באר מים חיים, דברים כ״א:י׳Be'er Mayim Chaim, Deuteronomy 21:10

א׳כי תצא למלחמה וגו' ונתנו וגו'. להבין למה תלה הכתוב ענין זה ביציאה למלחמה דוקא וסתמא הוה ליה לומר כי יהיה לך מלחמה עם אויביך וגו'. כי אין נפקא מינה בזה אם ישראל יצאו לקראתן למלחמה או אם יבואו האויבים אליהם וישראל ישבו את שוביהם. והנראה שהכתוב אגב אורחא אורח ארעא קא משמע לן. על דרך מאמר יהונתן בן שאול המלך לנושא כליו בעת הלכו אל הפלשתים למלחמה (בשמואל-א י"ד, ח'-י') הנה אנחנו עוברים אל האנשים וגו' אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתנו ולא נעלה וגו' ואם כה יאמרו עלו עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כי נתנם ה' בידינו וגו'. ופירש רש"י אם כה יאמרו דמו וגו' שעתם מצלחת ולבם רם עליהם ואם כה יאמרו עלו עלינו וגו' פחד הקב"ה בלבם ויראים לזוז ממקומם וכו'. ואפשר לזה מכריז המשוח מלחמה ואומר אל העם (דברים כ', ג') שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה עד אל תיראו ואל תערצו וגו'. כלומר כשאתם קרבים למלחמה אליהם ולא הם עליכם ודאי חרדת אלהים בקרבם ולבם נמס ומתמוגג ואין כח בהם לעמוד לפניכם ועל כן ודאי אל תיראו וגו'. וזה שהודיע הכתוב כאן אגב אורחא לומר כי תצא למלחמה על אויביך כלומר כשאתה תצא למלחמה אליהם ולא הם אליך אז ודאי ונתנו ה' אלהיך בידיך וגו' כי זה לכם האות אשר מת לבם בקרבם ויפלו לפניכם לחרב.

ב׳או יאמר הכתוב כי תצא למלחמה וגו'. הנה ידוע ליודעים אשר עיקר מלחמת האדם הוא מלחמתו עם עצמו כלומר עם תאותו ויצרו המתאוים ללכת ח"ו אחרי אלהים אחרים הוא תאות וחמדת עולם הזה הגופניים הגשמיים הקבועים בלב האדם, שלא לה' המה, המכונים על שם אלהים אחרים כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו' איזהו אל זר שבתוך האדם הוי אומר זה היצר הרע שכן אומנתו וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו'.

ג׳וכבר כתבנו כמה פעמים שכל הדברים שבעולם הנעשים לתאות האדם שלא לשם ה', כולם נשרשים ונמשכים מבחינת הרע והסטרא אחרא, סטרא אחרא ממש. כלומר צד אחר שאינו לה' ונקרא עבודה שהיא זרה ממך. ועל כן המשבר כלים בחמתו כעובד עבודה זרה, שזה דבר שאינו בשום אופן לשם ה' כי כל תאוות ההיתר הנעשים לתאוה שלא לשם ה' הגם שבודאי קשה ורע הוא למאוד ומרה תהיה באחרונה, שאין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מתוך אכילה ושתיה כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:), ומכל שכן בשארי תאוות, והכל כי שורשם בהרע ומשם נמשכין ונובעין. מכל מקום יוכל להמצא בהם דבר ה' כמו על כל פנים כאשר יתפלל האדם אחרי אוכלו ואחר שתֹה, או ילמוד ויעשה איזה מצוה בכח האכילה ההיא ובזה נתקן קצת המאכל וכדומה. אבל המשבר כלים בחמתו שהוא דבר שאין שום הנאה מזה כי אם מילוי התאוה ולא ימצא בזה דבר ה' וממילא אינו בטוח מן העבירה החמורה שבחמורות אפילו לעבוד עבודה זרה ח"ו כיון שאינו יכול להתגבר על התאוה מה לי זה או זה. ואפשר עוד כל שכן אם לא יוכל להתגבר על תאוה זו מכל שכן תאוה גדולה עבירה חמורה. וזהו שאמרו היום אומר לו עשה כך וכו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד ח"ו.

