר הקב"ה במלאכים הרבה יותר מישראל שאין מזכירים את ה' אלא אחר שלוש תיבות וישראל אחר שני תיבות (חולין צ"א:), ואין מלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה כמאמרם ז"ל (שם), ואין המלאכים אומרים שירה בכל עת שירצו כי אם פעם אחת ביום או בחודש או בשנה ובשמיטה כאשר יסד הפייטן באקדמות סדירא בהון קדושתא וכד חלפא שעתא סיומא דלעלם ואף לא לשבועתא. אבל עדב יקר אחסנתא חביבין דבקבעתא כלומר שישראל מותרין להודות לשמו יתברך בכל עת שירצו. ולכאורה הלא הקב"ה הוא הטוב והמיטיב לכל ולמה לא יתן רשות למלאכיו להללו ולשבחו ולספר הודו תמיד כיון שהם מתאוים ומצפים לזה מיום בריאתם יצו ה' חסדו עמהם בזה. ואמנם כי ח"ו יהיה זה כקיצור בשבחיו יתברך. להיות נראה כי ראוים הם לשמשו ולהם נאה עבודה הזאת. מה שאין כן באדם על הארץ שזה ודאי לא יעלה על לב בר דעת לומר כי ראוי הוא לעבודה והראיה ממלאכים שאין להם רשות לעבוד כל כך. על כן הם מותרים תמיד לעובדו יתברך. ואסור למלאכים להתחיל בשירה קודם ישראל הכל להראות כי ח"ו לא מחמת גדלם הם מותרים לעובדו כי אם מרוב ענותנותו יתברך. וראיה מישראל שוכני בתי חומר שגם הם משבחים והם ודאי עפר ואפר רימה ותולעה ועל כן אחר שבחי ישראל מתחילין המלאכים.

ס״הונחזור לענין כי מי שהוא קצת בר דעה והשכל מבין אשר ודאי הוא אינו ראוי וכדאי בשום אופן לעשות רצונו יתברך ולעבוד למלך הכבוד רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא. ואילו ימסור נפשו ורוחו ונשמתו ועם כל אשר לו בבית ובחוץ בעד מה שיעשה רגע אחד בכל ימי חייו רצון הבורא יתברך על נכון. גם זה אינו התחלה, על אחת מני אלף וכו' להיות ראוי לשמשו. כי מה הוא ומה ימי חייו וכל אשר לו הבל ותהו אין בו מתום. לולי רחמי ה' וחסדיו אשר מעולם ועד עולם שנתן לו רשות לעובדו יתברך. ואפשר לזה אמר הכתוב (ויקרא י"ט, י"ד) ויראת מאלהיך אני ה'. פירוש גם בעת שאני ה' עליך ואתה עומד ומשרת אותי בעבודתך גם אז ויראת מאלהיך שתוגדל היראה והפחד בלבבך לומר וכי איך אני ראוי לעובדו יתברך בפרט בעבודות הגדולות האלה לעשות כתר הכבוד להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות ופן אפסול את העבודה הגדולה בשום דבר מה במחשבת חוץ מעט מזעיר ותיכף הרי פיגול הוא ולא ירצה ונמצא ח"ו טנפתי את הכתר בטינוף הצואה ונתחייבתי ראשי למלך ואף בכריתת ראשי איני כדאי, על אחת מני אלף וכו' לשלם בעד זה. ועוד תוגדל היראה בלבבו במה אוכל לשלם כל ימי חיי למלך המלכים ברוך הוא במה שזיכני בעבודתו ובפרט בעבודה הזאת. ועוד יהיה מתפחד באימה ויראה ורתת וזיע בהיות כי לפי ערך שאני מכיר עתה בגדולתו יתברך יותר מאתמול ולא עבדתיהו אתמול כראוי לפי שאני מבין עתה יותר. ומזאת אני ירא ומתפחד על קיצורי בעבודתי אליו מתמול ומשלשום.

ס״וואפשר לזה אמר אנטיגנוס איש סוכו לתלמידיו (אבות א', ג') אל תהיו כעבדים המשמשים וכו' אלא הוו כעבדים המשמשים וכו' שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. פירוש כי זה לא מבעיא שיעלה על דעת האדם לשמשו עבור קבלת שכר. כי איזה פתי יסור הנה שלא להבין אפס קצהו שהוא לו לזכיה ולצדקה גדולה מאוד מאוד עד אין שיעור וערך במה שזכה לעשות רצון בוראו על כן הוו כעבדים המשמשים וכו' שלא על מנת לקבל פרס. ואמנם כי חוץ לזה עוד ויהי מורא שמים עליכם שאחר העבודה תהיו באימה ויראה ופחד אם היתה עבודתו עבודה החשובה כזה כראוי ובמה יוכל כל ימיו לקדם להקב"ה ולעבוד לו על זה הרגע שזכה בעבודה, ועל קיצורו בעבודה בימים העוברים עד עתה כנאמר. ולזה יאמר הכתוב (תהלים י"ט, י') יראת ה' טהורה עֹמדת לעד. כי הנה בחינת היראה כשהיא באה מחמת העבירה שהאדם מרגיש בעצמו שחטא נגד המקום, זו אינה תמידיות ויש לה הפסק. כי כאשר יחזור בתשובה שלימה עד אשר סליחה יבושר ויאמר לו וסר עוונך וגו' הרי שוב אינו ירא ואינו מתפחד. או בצדיק גמור מנעוריו נפסק היראה הזו כיון שהוא זך ונקי בלי שום חטא. אבל היראה הזו שכתבנו שבאה מעבודה, זו נקראת טהורה לפי שנוהגת בטהורים לגמרי שלא חטאו מימיהם והיא תמידיות ואין לה הפסק. ועל כן אמר יראת ה' טהורה פירוש היראה הזו שהיא טהורה שבאה על רוב טהרה וקדושה לא על חטא ועוון. זו עומדת לעד שאין לה הפסק לעולם. וזה פירוש הכתוב (שמות כ', כ') ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. כלומר שתראו ממנו אף לבלתי תחטאו. גם כשלא תחטאו כלל וכלל תראו ממנו לגודל איכות חשיבות העבודה אשר בידכם כאמור.

ס״זואולם שלימות בחינה זו לא יצוייר כי אם אחר שיוקדם לה הענוה השלימה הברורה על מכונה. כי אם יחזיק האדם עצמו לדבר בעולם הרי כבר יצוייר בנפשו שעל כל פנים הוא הראוי לעבודה הזו יותר מחבירו. ונמצא אין היראה הזו על שלימותה אחר שיש לו מציאות לומר כי על כל פנים הוא ראוי לזה יותר מזולתו. אבל מי שקדמה לו הענוה השלימה כבחינת משה רבינו עליו השלום שאמר (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, והיה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה ולא יצוייר בנפשו שום מציאות הרי ודאי שיהא ירא מאוד ומתפחד באימה ויראה ורתת וזיע וחלחלה וכל אבריו וארכבותיו דא לדא נקשן לומר מי אנכי לגשת עד הלום אין הלום אלא מלכות (זבחים ק"ב.) מלכו של עולם ברוך הוא לעובדו ולשרתו ולברך בשמו ולהשים כתר מלכות בראשו וככל הנזכר. ועל כן אמר הכתוב (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה יראת ה' כלומר הסוף של ענוה הוא יראת ה' שהאדם שיש לו בחינת הענוה שאמרנו תיכף בא ליראה הזו כי יודע בבירור בעצמו שאינו כדאי לעבודה הזו בשום אופן. ועל כן משה רבינו שהיה בו שלימת מדת ענוה אמרו חז"ל (ברכות ל"ג:) שיראה לגבי משה מלתא זוטרתי היא. כי לגודל ההכנעה והענוה שהיה בו ממילא היה ירא ומתפחד לפני מי הוא עומד ואת מי הוא עובד. ועיין שם בחיבורנו שהארכנו שם בזה בכמה וכמה בחינות ובביאור אומרם (בבא בתרא ע"ה.) פני משה כפני חמה על דרך זה. ועל כן אמרו חז"ל (שיר השירים רבה א', ט') מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה וכו' כי אם יהיה האדם חכם בכל החכמות שבעולם ואפילו יהיה גדול מאוד בחכמת התורה אם לא יהיה לימודו כראוי לא יבוא מזה ליראה את ה' הנכבד והנורא כי אדרבה אמרו חז"ל (יומא ע"ב:) לא זכה נעשית לו סם מיתה וכו' כי על ידי זה יוכל איש בער להתגדל בקרבו לומר כי מי כמוני דעה מורה שר התורה אני ואפסי עוד. וזה אש היא עד אבדן תאכל והוא לו סם המות ממש. כי לעולם לא יוכל להדבק בבוראו אחרי אשר תועבת ה' כל גבה לב ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) אין אני והוא יכולים לדור וכו'. ונודע מאמרם ז"ל (ספרי מובא בילקוט נשא רמז ת"ש, א') חביבין הן ישראל שאף על פי שהן טמאין שכינה שרויה ביניהם. וכן הוא אומר (ויקרא ט"ז, ט"ז) השוכן אתם בתוך טומאתם. ויוכל להיות אשר האיש אשר שבע תועבות בלבו מעבירות רעות המטמאין את האדם בכל מיני טומאות אף על פי כן הקב"ה כביכול אתו ושוכן עמו בתוך טומאתו. מה שאין כן זה אשר לבו מתגדל בקרבו וסובר שיש לו איזה מעלה מה שאין זאת לחבירו אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור וכו'. כי זבחי אלהים רוח נשברה ומי שלבו נשבר ונכנע בקרבו יודע שעדיין לא התחיל בעבודת בוראו כלום כי כן הוא האמת כאשר ביארנו למעלה שאין כל העולם כדאי לרגע אחת עבודת שמו יתברך. רק צדקה עשה הקב"ה שנתן לנו תורתו ועבודתו. ועיקר נתינת התורה והעבודה הוא כדי שעל ידי זה יושבר ויוכנע לב האדם בקרבו להיות ראוי למשכן ה' כי ואת דכא אשכון ושפל רוח. אשר לזה היה כל עיקר בריאת העולם שיתדבק האדם בבוראו אחר התרחקותו ממנו, על ידי שברון לבבו והכנעתו באמת על ידי התורה והמצוות.

ס״חואפשר לזה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, א') לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות כלומר לצרפם ולחברם למלך עולמים ברוך הוא על ידי שבירת הלב והכנעה שבאה על ידי התורה והמצוות בזוכרו חסדי הבורא וטובתו במה שהיטיב עמו למסור לו עבודתו כנאמר. וכל עוד יותר שיראה גדולת הבורא על ידי התורה והמצוות יותר יוכנע לבבו ויושפל לפני כל. מאשר יודע קיצורו בעבודה לפני מלך גדול ונורא כזה. אבל אם האדם פוסק מן התורה והמצוות והולך לו מלא גיאות לומר כי מי ידמה לו והוא למדן מופלג או כבר התענה הפסקות ונתגלגל בשלג כדרך מחשבות אלו הפתאים. כל תורתו ומצוותיו ועשיותיו אינן נחשבים לכלום, כי הפכן ממה שניתנו לו. הם ניתנו בכדי שיהיה נשבר לבבו בקרבו על ידי זה והוא אדרבה נתגאה על ידי זה ונתרחק מבוראו להלאה.

ס״טועל כן אמרו חז"ל (אבות ג', כ"א) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה, ולכאורה הם שני הפכים כי איזה מהם יקדים האדם אי אפשר לקדם היראה כי אם אין חכמה וכו' ואי אפשר להקדים החכמה כי אם אין יראה וכו' ואכן האמת כן הוא כי אם יתחיל האדם לימודו ועשיות תורתו ומצוותיו ותפילה בלי הקדמת יראת ה'. רק שיסבור כי הוא הראוי לתורה ומצוות כי איש חכם הוא ומיוחס ויש לו מעשים טובים וכדומה. הרי חכמתו מה הוא חשובה כי אדרבה אחר הלימוד יותר יוגדל לבו בקרבו כבר כי למד כך וכך דפים רמב"ם ושולחן ערוך וכדומה. ועוד חפר בה כמה חפירות שחידש בה חדשות כזה וכזה. ותיכף הולך לבקש איש שיוכל להגיד לו את כל לבו ומתפאר עצמו לפניו כך וכך אמרתי וחידשתי. וכשלא ירצה חבירו להודות לו יחפש בכל מיני חיפושים ביום ולילה בכדי לנצח את חבירו ולהראות שאין חבירו נחשב לכלום נגדו. וזה הוא לו סם המות גמור ונתרחק מבוראו במרחק רב. ומה הוא ומה ימי חייו ותורתו ומצוותיו אם הוא רחוק מהקב"ה אלפיים אמה ויותר. ועל כן צריך להקדים יראת ה' לפני תורתו ומצוותיו לומר מי אנכי שאזכה לעמוד לפני מלך עולמים ברוך הוא ולהתדבק בו על ידי תורתו ומצוותיו ואני מלא פשעים וכו' ועל ידי זה מהרהר בתשובה שלימה לפני בוראו באמת ובתמים לקבל עליו מעתה עול תורתו ומצוותיו ומתחיל ללמוד בשבירת לב והכנעה. ואכן שלימות יראה זו לא תבוא כי אם אחר עשית התורה והמצוות. כי קודם להם הרי לבו שלם בקליפין דיליה ולא אתבר ואינו נכנס כלל לשבירת הלב באמת ולהכרת גדולת בוראו. כי מאין יהיה לו זה בלתי התורה והמצוות. ואמנם אחר הלימוד ועשיית המצוות שלא ניתנו רק לשבירת הלב הזה. כי האדם מדבק עצמו בקונו על ידיהם ומבין בגדולת בוראו ביותר ואז בעזר הבורא עליו נעשה לבו נשבר ונכנע באמת ואז בא ממילא לבחינת היראה האמיתית שזכרנו הבאה מרוב ענוה ושפלות. ועל כן שניהם אמת כי קודם החכמה צריך להקדים על כל פנים היראה הקטנה כאשר יוכל להבין קצת בגדולת הבורא ולהיות נכנע לפניו אבל אם אין חכמה אין יראה כי לא ישיג שלימות היראה כי אם אחר החכמה כאמור. ועל כן מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא ראשית חכמה יראת ה', שקודם להחכמה צריך להקדים יראת ה', עשתה ענוה סנדל לעקבה שמיד שבא האדם לבחינת הענוה ממילא יראה מלתא זוטרתי היא לגביה כמדובר.

ע׳ועל זה אמר הכתוב (תהלים ל"ד, י') יראו את ה' קדֹשיו כי אין מחסור ליראיו וגו'. כי לכאורה היה ההוה אמינא לומר אשר הקדושים אשר בארץ הנשמרים מכל חטא ועוון מנעוריהם, שוב אין בהם מצות יראת ה' שאין להם לירא מדבר כיון שלא פעלו עולה מימיהם. על כן אמר הכתוב לא כן כי אם יראו את ה' קדושיו שאפילו קדושיו יראו את ה' למען תהיה יראתו על פניהם אף לבלתי תחטאו כנאמר. כי מה יזכה ילוד אשה להקריב אשה לה' מלך גדול ונורא אם לא בחסדי האל. על כן חלילה לגשת אם לא באימה ויראה ורתת וזיע ככל האמור. ולזה אמר כי אין מחסור ליראיו כלומר שאינו חסר מצות היראה לעולם ונוהגת בכל אדם ובכל זמן אף בצדיק גמור מימיו. אדרבה שנוהגת בגדולים יותר מבקטנים כי הללו יראין יראה אמיתית יראת שמו יתברך והללו יראין יראת עצמם שלא יענשו ממרומים בנזקי גופן או נזקי ממונם או עונשי גיהנם. אבל לא את ה' הם יראים לומר כי מי אנכי לגשת עד הלום כנאמר. ועוד יאמר כי אין מחסור ליראיו כלומר כי בחינת היראה הזו שקדושיו יראים מלפניו הוא בלתי הפסק ואינם חסרים לעולם מיראה זו אדרבה היא נתוספת בכל יום ויום יותר, מהכרתו בגדולת בוראו ביותר ולבו נשבר ונכנע ומתפחד ומתירא לפני מי הוא עומד.

ע״אוהנה נודע אשר האדם שזוכה לעבודת בוראו כדבר האמור בלב נשבר ונדכה ביראה ואהבה ושמחה במחשבה דיבור ומעשה. הקב"ה כביכול ברוך הוא וברוך שמו מקבל תענוג ונחת רוח גדול מעבודה זו אחרי שהאדם יודע בנפשו כי אינו ראוי לזה לולי רחמי ה' וחסדיו אשר מעולם על יראיו לזכותם בעבודתו. וה' הטוב יראה ללבב כי מה שהוא בכוחו יעשה ונפשו יודעת מפחיתת ערכו וירא ובוש מלגשת אל העבודה רק שהוא מוכרח לזה מצווי הבורא. וממילא הקב"ה מעורר נגדו כביכול כל שרשי אורות עבודה זו בתורה ותפילה או מצוות ומעשים טובים למעלה למעלה במקום עליון בשיעור קומה. ויאיר לנגדו אור בהיר בשחקים ממקום שורש המצות והיא קיימת לו לעד ולעולמי עולמים. כיון שגרם למעלה בחינת יחוד וזיווג והאיר שם, הרי זה קיים לו לדרי דרין. מה שאין כן העושה מצוה וסובר שהוא ראוי למצוה זו מפני חשיבתו וגדולתו הרי תועבת ה' כל גבה לב וגו' (משלי ט"ז, ה'), ואין הקב"ה מקבל מצוה כזה ואין מאיר נגדו מאור בהיר בשחקים אשר בשבעה הנרות העליונים. אשר על כן אהרן הכהן שהדליק את השבעה הנרות למטה בגודל ענותנותו וצדקתו וכאומרם ז"ל (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א וברש"י) בפסוק (ויקרא ט', ז') קרב אל המזבח וגו' שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת וכו' כי הגיע לבחינת היראה האמיתית שזכרנו. ודאי ודאי שגרם בזה הארת שבעת הנרות העליונים הידועים הרמוזים במראה אשר ראה יהושע הכהן הגדול (זכריה ד' ב') מנורת זהב כלה וגו' ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות וגו'. והאור מאיר שבעתים כאור שבעת הימים בכלל ובפרט כנודע למארי קבלה.

ע״בולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ב, א') בפסוק (תהלים ל"ז, י"ח) יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה שחבב הקב"ה שנותן של צדיקים וכתבם בתורה כדי שתהא נחלת ימיהם זכורה לעולם וכו'. כי אותן הימים ימי תמימים שעבדו בהן עבודת בוראן יתברך ופעלו בקרב שנים ימי חייהם הארת האורות העליונים יחודי שמותיו יתברך וזיווגי הפרצופים ומאורות שבעת הימים. אשר זה הוא מקור כל הברכות והישועות ושפע האורות לכל העולמות. הנה הם מאירים בזה לארץ ולדרים עליה ברחמים לעד ולעולמי עולמים ועל כן נכתבו ימיהם ושנותיהם בתורה הקדושה שהיא נצחית לנצח נצחים להורות הדבר הזה כי נחלת ימיהם זכורה לעולם אשר זכו בימי חייהם על הארץ להאיר אור שבעת הימים וליחד ולקרב המדות והמראות הנוראות אחד אל אחד להמשיך על ידי זה כל בחינת שפע וברכה ממקור הברכות והחיים כל אחד לפי ערכו ושורש נשמתו לכללות העולמות ופרטיהם ופרטי פרטיהם עד סוף ימי עולם.

ע״גובזה יתבאר מאמר חז"ל שהתחלנו בו על נכון כי לצד שרצה לבאר שהיה אהרן ירא ואמר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי וכו' ולכאורה יתמה ענין יראת אהרן הכהן. כי הלא אהרן קדוש ה' מנעוריו היה, וממה יירא אם לא חטא מעודו. על כן מקדים זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו וגו' וכאמור כי אפילו הקדושים אשר בארץ נמצא בהם בחינת היראה ואדרבה יראו את ה' קדושיו כלומר כי קדושיו את ה' הם יראים מה שאין כן החוטאים אינם יראים כי אם יראת עצמם כנזכר למעלה ועל כן אהרן קדוש ה' נתיירא מאוד לומר אולי עבורו נדחה שבטו מעבודת ה'. כי לצד הכרתו והבנתו בה' קיצר בעבודתו מאוד מאוד. או אפשר לא הודה לו כראוי בכל לבו ובכל נפשו ומאודו על שזכה לעבודתו. או שאר בחינת היראה שזכרנו למעלה כי מי ומי ראוי לעבוד עבודת ה' המחיה ומהוה את כל מלך גדול ונורא אשר כל דארי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא.

ע״דולזה אמר לו הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגות אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וגו' כי על ידי בחינת היראה הזו שהיה אהרן ירא ועבד עבודתו עבודה תמה באימה ויראה בלב נשבר ונדכה כנזכר. הנה כאשר הדליק הנרות למטה פעל ועשה למעלה אשר אל מול פני המנורה הזה שלמטה יאירו שבעת הנרות העליונים הנזכרים אור שבעת הימים כללות שבעת ימי הבנין שהן הן קיום העולם והעמדתו לדרי דרין והוא בחינת הששה קצוות שהם ששת ימי בראשית עם השביעי להם שבת מלכתא וכולם האירו למאור מקור המים החיים מעין גנים. ומשם ניתן טרף לכל באי עולם ולחם לכל בשר. או אפשר שיכוון הכתוב על בחינת הששה קצוות עם השבת הגדול מקום החירות והיובל הגדול מדת הבינה הידוע לחכמי לב המשפיע אל הששה קצוות הללו. ושמן הטהור מורק על שבעה הנרות ומשם על שבעה קני המנורה להשפיע טובו לבריותיו. ובת שבע הכלה הכלולה מקבלת אור שבעת הנרות בסוד שבעה ושבעה מוצקות לנרות וגו'. ונודע סוד הארת הנ"ר שהוא בחינת שלושה יחודים הנוראים הנוקבים ויורדים בכללות כל העולמות שהם הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהי"ם, הוי"ה ואדנ"י, שמספר כולם נ"ר. וכל אחת מן המדות מקבלת מהארת היחודים הללו וכולם פונים לנר האמצעי שבת מלכתא שכתרה מגיע בשני שלישי תפארת הממוצע בין המדות. ובהעלות אהרן את הנרות הללו למטה האיר והבהיק והופיע בזה אור שבעת הימים שכולם יאירו בבחינת היחוד של הנ"ר וכולם יפנו לגוף המנורה נר האמצעי שהוא תכלית מעשה שמים וארץ. וכל הבריאה לזה היתה להיטיב לעולמו ביום שכולו שבת. שהוא בכללות העולמות בבחינת (ראש השנה ל"א.) שיתא אלפי שנין הוי עלמא סוד ששת הימים המכינים לשבת ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ביום שכולו שבת ואז עיקר שלימות הבריאה שישלם הקב"ה שכר טוב לנשמות הצדיקים להנהותם מתענוגי מראות זיו שכינתו שלא שזפתו עין רואה בגן עדן גינתא. ואכן כי נתחלק בחינה זו לפרטים ופרטי פרטים רבים אין מספר לאלפים ולמאות ולעשרות ולאחדים ליובלים ושמיטות וחדשים ושבועות עד רגע והרגע מתחלק לכמה רגעים כידוע ליודעי בינה. וזה אומרם אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי תיקון אהרן בהעלאת הנרות היה לא לדורו לבד כלומר ימי חייו ושנותיו בפרטות שורשו בהמדות עליונות. כי אם שתהא נחלת ימיו זכורה לעולם שתיקן בכללות העולמות כללות ימי הבנין לאלפי עלמא שבזה נכלל כל העולם כולו וכל הבריאה שאין בחינה זו בקרבנות והבן. והכל על ידי שלימות עשיית מצוותיו בבחינת יראו את ה' קדושיו ככל הנאמר.

ע״העוד אמרו שם (במדבר רבה ט"ו, ז') דבר אחר וכו' עד ולא אמרתי לך אלא לעלות אותך להעלות נר תמיד. וזה צריך פירוש. ופירושו הוא על פי אומרם ז"ל (מנחות פ"ו:) עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדותה אמר רבא זה נר מערבי שנותנין בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. ונמצא אשר העלאת ישראל בעיני כל העולם הוא הנר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה כו' ובזה העידו כולם כי יש ה' בישראל גדול שמו האל העושה פלא והפלא לעמו ישראל והארכנו בזה במקום אחר. וזה אומרו לעלות אותך להעלות נר תמיד שנר אחד יהיה דולק תמיד והוא הנר מערבי ובזה אני מעלה אותך כנאמר.

ע״ועוד אמרו שם (ט"ו, ח') דבר אחר בהעלותך וגו' זה שאמר הכתוב (תהלים קל"ט, י"ב) גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וגו' ולנו אומר בהעלותך למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד אלא לך ותקן לי הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט כו'. כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות אמר לו המלך וכו' למה לא התקנת לי כלום אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך וכן הקב"ה כולו אורה שנאמר (דניאל ב', כ"ב) ונהורא עמיה שרא והוא אומר לישראל התקינו לי מנורה ונרות מה כתיב שם כו' (שמות כ"ה, ל"א) ועשית מנורת זהב טהור כיון שעשו באת שכינה מה כתיב שם (שם מ', ל"ה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, מיד קרא למשה, ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז', פ"ט) מה דבר אליו בהעלותך את הנרות וכו' עד כאן. ומאמר הזה כולו מוקשה מרישא לסיפא. כי בתחילתו שאמר זה שאמר הכתוב גם חושך לא יחשיך וגו' לא סיים בו כלום כי על דבר הקושיא ולנו אומר בהעלותך די בכתוב שמביא אחר כך הקב"ה כולו אורה שנאמר ונהורא עמיה וגו'. ולבסוף אינו מובן כלל כי תוכן דברי המשל שנתבייש אוהבו של מלך מכלי הדיוטות שלו לא נזכר כלל בכתוב וגם זה שהמלך סילק את שלו לא נזכר. גם הכתובים שהביא אינם מסודרים כלל במקום אחד כי ולא יכול משה לבוא וגו' זה הוא סוף פרשת פקודי ופסוק ובבוא משה הוא סוף נשא והוא מחבר את האוהל לאחד ואינו מובן. ואמנם כי הנה לכאורה צריך להבין דבר הכתוב עצמו שמביא בתחילה גם חושך לא יחשיך וגו' שכופל דבר אחד שלוש פעמים חושך לא יחשיך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה.

ע״זוהנראה כי הנה כבר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית) בביאור מקרא כתוב (בראשית א', ט"ז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול וגו' ואת המאור הקטן וגו'. להבין הדברים לפי פשוטם שלא יהיה כתרתי דסתרי אהדדי בתוך כדי דיבור. והוא כי כמה פעמים מצינו שאף בחינה הקטנה אם במקומה אין גדולה ממנה אז נקראת גדולה כי במקומה גדולה היא שכולם קטנים נגדה. והוא כעין אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ט') בפסוק (בראשית ו', ט') נח איש צדיק תמים היה בדורותיו רבי יהודה אמר בדורותיו היה צדיק הא אילו היה בדורו של משה וכו' לא היה צדיק בשוק סמיא צווחין לעווירא סגי נהור ופירש שם הרב במתנות כהונה פירוש בשוק שכולן סומין לגמרי קורין לעור שאינו סומא לגמרי ורואה ומעמעם סגי נהור כלומר רואה היטב וזה לפי שהם סומים לגמרי ואין רואה טוב ממנו כך לפי דורו שהיו כולם רשעים הולכי חושך נקרא הוא צדיק תמים כו' עיין שם. נמצא שאף שהוא קטן לפי ערכו מכל מקום בדורו נקרא צדיק תמים סגי נהור. וכן כעין אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו, כי באשר הוא שם במקומו הוא הגדול שבכולם. וכן באור החמה ולבנה הנה הלבנה אף שאורה קטן הוא מכל מקום במקומה בהאירה בחשכת הלילה הרי גדולה למאוד היא ובפרט שהרבה צבאיה שנתן אתה את הכוכבים, והם מאורם קטן הוא, ונגדם מאורה גדול הוא מאוד אך נגד אור השמש קטן הוא, ועל כן אמר את שני המאורות הגדולים כי שניהם גדולים כל אחד במקומו ואך זה נגד זה יקרא אחד מאור הגדול והשני מאור הקטן ועיין שם בביאורנו למעלה. ולפי זה יאמר הכתוב תחילה גם חושך לא יחשיך ממך שאין ח"ו חושך במקומו רק אפילו בעת שאינו מאיר לארץ ולדרים בחשכת הלילה אורה לפניו אבל היינו יכולים לומר שעל כל פנים מובדל אור הלילה מאור היום שאין אורה גדול כמו ביום רק שאין חושך אז מלפניו כמו השוכנים בארץ הנקראים שוכני חושך לזה אמר ולילה כיום יאיר כי אור הלילה שוה לפניו כאור היום באין הפרש והבדל כלל ואף בלילה עת החושך לפניו אורה כמו ביום.

ע״חואולם הנה ידוע אשר אור היום שלפנינו אינו תכלית שלימות האורה. לך ראה מה שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) אור שברא הקב"ה ביום הראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכיון שנסתכל הקב"ה וכו' ראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו וכו'. הרי שאור היום עתה אינו אלא אורות מאופל שנגד אופל אור הוא אבל אור עולם שנברא ביום ראשון גנוז באוצר החיים הוא. ונראה שעל כן צונו חז"ל (ברכות י"א:) להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. כי האמת הוא שהמה מעורבים. וביום שכולו אור, מעורב הוא מחשכת הלילה שאינו שלימות האור כמו אור שבעת הימים. וכן בחשכת הלילה אף על פי שהוא כולו חושך מכל מקום מצינו חושך יותר מזה במצרים שלא קמו איש מתחתיו עבור החושך שהיה עב כפול ומכופל. והחושך של הלילה אינו כל כך לפי שהוא מעורב מהארת היום. ועל כן אנו מזכירים שניהם ביום ובלילה להראות כי שניהם אינם בשלימות רק שניהם נגבלים על ידי תערובת השני המעורב בו ושניהם כאחד טובים לפי שיעור שעלה ברצון הבורא יתברך להגבילם בכה ובכה. ועל כן נאמר על מצרים (תהלים ק"ה, כ"ח) שלח חושך ויחשיך כלומר ששלח חושך ויחשיך שיהיה חושך ממש לא חושך המעורב באור יום. או שלח חושך ויחשיך עוד על חשכת לילה בחושך כפול עד שיהיה כולו חושך ולא אור. ועל כן אחרי שאמר הכתוב ולילה כיום יאיר היה ההוה אמינא לומר שאין ח"ו אור לפניו כי אם כאור היום שאנו רואין שמצער הוא ומעורב בחושך ולזה אמר כחשיכה כאורה כי החושך והאור שוין אצלו שכל בחינת החושך הנמצא בעולם לפניו הוא אורה ואין לפניו שום בחינת החושך ח"ו לא מינה ולא מקצתה. וממילא לא מבעיא שאור כאור שבעת הימים לפניו, שגם זה חושך כפול נגד אור פני מלך חיים אור בהיר אור צח ומצוחצח כולו אור שאין שום נקודת חושך שם כי כל החושך הוא אור. והנה אם היה ההוה אמינא לומר כי אור אשר לפניו הוא כעין אור היום שלפנינו המעורב במקצת החושך לא היה הקושיא גדולה כל כך ולנו אתה אומר וכו'. כי מה טוב להוסיף אורה בהאור לבטל מקצת החושך המעורב במקצת. ועל כן מקדים המאמר, זה שאמר הכתוב גם חושך לא יחשיך וגו' עד כחשיכה כאורה שאין שום בחינת החושך שם כי כל בחינת החושך שם הוא אור גדול ואין סברא כלל לומר להוסיף שם אור ובזה תוגדל הקושיא ולנו אתה אומר בהעלותך וגו'. ואומר המשל לאוהבו של מלך כנזכר ומסיים כיון שעשו באת שכינה מה כתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד מיד קרא למשה כי הקריאה היה מיד כי פסוק ולא יכול וגו' הוא בסוף פקודי ותיכף מתחיל ספר ויקרא אל משה כי אחר שבאת שכינה הביאה עמה אור גדול בהיר בשחקים עד אשר לא היה יכול משה לבוא אל אוהל מועד והוא כדמיון במשל כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן מנורות של זהב לפניו וכו' ותיכף קרא למשה. אך הבושה שנתבייש משה אינו מפורש כאן. רק ממה שאמר לו הקב"ה כביכול בקריאה זו אנו למדין אשר נתבייש משה מכלי הדיוטות שלו כי אמר לו תיכף אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' ומלת מכם לכאורה מיותר (ועיין במפרשי התורה שם). ויבואר על פי אומרם ז"ל (במדבר רבה כ"א, ט"ז,-י') בפסוק (במדבר כ"ח, ב') את קרבני לחמי וגו' אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כל העולם כולו שלי הוא וכו' כל הימים אני מלא, שעלי כתיב (ישעיה מ', י"ב) מי מדד בשעלו מים. ואני על לוגך כתבתי הסך נסך שכר וגו' לשון שתיה לשון שביעה לשון שכרות. בהמה בראתי בעולמי ואין אדם יכול לעמוד במזונותיה ואיזו זו בהמות בהררי אלף וכו' (תהלים נ', י') אלא בשביל הריח שתהיו ערבים ונוחין לפני וכו' עד כאן.

ע״טולזה אחר שמשה לא היה יכול לבוא אל אוהל מועד מהאורות אשר באו עם המלך, קרא לו ואמר לו אדם כי יקריב מכם כלומר כי מכם אני חפץ אף שכל העולם כולו שלי הוא איני חפץ כי אם מכם. וזה אומרו אדם כי יקריב פירוש הגם שהמקריב הוא אדם על הארץ ומה יוכל שוכן בתי חומר לערוך שולחן לפניו יתברך אף על פי כן מכם אני חפץ וזו היא ריח ניחוחי הסך נסך שכר לה' זו שתיה ושביעה וכו' ולזה אף כשיקריב מן הבהמה מן הבקר וגו' והוא רומז על דבר מועט גם בערך האדם כמו בקר אחד וצאן אחד כמו שאמרו חז"ל (שם כ', י"ז) בפסוק (במדבר כ"ב, מ') ויזבח בלק בקר וצאן, בקר וצאן אחת בלבד. וגם בקר וצאן הם הנמצאים ברשותו של אדם ואין צורך לחזור עליהם, ולי כל חיתו יער וזיז שדי (תהלים נ', י'). אף על פי כן תקריבו את קרבנכם, כי בקרבנכם אני חפץ מכל אשר בראתי תחת השמים. ומדברים האלה ניכרין הדברים שמשה נתבייש בראותו האור הגדול ההוא לומר מה אני למלך הוכן להכין למי שכל אלה לו, ולי אין אלא כלי הדיוטות. עד שהוצרך הקב"ה לומר לו כדברים האלה אדם כי יקריב מכם כי מכם אני חפץ. ואמנם עדיין אין אנו יודעין אם סילק המלך את שלו. כי מכאן אינו מוכח רק שנתבייש האוהב, והמלך אמר לו שיקבל עשיותיו באהבה אבל זה שהמלך סילק את שלו לא נזכר כאן. ולזה הביא הפסוק ובבוא משה אל אוהל מועד וגו' שסותר למה שנאמר למעלה ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד ופירשו חז"ל (במדבר רבה י"ד, י"ט) כי שכן עליו הענן אמור מעתה וכו' נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו וכו'. הנך רואה בעיניך אשר מהכתוב הזה מוכח שסילק כביכול הקב"ה את האורות שלו בכדי לדבר עם משה ומה דיבר אליו בהעלותך וגו' כי מאחר שסילקתי את שלי, ובשלך אני חפץ על כן תיכף דבר אל אהרן וגו' להעלות נרותיכם (כי אם לא כן מה ענין סמיכות כתוב הזה בהעלותך אל וישמע את הקול מדבר וגו' אם לא שזה היה מדבר אליו ובזה נכון הכל ולא נצטרך למה שנדחקו המפרשים שם במה שנאמר ולא יכול משה וגו' שמורה על הבושה שראה אור גדול שאין זה פשט הכתוב גם לא היה צריך בעל המאמר להביא הכתוב ובבוא משה רק בהעלותך שקרא לו ואמר לו בהעלותך ולפי הנזכר נכון הכל כי ולא יכול מורה לפי פשוטו שמחמת האור לא היה יכול לבוא ולא מוכח מזה ענין הבושה כלל רק שמתשובת הקב"ה בהקריאה בדבריו דברי חיבה אנו למדין שגם בושה היה שם חוץ ממה שלא היה יכול ליכנס מגודל האורה. ואכן על כל פנים זה ודאי שלא היה יכול לבוא לגודל האור חוץ מן הבושה, ונמצא איך בא משה אחר כך. על כן מביא הכתוב ובבוא משה וגו' שלכאורה הוא מיותר כולו כי מה בא ללמדנו וגם סמיכות פסוק בהעלותך אליו. ומכל אלה נראה שהוא עבור שסילק המלך את שלו ונסתלק הענן ואמר לו בשביל אהבתך בשלך אני חפץ ועל כן בהעלותך את הנרות כנאמר). ואפשר להוסיף קצת על דברי המשל ולבאר בזה דברי הכתוב אחר כך אל מול פני המנורה וגו' כי הנה זה אמת אשר המלך בשביל אהבת אוהבו מסלק שלו ומשתמש בכלי הדיוטות אבל זה יוכל להיות רק לפי שעה להראות חיבת האוהב אבל אחר שעה מה איכפת למלך ולאוהבו שיודלק גם אורות המלך המאירים ומבהיקים מאוד בצד נרות אוהבו ושניהם יאירו יחדיו ואדרבה זה כבוד לאוהבו שנרותיו דולקים בין אורות המלך. ולזה אמר הכתוב בהעלותך את הנרות כאשר כבר תדליק הנרות שלך, אז אל מול פני המנורה שלך, יאירו שבעת הנרות שגם אני אדליק למולך נרותי המאירים למאוד אור שבעת ימי בראשית. או אפשר לומר שאדליק נר אחד והוא אור אחד גדול הכלול משבעה, וזה את שבעת לא שבעה להראות על דבר אחד הכלול משבעה. והכל מורה על אור שבעת הימים שיאיר אל מול פני המנורה של מטה ככל הנזכר.

פ׳ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו'. חז"ל אמרו (ספרי ומובא ברש"י בפרשה זו) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ולכאורה שבח קטן הוא זה לאהרן קדוש ה' שלא שינה מאמרו של מלך מלכו של עולם. ואמנם לצד מה שביארנו למעלה בסמוך בביאור מאמרם ז"ל אבל הנרות לעולם וכו' כי לצד רוב ענוה וגודל היראה והפחד והבושה שהיה לאהרן בעת עשיית המצוה היתה מצותו לרצון לפני הקב"ה עד אשר שלא לדורו בלבד תיקן אהרן כי אם לדרי דרין בכללות שבעת ימי הבנין שהאירו מול פני המנורה שהעלה אהרן ונחלת ימיהם זכורה לעולם, בקירוב ויחוד המאורות העליונים והארתם לעולמים להוריד על ידי זה כל מיני שפע וברכה. ועל כן דוקא בהעלותך את הנרות כשאתה תעלה אותם אז תוכל על ידי בחינתך להיות אל מול פני המנורה, שלך יאירו שבעת הנרות לעולם אור שבעת הימים ואין אחר יוכל לעשות כמעשיך. וזה שהעיד כאן הכתוב שבח אהרן הכהן אשר ויעש כן אהרן כלומר שכן תיקן (על דרך (בראשית י"ח, ח') ובן הבקר אשר עשה שפירושו אשר תיקן) אהרן למעלה למעלה אשר אל מול פני המנורה שלו העלה נרותיה למעלה בשמי השמים להיות צדקתו עומדת לעד לדורות עולם להיות שמן הטהור מורק על שבעה הנרות ומשם על שבעה קני המנורה להשפיע טובו לבריות לעולמים בבחינת שבעה ושבעה מוצקות כנאמר.

פ״אגם יאמר ויעש כן וגו' להגיד שבחו וכו' על פי אשר ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות אשר משה היה תיקון שת הבל כמרומז בשמו מ'שה ש'ת ה'בל, ואהרן היה תיקון הטוב שבקין. וידוע אשר לעולם בחינת הבל הוא למעלה מבחינת קין. והנראה שתיקון שניהם היה בהמנורה. כי המנורה היתה מרומזת לכל בחינת קין והבל ועל כן היה בה כמה בחינות ירכה ופרחה וגביעיה וכו' וכן קנ"י המנורה הוא אותיות קי"ן, ושלהבת היא אותיות ש"ת הב"ל. ואכן השלהבת היא עולה למעלה מן הכל כי כן המדה שבחינת הבל למעלה מהכל הוא. וזה אשר יגיד הכתוב שבח אהרן כי כן עשה כאשר נצטוה באהבה ושמחה ואף שהגדיל בזה בחינת משה על בחינתו להיות הלהב של השלהבת עולה למעלה מן הכל. לא הביט בזה על פחיתותו ח"ו ועשה ותיקן ולא שינה מאשר נצטוה והודה ולא בוש על האמת להגדיל שבח אחיו עליו. וכאשר העיד עליו הכתוב (שמות ד', י'ד) וראך ושמח בלבו. אף שהיה גדול מאחיו בשנים וה' צוה למשה ולא לו, לא נתקנא בזה ח"ו והודה על האמת באהבה בשמחה. ודבר זה לא דבר רֵק הוא, כי מאה מיתות ולא קנאה אחת כמאמרם ז"ל (דברים רבה ט', ט'). ולזה גמר אומר הכתוב,

פ״בוזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מה שלא נודע לכאורה שייכות עשיית המנורה לכאן. ואכן את זה יגיד כי הלא המנורה היתה מרומזת לכל הבחינות מירכה עד פרחה והכל היה מקשה אחת להראות כי הכל גוף אחד הוא ואינם נבדלים זה מזה ח"ו ואף על פי כן העלה אהרן השלהבת על הכל וזה יגיד שבחו כי איש עניו הוא ושפל רוח והקב"ה את דכא ישכון.

פ״גקח את הלוים וגו'. סמך הכתוב את זה למעשה המנורה לצד מה שכתבנו למעלה (באופן השני מפירושי פסוק ראשון) בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני. שחכם באחור ישבחנה (משלי כ"ט, י"א). פירוש כי החכם על ידי בחינת האחור מה שנופל לפעמים ממדריגת עבודת ה' על ידי זה משביח עצמו אחר כך בגודל חרטה ולב נשבר ונדכה, ומזה בא לאהבה עזה אחר כך כרשפי אש שלהבת י"ה לברוח מן האחור ואז מגיע לבחינת קדם קדמתה למעלה לראש. וירידה זו צורך עליה הוא שנתעלה בזה. וכאשר נאמר בשם הבעל שם טוב זי"ע על מאמרם ז"ל (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו פירוש יהא חביב וחשוב בעיניכם השכחה והירידה על רגע מהעבודה כי היכי דתתעתרו על ידי זה בגודל שבירת לב אחר כך באהבה עזה כבורח מן השביה. ונודע אשר זה סוד מה שהיה ארץ ישראל תחילה ביד הכנעני קודם ישיבת ישראל בה. ובת שבע שלא ניתנה מתחילה לדוד. הכל בסוד הזה באחור וקדם להיות חכם באחור ישבחנה שיהיה אחר כך הקדם על השלימות הנאות. ואפשר לומר כי על כן לא ניתנה העבודה מתחילה ללוים רק לבכורי ישראל ואחר כך נתחברו הם הכל בסוד הזה שיהיו קודם בבחינת האחור להגיע אל הקדם. ואכן כי לגודל מעלת קדושת הלוים היה אצלם זה בחינת אחור מה שהושוו אל שאר בני ישראל בשוה שלא נתחברו לעבודת ה' ולא היו נצרכים לבחינת ירידה אחרת למטה מזה. ולזה אמר הכתוב קח את הלוים מתוך בני ישראל. כי זה שהם עתה בתוך בני ישראל בהשוואה אחת עמהם זה להם לירידה נחשב. וכבר מוכנים הם על ידי זה לבחינת הקדם לעלות למעלה לראש אל העבודה בבחינת אחור וקדם כנאמר. ולפי שגם מעשה המנורה רמזה אל בחינת האחור וקדם הנזכר כנאמר שם למעלה לכן סמך לה קח את הלוים שרומז על זה כמדובר.

פ״דוכה וגו' הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער וגו'. מפשט הכתוב נראה שהזיה היה קודם להעברת תער על בשרם. אף שלכאורה היה נראה טוב יותר להעביר התער קודם, לגלח את כל שערם, ואחר כך להזות על בשרם. כי למה להזות על השער אם יהיה נשלך מהם. ואכן כי הנה תגלחת שערם היה עבור שהיו כפרה על בכורי ישראל כמו שמובא בדברי רש"י ז"ל ונמצא שהם היו מכפרים בזה על הבכורים והמכפר צריך להיות טהור בעצמו קודם על דרך (במדבר י"ט, י"ט) והזה הטהור על הטמא כנודע. ועל כן הקדים להם הזיה מטומאת מת שטהורים ירשוה ויכפרו על הבכורים בטהור. ועל כן דוקא הזה עליהם מי חטאת קודם, ואחר כך והעבירו תער כאמור.

פ״הולקחו פר בן בקר וגו' ופר שני וגו'. חז"ל נתעוררו (ספרי מובא ברש"י ז"ל) מה תלמוד לומר שני, לומר לך וכו'. ואפשר עוד לבאר אומרו ופר שני. כי הנה נודע אשר בכל מקום החטאת קודם לעולה כמאמר חז"ל (זבחים צ'.) וכן הוא ברמב"ם ז"ל (פרק ט' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ו') ורק בקרבנות החג וכו' ובשגגת ציבור בעבודה זרה שמביאין פר לעולה ושעיר לחטאת הפר קודם כמו שאיתא ברמב"ם שם (הלכה ז'). והנה כאן אצל הלוים שהוראת שעה היתה שיביאו שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת כי שעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה שהביאו לקרבן ציבור בעבודה זרה כמו שאיתא ברש"י ז"ל. אפשר היה ההוה אמינא לומר שיקריבו פר החטאת קודם כי החטאת קודמת תמיד לעולה. הגם שהיה כאן הקרבן לשגגת ציבור בעבודה זרה. מכל מקום הרי נשתנה משעיר לפר. ואפשר שגם לזה נשתנה שיהיה כשאר הקרבנות שיקדם החטאת לעולה ולזה הזהיר הכתוב ואמר ופר שני וגו' תקח לחטאת. דוקא שני יהיה שיהיה פר העולה ראשונה והחטאת שניה ככל קרבנות ציבור בעבודה זרה כאמור.

פ״ווהקהלת את כל עדת בני ישראל. אף שלכאורה הלא הלוים אינם נתונים כי אם תחת בכורי ישראל והיה מן הראוי שלא להתאסף רק הבכורים ומה לכל עדת ישראל בזה. ואמנם כי לצד שהבכורים היו בחורי ישראל ושלוחיהם. כי לי כל בכור בבני ישראל. שזה שבחרתי בבכורים הוא לפי שהם כבני ישראל והמה שלוחי כל ישראל ועתה הלוים נתונים תחתיהם הרי הם נעשין שלוחיהם וצריכין להקהיל כל ישראל לזה, ויסמכו ידיהם על ראש הלוים (ועיין למטה בפירושינו בפסוק כי נתונים נתונים המה לי וגו').

פ״זוהקרבת את הלוים לפני ה'. הקרבה זו לכאורה אינה ידועה מה היא כי הלא כבר נאמר והקרבת את הלוים לפני אהל מועד וגו'. ואמנם הנה כתבנו למעלה (בפרשת נשא) בפסוק והעמיד את האשה לפני ה' שרומז על התקרבות שורש נשמתה לפני ה' להזכירה לחיים ולמות אם תזכה לחיים ואם לאו וכו' כדרך אוהב המלך שמזכיר איש אחד לפני המלך אם האיש הזה הגון הוא מצוה המלך לעשות לו כל מיני טובות ואם אינו הגון מתכעס המלך ומצוה לעשות בו דין. והוא כבחינת יומא דדינא יום ראש השנה אשר כולם נסקרים בסקירה אחת והוא שנשמת כל אחד מבאי עולם עולה למעלה לראש ונראית שם לפני אלהינו יתברך ועל ידי זה ממילא בריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. וצדיקים שהקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מהם, נכתבים לאלתר בספר החיים טובים ברוב ברכות וישועות כי מתענג הקב"ה מזכרונם לפניו וגוזר עליהם כל הטובות, ולהיפוך ברשעים. ועל כן בסוטה כיון שהעמיד הכהן בכוחו את שורש נשמתה להזכירה לפני ה'. אז ממילא אם טהורה היא לא די שניצולת ממות כי אם אף ונקתה ונזרעה וגו' ולהיפוך וכו' וצבתה בטנה וגו'. וזה שצוה כאן אל הכהן והקרבת את הלוים לפני ה' להעלות שורש נשמתם למעלה לראש בכוחו שיהיו נסקרים לפני המלך להזכירם שם בכל הברכות והישועות שיהיו ראויין לשרתו ולברך בשמו. ועוד יותר צוהו בזה,

פ״חוהניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' וגו'. שחוץ מקרבתם לפני ה' בשורש נשמתן עוד יניף אותם שם למעלה למעלה. והוא כאשר כתבנו שם בפסוק (במדבר ה', כ"ב) והניף את המנחה לפני ה' בסוד אמרם ז"ל (שמות רבה נ"ב, ה') לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי והוא בבחינת (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר שלפעמים עולים נשמות ישראל למעלה למעלה כל כך עד שנעשים כתר ועטרה לראש חי העולמים ברוך הוא, והוא מתעטר ומתפאר בהם לרוב האהבה והחיבה כדמיון האב שמניף את בנו החביב עליו ומושיבו על ראשו ממש והוא בחינת (ויקרא ט"ז, ל') לפני ה' תטהרו הנאמר ביום הכפורים כי שם עולים נשמות ישראל ואז לגודל האהבה והחיבה נמחל ונסלח לכל עוונות בני ישראל ומעביר אשמותיהם. ועל כן ניתנו אז הלוחות השניות כי שם מקום החירות והיובל ונעשה חירות מיצר הרע וכו' ויוכלו ישראל להמשיך משם גם על כל השנה שיוכלו לעבוד את ה' להתגבר על אויביהם הוא היצר הרע הטמון בקרב לב אנוש. ולזה צוה ה' יתברך גם כאן אצל הלוים שהיו נצרכים ליסמך מלמעלה לעבודת ה' והיה הלוי לכהן (על פי שופטים י"ז, י"ג), לְכַהֵן ולעבוד לבוראו כראוי להניף אותם תנופה ועל ידי זה יונף שורש נשמתם עד לפני ה' בבחינת לפני ה' תטהרו ושם יטהרו מכל חטא ועוון ופשע ולקבל משם כל בחינת שפע אלהי וקדושה לעבודת בוראם כאמור.

פ״טוהעמדת וגו' לפני אהרן ולפני בניו והנפת וגו' ואחרי כן וגו' והנפת וגו'. שינה הכתוב לשונו כאן מתנופה הראשונה ששם לא נזכר רק אהרן בלבד ובשניה אהרן ובניו ובשלישית לא זה ולא זה. נראה שרומז על שלוש תנופות האמורות כאן כמו שהוא ברש"י ז"ל פסוק והניף אהרן וגו'. והכל רומז אל הדבר שכתבנו. כי בבני קהת שהיה עליהם עבודת קדש הקדשים הארון והשולחן והיו צריכים הנפה למקום גבוה ביותר (והכל בבחינת מדה אחת רק גבוה מעל גבוה שומר וגו' ובפרט מדה הנזכרת שיש בה נ' שערים כנודע) והיה צריך אהרן בעצמו להניף אותם עד בחינה הגבוה לפי שורש ערכם לקבל משם שפע הקדושה להעבודה מה שאין כן בשניה שהיה לבני גרשון שהיה עליהם עבודת הקודש לבד נאמר אהרן ובניו כי לא היו צריכים למקום גבוה כזה והיו יכולים גם בני אהרן בצירוף אביהם להעלותם לשם ובשלישית שהיא לבני מררי שהיא עוד בחינה למטה נאמר סתם והנפת וגו' מי שיניף כי זה היו יכולים גם בני אהרן לבד שלא בצירוף אביהם להעלותם לשם.

צ׳כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. כפל מלת נתונים לומר כי מתוך בני ישראל כבר המה נתינה השניה כי ביציאת מצרים נאמר (שמות י"ג, ב') קדש לי כל בכור בבני ישראל. שהקב"ה קידש הבכורים מהם והוא נתינת ישראל אל האלהים לעבוד עבודתו ואחר כך ניתנו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל על כן הם נתונים נתונים מתוך בני ישראל.

צ״אועוד אפשר לומר טעמא בכפילא הזו. בהקדם לדקדק עוד מלת לי הנאמר כאן שלכאורה מיותר. ואך חדא מתורצת בחברתה. כי חז"ל אמרו (ויקרא רבה ב', ב') בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא וכו'. ולזה אמר כי נתונים שהם נתונים לעבודה. ועוד נתונים המה לי וגו' שנתונים לי בלי הפסק לעד ולעולמי עולמים ואינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועל כן סמך הכתוב לזה ואומר,

צ״בכי לי כל בכור וגו'. כלומר שלא תאמר כיון שניתנו הלוים תחת הבכורים פקעה קדושת הבכורים לגמרי מכל וכל עד שלא תהיו צריכים לפדותם בה' סלעים דמחייבתא מדאורייתא לא כן כי לי כל בכור כלומר כי גם הבכורים לי הם לעולם בלי הפסק וגם הם נחשבו שם בכל הני שנאמר בהם לי שהוא לעולם וכבר נאמר בהם קדש לי כל בכור הרומז על מיד ולדורות עולם. רק,

צ״גואקח את הלוים וגו' ואתנה וגו' לעבוד את עבודת וגו' באהל מועד וגו'. פירוש רק לזה לקחתי את הלוים תחת הבכורים לעבוד את העבודה ולשרת לאהרן ובניו. אבל לענין הקדושה הנה הבכורים עדיין בקדושתן הן עומדין אשר את בכור בניך תפדה ולא נתחללו בזה על הלוים כמדובר.

צ״דוידבר וגו' בשנה השנית לצאתם וגו' בחודש הראשון וגו'. צריך להבין מה שפרט כאן החודש אחר השנה מה שאין כן בשאר מקומות שחשב החודש תחילה כמו בתחילת ספר זה וכדומה. והנראה בהקדם לתרץ שארי הדקדוקים שראוי לדקדק כאן. הלא הם כתובים על ספר הרב הקדוש בעל אור החיים שלא אמר כאן דבר אל בני ישראל כבשאר מקומות וגם אמרו ויעשו וגו' בתוספת ו' בתחילת הענין. והוא על פי מה ששנו רבותינו (פסחים ו'.) שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני שנאמר (במדבר ט', ב'-ו') ויעשו בני ישראל וגו' ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות שהרי משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח שנאמר במדבר סיני וכו' עד כאן. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים ומלך עולם. כי הנה בספרי אמרו כאן (מובא בילקוט רמז תש"ך וברש"י) וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח למה נאמר וכו' מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם וחזר ושנאה להם בשעת מעשה וכו' עד כאן. ולפי דברי רבן שמעון בן גמליאל שסובר שזה היה מעשה באחד לחודש הראשון שתי שבתות קודם החג. נראה שאף דבר הידוע לאדם מאז צריך לשנותו בעתו ושתי שבתות קודם כי שמא שכח את הידוע עבור ימים שבנתים שהיה לחלק ויהיה טועה בדבר משנה זה שכבר שנה וכמאמר חז"ל (מגילה ל"ב.) משה תיקן וכו' שיהו דורשין בענינו של יום וכו' וזה די בשתי שבתות קודם כדמוכח מכאן שהיה משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח וזה דוקא בדבר שכבר נשנה מה שאין כן בדבר החדש שעדיין לא שנה האדם כלל צריך להתחיל בלימודו שלושים יום קודם כי שתי שבתות ילך על עיקר הלימוד להתישב הדבר בלבו היטב להיות שגור ולהודיע הדברים לחבירו וחבירו לחבירו שידעו הכל ההלכה ברורה. ושתי שבתות לשנותה קודם העת. וזה נלמד מפסח שני שהיה דבר חדש אליהם שאמר משה (לקמן ח') עמדו ואשמעה מה יצוה וגו' צוה על זה ל' יום קודם, שיהיו רגילין בדבר ולהתישב בלבם היטב כנאמר. ועל כן גם בזמן הזה הנה כשחכם יושב ודורש בהלכות הפסח והוא נבון דבר מתוך דבר ומחדש חידושין דאורייתא בדקדוקי חמץ ומצה על צד היותר נאות ולהורות לעם ה' הדרך אשר ילכו באזהרת הדינים הללו שלא יעשו כמצות אנשים מלומדה וכמנהג אבותיהם רק להבין הדבר על מכונו ולתת אל לבבם הענין אשר נעשה בחמץ ומצה ופסח ואל מה הם רומזים וכי האדם צריך אז לברוח עם כל לבבו ומחשבתו באמת לה' המיוחד עד שיהיו נמאסין אצלו כל בחינת תאוות הזמן באמת לאמיתו שלא יתן לב אליהם כלל, ואז גאולה תהיה לו. ואם לא כן עדיין הוא במצרים ח"ו עבדי פרעה ולא עבדי ה'. ואין כאן מקומו להאריך בזה ונתבאר במקומו. ובזה ודאי צריך העם להיות שואלין ודורשין כלומר לשאול ולבקש מאתו מאוד לדרוש להם קודם הפסח שלושים יום כי דבר חדש הוא כי דברים כאלו מתחדשים בכל שנה ושנה ועד שיהיה שגור הדבר בפיהם ובלבבם צריך שלושים יום לזה (וקצת סמך ממה שאמרו לענין מוריד הגשם שאחר ל' יום אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם בימות הגשמים אין צריך לחזור לפי שכבר הורגל בזה שלושים יום כמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן קי"ד סעיף ח' עיין שם). אבל גוף הלכות דיני פסח הנשמעים מכבר בכל שנה ושנה אין צריך לשנותו כי אם שתי שבתות קודם כי כבר הורגלו בזה מאז.

צ״הובזה יבוא הכתוב על נכון. כי על כן לא נאמר דבר אל בני ישראל כאשר בכל מקום. כי הצווי הזה לא היה אל בני ישראל כלל רק אל משה היה הצווי שיחזור לשנות להם דיני פסח בשעת מעשה כנאמר. וכן אמרו חז"ל (במדרש אבכיר מובא בילקוט רמז ת"ח) על פסוק ויקהל משה וגו' רבותינו בעלי אגדה אומרים וכו' אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וכו' ומכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין מעניינו של יום הלכות פסח בפסח וכו' עד כאן. ואף שכבר היו יודעין הלכות שבת מאז מכל מקום נצטוה לדרוש להם בשעת מעשה וכן כאן נצטוה משה לדרוש להם בשעת מעשה רק שאשמעינן עוד דבר אחד שהאי שעת מעשה אף קצת קודם במשמע (וכן איתא בתוספות) (מגילה ד'. דיבור המתחיל מאי). ועל כן אמר,

צ״וויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. שבמועדו לכאורה מיותר כי תיכף אחר כך נאמר בארבעה עשר יום בחודש וגו' ואכן את זה אמר למשה כי לכאורה יקשה למה יזהירם על הפסח וכבר אמר להם זאת מימים ימימה ולזה אמר לו במועדו פירוש צווי הזאת הוא לפי שעתה מועדו הוא ועל כן אף שהם יודעים הדבר הזה, מכל מקום החיוב עליך לשנותה להם בשעת מעשה וקצת קודם בכדי. אשר,

צ״זבארבעה עשר יום וגו' ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו. כלומר לפי שחוקי הפסח ומשפטיו רבים הם ואי אפשר שיהא נחקק בלב כל ישראל כל דיניו ודקדוקיו מיום שמוע אותם בהר סיני על כן צריך לחזור להם ב' שבתות קודם, כל משפטיו שידעו אותו כל ישראל מקטנם ועד גדולם על בוריו. ומשה כן עשה,

צ״חוידבר משה וגו' לעשות הפסח. וצייתו לו כל ישראל ויעשו את הפסח וגו' ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל. פירוש לפי שעיקר הצווי היה לשנותה להם בשעת מעשה בכדי שידעו אותו כולם ככל חקותיו וככל משפטיו. מעיד הכתוב שכן עשוהו בשלימות באופן היותר נאות בכל פרטיו ודקדוקיו ככל אשר צוה וגו' וללמד בזה לדורות הבאים כי כן נכון לעשות לדרוש בדבר הידוע שתי שבתות קודם, שידעו אותו כל ישראל ויזהירו לעשותו. ובזה ממילא נכון מה שפרט השנה קודם להחודש. כי נודע אשר פסח מצרים היה מקחו מבעשור. ואם היה זה נוהג גם בפסח דורות. היה צריך להתחיל אזהרת הפסח קודם החודש הראשון בחודש אדר בכדי שיהא שתי שבתות קודם הלקיחה כי גם את זה צריך להזהיר ולעשות. אך חז"ל (פסחים צ"ו.) אמרו בפסוק בעשור לחודש הזה, זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור. ולזה אמר הכתוב כי לפי שהיה בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים ונתמעט מקחו מבעשור על כן היה האמירה בחודש הראשון ולא קודם כמדובר. וזה הכל בפסח ראשון שכבר נצטוו עליו מסיני ולא היה צריך אזהרה עליו קודם, כי אם שתי שבתות. מה שאין כן בדבר החדש שלא נשמע עדיין לישראל פרטי דיניו כלל. לא כן הדבר. כי,

צ״טויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' ויאמרו וגו' למה נגרע וגו' עד וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל בני ישראל איש איש וגו'. כלומר דבר אליהם תיכף כל פרטי דיניו ולא תאמר אמתין עד עת בוא דברו במועדו ובזמנו, או לשתי שבתות קודם, כמו שהיה בפסח הזה, לא כן. כי זה דבר חדש הוא שלא שמעו אותו עדיין ולזה שואלין ודורשין שלושים יום קודם, שידעו אותו על נכון במשנה הראשונה והשניה כדעת רבנן הנזכרים כנאמר. והנה נראה לבאר פרשה זו לישב מה שיש לדקדק בה. א' מה שאמרו לנפש אדם לכאורה מיותר כי הם לא היו צריכים לשאול כי אם עבור שהם טמאים ואינם יכולים להקריב ומה לי טמאים לנפש אדם או שאר טומאות. ב' אמרם למה נגרע אינו מובן לכאורה כי הלא טמאים הם ועל כן נגרעו. ג' אמרם לבלתי הקריב וגו' בתוך בני ישראל האי בתוך בני ישראל לכאורה מיותר.

ק׳ויבואר הכל על פי הדברים אשר שנו רבותינו ז"ל (בפסחים ס"ו.) נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת וכו'. ותמיד גופיה מנלן אמר קרא (במדבר כ"ח, י') עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דתמיד קרבה בשבת וכו'. וכתבו התוספות שם תימה דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש, איש נדחה ואין ציבור נדחין וכו' ובפרק כיצד צולין וכו' משמע דדריש ליה ממשמעות דמועדו, מועדו אפילו בשבת, מועדו אפילו בטומאה וכו', ועל כרחך תנאי הוא וכו' עד כאן. ותניא עוד (שם עמוד ב') אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת דדחו טומאה מנא לן וכו' אמר ר' יוחנן דאמר קרא איש איש כי יהיה וגו' איש נדחה וכו' אמר לו ר' שמעון בן לקיש וכו' אימא איש נדחה לפסח שני ציבור לית להו תקנתא וכו' אלא אמר ר' שמעון בן לקיש מהכא (שם ה', ב') וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין וכו' אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ואי זה, זה פסח הבא בטומאה. אמר אביי אי הכי וכו' אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין וכו' אלא לעולם מקרא קמא וכו' עד כאן. והנה אם נדרוש ממשמעות דמועדו אפילו בטומאה. אם כן ודאי הסברא נותנת ביותר להיות היחיד מקריב בטומאה מבציבור ועל כל פנים שוין הם. כי עדיין לא נאמר איש איש וגו' שנדרוש איש נדחה ואין ציבור נדחין. ומסברת השכל מן הסתם טפי יש לומר כאשר כל ישראל עושין פסחיהן בציבור בטהרה והוא קרבן ציבור דקביעי ליה זמן אז התירה התורה להיות גם היחיד מובלע ביניהן שלא ליפרש מן הציבור מה שאין כן כשכולם טמאין שאינם יכולים להקריב ואנוסים הם ואונס רחמנא פטריה והאי במועדו ידרוש על היחיד שהוא מותר להתערב עם פסחו עם הטהורים כי זה מסתבר להיות דוחה טומאה. או אף אם נאמר דהאי במועדו קאי בין על היחיד בין על הציבור וכולם מותרים לעשות הפסח בטומאה ועל כל פנים היחיד העושה בין הציבור בתוך שאר ישראל ודאי דוחה טומאה ואכן זה ודאי כי אף אם נלמוד ממועדו שאפילו בטומאה. נוכל לומר שלא כל הטמאין דוחין ואך על כל פנים טמא מת זה ודאי דוחה כי הוא הקל שבכל הטומאות. וכמאמרם יש לך שעה שמצורעין משתלחין וכו' או יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין וכו' וטמא לנפש ודאי הוא הקל מכולן ודוחה הטומאה אם מועדו משמעותו אפילו בטומאה. ואך אם משמעות מועדו אינו לדרוש אפילו בטומאה ואין עוד דיוק כלל לטומאה בפסח שידחה כי איש עדיין לא נכתוב. אך מהא דר' שמעון בן לקיש שלמד מן וישלחו מן המחנה נלמוד שטמא מת ודאי אינו משתלח ודוחה הטומאה. ובזה נבוא בביאור הכתובים ופתח ואמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם דייקא טמאי מת ולא זבים ומצורעים ואף על פי כן ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי אין שוחטין וזורקין על טמא מת. ועל כן,

100

ק״אויאמרו האנשים וגו' אנחנו טמאים לנפש אדם. כלומר לנפש אדם לבד לא שאר טומאות ויש לנו ללמוד מפסוק וישלחו וגו' שיש לך שעה שטמא מת אינו משתלח ויכולין אנו לעשות הפסח. וגם למה נגרע לבלתי הקריב וגו' במועדו בתוך בני ישראל. פירוש אם משמעות במועדו אפילו בטומאה למה נגרע אנחנו מה שאנחנו יחידים לבדינו טמאים וכל הציבור טהורים להקריב בתוך בני ישראל. כי לכאורה נראה אדרבה כי לפי שאנחנו בתוך בני ישראל. מסתבר יותר שזה התירה התורה שלא להיפרש מן הציבור מטומאת ציבור שכולם נדחים. ועל כן, הן לסברת ר' שמעון בן לקיש, והן לתנאים דדרשו במועדו יכולים אנו להקריב קרבן ה'. ומשה רבינו כשמעו זאת גם הוא כיון שלא נאמר בתורה הבדל בין יחיד לציבור. ובודאי איכא דברים בגו מה יעשה היחיד ומה יעשה הציבור. על כן,

101

ק״בויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. כלומר הנה ודאי יש בזה צו לצו מפי הקב"ה. רק שלא נאמרה בסיני כשאר כל התורה מפני שזכיתם אתם להיאמר על ידכם שמגלגלין זכות וכו' כמאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשכ"א) וזהו אומרו מה יצוה ה' לכם. פירוש שלכם הוא שזכיתם אתם להיאמר על ידכם. ולזה,

102

ק״גוידבר ה' וגו' לאמר דבר וגו' איש איש כי יהיה וגו'. ונודע אשר מלת לאמר מורה על הבנה להבין אשר לא כן גזירות המקום ונהפוך הוא כי דוקא איש היחיד נדחה מלהקריב בטומאה ואין ציבור נדחים ומועדו קאי דוקא על ציבור לבד ולא על יחיד. ובציבור דוקא טמאי מתים ולא זבין ומצורעין ויחיד נדחה לפסח שני ואין חילוק אצלו בכל הטומאות. כי כן גזרו חוקי אלהינו יתברך שמו וברוך טעמו לעד ולנצח נצחים אמן.

103

ק״דוכי יגור וגו' ועשה פסח לה' וגו'. לכאורה לא נודע מה בא הכתוב להשמיענו כי הלא הגר חייב בכל המצוות כישראל ומהיכא תיתי היה לומר לשנות מצוה זו מכל מצוות התורה שגר לא יאכל בו. ויבואר על פי משנת רבותינו ז"ל (בפסחים צ"ב.) וזה לשונה: גר שנתגייר בערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל וכו' ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (ופירש רש"י ז"ל וצריך הזאה שלישי ושביעי) ואמרינן בגמרא אמר רבה בר בר חנה וכו' מחלוקת בערל נכרי דבית הלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' (ופירש רש"י ז"ל מחלוקת בערל נכרי שאינו מקבל טומאה בנכריותו דבית הלל סברי שמא יטמא במת לשנה הבאה וכו' עד כאן) ונמצאת למד אשר מן התורה לדברי הכל טובל ואוכל את פסחו לערב כי אינו מקבל טומאה בנכריותו. וזה בא הכתוב להשמיענו כאן וכי יגור אתכם גר פירוש כאשר יתגייר אצליכם גר (כי האי וכי יגור אינו פירוש לשון דירה כי אם לשון התגיירות כתרגומו ארי יתגייר עמכון גיורא וגו' וכן אמרו רבותינו ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשכ"ג וברש"י) יכול כל המתגייר ועשה פסח מיד וכו') אז תיכף ועשה פסח לה' כלומר הרי הוא מותר תיכף בעשיית הפסח ואף אם התגייר בערב החג אחר חצות טובל ואוכל פסחו כי אינו מקבל טומאה.

104

ק״האו ירצה בזה על פי הא דתניא (שם צ"ג.) גר שנתגייר בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני דברי רבי, ר' נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני כל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני וכו'. והרמב"ם ז"ל (בפרק ה' מהלכות קרבן פסח הלכה ז') פסק כרבי דחייב בפסח שני לבד. וזה אשמועינן הכתוב בפסקי דינים של פסח שני וכי יגור אתכם גר ועשה פסח כלומר גם בפסח הזה שאנו מדברים בו אם יתגייר בין שני פסחים תיכף יעשה פסח אף שלא היה זקוק לראשון וכפסק ההלכה. ובזה מתורץ גם כן מה שלכאורה מיותר הכתוב כולו כי כבר נאמר זה בפרשת בא וכי יגור אתך גר וגו' אלא לומר אף שלא היה זקוק לראשון מכל מקום יעשה פסח שני כנאמר.

105

ק״ווביום הקים את המשכן וגו'. פרשה זו אין לה פירוש לפי פשוטה כלל להמעיין בה והדקדוקים רבו בה למעלה ראש וכפילת הדברים ולא נאריך בהם רק מפירושנו יובן הדקדוקים. ואען ואומר כי הנה בסוף פקודי נאמר ויכס הענן את אוהל מועד וגו' ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו' ואמרו חז"ל (במדבר רבה י"ד, י"ט) ולא יכול משה וכתוב אחד אומר ובבוא משה וגו' אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא יכול לבוא נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו. ולזה יאמר כאן הכתוב וביום הקים וגו' כסה הענן את המשכן וגו' כלומר כי ביום הקים המשכן כסה אז הענן אותו כמו שכתוב שם (בסוף פקודי) ויכל משה את המלאכה ויכס הענן וגו' וישראל סברו כי רק לזה בא הענן בכדי לכסותו אשר בזה ידע משה כי לא יבוא בכל עת אל הקודש רק כאשר יסתלק הענן יכנס וידבר עמו ובזה ידעו כל ישראל וגם אומות העולם אשר השכינה שורה במעשה ידיהם והקב"ה כביכול נתרצה להם ושוכן בתוכם תמיד בכבודו עד אשר לא יוכל איש לגשת אל הקודש. ולזה אמר כאן כסה הענן וגו' לאהל העדות כלומר כי לזה כסהו שיהיה אהל העדות עדות לישראל שהשכינה ביניהם והמה מרוצין לבוראם בראותם כי כבוד ה' מלא את המשכן עד שגם משה לא יוכל לבוא רק ובבוא משה וגו' וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת וגו' מבין שני הכרובים כלומר כאשר הגיע זמן ועת בוא דברו אל משה צמצם כביכול הקב"ה שכינתו בין שני הכרובים ונתרוקן מקום שיוכל משה לבוא ולזה סברו ישראל שרק לזה כסה הענן לאהל וממילא סברו וידעו מזו אשר בערב יהיה על המשכן כמראה אש וגו' והכל לכוונה זו להיות כימי צאתם מארץ מצרים יראם נפלאות. שבצאתם ממצרים הנה וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש וכיון שחזר הדבר לכמו שהיה שנתרצה להם כמאז והוחזר עמוד הענן ביום ממילא יוחזר עמוד האש בלילה וסברו ישראל. אשר,

106

ק״זכן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה. הכל לכוונה זו לכסותו שלא יכנס משה לשם שלא ברשות ולהיות עדות לישראל כאמור. ואך אחר ימים שראו מעשה מפורשת שעלה הענן ולא נסתלק כפעם בפעם בעת הסילוק שיכנס משה לשם רק צמח ועלה מעל המשכן ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה (כמו שאיתא ברש"י ז"ל בפסוק על פי ה' יסעו וגו' ובילקוט סוף פקודי) אז הבינו ישראל כי גם לזה משתמש הענן שידעו ישראל עת נסיעתן ועת חנייתן כי כאשר יסע הענן כזה להתמשך על דגל בני יהודה הנוסע ראשון אז יסעו גם המה אחריו. וזה שאמר הכתוב,

107

ק״חולפי העלות הענן מעל האהל וגו'. פירוש לפי שראו שנעשה מעשה שעלה הענן מעל האהל ולא נסתלק כנאמר רק עלה על ראש שבט יהודה. אז ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו' כלומר אחרי אשר ראו מעשה זו שלא ראו כזאת עד הנה נתנו אל לבם שיסעו גם המה אחרי הענן מאחר שהוא נסע ממקומו ממשכן לעמוד כאשר ביציאת מצרים היה עמוד ענן לפניהם. אמרו בלבם אין לנו אלא ליסע אחריו, ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו וגו'. כלומר כן היה בדעתם שבעת נסיעת הענן יסעו אחריו ובמקום שישכון שם יחנו להמתין עד יום העלותו לפניהם. ועוד נתנו בלבם. אשר,

108

ק״טעל פי ה' יסעו וגו'. פירוש כשהגיע הזמן של הנסיעה אמרו כיון שנסתלק הענן מן המשכן הרי בא מועד שיוכל משה לבוא אל אהל מועד. למה לנו ליסע מעצמינו אף שאנו יודעין שזה כוונת המקום בהעלות הענן לעמוד לפנינו בכדי ליסע אחריו מכל מקום נעשה על צד היותר טוב שילך משה לשאול את פי ה' על הדבר הזה אם יצוה כן ליסע אחריו. וגם על פי ה' יחנו כי בתחילת החניה בעת ראותם הסתלקות הענן מלפניהם מראש שבט יהודה לעלות אל המשכן ילך משה אל אהל מועד לשאול בדבר ה' ואז יצוהו ה' לשכון במקום ההוא. ואכן כי זה נכון על תחילת החניה ואך כאשר היה שם על המשכן ימים רבים ולא היה יכול משה לבוא אל אהל מועד לשאול על חנייתם. ונמצא לא היה חנייתם על פי ה'. ואך כי כאשר נכנס אל אהל מועד בתחילת החניה אז היה דבר ה' אליו. כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו. ובזה היה חנייתם על פי ה' שכן דיבר ביד משה עבדו. ועל כן גם,

109

ק״יובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו וגו'. כלומר כי לא שינו בדבר החניה למהר ביאתם לארץ. רק ושמרו בני ישראל את משמרת ה'. כלומר המתינו על המתנת ה' על המשכן (כמו (בראשית ל"ז, י"א) ואביו שמר וגו' ופירש רש"י היה ממתין ומצפה וכו' וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, י"ב) נטל קולמוס וכתב באיזה יום וכו' ורוח הקודש אומרת שמור את הדברים שעתידין הדברים ליגע וכו') ולא יסעו. ומגיד הכתוב בזה. צדקת עם קדוש כי אף שטוב היה להם למהר נסיעתם אף בלא ביאה לארץ. כי הלא צריכים היו לתקן המ"ב מסעות במדבר עם נסיעתם. ואם היו ממהרים נסיעתם אז על כל פנים היו יוצאים מן המדבר אל מקום ישוב זרע וגפן וגו' והיה להם ישוב בארצות סיחון ועוג וכדומה לא בארץ ציה וצלמות ערי חושך אשר גם מים אין לשתות. ואכן עבור שמירתן פי ה' מה שצוה בתחילת החניה שכל ימי הענן על המשכן יחנו ישבו להם במדבר מקום נחש שרף ועקרב וצמאון וגו'. ואכן אומר הכתוב כי לא תסבור שתמיד האריך הענן על המשכן. כי,

110

קי״אויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן ואז ודאי על פי ה' יחנו. כי אז אין חידוש במה ששמרו משמרת ה' להמתין הימים המועטים האלה (ועל כן הקדים כאן על פי ה' יחנו מה שאין כן למעלה ועיין ברש"י (גיטין ט"ו:) דאורחא למנקט בלא זו אף זו מה שאין כן בזו ואין צריך לומר זו דלאו אורחא כל כך) ואף על פי כן ועל פי ה' יסעו כי לכאורה מאחר שחנו על פי ה' כמו שאמר בתחילה כל ימי אשר ישכון הענן וגו' ממילא היו יכולים לעשות זאת בעצמם שביום העלותו יסעו אחריו לא רצו לעשות מעשה בעצמם בלתי שאלת פי ה' ואמרו נמלך בגבורה ועל פי ה' יסעו (וכמו שאמר יתרו למשה (שמות י"ח, כ"ג) וצוך אלהים ויכלת עמוד. (שם, י"ט, י"ט) איעצך ויהי אלהים עמך וגו' ואמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז ע"ר) שאמר לו צא המלך בגבורה וכו' אף שרואה אתה בעיניך כי טוב הוא מכל מקום הנה תשועה ברוב יועץ ובפרט עצת אלהים וכמו שנתקשה משה במעשה המנורה מעצמו עד שהראה לו הקב"ה ואז הבין על מכונו) והנה עד הנה לא סיפר עדיין הכתוב במעשה הנסיעה גופה. רק בהבנת בני ישראל רצון ה' והסכמתם בלבם בכל אופן הנסיעה והחניה, בהשכל מיד ה' עליהם. ועתה מתחיל הכתוב לספר עיקר הנסיעה והחניה. ואמר,

111

קי״בויש אשר יהיה וגו' ונסעו או יומם ולילה וגו' ונסעו וגו'. כאן לא אמר כדלעיל ואחר כך יסעו רק נסעו להראות כי במעשה מדבר אשר נסעו בהעלות הענן ועבור שמימים מועטים מדבר כאן אמר שני פעמים ונסעו כי בזה היו חפצים מעצמם מאוד. וכאלו מעצמם נסעו בזריזות חשקות לבבם. ומה שאמר הכתוב כאן כי הענן יהיה מערב עד בוקר שלכאורה סותר למה שאמר למעלה ובערב יהיה כמראה אש וגו' נראה לי לומר כי אף שהיה כאן כביציאת מצרים בענן יומם ואש לילה. מכל מקום לא היה בשווי גמור כמו אז כי שם היה מחולק עמוד הענן ועמוד האש ששני שלוחים היו ועל כן אמרו (בשבת כ"ג:) שהיה עמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש לעמוד הענן. כי היו שני שלוחים מובדלים. זה להשוות ההרים להגביה הנמוך ולהשפיל הגבוה כמאמר חז"ל (ילקוט סוף פקודי) וזה להאיר להם כמו שאמר הכתוב (שמות י"ג, כ"א) ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו'. וכאן היה רק אחד שהיה ביום כמו ענן ובלילה היה כמראה אש. וכמשמע מלשון הכתוב (בסוף פקודי) כי ענן ה' עליהם יומם ואש תהיה לילה בו וגו' משמע שבו בעצמו היה אש בלילה להאיר להם וכן נראה גם כאן מלשון הכתוב שאמר. כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה משמע שהוא בעצמו היה מראה אש בלילה. וזה הוא כי אחר הקמת המשכן אז נעשה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה והיה ה' אחד ושמו אחד ונעשה שלום במרומיו. וכן יהיה לעתיד שיתאחד הכל למקום אחד המיוחד והוא ושמו אחד. ועל כן היה ענן אחד ביום מראה ענן ובלילה מראה אש. ונחזור לענין כי עבור שמימים מועטים מדבר אמר שני פעמים ונסעו כאילו מעצמן נסעו. ואמנם כאשר,

112

קי״גאו ימים וגו' או ימים בהאריך הענן וגו'. יחנו בני ישראל ולא יסעו. גם כאן כפל לומר יחנו ולא יסעו. וגם לא אמר נסעו כמו למעלה להראות כי אף שקשה היה הדבר לחנות במקום אחד במדבר שנה תמימה (כפירוש רש"י במלת ימים) אף על פי כן יחנו. ולא יסעו, כלומר לא נתנו כלל אל לבם לומר שרצונם ליסע. כי אחרי ראותם רצון הבורא בזה. באהבה ובחיבה קיבלו את דבריו ולא מרו אף בלבבם. ובהעלותו יסעו כלומר לא היה בלבבם רצון הנסיעה כי אם בהעלותו התחיל בלבם חפיצת הנסיעה. וזה אין צריך הכתוב להגיד אשר בהאריך הענן בנסיעה נסעו בני ישראל כי זה ודאי עשו בשמחה שטובה להם מכל וכל. ומסיים הכתוב בשבח ישראל,

113

קי״דעל פי ה' וגו'. ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו וגו'. כלומר כי הן בחניה והן בנסיעה שמרו משמרת ה' כי בחניה שמרו והמתינו כל ימי הענן. ובנסיעה לא נסעו מעצמן כי שמרו עד עת בוא דברו אל משה מבין שני הכרובים לצוות להם על הנסיעה. שיהיו מצוּוים ועושים בכל דבר ודבר. והכל על פי ה' ביד משה כאשר אמר למשה מבין הכרובים. ושמרו לזה שיאמר תחילה למשה ואחר כך יעשו אף שהבינו מעצמם כי כן צריך לעשות ככל הנאמר.

