באר מים חיים, דברים י״ז:ו׳Be'er Mayim Chaim, Deuteronomy 17:6
א׳על פי שנים עדים או שלושה וגו' יומת המת וגו'. להבין לשון אומרו יומת המת כי הלא המת לא יומת, ויומת האיש הוה ליה לומר או יומת לבד. ונראה שתורתנו הקדושה מרמזת בזה על המבואר בדברי התנא האלהי הרשב"י זללה"ה בביאור השלושה אותות הנמצאים בעם קדוש ישראל והם אות שבת אות ברית אות תפילין שכולם נקראים אות והאדם צריך להיות נרשם בכל יום בשני אותות כי בימי החול הרי הוא נרשם באות ברית ואות תפילין ובשבת קודש נרשם באות שבת ואות ברית וכו'.
1
ב׳והענין נראה לי כי בחינת האות ידוע שהוא חותמא דמלכא ורשימו מאתו יתברך כעין כבלא דעבדא שהוא שנרשם חותם המלך בעבדו בבשרו או בבגדו בכדי שכולם יכירו וידעו כי עבד המלך הוא ויהיו הכל יראים ממנו לפגוע בו או לעשות לו רעה כי חותם המלך עליו ועבד מלך מלך ויראת המלך מוטל על כל סביביו כאשר יראו חותמא דמלכא עליו יראו מגשת אליו ומכל שכן לעשות לו רעה, כי הנוגע בו כנוגע במלך עצמו וכבודו הוא כבוד המלך. וכן הוא ממש האותות האלה הנרשמים בעם ישראל. כי נודע אשר שונאי ישראל הם הקליפות והחיצונים הרעים רודפים תמיד אחר איש ישראלי להשמידו ח"ו ולאבדו מן העולם וכמאמרם ז"ל (סוכה נ"ב:) בפסוק (תהלים ל"ז, ל"ב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואמרו (שם) שמניח עכו"ם ומתגרה בשונאי ישראל, ובתלמדי חכמים יותר מכולם. והכל כי ישראל בכח עבודתם לה' אלהיהם מכניעים אותם ומשברין כל עצמותם ונוטלין את הממשלה מהם ועל כן הם רודפים אחרי ישראל יותר מכל אויביהם ושונאיהם לולי ה' הותיר לנו שריד ורישם אותנו בחותמו הקדוש והטהור באותות הנזכרים. וכאשר הם רואים עלינו חותמא דמלכא המורה שאנו עבדי ה' העומדים בבית ה' מיד הם מתבהלים ומתפחדים ונופלין על פניהם ובורחים בכל כוחם ויראים מגשת אלינו.
2
ג׳ועל זה מבקשת כנסת ישראל מדודה ואומרת לו (שיר השירים ח', ו') שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', כלומר שיאיר הארת חותמך עלינו שיהיה החותם נראה לכל כאלו הוא חותם לבך כביכול חותם זרועך (והוא הרומז על חותם קדושת התפילין שהם על הזרוע כנגד הלב וידוע אומרם ז"ל (ברכות ו'.) שהקב"ה מניח תפילין והבן) כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה (שם, שם). כלומר שזה האהבה שאני אוהב אותך הוא עזה עלי כמות שאני עומד בכל יום למות עליהם עבור שקשה כשאול קנאה שהחיצונים מתקנאים בי במאוד באהבתך שהוא מפלתם והשפלתם מכל וכל, ועל כן תמיד הם עומדים עלי להמיתני לאכול את ישראל בכל פה ח"ו ועל כן אם תשימני כחותם הזה שעל לבך וזרועך שיאיר עלי למטה הארת חותמך ורשימך כאשר הוא למעלה אז רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה שהוא שורף ומכלה את כל הקוצים והוא חומת אש סביב לישראל שלא יבוא בהם ערל וטמא. תאכל אש סביבם ותלהט מוסדי הרים כי כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו כביכול כמאמר הכתוב (זכריה ב', י"ב). והכל כי הם נרשמים בחותמו לעבדים אליו וממילא המזדווג להם מזדווג לפטרונם. ועל כן אמר הכתוב (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמרו חז"ל (מנחות ל"ה:) שהם תפילין של ראש כי הם חותם המלך ומי הוא אשר לא יירא ויזיע ויתבהל ויתפחד מחותם מלך המלכים ברוך הוא.