ד׳וזה הוא עיקר המלחמה הגדולה שבעולם מלחמת עצמו עם התאוה כמאמר חז"ל (אבות ד', א') איזהו גבור הכובש את יצרו וכו'. כי כאשר יכבוש אדם את מלחמה הזו ממילא כל כבישת המלחמות מכל אויביו בידו הם, כי אויבי איש אנשי ביתו (איכה ז', ו'). שכל שונאי האדם ואויביו העומדים עליו להורגו ולאבדו ח"ו או לעשות לו רעה. כולם אינם כי אם ניצוצי הרע והקליפות שנבראו ממעשה עצמו מעבירות ותאוות רעות שעשהו בגילגול זה או בגילגול אחר ולא עשה תשובה עליהם. והם הם המתלבשים באויביו ושונאיו ובאים לנקום ממנו וליסרו ח"ו. ובזה ודאי אויבי איש אנשי ביתו ממש נגעי בני אדם. ועל כן כל זה עיקר תקנת האדם כאשר יתגברו שונאיו עליו חס ושלום לעשות לו רעה בבית או בשדה, שיפלו עליו גזלנים ושודדי לילה, שיעשה באמת תשובה לפני בורא עולם בחרטה גמורה על העבר וקבלת עזיבת החטא באמת לעתיד ובזה מתבטל ניצוץ הרע והקליפה ההיא ולא יעשו לו דבר ועל כן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז') כאמור.

ה׳ובזה תבין ממילא כי כאשר יכבוש האדם את מלחמת עצמו מן התאוה והיצר, ממילא כל המלחמות בידו הם להתגבר על כל העומדים נגדו. ואפשר שזה רמזו חז"ל שאמרו כאן לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע. כלומר כל הענין הנזכר כאן ביציאת המלחמה על האויבים לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע שהוא הנלחם עם האדם והאדם יוצא לקראתו למלחמה. והנה חז"ל אמרו (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו' אם נצחו מוטב ואם לא יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה. ונודע קושית המפרשים שם למה לא יזכור לו יום המיתה תיכף ולא יצטרך לעצות אחרות כלל. וכבר כתבנו במקום אחר בפירושו שהוא להורות דרך הישרה שיבור לו האדם. כי מודעת לכל משכיל מעלת העובד מאהבה על העובד מיראה בכל המעלות שמנו חז"ל בכמה מקומות. כי העובד מיראה הנה את עצמו דורש וכל כוונתו לעבוד לעצמו שירא שלא יגיע לו עונש בעולם הזה או בעולם הבא. אבל העובד מאהבה הנה את ה' אלהיו עובד באהבתו לה' לעשות לו נחת רוח. ועל כן תחילה צריך האדם לראות את עצמו כאשר יוכל. לעובדו יתברך מאהבתו אותו לבד, לא מיראה. וכאשר יראה שאינו מועיל לו זה לבד להכניע תאותו בשביל האהבה לה', אז צריך על כל פנים לעורר היראה להיות ירא לנפשו, שלא ישקנו זה הדבר לענה וראש אחר כך כאשר יבוא ליתן דין וחשבון לפני מלך המלכים ברוך הוא.

ו׳וזה אומרם אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, תחילה יעסוק בתורה. והתורה ידוע שהוא רצון אלהי יתברך שרוצה שנקיים כל הרמ"ח מצוות עשה הללו ושלא נעבור על שס"ה אזהרותיה. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהלכות תשובה) שהוא יתברך ורצונו אחד יחיד ומיוחד בתכלית היחוד. ונמצא שאלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים הוא בעצמו נעלם ונעטף ומתיחד בתורתנו הקדושה בתכלית היחוד כמאמרם ז"ל (שבת ק"ה.) ברמז אנכי, א'נא נ'פשי כ'תיבית י'הבית. כלומר כביכול נפשי ועצמיותי יהבית בכתיבת התורה כידוע מפי ספרים וסופרים. והעוסק בתורה ומכוון להדביק את הבל היוצא מפיהו שהוא נפשו ונשמתו כמאמר הכתוב (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו, באור אלהינו יתברך שמו המתיחד בתורה הקדושה ולהתיחד עמו ברוך הוא בתכלית היחוד בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא כביכול. הרי זה ודאי יסייעו בתכלית להתגבר על יצרו בגבורה אחרי שהוא מתדבק באור אל עליון ברוך הוא. ומי כאלהינו ברוך הוא אשר כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, וכל האלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' ומהדר גאונו. וממילא נשבר ונכנע כח התאוה הנמשך מבחינת אלהים אחרים.