114

קי״העשה לך שתי חצוצרות וגו'. הנה נודע מדברי רש"י ז"ל פשט כללות הכתובים האלה. שעל כן היה צריך להיות דוקא שתי חצוצרות ולא היה די באחת לפי שהיו משתמשים לשלושה דברים. למקרא כל העדה היו תוקעין בשתיהן ובתקיעה לבד בלתי תרועה. ולמקרא הנשיאים היו תוקעין באחד גם כן בתקיעה לבד בלתי תרועה. ולמסע המחנות היו תוקעין בשניהן בתקיעה תרועה עיין בדבריו ז"ל.

115

קי״וואמנם לכאורה נוכל להקשות בזה הלא באמת למסע המחנות היה להם סימן הסתלקות הענן מעל המשכן כמו שכתוב למעלה בכתוב ולפי העלות הענן וגו'. ותרועת החצוצרות לא היה בזה כי אם לכבוד משה להראות מלכותו על העם שאינן נוסעין כי אם על פי חצוצרותיו כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ז"ל. ואם כן היה די באחת. כי למקרא העדה יהיה להם סימן התקיעה ולמקרא הנשיאים יתרעו ולמסע המחנות יעשו מה שירצו ולא יטעו העם שהוא לקריאה כיון שיראו שכבר נסתלק הענן ואם כן צריכים לנסוע ואיך שייך אז לאספן. והנראה בזה כי מה שהיו החצוצרות משתמשין במסע המחנות לכבוד משה, לא לזה לבד היה להראות כבוד מלכותו עליהם, כי לכאורה דבר קטן הוא. כי אם גם זה נתן שמו יתברך ביד משה שרשות בידו לעכב העם מהנסיעה גם אחר סילוק הענן איזה שעות או ימים אם יצטרך לאיזה דבר הצורך או אם יהיה צריך לאסוף העם אז לדבר עמם דבר הנצרך לו או להם, ולא היו נוסעים עד תרועת החצוצרות של משה. ובזה יגדל כבוד משה למאוד והבן. ולפי זה נכון מאוד שהיו צריכים בהכרח לשתי חצוצרות. כי אפשר יזדמן למשה שיהיה צריך לאספן בעת הנסיעה אחר סילוק הענן. ואז לא ידעו למה תוקעין ומריעין או למקרא העדה או למסע המחנות ובשתים ידעו הכל כנזכר. ולזה יאמר הכתוב עשה לך שתי חצוצרות כסף פירוש דוקא שתים ולא די באחד כי והיו לך למקרא העדה ולמסע וגו' ורומז כאן כל השלושה דברים שהיו החצוצרות משתמשים. כי ה' ראשונה של העדה לכאורה מיותרת והיה די לומר למקרא עדה. ורומזת להעדה לבד ולא כל העדה המפורש בכתוב שלאחריו והם הנשיאים. ובלא זה הנה מלת למקרא העדה כולל השתים האלה הן כל העדה הן מקצת העדה ופורט הכתוב והולך סימני השלושה דברים האלה עד ותקעתם תרועה שנית וגו' יתקעו למסעיהם. ומצרף הכתוב לזה ואומר,

116

קי״זובהקהיל את הקהל וגו'. פירוש שלא תקשה לך כי אחר כל הדברים האלה עם כל זה אחת מהן מיותרת כי למסע מחנות היה להם סימן סילוק הענן כאמור. לזה אמר ובהקהיל בוא"ו מוסיף על ענין ראשון לומר אם בעת מסע המחנות יצטרך גם כן להקהיל הקהל ואז לא ידעו למה תוקעין. יהיה להם הסימן הזה אשר תתקעו ולא תריעו כלל. ובמסע המחנות כבר נאמר ותקעתם תרועה ובזה ידעו הכל ודוקא בשתים וכאמור. ואולם בכדי שלא תאמר אשר החצוצרות הללו לא היו משתמשים כי אם לכבוד משה להתגלות מלכותו אבל לא היה בהם שום קדושה. לזה אמר הכתוב,

117

קי״חובני אהרן הכהנים יתקעו וגו'. שדוקא הכהנים יתקעו, המקודשים בהם וזר לא יקרב אליהם. ומכלל הזה תדע כי קודש הם לה'. והראיה שגם הלוים נאסרו בהם והכל לרוב קדושתן. ועוד ראיה לקדושתן אומר הכתוב והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם לומר שהוא דבר הנוהג לדורות כמו שכתוב (בדברי הימים-ב כ"ט, כ"ח) והשיר משורר והחצוצרות מחצצרים וגו' וידוע שדבר הנוהג לדורות קדושתו חמורה מדבר שאינו נוהג כי אם בשעתו ואין למידין זה מזה. וגם זה יורה למאוד על גדולת משה. כי הנה החצוצרות של דורות לא היה שום אדם משתמש בהם ולא היו מחצצרים לפני שום אדם בעולם שעמד אחר משה רק היו משתמשים צורך גבוה לבד להיות הלוים בשירם תוקעין בהם לשם ה'. וכאן אומר הכתוב עשה לך שתי חצוצרות וגו', כלומר כי שלך הם מה שחלקתי לך מכבודי שיתקעו בהם לפניך. ורק לך הם שאין אחר רשאי להשתמש בהם כי אותך לבד עשיתי מלך וכבדתיך שיהיו מחצצרים לפניך אבל לא לאחר כמו שאיתא במאמרם ז"ל (במדבר רבה ט"ו, ט"ו) ובתנחומא פרשה זו. ופורט הכתוב עוד מעלת קדושת החצוצרות ואומר,

118

קי״טוכי תבאו מלחמה וגו' ונזכרתם לפני ה' וגו'. הרי עוד מעלה נפלאה בהם שהתרועה בהם עולה לזכרון לפני ה' להושיע לישראל בעת צרה. והוא על דרך קדושת תפילת ישראל בראש השנה שאמרו ז"ל (בראש השנה ט"ז.) אמרו לפני מלכיות וכו' זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני וכו'. והשוה קדושת החצוצרות אליה ששניהם עולים לזכרון לפני ה'. ומעלת התפילה ידוע שהוא מהדברים העומדים ברומו של עולם (כמו שאיתא בברכות ו':) והגם שעיקר התרועה בהחצוצרות היתה בכדי לשבר לבם של ישראל להיות נכנעין לפני ה' אלהיהם ויעשו תשובה שלימה לפניו שעל כן הצווי בהם בתרועה והרעותם ולא בתקיעה. כי תרועה הוא מלשון שבירה כמו (תהלים ב', ט') תרועם בשבט ברזל וגו' לשבר לב ישראל בלב נשבר ונדכה וכמו שאיתא בדברי הרב האלשיך ז"ל בפסוק זה. וכעין אומרם (בראש השנה כ"ט.) וכי נחש ממית או מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. מכל מקום זה גופא הוא מעלה שאין עליה מעלה, שפועלין להיות ישראל עושין תשובה לפניו ומעלין את ישראל בזה להיות נזכרים לפני ה' על ידיהם. עבור הדברים האלה נתתים לכם ולא לצרכיכם. ואומר עוד הכתוב כי לא לזה לבד אני נותן אותם לכם כי אם גם לשמחה של מצוה. והיה,

119

ק״כוביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות וגו'. כי התקיעה מורה על השמחה וגם השמחה הזו עולה לזכרון כמו שכתוב והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וגו' וכל אלה צורך גבוה הם שאין אדם רשאי להשתמש בהם לצורכו. רק החצוצרות של משה הוא היה משתמש בהם כמלך למקרא עדה ולמסע המחנות. ועשה לך לבד ולא לאחר כנזכר למעלה.

120

קכ״אעל עולותיכם ועל זבחי וגו'. הרב האלשיך האריך כאן בנופת צוף מוסריו לומר כי עיקר שמחת יום טוב יהיה לצורך גבוה להקריב לה' חלב אילים בעולות ושלמים ולשמוח בשמחת מצוה ולא בשביל הנאת כריסו למלאות בטנו ותאותו במעדנים שונים בשר ודגים ולהרבות שחוק וכו' עיין שם בדבריו הקדושים. ולזה נראה שעל כן מסיים הכתוב אני ה' אלהיכם פירוש אם כן תעשו לשמוח ביום טוב רק לשם ה' כדבר המלך ודתו אז לעומת זה אני ה' אלהיכם להתרצות לכם ולהריח מריח ניחוחכם ולהשפיע לכם כל בחינת הברכה ושפע הטוב ולהושיע אתכם מכל אויביכם כרוב טובו וחסדו לעמו. ועוד נראה לומר במה שסיים אני ה' אלהיכם כי הדבר הזה מסור ללב ועל זה נאמר (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו וגו' וכמאמר חז"ל (נזיר כ"ג.) משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם ופירש רש"י ואחד אכלו לשם אכילה גסה או מחמת תאוה שאכלו ברעבון כו'. כי ימצא שני בני אדם שמעשיהן שוין במה שנראה לעין זה אוכל ושותה ושמח ביום טוב וזה כמוהו אוכל ושותה וכו' ובלבם רחוקין זה מזה יותר כממזרח למערב זה אוכל לפני ה' באהבה ובשמחה ובמורא ובושה והכנעה בזה השולחן אשר לפני ה' ושמח מאוד בלבו במה שזיכהו ה' במועדים האלה להיות לרצון לפניו ולהאיר אז על נשמת ישראל באורו הגדול באהבה ושמחה לקרב ולדבק נשמת ישראל אליו בטובו בדיבוק עצום מה שלא נמצא כמוהו בכל ימות השנה ושש ושמח בתענוג ושמחת שמו יתברך בימים האלה כנודע לחכמי לב. והשני כדומה לו אוכל ושותה ושמח, ובלבו ישים ערמה למלאות הנאתו בתאוות עולם הזה ושמח על שמצא די אכילתו, וכל אוכל יתאו נפשו, ומשקאות הטובות שנפשו מתאוה להן ומחמדתן. ואדם הרואה לעינים לא יכיר בין שני האלה כי כמעשה זה כן מעשה זה. אך אל אלהים הוא יודע מה שבלבו אם לעקל וכו'. ולכך נאמר אני ה' אלהיכם כי בעת האכילה ושתיה קרוב הדבר מאוד לשכוח בה' מכל וכל ושלא לחשוב באכילתו כי אם לשם הנאתו ותאותו. על כן אמר הזהר והזהר כי אני ה' המכיר ויודע מה שבעמקי מורשי לבבות בני אדם. ועבד שרבו יודע כל מחשבותיו וכל אשר בלבו תקנה יש לו. ובגלל הדבר הזה צריך כל אחד ואחד מישראל לזכור בה' אלהיו ולישב לפניו ולשמוח בשמחה של מצוה כאמור.

121

קכ״בועוד נוכל לומר בזה והכל קרוב לדברים האמורים. כי רבים נכשלים בעוונותינו הרבים שאחר אכילתם ושתיתם נתקיים בהם ח"ו (דברים ח', י"ב) פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. ובחגם ימצאו עוון ולשחוק אמרתי מהולל. ובראש בצעם בפיהם ידברו מנבלות הפה ולשון הרע וליצנות ורכילות ושאר דיבורי איסור בדברים אשר לא כדת תורתינו הקדושה. ונהפך להם מיום טוב לאבל ומשמחה ליגון ואנחה. והכל לאשר כתבנו כי קרובים הדברים האלה לבוא עבור מילוי בטנם מאכילה ושתיה דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:). ולזה אמר הכתוב והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם כלומר שה' בטובו יזכור זאת לכם לטובה מה שגם בעת שמחת יום טוב אני ה' אלהיכם. שתצאו מן המכשלה הזאת ולא תתקיים בכם פן תאכל ושבעת וגו' רק (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו'. וזה הוא הזכרון הטוב שה' זוכר לעמו ביום שמחתכם כמאמר חז"ל (מגילה י"ב:) שכשישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תפילות וכו' הללו אומרים מדיות נאות וכו'. והקב"ה מזכיר זכות הזה לעמו בעת שמחתם ומתרצה עמהם להיות נקרא שמו עליהם. וזה ה' אלהיכם שמיחד שמו להיות נקרא ה' אלהי ישראל ברוך שמו לעולם.

122

קכ״גויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וגו'. מלת למסעיהם לכאורה מיותרת אחר שכתוב ויסעו בני ישראל ועיין ברש"י ז"ל. ועוד אפשר לומר כי הנה נודע אשר עיקר מסע בני ישראל אשר נסעו בארץ ציה לא זרועה. הכל היה לצורך תיקון הקדושה להוציא ניצוצי הקדושה אשר נשבו במאסר הקשה במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב. והמה אותיות התורה שבהם נבראו שמים וארץ וכל אשר בהם. ועל כן נכתבו כל פרטי מסעיהם בתורה במקומותיהם בשמותם. להודיע אשר בכל מסע ומסע נתקן הקדושה ונתעלו אותיות התורה אשר היו במקום ההוא. ועל כן לא היו מסעותיהן וחניתן שוות. כי יש אשר חנו במקום אחד שנה תמימה ויותר ויש אשר לא חנו כי אם יום או יומים. והכל היה על פי ענן ה' שהולך לפניהם כי כשבאו למקום החניה לא זזו משם עד שתיקנו שם מה שהיו צריכים לתקן. וכערך שהיית התיקון בכל מקום כן חנו גם הם לדגליהם. ועל כן היה מספר המסעות מ"ב. כי ידוע אשר כל בחינת העלאת הקדושה ממטה למעלה הכל נעשה על ידי שם הקדוש מ"ב. ולנגדו היה מ"ב מסעות בכדי להעלות כל המסעות למעלה הכל כנודע.

123

קכ״דוהנה ידוע אשר העלאת הניצוצות מתוך הקליפה נעשה על ידי החרב נוקמת נקם ברית שהוא החרב פיפיות לעשות נקמה בגוים להרוג החיצונים ולהוציא בלעם מפיהם. והיא על ידי שם ב"ן שבו ד' ההי"ן. וכל ה' בג' ציורים עולה שם מ"ב שהוא המעלה הניצוצות. שני ההי"ן עם הכולל עולה פ"ה וד' ההי"ן עולה שני פעמים פ"ה והוא החרב פיפיות כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל (בכוונת קריאת שמע שעל המטה בפסוק וחרב פיפיות בידם). והנה שני פעמים פ"ה הם חושבן מסע. כי זה היה מסע בני ישראל להרוג החיצונים בחרב פיפיות ולהוציא הניצוצי קדושה מהם להעלותם למעלה. ואפשר לזה נאמר באלה מסעי ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. פירוש שכתב את מוצא הקדושה שבכל מקום ומקום, למסעיהם. פירוש לערך המסע שהוא החרב פיפיות להרוג החיצונים וכפי הכנעת כח החיצונים כן נתעלה הקדושה כי כשזה נופל זה קם. ועל כן הנה כל כללות נסיעתם במ"ב נסיעות שנסעו, הכל מכונה על שם מסעיהם כי זה היה העיקר שיהיה בחינת מסע כאמור. ולזה אמר הכתוב כאן ויסעו בני ישראל למסעיהם כלומר למסעיהם המיוחד המכונה על כללות נסיעתם. כי הנה כבר יצאו עשר מסעות ממצרים עד בואם למדבר סיני ועכשיו חזרו למסעיהם לתקן בבחינת מסע במ"ב מסעות כנאמר.

124

קכ״הוישכן הענן במדבר פארן. רש"י ז"ל פירש קברות התאוה במדבר פארן היה וכו'. ונראה דגם חצרות שם היה שהרי מקברות התאוה נסעו לחצרות כמפורש להלן.ובסוף פרשה זו (י"ב, ט"ז) נאמר ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ומשם היה שילוח המרגלים כמפורש וישלח אותם משה ממדבר פארן. ואם כן איך נאמר כאן ויסעו בני ישראל וגו' ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן. וחסר שני מסעות קברות התאוה וחצרות. אלא ודאי שמדבר פארן מקום גדול היה ובה קברות התאוה וחצרות ועוד נשאר מקום ממנו ונסעו שם ונקרא בסדר המסעות רתמה על שם לשון הרע של המרגלים כמו שהוא באלה מסעי ועל זה נאמר ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן.

125

קכ״וויאמר משה לחובב וגו' נוסעים אנחנו וגו'. להבין טענת משה בזה ותשובת יתרו אליו. כי הלא ודאי היה ביניהם איזה טענות עבודת ה'. לא כפשוטו שלא רצה יתרו לילך עמו לנחלת שמו יתברך. והנראה בזה כי הנה נודע אשר מאוד ומאוד גדלה חיבת שמו יתברך לעמו ישראל. ומגודל רוב האהבה כביכול נתן את עצמו יתברך ויתעלה אל ישראל להיות שוכן ביניהם על הארץ הלזו ועזב את כל העולמות עליונים אשר בשמי השמים וצוה לעשות לו כביכול דירה קטנה בארץ לשכון בתוכו בין שוכני בתי חומר וכמאמר חז"ל (שמות רבה ל"ג, א') בפסוק (שמות כ"ה, ב') ויקחו לי תרומה אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה משל למלך שהיה לו בת יחידה וכו' עד שאיני יכול להניח את בתי כך אמר הקב"ה לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו וכו'. וכן אמרו (בתנחומא פרשה זו (תרומה ג')) אמר הקב"ה התורה היתה שלי ולקחתם אותה קחו אותי עמה הדא הוא דכתיב ויקחו לי תרומה וכו'. וזה מאמר הכתוב (זכריה ב', ט"ז) ונחל ה' את יהודה חלקו וגו' פירוש שחלקו יתברך ינחל להם להיות כביכול, ישראל ינחלו אותו יתברך בנחלת הירושה. ואפשר לזה יאמר הכתוב (שם שם, י"ד-ט"ו) רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך וגו' ונלוו גוים רבים וגו' והיו לי לעם וגו' הבדיל בין ישראל לאומות העולם לומר בישראל ושכנתי בתוכך ובאומות העולם והיו לי לעם. כי האומות העולם לא יזכו לזה להיות שמו יתברך שוכן בתוכם רק שיהיו עמו והוא יתברך יהיה עליהם כמלך על העם. ואולם בני ישראל הנה הוא יתברך ישכון בתוכם לתת את עצמו כביכול ביניהם לחלקם. וזה תכלית כל הטוב וקץ כל השמחות.

126

קכ״זוהנה בחינה הזו בתכלית על תכליתו היה בבית עולמים מקום המקדש שנקרא חדר הורתי והוא נחלתו להיות שמו יתברך שוכן אצל תורתו לוחות העדות אשר בארון הקודש. והכל הוא מצד איכות רוב הקדושה אשר שם מעת הבריאה. וביותר כשישראל על אדמתן הנה הם מוסיפין קדושה בארץ והארץ קונה רוב מעלה וקדושה על ידי ישראל וכמו שאיתא בדברי הרב האלשיך (בפרשת בהר בפסוק וכי תבואו אל הארץ וגו') ועל ידי זה זוכים למעלה הזו להיות הקב"ה שם משכנו בתוכם. וידוע שהוא הנקרא מקום כמו (בראשית כ"ב, ג') אל המקום אשר אמר לו, או (שם שם, ד') וירא את המקום מרחוק.

127

קכ״חוזה שאמר משה לחובב המדיני נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. פירוש כי על דעת זה אנחנו נוסעים שכשנבוא אל המקום הידוע הלזה. אז יתקיים לנו הדבר שאמר ה', אותו אתן לכם. פירוש שעל המקום ההוא אמר ה' ששם אותו את עצמו יתברך כביכול אתן לכם. כי שם לי בעצמי אתם לוקחים לחלקיכם וגורליכם כמאמר חז"ל הנזכר. והוא על דרך מאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט נשא רמז תש"י וברש"י) על פסוק (במדבר ו', י"ג) וזאת תורת הנזיר וגו' יביא אותו וגו' יביא את עצמו וגם כאן אותו את עצמו אתן וגו' כאומרו ויקחו לי תרומה וגו'. ועל כן לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב וגו' כי ממילא כאשר יתקיים הדבר הזה ודאי סוף הכבוד לבוא שכל בחינת הטוב שבעולם יהיה לנו ולכל ישראל מאחר שתרועת מלך בו כלום חסר מבית המלך ובודאי נגילה ונשמחה בו ובישועתו. כל זה היה טענת משה והיא ודאי טענה שאין אחריה טענה.

128

קכ״טואמנם יתרו השיבו מצד אחר כי הנה חז"ל אמרו (מגילה י"ב:) מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו כו' זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כו' וטעמא אמרו ליה כו' ופירש רש"י ז"ל ויפה אמרו לו דודאי כן הוא שמתוך שהאדם שקט דעתו מיושבת עליו שנאמר (ירמיה מ"ח, י"א) שאנן מואב וגו' וסיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר עד כאן. והראת לדעת בזה כי ימנע לפעמים באדם ההתבוננות הנכון בתורה הקדושה וההשכלה בה, מצד גלותו מארצו. אשר בהיותו בארץ מולדתו ישכיל ויבין יותר, להיותו מקושר שם בשורשו מה שאין כן בארץ לא לו. והנה ידוע מדברי חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשכ"ו) אשר אין לגרים חלק בארץ ולזה היה יתרו ירא את ה' שמא בהיותו גר בארץ נכריה לא יוכל עבור זה להשכיל ולהבין בתורה ודרכי ה' על הדרך האמיתי הנכון. נמצא יהיה קרח מכאן ומכאן. ולזה אמר הכתוב,

129

ק״לויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך וגו'. ולכאורה מלת אלך האחרון מיותר והיה די באומרו לא אלך כי אם אל ארצי וגו'. ואמנם כי הסביר לו דבר זה לומר, לא שח"ו מה שאין רצונו ללכת לנחלת ה' הוא בשביל תאוות עולם הזה כי יכאב לבבו על נכסיו המרובין אשר שם או אחר בני מדינתו. כי אם היה בשביל זה לא היה הולך לשם בשמחת לבבו. כי על כל פנים ודאי היה כואב לבבו גם כן על עזבו מראות גדולת בתו וחתנו מלך על ששים רבוא ישראל ונכדיו אשר שם. וגם ודאי שהיה כואב לבבו ביותר על עזבו קדושת הארץ ואשר בה. כי יתרו ידוע שכבר היה צדיק גמור והוסיף פרשה אחת בתורה והוסיפו לו אות משמו של הקב"ה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ז, ח'). ועל כן אמר לו כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך כלומר אלך לשם בשמחה ובשירים בכל לבבי והוא בכדי ששם אוכל להשכיל בתורה ובדרכי ה' על אמיתיות הנכון שיהיה לרצון ולנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. ועד כה הגדיל בלבו אהבת ה' לעזוב כל גדולתו שהיה לו במדבר ולעזוב מראות במלחמת ל"א מלכים ולהיות בארץ הקדושה הגם שודאי היה לבבו מתאוה וחומד מאוד לזה. מכל מקום כאשר התבונן שבארצו יוכל להשכיל יותר בעבודת שמו יתברך אמר לעזוב כל זה ולהלך לעבודתו יתברך. ועל זה השיבו משה ואמר לו,

130

קל״אויאמר אל נא וגו' כי על כן ידעת חנותנו וגו'. כלומר כי גם זה אינה טענה. כי הנה נודע כי זה שנסעו ישראל דרך המדבר הכל היה בכדי לתקן ארץ ציה וצלמות להיות עיר מושב. כי המדבר הנה בכלל שם משכן הקליפה תקיפה עזה כי כן דרכה לשכון בארץ לא עבר בה איש. וכמאמר הכתוב (דברים ח', ט"ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' ואין נוראתה כי אם בשביל בחינות החיצונים הקשים השוכנים שם. והוכרחו ישראל לעבור דרך שם להכניע את הקליפה ההיא בכלל כאשר יוכלו. והוציאו משם ניצוצי הקדושה שהיו מובלעים שם והמה אותיות התורה הנזכרים באלה מסעי בני ישראל במ"ב מסעות שנסעו. כי ודאי טרם נסיעת בני ישראל דרך המדבר לא שם אדם בה שמות להקרא מוסרות ובני יעקן וכדומה. כי מי יקרא בשם, מדבר ציה וערבה. רק כשעברו ישראל דרך שם, הנה כפי האותיות התורה והצירופים הקדושים שהוציאו בכל מקום ומקום, כן הושם שמו, ונרשמו בתורה במסעי בני ישראל. ונודע אשר עבודה הזו להוציא ניצוצי הקדושה מתוך עמקי הקליפות כזה היא חשובה וספונה לפני בוראינו יתברך שמו למאוד מאוד עד אין שיעור וערך. וכל חכם לב מישראל מבין ויודע זאת הבחינה שאין ערוך אליה והיא עבודה גדולה בחכמה ושכל נפלא שאין פשוטי המוני ישראל יודעים זאת כי אם חכמיהם וראשיהם. וממילא על ידי העבודה בא ההבנה הנכונה בתורה כי התורה והעבודה אחת היא כנודע ליודעי התורה.

131

קל״בולזה אמר לו משה הנה אתה ידעת את חנותינו במדבר. כלומר כי אתה מהיודעים טעם חנותינו במדבר ומה שאנו עושים בה עבודה גדולה ונפלאה בהוצאת ניצוצי הקדושה ממדבר הגדול והנורא. והיית לנו לעינים. פירוש אתה היית מאלו הנקראים עיני העדה והוא מגדולי וראשי הדור ובודאי היית מבין בעבודה החשובה הזו וברוב חכמתה ובינתה והידיעה בתורה על ידה, ותוכל לדעת מזה טבעך ודרכך בקודש שאין אתה מהללו שמתבלבלים בגולה כי הלא אין לך גולה ממקומו יותר מאשר היית אתנו במדבר ציה. ואף על פי כן ידעת חנותינו במדבר שהיית יודע מכל דבר החניה בכל דבר העבודה אשר בה. ומכל שכן שתוכל להתבונן בארץ הקדושה בתורה הקדושה ובעבודת שמו יתברך. ועוד אמר לו כי טובה על טובה יהיה לו בארץ הקדושה. כי.

132

קל״גוהיה כי תלך וגו'. כי הנה ידוע מה שאמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) בתחילה לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו'. כי צדיק הדור הראוי להמשכת הטוב המאושר ממקומו של עולם ברוך הוא, אם הוא מבחינת עין טוב יוכל לזכות את בני דורו באור הטוב ההוא להמשיכו גם עליהם בכוחו הגדול. ולזה אמר לו והיה הטוב ההוא אשר יטיב ה' עמנו כלומר עיקר הטוב הוא שה' עמנו יהיה שישרה שכינתו בתוכינו וכביכול את עצמו יתן לנו כאומרו ויקחו לי, לי אתם לוקחים כנזכר. ומהטוב ההוא והטבנו לך שנמשיך גם עליך מבחינה הזו שהוא תכלית כל הטוב וקץ כל החמדות.

133

קל״דויסעו מהר ה' וגו' וארון ברית וגו' וענן ה' וגו'. להבין הודעת הכתוב כאן הליכת הארון לפניהם והענן עליהם וכבר ידענו זה מפרשיות הקודמות. ונראה כי הנה רש"י ותוספות ז"ל נחלקו (בשבת קט"ז.) במה שאמרו שם ויסעו מהר ה' אמר רב חמא בר רבי חנינא שסרו מאחרי ה' וכו'. פירש רש"י שבנסיעה זו התאוו האספסוף תאוה וכו' כדי למרוד בהקב"ה וכו'. והתוספות ז"ל פירשו על פי המדרש שנסעו מהר ה' דרך שלושת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו כך היו בורחין מהר סיני וכו'. והנה לדעת רש"י ז"ל כה יאמר הכתוב ויסעו מהר ה' וגו' והגם שהמסע כבר היה בעבירה בתרעומת הערב רב אף על פי כן הפליא הקב"ה נסיו עמהם והלכו מהלך שלושת ימים ביום אחד. ועל זה אמר הכתוב (דניאל ט', ז') לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים פירוש אף בעת שלנו בושת הפנים מעבירה שבידינו גם אז לך ה' הצדקה להיטיב עמנו. וזאת לא זאת אלא אף ארון ברית ה' נסע לפניהם בדרך שלושת ימים הללו בנס לתור להם מנוחה לתקן מקום החניה לפניהם. ולא די זה כי אם אף ענן ה' שהיה חונה על המשכן בעת החניה, עתה בעת הנסיעה עמד עליהם והסתיר אותם בתוכו כסוכה הזו כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט בשלח רמז רכ"ח) שהיו שבעה עננים, ארבע, מארבע רוחותיהם ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד להגביה הנמוך ומנמיך הגבוה ולהרוג נחשים ועקרבים וכו' ועשה עמהם לפנים משורת הדין שאף שראה בהם ערות דבר לא שב מאחריהם. ולדעת התוספות ז"ל כה יאמר הכתוב ויסעו מהר ה' וגו' והנה נסיעתם היה מקולקל מאוד שברחו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר והלכו מהלך שלושת ימים ביום אחד ואף על פי כן הנה וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים שהארון הלך לפניהם גם כן שלא בטבע לתור להם מנוחה. והכל בחסדי המקום ברוך הוא כי לך ה' הצדקה וגו'. וגם וענן ה' עליהם וגו' להשוות ההרים הכל בחסדי המקום כאמור.

134

קל״האו אפשר יאמר וארון ברית וגו' על דרך זה כי גם זה היה נחשב להם לחטא במה שהוכרח הארון ליסע עמהם. והוא על דרך מאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ד:) לא דיין לרשעים כו' אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כורחי ופירש רש"י שהקב"ה יוצר הולד הממזר על כרחו כביכול וכו' כי עולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה משנה מנהגו בשביל השוטים שקלקלו והם עתידים ליתן דין וחשבון גם על החמס הזה. וגם כאן קרוב לזה כי אחר שמאז היה הארון נוסע לפניהם והענן עליהם הנה גם אחר שהתחילו לקלקל וברחו כתינוק הבורח, לא שינה שמו יתברך מנהגו והנהיג הארון לפניהם כמרוצתם, ובענן יומם. וכל זה חל אחר כך על ראשם כאמור.

135

קל״ואו יאמר ויסעו מהר ה' דרך וגו'. פירוש שנסעו והרחיקו הדרך מהר ה' כי אילו היה נסיעתם בלב טוב ובכשרות כדרך בית ישראל היה כל פסיעה ופסיעה נתקן על ידם והיו מעלין את כל ניצוצי הקדושה שבדרך ההוא למעלה כמאמר הכתוב (יהושע א', ג') כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו וגו' פירוש מה שבו והוא הניצוצי הקדושה נתתיו לכם שאתם תתקנו אותם להעלותם למעלה ולהניח ברכה על ראשיכם על ידי זה כאשר כתבנו כמה פעמים מזה. ומעתה שהלכו בתרעומות וכתינוק הבורח נשאר הדרך מבלי תיקון, ונעשה כאילו הם הסיעו והרחיקו הדרך ואשר בו מלעלות להר ה'. כי העליה נקרא על שם ההר כדרך העולה על ההר. ואומר הכתוב עוד כי הנה וארון ברית ה' נוסע לפניהם וגו' ועיקר כוונת ה' בזה היה בכדי שיוכלו בקל בכח כוונתם לתקן הדרך להכניע הקליפה הנמצא בו ולהעלות הקדושה על ידי הארון הקודש. והם לא עשו כן.

136

קל״זויהי בנסוע הארון וגו'. עיין במה שכתבנו למעלה ולפי הנזכר שם יאמר הכתוב כאן. כי אחר שראה משה שבני ישראל אינם מתקנים בהליכתם את הדרך אשר המה הולכין בו. ובאמת עיקר כוונת שמו יתברך במה שהנהיג את ישראל דרך המדבר היה הכל בכדי לתקן שם להכניע את הקליפה הקשה השוכנת במקום ההוא ולהעלות הקדושה אשר שם כנודע לכל. ולזה ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך וגו' כלומר קומה אתה ה' בעצמך ועשה זאת בכוחך ברוב רחמיך חסדיך שיפוצו אויביך וגו' כלומר שתכניע הקליפה השוכנת כאן ויתעלה הקדושה על ידי הארון הקודש בעצמו אחרי שישראל אינם נותנים לב על זה. ואמנם אומר הכתוב,

137

קל״חובנחה יאמר וגו'. כי הנה נודע מאמר הכתוב (תהלים קט"ו, ט"ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וגו' ובודאי לא היתה כוונת דוד המלך עליו השלום על פשוטו שעזב ה' את הארץ ונתנה לבני אדם. ועוד הלא הוא בעצמו אמר (תהלים כ"ד, א') לה' הארץ ומלואה וגו' וכקושית חז"ל (ברכות ל"ה.). ועוד מפני מה לא אמר והארץ ארץ וגו' כאשר אמר השמים שמים. ואכן האמת הוא כי כיוון על תיקון הקדושה בכל העולמות כי כל עבודת בני ישראל על הארץ הלזו הכל לתקן הארץ ומלואה להכניע ולהשפיל הגשמיות שהוא מבחינת הקליפות אשר בהם, בכדי שיוכלו לקרב עצמם אל בוראנו ברוך הוא וברוך שמו כל בחינה ובחינה לפי מדריגתה כאשר אנו מבקשים בתחילת השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו'. כי בעוד הגשמיות והקליפות בכל דבר הנה הקליפה אומרת אני ואפסי עוד ומכחישים במלכות שמים על כל דבר ודבר. וכשיכנעו הם, אז כל בחינה ובחינה תדע לפי מדריגתה כי ה' הוא למלך על כל הארץ. והכל נעשה על ידי האדם. כי האדם בהשתמשותו בכל הדברים אשר על הארץ, צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בכל דבר. והוא להכניע ולשבר את כח התאוה אשר בקרבו אל הדבר ההוא, ולהמאיס ולבזות בלבו באמת התאוה ההיא עד שלא יחשוק אליה בשום אופן מצידו. ולא ישתמש בהם כי אם לצורך גבוה אשר בכל דבר ודבר כאשר כתבנו מזה כמה פעמים. ועל ידי זה הוא מכניע ומשבר כח הגשמיות והקליפה אשר בה במה שמבזה הדבר בלבו, ומגביה הקדושה במה שעובד בזה עבודת גבוה. ובזה מגדיל מלכות שמים בכל הארץ וצבאיה. והנה זה הכל הוא בהארץ הלזו. ואולם בשמים ושמי השמים העליונים שם אין שטן ואין פגע רע ושם ממולא מכבוד מלכותו בעצמו שלא על ידי שוכני ארץ.

138

קל״טולזה אמר השמים שמים לה', כלומר הנה השמים הוא ממילא שמים לה' באין שטן ופגע רע לומר שם אני ואפסי וגו'. והארץ כלומר שיהיה הארץ לה' זה נתן לבני אדם שהם צריכים לעשות זאת בכח עבודתם שיהיה לה' הארץ ומלואה. וזה מאמר הכתוב (בראשית ב', ג') מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. כלומר כל אשר ברא אלהים, הכל ברא לעשות שישראל יעשו הכל שהם יתקנו כל דבר ודבר על מכונו להכניע הקליפה שבה ולתקן הדבר על מכונו. ולזה הנה כאן שישראל לא עשו בתיקון הדרך ההוא עד שהתפלל משה שה' בעצמו ברוב חסדיו על ידי נסיעת הארון הקודש יכניע קליפת המדבר. ואולם ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל פירוש שובה ה' אליך הרבבות אלפי ישראל שתושיע להם שיעשו תשובה לפניך ויתקרבו אליך ואז יהיה הכל נעשה על ידן כאשר היתה כוונת ראש הבריאה שברא אלהים לעשות הכל על ידי בני אדם כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהיה הכל נעשה על ידן, וארון ברית ה' יהיה נוסע רק לפניהם לתור להם מנוחה, והעיקר יהיה נעשה על ידן כמדובר.

139

ק״מויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה' וגו'. להבין את הנאמר כאן כמתאוננים רע באזני ה' שלא מצינו כלשון הזה בשארי מקומות וגם לא פירש את רעתם ומה היו מבקשים. והנראה כי הנה נודע מה שכתב הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת קריאת שמע שעל המטה) כי רע, הוא גרוע הרבה מרשע. כי רשע הנה השי"ן שבתוכו הוא מהקדושה ויש בו על כל פנים אות לטובה והרע הוא כולו רע אין בו דבר טוב. כי טוב לעומת רע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ו' משנה ב') ועל כן אומר הכתוב (ישעיה ג', י"א) אוי לרשע רע וגו' פירוש אוי לרשע שמרשע יבוא לרע כי עבירה גוררת עבירה וכן אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך למחר אומר לו עשה כך כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:), עד שבא לרע שאין בו שום טוב.

140

קמ״אוהנה נודע שכשאדם פוגם ח"ו בפגם הברית נקרא רע כמאמר הכתוב (בראשית ל"ח, ז') ויהי ער בכור יהודה וגו' ועל כן טוב לעומת רע כנזכר כי טוב נקרא צדיק כמאמר הכתוב (ישעיה שם, י') אמרו צדיק כי טוב. וידוע שהאדם אינו נקרא צדיק כי אם כשהוא נאמן בבריתו. שעל כן יוסף נקרא יוסף הצדיק לפי שנבחן בברית ונמצא שלם. ועל כן אמרו חז"ל (סוטה י"ב.) בפסוק (שמות ב', ב') ותרא אותו כי טוב הוא, שנולד מהול. כי בחינת הטוב הוא בבחינת הברית השלם כאמור. ולזה אומר הכתוב (תהלים ל"ו, ה') יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס וגו' כי טוב הוא לעומת רע וכשהוא על דרך לא טוב ודאי שרע לא ימאס כי את זה לעומת זה עשה אלהים.

141

קמ״בוהנה תחילת פתוי היצר הרע לאדם אינו בדבר עבירה המגושמת ממש להסיתו בתחילה לך ועבור העבירה. כי יודע שנשמת אלוה בקרב ישראל ולא יניחנו לעבור תיכף העבירה וכמאמר חז"ל הנזכר שכן אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו'. ועל כן בתחילה הוא מסיתו למלאות תאות נפשו בדברים המותרים לו באין הפוגות כמו רבוי המשגל חלילה וחלילה, או רבוי אכילה ושתיה שהכתוב מעיד (דברים ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו' ואומר (שם ל"ב, ט"ו) וישמן ישורון ויבעט וגו'. ובזוה"ק (תרומה קנ"ד:) מפורש בזה הלשון: דהא יצר הרע לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא. ומתוך שהוא מתרגל למלאות תאותו כסוס כפרד, אז קשה לו מאוד לפרוש מתאותו אחרי שנטבע בה בכח בחזקה. ואם לא ימצא בהיתר גמור יעבור על ספק איסור קל ואחר כך על ספק איסור חמור ואחר כך על ודאי איסור חמור עד שנעשה רשע גמור ומרשע יבוא לרע כי אוי לרשע רע עד שמטמא את בריתו בדברים האסורים, כי יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס. אבל החכם עיניו בראשו להסתכל מרחוק ולשמור את עצמו בתחילה בתאוות ההיתר בכדי שלא יבוא לידי רע ח"ו וכמאמר אליהו זכור לטוב לרב יהודה אחוא דרב סלא חסידא (ברכות כ"ט:) לא תרוי ולא תחטי ופירש שם רבינו יונה לא תשבע כדי שלא תבוא לידי חטא כו'. ואמרו (בקידושין ב':) דרכא דמיכלא יתירא לאתוי לידי זיבה וכו'.

142

קמ״גואמנם לפעמים יתחכם היצר הרע על האדם מרחוק מאוד כמטחוי קשת להסיתו אל דבר המותר, ונולד על ידי זה דבר חדש הגורם שיפול האדם על ידי זה ברע. ועל זה אמרו חז"ל (תמיד ל"ב.) אי דין מתקרי חכים וכו' הרואה את הנולד. כי דבר שיוכל אדם לראות בעיניו שיצמיח על ידי זה דבר זה או זה זה אינו נקרא נולד. אבל דבר הרחוק מעיני האדם ואין התקלה מזומנת לבוא על ידי זה בעת ההוא. רק אחר כך יולד מזה דבר חדש שהוא לו לתקלה ולמכשול על זה מצטרך לב חכם לתת לבו לזה. ולהסתכל בכל עשיותיו שלא יולד מזה דבר שיהיה לו למכשול ולפוקה. כי הנה אורבו טמון בקרבו הוא היצר הרע שמתחכם עליו יומם ולילה לתפשו ברשתו ומתחיל מרחוק מאוד בכדי לבוא לדבר הנולד אחר כך ובזה יתפוס את האדם ההולך אחריו במצודה רעה. והחכם מבין ומביט אולי בזה יולד איזה תקלה ויבוא אצלי אשר לא אוכל להמלט ממנה ואלכה ברעה אשר ימצא אותי ושומר עצמו מהדבר ההוא והוא הנקרא חכם.

143

קמ״דואמנם לפעמים נסתר הדבר הרע שבו לגמרי עד שאין בשכל אנושי כלל לבוא על זה לומר כי על ידי זה יגיענו הרע הזה. ואך אם האיש הזה ירא את ה' מאוד ושומר עצמו מאוד בכל אשר יודע שצריך לשמור ממנו, הקב"ה יודע טוב לבבו שרצונו מאוד לשמור עצמו מכל דבר המביא לידי רע. הנה שמו יתברך שם בשכלו ולבבו את אשר יצא מן הדבר ההוא, בכדי שינחם וישוב מדרכו הרע שלא ילכד אחר כך בעל כורחו שלא בטובתו. ואכן מי שלא יחרד לבבו תמיד לשמור עצמו מדבר הגורם לרע אז בדרך שאדם רוצה לילך וכו' (מכות י':) ואין מראין לו מן השמים הצמחת הרע שיצמיח מזה כי תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט', ט'). ואם ללצים הוא יליץ (שם ג', ל"ד). ואז כביכול ברוך הוא וברוך שמו מתאונן עליו לומר ראו איך האיש הזה ילכד במצודה רעה שלא בטובתו כמו שיתאונן האדם אל בנו כשרואה מרחוק שבנו הולך בדרך שליסטים שם ואינו יודע.

144

קמ״הומעתה נבוא לביאור הכתוב. כי הנה בהעם הזה היה בהם שתי הבחינות מה שזכרנו. כי הנה העם ידוע שמוסב על הרשעים והערב רב. ואמנם בהדי הוצא לקי כרבא (בבא קמא צ"ב.) וכשהם מתערבים בתוך בני ישראל יאמר על כולם העם (כמו שאיתא בזוה"ק ריש פרשת בשלח.) והנה הרשעים והערב רב היו יודעים בלבבם באמת כי עיקר תלונתם הוא על דבר הערוה כאומרו להלן (פסוק י') בוכה למשפחותיו. ואמנם לפי שרצו להכניס גם את בני ישראל בזה שגם הם יתלוננו על הקב"ה, והם לא ישמעו אליהם בתחילה לצעוק על ערוה החמורה. על כן הסיתום לצעוק על בשר שהוא דבר המותר ומזה ממילא כאשר ימלאו תאותם בבשר המגושם לא במן, יצעקו על דבר הערוה. ועל כן היה קשה לפני הקב"ה תלונת הערב רב על בשר כאילו התלוננו על דבר הערוה. כי הוא היוצר יחד לבם ויודע את אשר בלבבם ומבין אל כל מעשיהם שמה שצועקים בשר כוונתם לערות בשר. ועליהם יאמר הכתוב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' כלומר הגם שפיתוהו בפיהם ובלשונם כזבו לו לומר שאינם רוצים כי אם בשר שהוא דבר המותר. אף על פי כן באזני ה' היו כמתאוננים רע כלומר כאילו מבקשים תואנה על רע ממש שהוא דבר ערוה הנקרא רע כי היה יודע מה שבלבם. ולזה נאמר וישמע ה' כי שמיעה לשון הבנה הוא כידוע (עיין מלכים-א ג', ט') כלומר שהבין אל מעשיהם מה הם רוצים ועל כן ויחר אפו ותבער בם אש ה' כי במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':). וכשם שבערה בם אש העבירה אל הרע כן בער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה במוקצה שבהן לשפלות אלו הרשעים והערב רב שאנו מדברין מהם שכוונתם היה לרע הגמור ולא לטוב כלל.

145

קמ״וואמנם בני ישראל הם לא התלוננו באמת בתחילה רק על בשר כפי הסתת הערב רב ולא כיוונו על הערוה בשום אופן. כי לא נתחכמו להיות כחכם הרואה את הנולד שכאשר יגשימו את עצמם בתאות בשר המגושם, יולד מזה אשר יתאוו לכל דברים המגושמים האסורים והוא הערוה. ועל כן גם ה' לא גילה להם, והתיצבו בדרך לא טוב, ועליהם יאמר הכתוב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (כי העם רומז על שניהם על הערב רב ובני ישראל כאמור) פירוש שבאזני ה' נעשה העם כמי שמתאוננין עליו לומר הרי זה מוכן ליפול ברע והוא אינו יודע. כי כביכול ברוך הוא התאונן עליהם לומר הרי כבר הם ברע והם לא התחכמו לתת לב לזה. ועליהם נאמר ותבער בם אש ה', לבד, ולא ותאכל כמו הערב רב שאמר ותאכל בקצה המחנה במוקצין שבהן לבד, ולא בבני ישראל. כי ותאכל הוא לשון אכילה וכליון וזה היה רק בהערב רב, אבל אצל בני ישראל ותבער בם אש ה' לבד, שבער בהם האש כמו אצל החולה שבוער בו האש ואיננו אוכל. וגם לדעת ר' שמעון בן מנסיא שאומר בקצינין שבהם ובגדולים נכון הדבר כי גם אצל בני ישראל לא ישוה עבירות הגדולים שבהן לקטניהם וכמאמר חז"ל (בבא מציעא ל"ג:) בפסוק (ישעיה נ"ח, א') והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשין להם כזדונות וכו'. וגם כאן הנה בגדולי ישראל וחכמיהם חרה אף ה' ביותר על שלא נתנו לב לראות את הנולד שלא להתאות לבשר פן יתאוו לבשר אשה מה שאין כן בקטניהם שאין להם חכמה ושכל כל כך. ועל כן ותאכל בקצה המחנה לבד ולא בהמוני ישראל, שבהם רק בערה האש. ועל כן,

146

קמ״זויצעק העם אל משה וגו'. כי אחר שראו שהאש בוער בהם שלא לכלותם, מכלל שיוכלו להרפא כשאר החולים. ונודע מאמר חז"ל (עיין בבא בתרא קט"ז.) כל שיש לו צער או חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים וכו' ועל כן צעקו אל משה ויתפלל משה וגו' ותשקע האש שקעה כולה בארץ שלא תבער אף לחולי בלבד כאמור. והנה בכתוב הזה אינו מוזכר רעתם מה שהתלוננו ומה שאמרו, כי כל זה היה עדיין בלב, שלא צעקו עדיין בפומבי אף על בשר רק בלבם או באמירה בביתם התלוננו. אלו על שניהם על בשר וערוה, ואלו על בשר לבד. ועל זה חרה אף ה' על תואנת לבם. ואחר כך צעקו בפיהם כאשר נכתוב להלן,

147

קמ״חויקרא שם המקום ההוא תבערה וגו'. הנה מלת תבערה הוא לשון עתיד וחז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשל"ב) אמרו בזה שאמר להם משה אם תחטאו עוד תבער בכם האש. ועוד נראה לומר בזה על פי המבואר (שם) שהאש הזה נכנס לאהל מועד ומשם יצא ואכל כל הקרבנות. נמצא שנשתנה האש לטובת בני ישראל למאוד והוא על דרך מה שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג' וכ"ו, ב') הקב"ה בדבר שהוא מכה, בו מרפא. ולזה קרא משה שם המקום תבערה בלשון עתיד לומר שמבקש שעוד יבער האש מעתה ויתהפך לטובת בני ישראל והוא על ידי הכנסתו לאהל מועד לאכול קרבנותיהם. וגם אפשר שביקש שיתהפך האש להם לטובה להיות בוער בלבבם אהבת ה' ואהבת תורתו ומצוותיו עד שלא ירפו רגע מכל היום והלילה מלעבוד את בוראם לרוב האהבה והחמדה והתשוקה לעשות נחת רוח לפניו יתברך וגם לבעור בלבבם אש הזירוז והתחזקות כי זה כלל גדול בעבודת הבורא להתחזק ולהזדרז יומם ולילה אל ה' כנאמר ליהושע (יהושע א', ז') רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות וגו'. הגם שאמר לו הקב"ה (שם שם, ה') כאשר הייתי עם משה אהיה עמך אף על פי כן העיקר חזק ואמץ. כי כשהאדם מתחזק עצמו בכוחו אל העבודה יוכל לעשות כל מה שלבו חפץ ללמוד וללמד ולהתפלל ולמעט שינה ולמעט שיחה ולמעט תענוג ודרך ארץ. והכל בכח אש הזירוז אל עבודת שמו יתברך, וזה הוא אש של גבוה ולא אש זרה. וזה היה בבני ישראל שיש להם לבבות קרובות ומוטהרות לעבודת שמו יתברך, נתהפך להם האש לעבודת שמו. כי בן ישראל כאשר רואה שלא טוב עשה לפניו יתברך שמו, והקב"ה מראה לו העונש תיכף והוא צועק לה' והקב"ה מרפא אותו, מיד הוא נכנע לפניו יתברך ועושה תשובה ומעביר על מדותיו ורואה באיזה מדה שחטא ולוקח המדה הזו ומכניסה לעבודתו יתברך בכדי לתקן בה אשר חטא כאשר כתבנו במקום אחר וכמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הצדיקים במה שהם סורחים בו מתקנים. והוא כעין האש הזה שהזכרנו, תחת אשר בער בם אש העבירה, שיערו בעצמם לבעור בכאש הזה אל המצוה, ועוד יותר. ולא כן באומות העולם שכאשר הם נענשים מאתו יתברך אינם נכנעין על ידי זה לפניו יתברך רק אדרבה מתרעמין עוד יותר ויותר כי נראה להם שח"ו שמו יתברך העביר עליהם את הדין וחוטאין עוד ועוד. ונראה שאפשר לזה אומר הכתוב תיכף אחרי זה,

148

קמ״טוהאספסף אשר בקרבו וגו'. כי הערב רב שהיה בישראל בראותם אשר בערה בם אש ה' לא נכנעו על ידי זה לפניו יתברך לשבר על ידי זה תאות לבם ולראות מעתה לעבוד את ה' בכל עוז ותעצומות רק אדרבה התרעמו עוד יותר ויותר. וזה אומרו והאספסף אשר בקרבו וגו' פירוש מזה שבקרבו מזה אש התבערה שהיה בקרבו, התחילו לבעור עוד ביותר להתלונן ולהתרעם עוד בפועל ממש. כי עד עתה לא היתה התרעומות כי אם צפון בלבם או אמירה בביתם לבד כנזכר למעלה ועתה התחילו לצעוק בפרהסיא והתאוו תאוה, פירוש שהתאוו התאוה שהיה בלבם מכבר ועתה יצא מכח אל הפועל בתרעומות מופלג עד שהשיבו ובכו גם בני ישראל ואמרו מי יאכילנו בשר וגו'. פירוש הן אמת שחרה אף ה' בנו על התרעמותינו בלבינו גם על בשר ערוה שהוא דבר האסור לנו. אבל עתה אין תרעומתינו כי אם על אכילת בשר לבד. וזה אומרם מי יאכילנו בשר שאין אנו חפצים עוד בדבר אחר ודי יהיה לנו אם יאכילנו בשר לבד שהיא דבר המותר. ולזה אמרו,

149

ק״נזכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. ונודע לכל מה שיש לדקדק, דהוי ליה למימר אשר אכלנו וגו'. ואמנם שאמרו אם נרצה לתת לב לשוב למצרים הרי אנו אוכלים שם ועל כן זכרנו את הדגה אשר נאכל גם מעתה במצרים אם אנו חוזרים לשם. ואז יהיה חנם בלא מצוות. ועתה שאנו פה ורצוננו לקיים המצוות, על כל פנים נמלא תאותינו בדברים המותרים בבשר וכדומה.

150

קנ״אועוד יתבארו הכתובים כי הנה באמת זה להפלא הוא מה שצעקו מי יאכילנו בשר כי הלא מקנה רב היה להם ומי מנע מהם מלאכלם. ומה שפירש רש"י שהיו מבקשים עלילה וכו'. זה אמת שהיו מבקשים עלילה אבל גם עלילה צריך לצעוק באיזה פנים. ואין שייך להעליל על דבר הגלוי ומפורסם כזה ומי לא ידע שיש להם בהמות רבות. ועוד יש לדקדק מה ענין דגים אצל בשר אם רצו בשר לאכול מה להם להזכיר הדגה שאכלו במצרים. ואכן נראה לומר. כי שמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים וידע קשיות עורף של הערב רב הבאים מזרע חם שהיה מקושר בתאות הנשים כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ח: ובראשית רבה ל"ו, ז') שכל מי שהיה בתיבת נח לא שימשו מטותיהן עבור שנאסר להן כי אם הוא והעורב לא עצרו כח לעמוד בתאוה ההיא ועברו על הציווי. ובאמת מצרים בניו היו שטופי זימה למאוד כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז קפ"ו ועיין שמות רבה א', י"ח).

151

קנ״בואפשר על כן לא הסכים הקב"ה לקחת הערב רב, כי אם משה לבד הוא שלקחם כמאמר חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו'), לפי שעיקר הזכות שזכו ישראל לצאת ממצרים היה עבור גדירת הערוה במה שנעלו דלתותיהן הנשים והאנשים במצרים שלא להזדקק להאסור להן כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') כי זה הוא דבר גדול עד מאוד בעיני המקום ברוך הוא וברוך שמו לפי שהוא שונא זימה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו.). והיה הקב"ה ירא מאוד מהערב רב שלא יקלקלו ח"ו הגדר הגדול הזה ויחטיאו את ישראל גם כן בפרצת גדר הערוה. וראיה שכן היה שהביאו את ישראל לבכות למשפחותיהן, וגם בשיטים החטיאו אותן. והטוב והמיטיב שידע זאת וראה שמשה לקח הערב רב, הגדיל טובו וחסדו על ישראל ומנע מהן מלאכול מכל בחינת המגושמים אשר מהארץ הלזו. כי ידוע אשר מגו מכליא ומשתיא יצר הרע מתרבה במעוהי דבר נש כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) וכמפורש בתורה הקדושה (דברים ל"ב, ט"ו) וישמן ישורון וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה וגו'. והכל הוא מכח בחינת הקליפות אשר בגשמיות הארץ הזו. על כן מנע מהן כל זאת ונתן להם מן לאכול דגן שמים לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמאמר חז"ל (יומא ע"ה:) והוא בחינת הרוחניות, שעל ידי זה ימנע מהן מלהתאוות לדברים האסורים בכדי שילכו ישראל במדבר הגדול והנורא ששם משכן הס"מ והוא המסית הגדול לכל העבירות שאין כמוהו ואף על פי כן לא יחללו ישראל את בריתם ויהיו נשמרים מכל דבר רע. ואמנם בשר היה להם ואם היו אוכלין בשר הגשמי ודאי שהיה קשה להם להשמר מרע. ומה עשה הקב"ה הכניע ושיבר תאוותיהם שלא להתאוות לשום דבר גשמי בעולם לא לבשר ולא לשאר דברים המגושמים. ובלא זה, ממילא נכנע תאותיהם ממתן תורה הקדושה, ומאכילת המן שהיה דבר רוחני והיה מקדש אבריהם עד שלא התאוו לדבר גשמי בעולם. ואכן הערב רב שהיו מבקשים תואנה לפרוש משמו יתברך ובאו בעלילה. הנה זה היה עלילתם למה מנע מהם הקב"ה תאותם שלא יתאוו לדבר בעולם, מוטב היה להם שיתאוו ויעשו כתאותם.

152

קנ״גוזה אומרו והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה פירוש שהתאוו שיהיה להם תאוה לתאוות הארץ הלזו. ולזה צעקו לאמר מי יאכלנו בשר ולכאורה היה להם לומר מי יתן לנו בשר לאכול כי הלא לא היו צריכין שיאכיל אחד להם. ואמנם שאמרו מי יאכלנו פירוש מי יתן בקרבם בחינת התאוה שיוכלו לאכול בשר. ולזה אמרו זכרנו וגו' כי הנה נודע מאמר חז"ל (סוטה י"א:) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו וכו' שבשעה שיוצאות לשאוב מים מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים וכו' ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וכו' ונזקקות להם בין שפתים וכו'. ועל כן טענו זכרנו את הדגה וגו' כי הן במצרים ראינו שהקב"ה היה חפץ להרבות נפש תאותינו עוד ועוד והזמין הדגים בכדי נשינו עבור זה. וזה היה לפי שהיינו חנם בלא מצוות על כן הרבה תאותינו בכדי לפרות ולרבות. וחוץ לזה היה לנו שם הקשואים והאבטיחים וגו' מה שאין לנו עתה לאכול זאת (ועל כן חלקו טענת הדגה לבד מפני שהיא טענה אחרת לגמרי והבן) ועתה כאשר נתן לנו מצוותיו מנע מאתנו כל טוב העולם בכדי להמעיט תאותינו מכל וכל. וזה אומרם,

153

קנ״דועתה נפשנו יבשה וגו'. כלומר תאותינו יבשה מכל וכל (כי נפש פירוש תאוה כמו (תהלים כ"ז, י"ב) אל תתנני בנפש צרי וכדומה) כי כבר נפסק כל התאוה מאתנו והיא יבשה בלי לחלוחית. ואם לא היה לנו אלא דבר זה לבד שאין לנו שום דבר מכל דברים המגושמים כי אם המן, היה די בזה ליבש נפש התאוה. ואכן בשר שיש לנו מפני מה ימנע הקב"ה את התאוה מאתנו שלא להתאוות אליו. מהיפוך אל היפוך. שבמצרים היה חפץ להרבות תאותינו מפני שלא נתן לנו המצוות. ועתה שקדשנו במצוותיו יתיבש לנו כל כך נפש תאותינו שאפילו במה שאנו רואין בעינינו לא נתאוה אליו. וזה אומרם אין כל בלתי אל המן עינינו כלומר אם לא היה דבר אחר רק ממה שבלתי אל המן עינינו שאין לנו לא אבטחים וגו' ולא שום דבר היה די בזה. ולמה עוד ימעיט תאות הבשר מאתנו. ובאמת הקב"ה מנע מהם תאות בשר שלא יתאוו לערות בשר. ואכן עתה אמרו שאינם חפצים עוד להתרת הערוה כאשר היה בלבבם בתלונה הראשונה, רק תאות בשר הם רוצים. ולפי שדיברו בגנות המן שאמרו אם לא היה להם רק זה שבלתי אל המן עיניהם היה די בזה ליבשות התאוה. והוא כמו אדם שיש לו צער מופלג, שלא קמה עוד רוחו בו אפילו לשכב עם אשה. על כן בא הכתוב ומספר בשבחו ואומר ראו על מה הם מתלוננים. הלא,

154

קנ״הוהמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. תחילה משבחו במראהו לומר אשר מראיתו אינו בנמצא כלל במאכל הארץ הלזו. כי גם זה מתענוגי המעדנים הוא ומחמדיהם. כשהמאכל נאה ויפה הוא במראהו וכעין שנאמר בעץ הדעת (בראשית ב', ט') ונחמד למראה וגו'. ואם תאמר שיגיעתו קשה כי הלא אנו צריכים לילך בכל יום אל השדה וללקטו ולהביאו אל הבית. לזה אומר הכתוב לא כן הוא. כי הלא,

155

קנ״ושטו העם ולקטו וגו'. ונודע מה שאמרו חז"ל בזה (זוה"ק בשלח ס"ג.) שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוו בני מהימנותא וכו' מאן אטרח לון כל האי וכו' עיין שם שהאריך בזה. וכן אמרו חז"ל (יומא ע"ה.) צדיקים ירד להם על פתח בתיהם וכו' רשעים שטו העם וגו' וזה היה מחסרון אמונתם בה' שאמרו היוכל אל לערוך שולחן במדבר (תהלים ע"ח, י"ט), אבל מי שהאמין בה' אלהיו וידע כי הוא הנותן לחם לכל בשר, והישוב והמדבר אחת הוא לפניו יתברך, הנה היה המן יורד לתוך ביתו. ואומר הכתוב עוד שטות עשו העם אשר וטחנו ברחים או דכו במדוכה ובשלו וגו' וזה הכל שטות הוא כי המן לא היה צריך למעשה ידי אדם. כי הלא היה לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמאמר חז"ל (יומא שם:), והכל עבור שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו. ואומר הכתוב כי גם לפי שטותם לא היה בו יגיעה או המתנה לומר שצריך להמתין עליו עד אשר יתבשל כי ובשלו בפרור כלומר תיכף כאשר הגיע לפרור שאצל האש נתבשל לרוב דקותו. או אפשר שנתבשל בפרור לבד, כי יש מאכל שאינו צריך לראות פני האש כלל, כי אם שמחממין האלפס ויוצק עליו המאכל ונתבשל תיכף בחום האלפס לבד. וזה ובשלו בפרור עצמו בלתי ראות פני האש. והכל להראות שלא היה צריך לטרחתם כלל. רק במחוסרי אמנה שלא האמינו זאת ולקחו טרחא לעצמן בו. הנה בטרחא כל דהוא היה די לפניו כי דבר פלא מן השמים הוא. וטעמו כטעם לשד השמן. ועתה חוזר הכתוב לענין ראשון לתלונות בני ישראל ואומר,

156

קנ״זוישמע משה את העם בוכה למשפחותיו וגו'. והנה רש"י ז"ל פירש למשפחותיו משפחות משפחות נאספין ובוכין לפרסם תרעומתן בגלוי וכו'. ולכאורה הכתוב סותר זה כי הרי אומר תיכף איש לפתח אהלו ומשמע שלא היו נאספין כל כך בגלוי. ואמנם חז"ל (יומא ע"ה.) דרשו למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ונראה דהוציאו זה מאשר אמרנו. כי הנה כאן אצל הבכיה לא מצינו שיאמרו אל משה דבר מה מזה. מה שאין כן למעלה אצל תרעומת הבשר נאמר ויאמרו מי יאכלנו וגו'. ואכן כי הנה כבר כתבנו אשר בתחילת התרעומת עיקר תרעומתן היה בדבר הערוה ועל כן נאמר שם רע באזני ה' כי פגם הברית נקרא רע כאמור שם. ואך זה התרעומת לא היה כי אם בלב לא באמירה בפרהסיא והתרעמו על איסור הערוה והיו רוצים שיתיר להם איסור הזה. ואחר כך כשבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. אז התנחמו וחזרו בלבבם מתרעומת הערוה. ואמרו מי יאכלנו בשר. פירוש שדי לנו באכילת בשר לתת לנו על כל פנים את המותר לנו ולא את האסורות לנו, וכאשר כבר התיאשו מהתרת ערוה. וידוע שתאות הערוה הוא תאוה חמודה שאין כמותה. על כן התחילו לבכות עליה כאדם הבוכה על דבר טוב שנאבד ממנו ויודע שבודאי לא יבוא עוד לידו. ועל כן לא נאמר כאן אמירה כי אמירה שייך בדבר שאדם רוצה שחבירו יעשה לו דבר זה, אומר עשה לי דבר זה. אבל אם יודע שאי אפשר עוד לבוא לדבר הזה לא שייך אמירה. ועל כן בבשר נאמר ויאמרו מי יאכלנו בשר שאמרו מפורש שרוצים בשר אבל כאן לא נאמר ויאמרו שלא היו רוצים בהתרת ערוה. רק וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו וגו' כלומר שלא הלכו אל משה בבכיה זו לבכות לפניו להתיר להם. רק איש לפתח אהלו כל אחד בביתו היה בוכה למשפחותיו על עסקי המשפחות שנאסר לו והוא דבר האבוד. ולזה נאמר ויחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע. כי ה' היה יודע לבבם שאין רצונם עוד לרע לפרוץ להם גדר הערוה ועל כן לא נאמר שהיה רע בעיניו רק שחרה אפו מאוד. והוא כדמיון אחד שעשה טובה גדולה לחבירו עד מאוד. ורואה בחבירו שהוא בוכה ומבכה עליו לומר שעשה לו רעה מופלגת. היש שבירת לב גדול מזה ובודאי יחרה אף העושה הטובה עד מאוד. וכן כאן הנה פקודי ה' ישרים משמחי לב, והמה טובות נפלאות אל האדם, מופלגות שאין כמוהם. וכשראה ה' שהמה בוכים למשפחותיהם ודאי יחרה אפו על זה כביכול. אבל משה רבינו שאדם יראה לעינים וכשראה שהם בוכים על עסקי המשפחות סבור שהם רוצים בהתרת הערוה ועל כן ובעיני משה רע שבעיני משה היה שרוצים ברע הגמור להיות פרוצים בעריות.

157

קנ״חויאמר משה וגו' למה הרעת וגו' לשום את משא כל העם וגו'. הנה הרואה יראה בפשטות הכתובים האלה ויסבור כי ח"ו שמשה דיבר קשה לפני ה' לומר שהרע לו עד מאוד עד אשר לא יוכל לסבול. וגם נעשה ח"ו כמקטרג על ישראל לדבר סרה עליהם חלילה וחלילה לפני ה'. ובאמת חלילה לנו לומר כן לא מניה ולא מקצתו. כי זה שהיה קשה לפני משה לסבול עול הציבור כאומרו שהוא כבד ממני הנה ודאי רבינו משה רבן של כל ישראל לא הניח דבר גדול וקטן מן התורה הקדושה שלא קיימה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואיך לא קיים חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כאומרם (בברכות נ"ד.) ואמרו שם (ס':) לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה. והוא מפורש בתורה (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך וגו' בכל נפשך ובכל מאודך ואמרו (שם נ"ד.) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד. ובלא זה וכי אינו נודע שבודאי היה משה עובד את ה' אלהיו עד מיצוי דם נפשו ואיך יחרה לו בעבודת שמו יתברך לומר שהוא כבד לפניו. וזה שנראה שהיה ח"ו כמקטרג נגד ישראל ודאי גם זה פלא. כי הלא הוא אשר עמד בפרץ לפניו ומסר נפשו ממש עליהם. ועתה יהיה הוא המקטרג עבור טרחת סבלותם. והן אמת אשר להם בעצמם דיבר קשה כמה פעמים כתוכחת אוהב לאוהבו. אבל לא לפניו יתברך. וידוע אשר כמה נביאים נענשו על אשר דיברו קשה על בני ישראל כמאמר חז"ל (בילקוט מלכים רמז רי"ח) למה נמשלו ישראל לאגוז מה האגוז הזה חלק ומי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל וכו' כך כל מי שמשרת את ישראל צריך לשמור שלא יטול את שלו מתחת ידיהם כגון ישעיה ואליהו וכו' עד אין הקב"ה רוצה במי שאומר דלטוריא על ישראל דכתיב (שיר השירים א', ו') אל תראוני שאני שחרחורת וכתיב (משלי ל', י') אל תלשין עבד אל אדוניו וגו'.

158

קנ״טואולם מה שנראה לי בזה הוא להיפך שאדרבה דיבר טוב על ישראל בזה והוא סנגוריא ופיוס לפני המקום ברוך הוא על עמו ובניו כשראה שחרה אפו עליהם. והוא על דרך משל לאב ואם עם בניהם שסובלין צער גידול בנים עד מאוד בעודם בקטנותם לשום עיניהם עליהם יומם ולילה להאכילם ולהשקותם ביום ובלילה ולחפש מזון הראוי להם ולשמרם מכל מיני נזק וצער וכשיחלה ח"ו אחד מבניהם ודאי אשר אין לשער גודל כאב לבבם וטרחתם אז באין שיעור וערך. וביותר טרחת האם על בנה שצריכה לטנף עצמה בכל מיני טינופים לקנח את ולדה מכל מיני לכלוך וטינוף וגם האב סובל גודל צער מבנו עד שמעמידו על שכלו להבין ולהשכיל בתורה ומישרו ומלמדו ללכת בדרך הישר לפני ה' ואנשים. וכל הטרחות והיגיעות האלה הנה הכל הוא בעבור שמצפין שיקבלו נחת רוח מאתו כשיגדיל ויועמד על הדרך הטוב ויזכו לראות בשמחתו ובחופתו בעת חתונתו. והנה ח"ו כשיקרה מקרה רעה רחמנא ליצלן כאשר אחר טרחתם ויגיעתם בבניהם עד שהעמידו אותו על הדרך הנכון והגיע העת לראות בשמחתו ביום חופתו נפלו האב והאם למשכב ויחלו חליים אשר ימותו בו. הנה בעת מיתתם מתאוננים ובוכים ואומרים זה לזה ווי ווי כמה נצטערנו ויגענו בבנינו עד שהעמדנו אותו כזה להיות גבר בגוברין ישר לפני ה' ואנשים. ועתה כאשר הגיע העת לראות בשמחתו אנו מתים ולא נזכה לראותו בחופתו. וכל אחד ואחד מספר בצערו ואומר, לי יאות למבכי לי יאות למספד כי אני סבלתי יותר ממך, וזה אומר אני סבלתי יותר. ומכל שכן אם האב או האם מת בעוד הילד קטן מאוד, והילד נשאר על אחד מהם, וזה הנשאר סובל ודאי צער גדול עד מאוד כי הוא נשא עליו צער שתיהם. ואחר כך כשח"ו אינו זוכה לראות בשמחתו ודאי מתאונן ביותר ויותר.

159

ק״סוכזה ממש היה כאן אצל משה. כי הנה מה שאמרו חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא ברש"י ובילקוט שמות רמז קע"א) בפסוק (שמות ד', י"ג) שלח נא ביד תשלח שלח נא ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח וכו'. ולכאורה יקשה הלא מאז עדיין לא נגזרה גזירה על משה שלא יכנס לארץ. והנראה כי הבין זה מדבר הקב"ה. כי הנה בתחילת שליחותו אמר לו (שמות ג', ח') וארד להצילו וגו' ולהעלותו אל ארץ וגו' ולבסוף אמר לו ואשלחך להוציא את עמי ממצרים ולא אמר לו להעלות אותם אל ארץ וגו'. ובזה נכנס איזה ספק בלבבו על הדבר הזה. על כן אמר להקב"ה שלח נא ביד תשלח בכדי לברר הדבר אם יאמר לו שמו יתברך אתה תעלה אותם או לא. וכשלא שמע זאת, הנה בלבו היה כל הימים שלא על ידו יהיה הבאת ישראל לארצם. ובזה לימד סנגוריא ופיוס לפניו יתברך ואמר לו הנה הרעה אשר יוצא מעמך ישראל, אלי הגיע ולא לך. כי הנה אתה אשר תראה בשמחת ישראל ובשבחם כאשר יעלו לארץ ויבנה בית המקדש ויעשו מעשיך בקרבנות בעולה ומנחה וזבח השלמים שהוא לך לרצון ולריח ניחוח, ובשאר מצוות התלוין בארץ. על כן הנה כל הצער העולה לפניך כביכול מעוונותיהם עתה, הכל תקבל באהבה לטובה כאב ואם המטפלין בבניהם בכל הטרחות והצער לפי שמצפין לראות בשמחתם. אבל אני שאיני מצפה כל כך לראות בטובתן, הנה כל הטרחה והצער הוא צער ודאי שאין מנחם לה.

160

קס״אולזה אמר למה הרעות לעבדך כלומר הרעה שלי, הוא רעה ודאית. כי ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי פירוש שאשא את משאם לגמרי גם במלחמת ל"א מלכים עד שאכניסם לארץ. כי אם הייתי בטוח לראות בשמחתם ובטובם בבנין בית הבחירה ולראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. היה הכל עלי לשמחה ולטובה כטרחת אב ואם בבניהם שכל הטורח בו להם לנחת בחשבם בשמחה שיגיע להם אחר הטורח. אבל עתה שנראה לי שלא אבוא לזה. אני מתפלל לפניך למה הרעת כה לעבדך לראות בצערם ולא בשמחתם ואני מבקש מלפניך שתזכני לראות בשמחתם וגדולתם. והוא כעין מה שאמר להקב"ה בעת חורבן בית המקדש כששלח הקב"ה את ירמיה אליו שיבוא לספוד על ישראל אמר רבונו של עולם לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה וכו' וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד עליהם וכו' זהו המשל שאומרים בני אדם מטוב אדוני לא טוב לי ומרעתו רע לי כו' כמו שכתוב (בפתיחתא דאיכה רבתי). ולזה אמר,

161

קס״בהאנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו. הנה נודע שיש תמיה המתקיימת כלומר כי אני דומה ממש לאב שהורה את בנו ולאם שילדתו שאני סבלתי בצער שניהם. כי הלא בצאתם ממצרים היו ממש כתינוק היוצא מבית הרחם שהיו מגועלים ומטונפים בגילולי מצרים בכל תועבתיהם ואני הייתי מקנח אותם ויגעתי עליהם בצער ויגון. וכמה נתטנפו במעשה העגל עד שקנחתים והעמדתים על הדרך הנכון בלימוד התורה ויראת ה'. והנה הגיע העת לראות בטובם ושמחתם ואיני יודע אם אזכה לזאת. ואמר עוד כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו. ויתפרש לפי דרכנו זה כי מלת כי משמש בארבע לשונות אי דלמא וכו' כמאמר חז"ל (גיטין צ'.) וכאן יתפרש בלשון דלמא פירוש פן תאמר אלי כי אין לי כלל ליחס עצמי לאב לישראל או לאם כי אם כאשר ישא האומן את היונק פירוש כאומן שנושא את בן המלך עבור מנת המלך שיתן לו. ובודאי הבן הזה לא יתיחס אחרי האומן לומר עליו שהוא בן האומן כי אם רק בן המלך הנה גם זה הייתי מקבל עלי בשמחה אם יהיה על האדמה אשר נשבעת לאבותיו פירוש אם אשא את משאם עד ביאתם לארץ. והכל כי עבור הגדולה והנחת שהייתי מצפה לקבל אז היה בי כח גם עתה לסובלם. כנודע טבע האנושי אשר הצפוי לקבלת הטוב נותן כח באדם לעבוד ולסבול הרע מה שאין כן כשאינו מצפה לטוב יחלש כוחו עד שלא יוכל לסבול עבודת הרע שעליו. וכל עיקר הטענה הזו הוא הכל לומר כי רעת ישראל לא הגיע כי אם אליו עד שאינו יכול עוד לסבול. ולא כן כביכול לפני מלך עולמים ברוך הוא. כי הוא יזכור כל מנחתם ועבודתם בבית עולמים כשיקריבו לפניו חלב ודם ויהיה לו לרצון ולנחת רוח גם עתה מה שיהיה צריך לטהרם ולהרחיצם מגילולי מצרים וטינופיהם עד שיראה ביום חתונתם ושמחת לבם.

162

קס״גואל העם תאמר התקדשו וגו' ואכלתם בשר וגו' לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים וגו'. להבין מה שפירט הכתוב עתה את חטאם וכבר ידענו מזה. וגם אומרו כי טוב לנו במצרים לכאורה ללא צורך כי הלא לא זה עיקר החטא. ועיקר החטא היא התאות בשר שהיה להם. והנראה כי הנה בתלונתם על הבשר נאמר ויאמרו מי יאכלנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגו'. והנה אומרם מי יאכלנו בשר יש בו משמעות שני דברים. האחד כפשוטו מי יתן להם תאותם למלאות כריסם בבשר וזה הגם שחטא הוא במה שהתאוו לדבר המגושם כל כך ומאסו במן לחם מן השמים על כל פנים לא הגדיל חטאם כל כך כי על כל פנים דבר המותר הוא. והשנית מי יוכל להאכילם בשר. כלומר היוכל אל לערוך שולחן במדבר בארץ ציה וערבה. וזה הוא חטא גדול שאין כמוהו שלא האמינו באלהים אחר כמה וכמה נוראות ונפלאות שראו מכבוד גדלו. ואמנם אם לא היו אומרים כי אם מי יאכלנו בשר היינו יכולים לומר שלא כיוונו כי אם על פשוטו לתאות האכילה. ואך במה שסיימו זכרנו וגו' אשר נאכל במצרים. בזה גילו רוע מחשבותיהם שחשבו שלא יכין ה' שאר לעמו בארץ ציה, ועל כן טוב להם לשבת במצרים מלחסות תחת כנפי השכינה. ונעשו כמגדפין נגד ה' ח"ו. ולזה פורט הכתוב כאן את חטאם בשני הפנים האלה. ואמר, כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכלנו בשר זה הוא החטא האחד שהתאוו לבשר תאוה. והשנית כי טוב לנו במצרים פירוש במה שאמרו שטוב היה להם לשבת בארץ נוף בזה הגדילו חטאם לגלות רוע לבביהם. ועל כן ונתן ה' לכם בשר. כי תאותם לבשר כפשוטו הגם ששאלו שלא כהוגן, מכל מקום הרי דבר המותר הוא והקב"ה היה מוכרח למלא משאלותם בזה בכדי שלא יאמרו שח"ו קצרה ידו מלהושיע להם. ואולם על זה שלא האמינו שיוכל אל לערוך שולחן במדבר ולא נתנו על לבם אשר הן הכה צור ויזובו מים ובודאי גם לחם יוכל תת ויכין שאר לעמו. אומר הכתוב ואכלתם. וסמך לו,

163

קס״דלא יום אחד תאכלון וגו' עד אשר יצא מאפכם וגו'. פירוש בכדי להראות לכם גדולתי הגדולה והרחבה אשר גם במדבר אמלא כריסכם בבשר ולא יום אחד תאכלון וגו' ולא עשרים יום וגו' הכל בכדי להראות לכם כי לא קצרה ידי. ואך כי לא לרצון יהיה לכם כי יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' וגו' ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. לא הזכיר כאן כלל חטא תאות הבשר. כי זה היה עיקר חטאם במה שמאסו בה' ח"ו שלא האמינו בו ואמרו שטוב להם במצרים, כאשר ביארנו. ולזה אומר הכתוב,

164

קס״הויאמר משה שש מאות אלף רגלי וגו' הצאן ובקר ישחט להם וגו'. ונודע לכל קושיות הכתובים האלה (וכבר כתבנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת חלק הראשון שורש השלישי ענף א') ואכן לדברינו הנאמרים, נאמר כי משה רבינו אוהבן של ישראל אחר שמעו משמו יתברך דברים האלה כי רוצה להראות להם גדולתו וידו הגדולה ליתן להם בשר חודש ימים מצא טענה לומר מה זה לפני איש. כלומר מי שממלא עליונים ותחתונים ולו תבל ומלואה בהמות בהררי אלף וכל עוף הרים וזיז שדי עמדו, יראה גדולתו בדבר קטן כזה. והוא כמאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. ולזה אמר שש מאות אלף רגלי וגו' כלומר למתי מעט כזה לפניך ואמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. פירוש אם מין צאן לבד שבראת בעולמך תשחט להם ומצא להם או מין בקר לבד או אם את כל דגי הים לא אמר דגי הימים כי אם הים כלומר מים אחד מן השבעה ימים אם יאסף להם ומצא להם. ומכל שכן אם יתקבץ בין הכל ביחד. ואיה החיות הטהורות השוכנים במדבריות המרובין ואיה כל העופות ושאר המינים. מה זה לפני גדולתך ורוממותך. וכיוון משה רבינו בזה שאל יתקנא שמו יתברך בדבריהם ואל ישגיח על תלונתם כי כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור וכו' כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ה.). ולמשל אם יאמר אחד לגבור גדול שלא יוכל להרים קש מעל הארץ הישגיח הגבור על זה ויראה גבורתו שירימה. כי הלא גנאי הוא לו. ועל זה השיבו המקום,

165

קס״וויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו'. פירוש הלא לא קצרה ידי מלעשות גם בזה דבר נפלא הפלא ופלא כידי הטובה והרחבה. ולזה,

166

קס״זורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים וגו'. כדרך יום כה וכדרך יום כה וכאמתים על פני הארץ וגו'. והנה זה הוא למעלה למעלה מהטבע כי מי ראה שלוים פורחים מן הים. גם היה בהרחבה למאוד כאמתים על פני הארץ בגובה שהוא בלתי שיעור, ובכדי שיהיה כנגד לבו של אדם שלא יהיה טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות כמאמר חז"ל (ספרי מובא ברש"י ובילקוט רמז תשל"ז). ובזה יתגדל שמי במה שאין בריה בעולם יכולה לעשות כן כי אם הבורא שמים וארץ. וגם עבור המשפט אשר יעשה בהם ידעו הכל אשר כל אדם צריך לכבוש תאותו שלא ילך אחר תאות לבו לומר אני רוצה דוקא לאכול הטוב והיפה וללבוש בגדים יקרים. רק כל מה שיתן לו ה' יקבל באהבה וברצון ויכניע תאותו לעבודתו יתברך. וזה נקרא קברות התאוה שהתאוה שבאדם נקבר ונשבר בקרבו על ידי התעוררותו בלבו לרוב אהבת המקום ברוך הוא. כי אהבה זו מבטלת כל האהבות ותאוות אחרות. ולזה אמר הכתוב,

167

קס״חויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה. כי שם זכו ישראל שקברו התאוה בלבבם והגבירו כח אהבת שמו והתשוקה אליו עד שלא השתוקקו והתאוו לדבר בעולם כי אם לעשות לו נחת רוח תמיד בעבודתו. ובזה נכון מה שקבע משה לדורות שם הזה למקום ההוא כי גם במסעות נזכר שם הזה כאומרו ויחנו בקברות התאוה וגו' ולכאורה הלא נודע מאמרם ז"ל (בפסחים ג'.) שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב וכו' ומכל שכן לקבוע שם למקום שיורה על גנות ישראל. ואכן כי שם הזה הוא לשבח, שכשרי ישראל הנשארים, בראותם את המשפט הגדול הנעשה בעם המתאוים. נתנו אל לבם להכניע התאוה שבלבבם ולקברה מכל וכל. והכל על ידי הבערת אש האהבה לה' ברוב חמדה וזירוז. כי אשו של הקב"ה הוא אש אוכלת אש כאומרם ז"ל (ביומא כ"א:) שאש האהבה לשמו יתברך שורפת ומכלת אש של התאוה שלא להתאוות לדבר בעולם כי אם לעבוד לפניו ביראה ופחד, כאשר ביארנו.

