באר מים חיים, דברים א׳:ו׳Be'er Mayim Chaim, Deuteronomy 1:6
א׳ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב לאמר וגו'. נראה לומר טעם על מה שנקרא מדבר סיני הר חורב כמו שאמר הכתוב (שמות ג', א') חורבה, וכדומה. על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג' מהלכות תלמוד תורה הלכה י"ב) וזה לשונו: אין התורה מתקיימת כו' באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד. והוא על פי דברי חז"ל (שבת פ"ג:) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה וכו'. ואמרו (בעירובין כ"א: כ"ב.) מאי קוצותיו תלתלים וכו' עד במי אתה מוצאן במי שמשחיר פניו עליהן כעורב וכו'. ועל כן אמרה עכסה בת כלב לאביה (יהושע ט"ו, י"ט) תנה לי ברכה כי ארץ הנגב נתתני. ושנו רבותינו (בתמורה ט"ז.) ארץ הנגב בית שמנוגב מכל טובה אדם שאין בו אלא תורה בלבד וכו'. כי אין התורה נקנית כי אם במי שמנוגב מכל טובות עולם הזה ומשחיר פניו עליהן ולא להתענג בתענוגים ועל כן קרא למקום שניתן התורה בו חורב, שהוא לשון יובש כמו חרבו פני האדמה (בראשית ח', י"ג) והוא כמו נגב. להראות שאין התורה ניתנית כי אם בחורב בבית המיובש ומנוגב מכל טוב, ולא בלב החומדת ומתאות לילך אחרי תענוגי עולם הזה.
1
ב׳ונחזור לפירוש הכתובים שחז"ל הרבה דרשו במה שאמר רב לכם שבת בהר וגו' ועיין ברש"י ז"ל. ואמנם הנה ידוע ההפרש הרב והמרחק הגדול שיש בין אם האדם זוכה לברכת ה' מצד עצמו ובין אם הוא עצמו אינו ראוי לברכה רק שמקבלה בנחלת אבות שאבותיו זכו שיתברכו בני בניהם. כי הזוכה מצד עצמו אז אין גבול ומדה לברכותיו כי בכל מקום שבא ובכל מקום שהולך שם צוה ה' אתו את הברכה, ואין קץ לברכותיו. מה שאין כן כשהוא בנחלת אבותיו אז אין לו כי אם מה שנפל לו בירושה בזכות האבות בגבול ומדה, לא זולת. ועל כן לפעמים אמרו חז"ל (שבת נ"ה.) תמה זכות אבות כי זה דבר שיש לו קצבה, מה שאין כן בזכות עצמו. ולזה פתח דברו האיר משה רבינו ע"ה באומרו ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב וגו'. כלומר שדיבר אלינו שהוא ה' אלהינו לבד ולא אלהי אבותינו כי אם אנכי ה' אלהיך לומר כי מצד עצמינו זכינו להיות ה' אלהינו. וממילא כלום חסר מבית המלך, אם ה' אתנו ודאי שהכל שלנו מעצמינו.
2
ג׳וגם יאמר ה' אלהינו דיבר אלינו וגו'. כלומר כי ה' דיבר אלינו לבד, לומר שזכות עצמינו גורם לירושת הארץ. ועל כן היתה דברו הטוב לאמר. ולכאורה האי לאמר אינו מובן כי למי יאמרו זאת. ואמנם כי לצד שאמר דיבר אלינו ודיבור הוא לשון קשה (תנחומא צו י"ג) ולכאורה מה קשה כאן הלא זאת טובה דטובת ישראל הוא. ואמנם שהוא דיבר זאת בגזרה רבה על ישראל שילכו אל הארץ. כי אפשר לא ירצו ישראל לילך מהר חורב אחרי שראו שם גילוי שכינתו יתברך לעין כל בפירסום רב שלא היה כזאת מעולם. וקבלו שם התורה ועשו שם משכן לה' בארץ שכביכול אל עליון ברוך הוא ירד ממעונה אלהי קדם ממקום כבודו לדור עם ישראל בארץ בשכונה אחת. ומי שלא התגאל בפת בג תענוגי נופת טינופת צוף העולם הזה ומעשה תעתועיו ודאי יאמרו מה לנו כבישת ארץ ז' עממין ארץ זבת חלב ודבש הלא טוב לנו עתה לשבת בהר הזה יותר מכל מחמדי עולם. ולזה דיבר אליהם קשות בגזירה שילכו אל הארץ, לרוב אהבתם להנחילם ארץ נחלה כיום הזה. וידוע (תנחומא שם) אשר אמירה מורה על אמירת חיבה ואהבה. ולזה הזכיר שני הבחירות, דיבור ואמירה. דיבר אלינו בחורב לאמר. להראות כי בשני הבחינות היתה דברו כאן. בגזירה עלינו, ובאהבה וחיבה. והנה הדיבור הקשה היה על ידי האהבה אלינו ולזה דיבר אלינו בחורב בבקשה לאמר לנו על ידי רוב אהבתו וחמלתו, והבן. רב לכם שבת בהר הזה. כלומר הנה באמת גדול ורב הוא לכם שבת בהר הזה. לחם יורד מן השמים והוא מאכל ומזון מלאכי מעלה כמו שאמרו ז"ל (יומא ע"ה:) בפסוק (תהלים ע"ח, כ"ה) לחם אבירים אכל איש. הבגדים גדילים עם האדם ואינם נקרעים ולא נבלים כמו שאמר הכתוב (דברים ח', ד') שמלתך לא בלתה וגו'. ועל הכל למעלה למעלה שכינתו אתכם. והנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, ואפשר לא תחפצו כלל לצאת מזה לרוב הטובה. אבל אני אין רצוני בזה כי אם פנו וסעו וגו'.
3
ד׳ועוד יאמר רב לכם שבת בהר וגו'. כי הנה כשהקב"ה רצה כינס כל ישראל בין שני בדי הארון בעת העבירם הירדן כמאמר חז"ל (בראשית רבה ה', ז') וכן במקדש במקום בית סאתים, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. (אבות ה', ז') וכן בשעת מתן תורה כפה על ששים רבוא מישראל ההר כגיגית כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.). ועל כן רב לכם שבת בהר הזה. כלומר כי גם בהר הזה לבד רב ודי לכם לשבת בו, ולא יאמר אדם צר לי המקום. וגם בהר הזה שאינו לא מקום זרע ותאנה וגפן וגו' ומים אין לשתות, אף על פי כן רב ודי לכם לשבת בו כי אני המוציא לכם מים מצור החלמיש ולחם מן השמים ולא תחסר דבר. ואינכם צריכים בשביל זה לילך ולכבוש מדינות לשכון בהם וערים לשבת לטפכם ונשיכם, ולזרוע שדות וליטע כרמים ולעשות פרי תבואה. רק אני אין רצוני בזה כי אם דוקא,
4