ז׳ואמנם הכל לפי הכוונה הראויה בשלימות בעסק התורה, כי לא הכל זוכין לעסוק בתורה כראוי. ועל כן אמרו (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ועל כן אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע והוא על הדרך הנאמר בשם הרב האלהי הבעל שם טוב זצוקללה"ה זי"ע ועכ"י בפסוק (תהלים צ"ב ט') כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו. ותוכן דבריו כי ידוע (תיקוני זוהר קכ"ב:) אשר לית אתר פנוי מניה, ומלכותו בכל משלה (שם ק"ג, י"ט), ואפילו במקום תוקף הרע והסטרא אחרא אי אפשר שלא יהיה בו ניצוץ קדושה מאורו ברוך הוא המחיה אותו (שאם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו ואין עוד מלבדו כתיב (דברים ד', ל"ה)). ואך הקליפה לגודל הרע אשר שם המסבב את הניצוץ ההוא סביב סביב בבחינת (תהלים י"ב, ט') סביב רשעים יתהלכון. והניצוץ הוא שם מעט מן המעט קטן בתכלית ונחשב שם בבחינת מיתה עד עת קץ שרוח הטומאה יעבור מן הארץ. היא מתגברת על הקדושה כאשר תוכל ואומרת אני ואפסי עוד כנודע והכל בכח ניצוץ ה' המחיה אותה והבן. וזה הכל סיבה מאת ה' שיוצר אור ובורא רע בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כמשל הזונה הנזכר בזוה"ק (תרומה קס"ג) שהרע יסית לאדם לעבור על רצונו ברוך הוא והאדם יהיה כופה תאותו לשם ה' ויקבל שכרו בתכלית הטובה. וכאשר יביט האדם אל זה כאשר יראה יצרו מסיתו לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, שכל זה כביכול הוא ה' בעצמו הנעלם שם ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה. הרי בזה בא לאהבה גמורה לאהבה את ה' תכלית אהבה. כשרואה צמצומי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו להתצמצם בחושך וברע כזה לטובתו. הרי כל נפשו ונשמתו יתן אליו באהבה גמורה בראותו את פני ה' אביו שבשמים שמה, ופורש משם. וממילא כל בחינת הקליפה והרע אשר שם נכנע ונתבטל, וניצוץ אלהינו יתברך, מתעלה ועולה למעלה. וזה שאמר הכתוב כי הנה אויביך ה'. כלומר כל האויבים כל בחינת הרע והקליפות כביכול ה' בעצמו הוא בראם והוא המחיים עד עת קץ בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה. ובזה הנה אויבך יאבדו. כי כשנזכר האדם על זה תיכף מתאוה תאוה לה' אשר בדבר ההוא ומכניע את הרע תכלית ההכנעה.

ח׳והנה כל בחינת היחוד של שמע ישראל כתבנו במקומו. שאין פירוש שה' הוא אחד הוא לבד וכל העולם הוא נבדל ממנו. כי אם ה' אלהינו ה' אחד פירוש שאין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים ואפילו בכל עומקי הקליפות והרע כי אם אחדותו יתברך, הוא בעצמו נעלם שם כוחו אורו שפעו וחיותו, לא זולת. והוא בחינת היחוד השלם באמת שאין בכל העולמות כולם כי אם אחד ממש הוא אלהינו ברוך הוא וברוך שמו המחיה ומהוה את כל הבריאה בכל יום תמיד ובכל רגע ורגע. ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות כלא היו, והיו לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב שדיבר בראש הבריאה בהוייתם יהי רקיע, יהי מאורות, תוצא הארץ, וכדומה, עד עתה הוא נצב בשמים וארץ וכל צבאם. ועל כן באמת אין עוד מלבדו כתיב כי אין בכל העולמות כי אם הוא בעצמו לא זולת והוא אמיתית היחוד. ובזה האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים להתיחד עצמו בכל פרטי אבריו וגידיו במחשבה ודיבור ומעשה ותנועותיו והרגשותיו לה' המיוחד שלא לצאת מרשות היחיד יחידו של עולם אף על רגע אף לחשוב במחשבה קלה לדבר הנוגע חוץ מעבודתו יתברך או דבר הטפל לעבודתו. כי אין בעולם חוץ מאחדותו ולית אתר פנוי מניה. רק שכביכול הוא מתעטף גם ברע כביכול בכדי להיטיב לבריותיו על ידי זה כאשר יביט האדם אל זה שאין שם כי אם אלהינו יתברך הַמֶצַוֶה שלא לפנות לשם אדרבה לברוח בתכלית הבריחה.

ט׳ואפשר עבור זה אמרו חז"ל (מובא ברש"י קדושים כ', כ"ו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה. ולכאורה מה איכפת לן אם האדם לא יתאוה כלל לבשר חזיר וכדומה. ואמנם כי אם האדם יגנה ויבזה את זאת בתכלית הביזוי בלבו לומר שהוא מבוזה מצד עצמו לא מצד צווית האל ברוך הוא. בזה הרי ח"ו ח"ו מראה בזה כאילו אין שם ניצוץ הקדוש המחיהו כי אין שייך ביזוי לניצוץ הקדוש ח"ו ועושהו ח"ו רשות בפני עצמו. ועל כן צריך לומר אפשי בבשר חזיר כי הרי שם יש גם כן ניצוץ קדוש ומה אעשה שהקב"ה גזר עלי וכו'. כלומר הרי אלהינו בעצמו הנעטף שם הוא בעצמו גזר עלי וצונו שלא לאוכלו.