168

קס״טותדבר מרים ואהרן וגו' ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דיבר וגו'. להבין אומרו אך במשה והיה צריך לומר אך עם משה וכן אומרם גם בנו והיה לו לומר גם עמנו. ונראה כי הנה ידוע מאמר חז"ל (ספרי, מובא ברש"י ריש פרשת מטות) הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר וכו' וכבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף ב') לבאר מעלת "זה" מ"כה". ואמנם מה שנראה לי עתה בפירוש לפי פשוטו. כי הנה ידוע מאמר חז"ל (עיין זוה"ק פנחס רל"ב.) שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. והוא בחינת זה הדבר כלומר הנה זה הדבר עצמו דיבר ה' הוא שכביכול הוא בעצמו היה מדבר בפה משה. וזה היה גדולת מעלת משה. מה שאין כן שאר הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' כלומר כן דיבר ה' כי כן שמעו מה' והם מודיעים מה ששמעו. ולא השכינה בעצמה מדברת מגרונם והבן. וזה היה טעות אהרן ומרים שלא הבינו זאת והיו סבורים שנבואתם שוה אל משה. ולזה אמרו הרק אך במשה דיבר ה' פירוש הכי לא נמצא זה הבחינה כי אם במשה מה שבמשה גופיה דיבר ה' שהשכינה מדברת מגרונו הלא גם בנו דיבר ה' פירוש גם בנו בתוכינו דיבר ה' כי סברו שגם הם על בחינה זו כמשה. ולזה השיבם המקום,

169

ק״עאם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע וגו'. כלומר בתוך מראה אתודע אליו והוא דמיון המראה שהרואה יראה בה פני חבירו אבל לא זה הוא הפנים האמיתי. כן דיבר הקב"ה כביכול עם הנביאים מלובש במראה ואינם מדברים בדבר ה' ממש. אבל,

170

קע״אלא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו'. כלומר כביכול הפה שלי אל פה של משה ידבר כי השכינה מדברת מתוכו בבחינת זה הדבר כאמור. ומראה ולא בחידות. פירוש לא במראה כשאר הנביאים שהדיבור בתוך המראה רק מראה עצמיות שהדיבור בעצמו מדבר מתוכו. ועל כן מדוע לא יראתם לדבר וגו' כי הוא מוכרח לפרוש מן האשה שהשכינה כביכול מתגלית בתוכו בגילוי עצום כמדובר. ועיין עוד על פסוק זה בריש פרשה הסמוכה.

171

קע״בוידבר ה' וגו' שלח לך וגו'. צריך להבין למה תפס הכתוב את אמצע הענין והוא תשובת הקב"ה למשה ומפני מה לא נזכר תחילה מה שאמרו ישראל למשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו וגו' (כמפורש בפרשת דברים (א', כ"ב)) ומשה נמלך במקום כמאמר חז"ל (תנחומא בפרשה זו ה') ועל זה היתה תשובת הקב"ה שלח לך. גם להבין אומרו שלח לך ולא סתם שלח אנשים. ודרשת חז"ל (סוטה ל"ד:) ידוע. וגם לתרץ מה שהקשה הרב הקדוש בעל אור החיים מאין נמשך רעת חטא המרגלים אם מהמעשה מה ששלחו ישראל מרגלים הלא גם יהושע שלח מרגלים וכו'.

172

קע״גוהנראה כי הנה חז"ל (תנחומא שם) אמרו שלח לך וגו' זה שאמר הכתוב (ישעיה מ"ד, י"ח) לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם. מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שהם באין ואומרים לשון הרע על הארץ אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעין עונש של לשון הרע לפיכך סמך הענין לזה לפי שדברה מרים באחיה לקתה בצרעת וכו' ואף על פי כן לא רצו ללמוד וכו' עד כאן. והנה לפי זה יאמר הכתוב למעלה (בסוף פרשה הסמוכה) ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' כלומר זה פלא והפלא איך שני צדיקים כאלה יעשו כזאת לדבר לשון הרע שידוע שהוא כמעט חמור מכל העבירות שבתורה. ובפרט במשה איש אלהים שעלה לשמים ומי אשר לא יירא לדבר בו. ואמנם סיבת הסיבות ברוך הוא נורא עלילות על בני אדם ונעשה הדבר הזה לכמה סיבות: א', בכדי לפרסם מעלות משה רבינו שהוא אדון הנביאים ולבעבור נסות אותו בא אלהים (כלומר להגביה אותו) למען תהיה יראתו על פני בני אדם. ב', לפרסם בישראל שאין הקב"ה וברוך שמו מקפח שכר כל בריה וכמאמר חז"ל (סוטה ט':) מרים המתינה למשה שעה אחת וכו' לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעה ימים וכו'. והג', הוא העיקר הוא על דרך מאמר חז"ל (עבודה זרה ד':) לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו'. וכן אהרן ומרים לא היו ראוין לאותו דיבור אם לא בשביל שאמרו ישראל נשלחה אנשים לפנינו וגו' ומשה נמלך במקום, וגילגל שמו יתברך דבר אהרן ומרים קודם, כי אולי על ידי זה יקחו המרגלים מוסר לעצמם ולא יוציאו דבת הארץ רעה. כי מלשונם ז"ל שאמרו מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך וכו' משמע שאמירת ישראל נשלחה אנשים היה קודם מעשה מרים. דאם לא כן אין מקום לתמוה בזה, דלמא כן היה מעשה זו אחר מעשה זו. וממילא כיון שהיה קודם מעשה מרים ודאי היה קודם אסיפת זקנים. שהרי מזה נמשך דיבור מרים. שמרים בצד צפורה היתה בשעה שנאמר למשה (במדבר י"א, כ"ז) אלדד ומידד מתנבאים במחנה, אמרה צפורה אוי לנשותיהם של אלו וכו' כמאמר חז"ל (בספרי ומובא בילקוט רמז תשל"ז וברש"י). ואמנם סיבת הסיבות ברוך הוא וברוך שמו המתין בתשובתו לומר שלח לך עד שנתגלגל דיבור אהרן ומרים קודם, ומה שנעשה במרים הצדקת על ידי זה. בכדי שהמרגלים יקחו מוסר וייראו לנפשותם להוציא דבה רעה. ואכן המרגלים הגם שראו את זאת בעיניהם לא נתנו על לבם לירא מזה ועשו כחפצם הרע. ולזה רמזו בדבריהם ז"ל, זה שאמר הכתוב לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם. פירוש גם ממה שראו בעיניהם לא רצו לידע ולהבין שלא לעשות כן.

173

קע״דוהנה להבין אם כן שאומרם נשלחה אנשים היה קודם המעשיות הנזכרים למה לא נזכר רעה זו בין רעת המתאוננים או המתאוים. ונראה דזה נכלל באומרם זכרנו את הדגה וגו' כי טוב לנו וגו' כי הנה לתת לב למה ששלחו ישראל מרגלים לחפור את הארץ. ולמשל אם יש לאדם שתי שדות לקנות שולח שלוחו לברור לו הטוב. אבל אדם ההולך במדבר ואין לו בית ליכנס בתוכו. ובא אדם ונתן לו בית ושדה האם שולח לראותו. יהיה מה שיהיה הכל טוב יותר ממדבר ציה. וכן בישראל הלא לא ניתן להם שתי ארצות לבחור איזה טוב יותר ומה שייך לראותו, הכל יפה יותר ממדבר נחש שרף ועקרב. ובפרט שקצו ביותר באכילת המן, ודאי טוב להם לבוא לארץ שדה וכרם.

174

קע״הואמנם עיקר הדבר כי מענה בפיהם היה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. כלומר על הארץ לבד צריך לחקור אם אינה ארץ אוכלת יושביה כי הנה יש ארץ מגדלת חלשים ויש ארץ מגדלת גבורים כמאמר חז"ל (במדבר רבה ט"ז, י"ב). והארץ שמגדלת גבורים אז החלשים שבתוכה אינן מאריכין ימים עליה לרוב תוקפה וחזקתה. וממילא אנו שנבוא ממדינה אחרת ואפשר אנו חלשים נגדה, ותקיא הארץ אותנו. וכללו זה באומרם שטוב היה לשבת במצרים כי אם היא ארץ אוכלת יושביה ודאי טוב לפניהם לשבת בארץ שכבר גרו בה ונתרבו מאוד מאוד עליה. ולזה אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. וכמו שכתב בזה הרב האלשיך ז"ל שאכלו שם הדגים הרעים המאוסים ובאושים מה שהיו המצרים משליכים בשווקים וברחובות. כי ודאי לא נתנו להם המצרים דגים בחנם שאפילו תבן לא רצו ליתן להם בחנם ומכל שכן דגים כמאמר חז"ל (ספרי מובא ברש"י ובילקוט רמז תשל"ג). ואמנם שמו יתברך נתן להם שם כח וחיזוק שיאכלו אלו הדגים שאין אדם נותן פרוטה בעדם לרעתם והם אכלו מהם והיו בריאים וחזקים ועיין שם שהאריך. ובזה טענו שבמצרים היו בריאים וחזקים ואינם רוצים ללכת אל ארץ אוכלת יושביה. כלל הדבר שכללו בתלונת המתאוים גם כן שילוח מרגלים. וזה שאמרו ז"ל (סוטה ל"ד:) מרגלים לא נתכונו אלא לבושתה של ארץ ישראל כתיב הכא ויחפרו לנו וגו' וכתיב התם (ישעיה כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה וכו' כי לבושתה ודאי נתכוונו לומר אולי היא ארץ אוכלת יושביה, היפך ממה שנקראת ארץ החיים. ועל כן בשליחות המרגלים נאמר בראשון וראשונה וראיתם את הארץ מה הוא כלומר הארץ גופה תראו אם אינה מקיאה העם היושב עליה כי יש ארץ מגדלת גבורים וכו' כמאמר חז"ל בזה, וכנזכר שלפעמים הארץ שמגדלת גבורים הורגת החלשים, וזה היה עיקר שליחותם. וסיימו ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. הכל לראות אם מגדלת גבורים ואם היא הורגת חלשים כי יָרְאוּ שאפשר הם חלשים נגדה. ולא האמינו באלהים לומר וכי עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרא. וכי אפשר שאחר כמה וכמה נסים גדולים ונוראים שעשה עמהם מיום צאתם ממצרים עד היום ההוא, מביאם אל ארץ לא טובה להרוג אותם בהרים. ועוד שהרי כבר אמר הקב"ה שבחה של ארץ ישראל בעודם במצרים שנאמר (שמות ג', ח') וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה וגו' כמאמר חז"ל (תנחומא בפרשה זו). ואגב זה אמרו גם כן ומה הארץ וגו' הטובה היא אם רעה וגו' השמנה וגו'. כי מענין לענין נתמשכו אשר כחשו בה' ח"ו שלא להאמין מה ששמעו מפורש מאתו שאמר ארץ זבת חלב ודבש. כי הגם שבכתוב מפורש שמשה אמר זאת להמרגלים מכל מקום ודאי לא אמר כי אם מה שהיה מוכרח לומר בשם העם שרצו בשליחותן כי הוא ודאי האמין בהקב"ה ובכל נפלאותיו אשר עשה. ואולם באמת שמשה כיוון בדבריו על צד מחשבתו לטוב שלא על כוונת מחשבת ישראל לרע וכמו שאמר הכתוב (דברים א', כ"ג) וייטב בעיני הדבר וגו'.

175

קע״ווהענין הוא, על פי הנודע לחכמי לב שמה שסיבב שמו הגדול והנורא יתברך וציער את אוהביו בלקיחת שרה אל בית מלך מצרים, ונסיון יוסף באשת פוטיפר. הכל היה בכדי לישר דרך לפני בני ישראל שלא ישקעו ולא יטמאו ח"ו בטומאת מצרים עד שלא יהיו יכולין לצאת משם לעולם. וכמאמרינו בהגדת לילי פסחים ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו' וכמו שאמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ', ו'). כי עיקר צאת ישראל מן הגלות הוא יציאת נשמותיהם מן הקליפות שהאומות נאחזין בהם וכשישראל זוכים במעשיהם ומוציאין את הנשמות מן הקליפות אז ממילא יצאו גופיהם מן גופות האומות. ואין דרך אחר ביציאה מהגלות כי אם באופן זה. כי כל עיקר שיעבוד ישראל תחת האומות הוא עבור שיעבוד נשמותיהם תחת יד הקליפות חיות האומות. ובכל מדינה ומדינה מקום שנשמות ישראל האלה הדרים שם, משועבדים תחת הקליפות הללו חיוּת האומות השוכנים שם, אז ממילא גם הגופים הללו משועבדים תחת הגופים האלה ורודים בהם כרצונם. ולולי ה' עזרתה לנו וגו'. וכשישראל זוכים להוציא נשמותיהם מן הקליפות, ממילא יצאו גם הגופים מגופי האומות, וכל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו (על פי ישעיה מ', ט"ו).

176

קע״זוהנה ישראל במצרים על ידי העינוי הקשה זכו להוציא נשמותיהם מן הקליפות. ואולם אם היו ח"ו נכשלים שם בעריות ובבעילות בת אל נכר, אז לא היה אפשר להוציאם משם בשום אופן כי היו נופלין לתוך עמקי הקליפות עד שאול תחתית. ואך פלא והפלא היה שם שששים רבוא ישראל הם ונשיהם כולם נשמרו ונגדרו בדבר הזה ולא נכשל אחד מהם. ונאמר בהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גל נעול אלו הבתולות וכו' מעין חתום אלו הזכרים. הגם שלא היה להם אז התורה כלל והיה ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב'), מכל מקום בזה נגדרו ונשמרו, ובזכות זה יצאו ממצרים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה שם). ואמנם זה שישראל זכו לזה להיות נשמרים רד"ו שנה מתאוה קשה הזו ובפרט במצרים ששם תוקף הקליפה הזו שעל כן נקרא ערות הארץ, ועל כן היו המצרים שטופי זמה למאוד כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז קפ"ב). הכל נמשך מכבישת הדרך שכבשו אבותינו במצרים וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה שם). שבזכות נסיון שרה שלא נשמעה אל המלכות הגם שמאהבתו אותה כתב לה שטר כתובתה מכל ממונו בין כסף בין זהב ועבדים וכו' כמאמר חז"ל (בפרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז ס"ח) והיה מוסר נפשו עליה כנודע. נגדרו כל הנשים בזכותה. ובזכות נסיון יוסף שלא שמע אל אשת פוטיפר נגדרו ישראל בזכותו.

177

קע״חואמנם לא זה בלבד עשה אלהים לנו, כי גם מה ששלח יעקב אבינו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים גם כן על זה הכוונה היה. כי הנה הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך והיה יכול שמו יתברך להחיותם ברעב במקומם, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, שלא יצטרכו צדיקים כאלה לכתת רגליהם למקום טומאה כזה ערות מצרים. ואולם הכל היה בעבור זה כי עיקר קשיות הקליפה היה אז במצרים שעל כן היו שולטים מסוף העולם ועד סופו כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז קפ"ב) כי קליפתם היתה שולטת על כל הקליפות והיה צריך עסק רב להכניעה עד שיהיו ישראל יכולין לצאת מתחת ידה. ועל כן שלח יעקב לשם עשרה בניו צדיקים מופלגים וכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט.) ובזה בכח צדקתם היו מרביצים ומרגילים שם את הקדושה והכניעו את הקליפה, כי כשזה קם זה נופל כנודע. כי בכל מקום שאיש ישראלי מרביץ שם הקדושה לפי ערך הקדושה כן תוכנע הקליפה אשר שם. ויוסף הצדיק הבין זה בטוב. ואמר להם מרגלים אתם כלומר כי באתם הנה להרגיל הקדושה כאן ולהכניע הקליפה לכובשה תחת ידכם. ולראות ערות הארץ באתם, כי הצדיק בכל מקום אשר הוא משגיח בעיניו בראייתו לבד מגביה הקדושה משם ויכניע הקליפה. ועל כן באתם לראות את ערות הארץ בכדי להכניעה ולכובשה. והוא כעין מרגלים ממש שבאים בכדי לראות איך לכבוש המדינה. ואכן הם היו סבורין שהוא מדבר לפי פשוטו כי הלא מצרי הוא ועל כן השיבוהו כנים אנחנו וגו'.

178

קע״טואמנם יוסף הצדיק ראה כי לעסק זה צריך להיות גם בנימין אחיו. א', לפי שהיה בבחינת צדיק שומר הברית והוא המכניע ערות הארץ כי זה מול זה. והב', בכדי שיהיה כל המרכבה בשלימות כי שנים עשר אחים כנגד י"ב גבולים דמלכות שנים עשר בקר והוא מרכבה לשנים עשר גבולי אלכסון כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה וישב ובכוונת שמחתי באומרים לי וגו') והוא בחינת שלימות המרכבה וזה טוב מאוד להכנעת הקליפה, ועל כן סיבב שיביאו גם את בנימין. והיה צריך להיות תחילה בחשאי כענין יחוד התפילה שצריך להיות תחילה בחשאי ואחר כך בקול כנודע כאשר הארכנו בזה במקומו. והכל היה בכדי להרגיל ולהרביץ הקדושה שם בכח צדקתם ליישר דרך לפני בני ישראל להכניע תוקף הקליפה. ועל כן גם יהושע שלח מרגלים טרם הכנסו לארץ הכל בכדי שירגילו הקדושה שם להכניע הקליפה שיהיה נוח לכובשה. ואפשר על כן נאמר שם (יהושע ב', א') שנים אנשים מרגלים חרש וגו' כי תחילת היחוד ליחד הקדושה צריך להיות בחשאי כאמור ואחר כך יבואו בני ישראל בהתגלות בקול ליחד יחוד הקדושה שם.

179

ק״פוזה הדבר בעצמו היה כוונת משה רבינו ע"ה. כי הנה אם לא היו ישראל אומרים נשלחה אנשים לפנינו ובמחשבה רעה כזו, ודאי שהיה הקב"ה אומר בעצמו לשלוח אנשים. כי ודאי יהושע לא עשה זאת מדעתו לשלוח אנשים ובפרט בדבר שכבר נכשלו ישראל בו, ובודאי ציוהו הקב"ה בזה. ואכן במה שהתחילו ישראל בזה עבור חסרון אמונתם בה', נתקלקל הענין למאוד וכבר צפה שמו יתברך שלא יצאו נקי מזה. ואך אף על פי כן הנה הבחירה ביד האדם הוא כנודע. ורצה שמו יתברך לתקן את זאת שלא יכשלו המרגלים בהוצאת דבה. ועל כן אמר למשה שלח לך אנשים פירוש לך דייקא על דעתך כמו שאתה מבין ויודע אופן הצטרכות המרגלים על מה הם משתלחים ומה הם צריכים לעשות ולא שילכו על דעת מחשבת ישראל שהיה לרע ולא לטוב. ושלח אנשים, פירוש צדיקים בכדי שיוכלו להוציא עצמם ממחשבה רעה, ולקשר את עצמם עמך ללכת על דעתך לטובה. ויתורו את ארץ כנען, פירוש שהם יתנו יתור להארץ בהרבצת הקדושה בה בכוחם (וכמו שכתב הרב האלשיך ז"ל (בפרשת בהר בפסוק כי תבואו אל הארץ וגו') שכשישראל על אדמתן הם מוסיפין בהארץ חיות וקדושה בכח תורתן ועבודתן את ה'). אשר אני נותן לבני ישראל, פירוש שכל כך יתוספו בה חיות וקדושה עד שיהיה ניכר בה שהיא המוכנת להנתן לבני ישראל. והוא על דרך הידוע לחכמים שזה שניתן הארץ קודם אל הכנעני בכדי שתבוא אל בני ישראל ברוב טוב בבחינת יתרון אור מן החושך בדמיון אומרם ז"ל (נדה ל"א:) למה נדה טמאה שבעה כו' כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה והבן.

180

קפ״אוכאן אמר שמו יתברך שהם יתורו בהארץ עד שיהיה נתוודע על ידיהם את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל פירוש שכבר הגיע העת שאני נותן ארץ כנען לבני ישראל. ולא נאמר אשר אתן, כי זה עיקר שליחותם שיטהרו אותם עד קצה האחרון כשעה שאשה מטהרת לבעלה ויהיה ניכר בה שכבר אני נותנה מיד כנען לבני ישראל. ולזה אמר איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. כלומר שלזה צריכין להיות שנים עשר דוקא מי"ב שבטים שהיא המרכבה בשלימות ודוקא כל נשיא בהם הטוב והמובחר שיהיו צדיקים מופלגים בכדי שיוכלו בכחם לרגל את הארץ בקדושה ולהכניע הקליפה בכדי לישר דרך לפני בני ישראל שיכבשוה תיכף בבואם. ולזה נאמר וישלח אותם משה וגו' על פי ה' וגו' כלומר שהוא שלח אותם על אופן הזה שאמר לו ה' שילכו אל הארץ להרבות הקדושה שם. וגם יאמר על פי ה' כולם אנשים כלומר שה' אמר לו שהם כולם אנשים צדיקים וכשרים וכמאמר חז"ל (בתנחומא פרשה זו ובמדבר רבה ט"ז, ה') שנמלך משה בהקב"ה על כל אחד ואמר פלוני משבט פלוני ואמר לו ראוים הם וכו'. ראשי בני ישראל כלומר שהיו בבחינת הראש לבני ישראל והראש מכונה על המוח והדעת כי היה צריך לזה דעה שלימה איך להכין שם הקדושה בבחינת המרכבה השלימה י"ב שבטי י"ה ולהכניע על ידי זה הקליפה השוכנת שמה. ועל הדבר הזה ודעה הזו אמר להם משה עלו זה בנגב וגו' כלומר מתחילה תעלו אל המקום אשר הוא הפסולת מכל הארץ והוא ארץ הנגב שמנוגב מכל טוב שרבתה שם בחינת הקליפות ומעט טוב נמצא שם עבור שלא נתקן עדיין בטוב כשאר הארץ. על כן צריך להתחיל התיקון במקום הצריך יותר, ומקום הטוב יקבל מעצמו מזה התיקון, ובכל דהוא יתקן בטוב. ולזה אמר להם עלו זה בנגב כלומר שתראו להעלות את המקום ההוא לתקנה בטוב ולהכניע רעתה. וראיתם את הארץ מה היא, פירוש תראו איכות הארץ אם עוד בה הרבה רע או מעט. ומאין תדעו זה אמר. ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה וגו'. פירוש שתראו הארץ והעם היושב עליה ויוודע לכם. כי חזקת העמים ותוקפם ידוע שהוא רק בחינת הקליפה שהם אחוזים בה ואם הקליפה תקיפה אז גם הם חזקים הם. ועל כן תראו אם הם חזקים עדיין, אז עדיין חזק הרע בארץ, או לא. ותראו לתקן הכל בטוב ליישר דרך לפנינו שיהיה נוח לכובשם.

181

קפ״בורמז להם בדבריו הקדושים אופן התיקון שיעשו בה. והוא על פי מה ששנו רבותינו ז"ל (ברכות נ"א.) בכוס של ברכה ונותן עיניו בו וכו' ונודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת כוס של ברכת המזון) שהוא בכדי להמתיק הה' גבורות שהם ה' אותיות אלהים. להמשיך הארת ה' חסדים שהם סוד ה' פעמים אור והם סוד ה' פעמים הוי"ה גימטריא עין וכו' עיין שם. וגם כאן רמז להם שיראו הארץ בעיניהם להמשיך אורות ה' חסדים על ידי העין ולהמתיק על ידי זה הה' גבורות הנאחזין בה בכדי שתתוקן בטוב. וזה הוא בתחילת ביאתכם אל הארץ תביטו אליה במה שעליה מהיושבים בה. אבל אחר כך תצטרכו להביט בגוף כדור הארץ אם כבר נתקנה בטוב או לא. ולזה אמר להם ומה הארץ אשר הוא יושב בה. לא אמר כמו למעלה העם היושב עליה רק אשר הוא יושב בה. כלומר בחינת הקליפה העצמית השוכנת בגוף הארץ אל זה תפנו לראות בארץ אשר הוא יושב בה בעצמה. הטובה היא אם רעה פירוש אם נתקנה בטוב על מכונה או לא. והכל צריכים אתם לתקן. ומה הערים וגו' זה הוא סימן לחזקת העמים כמאמר חז"ל (במדבר רבה ט"ז, י"ב ומובא ברש"י) והכל על דבר האמור. ומה הארץ השמנה היא וגו' פירוש כי גם בפירותיה תוכלו להביט איכות הקדושה הנמצא בה אם פירותיה שמנים וטובים אז ודאי יש בה הרבה ניצוצי קדושה ותראו להעלותם ולהכניע הקליפה אשר סביבם. והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. כלומר כשתתחזקו שם כדבר האמור ליחד שם המרכבה השלימה להגדיל הקדושה ולהכניע הקליפה אז ודאי ולקחתם מפרי הארץ כי לא יעמוד איש בפניכם מפני מוראכם וחתכם. ורצה משה לזכות לראות מפרי הארץ שעה אחת קודם, לחביבות הארץ בעיני עובדי שמו יתברך כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ב, ט"ו) כי רצו עבדיך את אבניה וגו'. וגם אפשר לקיים בהם מצוות התלויות בארץ וכמאן דאמר (בבא בתרא קי"ט.) ארץ ישראל מוחזקת הוא מאבותינו. או בשביל שגם הוא יאכל מפירותיה ועל ידי זה יעלה אותה להגדיל הקדושה אשר בה.

182

קפ״גוהנה משה לא אמר להם שישיבו אותו דבר, כי לא שלח אותם לחקור אחר דבריו יתברך אם טובה הארץ או לא. רק שילכו שם בבחינת הצדיקים ליחד שם הקדושה בבחינת המרכבה השלימה שנים עשר שבטים בכדי ליישר דרך לפני בני ישראל כאמור. (ואפשר שעל כן נאמר במרגלי יהושע (יהושע ב', א') וישלח יהושע וגו' שנים אנשים מרגלים חרש וגו' כי סתם חרש הוא שאינו שומע ואינו מדבר כלומר ששלחום על דעת זה שיהיו כחרשים שאינם צריכים לשמוע שם מה הם אומרים וגם אינם צריכים להשיב שום תשובה כי לא נצרכו לזה רק לרגל הקדושה שם. אך הם מעצמם אמרו (שם שם, כ"ד) וגם נמגו וגו' אבל לא שלחום לזה) רק בני ישראל אמרו שישיבו תשובה להם כמו שנאמר (דברים א', כ"ב) ותקרבון אלי וגו' נשלחה אנשים וגו' וישיבו אותנו דבר וגו' כי הם שלחו בעצה רעה לחפור הארץ עצמה אם אינה הורגת יושביה כאמור למעלה, ואגב זה כללו גם כן בשליחותן לראות בגוף טוב הארץ אם טובה היא או לא. ולא בטחו בה' לומר שבודאי נוחל לבנו יחידו טוב הארץ מכל הארצות וכמשל שאמרו חז"ל (במדבר רבה ט', ז') למלך שזימן אשה לבנו והלך בנו לראותה אם נאה היא אמר לו המלך עבור שלא האמנת בי הנה תראה אותה ולא תבוא לביתך כי אם לבנך אתננה. וכזה היה משפט המרגלים אם לא היו עושין כי אם זה שהלכו לראותה אבל במה שעוד הוציאו דבת הארץ רעה אמר הקב"ה אם יראו האנשים האלה שאפילו ראיה לא אתן להם. ועל כן נאמר וילכו ויבואו וגו' וישיבו אותם דבר וגו' כי לפי שהלכו בעצה רעה כמחשבת בני ישראל ולא כמחשבת משה על כן השיבו דבר כי אם היו הולכים על דעת המקום ועל דעת משה לא היה להם להשיב כלל כי לא שלחום לתשובה כנאמר.

183

קפ״דוהנה באמת בתחילה נאמר ויעלו ויתורו את הארץ. שכן נעשה שמתחילה עלו במעלה שהארץ קנתה יתור אליה על ידיהם שנתוסף בה חיות וקדושה בביאתן כי בתחילה כשרים היו גדולי ישראל כמאמר הכתוב ראשי בני ישראל ובפרט שהיה ביניהם יהושע וכלב שעל ידם ודאי נתוסף קדושה רבה אל הארץ. ועל כן התחילה הארץ לקשט עצמה לקבל את ישראל אליה והתחילה לבער ולכלות הקוצים מן הכרם ולהקיא את העם היושב עליה ונגפו אז כל גדולי הארץ, ובכל מקום שעברו היו קוברי מתים כמאמר חז"ל שיובא למטה. הכל בשביל שנתוסף בה חיות הקדושה חיות האמת, וממילא נשבר ונתמעט כח חיות הקליפות ונתנגפו לפניהם גדולי העמים. וזה ממש דברי חז"ל שאמרו בזה (תנחומא בפרשה זו ומובא בילקוט רמז תשמ"ג) ויעלו ויתורו את הארץ כיצד היו נכנסין לעיר הדבר היה נוגף את הגדולים והיו בני העיר מתעסקין בקבורתן וכו'. שמזה שעלו ויתורו את הארץ שנתנו יתור אליה בחיות הקדושה, נכנס הדבר שם לנגוף הגדולים כי נשברה ונכנעה הקליפה אשר שמה.

184

קפ״הוהנה נודע מאמר הכתוב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. כי אלהים עשה את הדבר ישר שכאשר הגיעו אל הארץ בכח הקדושה שבהם, ובפרט קדושת יהושע וכלב אז הקיאה הארץ את יושביה והרגה תיכף את גדוליהם והם אותם שנכנסו בעומק הרע למאוד, כי נכנעה תוקף הרע שהיה בה. ויהושע וכלב נתנו זאת על לבם והבינו זאת שמה שראו בכל מקום עוברם קוברי מתים זו היא מעלתה וקדושתה שמכלה הקוצים והרע עבור חיות האמת שנתוסף בה. ובודאי ח"ו אינה ארץ אוכלת יושביה ואדרבה נותנת נשמה וחיות לעם קדוש אשר עליה. ואמנם שאר המרגלים לא חפצו להבין בטוב ונכשלו בזה שראו שהעם ניגף לפניהם לומר ח"ו שהיא ארץ אוכלת יושביה. וכל הרע הזה בא להם מרעת מחשבת ישראל ששלחום לחפור את הארץ אם אינה מכלה הדרים עליה כאשר ביארנו למעלה. והם הלכו על מחשבה הרעה הזו.

185

קפ״וועל כן אמרו חז"ל (סוטה ל"ה.) בפסוק (כ"ו) וילכו ויבואו מקיש הליכתן לביאתן מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה. ולכאורה הלא בהליכתן היו צדיקים. ואמנם כי על שם זה נקראו רשעים בעבור שהלכו על דעת מחשבת ישראל לחפור את הארץ אם אנשיה מאריכין ימים עליה. ועבור זה אמרו חז"ל (ל"ד:) בפסוק (ט"ז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע שמשה ביקש עליו רחמים ואמר לו י"ה יושיעך מעצת מרגלים וכו'. ולכאורה הלא גם המרגלים באותו שעה כשרים היו. וזה ודאי שלא ידע משה שסופן לדבר סרה. אחת כי אם היה יודע שסוף הדבר לבוא לידי חורבה גדולה כזו ודאי שהיה מבקש על זה מלפני המקום שלא ישלחם כלל וכאשר אמרו חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תשל"ו וברש"י) בפסוק (במדבר י"א, כ"א) שש מאות אלף רגלי וגו' אומר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחודש ימים ואחר כך תהרגם וכי שבחך הוא זה, אומר לחמור טול כור שעורים ונחתוך את ראשך וכו'. והשנית כי הנה צדיק ורשע לא קאמר וזה ליבא לפומא לא גלי ואין כח ביד שום נברא בעולם לידע זאת כי הבחירה חפשית היא וכמו שכתב הרב האלשיך בזה. ואכן כי העצה רעה ראה מעת הליכתן שהלכו לראות מהות הארץ ועל כן התפלל על זה בעד יהושע שלא ילך בעצה הרעה הזו.

186

קפ״זואפשר לומר שעל כן נאמר בכלב (לקמן י"ד, כ"ד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' ואמרו חז"ל (במדבר רבה פרק ט"ז, י"ט ומובא ברש"י) שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב למרגלים היה אומר אני עמכם בעצה, ולבו היה לומר האמת וכו'. וזהו שנאמר בספר יהושע (י"ד, ז') ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי עד כאן. ולכאורה מפני מה לא נאמר כן ביהושע שיהיה בפיו בעצה עם המרגלים ובפרט לפי מה שפירש רש"י שם (ביהושע י"ד, ז') שהיה כלב ירא מפני המרגלים והוא שלא יהרגוהו ומפני מה לא ירא יהושע על זה. ואכן כי לפי שהתפלל משה על יהושע שיושיעו ה' מעצת המרגלים. הועילה תפילתו שמתחילת הליכתו נפרד מעצת המרגלים וממחשבותם ולא הלך כי אם על דעת משה לרגל את הארץ בקדושה דמאריה כאשר כתבנו. ואולם כלב שלא התפלל משה עליו הלך בתחילה בעצת המרגלים לחפור את מהות הארץ ולהשיב דבר. ואחר כך כשבא אל הארץ ובודאי קנה שם קדושה יתירה. אחזתו רעדה על זה ונתן אל לבו וכי אפשר שיהיה הארץ הטובה אשר ה' נותן לנו צריך מרגלים לידע מהותה וכאמור. ועל כן הלך ונשתטח על קברי אבות וביקש רחמים על זה שיוציאו ה' מעצת המרגלים. ועל כן היה הוא ירא לומר בפניהם שלא כדבריהם כי יאמרו לו הלא עמנו היית באותו עצה. מה שאין כן יהושע שמתחילה לא היה בדעתם ועצתם כלל. ועל כן היה בו כח להשתיקם כנאמר ויהס כלב, לפי שבעצה אחת היה עמם, ואף על פי כן הגיד שבחה של הארץ. ואפשר על כן נאמר (לקמן י"ד, כ"ד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' והביאותיו אל הארץ וגו' וזרעו יורשנה. ופירש רש"י כתרגומו יתרכינה יורישו את הענקים ואת העם אשר בה וכו'. ולכאורה מפני מה לא זכה הוא בעצמו להוריש את הגוים אשר בקרבה. ואמנם לצד שבתחילה היה בדעתו לחקור את מהות הארץ על כן גם עליו נקנס שיראה אותה ולא יתננה לו כי אם לבניו כמאמר חז"ל הנזכר. ועל כן לא זכה הוא בעצמו שיהיה שלו כי אם זרעו. ואפשר דעל כן נאמר (ביהושע י"ד, י"ג) ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה על כן היתה חברון לכלב וגו' לנחלה עד היום וגו' כי לא ניתן לו הארץ כי אם לנחלה שינחילנה את בניו אחריו ולא לו. ואכן שאר המרגלים שנשארו בעצה הרעה הזו לחפור את הארץ מה היא ואם אינה ארץ אוכלת יושביה על כן כאשר ראו שהיו קוברי מתים אמרו מאי דקמן הלא בשביל זה אנו נשלחים. ואם לומר שהקב"ה עושה זאת למענינו שיהיו טרודים במתיהם ולא יתנו לב עלינו. הלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך, והיה לו יתברך להציל אותנו באופן אחר, ולא בדבר הזה שאנחנו הולכים בשבילו. אם לא שח"ו כן טבע הארץ להרוג יושביה.

187

קפ״חואמנם כבר כתבנו כי ישרים דרכי ה' וגו'. ולא ישנה שמו יתברך הדבר הצריך להיות, בשביל טעות הטועים. והיה להם להבין גודל קדושת הארץ וחיות הרוחניות שבה כדרך הצדיקים שמבינים את המקום שהולכים בה, מה הוא. כאברהם אבינו ע"ה שמשהגיע לסולמה של צור אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח') כי הבין גודל קדושתה וחיות האמת שבה. ומאופן הבנות הקדושה היה להם לידע שלפי גודל הרוחניות שבה אין הרעים יכולין להתקיים בה ותקיא הארץ את יושביה והם כלין והולכין. ונעשה ענין הזה עתה לפי שהגיע עתה להפקד בטוב להתגלות כח חיות הרוחניות שבה, ובזה מכלת הקוצים. וכנודע ליודעים בחינת התלבשות השכינה הקדושה באומה והאומה מתגדלת בזה וכובשת מלכים לממשלתה עד מילוי סאתה ואחר כך היא בעצמה שורפתה ומכלתה עד איבודה לגמרי. והם לא רצו לתת לב על זה. ועל כן נאמר וישובו מתור הארץ כלומר הגם שבתחילה נאמר ויעלו ויתורו וגו' שנתנו יתור להארץ כנזכר שהארץ נתעלתה בחיות הרוחניות שבה אבל אחר כך שבו מזה לתת כבוד ויתור להארץ. ואדרבה הוציאו דבה עליה לומר אוכלת יושביה כלומר כל יושביה עליה אוכלת שהורגת טובים ורעים. ועל כן סיימו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ולכאורה דבריהם סותרים זה את זה בתוך כדי דיבור כי אם אוכלת יושביה איך נמצא שם גבורים עזים כל כך ומן הסתם אנשים הדרים על ארץ הלזו אף שהם חיים מכל מקום היו חלושים בטבעם (ועיין מה שכתבנו למעלה להיפך מזה והכל אמת). ואכן שאמרו כי כל העם שראו בתוכה הם אנשי מדות טובות שלא ראו רע מהם (וכמו שכתב בכלי יקר זללה"ה) והראיה שלא תפסו אותם להרגם בערים כדרך כל המדינות שהמרגלים הבאים שם בני מות הם. ולא האמינו בה' לומר שזה ודאי מאת ה' הוא ששמרם מכל רע, רק אמרו שהוא מטוב הגוים ההם. ועל כן ודאי זה שהארץ מקיאה אותם לא מצד הקדושה שבה כי אם ח"ו מרעתה בטבע. ועל כן אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה מחמת ששם כבר נסתלק הרע במקצת על ידי ישיבת ישראל שם. ונשכח מלבם כי ישראל עשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים שלא נשאר שם ניצוץ קדושה כי אם ההכרח להחיות הארץ עד עת הגאולה, וכמעט בכל הרע הוא שם. אבל יהושע וכלב היו מן התרים את הארץ שהם נתנו יתור וכבוד להארץ ואמרו טובה הארץ מאוד מאוד כלומר לא ח"ו מחמת רעתה אוכלת יושביה רק מחמת טובה הגדולה שאינה יכולה לסבול הרעים ומכלת הקוצים. אבל אנו אם חפץ בנו ה' פירוש אם נהיה כשרים והגונים שיהיה חפץ ה' בנו כלומר שיחפוץ בנו ה' מחמת טובינו והביא אותנו אל וגו' ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש כלומר לפנינו ודאי יהיה הארץ אשר זבת חלב וגו'. ונודע אשר כי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב כמאמר חז"ל (תענית ח':). והכל כי אם נהיה טובים ודאי נתהלך לפני ה' בארצות החיים כי היא ארץ החיים ואינה מכלה כי אם הרעים. אבל נותנת כל טוב וחיים להטובים.

188

קפ״טעוד יתבארו הכתובים בדרך אחר, ובזה נבוא בפירוש הפסוקים אחת לאחת. דהנה להבין מה שנמלך משה במקום בשליחות המרגלים הגם שהוטב הדבר בעיניו כמה שנאמר (דברים א', כ"ג) וייטב בעיני הדבר. ואמנם כי היה ירא במשלחתם שלא יוכשלו מאנשי ארץ כדרך הולכי מרגלים שאם ישימו אנשי הארץ לבם עליהם יהיו נתפסים ברשתם. ולזה אמר אשאל את פי ה' אלהי אם הוא יתברך יסכים לזה ודאי שיצליחו ולא יכשלו בלכתם, או שימנע ה' מלשלוח עבור זה. והנה באמת כשראה שמו יתברך שלא יגיע להם שום רע בלכתם רק וילכו ויבואו מקיש ביאה להליכה בלי שום פגע רע ומוקש, על כן לא עיכב את השליחות כי אולי ישימו בני ישראל זאת על לבם גודל הנס שיעשה במרגלים שישובו בשלום שהוא שלא כדרך הטבע וכאשר נבאר להלן, ויחזק לבם בזה לבוא לגשת מהר אל הארץ, ולא יעלה מורא על ראשם מהעמים השוכנים בה. ולזה יאמר הכתוב שלח לך כלומר שלח אותם ואני מבטיחך שלך יהיה כלומר שישובו אליך כמו שתשלחם בחיים ושלום. ועל כן שלח אנשים פירוש לפי שאני מבטיחך שישובו כולם אליך בלי פגע, תוכל לשלוח אנשים חשובים ראשי העדה. שלא כדרך שולחי מרגלים שבוחרים באנשים ריקים קלי הדעת לפי שכפסע בינם לבין המות ולא ירצה איש חשוב להכניס ראשו בזה, וגם בכדי שידעו לשקר ולכזב אם יתפסום, ויוכלו לברוח מן התפיסה. אבל אתה תשלח אנשים חשובים ואני מבטיחך עליהם שיחזרו לשלום בלי דבר רע ובזה יוגדל הנס בעיני בני ישראל. וגם צריכים להיות אנשים חשובים בכדי שיסמכו העם עליהם ויאמינו לדבריהם שלא פגע בהם אדם לומר להם מטוב ועד רע, ויאמינו על ידי זה להבא שיבואו ויירשו את הארץ כדבר ה'. ולזה אמר ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. כלומר מזה שיתורו את ארץ כנען ידעו הכל כי ודאי אני נותנה לבני ישראל כי יראו שנפל פחדם על כל העמים הגרים בה שלא יתגרו בהם, ומכל שכן שיפלו לפני בני ישראל, לחלישת לבם. וכאשר אמרו מרגלי יהושע (יהושע ב', כ"ד) וגם נמוגו כל ישבי הארץ מפנינו כלומר גם מפנינו לבד השני מרגלים שהיו שם נמוג לבבם ולא קמה עוד רוח בהם. וכמו שאמר מלך יריחו (שם שם, ג') כי לחפור את כל הארץ באו שכל כך נפל פחדם עליהם שסברו שבשנים מהם די לחפור את כל הארץ. ועל כן בבואם לשלום ידעו בני ישראל כי בודאי יבואו אל הארץ. ולזה אמר איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו' כי דרך שולחי מרגלים אם ישלחו לרגל מדינה אחת ישלחו בחשאי אחד או שנים לרוב ולא יותר בכדי שלא יתרעש הדבר על ידי רבוי אנשים ויתפרסם ומכל שכן שלא לשלחם ביחד כי אם אחד מקצה מזה ואחד מקצה מזה והכל מפני היראה שלא יוודע הדבר למלך המדינה ויהרגם. אבל בזה תשלחם איש אחד למטה והם שנים עשר אנשים הולכים כולם ביחד ולא ייראו ולא יפחדו. והכל להגדיל הנס בעיני בני ישראל. וגם שכל שבט ושבט יאמין ביותר בשלוחו אשר משבטו כי יאמר שבודאי הוא מגיד להם האמת שלא ידיח את בן אחיו או בן אמו (או אפשר להיפך כי אמר הקב"ה אולי לא יאמינו בני ישראל שבודאי ישובו בשלום ועל כן כל אחד יאמר יהיה השליח משבט אחר לא משבטי על כן תקח איש אחד מכל שבט ובזה לא יהיה להם פתחון פה לומר דבר) ותשלח דוקא כל נשיא בהם בכדי שיהיה להם על מי לסמוך ולהגדיל הנס שבודאי ישובו כאשר ילכו בלי שינוי. ועל כן,

189

ק״צוישלח אותם משה וגו' על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל וגו'. כלומר כי משה האמין בה' ובדברו, ושלח על ידי הבטחתו כולם אנשים גדולים וחשובים ראשי בני ישראל הגם שמי ראה לשלוח ראשי העם למרגלים, ובכל מלחמה הנה ראשי העם. נשמרים יותר משאר העם ואך לא כן כאן. כי ידע שה' אתם ולא יראו מרע. ולזה הנה,

190

קצ״אואלה שמותם למטה ראובן וגו'. כלומר כי הנה אנשי שם היו וכל אחד היה ניכר בשבטו עד שהשבט היה מתיחס בו. וזה למטה ראובן וגו'. כלומר כי הוא היה המיוחד במטה ראובן שכולם היו מתכבדין בו והוא אותו ששמו שמוע בן זכור וכן כולם היו מיוחדין לשבטן עבור שהשבט היה מתיחס בו שכן דרך החשוב שהכל מתיחסין בו. וראיה משבט אפרים ויהודה שמרגליהם היו מן החשובים דחשובים ומשה שלח את יהושע מבחוריו וגיסו כלב בן יפונה והכל להראות בטחונו בה' שבודאי יפול פחדם על העמים ולא יגעו בהם. ובזה אפשר לרמז במאמר הכתוב איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. פירוש רק שני אנשים יהיו למטה אבותיהם ולא נשיאיהם והם יהושע וכלב וזה איש אחד איש אחד למטה אבותיו אבל השאר תשלחו כל נשיא בהם. והכל להראות כי החליפו אלו בכוון לגודל אמונת משה בה' שעל כן שלח דוקא קרוביו ואוהביו וידעו בני ישראל כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ואומר הכתוב,

191

קצ״באלה שמות האנשים וגו'. ויקרא משה להושע בן נון יהושע ואמרו חז"ל (סוטה ל"ד: ובמדבר רבה ט"ז, ט') שהתפלל עליו י"ה יושיעך וכו'. ולכאורה מה ענין התפילה אל קריאת שמו היה לו להתפלל עליו בלי ההוספה על שמו. ואמנם כי כוונת משה היה על דרך מאמר הכתוב (שמות י"ז, י"ד) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו' כי יהושע הוא המסוגל לבטל קליפת עמלק כנודע (וכמו שאיתא בזוה"ק בשלח ס"ו.). וזה היתה כוונת קריאת שמו בכדי שלא יוכל עמלק להזדווג להם ח"ו, כי עמלק יושב בארץ הנגב. ואמנם גם זה נרמז שהתפלל עליו י"ה יושיעך וגו' והוא לפי ששמע משמו יתברך שאמר לו שלח לך ופירושו שלח לך לדעתך אני איני מצוה אותך כמאמר חז"ל (סוטה ל"ד: וברש"י שם) עלה בלבו לומר מפני מה אינו מצויני יתברך על הדבר הזה אם לא שיש איזה חשש בדבר ועל כן התפלל על יהושע שינצל מזה. ולזה אמר הכתוב,

192

קצ״גוישלח אותם משה וגו' ויאמר אליהם עלו זה בנגב וגו'. כלומר עבור זה שהבטיחני הקב"ה שתשובו בשלום, ועבור זה שקראתיו במאמר שמו יתברך, יהושע. על כן עלו בנגב, אף שעמלק יושב בארץ הנגב וידוע שהוא השונא לישראל יותר מכל האומות וקליפתו בתוקף גדול אף על פי כן עלו שם כי גם עליו יפול פחדיכם ומוראכם. ועל כן ועליתם את ההר הגם שדרך השומרים לישב בהרים ובגבעות בכדי לצפות מרחוק אם לא יבוא איזה מרגל או איזה חיל אומה ושם ודאי חיל עמלק, אל תיראו מהם. ועוד יאמר עלו זה בנגב על דרך הסימן שעשה יהונתן עם נושא כליו (שמואל-א י"ד, ח'-י') שבתחילה יתראה אליהם ואם יאמרו עלו עלינו אז ודאי פחד ה' עליהם שיראים לרדת אצלינו ונכבשם. וכזה אמר להם משה עלו זה בנגב ועליתם את ההר שאתם תעלו תיכף אליהם בחזקה ולא תעמדו תחת ההר, בכדי שלא יסברו העמלקים שאתם יראים מהם כי הם יראים מכם ולא אתם מהם. ועל כן,

193

קצ״דוראיתם את הארץ מה הוא וגו'. פירוש שאין לכם להסתיר ענין הדבר שאתם הולכים עליה כדרך שאר המרגלים שמסתירים ענינם רק וראיתם מפורש בפומבי את הארץ מה היא כאדם העושה בשלו לבחון את הארץ אם טובה ולבחון העם היושב עליה החזק הוא הרפה וזה ודאי משפט מות הוא ואך אתם לא תיראו כלל. עוד תעשו שתראו,

194

קצ״הומה הערים אשר הוא יושב וגו' הבמבחנים וגו'. והבחנת ערי מבצר בגלוי ידוע שהוא שלא בטבע כלל לצאת נקי מזה. ועוד יותר תעשו,

195

קצ״ווהתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ וגו'. ומי לא ידע ויראה בעיניו שמרגלים הם כיון שנושאין הפירות לארצם ואינם אוכלים מהם. ועל הכל הנה ה' אתכם להצילכם מכל אויביכם ולא תיראו מהם. ואומר הכתוב כי כן היה כדבר משה. אשר,

196

קצ״זויעלו ויתורו את הארץ וגו'. שעלו בריש גלי ויתורו את הארץ לעין כל ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת. ומספר הכתוב והולך עוד בגבורת ה' יתברך. אשר,

197

קצ״חויעלו בנגב ויבוא עד חברון. שכלב לבד בא לחברון כמאמר חז"ל (סוטה לד:) ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק ומי יצא נקי מתחת ידם. וגם הנה וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים ובודאי כל טוב שהיה במצרים כל שכן שהיה בחברון. ומצרים ידוע שעבד לא היה יכול לברוח משם והן כלב נכנס לבדו שם ויצא בשלום בלי פגע. ועוד יותר אומר הכתוב אשר,

198

קצ״טויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה וגו' וישאהו במוט בשנים וגו'. ונודע מאמר חז"ל (במשנה ג' פרק ג' דביצה) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה וכו' ופירוש משום דאוושא מילתא כו' והם נשאוהו בפרסום במוטות לעין כל וגם מן הרמונים ומן התאנים ומי הוא אשר לא ידע שהם נושאים אותם להראות את טוב הארץ בכדי לבוא עליהם במצור. ועוד יותר מספר הכתוב כי,

199

ר׳למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל. ואומר קרא נחל אשכול ולא קראו. כי בעל השדה בעצמו קרא למקום ההוא נחל אשכול על אודות האשכול שכרתו בני ישראל ובכל זה לא היה להם שום פוצה פה ומצפצף לומר להם שלא כהוגן. כי היה ה' אתם והשתיק כל אשר סביבם. ואכן אומר הכתוב,

200

ר״אוישובו מתור הארץ. כלומר המרגלים שבו עצמן לצד אחר מזה אשר תרו הארץ כי לא די שלא הגדילו שם ה' בשובם מתור הארץ לומר הרי לפניכם הנס המופלג שנעשה עמנו שנפל פחדינו עליהם ונמוגו מפנינו עד שלא אמר לנו איש מהם דבר ובזה תדעו שבודאי נבואה אל הארץ לבטח. אלא אף הוציאו דבה בזה הדבר עצמו לומר. הנה,

201

ר״בבאנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה וגו' כלומר הנה באנו לשם בלי פגע ומקרה רע וגם ראינו את טוב הארץ שזבת חלב ודבש הוא כדרך המרגלים ולא אמר לנו אדם דבר. ועוד יותר עשינו שלקחנו ונשאנו פירותיה משם וזה פריה. והוא שלא בטבע שלא ירגיש אדם בזה ואין זה כי אם,

202

ר״גאפס כי עז העם היושב בארץ וגו'. כלומר שבודאי אין בזה כי אם לגודל חזקם ותוקפם ומחמת עזות שלהם לא חששו אלינו כלל. והיה כמצחק בעיניהם לומר שאנחנו נבוא לרגל את ארצם ואנו באים נגדם. ודקדקו לומר סתם העם היושב בארץ ולא הזכירו שם האומה. לומר, כי לא אומה אחת שם לומר הרי גם אנו אומה לנגד אומה. כי הרבה אומות שם וכל אחת עזה וחזקה עד למאוד, ואין לכנותם כי אם בשם העם לבד. וכאשר נאמר במלחמת הכנעני מלך ערד (במדבר כ"א, ב') אם נתן תתן את העם הזה בידי וגו' לפי שראו ישראל שהיה צורת פניהם משל עמלק ולבושיהן ושיחתן של כנענים אמרו רבונו של עולם אין אנו יודעין מי הן וכו' והתפללו סתם בלשון העם הזה כמאמר חז"ל (בספרי מובא בילקוט רמז תשס"ד). וראיה שלא אומה אחת הוא כי הרי והערים בצורות גדולות מאוד מה שאין דרך מי שרוצה לשמור עצמו מאנשים כמונו לעשות החומה גבוה כל כך אם לא מחמת שעמים רבים שם וכל אחד מהעמים חזק מאוד וכל אחד ירא מחבירו שלא יבוא עליו על כן הערי מבצר גדולים וגבוהים כל כך. וראיה לזה כי הנה וגם ילידי הענק ראינו שם והם המעניקים חמה בקומתם (יומא י'.) ועל כן צריכין לעשות בפניהם חומה גבוה לרום. וגם מזה ראיה שלא אומה אחת שם כי הם ודאי נחלקו מאומה אחרת. והגדילו עוד ברשעם להוציא דבת הארץ לומר לכו וראו הרי,

203

ר״דעמלק יושב בארץ הנגב וגו'. וארץ הנגב ידוע שהוא מנוגב מכל טוב שהוא הפסולת מכל הארץ ודחו העמים את עמלק לשם. וגבורת עמלק וכחו ידענו שהוא חזק למאוד ואף על פי כן לא נתנוהו לשבת בארץ זבת חלב ודבש, מכלל שהם חזקים הרבה ממנו. ואמרו עוד הרי והחתי והיבוסי וגו' יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. וכל המקומות האלה ודאי אינם משובחים כשאר הארץ. כי הר אינו טוב כמישור וגם אצל הים אינו טוב כל כך כמאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תתקס"א) בפסוק (בראשית מ"ט, י"ג) זבולון לחוף ימים ישכון שהיה זבולון מתרעם לפני המקום ואמר לפניו רבונו של עולם לאחי נתת ארצות ולי נתת ימים וכו'. והאומות האלה נודעים בגבורתם ובחזקתם, ואף על פי כן הם גרים בפסולת הארץ, מכלל שארץ העמים גופה תקפה וגבורתה גדלה עד למאוד, ועבור זה לא חששו שם אלינו כלל. ואף בראותם שנטלנו מפירות הארץ מה להם בזה והם אינם יראים מאדם בעולם ובפרט מאנשים כמונו. ועל כן הנה כלב בן יפונה הצדיק, כשמעו זאת ויכאב לבבו מאוד, חגר חרבו על ירך ועמד עליהם בכוחו הגדול. ונאמר,

204

ר״הויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וגו'. כלומר השתיק את כולם והראם אל משה. לומר כי הן זה ודאי אמת אשר תוקף העמים וחזקם גדולה עד מאוד אבל הביטו אל משה וכי יש דבר בעולם שיעמוד נגדו הלא הוא המשדד ומשבר בכוחו של שמו יתברך את כל המערכת השמים וכוכביהם ומכל שכן את כל טבע עולם הזה ומה עשה בפרעה ובכל עבדיו להכותם עשר מכות שלא בטבע העולם וגער בים סוף ויחרב וניער פרעה וחילו בתוכו וכמאמר חז"ל (סוטה ל"ה.) הוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן וכו' וכיון שהוא עושה דברים שלא בטבע העולם כי אם במאמר פיו יתברך. ודאי הלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו וכל דיירי ארעא כלא חשובין. ובזה ודאי עלה נעלה וירשנו אותה וגו'. וכפל דבריו לומר עלה נעלה והיה די לומר נעלה לבד. ואמנם כי קאי למה שלמעלה לומר שהשתיק את כולם אל משה ואמר עלה כלומר כיון שהוא עולה ודאי נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה פירוש הוא ודאי יכול ואנחנו אצלו נוכל לה כיון שהוא עושה הכל בכוחו של הקב"ה ומה כל הארץ הלזו לפניו יתברך. והנה בדברים האלה השתיק כל העם כי מי מהם לא ראה את מעשה ה' הגדול והנורא אשר עשה עמהם מעת צאתם ממצרים עד היום הזה ומה יענו על הדבר מה שלמעלה מהטבע. ואמנם הנה נודע מאמר חז"ל (שבת ק"ה:) אומנותו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו'. וכזה נעשה במרגלי הארץ שאף שבתחילת הליכתן כשרים היו. מכל מקום הנה בעת בואם לשם וראו את עמי הארץ. ונתייראו מהם לרוב תוקפם. וזה נעשה מחסרון אמונתם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו לומר שודאי יושיעם ה' כאשר הושיעם עד הנה. ואמרו בלבם אפשר שלא יתקיים עליהם ה' עוד במלחמה כבידה כזו. ועתה כאשר השתיק כלב את כל העם לומר כי הנה משה עמם שעשה בכוחו של הקב"ה נוראות גדולות עד הנה ובודאי כן יעשה עוד. אומר הכתוב,

205

ר״ווהאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות וגו' כי חזק הוא ממנו. כי מרעה אל רעה יצאו עד שכחשו בה' ח"ו וכפרו בו לומר כי ח"ו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם כמאמר חז"ל (סוטה ל"ה.) כי כן אומנותו של יצר הרע שכאשר ישמע האדם לעבירה קלה ולא יחזור בתשובה עליה אז יתפסנו ברשתו ח"ו ויסיתנו לכפור בה' ובתורתו והוא הולך ועושה כן. ומזה מוסר השכל אל בני אדם גם בני איש. לשמור עצמו יומם ולילה שלא ישמע אל היצר הרע לעבור על עבירה קלה מן הקלה. כי מן הקלה ודאי יבוא לעבור על החמורה שבחמורות. לצד שכיון שנקנה בנפש האדם בחינת הרע הנאחזת בו מן העבירה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין רבי אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו' הרי הרע הזה יביאנו לעבור את פי ה' עוד ועוד עד אל הקצה מזה.

206

ר״זועוד צריך האדם לקחת מוסר מזה איך שצריכין לכפות מדות הרעות מכל וכל, וביותר מדת הגבהות ומדת הנצחון הבא ממדת הגבהות. כי הן אנשים הללו ידוע שהיו צדיקים ובעלי שם טוב וגבורי כח ונבחרו על פי ה' והעיד עליהם הכתוב כולם אנשים ראשי בני ישראל ועם כל זה כיון שאמרו בפיהם אפס כי עז העם היושב בארץ וגו' ונשמע מדבריהם שקשה לעלות אל הארץ על כן אחר כך כשאמר כלב עלה נעלה וגו' הגם שלא הכחיש את דבריהם כלל כאשר כתבנו שהודה לדבריהם לומר אמת כי עז העם ואך עלה נעלה בכוחו של הקב"ה. אף על פי כן כיון שאמר שלא כעצתם לא יכלו לעצור כח לשתוק בזה לומר יעשו העם מה שירצו. ויצאו עבור זה מדת יהודית להכחיש בה' ולכפור בו. והכל מפני הגבהות והנצחונות שלא יכלו לעמוד בזה שינצחם אדם שיהיה נעשה שלא כעצתם וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"א:) בירבעם בן נבט גסות הרוח שהיה בו טרדתו מן העולם וכו'. כי לא לימד עצמו קודם לשבר את גבהות לבו. ועל כן כאשר ראה שכשילך לירושלים יהיה רחבעם יושב בעזרה והוא יעמוד ואין זה לפי גדולתו. הלך ועבד עבודה זרה והחטיא את ישראל בעבירה חמורה וגדולה כזו. והכל בכדי שלא יפול רגע מגבהותו וגדלותו. אוי לאותו בושה ולאותו כלימה. וכן אנו חלילה בדורותינו זה. הגם שהאדם אינו מבין זה ונדמה לו שעושה הכל לשם ה'. אבל באמת שקר וכזב הוא. כי על ידי גבהותו ונצחונו בקל יבוא לכפור בה' ובתורתו ובחכמיו וצדיקיו ויעמוד בחזקה בכל מאמצי כוחו ובכל ממונו שלא ינצחנו אדם.

207

ר״חונחזור לענין המרגלים שכחשו בה' לומר ח"ו כי חזק הוא ממנו. ואמנם כי יראו לנפשותם פן יכחישם כלב בזה לומר, הרי בעינינו ראינו מפלתם לפנינו כי הלא בכל מקום שעברנו קברו מתים, ובודאי זה הדבר עשה ה' לסימן לנו לראות כי הוא יתברך מפליא לעשות ומפיל את הגוים לפני מעט מישראל ומכל שכן בבוא כל ישראל לשם ודאי יפילום בדבר או בחרב איש ברעהו. לזה הקדימו עצמן להוציא גם מזה דבת הארץ. ועל כן נאמר,

208

ר״טויוציאו דבת הארץ וגו' לאמר הארץ אשר עברנו בה וגו' ארץ אוכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו וגו' אנשי מדות וגו'. כלומר כי היא בטבע הורגת אנשיה. ואין מתקיים בתוכה כי אם אנשים הגבורים החזקים למאוד ועל כן כל העם אשר ראינו בתוכה הם אנשי מדות שזה לכאורה שלא בטבע כלל כי הגם שיש ארץ שמגדלת גבורים מכל מקום ודאי לא כולם גבורים המה ויש בהם גם כן חלשים אבל שם כל העם שראינו בתוכה הם אנשי מדות. ובודאי אין זה כי אם מחמת שהחלשים אינם מתקיימין עליה כלל ולא נשאר כי אם הגבורים אנשי השם. ויש בדבר הזה לשון הרע לכמה פנים. אחת שלא יוכל כלב לעשות סימן מזה לטובה כאמור. והשנית שאמרו כי גם עבור זה לא נתנו לב עלינו ליתן אותנו כמרגלים את הארץ כי אמרו מה לנו אם יבוא עם כזה אלינו. הלא בין היום ובין מחר יאבדו כולם שהארץ תאכל אותם ואת אשר עמם. ובזה ודאי המסו את לב העם והיה לאבן. והנה לפי שאמרו שהעם אנשי מדות ולא פירשו מדתן כמה הוא. על כן אמרו,

209

ר״יושם ראינו את הנפילים בני ענק וגו' ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. כלומר הנה הנפילים ידוע שהם בני ענק שמעניקין החמה בקומתן. ועל כן ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם ששמענו אומרים זה לזה נמלים (או חגבים) הולכים בכרמים כאנשים כמאמר חז"ל (וסוטה ל"ה. ומובא ברש"י) ואם כזה היינו בעיניהם מכלל הדבר אתה למד ששאר האנשים שם הם גדולים וגבוהים למאוד. כי הרי הם נחשבים אצלם כאנשים ועלינו אומרים נמלים כאנשים. ומזה תדעו מדות אנשים אשר שם. ועל כן,

210

רי״אותשא וגו' ויבכו העם בלילה ההוא וגו' ויאמרו אליהם וגו' לו מתנו בארץ מצרים וגו'. כלומר שבכו העם במר קולם ואמרו. כי לזה שאומרים המרגלים שהיא ארץ אוכלת יושביה אין אנו חוששין כלל. כי לו חפץ ה' להמיתנו היינו מתים בארץ מצרים או במדבר הזה היה ממית אותנו. ואך,

211

רי״בולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז וגו'. פירוש למה דוקא מביא אותנו אל הארץ הזאת שגבורת העמים חזקה עד אין שיעור ולא אל ארץ אחרת אם לא שחפץ ח"ו שדוקא נפול בחרב שהוא מיתה הקשה מאוד ממת על מטתו, ונשינו וטפנו יהיו לבז. ובפרט לאשר ידוע מזוה"ק (וישב קפ"ה.) שטוב יותר ליפול בין נחשים שרפים ועקרבים מליפול ביד שונאים בני אדם גם בני איש וכו' כי איש הוא בעל בחירה, והבחירה ניתן ביד האדם וקשה לצאת נקי מתחת ידו הגם שהכל ביד הקב"ה והקב"ה שומר את חסידיו אשר אפילו מיד רשעים יצילם פירוש אפילו כשהם כבר בידם יצילם ה'. מכל מקום קשה זאת ממי שאינו בעל בחירה. ולזה אמרו למה יביא ה' אותנו אל הארץ הזאת, שבטבע העולם הוא שלא יקום איש נגדם, ויצטרך שמו יתברך לשדד הטבע בשבילנו. מוטב שיתן לנו ארץ אחרת שאינה עזה כל כך. ולזה אמרו הלוא טוב לנו שוב מצרימה ונשב שם. ובעזרתו יתברך יחיינו שם ויוציאנו מגלות המצרים לשבת שם חפשי. ועל כן,

212

רי״גויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה. פירוש שאין אנו חפצים לשוב למצרים בכדי לסור מאחרי ה' חלילה כי אם נתנה ראש שניתן ונקבל את שמו יתברך להיות עלינו לראש ואך ונשובה מצרימה להחיותינו שם. וזה טוב יותר מלבוא אל ערים הגדולות האלו מקום סכנה שבטבע מי שיגש אליהם יפול בחרב. ולזה,

213

רי״דויפול משה ואהרן על פניהם וגו'. כי הנה נודע וכבר הארכנו בזה במקום אחר שחטא הדור גורם ירידה לפרנסו והוא כמאמר חז"ל (ברכות ל"ב.) במעשה העגל שאמר הקב"ה למשה לך רד וגו' ואמרו, לך רד מגדולתך וכו', וכן אמרו חז"ל במדרש (שמות רבה מ"ב, ב') אתה והם בירידה. ועיין בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה דברים פסוק ויתעבר ה' בי למענכם וגו'). ועל כן כאשר חטאו ישראל כאן למרוד בשמו יתברך שלא ללכת אל הארץ שציוה אותם, ולחזור למצרים שהזהירם שלא לחזור שם. בזה גרמו ח"ו ירידה ונפילה לפרנסי ישראל והם משה ואהרן ועל כן נפלו לפניהם על פניהם לומר ראו מה אתם עושים. ואמנם אומר הכתוב,

214

רי״הויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. פירוש מהדברים ששמעו מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם. כי הלא הם היו שם אתם וראו את כל טוב הארץ והבינו את קדושתה ורוחניותה וידעו שאין בכל המקומות כזאת ובודאי ח"ו אינה ארץ אוכלת יושביה בשום אופן כי טובה וחסדה אין חקר. ומה שראו שם קוברי מתים ודאי הקב"ה עשה זאת בכוון לסימן כי העמים נופלים לפניהם כקש, עש יאכלם. וגם הארץ בעצמה היא מתקשטת לפני בני ישראל ככלה אל החתן ועל כן היא מכלת הקוצים מן הכרם כאשר כתבנו למעלה. ולזה כאשר שמעו הדבה הרעה הזו מן המרגלים דנו בזה דין מחרף ומגדף לומר על טוב הקדושה כי היא הרעה שברעות. ועל כן קרעו בגדיהם כדין השומע חירוף וגידוף ח"ו שחייב לקרוע (כמו שאיתא ברמב"ם פרק ב' מהלכות עכו"ם הלכה י'). ולזה,

215

רי״וויאמרו אל כל עדת בני ישראל וגו' טובה הארץ מאוד מאוד. כלומר ידענו בבירור כי ח"ו אין רע נמצא בה, אדרבה היא הטובה שבטובות, חסדי דוד הנאמנים וחלילה לומר עליה אוכלת יושביה. אדרבה נותנת חיים ושלום וכל טוב להיושבים בה בקדושה כי הלא היא נקראת ארץ החיים. שכל החיים והטוב נמשך משם. ועל כן,

216

רי״זאם חפץ בנו ה' וגו'. והנה לכאורה זה פלא מה שאמרו יהושע וכלב בלשון ספק אם חפץ בנו וגו' וכי ח"ו לא היה דבר ה' ברור בלבם מה שהבטיח לאבות להנחיל את הארץ לבני בניהם. וגם במצרים על ידי משה נביאו אמר כמה פעמים והוצאתי וגאלתי ולקחתי וגו'. ואמנם הנה כבר כתבנו בכמה מקומות כי שני בחינות נמצאים במה שהקב"ה מפליא נסיו לעמו ישראל, שעליהם שיבח אליהו למרי עלמא (בתיקוני זוהר י"ז.) ואמר אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. האחד כאשר הקב"ה מפליא פלאות בשבירת ושידוד כל בחינת טבע העולם ומכניע כל מערכת השמים וכוכביהם נגדם כמו בפקידת אברהם ושרה בבנים שמזל השמים הראה להיות אברהם עקר לעולם לא יראה זרע ח"ו והקב"ה הגביהו למעלה מן המזל ואמר לו מאי דעתך דקאי צדק במערב אהדרנא ומוקמינא ליה וכו' כמו שאמרו חז"ל (בשבת קנ"ו:) או בנסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף והורדת המן והשליו ארבעים שנה לשש אלף רגלי שכל אלה הם נסים למעלה מטבע העולם. ועל זה עולה שבחו בעילת העילות כי לפי שהוא כביכול העילה הראשונה וכולם הם עלולים מאתו יתברך הרי כולם בידו הם לשברם ולהכניעם ולכפותם מלפני מקבלי התורה וצאצאיהם. והשנית הוא כשח"ו אין ישראל זוכים לבחינה המופלאה הלזו שיהיה הנס נגלה ונראה לעין כל כי הוא האל העושה פלא. אז כביכול הקב"ה מפליא נסיו עמהם מלובש בדרך טבע העולם. כמו בנס חנוכה כשעמד עליהם מלכות הרשעה וכו' אף שהקב"ה מסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים מכל מקום יוכל המתעקש לומר כי מקרה הוא שקרה בטבע העולם להיות אימת חלש על גבור ולהתגבר עליו וכן בכל מלחמות ישראל אף שהיו בנסים מופלאים מכל מקום הם מלובשים בטבע העולם לערוך מלחמה בכלי קרב לישא גוי אל גוי חרב וכמו בנס מרדכי ואסתר אף שהיה נס נפלא פלא והפלא. מכל מקום נתלבש בטבע שתלקח אסתר אל בית המלך ולבקש מלפניו על עמה וכמאמר חז"ל (במדרש רבה ריש אסתר) מלך אדם זה אחשורוש וכו' שהרג אשתו מפני אוהבו פעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו והארכנו בזה במקום אחר. ועל זה הקב"ה מהולל בתשבחות סיבת הסיבות שהוא המסבב כל הסיבות וכל טבע העולם הכל מלא השגחת הבורא יתברך והוא מלא נסים ונפלאות בהמצאות טרף לבריותיו ובכל הדברים שבעולם. וכל עין רואה כאשר יראה ויביט באמיתיות לבבו ונפשו יודעת מאוד כי השגחת הבורא מלא בכל הצטרכותיו ועניניו ומפליא פלאות שם בכל רגע ורגע, רק שנתלבשו בסיבות העולם והקב"ה כביכול מסבב הסיבות כולם ברוב רחמיו וחסדיו וזה לפי שאין אנו זוכים לקבל השגחותיו יתברך בנגלה ונראה לעין כל להיות חומץ כשמן יודלק כמעשה רבי חנינא בן דוסא (בתענית כ"ה.) ובשאר הפלאות שלא בטבע, והוכרחו כל הנסים להתלבש בטבע וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב נסים שנעשה לנו אין אנו מספיקין וכו' ופירש רש"י שם לפי שהן תדירות וכו'. אך שנעשה הכל בהסתר בתוך הטבע כאשר הארכנו במקום אחר.

217

רי״חואתה דע לך כי כל הענין הזה שהקב"ה כביכול יפליא פלאות אלה או כאלה אין המניעה בזה ח"ו מאתו יתברך להיות איזה דבר קשה לפניו ח"ו לשבר את כל העולם כולו ברוח פיו יתברך ברגע כמימרא כי הלא אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וכל דארי ארעא כלא חשיבין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא (דניאל ד', ל"ב), רק המניעה היא מאתנו. כי כשישראל עובדין לה' יתברך למעלה מטבע גופם וכוחם במסירת נפשם באמת לה' אחד ללמוד וללמד ולעשות מצוות ומעשים טובים ביותר מכוחי גופו לנדד שינה מעיניו בעת שרצונו בשינה ולשבר עצמותיו על התורה והעבודה בכל כוחו כההוא מעשה דרבא (בשבת פ"ח.) שהיה נובע דמו מאצבעו על ידי דחקות האצבע תחת רגליו והוא היה לומד התורה ולא היה יודע כלל עבור טרדת לימודו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום מלעשות מצוות ה' ועבודתו כאשר הארכנו בזה במקומות אחרים אז ממילא כביכול הקב"ה משדד ומשבר כל טבע העולם ומזלות השמים והכוכבים נגדם. ואך אם אין עבודתם כי אם בטבע העולם. אז גם נסי האל ברוך הוא מוכרחים להתלבש בטבע העולם ולא ישובר הטבע עבורם כי במדה שהאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו. ואפילו ביחידי סגולה מישראל כאלו שמוסרים נפשם לה' ועובדים אותו למעלה מטבע גופם ונפשם זוכים להיות נכנע הטבע נגדם והיה לאפס ואין כמו ברבי פנחס בן יאיר כשרצה לעבור הנהר תיכף נקרע לפניו והיה לנגדו במים עזים נתיבה ללכת לחפצו (בחולין ז'.), או ברבי חנינא בן דוסא בהדלקת החומץ כנזכר, וכאשר אמר אנטונינוס לרבי ידענא דאפילו זוטרי דאית בכו מחיי מתי נינהו וכו' (כמו שאיתא בעבודה זרה י':). כי כל טבע העולם היה לאין נגדם לצד עבודתם למעלה מן הטבע במסירת נפשם באמת. ועל כן לא נקרע הים לפני בני ישראל עד אשר קפץ שבטו של בנימין וירד תחילה לים או נחשון בן עמינדב כמאמר חז"ל (סוטה ל"ז.). ולכאורה כיון שהקב"ה חפץ לקרוע הים לפניהם למה המתין יתברך עד אשר יבואו מים עד נפש. ואמנם כי לא היה אפשר להחריב את הים עד אשר ימסרו ישראל נפשם לה' לעבדו יתברך למעלה מטבע גופם. ואז ממילא נקרע הים לפניהם. ועל כן אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי אין דבר זה שייך אלי שאין המניעה ממני ואין תרופה כזה כי אם דבר אל בני ישראל ויסעו לתוך הים ואז כאשר יתנו נפשם לה' ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וגו' ובקעהו וגו' כי דבר זה בידם הוא ולא בידי. ולזה אמרו שם בזוה"ק (שמות נ"ב:) בעתיקא תליא כלא וכו' כי נודע אשר בחינת עתיקא הוא בחינת למעלה משבעת ימי הבנין המכונים על בחינת עולם הזה. ולשבר טבע העולם צריך להוריד אורה משם שהוא למעלה מן העולם. ועל כן כיון שאי אפשר עתה להושיעם כי אם למעלה מטבע העולם מעתיקא קדישא מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו במסירת נפשם לזכות לאורה הלזו ותיכף יוגזר הים לפניהם לגזרים.

218

רי״טוהנה נודע שהגבלת טבע העולם הוא על ידי שם אלהים שהוא מספר הטבע. כי הוא בחינת הדינים והקימוץ המורה על הגבלת כל דבר על מכונו וטבעו מה שאין כן שם הוי"ה ברוך היא המורה על בחינת המהוה הויות כל דבר בלתי מוגבל. שעל כן אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו' כי בחינת הויה המהוה את כל דבר היא המוציא את כל דבר מטבעו. ועל כן נאמר (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי בריאת כל העולמות היה בשני שמות הללו. על ידי שם הוי"ה נתהוה כל דבר מאין ליש. ואך לא היה עומד על טבע והגבלה עד מפעלות אלהים בחינת הדין והקימוץ להעמידם על מכונם וטבעם. ועל כן כאשר הקב"ה שלח משה עבדו לפרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל לא הזכיר לו שם אלהים כי אם אהי"ה והוי"ה. כי יציאת מצרים היה נעשה בשידוד כל מערכת המזלות ושיבור טבע העולם וזה צריך להיות על ידי שהם הוי"ה המהוה את כל ומוציא כל דבר מטבעו ומעמדו לעשות כהשגחת הבורא ברוך הוא למעלה מטבע העולם. ולזה אמר פרעה (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. כי הוא לא היה מאמין כלל בשם הוי"ה שיש ה' שבידו לשבר כל טבע העולם להפליא פלאות למעלה למעלה. ולא ידע רק משם אלהים בחינת הטבע ונכון היה לבו בטוח שאין דרך הטבע בשום אופן שיצאו ישראל מתחת ידו כי עבד לא היה יכול לברוח ממצרים ומכל שכן ששים רבוא כמאמר חז"ל (מכילתא, מובא בילקוט רמז רס"ט) כי הוא היה אז המולך והמושל בכל העולם כולו וממילא כאשר לא ידעתי את ה' שיושיעם למעלה מן הטבע וגם את ישראל לא אשלח. ועוד ירצה באומרו וגם את ישראל שמלת גם אין לו פירוש לכאורה ואמנם כי אמר למשה שלא תאמר כי אף שאיני יודע מגבורת שם הוי"ה לשדד העולם. על כל פנים הלא גם שם אלהים גדול שמו בגוים והכל יודעין מאמיתות המצאו וכי המציא את כל הנמצאים וכל העולם שלו הוא והוא המניע את גלגל העולם בכח שאין לו קץ ובכח שאין לו הפסק. אעשה דבר זה למענו לשלחם מעצמי בטבע העולם. לא כן כי גם את ישראל לא אשלח. כי היה יודע רבונו ומכוון למרוד בו.

219

ר״כולזה אמר הכתוב (שמות י"ז, ז') ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו וגו', כי ישראל הבינו אשר אם ינהגם ה' רק בטבע העולם בשם אלהים אף שיפליא נסיו עמהם רק שיהיו מלובשים בטבע העולם יקשה להם מאוד בכל הדרך אשר הם מוכנים ללכת בה ללחום מלחמות גדולות ועצומות כאלה כי על כל פנים יהיו מוכרחים לחגור כלי מלחמה ולעבוד בעבודה קשה עד ירשו את אדמתם מה שאין כן אם ינהלם ה' בשם הוי"ה המהוה למעלה מן הטבע אז הנה הדרך נכון לפניהם בכל אשר ילכו להוריש גוים גדולים ועצומים. ועל כן נסו עשר פעמים אם יש ה' בחינת הוי"ה המהוה בקרבם שישבר כל טבע העולם אם אין (ועיין בזוה"ק (שמות ס"ד:) במה שפירש בכתוב הזה ותבין כי כנים דברינו והכל עולה בקנה אחד והבן) וכבר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש השלישי ענף א') בפירוש הכתוב (דברים ו', ה') ואהבת את ה' אלהיך גו' פירוש שתאהוב שה' המהוה הוא יהיה אלהיך שיתנהג עמך למעלה מטבע העולם כי זה הוא עיקר אהבת ה' להיות שעל ידי זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעשותו נוראות הפלאות לעין כל מה שאין כן כשהם מלובשים בתוך הטבע אין הכל מכירים בהם. ואומר כי במה תזכה לזה שה' יהיה אלהיך הוא בכל לבבך ובכל נפשך וגו' כלומר כשתמסור נפשך וכל לבבך ומאודך לה' למעלה מטבעך בזה ה' יהיה אלהיך לשדד כל מזלות השמים עבורך וידעו הכל כי יש ה' בישראל גדול שמו.

220

רכ״אוהנה המרגלים שהוציאו דבת הארץ ואמרו אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות וגו' וכל העם אשר ראינו וגו' אנשי מדות באופן אשר לגודל חזקם אי אפשר כלל בדרך הטבע לכובשם ולהפילם. וזאת לא האמינו כי יש ה' בקרבם בחינת המהוה להפליא נסיו למעלה מן הטבע או ח"ו שכחשו בה' המהוה כאמור למעלה. ועל כן אמרו יהושע וכלב אם חפץ בנו ה' פירוש אם ה' המהוה יחפוץ בנו לעשות נוראות שלא בטבע אז ודאי והביא אותנו אל הארץ וגו' ונתנה לנו וגו' כי הוא אשר המהוה את כל הבריאה כולה ובידו לשברה ולעשותה אפס ואין. ואמנם אפשר אתם חוששים שאין בחינה זו בנמצא כלל או שהוא דבר קשה מאוד. לא כן כי,

221

רכ״באך בה' אל תמרודו וגו'. פירוש לא תמרודו בבחינת שם הוי"ה הזה רק תהיה עבודתכם לאהבה את ה' המהוה למעלה מן הטבע, בכל לבבכם וגו' ובמסירת נפשיכם ותלכו אל הארץ כדבר ה' במסירות נפש ואז ודאי ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו' כי כן היה בקריעת ים סוף כאשר נסעו בני ישראל ונתנו נפשם לדבר ה' לקפוץ מלוא קומתם לתוך הים נקרע הים לפניהם למעלה מן הטבע ועברו בתוכו בחרבה. וכן עתה אם לא תמרודו ואדרבה כאשר נאמר לכם מגבורת הגוים ההם אף על פי כן אתם תלכו בטח שמה כדבר ה' בעבודה במסירות נפש ואפילו הוא נוטל את נפשך, או להתחזק בלב באמת באמונת ה' שבודאי יקיים דברו הטוב אשר נשבע לאבותינו, אז ה' יפליא פלאיו למעלה מן הטבע ולא תצטרכו אפילו לערוך מלחמה וקרב. כי לחמנו הם, נאכלם כלחם, וככלי יוצא תנפצם והיו לאפס ואין. וכאשר כן היה בביאה הראושנה אל הארץ אצל חומת יריחו לא נצטרכו כלל לערוך אבניט הקלע ושאר דברים להפיל החומה, כי אם בתקיעת שופר נפלה החומה תחתיה ועלו כל העם איש נגדו. ומעתה בין תבין כי אף שהיו יהושע וכלב ודאי מאמינים בשבועת הקב"ה לאבות והבטחתו לבנים להביאם אל הארץ, מכל מקום אפשר לא היו זוכים ישראל לנסים למעלה מן הטבע והיה הקב"ה מפליא פלאות עמם מלובשים בטבע ועל כל פנים היו צריכים למלחמות קשות וכבידות. ולא דיברו יהושע וכלב מזה ותפסו הצד היותר מובחר אם חפץ בנו הוי"ה המהוה, זה טוב מהכל, וזה אינו תלוי רק כי אם אך בה' אל תמרודו כמדובר והבן.

