באר מים חיים, דברים ח׳:י״דBe'er Mayim Chaim, Deuteronomy 8:14
א׳ורם לבבך ושכחת וגו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. כפל לומר ארץ מצרים ומבית עבדים. ארץ מצרים ירמוז על העם היושבים בה. ובית עבדים ירמוז על שהיו שם תחת רשות הקליפות והסטרא אחרא (שנשקעו במ"ט שערי טומאה) והם נקראו עבדים כמו שנכתוב להלן. וזה הוא עיקר הגלות. והנה הוא הוציאך מהיות עבד לעבדים. ואתה נכנס להם בשאט נפש. כידוע שכל התאוות הם שורש הרע שנמשכין על ידי הס"מ ולילית השוכן על הכבד ומרה שבאדם והוא האל זר שבתוך האדם שאמר דוד המלך ע"ה לא יהיה בך אל זר ואמרו חז"ל (שבת ק"ה:) איזהו אל זר שבתוך האדם הוי אומר זה היצר הרע. וההולך אחר התאוה הרי הוא נכנע תחת התאוה, והתאוה מושלת עליו. כי תשוקתו וחמדתו אליה. ובזה הוא ממש משתחוה לאל נכר. ונעשה עבד לעבדים הם הקליפות תתאי דתתאי הנקראים עבדים כמו שאיתא בכוונת הרב ז"ל בסוד עבד כי ימלוך, עבדא בישא. ומהם יניקת המושלים על ישראל, וישראל נעשין עבדים להם ח"ו.
1
ב׳ועוד יכוון בזה ורם לבבך ושכחת וגו'. כי הנה נודע אשר ישראל לא היו ראוין אז לגאולת מצרים. כי הלא היו ביניהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') בטענת שר של ים הללו עובדי עבודה זרה וכו'. וידוע שאין גלות ישראל כי אם גלות עצמן. כפי שהם נשקעים בעבירות ובתאוות אשר תחת ממשלת הקליפה כן הקליפה ועמה שולטין עליהם. ועל כן הגאולה אינה גם כן כי אם גאולת עצמן כאשר נגאלין מהם ומכניעין את תאות לבבם הרע ויוצאים מרשות הקליפות. ממילא נשבר ונכנע כח המושלים ההם, וישראל יוצאים מהם. אבל ישראל במצרים שלא היו בבחינה זו לגאול את עצמן לא היו יכולין לצאת מן הגלות. על כן נאמר בזה בשם אדומו"ר הרב המפורסם איש אלקים קדוש שמו מוהר"ר יחיאל מיכל זצלה"ה במה שהשיב הקב"ה למשה (שמות ו', א') עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. ולכאורה העבד אשר משועבד תחת רבו בכל מיני עבודת פרך. אחר כך כשיתגלגל הדבר שיוכל לצאת מאתו. האם צריך רבו לגרשו ממנו. הלא יברח בכל כוחו על ידיו ועל רגליו כצפור הנמלט מפח יוקשו. ולמה זה סיבב שמו יתברך שפרעה יגרשם דוקא ולא לצאת מעצמן. ואמנם כי משה רבינו הבין שישראל הם בגלות עצמן ואינם רוצים כלל לצאת מן גלותן להכניע כח ממשלת הקליפות אשר סביבם. ועל כן אמר למה הרעות וגו' והצל לא הצלת את עמך ואמרו חז"ל (שמות רבה ה', כ"ח) והצל לא הצלת ודאי. ועמדו המפרשים בזה. ואולם כי בראותו שישראל אינן יכולין לצאת מן גלותן להיות תחת ממשלתן ועל כן והצל לא הצלת ודאי. ואמנם אלהינו ברוך הוא וברוך שמו המושל בכל ובידו כח וגבורה ועצה ותושיה לכל דבר. ולמען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותינו. האיר אורו הגדול מול קליפת מצרים בפתע פתאום. והחשיך וסימא את עיניהם. עד שלא יכלו כלל לסבול ניצוצי הקדושה אשר בתוכם. כי מצא מין את מינו. וניצוצי הקדושה בראותם אור אלהינו נבערו וניערו ברשפי אש שלהבת י"ה. עד אשר לא יכלה הקליפות לסובלם. וגרשו אותם בכח גדול וחזק מהם. וכן נעשה למטה בפרעה ועמו. שהאור התחיל לבעור בו מעט מעט. והכהו במכות גדולות עד לבסוף שהיתה ההבערה קשה ולא היה יכול לסבול. ושלחם וגרשם מארצו בכח גדול וביד חזקה. ולזה אמר עתה תראה אשר אעשה לפרעה. לא כמו שאתה סובר שכיון שישראל אינם יוצאים בעצמם יקשה להוציאם. אני אדריכו בדרך אחר אשר ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מאתו. ונמצא היציאה ממצרים היה רק בכח ובטובת אלהינו יתברך שמו. ולזה אמר הכתוב כאן ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך. כלומר כי על ידי גבהות ורום לבבך תשכח שה' אלהיך הוא הוציאך מארץ מצרים בכוחו הגדול בטובו. ורצה לומר שאתה תסבור שאתה בעצמך יצאת משם. ועל כן אין אתה ירא ליכנס ביניהם להתאות לתאותם ולחמוד חמדתם להכנע תחת ממשלתם ח"ו. כי תסבור שתהא יציאה כביאה שתצא משם בנקל בעצמך אחרי שגם ממצרים יצאת בעצמך שלא על ידי מעשים טובים (או אפשר יכחש זאת מכל וכל לומר שהתאוה גורם להיות לעבד וראיה ממצרים והבן). ולזה אמר,
2