י׳וזה אומרם ז"ל ואם לאו יקרא קריאת שמע, ויראה שם אחדותו יתברך בכל הנמצאים. ובדבר הזה שיצרו מתגבר עליו לעשותו שם כביכול ה' בעצמו ומכוון לטובתו שלא יפנה לבו אל הדבר ההוא בכדי לקבל טובה שלימה והנה אויביך ה' ובזה ודאי הנה אויביך יאבדו. כי בזה מוסיף אהבה על אהבה ודביקות על דביקות בה' אלהיו בראותו את פני אביו שבשמים בדברים האלה וכמה וכמה מתלבטת השכינה הקדושה בשבילו להתעטף בדברים האלה לטובתו. ומתגבר על יצרו ועושה רצון יוצרו.

י״אואמנם אם לבו לב האבן למו ואינו נכנע אף בזה. להיותו נשקע בתאוות האלה עד שקשה לו להתדבק בה באהבה בתורה ובקריאת שמע. אז יזכור לו יום המיתה. והוא על פי משל למלך אחד שהיה לו בת יחידה וחביבה אצלו. ובת מלכים בודאי היא יפת תואר מאוד ומזגה רך וקלוש הכל בתכלית היופי. וכשרצה להשיאה לאיש אמר בדעתו אם אשיאה לבן מלכים אפשר לא יהיה יקרה נפש בתי בעיניו כל כך להיותו נכבד בעיניו מאוד ולא יתן עיניו אליה להביט על כל הצטרכותה הנצרך לה לפי מזגה וטבעה הרך על כן אשיאה לבן כפר איש שדה ואצלו תהיה נכבדה ויקרה מאוד להיותו זוכה לישא בת מלך ויתן נפשו עליה יומם ולילה להביט על כל ענינה והצטרכותה יומם ולילה וימסור נפשו ונשמתו עליה בכל יכולתו ומאמצי כוחו. וכן עשה והשיאה לבן כפר וצוה לו עליה זה וזה תתן לה מזונתה בכל יום כי לא תסבול מזונות הגסים לגודל רכותה וזכותה. ובזה ובזה תלבישנה שלא תלבש בגדים עבים שלא תוכל בשרה לסבלם. ותשמרנה מכל דבר רע המזיק לה כי הלא בתי היא מזוככת בתכלית הזיכוך. והבטיח לו טובות רבות מאוד אם יעשה לה כן, ולהיפך אם לא יעשה יעניש אותו בעונשים קשים ומרים. ויהי כאשר לקח בן חקל הזה את בת המלך. אם עשה כדבר המלך ודאי טוב לו וטוב לבת המלך וכלום חסר מבית המלך והמלך מיטיב עמו בתכלית ההטבה כיד המלך. אבל אם בן כפר הזה שוכח מה יש לו בביתו וכי בת מלכים היא והוא הולך בשרירות לבו ואינו מביט עליה כלל אם אוכלת או לא ומה היא לובשת. והולך כמה ימים שאינה אוכלת כלל ולפעמים כשמזכיר את עצמו הוא מאכילה מאכלים עבים וגסים מלוכלכים בטיט ועפר ומעורב כל מיני צרורות ואבנים וכדומה ועל ידי זה מתקלקלין אבריה הפנימיים ומחמת הכאב והצער פניה משתנה לשחרות עד שלא ניכרה בחוצות אם היתה בת מלך מעולם וכמו כן מלבישה לבושים עבים גסים עד שהוא מגיעה ללבושי שק ולבדים הקשים עד שגם בשרה מבחוץ נתמקמק ונטשטש ואינו שומרה מדבר המזיק לה והיא נחלשת ומוכת במכות ופצעים מכל דברים הרעים בכל בשרה, ומכף רגל עד ראש אין בה מתום פצע וחבורה ומכה טריה. ויהי בהשמע הדבר הזה אל המלך. הנה עם כל זה המלך הוא הטוב בתכלית הטוב, אינו שולח אחריו בפתע פתאום להביאו אל המלך כי אם שולח אליו לאמר אשר בעוד ל' יום וכדומה יבוא אל המלך. ועל ידי כן הבן כפר הזה נותן אל לבו מה עשה עד הנה ומה יעשה לו על זה ומתחיל לרפאותה במעט מעט מן המכות והפצעים ומאכילה ומשקה בדברים היפים לה ושומרה מכל דבר רע ועושה לה חפצה ומלבישה לבושי כבוד ועושה לה פנים שוחקות קצת ומביאה לבית המלך למועד הקבועה קצת שש ושמח, ובזה חמת המלך שככה במקצת, ומחזירם אחר כך לביתם בכבוד כראוי. אבל אם יקרה זה פעם ושתים שזה יעשה לבתו כך. אז הנה המלך יחרה אפו למאוד. וישלח אחריהם בפתע פתאום ויביאם אליו ויראה את בתו והנה היא מוכה ופצוע פצע על פצע חבורה על חבורה מכה טריה, ואבריה הפנימים מקולקלין והיא נחלשת עד מאוד ומלובשת בלבושי שק. והמלך מתכעס ומתקצף על זה מאוד מאוד ותיכף מצוה לרופאים לרפאות את בתו בסממנים קשים ומרים מבפנים, ועושה לה מיני רחיצות בסמים החריפים מבחוץ. ולבן כפר הזה ודאי עושין לו כראוי לו לאסרו במקום אשר אסורי המלך אסורים שם ולייסרו ולעניהו בענויים קשים ומרים בכל מיני מכות ופצעים ודברים הרעים עדי עד.

