באר מים חיים, דברים כ״ב:י״זBe'er Mayim Chaim, Deuteronomy 22:17
א׳זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'. נתתי אל לבי לתור בחכמה להבין מה נשתנו הזכירות הללו שצונו הקב"ה לזכרם על הניסים ועל הנפלאות שעשה עמנו. ולא כן בנפלאות אחרות אשר הראנו. כי לא מצינו זכרון נפלאותיו אשר צונו כי אם במעשה עמלק וביציאת מצרים שנאמר בו (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וגו' ובעצת בלק ובלעם שנאמר בהם (מיכה ו', ה') עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' ולא כן צונו במלחמות סיחון ועוג הנראים יותר גדולים מאלו כי הנה ערשו ערש ברזל וגו' (דברים ג', י"א) או בכבישת ל"א מלכים, או במלחמות נחלי ארנון, ומפלת סנחרב, וכדומה, הלא דבר הוא. ועוד להבין עיקרן של דברים הללו למה נצטוינו לזכרם בכל עת.
1
ב׳ואמנם נודע וידוע לכל חכמי לב מה שנאמר בתורה הקדושה כמה פעמים בגאולת מצרים כי בחוזק יד הוציאך וגו'. ודבר זה קשה להולמו. וכי איזה דבר קשה לפני המקום ברוך הוא עד שיצטרך לעשותו בחוזק יד ובזרוע נטויה. הלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותוהו נחשבו לו ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט כשהיה במחנה אשור קפ"ה אלף ראשי גייסות כולן מלכים קשורים כתרים בראשיהם וקטן שבכולן היה שר על שני אלפים כמאמר חז"ל (ילקוט מלכים רמז ר"מ מובא ברש"י ישעיה ל"ז, ל"ו) שלח מלאכו אליהם ובשעה אחת וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים הם וגייסותיהם כדברי הכתוב (מלכים י"ט, ל"ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'. ומפני מה לא נאמר חוזק יד על שום מלחמה כמו מלחמות סיחון ועוג וכדומה, רק על יציאת מצרים.
2
ג׳ואמנם האמת הוא, כי מה שהוצרך שם ליד החזקה ולרוב מופתי גבורתו שמה. לא מפני תוקף מצרים שלמטה מה שהיה המדינה קשה ואין עבד יכול לברוח (מכילתא יתרו י"ח, י"א). כי הן לא קצרה ידו מלהושיע ובדבר ה' הכל נעשה. ואולם הנה גודל קושי השעבוד והחושך הקשה שהיה במצרים לגופות ישראל שנשתעבדו בחומר ובלבנים בכל עבודתן שעבדו בהן בפרך. הכל היה עבור התגברות כוחות הטומאה והקליפה הקשה ערות מצרים על שורש נשמתן של ישראל. וישראל היו אז נכנסין במ"ט שערי טומאה עבור מעשיהם הרעים שהיו עובדין עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב') בפסוק (שמות י"ב, כ"א) משכו וקחו לכם משכו ידיכם מעבודה זרה והתגבר כח הקליפה הנגדיות על בחינת הקדושה ולא הניח להתפשט אודות החסדים למטה כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל. וכאשר היה בשורש נשמתן, כן נעשה למטה פרעה הרשע שנאחז בשורש הקליפות ההם על ידי גילוליו וכשפיו השתעבד בגופות ישראל. ועל כן נעשה הגאולה בחצי הלילה במהירות רב ובפתע פתאום וכאשר היתה הצווי באכילת הפסח (שם שם, י"א) ככה תאכלו אותו מתניכם חגורים ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון וגו'. מה שאין כן בגאולה לעתיד כתיב (ישעיה נ"ב, י"ב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון. כלומר לא כגאולת מצרים שהיה בחפזון רב ובמהירות גדול