באר מים חיים, דברים ד׳:ב׳Be'er Mayim Chaim, Deuteronomy 4:2
א׳לא תוסיפו וגו' עד אשר אנכי מצוה אתכם וגו'. נתתי אל לבי לתור בחכמה להבין קצת דקצת בטעם מצוה זו שצונו בלא תוסיפו על הדבר כי לכאורה מה חסרון יש בהוספה והיה הנוסף כלא היה. ומהיכן יבוא לעבור על זה בלא תעשה. ולוּ יהא אם נאמר שאין המצוה נחשב בהוספה ויהיה בביטול מצות עשה. ולא בלא תעשה, ואמנם הנה תדע כי אורות אלהינו יתברך אין אנו יכולין לקבל כי אם במדה וקצב וגבול ועל ידי צמצומים רבים. הלא תראה מה שכתב הרב ז"ל (בכוונת יוצר אור ובורא חשך) שלכאורה הלא עולם הבריאה הגבוה וגדול במעלה מן היצירה. והיאך אנו אומרים בהיפך יוצר אור ובורא חשך. ואכן היא הנותנת. כי עולם היצירה לפי שהוא רחוק מהמאציל ויכולין אנחנו ליהנות מאורה נקרא אור. ועולם הבריאה שקרוב יותר אל המאציל ואורה גדול ואין אנו יכולים לראות ולהנות מאורה נקראת חשך כי מחשיך עיני הראות מלהסתכל בה וכו'. והוא על דרך מאמר הכתוב (תהלים י"ח, י"ב) ישת חשך סתרו וגו'. ופשיטא דפשיטא שאין שם חשך כי כבר נאמר (דניאל ב', כ"ב) ונהורא עמיה שריא. וכן (תהלים קל"ט, י"ב) כחשיכה כאורה. ואמנם שהוא שם המושאל מבחינת החושך לפי שאנחנו אין יכולין להסתכל באור ההוא. וכן נודע מסוד המסכים שבין כל עולם ועולם שאי אפשר לעולם התחתון לקבל האורה מעולם שלמעלה אם לא על ידי מסכים המבדילים וצמצומים רבים. כי אורו ב"ה הוא נורא ונשגב מאוד ואי אפשר לקבלו על בהירתו וכאשר השיב רבי יהושע בן חנניא להקיסר שרצה לראות את ה', מאור השמש (עיין חולין ס'.). רק שבאהבתו ובחמלתו על עמו ישראל צימצם את עצמו כביכול בצמצומים שונים רבים אין מספר עד שנתלבש בעולמות שלמעלה ומשם בעולם הגשמי הזה. ונודע למארי קבלה בבחינה שבירת הכלים הידועים שהיה בראש הבריאה, שלפי שלא היו יכולין לסבול האור הגדול שהופיע עליהן, נפלו ונשתברו ומתו, אשר מזה נתהוה כל בחינת הקליפות הנודעים.
1
ב׳ומעתה טעם פשוט וגלוי לכל, טעם מצוה זו. כי הנה שמו יתברך אשר לו נתכנו עלילות, גזר ואמר להיות ארבע פרשיות בתפילין. שני פרשיות במזוזה. ארבעה ציצית וכדומה. כי הוא היודע הוא המדע אשר כן הוא המדה לקבלת אור המוחין הגדולים הנפלאים שיאירו אל תוך העולם להכניע ולשבר בזה כח הקליפות, ולהרבות ולהגביר הקדושה בעולם. ואם יוסיפו פרשה אחת וחוט אחד בציצית הרי הוא מוסיף אורה עד אשר יחשיך עיני מקבליה ויבוא ח"ו לבחינת השבירה וביטול, ויתחזקו עוד כוחות הקליפות. כי בהיות כן הרי האורה עולה למעלה מאחר שאין בתחתון יכולת לקבלו, והתחתון נופל למטה ונאחזין בו כל בחינת הקליפות, כי יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. פירוש שמשאיר רשימה רבה ממנו, במקום שיצא משם, להיות ריחו נודף גם בלעדו. וכן בזו שהיה בזה אורות אלהינו ונתעלה למעלה הרי הרשימו נשאר, ובזו הרשימה נאחזין הקליפות להמשיכו אליהן. כי זה כל תאותם להמשיך הקדושה אליהם להיות מושלים בו בכדי ליהנות משפע הקדוש הנשפע לקדושה ממקור העליון. כי לא ידח ממנו נדח, וכל ניצוץ קדושה במקום שהוא, הרי נשלח אליו שפע להחיותו, ואחר זה רודפים החיצונים לקבלו אליהם להתפרנס מזה. והם בזה ממש כאדם הרודף אחר פרנסתו. ועל כן הם מתאוים תמיד להחטיא את האדם, בכדי לשבות נשמות יקרות בשבי אצליהם להתהנות מהם, כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל בכמה מקומות. ועל כן כל המוסיף בזה, גורע ודאי.
