באר מים חיים, שמותBe'er Mayim Chaim, Exodus

א׳ואלה שמות בני ישראל וגו'. ולכאורה הלא כבר שמענו ונדעם שמות שבטי בני יעקב כולם כאחד, ובפרטות למעלה בפרשת ויגש הודיע שמות כל אשר הורד מבית יעקב לארץ מצרים, ולמה זה חזר וכפל כאן להזכיר שמותן. והנראה אלי בדבר הזה, על פי אומרם ז"ל (ברכות ז':) מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, מנא לן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמות אלא שֵׁמות וכו', עד כאן. הנך רואה מזה דשמא גרים להיות שם האדם נמשך אחר מעשיו, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ע"א, ג') שמותיהן נאין ומעשיהן נאים אלו השבטים ראובן ראו בן בין הבנים, שמעון שומע בקול אביו שבשמים וכו', עד כאן. כי היו שמותן נאה להם לתפארת מעשיהם, וזה יגיד הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל כלומר כי הנה אלו שמות הקודש שהיה להם בירידתן למצרים בחייהם הן הן היו שמותן עד יום מותם (כי כאן נזכרו במיתתן כמו שהוא ברש"י כאן אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן וכו') ולא נתחלף ולא נשתנה שמם מאז, כי מעשה אחד להם כאשר היה מעשיהם בארץ כנען במעשים טובים נאה לשמותן בעודם היו באמנה אתו אצל יעקב אביהם כן גם בארץ מצרים הגם שהיה מקור מקום הטומאה ערות הארץ, לא שינו מעשיהם. ועל כל אלה שמותן עד יום מותם ראוים אליהם. ולזה אמר ואלה בתוספת וא"ו להוסיף שבח על שנותיהם הראשונים מה הראשונים בתמימות נמשך אחרי שם קדשם אף אחרונים כראשונים הנה אלה שמותיהם אין בהם נפתל ועקש, כראוי לבית יעקב.

ב׳גם יאמר הכתוב ואלה שמות וגו'. כי אמרו חז"ל (ספרי הובא בילקוט דברים רמז תתקל"ח) בפסוק (דברים כ"ו, ה') ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינים שם, ופירשו כי לצד שישראל לא שינו את שמם ולבושם וכו' היו ניכרים בין המצרים שכל רואה אותם יראה אותותם כי אלה מבני ישראל המה, הגם שבתחילתם היו מעט שבעים נפש בין אלפי אלפים מצרים מכל מקום כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' בני יעקב, כי היו מובדלים בשמותן ולבושם עד שכל אחד מהם היה מצויין וניכר כי ישראל הוא, ועל כן נעשו שם לגוי כי אם היו מעורבין עם המצרים בשמות ולבוש מי יכיר מעט יחידים בין רבבות גוים שהיו ביניהם ובזה שהיו מצויינים נעשו לגוי אחד מובדל ומופרש וניכר בין העמים, ועל כן אמר פרעה אל עמו (לקמן ח') הנה ע"ם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו' כלומר כיון שהגיעו לבחינת להיות עם מיוחד ולא נתערבו בינינו והנם רב ועצום, ופן תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו. פירוש שהוא יהיה רב וגדול משונאינו והוא יהיה הנלחם בנו שהוא יהיה העיקר להיותו רב ועצום ומצויין ומופרש לעם מיוחד.

ג׳והנה זה שלא היו ישראל מסקי את שמם על שם המצרים ודאי ראוי הוא, לפי שהיו יוצאי ירך יעקב ונאמר בהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה. והיו גדורים מן הערוה ומביאת בת אל נכר, ונאה להם שלא ישנו את שמם כדי שלא יתערבו בין המצרים. ואמנם המצרים שלא היו מסקי את שמם על שמות בני ישראל זה חידוש הוא כי הלא לא נמצא שמות נאים כשמות בני ישראל כמאמר חז"ל הנזכר. ואכן זה מאת ה' נסבה, כי הפליא חסדיו עם עמו ולא נתנם ה' להעלות את שמם על שם בני ישראל כדי להיות ישראל מצויינים שם ולא יתערבו בגוים כאמור. ולזה אמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל כלומר זה שמות בני ישראל לבד שלא היה במצרים שמות כאלו, כי רק להן נאה שמותן כנזכר בדברי חז"ל שהבאנו למעלה. וגם כי כל שמותן על שם הגאולה נאמר כאמור בדברי חז"ל (שמות רבה א', ה') ראובן ראה ראיתי את עני עמי, שמעון וישמע אלהים את נאקתם וכו', על כן שמותן מיוחד להם לבד וזר לא יקרב אליהם להיות המצרים מסקי על שמותן כי קודש הם לה' ולא הניחם ה' להתערב במצרים עד צאתם. ולזה גמר אומר ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים, כלומר כי כל השבעים נפש היו ניכרים כי הם יוצאי ירך יעקב כי היו מובדלים ומופרשים מן המצרים, ואף שיוסף היה במצרים וכל המצרים ראו גדולתו וחכמתו ושבחו המרובה לא היה אחד בהם שיאמר אשים שם בני על שם יוסף כדרך המברכים בניהם לומר ישימך וגו' כי האל הטוב קידש והבדיל את ישראל מהם ולא הניח את אחד ממצרים להסיק שם בנו כשם בן ישראל. וסיים ובני ישראל פרו וגו' כי היו מיוחדים להקרא כולם בני ישראל והיו מצויינים שם וכל רואיהם הכירום כי בני ישראל המה כנאמר.

ד׳ב עוד יתבאר הכתוב, כי ידוע ליודעי סתרי אלהינו יתברך שמו אשר כל עיקר גלות מצרים היה להעלות מתוכה כל בירורי ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו שם בין הקליפות טומאת ערות מצרים כמאמר הכתוב (בראשית מ"ו, ד') ואנכי אעלך גם עלה. פירוש אעלה אותך וגם עלה יעלה ניצוצי הקדושה חלק אלוה ממעל אשר נטבעו ונשקעו שם מחטא אדם הראשון ודור המבול ודור הפלגה כנודע מסוד הכתוב (שמואל-ב ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו וגו'. והנה עיקר העלאת הניצוצות ודאי שהוא על ידי תורה ותפילה ומעשים טובים כידוע ועל כן יעקב אבינו וכל השבטים וכל השבעים נפש שכולם צדיקים היו כאמור בדברי חז"ל (שם) ודאי כן עשו וכל אשר היה מוטל עליהם בהעלאת הניצוצות הקדושים ודאי שהעלו בכח תורה ותפילה ומעשים טובים כראוי להם. ואך דורות שאחריהם שעבדו עבודה זרה כנאמר בדברי חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שאמר הס"מ על הים רבונו של עולם עד עכשיו היו הללו עובדי עבודה זרה וכו' ואתה קורע להם הים וכו' ונשקעו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להעלות הניצוצות במעשים טובים והוכרחו להיות בשיעבוד חומר ולבנים בעבודה קשה. ועל ידי קושי השיעבוד ועינוי נפש שהיו המצרים עובדים בהם בפרך נשבר הפח של הקליפות שהיו הניצוצות תחת ידם, וניצוצי הקדושה עלו הכל כאשר לכל ויצאו ברכוש גדול וינצלו את מצרים שלא נשאר שם שום ניצוץ הקדוש, שעל כן נאסר לחזור למצרים כמבואר בדברי קודש קדשים האר"י ז"ל.

ה׳ולזה אמר הכתוב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. כלומר כי אלה כולם באו בבחינת יעקב אבינו ע"ה כאשר נאמר לו ואנכי אעלך גם עלה שלא ירדו להשתקע במצרים להכנס ח"ו בתוך טומאת ערות מצרים, ואדרבה הם התגברו עצמם תמיד על טומאת מצרים להעלות מן הטמא אל הטהור להעלות ניצוצי הקדושה למעלה למעלה. וגמר אומר לא אלו בלבד שבאו עם יעקב מארץ כנען, גם ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. כלומר כל השבעים נפש כולם היו יוצאי ירך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי שהלכו בעקבות יעקב אביהם הצדיק שלא להשקע ח"ו בטומאת מצרים. וגם יוסף שהיה במצרים מכבר, גם הוא בכלל השבעים נפש שהלך בעקבות יעקב אבינו להעלות הניצוצות תמיד בכח צדקתו הרבה.

ו׳ג או יאמר ויוסף היה במצרים. פירוש גם כאשר היה יוסף במצרים לבד זה היה עבודתו להרביץ הקדושה במצרים בכדי שהניצוצות הקדושה יעלו מעיר כעשב הארץ וידבקו בשורש הקדושה שהרביץ יוסף הצדיק שם, כי זה כל עיקר ירידת יוסף למצרים היה בכדי לישר דרך לפני בני ישראל שיוכלו גם הם להיות במצרים ולעלות משם כנודע, וכן אלו השבעים נפש כולם את יעקב באו בבחינת לעלות ולא לרדת, אבל ובני ישראל פרו וישרצו וגו' ותמלא הארץ אותם, כלומר שהארץ ארץ מצרים בטומאתה מילא אותם שנתמלאו בטומאתה ונשקעו במ"ט שערי טומאה באופן שהחיות שבקרבם היה מעורב מרע טומאת ערות הארץ ולא יכלו להעלות הניצוצות בלא השיעבוד הקשה. ועל כן ויקם מלך חדש על מצרים שנתחדשו גזירותיו והתחיל לעבוד עם בני ישראל בפרך והכל מאת ה' היתה בכדי שבכח השיעבוד הקשה ישברו ויכנעו הקליפות מכל וכל, ותרם כראם קרני קרן ישראל שיצאו כל הניצוצות מהם כנאמר.

ז׳וגם אפשר מרמז הקרא באומרו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ וגו', כי ידוע מאמר חז"ל (בראשית רבה ט', ז') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע וכו' (כן הוא הגירסא בילקוט בראשית רמז ט"ז) וכן הוא בקהלת רבה פסוק (ג', י"א) את הכל עשה יפה וגו' וכבר כתבנו כמה פעמים בזה, כי כשאדם זוכה להפך מדת הרע שבו לטוב, הוא טוב מאוד יותר ממי שעובד ה' במדת הטוב לבד וכאומרם (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, וכן כאן זה טובה היתה מה שנשקעו בשערי הטומאה כי אחר כך כאשר זכו לעלות ממצרים הפכו כל מדת הרע שבהם לטוב וזה הוא טוב שאין טוב ממנו כי בזה ודאי יצאו כל ענין בחינת הקדושה עד קצה האחרון, והזוהמא והפסולת והסיגים התחתונים נדחו לחוץ ונפלו לעומקא דתהום רבה אל ארץ לא עבר בה איש. ולזה אמר הכתוב ויעצמו במאוד מאוד שנכנסו בבחינת המאוד שהוא בחינת הרע בכדי שתתהפך לטוב, ואז הוא טוב מאוד ועל כן ותמלא הארץ אותם שבחינת טומאת ערות מצרים מילא אותם להיות נשרש בהם שורש ערות הארץ בכדי להפך לטוב מדת הרע, ותעלה מן הארץ כל בחינת הטוב שבה עד גמירא וכנאמר.

ח׳ד או ירמוז הכתוב אומרו ואלה שמות בני ישראל וגו' עד איש וביתו באו. כי הנה כתבנו במקום אחר בפירוש מאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) לא כאברהם שכתוב בו הר וכו' עד אלא כיעקב שקראו בית, להבין לאיזה ענין קראו יעקב בית, והוא על פי המבואר (בתיקוני זוהר בהקדמה א':) וז"ל ביצים מארי מקרא וכו' והאם רובצת על האפרוחים וכו' שלח תשלח מנייהו אבל על מארי קבלה אתמר לא תקח האם על הבנים דלית סכלתנו לאשתמודע בשכינתא כאלין דמארי קבלה וכו', ודא שכינתא דאיהי קן דיליה בית דיליה מלון דיליה ובארעא קדישא איהי יחודא וביתא ולאו מלון ואכסניא וכו', עד כאן. הרי שהפרש והבדל יש במארי קבלה בין ארעא קדישא ובין אלו הגולין לחוץ, כי בארעא קדישא נקראין לגבי שכינתא בית יחודא דילה ולא מלון ואכסניא, ובגלות נקראין בית ומלון לשכינתא. ועל כן יעקב אבינו שצפה זאת ברוח קדשו שגם בעת החורבן ימצא בחינת בית לשכינתא הן בארעא קדישא שנקרא בית יחודא והן בגלות שנקרא בית ומלון, וכל בחינות אלה הכל יקובל ויושפע דרך הר המוריה מקום המקדש ששם שער השמים ונשקי ארעא ורקיע אהדדי לירד משמים כל בחינת האורות והשפע הנכבד והמקודש לאשתמודע בשכינתא ברזי דרזין דרך שם, ומשם יושפע לכל הארצות, שעל כן המקום ההוא נקרא לב הארץ בסוד הכתוב (ישעיה מ', ב') דברו על לב ירושלים וגו' לפי שהוא באמצע העולם כמו הלב שהוא באמצע הגוף כידוע. וכמו שלב האדם תחילה מקבל הוא כל החיות והשפע ממאכל אשר יאכל לכל אדם ואחר כך הוא מחלק חיות לכל האברים כן זה שער השמים מקבל תחילה כל השפע והחיות הקודש היורד משמי השמים ומחלק לכל אברי הארץ ולזה קראו יעקב בית, כי דרך שם יושפע שפע האור הקדוש לאלין מארי קבלה להיות בית לשכינתא כאמור בין בארץ בין בחוץ לארץ.

ט׳והנה נודע שכל השמות שנתן ה' בארץ הכל לפי בחינת החיות משורש הקדושה אשר בשמי מרום שבדבר הזה מאותיות התורה שבה נברא השמים והארץ וכל צבאם כן יקרא שמו. וכאשר אמר אדומ"ו הרב הקדוש החסיד המפורסם בוצינא דנהורא רבא ויקירא מוהר"ר יחיאל מיכל זללה"ה בפירוש הכתוב (במדבר ל"ג, ב') ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי הנה באמת כל מסעי בני ישראל כולם במדבר היו, ונודע אשר המדבר הוא מדבר שממה ארץ לא זרועה ולא ישב אדם בה מעולם ואם כן איך נמצא בה שמות מקומות, מי שם שמות בה.

י׳ואכן זה אשר הסיב אלהים את העם דרך המדבר הכל היה בכדי שיוציאו מן המדבר בירורי ניצוצי הקדושה שנתפזרו שם מימות עולם ממיתת מלכין קדמאין ומשארי בחינות, ובכל מקום בואם כפי בירורי הקדושה שנתברר שם אותיות התורה שהן אברי השכינה חיות ניצוצי הקדושה כן קרא לו שם חצרות או רתמה וכדומה. וזה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' פירוש שכתב כל מוצא אותיות התורה חיות ניצוצי הקדושה שנתברר בכל מסע ומסע, כי ואלה מסעיהם למוצאיהם, כלומר שכל מסע ומסע הנאמרה בשמה הכל הוא רק למוצאיהם לפי מוצא הקדושה שנמצאה שם. ועל כן כתב את מוצאיהם כי הן המה אותיות התורה שנתבררו והוצרכו להכתב בתורה להשיבם אל שורשם, וכתבם על פי ה' כי הוא היודע אמיתות אותיות הבירורים שנתבררו וכן נכתבו בתורה, עד כאן דברי פי חכם חן.

י״אובזה יש לומר טעם למה שחזר הקב"ה וקרא ליעקב יעקב אחרי קריאת שמו ישראל מה שאין כן באברהם שלא קראו עוד אברם אחרי קריאת שמו אברהם, כמאמר חז"ל (ברכות י"ג.). ואכן ידוע כי שם יעקב הוא יו"ד עקב והוא מורה על בחינת ירידת הקדושה לבחינת התחתונים מקום הטומאה ח"ו בכדי להבדיל בין הטמא ובין הטהור לשלח הטמאים לחוץ, ולהעלות הטהור לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אמותם, כדמיון האב היורד אל בית השבי מקום מזוהם בכדי להעלות בנו משם. כי יו"ד הוא הקדושה ויורד אל בחינת העקביים המורה על הקליפות בסוד עקב עשו. ועל כן כשרצה הקב"ה לומר לו בחינת גלות מצרים ואמר לו אנכי ארד עמך שהוא בחינת הקדושה שירדה למצרים עם יעקב בכדי שלא להניח את ישראל להשקע שם ח"ו. קרא אותו יעקב המורה על בחינה זו ירידת הקדושה לעקבת טומאת מצרים. וכל ענין ירידת הקדושה שירד למצרים עם יעקב, לא ירד כי אם הקדושה שנתעטפה בשמו שם יעקב. על כן קרא אז שמו יעקב, ויותר מזה לא מצינו כלל שנגלה אליו אלהים עוד, אחרי קריאת שם ישראל. ולא ביעקב לבד כן היה כי גם בכל השבטים שבטי יה שירדה הקדושה עמהם לא ירד כי אם הקדושה שנתעטפה בשם כל אחד ואחד. כי כל חיות הקדושה שיוכל האדם לקבל הכל נרמז בשמו כי זה שמו למעלה במקום שורשו ואין בפרט אלא מה שבכלל.

י״בוזה שאמר כאן הכתוב ואלה שמות בני ישראל וגו'. כלומר אחר שאמר הקב"ה ליעקב אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה וגו' שעל כרחך ירד יעקב למצרים וירד עמו גם בחינת הקדושה הנכללת בשמו כמו שאמר לו אנכי ארד עמך וגו'. אמר, הנה גם ואלה שמות בני ישראל. כלומר עוד ירדה בחינת הקדושה עם כל אחד ואחד מהשבטים שבאו כולם את יעקב, כלומר כיעקב שקראו בית לעשות הכנה גם בחוץ לארץ להיות בית מלון לקודשא בריך הוא ושכינתא, וכן עשו כל השבטים שהכינו עצמם להיות בית מלון לקודשא בריך הוא ושכינתא וירדה עם כל אחד ואחד בחינת הקדושה הנכללת ונעטפת בשמו. ועל כן, איש וביתו באו. איש נקרא ה' איש מלחמה (שמות ט"ו, ג'), והוא וביתו באו למצרים כי נעשו כולם בית מלון אליו להיות מרכבה לשמו לאשתמודע לשכינתא בידיעת רזי אלהינו יתברך מארי קבלה כיעקב שקראו בית, והבן. ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה א', ה') כל שמותן על שם גאולת ישראל נזכרו וכו' כי באמת שמותן נאה להן לפי מעשיהם הטובים כדרשת חז"ל אשר הבאנו למעלה. ואך כאן נזכרו שמותן על שם הגאולה, כי כל עיקר הגאולה היה לפי שירדה הקדושה עמם למצרים כנזכר למעלה וכאשר אמר הכתוב (שמואל-ב ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ועל זה נאמר (תהלים כ"ג, ד') גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. לפי שכאשר יגאל הקב"ה את עצמו מהגלות, יגאל גם את בניו. וירידת הקדושה למצרים היה הכל לפי שמות השבטים, ועל כן נזכרו כאן על שם הגאולה כי נתעטפה הקדושה וירדה עמהם בכדי לגאלן והכל בשמותן וכאמור. ואפשר לזה רמז הכתוב (לקמן פסוק כ"א) ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, כי זכו להוליד משה ואהרן שהיו בתים לקודשא בריך הוא ושכינתא כדבר האמור.

י״גויהי כל נפש וגו' שבעים נפש ויוסף היה וגו'. מה שחזר הכתוב להודיע חשבון נפשותם אחרי שכבר נכתב בירידתן למצרים למעלה. הוא, כי אמרו חז"ל (שמות רבה א', סוף אות א') ואלה שמות וגו' השוון כולם ליעקב שכולם צדיקים כיוצא בו, ולפי זה הרי נאמר להלן איש וביתו באו הרי השוה הכתוב בית כל איש ואיש אליו לומר שכל השבעים נפש צדיקים היו כיעקב, וכן אמרו (שם שם, ב') דבר אחר ואלה שמות הוסיף שבח על שבעים נפש שנאמרו למעלה, שכולם היו צדיקים. ואמנם אין למידין קודש מקודש כי אין קדושתו של זה שוה לשל זה ממש כי מיום שנברא שמים וארץ לא היו שני בני אדם דומין זה לזה בצדקתם ממש בלי הוספה ובלי גרעון, כי אם כן, היה אחד מיותר כנודע. רק כולם שוין לטובה להלך בעקבי האבות הנקראים על שם יעקב בחיר האבות. וזה שאמר הכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. כלומר שכל השבעים נפש ניכרים היו כי היו יוצאי ירך יעקב כי כולם צדיקים היו והלכו בעקבות יעקב אביהם וכל רואיהם יכירום כי הם זרע יעקב ברוב צדקתם. ויוסף היה במצרים, כלומר יוסף שהיה במצרים מקור מקום הטומאה אף על פי כן כולם הכירו בו שמיוצאי ירך יעקב הוא. ולזה גמר אומר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו וגו'. כלומר אף על פי שמתו כל הדור המשובח ונצמח דור שאחריהם שלא טובים היו כי אם הראשונים כמלאכים וכו' אף על פי כן לא סר מהם בחינת קריאת שם בני ישראל כי הלכו לפי בחינתם בעקבות יעקב אביהם על כל פנים במעט הדברים, שהיו גדורים מן הערוה ושארי מעלות שמנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה' ובשיר השירים רבה ד', י"ב ושאר מקומות) ובני ישראל אעלו, ובני ישראל נפקו כאומרם ז"ל (בזוה"ק שמות ז.).

י״דב גם יאמר ויהי כל נפש וגו'. כי נודע אשר סוד המרכבה העליונה הוא שבעים בסוד ע' שמות שיש להקב"ה כמו שכתוב (בכוונות למנצח וגו' יענך וגו') עיין שם, ונגד זה היו שבעים סנהדרין בבית המקדש שישרה כל המרכבה בשלימות במקום המקודש. ואכן יוסף שהיה במצרים יחידי ואף על פי כן היה מרכבה לשכינה, כי סוד ה' ליראיו (תהלים כ"ד, י"ד) שכל צדיק וצדיק הוא בבחינת השבעים גי' סוד כנודע. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. כלומר שכל אחד ואחד מהם היה בבחינת השבעים כי כולם צדיקים היו כנאמר למעלה וסוד ה' ליראיו. והראיה לזה אמר הכתוב כי הנה ויוסף היה במצרים כלומר הנה יוסף היה לבד במצרים ואף על פי כן היה מרכבה לשכינה אשר אי אפשר להיות זה בלתי בחינת שבעים ובודאי היה זה לפי שצדיק היה וכן כל יוצאי ירך יעקב שצדיקים היו, כולם היו בבחינת השבעים וכאמור.

ט״וג או ירצה בזה, כי נודע אשר שבעים משפחות אלו הם נגד שבעים אומות וכל אחד מהם מכחיד את האומה אשר נגד שורשו לפקוד על שרו מלמעלה ועל מלכו למטה, ולזה צריך כח וגבורה לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל (תהלים קמ"ט, ח'), כי הן יעקב אבינו שבודאי כוחו גדול היה וכנאבק לו שר בלול מאש וממים שרו של עשו, וישר אל מלאך ויוכל לו, ואף על פי כן נגע בכף יריכו ונעשה צולע. ואכן לצד שברא כרעא דאבוהי ובעצם צדיקים היו ובטוחים על כוחו של זקן, היו כולם ראוים לזה לעמוד נגד שבעים שרי האומות שלא יגיע להם נזק מאתם. ולזה אמר הכתוב ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש שכולם היו כראוי ליוצאי יר"ך יעקב בבחינת ברא כרעא דאבוהי והיו שבעים נפש נגד שבעים שרי מעלה וכל אחד ואחד מהם עומד נגד שר השמים כיעקב אביהם שישר אל מלאך ויוכל לו, ועליהם נאמר (שיר השירים ז', י') וחכך כיין הטוב. כי יין ניתן בשבעים אותיות (עירובין ס"ה.). וסיים הכתוב ויוסף היה במצרים. פירוש כנאמר למעלה אף שיוסף היה במצרים בטומאת הארץ מכל מקום נאמר בו (בראשית מ', ט"ו) וגם פה לא עשיתי מאומה על דרך מאמר הכתוב (דברים י"ג, י"ח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ועודנו בצדקתו עומד כיוצאי ירך יעקב להשלים בחינת השבעים לעמוד נגד שרי מעלה כדבר האמור.

ט״זד עוד נראה רמז בכתוב זה למה שאמרו חז"ל (בתרא קכ"ג.) בפירוש הפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ובפרטות אי אתה מוצא אלא ששים ותשע זו יוכבד שנולדה בין החומות וכו'. ולזה רמז יצאי ירך יעקב כי ראשי תיבות וסופי תיבות ירך יעקב הוא גימטריא יוכבד במספר השוה, לומר כי מה שנאמר כאן שבעים נפש הוא עם יוכבד שהשלימה המנין.

י״זוימת יוסף וגו'. צריך לדעת למה חזר הכתוב להודיע מיתת יוסף וכבר שמענו ונדעה בסוף פרשה שלמעלה באומרו וימת יוסף בן מאה ועשר וגו', וכבר הקשה זאת הרב הקדוש בעל אור החיים זכרונו לברכה. ואכן הנה אמרו חז"ל (סדר עולם מובא בילקוט ריש שמות) אין לך קצר ימים בשבטים יותר מיוסף וכו'. ונודע אשר עיקר קימת מלך חדש שחידש גזירותיו היה אחר מיתת יוסף כמאמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף ועל כן היה מחויב שיתחיל השיעבוד תיכף אחר מיתת יוסף בעוד ששאר השבטים היו קיימים והודיע הכתוב כי לא כן היה, רק תחילה וימת יוסף ואחר כך כל אחיו וכל הדור ההוא ואחר כך ויקם מלך חדש, ובעוד שאחד מהדור ההוא היה קיים לא התחיל השיעבוד. והכל כאשר כתבנו שכל השבעים נפש יצאי ירך יעקב היו הולכים בעקבות יעקב וצדיקים גדולים היו והיה כחם גדול לעכב שלא יתחיל השיעבוד בימיהם עד אחר שהלכו לעולמם. וגם כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה נ"ז, א'), שלא יראה ברעה העתידה לבוא כאשר אמרו חז"ל (בבא קמא ס'.).

י״חובני ישראל פרו וישרצו וגו'. לפי סדר לשון הכתוב היה לו לומר ובניהם פרו וגו' ואכן אגב אורחא מגיד הכתוב ומעיד כי רבוים והפרתם היו בני ישראל לבד בלי שום תערובת מצרים או אומה אחרת ביניהם כי היו גדורים מן הערוה כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה ד', י"ב פסוק גן נעול וגו', ושאר מקומות) ובני ישראל אעלו, ובני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.).

י״טב או יאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אתם. אומרו במאוד מאוד, נראה לפי שאמר למעלה בשבח השבעים נפש שכולם השוו לטובה שצדיקים גמורים היו כאמור למעלה, ואחרי מיתת כל הדור המשובח ההוא אמר הכתוב אשר לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, כי ובני ישראל פרו וישרצו וגו' במאוד מאוד כי מאוד הוא המכונה על שם היצר הרע ומדת הפורענות כנאמר בדברי חז"ל (עיין בראשית רבה ט', ז' ובקהלת ג', י"א פסוק את הכל עשה יפה וגו') והן המה פרו במדה זו להלך בדרכי היצר הרע, שהיה מצוי ביניהם עובדי עבודה זרה ח"ו כדברי חז"ל (שמות רבה כ"א, ז'). ותמלא הארץ אותם. כלומר שנתמלאו בדברי הארציות טומאת ערות ארץ מצרים להלך בנימוסה ולעבוד לאלהיה. אשר על כן ויקם מלך חדש וגו' ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. ממנו דייקא כלומר שנתרבו ונתעצמו בכוחינו כוחות הרעים ועל כן הבה נתחכמה לו כי צדיק גמור אינו בולע, וצדיק ממנו, בולע. כמאמר חז"ל (ברכות ז':), ויכול נוכל להם כי פן ירבה וגו' עד ועלה מן הארץ. פירוש פן יעלו מבחינת הארץ הלזו טומאת ערות מצרים ואז יתגברו עלינו וילחמו בנו.

כ׳ג או יאמר הכתוב להיפך וכתבנו מזה קצת למעלה כי באמת אף שמאוד הוא בחינת היצר הרע והיסורין מכל מקום הלא קראו הכתוב טוב מאוד. והענין כי כשאדם זוכה להפך הרע לטוב זה טוב יותר, מבחינת הטוב. ועל בחינה זו אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) אפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו. והארכנו בבחינה זו בכמה מקומות שונות ובכמה בחינות שונות.

כ״אובחינה אחת היא, אדם הזוכה לעבוד את שמו יתברך מתוך דברי ארציות מאכילה ושתיה וזיווג וכדומה מצרכי בני אדם שהן הן כוחות הרעים. כי התאוה הוא שורש הרע רק שאף על פי כן אין חיותם ושפעם כי אם משפע הקדוש הבא אליהם ממלך עולמים ברוך הוא מה שנתלבש בהן חיות ניצוצי הקדושה בעת הבראם על ידי אותיות התורה הקדושה. וכשאדם אוכל מאכלו כראוי בזה השולחן אשר לפני ה' בפחד ומורא ובשבירת התאוה ובכוונה ראויה רק למצוא בו מקום לה', או להעלות הניצוצות על ידי כוונת אכילה המבוארין בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל ולהוריד על ידי כח כוונתו כל מיני שפע וברכה וקדושה לכל העולמות הקדושים מעולם לעולם עד עולם התחתון, אשר בזה נעשה מאכלו כמו הקרבת הקרבן על המזבח ממש, ושולחנו מכפר עליו כאשר בזמן הבית. או בכוונה הפשוטה המבואר בדברי הרמב"ם (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב' ושולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שהוא בכדי להיות עובד עבודתו עבודה תמה על ידי כח אשר יתחזק בכח האכילה ההוא, ואם לא לשם מצוה, לא היה אוכל בשום אופן.

כ״בוגם בבחינה זו יוכל למצוא לו מקום שיהיה שולחנו מזבח כפרה, והוא על ידי אכילת עניים על שולחנו שזה נחשב כמו הקרבן במזבח כמאמר חז"ל (ברכות נ"ה.). וכמו כן בכל בחינת התאוות לא יעשה כי אם באופן שיהיה בהם מקום לה' ואף בעת עשאם לא יעשם כי אם בשבירת התאוה ובהכנעה ורק לשבור רעבון נפשו לא למלאות כריסו ובטנו או שאר תאוותו. והעבודה באלה הדברים הוא הנקרא אם תוציא יקר מזולל והוא החשוב שבעבודת אלהינו יתברך שמו. כי העבודה שהיא על ידי תורה ומצוות זה נקרא טוב לבד שאין בו בחינת היצר הרע ואינו צריך לכפות את יצרו הרע כל כך להעבודה, מה שאין כן באלה שיצרו תוקפו וממשיכו למלאות תאותו והוא צריך לעבור על מדותיו הרעים ולשבור כל תאותו שלא יעשנה כי אם עד שיהיה בה מקום לה', וידוע אומרם ז"ל (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי שנאמר (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, ועל כן זה נקרא טוב מאוד שטוב יותר מבחינת הטוב לבד. ואפשר לזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כלומר גם שבדרכיו של העולם הלכו. מכל מקום לא פעלו עולה והוא בבחינה הנזכרת שבכל דברי הארציות הנמשכים משורש הרעים, נזכרים לה' אלהיהם ושומרים עצמם בשמירות יתירות שלא יהיה עולתה בו בבחינת כיוון מילוי התאוה שלא לשם ה'.

כ״גואפשר לרמז בזה מה שפסקו רבותינו לפסק הלכה באלו הן הגולין (מכות ז'. וברמב"ם פרק ו' מהלכות רוצח הלכה י"ב) שכל שהוא דרך עליה אינו גולה כל שהוא דרך ירידה גולה. ורמזו בזה להנשמה הקדושה, שכל שכוונתו בדרך עַליה לעלות ולקשור עולם בעולם, עולם התחתון שבה כל דברי הארציות בעולם העליון ולהעלות הניצוצות שבהם למקום שרשם אשר בשמים ממעל ולראות לקרב הארץ וכל אשר בה מד' מינים דומם צומח חי מדבר למעלה למעלה להכניס הכל למצוה ולרשות היחיד יחידו של עולם ואז אינו גולה. כלומר לא נחשב אצל הנשמה לגלות, זאת אשר נתלבשה בגוף העכור וירדה לעולם הזה המלאה גילולים וטינופת הקליפות כיון שהוא עושה בזה נחת רוח מופלג ותענוג גדול למי שאמר והיה העולם לנשק ארעא ורקיע אהדדי ליחד עולם התחתון בעולם העליון. ואמנם ח"ו כל שהיא דרך ירידה שאין כוונתו למעלה לקרב הדבר ההוא לשמים, כי אם כרוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג', כ"א), וכוונתו רק למלאות תאותו וחפצו ולמלאות כריסו ובטנו בכל הבלי שטותי עולם הזה ומחמדיו, הרי זה גולה. כלומר הנשמה אצלו בגלות המר והנמהר שלא די שאינו מעלה אותה עם הניצוצות הקדושים אל חיק אביהם שבשמים כי אם אדרבה מורידם עד מדרגה התחתונה לרשות הרבים מדור הקליפות והרע שנאמר עליהם (תהלים צ"ב, י') יתפרדו כל פעלי און. וכביכול כביכול הקב"ה צער לפניו כי פוסק וכורת עולם מעולם ואז גם השפע הראוי לירד מעולם העליון לעולם התחתון לא יוכל לירד כיון שנפסקו זה מזה.

כ״דוזה ענין הסולם שהראה הקב"ה ליעקב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. כי כל הדברים האלה הנה מוצבים ארצה ואמנם ראשם מגיע השמימה. והשמימה רומז לשמי השמים העליונים, כי אין שמחה ונחת רוח גדול לאלהינו יתברך יותר מהתקרבות הנפרדים והרחוקים מאור פניו יתברך בכל דברי הארציות שתאות לבו של אדם נמשך אחריהן. ואמר הכתוב והנה מלאכי אלהים פירוש שלוחי אלהים אשר שולחן לארץ הלזו לקרב הארץ וצבאיה לבוראן ברוך הוא הנה הם עולים ויורדים בו כנאמר כי יש שעולין דרך עליה וגורמין תענוג ונחת רוח ליוצרם על שם כבוד מלכותו שבכל משלה, ובכל דבר ודבר יש בו כוחי אלהינו יתברך. ויש ח"ו יורדין למטה בו ונטבעין ונשקעין בטיט היון וממשיכין עליהם כל מיני הקליפות והרע והסטרא אחרא, ועל זה אמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) מאי דכתיב (הושע י"ד, י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שאכלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם (פירוש אכילה גסה פירש רש"י שם שאכלו למלאות רעבון נפשו כי ירעב). על כן ראה והבט עד היכן הדברים מגיעים, ואיך תוכל לאבד עולם מלא ח"ו בשעה אחת ולקנות עולם מלא בשעה אחת ולגרום תענוג ושמחה בכל העולמות עולם התחתון ועולם העליון.

כ״הוזה שאמר הכתוב ובני ישראל פרו וגו' ויעצמו במאוד מאוד, כלומר עצמו עצמם בבחינת הנקרא מאוד בחינת היצר הרע שבכל דברי הארציות המגושמים והם כיוונו הכל להעלות מתתא לעילא לקרב הארץ וכל אשר בה לשמי השמים, ולא פעלו עולה אף שבדרכיו של העולם הלכו כנאמר. ותמלא הארץ אותם פירוש שהארץ נתמלאה בבחינתם בחינת הקודש שהרכיבו אלהותו יתברך בכל דברי הארציות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועל כן פרעה ועמו כשראו זאת אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו' ונלחם בנו ועלה מן הארץ, כי עיקר השפלת ישראל להאומות הוא על ידי בחינה זו, מאחר שהאומות אין להם חיות כי אם מכל דברי הארציות, וכשישראל זוכים להעלות הדברים ההם למרום שבתם, אז הקדושה שבהם נתעלה למעלה למעלה, וגשמיות וארציות שבהם נופל לעומקא דתהום רבה ויתפרדו כל פועלי און כי אין חיות להגשמיות כי אם בהיות בתוכו הניצוץ הקדוש ממלכות כל עולמים אשר מלכותו בכל משלה, וכשנלקח הניצוץ הזה נעשים הדברים ההם בבחינת המתים וקול עלה נדף יתגבר עליהם כי אין להם כח וחיות.

כ״ווזה שאמר הכתוב (תהלים קי"א, ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. פירוש שהגיד לעמו שבכל מעשיו אין בו כי אם כחו אורו שפעו וחיותו, לא זולת. וצריך להעלות הכח הזה לחיק אביהם שבשמים ועל ידי כך נתן להם נחלת גוים כי בזה ישארו בלי חיות ויתפרדו כל פועלי און. ועל כן השיב כלב בן יפנה על דבר המרגלים שאמרו (במדבר י"ג, כ"ח) אפס כי עז העם היושב עליה וגו' אמר (שם ל') עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, כלומר שאנחנו נהיה עולים ונעלה כל דברי הארציות אל השמים אז ודאי וירשנו אותה ויכול נוכל לה כי כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים כנאמר. וזה שאמר פרעה לבני ישראל ונלחם בנו ועלה מן הארץ כלומר שילחמו בנו כשיעלו מן הארץ כל הבירורים שבה ובודאי יתגברו עלינו ועל כן וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם בכדי לבטלם מעבודתם עבודת הקודש ברוב העבודה הקשה. אבל רוח הקודש השיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כי על ידי העינוי יותר יעלו הניצוצות ההם כידוע וכאשר יתבאר בדברינו אם ירצה ה' להלן ואז ודאי כן ירבה הקדושה וכן יפרוץ, והטומאה נפול תפול ויצאו המכות מן הקדושה ויכו אל הקליפה עד חרמה כאשר היה בסופם.

כ״זגם יאמר לפי הנזכר ונלחם בנו, כי עיקר המלחמה הוא בבחינה ללחום עם התאוה בכל דברי הארציות לכובשה תחת ממשלתו עד ליחד את דיבורו ומחשבתו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו בלתי לה' לבדו שלא יתמשך אחר תאותו בשום אופן בעולם, ובזה המלחמה נוצחין לכל האומות כי כח מעשיו וגו'. ועל כן אמר ונלחם בנו כלומר המלחמה תהיה עם עצמיות כוחינו וחיותינו שיכוונו תמיד לשבר כוחינו הנשרש בשורש תאות הארציות ולהשפיל תאותם עד לארץ, ובזה נרד ונשפיל עד למטה למטה. ולא תקשה לך מטענות הס"מ אחר כך שהיו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') כי אפשר באמת על ידי העינוי הגדול והצער המופלג בשיעבוד חומר ולבנים נפלו ממדריגתם וה' הרואה ללב ויודע כי אין זה רק מחמת עינוי מצרים, לא פנה אליו ויגער בהשטן וינער את מצרים בתוך הים ובני ישראל הלכו ביבשה, וזה ודאי שבכח העינוי יצאו כל צבאות ה' המה הניצוצות הקדושות כאמור.

כ״חויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וגו'. התרגום פירש בזה דלא מקיים גזירת יוסף ונראה דכיוון בזה על המילה שכפה יוסף את המצרים שימולו עצמם כמאמר חז"ל (בראשית רבה צ', ו') והוא לא חפץ בזה ועל כן חידש גזירות על עם הנמולין, ועל ידי כן ממילא לא ירצו עוד המצרים למול את בניהם.

כ״טב או יאמר ויקם מלך חדש וגו'. כלומר מפני מה קם מלך חדש לחדש גזירות על ישראל מפני שלא ידע את יוסף פירוש שלא התחבר עם יוסף הצדיק. כי הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים וגו' (משלי י"ג, כ') ואמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ה הובא בילקוט רמז פ"ד) למה הדבר דומה לאדם שהוא נכנס בחנות של בשמים אף על פי שלא לקח כלום ריח טוב קלט וכו'. וכן פרעה כל עוד אשר היה מחובר ומקורב ליוסף הצדיק ריח טוב קלט מאתו ולא היה יכול לעשות רע כל כך לישראל ואחר מיתת יוסף שנתחבר לשרי מצרים הרעים נאמר בו ורועה כסילים ירוע שחידש גזירות על גזירות ורשעות על רשעות. ועל כן נמנה מצות עשה בין רמ"ח מצוות עשה להתחבר לחכמים ותלמידיהם כמו שאיתא (ברמב"ם פרק ו' מהלכות דעות הלכה ב') כי זה שורש כל התורה והמצוות, ועל זה אמרו גדולה שמושה יותר מלמודה כמו שאמרו (בברכות ז':). כי התורה שאדם לומד בעצמו נודע שהתורה נאמר בה (דברים ד', מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה ואמרו חז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה פירוש שיכוון האדם בעת הלימוד לעשות בזה קישוטין לשכינה ולעשות בזה תענוג ונחת רוח לבוראו ולשמור לעשות כל הכתוב בתורה אשר לומד.

ל׳וצריך האדם קודם לימודו לעיין היטב בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם כאשר מנאום חז"ל (אבות ו', ו') ולראות לקובעם כולם בלבבו וללמוד התורה בכל פרטיהם, כי אם לא יביט קודם, במ"ח דברים הללו לקובעם במעמקי לבבו באמת, לעולם לא יקנה התורה שיהיה לרצון לפני מי שאמר והיה העולם בשלימות, כי כן אמרו והתורה ניקנית במ"ח דברים ומכלל הן אתה שומע לאו שבלא מ"ח דברים הללו לא יקנה התורה, והנה מקצת מהם הוא באימה ביראה בענוה בטהרה בשמחה בקבלת היסורין במיעוט תענוג במיעוט שינה אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות מתרחק מן הכבוד ואינו מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו ומכריעו לכף זכות ומעמידו על האמת וכו'. ולאלו לבד נראה שצריך הכנה רבה וזריזות יתרה והתחזקות והתאמצות וכפיית התאוה בכל פרטיה ומכל שכן לעמוד בכולם (ומזה תראה שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול להיות נדמה לו שבא לכלל תורה אף במקצתה, כי מאוד רבו תנאיה ופרטיה המצטרכים בהכרח לקנייתה גם במקצת דמקצת).

ל״אוכשאדם לומד באופנים הללו באמת זה הוא תורה לשמה כי כל עיקר כוונת לימוד התורה הוא להתפשט את עצמו מכל בחינות הגשמיות כאשר יוכל, ולדבק נפשו ורוחו ונשמתו בה' יתברך ברוך הוא הנעלם בהתורה, כי כל התורה כולה היא רצונו ברוך הוא שרצה שנעשה כך וכך ושיהיה הדין והמשפט כך וכך. וידוע שהוא ורצונו יתברך אחד בתכלית היחוד כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בריש הלכות יסודי התורה) וזה נקראת תורה שמורה את הנעלם שהוא ה' יתברך כי אי אפשר להדבק בה' יתברך אם לא על ידי התורה והמצוות כי התורה היא הממוצעת בין ישראל לאביהם שבשמים שישראל יתדבקו בה' יתברך על ידי התורה והכל בכדי להיות נחת רוח לפניו שברא העולם ומלואו לכוונה זו שיתדבקו ישראל אליו אחר התרחקותם מאור פניו יתברך בעת הבריאה ונתלבשו בגשמיות הארץ הלזו לשוב אל שורשינו למעלה. וכשאדם לומד בבחינות הללו, זה זוכה לדברים הרבה ונותנת לו חיים וממשלה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר וכו', אבל אם אדם לומד התורה בשביל עצמו להיות יכול להשיב כשיבוא בין בני אדם או שלא יצטרך לשאול על הוראה וכדומה מהבלי שטותים אחרים אשר לא בכוונת אמת לשם ה' לעשות לו נחת רוח בזה ולהדבק בו, אז התורה נעשית לו ח"ו סם המות אחר שהוא לוקח סתרי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שכל אות ואות מהתורה הוא שמותיו של הקב"ה והוא מוריד הכל לבחינת הסטרא אחרא ח"ו כלומר לצד אחר שאינו לשם ה' ושורים הקליפות ח"ו על התורה ההוא. וזה סוד אומרם ז"ל (ריש פתיחתא דאיכה ב') אימתי המלכות גוזרת ומצלחת בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ וכו', והבן. ואיזה עוון גדול מזה שמוריד קדושה גדולה כזו למקום אחר ח"ו ודאי אין לך סם המות גדול מזה, וכל אלה הדברים אין אדם יודען מעצמו אם לא בשימוש תלמידי חכמים אשר כבר יצאו מכל בחינות הבלי העולם ויודעין כוונות אמיתיות לשם ה', המה יכולין ללמוד בהתורה לשמה לשם ה' דייקא לא לשום חפץ אחר ועל כן גדולה שמושה יותר מלמודה והוא מצות עשה דאורייתא להדבק בחכמים ותלמידיהם כמדובר. ועל כן כאשר לא ידע את יוסף ויקם מלך חדש וחידש גזירות רעות כאמור.

ל״בג גם יאמר אשר לא ידע וגו'. כי נודע אשר כל בחינת היסורין והעינוי הבא מהרע, כולם אינם באים כי אם עבור שהיה מוכרח להיות היצר הרע בעולם למשוך את האדם אחרי תאוותיו ומחמדיו הרעים ולבחון בו אהבת בני אדם לבוראם, אם עזה אהבתם באמת אז מתגברין על היצר הרע כי אף שאליך תשוקתו אף על פי כן ואתה תמשול בו והמה מקבלים שכר גדול על זה שנתנו לב לכפות יצרם תחת ידם ולכבוש תאוותיהם בשביל אהבת ה' ויראתו הגדולה, ולא כן הרשעים שאינם חפצים בהצדקם ומתמשכין אחרי תאות היצר הרע ונופת צוף הבלי תענוגיו המדומין הרעים לבעליהם, וכאשר יענגו אותו כן ירבה היצר הרע וכן יפרוץ והרע מתגבר עליו. ובודאי כאשר הרע מתגבר עליו, אין רע עושה טוב ובאין עליו יסורים מכוערין ומייסרין אותו בכל מיני פורעניות כדרך הרע לעשות רע ועל זה נאמר (בירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך, כי אין רע יורד מלמעלה (בראשית רבה נ"א, ג'), רק זה הרע שמגביר האדם עליו, זה עצמו מייסרו ומכהו כמו שאמר הכתוב (איוב ל"ד, י"א) כי פועל אדם ישלם לו וגו' הפעולה בעצמו הוא משלם לו וכל כח האומות שמתגברין על ישראל אינו אלא מזה, כפי כח הרע שישראל מגבירין על עצמן והרע הזה הוא בכח האומות, וזה הרע בעצמו בא עם האומות ומייסר לישראל ח"ו.

ל״גולזה כאשר אמר למעלה ותמלא הארץ אותם ופירשנו באופן אחד שהארציות מילא אותם שנכנעו ח"ו בתוך טומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף ויקם מלך חדש, כי ישראל הגבירו ברעתם כח הרע עליהם ותיכף פועל אדם ישלם לו וקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות על ישראל בעבודה קשה בחומר ובלבנים. והוא אומרו אשר לא ידע את יוסף כלומר זה הרע עשה עצמו כאילו לא ידע ההכנעה הגדולה וההשפלה הרבה שעשה יוסף במצרים בעת התגברו על כח תאותו שלא לשמוע אל אשת אדוניו לגלות ערותה והכניע בזה טומאת ערות מצרים כי בעת שבני ישראל פרו ונכנסו במילוי טומאת ארץ מצרים מצא בעל חוב לגבות חובו ויקם מלך חדש וחידש גזירות חדשות, כאילו מעולם לא היה יוסף במצרים. ואמנם לכל זמן ועת, ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח', ט') כי אף על פי שיוסף מת, צדקתו לא מת, ומה שהשרה שכינת אל במצרים בכח צדקתו הגדולה, לא זזה ממקומו. הלא תראה שעד צאת ישראל ממצרים היו כולם גדורים מן הערוה ונאמר עליהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה כמובא בדברינו למעלה. ונודע אשר עיקר טומאת מצרים היה שהיו שטופים בזימה עד למאוד שעל כן נקרא ערות הארץ. וישראל היו בתוכן רד"ו שנים ולא פרשו איש או אשה מישראל כנפיהם לאחר והכל היה כי נשאר הרשימה הגדולה מיוסף הצדיק שומר הברית להיות גדורים מן הערוה עד צאתם, ובזה הוציאו ישראל בלעם מפיהם. וכל אשר שלטו מצרים בישראל לעבוד עמם עבודה קשה הכל היה לרע להם, כי הוציאו ישראל על ידי זה כל הניצוצות הקדושות מהם והם נשארו פגרים מתים. ולזאת אמרו חז"ל (סוטה י"א.) על אומרו אשר לא ידע את יוסף דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה כלומר עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף וכו' וכפרוש רש"י כאן. אבל באמת הוה ליה למידע כי זכות יוסף לא יבוטל מזרעו וממשפחתו. ולא לחנם היה יוסף כ"ב שנים במצרים אם לא לישר דרך לפני בני ישראל שלא ישקעו ח"ו בטומאת מצרים וכל אשר יעשו לישראל הכל בנפשם הוא. וזאת רמזה התורה בגלות הראשון לישראל שהוא גלות מצרים שאין אומה ולשון היו יכולים לשלוט על ישראל אם לא היו ישראל מגבירין עליהם כח הרע והאומות עד אשר ותמלא הארץ אותם אז ויקם מלך חדש כדבר האמור.

ל״דד עוד יאמר הכתוב ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף. כי ידוע אשר יוסף מרמז על סוד הטוב בסוד (ישעיה ג', י') אִמרו צדיק כי טוב. וגם כי תשעה פעמים טוב עם ג' האותיות הוא מספר יוסף כי בחינת הצדיק הוא במדה התשיעית מלמעלה למטה ועל כן נמצא בה ט' פעמים טוב גימטריא יוסף, ואכן מלך מצרים שהיה כולו רע וחידש גזירות אחר גזירות והכל רעות גמורות, נאמר בו אשר לא ידע את יוסף כלומר שלא היה נמצא בו שום ניצוץ הטוב המכונה על שם יוסף ועל כן נתחדשו גזירותיו כדבר האמור.

ל״הה עוד יאמר אשר לא ידע את יוסף. כי נודע מדברי הזוה"ק (בראשית ט"ו:) אשר השכינה הקדושה נקראת א"ת והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל הגלויות שגלו ישראל והיא המושיעה לעמה ישראל מכל צרותיהם ונפרעת לעמה מכל צריהם על ידי הצדיק דלתתא צדיק יסוד עולם והוא העמוד שהעולם עומד עליו כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו כי הוא הממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים שעל ידו יורד מן השמים כל בחינות הישועות והנסים והנפלאות לישראל גוי אחד בארץ. והנה פרעה הרשע אמר הבה נתחכמה לו ואמרו (סוטה י"א.) להם מבעיא אמר ר' חמא וכו' בואו ונתחכם למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש, כתיב (ישעיה ס"ו, ט"ו) כי הנה ה' באש יבוא וכו', אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם וכו' עד כאן. ולזה אמר הכתוב אשר לא ידע את יוסף שלא ידע שהשכינה הקדושה הנקראת "את" היא המושיעה את ישראל על ידי הצדיק בחינת יוסף בכל צרותיהם, וסבור שהקב"ה לא ימצא לו מכה להביא עליו. ולפי שלא האמין בצדק וצדיק ושניהם מכונים על שם היו"ד כנודע לפיכך הביא עליו עשר מכות.

ל״וויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וגו'. אומרו עם בני ישראל והיה די לומר הנה בני ישראל,. לומר כי לאשר שהם עם מיוחד להקרא בשם עם בני ישראל ולא יתערבו בגוים לצד היותם גדורים מן הערוה, ואינם רוצים להתחתן בנו ועבור זה הנם עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב וגם רב ועצום הוא ועל כן צריך לתת לב עליהם, כי אם היו מתחתנים עם המצרים ומתערבים בנו אז והיינו לעם אחד, ולא נירא למלחמתם כי יחוס כל אחד מהם על בני בניו שהם מעמינו מה שאין כן כשהם לבדם לעם ירצו לרשת את הארץ ולגרש אותנו.

ל״זב ובדרך רמז ירמוז הכתוב הלז, על פי אשר כתבנו למעלה ובמקומות אחרים את אשר נודע מאמר הכתוב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי אלו ההולכים לפני ה' ועומדים תמיד לפניו ימצאו בכל דבר ודבר ממוצא פי ה' ועבודתו כמאמר הכתוב (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו וגו' וחז"ל אמרו (אבות ב', י"ז) וכל מעשיך יהיו לשם שמים וכל העשיות שאדם עושה מלבד התורה והמצוות בכולם יש בהם עבודת שמו יתברך ואהבתו ויראתו וזאת עיקר עשייתו בדברים ההם רק בשביל עבודת ה' הנמצא בהם. ולא כל אחד ואחד זוכה לכך אף שנראה לו שהוא שלם במדה זו לא כן הוא כי אם מי שבכל לב ולב ידרשהו ולא יתן שנות לעיניו ולעפעפיו תנומה עד אשר ימצא מקום לה' ויחפש בכל דבר ודבר איה מקום מוצאו ושורשו במרכבה העליונה בכדי לתקן שם ולעשות נחת רוח לבוראו ברוך הוא על ידי זה. כי בכל דבר ודבר אשר בשמים ובארץ נחתם בו חותם שמו יתברך המחיה ומהוה את הדבר ההוא, כאשר כתב משה במשכן על כל דבר ודבר כאשר צוה ה', כי כן האמת שעל כל דבר מקטן ועד גדול שורה עליו קדושתו יתברך משמו הגדול והקדוש כמשל שאמרו חז"ל לאחד שבנה פלטין המלך ועל כל דבר ודבר חקק בו צורת המלך כי מי שיש לו עינים לראות אינו רואה בשום דבר כי אם כח הרוחני השופע בדבר ההוא מאור פניו יתברך, ונותן דעתו ולבו להבין מקום מוצאו ומובאו בשורשו איך נחתם שמו הקדוש בדבר ההוא כי לה' הארץ ומלואה, ומבין בכל פרט ופרט מה זה ואנה מקומו למעלה חוץ ממה שבכללות אשר נודע שאין כל דבר ודבר שבארץ שאין בו ארבע יסודות אש רוח מים עפר כמו שאיתא (ברמב"ם הקדוש פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א' וב') וארבע יסודות אלו ידוע סודם מדברי האר"י ז"ל (בריש ספר שער הקדושה) שהם נמשכים מארבע אותיות שם הקדוש הוי"ה יתברך, אשר על כן נחקק בכל דבר צורת מלכו של עולם לידע אשר לה' הארץ ומלואה, ולא נתן הארץ לבני אדם כי אם בכדי להיות לה' הארץ וגו' שבני אדם יקרבו ויגישו כל הארץ וצבאיה לה'. או בעשות מדבר ההוא בעצמו מצוה כמו מצמר רחלים ציצית לטלית, ופרשיות התפילין מעור עגל, או צדקה וגמילות חסד ממעות הנעשים מארבע יסודות אלו, או בהמה קרבן לה', או מאכלי שבת ומלבושי שבת ויום טוב וראש חדש שהם סעודות מצוה, או לתקן המאכל בכוונת האכילה הנודעים ליודעים, או על כל פנים להיות נטפלים למצוה שילך בכח האכילה ההיא לעשות מצוות ה' בדחילו ורחימו או ללמוד תורה לשמה. ואז המאכל עולה מן הארץ לשמי השמים להעשות בבחינת מיין נוקבין ומוחין חדשים באופן שבעת מחר יגיעו המוחין ההם לאיש הלז אשר העלה הדבר ההוא למעלה, ועל ידי המוחין הללו נתוסף לו אהבה ויראה ותפארת וניצוח ושאר המדות למקומו של עולם ברוך הוא, כאשר עשה יצחק שקודם הברכה שרצה לברך לבנו צוה לעשות לו מאכלים כאשר אהב נפשו, וכאשר אכל מאכלו ושתה מיינו אז שרה עליו רוח הקודש לברך את בנו כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל:) ואין שמחה בלא אכילה ושתיה כמאמרם ז"ל (במועד קטן ט'.). על כן אחר האכילה שנתוסף לו מוחין חדשים וחדוה ושמחה, בירך את יעקב ברוח קדשו וכאשר כתבו שם המחקרים (עיין בדברי הבחיי שם ושאר מפרשים) כי כאשר יתחזקו הכוחות הגופניות יתחזקו הכוחות הנפשיות וכו' עיין שם. וחוץ מזה אין שיעור לרב השמחה והתענוג שיגיע לבורא עולם בעת עליית הדברים ההם והוא הנקרא תענוג שעשועים בעת התקרבות הרחוקים וכמאמרם (סנהדרין צ"ט.) בפסוק (ישעיה נ"ז, י"ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו' ברישא רחוק והדר קרוב. וכדומה בשאר חפצי העולם כמו התעסקות המשגל כשהוא לשם ה', או להנצל על ידי זה מן החטא והרהורים רעים, או לשמח את אשתו במצות עונה, ומכוון בזה לתקן שורש מצוה זה במקום עליון בשיעור קומה, כי מצות עונה היא מצות עשה דאורייתא, או להעמיד בנים צדיקים בעולם וגם זה מצות עשה פריה ורביה, או ליחד בזה שם ה' כידוע שעל ידי הזיווג הקדוש מתיחד הכל, ואז שם ה' נקרא על בן הנולד מכוונה זו והם זרע בירך ה' הגונים וראוים לחכמה ולחסידות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות דעות פרק ה' הלכה ה'). ועבור זה חתם הקב"ה שמו יתברך בכל הדברים התחתונים, להיות גם המה מתחברין אל האהל להיות אחד ליחיד המיוחד בכל דרכי בני אדם הדורשים את ה' ומיחדים אותם בכל דרכיהם וחפציהם.

ל״חועל בחינה זו אמרו חז"ל (מובא בעשרה מאמרות מאמר כ"ח חלק ג' סימן כ"ב) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו' כי ידוע שברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא בחינת היחוד והוא היה מכוון ליחד שמו של הקב"ה בכל הדברים כי נתן לב לדעת ולהבין כל חפץ וחפץ שבידו איזה אות מיוחד משמו יתברך מחיה הדבר ההוא וכשהיה מיחד דבר לדבר הבין מה מיחד על ידי זה משמותיו של הקב"ה. וכבר הארכנו מבחינה זו במקום אחר וכאן לא הצגנו רק ראשי פרקים להודיע שיש בני אדם נמצאים על בחינה זו שמבינים בכל הדברים שבעולם מקום מוצאם במרכבה העליונה ועל ידי זה המה מיחדים יחודים בכל הדברים התחתונים, וכשהם מדברים בכל הדברים שנראה לבני אדם שהוא סיפורי מעשיות ודברים אשר לא נצרכים כלל ונראין לדברים בטלים והוא מקושר אז במחשבתו למעלה למעלה ודברו היוצא מפיו אינו רק יחודים וצרופי שמות הקדושים וגורמים בזה תענוג ונחת רוח גדול לבוראם, מה שרוב העולם אינם מבינים זה כלל. ובאמת מצינו כזה כמה וכמה פעמים בדברי רבותינו הקדמונים ז"ל בגמרא בבלית וירושלמית ומדרשי חז"ל כמו במסכת שבת (ע"ז:) שמצא רבי זירא לרב יהודה דהוה בדיחא דעתיה וכו' ושאלו מפני מה עיזי מסגי ברישא והדר אמרי וכו' מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה וכו' וכאלה רבות (שם). ופשוטן נראין לדברים בטלים ובאמת חלילה וחלילה להרהר שנכתב בתורתינו אפילו דבר אחד שאין בו יחודי וזיווגי שמותיו יתברך גדולים ונוראים ונפלאים. ורבותינו ז"ל למדוהו מתורה הקדושה הנוראה שנכתב בה כמה דברים הנראים חלילה ללא צורך כמו שמות המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל וחשבן בשמות ושם עירם ומקצתן אף שם נשותיהם. וכבר ידענו כמלא נקב מחט סידקית מדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל כמה וכמה רזין דאורייתא וסתרי תורה המבוארין בפסוקים האלה שעליהם בנוים כל יסוד ושורש הבריאה והעבודת אלהות ושכר ועונש. ומנשה לא נענש אלא מפני שהיה דורש בהגדות של דופי ואמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע וכו' כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ט.). כי אנו פעוטי השכל ודאי אשר לא נבין דברים העומדים ברומו של עולם נתונים נתונים בסודי סודות מחוק אלהינו יתברך, רק ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם ונתן מעט מן המעט על אחת מני אלף אלפי אלפים וכו' עד אין שיעור וערך קצת חכמה ביראיו להבין בסתרי גנזיו, ועל ידי זה גם המה עושין לפי כח שכלם ואהבתם ויראתם את פני ה', לדבר בתחתון ולרמוז בעליון ליחד יחודים נוראים ונשגבים בכל הדברים התחתונים ובדברת איש לרעהו הנראין לדברים בטלים לגמרי. וכלל דבר זה הוא לידע בטוב כי ה' הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ ובכל אות ואות מדברי הקטן שבקטנים שורה עליו אורו יתברך כוחו שפעו השגחתו, ועל כן יש בכל דבר הקטן רזי אלהינו יתברך ויחודי שמותיו.

ל״טואפשר על זה אמרו חז"ל (סוכה כ"ח:) דבר קטן הויות דאביי ורבא דבר גדול מעשה מרכבה, כי מי שלומד הויות דאביי ורבא על פשוטן באין מבין כי יש בהן יחודי שמותיו יתברך ורזי אלהינו, הרי עושה מדברים העומדים ברומו של עולם דבר קטן, כיון שנדמה אליו שכל דבריהם הוא בחפצי עולם הזה כמו המחליף פרה בחמור או דיני השואל נושא שכר והשוכר וכדומה שלפי ראות העין כל דבריהם בחפצי עולם הזה אשר הוא קטן למאוד. ובאמת מי שיודע קצת דקצת מרזי אלהינו יתברך מבין ויודע שכל הדברים האלה הכל ברומו של עולם ושם יש כל הדינים האלה כמו שמובא בדברי מרן הרב קודש קדשים האר"י ז"ל (בספר עץ החיים בשער אונאה) שמבאר שם איך כל דיני אונאה שיותר משתות בטל מקח ושתות קנה ומחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה, הכל שורשם למעלה למעלה בשורש מרכבה העליונה בשיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו. וזה שמבין את זאת מבין גם בכל דברים התחתונים מחפצי עולם הזה איה מקום מוצאם בשורש המרכבה. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה וגו' וכבר כתבנו בזה במקום אחר.

מ׳וזה אמרו דבר גדול מעשה מרכבה מי שעושה מכל דבר ודבר מרכבה אליו יתברך שמבין שאין חיות דבר זה כי אם משורש מרכבה עליונה ומבין מקום שורשו במרכבה הנה הוא עושה גם מכל דברים הקטנים דבר גדול כי מעלם לשמי השמים העליונים וגורם בזה נחת רוח לבוראינו.

מ״אואמנם שלימות דבר זה לא יעשה כי אם באיש שיצא מכל חפצי עולם הזה מכל וכל ולא יחמוד ולא יתאוה לשום חפץ מחפצי עולם הזה בשום פנים רק לעבוד עבודת שמו יתברך בכל עת בכל שעה ובכל רגע, ומיחד את מחשבתו ודיבורו וכל מעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו ביחוד לשם ה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. כי עבודה זו יש בה טעות גדול למי שאינו עומד על בירור הדבר בבחינות שונות, כיון שהוא בדברים שאדם מתאוה להן והיצר הרע יוכל להחליק בעיניו ולומר לו ודאי כוונתך רק לשם שמים ולשם מצוה אשר בדבר הזה, ובאמת אורבו טמון בקרבו לעשותו למען תאוותו וחשק נפשו. וצריך לזה זריזות יתירה וכוונת הלב בהבחנות שונות אם באמת חושק ורוצה בשארי מצוות שאינם מאלו שנפשו של אדם מחמדתן, כמו לאלה הדברים. ובאמת שוה לו לעשות הדבר הזה עתה לשם ה' או לעזוב הדבר הזה לקיים עתה מצוות אחרות. ולא שיעשה זאת בשכלו, כי אם לבבו יהיה שלם עמו שיחפוץ בלבבו לעשות זה כמו זה, אז ידע כי כוונתו רק למען התקשרות עולם בעולם ליחד הארץ ומלואה לה'.

מ״בואמנם כי לא עליך המלאכה לגמור וכל אדם מחויב לעבוד העבודה הזאת כאשר יוכל בשבירת התאוה ובכח הכוונה באמת לשם ה', ובמעט מעט יוכל לבוא לבחינה אמיתית בזה, רק שלא יגבה לבבו לאמר כי כבר השיג בחינה זו כי לא בקרוב יבוא לשלימותה. רק בעיני המקום ודאי חשוב כל מה שאדם עושה בשבילו ובפרט בקברות התאוה מי שרוצה לקבור תאותו ולשברה ולכפותה תחת ידו זה גדול בעיניו יותר מכל העבודות.

מ״גוזה שרמזה התורה הנצחית וכתבה שתמיד כן הוא, ויאמר פרעה אל עמו פרעה הוא פה רע רומז על היצר הרע שמדבר סרה תמיד על עם קדוש, כי הוא השטן הוא היצר הרע כאומרם (בבא בתרא ט"ז.) והוא אומר אל עמו כלומר אל כתות הרעים שלו, הנה עם בני ישראל הוא רב ועצום ממנו פירוש אפילו מדברים ששלנו המה כמו כל דברי התחתונים המגושמים המלאים תאוות הרעים שהם של היצר הרע וכת שלו, הנם נעשים מהם רב ועצום כי גם בהם ימצאו שמו של הקב"ה ומיחדים שמו יתברך בכל הדברים וגורמים בכל דברים הקטנים נחת רוח מופלג לבוראן, ועל כן הבה נתחכמה לו פן ירבה בדברים האלה ללקט אורות מכל חפצים התחתונים ונוסף גם הוא על שונאינו שיוסיפו ביחודים הללו על יחודי התורה והמצוות שהם שונאינו ומשפילים אותנו תמיד וכמאמר חז"ל (קדושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ונלחם בנו, פירוש עם הדברים שלנו ילחמו עמנו ועלה מן הארץ ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו וכו' כלומר שישראל יעלו מן הארץ למעלה למעלה לגרום זיווג ויחוד למעלה למעלה מכל הדברים. וממילא כל בחינת היצר הרע וכת דיליה יכרחו להפרד ולהתגרש מכל הדברים התחתונים אחרי שיקדישו את שמו בכל הדברים ובמקום ששורה קדושת ה' על הדבר מוכרחים כל בחינות החיצונים להפרד מן הדבר ההוא כי (על פי ישעיה ב', י"ח) והאלילים כליל יחלוף ובאו במערות צורים ובנקרת מחילים מפני פחד ה' ומהדר גאונו.

מ״דוזה רמזה התורה על נצחיות עולם שתמיד היצר הרע וכתות הרעים אומרים הבה נתחכמה שלא יבוטלו מכל וכל, אבל באמת גם פרעה הגשמי אמר כן לעמו (כמו שכתבנו למעלה) כי עם בני ישראל רב ועצום ממנו מכוחות השייך להם שהמה עולים בכל הדברים התחתונים ליחד שמו יתברך עמהם ועל כן הבה נתחכמה לו פן ירבה בזה ונוסף גם הוא על שונאינו המה התורה והמצוות שכבר היה נמצא במצרים בני אדם שומרי התורה בכל פרטותיה כמו עמרם ושבט לוי כולו. ונלחם בנו מדברים שלנו ועלה מן הארץ. שישראל יעלו מכל דברי הארציות, ולמצרים יורידו עד שפל תחתית שיקחו החיות מהם כאשר באמת היה בסופם, וככל הנאמר.

מ״הג עוד יתבאר הכתוב בפשוטו. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כלומר הנה כאשר באו מעט היו ולא היו כי אם בני איש אחד כאומרם (בראשית מ"ב, י"א) כולנו בני איש אחד נחנו. ולא היו נחשבים כלל לדבר מהם, ועתה הנה נעשו לעם מיוחד שנתרבו עד היותם ראוים להקרא עם, ולא זה לבד אלא אף רבויין הוא שלא בטבע כי הנה גדול ועצום הוא ממנו כלומר אף מעמנו שאנחנו נחשבין לגוי גדול וחשוב בקרב העמים כידוע אשר מצרים היה אז מן הממלכות החשובות, ואף על פי כן נתעצמו גם ממנו. ועל כן,

מ״והבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. כלומר כי הנה בכמה פנים יש לנו לירא וליפחד מהם. אחד, מאחר שהן מתרבים שלא בטבע ופן ירבה עד מאוד עד היותן לגוי רב עד שלא יצטרכו כלל לסיוע אחרים רק הם לבדם יגרשו אותנו וירשו המה את הארץ. והשנית, אף אם לא יהיו רק כמו שהם עתה, מכל מקום והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו והיו שניהם לגוי רב מאוד ויתגברו עלינו. והשלישית, כי ונלחם בנו, כלומר כיון שהמה בקרב הארץ והמלחמה הוא בקרבנו בתוכינו ממש ואוי לעיר שמחריביה בתוכה, כי לא יוכל השונא לעשות מבחוץ על אחת מני אלף מה שיוכל לעשות בתוך העיר. והרביעית, ועלה מן הארץ, כלומר המה יערכו מלחמה מן המדינה בתוך הארץ והשונא יערוך עליהם מבחוץ ויהיה המלחמה מפנים ואחור ובודאי לא נוכל להם.

מ״זאו יאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו'. כי נודע אשר כל התגברות הרע על הטוב באדם הוא כאשר יכנס בקרבו רוח שטות כי כל עוד שכח השכל וחיות המוחין באדם שלמים מכל וכל לא יעבור האדם על רצון בוראו כי להשכל ניתן כח הממשלה על תאות הלב כשאדם נותן דעתו ושכלו להבין אשר לא טוב הדבר הזה שרוצה לעשות אז אף אם תאות לבו ממשיכו אל הדבר יש כח בשכלו להתגבר על התאוה שלא יעשנה כי מבין אשר לא טוב הוא ולכך אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות כדברי חז"ל (סוטה ג'.), כי בלתי זה לא יעבור אדם העבירה. ואפילו בצדיקים העוסקים בתורה ומצוות ה' העיקר בזה, כח וחיות השכל להבין על מה עושה המצוה ולהיות באהבה ויראה ושמחה רבה במחשבה דיבור ומעשה, והכל בכח השכל שעליו להבין כל זאת. אבל מצוה שלא נעשית בכח השכל בלתי אהבה ויראה וכו' רק עושהו סתם כמצות אנשים מלומדה מצוה זו לא פרחת לעילא כנודע לכל (תיקוני זוהר תיקון י', כ"ה:).

מ״חוזה אמר משה לבני ישראל (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, כי נבל הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירושו תמרים הנופלים. וכל ישראל העוסק בתורה ועושה מצוות ואינו נותן דעת חכמת שכלו לעשות המצוה וללמוד על אופן הנאות לפני בורא עולם ברוך הוא לעשות נחת רוח לפניו, נקרא נופל כי נפל מבחינת חיות המוחין והשכל המושכין אותו למעלה. וכבר כתבנו כמה פעמים שזה נקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה. כי כאשר הנפל נולד בגוף בלתי נשמה כן התעסקות התורה בלי חיות שכלו מאור הנשמה השורה במוחו ושכלו (כמו שאנו אומרים שהנשמה שבמוחי וכו') נעשה הגוף בלתי נשמה בקרבו והרי הוא ממש כמו הנפל ונקרא (תהלים נ"ח, ט') נפל אשת בל חזו שמש. ועל כן נקרא זה עם נבל ולא חכם שנפל מחכמתו בעת לימוד תורתו, ועל כן פירוש התרגום עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו מורה על האמור.

מ״טוכבר נודע כשהרע מתגבר בישראל ומונע דרך החכמה והשכל מהם שלא יעשו עמו רצון בוראם את הטוב בעיניו, אז בחינת כללות החכמה נופל לקליפות ח"ו ונעשים המה מחוכמים בעוונותינו הרבים ומתחכמין בכל יום איך לעשות רעות לישראל ולחדש גזירות שונות עליהם חדשים גם ישנים. ועל כן בדור אשר היו במצרים שנאמר בהם ותמלא הארץ אותם שנתמלאו בגשמיות גוש עפר הארץ כאשר כתבנו למעלה אשר היפך החכמה והשכל, כי הסירו החכמה והשכל מהם להכניס לתוכם רוח שטות מטומאת ערות ארץ מצרים, ועל כן תיכף ויאמר פרעה וגו' הבה נתחכמה לו, כי עתה עת להתחכם עליהם לחדש עליהם גזירות חדשות מאחר שהסירו החכמה מהם ונפל לתוך הקליפה והיה זה ירושה לנו להתחכם עליהם, כי פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי נודע אשר אור החכמה וחיות השכל המגיע אל האדם נקרא מוחין דגדלות כי גדול ורב הוא אור הזה עד מאוד שזה כל שלימותו, וכשאדם עובד באלה המוחין אז מעלה מן הקליפה כח וחיות וניצוצות קדושים ומוסיף על הקדושה רוב ברכה ושפע וחיות הקודש. והוא אומרו פן ירבה שישיגו מוחין דגדלות הרבים, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו, כי ימעטו כוחינו במה שיעלו את החכמה והחיות מן הקליפה אל הקדושה. ונלחם בנו ועלה מן הארץ, פירוש שיעלו מגשמיות עפר הארץ לבוא לבחינת החכמה ואור השכל ובזה ילחמו בנו ויתגברו עלינו.

נ׳ועל כן נתחכם לענות אותם בעבודה קשה וידוע שאין השכינה שורה לא מחמת עצבות וכו' אלא מתוך דבר שמחה כמאמר חז"ל (שבת ל':) והמה לא יוכלו לשמוח בה' ולא יהל אורו יתברך עליהם. ועל כן רמז בראשי תיבות ה'בה נ'תחכמה ל'ו מספר פ"ה ועם הכולל הוא פ"ו גימטריא אלהים. וגם סמך דבריו לומר לו פן ירבה וגו' וצירוף הו' של לו להפ' של פן גם כן מספר פ"ו והם שני שמות אלהים מוחין דקטנות מחכמה ובינה כנודע. וכיוון לומר כיון שישראל עדיין הם בקטנות המוחין ונתגברו ח"ו מוחין דקליפה ועל כן הבה נתחכמה לו עתה להשפילם שלא יוכלו עוד כלל להרים ראש. כי והיה כי תקראנה מלחמה, ואז יתרע מזלינו ויחלש כח החכמה שבנו ויגיעו הם למוחין דגדלות הבא משם הוי"ה ברוך הוא כי כשזה נופל זה קם. ורמז בתיבת והיה אותיות הוי"ה וגם סופי תיבות הללו עם הכולל הוא הוי"ה והם שני מוחין דגדלות מחכמה ובינה ובזה ודאי ונוסף גם הוא על שונאינו וגו'. וכן היה באמת כי כאשר הופיע אור מוחין דגדלות על ישראל יצאו ממצרים ביד חזקה כנודע מדברי קודש קדשים האר"י ז"ל.

נ״אגם ירמוז הכתוב באומרו ועלה מן הארץ, כי נודע אשר כל בחינת הדינים המגיעין לישראל הכל משם אלהים במילוי ההי"ן, כי אלהים במילוי יודי"ן או במילוי אלפי"ן הנה נודע שהיו"ד מורה על אור החסדים מבחינת החכמה והאל"ף מורה גם כן על בחינת החסדים מבחינת פלא העליון ששם אין מגיע כלל שום בחינת הדינים, ועל כן הגם שאלהים מורה על הדינים מכל מקום נמתק על ידי המילוי מהיודי"ן או מהאלפי"ן, רק זה האלהים במילוי ההי"ן שה' הוא גם כן משורש הדין כי הה' ראשונה שבשם הוי"ה מינה דינין מתערין וה' אחרונה שבשם הוא בעצמה בחינת אלהים, ונוסף שמספר אלהים הזה הוא חושבן צרה ונעשה ח"ו צר לישראל. ואכן בעל הרחמים יתברך שמו אף על פי כן ממתיק גם את אלהים הזה באל"ף שבתחילתו, לפי שאור חסדי האל"ף גדול עד מאוד ומאיר מאור פלא העליון ואז נעשה מצרה רצה, וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), כי כשישראל עושים תשובה נתהפך הצרה לרצה, וה' הטוב נתרצה במעשיהם וממתיק הדינים מעליהם מכח האל"ף שבתחילתו שבו נמתק כל דבר. כי גם שם אדני הוא בחינת א' דין שהא' ממתיק הדין שבתוכו והוא בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כ"ח, י"ב), כי הא' נקרא סולם על שם הוא"ו אשר בתוכו, ויש על הוא"ו יו"ד מלמעלה ויו"ד מלמטה וזה עולים ויורדים בו, כי עולים עמו עד פלא העליון ליו"ד הראשונה המורה על המקור מים חיים לקבל משם כל בחינת החסדים והרחמים והישועות, ויורדים עד למטה ליו"ד התחתונה למלאות עולם התחתון בכל מיני שפע ברכה ורחמים ולהמתיק בזה כל בחינת הדינים וצרות ישראל ונעשה סולם מוצב ארצה, כי עושה מהצרה רצה ועם הא' הוא ארצה ואז עת רצון לישראל וכל הדינים מתמתקין. וזה אומרו ועלה מן הארץ, כלומר שיראו להכניס האל"ף בתוך הצרה אותיות הארץ ואז בודאי יעלו מצרתם כי האל"ף ממתיק הצרה ויעלו מצרה לרוחה ומשעבוד לגאולה כאשר היה באמת.

נ״בוישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם. הנה שימת שרי מסים היה שיגבו מס מישראל לבנין ערי מסכנות כפירוש רש"י ולכאורה לפי זה לא היה ראוי להפסיק בין שרי מסים ובין ויבן וגו' שדבר אחד הוא, ובסוף הכתוב היה צריך לכתוב למען ענותו, והבן. ואכן יכוון הכתוב כי בשעת העמדת שרי מסים עליהם, על תנאי זה העמידם שישעבדו את ישראל בשעבוד הקשה בעינוי רב ולא ינהלם ברחמים וזה אומרו וישימו עליו וגו' בשעת שימת השרים שמם למען ענותו בסבלותם ולא יניחם בנקל מעט.

נ״גאו אפשר אמר להם בשעת העמדתן כי נפשם תחת נפשם אם יפטרו את ישראל מלענותם בקשיות, כדרך המלך שמצוה לאחד להכות את החייב ואם אינו מכהו כראוי אז יוכה המכה בכפליים על אשר לא הכה כראוי. והוא אומרו וישימו עליו וגו' למען ענותו בסבלותם, פירוש שיענה את שר המס תחת סבלות ישראל אם לא ישעבדו בהם כראוי ויתייסרו המה תחתם. ומעתה ראה והבן עד כמה הגיע רשעתו. וסיים הכתוב ויבן ערי מסכנות לפרעה ונודע אומרם ז"ל (סוטה י"א.) שממסכנות את בעליהם דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן. והנה באדם הפשוט בנקל זאת שכאשר בונה כמה יבנה ויהיה חייב לאחרים הבונה כל שהוא כי הוצאה רבה היא ואמנם מלך הארץ שיש לו גנזי אוצרות גנזי המלך ולוקח מס המדינה לא בנקל יתמסכן כי אם בבנות ערים גדולות ובצורות בשמים. והוא אומרו ויבן ערי מסכנות לפרעה, שתיבת לפרעה לכאורה מיותר ואכן יגיד כי אפילו לפרעה מלך המדינה היו ערי מסכנות שנתמסכן על ידיהם לצד גדולתם והוצאתם והכל עשה למען ענות ישראל בשעבוד קשה.

נ״דעוד יתבאר הכתוב, כי הנה מתוספות (חגיגה ח'.) משמע שכל מס האמור בתורה הוא מס אנשים (וכן הסכימו הרמב"ן הקדוש והרב בעל אור החיים כי במס אנשים הכתוב מדבר וכאשר נאמר בשלמה (מלכים-א ה', כ"ז) ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל וגו'), ועל כן זה היה חכמת פרעה ואנשיו שאמר הבה נתחכמה וגו', כי כבר כתבנו שפחד מצרים היה בשני פנים. אחד, פן ירבו למאוד בתכלית הרבוי ולא יצטרכו לשום עזר וסיוע כי מעצמם יתגברו על מצרים ברבוי עם. והשנית, אף אם יהיו כאשר עתה מכל מקום פן תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ובין שניהם יהיה רב עם להלחם עמנו. ועל כן להסיר החששות האלה אמר פרעה זאת העצה היעוצה לבטל כל מס המלך אשר עד עתה במסי ממון כדרך המלכים ומעתה לא ילקח כי אם מס אנשים לעבודת המלך שיעבדו בבנין בחומר ובלבנים, על דרך מאמר הכתוב (דברים כ', י"א) יהיו לך למס ועבדוך או (בראשית מ"ט, ט"ו) למס עובד וכדומה. ואמר פרעה לבני ישראל אחד משני דברים יהיה או שישראל יקבלו עליהם עול השעבוד הקשה בעבודת פרך. ויתענו ויחלשו מעבודה ולא יתרבו עוד מכאשר הם עתה או שלא ירצו לקבל עליהם עבודת המלך עתה ויאספו עליהם ויכום נפש כי עתה יכול נוכל להם. וזה אומרו למען ענותו בסבלותם, פירוש ממה נפשך יהיו מעונים בסבלות זה, או שיטו שכמם לסבול עול המלכות ואז יהיו מעונים ומדוכאי נפש מרוב עבודה או אם לא ירצו לסבול כי יקשה עליהם עול הסבל וימרדו במלך, הלא עתה מועטים הם ונכם נפש, בעת שאין עוד שונא מבחוץ להיות לעזר להם ויענם מכל וכל, הרי הוסר החשש האחד של פן ירבה.

נ״הועל החשש השני, כי אף אם יהיו כמו שהם עתה מכל מקום והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא וגו' ונלחם בנו. נתיעצו שיבנו ערי מסכנות לפרעה, והוא בית האוצרות גדולים למלך כדרך המכין עצמו למלחמה גדולה וצריך לאצור תבואה ומאכלים ומשקים וכלי מלחמה נגד השונא, ובזה כל אחד ואחד מישראל אשר במצרים יהיה ירא לנפשו אימת תרועת מלחמה אחרי ראותם הכנת המלך בערי מסכנות מפני יראת שונאו ולא יעלה על מחשבתם לערוך מלחמה. וגם המצרים גופייהו בראותם אימת המלך והכנתו למלחמה גם עליהם תפול אימתה ופחד ויהיה כל אחד מוכן למלחמה. ולא יוכלו להם. הרי כי בשתים פעלו עוולתם בבנין הלז, כי יחלשו ישראל ולא ירבו, וגם פחד המלחמה לא יהיה עליהם ויוכלו להרע להם עוד כאשר ירצו. ואכן הכתוב אומר כי לא פעלו כלום בכל חכמתם. כי,

נ״ווכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו'. כי מה שחשבו כדי שלא יתרבו הנה כן ירבה בכפלי כפלים בגזרת אומר ועושה, ומה שחשבו לבנות ערי מסכנות למלחמה הנה כן יפרוץ פירוש שהם גדרו ברוח אחת בבנין החומה והקב"ה פרץ בחומה כנגדו והפילו כמאמר חז"ל (סוטה י"א. ובשמות רבה א', י') ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו וכו', ועל כן ויקוצו מפני בני ישראל שנעשו כקוצים בעיני עצמם מפני ראותם חשיבות בני ישראל למעלה שהקב"ה מפליא פלאות עמם להרבות זרעם כעפרות תבל, ומקיים בם (מלאכי א', ד') המה יבנו ואני אהרוס, ועל כן לא אמרו כאן מפני עם ישראל, כי אמרו שלא כשאר עמים הם המתנהגים בדרך טבע העולם, רק בני ישראל כי המה בנים למקום ויהי להם למושיע וינהלם בחסד וברחמים למעלה מהטבע ובזה ראו ערותם שלא נעשה להם כזאת מעודם, ועל כן ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, כי התיעצו לעבוד עמהם בפה רך כמאמר חז"ל (שם ושם) ובטוב כדי שלא יתנו לבם שלהרע להם נתכוונו ויתיאשו להתפלל אל ה' מתוך צרתם, ואולי יוכלו לעשות את אשר זממו עליהם.

נ״זב או יאמר וכאשר יענו אותו וגו'. כי כבר כתבנו שיראת פרעה היה שלא יאיר לישראל מוחין דגדלות הבאה מחכמה ובינה ואז ועלה מן הארץ כי יעלו מכל דברי הארציות למעלה ועל כן עינה אותם כי אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה (שבת ל':). ולזה אמר הכתוב כי לא כן הוא, כי כאשר יענו אותו כן ירבה, כי עבור העינוי הרב הוציאו ניצוצות קדושות הרבה מתוך הקליפה, ועל ידי זה האיר למעלה אור מוחין דגדלות בשפע רב. והוא אומרו כן ירבה כי רבה הוא אור ור"ז במספר השוה והוא רמז על הארת המוחין ועל כן רמז בראשי תיבות כן ירבה שם הוי"ה עם ארבע אותיותיו, גם ירבה וכן יפרץ ראשי תיבות כ"ו גימטריא הוי"ה ושני הויות הוא האור מוחין דגדלות כנודע, ובזה נגאלו ישראל. ועבור זה ויקוצו מפני בני ישראל ולא אמר מפני עם ישראל כי על ידי הגדלות נקראים בנים למקום ולישראל סבא. וזאת היה לקוצים בעיניהם כי ידעו שבהארת אור הזה יפחדון וירעדון כל אלילי מצרים ויכנעו וימסו כדונג מפני האש כי הוא אש אוכלה אש כנודע. ואל זה רמז הכתוב למעלה ואמר למען ענותו בסבלותם ואמרו חז"ל (סוטה שם שמות רבה שם) למען ענותם מיבעי ליה אלא למען ענותו לפרעה בסבלותם דישראל כי באמת על ידי סבלות ישראל עינו את פרעה בענויים קשים והוציאו בלעם מפיהו ולקחו את כל בחינת הקדושה מהם וינצלו את מצרים והם נשארו פגרים מתים כנודע.

נ״חג עוד ירמוז הכתוב וכאשר יענו אותו. על פי מאמרם ז"ל (שמות רבה ו', א') כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה וכו' ונתן למלך מקצת מצות וכו' עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה וכו' ואמר אני ארבה ולבי לא יסור וכו' עלה יו"ד שבירבה ונשתטחה לפני הקב"ה ואמרה וכו' והרי שלמה עומד ומבטל אותי וכו' אמר לה הקב"ה שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטילין וקוצה ממך איני מבטל וכו' עד כאן. והכל להראות שחלילה להתחכם על המקום ברוך הוא, כי אחר שהוא אמר לא ירבה ולא יסורו ודאי גלוי לפניו שאם ירבה יסורו וחלילה וחלילה להתחכם בזה בחכמות כי אין חכמה ואין עצה ותבונה נגדו יתברך. ועל כן כאן שחשב פרעה הרשע ועמו להתחכם על ה' עצות רעות למען ענותו בסבלותם שלא יתרבו כל כך אבל הקב"ה אומר וכאשר יענו אותו כמו שהם חפצים לענותם אבל כן ירבה שהוא דמיון ירבה הנאמר בתורה כלומר אין חכמה ותבונה נגדי ולא תקום עצתם רק עצת ה' היא תקום. וכן יפרוץ. פירוש, גם יפרוץ הוא כמו כן, כי הנביא אמר (בתרי עשר מלאכי א', ד') על מלכות הרשעה, המה יבנו ואני אהרוס. וזה גם כן כמו כן הם יחשבו לבנות אבל לא כחכמתם וכמחשבתם כן יקום כי אם מחשבתי שאני אהרוס בנינם, והריסה בלשון המקרא הוא פרץ כמו (שמות י"ט, כ"ד) אל יהרסו לעלות פן יפרוץ וגו'. ועל כן מחשבות פרעה ותחבולותיו הם דמיון יפרוץ גם כן שהמה יבנו ואני אהרוס כי עוצו עצה ותופר ולה' המלוכה ומושל בגוים. ורמז הכתוב וכאשר יענו אותו כאשר במחשבתם לענות כן ירבה וכן יפרוץ כלומר שירבה ויפרוץ דמיון הדברים ההם כי לא יתקיים מחשבתם את אשר יזמו לעשות וכאמור.

נ״טויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. נודע מאמר חז"ל (סוטה י"א.) בפרך בפה רך וכו' ופירש רש"י משכן בדברים ובממון וכו', ולכאורה ודאי נראה שזה היה בתחילת השיעבוד שמשכן בדברים עד שהרגילם, ולפי זה יקשה למה איחר הכתוב לכתוב זה אחרי ענותם בשיעבוד הקשה שהרי למעלה נכתב וישימו עליו וגו' למען ענותו וגו' ויבן ערי מסכנות וגו' וכאשר יענו וגו' והוה ליה להודיע זאת קודם, ועוד צריך להבין למה עשה פרעה את זה וכי לא היה לו כח לכופם על דבר העבודה וכמו שעשה בסוף שהעמיד עליהם נוגשים ואצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו והכביד העבודה עליהם בשיעבוד הקשה בעל כורחם.

ס׳ואולם אני אומר כי זה היה אחרי התחלת שיעבודם, כי לצד שראה פרעה שכל מה שהם מענין אותן הם מרבין אוכלסין שלא בטבע אמר אפשר אלהים מבקש את הנרדף ועל כן הוא מסייעם בעת צרותם שיפרו וירבו עד מאוד היפך ממחשבתו שחשב למעטם על ידי העבודה, לכן התחיל לעבוד עמהם בפרך בפה רך, כדי שלא יהיו נרדפים כל כך וגם לא יצעקו לה' מן העבודה, אחרי שמעם חלקת פיהם, שעובדין עמם בלשון רכה, באומרם שלא לרעתם המה מכוונים. ולזה אחר שאמר הכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו' לומר שנתרבו מאוד אחרי ענותם, אמר פרעה לבני ישראל ודאי אין זה כי אם שאלהים מבקש את הנרדף להרבותם אחר העינוי בעת צרותם ולזה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך כנאמר. ועוד עשו המצרים לסיבה זו אשר,

ס״אוימררו את חייהם בעבודה וגו'. כלומר המצרים מררו את חייהם של עצמן בעבודה קשה שעבדו גם הם בעבודה עם ישראל כמאמר חז"ל (סוטה י"א.) שהביאו מלבן ותלו לפרעה בצוארו וכו', והכל בכדי לפתות את ישראל בשקריהם וכזביהם שידמו להם כי לא לרעתם מתכוונים, רק עתה הוא צורך עבודה מוכרחת לעבודת המלך, וממנם יראו וכן יעשו והכל בפה רך. וסיים הכתוב את כל עבודתם שעבדו בהם בפרך, כלומר כל העבודה שעבדו המצרים בעצמם וכאומרם ז"ל (במדבר רבה ט"ו, כ' ובילקוט רמז קס"ג) שהיה פרעה נוטל סל ומגריפה ועשה בלבנים וכו', והכל היה בכדי שיעבידו את ישראל בפה רך לומר תהיה גם אתה כמוני וכאומרם (בסוטה שם) שכל ישראל שאמר איסטניס אני אומר לו כלום איסטניס אתה יותר מפרעה אבל באמת אורבם טמון בקרבם שבלבם היה רק לרמות ישראל לענותם ולמעטם בכדי שישארו אצלם לעבדים לעולם.

ס״בועוד ירמוז הכתוב את כל עבודתם אשר עבדו בהם וגו'. כי נודע מדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בספרו הקדוש (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א') אשר ישראל שהיו באותו הדור בגלות מצרים היו גילגול דור המבול ודור הפלגה כי היו צריכים לצירוף ולליבון חזק מאוד אחר שנתקלקלו הרבה ועל כן באו בגלות מצרים להתלבן שם על תיקון הנכון ושם קבלו עונשם שנית, כי על עונש המבול נגזר עליהם עוד כל הבן הילוד היאורה תשליכהו שהוא דמיון המבול. ועונש הפלגה שהיה להם הלבנה לאבן והחמר לחומר נשתעבדו בחומר ובלבנים ועיין שם באריכות וזה מאמר הכתוב כאן וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה וגו' את כל עבודתם אשר עבדו בהם כלומר עם כל עבודתם אשר עבדו בהם מכבר בגילגול ראשון והשני במבול והפלגה עבדו עתה בהם בצירוף השלישי בחומר ובלבנים ולהשליך בניהם היאורה לקבל עונשם עד גמירא עד התיקון הגמור.

ס״גויאמר מלך מצרים למילדות וגו' שם האחת שפרה וגו' ויאמר בילדכן וגו'. צריך להבין שני פעמים ויאמר הנאמר כאן מה אמר להם בתחילה ומה חזר לומר להם לבסוף וגם להבין לפי מאמר חז"ל בזה (סוטה י"א:) כי המילדות האלה היו יוכבד ומרים, ולכאורה למה שינה הכתוב כאן שמות הצדקניות לכנותם בשמות אחרות שפרה ופועה. ואולם לצד מה שכתבנו למעלה כי כל מגמת פרעה היה להכביד העבודה על ישראל הכל בפה רך לומר להם גם אתה כמוני ואני בעצמי עובד ותלה מלבן על צוארו וכדומה מפתויו הכוזבים, והכל בכדי שלא יהיו ישראל נרדפים כל כך ולא יצעקו לה' על הכבדת העבודה, ולזה תחילה קרא למילדות ואמר להם הלא העבריים הם אומה היפה בנשים בכל האומות ראוה בנות ויאשרוה וגו', וילדיהן נכבדות מכל עם ודאי ראוי וראוי שתראו בחיזוק וקיום הולד בכל יכולת להשפיר את הולד יפה יפה ושתהיו הוגין ומדברין עם הולד שלא יבכה, כי זרע ברוכי ה' הם וכבר נודע שם העברי מאברהם העברי אשר יצא טבעו בכל העולם ובודאי צאצאיו כמותו ומחויבין אתם לראות בקיומן, והיה כוונתו בכדי ליכנס עמם בדברים ולהראות להם שאין בלבו עליהם אדרבה חפץ בטובתם למאוד, וכאשר נכנס עמם בדברים ביקש מהם דבר קטן, בהיות שאמרו לו איצטגניניו שבעת הלז יולד מושיע של ישראל, והוא חפץ להיות ישראל אצלו כי חפץ בם ואוהבם, על כן בעת הלז יראו על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו, אמר בלשון יחיד שידמו כי אין כוונתו רק על בן אחד והוא המושיע את ישראל, ולא יחזיק גזירה זו לזמן כי אם רק עתה בעת הלז מצוה כך. וגם עתה חפץ בטובת ישראל כי אינו גוזר סתם על כל אשר יולד, רק אם בת היא וחיה שאף על בת אחת הוא מקפיד להחיותה כי אוהב ישראל הוא, רק שעתה צריך להמית בן אחד או שנים אלו אשר יולדו בעת הלז כדי שישראל ישארו אצלו במדינתו, והיתה כוונת רשעתו להכניס כל הגזירות הקשות בפה רך כדי שלא יהיה קשה לישראל כל כך ולא ידחקו את הקץ, וזה שאמר הכתוב תחילה ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, כלומר ראוי לכם לפי שאתם מילדות העבריות אנשים החשובים בעולם שאחת תהיה משפרת את הולד ואחת תהיה פועה והוגת עם הולד כי צריך לתת לב על ילדיהן שיגדלו וירבו כזרע בירך ה', וכשנכנס עמם בדברים אז ויאמר להם פעם שנית בילדכן את העבריות וראיתם על האבנים אם בן הוא כנזכר שרק בן אחד הוא מבקש בעת הזאת ואם בת היא וחיה שמקפיד על בנות ישראל והכל להראות כי טובה הוא מבקש לא רעה.

ס״דועוד נראה לדרוש סמיכות הכתובים מה שסיים אשר עבדו בהם בפרך והתחיל ויאמר מלך מצרים למילדות וגו', כי גם למילדות אמר כאשר אמר דבר השיעבוד לישראל בפרך שתלה מלבן בצווארו ואמר גם אני עבד כמותכם לעבוד העבודה, כן באומרו למילדות אם בן הוא והמיתן אותו אמר גם כן על זה האופן שיאמר גם כן למילדות המצריות שיעשו גם המה כן להרוג כל זכר במצרים וכאשר היה בגזירת כל הבן הילוד היארה תשליכהו שגזר בפירוש גם על המצרים כמאמר חז"ל (סוטה י"ב.), ועל כן השיבוהו כי לא כנשים המצריות העבריות וגו' ולכאורה מי הזכיר נשים מצריות בכאן, אך הוא כדברינו שצוה גם למילדות המצריות כן ולא היה צריך להכתב בתורה, כי עיקר הסיפור היה צריך להודיע מה שאמר זאת למילדות העבריות ואך מסמיכות הכתוב דרשינן ליה וראיה באומרם כי לא כנשים המצריות ובמה מצינו מגזירת הבן הילוד כאמור, ואפשר זה אמר הכתוב ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים וגו' כלומר שהם לא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים והגם שהמצרים עשו כדברו אבל העבריות לא עשו, והצריכו להשיבו כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ועל כן במצריות יכול להיות זאת ולא בעבריות, ועבור זה גופא גזר ואמר ויצו לכל עמו כל הבן הילוד היאורה וגו' ואמרו חז"ל (סוטה י"ב.) שאף על עמו גזר וכו' כנזכר כי כל גזירותיו היה הכל בפה רך באופן שישוה עצמו ועמו לישראל בגזירותיו בכדי שלא יהיו ישראל מן הנרדפים שאלהים מבקשם, הכל כנאמר.

ס״הולפי פשוטו נראה לומר, מה ששינה הכתוב כאן שמות המילדות העבריות ונקראו בשם שם האחת שפרה ושם השנית פועה לפי סדר טוב הנהגתם בילדי ישראל שמשפרין אותן והוגין עמהן כמאמר חז"ל שם, (י"א:) להגיד עוצם סכלות פרעה ורשעותו, אף שידע שאלו דורשין טובת הילדים ככל האפשרי שמשפרין הולד ופועין והוגין עם הולד כי חפצה נפשם בתקנת הילדים לא נמנע מלתבוע מאתן דבר כזה מהיפך אל היפך שלא די שלא יחיו הילדים אף גם הם בעצמם ימיתו אותן בידיהם, היש אויל גדול מזה ורשע עריץ להפוך לב רחמנות לאכזר. ועוד יאמר לפי ששם האחת שפרה וגו' והבין פרעה שהמה מבקשים טובת הילדים למאוד, והגדיל בעיניו החשש פן ירבה לצד מגמתם להחזיק ולהחיות כל הילדים ועל כן גזר וצוה עליהם שהם ימיתו אותן וממילא יפלו מלחזקן אף להבנות שישארו ובזה ח"ו ימעטו מכל וכל, והכל עשה כגודל רשעתו, וכנאמר.

ס״וותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' ותחיין וגו'. מגיד הכתוב הזה צדקות נשים צדקניות הללו שלא מחמת בושת בני אדם או הפסד ממון שיגיעם בדבר הזה שיחליפם באחרת, כשיתוודע הדבר בין הנשים, לא קיימו דבר המלך ודתו, רק מחמת יראת אלהים באמת, פחדו ורעדו לנגוע יד בנפש מישראל ובפרט שאמר להם פרעה שעיקר כוונתו הוא בשביל שאמרו לו איצטגניניו וחכמיו שילד יולד לישראל משיח ה' והוא יושיע את ישראל מיד מצרים, ובזה חיל ורתת ורעדה אחזתם לנגוע יד במשיח ה'. ולא די שלא עשו זאת להמית ילדי ישראל כי אם אף ותחיין את הילדים שהיו מספקות להם מים ומזון להחזיקם לקיימם ולהחיותם (כמאמר חז"ל שם) מאחר שידעו כי משיח ה' נמצא בין הילדים האלה חשקה נפשם להיות להם שם ויד בקיום המושיע את ישראל. ועל כן כתיב ותחיין את הילדים ולא כתיב את הנולדים כי הנולדים כל הנולדים במשמע בין זכר בין נקבה והם דקדקו להחיות הילדים ביותר המה הזכרים לצד שידעו כי שם בחיר ה'. וזה שאמר הכתוב מפורש ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' מחמת יראת אלהים בלבד אשר בלבבם לא עשו מה שתבע פרעה מאתם לא מחמת דבר אחר כלל וכלל. ואמנם עוד אומר הכתוב כי כאשר דיבר אליהן מלך מצרים שעתיד שיולד בן המושיע את ישראל אז ותחיין את הילדים ברוב התאמצות בזכרים להספיק להם מים ומזון וכל הצטרכותם ביותר ויותר כדי שיהיה להם עשר ידות במלך המשיח, ועל כן זה היה שכרם ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ובית המלכות כי הם חשקו וחפצו למאוד להחיות ולקיים את זה שיושיע את ישראל ועל כן מהם בעצמם היה ותיכף וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי זו יוכבד וחז"ל אמרו (שם י"ב.) שהלך בעצת בתו כי גירשה עבור גזירת פרעה והיתה מרים אומרת לו גזירתך קשה וכו' והכל מאת ה' היתה כדי שגם מרים שגם היא היתה המילדת השניה שתהיה גם לה חלק במושיע את ישראל ונתנה היא העצה לאביה שיקח את אמה היא יוכבד. ומספר הכתוב והולך בשארי הדברים שעשתה מרים במשה כי ותתצב אחותו מרחוק ותקרא לאם הילד הכל מאת ה' נסבה שתהיה גם לה חלק בבן המושיע מדה כנגד מדה במה שחשקו לקיים ולהחיות את האדם שיושיע את ישראל והעמידו הקב"ה מהם וכאמור.

ס״זעוד יתבאר אומרו ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (שם י'א:) כאשר דיבר אליהן להן מבעי ליה אלא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו וכו' עד כאן. וצריך להבין דברי קדשם בזה כי מה שייכות ענין זה לכאן, והנראה כי אמרו חז"ל (נזיר כ"ג:) גדולה עבירה לשמה וכו' ממה דכתיב (שופטים ה', כ"ד) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך וגו' עד בין רגליה כרע שכב נפל וגו', מאן נשים באוהל שרה רבקה רחל וכו' עד כאן. הרי שאף גילוי עריות שהוא אחד משלושת העבירות שדינם ביהרג ואל יעבור מכל מקום להצלות נפשות רבות מישראל מותר לאשה למסור עצמם למשכב הערל בכדי להציל את ישראל ואף מצוה היא כאומרם גדולה עבירה לשמה וכו' וגם ראיה מאסתר המלכה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו.) כאשר אבדתי מבית אבא אובד ממך שעד עתה באונס ועכשיו ברצון, הרי שנכנסה ברצון למשכב הגוי בשביל הצלת נפשות ישראל. ואמנם אפשר זה דוקא באשה לפי שקרקע עולם היא אבל באיש יאסר זה וכמו שאיתא (בתוספות נזיר שם.). ועל כל פנים באשה ודאי מותר ועל כן סבר פרעה בדעתו כי ודאי כאשר יהיה תובען לדבר עבירה ישמעו לו כדי שעל ידי זה ימצאו חן בעיניו ולא יעשה להם דבר אם לא ישמעו לגזירתו ויצילו בזה נפשות רבות מישראל. ואכן הם ברוב צדקתם לא חפצו בזה כי מסרו נפשייהו על קדושת השם וקבלו על עצמן מה שיעשה פרעה עמם והם לא ישמעו אליו לא לזה ולא לזה או שבטחו בה' שיצילם למען שמו וכאשר היה בסופן כאשר נבאר להלן. וזה שמספר הכתוב בחידוש מעשה נשים צדקניות הללו, שלא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים להיות נזקקות לו לתשמיש, וגם ותחיין את הילדים ולא שמעו אליו מכל וכל, ועל כן תיכף,

ס״חויקרא וגו' ויאמר להן מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין וגו'. ולכאורה לא היה צריך כי אם לומר להן מדוע תחיין את הילדים וגו' בלבד, ומה זה כפל דבריו לומר מדוע עשיתן וגו' ותחיין וגו', ואמנם כי בשתים שאלן, אחת מדוע עשיתן הדבר הזה שלא נתבעו לדבר שתבען שהיה להם לחוש להצלת נפשות ישראל, והשנית הוסיפו לעשות הרע להחיות את הילדים וזה לפלא שלא ישמע דבריו לא לזה ולא לזה כי על כל פנים אחת משתי אלה היה להם לעשות. ועל זה השיבוהו,

ס״טותאמרן וגו' כי לא כנשים וגו' כי חיות הנה וגו'. כלומר הנה כדין עשינו בזה ובזה אחרי שהעבריות אינן צריכות כלל למילדות נמצא שאין זה בידנו כלל להמית או להחיות ועל כן היה אסור להם בדין התורה להתרצות אליו ברצון ח"ו אחר שאין בזה פיקוח נפש ישראל, ואולם מה שאמרו בלשונם כי חיות הנה עיין ברש"י בזה ובדברי חז"ל (בסוטה י"א:) מה שפירש רש"י בזה. ומה שנראה לי לומר, כי הלא נודע שצער הלידה הוא מטומאת זוהמת הנחש שהטיל בחוה שעבור זה נגזר עליה בעצב תלדי בנים כי הזוהמא והטומאה ההיא אינה מנחת לצאת הולד בנקל לצד שהקליפה אין רצונה בישוב בני אדם כי אם במדבר שממה ושם ישיבתה וחפצה בה. ועל כן בבית השמם מאין יושב נאמר שם (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער ופירש רש"י ז"ל בזה (בבא קמא כ"א.) שבית שאין בני אדם דרין בו מזיקין דרין בו ושעירים ירקדו שם וכו' עיין שם. ועל כן אמרו חז"ל (שם י"ב.) שנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה ויולדות בנקל לצד שבצדקתם נטהרו מזוהמא ההיא, והקדושה רצונה להרבות זרע ישראל כעפרות תבל כי לשבת יצרה, ועל כן יולדים בנחת.

ע׳והנה אבינו הראשון אדם קרא לאשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, וכתבנו שם כי לפי זה היה ראוי לקרותה חיה וכמו שעוררו המפרשים שם, ואכן כי עיטף בשם זה לכנותה על שם חויא נחש הקדמוני שנתמלאה זוהמא ממנו וכמו שאיתא בזוה"ק שם (זוהר חדש י"ט.), והראת לדעת בזה כי אם לא היה בה זוהמא ההוא היתה יולדת בנקל והיה ראוי לקרותה חיה, רק עבור הזוהמא ההוא נלקח מאתה ארבעה מוחין הידועים ונעשה מהיו"ד ו' לכנותה על שם החויא (ואפשר על כן נקראת המילדת חיה בלשון חז"ל כידוע וצריך טעם לזה ואמנם לצד שהיא המקילה קצת צער הלידה ומסייעת שתצא הולד על כן קוראין לה חיה על שם הראשון המורה על הטהרה מהזוהמא ואז בנקל הולדת הולד בלי צער לידה) וממילא נשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה כי נטהרו מזוהמת הנחש, עד הנה הם יולדות בעצמם בנקל ומכונים על שם חיה ולא חוה כי לא היו בפיתקה ואינן צריכין לחיה אחרת בעת הולידם כי בעצמם חיות הנה המורה על שלימות האשה ואין דבר מעכבה מלהוליד. וזה אמרו כאן המילדות כי לא כנשים המצריות וגו' כי חיות הנה, פירוש כי הנשים המצריות עד עתה רבתה בם זוהמת הנחש וצריכין לחיה לא כן העבריות שנטהרו מזוהמא ההיא וחיות הנה שנקראו על שם חיה ולא חוה ועל כן בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו. ולזה גמר אומר הכתוב,

ע״אוייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו וגו' ויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים וגו'. ולכאורה צריך להבין למה הפסיק הכתוב ברבוי העם בתוך הטבת המילדות, והבן. ולדברינו יאמר כי לצד שגדלה צער המילדות בשתים האחת מה שנתבעו למשכב המלך, והשנית מה שצוון להמית כל זכר בבני ישראל, ואלהים הטוב והמיטיב, היטיב עמהן בהטבה אחת הכוללת שתי אלה, והוא במה שריבה זרע ישראל ברבוי אחר רבוי בלתי טבע ולא היו באמת צריכים למילדות כלל, כי זה שאמרו המילדות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וגו' זה באמת כן היה ולא הוציאו שקר מפיהם, כמאמר חז"ל (סוטה י"א:) בפסוק (שיר השירים ח', ה') תחת התפוח עוררתיך וגו' שהיה הקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקר ומשפיר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד וכו' וכפירוש רש"י שם עוררתיך לצאת ממעי אמך וכו'. הרי מפורש שהולידו בלתי חיה מבני אדם, (ועיין למטה בפסוק שאחר זה) ובזה נכלל שתי הטובות שלא היו צריכים למסור עצמן למשכב הערל, וגם שלא ימעטו זרע ישראל על ידיהם ח"ו שיצטרכו להרוג אותן, והם באמת אדרבה חפצו מאוד מאוד שיתרבה זרע ישראל כחול הים ומכל שכן שלא להרוג אותם בערים.

ע״בולזה אמר הכתוב וייטב אלהים למילדות, כלומר שהיטיב עמם הטבת עצמן שלא יצטרכו ליבעל לבן נכר חלילה, ובמה היה טובה הזו אמר כי וירב העם ויעצמו מאוד שהעם נתרבה בעצמם ונתעצמו מאוד בלתי שום הצטרכות חיה להולידם להשפיר ולנקות אותן כי אלהי אברהם היה בעזרם והרבם כביכול בכבודו ובעצמו כחול אשר על שפת הים וממילא נכלל בזה הטובה השניה שלא יצטרכו להרוג הילדים, ופרעה לא יהיה לו עליהן שום פתחון פה אחרי שאינם כלל בעת ההולדה. וזה שאמר הכתוב,

ע״גויהי כי יראו וגו' ויעש להם בתים. כי הנה באמת יעל אשת חבר הקיני מסרה נפשה למשכב הגוי ועשתה לשם ה' עד שנאמר עליה (שופטים ה', כ"ד) מנשים באוהל תבורך כי גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו' (נזיר כ"ג:) כנאמר למעלה. נמצא לכאורה אפשר לא יפה עשו המילדות בזה במה שלא רצו לעשות עבירה לשמה. ואמנם זה אינו כי הלא המה בשתים עשו שלא נתבעו לדבר עבירה ואף על פי כן לא המיתו את הילדים אדרבה עוד ותחיין את הילדים שהיו מספקין להם מים ומזון (כמאמר חז"ל (סוטה י"א:) כי אף שכתבנו בפסוק שלפני זה שלא היו צריכים כלל למילדות וכמאמר חז"ל היה נראה כי זה היה אחר נסיון המילדות שלא חפצו לשמוע אל פרעה ומסרו נפשם על נפשות ישראל להחיותם שלא ברצונו, אז הביט האל הטוב, אל טוּב מעשיהם והיטיב עמהם לשלוח מלאך משמי מרום במקומם בכדי שלא יהיה לפרעה פתחון פה עליהן, ועל כן אחר שנקראו אל פרעה השיבו כי חיות הנה ולא אמרו כן תיכף בעת צויית פרעה וראיתם על האבנים וגו', והבן כי נכון הוא. ונחזור לענין) ובזה ודאי עשו המילדות בטוב שמסרו נפשם ולא רצו לעבור את פי ה'. ולזה אמר הכתוב שם מנשים באוהל תבורך דוקא מאלו הנשים שנקראו אוהל והן האמהות שנאמר בכולן אוהל כמו בשרה הנה היא באוהל וכן בכולן והן עשו מצוה שלא לשמה במה שנתנו שפחתם לאישם הכל כמו שאיתא בתוספות שם. אכן כאן אומר הכתוב ויעש להם בתים, בית ולא אוהל, כי הבית הוא המגין והחופף על האדם מזרם ומחורב יותר הרבה מאוהל, וכאן הסתירם ה' בסתר כנפיו סביבם מכל וכל כבית ממש וקיים בהם (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, במה שהרבה העם שלא בטבע ולא היו צריכים כלל למילדות שלא יהיה עוד לפרעה שום פתחון פה לדבר אליהם לא לתובען לעבירה ולא לצוותם בהריגת הילדים, והיה זה שכר המילדות בשביל יראת אלהים שיראו ממנו שעשה להן בתים להצילם מכל רע, ואין לך שכר גדול בעולם במה שינצל האדם מלעבור את פי ה' בקטנות מכל שכן בגדולות בגילוי עריות שהיא מעבירות החמורות ומכל שכן בהריגות נפש מישראל שכל אחד הוא עולם מלא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז.). וזה הוא הטובה שאמר למעלה וייטב וגו' וכפירוש רש"י לפי דרכו עיין שם, וכראות פרעה הרשע כי אינו פועל כלל בגזירה זו אדרבה על ידי זה מוכרח בוראם ברוך הוא לפרותם שלא בטבע בכבודו בעצמו כביכול ברוך הוא. על כן,

ע״דויצו פרעה לכל עמו וגו' כל הבן הילוד וגו'. ואמרו חז"ל (סוטה י"ב.) לכל עמו גזר אף על המצרים ואז לא יוכלו ישראל לעשות שום פעולה כמו להניח ילדיהן אצל מצרית כיון שהשוה הגזירה שלא יהיה שום תינוק זכר במדינה מי יוכל להמלט מידו, ואמנם כבר נאמר עוצו עצה ותופר ועצת ה' היא תקום ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

ע״הוילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. חז"ל אמרו (סוטה י"ב.) זו יוכבד, ובת ק"ל שנים היתה כי נולדה ללוי בין החומות כשבאו למצרים והיא השלימה השבעים נפש שנאמר (במדבר כ"ו, נ"ט) אשר ילדה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים וכו'. ונראה טעם מה שסיבב הקב"ה שתוולד יוכבד בין החומות שתהיה לידתה במצרים ולמה לא נולדה בארץ כנען במקום המקודש, להיות הורתה ולידתה בקדושה. כי הקב"ה בורא רפואה קודם למכה, ולכן היא היתה מוכרחת להולד קודם בואם לתוך העירה למצרים, כי היא היתה התחלת הגאולה שהיא הולידה בן שמושיע את ישראל. ואף על פי כן כל מה שהיה הדבר יכול ליקרב לביאתם למצרים היה הקב"ה מקרבו, לצד שכבר יצא ק"ל שנים משנותיה כשנתעברה עם משה, והיה בלתי דרך הטבע בזה כי הלא שרה אמנו בת תשעים שנה היתה ואמרה (בראשית י"ז, י"ז) הבת תשעים שנה תלד, ואם היתה יוכבד נולדת בעודם בארץ כנען היה מוכרח הקב"ה להפליא פלאות ביותר כי היתה יותר זקנה בעת הריון משה, ואין הקב"ה מפליא ניסיו בחנם שלא בעת המצטרך, ועל כן לא נולדה קודם, רק בבואם למצרים כבר היתה מוכרחת להולד שתהיה סימן להתחלת הגאולה ותהיה רפואה קודם למכה, על כן נולדה בין החומות רגע קודם בואם העירה.

ע״ווזה רמז הכתוב (בתחילת סדר זה) ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. כלומר שהיו שבעים נפש והוא עם יוכבד שהשלימה המנין ונולדה בין החומות בכדי שתהיה סימן להתחלת הגאולה, וגם עוד סימן היה להתחלת הגאולה כי ויוסף היה במצרים ונודע שכל עיקר סיבת ביאת יוסף למצרים היה בכדי לישר דרך לפני בני ישראל שלא ישקעו ח"ו בטומאת מצרים בכדי שהקב"ה יוכל לגאול אותם כמו שהבטיח לאברהם, כי אם היו נכנסים עוד לטומאת מצרים מעט מן המעט, היינו נשארין שם ח"ו כך לעולמים כאמרינו ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו'. ועל כן לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, כי בעוד רגע אחת אם היו עוד בתוך מצרים לא היו נגאלים ח"ו, וכל זה עשה יוסף בצדקתו שלא יכנסו ישראל בטומאת מצרים עד קצה האחרון וכאמור.

ע״זגם יאמר הכתוב וילך איש מבית לוי וגו'. להבין הצגת לשון זה איש מבית לוי ולמה לא נכתב שמו כבשארי מקומות, והנה חז"ל אמרו (סוטה י"ב.) וילך איש וגו' להיכן הלך שהלך בעצת בתו שאמרה לו אבא גזירתך קשה משל פרעה וכו' עמד והחזיר את אשתו עמדו כולן והחזירו נשותיהן וכו' עד כאן. והנה רבותינו ז"ל כיוונו בזה לתרץ אומרו וילך להיכן הלך וכו' ונראה אשר בזה מתורץ גם אשר דקדקנו בזה למה לא נכתב כבכל מקום בהזכרת שמו, כי הנה באמת יוכבד היתה דודתו של עמרם וכמאמר הכתוב (שמות ו', כ') ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה, וכבר נודע אשר בית לוי היו מקיימין תמיד את התורה עד שלא ניתנה ובפרט עמרם שגדול הדור היה וצדיק גמור כמפורסם במאמרי חז"ל שם ואם כן היאך נשא דודתו, ובאמת חז"ל (בסנהדרין נ"ח:) פלפלו בזה כי יש שסוברים שדודתו אסורה גם לבני נח ואך זו היתה מותרת לו שלא היתה אחות קהת כי אם מן האב ולא מן האם ועיין שם. ואך גם בלא זה היאך עבר על התורה אף שלא ניתנה שהרי לישראל ודאי אסורה מכל וכל, ואמנם לצד כי היה צריך לקיים מצות פריה ורביה שמוטלת אף על בני נח שהרי אדם ונח נצטוו מפורש שניהם על פריה ורביה, ולשבת יצרה. ולא תקשי מהא דלא חשבוהו בשבעה מצוות שנצטוו בני נח (כמו שאיתא בדברי חז"ל בסנהדרין נ"ו. וברמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים הלכה א') משום דלא חשבו אלא שב ואל תעשה אבל קום ועשה לא חשבו ודינין קום ועשה ושב ואל תעשה נינהו כמו שאמרו חז"ל (שם נ"ח:) עיין שם, וקודם מתן תורה לא רצו לדחות העשה המוטלת עתה עליהם מפני הלא תעשה שיאסר עליהם אחר כך. ועבור זה הטעם גם יעקב נשא שתי אחיות כי במקום מצוה לא חששו על הלא תעשה. וכן יהודה ותמר שאמרו חז"ל (בסוטה י':) שכיון שידעה שוב לא פסק ממנה כי דחה הלא תעשה מפני העשה. ותמר מתחילה כן חשבה כי זה כוונת יהודה שאינו רוצה ליתנה לשלה בנו כי הוא רוצה שישאנה בעצמו ולזה אמר הכתוב (בראשית ל"ח, י"ד) כי ראתה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה. פירוש שראתה ששלה גדול ואינו נושאה ומן הסתם דעתו שיהודה בעצמו ישאנה והנה עדיין היא לא ניתנה לו לאשה פירוש ליהודה בעצמו ועל כן ותשב בפתח עינים וגו'. והכל כי לא היו מקפידין אז להשמר מדבר שיאסר להם אחר כך ולבטל המצוה בשעתה, ועל כן נשא עמרם את יוכבד דודתו. ואולם כאשר גזר פרעה על הזכרים להשליכן ליאור ונמצא יגיעתו לריק כי לא יוכל לקיים מצות פריה ורביה בשלימות בלתי זכר אף שיהיו לו כמה בנות. אמר, מעתה למה לי להחזיק את דודתי להיות נשואה לי כיון שהיא שלא במקום מצוה ועמד וגירשה ובאה בתו אליו בעצתה ואמרה לו גזירתך קשה משל פרעה וכו' כי אם לא תקיים המצוה בשלימות בבן ובת, לא תקיימנה כלל וכי בבנות לבד לאו מצוה איכא (וראיה מהא דאמרינן (ביבמות ס"ב:) היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו וכו' הרי אף שקיים המצוה אינו רשאי למנוע מלהוליד כי על כל פנים לשבת איכא), ועוד כי על ידי זה כולם יגרשו נשותיהן והם נשואין שלא באשה האסורה ובהם ודאי ביטול פריה ורביה איכא, ושמע לה והחזיר אשתו והחזירו כולם נשותיהן כאמור.

ע״חולזה אמר הכתוב וילך איש מבית לוי, כלומר שהלך מדרכי הלוים כי הן הלוים מעודם שומרי התורה הן (ובפרט בבחינת הברית שאמר עליהם הכתוב (דברים ל"ג, ט') כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו) ולא נסוגו אחור מעת היותם, ועתה הלך איש המיוחד שבהם (כדפירש רש"י בישעיה ב', ט' בפסוק וישח אדם וישפל איש, אדם הקטנים איש הגדולים) מדרכי יראתם ובמה שלקח את בת לוי ונודע אשר בת לוי ודאי דודתו היא כי הוא נכד לוי. ואמנם שהלך בעצת בתו וכתורה עשה שלא לבטל מצות פריה ורביה הנהוגה גם לבני נח וחביבה מצוה בשעתה כנאמר.

ע״טותהר האשה ותלד בן וגו'. לכאורה היה די לכתוב רק ותלד האשה בן, ואכן יגיד הכתוב כי מעת אשר הרתה היו כולם מעידין ומגידין כי היא הראויה לילד בן שיושיע את ישראל מחמת שידעו הדבר הגדול והנורא שעשתה בהחיות הילדים ולא שמעה אל מלך מצרים בזה וגם במה שתבעה לתשמיש כנזכר למעלה, ובזה ודאי היא הראויה שתלד בן המושיע לישראל והוא אומרו ותהר האשה ותלד בן תיכף כשהרתה פתחו כולם שבודאי היא תלד בן הידוע משיח ה'.

פ׳ותרא אותו כי טוב הוא. לא נודע מה טוב ראתה בו בעת הולדו שעדיין לא עשה לא טוב ולא הפכו וחז"ל אמרו (סוטה י"ב.) שבשעה שנולד נתמלא הבית אורה וכו' ועדיין צריך לדעת מה שנאמר בו טוב ולא אורה. ואמנם הנה נודע אשר הגואל נקרא טוב בסוד הכתוב (רות ג', י"ג) אם יגאלך טוב וגו', ועל כן תיכף כשראתה האורה עמו הבינה תיכף שהוא המושיע אשר יגאל את ישראל והוא הבן הטוב שהיו מצפים שיבוא לגאלן, ועל כן איכא מאן דאמר שם שנולד מהול כי גם זה נקרא טוב בסוד (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב כנודע.

פ״אותצפנהו שלושה ירחים. מכלל הכתוב הזה נראה ונגלה צדקות ישראל שלא היה בהם דילטורין, ואף שבנפשם היה. כי בודאי היו הכל יודעין אם יושלך זה למים יתבטל הגזירה מכל וכל כי יאמרו לו חכמיו ואיצטגניניו שכבר הושלך מושיען של ישראל למים ויבטל הגזירה, ואף על פי כן ותצפנהו שלושה ירחים ולא היה אחד מישראל מגלה זה, ורק מחמת שלא יכלה עוד הצפינו אז ותקח וגו' כי גן נעול אחותי כלה (שיר השירים ד', י"ב), שהיו גדורים מן הערוה כמאמר חז"ל (רבה על פסוק זה) וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון כנודע (ספר יצירה פרק א' משנה ג').

פ״בולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גֹמא וגו' עד ותשם בה את הילד. להבין אומרו ותקח לו תיבת וגו' והיה יכול הכתוב לקצר ולומר ותשם את הילד בתיבת גומא וגו' ואמנם לצד שראתה בבנה כי טוב הוא ובכל מקום שהוא השכינה עמו (סוטה י"ב:), והיתה צריכה לראות שלא יהיה במקום שהוא בו, שום נידנוד איסור קל. ונודע אומרם ז"ל (בסוכה ל'.) שאמר רב הונא לאלו הקונים הדס למצות לולב שלא יקצצו הם עצמם ההדס מן המחובר שלא יהיה גזל בידם רק העכו"ם יקצצו וכו' עיין שם. ובאמת לא מצינו שהקונה הדס להריח בו שיהיה אסור לקצצו בעצמו משום גזל כי באמת מספיקא לא חיישינן לגזילה רק בדבר מצוה צריך להזהר ביותר שלא יהיה מצוה הבאה בעבירה מכל וכל לפי שצריך השראת השכינה על דבר מצוה והקב"ה עוצם עיניו מראות ברע אפילו ברע כל דהו. ועל כן כשרצתה יוכבד להניח משה בתיבתו נאמר ותקח לו תיבת גומא כי אין קיחה אלא בכסף כמאמר חז"ל (בקידושין ד':), שאף גומא שהוא דבר קל לא רצתה ליקח בלי ידיעת בעלים כי אם בכסף מלא קנאה ואחר כך ותשם בה את הילד. נודע (זוה"ק חלק א', ט"ו) אשר "את" רומז אל השכינה שהיתה שרויה עם משה בהתיבה, ועל כן ראתה שלא יהיה בתיבה שום נדנוד דבר אשר לא כן ובזה תוכל השכינה להיות שרוי עם משה על דרך ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כנאמר.

פ״גוזה שנתנה דעתה להצילו דוקא באופן זה בתיבת גומא על המים ולא בשארי מיני הצלות כי הרבה ריוח והצלה לפניו, ועוד כי הלא גם בתיבה על המים היה צריך לנס ולנס אין שיעור ואם היתה מחזיקו בביתה לעין כל גם כן היה יכול להנצל על ידי נס שלא יראו ולא ישמעו המחפשים. ואמנם כי ידוע (פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א') אשר עונש כל הבן הילוד היאורה תשליכהו הוא עונש דור המבול כי דור ההוא היה גילגול דור המבול. ועל כן אמרה הצדקת אשאל נא לימים הראשונים אשר היו לפני איך ניצל נח הצדיק ממי המבול הלא על ידי התיבה שסגר ה' בעדו מפני מי המבול גם אני אעשה כמוהו והצילתו בתיבה.

פ״דותתצב וגו' לדעה מה יעשה לו וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י"ג.) לדעה מה יעשה לו לידע מה יהיה בסוף נבואתה וכו' ולפי פשוטו נראה כי ודאי יודעת היתה הצדקת שעתיד הקב"ה להצילו לצד שראתה אותו טוב והשכינה עמו, ואך לא ידעה באיזה סיבה ועשייה יציל הקב"ה כי הרבה ריוח והצלה לפניו וחפצה לידע באיזה סיבה יצילו הקב"ה, והוא אומרו לדעה מה יעשה לו איזה עשיה ופעולה יתחדש מה' בשביל הצלת הצדיק הזה כי לו הוא פירוש בשבילו איזה עשיה יתחדש בשבילו להצילו ממים הזדונים. ומיד אומר הכתוב,

פ״הותרד בת פרעה וגו' על היאור וגו'. והנה כאשר היתה עתה על היאור ודאי שירדה מביתה אל היאור קודם השלכתו למים כי עתה השליכה אותו למים ובאתה בת פרעה על היאור ובודאי שירדה מקודם וראתה שהקב"ה כבר ברא הרפואה קודם למכה לשלוח את בת המלך לרחוץ וגו' ועל כן הוא"ו של ותרד נקודה פת"ח, המורה על לשון עבר, לומר כי קודם יציבת אחותו מרחוק וכבר ירדה בת פרעה כי ברא הקב"ה הרפואה קודם למכה כרחמי ה' וכרוב חסדיו.

פ״וב גם יאמר ותרד וגו' ונערותיה וגו', כי חז"ל אמרו (סוטה י"ב:) מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, ולכאורה מה זה שייכות לכאן ואמנם נודע כי פרעה ומצרים עבדו להיאור כמו שאיתא (שמות רבה ט', ט') ובודאי גם בת פרעה כמוה כמוהם היתה לעבוד אותו ועל כן כשרצתה לתקן דבר זה הזמין לה הקב"ה דבר לתקן באותו דבר שקלקלה כאשר אמרו חז"ל (בזבחים קט"ז: ועיין ברש"י שם) אצל רחב בפסוק (יהושע ב', ט"ו) ותורידם בחבל שאמרה רבונו של עולם באלו חטאתי ובאלו תמחול לי כי המנאפים היו עולין אליה בחבלים דרך החלון וטמנתן בפשתי העץ ובאותן שלושה דברים עצמן זכרה להציל השלוחים וכו' כי הצדיקים בדבר שחוטאים בו מתרצים כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג'). ועל כן כאשר ירדה לרחוץ מגלולי בית אביה הוליכה הקב"ה אל היאור לתקן בדבר שחטאה, להציל את הצדיק הזה ממימי היאור. אבל ונערותיה הולכות על יד היאור פירוש שעוד להם חלק ונחלה ביאור (כי יד לשון חלק הוא) שרצו בעבודתו, ועל כן התחילו להסיתה שלא תציל את משה עד שבא גבריאל וחבטן בקרקע כמאמר חז"ל (סוטה י"ב:) אשר נביא להלן.

פ״זג ועוד יאמר הכתוב ונערותיה הולכות וגו' ותרא את וגו' ותשלח את אמתה ותקחה. שלכאורה פשטות הכתוב אינו מסודר לפי דרשת חז"ל (שם) שאמרו וזה לשונם: ונערותיה הולכות וגו' אמר רבי יוחנן אין הליכה זו אלא לשון מיתה וכן הוא אומר (בראשית כ"ה, ל"ב) הנה אנכי הולך למות כיון דחזו דקא בעי לאצולי למשה אמרו לה גברתינו מנהג של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה וכו' עד ואת עוברת על גזירת אביך בא גבריאל וחבטן בקרקע, עד כאן. ולפי זה היה צריך לכתוב ותרא את התיבה קודם ונערותיה הולכות כי קודם ראייתה את התיבה ודאי שלא נתחייבו עדיין מיתה. ואמנם מה שנראה הוא, כי באמת הנה יוכבד שמה את התיבה על שפת היאור בקצהו כמפורש ותשם וגו' על שפת היאור. וכאן נאמר ותרא את התבה בתוך הסוף, ואך כי תיכף בבואה אל היאור היה עדיין התבה בשפת היאור ותיכף אמרה לנערותיה שיקחו את התיבה ומיחו בה, ומיד ונערותיה הולכות למות על יד היאור, פירוש במה שמיחו בה לקחת אותו בעוד היותו על יד היאור בשפתו על זה הלכו למות ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, וכשראתה כך ודאי שרצתה לקחת התבה להצילו כי ראתה נסים שנעשו בו ונתנה עיניה על התבה להצילו, אבל ותרא את התבה בתוך הסוף פירוש שראתה התבה וכבר הוא בתוך הסוף רחוק משפתו ואז אמרה בלבה מי יעלה לנו מעבר לים ויקחה לנו, ועל כן אמרה אבחן לפשוט את ידי לקחתו ואמרה אם יחפוץ הקב"ה לעשות לו נס יאריך את ידי עד התבה ואקח אותו ובאם לאו מה אוכל לעשות, ומיד ותשלח את אמתה ואמרו חז"ל שם ידה היה ואשתרבב אישתרבבי עד תוך הסוף ותקח את התבה ואז כשראתה הנס המופלג הזה לא השגיחה עוד על גזירת אביה כי אמרה ודאי ישמרהו הקב"ה מכל צרה ויצילו מיד אבי, והכל מה' היתה זאת שיציל אותו בדרך הנס כדי שתבין רוב וגודל הפלגת מעלת הילד שהקב"ה עושה לו ניסים כאלה, וגם שתהיה לה תירוץ בפני אביה על הצלתו שלא ראתה כזאת מימיה וחידוש הוא ולא גזר על כיוצא בזה.

פ״חותפתח וגו' ותאמר מילדי העברים זה. פירוש אף שיש ביאור גם ילדי המצרים כאומרם ז"ל (סוטה י"ב.) בפסוק ויצו לכל עמו שאף על עמו גזר מכל מקום זה הכירה שהיא מילדי העברים, ואמנם להבין על פי פשוטו מאין הכירה שמילדי העברים זה. נראה, כי לכאורה יש לשאול במה שאמר הכתוב ותראהו וגו' והנה נער בוכה וכי לבכיה צריך ראיה לראות שהוא בוכה הלא גם בלא ראיה יוכל להשמע קול הבכיה והוה ליה למימר ותשמע את קול הנער והנה בכה ואכן אפשר לומר כי בכייתו היה על דרך הנאמר בחנה (שמואל-א א', י') ובכה תבכה, ושם ודאי היה הבכיה רק מלב בדמעות בלי נשמע קולה שהרי נאמר שם וקולה לא ישמע וכן כאן לא שמעה קולו כי בכה בנחת וקולו לא ישמע כלל רק כשפתחה התבה ראתה שהוא בוכה ועל כן ותחמול עליו כי סברה שזה ודאי אחד משני דברים, או שכבר נחלש כחו כל כך שאינו יכול לבכות בקול כי אם בבכיית הלב או שזה מה' הוא שלא ישאג בקול בכיה פן ישמע קולו אחד ממצרים וידע כי נער שם וירד להמיתו או להשליכו מן התבה אל המים הרבים, ובין כך ובין כך נתמלאה חמלה וחנינה עליו. ואמנם עוד דבר אחד הרהרה במה שאינו שואג בקול והוא כמו שאמרו המפרשים ז"ל בפירוש מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ס'.) מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי וכו' עד כאן, כי הלל הזקן לימד את בני ביתו תמיד שלא יקראו תגר על מדותיו של הקב"ה ואיך שיהיה עמהם אף בהגיעם לפעמים לאיזה מקרה רעה ח"ו לא ירימו קולם לזעקה רק יבקשו רחמים בהכנעה בקול נמוך, ועל כן כששמע קול צווחה אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי וכו' עד כאן. וכן היא סברה כי על כן אינו בוכה בקול גדול להיות שבוצין בוצין מקטפיה ידיע (ברכות מ"ח.) ואינו רוצה לצעוק בקול, רק בלחש למי שהוא עונה לחש, וזה אמרה מילדי העברים זה פירוש הנה מעת ילידתו מתנהג כמנהג העברים ומדת העברים בו.

פ״טונראה מה שאמרה מילדי העברים זה, ולא הוא. לרמז על משה שנאמר בו (שמות ל"ב, כ"ג) כי זה משה האיש.

צ׳ותאמר אחותו וגו' מינקת מן העבריות וגו'. חז"ל אמרו (סוטה י"ב:) ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על המצריות כולן ולא ינק וכו'. ולפי פשוטו נראה כי לצד שבת פרעה הכירה בהילד ואמרה מילדי העברים זה, לזה אמרה האלך וקראתי וגו' אשה מינקת מן העבריות כי מן הסתם כל מין נתמשך אחר מינו כמאמר חז"ל שזה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים וכו' אשר כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו (בבא קמא צ"ב:). ואך אומרה ותינק לך את הילד צריך להבין מה דקדקה לומר לך והיה די לומר ותינק את הילד, ואולם לצד שנפשה היתה יודעת בטוב, כי כל בת ישראל תירא ותפחד מלקחת אותו לביתה אחר שהגיע דבר המלך ודתו שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ומי יבוא אחר המלך למרוד בו להחזיק איזה ילד אצלה, ומכל שכן אם הילד ודאי שתירא לקחת אותו אצלה כי כאשר יחפשו המחפשים ילדים הקטנים וימצאו אותו אצלה ודאי יאמרו כי היא אמו ומעולם לא השליכתו ליאור, ועל כן אמרה ותינק לך את הילד פירש שתניקהו אצלך בביתך ואת בת המלך מי יאמר לך מה תעשה. או יתפרש אומרו לך שיהיה הילד נקרא על שמך לומר כי זה הילד היא לבת פרעה ואתה תעמוד לפני אביך בעת אשר ימצאו אותו המחפשים לומר כי בני הוא ואני רוצה לגדלו. ועל כן,

צ״אותאמר לה בת פרעה לכי וגו'. ולכאורה תיבות בת פרעה מיותר כי ודאי היא השיבה אחרי שאליה היתה מדברת, ואכן שאמרה בכח בת פרעה בת המלך לכי כדבריך וראי שתביא לי איזה מינקת ואני מבטיחך מן היראה ופחד גזירת אבי, ועל כן ותלך העלמה ותקרא את אם הילד כי כיון ששמעה מבת פרעה שאמרה אליה לכי כאשר אמרת שהמינקת תאמר שזה בן לבת פרעה הוא על כן קראה את אם הילד כי מעתה אין שום חשש אף לאם הילד גופה.

צ״בועוד נראה לומר ותקרא את אם הילד, שאמרה שקראה את האם אותה שמילדת הילדים והיא יוכבד שהיתה מילדת העברים ואמרה כן בכדי שלא יבינו אשר היא אמו כי למה דוקא אותה קראה, ואמנם כאמרה שקראה להמילדת יאמרו כן דרך לקרוא למילדת בדבר הנשים אם נצרך האדם לאיזה אשה בפרט אשה מינקת, יקרא למילדת כי היא היודעת איזה אשה מינקת עתה, ובת פרעה אמרה אליה היליכי שליכי כי אף ששלך הוא לא תירא ולא תפחד כי תאמר שבני הוא כאמור.

צ״גותאמר וגו' היליכי וגו' והניקהו וגו'. אמרו חז"ל (סוטה שם) אמר רבי חמא וכו' מתנבאת ואינה יודעת מה מתנבאת היליכי הא שליכי וכו' והנה לפי הפשט לא נודע פירוש אמרה היליכי, ונראה להעמיס דבריהם ז"ל לפשט הכתוב לפי דברינו הנזכרים כי אמרה את קחי את הילד ואף אם הוא שליכי ואת מתייראת שלא יחפשו וימצאו אותו אצלך ויקחוהו מידך, לא תיראי מזה כי והניקהו לי שתניקהו על שמי לומר זה בן לבת פרעה שנתנה לי להניק ובן שלי כבר השלכתיהו היאורה מאז הולדו, ובזה לא תירא ולא תפחד גם אם שליכי הוא. ועוד נוסף לזה כי ואני אתן את שכרך כי לא זה לבד שאני אעמיד פני נגד אבי להציל נפש מישראל עוד זאת אעשה שאשלם בעד תינוק העברי הזה גם אם יתגלה ויתודע הדבר אלי שאת אם הילד מכל מקום אתן את שכרך לעין כל, ואז ודאי לא תאונה אליך רעה כי בראותם שאני משלם שכר הנקה יאמרו כי ודאי לא שלך הוא כי לא ישולם שכר הנקה לאם הילד ובכל הדברים האלה ודאי מותר לך לקחת את הילד הזה ותניקהו.

צ״דאו יאמר והניקהו לי. פירוש אין לך בו כי אם הנקה מה שתניק אותו מדדיך אבל שלי הוא אין לך חלק בו כי לא אחזיר אותו לעברים כי אם אחזיקנו לי בביתי, ועל כן אמר הכתוב תיכף ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגו' קיימה התנאי בשלימות שאחר הנקתו החזירה לה כאמור.

צ״האו נפרש הכתוב בהיפוך, כי אחר שאמרה לה בת פרעה והניקהו לי שיהיה שייך לה תיכף אחר הנקה, נאמר תיכף ותקח האשה הילד ותניקהו ולא נאמר ותניקהו לה, כי אחר שראתה בנסים הנעשה להילד מיום הולדו בטחה בה' כי ודאי יעזרנה ה' שלא יקראנה שום אסון לא לה ולא לולד כי שלוחי מצוה אינם נזוקין ובפרט במקום שעשה הקב"ה את כל הנסים האלה, ועל כן לא חפצה להניקו לה רק סתם ותניקהו לעצמה, ועל כן לא החזירתו תיכף אחר הנקה, רק קודם ויגדל הילד ואחר כך ותביאהו וגו'. גם יאמר ותקח האשה הילד ותניקהו כלומר שלקחה הילד ותניקהו בשביל הילד לא בשביל השכר שהבטיחה לה בת פרעה.

צ״וויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. לא אמר ויהי לבת פרעה לבן כי אם ויהי לה למי שהביאתו לבת פרעה לה היה לבן ולא לאחר. וכן גם באומרו עוד ותקרא שמו משה, ולא אמר מי קראו כי קאי על שניהם הללו האמורים זו המביאה אותו שהיא אמו, ובת פרעה. וכל אחת מהם קראה שמו משה כי מן המים משיתיהו, ולכן נאמר מן המים בה"א הידיעה, ואם זה קאי על בת פרעה לחוד לא היה לה לומר כי אם כי ממים משיתיהו או מן מים כי לא נפקא לה מניה מאיזה מים הוציאתו, ואמנם אמו היא שאמרה כי מן המים הידוע שהשלכתי אותו מן המים הזה משיתהו, ואמרה זאת בלשון שבח והודאה לאל ההודאות כי הפליא ה' פלאות לעשות בילד הזה כי מן המים הזה שהשלכתיהו שמה וסבורה הייתי שיאבד שם חלילה ומאת ה' היתה והוא נפלאות בעיני שמשיתהו משם כי לא יעזוב ה' את חסידיו לעולם נשמרו, וכן יגן ה' על כל עמו ישראל בשלומו.

צ״זובפשט הכתוב נראה באומרו ויהי לה לבן, כי בפי הבריות היה לה לבן ממש שהכל היו אומרים שהוא בנה לצד שראו שהיא נתנתו למניקת ונתנה שכרה משלם, ועוד שמכל הילדים הוא חי בפרסום כי הלא אף כל ילדי מצרים היה מושלכים ליאור וזה הילד היה חי בהתגלות לעין כל אמרו ודאי שהוא בן לבת פרעה ועל כן אינה חוששת לגזירת אביה בחמלתה על בנה, ועל כן ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו פירוש להודיע כי לא כן כמו שסוברים שבני הוא רק מן המים משיתהו, וכללה בזה שלושה טענות על קיום הילד ולא נשלך ליאור בגזירת פרעה. אחד מאחר שהקב"ה הפליא בו פלאות האלה להצילו ממים רבים, ודאי גם זה יעשה בחסדו שיסכר פי דוברי שקר גם מעתה שלא יעלה על לב שום אדם לומר איזה דבר על מה תינוק זה חי. שנית כי גם לפני אביה היתה מתנצלת בזה באמרה אחרי ראותי בנסי ילד הזה שבלב ים היה ואני בעצמי משיתהו ונשתרבב אמתי כמה וכמה אמות, ובעיני ראיתי כי מן השמים נגזר שאצילו ומה היה לי לעשות וגם עתה מי יבוא אחר המלך אשר רוצה בקיומו ומפליא פלאות עמו, מי יוכל לעמוד נגדו, והראיה שכן היה כי כאשר חפץ פרעה להורגו נעשה צוארו כעמוד של שיש כמאמר חז"ל (עיין שמות רבה א', ל"א דברים רבה ב', כ"ט). שלישית התנצלה לפני אביה באומרה אחרי ראותי בנערותי שמיחו בהצלתו ומתו תיכף ונשארתי אני לבדי על כן אימת מות נפלה עלי והוכרחתי להצילו. וזה אומרה כי מן המים משיתהו אני לבדי ולא שלחתי אחת משפחותי לקחתו כי מתו כולם. ואין שלטון ביום המות, ועל כן לא חשתי על גזירותיך. וכל זה להתנצל בפני אביה אבל באמת היא הצילתו בכל לבבה כי היא ירדה ליאור לרחוץ מגילולי בית אביה כמאמר חז"ל (סוטה י"ב:), כי בית אביה היו עובדין להיאור והיא ירדה לרחוץ מזה והזמין לה הקב"ה כדרך הצדיקים שבדבר שחוטאין בו מתרצין (עיין שמות רבה כ"ג, ג') כאשר כתבנו למעלה, ואמרה רבונו של עולם בזה חטאתי בזה תמחול לי שאעשה דבר מצוה גדול ונורא כזה ביאור להציל את הצדיק הזה. ועל כן קראה שמו משה כי מן המים משיתיהו כי חפצה להיות שם הזה תמיד על הצדיק כדי שיהיה זכות זה עולה תמיד למרום להזכיר לה תיקון אשר עשתה במים בדבר שקלקלה בו. ולזה אמרו חז"ל (שמות רבה א', כ"ו) אף על פי שהרבה שמות היה לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר וכו' עד כאן. והכל עבור זה כי היא כיוונה להיות תמיד השם הזה עולה לזכרון לפני ה' לומר כי מן המים משיתהו על אשר חטאתי במים תקנתי במים הזה, ולכן קבע לו ה' שם זה לחביבות בעל תשובה לפני ה' שנקרא חביב ונחמד אוהב וריע קרוב וידיד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ו').

צ״חויהי בימים ההם ויגדל משה וגו'. אמרו בימים ההם, להגיד מעלת משה כי במעט הימים נתגדל, מה שבשאר אנשים נאמר (איוב י"ב, י"ב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וגו' אבל במשה במעט הימים נתגדל בחכמה ובמוח השכל שלא כדרך הטבע. גם בגידול אנושי נתגדל במעט זמן שלא בטבע ועל כן אמר בימים ההם.

צ״טויגדל משה ויצא אל אחיו וגו'. לכאורה צריך להבין וכי קודם הגדולה לא יצא אל אחיו לראות בסבלותם ובפרט לפי דברי חז"ל שאומרים (בילקוט סוף רמז קס"ו) אשר ויגדל הראשון הוא לקומה והשני הוא לגדולה ואם כן ודאי גם קודם גדולתו יצא אל אחיו כי אז היה שוה עמהם. והנראה, לפי שמצינו מאמר חז"ל (מגילה ט"ז:) במרדכי שכתוב בו אחר גדולתו גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו ואמרו לרוב אחיו ולא לכל אחיו מלמד שפרשו ממנו מקצת סנהדרין וכו'. ועבור זה אמר כאן הכתוב כי לא כן היה במשה כי אף אחר גדולתו יצא אל אחיו ולא פירש ממנו אף אחד מישראל, כי גם במלכותו נולד רש (קהלת ד', י"ד), והיה עניו מאוד בפני כל אדם ותמיד יצא לראות בסבלות ישראל ויט שכמו לסבול עמהם כאומרם ז"ל (שמות רבה א', כ"ז) שהיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם.

ק׳גם יתבאר הכתוב בהקדים לדקדק עוד, כי אחר שויגדל זה לגדולה נאמר כנזכר, היה להכתוב לומר ויגדל פרעה את משה, וחוץ ממה שדקדקנו למעלה וכי לא יצא אל אחיו גם קודם הגדולה. ואמנם הנה כי לפי פשטות הכתובים נראה שמשה לא הגיד את עמו ואת מולדתו לפני פרעה וחילו, והם היו סבורים באמת שבן בתיה הוא, הגם שראו במקצת דברים שגדול המעלה הוא, והוא יהיה המושיע לישראל כמו בלקיחת הכתר מפרעה וישימו על ראשו המבואר בדברי חז"ל שם (שם, כ"ו) ובשארי דברים, מכל מקום הוברי שמים הם רק, מצפצפים ומהגים, (ישעיה ח', י"ט) צופין ואינן יודעין מה צופין מהגין ואינם יודעין מה מהגין, ואינם יכולים להבין הדברים על בוריין כמאמרי חז"ל במקומות הרבה ובפרט (בסוטה י"ב: ובשמות רבה א', כ"ד). וחוץ לזה הנה אמרו שאינם יודעין מושיען של ישראל מה יהיה אם מישראל או ממצרים כמו שאיתא (שם שם, י"ח), ועל כן כולם סברו שבן בת פרעה הוא. וכן מפורש במאמר חז"ל (בילקוט רמז קס"ז) בפסוק ויבקש פרעה שהלכו ואמרו לפרעה מבזה הוא על פורפרא שלך ועל עטרה שלך וכו' ועל הכל ערב לו עד שאמרו לו אינו בן בתך. ועוד אמרו שם, שאמרו דתן ואבירם למשה לא בנה של יוכבד אתה דייך שקורין לך בן בתיה. הרי שמצרים ופרעה היו סבורין שבן בתיה הוא (והגם שהיא קראתו משה על שם כי מן המים משיתהו אפשר שלא גלתה הטעם הזה בפני אחרים רק לנפשה אמרה שהוא ראוי להקרא משה כי מן המים וגו' אבל מבחוץ היו סבורים ששמה שמו כן לאיזה טעם כמוס עמדה), וגם משה לא הגיד להם אשר הוא יהודי כי ירא לנפשו אימת מות. ואכן אחר שהגדיל קצת בשנים ונתגדל חכמתו ומוחו ולבו וגבה לבו בה' והיה יודע שהקב"ה עמו ועושה לו נסים ונפלאות בכל עת אשר יצטרך אז התחיל להגיד להם כי לא איש מצרי הוא רק אח לעברים ומהם הוא. וזה מאמר הכתוב ויגדל משה כלומר כשנתגדל בבחינתו ומוחין שלו כי שם משה מורה על גודל מעלתו ובחינתו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות נ"ד.) וכשנתגדל בבחינה זו ויגבה לבו בה' שיושיע לו מכל צרותיו אז ויצא אל אחיו שיצא לעין כל לומר כי הולך הוא אל אחיו שהם אחיו ולא מצרי הוא.

100

ק״אוירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. אומרו מאחיו לכאורה מיותר כי כבר נאמר ויצא אל אחיו, ואמנם נראה שתיבת מאחיו קאי על האיש המוכה כי נודע מאמר חז"ל (שמות רבה א', כ"ח) שהמצרי הזה בא על אשת המוכה בלילה ובבוקר שידע שזה הרגיש בו הכה אותו כל היום וכו', ועל כן את זה הביט משה כי אותו מכה יותר משאר אנשים שתחת ידו ועל כן הבין בשכלו שרוצה להורגו כי ניחא ליה דלימות כמאמר חז"ל (סוף נדרים) אם איתא דעביד איסורא הוי ניחא ליה דלימות, וזה אומרו וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו שאותו מכה יותר מכל שאר אחיו העברים העומדים שם לעבודה ועל כן ויפן כה וכה ראה מה עשה לו בבית וכו'.

101

ק״בגם יאמר מכה איש עברי מאחיו. על פי מה שכתבנו למעלה כי אחר גדולת משה הגיד לכל כי הוא אח להעברים והם אחיו, ועל כן כשראה המצרי מכה נפש אחיו אמר בדעתו הלא המצרי הזה יודע שאחיו המה כי כבר היו הכל יודעין זאת, ואף על פי כן הוא מכהו לעיני, אף על פי שיודע שבודאי לא אשתוק בהכותו אחי לעיני מכל מקום הנה דעתו שכאשר אומר לו איזה דבר יכני נפש כיון שכבר יצאתי מבית המלך, ואין לך הבא במחתרת יותר מזה שאין לו דמים מפני שיודע שבודאי בעל הבית יעמוד נגדו ונותן דעתו להרוג אותו אם יפגענו והבא להרגך וגו' וכן הדבר הזה שהמצרי יודע שבודאי אעמוד לנגדו, וסובר שיהרוג אותי אם אומר לו דבר ועל כן כבר כמת הוא חשוב, כפירוש רש"י שם בפסוק (שמות כ"ב, א') אין לו דמים, אין זו רציחה הרי הוא כמת מעיקרו וכו', ועוד נוסף לזה שהרי רודף הוא שמבקש להרוג אחד מישראל כמאמר חז"ל (שמות רבה שם) שהיה מבקש להרוג את זה שהכהו וניתן להצילו בנפשו, הרי ממה נפשך בן מיתה הוא. וזה שאומר הכתוב,

102

ק״גויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי וגו'. כלומר פנה כה וכה והביט שמשני הצדדים נתחייב המצרי מיתה אחד עבור דין רודף ושנית מחמת הבא להרגך וכו' ועל כן וירא כי אין איש, פירוש ראה שכבר אין איש כאן, שהבא להרוג אין לו דמים והרי הוא כמת מעיקרו, וגם ראה כי אין איש להציל הנרדף מיד הרודף דן בנפשו במקום שאין אנשים השתדל להיות איש להציל את הנרדף בנפשו של רודף ויך את המצרי וגו'.

103

ק״דויצא ביום השני והנה וגו'. לא כתב הכתוב ויצא ממחרת כבשארי מקומות, להגיד צדקת הצדיק משה רבינו ע"ה, כי הנה דרך העולם כשאחד עושה מעשה אשר לא כן, ובפרט דבר אשר יתחייב בזה ראשו למלך אם יתוודע, אז שוב ירחיק ממקום הזה כמה וכמה זמנים, ולא ילך כלל למקום ההוא זמן רב מפני יראתו ופחדו שלא יתפס על הדבר אשר עשה, ואמנם משה לא כך עשה, כי אף שהרג את המצרי, לא נמנע מללכת תיכף ביום השני לראות בצרות אחיו להטות שכמו לסבול עמהם בגודל חסדו, כי גודל שברון לבבו וצערו בצרות אחיו לא הניחהו לשבת בביתו, ועבור זה לא נאמר ממחרת כי יש מחר שהוא לאחר זמן, והיינו סבורים שנתעכב איזה זמן מלצאת למקום אשר נתחייב בה, ומגיד הכתוב לא כן כי תיכף ביום השני להראשון לא נח ולא שקט והלך עוד לראות בצרות אחיו ואולי יקראנה אותו עוד כאלה לראות איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויעשה לו כאשר עשה אתמול כי אמר לנפשו שחי ונעבורה בעד אחד מישראל, ולזה אמר הכתוב והנה שני אנשים עברים וגו' שתיבת והנה אין לו פירוש לכאורה והיה לומר וירא שני אנשים וגו', ואכן זה קאי למה שלמעלה שהוא יצא לראות אם ימצא עוד איזה איש מצרי יכה את אחיו, ולא ראה את אשר חשב ודבר אחר ראה במקומו והנה שני אנשים עברים נצים וגו'.

104

ק״הויאמר לרשע למה תכה רעך. חז"ל (סנהדרין נ"ח:) אמרו המגביה ידו על חבירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה וגו', למה הכית לא נאמר אלא למה תכה וכו' ואמנם מה שלמצרי לא אמר כלום בראותו מכה לאחיו רק ויפן כה וכה וגו' ויך את המצרי, ולעברי אמר למה תכה וגו'. כי נודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד) שגוי נהרג שלא בהתראה מה שאין כן ישראל שצריך התראה, ולכן הרג המצרי תיכף ולא התרה בו כלל, אבל לישראל התרה בו כי למה תכה ותתחייב מיתה מדין הרודף, כי לשון הכאה יאמר לפעמים על מכת מות כמו והכהו נפש וכדומה ואמר לו למה אתה רוצה להכותו נפש ותתחייב מיתה להציל הנרדף. (ועיין להלן).

105

ק״ואו אפשר שמשה לא כיוון כלל על זאת לומר לו שרוצה לעשות בו דין הרודף רק סתם למה תכה רעך, הכי לא די בצרות השעבוד שיש להם מפרעה וחילו שמכבידים עליהם העבודה וימררו את חייהם ועוד יעמוד ויתגבר אחד על חבירו, ואך האיש המכה חשב שהוא אומר לו בלשון התראה למה אתה רוצה להכות ותתחייב מיתה מדין הרודף. ובין כך ובין כך, לזה השיבו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, כי אתה נותן עלי משפט מות להרגני מדין הרודף כאשר עבור זה הרגת את המצרי ורק לי אתה אומר ולמצרי לא אמרת מחמת שהוא אינו צריך התראה ובר ישראל צריך התראה. לכן כתיב להלן וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג וגו' ומלת הזה לכאורה מיותרת, ואמנם כיוון על הדבר הזה דוקא הנעשה באנשים העברים כי מעשה המצרי אף שכבר נתוודע לו לא רצה להרוג אותו עבור זה מאחר שרודף היה ורצה להרוג נפש, ודאי שצריך העומד להצילו בנפשו של רודף, וזה ודאי בכל נימוסי הדתות. ואך הם הלשינו שאף אם אין דעת אחד כלל להרוג את חבירו רק כשרואה שני אנשים נצים עושה אחד כרודף ורוצה להרגו, ועל כן וישמע פרעה את הדבר הזה הנעשה עתה שדן משפטים מעצמו בלא עדים והתראה ולזה קצף פרעה עליו ויבקש להרוג וגו'.

106

ק״זויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו'. פרט לו שלושה דברים הללו, כי אדם אשר יעשה דין מעצמו בעושי רשעה יתחייב להיות בו אחד משלושה דברים אלו, או שיהיה איש צדיק גדול הדור ומגין על העיר בחכמתו, ועליו מוטל להוכיח את העם שלא יעשו את דבר האסור להם ומכל שכן בדבר הרציחה כשיבא לפניו ינקום נקמת ה' ויעשה משפט שלא יעשו העם כהפקר, או שיהיה שר גדול וחשוב בעיר אף שאינו שופט העיר ואין מוטל עליו עשות משפט, מכל מקום בראותו מעשה פרצה גדולה שלא יקרה כזה, אין נאה לו לשתוק כיון שעל כל פנים ודאי כל אחד ישא פנים אליו לגודל שררתו וחשיבתו וימנע מעשות הדבר אשר לא יעשה, ואם לא ישגיח גם עליו ויעשה מה שלבו חפץ ויעשה השר משפט להכותו נפש ודאי השר הזה כדין עושה ואשמו ודמו בראשו, או שיהיה שופט העיר אף שלא יהיה שר וגדול וחשוב כל כך מכל מקום כיון שהוא השופט הוא ודאי מחויב להיות בנוקמי נקם לעשות משפט בדבר הבא לפניו ואם לא יעשה יתחייב גם כן ראשו למלכות. וזה שאמר לו הלא אף אם אמת הדבר שכוונתי להכותו נפש ודין רודף יש לי, מכל מקום מי אתה לשפוט משפט. לא איש צדיק אתה בינינו לנקום בנו נקמת ה' ולא שר גדול וחשוב שנישא לך פנים עבור חשיבתך ולא שופט העיר אתה לבקש דברים הנעשים בעיר אם כנים הם ולעשות משפט בעוברים על הדת, כי מי שמך לאחד משלושה אלה ומכל שכן כל השלושה ביחד ודאי אין לך.

107

ק״חוישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג וגו'. כבר כתבנו למעלה לישב דקדוק לשון הכתוב באומרו את הדבר הזה דייקא, ועוד נראה כי בא לומר כי זה שביקש להרוג את משה לא היה כי אם בשביל שמיעת הדבר הזה לבד במעשה שני העברים שאמר לו למה תכה רעך, ודבר המצרי עדיין לא נתוודע לו ועל דבר זה לבד מסרו לקוסטינר להורגו ונעשה לו נס שנעשה צוארו כעמוד של שיש וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"א) ועל כן אמר משה בלבו פן יתוודע לו עוד דבר המצרי ולאו בכל עידן מתרחיש ניסא ולא רצה לדחוק את השעה ונדחה מפני השעה כמאמר חז"ל (תנחומא ויחי ו' מובא בילקוט רמז קס"ח) עיין שם.

108

ק״טויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב וגו'. ולהבין לשון אומרו מפני פרעה שלכאורה מיותר וגם להבין כפל מלת וישב הנאמר כאן והיה די לומר וישב בארץ מדין על הבאר. ויתכן לומר על פי מה שאמרו חז"ל (איכה רבה א', נ' על פסוק (א', ט"ז) על אלה אני בוכיה) שאמר הקיסר להנער הקטן משבעה הבנים שרצה להורגו, מפני מה אלהיכם אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה וכו', והשיבו נבוכדנאצר מלך הגון היה ליעשות נס על ידו אבל אתה אינך הגון וכו' (וכן הוא בסוף פרק ב' דתענית), וכן משה אמר בלבו כי אף שכבר הייתי ביד הקוסטינר להרגני וניצלתי על ידי נס כנזכר למעלה, אולי הקוסטינר הגון היה ליעשות נס על ידו אבל פרעה הרשע אינו כדאי ליעשות נס על ידו ואולי יצוה פרעה להורגני בפניו ולא אוכל להמלט מידו, ועל כן ויברח מפני פרעה כלומר מחמת פניו שאולי יצוה להורגו בפניו והוא אינו ראוי לראות בנס. ואכן מחמת הבריחה לחוד לא היה צריך להרחיק נדוד והיה די לצאת מפני פרעה לחוד, ואך מי גרם לו אשר וישב בארץ מדין שקבע לו ישיבתו הרחק להלאה עד מדין בכדי אשר וישב על הבאר לשבת שם על בארה של מדין שיזדמן לו שם זיווגו כי שלושה נזדמן להם זיווגם על הבאר יצחק ויעקב ומשה כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב).

109

ק״יאו יאמר הכתוב וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי עתה מספר הכתוב מה נעשה עמו אחר ברחו ממצרים לא שברח בכוון אל בארה של מדין רק שנתגלגלו הדברים אחר ברחו ממצרים שישב בארץ מדין וקבע לו ישיבתו שם, ובתוך ימי ישיבתו אירע אשר וישב על הבאר והכל מאת ה' היתה שיקבע ישיבתו שם בכדי שיבא העת שישב לו על הבאר.

110

קי״אאו יאמר וישב בארץ מדין וישב על הבאר וגו'. כי נודע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע', ח') בפסוק (בראשית כ"ט, ב') וירא והנה באר בשדה באר זו ציון וכו', והכל רומז על כנסת ישראל שנאמר עליה (משלי ל"א, ט"ו) ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. והיא משקה מבארה באר מים חיים לעמה ישראל בכל הברכות והישועות. ואבות העולם מעודם חפרו את הבאר הזאת לשפוך ולהסיר ממנה את מים הזדונים ולהשקותה מים הנאמנים בכל מיני ברכות וישועות חסדי דוד הנאמנים ממקור מים החיים ליחדא מתתא לעילא ומעילא לתתא. ועל זה הצדיקים מוסרים נפשם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כנודע מכוונות האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע שעל המטה) שבאר הוא ראשי תיבות ב'ידך א'פקיד ר'וחי שהם מעלים נשמותיהם למיין נוקבין אליה ועל ידי זה מתחדשים לבקרים ממנה באורות חדשים ומוחין קדישין ולהמשיך על ידי זה כל בחינות הברכות לכל העולמות. וזה אמר הכתוב וישב בארץ מדין וישב על הבאר כלומר אף על פי שישב בארץ מדין ונודע מקום מדין מלאה גלולים, ויתרו כומרם לא הניח שום עבודה זרה בעולם שלא חזר עליה ועבדה כמאמר חז"ל (קהלת רבה בפסוק ג', י"א את הכל עשה יפה וגו'), ואף על פי כן וישב על הבאר הידוע באר מים חיים חיים, הוא למוצאיהם ותמיד היה עובד על הבאר הלז כאשר היו עובדין אותה אבותינו אברהם יצחק ויעקב שחפרו תמיד את הבאר וקראו להן שמות והכל רומז על דברים הנזכרים. ועיין במה שכתבנו במקומו בענין חפירות הבארות.

111

קי״בגם יאמר וישב על הבאר. על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה פ"ח, ג') הקציף הקב"ה עבדים על אדונים לתת גדולה לצדיק שנאמר קצף בגתן ותרש וכו', ואף כאן הקציף הקב"ה עבדים על אדונים כדי לעשות רצון צדיק כי אנשי מדין מרדו ביתרו ונידוהו מעליהן ועל כן גרשו את בנותיו כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) וזה אומרו וישב על הבאר וקאי על מה שאמר למטה ולכהן מדין שבע בנות שבאותו העת שקצף הקב"ה עבדים על אדונים לעשות רצון צדיק אז ישב לו על הבאר שנתגלגלו הדברים שישא את צפורה בת זוגו המוכנת לו מששת ימי בראשית, ובזה מתורץ אומרו שנית וישב.

112

קי״גולכהן מדין שבע בנות וגו' ויבואו הרועים וגו' ויקם משה ויושיען וישק וגו'. פרט הכתוב כמה בנות היה לכהן מדין וגם כפל לשון אומרו ויושיען וישק את צאנם להגיד כחו של משה כי בנות יתרו לצד שנידוהו אנשי עירו וגרשוהו מאתם הוכרחו לצאת כל השבע בנות למלאות מים מן המעיין, ולא היה די באחת או בשתים כי פחדו מן הרועים, ואף על פי כן ויבואו הרועים ויגרשום כי רבים היו הרועים ובכל זאת ויקם משה לבד ויושיען מלגרשם מעל הבאר ונמצא שכבר היו יכולין להשקות הצאן ולא רצה משה בזה כי אם עוד עשה להם שבעצמו וישק את צאנם הוא בעצמו ובכבודו, כי חפץ חסד היה, וכאשר עשתה רבקה אמנו ששאבה לכל הגמלים עד אשר כלו לשתות.

113

קי״דאו יאמר בכפל לשון הכתוב ויושיען וישק את צאנם. כי כאשר סיפרו הבנות המעשה לאביהן אמרו וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן ואמרו חז"ל (רבה א', ל"ב) דלה דלה, דליה אחת דלה וישק את הצאן. ועוד אמרו שם דלה דלה לנו, גם לנו דלה שהרועים השליכו אותנו למים והוא הוציאנו. ונראה שזה הכל אחד הוא כי רק דליה אחת דלה להם לבד ובדליה הזה השקה את הצאן כי הנה באמת כשעמד משה על הבאר עלו המים לקראתו והבאר נתברך בראותו אותו כמו שכתוב שם רק בעוד שהיו בנות יתרו בתוך המים לא היה אפשר להמים לעלות מפני פיקוח נפש שהיה קשה להוציאן אם היו נטבעין במים רבים, ועל כן תיכף כאשר הוציאן משה מן המים מיד עלו המים ונתברכו ושתו כל הצאן שהיו שם, גם חוץ מצאן יתרו, כמו שאמרו שם.

114

קי״הוגם כאן פירש הכתוב כן כי חז"ל אמרו (רבה שם) אין ויושיען אלא לשון הצלת מים כמה שנאמר (תהלים ס"ט, ב') הושיעני אלהים כי באו מים וגו', ולזה אמר ויושיען שהושיע להם שדלה אותם מן הבאר ובזה וישק את הצאן כי אחרי עלייתם נתברכו המים ויצאו לקראתו כאמור. ואמרתי זה ממשמעות הכתובים שבשני פעמים מסמיך הצלה שלהן להשקאת הצאן, שכאן נאמר ויושיען וישק את הצאן ולהלן נאמר דלה לנו וישק את הצאן ומסמיכות הענינים משמע שהכל דבר אחד הוא שבזה שדלה להם בזה השקה הצאן וכאמור.

115

קי״וותבאנה אל רעואל אביהן וגו'. חז"ל אמרו (שמות רבה א', ל"ב) רעואל על שם שנעשה רע לאל^*הגירסא במדרש הנסמן היא "ריע לאל". וכן הגירסא במכילתא יתרו, וכן בספרי בהעלותך על הכתוב (י', כ"ט) ויאמר משה לחובב בן רעואל. וכנראה שלפני רבינו היתה הגירסא רע לאל. ועל כן פירשה בשני אופנים, א' רַע ב' רֵע., ולזה עשיתיו חול כי לאל יהיה פירוש עבודה זרה, ועוד יש לפרש שנעשה ריע לאל כרע כאח למקום ברוך הוא.

116

קי״זויאמר מדוע מהרתן בא היום. הנה טעמי הקרא נקוד על מהרתן בא מרכא טפחא ונראה שזה מופסק מתיבת היום שאחריו ובאמת לפי פשט המקרא הוא דבוק לתיבת היום לומר מדוע מהרתן ביאתכם היום מכל הימים. ואפשר לפרש לפי טעם המקרא על דרך מאמר הכתוב (בראשית כ"ט, ז') הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה וגו' כי נראה שדרכם היה להשקות הצאן בעת האסף המקנה, וראיה מהכא שהקדימו בנות יתרו לבוא לביתם עבור שלא נתעכבו בהשקאת הצאן, ועל כן שאל להם יעקב הן עתה עוד היום גדול לא עת האסף וגו' ולמה הקדימו לבוא עם צאנם אל הבאר (ועיין שם ברש"י), והנה חז"ל אמרו (שמות רבה שם, שם) בפסוק (ט"ז) ותבאנה ותדלנה מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים, ועוד אמרו שם מלמד שישב להם משה בדין אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות וכאן נשים דולות ואנשים משקים, כי עבור פחד הרועים היו מוכרחין לבוא קודם כולם בעוד היום גדול ולדלות להשקות כל צאן הרועים ואחר כך היו משקים צאנם ובאים לביתם לעת ערב באסיפת המקנה, והן עתה כאשר הושיען משה תיכף בבואן אל הבאר והשקה את הצאן אז באו אל ביתם בעוד השמש על הארץ כי ביאתם אל הבאר היה בהשכם מפני פחדם מהרועים, ועל כן אמר להן רעואל אביהן מדוע מהרתן בא עם הצאן מן השדה היום כלומר עוד היום זורח והן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה. ולזה השיבוהו,

117

קי״חותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים, ולא היה לנו עיכוב כאשר בכל יום ויום וחוץ לזה הוא דלה דלה לנו דליה אחת וישק את כל הצאן ועל כן נעשה הדבר בזריזות רב ובמהרה.

118

קי״טגם יאמר איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגו'. להבין אומרו מיד הרועים ולא מן הרועים או מהרועים, כי אותיות התורה ניתנו ספורות למו, ואפשר לי לומר כי הנה הצלה הוא לשון הפרשה כמו (בראשית ל"א, ט') ויצל אלהים את מקנה אביכם ותרגומו ואפריש וכו' וכן (שם שם, ט"ז) כי כל העושר אשר הציל אלהים וגו' פירש רש"י וזה לשונו: הציל לשון הפריש וכן כל לשון הצלה שבמקרא לשון הפרשה שמפרישו מן הרעה ומן האויב, עד כאן. וזה נקרא בפי החכמים (בבא מציעא כ"ד.) מציל מפי הארי ואינו דומה למבריח ארי כי זה הוא שמפריש הדבר מפי הארי, וזה פירוש (תהלים צ"ז, י') מיד רשעים יצילם שהקב"ה מפריש את הצדיק מידו של רשע אף שח"ו כבר הוא בידו הקב"ה מפרישו ממנו. וזה אומרם איש מצרי הצילנו מיד הרועים, שהפריש את עצמינו מידן של רועים שהיינו בידם ורצו הם בעצמם לעשות עמנו רעה לאנסינו לדבר עבירה כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ל"ב) והפריש אותנו מהם, ואך גם בזאת לא היה לנו מקום שנשוב לביתנו אל אבינו כי השליכו אותנו אל בור המים כנזכר למעלה והוא גם דלה דלה לנו שהוציאנו מן המים, וכאמור.

119

ק״כויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן וגו'. מלת ואיו לכאורה מיותר והיה די באומרו למה זה עזבתן וגו' וגם להבין אומרו ואיו בתוספת ו' בתחלה. ואכן כי קאי למה שלמעלה אחרי אומרן לו בדבר הטובה הגדולה שעשה להם, שאל להם ואיו כי מאחר שעשה לכם טובה גדולה כזו ראוי שיקדים ויבוא לפתח אשר היטיב לו להיטיב עמו גם כן על כל פנים במעט עבור הטובה הגדולה שעשה ואם הוא איש כזה שעושה חסד גדול כזה בחנם בלא דבר שאינו מצפה לתשלום גמול למה זה עזבתן איש גדול וחשוב כזה.

120

קכ״אאו יאמר למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. כי הנה יתרו פקח גדול היה וכאשר סיפרו לו ממעשה האיש הלז שעלו המים לקראתו ונתברכו מימיו עד שבדלייה אחת השקה את כל הצאן אמר זה ודאי מבני בניו של אברהם יצחק ויעקב הוא ובודאי ישב לו על הבאר בכדי שיזדמן לו זיווגו מן הבאר כמאמר חז"ל (רבה שם) שלשה נזדמנו להם זיווגם מן הבאר יצחק ויעקב ומשה, ועל כן למה עזבתן אתם את האיש אולי בוש הוא לדבר מזיווגו קראן לו ויאכל לחם שישא אחת מכם כאומרם (רבה שם) כלומר הנה בודאי ישא אחת מכם מאחר שהוא איש כזה והזדמן על הבאר ודאי בדק בבאר והוא מן אותן שנזדמן להם זיווגם שם ועל כן אמר ויאכל לחם בלשון ודאי ולא אולי יאכל. והנה באמת מה שמשה לא דיבר כלל על הבאר אודות זיווגו, כי לא נתברר לו זיווגו אז, כי שבע בנות היו לו וכולם באו בבת אחת מפני פחד הרועים, והוא לאחת היה צריך ולא היה יכול לדבר עמהן, עד שאמר להן אביהן קראן לו ויאכל לחם ואמרו חז"ל שם מיד רצתה צפורה כצפור והביאתו, ואז נתברר לו זיווגו כי היא בעצמה נזדמנה לו על הבאר בפעם השנית ועל כן בה בחר מכל השבע בנות. ולזה אמר הכתוב שלאחריו,

121

קכ״בויואל משה לשבת וגו' ויתן את צפורה בתו למשה. ולכאורה תיבת למשה מיותר והיה לו לומר ויתן לו את צפורה בתו, ואכן כי יגיד הכתוב ויתן את צפורה בתו למשה כלומר כמו שהיה בדעת משה לקחת את זו מכל שאר בנותיו לפי שנזדמנת לו יחידה. ועוד נראה לומר כי גם יתרו לפי שחכם גדול היה גם הוא ידע שצפורה היא הראויה למשה לכן אמר ויתן שהוא נתן את צפורה כי ידע שהיא זיווגו ועל כן נתן את צפורה בתו למשה כלומר היא הראויה למעלת משה, כי היא היתה הכשירה בנשים ראוה בנות ויאשרוה וגו'.

122

קכ״גגם יאמר ויואל משה וגו' ויתן את צפורה וגו'. להגיד בזה צדקת משה רבינו ע"ה וגודל צניעתו כי אף שכבר צפורה רצתה אחריו כצפור וידע בבירור שזו היא זיווגו שנזדמנה לו יחידה על הבאר ואף על פי כן לא ביקש מאתו ולא תבע חלקו בפיו ולא דיבר כלל מזה רק חפץ לשבת אתו עד אשר יתגלגל משמים ממילא שיתנו לו את צפורה וכן היה בתוך ימי ישיבתו הנה יתרו בעצמו ויתן את צפורה בתו אליו בלתי שאלת פיו, אף לא כיעקב אבינו ע"ה שלהוליד בנים אמר (בראשית כ"ט, י"ח) אעבדך שבע שנים ברחל וגו' וכדומה, והוא לרוב צניעתו לא אמר כלום. ועל כן אמר הכתוב להלן,

123

קכ״דותלד בן ויקרא את שמו גרשום וגו'. ולא אמר כאשר נאמר אצל יעקב (שם ל', ד' וה') ויבוא אליה וגו' ותהר וגו' ותלד, כי מאחר שהוא לא רצה לדבר כלל מעסק הזיווג מרוב צניעתו על כן גם הכתוב הסתיר כל הענין מלכתבו ותפס האחרון שבאחרונים לומר רק ותלד בן, וכעין שאמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ו, ז') בפסוק (שם ל"ב, ט"ז) גמלים מניקות ובניהם שלשים שהיה צריך לכתוב ובנאיהם ואך לפי שהוא צנוע בתשמישו לא פרסמו הכתוב, ומטעם זה לא נכתב למעלה רק ויתן את צפורה בתו למשה ולא נכתב למשה לאשה כבשאר מקומות הכל כדי להסתיר כל הענין הזה אצל משה מרוב הצניעות שבו.

124

קכ״הואמנם עוד טעם נוכל לומר בדבר מה שלא נכתב למשה לאשה, וגם לא כתוב ויבוא אליה ותהר לו, על פי מה שכתוב בזוה"ק (שמות ס"ט.) בפסוק ואת שני בניה וזה לשונו: הא משה הוה מזדווג באתר אחרא קדישא עילאה ולאו יקרא דיליה למקרי בניו וכו'. וגם כאן משום זיווגו באתר עילאה קדישא לאו יקרא דיליה למכתב אצלו זיווג התחתון ויבוא אליה או למשה לאשה כי זיווגו באתר קדישא היה יתיר. גם ותהר אינו נכתב מטעם זה רק ותלד בן, ויקרא שמו גרשם כי אמר גר הייתי וגו' להודיע בזה גדולת מעלת משה בשלימות הענוה שהיה בו שלא היה כי אם כגר בעולם הזה על דרך מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, י"ט) גר אנכי וגו' וזה כל מעלת הצדיקים שהמה רק כגרים בארץ כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ז"ל בפרשה זו, כי עיקר דעתם ומחשבתם הכל למעלה למעלה לעשות רצון בוראם.

125

קכ״וועוד נוכל לומר טעם שלא נכתב ויתן את צפורה למשה לאשה, על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ה, א') בפסוק (בראשית ט"ז, א') ולה שפחה מצרית ושמה הגר אמר רבי שמעון בן יוחאי הגר בתו של פרעה היתה וכיון שראה מעשים שנעשה לשרה בביתו נטל בתו ונתנה לה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר וכו', עד כאן. וכן כאן כשראה יתרו נסים שנעשה למשה על הבאר אמר מוטב תהא בתי לשפחה אצל זה וכו', ולזה אמר ויתן את צפורה בתו למשה נתנה סתם אליו אף להיות כאחת שפחותיו לרחוץ רגליו אחר שהכיר במעלת זה האיש משה כי רב הוא.

126

קכ״זויהי בימים הרבים וגו' ויאנחו בני ישראל וגו'. לכאורה לפי סדר המקרא היה לו לכתוב תיכף ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו' והפסיק בשלשה פסוקים האלה ביניהם (ועיין ברש"י ז"ל), ויבואר על פי מה שמבואר בזוה"ק (ויצא קמ"ט:) וזה לשונו: וכי יעקב קדישא דאיהו שלימו דאבהן בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא ליה אלא חלמא אלא יעקב בהאי זימנא לא הוי נסיב וכו' אי תימא והא לבתר דאתנסיב כתיב וארא בחלום תמן אתר גרים וכו' עד כאן. הרי שעד לא נסיב לא היה ראוי להתראות הקב"ה אליו במראה אפילו בהר המוריה מקום קודש הקדשים ועל כן בהגיע העת שיתראה ה' יתברך אל משה לילך בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים היה מוכרח קודם להנשא שיהיה ראוי למחזה שדי, ועל כן אחר מה שאמר הכתוב למעלה בגזירות פרעה על בני ישראל במילדות ואחר כך כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, סיפר הכתוב איך סיבב הקב"ה תיכף בגאולת ישראל, כי נולד משה וניצל מחרב פרעה ועדיין לא היה ראוי להתגלות ה' וסיבב המקום ברוך הוא שילך למדין לשבת שם על הבאר בכדי שיזדמן לו שם זיווגו שישא אשה ויהיה יכול להלוך בשליחות ה' לגאולתן של ישראל, וכאשר נתקן זאת על מכונו חזר הכתוב לענין ראשון מצרותיהן של ישראל היאך תקפו הצרות והגלות על ישראל זה על זה עד אשר עלה שועתם אל האלהים מן העבודה, והנה כבר נברא להם הרפואה קודם למכה הגדולה כי כבר היה משה ראוי שיתראה אליו ה' במראה ולא בחידות, וגם היה באתר כשר והגון להתגלות ה' אליו, ואומר הכתוב ומשה היה רועה וגו' עד ויבוא אל הר האלהים חורבה ושם הוא המקום הנכבד וירא ה' אליו מתוך הסנה וגו' כי ראה ה' בעני ישראל וצוה לו על אודותם וכאמור.

127

קכ״חאו יאמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ב') בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה כו', ועוד אמרו כאן (שמות רבה א', ל"ד) ימים של צער היו ולפיכך קורא אותן רבים ודכוותיה (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים לפי שהיו של צער קורא אותן רבים. ולזה אמר הכתוב ויהי בימים הרבים, כלומר אף שכל ימיהם היו נקראים ימים רבים לפי שהיו ימים של צער מאז הכביד עליהם העבודה אבל עתה נוסף צרה על צרה להיותם נקראים ויהי בימים הרבים שהוא לשון צרה אף נגד ימים הרבים שהם ימים צער שאפילו נגד ימים הרעים ההם נקראים הם ימי צרה שנתוסף עליהם צער על צער ויגון על יגון. ומהו הצרה שנתוסף להם כי וימת מלך מצרים שנצטרע וצווהו החכמים להיות שוחטין עליו ק"ן ילדי ישראל בבוקר וק"ן בערב לרחוץ בדמם כאומרם שם ועל כן ויזעקו כי כל זעקה הוא מן הלב וזה מתקבל יותר כי זעקת הלב בלב נשבר ונדכה אף אלהים שהוא בחינת הדין לא תבזה אותו. ואומר הכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, פירוש שעלתה שועתם זה שזעקו מן הלב בדבר שחיטת הבנים יותר מן העבודה פירוש מן צעקת העבודה שמה שצעקו לה' מן העבודה לא עלתה למרום כמו זה הזעקה שזעקו במיתת מלך מצרים כי מן הלב היה כדבר האמור.

128

קכ״טעוד יאמר הכתוב ויהי בימים וגו' עד ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. להבין מפני מה לא עלתה שועתם עד עתה אל האלהים בעבדם עבודת פרך בחומר ולבנים בלי שחיטת בניהם, ואם תאמר שלא צעקו קודם גם זה יקשה ולמה לא צעקו קודם. ואכן נודע מאמר חז"ל (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, ולהבין טעם הדבר נראה פשוט, כי זה שעומד להיצר לישראל לכאורה מאין נמשך רצון הזה שירצה להיצר לישראל עם ה', ואכן כי ברצות ה' לקרב את לבן של ישראל לתורתו ולמצותיו, יש שתי בחינות בזה.

129

ק״לבחינה אחת היא, באדם השלם ששכלו ישר ולא ביקש חשבונות רבים מעולם לומר מפני מה יש לחברי מאה מנה ולי אין לי כמוהו הלא לא נופל אנכי ממנו ובידי יש תורה ומעשים טובים כמוהו, וכל אשר רואה באחיו דומה לו כאילו החסיר הקב"ה כביכול זה הדבר ממנו וקורא תגר על זה כי נדמה לו שלו נאה ולו יאה להיות לו מנה אחת אפיים יותר מחבירו לצד מעלתו וחשיבתו וגריעת חבירו בעיניו, והכל ראוי להיות שלו כמו שמדמין אלו האוילים הטפשים, אבל הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, רק באמת כל מה שרואה שיש בידו איזה מעט דמעט הכל לזכות וחסד גדול נחשב בעיניו כי נפשו יודעת מאוד שלפי מעשיו הטובים לא היה ראוי לו אפילו פת לחם צר אחד בשלשה ימים לולי רחמי ה' וחסדיו המרובין שאין להם שיעור והוא אשר נותן לו בחסד חנם מאתו יתברך, ואינו גדול וחשוב בעיני עצמו יותר מחבירו בשום אופן ואפילו כאשר יראה בעיניו איזה דבר עבירה בחבירו אחת ושתים ויודע אשר הוא מעולם לא עבר על דבר זה, מכל מקום נותן דעתו ולבו לומר האמת בלבבו, כי חבירו לעבות שכלו וקטנות גידולו בין החכמים ומיעוט תורה ומצוות שנתעסק בהן היא הנותנת שהעבירה קל בלבבו ואינו יודע עד היכן יגיע חומר העבירה ועונשה ופגמי שמותיו הקדושים ברוך הוא ופגמי כל העולמות כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הנעשים על ידי העבירה ח"ו, ואלו היה יודע חומר העבירה כמוני ודאי גם הוא לא היה עובר עליה, ולפי ערכו וערכי אני קל הרבה יותר ממנו במה שאיני זריז במלאכת שמים לפי הבנתי ושכלי.

130

קל״אועוד אומר בלבו אראה אני אם אני זהיר וזריז שלא אעבור על שום לא תעשה דאורייתא או דרבנן, הלא נודע שגאוה וליצנות ולשון הרע ורכילות ולא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך ושקרים וחניפות והדומה להם לאלפים ורבבות כל אלה מן העבירות החמורות שבחמורות הן מקצתן לא תעשה דאורייתא ממש ומקצתן דרבנן וחמורים יותר מדברי תורה, האם אני זהיר בכל אלה ואם אני שאני יודע חומר העבירות ועונשם ופגמים הנעשים על ידיהם בשמות הקדושים חלילה ובכל העולמות, וחוץ הכל הלא המרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני איש חוטא כלב נבזה נבילה סרוחה לא אשגיח על דבריו ואמרוד בו ואומר לאל סור מני ח"ו, ודאי שזה חמור וגרוע מכל הדברים, ואף על פי כן אי אפשר לי לעמוד על תאותי בכל עת ויקרה לפעמים שאעבור על הנזכר וכדומה לזה כולו או מקצתו, ומה יענו אלו היושבי קרנות שאינם יודעים מכל זה ואם אפילו יודעים מעולם לא נתנו לב על זה, ועל כן בעיני המקום ודאי ישוה כשאני אדבר לשון הרע או ליצנות והגאוה וכו' או זה איש הבור כשיבוא על אשת חבירו וכדומה.

131

קל״בועוד משים על לבו מאמר חז"ל (אבות ב', ה') אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, כי אולי אם היה לי עושר ונכסים כמוהו גם אנכי הייתי עושה כמוהו ומי יודע אשר לא כן הוא, ועל כן לא יאמר כלל למה לחבירי יתן הקב"ה ולי אינו נותן כי כל אשר רואה בידו יודע שהכל בחסד וחמלה וחנינה מבורא כל עולמים ברוך הוא וברוך שמו, ובאדם הזה אם הקב"ה רוצה לקרב את לבו אליו קצת יותר מתמול ומשלשום, יטיב לו הקב"ה הטבה על הטבה ועושר ובנים וכל שארי הצלחות וכראות האיש ההוא את הטובה אשר בורא עולם מטיב לו נעשה נכנע ושפל ונשבר ונדכה בלבבו לפני מלך עולמים לומר הרי איני כדאי וראוי לכך ולפי מעשי לא הייתי ראוי אף ללחם צר והקב"ה מטיב לי כל כך מה אעשה לו עבור זה ומוסר נפשו ולבו ורוחו ונשמתו לאדון כל מלך הטוב והמטיב ומקרב עצמו בכל יכולתו לאביו שבשמים בראותו חסדי המקום שאין להם שיעור וערך. ולמלך הכבוד כזה לו ראוי לעבוד ולו נאה לשבח ולפאר ולרומם ולמסור לו נפשי ורוחי ונשמתי לעבדו עבודת עבד, ונעשה נבזה ונמאס בעיניו ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כלומר שנעשיתי קטן ושפל בעיני בראותי כל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך מה שאיני ראוי להם והכל רחמיך וחסדיך הם שמושיעין לי בכל עת וקטנתי בזה בעיני עצמי, זו היא בחינה אחת שהקב"ה מקרב בה את לב האדם.