והוצרך הקב"ה לעבור במצרים בעצמו ובכבודו. כי כל כך הגדיל שם החושך והקליפה הקשה שלא היה כח בשום מלאך או שרף להגביר עצמו על הקליפה והכל עבור שקיעת נשמות בני ישראל בתוכה על ידי מעשיהם ולכן הוצרך בכבודו ובעצמו להאיר באורו הרב והנורא פתאום על שורש נשמת ישראל כדי להוציא את הנשמות ההם מתחת יד הטומאה החזקה. ונעשה בהשתנות גדול מכל העתים והזמנים. כי בכל הישועות שנעשה לישראל הכל צריך להיות על ידי חזרת ישראל בתשובה שלימה לפני המקום ויפנו לבבם אליו בכל עוז ותעצומות ועל ידי כן מתרבה אור הקדושה על כח הקליפה וזאת במעט מעט בהדרגה אחר הדרגה עד אשר תתגבר כח הקדושה לגמרי על הקליפה ותוכנע הקליפה תחת הקדושה ועל ידי כן נעשה הישועה לישראל מיד מבקשי נפשיהם בישועת ה' עליהם. ולהיפוך מזה היתה הגאולה במצרים כי ישראל לא היו ראוין לגאולה כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רל"ד בסופו) שהיה השטן מקטרג עליהם הללו עובדי עבודה זרה וכו'. ועוד שהאיר האורה פתאום באור גדול שלא כסדר הדרגות ממטה למעלה כנודע מכוונות. והכל היה כי אילו נתעכבו שם ישראל אף רגע לא היו יכולין לצאת משם לעולם ח"ו. כמאמרנו בסדר ההגדה ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין הרי אנו ובנינו וגו' כי היו נכנסין בשער הנו"ן של הטומאה ולא היתה תקומה למפלת שונאי ישראל ח"ו. והקב"ה ברוב חסדיו וברוב האהבה שאוהב את עמו. ולמען הקים את השבועה שנשבע לאבותינו האיר אור גדול בפתע פתאום ובמהירות גדול על שורש נשמת ישראל להוציאם מתחת יד הקליפה הקשה וממילא יצאו גם גופות ישראל מתחת יד פרעה. וזה הוא עיקר החוזק יד והזרוע נטויה שהיה במצרים עבור שלא היו ישראל ראוין אז לגאולה ועל כן היה שליטת הקליפות במאוד על נפשותיהם. והוא ברחמיו פסח על כל אלה וגאלם. והנה אם היו ישראל ראוין אז לגאולה. אז היתה הקליפה ההיא בטילה ומבוטלת לגמרי עד עולמי עד ולא יפקד ולא יזכר שמה עוד. ואולם עבור שיצאו בחפזון שלא בטוב מעשיהם נשארה הקליפה ההיא, ושולטת עדיין בנשמות ישראל לפי כוחה וערכה בכל זמן אשר תמצא לשלוט בהם לערך מעשיהם. ואמנם הן עם בני ישראל לא ינוחו ולא ישקוטו ותמיד עוסקים במצוות ה' יומם ולילה כל אחד לפי ערכו. ובזה הם גואלים את נפשותיהם במעט מעט בכל יום ויום מהקליפה ההיא. עד אשר תוציא בלעה מפיה על ידי מעשיהם של ישראל ואז יגאלו ישראל גאולה שלימה שאין אחריה עוד גלות לא בחפזון ולא במנוסה.
3
ד׳ולזה אמר הכתוב (תהלים פ"א י"א) אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים. ולא אמר אשר העליתיך כי מאי דהוה הוה. ואכן יציאת מצרים עד היום הוא שבכל יום נגאלים ישראל מהקליפה ההיא על ידי כשרון מעשיהם בעזרת ה' אלהיהם וזה אומרו המעלך מארץ מצרים לשון הוה שתמיד הוא גואלם. ועל כן אמרו חכמים (ברכות י"ב:) ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח שגם בימות המשיח נזכיר יציאת מצרים כי גאולתינו עתה היא גם מקליפות מצרים השולטת לפי כוחה. וזהו שאמרו שם לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כי עיקר הגלות עתה הוא משליטות קליפות כו'. ואך כי גם גלות מצרים לא זזה ממקומה.