י״בוהנמשל מובן מאליו. כי בת המלך היא הנשמה הקדושה הניתנה באדם שהיא ברתא דמלכא בת מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא כאמור בזוה"ק (חלק ב', צ"ו:) בפסוק (שמות כ"א, ז') וכי ימכור איש את בתו דא נשמתא קדישא וכו'. ויפיה ותוארה וזכותה ודקותה אין להספר ולהאמר, וידוע לכל כראוי לדבר הנקרא בת מלך עולמים ברוך הוא. ולא נתנה ה' אלהינו לכל צבא השמים גם להמלאכים משרתי אל עליון ברוך הוא (כנודע שנשמות ישראל גבוהים מנשמות המלאכים) כי אם לגוף האדם אשר על הארץ גוש עפר מן האדמה. בכדי שעל ידי כך תיקר נפשה בעיני בן כפר איש שדה הלזה עפר הארץ. וצוה לו עליה לאמר לזונה בדברים הרכים ודקים למאוד הוא עסק התורה מה שאדם עוסק בתורה לשמה הוא מזון הנשמה ומאכלה והוא חיותה. ולהלבישה מלבושי כבוד זכים ונקיים הוא הרמ"ח מצוות עשה שהם לבושים על רמ"ח אברי הנשמה מראשה ועד רגלה (ועבודת התפילה ויחודי קריאת שמע הוא בחינת עונת הנשמה וכולם בכלל הוא שארה וכסותה ועונתה שאדם עושה לנשמתו ולא יגרע כתיב) ולשמרה מכל דבר רע ומזיק הוא השס"ה לא תעשה שהמה דברים הרעים המזיקין לנשמה. והזהיר לו אם תעשה הטוב כאשר אנכי מצוך ודאי יהיה טוב לך טוב לנשמתך ובאם לאו הרי כל מיני עונשים נגדך ליסרך על ככה עד מיצוי דם הנפש. ואם האדם עושה כראוי ודאי מה טוב לו בזה ובבא אבל אם הגוף מתחיל לילך בשרירות לבו הרע להתאות לתאותיו וחמדותיו, ומזון הנשמה שהוא עסק התורה נשכח מאתו על יום או יומים ויותר ויותר. ולפעמים כשלומד להאכילה את מזונה הרי מעורב עם כל מיני הבלים ושטותים להתפאר ולהתגאות ותיכף נגבה לבו כשלומד מעט מן מעט ותיכף נעשה למדן ומיוחס השנאוי בעיני ה' יותר מכל הדברים שבעולם כמאמר הכתוב (משלי ט"ז, ה') תועבת ה' כל גבה לב וחז"ל החמירו מאוד מאוד בזה ואמרו (סוטה ה'.) אין אני והוא יכול לדור וכדומה עין שם. הרי המזון מעורב בעפר וטיט וטינוף ואבנים הוא היצר הרע הנקרא אבן או סתם שלומד בלי מחשבה לשם ה' ובלתי אהבה ויראה בלא לב ולב. ובזה הוא המזון בלי טעם לא תואר לו ולא הדר ואין בו כח להחיות הנשמה כל כך במיטב. וכן הוא ממש במעשה המצוות שהם לבושי הנשמה. או שעושה אותם מעורב מכל מיני הבלים ושטותים ותאות היצר הרע, והרי כל הבגד הוא מטונף בטינוף ממש מסריח עד שאין בנשמה כח לסובלו כלל והוא גס ועב מתאוות המגושמים אשר בארץ המה והמה לבושי שק ממש. או שנעשים כמצות אנשים מלומדה שלא לשם ה' באמת ובלי אהבה ויראה ולא פורחות לעילא. והלבושים המה כמו אבק פורח שלא יוכלו להגן מפני הקור והחום ואין בו די לכסותו אף אבר אחד מפני קטנותו במחשבה ובמעשה שעושהו במהירות מופלג ואינו מדקדק להיות בשלימות, ומכל שכן להיות מן המהדרין שיתנאה לפניו במצוות. וביותר ויותר שאינו משמרה מכל דבר רע שעובר על עבירות האמורין בתורה. וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר"א קשורה בו ככלב וכו'. והכל מורה על אחיזת הרע והקליפות וכל דברים הרעים בהנשמה, ומריעין לה והיא מוכת במכות ופצעים רבים מהם שאינה יכולה לסובלם עליה כלל. והמלך הקב"ה וברוך שמו הנה עם כל זה הוא הטוב והמיטיב ובתחילה מודיע להאדם שעתיד להביא אותו לפניו לראות מה עשה בבתו. והוא בכל שנה ושנה ביום הזכרון יום ראש השנה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועת הזה ידוע לאדם שעתיד לעמוד לפניו בראש השנה ואם בעל שכל הוא יראה בימים הקודמים לתקן הנשמה קצת להאיר אל עבר פניה להברותה מעט מעט באברים הפנימים בעסק התורה כראוי כאשר יוכל ולהלבישה לבושי כבוד במצוות ומעשים טובים לעשות לה קצת תואר והדרת פנים לבוא אל המלך. ואמנם אם האדם אינו משים לב על זה הנה ח"ו פתאום יבוא אידו והוא נקרא לבוא אל המלך בפתע פתאום ביום המיתה ואין שילטון ביום המות לומר כי יעשה עוד קצת תואר אל נשמתו. עבור כי פנה היום ונטו צללי ערב והוא מובל לקבר ויבוא ליתן דין וחשבון, ונשמתו ח"ו ניתנה בכף הקלע ביד החיצונים ומלאכי חבלה, ואחר כך ניתנה בגיהנם לשורפה באש ללבנה ולזכותה להשיבה אל חיק אביה כבראשונה. והגוף נידון לדורי דורות והיה לחרפה למשל ולשנינה בפני כל והיה דיראון לכל בשר.