132

קל״גוהבחינה השנית היא בהיפך, כי האיש אשר יתן לו הקב"ה עושר ונכסים והוא אינו משגיח על זה לומר על מה זה מגיע לי זאת כי יאמר בלבבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני, וכל מה שרואה ביד חבירו יותר ממנו נראה לו כאילו גזלו הקב"ה ח"ו מעמו כי לו היה נאה הדבר הזה כנזכר למעלה, ולא עוד אלא בהיות לו מעט שלוה הנה נשכח מלוח לבו חסד בורא כל עולמים ברוך הוא ועושה את עצמו כאילו לא ידע את יוסף בחינת צדיק חי העולמים המשפיע לו בחסדו הטוב ובא עוד על ידי זה למרוד באלהיו ח"ו ולהתאוות תאוות אשר לא נכון במעט מעט מאכילה ושתיה וגילוי עריות עד יתחזק לבו בכח התאוות הללו, ואז יקשה לו לפרוש מהן ואם לא ימצאם בהיתר יעשם באיסור כי (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מנון. וכמו שאמרה התורה (דברים ל"ב, ט"ו וט"ז) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו יקניאוהו בזרים וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', ונאמר (שם ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת וגו'. באופן שבאדם הזה לא די שהטוב לא יקרבהו לעשות טוב אדרבה ירחקהו לעשות הרע ח"ו בעיני אלהים ואדם, ועל כן יוכרח הקב"ה לסבב עליו סיבות לא טובות ויעמיד עליו מצירים להצר לו ויגלגל עליו סיבות הקשים מעוני ומרוב עבודה ומשארי היסורים יסורי הגוף או ח"ו יסורי בנים. ובכל דבר הקב"ה עושה שליחתו וכאומרם (סנהדרין צ"ז:) מעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשין כהמן, ואז בהצר לו יחלה את פני ה' אלהיו ויקרב לבו לעבודתו יתברך ויוכנע ויושפל ויושבר לבו וידכה, ואז וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ויגאלהו מצרותיו ויושיעו למען שמו.

133

קל״דונמצא כאשר ה' חפץ דכאו החלי ורוצה לזכות את ישראל על ידי בחינת היסורים בכדי לזכותם וללבנם ולקרב את לבם לאביהם שבשמים, אז הרצון הזה מתלבש בתוך שר משרי האומות ומתחיל להצר לישראל, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים א', ז') כעוטיה על עדרי חבריך וגו' שהקדושה כביכול מוכרח להתעטף ולהתלבש בשרי האומות בשביל להנהיג את ישראל כרצון בוראנו יתברך ועבור שהרצון הזה שהוא חלק הקדושה מתעלם ומתלבש בתוך השר הלזה בכדי שיצר לישראל הרי כביכול שהוא נעשה ראש אל הקדושה המתעלמת בתוכו. וראש הוא שר א' שנעשה שר על האל"ף פלא העליון שהוא הקדושה יחידו של עולם כביכול ברוך הוא ומזה נתעלה ונתגדל השר הלז לכן נעשה ראש. אבל באמת עליו אמר הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. כי כאשר ישראל יתקרבו על ידי רעתו לה' אלהיהם אז זה הניצוץ הקדוש המאיר ובא בתוך השר הזה שהוא הרצון אלהות שהיה רוצה לקרב את ישראל אליו נכנס בו הארה על הארה ומאיר באור מופלא עד שאין כח בשר הלזה לסבול אורו כי רב הוא ונופל השר משררותו וגדולתו ונשבר עד עדי אובד כמאמר הכתוב (תהלים צ"ב, ח') בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מה שהם הולכים ומתגדלים, הכל לרע להם להשמדם עדי עד. כי בהתנוצץ האור הזה בתוכם אשר פעל זה שכיוון לקרב את לב ישראל אליו, אינו יכול כח שר האומות לסובלו ונופלים ונשברים להשמדם עדי עד, והפח נשבר ואנחנו נמלטנו. שהקדושה עולה למעלה למעלה, ולפני השבר הוא גאונם ואחרי גאונם נשברין עדי אבד.

134

קל״הובזה נכון מאמר חז"ל (סוטה י"א.) בפסוק (שמות א', י') הבה נתחכמה לו להם מבעי ליה אמר ר' חמא וכו' באו ונתחכמה למושיען של ישראל וכו'. וצריך להבין מאין יצא להם לדרוש כן וכי לא מצינו כמה פעמים בכתוב שיאמר לשון יחיד על עם אחד ובפרט על ישראל גוי אחד שהם ודאי אחד הם ושייך לקוראם לשון יחיד. ואמנם היה קשה לחז"ל היאך ימנע העם מלהרבות בבניות ערי מסכנות לפרעה וכי מי שעוסק בבנין מתמסכן מהיות לו בנים, ועל כן אמרו, למושיען של ישראל. כי הנה מצרים פרעה וחילו שהיה אז ממשלתם על כל העמים כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י') והיו החשובים בין האומות, ומרוב גדולת מלכותם מאוד מאוד פחדו ורעדו מאיש ישראל שלא יפלו מגדולתם ועלתה דאגתם לפחוד פן כאשר יסגלו תורה ומצוות ומעשים טובים ויעבדו את ה' אלהיהם יתרבה כח אור הקדושה ביותר ויותר בכל העולמות עד אשר יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ויאבדו הם ומלכותם וכל חילם כי כשזה קם זה נופל, ואם מלאה זו חריבה זו כמאמרם ז"ל (בפסחים מ"ב:). ועל כן אמרו הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל לראות שלא יתרבה אור הקדושה בעולם ויהיה אור הקדושה כפוף תחת ידם ולא יצאו משם לעולם. וכיוונו להיות הם המצירים לישראל ויעבדו בהם עבודת עבד ואז (איכה א', ה') והיו צריה לראש והקדושה תהיה תחת ידם כי בצרתם לו צר.

135

קל״ווזה אומרו הבה וגו' פן ירבה. כלומר שיתרבה אור הקדושה ויתגדל שמו של הקב"ה וכפי אשר תקום הקדושה כן אנחנו נופלין. ואז ונלחם בנו, פירוש מה שבנו, זה אור הקדושה אשר בנו בהיות ישראל בגלות בינינו, זה האור הוא ילחם בנו כי יתרבה ויתגדל עלינו ונפלנו עדי עד, ועל כן רצו לעשות למעט ח"ו כח פמליא של מעלה והארתו, והוא במה שיהיו מצערים ומצירים לישראל הרבה בבנין ערי מסכנות, וכביכול בצרתם לו צר וימשלו הם על בחינת הקדושה להיות צריה לראש. אבל טעות גדול טעו כנזכר כי הן אמת אשר נעשו צריה לראש אבל זאת היא מפלתם ורעתם להשמדם עדי עד, ורוח הקודש אומר כן ירבה, כי יותר שהם מצירים לישראל יותר תתרבה אור הקדושה ושפע הרחמים בהתקרבות לבות בני ישראל לאביהם שבשמים בכדי לנקום נקמת בני ישראל מהם ומהמונם.

136

קל״זולזה אמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם כלומר כאשר נתרבו הימים, והעם ההולכים בחושך, אור נגה עליהם כי הקדושה התחלה להאיר ולהתגבר על ידי העבודה ולעשות שפטים במצרים ובאלהיהם ואז וימת מלך מצרים כלומר נפל ונשתבר בחינת קליפת מצרים וגם מלך מצרים הגשמי. כי מ"ת הוא לשון שבירה גם כן, מ'אנין ת'בירין ראשי תיבות מת. ועל כן אז ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, כי נודע לחכמי לב מה שכתב מרן האר"י ז"ל בסוד פרעה שהוא אותיות הערף, שקליפת מצרים היתה יונקת מאחורי הקדושה ממקום גבוה ונורא מאחורי העורף, ולא הניחה התפשטות שפע אלהים חיים לעולמות התחתונים ועל כן נקרא מצרים מצר ים, כי בחינת מדת הבינה הידוע לחכמי לב נקרא ים הקדמוני, והקליפה נעשית ח"ו בסוד מצר וגבול להים הלז שלא להניח הורדת השפע מאתה להיות אם הבנים שמחה, וכשם שעכבה הורדת השפע מלמעלה למטה, כן עיכבה עליית התפלות והזעקות בחינת הקול והדיבור העולה מעורף ולמעלה. ולכן עד אותן הימים לא עלתה שועתם את פני ה' השוכן מעלה מעלה לרחם עליהם ברחמים הפשוטים שאין בהם תערובת דין כלל, ונעשה צר לישראל מאוד. ולא כן עתה כאשר נתרבו הימים ואור הקדושה נתגדל וימת מלך מצרים זה הנקרא מצר ים שהוא גבול להים הקדמוני ואז ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים להפך גם את הדין עליהם לרחמים גמורים ולשלוח שליח לגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

137

קל״חואמר הכתוב ותעל שועתם אל האלהים ולא אמר ותעל שועתם לאלהים כי עיקר כוונת התפלה שצריך האדם לכוון באמיתיות לבבו בעת התפללו לפני אדון כל על איזה צרה שלא תבוא אשר יגיע אליו, רק לאשר כי בעת אשר צר לו כביכול צער לפניו כמו שאמרו ז"ל (בסנהדרין מ"ו.) בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כי בצרתם לו צר. ועל כן לאשר שמאוד יכאב לבבו על זה שיודע שיש צער למעלה לפניו כביכול ואז משים רוחו ונשמתו להתפלל להמתיק הדין מעל שכינת עוזנו, ולהוריד שפע הרחמים עליה, ויהיה שמחה לפניו יתברך כשיקל צערו למטה. אבל לא תהיה כוונתו בתפלתו בשביל צער עצמו שצר לו, כי האדם העושה איזה דבר בשבילו לא בשביל כבוד בוראו אפילו יהיה הדבר הגדול שבגדולים לא לכלום נחשב כי מה הוא ומה חייו אם טוב או רע לו וכי לזה נברא שישגיח ברעת ובטובת עצמו, הלא לא נברא כי אם לעבוד את קונו ולראות לעשות לו נחת רוח ושלא יהיה צער לפניו כביכול. ועוד וכי היאך יכול להתפלל על רעת עצמו שיהפכנו ה' לו לטובה הלא חייב האדם לברך את ה' בשמחה ובטוב לבב על הרעה כשם שמברך על הטובה, כמו שאיתא (בברכות נ"ד.) ואיך יתפלל להעביר הרעה ונמצא אינו מברך על הרעה בשמחה, והבן. אבל כשישים עיקר מגמתו בהתפללו מפני צער השכינה שמצטערת כשהאדם בצער, אז הוא חס על כבוד קונו ונאה לו להתפלל להעביר את צרתו ממנו, ולהמתיק הדין למעלה למעלה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בהארבעה שצריכין להודות ויצעקו אל ה' (תהלים ק"ז, ו') ולא אמר ויצעקו לה'. כי ויצעקו לה' היה משמע שצועקין לה' על צרתם הגופניות במה שצר להם וזה לא כן הוא כי ויצעקו אל ה' מה שנוגע אל ה' שיש דין למעלה ח"ו ויש צער לפניו ומקבל עליו הדין שעבר עליו עד הנה בשמחה ובטוב לבב כי יודע אשר הצור תמים פעלו וחפץ חסד הוא ואז כשיש דין למטה אין דין למעלה (עיין בראשית רבה כ"ו, ו') ועיקר הצעקה הוא אל ה' שיומתקו כל דיני אלהים למעלה למעלה להעשות הכל בבחינת שם הוי"ה הרחמים, ובזה ודאי הקב"ה מתמלא רחמים וחמלה וחנינה על כנסת ישראל ועליו להמתיק הכל בחסדיו המרובין, וממצוקותיו יצילו ויושיעו למען שמו. וגם כאן אמר הכתוב כן בזעקת בני ישראל שעיקר זעקתם היה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מכל צרות עבודתם לא צעקו רק שיתוקן דין אלהים למעלה למעלה.

138

קל״טאו יאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, שיותר צעקו אל האלהים להמתיק דיניו יותר מן העבודה מכבדות העבודה שהיה עליהם זה היה עיקר בשועתם להמתיק הדין למעלה למעלה שלא יהיה צער לפניו כביכול על כן שמע אלהים לקול תפלתם כי כבר היה דרך אל עליית תפלתם, וישמע אלהים את נאקתם.

139

ק״מואפשר לומר, כי על כן שנו חז"ל (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כי כשהאדם אינו מתפלל על הצרה רק על אופן שזכרנו כי צר לו המקום מקומו של עולם שצער לפניו בעת צרתו, אז ודאי אין חילוק אצלו כשיש צער לו או לבני ביתו המוטלין עליו או לחבירו ושאר אחד מישראל, כי עיקר כאיבת לבבו הוא על צער השכינה ומה לו אם למעלה צער מאתו או מחמת שחבירו בצער ועל ידי זה צער למעלה ח"ו, ובודאי מתכוון בכל עוז להתפלל על צער חבירו כעל צער שלו ממש. ועוד אם עיני שכל לו, כשהוא בצער וגם חבירו באותו צער יתפלל העיקר על חבירו, כי בהתפללו על צער עצמו אף שעיקר תפילתו על צער השכינה מכל מקום ירא לנפשו פן יזרוק בלבבו גם כן איזה כאב לב על צער עצמו כי צר לו מאוד, ובהתפללו על חבירו ודאי אינו מתפלל כי אם לכבוד ה'.

140

קמ״אוהנה ידוע כשאדם זוכה בהתפללו לפני ה' להמתיק הדין מלמעלה ולהוריד ישועה ורחמים וחסדי ה' להושיע בעת צרה אז בהכרח שתרד הישועה והברכה דרך צינור שורש נשמתו אשר למעלה ומשם על שורש נשמתו למטה ומשם תתחלק לכל שארי נשמות ישראל על ידי הצינורות היורדים מנשמה לנשמה כי כל נשמות ישראל אחד הם, רק תחלה אין השפע יורד כי אם דרך צינור שורש נשמתו.

141

קמ״בועל כן כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כי הלא בהכרח תבוא הישועה קודם לשורש נשמתו למעלה ולמטה וכיון שהוא צריך לאותו דבר הרי תיכף נשרש בו הישועה לאותו דבר, ואחר כך ממנו מתחלק לחבירו, והבן. ואך זה שהוא בטוח שהוא נענה בתפילתו, לפי שמתפלל על חבירו, ואם כן בודאי כיוון תפילתו רק למעלה למעלה להמתיק הדין שם ובזה יהיה לבו נכון בטוח בה' שיענה בתפלתו למען שמו.

142

קמ״גועוד נראה לרמז זאת במאמרם הלז, כי הקב"ה נקרא ריע לישראל כמו שאמר הכתוב (תהלים קנ"ב, ח') למען אחי ורעי אדברה נא וגו', ואומר (משלי כ"ז, י') רעך ורע אביך וגו', ולזה אמר כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, ששם עיקר תפילתו להתפלל על צער הנוגע למקום כביכול ברוך הוא, שנקרא כריע כאח לישראל, ובאמת הוא בעצמו צריך לאותו דבר שגם לו צער בצער הגשמי, הוא נענה תחלה פירוש שהוא נענה תחלה לכל התפלות העולים ממטה למעלה אחרי שכוונתו לשם שמים בלבד ועליו נאמר (משלי ל"א, כ"ט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. כי באמת כל התפלות מתקבלות בחסדי אל ברוך הוא, אבל הוא נענה תחלה בראשון וראשונה.

143

קמ״דעוד יתבאר אומרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי נודע אשר העבודה שעבדו בני ישראל את מצרים בפרך לא היה כי אם שמונים וששה שנים כמאמר חז"ל (סדר עולם פרק ג' מובא בילקוט פרשה זו רמז קס"ב) והוא מספר אלהים ומספר העבֹדה. והנה הגזירה מתחלתה היה על ת"ל שנה כמאמר הכתוב (שמות י"ב, מ') ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'. והוא מספר חמש פעמים אלהים נגד חמשה גבורות הידועות העומדין בשמאל גימטריא משפט עם הכולל, להמתיק הה' גבורות עם העבודה במספר ה' פעמים אלהים שהוא ת"ל שנים. ואמנם רבוי אשר נתרבו ישראל שלא כדרך הטבע וקישוי השיעבוד שנשתעבדו בהם בחומר ובלבנים בפולחנא קשיא זה השלים השיעבוד ולא עבדו כי אם מספר אלהים אחד ונמתקו הה' גבורות הנזכרים בה' אותיות של אלהים אחד. וזה מאמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם שאז היו ישראל מרובין למאוד שכבר נאמר פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו' שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויש אומרים ששים כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ח'), ועוד וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר שהיו עובדים בהם בשעבוד הקשה למאוד עד שנאנחו מן העבודה לבד שהגם שלא עבדו כי אם פ"ו שנים מספר העבֹדה אף על פי כן אנחו ממנה מאוד כי היה השיעבוד קשה עד מאוד, ועל כן ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים שלכאורה היה די לומר אל אלהים ואכן הכתוב מגיד שעלתה שועתם כל כך עד שנמתקו הה' פעמים אלהים, וזה ה' אלהים ה' פעמים אלהים והכל מן העבֹדה ממספר העבֹדה לבד מקשיות העבודה ונמתקו הה' גבורות בה' אותיות שבאלהים וה' אותיות של העבדה כאמור.

144

קמ״הוישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק וגו'. מגיד הכתוב שזכו להיות בבחינת צדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. (יבמות ס"ד.) וישמע ה' לא נאמר כי אם וישמע אלהים שאף מדת הדין שמע את נאקתם והסכים לרחם עליהם וזאת השמועה פעל שנמתק הדין שלא לעבוד בהם עוד בעבודה קשה ויהיה די מספר אלהים אחד שהוא פ"ו שנים כנזכר למעלה. ואכן לגאולה עדיין לא זכו בזה כי היה בהם עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז'). ועל כן ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' וגם בזה הזכיר שם אלהים מדת הדין כי באמת היו ראוים קצת גם ממדת הדין לגאלם עבור ארבעה דברים שמנו חז"ל (שיר השירים רבה (ד', י"ב) פסוק גן נעול) שעשו ישראל שהיו גדורים מן העריות וכו' ורק זה לבד לא הספיק והיה צריך גם כן להזכרת זכות אבות, ועבור זה הזכיר הכתוב כאן שני פעמים אלהים, כי לא ראי זה כראי זה הראשון בא להקל העבודה שלא יעבדו כי אם מספר אלהים והשני בא לצרף זכות אבות, לזכות ד' דברים שבהם לגאלם, כנאמר.

145

קמ״ועוד אפשר לומר במה שמזכיר שני פעמים אלהים בפסוק זה. כי שתי ענינים עשה הקב"ה בצאת ישראל ממצרים. אחד, הגאולה ופדות ישראל מה שפדאם מבין ענמים להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה. והשנית, מה שעשה שפטים במצרים ובאלהיהם והוציא ישראל משם ברכוש גדול זה הוא טובה על טובה כי לא די שגאל את נפשם מהיות עבדים, נתן להם עוד רכוש פרעה וחילו. והנה זה שגאל הקב"ה את ישראל, פעלו ישראל בעצמן בשועתם אל האלהים מן העבודה וכאשר פרשנו שעיקר שועתם היה מה שבצרתם לו צר כביכול. ונודע אשר בגלות מצרים היה השכינה אתם בגלות כמו שאיתא כמה פעמים בדברי חז"ל (ובפרט במגילה כ"ט. ובזוה"ק ויגש רי"א. וריש פרשת שמות) וכן בכל גלותם. וזעקו מלב על גלות השכינה בתוך טומאת מצרים ויכאב לבבם עד מאוד שיפדה שכינת עוזנו ממקום הטומאה. ועוד עבור ד' דברים שהיה בהם לטובה כנזכר זכו שיפדה ה' שכינת עוזו ואותם עמה כמאמר הכתוב (שמואל ב' ז', כ"ג) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. אבל זה שיצאו עוד ברכוש גדול לא זכו מעצמן, כי אם משמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו והבטיח לאברהם לאמר (בראשית ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, זה פעל ועשה אשר כן נעשה. ולזה אמר תחלה וישמע אלהים את נאקתם וזכו בזה שיצאו ממצרים בכח גדול וביד חזקה, אבל לא זכו שיעשה עוד שפטים בהם ובאלהיהם ויצאו ברכוש גדול, לכן אמר עוד ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו', שאז הבטיחו וגם את הגוי אשר יעבודו וגו' ויצאו ברכוש גדול. ואמנם נודע אומרם ז"ל (תנחומא סוף פרשת נח) בפסוק (בראשית י"א, ה') וירד ה' לראות וגו' ובפסוק (שם י"ח, כ"א) ארדה נא ואראה (וברש"י שם) כי למד לדיינים שלא ידונו עד שיראו ויבינו וכו'. על כן אמר הכתוב,

146

קמ״זוירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. שלכאורה אין פירוש לכתוב זה ועיין ברש"י, וכבר כתבתי בזה בפסוק ראה ראיתי ואכן יאמר כי כביכול ירד לראות קודם שיפסוק את הדין וראה בצערן של ישראל ובקשיות עבודתן והסכים לגאלן וזה וירא אלהים את בני ישראל שראה אותם בעצמן וראה בצרתם ולקח צערן לפניו. ועל השנית שהוא לדון פרעה וחילו בשפטים רעים ולהוציא את ישראל ברכוש גדול שהועיל לזה הזכרת בריתו עם האבות אמר וידע אלהים כי זאת לא ראה עתה בבני ישראל שיזכו לזה כי אם שידע זאת מזכות אברהם יצחק ויעקב שיזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו להוציא את עמו בביזת מצרים וביזת הים כדבר האמור.

147

קמ״חומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו וגו'. הודיע הכתוב מאין זכה משה להיות הוא השליח לישראל והוא אשר יוציאם ויביאם, לרעות את עם ה', והוא לאשר היה רועה נאמן בצאן חותנו ברחמים מרובים כמאמר חז"ל (שמות רבה ב', ב') שפעם אחת ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו וכו' נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והוא מהלך אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה את צאני וכו', עד כאן. הרי שמשם זכה לרעות כצאן עמו.

148

קמ״טוירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. מלת והסנה השני לכאורה מיותר והיה לו לומר ואיננו אכל, והבן. ואמנם פירוש הכתוב שהאש היה סביב הסנה כמו שמבואר בתיקוני זוהר (תיקון ו' דף כ"ב:) ואמר שם ובתלת גוונין אלין אתאחדת בת עין וכו' עיין שם. ולזה אמר הכתוב והנה הסנה בוער באש פירוש שאש בוער סביב לו, והסנה גופא מקום שריות בת עין שהוא מקום השראת השכינה איננו אכל, וזה שאמרו חז"ל (שמות רבה ב', ה') למה בסנה וכו' על מקום שריות בת עין כיוונו, והבן.

149

ק״נויאמר משה אסורה נא ואראה וגו' מדוע לא יבער הסנה. כי ידע משה אשר רמז לו הקב"ה במה שנגלה עליו בסנה להראות אשר השכינה בתוקף הגלות בקליפת מצרים שהם החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה ולכן היה קשה לו מדוע לא יבער הסנה למה לא ישרף המצרים עם אלהיהם וכל אשר בהם הלא אשו של הקב"ה הוא אש אוכלה אש ומכל שכן שתאכל קוצים. ולזה אמר הכתוב,

150

קנ״אוירא ה' כי סר לראות וגו'. ואמרו חז"ל (שמות רבה ב', ו') מהו כי סר לראות אמר הקב"ה סר וזעף הוא זה וכו', מורה באצבע על האמור שהיה משה סר וזעף כי נתקשה להפליא על כי תצא אש ומצאה קוצים ואינו אוכלן, והלא כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשב לו, וכראות אל עליון את זאת קראהו והשיבו כאשר נבאר.

151

קנ״בויאמר אל תקרב וגו' של נעליך וגו'. הנה חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ט:) בפסוק (שמות י"ד, כ') ולא קרב זה אל זה כל הלילה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה וכו' והענין הוא כי הלא נודע אשר בכל דבר ודבר שבא לכלל בריאה בכולם יש בהם חיות הקדושה ואור ה' המחיים ומקיימם על קיומם (כי אם לא כן עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו) מכל שכן בבחינת המדבר שהוא העליון מכל צבא הארץ ודאי אשר ישרה בו אור חיות אלהים בורא שמים וארץ המחיה ומהוה אותו תמיד מאין ליש כאשר אנו אומרין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית מחדש ממש כי הוא מחיה ומהוה את כל הבריאה כולה יומם ולילה כאשר בראש הבריאה וכבר הארכנו בדבר הזה בכמה מקומות. ועל כן קשה לו להקב"ה לאבד מעשה ידיו כי אחר ששפע אלהי בו שהוא בראו מתחילתו ועדיין מחייהו באורו הלא נודע (כתובות י'.) שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ודי בזה. ולזה אמר מעשה ידי טובעין בים וכו' והבן, אם לא כשנתמלא סאתם מכל וכל אז נאמר (משלי י"א, י') באבוד רשעים רנה כי אז ניצוץ הקדוש פורח מאתם ממילא שאין יכול עוד כלל לדור שם בשכונת הרעים שגברו על עצמן הרע עד קצה האחרון, ואז שמחה להניצוץ הקדוש כשיוצא ממנו וכמו שמחלק בזוה"ק בזה (בראשית ס"א:) ומבואר שם שמצרים לא היה עדיין מילוי סאתם בשלימות ועל כן אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין וכו'. ועל כן אמרו חז"ל (בילקוט רמז רל"ה) שרצה גבריאל להרוג המצרים בלילה אמר לו הקב"ה המתן להם עד אותו שעה שפעל אביהם עמי שנאמר (בראשית כ"ב, ג') וישכם אברהם בבוקר וכו'. כי לצד שלא נתמלא סאתם עדיין, הוצרכו דוקא לשעה מבוררת שיעמוד להם זכות אביהם אברהם. והנה כאן אמרו חז"ל (שמות רבה ב', ה') למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה וכו' והם דברינו הנזכרים והבן.

152

קנ״גועל כן כשהיה משה סר וזעף למה הסנה איננו אוכל והוא רומז אל המצרים למה אין הקב"ה מכלם כרגע אמר לו של נעליך וגו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא כלומר כי על כן נתגליתי בסנה להראות שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפילו מקום הארץ הגשמי שאתה עומד עליו אדמת קודש הוא מחיות קדושת שכינתי השוכנת למטה בארץ ומזה תבין למה קשה לי לאבד המצרים לצד שמעשה ידי המה ואין מקום פנוי וכו', ולא במהרה כל כך יאבד אומה בעוד ששעתה קיימת מצד ניצוץ השכינה השוכנת בקרבם, וכבוד אלהים הסתר דבר.

153

קנ״דויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים וגו'. לכאורה להביט היה צריך לומר, ואכן כי פירושו שהיה ירא אולי יביט יותר מדאי ויענש כמו שמצינו בזקני ישראל שנאמר בהם (שמות כ"ד, י"א) ויחזו את האלהים וגו' שנהגו קצת קלות ומתו באש התבערה כמאמר חז"ל (ספרי, מובא בילקוט רמז תשל"ב) וזה כי ירא מהביט פירוש פן יביט יותר מהראוי.

154

קנ״הויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו וגו'. צריך להבין כפל הראיות שראה ה' וכבר עוררו חז"ל בזה (שמות רבה ג', ב'). וגם אחר כך כפל לשון הכתוב את עני עמי ואת צעקתם שמעתי ושנה ושִלש לומר כי ידעתי את מכאוביו. ויתכן בביאורו על פי אשר אמרתי בפסוק (איכה ה', ג') יתומים היינו ואין אב. שאחד מהם מיותר כי אחרי שיתומים היינו ודאי שאין אב.

155

קנ״וואמנם הוא על דרך משל, למלך שהיה לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן והיו שניהם מסובין על שולחן אביהם ובודאי כל עודם בבית אביהם כלום חסר מבית המלך והיה להם כל מיני טובות והצלחות וברכות כיד המלך, וברבות הימים אירע שנפל עליו מלך אחד קשה כהמן ולקח את שני בניו הללו לשביה והניחם במאסר בית הכלא והיה להם שם צער ודוחק גדול בכל מיני פורעניות הן יסורי הגוף מעוני כבל ומרוב עבודה והן עינוים מחוסר לחם ומים, והנה הגדול שבהם שהיה שלם בשכלו וכבר ידע כי בהיותו על שולחן אביו לא חסר לו כלום והיה נפשו יודעת בטוב כי כל אלה היסורים והעוני המגיע אליו עתה הכל הוא עבור שגלה מעל שולחן אביו וממילא באו עליו כל אלה, ואילו היה בבית אביו ודאי שלא היה נחסר לכלום ועל כן בכל השוועות והזעקות שצעק מתוך הצרה לא נשמע ממנו כי אם אוי לי שגליתי מבית אבי ונתרחקתי ממנו, כי ידע שזה גרם לכל הצרות הבאות עליו. ואולם אחיו הקטן שלא היה יודע ממעלת אביו וכי כל אשר חסר לו עתה הכל הוא עבור שנתרחק מבית אביו, לא היה צועק כמוהו כי אם על כל צרה וצרה צעק אוי לי על זה כמו אוי לי על שאני חסר לחם או על שאני עובד כזה ובעינוי סבל וכדומה. ופעם אחד שאל לאחיו הגדול מפני מה אתה אינך צועק על צרת עצמך שאתה חסר לחם ומים וכדומה ותצעק על הרחקתך מאביך אמר לו שוטה שוטה מה אעשה לך שאתה אינך יודע, ואילו היית יודע כמוני שכל הצרות והיסורים האלה לא הגיענו כי אם במה שגלינו מאבינו ואם היינו אצל אבינו ודאי שלא היינו חסרין לכלום, גם אתה לא היה נשמע מפיך כי אם אוי לי שאני בכאן בלא אבי כי דא ביה כולא ביה ואין אנו חסרין כי אם לזה וזה הוא עיקר גלותינו וצרותינו.

156

קנ״זוהנמשל מובן ממילא, כי כן הוא בכל גלות ישראל האחים הגדולים שבינינו השלימים בשכלם ויודעים בטוב אשר כל צרה וצרה שבא עליהם בגלות המר והנמהר הכל הוא עבור התרחקות נשמותינו מאור פני מלך חיים ועבדים משלו בנו שהקליפות שולטים ח"ו על נשמות ישראל, ולכן על כל צרה וצרה שלא תבוא אינם צועקים ושואלים בפיהם כי אם על שגלינו מעל שולחן אבינו ונפשותינו הרחיקו נדוד מאור פניו יתברך כי מבינים אשר אינו חסר לנו כי אם זאת, אבל אחים הקטנים שבינינו שאינם מבינים כל זאת, קול נשמע בפיהם ביסורי הגלות על כל צער ודחק המגיע להם לומר אוי כי צר לי בזה או בזה כי אינם נותנים לב שהכל הוא עבור התרחקנו מבית אבינו.

157

קנ״חוזה שאנו אומרין יתומים היינו ואין אב, כלומר אף שאנו יתומים וחסרים מכל דבר ודבר וגם כל מיני יסורים שפורט והולך למטה, מימינו בכסף שתינו על צוארינו נרדפנו וגו' אף על פי כן אין בפינו כי אם ואין אב שנתרחקנו מבית אבינו ועבור זה הגיענו כל אלה ואין אנו חסרים כי אם להתקרב אל אבינו ומיד כאשר נהיה עם אבינו ודאי שנהיה מלאים כל טוב כי כלום חסר מבית המלך.

158

קנ״טוהנה בגלות מצרים שנטבעו נשמות ישראל בתוקף קליפת מצרים עד שנכנסו למ"ט שערי טומאה וממילא על ידי זה שיעבדו בהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. אבל לא זה הוא עיקר הגלות כי עיקר הגלות הוא גלות הנשמות שנטבעו בתוך הקליפות ונתרחקו מבית אביהם אור פני אלהים חיים ומלך עולם. והנה הגדולים אשר היו נמצאים בהם אשר ידעו והבינו את זאת שמו זאת על לבבם, ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעיקר שועתם היה להמתיק דיני אלהים למעלה להוציא את הנשמות מכור הברזל טומאת מצרים ושכינת עוזינו שירדה למצרים עם יעקב כמו שאמר הכתוב (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה וכמו שאיתא בזוה"ק (ויגש רי"א ובתחילת פרשת שמות עיין שם) וכמו שכתבנו למעלה. ואמנם הללו היו מעט מן המעט שהיה בהם שכל לידע ולהבין את זאת, אבל כל שאר המוני העם שהיו במצרים, לרוב סבלות עבודתם עבודת פרך ולרוב שקיעת נפשותם בקליפה, לא ידעו ולא הבינו זאת והיה עיקר צעקתם את פני ה' צעקת יסורי גופם ועבודתם בטיט ובבנין. וגם אלו רמוזים בכתוב הנזכר במה שאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר אנחתם לא היה אלא מן העבודה הקשה, ובאמת לא זה הוא העיקר כנזכר.

159

ק״סוהכתוב רומז שני אלו הדברים במה שאמר (לעיל א', י"ג וי"ד) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. פרט שני עבודות, כי זה ששיעבדו מצרים את בני ישראל בפרך הכוונה על שיעבוד הגופים כמו שתרגם המתרגם ואפלחו מצראי ית בני ישראל בקשיו, אבל העיקר וימררו את חייהם בעבודה וגו' פירוש עיקר המרירות היה לחייהם של ישראל הוא נפשותם ונשמתם שהם חלק אלוה ממעל והוא חיותם של ישראל, להם הגיע עיקר המרירות לצד גלותם והתרחקותם ממלך עליון ונטבעו ונשקעו בקליפה קשה קליפת מצרים.

160

קס״אוהנה הקב"ה הטוב והמיטיב לכל אף שלא שמע מכללות עם ישראל כי אם הזעקה משיעבוד הגופים בעבודת הטיט הגשמי כי שכחו בהעיקר ואחזו להם בהטפל מכל מקום היה זה אתערותא דלתתא בלב נשבר ונדכה להיות על ידי זה הקב"ה מתעורר באתערותא דלעילא ולזכור בשיעבוד הקשה אשר עליהם בשיעבוד הנשמות, שהוא יודע אשר זה הוא עיקר גלותם וצערם ופורענותם, ולזכור את אשר מררו המצרים את חייהם ונתחכמו וסבבו סיבות כאשר יכלו שח"ו ישאר הקדושה בתוכם לעולמים. וזה אומרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעלתה שועתם מן העבודה אל האלהים שיזכור הוא ממה שגלה עמהם השכינה הקדושה הנקראת אלהים וגם חיות אלהים אשר בקרבם בבחינת נשמתם וזה עיקר רב גודל צרתם מרירת חייהם שנתמרמר עד מאוד כי חשב צעקתם לפניו להיות כמתעורר באתערותא דלתתא לגרום אתערותא דלעילא לזכור להם שיעבוד נפשותם אשר נטבעו כל כך. לזה אומר אחר כך וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, שאלהים ראה את בני ישראל שהם צועקים על הגשמי שהם עובדים בטיט ולבנים אבל וידע אלהים שהוא ידע את אמיתיות צערם ומרירותם וזה עלה לפניו לרחם עליהם ושלח לפניהם משה עבדו אהרן אשר בחר בו לגאול את חייהם מהעבודה ונתן לב לקרבן לעבודתו וליראתו ולהיות נדבקים בו יתברך. וזה שאמר פרעה למשה (שמות ה', ח') כי נרפים הם נרפים על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו שתיבת לאמר לכאורה מיותר. ואמנם כי זאת הבין פרעה אשר בני ישראל גורמין בצעקתם באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא להיות הקב"ה נזכר בשורש תכלית הענין לתת לב לקרבם לעבודתו ולהיות חפץ בהם, ועל ידי זה יכנס גם ממילא קצת אור וחיות לישראל להיות גם הם מתחילין להתאוות לעבוד לאלהיהם, וזה אומרו כי הם צועקים לאמר נזבחה לאלהינו שהם גורמין בצעקתם את פני ה' שיתעורר בלבבם לאמר נזבחה לאלהינו כי מגיע להם חיות אלהות להתאוות לעבודתו ולהתדבק בו ועל כן שגור בפיהם לומר נזבחה לאלהינו וגו'.

161

קס״בוכל הענין הזה גילה הקב"ה למשה כאן באומרו ראה ראיתי, שתי ראיות ראיתי. אחד, את עני עמי אשר במצרים פירוש הכנעת ושיעבוד עמי שהוא נשמותיהם ונפשותיהם שהם הנקראים עמי ולא הגופים שנקראו רק בשר אדם אבל האדם היא הנשמה לבד וראיתי מרירות חייהם נפשם ונשמתם שנטבעו ונשקעו בתוך עמקי טומאת קליפת מצרים. והשנית, ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי הם בעצמם שאין לבבותיהם פונים היום אל ה' לצעוק על כבוד ה' מעומקא דליבא כי מרוב הצרות אינם מבינים כל זאת ועל כן לא שמעתי צעקתם כי אם מפני נוגשיו מה שנוגשי המצרים עושים להם בעוני וברוב עבודה, ואמנם גם את זה שמעתי לצד היותו בלב נשבר ונדכה ממעמקי הלב בצרתם וכבר נאמר (תהלים קי"ח, ה') מן המיצר קראתי יה ענני וגו', ובאמת אני ידעתי את מכאוביו שאני היודע עיקר כאבם שכל מכאובם שיש להם בצרת הגופים הכל הוא עבור מכאוב הנפשות שנתרחק מאוד מאור פני, ועל כן גם צעקתם שצועקים לפני על צרתם אני שומע כי אני יודע עד היכן הדברים מגיעים מאין נמשך להם צרתם ומה הדבר הנצרך להושיע להם שינצלו מצערם, ועל כן וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה וגו', וגם כאן כפל לשון הגאולה על שתי בחינות הללו כי וארד להצילו מיד מצרים להציל הנפשות והנשמות מיד קליפת מצרים שהוא עיקר הגאולה וממילא יגאלו גם הגופות ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה למען לא ישבו בני ישראל עוד על אדמה טמאה ולהיותם בלב אחד להתדבק ולהתקרב אל ה' אלהיהם כאמור.

162

קס״געוד יאמר הכתוב כי ידעתי את מכאוביו. והנה כבר אמר ראיתי את עני עמי ואת צעקתם וגו', ואכן כי זה אמר לו להודיע על מה זה נתגלה בסנה וכי לא היה אילן אחר וכדומה להתגלות עליו ואמרו חז"ל בזה (שמות רבה ב', ה') כי כשישראל שרוין בצער כך כביכול הוא שרוי בצער ועל כן נגלה מן הקוצים ולזה אמר כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו וגו' פירוש על אשר ידעתי במכאובם של ישראל לכן ירדתי פה להתגלות בבחינת הירידה כביכול באילן של קוצים מפני צרותיהם של ישראל.

163

קס״דעוד יאמר הכתוב כי ידעתי את מכאוביו. וכמו שכתבנו כי אמר למשה שלא תסבור שאחר צעקתם הבאה אלי ירדתי פה לראותם אם כן הוא כאשר צעקו וכמו שכתוב בפסוק (בראשית י"ח, כ') ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו', כי לפעמים יש איש אשר חבירו ייצר לו והוא צועק הרבה יותר מן הצער ויש אשר אדרבה שהצער הוא יותר מצעקתו ויש אשר הם שוין, ועל כן אמר ארדה נא ואראה אם עשו כצעקתה הבאה אלי שכך צערום כאשר צועקים אז כלה ואם לא וגו'. וכן כאן אפשר שיסבור משה כי ירד הקב"ה לראות אם כן עשו להם המצרים כאשר עלתה צעקתם את פני ה' לזה אמר לו כי ידעתי את מכאוביו ידעתי בטוב את מכאוב צרותיהם. ועל כן,

164

קס״הוארד להצילו וגו'. פירוש להצילו ודאי לא לראות הכצעקתה הבאה אלי עשו רק להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה וגו'.

165

קס״ווגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים וגו'. דקדק לפרש אשר מצרים לוחצים וגו', כי הכל לפי המבייש והמתבייש ועל כן יותר יחרה אף ה' אשר מצרים זה בנו של חם שנתקלל זרעו בעבד עבדים ונאמר בהם (ישעיה כ', ד') כן ינהג מלך אשור שבי מצרים וגו' נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים וגו'. ילחצו ויעבדו בבני בכורי ישראל.

166

קס״זועתה לכה וגו'. עיין בדברינו להלן בפסוק (שמות ד', ח') והיה אם לא יאמינו שם סדרנו סידור הכתובים בפרשה הזאת אחת לאחת על כן לא הצגנוהו כאן שלא לערבב הדברים.

167

קס״חויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא וגו' ואמרו לי מה שמו וגו'. מלשון זה לכאורה משמע שכבר נתרצה בשליחותו ולא שאל רק מה יאמר להם כשישאלו על שמו של הקב"ה וזה אינו כן כי הרי אחר זה אמר עוד שני פעמים בי אדני לא איש דברים אנכי וגו', וגם שלח נא ביד תשלח. רק מה שאמר כאן הוא הכל לטעון כי הוא אינו יכול לילך בשליחות הזה ותחילה אמר מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא וגו' והשיבהו הקב"ה כי אהיה עמך וגו' וחזר לטעון כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם והכל להראות כי הוא אינו ראוי לזה, וראיה שאינו יודע מה להשיב בשמותיו של הקב"ה ועל כן תשלח אחר היודע.

168

קס״טויאמר וגו' אהיה וגו'. עיין בדברינו להלן בפסוק (שמות ה', כ"ב) למה הרעותה וגו' ובריש פרשת וארא באופן ד' שם אדבר בו נכבדות בעזרת ה' יתברך בסידור השמות אשר בשני הכתובים הללו על מכונם.

169

ק״עלך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקד פקדתי אתכם. צוה לו לאסוף את הזקנים דוקא כי הם יודעין זה הסימן של פקד פקדתי המונח בידם מאבותיהם מיעקב ויוסף כמאמר חז"ל (שמות רבה ג', ח' ובילקוט רמז ס"ד) ובזה יאמינו לו, ואמנם להבין כפל לשון הפקידה, נראה שבא להראות על שני הדברים שעשה ה' בטובת ישראל בגאולתן כאשר כתבנו למעלה, אחד שנגאלו הם עצמם ממצרים, והב' שעוד יצאו ברכוש גדול בביזת מצרים וביזת הים עד אשר וינצלו את מצרים, וגם על שני הדברים שעשה הקב"ה במשפט הרשעים פרעה וחילו, שפקד תחילה על צבא המרום במרום שהוא שר פרעה ומצרים ואחר כך על מלכי האדמה באדמה כל חיל מצרים הבאים אחריהם בים שלא נשאר בהם עד אחד.

170

קע״אואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש. לכאורה היה די להבטיח להם שיעלה אותם מעני מצרים מבית עבדים אל ארץ אחרת סתם ולמה לו להבטיחם עוד בארץ זבת חלב ודבש, ואולם כי פן יאמרו ישראל אם הקב"ה כל יכול ויוציאנו מכאן ביד חזקה למה לו להוציאנו מכאן יתן לנו בכוחו הגדול את הארץ הזאת לרשתה כי הלא ארץ מצרים טובה היא כמאמר הכתוב (בראשית י"ג י') כגן ה' כארץ מצרים, ולמה לו להוציאנו אל ארץ אחרת. והקב"ה לא היה חפץ בזה בשום אופן כי ראה ערותה ערות מצרים וטומאתה מקולקלת יותר מכל הארצות עד שנאסר החזרה להם מטעם שאין שם עוד ניצוצין הקדושים, וחוץ לזה חפץ להביאם אל ארץ המקודשת מכל הארצות בזה שער השמים. ועל כן אמר להם כי לזה אני מוציא אתכם לארץ אחרת כי היא ארץ טובה למאוד ארץ זבת חלב ודבש.

171

קע״בונודע אשר כל דברי תורתינו הקדושה כולם רומזים לאורות עליונים נפלאים גבוהים ורמים ואף על פי כן אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי הפשט והכוונה הכל אחד כי כל דבר ודבר אשר בארץ שנקרא שמו עליו הנה זה שמו למעלה. כלומר ששם בשורש חיות דבר זה כן שמו שזה חיותו בשלושה אותיות אלו או בארבע. דרך משל הגשם נראה כאן לעין עצמית טיפת הגשמים ונקרא גשם, אבל זה הגשם אינו יורד מעצמו כי אם שיש לו שורש בשמי השמים שהוא התהוותו וחיותו ושם הוא שמו גשם שחיותו הוא בשלושה אותיות אלו ועל כן גם כאן נקרא גשם על שם המושאל משמו למעלה אבל עיקר שמו הוא בשמי השמים וכן בכל דבר ודבר. ועל כן פקח עיניך וראה ותבין כי לעולם בכל הדברים הפשט והכוונה הכל אחד כי הפשט הוא בעולם הזה והכוונה מדבר הזה הוא בעולמות עליונים בשורש חיות דבר הזה. ונמצא שהכל אחד הוא ממש.

172

קע״גולאהבת ישראל אציגה נא עמך עוד מעט מן המעט להבינך בדבר הזה. כי הנה תפילת השמונה עשרה גלוי וידוע לכל שרומזת הכל לאורות עליונים אשר בשמי השמים וכולה שמותיו של הקב"ה שעל כן קראוה חז"ל (ברכות ו':) דברים העומדים ברומו של עולם כי כל דיבור ודיבור שבה הכל נמנה ונגמר לכוונות עצומות נשגבים ונוראים, ונודע מה שכתב האר"י ז"ל כי המתפלל בפשוטי הדברים כל עוד שמכוון בה יותר שואל פרס מרבו יותר וכו' כי כולה בקשות עצמיות הן הנצרכים לגופו של אדם, כמו רפאינו וברכינו וכדומה, ואם שהדבר כך הוא איך יתקנו אנשי כנסת הגדולה דבר כזה לתקלה ח"ו כי הלא ודאי ידעו אשר רוב מהמוני העם לא יכוונו בכוונות הידועין להם כי אם על פי פשוטי הדברים יתפללו ונמצא לא די שאינם מתקנים אלא אף ח"ו מקלקלים שנראה בעבודתם שמבקשים לקבל פרס, ועוד איך שייך לומר כזאת בבורא עולם שהוא יברא דבר כזה שנֹאמר דברים המורים על דברי העולם הזה ואליבא דאמת הם דברים אחרים לגמרי שאינם מגיעים כלל לעניניהם, כמדומה שאין דברים כאלו מתקבלים על לב נבון.

173

קע״דואמנם האמת כי הכל אחד הוא הפשט והכוונה. כי דרך משל אדם החולה נודע אשר בודאי לא יחלה גופו אם לא ימצא איזה פגם בנשמתו בשורש חיותו למעלה למעלה והפגם הוא באופן שלא תוכל לקבל האורות המגיעין אליה מלמעלה ממנה על ידי הצינורות הידועין ועל ידי זה נחלה נשמתו למעלה ומגיע עד לגופו מלמטה, וכשהקב"ה בחסדו שולח לו רפואה כל ענין הרפואה הוא כאשר יומתק הדין אשר בשורש נשמתו למעלה ואז יתחיל להאיר עליה מאורות הנמשכין אליה דרך המדות והשמות מאור אין סוף ברוך הוא ותתרפא שם בשורשה ויגיע הרפואה עד גופו.

174

קע״הוהנה נודע אשר שורש כל נשמות ישראל הם במדת המלכות בסוד (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם, ועל כן האדם המתפלל רפאינו ה' ונרפא על רפואת גופו הנה עיקר הרפואה הוא בשורשו אשר בשמים ממעל והוא בבחינת המלכות, והרפואה הוא שיומתק הדין משורש נשמתו על ידי המשכות והשפעות שורש אורות עליונים הנמשכים ובאים ממקור מקום אשר שם בחינת אורות הרפואה אל מקום אשר נפגמה שם ובזה תתרפא, וגם הרפואות הנעשים בארץ למטה מהסמים והרפואות הידועות לכל חולי הכל על זה סובב והולך כי הרפואה הזו הנה שורשה בשמים ממעל במדה אשר שם נשרש ונקבע אורות הרפואה מצור העולמים ברוך הוא וכשנמשך אור הזה למקום הפגם נתרפא שם ומזה יתרפא גם למטה, רק שצריך האדם לידע זאת שהקב"ה הוא הבורא רפואות על האופן הזה, ולא יתלה במזל וטבע העולם, ועל כן רוב ועיקר רפואות החולים הוא נתינת צדקה לעניים כי ענין הצדקה ידוע שכן גורם למעלה שממשיך האורות שלמעלה אל בית המלכות והוא עיקר הרפואה לפי שנתרפאה שם שורש נשמתו כאשר יהל אור אליה מבחינת הצדיק להיות נעשה מצדק צדקה וגוף וברית חשבינין חד והוא הרפואה, והבן. והיא הכוונה בעצמה כי אדם המתפלל בכוונות הידועות אף אם יכוון כל היום לא יועיל כי אם בשורש נשמתו, רק שכל נשמות ישראל אחד הם ויוכל האדם לכוון להמשיך הרפואה על ידי שורש נשמתו גם לאחרים הצריכים רפואה. ועל כן אנו אומרין בכל יום שלושה פעמים רפאינו אף שאין כל אחד צריך לרפואה, מכל מקום כיון שכל ישראל אדם אחד הוא ובודאי לא ימלט שלא ימצא בכללות ישראל יום אחד שלא יהיה בו חולים הצריכים לרפואה, ועל כן אדם המתפלל בפשיטות שלא על פי הכוונות מכל מקום מה הוא מתפלל שישלח לו הקב"ה הרפואה ומה הוא הרפואה הוא הארת אורות עליונים משורש מדת הרפואה לשורש נשמתו אשר בנקודת המלכות להמתיק הדין ותתרפא שתוכל לקבל האורות של מעלה ממקום הרפואה והיא היא הכוונה בעצמה כנודע להיודעים לכוון. וכן הוא בכל הדברים שבעולם ועל כן אתה הראת לדעת בעליל כי הפשט והכוונה אחד ממש הוא ביחוד בלי שום פירוד.

175

קע״וואכן עיקרי הדברים הוא, כי כשאדם מתפלל ומכוון בה על הפשט להנאת עצמו להשיג רפואה לחוליו ולהתברך בברכות השנים ובגשמים וטל ומטר ודאי שאין עבודה זו חשובה לפני אלהים האמת כי הוא עובד את עצמו לדרוש שלומו וטובתו ולא את אלהיו ובודאי מבקש פרס הוא אחרי שכל כוונתו לצורך עצמו, מה עובד בזה אלהים. ועל כן זה היודע הכוונות הראוים ומכוון רק למעלה למעלה להמתיק הדין משכינת עוזינו ולהמשיך אליה כל מיני שפע וברכה מלמעלה וממנה לכנסת ישראל שלמטה ודאי עבודה זו חשובה למאוד מאחר שאין כוונתו לצורך עצמו כי אם לכבוד ה' באהבתו ויראתו. אבל גם המתפלל על פשוטו יוכל לעבוד בכזה והוא כי כל אשר ישאל מאת אדוניו אשר חסר לו ידע אשר זה החסרון ודאי יש בשורשו למעלה כי בכל צרתם לו צר, וכשהאדם בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי כמו שאיתא (סנהדרין מ"ו.), ועבור זה הוא מתפלל ומבקש מבורא עולם להשלים חסרון זה למעלה בשורשו להקל צער שכינת עוזינו שאומרת קלני מראשי וכו' ואין כוונתו בשום אופן למענו לקבל פרס כי יודע שהוא וכל אשר לו הכל אפס ואין אם יש לו או אם אין לו, וכי לזה נברא להשיג קניני עולם הזה להתענג בנופת צוף מחמדיו וחמדת תענוגיו הלא זה הבל הבלים ואין עיקר עשייתו בעולם כי אם לעבוד לבוראו, וזאת היא עבודתו בתפילתו שמתפלל ומבקש מבורא עולם ברוך הוא להשלים חסרון עליון להמתיק כל הדינים למעלה ולהרבות ברחמים מרובים וחסדים הגדולים על כל העולמות של מעלה ושל מטה כי הקב"ה וברוך שמו חפץ חסד הוא למאוד וחפץ מאוד לברך את עמו ישראל תמיד בכל הטוב, רק שצריך לזה אתערותא דלתתא כי על בחינה הזו ברא העולם הזה שייטיב בכל הטובות אחרי אתערותא אליו והוא מתאוה לתפילתן של ישראל כידוע ועל כן זה עיקר תפילתו להמשיך הברכות לכל העולמות בכדי שיגיע תענוג ונחת רוח לבורא עולם בזה החפץ לברך את עמו ישראל באהבה. הנה זה ודאי עבודה החשובה שבחשובות אף שאינו ידוע לכוון בכוונות הנוראות העצומות עבור קטנות שכלו שאינו יכול להשיג אותם או שארי מניעות, ובודאי יֵעָשֶה הכוונה מאליה על ידי פשוטי התיבות והמלות, והבן זה.

176

קע״זועל זה אמר רב כהנא (בשבת ס"ג.) כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא וכו'. כי אחרי שידע שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה ואין דבר רֵק בה בשום אופן. ואם רֵק הוא, מכם. כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', י"ד). שאין אנו יודעין רזי התורה במקור מקום מחצבתה אבל היא כולה סודי סודות, סבר שהכוונה היא דבר אחר כלל מפשטי הכתובים ואין זה לזה נוגע כלל, עד אחר כך שנתוודע לו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכל הכוונות והסודות הכל אחד היא עם הפשט כי כפי שמו למעלה כן ברא הקב"ה בחכמתו ניצוץ דק ממנו דוגמתו למטה והכל אחד היא, כי זה למטה נמשך מאשר למעלה בהשתלשלות ומדרגות שונות זה אחר זה ברצון בעל הרצון, ועל כן הפשט והכוונה לעולם אחד הוא כאמור.

177

קע״חועל כן זה שאמר הקב"ה להם בשבח הארץ ארץ זבת חלב ודבש, הנה כן הוא בפשוטו, ועיקרי אמיתיות הדברים הם בשורשם שרומזים שם במעלת ארץ ישראל בקדושת האורות אשר בה אשר עבור האורות האלו חפץ הקב"ה להביאם שם להקדישם לחלקו, ומאורות הללו נשתלשל בהשתלשלות רבות עד שנעשה למטה בארץ זבת חלב ודבש והאוכל מפריה בכוונה הראויה ורצויה לפני יוצר כל ובהכנעה ובשבירת תאותו ובאימה וביראה בזה השולחן אשר לפני ה', אז הוא זוכה להיות מאירין עליו כל האורות הללו שדברים הללו נשתלשלו מהם. ואכן לצד כי נתלבשו בלבושים רבים מצד עפר הגשמיות על כן האוכלם בידים מסואבות לא בקדושה ובטהרה ומכוון למלאות תאותו מדברים ההם ושוכח שכל אלה אורות עליונים הם, רק סבור שהארץ ניתן לבני אדם למלאות בטנו וכריסו בתענוגי עולם הזה אז (דברים ל"ב, ט"ו) וישמן ישורן ויבעט וגו' ויטש אלוה עשהו וגו'. מחמת לבוש הקליפות שנתלבש על אור חיות הקודש, אבל האוכלם בקדושה ובטהרה ודאי אשר פירות ארץ ישראל אין שיעור להפלגת האורות שיוכל האדם השלם לקבל מהם ודי בזה.

178

קע״טואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. רבינו הקדוש רש"י ז"ל נדחק בפשט כתוב הזה, ולי נראה לפי פשוטו כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך מדעתו ומהסכמתו וגם לא ביד חזקה כלומר וגם ביד חזקה לא תוכלו ללכת מאתו כי הרי אין עבד יכול לברוח וכו' ומכל שכן ששים רבוא אדם כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ט) וראיה מבני אפרים שדחקו את הקץ ורצו לצאת בזרוע ממצרים ועמדו המצרים והרגום כמו שאיתא (בפרקי דרבי אליעזר, מובא שם רמז רכ"ז) רק אני אעשה שישלח אתכם כי ושלחתי את ידי והכיתי וגו' עד ואחרי כן ישלח אתכם.

179

ק״פבכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו וגו'. לכאורה אשר אעשה לו הוה ליה למימר, ויראה שזה על דרך כי שמי בקרבו כי ידוע שהשכינה וכל אוכלוסיה ירדה למצרים עם יעקב כמאמר הכתוב (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה וגו' וכמו שאיתא בזוה"ק (ויגש רי"א. ובשמות ב':). וידוע אשר היא שעמדה לאבותינו ולנו כי השכינה נקראת אש אוכלה אש והיא אשר עשתה השפטים במצרים ובאלהיהם ועל כן אמר בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו כי מה שבקרבו ובתוכו ממש זה יעשה לו נפלאות.

180

קפ״אושאלה אשה משכנתה וגו' כלי כסף וכלי זהב. נקט דברים אלו, כי אף שדברים אלו אינם נצרכים לדרך ואם כן איך ימלא פה השואל לשאול דבר שאינו נצרך לדרך, לשאילה בעלמא, אם לא שדעתם לברוח. וצוה הקב"ה בגזירותיו שישאלו דוקא כלי כסף וכלי זהב ולא ייראו שלא ישאלו להם, כי ונתתי את חן העם בעיני מצרים וישאילום מעצמם ובעל כורחם שלא בטובתם כמאמר חז"ל (ברכות ט':).

181

קפ״בויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. אומרו כי יאמרו וגו' לכאורה מיותר ודי באומרו לא יאמינו לי. ואמנם כי לא חשד משה את ישראל שיחזיקוהו בשקרן לומר כי כזב הוא מדבר אליהם, כי כבר הכל ראו אותו מיום הולדו כי טוב הוא והשכינה אתו וכבר אמר הכתוב (צפניה ג', י"ג) שארית ישראל וגו' ולא ידברו כזב. פירוש אפילו מי שנקרא שארית ושיריים בישראל לא ידברו כזב מכל שכן הקצינים שבעם. אך זה עלה על לבו לחוש פן יאמרו איזה דבר נדמה לך שמדבר עמך או איזה מלאך דיבר אליך אבל לא נראה אליך אמיתיות שמו יתברך שם ה' ועל כן כאשר צוהו לעשות האותות אמר לו למען יאמינו כי נראה אליך ה' וגו' ה' בעצמו ולא מלאך ולא שרף.

182

קפ״גגם יאמר הכתוב כי לא נראה אליך ה' ותרגומו לא אתגלי לך ה'. ויבואר על פי המבואר בספרי קודש בהשים לב להבין למה הס"מ טען על הים הללו עובדי עבודה זרה וגו' כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') ובמצרים שהיה גם כן כמו על הים שהכה כל בכור בארץ מצרים עד אשר אין בית שאין שם מת ובישראל פסח ה' על הפתח והיה אור במושבותם ולא טען כלל מה נשתנו אלו מאלו.

183

קפ״דואמנם כי יש שני בחינות בבחינה זו שיהיה רחמים ודין כאחד. אחד, בחינת קריעת ים סוף שמבואר כוונתו בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת השירה) כי המלכות מקבלת על ידי היסוד מן חסד וגבורה והיסוד הוא מכריע ביניהם וממזגם ואז היא מקבלת גבורות ממותקים. ואם אין היסוד ממזג אותם רק שעוברים דרך מעבר בעלמא אז באים אליהם חסד וגבורה בלי מיזוג ואז היא נחלקת לשנים בחינת חסד לבד ודין לבד. ובבחינת החסד הוא עושה חסד לצדיקים ובבחינת הדין הוא עושה דין גמור ברשעים בלא שיתוף רחמים כלל וזה סוד קריעת ים סוף וכו' עד כאן.

184

קפ״הואמנם עוד יש בחינה גדולה מזו והוא בסוד מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו' רשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה. והוא בחינת התגלות אלהות במורא גדול בבחינה נשגבה ונוראה למאוד בלי התלבשות לבוש הנרתק, ואז (ישעיה ב', י"ח) והאלילים כליל יחלוף ובאו במערות צורים וגו' מפני פחד ה' ומהדר גאונו, וכל הקליפות בטילין ומבוטלין ולישראל הוא רחמים פשוטים נפלאים בלי שום תערובת דין כלל. ובחינה זו היה במצרים כי ועבר ה' לנגוף וגו' שעבר שמו יתברך בהתגלותו בלתי לבוש ואז היו ישראל מתרפאין בה והמצרים נדונין בה ולא שייך אז שום קיטרוג כי ממקום רחמים פשוטים ונוראים האיר שם שאין מקום לדין, רק שהאלילים כליל יחלוף מפני רב ההתגלות שאינם יכולים לסבול אור גדול ונורא כזה והבן. ועל כן לא היה יכול המשחית לבוא אל בתי ישראל כי לא היה יכול לסבול האור אשר בבתי בני ישראל מה שאין כן בעת קריעת ים סוף שהיה אז בחינת החסד לבד ובחינת הדין בלתי ממותק ועל כן טען הללו עובדי וכו' כי במקום הדין שייך הקיטרוג.

185

קפ״ווזה שסידר בעל מסדר ההגדה ועברתי בארץ מצרים אני לא מלאך כי מלאך הוא מספר הוי"ה ואדנ"י שהם בחינת חסד ודין וזה לא היה יכול להיות במצרים מפני פחד הקיטרוג, רק אני בעצמי. ובמקום הטומאה ערות מצרים ששם תוקף הקליפה אם היה שם הקיטרוג לא ימלט שלא היה איזה בחינת הדין שורה על ישראל ח"ו, ועל כן ועברתי אני ולא מלאך שהקב"ה בכבודו ובעצמו התגלה כבודו הרם ונשא, וישראל מתרפאין בו ומצרים נידונין בו ושום קיטרוג לא שייך במקום הרחמים הפשוטים. וזה הוא היד רמה שנאמר ביציאת מצרים (שמות י"ד, ח) ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כי אז נעשה ימין ה' רוממה למאוד והחסדים נתגברו כל כך עד שלא היה יכולת במצרים לסובלו.

186

קפ״זוזה שהיה משה ירא שלא יאמרו ישראל לא נראה אליך ה' ותרגומו לא אתגלי וכו', פירוש פן לא יהיה בבחינה זו התגלות עצמיות ופנימיות אלהות לבר מהיכלו בבחינת רחמים מרובין, רק שיהיה בבחינת החסד והדין על פי המלאך שמספרו הוי"ה ואדנ"י ואז יתגבר הקיטרוג והדין לומר מה נשתנו אלו מאלו ולא נוכל לצאת. ועל כן הראה לו הקב"ה את האות במטה שנהפך לנח"ש הרומז על קליפת מצרים נחש עקלתון כמו שהוא במדרש רבה (שמות ג', י"ב) ואחר כך ויאחז בזנבו ויהי למטה בכפו להראות כי כולם בידו של משה הם בלי שום דין וקיטרוג למען יאמינו כי נראה אליך ה' בהתגלות אמיתי וישראל יתרפאו ומצרים ידונו ככל האמור.

187

קפ״חוהיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאור וגו' והיו לדם ביבשת. טעם סמיכות אמונת בני ישראל על האות הזה יותר משני האותות הקודמות, כי האותות הראשונות לא היה בהם תודע וסימן למשפט אלהי מצרים כי אם למצרים לבדם על כן לא יתחזק האמונה בהם אחר שבאלהיהם לא יעשה ה' שפטים אבל באחרונה שהכי נכבד לתת סימן למכות אלהיהם כי היו עובדין ליאור נילוס המחיה אותם כמאמר חז"ל (שמות רבה ט', ט') ובזה ודאי יאמינו ישראל כי ה' הוא העושה כל זאת וכי ראה את ענים ונתן לב לגאלם.

188

קפ״טועוד נראה בטעם שלושה האותות האלה. כי הנה שלושה דברים עשה הקב"ה בצאת ישראל ממצרים. א', גוף ההצלה וגאולתן של ישראל מהיות עבדים לפרעה. ב', השפטים שעשה הקב"ה במצרים ובאלהיהם והורידם בעמקי הים. ג', מה שיצאו ישראל ברכוש גדול תורי זהב עם נקודת הכסף. ובזה נראה לבאר קצת סדר הכתובים בפרשה זו. כי תחילה אמר לו (לעיל ג', ז'-י') ראה ראיתי את עני עמי וגו' עד לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וגו', ולא אמר לו כלום אופן השליחות מה שיאמר לפרעה עד אחר כך להלן שנאמר (שם ט"ו-י"ח) ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו' לך ואספת את זקני ישראל וגו' פקד פקדתי וגו', ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה' אלהי העברים וגו'. וזה צריך להבין למה לא אמר לו בדיבור אחד השליחות שילך אל ישראל ולפרעה. ואחר כך אמר הכתוב (שם י"ט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו'. וגם זה צריך הבנה לדעת מה היה נפקא מינה בדיבור זה לאופן עיקר האמירה שהיה אומר אליו בדבר הגאולה, ואחר כך נאמר (ד', א') ויען משה ויאמר הן לא יאמינו לי ודבר זה קשה אחר ששמע קול דבר ה' שאמר ושמעו לקולך ואיך יאמר הן לא יאמינו לי כאשר עוררו חז"ל בזה (שמות רבה ג', י"ב) ועוד שארי דקדוקים.

189

ק״צואכן זה הכל סובב הולך על זה אשר אמרנו כי שלושה בחינות היה נמצא בגאולתן של ישראל כנזכר, ועל כן תחילה אמר לו הקב"ה רק את דבר ההצלה והגאולה ואמר לו לכה ואשלחך וגו' והוצא את עמי בני ישראל ממצרים ושאל לו משה וכי אוציא כלומר באיזה זכות והשיב לו בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה ובזכות הזה אוציאם כפירוש רש"י ואחר כך נאמר ויאמר עוד אלהים אל משה, פירוש נוסף על דברים הראשונים כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם וגו'. ועד הנה לא אמר לו ה' אלהי אבותם כי בדבר ההצלה והגאולה לבד לא היה צריך הקב"ה לצרף זכות אבות כי היו ראויין מעצמן לכך על ידי שמירת ארבעה דברים שמנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') וגם עבור קשוי השיעבוד. אבל במשפט פרעה ואלהיו ויציאתם ברכוש גדול לזה היה צריך להזכרת ברית אשר כרת עם האבות, והבטיח לאברהם לאמר (בראשית ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כאשר כתבנו בזה למעלה.

190

קצ״אועל כן עתה כאשר רצה לומר לו הכל, כי חפץ להכות את מצרים ולהוציא את בני ישראל ברכוש גדול, הזכיר לומר ה' אלהי אבותם, כי ברית אשר כרת עם אברהם ויצחק וגו' הוא אשר גרם לזה. ואמר לו תחילה ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' ושמעו לקולך ובאת אתה וגו' ואחר כך הקדים לומר לו איך אשר יסבב להכות את מצרים בכדי לקיים שבועת אבות ואמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה פירוש כי תחילה לא ירצה מעצמו להניח אתכם ואחר כך כשאכנו בדבר ובמכות רעות ביד חזקה וירצה הוא, מכל מקום אני אכביד את לבו ולא ירצה לשלוח גם ביד חזקה והכל בכדי לקיים שבועת אבות. ועל כן ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגו' וגם ונתתי את חן העם בעיני מצרים ושאלה אשה וגו' כלי כסף וגו' בכדי שיצאו ברכוש גדול. ועל כן אמר משה והן לא יאמינו לי כי אף ששמע מפי הקב"ה שאמר ושמעו לקולך מכל מקום דברו זה היה על דבר ההוצאה ממצרים ובזה ודאי ידע כי יאמינו ישראל שה' לא יניחם שם לעולמים אחרי ששמרו את עצמם בגדר בני ישראל ולא התערבו בגוים ונאמר בהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו'. ואמרו חז"ל (שיר השירים רבה על פסוק זה) גן נעול אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים וכו', ובזה ידע משה כי ודאי יאמינו לזה, ואך אמר כי פן לא יאמינו עוד על דבר גדול כזה מה שהם מצד עצמם אינם ראוים לזה, שעוד יעשה ה' נקמות בפרעה וחילו ויצאו ברכוש גדול, ועל כן אמר והן לא יאמינו לי וגו', כי יאמרו לא נראה אליך ה' בחסד גדול כזה, כי הן זאת לא שאלנו בפינו ולא בקשנו זאת מאלהינו. על כן אמר לו הקב"ה מזה בידך וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ג', י"ב) כי ראוי אתה ללקות שחשדת בכשרים כי ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ופירוש הדברים, כי אברהם אמר להקב"ה (בראשית ט"ו, ח') במה אדע כי אירשנה ואמרו חז"ל בזה הלשון (בראשית רבה מ"ד, י"ד) לא כקורא תגר אלא באיזה זכות וכו' וכן הוא (במגילה ל"א:). ולפי דבריהם נמצאנו למדין אשר אברהם לא היה מסופק כלל על ירושת הארץ והיה מאמין באמונה שלמה שודאי יירשו בניו את הארץ, ולפי זה ודאי ברא כרעא דאבוה וכל ישראל מאמינים בני מאמינים הם ויאמינו לקול דברי משה בכל אשר יאמר. ועל כן משה שאמר לפני הקב"ה כי הוא מסופק אם יאמינו לו ישראל על הכל נמצא שהוא פירוש לשון במה אדע שאמר אברהם כפשוטו כי היה מסופק אם כן יהיה ושאל לו אות, אבל הקב"ה שהוא היה יודע האמת בטיב כוונת אברהם שלא היה מסופק בשום אופן רק שאל באיזה זכות אמר לו מזה בידך וגו' שראוי אתה ללקות שחשדת בכשרים הוא אברהם אבינו שהיה ח"ו מסופק באמירתי והאמת לא כן כי הוא ודאי היה מאמין ובניו ודאי הם מאמינים בני מאמינים ויאמינו לדבריך.

191

קצ״בושלושה בחינות האלה רמז הקב"ה בשלושה האותות שצוה לו לעשות, כי אות הנחש רומז על השפטים והנקמות שיעשה הקב"ה לפרעה ולמצרים על ידי משה, כי הנחש רומז למצרים כמו שכתוב (בשמות רבה ג', י"ב) ששרשם שורש נחש שכן קראן הכתוב (יחזקאל כ"ט, ג') התנין הגדול, גם כי הנחש התחילה בערוה תחילה לכל באי עולם שבא על חוה הראשונה כמאמר חז"ל (שבת קמ"ו.) ואין לך זוהמת הערוה בכל העולם כמו במצרים שנקרא ערות הארץ ששטופים בזימה היו למאוד. והרי משה אחז בזנבו והיה למטה בכפו וזה רמז כי בידו הוא לעשות בו מה שירצה ועוד שנעשה למטה אשר בו עשה משה כל המכות לפרעה כי (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך, ומהרסיך ומחריביך ממך יצאו (ישעיה מ"ט, י"ז) כנודע. והאות השני בידו המצורעת רומז אל גאולת ישראל כי כאשר הניחה בחיקו נעשה מצורעת רמז לירידת ישראל למצרים כי מצרים גימטריא כמצֹרע^*אולי צריך לומר כי מצֹרע גימטריא כמצרים., כי מצֹרע בכל מקום בתורה בלא ו' וגם אין ברעה למטה מנגע כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ב' מועד משנה ד') ונודע אשר קליפת מצרים היתה אז הרעה שאין למטה ממנה וישראל נכנסו שם במ"ט שערי טומאה ועל כן נגע צרעת היא, ואחר כך ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו רומז על הגאולה שנעשה כמקודם טרם הירידה (גם כי שבה כבשרו עם המילוי של האותיות עולה כמספר גאלת בזרע עמך לרמז על הגאולה). והאות השלישי שהוא מכת הדם רומז על הרכוש גדול שהשיגו ישראל ממצרים כי ממכה הזו נתעשרו ישראל שלא היו יכולים המצרים לשתות בשום אופן אם לא כאשר לקחו מישראל בדמים מרובים כמו שהוא במאמר חז"ל (שמות רבה ט', י'). ואמנם מהראוי להקדים אות המורה על גאולת ישראל לאות המורה על נקמת פרעה, וכאשר בדברו של הקב"ה אמר לו מקודם דבר הגאולה. ואך לפי שזה היה קודם בזמן הכאת פרעה לגאולתן של ישראל, וגם לפי שרצה לומר לו מזה בידך לרמז לו שראוי אתה ללקות במטה לפי שחשדת את ישראל כפירוש רש"י הראה לו אות הנעשה עם המטה ואחר כך רמז לו הגאולה ואחר כך הרכוש גדול שעיקרו נעשה לבסוף בביזת הים שהיה גדול מביזת מצרים כמאמר חז"ל (בשיר השירים רבה בפסוק (א', י"א) תורי זהב).

192

קצ״גויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום וגו'. לכאורה צריך להבין את זאת, כי הלא זאת היה צריך להשיב תיכף בפעם הראשון כי לא אוכל לילך בשליחותך כי לא איש דברים אנכי ולא שיאמר לו קודם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ואמר לו הקב"ה אהיה וגו' ואחר כך אמר והן לא יאמינו לי והראה לו הקב"ה את האותות, ואחר כך לאמור כי לא יכול ללכת כלל. וגם לפי פשוטו צריך להבין אומרו גם מתמול גם משלשום מה זה נפקא מניה אם זה מיומיים או מיום הולדו או לו, והעיקר שלא איש דברים הוא זה היה צריך לומר. ועוד וכי זה רק מתמול ומשלשום היה הרי זה נעשה לו בעודו בבית פרעה בן לבתו שלקח גחלת אש ונגע על פיו כמאמר חז"ל (בשמות רבה א', כ"ו). ונראה שזאת גופה אמר להקב"ה כי הלא גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך לא איש דברים אנכי והייתי סבור שתשנה לשוני שאוכל לדבר לפני המלך, ועל כן לא אמרתי זאת. ועתה אשר אני רואה כי אני כמאז, אני אומר לך כי לא איש דברים אנכי. ועל כן,

193

קצ״דויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם וגו' הלא אנכי ה'. כלומר גם האלמים לא מעצמם נעשו אלמים הכל אני ה' עושה זאת ובכוון עשיתיך אלם בכבד פה בכדי שתדע חביבות התורה כמאמר חז"ל (דברים רבה א', א') עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו וכו' אבל כשתצטרך לדבר אנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר.

194

קצ״הויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח. אמר לשון בקשתו בלשון בי אדני כי לאשר שאמר לו המקום כי הוא יהיה עם פיהו בעת הצורך ונמצא כאשר ידבר הוא אל פרעה בשפה ברורה ובנעימה ודאי אשר יתקדש שם שמים על ידי זה לבד חוץ מן האותות ויראו בעיניהם כי ה' הוא המשיח אלמים ונמצא איך היה יכול לומר שאינו חפץ בשליחות הזה אחרי שיש בו קידוש ה' וח"ו ח"ו יראה כמי שאומר אין רצוני שיתקדש וכו', ועל כן אמר בי אדוני הן אמת אשר בי בעצמיותי יוודע אדנותך בעולמך לצד ראותם אלם מדבר, ואמנם אף על פי כן למה לך לשלוח אותי ותעשה נס, שלח נא ביד תשלח ביד מי הראוי לשלוח בפה מלא ולא תצטרך להפליא פלאות נסיך על ידי זה, וידוע שאין הקב"ה עושה נסים לשדד המערכה כי אם בעת אשר נצרך הדבר להעשות על ידי נס אבל אם יֵעָשֶה הדבר בלא הנס לא ישדד הקב"ה המערכה על מגן. וקצת ראיה משינוי שם אברהם שאמר לו אברם אינו מוליד אברהם מוליד וכו' כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י'), ונודע לכל אשר הקב"ה היה יכול לשדד טבע המזל אף אם היה נקרא שמו אברם כבראשונה ואך מה שהיה יכול לעשות בלי שידוד המערכה עשה. הגם שנפשי יודעת מאוד שנתיבות דברים אלו עמוקים מני ים הם ואין אדם יורד לסופן, והוא הנקרא בזוה"ק אורחין טמירין דלא אתגלי בר לרבי שמעון בר יוחאי וחביריו וכו' מכל מקום לפי ראות עינינו גם זה אחד מהם. ואמנם חז"ל שאמרו (בשמות רבה ג', ט"ז) כי משה אמר זאת עבור גודל ורוב ענותנותו שלא רצה ליטול גדולה נגד אהרן אחיו שהיה גדול ממנו שלוש שנים. כי היה קשה להם אחרי שהקב"ה אמר לו כך שרצונו בו דוקא ולהראות נסים הנוראים על ידו שיתקדש שמו על ידי זה מה לו להראות דרכים אחרים לבורא עולם הלא כל רז לא אניס ליה ואיך יאמר דבר נגד קידוש שמו יתברך. ועל כן אמרו לגודל ענוה שהיה בו אמר כן. ועל זה השיבו המקום,

195

קצ״והלא אהרן אחיך הלוי וגו' ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו וגו'. כלומר הרי אף פה אהרן לא ידבר כי אם כאשר אני אהיה עמו, כי נודע אשר הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית והוא כי זה הכח וההשפעה אשר נתן הקב"ה אז בעת הבריאה לכל העולמות להתהוותם, זה הכח אינו נפסק, ומיום הבריאה ועד סופה תמיד הקב"ה בחסדיו משפיע זה הכח והאור וההשגחה ההוא לכל העולמות וכמו שאמר דוד (נחמיה ט', ו') ואתה מחיה את כולם. כי הוא מחיה ומהוה את כולם תמיד בכל רגע ורגע, ואלמלא יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף רגע כמימרא היו כל העולמות כלא היו, והיו לאפס ואין כמו קודם הבריאה. ועל כן גם עם פה אהרן המדבר אנכי צריך להיות עם פיהו, ואהיה עם פיך ועם פיהו ויתקדש שמי עוד ביותר ויותר כי חלילה לא יכבד להקב"ה שידוד המערכה ואך שלא יעשה זאת בכל עת, עבור הבחירה שבידי אדם כי אם תמיד יראו שידוד המזלות וכוכבי שמים לעובדי ה', יטיבו הכל מעשיהם לצורך טובתם, ונמצא עשיה שלא לשמה והבחירה בטלה, ועל כן לא יעשה ה' זאת תמיד. ולא כן במצרים כי הוצרך לשידוד המערכה להכותם בעשר מכות הם ואלהיהם על כן גם זאת עשה להשיח אלמים ומדברים, כאמור.

196

קצ״זואת המטה וגו' אשר תעשה בו וגו'. גם זה תשובה לטענות משה שאמר כי לא יוכל לעשות הדבר הזה לגודל קטנות ערכו וכבידת פיו ואמר לו כי תקח משל מהמטה שאינו יכול לעשות בעצמו שום דבר כי (ישעיה י', ט"ו) היתפאר הגרזן על החוצב בו וגו', רק אתה העושה בו כל דבר אשר תצטרך ובפרט במטה הזה שתעשה האותות וכי הוא יעשה איזה אות הלא אתה הוא העושה פלא, וכן אתה אף אם קטן אתה בעיניך וכי אתה תעשה איזה דבר הלא אני הוא העושה על ידך ומי יאמר לי מה תעשה הלא אני גוזר ומקיים. וכן זה שאמר לו למעלה מזה בידך ויאמר מטה גם כן רמז לו על הדבר הזה כי אמר לו מִזֶה שבידך תַּראה להם כי אני ה' העושה הכל ואתה אינך כי אם כמו המטה עושה ביד המניפו ועל כן ודאי יאמינו שיכול להיות על ידך.

197

קצ״חוילך משה וגו' ואשובה אל אחי וגו'. ולא אמר לו כלל מה שנתראה אליו ה' ומה שאמר לו, כי לא חפץ להתפאר לפניו ולספר לו גדולתו, גם פן יכאב לבבו על זה כי גיורא עד עשרא דרי וכו' כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ד.) בפסוק (שמות י"ח, ט') ויחד יתרו וגו', ועל כן העלים כל זאת מאתו וגם להגיד שבח יתרו כי אף שלא ידע מדבר ה' הניחו לילך לראות את אחיו, גם כי בטוח היה במעלת משה שלא יעשה דבר כי אם בהשכל ובדעת ואת שהוא מן הצורך.

198

קצ״טויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים. אף שכבר אמר לו בהראות אליו בסנה שילך מצרימה מכל מקום לא קבע לו זמן רק שאמר לו לכה ואשלחך וגו' כלומר כאשר אשלח אותך תלך (ובזה מתורץ, כפל אומרו לכה ואשלחך) ועל כן אמר לו במדין לך שוב מצרימה כי עתה הגיע העת והעונה לגאלם ועל כן כבר מתו כל האנשים המבקשים את נפשך שירדו מנכסיהם כמאמר חז"ל (נדרים ס"ד. ושמות רבה ה', ד').

199

ר׳ויקח וגו' אשתו וגו'. חז"ל אמרו (מכילתא מובא בילקוט רמז קע"ד) שפגע בו אהרן על הדרך ואמר לו על הראשונים אנו מצטערים וכו', והחזיר אשתו ובניו וכו' ועל כן נאמר אחר שילוחיה וכו', ולהבין דעת משה מתחילה, נראה שזה מעיד על גודל אמונתו ובטחונו בה' אלהיו, כי אף שידע שלב פרעה עליו מכבר להורגו, ובודאי מהראוי שעל כל פנים יחזור אליו יחידי בלא אשה ובנים כי למה לו להכניסם בסכנת מות וביותר שהיה עמו גרשום שהיה בתנאי לעבודה זרה כידוע (מכילתא יתרו א', א'), וקרוב שיפגע פרעה בו על כל פנים, ואף על פי כן גבר חסדו ואמונתו בה' לחזור למקום שנתחייב שם מיתה, עם אשתו ובניו בלי שום מורא ופחד.

200

ר״אויאמר ה' וגו' בלכתך וגו' ראה כל המופתים וגו' ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח וגו'. ולכאורה צריך להבין מה שאמר לו כאן שיחזק את לבו ולא ירצה לשלח מה נפקא מניה עתה בזה, ואולי לצד שאמר לו ראה כל המופתים אשר שמתי וגו' ועשיתם לפני פרעה ופן יקשה למשה למה יצרך עשיית כל המופתים וכי במופת אחד לא די שיגרשנו מן הארץ כי מי ראה מלחמת ה' וילחם בו ועל כן אמר לו אני אחזק את לבו, וה' הוא העושה כל, ויכול כל דבר להיות. גם הוא נותן כח ברשעים לקבל פורענותם כמאמר חז"ל (לסנהדרין ק':) ובזה ממילא יחזק לבו. ועוד אפשר לומר כי כוונת הכתוב הוא כי על ידי המופתים יחזק לב מצרים באומרם תבן אתה מכניס לעפריים וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה ט', ז').

201

ר״בכה אמר ה' בני בכרי ישראל. נתתי אל לבי להבין טעם לקריאת ישראל בשם בכור, והנראה כי צרופי א"ב הנה נזכר בדברי רבותינו בגמרא (שבת ק"ד.) שהם א"ת ב"ש וא"ל ב"ם ואח"ס בט"ע וכו' ועוד נמצאים הרבה מהן בסוד הרל"א שערים המבוארים בפרדס בסופו ונמצא צירוף הא"ב בצירוף אי"ק בכ"ר גל"ש וכו' וכל אלה רומזים על שמותיו של הקב"ה הקדושים הנוראים איך כל צירוף וצירוף מתגלגל ברל"א שערים פנים ואחור כמבואר בפרדס הקדוש שם. והנה צירוף אי"ק בכ"ר הנזכר הנה אי"ק רומז על שמותיו של הקב"ה בזה האופן, כי הא' ודאי שמורה על הקב"ה כי הוא במספר אחד ורומז על יחידו של עולם, גם אל"ף הוא אלופו של עולם גם אל"ף הוא פלא שרומז על פלא העליון, גם א' נכתבת יו"ד למעלה יו"ד למטה ו' באמצע ומספרה כ"ו כמספר שם הוי"ה ברוך הוא. והיו"ד גם כן מורה על הקב"ה כי היא אות א' משם הוי"ה ברוך הוא גם רומזת לעשר ספירות בלימה הנזכר בספר יצירה (פרק א' משנה ג') שבהם נעלם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם גם היא אחד שבעשיריות ורומזת כמו האל"ף על הא'. והק' מורה גם כן על שמו יתברך כי נודע אשר העשר ספירות הנזכרים שבהם יחודו ואחדותו עבור האחדות האמיתי הם מתיחדין ונכללין כל אחד בחבירו עד שבכל אחת מעשי כולם ובין הכל הוא ק' בסוד מאת אדנים, גם הוא האחד שבמאות ורומזת כמו האלף כנזכר. וזה נרמז באלף בית הלז לומר כי הא' והי' והק' כולם רומזים לראשון לראשונים לאדון יוצר כל, וכל זה רומז אל בחינת הכתר עליון הנקרא פלא שהוא מופלא ומכוסה ונעלם ומתיחד בתקות זוהר חוט אין סוף ברוך הוא וכו'.

202

ר״גוהנה אור הנפלא ומכוסה הזה לרוב פלאות אורו שאין העולם יכול לסובלו בשום אופן אינו מתגלה ומאיר לעולם כי אם על ידי בחינת מדת החכמה, כי הכתר אף שנקרא ראש עם כל זה הוא ראשון לראשונים כאמור כי הוא בסוד הנעלם והוא טמיר וגנוז ומאיר לעולם על ידי בחינת החכמה שגם היא נקראת בבחינת הראש ראשית חכמה כי היא הראשית להתגלות אור אין סוף ברוך הוא על ידי בחינת הכתר הנעלם בה כמו שמובא בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת ראש השנה עיין שם). והחכמה היא בחינת מרכבה אל הכתר כי אור הכתר שורה עליה ומתגלה על ידה. ונודע אשר בכל מקום השראת אור קדושתו יתברך על איזה דבר נקרא זה הדבר מרכבה כמאמר הכתוב (תהלים ס"ח, י"ח) רכב אלהים רבותים וכאשר אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ז, ו') אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה שנאמר (בראשית י"ז, כ"ב) ויעל אלהים מעל אברהם, (שם ל"ה, י"ג) ויעל מעליו אלהים, (שם כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו וכו' עד כאן.

203

ר״דונראה שעל כן נקרא זה בלשון מרכבה, כי החכמה הוא בסוד בכֹר כמאמר הכתוב קדש לי כל בכור וידוע אשר הקדש הוא בסוד החכמה שעל כן נקרא השבת קדש שהוא קדש מעצמו שמאיר בו בחינת אבא סוד החכמה מה שאין כן ימים טובים שנקראים מקרא קדש לפי שהם באימא, שהקדש שהוא אבא נעלם בתוכה כידוע מכוונות האר"י ז"ל. וגם כי הבכֹר נקרא ראשית בסוד (שמות כ"ג, י"ט) ראשית בכורי אדמתך, וכל בחינת הבכורים כולם הם בבחינה הראשית כמו ראשון לרחם אשה או בהמה או ראשית פרי האדמה הנקרא ביכורים והכל כי הם בסוד החכמה הנקרא ראשית חכמה, וטעם שהחכמה הוא בסוד בכֹר מפני שהם השניה לאותיות אי"ק המורים על בחינת הכתר והשניים אליהם שהם בכר מורים על בחינת החכמה ועל כן נקרא החכמה בכֹר והוא עיקר הראשית והראשון להתגלות כי אור הכתר הוא טמיר וגנוז, ובכֹר הוא אותיות רכב מפני שהוא המרכבה להשראת אור הכתר ועל כן כל מקום השראת קדושתו נקרא מרכבה שהוא שורש רכב אותיות בכר סוד החכמה והיא המרכבה אל אור הכתר והבן. ועל כן אמרו חז"ל (בבראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב' שהוא לשון ברכה, כי העולם בכללו נקרא מרכבה אליו יתברך כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכו' לצד שהוא משרה שכינתו בעולם הזה כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ו') מן היום שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. וזה רכב אותיות ברך ועל כן נברא בב' שהוא מספר השני לאי"ק בחינת בכֹר שהוא אותיות ברך לשון ברכה כאמור, וזה שאמר הכתוב קדש לי כל בכֹר כי קדש פירוש זמן לי בחינת הבכֹר שיהיה קדש ומזומן למעני שאשרה אור קדושתי עליו והוא יֵעָשֶה מרכבה אלי.

204

ר״הוהנה ישראל נודע שהם בבחינת החכמה כי ישראל הוא אותיות לי ראש שהם בבחינת ראשית חכמה וגם נאמר (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. הרי שנקראים קודש וראשית שכל זה בחינת החכמה הוא, ועל כן אמר הכתוב (תהלים פ"ט, כ"ח) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כי הם בבחינה הראשית שהוא בחינת בכֹר ועל כן הם ראשונים ועליונים על כל העמים כבחינת הבכֹר שהוא הראשון והגדול להאחים. ואפשר זה רמז אב א' לאב וב' לבן כי א' הוא אי"ק הראשון לראשונים וב' בכ"ר שני לו, ולזה אמר הכתוב בני בכרי ישראל, כי ישראל לצד שהוא בני ממילא בכרי הוא שני אלי ומכל שכן שבלי זה בכֹרי ישראל, כי ישראל הוא לי ראש שהוא בחינת הבכֹר ראשית חכמה שנאמר בו קדש לי כל בכֹר, ומי אשר יעמוד נגדו כי הלא כאשר בכֹר אתנהו הרי הוא עליון למלכי ארץ קדש ישראל לה' ראשית תבואתה וכל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם.

205

ר״וובזה אפשר לומר רמז בפסוק (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. כי העולם בכללו נחלק על שני חלקים, שהם השמים ושמי השמים וכל צבאם, והארץ וכל אשר עליה. כי כל העולמות העליונים נכללין בכלל השמימה, והעולמות התחתונים לכולם יקרא ארץ אף ששבעה ארצות המה כמו שאיתא (בספר יצירה נזיקין משנה ד') מכל מקום בכלל יקרא ארץ ובכל לשון הכתוב לא מצינו כי אם שמים וארץ לא יותר. והנה הכתוב אומר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כי השמים שהם עליונים הם המרכבה הראשונה להשראת גילוי אלהותו יתברך והארץ היא כמו מרכבה למרכבה להשראת אלהותו יתברך וזה הוא במי שזוכה לחבר הארץ לשמים שיהיה נשקי ארעא ורקיע אהדדי על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי הארץ וצבאיה בכללה נקראת על שם השכינה ששוכנת בתחתונים ונאמר (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם כנודע ליודעים ועל כן עשיה גימטריא שכינה וכאשר כתבנו כמה פעמים על פסוק (ויקרא כ"ה, כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות, ומתורגם לפסיקת עלמין. כי מי שנדמה לו שאלהים הוא בשמים והוא על הארץ, ואינו משים לבו לקרב הארץ וכל אשר בה, להשמים שמים לה' בכל הדברים הנעשים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, הוא פוסק העולמות זה מזה עולם התחתון מעולם העליון, והזהיר הכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגומו לפסיקת עלמין ח"ו לפסוק העולמות זה מזה. וכשאדם מחבר ארץ לשמים נעשה הארץ וצבאיה כמו מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך, והוא על דמיון בחינה השלישית מאור קדושתו יתברך וראוי לכנותה על שם גל"ש שהוא השלישי בא"ב של אי"ק בכ"ר גל"ש והוא אותיות שלג, וזה אמר הכתוב (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ כלומר הקב"ה אומר שהארץ יהיה נעשה בבחינת השלג שיהיה מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך כדבר האמור.

206

ר״זהנה אנכי הורג את בנך בכורך. עיין ברש"י ז"ל שכתב היא מכה אחרונה ובה התרהו תחילה וכו', וגם להבין אומרו בזה בלשון יחיד בנך בכורך, ובאמת כל בכורי מצרים נלקו אף בכורי בהמה. ואפשר כי חפץ הקב"ה לרמז לו טרם צאתו לדרך, בדבר המילה שלא מל את בנו, בכדי שלא יקראנו אסון על הדרך כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. ולזה אמר לו בלשון יחיד הורג את בנך וגו' לרמז לו על בנו ממש. ואמר בכורך כי כן מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (לקמן כ"ד) שגרשום לא היה נימול, שלא הניחו יתרו, ואליעזר היה נימול עיין שם. ומשה רבינו לא הבין בזה, ועל כן תיכף נאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש וגו', ואמר ויפגשהו ה' בשם הוי"ה הרחמים, כי ברחמים היה שרמז לו עוד על הדבר הזה במה שבלעו מראשו ועד אותו מקום וכו' כפירוש רש"י.

207

ר״חוידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה וגו'. פירוש שבכל דיבור ודיבור אמר זה הדבר אשר דיבר ה' אל משה, להודיע שזה דבר ה' אל משה ולא לו, לגודל אמיתתו וענותנותו.

208

ר״טויאמר פרעה מי ה' וגו' לא ידעתי וגו' וגם את ישראל וגו'. היה צריך לומר ואת ישראל לא אשלח ואמר וגם, פירוש הן אני לא ידעתי כלל אם יש ה' בעולם ואמנם אפילו אם יש ואפילו אם הייתי יודע אותו לא אשלח את ישראל, כי עד כה גדלה חציפותו ועזות פניו. וגם כי אמר שגם הוא אלוה הוא ואם אלהים הוא יריב את ריבו. או אמר היה לו לידע כי לא אשלח את ישראל, ומה שלח אלי. וזה שאמרו חז"ל (שמות רבה ה', י"ד) אתה אמרת וגו' מי ה'. במ"י אתה לוקה, והם נ' מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים. ולכאורה אין בזה מעשה כל כך שאמר לא ידעתי כי אפשר לא ידע, ואמנם בזה הראה חציפותו שהעז איש רשע בפניו לומר גם אילו הייתי יודע לא אשלח על זה נלקה והוכרח לומר בפיו ה' הצדיק וחטאתי לה' כמו שאמר שם.

209

ר״יויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו וגו' ונזבחה לה' אלהינו וגו'. ופרעה לא כן אמר משמם רק (לקמן ח') נרפים הם על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו, ולא לה' אלהינו כי פרעה כפר בשם הוי"ה המורה על גדולת ה' אשר בידו לשדד כל מערכות השמים וכוכביהם, על כן אמר לא ידעתי את ה' שיש בחינת הוי"ה המנהיג עולמו שלא בטבע הבריאה רק משם אלהים אני יודע שגימטריא הטבע ועל כן לא חפץ להזכיר כלל שם ה' כי אם נלכה נזבחה לאלהינו, אבל משה ואהרן הם אמרו האמת כאשר הוא.

210

רי״אפן יפגענו בדבר או בחרב. חז"ל אמרו (שמות רבה ה', ט"ו) פן יפגעך היה צריך לומר וכו', ובפשוטו נראה שאמרו זאת על עצמם לצד שהוא נקרא עלינו ואנו מוכרחים לעשות שליחותו כי פן יפגענו וגו'. ויותר נראה שכללו אף אותו עמהם לומר כי הן כאשר ישלח עלינו איזה דבר ואנו בארצו ממילא יגע בכל אשר לו כי בהדי הוצא לקי כרבא.

211

רי״בויאמר וגו' רבים עתה עם הארץ וגו'. להבין אומרו עם הארץ, כי כבר כתבנו בפסוק (שמות א', ז') ותמלא הארץ אותם שטומאת הארץ ערות מצרים מלאה אותם שנתמלאו בגשמיותה וטומאתה עד מ"ט שעריה וזה אומרו הן רבים עתה עם הארץ שעם השייך להארץ שנתיחדו עמה הם מרובין ביותר ואף אם ימצא מעט שאינם על דרך זה מכל מקום הלא הכל הולך אחר הרוב והללו ודאי שאינם ראוים לצאת מן הארץ והשאר בטלים הם במיעוטם, או יאמר כפשוטו שהן שלי לפי שהן עם הארץ שארצי גדלה אותם וכולם שלי.

212

רי״גוישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה וגו', ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך וגו'. נודע לכל שצריך לתת לב בהבנת דברים אלו, כי לפי פשוטו נראה שדבר אל ה' קשות שאינו מהמוסר. ואמנם הנה כבר כתבנו למעלה אשר שני דברים היו בגאולתן של ישראל, אחד גוף הגאולה וההצלה מעוני מצרים ומרוב עבודה וזה זכו ישראל מעצמם על דבר השיעבוד הקשה שהיה להם בעינוי כבל ועלתה צעקתם את פני ה' ועבור זכות ד' דברים שהיה בהם שלא שינו את שמם ולבושם וביותר שהיו גדורים מן הערוה ונאמר עליהם (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גן נעול אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים וכו'. וזה הדבר גדול הוא מאוד מאוד בהיות מצרים שטופי זימה הם וכח הקליפה אשר שמה היא על הדבר הזה שעל כן נקרא ערות הארץ, וישראל לא היה להם אז שום תורה ומצוה להיות תבלין להיצר הרע להתגבר עליו ואדרבה נטמאו בשארי דברים עד מ"ט שערי טומאה ובכל זאת נתגברו ישראל ונשמרו כגן נעול ויצאו כל צבאות ה' שלא היה בהם אחד אשר לא מבני ישראל המה, זה פלא נפלא בגבורה גדולה ועצומה להיות ת"ר אלף נפשות אנשים ונשים וטף בגדרים שלא יארע לאחד מהם להיות פרוץ בערוה, ובזכות זה זכו להגאולה. והשנית הוא מה שעוד עשה ה' נקמה בענמים בשפטים גדולים בהם ובאלהיהם והכביד את לב פרעה וחילו בכדי להכותם בעשרת מונים ולקח את כל ממונם ונתנם נחלה לישראל עבדו בביזת מצרים ובביזת הים. ודבר זה לא זכו ישראל מעצמם, כי אם רחמי ה' וחסדיו ומשמרו את השבועה אשר כרת ברית עם האבות ואמר לאברהם אבינו (בראשית ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. גם ליצחק אמר כי לך ולזרעך וגו' והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ורמז לו על זאת שלא די שיציל את ישראל ויביאם לארץ, עוד יביאם ברכוש גדול ויעשה נקמה בגוים תוכחות בלאומים. וגם ליעקב אמר (שם מ"ו, ד') אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך גם עלה פירוש שאעלך אותך בעצמך והם גופי ישראל שנגאלו, גם עלה תעלה בעליות מעלה ברכוש גדול כאשר נאמר (שם י"ג, א') ויעל אברם ממצרים וגו' במקנה וגו'. גם עליית שמם למעלה שנפל פחדם על כל העמים בשמעם מה שעשה ה' לפרעה ולמצרים. וזה שאמר הקב"ה לישראל אעלה אתכם מעני מצרים, כלומר שמעני מצרים עוד אעלכם בעליות מעלה מעלה ברכוש גדול, כמו אברהם שעלה ממצרים במקנה כבד כי האבות סימן לבנים לצאת ברכוש גדול ולעשות שפטים במצרים.

213

רי״דאשר על כן עבור הברית הזה סיבב ה' שיחצוף רשע פניו נגד דבר ה' בעזות מצח לומר כי עוד יכביד העבודה על האנשים אחרי שליחות ה' לגאלם כי אם לא היה זה לא היה מקום להכות את כל עם מצרים במכות האלה ולטבעם בים, כי יאמרו מה לנו מה שעבדו לפרעה ובנו לו את פיתום ואת רעמסס ינקום ה' נקמתו במי שעבד בהם ובמי שאינו רוצה לשלחם הלא מלך הארץ לפניו יעשה לו כראוי לו ומה לנו בזה, ואכן בזה שצוה פרעה לא תאספון לתת תבן וגו' ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן, והיו המצרים מקפחים את שוקיהם ואת רגליהם כאשר מצאום בתוך גינתם עבור קש, ובזה נתחייבו המצרים למכות הללו כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ט). והנה זה היה בדעת הקב"ה אבל משה הנה לא שמע מאל עליון כי אם אומרו (לעיל ג', י"ט) ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו' שיעכב מלשלחם בכדי להכות כסיל מאה אבל לא שירע עוד לישראל בשיעבוד קשה. כי הלא ההצלה גופה שיהיו ישראל נגאלים כבר זכו ישראל לזה מעצמם ושוב אין מקום לשעבדם, וכאשר באמת ממכה הראשונה שהכם הקב"ה בדם הניחו את בני ישראל מעבודתם ושוב לא עבדו עד צאתם כמאמר חז"ל (מובא באור החיים בכתוב זה) ועל כן נאמר (לעיל ו') ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים וגו' לא תאספון לתת תבן וגו' כי רק ביום ההוא עבדו ישראל את העבודה הקשה הזה בכדי לעשות שפטים בכל גויי מצרים ולא יותר כי כבר עלתה שועתם את פני ה' ונגאלו על כל פנים הם עצמם מהשיעבוד. ועבור זה כשאמר פרעה למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם וגו' לא אמר כלל משה אל ה' בזה למה לא הצלת את עמך כי ידע מה שאמר לו ה' ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך,

214

רי״האכן היה סבור כי די בזה שימנע מלשלחם ובזה יוכה ולא שיצטרך עוד שיצוה להרע ולשעבדם יותר מאז, וזה שאמר הכתוב וישב משה אל ה' וגו' פירוש אני חפץ לידע טעם הדברים מה שסבבת שירע עוד בחומר השיעבוד ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך פירוש כי על כל פנים ההצלה וגאולת גופם מעבודה קשה היה ראוי להיות תיכף עבור שעמך הם שזה זכו מצד עצמם שהם עמך לבד ולא נתערבו בגוים והמה צבאות ה' שבטי יה ועל כל פנים זה היה ראוי להיות תיכף, ולמה נכבד היום ההוא עליהם, ועל זה השיב לו המקום כי עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו והיד חזקה היה מה שהיתה צעקה גדולה במצרים כי אין בית וגו', ועל כן ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ וגו', וזה היה מוכרח להיות עבור שבועת האבות שהבטיח וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' ועבור זה ביד חזקה יגרשם מארצו כלומר מכל הארץ והם המצרים שחזקו למהר לשלחם מן הארץ על ידי המכה שהכם ה' במכות בכורות, ועל כן סבבתי שיצוה פרעה להפיץ העם לקושש קש לתבן והיה מקום להכות כל מצרים על ידי זה כאשר הכו את בני ישראל כאשר קששו הקש בשדותיהם בכדי לקיים דבריי אשר כרתי עם האבות, ועל כן סמך לו וידבר ה' אל משה וגו' וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ואזכור את בריתי וגו' כי זה הכל טעם למה הרע לעם הזה ביום ההוא בכדי שיקיים את דבריו אשר נשבע לאבותינו ככל האמור.

215

רי״וב או יאמר אדני למה הרעות וגו' למה זה שלחתני וגו'. כי נראה אשר זה שסירב משה נגד ה' ומיאן בשליחותו כמה פעמים הכל היה לגודל מדת ענוה שהיה בו שסבור אולי אינו ראוי להעשות נס על ידו, הגם ששמע מפי ה' אשר שולח אותו נמצא אשר כשר הדבר לפניו שיהיה הוא השליח בדבר הזה ויפליא נסיו על ידו, אף על פי כן סבר כי אולי לעת הזאת טוב אני בעיניו וכשר הדבר לפני המלך ולמחר או לאחר זמן אפול מבחינה זו וממדריגה שאני עתה בו כי הבחירה בידי ולא די שלא אוכל להושיע את ישראל אף עוד אעשה רעה להם כי בהיות אשר ישמע פרעה מאדם הגדול בענקים ששם ה' שורה עליו ואור קדושתו יתברך חופף עליו כל היום, אז יתקיים (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (גם כאומרם כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים) ואז פרעה וחילו, חיל ורעדה יאחזון ואף שנכבד לבו שלא ירצה לשלח את העם כי ה' יכביד לבו על זאת כאומרו ואני אחזק את לבו וגו' אבל על כל פנים ירא לנפשו מלשעבד עוד ולעבוד בהם כי ישמע דברים היוצאים מן הלב בהזכרת שמו יתברך באימה ובפחד ויכנס מורך בלבבו לעבוד עוד עם ישראל עבודת עבד, ולא כן אני כאשר אפול מבחינת הטובה, לא יכנסו דברי כלל באזניו ויצרף להם עוד רעה על רעה במה שאני אומר לו לשלחם ולמה לי להיות הגורם לרעת ישראל ועל כן היה ממאן בשליחות הזה לגודל אמיתיות מדת ענוה שהיה בו שלא היה נחשב בעיניו לכלום לא האמין בעצמו אף על יום אחד, ועל כן אמר שלח נא ביד תשלח ביד מי הראוי לשלוח, איש אלהים נורא ועמוד ברזל שלא יפול מבחינתו ומדריגתו. ולזה כאשר ראה משה שכן נעשה כאשר חשב שפרעה הֵרַע לישראל עבור שליחותו ונתקיים בו (איוב ג', כ"ה) ואשר יגורתי יבוא לי, נאמר וישב משה אל ה' וגו' כלומר ששב לומר כדבריו הראשונים ואמר למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני כלומר הנה בזה הרעות לעם הזה אשר שלחת אותי בדבר הזה ולא איש אשר רוח בו, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כי הכל מחמת שאני באתי אליו קטן הערך ולא ירא ופחד לנגדי אף בהזכרת שמך, ואולם אם אחר היה קורא לו בשמך ודאי רתת ורעד היה אוחזו ולא היה נותן אל לבו להרע להם.

216

רי״זועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה ה', כ"ב) בזה הלשון: אמר רבי פנחס הכהן בן חמא אמר לפניו שמך הגדול גבור ונורא הוא וכל העולם כולו מתייראין ממנו ופרעה הרשע שמע שמעך והזיד. כלומר על כן אני רואה כי זה הכל עבורי הוא כי כל העולם מתייראין ממנו ופרעה לא חרד אין זה רק עבור שאין דברי נשמעין לפחיתת ערכי, והיה לך לשלוח אחר כאשר בקשתי, ואפשר לזה סיים שם והצל לא הצלת את עמך ואמרו חז"ל שם והצל לא הצלת ודאי, ורבים ראו כן תמהו במאמרם זה, ולדברינו יאמר כי אחרי שאין דברי נשמעים כל כך בעיניו עד אשר הוסיף עוד רעה על רעה על כן והצל לא הצלת ודאי כי ודאי לא תציל את עמך על ידי ותוכרח לשלוח אחר ואם כן למה זה שלחתני מתחילה, ועל זה השיבו המקום עתה תראה אשר אעשה לפרעה פירוש עתה תראה בעצמך אשר אעשה וגו' כי רק על ידך אעשה זאת כי ידוע מאמר חז"ל (שמות רבה ג', ג') שאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וגו', (ואפשר עוד ברמז כי נודע אשר ע' וא' מתחלפין באותיות אחה"ע שהם ממוצא אחד והוא כאומר אתה תראה אשר אעשה וגו' כלומר כי רק על ידך אעשה זאת ולא אשלח אחר) ולא תקשה לך על אשר עוד הרע לעם אחר הזכרת שמי הגדול והנורא ולא פחד ולא רעד ממנו הכל אני ה' עשיתי זאת למען כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם וגו'.

217

רי״חכי נודע אשר זה שהיה צריך הקב"ה להראות את ידו החזקה במצרים ולכפול כמה פעמים כי בחוזק יד הוציאך ה' וגו', ובאמת וכי ח"ו קשה היה להקב"ה לאבד את כל חיל עם מצרים ברגע אחד ביד הרפה ולא ביד חזקה, ולמה לא נזכר בכל הנפלאות אשר עשה ה' בסיסרא והמונו ובסנחרב וחילו ובמלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים גדולים וקשים למאוד וכדומה לומר כי ביד חזקה עשה זאת כי הלא כל הגוים כאין נגדו כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו לו ואת כולם ישא רוח פיו ברגע אחד והיו לאפס ואין כמו במחנה סנחרב וכדומה.

218

רי״טואמנם עיקר הדברים ההם הוא כי לאשר נפשות ישראל נשקעו מאוד בטומאת קליפת מצרים עד אשר נכנסו במ"ט שערי טומאה ואם היו נכנסים ח"ו עוד לשער הנו"ן לא היו יוצאים משם לעולמי עולמים, כי באמת אם ישראל עובדים עבודתו ושומרים פקודיו לעשותם, ודאי אשר הקב"ה יאבד מפניהם כל חיל הגוים בהבל פיו יתברך ברגע אחד, ואמנם כשישראל מטונפים ומושקעים על ידי רוב עוונותיהם בטומאת הקליפות ח"ו ויניקת העמים מהם אז קשה הדבר לפני הקב"ה לאבד העמים מפני ישראל כי מלך במשפט יעמיד ארץ וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה כמאמר חז"ל (תנחומא שמות פסוק וילך משה וישב אל יתר חותנו), ומדת הדין מקטרג למאוד וטוען מה נשתנה אלו מאלו.

219

ר״כועל כן בגלות מצרים שנשקעו מאוד בתוך הקליפות היה קשה הדבר מאוד בעיני המקום איך להוציאם ממצרים, ואך משמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו וגם שעלתה שועת בני ישראל לפניו מיהר הקב"ה את הקץ קודם שיכנסו לשער הנו"ן של הטומאה ונתן לישראל שני מצוות דם פסח ודם מילה ובזכות זה וגם בזכות ד' דברים שהיה בהם במצרים נגלה הקב"ה בעצמו ובכבודו ברוב רחמיו וחסדיו בתוך מצרים בנס נפלא לאהבת עמו ישראל ונכנעו כל הקליפות וכל האלילים ונעשה שפטים באלהי מצרים וממילא נעשה גם בהם שיניקתם מהם. ועל כן אמר הכתוב (שמות י"ב, ל"ט) כי לא יכלו להתמהמה כי אילו היו עוד במצרים רגע אחת והיו נכנסים לשער הנו"ן הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים וזה הוא החוזק יד שהיה במצרים, כי אף שהיו הקליפות הטמאות שורשי חיות מצרים בתקיפות גדול בחזקה ושלטו על ישראל מכל צד בשורש נשמתם למעלה, ולמטה בגופם, אף על פי כן הראה הקב"ה ידו החזקה להם והאיר באורו הרם ונשא בבהירות גדול תוקף וחזק, עד אשר חשכו עיניהם ונפלו ונשברו עדי אובד שלא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם, (והוא סוד המבואר בדברי מרן הרב ז"ל בכוונת לילה ראשונה של פסח שנכנסו מוחין דגדלות קודם לקטנות והבן), וזה הוא קידוש ה' נפלא מורה על תוקפו כביכול ועזוז נוראותיו ויחודו ואחדותו שאף בהשקע ישראל ח"ו במ"ט שערי טומאה, והקליפה בתכלית תקפה וקשיותה, אף על פי כן אין כאלהינו, והוא העושה פלא בנס נפלא, שרגע אחת קודם שקיעת נר ישראל ח"ו יאיר באורו הנפלא לאבד כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, שלא ישאר להם שורש מלמעלה וענף מלמטה, והאלילים כליל יחלוף, ונשגב ה' לבדו, ועל כן נצטוינו כמה וכמה מצוות לזכר יציאת מצרים, כמו התפילין בזרוע ועל הראש בכל יום, ופדיון בכור אדם ובכור בהמה ואזהרת החמץ ואכילת מצה, וכדומה, ובכולן נאמר והיה לאות וגו' ולזכרון וגו' כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, הכל מפני שהוא מורה ביותר ויותר על יחודו יתברך, שאף שהיו כל הקליפות וכל האומות בתכלית תקפן וישראל בתכלית הירידה, ובעוד רגע אחת עד קצה האחרון, לא נשאר מכל אשר להם ויאבדו מכל וכל, ועל כן אלהינו ברוך הוא הכל יכול סיבב ביכולתו יתברך, שלא ישמע פרעה כלל לדברי משה, ולא יחרד ולא יזוע כלל משמוע שם ה', ואדרבה כהנה וכהנה יוסיף בן עולה לענות את ישראל, להכעיס ח"ו לבורא עולם ולומר אני ואפסי עוד, הכל בכדי להראות תוקף קשיות הקליפה שהיה אז בשלימות תקפה, ובכל זאת בהראות להם ידו החזקה ברוך הוא, את כלם ישא רוח והיו לאפס ואין, ולזה אמר לו עתה תראה וגו' כנאמר כי דוקא אתה עתה תראה אשר אעשה לפרעה. וזה שלא אחזו רעדה בהזכרתך משמי, הכל מאתי היא להראות כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם וגו', וכפל לו היד החזקה לרמז על איבוד שורשו ממעל ביד חזקה,ופריו מלמטה גם כן ביד חזקה כי עקשות תקיפות פרעה היה גדול למטה ולמעלה, ולזה סמך לו וידבר וגו' וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' וגו', כלומר פקח עיניך וראה אשר אל האבות הקדושים לא נגליתי בשם הוי"ה ברוך הוא כי אם באל שדי, הגם שהמה מצד עצמם ודאי היו ראוין להתגלות ה', כי לאלו הקדושים אשר בארץ המה ודאי כל חפצי בם להעניקם בטובה שבטובות, ואכן כי לצד התגברות הקליפה שבכללות העולם לא נתגליתי אלא באל שדי בחינת הדין שאמר לעולמו די כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) ואף על פי כן וגם הקמֹתי את בריתי אתם לתת להם וגו', כי ידעתי שעם היות הקליפה תקיפה, אין כמוני בכל הארץ וכשאראה ידי החזקה יאבדו הם וכל אשר להם, ועל כן אף אתה אל תתמה על החפץ כי יותר שיתחזק פרעה וחילו נגדי יותר יתקדש שמי, ולכן אמור וכו'.

220

רכ״אג עוד נראה רמז בכתוב הזה. כי נודע שכאשר האדם מתחיל להתגבר עצמו נגד יצרו וללחום מלחמתו לעסוק בתורה לשמה ולהתפלל בכוונת אמת לשם ה', אז את זה לעומת זה גם הרע מתחיל להתגבר ולהתחזק בכל עוז להמציא לו כמה מניעות ולהשליך במחשבתו כל מיני טרדות בכדי לבטלו מעבודת ה', כי תוסף רוחם יגועון שקודם נפילת הרע מתחיל להתנוצץ ולהתגבר במלחמה עם האדם, וזה בא לאשר לא תיקן האדם כל אשר בו מחטאת נעוריו ופשעיו ועל כן כח ברע להתחזק, ותקנתו הוא לשוב לה' אלהיו בתשובה שלימה באמת לשפוך נפשו לה' על דבר עוונותיו וכאשר יומחקו עוונותיו מן עצמותיו אין עוד כח ברע להתחזק נגדו והאדם בכוחו משלח ומגרש את כל הרע מאתו כי לא יוכל לעמוד נגדו מאפיסת כוחו.

221

רכ״בוזה רמז הכתוב ומאז באתי אל פרעה וגו', כלומר שבאתי אל פרעה שהוא היצר הרע להתגבר עצמי עליו והתחלתי לדבר בשמך בתורה ותפילה (גם נודע אשר אז הוא יחוד הוי"ה ואדנ"י בשמונה אותיותיהם לזה ומאז וגו' כשבאתי ליחד שמותיך הקדושים הנרמזים באז ובאתי לדבר בשמך שם הוי"ה שנכתב הוי"ה ונקרא אדנ"י והוא יחוד הנזכר) אז הרע לעם הזה שהיצר הרע והרע מתגברים מאוד ומבקשים מניעות וטרדות ובלבול המחשבה לבטל העבודה. והצל לא הצלת את עמך פירוש כי לכאורה היה נראה שכאשר יעמוד האדם לעבודת ה', יתגרש ויבוטל ממנו כל בחינת הרע שבעולם וינצל מכל צרה, כי כשזה קם זה נופל, ואכן כי היא הנותנת לפי שהוא מוכרח להתגרש וליפול ותוסף רוחם יגועון כנזכר, והתקנה לזה עתה תראה וגו', כלומר כי על ידי בחינת עתה שהוא לשון תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"א, ו') אין ועתה אלא תשובה, תראה אשר אעשה לפרעה שהוא פה הרע וחילו כי ביד חזקה של הקב"ה ישלחם ישלח את הרע מאתו וביד חזקה יגרשם מארצו כי עוד אין כח ברע לעמוד נגדו.

222

רכ״גד עוד יתבארו מאמרי אלהים חיים בכתובים האלה למה הרעותה וגו' ומאז באתי וגו' והצל לא הצלת את עמך וגו'. ולדקדק עוד מה שקרא כאן לישראל בלשון העם הזה, ונודע המבואר כמה פעמים בדברי חז"ל (עיין במדבר רבה כ', כ"ג) ובזוה"ק (פרשת תשא קצ"א. ובשאר מקומות) כי העם הזה מורה על ערב רב. וגם סתר עצמו בתוך כדי דיבור ומאז באתי וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, ונודע אשר עמך יורה על בחינת גדולה ורמה. ונקדים לדקדק במה שאמרו חז"ל (בזוה"ק שמות ז'.) בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו. והנה בירידתן למצרים מספר הכתוב והולך בכמה מקומות בשבחן של בני ישראל ובמעלתם, כמו שנאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים את יעקב וגו' כלומר כי באו עם יעקב בבחינת הגדולה וחז"ל אמרו (שמות רבה א', ב') כי היו צדיקים כיעקב וכל השבעים נפש צדיקים היו וכו', גם אחר כך נאמר ובני ישראל פרו וגו' לומר כי הפרו והרבו עצמם בבחינת בני ישראל לעלות למעלת ישראל, ועוד נאמר ויקוצו מפני בני ישראל כלומר שנעשו כקוצים בעיניהם מפני מעלת בני ישראל. ובעלייתן לא מצינו שיספר הכתוב בשבח מעלתן בזה אף שקראם בני ישראל אבל לא כאשר בירידתן.

223

רכ״דוכל אלה באחת יבוארו. והוא, כי הנה נודע אשר שמות כללות כל העולמות הוא שם אהי"ה הוי"ה אדנ"י והם קשר ויחוד וזיווג של כל בחינת י' ספירות בלי מה, והאיש הצדיק המיחדם בכח תורה ותפילה ומעשים טובים מתתא לעילא ומעילא לתתא ממשיך שפע וברכה ורחמים לכל העולמות העליונים ותחתונים. כי שם אהי"ה הוא בבחינת הראש הכולל שלושה מוחין הידועים, חכמה בינה דעת. ושם הוי"ה הוא בבחינת הגוף והזרועות הכולל ששה קצוות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. ושם אדנ"י הוא בבחינת המלכות הכוללת לכל התחתונים כי הוא סוף המעשה בבחינת מחנה דן המאסף לכל המחנות ונקראת אדון כל כי מלפני אדון חולי ארץ כי היא השוכנת בתחתונים ומחלקת מזון ושפע אליהם ומכלה את כל הקוצים והחוחים כי היא אש אכלה אש הכל כנודע.

224

רכ״הועל בחינה זו אמרו חז"ל (עבודה זרה ז':) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, כי בחינת התפילה שהוא אשר יתפלל האדם למלאות לו שאלתו מלמעלה בדבר הצריך אליו כמו תשובה וסליחה ורפואה או עושר או בנים בבני חיי ומזוני, לא יעשה לו אלהים בקשתו, כי אם כאשר יתיחדו ויתקשרו אלה השלושה שמות שיומתק הדין ברחמים ויוכלל שמאלא בימינא ואז יוכל להמשיך אליו שפע אור מלמעלה מעלה עד הדרגות התחתונות ומשם לשורש נשמתו למעלה ומשם לנשמתו מטה אשר בתוך גופו וממנה יתפשט השפע לכל אשר יצטרך. אבל ח"ו ח"ו כשיש פירוד בין אלו השמות הנזכרים והענן מכסה את הירח ומפסיק בינה לבין השמש לא יעשה לו אלהים דבר כי אפילו שירד השפע לא יגיע לדרגות התחתונות כי הפסק ביניהם והענן מכסה אותם ואיך ימולא שאלתו. ועל כן צריך קודם לסדר שבחו יתברך אלה המדות והתוארים הנכללים בג' שמות הנזכרים אשר על ידם ניכר פעולותיו יתברך בעולמו והוא תהלתו ושבחו, וצריך קודם לסדרם ליחדם ולקשרם והוא על ידי ד' בחינות עובדא ומלולא שקודם התפילה, שהם הכנת נקיון הגוף וציצית ותפילין של יד ותפילין של ראש, והוא בחינת העובדא, ובחינת המלולא הוא אמירת קרבן התמיד והקטורת, ופסוקי דזמרה, וברכות קריאת שמע וקריאת שמע, והתפילה בעצמה, אשר על ידי זה יתיחדו כל העולמות ביחודא שלים ואז יכול על ידי תפילתו להמשיך שפע הרחמים והחיים והשלום לכל העולמות.

225

רכ״ווהנה נודע אשר מספר שלושה שמות הללו הם במספר שם הקדוש יב"ק שהוא ר"ת יעננו ביום קראנו כי על ידי היחוד הלז עונה הקב"ה לעמו ישראל בעת שועם אליו, וזה סוד הנאמר ביעקב (בראשית ל"ב, כ"ג) ויעבור את מעבר יב"ק כנודע, כי זכה יעקב ליחד שלושה שמות אלו להמתיק הדין מעליו להכלל שמאלא בימינא, ועל כן תיכף כאשר ויאבק איש עמו הנה ישר אל מלאך ויוכל לו בכה ויתחנן לו, כי ביחוד שלושה שמות הללו על מכונם יומתקו כל הדינים ויקוים באיש הלז (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה וגו', ועל הדבר הזה אמר שלמה המלך ע"ה בהתפללו לעת הקמתו את מקדש ה' (מלכים-א ח', ל"ט) ונתת לאיש ככל דרכיו וגו', כי הנה כל תפילות בני ישראל לכל צרכיהם הם אחד משני בחינות הללו, או להמשיך עליו שפע הרחמים והחיים והשלום ממקור הברכות בברכת אור קדושת ה' לאהבתו ויראתו וכו' או ברכת עולם הזה בני חיי ומזוני, או להכניע ולבטל סביביו צריו שיש לו מאויבים, או מעוני ומרוב עבודה ולהסיר ממנו כל בחינת הדין הזה אשר יסבבנהו. והנה בחינה הראשונה שהוא להמשיך עליו שפע הטוב כבר כתבנו שהוא יחוד שלושה שמות הללו שבזה ממשיך ההשפעה מהראש עד הסוף עד הגיע הברכה לראש צדיק דלתתא המיחדם. ובחינה השניה שהוא להכניע ולהמתיק הדין מעליו הוא על ידי בחינת יחוד הוי"ה ואלהי"ם. כי נודע אשר כל בחינת הדינים הוא משם אלהים עד שנתמשך מרוב הדין אשר בו לבחינת אלהים אחרים ח"ו הנאחזים בדיני אלהים דקדושה. ומיתוק שם אלהים הוא שם הוי"ה ברוך הוא שם הרחמים וממתיק דיני אלהים ונכלל שמאלא בימינא, וכל בחינת הדינים הקשים ובחינת אלהים אחרים הנאחזים בהן כולן בטילין ומבוטלין ונופלין לעומקא דתהומא רבא. והנה הוי"ה ואלהי"ם הוא גם כן מספר יב"ק שם הקדוש הזה והוא יעננו ביום קראנו שכל הצרות המגיע אלינו וכל הקמים עלינו מכל אויבינו מסביב את כולם ישא רוח ונכנעין ונבטלין כי נמתק הדין בכח שם הקדוש הזה.

226

רכ״זוזה פירוש (תהלים צ"א, י"ד וט"ו) כי ידע שמי יקראני ואענהו וגו'. כי ידוע אשר ידע הוא מלשון התחברות בסוד הדעת המחבר לאבא ואימא, וזה כי ידע שמי שמחבר ומיחד לשמי, הן בבחינה הראשונה בשלושה שמות והן בשני השמות בהכל יקראני ואענהו עמו אנכי וגו' כי ביחוד שמו הוא יעננו ביום קראנו. ורמז זה השם בפסוק הזה כי סופי תיבות של כ'י יד'ע שמ'י יקראנ'י ואענה'ו עמ'ו וגו' עולה כמספר יב"ק. גם כי ידע עם הכולל עולה כמספר שם זה עם האותיות ואפשר שרומז על שני בחינות התחברות שם זה באהי"ה הוי"ה ואדנ"י, והוי"ה ואלהי"ם כאמור. ובזה מפיק אדם רצונו ושאלתו מאתו יתברך. והנה שני פעמים מספר שם הקודש הזה הוא מספר דרך כנודע מכתבי האר"י ז"ל ועל זה אמר הכתוב (שם א', ו') כי יודע ה' דרך צדיקים וגו', כי ידיעה הוא לשון חיבה גם כן כמו (בראשית י"ח, י"ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' מלשון (משלי ז', ד') מודע לבינה וגו', כי הקב"ה אוהב ביותר זה הדרך שהצדיקים עושים בתפילתן ובתורתן ומעשיהם הטובים ליחד כל השמות הללו ביחודא שלים לקשרם ולזווגם, והקב"ה מתענג ושמח למאוד בזה היחוד השלם ומוליכם קוממיות שתי קומות, הן להסיר ולהכניע ולבטל מעליהם כל בחינת הרע והצרה ואויב ושונא, והן להשפיע עליהם שפע הרחמים והחסדים בכל טוב ובכל עוז באהבתו ובחמלתו כרצונם להוריד כל בחינת השפע הטוב מנוה אפריון למכון בית אלהינו ומשם על ראש צדיק. אבל דרך רשעים אבד מנגד פניו כי אפילו תורה ומצוות של הרשע מתועב ומבוזה ושפל בעיני יוצרינו כמאמר הכתוב (משלי ט"ו, ח') זבח רשעים תועבת ה' ואומר (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', ועל כן אמר שלמה לתת לאיש ככל דרכיו, כלומר כאשר ישים פניו ביחוד תפילת הדר"ך ליחד המדות הנזכרים בדרך הצדיקים ולהוריד כל בחינת השפע בזה שער השמים מקום בית מקדשינו ומשם על ראש ישראל, ואז ודאי כל הברכות והישועות יחולו על ראשו, וכן ח"ו כאשר ידרוך בדרך הרשעים וירצה ליחד הדרך למילוי שאלתו לא יפנה אליו ה' כי ולרשע אמר וגו' ומי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי.

227

רכ״חוזה הכל בישראל מאמינים בני מאמינים בה' ובתורתו, ואף אם לא ישיגו מה' מה שישאלו לא יקראו תגר כי יודעים שמאתו יתברך לא יומנע מלהשפיע תמיד כל מיני טובות וברכות ובפרט בעת שועם אליו, והמניעה היא מפאת האדם שגרם בעוונותיו שהרע יתגבר עליו והוא לו מסך מבדיל שלא יעלה תפילתו השמימה, ועוד מאמין שכל הרעות הבאים עליו כולם טובות גדולות הן וחסדי האל יתברך להיטיבו באחריתו, או למרק עוונותיו, או בכדי שיזכור את ה' על ידי היסורין ויוכנע ויושפל לפני בוראו ויעשה תשובה שלימה וכמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א:) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד מכל העמל שעמל חזקיה במנשה בנו ומכל הטורח שטרח בו לא העלוהו למוטב אלא היסורין שנאמר (דברי הימים-ב ל"ג, י"ב) ובהצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויעתר לו וגו', או בשארי דרכים ידועים לחכמי לב איך שכל הצער ויסורי האדם טובות גדולות הן אליו. ואפילו רשעי ישראל הנה עיקרי האמונה להאמין בה' שלא לקרוא תגר עליו הוא מושרש בהם מאבותינו אברהם יצחק ויעקב וברא כרעא דאבוה, ועל כן אמרו בכל מקום מאמינים בני מאמינים, כי האמונה נחקק בלבבם בירושת אבותיהם מעולם.

228

רכ״טועל כן בישראל אמר לתת לאיש ככל דרכיו לפי מה שהוא ראוי, וכאשר הוא מיחד בחינת דרך הנזכר כי יחודים העליונים אין להם שיעור וערך וכל אחד לפי מה שהוא מיחד בכוחו שמות הקדושים העליונים אם מעט ואם הרבה, כן ממשיך הברכה.ועל כן נאמר (מלכים-א ח', מ"ח) והתפללו אליך דרך ארצם וגו'. כי כל התפילות צריכים להיות בסידור שבחו יתברך מקודם המכונה על שם יחוד דרך הנזכר, ואפשר על כן נקרא דרך כי כאשר השמות הללו מתיחדין ומתכללין יחד ביחודא שלים מתתא לעילא ומעילא לתתא, אז יש דרך ישר אל התפילה שתעלה מתתא לעילא למעלה למעלה, ולפעול שם שירד השפעה וברכה וחיות הקודש מאת אלהינו יתברך מעילא לתתא דרך יחוד אלו השמות הנזכרים וההשפעה יורדת בדרך כבושה ולא יעצרנה ולא יעכבנה שום מניעה כי יש דרך ישר לפניה והדינים נמתקו ואין שטן ואין פגע רע, וכל אחד לפי מה שהוא מיישר הדרך לפניו כן תעלה תפילתו השמימה בשער השמים וכן תרד אליו ההשפעה דרך שם לפי מה שהוא ראוי.

229

ר״לאבל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה וגו' ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי וגו' (מלכים-א ח' מ"א-מ"ג), ואמרו חז"ל (במדבר רבה א', ג') בין ראוי ובין שאינו ראוי וכו', לפי שאין בלבם אמונת ה' כמו בישראל וכשיתפלל ולא יענה תיכף יקרא תגר ח"ו על צור העולמים ברוך הוא.

230

רל״אובזה נבוא בביאור הכתובים כי הנה האל הטוב כאשר עלה שועת בני ישראל לפניו והתחיל להצמיח ישועה לעמו, סידר שבחו יתברך בשלושה השמות הנזכרים שהם אהי"ה הוי"ה ואדנ"י שמספרם יב"ק ראשי תיבות י'עננו ב'יום ק'ראנו ושני שמותיו הוי"ה ואלהי"ם שמורים על כל הטובות וברכות לעשות נקמה ושפטים באויביהם, ולהשפיע להם כל מיני טובות שיתן את חינם בעיני מצרים שישאילום כלי כסף וזהב לצאת ברכוש גדול. ועל כן תחילה אמר למשה (לעיל ג', י"ד) כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, ותיכף תוך כדי דיבור ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם הרי שם אהי"ה והוי"ה ואלהי"ם, ואחר כך אמר זה שמי לעולם ואמרו חז"ל (פסחים נ'.) לעלם כתיב כי צריך לעלם שם זה שלא יקרא ככתבו רק בשם אדנ"י ואמר למשה שיאמר לישראל שם הוי"ה בכנוי אדנ"י הרי כל בחינת דרך יחוד אהי"ה הוי"ה אדנ"י, ויחוד הוי"ה אלהי"ם. ובזה הודיע דרכיו למשה כי על ידי היחודים הללו יגאל את ישראל ויושיעם מכל צריהם, וכאשר בא משה אל בני ישראל ואמר להם כדברים האלה האמינו בני ישראל בה' כי שמעו סידור השמות הללו וידעו כי על ידי זה ודאי יגאלם ה' מבית עבדים, ומכל שכן משה רבינו ודאי האמין בשמו יתברך בכל לב ולב אשר ודאי יושיעם ה' לגאלם.

231

רל״בואמנם בצאתו מבית פרעה ויפגע את אנשים מבני ישראל נצבים לקראתו ואמרו אליו ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו וגו', וראה כי לא האמינו באלהים ולא בטחו בישועתו אחרי ראותם כי הרע להם אחרי שליחות ה' אל פרעה, שב אל ה' ואמר למה הרעתה לעם הזה כלומר כיון שהם בבחינת העם הזה הנקרא ערב רב ח"ו כלא מבני ישראל המה שקוראים תגר עליך, ולהם ראוי לתת שאלתם ככל אשר שאלו מפניך אחרי שכבר עלתה שועתם אליך וכבר צמח הישועה והאנשים האלה ח"ו כלא מבני ישראל המה והיה לך למלא משאלותם כאשר בקשו, וכאשר אמרת להם משמך הגדול ולא להרע להם עוד אחרי שמיעתם דברך הטוב כי מקטני אמנה המה וקוראים תגר.

232

רל״גועוד אשאלך להודיעני למה זה שלחתני. כי אף, אם היית רוצה להרע להם עוד בכדי למלא סאתם של מצרים לעשות דין באבודן של רשעים, לא היה לך לשלחני אליהם קודם לומר להם משמך שאתה רוצה לגאלם ואחר כך להרע להם, ורמז בכתוב הזה שם הזה של יב"ק כי ראשי תיבות ל'מה ה'רעתה ל'עם ה'זה ל'מה הוא ק' ועם ז"ה שאחריו הוא יב"ק, לומר אחרי שאתה הודעת להם כי אתה מתיחד עבורם בשם הזה לכל הדברים הן להכניע פרעה וחילו הן להשפיע עליהם שפע וברכה, והם אחרי שאינם מאמינים בזה למה הודעת להם זאת.

233

רל״דואמר עוד לפניו יתברך כי עוד היה לך לעשות באופן אחר, כי הן אמת אשר ומאז באתי לדבר בשמך שהזכרתי שמות הללו המכוונים לכל הטובות וברכות ישראל, הרע לעם הזה. וזה סימן טוב הוא למאוד כי (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש. וכבר כתבנו למעלה (בפסוק ויהי בימים הרבים ההם) טעם הדבר כי בהתעטפות רצון אלהות בזה השר אשר עליו מלמעלה להצר לישראל בכדי לקרב את לבם לעבודתו, אז נעשה ראש וגדול ונתעלה אחרי בא אלהים אדירים בקרבו בהתלבשותו, כי כביכול זה השר נעשה ראש אל הקדושה אחר שהקדושה הוא אצלו כמו במאסר להצר על ידו לישראל, וכיון שנעשה ראש על הקדושה ודאי אשר יגדל בכבודו ויתעלה על דרך אומרם ז"ל (חגיגה י"ג:) בפסוק (יחזקאל א', ד') וארא והנה רוח סערה וגו' שהלך לכבוש את כל העולם תחת נבוכדנצר וכו' שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב"ה את בניו, והבן. וכיון שנעשה ראש אל הקדושה על כן יגדל רשעותו וחציפותו מול ה' כי יאמר אני ואפסי עוד, ואך זה אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי אחרי שיעשו בני ישראל תשובה למקום אז יגדל זה הניצוץ הקדוש אשר בתוך השר הזה בהיות שנעשה רצונו שקירב את בני ישראל לעבודתו, ותבער האש של מעלה בתוכו וישרף אותו וכל אשר לו על אשר עבד בעם ה' ועזר לרעה ברשעותו, ועל כן אמר כי מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וידעתי כי זה ודאי טוב הוא בראותי כי יגדל רשעו וחציפותו נגד שמו יתברך, וזה הוא מפלתו, ואחריתו יהיה מרה כלענה, ואך זה קשה לי כי על כל פנים זה היה צריך להיות, על ידי אשר כבר יחדת שמותיך הקדושים להגיע חיוּת הקודש והארה אל בני ישראל שיאמינו בדבר ה' ויחזק לבם על כל הטובות שאמרתי להם ביחוד שמך ולא יפנו לבבם על הרע המגיע להם באופן שיקראו עמך עם ה' אלה מאמינים בה' ולא שיהיו כעם הזה המכונה לערב רב, וזה אומרו והצל לא הצלת את עמך, כי לא הצלת אותם שיהיו ראוים להקרא עמך שיאמינו בך ובנבואתי ולא שיהיה עוד שמם העם הזה.

234

רל״הואכן האמת הוא כי כבר כתבנו אשר ודאי עיקרי האמונה לא זז מבני ישראל מעודם וזה ירשו מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב ועל כן נקראים מאמינים בני מאמינים כי נחלו האמונה מאבותיהם נחלת עולם, וצא ולמד מה שהשיב הקב"ה למשה שאמר והן לא יאמינו לי, ואמר לו מזה בידך וגו' כי ראוי אתה ללקות על שחשדת בכשרים ואחר כך נלקה בצרעת בידו על הדבר הזה שאמר לשון הרע על ישראל כמאמר חז"ל (שמות רבה ג', "ב) כי מאמינים בני מאמינים הם וברא כרעא דאבוהי. וזה שאמרו ירא ה' עליכם וישפוט וגו', א' כי זה אמרו דתן ואבירם לבד כמאמר חז"ל (שם ה', כ') ואלו סורם רע מתחילתן ועד סופן ואין מזה ראיה לשאר בני ישראל, ב' אם אפשר היה נמצא עוד בבני ישראל מאלו שלא נתחזקה האמונה בעיניהם כל כך וזה היה עבור העבודה הקשה בעבודת פרך בחומר ובלבנים עד אשר לא יכלו כלל לתת דעתם ולבותם להבין באמרי אל עליון מה שנאמר להם משמו יתברך, כי אין אדם נתפס על צערו. אבל באמת פנימיות חיותם ונקודת מורשי לבבם ודאי אשר האמינו בה' ובנבואת משה עבדו כי הלא כבר נאמר ויאמן העם וישמעו וגו' כלומר שאפילו העם הפחותים האמינו רק שלא יכלו להוציא הדבר הזה בהתגלות לבם עבור העבודה הקשה שהיה מוטל עליהם עד כי לא נתנם די השיב רוחם. וזה הדבר גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם לבד אבל משה לא הבין את זאת וסבור שח"ו אינם מאמינים בישועת ה', ועל כן השיב לו שמו יתברך עתה תראה אשר אעשה לפרעה וגו' פירוש כי בזכות זה שאתה האמנת בטוב בסידור שמי הקדוש אשר ודאי תושיע ידי להם ושמחת כאשר הרעתי להם בהיותך יודע שזה סימן טוב הוא להצלתם כאמור, לכן בזכות זה עתה בשעה הזו תראה אשר אעשה לפרעה וגו' כי תיכף אני נותן כח הראיה אליך ותראה תיכף אשר אעשה לו (כמו באור שבעת הימים שאדם היה צופה בו מסוף העולם ועד סופו כמו שאיתא שם (בחגיגה י"ב.)) כי ביד חזקה וגו' יגרשם מארצו ורמז לו גם על דתן ואבירם שרעים הם ואפשר לא ירצו לצאת ואף על פי כן ביד חזקה יגרשם מארצו וזה שאמרו חז"ל (ברכות ט':) בעל כרחן של ישראל כמו שנאמר (שמות י"ב, ל"ג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו'.

235

רל״ווזה עתה תראה, תיכף. ואכן תיכף סמך לו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. ולכאורה הכתוב הזה סותר עצמו תוך כדי דיבור, כי הלא דיבור לשון קשה הוא ואלהים הוא בחינת הדין ונמצאת למד באומרו וידבר אלהים וגו', שדיבר אתו במשפט ודין בדיבור קשה וסמך לו ויאמר אליו אני ה' אמירה היא לשון רכה ושם הוי"ה ברוך הוא מורה על הרחמים האמיתיים ואיך יתדבקו קצוות אלו בדיבור אחד.

236

רל״זואמנם הנה נודע ליודעי דת ודין שכאשר יתגברו הדינים ח"ו על ראש שונאי ישראל ויפגע מדת הדין בצדיק הדור ח"ו להרע לו ולהיצר לו אז תיכף יבוטל בחינת הדין מכל הדור שלא יעשה להם דבר ויתגברו הרחמים על הדור כולו, ומפורש אומר הכתוב כן (בישעיה נ"ג, ד'-ו') אכן חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם וגו' עד והוא מחולל מפשעינו וגו' ובחבורתו נרפא לנו וגו' וה' הפגיע בו את עוון כולנו וגו', ואפשר לזה יאמר הכתוב (תהלים מ"ז, י') כי לאלהים מגיני ארץ מאוד נעלה, פירוש אם אלהים שהוא הדין פוגע ח"ו במגיני ארץ באלו שהם מגינים על כל הארץ, הוא צדיק הדור שמגין על כל הדור הרי הוא מאוד נעלה שעילוי גדול הוא למדת הדין בזה, ועל ידי כן הוא עולה ונתעלה מעל כל הדור והוסר מעליהם וניצולו כולם בזה.

237

רל״חוהטעמים בזה רבים הם. אחד, כי כאשר פוגע מדת הדין בצדיק הדור הרי תיכף הוא עושה תשובה שלימה לפני בוראו על ידי זה, ומתחיל לעבוד עבודתו יתברך מעתה ביתר שאת ועוז, וזה עלוי גדול הוא למדת הדין אחר שעל ידו נתקדש שם שמים ונתחדש עבודת שמו יתברך בעלוי יותר ויותר. ועוד יש טעם בזה, על דרך מאמרם ז"ל (בשמות רבה כ"א, ז' ובזוה"ק בא ל"ג.), באיוב שעל ידי שפגע בו מדת הדין עברו ישראל את הים משל לרועה וכו', ועוד נמצא טעמים בזה ולא נאריך.

238

רל״טולזה אמר כאן הכתוב וידבר אלהים אל משה כלומר דיבר אתו משפט ודין, ועל ידי כן ויאמר אליו אני ה' כי כאשר לאלהים מגיני ארץ שפגע הדין בצדיק הדור משה רבינו ע"ה, תיכף נתמלא רחמים על כל הדור ויאמר באמירה רכה אני ה' ברחמים מרובים, כי בחבורתו נרפא לנו, ועתה פרט לו מה הוא הדין והמשפט כי הלא וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם, פירוש שנראתי להם והבטחתי להם ירושת הארץ לומר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות וגו' ואף על פי כן ושמי ה' לא נודעתי להם כלומר לא הראיתי להם הנהגת שמי שם הוי"ה הרחמים להיטיב להם תיכף בירושת הארץ וכשהיה צריך אברהם לארבע אמות קרקע לאחיזת קבר היה צריך לבקש מאת בני חת ולהשתחוות להם ולקנות מאתם בכסף מלא, ויצחק אמר לו אבימלך (בראשית כ"ו, ט"ז) לך מעמנו כי עצמת ממנו. ויעקב אמר (שם מ"ז, ט') ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים. כי היו כולם כגרים בארץ אחר הבטחתי להם שאתן את הארץ להם לנחלה ולא הרהרו כלום אחר מדותי והאמינו בי אמונת אמת ולא הרע בעיניהם על כי הרעתי להם, ובודאי מעשי אבות ירשו בנים בני ישראל שנחלו האמונה מאבותיהם מאמינים בני מאמינים ולא זזה עיקרי האמונה מלבם, ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו', כלומר הנה אני קורא אותם בני ישראל ולא העם הזה כמו אתה ובלשון הזה תאמר להם שאני אומר לבני ישראל אני ה' והוצאתי ולקחתי וגאלתי וגו' ובחכמה עשה ה' שצוה עתה עוד לומר להם אחרי שכבר אמר להם ומה נפקא מינה לומר ב' פעמים, ואכן כי אחר כך נאמר (לקמן ו', ט') וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, כלומר שהיה נראה בראיה חושית כי מה שלא שמעו לא מצד חסרון האמונה רק מקוצר רוח ומהעבודה קשה שהיה עליהם שלא היה כח בהם לתת לב כלל על הדבר הזה כאמור למעלה, ובזה הראה למשה כי טעות גדול טעה בבני ישראל שסבור שח"ו אינם מאמינים בה'. לא כן כי בני מאמינים הם ואינם יכולים לשמוע מצער דוחקם ואין אדם נתפס על צערו. ועל כן לא סיפר הכתוב בעלייתן כאן בשבח בני ישראל כל כך כי לא היה מעלתם בהתגלות לבם, מקוצר רוח, רק הקב"ה שידע האמת. על כן בוראם העיד עליהם כי בני ישראל המה שראוים לכנות בשם זה באמיתיות פנימיות נקודת מורשי לבבם, ולזה אמרו חז"ל (זוה"ק שמות ז'.) בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו. כי (בראשית רבה י"ב, א') בוראן משבחן, מי מגנן. בוראן מקלסן, מי יתן בהם דופי. אלא נאין הן ומשובחים. ככל הנאמר.

239

ר״מוידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו'. הביטה וראה בסיום סדר שלפנינו מה שכתבנו בזה לחבר הדודים יחד זה אל זה, ועוד לאלוה מילין כי כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם, ומשפטים בל ידעום, על פי מה שאמרו חז"ל (יומא ס"ט:) למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה ואמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מרקדין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא, אתא דניאל וכו' לא אמר גבור וכו' אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את כעסו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו וכו'. ושורש הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד'.) בהאי מינא שפגע ברב ספרא אמר ליה כתיב וכו' (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליהם את כל עוונותיכם מאן דאית ליה סוסיא ברחמי מסיק ליה וכו' עד אמשול לך משל למה הדבר דומה לאחד שהיה נושה בשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת וכו' עד כאן. ונראה שעל כן אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה כמאמר חז"ל (סוטה ט'.) ופירש רש"י עד שעת איבודה מן העולם כי אין הקב"ה רוצה לפרוע מהם קודם זמן איבודם והוא קודם מילוי סאתם, כי אז יצטרך להפרע מעט מעט ויתקיימו הרבה וממתין להם עד מלוי סאתם ואז (ישעיה כ"ז, ח') בסאסאה בשלחה תריבנה, ומאבדם כולם בבת אחת כמו שעשה לפרעה וחילו ולסנחרב ולסיסרא שאבד כל המונם ברגע אחת, כי המתין להם עד שנתמלא סאתם בכל ואז (משלי י"א, י') באבוד רשעים רינה. ומה שאיתא בזוה"ק (בראשית ס"א.) שמה שלפעמים אין הקב"ה חפץ באבדון מעשה ידיו זה קודם מילוי סאתם אבל אחר שנתמלאה הסאה אז באבוד רשעים רינה וכן יאבדו כל אויביך ה', מה שאין כן בישראל שנאמר (דברים ל"ב, כ"ג) בם חִצַי אכלה בם ואמרו חז"ל (סוטה שם) חִצי כָּלִים והם אינם כָּלים כי נפרע מהם על עוונותם מעט מעט, ובכללותם קיימים לעולם ועד ולא יאבדם חלילה לעולמים כי לעולם לא יתמלא סאתם אחר שמאהבתו נפרע מהם מעט מעט.

240

רמ״אועתה ראה והבין איך גדלה גבורת ה' לכבוש כעסו כל כך בשביל טובת ישראל ונקמת אומות העולם, כי ודאי בעת שאומות העולם מקרקרין בהיכלו ומשתעבדים בבניו בעבודת פרך יומם ולילה, וזה חומס וזה רומס כצאן לטבח יובלו, ודאי שהקב"ה כביכול נתמלא כעס וחימה עליהם להפרע מרשעים האלה שעושין כך לבניו. ואמנם כי לצד שהם שונאיו והקב"ה חפץ לפרוע מהם בבת אחת בעת מילוי הסאה, הנה הוא כביכול כובש כעסו בגבורה גדולה לראות בחציפתן ורשעתן שיעשו עם בני ישראל כרצונם להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה ולשתוק ולא יעשה להם דבר, אדרבה ישפיע להם עוד טובה על טובה, בכדי להנקם מאויביו בבת אחת לאבדם מן העולם לטוב בית ישראל שלא יתערבו עוד בנכרים לעת קץ, וינוחו מאויביהם ולא ילמדו עוד ממעשיהם ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו וגו' (דברים ז', י') כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ע"ו, ח') בפסוק (בראשית ל"ב, כ"ב) ותעבור המנחה על פניו וגו' אף הוא בעקא פירוש אף הוא היה בכעס שהיה צריך לכל זה וכו' עד כאן. דקדקו מאומרו על פניו לומר שעל אפו וחמתו היה. וכן כאן בזה שהקב"ה משלם לרשע ועושה לו טובות עתה בכדי להאבידו מן העולם, זה הטובה על פניו הוא, שאין נח לפניו יתברך זאת וגם הוא בכעס על הטובה שעושה לו כי רואה ברשעו, ואכן כי כן מדותיו ברוך הוא שלא יקפח שכר כל בריה ולשלם בעד מצוות קטנות שבו, על כן כובש כעסו בגבורה לשלם לו עתה ולאבדו אחר כך באבוד רשעים שיהיה רינה לפניו.

241

רמ״בוזה פירוש הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם. כי הוא יתברך שמו הנה יטעם ויתעם בתוהו לא דרך, לצד שאינו נפרע מהם בעת עשייתן על רשעם ומניחם עד לבסוף ובתוך כך עושה להם עוד טובות בכדי שיתמלא סאתם, ועל ידי זה הם סבורים כי ח"ו לית דין ולית דיין ועל כן כל אשר יחפצו יעשו כי יאמרו (דברים ל"ב, ל"ז) אי אלהימו צור חסיו בו ובזה ויאבדם מן העולם. וזה שאמרו זו היא גבורת גבורותיו וכו' כי גבורה גדולה הוא במה שכובש כעסו לראות במעשיהם ולשחוק להם כנאמר. וזה אשר השיב הקב"ה למשה בעת שאמר לו (שמות ל"ג, י"ג) הודיעני נא את דרכיך וגו' ואמרו חז"ל (ברכות ז'.) אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה יש רשע וטוב לו וכו' צדיק ורע לו וכו' עד רשע וטוב לו, רשע שאינו גמור. צדיק ורע לו, צדיק שאינו גמור. ורבים מקשים מפני מה צדיק שאינו גמור, יגרע מרשע שאינו גמור שלזה טוב לו ולזה רע לו, ואמנם האמת כי כל הטוב והרע הנזכר כאן הוא הכל בעולם הזה כי בעולם הבא ודאי שלצדיק טוב לו ולרשע רע ואמנם בעולם הזה זה הרשע שאינו גמור הקב"ה משלם לשונאיו אל פניו להאבידו ונותן לו שכר מעט המצוות בעולם הזה בכדי לאבדו ולטורדו מעולם הבא ועל כן רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ו, ד') כי לפני שבר גאון (משלי ט"ז, י"ח) ונוטל שכרו בעולם הזה לשוברו בעולם הבא, והצדיק שאינו גמור הקב"ה באהבתו ובחמלתו נותן לו פרעון עוונותיו המועטין בעולם הזה בצער ויסורין בכדי לקבל שכרו משלם בעולם הבא ועל כן הם תחילתן יסורין וסופן שלוה, כי עוונותיו מעט המה ונוטל תחילה פרעון עוונותיו ביסורי עולם הזה להיות סופו טוב ושלוה לעולם ועד.

242

רמ״גוהנה ידוע שעיקר הדין והנקמה שעושה ה' באויביו הנכרים לאבדם מן העולם זה בא מבחינת בית דין של מעלה והוא ממדת הגבורה יד החזקה הידוע ליודעי חן שבה יעשה ה' שפטים ונקמות בשונאי ישראל, ואמנם זה שהקב"ה עושה להם בתוך כך טובות והצלחות וכובש כעסו מלהנקם עתה עד עת בא דברו בבת אחת ומדקדק לשלם להם בתוך כך כל מעשיהם הטובים שעשו בכדי לטורדן אחר כך אף שגם זה מבחינת הגבורה הוא כי עיקרו בא בכדי לפקוד עליהם בפעם אחת עד אשר לא יוכלו שאת מכל מקום הרי מעורב בו קצת הטוב והרחמים לשלם להם טוב ושכר בעולם הזה, ועל כן זה אינו נמשך מבחינת גבורה של מעלה רק נמשך מבית דין של מטה שהוא בחינת ההוד הידוע ליודעי חן, שגם הוא עומד בשמאל ומבחינת הגבורה הוא אך דינא רפיא נקרא בית דין של מטה ואינו קשה כמו גבורה של מעלה, ועל כן דקדקו חז"ל בלשונם הצח לומר זו היא גבורת גבורותיו ב' פעמים לרמז על בחינת גבורה זו כי מה שהקב"ה כובש כעסו ושותק להם מה שמקרקרין בהיכלו ומשעבדים בבניו זה מבחינת בית דין של מטה היא בחינת גבורה השניה.

243

רמ״דובזה נבוא בביאור הכתוב, כי הנה זה שאמר משה אל ה' למה הרעתה וגו'. לא ח"ו כקורא תגר על עשייתו של הקב"ה היה כי בכל ביתי נאמן הוא ותמונת ה' יביט ולא יאמר כדברים האלה, רק אמר דבריו כזה שאמר לו הודיעני את דרכך ואדעך וגו' שהוא שאלת רשע וטוב לו כנאמר וכן עתה שאל להקב"ה שיודיע לו דרכיו אלה למה יהיה נעשה כן. כי קודם שידע הענין הנזכר מרשע וטוב לו, היה הענין אצלו ביותר פלא שיראה הקב"ה במעשיהם של רשעים הללו שחוץ מה ששעבדו עד הנה את ישראל ועבדו בהם עבודת פרך, עתה נאצו ברשע ועזות בחציפות גדולה לומר אחרי ששלח ה' אלהי ישראל שליח לגאלם יענו אותם ביתר שאת ועוז ובודאי אין לך מחרף ומגדף יותר מזה והקב"ה שותק להם, ועוד היה קשה לו הלא הכל גלוי וידוע לפניו וכאשר ידע שפרעה יענה את ישראל יותר על ידי השליחות ועדיין לא הגיע השעה האמיתית לגאלם לא היה לו לשלוח אליו עתה, כי אם בעת גאולה וישועה לא שהרשע יפתח פה עוד בחירוף וגידוף ויעשה עם ישראל עוד עבודה ביותר להכעיס לבורא עולם, וזה אומרו למה הרעת לעם הזה שאל לידע דרכיו יתברך בזה למה עושה זה שיניח לפרעה שירע לישראל כל כך והוא ישתוק, ועוד למה זה שלחתני אם אינך רוצה לנקום עתה נקמתם מפרעה הרשע למה שלחתני עתה הלא ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת ואם לא היה דעתך לגאלם עדיין לא היה לך לשלוח אליו עתה להרע עוד לישראל על ידי דברך הטוב, ולזה השיבו המקום עתה תראה וגו' כי פן אתה סובר שעוד ילכו ימים רבים ברעות קושי השיעבוד שחידש עליהם פרעה עבור שליחתי אליו לא כן כי עתה תראה אשר אעשה לו וגו' כי זה הגאון ודאי הוא לו לפני שברו, וכל זה היה צריך להיות, כדי שיתמלא סאת פרעה ברשעתו והייתי כובש כעסי מלהפרע עד תשלומין כל שכרו עד נקודה אחרונה להתמלא הסאה שאאבדו מן העולם עד גמירא, וגם כדי להשתלם משפט של ישראל שמגיע להם עוד מצוי הדין בכדי להגיע העת שאגאלם, והם בבחינת צדיק ורע לו, לפרוע על מיעוט עוונותם בעולם בגלותם, ופרעה ומצרים בבחינת רשע וטוב לו להיות עוד מעט גברה ידם ביותר ויותר לשעבד את ישראל בכדי שיקחו הם כל אשר להם, והנה כבר כתבנו אשר עיקר מדת הגבורה שהקב"ה נוקם נקמתו מאויביו הוא מבחינת הגבורה יד החזקה בית דין של מעלה, וזה שכובש את כעסו בגבורתו שלא להפרע מהם כי אם עד עת קיצם הוא מבחינת בית דין של מטה בבחינת ההוד (וזה סוד אומרם זו היא גבורת גבורתיו והבן) וגם המלכות מבחינה זו דינא רפיא שנקראת אני כנודע, וזה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ד.) מובא ברש"י סוף פרק ז' אני ה' נאמן לפרוע וכו' כלומר לפי שאני נאמן לפרוע על כן אני כובש כעסי להיטיב לרשע במעט השנים והוא מתגבר בתוך כך על הצדיק לבולעו ח"ו בכדי שהצדיק יקבל עונשו עד גמירא להיטיב לו אחר כך והרשע יקבל שכר גמולו בטוב עד גמירא כדי שיקבל עונשו אחר כך ועל כן אמרו ז"ל (ברכות ז':) צדיק ממנו בולע וכו' כי לצד שהוא אינו צדיק גמור הרשע בולעו שישלימו כל אחד בבחינת זה בטוב עד גמירא וזה ברע עד גמירא ואחר זה נהפוך הוא שהצדיק נוטל הטוב לעולמי עולמים וסופו שלוה, והרשע יפול ברעה לעולם וסופו יסורין, וזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר אף על פי שאני אלהים לנקום נקמה באויביו במדת הדין החזק אף על פי כן הנה אני ה' שם הרחמים גם כן נאמן לפרוע ולזה אני כובש כעסי שלא להפרע מאויבי עד עת מילוי סאתם ולשלם להם בתוך כך שכרם בטוב ואני משגיא לגוים בכדי לאבדם מן העולם, ואני מוכרח לשלם לשונאי על פני, כלומר אף שזה על אפי ועל חמתי בזה להיטב לשונאי מכל מקום כן המדה שלא לקפח שכר כל בריה ואני רואה ברוב וגודל רשעם וכובש את כעסי מלהפרע מהם מעט מעט עד אשר אמחה אותם מן העולם בלתי הותיר לו שריד, והיה הכל צריך להיות שאשלחך אל פרעה והם יקשו את ערפם ויענו עוד לישראל להתמלא הסאה ולאבדם מן העולם ולשלם בזה שכר טוב לצדיקים אלו ישראל לגאלם מעבודתם.

244

רמ״הולזה אמר לו פקח עיניך וראה, הנה וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' וגו'. כי חז"ל אמרו (חגיגה י"ב.) מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די וכו'. ונמצאת למד ששמו הקדוש אל שדי מורה על בחינת הצמצום והגבורה לומר עד פה תבוא, כי בחינת החסד מדתו להתפשט ולהאיר עד בלי די והוא בחינת שם הוי"ה המהוה את כל ומתפשט ומרחיב לכל הצדדים. וזה שאמר לו ראה הנהגת מדותי כי איני אץ לעשות תיכף משפט לטוב או למוטב וכאשר אמרו חז"ל (עירובין כ"ב.) ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים ופירש רש"י שם שמאריך ומאחר שכר של צדיקים ומאריך לרשעים שמאחר פורענותם וכו' כי הנה מי לנו גדול מאברהם יצחק ויעקב שהיו מרכבה אלי בכל השלימות ובכל היכולת כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מ"ז, ו') האבות הן הן המרכבה, והן שקידשו שמי בראשון וראשונה לבאי עולם, ואף על פי כן כל התגלותי אליהם הכל היה בבחינת הצמצום באל שדי שהבטחתי אותן לתת להם את ארצם נחלה, ולא נתתי אותו אליהם כי אם לזרעם אחריהם ואברהם הוצרך לקנות קרקע בדמים מרובין לאחוזת קבר וכן יצחק ויעקב כמו שמובא שם בדבריהם ז"ל (סנהדרין קי"א.) הרי שהיתה הנהגתי עמהם בבחינת הצמצום והדין, ושמי ה' שהוא בחינת הרחמים והחסדים הפשוטים לא נודעתי להם כלומר לא נתגליתי אליהם במדה זו, שלא נהגתי עמהם בזה, והכל כי אני ה' נאמן לפרוע שכר טוב לצדיקים. ויהיה שכרם שמור וגנוז להעניקם מרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה וגו' (ישעיה ס"ד, ג') כאשר יגיע הזמן הכמוס עמדי ולהיטיב להם על ידי זה להמלא על צאצאימו רחמים כאשר יצטרכו ועל כן וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' ובזה גם אתה אל תתמה על החפץ על התנהגותי עם ישראל בבחינת הגבורה אשר הרעותי למו על ידי שליחות פרעה כי הכל לטוב בית ישראל ולכליון מצרים ולכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי והצלתי וגו'.

245

רמ״וב או יאמר וידבר וגו' עד ושמי ה' וגו'. כי כבר כתבנו כמה פעמים אשר שני בחינות נמצאים בהולכים לפני ה'.

246

רמ״זבחינה אחת, שה' הטוב יטיב לו במדת הרחמים כי יכמרו רחמי הקב"ה עליו להנהותו מטובו ולהשפיע לו שפע הרחמים והחיים ברוב חסדיו, ואכן אין אלו הטובות מגיעין לו במדת דינו של הקב"ה כי דרכו לא נכון לפניו מכל וכל באופן שגם הדין יסכים להיטיב עמו, רק ניזון ממדת הרחמים, ועל כן בעת הזעם בעת אשר יתעורר מדת הדין בעולם גם בו יפגע מדת הדין להענישו, וכעין אומרם ז"ל (במנחות מ"א.) שאין הקב"ה מעניש את האדם כאשר לא יעשה אחת ממצוות עשה שצוה המקום, והטעם כי די לו עונש במה שלא יטול השכר של המצות עשה אשר שכרה אין קץ ואין ערך ובלתי תכלית שעל כן אמרו (בחולין קמ"ב.) שכר מצוות בהאי עלמא ליכא כלומר שאין בכל העולם הזה ומלואו די שכר על מצוה אחת, וראיה מנבוכדנצר שבשכר שלוש פסיעות שהלך לכבוד הבורא נתנו לו מלוכה על כל העולם (סנהדרין צ"ו.), ומה ינתן עוד לטורחים במצות הגוף ובנפש ובממון כסוכה ואתרוג ולולב וכדומה או הליכה לבית הכנסת שיש בהם יותר ממאתים פסיעות. ועל כן אם אדם נבער מדעת ומהשכל כל כך שאינו מקיים מצות עשה בזמנה אז וחוטא א' יאבד הון שמאבד שכר מראות זיו השכינה שאין קץ וערך לתענוג ושעשוע וחמדה הלזה עד בלתי שיעור וערך, ואיזה עונש יותר גדול יש מזה בעולם, הכל כידוע. ואמנם עם כל זה בעידן ריתחא ענשינן אעשה כמו שאמרו (במנחות שם) כי בעת שהדין גובר בעולם עושה דין גם למי שלא יתחייב זאת מצד הרחמים.

247

רמ״חובחינה השנית היא, אדם שמיטיב מעשיו כל כך עד אשר גם מדת הדין הקשה יסכים להיטיב עמו כי היטיב דרכיו ומתקן מעשיו כל כך עד אשר פועל אדם ישלם לו שכרו משלם גם מצד הדין, ועל בחינה זו אמרו חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל וכו' עד כל העולם ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו' עד כאן, כי אינם צריכים לצדקה מצד הטבת מעשיהם כי אם ניזונין בזרוע שהדין נותן להיטיב לו ועל זה אמרו ז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אשריהם הצדיקים שהן הופכים מדת הדין למדת הרחמים, כלומר כי הם בצדקתם הרמה גורמים שמדת הדין נהפך עליהם לרחמים להיטיב להם ולהשפיע להם כל מיני טובות וברכות, כי הדין הוא שיהיה להם כל טוב לרוב טובם, וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו', כלומר כאשר אזכה שגם אלהים בחינת הדין יהיה עמדי לשמרני בדרך הזה ולתת לי לחם לאכול וגו' שלא אהיה ניזון בצדקה רק בדין השלם וזה עיקר שלימות האדם שבין בעת הרחמים ובין בעת הדין יהיה דרכו נכון לפני בוראו יתעלה שלא ימצא עליו שום קיטרוג, כי לזה היה עיקר הבריאה שישלם הקב"ה שכר האדם בדין ולא בצדקה שלא יהיה כנהמא דכסופא ואין הטבה זו שלימה, ועיקר ההטבה השלימה הוא כאשר האדם ניזון מיגיע כפו ולא בצדקה.

248

רמ״טועל כן אחר שאמר משה למה הרעת לעם הזה וגו' והיה דבר זה קשה לפני יוצר עולם ברוך הוא, ועל פי מדת דינו של הקב"ה ודאי היה משה מתחייב בזה לחרות בו אף ה' על הדבר הזה, ואכן הקב"ה גלגל עליו מדת טובו וחסדו לבל יחרה זעמו בו, ועל כן דיבר אתו משפט ובעת המשפט אמר לו כי לולי רחמים רבים שבי וחסדי ודאי היית נתענש על ידי זה ואך אני מיטיב עמך כרוב רחמי, כדמיון האב שמתחיל להתקצף על בנו ואומר לו כי לולי רחמי וחסדי שאני מרחם עליך הייתי מעניש אותך בעונש קשה ואך רחמי גורמים זאת שאני מניחך. מה שאין כן באבות העולם שלא נצרכו לכך שהיו זוכין ליזון בזרוע וכיעקב שאמר אם יהיה אלהים עמדי, ולא הייתי צריך כלל להתנהג עמהם במדת החסד. ואם תאמר שמעולם לא הגיעו למדה זו להרהר אחרי מדותי ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. לא כן, כי הן הבטחתי להם את הארץ להנחיל להם אחוזת נחלה להם ולבניהם. ולא היו רק גרים בארץ, שהוצרך אברהם לקנות ארבע אמות קרקע לקבר שרה בכסף מלא, וליצחק גרשו מן הארץ ואמרו לך מעמנו ויעקב קנה לו מקום אהלו במאה קשיטה ואף על פי כן לא הרהרו כלום אחר מדותי כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', ד') כי ידעו אשר לעולם דברי נצב בשמים ובארץ לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה.

249

ר״נוזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר בבחינת דין אלהים אמר לו תדע שאני ה' רחמים אמיתיים ובזה אני מתנהג עתה עמך ולולי זה הייתי מעניש אותך ולא כן התנהגתי עם האבות כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם לא הוצרכתי כלל לאמור להם אני ה' שאני מתנהג עמכם במדת החסד כי היו ניזונין בזרוע ולא בצדקה, והמה היו גם כן באותו מקום ובאותו מעשה כי וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם וגו' כלומר אני הבטחתי להם הארץ בנחלה, ולהם נעשה רק ארץ מגוריהם אשר גרו בה כי היו רק כמו גרים בארץ לא להם ועם כל זה לא הרהרו אחר מדותי ואף על פי כן ושמי ה' לא נודעתי להם לא הוצרכתי להתנהג עמהם במדת הרחמים מה שאין כן אתה. כאמור.

250

רנ״אג או יאמר הכתוב וידבר אלהים וגו'. כי בדרך משל אדם שיש לו אוהב נאמן שאוהבו יותר מדאי ובודאי ראוי שזה יחזיק טובה לאוהבו במאוד לדורות עולם כי אהבת נפש אוהבו, אך עדיין לא הוחזק האוהב הזה בעיניו לאוהב נאמן שאין אחר כזה, כי סבור מן הסתם כל אוהב ודאי אוהב הוא בכל לב ולב, ואכן אם ימצא לו עוד אוהב שיאהבהו מאוד ואחר כך יראה שאף על פי כן אינו דומה לאוהב הראשון כי מצא בו איזה דבר שלא כן הוא כראוי לאוהב הנאמן באהבתו, אז יאמר כמה אני צריך עתה להחזיק טובה לאוהב הראשון אחרי שאני רואה כי אין דומה לו ועד כמה הגדיל אהבתו עלי. וכן הקב"ה היה לו אוהבים נאמנים אברהם יצחק ויעקב ובודאי היה צריך להחזיק להם טובה ולזרעם אחריהם כי אוהביו המה, אבל לא הוחזקו כי לא ימצא אחר כמותם, ועתה שאמר לו משה למה הרעות וגו' אמר הקב"ה עתה אני רואה כמה אני צריך להחזיק טובה לאברהם יצחק ויעקב שהיו אוהבי שלא הרהרו כלום אחרי מדותי. ולזה אמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' כלומר עתה על ידך נתמלאתי רחמים וחסדים בשם הוי"ה ברוך הוא שמורה על הרחמים, לרחם על בני האבות בגודל טוב וחסד, כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' עד וגם הקמתי את בריתי אתם וגו' והם לא הרהרו כלום אחרי מדותי, ועל כן כמה וכמה אני צריך להחזיק להם טובה על אשר אני רואה עתה אהבתם הנפלאה והגדולה אלי שאין עוד כמותם כי חבל על דאבדין כמאמר חז"ל (רבה שם), ונוסף לזה גם שמעתי את נאקת בני ישראל. אבל כריתת ברית האבות הוא העיקר, ולכן בגלל אבות אושיע בנים, והנני מביא גאולה לבני בניהם. ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו' עד אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נתתיה להם ולא הרהרו אחרי. ונתתי אותה לכם מורשה, כלומר כי אתם באים בירושת נחלת אבותיכם ובשבילם אתן אותה לכם אני ה' בעל הרחמים שכבש רחמי את כעסי בראותי אהבת האבות אלי כנאמר.

251

רנ״בד עוד יתבאר אמרי אלהים בכתובים האלה, כי נודע ליודעי דרך האמת, אשר עיקר יחוד שמו הגדול והנורא יתעלה, הוא על ידי הוא"ו שמספרו אחד כי הוא המיחד את הכל ונקראת בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, כלומר ה' קצה, קצה הראשון ה' ראשונה של שם הוי"ה יתברך, אל ה' קצה, קצה האחרון ה' אחרונה של שם הוי"ה יתברך, והוא"ו שביניהם מחבר את האהל להיות אחד ועל ידי זה נעשה היחוד בארבע אותיות שמו יתברך כי י"ה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ותמיד הם ביחודא שלים ועיקר היחוד הוא להיות אם הבנים שמחה ועל כן הוא"ו שבין ה' ראשונה הנקראת אם ובין ה' אחרונה המכונת ברזא דבת הוא המחבר ומיחד את הכל.

252

רנ״גועל זה רמז הכתוב (יחזקאל א', י') ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם כי בהיות היחוד אשר נעשה ברזא דוא"ו לחבר הקצה אל הקצה על ידי הממוצע המכריע אז נעשה שלושה פעמים חסד כי בעת היחוד אז נתמתקו כל הדינים ונכללים ברחמים ובחסדי המקום, ונעשה שלושה פעמים חסד שכל השלושה בחינות קצה הראשון והאחרון והממוצע נכללים בחסד ועל כן הוא"ו מספרו אחד כי אחד הוא מרמז על היחוד השלם האמיתי בכל העשר ספירות הקדושים הנזכרים בספר יצירה. כי הא' הוא בסוד הפלא העליון המורה על סוד הכתר שהוא מופלא ומכוסה, והד' רומזת אל סוד המלכות שהיא דלה ועניה דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמקבלת ממה שלמעלה ממנה על ידי היחוד השלם, והח' מרמז על שמנה ספירות שביניהם מכתר עליון עד בחינת מדת המלכות ואין יחודם כי אם על ידי האדם המוסר נפשו ורוחו ונשמתו ליחד שמא דקודשא בריך הוא ושכינתא בכל עת ובכל שעה ורגע, ובפרט בעת קריאת שמע סוד היחוד השלם שאז הוא מיחדם לאחד על ידי מסירת נפשו באמת, וכן למעלה נעשה היחוד על ידי האדם סוד שם מ"ה שהוא"ו מורה עליו בסוד יעקב אבינו בריח התיכון כאמור. ולזה אמר ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, כי יחוד של ארבעתן בחינת ארבעת אותיות שמו הגדול יתברך נעשה בסוד פני אדם שם מ"ה, ופני אריה שמספרו שלושה פעמים חסד, כי נתיחדו שלושה אלה ונעשה שלושתן בבחינת החסד וזה אל הימין לארבעתם ליחד כל הארבעה בבחינת החסד סוד הימין כי י"ה תרין ריעין דלא מתפרשין כנזכר.

253

רנ״דוזה רמז הכתוב (ויקרא א', ב') אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'. כלומר עיקר עבודות ועשיות האדם התחתון ואדם העליון סוד שם מ"ה להיות יקריב קרבן לה' שיקרב ארבע אותיות שמו הגדול יתברך להיות קרב אחד אל אחד והיו לאחדים על ידו, ועל זה צריך האדם התחתון למסור נפשו לה' על דבר אשר חטא נגדו ונרגן מפריד אלוף (משלי ט"ז, כ"ח) אלופו של עולם ואין יחוד בארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ואז צריך לעשות תיקון השלם בנפשו בהכנעה ובחרטה במרירות הלב ובוידוי פה להתודות על קרבנו, על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם וכו' כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י"ד) ובקבלת המיתה על נפשו כאשר עושין לבהמתו להקריבה לה', והכל בתשובה נכונה ושלימה ואז נתקן על ידי זה האדם העליון סוד שם מ"ה, וממילא נעשה היחוד. כי עיקר היחוד תלוי אם שם מ"ה מאיר ומופיע ומבהיק אורו בשלימות אז הוא מיחד הכל ומקרב הכל ונעשה קרבן לה' ממש, שאחר מה שגרם להיות מפריד אלוף עתה נעשה קרבן לה' שמתיחדים ארבע אותיות שם הוי"ה ביחודא שלים ונתקן העולם ומלואו. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין וכו' כי הרשע שמפריד אלוף אלופו של עולם ומפריד הא' של אחד כי הוא גרם פירוד ולא יחוד ואז נפרד הא' של אדם סוד שם מ"ה ונעשה מהאלף אוי ווי שנהפך עליו לדין לרוגז ונשאר דם סוד דם הנפש, ודמו בראשו כי הפריד האלוף מאדם להיות נשאר דם, ודמיו בו ומתחייב הריגה למקום, כי כשם שהוא הפריד בין האורות עליונים כן נפשו ונשמתו נפרדת מן הגוף.

254

רנ״הוזה רמז הקב"ה במכה הראשונה במצרים שהוא מכת דם אשר נהפך המים לדם כי מים שני פעמים מ"ה ורומז על בחינת היחוד השלם והוא שני פעמים ברזא דו"ו שאי אתה יכול לומר ו' בלתי אחרת עמה כזו ו"ו, והו"ו השניה נרמזת בשם שדי והוא גם כן סוד מ"ה בסוד הכתוב מ"ה שמו ומ"ה שם בנו ברזא דיעקב ויוסף כנודע ושניהם רומזים בבחינת היחוד דאחיד בשמיא וארעא, וגם כי על ידי היחוד האמיתי, שאם הבנים שמחה שמתיחד הה' ראשונה עם ה' אחרונה והם בסוד מי וים כי מ"י הוא סוד ה' ראשונה וי"ם הוא ה' אחרונה בסוד הכתוב (קהלת א', ז') כל הנחלים הולכים אל הים, וכשהם בסוד היחוד נעשה מים, מי ים. כי יו"ד אחד הוא מחברם ונעשה מים הרומז לחסדים המתגלים אחר היחוד והכל על ידי סוד שם מ"ה כי הוא המיחד את כל. ועל כן כשהתגברו המצרים הרשעים בחטאם הרב והפרידו הא' משם מ"ה הרומז ליחוד המים אז נהפכו המים עליהם לדם הנשאר מאדם אחרי הפרדם מהא', והא' נעשה אוי להם שנהפכה עליהם למדת הדין כי גמר היחוד הוא בבחינת פני נשר הרומז ליעקב וכמו שאיתא בזוה"ק (יתרו פ':) נשר באתרא דיעקב שריא ובכולא אשתכח רחמי לבנוי דינא לגבי אחרנין, והכל עבור האל"ף של מ"ה שנעשה להם לאוי ונשאר דם כי החלב סוד הרחמים נעכר ונעשה להם דם, ואך טוב לישראל אלו המיחדים שמו ברוך הוא בכל יום תמיד ונעשה בהם הוי כל צמא לכו למים אלו הצמאים לדבר ה' לעשות לו נחת רוח ביחוד שמו יתברך הנעשה בבחינת מים והבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה שהקב"ה זורק עליו מים טהורים ומטהרם מכל טומאתם על ידי יחוד המים שהמה גורמין מלמטה ומתחבר מי בים ומאירין שני פעמים מ"ה בחינת יעקב ויוסף בהארה נפלאה ביחוד הכולל הכל והם בג' מים שהם מים הנובעין ומתפשטין והולכין ממקור החיים והשלום מדת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו מעתיק לאבא ואימא ומאבא ואימא לזעיר ונוקבא ונתמלא הבריכה במים מתוקים צלולים וברורים המשיבים את הנפש, ונפש רעבה מלא טוב, ואז נקרא הוא ברוך והיא ברכה. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב' מפני שהוא לשון ברכה וכו' כי בהיות היחוד השלם הזה למעלה אז נקרא מעשה בראשית ב' ראשית ראש א' למעלה וראש א' למטה, כי כשם שהמשכת השפע וברכה וחיים טובים נמשך ממקור עליון לנוה אפריון למלאות עולמו בכל מיני ברכות באור הפשוט הנמשך מלמעלה למטה, כן צריכה כנסת ישראל להעלות נר תמיד מתתא לעילא באור חוזר להיות השלהבת עולה מאליה להתאוות ולחשוק ולהתלהב ברשפי אש שלהבת יה לדבק עצמה במקור עליון בכלות הנפש ממש בבחינת העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו, ועל כן גם כנסת ישראל נקראת ראשית כנודע כי היא הראשית ממטה למעלה להתחיל להתדבק ולהתקשר למעלה למעלה.

255

רנ״וועל כן אנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי אף שאין כל חדש תחת השמש ומיום שנבראה העולם בששת ימי בראשית לא נתהוה שום דבר חדש בהבריאה להיות כמעשה בראשית, ואולם הכל רומז על ב' ראשית שביארנו, כי לולא היחוד הנפלא הלז שביארנו שעולה היחוד מתתא לעילא בבחינת העלאת מיין נוקבין בכדי להעשות אחר כך היחוד מעילא לתתא בהורדת מיין דוכרין בכל מיני שפע וברכה להחיות העולמות וכל אשר בהן, לא היה העולם עומד אף רגע אחת, ואמנם הוא המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה ב' ראשית הללו שהוא היחוד השלם שעל ידו יורד כל הברכות לעולם, ועל כן נברא העולם בב' לרמז על ב' ראשית הללו שהוא קיום העולם על ידי הברכה שיורד בכל יום תמיד על ידי זה, ולזה אמרו מפני שהוא לשון ברכה כי על ידי ב' ראשית האלו יורד הברכה מחי העולמים להחיות העולמות, ולזה אמר הכתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כלומר בריאת שמים וארץ הוא בבחינת ב' ראשית שיהיה תמיד היחוד השלם בכל, ועל כן אמרו ז"ל (חגיגה י"ב.) זה וזה כאחת נבראו כי נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו והיו לאחדים ממש ואז כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף ברחמי לבנוי ודינא לגבי אחרנין המפרידין היחוד ונהפך עליהם לדם.

256

רנ״זוהנה עוד ירמז יחוד המים הנזכר בבחינת מי וים ושני פעמים מ"ה, כי בעת היחוד הנזכר והעולם מתנהג ברחמים בבחינת אדם אריה ונשר כאמור, אז נכלל שמאלא בימינא והימין מתגבר על השמאל להמתיקו והדינים נמתקין והחסדים מתרבין ונעשה בחינת שור תם פירוש אף שור העומד בשמאל פחד יצחק נעשה בבחינת תם יעקב איש תם שנכלל בימין ונמתקו הגבורות שבו ומנהיג העולם במדת הרחמים. ולזה רמז הכתוב (דברים י"ח, י"ג) תמים תהיה עם ה' אלהיך כי בעת שנעשה בחינת ה' אלהיך שהוא הוי"ה ואלהים הרומז על המיתוק הדין בחסד ומתנוצץ אור הרחמים אז נעשה בחינת תמים תם מים כי מ"ם כפול במ' אחרת ולכן היא נדרשת למעלה ולמטה כי השור אשר בשמאל שתה ממים מי באר גימטריא הוי"ה ואלהי"ם הוי"ה אדנ"י שהם בחינת המיתוק והיחוד אבא ואימא וזו"ן ונתבסם ונעשה בבחינת שור תם סוד הרחמים ואז נעשה התיו הרשום על מצח הצדיקים תיו תחי' כמאמר חז"ל (שבת נ"ה.) כי נעשה בסוד הרחמים.

257

רנ״חוזה רמז מה שאנו אומרים בלילי פסחים שאז סוד היחוד השלם האמיתי והזיווג נעשה בכל העולמות אף בעולם העשיה שהוא סוד מה שדרש בן זומא שתאמר יציאת מצרים בלילות כנודע ואתא תורא ושתא למיא דכבה לנורא וכו' כי השור העומד בשמאל שתה ממים הזכים מי באר ונתבסם ונמתק והחסדים מתגברין על הדינים ואז וכבה לנורא גבורת אש שבו מבחינת הדין אשר משמאל לדמשק כי ח"ו בהתגברות האש אשר בשמאל אז נעשה בבחינת דמשק דולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים כמאמר חז"ל (יומא כ"ח:) וכאן ירמז שח"ו נמשך השפעתו עד בחינת אלהים אחרים חלילה אבל בעת היחוד כבה לנורא אש הדין דשרף לחוטרא דהכה לכלבא, כי הנה בעת הדין אז נאמר (בראשית כ"ז, א') ויהי כי זקן יצחק ויקרא לעשו בנו הגדול וגו' ומתגברים בחינת עשו ועמלק ח"ו, והנה חיות עשו ידוע שהוא מבחינת רציחות החרב שברכו אביו ועל חרבך תחיה שעל כן כאשר שאלו לבני עשו אם יקבלו התורה ואמרו להם שכתוב בה לא תרצח מאנו לקבל באומרם כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו' כמאמר חז"ל (ספרי וזאת הברכה שמ"ג) כלומר כל בחינת חיותם הוא מבחינת הרציחה. ונודע (זוה"ק חלק ב', צ"ג:) אשר כל ענין הרציחה נמשך מחוטר מקל הפסיק שבין לא תרצח שמורה הפסיק שלפעמים תרצח והוא על פי סנהדרין לדון בארבע מיתות שחייבה התורה לעושי רשעה, ומזה נתמשך הרציחה לכל באי עולם, כי אם לא היה הפסיק הלז והיה מחובר יחד לא תרצח ונודע (בראשית רבה א', א') אשר העולם לא נברא אלא בתורה הקדושה ומאין היה רציחה בעולם אם כתוב בתורה לא תרצח אך עבור הפסיק טעמא שנשאר בחינת הרציחה בארבע מיתות התורה, מזה נמשך הרציחה לרוצחים. ועל כן נרמז בעשו בחוטרא כי הוא מקבל חיותו מחוטר מקל הפסיק הנזכר, ועמלק נקרא כלב כמאמר חז"ל במדרש (פרשת זכור מובא ברש"י בחומש פרשת ויבוא עמלק שמות י"ז, ח') חייכם שהכלב בא ונושך אתכם וכו' עד ובא הכלב ונשכו, עד כאן. (ונרמז בשמו כי כלב פשוט ומילוי עם ששה אותיותיו עולה כמספר עמלק במילוי) והמה נקראים בעת כי זקן יצחק אבל בעת שנמתקו הדינים והגבורות על ידי רבקה שאומרת ליעקב בנה (בראשית כ"ז, ט') קח לי משם שני גדיי עזים אז שרף לחוטרא דהכה לכלבא פירוש שמתחבר לעמלק בחינת עשו (כי הכה פירוש מטא לגבולה על דרך (במדבר ל"ד, י"א) ומחה על כתף ים וגו' ותרגומו ומטי על כיף ימא) עתה כאשר השור שתה את המים ונתגברו החסדים הכל נשרף ונכלה וקאי דשרף על השור האמור למעלה ולא על הנורא שסמך לו, או אפשר יאמר דשרף לחוטרא פירוש שהדליק והבעיר את החוטרא עשו הרשע והוא הכה לכלבא שנתחבר לעמלק אבל עתה הכל נכבה ונכנע ואין הכלבים צועקים כי לא יחרץ כלב לשונו. וגמר אומר דנשך לשונרא דאכלה לגדיא דזבין אבא וגו', כי שונרא ירמוז על חכמי מלכי מצרים שהיו בימים ההם כי כן עולה חושבן שונרא ע"ה כחושבן חכמי מלכי מצרים, כי המצרים קראו עצמן חכמים כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ד) ונודע אשר נשיכה הוא מלשון התדבקות כאומרם ז"ל (בפרק ב' דחלה משנה ד') העושה עיסתו וגו' פטורים וגו' עד שישוכו וגו' ועל כן אמר דנשך לשונרא שעשו ועמלק נגעו גם לבחינת קליפת מצרים וכולם אכלו לגדיא גדי אחד בין הזאבים שה פזורה ישראל דזבין אבא בתרי זוזי כי זוזי מרמז על היחוד הנזכר כי זו מספרו אחד המורה על יחוד העשר ספירות כנזכר שהא' הוא כתר עליון והד' בחינת המלכות והח' ח' דרגות שביניהם. וזי הוא מספרו טוב שהוא שם הקדוש אהו"ה גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא שעל ידי נעשה היחוד השלם בטוב, והיחוד הוא בשני בחינות מתתא לעילא בהעלאת מיין נוקבין ומעילא לתתא בהורדת מיין דוכרין כנאמר למעלה.