4
ה׳וכמעשה ארץ מצרים הלזה נעשה במלחמת עמלק. כי הוא לא בא ללחום בגבורת אנשים בכלי קרב כי ידע את הנעשה מקרוב למצרים. רק בטח על קליפתו הקשה שהיה נאחז בה קליפה תקיפא עד מאוד וראה בכשפיו שאין ישראל זכאים באותה שעה לצאת נקי מתחת ידו כמאמר הכתוב (שמות י"ז, ח') ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ואמרו חז"ל (בכורות ה':) שריפו עצמן מדברי תורה. לולי משה רבינו ע"ה בכח תפילתו הזכה הרים קרן ישראל והיה כאשר ירים ידו וגבר ישראל. ועם כל זה לא ביטל הקליפה ההיא לגמרי. כמו שאמר הכתוב (שם שם, י"ג) ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו שעשאום חלשים לא מתים ונשארה עוד קליפתו במעט לשלוט בנשמות ישראל ולהרע להם באשר תוכל.ואמנם המלחמה ההיא לא פסקה ותמיד כאשר ירים משה ידו וכמאמר חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וגבר ישראל.
5
ו׳וכמעשה שניהם הללו הנזכרים, היתה עצת בלק ובלעם. שגם הם לא באו בכח וגבורה כי אם בגודל כשפיהם וקסמיהם ולולי ה' שהיה לנו אז לא היה נותר שריד לבית עשו. ואם היו ישראל זכאין אז כראוי, היה מתבטל כל כח הקליפה שבאו בכחה עד גמירא. ואך שלא היו זכאין כל כך ונשארה הקליפה. ועל כן היה לה עוד כח להשיא עצה להכשילם ולהרוג עם רב מישראל. ועד הנה לא הוסר זוהמתה מאתנו.
6
ז׳אשר על כן, על כל הדברים הנאמרים. באה אלינו המצוה הזאת לזכור שלושה זכרונות הללו בכדי שנראה ונעבוד בכל מאמצי כוחנו לסגל מצוות ומעשים טובים בכדי להוציא נשמותינו מעמקי הקליפות האלה לגאלינו גאולת עולם. ועיקר בירור הנשמה מהרע תלוי בלבו של אדם. כי כערך שהוא שובר ומכניע את לבו הקשה לב הזונה מלחמוד לעבירה רעה קטנה או גדולה. ולהכניע תאוה רעה וקשה אף בהיתר. כן הוא מכניע את שורש הקליפה אשר על שורש נשמתו ומברר הטוב מהרע כערך שמברר בלבו לבחור בטוב ולמאוס ברע.
7
ח׳וגם תועלת הזכירות הללו. שעל ידי הזכרון טוב שאנו מזכירין בפינו להודות לאל ההודאות על רוב חסדו וטובו ונפלאותיו אשר עשה עמנו ביצאת מצרים ומלחמת עמלק ובעצת בלק ובלעם. הנה הימים האלה נזכרים על העבר ונעשים ביום הזכרון להכניע שורשי הקליפות ההם. כי עקימת שפתינו מעשה הוא להיות נעשה מעין העשוי בימים ההם. ועל כן באה המצוה הזאת בעשה ולא תעשה. זכור, ולא תשכח. כי הזכירה היא בפה כמו שאמרו חז"ל (מגילה קי"ט:) בכדי שעל ידי הדיבור בפה יהיה נזכר ונעשה כמעשהו כמאמר חז"ל (שבת ק"מ.) מניין שהדיבור כמעשה וכו'. והלא תעשה הוא בלב שלא לשכוח בלב את זה ויהיה נדמה שכבר עבר ובטל הקליפה ההיא. לא כן. כי אם לאמץ את לבבו לברר הטוב מן הרע שעל ידי זה יוציא הנשמות הקדושות מקליפות ההם כאמור ונאמר כאן לא תשכח. מזה יהיה נידון על השאר זכירות שלא לשכחם בלב. וזה הכל במלחמות האלה שעיקרם באו בתוקף הקליפה וישראל לא היו זכאים אז כל כך להכניעם לגמרי. ועל כן נשאר זכירתם עד הגאולה האמיתית. ולא כן בסיחון ועוג וסנחרב שהמה באו בכלי קרב ולא נשאר מהם מאומה. על כן נמחה זכורם מלהזכירם לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם.
8