י״גוזה שאמרו כאן יזכור לו יום המיתה. פירוש שמא היום הוא יום המיתה שפתאום יהיה נחטף ונלכד במצודה כדג ויתחסם פיהו מלדבר, ויביאוהו אל המלך לראות מה עשה בבתו, וליתן דין וחשבון. ובזה ודאי אם לבו כלב האבן המס ימס ולא קמה עוד רוחו בזוכרו את הבושה הגדולה שיתבייש מלפני אביה שבשמים ובפני כל המלאכים ובפני כל העולמות הקדושים חוץ מהיסורין והענויים שיעברו על גופו ונשמתו. ובזה ודאי יתגבר על יצרו ולא יעבור על העבירה שמסיתו יצרו.

י״דועתה נבואה לביאור הכתובים בפרשה זו. ואמר כי תצא למלחמה על אויביך. למלחמה הלמד נקודה פתח המורה על דבר הידוע כלומר למלחמה הידוע מעולם הוא מלחמת היצר והתאוה שכל אדם מוכן למלחמה זו ואין נמלט ממנה. וחז"ל אמרו במלחמת הרשות הכתוב מדבר ולא מלחמת חובה. כי המלחמה הוא לכוף את עצמו להכניע תאותו בדברי הרשות בדבר המותר לו כמאמרם ז"ל (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך. כי אם לא יכפה את עצמו להכניע תאותו בדבר המותר ממילא ח"ו קרוב הוא שלא יתגבר על יצרו בדבר האסור כאמור בדברי חז"ל הנזכר (שבת ק"ה:) המשבר כלים וכו' המפזר מעותיו וכו' יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שכן אומנתו וכו' היום אומר לי עשה כך וכו' עד שעובד עבודה זרה. וכאשר כתבנו שהתאוה אף בדברי הרשות שורש אֵל אחר הוא, שאינו לה'. ועל כן עיקר המלחמה בדברי הרשות שבזה יצרו מסיתו מאוד לומר הרי מותר אתה בזה ומה לך לענות נפשך בחנם בלא דבר.