222

רכ״גולפי פשוטו יאמר הכתוב אם חפץ בנו ה' וגו'. אם זה לשון אשר הוא כמו (שמות כ"ב, כ"ד) אם כסף תלוה וגו' כלומר מחמת שחפץ בנו ה' על כן מביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. פירוש שאינו חפץ לנותנה לשום אדם כי אם לנו. ולזה כפלו דבריהם לומר והביא אותנו וגו' ונתנה לנו. כי ידוע שארץ הקדושה גם היא צריכה אל ישראל כשם שישראל צריכין אליה. וכמו שכתב בזה הרב האלשיך ז"ל (בפרשת בהר בפסוק כי תבואו אל הארץ וגו') כי לא תוכל לקבל קדושתה וחיותה הרוחנית כי אם בשבת עם ישראל עליה ולא בשבת האומות על אדמתה. ולזה אמר והביא אותנו אל הארץ הזאת שצריך להביא אותנו לשם בכדי שתתקדש הארץ בקדושתה. ואחר כך ונתנה לנו שאנו נקבל מאתה כל בחינת שפע טוב וברכה. ובזה אל תתמהו על החפץ מה שראינו שם קוברי מתים כי הארץ ההיא אינה יכולה לסבול כלל שבת האומות עליה כי היא צריכה אלינו. ועל כן כשראתה שנים עשר אנשים מישראל שם, התחילה לבער את הגוים ההם לכלות אותם כרגע בכדי שתקבל את ישראל אצלה. ועל כן בה' אל תמרודו כי מרד נקרא היודע רבונו ומורד בו. וכן כאן, כי הנה בשליחות המרגלים הנה נתוודע ונתגלה כבוד ה' על כמה פנים, והם הפכו ללענה משפט. ולזה ואתם אל תיראו את עץ הארץ כי לחמנו הם כי הלא כל הגוים וכל הארץ לא נבראו כי אם להיות נטפלין לעם ה' להכין להם לחם וכל הצטרכותם ואיך יתפאר הגרזן על החוצב בו, וכמו שכתב בזה הזוה"ק (פרשה זו ק"ס:). ועל מה שעלה על לב ישראל לומר כי יש להם לירא קצת עבור שהם בעלי בחירה כנזכר למעלה. לזה אמרו להם סר צלם מעליהם פירוש כי ידוע מה שאמר הכתוב (תהלים קכ"א, ה') ה' צלך ופירוש שכביכול ה' הוא כצל הזה הנוטה אחרי האדם לכל אשר יפנה, כן שמו יתברך כביכול נוטה עצמו אחרי האדם כפי האיתערותא שעולה ממנו. אם להשפיע על ידו כל בחינת הטובה וברכה כשיבחר האדם בטוב או להיפך ח"ו. וזה הוא ענין הבחירה שביד ישראל הוא. אבל לא כן באומות העולם כי סר צלם פירוש שבהם אין כח הצל הזה רק וה' אתנו כלומר אתנו הוא לנטות אחרינו כצל הזה ולא להם הוא. ועל כן הם נמסרים ביד ה' כי לב מלך ביד ה' כמאמר הכתוב (משלי כ"א, א') להטותו לכל אשר יחפוץ.

223

רכ״דויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וגו'. הנראה שהוא לפי שקראם מורדים כמו שאמר אך בה' אל תמרודו וגו' והן כל העדה כלם קדושים, ולפי דעתם לא נתכוונו למרוד רק שאמרו למה לנו דוקא ארץ קשה כזאת, נשוב למצרים ונעבוד שם את ה' כאמור למעלה. ולזה,

224

רכ״הויאמר ה' וגו' עד אנה ינאצוני וגו' ועד אנה לא יאמינו וגו'. כפל דבריו לומר כי בשתים גדלה רעתם כי אפילו בסתם אם לא היו רואין כלום ממעשי ה' בארץ היה להם שלא לנאץ אותי לצאת מדברי ומכל שכן כשאני עשיתי בכוון דברים שם בכדי להגדיל האמונה בקרבם. והוא, מה שלא אמר אדם להמרגלים, דבר, ומה שנפלו בַּדֶבֶר לפניהם, והם אינם חפצים להאמין. וזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. כלומר כי עשיתי אותות בקרב הדבר הזה של השליחות בכדי שיאמינו בי, והם הפכו פניהם ורוצים לרגום באבנים אומרי האמת.

225

רכ״וויאמר משה אל ה' וגו'. לשון הפסוקים האלו אינם מובנים לפי פשוטן לסדרן כסדר שנכתבו, והמפרשים נדחקו קצת בהם וגם אנו נפרשם לפי קט שכלינו ונאמר. כי הנה ידוע שזה היה בידם סרחון שלישי. א' בעגל והב' במתאוננים והג' כאן במרגלים. והנה בחטא הראשון נאמר (שמות ל"ב, י"א) ויחל משה וגו' והוא על דרך (במדבר ל', ג') לא יחל דברו ופירש רש"י לא יעשה דברו חולין. פירוש שיעשה העבירה חולין והיה כלא היה כי כן הוא המדה להעביר הראשון. ובחטא השני נאמר (במדבר י"א, ב') ויתפלל משה וגו' כלומר הנה זה חטא הוא אבל תועיל כח התפלה שלא יענשו על זה. וכאן שלא היה לו עוד במה להצילם, וחטא השלישי כבר נקרא פשע. על כן פתח בכבוד המקום ברוך הוא ונאמר ויאמר משה אל ה' פירוש שאמר דברים שנוגע אליו יתברך. ואיזה דבר בעולם שיעמוד נגד חילול שמו יתברך ח"ו. ולזה פתח דבריו האיר, ואמר ושמעו מצרים וגו'. כי הנה רשעת המצרים נודע שאין כמוהם בעולם וכמה וכמה עמדו נגדו יתברך גם אחרי ראותם מנפלאותיו, ומהמכות אשר עשה בהם להפליא, וחפצו תמיד להכחיש את כח שמו יתברך ח"ו ולתלות הכל בטבע ומקרי הזמן. והנה בתחלת רשעתם נאמר (שמות א', י') הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' עד ועלה מן הארץ. ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) הבה נתחכמה לו, להם מבעיא, אלא למושיען של ישראל וכו'. ועלה מן הארץ, ועלינו מבעיא וכו' עד כאדם שמקלל ותולה קללתו בחבירו וכו'. כי לרוב גודל רשעתם לא הביטו כל כך על מפלתן ואיבודן כאשר יצא עינימו על קידוש שמו יתברך, ורעדה אחזתם פן יתקדש שמו יתברך בעולם, וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט ישעיה רמז ת"ט) באחז שאמר אין רצוני שיתקדש שם שמים על ידי. כי מומרים להכעיס היו. ועל כן אם ישראל יתגברו ויגרשו אותם מארצם אין לך קידוש השם גדול מזה וייראו מזה. ואמנם כאשר הפליא שמו יתברך את נסיו ונוראותיו בארץ מצרים והכם עשר מכות נפלאות ואחר כך הוביש את מי ים סוף מפני בני ישראל וניער פרעה וחילו בתוכו. אז ודאי נתגדל ונתקדש שמו יתברך בפני כל האומות וכולם הודו ואמרו כי אין כה' אלהים כנאמר (שמות ט"ו, י"ד) שמעו עמים ירגזון וגו' וכאשר אמרה רחב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ולא קמה עוד רוח וגו'. ואולם המצריים לרוב גודל רשעתם היו יכולין לכשכש בזנבם גם אחר כל אלה לומר. כי על כל פנים ידם תקיפה במקצת שלא נתקיים בהם כמאמר איוב (איוב ג', כ"ה) פחד פחדתי ויאתיני וגו'. כי הם יראו שלא יתגרשו הם מן הארץ וזה לא נעשה בהם כי אם ישראל יצאו משם. ואמנם הגוים אשר סביבותם אמרו להם כי זה לא ח"ו מפני שידכם תקיפה כי אם עבור שחפץ שמו יתברך להביא את בניו לארץ טובה מארצכם. כמו שאמר הוא יתברך בעצמו (שמות ג', ח') וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה גו'. ולזה טען משה ואמר ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו שמיעה זו לשון הבנה הוא כמו (בראשית מ"ב, כ"ג) כי שומע יוסף, וכדומה. כלומר המצריים יבינו לאמת זה בלבבם כי רק העלית בכוחך את העם הזה מקרבו. כלומר כי ח"ו רק על זה הגיע גדולת כוחך להוציא העם מביניהם אבל לא לגרש אותם משם לתת את ארצם לנחלה לישראל. ולזה אמר,

226

רכ״זואמרו אל יושב הארץ וגו' כלומר כי יאמרו זאת אל יושב הארץ. שח"ו אין בכוחו לגרש את האומה מארצם ומנחלתם. כי רק זה חלילה בכוחו שהוציא את בניו משיעבוד אבל לא לדחות אומה אחרת בשבילם. ועל כן אמר משה שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם וגו'. כלומר כי עד הנה לא היו האומות רוצים להאמין בזה אף שלכאורה היה מקום לומר שטוב היה לישראל להפרותם בארץ ענים ולגרש המצרים ולא להטריחם בטרחות גדולות כאלה להוליכם במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ארץ ציה וצמאון. ולכבוש עוד ומלכים גדולים ונוראים בעולם כמו סיחון ועוג ול"א מלכים. מכל מקום לאשר שמעו כי אתה ה' בקרב העם וגו' וראו אהבתך הנפלאה הגדולה אליהם ואהבה מקלקלת השורה. עד שלא היה כל זה לכלום בעיניך בכדי להביאם אל ארץ טובה ורחבה. וגם לאשר כי עין בעין נראה אתה ה' וגו' כלומר כי השגחתך עליהם יומם ולילה עד בלתי שיעור ועל כן אתה רוצה להביאם דוקא אל ארץ שהשגחתך שם והוא ארץ ישראל שנאמר בה (דברים י"א, י"ב) עיני ה' אלהיך בה וגו', ואומר (מלכים א' ט', ג') והיו עיני ולבי שם וגו' מה שאין כן בארץ העמים שאין ההשגחה שם כל כך ויהיה זה מניעה שלא תוכל להשגיח שם כל כך על ישראל עמך. ועל כן הוצאתם ממצרים ביד חזקה להביאם דוקא אל ארץ הכנעני. ואכן עתה כאשר ח"ו,

227

רכ״חוהמתה את העם הזה וגו' ואמרו הגוים וגו' מבלתי יכולת ה' וגו' עד וישחטם במדבר. כלומר כי כל הגוים יודו לדברי המצרים כי ח"ו אין בכוחו להביאם אל ארץ העמים לגרש אומה מן הארץ להנחילה לישראל ועל כן מצא להם איזה עלילה וישחטם במדבר. ולא הוציאם ממצרים כי אם מחמת שהיו שם בשיעבוד הקשה ואמר טוב יותר לכלותם במדבר מלענותם כל כך. ועל כן,

228

רכ״טועתה יגדל נא כח ה' וגו'. כלומר כשתביאם אל הארץ אז יגדל כחך גם על למפרע לומר כי ודאי גם על המצרים היה כוחך לגרשם מארצם ולא הוצאת את ישראל משם אלא לטובתם כאמור. וגם יגדל כוחך שגם אומות קשות כיושבי הארץ ל"א מלכים, כאין לפניך לתת את ארצם נחלה לישראל עבדו. ולזה אמר כאשר דברת כלומר שיראו הכל כי כן הוא כאשר דברת (שמות ג', ח') וארד להצילו ולהעלותו וגו' אל ארץ טובה ורחבה וגו' שרק בשביל זה אתה מעלה אותם ממצרים בכדי להעלותו אל ארץ טובה. ולא כאשר יאמרו מצרים ברעתם ח"ו כמדובר.

229

ר״לאו יאמר ועתה יגדל נא וגו' כאשר דברת וגו'. חז"ל אמרו (סנהדרין קי"א:) כאשר דברת אף לרשעים וכו' עיין שם. ולזה אמר ועלה יגדל נא כלומר כי אני הנה אמרתי רשע בעוונו ימות ולא תאריך אפך לרשעים. ועתה רואה אני כי אתה אמת ודברך אמת וקיים לעד כי צריך להאריך אף גם לרשעים בכדי שיגדל נא כח ה' בזה לבל יתחלל שם שמים ח"ו לעיני העמים באמרם הלא עם ה' אלה וככה הוא עושה להם ואין זה ח"ו אלא מבלתי יכולת וגו' ולזה צריך אריכת אפים אף לרשעים. ואם תאמר ומה אעשה בעוונם, לזה אמר,

230

רל״אה' ארך אפים ורב חסד וגו'. כלומר כי הנה חז"ל אמרו (ראש השנה י"ז:) אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד וכו'. ולזה לא הזכיר משה כאן ורב חסד ואמת כי אם ורב חסד לבד כלומר כי עתה צריך אתה להתנהג בתחלה במדת ורב חסד שגם זה ממדתך הוא לנהוג ברב חסד לבד (כנודע ליודעים) ואתה נושא עוון ופשע כלומר שאתה נושא אותם כביכול עליך וממתין אולי ישובו ותמחול להם. והנה מזיד השלישי נקרא פשע. ועל כן טעם הגם שכבר זה בידם סרחון שלישי מכל מקום אינו אלא פשע ואתה נושע עוון ופשע ונקה. אם ישובו לפניך תנקה אותם מכל וכל. והגם שאפשר לא ישובו ואתה לא תנקה להם, מכל מקום הנה אתה פוקד עוון אבות על בנים ואם תעניש תיכף לאדם על עבירה איך תקיים פוקד עוון אבות על בנים. על כן צריך אתה להמתין לאדם אולי החי יתן אל לבו וישוב יום אחד לפני מיתתו על כל פנים, ואם ימות בלא תשובה אז קם בנו תחתיו אם עושה כמעשה אביו. ועל כן,

231

רל״בסלח נא לעוון העם הזה וגו'. וסלח רצה לומר המתן כלומר המתן לעם הזה ונשוא עוונם כאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה כלומר כי הנה בחטא העגל אמרת (שמות ל"ב, ל"ד) וביום פקדי ופקדתי וגו' הרי שאתה סובל העוון עד היום שלא לעונשם כי אם במעט מעט וכן עתה תסבול עוונם שלא לכלותם כרגע. ולזה ויאמר ה' סלחתי וגו' ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' וכלומר סלחתי כדבריך לבל יתחלל שמי בגוים ואמנם כי גם זה כבודי הוא אשר כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ וגו' ועבדי כלב וגו' והביאותיו אל הארץ וגו' כלומר כי זאת מכבודי להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו אשר גומל לאיש חסד כמפעלו ויתן לרשע רע כרשעתו ועל כן הנה עם הרשעים ארבעים שנה אקוט בהם לישא את עוונם ולהפרע מהם מעט מעט. וכלב בן יפונה ויהושע בן נון המה יבואו שמה כאמור.

232

רל״געוד יתבאר אומרו סלח נא וגו' כגודל חסרך וכאשר נשאתה וגו'. כי לכאורה צריך להבין נשיאת תפלה הזו במה שאמר וכאשר נשאתה וגו' וכי בשביל שזה בידם סרחון אחר סרחון ומחל להם הקב"ה אחת ואחת או אחת ושתים ימחול להם גם זה. והלא אמרו חז"ל (ביומא פ"ו: לגירסת הרי"ף והרמב"ם) שעוון ראשון ושני נמחל ושלישי אינו נמחל. הרי שבנקל יותר למחול עוון אחד וב' ואף על פי כן שלישי אינו נמחל.

233

רל״דוהנראה בזה. כי הנה נודע אשר זה שהוכפל הכתוב ביציאת מצרים שהוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה אף שכל העולם כולו וצבאיו הם הבל הבלים נגד רוח פיו יתברך ומה הוא היד חזקה שהוצרך הקב"ה שם. ואכן כי אם היו ישראל ראוים אז מצד מעשיהם הטובים לגאלם, ודאי שהיו יוצאים כיון נכון ולא היו נצרכים כלל לשאול מאת פרעה ללכת לחוג על שלשת ימים כי היה נסתם פה כל פרעה וחילו ולא היה עומד איש נגדם. ואך לצד שלא היו ראוין בעצמם להגאל וכמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שקטרג הס"מ לפני הקב"ה ואמר רבונו של עולם עד עכשיו היו אלו עובדי עבודה זרה וכו' והיו ישראל משוקעין אז במ"ט שערי טומאה. ולא היו יכולין כלל לצאת משם, אם לא בשביל שבועת האבות צירף הקב"ה זכות מה שעתידים לקבל את התורה כאשר אמר למשה בתחלת השליחות בשעה שאמר לו (שמות ג', י"א) מי אנכי וגו' וכי אוציא וגו' פירש באיזה זכות תוציאם וכו' והשיב לו וזה לך האות וגו' בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזכות זה יגאלו כנודע.

234

רל״הואכן כי כאשר הקב"ה מושיע את האדם שלא בזכותו עתה רק במה שעתיד להיטיב מעשיו. אז יש מקום למקטרג לקטרג ולומר מה נשתנו אלו וכו' כי הלא עתה שוין הם. ומה שאומר הקב"ה כביכול שגלוי וידוע לפניו שיטיב מעשיו, אומר המקטרג כלום יש אב שמעיד על בנו כנודע, ומלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט, ד'). ואי אפשר לדחות המקטרג בלא כלום. ומה עושה אז אלהינו ברוך הוא וברוך שמו כשחפץ להיטיב מצד מעשה העתידה לבוא. הנה מרבה אז אור גדול לפניו ושמחה עצומה באופן שאין מקום למקטרג ליכנס אז כלל אל בית המלך. והוא כדמיון מלך בשר ודם כשחפץ להיטיב לאחד ממיודעיו ואינו יכול להיטיבו עבור בעלי הדין העומדים לפניו ואינם מניחים להיטיב כי אם למי שראוי על פי הדין. אז הנה מצוה לעשות סעודה ומשתה ומרבה אור גדול לפניו באופן שלא יוכל בעל הדין ליכנס אז כלל לדבר לפני המלך על מה אתה עושה ככה כי שמחה לפניו. ובאותו העת המלך מצוה להיטיב לאיש הזה, ופה המקטרג נסתם שלא יוכל לקטרג. וכן כביכול למעלה שהקב"ה מופיע ומאיר ומבהיק באורה גדולה מלפניו עד שמחשיך כל עפעפי עיני המקטריגים ולא יוכלו ליכנס לפניו לקטרג. ובזמן הזה מפליא הקב"ה נסיו והצור תמים פעלו כי גלוי לפניו שעתידים לעובדו אחר כך באמת באופן שראוים לנס. (והארכנו בזה בדבר נכון בעזרת ה' בפלוגתת חז"ל בנרות חנוכה (שבת כ"א:) אי מוסיף והולך או פוחת והולך במקום אחר ולא נכפיל).

235

רל״ווזה הוא היד החזקה שהיה במצרים. כי לצד שלא היו ראוין אז לנס והוצרך הקב"ה להבהיק ולהופיע אור גדול ועצום לפניו בלילה הראשונה של פסח עד אשר יסמו כל עיני המקטריגים ויצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה בשביל מה שעתידין לקבל התורה. (ושמעתי א ומרים בזה בשם הרב איש אלקי המפורסם בישראל מ' יעקב יצחק הלוי מלובלין שעל כן היה יציאת מצרים בשם אהי"ה כי כל אחד מישראל לא היה ראוי אז לגאולה רק במה שקיבל על עצמו עבודת ה' מעתה, לומר מעתה אהיה טוב אף שעתה לא כן אנכי, ועל כן בשם זה נגאלו והבן. ונראה שעל כן שם אהי"ה רומז על תשובה כי זה בחינת התשובה לומר עתה איני טוב ואך אני מקבל עלי אשר מעתה אהיה טוב). ועל כן כתבו גורי האר"י ז"ל שגאולת מצרים הושוה בבחינה אחת עם בריאת העולם שלא היה איתערותא דלתתא והיה איתערותא מניה וביה וכו' כי כשם שבעת הבריאה שלא היה אדם על הארץ לעובדו יתברך ושיקבל הקב"ה כביכול תענוג ונחת רוח ממנו לברוא העולם עבורו. רק שצפה על העתיד מה שיקבל תענוג מהצדיקים העתידים לבוא. כן ביציאת מצרים הביט במעשיהם הטובים שעתידין לעשות. והיה האיתערותא עולה מניה וביה עתה ברוב רחמיו לגאלם מעבודתם. ונראה שעל כן כתיב ביציאת מצרים (שמות ג', ח') וארד להצילו וגו' פירוש כי גם בחינה התחתונה שהוא בירידה הנצרך להעלות מן התחתונים שהוא בחינת האיתערותא דלתתא בהעלאת המיין נוקבין גם זה אני בעצמי אעשה עתה כי אין מי להעלות המיין נוקבין משם, וארד בעצמי לעשות גם הבחינה אשר בירידה.

236

רל״זובזה אפשר לפרש מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח קידוש היום בשבת קודש, ושבת קדשו וכו' זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. ולכאורה לא נודע איך השבת הוא זכר ליציאת מצרים כי הלא השבת מקודש ועומד מראש הבריאה. וגם מה שהקדימו לומר קודם זכר ליציאת מצרים, תחלה למקראי קודש מה ענין זה לזה. ואמנם כי זה אשר מכליל הכתוב שבת בין המועדים ופתח בו תחלה, הן בתורת כהנים (ויקרא כ"ג, ג') והן בחומש הפקודים (במדבר כ"ח, ט') וכבר עוררו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תרמ"ג, כ"ג) מה ענין שבת לענין מועדות. ואך לפי שיציאת מצרים היה מורה על אמיתות חידוש העולם ובריאתו כנודע מספרי חכמים לפי שאז ראו כל העולם שהוא יתברך חידש הבריאה לאשר שבידו לשבר כל בחינת טבע העולם ומערכת מזלות השמים מה שקודם לזה היו סבורין שח"ו אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם כי לא האמינו בחידוש וסברו שהעולם כמנהגו נוהג מקדם קדמתה ואין בידו לשנות הטבע. וכאשר ראו בשידוד כל המערכות, כולם הודו שהוא יתברך חידש העולם במאמר פיו וכולם בידו הם לעשות בהם כרצונו. וגם בזה הנה יציאת מצרים מורה על הבריאה לצד שראו ביציאת מצרים בחינת העלאת המיין נוקבין מניה וביה באיתערותא דלתתא ממילא האמינו למפרע בהבריאה כי כביכול ברוך הוא וברוך שמו יכול לחדש גם האיתערותא שיעלה מניה וביה להיטיב לבריותיו. ונמצא אשר יציאת מצרים הוא גמר הבריאה וחידוש העולם, כי אז ראו כל העולם כולו בחוש והודו על הבריאה. ועל כן בכל המועדים והימים טובים שאנו עושין זכר ליציאת מצרים נכלל גם השבת קודש עמהם כי השבת הוא בחינת הבריאה בעצמה סוף מעשה אשר במחשבה תחלה, וגמר הבריאה הוא ביציאת מצרים. על כן נכלל גם הוא במועדי ה' שהם זכר ליציאת מצרים. והוא תחלה להם, לפי שעל כל פנים הוא מתחלת הבריאה, והם המורים על זכר סוף הבריאה. ולזה קבעו בקידוש היום נוסח זה ושבת קדשו באהבה וברצון וכו' זכרון למעשה בראשית כי הוא הבריאה בעצמה כאמור. ועל כן הוא תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים כי זה שהוא נאמר תחלה בכל מועדי ה' לפי שגם הוא זכר ליציאת מצרים המורה על גמר הבריאה. ועל כן נכלל עמהם וקודם להם, שהוא התחלה להם המורים על הגמר כאמור. (וזה יותר נכון לפי מה שהארכנו בתחלת חיבורנו סידורו של שבת שקדושת השבת גדול כל כך שאין צריך לאיתערותא מתחתונים עיין שם. ובזה ודאי הוא זכר ליציאת מצרים שהיה גם כן בלי איתערותא דלתתא והבן).

237

רל״חואמנם כי כל זה היה בעת התחלת הגאולה שלא היה בידם שום מצוה ממצוות ה' ואולם בסוף צאתם בעת מכת בכורות כבר התחילו לעסוק במצוות מעט מעט כמו בדם פסח ודם מילה וקבלו במרה מצות שבת ודינים ושאר מעט מצוות כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו:) וגם זכות אמונתם בה' ללכת אחריו במדבר נחש שרף ועקרב ארץ ציה וצמאון וכמאמר הכתוב (ירמיה ב', ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וגם מה שהיה יהודה לקדשו ברדתו לים ובאו מים עד צוארו כל זה היה נחשב להם לזכות. ועל כן במלחמת עמלק נאמר (שמות י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' כי כבר הותחל להעשות בבחינת המשפט יושבי על מדין לשקול הזכויות כנגד העוונות והטוב נגד הרע לראות מי שיתבר האחד על חבירו. ומשה בתפלתו עשה בחינת איתערותא דלתתא להרים יד הגדולה יד ימין שהוא זכותי ישראל על יד השמאל בחינת הגבורות והדינים אחיזת עמלק ושאר האומות ואז וגבר ישראל שהתגברו זכותי ישראל במלחמתן על בחינת הדין.

238

רל״טולזה אמר משה כאן בתפלתו סלח נא לעוון וגו' כגודל חסדך. כלל בזה שני דברים. אחת לומר כגודל חסדך שיתגדלו החסדים ויתגברו זכותי ישראל על בחינת הדינים והגבורות והוא בבחינת תנו עוז לאלהים כי יוכלו ישראל בתפלתן לתת כח בפמליא של מעלה שיתגברו החסדים על הדינים והימין על השמאל. וכן משה בתפלתו התפלל בבחינת איתערותא לתת כח בפמליא של מעלה שיתגדלו ויתרבו החסדים לארמא ימינא על שמאלא. והשנית כגודל חסדך כהגדלת החסדים אשר שלך לבד הן להיות על ידי חסדך וטובך יעלה האיתערותא מניה וביה לטובת ישראל לרחם עליהם ולהביט על העתיד לבוא אולי יטיבו מעשיהם לבסוף, או תביט בצאצאיהם וזרעם שעתיד לעמוד מהן לדורי דורות שיהיו צדיקים בהן ובזכותם תושיע להם. כי גם זה יועיל לאדם לפעמים להוושע בזכות צדיק אחד שעתיד לעמוד ממנו לדור דור כמאמר חז"ל (בבראשית רבה כ"ח, ה') שעשרת השבטים נשתיירו בשביל הצדיקים והצדיקות שהן עתידין לעמוד מהן. ולוט ובנותיו ניצולו עבור דוד והמלך שהיה עתיד לצאת מהם כמאמר חז"ל (ביבמות ע"ז.) בפסוק (בראשית י"ט, ט"ו) את שתי בנותיך הנמצאות התם כתיב הנמצאות הכא כתיב (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דודי עבדי וגו'. ולזה סיים וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה, שהיה בזה שתי הבחינות הללו. במצרים היה חסדי הבורא באיתערותא מניה וביה, ומשם ועד הנה היה בבחינת התגברות הימין על ידי זכותי ישראל על השמאל. ואחת משתי אלה תעשה גם עתה כי אם יוכלו החסדים להתגבר ודאי מה טוב הוא, ואם לאו יהי נא חסדך לבד בזה כאשר במצרים.

239

ר״מעוד נראה לפרש אומרו כגודל חסדך על פי אשר הארכנו במקום אחר וכתבנו בזה קצת למעלה בבחינת שני מיני הנסים והנפלאות שהקב"ה עושה לעמו ישראל. האחד בבחינת הנס הנגלה ונראה לעין כל בשיבור כל טבע העולם ומזלות השמים וכוכביהם כמו בבקיעת הים והורדת המן והבאר והשליו וכדומה. והשנית שהקב"ה עושה נפלאות מלובשים בתוך דרך טבע העולם שאין הכל מכירין ויודעין כי הוא מנפלאות תמים דעות ברוך הוא וסוברין שכן קרה מקרה בטבע העולם כנס מרדכי ואסתר וכדומה עיין שם. ואפשר שלזה אומר הכתוב (תהלים קל"ו, ד') לעושה נפלאות גדולות לבדו. כי כשאין דארי ארעא זוכים להשגחת הבורא יתברך בנסים נגלים למעלה מן הטבע אז הקב"ה מפליא נפלאותיו מלובשים בתוך הטבע שאין הכל מכירים בהם. ואף בעל הנס גופיה אין מכיר בניסו כי גם הוא סובר שמקרה קרה כן בטבע העולם. ועל כן הקב"ה הוא העושה נפלאות גדולות לבדו שהוא לבדו יודע כי הוא האל העושה פלא והם סבורים כי מקרה קרה כן בטבע. וזה שהתפלל משה רבינו ע"ה כאן סלח נא וגו' כגודל חסדך. כלומר אם אינם ראוים מעתה לנס נגלה ונפלא, על כל פנים תרחם עליהם כגודל חסדך כאותן החסדים הגדולות המכונים על שם חסדך שאין בעל הנס מכיר בניסו ותלבישם בתוך הטבע לפחות כי הרבה ריוח והצלה לפניו.

240

רמ״אויאמר ה' סלחתי כדברך. אומרו כדברך צריך להבין (ועיין בתנחומא פרשה זו י"ג וברש"י) ואכן הנה לדרך הראשון שפירשנו בכתוב של מעלה. יאמר כדברך כי אף אם לא תוגדל הזכות להתגבר על הדין אף על פי כן למעני למעני אעשה באיתערותא מניה וביה להביט על זרעם וצאצאיהם על כל פנים, שעתידים צדיקים לעמוד מהן. ולא אעשה בהם כלה בפעם אחת בַּדֶבֶר כי אם מעט מעט, שיבואו זרעם לפחות אל הארץ, ואל הם בעצמם כי הם קשה עורף ולא יראו בטוב. ולדרך השני יאמר כדברך. שאלביש נפלאותי בקרב הטבע. ותראה שביאת ישראל לארץ היה מלובש מעט בהטבע, במלחמה וכלי קרב וחלוצי צבא, ומעט מעט אגרשנו מלפניך לא בפעם אחת שהוא כענין טבע העולם. רק אותם שראו את אותותי ולא שמעו בקולי ולא האמינו שבידי הכל. הם אפילו לניסי הטבע אינם ראוים. כי גם זה לא האמינו שאוכל על כל פנים לעשות להם בטבע העולם ואמרו נתנה ראש, במדבר הזה יפלו פגריהם וגו'.

241

רמ״בואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו' פירוש כיון שאני חי וקיים לעולמי עולמים ואוכל לגבות את שלי תמיד במעט מעט שלא כמלך בשר ודם שמתכוון להנקם מצריו תיכף שהיום כאן ומחר בקבר ופן ימות ולא יטול את שלו מתחת ידו על כן אגבה מהם מעט מעט. ואעשה זאת בכדי שימלא כבוד ה' את כל הארץ בביאת זרעם לארץ על כל פנים על ידי כמה נסים שאעשה להם אז בשמש בגבעון דום ובנפילת חומת יריחו על ידי התקיעה בשופר וכדומה.

242

רמ״גוירד העמלקי והכנעני וגו'. זה סימן לנפילה ח"ו. כי הן בהצלחת ישראל אז חרדת אלהים על הגוים ויראים לירד אל ישראל וממתינים עד בוא ישראל אליהם וזה מפלתם כמו שמצינו ביהונתן שאמר לנושא כליו (בשמואל א' י"ד, ט' י') אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו וגו' ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידינו וגו'. וכן בדוד עם גלית שכאשר שמע דוד שאומר (שם י"ז, מ"ד) לכה אלי וגו' אמר (שם שם, מ"ו) היום הזה יסגרך ה' בידי כי זה סימן למפלתו שירא להתקרב אל המלחמה. אבל כאן נהפוך הוא שירד העמלקי והכנעני אליהם וממילא ויכום ויכתום וגו'.

243

רמ״דדבר וגו' בבואכם וגו' אשר אני מביא וגו'. צריך לדעת הצגת הסימן הזה אשר אני מביא אתכם על מה הוא בא. והכל יודעין כי הוא המביא אותם שמה. ויבואר על פי המבואר בזוה"ק (לך לך צ"ה:) וזה לשונו: פתח ואמר (קהלת י', י"ז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין וגו' וכתיב (שם שם, ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער וגו' הני קראי קשיין וכו' האי דכתיב אשריך ארץ וגו' ובגין כך איקרי ארץ החיים ועלה כתיב (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וכו' משום שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא וכו' איל לך ארץ שמלכך נער וכו' דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין עכו"ם אתיהבו לרברבין תריסין דממנן עלייהו וי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' עד כאן. הראת לדעת בזה כי מכלל לאו אתה שומע הן. אם וי לעלמא דמסטרא דא ינקי בשאר ארצות כמאן דיניק מרשותא אחרא. ודאי אשרי לעלמא היונקים מארץ החיים ארעא קדישא שעיני ה' אלהיך לבה ומלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא.

244

רמ״הונראה שעל כן סיים הכתוב אחר שמנה שם (ח', ח') שבחי ארץ ישראל ארץ חטה ושעורה וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו' ולכאורה אין זה כאן מקומו כי הוא מצות עשה בפני עצמו לברך אחר המזון ומאי שיאטיה לשבחי ארץ ישראל. ואמנם כי גם זה משבחי ארץ ישראל הוא. כי בהיות ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ופירותיה מקודשין ועומדין בהשגחת הקב"ה בעצמו כביכול אליהם. ו רבתה בהם חיות הקדושה חיות הרוחניות. ממילא האוכל אותם ונהנה מניצוצי הקדושה שבהם הרי נתוסף בו על ידי זה אור הקדושה חיות אור פני מלך עליון עד שנפשו מתאוה וחומדת מעצמה לברך את ה' ולעובדו. כי יונק מסטרא דקדושה מקום שליטת קודשא בריך הוא כביכול בעצמו. ולזה מונה והולך בשבחי ארץ ישראל ומסיים באחרון חביב ואכלת ושבעת וברכת את ה' כי מיד כאשר תאכל ותשבע מפירות הארץ ממילא וברכת את ה' כי יתוסף בך קדושה וחיות על ידי המאכל. להיות את השם הנכבד לברך ולהודות.

245

רמ״וואכן אף על פי כן גם שם נאמר פן תאכל ותשבע ושכחת את ה' וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ח"ו וגו'. כי באמת הצדיק האוכל לשובע נפשו (משלי י"ג, כ"ה) נפשו דייקא ולא גופו. כי תאותו להשביע נפשו ונשמתו מחיות רוחניות הקדושה אשר במאכל ההוא, ודאי שנותנת ומוספת לו עוד קדושה על קדושה וחיות על חיות להיות ואכלת ושבעת וברכת. אבל האוכל לתאות גופו למלאות בטנו וכריסו הדברים שלבבו נמשך אליהם ואין קץ לעמלו רק מחפש עוד ביותר אולי יערב לו זה או זה למלאות תאותו מהם. ודאי כי יוגדל בזה כח היצר הרע והסטרא אחרא וכל מיני הרע למאוד. כי כל בחינת תאות הגוף שורש הרע הם. וכשאדם חפץ דוקא למלאות תאותו כאשר יוכל, שלא כמאמר חז"ל (גיטין ע'.) סעודה שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה, הרי נתגדל בקרבו על ידי זה שורש הרע עד מאוד, ויצר הרע לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא וכו' מגו מכליא ומשתיא יצר הרע מתרבה במעוהי דבר נש כאמור בזוה"ק (תרומה קנ"ד:). צא ולמד ממה שאמרו חז"ל (בנזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו' משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם (ופירש רש"י שם ואחד אכלו לשם אכילה גסה וכו' או מחמת תאוה שאוכלו ברעבון וכו'). הרי דאפילו באכילת קרבן הפסח שהוא מצות עשה דאורייתא ומהראוי ודאי שיתוסף על ידי זה קדושה וחיות באדם ביותר ויותר. ואם אוכלו למלאות רעבון נפשו נאמר בו ח"ו ופושעים יכשלו בם. רק מי שזוכה שאוכל לפני ה', הרי המאכל המגודל בארץ ישראל המקודשת, מוכנת להוסיף באדם ביותר ויותר אור הקדושה להיות ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו'. ולזה אמר הכתוב כאן בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה כלומר אני בעצמי המביא אתכם לשם כי שם חלקי ונחלתי שלא ניתן לתריסין רברבין כשאר ארעי שנאמר בהם אי לך ארץ וגו' כי אם אשריך ארץ שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא. אז ממילא,

246

רמ״זוהיה באכלכם וגו' והיה לשון שמחה הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') שמחה גדולה ועצומה אשר באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. פירוש תיכף כאשר תאכלו מלחם הארץ יבוא בכם אורות הקדושה וחיות בוערות לתת התרוממות וגדולה לאל הכבוד להללו ולשרתו ולברך בשמו והכל עבור קדושת הארץ שעיני ה' אלהיך בה ואני בעצמי המביא אתכם שמה והיניקה הוא מרשות היחיד ולא מרשות הרבים כאמור.

247

רמ״חעוד יבואר הכתוב לפי פשוטו ועל דרך הנזכר. בהקדם לתרץ כפל אומרו תרימו תרומה והיה די לומר תרימו לה' וגו' כי הן נודע אומרם ז"ל (ברכות ל"ה:) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכו' וכאילו נהנה מקדשי שמים. והשמים שמים לה' קודם ברכה, והארץ נתן לבני אדם לאחר ברכה כאומרם (שם עמוד א') וכתבנו במקום אחר בטעם הדבר. כי ידוע אשר כל חפצי האדם הנתונים לו מאת האל ברוך הוא בדברי עולם הזה כולם לא ניתנו בכדי למלאות בהם תאוות גופו וחפצו. כי הלא כל תאוות הגוף הם מעשה בהמה והוא מגונה ומתועב לפני המקום ברוך הוא כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (על פי קהלת ג', כ"א). והאדם נברא לשמש את קונו ואיך יתן ה' מלך גדול ונורא כזה למשרתו העומד לפניו ומברך בשמו שישתמש בדברים שהבהמה משתמש הנבזים והמאוסים כעין תאות אשה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) חמת מלא צואה ופיה מלא דם. או תאות האכילה שפירש בשל"ה הקדוש אומרם ז"ל (שבת כ"ה:) מי שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו פירוש שיזכור האדם באוכלו גנות מיאוס טינוף הצואה אשר נעשה ממאכלו ויראה נא אל מה הוא חומד ומתאוה, שעל ידי זה ימשוך ידו בכל אשר יוכל עיין שם. אם לא שכביכול ברוך הוא כיוון בזה לעבודתו שיכול האדם להגביה על ידי מאכלו כל בירורי ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו בכל פינות העולם בכל הדברים המגושמים, ונדחים יקבץ להשיבם אל חיק אביהם. וזה שמחה עצומה לפניו כשמחת הבן החביב הבורח מבית השביה ממרחקים ובא אצל אביו כנודע.

248

רמ״טואופן העלאת הניצוצות, עיקרו הוא בזה הדבר גופא כאשר יבין האדם באמת בחפץ לבבו כי כל בחינת התאוות הגשמיות הם נבזים ושפלים ומאוסים ויהיו נמאסין באמת בלבבו שלא יחפוץ אליהם כלל ואדרבה יתרחק מהם כאשר יוכל לרוב הבנתו במיאוס הדברים ההם. רק ההכרח יעשה לצורך הטוב המונח בדבר ההוא בכדי להעלות הניצוץ הקדוש לבית אביו לגרום בזה תענוג ונחת רוח, כי מבין אשר זה תכלית הטוב והיפה. ובזה כשם שהוא מברר בלבו את הטוב מן הרע להבין כי זה טוב הוא, וזה רע ונמאס ואינו פונה לבבו אליהם, כן נתברר ניצוץ הקדוש מן הדבר ההוא ועולה בחיק אביו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. ואמנם כי כאשר לא נעשה בלחם הזה כל אשר היה צריך להעשות בו שיהיה כשר ומותר, פרוש מכל נדנוד איסור, והורמו מתנותיה יפה בתרומה ומעשר וחלה בזמן שהיה נוהג ואחר כך לברך עליו כדיני התורה להעיד כי ה' הוי"ה המהוה, הוא המוציא לחם הזה מן הארץ והכל שלו הוא. לא יוברר הניצוץ הקדוש משם לעולם כיון שאינו בהכשר על צד היותר טוב. אדרבה יוריד עוד הניצוץ למטה למטה על ידי מאכלו כרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ולזה אמרו כל הנהנה עולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל וכו' ונהנה מקדשי שמים. כי אף שהלחם הזה הוא בהכשר מכל צד ופנה, אם אינו מברך עליו לפניו לא יועיל לו כל הכוונות שבעולם לברר מתוכו בירורי ניצוצי הקדושה השוכנים שמה. וכיון שלא יברר, הלא המאכל הזה קודש לה'. כי לא ניתנו כל הדברים לאדם אלא בשביל להעלותן למעלה. וכיון שהוא לא יעלה אותו, לא נתנו אלהים להרע עמדו להוריד עוד הניצוץ עד שאול תחתיה והוא קדשי שמים והנהנה גזל זה מה' ומעל.

249

ר״נוזה אמר כאן הכתוב והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. כלומר כי כאשר תרימו ממנו התרומה הזה אשר אנכי מצוך, אז תרימו לה', תוכלו אחר כך להרים הדבר הזה לה' באכלכם אותו. אבל בלתי זה לא תרימו אותו לעולם לה' אדרבה תורידו וכאמור. או יאמר על דרך זה כי כאשר תרימו התרומה. אז תרימו לה' שיתקדש הלחם ויתן בכם הארה וחיות ותתרוממו לה' או שתתנו התרוממות לאל עליון ועל דרך ואכלת ושבעת שכתבנו למעלה.

250

רנ״אאו יאמר הכתוב והיה באכלכם וגו' תרומה וגו'. כי הנה נודע אשר חמשה חלקי הנשמה שבאדם המכונים בדברי חז"ל (בראשית רבה י"ד, ט' ובקבלת האר"י ז"ל בליקוטי תורה תשא ובהרבה מקומות) על שם נפש רוח נשמה חיה יחידה, והגוף הששי להם, נחלקים על שתי בחינות. כי הגוף והנפש והרוח המה בבחינת יודעי טוב ורע הנקרא להט החרב המתהפכת שמתהפכין מגוונא לגוונא מטב לביש ומביש לטב ובהם עיקר הבחירה בין טוב לרע. ויוכלו להאחז בקדושת ה' להכנע תחת ממשלתו שלא להתאוות ולחפוץ לשום דבר ומכל שכן שלא לעשות שום דבר קטן וגדול כי אם עבודת ה' או דבר הנוגע לעבודתו לא זולת וליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיו הכל ביחוד לאל עליון ברוך הוא באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. וכן להיפוך ח"ו להכנע תחת רשות ממשלת כוחות התאוות וחמדת העולם הנמשכים משורש הרע להתאות ולחפוץ להם ולא יעצור כח להתגבר עליהם להמליך מלכות הקב"ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד בכל גופו וח"ו נעשה בבחינת הרשעים שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') שהן ברשות לבן ואין לבן ברשותם כי הגדיל בקרבו כח תאות לבבו עד שנכנע תחת ידו ואין כח בו להתגבר על כוחי תאוות הלב החזקות. מה שאין כן בחינת הנשמה חיה יחידה שאין בהם בחינות הללו כי הם תמיד בקדושתן עומדין, ואסור לשנויי בהו לשנותם מקדושתם כי קודש הם לה' וזר לא יקרב אליהם.

251

רנ״בוזה עיקר עבודת האדם לראות ליחד את בחינת הנפש והרוח שבו אל הנשמה אשר בקרבו על ידי התעסקות בתורה ומצוות במחשבה נכונה טהורה וברורה באימה ויראה ורתת וזיע וחלחלה באהבה ושמחה וחיות בוערת כרשפי אש שלהבת י"ה, והתפילה בדביקות ובאהבה ויראה כאמור. כי גוף התורה והמצוות המה בבחינת הנפש והרוח. והמחשבה הנכונה ואהבה ויראה הוא בחינת הנשמה וחיה יחידה. וכשהאדם לומד ועושה מצוות על הדרך הזה והכל בפרישות דרך ארץ מתאוות עולם הזה שאף כשעוסק בתאוות ההם לא יהנה מהם לרוב אימתו ופחדו מה', והבערת האש אשר בלבבו לעבודתו. כי אין אדם זוכה לתורה ומצוות על נכון כי אם בפרישות התאוות וכאשר מנו חז"ל (בברייתא המכונה על פרק ו' דאבות משנה ו') במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ וכו' באימה ביראה באהבה ושמחה וכו' אז זוכה להדבק נפשו ורוחו אל הנשמה ומה שלמעלה ממנה, ונעשו כבחינת מרכבה וכסא אליה להדבק באורה ויוכלו על ידה לאור באור פני מלך חיים. ואז גם הגוף הנגוף על ידי שבירת התאוה נתהפך עמהם לגוונא טבא ונעשה כרוחניות שלא יתבלע בעפר הארץ כגוף משה ואליהו שעלו למרום עם גופם. ועיין בזוה"ק (לך לך פ"ג:) שכתב וזה לשונו: נפשא איהו אתערותא תתאה וסמיכא בגופא וכו' לבתר אתתקנת ואתעבידת כרסייא לאשראה עליה חלק הרוח וכו' כמה דאת אמר (ישעיה ל"ב, ט"ו) עד יערה עלינו רוח ממרום. לבתר דמתקני תרוייהו זמינין לקבל נשמה דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה כו' והאי נשמה איהו סתימא עילאה על כולא וכו' עד כאן. והוא דברינו. ואז נעשים בבחינת רוח בני האדם העולה הוא למעלה ונעשים כולם בבחינת היחוד הנקרא על שם נר בסוד הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה וכמו שסיים שם (בזוה"ק) בלשונו: כגוונא דנהורא דבוצינא דנהורא תתאה דאיהו אוכמא אתדבקת בפתילה וכו' ואתעבידת כרסייא לנהורא עילאה חוורא דשריא על נהורא אוכמא לבתר וכו' אתעבידת ההיא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה דלא אתחזי ולא אתידע וכו' וכדין נהורא שלים וכך הוא בר נש דאיהו שלים בכולא וכדין איקרי קדוש וכו' עד כאן. כי גוף האדם הוא בבחינת גשמיות הנר אשר תחת ההוא נהורא אוכמא הרומז לנפש וכולם מתאחדין ביחודא שלים להאיר באורן ולעלות מעלה בלהב השלהבת הנמשך למעלה. ועיין בזוה"ק (בראשית נ"א:) מה שכתב על פסוק (דברים ד', ד') ואתם הדבקים בה' אלהיכם.

252

רנ״גובבחינה זו נמשלו ישראל לכוכבים ולעפר ואמרו חז"ל (עיין מגילה ט"ז.) כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לרקיע. כי בחינת נפשם ורוחם שהם בבחינת עליה וירידה להתהפך מגוונא לגוונא כשהם עולים עולים עד לרקיע כי כאשר זוכין להתדבק בבחינת הנשמה אשר למעלה מהם אז הם נאחזין בסבך בקרן מקום גבוה. כי בחינת הנשמה היא הנאחזת בה' הראשונה שבשם הגדול הוי"ה ברוך הוא ששם מקום החירות והיובל שאין רע שולט שם כלל בבחינת כל הנשמה תהלל י"ה. כי הנשמה ומה שלמעלה ממנה נאחזין בבחינת י"ה שבשם. שחלק הנשמה הוא בה' והחיה ביו"ד ויחידה בקוצו של יו"ד. וזה הכל מקום שאין שום רע שולט שם כי קדושים הם לאלהיהם וזר לא יקרב אליהם. ועל כן כשהם עולים עולים עד שם מקום החירות, וממילא כל שונאיהם ואויביהם נכנעין ונשברין ונשמדים עדי אובד. וידוע שבחינה זו כאשר נפש רוח מתדבק אל הנשמה ונהנה מאורה, אף לפעמים כאשר יקרה שהנשמה תעלה עוד למעלה למקום גבוה והם ישארו במקומם. מכל מקום הנה יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, פירוש שמשאירין רושם מן האור שלהם שם במקום, בל יגע שם ערל וטמא שהרושם מבחינת הנשמה מסמא כל עיני החיצונים והרעים. ועל כן כל זה עיקר עבודתינו להרים גופינו ונפשינו ורוחינו אל חלקי האורות אשר למעלה להתקדש בקדושתם. ואמנם ח"ו כשהם יורדין יורדין עד לעפר. כי כשהם נגררין אחר מעשה הבהמיות ותאוות הגוף, אז גם הם נכללים בבחינת הגוף שהוא עפר מן הארץ שרוב בנינו מן העפר כמו שכתוב ברמב"ם ז"ל (בפרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה ד') ונעשין בבחינת נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ושם מושלין כל בחינת הרשעים ח"ו והחיצונים ושם נאמר לא תגלה ערוה. כי הם נאחזין בבחינה ו"ה שבשם שיוכל הרע ח"ו להאחז שם ונעשה בחינת ערוה רע ו"ה כנודע.

253

רנ״דואפשר לזה יאמר הכתוב (בתהלים קמ"ט, ו') רוממות אל וגו'. כי נודע אשר אף שח"ו אין הקב"ה צריך למעשה ידינו כמאמר הכתוב (איוב ל"ה, ז') אם צדקת מה תתן לו וגו' וכל כשרון מעשה בני ישראל הלה' תגמלו זאת הלא עיקר ההטבה אינו אלא לאדם. מכל מקום נחת רוח וכבוד לאל גדול ונורא מלך מלכי המלכים כאשר אנו מיטיבין מעשינו כי הוא רצונו וחפצו שיבחר האדם בחיים ובטוב בכדי שיוכל להיטיב לו על ידי מעשיו הטובים כי חפץ חסד הוא והוא רוממותו וגדולתו מן התחתונים שאמר ונעשה רצונו ויוכל להוציא טובו וחסדו מכח אל הפועל. וזה אמר רוממות אל פירוש זה שהוא רוממות לאל שהוא עבודתו יתברך, הוא רק בגרונם פירוש בגוף רוח ונפש (כי כן גרו"ן ראשי תיבות ג'וף ר'וח ו'נ'פש) רק בשלושה אלו תלוי כל גדולת האל ורוממותו להכניע אלה תחת ממשלתו ולהמליכו עליהם שלא יעשה בהם דבר אף במחשבה קלה בלתי עבודתו יתברך או דבר הנוגע לעבודתו לא זולת. או כה יאמר רוממות אל פירוש שצריך להגביה ולרומם לאל כי זה כל עיקר הבריאה והעבודה לעלות ולהתקרב לצור עולמים ברוך הוא רק בגרונם בגוף רוח ונפש כאמור כי אלו צריך להעלותם בכח על ידי העבודה בתורה ומצוות וקברות התאוה. אבל לא חלקים שלמעלה מהם כי הם מרוממים ועומדים ומוכנים תמיד לעלות למעלה.

254

רנ״הובזה יובן בפשטות מה שמבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת קבלת שבת) שכל העליות ובירורי ניצוצי הקדושה מתתא לעילא הכל נעשה בכח שם מ"ב. כי נודעת לכל משכיל מסוד חכמי לב אשר כל העליות העולמות התחתונים מכונים על שם היד. כי הוא דומה לתחתון הרוצה לעלות אל העליון מגביה ידו למעלה ואוחז שם בכדי לעלות. ולפי שכל העליות בכל העבודות הוא רק בשלושה בחינות הנזכרים בחינת גוף רוח נפש, ושלושה פעמים יד הוא מ"ב. ועל כן כל העליות הוא בשם מ"ב כי כל העליות וכל הדברים שנפלו למטה ועולין על ידי מעשה בני אדם הכל הוא בשלושה ידות הנזכרים מספר מ"ב.

255

רנ״וואפשר שעל זה כיוונה נעמי ואמרה על בועז (רות ג', ב') הנה הוא זורה את גורן השעורים הלילה וגו'. כי בועז צדיק יסוד עולם בדורו, זה היה עבודתו מעודו להשליך את המוץ והקליפה מן הגורן שהוא שלושה בחינות ג'וף נ'פש ר'וח הנזכר, להפריד מהם כל בחינת הקליפות והרע וכל הדינים ולתקנם בתיקון הנכון שיהיו ראוים לעלות למעלה. ולזה אמרה גורן השעורים. כי נודע אשר בחינת השעורה הנה שרשה בשמאל מקום הגבורה ועל כן היא מספר ב' פעמים מנצפ"ך עם הכולל כמו שכתוב בקבלת האר"י ז"ל (בכוונת שבעת המינים). ועל כן הוא זורה את גורן השעורים כי בחינת השמאל והגבורה הוא הקרוב קרוב קודם לאחיזת החיצונים ח"ו. והיה זאת עבודת בועז צדיק יסוד עולם לזרות ולהבר משם כל בחינת המוץ והקליפות להעלותם למעלה אל חלקי נשמה חיה יחידה שלא יהיה כח להרע להאחז בהם.

256

רנ״זונוכל לומר אשר על כן צונו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להפריש שלוש תרומות מן התבואות קודם אכילת והנאת האדם ממנו, שהוא תרומה ותרומת מעשר והחלה שנקרא תרומה. כי תרומה הוא לשון הרמה מה שאנו מרימין על ידי זה ניצוצי הקדושה אשר בתבואה הזו למעלה למעלה כי הרמת התרומה מן התבואה הוא כעין הרמת היד בדבר שלמעלה להגביה את עצמו למעלה ולזה צריך שלושה ידות להתבואה בכדי להעלות הקדושה שבה על ידי שם מ"ב שהוא מספר ג' פעמים יד. וצריך האוכל והנהנה מהם לתקנם על ידי השלוש תרומות להעלות הנופלים למעלה. ועל כן תרומה השלישית נקראת בכתוב בשם חלה שהוא מספר מ"ג. וגם שיעורה, עיסת מ"ג ביצים נגד מספר חלה כי תרומת החלה היא היד השלישי הרומזת על גמר שם מ"ב וכל השלושה ידות מתאחדים לאחד הרומז באלף אלופו של עולם. ולהחזיר ניצוצי הקדושה על ידי הג' ידים לאחד ונעשה ג' ידות שם מ"ב לאחד מספר מ"ג מנין חלה. ועל כן הנה בכתוב הקודם נאמר והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לרמז על שני התרומות הקודמים לעיסה. ואחר כך אומר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. פירוש כי ראשית העיסה נקרא חלה לפי שהוא סוף ג' תרומות העולים על ידי שם מ"ב לאחד מספר חל"ה. כתרומת גורן כן תרימו אותה. הרי הוא מורה באצבע כי הג' תרומות הללו הוא על שם תרומת גורן בחינת ג'וף נ'פש ר'וח העולים למעלה בג' ידות על ידי שם מ"ב וכן תרימו אותה ג' פעמים. או יאמר כן תרימו אותה כלומר כן כשמה חלה הרומז למ"ב ואחר כך תרימו אותה למעלה לקרבה לאור פני מלך חיים. או כן תרימו אותה בשיעור כשיהיה שיעור מ"ג ביצים כמספר חלה תרימו אותה. והכל על שם ג' הרמות הנזכרים הנוהגין בכל אדם ובכל הדברים כי כולם אין עלייתם כי אם על ידי האדם והבן זה. ועל כן אחר שלוש התרומות הוזכר עוד ג' לשונות תרומה שהוא תרומה כתרומת כן תרימו וגו' כי ג' הראשונות הם בחינת התחתונות העולים למעלה בחינת גוף רוח נפש. וג' האחרונות הם נשמה חיה יחידה שכל העולים עולים עד שם בחינת היחידה שהוא רשות היחיד יחידו של עולם. ודי בזה.

257

רנ״חמראשית עריסותיכם תתנו וגו'. רבים ראו כן תמהו שהכתוב אינו אלא כפלו של ראשון והוא מיותר כולו. ואמנם לפי מה שביארנו במקום אחר ושורש הדברים הוא כי הן אפילו במצוות ה' אם האדם עושה אותן כגולם מצות אנשים מלומדה מחמת ההרגל מאז מיום הולדו להניח טלית ותפילין ולילך בציצית ולשמור השבת והמועדים ולהתפלל בכל יום וכדומה, ואינו שם על לבבו קודם לחשוב מחשבות על מה זה מקיים אותן המצוות. ח"ו המצוות הללו הם כגוף האדם כשהוא בלא נשמה שאינו בגדר אדם כלל. ונקרא נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט') כי הוא כמו המפלת נפלים שהוא גוף בלא נשמה. כי עשיית המצוות בגשמיות עשייתן הוא הגוף שלהן. והמחשבה הנכונה שבהם, הוא החיות הרוחניות שלהם. וכשהם נעשים בלתי חיוּת הרוחניות הרי הם ממש כמו נפל אדם בלתי חיוּת ונקרא, רבים חללים הפילה (משלי ז', כ"ו). כי אף שמלאים מצוות, מכל מקום אין בהם מתום שיהיה בהם כוונה תמימה לה'.

258

רנ״טועל כן שוקלין הזכויות והעבירות בכף המשקל כמו ששנו רבותינו ז"ל (ראש השנה י"ז.) ר' אלעזר אומר כובשו וכו' ר' יוסי בר חנינא אומר נושא וכו' ועיין ברש"י שם. ולכאורה הלא במנינא סגי למנות הזכויות נגד העבירות מי שיהיה לרוב הוא יהיה המכריע. ואמנם כי אין מצוה אחת דומה לחברתה ואין עבירה אחת דומה לחברתה. והוא כדמיון מלחמת גוי אל גוי בכלי קרב שאם יעמיד אחד חיילות הרבה לרוב ואולם שהמה חלושים ועקורים חולים מוכנים למות. והשני יעמיד נגדו מתי מעט אבל המה גבורי חיל מלובשים שריון בכלי זיין. ודאי שאלו המועטים יתגברו על הרוב להכותם מכת מות כי אין כח בהם לעמוד נגד הגבורים. וכן באישי ישראל העומדים לבקש תפילה ותחנונים ביומא דדינא יום ראש השנה שכל העולמות נידונין בו והקב"ה חפץ חסד ורוצה שיתגבר הזכות על החוב. ואמנם כי הן אפילו באותן שזכויותן מרובין מעוונותיהם במנין. מכל מקום הנה הזכויות המה חלושים חולים בלי חיוּת כלל או במעט חיוּת בערך החיות שבער בלבו בעת עשותם באהבת ויראת ה'. ונגדם עומדין העבירות גבורים וחזקים בחיוּת רב לערך החיות והחשקות והבערת האש שבער בלבו בעת העבירה לחמדת הדבר ההוא. ובמה יערוך מלחמה וקרב נגדם באלו הנפלים שאין להם כח לעמוד. ועל כן תמים דעות ברוך הוא שאין לפניו משא פנים ומקח שחד ליקח שחד מצוה סתם בעד עבירה סתם. אינו חושב וסופר המצוות נגד העבירות רק שוקלן בכף המשקל איזה כבידה ואיזה קלה לפי ערך נתינת לבו של אדם אל המצוה או העבירה.

259

ר״סואמנם מי שעיני שכל לו לא כן עושה כי בגשתו אל הקודש לקיים אחת ממצוות ה' אז מעורר מחשבתו ולבבו תחילה למה מקיים מצוה זו. ומתחיל לחשוב כי כן צוהו בוראו ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא. והוא חומד וחושק לעשות מצוותיו באהבה גמורה בשמחה רבה ועצומה ולזכרון בין עיניו לפני מי הוא עומד ואת מי הוא עובד ואיך כל מצוה ומצוה הוא כתרי כתרים להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות. ועל ידי זה יפול עליו אימה ופחד ויראה ורתת וזיע וחלחלה. ורואה לדקדק במצוותיו שיהיו נעשין על צד היותר טוב וכשר בכל הדיקדוקים והיותר נאה ויפה להיות ראוי למלך הכבוד. ומבין קצת לפי ערכו בטעם כל מצוה ומצוה הן מי שחננו אלהים ברזי התורה מקבלת מרן הרב האר"י ז"ל הנמסר לנו בקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה. והן בטעמים הפשוטים המבוארים בדברי חז"ל כמו במצות תפילין המורים על יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם כשנזכור נסים ונפלאות שעשה בהוציאנו ממצרים ואשר לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו וכו' ולשעבד על ידיהם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו והנשמה שבראש כולם יהיו משועבדים וכו' כנזכר באמירת לשם יחוד וכו'. ואכן כי לא באמירה תליא מילתא לומר הלשם יחוד כאמירת התחינה בלא לב ולב ח"ו. כי אם שיהיה כן באמיתיות הלב לשעבד הלב והמוח על ידי הבנתו בגדולת הבורא ויכולתו וממשלתו. וכן בציצית שעל ד' כנפות המורה גם כן על יחוד הבורא לומר שבכל צד ופינה שיפנה יזכור בה' אלהיו. ומורים על שמותיו יתברך במנין החוטים והכריכות והקשרים כנודע למי שחפץ לידע עניני מצוותיו יתברך שלא יעשם כמצות אנשים מלומדה.

260

רס״אוהעיקר בכל הטעמים ובכל הכוונות, קשירת הלב באהבה ויראה, והכוונה לקיים מצות בוראו שצוה בזה, ולעשות רצונו יתברך כדי שיהיה נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, ולתקן שורשם במקום עליון בשיעור קומה ולקשר נפשו ולהדביקה אל שורשה שורש אור אין סוף ברוך הוא הנעלם במצות הבורא להשלים אילן העליון ואדם העליון ולחבר הדודים וליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא וכו' לאוקמא שכינתא וכו' ולגרום שפע בכל העולמות ולתקן הניצוצות וכו' לגרום זיווג בשם המיוחד וכו' כידוע. וכל אלה עיקרים הם לתת הלב לכל הדברים האלה קודם עשיית המצוה, אף לישא כל זאת על שפתיו לומר בפה מלא כל אלה. ועל ידי הבנתו במצוות ה' איך שכל מצוה ומצוה רומזת לשמו יתברך במנין ובמספר ובשורש החפצים ההם שהמצוה נעשית בהם למעלה. הנה שם ה' נקרא על כל מצוה ומצוה ואורו ברוך הוא חופף על גוף המצוות כדמיון הצורף שלוקח חתיכת כסף או זהב וחוקק עליה צורת המלך שעל ידי זה נתעלה החתיכה הלז בעילוי רב להיות שעליה נחקק פני המלך, ועתה אין ערך ודמיון לשויה. וכן במצוה שהוא חפץ מחפצי הארץ כמו האתרוג והלולב או חוטי הציצית וקלפי התפילין. כאשר האדם שם מחשבתו עליה באמת לשם ה' ומבין איך ששם ה' נקרא על זה. הנה נתעלה זה החפץ למעלה למעלה להיות שם אור פני מלך מלכי המלכים הקב"ה נקרא עליו. ועל זה נאמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם. פירוש כי הזכירה במצוות ה' להבין אשר זה מצות ה' הוא, ושמו כביכול נקרא על זה. הנה בזה ועשיתם אותם שעושה ומתקן את הדבר ההוא מחדש להיות בעשיה חדשה ודבר אחר ממה שהיה. שעתה הוא יקר הערך ואין ערוך אליה בהיותה מצות ה'.

261

רס״בואפשר לזה רומז הכתוב (ויקרא י"ח, ה') ושמרתם את חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. פירוש שתשמרו אותם בבחינה זו אשר יעשה אותם האדם שיעשה חפצי המצוות מחדש לתקנם בעשיה חדשה באור שם ה' עליהם. ובאיזה אופן יהיה זה, אומר הכתוב וחי בהם. כלומר שיעשה המצוות בחיוּת הרוחניות חיוּת בוערת באהבה ויראה ובכל הבחינות הנזכרים שלא יעשם כגולם בלתי חיוּת כוונות המחשבה. או יאמר וחי בהם כלומר שיניח חיוּת בהמצוות ההם שלא יעשה בבחינת הנפל גוף בלא נשמה. או יאמר וחי בהם אני ה'. כלומר לעורר בהם בחינת החיות הזה שאני ה' הוא המצוה עליהם ורצוני ושמי נקרא עליהם ואז ודאי ועשיתם אותם בתיקון החדש.

262

רס״גוהנה נודע אומרם ז"ל (במדבר רבה י"ג, ו') מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. ובחינת הדירה הוא על אופן האמור כשלוקח אדם פרי מפרי הארץ או שאר חפצים מארץ התחתונה הלזו ומשרה עליהם שם ה' וקדושתו לתקנם בעשיה חדשה הרי שמו יתברך שוכן בתחתונים כמו בעליונים כיון שנחקק על חפצי העולם אורו ברוך הוא ויחודי שמותיו. וממילא כל בחינת הגשמיות אשר בדברים ההם הנמשכים משורש הרע כולם בטילין ומבוטלין עבור אורו ברוך הוא ומתמעטין והולכין. וחיות הרוחניות שבדבר ההוא מיום בריאתו מתעורר עתה ביותר ויותר מול אור ה' החופף עתה מלמעלה ושניהם כאחד מסייעין זה לזה לבטל הרע מיסוד עפר הגשמיות שבו כי באה עליו המלחמה פנים ואחור ואז נתגדל ונתקדש שם ה' בכל הדברים התחתונים שלזה היה עיקר הבריאה להרחיק החפצים הללו רחוק מאוד מאור פניו יתברך ואחר כך יתקרבו אליו מן המרחק הגדול על ידי עבודת האדם שבזה יטיב לכל העולמות כמו שהארכנו כמה פעמים בזה, ואז דירתו יתברך בתחתונים כי בכל דבר ודבר נתבטל בחינת הגשמיות והרע שבו ונתרבה אור חיות הקדושה אור פניו יתברך בכל מקום ומקום והוא שוכן בתוכם ואת זה חפץ.

263

רס״דואכן כי הנה זה הכל נכון בדברים הנלקחים למצוות ה' שעל ידי חיוּת המצוה שורה אור ה' על הדבר ונעשה לו דירה בתחתונים ואולם בכל דברי העולם הנלקחים לדברי הרשות כמו כל התבואה הנלקח לאכילת האדם הוא וביתו וכל אשר לו וכל המלבושים שלובשים. לכאורה אין בהם במה להשרות שם ה' עליהם כיון שאינם נלקחים למצוה. אשר על כן גם על זה נתחכם האדון ה' צבאות וצונו בכל חפצי העולם שטרם הגיע הנאתן אל האדם, יעשה בהם מצוות ה' כמו התרומה מן התבואה, והחלה מן העיסה, וראשית הגז מן מלבושי האדם, וזרוע ולחיים וקיבה מבשר בהמה, ופיאה ממה שבשדות ואילנות ובכורים לה' וכדומה. וכאשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כלומר שיתן חיוּת בהמצוה לעשותן באהבת ויראת ה' ולהבין על ידי זה כי לה' הארץ ומלואה והכל שלו הוא. הוא בראם והוא נתנם לאשר ישר בעיניו, וצוה להפריש מהם כמה וכמה עד הגיעם למאכל אדם כי כל אלה הכל שלו הוא ואין אדם העובד את האדמה כי אם כאריס באדמת ה' למחצה ולשליש ורביע, ובזה משרה מלכות הקב"ה כביכול בכל הדברים התחתונים. כי לא מבעיא שהתרומה עצמה וכל המורם לה' מכל הדברים קודש הם לה', כי אם גם הנשאר אחריהם שורה בם אור קדושתו יתברך להיות ניכר שם ממשלתו וכוחו יתברך ושמלכותו בכל משלה. ובזה נתיחד שמו של הקב"ה בעולמו בתחתונים כמו בעליונים ונעשה לו דירה בתחתונים כמו בעליונים ונתיחד יחודו יתברך בכל העולמות ואשתמודע אלהותו יתברך בעילאי ובתתאי כמאמר אליהו זכור לטוב (בתיקוני זוהר י"ז:) ואנת אשתמודע מעילאי ומתתאי ואז והיה ה' אחד ושמו אחד כי אין דבר חוץ ממנו ואין מלא נימא יוצא מאחדותו יתברך.

264

רס״הולזה אמר הכתוב מראשית עריסותכם תתנו לה'. ולכאורה היה לו לומר ראשית עריסותכם תתנו כמו למעלה. ואכן יאמר כי מראשית עריסותכם, על ידי זה החתיכה חלה שאתם נותנים תתנו לה' פירוש שתתנו כל העיסה כולה בזה לה' להיות בבחינת ועשיתם אותם שישרה אור פני מלך חיים על כל העיסה ויתבטל אחיזת הרע והגשמיות ממנה להיות תחת ממשלת הקב"ה ויתגלה מלכותו בכל הארץ כי לה' הארץ ומלואה. והיא תרומה לדורותיכם. פירוש שזאת לכם לתרומה והתרוממות לדורות עולם כי עד כמה וכמה תגדל שכר האדם העובד בזה, המקרב את הארץ ואשר עליה לה'. כי הוא העושה שלום בפמליא של מעלה ושל מטה ליחדן לאחד ולהמליך מלכותו יתברך בארץ התחתונה שאין קץ לשכרו, כי זה עיקר תענוג ונחת רוח הבורא, והשכינה מתקשטת בזה בקישוטין דלא הוו והאיש הזה נתגדל ונתרומם למעלה למעלה כדמיון אוהב המלך אשר מוסר נפשו להביא את בן המלך ממרחקים אצל אביו שנעשה זה מקורב אל המלך בחשיבות גדול לעילא לעילא, וחוץ מברכת ה' שמגיע לאדם הזה על ידי זה. כי על ידי העלאת המיין נוקבין הזה שמקרב למעלה התחתונים לה', תיכף ירד ויושפע בחינת המיין דוכרין בכל מיני ברכות וישועות ושפע רב לכל העולמות, ומשם על שורש נשמת אדם הזה לברכו בשפע וברכה בפרנסא דנשמתא ופרנסא דגופא, והוא תרומה לדורותיכם ודאי. וכל ימי הדורות לעולמים כשיתנו זאת על לבם שכל הארץ של ה' הוא ויראו בכל כוחם להחזיר האבידה לבעלים על טוב כוונתם בכל דברי הרשות לשם ה', ודאי תרומה גדולה יהיה זאת להם וכאמור.

265

רס״ודבר אל בני ישראל ואמרת וגו'. צריך לדעת כפל אומרו דבר ואמרת וגו'. ואפשר לומר בדרך הרמז כי ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים בכוונת הציצית) כי כוונת הציצית הוא על שני בחינות. כי הטלית גדול גופיה בלא הציצית מרמז על בחינת אור המקיף הגדול. ויש עוד מקיף אחר הקטן ממנו וכו' ולפי שהמקיף קטן מובלע תוך טלית גדול שהוא גדול. לכן אינו ניכר אלא בסיומו בסוף הכנפיים והוא בחינת ציצית וכו' עד כאן. והנה נודע אשר מלת אמרת מורה לפעמים על לשון מלבוש (כמו (איכה ב', י"ז) בצע אמרתו ואמרו חז"ל (איכה רבה ב', כ"א) בזע פרפוריה דיליה. והוא לבושו כביכול כמו שכתוב שם במפרשים. או מלשון (דברים כ"ו, י"ח) וה' האמירך היום שפירושו שהלבישך באור המקיף כידוע). ולזה אמר דבר אל בני ישראל שיהיו יודעים שני הבחינות שבמצות ציצית. אחת ואמרת אליהם פירוש לקחת לעצמם בחינת אמרת שהוא מלבוש בחינת אור המקיף הגדול. והשנית ועשו להם ציצית על הבגד הזה בחינת מקיף הקטן ולהגין על הדורות הבאים אחריהם המתחיל מהחזה ולמטה כנודע לחכמי לב.

266

רס״זוהיה וגו' וזכרתם וגו' ועשיתם אותם. עיין בדברינו למעלה בפסוק מראשית עריסותיכם תתנו שפירשנו בזה.

267

רס״חולא תתורו וגו' אשר אתם זונים וגו'. יתבאר על דרך שאמרנו על פסוק (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי וגו'. כי הן אמת אשר מי שנגע יראת ה' בלבבו והתחיל ללקט אורות נתיבי אלהינו יתברך ללכת קצת בדרכי עבודתו אהבתו ויראתו. נפשו יודעת מאוד כי אי אפשר להתחיל בעבודה על דרך האמת שלא להשטות עצמו, כי אם אחר פרישות כל התאוות וחמדת הבלי הזמן ותעתועיו ממאכל ומשקה וזיווג עם אשתו ומלבושי כבוד ותפארת מן האדם. כי כל עוד כח בו ותאוה בלבבו לכל אלה, לא יתכן אליו העבודה באמת כי יערבב בה כמה פניות ויצא חוצה ח"ו בכמה דרכים דקים בעירוב מחשבות למענו גם כן. ולא מבעיא שלא בשעת התורה והתפילה והמצוות שיבוא בקרבו כמה מחשבות חוץ מדברים הנוגעים לעסקי גופו ואשתו ובניו שלא ביחוד לשם עבודתו יתברך. כי אם אף בעת עומדו לשרת את פני אלהיו בתורה ותפילה ומעשים טובים, כמה פניות ומחשבות חוץ יבוא בקרבו לבלבלו ולהוציאו מכוונת אמת שיהיה בלתי לה' לבדו. ואין ספק שלא יתכן העבודה השלימה כי אם בפרישות התאוות מכל וכל בשלימות שלא יחמוד אליהם כלל ולא יחשוק אותם בלבבו לעולם ויהיו נמאסין ומבוזין בעיניו בתכלית, כידוע לכל משכיל. וכבר כתב החסיד הקדוש בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש אופן כ"ה) כי כאשר לא יתכן האש והמים בכלי אחד כן לא יתכן אהבת עולם הזה ואהבת הבורא בלב אחד ודי בהערה זו.

268

רס״טואכן כי עתה ידמה האדם כאשר יקבל עליו עבודתו יתברך. אשר חלילה לו מעתה לאכול כלל כי אם לעתים רחוקות להחיות נפשו מעט והשאר יתענה, ולא להלביש עצמו בבגדים כלל כי אם מעט מן המעט וזאת בלויי סחבות המבזים לובשיהם, ולבוא אל אשתו פעם אחת ביובל לקיום המין לא זולת. ונמצא אשר ח"ו לתוהו ברא הקב"ה כל אלה בעולמו כמו בשר וכל מיני פירות ובגדי כבוד וכדומה. כי די בלחם צר לבד ולהלביש עורות עזים על בשרו לעמוד כך לעולמים. לא כן אחי כי לא לתהו בראה כי אם לשבת יצרה וכל פעל ה' למענהו וכל הנברא לכבודו ברא. ובכל הדברים שבעולם יש בהם אור וחיות מאת ה' המהוום תמיד ומעמידם על עומדם כי אלמלי יצויר העדר שפעו וחיותו יתברך מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו והיו לאפס ואין. ואך הנה בטובו הוא מחדש בכל יום תמיד בכל רגע ורגע מעשה בראשית. וחידושו הוא שמשפיע תמיד אורו וחיותו לכל הנמצאים כאשר בראש הבריאה שהאיר באורו לכל דבר ברוח פיו יתברך והמציא את כל הנמצא. כן עד עתה מאיר בכל רגע ורגע מאורו יתברך לכל הבריאה להעמידם על קיומם ומכונם. ובלא זה היה כל העולם לאפס ואין. ונמצא איך יאמר האדם שיבזה בלבו כל הדברים והם כולם מלובשים באורו יתברך.

269

ר״עואכן כי אמת שצריך האדם למאס בלבבו בתכלית המיאוס כל בחינת הגשמיות שבדברים ההם הנוגעים לתאות גופו שלא לצורך עבודתו יתברך. כי כל התאוות שאינם לשמו יתברך באמת הם מבוזים כטינוף הצואה ויותר. אבל יאהב ויחמוד לאור ה' אשר בדבר ההוא לעובדו יתברך בזה עבודה תמה לברך עליהם ברוך שככה לו בעולמו לאכול ולשתות מאשר חננו ה' בזה השולחן אשר לפני ה' באימה ויראה באהבה ושמחה לשמו יתברך לקרב הדברים האלה לה' אלהיו על ידי כוונות הראוין ורצוין לפניו יתברך שביארנו קצתם בכמה מקומות. ולהתפאר בבגדי כבוד לפניו יתברך בעומדו לשרתו ולברך בשמו בזה אלי ואנוהו. ולהכין בגדים חשובים לשבתות ומועדי ה' להיות בזה נחת רוח לפניו ברוך הוא. וכל זה שלא לערבב בו מחשבה קלה להנאתו ותאותו כי אם ביחוד לה'.

270

רע״אועל אופן זה ודאי שאסור לאדם להרחיק עצמו מדברים שחננו ה'. אדרבה לראות תמיד לקרבם לעבודתו באכילה ושתיה ובגדים וכסף וזהב ודירה נאה וכל החפצים הטובים הנאים למי שיודע בהן דרכי עבודתו יתברך ונפשו יודעת קצת שורש כל החפצים שבעולם הזה בשמי השמים במרכבה העליונה בכדי להעלותם לשרשם ולעשות בהם יחודי וזיווגי שמותיו יתברך ולהמליכו ולהמשילו יתברך על כל הדברים התחתונים האלה לקחת כולם לעבודת ה' שיהיה מלכותו בכל משלה כאשר הארכנו בבחינה הגבוה והנורא הזו במקום אחר.

271

רע״בולזה אומר הכתוב אשר התורה מכרזת ואומרת (משלי ט', ה') לכו לחמו בלחמי, כלומר לא תסברו שמי שמקבל עליו עול תורה צריך להתענות כל ימיו להרעיב נפשו תמיד. לא כן, כי לא ירעיב ה' נפש צדיק. ולכו לחמו פירוש אכלו לחם, אבל בלחמי. פירוש שלא למענך ולמען תאות גופך כי אם בלחמי על דרך התורה והמצוה בכוונות הרצויין לפני מי שאמר והיה העולם. ולא לחם לבד כי אם אפילו ושתו ביין מסכתי כי גם יין בריה מה' הוא ושורשו גדול למעלה במקום יין המשומר בענביו. ואך כי הוא אסור במגע נכרי שלא לשתותו כנכרי למען תאות הגוף כי אם ביין מסכתי על דרך התורה. כי זכה משמחו וזכה נעשה ראש כמאמר חז"ל (סנהדרין ע'.). ולא זה בלבד שאדם מצווה ומותר לו להכניס בדברי הרשות לשם ה' יתברך כי אם אף במדות הגרועות האסורות לנו מכל וכל שהם מתועבים לפני ה' בתכלית התיעוב. מכל מקום אם האדם נכנס בהם לשם ה' באמת ובתמים הרי הם חביבים ומרוצים מאוד לפניו. והאדם מוכרח להכנס גם בהם אף שהוא מסירת נפש ממש כי הלא הם מדות האסורות. מכל מקום לשם ה' חביבים הם. כמו האכזריות שהוא מדה גרועה ומתועבת מאוד וכמו שאמרו חז"ל (עיין יבמות ע"ט.) האכזרי צריך לחוש ליחוסו שאין האכזריות מצויה אלא בגוים עובדי עבודה זרה ולא בישראל כי הם רחמנים בתולדותם. והגבעונים שהראו אכזריות על בני שאול נאמר בהם (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה. ונאסרו מלבוא בקהל ישראל על ידי זה כמו שאמרו (ביבמות ע"ח:). מכל מקום אדם העושאה לשם ה' להתאכזר על הרשעים לרודפם עד חרמה כשהשעה נצרך לזה, חביבה היא וחשובה לפניו. צא ולמד מה שקרה לשאול מלך ישראל כשריחם על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר ואמר אם אדם חטא בהמה מה חטאה. הנה מאסו ה' ממלוך על ישראל עבור זה ויצא בת קול מן השמים ואמר לו (קהלת ז', ט"ז) אל תהי צדיק הרבה כמאמר חז"ל (יומא כ"ב:). ובביאור אמרו חז"ל בזה (בילקוט שמואל רמז קכ"א) כל שהוא רחמן על אכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים. וכן בכעס וגבהות וכל מדות האסורות, אם אדם עושאן לשם ה' טוב וטוב הוא. ואפילו בעבירה גמורה אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה, מיעל אשת חבר הקני אשר בין רגליה כרע שכב ונאמר עליה (שופטים ה', כ"ד) מנשים באוהל תבורך, מאן אינון נשים באוהל שרה רבקה וכו'. ואפשר לזה יאמר הכתוב (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. כלומר כשגם בדרכיו של העבירה הלכו, מכל מקום שמרו עצמן ולא פעלו עולה וכיוונו בה לשם ה'.

272

רע״גולזה אמר הכתוב כאן אחר שהזהיר על מצות ציצית על ארבע כנפות כסותו המורה שבכל צד שיפנה יזכור את ה', ולא יעשה דבר כי אם עבודתו יתברך. וכאשר אמר וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם כלומר שלא תעשו שום דבר אחר כי אם מצוותי ולא דבר חוץ ממנו (כמאמר חז"ל (יומא י"ט:) על פסוק (דברים ו', ז') ודברת בם בם ולא בדברים אחרים. וכן ועשיתם אותם ולא דבר אחר). ופן יסבור האדם שאין לו רשות לשום דבר גופניות לדרוך בה רק יומם ולילה לעסוק במצוות התורה. על כן אומר לא כן כי ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם. פירוש כי באמת אתם זונים אחריהם, וזונים הוא מלשון מזון כמו שפירשו ברחב הזונה פונדקיתא (תרגום יונתן ביהושע ב', א'). כלומר כי הרשות נתונה לכם ואתם מוכרחים להיות ניזון אחריהם ליהנות מכל חפצי העולם הזה. ורק שלא יהיה בתאות לבבכם ועיניכם לחמדת הגוף הנגוף לבוא לבית רחב הזונה להרחיב המזון לתאות לבכם. רק,

273

רע״דלמען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי וגו'. אמר כל לשון רבוי. פירוש כל אשר צויתי אפילו לדבר עבירה כמו להכרית בהמות עמלקים וכדומה בכל הדברים דברי הרשות או דברי עבירה ממדות האסורות. שלא תעשם רק לשם ה' לכבודו באמת לאמיתו. שלא להשטות עצמו לומר בפיו אני עושה זאת לשם ה' ובלבבו חומד לאותן הדברים מתאות גופו. רק והייתם קדושים לאלהיכם כי בחינה זו נקרא קדושה ההולך בכל חפצי העולם ומקדש עצמו בהם שלא לעשותם רק לה' בלבד כמאמר חז"ל (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך וכו' ולא ישתמש בהם כי אם מה שהוא בהכרח לה' ולא יותר, בבחינת רחב הזונה כאמור.