258

רנ״טוזה אומרם ז"ל (פסחים פ"ז:) ד' קנינים קנה הקב"ה וכו' עד ישראל קנין אחד שנאמר (שמות ט"ו, ט"ז) עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית וכו', כי זה הוא הקניה שקנה הקב"ה את עמו ישראל להיות עבדי ה' לעבוד עבודתו לראות תמיד ליחד שמו הגדול והקדוש בבחינה זו שהוא אחד ועל ידי זה יתיחדו מתתא לעילא ומעילא לתתא שהקב"ה ישפיע לעולמו כל מיני טובות וברכות וזה עיקר תענוגו ושעשועו בעולמו כשמיטיב עם בריותיו על ידי הטבת מעשיהם ומיחדים שמו הקדוש. וזה אומרו דזבין אבא בתרי זוזי שקנה אבינו אותנו בשני היחודים הללו שתמיד ניחד שמו הקדוש בבחינת זוזי והוא ייטיב לנו תמיד על ידי זה כרוב טובו, וכל הקליפות הנזכרים כולם אכלו לגדיא צאן קדשים ישראל עמו בכל פה. ועתה בלילה הזו בעת היחוד השלם כולם נכנעין בטילין ומבוטלין, ומי החסדים כבה לאש של גיהנם אשר בתוך עמקי הקליפות ההם כי גם השור בחינת הדין שתה ממים הלז ונעשה שור תם ומתמם עם תמימים אלו ישראל והשמאל נכלל ונמתק בימין ונעשה ברמז ו"ו כפולה הימין והשמאל שוין מיחדים באחד ועל כן מים שני פעמים מ"ה כי נעשו שניהם בבחינת הרחמים, ונעשה תמים תהיה עם ה' אלהיך פירוש בעת שהוא בחינת תמים תם מים אז ה' אלהיך שאלהים נעשה בבחינת הוי"ה הרחמים ומצטרף בשלושה צירופים אחרים כידוע, כי אלהים שבבינה נעשה ממנו בעת המיתוק מי אלה כי אלה קשה הוא כמאמר חז"ל (בבא בתרא פ"ח:) אל קשה ואלה קשה מאל וכו' עד כאן. כי אלה רומז על ו' קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה בלי הרמת ראש ומוחין, והם בחינת הדינין. ואך "מי" הוא הממתיק את אלה כי מי הוא סוד הבינה ששם המתקת הדינים בשורשן כי שם רחמים פשוטים למאוד, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כלומר בחינת מי הוא המבריא ומרפא את האלה להמתיקו להכלל ברחמים, ואלהים שבגבורת זעיר אנפין נצטרף בבחינת אל"י מ"ה כי נמשך החסד והטוב ממקור העליון הנרמז בבחינת היו"ד דרך צינור ההשפעה הנרמז בשם מ"ה אל, אל שהוא קשה כנזכר ונמתק ונעשה רחמים, ואלהים שבמלכות שנקראת גם כן אלהים נצטרף לתיבת לי מאה כי מאה הוא היחוד השלם שנכללו כל העשר ספירות זה בזה ונעשה כל אחת כללות כולם, עד שמלכות שבמלכות נעשה בבחינת מאה והוא המיתוק הגמור. וגם מאה הוא מספר מ"ו סוד מילוי ע"ב סוד מקור החסד, והמלכות נקראת לי בסוד לי לשמי או הרי את מקודשת לי, ועל כן לי מאה הוא סוד המיתוק. וגם כי אלהים יורה כסדר זה אל ה' ים, כי נודע שהמלכות היא בסוד הדל"ת כי הוא בבחינת הדל דלית לה מגרמה וכו' וכשהיא נתמלאת מהבריכה עליונה בסוד החסדים המתפשטין ממקום העליון שהוא יו"ד אז נכנס בחינת יו"ד אל הדל"ת ונעשים ה' בסוד (בראשית מ"ז, כ"ג) הא לכם זרע שנתמלאה בזרע זרוע על פני השדה וצומחת ומגדלת ונותנת זרע לזורע ולחם לאוכל ואז נעשית בסוד הים כי כל הנחלים הולכים אל הים. נחל הוא ראשי תיבות נ'צר ח'סד ל'אלפים ונתמלאת בחסדים טובים, וזה אל ה' ים כי אל רומז גם לחסד בסוד (תהלים נ"ב, ג') חסד אל וגו' ומכח השפעת החסדים מאל אליה נעשית ה' דל"ת יו"ד ואחר כך נתמלאת על כל גדותיה ונעשית בסוד הים שכל הנחלים הולכים אליה ומנהגת עולמה במדת הרחמים (ועיין בדברי מרן הקדוש האר"י זצוק"ל בספר עץ החיים בפרק שלישי משער הכללים איך אשר בסגנון זה מתחלק אלהים שבבינה להשלים לרי"ו, וכאמה כן בתה להיות כן גם במלכות והכל מרומז במאי דקמן בפסוק וארא אל אברהם וגו' באל שדי כמו שכתב בסוף פרק הנזכר.

259

ר״סוהנה יש להבין בשאלת משה רבינו ע"ה אל ה' שאמר (שמות ג', י"ג) הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, הכי לא ידע משה רבינו עדיין שמו של הקב"ה הלא מנעוריו היה עובד עבודתו ואיך לא ידע שמו. ועוד איך אפשר שלא היה מקובל ביד כל בני ישראל שמו של הקב"ה מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, וכמה פעמים הזכיר יעקב אבינו שם ה' טרם בואו למצרים ואחר כך במצרים בברכו את בניו הזכיר כמה שמותיו של הקב"ה ועכשיו ישאל מה שמו. וגם בתשובת הקב"ה אליו צריך להבין שאמר לו תחילה (שם שם, י"ד) אהיה אשר אהיה ואחר כך אהיה לבד שלחני אליכם, ואחר כך ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר וגו' ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' זה שמי לעולם וגו' למה הזכיר לו כל השמות הללו ועוד שהוסיף בדבריו תחילה אמר אלהי אבותיכם בכלל, ואחר כך פרט לו שם כל אחד ואחד אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' והיה די באחד מהם ולמה לא אמר אלהי אברהם יצחק ויעקב לכוללם יחד באלהי אחד והוא אמר אלהי בכל אחד ואחד. ועוד למה סיים זה שמי לעלם מה שייך זה לכאן.

260

רס״אואמנם כי משה ידע בטוב אשר אי אפשר לגאול את ישראל כי אם על ידי היחוד והזיווג השלם הממשיך הברכות ממקור העליון לנוה אפריון, והיחוד הנפלא הלזה לא היה עדיין מיום הבריאה כי אפילו בימי האבות לא היה הזיווג בשלימות עד מתן תורה כמו שמובא (בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת נח) ונודע אשר לילה הראשונה של פסח היה הזיווג הראוי דומה לשל יום החמשים שבו ניתנה תורה. ולכן אמר ואמרו לי מה שמו פירוש שישאלו לי איך יהיה הזיווג האמיתי המכונה במה שמו שהוא הוי"ה ואדנ"י סוד זעיר ונוקביה. כי מה, הוא הוי"ה, ושמו, אדנ"י. כי עדיין לא היה זה הזיווג מיום הבריאה והמה יודעים כי אי אפשר כלל להיות הזיווג הזה עד מתן תורה לצד תגבורת הקליפות אשר מתגברין בעולם ובפרט בהיות ישראל במצרים שנטבעו במ"ט שערי טומאה. והשיב לו הקב"ה כה תאמר וגו' כלומר שלמד אותו והודיעו כי הוא יעשה כל הזיווג בשלימות בעת צאתם ממצרים בלילה הזה והוא על ידי נס פלא שיכנס הגדלות קודם לקטנות ועל ידי הגדלות יוכנעו ויבוטלו הקליפות ויהיה נעשה היחוד השלם בכל העשר ספירות בבחינת מוחין דגדלות שעל ידי זה נעשה הזיווג האמיתי, והוא סוד אומרו אהיה אשר אהיה ואחר כך אהיה שלחני וגו' לרמז על שלושה ראשונות כי שם אהי"ה בכלל הוא בבחינת הראש, ומתחלק לג' מוחין חכמה בינה דעת ועל כן אמר לו אשר אהיה לרמז בחינת הראש שבו שלושה מוחין שאמר עליהם שלושה אהיה, ואחר כך אמר לו ה' אלהי אבותיכם הוא חסד גבורה תפארת, הוי"ה תפארת אלהי חסד כי מספרו מילוי ע"ב אבותיכם רומז לפעמים על גבורה בסוד ושמי ה' לא נודעתי להם (גם מספרו שני פעמים גבורה עם מ"א בחינות אם שהוא בגבורה כנודע) אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' רומז על נצח הוד יסוד בחינת שלושה קוין ימין ושמאל ואמצע והזכיר אלהי בכל אחד לרמז על אור המוחין הנעשים מן נצח הוד יסוד ואחר כך זה שמי סוד מלכות. הרי שהראה לו בזה סוד היחוד השלם בכל העשר ספירות שממנו נעשה הזיווג השלם.

261

רס״בועוד נרמז סדר היחוד בכתוב הזה בעצמו, באמרו ה' אלהי אבותיכם וגו' כי הוי"ה רומז ההמשכה היורדת בכל העשר ליחדם אלהי מילוי ע"ב דאבא שממנו נעשה כל בנין זעיר ונוקביה ואז יורדין המוחין לחסד גבורה תפארת דזעיר אנפין בחינת אבותיכם ואחר כך מן חסד גבורה תפארת נעשה חכמה בינה דעת הנרמז באלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כנודע מכונת השמ"ע ואחר כך זה שמי וזה זכרי היא בחינת וזוכר חסדי אבות עד למען שמו באהבה והכל רומז אל סדר היחוד המדות וגדלותם והשפעתם ממקור עליון אשר על ידי זה יהיה הגאולה ממצרים ומכח חיותם. וכלל בזה שני דברים, אחד שלמדו סדר היחוד השלם שעדיין לא ידע מפני שלא נעשה עדיין. והשנית הודיעו כי יהיה נעשה היחוד הזה בליל הפסח בתוך מצרים על ידי נס פלא באופן שיהיה כמו במתן תורה.

262

רס״גואולם פרעה הרשע אמר (שמות ה', ב') מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וידוע סודו מכוונת ליל פסח (עיין בשאלת בן רשע) שכפר בגדלות המוחין הבאים לזעיר אנפין על ידי היחוד השלם ואמר כי לעולם ישלטו הדינין מצד הקטנות בחינת אלהים כי אחיזתו היה מאחורי הערף אותיות פרעה נגד הגרון שמספרו ג' אלהים עם הכולל ונעשה מיצר לישראל שלא הניח התפשטות המוחין הבאים מסוד הדעת לזעיר אנפין והיה עובד עם ישראל העבדה גימטריא אלהים כי אמר מי ה' שאינו ידוע לו רק אלהים שהוא בגרון וממנו נתמשך ונשתלשל בבחינת הדינים עד בחינת אלהים אחרים שיונקים מדיני האלהים ואדרבה גם גזל את החנית אשר ביד המצרי כי כבר כתבנו במקום אחר טעם (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, עבור שניצוץ הקדושה מתעטף ומתלבש בו והוא רצון אלהות שיתדבקו ישראל אליו על ידי העינוי והצער הזה שיצערם זה השר ועל כן נתעלה ונתגדל עבור הניצוץ הזה וגם כי נעשה בבחינת ראש ח"ו אל הקדושה המתעטפת בו. ואך לפני שבר גאון (משלי ט"ז, י"ח) כי זה הניצוץ כשמתחיל להאיר כאשר יחזרו ישראל בתשובה אליו אז הניצוץ מבעיר גחלת ושורף אותו וכל אשר לו ועת אשר שלט האדם באדם לרע לו ודאי. וזה בחינת לוט שגימטריא שם הקדוש מ"ה כמו שמובא בליקוטי תורה והוא לוטה בשמלה שמתעטפת חלילה בשר האומות ומיצר לישראל ואחר כך (בראשית י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, מספר מרה הרומז לאומות וחיותם אז וישלח את לוט מתוך ההפכה ונתהפך ונעשה שם מ"ה כבראשונה ומאיר ומופיע והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ומעביר ומכלה את כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה. ולזה החנית והממשלה אשר ביד המצרי גזולה היא בידו מן הקדושה, והוא לפי שעה עד יקום גוי אויביו וינקום ה' נקמת עמו מהם להשמדם עדי עד. ואכן פרעה כפר בזה וסבור שלעולם יהיה הוא ח"ו המושל על הקדושה מבחינת הדינין.

263

רס״דומשה רבינו הנה הוא בודאי ידע כח ה' וכל הנזכר אשר על ידי יחודי המדות וזיווג העליון יושבר פרעה וחילו עד קצה האחרון, ואמנם בראותו קשיות עורף פרעה אחרי שאמר לו בשם ה', ועוד שהרע לישראל על ידי זה, הנה לרוב הענוה ענוות אמת שהיה בו תלה החסרון בו, לומר אולי על ידי שאיני יודע וראוי ליחד יחודי השמות על מכונם הנכון, על כן אין כח בקדושה לשבר גאונו, ואדרבה נתוסף לו עוד הארה בזה להיות מיצר לישראל בהתעטף מהקדושה בו. וזה אומרו ומאז באתי לדבר בשמך וגו' נודע בחינת אז שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י בשמונה אותיותיהם ומאז באתי לדבר בשמך להמשיך להנהיג יחודי המדות (מלשון (סנהדרין ח'.) דבר אחד לדור שהוא המנהיג ומדריך העם) על ידי שמך שהוא הוי"ה אדנ"י הנה הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך פירוש לא נתת כח לשמך הוי"ה המיוחד לעמך (בסוד הכתוב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו, אבל בגוים כתיב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים כמו שאיתא בזוה"ק משפטים צ"ו.) וזה את עמך זה הדבוק לעמך חלק ה' לא הצלת ואיני רואה כי אם התגברות אלהים סוד הדינים והגבורות עד שנמשך כח לאלהים אחרים כח פרעה וחילו.

264

רס״הועל זה השיבו אל עליון עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם וגו'. נודע בחינת יד חזקה שהיה במצרים שהיה צריך האריך אנפין להכניס הזרועות לפנים בסוד (מלכים-א ז', כ"ה) וכל אחוריהם ביתה בכדי להוריד המוחין לזיווג כמו שמובא בכוונות, כלומר כי על ידי היחוד והזיווג הנזכר כלה אעשה לפרעה ולמצרים כי כל בחינת אלהים שבקדושה נמתק ונתבסם ונכלל שמאלא בימינא וממילא אחר מיתוק דיני אלהים כל בחינת אלהים אחרים לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב ונופלין לעומקא דתהום רבה.

265

רס״ווזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר גם בחינת אלהים הנה בעת המיתוק ה' אני בסוד (שם ח', ס') ה' הוא האלהים, כי נתבסמו כל השלושה אלהים אשר במדות ונעשה מ"י אל"ה בבינה ואל"י מ"ה בגבורת זעיר אנפין ול"י מא"ה או א"ל ה' י"ם במלכות כנזכר למעלה (או יאמר אני ה' שאני רומז למלכות שהיא בחינת אלהים נעשה ה' הרחמים) ויותר מזה אראה לך כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי כלומר כל היחוד והזיווג שהיה בימי האבות לא היה בבחינת הגדלות כנזכר למעלה שבימי האבות לא היה הזיווג השלם, רק בבחינת אל שדי שהוא בחינת יניקה לזה, אבל ושמי ה' בחינת מוחין דגדלות לא נודעתי להם, ואף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם וגו' והכל כי גם אז נמתקו בחינת דיני אלהים לפי ערך היחוד שהיה אז, ומכל שכן עתה אחר היחוד השלם. ועל כן לכן אמור לבני ישראל אני ה' כנזכר שאלהים הוא ה' או אני מלכות שהיא אלהים הוא ה' שהוא נמתק ונכלל בחסדי ה'. ועל כן והוצאתי והצלתי וגו' כי נודע אשר בחינת הדין לא נברא בעולם בכדי לענוש אִתו את הבריות רק כדי שייראו הבריות מלפני הדין ויראו שלא יגיע אליהם בחינת הדין וזה (קהלת ג', י"ד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, שלא נעשה בחינת אלהים כי אם בכדי שיראו מלפניו ויטיבו מעשיהם על ידו אבל תיכף כאשר והשבות אל לבבך כשישוב האדם בלבבו לדבק עצמו אל ה' אלהיו אז תיכף כי ה' הוא האלהים וכל הדינין נכללין ברחמים. ולזה גמר אומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם וגו', כי באמת חלק ה' עמו שישראל מיוחדין לחלק הוי"ה כי מלך אלהים על גוים ולא על ישראל, ואמנם אלהים עשה שייראו מלפניו וילכו בדרך הטוב ויהיו מיוחדים לחלק ה' מה שאין כן באומות שאין להם כלל בחינה זו להתייחס אחרי שם הוי"ה הרחמים כי יעקב בחר לו יה ולא אחר ועל כן אמר ולקחתי אתכם לי לעם להיות לחלקי חלק ה' ורק והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' שלא אשקיף עליכם במדת הדין רק כדי שתדעו בחינת אלהים לירא מלפניו ואז אמתיק בחינת אלהים להיות אני ה' אלהיכם שאלהיכם יהיה רק הוי"ה כי יומתקו ויתבסמו כל בחינת שלושה אלהים ברחמים.

266

רס״זוזה רמז הכתוב (תהלים ע"ג, א') אך טוב לישראל אלהים לברי לבב, פירוש שטוב לישראל גם אלהים לברי לבב כי נמתק גם הוא ועל כן בגלות וצער ישראל נאמר (שמות ב', כ"ג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה, שעיקר אנחתם היה בראותם שגבר עליהם העבודה מספר אלהים והדינים שולטין בעולם ועל כן ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה הזכיר שלושה פעמים אלהים אחד אלהים מפורש ושני פעמים העבודה מספר אלהים שזה זעקו בראותם התגברות כל שלושה בחינת אלהים העומדים בגרון ומעכבים הורדת מוחין דגדלות לזו"ן אשר על זה היה בטחון פרעה וחכמיו, אבל נואלו שרי צוען הובישה חכמת חכמיו כי וישמע אלהים את נאקתם שאף אלהים בחינת הדין בעצמו שמע נאקתם כי נמתקו כל השלושה אלהים על ידי היחוד השלם לטוב לישראל. וזה רמז הכתוב (ישעיה נ"ח, א') קרא בגרון אל תחשך כלומר לא תאמר לפי שבחינת הגרון והוא מספר ג' אלהים לרוב דיניו לא ישמע כלל תפילתך ולחנם אתה עיף ויגע לא כן כי קרא בגרון אל תחשך וברוב הזעקה והתפילה ודאי יומתקו כל בחינת אלהים והיה ה' לאלהים וכל הדינים מתהפכין לטובה ולברכה ולרחמים ולחיים ולשלום עלינו ועל כל עמו ישראל אמן.

267

רס״חה או יאמר הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק וגו'. על דרך שאמרתי בפסוק (תהלים ט"ז, ח') שויתי ה' לנגדי תמיד וגו' כי הנה על שני פנים ניכר ונתוודע שם ה' בעולמו. האחד, בבחינה הנגלית ונראית לעין כל, והוא כאשר יתן האדם דעתו בכל אשר רואה לפניו מכל מה שברא ה' השמים והארץ וכל צבאיהם וחילק הארץ וצבאיה לארבע מינים כוללים, שהם דומם צומח חי מדבר והם נכללים מארבע יסודות אש רוח מים עפר שאין דבר ודבר שבעולם שאין בו ד' יסודות הללו, וכל זה הוא עבור כי הויות כולם הוא בשם הגדול והקדוש הוי"ה יתברך שמהוה את כל, שבו ארבע אותיות שממנו נמשכים ארבע יסודות הללו וארבעה מינים דומם צומח חי מדבר. וכן בשמים האציל ה' וברא ויצר ועשה ארבע עולמות הקדושים הנקראים בפי חכמי האמת אצילות בריאה יצירה עשיה נגד ארבע אותיות הללו שם ה'. ואמנם דבר זה הוא מה שאינו נראה כי אם בעיני השכל לא בעיני הגשמיים. ואך צבא הארץ הוא מה שנראה לעין כל, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' מה שהתהוה הקב"ה בעולמו ובכל מקום ומקום שיעמוד שם האדם ויסתכל בעיניו הגשמיים יראה מפעולתו של הקב"ה וחכמתו בכל הנבראים וחסדיו על כל בריותיו ושזן ומפרנס את כולם, ומזה יגיע לידע ולהודיע ולהוודע כי הוא אל אחד הוא היוצר הוא הבורא אדון הכל שמהוה את כל ונותן מחיה לכל, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם קל"ט, ח') אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים גם שם ידך תנחני וגו', כי בכל מקום אשר נתן עיניו בו ראה חותמו של הקב"ה שחתם בכל דבר שמו הגדול והקדוש בארבעה יסודות אשר בו וידע אשר זה חיות הדבר ושלימותו מה ששמו הגדול נחתם בו והקב"ה וברוך שמו הוא מחיה ומהוה את כל דבר ודבר בשמו יתברך, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי חותמו של כל דבר שהוא הוי"ה יתברך הוא המהוה ומחיה אותו בכל רגע ורגע, ואלמלא יצוייר העדר שפעו חיות הלזה אף על רגע אחד, היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב נצב בשמים ובארץ וכל אשר בהם שהוא דבר ה' שבו שמים נעשו והארץ וכל צבאם. וכשאדם מבין כך בדעתו אז הוא מיחד על ידי זה יחוד התחתון משמותיו יתברך הנקרא הוי"ה אדנ"י כי מבין שאדון כל הארץ הוא מהוה ומחיה את הכל ובכל דבר נחתם שם הוי"ה יתברך בארבע אותיותיו, ובזה גורם ברכה ושפע בכל דבר ודבר בהיותו מבין אשר אין חיותו כי אם משמו יתברך ומיחד על ידי זה יחוד שמו, ובמקום יחוד שמו שם הברכה והשפע כנודע. וזה היחוד הוא בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם ואין צריך לזה חכמה בינה ודעת כל כך, ולזה אמר דוד המלך ע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד. נודע אשר שם הוי"ה בקריאתו אדנ"י רומז על היחוד הוי"ה אדנ"י הנזכר וזה הוא לנגדי תמיד כי איני רואה שום דבר חוץ מזה, ואפשר זה רמז בתורה (שמות י"א, ח') צא אתה וכל העם אשר ברגליך, כלומר בחינת צא שהוא הוי"ה אדנ"י זה הוא בכל העם אף אשר ברגליך בחינת העקבים מדרגה התחתונה כי כל אשר עינים לו יראה שאין בכל הארץ כי אם יחוד הזה מה שאדון כל מהוה את כל דבר ודבר בכל רגע ורגע.

268

רס״טוהבחינה השנית היא, כי אדם שיש לו חכמה בינה והשכל להשיג המושכלות מה שנמסר בקבלה איש מפי איש עד רועה נאמן משה רבינו ע"ה בסוד העולמות הנעלמים והנמשכים מחוט זוהר אין סוף ברוך הוא שהם אדם קדמון ועתיקא קדישא ואריך אנפין ואבא ואימא וזעיר ונוקבא ומבין סוד התיחדם ביחוד השלם בצירופי שמות הנודעים ליודעי האמת ועל ידי זה ממשיכין רצון וחפץ אלהות לכל העולמות והקב"ה משתעשע בזה. כי עיקר בריאת העולם לא נברא אלא בשביל יחוד שמו יתברך על ידי יחודי המדות והפרצופים הנוראים הקדושים אשר על ידי זה נעשה בחינת העלאת מיין נוקבין מתתא לעילא והורדת מיין דוכרין מעילא לתתא ונתחדש מוחין דגדלות לזעיר ונוקביה והבנים עולים לחיק אביהם וניזונין משולחן אביהם ועל ידי זה הקב"ה מפליא פלאות לעמו ישראל בכל הנסים שעשה ושיעשה לנו כמו גאולת מצרים ונסי חנוכה ופורים וכדומה, ובזה מובדל ומופרש עמו ישראל מכל העמים אשר על פני האדמה, כי לא יעשה הניסים האלה כי אם לעמו ישראל כבקשת משה רבינו ע"ה (שמות ל"ג, ט"ז) ונפלינו אני ועמך מכל העמים וגו', ובזה נעשה כל המתקת הדינים כשמתיחדים ומתקשרים כל העשר מדות ונכללים זה בזה ונכלל שמאלא בימינא והימין גובר והדין נמתק.

269

ר״עוהאדם המבין כל זאת ומקדש ומטהר נפשו ורוחו ונשמתו בכל מיני קדושה וטהרה בכדי שיהיה ראוי לכל זה ליחד המדות ולהמשיך השפע ורצון אלהות לכל העולמות ולהמתיק כל הדינים ולהגביר החסדים בעולם, אז נעשה על ידו עוד שני יחודים העליונים חוץ מיחוד התחתון הנזכר שם הוי"ה ואהי"ה הוי"ה ואלהים, כי ממשיך שפע וברכה וחיות אלהות מעולמות הנעלמים ומכונים על שם אהי"ה כלומר שעתיד אני להתגלות בעולמות הנגלים על ידי התלבשותם באורם לעולמות שלמטה מהם אבל הם בעצמם נעלמים הם ולכן נקראים על שם אהי"ה כאמור, וממשיך הברכה לכל העולמות הנגלים המכונים על שם הוי"ה שמהוה את כל ועל ידי זה נמתקים הדינים ברחמים ונעשה יחוד הוי"ה ואלהים וממילא מתיחדים הוי"ה ואדנ"י וכל הברכות והשפעות אליהם יגיעו הכל כנודע למארי קבלה. וכללות היחוד הזה גימטריא נ"ר וזה סוד בהטיבו את הנרות יקטירנה כי הטבה הוא מלשון מדליק ומאיר כשאדם מדליק ומאיר את היחוד הלז שגימטריא נ"ר אז יקטירנה שמקשר ומיחד כל העולמות זה בזה בבחינת היחוד השלם. ואמנם כל היחודים האלה הן יחוד התחתון לבד הנזכר והן היחודים העליונים אין שני בני אדם שוין בזה וכל אחד לפי מה שהוא בהשגת החכמה ומדע ובינה וקדושת גופו ואבריו כן נעשה היחוד על ידו לפי ערכו.

270

רע״אוהנראה, שזה שאנו אומרים להודות ולהלל למלך הכבוד בשבח האדרת והאמונה לחי עולמים וגו' עד התהלה והתפארת כי בחינת יחוד התחתון הנזכר הוא מכונה על שם חי העולמים בבחינת צדיק חי עלמין, שהוא המחיה ומהוה את עולם התחתון וכל אשר בו, ועל כן אנו אומרין כל השבח הזה לומר שאף בבחינת התחתונה הלזו חיות העולם התחתון לבד אף על פי כן לו נאה לשבח ולפאר בכל השבח הלזה הבינה והברכה וגו', ובחינה זו נקרא אל שדי שהוא די לעולמו בחסדיו המרובין שמחיה ומהוה אותם בכל רגע, ועוד כי אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך וכו' עד שגער בו הקב"ה והעמידו והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב (בראשית ל"ה, י"א) אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די וכו' הרי ששם הזה רומז לעולם התחתון הנברא בגבול ומדה.

271

רע״בוהנה נודע שסוד שמו הגדול והקדוש לא נתגלה לאחד מן האבות כאשר נתגלה למשה, כי לו לבד נתגלה. והיחוד התחתון הנזכר לגבי משה מילתא זוטרתי היה. כי כל נסי אברהם אבינו שהיה לו בעלייתו מכבשן האש וברדיפת המלכים וכדומה, הכל היה בזכות האמונה לבד במה שהאמין בעצמו בה' בכל אשר ראה לפניו לומר כי יש לזה מנהיג ובורא והוא החי עולמים והכל בבחינת אל שדי כנודע.

272

רע״גוזה שאמר הכתוב וידבר אלהים אל משה וגו', כלומר דיבר אתו דין ומשפט לומר הנה אצלך אני ה' כלומר שאליך אני מתגלה באמיתיות שם הוי"ה שלי שאתה הוא היודע מסוד יחוד העליון של שמי, והנה צא וראה אשר וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי כנזכר רק בבחינת יחוד השלם התחתון הנזכר, ושמי ה' לא נודעתי להם לא ידעו סוד שמי בבחינת יחודי המדות העליונים והזיווג השלם ואף על פי כן ידם גבר באמונתי כל כך עד אשר והקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם וגו'. ואתה שכבר ידעת מסוד יחוד שמו הגדול ולא נתחזקת באמונתך להאמין כי יש אלהים שופטים בארץ, ובידי כל חיל מצרים להביאם באש ובמים והקשית לשאול למה הרעות ולכן אמור לבני ישראל אני ה' נאמן לקיים הבטחתי שהבטחתי לאברהם על ידי זכותו ובזה אני גואלם והוא בבחינת הדין למשה לומר שתלו לו בזכות אחרים לא בזכות עצמו.

273

רע״דוסיים הכתוב בשבחו של משה וידבר משה כן אל בני ישראל, שכן דיבר אל ישראל כי זכות האבות עלה לפני המקום והוא גרם לגאול אתכם. והנה בדברים האלה ודאי שהיה ראוי לבני ישראל להאמין בדבר הגאולה כי לאבותיהם טוב פצתה מלא לבנימו, ואף על פי כן לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, כלומר לראותם גודל בחינת הדין הקשה שסיבבם ונתגברו הדינים למאוד עד שהיה קשה בעיניהם לומר מתי יומתק הדין הקשה הזה ועל כן אמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. כי אחרי שישראל יודעים בזכות האבות ובניו המה ואף על פי כן היה קשה בעיניהם המתקת רב הדין, ומכל שכן פרעה שאינו מאמין בזכות האבות ועיקר בטחונו היה בבחינת אלהים הקשה שידע שנתגבר הדין עד שאמר מי ה' לא ידעתי את ה' שלא האמין כלל אם יש בחינת הרחמים בעולם ואיך ישמע שיצאו ישראל מתחת ידו.

274

רע״הו עוד יתבארו הכתובים האלה על פי מה שכתבנו בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני) בפסוק (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"א, א') הדא הוא דכתיב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה. ברכת ה' היא תעשיר זה ברכת שבת ולא תוסיף עצב עמה זה ברכת אבלים. ושורש הדברים ההם בקיצור, כי כבר כתבנו שיש שני בחינות בטובות בני אדם אשר על הארץ, האחד אלו אשר ה' יטיב להם במדת הרחמים מה שחנון ורחום ה' ומיטיב להם בטובו בבחינת (דניאל ט', ז') לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים. כי באמת מצד הדין אין מגיע להם להיטיבם בטובות הללו, רק צדקה עושה הקב"ה עמם ומיטיב להם ועל כן לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כי זה נקרא נהמא דכסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג'). ובחינה השנית הוא באלו שהם ראויים מצד הדין להיטיב להם כי גרמו בכשרון מפעליהם להיות פועל אדם ישולם לו כמעשהו ברוב ברכה ושפע וכמאמר חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה וכו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו' וכמו שאמר יעקב אבינו (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, כלומר כאשר אזכה שגם אלהים יסכים להיטיב עמדי כמו שכתבנו למעלה בזה.

275

רע״ווהחילוק בין שני מיני הטובות הללו, כי ההטבה שניתן על פי מדת הרחמים לבד ואין הדין מסכים בזה אז יוכל הטובה הלז להלקח מהאדם והוא על פי משל המבואר בדברי חז"ל (ילקוט תשא רמז שצ"ח) למלך שהיה חייב לו אחד מאה מנה שלח אליו שליח ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, היה מיצר, שלח אליו אחר ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון שוב היה מיצר, מה עשה המלך עמד בלילה ונטל כיס אחד ונתן לתוכו מאה מנה וזרקו דרך החלון ועמד האיש ההוא וקיבל הכיס והתחיל להיות שמח ואחר כך שלח אליו אחר ואמר לו בוא ועשה עם המלך חשבון, בא ופרע לו מה שהיה חייב לו ונמצא זה פורע חובו והמלך נוטל את שלו. כך הבריות, עשה אדם עבירה מתחייב עליו מיתה והקב"ה ממתין לו עד שישא אשה והוא מוליד בן ראשון ושני, והקב"ה חוזר ונוטלו הימנו נמצא זה פורע את חובו והקב"ה נוטל את שלו והגוף במקומו וכו' עד כאן. וכן בכל הטובות הנעשים לאדם מממון וקרקעות וכדומה, יש לפעמים שהקב"ה נותנם לאדם בשביל קיטרוג הדין מצבא השמים העומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה וכשהדין גובר ומלך במשפט יעמיד ארץ ואי אפשר לדחות המקטרג בכדי, אז הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו משפיע להאדם הזה טובות וברכות מצד הרחמים והחסדים בחשאי מפני הדין, ולימים אחר כך כאשר יתגבר הדין שולח המקטרג ונוטל מאתו הטובה הלז ונמצא זה פרע חובו והוא כמקודם. וזהו שאמרו חז"ל (ילקוט איוב רמז תתצ"ג) בפסוק (איוב א', כ"א) ה' נתן וה' לקח אמר ר' יודן כיון שנתן, ברחמים נתן, וכיון שלקח, ברחמים לקח. ולא עוד אלא כשנתן לא נמלך בבריה וכשלקח נמלך בבית דינו, וכו' עד כאן. והוא דברינו ממש כשנותן נותן מצד הרחמים לבד ולא נמלך בבית דינו, וכשלוקח הנה ברחמים לוקח כי אינו לוקח אלא את שלו, ואכן נמלך בבית דינו שהיא בחינת המקטרג מצד הדין שילך לעשות בו משפט ושוב לא יקטרג. וזה מאמר הכתוב (תהלים ק"ב, י"א) כי נשאתני ותשליכני, שהקב"ה מגביה את האדם בכדי להשליכו לגבות חובו, וזה מאמר חז"ל (שבת נ"ה.) מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה וכו' כלומר שאינו חוזר להיות רעה עוד כי אף אם ילקח ממנו הטובה הלז הכל חסד גמור הוא מאת האל. והנה ברכת האבלים לא מצינו כי אם באיוב כאשר בא אליו הרעה אמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך ולכאורה צריך להבין כי הלא אף שבחיו יתברך צריך לאומרם באמת כי לפניו חנף לא יבוא ואיך שייך להודות על הלקיחה הלא די אם אינו מתרעם על הלקיחה לצד שהוא נתנו והוא לקחו הרי הוא כמקודם אבל איך יברך עוד שם ה' בזה. ואמנם הוא כדברינו, כי ה' נתן הוא בעצמו ברחמים נתן, וה' לקח כשלקח לקח הוא ובית דינו בכדי לפרוע במתנה הלז את חובו ועל זה ודאי יהי שם ה' מבורך, שבכוון נתן כדי ליקח את זאת ובזה יפרע את חובו.

276

רע״זוזה הכל בהטובה שיתן הקב"ה לאדם מצד הרחמים והחסד לבד, אבל הטובה הניתן לאדם גם מצד הדין וגם בית דינו של הקב"ה מסכים להטובה הזה, זה לא ילקח לעולם כי רק ה' נתן וה' לקח מה שניתן מצד הרחמים זה ילקח לפריעת החוב כי לא היה מגיע לאדם זאת אבל זה שהיה מגיע לו מצד הדין לא יגבה הקב"ה חובו מזה, וכשיצטרך לפעמים לגבות חוב מזה האדם ישפיע לו עוד טובה מצד הרחמים וילקחנו, ולא זה שבא לו מיגיע כפו. והנה בברכת שבת כתיב (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי כלומר שזה המשמר השבת הוא זוכה לברכת אלהים שאף אלהים בחינת הדין מסכים לברכה זו ונמצא הברכה הזו הוא קיים לעד שלא ילקח ממנו ברכתו, וזה שאמר (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר, זה ברכת שבת. כלומר שברכת שבת היא תעשיר להיות קיים לעד הברכה זו. ולא תוסיף עצב עמה, זו ברכת אבלים. לומר שילקח עוד הברכה הלזו לברך עליה ברכת אבלים ה' נתן וה' לקח וגו' כי הברכה שיגיע מצד הדין ישאר לעולמי עולמים. ועל כן אמרו חז"ל (שבת קי"ח.) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' כי יעקב אבינו לפי שאמר (בראשית כ"ח, כ') אם יהיה אלהים עמדי, שבחינת הדין יסכים להיטיב עמו ועל כן ברכתו ברכה קיימת לעד בלתי סוף וקץ שלא יקח ממנו לעולם וזה הוא בחינת נחלה בלי מצרים כלומר נחלה מקויימת בלי מיצר וגבול שיהיה לו קץ וסוף, רק מקויימת לעד. ועל כן גם כל המענג את השבת נותנין לו נחלה כזה כי ויברך אלהים את יום השביעי מצד הדין ועל כן נחלת יעקב יירש בלי מצרים נחלה.

277

רע״חוהנה פרעה שאמר (שמות ה', ב') מי ה' וגו' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כל בטחונו היה רק לאשר היה יודע רוב התגברות הדינים אז, וידע אשר מצד הדין ודאי לא יהיו ראויים לגאול ובבחינת שם הוי"ה הרחמים כפר כי סבור שזה אי אפשר כלל שיתגברו הרחמים על הדין לעשות דבר שאינו מהסכמת הדין. ועוד כי ידע אשר הדין לא יניח לתגבורת הרחמים כי יטעון מה נשתנה אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה וכו' כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') מה שטען המקטרג בקריעת ים סוף, וגם על זאת לא רצה לסמוך שמא זכות משה ואהרן יגרום לגאולתן כי לא האמין זאת שיגרום זכותם כל כך, ועל כן אמר להם (שם שם, ד') למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו וגו', כלומר כי גם זכותכם לא יועיל להם כי ידע רוב תגבורת הדין אשר ממנו ודאי לא יהיו ראויים לגאול ובפרט את העם שהוא בחינת הקטנות שבבני ישראל המכונה לערב רב כמו שאיתא כמה פעמים בזוה"ק ובפרט (בפרשת תשא קצ"א.). והנה משה רבינו טען טענות להיפך לומר כי אף מצד הדין ראויים הם לגאולה.

278

רע״טועל כן אמר למה הרעת לעם הזה. כלומר אפילו אם הם בבחינת העם הזה למה הרעת להם, כי הנה בני ישראל אף כשהם ח"ו אינם הולכים לגמרי בעקבות אבותיהם הקדושים מכל מקום יותר טובים הם מכל העמים אשר על פני האדמה ומה נשתנו הם מכל אומה ולשון שמצרים יעבדו בהם עבודת פרך. ונודע אשר על כל פנים ד' דברים היו בישראל שהלכו בדרך ה' שהיו גדורים מן הערוה וכו' כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה'). וכן מצרים נודע לכל ששטופי זימה המה ונקראים ערות הארץ, ומפני מה ישתעבדו אלו באלו. ואחר כך הרהר בעצמו ברוב ענותנותו לומר כי אולי שליחתי גרם לזה מה שאני שלוח בדבר זה ואני איני ראוי שיעשה נס על ידי ועל כן כשהזכרתי שם הרחמים לומר שבזה יגאל הקב"ה את ישראל אז קטרג פרעה והתעורר מדת הדין למאוד. ולזה אמר למה זה שלחתני והיה לך לשלוח אחר הראוי לשליחות הזה, כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, כי אני זכרתי מדת הרחמים והוא ערער במדת הדין וכאמור. ולזה אל עליון ה', פיהו פתח בחכמה ואמר,

279

ר״פוידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר הנה שם הוי"ה הרחמים שאמרתי לך להזכיר את פרעה שבזה אגאל את ישראל, לא זה עצם שם הוי"ה הרחמים רק והיה ה' לאלהים, כלומר כי בחינת אלהים הוא שנהפך לרחמים במיתוק הדין וגם אלהים מסכים בדבר הגאולה כי באמת הלא כתוב (שמות ב', כ"ד) וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו כי גם אלהים בחינת הדין הסכים לגאולתן, וגדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים (בראשית רבה ל"ג, ג'), ונקרא אלהים על שם הוי"ה הרחמים בסוד (מלכים-א ח', ס') ה' הוא האלהים. וזה אומרו וידבר אלהים וגו' אני ה', הוא שם הוי"ה שהזכרת לפני פרעה, ובזה תדע כי ודאי הדבר הטוב הזה לא יבוטל ולא יתקלקל עוד בשום דבר בעולם ולא יועיל שום קיטרוג כי אחרי שמאלהים יצא הדבר ודאי לא יחליפנו ולא ימיר אותו, וראיה לדבר שמאלהים יצא הדבר כי הנה וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי וכבר כתבנו למעלה כי שם אל שדי הוא בבחינת יחוד התחתון הוי"ה אדנ"י המכונה על שם אלהים. וזה ושמי ה' לא נודעתי להם כי הנהגתם היה הכל בבחינת הדין ואף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', ובזה תדע כי ודאי לא יועיל שום קיטרוג על זה, והיה הדבר אשר יצא מפי לא ישוב ריקם ולא יתבטל לעולם. וכן צוה לו לומר אל בני ישראל כדברים האלה כנאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' כלומר אני אלהים האמור בתחילת הפרשה אני הוא ה' שצויתי לאמור לפני פרעה, ועל כן הנה ודאי והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו' (גם כי אני רומז אל בחינת המלכות הנקרא אלהים כנודע וזה אני ה' וכאמור) וידבר משה כן אל בני ישראל בראיה הלז שהרי מאז הקים את הברית הזה עם האבות והם התנהגו בבחינת הדין ובודאי לא יבוטל לעולם הכל כנאמר.

280

רפ״אז עוד יאמר וארא אל אברהם וגו'. כי נודע אשר עיקר התגלות העולמות לא היה אלא בגין דישתמודעין ליה פירוש שיכירו הנבראים שמו יתברך וידעו כי יש אל אחד הכל יכול ובידו נפש כל חי וגו' והכל בכח החכמה והשכל אשר במוח האדם להשכיל על מוצא דבר הבריאה כי הוא הבורא ויצר ועשה את כל המעשים. והנה כח השכל והמוחין הבאין לאדם מלמעלה הגם שהם ארבעה מוחין חכמה ובינה חסד וגבורה מכל מקום נכללים בשלושה אלה שהם אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כנודע מכוונות שמונה עשרה. ועל כן זה עיקר המוח ושכל האדם לאהבה את שמו יתברך תכלית האהבה ולירא מלפניו ולתת לו שבח ותפארת על ידי היראה ואהבה כי כל פעל ה' למענהו וכל מה שברא לכבודו ברא להללו ולשבחו ולספר הודו והכל באהבה ויראה.

281

רפ״בנמצא כי זה כל האדם בכללות, לאהבה את ה' ולירא ממנו, ועל ידי זה לפאר ולשבח לשמו באהבתו ויראתו. כי אלה החיות והמוחין נתן הקב"ה שיהיו הם המושלכים בקרב הארץ להיות מלאים זיו ומפיקים נוגה ונאה זיום בכל העולם למי שירצה להמשיך עליו אור עבודתו יתברך, וה' נתן כח באלה המדות שיבינו הבריות את זאת שכל אחד לפי מדרגתו יאהב את ה' וירא ממנו ויפאר אותו ויצמצמו בשכלם אורות הגדולים הללו להיותם שוכנים על מחשבת בני אדם בכל מיני דרגות לפי ערך זכות האדם וקדושתו ורצונו לעבוד לבוראו וערך מקור מקומו למעלה. והזוכה לשלימות מדות הללו, יגיע לאהבה את שמו בבחינת ביטול המציאות הנמשך מחכמה כח מה כבחינת משה שאמר (שמות ל"ז, ז) ונחנו מה ויבוטל מכל מיני הגשמיות וכוחו כשל ועשתונותיו מתרפים ואבריו נעים ונדים כמו שאמר דניאל (דניאל י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ויגיע קרוב למעלת הנבואה באופן שלא ידע כלל אם הוא בגוף הגשמי או לא כמו שאמר הכתוב (משלי ה', י"ט) ובאהבתה תשגה תמיד ואמרו חז"ל (עירובין נ"ד:) שהוא מלשון שגעון אמרו עליו על רבי אליעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון וכו' פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא נחש שרוף עליו וכו' (כן הגירסא בעין יעקב) עד כאן. וכן ביראה יגיע ליראה הרוממת כזה שממילא ינוח עליו היראה והפחד מאימת בוראו עד שיהיה ירא תמיד בחיל ורעדה מפני פחד ה' והדר גאונו עד ביטול המציאות התפשטות הגשמיות מרוב מורא ופחד. וגם יירא ויפחד וירעד איך לרומם אותו יתברך תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ושעה אשר לא יחשוב ה', לו לעוון יהיה נחשב כי לא ינוח רגע אחת מיראתו ופחדו. וזה בא הכל מכח ההתגלות שנתן ה' במוחין האלה שיתגלו בעולמו בגין דישתמודעין ליה על ידיהם, ולכן יצרם בדעת בבינה ובהשכל. באופן שיוכל הדעת האנושי להשתמש בהם לעבודת קונו, כי אם היו יורדין האורות הללו כמו שהם למעלה לא היה יכול כח האנושי לסובלם בשום אופן לא היראה ולא האהבה. ואכן זה כל ענין בריאת העולמות שהתגלה אלהותו יתברך במדה וקצב וגבול העולם בששה קצוות לומר עד פה יתגלה האורות להנבראים שיוכלו לסובלם, ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ד') מהיכן נבראת האורה וכו' עד מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו וכו'. כי האורה מצד עצמה לא היה ביכולת העולם לסובלו רק שהעטיפו הקב"ה בכדי שיוכלו הנבראים לסבול כח אורו.

282

רפ״גוזה אומרו וארא אל אברהם, כלומר התגלות שלי היה בשביל בחינת אהבת חסד שיכירו אותי הנבראים במדת האהבה לאהבה אותי בבחינת האהבה הנפלאה שהוא לרדוף תמיד אחרי עבודת ה' בכל עוז, וטרם בא המצוה לידו יצפה ויחכה וישתוקק מתי יגיע העת שאקיים מצות בוראי. כמו בעומדו ממטתו בלילות תצמא נפשו ויכמה בשרו לומר מתי יאיר היום ויגיע העת שאוכל לקיים מצות ציצית ותפילין וקריאת שמע ותפילה. וכדומה במצוות הנעשים מזמן לזמן, כמו במצות סוכה ולולב ואכילת מצה בלילי פסחים להשתוקק זמן זמנים טרם בואם לומר מתי יגיע יום שקוינוהו מצאנו ראינו (איכה ב', ט"ז), בכדי לקיים בו מצות ה' והוא הנקרא בחינת החסד כמו בבחינת הצדקה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) דרכן של גומלי חסדים לרדוף בתר דלים כמו שהארכנו במקום אחר, וזה (תהלים פ"ט, ג') כי אמרתי עולם חסד יבנה, שבניתי עולמי בשביל שיהיו בני אדם שיעבדו אותי באהבת חסד באמת. על ידי אור מוח האהבה שיתגלה להם. ואברהם הוא היה בראשון וראשונה להתיחד בבחינה זו לאהבה אותו בכל לב ולב כאמור.

283

רפ״דוגם בתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, פירוש שגם לזה נתאוה הקב"ה שיעבדוהו בבחינת היראה פחד יצחק, כי ידוע שאם יעבוד האדם באהבה לבד בלתי יראת ה' אינה נחשבת לכלום והאהבה אינה אמיתית שנדמה לו שהוא אוהב ואינו כן, כי הרי היראה הוא זה השער לה' שהוא השער לכל מי שרוצה ליכנס לעבודת בוראו, ומי שלא עלה בזה השער איך יכנוס לפנים וכמאמר חז"ל (שבת ל"א:) משל למי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצונים בהי עייל וכו'. כי ודאי מי שיעלה אל שער המלך ממילא תפול עליו היראה והפחד אימת המלכות, וכשאינו בבחינה זו איך ישיג האהבה האמיתית.

284

רפ״הוזה אומרו אל יצחק, כלומר שנתגליתי בשביל בחינת יצחק בחינת היראה והפחד, וזה הכל בכדי לפאר את שמו יתברך כי כל בחינת היראה והאהבה מה נפקא מינה מהם אם לא שעל ידיהם יתנו שבח ותהלה ופאר וכבוד ליוצר בראשית, ולעשות מצוותיו ולעבוד עבודתו שזה הכל פאר וכבוד למלך שעובדים עבודתו ועושים רצונו. ובזה נתאחד יעקב במדתו מדת התפארת בשלמות.

285

רפ״ווזה אל יעקב שהוא בחינת תפארת ישראל בבחינת ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ג'). וזה אומרו באל שדי ואמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) מאי אל שדי שאמרתי לעולם די, ולדברינו יהיה פירושו שאמר לעבודת העולם שעובדין אותו לפי כוחם ושכלם בשלוש מדות האלה, די. כי באמת לפי גדולת יוצר בראשית אין שיעור וערך לעבודתו רק שאמר לעולמו די לפי שאינם יכולים לעבוד יותר (כמו שאיתא בספר אור תורה לפי דרכו עיין שם) ונתן כח עבודתו בשלושה אלה ולזה ברא העולם כמו שאיתא (בראשית רבה י"ב, ט') בפסוק (בראשית ב', ד') אלה תולדת השמים והארץ בהבראם באברהם וכו'. אבל ושמי ה' לא נודעתי להם פירוש שיהיה בהם דעת האמת באמיתיות שמי הגדול והקדוש להיות בבחינת ביטול המציאות ואפיסת כח הגשמי בבחינת (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, כמו שאמר משה. כי אברהם אמר (בראשית י"ח, כ"ז) ואנכי עפר ואפר, ולא ואני מה כי לא השיג את זה כמאמר חז"ל (חולין פ"ט.) גדול מה שנאמר במשה ממה שנאמר באברהם וכו'. וגם יעקב נודע מה שמבואר בזוה"ק (תיקוני זוהר דף כ"ט.) יעקב מלבר ומשה מלגאו. ובחינת מה נרמז בכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, כלומר בשביל בחינת כח מה שידע הקב"ה שיהיה במשה רבינו לזה יסד הארץ ומלואה על דרך אומרם ז"ל (חולין קל"ט: ובבראשית רבה כ"ו, ו') בפסוק (בראשית ו', ג') לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו' בשגם זה משה וכו'. וזה שאמר ושמי ה', בחינת ה' אשר עליו נאמר ה' בחכמה יסד ארץ, זה לא נודעתי להם ואך אף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם, ומכל שכן שזכותך ראוי לגאולת ישראל. וזה תשובה למה שאמר למה זה שלחתני כלומר פן לאשר שאני שליח בדבר יצא הרע לשונאי ישראל חלילה, כי איני ראוי לנס כמו שכתבנו למעלה לגודל מדת ענוה שהיה במשה. ולכן השיב לו כי אף זכות האבות לבד די להצלת ישראל ומכל שכן זכותך שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כמאמר חז"ל (שמות רבה ג', ג').

286

רפ״זח עוד יאמר הכתוב וארא אל אברהם וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (סוטה ה'.) בפסוק (ישעיה נ"ז, ט"ו) ואת דכא ושפל רוח וגו' רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו, והנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי שניהם כיוונו לפרש מעלת הדכא ואמנם יש בזה מה שאין בזה ולכל אחד יש מעלה וחסרון, כי הנה דרך המלך שיושב בהיכלו ויש לו חדרים פנימים וחיצונים חדר לפנים מחדר ובכל חדר וחדר ודאי נראה גדולת המלך וגנזי אוצרותיו שאין שיעור לנוגה זיו הדרם ויפים ומלאים זיו ומפיקים נוגה עד אין שיעור וערך, והנה בבוא עבדו החביב אליו, ועומד בשער המלך כי אין לבוא אל המלך אשר לא יקרא, הנה המלך ברוב טובו וחסדו לגודל האהבה אשר אהבו יוצא לקראתו עד שער המלך ושם יראה אליו פנים יפות ומדבר עמו והוא שואל שאלתו הצריך לו מהמלך, ובזה ניכר לכל יוצאי שער המלך אשר זה הוא האהוב והחביב למאוד בעיני המלך וממילא כל השרים וכל עבדי המלך אשר בשער המלך מגביהים ומנשאים אותו וכורעים ומשתחוים לו כי יודעים כי הוא גדול בבית המלך, ואמנם חסרון יש בזה כי לא ראה כלל גדולת מלכו ולא שבעה נפשו מזיו הדרת היכלי המלך אשר עין לא ראתם.

287

רפ״חואכן לפעמים אשר המלך לרוב האהבה אל עבדו בבוא אליו אל החצר החיצונה לשאול מאתו איזה דבר אז הוא קורא לו לבוא אליו פנימה וכשזה הולך שמה כמה וכמה ישבע נפשו ויתענג בתענוגים מראותו בתפנוקי המלך וגנזיו ואוצרותיו וחדריו קודם בואו אל המלך בעצמו, ובבואו אל המלך בעצמו הנה ודאי נופל על פניו מרוב המורא והפחד מזיו ונוגה היכל הלז ובפרט ראות כסא המלך שאין לה שיעור והמלך בעצמו הנה ודאי אי אפשר להביט בפניו מרוב המורא והאימה, ואך די לו במה שראה עד עתה, וזה הוא מעלה גדולה שראה בהיכלי המלך וחסרון יש שאינו ניכר לכל רוב האהבה אליו כמו זה שיוצא המלך לקראתו, וזה הוא בחינת אתי דכא או אני את דכא, והוא מובן. וזה היה החילוק בין התקרבות האבות להתקרבות משה רבינו ע"ה, כי באברהם נאמר (בראשית י"ח, א') וירא אליו ה' וגו' והוא יושב פתח האהל וגו' ומבואר בזוה"ק (שמות ל״ו:ל״ז.) כי כל הדרגות נתגלו על האי דרגא הנקרא פתח האהל והוא רומז לדברינו שאברהם ישב בשער המלך ולשם נגלה אליו האלהים בדרך אני את דכא, וגם בחינת יעקב מצינו בזוה"ק (תיקוני זוהר דף כ"ט.) שאמר משה מלגאו ויעקב מלבר כי משה נאמר בו (שמות י"ט, ג') ומשה עלה אל האלהים שהוא היה בבחינת אתי דכא שהקב"ה העלה אותו למעלה אצלו דרך כל העולמות וראה כל גנזי אוצרותיו ועל כן אמרו ז"ל (בנדרים ל"ח.) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת וכו' כי הוא ראה כל אוצרות המלך. ויעקב היה מלבר בבחינת אני את דכא שהקב"ה הרכין שכינתו אצלו, וכל אחד למעליותא זה בבחינתו וזה בבחינתו.

288

רפ״טואמנם עוד יש מעלה בזה שהוא בבחינת אתי דכא שלפי שעולה דרך כל העולמות ורואה פחד ה' והדר גאונו ואיך כל העולמות שלמעלה כל אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי השרת עומדים באימה ורתת וזיע עד אשר חיל ורעדה יאחזון ויראים ומתפחדים ונופלים על פניהם, ומשבחים ומודים לשמו יתברך ברוב עוז וחדוה בכל מִצוי טיפת חיוּת כח האחרון שבהם עד בלי שיעור וערך וממילא כבר אינו צריך לחזק את לבו לאמונה כי עיניו רואות ולא זר מעשי ה' ונפלאותיו ונשבר לבו בקרבו בהכנעה גדולה עד אין שיעור מראותו בעיניו. ומי שהוא בבחינת אני את דכא צריך להתחזק את לבו ביותר לאמונת נפלאות ה'. והנה משה כבר כתבנו למעלה אשר לרוב ענותנותו תלה החסרון בעצמו לומר כי אולי לא יתקיים דבר ה' עבור שהוא השליח בדבר עיין שם ובזה נכנס להיות קצת מקטני אמנה ח"ו ואמר למה הרעת וגו'.

289

ר״צולזה וידבר אלהים אל משה וגו' וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי, כלומר אני נראיתי אליהם כי התגלותי אל האבות היה בבחינת אני את דכא שבאתי אליהם אל פתח האהל והוא הנקרא אל שדי כי שם שד"י הוא ש'ומר ד'לתות י'שראל לבלתי תת משחית לבוא לבית ישראל ועל בחינה זו אמרו חז"ל (ברכות ח'.) לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל ונודע כוונתו שצריך האדם ליכנס אל הפתח אשר לפני פתח האהל והוא פתח הבית מבתי גוואי ואמנם ההתגלות אל האבות היה בפתח האוהל ושמי ה' לא נודעתי להם לא גליתי להם גנזי אוצרותי הרמוזים בשם הוי"ה ברוך הוא כי אני באתי אצלם ולא הם אלי ואף על פי כן והקמותי את בריתי אתם לתת להם וגו' והם האמינו בי ולא הרהרו אחרי מדותי, ונקראו אנשי אמנה וחבל על דאבדין שהם מבחוץ והאמינו כמאמר הכתוב (בראשית ט"ו, ו') והאמין בה', ואתה מלגאו ואמרת למה הרעת, ולכן אמור לבני ישראל כי בזכות אבותיהם אגאל אותם, והיא בחינת הדין שדיבר אתו קשות שתלה זכות הגאולה בזכות אחרים לא בזכותו כאשר כתבנו למעלה, ויגאלו גם הם בזכות האמונה כי מאמינים בני מאמינים הם.

290

רצ״אט גם יאמר הכתוב וארא אל אברהם וגו'. כי הנה נודע אשר התחלת גידול התינוק הוא על ידי החלב שיונק משדי אמו שזה הוא הנותן לו כח מעט מעט לפי כח קבלת התינוק עד אשר יגדלו חושיו ויתרבה כוחו להיות רגליו ממהרות לרוץ וכח בידים לעשות דבר מה, וכל זה הוא ברוב רחמי וחסדי המקום שנתן לו מזונו לפי ערך חלישת כחו וקטנותו ולפום גמלא שיחנא ונותן לו מזונו כפי דקותו, והנה הגדיל חסדיו כי חז"ל אמרו (ברכות י'.) מאי (תהלים ק"ג, ב') ואל תשכחי כל גמוליו וכו' שעשה לה דדים במקום בינה כי הלב מבין. ועל כן מבואר בזוה"ק בינה מינה דינין מתערין כי בחינת היניקה מהשדים נקרא על שם אלהים כמו שאמר מרן הקדוש (בעץ החיים בפרק ג' משער הכללים בבחינת אלדד ומידד עיין שם) והטעם שנקרא היניקה מהשדים על שם אלהים כי מפאת חלישת כח המקבל צריך המשפיע לקמץ מזונו שלא לתת לו בשפע רב כי אם כפי כח המקבל והקימוץ הוא הנקרא אלהים , עד אשר יגדל ואז כח בו לכל דבר ואוכל ושותה ואין מזיק לו כי נתרבה כוחו. והנה כמו בחינת גידול האדם בבחינת גופו כן גידולו בבחינת נשמתו, כי תחילה בהיותו עדיין קטן ומתחנך לעבודת שמו יתברך אז הכל הוא בבחינת הקימוץ ובבחינת אלהים כי תחילה נעשה בבחינת אלם ואחר כך אלהים שמקבל מבחינת י"ה המורה על המוחין והכל בבחינת היניקה כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי כי אין כחו יפה אז לקבל רוב קדושה, ועל כן התנהגות הקב"ה עם האדם אז הכל בבחינת הטבע שגימטריא אלהים כי כן התנהגות נשמתו, ועל כן צדיקים תחילתן יסורים כי מתנהגים בבחינת דיני אלהים ואין כחם יפה אז לקבלת אור המוחין השלימים, ואכן אמרו צדיק כי טוב פירוש שצדיק אומר כי טוב הוא מה שמתנהג עתה בבחינת אלהים והדינים ותחילתן יסורים בכדי שבמעט מעט יתרבה ויגדל כחם, ואז יאיר עליהם אור מוחין דגדלות מבחינת שם הוי"ה ברוך הוא ויהיה טוב להם לעולם כי סופן שלוה. והנה טוב עם מילוי אותיותיו עולה חושבן הוי"ה, גם בפשוטו הוא כמספר קטן של שם הוי"ה, ועל כן אמרו צדיק כי טוב כלומר שעל ידי זה יבוא לבחינת הטוב שהוא אור המאיר משם הוי"ה ברוך הוא בבחינת מוחין דגדלות. וזה מאמר הכתוב הודו לה' כי טוב, שהוי"ה הוא בבחינת הטוב להיטיב ולהאיר במוחין דגדלות. וגם לפירוש השני יאמר הודו לה' כי טוב כלומר גם שהוא בבחינת הטוב שהוא בבחינת מספר קטן ועדיין לא אור נגה עליהם מכל מקום מודה לה' לומר שיבוא על ידי זה לאור ה' כי אשרי הגבר אשר תיסרנו יה לבוא על ידי זה לטוב האמת. ועל כן בתחילת גאולתן של ישראל לא היה יכול להיות הגאולה בפתע פתאום שלא היו יכולים ישראל לסבול בפעם אחד והתחיל לחנכם במעט מעט והיו בבחינת תחילתן יסורין ועל כן עוד הרע לעם הזה אבל הכל היה בבחינת צדיק כי טוב שיהיה סופן שלוה. ואכן משה רבינו לא ידע והקשה לשאול למה הרעת וגו'.

291

רצ״בועל כן וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר הן בחינת אלהים שאני מתנהג עתה עם ישראל בתחילה ביסורין הלא אני ה' הרחמים שאין הכוונה כי אם להיות שופע עליהם אחר כך אור הרחמים ומוחין דגדלות מבחינת שם הוי"ה להיות סופן שלוה. וצא וראה כי וארא אל אברהם וגו' באל שדי כי תחילת התגלותי אל האבות הכל היה גם כן, כמו כן שלא נראתי אלא באל שדי שהוא בחינת היניקה משדים כנודע לחכמי האמת. ועל כן תחילתן יסורין היה, אברהם בכבשן האש וברעבון ולקיחת שרה וכדומה ויצחק בעקידה ובריבו עם רועי גרר עבור הבארות, ויעקב אמר בפירוש (בראשית מ"ז, ט') ימי שני מגורי וגו' מעט ורעים, וגו', לבד הי"ז שנה שישב במצרים בשלוה, אבל תחילתן יסורין. ואמנם גם בעת היסורין לא זז בטחונם החזק בה' להיות בבחינת (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב והאמינו כי ודאי ייטיב ה' להם וכמו שמבואר בזוה"ק (ויקהל קצ"ח.) ביעקב שנאמר בו (תהלים קמ"ו, ה') אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו וזה לשונו: וכי אל יעקב ולא אל אברהם וכו' אלא בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי וכו' ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא וכו', עיין שם שהאריך בזה. ושמי ה' לא נודעתי להם אז, שלא הראתי להם אז הטובה רק תחילתה יסורין ואף על פי כן לא שאלו אותי והאמינו בי ובזכות זה והקמותי את בריתי וגו'. ועתה הנה גם כן כמו כן, כי אף שתחילת הגאולה יסורין סופה שלוה ואמור לבני ישראל אני ה' הרחמים, שבחינת אלהים הוא בבחינת הודו לה' כי טוב, ועל כן ודאי והוצאתי ולקחתי וגאלתי וגו' ואז וידעתם כי אני ה' כי אחרי ראותכם בבחינת הטובות הבאות אחרי הרעות תדעו בבירור שאלהים הוא ה' שכל בחינות הדינים אינם כי אם בבחינת צדיקים תחילתן יסורין אבל סופן שלוה וטובה לעד ולנצח נצחים כמדובר.

292

רצ״גי גם יאמר הכתוב וארא אל אברהם וגו'. כי הן זכות האבות נודע אשר ודאי שהיה זכותם רבה למעלה למעלה ואף על פי כן גם אחר הקמת הברית ישבו בארץ מגוריהם אשר גרו בה מתחילה ולא היה רצונם כלל להיות כתושבים לנחול את הארץ וזה עבור כי הצדיקים מנחילין זכותם לבניהם כמו שאיתא (יומא פ"ז.) ועל כן פרט כל אחד ואחד לבד, כי הנה עם כל אחד היה הקמת ברית חדש לתת לו את הארץ ואף על פי כן היו כולם גרים, ואברהם קנה חתיכת קרקע לקבר בת' שקל כסף, ויצחק נגרש משדה אבימלך, ויעקב קנה אהל במאה קשיטה, ולא הועיל לכל אחד לא זכותו ולא זכות אבותיו ועל כן אפשר מן הראוי היה שיסברו שח"ו גם לבניהם כך אעשה שלא אתן להם את הארץ, כי לא נתתיה ליצחק בזכות אברהם ולא ליעקב בזכות אביו, ואבי אביו ואפשר גם לזרעם כן אעשה ח"ו ואף על פי כן לא הרהרו אחרי והאמינו בי ומה גם שבעת כריתת הברית אמרתי לתת להם את ארץ כנען שמשמע להם בעצמן ולא רק לזרעם אחריהם בלבד ואף על פי כן לא הרהרו אחרי מדותי.

293

רצ״דוזה שאמר הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי שהוא בבחינת הצמצום והדין כאשר כתבנו למעלה, ושמי ה' שם הוי"ה הרחמים לא נודעתי להם ונמצא נשאר כל זכותם עומד לבני בניהם עד עולם ועוד והקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו', ולא נתתי להם, והם לא שאלו ולא הרהרו אחרי מדותי, ובזה ודאי יגדל עוד זכותם למעלה למעלה זכות האמונה הגדולה הזה, והכל עומד לזרעם ועל כן לכן אמור לבני ישראל אני ה' שעתה הן אני מתנהג עמם בבחינת הוי"ה הרחמים לא בבחינת הדינים כאשר עם האבות כי עתה אני לוקח זכותם לפני להיות בגלל אבות אושיע להם ואביא גאולה לבני בניהם בבחינת שם ה' המרחם את כל ושומר הברית והחסד לאוהביו.

294

רצ״האו יאמר ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקמתי את בריתי וגו'. כי ושמי ה' הם יחוד שני השמות הוי"ה ואדנ"י כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים, ובזה לא נודעתי אל האבות כי לא ידעו בחינת היחוד בשלימות כמו עתה בימי משה וגם יעקב שהיה איש תם יושב אהלים שני אהלים חסד וגבורה והוא יחוד הוי"ה ואדנ"י מכל מקום נקרא משה מלגאו ויעקב מלבר (תיקוני זוהר דף כ"ט.). ועל כן אמר לו כי הן להם לא נתגלה עדיין יחוד השלם הלז ועל כן וגם הקמותי את בריתי אתם שהייתי צריך גם להקמת הברית להאיר האורה מבחינת יוסף הצדיק בכדי להבטיחם לתת להם את ארץ כנען, אבל עתה לכן אמור לבני ישראל אני ה' כי אחר שנתגלה יחוד השלם הוי"ה ואדנ"י (כי אני הוא בבחינת שם אדנ"י כידוע, וגם עם הכולל והכולל הוא מספר אדנ"י, וה' הוא הוי"ה) אז ממילא שמי שלם בכל ובודאי והוצאתי וגאלתי וגו', כי בכל מקום שנתיחד שמי ודאי הרחמים גוברים וישראל נגאלין מצרותיהם.

295

רצ״ווגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי וגו'. פרט הכתוב כל הסימנים שבני ישראל הם הצועקים והם אשר מצרים מעבידים אותם הכל להגדיל הענין, כי אלו שמעתי סתם צעקה ונאקה כזה מעבודת פרך אף בגוי אשר לא מבני ישראל המה הייתי מרחם עליהם ומכל שכן בני ישראל בנים החביבים אלי, ועוד שאם אלו היו סתם בתוך טומאת ערות מצרים אף בלתי עבודה ראוים הם להצלה ומכל שכן שעוד מצרים מעבידים אותם לך ראה מי המבייש והמתבייש, ועוד נוסף לזה ואזכור את בריתי ברית שכרתי עם האבות לתת להם את ארצם נחלה כיום הזה, ועל כן כל מיני הצלות אעשה למענם ולכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי כי הכל אעשה להם בהיותם ברעה על רעה עד והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי וגו' ונתתי אותה לכם מורשה בירושת נחלת אבות שלא יצטרך זכותכם לכך כי זה היא ירושה לכם, וזכותכם יהיה שמור לכם לדברים אחרים.

296

רצ״זלכן אמור לבני ישראל אני וגו'. עד והייתי לכם לאלהים, להבין שינוי הלשון תחילה אמר לאמר להם אני ה' שם הרחמים ואחר כך והייתי לכם לאלהים שם הדין. והנראה על פי שכתבנו במקום אחר בפסוק (ויקרא י"ח, ד') את משפטי וגו' תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם וגו', כי נודע אשר כל התנהגות הקב"ה עם עולמו הן לדין הן לחסד ולרחמים הכל תלוי בהתנהגות ישראל עם הקב"ה, כי אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל (יבמות ס"ג.) כי כאשר ישראל יטיבו מעשיהם אז גורמין נחת רוח למי שאמר והיה העולם והקב"ה ברחמיו משפיע ומוריד לעולמו כל מיני ברכות וישועות ושפע החיים והשלום וכל טוב. ולהיפך ח"ו כשישראל אינם עושים רצונו של מקום אז נאמר (דברים ל"ב, י"ח) צור ילדך תשי וגו' ואמרו חז"ל (ילקוט האזינו רמז תתקמ"ה) שמתישין כח של מעלה מלהיטיב להם וכו', כי כבודו ברוך הוא וברוך שמו הנה חפץ חסד הוא ורוצה להשפיע לעולמו כל מיני טובות, ואינו יכול עבור רעת בני ישראל שחפרו להם בורות בורות נשברים וצינורות השפע מתקלקלין ונשברים והשפע יורד בדרך עקלתון להאי נחש תקיפא ששולטת אז בימי הרעה והדינין מתגברים על ידי זה. ולא העולמות התחתונים בלבד מתנהגים על פי הנהגת ישראל כי גם כל העולמות שלמעלה. בהטיבו ישראל מעשיהם נמשך להם השפעה וחיות הקודש ממקור העליון מקומו של עולם ברוך הוא, וח"ו להיפך ימעט אורם והשפעתם כענין שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו'. וכל אדם מחויב להיות ירא וחרד למאוד עבור זה בזוכרו אשר כל העולמות מתנהגים על ידו ואם ח"ו ירע מעשהו לא די שגורם רעה לו לעצמו כי אם גם לכל העולמות העליונים ותחתונים גורם רעה וצער שנחסר השפעתם ממלך הקדוש וממילא כביכול בצרתם לו צר כי הוא חפץ חסד הוא ורוצה להשפיע מטובו לעולמים ואינו יכול עבור רעת האדם הזה. וזה מאמר הכתוב (תהלים קנ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, פירוש אשרי לזה שהוא ירא מה', שה' הוא ההולך בדרכיו של אותו האיש להיטיב או להרע לו ח"ו וח"ו לא די שיגרום רעה לעצמו כי אם גם לכל העולמות הקדושים וצער לצור העולמים ברוך הוא ח"ו.

297

רצ״חוזה אומרו (ויקרא י"ח, ד') את משפטי וגו' תשמרו ללכת בהם אני ה' וגו'. כלומר שכך תשמרו אותם לערך הליכתי בם אני ה' שכל הליכתי והנהגתי הוא הכל בערך שמירת מצוותי שאתם שומרים, ועל כן תשמרו אותם לערך זה שאני הולך בם ותראו שלא לגרום צער לכל העולמות העליונים ותחתונים וצער לפניו כביכול כנזכר. וזה הוא המבואר בזוה"ק (וארא כ"ו.) בפסוק (דברים ד', ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו', שכל בחינת ה' אלהים הכל תלוי כאשר תשוב אל לבבך לטוב או להיפך ח"ו כן נעשה בבחינת ה' אלהים שיתגבר הרחמים בעולם או להיפך ועל שם זה נקרא הקב"ה אלהי ישראל לפי שמנהיג עולמו רק כמו שישראל מתנהגים עצמם כי הוא אלוה שכל אלהותו בעולם המתגלה על ידי פעולותיו להיטיב או להרע הכל דרך ישראל הוא כאשר המה מתנהגים בשמירת תורתו ומצוותיו. ועל כן לפעמים קורא אותם אמו כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה פסוק ג', י"א צאינה וראינה) לא זז מחבבם עד שקראם אמו וכו', כי הם כמו בחינת האם שמשפרת ומתקנת את הולד כרצונה כן ישראל מתקנים בחינת פמליא של מעלה בבחינת תיקון היחוד להפך הדין לרחמים לאכללא שמאלא בימינא. ועל כן בימי האבות שהם נעשו אז מרכבה לשכינה והקב"ה התנהג על ידי מעשיהם הטובים להיטיב לעולמו ייחד הקב"ה שמו עליהם כמו אלהי אברהם אלהי יצחק כי נתגלה אלהותו יתברך בשביל ודרך שעשה אברהם על ידי מעשיו הטובים וכן יצחק ויעקב. ואכן לפי שהם היו הראשונים בדבר הזה שהודיעו והתגלו אלהותו יתברך בעולם על ידי מעשיהם הטובים, ועוד שבימיהם לא היה שום אדם אחר בעולם שידע והכיר אלהיו, וכל בחינת אלהות היה בימי אברהם רק דרך אברהם לבד, וכן ביצחק ויעקב, על כן יתיחד שם ה' עליהם לבד. מה שאין כן בכל הצדיקים הבאים אחריהם שלא היה התנהגות אלהות על ידי אדם אחד בלבד כי כבר היו ישראל בעולם וכל אחד עבד עבודתו לה' לפי ערכו, והתנהגות אלהות הוא הכל על ידי דרך כלל ישראל בצירוף זכות גדול הדור לכן לא מצינו שייחד הקב"ה שמו כי אם על האבות שהם רגלי המרכבה שהם היו יחידים בדבר להתנהגות אלהות על ידם אבל אחר כך נאמר הכל אלהי ישראל כי התנהגותו הוא דרך כלל ישראל.

298

רצ״טוזה שאמר הקב"ה למשה (שמות ג', ט"ו) ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' כלומר שאני מיחד שמי עליהם, וזה שמי לעולם כלומר שם הוי"ה הוא לעולם כי הוא רומז על היה הוה ויהיה אבל זה זכרי לדור דור, כלומר זכרי שיהיה נזכר שמי על אדם אחד אשר בארץ הנה זה זכרי לדור דור שיאמרו אלהי אברהם וגו' ולא יותר כי לא אזכיר עוד על שום אדם המיוחד כי אם אלהי ישראל בכלל. ואפשר עבור זה אמר הקב"ה ואלהי יעקב ולכאורה היה לו לומר ואלהי ישראל כי הלא אמר לו (בראשית ל"ה, י') כי אם ישראל יהיה שמך. ובפרט במקום הזה ובדבר הקבוע לדורות ודאי היה צריך לקבוע אלהי ישראל להיותו מורה על יותר שלימות הנכבד מקריאת שם יעקב, שזה מורה על בחינת לי ראש, וזה על בחינת עקב וסוף. ואכן היא הנותנת לצד שרצה לקבוע את שמו לדורי דורות, והן אחר כך אם יאמרו אלהי ישראל יהיו יכולין בני אדם לסבור שהכוונה על כללות ישראל שמיחד הקב"ה שמו עליהם בבחינת אלהי ישראל ועל כן קרא שמו יעקב להיות הכל יודעין שמיחד הקב"ה שמו עליו לבד, והנה טרם צאת בני ישראל ממצרים שהיו משוקעים בטומאת ערות הארץ, ומשה הוא היה צדיק הדור והיה כמו יחיד בעולם כמו אברהם ויצחק ונמצא שהיה ראוי ליחד אלהותו יתברך גם על משה לומר אלהי משה, ועוד כי לפי ערך גדולת משה במעלתו וחשיבותו שלא קם עוד נביא בישראל כמהו היה מן הראוי שייחד הקב"ה שמו עליו כמו על האבות וכאשר מצינו ששאל דוד המלך ע"ה ואמר רבונו של עולם מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' ואין אומרים אלהי דוד וכו' (בסנהדרין ק"ז.). ואך בזה שאמר לפני הקב"ה למה הרעת וגו' ותיכף וידבר אלהים אל משה שדיבר אתו משפט כפירוש רש"י בפסוק זה ולכאורה לא מצינו רושם ממשפט זה ואכן זה הוא המשפט שאמר לו אני ה' כלומר אני ה' לבד ולא אני ה' אלהיך להתיחד שמי עליך שיקרא אלהי משה רק אני ה' לבד, מה שאין כן באבות העולם כי וארא אל אברהם אל יצחק וגו' פרט כל אחד בפני עצמו ולא כללם יחד לומר אל אברהם יצחק ויעקב, לומר כי יחדתי שמי על כל אחד ביחוד (וגם כי אל הוא אלהי כי האל"ף הוא יו"ד חושבן עשרים ועולה אלהי עם האותיות).

299

ש׳או יאמר על זה הדרך הנה וארא אל אברהם וגו'. עד באל שדי כלומר שהיה התנהגותי בעולמי לערך מעשיהם הטובים ונקראתי אז בעולם בבחינת אל שדי שפירוש שאמרתי לעולם די כמאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) והוא שאמרתי לעולמי די זכות אברהם או יצחק בדורו להחיות ולהתהות העולם ולהיטיב לכל העולם עבורם, ושמי ה' לא נודעתי להם כלומר שבימיהם לא הייתי צריך להחיות ולהיטיב לעולמי על ידי בחינת שמי שם הוי"ה המהוה את כל ומרחם את כל כי היה די זכותם להתהות ולהחיות כל העולמות, אבל עתה אתה הרעתה שמוכרח אני לומר לך אני ה' שאני מחיה ומהוה את עולמי בזכות שמי, ועל כן לך וזאת תבשר לבני ישראל, לכן אמור להם אני ה' והוצאתי והצלתי וגו' כי הן בזכות שמי ה' לבד גם כן אגאלם מצרותיהם, ולעת עתה אני ה' לבד אבל כאשר הוצאתי וגאלתי ולקחתי אותם מטומאת זוהמת מצרים, עוד זאת אשר ולקחתי אתכם לי לעם, פירוש לשם ה' הנזכר למעלה שיהיו בבחינת (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו שיהיו מיוחדין בשם הוי"ה הרחמים ורק הם לבדם, כי בגוים כתיב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים כמו שאיתא בזוה"ק (משפטים צ"ו.), ועוד והייתי לכם לאלהים שאיחד שמי עליהם להקרא אלהי ישראל שאנהיג כל העולם רק על ידי דרך מעשיהם הן לטוב וכו', וכל זה המה זוכים בזכות שזכו לגאולה מצד אנקתם ושועתם, (כי ברית האבות לא הועיל רק לתת להם את הארץ לנחלה כאשר נכתוב להלן) ועל ידי הגאולה הנה יתקדש שמי בכל הארץ בראותם את ידי ואת גבורתי ואז יכירו וידעו כל יושבי תבל על ידיהם כי אין כמוני בכל הארץ ועל כן ראוי להקרא אלהי ישראל שהם הרכיבו והתגלו אלהותי בעולם כמו האבות שיחדתי שמי עליהם גם כן עבור זה. ולזה סיים וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' כלומר שתדע שמה שאני ה' המתיחד לאלהיכם הוא עבור שהוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולא די שיצאתם מעבודת מצרים, גם עוד תזכו עבור זה שאקרא אלהיכם לפי שתתגלה אלהותי בעולם על ידי זה, וכנאמר.

300

ש״אועוד יתבארו כתובים האלה על פי פשוטם, כי תחילה אמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' כלומר שתודיעם שאני ה' והם יאמינו בי ובדבריך כי אני ה' המהוה את כל ואני בראתי העולם ובידי לשדד ולשבר את כל מערכת כח מצרים וממשלתם. ובזכות האמונה הזו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וגאלתי אתכם, ואז יהיו עיניכם רואות בראיה חושית כי אני ה' עושה כל אלה ומבלעדי אין אלהים מצד השפטים הנוראים והיד חזקה שאעשה במצרים בשידוד טבע הבריאה כולה כידוע שעל ידי יציאת מצרים נתחדש האמונה בחידוש העולם כאשר בראש הבריאה, ועוד תתחדש ידיעה והכרה אצלכם בסוד אחדות הבורא ברוך הוא שהוא אחד יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה, להוציא מכת האפיקורסים שפקרו בסוד היחוד ואמרו כי מי שברא אור לא ברא חושך מי שברא טוב לא ברא רע, כי הם שני הפכים כידוע. ואמנם בראותכם בטובת האמת אשר אני מיטיב לכם לגאלכם מהעבודה ותצאו ברכוש מופלג, ובהם אעשה שפטים גדולים ונוראים לאבדם מן העולם, הרי עין כל רואה, יראה ויעיד כי אחד אלהינו שבשמים ובארץ ולו הגדולה והגבורה והתפארת וגו' וכל המדות, כי הוא שלם בכל ואין דבר יוצא מאחדותו יתברך. ולזה אמר,

301

ש״בולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וגו'. כלומר שני דברים אני עושה לכם, אחת, הטובה המופלגה שאעשה לכם במה שאקח אתכם לי לעם, לעם חביב ונחמד להיטיב עמכם בכל מיני טובות. והשנית, שאהיה לכם לאלהים שופט ובעל דין להפרע לכם מכל צריכם להנקם מאויביכם ולעשות בשונאיכם כרצונכם. ובזה וידעתם כי אני ה' אלהיכם שלא תצטרכו עוד לאמונת אומן להאמין בי, כי אם שתדעו ידיעה גמורה כי אני ה' אלהיכם בחינת היחוד השלם, שלם בכל ואין עוד מלבדי כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, ובבחינה זו נמצאים שני ההפכים חסד ודין חסד לישראל ודין לאומות העולם והכל אני ה' עושה כל אלה. ובשכר זה הנה,

302

ש״גוהבאתי אתכם אל הארץ וגו'. כי ידוע אשר בחינה אחת מרצון אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שהיה בעת בריאת העולם לברוא עולמו הוא בגין דישתמודעין ליה כמו שאיתא בקבלת מרן הקדוש האר"י ז"ל בספר עץ החיים (בתחילת שער הכללים עיין שם) והוא שהבריות יכירו וידעו כי הוא ה' האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וזה הוא רצונו ונחת רוח לפניו שנדע זאת ועל כן בשכר זה שתדעו מאמיתת המצאו ומיחודו ואחדותו אביא אתכם אל הארץ וגו', וטובה זו שהוא הגאולה ממצרים יגרום לכם טובה אחרת אשר והבאתי אתכם וגו' (עיין בחובת הלבבות בהקדמתו לשער הבחינה שביאר שם איך שמי שמכיר בטובת ה' זה מוסיף לו טובה על טובה עיין שם) ולא טובה זו בלבד כי לכאורה טובה זו כבר נשבע הקב"ה לאבותינו על זאת, ולא איש אל ויכזב, ואמנם זה ההבטחה שהבטיח ה' לאבות לתת להם את הארץ הזאת העיקר הוא חיות הקדושה ואור ה' שיתגלה להם בארץ ההיא, כי הארץ ההיא מוכן לזה אבל לא לכל, וכל הגוים שהיו יושבים בארץ לא ראו אור שם מימיהם, רק לאבות הבטיח שהם יראו אור בהיר בשחקים בארץ הזאת המוכן לקדושת אור ה', וזה אשר הבטיח עתה לזרעם לתת גם להם זה אור חיות הקודש וקדושת שמו יתברך כמו לאבות העולם וזה אומרו ונתתי לכם מורשה אני ה' שזאת הירושה אתן לכם נחלת אבות להיות שמי מתיחד שם עמכם להפיץ עליכם ענן אורי אור קדושתי כמו לאבותיכם.

303

ש״ד%%ט יא יב

304

ש״הוידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, וידבר ה' וגו' בא דבר אל פרעה וישלח את בני ישראל וגו' ויאמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וגו'. ונודע לכל קושית הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה איך דן משה קל וחומר הן בני ישראל לא שמעו וגו' אחרי שאוטם אזנם של ישראל היה מקוצר רוח ומעבודה קשה כמפורש בכתוב מה שאין כן פרעה שהיה רוחו גבוהה ונפשו רחבה כמדת תלמידיו של בלעם הרשע כי בלעם היה אחד מיועציו כמאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ו. ובשמות רבה א', ט') ולא נאטם אזנו מלשמוע. ואכן הנה כבר כתבנו למעלה ששני דברים היה בגאולתן של ישראל אחת גוף הגאולה והצלת ישראל ממצרים, והשנית עשיית שפטים במצרים ובאלהיהם ולהביאם אל ארץ טובה ארץ נחלי מים כהיום הזה. והנה גוף הגאולה והצלתם מהיות עבדי פרעה זכו ישראל מצד עצמם בזכות ארבעה דברים שהיה בהם במצרים שלא שינו את שמם ולבושם וכו', כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה פסוק ד', י"ב גן נעול) וביותר במה שהיו גדורים מן הערוה ונאמר בהם גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום ואמרו חז"ל שם גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות מעין חתום אלו הזכרים וזה היה דבר חידוש גדול במצרים להיות עיקר טומאת קליפת מצרים הוא בדבר הזה בבחינת גילוי ערוה שעל כן נקראת ערות הארץ ולכן היו המצרים שטופי זימה למאוד כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ג, כ') וזרמת סוסים זרמתם וגו' כי שם נתגבר חיות קליפה זו, וישראל הנה היו שם בתכלית הירידה מבחינת הקדושה עד שאמרו שמקצתם היו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', ה') ונודע אשר נכנסו ונשקעו במ"ט שערי טומאה ואף על פי כן לא נגעל נפשם בטומאה זו מלהתערב בגוים ונשמרו מן העריות הן הזכרים הן הנקבות והכתוב מעיד עליהם בני ישראל עאלו בני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.) ושבטי יה עדות לישראל שחתם הקב"ה שמו בכל משפחותם להעיד כי רק בני ישראל המה לא מעם אחר כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה שם).

305

ש״וונראה שלזה אמר הכתוב (תהלים פ"א, ו') עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, כי ידוע שעיקר ירידת יוסף למצרים קודם בוא ישראל לשם הכל היה לישר דרך לבני ישראל שיוכלו לצאת משם ולא ישקעו ח"ו בטומאת זוהמת קליפת מצרים באופן שלא יוכלו להנצל משם, ונראה שזה היה עיקר ישרות דרכו שם לפני בני ישראל להכניע הקליפה ההוא ערות הארץ הממשיך האדם לתאות חמדת גילוי עריות, כי הוא בבואו שמה לרב הטומאה שם בבחינה ההוא נתגרה בו הדוב (בראשית ל"ט, י"ב) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, והוא בכוחו כאשר לא חפץ לשמוע לאשת אדוניו ושמר הברית והחסד ונשאר תמים בצדקתו והכניע הקליפה ההוא ונשאר לדורות צדקתו שהיו יכולים בני ישראל על ידי זה בכוחם להשמר מן הערוה טומאת מצרים, ולזה אמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו' כלומר שמה שיצא יוסף על ארץ מצרים היה בעבור העדות שיהיה שבטי יה עדות לישראל ועל כן נאמר ביהוסף ולא ביוסף להורות על זה כי השם י"ה הוא העדות, והוצג בתחילה אצל יוסף כי שם הקודש מעיד עליו, ושמו לעדות על ישראל שהוא היה הגורם העיקר שיהיה עדות לישראל ועל כן זכות זה בצירוף אנחתם ונאקתם גרם לגאולתן והצלתן ממצרים. ואכן זה שעשה ה' שפטים באלהיהם ובהם והביאם אל ארץ נחלה זה היה בזכות כריתת הברית עם האבות שאמר לאברהם (שם ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, והבטיחם לתת לזרעם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה.

306

ש״זובזה נכון סדר הכתוב בפרשה זו, כי תחילה וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו', זה זכות כריתת ברית האבות, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל דקדק לומר בני ישראל ולא את נאקת העם הזה כמו שאמר משה כמה פעמים (לעיל ה', כ"ב) למה הרעות לעם הזה או הרע לעם הזה וכדומה, ואכן זה עיקר אומרו כי שמע נאקת בני ישראל לבד שהם רק בני ישראל ולא התערבו בגוים ואין אחד בהם מעם אחר (רק זה שפירסמו הכתוב כידוע (שיר השירים רבה שם)) וזה עלה לפני במאוד להיותם גדורים מן הערוה, ונמצא כבר יש בידי שני דברים, ובמה דסיים פתח לומר לכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם וגו', דקדק לומר בכל לשון גאולה אתכם, לומר כי אתכם לבד אני גואל בזכותכם לבד ואין אני מערב בזה שום דבר רק זכות להיותכם בני ישראל זה חביב עלי במאוד ותזכו לגאולה.

307

ש״חואכן עוד זאת אעשה אשר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם וגו'. כי זה אעשה לצד כריתת ברית עם אברהם אוהבי אשר לו אתן את הארץ ואתם בניו יורשיו ראויים אתם לנחול נחלת אבותיכם ועל כן ונתתי אתה לכם מורשה לירושת נחלת אחוזת אבותיכם, ולא יגרע עבור הגאולה הבטחת הארץ. וזה שכתוב אשר נשאתי את ידי כלומר כי זה אני כבר נשאתי את ידי ואמירתו של הקב"ה כאילו כבר עשויה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"ב) בפסוק (בראשית ט"ו, י"ח) לזרעך נתתי וגו' מאמרו של הקב"ה הוא מעשה אתן אין כתיב אלא נתתי וכו', וכאילו כבר ישב בה אברהם בנחלה ואתם יורשיו ואין לי בה כי אם כמו פקדון שהניחו אבותיכם להחזיר לכם ירושת נחלתם. ודבר הגאולה זכיתם מצד עצמכם להיותכם בני ישראל בנים החביבים ששמרו פתחי פיהם ונעלו דלתותיהם מלהתערב בעם אחר. וכן עשה משה כאשר נצטוה וידבר משה כן אל בני ישראל כלומר שאמר להם כן שזכו לגאולה מצד היותם בני ישראל, והבטחת הארץ עבור ירושת אבותיהם. אבל ישראל שהיו נדכאי רוח כל כך והיו יודעין שנכנסו בשערי טומאה לא שתו לבם לזאת שהקב"ה יעשה איזה דבר בזכותם רק אמרו שבטוחים אנחנו בחסדי המקום אשר לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כ"ב, כ"ה), וראה באנחתינו ובעבודה הקשה אשר עלינו ובזה ריחם ה' עלינו וחפץ לגאלינו.

308

ש״טוזה אמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, פירוש שלא שמעו לדברי משה שיחפוץ ה' לגאלם כי אם מקוצר רוח ומעבודה קשה מחמת שהם קצרי רוח למאוד ורוב העבודה קשה שהיה עליהם וקרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע ובזה בטחו כי יגאלם ה' צבאות ולא בזכות דבר אחר כלל. אבל הקב"ה עמד בדבריו ואמר בא דבר אל פרעה וגו' וישלח את בני ישראל מארצו בני ישראל דייקא כלומר לפי שהם בני ישראל לבד בשבטי י"ה עדות לישראל בזכותם לבד ישלחם, ועוד מחויב הוא לשלחם עבור "מארצו", כי ארצו מקום הטומאה ערות הארץ ואיני חפץ להניח תרומתי בבית הקברות מקום טמא כזה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, ה'). ועל כן אמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי שיועיל זכותם לגאולתן רק בדבר קושי השיעבוד ואיך ישמעני פרעה שזכות ישראל ודאי לא חשוב בעיניו וגם קושי השיעבוד לא נחשב לפניו כאמרו (לעיל ה', י"ז) נרפים אתם נרפים תכבד העבודה על האנשים וגו', ועל כן הוא בודאי לא ישמע אלי. ולזה גמר אומר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים צוה לומר לשניהם שבודאי זכות בני ישראל לבד גרם להוציא את בני ישראל דייקא מארץ מצרים ככל הנאמר.

309

ש״יעוד יתבארו הכתובים האלה בדרך זה. כי זה שאמר משה כמה פעמים אל ה' כי כבר פה וכבד לשון אנכי ולכאורה וכי היה צריך להרבות דברים כל כך עם פרעה להפציר אותו ולדבר על לבו לשלוח את בני ישראל הלא לא הוה ליה למימר כי אם דבר ה' פסוק או שני פסוקים, ומה בזה שיהיו הדברים האלה קצת בכבידות פה וכי לא היה משה יכול לדבר עם בני אדם אף שהיה כבד פה, ואכן כי משה היה ירא שעל ידי זה יגרע אופן השליחות שעל ידו, כי יאמר פרעה אם רוח ה' דיבר בך ומלתו על לשונך ודאי שהיית מתרפא לדבר כשאר המדברים כי הוא השם פה לאדם, ובראותי שכבד פה אתה, ודאי לא דיבר בך ה'. וכן גם בני ישראל קשה היתה זאת להם שישלח הקב"ה שליח לומר דברים משמו יתברך ויתעלה על ידי כבד פה, והיה לו לשלוח אחר או לרפאות את זה. וזה אמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח פירוש מקוצר רוח שהיה במשה פה המדבר אליהם ואלמלי שה' דיבר בו לא היתה רוחו קצרה. וגם מעבודה קשה, עבור שידעו שהתגבר הדין עד מאוד בחינת העבדה מספר אלהים וסברו שמדת הדין מעכב מלפתוח פה משה לדבר דברים כראוי וממילא אם על זה כל כך גבר מדת הדין אפשר גם על הגאולה יעכב הדין. ועל כן אמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי אלי דייקא שהמניעה מאתי עבור כבידת פי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים כלומר עדיין אני ערל שפתים כי סבור אני שתרפאני ועתה כאשר אני עוד ערל שפתים איך ישמעני פרעה, כי יאמר אם אלהים הוא איך נראה אליך הלא כל מום אל יקרב לדבר לפני מלך בשר ודם ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

310

שי״אאבל האמת הוא שמשה היה מוכרח להיות כבד פה בכדי לידע אחר כך חביבות ומתיקות התורה שהוא מרפא לשון עץ חיים שבשעה שקיבל התורה נתרפא לשונו כמאמר חז"ל (ריש דברים רבה) אבל מי גדול במעלה ממנו ולזה אומר הכתוב תיכף אחר כך אלה ראשי בית אבותם, כלומר אם משה קטן בעיניו הלא ראש שבטי ישראל הוא וכל בריאת העולם היה גם בשבילו לבד כמו שמובא למעלה ממאמר הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, כלומר על ידי החכמה בחינת כח מה שהיה במשה שאמר (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, על ידי זה יסד הארץ ומלואה. וגם עליו רמז בתיבת בראשית בשביל משה שנקרא ראשית כמאמר הכתוב כאן אלה ראשי בית אבותם וגו' נברא העולם ועל כן ראשי בית הוא בראשית עם יו"ד יתירה לרמז שגם עולם הבא שנברא ביו"ד נברא בשביל משה מה שאין כן באברהם שנרמז בתיבת בהבראם בשביל אברהם אבל גם הוא בה' בראם כמאמר חז"ל (מנחות כ"ט: ובבראשית רבה י"ב, י') שמרמז רק על עולם הזה שנברא בה' כמו שאמרו (במנחות שם) בפסוק (ישעיה כ"ו, ג') כי בי"ה ה' צור עולמים עולם הזה נברא בה' ועולם הבא נברא ביו"ד ועל כן רק הוא הראוי לגאולת ישראל ואם אין אתה גואלם אין אחר גואלם כמאמר חז"ל (שמות רבה ג', ג') כי בחינת גואל הוא במדת היסוד בסוד הכתוב (רות ג', י"ג) אם יגאלך טוב יגאל, והוא בחינת יו"ד שהוא בחינת משה כאמור ועל כן כשנולד ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב', ב')), והוא מובן.

311

שי״בוידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל וגו'. לא נודע ענין הצווי הזה (עיין ברש"י ובמדרש חז"ל) ואפשר לפי מה שכתבנו למעלה שזה הדיבור הקשה בחינת הדין הנאמר בתחלת הפרשה הוא לומר כי הקב"ה תלה לו בזכות אחרים שעל ידי כריתות ברית עם האבות הוא גואלם לא בזכותו, ומשה רבינו צדקת ה' עשה ומשפטיו, אשר וידבר משה כן אל בני ישראל שלא שינה רק אמר להם שבזכות האבות הקב"ה גואלם לא בזכותו, ועל ידי דבר זה עצמו זכה משה ותלה לו הקב"ה בזכות עצמו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' להוציא את בני ישראל וגו', פירוש שזה יאמרו אל בני ישראל שלהם צוה להוציא שבזכותם יוציאו ישראל ממצרים. ועל כן בסיום הענין, אמר הכתוב הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים כלומר שהם יוציאום בזכותם, וכאילו הם המוציאים אותם ממש ועל כן הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא, כי להם כח וגבורה על זה. והוא כי הנה מצינו בתחלת שליחות הקב"ה למשה על הדבר הזה, שלחו תחלה אל ישראל כמו שמפורש בפרשה שלמעלה לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי וגו' ואומר אעלה אתכם וגו' ולכאורה מה היה צריך לשלחו כלל אל ישראל, להא ישראל בודאי מוכנים הם לצאת ממצרים אם יניחם פרעה, כי מי לא יברח מבית עבודה קשה כזה בכל מאמצי כוחו אם יוכל כצפור הנמלט מפח יוקשים ויותר והשליחות לא היה צריך אלא לפרעה, וביותר מה שאמר משה כמה פעמים והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך וגו' או באומרו ואמרו לי מה שמו וגו', מה צורך בזה לאמונתם, הלא כאשר ישלחם פרעה בעיניהם יראו כי פקד ה' את עמו לגאלם מעבודת פרך.

312

שי״גואמנם כי שני דברים היה בזה, אחת כי האמונה היה צורך הגאולה כי אם לא היו אז מאיינים בה' בזה, לא היו יוצאין משם לעולם, כי באמת ישראל לא היו ראויים אז לגאולה כל כך מצד עצמן כי נשקעו ראשם ורובם בטומאה עד מ"ט שערים ולא נשאר להם כי אם שער אחד לצאת בו, ובזכות האמונה בה' זכו לגאולה כמו שאיתא כמה פעמים בדברי חכמינו ומפורש אמר (במכילתא מובא בילקוט רמז ר"ם) לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שהאמינו וכו', וגם על הים אמר הקב"ה כדי הוא האמנה שהאמינו בי שאקרע להם הים כמו שאיתא (בשמות רבה כ"א, ח') ועד היום הקב"ה זוכר לנו חסד נעורינו מאז בזה כמו שאמר הכתוב (ירמיה ב', ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. והשנית הוא מה שהיה נצרך שישאל איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות בכדי לנצל את מצרים, וזה היה צורך הגאולה בהכרח כמו שאמרו חז"ל (ברכות ט'.) בפסוק (שמות י"א, ב') דבר נא וגו' אין נא אלא לשון בקשה וכו' שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים וכו' (וגם לפי קבלת הרב האר"י זללה"ה שההתנצלות היה להוציא כל הניצוצי הקדושה מהם וזה ודאי שהיה בהכרח אל הגאולה). ועל כן קודם כל נשתלח אל בני ישראל להכניס האמונה בלבם כי בלתי זה לא יעשה אלהים דבר, ועל כן תיכף אמר לו הקב"ה (שמות ג', י"ח) ושמעו לקולך וגו' כי עיקר הגאולה הוא האמונה ותיכף אמר לו (שם שם, כ"א) ונתתי את חן העם הזה וגו' ושאלה אשה משכנתה וגו' כי גם זה מעיקרי הגאולה ואחר כך נאמר כי כן היתה ויאמן העם וישמעו כי פקד וגו' ויקד וגו' (שם ד', ל"א)), ואחר כך כאשר הכביד פרעה את עולו עליהם מאוד לקשש קש לתבן נפלו קצת מאמונתם ואמרו אל משה (שם ה', כ"א) ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו וגו' ועל כן תיכף וידבר אלהים וגו' עד לכן אמור לבני ישראל וגו' והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו' ואין לכן אלא שבועה כמאמר חז"ל (שמות רבה ו', ד') כי נשבע להם על זה לצד כי זה העיקר שיתחזקו בו באמונתם ויאמינו בה' כי ודאי יוציאם ויביאם וגו', ונאמר על זה ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' ונמצא שח"ו אין כאן גאולה ו לא יועיל לזה אף זכות אבותיהם כי העיקר הוא האמונה משני הטעמים.

313

שי״דוזה שתלה הקב"ה בזכותו של משה וידבר אל משה וגו' ויצום אל בני ישראל ואל פרעה וגו'. לומר כי קודם הוא הצווייי אל בני ישראל שידברו על לב ישראל ויכניסו בלבם אמונת ה' בזה, ואחר כך אל פרעה מלך מצרים. ובזה גדלה זכות משה כי על הדבר שאינו מועיל זכות אבות הנה זכותו יועיל להכניס האמונה בלבם של ישראל לגאלם על ידי זה, ולזה חלקן הכתוב מפורש לשתי בחינות אלו להלן ואמר (להלן כ"ו) הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא וגו'. ולכאורה הלא דבר אחד הוא ולמה חלקן לשנים, ואמנם בראשונה יגיד כי להם אמר שיוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, כלומר להכניס ולהחליט בלבם של ישראל שכבר אינן עבדים לפרעה, ויוציאו את בני ישראל ממצרים לגמרי שלא יהיה עוד ספק בלבבם שיהיו עוד במצרים וכאילו כבר יצאו משם ובזה הם המוציאים אותם ממש מעבדות לחירות וגדלה זכותם בזה לרוב, ואחר כך הם המדברים אל פרעה וגו' וכן היה כי האמינו העם ושאלה אשה משכנתה וגו' שעשו ככל אשר צוה אותם משה ומשכו ידיהם מן העבודה זרה ושחטו הפסח ככל חקותיו ומשפטיו ובזכות זה יצאו כל צבאות ה', ולזה סיים הכתוב הוא משה ואהרן ואמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה מלמד ששניהם שקולין וכו', ולכאורה מה נשתנה כאן להודיע זאת כי שניהם שקולים הם יותר מכל המקומות (והנה עינינו תראנה מה שנעשה למרים על מה שאמרה הלא גם בנו דבר וגו') ואמנם כי עתה הכתוב מדבר שזכותם ופעולתם גרם ליציאת בני ישראל ממצרים והודיע כי זכות ופעולת שניהם שוין בהוצאה וגאולה הזו.

314

שי״הועוד יתבאר הכתוב. כי הנה הלא תראה שבכל הפרשה בכל מקום שאמר ה' דבר יציאתם לא הזכיר מארץ מצרים רק ממצרים וכאן כבר נאמר שני פעמים לשון ארץ ואמנם כי אמרו חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד (תהלים מ"ד, כ"ו וכ"ז) כי שחה לעפר נפשינו וגו' אז קומה עזרתה לנו וכו' עד כאן. והנה הירידה התחתונה של ישראל במצרים היה אחר דבר ה' אל משה כאשר התחיל פרעה להרע עוד לעם הזה בלתי לתת להם תבן ללבון הלבנים ועל ידי זה ויוכו שוטרי בני ישראל ויפץ את העם בכל ארץ מצרים לקושש קש והמצרים היו משברין שוקיהם על ידי זה כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ט) ואז היתה הנפילה עד לארץ, ועל כן קודם זה לא הזכיר הכתוב יציאה מארץ כי לא היה עדיין בחינת הנפילה עד לארץ עד אחר כך כשאמר פרעה (שמות ה', ז') לא תאספון לתת תבן לעם וגו', ואז ירדו עד לארץ. ועל כן נאמר בסוף הפרשה שלמעלה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו והוא כפל לשון, אמנם להורות בא כי אף קודם שיגאל ה' את ישראל ממצרים בגאולתן השלימות, על כל פנים כיון שכבר נפלו עד לארץ מוכרחין להתעלות תיכף במעט מעט והוא שיפסק השיעבוד על כל פנים וכמאמר חז"ל שתיכף ממכה הראשונה של דם נפסק עול העבדות בחומר ולבנים, וזה אומרו עתה תראה כלומר זאת תראה תיכף אשר ביד חזקה ישלחם כלומר ביד חזקה ראשונה שאראה לו ישלחם על כל פנים מאתו והוא שלא יעבדו עוד עבודתו, אבל עודם במצרים, ואחר כך ביד חזקה יגרשם מארצו לגמרי, וזהו שאמר אחר כך הקב"ה למשה בסדר זה בוא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו פירוש כיון שכבר ישראל בארצו ארץ מצרים ירידה התחתונה על כן ישלחם תיכף על כל פנים מהשיעבוד כי ועלה מן הארץ, ולזה אמר משה ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, כי על דבר הגאולה גופה ודאי האמין כאשר ירבה ה' רבות מופתי גבורתו יגרשם פרעה, אך זה שאמר לו שזה יעשה תיכף שיפסיק מלשעבדם על ידי דברו לבד, אמר ואיך ישמעני פרעה וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו' להוציא את בני ישראל מארץ מצרים שזה יוכרח לעשות תיכף במכה ראשונה שישלחם מארצו על כל פנים מדבר השיעבוד שבזה נפלו עד לארץ.

315

שי״ואלה ראשי בית אבותם וגו'. פרט הכתוב כאן יחוסם להגיד שבחו של משה, כי הנה בני ראובן בכור ישראל וגו' ובני שמעון וגו', אבל בבני לוי שינה הכתוב בפרט שמותם לומר ואלה שמות בני לוי לתולדתם לומר הנה אלה שמות בני לוי המיוחדים במעלה וגדולה וחשיבות נכבדה כנודע שבני לוי גם בעודם במצרים היו דבקים בה' ובתורתו שעל כן ברכם משה ואמר (דברים ל"ג, ט' וי') כי שמרו אמרתך וגו' יורו משפטיך ליעקב, ולא היו משועבדים מעודם כלל לפרעה במצרים וגם שמותם מתולדתם מעיד לגדולת מעלתם, כי עמרם הוא עם רם ויצהר הוא לשון צהר המבהיק ומאיר באורו, וחברן כי חבר הוא לאביו שבשמים, ועוזיאל הוא עז אל שעז בעבודתו לאל ה' ועל כל זאת הנה אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם אלה שמזכיר למטה והם.

316

שי״זהוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו'. שהם היו הראשים על כולם עם שכולם ראשים וחשובים היו אבל הם מן החשובים שבחשבוים היו. והודיע הכתוב כל זה כי עד הנה הנה כמה הקטין משה את עצמו בדבר השליחות הזה ואמר כי אולי הוא אינו ראוי לזה שלח ביד מי הראוי לשלוח אף שהיה ראש שבטי ישראל, ולזה אחר שסיים הכתוב למעלה שאמר משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' וכבר כתבנו אלי דייקא כי מפני פחיתות ערכי לא רצו לשמוע אלי ומכל שכן ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ואין זה ראוי לכבודך שתשלח איש אשר לא ידבר נכונה כי הקריבהו נא לפחתך, אומר הכתוב לא תסבור שבאמת כן הוא שהוא הקטן שבישראל לא כן הוא כי אלה ראשי בית אבותם והמובחר הוא ואלה שמות בני לוי שאותו הבדיל ה' לשרתו ולברך בשמו, ואלה ראשי אבות הלוים הוא משה ואהרן הרי שגדול שבכולם היה (כי אף שאמרו חז"ל (בראשית רבה א', ט"ו) ששניהם שקולים לא כיוונו אלא לדבר מצוה זו ולא לדבר אחר כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים זללה"ה ועיין מה שכתבנו למעלה במקומו כי לא קם נביא בישראל כמשה) ואף על פי כן כמה הקטין את עצמו. וגם קטנות וענוה של אהרן נודע ממה שאמר הכתוב (שמות ד', י"ד) וראך ושמח בלבו כמאמר חז"ל (שמות רבה ה', י' ובשבת קל"ט.) ועל כן אמר הכתוב הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל וגו' כלומר לפי שכל כך הקטינו את עצמם מעודם זה גרם אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל ולא אמר לאחר כי קרוב ה' לנשברי לב ואת דכא אשכון, וגבה עינים וגו' אותו לא אוכל. ולך ראה אשר.

317

שי״חהם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים. ואף על פי כן הוא משה ואהרן וכל מקום שנאמר הוא, הוא לומר שהוא כן מתחלתו ועד סופו כמאמר חז"ל (מגילה י"א.) הוא משה ואהרן הן בצדקן מתחלתן ועד סופן וכו' וגם אנו נאמר הוא משה ואהרן בקטנותם וענותנותם מתחלתם ועד סופם ולא נתגאו כלל לומר שאין הקב"ה בוחר בשלוחים אחרים כי אם בהם או שיאמרו הנה אנחנו עושים רצון המקום ויתגאו בזה כדרך אנשים שאינם בעלי שכל ובינה המתגאים במה שהם עובדים את הבורא, ואינם יודעין כי אם היו עובדין להבורא לא היו מתגאין בשום אופן כי זה הראשון וראשונה בעבודת המקום אשר על ידי עבודתו אדם קונה לו לב נשבר ונדכה להיות נכנע ושפל לפני כל אדם אף לפני הפחות שבפחותים כי יודע אשר לפי ערך שכלו ומקומו ומעמדו לא התחיל עדיין בעבודת בוראו, וזה אשר לבו מתגדל כאשר עושה איזה מצוה או לימוד תורה וכדומה, יהיה לבו נכון בטוח שלא התחיל לעבוד לבוראו אף על תנועה קלה, ומגיד הכתוב עוד בדברים האלה אשר.

318

שי״טויהי ביום דיבר ה' אל משה בארץ מצרים. מה שדיבר עמו בארץ מצרים עצמו אחר שכבר עשה שליחות המקום פעם ושתים לבני ישראל ולפרעה והיה מקום לאמור בלבבו מן הסתם אני כדאי וראוי לשליחות הזה, לא כן כי תיכף כאשר וידבר ה' אל משה וגו' דבר אל פרעה מלך מצרים. הנה,

319

ש״כויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אלי דייקא כאמור כי לא זז מקטנותו וענותנותו ועמד בשלו לומר שלח נא ביד תשלח וה' הרואה ללבב ידע אמיתיות שבירות לבבו ודכאות רוחו אמר לו ראה נתתיך אלהים לפרעה וגו' שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין ורק אתה תדבר והוא בודאי ישַלח את בני ישראל מארצו, ומה שלא ירצה לשלוח תיכף הוא עבור שאני מקשה את לבו וגו' למען הרביתי את אותתי אבל אין שום מניעה מאתך ורק אתה הוא הראוי לכל זה.

320

שכ״אואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. להבין כפל הלשון בפסוקים האלה, נראה כי הנה על שני דרכים הקשה ה' את לב פרעה למאן לשלח להכותו עשר מכות גדולות ונוראות. האחד, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ט', ט' במכת דם וכן להלן בשאר המכות עיין שם) שהקב"ה פרעם מדה כנגד מדה בכל מה שעשו לישראל לעומתם נלקו כל העשר מכות, כמו דם לפי שלא הניחו את בנות ישראל לטבול מטומאתן שלא יהיו פרין ורבין לפיכך נהפך מימיהם לדם, צפרדע לפי שהיו אומרין לישראל צאו והביאו לנו שקצים ורמשים לשחוק בהם לפיכך הביא עליהן צפרדעים וכו' (שם י' ד')). והשנית הוא, לפי שהיה פרעה הרשע כופר בה' ואמר מי ה' לא ידעתי את ה' לפיכך הקשה את לבו והביא עליו כל המכות האלה. בכדי שעל ידי זה ידעו שמו בכל העולם ותתרבה ידיעתו בכל הארץ אשר לזה היתה עיקר כוונת הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכאשר נאמר כמה פעמים למען תדע כי אין כה' ונודע ה' משפט עשה כשהקב"ה עושה דין ברשעים שמו מתעלה ומתגדל כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט יחזקאל רמז שע"ח) בפסוק (יחזקאל ל"ח, כ"ב) ונשפטתי אתם בדבר ובדם אמר ר' שמעון בן יוחאי אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולם אלא כשהוא עושה משפט ברשעים ואית לן קריין סגיאין וכו' עד כאן.

321

שכ״בובפרט אז בארץ מצרים שהיה אז ראש לכל הממלכות והיו שולטים מסוף העולם ועד סופו (על דרך (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש) והיה ידוע לכל גודל מעשה המכשפים והחרטומים שהיו במצרים. גם חכמי מצרים היו מפורסמים כמאמר הכתוב (ישעיה י"ט, י"א) חכמי יועצי פרעה ואומר (שם כ"ט, י"ד) ואבדה חכמת חכמיו, מכלל שהיו בהם חכמים וכשהקב"ה יעשה בהם דין ומשפט ודאי ששמו יתגדל בכל הארץ כי יאמרו המלך קשה והארץ קשה ואף על פי כן לפני זעמו מי יעמוד ובודאי אין כה' וכאשר באמת היה שעל ידי יציאת מצרים נתקדש שמו ושמעו עמים ירגזון ואז נבהלו אלופי אדום וגו', וזה שאמר הכתוב ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותתי ואת מופתי בארץ מצרים דייקא לפי שהמדינה קשה והארץ קשה בהיותה ראש הממלכות ומלא כישוף על כן שם ארבה אותותי ומופתי.

322

שכ״גוהנה עבור זה אפשר היה די בחמש או בששה מכות ולא דוקא עשר ואכן היה צריך להיות דוקא עשר מדות למדדם מדה כנגד מדה מה שעשו לישראל, ועל כן ולא ישמע אליכם פרעה כי אם ונתתי את ידי במצרים בחינת יד הרמה הנכלל משני ידות ימין ושמאל בחינת עשר אצבעות להכותו עשר מכות דוקא (כי (בראשית רבה ל"ג, ג') אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין, ואף הימין מכה אותם כאשר שר משה וישראל (שמות ט"ו, ו') ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב) וזה למען והוצאתי את צבאותי וגו' מארץ מצרים בשפטים גדולים, שאשפוט את מצרים מדה כנגד מדה מה שעשו לעמי וזה הטעם הראשון. ועוד טעם אחר וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי וגו' והוצאתי את בני ישראל מתוכם מה שאין עבד יכול לברוח ותתרבה ידיעתי בעולם עבור זה והוא הטעם השני בגין דישתמודעין ליה וכאמור.

323

שכ״דכי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן וגו'. מלת לאמור הזה אין לו פירוש כי למי יאמרו זאת, ואמנם כי הנה אמרו חז"ל (ילקוט ישעיה רמז ת"ט) במה שאמר אחז לא אנסה את ה' אין רצוני שיתקדש שם שמים על ידי וכו', כי הרשע לא יחפוץ בגדולת ה' והודו על הארץ, ולמה לו לנסות שיתודע שם ה' בארץ שיאמרו כי הפליא ה' לעשות בארץ, ועל כן ודאי מכל שכן פרעה הרשע הגמור שאמר (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כלומר אפילו אם הייתי יודעו לא אשלח את ישראל כי הגדיל חציפות עזות פניו נגד ה', ודאי שהוא לא יחפוץ לנסות את ה' על ידי מופת כי יחוש אולי יתקדש שם שמים על ידו ואין רצונו בזה, ואם יאמר פרעה להם שיראו לו מופת יכפול דבריו וישלש כי לא את ה' הוא מנסה כי אם אותם משה ואהרן לראות אם גם הם כחכמיו ומכשפיו שיוכלו לעשות מופתים בארץ אבל ודאי יאמר כי לא מה' הוא, ואדרבה יותר מה שיעשו לפניו מופתים יכפור שלא מה' הוא כי הוא כופר בה' רק יאמר שבחרטומי מצרים הם העושים בלהטיהם.

324

שכ״הוזה אומרו כי ידבר אליכם פרעה, לאמר תנו לכם מופת, פירוש אם ידבר אליכם פרעה יכפול דברו לאמור תנו לכם מופת, לכם דייקא שאתכם הוא מנסה אם תוכלו לעשות דבר בארץ אבל לא ינסה את ה' כי אין רצונו בזה, והקב"ה הרואה ללבב טומאת טפלות רשעת לבבם הרע שאין רצונו לנסות ה' כלל, הנה הוא משגיא לגוים ויאבדם וצוה לעשות להם מופתים בתחלה מה שיוכלו גם החרטומים לעשות כן בלטיהם, ויהב ליה כולא טעותא שיסבור שגם אלו מכשפים הם ואותותיהם כחכמי מצרים הם ולא נתגלה להם שם ה' ולא יאמינו במשה ומכל שכן בה' ויחזק לבו למען רבות מופתי גבורתו ויתקדש שמו בכפלי כפליים להיות הולך שמו בכל הארץ על ידו.

325

שכ״וויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן. מלת חרטומי מצרים נראה מיותר ואינו מסודר בלשון הכתוב והיה די לומר ויעשו גם הם בלהטיהם כן, ואכן נראה כי באמת פרעה הרשע ודאי כל מה שהיה יכול להקטין הדבר מעשה מופת אשר עשאו ולהראות שהכל יכולים לעשות כן, ודאי היה עושה. ועל כן היה דעתו מתחלה רק לקרוא למכשפים לבד שיעשו הדבר הזה, ואמנם כי ירא שמא זה דבר גדול הוא שלא יוכלו המכשפים לבד לעשותו ונמצא נשאר מבויש ועוד ופן יתקדש שם שמים בזה והוא תר"ו יעוורו עיניו בזה, ועל כן הוכרח לקרוא גם לחכמים ולמכשפים פן על ידי שניהם יצא דבר המעשה, אבל כבר כתבנו שהקב"ה מ שגיא לגוים וגו' ויתעם בתהו לא דרך וצוה לעשות דוקא מופת כזה שיכלו המכשפים לבד לעשותו בכדי שיחזק לב פרעה וישלח אליו כל מגפותיו. וזה מאמר הכתוב ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים שלשניהם קרא פן לא יוכלו המכשפים לבד, אבל ויעשו גם הם חרטומי מצרים וגו' פירוש גם חרטומי מצרים לבדם בלי צירוף החכמים עשו בלהטיהם כן, ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה ט', ו') מה גם אפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן וכו' הכל להגיד רשעות פרעה שרצה להקטין המופת כאשר יוכל וקרא לתינוק בן ד' שנים שיעשה אותו. ושבחו של הקב"ה היאך הוא משגיא לגוים כי הוא הרואה ללבב.

326

שכ״זואמרת אליו ה' אלהי העברים וגו', והנה לא שמעת עד כה וגו'. רבינו הקדוש רש"י ז"ל מביא בשם המדרש וזה לשונו: עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה בכה אמר ה' כחצות הלילה, ולכאורה צריך להבין דבריהם זה כי הלא גם תיכף אחרי זה במכת דם פתח הקב"ה בכה אמר ה' בזאת תדע וגו', ואיך יאמר שלא ישמע עד מכה שיפתח בכה והרי פתח בכה ולא שמע, ונראה שפירושו שהמכה עצמה תפתח בכה ולא אזהרה שקודם אליה וזה היה במכת בכורות שפתח כחצות הלילה אני יוצא וגו', והוא הפתיחה בכה כי כ"ה ראשי תיבות כ'חצות ה'לילה ואפשר לזה כיוון רש"י ז"ל ומסיים בתיבות הללו כחצות הלילה עיין שם.

327

שכ״חכה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה וגו'. לא מצינו כן במכות אחרות שיפתח לו לומר בזאת תדע כי אם במכה הזו, והנראה כי כבר כתבנו למעלה אשר עבור שני דברים הקשה ה' את לב פרעה להכותו עשר. אחד כאשר אמרו חז"ל (שמות רבה ט', ט' במכת דם וכן להלן בכולם) שהם מדה כנגד מדה מה שעשו לישראל כמו דם לפי שלא הניחו את בנות ישראל לטבול מטומאתן שלא יהיו פרין ורבין הפך את מימיהם לדם וכן בצפרדע וכו'. והשני לפי שהיה פרעה כופר בה' ואמר מי ה' הקשה ה' את לבו להראותו מופתי גבורתו שידע כי הוא ה' השליט על כל הארץ ומושל בגוים, ולזה הנה מכת הצפרדע שהיה קשה מאוד לפרעה כי היו מקשקשין במעיהם וצועקים בקרבם.

328

שכ״טהנה זה היה תחלת רשימת המכה לענוש במדה נגד מה שעשו לישראל צער מול צער. והמופת שראה מזה כי ה' הוא האלהים נעשה אחר כך בעת הסרת הצפרדעים, אמר לו כדבריך למען תדע כי אין כה' אלהינו וסרו הפרדעים וגו' אבל במכת הדם הגם שגם זה היתה מדה כנגד מדה אבל לא היתה נראה כל כך לפרעה לעונש, והראיה שלא מצינו שיעתר למשה שיסיר ממנו מכה הזו, והטעם נראה לפי שהיה להם עצות בדבר כמו לקנות מים מישראל בדמים שיוכלו לשתות מהם כמאמר חז"ל (שמות רבה שם) או כאשר נאמר בכתוב ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות וגו', הרי שלא היה להם המכה לעונש כל כך עם שודאי היה להם יסורים גדולים מזה אבל לא כל כך כבשאר מכות.

329

ש״לואמנם כל עיקר הכאותם במכה הזו היה להיות על ידי זה אות ומופת בארץ לשם ה' כי אין כמוהו, עבור שהיו עובדים ליאור כמאמר חז"ל (שמות רבה שם) ונלקה יראתם וראו כולם שהוא על ה' ואין מידו מציל ונער אלילי מצרים מפניו, ועל כן פתח פתחא להאי פרישתא בכה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' כי עיקר נתינת מכה הזו שתדע כי אני ה' אני הוא ולא אחר ובאלהיכם אעשה שפטים ויפקוד ה' על צבא המרום במרום תחלה ואחר כך על מלכי האדמה וגו', כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ה') והוא רומז על חיות הקליפות שמהם שאבו מצרים חיותם ובהם שמו בטחונם.

330

של״אויעשו כן וגו' הצפרדעים על ארץ מצרים. אמרו על ארץ מצרים לכאורה מיותר כי להיכן העלו אותם אם לא על ארץ מצרים. ואמנם כי הנה נודע מאמר חז"ל (פסחים נ"ג:) דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים מה צפרדעים שאין מצווין על קידוש ה' כתיב בהם ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך וגו' אימתי משארות מצויות בתנור בשעה שהתנור חם וכו' אנו על אחת כמה וכמה וכו' עד כאן. הרי שהצפרדעים שהעלה אהרן עלו לכל המקומות בפקודת ה' אשר עליהם מה שאין כן אלו הצרפדעים שהעלו החרטומים לא היו צריכים לעלות למקומות אחרים ומכל שכן אל התנור בשעה שהוא חם, כי אם על הארץ לבד כי לא היה פקודת ה' עליהם. ולזה אמר הכתוב ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים כי לא עלו רק על ארץ מצרים לבד ולא לשארי מקומות מה שאין כן באהרן נאמר ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים כלומר תחלה עלתה לכל מקום שהיתה צריכה ואחר כך ותכס את ארץ מצרים כי היו מרובין למאוד.

331

של״בויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי וגו'. לכאורה נראה לשפת יתר בפה פרעה שיאמר להם אופן הסרת הצפרדעים על ידי בקשתם את ה' והוא בודאי היה מרחיק עצמו מלהיות שם שמים רגיל בפיו, והיה די לבקש מאתם שיראו שיסירו הצפרדעים וישלח את העם והם יעשו מה שיעשו. ואמנם כן הודה כי שלוחי ה' המה, כי עד הנה היה סבור שמה שעושין עושין בכשפים והראיה שגם חרטומי מצרים עושים כן בלהטיהם, ואך הסרת הצפרדעים זה לא יכלו החרטומים לעשות כי כל כוחות הרעים לא יוכלו לעשות רק רע ולא טוב כנודע, ועוד שאפילו בריה פחות [מכשעורה] מכעדשה אין השד יכול לברוא (סנהדרין ס"ז:) מכל שכן דבר שהוא אין לגמרי לא יוכלו לעשות כזאת בכישוף, ועל כן אמר להם כי זה איני יכול לעשות במכשפים רק העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים כי הוא המהוה את כל מאין ליש ובידו לעשות מיש אין.

332

של״גויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו. מקרא זה נודע לכל שצריך הבנה, כי מה השבח והתפארת יהיה בזה אם יאחר להסירם או יסירם תיכף. ועוד פרעה שאמר למחר ולמה לא רצה תיכף אחר שהיה בעיניו קשה כמות, ועוד מה שאמר לו משה כדברך למען תדע כי אין כה' משמע שבזה שיהיה למחר ידע כי אין כה', ואנחנו לא נדע מה נשתנה יום מיומים, ואימת שיסיר הצפרדעים ודאי יוודע כי אין כה'. והנראה על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לחיבור פירוש המשניות שלו) כי אלו הוברי שמים וחוזים בכוכבים אי אפשר בשום אופן בעולם שיצדקו בכל דקדוקי העתידות, ובהכרח יצדקו קצתם וישקרו קצתם ובעלי הכוחות האלה לא יכינו נפשם ולא יתהללו שיצדקו בכל חלקי הדברים אבל אומרים שמחר ירד גשם ונמצא ירד ליום שלישי וכדומה וכו' וזה שאמרו רבותינו מאשר ולא כל אשר וכו' ואין יעודי הנביאים והבטחתם כן אבל יצדקו הכל עד מלה אחרונה ולא יפול דבר מדבריהם לא קטן ולא גדול וכו' עד כאן. והנה כבר כתבנו שהסרת הצפרדעים לא יכלו המכשפים לעשותה, ואך על כל פנים דבר זה ודאי שצוה להם פרעה שיגידו לו אימתי יסורו ממנו, ואמנם שהם בודאי הגידו לו עד לאחר זמן כי הסרת הצפרדעים בזמן הזה לא היתה אלא על ידי תפלת משה אבל זמן הנקצב להם היה עוד לאיזה ימים, ועל כן ביקש מאת משה שיעתיר לה' בכח התפלה להסירם קודם הזמן אשר נקצב להסרתם, ועדין היה משה ירא שלא יאמר פרעה שלא הוסרו הצפרדעים בכח התפלה רק שהגיע העת להסרתם, וזה שהגידו לו חכמיו כי יאריך עוד ימי הרעה מפני שלא ראו יפה עד זמן המוגבל ובאמת בא הזמן קודם וממילא הלכו להם, ועל כן נתחכם משה להראות לו מופת על מופת מה' שהוא יסיר הצפרדעים קודם זמנם.

333

של״דולזה אמר לו התפאר עלי למתי אעתיר לך להכרית הצפרדעים וגו'. כלומר שתקצוב לי זמן קצוב לומר אשר בזמן הזה יכלו, ואז כאשר אומר לך בזמן מוגבל ברגע זו יסורו הצפרדעים ויהיה כן אז תדע כי ה' הוא האלהים ואני נביא אמת לה' שלא יפול דבר ארצה, לא כחכמיך ומכשפיך, (וכן במכת ברד אמר לו הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד ואמרו חז"ל (שמות רבה י"ב, ב') זבדי בן לוי אמר שרט לו שריטה על הכותל אמר לו כשתקיע השמש לכאן ירד מחר הברד וכו' עד כאן, הכל בכדי להראות לו כי נביא ה' הוא אשר יקלע אל השערה ולא יחטיא, ולרגע שיאמר לא ישונה על רגע אחרת מה שאין כל החכמים והחרטומים יכולים לעשות כן), וכל זאת היה אם אומר לך שתשאל אות מתי יסורו ממך, אבל אני אומר לך עוד מופת גדול מזה שתאמר לי למתי אעתיר לך להכרית הצ פרדעים שאבקש שילכו הצפרדעים לא בזמן הקצוב להם ובזה תדע ודאי כי אין כה' שהוא המסיר ועושה מיש אין מה שלא יוכלו כל החרטמים לעשות כך. ועל כן העמיד פרעה נסיונו על למחר ולא תיכף אף שהיה קשה עליו המות הזה אף רגע, ואכן כי רצה לבחון התפארות משה אם כן הוא כדבריו. ואם יעמיד הנסיון על תיכף ברגע זו לא יצודק המבחן כל כך כי הן גם החרטומים שאינם יודעים בעתידות בבירור שלא יפול דבר ורגע מזמן אשר יקצבו, זה דוקא במה שלאחר זמן והם יאמרו שכך עתיד להיות, אבל בדבר שכבר נעשה כך בשמים שיהיה כך אם אף לא הגיע עדיין לארץ יראוהו החוזים בכוכבים ומזלות השמים. ולכן אם יאמר לו שיתפלל שיסיר הצפרדע תיכף אפשר שבלא תפלתו כבר הגיע השעה שיכלו והוא רואה שכבר נעשה כך וילך להתפלל (ואף שכל חכמי מצרים לא ראוהו על שעה זו מכל מקום אפשר שהוא חכם בחכמה זו יותר מהם אבל לא נביא ה' הוא) ועל כן העמיד מבחן נסיונו על למחר, וזה הוא דבר שאין בשום הוברי שמים לידע עד קצה האחרון מתי יגיע האות והמופת ובודאי נביא הוא מאת ה', ותפלתו היא שתועיל להסיר הצפרדעים. ועל כן אמר לו משה כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו שהוא המודיע לנביאיו עד קצה האחרון ובידו כח וגבורה להפך כל העולם מאין ליש ומיש לאין כנאמר, (ועל כן גם במכת ברד שזכרנו למעל ההעמיד משה נסיונו על מחר ולא אמר לו הנני ממטיר כעת ברד כבד לפי שבזה לא יובחן הנסיון כי אולי כבר ראה שהגיע השעה לירד הברד ועל שעה זו יוכלו גם החרטומים לידע, ועל כן שרט שריטה ואמר לו מחר יהיה האות הזה שיובחן כי הוא נביא אמת לה'. וגם במכת ערוב אמר לו למחר יהיה האות הזה והכל לכוונה הנזכרת שידע פרעה כי נביא הוא).

334

של״האו נאמר בדרך זה במה שהציג פרעה נסיונו על למחר, כי חז"ל אמרו (שמות רבה י', ה') על פסוק זה ויאמר למחר מכאן אתה למד שאותו יום היה לו להשלים זיי"ן ימים לכך אמר לו משה למתי אעתיר לך למחר אעתיר לך ולא לאותו יום וכו', ונמצא שמה שאמר לו משה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' לא כיוון אלא מיום המחרת ולהלאה באיזה יום שירצה, אבל לא באותו יום ששאל מאתו, והנה הרמב"ם ז"ל כתב (שם) כי כאשר יגיד הנביא נביאות לרעה ואחר כך לא יהיה הדבר ההוא ולא יבוא, לא יוודע בו כזב הנביא ואין לומר עליו שהוא נביא שקר מפני שיוכל להיות שהקב"ה ניחם על הרעה וכו' ואפשר שעשו תשובה או אפשר הוא מאריך להם אפו עוד בחמלתו על מעשה ידיו עד זמן אחר וכו' אבל אם הבטיח בבשורה טובה וכו' ולא נהיה הטובה ההוא אז נדע שהוא נביא שקר וכו' והוא אומרם (ברכות ז'.) כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר וכו' עד כאן. ועל כן העמיד פרעה נסיונו ליום המחרת תיכף כי כשיעבור יום המחרת ולא יסורו הצפרדעים יובחן כי לא נביא אמת מאת ה' הוא אבל כשיעמיד נסיונו להלאה אחר זמן המחרת, והן אפשר יסורו ממנו תיכף ליום המחרת קודם הזמן אשר הגביל עם משה לצד הגעת זמנם ביום ההוא ויאמר משה כי זה על שהכנעת לבבך וניחם ה' על הרעה או שהוא מאריך אפו כאמור.

335

של״ואו אפשר לומר בדרך זה כי פרעה לגודל טפל רשעתו שלא היה רצונו שיתקדש שם שמים על ידו וכמו שאמר לא אנסה את ה' כי אין רצוני שיתקדש שם שמים על ידי, אמר בכוון למחר, כי נודע אשר כל מכה היתה משמשת ז' ימים כמאמר חז"ל (שמות רבה ט', י"ב וי', ה') וכאשר ראה במכת דם שהלכה אחר ז' ימים, ונמצא אם תלך המכה תיכף למחר אחר השבוע אין בזה קידוש שם שמים כל כך להתאמת בזה נבואת נאמן ביתו משה רבינו עליו השלום כי יאמר כן דרך המכה להלוך אחר ז' ימים מה שאין כן אילו העמיד זמנו על זמן אחר והיתה מעכבת המכה אחר ז' ימים אז יוודע בבירור אשר אותותיו אותות ויאמינו בה' ובמשה עבדו. והוא אין חפץ בזה והנה מהראוי היה לגודל רשעתו שיענש על דבר זה שלא תלקח המכה מאתו ליום המחרת אחרי שכוונתו לרע ולא לטוב, ואך אמר לו משה כי אף על פי שאתה אומר למחר בכדי שלא יתקדש שם שמים על ידך אף על פי כן כדבריך אעשה שיסורו הצפרדעים למחר למען תדע כי אין כה' אלהינו המרחם בדין ועושה את עצמו כביכול כאילו אינו יודע כוונתך על רשעתך וחציפותך ועושה כדבריך להסיר ממך המות הזה תיכף ליום המחרת.

336

של״זויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. הנה חז"ל אמרו (שם י', ו') כי היו הצפרדעים צועקים במעיהם שנאמר על דבר הצפרדעים על דיבור הצפרדעים, וזה דרך דרש. ולפי פשוטו נראה לומר כי משה לא ידע איך יתפלל להסיר הצפרדעים אם ימותו בארץ מצרים או יחזרו ליאור, ועל כן צעק סתם על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה ואכן ויעש ה' כדבר משה וגו' והוא להסיר הצפרדעים אבל לא החזירם ליאור רק וימותו הצפרדעים ויצבר אותם חמרים, והוא בכדי שתבאש הארץ שיהיה מדה כנגד מדה מה שהכו לישראל עד שהבאיש בשרם כמאמר חז"ל (שם).

337

של״חאו יאמר ויצעק אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. ולדקדק עוד מה שנאמר ויצעק אל ה' ולא נאמר ויצעק משה לה', ואכן כי נודע גודל ענותנותו של משה עד שלא היה נחשב בעיניו לכלום כמו שנאמר (שמות ט"ז, ז') ונחנו מה, ועל כן לא סמך לבו להתפלל לפני ה' שישמע הקב"ה תפילתו ויענהו משמי קדשו עבור תפילתו, רק עיקר כוונתו היה רק למען כי ידע שיתקדש שמו של הקב"ה מאחר שכן דיבר אל פרעה כדברך למען תדע וגו' וקצב זמן אתו, ואם כן ח"ו כשלא יהיה כך יתחלל שמו בפה פרעה. ולזה נאמר ויצעק משה אל ה' כלומר שלא היתה תפילתו כי אם מחמת שהוא דבר הנוגע אל ה' והוא כבודו יתברך שיתקדש שמו ועל כן צעק על הצפרדעים אשר שם לפרעה כלומר על דברו של משה בעסק הצפרדעים אשר שם קץ וזמן לפרעה שילכו למחר. ולזה מסיים הכתוב,

338

של״טויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות. כלומר שלפי שהיה חפץ הקב"ה להקים דבר משה עבדו נביאו נאמן ביתו לפיכך וימותו כסדר הזה מן הבתים תחילה ואחר כך מן החצרות ואחר כך מן השדות, כי כן היה בקשת פרעה ממשה באומרו ויסר הצפרדעים ממני ומעמי כלומר תחילה ממני ואחר כך מעמי הקרוב קרוב קודם להסרה וכן הבטיח לו משה ואמר וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך וגו'. ועל כן למען הקים דבר משה כן עשה וימותו מן הבתים מן החצרות וגו', מה שאין כן אם היה הקב"ה מחזירן ליאור לא היה כסדר הזה כי תחילה יחזרו אותן הקרובים ליאור והוא מן השדות ואחר כך מן החצרות ואחר כך מן הבתים ואף שמשה אמר לפרעה רק ביאור תשארנה אין פירושו שיחזרו ליאור רק שימותו כולם ולא ישתארו מהן אלא אותן הנשארות ביאור כמאמר חז"ל (שמות רבה י', ה') ועשה הקב"ה להתקדש שמו הגדול והקדוש שלא יפול דבר מכאשר אמר משה ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

339

ש״מויעשו וגו' ויך את עפר הארץ ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ היה כנים וגו'. לכאורה אין סדר למקרא זה שהיה צריך לומר כל עפר הארץ היה כנים ותהי הכנם באדם ובבהמה, גם לא היה צריך לכפול מלת עפר הארץ פעמים. ואמנם הכתוב בא לתרץ כי לכאורה נראה שתחילה נתהוו הכנים מעפר הארץ ונעשה כל העפר כנים ואחר כך נעשה על ידי זה אשר ותהי הכנם באדם ובבהמה מה שרחשו עליהם מעפר, ובאמת בכתוב נאמר ותהי הכנם באדם ובבהמה כל עפר הארץ וגו' משמע שבאדם היה תחילה. וגם אומרו ותהי הכנם באדם משמע שמאדם עצמו נתהוו הכנים לא מה שרחשו עליו מן העפר וזה הוא כמו שהיה במכת דם שנלקה היאור לדם ומזה נעשה דם גם מה שבכלי עצים ואבנים כמפורש בכתוב והוא לפי שנלקה בחינת יסוד המים ובכל מקום שהיה מים נעשה דם, וכן כאן כאשר יסוד העפר נלקה בכנם הנה כל מקום שהוא נמצא בו יסוד העפר נתהוה ממנו כנים. ונודע אשר אין לך דבר שאין בו מיסוד העפר, האדם ובהמה וכל הדברים כמו שאיתא (ברמב"ם פרק ד' מהלכות יסודי התורה הלכה א') ובפרט אדם שרוב בנינו מן העפר (כמו שאיתא שם הלכה ד') ועל כן כאשר הכה אהרן את עפר הארץ תיכף נתהוה כנים בכל מקום ומקום ביסוד העפר. ואמנם נודע מה שאמרו חז"ל (שמות רבה י', ג') במכת צפרדעים שנאמר בהם ועלו ובאו בביתך וגו' ובבית עבדיך ובעמך וגו', לפי שפרעה התחיל בעבירה תחילה על כן בו התחילה מכה תחילה ואחר כך בעמו וכו'. ועל כן גם כאשר נתהוה מכת הכנים בכל יסוד העפר, תחילה התחיל באדם שהתחיל בעבירה תחילה ואחר כך בבהמה ואחר כך כל עפר הארץ היה כנים. וזה אומרו ויך את עפר הארץ, שהלקה את יסוד העפר ומזה ותהי הכנים באדם תחילה שנתהוה בעצם האדם מיסוד העפר שלו ואחר כך בבהמה ואחר כך כל עפר הארץ כאמור. או כה נאמר ויך את עפר הארץ שלא הלקה רק את עפר הארץ ואף על פי כן ותהי הכנם באדם ובבהמה שנתהוה בכל דבר, וזה מפני שכל עפר הארץ היה כנים שבכל מקום שהיה עפר הארץ בכל יסוד העפר נעשה כנים ועבור זה נתהוה הכנים באדם ובבהמה.

340

שמ״אויאמרו החרטומים וגו' ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'. רש"י ז"ל פירש כאשר דיבר ה' ולא ישמע אליכם פרעה וגו', ונראה מדבריו שהוא מפרש ולא שמע אליהם אל משה ואהרן, ולכאורה לא נזכר כאן בכתוב שיאמרו משה ואהרן עתה איזה דבר אליו והוא לא ישמע להם. ואפשר לומר שקאי על החרטומים שאמרו אליו אצבע אלהים הוא אבל הוא לא שמע אליהם ולא האמין להם אבל דעת החרטומים כבר היה לעשות חפץ ה' בראותם מעשה ידיו לכך הוצרך הקב"ה אחר כך להכביד לבו ולב עבדיו למען שתי אתתי אלה, כי כבר רפו ידי עבדיו כנאמר, ומה שאמר הכתוב כאשר דיבר ה' הוא ואני אקשה את לב פרעה והדומה.

341

שמ״בגם יאמר הכתוב אצבע אלהים הוא ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'. על דרך אומרם ז"ל (בזוה"ק בשלח נ"ב:) בפרשת ויחזק ה' את לב פרעה וגו' רבי אבא אמר לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא דכד הוה אמר משה כה אמר ה' דא מלה ממש אתקיף לבא וכו' דהא בכל חכמתא דיליה לא אשכח דשמא דא שליט בארעא וכו'. וכן גם כאן לפי שהחרטומים אמרו לו אצבע אלהים הוא ולא הזכירו לו שם ה' ומשה הנה אמר בכל פעם בשם ה' בזה נתחזק לבו כי לא האמין שיש ה' בעולם כאומרו לא ידעתי את ה' וזה מאמר הכתוב ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה' פירוש כאשר דיבר משה ה' בשם הוי"ה ברוך הוא, והוא לא האמין בזה, וגם חכמיו לא אמרו לו רק אצבע אלהים ולא ה' המהוה את כל, על כן לא שמעו. לכך נאמר להלן (ט', כ') הירא את דבר ה' מעבדי פרעה פירוש מי שהיה להיפוך מפרעה הרשע שהוא חיזק את לבו בשמעו דבר ה' פירוש הדיבור בשם ה' הוי"ה והוא אדרבה היה ירא את דבר ה' כשמעו דיבור בשם ה', הניס את עבדיו וגו'.

342

שמ״גויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגו' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך וגו'. רש"י ז"ל כתב כאן בזה הלשון את כל מגפותי למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות וכו' והוא פלא כי מי הביא מכת בכורות לכאן, ואם לומר שרמז לו כאן על מכת בכורות הרי בכתוב מפורש כי בפעם הזאת, ועיין במזרחי. ומה שאפשר לי לומר באומרו כאן את כל מגפותי וגו', כי הנה נודע אומרם ז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הקב"ה בדבר שהוא מכה הוא מרפא וכו' ויתפרש לפי דרכינו זה. כי הנה האדם המוכה מאתו כביכול אם הוא בעל שכל במקצת ומאמין בה' ובהשגחתו יתברך איך שלא יעשה דבר בכל העולמות עליונים ותחתונים כי אם מפורש בעין השגחתו כי הוא אמר ויהי והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ מקטן עד גדול והכל ברצונו והשגחתו, וח"ו אין מקרה בעולם לומר מקרה הוא שקרה כך, כי לא נאה לבורא עולם ברוך הוא שברא כל הבריאה כולה במאמר פיו יתברך ויניחו על מקרה ופגע הזמן להיות יקרה לפעמים כך ולפעמים כך, או להניחו על טבע המזלות וכוכבי השמים וכי לזה היה צריך לברוא העולם שיתנהג על פי טבע ומזל, כל סכל ופתי יאמר כן. ועוד הלא הוא יתברך המנהיג כל המציאות יומם ולילה בכח שאין לו קץ, ובכח שאין לו הפסק, והוא מחיים ומהוום תמיד מאין ליש כאמור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, מחדש ממש מאין ליש. ואם הוא מנהיגו ומחייהו ומהוה אותו תמיד איך יעלה על לב שיניח אופני הנהגתו על מקרה העולם וטבע המזל, ובודאי הכל נעשה בהשגחה מפורשת מאתו יתברך לטוב או למוטב הגם שהוא נעלם ונסתר בטבע העולם בכדי שלא יבוטל הבחירה אם יהיה מתנהג בהשגחה לבד, כי אם יהיה מתנהג העולם בהשגחה מפורשת לבדה שלטובים יהיה טוב לעולם, ולרעים יהיה רע לעולם. מי הוא אשר יתנהג בשגעון לבחור דרך הרע אם יהיה תיכף רע לו על ידי זה. ועל כן נסתרת ההשגחה בטבע העולם שלא יהיה נראית כל כך ולא יבוטל הבחירה. אבל מי שקצת עיני שכל לו מבין ויודע כי הכל בהשגחה מפורשת מאתו יתברך. ועל כן כאשר יבוא אליו מדברים אשר לא טובים המה מיסורים בני חיי ומזוני, תיכף הוא נותן לבו הלא זה מאת ה' הוא ששלח זאת אלי ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא כמאמר חז"ל (ברכות ה':) ובודאי נתחייבתי זאת לפניו. ואין הדבר תלוי אלא בתשובה שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ושב ומתודה ומתחרט באמת על המראתו את קונו למאות ולאלפים מיום הבריאה ועד הנה, בגילגול זה או בגילגולים אחרים שעברו עליו בעבירות חמורות וקלות ובדברים שאדם דש בעקביו, ומקבל עליו מעתה לשוב לקונו בכל עוז ותעצומות להדבק בו ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר שבו שלא יעשה דבר בעולם ממחשבה דיבור ומעשה בכל איבריו וחושיו כי אם מה שנוגע לעבודת קונו ולא יותר. ובודאי אין לך רפאות ומזור לנפש ולגוף יותר מזה אחר שהוא שב ומתדבק בקונו על ידי זה. וזה אומרם במה שהוא מכה הוא מרפא כלומר ההכאה גופא היא בעצמה הרפואה ותעלה לנפש, שעל ידי זה הוא מתדבק בקונו ובודאי על ידי זה הקב"ה מרחם עליו בחסדו הגדול ועושה לו טובות גדולות ונמצא שזה שהקב"ה מכה את האדם הוא מרפא אותו בזה מתחלואיו שנחלה נפשו בעבודת קונו וההכאה היא הרפואה לשוב על ידי זה לבוראו בכדי שלא יבוא לנפשו עוד ממכות האלה אשר נתחייב בעד נפשו.

343

שמ״דוזה הכל אם נותן האדם זאת אל לבו להבין כי זה הוא מאתו יתברך ונשתלח לשוב עדיו בזה, אבל אם הוא כאלו הסכלים הפתאים התולים הכל במקרה הזמן ופגעיו ובטבע מזלות השמים והכוכבים, הרי המכה הוא לו למכה גמורה וחלוטה לא לרפואה, כי הוא לא יתרפא בזה אחר שאינו נותן לב שהוא ממנו יתברך ואין שיעור להמכות שיבוא לו עוד, אחרי שאינו חוזר בתשובה במכה הראשונה. ועוד שעל זה גופא יתחייב להכות כסיל זה שאינו מאמין כי הכל מאתו יתברך ומרעה אל רעה יצא שרעה אחת תביא לו עוד שנים מהעבירות הישנים וגם חדשים מה שלא האמין במכתו ממי בא אליו, ולזה אמר הכתוב (ישעיה א', ה') על מה תכו עוד תוסיפו סרה כלומר כל עוד שאתם מוכים עוד תוסיפו סרה לתור מאחרי ה' לומר כי ח"ו עזב ה' את הארץ ונתנה על פגעי הזמן וטבע המזלות, ולזה סיים שם לא זורו וגו' עד ולא רככה בשמן, כלומר כי על כן לא היתה להם המכות האלה לרפואה לפי שאדרבה הם הוסיפו סרה על ידיהם ואיך תרפא אותם.

344

שמ״הואמנם זה הכל הוא באדם העושה זאת מעצמו שאינו נותן לב להבין במכותיו. אבל לפעמים הקב"ה עושה זאת להאדם שנועל ממנו דרכי התשובה והוא על דרך זה שנותן אל לבו שלא יאמין כי זה הוא ממנו יתברך רק יתלה הכל בטבע ומקרה וממילא לא ישוב עדיו. שלא יועיל הכות כסיל מאה אם אינו מבין שאינם במקרה וכמאמר חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') על פסוק (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ וגו' הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה וכו' עד אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה וכו' הריני מוסיף טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו וכו' עד כאן. וכן הוא בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ו' מהלכות תשובה הלכה ג') באריכות עיין שם. ודבר הזה הוא חולי רע וענין קשה עד למאוד כי אין קץ לשפטים רעים שיוכל לבוא אל האדם עבור זה.

345

שמ״ווהנה בכל המכות שהיו עד הנה לא האמין פרעה הרשע כי הוא מאת ה'. ובתחילה היה סבור כי הוא רק חכם כחכמי מצרים החרטומים והאשפים לעשות כמותם, ואחר כך כאשר הודו החרטומים במכת הכנים לומר כי אצבע אלהים הוא, מכל מקום הוא לא האמין והיה סבור כי הוא יותר חכם מחכמי מצרים ומכשפיהם ויכול מה שאין ביכולתם. ואכן עתה במכת הברד זה הוא דבר שאי אפשר כלל לומר עליו שיכול להיות בטבע העולם או בחכמת חכמים ומכשפים, לצד שהיה נסים מופלאים נס בתוך נס. אחת, שהיה ברד ואש מתלקחת ביחד והוא מים ואש שני הפכים ועשו שלום ביניהם לעשות רצון קונם. ועוד שהלך אש ארצה שלא בטבעו כי טבע האש להתמשך למעלה הכל כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה י"ב, ד' ושאר מקומות). ונמצא שכבר היה מחויב פרעה לתת על הלב כי זה אצבע אלהים הוא, ואכן מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו שגם בזה חיזק את לבו שלא יאמין אף בזה.

346

שמ״זוהוא אומרו כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך, כלומר שזה הוא תכלית המגפה שכוללת כל המגפות והוא קשה מכולם מה שאני שולח המגפה אל לבך לנגוף אותה בחלאים רעים שלא יכנוס בתוכה שום הרהור לומר אולי מה' יצא הדבר, רק להיות קשה כאבן שאפילו במה שהעין רואה שאי אפשר להעשות זאת מבלעדי ה', היא תכחיש ותאמר מקרה אחד לצדיק ולרשע והכל במקרה ופגעי הזמן. וזה אומרו ובעבדיך כלומר כי גם לעבדיך זאת תהיה המגפה אשר יגוף אותם שלא יאמינו שמה' הוא, אף שכבר הגה יצא מפיהם לומר אצבע אלהים הוא, מכל מקום תתחזק לבבם להיות פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר להחזיק הכל במקרה. ועל כן תיכף בפרשה שלאחריה נאמר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, כי מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כ"ט, י"ב) והכל למען שתי אותתי אלה בקרבו כדבר האמור.

347

שמ״חבעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. ראיתי לתת לב על כמה פעמים תדע הנאמר בפרשה זו וכולם בשינוי לשון זה מזה, ראשונה במכת דם נאמר (ז', י"ז) כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', השניה במכת הצפרדעים אמר לו (ח', ו') למען תדע כי אין כה' אלהינו, ועוד במכת הערוב אמר לו (שם י"ח) למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, וכאן במכת ברד אמר לו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. והנראה כי הנה על שלושה פנים היתה כפירות פרעה בה' במה שאמר (שמות ה', ב') מי ה' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. האחת, אמירת מי ה' הוא כפירה מפורשת חצופה כמו האפיקורסים אשר לנצח יאבדו, שמכחישים בה' המהוה את כל וברא הכל יש מאין, באומרם העולם קדמון הוא ועולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין לא לעילא ולא לתתא ואיש הישר בעיניו יעשה. וזה אומרו מי ה' שח"ו לא יש שום בחינת המהוה בעולם רק אלהים גימטריא הטבע שעולם כמנהגו נוהג ולא נתחדש העולם כלל. השנית, שאמר לא ידעתי את ה' הוא כדעת אלו האפקורסים שאומרין אמת שיש ה' אשר ברא העולם וחידשו מאין ליש ואולם עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על הארץ כי עזבהו ביד הכוכבים ומערכת השמים כי אין כבודו להשגיח בארץ התחתונה הלזו, וכבודו רק בשמים ממעל. נגד זה אמר לא ידעתי את ה' כלומר כאלו מודה במקצת גם אם אפשר יש ה' בשמים, אבל בארץ אינו כי לא ידעתי אותו כי עזב הארץ ביד טלה קטן מזל מצרים. והשלישית, אמר וגם את ישראל לא אשלח, הוא כאשר אפילו ישנו בארץ גם כן, אין אני מוכרח לצייתו כי מה יעשה לי ואני ראש הממלכות ושליט מסוף העולם ועד סופו כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י'). ועל המבול כבר נשבע שאינו מביא, ואפשר שטען שלא ישנה טבע העולם בשום אופן אחרי הבראו. ומה שהיה המבול על הארץ הוא היה בדרך הטבע כדעת דור הפלגה שאמרו אחד לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, ו').

348

שמ״טוכנגד שלושה הללו אמרו לו שלושה פעמים למען תדע להראות לו כי לא כדבריו הוא. נגד הראשון שכפר לגמרי בה' בחינת המהוה, לומר שהעולם קדמון ח"ו. הראו לו מכת דם שנהפך היאור לדם ומי יוכל להפכו אם לא מי שבראו והתהוהו מאין להיות מים ועתה יעשנו דם, ועל כן אמר לו בזאת תדע כי אני ה' אשר בראתי כל, וכל אשר אתה רואה לי הוא ובידי להפכו לכל אשר ארצה. ונגד השנית שאמר לא ידעתי את ה' וגו' כלומר שאלהים בשמים הוא ולא על הארץ שאינו משגיח במעשה הארץ. הראו לו מכת הערוב אשר נתמלא ביתו ובתי עבדיו ובתי כל מצרים בערוב, ואף על פי כן והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב. ומזה נראה בעליל כי הוא המושל ומשגיח גם על הארץ ומיטיב לעושים רצונו ומעניש לעוברי רצונו. על כן אמר לו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שגם בקרב הארץ אני הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ. ונגד השלישית שאמר וגם את ישראל לא אשלח שהוא לומר שאין מוכרח לעשות רצון ה' אף אם הוא בארץ גם כן, אמרו לו במכת ברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך וגו', וכבר כתבנו בפירוש למעלה שזה הוא המגפה היותר קשה שנלקח הבחירה ממנו, וניתן הוא ודעתו ושכלו ביד לבו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הם ברשות לבם. שאף שמבין בשכלו כי לא טוב זה הדבר אשר הוא עושה מכל מקום אין יכולת בידו להטות לבו לאשר יחפוץ רק הוא ניתן ברשות לבו להתמשך אחריו לעשות מה שלבו חפץ וליפול לבאר שחת. ובזה הראו לו כי הוא ולבו וכל אשר לו הכל ברשות הקב"ה, ולא יוכל לעמוד נגדו כשהקב"ה ירצה שישלח את ישראל, בשום אופן. ועל כן אמר לו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וכל הארץ שלי, וכשארצה ודאי תשלח אותם. ומה שעתה אינך משלח, הכל משלי הוא לשלוח מגפה אל לבך שתמאן בכדי לאבד אותך ואת עמך מן העולם.

349

ש״נאו ירצה לומר כי אין כמוני בכל הארץ, על דרך זה. על פי מה שכתב האר"י ז"ל בכוונה אין קדוש כה', פירוש שבהקב"ה אין שייך לומר קדוש כה' בכ"ף הדמיון כי הלא כל הקדושות מאתו יתברך הוא ומי שבא לטהר ולקדש נפשו מטומאת הנפשות הקב"ה מקדש אותו בקדושתו ומשפיע עליו שפע קדושה, אבל אין קדושה חוץ ממנו כביכול אף מעט דמעט ולכן איך שייך קדוש כה' כאילו קדושתו הוא דבר אחר מקדושת שמו יתברך הלא כל קדושתו הוא קדושת ה' ועל כן אין קדוש כה', פירוש אין שייך לומר כלל בחינת קדוש כה', כי אין קדוש בעולם חוץ מקדושתו יתברך שמו. וכן כאן הנה פרעה הרשע היה סבור שהוא עושה מה שלבו חפץ להרע לישראל והוא מתנגד לנגדי בלבו הרע לומר לא אשלח את ישראל, וזה שקר הוא כי כל לבו הרע שעומד לנגדי, שלי הוא. שאני מחזק את לבו ועושה את לבו תקיף וחזק שלא יוכל להטותו לאשר יחפץ. ועל כן בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר לא שייך לומר כמוני בכף הדמיון בכל הארץ כי אין בכל הארץ כי אם אני כוחי והשפעתי והשגחתי, ואתה וכוחך ולבך ברשותי, וכשארצה שתשלחם ודאי תשלחם. אך ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ כמאמר הכתוב להלן. ואמנם מה שאמר לו במכת הצפרדעים למען תדע כי אין כה' אלהינו, זה אמר לו שלא יראה לפרעה במה שאמר לו התפאר עלי למתי אעתיר לך ויסיר הצפרדעים, שהכל ביד משה לשלוח המכות ולהסירם ואל איזה זמן שרוצה. לזה אמר לו למען תדע כי אין כה' אלהינו, והוא על פי מה שכתבנו למעלה במה שמיחד הקב"ה שמו על יחיד או על רבים כמו אלהי ישראל או אלהי אברהם וגו', והוא על כי ה' ההולך בדרכיו. פירוש שה' הולך בדרכי ישראל להיטיב לכל העולמות להשפיעם שפע וברכה ורחמים או ח"ו להיפך להמעיט אורם והשפעתם, הכל מתנהג אחרי דרכי בני ישראל. כאשר הם מיטיבים מעשיהם אז ממשיכין טובה ואורה לכל העולמות, וח"ו בהיפך להיפך וכאומרם (יבמות ס"ג.) אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ועל כן נקרא אלהי ישראל כי אלהותו יתברך ניכר ונתגלה לעולם על ידי ישראל לטוב או למוטב, וכן אלהי אברהם יצחק ויעקב לפי שבימיהם כל ההשפעות והברכות שירד מן השמים לכל באי עולם הכל היה בשביל אברהם וזכותו, וכאומרם (ברכות י"ז:) כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני פירוש בזה הנתיב והשביל שעלה חנינא על ידי תורתו ומצותיו ומעשים טובים, בזה השביל יורד המזונות לכל העולם. ואכן כי אחר יעקב אבינו לא ייחד הקב"ה שמו על אדם מיוחד כי אם בכללות אלהי ישראל והכל בכלל, כי כל ההנהגה יורד כפי הנהגות כלל ישראל לטוב או למוטב. רק בימי האבות שהיו יחידים בעולם וכל השפע אלהי שהיה יורד לעולם הכל בנתיבותם ובשבילם על ידי רוב צדקתם, ייחד הקב"ה שמו עליהם לומר אלהי אברהם אלהי יצחק וגו', כי על ידם ניכר ונתגלה אלהותו בעולם בהיטיבו לכל באי עולם על ידם. וזה שאמר משה לפרעה כי זאת אשר אני מעמיד על תפילתי שאסיר הצפרדעים לא ח"ו שיש בי איזה כח לזה רק עבור שאני יודע ששמו יתברך הוא אלהינו המתגלה אלהותו על ידינו ובכח תפילתנו ומעשים טובים שבנו להנהיג כל העולמות בדין או ברחמים ולהמתיק הדין ברחמים וזה אומרו למען תדע כי אין כה' אלהינו שה' הוא אלהינו להנהיג עולמו לפי הנהגותינו וכל כח וגבורה בידו הוא, והוא השולח המכות והמסיר ואנחנו עמו והוא אלהינו כאמור.

350

שנ״אואמנם שאר השלושה תדע האמורים למעלה הוא להודיע לו על כל השלושה דברים שכפר, והראו לו בידיעה ברורה כי הוא כסיל בחושך הולך ועל כן צריך למכות. כי אם חכם היה הלא טוב גערה במבין מהכות כסיל מאה (על פי משלי י"ז, י'). ואפשר שמה שאנו מיחדים שמו בכל יום תמיד פעמים ואומרים שמע ישראל וגו', עד אחד. ירמז גם על זה להראות שאין אנו ח"ו מכת האפקורסים בשלושה בחינות שזכרנו למעלה (גם כי נודע בכוונות האר"י ז"ל שמה שאנו מברכין בכל יום שלא עשני גוי הוא לומר שלא נתחלף נשמותינו בנשמת נכרי עיין שם, ועל כן אנו מראין חזקת אמונתינו שלא נעשינו ככופרים בשלושה בחינות הנזכרים) ואנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים להתגלות שאנחנו מבטלים כל אלה. והוא כי נגד מה שאמר פרעה מי ה', הנה הא' שבאחד מורה על אמתת יחידו של עולם כי הוא הבורא הוא היוצר, ונגד מה שאמר לא ידעתי את ה' כלומר שאינו בארץ כנאמר, הנה הח' מורה על שהוא המשגיח בשבעה רקיעים והארץ השמיני להם, ונגד מה שאמר וגם את ישראל לא אשלח שאינו מוכרח לעשות רצון קונו, מורה הד' שהוא השליט ומושל בארבע רוחות העולם ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ובאמירה זו אנו מבטלין חיות האפקורסים שאינם מאמינים בזה.

351

שנ״בובזה אפשר לפרש מאמר אלהים בתחילת הפרשה מה שכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא וגו'. כי הנה ודאי גלוי וידוע היה לפני הקב"ה אשר משה רבינו נביאו נאמן ביתו הוא, ומאמין בו באמונה שלימה כי הכל בידו ורשותו וחפצו. מכל מקום לגודל שבירת לבבו על צרות ישראל נזרקה דבר מפיו לומר הֵרַע לעם הזה כאילו ח"ו פרעה הוא המרע והמיצר לישראל מדעתו וחפצו, ולהיות שסביביו נשערה מאוד (עיין בבא קמא נ'.) ואצלו היה נחשב לעוון גדול כל כך כאילו ח"ו שצריך להודיעו שיש ה' בעולם שהוא המחיה ומהוה את כל ובידו הכל ואין דבר חוץ ממנו, גם הרע והס"א גופא אין כח בהם כי אם מה שנשפע להם ממלך הקדוש בסוד (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה אשר בראם הקב"ה וכח וגבורה נתן בהם בכדי לנסות ידידיו זרע אברהם אוהבו כנודע לכל.

352

שנ״גולכן וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. שזה הדין והמשפט דיבר אתו שאמר לו תדע שאני ה' המהוה ומחיה את כל ואין דבר בלעדי, וזה שמי לעולם כלומר כי לעולם שמי הוי"ה המהוה את כל ולא תימא שרק בשעת בריאת העולם אני בראתי כל, בבחינת המהוה את כל ואחר כך ח"ו עולם כמנהגו נוהג מעצמו. לא כן, כי אני ה' תמיד לעולם אני מחיה ומהוה עולמי ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואלמלא יצוייר העדר שפעי וחיותי בבחינת המהוה את כל מכל העולמות אף רגע כמימרא היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין, ואך לעולם אני משפיע ומחיה ומהוה את כל העולמות כנודע וכאשר הארכנו בבחינה זו בכמה מקומות, וזה אני צריך להודיעך. אבל וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי לבד, נודע מאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) מאי אל שדי, אני הוא שאמרתי לעולם די שבשעה שנברא העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה והעמידו. וזה מורה רק על הבריאה לבדה בשעת הבריאה, ואף על פי כן ממילא ידעו זאת והאמינו כי לעולם אני מחיה ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ושמי ה' לא נודעתי להם לא הוצרכתי לומר להם דבר זה שאני ה' המהוה את כל תמיד בכל רגע ורגע כי ידוע זאת משמי אל שדי לבד.

353

שנ״דעוד נראה בביאור הני למען תדע הנאמרים. כי על שלושה בחינות נתגלה וניכר פעולת ה' בעולם והכל על ידי מעשה בני אדם כפי מעשיהם להרע או להיטיב, ונרמזים במה שפתח אליהו ושבח למארי עלמא ואמר (בתיקוני זוהר י"ז.) רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות וכו', וכבר כתבנו מהם במקום אחר וכאן נקצר.

354

שנ״ההאחד, מה שהקב"ה מאיר ומופיע ומושיע לעמו ישראל בבחינת נסים הנגלים שהם למעלה מטבע העולם הנעשים בשידוד מערכת מזלות השמים וכוכביהם כמו הנס בקריעת ים סוף שהוא להפך הטבע להיות קמו כמו נד נוזלים או עשות שפטים במצרים ובאלהיהם בדברים המבהילים שלא בטבע כמו בדם וצפרדע וכנים וכדומה וזה נקרא נס נגלה, שנגלה ונראה לעין כל כי ה' הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כמאמר הכתוב (שמות ט"ו, י"ד-ט"ו) שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזימו רעד וגו' וגם אפילו בדורות האחרונים היה נמצא בכזה ביחידי סגולה כמו בר' חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) שאמר מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק, ורבי פנחס בן יאיר (חולין ז'.) אמר לנהר פלוג לי מימיך וכדומה. ועל זה נאה לשבח לבורא עולם עילת העילות. כלומר לפי שהוא עילה הראשונה שהמציא את כל מה שתחתיו מאמתת המצאו, על כן הוא עילת על כולא ואדון על כולא ובידו לשדד כל מזלות השמים ומערכת הכוכבים.

355

שנ״ווהשנית, הוא מה שהקב"ה עושה הנס לישראל בהסתר בתוך דרך טבע העולם. הגם שניכר לכל כי נס ופלא הוא, אף על פי כן נגלל ונסתר הוא בתוך הטבע, כעין נס מרדכי ואסתר הגם שהיה נס פלא להשיב מחשבת המן הרשע אשר חשב על היהודים על ראשו ויתלו אותו ואת בניו על העץ, מכל מקום לעין העולם נראה כדרך הטבע כמאמר חז"ל (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים וכו', ואמר (באסתר רבה בתחילתו) מלך חנף זה אחשורש הרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו וכו', ועל זה אמרו חז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני, ולכאורה זה פלא כי מה ענין אסתר לפסוק הזה של ואנכי הסתר אסתיר, ואמנם כי הפעולות הגדולות והישועות שעושה ה' בעולמו זה נקרא פני ה' כי הוא הפנים להכיר בהן הבורא יתברך על ידי פעולותיו, ובעת שהקב"ה מוכרח להסתיר הנס בתוך טבע העולם נקרא הסתרת פנים שמסתיר פניו כביכול מלהביט ולהכיר אותו על ידי נפלאותיו. וזה שאמרו אסתר מן התורה מניין היכן כתוב זה בתורה שיעשה ה' נס נפלא כזה ויסתירנו בהטבע שלא יהיה נראה כל כך ואמרו שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני שזה נקרא הסתרת פנים, כאמור. ובחינה זו נקרא סיבת הסיבות, פירוש שהקב"ה מסתיר הנס בסיבות העולם שיוכלו בני אדם לתלות הנס בהסיבה לומר מפני שכך אירע. כמו באסתר כמה סיבב הקב"ה סיבות להנס במרידת ושתי במלך ובהריגתה ובלקיחת אסתר, וכל זה ודאי מה' הוא בנס. אך שסיבב הקב"ה להסתירו בטבע מפני שלא היו ישראל ראוין לנס נגלה כאשר נבאר להלן.

356

שנ״זובחינה השלישית, הוא מה שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו עושה עם עמו ישראל נפלאות וניסים שלא נראים כלל לעין ונכנסים בתוך הטבע לגמרי למי שאין נותן לבו להבין ולעיין עליהם וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב נסים שנעשו לנו אין אנו מספיקין ופירש רש"י לפי שהם תדירות וכו', ואולם שאינם נראין רק למי שנותן דעתו ועין שכלו לעיין בהנהגתו והכנסתו למזונותיו וכל צרכיו והוצאותיו ושאר דברים אשר אתו מבני חיי ומזוני יראה בעיניו בחוש שהכל מלא נסים ונפלאות רק שהם מכוסים ושקועים ועטופים בסיבות וטבע העולם עד שנראה כמקרה לומר מקרה הוא שקרה כך או כך, וגם זה נקרא בבחינת סיבת הסיבות.

357

שנ״חוכל אלה ההנהגות, הכל לפי התנהגות עם ישראל עם הקב"ה בעבודתו אם בפחות מטבע העולם או בטבע העולם או למעלה מן הטבע, כן יתנהג הקב"ה עמו. ובחינות אלו נקראים בפי חכמי האמת מוחין דעיבור ומוחין דיניקה ומוחין דגדלות. והמשל בזה על פי שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (בבא קמא ט':) הידור מצוה עד שליש במצוה, וכמה פירושים פירשו בזה המפרשים, ולנו נראה בזה האופן. כי הנה איש אשר הוא בדרגא התחתונה בעבודת ה', ועל כל פנים הוא רוצה לעבדו מיראה או גם קצת מאהבה כי לא דיברה תורה במתים באלו שמצוות ה' בזיון בעיניהם ח"ו ועושין אותן על כרחם, כי אלו גרועים הם מכל הדברים שבעולם אף מן הכלבים וחיות היער. כי אף בלעם שהיה תוקף הקליפה הרעה אמר (במדבר כ"ב, י"ח) כי לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה, ומכל שכן בני ישראל שנשמתם חלק אלוה ממעל כידוע. רק במי שרצונו לעבוד ה', ורק בבחינה התחתונה, אז כשצריך לעשות מצוה שצריך לקנותה בדמים, הוא פוחת והולך כאשר יוכל כי קמצן הוא בעבודת ה' עד שקונה הדבר ההוא במקח הפחות שבפחותים, כמו לולב ואתרוג וטלית וציצית וכדומה. ואמנם איש הבינוני שרצונו בעבודת ה' באהבה הראויה וחשקה נפשו למצות ה' אז יקנה הדבר ההוא למצותו בחשק יותר ומפזר קצת ויראה לקנות דבר חשוב הראוי ומהודר קצת. ואכן איש אשר לו מוחין ושכל הראוי, ולבו בוער למצות ה' ברשפי אש שלהבת י"ה בכל לבבו ונפשו הנה כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצות ה', ואכן חז"ל אמרו הידור מצוה עד שליש במצוה פירוש שבחינה הפחותה שבמצוה יגיע לחלק שליש מזה אשר רוצה להדרה שיתן שלושה פעמים מאשר נותן איש אשר על בחינה ודרגא התחתונה.

358

שנ״טוהנה מזה תדון לכל שאר עבודת ה' בכל עשיות המצוות הנעשים במחשבה דיבור ומעשה, כי זה האיש אשר בדרגא התחתונה מקמץ בכל הדברים ובכל הבחינות כי תחילה אינו מקשר מחשבתו באמת לשם ה' לחשוב מחשבות למה הוא עושה המצוה הזאת ומה הוא עושה הלא כל המצוה הם כדמיון הכתר ועטרה אשר על ראש המלך, וכשאדם עושה המצוה כביכול מכתיר להקב"ה בכתר מלוכה כמו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר כלומר שממעשיך נעשה פאר ועטרה על ראשו כאשר הארכנו בבחינה זו בכמה מקומות ובפרט בחיבורנו סידורו של שבת (שורש השמיני ענף ב' עיין שם.) או שארי מחשבות טובות שצריך לחשוב קודם עשיית המצוה מאהבת ויראת הבורא וגדולת ה' ברוך הוא. רק עושה מצותו כמצות אנשים מלומדה שכך הורגל מנעוריו לעשות מצוות, ועוד שכך רואה בשאר היהודים שעושים זאת, ועושה הוא גם כן כזאת. וגם בדיבור מה שצריך אדם השלם לומר לפני עשיית המצוה שהוא רוצה לעשות המצוה לקיים מצות בוראו שצוהו בזה לעשות רצונו יתברך שמו כדי שיהא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו שלא על מנת לקבל פרס בשום צד ולתקן את שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה ולקשר את נפשו ולהדביקה אל שורשה שורש אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם במצוה זו להשלים אילן העליון ואדם העליון ולשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו לאקמא שכינתא ולגרום שפע וכו', ושארי דברים נאותים לפני מי שאמר והיה העולם. הכל הוא מקצר בכל הדברים האלה וחוטף המצוה בהבלעה וקומץ פיו שלא ידבר כל צרכו לפני מצותו וישמור פיו ולשונו לכל היום לדברים בטלים ורכילות וליצנות ושקרים וכדומה. וגם במעשה המצוה גופה מקצר בה כאשר יוכל כמו מצות תפילין תיכף אחר ובא לציון יסירם מעליו, ובסוכה אכילה לבד ולא שינה, ובשבת להבדיל תיכף משתחשך.

359

ש״סוזה הוא הנקרא בלשון חכמינו מוחין דעיבור כי שכלו קטן כמו שכל תינוק הניתן במעי אמו שאוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מבין מי הנותן לו לאכול ולשתות להחזיק לו טובה עבור זה מלב ונפש. כן זה איש הבור, הקב"ה גומל לו חסדים טובים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע והוא אינו נותן לב להחזיק לו טובה ולעבוד עבודתו כראוי על כל פנים בשביל זה אם אין לו שכל לדברים גדולים מאלו. ולזה כינו מוחין האלו בבחינת ג' כלילה גו ג' לרמז שאמרנו כי עבודתו היא רק חלק שליש מהעובד השלם ושלישו הוא מכל הבחינות מחשבה דיבור ומעשה ועל כן נקרא ג' כלילה גו ג', והבן. ובאדם הזה הקב"ה מתנהג עמו בבחינה התחתונה מכולן שפני ה' נסתר ומכוסה לגמרי בטבע העולם שאינן נראין כלל, ונדמה לכל שרק הטבע הוא כך ומקרה הוא שיקרה כזה או כזה, וזה הוא לפי שכשם שהוא מקמץ שכליות נפלאים ומוחין גדולים במוחין הפחותין וקטנים למאוד הנקראים מוחין דעיבור ומקמץ בכל הבחינות מדומם צומח חי מדבר, כן ה' אלהינו הכל יכול ובידו נפש כל חי ולשדד ולשבר כל מזלות הרקיע וכוכביהם, נעלם ונסתר ונכסה בתוך טבע העולם שלא יהיה נראה רק הטבע. וזה רמז הכתוב (ישעיה מ', י"ב) וכל בשליש עפר הארץ, כלומר שהקב"ה מדד למי שאין בידו כי אם שליש עבודה, שלא יהיה ניכר לו פעולותיו כי אם דרך עפר הארץ שהוא טבע הארץ והנהגתה, (גם נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה י"ב, י"א) הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה עד כאן, רמז טבע העולם בעפר הארץ שהוא מזלות הרקיע בגלגליו), ועל כן נקראים מוחין דעיבור הללו בחינת שם אלהים, לפי שהאדם העובד בבחינה זו הוא בבחינת הקימוץ למאוד וכל הבחינות הקימוץ נקרא אלהים כנודע, וגם לפי שהנהגת הקב"ה נגד בחינה זו הוא להסתיר פעולותיו בתוך דרך הטבע שגימטריא אלהים. ואכן כל זה אנו מדברים במי שכוונתו על כל פנים לשם ה' ורוצה לעבוד עבודת שמו יתברך אך שאינו נותן דעתו ולבו לבקש ולחפש אופן עבודתו יתברך ולראות שיגיע לאיזה מדריגה שיהיה נקבע בלבו בחינת האהבה או היראה, רק עושה מצותיו בעגלא ובזמן קרוב בלתי לתת לב לעיין לעשות המצוה ביתר שאת ועוז ולדבק עצמו לחכמים ותלמידיהם לשמוע מפיהם דיברי אלהים חיים איך לעבוד אותו יתברך, רק הולך כפשוטו ועל כל פנים לשם ה', ורצונו שירצה בלבו לעשות נחת רוח למי שאמר והיה העולם.

360

שס״אאבל לא דיברה תורה במתים כאלו העושים מצוה לכוונת עצמם ח"ו להתפאר ולהתגאות על ידי זה או לעשותן קרדום לחתוך בה שיגיע לו איזה פרנסה מזה לקבל על ידי פעולותיו איזה טובת בני אדם כי יהיה חשוב בעיניהם ויכבדוהו כי מחשבה כזו פיגול הוא לא ירצה לקרבן אשה לה', כי כל ענין פיגול הוא מחשבה זרה אשר לא לכוונת ה' באמת. והיא נקראת מ"ת מנא תבירא והיא נמשכת מבחינת הקליפות מאלו הכלים הנשברים הנקראים מאנין תבירין וצריך כל בעל שכל בהגיע לו איזה מחשבה זרה בתפילתו ובעשיית מצוותיו, לתת עצות בנפשו לבוא על ידיה ליותר אהבה ויראה וכוונת אמת לשמו באהבה, כי ידע נאמנה אשר כל מחשבות זרות הבאות לאדם אינן אלא ניצוצין הקדושים שירדו לקליפות והכל בשורש נשמתו, והנם בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ועל כן בעת עומדו לפני ה' בתפילה ובתורה ובעשיית המצוות נתקרב אליו זה הניצוץ מישיני עפר בכדי שישוב על ידיה להתקרב לבורא עולם באיזה בחינה שיוכל לפי המחשבה הלז באהבה או ביראה וכדומה מכל השבע מדות, ועל ידי זה ישבר הפח והמצודה שהוא בו, ויוציא ממסגר אסיר וישוב הניצוץ הקדוש לחיק אביו שבשמים מקום אשר נלקח משם אשר אין להעריך ולשער ולספר ולדבר רב השמחה ועוצם הגדולה והתענוג והנחת בגילה ורנה ודיצה וחדוה שמגיע לבורא עולמים ברוך הוא וברוך שמו בעת ההוא אשר ישוב ויתקרב אליו ניצוץ הקדוש מעמקי הקליפות ושמחה עמוסה לפניו אז לאין קץ, וכזה ממש גם לניצוץ המתקרב אל אביו ממש כדוגמת הבן החביב שנתרחק מאוד מבית אביו ונתפס לבית כלא יושבי חושך בבית שונאו ושונא אביו, ולימים כאשר ימלט מפח יוקשו ויבוא לאביו ולאמו ודאי אשר אין לשער עוצם השמחה והתענוג והנחת שמגיע לשניהם על ידי זה, וכאשר יזכור האדם בזה יוסיף אומץ טהר ידים ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ויתחיל לעלות במחשבתו מעלה מעלה ביותר ויותר לדבק עצמו עם כל בחינת נפשו ורוחו ונשמתו באותיות התורה ותפילה בדביקות נפלא באור פני מלך חיים הנעלם ונעטף באותיות ההם שיעשה בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא ויתקשר ויתדבק כולו כאחד בשמו יתברך וירצה ליחד כל דיבורו ומעשיו ומחשבותיו ולבבו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיה הכל ביחוד אל כבודו יתברך בלא שום מחשבת פסול חלילה ויחפוץ לעשות הכל לכבוד הבורא יתברך ולעבדו כעבד נאמן לעשות שליחותו ולהחזיר לו אבידתו אשר נאבד ממנו האבן הטוב אשר תשתפכנה אבני קודש וגו' ועתה הגיע העת והעונה שישיבו אל בעליהם על ידי חלקו שורש נשמתו ולהיות עולה עמו ואינה יורדת עמו. כי בעת אשר יפול במחשבתו איזה מחשבה והוא ודאי מאיזה תאוה שיתאוה לבבו מחמת אהבה או מחמת יראה וכדומה אז נקל לו להיות עולה בזו המדה לה' אחרי שכבר נתעורר בו זו המדה לתאותו, מה שלא היה יכול להתעורר זאת לבבו מבלעדי מחשבה הזאת כנודע, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, נ"ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי אחר שחשב דרכיו לאהבה וליראה וכדומה בחפצי עצמו אז היה נקל לו להשיב רגליו אל עדותיו לצד כי כבר נתעורר המדה בלבו, אבל ח"ו ח"ו כשאינו משים אל לבבו להעלות הניצוץ ונשקע במחשבה זרה זו להיות נופל על ידיה מעבודת בוראו אז גם הניצוץ הזה תרד מטה מטה לעמק שאולה.

361

שס״בוזה רמזו חז"ל באומרם (ירושלמי יומא פרק א' הלכה א'), כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו כי בחינת העלאת הניצוצות למעלה הוא בחינת בנין בית המקדש של מעלה, וכל מי שאינו בונה אותם להעלותם למעלה, לא די שאינו מעלהו אלא אף מוריד הניצוץ למטה וגם הוא ירד עם הניצוץ הקדוש ושניהם ירדו חיים שאולה לעמקי הקליפות, כי כל בחינת מחשבה זרה בתורה או בתפילה שהוא שלא לשם ה' לעשות המצוה לכוונה אחרת הרי עליה אמרו חז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ועל זה ירמוז הכתוב באומרו (דברים כ"ח, מ"ג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, כלומר כי זה בידך או שהגר הוא הניצוץ הקדוש הבא להתגייר ולצאת מרשות הרע להתקשר תחת כנפי השכינה יעלה עליך כלומר על ידך מעלה מעלה לשוב אל חיק אביו שבשמים או אשר ואתה תרד עמו מטה מטה כי כאשר לא תעלה אותו אז נשבר ונשקע עוד יותר ונופל וגם אתה תרד עמו בבחינת לא זכה נעשית לו וכו'. ולזה רמזו חז"ל באומרם (ריש פתיחתא דאיכה רבתי) משליכין דברי תורה לארץ כי לארץ ממש מורידין ח"ו דברי התורה והמצוה שאדם עושה שלא לשמה, וכל זה נכלל במה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו בברכת מחיה מתים, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישיני עפר כי כל אלו השמות הם באלו הניצוצות שירדו בשבירת הכלים, אשר נופת תטופנה שפתי זרה כי הקב"ה נטף טוף נופת צוף דבש המתוק למאוד ומחיה מבחינת המדות העליונות כמו אהבת ה' ויראתו ולפאר אותו ולנצח ליצרו ולהודות לו ולהתקשר בו להמליכו על כל אבר ואבר, וכל אלה נפלאים ונחמדים ונאהבים עריבים חביבים וידידים מתוקים מדבש ונופת צופים, ונטף מעט מן המעט לבחינת הרע והקליפות המאוסים ומטונפים בכל מיני שיקוץ ותועבה, בכדי שיתאוה האדם בתאותו אליהם לאהוב אהבה חוץ מה' ולירא ולהתפאר ולנצח ולהודות ולהתקשר ולהמליך דבר שחוץ הוא מעבודת ה' וקדושתו, והכל בכדי לנסות ידידיו זרע אברהם אוהבו שיהיה להם גם קצת תאוה לדברים הרעים, ויהיה הוא הבוחר בשכלו להבין כמה נמאס ומשוקץ ומתועב ומטונף כל תאוות המתאוים להם. כמו אכילה, ידוע מה נעשה אחר כך מאכילתו הלא כל שלחנות מלאו קיא צואה ואיך יאהוב לדברים האלה. או תאות המשגל נודע למה שהמשילוהו חז"ל (שבת קנ"ב.) חמת מלא צואה ופה מלא דם, ואם זה בתאוות היותר נאהבים כולם, מה יענו עוד באלו הפחותים מהם אשר ודאי אינם כדאי כולם להיות מחשבת אדם עליהם. וכשאדם מבין בשכלו שזה אשר הוא מתאוה לדברים מטונפים כאלה הוא רק עבור שהטיף הקב"ה לשם ניצוץ אהבה העליונה בכדי לנסות אותו בזה אם ימשך אחריהם כשור לעול וכצאן אשר לטבח יובל ולכפול לו שכרו בכפלי כפלים אם ירחק עצמו מהם ומהמונם, אז תיכף משבר ומכניע כח תאות מורשי לבבו מלהלוך אחריהם ואדרבה נותן דעתו ושכלו כל כך עד שנעשה כל התאוות האלה בעיניו נבזה ונמאס בתכלית המיאוס, ולא יעשה צרכיו בהם כי אם מה שנצרך לו לעבודת ה' בהכרח מעט מן המעט, ואז בזה משבר ומכניע ומבטל כל כוחות הרעים והקליפות הנאחזים בדברים ההם מחמת שכשם שהוא מבזם וממאיסם בלבבו כן נעשים בעצמם שפלים ונבזים ונופלים ויורדים לעומקא דתהום רבא, ובזוכרו אשר עיקר בחינת התאוה להם הוא ניצוץ האהבה שנפלה מאהבת האמת כי על כן נקראים בבחינת שבירת הכלים שאלו הניצוצות נשברו מהחלק שהיו דבוקים בו ונפלו לעמקי הקליפות, בזה מעורר לבבו לאהבת האמת להבין אשר אין ראוי לאהוב שום דבר אחר בשום אופן בעולם ואין אהבה כאהבת אלהינו ולו נאה להתקשר ולהתדבק במסירת נפשו ורוחו ונשמתו אליו לאהבה את שמו אהבת אמת אהבה נפלאה בהתדבקות רוחא ברוחא הבל הפה היוצא מפי בתורה ותפילה בשורש אור אין סוף ברוך הוא הנעלם באותיות התורה והתפילה ולירא ממנו ולפאר אותו ולנצח יצרו עבורו ולהודות לו ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אברים ושס"ה גידים של גופי נפשי רוחי נשמתי מלכות גמורה והנני עבד לה' וליחד אליו את לבבי ומחשבתי ודבורי ומעשי וכל תנועתי והרגשותי שיהיה הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה באופן שלא אחשוב שום מחשבה ולא אדבר שום דיבור ולא לעשות שום מעשה ותנועה כי אם רק מה שנוגע לכבודו יתברך.

362

שס״גואז כאשר נזכר על ידי הניצוץ אהבת בוראו ויראתו וכו' בזה מעלה הניצוץ הזה עוד עם כמה ניצוצות אשר עמו ונדחים מקבץ להשיבם אל חיק אביהם ונעשה שמחה עמוסה ותענוג נפלא ברוב שמחה וחדוה וגילה ורינה לפני מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, ובכל העולמות העליונים ותחתונים, והמה אומרים שירה לה' על זה ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני ה' העלית מן שאול נפשי וגו' כל הקפיטל (תהילים ל׳:ג׳-ד׳) כמו שמובא בדברי מרן האר"י ז"ל בכוונות, ונעים זמירות ישראל פתח דברי השבח הלז במזמור שיר חנוכת הבית וגו', כי כבר כתבנו שהעלאת הניצוצות נקרא בנין בית המקדש, וזה עיקר כל כוונת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף בהעלאת הניצוצות כדברינו האמורים למאס בלבו התאוה לדברים ההם בתכלית הביזוי ולזכור על ידי הניצוץ השורה שם אהבת ה' ויראתו ובזה כל בחינות הקליפות שבדבר ההוא נשברים ונכנעים והניצוץ יעופף ברוב שמחה וחדוה למעלה בבחינת (שם קנ"ד, ז') הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ועל כן בעודם בפח נקראים נופלים וחולים ואסורים שם וישני עפר, וכשאדם זוכה להעלותן בכח ה' העוזרו כי צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו והוא הרע והתאוה שבכל הדברים, ואך ה' לא יעזבנו בידו וכשבא לטהר מסייעין אותו משמים ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (קדושין ל':) אז נקרא הקב"ה סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים וכו', אבל ח"ו כשאינו מעלם והוא נשקע בתוך המחשבה זרה אז נקראים הם והוא מתים כי יורדים לתוך הקליפות הנקראים מתים כנודע.

363

שס״דונחזור לענינינו שאנו בו כי מי שרוצה לעבוד ה' ואינו מכוון לשום דבר אחר כי אם לכבודו יתברך ואמנם אינו משים על לבו להעמיק בעבודתו לעשותה בשלימות כי אם מקצר בה בכל הבחינות מחשבה דיבור ומעשה, נגד זה הקב"ה מתנהג עמו בדרך הטבע לגמרי בבחינת אלהים ונקראים מוחין דעיבור.