ט״ו(הגם שבאמת לדעת הגאון, הרמב"ן, והרשב"ץ^*אולי צריך לגרוס הרשב"ג, כי בספר חרדים מביא זאת בשם רבי שלמה בן גבירול., ושאר גדולים המובאים בספר חרדים (מצוות עשה פרק ז') הוא מצות עשה דאורייתא לקדש עצמו במותר לו ממה דכתיב קדושים תהיו, שלא להשביע תאותו באכילה וביאות ושאר תענוגים המותרים. ולקדוש עליון הרמב"ם ז"ל אף שלא מנאה למצות עשה מיוחדת, כללו במצות עשה של והלכת בדרכיו שהוא לילך בדרכי ה' יתברך בכל היכולת מה הוא חנון ורחום וקדוש רב חסד צדיק גבור וכו' וכיוצא שקראוהו הנביאים להודיע שהן דרכי ה' יתברך וחייב לילך בהן בכל כוחו. וכן אף הוא יהיה חנון ורחום ארך אפים ולא יכעוס ולא יגבה לבו ויהיה עניו ביותר ויהיה קדוש וטהור לב ולא יתאוה ולא יקנא לשום דבר וישמח בחלקו ולא יהיה נבהל להון ויהיה רחום על כל מעשיו לא אכזרי ויגמול חסדים ויהיה גבור לכבוש את יצרו במאכל ומשתה וביאות ויהיה גבור בדיבורו שלא יוציא שום דיבור לבטלה וירבה בשתיקה ויהיה גבור בכל מעשיו שיהיו לשם שמים עיין בדבריו בהלכות דעות (פרק א' הלכה ו' ופרק ב' הלכה ד'). מכל מקום אין הכל יודעין כל כך מזה ונדמה להם שהורשה למלאות תאותו בהיתר כי הלא זה באבנתא דליבא תלוי ואין שני בני אדם שוין בזה. יש שיסתפק במעט בטבעו ומה שימלא תאותו ביותר מן המוכרח לו הרי הוא מותרות אצלו ומוזהר על זה בקדש עצמך. ויש שמה שזה מוזהר עליה בקידוש, אצלו הוא מוכרח גמור. ואין תחומין במעיים להזהיר לכל אדם עד פה תבא. כי אם באבנתא דליבא תלוי להבין באמת בכל מעשיו שיהיו לשם שמים. ועל כן ימצא היצר הרע בזה מאוד מאוד מקום לאדם לטעות בו. כי באמת הפרישות יותר מדאי עבירה הוא וחז"ל אמרו (בבא קמא צ"א.) בשביל שציער עצמו מן היין נקרא חוטא וצריך לכפר על הנפש והרמב"ם ז"ל כתב בזה (שם ריש פרק ג') וזה לשונו: שמא תאמר כו' ואתרחק לצד האחרון שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה כו' גם זו הדרך רעה היא ואסור לילך בה כו' כך אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פרק ט' הלכה א') לא דייך מה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כו' ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו כו' אל תהי צדיק הרבה עד כאן. ועל כן באמת אין בזה כי אם אמיתיות לבב אנוש לעשות כל מעשיו לשם שמים שלא לשום צד הנאה ותאוה בעולם אבל הכל בשכל ובמוח להבין הנצרך לו לעבודת בוראו ויקרבנו לשמו יתברך והשאר ידחה הרחק כמטחוי קשת). ובזה ממילא תבין שהוא מלחמה גדולה מלחמה עזה ועצומה למאוד.

ט״זועל כן במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שזו עיקר המלחמה ולא דברה תורה במתים במלחמת חובה מי שצריך ללחום עם יצרו לדבר עבירה ח"ו שיצרו מסיתו והוא צריך לעמוד נגדו והוא מלחמת חובה שבא על חטא הנקרא חטאת דמתרגמינן חובה, רק במלחמת הרשות והוא עיקר המלחמה כאמור. כי אם לא יהיה נזהר בזה ממילא ח"ו יבוא לתאות העבירה חלילה. ועל זה אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו שלא כיוונו חז"ל שיצטרך האדם לשית עצות בנפשו שלא יעבור עבירה בפועל ח"ו כי זה רשע גמור הוא ואינו נראה שאליו יאמרו חז"ל יעסוק בתורה או יקרא קריאת שמע כיון שהוא בבחינת זו שיצרו מתגבר עליו לעבור עבירה במזיד בשאט בנפש עד שיהיה לו שהות לעסוק בתורה בנתים ולקרוא קריאת שמע כי מי פתי יסור הנה שלא לפרוש מן העבירה אחר ישוב הדעת בזה קודם עוסקו בתורה. ולא כיוונו כי אם על תאות ההיתר כאמור שיצרו מסיתו להתאות תאוה ומראה לו דרכי ההיתר ודרכי ה' בתאוה זו. והוא באמת יודע אשר דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב. ועל זה צריך לעסוק בתורה ולקרוא קריאת שמע וכו'.