3
ד׳ואכן כי זה הכל אם אדם מניחן בקדושה ובטהרה באהבה ביראה ובשמחה כראוי לנושא חותם מלך מלכי המלכים עליו. ויש לו תפילין בראשו לא על ראשו לבד כי המניחם על ראשו לבד ואינו מכניסם כלל במוח שבראשו. הרי הוא כמניחן על הכותל או על הגג כיון שאינו נותן לב מה הוא עושה הלא הוא כגולם כגוף בלא נשמה. רק מי שהוא מכניסם בראשו להבין במוחו את הכתוב בארבע פרשיות אלו שמע והיה אם שמע קדש והיה כי יביאך שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם ולזכור בנסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים ובזה אנו מקבלין עול מלכותו כי לו הכח והממשלה לעשות בכל העולמות כרצונו כמו שעשה במצרים ואליו אנו מוסרים נפשנו ורוחנו ונשמתנו כי הוא אחד ואין יחיד כמוהו וצונו להניח על היד כנגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו וכו' ועל הראש שהנשמה שבמוחי וכו' ומכל שכן מי שחלק לו האלהים בבינה ונפשו יודעת מאוד ברזי התורה באותות המוחין העליונים הגדולים הבהירים המאיר לכל העולמות על ידיהם וביחודי שמותיו יתברך ויחודי המאורות העליונים כל אחד לפי ערכו ושורש נשמתו הזכה והבהירה וערך בחירתו בטוב כן ודאי התפילין משליכין יראה ופחד ואימה ובהלה לכל רואי אותם כי מאיר בהם אור חותם המלך.
4
ה׳וכן באות ברית קודש הנה נודע לכל מדרכי הזוה"ק שבמצות מילה נעשה תשלום שם שדי (ועיין בציוני פרשת לך) וידוע ששם הזה הוא המגרש ומכניע כל בחינת החיצונים הרצים אל האדם לפגוע בו שעל כן הוא נרשם בכל בתי בני ישראל בפתחיהם שלא יקרב זר אל בתי ישראל והוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל ששומר פתחיהם שלא יכנס בהם ערל וטמא. והכל כי הוא אות וחותם המלך הנרשם בבשרנו שיהיו הכל מתפחדים ויראים מחותמו יתברך המורה שאנו עבדיו והוא אלהינו ואין לזר אתנו. וגם זה הוא, כשהוא בשלימות שלא יפגום אות בריתו אחר כך בביאות האסורות חלילה או בהוצאת זרע לבטלה ח"ו במזיד או בשוגג כאשר מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל בפסוק (דברים ח', ד') שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה. כי הילד בעת שנימול. על ידי מצות המילה נותנים לו לבוש מן השמים להתלבש בו והוא לבוש אורה לנשמתו מאור קדושתו יתברך שיסייעו לעבודת בוראו. וזה הלבוש הוא מתקיים עליו כל עוד שאינו פוגם בבריתו. וכאשר הוא פוגם בבריתו נאבד מאתו הלבוש הזה וזהו שמלתך לא בלתה מעליך זה השמלה הניתן לו בשעת המילה לא בלתה מעליך, ובאופן שרגלך לא בצקה, כי חטא הזה מכונה על שם הרגלים וכל עוד שרגלך לא בצקה בחטא הזה לא יאבד הלבוש, ואם לאו ח"ו יאבד ממנו.