364

שס״ההבחינה השנית, הוא אדם הבינוני שאינו מקמץ כל כך כמו הראשון ומוסיף והולך בכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה בכל עבודתו בתורה ותפילה ומצוות לחשוב קודם לפני מי הוא עומד ולשם מה הוא עושה כל זאת, והדיבור לומר קודם בפה מלא כי עושה כל זאת רק לכבוד ה' יתברך וכאמור למעלה ומאריך קצת במעשה ומדקדק במעשה להיותן נאין ומהודרין במקצת, ואמנם הכל בדרך טבע כח גופו ומזגו ולא יעבור על טבע כחו לעבדו למעלה מטבעו כמו למשל בלימוד התורה ילמוד עד מקום שידו מגעת לפי כחו ואם יחלש לבו או יצטרך לתת שינה לעיניו לא יצטער ללמוד עוד למעט שינתו כמו שאמרו חז"ל (אבות ו', ו') במיעוט שינה במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ, רק יאמר לכל עת וזמן לכל חפץ תחת השמים לאכול ולשתות כראוי ולישן כראוי להתחזק גופו כי ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כתיב כדרך הסתת היצר הרע לאנשים כאלה וכמו כן השינה בסוכה אם תגדל הקרירות בלילה יניח סוכתו ויצא וכדומה בכל הדברים לא יעשה רק לפי טבע כחו כמו הטהרה במקוה אם היא קרה והתפילה בכח גדול ובפחד ואימה ויראה עד אשר יחלש, ובשבירת התאוה באכילה ושתיה ומשגל ודברת בני אדם זה עם זה בדברים בטלים וכמו כן הדקדוק במצוות על צד היותר טוב הכל בטבע העולם. זה נקרא מוחין דיניקה כמו התינוק היונק משדי אמו שנתגדל השכל במקצת, וגם כבר ניכר בו מעשה ה' במקצת שמתחיל לדבר בפיו היום מעט ולמחר יותר וכן ההליכה ברגליו והתפשטות אבריו. ובודאי מי שנותן דעתו ולבו על זה אף במקצת, יבין מעשה ה' ונפלאותיו השם פה לאדם ומשיח אלמים כי אתמול לא היה זה מדבר אף דיבור הקל והיום נפתח פיו לדבר מעט, וכן בהליכת וגידול אבריו, הלא ודאי כל אלה מה' הוא אשר ברא קצות הארץ ונותן נשמה לעם עליה ומשגיח בכולם מדרגא התחתונה עד בחינה העליונה אשר בשמי מרום. מכל מקום הנה מעשה ה' הזה נעלם ונסתר ונגלל בדרך טבע העולם, כי כבד יסד ארץ על מכונה בזה שיגדל התינוק מעט מעט וידבר מעט מעט, עד שנדמה כאלו נעשה דבר זה מעצמו, וכן מעשה הקב"ה נגד זה האיש הבינוני כמו בחינה זו שעושה לו נפלאות הנראים ונגלים יותר לעין הצופה ורוצה לראות כי מאת ה' היתה זאת ונפלאת היא בעינינו אבל מכל מקום נסתרים בהטבע שיוכל איש הבור מי שלא יתן דעת על זה לומר מקרה הוא בתוך סיבות וטבע העולם. והוא כמו נס מרדכי ואסתר שהזכרנו שהנס נתגלה ונעשה בפומבי אבל בבחינת הסתרת פנים שהרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו, וזה נקרא בחינת הוי"ה ואלהים כי ניכר בו שם הוי"ה המהוה מחדש נסים ונפלאות ונסתר בבחינת אלהים שהיא הטבע בבחינת הסתרת פנים.

365

שס״וובחינה השלישית, היא העולה על כולנה אשר לבו בוער בקרבו בלהבת אש לאהבת הבורא יתברך ולעבדו בלבב שלם ורגע אחת מכל היום לא ינוח ולא ישקוט ומחפש ומבקש איך לעבוד לו ולעשות רצונו ולהוסיף אהבה על אהבה ויראה על יראה ואינו חושק ואינו מתאוה וחפץ מדברים שלמטה בשום אופן כי אין לו עת לזה כלל להעלות הבלים כאלה על מחשבתו, ולבו דואג בקרבו תמיד מתי יעשה נחת רוח למי שאמר והיה העולם ואיך יתקשר עצמו לה' עם כל פרטי חושיו ואבריו הידועים לו ושאינם ידועים לו הנגלות והנסתרות לה' אלהיו באמת, וממילא כל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה שבו בכל הדברים שבעולם ומכל שכן מעשה התורה והמצוות מקושרים ומדובקים לחי העולמים ברוך הוא, והוא אינו חושש לכחי גופו וטבעו ומזגו כי ישבר כל כחותיו לשם ה' ויצער עצמו ללימוד התורה בכל כוחו ביום ובלילה ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה כי אם מעט מן המעט מה שהוא בהכרח גדול וגם הוא לא ישגיח על הקרירות בסוכה ובמקוה כי לבו בוער בקרבו למצות ה' עד אשר אינו חושש לקרירות גופו ומדקדק בדקדוקי מצוות ככל אשר יוכל בכל מאמצי כוחו ולא ירגיש ולא יחוש כלל על טבעו ומזגו כי הולך למעלה למעלה מטבעו, ואם יקרה לו לקנות מצוה מן המצוות לא יביט לפי ערכו להוציא לפי מעמדו כי אם כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה. וכנגדו הקב"ה מעורר עליו מלמעלה ועושה לו נסים נפלאים נגלים ונראים לעין כל שהוא שלא בדרך הטבע כמו (תענית כ"ה.) מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וכו' וכן (חולין ז'.) פלוג לי מימיך כנזכר לעיל.

366

שס״זוזה נקרא מוחין דגדלות. א', שזה העובד את ה' עושה כל מצוותיו בבחינת הגדוּלה, והמצוה נגדלת מעצמה בבחינתה מרוב המחשבה הטהורה הזכה ודיבורו הנאה לפני עשייתה, ועשייתה הכל בנקיון וזיכוך והיא נאה ומהודרת כי אינו עומד על המקח ומפזר ונוסף עוד לקיים זה אלי ואנוהו ואמרו חז"ל (נזיר ב':) התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה טלית נאה ספר תורה נאה וכו', ועל כן המצוה היא בבחינת הגדוּלה והמעלה. והב', מפני שהקב"ה מחדש על ידי זה נסים נראים ונגלים ושמו הגדול מתגדל ומתקדש על ידי זה בעולמו כאשר ביציאת מצרים שנאמר בה (מיכה ז', ט"ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות שהנס היה נראה ונגלה לעין כל וכן בקריעת ים סוף שנאמר בה (שמות י"ד, ל"א) וירא ישראל את היד הגדולה, שראו בעיניהם כי נס מה' הוא אז נאמר (שיר השירים א', ג') על כן עלמות אהבוך ואמרו חז"ל (מובא ברש"י על פסוק זה) בא יתרו ואמר (שמות י"ח, י') ברוך ה' אשר הציל אתכם מתחת יד מצרים וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו' ונתגייר. בא רחב ואמרה (יהושע א', י') כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ונתגיירה. ועל כן שמו הגדול יתברך מתגדל ומתקדש בעולם ולשם זה נקרא מוחין דגדלות, וזה נקרא בחינת שם הוי"ה לבד שהוא המהוה את הכל מאין ליש ובידו להחזיר הכל מיש לאין, מה שאין כן אלהים שגימטריא הטבע כאמור.

367

שס״חונגד שלושה בחינות הללו הנזכרים אמר משה לפרעה שלושה פעמים למען תדע וגו', כי תחילה שאמר פרעה מי ה' וגו' שכפר לגמרי בבחינת ה' המהוה לומר כי הכל מתנהג אחרי הטבע לבד ועולם כמנהגו נוהג ולא ה' פעל כל זאת. וגם יוסף הצדיק להיותו יודע שפרעה כופר בשם ה' אמר לו (בראשית מ"א, ט"ז) אלהים יענה את שלום פרעה או (שם שם, כ"ה) את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה וגו' ולא הזכיר לו כלל שם ה' כי אינו מאמין בו, ואף אחר שראה אותות ומופתים במצרים במטה אשר נהפך לנחש ובמכת דם וצפרעים, כיון שגם חכמיו וחרטומי מצרים היו עושים כן לא רצה להאמין בה' בורא כל, ואדרבה בזה נתחזק לבו לומר מפני מה לא יעשה ה' דבר שלא יוכלו החרטומים לעשות כן אם לא שח"ו מקרה הוא ותבן מכניס לעפריים, ועל כן כאשר ביקש ממשה בדבר הסרת הצפרדעים שלא יכלו החרטומים להסירם אמר לו משה (שמות ח', ו') למען תדע כי אין כה' אלהינו, כלומר כי גם בחינת אלהינו שהוא הטבע המתנהגת תמיד גם שם יש בחינת ה' המהוה רק שנסתר בטבע העולם, והוא מוכרח להתנהג כך לפי מעשה בני ישראל בעבודתם כמאמר חז"ל (סוטה ח':) במדה שאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו. והן קודם המכות האלה הנה זה היה עת ראשונה מה שהתחילו ישראל להתחזק בעבודת ה' אלהי ישראל כי עד הנה אמרו חז"ל (שמות רבה ו', ה') בפסוק (שמות ו', ט') ולא שמעו אל משה מקצר רוח וגו' שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, ועתה הוא שהתחילו בעבודה על כן היו בבחינת מוחין דעיבור ראשון בקמצנות מופלגת עד שלא היו יכולים להיות המכות האלה כי אם בדרך הטבע ממש מה שיכולין כל החרטומים לעשות אבל כל זה מה' הוא וה' הוא אלהינו שכל הטבע מלא ברכת ה' ונסים ונפלאות כאמור. ואכן אחר המכות האלה שנתגדלו ישראל בבחינות יותר מעולים ובאו לבחינת היניקה שמתחיל התינוק לדבר ולהלך ונתגדל שכלם במקצת אז התחיל הקב"ה להתנהג במכות פרעה בהתגלות יותר שיהיה נראה לעין כל, אבל על כל פנים בהסתרת פנים שיוכל המתעקש והסומא לדמות בנפשו כי זה טבע העולם כנס מרדכי ואסתר הנזכר, כמו מכת הכנים שהודו החרטומים בפיהם אצבע אלהים הוא וכמו מכת הערוב שבכל המדינה היה הערוב ובארץ גשן לא היה כל עיקר, והנה זה בודאי נראה לעין כי נס מאת ה' היא, ואמנם עם כל זה התעקש פרעה לתלות בטבע לומר כי מה שהודו החרטומים בפיהם אפשר משה ואהרן הם יותר חכמים בדבר זה ויכולים מה שלא יוכלו חרטומי מצרים ולא האמין לחרטומיו במה שאמרו אצבע אלהים הוא כאשר כתבנו למעלה במקומו. וגם מה שהפלא ה' ארץ גושן לבלתי היות שם ערוב, אמר כי זה לפעמים מקרה הוא שעל עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר וכמו כן יוכל להיות בשאר דברים.

368

שס״טואמנם זה עקשות פה למאוד וחרקות שן ולא יכנס אף בלב האומרו לגמרי שהרי כולם כאחד הודו ואמרו כי אצבע אלהים הוא, והפלאת גושן נס פלא הוא. ועל זה אמר לו משה (שמות ח', י"ח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כלומר שמזה תדע אשר אני ה' העושה הנסים והנפלאות ואך שהוא עדיין בקרב הארץ שנתלבש קצת בטבע ויוכל אחד להדמות כי זה טבע הוא ואמנם זה הכל בפרעה וחילו אבל ישראל כשראו את זאת ודאי אשר האמינו כי זה מה' הוא, והוא המהוה ועושה נוראות האלה ושלא ח"ו בטבע הם.

369

ש״עומזה באו לבחינת מוחין דגדלות לאהוב את ה' אהבת אמת ככל אשר הזכרנו ולהאמין כי הוא האל העושה פלא, ומזה זכו שיעשה ה' הנסים האלה בהתגלות ונראים לעין כל שלא בהסתר כלל בטבע העולם, וזה היה במכת ברד שהפלא ה' מכה ההוא להיות ברד ואש מתלקחת בתוך הברד נס בתוך נס הברד והאש מעורבין והברד מים הוא ולעשות רצון קונם עשו שלום בניהם, וזה ודאי נפלאות מאת ה' הוא ואין כזאת בטבע בשום אופן. ועל כן אמר לו משה בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ כי כל הארץ בידי ובכוחי לעשות בו כרצוני לעשות ממים אש ומאש מים ואנש לא ימחא בידי, וכל מזלות השמים וכוכביהם לי הם ובידי לשדדם ולשברם ולעשות כחפצי ואין מידי מציל. ועל כן במכה זו אמר לו הנני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו' וכתבנו למעלה בפירושו שזה עיקר המגפה מה ששולח לו אל לבו שיחזק לבו בחזקה ולא יהיה לבו ברשותו ויהיה מוכרח לעשות מה שלבו חפץ שלא לשלח את ישראל, כי עד הנה היה מחזק את לבו מעצמו לומר כי טבע העולם הוא כאמור ועתה כשראה נס בתוך נס שודאי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו הוכרח ה' לחזק לבו שיהיה חזק ותקיף כאבן וסלע שלא יוכל להתגבר על לבבו למען יפליא ה' מכותיו על ידו כנאמר.

370

שע״אויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. לכאורה צריך להבין למה לא אמר לו מה שיאמר אל פרעה, גם כפל אומרו את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם והיה די באחד גם שארי דקדוקים יובן למבין. ואכן כבר כתבנו בכמה מקומות בפירוש מאמר חז"ל, (בראשית רבה מ"ב, ג') אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתב בה (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר וכו', והענין על פי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') על פסוק (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ וגו' וזה לשונו: הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה וכו' עד אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה וכו' הריני מוסיף טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו וגו' וכן הוא בדברי הרמב"ם ז"ל באריכות (בפרק ו' מהלכות תשובה הלכה ג') עיין שם. וזה ענין הסתרת פנים שאמר הקב"ה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו' כי הנה כאשר הקב"ה שולח יסורין וצער על האדם, והאדם נותן דעתו ולבו להשגיח על מה אירע לו כך והלא אין דבר בעולם שיעשה מעצמו והכל נגזר מן השמים כמאמר חז"ל (חולין ז':) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ואם כן על מה עשה ה' ככה לשלוח עלי יסורין האלה לצערני והלא טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אם לא שרצונו אשר על ידי יסורין האלה אזכור בבוראי יוצרי שאשוב לפניו בתשובה שלימה ולחזור לתורתו ומצוותיו לעבדו בלבב שלם כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' מקרא אני דורש (דברי הימים-ב ל"ג, א') בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו' עד אלא מכל טורח שטרח בו חזקיהו אביו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר וילכוד אותו מלך בבל ויאסרהו בנחשתים וגו' וכהצר לו חלה את פני אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו וגו' (שם שם, י"ב). ונמצא כאשר שם האדם זאת על לבו וכך עושה להשגיח על כל דבר לא טוב שבא לנגדו לעורר לבו לומר שודאי זה שלח הקב"ה לעוררני ולהזכירני שאשוב עדיו בתשובה לעבוד לו באמת ובאהבה ונעשה נכנע ושפל לפני בוראו בשבירת לבבו, ושש ושמח בראותו הטובה הגדולה שעשה לו אלהים להשגיח עליו ולפקח על עניניו לגלגל עמו להזכירו להחיותו להיטיב אחריתו ולקרבו אצלו כחיבת אב על בנו, וכמאמר הכתוב (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח ואומר (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. הנה ודאי אשר זה המכה היא לו רפואה שלימה וטובה גדולה וחסד גדול מאת ה' לרפאותו רפואת הנפש להיטיבו באחריתו, ואולם גם זאת ידע אשר אם האדם נותן דעתו על זה הנה ודאי הקב"ה ימלא רחמים עליו ויקל הצער מאתו תיכף ומצמיח לו מזה הרעה טובה גדולה כי כל עיקרו לא באה הצרה אליו כי אם בכדי שישוב אל ה' וכאשר שב ורוצה לקרב עצמו למלך עולמים הנה כבר עשו היסורין את שלהם ואז נהפכין לו לטובה ולברכה, ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אשריהם הצדיקים שהן מהפכים מדת הדין למדת רחמים כי הצדיקים בעת שבא מדת הדין עליהם אז באמת הם יודעין כי זה רחמים גמורים מאת ה' בכדי לזכותם על ידי זה לקרבם אליו לעבודתו, ונמצא עושים ממדת הדין שעליהם מדת הרחמים לידע ולהבין באמיתיות לבבם כי זה רחמים מרובים וחסד גדול מאת האל יתעלה שמו, וכן ה' הטוב גומר עליהם ונעשה מדת הדין הזה לרחמים עליהם אשר יתהפך הקללה לברכה ומצרה רוחה ורואים אשר הן ברוחניות נשמתו הן בגשמיות גופו, מדת הדין הוא רחמים גמורים. אבל אם האדם אינו שם על לבו בפגעים ומקרים רעים הבאים לפניו לומר כי אלו שלוחים הם מבורא עולמים להזכירו בזכרון טוב לשוב לעבודת שמו ותולה הכל בטבע ובמקרה העולם לומר מקרה בלתי טהור הוא, כי לא טיהר נפשו ורוחו להבין אשר אין דבר בכל העולם שיֵעָשֶה בלתי השגחתו יתברך והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ, וסובר כי כן יקרה מעצמו בסיבות העולם פעם כך ופעם כך, זה יעשר וזה יעני מעצמו וה' לא ראה, הנה זה המכה מכה אותו יותר מכל המכות שיעברו עליו כי כיון שאינו נותן לב לשוב על ידיהם כמאמר הכתוב (ירמיה ב', ל') לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו הנה ח"ו אין עת וסוף להם כיון שלזה באו וזה לא נעשה.

371

שע״בוזה מאמר הקב"ה (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני מהם וגו'. כי כאשר ח"ו יתגברו עוונות האדם למאוד וכחול ירביון ואז הדין נותן שח"ו ימנע התשובה מהם וכמו שכתב הרמב"ם הנזכר (פרק ו' הלכה ג' מהלכות תשובה), וזה הוא מניעת התשובה שיאמרו על כל דבר הבא לידם מקרה העולם הוא זה ולא מאתו יתברך ועל כן אינם נותנים לב לשוב אל ה' וזה הוא הסתרת פנים כי הפנים הוא מה שעושה ה' פעולותיו בארץ שעל ידם יוכר ויתראה אלהותו יתברך בעולם הן בפעולות הטובות הן פעולות הרעות. דבר שיתראה אלהותו על ידי זה נקרא פנים וכשהקב"ה מסתיר זה שלא יראוהו על ידי פעולותיו נקרא הסתרת פנים ועל כן קשה הסתרת פנים יותר מצ"ח קללות כי הקללה גופא אם אין בה הסתרת פנים אז היא לטובה ולברכה ואת אשר יאהב ה' יוכיח, ועל זה אמרו (שמות רבה כ"ו, ב') במה שהקב"ה מכה בו מרפא אבל כשיש בה הסתרת פנים ודאי שרעה גדולה היא זה יותר מן הקללה. ואולם דבר זה אינו לעולם ח"ו כי (תהלים ק"ג, ט') לא לנצח יריב ולא לעולם יטור וגו' ובהתרבות יסורי האדם ודאי אשר החי יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבב והקב"ה יקבלו לפניו בתשובה שלימה, כי כבר הבטיח הקב"ה לעם ישראל שסופן לעשות תשובה ומיד הם נגאלין כמו שאיתא (דברים ל', א'-ג') והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו', וכמו שאיתא ברמב"ם (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ה') ואמרו חז"ל (סנהדרין צ"ח.) בפסוק (ישעיה ס', כ"ב) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה לא זכו בעתה והוא על ידי שיעמיד עליהם מלך כהמן עד שיחזרו בתשובה אליו מלב ונפש. רק באומות העולם שנאמר בהם (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם וגו' מסיר לב ראשי עם הארץ ויתעם בתהו לא דרך, בהם ימנע התשובה עד אשר יאבדם מן העולם כמו שעשה לפרעה וחילו ולסנחריב ולסיסרא וכדומה.

372

שע״גואמנם זאת תדע אף שהקב"ה מנע התשובה ממנו, מכל מקום אם היה דוחק את עצמו בתשובה לפניו ודאי אשר היה נתקבל, וראיה שאחר מכת השחין שנאמר בה ויחזק ה' את לב פרעה שכבר התחיל החזקת לבו מה' לפי שלא חזר מעצמו בחמשה מכות הראשונים כמאמר חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') ואף על פי כן נאמר במכת ברד וירא פרעה כי חדל המטר וגו' ויסף לחטא ויכבד לבו וגו', ואם נאמר כי כבר נלקח הבחירה ממנו על כל צד לא שייך לומר ויסף לחטא, ועוד שהרי לבסוף כשטבע בים-סוף וחזר בתשובה לפניו ואמר מי כמכה באלים נתקבל ויצא מן הים כמאמר חז"ל (פרק דרבי אליעזר פרק מ"ג מובא בילקוט ת"ע רמז תק"ן) כי כבר נודע מה שהיו דורשי רשומות אומרים (עיין בשל"ה הקדוש במסכת ראש השנה עמוד הדין דף נ"ט:) בפירוש אומרם (פסחים פ"ו:) כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא, בעל הבית היינו הקב"ה כל מה שיאמר לך מהמצוות עשה, חוץ מצא שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנוס כענין אלישע אחר אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה וכו' ועיין שם שמאריך בזה בראיות מש"ס ומפרשים. ועוד ראיה ממה שאמרו אשר בכל מכה ומכה התרה בו קודם (שמות רבה ט', י"ד) למר שבעה ימים ולמר כ"ד עיין שם, ואם כבר לא היה ברשותו כלל לשלחם למה התרה בו אלא ודאי שאף שהקב"ה חיזק את לבו מכל מקום אם היה רוצה ודחק את עצמו ברצון שכלו לשלחם היה יוכל להתגבר על לבו ועל כן התרה בו שיתגבר על לבו הרע (ועיין ברמב"ם הנזכר שנדחק שם בישוב קושיא זו ולעניות דעתי נראה נכון במה שכתבנו).

373

שע״דובזה נבוא בביאור הכתוב, והוא כי הנה כבר כתבנו למעלה בפסוק הנה אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך וגו' שזאת היתה המגפה אשר הגיף ה' את פרעה במכה זו שתגיע המכה אל לבו להיות מתקשה ומתחזק נגד אלהי כל הארץ שאף בראותו דבר ברור שבודאי מאת ה' נהיתה ואין כזאת בשום אופן בשום טבע ומזל וחרטום ומכשף, אף על פי כן יעמוד קשה כאבן לעבור את פי אלהים להמרות בו שלא לעשות רצונו לשלח את ישראל והוא מכה שאין אחריה מכה ועל כן נאמר בה כל מגפותי עיין שם. ואמנם הנה חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רפ"ה) בפסוק (שמות י"ט, כ"ד) ויאמר אליו ה' לך רד וגו' העד בהם פעם שנית שמזרזין את האדם קודם מעשה וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה וכו'. ועל כן אחרי הכבדת הלב במכה שלפני זו היא מכת ברד האמורה בסוף פרשה שלפניה אמר לו עתה כי אף שהתרית בו אז קודם מכה שלפניה, עוד צא והתרה בו גם עתה בשעת מעשה ואמור לו כי אני הכבדתי את לבו פירוש הנה כבר הכבדתי את לבו במכה שעברה, ועתה התרה בו עוד בזה המכה שקשה מכולם שהכבדתי את לבו כי הגיע עתו למנוע התשובה ממנו, ואף אם בעיניו יראה נפלאות ה' אף על פי כן לבבו לא יבין את זאת ויתלה הכל במקרה וסיבות העולם וימרוד בדברי, למען שתי אותותי אלה בקרבו כלומר כי נתחייב לכל המכות שיבואו עליו ועל כן אני מכביד את לבו ונותן לו כח לקבל פורענותו, ועל כן התרה בו בזה אולי ידחוק נפשו ויבוא בתשובה רבה על זה. ועוד ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם, פירוש כי הנה שתים רעות עשיתי למצרים. א', מה שעשיתי צחוק מהם כי אם היו באין המכות אליהם ולא היה הכבדת הלב עמם, היו רפואה להם. אבל כשבאו עם הכבדת הלב אז כל המכות כצחוק והיתול המה כדמיון הרופא שמקיז דם לאדם שלא לרפואה כי אם להוציא דמו ממנו בחנם, שהוא רק ללעג ולקלס. והב', גוף המכות והיסורין שבא עליהם. וזה אומרו את אשר התעללתי במצרים מה שעשיתי צחוק ולעג מהם. והשנית, ואת אותותי וגו' הם גוף המכות והיסורין. ואמנם זה הכל בהם ובהמונם אבל לא כן בישראל כי לא ימנע הקב"ה התשובה מישראל לעולם וכל יסוריהם אינם אלא לרפואה לזכור על ידיהם לשוב אל ה' היום או מחר.

374

שע״הוזה מאמר הכתוב (לקמן ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. כלומר זה המחלה שעשיתי במצרים לחזק ולהכביד לבו למנוע התשובה ממנו עד כלותו בכדי לאבדו ולהממו מן העולם, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך פירוש שעליך לא אשים כי אם באופן שיהיה אני ה' רופאך שאשלחם לך על דרך הרפואה שהוא כדי שתזכור על ידו לשוב בתשובה לפני בורא עולם, ואת זה תספר באזני בנך וגו' שידעו כי הכל מאתי הוא ולמען לא ילכו עמי בקרי לומר כי מקרה קרה לו כך, במקרה העולם, רק וידעתם כי אני ה' שאתם תדעו ותבינו כי אני ה' המהוה ומשגיח תמיד על כל יצורי עולמים והכל מאתי הוא בכדי שיהיו כל המכות והיסורין לרפואה להם. או וידעתם כי אני ה' שעל ידי היסורין תזכרו לשוב להתקרב ולהתדבק אלי ולהשיג על ידי זה השגת החכמה והמדע עד אשר תדעו בידיעה שלמה והכרה נכונה כי אני ה' לא באמונה לבד וכאשר יהיה לעתיד אם ירצה ה' שנאמר (ירמיה ל"א, ל"ד) כי כולם ידעו אותי וגו'. או וידעתם כי אני ה' כי אתם על ידי הסיפור לבד תדעו שאני ה' כי הכל מאתי הוא. ואף שבני ישראל מעולם יודעים שמו של הקב"ה ומאמינים בו ואך על ידי הסיפור הלז יאמינו יותר וידעו שאני ה' העושה כל ונותן כח ברשעים לקבל פורענותם ולהכביד את לבם שלא ישובו אלי אחרי מכות גדולות ורעות כאלה ותראו שלא לבוא לידי זה ח"ו. מה שאין כן פרעה וחילו הגם שאצלו היה במעשה לא בראיה וסיפור לבד כי נלקה במכה רבה כל כך ואף על פי כן אינו שב אלי, כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה כמאמר אבי החכמים (משלי י"ז, י'). או וידעתם כי אני ה' שאתם ח"ו כשיבוא הצרה אליכם ואצליכם יהיה לרפואה לקרבכם תחת כנפי השכינה, ובזה תדעו כי אני ה' בעל הרחמים ועושה חסד בכל הדברים ואף בצער ויסורים שאני שולח לכם הכל הוא לחסד ולרחמים, וכל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד שיהיה האדם מיטיב מעשיו וישוב אל ה' אלהיו ובזה מהפך מדת הדין לרחמים ונתהפך הקללה עליו לברכה ויצמח על ידי הרעה הזו כל מיני טובות וברכות, והכל לזכותו בטובה בזה ובבא כדבר האמור.

375

שע״וב עוד יתבאר הכתוב, כי הנה רש"י ז"ל פירש בא אל פרעה והתרה בו, עד כאן. ולכאורה מה נשתנה מכה זו מכל המכות שלא פירש רש"י שם כן, ובאמת הנה בכל המכות התרה בו הקב"ה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט', י"ד) למר שבעה ימים ולמר כ"ד ימים עיין שם, ועוד לכאורה קשה על ההתראה גופה למה היה פרעה צריך התראה והלא בן נח נהרג בעד אחד ועל פי קרובים ואינו צריך התראה כאשר פסק הרמב"ם ז"ל (פרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד). והנראה כי להיות שנשתנה מרד זה בהקב"ה מכל שאר העבירות שיעבור בני אדם עליהם. לצד שזה כתוב בו ואני אקשה את לב פרעה כי נתחייב פרעה כל כך להיות ה' יקשה את לבו שלא להבין כל כך במעשה ה' ונפלאותיו ואף אם יבין לא יניחנו לבו לעשות רצון ה', ואכן אף על פי כן הנה כבר כתבנו שלא נמנע הבחירה לגמרי ממנו באופן שאם היה רוצה לדחוק ולתת על לבו להתגבר על תאותו בשכלו היה שב אל ה' הכל כנזכר למעלה, ועל כן היתה צווי הקב"ה להתרות בו בשעת מכותיו כי אולי על ידי התראה ישוב מדרכו הרעה ומלך במשפט יעמיד ארץ שלא יאמר אחר כך אלו היה מתרין בו היה חוזר.

376

שע״זוזה שכתב רש"י כאן כי היה קשה לרש"י ז"ל למה לא נכתב כלל מה לומר לפרעה רק בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', וכאשר דקדקנו למעלה וכתב רש"י ז"ל והתרה בו, כלומר שביאתך אליו הוא התראה גופה כי יודע שאין אתה בא אליו לחנם כי אם בשליחותי שישלח את ישראל ואם לאו אכנו, ועל כן בא אל פרעה והתרה בו בזה שתבוא אליו, ואך יקשה הלא כבר אמר לו למעלה במכת ברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי וגו', ובודאי זה היותר חמור (ועיין ברש"י שם ומה שפירש בו הרא"ם ז"ל) וקיימא לן המותרה לדבר חמור מותרה לדבר קל (כן נראה מהא, דפסק הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ד מהלכות סנהדרין הלכה ו') כסתם מתניתין שחייבי מיתות שנתערבו כל אחד נידון בקלה ולא פירש דאיירי דוקא בהתרהו לסתם מיתה ולא למיתה שנתחייב בה ועיין סנהדרין פ': וכן נראה קצת מסידור לשון הגמרא (כתובות ל"ג.:) עיין שם), ולזה אמר הכתוב כי אני הכבדתי את לבו וכבר אין זה מצידו ועל כן צריך התראה בכל פעם ופעם כי אולי ידחוק בהכנעה יתירה ויתקבל, כי לזה היה ההתראה וכאמור.

377

שע״חג גם יבואר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. כי הנה נודע וידוע לכל אשר הקב"ה וברוך שמו הוא הטוב והמיטיב לכל בטובות מופלגים שאין להם שיעור וחפץ בטובת בריותיו ובשמחתן להנאותם בכל מילי מיטב בעולם הזה ובעולם הבא כמאמר חז"ל (בראשית רבה ח', א') אם זכה אדם אוכל שני עולמות, כי ודאי לא נבראו זה וזה כי אם להיטיב לאדם ההולך בדרכי ה' בשניהם שיהיה להם כל טוב עולם הזה ואחר כך ינחלו ליום שכולו שבת לעולם הבא כמאמר חז"ל (אבות ה', כ"ג) תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, וכאשר מצינו בהרבה צדיקי אמת שהיה ניתן להם תורה וגדולה כרבי ורבי אלעזר בן עזריה וכדומה, רק שהצדיקים אינם חפצים ליהנות מעולם הזה לפי שכל תענוגי עולם הזה הוא נבזה ונמאס בעיניהם כשולחן מלא קיא צואה ואינם נהנים משום דבר בעולם הזה כי אם הנוגע לכבוד ה' ועבודתו ואהבתו ויראתו וכמאמר רבינו הקדוש קודם פטירתו גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה וכו' ופירש רש"י ולא נהניתי בעולם הזה כמאמר חז"ל (כתובות ק"ד.) והם מתענגים בעולם הזה בעבודתו יתברך, וששים ושמחים לעשות רצון קונם לעבדו בלבב שלם יותר מכל תענוג ושמחת עולם הבא אף שאין ערך לנועם חשוקת חפיצת התענוג בו ומכל שכן תענוג עולם הזה הנבזה והנמאס וכאומרם ז"ל במשנה (אבות ד', כ"ב) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא וכו', וזה היא עיקר שמחתם ותענוגם אוכלין בעולם הזה בתענוג ושמחה לעבודתו יתברך ונוחלין לעולם הבא ביתר שאת תענוג ונחת, וזה עיקר תענוג ושעשוע הקב"ה להיות מיטיב לבריותיו ככל אשר יוכל האדם לקבל טובתו והצלחתו וברכתו, אבל אם האדם גורם על ידי עוונותיו שמוכרח הקב"ה לענשו ולצערו ביסורי הגוף או ממון או בנים, והנה נודע אשר בצרתם לו צר וכשהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי וכו' כמאמר חז"ל (סנהדין מ"ו.) אז יגיע עונש על האדם על זה לבד מה שגורם צער לפניו כביכול ברוך הוא שמוכרח לשלוח לו יסורים וצער, שגם לפניו צער אז כאמור.

378

שע״טועל זה אמר הכתוב (ישעיה א', ה') על מה תכו עוד תוסיפו סרה, כלומר שיותר מה שהקב"ה מכה אתכם בזה תוסיפו סרה שאתם גורמים צער בזה לפניו כביכול והוא מוכרח לעשות זאת. אחד, מחמת שמלך במשפט יעמיד ארץ וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאלים לחובה כמאמר חז"ל (מובא ברש"י ורד"ק מלכים-א כ"ב, י"ט) ואי אפשר לדחות פני המקטרג בלא כלום. והשני, שזה הוא טובה גדולה לאדם להיות היסורין ממרקין עוונותיו של אדם כמאמר חז"ל (ברכות ה'.) ועיין בילקוט רמז תתל"ז האריך שם מן הספרי בחביבות טובת היסורים עד למאוד וששמו של הקב"ה חל על מי שיסורין באין עליו ועיין שם. או בכדי להזכירו לשוב אל ה' כאשר כתבנו למעלה. וזה אומרם ז"ל (עיין עבודה זרה נ"ד:) ולא עוד אלא שחומסין אותי לצור וכו' כי מלבד העוון והעבירה גופה הנה זה שחומסין ומכריחין אותי לעשות דבר שלא כרצוני זה לבד לעוון יחשב להם להפרע מהם. וכמו כן בכל דבר שחומסין ומכריחין אותו לעשות דבר נגד רצונו, כי רצונו רק להיטיב והם מכריחין אותו להרע, זה לעוון אחר יחשב. וזה מאמר הכתוב (דברים ל"ב, י"ט) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, פירוש שעל זה ינאץ לבד במה שכועס על בניו ובנותיו וכביכול זה צער לפניו ברוך הוא וברוך שמו. וזה שאמר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', כלומר בזה תבוא אל פרעה והתרה בו גם בעוון הזה שעושה להיות כי אני הכבדתי את לבו שכל כך גרם בחטאו שאני מכביד את לבו למרוד נגדי מה שלא כן דרכי תמיד כי אם אדרבה לסייע לבני אדם לאהבתי ויראתי לקרבם אצלי ועל כן זה לבד גם כן לעוון לו יחשב, ויענש גם על זה ועל כן התרה אותו בזה עתה מחדש אולי יכנע לבבו הערל כאמור.

379

ש״פאו יאמר כי אני הכבדתי את לבו וגו'. כי חז"ל אמרו (שמות רבה י"ג, ג') מהו הכבדתי, שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסית נכנס בתוכה (פירוש שהיא מתקשה יותר) וכו' עד כאן. ולכאורה צריך להבין מה למדונו רבותינו ז"ל בזה. והנראה שבאו לתרץ קושית הרמב"ם ז"ל (בפרק ו' הלכה ג' מהלכות תשובה) ושארי המפרשים כי איך ענש אותו הקב"ה בדבר שלא מצידו היתה המניעה כי אם מאת הקב"ה, (ועיין מה שכתבנו בזה למעלה) וכי הגוי גם צדיק תהרוג. ולכן אמרו כי הקב"ה לא עשה בזה שום דבר כי לצד שהוא הקשה לבו בפעם ראשונה ושניה וכו' ואז הקב"ה לא עשה כי אם במה שבישל אותו פעם שניה והוא שהרבה לו מכות אשר היו מגיעים לו ובזה נתקשה לבו עוד יותר ככבד הזה שכל שהיא מתבשלת מתקשת יותר אבל הכל היה עבור הקשוי הראשון שהיה מתקשה בעצמו, מה שאין כן באבימלך שאמר לו הקב"ה (בראשית כ', ו') גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אתך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, כי אבימלך שאמר (שם שם, ד') אדני הגוי גם צדיק תהרוג ואמרו חז"ל (לשון רש"י על פי בראשית רבה נ"ב, ו') שאמר שמא כך עשית לדור המבול ודור הפלגה אף אני אומר שהרגתם על לא דבר וכו', עד כאן. ולכאורה הלא ודאי ידע אבימלך מרשעת דור המבול שהיה עד בלי שיעור וערך וכן דור הפלגה, ועוד איך יחשוד להקב"ה שיהיה ח"ו שופך דמים בחנם. ואמנם הוא בראותו שאמר לו הקב"ה הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעולת בעל וכנראה מלשון הזה שהוא בדרך ודאי ופסק דין לומר הנך מת וגו', והוא ידע בבירור שלא קרב אליה כלל על כן דן בזה כי הקב"ה להיותו משגיא לגוים ויאבדם ועל כן מכביד לבם שלא יהיה לבם ברשותם כי אם שיפלו הם ברשות לבם שלא יוכלו להתגבר על תאותם ויעשו מה שלבם חפץ, והוא אף שעדיין לא קרב אליה סבור שזה שהקב"ה אמר לו הנך מת לפי שיכביד את לבו שלא יוכל עוד להתגבר על תאותו ויבוא אליה, ויהרגנו על זה. ומה שאמר לו קודם המעשה ולא המתין עד עוברו הוא בכדי להתרות בו קודם, וח"ו אחר כך בעלילה יבוא עליו. ולזה אמר שמא כך דרכך לאבד האומות כן עשית לדור המבול וכו', כלומר כי גם הם לא נתחייבו רק מחמת שהכבדת את לבם שלא יוכלו להתגבר על תאותם וכן דרכך באומות כי משגיא לגוים ואבדם. ועל כן אמר לו הקב"ה כי לא כן הוא ואדרבה נהפוך הוא כי אצלך כאשר ידעתי אשר בתם לבבך עשית זאת אז לא די שלא הכבדתי את לבך לעבור העבירה, אף גם ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי ועל כן לא נתתיך לנגוע אליה לא כמו שאתה סבור שאני באתי בכדי להתרות בך לא כן כי לפי שאחשוך אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ולא ממך היה מה שלא נגעת בה רק מאתי כמאמר חז"ל (רבה שם) כי במקום שאין הגוי מכביד את לבו מעצמו לא יכביד הקב"ה את לבו אדרבה יסייע לו שלא יעבור כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) מה שאין כן בפרעה שהוא הכביד את לבו ועל כן כל עוד שהקב"ה הכה אותו נתקשה יותר ככבד הזה ואם ללצים הוא יליץ.

380

שפ״אוזה אומרו בוא אל פרעה והתרה בו ולא תקשה לך על מה אני מצוה להתרות בו להענישו הלא חזקת לבו מאתי הוא ולא מצידו, לזה אמר כי אני הכבדתי את לבו, כלומר אני לא עשיתי כי אם לבו שהיה לו מכבר שעשהו קשה וחזק עשיתי ככבד הזה לבשלו פעם שניה ושלישית והוא מתקשה יותר וזה ראוי אליו לצד שהוא הקשה את לבו מכבר וראוי לפורעניות ואם ללצים הוא יליץ שעל ידי המכות הוא מתקשה יותר ועל כל פנים הכל מצידו הוא במה שהקשה לבו מאז, וישרים דרכי ה'. ועל כן סמכו חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') דבריהם זה למה שאמר למעלה אם ללצים הוא יליץ עיין שם. ללמדך שהכבדת הלב הוא בדרך זה, ואל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים ל"ב, ד').

381

שפ״בד עוד יתבאר אומרו בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. כי הנה נודע להבאים בסוד ה' בכתבי מרן האר"י ז"ל אשר אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היו נגד עשר ספירות הקדושים אשר את זה לעומת זה ברא אלהים להבדיל באלף אלפי אלפים עד אין שיעור וכו' עשר ספירות בקליפה ובכל מכה ומכה יצא המכה ממדה הקדושה אשר בקדושה והכה אל המדה שכנגדה בקליפה ועל ידי זה נשברו ונכנעו ונפלו כל אלהי מצרים ופרעה וחילו. וידוע אשר השלושה ראשונות שהם כתר חכמה בינה נקראים מוחין שהם מוחין אל שאר הספירות שבעת ימי הבנין דאתקריאו גופא לגבי מוחין הללו ועל כן נקראים המוחין הללו לפעמים בשם אבות כנודע סודו בכוונת אלהי אברהם אלהי יצחק וגו' על שם אומרם ז"ל (בראשית רבה צ', ג') אב בחכמה וכבר הארכנו בדברים האלה במקום אחר על מה נקרא אב בחכמה. ואך שורש הדברים כי האלף רומז אל בחינת כתר העליון שהוא פלא אותיות אלף. והב' רומז אל חכמה ובינה כי הב' מכונה אל החכמה בסוד הכתוב (משלי כ"ד, ג') בחכמה יבנה בי"ת ונקראת ב' שהיא השניה להאלף סוד החכמה השניה לכתר העליון. וגם הבינה מכונת על הב' כי היא אות ראשונה מבינה, ומרומזים שניהם בסוד הב' להיותם תרין ריעין דלא מתפרשין. וכן הענין באדם אשר על הארץ כי זה החכמה והמדע שיש לו בשכלו נמשך מבחינת החכמה העליונה והוא בחינת החכמה ונקרא על שם נפש החיה כידוע.

382

שפ״גואמנם ידוע שכאשר יתקשה האדם בהבנת איזה דבר אז יעיין הרבה ויחשוב בחכמתו ויבוא על הבנתו ויבין מה שלא היה יכול להבין קודם, ולכאורה זה לפלא הוא כי על מה זה לא בא על הבנת דבר זה קודם ומאין נמשך החכמה אחר כך, ואמנם כי החכמה שבשכלו לא תתחכם מעצמו כי אם על ידי מה שהוא דבוק לשורשו אשר בשמים ממעל ושם נקרא זה שכל העיוני כמו שמובא בעץ חיים (שער קיצור אבי"ע פרק י') והוא בחינת נפש היחידה ונקרא שכל הנעלם וכאשר מדבק חכמתו להשכל הנעלם הלז אז שואב ומושך משם השגת חכמה ומדע להבין דבר על תכונתו כפי שורשו. וזה בחינת החכמה עם הכתר כי החכמה דבוקה בכתר ומושך אורה משם ואין אור הכתר מתגלה כי אם על ידי החכמה כי אורו מצד עצמו הוא אור הגנוז וטמון מופלא ומכוסה, ועל כן נקרא פלא ואין התגלות אורו כי אם על ידי בחינת החכמה שנקראת ראשית ואף שעיקר הראשית הוא הכתר כי הוא הראשון לנאצלים, ואך לפי שאינו מגלה אורו לרוב העלמו כי אם על ידי בחינת החכמה על כן נקראת גם החכמה ראש שהוא הראשון להתגלות ועוד שהראשון מתגלה בה. והא' שבמלת ראש רומז על הכתר כידוע למארי קבלה, ועל כן נקראים כל הג' ראשונות בשם הראש כי חכמה ובינה הם תרין ריעין דלא מתפרשין כאמור, ונקראים אב, כי הא' הוא הכתר וב' חכמה ובינה וכולם אחד הם כאמור.

383

שפ״דוהנה מבואר בכוונות כי מכת ארבה חושך מכת בכורות יצא משלושה ראשונות הללו, כנאמר שם בטעמם, וגם אנחנו נאמר רמז להם, כי ארבה מספרו ר"ח מספר יצחק שהוא בחינת דינים ורומז לבינה שמינה דינין מתערין. גם אות ר' מארבה ירמז על בחינת אלהים שהוא מספר אלהים ברבוע כנודע. ואות ה' גם הוא רומז אל אלהים בחמשה אותיותיו, ונשאר אב הרומז גם לבינה, על כן מכת הארבה יצתה מבינה דמלכות דקדושה והכתה כנגדה בקליפה. וחשך מרמז על רוב אור החכמה שנקראת כח מה על שאין כח בבריאה לסבול כח אורה, ועל כן נקראת חושך שמרוב אורה מחשיך עפעפי עין הרואה מלהסתכל בה כעין מאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ') ישת חשך סתרו שהוא שם המושאל מבחינת החושך על שם שאי אפשר להסתכל באורה מרוב האור ומחשיך עיני הרואה כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת יוצר אור ובורא חשך. כי האורות שלמטה נקראים אור לפי שיכולין להסתכל באורם והאורות שלמעלה מכונים על שם החשך מפני שאין כל בריה יכולה להסתכל באורם. גם כי ארבע פעמים חכמה עם ד' פעמים מילוי אותיותיה כזה חית כף מם הא עולה מספר חשך ועל כן מכת החשך יצתה מחכמה דמלכות דקדושה והכתה כנגדה בקליפה. ומכת בכורות יצתה מבחינת הכתר כי הכתר נקרא בכור שהוא ראש וראשון גם בכורות הוא אותיות כתר ב' כי אין אור הכתר מתגלה כי אם על ידי הב' בחינת החכמה כנאמר למעלה ועל כן יצתה מכה זו מכתר דמלכות דקדושה והכתה כנגדו בקליפה.

384

שפ״הוהנה כבר כתבנו למעלה בפירוש אומרם ז"ל (סנהדרין ק"ד:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, כי כאשר יחפוץ הקב"ה לקרב את בני ישראל לעבודתו על ידי בחינת היסורין מהמיצר להם כמאמרם ז"ל (תנחומא פרשת בשלח) בפסוק (שמות י"ד, י') ופרעה הקריב שהקריב את ישראל לתשובה, אז כביכול כביכול מתלבשת ניצוץ השכינה בהשר הזה שהוא הרצון אלהות להצר לישראל שישובו על ידי זה. ועל ידי זה השר מתגדל ומתעלה ונעשה ראש אל הקדושה השוכנת בתוכו, ואכן זה הוא בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, אבל להשמדם עדי עד הוא, והוא לרע לו ודאי, כי כאשר יחזרו ישראל בתשובה אז תבער ניצוץ השכינה אשר בתוך השר הזה שעזר בבחירתו להרע לישראל כמאמר הכתוב (זכריה א', ט"ו) אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, כידוע. ותשרף אותו וכל אשר לו כאש אכלה סביב כי השכינה נקראת אש אוכלה וכאשר ישראל ייטיבו מעשיהם אז היא נתעלית ונתגדלת להיטיב לבניה והופכת פניה על השר הזה ותכלה אותו עד עולמי עד. ועוד נודע אשר הא"ב כשהוא נקרא כסדר מורה על הרחמים וכשהוא נקרא למפרע מורה על הדינים שעל כן נקרא ניסן חודש האביב שהוא א"ב כסדר ומורה על הרחמים, ותשרי מורה על הדין לפי שבו האותיות בסדר תשר"ק שהוא סוד אור חוזר המורה על הדין כידוע מפי כתבי קודש.

385

שפ״וובזה נבוא בביאור הכתוב, ותחילה אמר לו בוא אל פרעה כי בא הוא אב המורה על שלושה הראשונות הנזכרים כאמור למעלה ואומרם למפרע בסדר בא לרמז על הדין לומר התרה בו שאני רוצה להכותו מעתה בג' מדות הראשונות ועל כן לא מצינו התראה בכל ג' מכות האחרונות חוץ מזו. ואף במכת בכורות שהיא קשה מכולן (כפירוש רש"י בפסוק (שמות ד', כ"ג) הנה אנכי הורג את בנך וגו') לא התרה בו כבשאר מכות לומר שלח עמי ויעבדני כי כה אעשה לך, רק כה אמר ה' כחצות הלילה וגו', ואך לפי ששלושה מכות הללו הם מג' הראשונות שכולם אחד בבחינת הראש כנאמר, לכן התרה אותו בפעם זה על כולן ואמר לו בוא אל פרעה להתרות בו בבחינת בא שהוא מורה על ג' הראשונות כי באלה יכה את הכסיל מאה, ואמור לו כי עד הנה הנה אני הכבדתי את לבו כלומר בחינת אני שהוא השכינה הנקראת אני הכבידה את לבו בהתלבשותה בתוך שרו אשר מלמעלה להיצר לישראל ולהתגבר ברשעו עוד יותר ויותר אחר שנאמר לו בשם ה' לשלוח כמאמר הכתוב (שמות ה', כ"ג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', והכל בכדי למען שתי אותותי אלה בקרבו, כי אלה מרמז על בחינת זעיר אנפין ששה קצוות וששה פעמים ששה מספר אלה. כי נודע אשר כל הששה מדות האלה מפקידין כליהם בבית המלכות ועל ידה פועלין כל מה שנמשך מהם אם לחסד או לדין, ועל כן כל השבע מכות הראשונות שהיה על ידי שבעת ימי הבנין הכל נעשה בהתלבשות השכינה בתוך השר ואש אכלה היא ותאכל ארץ ויבולה להכותה שבע על חטאתיה בכל שבע מדות הכלולים בה ופועלין מדתם על ידיה. וזה אומרו למען שתי אותותי אלה בקרבו. כלומר כי על כן נתלבשה השכינה בשרו בכדי להשית אותות האלה בחינת זעיר אנפין ו' קצוות, בקרבו. פירוש במה שהיא בקרבו והוא ניצוץ השכינה אשר שם ואז תשרף אותו מתוכו לכלות הקוצים מן הכרם שהם ישראל כמאמר הכתוב (ישעיה ה', א') כרם היה לידידי וגו'. ואפשר זה רמז מה שנאמר בסנחרב (שם י', ט"ז) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש ואמרו חז"ל (שבת קל"ג. ועיין ברש"י שם) תחת לבושו כי ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותא וכו', כי לבושו הוא זה ניצוץ השכינה שנתלבשה בו להיצר לישראל להכניסם תחת כנפי השכינה ותחת ההתלבשות הזה הנה יקוד כיקוד אש כי אש אוכלה הוא, וכאשר יגיע עתו תשרוף אותו וכל אשר לו. גם אלה רומז על לאה המכונת על שם הדינים והיא סוד השכינה ועל כן נתלבשה השכינה למען שתי אותותי אלה בקרבו שתנקם נקמת בניה. וגם ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו', כלומר כי גם למען זה היה התלבשות השכינה להכותו בשבעה מדותיה למען תספר וגו' כי עד השבעה הוא מקום ההתגלות כנודע.

386

שפ״זוזה הכל מה שהיה עד הנה אבל עתה בא אל פרעה להתרות בו שמעתה יתלבשו שלשה הראשונות בכדי להכותו ולרצץ את מוחו בפנים חדשות מעתה בג' ראשונות שעומדים ברומו של עולם. ועבור זה הרעישה התורה בגאולת מצרים מאוד מאוד ואנו משבחים ושמחים על גאולה זו יותר מכל הגאולות וישועות שהושיע ה' לעמו ישראל מכל צריהם כסיסרא וסנחריב וכדומה, כי לא היה התלבשות כזו מג' ראשונות בשר משרי האומות כי אם במצרים לבד והוא בחינת גדולה רם ונשא למאד. ועל כן סידר בעל מסדר ההגדה ואמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו' עד אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכו' עד אני ה' אני הוא ולא אחר. כי ועברתי היא ת' ויעבר כי על ידי ויעבר שהוא ע"ב רי"ו הרומז לג' הראשונות כמו שמובא בדברי הרב ז"ל (בכוונות הי"ג מדות) נעשה אז בחינת ת' שהוא תי"ו תחיה על מצחות הצדיקים ותי"ו תמות על מצחות הרשעים (שבת נ"ה.). כי היה בבחינת הוצאת חמה מנרתיקה שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג':) והוא על ידי אור ג' ראשונות ולא כאשר בקריעת ים סוף שהיה מבחינת המלכות שנעשית רחמים לזה ודין לזה. כי במצרים לא היה יוכל להעשות כזאת כאשר כתבנו בזה למעלה. כי אם דוקא על ידי גילוי כבודו יתברך בבחינת אור מג' ראשונות ובזה היו צדיקים מתרפאין ורשעים נדונין.

387

שפ״חומי שעיני שכל לו יבין הפלאת נכבדות בחינת זו, ועליה אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ט"ו, ה') משל לכהן שנפלה לו תרומה בבית הקברות וכו' אמר מוטב לטמא את עצמו ולא אאבד את תרומתי וכו', כי כהן ירמוז אל אור ג' ראשונות בסוד הכתוב (בראשית י"ד, י"ח) והוא כהן לאל עליון. ואל עליון רומז אל ג' ראשונות בבינה או בכתר כנודע מכוונת השמונה עשרה. וגם כי הכ' שבכהן מרמז אל מדת הכתר וה' אל החכמה כי (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, והארץ נודע שנבראת בה' כי הוא בחינת עולם הזה שנברא בה' כמאמרם (מנחות כ"ט:) וגם נקראת ה' מסוד המקובלים. והנו"ן ירמוז אל הבינה בסוד נו"ן שערי בינה נבראו בעולם וכו' כמאמר חז"ל (בנדרים ל"ח.) והתלבשות הזה לא היה בשום גאולה וישועה רק במצרים שנאבדה לכה"ן תרומה בבה"ק ואמר מוטב שאטמא את עצמי, ועל כן אני ה' אני ולא אחר, ונודע סודו בכוונת שאני ה' הוא עתיקא קדישא מלכות דאדם קדמון והוא עצם שם הוי"ה וזה הקב"ה בכבודו ובעצמו שנתגלה במצרים להציל תרומתו, ועל כן סיים וידעתם כי אני ה', כלומר הנה שבע המכות הראשונות היה על ידי בחינת אני לבד כי אני הכבדתי וגו' למען שיתי אותתי אלה ולמען תספר וגו' הכל כאמור, אבל עתה ההתראה אליו בבחינת אור הג' ראשונות בחינת אני ה' ובזה וידעתם כי אני ה' בכבודי ובעצמי עברתי בארץ מצרים להציל את תרומתי, למען דעת כל עמי הארץ כי אני ה' הכל יכול לעשות משפט באלהי מצרים בבחינת הוצאת חמה מנרתיקה להיות רשעים נדונין בה וצדיקים מתרפאין בה ככל הנאמר.

388

שפ״טגםיאמר הכתוב למען שתי אותתי אלה בקרבו וגו'. כי הנה חז"ל (סנהדרין ל"ט:) אמרו בפסוק וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, אמר ר' יוחנן היינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא וכו', ופירש רש"י מעצמו של יער יכנס בתוך הנרגן להיות בית יד ויקצצו בו היער וכן עובדיה לאדום ודוד למואב. והענין כי בחינת ניצוצי הקדושה הנאסרים במאסר הקליפות וניצודים בפח יוקשים כאשר יזכו על ידי תורה ותפלה ומעשים טובים של בני אדם לעלות משם אז הם בצעמם נוקמים נקמת אויביהם אלו הקליפות אשר היו בשביה תחת ידם והם המכלים אותם ונוקמים נקמתם מהם עד אשר לנצח יאבדו, וזה בסוד הכתוב (קהלת ח', ט')עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כי לרע לו ודאי הוא שנשבים שובים את שוביהם, ונצלבין צולבין את צולביהם לנקום מהם נקמתם, ועל כן דוד המלך שבא ממואב הוא הוציא כל בחינות בירורי ניצוצי הקדושה מהם והוא נקם נקמתו וימדדם בחבל וגו'.

389

ש״צוהנה כל המכות האלה שנזכרו בתורה הקדושה כולם הם אותיות התורה וניצוצי הקדושה אשר היו ביד קליפת מצרים ובכח שיעבוד וענוי ישראל וארבעה דברים שהיה בהם בעודם במצרים כמאמר חז"ל (ויקרא רבה וירא ל"ב, ה') הוציאו האותיות האלה מקליפת מצרים ונכתבו בתורה הקדושה, וכן לעתיד שנאמר (ישעיה נ"א, ד') תורה מאתי תצא כי יתחדשו עוד צרופים אחרים מאותיות אשר ישראל מלקטים בגלות המר הזה ומכולם יצא תורה כי הם אברי השכינה אותיות התורה, ועל כן במצרים הנה המכות האלה הכו את אלהי מצרים ומצרים כי המה בירורי הקדושה מהם והם נקמו נקמתם, ועל כן לזה היתה הכבדת לב פרעה בכדי לגמור על ראש רשעים כל האותיות הללו שנתעלו אל הקדושה להכותם בהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשונאיהם כרצונם. וזה מאמר הכתוב בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותתי אלה בקרבו כלומר לזה הכבדתי את לבו בכדי להשית עליו כל האותיות האלה מה שהיו בקרבו במאסר השביה ועתה ישיבו לו גמולו בראשו לנקום מפרעה ואלהיו כאמור.

390

שצ״אהעוד יאמר הכתוב למען שתי אתותי אלה וגו' עד את אשר התעללתי במצרים ואת אתותי אשר שמתי בם. להבין שני פעמים אותתי הנאמר כאן. והוא על פי מה שכתב האר"י ז"ל (בכוונת סדר של פסח) כי ארבה רומז לשם ב"ן כי ד' פעמים ב"ן גימטריא ארבה, והנה שם ב"ן נמצא בשתי בחינות. א', שם הוי"ה במלוי ההי"ן גימטריא ב"ן כנודע, והב', ד' פעמים אלהים במלוי יש בהם ב"ן אותיות. והנה נודע אשר שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הם נגד טעמים נקודות תגין אותיות ושם ב"ן הוא נגד האותיות ועל כן תחילה אמר בא אל פרעה וגו' למען שתי אתתי אלה פירוש התרה בו במכת הארבה המרמז לשם ב"ן שהוא מכוון נגד האותיות. ואחר כך את אתתי אשר שמתי בם. כלומר ששמתי בהמכה גופא אותיות והוא אותיות ד' פעמים אלהים שהם ב"ן אותיות ובזה אכה אותו בארבה הרומז לב"ן, והנה אלהים נודע שרומז אל הבינה שמינה דינין מתערין וב"ן רומז אל המלכות, ועל כן יצתה מכה זו מבינה דמלכות דקדושה והכתה בגבורה זכר דקליפה ועל כן הוצרך לומר שתי פעמים אותתי כי הוצרך לשני בחינת האותיות שהם בבינה ובמלכות. ועל כן אמר את אשר התעללתי במצרים שהוא לשון שחוק ובזיון כמו כי התעללת בי כפירוש רש"י, על דרך הכתוב (שופטים ד', ט') כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא, והוא בזיון, והבן. ועל כן סיים ולמען תספר באזני בנך וגו' כי נודע מה שכתב האר"י ז"ל בסוד סיפור יציאת מצרים הוא לפי שאז עלה הפה דזעיר אנפין נגד הפה דתבונה ששם יסוד אימא עילאה הנקרא פום ממלל רברבן. וזה סוד פה סח וכו', ועל כן לפי שמדבר כאן בבחינת הבינה שממנה יצתה מכת הארבה אמר ולמען תספר באזני בנך שבה סוד סיפור יציאת מצרים כאמור.

391

שצ״בויבואוגו' עד מתי מאנת לענות וגו'. אמר לו לשון חדש עד מתי מאנת לענות מה שלא אמר לו עד הנה, ונראה שהוא על דרך מאמר הכתוב (משלי י"ב, י"ח) לשון חכמים מרפא וגו' כי החכמים ידברו דברים בכח חכמתם. ובדיבורם הם מרפאים לאיש החולה חולי הנפשות או חולי הגוף, וזה מפני ששיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד כמאמר חז"ל (עבודה זרה י"ט:) בפסוק (תהלים א', ג') ועלהו לא יבול. כי דברי החכם אינם אלא בדברי תורה וחכמה והקב"ה עוזר על ידן שנאמר (מלאכי ג', ט"ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו, מה שאין כן שיחת הכסילים יושבי קרנות שהם רצים לבאר שחת בדיבורן שהוא בדברים בטלים וליצנות ושקרים וחניפות ורכילות כמו שכתב הרמב"ם הקדוש ז"ל (בסוף הלכות טומאת צרעת) במתק לשונו עיין עליו. ונמצא החכמים שדיבורן הם דברי תורה ונודע אשר התורה היא מרפא לנפש כמאמר הכתוב (משלי ג', ח') רפאות תהי לשריך וגו'. ועל כן דיבורם הם רפואה ולשון חכמים מרפא. ואמנם זה הכל למי שזוכה ורוצה לקבל רפואתו מדברי תורה אבל מי שאינו רוצה לקבל רפואתו מחכמים ותלמידיהם בשמוע מהם דברי אלהים חיים. אז לא זכה נעשה לו דיבורם סם המות, כי כן התורה הקדושה למי שזכה נותנת לו סם חיים, לא זכה שמסתכל בהתורה בעין רע שלא לשם שמים כי אם לצרכו מהבלי העולם אז נעשית לו סם המות כי התורה נקראת אש ושורפתו, ועל כן כאן הנה דבר ה' אשר שם בפי חכמים משה ואהרן היא היתה סם המות לפרעה וחילו כי שמעו דבר ה' עד מתי מאנת לענות מפני שלכאורה מורה אשר זה בידו ורשותו הוא, ובכוון ציוה ה' לומר כך שעל ידי דברו יהיה מכביד את לבו ויתעם בתהו לא דרך, ועל כן רשע בגובה אפו סבור שח"ו אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם ונכבד ונחזק לבו על ידי זה. ועל כן אמר לו,

392

שצ״גכי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה וגו'. שלשון הנני מביא מורה כעין ידיעה לומר שכבר הנני מביא בודאי, ולזה אמר כי אם מאן. וכי הוא לפעמים בלשון אשר כלומר ידעתי אשר אתה ודאי תמאן ואני ודאי הנני מביא וכל אלה הם דברים לשון חכמים. אשר הדיבור כמעשה להיות נעשה מעשה כאשר ידבר בלשון חכמה. וכפל לומר לו לשלח את עמי אף שכבר אמר לו שלח עמי ויעבדני והיה די לומר כי אם מאן אתה לשלחם, כן כיוון לומר לו כי לא תסבור שלא יקראו עמי רק כאשר יצאו מאתך ויחוגו לי במדבר ואז יהיו לי לעם אבל בעודם תחת רשותך קודם עבודתם אלי לא עמי המה ותעשה בם כחפצך. לא כן, כי אף אם מאן אתה לשלח עמי הם עמי ונחלתי להשגיח עליהם בעודם תחת ידך במצרים ולא אניחם עוד לענותם, ומכה אחר מכה אביא עליך עבורם.

393

שצ״דוכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ. לכאורה זה כפל לשון כי ודאי כאשר יכוסה הארץ לא יוכל לראותה. ואמנם אמר הכתוב ולא יוכל לראות את הארץ, פירוש החגב גופא לא יוכל לראות הארץ כי כל כך יהיה הרבה הרבה ודרך החגבים לעלות אחד על אחד בגובה מפני הדחקות, ועל כן הנה התחתונים יכסו את עין הארץ וכל אשר עליהם בגובה לא יראו את הארץ ומלואה.

394

שצ״הואכלאת יתר הפליטה הנשארת וגו'. פירוש כי זה הפליטה הנשארת יתרון הוא כי חז"ל (תנחומא סוף וארא) אמרו בפסוק (שמות ט', ל"ב) והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה. פלאים עשה הקב"ה בהן שלא לקו כי אף את כל עשב השדה הכה הברד אלא שבהם עשה הקב"ה פלאים וכו'. ולכאורה צריך להבין על מה הפליא הקב"ה להגדיל נסיו עם פרעה לעשות לו טובה להשאיר לו חטה וכוסמת ואמנם כי פרעה היה צריך ללקות במכת הארבה במדה כנגד מדה מה שעשה לישראל כמאמר חז"ל (שמות רבה י"ג, ו') וגם לאשר כתבנו למעלה בפסוק למען שתי אתתי אלה וגו', כי היה צריך פרעה להלקות בכל האותיות הנאמרים בעשר מכות שפרעה היה נלקה בהם לפי שאלה האותיות היו בקליפה תחת יד שיעבוד מצרים, ועל כן כתוב בקיצור האר"י ז"ל (פלאים רבות שער יציאת מצרים) כי באלו המכות נרמז החטא של אבותינו שגרמו ירידת מצרים. כי חטא אבותינו גרם להשליך האותיות האלו בקליפת מצרים. ועל כן הוכרחו ישראל לירד למצרים להשתעבד תחת ידם כאשר משלה הקליפה ההוא באותיות ניצוצי הקדושה ההם. ועל ידי העינוי והשיעבוד, וד' דברים הטובים שהיה בישראל בעודם במצרים (ויקרא רבה ל"ב, ה') ביררו והוציאו אותן האותיות מן הקליפה. והם עצמם שהכו את אלהי מצרים ועמו להיות נשקעים שוקעים את שוקעיהם ונהרגים הורגים את הורגיהם לנקום נקמתם מהם כי מיניה וביה אבא שדי ביה נרגא הכל כאשר כתבנו למעלה ועיין שם. ועל כן הוצרך הקב"ה לגמור על ראש רשעים כל אלו האותיות שהיו תחת ידם במאסר הקליפות. ואם היה הברד מכה את הכל עד שלא ישאר כלום לא היה שייך לשלוח מכת הארבה כי מה יעשו פה ועל כן פלאי פלאים נעשה בהם שהחטה והכוסמת לא לקו בכדי שיבא הארבה לכלותם לדונם מדה כנגד מדה ולגמור כל אותיות המכות על ראשם ולזה אמר ואכל את יתר הפליטה הנשארת כי זה אשר נשאר הוא כעין הבריחה והפליטה שנמלט מן הברד בפלאי פלאים והוא יתר הפליטה שיתרון הוא כי על מה ישאיר הקדוש ברוך הוא מאכל לאויביו בדרך הנס ולא היה רק כדי שיבא הארבה ויאכלנו כאמור.

395

שצ״וומלאו בתיך וגו' ובתי כל מצרים וגו'. לכאורה צריך להבין מה קללה הוא שיתמלאו בתיהם בחגבים הלא זה אשר יאכלו מצרים וימלחו מהם לרוב ועיקר הקללה הוא מה שנאמר למעלה ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד ואכל את כל העץ הצומח וגו' אבל מילוי הבתים לכאורה טובה היא. ואכן הנה כבר כתבנו למעלה אשר כיוון הקב"ה לומר לו דברים שהיה לו מקום לטעות ולנטות לצד מינות שלא יאמין בדבר ה' בכדי להכביד את לבו ואם ללצים הוא יליץ כמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ה.) בפסוק (דברים ד, י"ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם וכו', ועל כן ציוה בכוון לומר לו כדברים האלה ומלאו בתיך וגו' ואמרו חז"ל (בילקוט רמז קפ"ו) כי אז שמחו המצרים ויצודו מהם לרוב מאד וימלחום וכו' ובזה יטעה לב פראה לומר שח"ו לא יוכל בוראו להרע להם בכל חצפו ומוכרח לעשות גם קצת בטובה עמם.

396

שצ״זאו יאמר שח"ו ידיהם רמה ואלהיהם הוא המפעיל שיעשה להם גם טובה, והכל עשה הקב"ה להחליקן בדברים בכדי לטורדן מן העולם וכאשר הניח בשביל זה בעל צפון בשביל להטעותן שיאמר קשה יראתם כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, ט"ו) ואכן כשהפך ה' רוח ים חזק מאוד וישא את הארבה נאמר (פסוק י"ט) לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים ואמרו חז"ל (שמות רבה י"ג, ז') אף מה שהיה בקדירות ובחביות מלוחות שמלחו מהם פרחו להראות כי לא יטעה פרעה בזה ולא יגיע לו טובה מהארבה, ואלהינו יחיד הוא בשמים ובארץ ואפס זולתו ואף על פי כן חזקה לבו ולא אבה לשלוח כדבר ה' ביד משה עבדו.

397

שצ״חויאמרו עבדי פרעה וגומר שלח את האנשים וגומר הטרם תדע וגו'. מזה נראה שדעת עבדי פרעה לא היה כדעת פרעה כי אם לשלח העם וכן כתבנו בפסוק (שמות ח', ט"ו) ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם וגו'. פירוש שנתחזקה לבו ולא שמע לקול מלחשיו וחרטומיו שאמרו אצבע אלהים הוא כי לא האמין להם והחליט בדעתו כי משה בקי יותר בחכמה זו מהם עד שיוכל לעשות מה שלא יוכלו הם. ואכן הנה אחר כך כתיב בפרשה זו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' וכאשר כתבנו למעלה בזה, ונמצא איך נהפך לבבם לומר שלח את האנשים. והיה אפשר לומר על פי מה שכתבנו למעלה שדבר זה היה בגאולת מצרים יותר מכל הגאולות והישועות שנעשה לישראל במה שהאיר האור של מעלה מעלה ועבר ה' בעצמו לנגוף את מצרים שהוא בחינת אור שלש ראשונות ששם עצם שם הוי"ה, מה שבכל הגאולות לא היה כי אם אור המלכות דרגא התחתונה שהיא אש אוכלה, וגם בקריעת ים סוף לא היה אלא בבחינת זו מה שאין כן במצרים שנאמר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וגו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא בחינת עתיקא קדישא אור ג' ראשונות שכזה לא היה בשום מקום וכתבנו שם כי במכה זו מכת הארבה התחיל אור ג' ראשונות להכות והיא נגד הבינה ארבע פעמים ב"ן בגימטריא ארבה כמו שמובא בכתבי האר"י ז"ל ובמכה זו היה התראה אחת לכל הג' ראשונות באומרו בא אל פרעה רומז לג' ראשונות מספר ב"א ועיין שם. ועל כן עבדיו שהם היו החכמים והחרטומים כאשר שמעו את זאת והבינו עד היכן הדברים מגיעים כי הוא למעלה מששת ימי הבנין המכונים על שם בריאת העולם והם למעלה מהבריאה ופנים חדשות יש כאן אשר לא נשמע כזאת, הנה נכנע ונשבר מעט מעט רוע לבבם לב האבן.

398

שצ״טוכבר כתבנו שעל כן היה ההתראה כי על קצה האחרון היה הבחירה בידם אם ירצו להתגבר ולהתחזק על רוע לבבם בחזקה יוכלו עוד לעשות הטוב לשמוע בדבר ה' גם אחר ההכבדה את לבם, וההכבדה לא היה כי אם שלא יהיה הבחירה בידם בנקל להתגבר על לבם ודנם הקב"ה כרשעים שהן ברשות לבם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') שלא יוכלו להתגבר בנקל כל כך על תאות לבם כמאז אבל על כל פנים נודע כי גם הרשעים שהם ברשות לבם אם ירצו להתחזק ולהתגבר ודאי אשר יוכלו לעשות תשובה ויתקבלו, וכן היה בפרעה וחילו שניתנו ברשות לבם אבל על קצה האחרון אם היו רוצים היו מתגברים על לבבם, וזה נעשה בעבדי פרעה כאשר שמעו ההתראה הזו באור הג' ראשונות ידעו בחכמתם עד היכן הדברים מגיעים ונכנעו מעט. ואפשר שגם לזה אמר משה (לקמן י"א, ח') וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי וגו', כי ידע שהמה כבר נתרככו מעט ועל כן המה ירדו בתחילה אלי. ואך לבסוף ירד פרעה בתחילה לצד כי הוא היה בכור ונתיירא כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ח) אבל עד הנה לא שמע לדברי חכמיו כי לא האמין בחכמתם, כאמור. ואך לבסוף כאשר שילח את בני ישראל ויגד למלך מצרים כי ברח העם אז נאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם וגו', כי נהפכה לבם למרוד בה' ועל כן נאבדו ונטבעו בים, כן יאבדו כל אויביך וגו'.

399

ת׳ויותר נראה לומר כי לבם קשה היה כמאז ולא נתרככה כלל, וזה שאמרו עתה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, לא היתה כוונתם בכדי לעשות רצון ה' או לטובת ישראל רק יראו שלא יזולזל כבוד פרעה וזה היה לקוץ בעיניהם. כי אם יצאו ישראל בעל כרחם, אז יאבד מצרים מכל וכל כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) בפסוק (שמות י"ד, ה') ויגד למלך מצרים כי ברח וגו' ויהפך לבב פרעה ועבדיו וגו' כי אמרו שיבטל מלכותן מכל וכל עכשיו כל האומות מקישות עלינו בזוג לומר מה אלו שהיו ברשותם יצאו מהם וכו' ואיך אנו שולחין מס וכו' עד כאן, ועל כן יעצו לו מוטב שישלחם ברצונו ויאמרו הכל כי ברצונינו נעשה הדבר ויהיו הכל יראים כמאז, ולא נהיה ללעג ולקלס בעיני העמים.

400

ת״אוזה שאמר הכתוב ויאמרו עבדי פרעה אליו שאמרו דבר הנוגע אליו לכבודו ולא לטובת ישראל, עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים וגו' הטרם תדע כי אבדה מצרים, פירוש כי אם יצאו בעל כרחך הרי אבדה מצרים ומלכותם מכל וכל, שיאמרו הכל אם עבדים שברשותם וגו' ויהיה זה לנו למוקש מכל העמים. ואמרו לנו שכללו אף עצמן בדבר זה לומר שכוונתם גם לכבוד עצמן אבל לא לעשות דבר ה' לטובת ישראל, ועל כן אתה שלח את האנשים שיהיה הם הולכים בשליחותך וברצונך, ויועמד מלכות מצרים. או כה יאמר הטרם תדע כי אבדה מצרים פירוש שלח אותם קודם שתדע אתה כי אבדה מצרים ואז הכל יאמרו כי ברצונך ודעתך עשית זאת ותשלחם מאחר שלא ידעת עדיין, אבל כשלא תשלחם רק אחר שתדע שאבדה מצרים ידעו הכל אשר לא ברצונך היה הדבר תלוי ובעל כרחך יצאו כי ידעת שאבדה מצרים. ולהיות כיון שהם יעצוהו לכבודו ולטובתו ודאי שהיה שומע לעצתם, ואולם לצד שהיתה הכבדת לבבם מה' בכדי לשלוח מופתים בשמים ובארץ, הֵסֵיבָה לבבם לדבר אחר ואמרו לו שלח את האנשים פירוש האנשים לבד ולא הנשים והטף, כי אם תשלח האנשים לבד ידעו הכל כי רק בשליחותך ודעתך יצאו. בכדי לעבוד לאלהיהם ולחזור אבל אם תשלח את כולם לא יאמינו שאתה שלחתם כי למה לשלוח נערים וטף לעבודה אם לא שבעל כורחך שלא בטובתך יצאו. ועל כן,

401

ת״בויושב וגו' מי ומי ההולכים. פירוש שאמר להם בעצת עבדיו שישלחם ואך מי ומי ההולכים פירוש מי שראוי להלוך לעבודה והם האנשים לבד ולא יותר ובפרט הטף שאין דרכו לזבוח, וזה לא כאשר נראה מפשט הכתוב שאמר להם בלשון שאלה מי ומי ילך והם השיבו בנערינו ובזקננו וגו' וכנראה מדברי הרב הקדוש בעל אור החיים, ולדברינו יאמר כפשוטו כי למה לו לשאול להם האם יעשה כאשר ישיבוהו ואכן הוא יאמר גזירת דעתו לכו עבדו וגו' מי ומי שדרכו להלוך והם האנשים לבד, וכעצת חכמיו.

402

ת״גויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך וגו', בצאננו ובבקרנו נלך וגו'. לכאורה נלך הראשון מיותר והיה די לכוללם באחד לומר בנערינו ובזקנינו בבנינו וגו' ובבקרנו נלך, ואפשר לצד מה שכתבנו למעלה כי יראת פרעה היה מעמים אשר סביביו שלא יאמרו, עבדים שהיו ברשותם יצאו וכו' כנאמר, ויבטלו עול מלכותו מעליהם, ועל כן לא חפץ שילכו הנשים והטף שלא יבינו כי בעל כרחו הוא משלחם, כי לעבודה למה הולכים נשיהם ובניהם, וימרדו בו. ועל כן אמר לו להיפך לגמרי מדעתו, כי עוד יעשה דבר להפליג הליכתם הזקנים והנערים לבד, והבנים והבנות והצאן והבקר ילכו לבד, להראות אשר אינם יוצאים כצאת העבדים במורא ופחד ומגור סביבם עד אשר יטמינו בניהם ובנותיהם וצאנם ובקרם ביניהם בין האנשים הזקנים והנערים אלו הגבורים בעלי מלחמה שלא יבוא אחד אחרי הצאן והבקר והטף לשבותם בשביה למלכם, רק הליכתם בריש גלי באין שום מורא ופחד מכל השאטים אותם מסביבותם כי שם ה' עליהם והכל יראו מהם אף מקטניהם ומצאנם, ודבר זה הוא לקוץ בעיני פרעה שיראו הכל הליכתם ביד רמה כל כך בלי שום מורא ופחד ואינם יוצאים כצאת העבדים, ועוד יותר שהזקנים ונערים הולכים קודם ואחריהם הטף, מה שמדרך האב להוליך בנו לפניו לראות מה יעשה בו ולא יניחנו אחריו וכאן הולך הטף אחריהם להראות כי אין שום מורא בשר ודם עליהם, והכל יראו הטף ההולך כי לא יתערבו באביהם ואמותם, ועל זה תכלינה עיני פרעה כי רעה זאת היה גדולה לו מכל הרעות לצד שכל העמים ישחקו בו וימרדו עד אשר תאבד מצרים מכל וכל כנאמר למעלה. ועל כן הפליג ביניהם לומר בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו וגו' נלך כי ילכו אלו לבד ואלו לבד ועוד הזקנים קודם ואחר כך הטף מאחריהם ועוד יותר כי כאן היתה המלחמה מוכנת להם מאחריהם אם ירצו מצרים לרדוף אחריהם והיה לילך החלוש חלוש קודם ואחר כך הגבורים שיפגע המלחמה בגבורים והם עשו בהיפך ממש הנערים תחילה שהם הגבורים ואחר כך הזקנים חלושים מנערים ואחר כך הטף חלושים מן הזקנים ואחר כך הצאן והבקר, הכל להראות ההיפך ממש כי אינם יראים מכל אשר יבוא אחריהם ובפרט מצרים המוכנים לבוא מאחריהם, וכיוון להכאיב ולהדאיב לב רשע ביותר. ולזה,

403

ת״דויאמר וגו' ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם וגו'. הצצתי מבין ריסי עיני רשע הזה בדברים האלה, כי כבר ידע והבין בשכלו אשר ה' הוא המושל בקרב הארץ מה שבתחילה אמר מי ה' לא ידעתי את ה', וכאן הוסיף רשעות על רשעות וחציפות על חציפות שאף שידע משם ה' אף על פי כן לא אבה עשות דברו והיה נראה לו שחזק הוא ממנו כביכול ברוך הוא וברוך שמו, כי אם היה עומד בסברתו הראשונה לומר מי ה' וגו' מה קללם שלא יהיה ה' עמהם אלא ודאי שכבר ידע על ידי המופתים ונתברר ידיעתו אצלו שיש ה' בקרב הארץ והוא השליט על הארץ באופן שכאשר יהיה ה' עמהם ודאי יטיב להם, ועל כן קללם בזה ואף על פי כן לא רצה לשמוע בקול דברו. ואכן כאן נראה במה שאמר להם ראו כי רעה נגד וגו' הוא כי חשד את משה ואת אהרן שהם הוסיפו דברים האלה מעצמן לומר בנערינו ובזקנינו וגו', כי דבר ה' אינו אלא כדי שילכו לזבוח אליו, למה לו הטף הלא הטף אין דרכו לזבוח, ועל כן ודאי זה הדבר הוסיף משה מדעתו לקחת הטף, ועל כן דן כיון שבדבר הזה אינם שלוחים מאת ה' והוא רצה לעשות את דבר ה' והם חפצים בהוספה ועל כן ודאי לא יושיעם ה' בדבר הזה כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא, ויגיע מזה רעה למשה ואהרן מאת ה' וממנו במה שלא אבו להוציא את ישראל האנשים לבד לזבוח לה', וזה שאמר להם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם כלומר שזה ודאי לא מאת ה' הוא להוליך גם הטף ובודאי לא יהיה ה' עמכם בדבר הזה ועל כן ראו כי רעה נגד פניכם כתרגומו ארי בישין דאתון סבירין למעבד לקביל אפיכון לאסתחרא כלומר כי רעה הזו שאתם רוצים לעשות לי להוליך דוקא הטף בכדי שיראו כל הגוים הליכתכם שלא במורא וימרדו בי לומר הן עבדים שברשותו וגו' זה הוא נגד פניכם כיון שזה מדעתכם ואני לא אשלח אתכם ואת טפכם כי באמת לשלח חפצתי כלומר שיהיה נראה לכל כי אני המשלח מדעתי ומרצוני ועל כן לא אוכל לשלח אתכם וטפכם כי מי לא יבין אשר אין שליחות לטף ונשים בזה כי אם הליכה מקרית בע"כ ועל כן לא אוכל לעשות זאת וה' לא יהיה עמכם ורעה שאתם סבורין למעבד לי הוא נגד פניכם לאסתחרא מאת ה'. ועל כן,

404

ת״הלא כן לכו נא הגברים וגו'. פירוש אם לא כן הוא שאתם מכוונים לרעתי להאביד מצרים כולה לכו נא הגברים וגו' כי אותה אתם מבקשים וגו' ולמה לכם הטף אם לא שתכוונו בכיוון לרעה לי להיות שחוק לכל עמי. או יאמר לא כן פירוש לא נכון לעשות כן לכוון להרע לי לכו נא הגברים וגו'. כנאמר,

405

ת״וועתה וגו' לה' ויסר מעלי רק את המות הזה. לכאורה מלת רק מיותר והיה די לומר ויסר מעלי המות הזה, אמנם כי זה נתן עצה למשה איך יתפלל בעדו, כי חישב שבודאי יאמר לו משה איך אתפלל בעדך אם תיכף כאשר אתה רואה עצמך בהרוחה אינך רוצה לשלוח וגם עתה כן תעשה כשתעבור הצרה לא תרצה שוב לשלוח וכמאמר חז"ל (שמות רבה י"ב, ז') דרך הרשעים כל זמן שהם בצרה מכניעים עצמן, משהצרה עוברת חוזרין לקלקולן וכו'. ועל כן אמר לו והעתירו וגו' ויסר ממני רק את המות הזה שבפירוש תפרשו בתפילותיכם שלא יסיר ממנו רק את המות הזה ולא אחר ועל כן לא אוכל עוד לעבור את מאמר פי כי אהיה ירא שלא ישלח עוד איזה מכה ולא אוכל שוב לומר התפללו עלי ועל כן סיים הכתוב ויחזק ה' את לב פרעה כי אם היה לבו ברשותו כשארי הגוים כבר היה שולח אך לא היה לבו ברשותו, ולהתגבר בחזקה על תאות לבו לא רצה כי היה אורבו ורשעו טמון בקרבו וכאשר כתבנו למעלה.

406

ת״זויהפך וגו' לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. פרט הכתוב בכל גבול מצרים ולא אמר במצרים לבד כי חז"ל (שמות רבה י"ג, ז') אמרו אפילו מה שהיו בקדירות ובחביות מלוחות פרחו והלכו להם וכו' עד כאן. ונראה שלמדו זה ממלת ארבה אחד ופירשוהו על היחידים מה שפרשו המצרים מכללות הארבה ומלחו או בשלו לעצמן גם זה פרח ויצא, ולזה הודיע הכתוב כי זה לא היה כי אם בכל גבול מצרים, עד סוף תחומי מצרים פרחו המלוחים בכדי שלא יהיה חוטא נשכר ליהנות ממה שהכם ה' אבל יתר האומות שהיו שוכנים סביב גבול מצרים וצדו מן הארבה ומלחו להן או בשלו בפרור אצלם נשאר הארבה כי הם לא נלקו בזה, ועוד למען יהיה זכרון לבני בניהם כי אכלו מן הארבה שהכה ה' בגבול מצרים, ולכן פרט הכתוב לומר דוקא בכל גבול מצרים לא נשאר ארבה אחד אלו היחידים שפירשו מן הרוב לחביות ולקדירות אבל בעיירות הסמוכים משאר האומות נשאר ונשאר.

407

ת״חויאמר וגו' ויהי חושך וגו' וימש חושך. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. מלת במושבותם לכאורה אין לו פירוש כי לפי פשוטו יורה על מקום מושבותם והוא ארץ גושן לבד והאמת לא כן הוא כי כבר אמרו חז"ל (שמות רבה י"ד, ג') שבכל מקום שהיה יהודי נכנס היה אור נכנס ומאיר לו וכו', ואם נאמר במושבותם בכל מקום שהיו יושבין וקאי על כל המקומות אם כן למה דוקא בעת ישיבתם ולא בעת עמידתן והליכתן והיה לו לומר בכל מקום שהם. ואולם רואני כי הכתוב סמך זה למה שאמר ולא קמו איש מתחתיו ולכל בני ישראל היה אור. והענין כי נודע מה שדרשו חז"ל שם במלת וימש חשך כי החשך היה בו ממש עד שהיושב לא היה יכול לעמוד והרובץ אינו יכול לזקוף ועל זה נאמר ולא קמו איש מתחתיו. נמצא שהחושך היה גס וכפול כדבר גוש לעכב הישיבה והרביצה, ומכל מקום פלאי פלאים נעשו לישראל שלא די שלא היה להם זה החושך וראו אור, אלא אף האור היה בו הארה נפלאה ביותר ויותר למעלה מן הטבע עד שאמרו חז"ל שם שהיה אור הזה מאיר לאיש ישראל מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות וכו', וזה היה לצורך כי בזה וינצלו את מצרים כשהיה המצרי אומר אין בידי דבר זה אומר לו יש ובמקום פלוני הוא ועוד אמרו המצרים אם היה כוונתם לגזול חפצינו כבר היה זאת בידם בשלושת ימי אפילה ועל ידי זה השאילום וינצלו את מצרים כמאמרי חז"ל (שם) והיה זה לקיים ה' דברו שהבטיח לאותו צדיק (בראשית ט"ו, י"ד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וגם כדי שיחוסו על ממונם ויתנו לב לרדוף אחרי בני ישראל ויצללו כעופרת. ואכן זה היה נצרך במקום ישיבת המצרים כדי שיראו ישראל באותו האור הנפלא כל מה שבמטמוניות, אבל בארץ גושן במקום ישיבת ישראל לא היו צריכין לאותו אור והשתמשו באור החמה כמאז ולזה אמר הכתוב וימש חושך ויהי חושך אפילה כלומר חושך שיש בו ממש וכפול ומכופל עד שלא קמו איש מתחתיו שהיושב אינו יכול לעמוד וכו'. אבל,

408

ת״טולכל בני ישראל היה אור במושבותם. פירוש במושבותם של המצרים במקום שלא קמו איש מתחתיו שם לכל ישראל היה אור פירוש שנתהוה להם אור חדש אור כפול ומכופל לעומת החושך של המצרים שהיה מכופל כמה פעמים כן האור הזה האיר למאוד להאיר למטמוניות. ועל כן לא נכתב ולכל בני ישראל לא היה חושך וממילא ישמע שהיה לפניהם אורה כמאז ואמנם כי זה האור נתהוה להם באור חדש וזה לא היה כי אם במושבותם של המצרים במקום ישיבתן ולא במקום ישיבת בני ישראל שהוא ארץ גושן כי לא נשתמשו שם באור המאור הזה רק באור החמה כאמור.

409

ת״יב או יאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. על פי אשר נכתוב להלן אם ירצה ה' (בפרשת ויקהל) בפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ואמרו חז"ל (שבת כ'.) בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורות בית המוקד. כי נודע ליודעים זה שאנו מברכין על אור הנר במוצאי שבת, לפי שבשבת אין אנו נהנין מאור המגושם התחתון הבא מעצים ונר, כי אם נשמותינו והשכל והצורה שלנו נהנין ומתענגין באור המאיר ובא מאור העליון דוגמת עולם הבא כי שבת אחד מששים לעולם הבא כמאמר חז"ל (ברכות נ"ז:) ועל כן במוצאי שבת שאנו חוזרין ליהנות מאור המגושם התחתון אנו מברכים עליה בורא מאורי האש כלומר שזה הוא מאור האש ולא מאור העליון. והנה זה האור המגושם נקרא על שם מושב התחתון שלנו שזה מקומו ויסודו באבן דומם ובשארי דברים התחתונים. ועל כן אמר הכתוב (שמות ל"ה, ג') לא תבערו אש בכל מושבותיהם ביום השבת, כלומר לא תבערו האש אשר בכל מושבותיבם ביום השבת, זה האור התחתון המגושם. ואמרו חז"ל הטעם כי אבל אתה מבעיר במדורות בית המוקד המאיר ובא מעצמו מאור העליון. והנה כאן כבר כתבנו שנשתמשו ישראל באור המאיר ובא מעולם העליון לראות על ידו בגנזי מטמוניות, הגם שהיה במושב התחתון שלהם כי לא הגיע העת לחדש האור בהארת הזמן אשר בו יופיע אור הגדול, רק מחסד אל אשר גבר עליהם לראות בו דברי סחורה אף דברי מלכים. וזה שאמר הכתוב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כלומר לך ראה הגדולות שנעשה לישראל כי אור המבהיק ומאיר עולם, היה להם גם במושבותם במושב התחתון שלהם שאין עת להארת אור העליון, נשתנה עתה אור הימים להיות אור אף במושבותם כאמור.

410

תי״אג גם יאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. שלכאורה תיבת היה מיותר והיה די לומר ולכל בני ישראל אור במושבותם ואכן כי אמרו חז"ל (שמות רבה י"ד, ג') שהיה האור הזה מאיר להם מה שבחביות וגנזי מטמוניות כנזכר. ולכאורה מפני מה דוקא באותו העת שהיה החושך הכפול למצרים האיר אור הגדול הזה לישראל ולמה לא האיר האור הזה לישראל בהיות האורה למצרים שיהיו רואים בתיבות ובמטמוניות. ואמנם להבין איך על ידי האור יראו מה שבתיבה והלא הוא מסך מבחינת האור. אך כי אמרו חז"ל (חגיגה י"ב. ובבראשית רבה י"ב, ו') בפסוק (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים אורם וגו', אור שברא הקב"ה ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול וכו' עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא וכו'. וכן הוא בזוה"ק (עיין שמות ר"כ.) וזה לשונו: ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא כד אסתכל קודשא בריך הוא לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח, ט"ו) וימנע מרשעים וכו'. ועל כן במצרים כל עוד שהיה מאיר ובא לכל העולם לא היה יכול להופיע האור הזה שלא ישתמשו בו הרשעים, ואך כאשר היה החושך הכפול למצרים ולא ראו אור ומנע מרשעים אורם ולא נשאר כי אם לישראל הצדיקים האיר עליהם הקב"ה באור הזה אור שבעת הימים והיו צופין ומביטין בו מסוף העולם ועד סופו וממילא ראו מה שבתיבות ומטמוניות. ולזה אמר הכתוב ויהי חושך אפילה וגו' לא ראו איש את אחיו וגו' וכאשר נמנע מרשעים אורם אז ולכל בני ישראל היה אור במושבותם פירוש אור שהיה כבר מוכן מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבוא כאשר לא יהיו רשעים בעולם, היה במושבותם.

411

תי״בד עוד יאמר ולכל בני ישראל וגו'. כי אפשר לומר עוד במה שראו ישראל באור הזה מה שבתבה ודוקא בשעת החושך למצרים כי לצד שנדחה האור ממושב המצרים עבור החושך והיה האור נדחק ומכפיל עצמו על האור אשר במושב בני ישראל ונעשה האורה עליהם אורה גדולה ונפלאה בכפל ומכופל, ובזה ראו מה שבתבה כי נעשה כאור שבעת הימים, ולזה אמר הכתוב לא ראו איש את אחיו וגו' ולהבין היכן נדחה האור אמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם פירוש גם במושבותם של המצרים לראות מה שבמטמוניות שהיה להם אורה גדולה כי לשם נדחה אור המצרים.

412

תי״גויקרא וגו' רק צאנכם ובקרכם יוצג וגם טפכם ילך וגו'. לכאורה צריך להבין טענות פרעה שיקח את הטף וישאר הצאן והבקר, ובשלמא כשאמר לכו נא הגברים אמר מילתא בטעמא כי אותה אתם מבקשים שאין דרך הטף לזבוח אבל השארת הצאן והבקר איך אפשר להיות, הלא זה עיקר הליכתם לזבוח לה', והנה פרעה אף שרשע היה אבל לא טיפש לומר דברים בלתי מושכלים כשגעון. והנראה כי כבר כתבנו בזה כי אשר שאל שישארו הטף היה מיראתו מהעמים אשר סביביו שלא ימרדו בו לומר הנה עבדיו אשר ברשותו היו יצאו ממנו, ולמה אנחנו נהיה עבדים לו, ועל כן יעצוהו עבדיו שישלח מדעתו ומרצונו, ובזה לא תאבד מלכות מצרים וממשלתם על כל העמים כי יאמרו שהוא שלחם ברשותו ולא ביד חזקה יצאו, וזה כשלא יצאו רק הגברים שדרכם לזבוח אבל אם יצאו גם הטף יאמרו שבעל כורחו יצאו שלא מדעתו עיין שם. ועל כן עתה כשראה שלא יוכל לפעול שישארו הטף ביקש על כל פנים שזאת יעשו להציג מצאנם ובקרם אצלו, כלומר לא כל צאנם ובקרם כי במה יעבדו את ה' רק שיקחו ערך המצטרך לעבודה, ורק שישארו גם כן צאן ובקר במצרים. ובזה חשב שתי מחשבות. אחד, כי על ידי זה לא יוחלט בדעת האומות שבעל כורחו יצאו כיון שהוכרחו להניח שם מהונם ומרכושם צאן ובקר. והשנית, כי לצד שאדם בהול על ממונו ודאי יחזרו ישראל אליו ולא ילכו מאתו לעולמים. וזה שאמר לכו עבדו את ה' פירוש במה שאתם רוצים לעבוד לו והוא לזבוח לה' בצאן ובקר שלכם, ורק צאנכם ובקרכם יוצג לא אמר כל צאנכם ובקרכם רק צאנכם ובקרכם פירוש שישאר כאן צאן ובקר שלכם ואז וגם טפכם ילך עמכם שיוכל גם הטף להלוך עמכם כי על ידי זה לא יהיה נראה כיציאה בעל כורחי וגם תתנו דעתכם לחזור אל ממונכם. ולזה השיבו הנביא,

413

תי״דויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' וגם מקנינו ילך וגו' כי ממנו נקח לעבוד את ה' וגו'. ולהבין מה שאמר וגם מקנינו ילך עמנו הלא זה כבר נכלל באומרו גם אתה תתן בידינו וממילא נשמע חוץ ממקנינו גם אתה תתן בידינו (וכן דקדק הרב הקדוש בעל אור החיים) וגם לשון אומרו וגם מקנינו ילך עמנו צריך להבין כי היה לומר וגם מקנינו נקח עמנו כמו שמובא להלן כי ממנו נקח וגו', ועוד קשה לא מצינו שיתן פרעה זבחים ועולות לישראל ורש"י ז"ל פירש בפסוק (לקמן י"ב, ל"ב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו, כאשר דברתם גם אתה תתן בידינו והנה כן נראה מלשון הכתוב ממה שסיים וברכתם גם אותי שהוא על הבקר והצאן שמסר להם לזבחים ועולות, ועל כל פנים אינו מפורש בכתוב. ואולם לדברינו הנאמרים כה יאמר הכתוב, כי נודע מה שאמרו חז"ל (ילקוט מלכים רמז רי"ד) גבי אליהו כשצוה ליקח שני פרים אחד לשם ואחד לבעל היה פרו של אליהו נמשך אחריו והולך מעצמו והפר שעלה לשם הבעל נתקבצו כל נביאי הבעל וכולם לא יכלו להזיז רגלו מן הארץ וכו' עד מלפנו מבהמות הארץ מפרו של אליהו וכו' עד כאן. וגם נודע אשר עבודה זרה של נכרי לא יוכל ישראל לבטלה כי אם הנכרי שעובד לה הוא יבטלה כמו שאיתא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קמ"ו סעיף א') ועל כן כשאמר פרעה למשה שישאר מוצג מן הצאן והבקר במצרים ובלתי ליקח כי אם אשר יצטרכו בהכרח להעבודה וחשב משה בדעתו כי אף אם יאמר לו שיצטרך הכל לעבודה לא יאמין לו בזה, ויאמר כי משה אומר כן בכוון להבריח בהמותיהם עמם ובודאי לא יצטרכו כולם, ועל כן השיבהו אשר בעיניך תראה נפלאות בצאן ובקר, כי גם אתה תתן בידינו זבחים וגו' כלומר כשתרצה אתה לשלוח עמנו בהמות אז תצטרך למסרם אלינו בידיך ולא ילכו מעצמן והוא כי בהמות פרעה היו עבודה זרה שלו כמאמר חז"ל (תנחומא בפרשה זו ז') ואינם ראוים לקרבן ועל כן לא ילכו מעצמן כי אם עד אשר אתה תמסרם בידיך ואז ילכו כי נכרי מבטל עבודה זרה שלו אבל ישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי, אבל חוץ לזה כי אף אם אתה תתן מכל מקום גם מקנינו ילך עמנו כלומר שתראה נס נפלא שמקנינו ילכו בעצמם עמנו שלא נצטרך לקחתם בחזקה. ולא תשאר פרסה פירוש ממילא לא תשאר אף פרסה אחת מכל הצאן והבקר כי ממנו נקח לעבוד את ה' ועל כן הם מעצמן ימשכו ברצון חפץ לנפשותם להקריבם לקרבן ה' והא לך ראיה שכולם צריכים לנו כי ילכו בעצמן בלי צורך להמשיך אותם, ועל כן ודאי אי אפשר להשאיר כאן מצאנינו ובקרינו כלום.

414

תי״הגם ירמוז באומרו כי ממנו נקח לעבוד את ה', כלומר ממנו נקח ראיה לעצמינו לעבוד את ה' בראותינו שמקנינו ילכו מעצמן וידע שור קונהו ואיך אנו לא נתבונן ומלפנו מבהמות הארץ (איוב ל"ה, י"א) כמאמר חז"ל (עירובין ק':). גם אפשר לומר כי לצד שכוונת פרעה הכל היה להשאיר צאנם ובקרם שלא יהיה ללעג בין האומות שלא ימרדו בו, וכאשר ישאירו צאנם ובקרם יראו שרק שלוחין מאתו הוא בדעתו וברצונו, על כן אפשר מה שאמר להם לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג, פירוש תלכו לעבוד ואף על פי כן יוצג בקרכם ורימז להם שהוא יתן להם צאן ובקר משלו בכדי שיהיה נראין שלוחין מאתו ולא יקחו שלהם להיות נראה שיוצאים ברשותו, ועל כן אמר משה גם אתה תתן בידינו וגו' וגם מקנינו ילך וגו' כלומר ששני הדברים יהיו שגם אתה תתן וגם מקנינו ילך. וגם ראשון מוסיף על גם שני כפירוש רש"י (בפרשת בלק בפסוק (כ"ג, כ"ה) גם קוב לא תקבנו וגו') כי לא נדע עד כמה תכבד העבודה לעבוד לה' אלהינו בצאן ובקר ושמא ישאל יותר ממה שיש בידינו.

415

תי״וויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד וגו'. והנה לא מצינו שיאמר לו הקב"ה יותר מדברים האלה לומר איזה מכה יביא ובאיזה אופן, ומשה פתח פיהו מדברים הללו ואמר (לקמן ד', ה') כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' ומת כל בכור מבכור פרעה וגו' וכל בכור בהמה. והנראה כי הנה בתחילה בהיותו עוד במדין הודיעו ממכה זו שאמר לו (שמות ד', כ"ב-כ"ג) בני בכרי ישראל וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך וגו'. ובזה ידע משה שמכת בכורות יהיה על ידי הקב"ה בעצמו מפני שאמר לו הנה אנכי הרג, ועל כן כשאמר לו עתה עוד נגע אחד אביא על פרעה כלומר שאביא בעצמי מזה ידע משה כי כוונתו על מכת בכורות שה' בעצמו הכה כל בכור, ואכן בזה לבד לא היה במשמע כי אם בכור פרעה כאומרו בנך בכורך, ולא בכורי כל מצרים ומכל שכן בכור בהמה שבודאי אין זה בכלל, על כן אמר לו על פרעה ועל מצרים כלומר שכל מצרים שוין בזה לרעה להיות נהרג מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי ועדיין אין אנו יודעין בכור בהמה, וזה למד משה מהניקוד שאמר לו ועל מצרַים בפת"ח תחת הרי"ש, ואם אין הכוונה כי אם על האנשים היושבים בארץ ההוא, היה לו לומר מצרִים בחירק תחת הרי"ש, כי כל העם אשר במצרים נקראים כן מצרִים בחירק כמו (שם ב', י"ט) איש מצרי הצילנו וכדומה ומצרַים בפתח יורה על כלל המדינה אף הבהמה אשר בה, ועל כן כששמע משה דברים האלה אמר כה אמר ה' וגו' אני יוצא בתוך מצרים וגו' מבכור פרעה עד בכור השבי וכל בכור בהמה כדבר האמור.

416

תי״זכשלחו כלה גרש יגרש וגו', לשון זה אין לו פירוש לפי פשוטו ואולי יאמר כי דרך העולם כאשר יגזר מלך בשר ודם על עבדיו לגרש איש אחד עם כל אשר לו ממדינתו, הנה שלוחי המלך להיותם שומרים פקודת המלך מחפשין ומבקשים כל אשר שייך לאיש הלזה מבניו ובני בניו ומשפחתו לגרשו מן הארץ בכדי לעשות כלה מן האיש הלז שלא יזכר עוד שמו בארץ, וכן אמר הקב"ה כאן אחרי כן ישלח אתכם כשלחו כלה גרש יגרש, כלומר שהוא ישלח אתכם כאשר הוא עושה בפעמים אחרים כאשר יגרש אחד מן הארץ שמשלחו כלה פירוש שמשלח אותו וכל אשר לו כלה ונחרצה שלא ישאר מזכרו עוד בארץ.

417

תי״חויאמר וגו' כחצות הלילה אני יוצא וגו'. נודע דרשות חז"ל (ברכות ד'.) על אומרו כחצות שלא יאמרו משה בדאי וכו', ועוד לאלוה מילין הנראה לדעתי על פי אשר כתבנו למעלה בחילוק שהיה בין יציאת מצרים ובין קריעת ים סוף, כי הגם שהיו שניהם שוין בבחינה אחת רחמים לזה ודין לזה מכל מקום לא נדמו כלל זה לזה כי קריעת ים סוף היה על ידי בחינת המלכות שקבלה החסדים והגבורות היוצאים מיסוד בלתי ממותקים שלא נמתקו בבחינת היסוד והיו עוברים בו דרך מעבר בעלמא, ובחינת המלכות כן קיבלה אותם, ועל כן נקרע הים בחינת המלכות ונחלק שהיה בה בחינת הרחמים לבד ובחינת הדין לבד, ויבואו בני ישראל ביבשה בתוך הים בבחינת הרחמים ובאותו רגע בחצי השני וישובו המים על מצרים על רכבו בחינת הדין למצרים. מה שאין כן במצרים שנאמר בה (לקמן י"ב, כ"ט) וה' הכה כל בכור, ואמרו חז"ל (תנחומא בפרשה זו ז') הקב"ה בכבודו ובעצמו והוא מקום גבוה ונורא בחינת הוצאת חמה מנרתקה שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) ובבחינה זו היה רחמים ודין כי לא היה יכול להיות במצרים כבחינת קריעת ים סוף כי אם היה שם בחינת הדין לא היה אפשר להוציא ישראל מפני הקיטרוג מה נשתנו אלו מאלו, ועל כן היה מוכרח הקב"ה בכבודו ובעצמו להתגלות שם ולהאיר באורו המופלא בבחינת הוצאת חמה מנרתקה, אשר לא כסדרו תמיד שה' בהיכל קדשו, ובכאן יצא מהיכלו ולא היה שום דין ואף על פי כן היו ישראל מתרפאין בו ורשעי מצרים נידונין בו עיין שם. והנה נודע אשר המלכות נקרא לילה וכשהיא נחלקת לחצאין בבחינת רחמים לבד ודין לבד יקרא חצות לילה שנפלגה לחצאין וזה שאמר הכתוב כאן כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים כלומר כבחינת חצות הלילה שהוא רחמים לזה ודין לזה כן אני יוצא עתה בכבודי ובעצמי בתוך מצרים, הגם שלא שייך אצלי בחינת הדין כלל מכל מקום נעשה כבחינה זו שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה כאמור.

418

תי״טויאמר וגו' למען רבות מופתי בארץ מצרים וגו'. רש"י ז"ל פירש רבות מופתי מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים, ולכאורה יקשה הלא נאמר רבות מופתי בארץ מצרים, וקריעת ים סוף וניעור מצרים לא היה בארץ מצרים כי אם במדבר והיה לו לומר רבות מופתי במצרים. ואפשר לומר כי רבות מופתי קאי על מכת בכורות לבד, כי נודע אומרם ז"ל (שמות רבה י"ב, ד') שהמכות נעשו שלושה על ידי הקב"ה שלושה על ידי אהרן ושלושה על ידי משה ואחד על ידי כולן. והנה מיעוט רבים הוא שלושה כמאמר חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תקס"ח) בפסוק (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי תזוב וגו' ימים רבים, וכן הוא (בויקרא רבה י"ט, ה' ובנדה ע"ב:) שעל כן חושב רש"י ז"ל כאן שלושה מופתים לתרץ לשון רבות המורה על בחינת רבים שהם שלושה, ולזה אמר הכתוב לא ישמע אליכם וגו' למען רבות מופתי שארבה מופתים שלי הנעשים על ידי שיהיו שלושה בבחינת הרבים והוא על ידי מכת בכורות שהוא השלישי הנעשה על ידי הקב"ה כאומרם שם. ועל כן סמך הכתוב לזה לומר, ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה וגו', שהכתוב הזה לכאורה לגמרי מיותר כפירוש רש"י, ואכן לדברינו נכון כי אחר שאמר הכתוב למעלה שהקב"ה חפץ שירבה מופתיו הנעשים ע"י שיהיו שלושה, אמר כאן ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה וגו' כלומר הנה הם כבר עשו כל המופתים הנזכרים שכל אחד נעשה על ידו שלושה מכות ועל כן חפץ הקב"ה שגם על ידיו יֵעָשֶה שלושה ולזה הבטיח לא ישמע אליכם וגו' למען רבות מופתי גם כן בבחינת שלושה כאמור.

419

ת״כעוד ירצה באומרו למען רבות מופתי וגו'. על פי אשר כתבנו למעלה בפרשת וארא, בשלושה פעמים למען תדע שאמר משה לפרעה, והוא שהקב"ה הרבה והגדיל מופתיו במצרים מעט מעט בבחינת מוחין דעיבור ויניקה וגדלות לפי ערך התנהגות עם בני ישראל אז שזה היה להם התחלה ראשונה להכנס בעבודת ה' אלהיהם ולהאמין בו כי תחילה לא שמעו אל משה מקצר רוח ואמרו חז"ל (שמות רבה ו', ה') שהיה קשה להם לפרוש מעבודה זרה. ואחר זה התחילו ליכנס מעט מעט בעבודה, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי והיו תחילה בבחינת מוחין דעיבור שהוא השכל היותר קטן ואחר כך בבחינת היניקה שהוא התחלת התפשטות האברים והתחלת הדיבור וההילוך מעט, ואחר כך בבחינת מוחין דגדלות שהוא השכל השלם הנאה ויפה. וכן התנהג הקב"ה בהפלאות מכותיו שלא היה יכול להפליא כי אם לפי ערך בחינת דרגות בני ישראל בהילוכם לפני ה' כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':) ופועל אדם ישלם לו. ועל כן תחילת המופתים היו בבחינת הקטנות למאוד עד שאפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא פרעה ועשו כן בכשפיהם, וגם אשתו עשתה כן כמאמר חז"ל (שמות רבה ט', ו') ובאותו שעה התחיל משחק עליהם ומקרקר אחריהם כמו שאיתא שם. ולכאורה ודאי נפלא למה יצוה ה' לעשות מופתים בארץ מצרים דבר שתינוקות של בית רבן שם יודעין אותו ואך כי לא היה יכול לעשות כי אם לערך בני ישראל שהיו קטנים מאוד בעבודתם בבחינת העיבור ג' כלול גו ג' ואחר כך באו ישראל לבחינה גדולה מזו בבחינת היניקה והתחילו המכות להתגדל בקצת עד שאמרו לו חכמיו אצבע אלהים הוא וכו' ואך הוא עדיין לא האמין להם כי היה סבור שמשה יותר חכם בחכמה זו ויכול מה שאין הם יכולין אבל הכל לא מה' הוא, עד אחר כך שבאו ישראל לבחינת מוחין דגדלות וידעו את ה' בתכלית הידיעה ואז התחילו המכות בבחינת הוי"ה המהוה בשידוד כל מערכות השמים וכוכביהם ובהתגלות לעין כל, עד שאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים וזה היה במכת ברד שהיה נס בתוך נס כאשר כתבנו למעלה שברד מים הוא ואש מתלקחת בתוך הברד, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם כמאמר חז"ל (שמות רבה י"ב, ד') ועוד נס אחד שהיה שם עיין שם וראו בבירור כי מעשה ה' הוא, והכל כי כבר התחיל לבוא בהתגלות בבחינת מוחין דגדלות בשם הוי"ה לבד, והגדיל ה' נפלאותיו בבחינת הגדלות עד אשר הכהו במכת בכורות שהוא קשה מכל המכות (כמו שכתב ברש"י פסוק (שמות ד', כ"ג) הנה אנכי הורג את בנך וגו') כי הכה המכה בשלוש ראשונות דדוכרא דקליפה כמו שמובא בכתבי האר"י ז"ל אשר בכור הוא בינה כתר ראשית חכמה ואז נתעלה ונתגדל ונתפאר ונתרומם שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בכל העולמות העליונים ותחתונים בהראותו אשר מלכותו בכל משלה ואין בלתו אפס זולתו, וכל הגויים וחיותם מעמקי הקליפות ושריהם אשר מלמעלה ומזלות השמים וכל אלהי העמים הם שורש הקליפות החזקות שהגוים בוטחים בהם, כולם כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו הן איים כדק יטול. וזה שאמר הקב"ה כאן למען רבות מופתי שאעשה מופת אחד העושה מופתים רבים שהם שלושה, לפי שיכה בכל השלוש ראשונות דקליפה והוא קצה האחרון של ביטול הקליפה ברציצת מוחו מלגאו ומלבר. וגם נקרא זה המופת רבים שהוא בבחינת השלישי הנקרא רבים לפי שבא ממוחין דגדלות שהם בבחינת השלישי ליניקה ועיבור. ואפשר על זה אמר הקב"ה על מכה זו בלשון עוד נגע אחד וגו' ולא קרא לשום מכה נגע בלתי זו, כי אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע כמו שאיתא (בספר יצירה מועד משנה ד') כי נגע הוא היפך ענג שהוא בקדושה ראשי תיבות ע'דן נ'הר ג'ן כמו שאיתא (בתיקוני זוהר פ"ח: ובזוה"ק חלק א' כ"ו.) וכאן יורה הנגע על ג' ראשונות דקליפה שהכתה במכה זו. כי הנו"ן יורה על הכתר, שנו"ן הוא מספר ה' פעמים אהיה עם הכולל שהוא בכתר. והג' יורה על החכמה כי גימ"ל הוא מספר חכמה ויו"ד יתירה שהוא בחינת החכמה, גם החכמה עם האותיות מספר גימ"ל. והע' מורה על הבינה כנודע מע' רבתי אשר בשמע ישראל, ולזה אמר הקב"ה עוד נגע אחד שמכת בכורות יקרא נגע לפי שהכה בג' ראשונות זכר דקליפה, ועל כן אמר אין ברעה למטה מנגע, כי כאשר יוכה גם הג' ראשונות דקליפה אז כולם לנצח יאבדו וכל אלהי מצרים ועמם נאבדו ונשברו ונפלו לעומקא דתהום רבה צללו כעופרת במים אדירים ושוב אין רעה למטה מזה כאמור.

420

תכ״אויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וגו' החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה, דברו אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'. צריך לדעת סמיכת הכתובים האלה מה שייך ענין החודש הזה שהוא מצוה אחרת למצות לקיחת שה לבית אבות, הלא עיקר האמירה היא כאן עבור לקיחת קרבן הפסח שיקחו בני ישראל בעודם במצרים, ומה ענין מצות קידוש החודש לזה ובזה היה לו להמתין עד הר סיני לצוות עליה בכלל שאר מצוות. ועוד צריך להבין אומרו החודש הזה לכם, וכי לנו לבד הוא והלא לכל העולם הוא ובמה הוא לנו יותר מכל האומות. עוד צריך לדעת כפל אומרו החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה, מה חידש להודיענו פעם שנית בתוך כדי דיבור, ועוד למה דוקא החודש הזה לנו ולא כל שאר חודשי השנה, ועוד מה נפקא מינה אלינו בזה שיהיה הוא הראשון, וכבר כתבנו מזה קצת בחיבורנו סידורו של שבת.

421

תכ״בואכן הנה נודע לטועמי מעץ החיים אשר שנים עשר חודשי השנה נמשכין מי"ב צירופי הוי"ה ברוך הוא, אשר בכל חודש וחודש מאיר ומופיע בו צירוף אחד מצירופי הוי"ה וכן מתנהג החודש לפי האור והשפע המקבל מצירוף ההוא, כי השתנות הצירופים הוא לפי ערך התגברות החסדים על הגבורות או הגבורות על החסדים או שהמה ממוזגים לרחמים בשוה בהתכללות שמאלא בימינא, כי הההי"ן שבשם הוי"ה מורים על בחינת הדינים (בחינת הנוקבא שהם בינה ומלכות) והי"ו מורים על בחינת החסדים (שהם חכמה ותפארת), וכערך הצירוף בהקדמת הי"ו לההי"ן או להיפוך או במקצתו יקדם זה ובמקצתו יקדם זה כמו יהה"ו שהיו"ד קודם לה' ראשונה שמורה על התגברות החסדים וה' אחרונה קודם להוי"ו שמורה על התגברות הדין, כן בחינתו לדין או לרחמים או לחסד גמור, וכן יהיה התנהגות החודש אשר לעומת צירוף הזה ומקבל השפעתו ממנו בדין או ברחמים וכו', ומזה בא השתנות העתים קור וחום קיץ וחורף וגו' כי התגברות הקור או החום הכל יורה על התגברות הדין וכפי עת החודש שמקבל השפעתו מצירוף שם הוי"ה אשר לעומתו כן ישתנו העתים לטובה או להיפוך ח"ו, ועל כן לא נפל פור המן כי אם על חודש אדר לפי שצירוף הוי"ה המאיר בחודש אדר הוא הוה"י ההיפוך מן שם הוי"ה כסדר וההי"ן קודמין לי"ו ועל כן בו בחינת הדינים, ואכן פור המן נהפך לפורינו והקב"ה השיב לו גמולו בראשו שנהפך עליו הדין החזק ונעשה בזה שמחה ומשתה וי"ט ליהודים.

422

תכ״גובזה תבין מאמר חז"ל (ברכות ל"ב:) אמרה כנסת ישראל וכו' עד אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל וכו' שלושים חיל ועל כל חיל וכו' שלושים לגיון וכו' וכתב המהרש"א ז"ל שם (בחידושי אגדות) דלהכי נקט שלושים בכל חד וחד נגד שלושים ימי החודש וכו' עיין שם. והנה לכאורה אין להבין מה שהקב"ה מהנה כנסת ישראל ומראה להם חסדיו שכל הי"ב מזלות ברא בשבילם וכי זה מעלה הוא שישראל יתנהגו אחרי חוקת הכוכבים ומזליהם, הלא הוא אמר (ירמיה י', א') כה אמר ה' וגו' ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, וגם חז"ל אמרו (שבת קנ"ו.) אין מזל לישראל ועיקר מעלות ישראל הוא כאשר הם מתנהגים למעלה ממערכת הכוכבים כאברהם אבינו שהעלהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י"ב).

423

תכ״דואמנם נודע מה שפירשו מארי קבלה בסוד מאמר חז"ל (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ולכאורה זה סותר למאמרם אין מזל לישראל (ועיין בתוספות שבת קנ"ו.) אכן חז"ל כיוונו דבריהם למעלה בזה כי בחינת דעת עליון אשר משם נשפע כל מיני שפע וברכה וחיים לנוה אפריון למכון בית אלהינו ומשם לכל העולמות העליונים ותחתונים הוא הנקרא מזלא עלאה דכל מזוני ביה תליין ומאתו כל מיני שפע בברכת בני חיי ומזוני כי שם בחינת רחמים הפשוטים בלי שום תערובת הדין, ועל כן נקרא מזלא מלשון (דברים כ"ד, ז') יזל מים מדליו, על שם שהוא נוטף ונוזל ברכתו והשפעתו תמיד ועל כן הוא זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא כי אין שם בחינת הדין רק רחמים פשוטים מה שאין כן אם היה בזכותא תליא מילתא שהוא היכל זכות בחינת גבורה דזעיר אנפין שבו שבעים סנהדרין בעלי משפט לחובה ולזכות אז היו דנין את האדם וכל הבריות לפי מעשיהם אם ראוי לתת להם אז חיים אם לא ולא היה העולם יכול לעמוד בזה כי מי יאמר זכיתי לבי ובפרט שהפרנסה והחיים צריכה לכל הבריות מעמי הארץ ונשים ואם היה הדבר לפי הזכות היה קשה עמידת העולם ועל כן תלאן הקב"ה במזלא שהוא דבר הנוטף מרחמים פשוטים ובזה הוא נותן לחם לכל בשר ומשפיע להם חיים ובנים, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ו, כ"ה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, כי חסדו הוא מספר שלוש פעמים הוי"ה מספר מזלא וגימטריא לחם, ועל כן על ידי המזלא שהוא חסד"ו נותן לחם לכל בשר.

424

תכ״הואכן נודע אומרם (בבא קמא נ'.) כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו ואף שתלאן הקב"ה במזל ורצון העליון להנהיג עולמו ברחמים אבל אינו מוותר רק מאריך אפיה וגבה דיליה, כי אם היה מבחינת הזכות שהוא בחינת קו האמצעי לדון העולם לפי מעשיו היה הדין בהתגברות יותר לחרוץ תיכף משפטו ולנקום בזה בגבורה ולא היה העולם יכול לסובלו, על כן תלאן במזלא ברחמים פשוטים אבל על כל פנים הוא כלול ב' עיטרין חסד וגבורה מבחינת הבינה שדינין מתערין מינה. ונודע אשר עיקר טובת האדם שהוא כשאין מוותרין לו כי לזה נברא העולם להיטיב לברואיו שלא בדרך וויתור כי זה נקרא נהמא דכסופא שאין טובתו שלימה כי בהית לאסתכוליה באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ועל כן ודאי שצריך להתנהג גם מבחינת הדין לתת לו לפי מעשיו, שיהיה טובתו של הקב"ה שלימה בזה ובבא, ואך שהוא ברחמים גדולים לפרוע מעט מעט ממנו, בגלגול זה ובגלגול אחר עד כמה גלגולים ובזה הנה תמיד הקב"ה נותן לחם לכל בשר בחסדו ומאריך אפיה וגבה דיליה. ועל כן אין שני בני אדם שוין בברכתן בבני חיי ומזוני כי על כל אחד נמשכו לפי מעשיו, ואך לא לפי מעשיו דהשתא דוקא כי למעלה אין מביטין בגוף החומר האדם כי אם בנשמתו אשר בקרבו, ועל כן יוכל להיות שעתה טובה היא למאוד, ולא היתה טובה בגלגול הראשון ונמצא שאינה מתוקנת וצריכה ליסורין ועל כן הקב"ה מגלגל עליה את הראשונות כנודע מיסורי איוב אף שהיה צדיק גמור שעל כן היה קשה לו מאוד צערו ויסוריו לפי שהיה יודע שצדיק גמור הוא ואין עליו שום נדנוד חטא, ואכן באמת כי היה בחינת תרח (מובא בילקוט ראובני סוף פרשת נח) והיה צריך להענש על גילגול הראשון ועוד דרכים רבים נודעים בזה ליודעי רזי אלהינו יתברך בסוד העיבור אשר לא ניתן לכתוב, וגם עוד יש דרכים מה שהקב"ה מיטיב לרשע בעולם הזה לתת שכר קצת מצותיו בכדי לטורדו מן העולם הבא, ולהיפך בצדיק נותן לו על מיעוט עוונותיו יסורין בעולם הזה כדי לזכותו לעולם הבא, או לפעמים יש בצדיקים יסורין בלי שום חטא בכדי להרבות שכרו בעולם הבא והן הנקראים יסורין של אהבה כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה'. וכפירוש רש"י שם עיין שם), ועוד דרכים יש בזה והם הנקראים בזוה"ק אורחין טמירין דלא אתגלו בר לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ונודע אשר משה רבינו היה מתקשה בהם ושאל להקב"ה הודיעני נא את דרכיך מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכו' כמאמר חז"ל (ברכות ז'.). ועל כל פנים עיקרי הדברים בשרשם בכללם הם אשר ביארנו שהם תלוים במזלא מקום הרחמים הפשוטים שאין דברים אלו יכולין להנתן על פי המשפט והדין כמאמר חז"ל (ברכות י"ז:) בפסוק (ישעיה מ"ו, י"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה רב ושמואל כו' עד שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, הרי שכל העולם אי אפשר להיות ניזונין במדת המשפט ועל כן נתלו במזלא, ועל כל פנים לפי מעשיו גם כן הם, כפי דעתו של אל תמים דיעות היאך להנהיג הנשמה הזו בגלגול הזה אם בשפע רב או בהדרגה או בקמוץ והכל בחסד וברחמים. וזה ענין הי"ב מזלות שברא הקב"ה לשנים עשר חודש והם הי"ב צירופי שם הקדוש הוי"ה אשר על ידי הצירופים הללו נוטף ונוזל מבחינת המזלא מזל העליון כל מיני חיות ושפע וברכה לכל חודש בחודשו מצירוף המכוון לנגדו לפי ערך הצירוף אם לחסד גמור או לדין או לרחמים אבל הכל בחסד כלומר גם הדין הוא בחסד כי דין גמור אין ביכולת העולם לסובלו כלל. והנה נודע אשר אין ברכה וטובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמר חז"ל (יבמות ס"ג.) ועל כן זה שאמר הקב"ה לישראל בתי ראה מה עשיתי לך כי י"ב מזלות בראתי ברקיע וכו' והם י"ב צירופי הוי"ה המשפיעים לכל חודש וחודש כל מיני המשכות ברכה ושפע וחיים, וכולם לא בראתי אלא בשבילך כי אין טובה באה לעולם וכו', ואפשר שחכמינו רמזו בדבריהם הדברים אשר אמרנו במה שאמרו י"ב מזלות בראתי בחינת הבריאה שהוא בחינה השניה לאצילות שנקרא ראשית וכן המזלות שם שניות יקראו להם אחרי שמקבלים מי"ב צירופי הוי"ה ועל כן אמרו י"ב מזלות בראתי בבחינה השניה שתקבל מראשונה, וכולם, פירוש הראשונה והשניה לא בראתי אלא בשבילך להיטיב לך בבחינת המזל הנוטף ונוזל כאמור.

425

תכ״וואמנם תדע כי הגם שכל אלו הצירופים משפיעים לכל חודש וחודש לפי ערך צירופו וחיות הניתן בו מששת ימי בראשית, מכל מקום הכל תלוי בדרכי ישראל בעבודתם להרע או להיטיב וכנזכר, שאף שבמזלא תלוי, מכל מקום העיקר לפי מעשה בני אדם רק שהוא בחסד גדול אבל העיקר הוא העבודה כי אם ייטיבו ישראל מעשיהם והולכים לפני ה' באמת ובתמים אז גורמים יחוד והתקרבות אותיות שם הקדוש הזה בשמחה ובנחת רוח ומיחדין אותו למקור העליון וממשיכין בכח מעשיהם הטובים השפעה וברכה ממקור העליון אשר משם יגיע אל השם הזה וכאשר הוא ביחוד השלם אז יקבל אור המאיר ומופיע עליו ממקור העליון בתענוג עצום והנה הוא מאיר ומבהיק ומופיע בהארה נפלאה גדולה ועצומה אל החודש אשר לעומתו ונתברך החודש בכל מיני ברכות והשפעות, ואף כי ימצא בצירוף ההוא מבחינת הדין הכל נמתק ונתבסם בכח היחוד ובכח ההשפעה הבאה אליו מלמעלה על ידי היחוד שנתיחד באותיותיו אל המקור העליון ונתהפך הדין על ראש שונאי ישראל לנקום מהם נקמת עמו כי חלק ה' עמו ונחלתו וכאשר בימי המן שנפל הגורל על חודש אדר שבו צירוף המורה על בחינת הדין וכאשר צעקו בני ישראל אל ה' אז נמתק ונתבסם הדין מעליהם ונתהפך להמטיר על רשעים אש וגפרית לתלותו על העץ אשר הכין לו, שלו הכין כל בחינת הגבורות ושב לו גמולו בראשו. ואכן ח"ו אם בני ישראל יריעו מעשיהם אז ח"ו גורמין פירוד בין אותיות הוי"ה ונהר יחרב ויבש, כי אין ההשפעה והברכה יורדת מלמעלה כי אם על דבר שלם והוא בהיות אותיות הוי"ה ביחוד ולא על חצי דבר, ואז הענן מכסה את הירח ומפסיק בינה לבין השמש ולא יהל אור ממקור עליהם ח"ו להשפיע לתחתונים ונמנע השפע, ובחינת הדין גובר ח"ו ואין רגע בלא פגע והחודש נהפך לחושך וצלמות ח"ו ועל זה אמרו (יבמות שם) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, כי הצירוף הלז מונע אורו מלהאיר בשביל רעת בני ישראל וכל מיני פורעניות מתרגשות ובאות לעולם. ואפשר לזה אנו מבקשים ומתחננים אור חודש על ציון תאיר כי חֹדש הוא מספר י"ב צירופי הוי"ה כמו שמובא בכוונות, על כן אור של י"ב צירופי הוי"ה הללו יאירו ויופיעו על נקודת ציון שעליה נאמר וזה שער השמים ששער השמים הוא נקודת ציון מקבלת הארתה מז"ה מספר י"ב שהוא י"ב צירופי הוי"ה הללו והם יאירו ויבהיקו באורם עליה שלא יהיה נמנע אורם מלהאיר עבור חטאתינו ועוונותינו, וזה שאמר הכתוב (הושע ה', ז') עתה יאכלם חודש את חלקיהם כלומר שיאכלו חלקם אשר בחודש מספר י"ב צירופי הוי"ה שלא נבראו אלא בשבילם עתה יאכלם ויהנו מהם. ואפשר זה רמז משה רבינו ע"ה ואמר (ויקרא ט', ו') זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', פירוש שכזה תעשו לצוות ולחבר אותיות הוי"ה בזה הדבר כלומר בי"ב פעמים תחברו ותצרפו אותו שיאיר אור לכם מכל הי"ב צירופים ובזה וירא אליכם כבוד ה' שיתראה אליכם כבוד שם הוי"ה כולו כי הוא בי"ב צירופים מצטרף ולא יותר.

426

תכ״זוהנה זה הוא מאמר הכתוב (תהלים מ"ז, ט') מלך אלהים על גוים ובזוה"ק (שמות צ"ה:) מקשה וכי קודשא בריך הוא מלך הגוים איהו והלא מלך ישראל וכו' עיין שם. ומה שנראה לנו בפשט הדברים הוא. כי נודע אשר בשני בחינות, שמו הגדול ברוך הוא מתגדל ומתהלל בכל העולמות שלמעלה ושלמטה. אחד, בעשותו נוראות בשפטים גדולים לרשעי האומות אז שמו הגדול מתעלה כמאמר חז"ל (תנחומא פרשה בשלח) בפסוק (שמות י"ד, ד') ואכבדה בפרעה מגיד שכשנפרע הקב"ה מן האומות שמו מתגדל בעולם שנאמר וכו' וכן הוא אומר (יחזקאל ל"ח, כ"ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם ואחר כך והתגדלתי והתקדשתי וכו' עד כאן. והשנית, הוא כשהקב"ה נותן גדולה ושפע וברכה לעמו ישראל ולצדיקים שאז שמו מתעלה ויאמרו הכל כי יש ה' בישראל גדול והוא העושה פלא עם עמו לתת להם גדולה ונחת כמאמר הכתוב (תהלים צ"ח, ג'-ד') זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ וגו' ואז הריעו לה' כל הארץ פצחו ורננו וזמרו וגו'. והחילוק בין שני הבחינות האלו כי כשמתגדל שמו של הקב"ה על ידי השפעת הטובות והחסדים לישראל, אז קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה וגו' כי שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו במילוי אלפין כזה יו"ד ה"א וא"ו ה"א מספר אד"ם מישראל מתגדל ומתעלה ומתהלל ומאיר ומבהיק ומופיע ברוב אורה ושמחה ונחת ותענוג ושעשועים כי חלק ה' עמו שישראל דבוקים בשם הוי"ה במילוי אלפין שהוא בחינת שרשם, ואז כל העולמות שלמעלה ושלמטה מלאים זיו ומפיקים נוגה מחסדי ה' ורחמיו על כל מעשיו בכל עולם ועולם לפי ערכו ושורשו ובכולם קול אומרים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ורוב גדולתם ועוצם שמחתם וגודל רוב תענוגם אין לשער ולהאמר וכולם מודים ומשבחים ומפארים למלך הכבוד שככה לו בעולמו עם ישראל שגורמין כל מיני חסדים וטובות האלה ואז נתקיים (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר כי על ידי ישראל כל העולמות נותנים פאר וכבוד ועטרה לשמו הגדול והקדוש כי כולם נהנים מאור החסד שם הוי"ה אשר מתנוצץ ומאיר ומבהיק בגודל שמחה בכל העולמות.

427

תכ״חואכן כשאין ישראל זכאין כל כך שהקב"ה ישפיע רב גדולה ושמחה, רק שעל כל פנים זאת עושה להם שעושה משפט בהקמים עליהם לאבד את שמם מתחת השמים כמו בימי המן וכדומה אז נתגדל כבודו יתברך גם כן בכל העולמות בבחינת אלהים שהוא בעל היכולת ובעל הכוחות כולם ותקיף ובעל דין לעשות דין במי שראוי לדין, מאז נתגדל ונתחזק יראת אלהים בכל העולמות וכולם יראים ומתפחדין מהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ ומלאכים יחפזון וגו', כי בהתעורר הדין, מפניו יחילו כל הברואים כי מי יזכה לפניו בדין ואף במלאכיו ישים תהלה, מה שאין כן בשוכני בתי חומר (על פי איוב ד', י"ח), ולזה יאמר הכתוב בפשוטו מלך אלהים על גוים כלומר אימתי מלך אלהים בכל העולמות להיות הכל יראים מדיני אלהים כשהוא רק על גוים פירוש שהקב"ה אינו עושה לישראל כי אם שעושה משפט בגויי הארץ הקמים עליהם לנקום נקמת ישראל מהם. אבל חלק ה' עמו פירוש חלק ה' ששם הוי"ה ברוך הוא יתגדל ויתרומם ויתנוצץ ויאיר לכל העולמות הוא עמו כשהוא מרים קרן לעמו ישראל שהם עמו ונחלתו ממש נאחזים בשם זה במילוי אלפין מספר אדם מישראל כי אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם כמאמר חז"ל (בבא מציעא קי"ד:) כי אין שום אחד מיוחד בשם זה כי אם ישראל כמו שהוא מפורש בזוה"ק (משפטים צ"ו.) ועל כן הם קרוין אדם מפני שנאחזין בשם זה העולה מ"ה מספר אדם, מה שאין כן אומות העולם שמלך אלהים על גוים ואינן נאחזיםן בשם זה אינן קרויין אדם ועל כן כתבו רבותינו בעלי התוספות (בבא קמא ל"ח.) אשר יש חילוק בין אדם להאדם שאף גוים קרויין האדם ולכאורה זה לפלא הוא כי למה יקראו האדם ולא אדם, ולדברינו נכון כי האדם שאין מספרו מ"ה יכולין גם אומות העולם להקרא כן ורק אדם אין קרויין לפי שמספרו מ"ה המורה על שם מ"ה וחלק ה' דווקא עמו עם ישראל ולא שאר עמין ולזה אמר הכתוב (תהילים קמ״ח:י״ג, כולו) הללו את ה' וגו' יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו וגו' כלומר אימתי הודו של שם הוי"ה על ארץ ושמים כאשר וירם קרן לעמו שנותן להם גדולה וכבוד אז כל ארץ ושמים ומלואם ירננו לשמו כנאמר.

428

תכ״טואם עיני שכל לך תשכיל ותבין אשר דברינו הנזכרים הם גם כן בפנימיות התורה ממש כמוהם כי כשישראל אינן מתקנין כי אם להעלות המלכות עד אחורי יסוד זעיר אנפין שנקרא אחור באחור אז לא ניכר בעולם כי אם ההתגברות על רשעי האומות להכניעם ולשברם וזה מלך אלהים על גוים, אבל כשהמה גורמים במעשיהם להעלותה עד נצח והוד שהוא אחורי תפארת זעיר אנפין ומחזירה פנים אל פנים אז ודאי נעשים ונגמרים כל מיני טובות וברכות וישועות על ראש ישראל, ואז נקרא חלק ה' עמו (ועיין שורש דברים אלו בספר זוהר הרקיע צ"א: וצ"ב: עיין שם), ועוד אחת נודיע במקום זה והוא כי אלו הי"ב צירופי הוי"ה אשר הזכרנו הנה כולם נמשכים ונצרפים משורש שם הוי"ה הראשון שהוא שם הוי"ה כסדר כי זה שמי לעולם וכולם ממנו יצאו ונמשכו להצטרף בצירופים אחרים, ועל כן הנה כולם אליו ישובו בסוד אור חוזר הידוע ליודעי חן, כי כן כל בחינת הקדושה אשר מבחינה אחד נתמשך ונשתלשל עד הגיעם לדברים רבים נפרדים מיוחדים ומופלגים זה מזה אבל כולם ישובו ויתאחדו ויתקשרו באחד ממקום שיצאו ממנו כנודע מסוד המספר שמתחיל באלף שהוא אחד ואחר כך מתפרד ומתחלק לפרטים רבים שנים ושלושה וכו' וסופר ומונה עד מספר האחרון שבכל המספרים שהוא אלף מאין עוד מספר אחר האלף כי אם שני אלפים שלושה אלפים אבל אין מלה מיוחדת לכמה אלפים ביחד, ואֶלף הוא אַלף להורות אשר כל בחינת הפרטים שיצאו מרשות היחיד ונתפרטו לרשות הרבים הנה הולכים ומתיחדים ברשות היחיד בסוד חזרת כל הדברים למקורם הידוע לחכמי לב, ועל כן כל הי"ב צירופי הוי"ה שנמשכו ונתפרטו משם הוי"ה הראשון כולם אליו ישובו בסוד אור חוזר ועל כן כולם כלולין בו והוא הכולל כולם כמו ענפי האילן המתפרשים ומתפרדים אבל כולם אחודים ומקושרים בשורשם מלמטה, ובשורש נמצא כח כולם והוא כלול מכולם כן שם הוי"ה הראשון הוא כלול מכולם וכולם כלולין בו, וכמו הנקודה אשר במרכז שממנה מתפשט לכל המרכז וכל המרכז ישוב אליה וכלול בה כידוע, ואפשר שעל כן נקרא החֹדש בשם זה לפי שכל צירוף מצירופי הוי"ה ברוך הוא נמשך משורשו אשר שם כלולין כל הי"ב צירופי הוי"ה שהם מספר חֹדש, ועל כן כל אחד נקרא חֹדש כי אין בפרט אלא מה שבכלל וכל חיותו משם הוא ושם כלולין כל הי"ב צירופין שמספרם חֹדש.

429

ת״לוהנה חז"ל אמרו (במדבר רבה ג', ו') בפסוק (תהלים ס"ח, ז') מוציא אסירים בכושרות בחודש שהוא כשר לצאת לא חמימי ולא קרירי. והענין כי חודש ניסן הוא אשר יאיר בו בחינת הוי"ה שם ה' כסדר והוא בחינת הטוב האמת והמאושר השלם סוד הרחמים שהוא מזוג הדין בחסד שעל ידו מתנהגים כל העולמות בסוד (בראשית ב', ד') ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כי החסד לבד כשלא יהיה ממוזג קצת בדין לא יהיה שום בחינת מדה וקצב ומהות ולא יתואר ולא ידומה ולא יהיה נתפס על שום דבר. ועיקר בחינת הטוב, הוא דוגמת הדרת ויופי השושנה אשר עיקר מראה זיוה ויופיה הוא המראה הלבן והבהיר שבה ואך קצת אדמומית ימצא בה וזה הוא המחזק והמהדר את יופי הלבן ואם היתה לבנה לבד בלי תערובת אודם לא היה מבהיק זיוה וחינה כל כך כידוע וכאשר הארכנו בזה במקום אחר. וזה יאמר הכתוב (שיר השירים ז', ה') אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק, כי דמשק יורה על מעט הגבורות כמאמר הכתוב (בראשית י"ד, ט"ו) אשר משמאל לדמשק (ועוד הוא חושבן מדת והיא לאה הנקראת מדת והוא בחינת הדין בסוד ומדת ימי כנודע) ועל כן אפך כללות הפנים הוא כמגדל הלבנון המורה על החסד אבל שיהיה צופה פני דמשק שימצא גם מעט האדמימות המורה על הדין וזה הוא הטוב האמת, ועל זה מורה שם הוי"ה אשר כסדר כי עיקרו היא החסד שהיו"ד קודם לה', והו' קודם לה', שהוא התגברות החסד על הדין. אבל על כל פנים בסדר כתיבתו הנה הה' ראשונה קודמת אל הו' שהוא מורה על התגברות הדין, זה הוא התערבות מעט הדין להדרו וליפותו ולחזקו לבחינת החסד בבחינת התכללות שמאלא בימינא ואז טוב לישראל.

430

תל״אועל כן חודש ניסן ששם הוי"ה כסדר הוא המאיר בו ועל ידי התנהגותו של לא חמימי ולא קרירי כשר לצאת בבחינת הרחמים והטוב והאושר האמת, על כן הוא הראשון לכל החודשים כי בו התחלת שם הוי"ה כסדר בראש וראשון ואחר כך יצטרפו ממנו צירופים אחרים. וחוץ לזה שהוא הראשית להחודשים, עוד הוא ראשון החודשים שהוא הראש והשורש לכל החודשים וכאמור למעלה שכל הצירופים ממנו יצאו ואליו ישובו והוא הכולל כולם בשורשו וזה נקרא ראש כאשר נודע מסוד כתבי קודש, אשר בקדושה, העליון כולל וחובק בתוכו כל אשר למטה ממנו כי ממנו יצאו ואליו ישובו והוא הכולל כולם ולזה יקרא לו ראש שהוא הראש והעליון על כולם והוא השורש והם ענפים. גם הראש שבאדם הוא הכולל לכל כוחי חיות הגוף בכל אבריו, ומוח הנשמה בו. ואתה תראה אם יחתך מאדם אבר היד או הרגל ישאר בחיים חיותו רק בלי יד או בלי רגל ולא כן בראשו, כי אם יוכרת ראשו הרי הגוף המת נשאר כאבן דומם כי כל חיותו הוא בראשו והוא הכולל הכל וכל האברים הם ענפים היוצאים מהשורש, ואם יוכרת השורש מן הענפים הרי כל הענפים בטילין ומובטלין ויבשו ויחרבו. ועל כן חודש ניסן הוא ראש החודשים שכולל וחובק בעצמיותו את כולם להיותו כולל מכולן וכולם נמשכו ויצאו ממנו.

431

תל״בוהנה עם קדוש ישראל נקראים גם כן ראש וראשון כמאמר הכתוב (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה וגם ישראל הוא לי ראש. כי נודע אומרם ז"ל (זוה"ק שמות קי"ט.) ישראל עלה במחשבה וכו' כי כל עיקר התחלת מחשבת בריאת כל העולמות הכל היה בשביל ישראל שיעבדו את ה' ויעשו לו נחת רוח במה שייטיב להם בשכר חלף עבודתן. והמה העיקר והשורש לכל העולם והכל לא נברא כי אם לצוות להם לעבוד עבודתם להספיק להם מזון ומחיה וכל הצטרכותם בכדי שיעבדו הם את בוראם לעשות נחת רוח לפניו יתברך ועל ידי זה יתקרבו ויתאחדו כל הברואים לצור העולמים ברוך הוא על ידי שורשם אשר בכללות ישראל וישראל מדבקין ומקרבין כולם אל קונם ברוך הוא, שעל כן אנו אומרים (תהילים קמ״ח:א׳, כולו) הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וגו' ואחר כך הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' עד מלכי ארץ וכל לאומים וגו' יהללו את שם ה', כי אם ישראל הם השרשים הכוללים כל בחינת השמים וצבאיהם והארץ ומלואה כי רק ישראל עלו במחשבה ועליהם היה עיקר הבריאה על כן הם השורש החזק אשר מהם יצאו ונתמשכו כל העולמות הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים וכל אשר בהם ועל כן גם מלאכי מעלה אין אומרין שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה כאשר שנו רבותינו (בחולין צ"א:), כי המה רק ענפים היוצאים מן השורש שהמה כולם נכללו בשורש נשמת ישראל ועל כן אין בפרט אלא מה שבכלל, ועל כן כשישראל עומדים לשבח ולפאר למלך הכבוד המה המצווים ומעוררים לכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ואשר בהם (כמו שמובא בכוונות הללו את ה' מן השמים וגו') ולהארץ וכל אשר בה לארבע יסודות אש מים רוח עפר וארבעת מינים כוללים כל צבא הארץ שהם דומם צומח חי מדבר כאשר מונה שם והולך ארץ אש וברד רוח סערה וגו' ההרים וגבעות עץ פרי וכו', שכולם נכללו בעם ישראל צבא השמים בנשמותיהם וצבא הארץ בגופם, ועל כן הם מפקידים ומעוררים לכולם לבוא להתקרב ולהתקשר ולהתקרב למלך יוצר כל ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא וכולם בכלל ישבחו ויפארו ויקדישו וימליכו ליוצר בראשית אשר לו הגדולה והתפארת וגו' כי כל בשמים ובארץ, והכל שלו ואנו עבדיו עושים רצונו והכל על ידי ישראל שהמה כבחינת סולם מוצב ארצה על ידי הגופים וראשם מגיע השמימה על ידי נשמתם, ועל כן הם עיקר הבריאה וכולם לא נבראו כי אם לשמשם ולעבוד להם שהם תלוים באיש הישראלי והוא תלוי במי שאמר והיה העולם להמשיך בכח העבודה השלימה וטיב הכוונה כל בחינת הברכה והשפע והחיים טובים לכל העולמות, וכמו שאיתא בזוה"ק (שלח ק"ס:) בפסוק (במדבר י"ד, ט') כי לחמנו הם וגו' אינון בגרמייהו מזמנין מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלי באורייתא וכו' ועל כן לעתיד לבוא נאמר (בישעיה ב', ה') בית יעקב לכו ונלכה וגו', כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ וירצה כל אחד לפי ערכו לעשות רצון קונו וכולם לא יתקרבו אלא על ידי ישראל ובזה ודאי אשר ישראל הם הראש והשורש וכולם ענפים, וממילא הם הראשית כי הם שעלו תחילה במחשבה כי כן בקדושה, העליון כולל כל מה שתחתיו וכאמור. וממילא תבין בזה אשר ראש וראשון אינם בחינה אחת, כי ראש הוא לומר שהוא הראש והעיקר השורש וכולם ענפים אשר ממנו יצאו ונתמשכו, וחוזרים אליו בבחינת אור חוזר וכולם כלולין ומתאחדין בו. וראשון הוא לומר שהוא הראשית וההתחלה והשאר שניים ושלישים להם המה וכדומה. וזה הוא בחודש ניסן ובישראל ששניהם נקראו ראש וראשון כאמור, ועבור זה יסד הפייטן גם כן (ביוצר פרשת החודש) ששניהם נקראו ראש וראשון, כלומר שני מעלות ובחינות יש בהם שהם ראש וראשון. כמדובר, ולא כנראה לכאורה שאחד הוא.

432

תל״געוד תדע דבר אחד והוא שמה שכתבנו בבחינת כי חלק ה' עמו שישראל נאחזין בסבך בקרן בן שמן עצם שם הוי"ה לבד, הוא דוקא כמו שהוא נכתב כסדר שמורה על מיזוג השוה התכללות שמאלא בימינא באופן הנאות שאין הדין כי אם מעט לצורך יופי וחיזוק החסד אף שכל הצירופים כלולים בו והצירופים מורים על דרך אחרת לדין או לחסד וכו' מכל מקום בעת שהם כלולים בו הכל נעשה בהתכללות שמאלא בימינא באופן הטוב והישר, שעל כן כל הטובות והברכות המוכן לישראל, הכל בניסן כמאמרם ז"ל (ראש השנה י"א.) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל כי מוציא אסירים בכושרות בחודש שהוא כשר לצאת לא חמימי ולא קרירי המורה על מיזוג השלם בחינת הוי"ה כסדר, מה שאין כן צירופים האחרים שבשאר החודשים הפונים ממיזוג השוה ונמצא בהם מכוחות הדין המכונה על שם אלהים אז כבר מלך אלהים על גוים וחלק ה' עמו כדבר האמור. ואחר כל הדברים האלה שביארנו עד כה נבוא לביאור הכתוב בארבעה פנים.

433

תל״דא כה יאמר, החודש הזה לכם, פירוש כפשוטו זה החודש חודש ניסן הוא שלכם לפי שבו מאיר שם הוי"ה כסדר אשר אתם אינן נאחזין כי אם בשם הזה ובצירוף הזה כי חלק ה' עמו ועל כן זה דוקא שלכם הוא להאיר ולהופיע עליכם באורו, ועל כן בחודש הזה הנני מוכן לגאול אתכם מהיות עבדים, מה שאין כן החודשים אחרים הנמשכים מצירופים אחרים שאינם חלקכם. ואך אם תאמר מה מעלת החודש הזה וזה ההארה שמאיר בו הוי"ה כסדר לכן אמר זה הוא מעלתו. א', שהוא ראש חודשים כלומר הוא הראש והשורש לכל החודשים וכולם רק ענפים ממנו, ועל כן הוא המקבל הראשון כל ההשפעה והטובה והברכה לכל החודשים והוא המחלק שלל מטובתו לענפיו היוצאים ממנו, וזה מעלה נפלאה כאשר נבאר. והב', שראשון הוא לכל חודשי השנה כלומר הוא הוא הראשית וההתחלה לשאר החודשים ועל כן שם הוי"ה בו כסדר המורה על רוב הברכה והטובה המאושרת שאין כמוהו בכל החודשים, והכל הוא לכם לחודשי השנה כלומר לכל חודשי השנה הנה זה הוא לכם, וגדלה מעלתכם בזה מכל העמים אשר על פני האדמה מה שאתם חלק ה' המאיר בחודש הזה שאתם הם המקבלים כל ההשפעות והטובות והכל הוא בידכם והאומות אינן אוכלין רק תמצית דגיעולהון כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ב:) וזה לשונו: כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון הא על פתורא דמלכא אינון אכלי וכל סעודתא אתתקן להון ואינון מההוא חדוה דילהון יהבו גרמי דאיהו תמצית לעכו"ם וכו' וכן אמר שם למעלה ובגינהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא וכו' עד כאן. וגם אתם המקבלים הטובות המאושרות במיזוג השלם הנמשך מצירוף שם הוי"ה הזה, ועל כן בו אגאל אתכם. דברו אל בני ישראל וגו' ויקחו להם איש שה וגו' כאשר נאמר להלן. גם יאמר ראש חודשים וגו' כלומר לפי שהוא ראש חודשים וגם ראשון הוא, על כן הוא לכם, כי גם אתם בית ישראל נקראו ראש וראשון לכל העולם כנאמר למעלה שישראל הם העיקר והשורש לכל העולמות וכולם כלולין בהם בנשמתם וגופם וגם הם עלו במחשבה תחילה ולכל הבריאה, ועל כן הנה העת בראש וראשון, להוביל בו שי לראש וראשון, להאיר ולהופיע לישראל ברוב אורו וגדלו. גם יאמר לכם לחודשי השנה לפי שאפשר יאמרו ישראל אם רק החודש הזה לנו הוא ולבנינו ולא שארי החודשים אם כן מה נאכל בכל ימות השנה מאין יבוא הארתינו והשפעתינו, ועל כן אמר לכם לחודשי השנה כלומר שהחודש הזה לכם לכל חודשי השנה אשר ממנו תקבלו ההשפעה והברכה בכל השנה כי בו ההשפעה מכל החודשים וכל טוב בידו הוא ועל כן ממנו תתברכו בכל חודשי השנה, כמדובר.

434

תל״הב יתבאר על זה הדרך, החודש הזה לכם, כלומר הנה כל החֹדש הזה שהוא מספר י"ב צירופי הוי"ה הכל הוא שלכם כלומר הנה הכל בראתי בשבילכם כנאמר למעלה כפירוש מאמר חז"ל (ברכות ל"ב:) בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע וכו' וכולם לא בראתי אלא בשבילך, וכיון שכל הי"ב צירופי הוי"ה אשר מהם נשפעים שנים עשר חודשי השנה לא נבראו אלא בשבילך, ועל כן ודאי אתה תבחר ותקרב אליך כל נתח טוב מהם וכל הטוב והמובחר שבכולם, אליך אתן להיות לחלקך. ועבור זה הנה ראש חודשים, כלומר מי שהוא הראש להחודשים, בבחינת הראש שכולם כלולין בו. וראשון, פירוש מי שהוא הראשון שבהם, זה הוא לכם, זה יהיה לחלקך ולגורלך לחודשי השנה כלומר לכל שאר החודשים זה הוא לכם, כי מאחר שכל הי"ב נבראו בשבילכם, ובראש החודשים כלולים בו כל הי"ב ודאי נאה לו שיהיה הוא לחלקך להאיר מטובו והשפעתו הנפלאה בזה אשר ראשון הוא ושם הוי"ה בו כסדר שבו מיזוג השלם עליך, ועל כן דברו אל בני ישראל ויקחו להם וגו' וכאמור וכאשר נבאר.

435

תל״וג יאמר בזה האופן, החודש הזה לכם, כלומר הנה כל הי"ב צירופי הוי"ה מספר חֹדש הנה כל אורם וטובם והשפעתם הכל שייך לכם פירוש לפי עבודתכם וכשרון מפעליכם וטוב הליכתכם בדרכי ה' וכנאמר למעלה, כי אם בני ישראל ייטיבו מעשיהם יתיחדו ויתקשרו אותיות הוי"ה ביחוד השלם ובמקור שרשם, להמשיך משם כל בחינת שפע וברכה להאיר ולהשפיע לכל העולמות. וח"ו כאשר בני ישראל יסורו מדרכי ה' ועבודתו, ח"ו נעשה פירוד בין אותיות שמו יתברך ואינם מתדבקין למקור ונהר יחרב ויבש חלילה וממילא כאשר יחרב המעין יבש האילן ויחסר אורם והשפעתם ונעשה קללה חלילה אף בעולמות העליונים כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, והוא רמז על המעטת אורם והשפעתם להאיר למטה, ועל כן החודש הזה כל הי"ב צירופים הוא לכם לערך עבודתכם ופעולתכם, ועל כן הגם שראש חודשים, וראשון, הוא לכם לחודשי השנה כאמור למעלה, שלכל חודשי השנה הנה לכם הוא זה אשר הוא הראש חודשים, וראשון להם, והוא במעלה הנפלאה ונכבדה ששם הוי"ה בו כסדר המורה לכל הטובות וברכות כאמור. אף על פי כן דברו אל בני ישראל ויקחו להם איש שה וגו', כלומר שהמה מוכרחין לעבוד העבודה עבודת האל, שלא יאמרו הואיל וזה הוא לחלקם יהיו נגאלין ממילא עבור החסדים אשר בו, לא כן הוא כי גם הוא הולך אחרי מעשה בני אדם שהמה צריכין להתהלך לפני ה' ליחד אותיותיו ולדבק אותו למקורו, ואז גם הוא יאיר להם מטובו והשפעתו בכל הברכות לגאלם גאולת עולם, ועל כן ויקחו להם איש שה וגו'.

436

תל״זד יתפרש בכה, החודש הזה לכם, כלומר החודש הזה הוא המוכן לכם לבד להשפיע לכם כל הטובות כי השפעתו הוא משם הוי"ה ברוך הוא וחלק ה' עמו כלומר חלק ה' שיתעלה ויתגדל ויתפאר ויתרומם שם הוי"ה ברוך הוא בכל העולמות הוא רק בהרים קרן לעמו לתת להם גדולה וישועה ורוממות למעלה למעלה בכל הברכות והטובות כנאמר בדברינו למעלה. ועל כן שם הוי"ה ברוך הוא הוא החפץ ומשתוקק לישועת ישראל ולהרים קרן ישראל עמו והוא המוכן לכל טובות ישראל, ועל כן חודש הזה המקבל השפעתו משם הוי"ה ברוך הוא, הוא המוכן לטובתכם ולהצלחתכם בכל הישועות. ועבור שהוא המקבלו משם הוי"ה ברוך הוא כסדר על כן הוא ראש חודשים כאמור כי כל החודשים אינן אלא צירופים היוצאים ממנו. וראשון הוא לכם לחודשי השנה, כלומר אף שגם בכל חודשי השנה יגיע לכם מהטובות והישועות אבל הוא הוא הראשון לכם שהוא העושה לכם טובות וישועות בראשון וראשונה מפני חפץ ורצון שם הוי"ה המאיר בו להיטיב לכם ולגדל אתכם בעולם והוא המוכן לזה כאמור. אשר על כן אחר כל דברים הנאמרים בזה בכל הד' הפירושים אמרה התורה אחר כך,

437

תל״חדברו וגו' ויקחו להם איש שה וגו'. כי הנה תדע שמה שהיו המצרים עובדים לשה לפי שהש"ה מורה על בחינת אלהים כי השי"ן הוא אלהים במילוי, והה"א הוא ה' אותיות אלהים כנודע. ולזה מצרים שלא האמינו בה', ופרעה אמר (שמות ה', ב') מי ה' וגו' לא ידעתי את ה', ורק משם אלהים היו יודעין. לפי שידוע אשר משם אלהים עבור הדינים המתגברים מאתו הנם משלשלים ויורדים עד הגיעם לבחינת אלהים אחרים ח"ו כמו שאיתא בזוה"ק ובדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות. ועל כן הם האמינו באלהים שאין בחינה אחרת כי אם בחינת הדינים אשר משם יונקים כל בחינת הסטרא אחרא והקליפות והיו עובדים לש"ה שהוא אלהי"ם ועשאו אלהי"ם אחרים. והתיקון לזה אינו כי אם בהטיבו ישראל מעשיהם וגורמין להמתיק בחינת אלהים דקדושה ואז נתעלה בחינת אלהים למעלה ונכלל שמאלא בימינא ואין יכולין החיצונים להניק מדיניו כי נמתק ונתבסם ותיכף נופלין ונשברין ויאבדו עד עולמי עד לעומקא דתהום רבא. ועבור זה לא היה שום עת וזמן שעת הכושר לזה, כי אפילו בעת שהחסדים מתרבים ומאירין בעולם מכל מקום אם אין הדינין נמתקין שיהיה נכלל שמאלא בימינא הרי החיצונים במקומם עומדין לינק מהדין דקדושה רק שמתרחקין מאור פני הקדושה כי הקדושה מתגברת ומעוור עיניהם לסמא עיניהם שלא יזונו כל כך בקרוב, אבל מכל מקום יניקתם מהדין אינו בטל כיון שלא נמתק, כי אם בחודש ניסן שהכתוב משבח ואומר (תהלים ס"ח, ז') מוציא אסירים בכושרות בחודש שהוא כשר לצאת לא חמימי ולא קרירי כמדובר בדברינו למעלה כי בו המיזוג השוה והטוב המאושר המובחר מכל, שהוא כאשר הדינים נמתקים ונכלל שמאלא בימינא באופן שלא יהיה הדין כי אם להגדיל ולחזק חן החסד כמו מעט האדמימות אשר בשושנה שמהדר ומיפה יופי הלבן. אבל כל זה צריכין ישראל לעשות ולגרום זאת בעבודתם מלמטה רק שאותו העת הוא הכשר לזה שיוכלו ישראל לגרום זאת אבל בלתי עבודת בני ישראל מלמטה לא יעשה שום דבר כנאמר בדברינו למעלה. וזה היה עיקר העבודת ישראל להמתיק הדין דקדושה על ידי לקיחת השה שהוא בחינת אלהים דקדושה ולשוחטו ולהוציא דמו ממנו שהוא בחינת המתקת הדין כנודע מכוונת השחיטה שהוא להמתיק הדינים שבגרון שהם ג' פעמים אלהים עם הכולל גי' גרון לנקות הדמים ממנו, ואחר כך לאוכלו צלי אש הכל בכדי להעלותו אל שורש הדין להמתיקו בשורשו כאשר נבאר להלן. ועל כן צותה התורה,

438

תל״טשה תמים זכר וגו'. ופירש רש"י תמים בלא מום, כי נודע אשר המום הוא מבחינת הסטרא אחרא ומספר מום הוא אלהים ואמנם הוא בחינת אלהים אחרים בחינת הסטרא אחרא אשר על כן לא ירצה לקרבן אשה לה', ואמנם כאן הכוונה הוא כי לא היו צריכין כי אם להמתיק הדין דקדושה ואז ממילא כל בחינת הסטרא אחרא כולם לנצח יאבדו כנאמר, אבל לא ח"ו שיקרבו לה' מבחינת הסטרא אחרא והבן. ועל כן שה תמים דוקא בחינת אלהים דקדושה. וגמר אומר,

439

ת״מוהיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה וגו'. ופירש רש"י והיה לכם למשמרת זהו לשון בקור שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה וכן הוא במאמר חז"ל (פסחים צ"ו.). ולדברים הללו מלת לכם מיותר והיה די לומר יהיה למשמרת עד ארבעה וגו' אכן לדברינו כה יאמר, כי אחרי שישראל היו צריכין לעשות זאת להמתיק הדין דקדושה על ידי הקרבת השה אשה לה', והנה ודאי אם השה היה צריך להיות תמים ואם מום בו לא ירצה לקרבן עבור אחיזת הסטרא אחרא בו שלא יקרב אל הקדושה מכל שכן המקריבו שהיה טעון בקור ממום חולי הנפשות הנמשכים מבחינת הסטרא אחרא שלא יקרב עמה לה'. וזה טעם מה שנשתנה פסח מצרים מפסח דורות שזה מקחו מבעשור ולא כן בפסח דורות, כי בפסח מצרים נאמר בישראל משכו וקחו לכם וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב' בסופו) משכו ידיכם מעבודה זרה וכו' כי לאשר שהיו מתערבים בגוים וילמדו מעשיהם ויהיו להם למוקש בחינת עבודה זרה, ולזה צוה הקב"ה אשר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו', אבל והיה לכם למשמרת עד ארבעה וגו' והוא לשון בקור ממום שתשמרו ותבקרו עצמכם ממום באופן למשוך ידכם מכל בחינת הסטרא אחרא והרע לצאת מרשות הרבים וליכנס לרשות היחיד יחידו של עולם להתקרב תחת צל כנפי השכינה. ועל כן היה צריך זה ארבע ימים נגד ארבע יסודות שבגוף האדם וארבעה בחינת חלקי הנשמה נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה, לטהר כל ארבעה בחינות אלו ואלו, בארבעה ימים, ומום לא ימצא בהם מבחינת הסטרא אחרא ח"ו בכדי שתהיו ראוין להקריב אשה לה' במועדו ובזמן הראוי לו, והוא ביום ארבעה עשר לחודש הזה בין הערבים כאשר ינטו צללי ערב שאז מתחיל האורה והשמחה מבחינת ליל חמשה עשר שאז הלבנה במלואה והוא יום השלם והמובחר אשר בכל החודש שאז נעשה כל בחינות מעלות החודש הזה בשלימות לפי שהוא אמצע החודש ולבנה בשלימותה ותחזור פניה בכל הטובות לישראל עמה אשר מונין ללבנה כמאמר חז"ל (סוכה כ"ט.) וצדיקי ישראל נקראו על שמה (חולין ס':) (ונודע מכתבי האר"י ז"ל בכוונת ערב שבת קודש אשר אחר חצות היום ובפרט לעת ערב מתחיל התנוצצות קדושת שבת ויורד שלהוביתא דאשא ברשפי אש שלהבת י"ה לכל העולמות להוריד כל בחינת הקליפות והרע והסטרא אחרא וזה סוד חיוב הרחצת אדם פניו ידיו ורגליו בחמין. ואחר כך סמוך לערב מתחיל סוד תוספת שבת שהוא מצות עשה דאורייתא לדעת הרי"ף והרא"ש וכן נפסק ההלכה (בשולחן ערוך אורח חיים סימן רס"א סעיף ב') ואז כל דין שבת עליו וכן בתוספת יום הכיפורים שהוא לכולי עלמא דאורייתא, והכל כי לעת ערב מתחיל הארת יום שלאחריו וכן כאן בי"ד בין הערבים מתחיל הארת חמשה עשר בניסן שכל מעלות הטובות שבחודש הזה עיקרם נעשה בו כאמור), ועל כן ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים להמתיק הדין ולנקות הדמים. ולזה צוה המקום אשר,

440

תמ״אואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. כי ידוע שמצה רומז על החסד הגמור כסף טהור מזוקק בלי שום תערובת חמץ ושאור הבא מבחינת הדינים ומספרו ה' פעמים הוי"ה עם ה' כוללים לרמז על ה' חסדים הידועים לחכמי לב, ומרור רומז על הדינים כמו שמובא בכוונות, ואוכלין שניהם יחד לרמז התכללות שמאלא בימינא והוא מיזוג השלם הנבחר לטובה מכל הטובות, בבחינת המתקת הדינים הנעשים על ידי שחיטת הפסח ואכילתו בצלי אש כאשר נאמר בסמוך. ועבור זה הזהירה התורה ואמרה,

441

תמ״באל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש וגו'. כי נודע אשר המתקת הדינים אינם בחסד כי אם בשורשם כלומר בשורש הדין אשר למעלה והיא בחינת מדת הבינה שהיא בעצמה רחמים פשוטים, רק שדינין מתערין מינה ועל כן שם נמתקים בשורשם. ובקצור מופלג אמתיק לך דבר זה. כי הנה שורש הדין פירוש מה שברא הקב"ה את הדין בעולם הנה הוא חסד גמור ברור וצלול מאתו יתברך, והוא על כמה בחינות. אחד, שעיקר בריאת העולם היה להיטיב לבריותיו ואף שגם קודם הבריאה היו נהנין נשמותינו מזיו מראות פני השכינה, מכל מקום נקרא נהמא דכסופא שבהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פרק א' הלכה ג') ואין זה הטבה כיון שאינו נהנה כל צרכו להיותו מתבייש שאוכל בחנם, ועל כן ברא הקב"ה האדם בעולם הזה שיעבוד האדם עבודת הקב"ה וברא לו יצר הרע ובחינת החיצונים בכדי שיתגבר האדם על אלו ויעבוד עבודתו ואז יתן לו שכרו בדין הראוי לא בחסד שלא יהיה נהמא דכסופא. הרי לפניך מפורש שבריאת הדין והיצר הרע והסטרא אחרא הכל בחסד גמור בכדי להיטיב לו בהטבת אמת בדין ולא בחסד. והשנית הוא, כי אלהים עשה שייראו מלפניו (על פי קהלת ג', ד'), פירוש שבריאת הדין היה שייראו הבריות מהדין וישמרו עצמם שלא ללקות מאתו ויעשו רצון קונם, אבל לא נברא כדי ללקות בו, והבן.

442

תמ״גהמשל בזה לאב שלוקח שבט ומניח לפני בנו, בכדי שיירא הבן מהשבט ולא יעשה דבר שלא כרצונו, אבל אין כוונת האב בהנחת השבט בכדי להכותו בה, ואמנם אם יעשה בנו איזה דבר שלא כהוגן ודאי שאביו יכנו שלא יעשה פעם אחרת כך, אבל עיקר הנחת השבט לפניו לא היה לדין ללקות אתה כי אם אדרבה לטוב ולחסד שיירא בנו מפני השבט ולא יצטרך להלקותו, ועוד יש כמה בחינות בזה ולא נאריך. ובזה הוא המתקת הדינים בשורשם, כי בשורשם, שורש המחשבה שממנה יצאו הכל לטוב ולחסד גמור יצאו, ועל כן כשיאיר אור הזה על הדינין נמתקין כל הדינין ולא יעשו הדין כיון שעיקרו טוב וחסד הוא, תן דעתך והבן זה כי הענין נאה למשכיל, וזה בחינת הבינה שורש הדינים שהיה רחמים פשוטים לאין קץ ודינין מתערין מינה, והבן. ועל כן צריך להיות השה דוקא נצלה על האש להראות אשר המתקתו הוא על ידי שורש הגבורות בחינת אש אבל לא מבושל במי"ם שהוא בחינת החסד כי אין הדין נמתק בחסד רק בשורש גבורות אש. גם כי צלי הוא ב' פעמים אדני בחינת אלהים שבמלכות והוא דיני שה ואש הוא אלהים שבבינה, כי א' הוא אלהים ושה גם כן אלהים במילוי יוד"ין כנודע מכתבי מרן הרב האר"י ז"ל, ועל כן היה צלי אש להראות המתקת דיני אלהים בשורשם שהוא אימא עילאה. ואפשר לזה אמר הכתוב למעלה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, כי בחינת הבינה אימא עילאה נקראת בית כמו שהוא מפורש בזוה"ק (לך לך צ"ד:) עיין שם. ואמנם גם המלכות נקרא בית, בית המלכות, ויעקב קראו בית כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) והוא בחינת בית ראשון ובית שני. ולזה אמר ויקחו להם איש שה לבית אבות להעלות הש"ה שהוא אלהים בחינת הדינים לבית אבות שהוא בחינת המוחין הנקראין אבות והוא הבינה אשר בראש, ואחר כך שה לבית שאחר כך נמתקים גם בבית המלכות. ועל כן,

443

תמ״דועברתי וגו' והכיתי כל בכור בארץ מצרים וגו' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו'. כי אחרי שהדינים דאלהים דקדושה נמתקין ונכלל שמאלא בימינא אז אין לשום בחינת הסטרא אחרא והרע ממה לינק, ועל כן כל הקליפות והחיצונים והסטרא אחרא כולם בטלין ומבוטלין נשברין ונופלין לעומקא דתהום רבא כנאמר ועל ידי כן נעו כל אלילי מצרים מפניו ונעשה שפטים באלהיהם וכולם לנצח יאבדו ורוח תזרם כקש תשאם. וגמר אומר,

444

תמ״הוהיה הדם הזה לכם לאות על הבתים וגו' ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף וגו'. ולשון ופסחתי עליכם אין לו פירוש לכאורה כי היה לו לומר ופסחתי מעליכם, כי הדילוג היה מבתי ישראל על בתי מצרים ואיך שייך ופסחתי עליכם. ואמנם כי יש לנו בזה דבר נאות ויפה וברה ואינו מענין שאנו עתה בו ולא נערבב הדברים, ועל כן נציגנו להלן בפסוק (כ"א) ויקרא משה לכל זקני ישראל וגו' תדרשנו משם ויונעם לך. ואמנם בפשט הכתוב להבין על מה היה צריך נתינת הדם גם על הבתים והלא הכל גלוי לפניו כאשר נתעורר רש"י הקדוש בזה, ומה שכתב אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי וכו', גם זה פלאי מפני מה יהיה הוא צריך לראות דוקא אם הכל גלוי לפניו יתברך שעסוקין בעבודתו, ועוד הלא היו עסוקין במצות אכילת פסח ולמה לא יהיה זה די לראותו ולהגין עליהם. ועוד אם לראות היה מצטרך, היה לו לצוות ליתן אותו על הכותל כנגד הפתח בכדי שכשיבוא כביכול על הפתח יראהו לנגדו ולמה צוה לנותנו על המשקוף ומזוזות דוקא.

445

תמ״וואמנם עיקרי הדברים הם. לצד שצוה אותם מפורש (לקמן כ"ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' כי משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק וכו' כמאמר חז"ל (בבבא קמא ס'.) וכמו שאיתא בזוה"ק (וירא ק"ח:) וזה לשונו: דהא בכל זימנא דמחבלא לא חמי אנפוי דבר נש לא מחביל ליה וכו'. ועל כן היו הבתים שלהם צריכין שמירה יתירה שלא יבוא בם ערל וטמא הוא המשחית שהלך להשחית בבתי מצרים, כי מאין יבחין המשחית בין בית מצרי או בית ישראל הלא הוא אינו מבחין וכו', ונעשה אז כבחינת המזוזה שצונו אלהינו לדורות והוא בכדי לשמור את בתינו מכל רע ושטן המשחית ועל כן נכתב במזוזה שמע ישראל וכו' להורות על אחדות אלהינו ברוך הוא כי הוא ה' אחד ואין זולתו, ובזה כל רע הנמשך מבחינת אל אחר צריך לברוח ולהגרש מפתח הזה כי במקום ה' אחד הרי הוא לאפס ואין כי אפס בלתו ואין זולתו, ועוד בראותם שמו של הקב"ה הנכתב בחוץ על מזוזה שם שד"י שהוא ראשי תיבות ש'ומר ד'לתות י'שראל, על ידי זה הם נכנעין ונשברין ובורחין ונגרשין מפתחי בתי ישראל שלא יקרבו אליהם.

446

תמ״זואמנם נודע מכוונות מרן הרב האר"י ז"ל שעיקר ביטול וגרישת החיצונים הוא על ידי שלושה שמות הנזכרים ונעשים בהמזוזה שם שדי והיה וכוזו במוכסז וכו' והכל על ידי הארת הבינה בחינת אימא עילאה שבכל מקום שהיא חופפת באורה נכנעין ונגרשין כל בחינת החיצונים עיין שם באורך. אשר על כן אבותינו שהיו במצרים ולא היה להם עדיין לא תורה ולא מזוזה, והיו צריכין לשמירה על הפתח הנה אלהינו ברוך הוא אשר לו עצה ותושיה הפליא עצה וצוה לקחת מהמצוה אשר בידם דם הפסח שכבר נמתק ונכלל בקדושה על ידי השחיטה ולשם מצות פסח, ודם ידוע שהוא גימטריא אהיה ברבוע כזה א' א"ה וכו' הרמוז להארת הבינה בחינת אימא, ולתת אותו על מזוזת הפתח ועל המשקוף ועל ידי זה לא יוכל עוד המשחית לבוא אל הבית כי יסמא עיניו בהארת האור הזה ויברח כמטחוי קשת, והיא לו הבחנה גדולה להבחין בין בית המצרי ובין בית ישראל. ואמנם במזוזה שהיא נכתבת בכתב כותבין בה אלה הג' השמות הנזכרין ונמשכין מבחינת הבינה ובזה נגרשין. ואכן בדם הפסח שלא נכתב בשם ומהותו לא נרמז אלא שם אחד שם אהיה, ועל כן צוה הקב"ה לתת אותו על שתי המזוזת ועל המשקוף בכדי שיהיה על הפתח שלושה שמות ברוך הוא ובזה יהיה הפתח מוקף מכל צדדיו לגרש המשחית משם. והוא אומרו כאן והיה הדם לכם לאות על הבתים, כי זה הוא בחינת האות שהוא כעין חותם המלך אשר נרשם על מלבושי עבדיו מבחוץ לאות ולסימן שהוא עבד המלך הזה ועל ידי כן יהיו הכל יראין ומתפחדין ממנו בלתי נגוע בו לרעה כי פטרונו רשום עליו ועבד מלך מלך, וכן זה הדם יהיה לאות אצליכם שעל ידי כן יהיו הכל יראין ומתפחדין מאתכם וראיתי את הדם וגו' ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי וגו' כי באמת הכאת מצרים היה על ידי המשחית הנשלח מאתו יתברך והמשחית אינו מבחין והיה הדם לאות על הפתח להכות בסנורים את האנשים אשר על פתח הבית שלא יקרבו שמה (ואם תבין היטב בסוד אחדות אלהינו ברוך הוא בסוד (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה תשכיל יותר במה שאמר כאן וראיתי את הדם לפי הדברים הנזכרים) ועיין במה שנכתוב להלן בפסוק (כ"א) משכו וקחו, גם משם תבין על נכון אומרו וראיתי וגו'. ונחזור לענינינו שהוא אשר בלילה הזה עת המתקת כל הדינים דקדושה, ועל כן כל בחינת הסטרא אחרא נופלים ונשברים. ולזה צותה התורה,

447

תמ״חוהיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו וגו' חקת עולם תחגוהו. כי מאחר שאז הזמן גרמא ליחד שם הוי"ה כסדר המאיר בו להיות בו כל בחינת המתקת הדינים והמיזוג השלם ושיהיה שבירת הקליפות, והכל על ידי עבודת ישראל שיכינו לזה מלמטה באותו העת המוכן לזה, ועל כן אתם מוכרחים לעשות זאת לדורות עולם מאחר שהזמן גרמא לזה על ידי מעשיכם, וכן תעשו להמתיק כל הדינים בבחינת המיזוג השלם הנבחר. ועל כן,

448

תמ״טשבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. והנה לכאורה המקרא הזה סותר עצמו כי תחילה קרא ליום הי"ד ראשון (כמאמר חז"ל פסחים ה'.) בפסוק אך ביום הראשון שהוא הראשון שקודם שבעת הימים והוא י"ד וכמאמר הכתוב אחר כך (פסוק י"ח) בראשון בארבעה עשר יום וגו' ואחר כך ונכרתה וגו' מיום הראשון עד יום וגו' וזה ודאי מיום ראשון של פסח הוא שהוא יום ט"ו כאשר נפסקה ההלכה מפורשת (ברמב"ם פרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה א' והלכה ח' ובכל הפוסקים) שאין חיוב כרת כי אם מחמשה עשר ואילך. ועוד נוכל להקשות כי מצאנו ראינו לרבותינו ז"ל (ויקרא רבה ל', ז') שהקשו בפסוק (ויקרא כ"ג, מ') ולקחתם לכם ביום הראשון זה ט"ו ואתה אומר ביום הראשון וכו', ועל כן גם כאן יקשה כמו זה, זה ט"ו וכו'. ויותר תימה על חז"ל מפני מה הקשו שם וכי ראשון הוא ולא הקשו כן גם כאן.

449

ת״נואולם לדברינו הכל נכון, כי הנה כבר כתבנו אשר יום הנבחר מכל החודש הזה הוא יום החמשה עשר שהוא קו האמצעי וכו' הלבנה במליאותה ושלימותה, ועל כן כל המעלות הנאמרים בכללות החודש הזה עיקרו הוא ביום הזה כי בו נעשו כל הדברים הטובים ההם והוא מקבל כל ההארות להיותו השלם בכל החודש, ועל כן הנה מעלת החודש הזה שנקרא ראשון, עיקרו ביום הזה כי הוא השלם בכל החודש קו האמצעי הסובל את כולם העליונים והתחתונים, והם ימי החודש שלפניו והימים שלאחריו, ועל כן יסד הפייטן (ביוצר לפרשת החודש) ומועדו נקרא ראש וראשון וכו'. ועל כן לא היה קשה כלל לרבותינו ז"ל להקשות וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא כי ודאי הוא עיקר הראשון שבכל השנה והוא יום הראשון לכל הימים. וכבר כתבנו אשר גם בי"ד בין הערבים מתחיל להתנוצץ אור חמשה עשר ועל כן גם הוא נקרא ראשון כיום הט"ו וכנאמר, ועל כן הלילה הזה כולו מצה מפני שכל הדינים והגבורות נמתקין ונתבטלין ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שמורים על הדינים וכולו מצה בחינת החסדים שנכלל שמאלא בימינא, ועל כן הוא הלילה הזה שמורים לכל בני ישראל לדורותם לקבצם מבין העמים, ולגאלם גאולת עולמים, ובמהרה בימינו תושע יהודה וירושלים אמן, ואפשר עבור זה אנו אומרים (בנוסח ההגדה) ונודה לך שיר חד"ש על גאולתינו ועל פדות נפשנו כי עיקר הגאולה היה בבחינת החד"ש במה שאורו גדול בכל הי"ב צרופי הוי"ה, ועל זה נודה לו שהאיר לנו מבחינת החודש כדבר האמור.

450

תנ״אויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן וגו', ולקחתם אגודת אזוב וגו' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם וגו' ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף וגו'. ראיתי לתת לב בהבנת פסוקים האלה, ראשונה מה שאמר משכו וקחו וגו' אין לו פירוש וכבר נתעוררו חז"ל בזה ואמרו (שמות רבה ט"ז, ב' בסופו) משכו ידיכם מעבודה זרה וכו', שנית מה שאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' והגידו חז"ל (בבא קמא ס'.) הטעם שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים וכו' ובזוה"ק (וירא ק"ח:) מפורש עוד יותר וזה לשונו: דהא בכל זמנא דמחבלא לא חמי אנפוי דבר נש לא מחביל ליה וכו', ונראה מזה שבמצרים היה הולך המשחית לחבל ולא ניתן רשות עד שהיו צריכים ישראל להחבא בבית כי הוא אינו מבחין וכו' ואחר כך תיכף נאמר ועבר ה' לנגוף וגו', הרי שה' בעצמו הכה בכורי מצרים ולא המשחית, ומפורש סידר בעל מסדר ההגדה ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שנאמר (שמות י"ב, י"ב) ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח וכו'. הרי מפורש שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכה כל בכור ולא אחר וכאשר משמע מכמה פסוקים כמו (לקמן פסוק כ"ט) וה' הכה כל בכור, וכדומה. ועוד בה שלישית מה שאמר הכתוב ופסח ה' על הפתח, ולפי הפשט בפירוש רש"י ז"ל כאן ובפסוק (לעיל י"ג) ופסחתי עליכם וגו' הוא שדלג הקב"ה מבתי בני ישראל לבוא על בתי מצרים לבד והיה לו לומר ופסח ה' מעל הפתח. וגם לשון חז"ל שאמרו (פסחים קט"ז.) כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח וכו' פסח שהיו אבותינו אוכלים על שום מה על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים וכו', ומשמע מדבריהם שדלג על בתי ישראל, ונהפוך הוא. וגם למעלה (פסוק י"ג) כן נאמר וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וגו' ומשמע שהדילוג היה על בתי ישראל ולא מעליהם. ועוד אני תמה למה הוצרך הקב"ה להגלות בכבודו ובעצמו למקום מזוהם מטונף ומשוקץ וטמא כזה ערות מצרים, והלא הרבה ריוח והצלה לפניו ובכל עושה הקב"ה שליחותו אף על ידי יתוש אחד כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ח, כ"ב) וחז"ל הגידו (שמות רבה ט"ו, ה') וכו' משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות וכו' עד מוטב לי לטמא את עצמי וכו' עד כאן. וגם זה יפלא כי כהן שיכול להציל תרומתו על ידי אחרים ודאי אשר מלאכתו נעשית על ידי אחרים ולא יטמא עצמו בכיוון, ומרן הרב האר"י ז"ל כתב (בכוונות ההגדה) שהוכרח הקב"ה לעבור בעצמו במצרים שאם היה שולח מלאך היה יוכל להתגשם לרוב טומאת מצרים וכו' עיין שם, ולפי זה קשה למה צִום שלא יצאו מפתח ביתם אם לא היה שם כי אם שמו יתברך לבד הלא הוא ודאי המבחין בין צדיק וכו', ועל כל פנים מוכרח שהיה שם איזה משחית כאמור ולא יתן המשחית ולא יהי בכם נגף למשחית וכמוהו רבות וכמו שאיתא בזוה"ק הנזכר ונמצא למה היה צריך לעבור גם בעצמו.

451

תנ״בוכל אלה באחת יבוארו. והוא על פי מאמר חז"ל (שמות רבה י"ח, ב') שמצרים הטמינו בכוריהם בבתי ישראל בשביל שינצלו, ולהבין מפני מה יסברו המצרים שבכוריהם ינצלו בבתי ישראל וכי ה' לא יכיר בין מצרי לישראל, ואמנם כי יפה היתה עצתם בזה בראותם שצוה הקב"ה לישראל ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו', והטעם כי אם יראו פני המשחית יכרית צדיק ורשע ח"ו, ועל כן בבתיהם יהיו ואל ביתם לא יבוא המשחית בשום אופן, ולזה הטמינו שם בכוריהם להנצל כיון שבודאי לא יבוא המשחית לשם בשביל הצלת ישראל שחלילה לו לבוא על בתי בני ישראל וכמו שכתבתי למעלה וממילא ינצלו גם בניהם. ואפשר עוד כי רשעת מצרים אין ערך לה וכיוונו בעין רעה תסמא עינם להניח בכוריהם בבתי ישראל ואז ממה נפשך אם לא יבוא כלל המשחית לשם בשביל בני ישראל ינצלו גם בניהם ואם יבוא המשחית לשם בשביל בכורי מצרים הנה בהדי הוצא לקי כרבא והוא אינו מבחין בין צדיק לרשע וח"ו ישטוף ויאבד הכל ולי ולהם לא יהיה, כי עז גבול מצרים ברשעתם. ואמנם אל דעות ה' אשר לו נתכנו עלילות וגלוי לפניו מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, והוא מפר עצת ערומים ודעתם יסכל, השיב חכמי מצרים אחור בזה והנה לזה היה תיקון בקל שלא ישלח כלל המשחית אל מצרים כי אם לעבור בכבודו ובעצמו לנגוף והוא בודאי מבין בין צדיק לרשע ויהרוג המצרים ויציל את עמו. ואמנם כי לא חפץ לטנף ולשקץ כביכול את עצמו בטומאת זוהמת מצרים לבוא אליהם לחבלם בעצמו ויותר טוב לחבלם באחד ממשחיתיו (ועוד יש טעם לזה שלא היה רוצה הקב"ה לעשות הכל בעצמו ולא נאריך). ועל כן באהבתו וחמלתו על בני ישראל עמו אשר אהב, נתן עצות בנפשו להעמיד כל הדברים על מכונם, ושלח משחית בכל ארץ מצרים בבתי מצרים שיהרגו שם כל בכור לעשות שם נקמה בגוים תוכחות בלאומים, וצוה לישראל לטבול בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות בכדי שלא יוכל המשחית לבוא לשם וכמו שמובא בדברינו למעלה, וגם על ידי זה ישרו אור הקדושה והטהרה בבתיהם בכדי שיוכל הקב"ה בכבודו ובעצמו לבוא אל בתיהם, ואז פסח ה' על בתי בני ישראל לבוא בעצמו ובכבודו בבית ישראל לנגוף שם בכורי מצרים הנמצאים שם ולהציל את עמו ישראל, כי לא יוכל המשחית לבוא אל בתי ישראל מפני שהוא אינו מבחין וכו', ועבר ה' בעצמו לנגוף את מצרים אשר בבתי בני ישראל ופדה את עמו מביניהם, והבן, כי נראין הדברים אמיתיים בעזרת ה'.

452

תנ״גוזה מאמר הכתוב וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית, כי כאשר אראה את הדם של מצוה בבתיכם אז נודע מאמר הכתוב (שמות כ', כ"ב) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, ועל כן ופסחתי עליכם שאני אדלג לבוא בעצמי לבתיכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי וגו', כי אם היה המשחית בבתיכם בשביל בכור המצרי היה גם בכם נגף למשחית כי הוא אינו מבחין ועל כן אני בעצמו אפסח עליכם לנגוף את מצרים ולהציל אתכם. וכן ממש כזה אמר משה לבני ישראל כאן וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, פירוש הוא בעצמו ובכבודו יבוא אל בתיכם לנגוף את מצרים ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף את בכורי מצרים אשר שם רק הוא בעצמו יבוא. וכבר כתבנו למעלה בזה שהתגלות הקב"ה במצרים היה בבחינת הוצאת חמה מנרתקה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, ועל כן כשהתגלה ה' כבודו בבית ישראל ממילא כל הרשעים בכורי מצרים שהיו שם נידונין בזה ונשארו פגרים מתים כי ניטל החיות מהם, וצדיקים שהם ישראל נתרפאו בזה, להוסיף להם ברכה וחיים לגאלם גאולת עולמים, וממילא נתמשך מזה האור שרשעים נדונין בה שיהיה המשחית בבתי מצרים להשחיתם ולאבדם ולא בדינא דמלכותא וכאשר כתבנו למעלה, ובזה נכון ומתורץ הכל. וזה שאמרו ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ב') במתק לשונם בפסוק וה' הכה כל בכור^*אכן נמצאת שם דרשה זו, אך לא על פסוק זה. אלא שרש"י הביא כאן כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. וה' הוא ובית דינו וכו', מורה באצבע על האמור כי שני הכאות היו הוא בעצמו ובכבודו בבתי ישראל, והמשחיתים שלוחי הדין בכל מצרים.

453

תנ״דואמנם אף על פי כן דמוהו חז"ל לכהן המטמא עצמו בבית הקברות כי אף שבבתי ישראל כבר היה שם קצת קדושה וטהרה, מכל מקום בבואו אל אויר ארץ הטומאה ארץ מצרים המלאה גילולים וטינופת עבודה זרה, ודאי לולי האהבה והחיבה הגדולה שחיבב ואהב את עמו לא היה מתגלה כבודו דרך אויר ארץ הטמאה כל כך ערות הארץ היותר מזוהם מכל הארצות ואך כדי להציל תרומתו בית ישראל ירד לבית הקברות מקור מקום הטומאה והכה כל בכור ופדה את עמו. ולזה אמרו חז"ל (שמות רבה י"ח, ב') וזה לשונם כיון שאמר משה והכיתי כל בכור התחילו יש מהם יראים וכו' היה מוליך בכורו אצל ישראל ואמר לו בבקשה ממך טול את זה וכו' וכיון שהגיע חצי הלילה וכו' אותו שהיו נותנים בבתיהם של ישראל היה הקב"ה פוסע בין ישראל ובין המצרים והיה נוטל נשמתו של מצרי ומניח נשמתו של ישראל וכו' שנאמר ופסחתי עליכם וכו'. הרי לפניך ממש כדברינו בינה זאת. וגם דברי הרב האר"י ז"ל נכונים בזה כי בבתי ישראל מקום שהוכרח הקב"ה בכבודו ובעצמו לעבור שם בכדי שהוא יבחין וכו' והנה מפני מה לא שלח מלאך לשם כי גם מלאך הקדוש יבחין בין ישראל למצרי ואמנם כי היה יכול להתגשם עבור הטומאה הרבה וזה לא שייך במשחית כי משחית המחבל הוא מהם ולא יתגשם בטומאתם והבן. (לבד מה שאמר משכו ונבארנו להלן בסמוך).