י״זולזה אמר הכתוב כאן שאם יוצא אדם למלחמה זו למלחמת הרשות. הנה אלה העצות שישים האדם בנפשו בכבישת מלחמה הזו. אחת, ונתנו ה' אלהיך בידך מורה על דביקות האדם בה' באמת בדביקות נפלא ביחוד עד שיהיה נקרא ה' אלהיו שלא יהיה עליו שום רשות אחר כי אם רשות ה' כמאמר חז"ל (הוריות י"א:) בפסוק (ויקרא ד', כ"ב) אשר נשיא וגו' מכל מצות ה' אלהיו ובבחינה זו היה הקב"ה מיחד שמו על האבות הקדושים אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' מפני שהיה לבבם שלם עם ה' אלהיהם עד שלא היה עליהם שום בחינה ורשות אחרת כלל וכלל כמאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז.) שלושה לא שלט בהם יצר הרע אברהם יצחק וגו'. ועל כן נתיחד שמו עליהם לומר כי אין עליהם כי אם רשות שמו הקדוש לא זולת. ועל כן לא נתיחד שמו עליהם בחייהם כי אם במותם כי כל עוד שלא הוציאו כל ימי שני חייהם בדביקות ה' אלהיהם בלבד לא היה יוכל להתיחד שמו פן ח"ו ח"ו יטו לבבם על חוט השערה דקה מן הדקה כי על כל פנים היה בהם איזה בחירה במעט ולא יהיה נקרא בבחינת ה' אלהיו שאין עליו כי אם רשות ה' יתברך. ועל כן נאמר גם לדוד (דברי הימים-א י"ז, ח') ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ ואמרו חז"ל כי גם בו לא שלט יצר הרע כאומרם ז"ל (שם) ויש אומרים אף דוד וכו'. ונסמך אל האבות במקצת לא כולו לפי ערך דביקותו בזה. שאין הכל מודים בזה שרק יש אומרים כן והבן.

י״חודביקת האדם בה' כולו בכלל לה' אלהיו, הוא רק על ידי עסק התורה. כי בכל המצות הגם שאדם נדבק בהן בה' לא נדבק כי אם האבר שנעשה בו המצוה כמו היד והראש במצות תפילין ונטילת לולב ורוב הגוף במצות ציצית וכדומה. אבל עסק התורה שהוא דביקות הבל פיהו סוד נשמתו שזה כל האדם וחיותו נדבק בה' אלהיו. שעל כן ותלמוד תורה כנגד כולם כי כל המצות המה באבר פרטי ובאברים המגושמים. וזה הוא בנשמת האדם וחיותו ברוחניות. ולזה אמר ונתנו ה' אלהיך בידך כשתזכה להתדבק בה' בשלימות עד שיהיה ה' אלהיך הוא ולא אחר. והוא על ידי עסק התורה להתדבק כל פנימיות חיותו ונשמתו אל אורו ברוך הוא המתיחד בהתורה, אז בזה ונתנו בידך. והוא עצה הראשונה שיעסוק בתורה ועל ידי זה יכניע תאות לבו ויתגבר על יצרו במלחמת הרשות. ואם נצחו מוטב. ואם לאו, למדה התורה דרך ארץ בעצה השניה שיקרא קריאת שמע והוא אמרו ושבית שביו על דרך האמור למעלה בכוונת קריאת שמע בזה, שהוא להכיר יחודו ואחדותו יתברך כביכול בכל דברים הרעים ובכל התאוות שגם שם נצמצם ניצוץ אלהותו יתברך להחיותו בכדי להיטיב לבריותיו וכביכול כביכול מסר הקב"ה את עצמו בבית השבי מדור הקליפה ומציץ מבין החרכים אל האדם לומר מתי יבוא איש נלבב אוהבי למסור נפשו עלי להמעיט הנאותיו ותאותיו שבזה יכנע הרע ויעלה הניצוץ אלהות מבחינת הבור להשיבו על חיק אביו שבשמים להדביק החלק אל הכלל. ולזה אמר ושבית ושביו שהיה די לומר ושביתו לבד, והבן. ואמנם שביו דוקא, שכביכול הוא בשבי ואתה צריך לשבותו משם אליך. כי הניצוץ הקדוש הזה הוא מתדבק בהאדם והוא ניצוץ אלהות ומסייעו לעבודה לקדושה וטהרה, ועל ידי האדם הוא מתעלה למעלה בעת עומדו לשרת את פני ה' אלהיו בתורה ותפילה ודביקות אל. ואחר כך חוזר אל האדם בסוד אורות המוחין העליונים להוסיף לו קדושה על קדושה וטהרה על טהרה וזה ושבית שביו והבן.

י״טואמנם אם עד אלה לא יוסר עבד לעבדים האיש הזה הנכנע תחת יצרו הרע, ויצרו מתגבר עליו ואין בכוחו לצאת מתחת ממשלתו. הנה עוד בה שלישיה לעורר היראה על עצמו יראת הבושה הגדולה והחרפה המאוסה שיהיה לו בבואו עם בת המלך היא נשמתו אשר בקרבו לחיק אביה, ואביה יראה השתנות תואר פניה, רוע מראיה ודקות בשרה, חולשת גופה, ועבות בגדיה הגסים והנבזים לבושי שק, והמכות והפצעים שונים שבה פצע וחבורה ומכה טריה. אשר אין די לבאר רב הבושה והחרפה ועוצם הבזיון שיגיע לו אז עד שיהיה דיראון לכל בשר, חוץ מהיסורין והענויים קשים ומרים שיעברו עליו. וזה אומרו,