274

רע״הוחיבה יתירה נודעת להמרגלים אשר שלח יהושע שנאמר בהם (יהושע ב', א') ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה. כי י"ה הושיע אותם מלטעות בעצת מרגלים שהוציאו דיבת הארץ לומר ארץ אוכלת יושביה כי פירותיה לרוב שמנם וגדלם קשין לגוף כחרבות וממיתין את בעליהן. או אפשר ארץ אוכלת יושביה לפי ששומן הפירות גדול עד שהאוכלם נמשך מאוד אחרי התאוות והחמדות הגופניות ובא על ידי זה לעבור כל העבירות כמאמר הכתוב (דברים ל"א, כ') כי אביאנו אל האדמה ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו'. ועל ידי זה ותקיא הארץ את הדרים עליה ואוכלת יושביה. ואמנם טעות גדול טעו. כי לכו לחמו בלחמי כאמור. ואדם האוכלם לשם ה' שלא לתאותו, ודאי כי יפין הם מאוד לנפש ולגוף. ואכלת ושבעת וברכת את ה', לא ח"ו להרשיע מזה אם אוכלן אדם על דרך הנזכר בזה השולחן אשר לפני ה'. ועל כן מרגלי יהושע לא טעו בזה, אדרבה ידעו כי טובה הארץ ויאכלו וישבעו מטובה לילך בהם בדרך המלך מלכו של עולם ברוך הוא. ועל כן העיד הכתוב עליהם, ויבואו וגו' וישכבו שמה. כי וישכב הוא בחינת יש כ"ב המורה על כ"ב אתוון דאורייתא (כמו שאיתא בתיקוני זוהר תיקון י"ח, ל"ד). והם אף על פי שנכנסו לבית רחב הזונה לא עשו שם כלום כי אם וישכבו שהוא תיקון אותיות התורה על ידי העלאת הניצוצות כנודע לטועמי מעץ החיים.

275

רע״וויקח קרח וגו'. דרשות רבות דרשו חז"ל ומפרשי התורה בפרשה זו וגם אנחנו נפרשהו לפי קט שכלינו על כמה פנים. וזה יצא ראשונה. הנה כבר הארכנו כמה פעמים בבחינת שני מיני הטובות שה' הטוב מיטיב לעמו ישראל ומושיעם מצרותיהם. האחד על ידי הנסים הנגלים המופלאים לעין כל, הנעשים בשיבור כל טבע העולם, והכנעת מערכת מזלות השמים וכוכביהם. כמו בנס קריעת ים סוף והורדת המן והבאר והשליו. ובחינה זו הוא המשמח אלהים ואנשים כי שמו של הקב"ה שם הוי"ה המהוה את כל שהוא המשדד ומשבר כל בחינת הטבע, נתגדל ונתקדש לעין כל בעשותו נוראות שלא בטבע העולם. כמאמר הכתוב (יהושע ב', י'-י"א) כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ולא קמה עוד רוח וגו'. וגם שם עם בני ישראל נתרומם ונתגדל בעיני כל העמים תחת כל השמים ויאמרו הכל כי הגדיל ה' לעשות עם עמו לתת להם נחלת גוים בשבירת כל טבע העולם ומקריו. וגם בני ישראל עצמם נכנעין ונשברין בלבבם לפני ה' אלהיהם לירא מפניו יראה עצומה בראותם כבוד גדלו וכח ידו החזקה. ונקרא אז בכתוב (איכה ד', ט"ז) פני ה' חלקם. כי בחינה זו נקרא פני ה' שכביכול הקב"ה וברוך שמו נראה וניכר לכל, כאדם שרואין אותו בפניו. ואין אחד יכול להכחיש כי נס זה לא מה' הוא כאשר חרטומי מצרים בעל כרחם הודו וענו ואמרו (שמות ח', ט"ו) אצבע אלהים היא. ובקריעת ים סוף נאמר בגלוי לעין כל (שם י"ד, ל') ויושע ה' ביום ההוא. שהיה גלוי לעין כל ונראה כי הוי"ה המהוה, הושיע להחריב את הים ליבשה. כי ניכר ה' בזה על ידי פעולותיו. ועל כן פני ה' חלקם זה חלק ישראל לבד שיושיע להם ה' אלהיהם בפנים הנראין ונגלין לעין במופתים למעלה מן הטבע. אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום שידעו בראותם כי נעשה בהם שפטים כי זה ודאי מה' הוא שהוא שלא כטבע. לפי שאין הקב"ה כביכול מפליא להם ענינים שלא כטבע, רק כאשר נצטרך לישראל לנער פרעה וחילו בים סוף עבור ישראל. אבל להם בעצמם כשעושה ה' בהם שפטים עושה הכל מלובש בטבע העולם כדי שלא יבינו כי מאת ה' הוא, ויתלו במקרה הטבע כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב י"ב, כ"ג). ולזה נאמר (איכה שם, ט"ו) אמרו בגוים לא יוסיפו לגור פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם פני כהנים לא נשאו וגו'. פירוש שהגוים אמרו כי לא יוסיפו עוד לגור מפני ישראל לפי שפני ה' חלקם לא יוסיף להביטם. כלומר לא יוסיף עוד להביט בם בפני ה' שהוא חלקם מאז, לפי שפני כהנים לא נשאו וגו'. ולא יוסיף עוד להפליא נוראות אליהם למעלה מן הטבע. ובדרך הטבע ודאי שהם חזקים ביותר מישראל, כי אין ביניהם עוסקי תורה הקדושה להתיש כוחם ומעולם לא שיבר אחד מהם עצמותיו על ה', כקטן מישראל. ועל כן חלק ה' עמו. כי הקב"ה צריך להנהיג את ישראל בבחינת שם הוי"ה המהוה למעלה מן הטבע. כיון שנתן להם התורה להתיש כוחן, מוכרח הוא לנהלם למעלה מהטבע. מה שאין כן בגוים שמלך אלהים על גוים, לא חלק ה', כי אינם זוכים לבחינה זו להנהגה למעלה מטבע לעולם.

276

רע״זוהבחינה השנית בישראל היא, כי הן אשר אף שאני ה' לא שניתי ותמיד בידו כח המהוה להתהוות עולם מחדש לעשות נסים ונפלאות בשיבור טבע עולם הזה להיות נראה פני ה' תמיד על ידי שידוד המערכות. מכל מקום לפעמים המניעה הוא מאתנו בני ישראל כשאין עבודתינו עולה לפניו בלמעלה מטבע כוחי הגוף לעובדו בבחינת בכל נפשכם אפילו הוא נוטל את נפשך ולשבר כוחי גופו מכל וכל בשביל עבודתו יתברך. רק העבודה אינה אלא בדרך טבע העולם וטבע מזג הגוף שלא לענותו ביותר מטבעו. אז גם הוא יתברך לא יעשה נפלאות לנו למעלה מהטבע כי (איוב ל"ד, י"א) הן פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו (כאשר הארכנו מזה במקום אחר). וכמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ח:) אמור מעתה ראוין היו ישראל להעשות להם נסים בימי עזרא כו' אלא שגרם החטא וכו' עד כאן. ומוכרח הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו להלביש את נפלאותיו ונסיו בתוך דרך הטבע וסיבה מסיבות העולם. כמו לתת בלב כורש שיצוה לבנות בית המקדש אף שזה ודאי מאת ה' הוא. כי מה נשתנה כורש מכל מלכי אדמה שירצה הוא בבנין המקדש יותר מכולם אם לא שה' הטוב נתן זאת בלבבו. מכל מקום כיון שנתלבש בטבע וסיבות העולם, יוכל המתעקש לסבור ולומר מקרה הוא שקרה כן בסיבה מן הסיבות שהוא רצה ולא הם. או נס מרדכי ואסתר אף שודאי פלא מאת ה' הוא שיהפך לבב אחשורוש מכל וכל ולצוות עוד להרוג אוהבו מעודו המן בן המדתא, ולהרוג בעמו ביום אשר חשבו על היהודים. מכל מקום אין הנס נגלה לעין כל, כי יוכל המחוסר אמנה לומר מקרה קרה שבלילה ההוא נדדה שנתו וקראו לפניו טובת מרדכי עליו, ואסתר המלכה נשאה חן בעיניו עד שנעשה כך ולא ח"ו מאת ה' הוא. ועל כן לא נזכר בכל מגילת אסתר שום שם הוי"ה מפורש רק ברמז במאמר אסתר (ה', ד') י'בוא ה'מלך ו'המן ה'יום שהוא ראשי תיבות הוי"ה (כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל בכוונת שמות היוצאין מן המגילה) כי באמת כל בחינת הנסים בעולם הוא מבחינת הוי"ה המהוה חדשות בארץ. ואך לפי שהיה הנס בהסתר בתוך דרך הטבע לא הוזכר שם הוי"ה מפורש רק ברמז לומר כי מאתו הוא ובהסתר (ועיין בסידורו של שבת (שורש ב' ענף ב' עלה ח') ביארנו בזה בדבר נכון בעזרת ה' יתברך אומרם ז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. כי זה נקרא הסתרת פנים שפנים הנגלים נסתרים עתה בסיבות העולם. תדרשנו משם ולא נכפיל).

277

רע״חובזה אפשר לפרש מקראי קודש שנתקשו בהם מפרשי התורה במה שאמר משה (שמות ל"ג, י"ב-ט"ז) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח וגו' ועתה אם נא מצאתי חן וגו' הודעני נא את דרכך וגו' וראה כי עמך הגוי הזה ויאמר פני ילכו והניחותי לך ויאמר אליו אם אין פניך הולכים וגו' ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן וגו' הלוא בלכתך עמנו ונפלינו וגו'. כי משה כשמעו מהקב"ה שאמר לו הנני שולח מלאך לפניך וגו' לא הבין כוונת הקב"ה בזה. כי הלא גם מלאך אלהים לא יעשה דבר כי אם בשם ה' וכמאמר הכתוב (שם כ"ג, כ"א) כי שמי בקרבו ומה ישתנה בשליחות הזה. ולזה אמר ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגו' פירוש מה יהיה ענין שליחות זה ומי ילך עמנו. ועתה אם נא מצאתי חן וגו' הודעני נא את דרכך ואדעך. כלומר אדע נא דרכיך בזה על איזה אופן הוא אם ח"ו רעה גמורה הוא או אינו כל כך. וראה כי עמך הגוי הזה. פירוש וצריך אתה לחוס עליהם שלא תרע להם בדבר קשה ח"ו. ולזה, ויאמר פני ילכו והניחותי לך. הודיע דרכיו למשה בזה כי זה כוונתו שיסלק בחינת הנסים הנגלים המופלאים המכונים על פני ה' וזה פני ילכו בחינת הפנים זה ילך מאתכם שלא תראו פני עוד בנסים נגלים ואך אף על פי כן והניחותי לך שאנחה אותך אל הארץ (כי תחילה אמר לו (שם ל"ב, ל"ד) לך נחה וגו' שהוא ינחם ועתה אמר והניחותי שאני אנחה אתכם) ולא תירא מרעות אשר ימצא אתכם כי על כל פנים אעשה נפלאות להם להביאם לשם רק שיהיו מלובשים בטבע העולם שלא יראו פני. ועל כן ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו וגו' אם לא יהיו בחינת הפנים בנסים נגלים אל תעלנו כלל כי ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן וגו' אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה כאשר כתבנו למעלה אשר בזה נפרשין ישראל מכל האומות שהם חלק ה' ורואין נסים בהתגלות פני ה' שלא בטבע. ולא כן אומות העולם שמלך אלהים על גוים להתגלגל עמהם רק בטבע לא יותר. ולזה ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה וגו' כי כן באמת נעשה שהושיע ה' לישראל בנסים מופלאים כמו בשמש בגבעון דום ובהפלת חומת יריחו על ידי השופר וכדומה.

278

רע״טוהנה כשם שבחסדי ה' וטובותיו הנה לפעמים מעוטף הישועה והטובה בטבע העולם שאיש בער לא ידע אם מה' הוא. כן ח"ו להיפך בבחינת היסורים ועונשי האדם, אשר איש המשכיל על מוצא דבר מבין שכל העונשים מאתו יתברך הוא, והכל לטובת האדם טובות אמת על כמה בחינות שביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש השלישי פרק ב') כי את אשר יאהב ה' יוכיח (משלי ג', י"ב). ושלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורין כמאמר חז"ל (ברכות ה'.).

279

ר״פואפשר שעל זה שואלין את האדם בעת משפטו אחר מיתתו צפית לישועה (שבת ל"א.). כלומר אם לבבו היה תמיד צלול וברור ובטוח בחסדי האל הטוב שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וגם זו לטובה כי רצונו תמיד להיטיב לבריותיו לזכותם ולא לחייבם, לכפול שכרו בעולם הבא על ידי היסורין, או לזכך נפשו ורוחו ונשמתו מכל חטא ועוון על ידיהם כאומרם ז"ל (ברכות שם) מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם, או להזכירו על ידי היסורין שישוב אל ה' אלהיו. כי כשהאדם בטובה נשכח מאתו שם ה' והולך בשרירות לבו. וכשבאין עליו יסורין נזכר בה' וישוב אל ה' וירחמהו כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא היסורין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ג, י"ב) וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו כו'.

280

רפ״אוכל זה הוא טוב, אם זה נותן זאת אל לבו שכל זה טובה מה' הוא, ומצפה לישועה על ידי זה באחד מהבחינות אשר ביארנו. אז נאמר עליו מאמר חז"ל (ברכות שם) והמקבלן באהבה יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. והקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מזה, אף שבאמת הלא בכל צרתם לו צר (ישעיה ס"ג, ט') ובזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי כו' כמאמר חז"ל (סנהדרין מ"ו.). מכל מקום כשזה מקבלן באופן הנאות באמונה שמה' הוא לטובתו, ומקבלן באהבה ושב בתשובה על ידיהם. הקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מזה כיון שבא טובה לאדם על ידיהם. ואמנם הכסיל שאינו משכיל על דבר טוב לומר כי אין דבר נעשה בלתי השגחת הקב"ה, ואף הטבע הוא מלא השגחה, ועל מה עשה ה' ליסרני, אם לא לטובתי נשברה רגל פרתי, וכדומה ביסורין. רק מדמה בנפשו כי זה מקרה הוא שקרה ממקרי העולם ופגעיו בטבע שלא בהשגחה, כי פגעו רוח רעה משעות רעות המתרגשות לבוא לעולם, ומקרה אחד יקרה את כולם והיה כצדיק כרשע. כדרך אמירת איש הבער, והללו שאינם מאמינים בה'.

281

רפ״בועל שני בחינות אלו אמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור. כי ידוע אשר יעקב וישראל מורים על שני בחינות אנשי ישראל. שפחותי ערך שבהם והמוני העם מכונים על שם יעקב, והחשובים מכונים על שם ישראל. ואמירה מורה בלשון רכה או אמירה בלב, ודיבור לשון קשה (תנחומא צ"ו, י"ג). ועל כן הנה המוני עם ישראל כשרואין בטובות שהקב"ה עושה להם ומושיעם בעת צרתם בדרך טבע העולם, אינם מאמינים כי זה מה' הוי"ה המהוה הוא בנס, רק שמלבישו בטבע. וסוברים שכן מקרה הטבע והמזל, להוושע אז ולהיות לו טובות. ואולם החשובים שבישראל שיש להם מצוות ומעשים טובים, כשרואין ח"ו לפעמים ביסורים הבאים עליהם, מתרעמין על הקב"ה כביכול, לומר כי עזב ה' את הארץ ביד מערכת המזל ומקרה הטבע, והאדם מתיסר שלא על פי הדין, כי אם במקרה והוראת המזל. וכאשר ענה איוב בראותו ביסורין הבאין עליו והוא היה צדיק בעיניו, פתח לקלל יום הולדו וליל הריונו, לומר כי יומו גרם לו היסורין האלה במזלות השמים ואמר (איוב ט', כ"ב) אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, עד אחר כך שפתח לו אליהוא בן ברכאל הבוזי את עיניו והראה לו כי (שם ל"ד, י"ב) לא יעות האל משפט והצור תמים פעלו, והכל מאתו הוא לטובת אמת לפני האדם כנאמר.

282

רפ״גולזה אמר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי וגו'. פירוש כי יעקב המורה על פחותי העם אומרים בפיהם ובלבבם שנסתרה דרכם מה' שאין ה' בקרבם מכל הטובות שעושה להם. ולא שייך בזה לדבר קשה כי הלא טוב. ותדבר ישראל, כי ישראל החשובים מדברים קשה לומר ומאלהי משפטי יעבור כמו שכתוב (איוב כ"ז, ב') חי אל הסיר משפטי, כי מגיע להם יסורים בחנם על ידי מקרה העולם שלא בהשגחה. ומתמיה הכתוב ואומר הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה'. פירוש אף אלהי עולם שהוא בחינת אלהים המנהיג עולמו בטבע, הכל מאת ה' הוא. שהטבע מלא השגחת ה' והוא המנהיג עולמו בחסד וברחמים הן בטובות והן ביסורין הכל הוי"ה שם הרחמים שם. רק שהוא מלובש בטבע העולם בהסתרת פנים שאין אתם זוכים להשגחה לנסים נגלים, למיעוט עבודתכם לפניו. כי הוא יתברך לא ייעף ולא ייגע וגו' ואין דבר קשה לפניו כביכול לשבר כל העולם הזה ברגע כמימריה. ואף בטבע העולם וכי ח"ו עייפות לפניו לומר שאינו רוצה להשגיח על עולמו שהוא יגיעות לפניו. ח"ו ח"ו אין זה בחיק הבורא יתברך. והלא כל העולם כולו נסקרין לפניו בסקירה אחת, וברגע אחת תופס כל העולם כולו. ומפני מה לא ישגיח על בריותיו שברא, לנהלם בדין ובמשפט לא להניחם לפי טבע המזל להגביה לזה ולהשפיל לזה במקרה ח"ו. ח"ו לומר כן. והאומר כן הוא פתי וסכל סומא לא ראה מאורות מימיו כופר בהשגחת האל. כי אם ודאי שהטבע והמזל הכל בהשגחה מאתו יתברך. שתרד נשמה זו במזל זה ונשמה זו במזל זה ולסבב כל סיבות העולם בהשגחה מאתו יתברך. ואך ההשגחה הוא טמיר ומכוסה בתוך הטבע, לערך עבודת ישראל. והנהגת דבר זה על בוריה, אין בריה יכול לעמוד בה להבין איך משתמש ההשגחה והמזל כאחת. כי הוא מנפלאות תמים דעות ברוך הוא, ונקרא בזוה"ק אורחין טמירין שלא נתגלו בר לקדושי עליונין וכו'. רק זאת בלתי ספק הוא שאלהי עולם ה'. שכל הטבע והמזל הכל בהשגחה פרטית מאת ה' לכל איש ואיש לפי ערך זכות נשמתו ועבודתו לה' אלהיו בגלגול זה או בגלגולים אחרים שעברו עליו או שעתיד לבוא בהן. כי הכל צפוי לפני בורא עולם ברוך הוא. ואין כאן מקומו להרחיב הדיבור בזה כי יש בזה פרטים רבים אין מספר גם לפי קט שכלינו. ומכל שכן דרכי אלהינו יתברך בזה, שלא נודעו לילוד אשה כלל, שאין ערוך אליהם.

283

רפ״דואפשר לזה יאמר הכתוב (דברים י"ג, ה') אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' כי בחינה זו שהקב"ה משגיח על עולמו בטבע, לא בנגלה, נקרא אחרי ה'. כי הנגלה, נקרא פני ה', שכולם רואין פני ה' כי הוא העושה נפלאות בארץ, וממילא הנסתר נקרא אחרי ה'. שעל זה אמר הכתוב (ישעיה א', ד') נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. פירוש שמה שנאצו את קדוש ישראל ונזורו, הוא עבור בחינת אחור שהסתיר הקב"ה פניו מהם, והם לא הביטו את פועל ה' בתוך הטבע, וסברו שעזב ה' את הארץ על מקרה מערכת מזלות השמים, ועל כן נאצו אותו ונזורו ממנו. ועל כן הזהיר שאף אחרי ה' אלהיכם כשלא תראו פני אלהים רק אחוריו (על דרך (שמות ל"ג, כ"ג) וראית את אחורי ופני לא יראו) ואז ה' אלהיכם שהוי"ה נסתר בתוך אלהים הטבע, ואף על פי כן תלכו אחריו כי הכל מאת ה' המהוה הוא (וכבר ביארנו במקום אחר (בפרשת בחקותי) במלת תלכו שהוא ת"ל כ"ו סוד יחוד הוי"ה ואלהים כי ה' פעמים אלהים מספרם ת"ל גימטריא משפט עם הכולל וכ"ו הוא הוי"ה. ועל כן גם אחרי ה' אף על פי כן תלכו, ליחד הוי"ה ואלהים לידע כי הטבע אינו רק שם הוי"ה בהסתר וה' הוא האלהים בשמים ובארץ).

284

רפ״הועל זה הוכיח הקב"ה את ישראל בתוכחה ואמר (ויקרא כ"ו, כ"א) ואם תלכו עמי קרי וגו', כלומר שתאמרו כי אין בעולם השגחה מאתי לטוב ולרע רק מקרה יקרה כך. כי זה הוא מכה הגדולה מכולן. לפי שבכל העוונות שיעשה האדם יוכל להיות שכאשר יבואו יסורין עליו יתנחם על רעתו וישוב אל ה' אלהיו וירחמהו. מה שאין כן אם מדמה בנפשו שהכל בא במקרה העולם, אף אם יבואו עליו כל היסורין שבעולם לא ישוב אל ה' על ידיהם כי יאמר לא מה' הוא רק במקרה או הרעת מזלו במזלות השמים כדרך אמירת הפתאים הללו הכופרים בה' ותורתו, ובילדי נכרים יספיקו (ישעיה ב', ו') שלומדין בפלוסופיא ממחברת הנכרים הבנוין על שכלם המלאין שקרים וכזבים ופתיות, ואומרים שהקב"ה אינו משנה הטבע לעולם ועזב ה' את הארץ על מקרה מערכת השמים והכוכבים וטבע העולם. וכבר היה כן לעולמים פרעה הרשע כפר בהשגחה ואמר (שמות ה', ב') מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' וגו'. שלא היה יודע רק משם אלהים בחינת הטבע ולא האמין כי ה' הוא האלהים שכל הטבע בהשגחה הוא. ואחר כך הודה ואמר מי כמוכה.

285

רפ״וואכן כי על האומות אין זה חידוש כל כך כי באמת מלך אלהים על גוים (תהלים מ"ג, ט') שמעולם לא שינה הקב"ה טבע העולם עבורם כי לא עשה כן לכל גוי וגו' כאמור למעלה. ועוד כי לפי עבות נפשם ושכלם שחיותם נלקח מעפר הארץ הגשמי שעל כן נקראים עמי הארצות שאף חיות רוחניותם הוא מחיות הארץ התחתונה ועל כן לא יוכלו להבין כלל בדבר שלמעלה מטבע העולם. אך אם ח"ו ככל הגוים בית ישראל המה שישראל מאמינים לשקריהם ופתיות שכלם העב. ונשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל ויוכלו להבין למעלה למעלה. ומרוע בחירתם יבחרו למו למודי אפיקורסות להאמין בהם. ודאי כי יגדל עוונם מנשוא ואין להם חלק באלהי ישראל ובתורתו ובטובה העתידה לבוא על כל ישראל. ואין חכם כבעל הנסיון שאנו רואין בחוש שכל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים. שכל מי שהתחיל בדרכי לימודיהם ולהכניס קצת דבריהם בלבו, תיכף נעשה רשע ומרושע לעבור על כל העבירות שבתורה במזיד בשאט בנפש חפיצה גרועה הרבה משאר פושעי ישראל שלא יעצור כח להתגבר על תאות לבבו. אבל נפשו עליו תאבל ובשרו עליו יכאב בעוברו העבירה בשעת מעשה ואחר כך. אבל הללו לא נשבר לבבם כלל בעת עוברם העבירה ועושהו בנחת בכל תאוות לבבו. ימח שמם וימח זכרם לעד ולעולמי עולמים.

286

רפ״זוהנה בכזה היה חטא קרח שכפר בתורה מן השמים כמאמר חז"ל (ירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה א') והיה דעתו שהנהגת העולם הכל הוא על פי הטבע לא למעלה ממנו ולא ישונה לעולם טבע המערכה ומקרה העולם (עיין זוה"ק חלק א' י"ז.). ועל כן אמר בדעתו כי מי הוא הראוי על פי טבע העולם להיות נשיא לבני קהת לא הוא שהוא בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מנה את אליצפן שהוא בן עוזיאל הקטן שבכל בני קהת. ולא האמין כי משה שמע כן מפי הגבורה, לפי שסבר שהקב"ה אינו משנה כלל הטבע לעולם. ועל שם זה היה שמו קרח. אותיות ק"ר שבו על שם אם תלכו עמי קרי כי הרע שבקרי אינו אלא ק"ר והיו"ד לוקחים עמהם מהקדושה כמו הש' שבשקר כנודע מדברי הזוה"ק (חלק א', ב':) והח' שבו מורה על ח' מחמץ כי ההפרש בין חמץ למצה אינו אלא בח' שבחמץ, שֶׁשָֹם ה' במקומה, ושאר אותיותיהם שוים. והוא כי מצה מורה על בחינת הגבוה למעלה מטבע העולם הזה. שעל כן כשנגאלו ישראל ממצרים ממקום החירות למעלה מן הטבע, נאמר (שמות י"ב, ל"ט) ויאפו את הבצק וגו' עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וגו'. כלומר לפי שגורשו ממצרים שלא בטבע על ידי מכות בכורות על כן אפוהו מצות לרמז זה (ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בענין מצה מוחין דגדלות ותבין). ועד היום אנו אוכלין לסימן הגאולה מצה, וחמץ בכל השנה שהוא בחינת טבע העולם. ולפי שהוא הלך בקרי לומר שהכל במקרה העולם וטבעו, היה נקרא קרח ק"ר וח' מחמץ.

287

רפ״חולזה אמר הכתוב ויקח קרח, כשמו כן פעולותיו. שלקח לעצמו בחינת קרח להאמין במקרה וטבע העולם שלא בהשגחת אלהים והתחיל לעורר על ידי זה מחלוקת כי הוא בן יצהר בן קהת וגו' ולפי טבע העולם לו ראוי הנשיאות שהוא שני לבני עמרם ולא לאליצפן הקטן מכולם. וזה רמז התרגום שפירש ואתפלג וכן חז"ל אמרו (ברבה פרשה זו י"ח, ג') לשון פליגא וכו' שהתפלג ולקח עצמו לצד אחר בבחינת הנקרא אחרי ה' שהוא הטבע שלא להאמין בה' אשר שם, ונתקיים בו (ישעיה א', ד') נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור כנאמר להחזיק במחלוקת, על כי מן הטבע הוא הראוי. מה שלא כן דעת אלהים כי רק ואת הקדוש והקריב אליו מי שהוא קדוש בבחינת נשמתו ומזומן וראוי לכך משורשו ולא מטבע העולם. ובזה מרעה אל רעה יצא לכפור בתורה מן השמים לומר כי משה בדאן מלבו. כי אחר שאין השגחה בעולם רק הטבע, ממילא אין השגחה בעושי רע להפרע מהם, ולשלם שכר לעושי טוב, ודרך הטוב והרע שוין ואין תורה כלל. וגם אפיקורסי זמנינו מתמשכין כן מרעה אל רעה מתחילה להאמין שהעולם מתנהג בטבע ואחר כך לכפור בה' ובתורתו כאשר אנו רואין בחוש רחמנא לישזבן מהם ומהמונם. ואכן קרח ועדתו לפי שהיו גדולים בתורה וזכו לשמוע דברים כביכול מפי הקב"ה בעצמו במעמד הר סיני על כן עתידים הם לעלות אם ירצה ה' לימות המשיח כמאמר חז"ל בחלק (סנהדרין ק"ט:) וכמו שאיתא בדברי קודש קדשים הרב האר"י ז"ל (בכוונת צדי'ק כתמ'ר יפר'ח שהוא סופי תיבות קר"ח כנודע).

288

רפ״טעוד יתבאר ויקח קרח בן יצהר וגו'. כי הנה ידוע שזה עבודת האדם כל עוד נשמתו בו על פני הארץ הלזו. לראות תמיד להגביר הקדושה שהוא בחינת הימין והחסד ולהרבות אותו ככל אשר יוכל ולהכניע ולהמעיט כח הדינים והקימוץ. שעל זה אמר הכתוב (במדבר כ"ו, נ"ד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט כי בחינת הקדושה והימין שהוא בחינת הרב שמתרבה בכל יום יותר ויותר על הקליפה על ידי עבודת עם קדוש ישראל עד ביאת משיח צדקינו שתתרבה הקדושה מכל וכל בכל העולמות העליונים והתחתונים. לזה תרבה נחלתו לראות תמיד להרבות נחלתו ביותר ויותר על ידי עסק התורה והמצוות ולא ירפו ידיכם בכל אשר תוכלו יומם ולילה לא תתנו פוגת לכם להרבותו עוד ועוד עד אשר ירא ה' משמים וישקף שיתרבה כבודו בכל מקומות ממשלתו שלא יהיה סטרא אחרא בעולם כלל. ולמעט, הוא בחינת הדינים והקימוץ ושרשי הרע הנאחזין בהם, תמעיטו נחלתיהן ככל אשר תוכלו לקצר בעבודתן והם בחינת כל הנאות הגופניות ועסקי כל העשיות בעבודת הארץ ובסחורה להמציא טרף ביתו. שצריך מי שעיני שכל לו לקצר בהן מכל וכל. מעט אכילה מעט שתיה מעט שינה מעט תנומה וגו' ולקיים כאומרם ז"ל (אבות ד', י"ב) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. שלא יהיה אדם טרוד בכל יומו לבקש אוכל לפיהו לסבב בשווקים וברחובות, ואצל כל פינה יארוב על המחיה ועל הכלכלה, ופרנסת נשמתו וחמדת עשיית תענוג ונחת רוח לבורא עולם יהיה נשכח מאתו מכל וכל. כי על כל פנים לא נופל אנכי מכם פירוש שאנכי ה' אלהיך שהוא עסק עשיית התורה ומצוות ועבודת שמו יתברך אינו גרוע מעסקי עצמיכם לעסוק בעבודתו יתברך כמו בעבודת הגוף בזה חצי יום ובזה חצי יום. ולא זו דרך ה' כי דרכי ה' ועבודתו הוא להיות העבודה עיקר בעיניו לצאת על זה רוב ימיו, והמיעוט לצרכי גופו לטפל. וממילא אם התורה והמצוות עיקר בעיניו. כשהוא עושה אותם, עושאם על צד היותר טוב ונכון במחשבה טהורה ונכונה באימה ויראה בנחת ושמחה רבה בדקדוק רב שיהיו על צד השלימות הנכון. ולא יבלבלוהו מחשבותיו מעסקי גופו, כי הלא העבודה הוא העיקר שצריך לו, וגופו הוא טפל ואיך יבטל טפל את העיקר. כי הלא עיקרו בא לעולם לעבוד ולמשא את עבודתו יתברך לגרום תענוג ונחת רוח לבוראו שלא ליעול בכסופא לעלמא דאתי (וערכנו מזה דרוש ארוך בעזרת ה' יתברך בחיבורנו סידורו של שבת בחלק שני דרוש הרביעי תדרשנו משם ויערב לך).

289

ר״צוצריך האדם לראות תמיד להקטין השמאל והדין על ידי קיצורו בעבודת גופו ותאוותיו, ולהגביה הימין והחסד על ידי עסק התורה והמצוות ביותר ויותר, ובזה יוכלל השמאל בהימין והדין בחסד. והקב"ה מנהיג עולמו ברחמים, כי מעט הדין והקימוץ צריך תמיד להיות מעורב בחסד והוא היפה והנאה לו. כי החסד לבד הוא הדבר המתפשט בלתי מוגבל, ויוכל להתפשט עד בלי די ואין זה הטובה השלימה. והטובה השלימה בבחינת אומרם ז"ל (ברכות ה.) מלח ממתקת את הבשר כי מעט מן הדברים החזקים הוא הממתק והמחזק את כל הדברים. שאם יאכל אדם בשר לבד יחלש לבו משומנו ואין זה טוב וצריך מלח או שאר דברים חריפים לחזקו ואז שניהם יחד הם באופן הנאות ובאופן שיהיה הבשר עיקר והמלח טפל. כי כשיתרבה המלח יותר מכדי צרכו לבחינת המיתוק יקלקל המאכל לגמרי, והבן זה. כי כל אשר בשמים ובארץ שכל מה שבשמים יש דוגמתו בארץ וכל אשר בארץ כולם כוחות עליונים מונחים בהם ושורשם למעלה בשמי השמים ומכוונים זה נגד זה. ואנו שוכני בתי חומר בארץ הלזו מבינים מדוגמת אשר בארץ, לשרשם בשמים. (ואין כאן מקומו להרחיב הדיבור בזה ובפרט שאסור להרחיב בזה מפני קטני השכל שלא יהרסו אל ה' לסבור שיש בשר גשמי בשמים. אבל המבין יבין כי לא במקרה ולא לחנם ניתנו כל חפצי עולם הזה ליהנות בו בני אדם ולכבד עמהם שבתות ומועדי ה' אם לא מפני שורש כח אור ה' אשר בהם והם מעוררים שורש עליון בשמים והקב"ה כביכול מקבל מזה תענוג ונחת רוח ודי למבין).

290

רצ״אונחזור לענין כי יופי החסד, בהתערבות מעט הדין. דוגמת השושנה שעיקרה לבנה ומתערבב בה מעט אדמימות ליפות ולהדר יופי הלבן מה שלא היה כך אם היתה לבנה לבד. ותראה שהלבן לבד נחשב למום גדול לברך עליו ברוך משנה הבריות (ברכות נ"ח:). ורק באופן שלא יתרבה האודם, כי אם מעט הנצרך ליופי ההידור. ונראה שלזה קרא הקב"ה ליעקב ישראל וחזר וקראו יעקב ואמרו חז"ל (בברכות י"ג.) לא שתעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהיה ישראל עיקר ויעקב טפל. כי יעקב ידוע שהוא מורה על בחינת הדין והשמאל שהוא מספר שני פעמים אלהים עם עשרה אותיותיהם כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל. וישראל מורה על בחינת הימין והחסד בבחינת לי ראש מוחין דגדלות. ועל כן לא רצה הקב"ה שיעקר שם יעקב ממקומו כי החסד בלתי התערבות הדין לא טוב הוא כי אם שיהיה ישראל עיקר ויעקב טפל כאמור, שזה הטוב המאושר התערבות מעט הדינים בחסד. ועל כן היה עיקר העובד בבית המקדש הכהן שבא מסטרא דחסד בחינת הימין כידוע. והלוי שהוא בחינת השמאל והדין, היו טפלים להיות משוערים ומשוררים בכדי לאכללא שמאלא בימינא להיות הימין עיקר והשמאל נכלל בו ועל כן היה על הלוים כל בחינת עבודה הקשה כמאמר הכתוב (במדבר ד', כ"ד) לעבוד ולמשא. ומשא הוא לשון קשה כמאמר חז"ל (עיין במדבר רבה ו', ז'). כי עבודה הוא בחינת הדין שהוא מספר אלהים עם הכולל, והיה זה שרשם. ובעבודה הזו היו מכניעים כל בחינת הדינים תחת רשות החסד כשם שהם היו נכנעין וכפופין תחת הכהן לעבוד ולמשא כמאמר הכתוב (שם ג', ו'-ט') הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו ושמרו את משמרתו וגו' ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו וגו'. כי היו צריכין לכוף ראש תחת יד ימין. וכל עבודת משא בחינת הדין היה עליהם שיהיו הם וכל הדינים כפופים ונעקדים תחת רשות הימין והחסד. ואפשר לזה ירמז הכתוב (שם ז', ט') ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עלהם בכתף ישאו. כי קהת רומז לבחינת הדינים שמספרו תק"ה שהוא שני אלהים אחד ברבוע כזה א אל אלה אלהי אלהים ואחד במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, וה' אותיותיו. ועל כן לרוב תוקף הדינים שבהם היו צריכין לעבודה היותר קשה להמתיק הדין הגדול להכניעו תחת הימין. ועל כן לא ניתן להם עגלות כי אם בכתף ישאו להחליש כח הדין על ידי העבודה והמשא בקודש להיות נעקד אל הקדושה. וכן יצהר בן קהת לא זכה להעמיד מבניו נשיא אף שהיה שני לעמרם. לפי שגם הוא מורה על הדין שהוא מספר ש"ה שהוא אלהים במילוי הנזכר עם ה' אותיותיו (כמו שכתב מרן הרב האר"י ז"ל בכוונת שה תמים וגו') נוסף על דיני קהת אביו, וצריך להעמיס העבודה עליהם שלא לפגום בנשיאת ראש רק יהיו עובדים ונכפפים אל הקדושה ואל הכהן בחינת הימין.

291

רצ״בוהנה מבואר בזוה"ק שקרח רצה לעשות משמאל ימין שרצה שיהיה העבודה בלוים שהם שורש הדין, לא בכהן שהוא בחסד. ולפי דברינו ממילא תבין שורש חטאו כי גדול ורב הוא. כי רצה להגביר השמאל והדין על בחינת החסד והימין. וכשהדינים מתרבין בעולם ממילא נתרבה כח הרע והקליפות בעולם הנאחזים בשורש הדין וקרובים אליו והוא ממש הפיכת הקערה על פיה. ואפשר שעל כן נקרא בשמו קרח כי הדינים שהם בבחינת למעט תמעיט נחלתו וצריך למעטן בכל האפשרי צריכין להיות נחשבים במספר קטן כי כל מה דממעט בהן טפי עדיף. וקר"ח במספר קטן הוא שמאל לרמז שהוא רצה להגביר השמאל על הימין (וכן הוא בדרך האמת שהיה משורש קין הראוי להיות מן הממעטין והולכין כמו שאיתא בליקוטי תורה). ולזה אמר הכתוב ויקח קרח שלקח את בחינת השמאל והדין הרמוז בקרח עצמו. ושורש נפשו באמת שורש הדין והגבורה מבחינת נשמת קין. ועוד שהוא בן יצהר שגם הוא שורש הדין. ובן קהת גם הוא תוקף הדין (במספר כנאמר ומלשון קיוהא שורש הגבורה). ובן לוי הוא ודאי שורש הדין כי שורש כל הלוים בגבורה והוא האב הראשון להם. וראיה מיעקב שקילל אפו כי עז ועברתו כי קשתה (בראשית מ"ט, ז'). וכל זה לקח עמו ורצה להכריע ולהגביר שלפי שכל אלה הדינים נכללין בו יהיה הוא הכהן לעבוד ושיוגבר השמאל על הימין.

292

רצ״גומעתה ראה והבין מה נעמו ומה צדקו דברי חז"ל (סנהדרין ק"ח.), וקבלתינו בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שאמרו שקרח עתיד לעלות לעתיד לבוא, ועוד מכנה אותו בקבלה על שם צדיק שמכניסו בכלל הכתוב (תהלים צ"ב, י"ג) צדי'ק כתמ'ר יפר'ח סופי תיבות קרח כנזכר למעלה. כי כן הוא האמת שלעתיד לבוא יהיה הלוי לכהן והנשמות הנאחזין בגבורה יתגברו הם למעלה על נשמות הנמשכין מחסד כמו שכתוב מפורש בדברי מרן הנזכר (בליקוטי תורה ליקוטי יחזקאל אחר פסוק והחיות רצוא וגו') וזה לשונו: והנה יחזקאל היה משורש קין וכבר הודעתיך כי קין הוא הבכור שנוטל עטרת הכהונה כידוע אלא שאחר כך ניטלה הכהונה וכו' כי מעלת הגבורות גבוה מן החסדים בסוד אשת חיל עטרת בעלה וכו' נמצא כי הלוים היו ראוים להיות כהנים וכו' אמנם בעולם הזה ששורש הבל הם החסדים יותר נקיים ורובם טוב לכן הם כהנים אבל לעתיד לבוא שינקה קין ויטהר, יחזור לבכורתו באופן שהכהנים יהיו לוים והלוים כהנים. ולפי ששום אחד לא דיבר בענין העבודה שלעתיד לבוא זולתי יחזקאל לכן היה מתנבא הדבר הזה ואומר (יחזקאל מ"ד, ט"ו) והכהנים הלוים שהלוים יחזרו לכהנים וכו' ויחזקאל היה משורש קין וכו' ולו משפט הבכורה והכהונה לכן היה מתנבא על נבואה זו וכו' עד כאן. הרי לפניך מפורש שלעתיד לבוא נשמות הגבורות יתעלו על נשמות החסדים והעבודה יהיה בלוים כי יטהר הגבורה לגמרי ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ושוב אין חשש כי בהתעלות הגבורה יאחזו החיצונים בהם כי אין שטן ופגע רע בעולם. וקרח יחזור בבחינת צדיק כתמר. כי כאשר רצה בדעתו כן יהיה והוא משורש קין ויטהר ויתעלה למעלה למעלה כדבר האמור.

293

רצ״דעוד ירצה באומרו ויקח קרח וגו'. כי הנה מדת הנצח הידוע ליודעי סודי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו נקרא קרח בסוד הכתוב (יחזקאל א', כ"ב) הקרח הנורא (כמו שאיתא בתיקוני זוהר קע"ג.). והנה בזוה"ק (בראשית כ"א:) כתב וזה לשונו: נצח ירכא שמאלא דיעקב וכו' וכתב עליו בעל המקדש מלך (פ"ד.) וזה לשונו: קשה שהרי נצח הוא קו ימין וכו' עד ונראה לתרץ כמו שאיתא בפרדס מהרמ"ק וזה לשונו בקיצור: עם היות הנצח הוא ענף החסד היה יונק מהגבורה וכו' עד וזה שכתב נצח ירכא שמאלא וכו' ויש סמך לזה ממה שכתב באוצרות חיים על פסוק הוא משה ואהרן ופעמים אומר אהרן ומשה שאורות הנצח הלכו לצד שמאל וכו' ואורות השמאלים שהם אורות ההוד הלכו לצד ימין וכו'. עד כאן לשונו. הראת לדעת בזה כי תרי סמכי דקשוט שהם נצח והוד מתחברין ומתחלפין והולכין מימין לשמאל ומשמאל לימין עד שמכונים אחד על שם חבירו נצח ירכא שמאלא וכו'. וזה היה טעות קרח כי סבר שגם למעלה מהם בבחינת הידים שהם חסד וגבורה מתהפכין והולכין מימין אל השמאל וראוי לכנות אחד על שם חבירו ועל כן רצה להחליף להיות הלוי לכהן כי שורש הגבורה יתחלף להקרא על שם החסד ויהיו הלוים עובדים העבודה בקרבנות וכהנים טפלים להם לעמוד במקומם (ועיין באופן שלפני זה ותבין זה).

294

רצ״הולזה אמר הכתוב ויקח קרח שלקח עצמו לצד אחד עבור הקרח הנורא שראה ששם מתחלפין זה בזה וסבר שגם הוא יתחלף לכהן לעבוד במקומו ולעשות משמאל ימין. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ט:) וזה לשונם: קרח שנעשה קרחה בישראל. בן יצהר שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים. בן קהת שהקהה שיני מולידיו. בן לוי שנעשה לויה בגיהנם. וליחשוב נמי בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם יעקב ביקש רחמים על עצמו וכו'. וכתב הרב הקדוש בעל אור החיים על זה (בפסוק הזה) וזה לשונו: ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים ושמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב נמי בן יעקב אשר לא נכון להזכיר שם מובחר האבות בדרך זה וכו' [עד כאן]. ולפי דברינו נכונים הדברים כי כל השמות שחישב הכתוב כאן. הכל לומר כי קרח לקח עמו כל בחינת הגבורות עד שורשו למעלה מאביו ואבי אביו. ולפי שרצה להגביר אותן על החסדים נהפכו כולן על ראשו לדונו באש ובמים לירד עד התהום. והן אמת שאביו ואבי אביו וכו' אף שהיה שורשם מבחינת הגבורות מכל מקום היו נכנעין תחת החסדים. והגבורות היה בהן ליפות את כח החסד ולהדרו כאשר כתבנו למעלה על צד הטוב המאושר. ולא כן בו שלקח כל הגבורות האלה שהיה בו מצד עצמו ומאביו וכו' ורצה להגביר אותן על החסדים. וכשהגבורות מתגברין, מיד נאחזין בהם החיצונים והרע, ושפטו אותו בגבורה בדינא קשיא. ולזה אמר קרח שנעשה קרחה וכו' בן יצהר שהרתיח עליו את כל העולם וכו' כי כל שורש הגבורות שלקח עמו משורשו למעלה נאחז בהם החיצונים והרע ונתהפכו להשיב גמולו בראשו בדין הקשה להשמדו עדי עד. ולזה אמר וליחשוב נמי בן יעקב וכו' כי כבר כתבנו שיעקב הוא בחינת שורש דיני אלהים רק שהוא טפל לישראל. אבל קרח שבא ממנו ודאי המשיך אליו גם שורש הדין הזה להגבירו על החסדים. ולזה דקדקו לומר בן יעקב ולא בן ישראל כאשר נחשב בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים (א' ו', כ"ג) בן קרח בן יצהר בן קהת וכו' בן ישראל. כי רק בן יעקב היה להזכיר שורש הדין ואך שיעקב ביקש רחמים על עצמו וכו'.

295

רצ״וובזה מוסר השכל על איש ישראל המשתקע עצמו בעבודת הארץ עבודת עולם הזה לבקש אוכל לפיהו ומזון אשתו ובניו. ולפעמים אף שכבר יש לו ממה להתפרנס בלחם לאכול ובגד ללבוש מכל מקום לא ינוח ולא ישקוט למותרות עולם הזה למלאות ביתו בכסף וזהב ולהלביש אשתו ובניו בגדי רקמה ומשי ולקשט את הכלה בתכשיטין בכל יום יותר, ועל זה מוציא ימיו ושנותיו רובם ככולם לעבוד עבודת משא עבודת עבד ממש ולנסוע בדרכים ובהרים ובמקום סכנה הכל שיהיה לו עוד יותר ויותר. אהה על מבוכה הזאת אוי לאותה בושה וכלימה להוציא כל ימיו ושנותיו על הבלים כאלה תענוג המדומה שבין יום ולילה אבד. ותורת ה' נשכח מאתו. ואפילו בשעה הקלה הזו שעוסק בתפילה ובמעשה המצוות מחשבתו טרודה ומהומה בעסקי הבליו. ומה יענה ליום פקודה ברדתו שחת לשכוח העיקר מכל וכל ולעסוק הכל בהטפל להרבות ח"ו את נחלת המעט עוד ועוד, ולהמעיט נחלת המרובה. אוי ואבוי על זה וזה ממש ח"ו כחטא קרח להרבות השמאל על הימין וסופו שבלעו הארץ בחייו. וכן באנשים הללו נעשו משוקעים ומוטבעים בטיט היון דברי הארץ הלזו והארץ מתרבה עליהם ח"ו ממש כקרח, והבן.

296

רצ״זויקח קרח וגו'. נודע תרגומו ואתפלג וכו' והנראה בביאורו מאשר ידוע לחכמי אמת אשר נפשות הצדיקים שבדור וביחוד אותן שמורין לעם ה' דרכי ה' ותורתו ועבודתו הנה נשמתן הוא כמו הצינור המושך מים ממקור מים חיים להכניס המים אל הבור שבחצר כן על ידי שורש נשמתן ממשיכין לאנשי ישראל חיות הקודש ומוחין ואמיתיות עבודה לאהבה את שמו יתברך ולירא מפניו באמת ממקור העליון ברוך הוא. והנה בדרך משל כשהבור מתמלא נראה לאדם שאין צריך עוד אל הצינור. ואכן החכם עיניו בראשו לומר הנה המים שבבור כשלא יהיו מעורבים עם מי המקור על ידי הצינור יפיגו את טעמן ויסריחו עד שלא יהיו ראוין לשתיית אדם ואולם כשהמים שבבור יהיו הולכין ושבין תמיד ויתערבו עם מי המקור יעמדו תמיד בטובן וטעמן. וכן הוא בדרכי שמו יתברך ועבודתו הנה הקצר בשכל כשרואה שבא למדריגה אחת על ידי צדקת הצדיק בכח השפעתו שהמשיך עליו על ידי שורש נשמתו. הנה נדמה בעיניו שמהיום ההוא והלאה אין צריך עוד אל הצדיק להמשיך שפע וחיות הקודש על ידי שורש נשמתו. ונדמה לו שהוא דבר חשוב בפני עצמו ואינו רוצה להיות נכנע אל הצדיק באומרו כי מה לי עמו יש לי רב מבלעדו. ואמנם החפץ באמת ומבקש אמת יודע באמת כי כאשר יתפלג ויפריד עצמו מהצדיק ח"ו יסריחו מימיו ויפיגו טעמן כנודע מחכמי תעודה בסוד העלאת המיין נוקבין שהוא דבר שאין לו הפסק. ועל זה רמז שלמה המלך ע"ה באומרו (קהלת א', ז') אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. והוא סוד (יחזקאל א',י"ד) והחיות רצוא ושוב. כי תמיד הם שבים להעלות מיין נוקבין ולהמשיך מיין דכורין ממקור החיים חיות חדש באור המאיר ממקור שאין לו הפסק לעולם. וכמאמר הכתוב (תהלים קל"ו, ז') לעושה אורים גדולים. לעשה לא נאמר אלא לעושה שהוא לשון הוה שבכל יום ויום מאיר לעולם באור חדש וכאשר יסדו אנשי כנסת הגדולה בברכת יוצר אור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ואור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. ועל כן מי שמבין את זאת הנה אדרבה משים לבו תמיד להיות דבוק בצדיק הדור בכדי שיהיה לו למשפיע להיות נשפע תמיד מלמעלה באור חדש וחיות הקודש ומוחין חדשים.

297

רצ״חונודע כשדבר התחתון מתמלא מעליון שעליו אז נקרא עולם מלא והקב"ה מיחד שמו על עולם מלא כמאמר חז"ל (בראשית רבה). וזה שרמזו חז"ל באומרם (שבת ק"ד.) ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה. כלומר כי כאשר נגמול הדל והבור מתמלא מעליותיו אז ה"ו זה שמו של הקב"ה כי הקב"ה מיחד שמו יתברך על עולם מלא כאמור. וזה היה חטא קרח ור"ן איש ראשי סנהדראות שהיו עמו כי אחר שראה שלשלת גדולה יוצא ממנו, וגם הם שהיו גדולים בתורה ובמעשים סברו בדעתם שאינם צריכים עוד למשה להשפיע עליהן משורש נשמתו כי אמרו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעין את התורה וכבר אין אנו צריכים אליו ועל מה יהיה הוא מתנשא עלינו. ועל כן אמרו למשה ולאהרן רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', פירוש רב לכם להתנשא עוד כי כבר כל העדה כולם קדושים ובאו למדריגה אשר ובתוכם ה' כלומר שכבר הקב"ה מיחד שמו עליהן להקרא אלהי ישראל ואינם צריכים עוד לרב לקבל מהצינור שלכם הדבוק במקור והלא אנחנו מלאים מצוות כרמון ומדוע תתנשאו על קהל ה' פירוש מקום שנקהל שם ה' והוא עולם מלא ואין אחר זה כלום. (ואמנם ידוע המבואר בזוה"ק בזה כי המה לא היו רק אנשי שם שהוא בבחינת הנוקבא לבד והיו צריכים למשה בהכרח בחינת הדכורא והמה הפליגו וחילקו הנוקבא מדכורא ועבדי פירודא כידוע). ועל כן השיב להם משה בוקר ויודע ה' וגו' כלומר כי זה כל האדם שצריך לידע באמת שעדיין אינו יודע כלל מידיעת ה' ברוך הוא והוא חפץ לידע. שעל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר (דניאל ב', כ"א) יהב חכמתא לחכימין וגו' עד ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. ולכאורה דבר פלא הוא כי הלא יותר טוב היה ליתן חכמה למי שאין בו חכמה כי מי שיש בו כבר יש לו ולמה לו עוד.

298

רצ״טואולם כי זה עיקר חכמת החכם שידע שהוא חסר חכמה. כי זה הוא חכמתו במה שיודע שהחכמה אין לה קץ וסוף וכל עוד שמתחכם יותר יודע יותר שהוא נצרך אל החכמה. ועל כן אמרו חז"ל שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז', כ"ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי שלמה אחר שהקב"ה הבטיח לו החכמה שיחכם מכל האדם, אמר בלבו כי ישיג החכמה עד תכליתה שלא יהיה נצרך עוד לחכמה. אבל אחר כך כשנתחכם הביט בחכמתו כי היא רחוקה ממנו וצריך אליה עוד ביותר ויותר. וזה שאמר הכתוב (איוב כ"ח, י"ב) והחכמה מאין תמצא כי זה שהוא חכם ויודע באמת שהוא צריך אל החכמה ומבקש מה' יתברך שיוסיף לו חכמה אז הקב"ה מרבה חכמתו ונותן לו עוד חכמה בכל יום ויום יותר. אבל מי שהוא סכל ואינו מבין שהוא צריך אל החכמה, כי כל סכל נדמה לו שאין בעולם חכם ממנו, והוא מלא חכמה עד תכליתו, אי אפשר ליתן לו חכמה מאחר שאינו חפץ בה. ועל כן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה כי הוא חפץ בחכמה ויודע שצריך אליה ותן לחכם ויחכם עוד. ולא כן בכסיל שאין חֵפֶץ בכסילים אל החכמה כי הוא מלא ממנה. ועבור זה הנה החכמה מאין תמצא כלומר מי שהוא בבחינת אין שיודע שעדיין אין לו חכמה הוא יכול למצוא החכמה ולא הכסיל.

299

ש׳וכבר כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (תהלים צ"ב, ו'-ז') מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת וגו', ולכאורה להפלא הוא שאדונינו דוד המלך ע"ה ישבח את שמו יתברך שגדלו מעשיו כל כך עד שהכסיל אינו מבין בזה. ואפילו בשבח איש החכם לא ישבחנו אדם שהוא חכם יותר מן הכסיל רק ישבחנו שהוא חכם יותר מכל החכמים ומכל שכן באלהי עולם ה'. ועוד מה זאת שאמר איש בער לא ידע וגו' וכי החכם יודע גדולת מעשיו ברוך הוא ועומק מחשבותיו ואילו מתקבצים כל החכמים שבעולם ואפילו כל מלאכי מעלה ושרפים וחיות הקודש האם ידעו אפס קצה דקצה מעומק מחשבותיו אתמהא. ואולם דוד המלך ע"ה שיבח לשמו יתברך ואמר הנה אני יודע שמה מאוד גדלו מעשיך ה' ומאוד עמקו מחשבותיך עד שאי אפשר לי להשיג בהם בשום פנים בעולם. ואמנם איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת כלומר שהכסיל אינו מבין את זאת שמאוד גדלו מעשיך ומאוד עמקו מחשבותיך עד שאי אפשרי לידעם כי הוא סובר בדעתו שיודע הכל ומבין הכל. ולא כן החכם שיודע כי מעשיו ברוך הוא ועומק מחשבתו וחכמתו הנה רק אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה.

300

ש״אוהנה מלת בוקר רומז על האור כמו שנאמר (בראשית מ"ד, ג') הבוקר אור. וזה שהשיב להם משה בוקר ויודע ה' וגו' כלומר כי הנה כל האור אור החכמה שישנו באדם הכל הוא שיחפוץ על ידי זה עוד ועוד לידע את ה' כי זה תכלית הידיעה שידע אשר אינו יודע והוא חפץ לידע עוד עד אין סוף. את אשר לו פירוש כל השייך אליו אל שורש נשמתו. ואת הקדוש והקריב אליו כלומר גם הקדוש בקדושה הוא חפץ להתקרב אליו מעתה ולא שידמה לו כי כבר בא לתכלית הקדושה והידיעה כי זה שנדמה לו שיודע הוא אינו יודע רק שיודע שאינו יודע והוא חפץ עתה לידע. ואופן הידיעה הוא על ידי הצדיק הדור צדיק יסוד עולם הממוצע בינו יתברך לאישי ישראל שעל ידו מקבלים כל בחינת האור והמוחין. וזה שאמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פירוש זה שבחר בו ה' להיות שושבינא דמלכא להתמצע בינו ובין בני ישראל הוא יקריב אליו ברוך הוא את איש ישראל שידע את שמו יתברך ביותר ויותר והכל בתכלית הידיעה שידע בכל פעם שאינו יודע יותר ויותר. כי כל עוד שידע האדם מידיעת גדלו יתברך ורוממותו יודע ביותר שאינו יודע כי אין חקר לתבונתו ולגדולתו אין חקר. וזה נקרא עולת תמיד העשויה בהר סיני שצריך האדם לעלות תמיד ביותר ויותר והכל בבחינת הענוה הנאמנה שיודע בכל פעם יותר, שאינו יודע בגדולתו ברוך הוא, ועל ידי זה נעשה נכנע ושפל באמת לפניו יתברך בכל פעם ביותר. וזה העשויה בהר סיני כי הר סיני רומז אל מדת הענוה כידוע וכמאמר חז"ל במסכת סוטה (ה'.) שהרי הניח הקב"ה כל ההרים הגבוהים והרכין שכינתו על הר סיני.

301

ש״בוזה שאמר הכתוב ויקח קרח ותרגומו ואתפלג כלומר שהתפלג והתחלק עצמו מהצינור שלו משורש נשמת משה לומר שהוא אינו צריך אליו עוד לקבל חיות ואור החכמה על ידו. ועל כן ירדו שאול חיים הוא וכל הנטפלים אליו כי אחר שנפלגו לקבל חיות חדש על ידי צדיק הדור מקור הקדושה נפלה נשמתן לשאול תחתית ונגרר גופן אחר נשמתן שמה עבור בזיון משה ואהרן. ששמו יתברך חס על כבוד הצדיקים יותר מכבודו כביכול כמאמר חז"ל (תנחומא תולדות י"ב) בירבעם שהיה מקטיר ופולח לעבודה זרה ולא הוביש ידו וכאשר פגע בעדו הנביא ותיבש ידו. ועל כן יחסו הכתוב בן יצהר בן קהת בן לוי לומר כי גם זכות אבותיו שהיו צדיקים גדולים לא עמדה לו בעת התחלקו מצינור שורש משה כי לא היה יכול לקבל עוד חיות בלתי צינור מהמקור. ועל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ט:) ולמה לא אמר בן יעקב כלומר להיות עוד רבותא ביותר שאף זכות יעקב לא עמדה לו, ואמרו שהתפלל יעקב על זה ואמר (בראשית מ"ט, ו') בקהלם אל תחד כבודי. פירוש כשיתקהלו לעצמן להתפלג משורש משה להעשות קהל בפני עצמם, אל תחד כבודי כלומר הגם שיהיה כבודי קצת בזה שיהיה ניכר שגם זכות יעקב לא עמדה ושמע מינה שהיה זכותו גדול. אינו חפץ בכבודו ולא בבזיונו וכך אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך (במדבר רבה כ', ט'). ועל כן אמרו חז"ל (עיין סנהדרין ק"י:) שואמרים שם בשאול משה אמת ואנחנו בדאין. כי אמת מורה על דבר שאין לו סוף כנודע שהוא במספר קטן ט' ואינו מתבטל לעולם. ולזה אומרים משה אמת כלומר שמשה היה דבוק באמת בבחינת אין סוף שצינורו דבוק במקור אין סוף ברוך הוא, ונצרך לישראל תמיד בסוד העלאת המיין נוקבין וכל הנחלים הולכים אל הים. ואנחנו בדאין ולא אמר שקרנים כי שקר הוא היפך האמת. ואמנם כיוונו על לשון בד בבד כמאמר חז"ל (ברכות ס"ג:) בפסוק (ירמיה נ', ל"ו) חרב אל הבדים וכו' כלומר שהתחלקנו משורש נשמת משה ונשארנו לבדינו בד בבד, ועל כן קראנו כל אלה, ועל כן מבואר בספרי חכמי אמת כי עתיד קרח להיתקן לעתיד בסוד (תהלים צ"ב, י"ג) צדי'ק כתמ'ר יפר'ח סופי תיבות קרח. כי אחר שמתחרט שם על התחלקותו ורוצה להתדבק במקורו על ידי צינור משה רבינו ע"ה הנה על ידי זה יקבל חיות חדש ויחי עוד לנצח לא יראה השחת.

302

ש״גבני ראובן. הנה כבר נתחבטו כמה מהמפרשים לתת טעם על הזכרת שמות הצדיקים אצל עדת קרח באומרו בן יצהר בן קהת וגו' וגם אנחנו דברנו מזה למעלה. וגם כן נאמר לפרש הזכרת ראובן שבט משבטי י"ה במעשה זה. כי הנה תחילת מחלוקת קרח נראה שהיה בקנאותו על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. באומרו שהוא היה יותר ראוי להיות נשיא לבני קהת כי הוא מאחיו הגדול ממנו. ואך סוף דבר מחלוקתו הגיע למעלה למעלה בשמי השמים שנתגברו הגבורות על החסדים מאוד והשמאלא על ימינא עד שנאחז הרע ח"ו במקום הקדושה, והקדושה עלה למעלה. וכל הרעה נהפך על ראשו וראש כל אשר עמו, והגיע עליו כל בחינת הדין והגבורה לעשות בו משפטים מה שלא נעשו מימי קדם שתפתח הארץ את פיה וירדו שאול חיים הם ובתיהם וכל אשר להם גמולי חלב ויונקי שדים, ואש יצא מה' ותאכל קצתם. וכל אלה גבורות קשות שנאחז בהן הרע למעלה על ידי חטאם והושב להם גמולם בראשם כמו שכתבנו למעלה.

303

ש״דוגם על פשוטו, נגע חטאו למעלה בכבוד מלך מלכי המלכים ברוך הוא ובכבוד משה רבינו ע"ה. כי באמת ה' שלחו לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבו כלומר שאף מעולם לא עלה זאת על לבו להתאוות קצת לזה שיהיה אהרן כהן והוא מלך והקב"ה יעשה רצון יראיו בזה. כי הוא היה באמת עניו מכל אדם ולא היה מצייר בנפשו כלל שיש לו איזה מעלה יתירה משאר אנשי ישראל ואיך יחפוץ למלוכה אם לא שה' צוהו על כך, והוא צוה לו לעשות אליצפן לנשיא. וקרח שהכחיש בנשיאות אליצפן שלא מה' הוא, ממילא הגיע עד למעלה ואמר שכל התורה בדאן משה מלבו ולא ה' צוה בזה (ירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה א'), וגרם פגם גדול בכל העולמות ודחק רגלי השכינה למעלה לומר כי אין הקב"ה משגיח על מעשה הארץ שיהיה הוא המצוה לעשות כך וכך.

304

ש״הוזה דומה לחטא ראובן במעשה בלהה. שמתחילתו נראה שפתח למטה וקינא על כבוד אמו ובלבל מטת בלהה וסוף חטאו נגע למעלה בכבוד השכינה שחילל יצועי עלה, שהשכינה היה שורה שם והוא חיללה שלא תבוא עוד לשם. ואכן ראובן בתשובתו הרמתה שהשתוקק לתקן זה. תיקן חטאו על ידי הצלת יוסף שאמר לאחיו אל תשפכו דם וגו' (בראשית ל"ז, כ"ב), ובזה גרם השראת השכינה על יעקב עצמו כמאמר הכתוב (בראשית מ"ה, כ"ז) ותחי רוח יעקב אביהם ואמרו חז"ל (אבות דר' נתן פרק ל', ד') ששרתה השכינה עליו. ועם כל זה לא תיקן חטאו לגמרי כי חילל יצועי עלה כאשר אמר לו יעקב (בראשית מ"ט, ד') פחז כמים אל תותר כי עלית וגו' אז חללת וגו' וניטל ממנו הבכורה וכו' על ידי זה. והנה חז"ל אמרו (בזוה"ק חלק א' ע"ה.) בפסוק (שם י"א, ה') אשר בנו בני האדם בנוהי דאדם קדמאה מה אדם וכו'. ואף שאדם הראשון כבר עשה תשובה, מכל מקום תולין הקלקלה במקולקל להזכירו בחטא הדומה לחטאו. ובפרט שלא נתקן חטאו לגמרי עד יעקב. והפריח רעת חטאו לבני בניו שיחטאו הם עוד ביותר מעין חטאו (ועיין בזוה"ק). זה קינא בקנאתו למטה ונגע למעלה לבלבל השראת השכינה בארץ וזה קינא למטה ועלה למעלה בזה. וגם כאן לפי שחטא עדת קרח דומה לחטא ראובן הזכיר הכתוב בני ראובן שגם הם עשו כמוהו אף שהוא כבר עשה תשובה. ובפרט שלא ניתקן חטאו עדיין לגמרי. ומניצוץ פגם שורשו, בניו אחריו ימשכו העוון בחבלי השוא ונעשה בהם כעבות העגלה חטאה.

305

ש״וועוד נראה השתוות חטא קרח ועדתו למעשה ראובן. כי הן יעקב שקבע דירתו באוהל רחל ואחר כך באוהל בלהה ודאי שהיה על פי הדיבור כי רחל היתה עקרת הבית. ובכולן לא נאמר אשת יעקב כי אם ברחל. ובלהה הנה היתה ניצוצי שורש נשמת רחל. וראיה ממה שמבואר בדברי קודש קדשים האר"י ז"ל שרחל היתה עקרה לפי שלא היה לה ה' בשמה. שכל האמהות כולן היה להן ה' בשמותיהן חוץ מרחל. וה' הוא סוד הזרע בסוד הכתוב (בראשית מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע. ואך שניתקנה על ידי בלהה שיש לה ה' יתירה בשמה ולקחה היא ה' אחת, שעל כן אמרה רחל (שם ל', ג') ואבנה גם אנכי ממנה וכו' עיין שם. הרי שבלהה היה בה ניצוצי שורש נשמת רחל. ועל כן קבע יעקב אהלו אצלה כאשר ברחל, והכל על פי הדיבור היה. (והדברים עתיקין למעלה למעלה כנודע לחכמי לב). ואם ראובן היה מאמין זה שיעקב תוקע אהלו אצל בלהה על פי הדיבור שכן נצטוה, ודאי שלא היה מעורר על זה ולא היה מבלבל מיטתה. ואך שלא האמין כי מה' הוא וסבר שיעקב עושה כן מדעתו. וחילל על ידי זה השראת השכינה משם וגרם פגמים למעלה. שעל כן העלה עליו הכתוב כאילו שכבה לפי שנסתלק השראת השכינה מעליה כאילו היה בא עליה ח"ו וטימאה שלא היתה ראויה לשריית שכינה כן על ידי בלבולו. וכן ממש חטא קרח שלא האמין כי משה עושה הכל על פי ה' וסבר כי מדעתו עושה כן ורצה לבלבל עבודת אהרן הכהן בבית המקדש שהוא ממש חילול יצועי עלה היא השכינה שהיתה עולה תמיד לשכון בין בדי הארון, והבן. ולזה בני ראובן ממש וכאמור.

306

ש״זויקהלו וגו' כי כל העדה כולם קדושים וגו'. להבין מלת כולם שלכאורה הוא מיותר כי כבר אמר כי כל העדה. והנראה כי כבר כתבנו במקום אחר באריכות בדבר חיות הקודש הנשפע לאדם על הארץ ממלך הקדוש, שאינו בא בפעם אחד כל בחינת אורות הקדושה הראוי לבוא עליו כי לא היה יכול האדם לעמוד בו, ולא היה יודע כלל אופני הנהגתו, אלא אם כן הוא נמשך ונשפע במעט מעט. כאשר בשכל הגשמי הניתן באדם שבעת הולדו אין לו כי אם מעט מן המעט זעיר שם ואחר כך כשמתחיל להגדיל, גדל גם שכלו עמו מעט עד הגיעו לשכל השלם הראוי אליו. והוא סוד מוחין דעיבור ומוחין דיניקה ומוחין דגדלות, וזה נוהג בכל עת ובכל זמן. ובכל בחינה ובחינה לבדה יש בזה משלוש אורות הללו. והם הנובעין משמות הוי"ה ואלהי"ם. כי תחילה בהיות השכל וחיות הקודש קטן באדם ואין לבבו בוער לעבודת ה' אפילו לפי טבע מזג גופו וכוחו ומחפש לו דרכים ליבטל מעבודה באכילה ושתיה יתירה במתינות (כי אינו אץ לומר ארף מזה ואלך לעבוד קצת לבוראי בלימוד או בשארי מצוות). ובשינה ומשא ומתן למותרות שלא להכרח הצריך ללחם לאכול ובגד ללבוש ליום זה. כי מי שדואג לומר מה נאכל למחר אין זה אלא פתיות ומעשה יצר הרע לבטלו מעבודת ה' תמיד ולבלבלו מכל וכל. כי האל הטוב שיזמין לו היום הזה, על מחר, יוכל להזמין לו זה ביום מחר בעצמו.

307

ש״חונודע אומרם ז"ל (סוטה מ"ח:) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה וכו'. כי ה' הנותן לחם לכל בשר דבר יום ביומו ואינו מצטרך להכין לחם מיום אחד לחבירו. שעל כן בצאת ישראל ממצרים והיתה יהודה לקדשו לנחלה לו והתחיל לספוק להם מזון במן שהוריד להם, היתה הצווי מפורשת מאתו יתברך ונאמר (שמות ט"ז, ט"ז) זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגלגולת וגו'. שלא יאמר אדם לפי שעתה מצוי הוא אלקט הרבה פן לא יהיה למחרתו. לא כן כי ה' שמזמין היום יזמין למחר ולא ייעף ולא ייגע ולא תלקטו כי אם על יום אחד לא יותר. ואף על פי כן וילקטו המרבה והממעיט. שאחד הרבה בלקיטתו לחסרון אמונתו בה' פן יחסר לו מאכל לפיהו. אבל וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.

308

ש״טוזה מוסר לדורות כי הן אמת אשר האדם מְצוּוֶה שיעמול על הצטרכותו ואמרו חז"ל (עיין ברכות ל"ה:) יכול יהא אדם יושב ובטל תלמוד לומר וכו'. כי על כן נקרא זה העולם עולם העשיה שצריך לעשות בו עשיות בכדי לברר על ידי זה ניצוצי הקדושה כנודע, אבל לא שיעמול על ממונו כל היום וכל הלילה כי לא יפעל כלל בזה. אם רק ישתדל על ההתחלה בדבר מה, ואז אם יעסוק בדבר ההוא כל היום, או ירף ידו ממנו אחר ההתחלה, ודאי שלא יעדיף ולא ימעיט מה שגזר עליו הבורא להרויח ביום זה. כי כל העשיות שאדם מצטרך לעשות, כל הצטרכותו הוא רק על דרך הזריעה באדמה. שלא יאמר אדם אדמה יש לי לא אזרענה כלל ותצמח מאליה. לא כן כי צריך להשתדל בדבר מה ולחרוש ולזרוע. אבל אחר הזריעה האם יועיל לאדם אם ישב שם כל היום להביט על אדמתו או ישב בביתו. כי אין בזה כי אם כפי מה שגזר הגוזר שתצמיח לו אדמתו, כן יהיה וכן יקום. וכן הוא בכל העשיות, שאין ההשתדלות כי אם על ההתחלה שיתחיל בדבר מה. ואחר כך אם יעסוק כל היום או ישב בטל ודאי שלא יוסיף ולא יוחסר פרוטה אחת מגזירת בוראו עליו.

309

ש״יוזה הראה הקב"ה במזון הראשון שנתן, שלקטו המרבה והממעיט ולא העדיף המרבה, והממעיט לא החסיר. והכל להראות כי לא ישתדל בפרנסתו יומם ולילה כי תורה מה תהא עליה. כי אם יתחיל בדבר מה, והשאר לעבודה לתורה ולתפילה. ואחר כך צוה ה' איש אל יותר ממנו עד בוקר. שלא יאמר האדם כיון שכבר יש לי פרנסת יום זה במעט ההשתדלות אותיר ממנו למחר אולי לא יהיה לי כי מראה בזה חסרון אמונתו בה' שח"ו אין הקב"ה משגיח על כל בריה מבריותיו להכין להם מזון בשעתם במעט השתדלות בבני אדם. לכן אל יותירו ממנו להראות שאין יום אחד מכין לחבירו, וגבולות גבל הקב"ה בעולמו והבדיל כל יום בפני עצמו. ובכל יום שפע אחרת ומזון אחר, ולא תצר צרת מחר. ואנשים מחוסרי אמנה שלא האמינו לדברו וירגנו באהליהם להותיר למחר, וירם תולעים ויבאש. להראות בחוש לבני אדם כי הקב"ה הוא הממציא מזון בכל יום ביומו ואין יום אחד מכין לחבירו. בכדי שלא יעמול האדם יומם ולילה בעסקי גופו, ומיד כשיהיה לו על פרנסת יום זה ילך לבית המדרש לעסוק בתורה כי זה כל האדם.

310

שי״אונחזור לענין, כי זה האיש שעובד לעצמו יום ולילה, זה אין לו כי אם חיות קטן מעט מזעיר מבוראו. ואינו עובד אפילו בדרך טבע העולם וטבע מזג גופו וכוחו, כי ממציא לו עתים שיוציא עליהם ימיו ושנותיו, זולת עבודתו יתברך. והוא בבחינת אל"ם מאלהים בסוד הכתוב (תהלים ל"ט, ג') נאלמתי דומיה, דום י"ה, שנסתלק י"ה מאלהים ונשאר אל"ם. כי הוא עדיין כאלם ממש אין לו פה לדבר לפני קונו וצורו על מה זה נברא בעולם, ולמה בא הנה, ומה עושה כאן. ומכל שכן בעת הצטרכותו לתת דין וחשבון וכו' ודאי שהוא אלם אז ממש ונסתם פיו מלדבר בחשבון ובבנותיה ואין לו בחיותו בחינת י"ה שבשם להאיר עליו מעט שיזכור היכן הוא ומה עושה.

311

שי״בואכן כשזוכה האדם קצת על ידי מצוות ומעשים טובים ובא אליו עוד שפע אור ממלך הקדוש עד שמתנהג עם המקום על כל פנים לפי דרך טבע העולם עושה מצוות כפי כח גופו ולומד מיד כשיש לו איזה פנאי. אדרבה משתוקק ומחפש בכל כוחו להמציא לו איזה פנאי לעבודת בוראו ונותן צדקה כפי מסת ידו וערכו. זה נקרא בחינת מוחין דיניקה ומקבל שפע אור מבחינת אלהים שגימטריא הטבע, לפי שעבודתו הוא בטבע, לא זולת. ואחר כך כשזוכה יותר ומגיע לו שפע אור ממוחין דגדלות עד אשר הוא שוכח כלל מגופו אם יש לו כח עוד ללמוד או לא כי נפשו בערה בו לה' ולומד במסירת כל כוחי גופו ונפשו כמעשה דרבא (שבת פ"ח.) שהיה לומד ונתחב אצבעו תחת הספסל והיה נובע דם מאצבעו ולא היה יודע כלל. ונותן צדקה יותר מערכו ולפעמים אינו משגיח כלל אם נשאר לו על טרף ביתו או לא, והכל כי עלה למעלה מטבע גופו. ואז אור לו מבחינת שם הגדול והקדוש הוי"ה ברוך הוא המהוה את כל שלא בטבע בבחינת מוחין דגדלות, ואז כח בו להתקדש עצמו מכל וכל. כי כל בחינת הקדושה הוא להתקדש במותר להכניע ולשבר כוחי גופו ותאוותיו להיות נבזה בעיניו נמאס כל בחינת התאוות שכולם מעשה בהמה הם. ולא נאוה לאיש בעל שכל קצת לעסוק במעשה בהמה אם לא מעט ההכרח לעסוק בהן לצורך עבודת גבוה בלבד שלא לתאות חמדתו (כאשר הארכנו בבחינות אלה כמה פעמים). וזה נקרא קדוש כי קדוש הוא לאלהיו שיצא מבחינת כוחות תאות הגשמיות הנמשכים משורש הרע והתקדש עצמו בקדושת ה' אלהים למסור כל כוחי תאוותיו אליו לאכפייא לסטרא אחרא ולהכנס תחת רשות הקדושה.

312

שי״גואפשר לזה יאמר הכתוב (ויקרא י"ט, ב') קדושים תהיו כי קדוש אני ה' וגו' ולכאורה יפלא נתינת טעם של כי קדוש כי הלא אדרבה אם הקדושה גדולה כל כך שאתה קדוש ושמך קדוש איך יוכל בשר ודם להגיע לזה כי היעשה אדם אלהים. ואמנם לדברינו הנזכרים שכאשר האדם מקדש עצמו מעט מלמטה אז נשפע אליו שפע אורה משם הוי"ה ברוך הוא המקדש אותו מלמעלה בכל מיני קדושות באורות פנימים ומקיפים, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו יאמר הכתוב קדושים תהיו כלומר שתוכלו להיות קדושים אם תרצו כי קדוש אני ה' שאני הוי"ה המהוה משפיע אליכם בחינת הקדושה מלמעלה ממקור קדושתי על כן תוכלו בקל גם אתם להתקדש בקדושתי. (וכבר כתבנו שהקב"ה הוא המשלם לאדם כפעלו כי המנהג את עצמו בעבודה למעלה מהטבע כן מתנהגים גם עמו להעשות לו נסים מופלאים שלא בדרך הארץ לרבים או ליחיד כמו נסי מצרים וקריעת ים סוף וכמעשה דרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק וכו' כי (איוב ל"ד, י"א) פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו).

313

שי״דואמנם תדע כי כמה וכמה בחינות יש בבחינה זו. כי יש אשר יצא לגמרי מכל בחינת תאוות עולם הזה ולא יתאוה ולא יחמוד אליהם בשום פעם כי כבר שיבר כל כוחי גופו. ומכל שכן במעשה התורה והמצוות שקדוש הוא בהם מכל וכל במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה כנאה לקדוש פאר מקדושים. ויש אשר עדיין לא יצא מכל וכל מתאוות עולם הזה ועדיין הם מקשקשין במעיו. רק לפעמים יתלהב לבו ורעיון מחשבתו עד אשר יהיה נבזה בעיניו כל התאוות, ובשעה אחרת יחמוד ויתאוה אליהם. כי לא בעגלא ובזמן קריב יזכה האדם לבחינה האמיתית הזו אם לא כאשר יוציא על זה ימים ושנים בשיבור כוחי גופו ובזיון התאוות בלבו. ובאותן הימים כאשר לא יוגמר בחינה זו בקרבו אז אינו שלם בזה כי לפעמים יגיע לבחינה זו ולפעמים יתאוה ויחמוד אליהם בלבו ואז לא יקרא קדוש. כי בחינת קדוש הוא מובדל ומופרש לה' אלהיו. ובשעה שנמצא תאוות הזמן בלבבו לא נקרא עליו בחינת קדוש. ויש אשר לא יגיע לבחינת קדוש כי אם בשעה שעוסק בתורה ובמצוות אז הוא כמלאך אלהים להיות באמת נבזה בלבו כל תאוות הזמן. אבל בשעה שעוסק בדברים הגופנים נפשו חומדת קצת להם. וזה נקרא בכתוב (שופטים י"ג, כ"ה) ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן. פירוש שרוח הוי"ה המהוה למעלה מטבע לא היה בו כי אם כפעם בפעם לא תמיד. ואז אור לו מבחינת הוי"ה ואלהי"ם, פעמים הוי"ה פעמים אלהי"ם, ולא נקרא כולו קדוש.

314

שי״הולזה אמר קרח רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וגו'. כלומר מה הוא הרב והמעלה הגדולה שלכם הרי כל העדה כולם קדושים פירוש שהם בבחינת כולו קדוש מראשם ועד רגלם בכל הבחינות. ובתוכם ה' הוי"ה לבד בלי שום בחינה אחרת. והרי בחינה זו למעלה מכל הבחינות ועל כן מדוע תתנשאו על קהל ה'. כי איזה בחינה נמצא עוד יותר שיהיה לכם מה שאין בתוכנו. ואכן בודאי טעה, וטעה בזה כי (איוב י"א, ז') החקר אלוה תמצא. וכשם שאורו ברוך הוא וברוך שמו הוא אין סוף, כן עבודתו אין סוף וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם כנודע.

315

שי״ועוד ירמוז ובתוכם ה' על בחינת דור המדבר הנקראים דור דעה שסוד נשמתם היה מבחינת הדעת והאיר עליהם אור דעת את ה' מבחינה השלימה שנאמר עליה (ישעיה י"א, ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד והיה ה' לאור עולם שלא ישלוט בעולם רק ההשגחה מבחינת הוי"ה. כי נודע אשר הדעת הוא המכריע ובו שלימות שם הוי"ה. ולזה אמר ובתוכם ה' כי הם דור דעה ששלימות הוי"ה בו.