454

תנ״הואפשר לזה אמר הכתוב (תהלים ע"ח, נ"א) ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, ולכאורה הוא כפל לשון רק במלות שונות, ואמנם כי יגיד טובת ה' בשני אופנים, כי הנה באמת המצרים אמרו אחר כך הרי כולנו מתים (לקמן פסוק ל"ג) ואמרו חז"ל (מכילתא שם מובא ברש"י פרשה זו) לא כגזירת משה הוא שהרי אמר ומת כל בכור וכאן אף הפשוטים מתים ה' או ו' בבית אחד, לפי שהיו המצריות מזנות תחת בעליהם ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה פעמים חמשה לאשה אחת כל אחד בכור לאביו וכו'. והנה ודאי אלו הבכורים לא הטמינו אותם המצרים בבית ישראל כי הם סברו שפשוטים הם, רק אלו הבכורים הידועים שנקראו בכורים בפי כל, אותם הטמינו בבתי ישראל. ולזה סיפר נעים זמירות ישראל בחסדי המקום בשני פנים, אחד ויך כל בכור במצרים שמי שהיה בכור ודאי וניכר לכל, הכה בעצמו כביכול כולם בכל מדינות מצרים אף אותם שהיו טמונים בבית ישראל שלא היה יכול המשחית לבוא שם, הוא בעצמו הכם. ועוד עשה לישראל שהכה ראשית אונים באהלי חם כלומר אותם שהיו בבתי מצרים לבד לפי שסברו שפשוטים הם ולא נתנו לבם כלל להטמינם מכל מקום כיון שהיו ראשית אונם מרווקים הרבה הכה אותם בבתיהם עד אשר אמרו כולנו מתים.

455

תנ״ווהנה נודע מכוונות וביארנוהו למעלה אשר זה שהקב"ה נגלה בכבודו ובעצמו לבתי ישראל הוא בחינת הארת אור השלוש ראשונות שנגלה במצרים על ידי עבודת בני ישראל מה שהאמינו בה' ועשו מצוותיו והוא בחינת עתיקא קדישא שהוא עצם שם הוי"ה עיין שם ועיין בזוה"ק (פנחס רמ"ט:) משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין יומין עילאין אינון שס"ו כחושבן משכו, יומין תתאין וכו' אינון שס"ה עד כאן וכו'. ונודע אשר עילאין הם בחינת אור הג' ראשונות הנקראים ימי קדם, וזה שהיו צריכין בני ישראל להמשיך בחינת אור הזה לעולמות התחתונים הנקראין יומין תתאין בחינת המלכות דרגא תחתונה ועל ידי זה זכו להתגלות עצם שהם הוי"ה בחינת עתיקא קדישא אור הג' ראשונות שכולם כחד חשיבי ושם הוא רחמים פשוטים בה' חסדים העליונים שעל כן צוה להם הקב"ה לאכול מצה חושבן ה' פעמים הוי"ה עם ה' כוללים לרמז על ה' חסדים הללו כאשר כתבנו לעיל. ואמנם למעלה הם בגילוי יותר כי שם הוי"ה במילוי יודי"ן יו"ד ה"י וי"ו ה"י שמספרו חסד, וה' פעמים חסד שם הוי"ה הזה עם ששה אותיות המילוי עושה חושבן שס"ו שהיא משכו במכוון, והוא יומין עילאין. ויומין תתאין אינון שס"ה בחינת המלכות כי השי"ן הוא אלהים במילוי וס"ה הוא שם אדנ"י ושניהם במלכות. וזה שאמר הכתוב משכו וקחו לכם צאן כלומר להמשיך מימי קדם בחינת משכו אל הארת רחל שנקראת צאן כמו שמובא בכוונות ועל ידי זה יהיה נעשה כל הנזכר אשר יעבור ה' בעצמו ובכבודו על בתיכם להציל אתכם ככל הנאמר, ובדברים האלה בין תבין את אשר לפניך מה שאומר הכתוב להלן.

456

תנ״זוהיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל וגו' ויקד העם וישתחוו. ולכאורה יקשה מה זו תשובה אל השאלה, הלא השאלה הוא שאלת בן הרשע ואליו ראוי להשיב בעבור זה עשה ה' לי ולא לו וכו', והציג הכתוב תשובה אחרת שאינה נזכרת כלל בארבעה בנים השואלים ומשיבים להם, ועוד יקשה על בעל המסדר ההגדה למה לא הזכיר כלל תשובה זו וכלל תשובת הרשע ושאינו יודע לשאול בתשובה אחד כמו שכתוב ברש"י במקומו, עוד שאלה אחת אשאל, והוא כי אחר שחשב כאן המסדר כל שאלות הבנים ותשובותיהם, למה הזכיר קודם מה ששואל הבן מה נשתנה הלילה הזה וכו' והוא משיב לו עבדים היינו וכו' הלא ודאי די בזה שמזכיר כאן מה ששואל הבן ומה שמשיב לו, וגם להבין מה שפירש רש"י כאן ויקוד העם וישתחוו על בשורת הבנים וכו' מה הוא בשורה טובה בבן רשע והלא כל רואיו תיכלנה עיניו ומכל שכן אביו בראותו גידוליו שגדל.

457

תנ״חומה שיראה אלינו בזה הוא. כי הנה בעל המסדר הציג בבן החכם גם כן תשובה שאינה נזכרת בתורה לומר לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ותשובת בן החכם מפורשת בתורה (דברים ו', כ"א) ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ואכן הנה הוא בחכמה עשה מה שעשה, כי באמת נודע אשר מצות סיפור יציאת מצרים עיקר מצותו הוא רק בתשובת שאלה כי הלא אם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה וכו' ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפילו תלמידי חכמים שואלין זה את זה כמו שצוו לנו חכמינו (פסחים קט"ז. וכן הוא ברמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות חמץ ומצה הלכה ג') ונמצא כאשר ישאל הוא לעצמו או תלמיד חכם כאשר ישאלנו הנה לא מוברר הדבר איזה שאלה ישאל לעצמו או לחבירו ולשאול כל שאלת הד' בנים כמו שהם כתובים בתורה לא נכון לפי סידור הלשון שיאמר תחילה מה העדות וגו' ואחר כך מה העבודה וגו' ועוד איך ישיב תחילה על זה ואחר כך על זה והלא אין זה סדר הסיפור ומצות ההגדה דוקא בשאלה ותשובה, ועל כן הציג קודם וכלל כל השאלות יחד באמירת מה נשתנה שבו ארבע שאלות נגד ארבע שאלות הבנים כנודע מכוונות שד' שאלות הללו הם ממש שאלות ד' בנים וכולם נגד ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, וכבר הודענו למעלה כי בקדושה זה שהוא העליון יותר חובק וכולל בעצמיותו כל מה שתחתיו עיין שם ועל כן הציג תשובת החכם שהוא באצילות הכולל למה שתחתיו ואמר עבדים היינו לפרעה והוסיף בה מעט דברים להסביר באופן שיהיה תשובה כוללת כל הארבעה שאלות אשר בזה יהיו יוצאין עיקר מצות סיפור יציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה, ואחר הציג כסדר, שאלות ארבעה בנים ותשובותיהם, והסדיר על הסדר אשר בן החכם שואל כך ותם שואל כך, מה שבעיקר הסיפור לא היינו יכולין לסדרן כי אין זו שאלה לומר זה שואל כך וזה כך, והוכרח להציג שאלות מה נשתנה הכולל הכל וכדבר האמור.

458

תנ״טוהנה בעל המסדר הציץ מבין החרכים בהבנת תורתנו הקדושה (ואפשר בא לו כן בקבלה כנודע בכל תורה שבעל פה) אשר אין מוקדם ומאוחר בכתובים האלה כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, והבין אשר זו התשובה הכתובה כאן אין לה שייכות לתשובת בן רשע, כי שאלת הרשע הוא מה העבודה וגו', ונודע סודו מכוונות שהוא שכופר בגדלות, בחינת פרעה שאמר מי ה' ומה שמשיבין לו זבח פסח הוא שמורה על בחינת הגדלות הלא הוא אינו מאמין בזה, ועוד שלא נאמר כאן ואמרת אליו זבח פסח וגו' רק ואמרתם זבח פסח אבל לא נזכר שיהיה אמירה זו אליו כמו שאיתא במפרשים, וראה בתשובת שאינו יודע לשאול שנאמר שם והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי וגו' תיבת לאמר מיותר וסמכה לאמר גם זה לבן הרשע כמו שאיתא במפרשים לי ולא לו וכו', וסמך האמירה זו ואמרתם לומר שזו יהיה תשובה לבן החכם בפרט, כי אף שנאמר שם תשובה אליו עבדים היינו וגו' הנה זה תשובה לו בכללות כל הד' בנים הכלולין בו ועל כן סמך עבדים היינו לפרעה למה נשתנה שהוא כללות השאלות אבל בדרך פרט רמזה התורה כאן תשובה אליו, ועל כן ויקוד העם וישתחוו על בשורת הבנים כי כאן נתבשרו שיהיו להם בנים חכמים שזו התשובה אליהם וזה ודאי בשורה טובה הוא. ואך עוד צריך להבין איך שייך תשובה זו לשאלת בן החכם מה העדות, וגם הנה בעל המסדר לכאורה הציג תשובה אחרת לבן חכם לומר לו אין מפטירין אחר הפסח וכו'.

459

ת״סואמנם אחרי דברינו הנאמרים למעלה, הנה שלושה בחינות הטובה עשה לנו הקב"ה במצרים, אחת במה שנגף בכורי מצרים בבתיהם באהלי חם, והשנית במה שנגף ה' בעצמו את בכורי מצרים אלו שהיו טמונים בבית ישראל שלא היה רשאי המשחית לבוא שם, והשלישי הצלת ישראל שהם לא הוכו. ונראה שכנגד שלושה דברים אלו אנו אוכלין פסח מצה מרור, מרור להראות שהמר ה' למצרים בנגפו אותם בבתיהם (וגם כי אנו אוכלין מרור עם מצה להראות מיתוק הדין דקדושה אשר על ידי זה הוכו כל אלהי מצרים ובכוריהם והוא הוא והבן), פסח על שום שפסח הקב"ה על בתי ישראל להרוג בכורי מצרים גם שם, מצה בחינת החסד הגמור מורה על הצלת ישראל. וזה שאלת החכם מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה וגו', כי פסח הוא העדות שאנו מעידין שפסח הקב"ה, והחוקים הוא המרור שנראה כחוק בלי טעם לאכול ביום גאולתינו דברים מרורים כמות כי מרור גימטריא מות, והמשפטים הוא המצה שזה משפט וסדר נכון לכל, להראות על הגאולה שלא הספיק בצקם וגו', והוא שואל על מה אנו עושין כל אלה, ולזה אמר המגיד בתשובתו לומר לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ויש בזה שלושה פירושים. א' שיהיה נאכל במקום אחד דוקא. והב', שיהיה נאכל בחבורה אחת. והג', שיהיה נאכל על השובע וכולם אמת, והוא מורה על ג' דברים האמורים בענין, כי מה שהיה נאכל במקום אחד להורות על הצלת ישראל שהיה על ידי שהיו במקום אחד שלא יצאו מבית לבית כנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו'. ובחבורה אחת, הוא להראות אשר בכורי מצרים היו עם בכורי ישראל בחבורה אחת זה עם זה והקב"ה הרג המצרי והציל את ישראל. והג' מה שהיה נאכל על השובע מראה על הריגת בכוריהם בכל מצרים כי טעם אוכלו על השובע כדי שלא ישברו בו עצם כמבואר בזוה"ק (עיין ירושלמי פסחים פרק ו' הלכה ד') ועל כן הוא תשובה על ג' שאלותיו שהיו על ג' הטובות כאמור.

460

תס״אוזה מאמר הכתוב בתשובתו ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. כלומר, אחת שפסח על בתי בני ישראל להרוג המצרים אשר שם, והשנית בנגפו את מצרים שם בבתיהם, והשלישית ואת בתינו הציל זו הצלת ישראל עצמם ועל כן אנו עושין ג' דברים האלה, ואך לפי שאינו מפורש במקרא שהוא תשובה על בן חכם רק ברמז, גם בעל המסדר לא כתבה בפירוש והלבישו בתוך תשובתו והכל אחד. ככל הנאמר.

461

תס״בויהי בשלח פרעה את העם וגו'. חז"ל (שמות רבה כ', ז') ראו ותמהו מי שם רעדה במקום גילה להציג לשון ווי בשמחת יציאת בני ישראל מארץ מצרים ומי צווח ווי. ובלא זה נודע מאמר חז"ל, (בראשית רבה מ"ב, ג') בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, וכאן נהפוך הוא הלא זה היום אשר שמח ישראל בעושיו ביציאתן מאפילה לאור גדול, גם הקשו על לשון בשלח פרעה וכי פרעה שלחם והלא הכתוב אומר (במדבר כ"ג, כ"ב) אל מוציאם ממצרים וגו'. והנראה לומר בזה על פי הידוע מכתבי קודש האר"י ז"ל (בליקוטי תורה בכמה מקומות ועיין בפרשת מקץ שמות ובא) אשר זה הערב רב שעלה עם בני ישראל זה הוסיף משה מדעתו ולא היה דבר ה' אליו בזה לקחת עם אשר לא מבני ישראל המה, ובכל הנבואות לא נאמר לו כי אם שלח עמי ויעבדוני או בני בכֹרי ישראל אבל לא עם היוצא ממצרים זרע חם אבי כנען. ואכן משה רבינו קיבלם מדעתו כי חשב שיתקנם בכוחו שיתגברו על הרע שבהם ויעלו לחלק הטוב שבקדושה, אבל לא עלתה בידו הדבר על נכון כי הן הן היו לבני ישראל לכל עוון ולכל חטאת למסור מעל בה' וכן אמרו מפורש (בשמות רבה מ"ב, ו') לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית עניו וכו' ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות הם שעשו את העגל וכו' וגרמו לעמי לחטוא. ועיין בשל"ה הקדוש מה שהרבה לתמוה בזה איך יוציא משה עם אשר לא נצטוה עליו ולא ידעו תמול שלשום, ואפשר לומר בזה כי הם הם היו האוקטירין ששלח פרעה עם ישראל שישיבם אחר שלושה ימים כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) והיו עם רב באופן שאם לא ירצו ישראל לחזור יכפו אותם בחוזק וללחום עמהם ואך תיכף כשהלכו ממצרים נתנו לבבם להתערב בבני ישראל לילך באשר ילכו ולהתדבק בהם, רק מעט מהם חזרו להגיד לפרעה כי ברח העם, העם דייקא כי ידוע המבואר בדברי חז"ל ובזוה"ק (בשלח מ"ה:) שבכל מקום שנאמר העם קאי על הערב רב וזה עיקר מסירת האוקטרין היה מה שברח העם הם הערב רב ששלו המה, ולזה כאשר ראה משה שמעצמן הולכים ורוצים להדבק בבני ישראל לא רצה לטורדן מן העולם ולדוחפם בשתי ידים והניחם מעורבין ואפשר יכניסם תחת כנפי השכינה, וזה שאמר הכתוב להלן ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שִלחנו את ישראל וגו', ויש להבין למה אמר שתי לשונות במאמר אחד העם וישראל, ועוד מה שאמר מה זאת עשינו, וכי הם עשאו זאת בטובתם הלא הוכרחו על זאת ביראת פסיקת חייהם מן העולם כי אמרו כולנו מתים והיאך יאמרו רבים כאלה דברים שיודעים אשר לא כן, ואכן כי הנה אם היו מצרים מניחין את ישראל ללכת כרצונם ולא היו משלחין אותם בשליחותם שילכו וישובו אז ודאי לא היו משלחין אתם שום אדם, רק ישראל בעצמן היו יוצאין ממצרים באוות נפשם למקום שירצו, מה שאין כן כשהם לא רצו בזה, ושילחו את בני ישראל, שילחו דייקא כאדם המשלח לחבירו על דעתו הוכרחו לשלוח גם ערב רב אתם להשיבם ונשארו שם ולזה אמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, כי עיקר על זה נתהפך לבבו ותגדל צערו וכאיבו, אל העם הערב רב שהם עמו ונחלתו שברחו מאדוניהם, ועל כן אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל וגו' פירוש למה זה שלחנו את ישראל בשילוח מאתנו, היה לנו להניחם לצאת סתם ולא לשלחם על דעת לשוב לאבד עם רב כזה, או כה יאמר הכתוב כי תחילה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם מה שהעם הערב רב עשו להם לברוח מתחת ידם ואחר כך ויאמר עוד מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל עצמם שהיו תוהין על הראשונות שעשו כדבר ה' אף שהיה בהכרח היה להם למסור נפשם ודבר ה' לא יקום ח"ו כי גדלה רשעתם עד מאוד, אשר על כן ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל, כי כל כך גדלה רעתו שהפקיר עמו ושם פניו רק לרדוף אחרי ישראל שלא יתקדש שם שמים על ידו.

462

תס״גולזה אמר הכתוב כאן ויהי בשלח פרעה את העם, הכתוב צווח ווי ויהי צרה ויגון אשר בשלח פרעה את העם, מה ששלח פרעה את ישראל עם העם (כי את פירוש עם בכמה מקומות כידוע) הוא הערב רב הידוע אשר היו גרמא בנזיקין לעדת בני ישראל למרוד בה' אלהיהם, או יאמר כפשוטו ויהי צרה מה ששלח פרעה העם הערב רב שגרמו רעות וניאוצות לבני ישראל, ומפרש הכתוב ואומר ראה רעה ראשונה שגרם העם הזה, כי עבור כן ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה הע"ם דייקא כי בני ישראל הכשרים אשר לא נתערב בהם מזוהמת קליפת מצרים ודאי לא ירצו לחזור למצרים מדור הקליפות, רק העם הערב רב ירצו לשוב וימסו לבב בני ישראל כלבבם, ויתנו לב לחזור, ועל כן ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו', וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פירוש זה אשר סיבבם ה' הוא רק עבור העם שקרובים לרשע ומנשרים קלו לחזור לאלהיהם אבל לא תעלה על דעתך שנמצא איזה חשש גם על יוצאי מצרים עצמם שקראן הכתוב (שמות ד', כ"ב) בני בכורי ישראל, כי וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פירוש מזויינים ומצויינים בבחינת בני ישראל שבטי י"ה שהעיד עליהן הכתוב בני ישראל עאלו ובני ישראל נפקו כמו שאיתא בזוה"ק (שמות ז'.) ועליהן מפורש בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו' ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות מעין חתום אלו הזכרים עד כאן. ואם כשהיו בתוך המצרים מוקפים מקליפת מצרים לא התערבו בגוים ההם מכל שכן כשיצאו מהם שלא יחזרו אליהם ועל כן ודאי שמהם לא היה ירא הקב"ה שלא ישובו למצרים רק פן ינחם העם כנאמר.

463

תס״דאו יאמר וחמשים עלו. כלומר שעלו למעלה למעלה למקום המכונה על שם החמשים סוד החירות והיובל כמאמר חז"ל (מגילה ט"ז.) כשהם עולים עולים עד כוכבים והוא רומז על בחינה זו בסוד הכוכבים הנראים מסכך הסוכה כנודע, וכשהיו בבחינה הזו ודאי אין מקום לומר עליהם פן ינחם רק פן ינחם העם הערב רב, ולזה אמר עלו מארץ מצרים פירוש על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק ועלה מן הארץ כל זמן שישראל בירידה התחתונה הם עולים ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד (תהלים מ"ד, כ"ו) כי שחה לעפר נפשנו וגו' אותה שעה קומה עזרתה לנו וגו' עד כאן. וזהו שכתוב עלו מארץ מצרים לפי שהיו בירידה התחתונה באר"ץ מצרים משם עלו עד למקום החירות והיובל. או יאמר וחמשים עלו, על דרך מאמר חז"ל (תנחומא בפרשה זו) אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים וכו', ולכאורה זה היה להכתוב להזכיר בפרשה הקודמת בעת סיפור יציאתן ממצרים ולא עתה, ואולם הכל סובב הולך על אשר אמרנו שמודיע הכתוב כי לא היה שום חשש על בני ישראל עצמן שלא ישובו לאחור כי הלא רק אחד מחמשים עלו והשאר מתו בימי אפילה אלו שלא היו מזוקקים כל כך והיו חפיצים בישיבת מצרים, ומעט הנשאר נשאר המטוהרים ומזוקקים בזיקוק שבעתים שיברחו ממצרים בכל עוז ובודאי הם לא יעלו על לבם עוד לשוב למצרים כי עלו ונתעלו במעלות הנכבדות כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ז, ו') הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ולא היה יראת הקב"ה רק פן ינחם העם כנאמר.

464

תס״הובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו ויהי בשלח פרעה וגו'. כי ידוע מה שכתב מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בכוונת פסוק ראשון של קריאת שמע והוא שמע ישראל וזה לשונו: שם נקרא מלכות וכו' עד גימטריא ד' פעמים ע"ב דרפ"ח ניצוצין הידועין שמתחברים אל המלכות ועם שם ב"ן שהוא הפנים שלה הרי ש"ם, והיא מקבלת מן ע' רבתי זעיר אנפין דבינה וכו' עד כאן. ונראה שלזה אמר הכתוב (ישעיה מ"ד, ה') זה יאמר לה' אני וגו' עד ובשם ישראל יכנה. כי הנה אדם מישראל אשר זוכה לתקן חלקו ברפ"ח הניצוצין האלו אשר נפלו ונשברו, לפי ערכו ושורש נשמתו להעלותם למעלה זה הנקרא בן למקום, כי זה היה כל רצון הבורא בהבריאה לתקן הניצוצות האלו. וידוע אומרם ז"ל (בבא בתרא י'.) כשישראל עושים רצונו של מקום נקראים בנים וכו' ונמצא נעשה בבחינת ש"ם. שהוא חלקו מרפ"ח הניצוצין שהעלה ונקרא בן וזה הוא אשר בשם ישראל יכנה כי זוכה לבוא בבחינת ש"ם ומתכנה בשם ישראל מה שאין כן הרשעים שאמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ט, א') בפסוק (משלי י', ז') ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו וכו' כי הם בעצמם מחו את שמם מתחת השמים, שלא תיקנו בחינת ש"ם, ועל כן מנו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') בד' דברים שהיו בישראל בעודם במצרים שבזכותם נגאלו אחד מהן שלא שינו את שמם, ולכאורה מהו מעליותא כל כך בזה של שינו שמותם, ואמנם כיוונו על שמם אשר למעלה שלא שינו אותו להיות ח"ו נמחה שמם, רק אדרבה תיקנו והעלו הניצוצין הללו כנודע מכוונת האר"י ז"ל (בכוונת חג המצות) אשר העלו ישראל ממצרים כל הניצוצין שהיו שם עד שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים ונשארו בשמם אשר בשם ישראל יכונה לתקן את בחינת ש"ם בכדי שתוכל להתחבר אל הע' רבתי ליחד העולמות ביחודא שלים. וביותר זכה משה רבינו לבחינה זו כנודע מביאור אומרם ז"ל (ברכות ל"ג:) יראה מילתא זוטרתי לגבי משה כי הוא היה למעלה בבחינת ענוה, ועקב ענוה יראת ה' (משלי כ"ב, ד'), ותיקן בחינת המלכות מקום היראה מכל וכל, על כן אמר (שמות ל"ג, י"ב) ואתה אמרת ידעתיך בשם, כי ידעו ה' להקים שם בישראל בכל פרטי בחינותיה ועל כן אמרו עליו בזוה"ק (תצא רפ"א.) שהוא כברא דאשתדל בהון בתר אבוהי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וכו', כי הוא זכה על ידי שלימות בחינה זו להיות בחינת הבן על צד היותר גבוה ונורא. ובזה נכון מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ז':) ומנלן דשמא גרים דכתיב (תהלים מ"ו, ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת, כי הניצוצות האלה בעוד היותם בסוד השבירה מקום מדור הקליפות המה בסוד שַׁמָה ושממה, ואחר כך המה עולים בשמות ישראל מה שישראל מתקנין בסוד השם ונעשה שמ"ע ישראל, וזה היה כל כוונת הבריאה בכדי להיטיב לבריות ולשלם שכר לאלה המעלין ומתקנין אותן בסוד אומרם ז"ל (בראשית רבה ט', ב') שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן וכו' כנודע לחכמי לב, וזה אמר הכתוב לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, כלומר כי זה הוא פליאה גדולה שהקב"ה יברא עולמות ויחריבן לשום שממה בארץ ואך אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת כי לזה עשאן שַׁמָה ושממה שיהיו אחר כך בסוד השמות בהעלאה מעלה מעלה לשם ה' לריח ניחֹח לפניו, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם אחר חורבנו. ואפשר זה יסד הפייט (ביוצר מוסף ראש השנה) ושמנו קראת בשמך, כי ש"ם ישראל הוא הנמשך מש"ם של מעלה כאשר יציץ ופר"ח ישראל בתיקון הרפ"ח ניצוצין וכאמור והבן. והנה ביציאת מצרים כבר כתבנו שלא שינו את שמ"ם אף שידוע שלא עלה אתם רק ערב ר"ב שהוא ר"ב ניצוצות שהמתיקו, כי ערב הוא מלשון ערב ומתוק כמו (תהלים ק"ד, ל"ד) יערב עליו שיחי וכדומה, ופ"ו עדיין נשארו בלי תיקון, מכל מקום הגם שלא נתעלו אלו במעלה כמותן עלו, במדריגה למעלה ממה שהיו, ונקראו על שמ"ם כאילו העלו כולן. וזה אשר רמז לנו הכתוב כאן ויהי בשלח וגו' כי בשלח הוא מספר ש"ם לומר שעל ידי זה יצאו ממצרים במה שתיקנו בחינת השם בעבודה במצרים על ידי תיקון רפ"ח הניצוצות ולא שינו את שמ"ם, ומה שאמרו חז"ל בפירוש רמזה התורה ברמז כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא כמאמר חז"ל (תענית ט'.) ורמז בעת שילוחן כי נעשה על ידן בחינת תיקון השם מספר בשלח ובזה יצאו והיו לשם לאות עולם.

465

תס״וויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו'. כבר כתבנו למעלה בפירוש כתוב זה, ועוד נראה בהקדים לדקדק להבין מחשבת אלהים בזה שכאשר יהיו רחוק ממצרים לא ירצו לשוב וכי בגוי גדול כזה נפקא מינה בין דרך רחוק לקרוב ובפרט במקום סכנה כאשר יתפחדו בראותם תרועת מלחמה, ואנו רואין שאף מן המדבר אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ואכן כי הן בקריעת הים נאמר (לקמן י"ד, ל"א) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ומשמע שעד הנה לא האמינו, הגם שעוד בהיותם במצרים קודם כל המכות נאמר (שמות ד', ל"א) ויאמן העם וגו', ומכל שכן אחר יציאתם ממצרים שראו כל הנסים האלה בהכות כסיל מכות גדולות כאלה שהיה להם להאמין, מכל מקום לא נשלמה האמונה בהם עד אותו השעה, כי עדיין לא ראו רק מכות ולא כליון כולם, ואפשר שיוכל ליסרם ולא להמיתם, ועל כן לא נתחזקה האמונה בהם שלא להיות יראים עוד בשום אופן בעולם מן הצר הצורר עליהם שיבוא אליהם למלחמה בעם כבד וביד חזקה, כי עדיין לא ראו כזה, ועוד חששו כי אפשר אין ה' בקרבם כל כך לעשות להם נסים גדולים ומופלאים רבים ודי אם עושה להם נסים שראו ולא יותר, מה שאין כן כאשר בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו אל תוך הים ונהרגו ונטבעו ונימוחו כולם, והיה בהם עם רב עד מאוד כמאמר חז"ל (בילקוט רמז תשע"א) שאמר בלעם לזקני מואב ומדין אפילו אתם מכניסין כל חיילות שבעולם אין אתם יכולים להם שמא אתם מרובין מן המצרים שכתוב בו ויקח שש מאות רכב בחור, וכו' עד כאן, אז נשלמה ונתחזקה האמונה בהם על השלימות להאמין בו לעתיד לבוא שיכלה ה' כל אויביהם מפניהם ויבואו אל הארץ בטח להרוג בשונאיהם כרצונם, ובודאי יש ה' בקרבם ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת.

466

תס״זולזה אומר הכתוב שם (שמות י"ד, ל"א) וירא ישראל וגו' וייראו העם את ה', כי נודע מאמר החכם (חובת הלבבות שער חשבון הנפש, חשבון הכ"ה) כאשר לא תתחבר המים והאש בכלי אחד כן לא תתחבר אהבת עולם הזה ואהבת עולם הבא בלב אחד עד כאן. כי קסרי (והיא צור) וירושלים אם מלאה זו חרבה זו ואם מלאה זו חרבה זו כאומרם ז"ל (מגילה ו'.) ורומז אל שבע המדות הידועים אשר זה לעומת זה עשה אלהים בשבע תועבות ההפכים, וכמה שיתרחק האדם מתועבת התאוה באחת מהמידות ויחריב ויחליש תאותו לזה כן יושלם ויוגמר במדה שכנגדה בקדושה לעבוד בה את אלהי עולם. וזה באהבה ויראה והתפארות וכל המדות כמדה אשר יתרחק מאהבת עולם הזה כן יושלם ויבוא באהבת הבורא כי כאשר יאהב דבר מדברי עולם הזה אינו אוהב לבורא עולם כי הם שני הפכיים כנזכר. וכן ביראה כל עוד שאדם ירא משום דבר מדברי עולם הזה אינו בשלימות ביראת הבורא, כי אדם הירא מבוראו בשלימות לא יירא מזולתו כי אין דבר חוץ ממנו חלילה ואין יראה בעולם כי אם יראת הבורא כי מי יוכל עשות דבר קטן או גדול בלתי רשות הבורא והכל בידו וכוחו לא זולת, וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ח, ו') ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, וכמעשה שהובא בחובת הלבבות (בשער אהבת ה' פרק ו') בחסיד אחד שנמצא ישן באחד המדברות ואמרו לו האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה, אמר אני בוש מאלהים שיראני יראה זולתו וכו'.

467

תס״חועל כן כל עוד שלא נתחזקה האמונה השלימה בישראל יוצאי מצרים והיה עליהם עדיין קצת מורא של בשר ודם ממלחמת עם רב בכלי קרב, לא היה בידם היראה השלימה על אמיתתה אבל כאשר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים והגיעו להאמונה השלימה שלא ייראו עוד משום אדם, אז העיד הכתוב עליהם וייראו העם את ה', שהגיעו לבחינת היראה השלימה יראת הרוממות שלא לירא משום דבר רק מפחד ה' והדר גאונו לא זולת. וזה שאמר כאן הכתוב, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, פירוש שעדיין זה ימים לא כביר קרוב ליציאתן הוא, ולא ראו עדיין ישועת ה' הגדולה להפיל אויביהם חללים לפניהם, ועל כן יתפחדון וירעדון בראותם מלחמה רבה בכלי מלחמה, ופן ינחם העם בראותם מלחמה מלחמת ל"א מלכים כפירוש רש"י כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו' ושבו מצרימה,

468

תס״טולזה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. בכדי שכשיבואו אל הים ויראו הנסים המופלאים שיעשה להם ה' שם בכליון אויביהם לעיניהם ולהוליכן בתהומות ביבשה ואז תתחזק האמונה בלבבם, ויהיה לבם נכון בטוח בה' כי הוא הכל יכול ויש ה' בקרבם להושיעם מכל אויביהם, וזה היה סיבה מאת ה' סיבת כל הסיבות שעל ידי זה יאמינו בה', ויסמכו לבם עליו ולא ייראו עד אשר יראו בצריהם, ולא נס קריעת ים סוף בלבד נתן להם הקב"ה במדבר, כי אם עוד נסים רבים מופלאים ומופלגים בבאר ובשליו ובמן לכלכל שש מאות אלף אנשים ארבעים שנה במדבר הם ונשיהם וטפם וכל אשר להם, והכל כדי לחזק האמונה בהם ביותר ויותר, עד אשר יבואו אל הארץ בטח בלי שום נידנוד מורא בשר ודם, ואז ודאי הקב"ה יכניע כל הקמים עליהם מלפניהם.

469

ת״עוזה אומרו ויסב וגו'. כלומר אלהים עשה סיבה לסבב לחזק האמונה בהם והוליכם דרך המדבר ים סוף שיראו בעיניהם כל הנסים האלה ויאמינו בה' בהכרת טובו וחסדו עליהם וגודל חוזק ידו להיות להם לאות ולמופת לדברים העתידים לבוא אליהם שיהיה לבם נכון בטוח בה' ומשמועה רעה לא ייראו, והוא כעין מאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט שמואל רמז קכ"ז) דוד ומרדכי ניתן להם רמז וחשו, דוד שנאמר (שמואל-א י"ז, ל"ו) גם את הארי גם את הדוב וגו' אמר דוד וכי מה אני ספון שהכתי חיות רעות הללו אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל ועתידים להנצל על ידי, מרדכי (אסתר ב', י"א) ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו' אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לערל הזה אלא שמא דבר וכו'. ולזה סיים הכתוב הא לך ראיה כי עתה לא נתחזקה האמונה בידם שעל כן אי אפשר להביאם דרך הקרוב כי הנה וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פירוש עלו מזויינים בכלי זיין כדרך ההולכים למלחמת בשר ודם, והם עם קדוש ישראל אינם צריכין לכל זה כי הנה הקול קול יעקב שישראל פועלים כל דבר בקולם והכתוב צווח (קהלת ט', י"ח) טובה חכמה מכלי קרב, ומה הוא החכמה פיה פתחה בחכמה שבחכמתם הם פותחין את פיהם בקול קול יעקב לבקש את בוראם בתפילה ותחנונים ויושיעם ה' ברגע אחד נגד אלפי אלפים חיילות כמו במחנה סיסרא וסנחרב. ויהושע לא כבש יריחו בשום כלי זיין כי אם בקול השופר, כי אין ליעקב כי אם להשתמש בקול, ולמה יצאו הם מזויינים אם לא לחסרון אמונתם בה' עדיין, ועל כן בראותם מלחמה ושבו מצרימה ולזה ויסב וגו' כאמור, כי נתן להם הקב"ה מקום בכדי להאמין בו לעתיד.

470

תע״אויקח משה וגו' פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה וגו'. עיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שדקדק מה כיוון בכפל הלשון פקד יפקד וגו'. והנראה, כי נודע מאמר חז"ל (שמות רבה ה', י"ג) בפסוק (שמות ד', ל"א) ויאמן העם, שסרח בת אשר אמרה להם זה הסימן בקבלה מאביה והוא מיוסף, כל גואל שיאמר זה הלשון פקד פקדתי וכו' שכן יוסף אמר פקד יפקד אלהים וגו', עד כאן. אשר על כן הנה יוסף כיוון בדבריו לומר דוקא בזה הלשון שהוא להם סימן הגאולה בכדי שיבינו כשיבוא אחד ויאמר זה הלשון זה גואל צדק הוא, ואז והעליתם את עצמותי. רק שישראל לא הבינו זה עד שבאתה סרח ופירשה להם, ולזה אמרו חז"ל (רבה שם כ', י"ט) שארונו של יוסף הטמינו המצריים יש אומרים בנילוס ויש אומרים בתוך הפלטרין בקבורת המלכים וכו', עד שהתחיל משה צווח יוסף הגיעה השעה שאמרת פקד יפקד וגו', מיד נתנדנד הארון וכו' עד כאן. כי לכך הזכיר משה לשון זה שאמר יוסף לומר שכשם שנתקיים דיבורך בכוונתך לסימן הגאולה כן תתקיים מה שהשבעת אז והעליתם את עצמתי, ועל כן מתהומות הארץ תשוב תעלה, וכן נעשה ונתנדנד תיכף.

471

תע״בוחזקתי את לב פרעה וגו' ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'. רש"י ז"ל פירש ואכבדה בפרעה וגו' כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וכו', והוא מדרש חז"ל (תנחומא בפרשה זו) ולפי זה הכבוד הוא לא בפרעה עצמו שהוא יֵדַע כבוד ה', כי אחר כליונו לא ידע את ה', רק הכבוד הוא לעיני עמים רבים על ידי פרעה. ואכן מפשט הכתוב נראה שהכבוד הוא בפרעה גופא כמו שאמר ואכבדה בפרעה וגם סיים מפורש וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. ועל כן נראה כי הרדיפה גופא זה הוא גידול כבוד ה', כי הלא פרעה ומצרים לא טפשים היו והכתוב קוראם חכמי מצרים, ונמצא איך ימולא לבם לרדוף אחרי בני ישראל אחרי ראותם כל המכות האלה ושפטים שעשה ה' בהם ובאלהיהם, ואכן אין כאלהינו כי הוא אמר ויעשה שחיזק כל כך לב פרעה שלא יוכל להתגבר על לבו, כמאמר חז"ל (אסתר רבה י', ג') ויאמר המן בלבו הרשעים ברשות לבם, כי אף שיודעין שסופן רעה יהיה ויענשו ממרומים על כל עבירה ועבירה מכל מקום אינם יכולים להתגבר על תאות לבבם הרע, כי אינו ברשותם לרוב עשותם הרע, וכן פרעה וחילו אף שידעו כי גדול אדונינו ורב כח מכל מקום הקב"ה כל יכול וחיזק לבבם כל כך עד שלא יוכלו להתגבר על לבבם עם שסופן להאבד מן העולם על ידי זה, ולזה אמר וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ובזה ואכבדה בפרעה ובכל חילו, כי גם בעיניהם אכבד, בראותם מעשה נפלאה כזה, אשר וידעו מצרים כי אני ה' בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו ואף על פי כן ויעשו כן לרדוף אחרי בני ישראל היאומן כי יסופר כזאת ובפרט על איש חכם, ובזה ידעו כבוד ה' אשר אין ביכולתם להתגבר על לבבם אף שיודעין שזה קץ כליונם מן העולם, וזה מעשה נורא למאוד למבין ולעיניהם אכבד.

472

תע״גויגד למלך מצרים כי ברח העם וגו'. עיין פירוש כתוב זה למעלה בתחילת הפרשה.

473

תע״דויאסר את רכבו ואת עמו לקח עמו ויקח שש מאות רכב בחור וגו'. לכאורה אומרו ואת עמו לקח עמו מיותר אחרי אומרו אחר כך ויקח שש מאות וגו', ואכן כי אמרו חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) פרעה משכן בדברים אני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים דרך מלכים ליטול חלק בראש אני אשוה עמכם בחלק וכו', ולזה אמר ויאסור את רכבו פירוש הוא בעצמו כמאמר חז"ל (שם) ואם תאמר וכי דרך המלך לאסור בעצמו הרכב, והלא עבדיו עושין זאת על כן אמר ואת עמו לקח עמו פירוש לקחן ומשכן בדברים שהוא רוצה שיהיו כולם עמו בשוה לא כדרך המלך ועבור כן בעצמו אסר הרכב והפרשים להראותם כי אתם בשוה הוא ואין רצונו להתנהג עמהם בנימוסי המלוכה בעת הזאת כי שנאה מבטלת השורה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה:) וכמו בזה כן בשארי דברים יתנהג עמם.

474

תע״הויחזק ה' את לב פרעה וגו' וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לכאורה יש להבין מה שמודיע הכתוב כאן ובני ישראל יוצאים ביד רמה ואין כאן מקומו, ולמעלה ביציאתם היה להודיע דבר זה. ואמנם יגיד הכתוב כח אלהינו יתברך בדבר הזה כי אף שבני ישראל היו יוצאים ביד רמה כזה בגבורה גבוהה ומפורסמת ומי פתי יסור הנה שלא לדון בקל וחומר ומה אם מכורה כבר יצאה מאתו בחוזק יד מכל שכן שלא יחזיר אותם לעבודתו ואיך אבדה חכמת חכמיו כל כך לשום לבבו לרדוף אחרי בני ישראל, אבל הנה ה' בחזק יבוא שחיזק לבבו כל כך שאף על פי שבעיניו יראה ולבבו יבין שלא טוב עושה לא יוכל להתגבר על חזקת לבבו והוא גדולת אלהינו יתברך בכדי להפילו בפח יקוש.

475

תע״וופרעה הקריב וגו' ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וגו'. לכאורה זה הצעקה והאמירה הם תרתי דסתרי אהדדי והבן. ונראה כי הנה בקריעת ים סוף כאשר ראו היד הגדולה נאמר ויאמינו וגו' ובמשה עבדו, כי עד אותה השעה לא האמינו כל כך בנבואת משה שהיא ברורה על אמיתתה, כאשר כתבנו למעלה, ועל כן כשראו את עצמם בצרה גדולה הים סוגר ופרעה וחילו מאחריהם, סברו אפשר לא היתה דבר ה' על העבודה במדבר דוקא, כי אם סתם שיעבדו אותו וזה אפשר גם במצרים וכמו שאמר פרעה לכו זבחו לאלהיכם בארץ, ועל כן אמרו למשה מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וגו' אבל בה' ודאי האמינו וכשראו דחקת צרותם צעקו אליו להושיעם כי הם לא נאשמו בכל זה בשום דבר.

476

תע״זויאמר משה אל העם אל תיראו וגו'. שינה הכתוב לשונו כי תחילה נאמר ויצעקו בני ישראל וגו' ויאמרו אל משה והיה לו לומר כאן ויאמר משה אל בני ישראל או ויאמר אליהם, ואולם על פי אשר כתבנו למעלה (בתחילת פרשה זו) כי הערב רב שהלכו עם ישראל הם היו האוקטרין ששלח פרעה להחזיר את ישראל ואחר כך כאשר חפצו להדבק בישראל קיבלן משה כי סבור שיתקן אותם, וזה היה עיקר רדיפת פרעה עבור עמו ונחלתו אשר נשארו בישראל ועל כן אמר שם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם כי העם נקרא בכל מקום הערב רב כמאמר חז"ל (זוה"ק כי תשא ק"צ. ושאר מקומות) ועיין שם. ולזה אפשר לומר מה שאמרו בני ישראל אל משה מה זאת עשית לנו להוציאנו וגו' אף שידעו שהכל עשה כדבר ה' ומה להם לומר אליו, ודי בצעקתם את פני ה'. ואכן עבור שידעו כי כל עיקר רדיפת פרעה הוא עבור העם הערב רב על כן אמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים פירוש שתוציא לנו גם ממצרים עצמם מחיל פרעה וגרמת כל הנזק הזה, ואפשר שגם עבורם לא יושיענו ה' כי גוים המה עם אשר שנא ה'. ועל כן ויאמר משה אל העם אל תיראו, כלומר שהפך פניו אף אל העם הערב רב ואמר להם אף אתם אל תיראו ולא מבעיא בני ישראל שכבר עשה להם הקב"ה נסים ונפלאות ודאי יעשה להם נס גם עתה שלא לכלותם במדבר ח"ו ואכן גם אתם אל תיראו כי גם לכם יעשה ה' תשועה ביום הזה, כי על כן באתם בצל קורתו קורת בית השכינה ברוך הוא וברוך שמו.

477

תע״חאו יאמר על זה הדרך, ויאמר משה אל העם אל תיראו, פירוש שאמר לבני ישראל, אל תיראו בעבור העם אשר אִתכם שלא יגיע לכם נזק עבורם, כי התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כלומר כי לכם ודאי יעשה הקב"ה תשועה אחרי שאתם עמו ונחלתו בני ישראל המיוחסים שלא נתערבו בגוים, ומה לכם עם הערב רב אחרי שאתם לא קבלתם אותם, אני הוא שקבלתי אותם עלי מוטל הדבר ולא עליכם, ובזה נכון מאמר הכתוב אחר כך.

478

תע״טויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וגו'. ואמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רל"ג) אמר לו הקב"ה למשה בני נתונין בצרה ואתה עומד ומרבה בתפילה וכו', ולכאורה זה לפלא הלא משה בודאי היה יודע אשר בדבר ה' עשה את כל המעשים האלה והיה לו לידע בודאי בבטחון גודל ידו החזקה שיושיעם ה' למען שמו כי הוא אמר ויהי כל זאת שיבואו ישראל לפני הים ומצרים אחריהם ובודאי הוא יושיעם, ולמה האריך בתפילה, ועוד הלא הוא אומר התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ונמצא בטוח היה בבירור בישועה ועל מה התפלל.

479

ת״פוהנראה כי תפילת משה לא היה על ישראל כי עליהם ידע ודאי והאמין בה' שיושיעם ה' ואמר להם מפורש ה' ילחם לכם וגו' ועיקר תפילתו לא היה כי אם על הערב רב שקיבלם מדעתו ועליהם האריך בתפילה שגם אותם יושיעם ה' אחרי שבאים להסתופף תחת צל כנפי השכינה ועל כן ויאמר ה' וגו' מה תצעק אלי, פירוש למה אתה מאריך בתפילה כיון שאומרים שבאים להתקרב אלי ודאי אשר אושיעם בשביל קידוש שמי וכמעשה הובא במדרש חז"ל (שוחר טוב תהלים קפיטל כ"ה,) מעשה בקיסטין אחד והיה שם אדם גדול והיה לו שם במדינה והיה שם אדם אחד, והיו שומרי המדינה עוברין ומצאו אכסנאי אחד ותפסוהו ואמר אל תכוני כי בן ביתו של מלך אני כיון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר, בבוקר הביאוהו אצל המלך ואמרו לו בן ביתך מצאנו אמש, אמר לו המלך בני מכיר אתה אותי, אמר לו לאו וכו' עד אמר להם המלך הואיל ובטח בי הניחו לו וכו' עד כאן. וכן כאן עם הערב רב אף שאינם מבני ישראל בני ביתי כיון שבפיהם שמו בטחונם בי ונתקרבו עם ישראל בבטחונם שאני אצילם ודאי אושיע להם.

480

תפ״אואכן כי ידוע והארכנו בזה במקום אחר אשר אין הקב"ה מפליא נסיו לאדם למעלה מן הטבע כי אם כשהאדם מתנהג עצמו בעבודה למעלה מטבע העולם, כי פועל אדם ישלם לו (איוב ל"ד, י"א) ובמדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל (סוטה ח':) ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, י') לא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן וכו', וכן אמרו בגמרא דידן (סוטה ל"ז.) שקפץ שבטו של בנימין לתוך הים או נחשון בן עמינדב עיין שם, כי לא היה יכול הים להקרע לפניהם שהוא למעלה מטבע העולם עד שנכנסו בעבודה למעלה מן הטבע ובאו להם מים עד נפש, ובחינה זו לא יעשו אותה הערב רב עתה כי לא מבני ישראל המה, ועל כן דבר אל בני ישראל ויסעו כלומר שהם יסעו קודם אל הים וימסרו נפשם על אמונתם בי ואחר כך ואתה הרם את מטך וגו' ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה פירוש שלא יהיו ביבשה כי אם עד שיהיו בתוך הים כאמור (דאם לא כן סתרי אהדדי והבן), ואז כאשר יתיבש הים מפני בני ישראל גם המה יבואו שמה ואושיע להם על אשר שמו בטחונם בי כנזכר. וכאשר הלך יהושע לעזור לאנשי גבעון אשר היו גרים גרורים והערימו את בני ישראל ויהושע נתנם לחוטבי עצים ושואבי מים ואף על פי כן לפי שנתנו את שמם על שם בני ישראל הלך לעזור להם, וה' עזרו אז בנס מופלא שהעמיד השמש בחצי השמים בגבעון, והכל לפי ששמו בטחונם בה' עזרם ה' בעבור כבוד שמו.

481

תפ״באו יאמר הכתוב מה תצעק אלי וגו'. כי הנה כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (תהלים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' וגו' ולכאורה היה די לומר ויצעקו לה', ואמנם כי הנה האדם העומד לצעוק ולהתפלל לה' על צערו וכאבו שיושיעו ה', אם שם פניו רק לדחות צער מעל עצמו כי צר לו מאוד בדברי העולם מבני חיי ומזוני, בחינה זו קטנה היא למאוד כי מה האדם וכל חייו וכל עניניו, הלא הכל כאפס ותהו נחשבין הבל המה מעשה תעתועים, ומה יהיה בזה אם יבלה כל ימיו בטוב ובנעימים האם זה לקבר יובל ובזה יבוא ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא הלא אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו אמרו ז"ל (פסחים נ'.) ולא מי שבא עם כספו וזהבו או שארי חמדת עולם הזה, ונודע אומרם ז"ל (אבות ד', א') איזהו עשיר השמח בחלקו כי מי שאינו מספיק עצמו במה שיש לו אפילו אם יהיה לו עושר מופלג ויהיה לו כל חמדת עולם הזה עני הוא וכל ימיו כעס ומכאובים להתאוות לכל ואין לו למלא שאלתו כמו העני ממש, ויותר. כי העני מתאוה לפת לחם, וזה מתאוה לעשירות מופלג כי מרבה נכסים מרבה דאגה כאומרם ז"ל (שם ב', ח') ונמצא זה שאינו שמח בחלקו ומתפלל על צרת עצמו שיושיע לו ה' כל הצטרכותו על המחיה ועל הכלכלה וכדומה, כבר איננו על השלימות הצריך שיהיה שמח בחלקו.

482

תפ״גועוד הלא ידוע מאמרם ז"ל (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ופסקו הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהלכות ברכות הלכה ג' וטור שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"ב סעיף ג') ופירשוהו דוקא בשמחה ובטוב לבב שיודה לה' על הרעה בשמחה וטוב לבב כעל הטובה. ונמצא אם כן הוא באמיתיות לבבו שׁשׂשׂ ושמח ומודה על רעתו שמגיע לו מאת הבורא כי זה הוא עבודת שמו יתברך כמו שאיתא בטור שולחן ערוך שם וזה לשונו: כי הרעה לעובדי ה' היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה' נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ה' שהוא שמחה לו, עד כאן. איך יכול להתפלל על הרעה הזו שיהפכנה ה' לטובה לו, הלא גם הרעה טובה היא לו ורצונו בה.

483

תפ״דועוד הנה נודע אשר האדם לא נברא בעולם הזה כי אם לעבוד את הבורא ברוך הוא בכל ימיו ועתיו ורגעיו וזה הוא חכמתו ושלימותו, ונמצא כאשר מתפלל בעד עצמו הרי אינו עובד לבוראו ברוך הוא ברגע זו, ומה הוא וכל ימי חייו בשעה שאינו עובד לבוראו, הלא בושה יכסה פניו וכלימה, להניח עבודת הבורא ולעבוד את עצמו בדברי עולם הזה שכל עניניו הבל הבלים.

484

תפ״האשר על כן ודאי אין זה אופן כלל שיבקש אדם רחמים לצורך עצמו, כי אם כל עיקר התפילה והבקשה שאדם יוכל להתפלל לפני בורא שמים וארץ בעת צר לו הוא רק לכבוד שמים, כי נודע אשר כל זמן שישראל נתונים בצרה כביכול צר לו למעלה הן צרת ציבור הן צרת יחיד כמאמר ז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תש"ל) בפסוק (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר וכו' עיין שם. ואמרו (במסכת סנהדרין מ"ו.) בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כי הקב"ה הלא חפץ חסד הוא באמת וכל עיקר בריאת העולם היה רק בכדי להיטיב לבריותיו אשר יברא כמאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה שרק לזה בנה הקב"ה העולם לעשות חסד עם בריותיו ובפרט עם עמו ישראל כי הם עלו לעיקר במחשבת בריאת העולם וכל העולם לא נברא כי אם לצוות להם להצטרכותם, לשמשם ולעבוד עבודתם, וכביכול כשהקב"ה אינו יכול להשפיע לאיש הישראלי טובת החסד בעולם עבור גרם עוונותיו וכדומה והאדם בצער ודאי כביכול לו צר יותר מלאדם הזה כי חפץ חסד הוא בטוב האמיתי, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק כמאמר חז"ל (פסחים קי"ב.). ועל זה ישים האדם פניו בעת צרתו לזכור מה שגרם הוא במעשיו שיהיה כביכול צר וצער למעלה ואם יעשה לו כל מיני עינוים וסגופים שבעולם האם יספיק על אחת מני אלף שגרם צער למעלה לשכינת עוזינו, ואך הקב"ה הטוב והמיטיב לא יחפוץ בעינויו כי הדרי קושיא לדוכתיה שיגרום צער למעלה כביכול, והאל הטוב החפץ חסד אינו רוצה כי אם בשוב רשע מרשעתו וחיה, וזה ישים אל לבו לקבל עליו באמת תשובה שלימה לפני בוראו, אשר מהיום והלאה לא יזוז מעבודת ה' אף רגע כמימרא ולהמליך להקב"ה על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, שלא יעשה דבר בשום אבר מאבריו, כי אם הנוגע לכבוד הבורא יתברך ולא יותר, וליחד אליו מחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שלא ישתמש בהם כי אם לה' אל אחד לבד באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה ולבקש רחמים מבוראו ברוך הוא להקל הצער מעליו רק בכדי שיקל הצער למעלה בשורש נשמתו בשכינת עוזינו, ולא ירגיש מצרת עצמו כלום, רק על זה יכאב לבבו ונפשו עליו תאבל במה שיש צער למעלה ואל זה יביט לשפוך כמים לבו בתפילה ותחנונים נוכח פני ה' שיושיע לו מצרתו בכדי שיתענג למעלה כביכול ברוך הוא, ואז ודאי יענהו ה' משמי קדשו, כיון שלא לצורך עצמו הוא מבקש רק בשביל כבוד שמים להקל הצער למעלה.

485

תפ״ואו ישים פניו לבקש בעת צרתו בכדי שיתגלה ויתעלה כבוד ה' ברוך הוא כאשר יושיע לו בדבר הזה, כמו בחולה אשר בתוך ביתו, והרופאים נתיאשו מלעשות לו רפואה והוא מבקש הרפואה מאת ה' שיוודע בארץ כי הוא הרופא נאמן האמיתי ורחמן ובידו נפש כל חי למחוץ ולרפא, וכדומה בכל הדברים שיש בהם כבוד הבורא כאשר יושיע ה' לזה, ישים מגמת לבבו לבקש רחמים בשביל הדבר הזה דייקא שיתגדל כבודו בזה וכאשר עשה יהושע כאשר שמע שנפלו מישראל בעי כשלושים וששה איש, ישב לארץ והעלה עפר על ראשו (יהושע ז', ט') וישמעו הכנעני וגו' והכריתו את שמֵנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, כי זה עיקר כאבו במה שח"ו יתחלל שם שמים בהכרית שם ישראל מן הארץ אשר כבר נקרא שמו עליהם ועשה להם נסים מופלאים במצרים ובים וכדומה, ועכשיו ח"ו יאמרו אלהיהם זקן הוא ותש כוחו ויתחלל שם שמים חלילה, ולא הכאיב לבבו על שום דבר כי אם מה תעשה לשמך הגדול, כי כל דבר שבעולם הבל הוא רק מה שנוגע בכבוד הבורא זה הוא דבר שאין לו שיעור וערך.

486

תפ״זובזה יערב נעימות אומרם ז"ל (ברכות ס"ג.) כל המשתף שם שמים בצערו כופלים לו פרנסתו וכו' רבי שמואל בר נחמני אומר פרנסתו מעופפת לו כציפור וכו', ועיין ברש"י ז"ל שם שנדחק קצת בפירושו, ולדברינו יאמרו כי לא מבעיא כאשר ישים האדם פניו רק מול שער השמים שלא יתערב בתפילה על צערו שום מחשבה וכוונה בשביל הצטרכות עצמו וכאבו אשר יכאב לו, כי אם רק בשביל כבוד שמים מה שבשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל על אשר נמצא ח"ו איזה צער למעלה ועל זאת מוסר נפשו ורוחו, ולפני ה' ישפוך שיחו לתקן שם למעלה שלא יהיה שם איזה צער חלילה, שזה ודאי אין קץ ותכלית לשכרו, לאשר הוא שוכח מצרת עצמו כלל וכלל, ורק על זה תצמא נפשו ויכמה בשרו להסיר הצער משם ולגרום שם תענוג ונחת רוח, ודאי יעשו לו למול זה תענוג ונחת רוח עד אין קץ. ואמנם כי אף מי שאינו על בחינה הזו בשלימות בתכלית, שהוא משתף שניהם כאחד שצר לו מצרת עצמו בצערו, וגם יגדל כאבו ואבלו בלבו על הצער שנמצא בשמי השמים לפניו יתברך, וזה ענין שיתוף שם שמים בצער, שצר לו מאוד בצער שניהם צער למעלה וצער למטה גם עבור זה כופלין לו פרנסתו או מעופפת לו כציפור אחרי שגם על זה ישים פניו להתפלל להסיר הצער מלמעלה, וענין הפרנסה הזו הוא זה הדבר אשר ביקש והתפלל עליו בצערו כי כל דבר הנצרך אל האדם הכל נקרא על שם הפרנסה פרנסת הנפש או פרנסת הגוף בכל בחינות בני חיי ומזוני וכשהתפלל על דבר החסר לו ושיתף שם שמים בזה כופלין לו זה שהתפלל עליו או שהיא מעופפת לו אחרי שחפץ להרבות השפע בעולם העליון, כי בזה נתעלה גם תפילתו שהתפלל בעד עצמו, ועל שניהם יענהו מן השמים ועל כן כופלין לו, והבן. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ז, ו') ויצעקו אל ה' פירוש שצעקתם הוא בדבר הנוגע לה' כי למען שמו יושיע לו בעת ההוא ואז ודאי וממצוקותיהם יצילם כיון שאינם מתפללים וצועקים למענם כי אם אל ה' הרי לה' הישועה, וזה מאמר הכתוב (תהלים צ"א, ט"ו) יקראני ואענהו פירוש כשהוא קורא אותי במה שהוא כבודי בזה הישועה ואז ודאי ואענהו.

487

תפ״חוזה היה כאן בבני ישראל הכשרים כי נאמר בהם ויצעקו בני ישראל אל ה' שעיקר צעקתם לא היה אלא על שנוגע הדבר לה' כי כשישראל נתונים בצרה כביכול לו צר, ועוד כי יש בזה רב גודל קידוש ה' שיתגדל שמו בעולם שהוא אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו, ולהראות שהוא מלך גדול על כל העמים והשרים שלמעלה כי ראו ישראל ששר של מצרים פורח באויר ונוסע אחריהם כמאמר ז"ל (שמות רבה כ"א, ה') בפסוק (שמות י"ד, י') והנה מצרים נוסע וגו', הרי כבודו בזה להראות שגאה על גותניא. ומכל שכן דכל שכן איש האלהים משה רבינו ע"ה משהאריך בתפילתו לאל איום ונורא ודאי שלא היה בלבו לשום דבר כי אם באמת למען שמו באהבה. והנה אמרו חז"ל (ברכות י':) כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו וכו', ועל כן כשראה הקב"ה שישראל תלו עיניהם למרום לומר שיושיעם ה' בעבור כבוד שמו, תלה להם בזכות עצמם ואמר מה תצעק אלי שאתה והם תולין הצעקה בי, דבר אל בני ישראל ויסעו כי כדאי זכות בני ישראל לקרוע להם הים בזכותם כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ח') בפסוק זה, אמר הקב"ה כדי הוא האמונה שהאמינו בי ישראל שאקרע להם הים, ולזה אמר הכתוב להלן ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל, פירוש לפי שהישועה ביום ההוא היה עם ישראל כי זכות ישראל גרם לזה להושיע מאויביהם, ועל כן וירא ישראל את מצרים מת וגו', שפלטן הים ליבשה שיראו ישראל בעיניהם אבוד שונאיהם, היפך ממה שנאמר בלוט (בראשית י"ט, י"ז) אל תביט אחריך ואמרו חז"ל (מובא ברש"י שם) אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול, אבל כאן וירא ישראל שראו במפלתן בעיניהם כי היה ההצלה בזכותם וכאמור, ואפשר שזה שאמר להלן ואתה הרם את מטך, כלומר כי אתה לבד גם כן תוכל להרים את המטה כי גם זכותך בלבד יועיל לבקוע הים ועל כן אנו אומרין בוקע ים לפני משה וכו' כי גם לפני משה לבד היה ראוי לקרוע.

488

תפ״טואני הנני מחזק וגו' ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וגו' וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו'. לכאורה בהכבדי האחרון אך למותר, וכבר נאמר. ואכן גם זה יגיד על דרך מה שכתבנו למעלה בפסוק (י"ד, ד') וחזקתי את לב פרעה וגו', כי זה היה כבוד גדול של ה' בעיני מצרים מה שלא היה ביכולתם להטות לבבם שלא לרדוף אחרי בני ישראל הגם שידעו שסופן לאיבוד כי כבר ראו כזה וכזה, וכאן מוסיף הכתוב לומר, כי מי פתי יסור הנה ולא יבין אשר אם יעשה הקב"ה נס נפלא לידידיו לגזור ים סוף לגזרים ולהעביר בני ישראל בתוכו לא יעשה זאת לשונאיו שגם הם יעברו בתוך הים ביבשה ובודאי ישלם אז לשונאיו אל פניו להאבידם בתוך הים, ואם כן ודאי ידעו מצרים שלא יצאו מתוך הים, ואך זדון לבם אשר נתחזק מאת ה' לא יכלו להטותו בשום אופן הגם שהבינו כי זה רעתם אשר לנצח יאבדו, ובזה נתקדש שם שמים בעיניהם מה שראו כי הוא כל יכול להטות לבבם לאשר יחפוץ ואין לבם ברשותם, ועל כן יאמר הכתוב וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו וגו', כלומר הנה בעת אשר אכבד במצרים שיבואו אחרי בני ישראל בתוך הים לא יהיה נעלם מאתם אשר אני ה' ובודאי לא יצאו בשלום משם, רק אדרבה שידעו כי אני ה' אשר לי הכח והגבורה לאבד שונאי ואף על פי כן ירדו לים ואני אכבד בם בעת ההוא, והכל כי אין לבם ברשותם ומוכרחים לילך אחרי שרירות לבם עם שידעו אשר בזה יפלו ולא יוסיפו לקום.

489

ת״צויסע מלאך האלהים וגו' וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן וגו' ויעמוד מאחריהם. שינה הכתוב להציג במלאך וילך מאחריהם ובעמוד הענן ויעמוד, כי המלאך הוא שהלך להבדיל בין מחנה מצרים ולקבל חיצים ובליסטראות של מצרים כפירוש רש"י בפסוק זה, על כן לא עמד לו אצל מחנה מצרים והלך אחרי מחנה בני ישראל למקום שהלכו הם להרחיקם בהבדל רב ממצרים ולשמרם בסמוך להם מכל דבר רע, ואמנם עמוד הענן שלא הלך כי אם להחשיך למצרים שלא ילכו אחרי בני ישראל להתקרב להם, ועל כן הוא עמד במקומו לפני מחנה מצרים להחשיך להם, כי אם היה הולך אחרי בני ישראל היו גם המצרים הולכים בסמוך לו, ועל כן עמד לפניהם בענן וחושך ולא קרב זה אל זה כל הלילה.

490

תצ״אויט משה וגו' וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. לכאורה זה כפל לשון, ועוד כי תחילה היה לו לומר ויבקעו המים כי זה נעשה ראשונה, ועוד צריך להבין אומרו וישם את הים לחרבה וכי כל הים נחרב ויבש. ואמנם יגיד הכתוב מעשה ה' ונפלאותיו במצולה, כי הנה שני דברים היה בקריעת ים סוף. אחד, הבקיעה שנבקע הים לשני חלקים שיעברו ישראל בתוכו. והשנית, שיחרב קרקעית הים ויתיבש היטב שלא יעברו ישראל במקום הרפש והטיט הרב, ועל כן סידר המסדר בסיפור הנס יציאת מצרים אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו, כי זה הוא דבר אחר מה שנחרב קרקע הים שיהיה נח לצאת, וזה נעשה על ידי הרוח קדים עזה שהיה, שהוא החריב את קרקע הים, אבל זה לא היה יכול להיות בבוקר אחר הבקיעה, כי תיכף בעת הבקיעה ירדו לים באותו רגע ממש, וכמה מהם שירדו לתוך הים ממש, ולזה הפליא הקב"ה נסיו נס בתוך נס, שרוח הקדים הוביש קרקע הים בלילה קודם בקיעת הים בעוד שהיה מים על הארץ הוביש והחריב במצולה כל הטיט והרפש שהיה שם, ואחר כך נבקע הים, וזה אומרו ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו' וישם את הים לחרבה פירוש שֶׁשָֹם הליכת הים על החרבה והיבשה הגמורה ומי הים היו על קרקע החרבה, ואחר כך ויבקעו המים, ולא היה צריך עוד לשום דבר רק תיכף אחר הבקיעה ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, שכבר היה היבשה שהוא גריד כהלכתה (כמו שפירש רש"י בפסוק (בראשית ח', י"ד) ובחודש השני וגו' יבשה הארץ עיין שם) בתוך הים.

491

תצ״בויבואו בני ישראל בתוך הים וגו' והמים להם חומה וגו'. לכאורה אחרי אומרו בתוך הים, מעצמינו נדע שהיה המים להם מימינם ומשמאלם. ואכן כה יאמר הכתוב והמים להם חומה פירוש שהמים היה חומה להם לעצמן לעכב שלא יבואו מים אחרים ליפול בתוך בקיעת הים, כי המה באו בין שני גזרי הים בתוך הבקיעה וזה המים מה שהיה עתה מים נעשו חומה גבוה ונצבו כמו נֵד לעכבם וכפירוש רש"י ז"ל כמו נד כשור כחומה וכו'.

492

תצ״גויהי באשמורת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים וגו'. מודיע הכתוב זמן רגע מהומת מצרים לומר ראה איך נשתנה הנהגת הדין והרחמים בלילה ההוא, כי הן הלילה ידוע אשר בה תשלוט כל בחינת הדינים ושליטת החיצונים גוברין כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ') תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו', וכן אמרו חז"ל (בבא קמא ס': ועיין ברש"י שם) ואף על פי כן היפכה הקב"ה לעשות חסד עם ישראל כמאמר הכתוב למעלה ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו וגו', כי גדולים צדיקים שמהפכין מדת הדין למדת הרחמים (בראשית רבה ל"ג, ג'), והזכיר מדת הצדיקים לשבח, ולהיפך הזכיר את הרשעים לגנאי אשר ויהי באשמורת הבוקר שאז מדת הרחמים גוברין בעולם ואף על פי כן וישקף ה' וגו' וכל השקפה לרעה הוא כמאמר חז"ל (מובא ברש"י פסוק (בראשית י"ח, ט"ז) וישקיפו על פני סדום וגו') ועוד ניתוסף בהם אשר וישקף ה' שם הוי"ה רחמים השקיף עליהם לרעה בזמן הרחמים, והכל כי כל כך גדלה צעקתם את פני ה' להפך כל אלה לדין למחות את שמם מתחת השמים.

493

תצ״דויט משה וגו' וישב הים לפנות בוקר לאיתנו וגו'. חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') אמרו,אמר משה לפני הקב"ה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשנו יבשה לא כך אמרת שאין הים נעשה יבשה שנאמר (ירמיה ה', כ"ב) אשר שמתי חול גבול וגו', אמר לו הקב"ה לא קראת מתחילת התורה מה כתיב (בראשית א', י') ויאמר אלהים יקוו המים אני הוא שהתניתי עמו מתחילה שאני קורעו. ונודע לכל מה שקשה בזה, כי מה לו להזכיר תנאי הקריעה בעת ששב הים לפנות בקר על המצרים, ולמעלה בעת שנקרע לפני בני ישראל היה לו להזכיר דבר זה. ואמנם הנה איתא בזוה"ק (וירא קי"ג:) וזה לשונו: בזמנא דבקע קודשא בריך הוא ימא לישראל הוי קרע ימא לאלין ואזלין ביבשתא ומיא הוו תבין מסטרא אחרא וטבעין לאלין וכו' עד כאן לשונו. ונראה לי ממשמעות דבריו הקדושים, אשר הטביעה למצרים והיבשה לישראל היה הכל בעת אחד וזה היה עיקר נס קריעת ים סוף מה שנעשה בהים שני הפכים ברגע אחד, כי הנה תיכף בעת עבור בני ישראל בתוך הים רדפו המצרים אחריהם, ולפי רוחב הים היו שניהם עומדים בתוך הים ישראל בקצה האחרון ומצרים בקצה הראשון והפליא הקב"ה נס נפלא, שרוחב זה שהיו המצרים שם השיבו המים על מצרים על רכבו ופרשיו, וישראל עומדין בתוכו להלאה בחרבה, ובשעה אחת היה בים שני הבחינות מים ויבשה.

494

תצ״הולדעתי זה פירוש הכתוב (תהלים קל"ו, י"ג) לגוזר ים סוף לגזרים וגו' פירוש שגזר אותו לכמה גזרים שלא היה שוה כולו אף זה הנתיב שנקרע רק בצד אחד והעביר ישראל בתוכו ובצד האחר וניער פרעה וחילו כי זה היה עיקר הקריעה שמחצה נעשה יבשה ובמחצה השני עברו המים על פרעה, והנה כבר כתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק יקוו המים) בפירוש מאמר חז"ל הנזכר מה שאמר לו הקב"ה לא קראת מתחילת התורה וכו' ולכאורה היכן מרומז שם שיהיה נקרע לפני בני ישראל, ואכן כי מה שאמר שם יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה ומלת ותראה היבשה הוא מיותר כי אחר שהמים יהיו נקווין אל מקום אחד ודאי שיתראה היבשה, ואמנם יגיד כי אף אחר שיקוו המים אל מקום אחד אף על פי כן לפעמים ותראה היבשה, בו במקום מקוה המים תראה היבשה לפעמים, והיא בעת שיצטרך הקב"ה להעביר בני ישראל בתוכו בחרבה וזה הוא התנאי שהתנה עמו, ולדרכנו כאן כן יאמר, יקוו המים ותראה היבשה פירוש גם בעת שתראה היבשה בו, שיהיה נקרע לפני בני ישראל, בשעה ההוא ממש יקוו המים מצד השני להציף חיל פרעה ורכבו הבאים אחריהם בים, וזה שאמר אני התניתי עמו מתחילה שאני קורעו, כלומר שאקרע אותו לקרעים להיות מחצה יבשה ומחצה ים כי זה היה עיקר הנס להעשות ברגע אחד רחמים ודין, רחמים לישראל ודין לאומות העולם. וזה מרומז בדברי חז"ל (שמות רבה כ"ב, ב') וזה לשונם: אמר ר' יוחנן כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד לתוכו אחרון של מצרים ומזה מובן מפורש שמצרים וישראל היו בפעם אחד בים והיו אלו נשקעים ואלו עולין, ואפשר נמי שזה רמזו חז"ל באומרם (שוחר טוב תהלים קפיטל י"ח פסוק י"ז) אמר ר' שמעון בן לקיש על אלו ועל אלו הפך הים מה היה עושה ימינו אחת מצלת לישראל וימינו אחת שוקעת למצרים וכו' עד כאן. ולכאורה זה לפלא כי הלא בכתוב מפורש שהלכו ביבשה בים, ואמנם לדברינו נכון כי באמת כשהיו מצרים וישראל במעמד אחד בים וישובו המים על המצרים היו הופכין מימיהם גם על ישראל, כי שניהם כאחד היו, ורק שימינו אחת מצלת לישראל לימינו ואחת שוקעת למצרים וקרע את הים לחצאין שירד חציו ויתעכב חציו. ולזה אמר כאן הכתוב וישב הים לפנות בוקר לאיתנו ואמרו לתנאו (שמות רבה כ"א, ו'), כי זה היה עיקר תנאו שיעשה דין בעת הרחמים שיהיו אלו עולין מצד אחד ואלו נשטפין מצד האחר שיהיה נס פלא בתוך פלא, ובזה יובן מה שאמר הכתוב ויאמר ה' אל משה נטה ידך על הים וישובו המים על מצרים וגו', ולכאורה זה למותר כי ודאי כאשר יעברו ישראל את הים ישובו המים להלוך כדרכן תמיד, כי רק צורך שעה היה הבקיעה שיעברו ישראל בתוכו, אבל בצאת ישראל מתוכו ודאי שממילא ישוב לדרכו, ולמה למשה לנטות ידו על זה כמו שנטה ידו על נס הבקיעה, ואכן לפי הנזכר נכון כי הגם שעדיין היו ישראל בתוך הים ולא היה משיב הים מימיו אל תוך הבקיעה ממילא לפי שעדיין הקב"ה מעביר ישראל בתוכו, ציוה הקב"ה לנטות ידי משה עליו כי זה היה מעיקר הנס לגזור את ים סוף לגזרים שישובו המים בחלק אחד על המצרים ולהתיצב כמו נד בחלק השני וכאמור, ועל כן סיים הכתוב כאן ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה וגו' ואף על פי כן ובני ישראל הלכו ביבשה וגו' והמים להם חומה וגו', כי אף שבצד האחד שב על מצרים ויכס את הרכב אף על פי כן בצד השני הלכו והמים עמד כחומה.

495

תצ״ווישובו המים ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה וגו' לא נשאר בהם עד אחד. לכאורה זה כפל לשון אחרי אומרו לכל חיל וגו' מה חזר לומר לא נשאר וגו', ואכן יגיד הכתוב נס פלא בזה, כי הלא כבר כתבנו אשר השבת המים היה בעוד ישראל בתוך הים ונגזר הים לגזרים שבחלק אחד והעביר ישראל בתוכו, ובחלק אחר וניער פרעה וחילו וגו', ועל כן נקרא תמיד קריעת ים סוף בדברי חז"ל בלשון קשה כמו שאמרו (סוטה ב'.) וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכדומה, כל זה היה עיקר קריעתו שיהיה נקרע לחצאין שיעשה חציו ים וחציו יבשה דין ורחמים ברגע אחד, וזה קשה לפני הקב"ה כמו שאיתא בזוה"ק שם ניסא ודינא כחדא ועיין שם (וירא קי"ג:) שהאריך בבחינה זו. ונמצא אם כן הוא שכן היה הציווי להים לנער את מצרים בעוד ישראל בתוכו ודאי לא היה מאחר דבריו של הקב"ה ותיכף כשבא אחד ממצרים לתוך הים באו המים עליו ושטפו וכן השני וכן השלישי עד תומם, וכן משמע במאמר חז"ל שהבאנו למעלה שאמרו כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד לתוכו אחרון של מצרים הרי שהיו יורדין אחד אחד וכן נשטפו אחד אחד, ולכאורה איך נבערה כל כך בינת מצרים ונסרחה חכמתם אשר השני ראה בעיניו שהראשון נשטף בים והוא ירד אחריו וכן השלישי והרביעי, ואמנם כי לא היה כבר ברצונם ודעתם בזה כמאמר חז"ל (שיר השירים רבה א' פסוק ט' לסוסתי ברכבי פרעה) גלי הים נדמו לסוסים נקבות ומצרים לסוסים זכרים מזוהמים ורצו אחריהם עד ששקען בים והיה המצרי אומר לסוס אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי ועכשיו אתה משקיעני בים והיה סוס אומר לרוכבו רמה בים ראו מה בים וכו', עד כאן, ועוד הרכב גרר הסוסים (כמו שהוא בילקוט רמז רל"ה עיין שם) ולזה אמר וישובו המים ויכסו את הרכב פרוש הרכב האחד הרכב הראשון שבא לים נשטף, לכל חיל פרעה הבאים אחריהם, כלומר ונעשה כן לכל חיל פרעה מי שבא בים תיכף נשטף, ואף על פי כן לא נשאר בהם עד אחד מבחוץ רק כולם ירדו לים אף שראו הראשונים נטבעו לא היה ביכולת הרוכב לעכב את הרכב שלא ירד, ובעל כורחו המשיכו וטבעו במצולה כאמור.

496

תצ״זאו יאמר לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד. פירוש כי המים כיסו לכל חילם הן אותם הבאים אחריהם של המצרים בים כלומר מצרי האחרון שבהם כיסהו הים, וגם לא נשאר בהם עד אחד אף אותו המצרי שלא היה כי אם אחד בים דהיינו הראשון שבראשונים נשטף ועבר ובכלל זה נכללו כולם כאחד, ועל כן יאמר הכתוב תיכף אחר כך כי בבני ישראל היה ההיפך ממש מזה. כי,

497

תצ״חובני ישראל הלכו ביבשה וגו'. מיעוט רבים שנים, לומר כי על שנים מישראל לבד נקרע הים והם דתן ואבירם שאמרו חז"ל שנשארו ונקרע הים עליהם לבד.

498

תצ״טויושע ה' ביום ההוא וגו'. לכאורה זה מיותר אחרי שכבר הודיע שבא סוס פרעה ברכבו לתוך הים וישראל הלכו ביבשה, הנה ודאי אשר הושיעם ה', ואמנם הנה נודע לכל, אשר חסדי המקום ברוך הוא וברוך שמו מכונים על שם יד הימין כמו שאמר הכתוב (תהלים צ"ח, א') הושיעה לו ימינו וגו' וכדומה, ואומר (תהלים קי"ח, ט"ו) קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה וגו', והטעם שהחסדים מכונים על שם הימין, כי החסדים נעשים בעשיית השלימות ובזריזות ובכל האופנים לטובה, כמו האדם העושה דבר ביד ימינו שנעשה הדבר על נכון בטוב בעשיה שלימה, כי האל הטוב החפץ חסד כאשר עושה החסדים הנה עושאם בשמחה ובנחת ובטוב לבב, ועל כן עושה אותם על צד היותר טוב, מה שאין כן בחינת הדין מכונה על שם השמאל, כי הוא נעשה בעל כורחו שלא ברצון השלם ועל כן נעשה כבחינת העשיות אשר בשמאל שהוא בעצלות ואיננו בשלימות, ועל כן מבואר בכתבי האר"י ז"ל בכמה מקומות (ועיין בכוונת נטילת ידים) אשר הימין נקרא יד הגדולה, כי בעשיית החסדים הנה גדול ה' ומהולל מאוד וקול רינה וישועה באהלי צדיקים כשנעשין החסדים בעולם, ושמו הגדול והקדוש נתגדל ונתקדש ונתפאר בפי כל וכולם מודים לאל הטוב והמיטיב שכך מרחם על עולמו וכך וכך עושה להם בידו הגדולה חסדים הטובים. מה שאין כן בעשות ה' משפט ודין בבני אדם, אף שבאמת גם זה טובה הוא מהטוב ומיטיב כאשר הארכנו בזה בכמה מקומות בארבעה בחינות שיש בהם וכולם על צד החסד הגמור שהוא, או שהם יסורין של אהבה ממש שאינן באין על שום עוון וחטא רק כדי להרבות שכרו בעולם הבא על ידיהם כמאמר חז"ל (ברכות ה'.) שנודע אשר ודאי כל יסורי עולם הזה בשבעים שנות חיי האדם לא יעמדו כנגד רגע אחד טוב עולם הבא שהוא הנאת הצדיקים אשר מחזה שדי יחזו ונהנין ונשבעין ממראות זיו השכינה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), או שבאין לשם מירוק עוונות כמאמר חז"ל (שם) נאמר ברית במלח וכו' מה מלח ממתיק הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם והוא בשביל שלא יצטרך לעונשי גיהנם, אשר המשכיל יבין מעצמו שאין כל יסורי הגוף שבעולם נחשבין לרגע אחד יסורין לנפש בגיהנם, או שבאין בכדי להזכיר האדם שישוב לבורא בתשובה על עוונותיו כי זה כל האדם ההולך בשוק וטרוד במזונותיו יומם ולילה וכבר נשכח מאתו לזכור בבורא עולם לעבוד עבודתו ולשוב עדיו אחרי כל תועבותיו אשר יעשה תמיד בשווקים וברחובות שאין להם מספר וערך ואם יספרם מחול ירביון, שהוא גזל וגניבה ורמאות והסתכלות באשה ושנאת ריעים ולא תקום ולא תטור ולשון הרע ושקרים וחנופה וליצנות וכדומה שאין להם שיעור כלל, וכשבאין אליו מעט יסורים הוא נזכר מעט שיש בורא עולם, וצריך לשוב אליו לעבוד אותו וכמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה ר' עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד לא העלהו למוטב אלא היסורין, ועוד יש בחינה אחרת ולא נאריך בהם.

499

500ונמצא אשר כל היסורין באמת הם לטובה גדולה, והכתוב קוראן (בראשית א', ל"א) טוב מאוד, שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ח') זה מדת היסורין ומפורש אומר הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ונאמר (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח אבל מכל מקום אין הכל מכירין כל כך טובתם הגדולה, להודות לאל הטוב בשמחה עליהם כאשר צוונו חז"ל (ברכות נ"ד. וס':) חייב אדם לברך על הרעה בשמחה, כי אם יחידי סגולה אחד במדינה שיודעין לרצות את בוראם בתרועה שהוא המורה על הדין שגם ירצו ויודו לאל ההודאות בשמחה על זה, אבל כל העולם רובו ככולו, לא כן ידמו רק שהגבורה והדין הוא אצלם בהסתרת פנים מאתו ח"ו שאינו משגיח להיטיב עבור עוונות האדם, ועל כן לא יברכו על זה באמת בשמחה. ונודע אשר אפילו בתנאים הראשונים שאמרו (שם ה':) ביסורין לא הן ולא שכרן מפני שיש בהן ביטול תורה, וכיון שאין בהן ההודאה כל כך באמת בשמחה וטוב לבב לא קרא להם שם בגדולה שאין שמו יתברך נתגדל בעיני הבריות כל כך על ידם להודות לו ולשבחו עליהם, ועוד כי אפילו בצדיקים האלה אשר מברכין על הרעה בשמחה, הנה עושין מבחינת הדין הזה בחינת הרחמים כי אומרים באמיתיות לבבם שזה חסד האל הוא ומודים לו על זה, ועל כן אי אפשר לבחינת הדין לעשות דין להם בשלימות כיון שהם עושים אותו לחסד ורחמים, והבן. ולזה הוא מוכרח לעשות הדין בחסד להכלל ברחמים, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אשריהם הצדיקים שהם מהפכין מדת הדין לרחמים כי הם מהפכין אותו במחשבתם הטובה לקבלו בחסד וכן נעשה עליהם שנמתק הדין ונכלל בחסד ואינו עושה הדין כאשר תעשינה החסדים שהוא ביד הגדולה בעשיית השלימות, רק בעשיית השמאל שהוא יד כה"ה בחינת המתקת הדין בחסד לעשותו ברחמים, והבן.

500

501ואמנם כשהקב"ה עושה דין בגבורה גדולה ומפורסמת לרשעי העם המתגאים בעולם המפורסמים ושַׁתּוּ בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ לאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, או ח"ו לית דין ולית דיין וכופרים בכולו או במקצתו, ואז כשהקב"ה נפרע מהם, ודאי אשר יתגדל ויתהלל ויתקדש שמו בפי כל הבריות לאמר כי זה יעשה אלהים השופט כל הארץ לגדע קרנות רשעים ולהראות כי הוא הדיין והשופט ומלך גדול על כל אלהים ולו הכח והגבורה לעשות בכל העולמות כרצונו, וכאשר נאמר (משלי י"א, י') ובאבוד רשעים רינה שהוא הרינה והתהלה שעולה מפי הבריות שאומרים כי גדול ה' מכל אלהים וכמו כל השירות אשר נאמרו לאל הטוב במפלתן של רשעים, כמו בשירת דבורה וברק בן אבינועם (שופטים ה׳:א׳) ובשירת יהושפט מלך יהודה (בדברי הימים-ב כ') וגם דוד ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה כמאמר חז"ל (ברכות י'.) ואז בחינת הדין הזה נקרא גם כן על שם יד הגדולה כיון שבזה נתגדל שמו של מלך מלכי המלכים ברוך הוא בעולמו כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פרשה זו) בפסוק (י"ז) ואכבדה בפרעה מגיד שכשנפרע הקב"ה מן האומות שמו מתגדל בעולם שנאמר וכו', וכן הוא אומר (יחזקאל ל"ח, כ"ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף וגו', והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו', ואומר (תהלים ט', י"ז) נודע ה' משפט עשה, ועל זה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') אוי להם לרשעים שהם הופכין מדת הרחמים למדת הדין, כי על ידי רשעתם מוכרח בחינת מדת הרחמים שהוא יד הגדולה להתכלל ח"ו בידא דשמאלא לעשות משפט ברשעים להיות שמו מתגדל בעולם ואז בחינת הרחמים עושה הדין בכל כח וגבורה כבחינת יד הגדולה יד ימין בכל כח עשיה וגבורה שעל ידי זה יתגדל שמו בעולם ובאבוד רשעים רינה לפניו.

501

502והנה במפלת המצרים בים שכבוד ה' נתגדל ונתקדש בכל העולם, כמאמר הכתוב (שמות ט"ו, י"ד) שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום וגו', וכולם אמרו מי כמוכה באלים, על כן היה בנס ההוא בחינת רחמים ודין, רחמים לישראל ודין למצרים, כי נעשה בבחינת התכללות ימינא בשמאלא כנזכר וכיון שהיה בחינת הימין שם ודאי שיעשה רחמים לאוהביו ולשומרי מצוותיו, והנה נודע אשר שם הוי"ה ברוך הוא, הוא נקרא על שם הגדולה, כי הוא העושה גדולות בנסים מופלאים למעלה מטבע העולם, מה שאין כן אלהי"ם שגימטריא הטבע כידוע, ולזה אמר הכתוב ויושע ה' ביום ההוא וגו', פירוש הישועה היתה על ידי שם הוי"ה ברוך הוא שם הרחמים שהוא עשה הדין ועל כן היה אז שני הפכים בנושא אחד רחמים ודין כי ויושע את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כי גדלה רשעת הרשעים שהרחמים ינקום בהם נקמתו. ועל כן,

502

503וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. כלומר שראו והבינו כי היד הגדולה המוכנת תמיד לכל הטובות והברכות היא שעשתה עתה דין ברשעים האלה להאבידם, והכל למען יתגדל שמו בעולם בהודאות ותשבחות שישבחו למלך חי וקיים שכך עושה ברשעים המפורסמים בגודל רשעתם ואומרין (איוב כ"א, ט"ו) מה שדי כי נעבדנו, ששופך עליהם חמה עזה ביד הגדולה, כי יהללוהו בזה שעושה גדולות עד אין חקר, ועל כן וייראו העם את ה', כי אחר שראו אשר גם הוי"ה הרחמים עושה לפעמים דין נתייראו מלפניו במאוד מאוד.

503

504או יאמר וייראו העם וגו'. כי נראה לי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ז') שטען הס"מ עד עכשיו היו אלו עובדי עבודה זרה ואתה קורע להם את הים וכו', לא טען אלא על הערב רב שהיו עם ישראל שהם היו עובדי עבודה זרה ממש, ועיקר רדיפת פרעה היה בשבילם כאשר כתבנו למעלה בזה (בתחילת הפרשה) כי בני ישראל המיוחסין ידוע שהיה להם במצרים מעלות נפלאות בדרכי ה' כאשר העיד עליהם הכתוב שהיו גדורים מן הערוה הן הזכרים הן הנקבות, וכי דבר זה קל הוא כי הלא ששים רבוא אנשים ונשים וטף שהיו במצרים בעבודה קשה ונתונים תחת ממשלת מצרים, ועדיין לא קיבלו התורה ומקום מצרים נודע שהיו שטופי זימה כי שם גברה הקליפה הזאת מאוד שעל כן נקראת ערות מצרים, ואף על פי כן כולם נשמרו מן הערוה, שכך העיד בוראן עליהם (בלתי אחת שפירסמה הכתוב וזה בשוגג שסברה שבעלה הוא כידוע) ומפורש עליהם בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול וגו' ואמרו חז"ל (שיר השירים רבה שם) גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות וכו', ונודע מאמרם ז"ל (עבודה זרה כ"ה:) אשה כלי זיינה עליה והמה היו משועבדים תחת המצרים שטופי זימה ועמדו בנסיון מופלג כזה רד"ו שנים ובלי תורה וחכמה ס' רבוא בני אדם, הימצא היום כזאת שכבר נתקבלה התורה ואינם משועבדים כל כך לעבוד בחומר ולבנים, וחוץ שארי מעלות שמנו חז"ל שם, ואיך יאמר עליהם מה נשתנה אלו מאלו, ואין הדברים אמורים כי אם בערב רב, שעליהם אמר מה נשתנה, ואך כבר כתבנו למעלה שהערב רב ניצולו בשביל ששמו בטחונם בה' ללכת אחרי עם אשר לא ידעו תמול שלשום, והיה כבוד שמים בזה שיצילם לידע כי הוא אלהים אשר לא יבושו קוויו, ולזה אמר כאן הכתוב כאשר נראה שגם הרחמים עושה דין, וייראו העם את ה', כי יראו לנפשם שלא יגיע אליהם כמעשה המצרים הרשעים מפני שידעו ששוים הם אל המצרים, ואכן הצלתם היה עבור אשר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהאמינו בה' ללכת אחריהם למדבר מקום אשר אין זרע וגפן, בזה הצילם ה', וכשראו ישראל והבינו זאת אשר היד הגדולה הוא שעשה הדין שעל ידי זה יתגדל שמו בעולם וצריך להודות לו, עלה בלבם לומר שירה. ועל כן,

504

505אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. כלומר שעלה בלבם לשיר השירה הזאת לשם הוי"ה הרחמים מה שלכאורה היה צריך לשיר לאלהים כי הוא העושה הדין והוא המנער מצרים בתוך הים, ואך משונה הדין והגבורה הזה כי נעשה בכח ה' יד הגדולה, ועבור כן ויאמרו לאמר, שאמרו שכך צריך לאמר בנוסח שירה זאת, אשירה לה' פירוש לשם הוי"ה ולא לאלהים, והטעם כי גאה גאה ותרגומו ארי אתגאי על גותניא וכאמור שעל אלו המתגאים נגד שמו יתברך ואומרים מי ה' אשר אשמע בקולו, בא הנקמה והדין מבחינת הוי"ה יד הגדולה שיתגדל שמו בעולם, ועל כן אנכי לה' אשירה שהוא הוא עושה עתה נקמה בגוים תוכחות בלאומים, ואמרו עוד סוס ורכבו רמה בים, כלומר כי לא זה לבד שגדול אדונינו ורב כח בעולם הזה לעשות במלכי אדמה באדמה מה שירצה כי אף על צבא המרום במרום לו הגדולה והגבורה ומושל בעליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, והנה הם והשר שלהם השליך במצולה, כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ט"ו) סוסיהם ורוכביהם לא נאמר אלא סוס ורוכבו מלמד שנטל הקב"ה שר שלהם תחילה והשליכו לתוך הים, ואמר רמה ולא ירה ואמרו חז"ל (תנחומא בפרשה זו י"ג) שהיו עולין למרום ויורדין לתהום ואין נפרדין וכו', וגם זה הוא להגיד כי נעשה דבר הזה בגדולה וגבורה כאחד, ועל כן נעשה הדין בכל השלימות להעלותן ולהורידן מאיגרא רמא לבירא עמיקתא מה שאין כן בחינת הדין לא יגביה רק ישפיל לארץ, כי זה מדתו בדין והבן.

505

506ב או יאמר הכתוב אז ישיר וגו' עד כי גאה גאה. כי הנה נודע דברי רבותינו ז"ל (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש וכו', ולהבין זאת מאין זכו מצֵירי ישראל להעשות ראשים. נראה, כי ידוע אשר לא תדמה מפלת והשפלת איש נבזה וחדל אישים מנוגע ומעונה למפלת שר הגדול שבגדולים אשר כבר היה בגדולה למעלה למעלה, ולכן אומר הכתוב (איכה א', ט') ותרד פלאים כי הפלא ופלא היה בירידתן שהיה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והוא מובן לכל. אשר על כן המיצר לישראל והקב"ה רוצה להפילו ואם יפילנו בקטנותו לא יכאב לבבו כל כך, ועל כן הקב"ה מגביהו ומנשאהו לכל לראש ואחר כך משפילו ומורידו לארץ, וזאת חרוץ משפטו בעד אשר הֵיצר לישראל. ועוד אפשר לומר, כי הקב"ה נקרא מתגאה על גאים, כי אין כבוד לגדולת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שיעמוד עצמו עם כל איש נבזה ושפל להשפילו, כי (תהלים צ"ג, א') ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז וגו', כלומר בזה ניכר המלוכה כשהוא לובש גאות והתאזר עוז להשפיל גאים עדי ארץ באלו המנושאים הגבוהים והמתגאים בעולם, ולא באיש הקטן השפל, וכמאמר חז"ל (מנחות נ"ג.) יבוא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים, יבוא אדיר זה הקב"ה ויפרע לאדירים אלו ישראל מאדירים אלו המצרים, באדירים אלו המים, כי זה נאה לאדיר שיפרע מאדירים ולא מאיש השפל הנבזה ועל כן המיצר לישראל נעשה ראש ומגביהו הקב"ה, שיהיה כבודו של הקב"ה בזה כביכול ברוך הוא וברוך שמו להשפילו. אף שכל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, מכל מקום מתנהג בעצמו בדרך אשר יובן לבני העולם השפל גם כן, ולזה אומר הכתוב (תהלים צ"ב, ח') בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כלומר כי זה אשר פורחין הרשעים כמו עשב ומתגדלין ומתנשאין למעלה, זה הכל בשביל להשמדם עדי עד עבור שני הטעמים האמורים. או למען השפלתו מאיגרא רמא, או שאין הקב"ה מתגאה כי אם על הגאים. גם לזה אמר (שם ל"ז, ל"ה) ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו, הכל על דרך זה. ועל כן אדם הרואה הצלחת השר המיצר לישראל ואינו יודע טעמים האמורים שזה הוא מפלתו, הוא תמה בעצמו לאמר מה זאת עשה אלהים להגביה לזה.

506

507והנה נודע מדברי מרן האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הזמירות) אשר תיבת אז רומז על שלושה יחודים נוראים הכוללים כל העולמות עיין שם, ועל כן אמר משה לפני הקב"ה (שמות ה', כ"ג) ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'. כי הפליא פלאות להבין את אשר נעשה. כי היות שהוא הכין דיבורו ומחשבתו לדבר אל פרעה ביחודי שמותיו ברוך הוא וברוך שמו הכלולים באז בכדי להכניע את פרעה ולנצח כל המקטריגים, ועתה לא די שלא הועיל אלא אף שנתגדל פרעה ביותר ויותר לעשות דוקא עשיות להראות שאין שליט ומושל עליו והרע עוד לישראל מאשר לפנים, ותמה על זה ושאל לו באלהים על זה הדבר, והוא לא ידע שזה הוא סיבת הכנעתו ומפלתו כי לפני שבר גאון כנ"ל. ולזה השיבו אל עליון עתה תראה אשר אעשה וגו', כלומר כי עתה בודאי תראה אחר שנתגאה לבו כל כך כי בעבור זה היה כל זאת, והנה אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') דבר אחר אז ישיר משה וכו', אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו', הרי אני משבחך באז וכו' עד כאן, כי משה חטא במה ששאל בה' למה הרע לעם הזה אחר שדיבר אל פרעה ביחודי שמותיו יתברך הנרמזים באז, כי היה לו לידע ולהאמין אשר ודאי יעשה הקב"ה את אשר אמר, ועל כן עתה כשנתוודע לו אשר זה ודאי אמת גדול כי ביחודי השמות של אז ודאי הכניעו ושברו לגמרי וזה הוא האות אשר נתגדל והתנשא תיכף אחריו, כי זה הוא מפלתו, וגאונו זה לפני שבר הוא לו. ועל כן פתח פיו בחכמה ושיבח לבחינת אז הלז ואמר אז ישיר משה כלומר ששר על הבחינה הנפלאה הזו בחינת אז אשר תיכף בדברו אליו שיבר והכניע כל אלילי מצרים בזה. ונעשה תיכף בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד. וגמר אומר והטעם כי לא נעשה תיכף מפלתו והכנעתו, כי הנה גאה גאה כלומר שדרך הקב"ה להיות מתגאה על הגאים דוקא, וזה כבודו יתברך להיות רם על רמים, או בכדי להורידו מאיגרא רמא וכו', ועל כן אני משבח ומפאר לשלושה יחודים הנפלאים אשר באז, כי נפלאים המה להשפיל את אויבי ה', ומה שנתגאה פרעה אחרי שמעו אותם, הכל הוא לכבוד הבורא יתברך להיות יציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, ועל זה אמר הכתוב, (שם צ"ג, ב') נכון כסאך מאז וגו' נשאו נהרות וגו', פירוש כי הן נכון כסאך מאז הראשון שאמר משה אל ה' ומאז באתי וגו', כי הן גם אז כבר נעשה מפלת פרעה וחילו, ואך מה שנשאו נהרות ה' כי אין נהרות אלא המלכויות שנושאים את עצמם ושופטים את ישראל כמאמר חז"ל (ילקוט תהלים רמז תתמ"ח), נשאו נהרות קולם שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, הכל בשביל שישאו נהרות דָכְיָם, פירוש שישאו הנהרות הללו הגדולים את דכים מה שאני מדכאן ביסורים קשים ובמה מקולות מים רבים אדירים משברי ים כי אדיר במרום ה', ועל כן יבוא אדיר ויפרע מאדירים באדירים כאמור, ועל כן במה שקלקל משה וגרע ח"ו בבחינת אז יחודים הנוראים הללו תיקן עתה ונתן דעתו לתת שיר ושבח לאלו היחודים מה שלא הבין תחילה ועתה בא וחקרה וספר שבחה מאז.

507

508ג עוד יתבאר אומרו אשירה וגו' כי גאה גאה וגו'. כי נודע מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בכוונת חנוכה ופורים) במה שאנו אומרים שעשה נסים לאבותינו וגו', כי שעשה, הוא סוד מיתוק הדינים של אלהים על ידי שם אל שהוא בחסד בסוד הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, כי ש"ע מן שעשה הוא מספר שני פעמים אל במלואן והם הש"ע נהורין הנמשכין מאריך ששם רחמים פשוטים חסדי אל, וש"ה רומז אל שם אלהים שבמילוי יודין הוא גימטריא שי"ן ועם ה' אותיות של אלהים הוא ש"ה, וש"ע נהורין הללו הם הממתיקין לדיני אלהים, ואז נתהפך הדין על ראש שונאי ישראל, כי אויבי ישראל ושונאיהם אין להם יניקה כי אם מבחינת הגבורה דאלהים דקדושה אשר משם מתפשט ומשתלשל עד בחינת אלהים אחרים ח"ו, כמו שאיתא בזוה"ק כמה פעמים (ועיין בליקוטי תורה בראשית בסוד חטא אדם) ועל כן כאשר אלהים דקדושה נמתק ונתבסם ונכלל ברחמים, אז ממילא אין שום יניקה לבחינת אלהים אחרים, וכל בחינת החיצונים והקליפות נופלין לעומקא דתהום רבה ונתהפך עליהם כל בחינת הדינים והיסורים והפורענות לאבדם לעד ולעולמי עולמים, ועל כן אנו אומרין שעשה נסים לאבותינו, כי על ידי בחינה שעשה המתקת אלהים דקדושה בזה נעשה נסים לאבותינו שגאלם ממות לחיים ונהפך כל הדינים על ראש שונאי ישראל.

508

509ואפשר זה פירוש הכתוב (ישעיה כ"ד, כ"א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו', כי פקידה הוא לטוב כמו וה' פקד את שרה וגו', ונודע מדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה על פרשה זו) שהוא על ידי רבוע שם ע"ב העולה פק"ד, וכמאמר הכתוב (רות א', ו') כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, כי גם פרנסה באה על ידי הפקידה שבשם ע"ב. ועל כן אמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום הוא צבאות אלהים להיות נמתק ונתבסם, וממילא נתבטל ונכשל כח אלהים אחרים ונפל עזור כל מלכי האדמה באדמה. ואפשר לזה אמר הכתוב ויוש"ע ה' ביום ההוא, כי בחינת הנוקבא מכוּנה על שם אלהים שהיא בחינת הדינים והיא נקראת חוה ועם ג' אותיותיה הוא כ"ב, והוא מנין וי"ו שבויוש"ע (או אפשר שה' אותיות שבויוש"ע רומז אל ה' אותיות אלהים) והש"ע הנותרין הם הש"ע נהורין הממתיק לשם אלהים, ועל ידי זה נעשה הישועה והנסים לישראל ונהפך הדין על פרעה וחילו. והנה התרגום אונקלוס פירש כאן כי גאה גאה, ארי אתגאה על גותניא וגאותא דיליה הוא וכו' ולכאורה דבריו צריכין פירוש, ואכן כוונתו על האמור, כי מה שאמר הכתוב כי גאה גאה סוס ורכבו רמה וגו', לכאורה אין זה כבוד הבורא להתגאות על סוס פרעה, ואכן עיקר הגאות הוא מה שנתגאה למעלה למעלה ופקד על צבא המרום במרום להמתיק דיני אלהים לכללן ברחמים, להיות האלילים כליל יחלוף ונעו כל אלילי מצרים מפניו מפני פחד ה' והדר גאונו וזאת נעשה ממילא כאשר נמתק אלהים דקדושה, אז חללים יפלו כל מלכי האדמה. והנה תיבת גאה מורה על שם אלהים, כי הג' מורה על שם הג' מילואין אשר בשם אלהים ביודין בההין באלפין כנודע, וא' רומז על אלהים פשוט כמו שמובא בכוונת האר"י ז"ל (בכוונת הא' של ראש חודש עיין שם) ובכוונת נצר חסד לאלפים שהוא לשמות המתחילין באלפין, והה' מורה על ה' אותיותיו.

509

510וזה אמר הכתוב אשירה לה' כי גאה גאה. פירוש שהוא נתגאה על מי שנאה לו לקרותו גאה והוא אלהים דקדושה שכללו ברחמים להמתיק את הדין לגמרי, ועל כן מסיים וגאותא דיליה הוא, כלומר שלא נתגאה על סוס פרעה ופרשיו רק גאותא דיליה הוא שהמתיק הדין דקדושה והכרית כל אלהים אחרים בזה וממילא סוס ורוכבו רמה בים, כי רק מלך אלהים על גוים שגוים שואבים חיותם והשפעתם מגבורת אלהים אשר מתפשט עד אלהים אחרים ח"ו, אבל כשנמתק אלהים דקדושה ברחמים ממילא סוס ורכבו רמה בים, הן ס"מ ונוקבא דקליפה הרמוז בהם כרשום בכוונות, והן חיל הגשמיים כולם נבהלו נחפזו צללו כעופרת במים אדירים.

510

511ד גם יאמר הכתוב אז ישיר משה וגו'. כי הנה חז"ל (רבה ותנחומא בפרשה זו) הקשו ולמה באז, ואמנם לפי מה שאמרנו למעלה, אשר בקריעת ים סוף היה נס בתוך נס שני הפכים בנושא אחד, כי בעת שעברו בני ישראל את הים ביבשה, ותיכף הלכו המצרים אחריהם ועמדו שניהם בחרבה בים אז נקרע הים לחצאין וישובו המים בחציו בחלק אשר היו המצרים עומדים בתוכו וצללם כעופרת, וחציו השני היה חריבה ויבשה להעביר לבני ישראל ועיין בדברינו למעלה (בפסוק (י"ד, כ"ז) ויט משה וגו'), וכל זה היה כי עשה הקב"ה באותו הלילה בכחו דין ורחמים ברגע אחד דין למצרים ורחמים לישראל וזה היה עיקר הפלאת נס הזה כמו שאיתא בזוה"ק (וירא קי"ג:), מה שאין האדם יוכל לעשות כן, כי האדם אם מלא שמחה ונחת לא יעשה ברגע ההוא שום דבר רוגז וכעס, ויניח דבר הרוגזה על עת אחר לעשותו וכן להיפך כשהוא מלא רוגז וכעס לא יעשה בעת ההוא חסד ורחמים כי הוא מוגבל ולא יעשה שני הפכים בעת אחד, מה שאין כן אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הכל יכול ועושה דין ורחמים ברגע אחד. והנה נודע מכוונות אשר תיבת אז רומז למספר שמנה אותיות של הוי"ה אדנ"י עיין שם, והוא בחינת דין ורחמים, ולזה אמר הכתוב אז ישיר משה, שזה היה עיקר שיר ושבחה של משה להללו באז, אשר אין כמהו שעשה דין ורחמים ברגע אחד, בשני שמותיו הקדושים הוי"ה ואדנ"י הנרמזים באז. ואמרו עוד בשבחן,

511

512עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי וגו'. זה יבואר על פי דברינו האמורים למעלה בפסוק (י"ד, כ"ט) ויושע ה' שפלאי פלאות נעשה בנס הזה שהדין הגדול שנעשה באבדן המצרים נעשה על ידי שם הוי"ה יד הגדולה ולא בשם אלהי"ם בחינת הדין עיין שם באריכות. והנה נודע מדברי האר"י ז"ל אשר שם הוי"ה ואלהים מחולקים זה מזה בסידורן, כי שם הוי"ה כשהוא שלם במלואו אז הוא מורה על הרחמים וכשהוא נחלק מורה על הדין כי שם י"ה מורה בדין בסוד הכתוב (תהלים צ"ד, י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. ובשם אלהים הוא להיפך כי כשהוא נכתב כולו מורה על תגבורת הדין, וכשהוא נחלק מורה על החסד בסוד הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום. והנה מפלת מצרים שהיה מסוד שם הוי"ה הרחמים שעשה בהם דין ודאי אשר כל השם נתעטף בשם י"ה שמורה על הדין ועשה נקמה בגוים כי הרשעים הפכו מדת הרחמים למדת הדין ונגלל שם הוי"ה באותיות הראשונים לבד שם י"ה ליסר לשונאיו, (כי אם לא כן מאין ימצא בחינת הדין ברחמים גמורים, והבן) ובישראל שזכו להפך מדת הדין לרחמים ודאי שם אלהים נגלל ונתעטף בשם אל להנהיגם ברחמים, ועל כורחך אתה צריך לומר כן, כי נודע אשר הקפאת התהומות בלב ים ולהציב המים כמו נד שלא יעברו המים כדרכן, מוכרח להעשות על ידי בחינת הדין כי זה בחינת הדין וקימוץ הוא לעכב התפשטות המים הנגררים בחסדי אל, ורק כי בחינת הדין הזה היה להם לרחמים לעבור בתוכו ביבשה, ועל כן ודאי היה נעשה על ידי שם אלהים בחינת הדין רק שנתעטף בשם אל להיות חסד לישראל. ועל כן אמרו ושבחו ישראל בשני אלה, אחת עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, פירוש עוזו ונקמתו מה שהכרית כל פועלי און בשם י"ה כאמור זה היה לנו לישועה (וכפירוש רש"י לפי דרכו עיין שם שהוא שם דבר) וזה הוא מדת הרחמים שהיפכו למדת הדין, והשנית זה אלי מה שזכינו אנחנו להפך מדת הדין לרחמים מאלהים שם אל להפך את הים לחרבה, ואנוהו שאספר נויו ושבחו לבאי עולם. וכללו עוד שני השבחים יחד ואמרו אלהי אבי וארוממנהו, כי אבי סתם יאמר על יעקב אבינו שהוא בחיר האבות בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ועל כן הכתוב אומר (ישעיה מ"ג, א') בוראך יעקב, ונודע אשר יעקב איש תם יושב אהלים שני אהלים אהל חסד ואהל גבורה בחינת עמודא דאמצעיתא, ובזה נכלל כל השבח הנזכר הן זמרת י"ה והן זה אלי, ולו ארומם בשיר ושבחה. ולא תקשי לך על הכפל כי כן דרך בעלי השיר לומר בשבחן כפל דבר אחד במלות שונות כידוע, ואמר עוד בהודאתן למלך הכבוד לפי הנזכר.

512

513ה' איש מלחמה ה' שמו. כי נודע מה שמבואר בכמה מקומות בכתבי קודש קדשים מרן האר"י ז"ל אשר בעת התגברות הדינים בעולם וח"ו הימין נכלל בהשמאל אז כל ההויות נעשים בסוד אלהים בסוד הכתוב (מלכים-א י"ח, ל"ט) ה' הוא האלהים, כי אין שם הוי"ה שולט בעולם והוא נכלל באלהים ועל כן נקרא שם אלהים עליו, אבל עתה לא כן נעשה, כי אף על פי שעשה ה' דין קשה כזה למצרים אבל הכל היה מסוד הוי"ה הגמור יד הגדולה שיתגדל שמו בעולם על ידי זה כנזכר, ועל כן אמרו ראו מה נעשה עתה, כי הן ה' איש מלחמה ששם הוי"ה עשה עתה מלחמה ודין קשה כזה ואף על פי כן ה' שמו כי לא נשתנה להקרא שם אלהים עליו רק שם הוי"ה שמו, יד הגדולה והתגדִלתי והתקדִשתי לעיני גוים רבים (יחזקאל ל"ח, כ"ג). וגמר אומר,

513

514מרכבות פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. ולכאורה צריך להבין מאמרם בזה. א', למה אמרו תחילה בים ואחר כך בים סוף. ב', מה נשתנו המרכבות מהשלישים שהמרכבות הושלכו במי הים, והשלישים נטבעו בטיט כפירוש רש"י, וגם לכאורה זה מיותר כולו שכבר אמרו למעלה סוס ורכבו רמה בים, גם להבין למה אמרו שם רמה וכאן ירה, וכבר נתעוררו חז"ל בזה (ילקוט רמז רמ"ג). ולהשכיל זה נקדים תחילה להבין קצת אמרי קודש מאמרי אלהים חיים במדרש רבותינו ז"ל (שוחר טוב תהלים קפיטל י"ח פסוק י"א) וזה לשונם: בשעה שיצא פרעה לרדוף אחרי בני ישראל, אמר תנו לי סוס זכר שארכב עליו שהוא קל, מה עשה הקב"ה היה מדמה כנגדו, כשם שהביא פרעה זכר כך הביא הקב"ה סוס זכר ורכב עליו שנאמר (חבקוק ג', ח') כי תרכב על סוסיך וגו', חזר פרעה ואמר תנו לי סוס נקבה שהיא יכולה לעמוד במלחמה והיא טובה במלחמה, אמר הקב"ה אף אני כן אדמה לך שנאמר (שיר השירים א', ט') לסוסתי ברכבי פרעה וגו' עד כאן. וברבה (בשיר השירים פסוק לסוסתי ברכבי פרעה) מוסיף בזה הלשון: חזר ורכב פרעה על סוס אדום על סוס לבן על סוס שחור כביכול נגלה הקב"ה על סוס אדום ולבן ושחור שנאמר (חבקוק ג', ט"ו) דרכת בים סוסיך וגו' עד כאן, וכל חכם לב יראה וישכיל אשר ודאי אין הדברים כפשוטן כי למה יהיה נדמה הקב"ה דוקא רוכב על סוס כמותו, ועוד וכי פרעה לבדו היה יכול לכבוש מלחמה רבה כזו שצוה להחליף לו הסוס ואם יהיה לו סוס טוב ינצח הוא המלחמה. ובלא זה עין כל רואה יראה אשר חכמינו ודאי כיוונו בזה איזו דברים של מעלה, וצריך להשכיל דברי חכמים וחידותיהם בזה.

514

515ואני בעניי אען ואומר, בהקדם לתת לב, אשר בכל המלחמה הזו שהיה על הים לא נזכר כלל האנשים אנשי חיל שהיו ממצרים רק הרכב והסוסים, כמו בתחילת הרדיפה נאמר (שמות י"ד, ז') ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים וגו' ואחר כך במפלתן נאמר (שם שם, כ"ג) ויבואו אחריהם כל סוס פרעה רכבו ופרשיו, ואחר כך (שם שם, כ"ח) וישבו המים ויכסו את הרכב וגו', ואחר כך בשירתן גם כן נאמר סוס ורכבו, ומרכבות פרעה וחילו וכאלה רבות ולכאורה זה יפלא, וכי עיקר נצחון המלחמה הוא הרכב והסוס, הלא ודאי שקר הסוס לבד לתשועה ועיקר הוא האנשי חיל הגבורים הרוכבים עליהם, והם היו נצרכים להזכר בכתוב ולא הסוסים, ומפורש אמרו חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון מ"ז, פ"ד:) הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס, וגם להבין מה שחלק הכתוב שש מאות רכב לבד ואחר כך וכל רכב מצרים ומה היה המקרא חסר לומר מתחילה כל רכב מצרים או למנות כולן ולא מקצתן.

515

516ואמנם כל הדברים האלה אין הכוונה בהם על פשטות הדברים בגשמיות עולם הזה, כי לא דיברה תורה במתים אשר אינן יודעין מאומה, והכוונה העיקרית הכל הוא על שורש הדברים למעלה הן בקדושה והן להבדיל בקליפה כי את זה לעומת זה עשה האלהים, וכל המלחמה הכבידה והגדולה הזאת הכל היה במכות אשר יצאו מן הקדושה והכו בקליפה להכניעה ולכרות את שורשה ממעלה ומתחת. והנה נודע מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער חג המצות ובסידור בהגדה) אשר מכת בכורות היה שיצתה המכה מכתר דמלכות דקדושה והכתה בשלוש ראשונות דזכר דקליפה, כי בכר היא ב' בינה כ' כתר ר' ראשית חכמה וכו', עיין שם, ואמנם כתב (בליקוטי תורה פרשת בא ובשאר מקומות) כי בכר הוא סוד הדעת, ונראה לדעתי כי עבור כך כתב בכר בתורה לפעמים חסר בלא ו' ולפעמים בו', כי הדעת נודע שהוא סוד הו' כמו שמבואר (בכוונת ואלה"י יעקב עיין שם) כי הדעת כולל חכמה ובינה כנודע והיא הארת הכתר על כן גם היא מכונה בשם הג' ראשונות ולכן נכתב לפעמים בו' לרמוז גם על הדעת, והבן. ועל כן לא שילח פרעה את בני ישראל כי אם במכת בכורות לפי שעיקר כח וחיות כל דבר שבעולם, הוא הראש שבו שורה עיקר המוח והתחיה, כי אם יכרת הראש ממנו נשאר פגר מובס מה שאין כן באם יחתך היד והרגל ישאר בחיותו, ועל כן כל עוד שלא הגיע המכה להגלגולת בחינת הג' ראשונות פרפר עצמו ולא רצה להניח עד הכותו במצח אשה זונה ואז שלחם מארצו. ואמנם תדע שלא נרצץ אז מוחו לגמרי שלא ישאר עוד שם שום כח וחיות בג' ראשונות דקליפה, והראיה שיצאו עוד למלחמה על הים ובלא קצת חיות הראש ודאי שאי אפשר לילך ועיין בליקוטי תורה (פרשת שמות) מה שכתוב שם במה שנשאר פרעה הרשע מכל בכורי מצרים והוא היה הגדול בכולם ותבין בזה כי לא נשלמה המכה זו אז בכל בחינותיה, ועל כן כאשר רדפו עוד אחרי בני ישראל, אמרו חז"ל עליהם (תנחומא פרשה זו ח') טוב שבנחשים רצוץ את מוחו, כי קליפת מצרים נקרא נחש כידוע וכמו שאיתא (בשמות רבה ג', י"ב) ולפי שלא נרצץ מוחו לגמרי בעת מכת בכורות שהוא במוח שבראש מלא לבו לרדוף אחריהם.

516

517והנה נודע מכוונות שם, כי עשר מכות אשר יצאו מן הקדושה, הכו בג' ראשונות דנוקבא דקליפה, ובתשעה ספירות דזכר דקליפה מכתר ועד יסוד, ונמצא נשאר עוד בחינת מלכות דזכר דקליפה ושבעה ספירות נוקבא דקליפה, וידוע מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה בלק) וזה לשונו: כבר הודעתיך בסוד יותרת אשר על הכבד כי בקדושה הזכר גובר והנוקבא טפילה לו ובטומאה להיפך וזה שכתוב (במדבר כ"ב, ה') פתורה אשר על הנהר כי המלכות שלו מלמעלה עיין שם. אשר על כן לא יכלו לצאת כי אם בהכות במצרים גם בג' ראשונות נוקבא דקליפה הגם שלכאורה היה די להכות הזכר כולו וממילא תיבטל הנוקבא, אך לפי שבקליפת הנוקבא גוברת על הזכר לא היו יכולים לצאת עד אשר הגיע המכה למצח אשה זונה נוקבא דקליפה וכאשר הוכתה בג' ראשונות שלה ממילא נחלש כוחה וגירשה את ישראל ממצרים, ורק שלא נרצץ לגמרי. והנה פרעה הרשע כאשר הביט שיש לו עוד כח בקליפה היינו ז' ספירות דנוקבא ומלכות דדכורא בזה חיזק את לבו מאוד לרדוף אחרי בני ישראל, ועל כן ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים וגו', כי רכב ידוע שהוא בסוד הנוקבא בסוד הכתוב (תהלים ס"ח, י"ח) רכב אלהים רבותים וגו' אדני בם וגו', (גם הוא מספר ד' פעמים ב"ן ודו"ד שהם בסוד הנוקבא) וכנגד זה גם בקליפה נקראת כן, ועל כן את זה לקח, ויצב לו למטרה לרדוף בכח זה את ישראל. ולזה חלקן הכתוב, כי לקח שש מאות רכב בחור והם מששה ספירות דנוקבא דקליפה אשר נשארו, וכל מדה כלולה ממאה כידוע הרי שש מאות ונתן סימן מאיזה בחינה מדבר, רכב בחור, רכב הוא הנוקבא, ובחור הוא מספר גבורה כי נוקבא דקליפה הוא בסוד הגבורה הגדולה שמתגברת על הזכר בסוד פתורה אשר על הנהר כמובא למעלה והם מבחינת החסד שלה עד היסוד, ונשאר עוד בחינת המלכות דנוקבא ובחינת המלכות דזכר דקליפה, ועליהם אמר הכתוב וכל רכב מצרים כי רכב הוא בחינת הנוקבא כנזכר, והוא נוקבא דזכר ונוקבא דנוקבא. ואכן כח כולם הוא רק מחיות הנשאר מג' ראשונות שלהם כי בלי חיות הג' ראשונות אין כלום, ועל כן ושלושים על כולו, רומז על ג' ראשונות שהם בסוד שלוש ושלושים כידוע, וכן הוא בכוונת ומבחר שָלישָיו שרומז על ג' ראשונות עיין שם, ובכח הזה יצא להלחם מלחמת ישראל.

517

518ובזה יומתק דברי רבותינו הנזכרים בנופת צופים, ואמרו (מדרש תהלים י"ח פסוק י"א) בשעה שיצא פרעה לרדוף וגו' אמר תנו לי סוס זכר שארכב עליו שהוא קל. ראה והבין מה שמבואר במקומות רבים אין מספר בדברי מרן האר"י ז"ל כי רבוע אדנ"י הוא מספר קכ"ו שהוא בסוד הנוקבא (ועיין בכוונת עשר מכות בכוונת צפרדע) וקכ"ו היא מספר סו"ס בשוה ועל כן תחילה אמר תנו לי סוס זכר שארכב עליו לרמז על בחינת המלכות דזכר דקליפה אשר נשאר ולזה סיים שהוא קל, פירוש שהוא קל בתוקפו שהנוקבא חזקה ממנו, ותחילה אמר אלחם בזה כי אפשר גם בזה אנצח במלחמה ולא אצטרך לחמור ממנו, ועל כן מה עשה הקב"ה היה מדמה כנגדו והביא סוס זכר ורכב עליו, כי הנה במדה שאדם מודד מודדין לו, ובדבר שבא פרעה להלחם, הנה הדבר אשר לעומתו בקדושה בא להלחם כנגדו, ועל כן מבואר בשערי אורה (שער ג' ד') שמפלת מצרים על הים היה בשלושה שמות אדנ"י אלהי"ם צבאו"ת כי שם אדנ"י מורה על בחינת מלכות הגמור מלכות שבמלכות, ואלהי"ם יורה על מלכות שבזעיר אנפין בחינת גבורת זעיר אנפין, וצבאו"ת יורה על זעיר אנפין שבמלכות כידוע ליודעים, והללו בקדושה הם ממש נגד אלו הג' שבא פרעה להלחם עמהם, ונגד שלושה אלו נדונו מצרים בשלושה דינים על הים, כי אחרי שכל עיקר כחו שבא הוא בבחינת המלכות דקליפה בכללות על כן נשטף במי הים שמורה בכללות על המלכות דקדושה, ואך כי נחלק הדין לשלושה בחינות. א', טביעה במי הים. והב', שנעשה הים טיט לגמול להם כמדתם ששעבדו את ישראל בחמר וכו'. והג', שהוקשה הים כאבן והמים זורקים אותם על האבנים כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רמ"ו וכפירוש רש"י בכתוב) והוא נגד שלושה בחינות הנזכרים, כי זריקת המים על האבנים הוא נגד בחינת מלכות שבמלכות כי נודע אשר אבן הוא מספר ג"ן שעליה אמר הכתוב (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה, ואומר (תהלים קי"ח, כ"ב) אבן מאסו הבונים וגו' והוא בחינת המלכות ומי הים היו זורקין אותם על האבנים הרי מלכות שבמלכות, ועל זה רומז הכתוב (שיר השירים א', ט') לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי שסופי תיבות אלו המלות עם הכולל הוא מספר אבן עם האותיות, והטביעה בטי"ט רומז על שני פעמים מילוי מ"ה שבזעיר אנפין כמו שהוא בכוונות (הטיבול בחרוסת) כי היו"ד מצטרפת לכאן ולכאן ועיין שם ונעשה מימי הים ועל כן הוא זעיר אנפין שבמלכות והבן, ועל זה רומז הכתוב (חבקוק ג', ט"ו) דרכת בים סוסיך חמר מים רבים (כמאמר חז"ל (תנחומא בשלח י"ג) שמזה נלמוד טביעתם בטי"ט) כי מיעוט רבים שלושה כמו שאיתא בתורת כהנים (מובא בילקוט סוף רמז תקס"ח) שלושה אבות והיא חסד גבורה תפארת בחינת זעיר אנפין, ועל כן אמר חמר ולא טיט לרמז על רמ"ח אברים שבאיש מה שאין כן באשה שנמצאו לה רנ"ב כמאמר חז"ל (בכורות מ"ה.) וההשלכה במי הים לבד ירמוז על מלכות שבזעיר אנפין, כי לפעמים רומז הים גם אל הזעיר אנפין כמו שתראה שהכתוב קוראו בלשון זכר כמו (תהלים קי"ד, ג') הים ראה וינס והוא מלכות שבזעיר אנפין, ועל זה רומז הכתוב (חבקוק ג', ח') כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, כי סוס כבר כתבנו שרומז אל המלכות ונשאר י"ך שהוא ל' בחינת חסד גבורה תפארת שבזעיר אנפין כידוע, ועל כן סיים מרכבותיך ישועה כי חכמה גבורה תפארת הם עיקר המרכבה כסא של שלוש רגלים כנודע, ואפשר שגם השלושה דינים אחרים שנזכרו במצרים בים שהם כקש וכעופרת וכמו אבן כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רמ"ו) גם כן רומז על ג' בחינות הנזכרים, כי אבן כבר כתבנו שהוא מלכות שבמלכות, ועופרת הוא זעיר אנפין שבמלכות כי עופר רומז על זעיר אנפין כמאמר הכתוב (שיר השירים ח', י"ד) ברח דודי ודמה לך וגו' או לעופר האילים, והתי"ו רומז על המלכות כנודע. וק"ש ירמוז על מלכות שבזעיר אנפין כי הקו"ף הוא המלכות שנכללת מעשר שכללותן עשר הרי מאה והשי"ן הוא ג' ראשים בחינת חסד גבורה תפארת שבזעיר אנפין והכל כידוע.

518

519ונחזור אל הענין, כי כאשר רכב פרעה על סוס זכר שהוא קל בחינת מלכות שבזעיר אנפין הגביר הקב"ה מדה הזו אשר לעומתו בקדושה ועמד נגדו בשם אלהי"ם המורה על בחינה זו כנזכר, אשר על זה נידון אחר כך בהשלכה למי הים הרומז על זה, ועל כן סיימו שנאמר כי תרכב על סוסיך וגו' וכבר כתבנו שרמז גם כן על זה, וכשראה פרעה הרשע שאינו יכול לעמוד בזה, חזר ואמר תנו לי סוס נקבה שהיא יכולה לעמוד במלחמה כיוון ברשעתו על בחינת מלכות שבנוקבא דקליפה שהיא לעולם גוברת על הזכר וחזקה ממנו ועל כן אמר שהיא יכולה לעמוד במלחמה לצד תוקפה וגבורתה, ועל כן סיימו ואמרו בחכמתן, לפי כשהסוס רוצה להשתין עומד ומתעכב אבל הנקבה הולכת ומשתנת, תן לב להשכיל דברים אלה. כי ידוע מה שכתב מרן קודש קדשים האר"י ז"ל (בכוונת יפנה אשר קודם התפילה) וזה לשונו: כי יש בחינת הארה היורד לחיצונים להחיותן, והוא כי השערות הם בחינת דינים וכו' עד ויש שערות הראש שאינם קשים כל כך ויוצא מותרות שלהם מול פניו והוא בחינת קטנים והם להם כדי חיותם וכו' עד כאן, נמצאת למד כי ההשתנה הוא הארת חיותם, ועל כן ביטול חיותם נקרא כשהוא רוצה להשתין כלומר, כי נלקח חיותם אשר על ידם ההשתנה מהם ולפי שהזכר כחו קל וחלוש, תיכף כשמתחיל החיות לצאת ממנו ומתעכב שאינו יכול עוד ללכת ברגליו עבור חלישתו, מה שאין כן הנקבה שכוחה חזק ותקיף והיא הולכת ומשתנת כלומר אף בעת הלקח חיותה הולכת בשעת מעשה, עד עת גמר לקיחת חיותה לגמרי שאז ודאי תשאר כפגר נתעב, ועל כן היא טובה במלחמה כי כחה חזק, ובמדה שמדד מדדו לו וגבר הקב"ה כביכול ברוך הוא וברוך שמו שם אדנ"י מלכות דמלכות דקדושה ועמד נגדו, ונידון אחר כך על זה בהשלכת הים על האבנים. וסיימו שנאמר (שיר השירים א', ט') לסוסתי ברכבי פרעה וגו' כי הכל רומז לזה כאשר ביארנו, ובראותו שגם בזה אין לו תקנה חזר ורכב על סוס אדום על סוס לבן ושחור הוא בחינת זעיר אנפין שבנוקבא דקליפה ששם ו' קצוות כולל כל הגוונים וסבור לפי שרבים הם אפשר בזה ינצח המלחמה, וגבר הקב"ה נגדו שם צבאות, וטבעו על זה בטיט בים ונאמר על זה (חבקוק ג', ט"ו) דרכת בים סוסיך חמר מים רבים, הכל לרמז על זעיר אנפין דמלכות דקדושה שעמד נגדו וביטל כחותיו, ובזה ממילא לא תקשה מה שלא נזכר בכל המלחמה לעיקר כי אם הרכב והסוסים כי רק זה היה עיקר מלחמת פרעה במה שבא עוד בכח אשר נשאר בקליפת מצרים אחרי צאת בני ישראל משם, שהרכב והסוסים רומזים עליהם.

519

520ועל אלו הג' בחינות הנזכרים שבחו אהובים ורוממו לאל, והודו לאל השמים בשירתן, ותחילה אמרו סוס ורכבו רמה בים לרמז על בחינת מלכות שבזכר דקליפה כי סוס הוא המלכות כנזכר ומי שרוכב עליו הוא בחינת הזעיר אנפין, ועל כן אמר רמ"ה בים כי הר' רומז על המלכות כידוע שהוא רבוע אלהי"ם, ומ"ה הוא הזעיר אנפין והוא מלכות שבזעיר אנפין ומשפטו נחרץ שהושלך בים, ועל כן רומז כאן המלכות בהר' שהוא רבוע אלהים כי משפט הזה נעשה בשם אלהים כאמור, וכאן אמרו מרכבת פרעה וחילו ירה בים, לרמז על מלכות שבנוקבא דקליפה כי המלכות נקראת רכב וכשהיא בנוקבא נקראת מרכבת בסוד חמץ ומחמצת הרומז על הנוקבא והבן, ועל כן אמר ירה בים, כלומר שהושלכו עם מי הים שהים השליך וירה אותם על אבנים שבו, שהוא משפט החרוץ מול זה כאמור, ועל כן נרמז בראש תיבות מרכבת פרעה וחילו מספר קכ"ו שהוא אדנ"י ברבוע כי משפט הזה נעשה על ידו כנאמר, ואמרו עוד ומבחר שלשיו טבעו בים סוף לרמז על בחינת זעיר אנפין שבנוקבא דקליפה שהוא בבחינת שלוש בחינות חסד גבורה תפארת, והמה טבעו בים סוף ואין טביעה אלא במקום טיט, כי כן הוא משפט החרוץ מול זה כנאמר, ועל כן טבעו עם האותיות עולה צ' עם הכולל לרמז על שם צבאו"ת שמתחיל בצ', ואך על זה לבד היה די לומר ושלשיו טבעו, ואמרו ומבחר שלשיו, לרמז על ג' ראשונות דקליפה כי כבר כתבנו אשר אין כח בכל אלה כי אם כאשר ישאבו מעט כח וחיות מהג' ראשונות ואף שהג' ראשונות כבר נלקו בעודם במצרים הן דנוקבא והן דדכורא, מכל מקום לא נרצץ מוחו לגמרי ונשאר עוד מעט חיות אצלו, וממנו שאבו כל בחינות האלה מעט חיותם, וכתבנו שם שזה הנשאר הוא החיות המובחר והגדול שבכולם כמו שמבואר בליקוטי תורה, והיה זה עד מלחמת הים שאז נאמר עליהם, (מכילתא י"ד, ז') טוב שבנחשים רצוץ את מוחו, ונראה שלזה רמז הכתוב חמר מים רבים כי חמר ירמז על ג' ראשונות שהח' הוא חכמה, והמ' בינה סוד א' מארבעים ור' כתר עליון בחינת אריך אנפין שהוא בינה המקוריית שנרמזת באלהים שברבועו הוא ר' כידוע למשכילים, ולזה אמר כאן ומבחר שלשיו בחינת הג' ראשונות שנקרא שלוש ושלשיו ומובחר שבהם הנשאר טבע בים ואין טביעה אלא בחינת חמ"ר מים רבים (ועיין בכוונות שמפורש שם שמבחר שלשיו רומז על ג' ראשונות עיין שם) ועל כן סיים בים סוף, כי הורידם מאגרא רמא בחינת ג' ראשונות אל ים סוף סופא דכל דרגין בחינת המלכות דמלכות דקדושה שהכתה בגלגולת דקליפה (כמו שמבואר בכוונה במכת דם עיין שם). ואמרו עוד בשירתם,

520

521תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן. ולכאורה המקרא הזה צריך הבנה, כי הנה התהום ידוע שהוא המים אשר מתחת לארץ (ועיין במסכת סוכה נ"ג: שמפורש שם כן) ומי הים הוא על הארץ כידוע ועל כן הלכו ישראל ביבשה בתוכו וטביעת מצרים לא היה אלא במים הללו אשר על הארץ, כמפורש בכתוב וישובו המים ויכסו את הרכב וגו', ועין כל רואה יעיד אשר כן הוא, ואיך אמר כאן הכתוב אשר מי התהום כיסה את המצרים, ועל כן נראה בביאורו, על דרך שאמרו חז"ל (שמות רבה א', י' ובמסכת סוטה י"א.) בפסוק (שמות א', י"א) ויבן ערי מסכנות לפרעה רב ושמואל חד אמר שמסכנות את בעליהן וכו' (ופירש רש"י שעל ידי אותם הערים ועל ידי אותה העבודה נסתכנו מצרים לטבוע בים) עד את פיתום ואת רעמסס וכו' למה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בלעו עד כאן, ונמצאת למד שהערים הללו אשר נבלעו בתהומות הארץ הוא שגרם להטביע את המצרים בים. והנראה שהוא בדבר אשר זדו עליהם, כי הנה פרעה לא נצטרך לשום בנין לעצמו רק נתכוון ליגע ולהעביד לישראל בעבודה קשה, ועל כן בכוון זה היתה כוונתו לבנות לו בנין שאינו עומד כלל רק שראשון ראשון נבלע בתהום בכדי שלא יהיה קץ וסוף לשיעבודן ולא יהיה ח"ו תקומה למפלתן, ועוד כי זה האיש העובד עבודה שיש לה קץ וקצבה מתנחם הוא לומר כי אגמרנו ואנוח מעבודתי, ובעבודה שאין לה סוף יחלש לב האדם מאוד בעבודתו בה אחרי שיודע שיהיה זה לעולם בלי סוף, ולפי שהוא ייגע את ישראל בדבר שפי תהום בלעו, והוא המים שבתהום, כן הוא נבלע ונכסה במים מדה כנגד מדה והוא אומרו כאן תהומות יכסיומו, כלומר אלה הערים שנבלעו בתהומות הארץ הוא שגרם שמי הים יכסהו, והם ירדו במצולות כמו אבן, והמים עליהם ונבלעו בהם ופועל אדם ישלם לו.

521

522ולבאר זה מעט בדרך האמת נראה לפי קט שכלי, כי זה לשון חז"ל שם (סוטה י"א.) ויבן ערי מסכנות לפרעה רב ושמואל חד אמר שמסכנות את בעליהן וחד אמר שממסכנות את בעליהם דאמר מר כל מי שעוסק בבנין מתמסכן, את פיתום ואת רעמסס רב ושמואל חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בלעו עד כאן. והנראה בכוונת דבריהם ז"ל כי הנה נודע סוד גלות מצרים מדברי מרן האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער כ"א פרק א') שאותן הנשמות היו אלו הנשמות שנפגמו בחטא אדם הראשון בכל הקומה שלימה שהוא סוד מאה והוצרכו לצרפם וללבנם והצירוף היה שנתגלגלו בשלושה דורות וקיבלו עונשן היינו בדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה שראשי תיבות מ'בול א'נוש ה'פלגה הוא מאה סוד הנשמות מכל הקומה, ואחר כך נבחנו שנתגלגלו בדור ההוא שירדו בגלות מצרים, וקבלו עוד שם עונש מן שני דורות שהם מבול הפלגה, כי עונש המבול כל הבן הילוד וגו' ועונש הפלגה נשתעבדו בחומר ובלבנים, והנה כבר נודע בסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם וגו' שכאשר ישלוט האדם בליעל באדם דקדושה ובולע בתוכו ניצוצות קדושים הוא לרע לו ודאי שאחר הצירוף והליבון לא די שמוציאים ממנו זה הניצוץ, אלא שמקיא מבטנו גם שאר ניצוצי קדושה שהיו בו סוד החיות שהיה מחיה אותו ונשאר מת והוא לרע לו ודאי, ולכן בגלות מצרים כתיב (שמות י"ב, ל"ו) וינצלו את מצרים שלא נשאר בהם שום ניצוץ קדושה ונאבדו כולם וכו' עד כאן. הרי מבואר בפירוש שמה ששלט פרעה בישראל ועבד בהם עבודה קשה זה היה רעתו שניטל חיותו עבור זה, וזה שאמרו חז"ל כאן, ויבן ערי מסכנות וגו' רב ושמואל וכו' ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי חד אמר שמסכנות את בעליהן, פירוש שסיכן בעליהם למיתה כי על ידי העבודה הזו בררו הנשמות מן הקליפות עד אשר נשארו פגרים מתים, וממילא מזה גם מצרים הגשמיים שקבלו חיותם מהם נימוחו מן העולם, וחד אמר שממסכנות, כי נשארו הקליפות עניים ואביונים מן הנשמות הקדושות ועני חשוב כמת כמאמר חז"ל (נדרים ס"ד:) ועל כן, כן נקרא שם הערים חד אמר שראשון ראשון מתרוסס, כלומר על ידי הבנין הוציאו הנשמות מעט וראשון ראשון שבקליפות מתרוסס, וחד אמר פי תהום בלעו כלומר שנפלו לנוקבא דתהום רבה והכל אחד.

522

523או אפשר לומר שכל אחד מדבר בבחינה אחרת, כי חד אמר שמסכנות בעליהם למיתה, מדבר באלו הנשמות גלגול דור הפלגה שנצטרכו לצירוף חומר ולבנים ולא יותר, ועל כן על ידי הבנין הזה הוציאו כל נשמותיהם מן הקליפה והורידו את הקליפה עד מותם שלא נשאר להם עוד חיות ואלו מתו במצרים ולא על הים כי לא נצטרכו לזה, רק כי ה' נלחם להם במצרים ואמרו חז"ל (ילקוט רמז רל"ה) כשם שאלו לוקין על הים כך לוקין אותם שנשארו במצרים, והם הללו הנזכרים שניטל חיותם על ידי שיעבוד חומר ולבנים, וזה הוא שאמר ראשון ראשון פי תהום בלעו, כי על ידי זה ירדה הקליפה לנוקבא דתהום רבה. וחד אמר שממסכנות את בעליהן, זה הוא מדבר באותן הנשמות מגלגול המבול שהיו צריכין גם לעונש כל הבן הילוד היאורה וגו' ועל כן בשיעבוד חומר ולבנים לא נשלמה נשמתן בזה לצאת מכל וכל מן הקליפה שתשאר הקליפה מת לגמרי, רק על כל פנים כיון שעבדו עבודה קשה כזה ונצטערו, החלישו כח הסטרא אחרא בזה ויצאו נשמתן מעט לא לגמרי, ואלו המצרים שהיה בהם אותן הניצוצות היו מוכרחים לטבוע בים מדה כנגד מדה ולא מתו במצרים, ועל כן הוא שממסכנות את בעליהן שלא פעלו רק שיחלישו כח הסטרא אחרא ועני חשוב כמת אבל על כל פנים עדיין לא מת והוא שאמר ראשון ראשון מתרוסס כלומר שנפל הבנין אבל על כל פנים נשארו האבנים במקום שהם והוא רומז שרק נחלש כח הסטרא אחרא בבנין הזה ולא מתה לגמרי עד גזירת כל הבן הילוד ונטבעו בים כאמור, והנה נודע אשר תהום הוא אותיות המות אשר על כן אמר פי תהו"ם בלעו לרמז על אלו המצרים שמתו במצרים.

523

524ולזה שבחו ישראל כאן והודו לשמו ואמרו תהומות יכסיומו. פירוש שני בחינות תהום כיסה למצרים אחד במצרים שנהפך שם לאותיות המות ואחד על הים שכיסם מי התהום אותיות המות, שניהם ירדו במצולות כמו אבן, כי קליפה זו וזו אחרי הקאת בָּלְעָם מפיהם נפלו לעומקא דתהום רבה ערו ערו עד היסוד כמו אבן, כי נשמת דור הפלגה היה חטאם שהלבֵנה היה להם לאבן והחֵמָר היה להם לחֹמר (בראשית י"א, ג'), וכאן שתיקנו חטאם נפלה הקליפה כמו אבן, והבן. ועל כן נטבעו גם כן בטיט שעל זה אמר הכתוב (חבקוק ג', ט"ו) חֹמר מים רבים כמאמר חז"ל כנזכר, כי החֵמָר היה להם לחמר. וגם נשמת דור המבול, כי הן הן גברו בחטאם עד אשר אבנים שחקו מים (איוב י"ד, י"ט) ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל', ח') אפילו איצטרובלין של רחיים נמחה במים ואחר התיקון נפלה הקליפה כאבן במצולה, ועל כן על שניהם אמרו ירדו במצולת כמו אבן. ואמרו עוד,

524

525ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וגו'. להבין כפל לשונם בזה, גם לדעת אומרם תרעץ וגו' שהוא לשון עתיד והשירה היה על העבר ועין ברש"י ז"ל, ואמנם הנה כבר כתבנו למעלה אשר משונה מכה זו משאר מכות המגיע על האדם או על האומה, כי כל המכות הנה באים מדיני אלהים כאשר יתגבר הדין מאוד על האדם הזה או על האומה הזו, יכהו מכת מות, ולא כן במכה זו, לפי שהיה בה הגדלת שמו יתברך בפני כל העמים אשר תחת השמים, לפי שנתגאה פרעה ואמר (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה', ומי ה' אשר אשמע בקולו, וחילל שמו יתברך, ועל כן כאשר הפליא מכותיו בו והראה שיש שמו יתברך בארץ אז נתגדל כבודו יתברך בכל העולם, והכל ידעו והאמינו כי יש ה' בארץ וכמו שאמר הכתוב (שמות י"ד, י"ז) ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה', שיתוודע להם שיש שם הוי"ה בעולם המושל בכל הארץ ובידו לשדד כל מערכת השמים וכוכביהם, כי עיקר כוונת פרעה שאמר מי ה' שלא האמין אשר יש בחינה המהוה אשר שולט על כל טבע העולם ובידו לעקור אותן מטבען ולא האמין רק בשם אלהי"ם שגימטריא הטבע, אבל לא למעלה מן הטבע, והראה הקב"ה נסים מופלאים ומופלגים למעלה מטבע העולם, לידע ולהאמין כי הוא המושל בכל הממלכות שרי מעלה ושרי מטה, ועל כן היה המכה הזו בבחינת היד הגדולה המורה תמיד על החסדים לפי שעל ידי החסדים נתגדל שמו בעולם כאשר ביארנו שם, וכאן נתגדל שמו בדיני מצרים על כן נאמר (שם שם, ל"א) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', כי מכות הללו היו ביד הגדולה בחינת הימין והפכו מדת הרחמים למדת הדין להכותם במדת הרחמים. ונראה שעל כן אמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט:) שאמר הקב"ה מעשי ידי טובעין בים וכו' לפי שהיה המכה בבחינת החסדים שאין זה מטבעם אמר מעשה ידי טובעין, רק שהשעה הוצרכה לכך שיהיה זאת ביד הגדולה שיתגדל שמו על ידי זה, ודבר זה יהיה גם כן אם ירצה ה' בגאולה האחרונה העתידה לבוא אלינו במהרה בימינו אשר אמר הכתוב (מיכה ז', ט"ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ולכאורה זה דבר קטן הוא שלא יהיה נפלאות רק כאשר במצרים כי הלא זה כבר שמענו וראינו ואבותינו סיפרו לנו מה שפועל פעלת בימיהם ימי קדם, ואמנם כי ודאי יהיה הפלאות יותר גדולות ועצומות וחזקות, ואך מודיע הכתוב אשר כל הנסים שיהיו אז יהיו כבחינת נפלאות מצרים שיהיו ביד הגדולה בבחינת הימין והחסדים בשם הוי"ה ברוך הוא כמאמר הכתוב במלחמת גוג ומגוג (יחזקאל ל"ח, כ"ב) ונשפטתי אתו בדבר ובדם ובאבני אלגביש וגו' ואחר כך והתגדִלתי והתקדִשתי. וכן אמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט יחזקאל רמז שע"ח) אמר רבי שמעון בר יוחאי אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולם אלא כשהוא עושה משפט וכו' ואית לן קריין סגיאין ונשפטתי אתו וגו' ואחר כך והתגדִלתי והתקדִשתי וכו' ואומר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וכו' עד כאן, כי לדבר הזה הושוה מלחמת גוג ומגוג ליציאת מצרים ששניהם נעשו בימין ביד הגדולה, ודבר זה גדול הוא על דרך כי דבר הנעשה בימין הוא נעשה בכל כוחו של אדם והעשיה הוא בשלימות בכל האופנים מה שאין כן בשמאל שהיא יד כהה והבן.

525

526ולזה אמרו כאן ימינך ה' נאדרי בכח. כלומר כי בכח הזה אשר נעשה עתה נתאדר ונתהלל ימינך ה', ולא השמאל והדין מבחינת אלהי"ם כי לא נעשה מכה זו מהם רק מימינך ה', או כה יאמר ימינך ה' נאדרי בכח, כלומר כי ימינך נתאדר ונתפאר מאוד כי היא עשתה בכח גדול כמו אדם העושה דבר בימינו אשר נעשית בכל כוחו, ועל כן נאמר כאן (לעיל י"ד, כ"ח) לא נשאר בהם עד אחד, כי נעשה בכח הימין. מה שאין כן במבול וסדום שנעשית בכח דין, נשאר מהם איזה פליטה, כמו במבול, נח ובניו אשר אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ח, ט') אף נח אינו כדאי. ובסדום נשאר לוט ובנותיו וכל העיר צוער כי שם נעשה בכח הדין והשמאל. כי במבול לא נזכר רק שם אלהים ובסדום נאמר וה' שאמרו חז"ל (ירושלמי סוף ברכות) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו, ודבר הנעשה בשמאל אי אפשר לעשות בכל כוחו ודבר זה מחסדי אלהינו יתברך שמו שיהיה הדין נעשה בשמאל יד כהה מה שאין כן בים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' שנעשית בימין בשם הוי"ה לבד, ועל כן נעשית בכח עד שלא נשאר בהם עד אחד, וזה ימינך ה' נאדרי בכח, ובזה אנו מאמינים אשר ימינך ה' תרעץ אויב, כלומר אם ירצה ה' לעתיד לבוא ודאי תרעץ ותשבר האויב מכל וכל כי יהיה נעשה בימינך ה' והוא בכח השלימות ובעשיה טובה ויפה.

526

527וברוב גאונך תהרוס קמיך וגו'. עיין בזוה"ק (ויקרא ט"ו.) שכתב על פסוק (תהלים י"א, ז') כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו וזה לשונו: בשעתא דקודשא בריך הוא אשגח בעלמא וחמא דמתכשרין עובדיהון דבני נשא לתתא אתגלייא עתיקא קדישא בזעיר אנפין ומסתכלין כל אינון אנפין באנפין וכו' ומתברכן כולהו מאי טעמא מתברכין משום דמסתכלין אלין באלין באורח מישור וכו'. וכד חובי עלמא סגיאו אסתים עתיקא קדישא וכו' ולא משגיחין אנפין באנפין וכדין דינין מתערי בעלמא וכו'. ושורש הדברים ידוע מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בתיקון עוונות) בסוד איסור הגאוה כי הנה המאורות העליונים הם מתיחדים תמיד יחוד גמור והתחתונים צריכים לעליונים לקבל משם ברכה והשפעה, והעליונים הנה עיניהם לנוכח יביטו תמיד על התחתונים להשפיע להם מטובם ככל אשר צריכים והוא סוד הענוה שהעליון משגיח על התחתון ממנו, למלאות חפצו ורצונו. וכשהאדם מתגאה גורם בחטאו אשר המאורות העליונים נושאין עיניהם למעלה ולא ישגיחו אל התחתונים מהם, ואז ח"ו ח"ו התחתונים מלאים דיני דינים מהחיצונים הנאחזין בהם, ונרגן מפריד אלוף שמפריד שם י"ה מו"ה והשמאל גובר ונתגבר הדין בעולם.

527

528והנה פרעה הרשע ידוע שהיה מתגאה מאוד עד שאמר (שמות ה', ב') מי ה' אשר אשמע בקולו, ועיין במאמרי חז"ל (שמות רבה ח', ב') שהוא וסנחרב וכו' היו מן הגאים בעולם עד שאמר (יחזקאל כ"ט, ג') לי יאורי וגו', וכן אמרו חכמינו (תנחומא מובא בילקוט יחזקאל רמז שע"ב) התחיל פרעה מתגאה ואמר אני ארד אצלו וכו'. ונודע אשר על כן נדמה לסוסים שנאמר (יחזקאל כ"ג, כ') וזרמת סוסים וגו' לפי שהסוס הוא מתגאה מאוד כמאמר חז"ל (פסחים קי"ג:) ועל כן גרם בגאותו גם כן גאות למעלה כביכול עד שאורות עליונים נשאו עיניהם למרום ואורות התחתונים נתקבצו בדינים קשים ועקרו אותו וכל אשר לו. ועל כן אמרו חז"ל (שיר השירים רבה א', ט' פסוק לסוסתי ברכבי וגו') התחיל הקב"ה מתגאה עליו וכו' כי כאשר עשה הוא, כן נעשה למעלה שנתגאו המאורות העליונים למעלה והתחתונים עשו משפט בפרעה וחילו, ולזה אמרו תחילה אשירה לה' כי גאה גאה וגו' עד עזי וזמרת יה, כי בזה שוררו לו בני אלים אשר גאה גאה ותרגומו אתגאי על גותניא, כי מי שהוא מתגאה מלמטה גורם שהקב"ה מתגאה עליו מלמעלה על ידי זה וזה הוא מפלתו ועל כן סוס ורוכבו רמה בים כי בזה נפל לִשְאֹל תַּחְתִּיָה, ואמנם כל זה הוא כי עזי וזמרת יה התוקף וזמרת עריצים הזה הוא משם י"ה שנתגאה להביט למה שלמעלה והעלים עיניו מתחתונים להביט אל אותיות ו"ה ונכרתו כל פועלי און.

528

529וזה שאמר הכתוב במחיית עמלק (שמות י"ז, ט"ז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וגו'. כי עמלק הגדול ברשעו וגאותו לומר כי הוא יזדקק לישראל ופטרונם, בראשון וראשונה, וכן גרם למעלה להרחיק אותיות י"ה מו"ה בשורשו, וזה הוא מפלתו. ולזה אמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק כלומר בשורש אחיזת עמלק הנה שם מלחמה לה', כלומר כביכול בשם הוי"ה עצמו נמצא מלחמה שאין שלום בין אותיות הראשונות לאחרונות ואין ה' שלם והכסא שלם כי נרגן מפריד אלוף אלופו של עולם ברוך הוא ונתפלגו אותיות כס י"ה מאותיות שלאחריהם ולפי שהוא הפריד שמו של הקב"ה וברוך שמו, לכך יִמָחֶה שמו מן העולם ולא יזכר עוד, מדה כנגד מדה. ולזה אמרו כאן וברוב גאונך תהרוס קמיך, על ידי רוב גאונך שאתה מתגאה למעלה בזה תהרוס קמיך מי שעומד נגדך ואומר מי ה' אשר אשמע בקולו. ואמנם להיות כי לדברינו כבר אמרו זה באומרם אשירה לה' כי גאה גאה וגו', ואפשר לומר כי שם אמרו סוס ורוכבו רמה וגו' וזה קאי על שר של מצרים שהפילו תחילה לים כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ט"ו) וכן הוא בכתבי האר"י ז"ל (בכוונות השירה) סוס ורוכבו ס"ם ונוקביה, כי תדע שעיקר הגיאות הוא בקליפה האומרת אני ואפסי עוד, והם נשפלו תחילה, וכאן אמרו על מפלת גוף המצרים שנהרסו אחר כך. ועוד אפשר לומר כי שם אמרו על אלו המצרים שהיו על הים ונטבעו בו ועל כן אמרו רמה בים ועתה אמרו על אלו הנשארים במצרים שגם הם נלקו כמו אלו כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רל"ה) אשר ברוב גאונך תהרוס קמיך ולא זכרו טביעה בים ולזה סיימו תשלח חרנך יאכלמו כקש, כי במתגאה ידוע אומרם ז"ל (סוטה ה'.) אין אני והוא יכולין לדור, ועל כן שרפתם כקש כי אין אדם העליון יכול לדור עם נח"ש קליפת מצרים הנקרא נחש (כמו שאיתא בשמות רבה כ', ו' ובזוה"ק וארא כ"ח.) בכפיפה, והשליכם מעל פניו על ידי גאותם.

529

530או יאמר הכתוב וברוב גאונך וגו'. כי הנה כתבנו למעלה אשר תיבת גאה מורה על שם אלהים וכאשר נמתק שם אלהים הזה ונתבסם, ממילא נתבטל כל בחינת אלהים אחרים, וכל הדינים נופלין על ראש שונאי ישראל כאשר ביארנו שם, ונראה אשר על כן דימה הכתוב בית עשו לקש כמו שכתוב (בעובדיה א', י"ח) כי הנה הקש ידוע שהוא גם כן לצורך החטה, כי לא תהיה החטה כי אם על הקש שתחתיה, ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ג, ד') התבן והקש והמוץ מריבין זה עם זה התבן אומרת בשבילי נזרעה השדה והקש אומרת בשבילי נזרעה השדה וכו', עד אמרו החיטין המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח וכו' נטל את הקש ושרפו נטל את החיטים ועשה אותן כרי וכו' עד כאן. וכן הוא למעלה אשר אלהים דקדושה הוא למעלה כגרגיר של חיטים ותחתיו בחינת מוץ וקש אלהים אחרים, כי כן היתה הבריאה בחכמת אלהינו יתברך, וידוע זאת ליודעי סתרי אלהינו יתברך שמו, ועד עת הכרי שהוא ההמתקה הגמורה, הם אומרים ח"ו אני ואפסי עוד והם העיקר, עד בוא עת הגורן (שהוא גימטריא ג' אלהים וא' יותר סוד ההמתקה מפלא העליון כנודע) והוא עת ההמתקה הנפלאה ואז ונשגב ה' לבדו ביום ההוא והאלילים כרות יכרתון, והקש נשרף כמו אש.

530

531ואפשר זה פירוש הכתוב (דברים ד', ל"ט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. פירוש שזאת תדע שכאשר יהיה ה' הוא האלהים בשמים ממעל, שיהיה נמתק שם אלהים ויוכלל בשם הוי"ה הרחמים והיה ה' לאלהים, אז ודאי ועל הארץ מתחת אין עוד, שגם בארץ אין עוד מלבדו, כי כולם כרות יכרתון ויתוקן עולם במלכות שדי. והנה נודע אשר מלת רוב רומז לפעמים על אורות הגדולים הבאים מלמעלה כי הוא מספר אור עם הכולל ומספר רז עם הכולל, ולזה אמר הכתוב וברוב גאונך כשבחינת גאונך שהוא בחינת אלהים כנ"ל נעשה בבחינת רוב, שמגיע אליו בחינת אורות המוחין העליונים בסוד ההמתקה, בזה תהרוס קמיך אלו הקמים נגדך ואומרים אני ואפסי עוד, והטעם כי תשלח חרונך, כאש תשלח החר"ן שלך שהוא מספר ג' אלהים כידוע (והוא בחינת ג' אלהים שהזכרנו למעלה בבחינת גאה) כלומר שתשלחנו מהמוץ ותבן להפרידו משם בבחינת ההמתקה אז יאכלמו כקש כי הם אינם אלא קש שעליו החטה, ובהסיר החטה ישרף הקש וכן כאן בהמתק דיני אלהים אז כולם יאבדו ויכלו כאכול קש לשון אש, כדבר האמור.

531

532וברוח אפיך נערמו מים וגו'. הכתוב הזה יגיד על גודל הנסים והנפלאות שעשה ה' בים ששינה עליהם סדרי בראשית, כי הלא תמיד בכל התנהגות העולם הנה הימין והחסד יעשה חסד ורחמים בעולם בכל מיני טובות וברכות, ולהיפוך הדין והשמאל יעשה גבורת אלהים ביסורים ופורעניות, כי זה דרכו, וכאן נתהפך, כי הלא איבוד מצרים בים ונקמתם היה על ידי היד הגדולה והימין כאשר ביארנו למעלה (בפסוק וירא ישראל את היד וגו') ומפורש אמר הכתוב ימינך ה' נאדרי וגו' כי גדלה רשעתם כל כך שנתהפך עליהם הרחמים והחסד לדין, והצלת ישראל וגאולתן היה בדין הגמור כי נודע אשר הקמוץ וקפאות מי תהומות זה אינו נעשה כי אם על ידי הדין כי מדת החסד הוא שדרכו לרוץ ולהתפשט, וכאן אשר נתעכבו המים מטבען ונצבו כמו נד זה נעשה במדת הדין ועל כן אמר הכתוב (תהלים ס"ו, ה') לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה וגו' הפך ים ליבשה, כלומר כי זה אשר הפך ים ליבשה זה הוא מפעלות אלהים שדיני אלהים פעלו זאת ונמצא אשר מדת הדין נתהפך כאן לחסד ולרחמים לעשות נס לישראל, ודבר זה דבר גדול הוא עד מאוד, כי בחינת הדין די ודי אם אינו עושה דין ויסורים באדם, אבל לא שהוא יעשה עוד נס מפורסם להציל את האדם,

532

533ואפשר זה רמז דוד המלך ע"ה ואמר (שם מ"ז, ו') עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר וגו' עד כי לאלהים מגיני ארץ מאוד נעלה, פירוש שעל ידי התרועה שישראל מרצין את בוראם בתרועה, עלה ונתעלה מדת אלהים ונמתק הדין, ונתגבר ה' בקול שופר על ידי הקול שופר נתגבר שם הוי"ה הרחמים לרחם על העולם, ואך שלא יקשה ולמה יצטרך להתגברות הוי"ה לרחמים, יושפע שפע הרחמים בעולם על ידי שם אלהים, לזה אמר כי לאלהים מגיני ארץ מאוד נעלה פירוש כי נגד בחינת אלהים אם על ארץ היא מגינה במגן שלא יחול עליה דיני אלהים הרי זה מאוד נעלה שהוא חשיבות גדולה אבל לא שיעשה עוד רחמים וחסד בעולם, אבל כאן בנס הים לכו חזו מפעלות אלהים אשר הפך ים ליבשה, מה רבו מעשיך ה' מה כשרון מפעלות עמך ישראל שזכו לזה.

533

534והנה האף ידוע שהוא בחינת דינים שעל כן יאמר תמיד וחרה אפי או חרון אף וכדומה, ולזה שבחו ישראל לשמו הגדול, אשר וברוח אפיך נערמו מים, פירוש כי זה אשר נעשה הים ערימות ערימות ודאי לא נעשה כי אם על ידי רוח אפיך שהוא בחינת הדינים, ובדינים גמורים עשית לנו חסדים והנה הפיכת הים ליבשה היה בו שלושה דברים כי הנה ידוע אשר הים אינו מים הנִגָרים להיות הולך כמו נחל, רק הוא עומד תמיד במקום אחד, וכן קראו הכתוב (בראשית א', י"א) ולמקוה המים קרא ימים, שהוא רק מקוה המים ומוצב תמיד במקום אחד. ונמצא כאשר צוהו הקב"ה שיבואו בני ישראל בתוכו ביבשה, הוכרח המים אשר באמצע הים לקבץ עצמו להנשא על המים שקודם לו להתיצב גבוה מעל גבוה, עד אשר יעשה בתוכו דרך ושביל רחב לששים רבוא בני אדם, כי המים האחרונים לא ירדו למטה לישאר יבשה במקומו כי הם נקווין ועומדין לא מהלכין, והבן זה. ואפשר שעל זה שיבח הכתוב ואמר (ישעיה מ"ג, ט"ז) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. כי בים גדול, זה הפלא מבנחל, כי בנחל אם יעמדו המים במקום אחד שלא ירדו למטה, תיכף יעשה יבשה רבה, כי המים התחתונים ירדו למטה מאוד מאוד מה שאין כן בים.

534

535ואפשר שבזה נכון מאמר חז"ל שאמרו (שמות רבה כ"א, ו') שאמר הים למשה מפניך אני נקרע אני גדול ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה בששי וכו' עד שנטה ה' ימינו לימין משה וכו' עד כאן. והקשה הרב הקדוש בעל אור החיים הרי נקרע המים לפני רבי פנחס בן יאיר בעל כרחו (בחולין דף ז'.) אף שאמרו לו המים אני הולך לעשות רצון קוני ואני ודאי וכו' עד כאן, ולמה הרעיש הים כל כך לפני משה. ואמנם ידוע הוא, אשר יש כח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, אבל לא בקום עשה כמו שאיתא (ביבמות פ"ט: צ'.) ושם מבואר רבות. ועל כן בגינאי נהרא שפגע בו רבי פנחס בן יאיר שהיה נהר ההולך, לא היה צריך אלא לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, שיעמדו מימיו במקום אחד שלא ילכו להלאה, וממילא מים שאחריו היו נגרים והולכים ונשאר מקומו יבשה וחרבה, וכן ציית לדברי חכמים ועמד במקומו מה שאין כן בים מקוה המים, שהוצרך לעקור דבר מן התורה בקום עשה, שהוא שינשא חלק אחד ממימיו על מים הקודמים לו להתיצב עליו בגבוה על גבוה ולא צוהו הבורא בבריאתו כך, עמד נגד משה ולא רצה, ואך כי הנה משה ודאי אמר לו שהקב"ה צוהו בכך שיבקע הים, ומה כחו של הים לעמוד נגד צווי הבורא ברוך הוא, לזה אמר לו הן אני גדול ממך שאני נבראתי בג' וכו' ונמצא אם היה צווי הבורא ברוך הוא בדבר הזה, יותר היה ראוי שיאמר לי מלומר לך שאתה קטן ממני, ואפשר זה אתה מוסיף מדעתך כדברי חכמים, ואין אני יכול לעקור דבר בקום ועשה, עד שנטה הקב"ה ימינו לימין משה, פירוש שהראה להים חביבות משה ובני ישראל שנטה כביכול ימינו לימינו והוא דוגמת אח החביב לאחיו מאוד כמו שנאמר (תהלים קכ"ב, ח') למען אחי וריעי וגו', או בן החביב לאביו כמו שכתוב (דברים י"ד, א') בנים אתם וגו', מה שמעולם לא עשה זאת לים, כי חביבים ישראל שאין בכל העולם חביבים כמותם ולזה בודאי משה גדול מהים ובזה ציית הים והבין כי על כן אל משה אמר ולא לו.

535

536ונחזור לענין, אשר זה היה בחינה אחת ביבישת הים שהנשאו מי הים למעלה על מים הקודם לו. בחינה השנית, כי הנה ידוע אשר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א', ז') והם אלו הנהרות ההולכים, ונמצא כאשר באו מים הללו הנוזלים למקום מעמד הים, הנה דרכם לילך ולהתפשט למטה, ובצווי הבורא גם הם נצבו שם כמו נד שלא לילך להלאה אפילו פסיעה אחת. ובחינה השלישית הוא, כי הנה נודע מדברי חז"ל אשר התהום עולה ומשקה תמיד את הארץ, כמו שאמרו (בתענית כ"ה:) אין טפח מלמעלה שאין התהום יצא לקראתו ג' טפחים, ואיתא בפרקי דר' אליעזר (פרק ה' מובא בילקוט תהלים רמז תשמ"ג) וזה לשונו: רבי יהושע אומר עוביה של ארץ מהלך ששים שנה ותהום נובע ומוציא מים וכו' עד כאן. ועוד שם סילנות עולין מן התהומות להשקות פני כל הארץ וכו' והעבים מעבירין הצינורין בימים, והמים משמיעין קול וכו' עד כאן. ונמצא אשר עוד היה מקום לפני בני ישראל שלא יכלו ללכת בים עבור סילנות התהומות שעולין שם מתחת לארץ, אך שנקפאו כל התהומות שלא ינבעו דרך הים, וכל אלה הדברים הכל נעשה בכח הגבורה החזקה דיני אלהינו יתברך שמו כי זה דרכו וטבעו, ועל כן ישראל הודו לאל השמים בזה ואמרו שלושה דברים הללו. א', וברוח אפיך נערמו מים, שמי הים נעשו ערימות ערימות גלים על גלים כי היו מוכרחים המים האמצעים להנשא על מים שקודם להם להתיצב שם כמו גלים וכריות של ערימה שהם גבוהים. ב', נצבו כמו נד נוזלים, פירוש שאשד הנחלים הבאים ממקום אחר ונטו ללכת למטה כדרכם עתה נעשו המהלכים עומדים וקמו נד אחד כל הנוזלים. והג', קפאו תהומות בלב ים התהומות שתחת הארץ נקפאו שלא ינבעו המים מתחת לארץ אל מקום היבשה כאמור.

536

537אמר אויב ארדוף אשיג וגו'. הנה כבר כתבנו למעלה (בפסוק מרכבות פרעה וחילו וגו') אשר עיקר כוונת פרעה היה להגביר כח בחינת זעיר אנפין דנוקבא דקליפה בששה מדותיו להלחם בו עם ישראל, ונגד זה לקח שש מאות רכב בחור נגד ששה מדות הללו ועל זה היה עיקר סמיכתו, כי הנוקבא דקליפה חזקה מאוד יותר מן הזכר כמו שכתבתי שם, ועל כן אמר בחור שהוא מספר גבורה כי על זה תלה כל גבורותיו, ונגד הששה מדות הללו אמר כאן הכתוב ששה דברים שהיה במחשבת פרעה ברודפו, והם ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי, אריק חרבי, תורישמו ידי. כי בחינת החסד ידוע שדרכו להתפשט ולרוץ, ונגדו אמר ארדוף. ובחינת הגבורה הוא להשיג הדבר ולהעמידו, על כן אמר למולו אשיג. ובחינת התפארת ידוע שהוא בבחינת החלוקה לימין ולשמאל, ולזה אמר לעומתו אחלק שלל. ובחינת הנצח נודע שבו בחינת הנצחון, ואמרו חכמינו אשר נצחון הוא מעין עולם הבא, כי ירוה וישביע נפשו כאשר ינצח את חבירו שהוא תאוה אשר בלתי שיעור, על כן אמר נגדו תמלאמו נפשי שתמלא נפשי ותאותי ורוחי ורצוני מהם. ובחינת ההוד ידוע שהוא בבחינת הגבורה ללחום מלחמה בחרב וחנית, ועל זה אמר למולו אריק חרבי. וכל אלה בקדושה הם לעבודת שמו יתברך לקדשו בהם, והוא לקחם בקליפה להגביר בהם אויבי ה' ח"ו. ובחינת היסוד ידוע אשר בקדושה הוא להשפיע לישראל כל מיני טובות וברכות, ונגדו בקליפה אמר תורישמו ידי לשון רישות ודלות כפירוש רש"י ולקבל השפע אליו וכל אלה רצה להגביר על ישראל בכח הקליפה החזקה. ולזה אמר הכתוב,

537

538נשפת ברוחך כסמו ים וגו'. ורשום בכוונות נ'שפת ב'רוחך ראשי תיבות שם ב"ן, והוא בחינת הנוקבא כנודע ואך סופי תיבות הם ת"ך נגד בחינת הזעיר אנפין שהוא י"ו פעמים שם הוי"ה עם ד' אותיות, לרמז גם כן על זעיר אנפין שבנוקבא דקדושה שנתגבר ברחמי ה' והפר מחשבת פרעה ותחבולותיו והפיל לזעיר אנפין דנוקבא דקליפה אשר לעומתו, ופור המן נהפך לפורינו, ועל כן אמרו כסמו ים לשון יחיד לרמז על בחינת זעיר אנפין הנזכר שכיסהו מי ים, ולזה סיימו צללו כעופרת במים וגו' וכבר כתבנו למעלה אשר עופרת רומז על בחינה הזו, כי עופר היא בחינת זעיר אנפין כמאמר הכתוב (שיר השירים ב', ט') דומה דודי לצבי או לעופר וגו', ות' היא בחינת המלכות, כי הושב להם מחשבתם על ראשם מה שחשבו להגביר בחינה זו, על זה צללו הם כעופרת, ורעתו הוא שיסרו. ואחר אשר נעשה כל אלה שהושפלה הקליפה בכל השלושה בחינות שביארנו למעלה ולא נשאר בהם מתום, ועין ישראל ראתה כל אלה, פתחו פיהם ואמרו.

538

539מי כמוכה באלים ה' וגו'. כלומר שאין כמוך בכל הדברים הקשים בעולם, וכל קליפת הגוים כאין נגדך כאפס ותהו נחשבו ורק אתה ה' גדול שמך, ולזה אמרו חז"ל (בילקוט רמז ר"ן) על פסוק זה מי כמוכה באלו שקורין עצמן אלהות, או מי כמוכה באלו שאחרים קורין אותן אלהות וכו' עד כאן. כי עיקר השבח הזה הוא אחר הדברים האמורים במה שבטח פרעה על תוקף הקליפות אשר נשארו אחר מכות מצרים, וידע חזקם ועוזם והן הן שקורין עצמן אלהות היא אומרת אני ואפסי עוד, ואחרים קורין אותן אלהות, כי עיקר אלהי האומות הם הקליפות והחיצונים שהם בוטחין בהם, ואחרי ראותם כי כלו ונחרצו וירדו אל ירכתי בור שאול תחתיה, אז והיתה לה' המלוכה ואמרו מי כמוכה באלים ה' שאין כמוכה בכל אלהי העמים. וביותר לפי מה שאמרו חז"ל (פרקי דר' אליעזר פרק מ"ג מובא בילקוט תרי עשר רמז תק"ן) אשר פסוק זה אמר פרעה בעצמו, ודאי נכונים הדברים כי אחר שהוא ידע תוקף הקליפות ובטח בהם עד שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו כי בטח באלהיו, ועתה אשר כולם צללו כעופרת במים אדירים ואז עינו ראה ולא זר אשר גדול ה' מכל האלהים ועל כן אמר מי כמוכה באלים ה' וכאמור שאתה הוא התוקף על כל בחינות הקליפות, וזה הוא שאמרו בדרך כלל שבכולם אין כמוהו.

539

540ועתה חזרו לפרש בדרך פרט גדולת ה' ונפלאותיו מה שנתעלו ונתגברו ג' בחינות מדות הקדושה שבהם, עשה נקמה בכל הג' בחינות מדות הקליפה אשר לעומתם, שבהם היה בטחון פרעה המבואר למעלה. ולזה אמרו מי כמוכה נאדר בקודש, נודע סוד הקודש שהוא במלכות סוד שבת קודש לפי שאבא נקרא קודש ובאבא יסד ברתא כנודע, וזה אמרו נגד מלכות שבמלכות דקדושה שנתגברה נגד מלכות שבנוקבא דקליפה, וכולה קודש היא ועל כן רשום בכוונות במקום הזה ראשי תיבות שם ב"ן שהוא במלכות כידוע. נורא תהלות, אמרו נגד זעיר אנפין שבמלכות שנתגדל ונתגבר על בחינה זו אשר לעומתו בקליפה, כי נורא הוא סוד זעיר אנפין כידוע מכוונת השמונה עשרה ותהלה הוא סוד המלכות (כמו שמובא בפרי עץ חיים בכוונת תהלה לדוד), ועל כן רומז זה לזעיר אנפין שבמלכות, וכן רשום בכוונות סוד התפארת והוא תפארת שבמלכות. עושה פלא, אמרו נגד מלכות שבזעיר אנפין דקדושה אשר נתגבר ונתגדל כי עושה הוא סוד המלכות בחינת עשיה, ופלא הוא סוד האלף העולה כ"ו בחינת שם הוי"ה שבזעיר אנפין ועל כן זה הוא נגד מלכות שבזעיר אנפין, והבן.

540

541נטית ימינך תבלעמו ארץ נחית בחסדך וגו'. כאן שבחו ישראל והודו לשמו ואמרו לעצמן נראה גודל ההפרש וההבדלה המופלאה והמופלגה אשר בינינו לבין המצרים, כי הן במצרים הנה גדולת רחמי שמים ברוך הוא ורוב חסדיו גרמו שיבלעו בארץ ולא יהיו למאכל לדגי הים או לעוף השמים, כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רנ"א) בשכר שאמרו ה' הצדיק זכו לקבורה וכו', והוא אומרו נטית ימינך תבלעמו ארץ שימינך היא שגרמה להם שיבלעו בקרקע אבל לעם קדוש ישראל מה רבו מעשיך אשר תחילה בנסעם ממצרים שלא היה בהם עדיין מצוות כל כך, על כל פנים גרם חסדך אשר נחית בחסדך עם זו גאלת שגאלת אותם מאויביהם בחסדך, אבל אחר כך כשהלכו אחר שמו יתברך והלכו אחריו לארץ ציה וערבה, אז לא די שהחסד גרם שתעשה להם חסדים, אלא אף נהלת בעזך אל נוה קדשך, שאף בעזך כח הגבורה בו נהלתם אל נוה קדשך, כי קרעת להם הים שהיה בכח הגבורה כאמור. ועבור כל אלה הנה,

541

542שמעו עמים ירגזון וגו' עד יעבור גם זו קנית. כי אחרי שמעם נסים שעושה הקב"ה לישראל הן במדת החסד והן במדת הדין כולם יראו לנפשם מפחד ישראל שלא יפלו עליהם וה' מושיעם, ועל כן אמר תפול עליהם אימתה ופחד, כי תחילה בצאת ישראל ממצרים והושיעם ה' במדת חסדו יתברך וגאלם שלא בטבע העולם תיכף נתפחדו מאוד בראותם שכל כך יושיעם בחסדיו, ואחר כך בקריעת ים סוף כשראו שהדין הגמור עשה להם נסים מופלאים שלא בטבע ונהפך עליהם לרחמים מופלגים כזה, אז נבהלו אלופי אדום וגו' כי רעדה אחזתם, שלא שמעו כזאת מימיהם שהדין יעשה חסד לאדם, ועל כן אמרה רחב הזונה אל שלוחי ישראל (יהושע ב', ט'-י') וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', לא הזכירה כלל מפלת מצרים ומכותיו, רק את אשר הוביש ה' את מי ים סוף כי זה הוא פלא גדול שכח הגבורה יעשה חסד לאדם להעביר אותו בתוך הים ביבשה, וכן כאשר הוביש ה' את הירדן מפני בני ישראל נאמר (שם ה', א') ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' את אשר הוביש ה' את מי הירדן וגו' וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח וגו', והכל כאמור, בינה זאת. ולזה סיים עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית, כלומר כל הפחד והאימה הזה היה בשני פעמים, כי תחילה עד יעבור עמך ה' שהוא הגאולה ויציאתן ממצרים שהושיעם ה' בחסדו בנסים מופלגות, ואחר כך עד יעבור עם זו קנית על הים כי שם ראו יותר ויותר שהדין עשה להם חסדים בנסים מופלאים, ולזה אמר כאן עם זו קנית, על דרך מאמרינו לקונה עבדיו בדין, כי בריאת העולם היה להיטיב לבריותיו בחסדיו, וזה נתחייב כביכול ברוך הוא וברוך שמו מאז בריאת העולם שיעשה טובות לעולמו בחסדו, אבל כשעושה טובות בכח הדין זה נקרא דרך משל כמו אדם הלוקח חפץ שלו, ממון או דבר אחר, ונותן בעד חפץ אחר שהוא קונה החפץ האחר בדבר שלו, כן כביכול הקב"ה העושה טובות בדין, נעשה כמי שלוקח חפץ שלו שאינו נתחייב בו ונותן בעד זה, ועל כן אנו אומרים לקונה עבדיו בדין, כי כאשר עושה טובות עם הדין, אז קונה עבדיו בקנין גמור, ועל כן על הים שהיה בחינה זו, שניצולו בדין אמרו עם זו קנית, קנין ודאי שקנאם משלו.

542

543כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו וגו' ובני ישראל הלכו וגו'. כפלו לומר זאת מה שכבר אמרו כזה וכזה למעלה, ואמנם על פי מה שהעלנו למעלה (בפסוק וישב הים לפנות בוקר), כי נס בתוך נס היה בבקיעת הים, כי לא זו שנבקע תחילה לשני צדדים להעביר את ישראל בתוכו בחרבה, אלא אף שגם אחר כך כאשר באו בני ישראל לתוכו והלכו משפתו אל עבר השני, והמצרים הלכו תיכף אחריהם, אז נקרע הים לחצאין, אשר על חלק שהיו המצרים בתוכו וישובו המים וינערו את מצרים בתוכו, וצד השני נשאר עומד מוצב כחומה מזה ומזה להעביר ישראל, וזה הוא הקריעה שאמרו חז"ל שנקרע הים, ולא זה הוא מה שנחלק תחילה לשנים כי זה הוא הנקרא בקיעה ולא קריעה, והקריעה הוא כאמור שנקרע לחצאין שחציו ישטוף את המצרים וחציו נשאר כמו נד, ואפשר שזה אמר הכתוב שם וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, פירוש כשהיו ישראל עומדים על שפת הים מעבר השני שבתוכו, כבר ראו את מצרים מת שהים מנער אותו בתוכו, או כה יאמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים השני, והשפת שאצלם עדיין עומד כחומה ותגדל זאת בעיניהם למאוד איך הקב"ה מציל אותם בידו אחד ובידו השני טובע למצרים, ועל כן אמרו אשירה לה' כי גאה גאה שני גאות כאחת הצלה וטביעה רחמים ודין, וימינך ה' נאדרי וגו' ימינך ה' תרעץ אויב כי זה דומה ממש לעושה דבר בשתי ידים בפעם אחת וימין אחד נאדר בקודש להצלת ישראל וימין השני באותו פעם תרעץ אויב, וזה ששבחו והודו לשמו יתברך כאן בסוף השירה ואמרו מפורש לומר כי כל השירה הזאת הכל למה שראינו בעינינו, כי בא סוס פרעה וגו' וישב ה' עליהם את מי הים, והיה מחויב להיות שב כל המים אשר קמו כמו נד, ולא כן היה כי ובני ישראל הלכו אז ביבשה בתוך הים בעבר השני וראו את מצרים נעורים בים לאחוריהם, ודאי מה גדלו מעשיו בזה, אין כאלהינו.

543

544או יאמר כי בא סוס פרעה ברכבו וגו'. על דרך אומרם ז"ל (מכילתא מובא בילקוט רל"ה) דרך ארץ המרכבות נמשכות אחר הפרדים, עכשיו מרכבות מושכות את הפרדים וכו' עד כאן. והוא אומרו כי בא סוס פרעה ברכבו וגו' שהסוס בא על ידי הרכב לתוך הים שהרכב המשיכו.

544

545גם יאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. כי הנה נודע אומרם ז"ל (סוטה ל"ז.) בפסוק (תהלים ס"ח, כ"ח) שם בנימין צעיר רודם, שקפץ שבט בנימין תחילה לים או נחשון בן עמינדב עד צוארו וכו', ולכאורה צריך להבין איך סיכנו בעצמם סכנת מות וסמכו על הנס, כי מנין היו יודעין שישועתן יהיה על ידי קריעת הים והלא הרבה ריוח והצלה לפניו, ודלמא היה הקב"ה שולח מלאכו אל מחנה פרעה וחילו והיה שורפם ברגע כמו חיל סנחרב או סיסרא וכדומה, והם היו הולכין ביבשה שלא על דרך הים כלל, ואכן כי אמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהיה נקרע וכו', וכתבנו למעלה אשר התנאי מרומז בתורה במה שאמר (בראשית א', ט') יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה שמלות ותראה היבשה מיותר, להורות אשר לפעמים יתראה היבשה במקום הים, והוא אומרו יקוו המים אל מקום אחד ולפעמים תראה היבשה בו בעת שאצטרך להעביר לבני ישראל ועיין שם. ועל כן ישראל בעת עומדם על הים ומצרים לאחוריהם ומצד אחד מדבר והים סוגר לפניהם, אשר ודאי על זה הותנה התנאי המרומז בתורה שעתה יקרע, וקפצו לתוך הים. ולזה אמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, כלומר עבור היבשה הנזכר בתורה ותראה היבשה שמורה על קריעת ים סוף הלכו בתוך הים והגיע המים עד צואריהם לפי שידעו מהתנאי ובטחו באלהי אבותם, שבודאי זה העת המוכן לזה, כי למה יעשה הקב"ה נפלאות אחרות, אחר שעתה עת לקיים תנאו, ואפשר נמי שזה פירוש הכתוב למעלה ויעברו בני ישראל בתוך הים ביבשה כלומר מה שעברו בתוך מי הים היה ביבשה בשביל מלת יבשה המוזכר בתורה המורה על תנאי ובטחו שבודאי המים יקיימו תנאם כדבר האמור.

545

546וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וגו' ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו וגו'. להבין סמיכת אזהרת משה למה שלמעלה ולכאורה אין כאן מקומו, ולמעלה בעת שאמר להם הוא הלחם אשר נתן ה' וגו' היה לו לבאר דיניו שאסורים להותיר עד בוקר. ונראה, בהקדם להבין למה לא העדיף המרבה, כי בשלמא הממעיט לא החסיר זה הוא מדרכי אלהינו יתברך לשלוח ברכה במעשה ידי אדם וימלא לו חסרונו, כאשר נמצא מקום על מה לחול ברכתו כמו בשמן של אלישע (מלכים-ב ד', ב'-ו') וכדומה, ועל זה אומר הכתוב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ששולח ברכה במעט להיות מתרבה, אבל להחסיר את המרבה את אשר כבר לקטו לכאורה מה איכפת להבורא בזה, אם כבר נקט למה יחסרו מיגיעתו. ואמנם הנה נודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תמורה) שרוב מצוות התורה הן עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים וכן הוא אומר (משלי כ"ב, י') הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וכו'. וכן בדברי חכמי האמת ז"ל ועל כולן בזוה"ק (יתרו פ"ב:) קראו לתרי"ג מצוות התורה תרי"ג עטין שהן עצות אל האדם, איך להתקרב אליו יתברך בכל לבבו ונפשו ומאודו. ונודע לכל מעלת הבטחון בבורא יתברך שאין לו שיעור וערך כי תדע שאם אדם ישתדל בכל עוז וירבה בעשיות בכח חכמתו אשר עליו ובכח גופו ולא ינוח ולא ישקוט מלעסוק יומם ולילה בצרכי פרנסתו, לא יהיה לו אף פחות משוה פרוטה יותר ממה שקצב לו הבורא ברוך הוא שירויח בזה השנה או בזה השבוע וכדומה, וכן אם ימעט בהשתדלות ועסקי צרכי טרפו ומזונו ולא יעשה בהם כי אם בשעה אחת או שתים מן היום, לא ימעט לו מאשר גזר עליו הבורא, ואכן זאת היא שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה בעסקי פרנסתו, שלא יניח כל העסקים וישב בטל, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר עסק מה כמו שהוא מפורש בתנא דבי אליהו וזה הכל נמשך מחטא האדם הראשון שנתקלל האדם והארץ ולא יכלו להתברך כי אם באיזה עשיה אבל בעת התיקון ודאי שיהיה אדם מתפרנס בלא יגיעה ובלי שום עשיה כלל, כמו חיה ועוף שמתפרנסים שלא בצער, ועל כן אמרו חז"ל (כתובות קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כי בעת התיקון לא יצטרך האדם לשום עשיה, רק שהארץ תוציא שם צמחה בכל עסקי הצטרכות האדם, אבל עתה עבור החטא מוכרח האדם להשתדלות מה, אבל כל ענין השתדלות אינו רק על דרך הזריעה באדמה, אשר לא יוכל האדם לומר אשב בביתי ולא אחרוש ולא אזרע ותהיה התבואה גדילה בארץ רק שהוא מוכרח להשתדלות מה והיא הזריעה בארץ, אבל אחר הזריעה הרי כל ימי הגידול הרי הוא יושב בטל, ולא יועיל לו כלל אם ישב כל היום אצלה ויעשה בה דבר או לא והכל בגזירת הבורא יתברך. וכן הוא בכל העשיות, האדם הוא מחויב לעשות איזה דבר בהשתדלות, אבל שלו אינו כי אם ההתחלה, והגמר הכל הוא ברצון הבורא יתברך ולא יועיל לזה כלל שום ערמות ותחבולות, ובזה תדע שאדם אשר ישיג איזה חפץ ממון או שאר דבר, קצת באיסור, כמו אבק גזל או רבית וכדומה, אינו אלא פתי וחסר לב, כי מה שהיה ראוי לו להרויח בזו השעה, אם היה ממתין וגובר על יצרו ברגע הזה, ודאי היה מגיע לו זה הריוח בהיתר בשעה זו ממש אחרי שכבר כן נקצב עליו, ובודאי אם היה אדם עוסק בתורה בשני שלישי היום או בשני שלישי שבוע והשאר היה עוסק במשא ומתן, היה מרויח כל אשר נקצב עליו כמו בטרחתו בכל היום בלתי ספק, ועיין בזה בדברי הרב החסיד הקדוש בחובת הלבבות בשער הבטחון שהאריך בזה עיין שם.

546

547ואולם תדע אשר אף השתדלות שזה הוא החיוב על האדם לעשות ביגיע כפיו, גם זה הוא סיבות מאת הבורא ברוך הוא שמזמין לפני האדם סיבה זו ועסק זה וכדומה, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות והוא מסבב כל הסיבות שיבואו אל האדם, ועל כן אמרו חז"ל (סוטה מ"ח:) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי זאת היא בלתי ספק אשר למחר ודאי יסבבנו ה' הטוב אופן שיהיה לו לחם לאכול לפי אשר נגזר עליו, וכל אדם מובטח מאת הבורא ברוך הוא וברוך שמו על לחם לפי הטף ובגדים לכסות עצמו על צד סיפוק ההצטרכות ההכרחי כמאמר הכתוב (תהלים קל"ו, כ"ה) נותן לחם לכל בשר ואומר (שם קמ"ו. ז') נותן לחם לרעבים, והנה אמר מפורש לכל בשר, כי הכל מובטחין על פת במלח לשבוע, ויותר ממה שגזר עליו לא יועיל לו אף אם יעשה כל היום, ועל כן מי שיש לו היום פת ואומר מה אוכל למחר, ויגע ועובד על למחר הרי זה מקטני אמנה, כי למחר ודאי ישפיע לו ה' מה שיצטרך למחר, ובכדי להורות לעם ה' בחינה זו, שלא יהיה אדם אומר מה אוכל למחר, ויאמין באמונה שלימה כי ה' הוא העושה לו תמיד כל צרכו ויזמין מזונו למחר וליומא אחרא, עשה ה' הטוב, נס במן, שלא העדיף המרבה מן אכילת יום אחד, בכדי שלא יהיה אדם טורח להזמין מיום זה על למחר, רק יאמר ברוך ה' יום יום, ויאמין באמונה כי ה' אשר השפיע לו היום, ישפיע לו גם למחר בהשתדלות מה וגם במן היה להם השתדלות מה כמו הלקיטה וההולכה לביתו, אשר על כן הנה תחילה וילקטו המרבה והממעיט שאחד היה מרבה בלקיטה, כי חשש אולי לא יהיה לו מחר והזמין למחרתו, ואחד המעיט בלקיטה כי סמך על ברכת ה' שיברכנו ה' במעט כמרובה, וכן נעשה שלזה בירך ה' במעשה ידיו, והמרבה לא פעל כלום כי לא העדיף, ומשה רבינו כאשר הביט אל דבר זה, ראה מעשה ונזכר הלכה הליכות עולם, לומר להם דבר בעתו שאיש אל יותר ממנו עד בוקר, כי כן היה הצווי בפירוש, בכדי להשריש בעם ה' האמונה והבטחון על צד היותר שלם, וללמוד לדורות הבאים שלא יהיה אדם עובד בכל ימיו מיראתו על חסרון מזונותיו להבא רק כאשר יהיה לאדם על פרנסת יום זה, לא יעסוק עוד ביום זה בהשתדלות הפרנסה, ויניח הנשאר ביומו לעבודת בוראו, וכה יתנהג כל ימיו, ובנתינת לחם הראשון לישראל הקדים לצוות להם אופן התנהגותם שלא יעבוד האדם יומם ולילה על מזונותיו למלאות אוכל פיהו כי הרי במן הממעיט לא החסיר ולא העדיף המרבה, ועל כן מתמה הקרא ואומר.