5
ו׳וכן הוא בשמירת שבת נודע אומרם ז"ל (שבת קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון ואמרו (שם) השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. והכל הוא כי שבת הוא אות ברית בינו ובין בני ישראל, והשומרו הרי אות הוא לו שהוא עבדא דמלכא ונחתם בחותמו ולא ישלוט בו אומה ולשון בשום פנים. וכן כל בחינת החיצונים והקליפות יראים ממנו ולא יגשו אליו. ועל כן אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו כי כל ענין מחילת עוונות הוא שהקב"ה מעביר ומבטל כל בחינת אחיזת החיצונים והקליפות שנאחזו בו על ידי העבירה. והשומר שבת כל החיצונים אין להם אחיזה בו בשום פנים וממילא כל עוונותיו נמחלין.
6
ז׳ואמנם מה שנרשמו ישראל בשלושה אותות האלו ולא די באחד. נראה, כי ידוע שכל הדברים שבעולם מקטן ועד גדול בכל הבחינות כולם נכללו בכלל בבחינת שלוש קוין שהם ימין ושמאל ואמצע, ולא יותר. ועל כן גם ביטול הקליפות והכנעתם הצריך בכל יום ויום ורגע ורגע (שהם עומדים תמיד ומחרקים שינם ומדמין אולי יוכלו לעשות איזה דבר בישראל) צריך להיות בשלוש בחינות שהם ביטול דכר ונוקבא דקליפה, ודבר הממצע אותם. (והם סמאל ולילית, ונחש הממצעם). ונגדם המה שלוש אותות האלו. כי אות ברית הוא ביטול הנחש הממוצע כי גם הוא בבחינת הממוצע שהוא המשים שלום בבית לחבר דכר ונוקבא. ואות תפילין הוא המבטל בחינת דוכרא דקליפה שהמה בבחינת הזכר ועל כן נשים פטורות מהם כידוע. ואות שבת הוא ביטול כח הנוקבא דקליפה שהיא נקראת שבת מלכתא ונגדה בקליפה היא כלבתא כנודע לחכמי לב.
7
ח׳וידוע אשר בהממוצע, כח שניהם בו, כי הוא כלול משניהם. ועל כן אות ברית קודש נחתם בבשר האדם שלא יזיז ממנו רגע כמימרא תמיד כל היום בחול ובשבת ואף במרחץ שאדם ערום מכל המצוות לא זז חותם הזה ממנו לצד שאדם צריך בביטולם בכל יום תמיד בכל רגע ורגע. וחותם הזה הוא ביטול הממוצע, שכח שלושתן בו. על כן אינו זז ממנו לעולם, לבטלם על כל פנים בכח הארתו על ידי הממוצע הכלול מכולם. (ועל כן דוד המלך כשראה עצמו ערום בבית המרחץ וכו'). ונוסף לזה נתן לנו שמו יתברך עוד שני האותות שהם עיקר ביטול הקליפה בדכר ונוקבא. ובימי החול, הוא ביטול הדכר ביחוד ובצירוף ביטול הממוצע שגם כח הנוקבא בו. ובשבת, הוא עיקר ביטול הנוקבא, וכח הדכר נכלל בכח הממוצע. (ונודע מדברי מרן ז"ל (בליקוטי תורה פרשת בלק) בסוד פתורה אשר על הנהר. כי בקליפה, כח הנוקבא גדול הרבה וחזק מכח הזכר וכן הוא בדבריו שם (בליקוטי יהושע)) ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפרשת ויחי (בפסוק אוסרי לגפן) שהוא בעצמו נלחם בהם ונתגבר על הזכר תיכף והפילו לארץ, ולא כן בנוקבתו. כי היה לו יגיעה רבה והפילה גם כן אך לא כבעלה הזכר עיין שם. ולזה אין כח בימות החול להכניע הנוקבא דקליפה כל כך מפורש, ואינו נכנע רק הזכר, והנוקבא מרחוק על ידי הממוצע. מה שאין כן בשבת שאור הקדושה גדול מאוד מאוד, ואז כח להכניע הנוקבא דקליפה, וממילא נכנע הזכר היותר קל ממנה, ובפרט שנכלל בהממוצע. ועל כן אין צריכין לתפילין בשבת ואמרו חז"ל (מנחות ל"ו:) מפני שהוא עצמו אות. כי עיקר התפילין הוא לאות להכניע הקליפות, ושבת בעצמו אות שהוא מכניעה יותר ואין צריכין עוד לאות דתפילין והבן מאוד).