316

שי״זוגם יאמר ובתוכם ה' על בחינת סוד נשמתם בכל חמשה חלקים הנמשכים מארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא עם הקוצו של י' כנודע. וגם על בריאות גופם בכל בחינותיהם בארבע יסודות וארבע מרות ודומם צומח חי מדבר הכלולין בו הנמשכין משם הוי"ה ברוך הוא. שבשעת מתן תורה נשלמו בכל הבחינות שפסקה זוהמתן ונטהרו נשמתם מכל וכל בכל הבחינות ונתרפאו בגופם בכל. וכל זה מורה כי שם ה' נקרא עליהם ושלימים בכל השלימות ומדוע תתנשאו וגו'.

317

שי״חגם ירמוז ובתוכם ה' על דרך מאמר חז"ל (עיין של"ה הקדוש, ובאלשיך על פסוק זה) על פסוק (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד. ולזה אמר ובתוכם ה' כלומר הרי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם להראות שהשכינה שורה בתוך כל אחד ומדוע תתנשאו וגו'.

318

שי״טויקהלו וגו' רב לכם וגו'. כבר כתבנו בזה בפסוק שלפני זה ועוד לאלוה מילין על פי מה שאמרו חז"ל (עין הוריות י'.) אתה סבור מלכות אני נותן לך עבודה אני נותן לך וכו' והענין הוא כי אשר נשיא יחטא לאשמת העם (ויקרא ד', כ"ב) כלומר אם העם חוטאים באשמות ופשעים, עוונם תלוי בנשיאם וכמו שאמרו חז"ל (שבת נ"ה.) רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי וכו' כי כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו כמאמר חז"ל (שם נ"ד:). וכאשר אמרו חז"ל (דברים א', י"ג) בפסוק () ואשימם בראשיכם. אשר על כן הנשיא שבעם בהיות כי המכשלה הזאת תחת ידו צריך תמיד ליסר את העם בדברים ולעיין עליהם בעינא פקיחא לשמרם מכל פשע ועוון. ועבור זה נקרא עבדות שהוא עבד להם לשמרם תמיד ואולם מי שהוא רב ונשיא על עדה קדושה שהם רחוקים מגזל ועריות ומכל עבירות. אז אין צריך לעבדם בזה כי המה נזהרים ונשמרים מאליהם בזה. אך על כל פנים צריך עוד להיות עומד על משמרתו לראות שיבואו למעלה והדרגה יתירה עד שיהיה שם ה' נקרא עליהם וצריך לזרזם בזירוז אחר זירוז בזה ולא לתת שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר ימצא מקום לה' שיהא שם ה' נקרא על שמו ולשקוד תמיד על תקנתם להעלותם במעלה יתירה ובזה נקרא גם כן עבדות מה. ואכן בעדה שכבר נחה שם ה' עליהם ורוח אלהים חופף עליהם כל היום ושוכן בם אין כאן עוד עבדות כלל וכלל. והנה בנשיא שהוא עבד לעם בבחינות הנזכרים הנה כל העם מחויבים לנהוג כבוד גדול בו ולנשא אותו עליהם מאחר שהוא עובד אותם ומעלם במעלה מעלה. אבל בנשיא שאין העם צריך אליו אין להם לנשא אותו עליהם מאחר שאינו עובד אותם.

319

ש״כוזה שאמר קרח אל משה רב לכם פירוש הנה הנשיאות שלכם הוא רבנות והתנשאות ולא עבדות כי כל העדה כולם קדושים שבאו לכלל קדושה ונשמרים מאליהם מכל פשע ואשמה וגם ובתוכם ה' שכבר נקרא שם ה' עליהם ועל כן מדוע תתנשאו על קהל ה' פירוש כיון שהם כבר קהל ה' בלעדיכם מדוע תתנשאו עליהם. וכלל גם כן בזה שלא יאמר משה מה אתה מקנא לי בשררות הלא עבדות הוא ולא שררה, כי הנה רב לכם ולא עבדות. ואמנם הבל יפצה פיהו וכאשר כתבנו למעלה וכי יש בעבודת שמו יתברך קץ וסוף לומר שאין צריך עוד למעלה והדרגה יתירה. ובאמת משה עבד נאמן היה לישראל וכאשר נאמר עליו כי עבד נאמן קראת לו והיה צריך תמיד להעלות את ישראל עד קרוב למדריגתו שהוא בחינת התפשטות הגשמיות וביטול המציאות ולמאוס בכל חפצי העולם הזה באמת שיהיה תמיד דבוק בה' ובתורתו לעבדו בלבב שלם יומם ולילה באין הפוגות. ועל כן,

320

שכ״אוידבר אל קרח וגו' בוקר ויודע ה' את אשר לו וגו'. פירוש שיודיע ה' מי אשר לו באמת שכל מעשיו מיוחדין אליו יתברך שכבר מאס בכל תאוות חפצי הגוף ויצא מהם מכל וכל עד שאינו מתאוה לשום תאוה בעולם. ואין כל העם הזה על בחינה הזו עומד. ועל כן ואת הקדוש והקריב אליו. כלומר כי גם מי שהוא בבחינת הקדושה צריך הוא להקריב אותו אליו יתברך. ואפילו ואת אשר יבחר בו כלומר גם מי שבחר בו ה' להיות נקרא שמו עליו, גם כן יקריב אליו שצריך הוא להקריב אותו אליו יתברך להעלותו במעלה ודרגה יתירה עד בחינת התפשטות הגשמיות וביטול המציאות לפניו יתברך. ושינה בלשונו ואמר תחילה והקריב אליו ואחר כך יקריב אליו לומר כי בעת היות העם בגדר הקדושה לבד הנה כבר קירבם משה בעבודתו אליהם עד שנקרא שם ה' עליהם. ואמנם עתה נצרך להקריבם למעלת ביטול המציאות כי עדיין לא הגיעו אליה. ועל כן אמר ואת הקדוש והקריב אליו כלומר כשהיו בבחינת הקדושה כבר הקריבם אליו אבל ואת אשר יבחר בו כלומר עתה כאשר בחר בם ה' ליקרא שמו עליהם צריך מעתה שיקריבם אליו ברוך הוא במעלה ובחינה יתירה. ובזה ידעו כי התנשאות משה ח"ו ח"ו לא בשביל לקבל שררה ורבנות מאתם ולא לשום חפץ עולם הזה כי הנה הוא הוא אשר לו לבד יתברך באין שום תאוה וחפץ מאהבת העולם רק עבד נאמן קרא לו להעלותם ממעלה אל מעלה ומבחינה אל בחינה.

321

שכ״בובזה יובן מאמר חז"ל (סנהדרין ק"י.) שאמרו בפסוק (שמות ל"ג, ח'^*בגמרא הוציאו דרוש זה מפסוק שלפניו ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה. ) והביטו אחרי משה שחשדוהו באשת איש וכל אחד קינא לאשתו ממשה וכו' ולכאורה דבר פלא הוא. ואמנם הנה מבואר בזוה"ק (חלק ב' ל"ו:) שכתב בזה הלשון: אי רישא דעמא זכאין כל עמא זכאין וכו'. והענין הוא כי צדיק הדור אשר יחטא אל השערה בעבירה דקה מן הדקה גורם בזה להחטיא את העם ח"ו הנמשכין אחריו בעבירות גמורות ופשעים. והטעם הוא בהיות כי שורש נשמתו מה מאוד גדולה ורוממה וכשבא ח"ו לידי חטא ועוון קל הנה נותן בזה כח וחיות אל הסטרא אחרא משורש נשמתו שאורה גדול ועל ידי זה מתרבה כח בהסטרא אחרא והחיצונים להחטיא בני אדם גם בני איש בהסתיהם ופתוייהם. וכן להיפך כשאישי ישראל נכשלין ח"ו בעבירות רעות גורמין אל הצדיק שיפגם בחטא קל ודק לפי ערכו. שעל כן כשעשו ישראל את העגל אמרו חז"ל (עיין שמות רבה מ"ב, ב') אף הסרסור הרגיש עמהם ונאמר לו לך רד אתה והם בירידה. ועל כן אי רישא דעמא זכאין כל עמא זכאין כי לא נמצא כח ביד הסטרא אחרא והרע להחטיא את העם אם לא לפרקים כשהעם קשה עורף עד מאוד ואז הם מכשילים גם אותו בדבר מה. ולזה כיוונו חז"ל בכל מקום שאמרו כאילו עובד עבודה זרה או כאילו בא על אשת איש וכדומה כי כשהצדיק חוטא בדבר מה בגסות הרוח או לשון הרע וכדומה ונמשך מזה שיחטא העם בעבודה זרה או בעריות, נחשב לו כאילו הוא עבר עבירה, עבור שהכח והחיות הסטרא אחרא שבאה להסית להעם לחטוא, ממנו בא. וזה היה חשד משה רבינו הקדוש בעיני ישראל. לא שחשדוהו באשת איש ממש ח"ו כי לא יאומן כי יסופר כזאת. ואכן חשדוהו בהתנשאות והתפארות לומר כי הוא מתנשא ומתגאה על עם ה' ח"ו ומחטא הזה נמשך שיחטאו ישראל בעריות כאומרם (סוטה ד':) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות ונחשב עליו חלילה. וזה אומרם שכל אחד קינא לאשתו ממשה. פירוש שכל אחד קינא לאשתו שלא תסתר עם שום אדם מישראל על ידי חטא משה כי כאשר חשדו למשה בגבהות ידעו שנמשך מזה התגברות הקליפה של עריות לישראל וחשש כל אחד לאשתו וקינא לה שלא תסתר עם שום אדם וכדי בזיון וגנאי היה למשה בזה.

322

שכ״גואמנם באמת שקר בימינם וכזב בשמאלם כי הלא העידה התורה בפה מלא על משה (במדבר י"ב, ג') שהיה עניו מאוד מכל האדם ובודאי לא עלה על לבבו שום גסות והתנשאות בשום פנים. כי אם דבר ה' היה אליו בהתנשאותו למלך עליהם בשביל לקרב את ישראל אליו ברוך הוא על ידו. ואכן משה לרוב ענותנותו חשב בלבו כי אפשר אמת שהוא הגורם בחטא העם ועל כן כאשר עשו את העגל מסר נפשו ואמר (שמות ל"ב, ל"ב) מחני נא מספרך וגו' כי אני הגורם בחטאם. וכן גם כאן בשמעו מן המורים מה שחושדים אותו בהתנשאות אמר בלבו אפשר כדין הם מדברים. ועל כן נאמר וישמע משה ויפל על פניו שנפל על פניו בתפילה לפני שמו יתברך על חטאו עד אחר ששמע מפי ה' שאמר (לקמן פסוק כ"א) הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם וגו' אז ידע כי דיבת שקר הוציאו עליו. ועל כן אמר (פסוק כ"ח) בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי. כלומר שלא עבור תאות לבי להתנשאות אני עושה כל זאת כי אם ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה לעבודתו יתברך לקרב את ישראל אליו כנאמר.

323

שכ״דעוד יתבאר אומרו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. כי נודע אומרם ז"ל (ברכות מ"ח:) אין המלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא וכשהקב"ה פוסק גדולה לאדם אין פוסק לו כי אם עד עת בא השני וכשמגיע זמן מלכות השני וגדולתו, נדחה הראשון מפניו ברגע כמימרא. ועל כן אמרו חז"ל (פסחים פ"ז:) אוי לרבנות שמקברת את בעליה כי בהגיע תור זמן גדולת השני, נדחה זה מפניו ומות ירעם. ולכך אמרו חז"ל (סנהדרין י"ד.) הוי קבל וקיים בשביל שלא יהיה איש שידחה אותך בכדי לקבל גדולתו שמגיע לו. ולזה אמר משה לקרח הנה ואת הקדוש והקריב אליו כלומר זה שהיה קדוש בעיניו יתברך הקריב אליו מכבר, זה אהרן קדוש ה' שהקריב אותו יתברך לכהונה. ואמנם ואת אשר יבחר בו יתברך מעתה הנה יקריב אליו כלומר כאשר יגיע עת האחר אשר יבחר בו ה' הנה ודאי יקריב אליו אותו תיכף ולא יתעכב אפילו כמלא נימא. ועל כן גם אתה אם אתה ראוי לכהונה ובחר בך ה' ודאי יגיע זמנך ולמה לך לדחוק את השעה שתהא שעה דוחקתך, הֶיֵה אתה נדחה מפני השעה ותהא השעה עומדת לך. כי אפשר לפי שצפה הקב"ה שמספר ימיך יותר מאהרן הקדים הגדולה לאהרן ואחר כך בהגיע זמנך יוכרח אהרן להיות נדחה מפניך אם אתה ראוי לזה עבור השלשלת גדולה שראית יוצא ממך. ועל כן אמר לו זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וגו' רמז לו בזה מעשה נדב ואביהוא שאמרו חז"ל (שם נ"ב.) שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור ורצו לדחוק השעה ונכנסו להקטיר קטורת באש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (ויקרא י', א'-ב'). ואמר משה בלבו אולי יתן קרח לב לזה ויאמר בלבו לא אדחוק עתה השעה ולא יקראני כאלה. ואכן כל זאת לא הועיל לו ונדמה לו שהוא לבדו הוא הקדוש ובודאי בו בחר ה' ולא באהרן כלל. וירד חיים שאולה.

324

שכ״הגם יתבאר כפל אומרו ואת הקדוש והקריב וגו' ואת אשר יבחר בו יקריב וגו'. כי אמר משה בלבו אולי נדמה להם כי זה שנתתי גדולה לאהרן אחי הוא טעות בידי כי הקב"ה אמר אלי שאקריב אליו את הקדוש בישראל ולפי שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ונגעי קרוביו על כן נדמה אלי שהוא הקדוש בישראל ועבור זה נתתי הגדולה לו. ובאמת לא כן הוא כי כולם קדושים ויכולתי לתתו לאחר. ולזה אמר להם הנה ודאי זה אמת אשר ואת הקדוש והקריב אליו, שלא יקריב הקב"ה לעסק זה כי אם הקדוש בישראל. כי כהונה גדולה הוא ושושבינא דמטרוניתא. ואולם כי לא כל הקדוש ראוי לזה כי אם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פירוש מי שיבחר בו ה' ביחוד בשמו, הוא שיקריב אליו ולא אחר אשר לא בחר בו ה'. כי הוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות וכל קדושיו בידו לידע ולהודיע, ולכולם בשם יקרא. ולא יעשה זאת הקב"ה בכללות לומר כי אתה תבחר ולא אני כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ומפיו יקרא אלי בשם לבחור באהרן ולא באחר כמה שנאמר (שמות כ"ח, א') ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו'. ועל כן בכתוב השני לא נאמר בו רק והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש כי שם דיבר עמהם לנוכח ואמר כי זה שיחיה מכל מקריבי הקטורת הוא הקדוש כי זה נבחר ביחוד אשר ישאר בחיים והוא רב לכם בני לוי כי הוא הראש בית אבותם והכהן הגדול נקרא ראש לבית לוי. הוא ולא אחר.

325

שכ״וויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי וגו'. להבין מה שלא סיים במה שפתח כי התחיל לדבר אל קרח ואמר שמעו נא בני לוי. ואפשר יתבאר על דרך מאמר הכתוב (ישעיה מ"ג, כ"ו) ספר אתה למען תצדק. כי דרך אנשים כשאחד מקנטרו בדברים והוא יודע האמת כי גם לפי דברי מתנגדו אין ממש בדבריו. אז יאמר להעומדים עליו שמעו נא דבר שטות הזה שגם כפי מה שהוא אומר לא יצדק. כדי שהם בעצמם ישיבו אותו על חלומותיו ועל דבריו. וכך אמר משה אל קרח שמעו וגו' כלומר כלפי דבריו של קרח אמר שמעו נא בני לוי את דבריו ותדעו ותבינו מעצמיכם כי לא בדעת ידבר והשיבו אתם על דבריו ויסכר פי דוברי שקר.

326

שכ״זגם יאמר שמעו נא בני לוי. כלומר הגם שאתם ממשפחתו וקרוביו ומיודעיו. וגם כי לפי דבריו ציד בפיו לומר אשר בעד כולכם הוא מדבר עם כל זה שמעו נא דבריו. כי,

327

שכ״חהמעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגו' עד ובקשתם גם כהונה. כלומר כי הן אני יודע אף אם מעט מכם מה שהבדיל אלהי ישראל וכו' הנה אפשר בלבבכם לבקש גם כהונה שהוא מעלה ודרגה אחת למעלה ממעלתכם. על דרך יש לו מנה מבקש מאתים (עיין קהלת רבה ג', י'), אבל לא ג' מאות. כי דרך טבע האיש להיות מתאוה אל אשר לא לו וירד לחלוק על מעלה אחת שלמעלה ממנו אבל לא למעלה למעלה. ועל כן הנה קרח ועדתו שמבקשים כהונה גדולה שהוא למעלה למעלה ממדרגתם אין זה כי אם לבקש תואנה ועלילה לעשות מחלוקת בחנם. ולזה אמר לו,

328

שכ״טלכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' וגו'. פירוש הנה מבין ריסי עיניך ניכר בזה שאתה מבקש גדולה שלמעלה למעלה שאין שייך אליך כלל. אין זה כי אם שבלבבך לתור מאחרי ה' ולחלוק עליו כביכול. כי אם היה יראת ה' על פניך לא היית בא לריב ומחלוקת לתת לך גדולה למעלה מעטרת ראשך. וזה שאתה אומר בפיך שאתה מתלונן על אהרן, הוא רק כאדם שתולה קללתו בחבירו שאתה ירא לומר שאתה חולק על ה' כי מי ישמע אליך בדבר הזה ועל כן אתה אומר בפיך על אהרן ובלבבך על ה' לתור מאחריו ח"ו. וזה שאמר לו ואהרן מה הוא כי תלונו עליו. כלומר זה שאתם מזכירים בפיכם את אהרן, אינו כי אם תלונו עליו שתוכלו להתלונן עליו בפה מלא (כי תלונה הוא בפה כמו שאיתא בדברי רש"י ז"ל בפסוק (שמות ט"ז, ח') אשר אתם מלינים עליו) כאדם שמבקש דבר אחד בכדי לבוא על ידי זה להמבוקש שבלבו. וזה טוב לפניכם להשים התלונה עליו בכדי שיהיו נשמעין דבריכם בעיני המון העם. אבל באמת בלבבכם באתם להיות נועדים העיקר על ה' ואחר כך על משיחו, בפני הבריות.

329

ש״לוישלח משה לקרוא לדתן וגו'. יבואר על דרך מאמר חז"ל (הובא ברש"י) בפסוק (במדבר כ"ב, כ') אם לקרוא לך באו האנשים וכו' לומר אם הקריאה שלך הוא ולטובתך באו שתיטול שכר הרבה. וכן כאן שלח להם לומר שהקריאה שלהם הוא לטובתם. והבינו כוונתו שרוצה להפריש אותם מעדת קרח להיטיב להם על ידי זה. ועל כן אמרו לא נעלה פירוש לא נפריש עצמינו מקהלת קרח ועדתו על דרך הכתוב (שמואל-ב ב', כ"ז) כי אז מהבוקר נעלה העם איש מאחרי אחיו. ופירשו שם שהתפרדו איש מאחיו. ועל כן היטיבו דברי חז"ל שאמרו (במדבר רבה י"ח, ד'-י') פיהם הכשילם שאין להם עליה וכו' מאחר שהוציאו לשון הפרשה בלשון לא נעלה מזה תדע כי פי רשע מחיתה לו וברית כרותה לשפתיים. ולזה אמרו,

330

של״אהמעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש וגו'. כלומר כי מה שאתה קורא אותנו להיטיב לנו שלא נלכד בעדת קרח ובזה יתפרד הקהלה וישקוט הריב הנה באמת לא נעלה איש מאחרי אחיו אלא נעשה אחוה יחד בקהל קרח ודתן ועדתו. כי אין אנחנו באין לריב בשביל קרח לתת לו מלכות וממשלה, כי אם בעדינו אנו מדברין. כי באמת המעט כי העליתנו וגו' כלומר הנה זה למעט יחשב מה שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר נגד מעשה הזה כי תשתרר עלינו וגו' כי מאה מיתות ולא קנאה אחת (דברים רבה ט', ט'). ועל כן סיימו גם השתרר פירוש כי השררה שייך גם אלינו והוא על דרך מאמר חז"ל (בתרגום ירושלמי^*עיין תרגום יונתן בשלח י"ד, ג'.) שעליהם לבד נבקע הים אחרי צאת ישראל ממנו שהם איחרו לבוא עבור רשעתם ונבקע בשבילם שלזה יאמר הכתוב כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה וגו' פירוש גם אחר שכבר בא סוס פרעה בים הלכו בני ישראל ביבשה והם דתן ואבירם שנבקע עבורם ועל כן חשבו החטאים האלה בנפשותם כי חשיבתם גרם זאת. ועל כן אמרו כי גם להם מגיע השררה ולא אמרו בלבבם כי חסד מאת אלהים הוא והקב"ה חפץ לקדש שמו בעולם בפלאי פלאים לעיני כל מצרים. ואמנם כי גם רשע ליום רעה מוכן שיתקדש שם שמים על ידו כי נודע ה' משפט עשה כמאמר חז"ל (ילקוט יחזקאל בפסוק ל"ח, כ"ב ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגו') אין שמו של הקב"ה מתגדל ומתקדש אלא כשהוא עושה משפט ברשעים וכו'.

331

של״בגם יאמר כי תשתרר עלינו גם השתרר. כלומר שררה זו אין קץ אליה ומי יאמר לו מה תעשה כי אם ירצה אחר כך לרדות אותנו בשוטים ועקרבים מי ימחה ועל כן אין אנו יכולים לעמוד בזה כי הוא דבר שאין קצב לו.

332

של״גאף לא אל ארץ זבת חלב ודבש וגו'. פירוש על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה מיד הם עולים וכו' עד כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו (תהלים מ"ד, כ"ו) אז אותה שעה קומה עזרתה לנו ופדנו למען וגו'. ולזה אמרו כי הנה גם זה מעט היה בעינינו כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש ולא הביאותנו אל מקום כזה לתת לנו נחלת שדה וכרם אחת על כל פנים. כי אל המדבר הביאותנו לא מקום זרע וגפן כי אמרנו שירידה זו עליה היא לעלות מעפר עד לרקיע אבל זה הוקשה לנו מכל מה שאתה משתרר עלינו כי כל טובה לא נחשב לאדם אם הוא תחת ממשלת איש ומה שקנה עבד קנה רבו ועל כן העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה כלומר לא נפרד איש מחברינו ונראה מה יהיה בסופינו. ואחר כל הדברים האלה. הנה,

333

של״דויחר למשה מאוד ויאמר אל ה' וגו'. פירוש כי אמר אל ה' שהמחלוקת הזה אל ה' הוא אחרי שאינם חפצים בשום עול מלוכה עליהם וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', ח') אשר לא ידע את יוסף היום לא ידע את יוסף ולמחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את ה'. כי אחר כל הטובות שנעשה להם על ידו בגאולת מצרים מבית עבדים ובים ובמן ובשליו והמה כופרים בכל ונדמה להם לעול, ודאי הם כופרים בה' ובכל טובותיו ואומרים לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו (על פי איוב כ"א, י"ד). ועל כן אל תפן אל מנחתם כי אף על פי שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל הוא כי אף על פי שחטא ישראל הוא ואפשר יחזור בתשובה, ועל כל פנים הוא אינו כופר בה'. אבל הם שכופרים בה' ובטובותיו הנה הכופר בה' כאילו מודה בעבודה זרה ואין מקבלין קרבנות מעובד עבודה זרה. והראיה לזה שהמה כופרים בה' כי הן לא חמור אחד מהם נשאתי כלומר אפילו חמור אחד מכולם לא נשאתי ובאמת חמור אחד מס' רבוא אנשים לכלום יחשב ובאמת הייתי צריך על כל פנים לחמור אחד בשבילם כפירוש רש"י ז"ל אף על פי כן משלי נטלתי. ולא הרעותי את אחד מהם פירוש אפילו מי שהיה אחד מהם בלי קרובים ומשפחה כמו גר יתום ואלמנה לא הרעותי לו בשררותי. ועל כן זה שאינם חפצים בשררותי לא בשביל עולם הקשה שהכבדתי עליהם או המסים וארנוניות שאני מקבל מאתם. ומכל שכן שזה שקר מה שאומרים שיראים שלא ארדה אותם בפרך בשוטים ועקרבים. ואין זה כי אם רוע לב שרוצים לפרוק מעליהם עול מלכות שמים לאמור מה שדי כי נעבדנו ודעת דרכיו לא חפצנו. ובודאי בזה ראוי למנוע חלקם בקרבן אשר הם מקריבים, כי זבח רשעים תועבה (משלי ט"ו, ח'). ועל כן תיכף,

334

של״הויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה'. כי היה יודע משה שבודאי תתקבל תפילתו לפני המקום שלא יקובל קרבנם, כי לא יחפוץ ה' בתת הכסילים זבח ומנחה, ובודאי יעשה דין ומשפט בהם ויתקדש שמו ברוך הוא על ידם וכמאמר חז"ל (שמות רבה ז', ד') בפסוק (תהלים פ"ד, ז') עוברי בעמק הבכא, כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים בגן עדן כך קילוסו עולה מן הרשעים בגיהנם שאומרים יפה דנת יפה חייבת וכו'. על כן אמר אתה וכל עדתך היו לפני ה' כלומר שתהיו לפני ה' שיתקדש שמו על ידיכם. אחת. בראות כל העדה כי הוא עושה משפט ברשעים וייראו ממנו. וגם קילוסו יהיה עולה מכם כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"י.) בבלועי דקרח שאומרים משם משה אמת ותורתו אמת וכו'. וגם בהיות שידע משה שיתראה כבוד ה' בזה אל העדה לעשות משפטו כנאמר אחר כך וירא כבוד ה' אל כל העדה. ועל כן אמר לו אתה וכל עדתך היו לפני ה' כלומר שתהיו לפני ה' כי יתגלה ה' שכינת כבודו על ידכם.

335

של״ווקחו איש מחתתו וגו' והקרבתם לפני ה' וגו' חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו. מה שלא כלל מחתות קרח ואהרן בכלל מספר המחתות לומר רנ"ב מחתות, או על כל פנים מחתת קרח הוה ליה לכוללו בתוך מחתותם. נראה שלא מנה משה כי אם המחתות המקודשים וכמאמר הכתוב להלן (י"ז, ב') כי קדשו. ועל כן אמר והקרבתם לפני ה' וגו' חמשים ומאתים מחתות כלומר שהמה נשארים לפני ה' כי קדשו. ועל כן זכר מספר המחתות ולא מספר הנפשות כי המה לא נשארו לפני ה', רק המחתות לבד. ומחתות אהרן וקרח לא כלל בזה כי מחתת אהרן לא נתקדש עתה כי היתה קדשה מכבר. ומחתת קרח גם כן לא נתקדשה כי קרח גם מן הבלועים היה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"י.) וכל הנקברים עפרן אסור (סוף סוטה) וכמשמע מפשט הכתוב ותבלע אותם וגו' ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש מלשון כל הרכוש אף המחתה בכלל הזה, או רבוי האת לרבות את המחתה אתא. ולזה אמר להם וקחו איש מחתתו לומר שיקחו דוקא כל אחד מחתתו ולא שיתן להם קרח מחתות בכדי שישארו מקודשים לה' ולא יבלעו ברכוש קרח. גם בכדי שיהיה ביד כל אחד לקדש את מחתתו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וכן עשו כנאמר,

336

של״זויקחו איש מחתתו וגו' וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אוהל מועד. סיפר הכתוב בגנותן שלא עשו כדבר משה שאמר להם ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר וגו' פירוש שישימו הקטורת בפנים לפני ה' והם עשו כדברי המינין ששמו הקטורת מבחוץ והכניסו. וזה וישימו עליהם קטורת ואחר כך ויעמדו פתח וגו'.

337

של״חויקהל עליהם קרח את כל העדה וגו'. פירוש עליהם על עצמן הקהיל קרח כל העדה שסופן שראו הכל בבזיונו ובושתו וחרפתו וחרפת עדתו ובזה וירא כבוד ה' אל כל העדה שנתקדש שמו יתברך בעיניהם כשעשה דין ומשפט ברשעים האלה וייראו מפניו כאמור למעלה.

338

של״טוידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו'. חילק הכתוב בינם באל, אל, לומר כי היה דבר ה' למשה לבד ולאהרן לבד. וזה היה כי אולי על ידי זה לא יתן האחד לב לישא בעדם רנה ותפילה ויפגע אף ה' בעדה ויכלם. או אפשר כי לנסותם בא שמו יתברך לראות אם יתפללו שניהם על עדת ה' ואמנם כי עמדו בנסיון.

339

ש״מהבדלו מתוך העדה הזאת וגו'. אמר העדה הזאת ולא סתם מתוך העדה, לומר שרק מן העדה שהקהיל קרח עליהם יבדלו ויכלם כרגע אבל עוד נשארו במחנה צדיקים שלא באו בדבר קרח. ומה שאמר הכתוב למעלה ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אוהל מועד פירוש שכל העדה שהקהיל שבאו בבריתו הקהילם אל פתח אוהל מועד. ואכן שאר העדה נשארו במחנה באהליהם ובתיהם ולא יצאו עמו. והראיה שהרי יהושע וכלב היו שם והם ודאי לא שמעו את דבר קרח לחלוק עם משה. גם היו שם שאר נביאים שהיו מתנבאים ואלדד ומידד, ובודאי עוד נשארו רבים השומעים לקולם. על כן לא אמר כאן ואעשה אותך לגוי גדול כמו שאמר לו בעגל ובמרגלים. כי עתה לא היתה כוונתו יתברך על כליון הכל ח"ו רק לעדה הרעה הזאת ששמעו לקול קרח, והם נתחייבו זאת מכבר כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים. ובזה טענת והמתה את העם הזה כאיש אחד בטל כאן, מאחר שנשארים עוד בעם צדיקים רבים וכן שלימים. ועבור זה דקדק ואמר ואכלה אותם לומר אני בעצמי אכלם ולא אתנם להמשחית להשחיתם כי המשחית אינו מבחין בין טוב לרע ויכלה כולם ח"ו. רק אני המבחין ויודע ואכלה אותם לבד, וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה (תהלים ל"ז, כ"ט).

340

שמ״אויפלו על פניהם ויאמרו וגו'. מורה על הדבר האמור למעלה כי אף על פי שאמירת הקב"ה היה לכל אחד בפני עצמו. אף על פי כן נפלו שניהם כאחד על פניהם להתפלל לפניו על עמו כי מרה להם בנפול עמו בצרה, ויאמרו שניהם אל אלהי הרוחות וגו' ושניהם לדבר אחד נתכוונו להתנפל לפניו בבקשת לשון אחד. ומאת ה' היתה זאת כמעשה השבעים זקנים שכתבו התורה לתלמי המלך ושינו כל אחד בשוה, במקום הצורך, כמאמר חז"ל (מגילה ט':).

341

שמ״באל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'. מה שנקטו בלשונם לשון זה יבואר על דרך מאמר חז"ל (בעבודה זרה נ"ד.) שהשיבו הזקנים שברומי להפלוסופים ששאלו אם אין רצונו בעבודה זרה למה אינו מבטלה והתשובה וכי יאבד עולמו מפני השוטים הרי הם עובדים לדבר שהעולם צריך בו כמו חמה ולבנה, יאבד עולמו מפני השוטים וכו' הרי שבא על אשת חבירו דין הא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג והשוטה שקלקל עתיד ליתן את הדין וכו' עד כאן. והנה נודע שהחיות שנותן הקב"ה בהולד במעי אמו נקרא רוח כמאמר הכתוב (איוב י', י"ב) ופקודתך שמרה רוחי. וגוף הולד נקרא בשר וזה אלהי הרוחות לכל בשר כלומר שאתה חיות ורוח לכל בשר שיתקיים הבשר במעי אמו כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"א:) והלא בשר שעומד שלושה ימים הוא מסריח. ואמר לכל בשר כלל אף מי שהורתו שלא בקדושה כמו הבא על אשת חבירו שהיה בדין שלא תתעבר ואף על פי כן אתה עושה את שלך שלא לאבד מנהגו של עולם בשביל השוטים שקלקלו. ואם כן אם אתה אינו מאבד אף מנהג העולם בשביל שוטה שקילקל מכל שכן שלא תאבד עולם מלא בשביל קילקול השוטה. ועל כן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. ואך השוטה בעצמו ראוי לעונש ולא אחרים עמו.

342

שמ״גוהנראה במה שלא התפלל משה גם עליהם שלא יאבדו והלא אנשים גדולים היו ומופלגים בחכמה כנודע. הוא על דרך מאמר חז"ל (שם פ"ח:) בזקן ממרא שאם רצו בית דין למחול אין מוחלין לו מה שאין כן בבן סורר ומורה שאם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו והטעם הוא שלא ירבו מחלוקת בישראל כמו שאמר שם מפורש. כי על זה עומד יסוד כל התורה כולה כי אם אחד יאמר כך והשני כך ולא ירצו לשמוע לבית דין הגדול הרי ח"ו נהרס כל יסוד התורה, והעם לא ידעו למי לשמוע לזה או לזה ונעשה התורה שני תורות ח"ו ואין מכריע. ועל כן גם כן בראות רועה נאמן ישראל אש תבערת המחלוקת שיצאו מהם לחלוק על מקור התורה וכמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ח, ג') לבשו טליתות שכולן תכלת וכו' ונמצא שאר העם לביזה ולא ידעו אל מי לשמוע וממי ילמדו לעשות. אמר מעתה אין הדבר תלוי בי כי זה חמור הרבה מזקן אחד ממרא מחמת שהיו רבים וגדולים ומפורסמים בין העם, ובזה ודאי אם רצו בית דין למחול אין מוחלין ועל כן הסכים דעתו שיענוש מי שראוי ליענש. ובראות אל עליון שהסכים דעת משה לאהרן בעונשם אז תיכף היה דבר ה' אליו לאמר.

343

שמ״דדבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח וגו'. ופירושו כאשר פירשנו למעלה במאמר דתן ואבירם לא נעלה שהוא לשון הפרשה ופירוד וכן כאן יאמר אל העדה שיעלו מסביב למשכן קרח כלומר שיתפרשו מחיבורם ומעצתם בלבבם שלא יאבדו עמהם ח"ו כי תיכף נגזרה כליה עליהם. הגם שיש זכות שתולה שתים ושלוש שנים, הנה יש כח ביד הצדיקים למחות כמבואר בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק (לעיל ט"ו) אל תפן אל מנחתם. וגם על פי פשוטו אמר להם שיעלו מאתם שלא יעמדו עמהם. וכאשר שמע משה שנתקבל תפילתו על הרבים ורק השוטה שקלקל יתן את הדין. אז הנה,

344

שמ״הויקם משה וילך אל דתן ואבירם. פירוש שקם מנפילתו מה שהתנפל לפני ה' בתפילה כאמור למעלה ויפלו על פניהם וילך אל דתן ואבירם אמר בלבו אולי ישובו בלבבם ויתנחמו על הרעה. וילכו אחריו זקני ישראל מגיד הכתוב כי נחמו בני ישראל על הרעה אשר עשו ללכת עם קרח וילכו אחר משה ונאמר עליהם (יחזקאל י"א, ל"ב) והשיבו וחיו. ואז כאשר ראה משה עקב היתה רוח אחרת בעם ללכת אחריו פתח פיהו,

345

שמ״ווידבר אל העדה לאמר. אומרו לאמר פירוש שיאמרו הם גם לדתן ואבירם אולי יחזרו ממחשבותם הרעה ולמה ימותו באבדן קרח. ועל כן לא אמר להם עוד בלשון העלו שהוא לשון הפרשה ופירוד המחשבה כאמור למעלה כי כבר ראה מאתם זאת כאשר הלכו אחריו. ואמר להם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. פירוש שיסורו גם בגופם מאתם שלא יעמדו אצלם כלל כי אוי לרשע אוי לשכינו (סוף סוכה). וקראם האנשים הרשעים ולכאורה מלת אנשים יורה על אנשים חשובים וראוים כפירוש רש"י בפרשת שלח בפסוק (י"ג, ג') כולם אנשים, והיה לו לומר אהלי הרשעים האלה. ואמנם כי יש רשעים שהכל קוראין אותן רשעים שמפורסם רשעתם בניאוף או בגזל וגניבה וכדומה והמה אינם נקראים אנשים כלל כי אם רשעים שידוע רשעתם לעין כל. ואולם כי יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים שהם גדולים בתורה ועושין מצוות, ואכן כי הוא משפה ולחוץ, ובלבם לא דמו כן. וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ג', ב') רבים קמים עלי ואמרו חז"ל (מדרש תהלים שם) רבים בתורה וכו' כמו דואג ואחיתופל שהיו גדולים בתורה עד מאוד כמאמר חז"ל (חגיגה ט"ו:) תלת מאות בעיי הוו בעי דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר וכו' ודוד עצמו קרא לאחיתופל רבו אלופו ומיודעו, אשר יחדיו נמתיק סוד, ורעות היה במגורם בלבבם עד שאמרו חז"ל עליהם (סנהדרין צ'.) שאין להם חלק לעולם הבא. ואלה המה נקראו אנשים רשעים כי בעיני הבריות אנשים חשובים הם שהמה אלופים בתורה, ובקרבם רשעים גמורים הן כי פקרו ויצאו לחוץ. ואף הפוקר בדבר אחד נעשה כאילו כופר בכל התורה שכן אמרו חז"ל (עיין שם צ"ט.) שמי שאינו מאמין בדבר אחד מדברי חכמים נקרא כופר בכל התורה. ולזה אמר משה לעדת ישורון סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה כלומר אף שהם אנשים חשובים בעין רואה, הנה רשעים גמורים הם ואל תגעו בכל אשר להם. דקדק לומר בכל אשר ולא אמר באשר להם, לרבות בא לומר שאף חלק תורתם לא תקבלו ולא תלמדו מהם לא זכות ולא מדה טובה כמאמר חז"ל (עיין עירובין י"ג:) ברבי מאיר שאין הלכה כמותו ^*שם איתא מטעם שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו.לפי שלמד תורה מאחר אף שרבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה ט"ו:) וסורו מהם ומהמוניהם לגמרי כי פן תספו בכל חטאתם שלא תאמרו שחטאתם אינו גדול כל כך להצטרך לסור מהם מביתם כי הן דוקא במנאפת מפורש בדברי קבלה אל תקרב אל פתח ביתה כמו שכתוב במשלי (ה', ח'). ולא כן הוא. כי במינות הכתוב מדבר אשר אמריה החליקה שאין נראה רשעתם לעין כל ולכך המשילוה הכתוב לאשה מנאפת לומר כי תועבותיהם שוה לתיעוב המנאפת שצריך לסור מהם. ועל כן פן תספו בכל חטאתם הגם שחטאתם אינו נראה לכם כל כך, וחשובים הם בעיניכם. ואפשר עוד לומר כי אוהל מרמז על אוהל תורה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ג, י') בפסוק (בראשית כ"ה, כ"ז) יושב אוהלים. ועל כן אמר סורו נא מעל אהלי האנשים וגו' כלומר אף מאוהל תורה שלהם סורו נא. ואמר אהלי האנשים הרשעים האלה לרמז כי חטאם דומה לחטא העגל שנאמר בו (שמות ל"ב, ד') אלה אלהיך ישראל וכמאמר חז"ל (ברכות ל"ב:) בפסוק (ישעיה מ"ט, ט"ו) גם אלה תשכחנה. כי כל החולק על רבו כאילו חולק על הקב"ה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"י.).

346

שמ״זואפשר עוד לרמוז באומרו סורו נא וגו'. על דרך המבואר בדברי מרן (בפרי עץ חיים פרק ג') בנ"א יודי"ן שיש באחוריים וכו' עיין שם. יאמר סורו נא שאף אור האחוריים הרמוזים בנ"א יודי"ן שבהם יסור מהם שלא יהיה להם שום אחיזה בהקדושה ואז בהכרת רשעים תראה. ולהיפך לענין הטובה אמר (במדבר י"ב, י"ג) אל נא רפא נא להמשיך הטובה גם מאור הנ"א יודי"ן האלו שכולם יסכימו להוריד הרפואה מאורן לרפאותה רפואה שלימה.

347

שמ״חויעלו מעל משכן קרח וגו'. מגיד הכתוב בצדקת עם קדוש כי עלו והתפרשו והתפרדו עצמם מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב. כי נחלקו מהם ומעצתם לגמרי מכל וכל עד שלא רצו לעמוד אצלם אפילו רחוק מסביב כי הטו אוזן אל רועה נאמן ויאמינו בה' ובמשה עבדו. וכשם שהכתוב מיחס את הצדיקים לשבח כך מזכיר את הרשעים לגנאי ואמר ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם שהעיזו פניהם למשה בפניו כי מצח אשה זונה להם מאנו הכלם (על פי ירמיה ג', ג'.)

348

שמ״טויאמר משה בזאת תדעון וגו' עד כי לא מלבי. כבר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת בתחילתו בפירוש דבר זה שאמר להם משה כי לא תאמרו בלבבכם הגם שזה אמת שה' שלחני לעשות כל המעשים האלה. ואמנם זה היה רצון לבי וחפצי שיהיה אני מלך ואהרן אחי כהן גדול והקב"ה מילא רצוני וחפצי ושלחני לעשות כזה. לא כן הוא כי לא מלבי היה הדבר הזה שאחפוץ לזה או לתת לב על זה לבקש זאת מלפני אדון למלא משאלותי בזה. כי רק שליחות שמו יתברך היה אלי בזה כמו כל השליחות אשר צוני ה' אלהי לעשות בקרב הארץ ולמען שמו עשיתי באהבה לא למעני. ואולם לפי מה שכתבנו למעלה יאמר כי לא מלבי שלא תסברו שהקב"ה צוה אותי בסתם שאבחר הקדוש בישראל לנחלה לו להיות לכהן לו ואני מלבי בחרתי את אהרן אחי לקדוש ה' לצד שהוא קרובי ונדמה לי שאין בישראל כמותו כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וקרוביו. לא כן הוא כי לא מלבי עשיתי זאת רק מפורש נאמר לי מפי הגבורה קח את אהרן ואת בניו וקדשת אותם לי וגו'.

349

ש״נואכן כי בדקות יותר יאמר כי לא מלבי. כי הנה דרך המשלח שליח אם רואה שהשליח עושה השליחות בשמחה ובטוב לבב בזריזות ובזהירות לבל יפול דבר ארצה ישלחנו עוד בכל פעם ופעם שיצטרך לשלוח. מה שאין כן כשהשליח מבעט בהשליחות ועושה השליחות בעל כורחו שלא בטובתו ומאחר השליחות הנה המשלח ימנע השליחות ממנו ולא ישלחנו עוד הפעם. והנה כאן בשליחות משה לגדולת אהרן היה בזה כמה שליחויות. אחת לכהן אותו לעבוד את ה' להקריב לפניו חלב ודם ולבישת בגדי הכהונה שהן לכבוד ולתפארת וכ"ד מתנות כהונה שניתנו לאהרן שלא נאמרו בבת אחת כי אם בזה אחר זה והיה מקום בזה לומר שלפי שבשליחות הראשון אשר שלחו לכבד את אהרן היה עושה השליחות בשמחה גדולה בזריזות בטוב לבב על כן מצא לו הקב"ה עוד שליחות נוסף כזה וכזה על כי עבד נאמן קראו ונתן שמחה בלבו על שליחותיו.

350

שנ״אובאמת תיפח רוחם ונשמתם של האומרים כן כי הלא תורתינו הקדושה וכל המוזהר בה לעבודת שמו יתברך הכל הוא במדה ובמשקל. עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ושמו יתברך הזהיר אותנו על ככה כמו שכתוב (דברים ד', ב') לא תוסיפו על הדבר וגו' ולא תגרעו ממנו וגו'. ואם לא היתה התורה כולה במדה ומשקל מפני מה נאסר להוסיף עליה הרי על כל פנים לא נעשית פחות מאשר כתוב בה. ואמנם כי שמו יתברך הנה אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה (איוב כ"ח, כ"ז) וכמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ד, ה') ששמו יתברך צירף וליבן כל תיבה ותיבה מהתורה פעמים רבות עד שלא ניתנה. והתורה שיעור קומה של יוצר בראשית היא ואין בה להוסיף או לגרוע ח"ו. וגם כי התורה היתה חמדה גנוזה לפניו יתברך אלפיים שנה קודם שנברא העולם (בראשית רבה ח', ב'), ולא ניתנה לשיעורין להוסיף בה על ידי אדם וכלשון חז"ל (עירובין כ"א:) וכי התורה פעמים פעמים ניתנה וכו' וכל האומר כי יש יתרון נוסף בהתורה הרי הוא כופר בתורת אמת. שעל כן נקראת התורה תורת אמת כי הלא אמת הוא קו האמצעי שאין לנטות בו לשום צד וכל דבר אמת הוא כשקל ופלס מאזנים מאזני צדק. והן נודע המבואר ברעיא מהימנא (ריש פרשת תשא) בענין מחצית השקל הרומז לשם הוי"ה ברוך הוא כי הוא"ו בין תרין ההי"ן הוא המשקל עשרים גרה השקל דא יו"ד וכו' עיין שם. וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ועיקרן הוא שם הוי"ה ברוך הוא, ובו ניתן פלס מאזני צדק בתורה הקדושה. וכל האומר שאות אחת בתורה יתרון הוא, יותרו חייו לא יאבה ה' סלוח לו והרי הוא כופר בכל התורה ובשם הוי"ה ברוך הוא שבו ניתן משקלה על קו הצדק והאמת, וכל אותיותיה ניתנו ספורות למו וכמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו:) איה סופר וגו' שהיה סופר כל אותיות שבתורה איה שוקל ששקל כל קלים וחמורים שבתורה וכו'.

351

שנ״בוהנה משה רבינו ידוע ברוב ענותנותו שהיה עניו מאוד מכל האדם ובודאי לא לכבודו עשה את כל המעשים האלו עם קרח ועדתו. ועוד שהרי הכל נאמר לו מפי שמו יתברך כי המה אותיות התורה, והתורה ושמו יתברך אחד בתכלית היחוד. ורק לפי שכפרו קרח ועדתו במשקל אמת התורה ואמרו שניתוסף בה על ידי רצון משה או שהוסיף משה מדעתו, כפרו בזה בשם הוי"ה ברוך הוא. ושם הוי"ה ברוך הוא הוא המשבר ומשדד את כל טבע העולם, ועל כן היה מוכרח להיות מיתתן בשינוי טבע העולם, להראות אשר הכופר בזה הוא כופר בשמו יתברך. ואכן כי משה היה חפץ להודיע זאת לעדת ישראל שידעו זאת כי אין יתרון והוספה בתורה הקדושה. והעובר על אות אחת מהתורה כאילו עובר על כל התורה כולה וכמאמר חז"ל (שמות רבה ו', א') בשלמה המלך ע"ה שעלתה יו"ד של ירבה וכו' ואמרה הרי שלמה עומד ומבטל אותי והשיב לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין וקוץ ממך איני מבטל וכו' עד כאן. ועל כן אמר להם משה לישראל בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' פירוש בבקשה מכם שבזאת תדעון שתתנו לב להבין ולידע זאת כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. פירוש גם המעשים האלה אשר אנכי עושה היום הכל הוא בשליחות שמו יתברך. והכל בכדי שתדעו ותבינו כי לא מלבי. שאין דבר ואות וקוץ בהתורה שיהיה נובע מלבי או על ידי רצון לבי רק כל התורה כולה מיוחדת בשמו יתברך ובשיעור קומה של יוצר הכל ברוך הוא ואין נקודה בה ליתרון והוספה. ולזה אמר להם משה רועה נאמן לישראל.

352

שנ״גאם כמות כל האדם ימותון אלה. פירוש אם יהיה מיתתן כמות כל האדם הגם שזה היה גם כן לאות ולמופת כי ימותון כולן בפעם אחת בפתע פתאום והיו יודעין הכל כי לא במקרה הוא רק יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה. או ופקודת כל האדם יפקד עליהם. פירוש או אם יהיו נידונין ביסורים שנקרא פקודה על האדם כמאמר הכתוב (איוב ז', י"ח) ותפקדנו לבקרים וגו' וגם זה היה לאיזה אות שמאת ה' הוא. לא יתוודע בזה כי אם שה' שלחני. לא כמו שהם אומרים שאנכי בדיתי הכל מלבי ואין תורה מן השמים. וזה אומרו לא ה' שלחני פירוש לא תוכלו לידע על ידי זה כי אם שה' שלחני ואני באתי בדבריו של הקב"ה ותורה מאתו תצא. ואכן,

353

שנ״דואם בריאה יברא ה' ופצתה וגו' עד וידעתם כי נִאצו האנשים האלה את ה'. פירוש ואם יהיה מיתתן בשידוד מערכת טבע העולם אז תדעון כי זה אמת מה שאני אומר לכם כי לא מלבי שאין בזה שום הוספה ויתרון משלי אף על חוט השערה. כי אם היה איזה הוספה משלי, הנה לא היה חטאם גדול כל כך במה שאומרים שבדיתי מלבי כי על כל פנים יש בזה איזה שמץ מנהו והיה די להיות מיתתן כמיתת כל האדם. וגם אפשר כי לא דמו בלבם רק על דרך הזה שיש בזה הוספה מלבי וזה כל צעקתם וחשדם אותי. ובזה שבריאה יברא ה' בשידוד הטבע לעקור שורשם מן הארץ בזה תדעו כי נאצו האנשים האלה את ה' שכפרו בשמו יתברך כי כל התורה מיוחדת בשמו והיא על קו משקל הצדק והאמת על חוט השערה. ובניאוצם את שם הוי"ה ברוך הוא הנה השם הזה הוא המשדד את כל טבע העולם, ובריאה יברא ה' מחדש להראות מקור מקום חטאתם ולא יהיה עוד כקרח ועדתו להרהר אחרי התורה שמץ מנהו, ולהזהר בכל אות וקוץ ונקודה ממנה.

354

שנ״הואפשר היה גם כוונת משה בזה לטוב להם בעצמם לתקן מעוותם אשר עוותו להפריץ פרץ בעם להרהר אחרי התורה וחטא הרבים תלוי בהם. וכאשר על ידי מיתתן ידעו ישראל להזהר מעתה, בזה יתוקן המעוות לבל ידח מהם נדח כענין (שמואל-א ב', ו') מוריד שאול ויעל. ועל כן סיבב מיתתן שלא בטבע על ידי שם הוי"ה ברוך הוא המהוה את כל ובידו לשדד את כל למעלה מהטבע. כענין מה ששמעתי מפי מורי ורבי הרב הקדוש בוצינא דנהורא איש אלקי מוהר"ר יחיאל מיכל זצללה"ה בפירוש מאמרינו טובים מאורות שברא אלהינו וגו' עד כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. שזה הטוב הוא בבריאתם שכח וגבורה נתן בהם להיות מושלים וגו' כלומר שיש בהם כח וגבורה לצמצם בהירות אורם שיוכל העולם לסבול אורם להיות מושלים בקרב תבל. כי לא שייך לומר כח וגבורה על הבהקת האור כי זה מתת אלהים הוא ברחמיו המרובין, לא בכח וגבורה, והבן. ומכל שכן דכל שכן להבדיל שמו הגדול והקדוש שכל הכוחות נכללים בו. ואף כח זה בו שמהוה את כל ומשפיע אורו במדה וקצב שיוכל העולם לסבול, אבל בידו לשדד הכל. וכאשר יראו בית ישראל מפלתן על ידי שידוד הטבע אזי ייראו מה' ומתורתו המיוחדת בשמו ויתוקן קצת חטאם מה שהחטיאו את הרבים כאמור. ועל כן נאמר תיכף,

355

שנ״וויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע וגו'. כי לא היה כאן לא תפילה ולא בקשה מאת המקום שיתפלל משה על זה שתבלעם הארץ רק שדיבר אל ישראל שכן מוכרח להיות עבור חטאם בשם הוי"ה המהוה ושידעו ישראל להזהר מעתה. ועל כן תיכף ככלותו לדבר את הדברים האלה דיבור בעלמא ותיכף כן נעשה. כי נאצו את ה'.

356

שנ״זאו יאמר ככלותו לדבר ותבקע האדמה וגו'. כי הנה חז"ל (סנהדרין ק"י.) הגידו על פסוק (חבקוק ג', י"א) שמש ירח עמד זבולה, שעלתה השמש לזבול ואמרה איני יוצא להאיר לעולם עד שנעשה דין לבן עמרם וכו'. והענין הוא על פי מה שכתבנו למעלה כי השמש בתוקפו אין נסתר מחמתו ולא היה ביכולת העולם כלל לסובלו רק שהיא מוכרחת שתצמצם אורה בכדי שיוכלו הבריות לסבול. והנה הגם שבזה היא מקצרת בשבח ה' יתברך שאינה נראית בכל תוקפה לראות גודל רב הבהקת אורה שנתן בה ה' יתברך. ואכן כי דעתה שבודאי ידעו הבריות ויבינו את זאת כי תוקף אורה גדול, רק בהכרח היא מצמצמת אורה. וזה היא שבח ה' יתברך ברוך הוא שמתנהג עם עולמו לפי כח כל אחד. ועל כן כח וגבורה נתן בה שתוכל למשול בקרב תבל שיהנו הבריות מאורה ולא ישרפו בהבלה (ועיין בזה בפרי עץ חיים שער הברכות פרק ד').

357

שנ״חואכן עתה שנטה קרח ועדתו מלהאמין שמדה וקצב נתן שמו יתברך בתורתו ובבריותיו שנבראו בה. אז אמרה השמש איך אצא להאיר בעולם השפל להמעיט האור שבזה אני ממעט כבודך הואיל שבני אדם אינם מבינים שזה גודל נפלאותך שאתה מקצר בגדולתך עבור יכולת בני אדם. ואפשר עבור זה סמך דוד המלך ע"ה (תהלים יט, ח') תורת ה' תמימה אחר אומרו ואין נסתר מחמתו. שלכאורה אינם שייכים זה לזה ואמנם דבר אחד הוא שזה שמאמין שתורת ה' תמימה ובה פלס במשקל ובמדה וקצב לצורך התנהגות העולם, הנה זה יודע כי אין נסתר מחמתו רק חוק קצב מאת ה' הוא שלא תאיר יותר מיכולת שוכני בתי חומר. והנה הגם שדעת השמש היה לשם ה' שלא להמעיט כבודו יתברך באור צמצומה. אך לפי שאמרה עד שתעשה דין לבן עמרם נאמר לה על כבודי לא חסת וכו' ומחוהו בשיתין פולסי דנורא שתצא להאיר. והנה הארץ רעשה בימי עוזיהו ורצתה לבלוע אותו כמאמר חז"ל (תנחומא נח י"ג). ואכן שהיתה יראה שלא יעשה לה כאשר נעשה בהשמש. והנה ודאי גם כאן רעשה הארץ לעשות דין לבן עמרם ואולם עד אשר לא שמעה שכבוד ה' בזה והיתה סבורה שעיקר מחלוקותם על משה ואהרן אף שידעה שהם ידידי ה', כי הכל ידעו מעלת משה כמאמר חז"ל (שבת פ"ט.) שהתהום השיב לא בי היא התורה נלך אצל בן עמרם. אף על פי כן אמרה איך אעשה בעצמי מעשה כזה בשביל כבוד בשר ודם ופן ישיבו לי כתשובת השמש. ואך עתה בשמעה ממשה כי נאצו האנשים האלה את ה' וכל מחלוקותם כביכול על ה' הוא, אז אמרה ודאי ראוי לי לחוס על כבוד ה' ולעשות דין ומשפט במכעיסיו שיתגדל שם ה' בזה. ועל כן ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ושמעה הארץ כי התיצבו האנשים האלה על ה' אז אמרה עת לעשות לה' ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם כי קנאין פוגעין במרגיזי האל ברוך הוא לעשות בו דין ומשפט כמעשה טיטוס (גיטין נ"ו:) שעמד נחשול שבים לטובעו ולהיפוך נכנעין הן לפני עובדי ה' למלאות רצונם כמעשה גינאי נהרא שחילק מימיו לפני רבי פנחס בן יאיר כמאמר חז"ל (בחולין ז'.). ועל כן,

358

שנ״טוירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. מגיד הכתוב כי גם בזה מדד להם הקב"ה מדה כנגד מדה באותות ובמופתים. כי בטבע העולם מי יכול לחיות אחר נפילה גדולה וכבידה כזו. ואכן כי בידו הכל לעשות בכח וגבורה ולצמצם בכח וגבורה. וזה מאמר הכתוב וירדו וגו' חיים שאולה כלומר שבאו לשאול בחיים ולא הם לבדם כי אם וכל אשר להם שאף הכלים לא נשברו בנפילתן כי כלים שבירתן זו הוא מיתתן, וכאן כתוב הם וכל אשר להם חיים. והכל להראות שבחו של הקב"ה בכל, הן לעשות בכח והן למעט כחו כביכול לקמוץ אור הרב שיצא במדה וקצב, והכל בשקל התורה שהוא מחצית השקל תרומה לה' כדבר האמור. והנה על ידי כן כל ישראל נסו לקולם כי יראו פן תבלעמו הארץ ולהיכן נסו הנה ודאי נסו אל פתח אהל מועד לחסות תחת צל כנפי השכינה. ושם הנה אש יצאה מאת ה' ותאכל את הר"ן איש, ויראו שם פן יוקדו ביקוד האש. ומבין שניהם נכנס מורך בלבבם שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו לחלוק על תורת משה. ובא הכתוב לתרץ שלא יקשה מפני מה לא נבלעו הר"ן איש אתם אחרי שהיו בעצה אחת. ועל כרחך תוכרח לומר שלא היו בעצה אחת אתם, כי אם שבאו עמם. ואם כן למה נשרפו. ולזה אמר הכתוב,

359

ש״סואש יצאה וגו' ותאכל וגו' מקריבי הקטורת. כלומר לפי שהקריבו קטורת שלא ברשות כי הם זרים שלא מזרע אהרן ועל כן נשרפו. ואך קרח ששתים עשה להקטיר קטורת ולבוא בעצה לחלוק על תורת משה על כן נשרף ונבלע. נשרף על הקטורת ונבלע בעצתו.

360

שס״אאמור וגו' וירם את המחתות מבין השריפה וגו'. פירוש שירים אותן תיכף בעוד האש בוער בהם וזה אומרו מבין השריפה. והטעם כי כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם כמאמר חז"ל (עיין ספרי ראה י"ג, י"ח). ועל כן תיכף ירים אותם ואת האש זרה הלאה לארץ מעל המחתות כפירוש רש"י למען ישוב ה' מחרון אפו. וגמר אומר,

361

שס״באת מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים. לומר עוד טעם מפני מה הוא מצוה להרימם תיכף. והוא על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה סוף פרשה ט"ו) ברובע ונרבע מפני מה צוה הכתוב להרוג גם הבהמה (כי אדם חטא בהמה מה חטאה שאין בה דעת לעבור על רצון קונה) בכדי שלא יהיה אדם רואה הבהמה ויאמר זו היא שנסקל פלוני על ידה אם כן חס הקב"ה על כבודן של רשעים וכו'. ולזה אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם כלומר לפי שהם מחתות החטאים, וכשיראה אותם אדם יאמר זו היא שנשרף פלוני וכו' ועל כן ירימו אותם ועשו אותם רקועי פחים כי מחתות אי אפשר שיהיו מעתה שלא יהיו הם נקראים על ידם. וגם כי אין זה כבוד ה' להקריב לפניו במחתת נפש החוטאת. ועל כן ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח לרקעם עד אשר דק כפירוש רש"י טסין מרודדין. ואומר הטעם שלא צוה לזרקם מכל וכל, כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ותשמישי קדושה אינם נזרקין. ואמנם שלא יקשה מפני מה לא צוה לגונזם לזה אמר ויהיו לאות לבני ישראל כלומר כי גם לזה צריכין להיות לאות למשמרת זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו'. ועל כן צוה לעשות מהם דבר מה שבקדושה לא בגוף המזבח רק צפוי דק על המזבח. ובזה יהיה נכון לכל הטעמים האמורים. וכן עשה אלעזר וירקעום לזכרון לבני ישראל לומר שכיוון לכל הדברים האמורים.

362

שס״געוד יתבאר אומרו את מחתות החטאים האלה וגו'. כי כבר כתבנו למעלה שמחתת קרח לא נתקדשה כי קרח מן הבלועים היה וכל הנקברים אפרן אסור (סוף תרומה),ואף המחתה נבלעה וכתבנוהו שם מסברא ממה שאמר הכתוב ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. כל הרכוש משמע אף המחתה. גם מרבוי האת עיין שם. ואמנם כי כן אמרו חז"ל מפורש (במדבר רבה י"ח, י"ג) שאפילו נפה וכברה שהיה להם אצל אחרים נתגלגל עד מקום הבליעה ונבלע שם. ולזה אמר הכתוב למעלה וירם את המחתות מבין השריפה כלומר דוקא מבין השרופים שכל הנשרפין אפרן מותר ועל כן ממונם לא כלה ונשארו ליהנות מהם לדבר שבקדושה. ודוקא מהשרופים לבד, ולא מקרח שהיה מן הבלועים גם כן כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"י.), שהם וכל אשר להם אבד כדין הנקברים. ולזה אמר הכתוב את מחתות החטאים האלה. האלה דוקא ולא מחתת קרח. ומהשרופים לבד אמר הקב"ה שיעשה מהם אות לבני ישראל לזכרון אבל בהנבלעים נאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. פירוש שאבדו מלב בני ישראל להזכר להם. כי דבר שהארץ מכסה משתכח מן הלב וכאשר נגזר על המת שישתכח מן הלב. וגם לא זכו לזה שישאר מהם אות ללמוד מזה לירא את ה'. ואולם מן הנשרפים, צוה ה' לעשות מהם אות לבני ישראל לזכרון רקועי פחים צפוי וגו' ולא המחתות בעצמם לפי שלא יתקיימו כל כך וגם המחתות בהצנע הם בעזרה ולא יתראה לכל כל כך (ועיין במה שכתבנו למעלה) ואך צפוי המזבח נראה לכל בכדי שיהא אדם שואל עליו ויזכור בזה שתי אלה הדברים שלא להקטיר קטורת איש זר ושלא לעורר על הכהונה. וזה אומרו,

363

שס״דזכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו' להקטיר וגו' ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו. כלומר שלא לעורר על הכהונה ועל תורת משה לומר שהוא הוסיף בה דבר ח"ו (כאמור למעלה) רק כל התורה כולה כן דיבר ה' ביד משה כי קבלת התורה אל משה נקרא קבלת היד כמאמר חז"ל (סוטה ד':) בפסוק (משלי י"א, כ"א) יד ליד אפילו קיבל את התורה מסיני כמשה וכו'. ואכן הנה נודע מה שאמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא ניתנה התורה אלא למשה וכו' וטובת עין נהג בה ונתנה לישראל. וזה אומרו לו. כלומר כל התורה דבר ה' הוא אשר דיבר אל משה ונתנה לו וכל אות ואות מהתורה הכל מאת ה' נצרף ונבחן כמאמר הכתוב (תהלים י"ב, ז') אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' מזוקק שבעתים.

364

שס״הוילונו וגו' אתם המיתם את עם ה' וגו'. להבין דבריהם אלה מה שאמרו אתם המתם והלא הכל יודעים שאש יצאה מאת ה' ותאכל. וגם פה הארץ ודאי לא עשו משה ואהרן כי מי שם פה לאדם ומכל שכן לארץ. ונראה שטענו כי הם הסיבו מיתתן במה שלא אמרו להם מפורש שזר אשר לא מזרע אהרן אסור להקטיר קטורת ואדרבא במה שאמר משה זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש זה נראה כעין ספק שלא נודע מי שיבחר בו ה' ולכך הכניסו עצמם בספק מחמת שכל אחד דימה בנפשו אולי יהיה הוא הנבחר לה' ויוקדש. ועל דבר זה כמעט קרבו כל העדה כמאמר הכתוב ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אוהל מועד כי כל אחד אמר לנפשו (ישעיה נ"א, כ"ג) שחי ונעבורה, ואפשר בי יבחר ה', ובזה כמעט המיתם כל עם ה'. ואילו שמעו מפיך כי אי אפשר בשום צד להקריב איש זר אשר לא מזרע אהרן להקטיר קטורת כמו שאומר עתה, זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו', ודאי היו פורשים. וטענו שאפשר עבור זה קראן שמו יתברך חטאים בנפשותם ולא חייבים בנפשותם כמו שיאמר במקום אחר דמו בראשו כי היו שוגגים על ידי מאמר משה והיה האיש אשר יבחר וגו' ונראה שכולם ראוים לגשת ולראות במי שיבחר ה', וכל אחד אמר בלבו שמשה בחר באהרן קדוש ה' ואפשר אני הקדוש כי כל העדה כולם קדושים, ואילו הייתם אומרים מפורש שזר המקטיר יומת מי לא יירא לנפשו אימת מות. ואכן האמת לא כן הוא כי אם היו מאמינים במשה היו מאמינים שמפי ה' נצטוה להקריב אהרן להעמיד לפניו לשרתו. ואם לא האמינו בזה, גם אם היה אומר להם שזר אסור להקטיר, לא היו מאמינים והיו אומרים שאומר כך בכדי שכל אחד יירא לנפשו ממיתה משונה וישאר הגדולה לאהרן אחיו. ועל כן היה מוכרח משה לומר סתם בכדי שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש. ועל כן,

365

שס״וויהי בהקהל וגו' עד הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם וגו'. כי נודע אשר חס הקב"ה על כבוד הצדיק יותר מכבודו כביכול ברוך הוא ואינו ממתין על רגע כמאמר חז"ל (תנחומא תולדות י"ב) בירבעם שהקטיר לעכו"ם ולא הוביש ידו וכשפגע בעדו הנביא תיכף ותיבש ידו ולא יכול להשיבה אליו. ועל כן כשנקהלו על משה ואהרן ואמרו להם בזיון בזה שהם המיתו עם ה'. תיכף אמר להם הרומו וגו' ואכלה אותם וגו' פירוש הפרישו עצמיכם בלבבכם מהם. כי הם התפרדו והתפרשו עצמם מכם בקהלם עליכם למריבה זו, והם חייבים אלי ממקום אחר מכמה פעמים שנתחייבו למקום. ואך כל עוד שהיו ביחוד עמכם, הם בכם ואתם בהם, את פניכם נשאתי שלא אפגע בהם. והן עתה כאשר נתפרדו מאתכם, הרומו גם אתם את לבבכם מהם ולא ישאר מהם שריד ופליט. ועל זה אמר הכתוב (תהלים ל"ד, כ"ב) ושונאי צדיק יאשמו. כי אם אדם מקושר בהצדיק אף אם נתחייב למקום ברוך הוא, הקב"ה נושא פניו בשביל ידידו הצדיק שמקושר עמו. אבל כשנעשה שונא להצדיק, לא יאבה ה' סלוח לו ויכשל ויאשם. ותיכף ויפלו על פניהם בתפילה, עליהם. (כי כל נפילת אפים, על תפילה הוא). ואך בהיות כי כבר יצא הקצף על פגעם בעבדי ה' ולא היה עת להאריך בתפילה וכמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ח') בפסוק (שמות י"ד, ט"ו) מה תצעק אלי שאמר לו הקב"ה בני נתונים בצרה ואתה מאריך בתפילה וכו'. ועל כן תיכף,

366

שס״זויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' והולך מהרה אל העדה וגו'. כלומר התקרב אתה אליהם בכל היכולת וכפר על העדה כי אולי ישא ה' פניו אליך בהתקרבותך אליהם ולא ישחיתם. וגם בזה תראה שאנו מוחלין על כבודינו. וקח את המחתה ושים קטורת בכדי להקטיר ולקשר כח הרע שלא יעשה דבר עד אחר התפילה ואני אשאר כאן להתפלל עליהם. וכן עשה אהרן ויעמוד בין המתים ובין החיים שאחז את המלאך והעמידו על כרחו עד אחר התפילה למשה, ותעצר המגפה לשעה זו עד אשר יצא דבר ה' אחר התפילה. ובזה ידע אהרן אשר משה פתח אוהל מועד כי נשאר שם להתפלל על עדת ה'. ועל כן,

367

שס״חוישב אהרן אל משה אל פתח אוהל מועד. כלומר ששב אל משה לראות הנעשה בתפילתו וגם הוא הלך אל פתח אוהל מועד לישא בעדם רנה ותפילה כי ידע שהשכינה שם כנאמר למעלה (פסוק ז') ויפנו אל אוהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'. והתפללו שניהם והמגפה נעצרה מכל וכל. הגם שכבר אמר למעלה ותעצר המגפה ולמה שינה עוד להודיע זאת. ואכן כי אז לא עצר כי אם על שעה עד אחר התפילה לשמוע מה ידבר ה' אל עמו. ואחר התפילה, והמגפה נעצרה מכל וכל. כי אם הוגה על רגע ואחר כך וריחם כרוב חסדיו על ידי התפילה שגדולה מכל הקרבנות כמאמר חז"ל (ברכות ל"ב:). שהקטורת אינו בא כי אם לעכב הדבר, אבל העיקר בתשובה תליא מילתא (הובא באלשיך כאן), ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה מכל וכל.

368

שס״טדבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו'. לפי דקדוק הלשון היה לו לומר דבר אל בני ישראל ויתנו לך מטה מטה או היה לו לומר סתם קח מבני ישראל מטה מטה וגו'. ואולם כי אחר כל הנעשה עד הנה בקרח ועדתו, ובהקהל העדה וילונו, ודאי ידעו בני ישראל ובפרט הנשיאים, שבודאי מטה אהרן יפרח כי מי פתי יסור הנה לחשוב עוד מחשבת חוץ. ועל כן חשב שמו יתברך אולי לא ירצו ליתן אחר שידעו כי מטיהם ודאי לא יפרח ומה להם לבוא לבזיון בחנם. ועל כן אמר לו דבר אל בני ישראל כלומר כי תחילה דיבר אליהם אולי ישמעו אליך בדברך אליהם ויתנו לך ובאם לאו קח מאתם בעל כרחם שלא בטובתם למען ידעו כל ישראל בבירור כי נבחר אהרן קדוש ה' לעמוד לפניו לשרתו וזר לא יקרב. או יאמר קח מאתם כלומר קחם בדברים שתאמר אליהם שיתקדש שם שמים על ידיהם כאשר מטותם לא יפרח, ויפרח מטה אהרן. וכאשר היה בימי אליהו בהר הכרמל שלא רצה הפר השני ללכת עד שאמר לו אליהו לך אתם שיתקדש שם שמים על ידך כמאמר חז"ל (בילקוט מלכים רמז רי"ד) וכן עשו כאשר יבואר למטה.

369

ש״עאיש את שמו תכתוב על מטהו. הנראה במה שצוה הקב"ה לכתוב את שמם דוקא על מטותם ולכאורה כל אחד היה יכול להכיר מטהו בטביעת עין או שיעשה לו סימן בו. ואמנם כי היה צריך לסימן בתוך סימן כי אם לא היה סימן רק הפרחת המטה לא נדע בזה כי אם ששבט לוי הוא הנבחר לה' כי מטה אהרן ממטה לוי היה שהוא הראש לבית אבותם, ועדיין לא נדע אם נבחר אהרן לכהונה. ועל כן צוה הקב"ה שיכתוב איש את שמו על מטהו וכאשר פרח הציץ על המטה, פרח על השם, ובזה ידעו שניהם. כי בפריחת המטה עצמו ידעו כי נבחר השבט לה' כי המטה מבית אב היה. וזה אשר נפרח הציץ על שם אהרן ידעו כי אהרן קדוש ה' והוא הנבחר לה' יתברך. ולזה אמר להלן והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. ומלות לבית לוי לכאורה מיותר כי כבר ידענו שמטה אהרן לבית לוי הוא. ואכן כי יגיד הכתוב שתי אלה הדברים, לומר כי פרח המטה על שם אהרן ונודע מזה קדושת אהרן לבית לוי, כי שניהם מקודשים בסימן הזה כאמור, וזה שאמר הכתוב איש את שמו תכתוב וגו' וכל הכתיבה הזאת אינו כי אם בכדי אשר,

370

שע״אואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. כלומר כי המטה עצמו שייך ללוי ופריחתו יהיה סימן על קדושת לוי ואך שם אהרן תכתוב עליו להיות שמו מעיד עליו בהפריחה על השם שהוא הובחר לראש על בית אבותם לכהונה גדולה וקטנה כאמור.

371

שע״בוידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו'. עיין מה שכתבנו למעלה בפסוק דבר אל בני ישראל וקח מאתם וגו' וכאן מגיד הכתוב כי דור דעה היו, ותיכף בדבר משה אליהם נתנו לו מעצמם הגם שידעו כי ודאי יפרח מטה אהרן. אך עבור שיתקדש שמו יתברך על ידי זה, נתנו לו בשמחה תיכף וכאמור למעלה.

372

שע״גזאת חקת התורה וגו'. עיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שהפליא למה כינה הכתוב מצוה זו בשם כללות התורה שהיה לו לומר זאת החקה אשר צוה וגו'. ונעמו דבריו לתרץ כי פרשת טומאה וטהרה תסובב מהתורה כי גוי שאינו בן תורה כלל אינו מטמא וכו' עיין שם. ואולם גם אנכי אענה את חלקי לפרש בהיפוך מדרך הזה. והוא כי נודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק ג' סוף הלכה א') ביום שמת רבי בטלה כהונה וכו' כי לגודל קדושתו לא היה מטמא במותו. ולכאורה יפלא זה כי הלא ידוע שאסור לנו לדרוש טעמי התורה לחדש דבר אשר לא בא בקבלה מפורשת לזה לסמוך חידושו על מקרא כתוב בתורה. וראיה מאב החכמים שלמה המלך ע"ה שדרש טעם התורה בשלושה מקראות שנתגלו טעמן בתורה ואמר אני ארבה ולא אסיר ונכשל בזה עד שעלתה היו"ד של ירבה וקראה תגר וכו' ואמר הקב"ה אלף כיוצא בו בטלין וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', א'). ומכל שכן בכתוב שלא נתגלה טעמו מפורש בתורה וסתם הכתוב ואמר (ויקרא כ"א, א') לנפש לא יטמא וגו' איך יסמכו חכמינו לדרוש טעמן של דברים ולבטל הכהונה ברבינו הקדוש לרוב קדושתו. ואורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע (משלי ה', ו'). והרמב"ם ז"ל לא פסק דין הזה.

373

שע״דואמנם יש לומר כי מקרא קראו ודרשו כאשר נאמר בפרשה זו כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא וגו'. הגם שהאי לא יתחטא קאי אלפני פניו על הנוגע (או אפשר קאי לאחריו כשלא יתחטא אז את משכן ה' טמא וגו') מכל מקום ודאי שגם זאת נוכל לומר שקאי אלפניו. וכה יאמר הכתוב הנוגע וגו' בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא. כשלא יטהר האי נפש האדם מכל וכל, אז הנוגע בו את משכן ה' טמא כי נטמא הנוגע בו. אבל קדוש ה' כרבינו הקדוש (כתובות ק"ד.) שבשעת מיתתו זקף עשר אצבעותיו למעלה ואמר גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה וכו' שכל ימיו לא נהנה כלל משום תאות חמדת עולם הזה כלל כלל לא. אף שבאמת ודאי אכל ושתה ועסק בכל דברים הגופנים. מכל מקום לרוב המיאוס והבזיון ושיקוץ נפש שהיה לו לדברים הללו שהן מעשה בהמה שבזיון נמאס הוא לבעל שכל לעסוק בדברים שבהמה עוסקת בהן, אם לא בהכרח מופלג כמו שכפאו שד לצורך עבודת גבוה שבהן בדברים העומדים ברומו של עולם. ובזה לא נתמשך עליו מעולם מבחינת הרע והטומאה כלל לא על נפשו ולא על גופו והיה גופו קדוש וטהור כעין נשמתו. ולא היה יכולת בחיצונים לקרב אל גופו כלל כי לא היה להם נגיעה בו בחייו מעודו. ומאין יטמא הנוגע בו. הרי לפניך מפורש שהטומאה אינו כי אם במי שפגם במקצת דמקצת מדברי תורה להתמשך אחרי תאוות הגופניות והמשיך אליו מבחינות הרעים. אבל השלם בתורה הקדושה שלא ליתן לנשמתו וגופו שום נידנוד בחינת חמדה אחרת רק דרכי התורה, הרי הוא חי במותו יותר מחייו, ונשמתו וגופו טהורים ומטוהרים. והנה מלת חק פירושו לפעמים מלשון בושה (כמו ותהי חק בישראל הנאמר אצל יפתח (שופטים י"א, ל"ט)) ולזה יאמר הכתוב זאת חקת התורה פירוש זה בושת התורה הוא שישראל יהיו מטמאין במיתתן. כי אם שמרו ישראל התורה כדבעי לא היו מטמאין אחר מותן כאמור וכמאמר אליהו זכור לטוב (עיין ילקוט משלי תתקמ"ד) קברי צדיקים אינם מטמאין וכו'.

374

שע״העוד יאמר הכתוב זאת חקת וגו'. כי הנה אמרתי בפירוש מאמר חז"ל (לשון רש"י בריש בראשית על פי בראשית רבה י"ב, ט"ו) בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין וכו' עמד ושתף מדת הרחמים. שכלאורה דבריהם סותרים דברי נעים זמירות ישראל שאמר (תהלים פ"ט, ג') כי אמרתי עולם חסד יבנה, שמשמע שבריאת כל העולמות היה על ידי חסד האל הטוב. וכבר אמרנו בתירוץ קושיא הזאת בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ו' ענף א' וחלק שני דרוש ד' פרק א') ובתחילת חיבור זה עיין שם. ועוד לאלוה מילין על פי מה ששנו רבותינו ז"ל במשנה (ברכות פרק ט', ה') חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו' ופירש רש"י בשמחה וכו'. ולהבין הדברים הללו על בוריין איך יודה וישבח אדם באמת באהבה על היסורין כמו על הטובה כי הלא מטבע האדם שלא לאהוב את מכהו. ולכאורה לא יצויר זה כי אם שיאמר האדם זאת משפה ולחוץ שהוא אוהב את היסורין אבל לבו רחוק ממנו כמו שמצינו בהכות השר הגדול את אחד מעבדיו שאחר ההכאה הוא נופל לפניו ונושק את רגליו כאילו מחזיק לו טובה על ההכאה. אבל זה שקר הוא ולבו לא נכון עמו. וזאת נאה לפני בשר ודם ולא לפני אלהים הבוחן כליות וחוקר תעלומות לב.

375

שע״וואולם הנה כבר כתבנו במקום אחר בבחינת היסורין בביאור ארבעה בחינות בהם כולם הם לטובת אמת מבורא עולם ברוך הוא. ואמנם הבחינה האחרונה מכולם והקטנה שבהם הוא כדמיון החולה אשר נתחזק חליו עליו ובכל יום נחלה יותר עד שאם לא יבקש לו רפואה לחליו ח"ו יאבד מכל וכל. ובא רופא אחד ורפאהו בחנם בלא דבר ונתן לו מים המרים כדרך הרפואות, או בהמשכת דמו מזרועו ושאר אבריו. או בכאב השנים שנוטל עצם מעצמיו בכח גדול עד שיכאב להחולה רפואתו בשעת מעשה למאוד. אבל אם בעל שכל הוא מה מאוד יאהב את הרופא הנאמן הזה בכל לבבו ונפשו ויודה לו וישבחו על הטוב שעשה עמו אף שהוכאב לו מאוד בשעת מעשה מכל מקום תגדל באהבתו בהיותו יודע כי חיים הוא נותן לו. וכן ביסורי האדם כי הלא באמת הקב"ה חפץ חסד הוא ולא ברא העולם כולו כי אם להיטיב לבריותיו בכל מיני חסדים וטובות שבעולם ואך כי למען עכירת החומר שבאדם שנתעבה חומרו ונתגבר על נפש השכליות מצד מילוי תאוותיו וחמדותיו לדברי עולם הזה הגשמיים ומכל שכן לדברים שיש בהם נידנוד איסור (או מחמת עבות תולדותיו מאביו ואמו כשנתכוונו למילוי תאוותיהם כבהמה). ואז אי אפשר לחול עליו אור ה' וחסדו אור תענוג הרוחני אור השכל אור ברכת ה' אור השפעתו הנפלאה. כי אין ארור מדבק בברוך ואין אור וחושך משתמשים בערבוביא. ואז הקב"ה ברוב חסדו וטובו, וה' חפץ דכאו החלי (ישעיה נ"ג, י') ליסר הגוף ביסורין למרק ולזכך החומר להיות הרע נכנע לפני הטוב, והטוב והשכל יתגבר באדם ואז יוכל האל הטוב ברוך הוא להאיר עליו בענן אורו באור האמת והתענוג ולהשפיע לו רוח קדושה מאור קדושתו יתברך ובזה נעשה מוכשר לקבל חסד אל כל היום.

376

שע״זותדע נאמנה כי זה הטוב והחסד היא יותר טובה וחסד מטוב הגמור. כי הלא נודע (סנהדרין מ"ו.) אשר בצרתם לו צר וכשהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו'. ונמצא שכאשר הטוב השלם ברוך הוא שולח יסורין אל האדם, כביכול לו צער מזה. ואך למען גודל טובו וחסדו שרוצה בטובת האדם, כביכול מתאפק על צערו ומצער האדם, בכדי שיטיב לבריותיו. מה שאין כן בטובה ששולח לבן אדם גם לפניו טוב הוא. ולזה אמרו חז"ל (עיין בראשית רבה ט', י"א) בפסוק (בראשית א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה מדת הטוב. מאוד זה מדת הפורעניות. כי מדת הפורעניות יותר טוב מן הטובה שזה טוב לבד וזה טוב מאוד. כי כביכול ברוך הוא וברוך שמו מיצר לו בפורעניות האדם בשביל טובתו היש חיך מתוק מזה. ועוד כי בטובה, אין כי אם הטובה שעושה. ובפורעניות רואה האדם איך הקב"ה כביכול רודף לעשות לו רפואה בכדי שיוכל לקבל חסדו. ואם האדם מבין את זה ויודע באמת שהיסורין לא באו כי אם לרפאות הבשר החי בשאת, אז מוסיף אהבה על אהבה וצמאון על צמאון לאל הטוב והמיטיב לרעים ולטובים ברוך הוא שמצער עצמו כביכול בעבור טובת האדם. ובזה יוכל להפוך לבבו באמת באהבה וחיבה ולברך ולהודות לרופא נאמן ברוך הוא על כל הרעות. כי זה תכלית הטובה לפניו לקבל אורו ברוך הוא וברוך שמו על נכון.