547

548ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו וגו'. בו' הנוסף על ענין ראשון, כי אף על פי שראו בעיניהם דבר ה' אמת, אשר גם המרבה לא העדיף מאכילת יום אחד, בכדי שלא יותר ממנו עד בוקר. ואף על פי כן הם הותירו ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ה, י') שדתן ואבירם היו, כי אז היה זאת גודל רשעות וחציפות לעשות דבר הנראה לעין כל בבירור, אשר הקב"ה מזמין בכל יום ואינו חפץ שיותירו והם הותירו. ולא יעשו זאת כי אם רשעים גמורים והם דתן ואבירם, לא כן הצדיקים אשר אפילו בדבר שאינו נראה לעין, בטחונם בהקב"ה וברוך שמו.

548

549וישמע יתרו וגו' חתן משה את כל אשר עשה אלהים וגו' כי הוציא ה' וגו'. חז"ל (מכילתא ורש"י בפרשה זו) אמרו מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ולכאורה דבריהם סותר מאמר פסוק הלז, כי הלא מפורש ששמע את כל אשר עשה, והכל בכלל כמו נסי מצרים והמן וכדומה, ועוד צריך להבין מה שפירש הכתוב כאן חתן משה, וכבר ידענו זאת, וגם להבין מה ששימש בשני שמות כאחת ואמר את כל אשר עשה אלהים וגו' כי הוציא ה' וגו', והבן, ועוד צריך להבין אומרו מעיקרא וישמע יתרו, הלא זו אינו ההודעה מה שמודיע הכתוב כאן, ועיקר הסיפור כאן הוא מה שעשה יתרו אחר השמיעה שהוא ויקח יתרו את צפורה אשת משה וגו', ולזה היה צריך הכתוב לומר בזה הלשון ויהי כשמוע יתרו וגו' את כל אשר וגו' ויקח וגו' כי השמועה גופא אינו חידוש כלל, וכי יתרו בלבד שמע, הלא כל העולם וכל מלכי מזרח ומערב שמעו כי הוציא ה' וגו' כאשר אמרה רחב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ואומר (לעיל ט"ו, י"ד) שמעו עמים ירגזון וכדומה, ורק ויהי כשמוע הוה ליה למימר כאמור.

549

550ואכן הנה נודע וכבר ביארנוהו במקום אחר אשר שני מיני נסים נמצאים בעולם מאת ה' הטוב, שעליהם שיבח אליהו למרי עלמא ואמר (בהקדמה תנינא בתיקוני זוהר) אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. האחד הוא, מה שהקב"ה עושה נס מופלא ונראה לעין כל בשידוד כל מערכת השמים וכוכביהם ומבטל טבע העולם כמו להחריב הים לפני בני ישראל או עמידת השמש בגבעון בחצי השמים וירידת המן וכדומה, וזה נעשה על ידי גילוי כבודו יתברך שעל ידי זה נתגלה כבודו יתברך לעין כל בהראותו כי הוא אין עוד מלבדו וכל העולם כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, ובידו לעשות כחפצו כאדם העושה בשלו ועל זה נאמר (תהלים ל"ד, י"ז) פני ה' בעושי רע וגו', כי זה נקרא פני ה' מאחר שעל ידי זה נתוודע וניכר שמו יתברך ונקרא על דרך משל שהעולם רואין אותו ומכירין פניו כי ה' העושה כל זאת, כי אין הקב"ה ניכר לעולם במהותו כי אם על ידי פעולותיו יתברך, ועל ידי זה נקרא עילת העילות שהוא העילה הראשונה קדמון לכל דבר אשר נברא, והוא המציא כל נמצא וכל הנמצאים בשמים וארץ מן הצורה הראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ, הכל עלולים מאתו יתברך, והוא המציאם מאמתת המצאו, ועל כן כולם בידו לעשות עמהם כאשר יחפוץ, ולקרוע הים ולהעמיד השמש. והשני הוא, הנס הנעשה נסתר ומעוטף בתוך טבע העולם שאין הכל מכירין שמאתו הוא, כמו נס מרדכי ואסתר אף שהיה נס מופלג והוציא את עמו ישראל ממות לחיים, עם כל זה היה נסתר בטבע העולם וכמאמר חז"ל (אסתר רבה בתחילתו) הרג אשתו בשביל אוהבו ואחר כך הרג אוהבו בשביל אשתו, ועוד אמרו (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים, וזה נקרא הסתרת פנים מאתו יתברך שמסתיר פניו מלהראות גדולתו והכרתו לעין כל, כי אלו הרחוקים מאור פניו יתברך ורחוקים מאמונתו יכולין לומר שזה נעשה בדרך טבע העולם, ומקרה הוא אשר קרה כך, ולא ה' פעל כל זאת.

550

551ועל כן אמרו חז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום וגו' ולכאורה לא נודע פירוש דבריהם בזה לא השאלה ולא התשובה, ואמנם כי שאלו היכן מרומז בתורה בחינה זו שיפליא הקב"ה נסיו בהסתר בטבע העולם שלא הכל יראו את פניו כמו שהיה בנס אסתר, ואמרו ואנכי אסתר אסתיר פני וגו' שזה הוא הסתרת פנים מאתו, שאף שעושה הנס אינו מגלהו לעין כל, רק מסתירו בטבע העולם שיאמרו רשעי ארץ אשר לא מאת ה' הוא, וזה הכל על ידי עוונות בני ישראל שאינם זוכים שיפליא הקב"ה עמם נסיו בגילוי כבודו יתברך לעין כל, רק בהחבא. ואכן אלו המאמינים בה' ויודעים דרכי אלהיהם יתברך במקצת דמקצת ומשגיחים באמיתיות הלב שלא להשטות עצמו, אז רואה בעיניו כי זה ודאי סיבה מאת ה' להושיע את עמו ישראל רק שנסתר בטבע. ולא זו בלבד שרואין זאת בנס נפלא כמו בנס אסתר וכדומה, רק בכל יום ויום כשמביטין על כל טבע העולם ואת אשר נעשה בו רואין הפלגת נסיו יתברך שאין להם שיעור וערך ונעשים בכל יום ובכל עת ובכל שעה ורגע, וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב (פירוש נסים שנעשו לנו) אין אנו מספיקין, ופירש רש"י מפני שהם תדירות, ובחינה זו אין הכל זוכים אליה כי אם אינון זכאי קשוט הממיתים עצמן על עבודת בוראם ונותנים לבם עליו ומשגיחין בכל אשר יעשה הקב"ה בעולמו, אז רואין בחוש ממש כי אין מקרה בעולם לומר זה אשר קרה כך וכך, רק יודעים ומאמינין שהכל מאת ה' היתה זאת, והוא המושיע לעמו ישראל מכל צרותיהם תמיד בכחו ברוב רחמיו וחסדיו, רק שמסתירו בתוך איזה סיבה בטבע העולם. ועל זה אמר וסיבת הסיבות, כי האדם אשר על הארץ אינו רואה כי אם הסיבה ונדמה לו שהסיבה בא אליו ממילא במקרה העולם להצליח ולהוושע בכל עניניו, אבל האמת הוא שהקב"ה וברוך שמו הוא המסבב כל הסיבות, ומפליא נסיו עם כל האדם תמיד בתוך הטבע.

551

552ואמנם תדע אלו הרשעים הגדולים המפורסמים בעולם, ונתגדלו ברשעם למען ספות חטאת על חטאת, אז לא די שאינם מאמינים בה' בנסיו אשר מפליא בטבע העולם, כי אם גם כאשר יראו נס מופלג שלמעלה מטבע העולם לרוב רשעתן יכחישו גם את זה, ויאמרו בערמותן כי לא מאת ה' הוא רק בחכמת הטבע או בכשפים וכדומה, ועוד מחמת שאין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים אליו כמו שאמר הכתוב (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', הקב"ה בעצמו נותן בלב הרשע שלא יאמין בנסיו בכדי שלא יבין אל פעולת ה' ואל מעשה ידיו, כמו בחיזוק לב פרעה שנדמה לו בכל המכות שהכהו למעלה מטבע העולם, אשר בטבע הוא ומקרה אשר קרה כך ולא מאתו יתברך, ומי לנו גדול מקריעת ים סוף שהיה ודאי נס מופלג מה שלא נשמע כזאת מיום הוסדה הארץ, אף על פי כן מצינו בדברי חז"ל (אסתר רבה ז', י"ג בפסוק אם על המלך טוב) שאמר המן למלך אחשורוש בזה הלשון: היה אחד ביניהם ושמו משה בן עמרם ובכשפיו נטל מקל ולחש עליו והכה בו את הים וכו'. ואפילו עתה בדורותינו נמצאים אפיקורסים תיפח רוחם ועצמותם שאומרים שהיה על פי חכמת הטבע, והכל כי נתגדלו ברשעם כל כך, עד אשר יתנו לב להכחיש את הנראה לעינים לעין כל, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה ה', י"ב) ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו וגו', כי נודע אשר שם הוי"ה יתברך הוא המכונה בעשות הדברים אשר למעלה מטבע העולם כי הוא המהוה את כל ובידו לשדדם ולשברם ולהכניעם,מה שאין כן שם אלהים שמכונה על שם הטבע שהוא גמטריא הטבע, ועל כן אמר פרעה לא ידעתי את ה' כלומר איני יודע שיש בחינה המהוה שלמעלה מהטבע אבל משם אלהים ידע כמאמר חז"ל (בזוה"ק פרשה זו נ"ב: ושם מבואר) כי לא האמין רק בטבע ולא למעלה ממנו, ועל כן מתמה הכתוב ומפליא עצמו אשר גם מעשה ופועל ה' שם הוי"ה המהוה והמשדד את כל טבע העולם, גם אל זה לא הביטו ולא ראו להאמין כי מאת ה' הוא, ומכחישים גם את זאת. ואפשר שזה אמר הכתוב (ישעיה מ"ד, י"ח) טח מראות עיניהם פירוש שטח עיניו גם מראות כשרואה בעצמו שהוא הפלא ופלא אף על פי כן טח עיניו ואינו מאמין בה', ואזניו הכבד (שם ו', י') גם כאשר ישמע מדברים הנפלאים כבד אזנו לשמוע זאת ואינו מאמין בה, ועל כן אמרה רחב אל שלוחי יהושע (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' וגו' ונמס לבבנו ולא קמה וגו', כלומר כי הן לא הגיע רשעתינו כל כך להיות כבדה אזנינו משמוע בנסים מופלאים האלה, רק אנחנו שמענו את זאת ונכנסה שמועה באזנינו ועל כן ונמס לבבינו לא קמה עוד רוח וגו'. והנה יתרו שהיה כומר לעבודה זרה מעודו, ולא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה כמאמר חז"ל (קהלת רבה ג' בפסוק י"א את הכל עשה יפה) ודאי היה מהראוי אליו שלא יגיע השמועה הזאת לאזניו כלל, ויכחישנה מכל וכל כמעשה המן שאמר שמשה עשה זאת בכשפיו, או כהאפיקורסים שאומרים שבחכמת הטבע עשה משה מה שעשה.

552

553ואכן גדולה לגימא וכו' שמקרבת הרחוקים וכו' שבשכר (שמות ב', כ') קראן לו ויאכל לחם זכו בניו לישב בלשכת הגזית וכו' (סנהדרין ק"ג:) כי בשביל חתיכת לחם זה שנתן יתרו למשה ונתקיים בו (קהלת י"א, י') שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כי משה נקרא על שם המים כמאמר הכתוב (שמות ב', י') כי מן המים משיתהו, וזכות זה גרם לו אשר נטהר לבבו ואבריו קצת בתחילה עד שזכה לשמוע ותגיע השמועה לאזניו שיאמין כי הכל מאת ה' הוא, ולזה אומר הכתוב כאן וישמע יתרו כהן מדין כלומר אף שהיה כהן מדין ועבד כל עבודה זרה בעולם אף על פי כן זכה לשמוע ונכנסה באזניו, והטעם הוא עבור שהוא חתן משה והאכיל פרוסה למשה ונתן לו בתו, זכה לשמוע ולהאמין את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' פירוש שהאמין כי כל העשיות שעשה משה לא בכח ידו ולא בחכמתו עשה, רק שאלהים עשה זאת למשה, שיעשה בכחו כל העשיות והנסים המופלאים, ועל כן אמרו חז"ל מה שמועה שמע וכו' כלומר מאיזה שמועה סיפר כאן הכתוב לחידוש שהגיע השמועה הזאת לאזני יתרו, ואמרו קריעת ים סוף ומלחמה עמלק, כי אלו שניהם היה בכח ידי משה כמאמר הכתוב (שמות י"ד, כ"ז) ויט משה את ידו על הים ואומר בוקע ים לפני משה, וכן במלחמת עמלק נאמר (שמות י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, מה שאין כן מכות מצרים שהיה גם על ידי אהרן ועל ידי הקב"ה בעצמו כמאמר חז"ל (תנחומא וארא סוף י"ד) ונס המן היה גם כן מאת הקב"ה לבד. וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק היו בידי משה, והעיד הכתוב אשר גם באלה הנסים שנעשו על ידי משה האמין אשר עשה אלהים זאת למשה, ובכחו עשה הכל, כמו בים סוף שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') שנתן הקב"ה ימינו לימין משה וראהו הים וברח, ובמלחמה עמלק אמרו חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם בשמים היו מתגברין וכו', ועוד הנה ידוע מכוונות האר"י ז"ל בסוד נטילת ידים שהעיקר בהן ההגבהה למעלה שעל ידי זה מתיחדים כל העשרה מאמרות שבהן נברא העולם כאשר הארכנו בזה במקום אחר, ובזה תרד ההשפעה וברכה לעמו ישראל, ועל כן כאשר ירים משה ידו ביחוד שמו יתברך וגבר ישראל, וממילא מכל שכן דכל שכן שהאמין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים כי אם האמין בנסים שנעשו על ידי משה שהכל מאת ה' הוא ולא עשה משה בשום כח אחר רק בכח ה', מכל שכן במכות מצרים שהיה מהם שנעשו על ידי ה' לבדו, שלא יכחישנה לומר מקרה הוא וכדומה, רק שה' פעל כל זאת. וזה פירוש מאמר חז"ל (בילקוט רמז ר"מ) בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו שהקשו אם במשה האמינו בה' וכו' פירוש אם האמינו בנסים שנעשו על ידי משה שהכל מה' הוא מכל שכן בדבר שנעשה ביד ה' בעצמו.

553

554ואמנם טעם מה שעשה הקב"ה קצת נסים על ידי משה הכי קצרה ידו להושיע בעצמו ח"ו, ואך הוא מה שאמרנו למעלה, כי אם בני ישראל אינם זוכים לגילוי כבודו יתברך בהארה נפלאה גלויה ועצומה מאתו יתברך, צריך להעשות הדבר קצת בחלישות כאילו ח"ו קצרה ידו ונוטל עזר מזולתו, בזה מחליק אומות העולם בדברים כדי לטורדן מן העולם, שיאמרו כי מעשה איש הוא ולא ידו עשתה את כל אלה, וזה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקמ"ה) בשעה שישראל עושים רצונו הם מוסיפין כח וגבורה בפמליא של מעלה וכו' וכן הוא (בזוה"ק בא ל"ב:) וזה לשונו:: כד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא וכו' וכד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא וכו', ולכאורה זאת צריך הבנה, כי מה יערוך איש עם אל, אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו כמו שכתוב (באיוב ל"ה, ו'-ז') ואכן כי אם ישראל טובים וצדיקים אז הם זוכים שיעשה ה' נסים ונפלאות בכחו הגדול בעצמו והכל רואין כי ה' הוא העושה כל אלה, ובזה מוסיפין כח בפמליא של מעלה שיעשה ה' דבר בכחו הגדול לעין כל, והכל רואין כי גדול אדונינו ורב כח וכבוד ה' נתעלה בזה, וח"ו להיפוך כשאינם זוכין והקב"ה עושה הנס על ידי אדם אז הם מתישין כח פמליא של מעלה שנראה כאילו ח"ו אין כח בהקב"ה לעשותו לבדו, והאפיקורסים אומרים שחכמת אדם הוא זה, ועל כן זה הנס יכונה לפעמים על שם אלהים שגימטריא הטבע לפי שנעשה כעין חלישת כח ויכולין הרשעים לומר בחכמת ומקרה הטבע הוא. ועבור זה אמר הכתוב תחילה וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' כי האמין אפילו בנסים שנעשו על ידי משה המכונים לפעמים בשם אלהים כאמור, גם אל זה הטה אוזן ושמע והאמין, וממילא האמין כי הוציא ה' שם הוי"ה את ישראל ממצרים, שנסים הנעשים על ידי ה' בעצמו המכונים על שם הוי"ה ודאי הוא עשאם ולא הכחישם ולא תלאם במקרה העולם כנאמר, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

554

555ב או כה יאמר על הדרך הנזכר, כי בשתים נשתנה יתרו למעליותא על שם שהיה חתן משה, משארי הגוים הרשעים כי הם אינם מאמינים אשר כל טבע העולם מאת ה' הוא אשר הוא אמר ויהי ומסבב כל הסיבות בכל טבע העולם, רק אומרים שעולם כמנהגו נוהג מעצמו בטבע המזלות ואין הקב"ה משגיח כלל על עולם הזה, כדעת האפיקורסים. והשנית, שאינם מאמינים אשר ביד ה' לשדד כל המזלות ומערכת השמים וכוכביהם ואומרים ח"ו כי חזק הוא ממנו, שגם בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם כמאמר חז"ל (מנחות נ"ג:) וכדעת פרעה שאמר (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה' וכל אשר ראה נדמה לו שמאת אלהים הוא מן הטבע ולא מה' המהוה. והנה מלחמת עמלק ודאי שהיה הנס נסתר בטבע העולם, שהרי כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק, ונמצא אם לפעמים נוצחין ולפעמים מנוצחין, נראה לעין בשר כשאר טבע מלחמות העולם שפעמים זה נוצח ולפעמים זה. כי מלחמת ישראל שהיה שלא בטבע העולם נאמר (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש, שלא נהרג אף אחד מישראל. ואמנם גם נס קריעת ים סוף לפי מאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') שהתנה הקב"ה עמו בעת הבריאה שיקרע לפני בני ישראל גם הוא נעשה שלא בשידוד הטבע כי היה צריך לקיים תנאו אשר מאז, ולזה אמר הכתוב וישמע יתרו וגו' וכאמור שהטה אזן ושמע באמונה והאמין את כל אשר עשה אלהים למשה וגו', כלומר כי כל טבע העולם המתנהג בטבע גם זה מאת אלהי"ם הוא שגימטריא הטבע והוא המנהיג טבע עולמו, ולא מקרה שקרה כך ולא הניח טבע העולם על מערכת השמים רק השגחת אלהים בכל טבע העולם. ועל כן אמרו מה שמועה שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי זה הוא הנראה כעשיית הטבע והאמין אשר זה עשה אלהים למשה, הוא שעשאה ולא טבע המזלות הוא בלתי השגחתו יתברך, ועוד שמע והאמין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים שיציאת מצרים שהיה בשידוד הטבע האמין שמה' הוא כי בידו כח וגבורה לשבר ולהכניע כל המערכה מזלות השמים וכוכבי הרקיע, וכי הוא שיברם והכניעם והוציא את עמו בני ישראל ממצרים מה שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, עכשיו הוציא ס' רבוא בני אדם משם, כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ט) כי אין כה' ואין בלתו הוא יצרם אף עשאם ובידו לשדדם ולשברם כרצונו, היפך מסכלות רשעי ארץ האמורים למעלה, שאינם מאמינים לא בזה ולא בזה, כי פרעה הרשע גם בראותו המכות אשר הכהו ה' בלמעלה מן הטבע העולם לא האמין בזה שהם למעלה מן הטבע וסבור שהכל בטבע הוא, כי לא יתגבר ח"ו למעלה מן הטבע, ועל כן אמר לא ידעתי את ה', שכל אשר אני רואה הכל בטבע מאת אלהים הוא ולא מה' המהוה לשבר הטבע, ולא כן יתרו שזכה להבין אשר כל הנעשה לפרעה לא בטבע היה רק למעלה מן הטבע בכח ה' המהוה, אף בדבר שיכול המתעקש לומר שיכול להיות בטבע העולם לא שם לבו לדברים כאלה והאמין שהכל מה' למעלה מטבע הוא, ולזה אמר וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' כי הוציא ה' וגו' כלומר כי גם בדבר הנראה אשר זאת עשה אלהי"ם שנעשה בטבע העולם לא פנה לבבו לאמונות הכוזבות ושמע והאמין בכל זה כי ה' הוציא את בני ישראל ממצרים, כלומר ה' המהוה עשה זאת בלמעלה מן הטבע.

555

556ג עוד יתבאר מאמרם ז"ל מה שמועה שמע ובא וכו'. כי הנה כתבנו במקום אחר בפירוש אומרם ז"ל (שבת י"ד:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצא בת קול ואמר בני אם חכם לבך וגו', ולכאורה צריך הבנה מה חכמה נראה בתקנות הללו, וצדיק או חסיד היה לו לקרות על הדבר הזה, ואמנם כי הנה סוד נטילת ידים מורה על חיבור ויחוד עשרה מדות הידועים שהם עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כמאמר חז"ל (אבות ה', א') ועליהם אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה וכו', וכל עבודתינו בתפילה ותורה ובמצוות ומעשים טובים הכל סובב הולך על יחוד עשר מדות הללו, כי הקב"ה וברוך שמו הלא הוא הטוב ומיטיב לכל, וחפץ חסד הוא ורוצה להשפיע תמיד כל מיני טובות וברכות לעולמו, ואך כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם, וח"ו כאשר נעשה פירוד בין המדות הללו על ידי עוונות התחתונים המבדילים בין מדה למדה, אז נרגן מפריד אלוף אלופו של עולם מהמדות הללו כי לא תרד הברכה על חצי דבר שהוא בפרודא ח"ו, ועל הדבר הזה תיקן שלמה נטילת ידים, כי עשר אצבעות הידים ידוע שמורין על עשר מדות הללו כמו שאיתא (בספר יצירה ברכות משנה ג') ותיקן שלמה שיהיו נוטלין אותן ולנשאם למעלה למעלה בכדי לקרב אחד אל אחד ביחודא שלים ולקשר אותם אל מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם ברוך הוא, וזה תכלית השלימות של כל עבודתנו ועשייתנו בעולם הזה ובזה נזכה ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח וכו'. ועל כן אמרו חז"ל (סוטה ל"ח.) שברכת כהנים צריכה להיות דוקא בנשיאת כפים שנאמר (ויקרא ט', כ"ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכן נפסקה הלכה (ברמב"ם פרק י"ד מהלכות תפילה וטור שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף י"ב) כי לא תרד הברכה וההשפעה הנכבדה כי אם בחיבור ויחוד המדות הללו אחד אל אחד ולנטלם ולנשאם ולקשרם למקורם אשר משם נמשכו, ואז הם מושכים משם כל מיני ברכות וישועות, וחיבור ויחוד י' אצבעות הידים ונשיאתם למעלה רומזים אל הדבר הזה, ועל כן מבואר שם שצריך יד הימין להיות גבוה קצת מיד שמאלית כי ה' אצבעות הימין מורים על ה' החסדים שבמדות הללו ויד שמאלית על הה' גבורות ואנו מגביהין הימין למעלה להראות שהימין יהיה בראש ותוגבר על השמאל והגבורות יוכללו ויתאחדו בהחסדים והחסדים יהיו גוברין בעולם.

556

557וגם עירוב מורה שהוא לערב ולקשר כל בחינות המדות שהם בחינת דין ורחמים, אשר האפיקורסים אומרים מי שברא זה לא ברא זה מי שברא טוב לא ברא רע מי שברא אור וכו' כנודע, ועירוב ידוע מכוונות האר"י ז"ל שהוא ע"ב רי"ו ע"ב מספר חסד ורי"ו מספר גבורה, ועשה שלמה משניהם תיבה אחת להכחיש אמונות הכוזבות וליחד שמו יתברך בכל המעשים הן בחסדים הן בדינים כי כולם מאל אחד ניתנו, ואין יחיד כיחודו, ועל ידי זה מתכללים הדינים בחסדי ה' ויורד רוב ברכה ושפע מחי העולמים ברוך הוא לכל העולמות עליונים ותחתונים, ועל כן אמרו אליו בני אם חכם לבך, כי תיבת חכם מורה על יחוד עשר ספירות הנזכרים, כי הכ' מורה על כתר עליון והמ' על מדת המלכות שאותיות הללו נתונים בראשיהם, והח' מורה על שמונה ספירות אשר ביניהם, והמיחדם הוא הנקרא בשם חכם, כי זה הוא החכמה האמיתית ליחד ולחבר ארץ לשמים לקשט את הכלה בחינת חכמה תתאה וחכמה עילאה ליחד הכל לאחד, בסוד הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית שהחכמה נקראת על שם הראש בסוד ראשית חכמה כי הכתר נעלם בתוכה כידוע ויורד עמה עד עשיה שהוא סוף מעשה, ועל כן לא היו ימים לישראל כימי שלמה שנבנה בית המקדש בימיו וכל איש ישראל ויהודה היו יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו מעין עולם הבא, לפי שהוא השיג בחינת החכמה השלימה, וזכה ליחד כל העשר מדות הנזכרים, וקישט את הכלה בכ"ד תכשיטין וחיברה לשמים להמשיך משם כל בחינת שפע וברכה, ואז נותנת ומחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה, ועל כן היה סיהרא קיימא באשלמותא בימיו כמו שאיתא בזוה"ק (ויחי רכ"ג:) הכל כמו שהאריכו שם. ועל כן אמר הכתוב למעלה (י"ז, א') ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם, כי רפידים אמרו חז"ל (בכורות ה':) שהוא רפיון ידים, והוא מורה על הנזכר שלא שמו לבבם ליחד העשר ספירות הנרמזים בעשר אצבעות הידים לחבר אותם אחת אל אחת ולקשרם למקורם, שעל ידי זה יומשך השפע לכל העולמות עליונים ותחתונים, רק עשו רפיון לידים הללו, והכתוב אומר (ירמיה מ"ז, ג') לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, שנחסר הברכה וההשפעה מאב הרחמן ברוך הוא אל בניו על רפיון ידים, (גם בבחינת המדות נמצאים כנויים בשם אב ובן כנודע, ומרפיון ידים לא הפנו אבות אל בנים והבן). ועל כן גם למטה בגשמיות לא היה להם מים המכונה בשם ההשפעה הלז שיורד ממקום גבוה למקום נמוך והוא סוד השפעת החסד המכונה על שם המים,

557

558ועל כן ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. כי היה לו מקום להלחם בהם מחמת פירוד המדות אשר נעשה בין הדביקים, ועל כן נאמר (לעיל י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא לומר לך בזמן שמסתכלין ישראל כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין וכו' כי זה עיקר הסתכלות ישראל כלפי מעלה לתקן שם ביחוד המדות הנעשה על ידי שיעבוד הלב שיהיה להם לב אחד לאביהם שבשמים ובזה גם למעלה מתיחדים המדות ומתקשרים זה בזה, ועל כן כתבה התורה לרמז זה כאשר ירים משה ידו הרמת ידי משה דוקא ולא אבר אחר כמו ראשו וכדומה, להורות על נטילת והגבהת הידים המורים על המאורות הנזכרים ליחדם לאחד, ועל כן נאמר ידו יד אחת, אף שלכאורה נראה שהיה מרים שני ידיו כאומרו אחר כך וידי משה כבדים ונאמר ויהי ידיו אמונה וכן חז"ל אמרו בלשונם שם וכי ידיו של משה עושות מלחמה, ואך כי היה גדול כח משה רבינו ע"ה שיחד ביחוד נפלא כל העשר מאמרות עד שנעשו כיד אחד ממש שכולם אחד היא והכל על ידי שיעבוד לב ישראל לאביהם שבשמים. ועל כן אחר היחוד שאנו מיחדים שמו הקדוש בכל יום תמיד פעמים באהבה ואומרים שמע ישראל וגו' עד ה' אחד שהוא היחוד הנזכר ליחד כל המדות הכלולים בשם הוי"ה ברוך הוא ביחודא שלים ולקשרם למקורם, אנו אומרים ואהבת וגו' עד בכל לבבך וגו' ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כי יצר טוב ויצר רע הנמשך מבחינת החסדים והגבורות. והאפיקורסים אינם מאמינים שמי שברא זה ברא זה, ואנו מכניסים הכל תחת רשות היחיד יחידו של עולם לאהוב אותו בשניהם הן על ידי בחינת החסדים הבא מיצר טוב שהוא לאהוב את ה' אהבה נפלאה ולעובדו בתורה ותפילה ומעשה המצוות ולגמול חסד עם חבירו לבקש טובתו תמיד ובשארי עשיות הבאים מטוב, והן ביצר רע שהוא בעשותו את כל תאוות עולם הזה מאכילה ושתיה ומשגל ושינה וכדומה שכל אלה באים מכוחות היצר הרע שגם שמה צריך לאהבה את שמו יתברך. והוא לכבוש כל תאוותיו ואהבותיו שאל יכסוף ויאהב לשום דבר מדברים ההם רק כמו אש יבער בלבבו תמיד לאהבת דביקות נפשו אל בוראו עד שמרוב האהבה ותשוקה הלזו לא יפנה לבבו כלל לשום אהבה שחוץ ממנו. כמו למשל אם יאמרו לאחד לך אל מקום ההוא ושם תמצא כיס מלא זהובים למאות ולאלפים, אז ודאי לרוב האהבה ותשוקה וחמדה הלז לא יפנה לבב כלל לקחת אוכל לפיהו או שארי תאוות ואפילו אם יאכל קצת לרוב חולשת גופו לא ירגיש טעם במאכלו אם אוכל פת או בשר כי לבו בתשוקה וחמדה הלז. ויותר מזה אנו רואין אשר אם יחמוד אדם ח"ו לנאף את אשת רעהו אז תגדל המדורה בלבבו עד אשר לא יערב לו שום מאכל לפיהו אשר יאכל, כי מוחו ולבו ומחשבתו קשורים באהבה ההוא וכן להבדיל וכו' וכו' באהבת הבורא ברוך אשר אם אדם יאהב לבוראו בתשוקה וחמדה עזה כרשפי אש שלהבת י"ה לא ירגיש כלל באוכלו אם הוא אוכל או לאו וכן בשארי תאוותיו, כי מוחו ולבו והוא כולו קשורים ומצומדים באהבת האל יתעלה ואיך יערב למו תאוה אחרת, ועל כן במאכלו לא יאכל כי אם מה שהוא מן ההכרח גדול לו לשבור רעבונו שיוכל בכח ההיא לעבוד שמו יתברך ולהעלות הניצוצות הקדושה שבמאכל ההוא לשם ה' וכן בכל דבר ודבר לא יעשנה כי אם כאשר ימצא בה מקום לה' ואם לא ימצא לא יעשנה.

558

559וכל התאוות והחמדות הללו הם מבוזים ומאוסים משוקץ ומתועב בעיניו ככל הדברים המטונפים וכמאמר חז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה וכו' וכן במאכל ידוע מה שנעשה מהמאכל אחר אוכלו, ועל כן כל התאוות מאוסים בעיניו ואינו מביט כי אם אל עבודת שמו יתברך הנמצא גם בדברים ההם שהם כוחות היצר הרע והכל כי אין יחיד כיחודו ובכל מקום שם הוא, ותדע שאפילו האהבה גופא שהזכרנו למעלה שהוא אהבה עזה כרשפי אש גם זה בא מבחינת הגבורות המכונה על שם כוחות היצר הרע ובזה ודאי ואהבת וגו' בכל לבבך בשני יצריך, והבן אם בעל נפש אתה.

559

560או על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו (ברכות פרק ט' משנה א') בבחינת אהבת ה' ביצר רע שהוא על דרך אומרם ז"ל (נזיר כ"ג:)^*ברמב"ם שם הביא בכל דרכיך דעהו (משלי ג', ו') אפילו בעבר עבירה (ברכות ס"ג.). גדולה עבירה לשמה והוא כמו הכעס והאכזריות על עוברי פי ה' לשם שמים בלבד או להתלוצץ מעובדי עבודה זרה וממנהגיהם הרעים שזה מצוה כנודע, שכל אלה כוחות היצר הרע הם ולשם מצוה מותר והכל הולך אל מקום אחד עם מה שכתבנו. ואנו אומרים זאת אחר יחוד שמו יתברך כי לא נעשה היחוד הנפלא בשמים ממעל אם לא כאשר אנו מיחדים ומקשרים ומשעבדים את לבבינו בכל הבחינות הן בבחינת החסדים והן בבחינת הגבורות לאחד המיוחד, אז מתיחדים כל העולמות ביחודא שלים. והאדם צריך להשלים עצמו בבחינת היחוד הנזכר שהוא ליחד עצמו עם כל פרטי אבריו וחושיו שלא יעשה דבר כי אם רצונו יתברך ולא יותר, וליחד אליו מחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שלא ישתמש בהם לצורכו בשום אופן כי אם לעבודת שמו יתברך, ואז כאשר הוא מיחד עצמו כולו עם ה' אלהיו כן נעשה היחוד הנפלא בשמי השמים, ועל כן אחר היחוד אנו אומרים ואהבת וגו' בכל לבבך וכן נאמרה בתורה (דברים ו', צ"ה) סמוך פסוק אל פסוק כי זה כל בחינת היחוד.

560

561ונחזור לענין כי על כן בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים לפי שנתנו רפיון לידים הללו שלא לחבר את האוהל לאחד, ועל כן אחר כך כשנסעו מרפידים נאמר (לקמן י"ט, ב') ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ואמרו חז"ל (ילקוט רמז ער"ה) והלא כבר נאמר וכו' אלא הקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. וידוע לכל שזאת היא בחינת התשובה להשיב לב אבות על בנים לתקן את אשר עיות בחטאו שנרגן מפריד אלוף כנזכר, ועתה משיב ומקרב אחד אל אחד בצדקה ותורה ותפילה ומעשים טובים וממשיך ההשפעה הנכונה אל כל העולמות בכדי לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, ועל כן נאמר אז ויחן שם ישראל נגד ההר ואמרו חז"ל שם כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן הושוו לב אחד לכך נאמר ויחן וכו', והכל כאמור. כי תדע שמה שהחמירה התורה מאוד במחלוקת ואמרו רבותינו (במדבר רבה י"ח, ד') כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו וכו' וראוי להצטרע וכו'. ואמרו (בדברים רבה ה', ז') דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו והיו יוצאין למלחמה ונוצחין שלא היה ביניהם דילטורין אבל דורו של שאול הולכין ונופלין מפני הדילטורין וכו'. הכל הוא לפי שכשישראל הם במחלוקת אז ח"ו גורמין כן למעלה שנעשה שם בחינת הפירוד ומחלוקת ובודאי אין לך קשה הימנו. ועל כן כאן שהעיד שנסעו בתשובה ששבו להיות האם מרחמת על בניה להשיב לב בנים על אבות על כן ודאי ויחן שם כאיש אחד כי מאחר שנתיחדו המדות עליונות ממילא נעשה גוי אחד בארץ וכאיש אחד נתחברו ונתאחדו עם שורש נשמתם והיה ה' אחד ושמו אחד ועל כן היו ראוין לקבל את התורה ולהאמין שכולה מאל אחד ניתנה, כי בתורה נמצאים עשה ולא תעשה שכר ועונש, והאפיקורסים אומרים מי שברא טוב לא ברא רע. ועל כן לא היו יכולין לקבל התורה עד אשר נעשה כאחד וחיבור כל המדות והאמינו כי הכל מה' הוא ואין יחיד כיחודו והוא הכל ברא ואז קיבלו את התורה מאל המיוחד, מה שאין כן בשארי המקומות שלא זכו בחיבור המדות ממילא עמדו גם למטה בסלע המחלוקת.

561

562והנה אמרו חז"ל כאן (ילקוט רמז רס"ח) בפסוק ויחד יתרו שייחד שם ה', והענין הוא כאמור, כי יתרו ודאי תחילתו היה מאותן ליצני הדור שאומרים מי שברא טוב לא ברא וכו' וכן באור וחושך ומזה נתפרד לבבם לכל הדעות, ועל כן הזהירה התורה במצות עשה ליחד שם ה' כמו שאיתא ברמב"ם (פרק א' מהלכות יסודי התורה) כי זה יתד שהכל תלוי בו ליחד שם ה' לידע שכל דבר ודבר מאת ה' הוא, והוא אחד ואין יחיד כיחודו כי אם יש דבר חוץ ממנו עשאו רשות בפני עצמו והיא הכפירה הגמורה, ועל כן יחוד שמו יתברך הוא עיקר כל התורה והמצוות כי כאשר נעשה היחוד בין המדות באמונת האדם ושיעבוד לבבו שכל הדברים שבעולם שלו הוא יתברך, בזה ממשיך כל השפעות והברכות, והקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח במה שמיטיב לעולמו. והנה יתרו בתחילתו שכומר גדול היה ועבד לכל עבודה זרה אין ספק שודאי ידע מה' כי יש ה' רק שלא היה מאמין ביחודו יתברך וסבר כדעת האפיקורסים, שהאחד לא ישתנה לעשות לפעמים טוב ולפעמים רע וח"ו יש עוד אחד העושה דבר היפך מעשיו, ועל כן עבד לכל עבודה זרה כי האמין שח"ו נמצא עוד אחד, ועל כן עתה כאשר בא והכניס עצמו תחת צל כנפי הקדושה העיד הכתוב אשר כבר האמין ביחוד שם ה' ויחד יתרו שייחד שם ה' וידע אשר כל בחינת החסדים והגבורות הכל מאתו יתברך וכולן כלולין באחד ואין יחיד כיחודו. ועל כן אמרו מה שמועה שמע ובא כלומר איזה דבר היחוד שמע ובא שיאמין ביחודו היפך אמונתו מאז, כי הנה מכות מצרים לא מצינו שם שיעשה אלהים דבר בבחינת החסד רק בבחינת הדין לבד, שהכה למצרים וממילא יצאו ישראל ועל כן לא היה לו מזה מקום שיכניס בלבו אמונת יחוד שמו יתברך, ולזה אמרו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי קריעת ים סוף נודע מזוה"ק (וירא קי"ג: וכמה מקומות) שהיה בחינת הדין ובחינת החסדים כאחד, ועין כל רואה יעיד על זאת כי החריב הים שילכו ישראל בו והוא חסד לישראל וניער פרעה וחילו בים סוף שהוא הדין למצרים, וביותר לפי מה שהעלנו למעלה (בפרשת בשלח פסוק ויט משה וגו') כי זה היה הכל ברגע אחד, שבעוד שהיו ישראל בתוך הים בחרבה מצד אחד ומצד השני שבו המים על מצרים, כי נקרע הים לחצאין חציו ניער מצרים וחציו קמו נד, ובזה ודאי שיודה כל המתעקש כי ה' הוא אל אחד המיוחד שעושה דין וחסד ברגע אחת לזה דין ולזה חסד ועל כן בים נאמר שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום, מה שאין כן במכות מצרים שלא נזכר זה.

562

563וגם רחב אמרה (ביהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח וגו', כי על זאת רעדה אחזתם ותפול עליהם אימה ופחד בראותם יחודו ואחדותו יתברך, שהדין והחסד הכל מאתו יתברך ונמצא אשר אין בעולם זולתו, מה שאין כן קודם כשראו שני הפכים מדין ורחמים, סברו שיש ח"ו עוד בחינה שיעשה דבר ובטחו בו, אבל כשראו שאין דבר זולתו, על כן מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב שהכל בידו, ואין בעולם כי אם הוא והוא אלהי יעקב ומה יֵעָשֶֹה בהם, ולזה, האריך בזוה"ק שם בבחינה זו עשיית דין ורחמים כאחד והאריך בגדולתה כי זה מורה על יחוד הבורא יתברך שזה יתד שהכל תלוי בו. ואמנם גם במלחמת עמלק כבר כתבנו שעיקר ביאת עמלק היה על אשר חנו ברפידים, אותיות פרידים על שם הפירוד בין המדות שלא היה היחוד בשלימות, וכאשר ירים משה ידו שגרם היחוד שעשר אצבעותיו כוחות הדין ורחמים ליחדם לאחד, ניצולו ישראל ועמלק נפל. ולזה אמרו מה שמועה שמע ובא כי ודאי עיקר טעותו היה שלא היה מאמין ביחוד האמת ומה שמועה שמע שהאמין בהיחוד, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ששניהם מורים על היחוד השלם, וזה שמע ובא ויחד יתרו שייחד שם שמים כאמור.

563

564ובזה נכון מה שהפסיקה התורה בפרשתו של יתרו באמצע הענין, כי הלא קודם לה נאמר ויחנו ישראל ברפידים ויבוא עמלק, והיה ראוי ליכתוב תיכף אחר זה ויסעו מרפידים ויחן שם ישראל וגו', ובפרט לפי מה שכתבנו למעלה ודאי שדבר זה אחד הוא, ואמנם בא הכתוב להודיע, כי ביאת יתרו לא היה כי אם על בחינת היחוד הלז אשר כתבנו. ועל כן סמכה התורה למלחמת עמלק שנאמר שם והיה כאשר ירים משה ידו, הרומז על בחינת היחוד הנזכר, וכבר ראה אחת ושתים בבחינה הלזו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק על כן בא להסתופף תחת צל כנפי שכינתו יתברך וכאומרם ז"ל (מובא ברש"י שיר השירים א', ג') בפסוק על כן עלמות אהבוך בא יתרו ונתגייר באה רחב וכו', ואפשר גם לזה אמרו מה שמועה שמע ובא, כלומר מה שמועה שמע שהפסיקה התורה באמצע הענין לכתוב שמיעתו דוקא כאן ולזה אמרו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שעיקר ביאתו לא היה כי אם בשמיעת שני דברים הללו ועל הדבר הזה הפסיקה התורה וכתבה סמוך למלחמת עמלק שעל ידי זה בא אחר שמיעה השניה בדבר היחוד, מה שאין כן אם היה בא על שמיעה אחרת לא היה התורה מפסיקה באמצע הענין כאן ועל כן אמרו מה שמועה שמע וכו', כנאמר.

564

565%%ב ג ה

565

566ויקח יתרו את צפורה אשת משה וגו' ואת שני בניה וגו' ויבוא יתרו וגו' ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. להבין למה פרט הכתוב כאן סימן המדבר חניית משה שהוא הר האלהים. ונראה כי הנה חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ח) אמרו בפסוק אני חותנך יתרו וגו', בזה הלשון נאמר למשה אני הוא שאמר והיה העולם אני המקרב ולא המרחק וכו' ואף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים אף אתה קרבהו ואל תרחקהו מכאן אתה למד וכו' שיהיה אדם מקרב בימין וכו' לא כאלישע שדחפו לגחזי וכו' עד כאן. ועל כן אפשר שעבור זה לקח יתרו אשת משה ובניו והוליכם אליו מה שלא היה מצטרך לזה, כי הלא מן הסתם אם היה משה צריך להם היה שולח אחר אשתו ובניו והלא דרכו של איש לחזור וכו', ואמנם כי עיקר כוונת יתרו היה באמת ובתמים רק לבוא אל משה שיכניסנו תחת כנפי השכינה ולהתגייר באמת לשמוע דברי תורה מפי משה, ואכן כי חשש שמא ח"ו ידחפנו ולא ירצה לקבלו כמו שעשה אלישע, כי עדיין לא ידע כל כך שהקב"ה מקרב הרחוקים, והנך רואה שהקב"ה צוה למשה על ככה מכלל שבלא זה לא היה משה מקרב כל כך גוי מאומות העולם ובפרט יתרו שהפליג בעבודת עבודה זרה למאוד, וזאת יחשב לו לקלון גדול כי כהן מדין היה ולזה נתחכם לשית עצות בנפשו על זה, ועל כן בתחילה נאמר ויקח יתרו וגו' אשת משה וגו' ואת שני בניה כלומר הציב לו למטרה לומר כי הנה בא עם אשת משה ובניה להוליכם אליו, אבל אמיתיות לבו היה יודע בוחן לבבות כי לא לזה היה רק לשם שמים להתגייר, ולזה העיד הכתוב ואמר ויבוא יתרו וגו' אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים כי רק לזה בא אל המדבר להיות ששם הר האלהים ורוצה לקבל את התורה באהבה, כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רס"ח ומובא ברש"י) בפסוק זה בשבחו של יתרו דיבר הכתוב שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה. ועל כן,

566

567ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה. הנה עשה עצמו לעיקר מה שלכאורה היה צריך לעשות עיקר מבניו ואשתו, ואכן כי הוא ידע האמת שעיקר ביאתו הוא ביאת עצמו להתגייר ועל כן אמר אני חתנך יתרו בא שזה הוא עיקר ביאתי הנה, ואך לרוב הענוה שהיה ירא פן לא יקבלנו סיים ואשתך ושני בניה כי גם לזה בא להביא לו בניו ואשתו, ואמנם משה הבין זאת מה שכיוון בדבריו ובפרט אחרי שמעו מאת ה' שלשם שמים בא כנזכר. ועל כן,

567

568ויצא משה לקראת חותנו וגו'. שיצא בעצמו ובכבודו וממילא יצא אתו אהרן נדב ואביהוא וכל ישראל ונתכבד יתרו אז כבוד גדול כמאמר חז"ל (ילקוט שם) וגם וישתחו וישק לו הכל לקרבו בימין ולהראות חביבות קירוב הרחוקים לפניו יתברך מאוד קודם מן הקרובים כמו שנאמר (ישעיה נ"ז, י"ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו', ואמרו חז"ל (ברכות ל"ד:) לרחוק ברישא והדר לקרוב, ואפשר עבור כן נאמר כאן וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום, ואמרו חז"ל (ילקוט שם) איני יודע מי השתחוה למי או מי נשק למי כשהוא אומר וישאלו איש וגו' מי קרוי איש הוי אומר זה משה וכו' כי משה הקדים לו שלום להראות לו אשר שלום לרחוק ברישא והדר לקרוב.

568

569ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו'. לכאורה הנה כבר נאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה וגו', ועל מה הודיעו פעם שנית, ואפשר לומר כי למעלה נאמר את כל אשר עשה וגו' למשה ולישראל וגו' כי הוציא ה' וגו' ממצרים, כלומר כי שני הדברים גרמו ליציאת מצרים, זכות משה וישראל אשר גדול מאוד, ורשעת חציפת פרעה ומצרים שהיה גדול גם כן, ועל ידי שניהם זיכה הקב"ה את הזכאי וחייב את החייב, ונמצא שכבר נשתמש הקב"ה הרבה בזכות משה וישראל במצרים ובים, ואפשר כבר כלה זכותם ואין מקום עוז ועצומות שֶיֵעָשֶֹה להם עוד מעתה, שיהיה להם איזה זכות לטובה בעולם הזה או בעולם הבא אחרי שכבר איבדו זכותם, ובזה אפשר יפול קצת לב יתרו מלרוץ ולהתחבר אל ישראל, ובאמת כל אבידת מצרים הכל היה עבור רשעתם בלבד, כמה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' משמע שכל דינם הוא עבור שיעבוד ישראל מה שעובדין בהם ברשעם, בלא צירוף זכות אחר כלל, ועל כן בא משה וסיפר זאת לחותנו ואמר את כל אשר עשה ה', הכל היה לפרעה ולמצרים על אודת ישראל, שהיה הכל בשביל רשעת פרעה ומצרים במה שעבדו עבודה קשה עם ישראל אבל זכות ישראל לא עמד להם אז כלל, והנה קיים עד עתה להם ולבניהם לטובות רבות, והוסיף עוד לומר כי אפילו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' כלומר שהצלתם היה מצד שם הוי"ה הרחמים ברוב רחמיו וחסדיו ולא נשתמש עד עתה כלל בזכות ישראל כי שמור להם לעד, כי בישראל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כמאמר חז"ל (חולין קמ"ב.) ולא פרע להם הקב"ה על שום זכות מזכויותיהם וכולם עומדים לעולם שכולו טוב וכולו ארוך להתענג ולהשביע מהנאות מראות זיו השכינה אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג').

569

570ויחד יתרו וגו'. עיין במאמרי חז"ל כמה פירושים, ולפי מה שכתבנו למעלה בבחינת יחוד שם ה' שאמרו חז"ל שייחד שם שמים עיין שם. ואמנם תדע כי כל עיקר יחוד ה' הנה הוא בא על ידי יחוד לבו של אדם ליחד אליו כל פרטי חושיו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו שלא ישתמש בהם דבר כי אם לרצון ה' ולא יותר, ובזה מתיחד האדם עם קונו ביחוד גמור, כי כשאדם עושה דבר חוץ מדבר הנוגע לשמו לעבודתו, הרי כבר יצא מיחודו ואחדותו יתברך שאינו מתיחד עמו, והולך לצד אחר הנקרא סטרא אחרא, כשמה צד אחר שאינו לשם ה' והאדם המתיחד עצמו בכל פרטיו לה' וממליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו, בזה הוא מיחד שם ה', בכל מדותיו הקדושים, כי הנה האדם על הארץ ידוע שהוא נעשה על צלם ודמות ה' אלהיו כביכול כמו שנאמר (בראשית ט', ו') כי בצלם אלהים עשה את האדם וחז"ל אמרו (מובא ברש"י בפרשה זו^*דרשה זו מובאת ברש"י על הכתוב (בראשית א', כ"ז) בצלם אלהים עשה אותו.) לימדך שהאדם צלם דיוקן יוצרו הוא כי הראש שבו מתיחס לבחינת חכמה ובינה ודעת שבמדות האל יתברך והידים עם הזרועות ועם הגוף הם חסד גבורה תפארת כנודע וכן שאר כל האברים. ועל כן ראה והבין מתיקת תורתינו הקדושה שכאשר האדם מיחד עצמו עם כל אבריו וגידיו לשם ה' ביחוד נפלא שלא יזוז בהם כי אם לשם ה' ממילא נעשה כן למעלה שמתיחדים כל העשרה מדות הקדושים וכל שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא למקור שורשם ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ונעשה היחוד הנפלא בשמי השמים העליונים. ועל כן אחר היחוד האמת שאנו אומרים פעמים בכל יום שמע ישראל וגו' נאמר ואהבת וגו' בכל לבבך וגו' וכאמור למעלה, כי זה כל בחינת היחוד למעלה ליחד האדם כל אבריו לה' באהבה וחיבה אמיתית, ואהבה חושבן אחד כנודע, וכבר כתבנו שעיקר ביאת יתרו היה אשר מעתה יאמין ביחודו יתברך שהוא מתיחד בכל דבר והוא ברא את הכל, שלא כדעת האפיקורסים שאומרים היפך זה ופרשנו שם במה שאמרו חז"ל בפסוק זה ויחד וגו' שייחד שם ה' עיין שם, ועל כן גם אנו נאמר ויחד יתרו וגו' שנעשה מיוחד והתיחד עצמו וכל אבריו לשם ה', ולא היה לו כי אם לב אחד לאבינו שבשמים, ועשה משני הלבבות לב אחד שיעשה גם עם היצר רע רצון הבורא, כי אחר שהכיר בטוב יחודו ואחדותו יתברך, הבין שגם האדם אשר על הארץ שהוא דיוקן יוצרו, צריך להתיחד עצמו להיות כל אבריו יחודים ומיוחדים לעבודתו, ועל ידי זה יתיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בכל העשר ספירות הקדושים וכל שיעור קומה של יוצר בראשית, להמשיך על ידי זה שפע רב וברכה וחיים טובים לכל העולמות העליונים והתחתונים ועל כל עמו ישראל אמן כן יהי רצון שיהיה ה' אחד ושמו אחד בעגלא, ולא יהיה אחד מסופק באחדות שמו יתברך, וכל אשר יראה בעיניו לא יראה כי אם שם ה' ואורו אשר בדבר ההוא ולא יפנה ולא יביט ולא יתאוה ולא יחשוק על שום בחינה אחרת רק אל אור ה' אשר בכל דבר ודבר שבעולם מדומם צומח חי מדבר ואש רוח מים עפר שכל אלה נמשכים מארבע אותיות הוי"ה והמיחד מיחד שם הוי"ה הקדוש והנורא ודי בזה למבין ולמי שחשקה נפשו ולבו להתקרב למלך חי עולמים ברוך הוא ולעשות נחת רוח לפניו כפי יכולתו ומאמצי כוחו.

570

571ב גם יאמר ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' אשר הצילו מיד מצרים. ולכאורה זה כפל לשון, ואכן נראה בפירושו כי הוסיף שמחה על שמחה וחדוה על חדוה שהצילם הקב"ה מיד מצרים דוקא כי אילו היו תחת רשות ממשלה אחרת מהגוים אשר סביבותיהם והוציאם ה' בכח ידו, הנה ודאי אשר היה טובה גדולה לישראל, אבל לא היה כל כך קידוש שמו יתברך כאשר בהצלה ממצרים כי מצרים ידוע שהיה אז ראש לכל הממלכות כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י') וכל מלכי האומות העלו להם מס וביותר היה ידוע לכל תקיפות מצרים בבכוריהם שהיו בכורים לכל האומות שהיו עובדין למזל טלה שהוא בכור וראש המזלות והיו תקיפים בקליפות חזקות ועצומות מאוד והיה בהם חרטומים ומכשפים גדולים שאין להם שיעור מה שלא היה נמצא בשאר האומות כמו שאמרו חז"ל (מנחות פ"ה.) תבן אתה מכניס לעפריים וכו', ועל כן אמרו (בילקוט רמז רס"ט) שעבד לא היה יכול לברוח ממצרים ולא פתחו אסיריהם מעולם, וזה לא בכח וגבורה, כי הכל מושלין על עבדיהם, רק אפילו הבריחה בלי דעת לא היה יכול, עבור תוקף טומאתם בכשופיהם וידיעתם בקליפות החזקות, וכשהקב"ה שיבר זאת לעין כל והכניעם ורדפם עד חרמה אז נתקדש שמו ביותר ויותר ואמרו הכל כי אין כה' אלהים. ויתרו לצד שבא לשם שמים היה חביב עליו קידוש שמו יתברך יותר מכל הדברים שבעולם והוא אומרו ויחד יתרו על כל הטובה וגו' ששמח בלבו על טובת ישראל שהצילם ה', וביותר שמח אשר הצילו מיד מצרים קליפה הקשה ותקיף גדול שאין בכל מלכות ממלכות הארץ כמותם ונתקדש שם שמים מאוד מאוד והיה חביב עליו זה הדבר ושמח עליו כמוצא שלל רב.

571

572ג עוד יאמר הכתוב ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' אשר הצילו וגו'. כי ידוע מאמרי חז"ל (סהנדרין ק"ו.) אשר יתרו היה גם כן מיועצי פרעה שעל כן כשראה בלעם את הקני אמר קני לא היית עמנו בעצה מי הושיבך אצל איתני עולם כמאמרם ז"ל, ולזה כפל יתרו שמחתו, אחת שמחת ישראל והוא על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, והשנית אשר הצילו מיד מצרים שהצילו ה' אותו מתחת יד מצרים לקרבו אליו ותחת כנפיו יחסה ובודאי זו קץ כל מקוה ותכלית כל השמחות.

572

573ויאמר יתרו וגו' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' אשר הציל את העם וגו'. מקרא זה אין לו פירוש במה שחזר לומר אשר הציל את העם וגו' אחר שכבר אמר אשר הציל אתכם. ואמנם הנה כתבנו למעלה בפרשת בשלח (בתחילת הפרשה) אשר עיקר רדיפת פרעה אחרי בני ישראל אל הים, לא היה אלא בשביל הערב רב שעלו עם ישראל שהיו הרבה והם עמו ונחלתו מאז, אשר על זה כאב לבבו מאוד שלא די שישראל יצאו מאתו אף לקחת גוי מקרב גוי שהם שלו מעודו, וביותר מה שעל ידי זה ימרדו בו כל המלכים שהיה מושל עליהם ולקח מס מאתם, ועתה יאמרו הן עבדים שתחת ממשלתו היו ויצאו מארצו ולא היה יכול לעמוד כנגדם מכל שכן אנחנו בארצנו עיר חומה דלתים ובריח כמאמר חז"ל (ילקוט רמז ר"ל) אשר על כן ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, העם דייקא שנודע שמורה על הערב רב כמו שאיתא בזוה"ק בכמה מקומות (ובפרשת תשא קצ"א.) כי זה היה לו מה שיצאו עמו אשר מקדם קדמתה, אשר עדיין לא ניסה באלה מעודו, ועל זה שיבח יתרו בכפליים ואמר תחילה ברוך ה' אשר הציל אתכם וגו' וקאי על ישראל לבד, ואחר כך הוסיף בשבחו ואמר אשר הציל את העם מתחת יד מצרים העם דייקא הערב רב מהם שזה הגדול מהכל לקחת עבדים אשר תחת ידו נתונים אשר מעולם לא היה עבד יכול לברוח ממצרים כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רס"ט). ולזה אמר,

573

574עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם. כי אמרתי במה שאמר פרעה הבא נתחכמה וגו' ועלה מן הארץ ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) ועלינו מבעיא ליה רק שתלה קללתו בחבירו וכו' ולכאורה מה היה חסר להם בפשטות הכתוב שישראל יצאו מאתו בעל כרחו שלא בטובתו כפירוש רש"י במקומו, ואכן הוא כנזכר כי על זה לא חרה לו כל כך אף לבסוף שירדוף אחרי בני ישראל, ומכל שכן מתחילה שלא מזה היה ירא, ויראתו היה שלא יעלה עם ישראל גם מן העם אשר עמו הוא הערב רב, ועל כן לא אמר מפורש ועלינו כי גם מזה לא היה ירא שישראל יגרשו אותו מארצו והם ירשוה כי ידע שבני ישראל לא ינחלו נחלת ארץ מצרים הטמאה, רק אמר, ועלה מן הארץ פירוש שיעלה אתם גם מן הארץ עמי הארץ הזאת אשר מקודם, ועל כן אמרו ועלינו מבעיא ליה כי זה היה עיקר היראה שלא יעלו הם ואף על פי כן לא אמר זה מפורש כי הם לא יעלו כי אם בצירוף עליית ישראל, ואמר לשון שיכלל שני לשונו:ת והבן, והנה מגורת רשע היא תבואנו שכן היה בסוף שערב רב עלה אתם, ועל כן אחר שבחו למעלה אשר הציל את העם הערב רב כאמור, אמר כאן עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם, כי הקב"ה הפיר עצת ערומים ומה שירא שלא יכנסו אנשי עמו להסתופף תחת כנפי השכינה ויתקדש שם שמים, ועל ידי זה חשב כל המחשבות לבטל זה, ודוקא זה בא עליהם כי גדול ה' מכל האלהים.

574

575עוד יאמר עתה ידעתי וגו' כי בדבר אשר זדו. כי הנה הקב"ה אמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ונודע הקושיא כי היה צריך לומר אדון אנכי ואמנם מה שנראה לי הוא כי הנה מצרים ודאי כבר נתחייבו באבדם טרם ירדו ישראל לשם, והראיה שהקב"ה שלח את ישראל לשם ולא לאומה אחרת וכבר הודיע אשר ידון הגוי אשר יעבוד בישראל ולמה נפל הגורל על מצרים שהם יעבדו בישראל, אלא ודאי שמצרים כבר נתחייבו כל המשפטים שעברו עליהם בסוף, טרם עינוי ישראל. ואכן נודע שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שעת שילוחה (פירוש עד שתתמלא סאתה) כמאמר חז"ל (סוטה ט'.) ועדיין לא היה נתמלא הסאה למצרים לכן שלח הקב"ה את ישראל לשם שיעבדו בהם ובזה ימולא סאתם וינקם נקמתם מהם, ועל כן את הגוי וגו' דן אנכי כלומר שכבר אני דן אותם בזה שאני שולח ישראל לשם כי זה הוא המשפט שלהם שעל ידי זה יתמלא סאתם. והנה ידוע שאין הקב"ה נפרע אלא מדה כנגד מדה כמו שאמרו (שם ח':) ומפורש אמרו כאן (שם י"א.) בקדירה שבשלו בה נתבשלו (על שהטילו תינוקות ישראל ליאור ירדו הם לים) ועל כן המגיד מראשית אחרית ומביט לסוף דבר בקדמותו, וכבר נתחייבו במשפטים האלה מאז ואך שהיה מוכרח ליגמר הדבר על ידי עבודת ישראל, הוכרח הקב"ה ליתן בלב המצרים כאשר שמו לב על עבודת ישראל שיעבדו בהם בעבודות האלה אשר הם כנגד המדה שהוחרץ משפטם מאז והבן, וכל השעבוד מחומר ולבנים והשלכתם ליאור הכל היה מאתו יתברך שמו שיעשו להם עינוים האלה דוקא ולא אחרים כדי שיפרע להם באותו המדה שעלה במחשבה לפניו בברית בין הבתרים, וזה אומרו כאן עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כלומר ראה גדולת כבודו אשר הכל מסור בידו וכחפצו יעשה, והטה לב פרעה ומצרים לעשות כן לישראל כאשר זמם לעשות להם, וזה כי בדבר אשר זדו עליהם, פירוש כי זה הדבר אשר חשבו והערימו לעשות לישראל, זה הכל הוא מה שהיה ראוי לבוא עליהם, ונתן הקב"ה בלבם שיעשו כדבר הזה, כדי שיקבלו אחר כך העונש הזה בעצמו, ובזה אני רואה כי גדול ה' מכל אלהים.

575

576בחדש השלישי לצאת וגו' ביום הזה באו וגו'. על כרחך המקרא הזה אומר דרשוני כי סתם ואמר ביום הזה ואיני יודע באיזה יום, ועיין בפרש"י ז"ל והנראה לפרשו קצת בדרך הדרש, כי הנה חז"ל (שבת פ"ח.) אמרו דרש האי גלילאה וכו' בריך רחמנא דיהב לן אוריאן תליתאה לעם תליתאה על ידי תליתאה ביום תליתאי בירחא תליתאי וכו' וגם דבר זה צריך לדעת מה חידש האי גלילאה בזה, ואמנם הנה נודע, אשר נשמת כל אחד ואחד מישראל מתחלקת בכללה לשלושה בחינות נפש רוח נשמה, ואף שיש עוד בחינות למעלה מהם מכל מקום הנה אותן שלמעלה נכללו בבחינת הנשמה הגם שגבוהים ממנה כנודע.

576

577ועל שלושה בחינות הללו אמרו חז"ל (בסוטה כ"א.) את זו דרש ר' מנחם בר' יוסי כי נר מצוה ותורה אור וגו' תלה הכתוב המצוה בנר וכו' עד משל לאדם שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים וכו' ומחיה רעה ומליסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים וכו' ועדיין מתיירא וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול מחיה רעה וכו' ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך כיון שהגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם וכו' עד מאי הגיע לפרשת דרכים וכו' זה תלמיד חכם ויראת חטא וכו' עד כאן. כי האדם ההולך באישון לילה ואפילה, והוא שעדיין לא אור נגה עליו כלל מקדושת הבורא ברוך הוא ומתיירא מן הקוצים וכו' ומן הפחתים וכו', כלומר שעדיין עלול לחטוא בכל מקום הילוכו, כיון שעדיין לא השיג כלל מבחינת אהבת הבורא ויראתו וכל העולם כולו הנה מלא מפגעים רעים וממראות לא טובים, כי שוק העולם מלא מכל התאוות זנות וגזל והרהורים רעים וכל הדברים שבעולם, נזדמנה לו אבוקה של אור, והוא כי אם זכה לעשות קצת מצוות מעשיות ביגיעות גופו ואבריו לשמו יתברך באמת, על ידי זה קנה לו לעצמו חלק אור הנפש דקדושה מן הנשמה הטהורה, ובזה האור השופע עליו מבוראו יתברך בזה ניצול מן הפחתים וכו' שלא יפול בכל מקום הילוכו ודרכו, כי כבר יגיע לו קצת יראת העונש על כל פנים מבוראו, עונש עולם הזה מבני חיי ומזוני או עונשי גיהנם וכדומה, גם שוב לא יתאוה כל כך תיכף בראות עיניו, כאשר יש לו זה חלק הקדושה, ועל כל פנים לא ילך על הקוצים שהם דרכים הרעים כי כבר יש לו עינים לראות איזה דרך הרע ויפנה לצדדים אם ירצה. ועדיין מתיירא מחיות רעות ומלסטים הם כוחות היצר הרע וחיילותיו שהם כל בחינות הקליפות והחיצונים הרודפים תמיד אחרי האדם ומסיתין את לבו לסור מאחרי ה', ודבר זה גדול הוא לעמוד עמהם בקשרי המלחמה שלא יאבה ולא ישמע להם גם אם יפתוהו זרים מתאוות העריות וגזל וכדומה שיעמוד בנסיון נגדם כי צריך לזה גבורי כח לעשות דברו של מלך מלכי המלכים בדבר עבירה הבא לידו ונפשו חומדת ומתאוית ומשתוקקת לעבור עליה את הדרך, ועל זה כיון שעלה עמוד השחר ניצול מהם, והוא כי אם זכה לעסוק בתורה בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, בכדי להתדבק בבוראו הנעלם ונסתר בתורתו הקדושה ולעשות נחת רוח לפניו על ידי זה, ובזה קונה לו לעצמו חלק הרוח דקדושה מן הנשמה הטהורה, אשר בזה כח וחיל בידו ללחום מלחמת היצר לכובשו תחת ידו ולדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, ולעמוד בנסיון אם יבוא לידו בכח קשרי המלחמה כי כבר יש לו כלי מלחמה כאמור. ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך כי הן אמת אשר כבר בידו הוא לכבוש כל התאוות ולמשול עליהן בכוחו הגדול שלא יכנס ברשת היצר הרע אבל עדיין אינו יודע אם ירצה תמיד ללחום מלחמה הכבידה הזו ופן ח"ו לפעמים ירפה ידיו ויכשל בתאוותיו הקשות, ועל כזה אמרו חכמים (אבות ב', ה') אל תאמין בעצמך וכו' כי אפילו אם כבר ראית שבידך כח וגבורה ובידך לכבוש התאוות תחתיך שלא תעבור עליהם, אף על פי כן אל תאמין בעצמך, כי פן ביום מן הימים אשר לא תתן לב לעמוד בחוזק רב ובכח וגבורה כנגד המלחמה, ותפול לבור שחת. כי הן היצר הרע רשע ערום הוא ומחפש כל העתים לרעה לומר אולי ילכדנו בפעם זה או בזה, אבל כשהגיע לפרשת דרכים ואמרו זה תלמיד חכם ויראת חטא ניצול מכולם, כי בחינת יראת חטא היא אור הנשמה הטהורה, אשר האדם השופע עליו אור הזה, כבר נאמר בו (תהלים צ"א, י') לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך, כי כל בחינת היצר הרע והחיצונים בטלין ומבוטלין ובדלין ממנו, שאין להם שום אחיזה בו, כי אור בחינה זו בא מעולם הבריאה אשר שם בחינת חמשים שערי בינה ששם בחינת החירות והיובל הגדול שנת החמשים חירות מיצר רע ומכל כת דיליה.

577

578ועל זה אמר הכתוב לא תקרבו לגלות ערו"ה. כי כל בחינות העבירות אינם נוגעים ופוגמים כי אם בבחינת ו"ה שבשם הגדול והקדוש הוי"ה שהוא בחינת רוח ונפש הנזכרים, ועל ידי שם זה נקרא ערוה שמכניס הרע אל בחינת ו"ה שבשם ונעשה ערוה, אבל לבחינת הנשמה הרומזת לבחינת ה' ראשונה שם אין שטן ואין פגע רע כמו שאיתא בדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות, וזה נקרא פרשת דרכים כי מפריש ומבדיל לגמרי דרך הרע מדרך הטוב ורגליו לא תצעדנה על דרך הרע כלל בשום אופן, כי על זה נאמר (שמואל-א ב', ט') רגלי חסידיו ישמור, ואומר (משלי י"ב, כ"א) לא יאונה לצדיק וגו', וכבר הוא בטוח שלא יכשל לעולם. ונראה כי סמכו בשם זה לקרותן פרשת דרכים על שם סוף הכתוב הנזכר שסיים ודרך חיים תוכחת מוסר כי אור בחינה זו נקראת דרך חיים כמו שכתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ב' דרוש ג' מאמר א') ולדברינו אלה נקרא דרך חיים כי היא הדרך הכבושה להלוך בה לחיים הנצחיים והיא בעצמה היא תוכחת מוסר לאדם שמיסרתו תמיד לילך בדרך ה' ושלא לפנות ימין ושמאל ואין בה אלא דרך אחד דרך חיים כי כבר הוא בפרשת דרכים שהפריש הדרכים ונטה לו לדרך הכבושה הטוב ועומד בארץ החיים. ועל כן קראוהו חז"ל יראת חטא פירוש שהחטא ירא מלקרב אליו להכשילו, כי אור הנשמה שבו שורף ומכלה את כל החיצונים והקליפות עד שייראו מגשת אליו ועל זה אמר הכתוב (שם כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם שהנשמה בוער בקרבו כמו נר ושורף כל התאוות רעות וכל המחשבות רעות עד שלא יחשוב ולא יתאוה כי אם לדרכי ה' ועבודתו ויש לו נחת רוח מעבודתו, ואינו בבחינת אוי לי מיצרי כי כבר התאוה כפויה אצלו, ועיקר תאותו הוא שבוער בקרבו נר ה' לעבודתו יתברך, (גם כי אז היחוד עליו בשלימות הנקרא נ"ר כמו שכתב בכוונת נר שבת וחנוכה עיין שם).

578

579ולזה יאמר הכתוב (ישעיה ב', כ"ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, כלומר שהקב"ה אומר לכל בחינת היצר הרע והחיצונים שיחדלו מן האדם אשר יש לו בחינת נשמה באפו, כי במה נחשב הוא שהוא נחשב לבחינת מה שכבר ביטל כל בחינת התאוות הרעים וכוחות החיצונים שבו, ומ"ה הוא כי תלינו עליו (גם נודע אשר בחינה זו היא הנקראת ענוה בסוד הכתוב (משלי כ"ב, ד') עקב ענוה וגו' שהיא מ"ה), והנה השגת בחינה זו במה שישיג אותה האדם בנפשו, שיאיר בו חלק הנשמה הלז היא גם כן על ידי התורה הקדושה וכמו קניות חלק הנפש שהוא על ידי עשיות המצוה כאשר נתבאר למעלה, הרי המצוות הם מצוות התורה, ואך לפי שהם בעשיה גופניות וגשמיות, קונים בזה חלק הנפש, וכן גם כן בקניית חלק הנשמה היא גם כן על ידי התורה והוא שכאשר יזכה האדם להשיג את נשמת התורה, להבין אותה ברוחניותה להפשיט אותה מגשמיותה ולבושיה, כמבואר בדברי הרב ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשת האזינו) כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, וכולה רזין דאורייתא כנודע לכל מזוה"ק (פרשה זו פ"ז. ולקמן קכ"ד.) שביאר זאת כמה פעמים, ובפרט (בפרשת בהעלותך קנ"ב.) אומר וזה לשונו:: וי להאי בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטא וכו' עד טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו סיפור דאורייתא ולא ידעין יתיר וכו' חכימין לא מסתכלין אלא בנשמתא דאיהו עיקרא דכלא אורייתא ממש וכו' עד כאן. ועל דרך מאמר הכתוב (תהלים קי"ט, י"ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כי הזוכה לכתרה של תורה זוכה לראות ולהביט בנפלאותיה ודרך החיים והאור הגנוז בה על דרך הכתוב (שם ל"ד, ט') טעמו וראו כי טוב ה', לידע ולהבין בטוב טעם אור תענוג התורה ומחמדיה, ולהשיג אור הבהיר אור צח ומצוחצח אשר נעלם בתורתנו הקדושה, ומתגלה לדורשיה ומבקשים ומחפשים אותה ככסף וזהב וכמטמונים ורוצים שיאירו עיניהם בהתורה למיטעם פעם טעם מתיקת התורה, להם מתגלה אור הזה, עד שעל ידי הלימוד התורה הקדושה יתלהב לבו ורעיון מחשבתו להעלות נר תמיד, ולהיות עולה עמו במחשבתו הקדושה עד שנעשה בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכל כך יומתק למו טעם מתיקות התורה באהבת ה' ורצון אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו הקדושה עד שיכסוף וירצה ויחשוק לדבק נפשו לה' תמיד, ואור האהבה והחמדה והתשוקה הגדולה בוער בלבבו כאש להבה בכלות נפשו לאלהים.

579

580והנה הוא מיחד בכח שכלו ומוחו ובאהבת לבבו ואור המאיר עליו, אותיות התורה ושמותיו של הקב"ה הרמוזים בה זה בזה עד שהתורה נעשית שם אחד לקודשא בריך הוא. והסודות והיחודים אלו המה בבחינת אור המתלהב ומאיר עד אשר נקשרין המאורות עליונים והפרצופים הנוראים במדותיו הקדושים אחד אל אחד כמו שמאריך בזוה"ק בכמה מקומות (ועיין לך לך פ"ג:) משלושה גוונים של שלהבת המתדבקים זה בזה וגוף הנר הוא ארבעה, מול ארבעה העולמות המתקשרין זה בזה והכל בכח אהבתו ויראתו הגדולה וכח סודות השמות ויחודי התורה, ואור מחשבתו הקדושה והטהורה אשר מקשר ומדבק כח המחשבה ומוחו ודעתו, לראות אשר התורה אינה סיפורי מעשיות הגשמיים ח"ו רק שנתלבשה בכמה לבושים שונים אין מספר, לאשר ירדה לעולם הזה הגשמי העב נתלבשה בלבושים גשמיים, כדרך משל גוף הגשמי בשר אדם הוא לבוש ונרתיק אל הנשמה אשר בתוכו שהיא עשויה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, ועל דמותה נעשה הגוף בתמונת אברים הללו כמו לבוש האדם אשר על הגוף שנעשה בבתי ידים ורגלים וכדומה, לתמונת הגוף, כן הגוף הוא נעשה לבוש בתמונת אברים מול הנשמה. והאדם הגס העב מהמוני העם אינו יודע ואינו רואה כי אם בשרו בשר הגוף הגשמי ודומה לו שזה כל האדם וכי היד או הרגל בעצמם עושין פעולתן להלך ולדבר לראות וליקח ביד וכדומה, אבל מי שעיני שכל לו, יודע כי כל בשר הזה הוא מאשר יש בו רוח חיים כח הנשמה בכל אבר ואבר, והיא אשר תעשה כל הפעולות וכל העשיות, ובלתי כוחה אשר מתפשט באברי הגוף, לא יזיז ולא יניע שום אבר מאבריו. וכן בתורה הקדושה, אשר עיקרה הוא אור נשמתה והוא הרוחניות שבה מאור נועם טעמי התורה בעבודת ה' אשר בה ובשמותיו של הקב"ה למי שזיכה ה' אותו בהם. והאיש הגשמי העב אינו רואה בה כי אם לבושי התורה וגשמיותיה, אבל מי שעיני שכל לו יראה ויביט בפנימיותיה ואור החיים שבה כאמור למעלה. וכאשר אדם משים מחשבתו ולבו לדברים האלה בזה קונה לו בחינת הנשמה בנפשו, ואז נאמר עליו (משלי ג', כ"ו) כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד, ומשמים ישמרו אותו שלא יבוא לידו שום חטא קל וחמוּר ולא יאונה לצדיק וגו' ככל הנאמר.

580

581והנה אפשר לי לומר, כי להיות עם בני ישראל משולשין בג' עבירות רעות רחמנא ליצלן אשר נכשלין בהן כמאמר חז"ל (בבא בתרא קס"ה.) רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולם באבק לשון הרע, והמה אשר מושכין את ישראל מדביקות הבורא ומעבודתו, להיותן מדובקין בעבירות הללו המכוערין ועוכרין אותם ח"ו, וחז"ל אמרו (קידושין ל':) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, שהתורה היא משמרת האדם מהכנס בגירי יצר הרע, שג' בחינות הללו שביארנו למעלה בבחינת נפש רוח נשמה אשר משיג אדם על ידי התורה הוא נגד ג' עבירות הללו שעם ישראל נכשלין בהם, ועל ידי התורה יכולין להנצל. והנה חלק הנפש כבר כתבנו במקום אחר שהוא בחינת המתאוה בעם, כי נפש פירוש תאוה (כמו (תהלים כ"ז, י"ב) אל תתנני בנפש צרי ופירשו שם ברצון ותאות צרי) שהוא תאוות הגופניות הגשמיות כמו אכילה ושתיה ותאות המשגל וכו', ועל כן אדם הזוכה לקנות לו חלק הנפש הקדושה על מכונו כבר הוא ניצול מתאוות העריות האסורות, שלא יתאוה לדבר אסור הגשמי ופשיטא שלא יעבור עבירה בזאת, ועל כן הנה מצוות התורה שעל ידם קונים נפש הקדושה תבלין לעבירה הזאת שלא יהיה הוא בכלל מיעוטן בעריות ח"ו. וחלק הרוח אשר כתבנו על ידי עסק לימוד התורה זה תבלין לעבירות הגזל, ועיין בדברי מרן הק' בעץ חיים (שער אונאה פרק ה') ותבין אשר בחינת הגזל הוא בבחינת היצירה שהוא בחינת הרוח וממילא מי אשר ישיג בחינת הרוח דקדושה לא יתערב באלו אשר רובן בגזל, והבן. וחלק הנשמה אשר ביארנו שבא על ידי מחשבת פנימיות יחודי התורה, וזה אשר יציל מן לשון הרע ואבקה, כי בחינת הנשמה דקדושה נקרא פום ממלל רברבין כידוע למארי קבלה, וממילא יובן אשר זה יציל מעבירות אשר בפה, אשר על כן את זה לעומת זה עשה אלהים שלוש בחינות בתורה ונגדם שלוש בחינות נפש רוח נשמה באדם, והם לעומת שלוש עבירות שישראל נכשלין בהם והם אשר יעמדו בפניהם לשמור את ישראל מהלכד בשחיתותם.

581

582והנה ישראל כשהיו במצרים ידוע שהיו בסוד אלם מאלהים שהיו נאלמים מן הקדושה, ואכן בעת הגאולה האיר ה' עליהם פתאום אור בהיר בשחקים גדול ועצום, עד שהגיעו לבחינה גדולה ונפלאה מאוד בבחינת מוחין דגדלות שלא ביגיעה כלל ושלא ברחיצה וטהרה מטומאת זוהמתן אשר נדבק בהם, וזה היה עיקר נס יציאת מצרים שקידשן הקב"ה באותו הלילה קדושה נפלאה פתאומיות שלא בטבע, כי היה הקב"ה מוכרח להוציאם ברגע הזו, ועל כן צוה להם לעשות קצת מצוות כמו שחיטת הפסח, בכדי שיהיה קצת מקום להקדושה שיחול עליהם, אבל הקדושה היה בנס גדול שהאיר הקב"ה על נשמות ישראל ורצו והלכו אחריו באותו היום לארץ ציה וערבה באמונה רבה בלי מזון וצידה, ואכן דבר זה אינו דבר המתקיים, כיון שבא שלא מצד עבודתם, ועל כן נלקח זה תיכף מהם אחר יום הראשון וצִום אחר כך לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות בכדי לרחוץ ולטהר את נפשם וגופם מכל בחינות הטומאה והזוהמא, כדין אשה נדה שמחויבת לספור שבעה נקיים. והמה לרוב הטומאה אשר נדבק בהם במ"ט שערי טומאה הוצרכו לספור שבע שבתות מ"ט יום בכדי שיזדככו ויטהרו עצמם שיהיו ראוין לקבל התורה מאת הקב"ה, ועל כן אנו אומרין בסדר של פסח קדש ורחץ, לומר כי נשתנה יום זה מכל הימים שבכל הימים כאשר ירצה האדם לקבל הקדושה צריך קודם לרחוץ ולטהר עצמו ואחר כך תוכל הקדושה לשרות עליו כמאמר הכתוב (תהלים ל"ד, ט"ו) סור מרע ועשה טוב כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת וכאן היה הקדושה קודם להרחיצה ואנו מספרין שבחי הלילה הזה כי היה קדש ורחץ הקדושה תחילה ואחר כך הרחיצה, ועל כן אין אומרין הלל שלם כי אם ביום הראשון של פסח, ואחר כך אין אומרים עד חג השבועות כי לא היה הבחינה הגדולה כי אם ביום האחד, ואחר כך השלימו בעבודתן ויגיעה וטהרה עד חג השבועות שהשיגו גודל הקדושה לקבל התורה, והנה מיום השני של פסח התחילו בעבודתם לטהר ולזכך עצמן במעט מעט עד אשר ישיגו לבחינת הנשמה אשר הזכרנו הנכללת מבחינה אשר למעלה ממנה כנזכר. ולזה קובל הכתוב אשר תיכף אחרי צאתם ממצרים, וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות ט"ו, כ"ג), ואמרו חז"ל (בבא קמא פ"ב.) דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נ"ה, א') הוי כל צמא לכו למים וכו', וכבר כתבנו שעיקר קניית חלק הנשמה בשלושה בחינותיה הוא על ידי התורה הכלולה משלושה, וכיון שלא היה להם התורה, מאין היה להם בחינות לקנות הקדושה בנפשם.

582

583ואכן הנה ידוע אשר אדם שאברים שלו מזוככים ומצוחצחים מכף רגל ועד ראש בטהרה השלימה ישיג מעצמו את דברי התורה, כמו אברהם אבינו שאמרו חז"ל (יומא כ"ח:) קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה וכו', כי רמ"ח מצוות התורה הם נגד רמ"ח אברי האדם, והלא תעשה נגד גידיו, והם מזונא ופרנסתא דנשמתא ממש בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה כמו אכילה ושתיה ושאר מזונות הגוף, וכשם שאדם משיג בעצמו מזונא דגופא בכל פרטיהם, כן כל רמ"ח אברים הרוחנים מחויבים להיות משיגים מזונותיהם ופרנסתיהם, כל אבר ואבר את דבר המצוה אשר נגדו שהוא פרנסתו וחיותו, ואין המניעה כי אם עבור גסות דברי הגשמיות אשר נתלבשו על אברים הרוחנים, ותאוות לבו ומוחו מגושמים עד שיתאוו לדברים ההם וידעו אותם ולא ידעו פרנסת הרוחניות, אבל אברהם שהיה גופו מזוכך מכל וכל ממילא היו כליותיו נובעות חכמה והיה יודע כל רמ"ח המצוות עשה ושס"ה הלא תעשה, כי זה היה חיותו ופרנסתו. ועל כן אנו אומרין אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, כי כאשר עמדו על הר סיני אמרו חז"ל (שבת קמ"ו.) שפסקה זוהמתן ונמצא אף אם לא היה ניתן להם התורה היו משיגין אותה מעצמיהם, כנודע מפי חכמים וסופרים. ורק טובה עשה הקב"ה לעמו ישראל שהנחיל להם התורה ממדבר מתנה, שאף כשלא יהיו מזוככים ומטוהרים כל כך, שיוכלו לדעת כל פרטי התורה על ידי התעסקם בעיני בשר בדיו כתובה על קלף, אבל אדם המזוכך אינו צריך לכל זה, אשר על כן במדבר כשהלכו שלושה ימים בלא תורה והֵיצר להם איך יקנו חלק הקדושה בלתי התורה המלמד לאדם דעת, נאמר (שמות ט"ו, כ"ג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וגו' פירוש שרצו גם המה להשיג לדעת מעצמן בחינת דברי התורה על ידי אברי גופם, ולהיות שלא היו מטוהרים, נתהפך להם למי המרים המאררים ח"ו, ולזה כאשר באו מרתה, שבאו במוח שכלם לאברי הגוף המרים עוד מטומאת מצרים לדרוש משם את תורת ה' ולא יכלו לשתות מים מי התורה משם כי מרים הם, ועל כן ויורהו ה' עץ וגו' זה עץ החיים הוא התורה הקדושה כנודע ושָׁם שָֹם לו חק ומשפט שנתן להם שם קצת מצוות התורה שיעסקו בהם כמו שבת ודינין וכיבוד אב וכו' כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו:) ועל ידי מעט התורה הזאת התחילו לקנות בנפשם חלקי הקדושה הנזכרים בחינת נפש רוח נשמה דקדושה שיהיו ראוין לקבל את התורה הקדושה מיד הקב"ה.

583

584ועל כן אמרו חז"ל (תנחומא בפרשה זו י') בזה הלשון: בחודש השלישי וגו', ולמה לא ניתנה התורה כשיצאו ממצרים לא כך נאמר (שמות ג', י"ב) בהוציאך את העם תעבדון וגו', משל לבן מלכים שעמד מחוליו אמר אביו נמתין לו שלושה חדשים עד שתשוב נפשו וכו' ואחרי כן אוליכנו לבית הרב וכו' כך כשיצאו ישראל ממצרים היו בהן בעלי מומין מן השיעבוד אמר הקב"ה אמיתין להן עד שיתרפאו ואחרי כן אתן להם את התורה. ולכאורה זה לפלא, כי מה זה הדמיון ממלך בשר ודם מלך אביון שאין בידו לרפאות את בנו תיכף כאשר ירצה ומוכרח הוא להמתין לו שלושה חדשים עד אשר יתרפא ולא כן אלהינו ברוך הוא מלך המלכים רופא נאמן אשר בידו הכל, יעכב נתינת התורה בשביל מומי ישראל, הכי לא היה בידו לרפאות את מומם תיכף, ועוד הלא גם אחרי כן בחודש השלישי לא נתרפאו מעצמן בטבע בהרחב הזמן כי אם הקב"ה שלח מלאכיו מן השמים וריפאו אותם כאשר מבואר בדבריהם שם בעצמם (למעלה ח' סמוך למאמר הנזכר), וזה היה יכול להיות תיכף. ואמנם כי ודאי לא כיוונו ז"ל על מומי וחולי הגוף, כי על זה ודאי היו יכולים להתרפאות ברגע אחד ולא היה צורך לעכבם עבור זה, ועיקר חוליים היה חולי הנפשות אשר עדיין לא נשלמו בבחינת נשמתם להיות ראוין לקבל התורה, וזה הדבר הגם שבודאי אם ירצה הקב"ה ישלח אורם אליהם בפתע פתאום ברגע ויושלמו, אך אין זה רצון מלך המלכים ברוך הוא, כי עיקר הבריאה היה על עבודת בני ישראל שיעבדו בעצמם בכח מוחם ושכלם וגופם, בעזר אלהי, ויהנו מיגיע כפם. ולזה היה צריך חושבנא לדכיותא להמתין להם שיטהרו עצמם מעט מעט מידי יום ביומו עד כלות שבע שבתות ז' נקיים כאמור למעלה. ואולם תדע עוד דבר אחד, כי כבר כתבנו אשר השגת כל בחינת השלימות בכל חלקי הנשמה הוא על ידי התורה בשלוש בחינותיה, ועם אשר יצא ממצרים לא היה להם עדיין התורה שישיגו על ידיה שלימותם, ואף שכתבנו שעבור זה ניתן להם קצת מצוות התורה במרה שיעסקו בהם שיקנו על ידי זה חלקי הנפש, מכל מקום לא היה זה די סיפוקם להשיג כל השלימות על נכון מאחר שלא ראו אור כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שהוא הוא השגת השלימות, וזולתם הוא דבר חסר לא שלם. ונמצא צריך להבין באיזה אופן השיגו שלימותם.

584

585ונראה כי חז"ל אמרו (ילקוט רמז ער"ה) בפסוק ויבואו מדבר סיני ויחן שם ישראל וגו' שחנו כאיש אחד בלב אחד, ולכאורה הבנה בעי, מה ענין חנייתם כאיש אחד לקבלת התורה, הלא השלום הוא אחד ממצוות התורה כי מחלוקת הוא לא תעשה כמאמר ז"ל (סנהדרין ק"י.) כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו וכו' והיפוך המחלוקת הוא השלום, ומפני מה היו צריכין לעשות מצוה זו דוקא קודם קבלת התורה, ולא מצוה אחרת, ואכן הוא הטעם לצד שלא היו יכולין בעצמם להשיג השלימות עבור חסרון ידיעת התורה כנאמר, הוכרחו כולם לקשר עצמם בכל רמ"ח אבריהם וגידיהם בקשר אמיץ וחזק עם משה רבינו ע"ה פרנס הדור בעת ההוא, שהוא ודאי היה יודע כל התורה עד שלא ניתנה מגודל זיכוך וטהרת קדושת גופו כנזכר.

585

586ונודע אשר כללות ישראל בכלל הם אדם אחד ברמ"ח אברים וגידים. כי ראשי הדור על כן הם נקראים ראשים לפי שהם בבחינת הראש לכללות ישראל ויש בישראל אשר יקראו עינים כמו עיני העדה ויש המכונים על שם הלב וכן בכל האברים והגידים בפרטי פרטים וכולם אדם אחד הן לבד, בשיעור קומת האדם. אשר על כן כל ישראל ערבין זה בזה כמאמר חז"ל (סוטה ל"ז:) וכל אחד מישראל מחויב לראות ולהזהיר ולהוכיח לחבירו שלא יבוא לידי חטא כי כולם אחד ממש הם, וממילא כאשר חבירו יחטא יגיע הפגם גם אליו כמו באברי האדם שכאשר יחלה האחד ממילא יכאבו כל שאר האברים ועל כן ביארנו במקום אחר אשר הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כי כאשר יחטאו העם ויכשלו בעבירות, יגיע הפגם לראש הדור ההוא מעט מן המעט, עד אשר יכשל גם הוא במקצת מן החטא, ואמנם כשיהיה חטא העם במעשה יגיע לראש הדור במחשבה על כל פנים, וכן להיפך כשיארע לראש הדור חטא במחשבה כל דהוא יגיע מזה עבירות במעשה לדורו והארכנו שם בזה, ולזה אם הכהן המשיח יחטא בחטא קל כי חטא הוא השוגג כנודע, אז זה הוא לאשמת העם שיגיע מזה אל העם לאשמה ממש, וכן להיפך כי מאין יארע שכהן המשיח יחטא במקצת, זה הוא לאשמת העם מפני שהם עברו במעשה על כן בא אליו המחשבה לא טובה. וממילא ודאי מדה טובה מרובה, אשר ראש הדור המיגע עצמו בעבודה לה' תמיד, כל שמתדבק יותר ויותר בה' אלהיו במחשבה דיבור ומעשה כן יגיע גם לדורו שינשאו ויוגבהו למעלה בקדושת בוראם לעבוד את אלהיהם לפי ערכם במחשבה דיבור ומעשה, ולקנות על ידי זה חלקי הקדושה והטהרה. ועל כן דורו של משה רבינו ע"ה, לרוב קדושת משה וטהרתו אשר לא קם עוד נביא וגו'. הגביה הוא את ישראל בכחו אשר התקשרותם והדבקותם עמו בלב אחד, עד אשר הופיע גם עליהם קדושת ה' ובאו לקנות בנפשם חלק הנשמה הקדושה והנכלל בה שיהיו ראוין לקבלת התורה. ועל כן נאמר קודם קבלת התורה ויחן שם ישראל וגו' כאיש אחד בלב אחד, כי בלתי זה לא היו ראוים כלל לקבלת התורה ממניעת השגת הקדושה באפס התורה ומצוותיה, רק על ידי שנעשו כולם איש אחד. וממילא כחו של משה שהוא בחינת הראש להם, גרם שיתפשט הקדושה על כל האברים ויקנו חלק השלישי שבנפש האדם ויקבלו התורה חרות על הלוחת חירות מיצר הרע ככל הנאמר.

586

587ואפשר על כן אמר משה (דברים ה', ה') אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' וגו', כי הם בעצמם לא היו יכולין לקבל התורה כי אם על ידי התקשרותם במשה ועל כן הוא היה עומד ביניהם מקבל מהקב"ה ומשפיע להם, (ועיין בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה פרשת כי תשא פסוק ועתה הורד עדיך וגו') כי לא היו יכולין לקבל התורה בשום אופן בלתי הופעת משה רבינו עליהם באורו עיין שם, ועל כן פתח דבר ה' האיר בנתינת התורה ואמר אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך וגו' הכל בלשון יחיד כי נתינת התורה לא היה יכול להיות בשום אופן כי אם אחר שנעשו כולם כאיש אחד ממש שיהיה משה הראש והם האברים, ואז ניתן התורה בכללה למשה תחילה, כי התורה נקראת חכמה וכל דבריה תחילה הם בחכמה שבראש האדם ללמוד ולדעת כל מצוותיה ואחר כך בכח חכמתו מתפשט לאבריו שיעשו כחכמתו, וכן בכללות ישראל תחילה ניתנה למשה שהיה בחינת הראש לדעת את ה' בכל דבר התורה ואחר כך נתפשט ממנו לכל אבריו והודיע את התורה ולימדם את בני ישראל שהן אבריו, ועל כן נקראת תורת משה, כי עיקר נתינתה היה למשה והוא המשיכה אל כל ישראל ולזה אמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא ניתנה תורה אלא למשה וכו' ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו' והבן. ואפשר לזה אמר משה אל ה' בעת שעשו ישראל את העגל, אנכי ה' אלהיך לי אמרת ולא להם כמאמר חז"ל (שמות רבה מ"ג, ה') ולכאורה זה פלא גדול שידבר משה עם ה' דברים אשר לא כן, ונכון לדברינו כי עיקר נתינת התורה לא היה יכולה להנתן כי אם למשה שהוא הראש והוא הנחילה את ישראל לכל האברים בעין טובה שנהג עמם וממילא היה לו פתחון פה לומר לי אמרת וכו', כי הם לצד שמעצמם לא היו ראוים לקבלת התורה אין עליהם אשמה כל כך, אם עברו עליה פעם אחד.

587

588והנה נודע מאמר הכתוב (שמות י"ב, ב') החודש הזה לכם וגו'. כי עיקר התחדש החודש בחדשי הלבנה הכל רומז על ישראל שמונין ללבנה כמאמר חז"ל (סוכה כ"ט.) וכמאמרינו בברכת קידוש החודש תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה וכו' כי כל עיקר חידושה מורה על התחדשות ישראל לקבל אורה ושמחה מאורות אלהינו יתברך להתקדש בקדושתו יתברך ולהאיר על נשמותינו אור המאיר ממנו יתברך ויתעלה למוחין נכונים ולקדושה וטהרה ואהבה ויראה כידוע, שעל כן אם ח"ו הלבנה לוקה סימן רע לשונאי ישראל וכו' כמאמרם שם, כי ישראל נקראו בנים ממש לאור הלבנה שלמעלה עמוסים מני בטן. ועל כן נקרא חֹדש, שישראל מתחדשים בכל חודש באורות חדשים מוחין קדישין הנמשכים מחידוש הלבנה שמתחדש בכל חודש, ולזה סיבת הסיבות ברוך הוא הסיב את ישראל במדבר קודם קבלת התורה המשך שלושה חדשים כלומר שיהיה קבלת התורה בחודש השלישי לצאתם ממצרים הכל בכדי שיוכלו בני ישראל להכין עצמם לקבלת שלושה אורות הללו הנזכרים שהם נפש רוח נשמה כי בלתי זה לא היו יכולים לקבל התורה בשום אופן, וזה הוא בחינת כל קבלת התורה והמצוות הכל בכדי להשלים נפשות ישראל בשלושה בחינות אלו ומשם ולהלאה נאמר לא יגורך רע כאשר כתבנו, והיה צריך לקבלת כל בחינה ובחינה איזה ימים בחודש אחד עד תשלום הקבלה בחודש השלישי וגם לזה היה צריך לטהרם בשלושת ימים בפרישה מן האשה קודם קבלת התורה, הכל בכדי לקבל שלושה בחינות הללו שזה כל עבודת האדם והיו צריכין זיכוך אחר זיכוך לקבלתם. ואחר כל המבואר, ממילא יובן מה שדרש האי גלילאי עליה דרב חסדא, כי הודיע זאת שכל עיקר קבלת התורה לא היתה יכולה להיות עד אחר קנות בנפשם שלושה בחינות אלו וזהו עיקר עבודת האדם בהתורה עד היום לתקן שלושה בחינות אלו ולזה אמר בריך רחמנא דיהיב לן אוריאן תליתאי והוא שלושה בחינות שבהתורה שביארנו. לעם תליתאי הם שלושה בחינות נפש רוח נשמה שבעם ישראל. על ידי תליתאי כאשר כתבנו שלא היו יכולים לקבל התורה אם לא על ידי משה בהתקשרותם בו שהיה נכלל ושלם בכל השלושה בחינות. ביום תליתאי לפרישה שהיה עבור זה, בירחא תליתאי, שהיה גם עבור שלושה אלו.

588

589ובזה נבוא לביאור הכתובים בפרשה זו שכולם מתאימות עם כל הדברים הנזכרים וכולם משולשין לרמז על שלושה אלו שהן כללות התורה והמצוות. ובתחילה פיהו פתח בחכמה ואמר בחודש השלישי לצאת וגו' מארץ מצרים כלומר לפי שיצאו ממצרים מקור הזוהמא והטומאה ולא היה בידם בהיותם במצרים אף בחינה התחתונה מהקדושה בחינת הנפש ועל כן הוצרך שיעבור עלייהו בחינת שלושה חדשים שיתחדשו בכל חודש מאור חידוש הלבנה בבחינה אחת שיהיו משולשים בכדי לקבל אוריאן תליתאי, ועל כן תיכף ומיד בחודש השלישי לצאתם בהגיע אליהם התחלת החודש השלישי ביום הזה באו מדבר סיני ולא נתעכבו עוד אף רגע במקום אחר כי הלא זה היום אשר שמח ישראל בעושיו וה' אלהים שמח במעשיו ובכדי שלא יקשה מאין זכו ישראל לבוא לבחינה הג' בלא תורה ומצוות. לזה אמר,

589

590ויסעו מרפידים וגו' ויחן שם ישראל וגו'. (ועיין ברש"י ובאור החיים שנתקשו במקרא זה ולדרכינו כן יאמר ויסעו מרפידים וגו'), כלומר לפי שנסעו מרפידים שהוא רפיון ידים שלא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים המורה על סלע המחלוקת, רק ויחן שם ישראל וגו' שחנו כולם כאיש אחד ובלב אחד ונתקשרו עם ראש הדור הוא משה רבינו ע"ה בחיבור עצום והיו לאחד לגוף אחד ממש, ובזה ממילא נמשך מהראש אל האברים לקדשם בקדושתו, ולזה אמר ויחן שם ישראל וגו' נגד ההר כי חז"ל אמרו (ילקוט רמז פ"ד) בפסוק ההרה המלט בזכותו של אברהם שגדול כהר וכו'. וגם כאן חנו ישראל כולם כאחד נגד ההר, הוא משה רבינו ע"ה שזכותו גדל כהר שכולם רצו להתחבר עמו לשאוב ממנו כל בחינת אור התורה והשלימות. ועל כן בזה באו מדבר סיני לקבל התורה. ולזה סמך לו ואמר,

590

591ומשה עלה אל האלהים וגו'. כלומר הנה ישראל חנו כולם נגד ההר זה משה להתחבר עמו בכדי לקבל על ידו בחינת הנשמה הנמשכת מאור מדת הבינה שלמעלה, ומשה עלה וגו' כלומר הנה משה עלה אל האלהים שהוא השיג בחינה הזו כמאמר ז"ל (נדרים ל"ח.) נו"ן שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה וכו', והיא הנקראת על שם האלהים כי אלהים הוא בבינה וה' הוא ה' הראשונה שבשם הרומז על בחינה הזו, ולפי שהוא השיג בחינת הזו על כן חנו ישראל נגדו לקבל האורה משם ועל ידי זה ניתנה. ועל כן,

591

592ויקרא אליו ה' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. והנה חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רע"ו) אמרו לבית יעקב אלו הנשים וכו', ועוד נראה על דרך אומרם ז"ל (בבא מציעא ל"ג:) בפסוק (ישעיה נ"ח, א') הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם וגו' הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות, והנה נודע אשר שם יעקב מורה על פחותי הערך שבישראל בחינת עקביים שבגוף, וישראל מורה על גדולי ישראל המכונים על שם הראש שהוא אותיות לי ראש, ולזה אמר כה תאמר לבית יעקב לפחותי הערך שבישראל והם עמי הארץ שבהם תאמר להם באמירה רכה שלא יכבד עליהם עול העונשים הקשים בעברם על התורה כי להם גם זדונות נחשבין כשגגות לצד פחיתות ערכם והבנתם בגדולת הבורא ומתיקות התורה והמצוות, והכל בכדי שיקבלו עליהם עול התורה כי הם לפי מיעוט ערכם לא יקבלו עליהם דברים הקשים בעונשים חמורים, ותגיד לבני ישראל, להתלמידי חכמים שביניהם המכונים על שם ישראל להם תכביד ותאמר דברים הקשים כגידין שאפילו שגגות נחשבין להם כזדונות משום דהוה להו להזהר בנפשותם להשמר שלא יבואו אף לידי שוגג כי הלא הם המכירים בגדולת הבורא ברוך הוא, ומהראוי שירעדו ויחרדו יום ולילה בפחד ורתת וזיע באימה ויראה ובהלה וחלחלה שלא יבואו לעשות דבר שהוא נגד רצונו יתברך ויתעלה.

592

593אתם ראיתם אשר עשיתי וגו'. הנה נודע אשר בכל דבר שבקדושה מוכרח להיות שלושה בחינות, כי בתחילה לא יתחיל האדם ליכנס בשום עבודה אליו יתברך עד אשר יקבל איזה סיוע ואור אלהי יתברך מלמעלה לסייעו קצת שיתחיל הוא על ידי זה בחינת אתערותא דלתתא להתעורר לחשוק ולחפוץ להתקרב אל מלך המלכים ברוך הוא באהבה או ביראה או באחד משארי המדות הנכללים בהם, ואחר כך כשיהיה לו האתערותא הלז בטוב יקבל על זה בחינת אתערותא דלעילא מאור בהיר בשחקים ואז יפיץ עליו ענן אורו בהילו נרו עלי ראשו לקדשו ולטהרו בקדושת ה' ונמשך לו מוחין קדישין וחיות אלהות ומגלין לו רזי תורה ונתלבש בענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכל המעלות שמנה שם רבי מאיר במשנתינו (אבות ו', א') הכל לפי מה שהוא וערך הכנתו וְזַכּוּת גופו ותשוקתו בהתדבקות אלהי עולם ה' לעשות נחת רוח לפניו. וכבר כתבנו שכל התורה והעבודה הכל בשלוש בחינות אוריאן תליתאי בחינת נפש רוח נשמה, ולזה פרט הכתוב כאן שלושה בחינות של שלוש שלוש, ופתח ואמר אתם ראיתם וגו' כלומר הנה אני עשיתי את שלי לפתוח לכם אורות הקדושה במעט, בראשון וראשונה לקדש אתכם בקדושתי בכדי שתוכלו על ידי זה לבוא לבחינת אתערותא דלתתא, ופתחתי אליכם להאיר לכם בשלושה בחינות נפש רוח נשמה הכוללים כל העבודה וכל האורות הקדושה, והם: אחד, אשר עשיתי למצרים כלומר שהאבדתי והסרתי את המצרים ממך והוא טומאת קליפת מצרים שהיו ישראל נשקעים בהם בהיותם שם והוא בחינת הקוצים והברקנים שאדם נכשל בהן כשהולך באישון לילה ואפילה, (ואפשר על כן אמר הכתוב למעלה בפרשת שמות ויקוצו מפני בני ישראל ואמרו חז"ל (סוטה י"א.) שהיו דומין בעיניהם כקוצים כי המצרים היו לקוצים בעיני ישראל שנכשלו מאוד בהם כקוצים וסירים) והוא בחינה התחתונה המורה על נפש דקדושה שאם האדם חסר גם ממנה ח"ו הרי הוא נכשל יומם ולילה בפחתים וקוצים הכל כמבואר למעלה, ועשיתי לך זה לאבד המצרים להסירם ממך בגשמי וברוחני שהוא קליפת מצרים בכדי לזכותך בבחינת נפש דקדושה. והשנית, ואשא אתכם על כנפי נשרים, כי הנה נודע המבואר בזוה"ק (יתרו פ':) אשר נשר באתרא דיעקב שריא וכו' והוא בחינת הרוח הקדושה כנודע וזה היה על הים שהענן היה מקבל החצים ובליסטראות, כנשר המקבל חִצֵי האדם בשביל בניו כפירוש רש"י, כי הגם שנזדמנה להם אבוקה של אור והוא בחינת נפש דקדושה עדיין היו יראים מחיות רעות ומלסטים כמאמרם ז"ל (מובא ברש"י שיר השירים ב', י"ד יונתי בחגוי הסלע) והכל רומז על כוחות היצר הרע וכת דיליה שעמד הס"מ שהוא היצר הרע לקטרגן כאומרם, והכל כי לא נשלמו בנפשם לצאת מבחינת היצר הרע ועל כן עמד עליהם למעלה לקטרגן ולמטה העמיד חיות היער וליסטים הם רוכבי מצרים ופרשיהם שבאו עליהם כליסטים על הדרך בכלי קרב לא כמו במצרים שהיו כקוצים והכל כמו בגשמיות כן ברוחניות והבן. ושמו יתברך ויתעלה הגין עליהם מכל זה והעמיד ענן לקבל החצים ופלטם מחיות רעות, והכל כי זיכם אז בבחינת הרוח דקדושה שבזה ניצולו מכל זה שעל כן זכו אז לומר שירה שהוא סוד מט"ט שביצירה בחינת הרוח. והשלישית, ואביא אתכם אלי, הוא בחינת נשמה דקדושה שכאשר האדם זוכה אליה כבר בטוח הוא שלא יצא חוצה מאור קדושתו יתברך, ושום רעה לא תאונה אליו ונגע לא יקרב באהלו הכל כנזכר למעלה. ולזה אמר ואביא אתכם אלי כלומר אלי לבד להתקרב ולהתדבק בי בכל עוז בלי שום מחשבת חוץ. גם, אלי, הוא חושבן אֵם שהוא בבינה בחינת הנשמה וזה ואביא אתכם אלי, וזה היה בעת בואם למדבר סיני בחודש השלישי שהוא בחינה השלישית כנאמר למעלה. ולזה,

593

594ועתה אם שמוע וגו'. כלומר הנה אני פתחתי לכם פתח להאיר לכם בשלושה בחינות הנזכרים ומעתה צריכים אתם לעשות זאת בבחינת אתערותא דלתתא בשלוש בחינות אלו כנאמר, ולזה אם שמוע תשמעו, כלל בזה שני בחינות (כי לפי הפשט היה די בשמיעה אחת) והוא על דרך אומרם ז"ל (סוכה מ"ו:) בפסוק (דברים י"א, י"ג) והיה אם שמוע תשמע, אם שמוע בישן תשמע בחדש. וכתבנו בפירושו במקום אחר שזו היא השמועה החדשה שאדם זוכה לשמוע בתורה בחינות אור הגנוז עריבות נועם מתיקות אורו יתברך הנעלם בה ופליאת נפלאותיה ודרך החיים ויחודי המדות וקישורי המראות וזיווגי שמות אלהינו יתברך וחיבורי המאורות העליונים הנעלמים בה שאין שיעור וערך וקץ ותקוה וסוף ומספר לנופת צוף ידידות חשקות טעם הזה אשרי עין ראתה כל אלה והכל כאשר כתבנו שם וכאשר כתבנו למעלה והוא בחינת נשמת התורה כמו שכתבנו שם. ולזה אמר אם שמוע תשמעו בקולי ב' שמיעות שמיעה בישן והוא בחינת הרוח בחינת לימוד התורה כנודע ושמיעה בחדש הוא נשמת התורה כאשר כתבנו. ועוד בה שלישית ושמרתם את בריתי הוא בחינת הנפש המשמרת את האדם על כל פנים שלא יהיה בכלל מיעוטן בעריות כאמור למעלה והוא פגם הברית (גם בחינת המלכות שהוא בחינת הנפש נקראת לפעמים על שם הברית כאמור ואזכור את בריתי וכדומה), ונגד ג' אלו אומר הכתוב כי אם אתם תעירו ותעוררו בשלושה בחינות אלו באתערותא דלתתא גם אני אתעורר למולכם להאיר לכם בשלושה דברים אחר כך בשלימות נפלא על אופן היותר גבוה שזה תכלית כל המאורות וקץ כל השמחות. האחת,

594

595והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. כי הנה נודע לחכמי תעודה בסוד עיקר עבודת האדם בעולם הזה שהוא לקרב העולם ומלואו לאלהי עולם ברוך הוא, כי זאת עיקר תיקון השלימות שיהיה לעתיד אם ירצה ה' אשר וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו וגו' כי עיקר כוונת הבריאה היה במה שהאל הטוב ברוך הוא הרחיק הארץ וצבאיה מאוד מאוד מאור פניו יתברך ולקח סוד שמותיו יתברך אורות נפלאין מוחין קדישין נפשין ורוחין ונשמתין והעטיפם והלבישם בלבושים עבים מאוד בגשמיות עפר הארץ וצבאיה בארבע יסודותיה שהם אש רוח מים עפר, וארבעה מינים כוללים שבה דומם צומח חי מדבר, וכולם נשרשין ונמשכין מארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, וברא האדם אשר על הארץ וצבר גופו מכללות ארבע יסודות הנזכרים הכוללים לכל צבא הארץ בכל פרטיהם, ויפח באפו נשמת חיים נשמה עליונה גבוה מעל גבוה, בכדי שהוא בכוחו ישפיל ויכניע ויבטל כל בחינות הגשמיות אשר בכל הארץ הסובבים לאור הקדושה העליונה, וכל בחינת חיות הקדושה אשר בתוכם יתעלה ויתקדש ויתגבר בכוחו להשיג עילתו בוראו יוצרו אף עשאו כל בחינה ובחינה לפי מדריגתו ומעלתו למען ידעו כי ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה ואין דבר בעולם כי אם אחדותו יתברך לא זולת, לאפוקי כאשר מתגבר הגשמיות ח"ו בכל דבר שהוא בבחינת הקליפה שאומרת אני ואפסי עוד ונעשה (משלי ל', כ"ב) עבד כי ימלוך וגו' והוא עיקר העבודה לבטל ולהכניע כל גשמיות הארץ ולהרים ולהגביה חיות הקדושה שבהם שידע כל פעול כי אתה פעלתו וגו', כמו שנאמר לעתיד (ישעיה י"א, ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' שאף עפר הארץ תשיג לפי בחינתה לדעת את בוראה ואז (זכריה י"ד, ט') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי זה כל בחינת יחוד שמו ליחדו בכל דבר ודבר שבעולם מחוט ועד שרוך לידע ולהודיע ולהוודע שאין דבר יוצא מאחדותו וכל בחינות אלהים אחרים כולם בטילין מבוטלין שאין בכל העולמות כי אם ה' אחד לא זולת, (ואולם אופני עבודה זו איך זוכה האדם אליה ביארנו במקום אחר בכמה וכמה בחינות והיא ארוכה מארץ מדה ולא נאריך עתה ועיקרה הוא על ידי ביטול התאוה באמת לאמיתו בכל הבחינות בכל עת השתמשותו בכל בחינות הארציות כמו באכילה ושתיה וזיווג וישיבת בית ולבושי בגדים וכדומה להשגת החכמה להשיג בכל הארץ וצבאיה כי כולם סוד שמותיו יתברך המה אורות אלהים רק שנתעטפו בהעלם גדול בלבושים עבים, וזאת היא עבודתו להסיר הלבושים ולהגביר הפנימיות כנודע לחכם לב) וזאת היא עבודה חשובה לפניו מאוד מאוד אחרי שזה עיקר תיקון השלימות ובלתי זה לא יהיה השלימות בשום אופן, ועוד כי יותר ויותר מה שנתרחק חיות הקדושה מאור פניו יתברך בלבושים שונים כן יגדל ויתרבה החדוה והשמחה בהתקרבותו למלך עולמים ברוך הוא כדמיון בן המלך שנתרחק מאביו ונפל לשביה לבית האסורים והיה שם ימים כבירים, ואחר כך ברבות הימים כאשר יבוא אחד וימסור נפשו ויפיל עצמו לבור השביה ויקח משם את בן המלך ויביאהו לבית אביו, האם ישוער ויוערך עוצם השמחה הגדולה ורבות החדוה העמוסה והתענוג והשעשועים ואהבה והחיבה בגילה ורנה ודיצה וחדוה שיגיע אז אל האב והבן כאשר יחזו פנימו זה לזה בתשוקה גדולה ונפלאה שהיה להם זה על זה כל הימים שלא היו יחד. והנה, סגולה פירש רש"י אוצר חביב כמו סגולת מלכים כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, והוא הרומז אל חיוּת הקדושה אשר ביארנו שהמה אוצר חביב כלי יקר שמלך המלכים ברוך הוא גנזם והצניעם בתוך כל צבא הארץ. אשר על כן זה אשר הבטיח בוראינו ברוך הוא לסייע לישראל באתערותא דלעילא שהם יהיו הסגולה מכל העמים שלא יהיה בכח שום בריה להוציא את הסגולה הלז כי אם עם קדוש ישראל שנשמתם גבוה מעל גבוה והם דמיון אבן השואבת, שכל רואה אותם מחיות הקדושה שבכל הדברים, יציצו ויפריחו ויעלו מעיר כעשב הארץ להתקרב על ידו לבוראנו ברוך הוא. וגם כי הם יעשוהו לסגולה שבכוחם יגדלו ויעלו את כל חיות ההוא להאיר עליו באורות הקדושה שלא יבוטל ח"ו בלבושי הגשמיות שעליו, וזה והייתם מלשון הוי"ה והבן. וזה אומרו כי לי כל הארץ, כלומר שאתם תהיו להשריש ולהודיע שכל הארץ שלי היא ואין דבר יוצא מאחדותי ולבטל ולהכניע גשמיות כל דבר ודבר ולהגביר החיות הרוחניות שתשיג לדעת את בוראה לפי בחינתה כאשר יהיה לעתיד כאמור, וזה הוא בחינת הנפש מקדושה השלימה שבשלימות כי כל הארץ הלזו וצבאיה מכונים על שם הנפש כנודע. והשנית הבטיח להם בוראם אשר,

595

596ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. ולכאורה לפי פשט המקרא יקשה למה הבדיל הבטחה הזו מהראשונה באומרו ואתם תהיו וגו' והיה לו לכוללה יחד לומר והייתם לי סגולה וממלכת כהנים וגו', ואמנם לדברינו יובן כי הבטחה הראשונה הוא שישיגו בחינת הנפש על צד היותר מובחר לקרב הארץ וצבאיה לאל עליון, וכאן הבטיחם ואתם תהיו לי, כלומר אתם בעצמכם תזכו לאור עליון להאיר עליכם בבחינת הרוח והוא אומרו ממלכת כהנים. כהן נודע שהוא בסוד החסד הכולל כל בחינת ששה קצוות כי הוא יומא דאזיל עם כולא יומין וכליל עם כולא יומין כנודע, והוא בחינת הרוח בשלימות הגמור עד שיקרא כהן לאל עליון והבן. והשלישית הכי נכבד באומרו וגוי קדוש הוא בחינת אור הנשמה אור הבינה ששם כל בחינת הקדושה וגבוה מעל גבוה שומר כי קדוש הוא ת"י עלמין דכסופין הנמשכין מרישא דאריך אנפין המכונה על שם בינה, וכל אלה אני עתיד להשרות עליכם ולהאיר ולהופיע לכם באורות הללו בשלימות שאין ערוך אליהם לא שזפתו עין רואה ולא חמי נבואן חזוותא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

596

597ויבוא משה ויקרא לזקני העם וגו'. הנה נשאתי את עיני ואראה כי מכאן עד סוף הפרשה הזו והלאה עד גמר כל הענין השייך לקבלת התורה לא נזכר מלה אחת בכינוי שם עם ישראל כי אם במלת העם והרבה הרבה נזכרו בפרשה זו ולא נזכר אף פעם אחד לכנותו בשם ישראל או בית יעקב לפחות רק העם, ולכאורה לפי ערך קבלת התורה הכתובה מהר סיני היה ראוי לכנותן בשם ישראל שהוא החשוב שבשמות המורה על שלימות ישראל ואין לך שלימות יותר מובחר מאשר היה במעמד הקדוש, מה שאין כן מתחילת הפרשה עד הנה לא נזכר שם העם כלל רק בני ישראל וכדומה הלא דבר הוא, ודברי תורתנו הקדושה גם אותיותיה ניתן ספורות למו ומכל שכן תיבותיה.

597

598ואמנם הנה מודעת לכל משכיל המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה כמה וכמה פעמים שמשה רבינו קיבל הערב רב מדעתו שלא מדעת קונו ברוך הוא והיה זה לצד שכולם היו אחוזים קצת בשורש נשמתו וחישב להעלותן ולתקנן וכאשר בהכרח יהיה נעשה זאת באחרית הימים אחרי שכבר נתערבו בזרע ישראל ומשפחה שנטמעה נטמעה וצריך בירור אחר בירור וזיכוך אחר זיכוך עד אשר יתוקנו על נכון, וכן אמרו מפורש במדרש חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו') בפסוק כי שחת עמך וגו' אמר לו הקב"ה עמך הם שעד שהיו במצרים אמרתי לך והוצאתי את צבאותי את עמי לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים, ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו ועשית רצונך וכו' עד כאן. וגם הנה נודע המבואר בזוה"ק (תשא קצ"א. ושאר מקומות ובדברי הרב ז"ל) שבכל מקום שנאמר העם קאי על הערב רב שהם נקראו כך עיין שם, ולפעמים יאמר העם על כללות ישראל לפי שהם מעורבים עם הערב רב כמו שאיתא מפורש בזוה"ק (בריש פרשת בשלח מ"ה:) רק כשרוצה לדבר עם בני ישראל לבד יאמר מפורש אל בני ישראל ובכללותם יקראו על שם העם עבור תערובת הערב רב. ועל כן הנה זה היה מעשה בקבלת התורה שהקב"ה צוה מפורש לומר כל הדברים רק לבני ישראל לבד כמו שאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, להם ולא לזולתם, וסיים דבריו אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל שנה לעכב לומר רק לבני ישראל, כי היה גלוי וידוע לפניו שקבלת התורה בשלימות לא יהיה רק בבני ישראל לבד והם ישיגו כל שלושה בחינות הנזכרים בכח קדושתם וטהרתם שזכותם וזכות אבותם מסייעתם להתגבר נגד תאותם ויצרם ולקיים התורה בכל בחינותיה, וביותר במה שכתבנו שהיה צריך להיות בקבלת התורה התיחדות נפלא בבני ישראל והתקשרותם עם פרנס הדור משה רבינו ע"ה ושם נאמר ביחוד ויחן שם ישראל נגד ההר, ישראל לבד לא זולתם, ועל כן לא צוה לדבר רק אל בני ישראל, ואמנם משה רבינו שהיה רוצה לקרב גם הערב רב כנזכר אמר בלבו אני אעשה את שלי לדבר אל כולם גם אל הערב רב ואם ירצו לקבל גם המה, הרי טוב, ואם לאו אהפך פני נגד ישראל לבד. ועל כן,

598

599ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם וגו'. כלל גם הערב רב ואמר לכולם ובחר לומר לזקניהם שהם היותר מוכנים לקבל הקדושה ועול המצוות לצד התקררות חמימות נפש הבהמיות והתאוות השולט בימי הבחרות, ועל כן סידר לפניהם את הדברים אשר צוהו ה' לראות מה יהיה בפיהם, ואמנם אז גם הערב רב היו מזוככים לפי דרגתם במקצת. ולזה,

599

600ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. לא עצרו כח להמתין לתשובת זקניהם שישיבו, רק כל העם יחד פתחו פיהם באהבה ואמרו כל אשר דיבר וגו' כי לפי שעתם אז היו רוצים באמת לקבל התורה בשמחה, וכששמע משה את הדבר הזה שבאו כולם בברית יחד ואמרו כאחד כל אשר דבר וגו' נתמלא שמחה ונחת ואמר בלבו אפשר והיה לבבם זה להם לעולם לעשות כדבר ה', ולזה וישב משה את דברי העם אל ה' דברי העם דייקא לומר הנה הם ענו כך וכך, והנה נודע אשר אי אפשר לדחות הגרים אשר רוצים לספח אל בני ישראל. ועל כן,

600

601ויאמר ה' אל משה הנה אנכי וגו' בעבור ישמע העם וגו'. נתרצה גם הוא יתברך לדבר גם אליהם, ואמנם הנה הם לא אמרו רק כל אשר דיבר ה' נעשה, ונעשה ידוע שהיא בבחינת עשיה בחינת הנפש לבד, שלא קבלו עליהם אור התורה רק בפשטיותיה לבד בבחינת הנפש ולא שאר הבחינות בחינת רוח ונשמה, ואמנם הנה האל הטוב לא רצה כלל ליתן התורה בבחינה זו, כי בחינה זו היא ממש כגוף בלי נשמה וזה אין לו טעם ולא ריח כנפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'), ולזה אמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו' כלומר הנה הם לבדם לא יוכלו לשמוע ולקבל את בחינת אור הנשמה שבתורה מבחינת מדת הבינה המכונה על שם השמיעה כידוע, ועל כן אבוא אליך וגו' בעבור ישמע העם בדברי עמך, כלומר שעל ידך כאשר יתקשרו היטב בך יוכלו לבוא לידי בחינת השמיעה לקבל אור הנשמה שבתורה וממילא נכלל בזה בחינת הרוח שלמטה מבחינה זו, כי בלתי בחינות אלו אי אפשר ליתן התורה, ועל זה נאמר ויגד משה את דברי העם וגו', והנה הגדה זו כבר נתעוררו חז"ל (שבת פ"ז.) לבאר מה הגיד עתה והלא כבר וישב משה את דבר העם וגו' ובינו לבינו לא מצינו שום דבר שיאמר לישראל ולהגיד תשובתם לאלהים (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת שורש הראשון כתבנו בזה דבר נאה), ואמנם גם לפי דרכינו זה יומתקו הדברים כי הן להלן בסוף פרשת משפטים נאמר (כ"ד, א') ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' עיין שם וזה היה מעשה קודם עשרת הדברות כאומרם ז"ל, (לשון רש"י שם) ואחר כך נאמר ויבוא משה ויספר לעם וגו' עד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה וגו' וישכם בבוקר ויבן מזבח וגו' ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וגו', (ואז נכנסו אבותינו לברית מילה וטבילה והזאת דמים כמאמרם (כריתות ט'.) ומובא ברש"י סוף משפטים) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע וגו', והנה לרבנן דרבי יוסי (דאנן פסקינן במקום אחר כותייהו דהא אנן עושין יום טוב בששי בסיון) (בשבת פ"ו:) הנה זה שאמר ה' אל משה (שמות י"ט, ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' היה זה ברביעי בשבת שהוא שלישי לחודש, כי הלא בתרי בשבתא איקבע ירחא ואז לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בשלישי נאמר לו (שם שם, ג') כה תאמר לבית יעקב וירד באותו היום ויקרא לזקני העם וגו' (שם שם, ז') ולמחרת בהשכמה עלה וישב את דברי העם והוא רביעי בשבת ואז נאמר לו הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וירד, ולמחרת ביום החמישי עלה ויגד את דברי העם כמו שמפורש שם לפי דרכם עיין שם, ולדרכינו זה נכון מאוד כי אחר אשר נאמר לו הנה אנכי בא אליך וגו' בעבור ישמע העם וגו' וכתבנו בפירושו שצריכים עוד בהכרח לבוא לבחינת השמיעה שישמעו מה ידבר האל ה' בבחינת אור הנשמה הטהורה, ובלתי זה אי אפשר ליתן התורה, ועל כן ירד בזה הדבר ונאמר אז (שמות כ"ד, ד') וישכם בבוקר ויבן מזבח וגו' וזה היה ביום החמישי בהשכמה כמפורש שם ובזה טיהר וקידש את העם והכניסם למילה וטבילה והרצאת דמים והכל בכדי שיהיו יכולין לשמוע את דבר ה' לשמוע דייקא בבחינת השגת הנשמה, ועל כן תיכף נאמר (שם שם, ז') ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שגם העם באו לבחינה זו והשיגו לקבל עליהם גם בבחינת השמיעה נוסף על המעשה לבקש גדולת ה' גבוה מעל גבוה מנעשה עד נשמע ועל כן אמרו נעשה ונשמע ולא נשמע ונעשה והבן, (ועוד נוכל לומר כי אמרו כל אשר דיבר ה' שהוא בחינת עמודא דאמצעיתא בחינת הרוח נחבר אליו נעשה ונשמע נעשה מלמטה ונשמע מלמעלה והבן) ובו ביום עלה למרום להשיב תשובתם, וזה ויגד משה את דברי העם אל ה' שהגיד לו שאמרו נעשה ונשמע, והוא תשובה למה שנאמר בכתוב הזה בעבור ישמע העם, בינה זאת, ואמנם כי גם לרבי יוסי נכונים כל הדברים הנזכרים ולא נאריך בזה. ועל כן,

601

602ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם וגו' והיו נכונים ליום השלישי וגו'. הכל רמז לו לפי שהם בחינת העם, והם עם אשר לא מבני ישראל המה מנעוריהם צריכים שמירה יתירה וקידושא רבא, ועל כן וקדשתם וגו' והיו נכונים ליום השלישי, בכדי שבשלושת ימים יקבלו אור השלוש בחינות שהזכרנו וכאשר כתבנו למעלה, גם במצות הגבלה הזכיר לו הכל בחינת והגבלת את העם וגו' כי הם צריכין שמירה ואזהרה יתירה.

602

603ויהי ביום השלישי וגו' ויהי קולות וברקים וענן כבד וגו' וקול שופר וגו'. הנראה ששלושה דברים הללו האמורים בענין גם זה ירמוז אל השלוש בחינות שביארנום עד עתה בבחינת נפש רוח נשמה, ומודיע הכתוב שהקב"ה האיר על עמו ישראל בשלושה בחינות הללו במתן תורה וכאשר הבטיחם והוא אומרו ויהי קולות וברקים, ק'ולות ב'רקים ראשי תיבות ק"ב והוא סוד קב ישן וקב חדש שהמלכות נקראת כן על שם שהיא מקבלת לתוכה מג' מילואי ע"ב ס"ג מ"ה גימטריא ק"ב והוא בחינת נפש דקדושה, ע'נן כ'בד ראשי תיבות גימטריא צ' סוד הברית וגוף וברית חשבינן חד והוא בחינת הרוח, וקול שופר ידוע שהוא בבחינת הבינה אור הנשמה, אשר בשלוש אלה קידשם הקב"ה וטיהרם מטומאתם בכדי לקבל התורה מן השמים.

603

604אנכי ה' אלהיך וגו' מארץ מצרים מבית עבדים. לבאר אומרו ה' אלהיך והיה די בשם אחד לבד, גם אומרו מארץ מצרים והיה יכול לומר ממצרים, גם אומרו מבית עבדים לכאורה מיותר. והנראה כי נודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק א' מהלכות עכו"ם הלכה א') בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול וכו', אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם וכו' ראויין הם לשבחם ולפארם וכו' ולחלוק להם כבוד וכו' וזהו כבודו של מלך וכו' עיין שם, וזה הוא טעות כל האפיקורסים והמינים שמניחין לעבוד את אלהי עולם ועובדין לשמש או לירח כי אומרים שמגדולת העבד ניכר גדולת האדון, והנה מלבד אשר הבל יפצה פיהם בטעות מעיקרא אשר לא בדעת ידברו, כי אינו דומה מלך בשר ודם עם עבדיו, שהוא ועבדיו הם שני דברים זה גדול ומהולל בגדולתו, וזה משובח ומפואר בגדולתו כמו בעושר ובחיל ובכל תפארת עניניהם, ועל כן אם מפארין לעבד המלך ממילא מובן גדולת המלך כי בודאי המלך יותר גדול ומפואר ממנו לעושר ולגדולה ולחיל וכדומה, ולא כן באלהינו יתברך שמו אשר הוא מחיה ומהוה את כל הבריאה מראשית ועד אחרית מיום בריאת העולם ועד הימים אשר עתיד לעמוד, ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנבראים כולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין, ואך הוא מחיה ומשפיע להם אורו וכוחו בכל רגע ורגע, ועל כן אנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כי הוא מחדש ממש בכל יום תמיד, ותמיד פירוש בכל רגע ורגע תמיד מחדשו, כי משפיע להם כח אורו כאשר בראשית הבריאה שהמציא כל נמצא, ועד עתה אינו נפסק השפעת אורו בכל רגע ורגע, ולזה אנו אומרים ברוך אומר ועושה ולא אמר ועשה, כי בכל רגע ורגע הוא אומר ועושה בכל יום תמיד ומחדש הבריאה, ונמצא כל בחינת החכמה והגדולה והעושר והכבוד וכל המעלות הנמצאים בעולם הכל שלו הן, והוא המשפיע חכמה לחכם זה ועושר לעשיר זה וכדומה, ועל כן ודאי הבל המה מעשה תעתועים במה שעובדים לצבא השמים והארץ לומר מגדולת העבד וכו' כי לא יצוייר ודאי שום פאר ושכר ועבודה לשום דבר בעולם, כי אם תפאר את הדבר ההוא הרי עשיתו רשות בפני עצמו ח"ו כאילו הוא חכם מצד עצמו ואינו כן כי הכל שלו ממש הוא, ובכל דבר ודבר שבעולם הנראה והנשמע מכל מיני מעלות שבעולם אינו שייך לשבח ולפאר כי אם לה' המשפיע כך וכך חכמה בדבר הזה או נוי וגדולה וכדומה ולא שום תהלה אחרת זולתה בשום אופן.

604

605ואולם חוץ לזה נבאר טפשותם וסכלותם ולבער ולבטל רעתם מכל וכל, כי הנה אחד הרוצה לשבח לזולתו ברוב התהלה והתפארת בחכמה ובעושר או בכח וגבורה, צריך לשבח לכלול בשבחו גם שבחי זולתו, לומר כי זה הוא חכם יותר משאר החכמים והנבונים, או גיבור מן הגבורים כי אין שייך לומר אשר זה הוא חכם יותר מן הטפשים או עשיר מן עניים, כי אין כבודו בזה וכמאמר חז"ל (עבודה זרה נ"ה.) כלום מתקנא אלא חכם בחכם עשיר בעשיר, כי תפארת החכם הוא להתגבר על החכמים אחרים שבעירו או שבמדינתו לומר כי הוא חכם יותר מהם וכן בעשיר, אבל לא יתגדל בזה שיש לו יותר מן העני המחזיר על הפתחים, ועל כן בכל השבחים שישבח אדם זולתו, מוכרח לשבח לפי ערכו גם זולתו עמו, לומר שהוא משובח משאר החכמים וגיבור מן שאר הגבורים. ואולם שבחי אלהינו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים, הם באופנים אחרים מאלו לגמרי, כי כל שבחי תהלותיו יתברך הכל סובב הולך על דבר הבריאה והחידוש לומר כי הוא בורא הכל ולא נברא, וזה הוא עיקר תפארתו, ובזה נכלל הכל כי כל בחינת החכמה והגדולה והעושר והכבוד והמלוכה הנמצא בעולם, כולם הוא ברא אותם בעולם והאדם הרואה בעינים מכל מיני התפארת שבעולם מחכמה וכו' יאמר הלא זה הכל של בורא עולם כי הוא ברא הדבר הזה,

605

606כי איך שייך לשבח את הבורא בתואר חכם הלא חכמתו אינו ידוע, כי מי עלה לשמים וידע חכמתו אשר הוא בלתי שיעור, רק במה שאנו רואין בחכמה אשר ברא בעולם, בזה שייך לפארו כמה חכמה ברא בעולם, ולא שייך כלל לומר כי הוא חכם, כי מי יודע חכמתו שאין שיעור לה וכמאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו ובלא זה כבר אמר אליהו זכור לטוב (בתיקוני זוהר בהקדמה תנינא) אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא אנת הוא מבין וכו', וגם הרמב"ם ז"ל (במורה חלק א' פרק כ"א) האריך בזה שכל התוארים אינם אלא שלילות היפוכן ולא עצמיים כי מורים על הרבוי ח"ו והוא אומרם והלא גנאי וכו', ועל כן אינו שייך לשבח ולפאר כי אם שברא מיני חכמה בעולם, וכן בעושר וגדולה וגבורה ומלוכה וכדומה. וכיון שכן הוא אשר כל שבחיו ותהלותיו, על דבר הבריאה הם, ובהבריאה לא יצוייר כלל לומר כי הוא הבורא מכל הבוראים ח"ו, כי לא נמצא אתו בדבר זה לא מניה ולא מקצתו, כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"ד) אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין וכו', וכבר הוא נבחן גם בדיברי האפיקורסים והמינים על דבר הבריאה שאי אפשר להיות כי אם באחד פשוט בלתי בעל גבול ותכלית כלל, ולזה אי אפשר כלל לומר בשבחו כי אם אשר הוא אחד ואין שני לו לשבח אותו כלל בדבר הזה, וממילא מובן אשר לא יֵאָמֵר בזה מגדולת העבד ניכר גדולת האדון, לומר שאם העבד גדול כל כך בזה הדבר, מכל שכן האדון. כי הלא לא נמצא כלל מענין תוארי הבריאה לשום נברא ושום דבר בעולם, וכל שבחי אלהינו יתברך כולם הם בדבר הבריאה כאמור, ועבור כן אין שייך לפארו רק כי הוא אחד ואין דומה לו כלל וכלל. ולזה אמר אב החכמים שלמה המלך ע"ה (קהלת ד', ח') יש אחד ואין שני, פירוש שיש אחד המיוחד אשר אין שני למולו מענין הזה כלל וכלל אפילו לשבחו בדבר הזה לומר כי זה גדול מזה, או כה יאמר יש אחד אשר אין ראוי לשבחו כי אם אשר אין שני, ולא בתוארים אחרים כלל.

606

607אשר על כן אפשר לי לומר במה שאמר משה האל הגדול הגיבור וגו', וחז"ל אמרו (ברכות שם) אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא וכו' אנן לא הוה אמרינן ואת שבחתיה כולי האי משל למלך שהיו משבחין אותו וכו' עד והלא גנאי הוא לו עד כאן. ולכאורה הוא גופא קשיא אם גנאי הן לו למה אמרן משה. ואולם מה שנראה לפי קט שכלי, הוא, כי משה פתח דברו האיר ואמר כי ה' אלהיכם הוא וגו' האל הגדול וגו', פירוש כי זה הבורא בחינת הוי"ה המהוה, נתהוה ממנו בחינת הגדולה והגבורה וגו' והוא ברא הדבר הזה בעולם, ולא שבחהו כי אם בבחינת הבורא שבזה מותר לקלסו, כי הוא אחד ואין שני למולו כאמור ולא בעצם התוארים כי גנאי הן לו, והבן. ועל כל פנים אסור לנו לומר שאר השבחים אפילו בבחינה זו, כיון שעצמיות תוארם גנאי הם, ואין הכל בקיאים בזה להפריש דבר מדבר, ולרוב המון עם ודאי ידמה שזה תוארים עצמיים הם מה שאין כזאת בחיקו יתברך, ועל כן אסרו לומר כי אם דבר שאמר משה, וכל אחד אשר יאמרם ידע כי היה אסור לומר דבר זה אי לאו דאמרן משה ונמצא אומרן על דעת משה ועל כן אינו אומר יתר השבחים כי אסורים הן, רק מה שאמר משה מותר לאומרן על דעתו. ועל כן גם כאשר תקנוהו אנשי כנסת הגדולה בתפלה קבעו להזכיר קודם שם הוי"ה ברוך הוא, ברוך אתה ה', לומר שאתה הוא המהוה את כל ובראת כל אלה הבחינות בחינת הגדולה והגבורה וכו' שאנו רואין על ידי פעולותיך, ולא בעצמיות כי אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כנזכר, ובזאת תדע אשר אלהינו ברוך הוא הוא אחד פשוט יחיד ומיוחד, וכל שבחיו הוא בבחינת שם הוי"ה המהוה את כל, ואף כשנראה גבורת אלהים בעולם בכל נפלאותיו אשר עשה ואשר יעשה כמו בדור המבול ודור הפלגה ומכות מצרים, לא יעלה השבח אליו, כי אם במה שהוא הבורא והמהוה את בחינת הגבורה בעולם כי ה' הוא האלהים, שכל בחינת הגבורה והדין שעושה הכל הוא בכח המהוה וכמבואר בדיברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל בעץ החיים שכל הבחינות מהתחלת אל עד בחינת הוי"ה כולם כלולים באחד פשוט בכח, וכל אחד ואחד נתגלה בעתו, אבל החיוּת והפנימיות מכולם הוא הוי"ה, ובזה לבד ראוי לשבחו ולהדרו שהוא הבורא האמת ובורא את הכל, ובזה הכח עושה חסד לטובים ולישרים, ודין לרשעים. ובכל הודיות והשבחים שמפארין למלך הכבוד, הכל סובב הולך מול כח האמיתיות כח בורא, וממילא נתבטל כל בחינת אלהים אחרים נגדו, כי אין בענין הזה בכל העולם כולו אף שמץ מנהו ולא שייך בזה להזכיר שבחי זולתו כדי שמגדולת העבד וכו' כי כולם כאין נגדו בדבר הזה.

607

608ואפשר זה מאמר הכתוב (ירמיה ט', כ"ב) אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור וגו'. כי באמת הקב"ה הוא החכם האמיתי והגיבור האמיתי וגו' רק שאסור לשבחו בזה כי חכמתו הוא דבר שאין לו שיעור וגבול ולא בחכמה הידוע לנו כלל, כי אנחנו לא נדע כלל מהות חכמתו ברוך הוא וברוך שמו כנאמר, וכן בגבורתו וכו', ועל כן אל יתהלל חכם זה הקב"ה, בחכמתו שאל יהללוהו כי חכם הוא, כי אנת הוא חכים וכו' וגנאי הן לו וכו', וכן הגיבור בגבורתו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה וגו', פירוש שזה המשכיל ויודע אותי שאין לפארני בשבחים האלה, בזאת יהלל שאני ה' עושה חסד וגו', כלומר שאני בראתי ומאתי נתהוה כל הבחינות האלה בארץ בחינת הגדולה והגבורה וכו' שהוא חסד ומשפט וגו', כי באלה חפצתי נאם ה' שזאת חפצי שיאמרו בכל שבחיהם, רק לה' המהוה את כל, אף כשיראו גבורות לא יביטו כי אם מעשי ה' המהוה אשר בי, ואז לא יכנוס זולתי בשבח ההוא כי אין בורא בשמים ובארץ כי אם אני. והנה כל אשר כתבנו עד הנה זה הוא בחינת היחוד והאחדות האמיתי להכניס האדם בכל דבר ודבר שרואה, כח בורא לומר מי ברא אלה הלא האחד המיוחד שאין זולתו בדבר הזה בדמיון כלל ואז מתאחדין כל הפעולות ונפלאות ה' אשר יעשה בארץ בכל מדותיו הקדושים בבחינת שם הוי"ה המהוה, כי אינו רואה בשום דבר כי אם כח בורא המהוה הדבר ההוא, והבן.

608

609והנה אפשר שעל כן הוזהרו ישראל שלא ימכרו ממכרת עבד כנאמר (ויקרא כ"ה, ל"ט-מ"ד) וכי ימוך אחיך וגו' לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך וגו' כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת וגו', ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים וגו' מהם תקנו עבד ואמה וגו', ועיין ברמב"ם ז"ל (פרק א' מהלכות עבדים) ביאור כל הדינים בזה על מכונם, כי אפילו פועל או מלמד או סופר אסור להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלושה שנים (כמו שאיתא בשולחן ערוך חושן משפט סימן של"ג סעיף ג' בהג"ה עיין שם) משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. כי נודע מאמר חז"ל (כתובות ק"י:) בפסוק (יקרא כ"ה, ל"ח) לתת לכם את ארץ ארץ כנען להיות לכם לאלהים, שהדר בארץ ישראל אני לו לאלהים וכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודת אלילים וכו' עד כאן. והטעם ידוע על פי מה שמבואר בזוה"ק (לך לך צ"ה:) וזה לשונו: פתח ואמר (קהלת י', י"ז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין וגו' וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער וגו' הני קראי קשיין אהדדי ולא קשיין האי דכתיב אשריך ארץ דא ארץ דלעילא וכו', ובגין כך אקרי ארץ החיים ועלה כתיב (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וגו' לא תחסר כל בה דייקא, וכל כך למה משום שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא וכו', אי לך ארץ שמלכך נער האי ארץ דלתתא דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין אומות העולם אתיהיבו לרברבין תריסן דממנן עלייהו וכו' ועל דא כתיב אי לך ארץ שמלכך נער וי לעלמא דמסטרא דא ינקי, וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' עד כאן. ונראה שעל כן אומות העולם אינם מוזהרים על השיתוף כמו שאיתא (בשולחן ערוך אורח חיים סימן קנ"ו סעיף א' בהג"ה) כי לפי שחלק הקב"ה את אומות העולם מעמו ישראל, ונתן אותן תחת ממשלת השרים צבא השמים, ודוקא חלק ה' עמו, שישראל לבד אינם נתונים תחת רשות שום שר רק חלק יה בעצמו, מה שאין כן האומות שכל אחד יש לו שר מלמעלה אשר הוא תחת ממשלתו ועל ידו יורד ההשפעה וכל עניני האומה ההיא כנודע, ועל כן ממילא הם כאילו יונקים מרשותא אחרא כנאמר והם בבחינת עבדים לעבדים, וממילא כמעט כל עניניהם הוא כעין השיתוף, עד שאפילו ישראל שבחוץ לארץ אמרו חז"ל (עבודה זרה ח'.) עובדי עבודה זרה בטהרה הם, והם באמת נתונים תחת רשות הקב"ה רק שיושבים בארץ שתחת השרים, ומכל שכן אומות העולם שהם תחת רשות השרים מכל וכל מעצמיותם ומארצם, על כן אינם מוזהרים על השיתוף, ואינם מוזהרים כי אם שלא יהפכו הקערה על פיה להאמין בעץ ואבן, או אפילו בשרי מעלה לומר כי הם עצמם אלהות כאמור.

609

610ולזה אמר הכתוב (דברים ד', י"ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' כל צבא השמים וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה וגו'. ונדחק רש"י ז"ל שם באומרו אשר חלק וגו' לכל העמים ופירש להאיר להם, וזה דוחק כי הלא גם לישראל הן מאירין, וחז"ל אמרו (בעבודה זרה נ"ה.) החליקן בדברים וכו' וזה דרך דרש. ולפי הנזכר נכון גם לפי פשוטו, כי כל צבא השמים באמת חילקם הקב"ה להאומות שיהיו הם המושלים עליהם ועל ידם יושפע כל השפע המצטרך לאומה ההיא. ועל כן אין הקב"ה מפיל את האומה עד שהוא מפיל שרן תחילה (כמו שאיתא בשמות רבה כ"א, ה') וכן הוא אומר (ישעיה כ"ד, כ"א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה וכו', לצד שממנו כל יניקתם וכשהוא נופל ממילא יפלו גם המה, וגם הם אינם מוזהרים על השיתוף עבור כן כאמור, אבל ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם נחלה שלא יהיה לשום שר חלק בכם, ועל כן חלילה לכם לשום מין שיתוף וכדומה כי אתם מיוחדים רק לי לשמי לבד. ועל כן נאסרו ישראל מהיות עבדים, כי כשנעשה ישראל עבד לחבירו הרי מכניע עצמו תחת ממשלת דבר אחר חוץ מן ה' ודבר זה אסור בישראל ומפורש אומר הכתוב כן שם בטעם הדבר כי לי בני ישראל עבדים וגו' ואמרו חז"ל (בבא מציעא י'.) ולא עבדים לעבדים, כי בישראל המכניע עצמו תחת עבד של הקב"ה, הוא אצלו בחינת עבודה זרה כמו בחינת מגדולת העבד ניכר גדולת האדון, כי חלילה לו לעבוד רק להאדון בעצמו כי הוא מיוחד רק לו לבד (ובפנימיות יותר, ידוע שכל אשר נעשה למטה כן נעשה למעלה ואיש ישראל המכניע עצמו לחבירו בעבד, הרי נכנע למעלה שורש נשמתו לעבוד לשורש נשמת חבירו והוא בחינת עבודה זרה ח"ו, והבן. ועל כן אמרו חז"ל (בילקוט רמז תרס"ט) באומרו אני ה' אלהיכם כל המשעבד בהם מלמטה כאילו משעבדן למעלה, פירוש כאילו משעבדן מלמעלה לדבר אחר ובאמת אני ה' אלהיכם אני ולא אחר, ועוד יש בזה יתר פנימיות ולא אאריך והמבין יבין), ועל כן אמר הכתוב בכל אלה כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי דבר זה הראה הקב"ה לישראל בהוציאם ממצרים, שאינו חפץ להיותן עבדים לעבדים ולהיות שום מושל עליהם וגם כי לא חפץ הקב"ה להניחם בארץ מצרים ולהמשילם שם שיהיו הם המושלים או על כל פנים שיצאו שם מהיות עבדים, כי הן הארץ ההוא ניתנה תחת השר והדר שם דומה למאן דיניק מרשותא אחרא, וזה אינו שייך כי אם לאומות העולם אשר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים תחת כל צבא השמים, וחלק ה' עמו לו לבד שלא קבלו השפעתם כי אם מתחת ידו הקדושה והרחבה, וזה אינו יכול להיות כי אם בארץ אשר בחר ה' לנחלה לו להיות ישראל שם לו לעם נחלה.

610

611וזה שהאיר אל עליון עיני ישראל בעמדם לפניו על הר סיני לקבל עליו עבודתו ויחודו ואמר אנכי ה' אלהיך, פירוש שאף כשאני מתראה אליך בבחינת אלהים יד החזקה והגבורה, גם שם אנכי ה' המהוה, כי פנימיות הגבורה בשם אלהים הוא בשם הוי"ה כח המהוה שממנו נתהוה כל דבר בעולם, ובזה תדע שכל עיקרי העבודה שאני רוצה שתקבלו עליכם שתשבחו אותי בהן וכל השבחים וכל התוארים וכל הפעולות כולן בבחינת שם הוי"ה הן, שתביט בהן בבחינת כח בורא אשר בזה תלוי כל יחודי ואחדותי, שאלהים זולתי לא תדע, שלא תאמר בכל דבר כי אם ה' אחד ואין שני לו כנאמר. ואני הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כלומר שני בחינות עשיתי בך, כי הוצאתיך מארץ מצרים שלא תהיה בארץ אחרת המקבלת ההשפעה מבחינת השר אשר על הארץ ההוא ואי לך ארץ שמלכך נער, וגם מבית עבדים, שלא תהיה עבד לעבדים להנתן תחת רשות שום דבר לא מלאך ולא אדם וכל זה עשיתי רק בשביל שתהיו לחלקי ולגורלי לבד, בלתי שום אמצעי, ועל כן לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כלומר שלא יהיה לך בחינת אל אחר עלי לעבוד לצבא השמים ולומר כי מגדלות העבד וכו' ולא בשיתוף ח"ו שהעכו"ם אינם מוזהרים עליה, אבל אתה לא יהיה לך שום אלהים אחרים עלי, גם שלא להכניס אותם בשבחי כלל וכלל לומר ח"ו מגדולתם ניכר גדולתי כי לא תוכל לומר גדולתי כי אם בחינת המהוה ובבחינה זו אני הוא ואין שני נמצא כלל בענין זה לומר שהוא גדול מזה כי אינו כלל, כי על כן הוצאתיך מכל אלה שלא תהיה עבד כי אם לי שאפילו ההשפעה לא תקבל כי אם מאתי והוא עיקר סוד העבודה לה' בלבד ולא לזולתו וזה הודיע במאמר הראשון בעשרת הדברים ככל הנאמר.

611

612או יאמר אנכי ה' אלהיך וגו'. כי הנה נודע אשר כל דבר ודבר הנעשה בארץ כן נעשה דוגמתו בשמי השמים בעליונים להרע או להיטיב, וזה כל עיקר תורה ותפלה ומצות ה', כי כאשר מיחד אדם שם ה', בדברים הגשמיים התחתונים כמו ארבע מינים שבלולב הרומזים לארבע אותיות שם הוי"ה הקדוש והטהור, וכשאדם לוקחן לשם מצות ה' באהבה ויראה בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, אז כשם שהוא מקרב כל הארבעה מינים הללו אחד אל אחד והיו לאחדים בידו כן מתיחדים ומתקשרים ארבע אותיות שם הוי"ה הקדוש לאחד ביחודא שלים, ואז נמשך כל בחינת שפע וברכה מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלהינו כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם. וח"ו כשאותיות הוי"ה הם בפרודא לא תוכל לשרות הברכה עליהם ממקור עליון, וממילא ח"ו כאשר שלח חושך לעילא אז ויחשיך גם לתתא שנלקחו הברכות מהארץ והעולם חשוך והקללות מתרבין. וזה כל מעשינו ועבודתינו ליחד שמא דקודשא בריך הוא ושכינתיה ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בכדי שיוכל להשפיע הברכה ולברך לעולמות העליונים ותחתונים על ידי זה, וכן בתפילין וציצית כולם רמוזים לשמותיו הקדושים ברוך הוא ובפרט לשם הוי"ה ברוך הוא הכולל הכל, והיודע אופן הרמוז בהם ומכוון בהם לשם ה' גורם בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא והכל מתברכין על ידו. וכן בתורה ותפלה שהם מצוות התלוין בדיבור, כי כמו שהוא מדבק ומקשר הבל פיו היוצא בדברו שהוא חיות פנימיות נפשו כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ה' ו') נפשי יצאה בדברו, אל רצון אין סוף ברוך הוא וברוך שמו המלובש ונעלם בתורה שהוא רצונו ברוך הוא שרצה שנעשה כך וכך ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה והוא ורצונו אחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') כן נעשה למעלה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כי זה הוא בעצמו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה התדבקות פנימיות האדם באמת לחיות אור אין סוף ברוך הוא באהבה ויראה באמת ובתמים כידוע להבאים בסודי אלהינו יתברך, וכן על דרך זה באותיות התפלה, והכל כשם שנעשה למטה כן נעשה למעלה בשמי השמים העליונים.

612

613והנה ידוע אשר כשהיו ישראל במצרים היו בירידה התחתונה מאוד כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ט') בפסוק ועלה מן הארץ עיין שם. ואחר כך כשעלו ממצרים עלו למעלה למדריגה גבוה ומעולה מאוד עד שהגיעו בעת מתן תורה לבחינת (תהלים פ"ב, ו') אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון, כי בני ישראל כשהם יורדים יורדים וכו' וכשהם עולין עולין וכו' כמאמר חז"ל (מגילה ט"ז.) וכשהם עלו מלמטה ממטה למעלה כן נעשה למעלה ביחוד המדות הקדושים אשר נתקרב בחינה התחתונה אשר במטה מטה לרום המעלות אשר במעלה מעלה והיו לאחדים ונתקשרו ונתבסמו כל העולמות ביחודא שלים. ונודע למשכילים אשר בחינת אני הוא בחינת דרגה התחתונה שבמדות העליונות הוא בחינת המלכות הנקראת אני, וכ' הוא מורה על כתר עליון שהוא בחינה העליונה היותר גבוה שבמדות, והיא בחינת אנכי אני כ' אשר תואר כלה מאוד נתעלה עד כתר המלוכה להיות כתר מלכות בראשה על ידי בחינת ישראל שנתעלו למעלה, והוא בחינת יחוד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא מתתא לעילא כידוע. ונודע אשר על כן יחד הקב"ה שמו על האבות ביחוד אלהי אברהם יצחק וגו', ולא על זולתם, לפי שהם הרכיבו והודיעו והתגלו אלהותו יתברך בעולם בכללות כל הבחינות שלוש קוין ימין ושמאל ואמצע הכוללים כל הבחינות ועל כן יחד הקב"ה שמו עליהם להיות נקרא אלהיהם שהם הודיעו יחודו ואחדותו ברוך הוא לבריות, ועל כן נקרא גם כן אלהי ישראל שעל ידי עם ישראל יתוודע תמיד יחוד שמו בעולם כי הוא אחד ואין בלתו, כי בחינה אשר נעשה הקב"ה על ידו אחד בשלימות נקרא הקב"ה לנגדו בבחינה זו אלהיך כנודע לחכמי לב.

613

614וזה אומרו אנכי ה' אלהיך פירוש מה ששמי הוי"ה נעשה בבחינת אנכי ביחוד האמת השלם להיותו תואר כלה מאוד נתעלה הוא אלהיך פירוש שעל ידך נעשה זאת, כי ה' צלך, ה' הוא כמו הצל שלך הנוטה אחריך בכל אשר תפנה כן אני ה' נוטה אחריך לכל פינות שאתה פונה עתה אשר נעשה אנכי ה' הוא אלהיך על ידך והוא על ידי שאשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' ועלית מארץ של מצרים שהוא בחינת עפר אשר במצרים שגם במצרים שהוא הדרגה התחתונה מאוד ועלית מן הארץ עד למעלה גדולה, וכן נעשה בשמים בחינת אנכי ה' ונתייחדו כל העולמות ביחודא שלים, וזה מעיקרי העבודה לידע כי כל בחינת יחוד שמו יתברך תלוי במעשינו ועל כן על זה נמסור נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו להמליכו וליחדו בכל העולמות כולם, ועל ידי זה ימשוך הברכה האמיתית לכל העולמות כולם, כדבר האמור.

614

615גם יאמר הכתוב אנכי ה' וגו'. כי מפרשי התורה כתבו במה שהחמירה התורה מאוד בעבודה זרה, והמינים טוענים הלא מגדולת העבד ניכר גדולת האדון כאשר הארכנו למעלה בפסוק זה, כי לפי שנשמת ישראל הם חלק אלוה ממעל ואם מכניע עצמו תחת שום שר או דבר אחר מצבא השמים אשר חוץ ממנו ח"ו, מהפך הקערה על פיה לעשות עבד כי ימלוך על אדוניו חלילה וחלילה, ועל כן אמר יהושע בתפלתו כאשר ראה שנהרגו ל"ו איש מאנשי ישראל (יהושע ז', ט') והכריתו את שמינו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. פירוש לפי שכולם יודעין אשר חלק ה' עמו לבד ונשמותינו עמוסים מני בטן חלק אלוה ממש, וכאשר יתגברו עלינו ודאי כי יאמרו ח"ו כי חזק הוא ממנו כביכול, כי הן עם ה' אלה ולא הושיעה ידו לו, והבן. ועל כן במצרים נאמר (שמות ב', כ"ג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כלומר שיותר עלתה שועתם על כבוד אלהים אשר כולם יודעין שהוא שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל בשורש נשמתו, יותר מן העבודה המגיע להם בצערם כי כאבה נפשם מאוד על העדר כבודו יתברך, שמצרים ימשלו על נשמת שדי אשר בם. ולזה אמר ה' אל משה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, פירוש שצעקתם באה להיות צועקים אלי על העדר כבודי, ועל כן לכה ואשלחך וגו' למען לא יתחלל כבודי ח"ו. והוא אומרו אנכי ה' אלהיך, פירוש שאני אלהיך שלקחתי אותך לחלקי ונפחתי בך נשמת חיים חלק אלוה ממש כביכול ברוך הוא וברוך שמו ועל כן זה גרם אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' בכדי שלא תהיה תחת שום שר משרי האומות כנאמר למעלה, ועוד כי חסתי על כבודי שלא יתחלל ח"ו (ועל כן אמר אנכי ה' ולא אני ה', כי הכ' רומז על תיבת כבוד לומר שלמען שמי שלא יתחלל בגוים ויהיה כבודי במקומו עבור שידוע לכולם שאני אלהיך ונשמתך הוא חלק אלהים כנאמר). ועל כן,

615

616לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כלומר שום בחינת אלהים אחרים שלא תאמר מגדולת העבד וכו' כי אחרי שנשמתך הוא חלק ממני, חלילה שיהיה לך אלהים אחרים עלי שתכניע עצמך לדבר אחר חוץ ממני ממלאך ושר גלגל ותאמר חלילה מגדולת העבד וכו', כי ח"ו תמשיך רשות אחרים עלי חלילה וחלילה. ולזה סיים,

616

617לא תשתחוה להם וגו' כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים וגו'. כי חז"ל אמרו (עבודה זרה נ"ד:) שאל פילוסוף אחד את רבן גמליאל וכו' מפני מה הקב"ה מקנא בעובדיה ואין מתקנא בה, אמר לו וכו' למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב העלה לו שם על שם אביו וכו' וכששמע המלך, על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס הוי אומר על הבן כועס וכו' עד כאן. והנה נודע שעל כן נקראו ישראל בנים למקום מפני שנשמותיהם הם עמוסים מני בטן חלק אלוה ממעל ונמשכים ממנו כמו הבן מהאב אשר יפה כח הבן מכח האב, פירוש יופיות כח הבן הוא מכח האב מה שמאציל עליו מכוחו ורוחו בעת הולדו. ולזה אמר כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, פירוש לפי שאני ה' אלהיך שחלקי בך כאמור ועל כן אני מקנא בעובדי עבודה זרה כי חלילה להם להכניע ח"ו אור חלקי תחת רשות שום נברא, ואם תאמר מפני מה איני מתקנא בה בעבודה זרה עצמה, לזה אמר פוקד עוון אבות על בנים כלומר כשהאב כועס, על הבן הוא כועס לא על הכלב ואתם בני מאז, ועל כן עליכם אפקוד עוונותיכם לא על הפסלים והדמותים שאתם עושים כנאמר.

617

618זכור את יום השבת לקדשו וגו'. צריך לדעת ענין הזכירה הלז, וחז"ל אמרו (פסחים ק"ו.) זוכרהו על היין וזה דרך דרש וגם אנו נאמר בפירושו כי נודע לכל וכבר דיברנו מזה כמה פעמים בחיבורנו סידורו של שבת אשר ביום השבת קודש הקב"ה מחדש עולמו ומאיר ומופיע ומבהיק באורו הרב לכל העולמות עליונים ותחתונים יתר על כל החגים והזמנים. כי הוא נקרא קודש מעצמו והם אינם נקראים כי אם מקרא קודש וברכת כל העולמות לעילא ולתתא לכל ימות השבוע הכל נלקח מיום השבת כמו שאיתא (בזוה"ק יתרו פ"ח.) דההוא יומא מתברכין מניה כל שיתא יומין וכו' עיין שם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, פירוש שלא ברא העולם כי אם על ששת ימים וינח ביום השביעי, פירוש שהניח כל ברכת ששת הימים ביום השביעי להיות מניה מתברכין כל שיתא יומין, כי עיקר תענוג הקב"ה ועמו ישראל הוא ביום השבת, שהוא מעין עולם הבא הוא יום שכולו שבת אשר כל בית ישראל יתענגו ויתעדנו מנועם זיו מראות שכינתו יתברך לעין כל עד שעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' הנה אלהינו זה וכו' (כמו שאיתא בסוף תענית עיין שם) ונועם ערבות ידידות מתיקות תשוקת חמדת תענוג הזה ודאי עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'), ואין אנו יכולין להבין כלל מנועם מתיקות הזה עתה, ואז הקב"ה יקבל תענוג מעולמו כי כל עיקר הבריאה לא היתה רק בכדי להיטיב לבריותיו וזה תענוג מלך עולמים ברוך הוא כשעמו מתעדנין מזיו שכינתו יתברך, ושבת הוא מעין עולם הבא, שהקב"ה מאיר ומבהיק אורו לכל העולמות עליונים ותחתונים, ומביט על עולמו, ומענג נפשות עמו ישראל מזיו שכינתו יתברך מעין עולם הבא. ועל כן כל שבוע הוא עולם שלם בששת ימי המעשה ויום השבת. נגד שיתא אלפי שנין ויום שכולו שבת, ואשרי מי שזוכה לקבל הארה הנפלאה העריבה הנחמדה המגיע ביום שבת קדשנו לנשמת ישראל, ועל כן אמרו (בבבא קמא ל"ב:) רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה, כי התענגו ונשבעו מתענוג אורו יתברך אשר התחיל להאיר עליהם כמשוש חתן על כלה ממש ויותר מזה, כידוע למי שזכה לטעום חשק ה' בנפשו אף פעם אחת כל ימי חייו, ובאמת נדמה להם ביום השבת כאילו כביכול ברוך הוא וברוך שמו התגלה עליהם ובא אצלם להשביעם מזיווֹ והם יושבים לפניו וחושקין וחומדין אליו ועל כן לא יחשו ואל יתנו דמי להם כי אם באמירת שירות ותשבחות למלך הכבוד העומד לפניהם, מקירות לבבם ולהדבק בו באהבה וחשיקה וחמדה וכלות הנפש על ידי השירות והתשבחות והתפלה ורזין דאורייתא המתגלה אז לדורשי ה' וחפצים בו, ועל ידי מאכלי שבת קודש שהוא שמחת הגוף אשר גם הוא חפץ אז לשמוח בה' ולשוש בו, וגם הקב"ה חפץ אז למלא משאלות כל אחד ואחד, אבל הכל בזה השולחן אשר לפני ה' תמיד באימה ביראה בבושה וענוה בשמחה וגילה ורנה, כאשר נאה לעשות בשמחת המלך כאשר יושבים לפניו ואצלם הוא ממש מעין עולם הבא, ועל כן כל שיתא יומין מניה מתברכין כי כל הברכות הניח ביום השביעי כי בו חפץ ה' להיטיב לבריותיו ולברכם מטובו בכל מיני ברכות, רק שעשה אותו יום מנוחה בכדי שיהיה השמחה שלימה כאשר לא יעשו שום עשיה, כי אם יעבדו ויעשו מלאכה אין זו טובה ושמחה שלימה ועל כן בה הניח הברכה לששת ימים שהמה יקבלו ברכותיהם ממנה, ויכינו לשבת לעשות אותו יום מנוחה ושמחה כאמור בדברינו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ויכלו השמים) וזה הוא בחינת הנשמה יתירה שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז.) שניתן לאדם ביום השבת, שהוא בחינת האורה והשמחה והקדושה אשר מתגלה ממקור העליון לכל הענפים וכל הנשמות ישראל מקבלין קדושה וטהרה ואורה כל אחד לפי ערכו, הרבה יותר יותר מימי החול.

618

619ואמנם נודע אומרם ז"ל (ביצה ב':) חול מכין לשבת ואמרו (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כי המכין עצמו בכל ששת ימי החול לקדושה וטהרה ושומר עצמו שלא ימרה את פי ה' אלהיו מקטן ועד גדול, ואז כאשר גופו נכון מזוכך ומטוהר לפי ערכו הנה מקבל קדושת השבת לשמוח בה' אלהיו לקבל נועם זיו תענוג מאורו, והקב"ה מקבל נחת רוח מאתו ככל הנזכר. ואכן אם האדם מסאב ומטמא עצמו בכל ימות החול בכל מיני עבירות המכוערין העוכרין אותו הן במחשבות רעות והרהורים רעים הן בדיבור או במעשה ח"ו וידוע אומרם ז"ל (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין וכו' ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב וכו' וכל בחינות החיצונים והקליפות יסובבנהו עד אשר לא יוכל לראות את אור ה' המגיע ביום השבת קודש עבור עבות חשכות לבוש הקליפה אשר עליו המסמא את עיניו מלהביט באור ה' וממילא לא יוכל הקדושה לשרות על נשמתו להוסיף בה אורה ושמחה בבחינת נשמה יתירה מפני לבוש החיצונים אשר עומד על נפשו ואז השבת נהפך עליו לְבֹּשֶת שבוש במעשיו הרעים כשרואה כאשר יחל רוח ה' לפעמו במחנה ישראל ומאיר באורו הגדול, והוא אינו זוכה שתנוח עליו הרוח קדושה וטהרה מאת ה' ונשאר בחושך, כי בחושך בא מששת ימי המעשה ובחושך ילך גם ביום השבת, ולא יהל אור ה' עליו.

619

620ואפשר בזה לרמז במאמר חז"ל (סוכה נ"ג.) אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו וכו', כי עת הופעת על האדם רוח קדושה וטהרה נקרא עת זקנה, כי זקן הוא זה שקנה חכמה כמאמר חז"ל (קידושין ל"ב:) ואני אמרתי טעם לשבח איך מרומז בזקן שקנה חכמה, כי הנה לא נרמז במלה כי אם זה קנה, אבל מניין שקנה חכמה דילמא נפשות או דבר אחר, ונראה^*עיין בפני יהושע שם שכתב כן. על פי מאמר חז"ל (תנחומא ריש פרשת ויקרא) דעה חסרת מאי קנית, דעה קנית מאי חסרת ועל כן כיון שמרומז בו זה קנה ודאי קנה חכמה, כי אם לא קנה חכמה מה קנה הרי הכל חסר אצלו. ולזה נקרא עת הופעת אור הקדושה עת זקנה שקנה חכמה כח מ"ה, פירוש כח ה' הרמוז בשם מ"ה, ועת אשר יעשה אדם עבירות לעבור על רצון קונו נקראים ימי הילדות כי הרבה ילדות עושה, והוא מעשה ילדות בלי חכמה. ועל כן האדם אשר מקיים כדברי יצר הרע שאומר (קהלת י"א, ט') שמח בחור בילדותך כמאמר חז"ל (שבת ס"ג:). ועושה מעשה נערות ללכת אחרי שרירות לבו הרע ותאותו וחמדת לבו זה מבייש את עת זקנתו כי כאשר יבואו ימי הזקנה שהוא הופעת אור ה' וקדושתו, לא יוכל להאיר עליו כלל שיקבל הוא הקדושה לרוב הטומאה אשר נתהוה בו כי חשכת הקליפה הוא מסך המבדיל מלהניח הבהקת האור אליו. ואמנם זה הירא בעת הילדות מזה שלא יבייש את זקנותו, ועושה בכל התאמצותו שיהיה פרקו נאה, לכבוש תאוותיו וחמדותיו הבוערים בו בעת הילדות, וגופו טהור זך ונקי בכדי שלא יבוש ולא יכלם בעת אשר יבוא לראות פני הקודש, על זה אמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו.

620

621ואפשר לזה ירמוז הכתוב (דברים כ"ג, י"ד) והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית וגו', כי הן האדם ההולך לפני ה' תמיד ועוסק בתורה ותפילה ומצוות ה' באהבה ויראה ודביקות אלהים, אז בכל פעם ופעם, יתחדש עליו האורה ביותר ויותר, ומקבל בכל יום תמיד הוספת קדושה וטהרה כל אחד ואחד לפי מעלתו ומדריגתו ומסירת נפשו לה' באהבת אמת בתשובה הראוי, כי על זה נקרא האדם הולך, שהולך בכל יום מדרגה לדרגה ביתר שאת ויתר עוז. והנה בעת עוסקו במצוות ותורת ה' נקרא הולך לפני ה' ונקרא עומד בבית ה' בחצרות אלהינו, וממילא כשפונה עצמו ללכת לעסקיו כמו לאכול ולשתות או לעסוק במשא ומתן נקרא שהולך לחוץ אז אם ח"ו בעת עמדו בחוץ במשא ומתן ובמאכל ובמשתה אם לא ישים עינו ולבו היטב היטב ביראת ה' אשר עליו ובאהבה, לרעוד ולרתת וליחרד, שלא יעשה דבר שלא כהוגן למרות עיני כבודו ח"ו, בדבר שאסור מן התורה או דרבנן, כי כמה וכמה לאוין דאורייתא נמצאים באלו ההולכים בשווקים וברחובות ומתחברים אל יושבי קרנות אשר מצוי בהן לשון הרע ורכילות שהן לאוין דאורייתא כמו שכתב ברמב"ם (בפרק ז' מהלכות דעות הלכה א' ב') שחומר עונשם קשה לסבלם על המחשבה ומכל שכן לבארם בספר כמו ששנו חז"ל (בערכין ט"ו:) שהוא כאילו כופר בעיקר ומגלה עריות ושופך דמים וראוי לסקלו באבן והקב"ה אומר לשר של גיהנם אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה וכו' עיין שם עוד הרבה הרבה מזה. וכן מצוי שם גזל והרהור באשה ושנאת חברים וכדומה הרבה מהן שכולם דאוריתא הן. ומי יוכל למנות עבירות דרבנן המצוים מליצנות ושקרים וחנופה ודברים בטלים וגדלות וכעס ומחלוקת וכאלה רבות אין מספר, ואפילו אם ימצא עצמו על הדרך הנכון מדברים האלה, והוא נקי מכל מיני עבירות דאורייתא או דרבנן, גם עבירות שאדם דש בעקביו, פשפש ולא מצא, מכל מקום אם לא ישים עיניו ולבו היטב שלא להשתקע בתאוות ההיתר לאכול ולשתות במילוי תאותו כסוס כפרד למלאות כריסו ובטנו כבהמה, או בתאוות המשגל שלא ימלא תאותו כבהמה, וכדומה משארי תאוות לבו, הרי כל אלה יעמדו לפניו גם בעת עוסקו בתורה ותפילה ויהיו לו לאבן נגף ולצור מכשול שלא יוכל לעשותם על צד הראוי לפני בורא עולם, ויפול מאהבה ויראה אז ויפול לו במחשבתו תמיד הרהורים זרים ומחשבות רעות ובלבולים רבים מופלגים, והכל כי לא נכון בחוץ מעשהו לעשותם על צד הראוי באימה וביראה מבוראו, ובזכרון כי זה יקלקל לו קדושת ה' המיועד לבוא עליו בעת התורה ותפילה, כי כל בחינת התאוות והחמדות בדברי עולם הזה כולם גירי יצר הרע וכוחותיו הן, והאדם הממלא תאותו מהן ממילא ישרה עליו בחינת הרע והסטרא אחרא, והקדושה בורחת מאדם זה כי הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ולא יביט בדבר שיש בו דופי, וכל בחינת התאוה והחמדה, ומכל שכן עבירה שבאדם הוא סילון ממאיר וקוץ מכאיב להשכינה כביכול שאינה יכולה להשרות כבודה אצלו, כי כבודי לאחר לא אתן. ועל כן החכם עיניו בראשו להביט על אחרית דבר מראשיתו, לומר וכי זה תכלית הוא, אמלא פי עתה בכל תאוות לבבי, ונמצא כאשר אעמוד לפני ה' בתורה ותפילה גם שם לא אוכל לעובדו בלבב שלם מפני כוחות היצר הרע הקבועים בלבי, וכל המניעות והמחשבות זרות והבלבולים הכל מזה הוא, ונמצא הרי כל יגיעי לריק, ובמה אבוא לקבל פני מלך הקדוש בעת נתינת דין וחשבון ואיך לא אבוש ולא אכלם אשר לא יִמָצֵא כלום בידי לא מעשיות חוץ ולא מישיבת פנים. וכח הבושה הזאת שם לו לזכרון בין עיניו למען תהיה תורת ה' בפיהו, פירוש גם כשאוכל מאכלו בפיהו או קדושת הזיווג המכונה על שם המאכל וכל התאוות נכללין באלו, גם שם יהיה תורת ה' להיות מותר האדם מן הבהמה שלא ימלא בטנו בתאוה וחמדה רק לאכול בשביל תורת ה' אשר בדבר ההוא כאשר הארכנו בחיבורנו (בסידורו של שבת חלק ראשון שורש החמישי ענף א' ב' ג') אופן כוונות כל דבר ודבר אשר בתאוות הגשמיים שלא יעשם כי אם שימצא מקום לה' עיין שם, ואז הוא מכסה זה הליכת החוץ אשר יצא, שלא יעכב לו לקבל אורה וקדושה וטהרה מה' בעת תורה ותפילה, וישרה הקדושה עליו באוות נפשו.

621

622והנה מחנה ישראל רומז על קדושת ה' בעסק תורה ותפילה בבית ה' בחצרות בית אלהינו, כי על כן נאמר (דברים כ"ג, ט"ו) והיה מחניך קדוש, כי הוא רומז לחצרות ה', ולזה אמר הכתוב ויד תהיה לך מחוץ למחנה, כי יד רומז למלת רשות כמאמר חז"ל (בבא מציעא נ"ו:) ידו רשותו כידוע, והוא רומז על דברי הרשות כמו אכילה ושתיה ושאר צרכי הגופניות שאינם חובה ומצוה מצד עצמם רק הם טפלים למצוות ה'. כמו האכילה, שלא יעשה אדם שום דבר מצוה כאשר לא יאכל ימים או שתים בהסיר כוחו ממנו וכן שאר כל העשיות מצרכי הגופניות שנקראים דברי הרשות, שאם אדם עושה אותם לשם מצוה גם הם למצוה יחשבו, ואם עושאן למלאות תאותו הוא סטרא אחרא ממש כשמה סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו לה', כאשר ביארנו במקום אחר שאין בעולם כי אם או מצוה או עבירה אבל מכל מקום לגבי מצוה נקראים הם רשות. ולזה אמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה שלא תאמר אשב במחנה אלהים תמיד רק לעסוק בתורה ותפילה ואסגף עצמי ביותר ויותר, כדי שלא אתמשך לחוץ, לא כן, אדרבה יהיה לך גם בחינת הרשות מחוץ למחנה תורה ותפילה ויצאת שמה חוץ תוכל לצאת שם חוץ קצת מתורה ותפילה לעסוק בדברים הנקראים רשות לגבי מצוה, אבל ויתד תהיה לך על אזנך פירוש יתד קבועה יתד במקום נאמן יהיה לך על אזנך שלא תשכח את הדברים אשר ראו עיניך בעסקך בתורה ותפילה מקדושה וטהרה הבאים אליך ושלא תפסידנה עתה על תאוות חמדת לבבך, ועל כן והיה בשבתך חוץ וחפרת בה פירוש כאשר תהיה בישיבת חוץ באכילה ובישיבת שווקים וברחובות אז וחפרתה בה שתהיה מתבייש (מלשון וחפרה הלבנה כידוע) מהיתד שהנחת לך שלא תאבד היקר והגדולה שהיה לך אז אם תחטא ותאשם חלילה, וכסית את צאתך שתראה לכסותו שלא יתראה כלל יציאת חוץ אליך בעת היותך במחנה אלהים, כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' כאמור שה' משרה קדושתו בך, ולזה והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך הכל כאמור שקדושת אלהים בורח ממקום המעוטף ברע כי עוצם עיניו מראות ברע כנאמר.

622

623וזה שהזהירנו אל עליון ברוך הוא ואמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו בששת ימי החול ואפילו מחד בשבתא לשבתא כמאמר חז"ל (ביצה ט"ז.) שבכל השבוע תהיה יראתו על פניכם, שלא תאבדו עוצם קדושתו ורוב בהירתו וגודל התעדנות תענוג הפלא והקדושה והטהרה השורה על ישראל ביום שבת קודש, ועל כן תזהר בכל ימי החול לשמור את עצמך בכל דרכיך בבית ובחוץ ככל אשר ביארנו עד הנה, באופן שלא יהיה שום עכוב לעוצם הקדושה שבו מלשרות עליך, ולא יתהפך השבת עליכם לבשת ולא יתקלקל קדושתו ח"ו, ותמיד תזכרו את יום השבת לקדשו כלומר להמשיך הקדושה שבו עליך ועל כל העולמות כשיהיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר כי ישוב מאחריך ואז ח"ו יהיה קדושתו מחולל שלא יוכל להרביץ הקדושה בכל מקום אשר ירצה ורק אדרבה לקדשו שיתרבה קדושתו בכל מקום ומקום כאמור.

623

624או יאמר זכור את יום השבת וגו'. כי הנה זה לשון הזוה"ק (בראשית נ"ו.) בפסוק (בראשית ה', ג') ויקרא את שמו שת אלין אתוון בתראי דהוו באורייתא בתר דעבר על אורייתא כולן אתהפכו בסדר תשר"ק כו' ובגין כך קרא לההוא ברא דאתיליד ליה כצלמו בדמותו ש"ת דאינון קיומא דאתוון בגין כך קודשא בריך הוא מניה אשתיל עלמא כו' ובתיובתא ותאובתא לקמי מאריה אחיד באלין תרין וכו' כד ברא קודשא בריך הוא עלמא עביד האי ברית וקיים עליה עלמא, מנלן דכתיב בראשית ברא שית כו' ברית אתרמז באות יוד כו' כד אוליד בר אודי על חטאוי וקרא שמיה שת ולא אדכר ביה יוד למהוי שית בגין דעבר עליה כו' ותא חזי כד קיימו ישראל על טורא דסיני עאלו בין שתי אתווין אלין רזא דברית ואתעבד שבת כו' עד כאן.

624

625ולהבינך דבריו על פשוטן לשַֹבּר את האוזן, אומר, כי נודע אשר עיקר בריאת עולם היה על בחינת הברית כמאמר הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ואמנם בחינת הברית היא הכוללת שלושה דברים. א', כללות התורה נקראת ברית כמאמר הכתוב (דברים כ"ח, ס"ט) אלה דברי הברית וגו', וגם כי היא הנקראת ברית אש כנודע. ב', ברית המילה. ג', קדושת שבת נקרא ברית, כי ברית עולם היא בינו ובין בני ישראל כמו שנאמר בתורה (שמות ל"א, י"ז). והנה האדם החוטא בבחינת הברית באחד משלושה דברים הללו, אשר בזה הושתת העולם, יגיע הפגם בכל אותיות הא"ב עד סופו כי בא"ב נברא העולם והוא מחריב העולם פוגם בכל הא"ב, ואז נעשה מש"ת שנקרא על שם שממנו הושתת העולם ת"ש, פירוש שתש כח העולם עבורו כנקבה, כי הוא ממחריבי העולם, ומתישי כוחו, וכאשר יהיה זאת לנגד עיניו במה שגרם חלישת כח וחירוב בכל העולם על ידי חטאו, ועתיד ליתן דין וחשבון להפרע ממנו כפריעת הרשעים שמאבדין את העולם שנברא וכו', אז מתחרט על זה מאוד ונשבר לבו בקרבו ונמס לבו כמים, ואז רוצה בתשובה באהבה עזה בתשוקה גדולה בוערת כרשפי אש שלהבת יה להדבק במלך חי וקיים בכל מאמצי כוחו ולבו ונפשו, ומיחד אליו כל אבריו וגידיו ביחודא שלים שלא יעשה בהם דבר מכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה כי אם דבר הנוגע לעבודתו יתברך בתשוקה וחמדה גדולה בהתלהבות נפלא, ודבר הנוגע חוץ מעבודתו לא יזיז שום אבר עליו, מכל בחינת מחשבה דיבור ומעשה, ויהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ומכל שכן כלי המעשה. ואז הוא עולה לה' אלהיו בבחינת אור חוזר מתתא לעילא, ועולה בסדר תשר"ק (שהוא בחינת אור חוזר כנודע לחכמי לב) ונעשה ת"ש ר"ק שמתיש כח אותיות ר"ק שהם אותיות הנאחזים בקליפה כמו שמפורש בהקדמת הזוה"ק (בראשית ב'.) שהם אותיות משקר רק שהשי"ן הוא של הקדושה והמה נאחזים מבחינת הסטרא אחרא ובכח התשובה והתלהבות אל ה' אלהיו, אז אש אכלה אש, פירוש האש שלו לה' אכלה האש של היצר הרע והקליפות הנאחזים בו, כי כשזה קם זה נופל, ואז מהפך לו הקב"ה אותיות תש לאותיות שת לשתת עולם מניה בפעם שנית כי שת לו אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין קינא דמסאבותא הם כוחות היצר הרע, ועתה נהפך להיות מתחדש העולם על ידו, ואז נתחזק בחינת הברית שעבר עליו ונעשה ברית שלום על תקונו ומעמדו ונכנס הב' של ברית למלת ש"ת ונעשה שבת, שהוא אותיות תשב כי על ידי התשובה שתיקן שלושה אותיות הללו שיהיו בבחינת שבת הרומז על תיקון השלם והיפה ואור הקדושה ותענוג הקב"ה ועמו ישראל, כי הבעל תשובה הנה בעת חטאו היה נקרא עָוֶל שנאוי ומשוקץ ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, ואחרי עשותו תשובת אמת נקרא אוהב וריע קרוב וידיד עושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ז' מהלכות תשובה הלכה ו' ז') והיא בחינת השבת המלא תענוג ושמחה בכל הדברים, וזה עיקר התשובה להחזיר הברית למקומה והיא ב' של שבת בכדי לשכלל עלמא על מכונו.

625

626והנה נודע מאמר חז"ל במדרש (בראשית רבה כ"ב, י"ג) וזה לשונם: ויצא קין וגו' מהיכן יצא וכו' עד יצא שמח וכו' פגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, אמר כך גדול כוחה של תשובה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וכו' עד כאן, ודבריו נפלאו בעיני כל, וכבר היתה דברינו בביאורו בכמה מקומות. ואמנם לפי הנזכר נדריך כאן קצת בדרך אחר, אף שכבר כתבנו קצת מענין זה במקום אחר. והוא, כי התשובה שלימה על אמיתתה שיתוקן שני הבחינות שזכרנו אי אפשר להיות כי אם ביום השבת, כי מקור מקום התשובה היא בבחינת מדת הבינה הידוע ליודעי חן שנקראת שבת הגדול כמו שכתב בפרדס מרמ"ק (שער הכנויים בכנוי שבת) עיין שם והבן מה שאומר לך. כי ששת ימי המעשה על כן נקראים ששת לפי שאי אפשר להיות בו התיקון כי אם בבחינת ש"ת שהוא היפוך באתוון כסדר לבד, בלתי העלאת ביניהם רזא דברית סוד השבת. כי בחינת אור התשובה האמיתית הוא ההתדבקות בה' ולשוב אל ה' אלהיהם בכל מאמצי כוחם ולבבם עד אשר לא יפנו אל שום עשיה ואל שום מלאכה בלתי הדביקות בה'. כי מקום התשובה הוא למעלה מששת ימי הבנין המורים על ימי המעשה, ועל כן קדמה לעולם כי היא למעלה מכל העולם.

626

627וראה והבין, כי הנה כל העשיות הניתנין בעולם בכל ששת ימי המעשה בל"ט מלאכות כולם הם לברר ענפי הקדושה וכח אותיות התורה המלובשים ומעוטפים בכל הבריאה בארבע יסודות אש רוח מים עפר וארבעה מינים הכוללים לכל צבא הארץ שהם דומם צומח חי מדבר. ועל ידי מה שאדם מייגע עצמו בחרישה ובזריעה, ובבישול המאכלים וכדומה בכל הל"ט מלאכות. ומקיים כל דברי התורה והמצוות התלוין בכל הדברים כמו לא תחרוש בשור וחמור ולא תזרע כלאים וכדומה, הנה על ידי החרישה שנחרש הארץ וזורעה פרי האדמה, או על ידי הבישול והאפיה וניפוץ הצמר והדש והזורה וכו' בזה משבר ומכניע כח גשמיות הדבר ההוא וקליפת הרע והחיצונים הסובבים אותה מעת הבריאה בבחינת שבירת מלכין קדמאין ומתברר כח הקדושה והטוב מהן ועולין למעלה למעלה, והרע נופל לעומקא דתהומא רבא. וזה הוא ענין כל הבריאה ותיקונה וכל עבודתינו בארץ. שעל כן אם ירצה ה' לעתיד בעת התיקון לא נצטרך לשום מלאכה בעולם, וההרים יטפו עסיס מעצמן. והארץ תוציא גלוסקאות וכלי מילת כמאמר חז"ל (כתובות קי"א:), כי כל המלאכות המה לתיקון מלכין קדמאין אשר על ידי ההכאה בפטיש והמלאכה בדבר ההוא ובקיום המצוות התלויות בה, יתוקן הדבר ההוא ויושבר כח הקליפה הסובב את הדבר הזה. ובפרט אם יעשה זאת אדם שיש לו מוח בקדקדו ומבין בכל דבר ודבר שורש מוצאו ומובאו למעלה במרכבה העליונה אשר שם שורש כל הדברים ועושה כל הדברים באופן התיקון לתקן אותם בשרשם. זה הוא בחינה גדולה הבלתי שיעור וערך וחשובה מאוד מאוד למעלה יותר מעבודת תורה ומצוות. ועל זה אמרו חז"ל (מובא בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון ואומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולא נאריך עתה מבחינה זו וכבר דברנו מזה בכמה מקומות.

627

628אבל כל זה מורה על בחינה אשר לא מתיקון השלם. כי בעת תיקון השלם, כבר כתבנו שאין צריך לשום מלאכה בעולם. והנה זה הבעל תשובה אשר כבר נשתרש בחטא ובתאוות. הנה בעת תשובתו כבר כתבנו שצריך לבעור מאוד בלבבו על התרחקותו מה', ולהיות עולה בלהב יקודי אש ברשפי אש התלהבות לבבו, עד אשר יתדבק בבוראו בדיבוק עצום נפלא באש אוכלה עד אשר יושכח מאתו כל בחינת דברי העולם, ולא ידע כלל אם הוא בעולם או לא, ולא ידע רק התלהבות עבודת בוראו באהבה עזה עצומה ומופלאה. וממילא אש הזה אוכלה אש יצר הרע וכוחות החיצונים עד שכולן בטלין ומבוטלין בכל בחינות שורש נשמתו ומבטל את כולן, ומעלה כל ענפי הקדושה השייכים אליו ברגע אחת, כמו שמבואר בזוה"ק (חיי שרה קכ"ט.) בפסוק (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן בא בימים וכו' תא חזי אברהם לא עאל באינון יומין עד דהוי סיב וכן דוד וכו' זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוי הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו לגבי קודשא בריך הוא בכמה שנין וכו' והאריך שם בענין זה.