2
ג׳ובזה תבין ממילא טעם ולא תגרעו ממנו. (כי לכאורה המבטל מצות עשה אין בו עונש בתורה, ואינו עובר בזה בלא תעשה כי אם שביטל עשה. כי די לו עונש במה שלא זכה לקיים מצות ה'. וכל העונשים שבעולם אינם על אחת מני אלף נגד טעם נועם זיו חמדת מתיקות נעימות חביבות מצוה אחת בעולם כמאמרם ז"ל (אבות ד', כ"ב) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ודי בהערה זו. ובפרט שאין קץ ותכלית לגודל שכרה שנאבד ממנו, שזה תכלית כל מקוה וקץ כל חמדה כנודע מדברי חז"ל. אבל על כל פנים אינו עובר בזה בלא תעשה. והמגרע פרשה אחת מתפילין או ברכה מברכת כהנים עובר בלא תעשה (ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' הלכה ט' מהלכות ממרים). ולכאורה אם עשה המצוה שלא כתקנה יהיה נחשב כאילו לא עשאה כלל אבל למה יהיה עוד עובר בלא תעשה ואולם) כי העושה המצוה וגורע ממנה הרי הוא ממשיך אורות אלהות יתברך בעולם, אבל אין בו שיעור שתתגבר על הקליפה להכניע, והרי ח"ו החיצונים יורשים אותם. והרי הוא לא תעשה ממש ככל הלא תעשה שבתורה שהוא הורדת הקדושה ח"ו להשפיע אל החיצונים שיהנו ממנה. בינה זאת כי נכון הוא.
3
ד׳ועתה נבוא נא לדרוש סמוכין להבין בקשר אלו הג' פסוקים לא תוסיפו ולא תגרעו וגו' עיניכם הרואות וגו' ואתם הדבקים וגו' שלכאורה לא נודע סמיכת זה לזה. ואפשר לומר כי חטא פעור היה בלא תוסיפו על הדבר וגו'. כי הלא נודע אומרם ז"ל (סנהדרין ס':) הפוער עצמו לפעור חייב מיתה שזו היא עבודתה. והודיענו בזה כי אף שבזיון גדול הוא לפעור עצמו נגדו והיה הוה אמינא לומר כי אין שייך עבודה בזה ואדרבה הוא מגנה ומבזה לעבודת אלילים, קמשמע לן כיון שזו היא עבודתה הרי ח"ו מתעלית בזה שעובדין לה. וזה היה טעות ישראל בהצמדם לבעל פעור כי לרוב התאוה שהתאוו לבנות מואב והם לא היו נשמעין להם עד אחרי הואיל הלך אחר צו לעבוד לפעור. חשכו עיניהם לחלוק בזה על קבלת משה רבינו בתורה שבעל פה. ואמרו כיון שזה בזיון גדול הוא לעבודה זרה, הרי אדרבה ודאי מצוה דמצוה הוא לעשות לה כזאת לגנותה ולבזותה. וכמאמר חז"ל (שם ק"ו.) בשעה שאמר לה השמיעי לי הוציאה יראתה מתוך חיקה ואומרת לו עבוד לזה. אומר לה הרי יהודי אני. אומרת לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור וכו'. הרי שבזו נלכדו ברשתם במה שסברו כי אין זו עבודה, אדרבה מצוה הוא. וידוע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (שם) שאם אמר חכם על מצוה דרבנן שהיא מן התורה הרי זה עובר בבל תוסיף וכו'. ומכל שכן האומר על עבירה דאורייתא שהיא מצוה דאורייתא ודאי עובר בזה בלא תעשה. ועוד שהוסיפו בזה על המצות לא תעשה שאמר אל תפנו אל האלילים שלא לפנות אליהם כלל. והם הוסיפו והתכוונו לביישה ולבזותה לפעור את עצמם אליה. והכל היה נמשך מתאוותם לזנות אל בנות מואב, הטעה היצר הרע את עיניהם להוסיף מצוה מן העבירות החמורות. אבל באמת שח"ו לא היתה כוונתן לעבדה בשום אופן. והנה הרב בעל כלי יקר כתב (בפרשת בהעלותך בפסוק י', כ"ט נוסעים אנחנו וגו') כי לשון נסיעה מורה על העקירה ממקום זה כולו במעשה ובמחשבה שאין רצונו לשוב עוד אל המקום הזה ולשום מחשבתו בו. וההליכה מורה על הליכה בגופו לבד בלא עקירת מחשבתו. כי מחשבתו עדיין נשארת במקומו הראשון שדעתו לחזור שמה, ושם עדיין עיקר דירתו. ולזה אמר הכתוב כאן ראו מה שאני מזהיר אתכם בלא תוסיפו. כי כל המוסיף בא לידי גרעון לחלל את פני ה' אלהיו. כי,
4