377

שע״חועל כן דוד המלך ע"ה כאשר נבחן אצלו זאת באמת ונתברר בלבבו כי אין בכל הבחינות שבעולם כי אם חסדים הטובים בתכלית. אמר כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט, ג'). כי אף כל בחינת הדין והפורעניות שבעולם לא נברא כי אם בשביל תכלית החסד והטוב. ועל כן אינו סותר זה למאמרם ז"ל שנברא העולם בדין וברחמים. כי באמת שנברא גם הדין אבל הוא גופא לא נברא כי אם בשביל החסד והטוב. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים. כי בזה שהם מאמינים ויודים באמת שכל בחינת הדין הזה אינו אלא רחמים וחסד מהאל הטוב. כן באמת נתהפך עליו למעלה בחינת הדין לטוב ולחסד ונשפע לו רחמים וחיים ושלום. כי במדה שאדם מודד מודדין לו כשם שהם מהפכין הדין הזה לחסד כן נתהפך למעלה הדין לחסד ואז משמאל ומימין על ישראל שלום. וזה החסד, גדול ורב הוא, כיון שבא מבחינת הדין שהוא מבחינות החזקות והגבורות הגדולות כנודע.

378

שע״טועל כן אמרו חז"ל (ברכות ה'.) ואם מקבלן באהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח כי טובת הדין הוא טובה גדולה למאוד. ואפשר שגם לזה יאמרו טוב מאוד זה מדת הדין כי כשמדת הדין נתהפך לטוב אז הוא טוב מאוד יותר מטוב ממדת הטובה. ועל כן צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') כי לפי שהם מקבלים יסוריהם באהבה וחיבה גמורה להודות לה' כי טוב על זה שממציא לו רפואה למרק גופו שיוכל לקבל אור החסד הגדול וכמאמר חז"ל (ברכות ה'.) מה מלח ממתיק את הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם. וגם לפשט עקמימיות שבלב כמאמר חז"ל (שם נ"ט.) לא נבראו רעמים וכו'. כי בהיות הטוב לאדם אז נשכח מלבו פחד ה' ואימתו ויראתו, וח"ו מתגדל לבו בקרבו אשר מזה בא כל הרעות כמאמר הכתוב (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכשחפץ ה' בטובתו, שולח לו מעט היסורים בכדי להיות לבבו נכנע נדכה ונשבר לפני ה' אלהיו שהוא חשוב יותר מכל הקרבנות כמאמר הכתוב (תהלים נ"א, י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו'.

379

ש״פואולם הן אמת כי מי שיש לו מוח בקדקדו הוא נכנע ונשבר לבבו לפני ה' בטובה יותר מברעה. כי כאשר רואה בטובת ה' העודפות עליו והוא מבין במעשיו בהנהגתו לפני ה' כי אינו ראוי על אחת מני אלף ממה שהקב"ה עושה עמו בטובה. ולולי רחמי ה' וחסדיו לא היה כדאי אף לחיות חיי שעה ומכל שכן היות לו לחם צר אפילו לפרנס אשתו ובניו. ועתה כאשר הקב"ה מיטיב עמו כל כך. מי שיש לו קצת שכל, לבו נשבר ונדכה ושפל לפני בוראו באמת ובתמים ואימתו ופחדו עליו. כי אולי טובותיו אלה ח"ו הם בבחינת טובות הרשעים שמקבלים שכרם בעולם הזה על מיעוט מצוותיהם בכדי לטורדן מעולם הבא ח"ו כמאמר הכתוב (דברים ז', י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו'.

380

שפ״אואמנם כי אלה שאינם נותנים לב בשעת גדולתן להכניע עצמו לפני בוראו בלב נשבר ונדכה. אדרבה ח"ו עוד ירים לבבו מזה ונתגדל לבו בקרבו. ובורא עולם נשכח מלוח לבו כי הוא טרוד בעסקיו ובתאוותיו. ולזה נצרך הוא יתברך לשלוח אליו מעט היסורין בכדי להיות לבבו נשבר לפני ה' אלהיו. ולזה אמר יעקב אבינו ע"ה בראותו כי בא עשו לקראתו להיצר לו. קטנתי מכל החסדים וגו' (בראשית ל"ב, י"א). כלומר הרי נעשיתי קטן ושפל ונבזה בעיני מכל החסדים וגו' אשר עשית את עבדך כי מכל חסדיך מעולם אשר היית עושה קטנתי על ידי כולם ואיני צריך להיות נכנע על ידי בחינת היסורין והצער. ועל כן הצילני נא מיד אחי וגו' כי כבר בלא זה נעשיתי שפל על ידי חסדיך מעולם. או כה יאמר הנה קטנתי מאז מכל החסדים. ועל כן אין חשש עתה כאשר תראה לי נסיך, שלא אתגדל על ידיהם כי אני קטנתי מכל החסדים. ועל כן הצילני נא וגו' ואז עוד יותר ויותר אקטן בעיני על חסדך ועל אמתך.

381

שפ״בונחזור לענין כי על כן צדיקים תחילתן יסורין למרק גופם ולפשט עקמימותם בלבם. ולפי שהם מקבלים יסורים באהבה נעשה מזה סופן שלוה כי אז משמאל ומימין שלום ושלוה ונעשה באמת טוב מאוד. וזה שאמרו חז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו'. כי הנה רבי חנינא בן דוסא בשעה שהיה לו צער יסורי פרנסה דקדוקי עניות. ודאי כי קבלן מאהבה גמורה להודות לה' כי טוב על חסדו. והיפך בזה מדת דינו ונעשה ממדה זו חסד ממש והיה בידו להשפיע כל טוב וברכה כי יראה זרע יאריך ימים וגו'. ואמנם רבי חנינא ברוב צדקתו שהיה די לו קב חרובין לא היה רוצה כלל טובת עולם הזה השפל והנבזה כי היה לו די והותר בחרובים. והנחיל השפעתו וטובתו לכללות העולם שיקבלו בריותיו של הקב"ה, הטובות האלה, אלו החפצים בו, ולא הוא. ולזה אמר כל העולם ניזון בשביל חנינא וכו' פירוש בזה השביל והדרך שפעל רבי חנינא בצדקתו להוריד ברכה, ניזונין כל העולם כי הוא אינו רוצה בברכתו הזה ברכת עולם הזה כי די לו בקב חרובין וכו'. ואפשר לזה אמר משה רבינו ע"ה (שמות י"ח, ט"ז) ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו. פירוש שהודעתי להם כי אפילו בחינת המשפט שהוא חקי אלהים בחינת הדין בעולם, הכל הוא מחובר להתורה שלא נברא להעניש ח"ו כי אם להדריך האדם אל התורה והמצוות תורת ה' שהוא תכלית הטובה והחיים והשלום.

382

שפ״גוהנה הרמז לדברים הללו היה מצות הפרה אדומה. כי הנה פרה אדומה היא כולה דינים. שפ' ר' רומז על פ"ר דינים הידועים הנמשכים מה' אותיות מנצ"פך שמספרם פ"ר. וה' שבה רומז על ה' אותיות אלהים. ונוסף לזה היתה אדומה שגוון אדום רומז לדין בבחינת אדומים כדם. והיתה הצווי שתהיה תמימה באדמימות שלא ימצא לה שני שערות אחרות. הכל לרמז על תוקף הדינים. ועם כל דיניה היתה מטהרת הטמאים להראות כי כל דיני אלהים הכל לטובת אמת מהאל הטוב ברוך הוא. והם ממש מטהרים הטמאים אלו המלאים עוונות ונכנעים תחת רשות הטומאה והסטרא אחרא. והדינים ממרקין את עוונותיהם ונכנסין בכללא דטהור לקבל מאור עליון על מכונו כאשר ביארנו.

383

שפ״דולזה אמר הכתוב זאת חקת התורה אשר צוה ה' וגו' ותרגומו דא גזירת אורייתא וכו'. כלומר כי גם החוקים והמשפטים הנאמר בתורה הנקראים גזירת אורייתא הנה כולם המה אשר צוה ה', הוי"ה הרחמים. שכל הדינים הם רחמים גמורים חסדים אמיתיים מהאל הטוב. ועל כן דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' להראות כי הדינים המה הטובים למאוד תכלית ההטבה עד שהיא מטהרת הטמאים. כי המקבלן באהבה ושב על ידיהם לבורא עולם יוטהר נפשו מכל וכל, יראה זרע יאריך ימים וגו' ויגיע לו כל הטובות. ואמנם זה שהיא מטמא את הטהורים גם כן מרמז על הנזכר. והיא כי האדם שמדמה בנפשו כי הוא טהור מכל וכל ואין עליו נידנוד עבירה מעודו. כשרואה שיסורין באין עליו אז ח"ו ידבר דברים אשר לא כן וידמה כי ח"ו הקב"ה עובר עליו הדין להענישו בחנם בלא דבר כי בא לו זה ממקרה טבע העולם ופגעיו. או על ידי רעת מזלו שנולד בו ממערכת השמים והכוכבים. כמו שמצינו באיוב בבוא אליו היסורין לא עצר כח לקבלן באהבה ולהאמין כי הכל בא מהשגחתו יתברך והצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה וגו' (דברים ל"ב, ד'). רק מאחר שהיה צדיק בנפשו מאוד, הכחיש ההשגחת אלהות להכנס תחת דעת אלו הפתאים פעם אחת כל ימי חייו לא יאמר זה כי מי המתפלספים לדבר סרה על ה' לומר כי מסר העולם תחת ממשלת המזל ומאורעותיו ומקרה פגעי העולם. ופתח לקלל יום הלידה וליל הריון כי אמר שלידתו והריונו במזל רעה גרם לו זה. עד שהוכיחו לו ריעיו כי האל לא יעות משפט וגו' אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם (איוב ח', ג'-ד') (וזה לא הועיל לו לגמרי כי הוא היה באמת צדיק גמור מעודו וידע שלא פגם כלל. עד שבא אליהו בן ברכאל הבוזי והגיד לו האמת שגלגולו גרם לו זה שהיה גלגול תרח ונתחייב ביסורין מאז כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. ועיין בזוה"ק פרשת פינחס שהאריך בזה כי כל מאורעות האדם כולם באין בהשגחה מלובש במקרה טבע העולם והכל לפי דעת תמים דעות ברוך הוא בערך האדם בגלגול זה או בגלגולים אחרים שעברו עליו עיין שם היטב ותבין). ובזה הם מטמאים הטהורים, אלו הטהורים בעצמם נטמאים מהדינים לחשוב דברים אשר לא כן, על ה' ח"ו. אבל מי שטעם טעם יראת בוראו יאמר זכיתי לבי וגו' ואיזה עבודה די לפני מלך גדול ונורא בזה כידוע. או כה יאמר הכתוב זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא כנאמר כאשר ויקחו אליך שיקבלו דבריך שהודעת להם כאומרו והודעתי את חקי האלהים כנזכר אז הנה פרה אדומה שכל בחינת הדינים הנרמזים בפרה כולם תמימים הם וטובים אשר אין בה מום ודין כלל. כי מום הוא מספר אלהים כידוע אבל באמת שאין בהם בחינת הדין כלל כי אם הכל טובה וחסד כדבר האמור.

384

שפ״ההנוגע במת וגו'. אפשר ירמוז הכתוב הזה על בעלי התשובה שהאדם בחטאו הוא הנקרא מת כמאמרם ז"ל (ברכות י"ח:) הרשעים בחייהם קרוים מתים לפי שעיקר מלת מת תסובב על הקליפה הנקראת מת שהם מאנין תבירין בלי חיות הקודש רק אפס קצהו מעט מזעיר להחיותם בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה כנודע. ואמרו חז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו'. וכיון שהקליפות והחיצונים נאחזין ונקשרים ברשעים, ממילא נקראים מתים, מתים ממש. שהם בחייהם קשורים תחת הקליפה הנקראת מת. ואמנם ידוע כי לא בלבד שגופו ונשמתו נכנסין תחת רשות החיצונים אלא אף גורם פגמים למעלה למעלה בשמי השמים בשבע מאורות עליונים שבעת ימי הבנין הידועים שח"ו ח"ו נאחז בהן בחינת הרע והקליפות, ומוריד כביכול אורו של הקב"ה לשונאיו אלו הקליפות המתים אוי ואבוי לאותו בושה וכלימה. ונעשה ח"ו בבחינת (משלי כ"ב, כ"ג) עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. ונקרא ערוה רע ו"ה שבחינת ו"ה שבשם נכנסין ח"ו תחת סוג הרע, ואז נקראים בבחינת טמאים חלילה כי נטמאים מהקליפות המתים. והכל נמשך מעוונות האדם כי כשם שהוא ממשיך את גופו ונשמתו אל החיצונים על ידי שבעה מדותיו הקבועים בלבו שהם אהבה ויראה והתפארות וכו' הניתנים אליו לעבודת שמו יתברך לאהבה אותו ולירא ממנו ולפאר ליוצרו ולנצח יצרו ולהודות לשמו ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו במחשבה ודיבור ומעשה בקדושה וטהרה ולגמול חסד לטובים על ידי בחינת האהבה שהוא אהבת חסד ולהתאכזר בגבורה גדולה על עוברי רצונו יתברך שלא להניח לעושי רע לעשות כרשעתם על ידי בחינת היראה הנמשך ממדת הגבורה וכן בכל המדות. ועתה נהפוך הוא שהפך כל אלה לעבור על רצונו יתברך לאהוב דבר שאסור לאהוב ולרדוף אחר כל התאוות על ידי היראה שירא וחרד פן יאבד דבר זה ממנו ולא ימולא תאותו. ולהתפאר ולהתקשט לרעה לפני אשה נאה או לפני אדונים קשים להלשין על הבריות ולאבד ממונם ולנצח בנצחון גדול לשונאו לנקום בו להשמדו עדי עד ח"ו ולהודות ולשבח לדברים האסורים שונאי ה' ולהתקשר תחת רשות הסטרא אחרא ולהמליכו עליו. וזה נקרא בכתוב כי דור תהפוכות המה שמהפכין את כל המדות הניתן בהם לטובה לעבודת ה', לעשות בהן רעות ונאצות גדולות. ועל ידי זה ממשיכין ח"ו את הרע גם אל שבעה מדות העליונות ששבעה מדותיו האלה נמשך מהן ומטמא אותן בטומאת הקליפות ח"ו.

385

שפ״וואמנם כאשר החוטא נזכר במעשיו ומעובדיו מה עושה ומה רעה גורם לגופו ונשמתו ומה רעה שגורם למעלה למעלה ושב לפני בוראו באמת ובתמים בחרטה גמורה בכאב לבבו מאוד על אשר עשה ובעזיבת חטאו מהיום והלאה מכל וכל. הנה ראשית פרי הסר חטאתו הוא בשני דברים הללו.

386

שפ״זהאחת הוא, עסק התורה לשם ה' בלבד בלי שום פניה אחרת ובאימה ויראה וענוה ואהבה ושמחה ושאר ארבעים ושמונה דברים שמנו חז"ל במשנתינו (אבות ו', ו') שהתורה נקנית בהם והם במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ וכו' והתורה נאמר בה (משלי ג', ח') רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ואומר (שם ד', כ"ב) ולכל בשרו מרפא כי היא נקראת עץ חיים היא למחזיקים בה והיא המרפאת את האדם להוציאו ממות לחיים. כי רצונו יתברך הנעלם בתורה שכל התורה היא רצון הבורא לעשות כך וכך. וכשיהיה דבר בין איש ובין רעהו יקום במשפט זה או זה והוא ורצונו אחד יתברך. וכשאדם מדבק עצמו באמת אל התורה הרי הוא מדבק עצמו בו יתברך ביחוד עצום, ואז נכנס תחת רשותו של הקב"ה עם כל פרטי אבריו וחושיו, ואורו יתברך הנעלם בה הוא המרפא אותו ומוציאו ממות לחיים וכמאמרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ה, א') הרגיל בדף אחד וכו'.

387

שפ״חוהשני הוא, שמירת שבת בכל פרטיו וכמאמר חז"ל (שבת קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו וכו' כי שקולה שבת כנגד כל התורה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ה, י"ב) ואור קדושת ה' המאיר ומופיע ביום שבת קדשנו הוא בלתי שיעור וערך ממקום גבוה ונורא מאוד ואין שום אחיזה להחיצונים בו. שעל כן נאסר כל מלאכה ביום שבת לפי שכל המלאכות הוא מבחינת אחיזת החיצונים כי הל"ט מלאכות נתהוו מהל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה והארץ בעת חטאם. ועל כן בעת התיקון עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת כמאמר חז"ל (שבת ל':) בלי שום מלאכה ועבודה כי רוח הטומאה יעביר מן הארץ, והארץ תוציא צמחה מעצמה בלי חרישה וזריעה כאשר בעת הבריאה שנאמר בה (בראשית א', י"א. כ"ד) תדשא הארץ דשא וגו' תוצא הארץ וגו'. ובשבת שאין שום אחיזה להחיצונים נאסרה כל מלאכה שלא להתעורר שרשם ויבואו להתדבק בקדושה ח"ו. מה דלא בכל שאר חגין וזמנין שהותר על כל פנים אוכל נפש לפי שיש מעט אחיזת החיצונים עדיין בהם כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. ועל כן השומר שבת מוחלין לו על כל עוונותיו לפי שאורו גדול כל כך עד שאין שום אחיזה להחיצונים בו וממילא כל עוונותיו בטלין. כי אין עוונות בעולם כי אם מה שהקליפות נאחזין בנשמת האדם וגופו ובשורשו למעלה. ועיקר מחילת העוונות הוא במה שהקב"ה כביכול מעביר אותם משורשי האדם ואין נאחזין בו הרי הוא טהור כמו שהיה. הראת לדעת בזה כי התורה ויום שבת קודש שניהם תעלה ותרופה לנפש החוטא שלא ימות בעוונו.

388

שפ״טולזה ירמוז הכתוב הנוגע במת לכל נפש אדם. כלומר כי כל נפש אדם בעוד שנפשו בו כאשר יגע במת הוא בחינת הרע והחיצונים שיוכנע ח"ו תחת רשותם ונעשה בבחינת רשעים בחייהם וכו'. וטמא שבעת ימים. פירוש שיטמא כל שבעת הימים, הן שבעה מדותיו למטה להפכן לעבירות רעות וישליטו בהם החיצונים, והן ח"ו פגמו למעלה בשבעת הימים העליונים להכניסם ברע ח"ו המטמאין אותם כנזכר. ולזה אמר הכתוב,

389

ש״צהוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר. כי יום השלישי ירמוז על התורה הקדושה הנקראת אוריאן תליתאי כמאמר חז"ל (שבת פ"ח.). ויום השביעי מרמז על יום השבת ואם בשני הדברים האלה הוא מתחטא ומטהר אז ודאי יטהר כנאמר. ומכלל הן אתה שומע לאו כי אם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי שהן כללות התורה לא יטהר לעולם טהרה גמורה הראוי כמדובר.

390

שצ״אקח את המטה וגו' ודברתם וגו'. לבאר ענין הסלע וטעות משה רבינו ע"ה שלא שמר פי ה' לדבר אל הסלע כאשר ציוהו נאמר בו על כמה אופנים. וזה יצא ראשונה. על פי המבואר בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל (בליקוטי תורה סוף פרשת בשלח) בפסוק (שמות י"ז, ו') והכית בצור ויצאו ממנו מים וזה לשונו: הנה נודע כי הצור הוא המלכות הנקרא אלהים במילוי ההי"ן גימטריא צור עם הכולל. ונודע כי המלכות עניה ודלה ולית לה מגרמה כלום. ואם כן איך יוכל לצאת ממנה מים להשקות התחתונים. והענין הוא כי למעלה ממנה יש גם כן צור. שהוא ממותק ומתוקן והוא תפארת וממנו להמשיך שפע לצור תתאה מלכות כדי שיהיה לה לתקן אחר כך לתחתונים וכו'. כי זעיר אנפין דהיינו הוי"ה נותן לצור התחתון והנה מזעיר אנפין שהוא שם הוי"ה יוצא ממנו מנין צור באופן זה. י' פעמים י', ק'. י' פעמים ה', נ'. וכו' וזהו דרך הכאה וכו' הוצרך להכות בחשבון העולה צור וצריך הכאה מפני שאין האורות יוצאים לחוץ כי אם דרך הכאה וכו' עד כאן. ואמנם תדע כי יש עוד בחינה בשכינת עוזנו הוא מדת המלכות לנבוע בארה באר מים חיים להשקות התחתונים והוא כי ידוע ששם עצמיות המלכות הוא שם אדני. ונקראת כן על שם אני ד' כלומר אני בחינת המלכות הוא בבחינת דלה ועניה שלית לה מגרמה כלום ואולם בשעה שהמאורות עליונים מתיחדין ביחוד ומאירין באור ברכתן והשפעתן אל בית מלכותן ונעשה בבחינת אחד שהא' כתר העליון מתיחד אל הח' שמנה מדות שאחריו וכולם מאירין ומתיחדין בד' בחינת המלכות הדלה. אז היא נקראת אנכי פירוש אני כ' שאני המלכות מקבל מכל המדות שלמעלה עד בחינת כתר העליון המכונה על שם הכ' כללות עשר באור ישר ואור חוזר ועשרים הוא גימטריא כתר כנודע. ואז היא תכלית שמים וארץ וכולם שמחין בה ונהנין ממנה. ואדון החכמים שלמה המלך ע"ה שיבח והודה לשמה על בחינה זו באומרו (משלי ל״א:י׳,) אשת חיל מי ימצא וגו' כל הענין היתה כאניות סוחר וגו' ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו' כל השבחים טעמה כי טוב סחרה וגו' עוז והדר לבושה וגו'. ואז היא משפעת מימיה וחסדיה חסדי דוד הנאמנים לבאי עולם. למלאות כל העולמות ברכה ורחמים וחיים ושפע ושלום וכל טוב. ואז נעשה מהד' של אדנ"י בחינת כ' אחר שמקבלת הברכה וההשפעה לתוכה. וכל בחינת הברכה והשפע נתמשך מבחינת י"ו שבשם כנודע ובהתחבר י"ו וד' הרי כ' ונעשה מאדנ"י אנכי.

391

שצ״בואפשר לזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ד, י"ב) ושמתי כדכד שמשתיך וגו' שאור שמשך יהיה מבחינת כד שמהד' יעשה כ'. ואמר שתי כד כד לרמז על שני היחודים מתתא לעילא סוד העלאת המיין נוקבין. ומעילא לתתא סוד הורדת המיין דכורין. כי כל יעשה בהתחבר הד' לכ' ונכללת בו עד שמהד' יעשה כ'. ועל כן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ע"ד, כ"א) אל ישוב דך נכלם שבחינת ד' כ' לא ישוב נכלם מהתחברם לאחד בבחינת כד כד שמשותיך.

392

שצ״גואולי שעל זה רמז שלמה ע"ה ואמר (שיר השירים ח', ט') אם דלת היא נצור עליה לוח ארז. כי ארז נודע שמרמז על סוד הכתר שהוא הגבוה מכל המינים ועל כן אם דלת בחינת דל"ת דלית לה מגרמה נצור עליה לוח ארז להתיחד עד הכ' של כתר ואז אני חומה שבחינת אני נעשה כחומה שהוסר ממנה כל בחינת אחיזת החיצונים וממילא היא המשפעת לעולם. כי עיקר עיכוב ההשפעה היא עבור אחיזת החיצונים שלא ימשכו הם ההשפעה להם (שעל כן זכר ונקבה עומדים תמיד אחור באחור כנודע) וכשמתיחדים יחוד גמור פנים בפנים אז נאמר (בראשית ב', כ"א) ויסגור בשר תחתנה ונעשית כחומה שזר לא יקרב אליה ומשפעת לעולמה כל מיני ברכות ואז (שיר השירים שם, י') הייתי בעיניו כמוצאת שלום ככלה הנמצאת שלימה בבית בעלה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה כמאמר חז"ל (פסחים פ"ז.) והוא רמז על דברינו כידוע למבינים (כי בעת היחוד הגמור נמצאת שלימה בבית בעלה תפארת ויסוד ורדופה להגיד שבחה בבית אביה אבא שבאבא יסד ברתא והכל רומז אל היחוד הגמור שאם דלת היא נצור עליה לוח ארז כאמור) ולזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ז, ט"ו) ואת דכא וגו' ואמרו חז"ל (סוטה ה'.) רב ושמואל^*בגמרא דידן איתא רב הונא ורב חסדא. חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא. כי דכא רומז אל הנזכר ביחוד הד' אל הכ' ונעשה א' בחינת יו"ד שיורד ההשפעה מי"ו אל הד' והיה ה' אחד. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואחד מיירי מאור חוזר בחינת העלאת המיין נוקבין היחוד מתתא לעילא והוא אתי דכא. והשני מיירי ביחוד מעילא לתתא בהורדת הברכה והשפע והוא אני את דכא. והנה שם אדנ"י נודע כשהוא ברבוע ורבוע דרבוע עולה לנ"ד אותיות וכשהוא מתיחד אל הכ' כאמור נעשה כ' נ"ד שהם סופי אותיות של מילוי סלע שהוא סמ"ך למ"ד עי"ן. הרי נעשה בבחינת המלכות מקום להשקות מים. כמו ההכאה בצור שכיון שהכה משה וכיוון אל חשבון הצור ממותק משם הוי"ה ברוך הוא אז יצא ממנה מים כי ההשפעות מכונים על שם המים. כן כיון שמתחברת אל הכ' ומושכת השפעתה משם הרי נהר יוצא מעדן להשקות את הגן והבאר מתמלאת במים חיים. כי נמשך השפע מכל המדות מכתר עליון שיש בהם ארבע מילוי אותיות שם הוי"ה שיש בהם ט' יודי"ן מנין מים ואז היא רומזת בסלע כאמור להיות מן הסלע הזה נוציא מים. (כי בסלע מרומז מים שאותיות אמצעים במילוי סלע סמ"ך למ"ד עי"ן הוא מים כאשר שמעתי בזה מפי מחותני הרב הגאון הגדול נזר הקודש בוצינא דנהורא רבא מו"ה אברהם יהושע העשיל נ"י האב"ד דק"ק קאלבסוב) הרי לפניך עוד דרך בבחינת המים במדת המלכות. המכונה על שם סלע, לא בצור המורה על דבר קשה, כי אם בסלע שהוא דבר רך. ושכינת עוזנו מכונת על שם אנכי, שאני המלכות, מוכתר בכתר עליון.

393

שצ״דואולם כי לפעמים הגם שימצאו בני ישראל מים, אין כל המימות שוין לשתות. כי הן בנסיעתן מים סוף נאמר (שמות ט"ו, כ"ג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות וגו'. והוא כי לפעמים בהתגברות הדינים אף שיורד ההשפעה נעשית מר ועפר שאינו ראוי לשתות. וכל זה נמשך לפי שתחילה הלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים ואמרו חז"ל (בבא קמא פ"ב.) דורשי רשומות היו אומרים שהלכו שלושת ימים בלא תורה ובמקום שאין תורה הרי הדינים מצוין. ומקור הדינים נודע שהם ש"ך דינים ושני פעמים ש"ך הוא מרת כי התגבר עליהם הדין בכפלים על חסרון התורה. ועל כן באו מרתה וגו' עד שהראהו הקב"ה עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו' כי עץ נודע שהוא מורה על הרחמים בחינת עץ חיים הוא למחזיקים בה והוא יוצא גם כן משם הוי"ה ברוך הוא בהכאה באופן אחר מהכאת הצור. כי הכאה זו הוא י' פעמים ה', ה' פעמים י', ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', גימטריא ע"ץ. אשר על כן כאן במיתת מרים שלא היה מים לעדה שכבר היו ישראל בני תורה וידעו דעת את ה'. ולא היה אז התגברות הדינים כל כך להיות המלכות מכונת על שם אלהים במילוי ההי"ן הרומז על תוקף הדין הקשה גימטריא צור שיצטרך ההכאה בצור. ושם נאמר (שם י"ז, ו') על הצור בחורב לשון יבשות שלא היה במלכות שום בחינת מים כמו שאיתא בליקוטי תורה שם רק המלכות היה מכונת על שם עצמיותה שם אדנ"י. ולצורך ישראל מן אדנ"י נעשה אנכי להשקות אותם במים הנאמנים. רק כיון שבאו במסה ומריבה וירב העם עם משה וגו' ולו גוענו בגוע אחינו וגו' ועל ידי המריבה נתגברו הדינים וחש הקב"ה כי פן עבור הדינים יהיו המים מרים לשתות כמו בנסעם מים סוף כנאמר למעלה (וגם כי הדינים נמשכים מק"ך צירופי אלהים ושני פעמים ק"ך עולה מ"ר). על כן אמר הקב"ה למשה ודברתם אל הסלע כי סלע הוא מספר עץ. כלומר שתראו לכוון באמירה ודיבור לבד להמשיך האורות משם הוי"ה שמספרם עץ להמתיק המים המרים כמו במרתה שנאמר (שם ט"ו, כ"ה) ויורהו ה' עץ וגו' וימתקו המים. ולזה אמר ודברתם וגו' והוצאת להם מים וגו' והשקית את העדה ואת בעירם. כלומר אחרי אשר תדברון אל הסלע אז כאשר תוציא את המים והשקית את העדה וגו' שיוכלו לשתות המים אחרי ההמתקה.

394

שצ״הואכן משה רבינו דן בדעתו והוסיף על דבריו של הקב"ה לומר הרי מיתוק הזה הוא גם כן על ידי ההכאה כי זה מספר עץ יוצא משם הוי"ה על ידי ההכאה. מכלל שאין האורות הללו יוצאים לחוץ כי אם על ידי ההכאה כמעשה הצור. על כן גם כאן צריך להכות על הסלע למתק את המר. ומה שלא אמר הוא יתברך להכותו, סבר כי סמך על מה שאמר לו אז והכית בצור להוציא האורות על ידי ההכאה. וכאן לא שינה רק מצור אל הסלע, על כן אמר לו ודברתם אל הסלע. אבל אופן העשיה זה כבר מפורש לו ממעשה הצור. ולזה אמר משה לבני ישראל שמעו נא המורים המן הסלע הזה וגו'. פירוש כי אילו לא היו ישראל באין על ידי מסה ומריבה לשאול המים רק היו שואלין מה נשתה בלתי מריבה. ואז לא היה נצרך כלל לבחינת סלע מספר עץ לקבל המתקה משם הוי"ה ברוך הוא למתק המים המרים. ועל כן שמעו נא המורים פירוש אתם הגורמים למים המרים על ידי המריבה והמחלוקת. המן הסלע הזה וגו' שעבורכם צריך להוציא מן הסלע על ידי מיתוק הסלע להמשיך משם הוי"ה בהכאה מספר עץ למתק המים. ולזה וירם משה את ידו ויך וגו'. כי סבור שגם כאן צריך לעשות כמעשה הצור להכותו בידו. והוא כי הצור הוא בחינת אלהים גבורה הקשה דרועא שמאלא כנזכר. ועל כן צריך הממתיק להרים יד ימינו עליה להגביר הימין על השמאל. ועל כן נרמז בצור תיבת ידו כי אותיות השניות ממילוי צור הוא ידו. כזה, צד"י ו"ו רי"ש לרמז כי צריך להרים ידו עליה להמתיקה. ומשה כסבור שהמתקת הסלע והצור שוין, הרים גם כאן ידו עליה. ועל כן נתכנה חטא משה בזה בלשון מי מריבה כי עיקר הענין נתמשך מהמריבה שרבו בני ישראל כי לולי מריבתם לא היה צריך המים למיתוק. וממילא לא היה משה מכה בסלע אחר שאין צריך מיתוק על ידי ההכאה. ועבור זה מכנה הכתוב חטא הזה על בני ישראל כאומרו המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל כי הכל בא מהמריבה הזה כנאמר.

395

שצ״וואמנם משה טעה בכל זה. אחד, כי היה לו למידק בדבר ה' שאמר ודברתם אל הסלע ולא והכיתם. שנית, אל הסלע ולא אל הצור. כי הצור להיותו גבורות קשות על הצור בחורב מלשון יובש היה צריך הכאת היד להגביר הימין על השמאל כנאמר. ולא כן עתה שהמלכות היה בבחינת אנכי והיתה מלאה מים רק שהיה חסר המיתוק ממים המתוקים למים המרים. ונרמז המיתוק במלת אנכי שאמרו חז"ל (שבת ק"ה.) אנכי נוטריקון אמירה נעימה וכו' כלומר שבאמירה לבד די להמתיק מרירות המים. כי כבר היה ביד ישראל זכות התורה לעיקר השפעת המים, והיחוד היה למעלה בבחינת אנכי. ואז מי זאת עולה מן המדבר, שבחינת המלכות הנקראת "זאת" עולה מן המדבר לבד, מבחינת הדיבור, להתמתק בבחינת עץ החיים הנקרא "מי" בסוד הכתוב (איכה ב', י"ג) מי ירפא לך שכל הרפואות תלוי בבחינת מי. ומשה שהכה את הסלע, ח"ו גרם פגם למעלה שתהפך בחינת המלכות לגבורות קשים בחינת הצור עד שתצטרך להכאה. ולכן נהפך הדין עליו שלא זכה לעלות לבחינת המלכות שהוא בחינת ארץ ישראל כנודע.

396

שצ״זועוד אפשר לומר בטעות משה רבינו ע"ה. כי ידוע שבכל התורה מה שחסר כאן גילה כאן. ולזה אמר משה רבינו ע"ה הלא ידוע שכל הבחינות שבעולם בעובדא ובמלולא תליא מילתא כמו שאיתא בזוה"ק. ולזה מה שאמר הכתוב כאן ודברתם, הוא להוסיף על ההכאה הנזכרת בצור, כי מה שחסר כאן גילה כאן. ובכדי להיות במלולא ועובדא צוה מפורש שחוץ מהעובדא גם מלולא יתעורר בזה. ועל כן, כן עשה. כי תחילה דיבר ואמר המן הסלע הזה נוציא וגו' ואחר כך ויך את הסלע וגו'. ואמנם אין הדברים דומין כי בשאר מקומות אין אחד מגרע כח חבירו וכאן ההכאה מגרע כח הקדושה כנאמר.

397

שצ״חאו אפשר שהיה סבור משה כי מה שאמר הקב"ה ודברתם אל הסלע. פירוש שיעשה היחוד בסלע (כי הדיבור רומז על היחוד בסוד אומרם ז"ל (כתובות י"ג.) ראוה מדברת עם אחד כנודע) אבל על ידי ההכאה כמו בצור אבל לא כן היתה כוונתו יתברך. ואפשר עוד שכוונת ה' יתברך באומרו ודברתם אל הסלע להמתיק המרירות על ידי סלע כי סופי תיבות של מילוי סל"ע שהוא סמ"ך למ"ד עי"ן הוא מספר ע"ד והוא רומז לשם גדול ונורא שם אכדט"ם שהוא מספר ע"ד והוא שם המיתוק הממתק כל בחינת הגבורות כנודע ליודעי סודי אלהינו יתברך.

398

שצ״טאו יתבאר אופן חטא משה וטעותו על דרך זה. כי הנה חז"ל (תנחומא פרשה זו ט') אמרו בזה הלשון: כל ישראל עומדין ורואין נסים שבסלע התחילו לומר יודע משה חק הסלע הזה (פירוש טבעו) אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו. נמצא היה משה עומד בספק. אם שומע להם נמצא מבטל דברי המקום והקב"ה לוכד חכמים בערמה לפי שהיה משה וכו' מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה (דברים א', ל"ה) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה וגו'. אמרו לו והרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו תוציא מזו וכו' עד כאן.

399

ת׳ובזה נבין, כי הקב"ה דקדק בדבריו ואמר ודברתם אל הסלע לעיניהם שמלת לעיניהם לכאורה מיותר כי מה נפקא מינא אם יראו בְּדַבֵּר משה עמו או לא כיון שעל כל פנים יראו אחר כך הפיכת צור לאגם מים. ואמנם שכיוון שתדברו אל איזה סלע שיהיה לעיניהם לא דוקא אל סלע מיוחד כי אם סלע מן הסלעים שיהיה מונח לעיניהם בכדי שיתקדש שמו יתברך לעיני כל ישראל שלא יאמרו יודע משה חק הסלע וכו' רק כל הסלעים בעולם משועבדים למאמר פיו כי הכל שלו הוא יתברך. ואפשר עוד לומר כי הנה הוא יתברך כפל דבריו ואמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה וגו' והמלות והוצאת להם וגו' לכאורה מיותר שהוי ליה למימר ונתן מימיו והשקית וגו'. ואכן כי יכוון על שתי פנים כי אם יתקבצו כל ישראל אליך לראות בדברך עם הסלע אז ודברתם אל הסלע לעיניהם איזה שיהיה לעיניהם שלא לבקש סלע בין הסלעים כי יאמרו אם הקב"ה עושה נס למה מבקש סלע יוציא מן הסלע הזה המונח לעינינו אם לא שח"ו יודע משה חק הסלע וכו'. אבל כשלא יהיה במעמד כל ישראל. והוצאת להם מים מן הסלע, הסלע הידוע שכבר נצטוה לזה והשקית את העדה כי עתה שוה סלע זה לכל הסלעים, כיון שלא יהיו ישראל במעמד זה, והוא כבר נצטוה תוציא ממנו. כי ברואי אלהינו יתברך יצמא נפשם ויכמה בשרם בתשוקה נפלאה מצומדת שיתקדש שמו יתברך על ידיהם. ועל כן הסלע הזה שכבר נצטוה, הרי כבר ניתן לו המתנה הזו מאתו יתברך שיתקדש שמו על ידו, ולמה זה יקח כביכול הקב"ה זה ממנו ולתנו לאחר. אם לא במקום שיש חילול ה' ח"ו אין חולקין כבוד לרב. ועל כן אם יהיו ישראל במעמדם תאמר אל הסלע לעיניהם, שלא לבקש סלע זה מפני חילול ה'. ובאם לאו תוציא מן הסלע הזה שכבר ניתן לו זאת במתנה.

400

ת״אואמנם משה רבינו ע"ה לא נתן לב לדקדק כן במאמרו יתברך והבין על פשוטו ודברתם אל הסלע, סלע הידוע דוקא, רק שיהיה לעיניהם. ועל כן ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע וגו'. ואמרו לו ישראל מה אתה מבקש, הרי סלע. כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו תוציא מזו וכו'. אמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא וגו'. כי משה היה סבור שלא ינתן עתה המים כי אם על ידי הסלע אשר נצטוה ולא על ידי אחר ועל כן קראן המורים להיותן ממרים את פי ה' לומר יודע משה חק הסלע ולבקש עלילה שדוקא מן הסלע אשר לפניהם יוציא להם מים. ועל חסרון אמונתו שלא האמין כי יפליא ה' פלאות בשביל קידוש שמו הגדול להוציא מן סלע שלא נצטוה. לכן כאשר דיברו אל סלע אחר שנזדמן להם שסברו כי זה הסלע שנצטוה מה' כמאמר חז"ל (הובא ברש"י) לא הוציא מימיו הנאמנים. כיון שכבר ביקשו סלע, וח"ו כבר נתחלל שם שמים בעיני העם לומר כי לא מכל הסלעים יוכל להוציא. אז יותר טוב שיוציא מי שנצטוה, שלא יחזור ה' מדברו הטוב שהבטיח לעבדו, כיון שלא יש קידוש שם שמים בזה.

401

ת״בואמנם משה כשראה שדיבר אל הסלע ולא הוציא והוא סבור שהוא הסלע שנצטוה ואף על פי כן לא הוציא סבור כי זה הוא עבור חסרון אמונת ישראל במה שאומרים יודע משה וכו' על כן גם הסלע הזה אינו רוצה לתת מימיו לפי שלא האמינו בה' בזה. ולזה גם כן כיוון באומרו שמעו נא המרים המן הסלע וגו' כלומר כי לאשר אתם ממרים בה' שלא להאמין בנפלאותיו. ראו כי המן הסלע הזה נוציא לכם מים פירוש שאפילו מן הסלע הזה שנצטוה לא אוכל להוציא לאשר לא בטחתם בישועת ה' לומר כי זה חק הסלע. ועל כן אינו רוצה להשקות אתכם במימיו. ולזה וירם משה את ידו ויך וגו' להוציא ממנו המים בכח גדול וביד חזקה כי על כל פנים הוא נצטוה לתת ומה לו אם מאמינים ישראל או לא. יעשה כאשר ציוהו ה' והזדמן לו סלע הנצטוה ונתן המים.

402

ת״גואולם כי שלוש טעויות טעה בזה. אחת, כי כל הסלעים משועבדים לקידוש שמו יתברך והיה לו להאמין בה' בכל נפלאותיו אשר עשה כי גם מסלע אחר שלא נצטוה יוציא ה' מים בשביל קידוש שמו יתברך ולעשות כחפץ עמו ישראל. וכאשר דקדק הקב"ה בדבריו באמרו ודברתם אל הסלע לעיניהם כנאמר. והשנית, שגם ישראל מאמינים בני מאמינים הן. וגם הם חפצו להגדיל הנס והתקדשות שם שמים שלא לילך לבקש סלע בין הסלעים כי אין מעצור לה' להושיע וגו' וסלע המונח לפנינו יתן מים ויתקדש שמו ביותר. שאם הוא מבקש אחר, ח"ו נראה כי יודע חק הסלע ואינו כן. והשלישית, במה שהכה את הסלע בכח, כי סבור אולי מחמת חסרון אמונת ישראל בה', גם זה הסלע שנצטוה לא יתן מימיו, טעה. כי כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר כמאמר חז"ל (ברכות ז'.).

403

ת״דולזה ויאמר ה' אל משה וגו' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל וגו' כלומר להוציא מים לעיני כל מהסלע המונח לפניהם, ולא לבקש סלע בין הסלעים כדי להתקדש לעיניהם וידעו הכל כי לא מחק הסלע הוא, וזה הוא קצת חסרון אמונה ח"ו. גם זה שהיית סבור שח"ו אחזור בי מהטובה שהבטחתי בשביל חטאת ישראל גם זה קצת חסרון אמונה הוא. וכל חסרון אמונה ח"ו קרוב קצת דקצת לחטא מרגלים שאמרו שרוצה ה' למסור אותנו ביד האמורי להשמידנו אף שכבר הבטיח לאבותינו, אפשר חזר מדברו הטוב עבור חטאת ישראל. וגם חסרון האמונה שאין מעצור לה' להושיע בשביל קידוש שמו, גם כן קרוב ח"ו במקצת לחטאם שסברו שקשה לפניו כביכול מלחמת ל"א מלכים והקב"ה כביכול לכד חכמים בערמה לפי שמשה מתיירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים וגו' כנזכר. ובזה רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם עד שנאמר לו לכן לא תביאו את הקהל וגו' לראות במלחמות ל"א מלכים, שהם נסים נפלאים, יותר מהוצאת המים מסלע אשר לא צויתי, ולהראות שכל העליונים ותחתונים כולם במאמר נעשה ונשמע. ומסיים הכתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. כי על שמם נקראו להיותן באין כעין עלילה ח"ו, תוציא מזה הסלע, אפשר יודע משה חק הסלע. אף שכיוונו לשם שמים להגדיל הנס מכל מקום הלא כבר ראו נסים לאין שיעור ומה היה להם לנסות את ה' עשר פעמים. ואפשר לזה סיים ויקדש בם. כלומר שרבו בני ישראל את ה' באומרם אשר ויקדש בם שיתקדש שם שמים עוד יותר ויותר ועל כן נקראים טרחנים סרבנים. ואפשר עוד לומר כי הכתוב מספר זכות ישראל כי אפילו המריבה שרבו בני ישראל היה לשם שמים למען ויקדש בם שם ה' שלא לדבר אחר. ואחר כותבי זאת מצאתי מאמר חז"ל (ילמדנו מובא בילקוט רמז תשס"ד) וזה לשונו: יען לא האמנתם וגו' ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים כו' עד כאן. והוא כדברינו שגם זה היה חטא משה. ברוך המקום ששם בצדק אמרי פי ודעת שפתי ברור מללו.

404

ת״הגם יתבאר טעות משה בזה האופן. כי ידוע מה שאמרו חז"ל (ברכות ז':) ומנא לן דשמא גרים דכתיב כו'. כי שורש חיות נשמת כל הדברים למעלה בשורשם הכל מרומז בשם הדבר ההוא כי זה שמו למעלה וזה שורשו. וכל בחינה ובחינה אשר בדבר ההוא הכל נרמז בשמו. אשר על כן מה שאמרו חז"ל (תענית ט'.) שהיה הבאר בזכות מרים והמן בזכות משה והעננים בזכות אהרן. כל הבחינות הללו הוא נרמז בשמותיהם. כי מים נמצא בשם מרים בפשוטה חוץ מהרי"ש. ובמילואה כזה מ"ם רי"ש יו"ד מ"ם נרמז באותיות השניות חוץ מהיו"ד ועל כן שורש נשמתה בזכותה גרמה לבאר מים לישראל. וכן המן נרמז במשה במילואו כזה מ"ם שי"ן ה"ה אותיות אחרונות הם המן. ועננים נרמז בשם אהרן במספרו כי אהרן במילואו כזה אל"ף ה"ה רי"ש נ"ן. הנה אל"ף ה"ה נ"ן בלא הרי"ש מספרם כמספר עננים עם הכולל. גם ענני כבד (כי בתורה נכתב כבד בלא ו') מספרם כמספר אה"ר שבשם אהרן. והנו"ן רומז לנו"ן שערי בינה שמשם נמשכו כל העננים להגין על בית ישראל. והן עתה שמתה מרים ונסתלק הבאר המרומז בשמה ורצה הקב"ה להחזירה בזכות משה ולא היה מים רמוז בשמו. רק מ"י נרמז בשמו במ"ם ושי"ן שאותיות שניות הם מ"י, ונחסר המ"ם האחרונה. ואמנם הנה נודע המבואר בדברי מרן הקדוש בענין מטה משה איך שהמטה שייך למשה בשרשם עיין שם. ועל כן אמר הקב"ה למשה קח את המטה כלומר שיצטרף המטה אליו. ואז יורמז מים בשמו כי יצטרף מ"ם של מטה אל מ"י שבמשה וימלא מים.

405

ת״וואמנם אמר לו ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. ועמדו מפרשי התורה בזה שאמר ונתן מימיו כי איזה מים יש בסלע המדבר. ואכן שמעתי מפה קדוש מדבר, מכבוד מחותני הגאון הקדוש החסיד המפורסם נזר הקודש איש אלהים מו"ה אברהם יהושע העשיל נ"י האב"ד דק"ק קאלבסוב. אשר מלת מים נרמז בסלע באותיות השניות שבו במילוי, כי סמ"ך למ"ד עי"ן אותיות שניות מים. ועל כן הכה הסלע במטהו פעמים כי הכה אותיות הראשונות והאחרונות מהסלע ויצא מים. עד כאן דברי פי חכם חן. וזה אומרו ונתן מימיו כלומר המים אשר בתוך שמו. ועל כן אמר לו שמו יתברך לדבר אל הסלע כי רצה להגיש מים במים שיעמוד משה עם המטה בכח המים המרומז בשמו, לדבר אל הסלע להוציא המים המרומז בו, כי כח ביד קדושת הצדיקים להוציא אליהם ניצוצי הקדושה השייך אל שורשם שורש נשמתם. ואפשר לזה אמרו חז"ל (ילקוט רמז תשס"ד) שאמר הקב"ה למשה היה לך לשנות לפניו פרק אחד או הלכה אחת וכו'. כי אחר שמצא הקב"ה שורש מים בשורש נשמת משה אמר לו שהיה לו לדבק עצמו אליו בקדושה על ידי לימוד פרק אחד או הלכה אחת והיה מוציא בזה ניצוץ קדושת המים שבסלע אל שורש מים שבשמו.

406

ת״זואולם משה לא עמד בזה שלקיחת המטה הוא בשביל המים שבשמו והיה סבור שצוה ליקח את המטה לעשות בו האותות כמאז. ולא נתן דעתו לדקדק בדבריו של הקב"ה שאמר לו ודברתם אל הסלע ונתן מימיו לומר שכבר נמצא בו מים ואינו צריך אלא דיבור. והיה סבור הוא סלע הוא צור וצריך לעשות בו כאשר כבר עשה בהכאת הצור. ועל כן וירם משה את ידו כי אותיות אשר בתוך הצור הם יד"ו. כי צד"י ו"ו רי"ש אותיות שניות הם אותיות ידו כנודע, ולזה צריך הרמת היד להכות. ועל כן ויך את הסלע במטהו פעמים כלומר לפי שהיה זה פעם שנית שכבר הכה את הסלע היה סבור שגם עתה צריך לעשות כן.

407

ת״חוישלח משה מלאכים מקדש וגו'. נראה לתת טעם לסמיכות הפרשיות הללו להגיד בזה צדקת הצדיק משה רבינו ע"ה כי אף ששמע שלא יכניס את ישראל לארץ וימות במדבר. והיה טוב לפניו יותר לסבב את ארץ אדום וארץ מואב להאריך את הדרך לפניהם ולא לבוא בקצרה דרך ארץ אדום ומואב בכדי להאריך ימיו על ידי זה. עם כל זה לא כן עשה ותיכף שלח שלוחיו אל מלך אדום וגם אל מלך מואב כמפורש בקבלה על ידי יפתח (שופטים י"א, י"ז) ושלח לו דברים המתקבלים על הלב כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה וגו' וכמאמר חז"ל בזה (במדבר רבה י"ט, ט"ו) על שנינו היה מוטל החוב לפרעו וכו' בכדי שאולי על ידי רכות דבריו יכנסו דבריו באזניו ויניח את ישראל לעבור דרך ארצו בכדי למהר ביאתם לארץ.

408

ת״טויאמרו אליו בני ישראל וגו' ואם מימיך נשתה וגו'. להבין מה שאמרו ישראל כאן ולא סמכו על משה רבן. ואולם כי אף על פי שמשה עשה כצדקתו הגדולה ושלח תיכף שליח לקצר הדרך לפניהם אף על פי שידע כי חייו תלוי בזה כאמור בדברינו למעלה. מכל מקום הנה ישראל סברו לאשר כי הוא נוגע בדבר לא חש לדקדק באמריו אל מלך אדום. ועל כן אמר לא תעבור בי כי הן אמר לו לא נשתה מי באר ואם יסבור בפירושו שלא נשתה מי בארות שלו יאמר כי למה לו להניחם לעבור דרך ארצו בחנם בלא דבר אם לא נהנה כלום מאתם. אם היו נותנים לי מחיר כסף בעד מים ומלח הייתי מניחם. ואם יסבור בפירושו שלא נשתה מי באר שלנו ונקנה מאתם במחיר. יאמרו מקצתם מה לנו לעשות יוקר במדינה שתים ושלוש אנשים ירויחו ויעשרו ומדלת העם ימותו בצמא וברעב. ועל כן אמרו בני ישראל אליו במסילה נעלה כלומר נעלה בדרך הממוצע אשר יכשר לפניך. והוא כי אם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם. כלומר אנו תולין הדבר בך, אם תרצה שנשתה מימיך, נשתה מאתך בכסף מלא. ואם לא תרצה, נשתה משלנו ולא ניגע בך כלל. או אם אחד ירצה למכור ואחד לא ירצה נעשה כרצון איש ואיש לקנות או שלא לקנות. ואחר כל אלה בשלוח ישראל פעם אחר פעם ויצא אדום לקראתו בעם כבד כי לא מאמינים ולא בני מאמינים המה.

409

ת״יוידבר העם באלהים ובמשה וגו'. צריך פירוש לפשט כתוב הזה ונראה פירושו שדיברו באלהים ומה דיברו עליו במה שעשה במשה שגזר עליו שלא יכנוס לארץ ואמרו כי מי האדם שיצא ידי שמים כמשה ואף על פי כן גזר עליו גזירה גדולה כזו. וזה אומרו וידבר וגו' באלהים כלומר שדברו באלהים במה שעשה במשה ועל כן אמרו למה העליתנו ממצרים למות במדבר. אמרו כן כלפי מעלה למה העליתנו כולנו למות במדבר וגם משה בכללינו ואם אנחנו לא יצאנו ידי שמים הרי משה עמנו ולמה גם עליו גזרת. ועל כן,

410

תי״אוישלח ה' בעם את הנחשים וגו'. כי אחזו בזה מעשה נחש הקדמוני כי אמרו זאת בפני משה והוא לשון הרע שאמרו על שמו יתברך בפני משה מה שעשה לו. וכן עשה נחש הקדמוני שאמר לשון הרע על בוראו בפני חוה לאמר שלא רצה הקב"ה שתהיו כאלהים ועל כן נשלח בהם הנחשים השרפים וינשכו את העם. ולזה,

411

תי״בויבוא העם וגו' חטאנו כי דברנו בה' ובך. פירוש דברנו בה' ועיקר דברינו היה ובך מה שעשה לך וכראות משה כי בשלו נעשתה הרעה הזאת וענוש לצדיק לא טוב ועל כן ויתפלל משה בעד העם. ועל כן,

412

תי״גויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו'. כי המה מה שדיברו באלהים ובמשה כאמור לא ידעו אשר וסביביו נשערה מאוד וכמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכבר כתבנו בזה במקום אחר באריכות שורש הדבר הזה. כי לפי ששורש נשמת הצדיק בא ממקום גבוה עליון ונורא מאוד וצריכה שתשוב שמה. ושם לפי ערך זכות ציחצוח אור הגדול והנורא במאוד בעולם רם ונשגב כזה צריכה להיות זכה וטהורה מלובנה בליבון נפלא הפלא ופלא שלא תמצא בה כתם דק מן הדק על חוט השערה בכדי שתוכל לסבול אור הנפלא הגדול והנורא המבהיק ומאיר שם אור בהיר הוא בשחקים. ועל כן הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כדי שיוכלו להשיב אל מקום מחצבתם מקום אשר נלקחו משם. מה שאין כן שארי הנשמות שנלקחו מעולמות שלמטה אין מדקדקין עמהם כל כך כי יוכלו לסבול אור עולם שנלקחו משם אף שלא יהיו זכים ובהירים כל כך. ולזה אמר הכתוב עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי רמז במה שאמר ושים אותו על נס, לעולם העליון אשר למעלה משבעת ימי הבנין. כי כל ענין הנס בא למעלה מטבע העולם והוא מעולם שלמעלה משבעת ימי הבנין והוא בחינת החמשים יובל הגדול נ' שערי בינה שבה סומך ה' לכל הנופלים וזה נ"ס ומשם היה שורש נשמת משה ולשם היה צריך להשיבה בעדן מקדם ששם עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ועל כן דקדק הקב"ה עמו על חוט השערה כי אין שיעור לזכות בהירות הנשמה שתוכל לסבול אור הנפלא והנורא ההוא. ועל כן והיה כל הנשוך וראה אותו וחי כלומר שיביט אל השרף אשר הושם על הנס כלומר אל אור הגדול והנורא השורף ומכלה כל הקוצים. שעל זה האור נאמר (שם ב', י"ח) והאלילים כליל יחלוף וגו' מפני פחד ה' ומהדר גאונו (ועל כן אמר עשה לך שרף ולא נחש והבן) באופן שאור הזה לא תוכל לסבול כתם קל כל דהו מחטא ועוון, ובזה ישוב אל ה' לאמר כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט והכל לטב הוא דעביד כי מדקדק עם הצדיקים על חוט השערה בכדי לזכותם לחסות תחת צל כנפיו בעדן גן אלהים עדן העליון. ויתחרט באמת על דברו באלהים וראה אותו וחי.

413

תי״דוישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו'. עיין בדברי חז"ל והובא ברש"י פסוק זה מפני מה תולה השליחות כאן בישראל ושם במלך אדום נאמר (לעיל כ', י"ד) וישלח משה מלאכים וגו'. ואולם לפי מה שכתבנו שם שישראל חשבו למשה שהוא מתעצל בדבר הזה כי טוב לפניו לסבב הארץ בכדי להאריך ימי חייו במדבר ועל כן שלחו שם בני ישראל פעם אחר אל מלך אדום כאמור שם בדברינו. אשר על כן בראות משה כי נחשד בעיני ישראל לשלוח מלאכים בדברים אשר לא כן, בכדי שלא ירצה לתת את ישראל עבור בגבולו. לא רצה כאן לשלוח מעצמו וצוה לישראל שישלחו הם בעצמם ויבחנו דבריהם האמת אתם אם לא. וכן היה שלא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו גם לפי דבריהם.

414

תי״ההנה עם יצא וגו'. להבין אמירת בלק בזה שהיה לו לומר הנה עם ישראל כסה וגו' כי מה נפקא מינה לו בזה אם הוא עם יצא ממצרים או לא. ואמנם כבר כתבנו שעיקר יראת בלק היה עבור שראה בהם שיש בהם איזה בחינה שנוצחים בזה שלא בכוחם. ולא מחמת שהם מרובים מכל העמים. רק איזה סגולה רוחנית בדבר בנצחונם. ולזה אמר הנה עם יצא ממצרים מה שנודע שאין בזה דרך הטבע כלל כי עבד אין יכול לברוח וכו' ומכל שכן ס' רבוא כמאמר חז"ל (מכילתא על הפסוק עתה ידעתי י"ח, י"א) ועוד שכסה את עין הארץ הוא סיחון ועוג הנקראים עין הארץ (במדבר רבה כ', ז') שהיה כל עיני הארץ עליהם והוא כסה אותם ומחו את שמם. ואין זה כלל מדרך הטבע לומר שמרוב גבורת כוחם או מחמת רובם כי מי יתיצב לפני בני ענק. ובודאי יש בזה איזה דבר רוחני שהם סגולה מכל העמים לנצח שלא בדרך הארץ. ועל כן,

415

תי״וועתה לכה נא ארה לי וגו'. כי אין לי בשום דבר להוושע בזה לא בעם כבד ולא ביד חזקה כי אם בכח הרוחני שבך לקלל אותם בפה החזיר כי על ידי זה אולי אוכל נכה בו פירוש לחסר אותם ממעלתם הרמה שבהם כמו שפירש רש"י לחסר מהם ולא חסרון נפשות כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט כיון שנצחונם שלא בטבע רק לחסר אותם ממעלתם וסגולתם שיש להם מקונם וצורם.

416

תי״זאו יאמר ועתה לכה נא ארה לי וגו' את אשר תברך מבורך וגו'. להבין דקדוק אומרו ארה לי ולא סתם ארה את העם וגו' וגם לדעת למה מזכיר לו כאן הידיעה שברכתו ברכה הלא כאן לא נצטרך כי אם לקלל כאומרו לכה ארה וגו' והיה לו לומר אשר תאר יואר לבד. והנראה על פי אומרם ז"ל בפסוק הזה (במדבר רבה כ', ז') כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו' מנין היה יודע שבשעה שביקש סיחון להלחם במואב היה מתיירא לפי שהיו גיבורים שכר בלעם ואביו לקלל את מואב שכן הוא אומר (במדבר כ"א, כ"ז-כ"ט) על כן יאמרו המושלים וגו' כי אש יצאה מחשבון וגו' אוי לך מואב וגו' לכך אמר כי ידעתי וגו' עד כאן. ואכן כי בזה עדיין יש להסתפק באופן הצלחת סיחון על ידי בלעם אם מחמת שבירך את סיחון והצליח במלחמתו או עבור שקילל את מואב. ונראה שעל כן אמר הכתוב וירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי ולכאורה מפני מה הזכיר דוקא אמורי שהוא סיחון ולא עוג שכפי הנראה היה עוג חזק ממנו כמאמר הכתוב (דברים ג', י"א) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וגו'. ואכן עיקר יראתו היה ממה שראה מפלת סיחון. כי בראותו שנפל סיחון לפני ישראל הוכיח מזה כי ודאי לא בירך בלעם את סיחון במלחמת מואב. כי אם היה מברכו. הלא ידע שאשר יברך הוא מבורך ולא היו ישראל מנצחין אותו ובודאי קילל את מואב. ונמצא הוא מוכן לקללה מאז. ומה סיחון שלא נתקלל נפל לפני ישראל, מכל שכן הוא שתולין הקללה במקולקל. ולפי זה לא היה אפשר לבלק לבקש מבלעם שיברך אותו כי כבר ארור הוא מאז ולא תחול הברכה עליו כי אין ברוך מדבק בארור. ולא היה יכול לבקש כי אם לקלל את ישראל. ואמנם כי הוא גם כן מקולל ומה יפעל בזה ולכאורה אין לו תקנה אלא קבורה. ואכן כי כבר אמר עשו (בראשית כ"ז, ל"ח) הברכה אחת היא לך וגו' וכן כאן בהיפוך וכי קללה אחת יש לו ויכול הוא לקלל את ישראל ח"ו בקללות נמרצות כל כך שיהיה מקולל אף נגד מואב שיוכל מואב לשלוט עליו. ולזה צוה בלק לאמר לבלעם בלשון הזה לכה נא ארה לי את העם פירוש שתקללם כל כך שיהיו מקוללים אף לי אף כנגדי יהיו הם המקוללים. ואם תאמר למה אני צריך לזה. לזה אמר כי ידעתי מכבר את אשר תברך מבורך וגו' ומוכח מזה שבודאי לא ברכת את סיחון כאשר נלחם עם מלך מואב הראשון וקללת את מואב. ואין תקנה כי אם באופן זה שיהיו ארורים אף לי ולנגדי כמדובר.

417

תי״חלינו פה וגו' והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר וגו'. תיבת דבר לכאורה מיותר והיה די לומר והשיבותי אתכם כאשר ידבר ה' וגו' ויבואר על דרך מאמר חז"ל (מגילה י"ד:) ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי ר' שילא מפני שהנשים רחמניות הן. והענין הוא כי באמת ודאי אשר אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו בנביאות הקב"ה להוסיף או לגרוע. רק הוא כדרך המשל המשקה אשר תסנן ועוברת דרך הכלי. אז אם הכלי יש לה מתיקות בעצם. גם המשקה העוברת בתוכה מקבל מעט מתיקות אף אם המשקה אינו מתוק כל כך. וכן להיפוך אם הכלי מר הוא או עפוץ יקבל המשקה מעט מרירות לתוכה אף אם המשקה הוא מתוק בעצם. וכן בנבואת ה' יתברך כיון שהיא עוברת בפה הנביא אז אם הנביא הוא רך לבב ורחמן בעצם גם הנבואה מקבלת רחמנות ויורדת בחסד ואהבה ורחמים. וח"ו אם הנביא אינו רך לבב כל כך בטבעו ונמצא בו אכזריות, גם הנבואה מקבלת מדת אכזריות ויורדת בגבורה ודין. ועל כן קדוש ה' ירמיה הנביא שמצינו בו אכזריות לעוברי רצונו יתברך עבור קנאתו הגדולה בה' לאמור ח"ו ימחו על קדושת שמך כמו שמצינו לו בקללתו לאנשי ענתות (ירמיה י"א, כ"א-כ"ג), לא חפץ הקב"ה להעביר הנבואה דרך פיהו כי אם על ידי חולדה הרחמנית בעצם, שבמתק לשונה יומתק הנבואה קצת שתרד בחסד וברחמים. וכן כאן אצל בלעם הרשע עין רעה ואכזרי לאוהבי ה' זרע אברהם עבדו. סבר בדעתו כי אף שלא יוכל לשנות את דבר ה' קטן או גדול. רק כיון שיעבור הנבואה דרך פיהו, יתאכזר על ישראל בלשונו שתרד הנבואה בדין להרע להם. ועל כן כשבאו אליו שרי מואב וידברו אליו דברי בלק והוא ודאי כי הוא היה חפץ להרע לישראל יותר מבלק לגודל רשעו וגם היה בן ללבן הארמי אובד אבי כמאמר חז"ל (עיין ילקוט פרשה זו ובסנהדרין ק"ה.). ואמנם הנה ידע כי עם ה' אלה והוציאם ממצרים כתועפות ראם לו ולא הועילו חכמי מצרים בחכמתם והחרטומים והמכשפים בכשפיהם וגם הוא בעצמו היה באותו עצה עם פרעה כמאמר חז"ל (סוטה י"א.) ולא היה יכול להם. כי הקב"ה כביכול שיבר והכניע כל בחינת הכשפים ומערכת המזלות וכוכביהם שהם קשורים בהם. רק בחינה זו יכול לעשות כשיתנבא עליהם מה', להתאכזר קצת בלשונו הרע שתרד באכזריות ובדין. ולזה אמר להם כי לא אוכל לעשות בכוחי בכישוף ובקללה. רק לינו פה וגו' והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה'. פירוש שאני אשיב דבר הגם שיהיה כאשר ידבר ה' שאיני רשאי לחדש, רק כשאני אשיבו יהיה קצת כדבר היוצא מפי עצמי, שבידי להמירו במרירות בעין רעה ואכזריות.

418

תי״טאו יאמר והשיבותי וגו'. שאני אשיבו מכאשר ידבר ה' שבידי להשיבו קצת לרעה על ידי העברת פי. וה' היודע מחשבות לבבו הרע אמר לו לא תאר את העם כי ברוך הוא ואמרו חז"ל (במדבר רבה כ', י') שאמר בלעם כששמע אומרו לא תאור. אם כן אברכם אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא משל אומרים לצרעה לא מדובשך וכו'. ולכאורה מאין יבוא בלעם לומר אם כן אברכם הלא חלק הרע ישנא חלק הטוב והוא לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ואמנם כי חפץ להוריד הברכה דרך פיו להכניס בה אף וצרה בלשונו ועינו הרעה. ועל כן אמר לו הקב"ה אינם צריכים וכו' לא מדובשך וכו' כיון שכוונתך לעקוץ אותם עקיצת נחש בברכתך לא מעוקצך וכו'. ולזה כשבאו שנית השלוחים מבלק אמר להם לא אוכל לעבור את פי ה' וגו' לעשות קטנה או גדולה כלומר כי אפילו קטנה על כל פנים להמיר ברכתו במקצת לא אוכל ומכל שכן גדולה כי חתם פי שלא לדבר כלל לא בקללה ולא בברכה. ולא אוכל לעבור אפילו בקטנה כי אפילו קטנה אם ארצה לעשות אצטרך לעבור על דבריו שהזהיר שלא לדבר כלל. וזה אין בכוחי. ואמנם הנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ועל כן אמר לו הקב"ה אחר כך קום לך אתם כמאמר חז"ל (שם שם, י"ב). ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. כלומר שלא תוכל להוסיף או לגרוע כלל עבור מהותך ורעתך בעצם, כי רק אותו תעשה ולא דבר אחר כלל כי לא היה כלל בחינת הדין באותן הימים ומה יועיל הרשע ברשעו אם אין דין למעלה. ואך אף על פי כן נתהפכו כל ברכותיו לקללות חוץ מאחד כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה: הובא בילקוט פרשה זו) שלא חפץ הקב"ה בברכת אותו רשע שלא יאמרו ברכותיו עשתה פירות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס', י"ג) גבי רבקה.

419

ת״כויבוא וגו' ויאמר מי האנשים וגו'. מלת עמך שבכתוב לכאורה מיותר ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (עבודה זרה נ"ה.) החליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם וכו' וכן כאן הנה הקב"ה כיוון לטובה לשאלו מי האנשים וגו' כדי ליכנס עמו בדברים כפירוש רש"י. ואך הוא ראה וטעה לסבור שח"ו פעמים אין הכל גלוי לפניו. ואמנם כי בשתים טעה כי היה מסופק בזה אם זה אמת שלפעמים אין הכל גלוי וכו' או על כל פנים היתה כוונתו בשאלתו לומר כי מי האנשים האלה האינם חשובים עמך שישבו אתך בצוותא חדא כמו שאמר למעלה וישבו שרי מואב עם בלעם. כי לצד רוח גבוהה שהיה בו. דן בנפשו שיכוון הקב"ה שאין כבודו לישב עם אנשים פחותים ממנו. ועבור זה הוסיף לו הקב"ה כביכול מלת עמך להחליקו בדברים. לשאת אותו עד תכלית גבהותו להוסיף לו גיאות על גיאות שיסבור שהקב"ה מקפיד על כבוד החמור. וזה הוא מפלתו כי גאות אדם תשפילנו (משלי כ"ט, כ"ג). ועל כן השיב להקב"ה,

420

תכ״אויאמר בלעם וגו'. כי לפי שהיה מסופק על שאלת הקב"ה אופן כוונתו כאמור. אמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. כי אם היה השאלה סתם שלא ידע ח"ו, הרי התשובה בלק בן צפור שלח, ולזה לבד לא היה צריך לומר מלך מואב. ואך על הספק השני אולי מקפיד ה' על כבודו אמר מלך מואב כלומר והרי הם שלוחי המלך ואפילו אם אינם חשובים כל כך איני מביט על חשיבותם כי אם על חשיבות מי ששלחם אלי. ולזה הרבה לספר לפני מלך עולמים ברוך הוא כל המעשה ואמר,

421

תכ״בהנה העם היוצא וגו' ויכס וגו'. ולכאורה מה לו לספר דבר אשר לא נשאל עליו, כי לא שאלו רק מי האנשים האלה ודי התשובה שהם שלוחי בלק. ואם יוסיף לשואלו למה באו, יספר לו. ואמנם לצד שהיה מסופק בשאלתו יתברך אולי הוא מקפיד על כבודו כאמור, והשיב שהם שלוחי המלך. והיה מסופק כי אפשר זה אינו אלא לתרץ ישיבתו והתחברותו עמהם בביתו, כי לאחר שבאו אליו בשליחות המלך מוכרח לקבלם בביתו בסבר פנים יפות אף שאינו לפי כבודו כל כך. אבל להלוך עמהם בכל הדרך זה ודאי אינו כבודו להלוך עם אנשים פחותים האלה. וגם לא יהיה תפארתו בזה בכל הדרך לפני בני אדם גם בני איש שילך עם הפחותים האלה. ועל כן סיפר לו שבאו בכדי שילך עמהם למואב בכדי לשמוע מפיו יתברך מה יאמר לו בדבר ההליכה עמהם. ולזה,

422

תכ״גויאמר אלהים וגו' לא תלך עמהם וגו'. נתן לו חכה כבראשונה להחליקו בדבריו יתברך להעלותו על רוח גבוהה שיפול משם. ואמר לו, עמהם, שלכאורה מיותר. ואכן הכל בכדי שיסבור בלעם שההקפדה הוא על ההליכה עמהם דווקא פחותי ערך כאלה לצד כבוד גדלו. אבל לא על גוף הנסיעה. ולזה,

423

תכ״דויקם בלעם וגו' מאן ה' לתתי להלוך עמכם וגו'. עמכם דייקא אין רצונו שאלך אלא עם שרים גדולים מכם כפירוש רש"י. כי כן אמר לא תלך עמהם. או אפשר לומר כי עדיין היה מסופק אם הכוונה על גוף ההליכה או על ההליכה עמהם. ולזה אמר מאן וגו' לתתי להלוך וגו' כלומר כי אילו נתן לי רשות להלוך היה לי תשובה על הכל שמסכים על גוף ההליכה ועל ההליכה עמכם. אבל עתה שמנע ההליכה לא ידעתי אם אין המניעה עבור עמכם שאין רצונו שאלך עמכם אלא עם שרים גדולים. ועל כן אומר הכתוב,

424

תכ״הויסף עוד בלק שלוח שרים וגו'. שמלת עוד לכאורה מיותר ואמנם יאמר שעוד זאת עשה בלק לשלוח שרים רבים ונכבדים מאלה. בכדי שיתגלה בזה אופן כוונת ה' יתברך. כי אולי היתה ההקפדה על כבודו. עשה עוד זאת אולי על ידי זה יביאו אל ארצו. ואפשר עוד. לפי מה שכתב בעל אור החיים הקדוש (בפסוק ויבוא אלהים וגו') כי יקפיד ה' על כבוד בלעם בערך האומות כי הוא נביא עליהם וכו'. אולי כן הוא האמת שהיתה כוונת הקב"ה באומרו לא תלך עמהם כי אין כבודך להלוך עם נבזים האלה למולך. ועל כן אחר שהוסיף בלק שלוח שרים רבים ונכבדים נאמר,

425

תכ״וויבוא אלהים וגו' קום לך אתם וגו'. אף שתחילה אמר לא תלך עמהם. ואולם עמהם דייקא אבל עתה קום לך אתם, אתם דייקא שבאלה כבודך (ולא נצטרך לדרשת חז"ל (סנהדרין ק"ה.) שאמרו בזה חוצפא אפילו כלפי שמיא וכו').

426

תכ״זוילך בלעם וגו' ויבואו קרית חוצות. חז"ל אמרו (מדרש רבה על פסוק זה והובא ברש"י ז"ל) עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו וכו'. והנה לכאורה הרי בלעם אמר לו הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר ומה יועיל רחמי רשע בלעם בזה. ואמנם כיוון רשעתו על דרך מה שאמרו חז"ל (מגילה י"ד:) למה הניח יאשיה את ירמיה ושלח אל חולדה וכו' מפני שהנשים רחמניות הן וכו'. והענין הוא כי כשהנבואה באה מפני הנביא הרחמן, ממתיק הוא בלשונו את הנבואה הקשה. ועל כן כששמע מפה בלעם שאמר, הדבר אשר ישים אלהים בפי וגו' הבין בזה שהנבואה יתאמר על ידו והקדים לעורר רחמנותו על עם מואב בכדי שימתיק הוא החזון הקשה אשר יאמר לו עליהם ואולם פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר כי שמו יתברך אמר לו מפורש ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. כלומר אינך רשאי להוסיף או לגרוע על חוט השערה רק אפס הדבר אשר אדבר אותו תדבר בלי שינוי כל שהוא. וגם בבית הרשע בעודנו במקומו אמר לו ואך את הדבר אשר אדבר וגו' כלומר רק זה הדבר בלי שינוי. ואמנם בלעם שידע כי לא יועיל רחמנותו בזה מה הלך הוא לשם. ואולם שסבר כי אפשר יעורר רחמנותו של הקב"ה על מואב הרשעה שלא יאבדם ועל זה נאמר וילך וגו' ויבואו וגו' מקיש ביאה להליכה שאף ההליכה היה בכדי שיבוא לראות עיר מלאה אנשים וטף ואפשר יעורר בזה רחמנות של שמו יתברך ויניחו לקלל את ישראל ח"ו.

427

תכ״חויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר אתו. לכאורה לא ידענו מהשרים שהיו עם בלעם כי הלא לא לקח עמו כי אם את שני נעריו. וחז"ל אמרו (במדבר רבה כ', י"ז) שהתחיל בלעם חורק עליו שיניו על מעט המנה שלא שלח לו אלא בקר וצאן אחת ולכאורה די בזה לפני שלושה אנשים על סעודה הראשונה. ונראה שמלות ולשרים אשר אתו קאי על וישלח לבלעם. כלומר ששלח לו בקר וצאן וגם שלח לשרים אשר אתו אצלו לסעוד עמו בסעודתו ובגנאי בלק הכתוב מדבר שלא נהג עמו כשורה כי כאשר שלח אחריו אמר לו כי כבד אכבדך מאוד. והן עתה בבואו אליו לא די שלא קיבלו לביתו אל היכלי המלך להתאכסן אצלו. ועל כל פנים היה לו לילך אצלו לסעוד סעודה הראשונה עמו כי כן דרך הרוצה בכבוד האורח יסעוד עמו על כל פנים בסעודה הראשונה. או יעמוד עליו לשרתו הוא בעצמו או לצוות לשרתו ככל אשר יצטרך ובזה דומה כאילו אוכל עמו (וזה פירוש (בראשית י"ח, ח') והוא עומד עליהם וגו' ויאכלו כלומר לפי שעמד עליהם נעשה כאילו אכלו כולם יחד) מה שאין כן מי שאין מקבל אורח בעין יפה נותן לו לבד לאכול, ואכול ושתה יאמר לו והוא הולך מאתו ונראה בזה שלבו בל עמו שאינו מתרצה באכילה זו ואוכל מבלעדו. וכן עשה הרשע הזה שלא היה כבודו לסעוד עמו בעצמו ושלח לשרים אשר אתו משרתים שלו שיאכלו עמו להשתשתע בהם. ואולם כי הכל היה עבור השמועה הטובה ששמע מפיו לאמר הדבר אשר ישים אלהים כו' ומאז הבאיש ריחו אצלו כי ראה שלא נעשתה עצתו. ובדוחק היה מחפש עלילות ואמר אולי יישר בעיני אלהים כו'.

428

תכ״טויהי בבוקר ויקח בלק וגו'. מגיד הכתוב רשעת בלק שלא ישן כשינת המלכים ג' שעות על היום ואחר כך לאכול דבר מה כדרך המלך קודם עשיית חפציו רק תיכף כעלות הבוקר זירז עצמו לקללה ויעלהו וגו' וירא משם קצה העם. נודע מה שאמרו חז"ל בכמה מקומות (זוה"ק חלק א', מ"ה:) שהעם הוא הפחותים שבעם. והם אותן שנאמר עליהם (במדבר י"א, ח') שטו העם ולקטו וכמבואר בזוה"ק (חלק ב', ס"ב:) שטות עשו מה שהלכו ללקוט כי הלא הכשרים שבישראל ירד המן על פתח בתיהם ולא הצטרכו ללכת מפתח אהליהם כי האמינו בה' ובמשה עבדו שבודאי יתן ה' להם מזון ומחיה להניח ברכה אל ביתם. ואך מדלות העם שלא האמינו בה' דחקו את השעה ויצאו אל השדה ללקוט. ואותם הם שראה בלק ובלעם, כי הכשרים היו יושבים בתוך אהליהם ואיך היו יכולים לראותם. ורק אלו הפחותין ראה ומהם ירא בלק לפי שהיו חוטפין ושוללין מהם (כמאמר חז"ל במדבר רבה כ', ג').

429

ת״לויעש בלק וגו'. להודיע רשעתו כי לא צוה לאחר לעשות כדרך המלך רק ויעש בעצמו כי חפץ מאוד בבז יעקב ובנפילתן ח"ו. ונוסף לזה ויעל בלק ובלעם פר ואיל וגו'. כי הנה בלעם לא אמר שיעל הוא העולה על המזבח רק והכן לי בזה ז' פרים וגו' כי רצה בעצמו להעלות רק רשעת בלק היה גדול כל כך שלא היה יכול להמתין על העלאת בלעם וזירז עצמו להעלות העולה והטפיל בלעם אליו בהעלאה. ועל כן,

430

תל״אויאמר בלעם לבלק התיצב על עולתך וגו'. כלומר כיון שאתה העלית העולה כעיקר התיצב עליה כחיוב הבעלים להיות עומדים אצל קרבנם ואני אלכה אולי יקרה ה' לקראתי. כי אם הייתי מעלה בעצמי היה ה' מתגלה אלי אצל קרבני כמו בכל המעלים קרבנות גם שלא הייתי יכול ללכת עבור עמידתי אצל הקרבן. ועתה אלכה אולי יקרה ה' לקראתי כלומר הגם שאתה הקרבת הקרבן, אף על פי כן אם יקרה ה', לא יקרה לקראתך כי אם לקראתי. ואמר לו כן מפני גסות הרוח שבו. ואף על פי כן בלשון ספק אמר לו אולי וגו'. כי אמר שלפי שכבר הזהיר אותו על ישראל אחת ושתים אפשר לא ירצה עוד להתראות עליו. ואמנם כי טוב גערה במבין כתיב (על פי משלי י"ז, י') ולא בכסילים כמוהם. ולזה אמר לו,

431

תל״בודבר מה יראני והגדתי לך וגו'. כי הנה מקום לבלק לומר לבלעם אמת כי ה' מתגלה אליך לבד ולא אלי. ואמנם אפשר הוא כדרך המעלה באוב שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ו, ז') שהמעלה רואה ואינו שומע מה מדבר, והשואל שומע ואינו רואה. ועל כן אלכה אתך לשמוע בעצמי מפי הגבורה מה ידבר ה'. ועל כן אמר לו ודבר מה יראני כלומר כי שם אין אומר ואין דברים ועל כן נקרא חזיון שהוא כמראה לבד כמאמר הכתוב (במדבר י"ב, ו') במראה אליו אתוודע, שהנביא רואה בדמיון שכלו בחידות בדרך משל ומליצה. רק במשה אדון הנביאים נאמר (שם שם, ח') פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות. ועל כן אי אפשר לך לשמוע דברי ה' בדברו אלי כי אין לך שומע מאת המלך מלכו של עולם ברוך הוא, רק ודבר מה יראני והגדתי לך. ועבור כן וילך שפי שהלך יחידי לבדו בלא בלק כי הוא לא יראה ולא ישמע.

432

תל״גויקר וגו' את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר וגו'. מפני גסות הרוח שהיה בו אמר דברים אשר לא כן לפני אל אמת כי הוא לא ערך את המזבחות כמאמר הכתוב למעלה ויעש בלק וגו' וגם בהעלאה היה רק נטפל אל בלק כאשר כתבנו למעלה. ואמנם כן דרך גסי הרוח כשהוא נטפל על דבר מה אומר שהוא העושה את הכל. ועל כן,

433

תל״דוישם ה' דבר בפי בלעם וגו'. דבר זה לא נודע פירושו וחז"ל נחלקו בו (סנהדרין ק"ה:) חד אמר מלאך וחד אמר חכה וכו'. וגם אנחנו נענה בעזרת ה' אלהינו עלינו לפי קט שכלינו. כי הנה כבר כתבנו למעלה. שנבואה היוצא מפי הנביא אף שאי אפשר לשנות מכאשר שמע מפיו יתברך, מכל מקום, העברת הנבואה דרך פה הנביא גורם לפעמים שינוי מדין לרחמים לפי ערך כח הנביא ומדתו אם בחסד או בדין ח"ו. שעל כן שלח יאשיה בימי ירמיה אל חולדה הנביאה ולא אליו לפני שנשים רחמניות הן כמאמר חז"ל (מגילה י"ד:). אף שאין נביא רשאי לחדש דבר מדעתו מכל מקום העברת נבואה במתק לשונו יוכל להשתנות עיין שם.