628

629ועל כן הוא יצוא יצא מבחינת ששת ימי המעשה, ויבוא לבחינת שבת שהוא התענגות באור ה' בדיבוק נפלא בתיקון השלם שלא יצטרך לתקן כלל בשורשו. כי שיברם ברגע בכח האש אשר הבעיר באמת לה' אלהיו, וכמאמר רבי (עבודה זרה י':) יש קונה עולמו בשעה אחת. ואמנם כי לא הכל זוכין לתשובה כזו ואף אחד בדור לא שכיחא בלתי לשרידים אשר ה' קורא כמו נתן דצוציתא שהוא מר עוקבא המוזכר בגמרא (שבת נ"ו:^*ועיין סנהדרין ל"א: רש"י דיבור המתחיל לדזיו ליה.) וכדומה, שהיה נר דלוק על ראשו, והוא כח האש אשר הבעיר באהבת הבורא לתשובתו ואהבתו. ולזה אין כח בהבעל תשובה לבוא לידי שלימות בששת ימי המעשה כיון שהימים גורמין מצד עצמן שהם ימי המעשה והוא צריך לצאת מכל בחינה זו. אם לא ביום השבת אז יוכל לקבל אור שלימות התשובה אשר יבטל מעליו כל בחינות עובדין דחול ויבוא לאור אמת לאמיתו בביטול כל הרגשותיו החיצוניות הבאים מנפש דקליפה והוא רזא דברית שהוא בחינת ההתקשרות והתדבקות ברית עולם. שיהיה מקושר ומדובק בשמו יתברך בבחינת מנוחה ושמחה שלא יצטרך לשום עשיה כי ביטלם בכח תשובתו. זה הוא בחינת שבת שמכניס רזא דברית בין אותיות שת להיות לו ברית עולם בשמיה דקודשא בריך הוא. אבל בכל ששת ימי המעשה הוא רק בחינת שת שהוא היפך האתווין כסדר בלי העלאת רזא דברית בינתיים.

629

630ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג) כאשר פגע אדם בקין אמר לו מה נעשה בדינך אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. כי ידוע מאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ז: ובויקרא רבה י', ה') בפסוק (בראשית ד', ט"ז) וישב בארץ נוד וגו'. שנמחל לו מן עוון מחצה, מה שהיתה גזירתו להיות נע ונד, נשאר בנ"ד לבד. כי התשובה לבד בלתי כח השבת לא יעשה כי אם החצי שהוא הש"ת ולא בחינת שבת, ועל כן בתשובתו נתכפר לו מחצה. ולזה אמר עשיתי תשובה ונתפשרתי כלומר עשיתי פשרה ביני לבין קוני לבצוע אתו (כמו מים פושרין לא חמימי ולא קרירי) ולזה אמר אדם כך גדול כוחה של תשובה. להיות מתהפכין על ידה האתווין כסדר בבחינת שת, פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. פירוש, שני בחינות יש לשורר למעלת השבת במזמור, ושיר, שבו נגמר התשובה בשלימות בשני הבחינות להיות עאל בין אתווין הללו רזא דברית. ולכן אם לא יתקן בחינת היפוך האתווין על כל פנים בחול, לא יאיר עליו אור השבת כמו שכתבנו למעלה כי הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואך אם כך גדול כח התשובה לתקן בחול בחינת שת אז מזמור שיר ליום השבת (ואמר השבת אותיות תשבה) שבו נגמר התיקון בשני הבחינות. וזה שאמר הכתוב כאן זכור את יום השבת לקדשו פירוש זכרהו מחד בשבתא שתוכל לקדש את השבת והוא ההכנה בחול על כל פנים. להפך האתווין בבחינת שת שתוכל להכניס בשבת ביניהם רזא דברית. ולזה אמר,

630

631ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולכאורה זה יפלא. הלא עיקר אזהרת הבורא כאן שלא לעשות מלאכה ביום השבת, אבל למה זה יצוה ה' לעשות מלאכה בששת ימים וכי אסור לאדם לעשות שבתו בחול. ועוד למה כפל דבריו לומר תעבוד ועשית. ואכן יגיד הכתוב כי ששת ימים תעבוד. כי תעבוד עבודה לה' בששת ימי המעשה לתקן אותם שיהיו בבחינת ששת, הצגת האתוון כסדר בבחינת שת, ולא תוכל לעשות אז יותר, כי אז ועשית כל מלאכתך. שהימים הללו ימי המעשה הם שבירור ענפי הקדושה והניצוצות הקדושים הם על ידי מלאכה הגופניות עשיות בני אדם לחרוש בשעת חרישה ולזרוע בשעת זריעה, ועל כן אין בהם בחינת תיקון השלם עד שלימותו, כי צריכין תיקון בעשיה לתקנם ולהעלותם, ועל כן אין בהם כי אם בחינת ששת. אבל,

631

632ויום השביעי שבת לה' אלהיך. שאז נעשה בחינת שבת בעולם עם התיקון השלם בחינת העלאת רזא דברית בין שני אתוון שת. ועל כן לא תעשה כל מלאכה וגו'. כי אז צריך האדם להיות עולה בתשובתו בבחינת תיקון השלם על שיהיה כאילו כל מלאכתו עשויה כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רצ"ו) פירוש שיושבר בכוחו כל בחינת הקליפות והחיצונים עד אשר לא יצטרך לשום עשיה. כי יתדבק בבוראו בדיבוק נפלא באש להבה אכלה סביב עד אשר כל האלילים שבשורש נפשו כליל יחלוף מפני פחד ה' והדר גאונו (או כה יאמר ששת ימים תעבוד לפי שכל התיקון בחול אינו כי אם בבחינת ששת על כן ועשית כל מלאכתך שתוכל לעשות בעשיה גופנית. כי זה התיקון אינו תיקון השלם ויוכל להיות עשיה בו. אבל ויום השביעי שבת בחינת תיקון השלם אז חלילה לא תעשה מלאכה וגו'). ולזה גמר אומר אתה ובנך ובתך וגו'. כי מחויב להיות שבת אצל כל הכלולים בשורש נשמתך שיושבר כח החיצונים והקליפות כל כך שלא תצטרך לשום מלאכה בכל שורשך. ואם תעשה בו מלאכה הרי אתה מחללהו להכניס זר בקודש. כי מלאכה מורה על אחיזת החיצונים ואין זה בשבת. ועל כן אמר,

632

633כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'. כלומר כי על כן ברא ה' עולמו בששת ימים וכי לא היה יכול ח"ו לברוא במאמרו ברגע אחד כל הבריאה וכאומרם ז"ל (אבות ה', א') והלא במאמר אחד יכול להבראות. ואכן כי בכוון זה בראו בששת ימים. להראות כי כל אותן הימים הם בבחינת העשיה והמלאכה שאי אפשר לאדם לאכול שום מאכל ולהלביש מלבושו כי אם על ידי מלאכות הקדומות. כי ברורי הקדושה צריך להיות על ידיהם. ועל כן עשאם בבחינת ששת להורות על התיקון הנעשה בהם בבחינת שת להפך האתוון בעתר אליו תדרשי. אבל וינח ביום השביעי שביום השביעי נח מכל מלאכה להראות אשר בו הוא בחינת התיקון השלם שאין בו מלאכה מפחד אחיזת החיצונים רק מנוחה ושמחה לה' על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. מפני שהוא בבחינת התיקון השלם ויום מנוחה ושמחה. לכן בו הניח תוקף הברכה והקדושה והטהרה בבחינת מעין עולם הבא שיוכל האדם להמשיך עליו הקדושה באור ה', אם נכון בחוץ מעשהו, ותיקן במלאכתו בששת ימי החול כל המצטרך אליו.

633

634ואמנם גם זאת תדע מה שביארנו במקום אחר אשר בזה נשתנה מצות השבת מכל מצוות התורה כי כל המצוות אינם רק במועדם בזמנם כמו פסח וסוכה ומצות אתרוג וכדומה. מה שאין כן שבת שנמצא גם שלא בזמנו. והוא בכל ימות החול שמצינו שאמרו בזוה"ק (צו כ"ט:) שתלמיד חכם איקרי שבת בכל ימיו עיין שם. כי ענין השבת הוא לצאת מעובדין דחול מלהיות עוסק וטרוד במחשבת עולם הזה ולדבק עצמו בקונו וכל מלאכות החול אסורין כי אם מחשבת ה' ותחבולתיו. וכן התלמיד חכם הפורש עצמו מעובדין דחול ואינו חפץ ליהנות בעולם הזה וחשקה נפשו לה' לדבק בקונו בתורה ותפילה ומעשים טובים, עושה לו בחינת שבת, בחול. ונמשך אליו בחינת קדושת השבת גם בחול. והטעם הוא. לפי שכל שיתא יומין מניה מתברכין ואין בכל הששת ימים כי אם מה שמאיר עליהם מיום השבת. והשבת הוא המקיים הבריאה בכל ימות החול, כי בו מונחים כל ההשפעות וברכות וקיום ימי המעשה. ועל כן יוכל התלמיד חכם למשוך אליו מקדושת השבת. כיון שבלי זה מאיר בחול מאורו. ועל כן אנו אומרין בכל יום, היום יום ראשון בשבת יום שני בשבת וידוע סודו בדברי הרב ז"ל (בכוונת שיר של יום) שהוא לקבל הארת השבת בשלושה בחינות נפש רוח נשמה שלושה ימים אחר השבת משבת העבר, וג' ימים לפני השבת, משבת הבאה. ואלו שאין עושין שום מלאכה בכל ימות החול הם בבחינת הראש שבכללות ישראל. כי כבר נתבאר שבכללות ישראל הם אדם אחד מיוחד ברמ"ח אברים ושס"ה גידים. ויש ראשי עם ישראל שהם בבחינת הראש, ויש בחינת עינים הנקראים עיני העדה, ויש בבחינת ידים ורגלים כנודע. והללו שהם בבחינת הידים והרגלים שהם כלי המעשה, המה בבחינת עשיה גופניות ביותר כי זה תיקונם בל"ט מלאכות ועל ידי זה מבררים ענפי הקדושה כנזכר. ואילו זה אשר בבחינת הראש, שהוא בחינת המוח והמחשבה לא יצטרך לעשיה כל כך וישב גם בחול על התורה והעבודה וממשיך על עצמו קדושת שבת גם בחול, ויוצא ידי עשיית המלאכה בבירורי הקדושה על ידי שאר אנשי ישראל המיוחדים עמו בבחינת הידים וכו'. ואכן בודאי גם אצלו ישתנה הרבה הרבה בחינת אור השבת מששת ימי החול שעל כל פנים הם ימי המעשה בכללות ישראל, ואחיזת החיצונים בהם. ובשבת הקב"ה מחדש עולמו ומאיר ומופיע ומפיק נוגה זיו אורו בכל העולמות עליונים ותחתונים, ואך הוא ירגיש קדושת השבת על מכונו. ועל כן רמזה התורה במלת בראשית ברא שית כי גם שית הוא בבחינת שבת כנזכר בזוה"ק הנזכר שהיו"ד הוא רזא דברית והוא כמו הב' של ברית. והוא לרמז אשר יוכל האדם השלם להמשיך על עצמו בחול בחינת קדושת שבת בבחינת תיקון השלם שהוא העלאת אות הברית בין תרין אתוון שת. ואך על כל פנים מלת שבת מורה גם כן על בחינת השביתה ומנוחה שאין בו שום עשיה ומלאכה מה שאין כן תיבת שי"ת. וגם לזה יאמר הכתוב זכור את יום השבת לקדשו פירוש זכרהו מחד בשבתא בכל ימות החול להמשיך עליך בחינת השבת גם בששת ימי המעשה ולעשות מששת בחינת שית המורה קצת על תיקון השלם מעין יום השבת ככל הנאמר.

634

635לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. צריך לדעת מה נשתנה אלהי כסף שכתוב בו אתי. ובאלהי זהב אמר לכם. ובלשון זה תיבת אִתי אין לו פירוש. והנראה בזה כי ביארנו במקום אחר דברי אדונינו החכם שלמה ע"ה (משלי א', ח'-י"ח) שאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך כי לוית חן הם לראשך וענקים וגו' בני אם יפתוך חטאים אל תֹּבֵא אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם וגו' אל תלך בדרך אתם וגו' כי רגליהם לרע ירוצו וגו' עד את נפש בעליו יקח. ולהבין מה הוא מוסר אביך ותורת אמך (ודרשת חז"ל (עיין זוה"ק יתרו פ"ה.) ידוע) גם מה שחלק לשנים שאם יפתוהו חטאים אל יאבה ואם יאמרו לכה אתנו וגו' והיה יכול לכוללם באחד.

635

636ואמנם כי שלושה סוגי בני אדם נמצאים בעם ישראל. (ואפשר לזה רמז האי גלילאה (בשבת פ"ח.) שאמר בריך רחמנא וכו' עד לעם תליתאי לרמז שלושה בחינות הללו). האחד, אלו ההולכים בעקבות אברהם אביהם לאהבה את ה' בכל לבבם ונפשם. וכל כך יוגדל בלבו אהבת ותשוקת הבורא כאש אכלה סביב, עד אשר יבטל נגד אהבה וחמדה הזו כל בחינת אהבת אחרים שבעולם אהבת עולם הזה בדברים הגשמיים החומריים בלתי להיות מן המתאווין בעם. כי תשוקה זו מבטלת כל התשוקות, שאינו חושק לשום דבר כי אם להדבק בבוראו ולעשות לו נחת רוח. ואף בעת עוסקו בדברים ההם בעתים המוכרחים כמו לאכול ולשתות וקדושת הזיווג וכדומה. לגודל הבערת אש בלבבו לבוראו לא יערב לו קיחת האוכל לפיהו ולא ירגיש טעם במאכלו. כי מוחו ולבו וכל אבריו וגידיו וכל עצמיותו מצומדים וקשורים בחבלי עבותות האהבה בחשוקה נפלאה לה' אלהיו. וכמו באדם אם יגיע לו שמחה פתאום כמו מציאת הון רב או כאשר יראה בנו החביב עליו שלא ראהו כמה שנים. אז מגודל השמחה והתשוקה שיש לו לדבר ההוא לא יבוא לו כלל על מוחו מענין אכילה ולא ירגיש כלל אם הוא רעב או צמא או לא. ואפילו כשיאכל בעת ההוא לא ירגיש כלל מה הוא עושה לרוב אש התאוה הבוערת בו לדבר אחר. או אפילו בפחיתות, אדם שיש לו גיעגועין לאשה יפה. אז נפשו חומדת ומשתוקקת לזה עד שישא תמיד זאת על מחשבתו, ולא יגש לבו אז לשום תאוה אחרת אפילו לאכילה ושתיה, כי תשוקתו בוערת בו. וכן להבדיל להבדיל וכו' במי שבוער בלבו תשוקת חמדת הבורא אז הוא בטל במציאות נגד התאוה הלזו. וכל מוחו ולבו וכל עצמיותו כולם מצומדים וקשורים רק לחמדה הזו עד שלא יערב לו ולא יעלה על רעיונו שום חמדה ותשוקה אחרת. וזה הוא השונא את הרע ממילא כמו שאמר הכתוב (תהלים צ"ז, י') אוהבי ה' שנאו רע וגו'. ואומר (תהלים מ"ה, ח') אהבת צדק ותשנא רשע. כי ממילא כאשר יבער בו זה האהבה לה', ישנא את הרע בתכלית השנאה ויהיה נבזה בעיניו נמאס כל תאוות הגשמיות. וזה היה בחינת אהבת אברהם אבינו שקראו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') אברהם אוהבי. שהיה האהבה תקועה בלבו בל תמוט עולם ועד. ולא שכח אותה אף רגע אחת רק תמיד היה בוער בלבו זאת האהבה.

636

637ואפשר על כן נקרא שמו אברהם אהב רם שבו היה אמיתת האהבה לרם על רמים. ואכן כי לא יגיע האדם אל בחינת האהבה הנפלאה הלזו אם לא יוקדם אליו בחינת היראה השורפת כל התאוות ביראה ורתת וחלחלה. כי היראה נקראת זה השער לה' שהוא השער להכנס בה לאהבת ה' וכמאמר חז"ל (שבת ל"א:). משל למי שמסרו לו מפתחות הפנימים ולא מסרו לו מפתחות החיצונים בהי עייל וכו'. כי בעוד שלא יגיע האדם לגדר האהבה הזו, אם לא תוקדם לו היראה היה ח"ו בא לידי עבירות וימרה את פי ה' וממילא שוב לא יגיע לאהבה. רק כשקדם לו היראה השורפת התאוות שנשמר מכל דבר רע אז אפשר שיגיע לאהבה הזו.

637

638בחינה השניה היא, שאין לבבו בוער בקרבו בכלות נפשו לאהבת ה' כאמור. ואך על כל פנים לבו בריא כאולם מלהטות מדרכי ה' ועבודתו. ולא יעבור עבירה במזיד ברצון נפשו בשום אופן. כי פחד אלהים לנגד עיניו ויראתו ואהבתו תקוע בלבבו שלא יעבור במזיד. רק שאין לבו עליו להיות בוער תמיד באהבה עד שלא יושכח מאתו אהבתו ועבודתו. רק לפעמים יושכח מלוח לבו פחד אלהים ואהבתו. ואז יוכל לבוא לידי עבירה בשוגג שישכח אם זה עבירה היא. אבל אם יזכור בשעת מעשה מזכרון ה' אלהיו כי הוא צוה שלא לעשות הדבר הזה ודאי לא יעשנה בשום אופן. ואל האדם הזה לא יבוא היצר הרע למולו בשאט בנפש לומר לו צא ועבור עבירה זו כי יודע שלבו עליו בזה ויש לו כח וממשלה עליו שלא יציית אותו למרות עיני כבודו ברוך הוא בדבר שאסור לעשותו. רק יבוא אליו בדברי פתוים שקרים וכזבים בחלקת לשונו: למשוך אליו העון בחבלי השוא, להתיר לו את האיסור בערמותו, ויגיד לו כי עוד עושה מצוה בזה. כאשר מצינו בשאול מלך ישראל (שמואל-א, ט"ו). שבודאי לא היה עובר את פי ה' ברצונו. רק שהטעהו יצרו שעושה מצוה בזה לרחם על האכזרים. או כבחינת שלמה המלך ע"ה שאמר (סנהדרין כ"א:) אני ארבה ולא אסור ועבר על רצון ה' בהטעות יצרו. כי אליבא דאמת מי כהחכם יודע פשר דבר יותר מהקב"ה כי הוא אמר וצוה שלא לעשות ואיך ישוער חכמת אנושי להתחכם על ה' לעבור על רצונו. רק שהיצר הרע מפתה אותו וממשיך לב האדם לרצונו. (ועיין בדברינו בפרשת בראשית בערמות הנחש כמה וכמה פתויים וערמימות היה בדבריו כדי להדיח אשה יראת ה' מאת אלהים עיין שם).

638

639ובחינה השלישית היא, באדם אשר אין לבו נכון בטוח שיוגבר בלבבו אהבת ה' על אהבת תאות חמודת עולם הזה ותענוגיו, ולפעמים אף שיודע שזה עבירה היא, והוא מצווה ומושבע ועומד מהקב"ה שלא לעשות הדבר הזה בלא תעשה דאורייתא, או דרבנן, אין יכולת בידו להגביר אהבת הבורא ויראתו על תאות לבבו, והתאוה בוערת בלבו עד אשר יעבור על רצון קונו במזיד לתיאבון בעבירה קלה או חמורה. או מה שאדם דש בעקביו לגודל ההרגל בה, אף שיודע שזה עבירה היא, לא ימנע עצמו מלעשותה. ולזה, לא יבוא היצר הרע בפתויים ושקרים רק יבא אליו בפה מלא קום עבור העבירה הזו כי טובה היא ונפשך מחמדתה ומתאותה. ובעוונותינו הרבים רבה עתה בחינה זו רחמנא ליצלן בעבירות הרגילים כמו לשון הרע ורכילות וליצנות וגאות ולא תקום ולא תטור ולא תשנא אחיך וכאלה רבות עבירות עצומות וחמורות, והעולם דשין עליהם. וקצת בעלי תורה יודעים שזה עבירה הוא. ובוראינו הזהירנו על ככה ואף על פי כן לא ימנע מלעשותם.

639

640ועל זה אמרו חז"ל (שבת ק"ה:) המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו וכו' יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובדה אמר ר' אבין מאי קרא (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו' איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע וכו' עד כאן. כי בחינה זו נקרא אל זר. שהזר שבלבו הוא קשה וחזק ממנו ו"אֵל" קשה הוא, כמאמר חז"ל (בבא בתרא פ"ח:). שלא יעצור כח לעמוד נגד יצרו אף שיודע שזה עבירה הוא. ואמנם ערמות היצר הוא בלתי שיעור. כי לא יבוא עליו פתאום לומר לו לך עבור עבירה חמורה מגילוי עריות או עבודה זרה כי לא יצייתו לזה פתאום. רק יחטפנו בעבירות הנראים קלים כמו עוון הכעס והגיאות וכו' כאשר זכרנו, ואם האדם יצייתו לזה לעבור עליהם אף כשיהיה ה' נגד עיניו. ימשכנו מעט מעט לעבור על כל עבירות שבתורה החמורות עם הקלות. ולזה אמרו המקרע בגדיו בחמתו וכו' אל ידמה בעיניך שזה דבר קל הוא כיון שעבירה זו לא נזכרה בתורה שבכתב מפורש, כי אם חז"ל החמירו בה, וכדומה מפתוי היצר. לא כן תדמה, כי יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו וכו' היום אומר לו עשה כך וכו', כלומר כיון שהיא על בחינה שלא יוכל להתגבר נגד יצרו בדבר הקל שבקלות מוכן הוא לעבור כל עבירות החמורות. לפי שתחילה ימשכנו בחבלי השוא ואחר כך וכעבות העגלה חטאה. ולמחר אומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד כי זה הוא אל זר שבגופו וכו', וכיון שכוחו חזק בלבו שלא יוכל להתגבר עליו מה לי עבירה קלה או חמורה וכשם שאינו יכול להתגבר עליו בקלה כך לא יוכל להתגבר עליו בחמורה. ואפשר על זה הזהירה התורה ואמרה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. פירוש על כל פנים זו המדה לא יהיה בך, שתתגבר בך בחינת אלהים אחרים גם על פני. פירוש שגם בעת שיהיה נגד עיניך זכרון בוראך ויראתו ואהבתו, יתגבר אלהים אחרים בך ותעבור העבירה על פני. על כל פנים זה לא יהיה בך. כי זה הוא המדה היותר גרועה והיא המביאה לעבירה החמורה שבחמורות והוא עבודה זרה בחינת אלהים אחרים ששקולה כנגד כל עבירות שבתורה. כמו שאיתא (בחולין ה'. וברמב"ם סוף הלכות שבת עיין שם). והנה על בחינות הללו אמרו חז"ל (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו' עד כאן. כי אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו להסיתו בריש גלי לומר לו בפה מלא לך עבור עבירה. הנה תחילה יעמוד כנגדו בבחינת האהבה לה' ויעסוק בתורה שהוא (משלי ה', י"ט) אילת אהבים ויעלת חן. והעוסק בה לשמה ניתוסף בלבו אהבה וחמדה ותאוה למקום ברוך הוא. כי על כן ניתנה התורה בימין וכמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ב') מימינו אש דת וגו' להראות שהיא בחינת האהבה המלמדת לאדם דעת. ונאמר בה (תהלים י"ט, י"א) מתוקים מדבש ונופת צופים. ואדם אשר זוכה לטעום אור האהבה לה' אשר מונח בה. ממילא בטלים ממנו בחינת הרע ותאוות רעות. אי אזיל, מוטב. ואי לאו, שכבר גדול כל כך כח היצר הרע בו עד שזה אינו מועיל לו להעביר התאוה ממנו ולהתגבר עליו. יקרא קריאת שמע שהוא בחינת אהבה היותר גדולה בבחינת מסירת נפש לה'. ויזכור כי עיקר הקריאת שמע הוא שצריך האדם ליחד עצמו וכל אבריו בכלל ובפרט לה' שלא יעשה עם כל אבריו במחשבה ודיבור ומעשה כי אם דבר הנוגע לעבודתו. כי כאשר יעשה דבר חוץ לעבודתו, אז ח"ו יפריד עצמו ויצא חוץ מיחודו ואחדותו יתברך שמו ונעשה ח"ו ככופר בעיקר. אשר על זה ודאי צריך למסור נפשו בד' מיתות בית דין ויהרג ואל יעבור. אי אזיל באהבה הזו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה שהוא בחינת היראה המגושמת שלא ימות על ידי עוונו, ולאו דוקא מיתה כי אם כל בחינת היסורין בכלל הזה מיסורי עוני או נגעים וחלאים רבים ונאמנים ומיתת בנים רחמנא ליצלן או עונשי גיהנם קשים ומרים. ויראה הגשמית שהוא יראת עצמו שלא יגיענו רעה, משבר ומכניע כח גשמיות התאוה ושומר נפשו ורוחו מלעבור העבירה.

640

641ולזה אמר הכתוב (משלי א', ח') שמע בני מוסר אביך וגו'. התחיל מבחינה העליונה אשר הזכרנו למעלה שתחילתה יראה תתאה השורפת כל התאוות עד הגיעו לבחינת קו האהבה אהבה עזה ונאמנה בוערת כרשפי אש עד שהרע שנאוי ממילא בתכלית השנאה, וידוע מאמר חז"ל (קידושין ל':) שהבן ירא מהאב יותר מהאם, ואוהב לאמו יותר מן האב ועל כן אב ואם הם בחינת יראה ואהבה (כן הוא בדרך האמת שסוד דחילו הוא באבא ורחימו הוא באימא כנודע מכתבי האר"י ז"ל) ועל כן שמע בני מוסר אביך, שתרגיל עצמך תחילה במוסר האב שהוא בחינת היראה המבערת כל הקוצים והמחשבות זרות והרהורים רעים ותאוות הזמן, אבל לא תספיק עצמך בזה, רק אחר כך אל תטוש תורת אמך בחינת קו האהבה הגדולה הנפלאה לה' להתלהב אליו ביקד יקוד אש תמיד לא תכבה כבחינת אברהם אוהב ה'. ולזה אמר כי לוית חן הם לראשך וגו' כי כאשר תהיה בבחינה זו אז יהיה אצלך כל בחינת תורה ומצוות לוית חן לראשך וענקים לגרגרותיך. לא כאלו המוזכרים בתיקוני זוהר שהתפילין עליהם ח"ו כשור לעול וכחמור למשאוי רק אדרבה כאשר יקח התפילין בידו ויזכור כי הוא עומד לפני מלך גדול ונורא מלך המלכים ברוך הוא, והוא מצוהו לעשות לו בביתו לפניו איזה שירות, ודאי אשר יחטוף לבו בזוכרו זאת ועושהו בכל מגמתו ומחשבתו ושמח בזה כמוצא שלל רב באין שיעור וערך, והתפילין הם עליו ככתר על ראשו ופאר ועטרה עליו, ואילו היה יכול היה מוסר נפשו לה' במה שזיכהו לעמוד לשרת לפניו ברגע ההוא, ולא נאריך בזה וידוע קצת ליודעי דרכי אהבה ועבודה לה'.

641

642ואחר כך אמר נגד בחינה השנית הקטנה ממנה בני אם יפתוך חטאים, פירוש אם אתה בדרגה זו שיבוא היצר הרע להתגרות בך להסיתך לסור מאחרי ה', ואכן כי לא יבוא כי אם בדרך פתוי שכתב הרמב"ן ז"ל (בפרשת משפטים) שבחינת הפתוי הוא על דבר שקר ומרמה עיין שם (בפסוק (כ"ב, ט"ו) כי יפתה איש בתולה). כי יודע שלא תעבור עבירה במזיד בשאט נפש, רק שיפתך בדברי שקריו וכזביו לומר לך כי זה מצוה הוא וכדומה כמו שכתבנו למעלה, בזה אל תאבה, פירוש אל תאבה ולא תשמע לו כלל לעבור על דבר האסור מדאורייתא או דרבנן בשום אופן, אף שיראה לך כי זה מצוה הוא, כי לא יתחכם אדם על אלהים בשום אופן. ודבר שאסרה התורה לא תחפש צדדי מצוה על זה (רק במקום שהתירה התורה בפירוש ענין זה כמו (בבא מציעא פ"ז.) לשנות בדברי שלום וכדומה מה שנמצא מפורש שמותר בזה, ואך שישים היטב עיניו ולבו אם רק מכוון לשם ה' לקיים מצוותיו, או אם מתערב בזה איזה תאוה וחמדה בלב לתאוותו ולהנאתו, והבן). אבל אם יאמרו לך לכה אתנו, זה הוא בחינה השלישית שבא אליו בפירוש קום עבור עבירה, וזה לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם, כלומר שאומר לך כי חנם הוא ואף על פי כן מסיתך לעבור עליו ואז בני אל תלך בדרך אתם וגו', עד את נפש בעליו יקח, בחינת יזכור לו יום המיתה, עונשים קשים ומרים בעולם הזה או בעולם הבא ומיתתו, ואז תוכל להכניע אותו בזה.

642

643והנה בחינה זו של יזכור לו יום המיתה אמרוהו חז"ל לבסוף ולא אמרוהו בתחילה אם רואה וגו' שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה. לפי שבאמת בחינה זו קטנה וקלה כמות שהיא, והיא דרגה התחתונה שבתחתונות, כי אין זה כלל יראת אלהים כי אם יראת עצמו שירא מעצמיותו שלא יגיענו עונש, ואין זה עבודת אלהים כי אם עבודת עצמו, והוא גרוע, כי לא נברא כי אם לעבוד את ה' ולא לו. ועוד לא טובה היא לו כי אם עבודתו אינו הולך רק בבחינת יראת הדין והעונש, אז ח"ו מתנהגים עמו בקו הדין והפחד, מה שאין כן כשעבודתו הוא בבחינת האהבה, שמתנהגין עמו בחסד וברחמים. ועל כן אמר תחילה יעסוק בתורה וכו' כי אם יכול להתגבר בבחינת האהבה מה טוב. ואך כשלא ילך מאתו, ודאי ילך על כל פנים בזה, ולא יעבור העבירה, שלא יוכל לסבול כח הדין בעבירה.

643

644וזה שאמר הכתוב כאן לא תעשון אתי אלהי כסף, פירוש שלא יגדל בעיניך כח התאוות והחמדות (כי כסף הוא התאוה מלשון כי נכסוף נכספתי כנודע) עד שיהיה אתי ח"ו בבחינת אלהים אחרים על פני, שאף כשיהיה לזכרון בין עיניך גדולתי אהבתי ויראתי, לא תוכל להתאפק להתגבר על תאוותיך, ואז ואלהי זהב לא תעשו לכם פירוש שלא תצטרכו להזכיר לכם בחינת אלהי זהב שהיא בחינת הגבורות החזקות והדין הקשה (כי הגבורות מכונים על שם הזהב על דרך (איוב ל"ז, י"ב) מצפון זהב יאתה כנודע) שהוא דרגה תחתונה וגרוע מאוד, וגם ואלהי זהב לא תעשו לכם שלא יתנהגו עמכם בבחינת הגבורה והדין כשאתם תתנהגו כן, רק תראו לעבוד את ה' באהבה ויראת הרוממות ואז וימינו תחבקני ושלום עלינו ועל כל ישראל אמן.

644

645ואלה המשפטים וגו'. כבר היה דברינו בביאור כתוב הזה בחיבורנו (סידורו של שבת שורש הששי ענף א') ולא נכפיל. ואמנם מה שנראה עוד בביאורו לישב אומרו אשר תשים לפניהם ואשר תלמדם מבעיא ליה כמאמר חז"ל (סנהדרין ז':). עוד מאמר חז"ל כאן (שמות רבה ל', ג') דבר אחר ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע משל למטרונא שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן (פירוש אנשי חיל עם כלי זיין) והיא באמצע כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע וכו' מלפניה שָׁם שָֹם לו חק ומשפט, מאחריה ואלה המשפטים וכו' עד כאן. ולהבין מתיקות דבריהם ז"ל במשל הזה (כי לכאורה מה בזה מעלה להתורה שדינין מלפניה ומלאחריה) אבינה, כי כשם שהמטרונה ההולכת והחיל עם כלי זיין מלפניה ומאחריה הנה ודאי שאין ענין כלי הזיין הלז ח"ו להרע לה ולעשות לה איזה דבר, כי אם אדרבה לכבודה וליקר הדר תפארתה ולשמרה בכל אשר תלך, להיות מתפחדין ומתיראין ממנה כל רואה אותה שלא תקרב אליה כל בחינת אויב וחרב וכו' כך כל בחינת הדין שברא אלהינו בעולם, הכל הוא להיות לפני מקבלי התורה ושומריה למגן ולמחסה לשמרם מכל הקמים עליהם ולעשות דין באויביהם ובמבקשי רעתם, וכל הדין והכלי זיין שבעולם הכל נעשה עליהם ליקר ושבח ותהלה, ועל כן נכתבו הדינין קודם התורה ואחריה לרמז על זה שהם רק לשמירה לפני שומרי התורה שהם יתגרו בם עם כל שונאיהם, וזה הוא תיקון העולם בשלימות כשהדין לא יחול כי אם על ראש עכו"ם, וישראל צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה. אבל לא נברא הדין כלל שיחול ח"ו על ראש ישראל בעלי התורה כי תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו, וזה פירוש הכתוב (תהילים מ"ז, י') כי לאלהים מגיני ארץ מאוד נעלה, כלומר אם אלהים שהוא הדין הוא רק מגיני ארץ שהוא למגן ולמחסה לישראל מכל אויביהם מסביב להפיל אימה ופחד על כל השאטים אותם מסביב, הרי זה מאוד נעלה, שזה הוא לבחינת הדין עילוי ושבח גדול ומתענג מאוד מזה במה שאינו מגיע על ישראל ח"ו שעליהם נאמר (ישעיה ס"ג, ט') בכל צרתם לו צר כביכול, וכשאדם בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי כמאמר חז"ל (סנהדרין מ"ו.) ונמצא אם הדין עושה איזה דבר לישראל לא לשבח והנאה הוא לו כיון שגורם צער לקודשא בריך הוא בזה, אבל אם הוא רק מגיני ארץ אז הוא מאוד נעלה והנה ידוע שהמשפט הוא בחינת הדין שעל כן מספרו עם הכולל חמשה פעמים אלהים כנודע, והוא אומרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר כל בחינת המשפטים והדינים הוא רק שתשים אותם לפניהם, שיגינו עליהם וישמרו אותם מכל צד, אבל לא עליהם ח"ו, כי רק והאלהים עשה שיראו מלפניו כמאמר הכתוב (קהלת ג', י"ד), פירוש שלא נברא אלהים כי אם כדי שייראו מלפניו כל העכו"ם שונאי ישראל, ועל כן אמרו חז"ל (גיטין פ"ח:) אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם, כי רק ישראל צריך הדין להיות לפניהם לשמרם מכל רע אבל לא לפני עכו"ם, כי יאבדו הם וכל המונם.

645

646ב עוד יאמר ואלה המשפטים וגו'. כי הנה נודע אשר כל עיקר המתקת הדינים אינם בחסד, כי אם בשורשן ששם שורש הדין ושם מתמתקין ונכללים ברחמים, כמו שאיתא כמה פעמים בדברי האר"י ז"ל אין מספר (ובפרט בכוונת התקיעות בראש השנה עיין בהם) ולהבין מעט מזעיר לפי פשוטו ענין הדברים איך שהדין יהיה נמתק בשורש הדין כתבנו קצת במקום אחר, שהוא, כי אב החכמים שלמה המלך ע"ה אמר בספרו (משלי י"ג, כ"ד) חושׂך שבטו שונא בנו וגו', ולכאורה היה לו לומר חושׂך הכאה שונא וגו', כי השבט לבד אינו עושה מאומה אם לא יכה בה, ואכן הוא בדרך המשל כאב האוהב את בנו אהבה גמורה ורוצה מאוד שלא להניח ידו עליו להכותו בשום פנים, ואך הוא ירא שלא יטה הבן אשורָיו מני דרך הישר כשלא יכהו לעולמים, אז לוקח שבט חזקה וגדולה, ומראה לבנו לומר אם תטה אשורך, בה אכה אותך, ותולה את שבטו בבית למעלה בכדי שיראה הבן את השבט ויירא מלעשות רע ולא יצטרך להכותו. ועתה ראה והבן כי כל עיקר עשיית השבט הלז לא היה בכדי להעניש את בנו עמה, רק אדרבה להיפוך גמור שעשאה ותלאה לפני בנו בכדי שלא יניח שבט הרשע על בנו כלל, ואכן שאם יארע שאף על פי כן יעשה הבן הרע בעיני אביו להכעיסו במעשה ידיו ודאי שיצטרך האב להכותו עמה, אבל כל עיקר עשייתה לא היה כי אם לגודל האהבה והחמלה שלא יצטרך להכותו, ולזה חושׂך שבטו שונא בנו, פירוש מי שחושׂך את שבטו מלהראותו תמיד לבנו ולייראו בה, זה הוא שונא בנו, כי עבור כן ילך הבן בשרירות לבו ויצטרך להכותו, ולזה סיים ואוהבו שחרו מוסר ופירש רש"י שם שתמיד מייסרהו לבקרים וכו' פירוש כיון שאין עשיות השבט הוא להכות רק לייסרו בזה במוסר, על כן תמיד מייסרהו, מה שאין כן בהכאה שאי אפשר תמיד להכות, והבן.

646

647וכן הוא ממש בדיני אלהינו יתברך שמו שעיקר בריאת הדין והעונש לא היה אלא בכדי שישראל יפחדון וירעדון מהדין ויטו ערפם לעבודת אלהיהם ולא יצטרך הדין לבוא עליהם והבן. וזה מאמר הכתוב (קהלת ג', י"ד) והאלהים עשה שייראו מלפניו, פירוש שלזה נברא בריאת הדין בעולם בכדי שייראו מלפניו מלפני הדין ולא יצטרך לבוא עליהם, ונמצא שורש מחשבת בריאת דין בעולם היה לחסד ולרחמים ולהטבה גמורה בכדי שייראו מלפניו, ולעולם יהיה טוב להם. ואך על כל פנים אם אדם עושה מעשים לא טובים בעיני אדוניו ממשיך עליו רצועה רעה בחינת הדין להיות נלקה בו, ואמנם אם מתפחד ומתיירא מזה במה שעבר על רצון קונו ונתגברו הדינים עליו ומתחרט חרטה גמורה בלב שלם על כל העבר מפני פחד יראת אלהינו ואהבתו שלא למרוד כנגדו, ומקבל עליו מעתה שיתייחד לתתא ברזא דאחד ליחד כל פרטי אבריו וגידיו בכל בחינת מחשבה דיבור ומעשה שלא יעשה בהם דבר כי אם מה שנוגע לכבוד ה' לאהבתו ויראתו לא זולת, והכל מפני פחד יראת ה' ועוצם דיניו אשר לפני זעמו מי יעמוד, כי זה הוא השער להכנס בתשובה לפני בורא עולם ביראה מגדולתו ופחד דיניו,(וגם כי עוצם אהבה נכלל בזה כי כבר כתבנו שעיקר תענוג רצון הבורא שלא יבוא שום בחינת דין על כל אחד מישראל, ונמצא כאשר גורם על ידי עוונותיו להמשיך הדין עליו כביכול גורם צער לקודשא בריך הוא ושכינתא, וכשיבער בלבבו אהבת הבורא אז אומר ואיך אגרום צער להקב"ה כביכול בקבלת הדין עלי וזה בחינת אהבה מיראה כנודע) אז נתגלה עצם השורש של הדינים שהיה בשביל כן שיהיה אדם ירא לעשות רע עבורו, כי הקב"ה חפץ חסד וברא הדין על ידי רוב החסד והאהבה כאמור, ועל כן הנה שורש הדין הוא אהבה פשוטה אהבת חסד וממתיק כל הדינים, כי אור הזה מורה שלא נברא הדין לעשות רע לאדם כי אם אדרבה בכדי שיהיה לו כל טוב והוא הממתיק לכל בחינת הגבורות והדינים ונכללים ברחמים והבן, כי בעזרת ה' דברים נחמדים הם.

647

648ובזה נכון מאוד מה שהארכנו בחיבורנו (סידורו של שבת חלק שני דרוש הג' פרק א' מאמר א') לבאר מה שמבואר כמה פעמים בזוה"ק אשר בחינת מדת הבינה הידוע ליודעי חן נרמזת בשם הוי"ה בניקוד אלהים לפי שהיא בעצמה רחמים פשוטים רק דינין מתערין מינה, וזה צריך הבנה נפלאה להבין איך שמרחמים פשוטים יהיה דינים מתערין עיין שם באורך, ולדרכינו כאן מבואר ממילא, כי ידוע אשר כל המתקת הדינין בשורשן הוא בבחינת מדה הזו מדת הבינה, ובאמת היא רחמים פשוטים מכל וכל רק שדינים מתערין מנה לגודל רחמיה וחסדיה מתפשט ממנה בחינת הדינין והגבורות החזקות בכדי לישר דרך לפני בני ישראל ולפשט עקמומיות שבלבם, שיהיה דרכם נכון לפניהם לעבוד עבודת אלהיהם בל יטו ימין ושמאל בכדי שתוכל להשפיע להם כל בחינת הברכות והישועות וחסדים והרחמים הכלולים בה, והבן. ועל כן כשאדם חוזר בתשובה מפחד הדין מיראה או מאהבה כנזכר ממשיך עליו אור בחינה הזו, והיא רחמים פשוטים וממתקת כל הדינים כי לא נבראו כי אם שתשפיע כל בחינת החסדים והטובות בעולם, וזה מאמר הכתוב (תהלים ק"ו, ב') מי ימלל גבורות ה' וגו' פירוש בחינת מ"י שהוא בסוד הבינה הנזכרת כנודע הוא אשר ימלל פירוש ישחוק וימתיק (מלשון מוללין מלילות שהוא השחקה בכדי להמתיקן כידוע) את גבורת ה' כי היא שורש כל הגבורות הנשרשין מחסד אמיתי, וזה פירוש הכתוב (ישעיה ס', ח') מי אלה כעב תעופינה וגו' כי ידוע אשר כל בחינת הדינים והגבורות נרמזים בשם אלהים, כי אלה הוא בחינת הדין ו' קצוות ששה פעמים ששה מספר אלה, וזה מורה על חסרון האור הבא מג' ראשונות שהוא בחינת המוחין וחיי החסדים, ולזה הוא בחינת הדין. ולעתיד לבוא נאמר (שם מ"ט, ט"ו) גם אלה תשכחנה, שיושכח בחינות אלה מעולם המורה על הדין, ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי הו' שבשם הוי"ה המורה על ו' קצוות הללו יתגדל בהרמת ראש עליון ולא יחסר ממנו בחינת הארת המוחין הנרמזים בג' ראשונות ויתחברו על המלכות, ואז יעשה מהו' יו"ד ותהיה שם הקדוש הוי"ה בבחינת יהיה, שהו' יעשה יו"ד כידוע מדברי האר"י ז"ל (בכוונת ביום ההוא יהיה עיין שם). ונראה שזה כיוונו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ח) באומרם שעתה אין השם שלם וגו' שנאמר (שמות י"ז, ט"ז) כי יד על כס יה וגו', ולכאורה הלא גם עתה שם הקדוש הוא בשלימות הוי"ה לא י"ה לבד, ואכן זה הוא חסרונו עתה מה שלא נכתב י"ה כי אם שתי אותיות הראשונות, והאחרונות כתוב ו"ה לפי שנחסר לו הארת הג' ראשונות ובית המלכות, ולעתיד יהיה שמו שלם, שיהיה י"ה י"ה, (וזה ה' אחד ושמו אחד ולא אמר ה' ושמו אחד כידוע למארי קבלה מקבלי האמת) ועל כן גם אל"ה תשכחנה, שלא יהיה עוד בחינת אל"ה, אבל עתה שלא נתקן העולם בשלימות מאיר בעולם בחינת אל"ה המורה על הדין, (והוא המוריד שתי דמעות לים הגדול כי דמעה עם הכולל הוא ק"ך המורה על ק"ך צרופי אלהים ושני פעמים ק"ך הוא חושבן עמלק שהוא מקבל יניקותו משני דמעות הללו שבעבורו אין שמו שלם) וים הוא בחינת בית המלכות אשר משם יורד כל בחינת ההשפעות בעולם כערך שמקבלת מלמעלה, וכשהיא מקבלת בחינת הדין מתחברין אל"ה עם י"ם ונעשה אלהים ומתגבר הדין בעולם, ועל כן המלכות רומזת לדין ונקראת אלהים משום שעל ידה נשלם בחינת אלהים.

648

649ואכן תיקון בחינת אלהים הזה על שלימותו הוא כשנתהפך מסדרו בבחינת מי אלה ששתי אותיות אחרונות של ים נעשים בחינת מי ועומדין לפניו וכבר כתבנו שבחינת מי הוא הממתיק כל הדינים, ואז נעשה בבחינת מאמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) מי ברא אלה שהמי ממתיק ומחזק את בחינת אלה (לשון בריא) והיא המשפעת להו' קצוות, ואז שמא דאלהים הוא שלים על תקוניה ועלמא מתבסם, וזה שאמר מי אלה כעב תעופינה, כלומר כשיהיה בחינת מי אלה בעולם אז כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם כי יהיו נמתקין הדינין מכל וכל, והעולם יהיה בהמתקה ושמחה וכמו שכתב בזוה"ק (משפטים ק"ה.), וזה אומרו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר כי הנה בחינת כל המשפטים והדינים (כי משפט הוא בחינת הדין כנאמר למעלה וגם התרגום פירוש ואילין דיניא) כולם המה רק אשר תשים לפניהם, כלומר שלא יהיה בחינת הדין רק לפניהם בכדי שייראו ממנו, וכן יעשו שלא יגיע עליהם שום בחינת דין, אדרבה כל הטובות יקבלו על ידו, אבל לא ניתן לרעתם ח"ו להכותם בהדין כאשר ביארנו. ורמז בכתוב הזה בחינת המיתוק הנזכר, ואמר ואלה המשפטים, כלומר כי בחינת כל המשפטים הוא מבחינת אלה הנמשך מבחינת ו' שבשם הוי"ה ו' קצוות, ותיקונם הוא אשר תשים לפניהם פירוש שתשים לפני בחינת אלה הזה בחינת אש"ר הרומז לבינה בחינת מ"י (כמו שאיתא בדברי האר"י בכוונת כל הברכות במלת אשר קדשנו) ואז יהיה נעשה בבחינת מי אלה שהוא התיקון השלם. ואפשר לזה רמז התרגום ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, על דרך מאמר חז"ל (יומא פ"ח.) מאי סדורין סדורין למחול והוא רומז על ההמתקה, ועל כן אמר די תסדר קדמיהון, כי כשהוא כסדר הנכתב רומז על הדין הקשה כאמור, וסידורו על ההמתקה הוא כאשר יסודר למפרע בבחינת מי אלה, וזה די תסדר קדמיהון שיוקדם האחרון שבו, על הראשון. ועוד כי עיקרי הדינים הם בחינת אלה כנזכר ועל כן ואילין דיניא די תסדר קדמיהון, שיהיה מסודר באופן שיוקדם תיבותיו לבחינת הדינין שבו והוא מי אלה, וזה ממש מאמר הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שיושמו לפניהם, בחינת אלהים בסידור למפרע או שיושם תיבותיו לפני אותיות הדין בבחינת מי אלה, וכדבר האמור.

649

650ג גם יאמר הכתוב ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי חז"ל אמרו (גיטין פ"ח:) לפניהם ולא לפני עכו"ם פירוש שאסור לישראל לדון לפני העכו"ם, ולכאורה אין כאן מקומו בהודעת דבר זה, כי כאן הוא הצווי למשה שילמד לישראל את משפטי ה', ומה לו להזכיר כאן דין הבעלי דינים שאסור להם לדון לפני שאינו ישראל. והנראה, כי הנה הכתוב אומר (תהלים קמ"ז, י"ט) מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגו'. והנה לכאורה וכי המשפטים לבד לא הודיעם והלא כל התורה לא הודיע רק לישראל ולא לאומות, ועוד וכי הוא לא הודיעם והלא הקב"ה חזר על כל האומות שיקבלו התורה, ורק הם לא רצו לקבלה כמאמר חז"ל (עבודה זרה ב': ושאר מקומות) ואיך יאמר ומשפטים בל ידעום.

650

651ואמנם הנה נודע וביארנוהו במקום אחר, אשר תכלית הצרות והיסורין כשהאדם אינו נותן עינו ולבו לומר על מה עשה ה' ככה ומה חרי אף הגדול הזה במה ששלח לי היסורין האלה להכאיבני ולדאבון נפשי, הלא האל הטוב חפץ חסד הוא ורוצה בטובת בריותיו, אם לא ששולחן אלי בכדי להזכירני ולעוררני משנתי אשר אני בו, שנשכח מלוח לבי עבודת בוראי אהבתו ויראתו, ועל כן שלח שלוחיו יסורין האלה לשוב בתשובה שלימה לפניו ולקבל עלי מעתה עבודתו ביתר שאת ועוז, כאמור בזוה"ק (ויקרא כ"ג:) בפסוק (ויקרא ד', כ"ז) או הודע אליו חטאתו וגו', או ידע מבעיא ליה מה הודע אליו אלא קודשא בריך הוא פקיד לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש וכו' ובמה אודע ליה בדינהא וכו' דתנינן בשעתא דבר נש חב קמיה קודשא בריך הוא ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמיה מאריה ואשדי ליה בתר כתפיה, נשמתיה ממש סלקת ואסהידת קמי קודשא בריך הוא כדין פקיד מלכא לכנסת ישראל ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אושיט דיניך עליה ואודע ליה חובא וכו' בתר דמטי עליה דינא כדין אתער רוחיה למהדר בתיובתא קמיא מאריה ואתכנע וכו' עד כאן. וכשהאדם משים זאת על לבו וחוזר בתשובה על ידי יסוריו, הרי כל היסורין נהפכין לו לטובה ולברכה, שמתקרב לבוראו על ידיהן וממשיך על עצמו כל בחינת הטובה והחסד, אבל אם אדם אינו משגיח על זה ונדמה לו בכל היסורין שבאין עליו שזה מקרה ממקרי העולם ופגעיו על ידי טבע רוע מזלו וכדומה כדרך אמירת איש הבער אשר לא ידע להבחין בין טוב לרע אצלו נעשין היסורין תכלית היסורין שכואבין לו מאוד ואינו מגיע לו שום טובה על ידיהן אדרבה ניתוספין עוד ח"ו ביותר ויותר, כיון שאינו נותן לב לשוב על ידיהן, והארכנו בדבר הזה במקום אחר.

651

652והדבר הזה בכללות, זה הוא אשר נבדלין עם בני ישראל מגויי אומות העולם, כי ישראל מיד כאשר יחטאו הקב"ה שולח להם שלוחי דיניו ביסורין אם מעט ואם הרבה, בכדי להזכירם בזכרון טוב לאהדרא בתיובתא קמי מאריהון ולשוב עדיו וייטיב להם מטובו על ידי זה, וישראל כן עושין כי נותנים אל לבם ומבינים אשר כל זה הוא בהשגחה מבורא עולם כי לא לחנם ייסר הקב"ה בריותיו אשר אהבם אם לא בכדי להתקרב אליו על ידי זה. ובנכרים אומות העולם הוא בהיפוך משני הדברים. כי הם אם חוטאים, אין הקב"ה מודיע להם חובם תיכף על ידי פגעי הדין בכדי שישובו אליו כמאמר הכתוב (איוב י"ב, כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם וגו', כי משלם לשונאיו אל פניו להאבידו, שתשלום השונאים אינם תיכף על כל חטא בכדי שישוב, רק כאשר ירבה לחטוא אז ישלם לו להאבידו מן העולם, ובאבוד רשעים רנה (משלי י"א, י'). ועל כן אמרו חז"ל (סוטה ט'.) אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה ופירש רש"י שעת איבודם מן העולם והוא אחר שתתמלא סאתם וכו', כי לא יענישם הקב"ה על עוונותיהם אחרי העון תיכף כי אינו צריך להודיעם את ידו ואת גבורתו בכדי להשיבם אליו. ואדרבה נותן לו שלוה וחיים, ואינו נפרע מהם כלל עד שתתמלא סאתם ויאבדם מן העולם, וכן אמרו חז"ל כאן (שמות רבה ל', א') אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון העולם עד מתי אי אתה עושה דין באומות אמר להם עד שתגיע עונתן ליבצר וכו' עד אם בא אני להביט בהן מכלה אני אותן מן העולם וכו' שנאמר (ישעיה כ"ז, ד') אפשׂעה בה אציתנה יחד וכו' עד כאן. והכל כנזכר, שאינו עושה בהם דין כלל, עד עת הגיע עונתן לכלותם מן העולם.

652

653והשנית, כי אפילו אם יקרה לפעמים שיבואו יסורים עליהם לטעמים כמוסים בבורא עולם. אינם נותנים לבם כלל לומר מי עשה לי את הדבר הזה ואשוב עדיו, ותולין הכל במקרה המזלות ומערכות השמים וכוכביהם, כאשר מצינו בפרעה וחילו שבחמש מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לבו, רק הוא חזקה בעצמו לומר מקרה קראנו ולא ה' פעל כל זאת ואדרבה חירף וגידף עוד ואמר מי ה' אשר אשמע והדומה לזה ועל כן אנו אומרין (תהלים קמ"ה, י"א-י"ב) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו וגו', פירוש שישראל נותנין המלוכה והגבורה לחי עולמים ברוך הוא, ויודעים אשר הגבורה שלו והוא העושה הדין והגבורה וגם אפילו עתה בגלות וגבורתך ידברו, ולא יאמרו איה גבורותיו כי הן הן גבורותיו כמאמר חז"ל (יומא ס"ט:). אבל אנו מפילים תחנונינו לפניך להודיע לבני האד"ם גבורותיו כי האדם נקראים אומות העולם (כמו שאיתא בתוספות בבא קמא ל"ח.) שיתגברו גבורותיך עליהם שגם הם ידעו מגבורותיך כשתאבדם מן העולם כי אז והתגדִלתי והתקדִשתי לעיני עמים רבים וגו'. וגם פרעה כשראה איבודם מן העולם אמר מי כמוכה באלים וגו' (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ג). כי עתה, אנו לבד מספרין גבורותיך בבחינת הן הן גבורותיו לכבוש כביכול צערו מה שמצטער בפורעניות ישראל בכדי להיטיבם באחריתם, אבל מתי אתה עושה דין באומות שגם הם ידעו מגבורתיך להודיע לבני האדם גבורותיו ולא יאמרו עוד ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת כאשר עתה שאינם משגיחים ומאמינים בגבורתיך ואומרים שהוא במקרי העולם.

653

654והנה דבר זה ניתן לישראל לבד בעודם במרה כמאמר הכתוב (שמות ט"ו, כ"ה) שָׁם שָֹם לו חק ומשפט וגו' וכמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו:) שעל דינין נצטוו במרה, פירוש שהודיעם דבר הזה אשר כל היסורין והדינים הם במשפט משופט העולם ולא במקרה כי אחר שבאו ישראל למרתה ולא מצאו מים מתוקים סברו שזה ממקרה העולם הוא לבוא אל מקום מים המרים שאינן יכולין לשתות וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, ולא נתנו לבם לבקש רחמים מאת ה' על הדבר הזה, כי סברו שזה מטבע המזלות הוא ובאו בתלונה על משה למה הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, ואך ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, הראה להם, שהכל בהשגחה מבורא עולם הוא כי הוא מרפא את המר במר ואין דבר שלא יהיה בהשגחה מאתו, ועל כן שָׁם שָֹם לו חק ומשפט להודיעם אשר הכל במשפט מאתו ואינו בטבע העולם. והנה כח היסורין האלה הוא בבחינת הוי"ה ואלהים המורה על שיתוף הרחמים בדין כי הדין אינו בא בשלימותו הראוי לדינו של אלהים, כי לפני זעמו מי יעמוד. ואך שהוא בא בחסד וברחמים מעט מעט, בכדי שלא יכלו ח"ו בזעמו, וישובו אליו על ידי זה. וזה בישראל המאמינים ויודעים ביחוד האמת של שמותיו של הקב"ה המיוחדים בתכלית היחוד ונכללים זה בזה, ועל כן גם כשרואין בחינת הדין במעט מעט, יודעים שזה מאתו הוא, ואך כי אינו בא בשטף מים רבים לבלות עולם ומלואה רק בהתכללות בחסד וברחמים. אבל לא כן באומות העולם שאינם מאמינים ביחוד שמו, ואומרים מי שברא טוב לא ברא רע מי שברא אור לא ברא חושך כידוע. ועל כן כשרואין בחינת הדין כאשר יבוא בחסד במעט מעט, לא יאמינו כי זה דיני אלהים, כי איך יבוא הדין ומעורב עמו החסד, ולזה תולין במקרה ואומרין ידינו רמה בטבע המזלות, ולא ה' בחינת שיתוף הרחמים בדין, פעל כל זאת. ולזה לעתיד לבוא אמר הכתוב (ירמיה ט"ז, כ"א) לכן וגו' בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' וגו', כי הן אז יעשה בהם משפט כתוב לעין כל בבחינת הדין הגדול והנורא לבד ובעתה אחישנה ואציתנה יחד כאמור. ועל כן כאשר אודיעם את ידי ואת גבורתי ידעו כי הכל מאתי ואין טבע העולם לפני, ומה שלא כליתים קודם, ובא הדין מעט מעט, כי שמי ה' וכי ה' הוא האלהים ושמי מתיחד ביחוד גמור ועל כן בא מעורב בחסד. ולזה אמר להם אחר ששם לו חק ומשפט, והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו' פירוש כאשר תדע שה' הוא האלהים וכל הדינים מאתו הוא, רק שבא בשיתוף הרחמים כי הוא אחד ומיוחד, אז כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך-שאטה ידי עליך בפעם אחת כאשר במצרים בדין לבד, ולא אשים הדין עליך כי אם כי אני ה' רופאך (ויאמר מלת כי בלשון אלא והבן) רק בדרך הרפואה מעט מעט כדי להחזירך אלי אבל לא לכלותך ח"ו. ולזה אמר הכתוב מגיד דבריו וגו' חוקיו ומשפטיו לישראל, כלומר שהודיע משפטיו לישראל לבד בעודם במרה בשני הבחינות הנזכרים שהוא לפרוע מהם סמוך לחטאם בכדי להודיעם חטאתם אשר חטאו, ושידעו בכל הדינים והיסורים כי הם משפטים ממלך עולמים לא בטבע המקרה, אבל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, שאינו נפרע מהם במעט להודיעם חטאם, עד שתתמלא סאתם ויכלם כרגע, וגם אם קרה ששולח להם פורעניות ויסורין לא הודיעם כי משפטיו המה, והמה סוברים שמקרה הוא אשר קראם ואינן נותנין לב לשוב לפניו, והוא מאמר הכתוב כאן, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ואמר לפניהם ולא לפני עכו"ם, כי רק לפניהם הוא המשפטים להודיעם חטאתם על ידי היסורין, והמה יודעין כי משפטים המה אבל לא לפני עכו"ם שאינם יודעים את המשפט, ופורענותם הוא בבת אחת, וכאמור.

654

655ד עוד יתבאר הכתוב על פי הנודע לחכמי לב וכתבנו למעלה מזה כי המתקת הדינים אינם בחסד אלא בדין בבחינת אש אכלה אש, והוא על ידי העלאת הדין למקום שורשם אשר משם נתהוו ומשם מתערין, ושם במקור המה רחמים פשוטים רחמים גמורים, כי הלא לא נתהוו אלא בשביל אמיתיות טובת האדם, בכמה בחינת שונות, שהארכנו במקום אחר. ובקיצור אגיד לך, כי בחינה אחת הוא שלכך נבראו הדינים כדי שיירא האדם מהדין בהיותו יודע שח"ו אם ימרה את פי ה' יעבור עליו כוס התרעלה ח"ו בעונשי עולם הזה או בעונשי גיהנם, ועל כן יירא מזה את פני ה' ועושה מעשהו בטוב שלא יצטרך לבוא לעונש ח"ו, (וכתבנו בחינה זו למעלה באורך עיין שם (אות ב')), ולזה היה עיקר בריאתו בכדי שיירא האדם מזה ולא יעלה עליו לעולם מבחינת הדין הרי אשר בזה טובה גדולה הוא לו מה' בכדי שלא יבוא לעונש לעולם. והב' הוא על פי מאמרם ז"ל (ברכות ה'.) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה מלח ממתיק את הבשר אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם וכו' ובזה ודאי טובה גדולה הוא לו מאוד מאוד בכדי למרק אותו מעוונותיו שעל ידי זה יוכל ליהנות ולראות באור פני מלך חיים להתענג מזיו שכינתו לעולם הבא, אשר נועם עריבות מתיקות חביבות ידידות תשוקת תענוג הזה, אין ביכולת האדם להשיגו כלל בהיותו בעולם הזה, אף לא שזפתו עין רואה ולא חמי נבואן חזוותא אור יקרת הזה כד מטיילין ביה חינגא לבהדי דשכינתא. וזאת אי אפשר לקבל בשום אופן אם לא ימרק את גופו ונשמתו מעוונותיו, ובודאי כל מיני היסורים שבעולם אינם כדאים על אחת מני אלף נגד רגע אחת אור זיו תענוג הזה הנאת מראות השכינה אשר מחזה שדי יחזה בגלוי עינים, אשרי העם שככה לו. ועל כן אמרו חז"ל (בספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) יהא אדם שמח ביסורין מבטובה, שאילו אדם בטובה כל ימיו אין נמחל לו עוון שבידו ובמה נמחל לו ביסורין וכו' ועיין שם שהאריך מאוד בטובת היסורין. ובחינה הג' הוא שעל ידי בחינת הדין, אדם נזכר לעשות תשובה. כי אלו יהיה בטובה כל ימיו לא יחרד לבבו לעשות תשובה לפני בוראו (לבד מאישים המשכילים שנכנעין ביותר מלפני הקב"ה בהיותם בטובה מברעה מפני הבנתם בגדולת הבורא ואיך שהם אינם יוצאים ידי חובת העבודה לא מניה ולא מקצתיה, ואף על פי כן המלך הגדול ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא המגביהי לשבת ומשפילי לראות על שפל אנשים בארץ להיטיב לו מטובו, בזה נשבר לבבם בקרבם ונכנעין ונשפלין וחוזרין בתשובה כנודע אבל מפשוטי בני עמינו לא יחרד לבבם על הטובה) כי אם כאשר יפגע בו מדת הדין ח"ו אז יחרד לבבו ויכנע ויחזור בתשובה באמת לפני בוראו, הרי שהם תכלית ההטבה בכדי להיטיב לו עד עולמי עד.

655

656ומזה ראה והבין כי שורש הדינים בעליית המחשבה שיהיו דינין מתערין בעולם, היה לתכלית החסד והרחמים והטובה הגדולה. ועל כן כשאדם מעלה את הדינים לשורשן שורש הדין על ידי ההכנעה וענוה ויראה הגדולה שמגיע לו מבחינת הדין מגדולת אין סוף ברוך הוא, ששורש ההכנעה והענוה הוא במקום שורש הדינים ומזה בא לאהבה את ה' בכל לבבו ונפשו ומאודו בראותו כי אפילו כל הדינים הם חסדים גמורים ומכל שכן חסדיו, וגם בחינת אהבת אמת שם. וכיון שמעלה את הדינים עד שם, ושם נתגלה עצם שורש של הדינים שכל עיקר בריאתם והוייתן הוא לחסד אמיתי על כן נמתקים שם בתכלית המיתוק והרחמים, ואש שלמעלה אכלה אש שלמטה בחינת הדינים ואין שטן ופגע רע. ובזה צדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ג, ג') כי מעלין כל הדינים לשורשם ושם נתהפך הדין לרחמים כי שורש הדין רחמים הוא ונעשה מהדין ממש חסדים ורחמים להיטיב לישראל בכל מיני ברכות וישועות.

656

657ולזה יאמר הכתוב כאן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כלומר כי אלה המשפטים שהם הדינים (כי משפט עם הכולל הוא מספר ת"ל שהם חושבן ה' פעמים אלהים שזה עיקר כל הדינים היוצאים בעולם כאשר כתבנו למעלה), הנה כולם לא באו לעולם ולא נבראו כי אם אשר תשים לפניהם פירוש שתשים הדין לפניהם של הדינים והוא להעלותם אל עצם שורשם שלפניהם ושם ימתקו ויתהפכו לרחמים וחיים טובים, כי הקב"ה חפץ חסד הוא ולא ברא את הדין לענוש בו בני אדם כי אם הכל לטובה כנזכר, ולהמתיקו על ידי העלאתו אל שורשו ושם הוא רחמים פשוטים לחיים ולשלום. כי נודע אשר שורש הדינים הנזכרים עד פה הוא בחינת מדת הבינה הידוע שהיא בעצמה רחמים פשוטים, רק דינין מתערין מנה. והנה מדה הזו נקרא אש"ר כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכוונת כל הברכות במלת אשר קדשנו וכו'), וזה אומרו כי אלה המשפטים לא נתהוו כי אם אשר תשים לפניהם שתשים לפניהם בחינת אש"ר מדת הבינה שהיא עצם השורש של הדינים והם יומתקו אצלה בקבלת אורה.

657

658או יאמר על זה הדרך, כי ידוע מה שכתב הרב האר"י ז"ל בסוד אומרם (עיין ברכות ה':) המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל, כי כל בחינת הדינים הם ת"ל חמשה פעמים אלהים כנזכר והמתקתן הוא בשם הוי"ה יתברך העולה כ"ו ונעשה בחינת כותל, כ"ו ת"ל. וידוע אשר כל ענין תפילה הוא על דבר היחוד והתחברות הלזה כי על זה נקרא תפילה שהוא לשון חיבור ודביקות (מלשון (במדבר י"ט, ט"ו) צמיד פתיל כידוע) ועל כן המתפלל צריך לחזור פניו אל הכותל בחינת המיתוק הזה לאכללא אשא בימינא ולהמתיק הדין בשמו יתברך הוי"ה וליחדם ביחודא שלים וכו'. והנה דבר המתבטל ממהותו אשר היה, נעשה בבחינת שממה וחורבן כי איננו כמו שהיה, שאפשר על כן אמרו המצרים אל יוסף (בראשית מ"ז, י"ט) והאדמה לא תֵשָׁם כי אדמה רומז על הדין בסוד מראה אדום, שעל כן עם האותיות הוא חושבן דן כידוע, ומצרים כל יניקתם היה מבחינת הדין בסוד מצר-ים שקבלו הארתן מן ההארה היוצא מן הגרון לחוץ דרך האחוריים שבו סוד המיצר והוא מספר ג' אלהים עם הכולל כידוע וכמו שמובא (בכוונת הפסח עיין שם). ועל כן פחדו כי על ידי הרעב שהעולם בצער יומתק הדין מכל וכל וישאר שממה ויתבטל יניקתם, ועל כן צווחו והאדמה לא תֵשָׁם שלא יהיה בחינת הדין לשממה וחריבה. והנה ראשי תיבות ת'שים ל'פניהם הוא ת"ל והוא בחינת הדינים הנזכרים, והמתקתן היא על ידי שם הוי"ה וזה אומרו אשר תשים לפניהם שהיו"ד שבמלת תשים רומז אל הוי"ה שהוא המיתוק לבחינת ת"ל ואז נשאר תשם שהדין נתבטל ונכנע תחת החסדים ונשאר מקומו שממה וחרוב, והכל כנזכר למעלה, כי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שאלה המשפטים לא נתהוו כי אם להמתיקן ולכללם בחסדים בבחינת כותל שם הוי"ה עם ת"ל, וזה אשר תשים לפניהם שהיו"ד ימתיק להת"ל שבראשי תיבות ת'שים ל'פניהם וישאר תשם שיתבטל הדין וישאר שממה וחרוב ויהפך למדת הרחמים וישפיע לכל העולמות כל בחינת הברכה ושפע והצלחה וחיים ושלום מעצם השורש של הדינים ששם גנזי ברכה וישועה ורפואה וגאולה והצלה כנודע להבאים בסוד ה'. ועל כן סמך הכתוב לזה ואמר,

658

659כי תקנה עבד וגו' שש שנים יעבד ובשביעית וגו'. כי הנה אפשר לנו לומר קצת בקצור שכלינו בטעם מצוה זו, כי הוא הכל סובב הולך למה שהזכרנו למעלה בדבר הפיכת הדין לרחמים והדין נמתק בשורשו ונכלל אשא במיא. כי נודע אשר בחינת מדת המלכות היא בחינת הדינים וכל הדינים יוצאין ממנה בסוד דינא דמלכותא, והנך רואה אשר יום השביעי שהוא מכונה בכללות אל מלכות בסוד שבת מלכתא מדה השביעית הנה אז כל הדינין בטלין ומבוטלין וחייבי גיהנם נייחין בשבת וכל פעולת הברכות והטובות ואורות עליונים הכל נעשה בשבת. והטעם הוא לפי שאז אור הבריאה עולה ומלביש למלכות דאצילות בסוד נתעלה וישב על כסא כבודו, וכל עולם העשיה שהוא בחינת המלכות עולה ונכלל בבריאה ושם היובל והחירות ואין שם שום אחיזה לסטרא אחרא, ועל כן כל המלאכות נאסרו כי מלאכה הוא מספר א"ל אדנ"י שבעשיה, ועתה שעשיה עולה במקום הבינה בעולם הבריאה נתבטל כל בחינת אור העשיה שמקודם ואין בה שום עשיית מלאכה, הכל כנודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכוונת שבת ויום טוב בכמה מקומות.

659

660ומעתה ראה והבן אשר זה תכלית הטוב והמיטיב הוא כשהדינים נמתקים ועולין ונכללים ברחמים ושם הם גופייהו מתהפכים לרחמים בסוד (בראשית רבה ע"ג, ג') צדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ואז הם מברכים ומאירים בכל מיני ברכות וישועות כאמור בזוה"ק (יתרו פ"ח.) כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא דשביעאה תליין וכו' וכל חד וחד יהיב וגו' ביומיה מהאי ברכה דמתברכין ביומא דשביעאה. וכל בחינת הגדולות והמאורות הכל הם ביום שבת קדשנו, והכל לפי שהמלכות עולה עד הבינה ושם מקבלת אור גדול מבחינת החכמה שהיא עיקר בנינה בסוד הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ, באבא יסד ברתא כמו שאיתא בזוה"ק (פנחס רנ"ו:) ומתהפכת לרחמים וחסדים טובים ואז אשת חיל מי ימצא וגו' כל השבחים הנאמרים שם, הכל אל בחינת המלכות שנמתקת אז בסוד יין המשמח אלהים ואנשים, ואז היתה כאניות סוחר וגו' ותתן טרף לביתה וגו' כי היא מקבלת אור גדול, ומשפעת אחר כך לכל העולמות ולבניה כנסת ישראל בסוד אומרם (שבת קי"א.) כל ישראל בני מלכים הם. והנה ידוע למארי קבלה שההנהגה בחול הוא על ידי מט"ט המתלבש בששה קצוות דיצירה ונקרא נער עבד בסוד (קהלת י', ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער ובסוד כי עבד נאמן קראת לו, ונגד הו' קצוות הוא ששת ימי החול, אבל בשבת ההנהגה הוא על ידי המלכות בסוד (שם שם, י"ז) אשריך ארץ שמלכך בן חורין, ועל כן אמרה התורה בשבת (דברים ה', י"ד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, כי אין בשבת בחינת עבד רק בן חורין מלך במלוכה, ועל כן אסור לו להראות בחינת עבד ביום השבת, אשר על כן הנה הקב"ה וברוך שמו חבב את השביעיות תחת כל השמים כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ד' משנה ד') ואמרו חז"ל (פסיקתא מובא בילקוט רמז רע"ו) כל השביעים חביבים, למעלה ברקיע השביעי חביב וכו', בארצות, השביעי חביב וכו' בדורות, באבות, בבנים, בימים, בחדשים, הכל השביעי חביב וכו' עיין שם, לפי שמורה על התגלות מלכות שמים בכל העולמות וכולם מתיחדין ברזא דאחד ומקבלים את עול מלכותו עליהם, ולזה צותה התורה ואמרה כי תקנה עבד עברי וגו' ועבד ידוע בחינתו בו' קצוות דיצירה כנזכר (והוא מבחינת הדינין שאינם נמתקין עדיין, שעל כן הָעַבֹדָה מספר אלהים כנודע) הנה שש שנים יעבד נגד הו"ק הללו, ובשביעית שהוא נגד המלכות (כי כל השביעיים חביבים שרומזים אליה שהיא תכלית שמים וארץ שכל הבריאה היתה למעלה כנודע לחכמים) יצא לחפשי חנם, כי שם נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ואין שם עבודה כלל וכל הדינים מהופכים לרחמים גמורים בכל הברכות והטובות והישועות (כי אין שייך במלוכה בחינת עבד ח"ו והלא המלכות הוא היפך העבד) כדבר האמור. ועל כן בימי ירמיהו הנביא חרה אף ה' ובערה כאש כאשר השיבו השרים והעם ויכבשו את עבדיהם ושפחותיהם תחת ידיהם אחרי צאתם חפשי מאתם בשביעית ונאמר שם (ירמיה ל"ד, י"ז) לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו וגו' הנני קורא לכם דרור וגו' אל החרב ואל הדבר וגו'. ולכאורה וכי בשביל מצוה אחת יעניש ה' כל כך, ואמנם כשהמה משביתים את בחינת המלכות בחינת השביעית מהיות בן חורין וממשילין עליה בחינת העבד ח"ו ח"ו אז חוץ מן העבירה גופא הזו, הרי אין מיתוק לתוקפא וגבורתא של המלכא דינא קשיא וממילא מתעורר עליהם דינים קשים על שאר עבירות שעברו וגדול עוונם מנשוא והבן. ועוד כי אפילו בעבירה זו גופא הרי הוא בחינת חילול שבת ממש, ונודע שהמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר ממש כעובר על כל התורה כמו שאיתא (בחולין ה'.) וברמב"ם (פרק ל' מהלכות שבת הלכה ט"ו) ועל כן יגיעו העונש כעובר על כל התורה. ועל כן אחר שאמרה התורה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ורומז הכל על בחינת מיתוק הדין בשורשו להפכו לרחמים כמו שכתבנו למעלה, סמך לו הכתוב כי תקנה וגו', שגם מצוה זו רומז אל המיתוק הלז שכזה תעשו בכדי להעלות הדין אל שורשו ולהפכו לרחמים בסוד שבת מלכתא ברוב ברכה. או כה יאמר כי כל בחינת המיתוק אינו אלא אם תקיימו מצוה זו לקרוא דרור איש לאחיו, אבל אם לא כן תעשו הנה ח"ו מוכן עבירה זו לכל הפורעניות עבור תגבורת הדינים בשכינת עוזינו הנקראת אש אוכלה, ותצא אש מאת ה' ח"ו ותאכל ארץ ויבולה וגו', ועל כן כשאתם רוצים בהמתקה שיהיו הדינים לפניהם בשורשם במקום הרחמים תקיימו מצוה זו והיא הממתקת כל הדינים ומתהפכין לרחמים בכל מיני ברכות וחיים ארוכים ושלום.

660

661ובפשט הכתוב נראה מה שאמר הכתוב כי תקנה עבד וגו' ולא אמר סתם כי יהיה לך עבד וגו', כי הלא אם אחד נטל עבד בירושה או שנתן לו אחד עבד במתנה גם כן משפטו כן, ואמנם כי יאמר על דרך הכתוב (ויקרא כ"ה, י"ד-ט"ו) וכי תמכרו ממכר וגו' לא תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל וגו' לפי רוב השנים תרבה וגו' ולפי מעט השנים תמעיט וגו' עד כאן, וזה יאמר כאן כי תקנה עבד וגו' שש שנים יעבוד וגו', פירוש שבעת הקניה תאמר שעל דעת זה אתה קונהו שֶׁשֵׁשׁ שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי וגו', ובזה לא תונו איש את אחיו, כי לפי השנים תקנוהו, והעבד לא יקח פחות משווי עבדות בששה השנים, וגם אתה לא תתאנה לתת לו יותר על דעת הרבה שנים, כי בשביעית יצא לחפשי אף אם אתה תקנה אותו לכמה שנים על כן מתחילה תקנה אותו שֶׁשֵׁשׁ שנים יעבוד לא יותר, וכעין קניות השדה שהזהירה התורה בזה.

661

662ובדרך הלצה אמרתי, כי לכאורה למה לא נזכר כאן אזהרה לבני ישראל כמו בשארי מקומות שכתוב בהן צו את בני ישראל וכדומה רק ואלה המשפטים אשר תשים וגו' כי תקנה ורמז בזה כאילו למשה לבד אמר לנוכח כי תקנה עבד וגו' שאף אתה שאתה מלך וכל ישראל עבדיך, ובלא זה כל ישראל מחויבים בשמושך בשביל קיום מצות עשה להדבק בחכמים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ב') וזה לשונו:: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם וכו' כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר להדבק בשכינה אלה הדבק בחכמים וכו'. אבל אם תקנה לך עבד לא יעבוד אותך כי אם שש שנים ובשביעית יצא לחפשי וגו' כדי שלא יהיה נראה שעבודת עבד עובד אותך. או יאמר שלא יהיה לך החיוב בשמושו כי אם שש שנים, כי אף שכל ישראל מחויבים בשמושך, הם מחויבים לשמשך ולא אתה תצוה להם, ומצינו בשמואל ושמשון ששפטו את ישראל ולא אמר אחד מהם לאחד מישראל העבר לי מקל ממקום למקום כמאמר חז"ל (עיין ברכות י': וסוטה י'.).

662

663ובדרך רמז יתבאר הכתוב על פי המבואר בדברי איש אלקי בעל ספר הקנה (על המצוות) שמי שיתרחק עצמו מתאוות הנאות הגופניות כאשר יוכל עד קצה האחרון להיות רק פת במלח תאכל וכו' וחיי צער תחיה משך שש שנים רצופים, אז שוב לא יירא ולא יפחד מגירוי היצר הרע עוד להיות מן המתאוין בעם להתמשך אחרי היצר הרע אף כי יאכל אחר הששה שנים וכו' ובלבד שיהיה נזהר מעבירות הבאים לידו וכו' עד כאן. והנה קליפת החיצונים והיצר הרע המתאוין להחטיא האדם ולהמשיכו אל תאוות הנאות הגופניות נקראים עבדים (כמו שאיתא בכוונות האר"י ז"ל בפרק עבדים משלו בנו וגו') ועל כן אמרו חז"ל (בבא בתרא י'.) כשאין ישראל עושין רצונו של מקום נקראים עבדים וכו' ולכאורה וכי זה שאין עושה רצונו של בעל הבית נקראו עבד, הלא עבד הוא העובד לאדוניו ואם אין עושים רצונו ברוך הוא במה עובדים אותו להקרא עבדים. ואמנם שנקראו עבדים לפי שהם תחת יד ממשלת הסטרא אחרא והחיצונים הנקראים עבדים בסוד עבדים משלו בנו. ועל כן גם הם שמם עבדים על שם אדוניהם שהם עבדים לעבדים. והנה הם הם בחינת אלהים אחרים שאמר הכתוב עליהם (יהושע כ"ד, ב'-ג') בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו' ויעבדו אלהים אחרים וגו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו', כי עבר הנהר בחינת אלהים אחרים הוא כאמור בעבר הנהר וגו' ויעבדו וגו' והוא לצד שהנהר הוא בחינת הקדושה בסוד הכתוב (בראשית ב', י') ונהר יוצא מעדן וגו' והם מעבר הנהר בחינת אחוריים דקדושה שהקליפות נאחזין שם (ועיין בכוונת ההגדה בפסוק הזה מפורש שם בחינת עבר הנהר שהוא עבודת אלהים אחרים עיין שם) (ועל השבח הזה נקרא אברהם, אברהם העברי כמו שנאמר (בראשית י"ד, י"ג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי) לפי שנלקח מעבר הנהר כמו שכתוב ואקח את אביכם וגו' מעבר הנהר וגו' מבחינת אלהים אחרים הנזכרים, ונבדל ונתפרש מהם ונתעלה לעבודת שמו יתברך ויתעלה והוא שבח הקב"ה שלקח אותו ושתלו וכן ישראל בניו נקראים עבדים הכל לשבח שמו יתעלה שלקח אותם משם, ושבח ישראל שנבדלין ומתפרשין מהן והבן.

663

664ולזה אמר הכתוב כי תקנה עבד עברי, פירוש אם תרצה לקנות העבד עברי הנזכר שהוא בחינת היצר הרע ותאוות החיצונים הנקרא עבד והוא עברי מעבר הנהר, כי עדיין עבד הוא שם בעבר הנהר בבחינת אלהים אחרים, ואתה תרצה לקנותו שיהיה הוא תחת ממשלתך ואתה תמשול בו כאדון בעבדו, הנה שש שנים יעבוד פירוש כי עד שש שנים ישנו בבחינת עבודה אצלך שאתה צריך להכניעו ולשברו במאמצי כוחך כי אם רגע תתעלם עין ממנו הרי הוא מוכן ללחום מלחמתו ולהסיתך ככל אשר יוכל כי עד שש שנים הוא עובד עמך בכוחו, וצריך אתה להתגבר עליו בכח גדול וביד חזקה, אבל ובשביעית יצא לחפשי חנם כי אם תתגבר עליו ששת שנים רצופים להכפותו ולהכניעו תחת ידך, מעתה יצא הוא לחפשי חנם ואין לו רשות עוד להיות אצלך שיעבוד אתך להשמע לו כי כבר נכנע תחת ידך ורשותך ויצא מאתך לגמרי לחפשי חנם פירוש שהוא יוצא בחנם מאתך שלא פעל כלום כל ימי היותו אתך, כי מלחמת ה' נלחמת ותשר אל מלאך ותוכל לו. ולזה אמר הכתוב,

664

665אם בגפו יבוא בגפו יצא. שאם היצר הרע בגפו בא בזה העולם פירוש בלחודוהי, שאין האדם נשמע לו לכל אשר יאמר, והאדם הוא מופרש ומובדל מכל בחינת התאוה בבחינת הקדושה כי ממש פת במלח יאכל וכו' וחיי צער יחיה וגם זה באימה ויראה בכוונה להביא לחמו לפני ה' על ידי הכוונות הראוין ועל ידי התורה והתפילה שיעשה בכח האכילה הזאת ובכל זאת אינו עוסק בהן כי אם בכדי חיות הגוף בלבד לא יותר, ונמצא היצר הרע הוא הולך לבדו בזה העולם שלא יתחבר עמו האדם להיות שותף לחלקו לא מיניה ולא מקצתו אז הוא בגפו יצא מן העולם ולא ישלוט על האדם כלל וכלל לא על גופו ולא על נשמתו, כי לא נתחבר עמו במילוי תאותו להיות מן המתאוין בעם לעולם ואין לו עמו כלל. אבל,

665

666אם אם בעל אשה הוא וגו'. כלומר שהיצר הרע הוא אצל האדם בעל התאוות כי כל התאוות נכללים בתאות אשה כמו שכתב הרד"ק ז"ל (בתהלים נ"א, ז') בפסוק הן בעוון חוללתי וגו', והיצר הרע מושל בתאוותיו להיותן נעשות בכוחו ועל דעתו, אז ויצאה אשתו עמו כלומר הן בחינת התאוות ההם והם הניצוצין שהיו מעוטפים בכל תאוותיו והנאותיו שנהנה מהן בעולם הזה, והן הוא בעצמו, שניהם יוצאין לחוץ אל בחינת החיצונים והקליפות להשפט שם על מעשהו להיות ח"ו תחת ממשלתן.

666

667או יאמר על זה הדרך כי נודע אשר התורה נקראת אשה בסוד הכתוב (משלי ל"א, י') אשת חיל מי ימצא וגו' שפירשוהו שם על התורה וכן הוא מפורש (ביבמות ס"ג:) אשה יראת ה'. ולזה יאמר כי אם האדם לא די שאינו נזהר בתאוותיו הגופניות לשמרם מכל רע לבל יגע בהם ערל וטמא במילוי תאוותיו להתאוות אליהם, אלא אף כשהולך בדרכי התורה והוגה בה הוא מלא מגירוי היצר הרע להיות עוסק בה להתגאות או להתנאות או למען יכבדוהו עשיר ורש ושאר הבלי שטותיו, ולא נזכר באלהי עולם ה' הנותן התורה להגות בה לשמו הקדוש רק למען להקרא רבי או לעשותה קרדום לחפור בה וכדומה, וזה אם בעל אשה כלומר שהיצר הרע הוא אצלו בעל אשה שעמו הוא לומד ושונה הכל על דעתו לא למען ה' יתברך אז ח"ו ויצאה אשתו עמו כי אף התורה והמצוה שעסק בה נמסרת ח"ו אל הקליפות והחיצונים (כמבואר בתיקוני זוהר תיקון י"ח, ל"ג:) בזה הלשון: ואם דורונא לאו איהו כדקא יאות, לכלבא אתמסר ודחיין ליה לבר וכו'. או יאמר על זה הדרך אם בעל אשה הוא כלומר אם על כל פנים בעל תורה הוא כי האשה מרמז על התורה כנזכר אף שאינו שלם בבחינת התאוות שלא יהיה בהם מנגיעת היצר הרע אף על פי כן הנה ויצאה אשתו עמו, כלומר התורה הולכת עמו ואינה מניחתו תחת ידם ח"ו כמאמר הכתוב (משלי ו', כ"ב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וגו' ואמרו חז"ל (סוטה כ"א.) בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה בשכבך תשמור עליך זו אחר מיתה וכו', וכפלים לתושיה מבואר בזוה"ק (וישב קפ"ה.) בזה הלשון: כד נפיק מהאי עלמא אורייתא אזלא קמיה וכו' ואגינת עליה דלא יקרבון בהדיה מאריהון דדינא וכו' ועין שם שהאריך מאוד בזה, ונחזור לענין הראשון שפרשנוהו על היצר הרע שהוא בעל אשה כלומר בעל התאוה אצל האדם שהאדם עוסק בתאותו בכח היצר הרע כנאמר, ולזה יאמר הכתוב

667

668אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. פירוש שהאדם אינו בבחינה זו להיות מסגף עצמו יומם ולילה ולא יאכל ולא ישתה ולא יהנה כי אם לחיות גופו הנצרך לו בהכרח גדול ולא יותר, כי אדרבה הוא יעסוק בכל צרכי העולם ויהיה לו כל דברי עולם הזה ואמנם לא ח"ו בגדר התאוה להנאתו שיהיה ח"ו תחת רשות הסטרא אחרא, כי העושה מה שלבו מתאוה הרי הוא נכנע תחת התאוה והתאוה מושלת עליו מפני שהוא עושה כרצונה, אבל הוא אדון יהיה בדבר הזה למשול על התאוה והיצר הרע ממשלה גמורה ואמנם יעסוק בהן לצורך עבודת גבוה הידוע ליודעים, איך לקשט את השכינה בקישוטין נוראים ונפלאים על ידי היחודים והשמות שאדם מיחד בכל דברי עולם הזה, כי הלא כל הדברים שבעולם, כולם הם התלבשות אורו יתברך מה שמונח בהם מעת הבריאה ממאמר פיו יתברך כי הוא אמר ויהי, ומי שיש לו מוח בקדקדו להפשיט מהם את חיצוניותם והתגשמותם ומיחד ומקרב את ניצוץ אורו יתברך המלובש בהם למעלה למעלה, על ידי טוב כוונתו ביחודי השמות, וביותר ויותר למי שיכול להשיג שורש חיות כל דבר שבעולם הזה בהמרכבה עליונה ששם ארבעה פנים אריה נשר שור וכו' והמה שרשים כוללים לכל הבהמות והחיות והעופות כי אריה מלך בחיות וכו' ושם בחינת ארבע אותיות שמו יתברך הוי"ה שורש לארבע יסודות הגשמים אש רוח מים עפר ושורש ד' מינים כוללים דומם צומח חי מדבר, ומתחלק שם לפרטים רבים ופרטי פרטים בצירופי השמות ויחודי השמות ברל"א שערים פנים ואחור, וכל פרט ופרט מדבר קטן וגדול יש לו שורש בשמים במרכבה עליונה בזה או בזה.

668

669ואיש המשכיל הנלבב אשר מבין כל זאת, עושה יחודים נוראים וקישוטים נפלאים על ידי דברי עולם הזה במה שמביט אל שורש שורשם אשר בשמים ומיחד ומקרב את הכל לבורא עולם ברוך הוא שהוא האצילם בראם יצרם אף עשאם ועושה מכולם תכשיטי כלה בבחינת אִשה ריח ניחֹח לה' הנאמר בקרבנות שבא מחפצי עולם הזה ומגביר קדושתו יתברך ואורו על כל הארץ ומלאה תבל וישבי בה ומלאה הארץ דעה את ה'. כי מפשיט את כל הגשמיות מכל חפצי הארץ, וניצוץ אורו יתברך נתעלה למעלה כאשר יהיה אם ירצה ה' לעתיד בכלל הבריאה כולה כמו שאנו מבקשים וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור וכו' ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלהי ישראל מלך וכו' כי בהכנעת הגשמיות והחיצוניות מכל הדברים הרי אורו יתברך יוכר ויודע כי לה' המלוכה ומושל בגוים ואין בכל הארץ כי אם ה' אלהים ואין זולתו, לא כבחינת הקליפה שאומרת אני ואפסי עוד וכו' והכל הוא בסוד אומרם ז"ל (מובא בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי) חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי השיג וידע בחינת היחודים הנוראים ואותיות התורה ממאמר פיו יתברך שנתלבש בדברים והיה מיחד ומקרב האורות אחד אל אחד בסוד יחודי השמות. וזה דבר גדול שאין גדול ממנו להרביץ קדושתו יתברך בדברים המגושמים התחתונים האלה, ועל כן נתעלה למרום להיות במלאכי אש, במדה שמדד להעלות הארץ התחתונה אל ה' כן הוא נתעלה למעלה למעלה וישב בגבהי מרומים, וזה היה בחינת שלמה המלך ע"ה שנאמר בו (מלכים-א ה', י"ג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וגו', כי היה מכיר שורש כל דבר ודבר במרכבה העליונה והיה מדבר אליהם לומר מה זה מה שורשו ומה כחו ביחודי השמות בשמים.

669

670ואמנם כי לא עליך המלאכה לגמור רק איש הנלבב ויש לו מוח בקדקדו להבין לפי ערכו שורש הדברים ומפשיט עצמו מכל בחינת תאות והנאת עצמו עד שלא ירגיש שום הנאה בכל חפצי עולם הזה וכרבינו הקדוש (בכתובות ק"ד.) שזקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר גלוי וידוע לפניך וכו' ולא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה וכו' ועושה ומכוון לשם שמים לעשות עמהם קשוטין לשכינה הרי הקב"ה מקבלו באהבה ונחת רוח ומעלהו למעלה למעלה וזה נקרא בזוה"ק (משפטים ל"ה.) ואתקשטת בקישוטין דלא הוו כידוע ואין כאן מקומו לבאר את זאת כי צריך ביאור רחב וביארנוהו במקום אחר. ומיחודים וקישוטין הללו מתעבדין שם בשמי השמים נשמתין חדתין ורוחין עם נפשין מיחודי האורות וזיווגן כנודע לאוהבי האמת.

670

671ולזה אמר אם אדניו יתן לו אשה, פירוש שהאדם יעסוק בכל צרכי העולם (המכונה על שם אשה כאמור) רק שיהיה בבחינת אדון, לא ח"ו להיות נכנע אחר התאוה אדרבה הוא ימשול בו ואף על פי כן יעסוק בהם לצורך עבודת אדוניו בזה אדון עולם באמת עד אשר וילדה לו בנים או בנות, פירוש האשה הנזכרת הוא כל חפצי העולם יתעביד מהם נשמתין ורוחין עם נפשין (והוא בנים או בנות כי רוחין הם בחינת בנים ונפשין בחינת בנות וכו' כנודע), אז האשה וילדיה תהיה לאדוניה כי כל הניצוצין שהעלה מהם וכל הנשמות שנולד מהם כולם יהיו לאדוניהם אשר עשאם בכחו לקבל שכר על כולם, וכולם ירדו אליו להיות לו עטרה בראשו למוחין הקדושים וחיות הקודש. והוא העבד הנזכר היצר הרע עבדא בישא יצא בגפו אין לו שום חלק לא בו ולא בכל חפציו ועסקיו אף שהוא עוסק בכל חפצי עולם הזה ומחמדיו אין לו חלק בהם כי כולם קדושים לה' ולא עולתה בו. ולזה אומר הכתוב,

671

672ואם אָמור יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי וגו'. כי נודע מה שאמר הכתוב (משלי ט"ז, ז') ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') זה היצר הרע וכו' כי היצר הרע מתהפך אצלו לטוב לעבוד עמו עבודת ה' כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד.) בפסוק בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כי הנה כוחות היצר הרע שהם התאוה והחמדה והקנאה והבערת האש בלב לחפצי העולם לתאוות למחמדי עולם הזה עוד כסף וזהב עוד מלבושים עוד כבוד עוד מאכל ומשתה וכדומה, את כולם אם יקחם האדם לעבודת בוראו מה טוב ומה נעים והוא שיתעלה ויחמוד בכל יום ויום לעוד אהבה לה' עוד יראה עוד תורה עוד מצוות עוד הגרמת תענוג ונחת רוח לבורא עולם ולשכינה הקדושה ולכל העולמות הקדושים וכדומה, והקנאה להתקנאות במי שהולך בדרכי ה' יותר ממנו לעשות גם כן כמוהו על דרך אומרם (בבא בתרא כ"א.) קנאת סופרים תרבה חכמה, והזריזות והחשק בחיות בוערת כרשפי אש שלהבת י"ה לרדוף תמיד אחרי מצוותיו יתברך באהבה ושמחה בזריזות רב ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום מלעשות מצוותיו בכל פרטותיהן על צד היותר יפה ונאה.

672

673ואפילו במדות האסורות לנו שהם הגאוה הליצנות והכעס וכדומה שהם בודאי כוחות היצר הרע הרי נמצאים בקדושה והן משובחות ומפוארות מאוד, כי כאשר האדם רוצה לעשות מצוה או לעמוד להתפלל הנה אם ידמה בנפשו שכל מצוותיו ותפילותיו כמעט לריק הם ח"ו ואינם פועלים כלום, אזי ממילא לא ידקדק בהן לעשותם כראוי ולכוון מוחו ולבו אליהן כי לא נחשב אצלו אם יעשם או לא, למיעוט ערכן לפי דעתו. וכמה פעמים לא יעשה כלל איזה מצוות מן המצוות אחת או שתים למיעוט חשיבתן בעיניו, אבל אם יאמר האדם בלבו כי הלא השפעות כל העולמות וחיותם וברכתם תלוי בתפילתי ומצותי ותורתי וכמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז.) שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם וכו' וממילא כמה תענוג ונחת רוח מגיע לבוראנו ברוך הוא וברוך שמו מזה כשמתברכין כל העולמות וכמה קשוטין ויחודי השכינה תלוי במצות אדם מישראל, אז לא יהיה קל בעיניו מצוה אחת ממצוות התורה וכארי ישאג וכנשר ידאה לרוץ אולי יזכה לעשות אחת ממצות האל, וכמה מצוות ממצוות שאדם דש בעקבו אנו מניחין מלעשות כמו מצוות הלוית אדם לחבירו ולתלמידו ומכל שכן לרבו, שענינה גדול ונורא, צא ולמד בדברי הרמב"ם ז"ל (בפרק י"ד מהלכות אבל הלכה ב' וג') במה שהאריך במצוה זו עד מאוד וכדומה שארי המצוות שאינם נחשבין לאדם לתת לב עליהם. אבל אם כך היה בנפשו שבכל מצוה ומצוה פועל פעולות גדולות בשמים ובארץ, היה יקר בעיניו אף מצוה אחת מן הקלות שבקלות דאורייתא או דרבנן גדר וסייג מדברי קבלה או מדברי סופרים או אפילו מנהג ישראל שנתיסד על פי התורה, לצד גודל חשיבת המצוה בעיניו, וכשיעמוד להתפלל או לעשות איזה מצוה מן המצוות חיל ורעדה יאחזנו בזוכרו מה שהוא רוצה לעשות נחת רוח לה' יתברך וקישוטי ויחודי השכינה והשפעות ברכות ושפע לכל העולמות עליונים ותחתונים, ויראה לדקדק לעשות בכל האפשרי היותר ראוי בטהרה וקדושה ונקיות והתיחדות המוח והמחשבה והלב וכל אבריו וגידיו לתפילה או למצוה זו.

673

674ולהיפך כאשר ידע בנפשו שאם ח"ו הוא עושה איזה מעשה אשר לא יֵעָשֶֹה ח"ו ח"ו הרי הוא מורד בה' אלהיו ופוגם בשמותיו הקדושים הנוראים וממעיט בחינת השפע והברכה מכל העולמות כולם כענין שנאמר על ידי מעשה בני אדם (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, והוא הרמז על בחינת המעטת השפע והאורה מכל העולמות עד אשר נעשה ח"ו ח"ו בבחינת החושך. כאשר ידע כל זאת יירא ויפחד וירתת מלעבור עבירה כל דהוא כמות שהיא שלא יעבור עליו כל אלה, ויראה ליחד את לבבו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיה הכל ביחוד אליו יתברך באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה באופן שלא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור ולא יעשה שום עשיה ולא יזוז בשום אבר כי אם מה שנוגע לעבודתו יתברך או לדבר הגורם לעבודתו, וכשיראה דבר שאינו לגרם עבודתו יתברך מיד הוא פורש כי יודע בנפשו כל אלה כמה החטא גורם ככל הנזכר. אבל אם ידמה לו בנפשו שאין עשייתו פועל כלום, ממילא גם כן לא יהיה נזהר כל כך מן העבירה כי נדמה לו מה בכך אם לא יהיה נזהר כל כך. הרי שבחינת הגאוה שהיא נבזית ונתעבת ונמאסת לפני הקב"ה יותר מכל המדות כמאמר חז"ל (סוטה ה'.). אם הוא בקדושה הרי היא משובחת מאוד שעל ידה בא האדם לסדר עבודתו ושעל זה נאמר ביהושפט (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. רק שזה הוא הכל קודם עשיית המצוה והתורה והתפילה שצריך שיגבה לבו בכדי לעשותן על צד היותר טוב אבל בעת העשיה ומכל שכן אחר העשיה ח"ו ח"ו שידמה בנפשו כי כבר עשה איזה עשיה, כי הלא מי יאמר זכיתי לבי וגו' ומי עבד את ה' יתברך כראוי לעבוד לאלהי עולם ה' אשר אין קץ ואין חקר לגדולתו. רק שה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו מקבל באהבה וברצון את עבודת האדם אם עובד אותו על כל פנים כראוי לפי כוחו ותבונתו, אבל שידמה האדם כי יצא ידי שמים באיזה פעולה ועשיה, הרי לא נגע עדיין בלבו אהבת ויראת ה' כלל וכלל, כי העומד בהיכל המלך אף אם יעשה להמלך כל מיני עשיות בכוחות גדולות עד מיצוי דם נפשו, לא לכלום נחשב בעיניו נגד גדולת המלך ותמיד חומד ומשתוקק לשרת אותו עוד עוד מאין הפוגות והכל בהכנעה גדולה ובאימה ויראה ואהבה כנודע לטועמי עבודת שמו יתברך אפס קצהו.

674

675ונחזור לענין, אשר כוחות היצר הרע הנמצאים בקדושה משובחים הם מאוד מאוד, וזה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') טוב מאוד זה היצר הרע וכו' כלומר אם האדם עובד ה' יתברך בכוחות היצר הרע הרי הוא טוב מאוד, מאוד יותר מטוב לבד וזה שגם אויביו ישלים אתו זה היצר הרע שמסייע לו בחלקו לעבודת ה' יתברך. וזה אומרו ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, כי אחרי אשר אדוניו יתן וגו' כנזכר שיזכה האדם ליחד יחודים בכל חפצי עולם הזה הנה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ויאמר היצר הרע אהבתי את אדוני הוא זה האיש, את אשתי וגו' המה חפצי העולם שנתעלו על ידי זה האיש שהוא אדון עלי שלא נכנס תחת ממשלתי גם עמהם, אהבתיהו לא אצא חפשי מאתו רק אהיה אתו עמו לעזרהו בכוחי ליתן לו מחלקי לסייעו לעבודת בורא עולם. ועל זה אומר הכתוב,

675

676והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת וגו'. פירוש אם כן אומר היצר הרע אמרה התורה שמצוה לשמוע לדבריו והגישו וגו' אל האלהים שתראה לקרב את כל כוחותיו לעבודת אלהים, ולמדה התורה דרך ארץ האיך יקרב אותו, כי והגישו אל הדלת או אל המזוזה כי הנה הדלת והמזוזה המה הפתח לכנוס על ידם אל הבית, וכה תעשה בכוחות היצר הרע שעל ידם יערב לך לגשת בתחילה להכנס אל העבודה, וכנזכר בבחינת הגאוה שהוא היצר הרע ומשובחת בקדושה. וכל זה רק בתחילה כשרוצה לגשת אל הקודש אבל אחר כך פיגול הוא לא ירצה, וכן בשאר כוחותיו החמדה והתאוה ואש הזירוז הכל הוא שעל ידו יבוא אדם לקיים התורה כי יחמוד ויתאוה אליה ויזרז בעבודתו, על כן צריך אתה אל היצר הרע להגישו אל הדלת והמזוזה. עוד דבר זה תעשה לו ורצע אדוניו את אזנו במרצע, כי נודע אומרם ז"ל (כתובות ו':) האוזן נכוית תחילה לאברים וכו'. ועל כן הרוצה לעבוד ה' יתברך עם כוחות היצר הרע ונמצא צריך לעסוק בכל חפצי העולם כאמור ואף על פי כן לא יבטל ממלאכתו לעשות שם קישוטי השכינה, וממילא שצריך גם לשמוע באזנו אשר יצטרך לעבודת בוראו, ומפני שהאוזן נכוית תחילה הזהיר הכתוב בשמירתו ואמר ורצע אדוניו את אזנו במרצע, כלומר זה האוזן השייך לו ירצענו ויחברנו היטב במרצע, מרצע עם מילוי האותיות והכולל הוא מספר קדוש, יקדשנו היטב בקדושה עד שלא ישמיע לאזניו דבר קטן וגדול כי אם לצורך גבוה וסוד עבודתו, ואז ועבדו לעולם שהיצר הרע יהיה עבד לו לעולם כי (איוב ה', כ"ג) עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך, והכל רומז אל היצר הרע שנקרא אבן וחית כנודע.

676

677גם ירמזו הכתובים בפרשה זו על זה הדרך, כי חז"ל (שבת ל'.) אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו והיינו דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב (תהלים פ"ח, ו') במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה והמצוות וכו'. והנה נודע אשר עולם הזה בכלל נקרא בבחינת ששת ימי המעשה נגד עולם הבא שנקרא שבת שעל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) שישיב הקב"ה לאומות העולם שיבקשו שכר עולם הבא, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. וערב שבת נקרא כל ששת ימי החול המכינים לשבת כאומרם ז"ל (ביצה ב':) חול מכין לשבת. ולזה יאמר הכתוב כי תקנה עבד עברי פירוש שתרצה לקנות לך שם עבד עברי שהוא עבודת ה' הראוי כעבד אל אדוניו יומם ולילה מאין הפוגות, בבחינת עבד ה' המכונה לבחינה גדולה (כי משה רבינו נקרא עבד ה' ומי לנו גדול) את זה ישים לנגד עיניו אשר רק שש שנים יעבוד שכל עבודתו בעבודת גבוה אינו כי אם בשנים הללו שהם בבחינת שש והוא בחינת עולם הזה כולו שהוא בבחינת שש בסוד הכתוב (שמות ל"א, י"ז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו'. אבל ובשביעית הוא בחינת עולם הבא שנקרא שביעי בסוד שבת, הנה הוא יצא לחפשי חנם שנעשה בבחינת במתים חפשי חנם בלא מצוות שכיון שמת אדם בטל וכו' ואין להקב"ה שבח בו ואז לא יקרא לו שם עבד, ועל כן כל עוד נשמתו בו בעולם הזה בעת ההיא יקרא לו שם עבד ואז יעסוק בתורה ובמצוות כראוי לפני בורא עולם עד שיהיה ראוי לקרוא לו עבד ה', ולזה מסדר הכתוב והולך בחינת משפטי האדם אחרי עבודתו ואמר.

677

678אם בגפו יבוא בגפו יצא. פירוש אם האדם בא בעולם הזה בסדר עבודתו בתורה ומצוות ומעשים טובים בגפו פירוש בלחודוהי כלומר שהוא בעצמו בא אליהם שדורש עמהן טובת עצמו להיות לו לשם ולתפארת בעיני הבריות כשיראו אותו עוסק בתורה ומצוות ויכבדוהו עשיר ורש, או שעוסק בתורה בשביל לעשותה קרדום לחתוך בה להיות לו על ידה עסקי פרנסתו, או אפילו שעובד ה' יתברך בתורה ובמצוות בשביל שכר עולם הבא אבל על כל פנים כל כוונתו אינו אלא לעצמו, לא למען ה' יתברך להיות לו נחת רוח על ידי עבודתו ולקשט את הכלה בעשרים וארבע קשוטי כלה ליחד הדודים באהבה ואחוה ולגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות ולתקן הניצוצות שנפלו בקליפה ולאקמא שכינתא מעפרא ולגרום זיווג ויחוד בארבע אותיות שם המיוחד ולקשר את נפשו ולהדביקה אל שורשה שורש אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם בתורתו ומצוותיו יתברך שהן רצונו שהוא רצה להיות אנחנו עושין כך והוא ורצונו אחד בתכלית היחוד נמצא ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו נעלם בתורתו ומצוותיו, והכל בכדי שיגיע תענוג והנאה מכל זה לבורא עולם ברוך הוא, והכסיל הזה חובק את ידיו ואין במוחו אחת מכל אלה כי אם רק למען עצמו להנאתו ולטובתו שעליהן אמר הכתוב (ישעיה מ', ו') וכל חסדו כציץ השדה ומבואר בתיקוני זוהר (תיקונא תלתין ע"ג:) שכל חסד דעבדין לגרמייה עבדין וכו' וזה נקרא בגפו יבוא שבא בבחינת עצמו אל העבודה לטובתו, או שנקרא בגפו לפי שהוא בא בגופו לזה למען טובת גופו, הנה הוא בגפו יצא מן העולם הזה שבעת פטירתו לא יצא מן העולם הזה כי אם הוא בגופו לבד אבל נשמתו אשר בקרבו יצטרך עוד להיות בזה העולם בגילגול שני לתקן את אשר עיוות ולחזור על התורה והמצוות שעשה כבר לעסוק בהן עתה לשמה, ובזה יתוקן נשמתו להעלותה למעלה, וכל עוד שלא יחזור על התורה והמצוות לשמו של הקב"ה לא יתעלה נפשו למעלה, ותצטרך לבוא בגילגול פעמיים ושלוש עד אלף פעמים לתקן את אשר עיוות. וזה הוא מוסר גדול ונורא, כי כמה וכמה יסורין וצרות ועגמת נפש עוברין על האדם מיום הולדו עד עת פטירתו מן העולם מחלאים רעים ומקרים רעים וצער גידול בנים וצער עסקי פרנסה וכדומה שממש אין רגע בלא פגע. ונמצא על כל פנים צריך האדם לראות אם כבר הוא בזה העולם, לתקן נפשו מכל וכל כאשר תצטרך, שלא תצטרך לבוא עוד בגילגול לעבור עליו כל אלה עוד הפעם בכל ימיו ושני חייו שיחיה עוד. ובכל זאת מי יודע אם לעת הזאת אחרי בואו בגילגול יגיע למלכות טהור ומזוכך כראוי. היש יסורין גדולים מאלה שיצטרך עוד לבוא אל העולם השפל הזה הנבזה המלא צער ויסורין ועגמת נפש. ועל כן קדמה התורה והזהירתו על זה כי אם בגפו יבוא בגפו יצא ויוכרח עוד להיות בזה העולם, ועל כן החכם יהיה עיניו בראשו לתקן בתחילה מה שיוכרח לתקן בסוף, ואומר הכתוב.

678

679אם בעל אשה הוא. הנשמה היא שנקראת אשה שעליה אמר הכתוב (להלן פסוק ו') שארה כסותה ועונתה לא יגרע שצריך האדם לתת מזון לנשמתו מזון הרוחני והוא על ידי התעסקות בתורה לשם ה' באמת שבזה הנשמה מרוות צמאונה במה שצמאה ותאבה להדבק בה' אלהיה מקור שורשה שנאצלה משם ועל ידי התורה היא נדבקת ונקשרת עם אלהיה בסוד הנפש היוצאת עם הדיבור בבחינת מאמר הכתוב (שיר השירים ה', ו') נפשי יצאה בדברו שהבל פיו היוצא מן האדם בדיבורו הוא סוד נשמתו אשר בקרבו וכשהוא מדבק ומקשר הבל הזה אל אור התורה שהוא רצונו יתברך, והוא ורצונו אחד שנעלם בתורתו כנזכר למעלה, הרי נפשו נדבקת ומתיחדת עם ה' ביחוד נפלא בסוד אתדבקת רוחא ברוחא הנזכר בזוה"ק (פרשה זו קנ"ד:), והכל כשהוא באימה ויראה ובכוונת אמת לשם זה, הוא המרוה ומשביע באמת את צמאון נפש האדם ורעבונה לה' והוא מזון הנשמה. וזה שארה וכסותה הוא על ידי התעסקות המצוות ברמ"ח מצוות עשה בעשיה גופניות שהם כמו לבושים אל האדם כמו עטיפת הציצית והתפילין ושאר כל המצוות הנעשים ברמ"ח אברי הגוף מבחוץ, והמצוה הוא מלבוש להם שמזה נעשה לבוש רוחני להנשמה לרמ"ח אבריה ושס"ה גידיה להיות לה חלוקא דרבנן בעולם הנשמות בגן עדן ולהתלבש בו בתחיית המתים לחיי עולם הבא כנודע והיא כסותה לבדה. ועונתה הוא התפילה שאדם מתפלל שלושה פעמים ביום שעונתה וזמנה קבוע ערב ובוקר וצהרים והיא השפעת מוחין חדשים ואורות עליונות בכל יום ויום אליה כנודע. ואם האדם בעל אשה הוא שמתנהג עמה כבעל הזה לתת לה שארה וכסותה ועונתה, בזה הנה ויצאה אשתו עמו שגם הנשמה הולכת עמו באופן שלא תצטרך עוד לבוא בגילגול לעולם השפל הזה, רק אם עדיין לא מטוהרה היא בזיכוך הראוי לה לפי מעשה האיש הלז ופקודתו, הנה היא מזדככת שם בעונשים הראוי לה אם קצת גיהנם, או בשארי עונשים רוחנים שם אבל העולם הזה שוב לא תתן עיניה עליו. ולזה אומר הכתוב,

679

680אם אדוניו יתן לו אשה. פירוש מי שזוכה ליתן דעתו ולבו להפשיט את עצמו מגשמיותו עד קצה האחרון, ונעשה מובדל ומופרש מכל בחינות התאוות כי קדוש הוא לה' בכל לבבו ונפשו ומאודו, ומכל שכן בעשיית מצוותיו ותורתו ותפילתו שנותן את לבו על טעם המצוה ורב מעלתה, עד אשר יגרום בכל מעשיו גודל תענוג ושמחה ונחת רוח למעלה ולמטה וזוכה ליחד יחודים וזיווגים בעולמות הקדושים הנוראים עד אשר נולד על ידו נשמות חדשות חדשים לבקרים, ואז זוכה לקבל שפע אור אל שורש נשמתו להעלותה למעלה למעלה יותר ממקומה שנלקחה משם בעת הולדו. וזה הוא מעלה נפלאה כי כל בני אדם גם בני איש הלואי שיזכו להחזיר הנשמה אל העולם שנלקחה משם מזוכך ומטוהר כבראשונה וכמאמרם ז"ל (יומא פ"ו:) ולואי שתהא יציאה כביאה, כי גם בזה זוכה לשכר גדול, להיות זכורה ושמורה בעולם הזה וחוזרת כבראשונה למקומה שלא נתטנפה בטומאת ארץ העמים והבליה. אבל זה שזוכה להעלותה עוד אל עולם עליון יותר מבראשונה זה הוא בחינה נפלאה וזה נראה ששבחו לרבי עקיבא מן השמים ואמרו שהוא מעביר על מדותיו כמו שאמרו (בתענית כ"ה:) כלומר שהיה מעביר נשמתו ממדה שנמדדה בירידתה לעולם הזה והיה מעבירה למקום גבוה יותר ויותר.

680

681וזה אומרו אם אדוניו יתן לו אשה, כי בשכר מה שעשה את הקב"ה אדון לעצמו להמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אברים ושס"ה גידים ולהמשילו על כל תאוותיו ומחמדיו שלא יגע בהם כי אם בקדושת בוראו, ועל כן ניתן לו אשה מן השמים שהוא תוספת הנשמה להעלותה לעולם עליון ממנה שהוא בבחינת אשה חדשה ממש על שם האורות החדשים שמקבלת. וילדה בנים או בנות, הוא התחדשות נפשין ורוחין ונשמתין על ידי כחה במאורות עליונים (ורוחין עם נפשין הוא בנים או בנות כנזכר למעלה) הנה הוא משולחן גבוה קא זכי ובודאי האשה וילדיה תהיה לאדוניה בלבד לשם ה' ולא יגע בה ערל וטמא בצאתה לעולם העליון ולא תטה בשדה ולא תפנה דרך כרמים רק דרך המלך מלכו של עולם תלך להתעדן מזיו שכינתו יתברך אף לא תירא לביתה משלג הוא הגיהנם כי לא נטתה ימין ושמאל בהיותה בעולם הזה ויקויים בה בשכבך תשמור עליך (משלי ו', כ"ב). והוא, פירוש הגוף הנזכר שעבד בזה לה', הנה נודע שבעולם הנשמות בגן עדן אין קיבול שכר כי אם מעט להנשמה ולא להגוף כלל, ועיקר קבלת השכר יהיה אם ירצה ה' באלף השביעי ליום שכולו שבת יום מנוחה ושמחה ותענוג שאין כמוהו וזה יהיה אחרי התחיה ויתלבש הנשמה בתוך הגוף ושניהם יחד יקבלו השכר המופלא כי אז יהיו הגופים כגוף אדם הראשון קודם החטא שהיה דר בעליה ובחצר כאחד עלה וישב לו בגבהי מרומים בין מלאכי מרום וירד לו למטה אל עולם הזה, וכמו גוף חנוך בן ירד שנתעלה להיות במלאכי אש, וכן יהיו כל הגופים אחרי התחיה לקבל שכר על עבודתם שהם שעבדו לה' יתברך בהכנעת תאוותיהם ובביטול כוחותיהם בקבלת היסורין ועגמת נפש כנודע ליודעי דעת. אבל בעולם הנשמות אין שכר להגוף כלל רק שגוף האדם אשר לא טוב הוא שולטין בו רמה וקליפת החיצונים ובשרו עליו יכאב מהם ויש לו צער ויסורים שם. וגוף אדם צדיק מונח בשלום בקבר ולא ישלטו בו ידי זרים וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ט"ז, ט') לכן שמח לבי וגו' אף בשרי ישכון לבטח והוא בשר הגוף הנקרא בשר. וזה אומרו כאן והוא, הגוף, יצא בגפו שלא תגע בו יד ולא יתדבק בו מכתות החיצונים כלל וינוח בשלום על משכבו עד התחיה שיקבל שכרו משלם, ואך בזמן התחיה הנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כל אחד לפי ערכו. ולא שיבחתו התורה בזה רק עתה במה ששארי גופות בני ישראל נרדפים במותם מכל בחינות הקליפות והחיצונים עד שבשרו עליו יכאב כאמור, אבל והוא יצא בגפו בלי שום התדבקות ושליטת ידי זרים כי אם בלחודוהי לשלום וינוח בשלום עד עת קץ. והנה זה הכל סובב הולך על העבד עברי הנזכר שמי שירצה להיות עבד לה' הנה כה משפטו ודינו על כן יראה לבחור לו איזה הדרך ישכון אור והכל בשש שנים הנזכרים בעולם הזה המכונה על ששת ימי המעשה אבל ובשביעית בעולם הבא הנקרא שבת יצא לחפשי חנם בלא מצוות כנאמר למעלה. ולזה יאמר הכתוב,

681

682ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדונִי את אשתי וגו' לא אצא חפשי. כי זה עבד ה' יאמר אהבתי את אדוני זה הקב"ה שהוא אדון לו ואת אשתי היא הנשמה המופלאה הנזכרת ואת בני הם הנשמות המתחדשין על ידו בכל יום ואת כל אלה אהב לעבוד לאדוניו ולהוסיף שפע אור בנשמתו להעלותה בכל יום מעלה מעלה כי אין קץ ושיעור לזה כי הלא אורו יתברך אין סוף הוא, ואת בני שרוצה תמיד לחדש חדשים למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין לא אצא חפשי מן המצוות, והוא בחינת אליהו הנביא שלא מת רק נתעלה ברכב וסוסי אש עם גופו להיות חי עד הנה, וכמו חנוך שעלה לשמים עם גופו, וכן במשה רבינו ע"ה אמרו חז"ל (סוטה י"ג:) לא מת משה אלא עלה ומשמש במרום, וכדומה. כי שלושה עשר נכנסו בחיים לגן עדן כמאמר חז"ל (בילקוט יחזקאל רמז שס"ז). ולזה והגישו אדוניו אל האלהים כלומר כי הקב"ה ממלא רצונו ומגישו אליו יתברך אם זכה לזה. והגישו אל הדלת או אל המזוזה, דלת ומזוזה הוא פתח הכניסה אל הבית כנזכר למעלה. וגם בזה כתבו המפרשים שאליהו כאשר שט למרום פושט את עצמו מגופו ומניחו בגלגלי הרקיע ומעופף למעלה בנשמתו ואפשר על כי אין לבוא אל שער המלך וגו' (אסתר ד', ב'). ולזה אמר כאן כי להעלותו אל כל העולמות עליונים עם גופו זה אי אפשר, כי הלא אפילו הנשמה לא תעלה כי אם במקומה ולא יותר לעולם שלמעלה מהיכלה כי לא תוכל לסבול אור זה שלמעלה ממנה שעל כן אמרו (בבא בתרא ע"ה.) כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, נכוה ממש שלא יוכל לסבול אור שלמעלה ממנו, ושם בנשמות מדבר ולא בגופים, ועל כן להגישו עם גופו לעולמות עליונים אי אפשר, רק והגישו אל הדלת או אל המזוזה שהוא פתח הכניסה להיכלות עליונים ושם יפשט את גופו ויעלה למעלה עם נשמתו לבדו. ורצע אדוניו את אזנו במרצ"ע אוזן מכונה על השמיעה והיא בבחינת הבינה הרומז על הנשמה. גם במשנת חסידים (פרק א' משנה ד') מבואר שאוזן היא בבחינת שם ס"ג שבבינה סוד הנשמה, ומרצע רומז על ת' עלמין דכסופין כמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ולזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע שיקשור את נשמתו בבחינת ת' עלמין דכסופין והוא שיכסוף עוד ועוד לעבודתו יומם ולילה לא יחשה ואז ועבדו עולם כאשר רצה להיות עבד לעולם ואמר אהבתי את אדוני וגו' לא אצא חפשי. ונראה שעל כן מצינו (חגיגה ט"ו.) במט"ט, ואליהו (בבא מציעא פ"ה:) שקבלו שיתין פולסין דנורא, ולא מצינו כן בשארי מלאכי עליון לפי שהם עלו למעלה בגופן בבחינת לא אצא חפשי מן העבודה, ועל כן יש בהם עדיין כעין בחינת הבחירה לקבל שכר ועונש, מה שאין כן בשאר משרתי עליון שאינם בבחינת הבחירה ולא שייך בהם שכר ועונש.

682

683ומה שאמר הכתוב האשה וילדיה ולא האשה והילדים, יסייע לדברי חז"ל (יבמות כ"ב.) שאמרו בן הבא מכל מקום נקרא בנו לכל דבר חוץ מבן הבא מן השפחה וכו', והנה כאן בשפחה כנענית הכתוב מדבר כדרשות חז"ל (מכילתא מובא ברש"י ובילקוט רמז שי"ב) ואומר הכתוב האשה וילדיה לומר שהן נגררין אחריה להקרא ילדיה ולא ילדיו, או אפשר להיפוך שהכתוב בא לסייע לאומרם ז"ל שבשפחה כנענית הכתוב מדבר מה שרבו מוסר לו ולא בישראלית, דאי בישראלית הכתוב מדבר למה קרא הכתוב הילדים אחריה, אלא ודאי הכי אומר הכתוב אם אדוניו יתן לו אשה וגו' ואיזו אשה יתן לו היא אשר האשה וילדיה שהבנים נמשכין אחריה והוא בן הבא מן השפחה, זה מוסר לו אדוניו ובה קא משתעי הכא ולא בישראלית.

683

684וכי ימכור איש את בתו וגו'. כאן רמז הכתוב הנהגת האדם עם נשמתו אשר בקרבו, כי הנשמה היא הנקראת בת, בת מלך המלכים ברוך הוא כאמור בזוה"ק (פרשה זו צ"ו.). והנה הנשמה נודעת שחפצה תמיד שיהיה הגוף סר למשמעתה להיות הולך ומתדבק בה' אלהיו בתורה ומצוות ותפילה יום ולילה לא ינוח ולא ישקוט, כי טבעה וחפצה הוא להיות עולה ומתלהבת להדבק במחיה החיים מקום אשר נלקחה משם כי כן כל מקור יקו למקורו, ולהיפך בתאוות העולם, חפצה שיהיה הגוף מתרחק ומתפרש עדי עד שלא יהנה האדם להנאת תאותו כל ימיו, כי זה הוא לה קוץ ומכאוב ודרדר. כי כל בחינת התאוות, כחות החיצונים והקליפות הם, שמהם נלקח כל בחינת תאות עולם הזה ומחמדיו, וכשהאדם נהנה מהן לתאותו הרי מגביר עליו כוחות ההם והם סילון ממאיר אל הנשמה שאינה יכולה לסובלם, וכשהאדם מגביר הרבה עליו כוחות ההם במילוי תאותו ובקצת עבירות הרי הם המושלים על הנשמה הקדושה והיא נכנעת תחת ידם בבחינת העבד ממש כי מוכרחת אז לשמוע אליהם והמה מקבלים כל בחינת שפע הקדוש הנשלח אל הנשמה ממלך הקדוש ברוך הוא אליהם ונהנין מזה לתאותם ונעשה ח"ו מה שקנה עבד וכו' כי אומרים שהכל שלהם הוא הנשמה והשפע שלה.

684

685ואמנם כי לא לעולם הוא כי לא ידח ממנו נדח וסופה לצאת מאתם, או על ידי מה שיחזור האדם הלז בתשובה שלימה לפני בוראו, ואז על ידי החרטה האמיתית מה שהאדם מתחרט באמת בלבבו ולבו נשבר בקרבו ונדכה ומתמרמר ומתחלחל מאוד ביראה ובושה והכנעה בזוכרו במי שמרד נגדו הלא באל הגדול והנורא שאין חקר וקץ לגדולתו כמאמר הכתוב (איוב ט', י') עושה גדולות עד אין חקר וגו' וכל דיירי ארעא כאין חשובין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, וכל העולמות כולם מעולם הגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים עדין לא השיגו אפס קצהו מרוב גדולתו ופחדו ומוראו וכבודו. והוא כלי ריק מלא בושה וכלימה נבזה ונמאס עומד לפני תמים דעות ברוך הוא ומורד נגדו, הלא כל מיני מיתות שבעולם לא יספיק על אחת מני אלף לתקן זה, ונותן על לבו פגם הגדול והחזק שעשה בשמותיו ברוך הוא וברוך שמו ובשם הוי"ה הגדול והנורא, שרעדה יאחזנו בחיל ורתת וזיע ואימה ופחד בעבור זה, כי מי הוא לעשות כזאת, ומשים בדעתו כמה קילקל בכל העולמות כולם במה שגרם להם המעטת השפעת אורם וברכתם ונעשה בחינת החושך ח"ו בעולמות כענין שנאמר (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, והכל ירמז על המעטת האור והשפע. כזה וכזה כאשר האדם נותן אל לבו, ולבבו נשבר ונדכה לשברי שברים עד אין קץ ומתחרט מאוד על העבר באמיתיות לבבו, ומקבל עליו מעתה עבודת שמו יתברך לאהבה אותו ולירא ממנו ולפארו תמיד ולנצח יצרו ולהודות לו על הטובה במה שהוא מקבל שבים לפניו, ולהתקשר בו בקשר אמיץ וחזק, ולהמליכו יתברך על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ועל בחינת מחשבתו ודיבורו ומעשיו מלכות גמורה שלא יניד אבר אף מחשבה קלה כי אם למען עבודת שמו יתברך או דבר הנוגע לעבודתו שהוא גם כן עבודתו יתברך, ואז הנה על ידי החרטה האמיתית במה שמשבר לבבו על עשותו הדברים אשר עשה, בזה נשבר ונדכה ונכנע ונשפל כל בחינת הקליפות הסובבים את השושנה היא הנשמה הקדושה וכל חיל עם ומדינה הצרים אותה מכוחות ההם נשפלין ונופלין לעומקא דתהום רבא והיא תמלט מהם כצפור הנמלט מפח וכשבוי מבית הסוהר על ידי הקבלה בלב שהוא מקבל עליו התשובה ולעשות טוב מעתה ועד עולם והיא באה אל המלך כבראשונה שש ושמח כי מבית האסורים יצאה למלוך, הכל כנודע.

685

686ולזה יאמר הכתוב וכי ימכור איש את בתו לאמה, פירוש שאדם ימכור את הבת אשר בקרבו היא הנשמה הנקראת בת לאמה שתהיה ח"ו כאמה ביד החיצונים שיהיו הם המושלים עליה על ידי מילוי תאותו בהיתר וקצתן באיסור וכבר נאמר על זה במאמר אדון החכמים שלמה המלך ע"ה (משלי ל', כ"א) תחת שלוש רגזה ארץ וגו' ושפחה כי תירש גבירתה, שהנשמה הנקראת גברת ממלכת תירשנה האי שפחא בישא בחינת הקליפה לאמה תחתיה, ולזה אמר הכתוב לא תצא כצאת העבדים, שח"ו ח"ו לא תהיה נשארת בידם לצאת עמם להתהפך אחריהם להעשות בחינת עבד כמותם חלילה לא תהיה כזאת. רק,

686

687אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה. עכשיו קורא את האדם הלז אדוניה אדון להנשמה מאחר שהוא מכרה לאמה הרי נעשה אדון לה למכרה ממכרת עבד, ואם היא רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה, שלא חפץ בה לקחתה לו מתחילה להיות בבחינת בעל אשה לתת לה שארה כסותה ועונתה השייך על הנשמה (כנזכר בדברינו למעלה בפסוק אם בעל אשה הוא באופן השני) ומכרה לאמה להעשות אדון עליה, הנה עתה, והפדה, שמוכרח האיש הלז לפדאה משם אף בדמים יקרים על ידי התשובה האמיתית שביארנו בחרטה ועזיבת החטא (או כפשוטו והפדה בדמים על דרך מאמר הכתוב (דניאל ד', כ"ד) וחטאך בצדקה פרוק וגו' והכל בתשובה, רק במקום התעניתים והסיגופים יכול לפדותם בצדקה כי דמים תרתי משמע) אבל לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, אין לו הממשלה הזאת למכרה לעולם ח"ו שתהיה לעם נכרי שתהפך אחריהם בבגדו בה בהמעיט שאר כסות ועונה ובעבירות, כי עדיין עליו היא מוטלת שמוכרח לפדאה. ולזה אומר הכתוב,

687

688ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. כי הנה נודע וכבר דברנו מזה כמה פעמים בבחינת (ירמיה ט"ו, י"ט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. כי הנשמה הזו שיצתה ממאסר הקליפות ושבה אל בית אביה כנעוריה היא חשובה ונתעלית מאוד בעיני מלך המלכים ברוך הוא, והטעם פשוט הוא שהוא בדמיון מלך הארץ שנשבה בנו ממנו לבין האויבים, ואחרי שנים נשבר בית השביה שלו וברח ובא אל אביו. ודאי תוגדל שמחתם וגדולתם ברינה וחדוה עד אין קץ, מה שלא כן בבנו העומד לפניו תמיד הגם שאוהבו מאז, אינו דומה זו לזו כרחוק מזרח וגו', וכן הנשמה הזו שנמלטה מפח יוקשים ממאסר הקליפות היא חשובה יותר לפניו יתברך. ואמנם עוד דברים בגו (כי במלך המלכים אפשר אין שייך זאת כל כך לצד שהוא צופה ומביט לסוף דבר בקדמותו ואף על פי כן אמת היא כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא ואכן עוד דבר יש בזה והוא) כי הנשמה הזו שהיתה שם בין הקליפות וראתה שם משפט מעשיהם והנהגותיהם, ואחר כך כשהיא שבה אל בית אלי מלך, הנה לוקחת כל דבר ודבר שראתה שם ויודעת שתוכל בזה לעבוד את אלהי עולם ברוך הוא, והולכת ועובדת כמשפט מעשיהם להקב"ה, ובזה לוקחת מאתם כל חיותם וכוחם מן הקצה עד הקצה מה שנמצא בהם, לפי שלוקטות בזה כל בחינת ניצוץ הקדוש אשר שם ומעלהו למעלה בסוד עבודתו וניטל חיותם מהם והם נשארין פגרים מתים, ובזה היא נתעלית ונתגדלת לפני בורא עולם ברוך הוא כי הוא ברוך הוא מכה באויביו מכת חרב והרג ואבדן ולעשות בשונאיו כרצונו, והקליפה הולך ומתמעט, והקדושה הולך ומתגבר ואין לך דבר גדול מזו שעל כן באבוד רשעים רנה כמו שכתוב (במשלי י"א, י') כי הקליפה הולכת ומתמעטת שזה קץ כל התקוות ותכלית כל התוחלת. והנה הנשמה לבדה לא תעשה דבר כי אם בהתלבשותה בגוף אז על ידי הגוף היא עושה מעשיה.

688

689ולזה יאמר הכתוב ואם לבנו ייעדנה, כלומר כי אחר פדיונה אחרי שיפדנה האדם בחזרת תשובה שלימה, הנה אחר כך ייעדנה אליו ברוב אהבה וחיבה עזה וצמודה אשר תהיה לו לבנו כלומר כמו אהבת האב לבנו החביב כי עד כמה וכמה תוגדל האהבה בלב הבעל תשובה עזה כמות ממש, יותר מצדיק מימיו כנודע. שעל כן גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים כמאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) ובזוה"ק (חלק א', קכ"ט:) מאריך מאוד בזה איך שבעלי תשובה ביומא חדא בשעתא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קודשא בריך הוא בכמה שנין וכו', והכל לפי שתוגדל הבערת אש האהבה בלב הבעל תשובה לאין קץ. ולזה ואם לבנו ייעדנה שיחזור לקחת את הנשמה אליו להיות לו כבנו ממש, הנה זה המצוה על האיש הלזה. אשר כמשפט הבנות, בנות נקראים האומות כמה דאת אמר בנות ירושלים כמו שכתוב (שמות רבה כ"ג, י') והוא כוחות היצר הרע וכת דיליה מבחינת החיצונים והקליפות. יעשה לה, כלומר לא די לו במה שישליך את דרכו הראשון שחטא בו מנגד ולא ירצה להתקרב אליו כלל, כי אם שיקרבנו עוד לעבודת גבוה, וזה כמשפט הבנות כהנהגות כוחות החיצונים, יעשה לה להנשמה להנאתה וטובתה לקחת כל בחינת הכוחות ההם שעבד בהם לעבירה והוא כבר יודע בהם היטב לצד שדרך בהם אחת ושתים, ובהם יעבוד עבודת גבוה. וכבר דברנו למעלה בקצת ענין הזה איך שיעבוד אדם את בוראו בכוחת היצר הרע שאמרו ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע.

689

690ואך ענין אחד שלא נזכר שם אגיד לך כאן בקיצור, וביארנוהו במקום אחר במה שאמר דוד המלך ע"ה אב החסידים (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד, ולכאורה יפלא וכי לא היה דוד המלך מאמין שהקב"ה מוחל וסולח הוא, אתמהא. ולך ראה כמה החמירה התורה באדם אשר על הארץ שלא יהיה אכזרי וימחול תיכף אחרי בקשת מטו כמו שאיתא (בבא קמא צ"ב.) והרמב"ם ז"ל (פרק י"ט מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז) כתב וזה לשונו:: כל מי שיש לו אכזריות ואינו גומל חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא שסימני ישראל וכו' ביישנים רחמנים וגו' ובגבעונים נאמר (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו וכו', עד כאן. ואם כזה באדם שהוא בעל גבול ותכלית מלא רימה ופגעים ומכל שכן בבורא עולם ברוך הוא שצריך איש הישראלי להאמין כי מלך מוחל וסולח הוא.

690

691ואמנם כי דוד ודאי האמין בה' כי מחל לו על פשעיו וחטאיו ואך דבר אחר אמר בזה, כי ידוע ליודעים, אשר הבערת אש החשק והתאוה והחמדה עד כלות הנפש שיש לעוברי עבירה זה לא ימצא כלל בתאות ההיתר, ואב החכמים שלמה המלך ע"ה אמר (משלי ט', י"ז) מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, וחז"ל אמרו בזה (סנהדרין ע"ה.) מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, ולא ח"ו שהקב"ה נתן בכוון טעם גדול בביאה לעוברי עבירה כי למה יעשה ה' כן לבריותיו אשר ברא, רק שאחר החורבן ניטל טעם ביאת ההיתר מאפס כח האנושי מעול שעבוד המלכים וכאשר העידה רחב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, ואמרו חז"ל (זבחים קט"ז:) דאפילו אקשויי לא אקשי לשכב עם אשה כי אפס הכח ובטל התאוה, ולעוברי עבירה מחמת שמים גנובים ימתקו הם מתגברים בכוחם למאוד מאוד ומרגישים הטעם כבראשונה ולא שניתן להם מחדש רק שמהם לא ניטל ונשארו כבראשונה להיותן עוברי עבירה ומים גנובים ימתקו, כי על כן גדול המצֻוה ועושה ממי שאינו מצֻוה לצד שהמצֻוה יצרו מקטרגו שלא לעשותו ודואג תמיד לבטל יצרו כמו שאיתא בתוספות (בעבודה זרה ג'.) ומכל שכן בעבירה שהיצר הרע מגדיל תאות חשק האיסור אין כמוהו.

691

692ולזה דוד המלך ע"ה אף שהיה אב החסידים והיה עובד לה' יתברך תמיד ברוב אהבה וחמדה עזה, מכל מקום הנה בשעת מעשה דבת שבע ראה אצלו תאוה וחמדה בלבת אש שלהבת שלא ראה כמוהו מיום היותו על האדמה, וצא ראה שהוא ידע שינוסה בדבר ערוה וכל זה לא הועיל לכבוש תאותו והפך משכבו של לילה למשכבו של יום כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ז.) מה שדוד ודאי לא עשה כן כל ימיו כי ישראל קדושים הם ואינם משמשים מטותיהם ביום כמאמר חז"ל (נדה י"ז.) וכראות דוד חשוקה וחמדה הזו, התאוה להיות לו כזה בבית המלך, שיהיה לו אש תבערת חשוקת חמדה עזה בלבת אש כזה לעבודת שמו יתברך, שהוא מקור כל התענוגים והחמדות. ולזה אמר (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד שתמיד היה לזכרון בין עיניו תשוקת אש בוערת התאוה הלז שהיה לו אז בכדי לעבוד עמה עבודת ה'.

692

693הראת לדעת כמה וכמה גדול הוא לעבוד אדם בכוחות היצר הרע, שהוא גדול וחזק בריא כאולם בוערת כאש ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום מלגמור את אשר חפץ לעבירה, וכה יעשה למצוה. ולזה אמרה התורה להבעל תשובה שחזר ויעד לנשמתו אשר בקרבו והוא כבר היה בטעם העבירות וידע דרכי הנהגתן ונימוסן וכה יעשה לה' כמשפט הבנות ההם יעשה לה לנשמתה לטובתה והנאתה, ובזה הנערה באה אל בית המלך נתעלית ונתגדלת, (כי לוקטת בזה כל בירורי הניצוצות מהקליפות שהיו בהם ואפס כוחם וחיותם כי חיותם נלקח לה' יתברך לעבוד בו עבודת גבוה, והבן) והם נשברים ונופלין כדבר האמור, ואומר הכתוב.

693

694אם אחרת יקח לו שארה כסותה וגו'. כי לצד חשיבת הבעל תשובה בעיני המקום ברוך הוא ברגע אחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל במתק לשונו: (בהלכות תשובה פרק ז' הלכה ו' ז') וזה לשונו:: כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ מרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל וכו' צועק ואינו נענה וכו' ועושה מצוות וטורפין אותו בפניו וכו' והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה ולא עוד אלא שמתאוין להם וכו'. אפשר כי ימצא לו חן בעיניו יתברך להוסיף לו עוד נשמה אחרת ממקום הגבוה ביותר בכדי לסייעו לעבודה ברוב אהבה וחיבה ואורות המוחין והכל לפי התשובה שיעשה מקירות לבבו, ונשמה שהיא מעולם אחר גם העבודה ישונה באור המחשבה כי אין דעתו של זה כדעתו של זה, כי עבודתו יתברך אין סוף היא, ובכל יום תמיד נתחדש חיות חדש ומוחין אחרים וניצוצין אחרים בכל אדם הגם שנוסח התפילה והעבודה הכל אחד, מכל מקום מיום שנברא העולם לא היה יום אחד דומה לחבירו, אורות המוחין והניצוצין שמתבררין תמיד חדשים לבקרים לא ראי זה כראי זה. וגם במעשה גופא ישתנה מעשיהם של צדיקים מאחד לחבירו ושניהם עושים רצונו של מקום, וההשתנות מצד השתנות הנשמות שזו חושקת לעבודה זו יותר וזו לעבודה זו יותר, הגם שכולם עושים את כל התורה, מכל מקום בקצת יעשה מהם עיקר עבודתו ואחר יעשה עיקר משארי עבודות כנודע. ועל כן זה הבעל תשובה שישיג נשמה אחרת יותר גבוה ירצה תמיד לעסוק בסוד נשמתו הלזו, והראשונה לא יחשב בעיניו מלתת לה די סיפוקה הצריך לה, ולזה הזהירתו התורה אם אחרת יקח לו אף על פי כן שארה וכסותה ועונתה של הראשונה לא יגרע כי להיותה נשפלת עמו במדור הקליפות בעת חטאו פשיטא שראויה להיות עולה עמו, ושארה כסותה ועונתה שהם התורה והמצוות והתפילה השייך לה לא יגרע. ועתה אומר הכתוב,

694

695ואם שלוש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם וגו'. פירוש שאם ח"ו לא יעשה אדם לנשמתו מכל שלושה אלה, שלא ייעדנה מתחילה, ואחר כך כשנשבית לא יפדנה, ומכל שכן שלא יחזור ללקחה להגביהה עוד במעלה מעלה לעשות לה כמשפט הבנות, והנה היא שבויה ונאסרה במאסר שאסורי המלך אסורים שם תחת יד הקליפות והחיצונים ואין לה מקום לנוס משם, אז גם בזה לא תשאר שם לעולם. ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ"ב, ח') וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, כי כבוד הוא הנשמה כמו שפרשו המפרשים בפסוק (תהלים ל', י"ג) למען יזמרך כבוד וגו'. ואחר, הוא בחינת הסטרא אחרא אל אחר, ולא יתן כבודו לאחר ח"ו להשאר שם, וגם ותהלתי לפסילים כי בהיות הנשמה שם הקב"ה שולח שם שפעו וברכתו אל הנשמה ונהנין ממנה החיצונים, והנה תהל"ה, כתב בכוונות הרב האר"י ז"ל (בתהלה לדוד) שעם הכולל הוא גימטריא אמת, ואמת רומז אל ההשפעה בסוד ראש תוך סוף כנודע, ולזה לא יתן תהלתו שהוא השפעתו לפסילים להחיצונים לעולם רק ואביט כי אין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וגו' (שם ס"ג, ה') שהקב"ה למען שמו יעשה ויצילה מפח יוקשה ויעלה אותה אצלו בחנם. וזה ויצאה חנם, חנם בלא מצוות הוא כמאמר חז"ל (ספרי מובא ברש"י במדבר י"א, ה' ובילקוט רמז תשל"ג) כי יוצאת מתוכן גם בלא מצוות כנאמר ותושע לי זרועי וגו'. אין כסף, כסף הוא מלשון בושת כמו הכסיפו פניו (פסחים מ"ח:) כלומר שלא יגיע לה בושת מהחיצונים שהיא שבויה תחת ידיהם לאמה שתשאר שם לעולם ח"ו, כי תצא מתחת ידיהם ולא תבויש מהם לעולם, רק חז"ל אמרו בזה (קידושין ג':) אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב, כי לאדון זה שהיא עתה תחת ידו בבחינת הקליפות לא תבויש כי תצא מהם, ואך יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב שבהגיעה לאביה מלך המלכים ברוך הוא מאוד ומאוד תבויש ותתביש שיצאה חנם בלא מצוות ועל מה זה באתה לעולם, הלא היה טוב לה אז מעתה בטרם ירידתה לעולם השפל בהנאתה מזיו כבודו רק שהיה בבחינת נהמא דכסופא, וירדה בשביל כן שתבוא מלאה מצוות שתהנה מיגיע כפיה ועתה שחזרה כך אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. ועוד יאמר אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב כי בצאתה ממקום הקליפות בחנם, הרי היא יוצאת ח"ו מטונפת ומזוהמת מבחינת הצואה ממש כי הלא הם צואה ממש הם כמו שמבואר בכוונות האר"י ז"ל (בכוונת אשר יצר) שנקיון הגוף הוא להפריד הקליפות מן הקדושה, ובודאי אין להגיד ואין לשער בזיונה וכיסופה מאביה כשתבוא לפניו מטונף בבגדים הצואים, והיא מוכרחת להזדכך ולהטהר בכמה מיני לבונים באור הגיהנם ובשאר דברים קשים ומרים בכדי שתוכל לבוא אל מקום שנלקחה משם, אשר על כן כל אדם יירא לנפשו שלא יגיע זאת אליו, ואלהי עולם ה' יציל את כל עמו ישראל מכזה וכזה שלא ייעול בכסופא קמיה לעלמא דאתי אמן ואמן.

695

696מכה איש ומת מות יומת וגו'. טעם מה שכפל לו המיתה נראה שהוא על פי מאמר הכתוב (שמואל-ב כ"א, א') אל שאול ואל בית הדמים וגו' כי התגבר חטא הגבעונים מה שהרג שאול כהני נוב שהיו מספיקים להם מים ומזון כו' כמאמר חז"ל (יבמות ע"ח:) ולא נתכפר לו עוונו עד שלקחו שבע נפשות מבניו והוקיעום לפני ה' (שם שם, ט'), ואז ותשקוט הארץ, לצד שהוא מן העבירות שבין אדם לחבירו ובזה אם אפילו יביא האדם כל אילי נביות שבעולם לא יכופר לו עד שירצה את חבירו, והגבעונים לא רצו למחול על דמיהם עד שהרגו שבעה אנשים מבני שאול וכו'. והנה חז"ל (בראשית רבה ט"ז, ו') אמרו בפסוק (בראשית ב', י"ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה לו מיתה לתולדותיו וכו', ולזה אמר כאן מכה איש ומת מות יומת מיתה לו מיתה לתולדותיו שלא יכופר לו כי אם במיתת בניו כמעשה דשאול, או שיתפייס חבירו בשארי פיוסים.

696

697או אפשר שיאמר מות יומת מיתה בעולם הזה מיתה לעולם הבא כי לא יתכפר לו העוון הזה במיתת עצמו עד שירצה את חבירו ונמצא שגם לעולם הבא לא יוכל לבוא בעוון הזה אם לא שירצה את חבירו וימחול לו, ולכך גם להלן במכה אביו ואמו ומקללם נאמר מות יומת לפי שהכל מדברים שבין אדם לחבירו הן וישנו בכל הטעמים הנזכרים.

697

698ועתה לך ראה אחי גודל חומר עוון הזה, כי הלא בארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פ"ו.) הנה מיתה הוא קץ כל המחילה והסליחה אחר התשובה כאומרו (ישעיה כ"ב, י"ד) אם יכופר העוון הזה לכם עד תמותון וגו' ובדברים שבין אדם לחבירו הגם שנהרג הרוצח אינו מתכפר לו בדם שופכו לבד כי אם במחילת חבירו כי הלא מיתת שאול היה על שהמית את נוב עיר הכהנים וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ו, ז') שאמר משה אל הקב"ה מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב השיב לו ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהם מקטרגים וכו' ובתוך מיתת הכהנים היו גם הגבעונים ולא הועיל לו מה שנהרג על ידי עוון הזה כשלא רצו למחול. ועל כן צריך להזהר מאוד ביותר ויותר בעוונות הללו לעשות או לגרום רעה לחבירו בכל דבר שבעולם אף קלה כמות שהיא כי שום תשובה אינו מועיל רק במחילת חבירו, ומי יודע בחבירו אם לב אבן לו ואינו רוצה למחול וכהגבעונים הללו שעשו רציחה כזו לתלות שבעת בני שאול המלך בחיר ה', ולו לא יכופר עד שיתרצה חבירו על כן מאוד צריך להזהר בזה, גם חז"ל (קידושין ל"ט:) החמירו מאוד בזה ואמרו כי בהיות המשקל בחציו חייב וחציו זכאי והיה בתוכן עבירה אחת מעבירות שבין אדם לחבירו הן מכרעת המשקל ונידון כרובא עבירות.

698

699וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי וגו'. חז"ל אמרו (מכילתא מובא ברש"י ובילקוט רמז שכ"ו) מעם מזבחי אפילו היה כהן ורוצה לעבוד עבודה וכו', ולכאורה יפלא זה הלא כהן שהרג את הנפש אפיו בשוגג אסור לישא את כפיו כמו שאמרו (בברכות ל"ב: ובשולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ח סעיף ל"ה) וממילא שהוא פסול לעבודה שחמורה מנשיאת כפים הרבה ונמצא מאי מעליותא דכהן שרוצה לעבוד עבודה הלא הוא פסול לעבודה וכבר הקשו זה בתוספות (סנהדרין ל"ה: וביבמות ז'. עיין שם). ונראה לומר כי בדין רודף מיירי הכתוב, כי שנו רבותינו (סנהדרין ע"ג.) ואלו הן המצילין אותן בנפשן הרודף אחר חברו להרגו וכו' ופירש רש"י שמצילין אותן מן העבירה בנפשן שניתן רשות לכל אדם להורגן וכו' והוא חיוב על הרואה זה להציל הנהרג גם בנפש ההורג כמו שאמרו שם. והנה אפשר כאשר יקרה אדם גדול וחשוב ירוץ אחרי הקל שבקלים מרשעי ישראל להורגו במזיד ויראנו אדם אחר, יאמר הרואה כי מאי חזית דדם הנהרג סומק טפי וכו', כי למה זה אדחה נפש האדם גדול הזה מפני נפש הרשע, הלא טוב להיות רשע אחד נחסר בעולם מלהרוג אדם גדול במעלה, ולזה אמרה התורה וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה לא אמר ויהרגנו בערמה רק להורגו שהוא ירצה להרוג את חבירו במזיד אבל עדיין לא הרגו, לזה צותה התורה מעם מזבחי תקחנו למות שאפילו הוא כהן העובד עבודה והוא מעלת גדולתו וזה שנרדף מאתו אינו כהן והוא מקלי בני ישראל אף על פי כן תקחנו למות שמצוה על הרואה להציל את הנרדף בנפשו של רודף אף אם כהן הוא. ואפשר לזה אמר הכתוב (קהלת ג', ט"ו) והאלהים יבקש את נרדף וגו' כי כן מצינו כאן שצוה להרוג הרודף מפני הנרדף אף שהרודף הוא גדול וחשוב מן הנרדף הרי שאלהים יבקש את הנרדף. ולזה אמרו על זה, (בויקרא רבה כ"ז, ה') אפילו צדיק רודף ורשע נרדף אלהים יבקש הנרדף והוא רומז לדברינו ממש, כדבר האמור. וכן הוא אפילו בלי רדיפה בכלי ברזל להורגו רק הרודף את חבירו לעשות לו רעה בשארי דברים כמו הרוצה לקפח את פרנסת חבירו מפני שנאתו, או שהוא רוצה להכנס בהפרנסה הלז כאשר אנו רואין גם עתה בעוונותינו הרבים או שארי רעות שאחד רודף לעשות לחבירו, בזה אמרו אפילו צדיק רודף רשע אלהים יבקש את הנרדף, כי גם טובת הצדיק הוא זה להצילו מן העבירה, והבן.

699

700וכי יכה איש את עין עבדו וגו'. אפשר לרמז בזה, כי כבר כתבנו למעלה שהיצר הרע וכת דיליה הם החיצונים הרודפים להסית לאדם לכל מיני עבירות נקראים עבדים בבחינת (איכה ה', ח') עבדים משלו בנו, עיין שם. ונודע שגם בבחינת הקליפות נמצאים בחינת דכר ונוקבא ושניהם מסיתים לאדם ולאשתו ומחממין עמהם כידוע, והנה חז"ל אמרו (עיין רש"י במדבר ט"ו, ל"ט) עין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים וכו' ועוד אמרו (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה') עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה וכו', ונמצא שכאשר יתגבר האדם בעצמו על אחת משתי אלה או שלא יראה בעינו שום דבר אשר לא יֵרָאֶה, כי ישמור עינו מכל וכל שלא להביט על דבר שבעולם כי אם ההכרח לו לעבודת שמו יתברך, וביותר ויותר כי לצד שתוגדל בלבו המורא והפחד מפני אימת הבורא ברוך הוא העומד תמיד עליו ורואה במעשיו, ובושתו ממנו תמיד עד שאי אפשר לו כלל לישא עיניו למעלה מפני המורא והבושה, ואף בלכתו בשווקים לא ישא עין למעלה להסתכל בכל הדברים הנמצאים שם מכל הרעות הנמצא בשווקים ויושבי קרנות, וביותר בצורות נאות מזכרים ונקבות להתאוות ולחמוד על ידיהם, ולא יסתכל יותר מארבע אמות אשר סביבו שהוא רשות היחיד רשות יחידו של עולם וממליכו עליו שלא לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים המכונה אל בחינת הקליפות וכנודע, ומקדש את עיניו בקדושת בוראו שלא יראה בהם ערות דבר, ואז נכון לבו בטוח בה' מן העבירה, כי הלא העין רואה והלב חומד אבל אם לא יביט בעיניו מה יחמוד, וכבר אמרו ז"ל (סנהדרין מ"ה.) שאין היצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות וכו'. או שיראה להכניע ולשבר תאות לבבו שלא יחמוד ויתאוה לכל הבלי הבליו כי ימאס ויבזה בלבו כל התאוות והרהורים רעים בבזיון אמיתי, כי הלא כל התאוות מעשה בהמה המה וכמאמרם ז"ל (חגיגה ט"ז.) שלושה דברים דומה לבהמה אוכל ושותה וכו' ואיך אדם בעל שכל יתאוה למה שהבהמה מתאוית הלא לקלון הוא לו, וכבר דברנו במקום אחר בבזיון ומיאוס כל התאוות, כי הלא תאות המשגל הוא הגדול והחזק שבכל התאוות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח) וזה לשונו:: אין לך דבר בכל התורה שקשה לפרוש ממנו כמו בעריות וביאות האסורות וכו', והנך רואה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין וכו' ואם כזה במובחר התאוות מה יענה עוד בהגרועות. וכבר נודע בענין האכילה שמתאוה אדם אליה ביותר ומבואר בשל"ה (באות ק' קדושה) שבה נכלל כל התאוות לצד שחיותו של אדם כולו על ידי אכילה הוא, מה מאוס ומבוזה כל המאכלים אחרי צאתם מן האדם הלא צא תאמר לו ומוסרח עד שילאה האדם להריח אליו, ונמצא איך יתאוה לדבר מאוס כזה, וצריך לעשות באמת כל התאוות רק כמי שכפאו שד בדוחק גדול לצד מצות הבורא בכדי לברר הניצוצות מהם כאשר כתבנו מזה במקום אחר. ונמצא כאשר יהיה זאת באמת בלב האדם ולא יהיה לבו חומד לכל התאוות הללו הרי גם הוא נכון לבו בטוח שלא יבוא לידי חטא, כי אף אם יראה בעיניו אם לא יחמוד לבבו אליהן מה בזה. וזה אומרו כאן וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו, שיכה את העין השייך אל היצר הרע לו ולנוקבא דיליה הנקרא אמה כי אם הוא עבד היא אמה שיקדש את עינו בקדושה דמאריה וישמור את העין שלא לעשות בה דבר כי אם דבר הנוגע לה' לא יותר, ושחתה, שישחיתה לגמרי שכבר הוא נזהר ונשמר בשמירת העין למאוד וכבקשת דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, ל"ז) העבר עיני מראות שוא וגו' אז הנה לחפשי ישלחנו תחת עינו שמשלח את עבדו הוא היצר הרע חפשי מאתו ולא יעבוד לו עוד, כי כבר נכון לבו בטוח שלא יבא לגירוי יצר הרע וכת דיליה, כיון שהעין אינו רואה ממילא הלב לא יחמוד וכלי מעשה לא יגמרו. ולזה אמר,

700

701ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל. שן הוא המכונה לתאות אכילה, וכמו שנמנה בארבע אבות נזיקין (בריש בבא קמא המבעה שהוא השן) וכבר כתבנו בשם השל"ה הקדוש (אות ק' קדושה) כי באכילה נכלל כל התאוות כי כל חיות האדם הוא ממנו, וכשיכניע האדם את תאות אכילתו ממילא בנקל יכניע שארי תאוות, ולזה ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל, שיפיל את שנו ויכניע את תאותו תאות האכילה מכל וכל ואז ממילא בנקל יהיה לו להכניע כל התאוות, ועל כן לחפשי ישלחנו תחת שנו שלא יעבוד אתו היצר הרע כי ילך לו מארצו חפשי מאתו תחת שנו לבד במה שהכניע תאות האכילה כי אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כמבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) וכשלא יתאוה באכילה ממילא לא יתגבר בו עוד היצר הרע להסיתו לדברים אשר לא כן.

701

702וכי יפתח איש בור וגו'. נראה שבא הכתוב לרמז על פתיחת הבור הראשון בעולם, הוא הבור המעותד לכל אדם ליפול שם במותו, ופתיחתו בראשון וראשונה הוא האדם אדם הראשון שבחטאו גרם מיתה לכל באי עולם ופתח את הבור ולא כסהו, ועדיין פיו פתוח ועומד לקבל היורדים לתוכו, או כי יכרה איש בור, הוא, עד הנה אדם החוטא ומרבה עבירות בעולם הנה הוא כורה את הבור עוד ועוד, כי מרבה כוחות הטומאה והחיצונים בעולם והם המתאוין ורודפין להפיל את האדם בבורו בור שחת, כדי שיהנו מאתו במותו בשליטתם על נשמתו עבור עבירות שבידו ונפל שמה שור או חמור רומז על הנשמות הפורחין מן האילן הידוע עץ החיים הנרמז בחמור על שם (בראשית מ"ט, י"ד) יששכר חמור גרם שהוא התורה הנקראת עץ חיים ומשם באין עד בחינת היסוד בחינת יוסף הנקרא שור כי בכור שורו הדר לו ומשם באין לעולמות שלמטה כידוע ליודעים.

702

703בעל הבור ישלם. כלומר זה שפתחו בראשונה או שכרהו אחר כך הוא מוכרח לשלם הנזק כלומר שהוא מוכרח לעשות תשובה שלימה על עוונותיו להשיב את הגזילה אשר גזל, וליחד את אשר הפריד (וכן הוא האמת שאדם הראשון עשה תשובה גדולה וישב בתענית מאה ושלושים שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו וכו' כמאמר חז"ל (עירובין י"ח:) וכן כל אדם מוכרח לעשות תשובה לבסוף לתקן את אשר עיוות) ואז אומר הכתוב כסף ישיב לבעליו הנשמה נקראת כסף מפני שהיא כוספת וחומדת לבית אביה מקור מקום מחצבתה, והיא תיכף במות האדם תשוב לבעליה מקור מקומה למעלה, וקאי על בעל הבור, שהוא משלם בכח תשובתו שכסף ישיב לבעליו, שלא תוחלט הנשמה ח"ו אצל הקליפות והרע על ידי רוב העוונות, כי על ידי התשובה היא חוזרת תיכף אחר מיתה לבעליה, ואמנם הגוף הנגוף הוא המת הודאי המונח בקרקע עולם. וחשך ישפהו. ואולם גם זה לא לנצח יהיה כי יבא עת קץ שגם הגוף יעמוד להודות לשם ה', ולזה אמר והמת יהיה לו כלומר גם הגוף המת יבוא עת שיהיה לו כלומר לבעליו הנזכר שכסף ישיב לבעליו תיכף, והמת יהיה לו לאחר זמן, שזה קץ כל מקוה ותכלית כל תוחלת וסוף כל השמחות, והבן.

703

704אם זרחה השמש עליו דמים לו וגו'. נראה לרמז בכתוב הזה, על פי מה שהארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הח' ענף ב') בביאור פסוק (קהלת א', ג') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כי הנה זה תכלית עבודת האדם ומדריגתו הנבחרת, אם עיני שכל לו להבין, אשר צדקה וחסד גדול וחיבה יתרה נודעת לו ממלך מלכי המלכים ברוך הוא, במה שבחר אותו להיות עומד ומשרת לפניו כל הימים, ואין מדריגה מעולה מזה, כדרך מלך בשר ודם אשר יפגע לפעמים באדם אחד בזוי ונבזה ושפל חסר לחם מוכה ומעונה, וצוהו לעשות לו איזה שירות כמו להגביה לו האבן טוב שנפל מידו לארץ או שאר עבודה, בודאי אי אפשר לבאר בספר גודל הזירוז והשמחה עצומה והאהבה רבה שיהיה לאדם הלז בעת העבודה והשירות הזה ועם כל זה באימה ופחד כי עומד לפני המלך, ומכל שכן דכל שכן אם יצוה המלך לאיש השפל הזה להכתיר אותו בכתר המלוכה להשים כתר מלכות בראשו, מה מאוד יחרד וילפת וישמח וירוה ויתענג וישביע ויתאוה ויחמוד וישתוקק ויצפה לדבר הזה לקחת את כתר המלוכה בידו ולהכתיר בו את מלכו, ומה מאוד יגדל בלבבו אהבת המלך בתשוקה נפלאה בחמדה עזה, על אשר הניח המלך את כל שרי המלוכה העומדים לפניו מלובשים רקמה ושני ומוכתרים בכתרי כתרים מזהב וכסף ואבנים טובות אשר זיו אורם מבהיק ומאיר ומפיק נוגה לכל עבר ועבר ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע, וזיו הדרת פניהם מאיר ומופיע כזיו ברקים המשתלחים והוא הניח את כל אלה ויצוהו שהוא ילביש לו כתר מלכותו ודאי ודאי אם היה יכול היה ממציא נפשו ורוחו ונשמתו מול מלכו במה שבחר בו ועשה לו את הכבוד הזה לעין כל, והיה מוסר עצמו עם כל אבריו וגידיו לאהבת המלך על אשר זיכהו בזה, כידוע מעט להעומדים בחצר המלוכה. ואם במלך בשר ודם כן, שהוא עפר ואפר טפה סרוחה וכו', מכל שכן דכל שכן עד אין שיעור וערך במלך מלכי המלכים ברוך הוא וברוך שמו, אשר אומץ תהלתו באלף אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי השרת אשר זיו אורם והדר יקר תפארתם והבהקת חינם ורוב גודלם אין שיעור וערך, והקב"ה הניח כל אלה ואבה תהלה ועבודה מבשר ודם חסר שכל רימה ותולעה וכל שאר הפחיתות המצוין אצלו, וצוה להם להגביה לו האבן טוב שנפל מידו לארץ המה הניצוצות הקדושים אשר בכל הדברים הגשמיים שבעולם מדומם צומח חי מדבר, שהאדם צריך לבררם מהכל באמצעות האכילה ושתיה ושארי תענוגות בני אדם, ובאופן שלא יעשה בהם דבר כי אם בשביל זה לא עבור תאותו וחמדו וצוה לעובדו בתורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים, שכולם הם כתרי כתרים למלך הכבוד ברוך הוא וברוך שמו כמו שאמרו חז"ל (בחגיגה י"ג: ובתוספות שם ובשמות רבה כ"א, ד' ובזה"ק בשלח נ"ח.) ועיין שם שהאריכו איך שמלאכי מעלה הגדולים הנוראים נוטלין אותן ועושין אותן עטרות וכתרים למלך הכבוד ברוך הוא. ומה יענה האדם קרוץ מחומר אם ישים זאת על לבו שמלך המלכים ברוך הוא וברוך שמו צוהו להכתיר אותו בכתר המלוכה כביכול על ידי תפילתו ומעשים טובים שלו, הלא ודאי רוחו ונשמתו אליו יאסוף באהבה ושמחה רבה ועצומה בעת הכבוד הגדול הזה שזיכהו בכך ולא נתן כביכול ברוך הוא העבודה הזאת לשום מלאך ושרף ואופנים וחיות הקודש כי אם אותו שבחר בו לעמוד לפניו לשרתו ולברך בשמו, ודאי יפול על פניו מרוב השמחה והאהבה והאימה והיראה. ולזה אמר דוד (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא, פירוש מה אתן לך בשביל שאני אליך ה', אין לי בביתי נכבד מנפשי והרי היא נתונה לך בעד זה, ועיין שם כי הארכנו בבחינה זו בדברים נפלאים בעזרת ה', והוא כעין שכתוב תלמידי רבינו יונה והרא"ש (במסכת ברכות פ"ג) פירוש נוסח ברכת מודים דרבנן, שמסיימין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות שהוא על מה שאתה זכיתנו וכבדתנו בזאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות שאנו מודים ומברכין אותך על גודל החן והחסד והטובה רבה שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים ומשתחוים לך ומברכין אותך וכו'.

704

705וזו היא בחינת דרגת עבודת השמש המאיר על הארץ שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"א:) מפני מה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב אמר רבי כדי ליתן שלום לקונה שנאמר (נחמיה ט', ו') וצבא השמים לך משתחוים וכו', ופירש רש"י כדי ליתן שלום לקונה להקב"ה שהשכינה במערב וכיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוית לפני בוראה וכן אמרו חז"ל (בילקוט רמז ת"ו) בפסוק (שמות ל"ד, כ"ח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה כשהיה רואה גלגל חמה בא וכורע לפני המקום היה יודע שהוא לילה ופירשו המפרשים שם ענין השתחויה הלז שהוא לתת שבח יקר וגדולה לשכינה על שזכתה לעשות שליחות המקום היום, ועל ענין זה אמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ה.) פני משה כפני חמה כי משה רבינו זכה לבחינה זו, שכל כך היה חביב וחשוב וחשוק עליו עבודת שמו יתברך עד שהיה מוכן למסור לה' נפשו ורוחו ונשמתו בכל רגע ורגע על שזכה לעשות שליחתו אף פעם אחד בכל ימי חייו, וממילא שלא היה כבד עליו ח"ו עבודת ה', מלרפות מהעבודה אף רגע כמימריה בכל ימי חייו, ואדרבה בכל רגע ורגע יוסיף אומץ טהר ידים בזירוז עצום וחשוקה וחמדה ואהבה יתירה לעבוד עוד ולעבוד עוד ולהיות בעיניו חביב וחשוב רגע עבודה יותר יותר הרבה עד אין שיעור מכל הון יקר נמצא ומלוכת כל העולם או אפילו כל תענוג עולם הבא אשר זה תכלית הטוב לא היה חשוב כלל בעיניו נגד רגע אחת עבודה במה שבחר אותו אלהים הגדול והנורא להיות עבד לו לשמשו ולברך בשמו ולהזכירו ולישא את שמותיו על שפתיו, מה שלפי השכל לא היה ראוי לזה שום נברא בעולם לולי רוב רחמים וחסדים וטוב בורא עולם ה' שהנחיל נחלה הזאת לעמו ישראל להזכיר שמו וליחדו בכל יום תמיד פעמים, ואילו כל הימים דיו, ואגמים קולמסין, ודאי אין להעריך ולהאריך בדבר זה מה שהיה מגיע מאיש הישראלי לתת לבורא עולם בעד עבודה הנפלאה החשובה החביבה הזו, ולזה אמר (קהלת א', ג') מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כלומר אם יהיה כל עמלו בתורה ובמצוות שלא כפי בחינת השמש הנזכרת רק תחתיה למטה ממדרגתה, שלא יהיה מודה ומשתחוה לה' על אשר קדשהו במצוותיו ונתן את כתרו בידו להכתיר אותו כביכול בכתר מלכות, הנה מה יתרון לו בכל עמלו כיון שאינו על צד היותר שלם ואמיתי שיהיה נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם באמת באהבה.

705

706וביארנו בזה שם מאמר חז"ל (שמות רבה מ"ה, ו') בפסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונם: באותה שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר וכו' והוא אומר האוצר הזה של מגדלי יתומים וכו' וכן כל אוצר ואוצר, ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה וכו' עד כאן. והוא פלאי, כי הלא ידוע מאמרם ז"ל (בבא קמא נ'.) כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו ועוד כי אתגורי אתגר זה שאין לו וחז"ל אמרו (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולדבריהם נהפוך שטוב שלא לטרוח ולהכין ויהנה מאוצר הגדול.

706

707ואכן, כי הנה זה העובד תחת השמש שאינו מבין שמחויב עוד למסור נפשו על זכותו בעבודה, ונדמה לו שהוא עובד כדרך העבדים אצל הבעלי בתים שמקבלים פרס מאת אדוניהם, והנה הקב"ה הטוב ומיטיב ודאי שישלם גם לזה שנדמה לו כן, כיון שעל כל פנים הוא עובדו כאשר צוהו כדרך העבד אל אדוניו, וזה נקרא מי שיש לו משלו, כי סבור בדעתו שמגיע לו שכר חלף עבודתו שעבד למלך הכבוד, ולמול זה אומר הקב"ה מי שיש לו משכרו אני נותן לו, כי איני מקפח שכר כל בריה, ומשכרו המגיע לו לפי ערך עבודתו אם מעט ואם הרבה אשלם לו כידי הטובה, אבל מי שאין לו משלו, כלומר אף על פי שעשה מצוות ומעשים טובים לרוב ואף על פי כן אין לו כלום כי יודע בנפשו שאדרבה אם היה בכוחו לתת את עצמו כולו בעבור שזכה בעבודה היה נותן, ומכל שכן שלא יעלה במחשבתו שמגיע לו לשלם איזה שכר בעד עבודה, כי יקרה בעיניו העבודה למאוד עד אשר היה נותן נפשו עליה, על זה אמר הקב"ה אני נותן לו מאוצר הגדול הזה, כי הנה מכבדי אכבד כיון שדעתו יפה כל כך ומכיר עבודתי השלימה ויקר אני בעיניו עד שמתחייב עוד נפשו אלי, בעבור זה אחוננו חנם מאוצר המוכן בזבולי.

707

708וזה שאמר הכתוב כאן אם זרחה השמש עליו, פירוש אם האיר עליו בחינת מאור עבודת השמש להבין אשר עוד צריך להודות לאל הכבוד לאשר זיכהו בעבודה, אז דמים לו שמחויב להמציא דמו ונפשו ורוחו ונשמתו לאלהי עולם ה' אשר בחר בו לשרתו ולברך בשמו ולמסור לו נפשו עבור זה, והקב"ה שלם ישלם פירוש שישלם לו בתשלומי כפל מאוצר הגדול מתנות חנם המוכן לצדיקים גמורים שאינם מבקשים מהקב"ה כי אם מתנת חנם אף על פי שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמאמר חז"ל (ספרי מובא ברש"י ריש ואתחנן), ואמנם שיודעים כי על מעשיהם הטובים אדרבה צריכים הם עוד לשלם ועל כן אינם מבקשים כי אם מתנת חנם, והקב"ה חוננם חנם מאוצר הגדול.

708

709ואפשר זה פירוש הכתוב (מלאכי ג', כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, כי חז"ל אמרו (אבות א', ג') אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם, כי אפילו זה העובד שלא על מנת לקבל פרס כי יודע יקרת עבודה הזו שמחויב לעשות אותה בשמחה ובחנם, אבל נדמה לו בנפשו כי הוא הראוי לאותו איצטלא ודי לו מאוד בעבודתו במה שהוא עובד עבודה כזו, ויוצא בזה עבודת מלכו, גם זה אינו על בחינה השלימה וגם בזה לא בחר ה' להיות חשוב לפניו עשייה זו כראוי למלך הכבוד, כי אם בבחינה אשר הזכרנו שיהיה מוסר נפשו לה' באמת ובאהבה על אשר זכה לעבוד העבודה, ויהיה תמיד ירא וחרד במה אקדם לה' אכף לאלהי מרום להודות לו על אשר זיכני בעבודה הזו מה שאינני ראוי לה בשום אופן, ועל כן כאשר עובד העבודה עושהו באימה ויראה ופחד כי יודע שאינו מגיע לזה לולי רחמי ה' וחסדיו, מה שאין כן הללו הנזכרים למעלה אף שיקר בעיניהם העבודה מכל מקום כיון שנדמה להם שראוים המה להעבודה אינם עושים אותה באימה ויראה, ולא בחר ה' בזה לעבודה השלימה. ולזה אמר אלא הוו כמשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם, שנוסף להעבודה שלא על מנת לקבל פרס יהיה עוד מורא שמים עליכם בעת העבודה לומר וכי אני נבזה ושפל רוח ראוי לעבודה היקרה הגדולה והחשובה כזו, ותהיו תמיד יראים ומתפחדים אחר כל עשיית המצוה במה נודה ונעבוד את ה' אלהינו על שעשה עמנו הזכות הגדול וכו' לכבד אותנו בכבוד הזה להכתירו בכתר המלוכה מה שלא זכו לזה כל מלאכי מעלה ושרפי קודש כנאמר, וכבחינת השמש שהזכרנו.

709

710ולזה אמר וזרחה לכם יראי שמי אלו היראים משמי, לומר במה נודה לשמו על אשר זיכה אותנו בהזכרת שמו הגדול והקדוש וכדומה בכל המצות שלו, שמש צדקה ומרפא בכנפיה, לפי שהם עובדים עבודת השמש, והיה זה שכרם שיאיר עליהם שמש צדקה ומרפא בכנפיה הרומז על התעדנות מראות זיו השכינה בהתגלות לעין כל בלתי לבוש, וכל אחד יאמר (ישעיה כ"ה, ט') הנה אלהינו זה קוינו לו, ומטיילין ביה חינגא לבהדי דשכינתא אשר תשוקה הזו ודאי אי אפשר לבאר בספר אף לא להעריך במחשבה בעודנו בגוף העכור, ועין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (שם ס"ד, ג'), והוא בחינת הוצאת חמה מנרתקה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) שצדיקים מתרפאין בה ומתעדנין בה ולמדוהו מכתוב הזה שמש צדקה וגו' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו להתחמם תחת אורו וזיוו לעד ולעולמי עולמים להיות נחת רוח לפניו שכך מיטיב לבריותיו, ולהתעדן כאשר יאיר אור פניו אתנו סלה אמן ואמן.

710

711כי יבער איש שדה או כרם וגו'. הנראה ברמז הכתוב הזה על פי אשר כתבנו במקום אחר על פסוק (בראשית כ"ד, ס"ג) ויצא יצחק לשוח בשדה וגו', כי נודע אשר כמה וכמה בחינות יש בנשמות בני אדם, ובכלל הם נחלקים לשנים, האחד הוא הנשמות הבאין מבחינת קין בן אדם הראשון והם הנשמות שהם משורש הגבורות, והחיצונים והקליפות הם קרובים אליהם כי כל בחינת אחיזתם אינו אלא רק בגבורות, כי בחסד אין שום שליטה מהם לצד שדרכו להיטיב לרעים ולטובים, ואיך יאחזו באיזה בחינה להרע לה אם הקב"ה מיטיב עמה בחסדו. ואך בשורש הגבורות ששם דנין העולם אם ראוי או אינו ראוי שמה הרגיעה שידה לאחיזת הקליפות באינו ראוי. והשנית הם הנשמות הבאין מבחינת הבל הנמשכין מסטרא דטוב וחסד, והחיצונים רחוקים מהם ואינן נאחזין בהם. ואכן כי הם כלולים זה מזה שנשמות הגבורות כלולין גם מחסדים וכן להיפך רק שזה שורשו מגבורה ועיקרו הוא זה רק שחסדים כלולים בו, וזה שורשו שורש החסדים רק הגבורות כלולין בו. ועל כן הנה אלה הנשמות הבאים משורש החסדים בנקל להם עבודת בוראם מצד שאחיזת החיצונים רחוק מהם שהם הם עיקרי המסיתין לאדם להתאוות ולרדוף אחרי תאות עולם הזה שמזה באין כל הרעות, אך על כל פנים הם בעלי בחירה וקצת בעלי תאוה מפני שורש הגבורות שנכללין קצת בהם, ואך מעט מזעיר הוא ובקל יוכלו לכבוש תאותם ולהכניעם ולהתקדש בקדושת הקב"ה ביראתו ותורתו. ואלו הנשמות הנמשכין משורש הגבורות, להם קשה קצת העבודה מפני הקליפות העומדים באחוריים ונאחזין שם והם השרשים המוכנים לכל הרעות, ואך על כל פנים בידם לעבור על הכל מפני כח החסדים הכלולין בהם והמה מתגברים על בחינת הקליפה העומדת להם באחוריים ומתבררין ועובדים עבודה גדולה מאוד בנחת ובשמחה והמה חשובין לפני ה' יתברך מאוד עד שלעתיד יהיה הבכורה בהם והם יעבדו בבית המקדש כמו שאיתא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ליקוטי יחזקאל ושאר מקומות) אשר על כן יצחק אבינו שהיה שורשו שורש הגבורות פחד יצחק בחינת שמאלא דקדושה הוצרך לתקן תמיד בתיקון יפה בחינת השדה הידוע (בכוונת קבלת שבת בשדה) והוא כי החיצונים נאחזין באותיות ק"ר שבאל"ף בי"ת כמו שאיתא בהקדמת הזוה"ק (ב':) העולה שי"ן, והמה עולים תמיד כקוף בפני אדם אחרי הקדושה ורוצים לחטוף את השי"ן שהיא בקדושה אצלם שיהיה נעשה תיבת שקר והוא חיותם והשפעתם, והתיקון לזה הוא בחינת השדה המבואר שם שנעשה משקר שדה כי מרגל הקוף התחתון הימני נעשה נקודה בראש הריש בצידה הימנית להעשות כמין דל"ת, ומהקו"ף לא נשאר רק הדל"ת ונעשה בחינת שדה שהוא שדה חקל תפוחין המוכן לזריעה ולהצמיח כל טוב וברכה, והכל כשהשי"ן נשמרת מאחיזת החיצונים אז נעשה מק"ר ד"ה ומצטרפין אל השי"ן ונעשה שדה. ועל כן יצחק למען שורשו שהיה בחינת נשמתו קרובה אליהם, והיה ירא תמיד שלא יאחזו בו החיצונים ח"ו בשמץ מנהו, היה תמיד מתקן בחינת תיקון השדה הלזה לגרש החיצונים ולהפרידם מן הקדושה שלא יתאחזו ח"ו בשורש נשמתו קצת, ובפרט בכל מנחת ערב שאז הוא התגברות הדינים בעולם ואז הוא עת שליטתן, ועשה בכל יום ביומו תיקון שדה הזה שלא יגעו בכל בחינת הקדושה כלל ונשמתו יהיה נקי ומנוקה, וזה ויצא יצחק לשוח בשדה ואמרו חז"ל (ברכות כ"ו:) שתיקן תפילת מנחה, ואך למה דווקא בשדה ולא בבית ולא מצינו באברהם ויעקב שהתפללו בשדה, ואמנם הוא התפלל תפילתו בכדי לתקן בחינת השדה הזה (כי כל התפילות הם תיקונים הללו ליחד השכינה ולהפריד הקליפה מהם כנודע) לשמור את השי"ן דקדושה שלא יטלו אותה החיצונים ח"ו, ואפשר על כן אנו אומרים בקבלת שבת בשדה בתחילה תיכף ה'בו ל'ה' ב'ני אלים שהוא ראשי תיבות הב"ל (כמו שמבואר בכוונות) לתקן את בחינת השדה דקדושה לבד בחינת הבל שלא יתאחזו שם החיצונים להיות כלולין מגבורות כנזכר. אבל בחינת שורש קין אינו מנוקה עד אחר גמר כל התיקון המסיים נ'אוה ק'ודש ה' שהוא ראשי תיבות נקי אותיות קין לרמז על נקיון בחינת קין בשורש הגבורות שנפרד הקליפה מן הקדושה, והקדושה נתעלת בקדושת שבת הכל כידוע.

711

712ואמנם כי כאשר יוגברו עוונות בני אדם למאוד, אז ח"ו הקליפה יורש מקום הקדושה ונעשה אצלה בחינת שדה חלילה וזה בחינת עשו איש שדה והוא שדה אדום החרוב ושממה מאין יושב בבחינת מדבר. ואפילו אם לא ירבה האדם עבירות כל כך רק שיתמשך הרבה אחר התאוה והחמדה בתאות עולם הזה לכל מיני תאוותיו, הן הנכנסים לגוף כמו המשגל והאכילה והרחיצה וכדומה, והן מה שחוץ לגוף כמו תאות הממון והכבוד והנצחון וכדומה, והן כל מיני תאוות, ידוע שנמשכין משורש הסטרא אחרא שורש הרע. כי הנה בחינת הקדושה אינו אלא עבודת שמו יתברך ואפילו בכל הדברים החיצונים, כולם לא נבראו ואסור לאדם לעשותן ולהרהר בהם כי אם מה שנצרך לעבודת שמו יתברך כמו המשגל להוליד תולדות או לעונה האמורה בתורה ולא יותר וזאת שיעשנה רק בשביל שהוא יתברך צונו בכך ולא למלאות תאותו, אדרבה ימעט תאותו שם בכל כוחו, וכן באכילה ובכל הדברים החיצונים כאשר כתבנו מזה במקום אחר ולא נכפיל.

712

713ואכן, כל מה שהוא חוץ הנוגע לעבודתו יתברך הרי הוא סטרא אחרא ממש כשמה סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינו לה', כי אפילו הרהור מה, אם הוא לתאוותו לבד שלא בכוונה לשם בוראו שורה עליו הסטרא אחרא כי הוא אינו לה' ולא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים כמאמר חז"ל (רש"י פסוק (בראשית כ"ה, כ"ג) ולאום מלאום יאמץ (על פי פסחים מ"ב:)) כי מיד כשישנו דבר מה באדם שהיא חריבה מקדושת ה' שאינו נוגע לכבודו יתברך, הרי תיכף נתמלאה שם צור שהוא הסטרא אחרא. ולך ראה מה שכתב מרן קדוש אלקים הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשת בלק פסוק (כ"ג, ד') ויקר אלהים וגו') שדיבור אחד לבטלה מה שידבר האדם שלא בכוונת אמת לה' הוא חמור מקרי ממוציא זרע לבטלה עיין שם, ועל כן בהיות האדם הולך אחרי תאותו לעשות מה שלבו חפץ להנאתו, הרי הוא עומד בשדה אחר, כי אם אינו בשדה אשר ברכו ה', ממילא עומד בשדה אחר והוא מבחינת אל אחר שאמרו חז"ל (בשבת ק"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כלים וכו' יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לך עשה כך ואחר כך אומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובדה, מאי קראה (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (אמור ק"ו:) עיין שם. הרי שהשוו חכמינו קלי קלות לחמור שבחמורות שהמשבר כלים בכעסו יהא כעובד עבודה זרה, והכל כי אם האדם עושה דבר שאין בו אלא תאותו בלבד, כי הרי מקלקל כלים הוא רק שעושה כן למלאות תאותו לגמור את כעסו הרי הוא מגדל ומרבה בתוכו בחינת הסטרא אחרא והיצר הרע שהם שורש התאוה והרע, ועל ידי כן ממילא מן הקל הזה יבא לחמור שבחמורות כמאמר הכתוב (ישעיה ה', י"ח) הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. כלומר שמושכין העוון בחבלי שוא שהוא דבר הקל כי הרי בהיתר הוא עוסק ואך שעושהו שלא בכוונת אמת לעבודת שמו כי אם בשביל תאותו, אבל על ידי זה וכעבות העגלה חטאה שאחר כך נעשין עוונותיו עב וגדול מפני שהיצר הרע ימשכנו מיום אל יום יותר ויותר, והנך רואה שחז"ל קראוהו אל זר אל נכר, הרי שהנמשך אחר תאותו נקרא ח"ו משתחוה לאל אחר, כי מיד שהוא נמשך אחרי התאוה הרי הוא הנכנע אליה ומשתחוה לה לצד שרצונו בה ונמשך אחריה והרי הוא עומד בשדה אחר ברשות הרבים לא ברשות היחיד רשות יחודו של עולם. וביותר צריך הכתוב להזהיר בתאות האכילה והמשגל לצד שהוא דבר המצוי ביותר והאדם מוכרח לתאוה זו כי על הלחם יחיה האדם הן האכילה שבלחם והן המשגל שנקרא לחם על דרך (בראשית ל"ט, ו') כי אם הלחם אשר הוא אוכל שהאדם מוכרח להעמיד תולדות כי לא לתוהו בראה וכל חיותו מזה, שעל כן מבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) שאין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה וכו' לצד שהאדם תמיד אצל תאוה זו, וכן בתאות המשגל הרי כתב הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות איסורי ביאה) שאין דבר קשה בכל התורה לפרוש ממנה כמו העריות וביאות האסורות. והרד"ק ז"ל כתב בפסוק (תהלים נ"א, ז') הן בעוון חוללתי כי לצד שהאדם נברא בכח תאוה הזאת לכך הוא עלול לזה ביותר, וכשאדם זוכה להכניע תאוות האלו בלבו ממילא יקל לו להכניע כל התאוות, ועינינו תראינה כי כאשר האדם לא יאכל יום או יומים לא יתאוה כלל לשארי תאות הזמן כל כך, מה שאין כן אחרי אכלו ושתה אז מתגאה לבו ומתאוה לכל הבלי עולם הזה. ועל כן כשיעבור האדם מתאות האכילה ממילא יכבוש תאוותיו כולם בנקל, וגם בתאות המשגל כתב הרד"ק ז"ל שם כשיכניע תאוה זו יקל לו להכניע שאר התאוות לצד שנברא בכח תאוה הזו על כן היא העיקרית בכל התאוות.

713

714והנה השכינה הקדושה נקראת כרם כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית צ"ו.) והוא בסוד הכתוב (שיר השירים ח', י"א) כרם היה לשלמה, והוא מטעם כי כר"ם הוא מספר עשר פעמים שם הוי"ה ורומז לכנסת ישראל בעת הזיווג שמקבלת ה' חסדים וה' גבורות כנודע.ולזה אמר הכתוב (ישעיה ה', ז') כי כרם ה' צבאות בית ישראל, כלומר כי הכרם של ה' צבאות אינו תלוי כי אם בבית ישראל שהם המתקנים הכרם לעבדה ולשמרה לעבדה במצוות עשה שהם הנטעים והאילנות המגדלין ענבי הכרם, והוא רמז אל הברכות והאורות היורדין לתוכה מאור אין סוף ברוך הוא, ולשמרה במצוות לא תעשה מכל דבר המזיק שלא יגע בה ערל וטמא וח"ו אם ישראל אינם כראוי אז הם כקוצים שמכלים הכרם וְיְקַו לעשות ענבים ויעש באושים (שם שם, ב').