8
ט׳ואפשר לזה רומז הכתוב באומרו (בראשית ט', י"ג-ט"ז) את קשתי נתתי בענן וגו' וראיתיה לזכור ברית עולם. כי כשח"ו מתבטל מישראל אות תפילין או שבת קודש ח"ו, שאינו מאיר כפי הנצרך. ובאמת העולם צריך תמיד לשני בריתות. אז מוכרח הקב"ה להזכיר בריתו שכרת עם נח ובניו ואחר כך עם אברהם יצחק ויעקב והוא ברית אבות. ונודע מדברי הזוה"ק (חלק ב', ס"ו:) שהקשת מרמז על אות הברית וכן הוא בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה פרשת תבוא ובליקוטי שמואל דרוש יהונתן ודוד עיין שם) ולזה אמר את קשתי נתתי בענן וגו' כלומר כשראה בענן שח"ו אין בישראל כי אם אות הקשת אות ברית קודש אז וראיתיה לזכור ברית עולם להזכיר ברית אבות. אבל אם ח"ו כשגם זה מתבטל מישראל אז תמה זכות אבות גם כן לצד שנחסרו מלהיות שני אותות בשום פעם. וזה שהשיב הקב"ה לאברהם (מנחות נ"ג:) בחורבן בית המקדש, ובשר קודש יעברו מעליהם (ירמיה י"א, ט"ו), כי אז ח"ו לא יחנן ה' צבאות ומוכרח להיות שליטת הקליפות ונעשה הגלות. ואמנם גם בגלות המר צריכים להאותות שלא יכלו ישראל מכל וכל ח"ו.
9
י׳ולזה רמז הכתוב כאן ואמר על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת וגו'. כי האותות האלה עדים הם עדות לישראל שהם עבדי ה' מרושמים בחותמו (וידוע שעד הוא רומז לשם הקדוש אכדט"ם חשבון ע"ד המורה על מיתוק הדינים והוא הרומז על ביטול הקליפות הנזכרים). ועל כן על פי שנים עדים הנרשמים בכל יום ויום בישראל או שלושה כי לעולם שלושה הם מרחוק מצד בחינת הממוצע שרומז גם כן על השלישי הנחסר. יומת המת כי הקליפה נקרא מת כנודע שעיקר המיתה מהם הוא ובהם. ובעדים הללו מתבטל ונכנע כח המת (ששבירתן זו מיתתן כידוע) באופן שלא תוכל הקליפה לשלוט בישראל לכלותם ח"ו. לא יומת על פי עד אחד כלומר כי בעד אחד לבד והוא באות אחד לא יומת הקליפה וח"ו תתגבר כוחה להתגבר על שונאי ישראל חלילה. ואכן כי חז"ל אמרו (שבועות מ'.) בפסוק (דברים י"ט, ט"ו) לא יקום עד אחד באיש וגו' אבל קם הוא לשבועה. ורומז לדברינו שהוא מצטרף עם הברית והשבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו וראיתיה לזכור ברית עולם, ועל כל פנים יוכנע הקליפה שלא תעמוד לכלות תבל ויושבי בה. אבל בשנים ושלושה עדים יותר טוב ויפה שיומת המת על ידיהם לגמרי אם היינו מקיימין אותן כראוי. ועל כל פנים לפי ערך קיומן כן הוא מומתין מעט מעט עד אשר לנצח יאבדו. ובפרט על ידי הצדיקים הגדולים שבכל דור שהמה מכניעים אותן בכל יכולתם באותות האלה כדבר האמור. ואפשר לזה סמך לו הכתוב ואמר,
10