434

תל״הואמנם עוד דבר אחד גדול מזה יש בזה. כי חז"ל אמרו (יבמות מ"ט:) כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ראה באספקלריא המאירה. והענין להבין לפי כח שכלינו הוא. כי כדמיון האספקלריא המאירה שכשאדם מביט בה אז רואה פנימו צח ובהיר ושלם בשלימות כל הפנים יחד כאילו עומד לפניו. מה שאין כן באספקלריא שאינה מאירה שאין אדם רואה דבר הנראה בה צח ובהיר ושלם בשלימות. כי אם במקום זה עין האדם ובמקום זה חוטמו ופה ואוזן שמתפרדים בה לחתיכות. ואדם המביט מוכרח לצרף כל האברים יחד וגם אינם בהירים כל כך וצריך האדם להבין מעצמו דבר הנראה בה שזה הוא במעט אשר נראה בה. כן היה חלוק נבואת משה משאר הנביאים. כי נבואת משה היה במראה ולא בחידות והיה רואה הדבר שלם בשלימות צח ובהיר שלא בחידה להבין משלו אחר כך כי אם הנמשל גופא הדבר שהיה צריך, היה רואה ומביט. מה שאין כן שאר הנביאים ראו הנבואה בחידות במשל ובמליצה כנבואת יחזקאל וירמיה ושאר הנביאים והיה הנביא מבין מדעתו ענין הנמשל והחידה, מה הנבואה והחידה מורה. ולפעמים לא היה רואה כי אם אותיות מצטרפות שלא כסדר והיה הוא מצטרפן כעין נבואת דניאל (ה', כ"ה) מנא מנא תקל ופרסין, וכדומה. והוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה שאינו רואה הדבר על בוריו הנכון, ולא כל הדבר כאחד על הסדר כי אם אות כאן ואות כאן וצריך להצטרפם.

435

תל״וואפשר שגם עבור זה שלח יאשיה אצל חולדה להיותה רחמנית ולא אצל ירמיהו לפי שגם זה ביד הנביא אם הנביא במדתו רך לבב ומחפש זכות הבריות תמיד אז תיכף כשרואה החידה עולה לפניו משלו לטובה וחסד ורחמים והאותיות מצטרפים אצלו שיהיה אות לטובה כי זה חפץ לבו. וממילא כך נקבע הנבואה מה'. כי הנבואה הוא אור צלול ובהיר וכשהנביא שם מחשבתו בה'. אז היא נתפסת בזאת המחשבה לרוב בהירתה ונשארת כך (דמיון החלום שהוא בחינה מבחינת הנבואה ואמרו חז"ל (ברכות נ"ה:) כל החלומות הולכים אחר הפה לפי פתרונו אם רק הוא מעין החלום. כי נבואת החלום נתפסת בדיבור ההוא ונשארת כך. ואך לפי שהחלום אורה עב יותר הרבה מהנבואה לכן אינה נתפסת במחשבה הקלה כי אם בדיבור פה. מה שאין כן הנבואה הבהירה נתפסת במחשבה הקלה. ונשארת כך) ועל כן בנשים רחמניות שתיכף יעלה על המחשבה נמשל החידה לטובה ולחסד כך יהיה נשאר, וצוה ללכת אצלה והבן.

436

תל״זועל כן זה היה דעת בלעם שהלך עם שרי מואב אף שכבר ידע שלא יוכל לקללם בשום אופן כי נצטוה לא תאר את העם. מכל מקום סבור שעל כל פנים כשתבוא אליו הנבואה שם לברכם, והנבואה בחידה היא ובאותיות מצטרפות, יוכל ברשעו לשום מחשבתו בה תיכף לרעה. אף שצריך להיות מעין החידה, מכל מקום יוכל לקלקל במקצת ולצרף האותיות על מחשבה לא טובה, וח"ו יהיה נשאר כך כאשר אמרנו. ואולם הנה האל הטוב שגלוי לפניו תעלומות לבב בני האדם, וידע אופני הליכת בלעם. שינה נבואתו משאר הנביאים. ונאמר וישם ה' דבר בפי בלעם כלומר דבר שלם בשלימות. ולא חצי דבר להיות רואה בחידות ובאותיות מצטרפות כעין חצי דבר. כי אם הדבר שלם על שלימותו שלא יוכל להשים בה שום מחשבה לרעה כי גלוי ומפורש היה הנבואה שלא בחידה. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כה ממש כשאתה רואה כה תדבר ולא תוכל להדמות כלל לדבר אחר (ונראה לרמז בזה באומרו וכה תדבר כי הנה תחילה אמר לו בלק לכה ארה לי וגו' ומבואר בזוה"ק שרמז על בחינת כה מלכותא קדישא עיין שם (ר"י:)) ולפי דברינו נדרש יפה דבר זה. כי נודע אשר בחינת המלכות הנקראת כה הוא האספקלריא שאינה מאירה שאין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש. וכל הנביאים שנבאו נבואתן ממדתה כולם ראו באספקלריא שאינה מאירה. ולא כן משה רבינו ע"ה שנקרא איש אלהים בעלה דמטרוניתא וקיבל אור השמש מאספקלריא המאירה. ועל כן אמר לו לכה ארה לי פירוש כי אתה ודאי תקבל הנבואה מבחינה כ"ה אספקליא שאינה מאירה והוא בחידות ולא במראה ותוכל לאררם לי כלומר עתה בשבילי תראה להשים מחשבה לרעה בנמשל החידה ובצירוף האותיות מעין הנבואה. ואמנם זה הכל כשאין היחוד שלם בין תפארת ומלכות. ואז הענן מכסה הירח ומפסיק בינה לבין השמש ונקראת אספקלריא שאינה מאירה. אבל כשהיחוד הוא שלם בתפארת ומלכות ומקבלת אורה על נכון. אז והיה אור הלבנה כאור החמה. וגם הוא אספקלריא המאירה כמו השמש, והנבואה ממנה הוא במראה ולא בחידות.

437

תל״חוהנה נודע שעיקר הפירוד בין השמש והירח הוא ח"ו כשהדינים גוברים בעולם ונעלה הענן לכסה הירח ואז נקרא בכסה ליום חגינו ואמרו חז"ל (ראש השנה ח'.) איזה חג שהירח מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. כי ראש השנה הוא יומא דדינא והקב"ה יושב על כסא משפט לדין. וכשהדינים מתגברים אז הירח מתכסה בענן ואין מקבלת אורה מבית בעלה. אבל כשהחסדים מתגברים והדינים מתבטלים. אז נקרא והעלה אור שמשה ונסו הצללים ואורה כאור החמה. ועל כן באותן הימים שבלעם רצה לקלל שלא זעם ה' כלל ולא היה בחינת הדינים בעולם, ממילא היה היחוד בין תפארת ומלכות ולא היה נבואה אחרת כי אם נבואת אספקלריא המאירה במראה ולא בחידות. ועל כן וישם ה' דבר בפי בלעם דבר שלם ולא חצי דבר כנזכר והבן. כי בעת הפירוד חלילה נקראת המלכות חצי דבר שאין קומתה שלימה. אבל בעת היחוד קומתה שלימה מכל וכל ונקראת דבר שלם. וזה שם בפי בלעם בכדי שלא יוכל להשתנות ועל כן ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כי בלק ברשעו שאמר לכה ארה וגו' שכיוון על נבואת אספקלריא שאינה מאירה אבל עתה הקהה את שיניו ואמור לו וכה תדבר. לא כה לבד כי אם וכה שהיא התחברות הו' בחינת התפארת אור השמש אל כה. ואז דבר שלם במראה ולא בחידות. כי האספקלריא שאינה מאירה, מאירה עתה מכל וכל.

438

תל״טואפשר לזה אומר הכתוב (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. פירוש כשאני בחינת המלכות יתיחד בשמי ה' אז נקראת אספקלריא המאירה ולא שניתי שלא יוכלו הרואים לשנות בראייתם לפי כח מדתם כי רואין הדבר במראה השלם. וגם ירמז על ימי בלעם שאומר הקב"ה שאזי אני ה' לא שניתי שהייתי בבחינת אני ה' ולא שניתי שלא היה יוכל להשתנות המראה. ועבור זה ואתם בני ישראל לא כליתם. שלא היה יכול בלעם להשים מחשבה לרעה בנבואתו. ואמר הכתוב לשון לא כליתם כי התוספות אמרו (ברכות ז'.) שהיה בלעם רוצה לומר לשון כלם ברגע הזעם עיין שם. ולזה אמר אני ה' לא שניתי שהיה היחוד בין תפארת ומלכות לפי שלא זעמתי באותן הימים שלא להפריד בין הדבקים ועל כן אתם לא כליתם שלא היה יכול לומר כלם בעת הזעם. (ואפשר לומר קצת רמז לדברי התוספות הללו שכתבו שהיה יכול לומר כלם. לפי שאם היה הזעם באותן הימים והיה הוא עומד ומקבל מאספקלריא שאינה מאירה. ושורש המלה הוא מלך. וכשהיה רואה האותיות שלא בצירוף הנכון על בוריו היה יכול לצרף מאותיות מלך צירוף כלם שאותיות דדין כאותיות דדין) ועיין בדברינו להלן בפסוק לא הביט און ביעקב.

439

ת״מאו יאמר וישם ה' דבר וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה היה בלבו לקללם. ודקדקו בדבריהם לומר מה היה בלבו ולא מה שרצה. להורות שכבר היה הדבר בלבו ממש מוכן לקללם רק שעדיין לא הוציאו בשפתיו שהוא הלשון קולמוס הלב. כי לא אבה ה' לשמוע אל בלעם. על כן שם בפיו דבר אחר אשר לא כלבבו שהיה מוכן להוציא בשפתיו. ולא היה פיו ולבו שוין. כי לבו היה חומד להוציא דברים אחרים במאמר פיהו והוא אומרו וישם ה' דבר בפי בלעם. לא כרצונו שכבר היה בלבו להשים דבר בפיו. עקם ה' את פיהו. והוא שם דבר בפיו. לא כמו שהוא היה רוצה להשים בפיו. ואמר לו וכה תדבר. כה כאשר אני משים בפיך ולא כאשר עם לבבך. ובזה מוטעם יותר מה שכתב בזה הרב הקדוש בעל אור החיים (בפסוק הזה) ששם ה' מסך מבדיל בפיו כדי שיוכל לשרות שם דברו של הקב"ה וכו' עיין שם. כי כיון שהוצרך לחתום את פיהו שלא לדבר מה שבלבו שלא יהיה לשונו קולמוס לבבו. הוצרך להשים דבר אחר מדברו הטוב בפיו שכה ידבר. ואיך ראוי פה בלעם הרשע לשרות רוח דברו של הקב"ה על כן שם תחילה מסך מבדיל בין פיו ובין דברו הטוב כמו שכתב שם.

440

תמ״אויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כלומר כי הדיבור אשר נעשה על ידי המזבחות שייכים לבלק יותר ממך כי הוא המעריך והמעלה וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ה.) שבשכר אלו הקרבנות זכה בלק ויצאה ממנו רות.

441

תמ״בוישב אליו והנה נצב על עולתו וגו'. לא אמר והנה עומד על עולתו כי אם נצב לומר שהוא מתקיים על עולתו על דרך מאמר הכתוב (בראשית כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו שפירושו מתקיים עליו (בראשית רבה ס"ט, ג'). וכן נתקיים על עולתו שזכה על ידי זה זכיה גדולה שיצתה ממנו רות אמה של מלכות כדבר האמור.

442

תמ״גלכה ארה לי וגו'. יתבאר על פי אשר נודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה ריש פרשת וישלח בסוד הש"י עולמות המוכן לצדיקים לעתיד לבוא כי שני מאות ושבעה מהם הם בבחינת החסדים והם המשמשים מעלות השחר עד חצי היום הראשון. בסוד הכתוב (בראשית מ"ד, ג') הבוקר אור כי בבוקר משמשים אלו הר"ז עולמות שמספרם או"ר הנמשכים ונשרשין בחסד וברחמים. ומאה ושלושה מהם משמשים בחצי היום השני עד המנחה כי מנחה הוא גימטריא ק"ג לרמז על הק"ג עולמות שהם מסטרא דדינא וכו' עיין שם. והנה ידוע (בראשית רבה ע"ג, ג') שהצדיקים מהפכין את מדת הדין לרחמים, ולהיפוך הרשעים מהפכין ממדת הרחמים למדת הדין. והנה בלק מלך מואב הגדיל ברשעו כל כך שרצה להגביר הדינים ח"ו על ישראל שאף מדת הרחמים יתהפך לדין עליהם שעל זה רמז הכתוב ואמר (מיכה ו', ה') עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. כי זכור ידוע שהוא בסוד החסד מספר ע"ב קס"א הרמוז באור הבוקר. ובלק יעץ שאף הזכור סוד החסד יתהפך לדין על ישראל. ולזה אמר לכה ארה לי יעקב כי ארה הוא ר"ז עם הכולל. שגם שם רצה לנגוע בר"ז העולמות של חסד ואור להפכם לדין על ישראל. אבל מה ענה אותו בלעם בן בעור,

443

תמ״דמה אקב לא קבה אל וגו'. כלומר כי אפילו מאלו הק"ג עולמות הנמשכין משורש הדין בסוד המנחה שמספרם אקב לא אוכל לקבותם משם כי הן לא קבה אל כלל פירוש שעתה הוא התגברות בחינת חסד אל כל היום שאינו זועם כלל בימים האלו ואין בחינת הדין נמצא כלל. ולזה אף מנחה ישיבו. שגם סוד המנחה סוד אקב ישיבו עליהם לחסד ולרחמים ומה אקב.

444

תמ״הוישא וגו' מן ארם ינחני בלק וגו'. כלומר הנה בדבר הזה לקח אותי בלק בדברים כי הגם שמן ארם אני מבני בניו של לבן כמאמר חז"ל (במדרש (תנחומה בלק י"ב) ובגמרא (סנהדרין ק"ה). אמרו שהיה בן לבן ממש כי הוא בעור הוא לבן וכו') והן אבי כרת ברית עם יעקב שלא לעבור עליו את הגל לרעה. ואכן הנה אמר לי לכה ארה לי יעקב ושם יעקב ידוע שמורה על הפחותים שבישראל בבחינת עקב וסוף והנה על הדבר הזה אפשר לא הקפיד יעקב אביהם שלא לקלל את פחותי ערך שבבניו. ולכל זאת אמר לכה ארה לי פירוש שנגדי יהיו ארורים שלא יהיו בטובה כמותי אבל לא ארורים מכל וכל רק יהיה להם איזה שארית בארץ. ואולם להגדולים והחשובים שבהם לא צוה לקלל רק ולכה זועמה ישראל שאלו הנקראים ישראל בבחינת הראש (כי ישראל הוא אותיות לי ראש) יהיה להם זעם וקצף עבור צער אחיהם יתר העם. ואולם כי גם זאת לא אוכל עשות. כי,

445

תמ״ומה אקוב לא קבה אל. שאפילו בשעה שהיו ראוין להתקלל לא נתקללו כמאמר חז"ל (מדרש רבה על פסוק זה והוא ברש"י) ונמצא שגם הפחותים שבהם אינם ראוים לקללה. וגם ירמוז בזה על יעקב שנקרא אל כמאמר הכתוב (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל ואמרו חז"ל (מגילה י"ח.) הקב"ה קרא ליעקב אל וכו'. ויעקב גם כשהזכיר עוונם שאמר (שם מ"ט, ז') כי באפם הרגו איש, לא קלל אותם אלא אפם שאמר ארור אפם כי עז כפירוש רש"י. ומה אזעום לא זעם ה' כלומר מה אזעום על הצדיקים שבהם שיצטערו מאחיהם, כי הנה על ידיהם לא זעם ה' שהמה מהפכין מדת הדין למדת הרחמים וממתיקין כל בחינת הגבורות והדינים, ומבסמין העולם בחסד וממשיכין עליהם ועל כל בית יעקב וישראל, כל בחינת הברכה והחסד וחיים עד העולם. וגם מה אזעום להזעים את שמו יתברך כביכול, ואגרום להיות זועם ה'. הנה עליהם לא זעם ה' ועל ידיהם מתכפרין כל עוונות בית ישראל כי לא יחפוץ שמו יתברך לראות בצערם מה שיצטערו בצער אחיהם.וגם שהם ממתיקין כל הגבורות והדינים כאמור. ועל זה אמר,

446

תמ״זכי מראש צורים אראנו וגו'. כי ידוע מדברי מרן הרב ז"ל אשר צור הוא בחינת הדינים והמתקתן הוא בשרשן כשמעלין ומגביהין אותן למעלה לראש לשורש הדין ושם נמתק ונעשה בחינת הרחמים והחסד. ולזה כי מראש צורים אראנו כלומר אני מביט לראש ושורש בחינת הדין שעליהם. והנה שם הוא רחמים פשוטים וחיים וחסד לבאי עולם. והצדיקים שבהן מגביהין ומעלין כל בחינות הדינים לשם ושם נמתקין על ידיהם ומשפיעין עליהם שפע החיים והטוב עד בלי די (והנה נודע אשר המתקת הדינים הם באור החכמה והבינה ששם שורשם ושם נמתקין. ובחינת החכמה נקרא ראש בבחינת ראשית חכמה כי הוא הראש לכל המוחין ולזה אמר כי מראש צורים אראנו שמגביהין הצור לבחינת הראש ראשית החכמה ואז ההופכי הצור אגם מים שנמתק ונעשה בבחינת החסד להשפיע מטובו לכל בריה. ומגבעות אשורנו, ירמוז על אור מדת הבינה כי היא במדה השמינית ממטה למעלה וכולן כלולין בה וכל אחד כלולה מעשר הרי שמונים כמספר גבעה. גם היא נרמזת בשם אהי"ה ביודי"ן ברבוע עולה ת"ק כידוע ועם אהי"ה הם מספר מגבעות. וזה אומרו ומגבעות אשורנו שהם מעלין הדינים לאור החכמה והבינה ושם נמתקין). וגמר אומר הן עם לבדד ישכון וגו' כי למעלה נאמר ויגר מואב מפני העם מאוד וגו' ויקץ מואב מפני בני ישראל, ופירושו כי היה ירא מאוד מפני העם שלא ישחיתוהו. וחוץ לזה כץ מפני בני ישראל, כלומר אפילו אם לא יעשו לו דבר היה דבר זה כקוץ בעיניו שיתעלו ישראל לגדולה כי שונא גדול היה לבית ישראל, תיפח רוחו ועצמותיו. ועל כן אמר לכה ארה לי יעקב כלומר שלא יעלו לעולם לגדולה יותר ממני כי לא אוכל לסבול גדולתם. וגם בעת הגיע זמן קיצנו להשפיל מלכותינו לא יעלו הם יותר מאתנו. ולזה אמר לו כאן, לא כן הוא כאשר אתה רוצה, כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שאין להם יחוס ושותפות עמכם ואפילו אם כולכם תאבדון, יעלו הם לגדולה. ולזה אמר לו,

447

תמ״חמי מנה עפר יעקב. כלומר מי יכול למנות גדולתן אפילו כשהם בדיוטא התחתונה ונמשלין אז לעפר. והנה הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, י"א). ונמצאת למד שהם ארץ חפץ שהכל נעשה מהם גם כשהם במדרגה התחתונה. ועוד הנה כל האומות כשהם נופלין שוב אין להם תקומה ועליהם נאמר נוע תנוע ארץ כשכור וגו' עד נפלה ולא תוסיף קום. וישראל כשהם נופלין עד לעפר יש להם תקומה כמאמר הכתוב (שמואל-א ב', ח') מקים מעפר דל, וכמאמר (שמות רבה א', ט') חז"ל בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה התחתונה מיד הם עולים ואומר (תהלים מ"ד, כ"ז) כי שחה לעפר נפשינו וגו' אז קומה עזרתה לנו וגו'. הרי שאפילו כשנמשלו לעפר תרב גדולתן למאוד והכל עבור ששורשן הוא בבחינת עפר יעקב שהלבנה העליונה שנמשלה לבחינת יעקב כמאמר חז"ל (חולין ס':) עתידים צדיקים שיקראו בשמך יעקב הקטן וכו' והוא בבחינת עפר יעקב והיא שעומדת להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור ומצילם מיד כל הקמים עליהם. וזה הכל כשהם בבחינת יעקב שהוא עקב דמיון עפר הארץ שלמטה מד' יסודות. ומזה ראה והבן ומספר את רובע ישראל פירוש מי יוכל לספור רוב הגדולה והמעלה כשהם רובעין ורובצין בבחינת ישראל שאין חקר לגדולתן למעלה למעלה שאין ערוך אליהם ולא יאומן כי יסופר כי לא יומד ולא יספר.

448

תמ״טאו יאמר ומספר את רובע ישראל. על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבא צ"ד, ט') במספר הע' נפש שמנה עמוסי בטן משעה ששמשו מטותיהן. וזה הכל יגיד על גודל האהבה וחיבה מקונם וצורם עליהם. והכל בכלל, גדולים וקטנים צדיקים ופתוחים, על כולם משפיע שפע החסד מחסד אל כל היום ושפע הרחמים משמו הגדול והקדוש הוי"ה יתברך וממתיק כל הדינים מעליהם מראש צורים ומגבעות הכל כאמור למעלה. וכשהם בירידה התחתונה מיד עולים ומי יעמוד נגדם. ולזה,

449

ת״נויאמר בלק וגו' לקוב אויבי וגו' והנה ברכת ברך. כי כשמוע בלק דברי הנבואה הזאת הבין עד היכן הדברים מגיעים מהמתקת הדינים ממקור הרחמים ומהמשכת החסד אל המדות עליונים ומשם על ראש יעקב וישראל. ראה את מכאוביו כי נעשה היפך מאשר זמם לעשות. ועל כן צעק בקול מר לקוב אויבי וגו' והנה ברכת ברך כלומר שברכת את הבריכה העליונה שמשם יורדין כל בחינת הברכות על בית ישראל הנקראת ברכה (ואפשר לזה יאמר הכתוב (בראשית י"ב, ג') ואברכה מברכיך, כלומר שאברך את בחינת הברכה המברך אותך להשפיע אליה שפע הברכה למען תברכך בכל טוב). ולזה,

450

תנ״אויען ויאמר וגו'. והנה לכאורה אחד מהם מיותר והיה די בויאמר לבד או בויען. ואמנם הנה נודע (רש"י דברים כ"ו, ה') כי כל עניה בקול הוא, והוא כעין כעס וחימה. והענין הוא, כי מדרך העושה דבר שאינו רוצה לעשותו, רק שהוא מוכרח לעשותו מפני אחרים המכריחים אותו לכך. כשבא אחד אצלו ומתקצף עליו לומר למה אתה עושה הדבר הזה, אז הוא מתכעס עד מאוד כי אומר בלבו לא די שיש לי עגמת נפש מעצמי בעשותי זאת כי בא גם הוא לצערני לקצוף עלי לאמור למה אתה עושה כזה. וכמו כן כאן בבלעם הרשע כי ודאי היה לבו דוה עליו ונשפך דמו על כל דיבור ודיבור שאמר טוב על ישראל. ואך כי מה היה לו לעשות שהקב"ה נתן רסן וחכה בפיו והוכרח לומר שלא ברצונו כמאמר חז"ל (מדרש רבה פרשה זו כ', י"ח והובא ברש"י). ועל כן כשאמר לו בלק מה עשית וגו' לקוב אויבי וגו'. ענה לו בקול וכעס מה אתה מצעריני הלא גם אני ידעתי כל הדברים הנאמרים בפי כי נכלל בם כל המתקת הדינים וכל הברכות הטובות על ראש ישראל ולבי דוי, אבל מה אעשה כי הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר כלומר שאני מוכרח לשמור כל דיבור ודיבור וכל אות ואות שיוצא מפי שלא להוסיף על זה או לגרוע על חוט השערה, רק כאשר שם ה' בפי. בכדי שיתמשך על ידי זה כל בחינת הברכה על דעת אל עליון ברוך הוא, השׂם דברים האלה בפי, והוא שלא ברצוני. ואכן רסן וחכה נתן בפי לשמרני שלא להוסיף או לגרוע רק לדבר כדברים האלה, כי חפץ לברך את עמו ישראל באהבה בדברים העומדים ברומו של עולם, וניתן ספורות למו. ואפשר עוד לומר כי על כן נאמר ויאמר גם כן המורה על אמירה רכה. כי על כל פנים בהיות דבר ה' בפיו ודאי טעם בחכו איזה טעם הטוב כי לא ימלט שלא יורגש טעם הטוב מדבר ה' אף ברשע גמור אך שלבו בל עמו בזה כי לא חפץ בברכה. ועל כן ענה בקול וכעס על מכאוב לבו ואמר באמירה רכה, על טעם הטוב שהרגיש בדברו. ואמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים לפי דרכו עיין שם.

451

תנ״ב^*מחמת המשך הקודם לא נקבע במקומו (פסוק ט') כי אם כאן.

452

תנ״גכי מראש צורים אראנו. נראה בביאורו על פי אשר היה דברינו למעלה (בפרשת חוקת) בענין חטא משה בסלע שהכהו ולא דיבר עמו. ולכאורה מה ניכר הנס יותר בדיבור מהכאה וכי זה טבע להוציא מים מסלע על ידי הכאה. ושורש הדברים בקיצור מופלג הוא. כי ידוע אשר עיקר דרך עבודת האדם הוא העבודה אשר הוא מאהבת לבבו אל ה'. שלא מצד היראה יראת העונש. כי זה אינו עובד ה' כי את עצמו להיותו ירא מעונש עצמו עונש גופו בעולם הזה או עונש נשמתו בעולם הבא. שעל כן אמרו חז"ל (ברכות ה'.) יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לא יזכור לו יום המיתה. ולמה לא יזכור לו בתחילה. ואמנם כי בחינת הזכרת המיתה הוא בחינת יראת העונש ואין זה עבודה המעולה. אך תחילה לפעול עמו בבחינת האהבה לקרות קריאת שמע אולי על ידי זה יוכנע יצרו וזה יותר טוב. וכשאינו פועל עמו באהבה ח"ו אז הוא מוכרח לצאת בחרב לקראתו להזכיר לו יום המיתה והעונש כדי שיתפחד מאימת הדין. ועל כן תחילה בצאת ישראל ממצרים שהיו עדיין מטומאים ומזוהמים בזוהמת מצרים לא היה כלל אז בכוחם ללמוד בחינת האהבה לה'. והיה דרכם והילוכם הכל בבחינת יראת העונש. ולכן היה השפעתם גם כן הולך בבחינת יראת העונש שהוא בחינת הכאה במטה. ועל כן נאמר והכית בצור וגו' ללמוד בזה דרך היראה להעם על כל פנים יראת העונש. אבל אחר כך כשהיו ארבעים שנה במדבר והיה אחר קבלת התורה כבר היו צריכים לבחינת האהבה. ועל כן רק ודברתם אל הסלע ולא והכיתם. וכמאמר חז"ל (ילקוט פרשת חקת רמז תשס"ג) היה לך ללמוד פרק אחד. הכל להורות לעם ה' עבודה האמיתית עבודת האהבה וכו' עיין שם בדברינו.

453

תנ״דונקדים עוד בזה מה שאמרנו בפירוש הכתוב (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עוונותיכם. והוא תמוה לכאורה כלפי לייא לפי שאנחנו החשובים אנו לוקים יותר וכבר דיברו חז"ל בזה (עיין ילקוט שם). והנראה לנו בזה הוא. כי אינו דומה כלל חטאת בני ישראל לעוונות האומות. כי חטאת האומות אינם דוקא כי אם בדברים המטונפים והעכורים עד מאוד כמו גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים וכדומה בשבע מצוות שלהם. אבל עוונות שאינם בגדר הזה לא נחשבים אליהם כלל לעוון. ופוק חזי ההיפוך בישראל, שנצטוו בששה מאות וששה מצוות יותר מהם. ואחר כל זה נאמר (תהלים נ', ג') וסביביו נשערה מאוד ואמרו חז"ל (בבא קמא נ'.) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וראיה קלה או שמיעה או הליכה מה שאינה לה', פגם הוא בישראל. ואפילו מחשבה קלה שאינה עבירה כלל רק שהוא צורך עצמו ואינו מכוון לדבר הנוגע לעבודתו יתברך, פגם הוא בישראל קדושים, כאשר ביארנו כמה פעמים. כי כל דבר שאינו נוגע בכוון אמת לשם ה' שורה עליה בחינת הסטרא אחרא, כשמה סטרא אחרא, פירוש צד אחר שאינו לה'. ובביאור אמרו (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול ה' אמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. הרי שעוונות בני ישראל הם דקים מן הדקה.

454

תנ״הואפשר לזה רמזו חז"ל שאמרו (גיטין נ"ו.) שדא ביה מומא איכא דאמרי בניב שפתים, ואיכא דאמרי בדוקין שבעין. מילתא דלדידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וכו'. כי ניב שפתים הוא שיחה קלה שהאדם מדבר שלא לצורך גבוה. או דוקין שבעין ראיה קלה שהוא קלה למאוד להסתכל שלא לשם ה'. מה שבאומות לא הוה זה מומא כלל כי אפילו הרבה יותר חמור מבחינת אלו הותר להם. ובישראל גם בזאת הוה מומא שקשה על ידי זה להתקרב למלך עולמים ברוך הוא אם נמצא בו מבחינות הללו.

455

תנ״ווהענין הוא כי נראה במלכותא דארעא. מלך שיש לו עבדים רבים ושרים ויועצים זה גדול מזה וזה גדול מזה. כל הגדול מחבירו מוכרח לשמור עצמו יותר בדברים אשר לא נאים. כמו עבדים הפחותים לא יחשב לו לחטא כי אם עד שישתכר כשיכורו של לוט וילך בשווקים וברחובות ויפול ברחוב שיכור לתוך הטיט והכלבים יסבבו אותו. זה יחשב לו לחטא. אבל לא יחשב לו לחטא על מה שאוכל הרבה ושותה הרבה בביתו. או על מה שאינו לומד חכמת הטכסיסי מלחמות וכדומה. כי לפי עבותו וגסותו וריחוקו מאור פני המלך אינו צריך יותר. ואולם שר הגדול ממנו כיון שנקרא שם שר עליו, בזיון הוא לו אם ישתכר לפעמים אפילו בביתו. כי אין נאה לפני השר לצד שהוא רואה את המלך על כל פנים פעם אחת בשנה. וכן הוא במדריגות רבות לאלפים. ואולם היועץ הגדול העומד לפני המלך ומדבר עמו תמיד זה צריך לשמור עצמו ביותר בראיה ובדיבור ובחכמה. שאם מדבר יותר מהנצרך פגם הוא לו. וכן כשהוא רואה ומסתכל בדבר שאינו ראוי חטא הוא לו. או אם ימצא רבב על בגדו דקה מן הדקה. כבר הוא אינו ראוי לעמוד לפני המלך. וכן הוא בישראל עם האומות. שהאומות גם נשמתם הוא גס ועב מבחינת חיות הארץ לא יותר שעל כן נקראים עמי הארץ, ורחוקים מאור פניו יתברך. לא נחשב להם לחטא כי אם עבירות הגסות העכורים למאוד. אבל בישראל ששורש נשמתם חלק אלוה ממעל וקרובים ועומדים בסוד אלהינו יתברך הם צריכים לשמור עצמם ביותר ויותר שיוכלו לעמוד ולשרת לפני מלך עולמים ברוך הוא, ולהיות סוד נשמתו זכה ונקיה בלי שום כתם כל דהוא.

456

תנ״זוזה שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. פירוש לפי שאתם הקרובים ועומדים לפני, אפקוד עליכם עוונותיכם דייקא אלו העוונות שאינם שייכים רק לכם שבשאר האומות אין זה נחשב כלל לחטא ועוון, אבל עוונותיכם הוא. כי הקרוב אל המלכות צריך להיות בדוק וזך מכל וכל. ועל כן אין אתם דומים לשאר האומות שעליהם איני פוקד כי אם עבירות חמורות. ועליכם אני פוקד קלות דקה מן הדקה, עבירות שאדם דש בעקביו וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ט, ו') עוון עקבי יסובני. וזה ענין מאמר הכתוב (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כי לפי שה' אוהבו והוא צריך לעמוד לפניו ולראות בכבודו, צריך להתיסר ביסורין בכדי שיהא זך ונקי כלי מוכשר וראוי לעמוד בסוד אלהינו בעולמות העליונים גבוהים ורמים להנות מאור פניו יתברך. ועל כן המקבלן באהבה מתברך בכל הברכות יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. כי אחר שנזדכך חומרו באהבתו לה' שיוכל לקבל אורה מאורו יתברך, ממילא כל בחינת הברכות בו וכלום חסר מבית המלך.

457

תנ״חוהנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה בלבו לקללם וכו' ועל כן הנה בלעם הרשע שרצה הכל להזכיר גנותן של ישראל. היה בדעתו להזכיר מעשה הצור הרומז לפחיתות ישראל כי לב האבן להם וצריכים הכאה ובחינת היסורין והדינין ליראם ביראת העונש בכדי להכניסם תחת רשות הדין חלילה. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הפכו לטובה שהיה מוכרח לומר זה הלשון גופא שחשב לרעה, עתה יתאמר לטובה. ולזה אמר כי מראש צורים אראנו פירוש אפילו מראש הצורים. בחינת הצור הרומז לחטאת האדם לב האבן, אראנו. אראה חשיבות ישראל העולה על כולנה כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שענותיהם המה קלים דקה מן הדקה שבשאר האומות לא נחשב כלל זה לעוון. וזה יגיד שבחם ומעלתם כי גדולים ורמים המה וקרובים לאלהיהם אשר כתם כל דהוא יפגום בהם. ומי יוכל להזדקק ללגיונו של מלך. ועיין בפסוק שאחר זה בדברינו ותבין זה יותר.

458

תנ״טעוד יאמר הן עם לבדד ישכון וגו'. על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ב, ה') בפסוק (בראשית כ"ה, י"ח) על פני כל אחיו נפל ולהלן הוא אומר (שם ט"ז, י"ב) על פני כל אחיו ישכון. בזמן שאברהם אבינו קיים, ישכון. וכשמת אברהם נאמר בו נפל. והנה בישראל מצינו בהיפוך שאפילו בעת הנפילה שלהם לא נקראו נופלים כמאמר הכתוב איכה ישבה בדד שאפילו כשנשארה בדד אף על פי כן בבחינת הישיבה הם לא ח"ו בבחינת הנפילה לומר איכה נפלה וגו' ועיין בזוה"ק (פרשה זו רי"ב). והנה חז"ל אמרו (ילקוט בפסוק זה) הן בלשון יונית אחד וכו'. ולזה אמר הן עם לבדד ישכון כלומר כי בדבר זה הם מיוחדים ומשונים מכל האומות כי הם אפילו לבדד בעת שנעשים בבחינת בדד ח"ו להיות יושבים בדד אף על פי כן ישכון שלא נאמרה בהם נפילה כי אם בחינת ישיבה בחינת השכינה. ולהיפוך ובגוים לא יתחשב שבחינה זו לא יתחשב כלל בגוים כי הם אפילו בגדולתם נאמר בהם נפילה כאומרו על פני כל אחיו נפל ומכל שכן בירידתם כמדובר.

459

ת״סויאמר אליו וגו' לך נא וגו' אל מקום אחר. מלת אחר לכאורה מיותרת והיה די לומר אל מקום אשר תראנו משם וגו'. ואפשר לומר על דרך מאמר הכתוב (דברים כ"ד, ב') ויצאה והיתה לאיש אחר ואמרו חז"ל (סוטה ו'.) אחר מן הראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסו וכו'. וכן כאן מקום אחר מן הראשון זה הוציא רשעה מאתו שלא הניח הקללה לחול שם, וזה אפשר יכניסה.

460

תס״אאפס קצהו תראה וגו'. יבואר על דרך אומרם ז"ל (ברכות ל"ב:) בפסוק (ישעיה מ"ט, ט"ו) גם אלה תשכחנה וגו' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אם אין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר הקב"ה גם אלה תשכחנה. אמרו שמא תשכח לי מעמד הר סיני אמר להם ואנכי לא אשכחך וגו'. הרי שמדרכי חסדי אלהינו יתברך לזכור הטובות לישראל ולשכוח רעתם מאתו כי הקב"ה הוא כל יכול ויכול לשלול הידיעה מאתו בדבר שרוצה מה שאין כל בריה יכולה לעשות. כי אם האדם זוכר דבר מה אינו יכול לשכוח זאת מאתו. והקב"ה יכול גם זאת לשכוח מאתו. דבר שרוצה. וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ח', ד') בעת בריאת העולם הפליג דרך רשעים מנגד פניו שנאמר (תהלים א', ו') כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. שהאביד בשעת מעשה זאת מפניו בשביל לברוא העולם לקבל תענוג מנשמות הצדיקים. ואמנם הרשעים האכזרים שרצונם בקללה ולא חפצים בברכה, דרכם להזכיר כל מיני הרעות מהאדם ולא הטובות כלל. ועל ידי זה ממשיכין ח"ו הדינים והרעות על האדם ההוא כידוע.

461

תס״בוהנה חז"ל אמרו (ספרי פרשת בהעלותך) בפסוק (י"א, א') בקצה המחנה במוקצין שבהם לשפלות. ולזה אמר בלק לבלעם אפס קצהו תראה שלא תראה רק המוקצין שבהם והשפלים ואת זה תזכור ותעורר לפני בוראם. וכולו לא תראה פירוש השלימות שבהן והטוב לא תראה ותזכור כלל. ועל כן השיב לו בלעם על זה, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. כי אלהיהם הוא בהיפך מזה שאינו חפץ לזכור כלל ולראות ברעתם כי גם אלה תשכחנה ששוכח מעשה העגל ולא חפץ לראות האון והעמל שגורם המעשה העגל, וכן כל עוונותיהם. רק ה' אלהיו עמו. פירוש זה שקבלו את ה' להיות לאלהיו במעמד הר סיני, זה עמו זה זוכר להם. ותרועת מלך בו. זה שנעשו ישראל אחים וריעים אליו, זה בו. וזוכר להם זאת ומצרף יברכך לטובה ולא לרעה, לברכם עבור הטובות ולא יקללם על רעתם היפך ממה שאתה רוצה.

462

תס״גוקבנו לי משם. אומרו לי והיה די לומר וקבנו משם. ואמנם אמר לו כי אפשר לא תוכל לעשות דבר גדול להכחידם מן הארץ כאשר ביקש מתחילה אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ שלא יבואו לרשת את ארץ ישראל. על כל פנים דבר קטן עשה וקבנו לי שלא יוכלו ליקרב אלי ויהיו קובים לנגדי על כל פנים.

463

תס״דויקחהו וגו' ראש הפסגה וגו' ויבן שבעה מזבחות וגו'. המזבחות האלו הוסיף מדעתו כי לא אמר לו בלעם שיבן המזבחות והראיה שלמעלה הוזכר שמו על כל פנים בהעלאה שאמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל וכאן לא נאמר כי אם ויעל פר ואיל וגו' כי לא היה די לפניו כדי רשעתו שהעלהו ראש הפסגה שבאה משם פרצת ישראל והמקום עצמו גורם לרעה. והוסיף עוד המזבחות לומר כי גם זאת אעשה ואפשר תוכל הקללה לחול על ידי שניהם. ועל כן,

464

תס״הויאמר וגו' התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה. שלכאורה אין פירוש למאמרו ואנכי אקרה כה. ואולם כי אמר לו כי הן אתה בשתים תתחכם לגרום ביאת הקללה. אחת בדבר המקום הרע הזה המוכן לפורעניות. והשנית בזכות הקרבנות שאתה מקריב. ועל כן התיצב כה על עולתך פירוש אתה התיצב כה במקום הרע הזה ותגרום הקללה. והשנית על עולתך בזכות קרבנותיך תביא רעה להם. אבל ואנכי אקרה כה שלי אין במה להתיצב כי אם שאקרה כה פה במקום הזה והמקום תגרום לקללה. ועל כן,

465

תס״וויקר ה' אל בלעם וגו'. כי שמו יתברך ויתעלה אין מקפח שכר כל בריה וכאן כנראה שמשך בלעם קצת את ידו מלחפש מקום שיוכל לקלל. כי הלא בתחילה נאמר וילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חוצות כי הלא אף שבלעם גר היה במדינה בארץ לא לו והיה צריך להמתין עד אשר יוליכו בלק אל המקום אשר ייטב בעיניו, מכל מקום לגודל רוב טפל רשעתו הלך הוא עם בלק לחפש מקום לקלל את ישראל וצוה לו להעריך מזבחות וקרבנות. וכאן לא הלך בלעם כי אם אחר בקשת בלק שביקש מאתו לך נא אתי אל מקום אחר. וגם לא צוה לו להעריך מזבחות ולא העלה הקרבנות כאמור. ונראה מזה שמשך ידו במקצת אחרי ראותו כי טוב בעיני ה' לברך את עמו ישראל באהבה. על כן ויקר ה' אל בלעם כי עד הנה לא הקרה שמו יתברך אליו כי אם בבחינת אלהים בחינת הדין כי חרה אף ה' הוי"ה הרחמים כי הולך הוא ולא רצה להתראות אליו בשם הזה. ועתה זכה שהקרה ה' שם הוי"ה אליו מדת הרחמים והוא דבר גדול מאור לכלב כמוהו. ועל כן תיכף וישם דבר בפיו כי למעלה הפסיק הענין בין ויקר לוישם כי ויקר היה מבחינת אלהים הדין והשימה היתה משם הוי"ה הרחמים לדבר טוב על ישראל וכאן ויקר וישם כי שניהם היו מבחינת שם הוי"ה הרחמים. וכאן לא נאמר בפי בלעם כאמור למעלה רק בפיו, לומר ששם ה' דבר מה שהיה בפיו מכבר כי כבר בירך את ישראל ועתה שם ה' דבר כמו כן, ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר כלומר כן תדבר כאשר דברת לברך את בית ישראל לברכה ולא לקללה.

466

תס״זויבוא אליו והנה נצב וגו' ולמעלה נאמר וישב אליו. כי עתה לא הלך בלעם משם לראות אולי יקרה ה' לקראתו ועל כן לא אמר ואלכה וילך שפי כאשר למעלה רק ואנכי אקרה כה כלומר פה במקום הזה לפי שהמקום הזה גורם כאשר כתבנו למעלה רק החזיר פניו ממנו ונתרחק מעט בכדי לקבל הנבואה ותיכף ויבוא אליו וגו' כי היה סמוך ונראה אליו.

467

תס״חושרי מואב אתו ולמעלה נאמר הוא וכל שרי מואב. כי הנה באמת בלק לא ראוי למלכות היה ומנסיכי מדין היה רק שמנוהו עתה לצורך שעה כמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', ד' ומובא ברש"י) ועל כן היו שרי מואב שוין אליו במעלה ולזה נאמר למעלה הוא וכל שרי מואב שוין בדמיון. ואך כשהעלה בלק את בלעם ראש הפסגה ואמרו חז"ל בזה (שם שם, י"ח) בלק היה קוסם יותר מבלעם שראה את הפרצה שעתידין ישראל להפרץ שם וכו'. ולזה כאשר ראו שרי מואב כי גדול הוא במעלה גדולה קוסם קסמים יותר מבלעם, נעשו טפלים אליו. ועל כן נאמר ושרי מואב אתו כלומר טפלים אליו.

468

תס״טויאמר וגו' מה דיבר ה'. פיו הכשילו שאמר מה דיבר ה' שם הוי"ה הרחמים ובודאי הוא לא ידבר כי אם טוב על עמו ונחלתו. גם לפי מה שכתוב למעלה שבלק היה סובר שהוא ישמע את דבר ה' עיין שם. והגם שכבר לא שמע בדיבור הראשון אמר בלבו לפי ששם אין המקום ראוי לדיבור, ובלעם הלך מאתו שפי לבדו, ועל כן לא שמע. ואך כאן שהיה המקום ראוי ובלעם לא הלך מאתו כמו שכתוב למעלה. היה אומר בלבו אם היה דבר ה' אל בלעם ודאי הייתי שומע ומדלא שמעתי ודאי לא דיבר בו ה' ועל כן אמר לו בדרך צחוק מה דיבר ה' כלומר ודאי לא דיבר עמך מטוב ועד רע. ולזה,

469

ת״עוישא וגו' ויאמר קום בלק ושמע האזינה עדי וגו'. כלומר קום אתה ושמע ממני האזינה עדי כתרגומו אצית למימרי כי אינך ראוי לשמוע את דבר ה'. או אפשר שגם הוא אמר לו בדרך צחוק בהיות כי אתה אומר שאתה גם כן ראוי לשמוע קום בלק ושמע ונראה אם תשמע. והנה שמיעה הוא מרחוק (כפירוש רש"י בפסוק האזינו השמים וגו') ולזה אמר לו קום ושמע מרחוק. או אם לא תשמע מרחוק, על כל פנים האזינה עדי, כלומר האזין מקרוב דבר ה'. ואולם כי לא תוכל לא לשמוע ולא להאזין אחת מצד עצמך שאינך ראוי והשנית שאתה בנו צפור. כי אף אם היית אתה כדאי מכל מקום הנה הדבר תולה גם במשפחה (על דרך אומרם ז"ל (קידושין ע':) אין השכינה שורה כי אם על משפחות מיוחסת וכו') ואתה הנה אביך קטן הערך מאוד ואתה גדול ממנו שעל כן נקראת בנו צפור וזה מעכב אותך מלשמוע את דבר ה'. ולא כן בלעם שהיה בן לבן הארמי כמאמר חז"ל (סהנדרין ק"ה.) הוא לבן הוא בעור וכו' וכבר נגלה אליו ה' בימי יעקב ואמנם כי אף על פי כן נאמר בנו בעור שהיה מנה בן פרס לגבי אביו וכמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', כ') כי אל לבן נגלה הקב"ה בחלום הלילה כמאמר הכתוב ויבוא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו' ולא כן בבלעם שנאמר בו נופל וגלוי עינים שנגלה לו בהקיץ לא בחלום. וזה פירוש גלוי עינים שהתפאר עצמו שהוא גדול משאר נביאי האומות שהם לא יראו ולא ישמעו כי אם בחלום כמו אבימלך ולבן. וגם באליפז התימני נאמר (איוב ד', י"ג) בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים. מה שאין כן הוא בגלוי עינים בהקיץ.

470

תע״אהנה ברך לקחתי וגו'. יבואר על פי הידוע בסודי אלהינו יתברך. כי כל האורות היורדים מלמעלה על השפעות העולמות באור ישר, אחר כך הם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר בסוד העלאת המיין נוקבין להוריד על ידי זה הורדת המיין דכורין וכן לעולם. ואפשר לזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ה, י') כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו'. ולכאורה מלות מיותרות יש כאן, כי הלא לא היה לומר כי אם כאשר ירד הגשם והשלג וגו' והרוה את הארץ וגו' כי זה הוא הנצרך לו. ומה לו להאריך בסיפור ושמה לא ישוב. ועוד כי מהיכא תיתי היה ההוא אמינא לומר שהגשם ישוב לשמים וכי אין בשמים גשם. הלא דבר הוא.

471

תע״בואמנם כי כן הוא האמת שכל הברכות וההשפעות היורדין לעולם הלא כולם אור ה' וחיותו המה ואינם נשארים בעפר הארץ הגשמי כי אם אחר שעשו הצטרכותן בזה העולם אז האורות הללו עולין למעלה בסוד אור חוזר בסוד העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה יורד עוד כל בחינות הברכה לעולם באור ישר ואחר כך חוזרין לעלות למעלה וכן לעולם. ולזה אמר הכתוב כי הן אמת אשר הגשם והשלג היורדין שהם אורות שמו יתברך, ודאי שהם ישובו ויעלו למעלה אבל ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה וכו' כלומר שלא ישובו כי אם אחר שהרוה הארץ ועשה פעולתו וברכתו כראוי ואחר כך יעלה למעלה להוריד עוד הברכות על ידי זה.

472

תע״גולזה אמרו חז"ל (ברכות נ"ט:) מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה כי זו היא יציאת החתן לקראת כלה הניכר בגשמים שאחר פעולת הברכה להרות הארץ יעלה בסוד אור חוזר איתערותא דלתתא מן הכלה אל החתן לקבל השפעתו. ואז החתן יוצא לקראת כלה אחרי שהיא הולכת אליו. והבן. וזה סימן להרות הארץ כי שמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ ועל כן אז חייב להודות לה' כי פעולת הברכה ניכרת. ונחזור לענין כי מכל הברכות והשפעות הטובות יעלה אור חוזר מזה למעלה. והנה נודע אשר כל בחינת אור חוזר הוא בחינת הדין, כי בחינת החסד הוא בחינת אור ישר שהוא הורדת הברכה והשפע לעולם. אבל אור חוזר לעלות למעלה הוא בחינת הקימוץ והדין. ועל כן באותן הימים ימי התחברות בלק ובלעם להרע לישראל שלא זעם ה' כלל ולא היה שום בחינת הדין בעולם. הוכרח גם זה בחינת אור החוזר להתעכב שלא יעלה כלל בחינת אור חוזר למעלה שלא יתעורר הדין ח"ו. והנה בלעם הרשע טעה בזה שכשראה שאין הדין באותן הימים הכריח עצמו לברך את ישראל וסבור שכיון שימשיך הברכה לעולם ממילא יעלה אחר כך אור הברכה למעלה אחר הפעולה בסוד אור חוזר ויתעורר הדין ויוכל אז להוריד הדין ח"ו על ישראל. אבל לא כן היה כי גם אור החוזר נתעכב אז. ולזה יאמר הנה ברך לקחתי שלקחתי הברכה לעולם וברך כלומר שעשה הפעולה. וכבר היה מחויב שישיב האור למעלה. ולא אשיבנה שלא אוכל להשיבו להיות בבחינת אור חוזר. ומה עוד לעשות.

473

תע״דלא הביט און וגו'. יתבאר על פי אשר כתבנו במקום אחר בביאור מקרא כתוב בטענת אברהם (בראשית י"ח, כ"ה) והיה כצדיק כרשע וגו'. והענין כי הנה מצינו כמה פעמים שהקב"ה עושה טובות לאדם ומגדיל עליו חסדו אף שאין האדם כדאי עתה לטובה הזו. כי לא נכון לבבו עם אלהים עתה להיות ראוי לחסדי ה'. מכל מקום האל הטוב שהכל צפוי לפניו ומביט לסוף דבר בקדמותו ורואה שאדם הזה ייטיב מעשיו אחר זמן הזה ויהיה ראוי לחסד זה, מקדים לו חסדו ועושה לו גם עתה בחסדו על סמך שייטיב מעשיו כי אין מוקדם ומאוחר לפניו כי הוא יתברך קודם הזמן. וכיון שגלוי לפניו שעתיד זה להיטיב מעשיו עושה עמו בחסד מעתה. כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים שלא היו ראוין לנס כאשר אמר משה (שמות ג', י"א) וכי אוציא את בני ישראל וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ג', ד') באיזה זכות אוציאם וכו' והשיב הקב"ה וזה לך האות כו' תעבדון את האלהים על ההר הזה שיקבלו התורה, ובזכות הזה אוציאם עתה ואין מוקדם ומאוחר לפני. ולא זה בלבד כי אם אף אם האדם הזה לא היה ראוי לנס זה עד יום מותו אבל עתיד לצאת מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות צדיק אחד שייטיב מעשיו על נכון הרי הקב"ה עושה לו נס בשביל זרע צדיקים שעתיד לעמוד ממנו. וכמאמר חז"ל גדול מה שנאמר בעשרת השבטים מבסדום כו' ונשתיירו בשביל הצדיקים שעתידים לעמוד מהן. וכן לוט ובנותיו ניצולו עבור דוד המלך ע"ה שהיה עתיד לצאת מבניהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ד'). וכן ביעקב אשר פדה את אברהם וכדומה (שם ס"ג, ב').

474

תע״הואכן כל זה הוא במדה טובה שייטיב לאדם עבור הטבת מעשיו לעתיד אבל לא במדת הפורעניות שירע לאדם בשביל מה שעתיד להרע לפניו יתברך ואינו דן את האדם הזה אלא כשעתו כמאמר חז"ל (שם נ"ג, י"ד) אצל ישמעאל שאמרו המלאכים מי שעתיד להמית בניך בצמא וכו' אתה מעלה לו באר אמר להם הקב"ה באשר הוא שם, עכשיו מה הוא צדיק וכו' עד כאן. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה ל"ג, ט"ו) עוצם עיניו מראות ברע כי בחינת הראיה הוא למרחוק. והנה בטובה כביכול הקב"ה רואה למרחוק לסוף דבר בקדמותו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות בכדי לגמול חסדו גם עתה עם האדם הלזה. אבל ברעה אינו כן כי עוצם עיניו מראות ברע שיעשה האדם אחר כך ואינו זוכר לו זאת קודם עשותו. ולזה אברהם אבינו כשהיה מתפלל על הסדומים אמר אולי ימצאון שם וגו' ולא אמר אולי יש שם כי הקב"ה אינו צריך לחפש בכדי למצוא אם טוב נמצא. ואכן כי מציאה ירמז על בחינה זו הראייה למרחוק כמאמר חז"ל (בראשית מ"א, ד') בפסוק (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום ופירוש שראה אותו בסדום בלוט ובנותיו (ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא ב'.) סלקא דעתך אמינא מאי מצאתיה ראיתיה וכו'). ועל כן אמר אולי ימצאון שם בדרך המציאה ראיה הלז שעתידים להיטיב מעשיהם או שעתידין חמשים צדיקים לעמוד מהן ובזכות זה תציל אותם. ואם תאמר שלא תביט על הטוב העתיד לבוא אז ח"ו והיה כצדיק כרשע שהצדיק והרשע שוין בעיניך שלא תביט על הצדיק העתיד לבוא להיטיב בזכותו כמו שאינך מביט על הרשע להרע עתה עבור רשעו ומדה טובה שוה למדת הפורעניות. ולא כן מדתך כי מדה טובה מרובה על הפורעניות אחד מחמש מאות כמאמר חז"ל (תוספות סוטה י"א. בשם התוספתא וברש"י פרשת יתרו כ', ו') והארכנו בזה במקום אחר.

475

תע״ווהנה ישראל במצרים ידוע (שמות רבה כ"א, ז') שהיה ביניהם עובדי עבודה זרה כטענת שר של מצרים על הים הללו עובדי עבודה זרה וכו' (זוה"ק חלק ב', ק"ע:). ואך הקב"ה אמר ראה ראיתי שתי ראיות אני רואה בהם שעתידין לעמוד במעמד הר סיני ולקבל התורה מאהבה כמאמר הכתוב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל נגד ההר ואמרו חז"ל (במכילתא) כולם בדיעה אחד ולב אחד לאביהם שבשמים. ואלו השתי ראיות, אחת הם. כי מיד כשיצאו ממצרים מטנופת זוהמת עבירות שבידם מעבודה זרה, אז מחמת נפילתם עד כה ללא טוב, יעלו למעלה למעלה עד לקבל התורה. והוא כדמיון ציפור הנמלט מפח שבעת המלטו יעופף בכח גדול ויתעלה למעלה למעלה כי נמלט מפח יוקשו. ועל כן אמר הכתוב (שם א', י') ועלה מן הארץ כי דוקא לפי שהם בירידה התחתונה בארצות מצרים המזוהם, מזה יעלו למעלה למעלה (עיין שמות רבה א', ט'). ועל כן אמרו חז"ל (עיין מגילה ט"ז.) כשהם נופלים נופלים עד לארץ וכשהם עולין עולין עד לרקיע כי עבור הנפילה שהוא עד לארץ על ידי זה יעופפו למעלה עד לרקיע בכח גדול כי נמלטו כצפור נמלטה מפח יוקשים שמעופף בכח גדול עד למעלה. ועל כן גם על ידי הנביא אמר הקב"ה (עמוס ט', ז') את ישראל העליתי מארץ מצרים אף שהיה די לומר העליתי ממצרים לבד ואכן שיאמר כי לפי שהיו שם בארץ מצרים בבחינת הארציות בתכלית הירידה עד לעפר ועבדו לאלהי הארץ על כן העליתים ועלו למעלה למעלה כי עלו משם בכח גדול באהבה עזה וחזקה כמי שבורח מבית השביה שבורח ועולה בכל כוחו. והוא כעין המבואר בזוה"ק (בראשית קכ"ט) בבחינת בעלי התשובה בלשונו שם זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגעא חדא וכו'.

476

תע״זוהנה אומות העולם לא האמינו כלל שה' הוציא את ישראל ממצרים לפי שידעו שהיו במצרים עובדי עבודה זרה כמו המצריים. ועל מה זה ירד אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אם שניהם שוין שניהם עובדי עבודה זרה. וזאת לא האמינו כי ה' יעשה הטובה בשביל הטבת האדם אחר כך. ואף אם היה נכנס זאת קצת בלבבם, דנו ודאי שכשם שיביט ה' על הטובה העתידה כן יביט על הרעה העתידה. ולמה זה יזכור להם להוציאם על ידי מתן תורה וישכח במעשה העגל, הלא אין שכחה לפני כסא כבודו. כי הגוים בטבעם אכזרים הם כמאמר הכתוב אצל הגבעונים לפי שהראו אכזריות בבני שאול (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה. כי בני ישראל בטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט.) ולא כן האומות. ועל כן אי אפשר כלל ליכנס בלבבם אופן טובת חסדי המקום ברוך הוא לפנים משורת הדין שידין את האדם כשעתו ולא יביט על הרעה העתידה ועל הטובה יביט ויביט כי מדה טובה מרובה וכו' כנאמר. ואמרו בלבם כי ודאי ישראל מעצמן עלו ממצרים על ידי מקרה הטבע או הכישוף וכדומה כי רבו עבדים המתפרצים על אדוניהם. ועל כן אמר בלק הנה עם יצא ממצרים כלומר שיצא מעצמו שלא בגבורת אלהיהם. ועל כן אפשר להזדקק להם כי בודאי לא האל הוציאם כי מה נשתנו אלו מאלו. ולזה השיאו בלעם בדבר ה' כי לא כמו שאתה סובר הוא כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכל בחינת הבטה וראיה הכל הוא למרחוק כאמור. כלומר שאינו צופה ומביט על הרעה שעתידים לעשות ח"ו כי עוצם עיניו מראות ברע אבל ה' אלהיו עמו מה שעתיד אדם מישראל לקבל עליו ה' לאלהיו ולעשות רצונו זה עמו ואל זה יביט להיטיב לו קודם עשייתו. ותרועת מלך בו מה שישראל עתיד להיות בבחינת ריע להקב"ה (כמו (תהלים קנ"ב, ח') למען אחי ורעי וגו') זה בו שזה עולה לפניו מה שייטיב באחריתו. או יאמר ותרועת מלך בו כלומר אהבת וריעות מלך המלכים קשורה בישראל ועל כן ייטיב להם על הטובה ולא ירע על הרעה. ועל כן הנה אל מוציאם ממצרים לא כמו שאתה סובר שיצא מעצמו. כי אם אל הוציאם ממצרים. והטעם לפי שראה והביט אשר כתועפות ראם לו שהם עתידים לעופף ולעלות למעלה בכח גדול רב וחזק כגבורת הראם באהבה עזה ברשפי אש שלהבת י"ה עד שנעשו אחדים ומיוחדים לאביהם שבשמים בבחינת ויחן שם ישראל נגד ההר בלב אחד כאיש אחד כאמור. וזה הביט להיטיב להם אבל לא הביט און ביעקב כמדובר.

477

תע״חעוד יבואר לא הביט און ביעקב וגו'. על דרך המבואר בדברי מרן הרב ז"ל כי כל יניקת החיצונים אינו אלא מבחינת אחורים דקדושה ולא מבחינת הפנים. ואפשר לזה ירמזו חז"ל באומרם (ברכות ו'.) אלמלי ניתנה רשות לעין לראות לא היינו יכולין לעמוד בפני המזיקין. ולכאורה יקשה מה בכך שאין אנו רואין אותן עם כל זה יכולין להזיק ח"ו כאשר הם רואין אותנו. ואכן הנה ידוע שכשאין המזיק מביט בפני האדם לא יוכל להרע לו כמו שאיתא בזוה"ק (וירא ק"ח:). ועל כן כיון שאין החיצונים יונקים מבחינת הפנים דקדושה כי אור הפנים מגרש ומסלק כל בחינת החיצונים ואין להם רשות להביט שם. הנה כמו כן אין להם רשות להביט בפני האדם כי אם מאחוריו, ובזה אנו יכולין לעמוד מפניהם כי לא יראו בפנינו. וזה אומרם אלמלי ניתנה רשות לעין לראות פירוש אם היה רשות לעין המזיקין לראות את פני האדם לא היינו יכולין לעמוד מפניהם ואך אין להם רשות בזה כי כל אחיזתם הוא בבחינת אחורים לא מהפנים (ומה שיקרה לפעמים שיוזק אדם מהם אין ראיה מיחידי בני אדם ובמקום דשכיחא הזיקא וחז"ל מכללות ישראל מדברין). וזה אומרו כאן לא הביט און ביעקב פירוש שהאון הוא בחינת החיצונים אינו מביט לעולם בפני יעקב שיוכל להרע להם ח"ו. והנה הבטה יורה על ההסתכלות בטוב בפני האדם. וזה אין רשות להם גם ביעקב שהם פחותי הערך שבבני ישראל, בכדי שלא יוכלו לעשות להם איזה רעה ח"ו. ואמנם על כל פנים רואין אותן מאחוריהם. ואולם בישראל שהם הצדיקים שבבני ישראל לא יוכלו לראותן כלל וכלל כי גודל אור הקדושה ששופע עליהם מלמעלה מגרש ומבריח כל בחינת החיצונים ואינן יכולין לראות בהם. ועליהם נאמר (תהלים צ"א, ד') באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה וגו' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש וגו'. כי אור הקדושה שעליהם מפילן לפניהם חללים חללים ולא יזכו לראותו. וזה אומרו ולא ראה עמל בישראל שבישראל לא ראה אותם העמל כלל. ואמר הטעם כי ה' אלהיו עמו ששמו יחופף עליהם כל היום ותרועת מלך בו ששכינת מלכיהון ביניהון כתרגומו. ועל כן הם נסתרים בסתר כנפיו סלה. וכל החיצונים מתגרשין ובורחין מהם בלא יוכלו לראות בלבושיהן מכל שכן בגופם.

478

תע״טועוד יאמר ה' אלהיו עמו וגו'. כי נודע אשר כל אחיזת ויניקת החיצונים מהקדושה אינו כי אם כאשר לא נעשה הזיווג והיחוד השלם במדת הקדושה. ואולם כאשר שמותיו של הקב"ה בסדר המדות והפרצופים העליונים הנוראים אין שום אחיזה ויניקה להחיצונים ואז נאמר (שם צ"ב, י') יתפרדו כל פועלי און. כי אז אור ברכת ה' שורה בכל בחינות הקדושה, ובמקום הברכה אין קללה ואין שטן ופגע רע. וממילא יורד אור הברכה הזו על ראש עמו ישראל למטה. ואז נאמר (שם צ"א, י"ג) על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין, ואין שום נגיעה ושליטה מהחיצונים לבית ישראל. ולזה אמר כי על ידי הצדיקים שביניהם המכונים בשם ישראל הנה ה' אלהיו עמו שהם מיחדים שמותיו ברוך הוא ומראות הנוראות במדות העליונות. ואז ודאי אין שטן ופגע רע לא למעלה ולא למטה. ואמר עוד ותרועת מלך בו כלומר הנה אפילו בעת ששמו יתברך יושב על כסא הדין לשפוט את עמו ועולמו ואז הנה כל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ואז היו יכולין החיצונים לשלוט בהן ח"ו כי כל אחיזתם בדין הוא וצוה להם שמו יתברך להיזכר לפניו בזכרון תרועה ובזה הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים וכל הקליפות והחיצונים בטילין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין כנאמר (שם פ"ט, ט"ז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. וכבר כתבנו שבכל מקום שנמשך אור פניו יתברך אין שום שליטה להחיצונים כי באחור המה עומדים לאחור ולא לפנים. ולזה אמר ותרועת מלך בו שאפילו בעת שליטת הדינים כמו באחד לחודש השביעי יום הדין נאמר (במדבר כ"ט, א') יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשאר ימות השנה כשעת צרה הוא ליעקב והדין שולט ח"ו. צוה הקב"ה להריע לפניו ויושע ה' ביום ההוא כנאמר (שם י', ט') וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. ובזה ראה והבין כי אין מקום לקללם ולהרע להם כי ה' אלהיהם שומרם ומצילם מכל צד יום ולילה. וגמר אומר,

479

ת״פאל מוציאם ממצרים וגו'. הנה לא אמר אל הוציאם ממצרים כי אם מוציאם לשון הוה שתמיד הוא מוציאם ממצרים. כנודע שגאולת מצרים נוקב ויורד עד ימות המשיח שעל כן מצות עשה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום תמיד כנאמר (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כי ראשית השיעבוד והגלות היה במצרים. ועל כן בו הופיע שמו יתברך אור הגאולה בראשון וראשונה. ואולם כי אור הגאולה הזו לא פסקה והיא עומדת תמיד לגאול את ישראל מכל מעיקיהם והצרים אותם. ועל כן אמר שמו יתברך למשה כששאלו (שמות ג', י"ד) מה שמו מה אומר אליהם אהיה אשר אהיה ואמרו חז"ל (ברכות ט:) אהיה עמם בגלות זה אהיה עמם בגלות אחר. ולכאורה למה הזכיר כאן גליות אחרות וכאשר שאל משה. ואמנם כי בגאולה זו גואל הקב"ה את ישראל בכל דור ודור מכל צריהם. וכל גאולות שבארבע מלכיות הכל נעשה באור הגאולה הזו שעל כן נאמר (שמות י"ב, מ"ב) הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ועל כן אהיה אשר אהיה ודאי כי הכל יהיה נעשה באור הזה. ולזה אמר לו הנה אל מוציאם ממצרים, תמיד. שאור גאולת מצרים עומדת להם לעד ולעולמי עולמים. ומי אשר יבוא להזדווג להם ולעשות להם רעה. כי מי בכל העולם מעוננים ומנחשים וקוסמים כאשר היו במצרים, ושמו יתברך הכם עשר מכות במצרים, ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות. ובזה עיניך תראנה אשר כתועפות ראם לו ואמרו חז"ל (גיטין ס"ח: הובא ברש"י) תוקף ראמים אלו השדים. כלומר כי כל הקליפות והחיצונים תחת ידו הם, והוא השבירם והכניעם בשבר אל שבר. ואור הגאולה עומדת להם תמיד ומי יעשה להם דבר. ולזה סיים,

480

תפ״אכי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כלומר שלא יזיק להם שום נחש וקסם עבור אור הגאולה הזו שכבר הכניע במצרים כל המנחשים והקוסמים. ועוד נוסף בהם מעלה על מעלה אשר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. פירוש שנאמר להם כל העתים שבשנה מה פעל אל בהם. בכדי שיעשו גם הם כמו כן למלאות רצון אביהם שבשמים על ידי זה ולהמשיך עליהם כל בחינת החסדים ולהמתיק הדין מעליהם כמו בכל מועדי ה', שנקראו מועדי ה' עבור שהם המועדים והעתים המיוחדין אליו ברוך הוא להופיע נהורא ולהשפיע מטובו לבריותיו. וזה הוא תענוג ושמחה גדולה לפניו יתברך. והודיע זאת לבניו למען ידעו מדת היום לשמוח בשמחתו ולהללו בישועתו ולהמשיך כל הטובות והברכות על ראשם. וכן במועד יום הדין צוה להם לתקוע בשופר ולהריע לפניו להמתיק הדין כאשר כתבנו למעלה. וכן בכל מעשיהם שעושים הכל עושים למטה כאשר נעשה למעלה כמו שאיתא בזוה"ק כמה פעמים זכאה חולקיהון דאינון דקא משתדלי באורייתא דידעין אורחוי דקודשא בריך הוא. ועל כן מי ידמה להם ומי ישוה להם שכולם דוגמת מעלה. מחנה מול מחנה, בנים מול בנים, והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, ומה נעשה להם.

481

תפ״בהן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. פירוש הנה תחילת קימה שלהן הוא בבחינת נוקבא מוחין דקטנות אבל אחר כך כארי יתנשא בבחינת מוחין דגדלות שלושה פעמים שם ע"ב חושבן אריה כנודע. והכל נעשה על ידי הצדיקים המיחדין הכל וממשיכין אור המוחין אל המדות העליונות. ובזה לא ישכב עד יאכל טרף שעל ידי היחוד שעושין בלילה בקריאת שמע הורגין את המזיקין כמבואר בזוה"ק (פרשה זו רי"א:) ובדברי הרב ז"ל (פרי עץ חיים, שער קריאת שמע פרק ה') שיכולין להרגו בכל לילה אלף וקכ"ה מהם. ורמז לו בזה באומרו עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. כי טרף ודם חללים ישתה עולה חושבן זה אלף קכ"ה ומ"ז יותר, לרמז על יחוד הוי"ה ואהי"ה כי עיקר יחוד הקריאת שמע הוא יחוד אבא ואימא ששם הוא יחוד זה, לומר שעל ידי יחוד הזה הורגין אלף קכ"ה מהם בכל לילה כאמור.

482

תפ״גגם יאמר כלביא יקום. כי כלביא עולה ס"ג והוא שם במדת הבינה, ומשם בא כל בחינת אור השמחה ואור החירות מיצר הרע ומשיעבוד מלכיות כידוע. ואמנם לפי שמשם דינין מתערין הוסיף לומר וכארי יתנשא כלומר שהם מתנשאים ממנה בבחינת הארי שלושה פעמים חסד להמשיך בכל השלוש קוין בחינת החסד ומשם על ראשם ועל זרעם עד עולם.

483

תפ״דויאמר בלק וגו' גם קב לא תקבנו וגו'. הנה זה פלא שיחפוץ בלק שלא יקללם והלא הוא החפץ בקללה מעודו. ואמנם כי אמר לו אחר שאמרת שהם שולטין על כל בחינות הקליפות והחיצונים ואם כן אין מקום במה לקללם. כי הקללה עצמה שהיא בחינת הקליפה לא תוכל לקללם אחרי שהם שולטין עליה. ולזה אמר לו גם קב לא תקבנו כלומר הנה רואיני שגם הקוב שהיא הקללה עצמה לא תקבנו שלא תוכל לקללם. ואמנם על כל פנים גם ברך לא תברכנו. שגם הברכה לא תברכם שלא תמשוך אתה הברכה אליהם לברכם ומה לך להמשיך הברכה אליהם הלא זה בידך הוא על כל פנים להיות בשב ולא תעשה. ולזה,

484

תפ״הויען בלעם וגו'. כבר כתבנו למעלה שכל עניה בקול הוא בכעס. כי גם הוא שרוי בכעס על מה שהוא מברכם. וציערו עוד בלק בזה להוסיף יגון על יגונו. ועל כן אמר לו הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה. כלומר הנה כבר הודעתיך שאיני ברשותי גם בזה, ורסן הכין הקב"ה בפי להמשיכני בעל כורחי לדבר. ועל כן לא השיב לו על העבר לומר כל אשר דיבר ה' וגו' אלא כל אשר ידבר כלומר כי גם אשר ידבר ה' הוי"ה הרחמים מעתה לדבר טוב על ישראל, אותו אעשה בעל כורחי שאני מוכרח לעשותו. כדבר האמור.

485

תפ״וויאמר בלק וגו' אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו וגו'. חיפש לו דרך ממקום אחר כי ראה כי כל הדבורים עד הנה הכל דבר ה' הוא משם הוי"ה הרחמים. ואמר בלבו אלך לי לעורר רוח אלהים עליהם והוא בחינת הדין ובזה אפשר אמצא עלילה להרע להם. ועל כן,

486

תפ״זויקח בלק וגו' ראש הפעור וגו'. כי קוסם גדול היה בלק וראה שעתידין ישראל ללקות שם כמאמר חז"ל (הובא ברש"י) וחשב שזה שמתברכין ישראל עד הנה הכל הוא מצד בחינת הרחמים. ובמקום הזה הוא שליטת הדין ועל כן עתידין ללקות בו ועל כן אמר אולי יישר בעיני האלהים וגו' לצד שבמקום הזה שליטת הדין אעורר עליהם בחינת אלהים ליתן רשות לקללם.

487

תפ״חויאמר בלעם וגו' בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו'. הנה אף שכתבנו למעלה שמשך בלעם את ידו במקצת ולא צוה אז לעשות המזבחות ובלק עשאם מעצמו. ואמנם עתה שאמר לו בלק שרוצה לעורר את בחינת שם אלהים מצד שליטת הדין שבמקום הזה אמר לו כולי האי ואולי אערוך אליו מזבח אולי יתרצה על ידי זה. ובשתים הרע לעצמו בזה. אחת כי כל המזבחות והקרבנות הכל בשם הוי"ה ברוך הוא לא בבחינת אלהים שכן אמרו חז"ל (סוף מנחות) בא וראה וכו' שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים כי אם אשה ריח ניחוח לה'. וגם הוא במזבחות הראשונות אמר אולי יקרה ה' לקראתי כי כל הקרבנות בשם הוי"ה ברוך הוא. וכאן שהיה רוצה לעורר שם אלהים למה בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ועוד כי הלא זבחי אלהים רוח נשברה שהרוח נשברה הוא עיקר זבחי אלהים כמבואר בזוה"ק (ויקרא ט':) וזה שהיה רוחו גבוהה איך יקרב אל האלהים למלאות רצונו. ולזה,

488

תפ״טוישא וגו' וירא את ישראל שוכן לשבטיו וגו'. פירוש שישראל שוכן לשבטיו של אלהים כי מחנה ישראל היה דוגמה מחנה אלהים כנאמר דגלים מול דגלים מחנות מול מחנות וכו' כי שם עלו שבטים שבטי י"ה כנודע מכוונות מרן הרב, שי"ב שבטי י"ה הם נגד שנים עשר גבולי אלכסון שבמדת המלכות והוא מכונה על שם אלהים וממנה מתברכין ישראל בכל הברכות. כי תיפח רוח של בלק שלא ראה יפה. שאף שראה שעתידין ללקות במקום הזה הוא בעת חטאם. אבל אז קודם החטא לא היו ראוין לקללה אף משם אלהים. ועל כן ותהי עליו רוח אלהים. כאן זכו ישראל להתברך גם משם אלהים. כי על שהם רצו לעורר בחינת אלהים עליהם לקללה. נתעורר שם אלהים עליהם לברכם ולא לקללה. וזה מאמר הכתוב (דברים כ"ג, ו') ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. כי גם אלהיך בחינת אלהים ברכך בברכה, והוא בחינה גדולה ומעלה נפלאה לאין קץ כשישראל מתברכין גם מסטרא דשמאלא בבחינת משמאל ומימין על ישראל שלום שהוא ברכה מקוימת ועומדת לעד ולעולמי עולמים כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת. ואמנם בלעם לעצמו הרע מאוד כי על שבקש לעורר בחינת אלהים להרע לישראל ח"ו נתעורר בחינת אלהים בבחינת הדין עליו. ועל כן תיכף אחר נבואה זו אמר ועתה הנני הולך לעמי שנעשה כשאר עמו שנסתלק הקב"ה מעליו כמאמר חז"ל (הובא ברש"י). וגם הרע לבבו לתת עצה לבלק ונהרג על ידי זה בהולכו ליטול שכרו. וגם לזה יכוון הכתוב באומרו ותהי עליו רוח אלהים. שנעשה לו כאשר זמם לעשות לבני ישראל ונהפך עליו בחינת אלהים בבחינת הדין לסילוק השכינה מאתו ולדונו בחרב. וזה מדת שמו יתברך כשמבהיק אורו הנכבד והנורא רשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאים בה כאמור.

489

ת״צנקום נקמת בני ישראל וגו'. מפרשי התורה ז"ל האריכו בטענותם למעניתם לישב שינוי לשון משה רבינו ממאמר הקב"ה וברוך שמו שאמר נקמת בני ישראל ומשה אמר לתת נקמת ה' במדין עיין שם. ומה שנראה לי לומר בזה הוא כי הן אמת כל העכו"ם מעת היותם לגוים. תמיד הם מתאוין וחושקין ורודפין לבטל את ישראל מכל בחינות התורה והמצוות. למען להיות ככל הגוים בית ישראל. כי יחרה אפם על חבלי עבותות האהבה מה שבין ישראל לאביהם שבשמים ותמיד היו גוזרים שמדות חלילה ומבטלים את ישראל מתורה ומצוות בכדי להפסיק הקשר והחבה מאת הקב"ה אליהם שלא יצטרכו להיות כפופים לעמלי תורה ומצוות. ואדרבה ישראל ישתעבדו תחת ידיהם בהיות עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש וגו' (משלי ל', כ"ב).

490

תצ״אואמנם טעות גדול טעו. והמשל לזה לעבד המלך שהיה מנגן ביד, לשורר לפני המלך בתוף ובכנור בקול נעים וזמרה. ולפעמים נתקנא אחד בעבד הזה להיותו מקורב גדול בבית המלך ותפסו וחתך יד זה המשורר בו. והנה ודאי אף שיחרה חמת המלך בזה לעשות כזאת לעבדו הגדול בביתו אבל מכל מקום לא יהיה עברתו שמורה נצח בזה כי יבקש לו עבד אחר לשורר לפניו. ועל המשורר העבד, ממילא בטל דבר בטלה אהבה ולא יטה עוד לב אהבת המלך אליו כי נלקח הדבר שהביא האהבה ביניהם. אבל אם ימצא שבן המלך בעצמו ישורר לפני אביו בקול נעים ושמחה בגילה ורינה ואביו מקבל תענוג ונחת רוח נפלא מזה. ויבוא אחד ויחטוף את בן הלז ויחתוך ידו בכדי לבטל אהבת המלך אליו זה ודאי טעות גדול. כי הן בנו הוא לכל דבר כבראשונה וכמה תוגדל חמת המלך על האיש הלזה שעשה כך לבנו, ותבער חמתו ובערה כאש עד ינקום נקמתו ממנו. ולבן המלך לא יוחסר כלום כי כלום חסר מבית המלך. ויצוה לרופאים וירפא ידו ותהי כבראשונה לשורר לפניו כמאז.

491

תצ״בוכן הוא בזה כי אם לא היו ישראל בנים לקודשא בריך הוא ושכינתא עמוסים מני בטן. והיו בבחינת עבדים המשוררים לפני בורא כל עולמים ברוך הוא לא היה גדול עוונם כל כך במה שהם מנתקים מותרות האהבה שבינם לאביהם. אבל באמת ישראל הם בנים ממש ותגדל מאוד חמת ה' וחרון אפו על העכו"ם במה שהיו מבטלים את ישראל מתורה ומצוות וקוצצים יד בניו מלשורר לפניו. ולזה רמז המשורר באומרו (תהלים ב', א'-ג') למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו וגו'. שכל הגוים מתיצבין על ה' ועל משיחו באומרם ננתקה וגו' כלומר שינתקו חבלי מוסרות האהבה שבין ה' ומשיחו בני ישראל, ונשליכה ממנו עבותימו אלה העבותות האהבה שבינם ולבטל תענוג ונחת רוח ה' מה שמקבל מעבודתם. ואז יושב בשמים ישחק וגו' וידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו וגו' כי הנה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך וגו'. כלומר כיון שאנחנו בנים ממש והם כקוצצים יד הבן המשורר לפני אביו. ודאי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. ועל כן שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וגו' תרועם בשבט ברזל וגו'. והנה מה שכל ישראל בכלל נקראים בני ישראל הוא הכל עבור הנזכר שנקראו בנים למקום והם בני ישראל ממש ישראל סבא בסוד הכתוב (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל כי הקב"ה כביכול קרא עצמו ישראל כנודע. וישראל הם בניו ונקראים בני ישראל. אשר על כן הנה המדינים הרשעים הללו הם באו לכל זה ורצו לנתק ולהפריד קשרי עבותות האהבה ממקומו של עולם ברוך הוא אל ישראל. והפקירו בנותיהן לזנות עמהם והקב"ה שונא זימה הוא ועל ידי זה ישליכום מעל פניו ויהיו ככל הגוים בית ישראל. וסברו שיהיו כקוצץ יד המשורר לפני המלך שכשבטל הדבר בטל אהבה. ולזה אמר הקב"ה אל משה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים כלומר כיון שהם בני ישראל בנים אמיתיים למקום והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כביכול ברוך הוא וברוך שמו כמאמר הכתוב (זכריה ב', י"ב). ונקמתם נקמתי הוא כי כיוונו לבטל תענוג השעשוע הנחמד ונעים חביב לפני מבני. כמאמר הכתוב (דברים ל"ב, ל"ה) לי נקם ושלם. כלומר הנקמה שלי הוא כי המה באו על ה' ועל משיחו לבטל תענוג ורצון המלך ולהשמיד את בניו מפניו. ולזה אמר הכתוב (תהלים צ"ד, א') אל נקמות ה' אל נקמות הופיע וגו'. שתי נקמות נקמת ה' ונקמת ישראל, והכל אחד. כי מה שאל נקמות מופיע לנקום נקמת עמו, הנה אל נקמות ה' הוא. כי מה שרוצים לעשות לישראל, כביכול אליו הם נושאים עין לבטל ח"ו תענוגי שעשועיו. ולזה אמר כאן נקום נקמת בני ישראל כי נקמת הם שתי נקמות על שם בני ישראל שהם עם ישראל הנקראים בנים לקודשא בריך הוא וישראל סבא. וכוללם יחד בנקם הראשון שהוא אחד כי שניהם אחד הם נקמת ה' מה שבאו על ה' ועל משיחו כאמור. ועל כן אמר משה נקמת ה' לבד.

492

תצ״גחסלת ספר במדבר

493