714

715ולזה יאמר הכתוב כאן כי יבער איש שדה או כרם, כי רש"י ז"ל פירש כאן כי יבער וגו' לשון בהמה הוא כמו (במדבר כ', ד') אנחנו ובעירנו והוא שיוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ויזיק אותו באחת משתי אלו או בשלוח בעירה וגו' והוא נזקי הרגל, או ובער וגו' והוא נזקי השן האוכלת ומבערת וכו' עד כאן. והכל רומז לדברינו הנזכרים, אם האדם יוליך בהמותיו פירוש תאוות נפש הבהמיות שכל התאוות מנפש הבהמיות באין לפי שכולם מעשה בהמה הן מדברים שאדם דומה לבהמה ויזיק שדה או כרם והוא שדה וכרם הנזכר שיקלקל תיקון שדה אשר בקדושה ויתגברו החיצונים לחטוף השין שבקדושה אצלם לעשות מלת שקר, ואז ח"ו שקר החן שהשקר יש לו חן ומתגבר על האמת שבקדושה, או שיקלקל הכר"ם הוא כרם השכינה ונעשו ח"ו כקוצים שמכלים הכרם ומגדלין שם ח"ו מכוחות הרע עד אשר ויקו לעשות ענבים פרי הקדושה ויעש באושים כוחות הרעות. ובמה יזיק ויקלקל השדה והכרם הזה, אומר הכתוב, הנה הוא באחת משתי אלה, או ושלח את בעירה ויזיק בנזקי הרגל והוא רמז אל תאות המשגל שמכונה על שם הרגל כמו שכתב הרב האר"י ז"ל בפסוק (דברים ח', ד') שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, שלבוש הקדושה שניתן לאדם בעת מילתו לשמנה לא תבלה ותכלה ובאופן כשרגליך לא בצקה שלא טינף את בריתו בקרי או בביאות האסורות רחמנא ליצלן עיין שם, או ובער בשדה אחר בנזקי השן האוכלת ומבערת והוא תאות האכילה, ואמר בכולם לשון בעירה ובער שהכל לשון בהמה הוא כפירוש רש"י שם כלומר שיעשה כל אלו כבהמה ממש להיות מזדווג אל אשתו ואוכל אכילתו למלאות בטנו ותאותו כאשר יוכל ומרבה תאותו עוד כבהמה הזו ממש, ואינו נותן לב כלל להיות מותר האדם מן הבהמה שלא לעשות כמעשיה ויעשה בכח השכל אשר עליו לעבודת ה' כנזכר למעלה ואז ושלח את בעירה ובער בשדה אחר, כלומר כי הן השילוח את בעירה הנזכר והן ובער, הכל בשדה אחר, כי תאותו ואכילתו הכל בשדה אחר הוא במקום הקליפות והרע אל אחר בבחינת עשו איש שדה, והשדה שבקדושה ח"ו נעשה שממה וזרע אין לה. כי חטפו הקליפות, הקדושה אשר שמה בשקר שלהם. ולזה אמר הכתוב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, כי הנה ידוע שכל בחינת הקדושה צריך הזמנה בתחילה כמו שאיתא בזוה"ק (בלק קפ"ו:) שצריכין לומר הב לן ונברך בכוס של ברכת המזון בכדי להזמין תחילה הקדושה כאן בכדי לגרש החיצונים והסטרא אחרא העומדים תמיד באחוריים דקדושה ורוצים להדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם ולהתאחז בקדושת אלהינו ברוך הוא, ובהזמנה הזו מה שמזמין הקדושה בפה מלא מוכרחים הם לברוח כי כשזה קם זה נופל כידוע, והוא על דרך מה שכתבנו במקום אחר בביאור אומרם (קידושין י"ג.) כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהם כלומר מי שאינו יודע זאת שצריך תחילה לגרש הקליפות והסטרא אחרא ואחר כך להתקדש בקדושה דמאריה אל יהיה לו עסק כי כאשר לא יגרשם תחילה ח"ו יתאחזו בהקדושה ולא די שיגיעו לריק יהיה כי אם עוד יגביר כוחות ההם בעולם והארכנו מזה במקום אחר.

715

716ואפשר לזה יאמר הכתוב (שמות ל', ז') בהיטיבו את הנרות יקטירנה וגו'. ותרגומו באתקנותיה ית בוציניא וגו' כלומר כי תחילה הוא מיטיב ומתקן את הנרות במקומן מדשן הפתילות והאפר הנשאר מאתמול ומדליקן, ואחר כך מקטיר הקטורת. והוא רומז למה שכתבנו שתחילה צריך לתקן נרות המנורה שהם המדות עליונות (בבחינת שבעה ושבעה מוצקות הידוע ליודעים) במקומם, לגרש משם כל בחינת אחיזת הסטרא אחרא והוא הדשן והאפר הנשלך לחוץ, ואחר כך מדליק הנרות שיהיה הלהב עולה מאליה בעצמו הלהב דקדושה בעצמו בלתי אחיזת שום דבר והאור מאיר ובא יפה יפה באור בהיר בשחקים, ואחר כך יקטירנה בקטורת שהוא הרמז אל הזיווג והיחוד השלם בהמדות לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בכדי להרבות אור השפע והברכה בכל המדות וכולם יתנו עוז אל בית המלכות בפנים מאירות בשפע וברכה בנחת ושמחה והוא האושר האמיתי קץ כל התקוות וסוף כל התכלית וכן הוא תמיד עד היום הזה כי הנה על ידי עוונות בני אדם שאמר עליהם הכתוב (ישעיה כ"ט, ט"ו) והיה במחשך מעשיהם כלומר שח"ו מכניסין את החושך במקום האור והאור כבה חלילה על ידי אחיזת הקליפות וכבר צווח הנביא עליהם (שם ה', כ') הוי וגו' שמים חושך לאור ואור לחושך וגו' כי מכניסים את אור הבהיר מן המדות העליונות ח"ו אל מקום החושך של הקליפות ונעשה חושך במקום האור ואור במקום החושך. והשב ומתחרט על זה באמת ורוצה לתקן את מה שקלקל ולקרב את אשר הפריד, צריך תחילה לתקן האורות במקומם לגרש תחילה את כל בחינת הקליפות והחיצונים והרע מן אורות הקדושה, והוא על ידי הכנעת התאוות בכל לבבו והחרטה הגדולה עד מאוד בשברון לבבו באמת על מה שעשה, בזוכרו במרידתו במלך הגדול והנורא מלך המלכים ברוך הוא אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשובין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא (דניאל ד', ל"ב), והוא כלב נבזה מנוול בשר ורמה מרד בו לעשות אשר לא צוה לעשות ובזוכרו בפגמים הגדולים אשר עשה בשמותיו ברוך הוא וברוך שמו ובשם הגדול והנורא הוי"ה ברוך הוא אשר אילו אלף שנים יחיה ויקבל עליו כל מיתות וגזירות קשות אינם כדאי על אחת מני אלף על פגם הזה, גם הפגמים שעשה בכל העולמות עליונים ותחתונים שנרגן מפריד אלוף והחסיר אורם והשפעתם וברכתם כמאמר הכתוב (שם נ', ג') אלביש שמים קדרות וגו' והוא הרמז על המעטת האור עד שנעשה חושך שם, ומונע בר יקבהו לאום (משלי י"א, כ"ו), שכל העולמות כולם מקללין אותו על חסרון לחמם. וכאשר משים כל זאת על לבו ומתחרט באמת על אשר עשה אז בזה שובר כל השלשלאין דפרזלא וכל בחינת אחיזת הקליפות בקדושה והפח נשבר והקדושה נתעלית ומתחלת להאיר כבראשונה באור היפה והנעים על ידי קבלת האמת מה שמקבל בלבו לעזוב דרך רשע ומעתה יתחיל לעבוד עבודת ה' ככל אשר יוכל תמיד יום ולילה לא יחשה בכל אבריו וגידיו וחושיו ותנועותיו ודיבורו ומחשבתו שלא יזיז אבר אף הרהור בעלמא כי אם הנוגע לעבודתו, ואז אחר כך יוכל לקשר ולקרב המדות אחת אל אחת באהבה ובחיבה עצומה עזה כרשפי אש לפי ערך התשובה ומעשים טובים שיעשה אחר כך.

716

717ולזה אמר מיטב שדהו, כי צריך להיטיב שדהו זה השדה השייך אליו לנשמתו אשר בקרבו והוא השדה דקדושה שצריך לתקנו תחילה על ידי הפרדת והתרחקות כל בחינת אחיזת החיצונים ממנו על ידי החרטה ועזיבת החטא והכנעת התאוה ולהיטיבו בהעלאת הנרות שיאירו נרות דקדושה במקומם כל אחד על ידי קבלת מעשה הטוב מה שמקבל בלבו אהבת ויראת הבורא אשר כל תאוה וחמדה שבעולם יהיה בטל ומבוטל אצלו נגד אהבת תשוקת שעשוע עבודת בוראו אשר כל מחמדי תענוגי העולם לא ישוו על אחת מני אלף למי שזכה לטעום בנפשו תשוקה זו אף פעם אחד בכל ימי חייו. ומיטב כרמו, שגם כרם השכינה יטיב בכזה כי צריך לתקן תחילה כל המדות במקומם (ונודע אשר כל הפגמים מעוונות בני אדם גם בני איש אינם מגיעים כי אם לבחינת זכר ונקבה סוד ו"ה שבשם בסוד ערוה שהרע נאחז בו"ה שבשם אבל למעלה בי"ה נאמר (תהלים ה', ה') לא יגורך רע, וזר לא יקרב אליהם. וזכר ונקבה נקראים שדה וכרם כי הזעיר אנפין נקרא שדה בסוד (בראשית כ"ז, כ"ז) כריח שדה אשר ברכו ה' ואמרו חז"ל (תענית כ"ט:) שדה של תפוחים והוא חסד גבורה תפארת בסוד ג' גוונין דתפוח כמו שאיתא בכוונות בסוד חקל תפוחין שהיא נקראת תפוחין בעת קבלתה מחסד גבורה תפארת סוד תפוחין עיין שם. והמלכות נקראת כרם כאמור שהיא השכינה בסוד (שיר השירים ח', י"א) כרם היה לשלמה) ועל כן מיטב שדהו ומיטב כרמו כשיטיב שדהו וכרמו לתקנם במקומם ולהאירם באור בהיר בשחקים אחר כך ישלם כלומר שישלים כל המדות להיות שלם בכל, כי כאשר אין היחוד והזיווג הכל נקרא חסר כי אחד חסר את חבירו כי הלא כולם אחד הם בסוד דיוקנא קדישא דאדם וכשחסר החיבור הרי חסר אבר ואבר אבל כשמיטיב אדם שדהו וכרמו לתקנם אז יוכל לקרב מה שהרחיק ולחבר מה שהפריד ואז ישלם לעשותן שלם ויפה בבחינת היחוד והזיווג ויתברך עולם ומלואה תבל ויושבי בה בשמחה ונחת כנאמר.

717

718או יאמר על זה הדרך והכל בבחינה הנזכרת, כי נודע אשר זה כל האדם בעבודתו להתרחק מן השקר, ולהאחז באמת, כי אמת הוא כשעושה דבר למען שמו יתברך לעובדו בזה, זה אמת הוא אפילו כשעוסק בדברים השייכים לגופו מחפצי עולם הזה אם כוונתו לעובדו בזה, זה אמת הוא ומתקדש ומתדבק בקדושת בוראו שחותמו אמת. ולהיפך ח"ו כשעושה דבר שלא למענו יתברך ולכבודו לעובדו בזה, אפילו אם ילמוד כל היום ומתענה, זה שקר הוא ומתרחק מקדושת בוראו מלהיות לפניו כי (על פי תהלים ק"א, ז') דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו ומתדבק ח"ו במדור הקליפות והרע שכל עצמן שקר הוא שאומרים (ישעיה מ"ז, ח') אני ואפסי עוד וגו'. והאדם אשר מתרחק מן השקר בכל יכולתו ומחפש האמת תמיד אז עושה חורבן ושממה בשקר שהיא הקליפות ונעשה משקר שדה הראוי לזריעה חקל תפוחין קדישין כנזכר למעלה.

718

719ואמנם עוד יש בחינה גדולה מזו והוא הנקרא בית וכמו שאמרו ז"ל (פסחים פ"ח.) לא כיצחק שכתוב בו שדה אלא כיעקב שקראו בית, ואפשר לזה ירמז הכתוב (ישעיה ה', ז') כי כרם ה' צבאות בית ישראל כלומר כי ישראל המה כרם ה' ובאופן כשהוא בית ישראל כשהמה זוכים על ידי מעשיהם לעשות למעלה בחינת בית אז המה כרם ה' צבאות, לקבל ההשפעה מכל העשר מדות הקדושות שהם עשר פעמים שם הוי"ה העולה כרם. ואמנם ח"ו להיפך כשהאדם מתרחק מן האמת ומתקרב אל השקר מדור הקליפות אז ח"ו שולטין עליו ארבעה אבות נזיקין הידועים שהן השור זה רגל והבור והמבעה זה שן, שן בהמות, וההבער זה האש, ונרמזים במלת בשקר שהם ב'ור ש'ן ק'רן זה האש מלשון (שמות ל"ד, ל"ה) כי קרן עור פני משה וגו', ר'גל. או שירמוז הק' כפשוטו על קרן השור ויהיה ב'ור ש'ן ק'רן ר'גל כי כאשר האדם מתהלך בשק"ר מתעוררין נגדו אלו הנזיקין, והנה אותיות השניות מהנזיקין הללו עם הכולל עולים מספר כרם, ולזה אמר כי יבער איש שדה או כרם כלומר שיזיק ויקלקל את השדה והכרם והוא על ידי שישלח את בעירה ובער בשדה אחר כי התאוה נקרא בעירה כי הוא בוער ומתאוה לעשות והוא ישלח את בעירה שיתאוה ויבער בשדה אחר לעשות כל העשיות שלא לה' כי אם במקום אל אחר שהוא השקר שאינו לה' ואז הוא עושה מהד' של שדה ר' והנקודה מצטרפת לרגל הה"א ונעשה קוּף ונעשה שקר כנזכר לעיל ואז נעשה מאחד אחר ח"ו כי הוא עושה מהד' רי"ש ועומד בשדה אחר ממש ח"ו וכשהוא מגביר השקר אז ממילא מתקלקל השדה של הקדושה וכרם בית ישראל שלא יקבלו ההשפעה היורדת להם מהיחוד השלם הנרמז בכרם על ידי התגברות האבות נזיקין שהם בשקר ונעשה משדה שקר והכר"ם הוא בתוכן ח"ו באותיות השניות שלהם כאמור. ולזה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כנזכר למעלה שיראה לתקן את השדה והכרם על ידי התשובה ומעשים טובים ואז יתיחד וישלים כל בחינת היחוד והזיווג בבחינת עשר תעשר בכל העשר מאורות עליונים שהם עשר פעמים שם הוי"ה העולה כרם ואז יושפע וירד כל בחינת שפע ברכה והצלחה ושמחה ותענוג ונחת רוח לכל העולמות שלמעלה ומשם על כנסת ישראל ומשם על כל העולם שלמטה ובפרטות על עמו ישראל כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל אמן ואמן.

719

720וכי ישאל איש וגו'. נראה שהכתוב ירמז בזה על המשל המבואר בדברי החסיד הקדוש בעל חובת הלבבות (שער הבחינה) ונאריך קצת להביא כל דברי המשל ללמד לאדם דעת חכמה ומוסר וזה לשונו:: ומה נדמו בזה לשני אחים ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה וחלקו אותה לשנים, ולא היה להם דבר זולתה, והיה האחד מהן דעתן וזריז והשני היפוכו, הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשכיר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו, וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצתו, ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השניה ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בה אדמה על אדמתו, והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה לוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום, וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה וכו' עד כאן לשונו: הצח.

720

721והנמשל מובן מאליו למי שעיני שכל לו ועינים לראות כי הכסיל לא די מה שעוזב עבודת ה' יתברך הנפלאה החשובה שהם שלו ממש אשר עבורם בא לעולם, ובהם יבוא לעולם העליון להראות לפני שולחו כי זה אשר נשאתי את ידי באמונה בעולם הזה במשא ומתן של תורה ומצוות ועבודה המגיע לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, והוא עוזב הכל בעת המצטרך לו לעסוק עבור צרכי גופו ומזונו ומזון אשתו ובני ביתו ובגדים ומלבושים וכל שאר צרכיו המרובים ואף שאם היה רוצה היה יכול למעט בהם שלא יהיה טרוד בכל ימיו יומם ולילה להרבות הון מהבל, והיה יכול לקצר בהם להשאיר שעה ושתים מהיום לחיי עולמים, להכין לו קצת מזון וצידה לעולם הבא גם כן כדרך שמיגע להכין מזון בעולם הזה לשבוע הבאה או לשנה או לשנתים ולא די זה כי אם אף בשעות וימים שהולך בהם בטל לגמרי שלא ימצא מה להשתכר וכדומה שממתין על איזה משא ומתן, נלקח מאתו החכמה והשכל והאימה והפחד והיראה ואהבת בוראו ותענוגי זיו מראות השכינה לעולם הבא, לומר על כל פנים בשעה הזו אלמוד בדחילו ורחימו או אעשה מצוה בכל כוחי וכוונתי כיון שבלא זה אני הולך בטל מה לי אם אעבוד לבוראי בשעה זו, כי על כל פנים צריך לי גם זה על כל פנים לטפל דטפל, ומשליך כל זאת אחר גיוו והולך לטייל בשווקים וברחובות או אפילו בביתו ומחפש לו איזה דבר בטל מה לעשות בעת ההוא ויתענג מאוד כשיפגע איזה אדם שיהיה לו עם מי לדבר ומוציא זמנו היקר בדברי הבאי לדבר דברים בטלים ממלוכת מלכים ושרים ומלחמות סיחון ועוג וכדומה, וממילא יקוים בו מאמר החכם (משלי י', י"ט) ברוב דברים לא יחדל פשע, כי יבא מזה לדבר דברים האסורים המכעיסים לבורא עולם כמו הליצנות ושקרים ולשון הרע ורכילות וכדומה. ובלא זה אמרו חז"ל (יומא י"ט:) כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר (דברים ו', ז') ודברת בם ולא בדברים בטלים.

721

722אהה, על גודל המבוכה הזאת איך נחשכו עיניהם מראות, ולבם מלהבין, כמה וכמה נבערה חכמתם בזה אשר מוציא זמנו היקר שהיה לו עת לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ולהכין לו קצת צידה למחמדי עולם הבא להתענג שם מזיו שכינתו, להבלי שטותים מעשי תעתועים ומכל שכן בדברים אשר עוד יורידוהו לבאר שחת.

722

723ואכן המשכיל על דבר אמת לא כן הוא עושה, ונפשו יודעת מאוד אשר כל מה שהוא עושה בעניני עולם הזה מצרכי גופו ומזונו וטרף ביתו, זה הכל הוא עושה בשדה של אחרים, שאינו שלו כלל כי לא יבא עם זה למקום שנלקח ונשלח משם, ועל כן ממעט בו בכל האפשרי ולא יעשה בהם כי אם המוכרח בהן בלבד בהכרח מופלג שאינו יכול להיות זולתו ומיד כשיהיה לו שעה ושתים שלא יעסוק בהן מצד בלתי הזדמן או מצד שכבר יש לו על יום זה או על שבוע זה, בורח ממנו ועוזבו וחוטף עצמו לעשות דבר בשלו שהוא עסק התורה והמצוות, והעיקר הוא כי בעת עסקו בהן עושה באהבה ושמחה כאדם העושה בשלו בכל כוחו ומגמתו ואינו ממתין על זמן המוכן כי אם כל יומא זמנו ולא ינוח ולא ישקוט ביום ובלילה ולעמוד בבוקר השכם לעבודתו ובזירוז עצום ועבודה רבה, ושיהיה על צד היותר יפה ונאה וראוי כי אלו שלו המה, וכשיניח ציצית או תפילין או אתרוג או שאר כל המצוות יראה שיהיו יפים ונאים ומהודרים לרוב וטהורים ונקיים מכל עסק ממון אשר לא נכון כמו בהונאת מדה ומשקל ואונאה לחבירו וכדומה כי זה הכל יפסול המצוה ולא יהיה לריח ניחוח לה', ומפנה עצמו אז במחשבתו ולבו מכל עסקים אחרים המוטלים עליו מעניני עולם הזה כי דבר זה הוא העיקר בעיניו לצד שהוא שלו, ועושאם באהבה ושמחה, ולא יעצרנו ולא יעכבנו גשם ושלג ודלף טורד מללכת אל בית התפילה בעתה ובזמנה לעבוד שם עבודתו בחשק עבותות אהבתו כי מתאוה אליה מאוד, להיות ידיעתו נכונה שרק זה ישאר לו לחיי עולם וזה הוא חלקו מכל עמלו.

723

724ובזה כתבנו במקום אחר פירוש הכתוב (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיו. פירוש שכל איש הנה את קדשיו שהם התורה והמצוות זה לו יהיה, שידע כי רק זה שלו הוא ויעשה בהם כאשר אדם עושה בשלו החביב עליו, וכל עניני עולם הזה ידע כי הוא נשכר בשדה אחרים אשר מקצר בהם ככל הצורך ועושהו בהכרח ומשליכו מעל פניו כאשר יוכל והארכנו שם ולא נכפיל. וזה אפשר לרמז בכתוב (שמואל-א כ', כ"ח) מה שאמר יהונתן נִשאֹל נִשאַל דוד מעמדי עד בית לחם, כי באמת הנשמה הקדושה אשר ניתנה בגוף האדם להחיותו ולעשות בכוחה כל אשר הוא עושה, לא ניתנה בו בכדי לעשות בכוחה כל עניני הבלי עולם הזה ותענוגיו המריעין לנשמה, ועיקרה ניתנה שהוא בכוחה יעבוד את אלהי עולם בתורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים וזה יהיה מעשהו כל היום, כי לזה ירדה לעולם השפל הזה. ואמנם מה שהוא מן ההכרח למזון הגוף ושאר צרכיו המוכרחים אשר בלעדם לא יוכל לעסוק בתורה ומצוות ה', הנה בשעה הזו נעשית הנשמה בבחינת שאלה להגוף שהגוף משאיל אותה על שעה זו שתעבוד עמו ותפעיל אורה בו בעת האוכל ואחרי כך כשעובד ה' בכח האכילה ההוא הנה מחזיר את השאלה לבעליו ועובד עם כח גופו בכח המזון עבודת שמו שהוא עבודת הנשמה. והנה ידוע אשר יהונתן היה בבחינת הצדיק יסוד עולם שעל כן בשמו ג' אותיות יה"ו משם הוי"ה ברוך הוא, והוא הרומז לבחינת הנשמה. ודוד הוא בבחינת המלכות הרומז להגוף כי מלכות היא גופא קדישא כנודע. ועל כן אומר יהונתן שהוא בחינת הנשמה נִשאֹל נִשאַל דוד מעמדי עד בית לחם, שהגוף שאל מאתי עד בית לחם להכין לחם וטרף לביתו בכדי שיעבוד ה' בכח האכילה, וכן בשאר צרכיו הגשמיות.

724

725והנה יש בזה שלושה בחינות. בחינה א', הוא כאשר האדם בעת עוסקו בדברים הגשמיים לבו שלם ושלם עם ה' אלהיו ואימתו ופחדו עליו שלא יפול תחת רשת היצר הרע והקליפות המצויים שם שהם כוחות התאוה והחשוקה לדברים הגשמיים המטונפים האלה כמאמר חז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה וכו' וכן באכילה מה נעשה ממנה אחר האכילה וכדומה, והאימה מוטלת עליו, ובכח הזה הנה משים על לבו מיאוס תאוות הדברים ההם, וממאסם באמת בלבבו עד שנעשים נבזים בעיניו נמאס, ועל כן מקצר בהם וממעט בהם ככל אשר יוכל וכבחינת עובד בשדה אחרים אשר הזכרנו, וכמאמר חז"ל (נדרים כ':) ודומה עליו כמי שכפאו שד, ופירש הר"ן שם שכל כך היה ממהר במעשה זו כאדם הנטרד מחמת שד שכופהו. וכן באכילה כמו כן שאינו אוכל רק לשבירות רעבון נפשו ולא יותר והכל באימה ופחד שלא ימשוך אחר התאוה, ובמעט ההכרחי אשר עושה ודורך בה אינו מכוון להנאתו בשום אופן רק לברר ניצוץ ה' הטוב אשר בדבר ההוא המחיה אותו להעלותו למקום שרשו אשר נלקח משם, כי רק את זה אהב לקחת לפיהו מניצוצי הקדושה אשר בדברים ההם, להשביע נפשו ונשמתו מנצוצין ההם אבל מילוי גשמיות גופו ותאותו נמאס בעיניו בתכלית המיאוס עד ששוה בעיניו אם יאכל עתה או יאכל אחר זמן זה ועתה יעשה דבר מצוה אחרת או ילמוד בכדי לרוות נפשו במצוה כי האכילה והמצוה שוה בעיניו ממש שאינו אוכל רק לשם המצוה, וביותר יניח האכילה בשביל המצוה בכדי להבחין עצמו בבחינות שונות שלא יהיה כוונתו לתאוה למלאות רעבון נפשו כי ירעב. ובירורי הניצוצות הוא, או כאשר נפשו יודעת היטב ברזי אלהינו יתברך שמו הכתובין ומסורין בדברי מרן קודש קדשים האר"י ז"ל, והן אפילו בכוונה הפשוטה לעבוד על ידם לבורא עולם כנזכר כי הנטפל למצוה כמצוה דמי, והעיקר בשניהם הוא המיאוס בדברים הגשמיים והתאוה, והאהבה לניצוצי ה' השורה שם להחיותם. בזה נכנע ונשברה הקליפה מאוד לצד שהוא מבזם וממאסם בלבו והניצוצין יעלה ויבוא למרום שבתו כי הוא יברר הטוב מהרע לידע אשר זה הוא תכלית הטוב ואותו אהב, ומואס ושונא את הרע תאות הגוף, והבן. ובחינה הב', הוא למטה מזה כאשר אינו יודע בכל אלה ואוהב ועומד וחושק לתאות הלב בלבד למלאות בטנו וכריסו בתאוותו באכילה או במשגל וכדומה ואף על כל פנים יראת אלהים על פניו להשמר מנדנוד עבירה ואיסור אשר בהם, כמו במאכלות אסורות שרואה טריפה לעצמו ואינו מבקש צדדי היתר להתיר את האסור ומספיקות נדה וכדומה. ובחינה השלישית, הוא עוד למטה ח"ו כשאינו משים על לבו יראת ה' לדקדק בדברים ההם, ואינו משגיח בביתו במאכליו ומשתיו איך נוהגין אצלו ומאמין לעבדיו ולנשיו בבדיקתם ועשייתם, אף שאם יבוא אחד מהן להלוות מאתו זהב אחד או חפץ קל לא יאמינם בשום אופן כי חשודים בעיניו שיכזבו לו ולא יחזירו אליו, ועל התורה והמצוות נאמנין אצלו בתכלית האמנה בכל אשר יאמרו כי זה כשר הוא ואנו בדקנוהו יאמין להם, ולא ידרוש ולא יחקור כלל על זאת, והכל לפי שהוא דבר קל בעיניו אם יהיה כך או כך ח"ו, וממילא כשאינו נותן דעתו ולבו נכשל בכמה מיני איסורים המצויים כמו תולעים והתערבות כלים בכלים כלי בשר וחלב והעיון בעופות ממיני טריפות ודיני מליחה על בוריין וחילול שבת וכדומה.

725

726והנה ההפרש וההבדל בשלוש בחינות הנזכרים מול תשלומם מן השמים הוא כן, כי אנשי כת הראשונה נוטלין שכרן משמים על כל עשייתן בדברים הגשמיים כמו עבור התורה והמצוות, כיון שאינם עושים הדברים ההם, כי אם לשם מצוה, מה לו מצוה זו או זו, ואמנם הללו אשר עושים אותם על צד מובחר השלימות ברזי אלהינו יתברך שמו אחרי מיאוס התאוה כאמור, זה נוטל יותר שכר עליהם, מעל עבודת תורה ומצוות, כי קשוטין הללו העולים לשכינה מדברים התחתונים חשובים למעלה מאוד מאוד עד אין שיעור, וזה דמיון בן המלך אשר נתרחק מאת פני אביו למדינה רחוקה מאוד ונתנוהו שם בכבלי ברזל ובשביה, ולימים רבים ניצול בן הזה מהשביה ובא לבית אביו, אשר ודאי אין בריה יכולה לשער גודל השמחה העמוסה והתענוג הנפלא לאין קץ שיש אז להמלך והמלכה ולהבן גופא בראות פניהם זה עם זה, ומי יוכל לפאר גודל פאר החיבה והתשוקה והשעשוע והחמדה והאהבה שיש אז להמלך עם בנו עד אין שיעור. מה שאין כן אם בא בנו ממקום קרוב אף שיש גם כן תענוג לאב ממנו, אין זה כתענוג הזה. וכן הוא בדבר הזה כי כל התענוג והשעשועים המגיעים לבורא עולם מעבודת התורה והמצוות, זה נקרא מקום קרוב כי כל התורה שורשה בשמים הוא ובשמי השמים העליונים, (ואף שהעידה התורה כי לא בשמים הוא עיין בחיבורנו סידורו של שבת תחילת שורש השלישי פרשנוה על נכון) אבל התענוג והשעשועים וניצוצות הקדושים העולים מדברים התחתונים והגשמיים זה נקרא מקום רחוק למאוד כי נתרחקו מאוד מאור פני מלך חיים ונתונים בגלות ובשביה תחת מדור ורשות הקליפות, ואיש המעלה הדברים ההם למרום שבתם נעשה שמחה בכל העולמות שלמעלה לפני בורא עולם ברוך הוא עד אין שיעור וערך.

726

727ואל זה רמזו חז"ל באומרם (חגיגה י"ב:) בפסוק (בראשית א', ב') והארץ היתה תהו ובוהו מכדי שמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב מעשי ארץ תנא דבי ר' ישמעאל משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי השכים ומצא נשים ואנשים למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים, כי מי שמשכים להודות לשם ה' ולהמליכו וליחדו בעולמו על ידי מעשי התורה והמצוות זה נקרא דרכו להשכים כי כל דרכיה דרכי נועם והתורה מן השמים ניתנה וכולה שמותיו של הקב"ה ודרכה בכך להשכים עמה לעבוד לאלהי עולם, אבל ליחד שם ה' ולהמליכו בעולמו ולענדו עטרה לראשו עם דברים התחתונים שלבו של אדם מתאוותן ומחמדתן והוא לשבור תאוות לבבו ולהכניעם ולצער גופו תמיד להכניע כוחי תאות מורשי לבבו החקוקים בו, זה נקרא אין דרכו להשכים ולזה הקב"ה משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים ועיין בחיבורנו (שם בשורש החמישי) שהארכנו בבחינות אלה הרבה הרבה, ועל כן בודאי זה בא בשכרו משלם על כל עשיותיו בדברים ההם בלתי ספק. ואכן הכת השניה אשר אוכלין לתאוותם בכרס מלאה הנה ודאי לא נאמר שישלם להם עבור זה, ואכן זאת להם כיון שמדקדקין על עצמם באיסורי הדברים ההם לחפש ולבדוק עד מקום שידם מגעת, לכן אפילו אם יארע להם דבר שלא כהוגן להכשל בשוגג במאכלי איסור או בשארי איסורים לא יענש על זה ממרומים כיון שהוא נתן עיניו ולבו לעיין בכל פרטי הדברים ומה היה לו לעשות, אבל בחינת כת השלישית אלו שאינן נותנין לבם כלל לשאול על כל הדברים אם מותרים הם או לא, הם בודאי יתנו דין וחשבון על כל שגגותיהם אשר יארע להם, כי שגגתם כמזיד הוא לצד שלא נתנו לב להיות עיניהם ישיתו לנוכח פקוחות להשגיח על כל דרכיו תמיד שלא יכשל ח"ו.

727

728ועל כל הדברים האלה רמזה תורתינו הקדושה כאן ואמרה וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, פירוש ששָאֹל ישאל מעם נשמתו הנקראת רעהו אל הגוף עד בית לחם לעשות בכוחם דברים התחתונים הגשמיים מאכילה ומשגל ושאר צרכי בני אדם. ונשבר או מת, כי נכשל ח"ו בעבירה בעודו עוסק בדברים אלו ולפי ערך העבירה יש שנפשו נשברת לבד באבר אחד ממנה על ידי העבירה, ויש מעין כריתות ומיתת בית דין שנפשו הקדושה נכרתת מאתו ונעשית ח"ו בבחינת מת שמורידה אל קליפת החיצונים הנקראים מתים. הנה כן דינו, בעליו אין עמו שלם ישלם, כי הקב"ה נקרא בעליו של הנשמה הקדושה שמאתו נלקחה ואם השואל הזה בעליו אין עמו כלל בעת עוסקו בדברים ההם שאינו משים על לבו כלל אימה ופחד ויראת בוראו לדקדק באיסורין ולראות שלא יכשל, וכסיל בחושך הולך שאינו מביט כלל על דבר הבא לפניו רק יקחהו וישאהו על אברתו לאכול ולשתות וכדומה, אז שלם ישלם שמוכרח לשלם על כל השגגות כי שגגותיו מזידין הם לצד שלא חפץ כלל לראות שיהיה כל עשיותיו נעשין בהכשר, וכפל לומר שלם ישלם שאם לא ישלם בתשובה בעולם הזה ישלם בעונשים קשים ומרים בגיהנם לעולם הבא, וזה בחינת כת השלישית התחתונה שהזכרנו. ואמנם,

728

729אם בעליו עמו. שיראת ה' על פניו ואינו נשכח מלוח לבו פחדו ואימתו מלראות להזהר ולעשות כל הצדדים שלא יקראנו ח"ו שום מכשול בכל הדברים האלה, אז אף על פי שיקראנו אסון לפעמים שיכשל בדבר איסור, לא ישלם, כי שוגג הוא ומפורש אומר הכתוב (במדבר ט"ו, כ"ו) ונסלח לכל עדת ישראל וגו' כי לכל העם בשגגה, והוא בחינת הכת השניה שהזכרנו, אבל לא יטול שכר על עוסקו בדברים ההם כיון שמכוון בהם להנאתו ותאותו די לו במה שנהנה בתאות גופו. ואכן אם שכיר הוא, שאינו עוסק בדברים ההם כי אם כבחינת השכיר המושכר לשדה אחרים, שעושה אותם על צד ההכרח הגדול שאין לו אופן אחר כדי חיותו, אבל הוא נבזה בעיניו נמאס כל בחינת התאוות ההם, ומיד כאשר יוכל להפטר עצמו מהם בורח כמשביה ממש וכעבד מאת אדוניו אשר מושכר בידו שמיד שיגיע עתו להפטר ממלאכה, לא יעשנה עוד בשום אופן, ותיכף ילך לו לביתו ולארצו לעשות בשלו, ואינו מכוון באכילתו רק לשבירת רעבונו בכדי שיוכל אחר כך לעסוק בשלו או בשביל העלאת הניצוצות אשר הזכרנו. הנה זה, בא בשכרו, כי הנה שכרו אתו לקבל על עוסקו בדברים ההם כתורה ותפילה ומעשים טובים ויותר, ובא למעלה בשכרו משלם כדבר האמור.

729

730הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'. אומרו לפניך לכאורה מיותר, ואפשר ירמוז על פי אשר שמעתי בשם הרב הגדול איש אלקים קדוש מורינו הרב דוב בער מגיד מישרים דק"ק מעזריטש זללה"ה, כי המלאך שהיה עם משה בעת בקיעת ים סוף היה שמו לר"ד והמה אותיות שלפני שם משה, על כן אנו אומרים בוקע ים לפני משה שבקיעת הים על ידי השם שלפני משה וזה השם מסוגל לרדוף את אויבי האדם ולהכניעם תחתיו על שם הכתוב (ישעיה מ"ה, א') לרד לפניו גוים וגו' עד כאן דבריו. ולזה אמר לו עתה הנה אנכי שולח מלאך לפניך כלומר זה המלאך שהוא לפני שמך והוא לר"ד הנזכר וכבר היה זה לפניך בבקיעת הים והכל מפני שהוא לפניך כלומר לפני שמך והוא המסוגל לזה. ולזה אומר לו,

730

731כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי וגו'. כי (שם) לר"ד לפניו גוים וגו' שהוא הממונה להשפיל גויי הארץ ואומות העולם, ואך משה רבינו לא חפץ בזה כאשר אמר לו להלן (בפרשת כי תשא ל"ג, ט"ו) אם אין פניך הולכים אל תעלנו וגו' כי מבואר בדברי הרב האר"י ז"ל ששם טד"הד והוא שם שלפני אותיות הוי"ה יתברך הוא המבטל כל בחינת אלהים והוא גוער בהשטן כי הוא מספר כ"ב ועליו נאמר יגער ה' בך השטן (ועיין בדברי הרב בעל שערי גן עדן בכוונת תיבת חמירא אצל ביעור חמץ שמבאר שם בחינה זו), ולזה אמר משה אם אין פניך הולכים אל תעלנו וגו' כלומר השם שלפניך שהוא טדה"ד והוא הכופה ומאסר את הס"ם ונוקביה וכל אלהים אחרים תחת רשות השכינה עילאה, וממילא יהיו כל אומות העולם תחת יד ה' שכינתא תתאה, כי מתחילה יפקוד ה' אל צבא המרום במרום, וממילא יורד על מלכי האדמה באדמה.

731

732ועוד אפשר ירמז בזה כי א'נכי ש'ולח מ'לאך הוא ראשי תיבות אש"ם שהם אותיות אמ"ש רק שהזכר באמש והנקבה באשם כמו שאיתא בספר יצירה (פרק ג') ורצה הקב"ה לשלחו עם בחינת הנוקבא לפניו כי הוא אש אוכלה לגרש הגוים, ואך משה רבינו שפני משה כפני חמה והוא מבחינת דכורא כידוע וכמאמר הכתוב (בראשית י"ט, כ"ג) השמש יצא על הארץ לשון זכר, לא רצה באש"ם שהוא הנוקב"א ואמר אם אין פניך הולכים שהפנים בחינת זכר הוא כי הנקבה תסובב גבר אל תעלנו מזה כי הוא רצה לקבל דוקא מבחינת דכורא אור החסדים.

732

733ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך וגו'. להבין מה שפתח הכתוב בלשון רבים ועבדתם וגו', אלהיכם וגו' וסיים בלשון יחיד לחמך מימיך וגו', נראה על דרך אומרם ז"ל (כתובות ס"ז:) בפסוק (דברים ט"ו, ח') די מחסורו אשר יחסר לו וגו' אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו וכו' וההיא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה במה אתה סועד אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן וכו' עד אדהכי אתי אחתיה דרבה וכו' ואתיא ליה תרנגולת פטומה וכו' הרי שהקב"ה חוץ מה שהוא מכין מזון לכל בריותיו אשר ברא מזון בכלל הראוי לכולם אף מכין לכל אחד ואחד במקום שהוא שם כפי מאכלו הראוי לו והרגיל עמו מכבר שאינו יכול לאכול מאכלים אחרים כל כך, ולזה משבח הכתוב ואומר (תהלים קמ"ה, ט"ו) ואתה נותן להם את אכלם בעתו כלומר שאתה נותן להם את אכלם מה שהם אוכלין מכבר אתה נותן לכל אחד ואחד זה דוקא במה שרגיל בו לא פחות מזה, ובעתו. ועל כן אמרו חז"ל בזה (כתובות שם) מלמד שלכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו, ולכאורה מה חידשו חז"ל בזה הלא גם בכתוב מבואר זה שנותן לכולם אכלם בעתו, ואמנם כי בכתוב נאמר בלשון רבים והוא מזון הכולל כולם יחד, והם אמרו שלכל אחד ואחד מזמין לו דייקא שלפי הראוי לכל אחד ואחד מה שטבעו סובל לאכול הקב"ה מזמין לו לכל אחד ואחד פרנסתו ומזונו כפי טבעו ובעתו, והמה דייקו זאת ממה שאמרנו שאתה נותן להם את אכלם מה שאכלם מכבר הוא, והוא השייך לטבע כל אחד ואחד. ואולם כי זה שהאדם מובדל מחבירו בהנהגותיהם הוא על שני פנים, או שהוא יותר מעונג ומפונק מנערותו מחבירו, כענין שנאמר (דברים כ"ח, נ"ו) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וגו' וכאשר אמרו שם (כתובות ס"ז:) דלא איבעי ליה למפנק נפשיה כולי האי. או שבא מצד החולי כי גופו אינו בריא כבריאות הצריך אל הגוף ועל כן מוכרח לאכול מאכלים אחרים קלים וטובים ואינו יכול לילך ברגליו כי אם לרכוב על הסוס ועבד לפניו לשמשו. ולזה אמר כאן וברך את לחמך וגו' לא רצה לומר בלשון רבים כי לשון רבים הוא הכולל הכל, וזה דבר אחר שיברך את לחמך לחם המיוחד לך לבד, כאשר מיוחד לכל אחד ואחד מישראל לפי טבעו ומזגו כן יברך אותו ועל כן לחמך דייקא ומימיך דייקא, השייך לכל אחד ואחד ובזה נכלל כל הצטרכות האדם אפילו סוס לרכוב עליו כי הכל מכונה על שם הלחם כמאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ') ונתן לי לחם לאכול, כי הלחם הוא עיקר חיות האדם וכל הנצרך אל האדם הכל נכלל בו, ובהכל יברך אותך מה ששייך אליך. ואכן אומר הכתוב כי אחרי אשר אני דובר אליך כל הדברים האלה מורא תעלה על נפשך שלא ימצא בך סובלי חלאים ח"ו שיהיו משונים מחבריהם עד אשר תצטרך להכין לכל אחד לבד השייך לו, לזה אמר לא כן כי והסירותי מחלה מקרבך שלא יהיה בך חולי כלל, רק עבור הנמצאים מעונגים ומפונקים ביותר או שיהיה כן בטבע הולדו, כי גם טבע אדם גופא מיום לידתו אינו שוה לכל אחד, וכמאמר חז"ל לפעמים באיסטניס כמו שאיתא (בבא בתרא קמ"ה:) או להיפך נפש היפה תאכלם (חולין ס"ד:) או שיהיה זה לצד הרגלו מנעוריו בתפנוקי מלוכה כי יהיה בך כל אלה שאחד יתעדן בעצמו מנעוריו בתפנוקי המלכות לזה אכין לכל אחד ואחד הראוי לו ולא יחסר דבר.

733

734לא תהיה משכלה ועקרה וגו' את מספר ימיך אמלא. לכאורה היה לו לסיים את מספר ימי בניך אמלא כי הלא על שיכול בנים קאי וההיפוך הוא שימלא מספר ימיהם, אם לא שנאמר שהוא דבר בפני עצמו ולא קאי אמה שלמעלה. ואכן עוד יש לרמוז בזה כי הנה ביארנו במקום אחר אשר כל מצוה ומצוה שנתן לנו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו יש בו בחינת נשמה וגוף כי הכל נעשה בדיוקנא קדישא דאדם וכל הבחינות שבעולם הם מחומר וצורה כנודע, אף מלאכי מעלה גם המאורות עליונים הם המדות הקדושים הם עצמוּת וכלים כנודע, חוץ מאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שהוא אחד פשוט יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה. והנה גוף המצוה הוא העשיה הגופניות שיש בה כמו הנחת התפילין על היד והראש ולבישת הטלית ונטילת לולב וכדומה, ואמנם הנשמה שבהם הוא החיות שבכל מצוה מה שצריך האדם להשים מחשבתו בעשותו אחת ממצוות ה', כי אם יעשה האדם את מצוותיו כגולם בלי שימת המחשבה למה הוא עושה זאת הרי הוא גולם לבד כמו באדם שהגולם לבד שהוא גוף בלתי חיות הנשמה הרי הוא מת והוא מונח כאבן דומם, וכן המצוה הזו מונחת בארץ הלזו ולא פרחת לעילא כאשר נבאר.

734

735והנה בחינת חיות הנשמה אין ערוך אליהם ואין שתי ידים זוכות כאחת להביט אל החיות שבהם בשוה כי הלא עיקר חיות הנשמה שבהם הוא האהבה והיראה שמעורר האדם בלבו בעת עשותו המצוה, ומי שיש לו לב משכיל להבין בגדולת הבורא לפי ערך זכות נשמתו, הרי אפילו בלתי שום כוונה גדולה או קטנה רק כשיזכור בדרך המשל אם היה עומד לפני מלך בשר ודם והמלך יצוהו לעשות לו איזה שירות להושיט לו איזה דבר וכדומה, האם יצוייר גודל זה החשק והזירוז והאהבה הצמודה והתאוה שיבער בלב איש הלזה לשרת את המלך בכזה וכמה וכמה יתאוה ויחשוק בכל לבב שיצוהו המלך לעשות לו עוד איזה שירות וכאשר יצוהו הלא כארי יתגבר וירדוף יותר מכחו ברב הזירוז והשמחה, עד שאם ישאלנו אדם איזה דבר לא יעננו ואם ידבר אליו לא ישמע לו, כי הוא וכל כוחי גופו ומחשבתו וכל אבריו וגידיו מצומדים וחשוקים בחמדה הזו להביא למלך את אשר צוהו בזריזות רב יפה שעה אחת קודם, בכדי שיהנה המלך מאתו רגע קודם, וכשיביא הדבר לפני המלך ודאי לא ישליך לפניו תיכף הדבר ההוא אשר שלחו אחריו, כי אם יבוא אצלו ויעמוד במורא ובושה והכנעה ובאהבה ושמחה ויניח הדבר הזה לפניו באימה ופחד ורעדה בפניו והשמחה קשורה וצמודה בלבו שזכה לעשות שירות זה להמלך, וזה הוא אפילו שירות מה, ומכל שכן בשירות שיודע שהמלך נהנה מאוד מזה כמו איזה דבר מאכל או משקה טוב שאינו עתה לפניו והוא מתאוה לזה, ואינו רוצה להשתמש בזה במשרתים ויועצים העומדים לפניו לאיזה טעם, או אפשר שהם אינם מכירים דבר קטן כזה והוא איש כפרי יודע ומכיר בדבר הזה והמלך מתאוה וחושק מאוד לזה, ועתה כשבא זה לפניו אומר לו בני עשה לי נחת רוח והבא לי את זה משם להנאני כי אני מתאוה ומשתוקק לזה, מה יכלה נפש האדם הלז בכל מאמצי כוחו ומיצוי דמו לרדוף בהרים וגבעות על הסלעים ועל האבנים ואם יגוף את רגלו לא ירגיש כלל ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג מלהשיג זאת בנפשו ממש, ולהביאו לפני המלך במורא ובושה והכנעה רק שבלבו יוגדל השמחה לאין קץ שזכה להנהות את המלך משלו.

735

736והנמשל מובן מאליו כי הלא מלך מלכי המלכים הקב"ה המלך הגדול הגבור והנורא עומד תמיד על האדם ורואה במעשיו והוא מצוה על האדם באהבה ובחיבה, בני עשה מצוותי שיהיה לי לנחת רוח כאשר תעשה מצוותי בדברים האלה שלמטה מן עורת בהמה טהורה (פרשיות התפילין) ומצמר רחלים (לבישת הטלית) ומעצי הדס ולולב וכדומה. כי משרתי עליון מלאכי מעלה אינם מכירים בדברים האלה לרב מעלתם, ואנחנו שוכני בתי חומר יודעים ומכירים בדברים האלה הגדילים בארץ על מים רבים, והוא מתאוה לעשות מצוות בדברים האלה, בכדי שתמלא הארץ דעה את ה' וידע כל פעול כי הוא פועלו ויבין כל יציר כי הוא יוצרו והוא לו תענוג ונחת רוח, הלא כל כוחי הגוף והנשמה שבאדם עם כל מצוי דם נפשו אינם כדאים להתקיים כלל רגע אחת רק לרדוף כקורא בהרים לעשות מצוות הללו בכלות נפש ממש למען עשות לו נחת רוח בדברים האלה, והכל באימה וביראה כי הוא עומד לפנינו ורואה במעשינו ואך בלב יגדל השמחה והחדוה ואהבה לאין קץ שזכה לעשות שליחות שמו יתברך לעשות לו נחת רוח, הלא אם ישים האדם את דברים האלה על לבבו ודאי לא ינוח ולא ישקוט ולא יקח לו מאכל לפיו ושינה לעיניו רק לרדוף להשיג חלק מצוה אחת ממצוותיו יתברך שמו, באהבה ושמחה רבה לאין קץ ממש, וכאשר יקום יחלה נפשו בו ממש להמתין בתוחלת ממושכה מחלת לב עד עת הגיע זמן קריאת שמע ציצית ותפילין בכדי לקיים מצוותיו אשר צונו באהבה, שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, אף שבודאי לא יקופח שכרינו ונירש טובה וברכה בעד המצוות לאין קץ מכל מקום מי גבר יחיה ויתן לב על זה וכי יש יותר טובה וברכה ממה שאנחנו עושים לו נחת רוח בעבודתינו יותר מכל מלאכי מעלה, האם אינו ראוי למסור לו נפשינו ורוחינו ונשמותינו באהבה קודם כל מצוה בעד מה שצונו לעשות מצוותיו יתברך.

736

737אחיי אחיי נראה ונביט כמה חשכו עינינו והשמן לבנו שאין אנו מרגישים כל זה ואין אנו רודפין כלל ומתאוין אל המצוה טרם הגיע זמנה לומר מתי יגיע עת חפץ להנהות את בוראינו במצוותיו שצונו ועומד עלינו ומבקש אותנו קיימו מצוותי ועשו לי נחת רוח. וזה הכל אפילו בלתי ידיעת טעם שום מצוה רק במה שהקב"ה מצוה אותנו בזה די והותר לאהבה ויראה עד כלות הנפש ממש, ומכל שכן מי שיודע קצת בסתרי טעמי המצוות וסודן כמה עולמות אנו מתקנין עמהם כמה יחודים וזיווגים אנו עושין למעלה כמה ברכות והשפעות גנזי חיים וגנזי שלום אוצרות של יראת שמים ותשובה וכל בחינת הברכה שבעולם אנו ממשיכין על ידי מצוותינו, כמה וכמה שמות משמותיו יתברך מתיחדים ומתקשרים ומתעלין על ידי מצוותינו, ועל הכל כמה תענוג ושמחה ונחת רוח שמגיע לבוראנו מזה, מה נאמר ומה נדבר איך לא נבוש בעולם הזה ולא נכלם בעולם הבא לפני בוראנו יוצרנו בעשיית מצוותינו כגולם בלתי חיות כלל ובדוחק כמה וכמה אחר העת הקבוע והמחשבה קשורה וצמודה בהבלי הבלים נופת טינופת צוף העולם הזה ותענוגיו אשר אין כדאי ללב משכיל להעלותו על מחשבתו, מה נענה ליום פקודה כשאין אנו משימין על לבבנו כלל אם עושין זאת מצות הבורא יתברך או עושה איזה מלאכה ואדרבה זה ח"ו גרוע יותר כי אם עושה מלאכתו מהבלי חפציו הרי הוא מביט יפה ויפה שיהיה לתכלית הטוב ושיהיה כך או כך, ובתפילין אינו מביט כלל אם הרצועה אינה שחורה כדת או אם אינה רחבה כל כך או שאינן מרובעים וכדומה רק חוטף ומניחן בלא דעת נפש. ועל כל פנים הטעם הפשוט המבואר בשולחן ערוך ובספרים בכל מצוה ומצוה היה לנו לשים על לבבינו בכדי ליחד שמו הגדול והקדוש בכל דבר ודבר כמו בתפילין יביט מה שיש בתפילין האלו אם הם חתיכת עץ חלילה שמניחם כך הלא יש בהם איזה פרשיות כתובים ומה כתוב בהם, הלא מבואר שם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם שאין בכל העולם כי אם יחודו ולא יותר, ולזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים ובזה יקבל עליו עול מלכותו כי לו הכח והממשלה בכל העולמות לעשות בהם כרצונו וצונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה ושהוא נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש שהנשמה שבמוחי וכו' הכל כמבואר באמירת לשם יחוד ואך לא באמירה תליא מילתא רק להיות הדברים האלה על לבבו לקבל עליו המלוכה וירצה לשעבד כל התאוות אליו ולהכניס עצמו ביחודו יתברך שלא יעשה דבר היוצא מיחודו יתברך כי אם יעשה דבר שלא לשם עבודתו יתברך הרי הוא יוצא מרשות יחודו ונכנס לרשות הרבים מקום הקליפות כאשר כתבנו כמה פעמים. ומזה יבא לאהבה ויראה אמיתיות לאהבה אותו תמיד בשכבו ובקומו כל היום וכל הלילה ולא ירף מחשבתו ממנו רגע כי כן הוא האמת שתמיד הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, ולבו יהיה מתאוה ויבער באש להבה לעבודתו ומצוותיו ולעשות לו נחת רוח ולעשות שליחותו אשר מצוהו.

737

738ועל כן אמרו ז"ל (מנחות מ"ג:) כל שיש לו תפילין בראשו וכו' ומזוזה בפתחו וכו' מובטח לו שלא יחטא ולכאורה אנו רואין בני אדם ששלוש אלה יעשה להן ואינם בטוחים מן החטא, ואמנם כי לכאורה היה להם לומר מי שיש לו תפילין על ראשו כי הלא על הראש הם התפילין ולא בראש, ואמנם במי שהם על ראשו לבד ואינו משימם בראשו לשום מחשבתו בהן, הרי הוא כמו שמניחן על הכותל, אם הוא אינו מהרהר כלל הכתוב בהן, מה לי שמונחים על הראש או על הכותל והשולחן וכדומה. רק מי שיש לו תפילין בראשו שבראשו מונחים תפילין שמחשבתו קשורה וצמודה באת אשר מבואר בהתפילין, והוא יחודו ואחדותו יתברך ואשר לו הכח והממשלה, ובהציווי לשעבד על ידיהם תאות הלב והנשמה שבראש עם שאר חושיו וכוחיו, זה הוא אשר מובטח שלא יחטא כי מורא ופחד ואימת ה' אלהיו עליו ואהבתו קשורה עמו וצמודה. וכמו כן בפשוטי טעמי מצוות אחרים כמו בציצית שהוא על ארבע כנפות בגדו בכדי שבכל צד שיפנה יזכור בה' אלהיו וירא ממנו מלהמרות פיו חלילה וכמאמר הכתוב (במדבר ט", ל"א-מ') וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' עד והייתם קדושים לאלהיכם וגו', וגם זכירת יציאת מצרים בהם שהיא עיקר ושורש בכל עשיית המצוות שעל מנת כן הוציאנו ממצרים בכדי לעשות מצוות, ובאם לאו הרי אנו ובנינו וכו' עדיין היינו משועבדים לפרעה, חוץ לטעם אחר הידוע למארי קבלה מה שזכירות ועשיית כל המצוות תלוי ביציאת מצרים, וכמו סוכה שהוא להכניס האדם ראשו ורובו וכל גופו תחת רשות הקב"ה צלא דמהמנותא בצל סוכה ולא בצל דפנות הרומז לשרי האומות כנודע, וכן בכל מצוה ומצוה. ומי שזוכר בעשיית המצוה ענין טעם עשייתה לפי ערכו ומכניס עצמו תחת רשות הקדושה כמו אבר היד והראש אל קדושת התפילין, וראשו ורובו תחת הציצית בטלית גדול, וכל גופו בישיבת הסוכה וכדומה בכדי לקרב הכל אל צור עולמים ברוך הוא וליחדו ולהמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו ולהמליכו על כל העולם בהוראת גדולתו ומלכותו על ידי התפילין שנזכר בהם פלאות נסי מצרים ששידד כל מערכת השמים וכוכביהם ונשגב ה' לבדו מלך על כל הארץ, וכן בטלית וסוכה שנאמר בהם יציאת מצרים, ובלא זה כשמכניס את עצמו תחת רשות הקב"ה באמת שלא יעשה דבר אשר נגד עבודתו יתברך שמו הרי ממילא יוגדל מלוכת הקב"ה על כל העולם כי האדם עולם קטן הוא וכל הנבראים נכללו בו, וכל צבאות השמים נכללו בארבע בחינות נשמתו נפש רוח נשמה חיה הנלקח מן הארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ונמצא נכלל בו כל עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. ובגופו נכלל כל ארבע בחינות היסודות אש רוח מים עפר וארבע מינים כוללים כל צבא הארץ שבהם דומם צומח חי מדבר, כי גופו נלקח מכל הבחינות הללו. וכשהאדם ממליך הקב"ה על גופו ונשמתו כאילו ממליכו ממש על כל העולם כולו שעל כן חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והמקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא וכן להיפוך בהורג נפש האדם (סנהדרין ל"ז.) כי הוא באמת עולם מלא נכלל מכל העולמות וכל העולמות כלולין בו והמקיימו מקיים כל העולמות וההורגו מחריב כל העולמות. ועל כן בזה שאדם ממליכו על עצמו שהוא יכנס תחת רשותו, ועבודתו שלא לעשותו דבר קטן שאינו נוגע לעבודתו, ממליכו על כל העולם כולו.

738

739ומכל שכן מי שחלק לו אלהים בבינה, ונפשו יודעת קצת ברזין דאורייתא אשר בכל מצוה ומצוה, ובחינת כל התיקונים הגדולים הנוראים הנעשים בהם ומקום שורש כל מצוה באיזה מדה ואיזה מקום במרכבה העליונה הוא ויודע ליחד בהן שמותיו של הקב"ה על ידי צרופי השמות והיחודים והזיווגים שבכל מצוה, ואיך להמשיך על ידי כל מצוה ומצוה כל בחינת שפע וברכה לכל העולמות כולם עליונים ותחתונים, על ידי הצינורות המיוחדים לכל מצוה ומצוה והוא יודע גודל התענוג והשעשועים והחמדה הגנוזה והחשק שמגיע לבוראנו מכל מצוה ומצוה בהתיחד שמותיו על ידיהן, וכל המאורות מאירין ומופיעין באורן ומלאים זיו ומפיקים נוגה באור בהיר בשחקים, והוא ודאי אשר תשוקת אהבתו לה' באהבה עזה ונאמנה לעשות ולקיים כל מצוה ומצוה ביתר שאת ועוז ותעצומות ומצפה ומיחל להן טרם בואם בכלות נפש ממש, כי נפשו יודעת גדול חין ערכם והדר זיו יקריהון למעלה למעלה עד אין שיעור וערך, ומכל שכן היראה והאימה והפחד שיש לו בעשיית כל מצוה, כי הוא בודאי עומד תמיד לפני מלך הגדול והנורא העומד תמיד עליו, והבושה והכנעה שיש לו תמיד ובפרט בעת קיום מצוותיו גדלה עולם מהכיל, ומצוותיו הם הפורחין לעילא לעילא בשמחה ונחת וממשיכין משם כל בחינת הברכה והשפע לכל העולמות כולם. והוא בחינת צדיק יסוד עולם כי הוא המעמיד את כל העולם בכח ברכתו והשפעתו שנמשך על ידי עשיית מצוותיו לרצון ולנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. אבל אלו העושין מצוות כגולם בלי נשמה וחיות רק עשיה הגופניות לבד הנה מבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אשר כל מצוה דלא אתעביד בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכו', כי אהבה ויראה הם הנקראים תרין גדפין והם כמו גפי העוף שהעוף פורח בהן לשמים, אבל כשהוא בלא כנפיים ודאי לא יפרח למעלה, וכן המצוות הנעשין בלתי אהבה ויראה הרי הם כמו בלתי כנפיים ובמה יפרחו למעלה.

739

740ואמנם זאת תדע כי זה שרוצה לאהבה וליראה את ה' בכל מצוותיו ומיגע נפשו על זה כאשר יוכל לשים לבו ומוחו בגדולת ה' ונפלאותיו וטובו וחסדו עמו תמיד והוא העומד לפניו תמיד ומצוהו בבקשה לעשות לו שליחות הזאת כנזכר למעלה ובשארי דברים אשר יתפעל בהם לאהבה את שמו ולירא ממנו, ואם עם כל זה לא יגיע לאהבה ויראה הראויה והוא למיעוט ערכו בשורש נשמתו ממדריגות התחתונות למאוד או עוונותיו הטו אלה, וחטאותיו מנעו הטוב מאתו להיות יחרד לבבו ביראת בוראו ולאהבה אותו, לא ידאג כי ח"ו אבדה תקותו באשר שמצוותיו לא יעלו למעלה, כי לזה מועיל ההתקשרות בצדיקי הזמן ביודעם ומכירם והם ודאי שעושין מצוותיהם כראוי אז על ידם יעלה גם מצוותיו בהתקשרות נכון ורק באופן הנ"ל כשמיגע עצמו לזה ואינו יכול, אבל אם אינו מיגע עצמו כלל לזה, לא יועיל לו כאשר ידוע מהמשל לזה שאם כמה נוסעים בדרך כאחד ויארע חולי לאחד מהם אז ישאוהו השנים בכל כוחם עד מקומו, מה שאין כן אם ימות אחד מהן אזי יקברוהו במקומו ולא ישאוהו אתם, כן מי שרוצה להתפלל או ללמוד או לעשות מצוות כראוי במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה ומיגע עצמו על זה ואינו יכול להיות כראוי יעלה עשיותיו ביחודא שלים עם אשר מקשר עצמו בהם כי הוא כחולה המתנענע על כל פנים אבל אם לא ישים שום מחשבה בהן הרי הוא כגולם ממש מת, ומי ישא מת עליו, הכל כנודע.

740

741ועל כן אנו יראין מאוד מאוד מיום הדין מיום התוכחה אשר בכל שנה ושנה בראש השנה או הדין שלאחר מיתה או ביום הדין הגדול והנורא בסוף אלף הששי כי הלא מלחמה כבידה היא אלינו, לצד שיועמד מערכה מול מערכה הזכויות כנגד העבירות להגביר את האחד על חבירו, והוא למשל במלחמת ארץ ומדינה כאשר ישא גוי אל גוי חרב בכלי קרב הנה בדרך הטבע מי שיש לו חיל יותר יתגבר במלחמה, ואמנם אם אחד יעמיד חיל לרוב אבל הם חולים עקורים חלושים מקוטעי אברים בלי יד בלי רגל בלי זרוע וכדומה, והשני יעמיד חילו במתי מעט אבל הם גיבורי חיל חזקים ובריאים מלומדי מלחמה, ודאי שהשני יתגבר בכלי קרב שבידו ברגע אחת כי מה לי שרבים הם אם אין לאל ידם להחזיק את עצמם כראוי על בריאתן ומכל שכן לערוך מלחמה נגד גיבורי חיל הבריאים והחזקים. וכן הוא במלחמתינו כי הן אפילו אם ירבו זכויותינו על העוונות מכל מקום הזכויות שהם המצוות הם חלושים בטבעם עשוים בלא לב ולב מקוטעי אברים לצד שלא נעשו בשלימותן חסרים מכל צד ויש שהם מתים ממש כגולם בלי צורה כנזכר למעלה, והן העוונות המה בריאים וחזקים עשוים בכח גדול וביד חזקה בכל כח המחשבה והחיות ואש התבערה אשר בלב בחמדה עזה חשוקה מקושר ומצומד בכל כח אברי הגוף שמה, היוכלו אלו המצוות החלשים לערוך מלחמה נגד אלו העבירות אף אם רבים הם ומכל שכן כשהעבירות רבו כמו שהם בכל רגע ורגע בראיית העין שלא במקום מצוה והדיבור והשיחה והשמיעה ומשמוש היד ומחשבת המוח וחמדת הלב שכולם קרובים יותר אל העבירה, או אפילו לתאות חמדת ההיתר שלא לעבודתו יתברך, עבירה היא כמו שכתבנו למעלה והנה זה מצוי הוא, ובפרט הלשון הרע והגסות הרוח והשקר והליצנות והחנופה וכדומה ומכל שכן במשא ומתן רבו משערות ראשנו עבירות המצוים שאדם דש בעקביו כמו האונאה והגזל בהמדות באיפה והין ואבן וכדומה ונקימה ונטירה שנאה ומחלוקת ורדיפת הכבוד וכדומה שרבו כמו רבו. כי אצל העבירות אנו בכל היום ואצל המצוות אין אנו כי אם בבוקר וקצת בערב ובשבתות וימים טובים וכדומה ולא יותר, ועל כן אוי לנו מיום הדין.

741

742וזה נקרא רבים חללים הפילה שמצוות האלו הם כמו נפלים שנולדים בגוף לבד בלתי חיות הנשמה המאיר בהם והוא בחינת משכלה האמור בכתוב שהוא השוכל את בניו כי עיקר הבנים הם המצוות ומעשים טובים כמו שאמרו (בראשית רבה ל', ו' ורש"י ריש נח) תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וכשהמצוות אינם שלימים בגוף ונשמה הרי ח"ו שיכל את בניו מלהיות בהם חיות הנשמה לפרוח למעלה. ואמנם מי שאינו עושה מצוות כלל, זה הוא בחינת עקר שאינו מוליד כלל והנה נודע בזוה"ק (בראשית רכ"ד.) שכל הימים של אדם אם ימצא בהם איזה יום או יומים שהם חריבין ויבשים ממצוות ומעשים טובים שלא עסק בהם הם אינם נכנסין במספר ימיו. וזה שבירך הקב"ה את עמו ישראל כשיעבדו את ה' אלהיהם כאמור ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' שהוא יעזור להם (כי אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (בקדושין ל':)). אשר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך שלא יהיה בכם בחינות אלו לעשות מצוות כדוגמת הנפלים בלי נשמה או שלא לעשות כלל. רק שתמיד יקיימו מצוותיהם כראוי לעבודתו יתברך, ואז את מספר ימיך אמלא שלא תהיה חסר אף יום אחד מכל ימיך וכאברהם אבינו שבא בימים לפני הקב"ה כלומר שבא בכל הימים לפניו ולא היה נחסר לו אף אחד מהם.

742

743גם יאמר לא תהיה משכלה וגו'. כי ידוע שכנסת ישראל נקראת כלה כמאמר הכתוב בשיר השירים כמה פעמים לבבתני אחותי כלה וכדומה, ונקראת כן על שם שהכל בה כי היא מקבלת הברכות מכל הימים וכל הימים מינה מתברכין, ועל כן נקראת בת שבע לפי שמקבלת כל השבע ברכות ואז ביום חתונתה נקראת כלה כי כל בה, ותמיד בעת שמקבלת הכל נקראת כלה. ואמנם ח"ו לפעמים על ידי עוונותינו, אין אנו יכולים לקבל הברכות והשפע כי מתפרדת ח"ו מאילנא דחיי ונאחז בה בחינת אילנא דמותא ואז נקראת עקרה שאינה יכולה להוליד כי טבע עץ החיים להשפיע תמיד ולברך כל העולם מטובו ומפירותיו ואילנא דמותא מונח כמת לא יתן את יבולו ואז נקראת משכלה מלשון מש כלה בבחינת ויהושע וגו' לא מש מתוך האוהל וגו' לשון הסרה והיא מש כלה שמוּסר שם כלה מאִתה מפני שנחסר השפעתה וברכתה.

743

744וזה אומרו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך שלא יהיה בך בחינה זו להיות מש שם כלה מכנסת ישראל או להיות עקרה ח"ו, רק שוש תשיש ותגל העקרה כי את מספר ימיך אמלא שכל הימים שבראתי, בראתי הכל בשבילך להניח ברכה אל ראשך בכל הימים ואמלאם בכל הברכות, או אפשר מספר הוא לשון ספירה ובהירה כמו (איכה ד', ז') ספיר גזרתם כי את אור הבהירות של ימיך שהכל שלך הוא כי אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, את הכל אמלא בכל מיני ברכות וישועות ושפע החיים והשלום אמן כן יהיה.

744

745דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. כל המפרשים עמדו על אומרו מלת לי עיין בהם, והנראה על פי מאמר חז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך וגו' אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא וכו' משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה הלך והעלה לו אמר ליה ערבת בהן קב חומטין (פירש רש"י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע) א"ל לאו אמר ליה מוטב אם לא העלית וכו' עד כאן. ובזה אמרתי פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' ועוררו חז"ל (ברכות ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתי היא, ואמנם לפי הנזכר יאמר הכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך פירוש כל מה שה' אלהיך שואל מעמך מתורה ומצוות ותפילה ומעשים טובים אינו מבקשם ממך כי אם ליראה את ה' פירוש עם היראה הוא מבקש ממך כל התורה והמצוות אבל בלתי יראה הרי מוטב שלא העלית, ומפורש נפסקה הלכה (בשולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו סימן רמ"ג סעיף ג') שתלמיד חכם שאין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור וכו' עד כאן. ואמר הכתוב שם ליראה את ה' ולאהבה אותו וגו', כי ידוע שיראה ואהבה הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ועיקר כל התורה והמצוות תכלית שלימתן הוא האהבה שהוא הדביקות בה' באהבה רבה עזה ועצומה יומם ולילה, כי לזה היתה עיקר הבריאה שיתדבקו כל התחתונים בה' אלהיהם אחרי התרחקותן מאתו.

745

746ואכן היראה היא השער לה', כמו מי שבא אל שער המלך נופל עליו פחד ויראת המלך, ועדיין אין לו אהבה, כי עדיין לא ראה פני המלך והדר זיו יקרו וחן תפארתו וחכמתו הבלתי שיעור, אבל מיד כשמתחיל להכנס מהשער ולפנים לחדרי המלך, אשר אין די ביאור לבאר ולפרש כבוד ויקר זיו הדרת יופים וחין ערכם, היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר כולם מצויירים ומכויירים מכל מיני כיור וציור הראוי להיכלי המלך וכל היכל היותר פנימי משתנה יותר לעלוי ביותר מיני יפויים וציורים מהם בכסף מהם בזהב מהם באבנים טובות ומרגליות ובכל מיני אבן יקר אשר זיו יופים וחין הדרת אורם מאיר ומבהיק ומופיע ומפיק נוגה למאוד עד אשר תחשך עפעפי עין הרואה מהביט במראה הגדול ההוא, וכל מיני שירות וזמירות בנבלים וכנורות וקול כלי זמר ישמע בכל היכל היותר פנימי ביתר שאת, ושמה עומדים עבדי המלך משרתיו ויועצי המלך וחכמיו מלובשים בכל מיני פאר ועטרות וכתרים על ראשיהן משובצים בנופך ספיר ויהלום וכל אבן יקרה, ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע. ומיד כשרואה כל זאת ומבין מזה קצת גדולת המלך וחכמתו היקרה ורוב גדולתו, תיכף נחקק בלבו אהבה וחמדה ותשוקה וחשוקה אל המלך הגדול הזה, ואומר בנפשו הלואי מי יתן שאהיה תמיד כאן כל הימים אשר אחיה על האדמה, ואינו מתאוה כלל לא לאכול ולא לשתות ולא שארי מיני תענוגים, וירצה בכלות נפשו אל המלך. ומכל שכן דכל שכן אם יכנס אל היכל המלך עצמו ויראה פני המלך ודאי אשר יתן כל נפשו ורוחו ונשמתו לאהבת המלך. ותשוקתו וחמדתו ותאותו אל האהבה הלזו אי אפשר להעריך כלל על המחשבה כי הוא בלתי שיעור וערך מרוב גדולת המלך וכבודו ומוראו על הקרובים שם יותר מן הרחוקים. ואמנם כי עיקר רצון המלך ותענוגיו היא האהבה והתשוקה והחמדה הנפלאה שיש בלב זה האיש אליו ורוצה בכלות נפשו וכל כוחי גופו אליו, ואף על פי כן באימה ויראה, כי אם יהיה אהבתו שלא ביראה אין זה כבוד גדולת המלך וזה קרוב להוללות, לא אהבה. ואהבה הוא כשהוא ביראה האמיתיות.

746

747וכן הוא להבדיל וכו' וכו' בדרכי ה' ועבודתו, כי השער לה' הוא היראה, כי כאשר יכנס האדם בקצת דקצת לידע את ה' יפול עליו היראה והפחד, וכל עוד שאין באדם יראה ופחד ממלכו של עולם לא התחיל להכנס כלל בעבודה, ואף שידמה לאדם כי יש בו אהבה לה', טועה הוא כי אם לא היה התחלתו ביראת ה' שהוא השער ליכנס שיפול היראה בעצמו עליו מאימת המלך, לא התחיל להביט בכבוד שמו כלל וכלל. ועל כן על כל פנים תחילה העיקר הוא היראה שער לה', ועם היראה כבר יוכל להתקיים אצלו קצת כל התורה אשר למד והמצוות אשר עשה אבל לא זו סוף הכבוד. ואמנם כשיתחיל לילך ולהבין קצת בגדולת יוצר בראשית שאין לה שיעור וערך ומספר, ואילו כל הימים דיו וכו' רק כל אחד לפי כח שכלו והבנתו להבין מעט מזעיר מאשר עיניו רואין מבריאת שמים וארץ וכל צבאם בארבע יסודות. אש, מים, רוח, עפר, וארבעה מינים. דומם, צומח, חי, מדבר, ומשמשים הנראין כמו השמש והלבנה והכוכבים, ורואה בהן גדולתו וכבודו וחכמתו שאין לה שיעור. ומאשר ידענו קצת ממקבלי תורת אמת מהשרפים ואופנים וחיות הקודש מלאכים אראלים אישים העומדים באימה ביראה ברתת בזיע, ומתחדשים לבקרים בכל יום, ונהר דינור נמשך מזיעת החיות הנושאות הכסא, וריבוי העולמות וגדולתן שאין להם שיעור, והם השמים הנראין אלינו אין שיעור לגדולתן, כי הלא כל היישוב כולו תחת כוכב אחד עומד כמאמר חז"ל (פסחים צ"ד.) ואין הכוכב נגד הרקיע אף כטיפה קטנה נגד ים אוקיינוס ומכל שכן הרקיעין שאינן נראין וכמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ו:) שבעה רקיעין עבד קודשא בריך הוא וכל רקיע מאתן שנין ורומיה ה' מאות שנין וכו' והאי ערבות באורכו אלף וה' מאות שנין וכו' ופותיה אלף ות"ק שנין וכו' פרסות החיות ככולהו קרסולין דחיות ככולהו וכו', זה והדומה לזה כשישים אל לבו אשר אפילו בריה העליונה שבעליונות למעלה כל מה שהיא מבינה ויודעת קצת בגדולת אלהינו אינו אפילו טיפה מים הגדול נגד גדולת כבודו והדר יקר זיו תפארתו כביכול ברוך הוא, ודאי תצמא נפשו ויכמה בשר וימסור נפשו לגודל אהבה וחמדה ותשוקה וחשוקה ותאוה לעוז נעימות ידידות חפיצות עריבות שמו הגדול והקדוש, ויתדבק ויתפלל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בכל חייו ונפשו ומאמצי כוחו עד מיצוי דם הנפש לאהבה זו לדבק כולם לאורו ברוך הוא על ידי התורה והתפילה והמצוות שהוא נעלם בהם שהם רצונו יתברך והוא ורצונו אחד מיוחדים בתכלית היחוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') ואהבה הזו ממילא נעשה ביראה כי כאשר נותן דעתו ולבו לגדולת מלכו של עולם ברוך הוא ודאי תפול עליו יראה ופחד עד אין שיעור. ואכן עיקר תקות כל מקוה להגיע לבחינת האהבה האמיתית כי לזה היה עיקר הבריאה וזה השלימות מכל כמו שכתב החסיד הקדוש בעל חובת הלבבות (בהשער לשער אהבת ה' עיין שם).

747

748ועל כן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אורייתא או מצוה בלא דחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכו' כי היראה והאהבה הם תרין גדפין, כמו הכנפים לעוף שכאשר תחסר גפה אף אחת לא תוכל לעוף למעלה בשום אופן, כן יראה ואהבה הם הכנפים להיות על ידו יפרחו ויעלו למעלה כל התורה והמצוות. כי הן כל התורה והמצוות הרי על פשוטם כמו שהם, הרי הם נעשים על הארץ ומאין יעלו השמימה, רק כשנעשים מאהבת הבורא ומיראתו מהבנתו לפי ערכו בגדולת יוצר כל הרי מחשבתו ולבו קשורים לאל השמים באהבה ויראה, אז הם מעלין את התורה והמצוה עמם על כנפי נשרים להיות לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו. אבל בלעדם מי יעלה לנו השמימה מן הארץ. והנה זה אפילו בתורה ותפילה שהם עצמם רצון הבורא ונתונים באש מן השמים, ומכל שכן במצוה הנעשה בדבר שגידולו מן הארץ, כמו אתרוג וסוכה וציצית וכדומה, שאם לא ישים בהן מחשבת אמת לאהבת שמו ויראתו, האיך יתקשרו ויתדבקו ויעופו לשמים אחרי שמגוש עפר הן. אשר על כן בהן צריך יותר לחפש אופן היראה והאהבה לתת עליהן שם ה' ואורו וקדושתו שיוכלו לעלות השמימה. ולזה כאשר רצה הקב"ה לצוות ישראל על דבר המשכן וכליו שכולם הם בדברים הנעשים מגוש עפר הארץ בי"ג דברים האמורים בפרשה, שהם זהב וכסף ותכלת וארגמן וגו', והכוונה בזה הוא להיות מהם משכן לה' שישרה ה' שכינתו בו, להמשיך דרך שם כל בחינת יחוד ברכה וקדושה וכל השפעת הטובות לכל העולמות העליונים ותחתונים, ואם ח"ו לא יתנו ישראל לבם בעת נדבתם לכל בחינת יראה ואהבה כל אחד לפי ערכו, להיות המצוה בשלימות להיות פרחת לעילא, איך יהיה כח במצוה זו להמשיך אור ה' הגדול והנורא להשרות שכינתו במקום הזה. ועל כן אמר להם קודם ויקחו לי תרומה. כי תרומה היא לשון גדולה ורוממות למעלה למעלה, פירוש שקודם יקחו לי תרומה יתנו עינם ולבם להבין בגדולתי וכבודי ורוב גדלי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בכדי שידעו לפני מי הם עושים המצוה ומי הוא המצוה אותן ושליחות מי המה עושים, בכדי שיעשו הדבר ברוב אהבה ותשוקה וחמדה ויראה, כאשר קודם יקחו לי תרומה לדעת ולהבין ברוממותי.

748

749ואכן לכאורה מי הוא שיודע בגדולת מלך עולמים ברוך הוא הלא כל ברואי העולם וכל צבאי צבאות השמימה אינם יודעים אפס קצהו אף כי שוכני בתי חומר, ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, פירוש לקיחת רוממתי וגדולתי הוא רק לפי ערך נדבת לב כל אחד ואחד מה שיוכל לשער בלבבו עוצם גדולתי ורוב יכולתי, כן יקח לפי ערכו לעשות מצוותי באהבה ויראה לפי יכולתו ואחר כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וגו', שאחר הבנתם בגדולתי יעשו המצוות למטה בארץ בלקיחת התרומה בזהב ובכסף וגו' בכדי שיהיה המצוה ראויה למשכן ה' ואז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'. ואפשר על כן נאמר ושכנתי בתוכם ולא בתוכו לומר כי תחילה אני צריך לשכון בתוכם בפנימיות לבבם שיעשו המצוה לשמי באהבה ויראה ואז ממילא אהיה שוכן במצותם, והבן.

749

750ב או יאמר ויקחו לי תרומה. כי הנה נודע אשר זה הוא התכלית ושלימות העבודה, להרגיל את לבבו בכח מוחו ושכלו ובעשיית תורה ומצוות, עד שיהיה נחקק בלבו אהבת ה' יותר מכל הדברים שבעולם, וכל דבר אשר יבוא לידו בכל חמדת ותענוגי עולם הזה הכל יהיה לאפס ואין נגד אהבת ה' אשר יבער בלבו. ואמנם לכאורה ידמה לכל אדם אשר ודאי הוא אוהב ה' יתר מכל חפציו, וכאשר תשאל לכל איש הישראלי ואפילו להמוני העם הפשוטים את מי אתה אוהב יותר, אם אשתך ובניך וכל אשר לך או את ה', ודאי ימלא פיו שחוק לומר ודאי את שמו יתברך אני אוהב יותר מכל אשר לי. ונחזה אנן אם כדבריו כן הוא או לא.

750

751ראשונה נבחון מה מעשהו כל היום וכל הלילה ומה יגיעו ועבודתו תמיד, הלא עיקרו הוא לעבוד עבודת אדמה ועבודת משא בביתו או בשווקים וברחובות ולנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר, או בדרך רחוקה למאוד על שנה או שנתיים ולפעמים יפרוש בים הגדול ויכניס עצמו בסכנת מות או לצאת במדבר במקום גדודי חיות וליסטים בסכנות עצומות, והכל בכדי להביא טרף לביתו למלאות פיו ופה אנשי ביתו באוכלים ומשקים, ולהרבות הון לקשט את הכלה אשר הניח בביתו זו אשתו באבנים טובות ומרגליות ולהלביש את בניו בבגדי משי ורקמה, ולצייר את ביתו בציורים וכיורים, וכדומה, מהבלי עולם הזה. האם התפאר אחד מרוב המוני עם ישראל שנסע שלושה פרסאות בשביל לקיים שם מצוה ממצוות ה' כמו לבקר שם חולה אשר לא מקרוביו הוא, לשם ה' בלבד שלא בפניות דבר אחר הנוגע לעצמו ולכבודו, או למצות הכנסת כלה ולהביא שם שלום בין אדם לחבירו, או שארי מצוות, כמו לקנות לו שם ציצית טובים לבגדו מה שאינו בנמצא בעירו או לקרות שם בספר תורה חשובה שאינו מצוי לו כאן וכאלה רבות. או אם הפריש אחד לים הגדול לקיים שם מצות כיבור אב ואם לשם ה' ולהכנס בסכנות דרכים עבור זה, והכל כי אהבת עצמו ונשיו ובניו וכל תאותיו קבועים בלבו יתד שלא תמוט ולא יעצרנו גשם ושלג מלחפש אופן מילוי חמדת לבו. ואהבת ה' קל בעיניו, אם יקרה לו מצוה בביתו קלה כמות שהיא יעשנה מפני שיודע שגם זאת צריך לעשות אבל לא יעשה כאדם העושה בשלו.

751

752והבחינה השנית היא, נראה על מי מוציא זמן יותר בכל ימי חייו על עצמו או על ה' הלא זה עבודתו יומם ולילה ביגיעה רבה ועצומה בשביל עסקי פרנסתו וכל דברי עולם הזה, ועל מצות ה' יספיק לו בשתים ושלוש שעות מן היום ויוצא ידי והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע שחרית וערבית ונתוודע לו מה שאמרו חז"ל (מנחות צ"ט:) שאסור לאומרו בפני עם הארץ, ונמצא את מה אוהב יותר.

752

753והשלישית, כי אפילו בעת עשותו מצוות ה' בתפילת שמונה עשרה וכדומה במעט זמן הזה הלא גם אז מחשבתו טרודה ומהומה בעסקי העולם, וחוטף את המצוות שלא יעכב בזה וימהר לילך ולרוץ מבית הכנסת, כי עסקי העולם הם העיקר בעיניו ואותם נושא תמיד על מחשבתו בשכבו ובקומו וכל היום, וכאשר בבוקר יעמוד מה יבוא לו תיכף על מחשבתו לפנות ביתו ולהכין לו דברים הצריכין למחייתו ושאר עסקיו המצטרכים לו, ובהן חושב יומם ולילה, ונותן דעתו ולבו עליהן בכל עוז ותעצומות. ועבודת ה' לא יחקור בו כל כך ולא יתן עיניו ולבו עליו תמיד רק בעת אשר יעשם, וגם אז טרודה מחשבתו בעסקיו. וכשיהיה לך לב משכיל תבין בכמה בחינות אין מספר, אשר לא נחשבת אצלינו אהבת ה' על אחת מני אלף לאהבת עצמינו ונפש בנינו ובנותינו.

753

754ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) ראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידן, כי האוהב את ה' יתברך אהבה הראויה הנה זאת הוא העיקר בעיניו, כי יודע אשר רק לזה נברא בעולם, ובזה יבוא לעולם אשר נשלח משם לעבוד את ה' עבודה תמה תמיד, ולזאת עיקרו ומחשבתו וטורדתו הלא המה רק בעסקי העבודה איך לעבוד לו בזה ובזה, ולחפש צדדים וצידי צדדים לעשות מצוה זו או זו. וכאשר בבוקר יעמוד, בזאת יקום אשר צריך לעבוד את ה' היום, וזאת הוא הראשית והעיקר, ועל כן תיכף יעשה לפי ערכו מתורה ותפילה ומצוות ה', והכל באופן היותר נאות, והוא וכל מחשבתו ולבו טרוד שם ואין בא לו על מחשבתו שום עסק אחר כי זה הוא העיקר עשייתו בעולם, ויוציא על זה רוב היום, ואחר זה יעסוק גם כן מעט מעט בשעה ושתים בעסק פרנסתו, ואין מעצור לה' להושיע ברוב היום או במעט, ולפי אשר נגזר עליו מן השמים שירויח ביום הזה כן ודאי ירויח. לא יוסיף אם יעבוד כל היום ביגיעה רבה, ולא יגרע אם יעסוק כי אם בשעה אחת כאשר הארכנו בזה במקום אחר. ותיכף אחר זה חוזר לעשות את העיקר לעבוד את האל הטוב אשר לזה שלחו בארץ לעבדו בלבב שלם, כי אותו אהב מכל חפציו ומחמדי תענוגיו. ובאוהבי ה' הללו אף בעשותם דבר מחפצי העולם המוכרחים בהם, העיקר בעיניהם מצוות ה' אשר בחפץ ההוא, וחפץ עצמו ממילא בא לו לטפל ועראי, כי לאשר שהעיקר בעיניהם העבודה והמצוות ונמצא אם יבוא על זכרונו לקיים מצוה מזוזה כאשר צוהו בוראו, בכח הזה ילך ויבנה בית לשמו בכדי שיקיים בו מצות מזוזה כי אין מזוזה בלא בית, או אם ירצה להפריש תרומה יגבל עיסה בכוון בכדי לקיים מצות הפרשת תרומה, וזה לטפל ועראי נחשב בעיניו מה שידור בדירה ההוא או יאכל מעיסה זו, כי אין עיקר בעיניו כי אם עבודת ה' ומצוותיו ולא יותר.

754

755והוא אומרו כאן ויקחו לי תרומה, שאני אהיה מרומם ומנושא בעיניהם יותר מכל הדברים אשר על פני האדמה, עד שיהיה חשקם וחפצם ואהבתם בי יותר מכל הון יקר, וכל התאוות שבעולם יהיו בטלין ומבוטלין נגד אהבה הזו, ועל כן מאת כל איש אשר ידבנו לבו, פירוש כל אדם מה שלבו מתאותו ומחמדתו ביותר, כמו אחד אוהב ממון ואחד כבוד ואחד אכילה ושתיה, כל אחד באהבתו תקחו את תרומתי שיהיה אני מרומם בלבם ובחשקם באהבתם אותי יותר מכל תאוות הגוף. או כה יאמר על הדרך הנזכר ויקחו לי תרומה כי התרומה הוא הראשית מכל דבר ונקראת בכתוב (ירמיה ב', ג') ראשית תבואתֹה והזהיר הקב"ה שיקחו לי הראשית והעיקר, אשר ראשית עבודתם בעולם יהיה לי לשמי שזאת יהיה העיקר בעיניהם לעבודה יומם ולילה, וכל שאר דברי העולם לטפל ועראי יהיה נחשב, ועל כן מאת כל איש אשר ידבנו לבו לדבר מן הדברים המצטרכים לו אל יעשנו בשבילו כי אם תקחו את תרומתי שהראשית יהיה בשבילי כמו לבנות בית בשביל מזוזה ועיסה בשביל תרומה כי זאת יהיה נחקק בלבם ומחשבתם לעיקר ותכלית, לא זולת.

755

756ג עוד ירמוז הכתוב באומרו ויקחו לי וגו'. על דרך שכתבנו במקום אחר בפירוש הכתוב אם בחוקותי תלכו כי הנה כל עיקר עבודת האדם בעולם הזה הכל הוא רק בבחינת (במדבר כ"ו, נ"ד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, כי הקדושה ועבודת הקודש הוא בבחינת הרב שהוא למעלה וצריך האדם תמיד בעבדותו לראות לכוון להגדיל ולהרבות את הקדושה ביתר שאת ועוז, שיתגדל ויתקדש שמו הגדול והקדוש בכל העולמות, ולהרביץ הקדושה בכל מקום ומקום, שעל כן אנו מנענעין בד' מינים שבלולב למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, בכדי להמליך מלוכת הקב"ה על כל פינה ופינה וזוית וזוית שבעולם. כי בכל מקום אחיזת החיצונים והרע ומדור הקליפות. הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואינו דר ח"ו עם נח"ש בכפיפה, וכשהאדם מנענע בלולבו לשם ה' בארבע רוחות העולם להמליכו שם, מוריד הקדושה וכבוד האל אל כל מקום, והחיצונים כשרואין אור פני הקדושה ניסמית עיניהם מלהסתכל באור פני מלך והמה בורחים ומתגרשים ומסתלקין משם, והאלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' והדר גאונו.

756

757ואופן המשכת הקדושה ומלוכת הקב"ה, קודם היא בלב, כשמקבל עליו בלב שלם אשר שכל צד שיהיה פונה מימינו ומשמאלו ולמעלה ולמטה בכל ששה מדותיו הקבועים בלבו, לא יהיה פונה כי אם אל ה' ולא יעשה דבר אשר חוץ מעבודתו, שעל כן ציונו אלהינו מצות ציצית בארבע כנפות בגדינו כדי שבכל צד שנפנה נזכור את ה' ויחודו יתברך שהוא אחד ומיוחד בכל הדברים. ואם יעשה דבר קל במחשבה דיבור ומעשה מה שאינו נוגע לכבודו יתברך, הרי ח"ו יוצא מאחדותו ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות היחיד הוא באופן שלא יזיז בשום בחינת מחשבה דיבור ומעשה רק דבר הנוגע ליחידו של עולם לא זולת, ואם יעשה דבר אשר לא לעבודתו הרי ח"ו רשות אחרים עליו רשות הרבים, שאינו מקבל עליו רשות היחיד ומיוחד לבד כי אם רשות הרבים עליו. ועל כן נקרא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו לה', הכל כידוע. ועל כן נאמר בציצית (במדבר ט"ו, ל"ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם, כי לצד שהוא על ארבע כנפות כסותו המורה על יחודו יתברך בכל צד שיפנה שלא ילך פסיעה לבד מיחודו ועבודתו או דבר הנוגע לעבודתו בהכרח כמו אכילה וכדומה שעל ידי זה יכול לעבוד לו, אבל דבר שאינו נוגע לעבודתו לא יעשנו בשום אופן הרי בזה כל מצוות ה', ומראים שלא תתורו וגו' כי צריך ליחד לבבו וכל אבריו ליחודו יתברך שלא לצאת מרשותו רשות היחיד. וכן הוא בנענוע הלולב למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם. כי האדם בעצמו הוא כל העולם בששה קצוות הללו. שהאדם הוא עולם קטן כנודע וכשמיחד את עצמו בכל אבריו וגידיו מראשו ועד רגליו לאל המיוחד ומיחד כל מדותיו אליו לאהבה את שמו ולירא ממנו ולפאר אותו ולנצח יצרו ולהודות לו ולהתקשר בו ביחודא שלים ולהמליכו על כל אבר ואבר שבו, ולא יעשה כל הדברים הללו כי אם אליו ולא יותר, כמו אהבה רק לאהבה אותו ולא דבר שחוץ ממנו וכן ביראה וכל המדות, הרי כשם שהוא ממליכו על עצמו בחינת עולם קטן ממשיך הקדושה ואורו של הקב"ה בעולם הגדול לפי ערך שורש נשמתו, והקדושה מתעלית ומתגדלת ומתרבה בכל העולמות (ואכן בציצית לפי שהיא תמידיות בכל השנה נאמר בו וראיתם אותו וזכרתם). וזה לרב תרבה נחלתו, לראות תמיד להרבות הקדושה ביתר שאת ועוז בתורה ומצוות ומעשים טובים ללמוד עוד ועוד ולעבוד עוד. ולהיפוך בבחינת הרע והקליפות הנקראים מעט שצריך למעט נחלתם באכילה ושתיה וכל התאוות, כל אשר יוכל למעט בהן, הרי למעט תמעיט את נחלתו, ולראות תמיד להשפילו ולהכניעו בבזוי ומיאוס כל התאוות בלבבו, כי כל עיקר ביטול הקליפות כשם שהוא ממאסם בלבבו ומחשבתו באמת, כן יתבזו ויתמעטו ויכנעו ויושפלו וירדו מטה מטה, וממילא רבות הקדושה בעולם הוא רבות החסדים והשפעות הטובות וברכות לעמו ישראל ולכל העולמות, ומיעוט הקליפות הוא התמעטות הדינים והגבורות והרעות המתרגשות לבוא לעולם, והיא עיקרי העבודה להרבות החסדים ולהמעיט הגבורות בהתכללות שמאלא בימינא, והדין נכלל מחסדי אל לירד הברכה לעולם. והנה נודע אשר כל בחינת הגבורות נמשך מחמשה פעמים אלהים המוזכרים במעשה בראשית. ומקור החסדים הוא שם הוי"ה המהוה את כל בכדי להיטיב לבריותיו, וכשמיחדין הדינין והחסדים נעשה בחינת כותל שהיא כ"ו שם הוי"ה ברוך הוא, ות"ל הוא ה' פעמים אלהים מספרם ת"ל.

757

758וזה רמזו באומרם ז"ל המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי אל זה צריך המתפלל לשים דעתו ולבו בבקשתו להמתיק הגבורות למעלה למעלה להמשיך החסדים אל שכינת עוזינו, והיא תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה בכל הברכות והישועות. וזה אם בחקותי תלכו כלומר כאשר יתכוונו בכל חקותי לבחינת תלכו שהוא ת"ל כ"ו הרומז למיתוק הדינים בחסדים והתכללות שמאלא בימינא, אז ודאי ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וכל הברכות, כי החסדים מתגברים בעולם וכל טוב לעמו ישראל. וידוע מדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת אורות ימי החג הסוכות) אשר הדינים הנאחזים בשכינת עוזינו הם חמשה גבורות מה' פעמים אלהים הללו, ומתמתקים כאשר מקבלת מזעיר אנפין חמשה חסדים שהם ה' הוי"ה שמספרם ק"ל. ואל זה רמז ויקחו לי תרומה כלומר שיראו בני ישראל שבחינת הקדושה יתרומם ויתנשא למעלה ולמטה אשר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי אין כה' אלהינו, והאלילים כליל יחלוף והיה ה' לאור עולם שלא יאיר בעולם כי אם שמו הקדוש לא זולת, וכל הגבורות והדינים יתמתקו בחסדים. ורמז בתיבת ויקח"ו למספר ק"ל חמשה פעמים הוי"ה בחינת החסדים וימתיקו את הדינים הנרמזים בראשי תיבות ל'י ת'רומה שהוא ת"ל ה' פעמים אלהים והוא בחינת ו"ה שבשם הקדוש ששכינת עוזינו תקבל חמשה חסדים מבעלה הזעיר אנפין להמתיק חמשה גבורות שבה והיא נגררת אחרי חסדי בעלה וראויה לבוא לביתו של אברהם מקור החסדים. אחר כך חוזר הכתוב ליחוד העליון לבחינת ו"ה שבשם בחינת חכמה ובינה ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו, שראשי תיבות שלהם הם ע"ב ות"ל כי שם ע"ב הוא חכמה וממתיק לדיני אלהים אשר מתערין מבינה, ושם הוא בחינת המתקת הדינים בשורשן שהוא בבינה שהוא רחמים פשוטים ועל ידי שם ע"ב שהוא בחכמה הכלול בבינה. וזה מאת כל וגו' תקחו כלומר שתקחו מהראשי תיבות הנזכר כאן ההמתקה הנפלאה בשורש י"ה שבשם ואז יחדיו יהיו תמים כל בחינת שם הוי"ה בבחינת היחוד מתתא לעילא כנזכר, ואחר כך יורד כל מיני שפע וברכה ורחמים וחיים טובים בבחינת היחוד מעילא לתתא. ולזה סיים א'ת ת'רומתי ראשית תיבות א"ת שהוא היחוד השלם מעילא לתתא הכלול כל העולמות מא' ועד תי"ו בכל מיני ברכות וישועות והכל על ידי שכינת עוזינו הנקראת זאת. ולזה סיים וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו', כי כאשר תשימו לבבכם לכל הנזכר להגביר הקדושה ולהמעיט הקליפה ולהמתיק הדינים בחסדים על ידי היחוד מתתא לעילא ואחר כך מעילא לתתא עד בחינת זאת שהיא המחלקת שלל טרף לביתה לכל העולמות שלמעלה ושלמטה אז ממילא תקחו מאתם מהיחודים הללו זהב וכסף וגו' כלומר כל מיני ברכות וטובות. וחשיב י"ג דברים רומזים לי"ג מכילין דרחמי המשפיעים חסדים ורחמים וכל טוב, למלא לכל אחד ואחד מישראל כל חפציו וצרכיו ומשאלות לבו לטובה אמן ואמן.

758

759ד גם יתבאר הכתוב, כי הנה חז"ל (שמות רבה ל"ג, א') פתחו פתחא להאי פרשתא מהכא, ויקחו לי תרומה הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ולא נודע בדבריהם ז"ל מה ענין זה לזה, וגם המפרשים לא פירשו בזה. ומה שנראה לדעתי על דרך שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (זוה"ק תצא רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו, על פי מאמר חז"ל (סוטה ל"ח:) כל כהן שמברך מתברך וכו' שנאמר (בראשית י"ב, ג') ואברכה מברכיך. וכן אמרו (ילקוט רמז תתק"ן) בפסוק (ישעיה ל', י"ח) לכן ירום לרחמכם וגו' כל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל וכו' עד כאן. והטעם לזה אמרתי על דרך אומרם (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה תחילה, כי זה המתפלל על חבירו ומבקש רחמים מאת ה' שיושיעו ה' להצורך אליו כמו רפואה או בנים וכדומה, הנה כאשר יפעל בתפילתו וימשיך לזה שהתפלל עליו ישועה מאתו יתברך, מוכרח אור הישועה הלז לירד דרך הצינורות ממקור הברכות עד שורש נשמת זה המתפלל כי הוא הוא הממשיכו ואי אפשר להמשיך כי אם תחילה לשורש נשמתו, ואחר כך תרד הישועה לאיש אשר התפלל עליו דרך הצינורות היורדות מנשמה לנשמה כי כל נשמת ישראל אחד ומתאחדים בצינורות הידועים, וממילא כאשר הוא צריך לאותו דבר, הרי תחילה בא הישועה לשורש נשמתו ותיכף הוא נענה תחילה, כי הגיע אור הישועה מדבר הזה לשורשו, ואחר כך תוכל גם כן להתמשך לחבירו. וכן הוא בברכה כי מי שמברך את ישראל הרי ממשיך הברכה ממקור הברכות לנשמת ישראל בכלל. אבל הכל צריך להיות תחילה על ידי שורש נשמתו כי הוא המשיך הברכה הזאת, וממילא הוא מתברך תחילה בכל הברכות והישועות שבירך לישראל.

759

760והנה ממילא אדם אשר יעסוק בתורה ומצוות ה' על השלימות הראוי בכל אות נפשו, עד שזוכה על ידי זה להמשיך שפע וברכה רבה לכל העולם כמאמר הכתוב אם בחוקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו' בכל הברכות שהולך ומונה שם, ודאי ודאי אשר הוא יתברך תחילה בכל הברכות ויתרומם ויתנשא מאוד כי ואברכה מברכיך וירום לרחמכם, ועבור הטעם שכתבנו. ואך שלזה צריך להיות עשיות המצוה בשלימות במחשבה דיבור ומעשה ויראה ואהבה ושמחה רבה ובטהרת גופו וכל אבריו וביחוד המעשה רק לשמו יתברך בכל לב ולב כדי שתהיה פורחת לעילא לעילא, ותרד למטה בכל ברכתא ושירתא וכו' דאמירן בעלמא. ואך אם המצוה אינה על השלימות הראוי, אז תשאר למטה ולא תעוף למעלה למעלה, ולא מברך לכל העולם וממילא לא מתברך ח"ו.

760

761ואמנם עסק התורה ומצוות ה' שיהיה באופן הנאות לפני אלהינו יתברך מכל וכל עד שלא ימצא מדת דינו כביכול ברוך הוא לקטרג דבר על עסקיו, זה הוא דבר כמעט שאינו בנמצא, כי הן אפילו חסדי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו אם יתפשטו החסדים בלתי תערובת הדינים לא היה העולם יכול לסבול וכמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל כמה פעמים ומרומז במאמר חז"ל שאמרו (תענית כ"ג.) ישראל וכו' אינן יכולין לעמוד ברוב טובה וכו' ומכל שכן הדין והגבורה אשר לפני זעמו מי יעמוד ומי יזכה לפניו בדין שעל כן הצדיקים הגמורים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה (בבא קמא נ'.) לך ראה מה עבר עליהם מהיסורים והעונשים ואמנם הכל לזכות וטובה להם (ועיין בדברינו בזה בפרשת בראשית בפסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן, דברים אמיתיים בענינים הללו). אשר על כן זה הוא תקנות כל האדם להיות מיישר מדותיו להלך תמיד לפנים משורת הדין הן בדרכי ה' והן עם חבריו וריעיו. וידוע מאמרם ז"ל (ראש השנה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו', עד הואיל ולא מוקים במיליה לא תקימו בהדיה וכו'. ועל כן אמרו ז"ל (בבא מציעא ל':) לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפני משורת הדין. ולכאורה זה פלא להחריב עיר אלהים על אשר לא התנהגו יותר מדיני תורתינו הקדושה, ואמנם כי זה המתנהג עצמו רק על פי הדין, ומדקדק בכל הדברים רק בדין ולא יותר, ממילא גם עמו מדקדקין, ומי יזכה לפניו בדין, ואילו היו מתנהגים לפנים משורת הדין ממילא היה טוב להם שלא היו מדקדקין עמהם כל כך, והיה הקב"ה מנהלם בחסד וברחמים, ועל כן זה אשר אינו עושה כי אם בדין, קשה שהוא ימשיך על ידי מצוותיו שפע וברכה, כי כאשר יתחילו לדקדק למעלה בדבר המצוה אשר עשה אם כזה ראוי לעשות לפני בורא עולם ודאי קשה הוא שיזכה בדינו ואמנם אם התנהגותו לפנים משורת הדין, זה יוכל בנקל להמשיך על ידי מצוותיו שפע וברכה כי אינם מדקדקין כל כך.

761

762והנה רש"י ז"ל פירש (בראש השנה י"ז:) במלת חסיד שעושה לפנים משורת הדין, ונראה שעל כן נקרא חסיד כי התורה והמצוות בכלל נקראים על שם היו"ד (שהוא בחינת החכמה ואורייתא מחכמה נפקת כידוע) (זוה"ק חלק א' פ"ה.) וכשהם נעשים באופן שישפיעו כל בחינת החסדים והטובות לעולם, אז מתחבר יוד בחסד ונעשה חסיד, אבל כשהוא בדין אז מתחבר יו"ד בצדק כי צדק הוא בחינת הדין כידוע וכמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר ט"ז:) צדק ידיעא דאיהו דין, ונעשה צדיק, ולזה אמרו איזהו חסיד פירוש באיזה דבר נדע שעשיות של זה האיש הוא בבחינת החסיד האמיתי שמצוותיו ישפיעו כל בחינות הטובות לעולם, זה המתחסד עם קונו פירוש כשהוא נתפעל ונתחסד לקבל כל טוב וברכה, אז נדע שהוא המברך לישראל על ידי טוב עשיותיו במצוות ה' והתנהגותו בלפנים משורת הדין ומזה מתברך גם הוא. ועל הדבר זה יצתה בת קול ואמרה (בתענית כ"ד:) העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין, כלומר ראו פלא בתוך פלא כי הלא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני פירוש בזה השביל והדרך שעשה ר' חנינא בתפילתו, ונמצא היה הוא ראוי להיות נענה בתחילה ולקבל כל בחינת הברכה קודם אליו. ואולם, כי ודאי כן היה, ועל כן לא אמר וחנינא בני אין לו כי אם קב וכו' רק די לו בקב חרובין שהוא אינו רוצה יותר בשום אופן, ודי לו והותר בקב חרובין, ואצלו זה עיקר ברכתו שלא לטעום מתענוגי עולם הזה ולא כלום, בכדי לשבר ולהכניע את גופו לקרבו למלך עולמים ברוך הוא וזה כל תענוגו וחפצו ברצונו באמת. וזה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, כלומר הנה על ידי התורה והמצוות נתתי לכם קיחה טובה שאתם לוקחים מזה כל בחינת טוב וברכה, ורק תורתי אל תעזובו, פירוש שיהיה בבחינת תורתי תורת ה' על צד הנכון והשלימות לפני ה', וכמאמר רבי מאיר ז"ל (אבות ו', א') כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כי כשאינה תורה לשמה רק באיזה דבר אשר איננה עולה כיוון לה' ונשארת למטה בארץ, מאין יהיה כוחה להשפיע ברכה וטובה, הרי אם לא עלתה לשמים לא תרד הברכה משם. וזה שאמר הכתוב כאן ויקחו לי תרומה, כלומר הן על ידי מצוה זו שאני מצוום וכן גם כן במצוות אחרות, הלא זאת אינה נתונה אלי כי אם ויקחו שהמה לוקחים בזה כל בחינת הטובות כי רק לשם זה צויתי אותם כל התורה והמצוות להיטיב להם על ידי זה, ואכן באופן שיהיה לי תרומה. אחד, שיהיה לי לשמי באופן הראוי אלי במחשבה דיבור ומעשה ובדחילו ורחימו וביחוד המעשה לשמי. והשני, לי תרומה שיתרומם ויתנשא המצוה אלי להיות פורחת לעילא. ואכן כי מי גבר יחיה בארץ ויוכל לעשות המצוות כראוי לשמו יתברך, הן במלאכיו ישים תהלה ואף כי שוכני בתי חומר (על פי איוב צ', י"ח-י"ט). ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיהיה לו בחינת נדבת הלב לעשות לפנים משורת הדין בנדבה לא בדין, תקחו את תרומתי ממנו תקחו מה שאני אפריש לכם כל בחינת הטובות והברכות, כי הוא יכול לגרום במעשיו הטובים כל בחינת ההשפעות והברכות, וממילא מתברך גם הוא כדבר האמור. וזה הוא בחינת טוב עין שאמר הכתוב (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך וגו' ואמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אל תקרי יבורך אלא יברך, כלומר כי מאין יבורך מאת ה' כשתקרא תחילה יברך שהוא המברך לישראל על ידי מצוותיו הקדושים והטהורים ונדבת לבו לפנים משורת הדין, ובזה הוא יבורך בכל הברכות כי ואברכה מברכך ועל כן סיים כי נתן מלחמו לדל, והתנהג לפנים משורת הדין בזה הוא יברך לישראל ויבורך מאת האל הטוב והמיטיב לכל, כאמור.

762

763ה גם יתבאר הכתוב, כי הנה נודע אשר כל מצוה ומצוה שצונו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הוא כמו כַּן ובסיס להשראת קדושתו יתברך אשר על ידיהם מתעורר אור חיות הרוחניות מאור קדושתו יתברך לשכון בינינו ולהופיע עלינו כל מיני שפע אור וברכה, וכמו שאנו אומרין ביהי רצון שקודם הלולב, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון מכון בית אלהינו. והנה הגם שמי הם הדברים האלה פרי העץ ופרי האדמה וכל גידולי קרקע שישכון עליהם אורו יתברך הלא ה' אמר לשכון בערפל, והיה ראוי לצוות לעשות מצוות בשמים מאורות עליונים כוחות הרוחנים, ומה אדם ותדעהו באלה הדברים שלמטה. ואמנם כי האמת כן הוא, כי אין הקב"ה חפץ כי אם באתערותא דלתתא לראות נדבות ישרות לבבינו אם אנו רוצים לעובדו יתברך באמת ובאהבה ולהתקרב ולהתדבק אליו בכל כוחינו ולהמשיך אור קדושתו אלינו בכדי שנהיה בו דבוקים תמיד ואתערותא מאתנו אי אפשר כי אם בגדולי הקרקע שאנחנו שוכני בתי חומר ואמנם מיד שאנו עושים מצוותיו באלה הדברים שלמטה באהבה בכדי לעובדו, הרי תיכף מעורר הוא למול כל מצוה ומצוה אורות גדולות ונפלאות אורות הרוחנים זכים ובהירים אשר בשמי השמים המכוונים נגד כל מצוה, ועל ידי זה הוא בא בכל האורות האלו אלינו ושוכן בתוכינו ומופיע עלינו אורו שפעו וחיותו בכל הטוב והמיטיב וכל מצוה ומצוה נעשה כמו כסא להשראת קדושתו יתברך. וזה מאמר הכתוב (תהלים צ', י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו' כי אנו מבקשים אשר על ידי כל עשיית המצוות שאנחנו עושים נהיו כמו כַּן ובסיס ומקום מקדש לאור חיות הרוחניות שיורד וישכון עלינו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו עד אשר ומעשה ידינו כוננה עלינו, שאנחנו נהיה שוכנים במצוותיו ומעשה ידינו כוננהו שיהיו נעשים לו כַּן ובסיס להשרות קדושתו בתוכינו.

763

764ואכן כל ערום יעשה בדעת כי בזוכרו את הדברים האלה אשר בעשותו אחת ממצוות ה' הוא עושה כסא ושרפרף להשראת שכינתו יתברך בארץ הלזו מיד יחרד לבבו באימה ופחד ורתת וזיע לומר כי מה אעשה שיהיה אני המכין כסא למושב המלך ולהמשיכו יתברך עד הנה, ומתרעש בכל כחו ולבו ומחשבתו ועושה בכל כח יכולתו והבנתו בכל רמ"ח אבריו וגידיו, והוא וכל חיותו מצומדים וקשורים שם בחבלי עבותות אהבה, בחיל ורעדה להכין הכסא למלך מלכי המלכים הקב"ה, ורואה שיהיה המצוה נעשה בכל מיני הידור ויפוי ובכל השלימות לא יחסר דבר ובטהרה ונקיות ופרישות וזריזות רב וחשק ושמחה וגיל ורעדה ובמועדו בזמנו ככל אשר יוכל. ולפום צערא אגרא לפי ערך ההכנה ואמיתיות לבבו אל המצוה כן הענן יכסנו מלמעלה באורות הרוחנים פנימים ומקיפים כדת המלך מלכו של עולם. ואם זה באחת ממצוות ה' מכל שכן דכל שכן הבנין בית עולמים שהוא הרומז להמשכת השכינה הקדושה בכללות אל עולם העשיה הלז הארץ התחתונה לדור עמנו בארצנו בודאי מי שיש לו לב משכיל אל הדבר הזה אם ישאלהו מה תתן נדבה להדבר הזה לא ירצה ליתן לזה זהב וכסף או אבני יקר וכדומה כי אם נשמתו אשר בקרבו עם כל כוחי גופו וחיותו עד מיצוי טיפת דם האחרון שבקרבו עם בניו ובני בניו וכל אשר לו מבית ומחוץ שיהיה ראוי למשכן אלהי האלהים ואדוני האדונים.

764

765ולזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פירוש אתה רק דבר אל בני ישראל הענין הלז שרצוני לשכון אתם בארצם ואז ודאי ודאי ויקחו לי תרומה כלומר שהם בעצמם ודאי יקחו לי תרומה בכל לבבם ונפשם. וזה ויקחו לי ופירש רש"י לשמי כלומר כאשר יזכרו שלשמי הם לוקחים ולהשכין שכינתי בארץ אצלם, ודאי יקחו. כי ודאי יאמרו שלולי הוא יתברך אומר זה ורוצה בזה לא היה עולה זאת כלל על דעתינו ולא גבה לבנו שנדמה כך על אחת מני אלף שיעשה כן במקומנו ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ואכן את זה תאמר להם כי מאת כל איש אשר ידבנו וגו' שלא יסברו כי אני חפץ לשכון בכסף וזהב שהם נותנין כי הלא לי הכסף ולי הזהב, והעיקר אצלי הוא נדבת לבבם הטהור שאראה טוב לבבם באהבה ושמחה כאשר יתנו על הדבר, אל זה אביט רוח נכאה וחרד על דברי, כי הנה רוח מלפני יעטוף (ישעיה נ"ז, ט"ז) פירוש שרוחם ונשמתם הוא נלקח מגבוה גבוה עד שגבוהים ממחיצת מלאכי השרת ובהם אני רוצה לשכון ולא בגופם וגשמיותם כי נאה לקדוש פאר מקדושים ועל כן כשיעלה מחשבותם עם כשרון לבבם לפני באמת באהבה, מזה יתעורר שיהיה מעון ונועם שלי שם עמהם בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא, וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שזה עיקר נדבת התרומה בכל איש ואיש ערך אשר ידבנו לבו כי אל זה אביט, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי עיקר התרומה הוא מאתם מלב כל ואחד וכזה יתנו זהב וכסף וגו' ומונה י"ג דברים האמורים בענין שהוא גי' אהבה גי' אחד להראות שעושין הכל מאהבה ומתיחדין בזה למלך עולמים ברוך הוא ובכדי לעורר על ידי זה מקור הרחמים מי"ג מכילין דרחמי שיהיה לבבם זה לרצון ולנחת רוח לפני להתרצות במעשה ידיהם (ואפשר זה רמז הכתוב (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי, כי על ידי שהם עם ז"ו בבחינת אהבה ובבחינת היחוד ושמעוררין י"ג מכילין דרחמי על כן יצרתי לי שלזה היתה עיקר היצירה להשרות שכינתי למטה ועל ידי הי"ג מכילין דרחמי אני מתרצה במעשיהם ומרכין שכינתי למטה) ובזה ועשו לי מקדש שיעשו לי מקדש בתוכם להתקדש בכל פרטי מעשיהם ועובדיהם ואז ושכנתי בתוכם ואמרו חז"ל (עיין אלשיך ושל"ה כאן) בתוך כל אחד ואחד פירוש בלבו של כל אחד ואחד כפי ערך קדושתו והכנתו לעשות לבו משכן ומעון לשכינה, וגם יאמר בתוכם בתוך הי"ג דברים האמורים שהם מורים להי"ג מכילין דרחמי בתוך כל אחד ואחד מהם אני משכין אור שכינתי וקדושתי וענן וערפל סביביו להיות שם מכון כסאי בין עמי ואחי החביבים עלי ולשכון כבודי בארץ ואז ומלאה הארץ דעה את ה' שגם הדברים התחתונים יפשטו מגשמיותם, והרוחניות יתעלה וכאשר יהיה זה לעתיד באמיתיות אשר ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר וגו'

765

766ו עוד ירצה לומר בכתוב הזה על דרך אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו רבי אבין אמר משל לבני מדינה שעשו שלוש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת, ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלוש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל וכו'. והנה כל בחינת הקדושה שהקב"ה נתן לישראל הוא על ידי המקדש כי כל הקדושה לשם ירד ומשם נטלו כל ישראל שעל כן נקרא מקדש שלשם היה מתכנס כל בחינת הקדושה ואחר כך לישראל עמו, ועל כן אמר ועשו לי מקדש שהם יעשו דברים כאלה שיהיו ראוים למקדש ה' להתעטר בקודש, ולזה אמר הכתוב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כלומר אמור להם שהמה לוקחים עתה דבר גדול כזה אשר הוא לי תרומה שהוא עטרה לראשי ואני מתרומם ומתעטר בזה ממלאכי מעלה במה שמקדישין לשמי ועתה אני נותן זאת לבני ישראל, ועל כן ועשו לי מקדש שיעשו הם מקודם בחינת הזמנה לקדושה ואחר כך אקדשם בעטרת קדושתי.

766

767ז או יאמר ויקחו לי תרומה. כי חז"ל אמרו בזה (בתיקוני זוהר תיקון י"ז) תרומה תורה מ"ם רצה לומר שניתנה לארבעים יום, ונראה שירמז בזה על אומרם ז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעיה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך חוסן וגו', אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. כלומר אף שלמדת כל התורה כולה אי אית בך יראת שמים גם כן עמה, טוב. ואי לאו, הרי הוא כלא למדת כלום. ואמרו משל לאחד שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין אמר לו לאו אמר לו מוטב אם לא העלית, ופירש רש"י חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע. וכבר כתבנו למעלה דזה פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' כל מה שה' אלהיך שואל מעמך כל התורה והמצוות כולם אינם כי אם ליראה וגו' כלומר עם היראה טובים הם אבל בלתי יראה אינו שואל מאתך כלל שום בחינת תורה ומצוות כי מוטב שלא העלית. והנה כל כללות התורה הזה האמור מאמונת זה סדר זרעים וכו' עד סדר טהרות נכלל במ"ם כי זרעים מתחיל במ"ם פתוחה מאימתי, וטהרות מסיים במ"ם סתומה ה' יברך את עמו בשלום והוא בחינת מ"ם ועל כן נקרא תורה-מ"ם להראות שכל התורה כולה שהמשניות הם הכוללים לכל התורה כולה שהן כל התרי"ג מצוות הן ופירושיהן נכללה במ"ם. ולזה אמר ויקחו לי תרומה שהתורה מ"ם שהמה לוקחים יקחו לי לשמי ביראת ה' שהיא אוצרו ואם לאו מוטב שלא העלית ועל כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם רצה לומר תורתי שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה שגם תורה שבכתב מרומז במ"ם. והוא על דרך שאמרתי בפסוק (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה על דרך המבואר בזוה"ק (בהקדמה ד'.) וזה לשונו: במי ברא עולם הבא וב"מה" ברא עולם הזה וכו' והנה סופי תיבות מ'י ומ'ה הם י"ה כמו שאיתא בזוה"ק שם וזה רמז על אומרם ז"ל (מנחות כ"ט:) בפסוק (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים, עולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה בה"א ובזה נשלם הכל כמו שאיתא שם בזוה"ק ושמא קדישא אשתלם כי אחרי בריאת כל העולמות נעשה שמו שלם. והנה נודע אשר בתורה נבראו כל העולמות כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. ולזה אמר תורת ה' מה שנשלם שם ה' על ידי התורה שבה נברא כל היצור הוא תמימה רצה לומר על ידי מי ומה נשלם שמא קדישא על ידם שבהם נברא עולם הזה ועולם הבא. והנה אותיות הראשונות של מ'י ומ'ה הוא מ"ם ועל כן ניתנה התורה במ"ם יום לרמז על הבריאה שהיתה על ידה והוא על ידי המ"ם שהם ראשי תיבות מי מה הרי שהתורה שבכתב שבה הביט וברא את כל היצור ויאמר אלהים יהי אור וכדומה מרומז במ"ם שהוא מי ומה שבה היתה הבריאה. ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לכך להיות עוסק בתורה ביראת ה' כל היום, תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם שני תורות כי שניהם מרומזים במ"ם כאמור כי אנחיל להם תורתי לתת להם מורשה להאיר עיניהם בה ולדבק לבבם אליה להיות לנחת רוח לפני תמיד ודווקא על ידי יראה כאמור. עוד אופן א' מבואר בסידורו של שבת (שורש השמיני ענף ב' עלה ט').

767

768ח או ירצה באומרו ויקחו לי. פירש רש"י לי לשמי על דרך אומרם ז"ל (פסחים נ'.) לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ולזה אמר ויקחו לי כשתרצו לקחת אותי שהוא לי, הוא לשמי על ידי שמי שם אדנ"י הנקרא שמי על ידו תקחו לי להיותי נקרא על שמי כי (חבקוק ב', כ') וה' בהיכל קדשו כנודע.

768

769ט או ירצה על זה הדרך כי כבר כתבנו למעלה אומרם (שבת ל"א.) אי אית ביה יראת ה' אין אי לא לא שאפילו כל התורה כולה אם ילמוד האדם ולית ביה יראת ה' לא כלום הוא. פירוש אי לא לא לומר שאין לו כלום מכל תורתו כי לא פרחת לעילא כאמור בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אורייתא בלא דחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכבר כתבנו למעלה כי אהבה ויראה הם תרין גדפין והם כמו גפי העוף אשר לו כנפים שבהם מעופף ואם אין לו כנפיים במה יעופף, וכן כל תורה ומצוות כשהן ביראה ואהבה פרחת לעילא על ידי כנפי החיות שבהמצוה שהם אהבה ויראה, ואם לאו במה תפרח. ואפשר על כן היו קורין לאלישע בעל כנפיים (בשבת מ"ט.) לפי שכל מצוותיו היו נעשין בכנפיים באהבה ויראה רבה לפרוח לעילא, ועל כן כששאל אותו הקסדור על תפיליו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה ולמה לא אמר לו יונה בעצמה, ואמנם האמת אמר לו שהמצוות הם ממש כנפיים לפרוח למעלה ורק מה שאמר לו כנפי יונה ולא כנפי שאר עופות משום דכנסת ישראל כיונה אימתילא כמו שאמרו שם אבל עיקר כוונתו היה על הכנפיים שהם ממש כנפיים לפרוח למעלה.

769

770והנה נודע אשר אהבה ויראה הם מהמצוות הנוהגין תמיד בכל עת ובכל שעה ורגע והם מחובת הלבבות שצריך האדם לזכור באהבתו ולירא ממנו שהם מצוות עשה ממנין רמ"ח המצוות וצריך לקיימן בלב תמיד. ואמנם כי במה יבוא האדם לאהבתו ויראתו כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי וגו', וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומועטת לפני תמים דיעות ברוך הוא וכו'. וזה אומרו ויקחו לי תרומה כלומר שיהיו לוקחים דבר כזה שעל ידו יהיה לי תרומה שיתרומם אלי כל פרטי מעשיהם ועבודתיהם, ואומר הכתוב במה יקחו זה מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיהיה מתבונן בלבבו ביותר ויותר מרוב גודל רוממותו והדר זיו יקר תפארתו וחיוב יראתו ואהבתו תמיד ואז יגיע אליו היראה והפחד ואהבה והשמחה ובזה תקחו את תרומתי שיהיה אצליכם תרומת ה' שיתרומם כל עבודתכם אלי למעלה לרצון ולנחת ולשמחה.

770

771ועשו ארון עצי שטים וגו'. נראה לרמז בעשיית ארון הקודש הזה שהנה נודע שכאשר ישראל הם במעמדן הראוי להיות, אז כל התנהגות עולמות עליונים ותחתונים הכל על ידן שתחילה יורד השפע והברכה לשורש נשמת ישראל ומשם מתחלק לכל העולמות, וכמו שמבואר בזוה"ק (תרומה קנ"ב:) בזה הלשון: ובגינהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קודשא בריך הוא מזונא לעלמא וכו' והמה המקבלים בראשון וראשונה את כל ההשפעה ומאתם יתחלק לכל העולמות, ועל כן נקראים ישראל שהוא לי ראש כלומר שהמה בבחינת הראש לקבל הברכה בראשונה ואחר כך לבאי עולם, וזה שאמר יעקב להקב"ה אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ט, ח') כי כשם שהקב"ה כביכול הוא המשפיע הראשון בעליונים והם המדות הקדושים המראות הנוראות הספירות עליונים שהם בבחינת עצמוּת וכלים שעצמוּת אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שופע בהם תמיד, כך כשיורד ההשפעה משם לעולמות התחתונים הנה תיכף מגיע ההשפעה משם אל שורש נשמות ישראל, כי מחצב נשמות ישראל הוא תיכף הסמוך אל המאורות הללו הם עשר ספירות הקדושים ואחר כך הוא מחצב המלאכים כנודע שעל כן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ג.) מפני שמחצב נשמותינו הוא גבוה מהם כמפורש בשל"ה הקדוש (מסכת שבועות מ'.) במה שאמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו פירוש שילוד אשה יפסיק בינינו לביניך שמחצבתו ומחיצתו יהיה לפנים מאתנו. ועל כן תחילה מקבלים נשמות ישראל ומשם לכל העולמות שלמעלה ושלמטה, ועל כן בזה המה ממש כבחינת אלוה בתחתונים לזונם ולפרנסם די צרכיהם בכח עבודתם כי רב הוא.

771

772ואפשר לזה אמרו ז"ל (בשבת קי"ט:) בכמה מצוות שהאדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו וכו'. ולכאורה איך יעשה שותף אחר הנעשה כי כבר נגמר מלאכת שמים וארץ וכל צבאם, ואמנם כי האדם כאשר מקיים מצוותיו באמת ובאהבה אז לוקח וממשיך שפע ברכת ה' לשורש נשמתו והוא ברצונו ולבבו הטוב ממשיך ברכתו לכל העולמות בסוד אומרם ז"ל (תענית כ"ד:) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכתבנו למעלה שמה שאמרו די לו ולא אמרו וחנינא בני אין לו כי אם קב חרובין ואמנם כי ודאי כל ההשפעות וברכות שהיה ניזון כל העולם על ידו ודאי שהיו תחילה בשורש נשמתו ועל כן בשביל חנינא בזה השביל והדרך שעשה ר' חנינא להמשיך השפע בזה ניזון כל העולם, ואין אדם עושה דרך בשל חבירו כי אם בשלו בשורש נשמתו עושה שביל לקבל הברכות. ואך הוא בצדקו ברצונו הטוב המשיך וחילק השפע לכל העולם על ידי הצינורות הנמשכין בכל הנשמות מאחת אל חברתה כי כולם אחד הם, ולו די לו בקב חרובין שלא היה רוצה יותר, והיה מתענג להיות זן ומפרנס לבאי עולם להדבק בדרכי אלהיו שהוא הזן ומפרנס והוא בחינת צדיק יסוד עולם שהוא המקיים העולם בצדקתו לתת משלו ממש לכל העולם. ובבחינה זו נעשה האדם שותף להקב"ה במעשה בראשית כי אם יעשה מצוה גדולה שסגולתה הוא להרבות השפע במאוד מאוד לכל בריותיו ברוך הוא הרי הוא שותף ממש להחיות ולקיים העולם בטובו וסוד עבודתו.

772

773ואמנם כי עוד יותר חוץ מזה עשה אלהים לטובת אדם מישראל כי אפילו ח"ו כאשר יצא הקצף מלפני ה' לגזור גזרה על עולמו, הרי צדיקי ישראל מבטלין אותה לגודל החיבה והאהבה שאהב את עמו ישראל נתן את הכל בכוחם, ובזה לא מבעיא כל העולמות שהמה ינהגו אותם בכחם. בברכתם והשפעתם משלהם, כי אם אפילו כביכול כביכול את עצמו נתן בתוך בני ישראל שינהגו אותו כרצונם על ידי עבודתם עבודת אמת במסירת נפשם ולבם ושבירת כוחם ותאותם לה' אלהיהם. ואפשר זה סוד שאמרו חז"ל (שיר השירים רבה צאינה וראינה וגו') לא זז מחיבתם עד שקראם בתי וכו' לא זז מחיבתם עד שקראם אחותי וכו' עד [וכו'] עד שקראם אמי, ולכאורה זה פלא להבין שידבר הכתוב דבר שהוא במשל לבד ולא בנמשל, והבן.

773

774ואמנם כי לצד החיבה שחבבם בהשפעת הברכה והטובה להם לבדם קראם בתי שהיא כבת החביבה היושבת אצל אביה ואמה והמה מגדלין אותה לכל צרכיה בתפנוקי מלכין והיא אוכלת ומתפרנסת משל אביה (ועל כן נקט בת ולא בן משום דבבן אף בקטן מצינו לפעמים שלא יהיה סמוך על שולחן אביו ומתפרנס משלו ואך בבת בעודה בבית אביה ודאי מתפרנסת משלו) ואמנם לא זז מחיבתם עד שקראם אחותי והוא בבחינת השותף למעשה בראשית הנזכר כי שפע כל העולם יורד תחילה אליהם ומהם לכל באי עולם ונראין כאחין שהמה עושין כביכול כמו הוא לזון את העולם וכאומרם אני אלוה בעליונים כנזכר, ואולם עדיין לא זז מחיבתן עד שקראם אמי, והוא כביכול כביכול שהם למעלה ממנו כלומר שהוא ציית ושומע להם כבן לאמו שאם הוא גוזר הם מבטלין. ואפשר לזה רמז הקב"ה ואמר אנכי ה' וגו' ואמרו ז"ל (שבת ק"ה.) אנכ"י נוטריקון א'נא נ'פשי כ'תיבת י'הבית כלומר כי על ידי התורה הקדושה שנתתי לבני ישראל אנא נפשי בכתיבה הזה יהבית להון שהם ינהגו אותי כרצונם ואני אצייתם לאשר יאמרו, וזה אומרו בתחילת פרשה זו ויקחו לי שכל מדרשי רבותינו כולם מתנבאין בסגנון אחד לפרש ויקחו לי שכביכול לי אתם לוקחים וכדברי המשלים שמביאים כל אחד בצחות לשונם הטוב לשון הזהב, והוא להראות גודל האהבה והחיבה לבני ישראל איך שרק בהם בחר לעם סגולה לשום את שמו ביניהם ולשום משכנו בתוכם לשכון ביניהם, ולשכנו ידרשו אותו בדרישה שלימה. ואמנם לדברינו יש בזה עוד בחינת אהבה וחיבה ביתר שאת ועוז, לומר שכביכול לי אתם לוקחים שאתם לוקחים לי שאהיה אני שומע לדבריכם ויבוטל דיבורי כביכול מפני דבריכם בבחינת הקב"ה גוזר והצדיק מבטל כאמור. ועוד יותר כי הקיחה הנאמר בבעלי חיים בכל מקום בתורה תרגומו באונקלוס ודבר, כמו (בראשית ל"ב, כ"ג) ויקח את שתי נשיו ותרגומו ודבר וכן בכל מקום והוא מלשון הנהגה כמו (סנהדרין ח'.) דבר אחד לדור. ולזה אמר ויקחו לי שהמה מדברים ומנהיגים אותי כרצונם ואני מתנהג אחרי רצונם היש חיך מתוק מזה אשרי העם שככה לו.

774

775ורש"י ז"ל פירש יותר, לי לשמי. כי בחינת זו שיהיה על אמיתת שלימתו לא יהיה כי אם לימות המשיח שכל השפע יקבלו ישראל בקדושתן והקב"ה ישכון בתוכם ממש למלאות משאלותם את אשר יחפצו באהבה וחיבה ואז זה שמי לעולם לעלם חסר ועיין בזוה"ק (בראשית נ"ח.) שכתב שם וכד בני עלמא אינון זכאין וכו' עד דמטי אינון חיין לאתרא דיעקב שריא ביה ומתמן נקטין כו' להאי עולם דדוד מלכא שריא ביה וכו'. והוא כי בעת שהתחתונים ראוין לקבל השפעתם על נכון בריש גלי אז שמו הגדול יתברך הוי"ה נכתב הוי"ה ונקרא הוי"ה כי זה הוא השלימות וזה שמי לעולם כשההשפעה יורדת כוון נכון להאי עולם דדוד מלכא שריא ביה אז זה שמי הוי"ה כן נקרא ונכתב. וגם לזה רמז שמו יתברך באומרו אנכי ה' אלהיך ואמרו ז"ל שם (שבת ק"ה.) אנכ"י נוטריקון א'מירה נ'עימה כ'תיבה י'היבה כלומר שאמירה נעימה היא כאשר היא בכתיבה יהיבה כשאמירה היא כמו הכתיבה אז אמירה נעימה, ואז הוא ושמו אחד ששמו הנקרא הוא כמו שם העצם. ואמנם כשאין התחתונים ראוין לקבל ההשפעה, ואינה יורדת כוון נכון להאי עולם דדוד מלכא, אז וה' בהיכל קדשו (כמו שכתוב בחבקוק ב', כ') היכל הוא חושבן אדנ"י. כי שם הוי"ה יתברך הוא ככנוס בתוך ההיכל בשם אדנ"י להיות נקרא בשם אדנ"י ולא בשמו העצמיות, וזה רמז נוטריקון השני באנכ"י שהוא א'נא נ'פשי כ'תיבת י'הבית כלומר שאנא נפשי רק בכתיבה יהבית ולא באמירה כי אמירה הוא בשם אדנ"י, רק זכרון המחשבה בו הוא לשמו הגדול יתברך שם הוי"ה. ולזה סיים וזה זכרי לדור דור כי לדור דור עד עולם התיקון זה זכרי לבד בשם הוי"ה יתברך זכרון המחשבה, ולא שמי ממש להיות נקרא בשמי. וזה שפירש רש"י לי לשמי כי כשיהיה הקיחה הזאת בשלימות שימתקו כל הדינים כרצון כל בית ישראל ורוח הטומאה יעבור אז הם לוקחים לי לשמי שאהיה נקרא על שמי ולא אצטרך להכנס להיכל אדנ"י, וגם מה שהמה בפיהם ירצו סלה בקריאת שמי ממש אז המה לוקחים לי לשמי שאתנהג עמהם כרצונם.

775

776ועל הבחינה הזו הנפלאה הקב"ה מתפלל ואומר יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי כמאמר חז"ל (ברכות ז'.) כי כביכול בעצמו רוצה זאת אשר אם ישראל לא יזכו לזה שיבטלו הם גזירותיו יעשה זאת הוא בעצמו כי חפץ חסד הוא. ולזה יאמר ויקחו לי תרומה כלומר שהמה לוקחים דבר כזה שגם לי תרומה הוא דבר גדול ומרומם שאני מתפלל עליו בכל יום ונודע שהתפילה נקרא דברים העומדים ברומו של עולם, כמאמר חז"ל (שם ו':) ועל כן לי תרומה שאצלי הוא נקרא תרומה מפני שהוא מתרומם בדברים העומדים ברומו של עולם והנה אתם לוקחים זאת בידכם, ואכן שלא יאמר ישראל כי איך יעלו אל השמים מעל לבטל שם גזירות הקב"ה בכוחנו, ולזה אמר לא כן כי מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שרק אם ידבנו לבו אלי לתת את לבבו אלי להכניע תאות לבבו שבדברים הגשמיים אל רצון הבורא שיתאוה לעשות רצון מלך המלכים ברוך הוא, בזה תקחו את תרומתי מה שנקרא תרומה אצלי בדברים שברומו של עולם, וכמו שאיתא בזוה"ק (שמות כ"ו:) בפסוק (דברים ד' ל"ט) והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגו' פירוש כלומר כשרק אתה תשוב אל לבך להטות לבבך אליו בזה יהיה ה' הוא האלהים שהדינים יתהפכו לרחמים ומשמאל ומימין על ישראל שלום.

776

777ואפשר לזה רמזה חנה שנאמר (שמואל-א א', י') ותתפלל חנה על ה' פירוש שהתפללה על הדבר שמתפלל ה' והוא לבטל הגזירה להיות לה בנים ועל כן השיב לה עלי על זה (שם שם, י"ז) ואלהי ישראל יתן את שלתך פירוש שהקב"ה יתן זאת במתנה עבורך לכל באי עולם שימתקו הדינים והגזירות יהון בטלין ומבוטלין בבקשתך למענך, ויתבסם העולם ברחמים. וזה מאמר הכתוב (שמואל-ב כ"ג, ג') צדיק מושל יראת אלהים כי זה שהקב"ה מתפלל עליו נקרא בבחינת שכביכול הוא ירא מזה כיון שהוא מתפלל על זה שלא יהיה כן, ועל כן אמר לר' ישמעאל בן אלישע ישמעאל בני ברכני כאומרם (ברכות ז'.) והוא ברכו בזה יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' כי כביכול הוא ירא מזה שלא יגברו הדינים לגזור גזירות על העולם והוא יראת ה', ועל זה הצדיק מושל שהוא בכוחו יכול לבטל זה הדבר שהוא יראת אלהים שאלהים ירא ממנו.

777

778ואחר כל זה אומר הכתוב כי עוד ועוד אני נותן לבני ישראל בכח אשר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' כי הנה בשלושה עשרה מדות של רחמים הכתובים בתורה נאמר בהם (שמות ל"ד, ו') ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו' ופירושו הוא על דרך משל כי כאשר האב יחבב את בנו ביותר ויותר אז מגביה אותו למעלה מראשו ומושיבו על ראשו ממש והוא חיבה שאין חיבה למעלה מזה, וכן כביכול למעלה כי לפעמים הקב"ה מתעטר בהם בישראל ועושה אותם עטרה לראשו כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ"ט, ב') שישראל נעשין פאר ועטרה למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו. ובחינה זו מורה על רוב אהבה וחיבה והוא בחינת הרחמים גמורים לאין קץ בחינת י"ג מכילין דרחמי כי שם נעשין ישראל לאחד עם הקב"ה כי י"ג חושבן אחד ואחד הוא אהבה במספר השוה כי זה מורה על אהבה הגדולה והוא מרומם ומנושא וגבוה מאוד מאוד, וזה נקרא על דרך כמו שישראל מעוררין אותו לכל הטובות וברכות מי"ג מכילין דרחמי הללו. והוא, ויעבור ה' על פניו שלקח שורש נשמת ישראל לפניו להקדימם להיות עומדים למעלה ממנו בבחינת פאר ועטרה ואז על ידי האהבה והחיבה כזו שהוא מספר י"ג, מתעוררין שלושה עשר מדות של רחמים. ושם רחמים פשוטים נפלאים, ועל כן ויקרא ה' ה' וגו' ולמול זה צוה הקב"ה כאן ואמר וזאת התרומה וגו' זהב וכסף וגו' והם שלושה עשר דברים כמאמר חז"ל י"ג דברים אמורים (תנחומא מובא בילקוט רמז שס"ג ורש"י בפרשה זו) להורות עד כמה הגיע אהבתם להכניסם לפני ולפנים ולהגביהם להיות עטרה על ראשו להתעורר בחינת השלושה עשר מדות. ועל כן כיון שהגיע אהבתם עד כה, עוד יותר אעשה עמם כי לא די שאני מגביה שורש נשמתם כל כך אלא גם אני מרכין שכינתי אצלם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד כמאמר חז"ל (סוטה ה'.) בפסוק (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא אני את דכא וגו' ופירש רש"י אני מרכין שכינתי אצלו, כלומר שעוד שנית אעשה להם כי ועשו לי מקדש והוא להראות חיבתם לכל באי עולם איך שבשבילם ירד ה' בעצמו ובכבודו על הארץ התחתונה הלזו לקבוע דירתו ביניהם ולצמצם שכינתו ביניהם, וזו האהבה והחיבה לא יאומן כי יסופר שיבוא אלהי האלהים ואדוני האדונים אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ולצמצם עצמו כביכול ולשבת בבית שבנו לו בני ישראל בארץ התחתונה הלזו. וחוץ לזה הנה גם ושכנתי בתוכם כי חוץ ממה שאשכון שם בכדי שידעו הכל חיבתם גם בתוכם אשכון בתוך כל אחד ואחד לרוב האהבה והחיבה אשרי העם שה' אלהיו.

778

779ולמול כל הנזכר בא הרמז בתורה בעשיית הארון ונאמר ועשו ארון עצי שטים וגו' כי הארון היה רומז על שורש כללות נשמות ישראל ת"ר אלף רגלי, שעל כן בימי יהושע צמצמו כל ישראל ששים רבוא בין שני בדי ארון כי הוא הכולל את כולם, (וגם לפי קבלת האר"י ז"ל שכתב בליקוטי תורה פרשה זו שהארון הוא בסוד יסוד אבא ושם הוא שורש כל בחינת הנשמות ת"ר אלף כנודע) ועל כן הוא חושבן נזר כי ישראל הם נזר אלהים שהקב"ה מתפאר ומתעטר בהם, ולזה נאמר כאן ועשו ארון וגו' מה שבכל מלאכת המשכן נאמר ועשית כאשר עמדו בזה המפרשים ואמנם לצד שהוא הכולל והרומז לכללות ישראל נאמר ועשו, כי המה בכללות עושים הארון לצד שהוא כולל את כולם, ועבור כן הוא חושבן אהרן עם הכולל בחינת השלום שהיה רודף שלום לרמז על בחינת שלימות כללות ישראל שמתברכין בשלום ומרבין שלום בפמליא של מעלה ושל מטה.

779

780ולזה אמר ועשו ארון עצי שטים. כי שטים ירמוז לבחינת היצר הרע שהוא מספר שטן, וכמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', כ"ב) שעל כן כאשר ישבו ישראל בשטים החלו לזנות אל בנות מואב. ואמנם עיקר שלימות ישראל הוא כאשר יהפכו עורף לעבוד את ה' אלהיהם בכל כוחות היצר הרע כמו באש התאוה והחשק והזירוז לעבודת שמו יתברך וכמו באכילה ושתיה ושאר דברי הגופניות שכל אלה הם כוחות היצר הרע כי הוא הבוער בלב האדם ומזרזו ומתאוה לדברים השייכים אליו, ואם האדם לוקח כל אלה לעבודת שמו יתברך באמת ובתמים הוא חשוב ומקובל מאוד. וכבר צִותה התורה על זה ואמרה (דברים ו', ה') ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. ועיין בדברינו בפרשה שלמעלה שהארכנו בזה בביאור רחב איך לעבוד את ה' בכוחות היצר הרע והוא מעלות נפלאות לאין קץ, והקב"ה מתעטר באותן עטרות שמעבודות הללו בשמחה וברצון למאוד והוא בחינת (ירמיה ט"ו, י"ט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה ואמרו חז"ל בזה (בבא מציעא פ"ה.) שאפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו והוא הבחינה הזו שאנו עסוקים בו עד הנה. והיה הארון הזה מרמז על בחינה זו כאשר נבאר להלן. ועל כן היה מן עצי שטים, והתורה היתה מונחת בו שהם לוחות העדות להראות שכל בחינת היצר הרע יהיה משועבד אל התורה לעבוד אותו עבודת ה'. וגם עצי שטים בעצמן מורה לזה כי העץ מורה על עץ חיים היא למחזיקים בה היא התורה הקדושה, גם יורה אל המיתוק כי עץ הוא מספר ק"ס המורה על המתקת הדינים כנודע מסוד פדיון נפש והוא מספר כסף הרומז לחסדים והוא הממתיק את בחינת השטן היצר הרע הנרמז בשטים בכדי שנוכל לצרפו אל העבודה ואז ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז') זה היצר הרע כמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') (גם עצי שטים עם מילוי האותיות הוא חושבן ישראל עם הכולל לרמז על זה שהוא מורה על כללות ישראל).

780

781ועל כן נתנה התורה בו מדה ואמרה אמתים וחצי ארכו וגו' כי הנה חז"ל אמרו (שבת פ"ח.) דרש האי גלילאי בריך רחמנא דיהיב לן אורין תליתאי וכו' לעם תליתאי ופירש רש"י שם עם תליתאי כהנים לוים וישראלים וכו'. ואפשר עוד לומר בפירוש עם תליתאי על שעובדין את ה' בכל לבבם ומיחדים כל מדותיהם אליו יתברך, ונודע ששורש כל המדות שבעולם הם אהבה ויראה ותפארת רזא דג' קוין ימין ושמאל ואמצע חסד גבורה תפארת ואין בעולם חוץ מהם, והיא בחינת כהן לוי וישראל שהם חסד גבורה תפארת כנודע, ואפשר שזה פרט השלושה דברים שצותה התורה לאהוב בהם את ה' והוא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בכל לבבך בחינת אהבה ואהבת חסד, ובכל נפשך גבורה יראה כי צריך לזה גבורה גדולה לאהוב אותו אף כשהוא נוטל את נפשך וכל בחינת הגבורה בחינת היראה הוא כידוע כי על כן הוא מתגבר שירא שלא יפול מאהבתו הגדולה או שלא יעבוד אותו בנפשו כראוי, ובכל מאודך בכל ממונך בחינת תפארת הממוצע כי צריך לזה גם בחינת הגבורה לתת את כל ממונו לה' אבל לא בנפשו ועל כן הוא פחות מגבורה ויותר מחסד והוא בחינת תפארת באמצע, וגם ממון הוא חושבן קול בחינת תפארת ישראל הקול קול יעקב כנודע. ונגד השלושה הללו, נראה שעל כן נמצא בישראל שלושה בחינות שהזכרנו והם בתי אחותי אמי כי כשהם מקבלים השפעתם השייך אליהם לבד נקראים בתי כנזכר למעלה והוא בחינת הגבורה והקימוץ בלתי לתת רק המצטרך אליה לבד, וכשהם מקבלים גם בחינת כל ההשפעות השייך לכל העולמות ומהם יבוקש לכולם נקראים אחותי כנזכר והוא בחינת תפארת הממוצע שהוא יותר מבתי ולא בחינת אמי. וכשהם נקראים אמי המורה על הנהגתם כביכול את ה' לרצונם להפכו מדין לרחמים ולבטל גזירותיו בכח כשרון מעשיהם וכביכול הוא כבן אשר אמו תנחמנו לעשות כך וכך, והוא עושה כרצונם זו היא בחינת האהבה האמיתית החיבה הגדולה החביבה לאין קץ. והנה כל בחינת הברכה הוא לעולם בסוד מאה, בסוד הכתוב (בראשית כ"ו, י"ב) וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' וכמו שאיתא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה תחילת פרשה זו) ומאה הוא אותיות אמה כנודע. ואמנם המשכת כל הברכות הללו בסוד מאה הוא מבחינת מדת הבינה הידוע כמו שאיתא (בכוונת המאה ברכות עיין שם) ששם חמשים שערי בינה, ושערים הוא סוד הברכה כנזכר שם. וידוע שלכל המשכת הברכות צריך להיות בתחילה העלאת המיין נוקבין מאתערותא דלתתא שעל כן אנו מברכים בכל יום מאה ברכות כמו שאיתא (במנחות מ"ג: ובשולחן ערוך אורח סימן מ"ו סעיף ג') בכדי להיות אתערותא אל הברכה שהיא בסוד מאה.

781

782ולזה הארון שהיה מורה על כללות ישראל והנהגותיהם היה בו מדות הללו אמתים וחצי ארכו כי אמה אחת הוא בסוד האתערותא מלתתא ולקבל הברכה בסוד מאה, ואמה השניה מורה על קבלת הברכה מן השמים בסוד מאה והוא מבחינת החמשים שערי בינה ששם כל הברכות הללו בגנזי חיים וגנזי שלום ואוצרות הטוב והמיטיב, שלזה היה חצי אמה והוא חצי מאה בחינת חמשים שמשם הם מקבלין כל הברכות הללו, וזה בארכו, רומז לקבלת הברכה בבחינת החסד בחינת אהבה הגדולה בחינת י"ג מדות כנאמר ומקורם בבחינת אריך אנפין כידוע לחכמי לב. ומלת ארכו עם ד' אותיותיו הוא אריך להראות שבבחינה זו מדבר מה שישראל מקבלים הברכה בבחינת האהבה הגדולה והחיבה הזו. ואמה וחצי רחבו, עתה אינו צריך שוב לרמז אתערותא דלתתא שכבר רמזו, רק לרמז אופני קבלת הברכות שהם משתנים ועתה רומז על קבלתם בבחינת הגבורה כי רחבו חושבן גבורה במספר השוה והכל בסוד מאה שהוא אמה ומנ' שערי בינה סוד חצי. ואמה וחצי קמתו, רומז על קבלתם בבחינת התפארת כי קמתו אותיות תקום ועיין בדברי הרב האר"י ז"ל (בתיקון חצות) שהוא רומז על בחינת היסוד וגוף וברית חד הוא כידוע, והכל בבחינת אמה וחצי כנזכר. ולזה אמר,

782

783וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו וגו'. כי על שהיה נעשה מעצי שטים הרומז על היצר הרע כאמור רק שצריך להפכו לטוב לעבוד בו עבודת ה' כאומרם (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע לזה הזהירה התורה לצפות אותו זהב טהור מבית ומחוץ שלא יראה שום בחינה מבחינת היצר הרע לא מבפנים ולא מבחוץ כי אם בעבודה הטהורה השלימה הבאה בכוחות היצר הרע המכונה על שם הזהב. כי הלא נודע אשר בכל דבר ודבר נמצא בו פרטים רבים ולמשל באהבה הנה יש אהבה סתם כשרואה הדבר הזה אוהבו אבל לא באהבה בוערת כל כך כי אם סתם שיעשה הדבר הזה באהבה, אבל אם לא יהיה מצוי לו כל כך בשעתו, או אם יש לו איזה עסק אחר, יניח זאת בשביל עסקו. אבל אהבה שהיא אהבה עזה בוערת כרשפי אש ולבבו יחמוד ויכסוף ויתאוה וישתוקק לאין קץ על הדבר הזה לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, ולא ינוח ולא ישקוט ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וילך כמשתגע מרוב האהבה עד אשר יעשה את אשר יחפץ, זאת היא אהבה שלימה אמיתית, והאהבה הזו אינה באה כי אם מכוחות היצר הרע שהוא מכוחות החזקים והגבורות לבעור אחר דבר שאוהבהו בדביקה וחפיצה וחשוקה, והוא מעלת הזהב על הכסף שהכסף בחינת החסדים הוא, והזהב הוא משורש הגבורות ואף על פי כן הזהב חשוב יותר ויותר מהכסף לפי שהגבורה כשהיא טהורה זך ומזוקק היא גדולה הרבה מהחסד מפני שמה שיש בה הוא בגבורה גדולה וחזקה לאין קץ. ועל כן מי שזוכה לאהוב את השם יתברך בכוחות היצר הרע לבבו יבער יומם ולילה וילך כמשתגע ממש לומר במה יעבוד את ה' אלהיו, וכל אשר יעשה ויעבוד הכל כלא נחשב נגדו כאפס ותהו, לרוב האהבה והתשוקה הבוערת בלבו באש להבה. ועל זה אמר הכתוב (משלי ה', י"ט) באהבתה תשגה תמיד שיהיה לו כשגעון ממש לרוב האהבה שילך בשווקים וברחובות לרדוף כקורא בהרים לומר במה אתרצה לפני קוני לגרום לו תענוג ונחת רוח.

783

784ולזה אמר וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ שלא יראה מבחינת היצר הרע שום דבר רק בצפוי זהב טהור שהוא הרמז על מובחר מדת הגבורה (והוא חושבן דוד שנאמר בו (שמואל-א ט"ז, י"ב) אדמוני עם יפה עינים שאף על פי שהוא אדמוני מכל מקום יפה עינים הוא, והוא הטוב והמובחר שעל כן בו בחר ה' מכל שבטי יעקב. ואפשר לזה אמרו חז"ל (יומא כ"ב:) אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, כי הפרנס צריך להיות מבחינה זו גבורה קדושה כי הוא צריך להנהיג את הבריות לרוב במדת הגבורה ואם אין בו זה אינו ראוי לפרנס, ובחינה זו נקרא קופה של שרצים תלוים מאחוריו כי באחוריים דגבורה דקדושה נמצא אחיזה להחיצונים והבן) והוא מורה על אהבה עזה כרשפי אש שלהבת י"ה לעבודת ה' יתברך, ושארי דברים נפלאים שבארנו במקום אחר בעבודת ה' שבכוחות היצר הרע. ואחר כך ועשית לו זר זהב סביב, לרמז על שהקב"ה כביכול מכתיר אותנו בכתר כבודו יתברך כמאמר הכתוב (ישעיה ס"א, י') כי הלבישני בגדי ישע וגו' כחתן יכהן פאר וגו'. והוא זר זהב ממש כי על ידי בחינת הזהב שאנו עושין לעשות מבחינת הגבורות זהב טהור כן מעטר אותנו בדוגמא זו מלמעלה באורות קדישין ומוחין עליונים אורות מקיפין מכל צד למעלה מראשינו, וכמאמר חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו וגו', משל למלך שנתנו לו ג' כתרים וכו' אמר המלך שתים בראש בני וכו', כי זו בחינת קדושה הוא במה שאדם מקדש עצמו בהיתר בתאוות הגופניות הבאים מכח היצר הרע. וכשהאדם עובד ה' אלהים וירא ממנו ומתקדש עצמו בקדושה דמאריה אז הקב"ה מעטרו באורות הקדושים נפלאים ונוראים, ואז באמת קדושים תהיו שהקדושה מסבבת ומקפת מכל צד, והשכינה הקדושה שורה על ראשו כמין זר סביב. ועל כן היה זה בארון לרמז על בחינה זו בישראל שכן הוא אצלם כשהם בבחינות הנזכרים למעלה בצפוי זהב טהור, ובתוכו עץ שטים דוקא כי זה הטוב האמיתי כדבר האמור. ואומר עוד הכתוב,

784

785ויצקת לו ארבע טבעות וגו'. הנה כללות הטבעות האלה הוא לשאת את הארון בהם והוא מורה לפי דרכינו על נשיאת מצוותינו ועשיותינו למעלה למעלה להיות פורחין לעילא לתקן שם בשמים שיהיה שורש למטה ופרי למעלה, שלא יהיו כנובלות הנופלין אל הארץ. ונודע אשר פרי תיקון הזה שיעלו המצוות למעלה, הוא האהבה והיראה שהאדם מרגיש בנפשו בעת עשותם שהם תרין גדפין ככנפי העוף לישא אותם למעלה למעלה כאשר כתבנו למעלה וכמבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) בלשונו כל מצוה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא וכו' וממילא מלאו אתה שומע הן שאם נעשין בדחילו ורחימו פורחין ועולין למעלה על ידי הכנפים הללו. והנה מבואר בסידור האר"י ז"ל ובמשנת חסידים (בדיני תפילה בבית הכנסת) שצריך לומר קודם כל דבר מצוה ליחדא שמא דקודשא בריך הוא ברחימו ודחילו ודחילו ורחימו בשם כל ישראל וכו' והוא ליחד בזה ארבע אותיות שמו יתברך שמהם בא האהבה והיראה, וצריך ליחד כולם ועל כן צריכין לומר ארבע בחינות נגד ארבע אותיות עיין שם. אשר על כן הטבעות הללו שהיו מורים לשאת את הארון בהם, והוא רומז על בחינת אהבה ויראה שבהם פורחין מצוות ישראל למעלה כנזכר היו צריכין להיות ארבע טבעות נגד ארבע בחינות של אהבה ויראה שעל ידי זה פורחין המצוות לעילא. ולזה אמר הכתוב ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמותיו, והוא הרמז שהאדם בכל צד שיפנה לארבע הפאות יראה אחד מהטבעות והוא אהבה או יראה והטבעות הללו שהם אהבה ויראה יקיפו אותו בכל ארבע פנותיו.

785

786ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות וגו', ולפי פשוטו אין לזה פירוש כי הלא כבר אמר לתתם על ארבע צדדיו בהזויות כפירוש רש"י בפירוש פעמותיו ומה חזר לומר בזה. ולדרכינו יאמר, כי הנה באמת ארבעה האלה אינם אלא שנים אהבה ויראה רק שהם שנים שהן ארבע ביחוד אותיות השם, ולזה אחר שאמר ארבע טבעות וגו', אומר כי לא תסבור שהם ארבעה ממש ארבעה בחינות נפרדים לא כן כי הם רק שתים, ואך ושתי טבעות על צלעו האחת, והמה שנים ממש שני בחינות ושתי טבעות הללו עצמם על צלעו השנית, כי צריך להתעורר ברחימו ודחילו נגד אותיות י"ה שבשם הוי"ה ברוך הוא והוא צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית בחינת ו"ה שבשמו הקדוש כמפורש שם בדברי האר"י ז"ל. ונוסף לזה אומר הכתוב,

786

787ועשית בדי עצי שיטים וצפית וגו'. כי נודע אשר לזה נברא איש הישראלי בארץ התחתונה הלזו מגוש עפר מן האדמה בכדי שכאשר יעלה הוא בכח נשמתו ומחשבתו למעלה לפאר ולשבח ליוצרו או בעוסקו בתורה שמדבק עצמו למעלה במקור הקדושה באורו ברוך הוא הנעלם בתורתו ומצוותיו כי כולם רצונו הם מה שהוא רצה שנעשה כך, והוא ורצונו אחד כידוע. אז ידבק ויעלה עמו כל בחינת צבא הארץ הכלולים עמו בכח גופו, כי כולם נבראו מארבע יסודות הידועות שהם אש רוח מים עפר, וכיון שגופו כלול ונכלל מכל צבא הארץ על ידי הארבע יסודות הללו הרי בשעה שגופו מדבק עצמו בה' אלהיו כן הם מדבקים עצמם באלהים חיים ומלך עולם שבראם אף עשאם. וביותר ויותר אם יעסוק בכל צבא הארץ גופא לעבודת ה' כמו באכילה ושתיה ומלבושי כבוד, בזה ודאי הוא מעלה אותם מגוש עפר ארץ העמים לשמי השמים, וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה בצוותא בסימא שעל ידו יהיו עולים ומתדבקים בה' אלהיהם. והנה שורש כל צבא הארץ הם ארבעה מינים הכוללים לכל צבאיה והם דומם צומח חי מדבר הנמשכין משורש ארבע אותיות שמו יתברך וצריך להעלותם אל שורשם, והנה ארבעה מינים הללו כל אחד כולל בתוכו מכל הארבעה שכן דרכי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שכל הבחינות כלולים אחד מחבירו, ובפרט לאשר שהם נמשכין מארבע אותיות שמו יתברך ושם בודאי כלולין אחד מחבירו ונמצא בכלל הם י"ו פנים שהאדם צריך להעלותן, וכולם שורשם והויתם ורובם מבחינת היצר הרע הם לרוב גשמיותן המרובה על אורם שאורם בהם מיעוטא דמיעוטא, עד שאין בהם דעת כלל. ולזה אמר ועשית בדי עצי שטים כי בדי הוא ט"ז ורומז על ט"ז פנים הללו והם של עצי שטים מבחינת היצר הרע והאדם צריך לכלול עצמו מכולן ולעשותן שיהיו ראוין להתקרבות אלהי האלהים ואדוני האדונים. ועל כן וצפית אותם זהב כנזכר למעלה, שלא יראה בהם מבית ומחוץ שום בחינת יצר הרע והגשמיות רק מצופה זהב הרומז ליופי ותיקון הדברים ההם שיהיו מתעלים באמת לשם מצוות ועבודת ה'. ואחר כך,

787

788והבאת את הבדים בטבעות וגו'. כי אחרי עוסקו בהם לשם שמים לשם מצוה הנה עדיין לא יעלו למעלה לפרוח בכנפיהם עד אשר יכניס אותם בהטבעות והם אהבה ויראה דחילו ורחימו שהם הגדפין להעלות כל דבר והמה יהיו על צלעות הארון, כלומר כי הם יצטרפו עצמם ויהיו בצד וצלע האיש הישראלי הלז המרומז בהארון שהוא יעלה אותם, בכדי לשאת את הארון בהם שכשישא הארון למעלה ישאו גם המה אתו ויחדיו ידובקו האדם שהוא הארון והבדים שהם כל צבא הארץ לעלות יחד למעלה. ועל כן הצווי מפורשת,

788

789בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. כי הבדים כאשר המה בלתי הארון הרי הם מוכנים לכל דבר רע, ורובן רע בלא זה ועל כן צריך האדם לראות תמיד שיהיו הבדים שהם צבא הארץ בטבעות הארון שיהיו מקושרים ודבוקים אצלו בעבודת ה' המכונה אל הארון שהוא נזר הקודש, ובטבעות דווקא שהם האהבה והיראה לא יסורו ממנו ואז יהיו עולין עמו בעלותו ליראות את פני ה' אלהיו בתורה ותפילה ודביקות ה' במצוותיו בכל דבר שהוא עושה. ואחר כל זה כשכן תעשה הנה,

789

790ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. זה הוא כללות הכל, וכל הדברים האמורים בענין, הכל בשביל זה. והוא הטובה הגדולה והחדוה העמוסה לאין קץ בהיות התורה בתוך הארון, והוא המורה על הרמת ראשי בני ישראל למעלה למעלה מראשו כביכול, כי התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה (זוה"ק חלק ב', קכ"ד.) והוא ושמו אחד בתכלית היחוד. נמצא התורה מורה ממש כביכול על כללות אלהותו שהוא נעלם בתורה. וכבר כתבנו כי התורה היא רצונו יתברך שרצה שאנחנו נעשה את הרמ"ח מצוות עשה הכתובים בה ושלא נעשה השס"ה לא תעשה, והוא ורצונו אחד בתכלית היחוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') נמצא הוא התורה, והתורה הוא. וצונו להניח התורה בהארון הוא מורה על נתינתו עצמו כביכול בהארון המורה על כללות נשמות ישראל להראות כי הוא יתנהג אחריהם וכביכול הם ימשלו בו בבחינת (מועד קטן ט"ז:) מי מושל בי, כי נתן עצמו בתוכינו וגבה ראשינו להיות כביכול כלמעלה מראשו והוא ישמע אלינו כאשר נאמר כבן אל האם והוא הבחינה הגדולה שבגדולות שאין למעלה הימנה והכל מורה על החיבה והאהבה העצומה הנפלאה ביתר שאת ועוז שמחבב אותנו, אשרי הגוי שה' אלהיו.

790

791ועשית שולחן וגו'. מעשה השולחן ותכונותיו הכל רומז על שולחנו של אדם בעת מאכלו באופן שיהיה בזה השולחן אשר לפני ה', ושולחנו יכפר עליו כמו המזבח כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר וכו' ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. כי הן נודע וכבר בארנוהו כמה פעמים אשר עיקר אכילת האדם הוא בכדי לברר מתוכם כל בירורי ניצוצי הקדושה מכל בחינת דומם צומח חי להעלותם למעלה למעלה על ידי שבירת והכנעת תאותו באמת במה שימאס בלבבו כל בחינת תאוה הגשמיות אשר שמה, כי הלא כל בחינת התאוה מעשה בהמה המה, ואין נאה לאדם אשר על הארץ שהוא בחיות ומוח ושכל ומכיר קצת בעבודת קונו בדברים הנוגעים ברומו של עולם, איך יהיה הוא וחמור באבוס אחד לאכול כאשר בהמתו אוכלת למלאות תאוותו ובטנו הלא כמו זר נחשב זאת. ובלא זה כמה מאוסים דברי הגשמיות הלא המובחר שבתאוות שהוא תאות המשגל הנה כבר אמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין וגו', ובהמאכל עצמו יבין האדם מה נעשה מהמאכל אחרי אוכלו בעת צאתו מאתו, ובאמת אמר הכתוב (ישעיה כ"ח, ח') כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כי אם אוכלו לתאוותו כבהמה הרי באמת קיא צואה אוכל שהוא בחינת הגשמיות התאוה שבכל המאכלים.

791

792ואך אם האדם נותן לב להיות מותר האדם מן הבהמה, שיהיה נמאס בלבו כל תאוות הגשמיות, ועל כן יהיה ממעט בהן כל האפשר, ורק את זה יאהב לאכול כמי שכפאו שד לשמו יתברך בכדי להעלות מהם כל בחינות חיות הקודש אשר נתפזרו שמה על ידי התדבקם אל האדם בעת אכילתו והוא יעבוד עמהם עבודת בוראו אחר כך בתפילה ותורה ומעשה המצוות, או מי שזיכהו ה' לידע ולהבין ברזי התורה איך ליחד השמות וזווגים ויחודי קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי המאכל, ואז תיכף מתברר במאכלו הבירורים ועולים למעלה למיין נוקבין ונעשים קשוטים לשכינה, ועל ידי הבירורים הללו בהעלאת המיין נוקבין ממשיכים משם כל בחינת שפע קודש וברכה ורחמים וחיים ושלום לכל העולמות כידוע וכאשר הארכנו בזה במקום אחר. ובזה הם כמעשה הקרבנות ממש כי גם מעשה הקרבן היה לקרב הכח החיוני הזה של הבהמה והעוף הלזה שהם בירורי הניצוצים שנתפזרו שם, למעלה למעלה. ואז נעשה למעלה בחינת הקרבן ממש שנתקרבו כל הכוחות וכל המאורות יחד ביחודא שלים, וזה היה מכפר על עוונות האדם כי האדם בחטאו גרם לעשות פירוד בין הדבקים חלילה, ונרגן מפריד אלוף אלופו של עולם להיות הענן מכסה את הירח ויפסיק בינה לבין השמש ולא יהל אור מאתה אליה, ועל ידי הקרבן קירב את אשר הרחיק וייחד את אשר הפריד לגרום זיווג השלם בארבע אותיות שם המיוחד בכדי שתוכל ברכת אלהינו יתברך להריק ולהשפיע למטה, ובתנאי שיחזור קודם בתשובה שלימה באמת לפני בוראו בחרטה גדולה ובשבירת לב והכנעה לידע לנגד מי מרד בחטאו ומה גרם בחטאו פירוד בין ארבע אותיות שמו יתברך אשר כל מיני מיתות שבעולם אם יעברו עליו אינו כדאי להתפרע על אחת מני אלף על זה ומנע בחטאו כל בחינת הברכות והמאורות מכל העולמות ושלח חושך ויחשיך שם כמאמר הכתוב (ישעיה ה', כ') שמים אור לחושך. כזאת וכזאת כשיתן אל לבו ומתחרט באמת (כאשר בארנו במקומות אחרים) על ידי החרטה הזו שובר כל בחינת הקליפות והסטרא אחרא שגברו עליו בעת חטאו, ואז על ידי הקרבן מקרב הכוחות והמאורות כמאז הכל כמו שבארנו במקום אחר. וכן באכילה נעשה ממש כקרבן לקרב המאורות וליחדם ביחוד גמור, ועל ידי התשובה ושבירת לב קודם כמו שמבואר בספרי יראים שצריך האדם להתוודות קודם אכילתו ולחזור בתשובה והוא על הדרך שהזכרנו ואז שולחנו מכפר עליו כמו המזבח ממש.

792

793ואמנם הנה נודע אשר לכל העלאת המיין נוקבין צריך האדם להמשיך תחילה איזה אור מלמעלה בכדי שיהיה להם כח לעלות כמבואר כמה פעמים בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שאין עלייה לתחתונים אם לא שיקבלו תחילה איזה אור מלמעלה שבזה נעשה הכנה שיוכלו לעלות אחר כך באתערותא דלתתא, ואחר כך כשהם עולים אז הם ממשיכין האורות האמיתים והשפעה הנכונה לפי ערך כל עשיה ועשיה ולפי ערך בחינת האתערותא והמיין נוקבין שעולה שאפשר לזה ירמז הכתוב למעלה באומרו ויקחו לי תרומה, כי תרומה נקרא מה שהאדם מרומם למעלה בכל בחינות העלאת המיין נוקבין שהוא בירורי הקדושה הן באכילה והן על ידי התפילה וכל מעשה התורה והמצוות כי הוא מפרישם לה' מבחינת הקליפות שנתערבו בהם ומרים אותן למעלה.

793

794ולזה אמר ויקחו לי תרומה. כלומר שקודם צריכים הם ללקיחה מעט על כל פנים איזה השפעה כל דהוא מלמעלה ואחר כך יוכלו שיהיה לי תרומה שירוממו אלי בכל בחינת העלאת המיין נוקבין. ואחר כך מאת כל איש אשר ידבנו לבו, כפי ערך אתערותא דלבא מלתתא שיעלה בהעלאת המיין נוקבין כן תקחו את תרומתי מה שאני מפריש לכם בכל בחינות הברכות ושפע הטוב בחיים ושלום. ועל כן וזאת התרומה אשר תקחו מאתם בכדי להעלות מיין נוקבין זהב וכסף וגו' כי בכל אלה יבורר בירורי הקדושה. וחשיב י"ג דברים נגד י"ג מכילין דרחמי בכדי שעל ידי המיין נוקבין שלהם יתעורר בחינת השלוש עשרה מדות של רחמים הללו, ואז תראה את התרומה מה שאני מפריש למול תרומתם. כי המה רק ועשו לי מקדש, שבדברים הללו יעשו המקדש הכנה לקבל הברכות, ואני הנה ושכנתי בתוכם שאבוא בעצמי ובכבודי לשכון ביניהם בתוך מעשי ידם על הארץ התחתונה, וממילא כלום חסר מבית המלך כשאני אשכון עמהם ודאי יגיע להם כל הברכות עד בלי די. וכבר נודע אומרם ז"ל (תנחומא מובא בילקוט רמז שס"ט) אילו היו אומות העולם יודעין מה היה המשכן ובית המקדש יפין להם וכו', כי הלא המה היו מקור כל הברכות והטובות.

794

795והנה כמו כן היה מעשה השולחן הכנה לקבל אשר על ידו היה בא כל בחינת השפעת המזונות והעושר והכבוד לכל באי עולם, בבחינת שולחן מלכים הרומז על שררה וגדולה שעל כן שולחן בצפון היה כמאמר חז"ל (בבא בתרא כ"ה:) ומצפון זהב יאתה (איוב ל"ז, כ"ב) כידוע, ורק באופן שיהיה תחילה העלאת המיין נוקבין מהשולחן ככל הנזכר באמת ומהמיין נוקבין ירד המיין דוכרין שהוא ההשפעה. ולזה אמר ועשית שולחן עצי שטים, וכבר כתבנו למעלה שעצי שטים הוא העומד בשמאל בחינת הגבורה שהחיצונים קרובים שם להתאחז שעל כן שטים חושבן שטן עיין שם. ובשולחן הזה ודאי נכון הוא כי עומד בצפון בחינת הגבורה והאדם נכנס אל התאוה שהוא התאוה הכללית שבכל התאוות שמזה כל חיות האדם ואין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה כמו שאיתא בזהו"ק (תרומה קנד:) וכמו שכתבנו במקום אחר. ובודאי קרוב קרוב הוא אל החיצונים ח"ו שיתאחזו בו בכח התאוה שהוא שורש הרע כידוע ואך האדם צריך לפרוש מהם ומהמונם כל עיקר על ידי מיאוס התאוה באמת, ויאחז בשורש הטוב להעלות הבירורים כמו שכתבנו למעלה ובמקום אחר (ואפשר שעצי שטים רומז אל עצת שוטים הוא היצר הרע הנקרא מלך זקן וכסיל (קהלת רבה צ', י"ג) שהוא המסיתו להתמשך אחרי התאוות בעצת שטות להתנהג במעשה הבהמה כסוס כפרד). ואמנם הנה נודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בכוונת האכילה) ממעשה השולחן ותכונותיו שהוא ד' פעמים שם ע"ב העולה רפ"ח להעלות הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשברי כלים וכולם עולים אל המלכות ומתחדשים שם (בסוד ח'דשים ל'בקרים ר'בה ראשי תיבות רח"ל) כמו שמבואר שם. ולזה אמרה התורה אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו, כי אמה רומז על שם ע"ב כמו שאיתא (בכוונת המזוזה) לפי שעולה מ"ו כמנין מלואי ע"ב, ועל כן היה בו ד' אמות וחצי לרמז על ד' פעמים ע"ב הנזכר העולה רפ"ח, וכולם עולים אל המלכות שהוא בסוד החצי בסוד מצה פרוסה (ועיין בכוונת ההגדה במלת יחץ. וגם חצי אמה שהיא חצי ע"ב ירמוז אליה כי היא בסוד דל ועם האותיות הוא ל"ו חצי ע"ב) והכל להעלות הבירורים שיתחדשו שם בבחינת המלכות. ולזה אמר,

795

796וצפית אתו זהב טהור. וכבר כתבנו למעלה (אצל עשיית הארון) שזהב טהור מרמז על בחינה זו מה שאדם עובד את ה' בבחינת היצר הרע שהוא בחינת המאכל והמשתה והוא קרוב אל החיצונים שעומד בשמאל בצפון, וכשאדם זוכה להתקדש שם אז עושה מכל הדברים ההם בחינת זהב טהור כי הלא זהב מבחינת הגבורות והוא חשוב ומעולה מאוד יותר מן הכסף המכונה אל החסדים כי כשאדם מתקדש שם הוא חשוב ומעולה מאוד יותר ממה שעובד בבחינת היצר טוב והניצוצות שעולים מזה הוא זהב טהור ולא כן בניצוצות העולים בסוד החסדים מצד היצר טוב הם בבחינת הכסף ועיין שם כי בארנוהו. וגם ירמז בשולחן וצפית אותו זהב טהור על שם הצדקה לעניים שאדם צריך ליתן קודם אכילתו ובשעת אכילתו ובאורחים על שולחנו, שדבר זה עיקר גדול הוא במאכלו של אדם כמאמר חז"ל (ברכות נ"ד:) אמר רב יהודה אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם וכו' עד והמאריך על שולחנו וכו' ופירש רש"י שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים וכן סיים שם הגמרא להדיא והוא נחשב כהקרבת קרבן במזבח, ואך באופן שיתן לו מאכלו בכל לב ולב באהבה ושמחה בפנים שוחקות יפות ומסבירות ומכוון לתת לו מנה המובחר והטוב והיפה שבשולחנו כמו שכתב בזה קדוש עליון הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות איסורי המזבח) וזה לשונו: בכל דבר שהוא לשם האל הטוב יהא מן הנאה והטוב כאשר יש לו, בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו וכן הוא אומר (ויקרא ג' ט"ז) כל חלב לה' וגו' ועיין שם עוד בצחות לשונו לשון הזהב. וכן הוא בדברי הרב הגדול המקובל בעל תולעת יעקב זלל"ה שכתב (בסתרי הברכות) וזה לשונו: כשאדם מאכיל העניים על שולחנו, הנה קרבנו זבח שלמים לה' לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השולחן שכן חלב ודם קרב לגבוה וכתיב (במדבר י"ח, ל') בהרימכם את חלבו ממנו וגו' עד כאן. וכבר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק הראשון שורש החמישי ענף א' עלה ז' עיין שם). ונחזור לענין כי זה עיקר גדול בשלחנו של אדם שיהיו עניים ואורחים על שולחנו.

796

797ורואני, כי בעתים הללו שהאדם טרוד יומם ולילה על עסקי פרנסתו על המחיה ועל הכלכלה, ואין לבו מתעורר לעבודת ה' בכל היום כי אם מעט מזעיר, אפשר לא ימצא בעולם הבא מכל טרחותיו ויגיעותיו שטרח בעולם הזה יומם ולילה ביום אכלהו חורב וקרח בלילה ותדד שנתו מעיניו, כי אם מעט זה החתיכה לחם ומזון שהאכיל לרעבים והשקה לצמאים, כי מן התורה והמצוות שלנו זעיר שם זעיר שם שנמצאו בעולם הבא, ועל כן כל האדם אל זה יביט אל רעב וצמא רוח נכאה לב נשבר ונדכה להחיותו ככל אשר יוכל במאכל ומשקה ולבוש וכסות וצדקה, ולעזרו במשא ומתן ככל אשר יוכל ובזה יבוא למקום אשר נלקח משם וזה יתן דין וחשבון בעדו, ועל כן וצפית אותו זהב טהור ממש במעותיו וחפציו ליתנם לרעבים וצמאים. גם התורה הקדושה נקרא על שם הזהב כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ט"ז, ד') בפסוק (בראשית ב', י"א) אשר שם הזהב אלו דברי תורה וכו'. וגם זה מחיובי השולחן לומר ולהרהר עליו בדברי תורה כמאמר חז"ל (אבות ג', ד') שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו וכו', כי על ידי הרהורי תורה שבלב ומוח האדם בעת אכילתו, נח אל הבירורים לעלותן עם מחשבתו כי מצא מין את מינו וניעור. ועל כן בשניהם צריך לצפות ולכסות השולחן, בזהב ממש-במעותיו, ובתורה הקדושה כאמור ואז זה השולחן אשר לפני ה' ובירך את לחמך ומימיך שהם מתברכין לעלות למעלה. והאדם צריך לישב עליו באימה ויראה בהכנעה במורא ובושה באהבה ושמחה כי זה השולחן אשר לפני ה' ואז וגילו ברעדה כתיב, השמחה בלב על שעושה מצוותיו ברוך הוא ועובד עבודתו וגורם לו תענוג ונחת רוח שהוא שמחה לאין קץ, והמורא בגלוי כיושב לפני המלך. ואחר כל אלה ועשית לו זר זהב סביב הוא רומז למה שכתבנו למעלה שבכל העלאת המ"ן צריך האדם להמשיך איזה אור השפעה כל דהוא בכדי שיוכלו לעלות למעלה כי אין עליה לתחתונים אם לא יקבלו תחילה איזה אור משהו והיא ההכנה להם לעלות למעלה ועל כן היה זה הזר סביב לרמז זה שבתחילה צריכים להמשיך איזה אור מלמעלה, והוא שחז"ל הגידו שזר זהב הוא סימן לכתר מלכות (ביומא ע"ב: וברש"י שם) והבן. ולזה אמר,

797

798ועשית לו מסגרת טפח סביב וגו' כלומר כי חומת ברזל צריך שיעשה לו לשמירה מסביב (כמו (יהושע ו', א') ויריחו סוגרת ומסוגרת שהיה חומה לשמירה סביב) שלא יכנסו האויבים לשם הוא הסטרא אחרא והיצר הרע והרע העומדים מוכנים לילך להכניס בו רוח שטות להתאות תאוה למעשה בהמה, ומאוד צריך ליזהר בשמירה ולעשות לו שמירה מסביב בהכנעת תאותו ובזכרון כל אשר הזכרנו מקודם במיאוס תאוה הגשמיות ובהתוודות על עוונותיו מקודם כאשר כתבנו למעלה וכמאמר חז"ל (סנהדרין מ"ג:) אמר ריב"ל כל הזובח יצרו ומתוודה עליו מעלה עליו הכתוב וכו', ועל כן אמר מסגרת טפח כי טפח הוא חושבן שם א"ל אדנ"י עם הכולל שבעשיה שגימטריא צו שאין צו אלא עבודה זרה כמאמר חז"ל (סנהדרין נ"ו:) כמו שהוא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכוונת קרבן התמיד עיין שם) כי הלא שמה הרגיעה שידה לישב על השולחן ולצפות על מעשה ידי איש שיגיע חלק אליה בהתאות תאוותו כבהמה ועל כן אין צו אלא עבודה זרה שהוא עבודה שהיא זרה ממך שאינה לשם ה' כי אם למלאות תאותו, ועוד שהאדם שהוא נכנס אחרי התאוה והתאוה מושלת עליו שאין בכוחו להתגבר עליה הרי הוא האל זר שהוא בגופו של אדם כמאמר חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים בחמתו וכו' יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה, היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והוא הולך ועובד עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (אמור ק"ו:) עיין שם, שמיד שאין האדם יכול להתגבר אל התאוה הרי אם יאמר לו היצר הרע לך עבוד עבודה זרה גם כן לא יוכל להתגבר עליו ועל כן מעתה יהא בעיניך כעובד עבודה זרה. ונקרא אל זר לפי ששם אל הוא הרומז אל בחינת החסדים כידוע וכל תאוות האדם מכוונים על שם החסדים כי רוצה בזה למלאות תאותו בזה או בזה, וכאשר מצינו בהלל איש חסד שאמר כשהלך לאכול אלך לגמול חסד עם הדין אכסניא וכו' עד הדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא וכו' כאומרם ז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') עיין שם וקראו עליו (משלי י"א, י"ז) גומל נפשו איש חסיד, וכן בכל התאות. וכשאדם עוסק בהן לתאותו שלא לשם ה' הרי נקרא אל זר שעושה חסדים הזרים שלא לשם ה'. להיפוך בקדושה למולו הוא אל אדני כלומר שחסדיו שעושה, עושה לשם ה' והוא חשוב ומקובל כנזכר בדברינו במקום אחר. ועל כן היה מסגרת טפח שמירה אל הטפ"ח שלא יכנס בבחינת צ"ו של עבודה זרה אל זר להתמשך אל התאוה, רק יהיה בבחינת אל אדני שהוא גם כן חושבן זה שיעבוד עמהם עבודת שמו. ועשית זר זהב למסגרתו וגו' הוא הזר האמור למעלה כפירוש רש"י וכבר ביארנוהו. ואחר כך אומר הכתוב,

798

799ועשית לו ארבע טבעות זהב וגו', הנה נודע אשר הטבעות הללו היו עשוין לשאת את השולחן בהם והוא הרמוז לדברינו על העלאת השולחן למעלה למעלה בזה השולחן אשר לפני ה' להעלות כל בירורי ניצוצי הקדושה בבחינת העלאת המיין נוקבין והוא ההכנה לקבל כל שפע טוב וברכה מאלהי עולם ה' (וכמו שפירשנו בארון הקודש עיין שם) ואמנם ארבע טבעות היה מול הסודות ורזי האכילה המבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל שהוא בסוד ד' אלפין כידוע ועיין שם שבזה עולין הבירורים מתתא לעילא.

799

800ובאורח מוסר שזכרנו, ירמזו הארבע טבעות על הארבעה דברים שהזכרנו. שהוא אחת התשובה והוידוי והחרטה מקודם על עוונותיו, שבזה שובר מאסר החיצונים מן הקדושה. ואחר כך השנית שבירת התאוה באמת והמאסו בלבו כל תאות הגשמיות ואהבת הטוב שבמאכל הזה, שהוא עבודת ה' אשר בה בהעלאת המיין נוקבין שבזה מברר הטוב מן הרע, כי הוא מברר בלבו ומואס את הנמאס, שהוא מואס ברע ובוחר בטוב היא הקדושה. והשלישית הוא עניים על השולחן שבזה שולחנו מזבח כפרה בהקרבת הקרבן (הגם שעיקר הקרבן היא העלאת הניצוצות במאכלו כאשר כתבנו, מועיל זה מאוד להעלאות הניצוצות שהוא בסוד התיחדות צדיק וצדק ומצדק יעשה צדקה, והוא קרבן שמקרב ומיחד המאורות שעל ידי זה עולים הניצוצות כנודע). והרביעית הוא דברי תורה על השולחן שבזה מוצא מין את מינו וניעור לעלות למעלה עם עסק התורה שמקורה בשמי השמים. על כן היה ארבע טבעות בשולחן לשאת אותו נגד אלו הארבעה דברים שנושאים את השולחן לפני ה' בבירורי הניצוצות.

800

801או אפשר ירמזו הד' טבעות אל הד' שם ע"ב הנזכרים, שהם בזויות השולחן, כמו שמביא בדברי הרב האר"י ז"ל. ושם ע"ב הוא המועיל לקבץ נדחים להשיבם אל חיק אביהם כמו שאיתא (בכוונת מקבץ נדחי עמו ישראל שנדחי הוא מספר ע"ב שעל ידו הוא בירור הניצוצות). ולזה אמר הכתוב ונתת את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו, כי השמות הללו ד' ע"ב הוא בפאות השולחן בזויותיו לארבע פינותיו. ולזה אמר,

801

802לעמת המסגרת תהיין הטבעות וגו'. כי אם אפילו יכוון אדם כל היום בסודות ורזין דאורייתא בעת אוכלו אם לא יזהר בשמירת עצמו שלא יקרב האל זר אליו בנתינת מקום להיות מן המתאוין בעם, לא יועילו לו כלל להוציא הניצוצין והבירורין מהאוכל כי איך יברר הטוב מן הרע אם הוא בעצמו בוחר ברע ח"ו ומתאוה לו ואוהבו, ונכנס תחת התאוה שאינו יכול למשול עליו, וח"ו האל זר מושל עליו, ואיך יבורר הטוב בכוונתו בסודות אם אינו מבררם בלבו באמת מי הוא הטוב ומי הוא הרע ואת מי ימאס באמת ואת מי יאהב. ולזה לעומת המסגרת דוקא תהיין הטבעות שהטבעות הללו העשוים לשאת את השולחן לברר בירורי ניצוצי הקדושה צריכים דוקא להיות לעומת השמירה הנפלאה שלא יקרב זר בהיכלו ואז תהיין הטבעות לבתים לבדים לשאת את השולחן בכח כוונתו ביחודי השמות עוד יותר ויותר כפי מחשבתו הטהורה וערך שורש נשמתו. וגמר אומר הכתוב,

802

803ועשית את הבדים עצי שטים וגו'. הנה כבר כתבנו למעלה (אצל עשיית ארון הקודש) שהבדים רומזים אל התכללות אדם בכח גופו לכל צבא הארץ מכל הבחינות אש רוח מים עפר ומארבע בחינות דומם צומח חי מדבר, ואת כולם יכניס בטבעות, לומר שלא לבד אלו הניצוצות אשר לפניו יכוון להעלותם מעומק בור ודות, כי אם אף אותם שאינם לפניו כמו באכילת דבר הצומח יכלל עצמו עם כל בחינות הצומח אשר בארץ כי הלא כולם גוף אחד הם ושורש אחד להם, כי ודאי לא יצוייר שהאדם יוכרח לאכול כל הצומח אשר על פני האדמה וכל החיות ובהמות, ואך אם אוכל מהמין רק מאכלו לבד יוכל לכלול עצמו עם כל אותו המין להעלותו כוון נכון אל הקדושה בשורש נשמתו כפי ערך כוחו ורצונו הטוב באמת וטהרתו ממגע נכרי בכל הדברים שבעולם. ועל כן את הבדים יכניס בטבעות ונשא בם את השולחן שכאשר ישא השולחן למעלה ישא אותם שגם הם כולם יעלו עמו על ידי התכללות עמהם בכח גופו שנכלל מכל צבא הארץ כאשר כתבנו שם. ואחר כך,

803

804ועשית קערותיו וכפותיו וגו' זהב טהור תעשה וגו'. כי מי שיש לו לב משכיל וחכם ונבון ומאס בתאוות הזמן ובחר לו יה לחלקו להתאוות לעבודתו ולעשות לו נחת רוח, אז כאשר מביט על כל דבר ודבר מצבא הארץ המגושמים אינו רואה כלל כמו שהוא בגשמיותו ואינו רואה כי אם רוחניותו והוא חיות ה' המאיר ומחיה הדבר ההוא, כי האדם שהוא כרוך אחרי התאוה וזאת הוא לו לעיקר וקבע בעיניו, ועבודת ה' אף שחושב בו לפעמים, מכל מקום לעראי וטפל הוא בעיניו. על כן הוא רואה בשלו בהמגושם מהארץ, ששם עיקר דעתו ומחשבתו, ולפעמים נותן לב שיש שם איזה דבר מהבורא המחייהו ולפעמים לא יתן לב אף לזה. אבל האדם שעיקר דעתו ומחשבתו ולבו קשורה וצמודה באלהי עולם ה' צור עולמים ברוך הוא שהוא מחיה ומהוה כל דבר ודבר בכל יום תמיד כי אלמלא יצוייר העדר שפעו וחיותו מן כל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היו כל העולמות עליונים ותחתונים כלא היו והיו לאפס ואין. ואך לעולם דברו הטוב שדיבר בעת בריאת שמים וארץ יהי רקיע, יהי מאורות, תוצא הארץ, וכדומה, הוא נצב בשמים וארץ וכל צבאם לעולמי עד, והוא מחיה ומהוה תמיד בכל רגע מאין ליש כאמור המחדש בטובו בכל יום תמיד שתמיד הוא מחדשו בטובו בהשפעתו ששולח הארתו יומם ולילה מאין הפוגות לכל הבריאה כולה. ועל כן איש הנלבב שמואס בגשמיות הבלי עולם הזה אינו רואה בשום דבר מצבא הארץ כי אם כוחו יתברך אורו שפעו וחיותו לא זולת, ובזה הוא מעלה כל דבר ודבר למקום שורשו אף שאינו אוכל ממנו לומר שהוא מתדבק בו בדיבוק אמיתי ועולה עמו כי אם בראיה בעלמא קנה להעלותו לשורשו בהיות נהנה ממנו על דבר מה. והכל לפי שמואס בתאוה הגשמיות שבו ובוחר בחיות אלהות מצור עולמים ברוך הוא אשר בו. ולזה אחר שפרט הכתוב מהעלאת הניצוצין במאכל אדם, אומר כי לא לבד במאכל שאוכל ממנו כי אם ועשית קערותיו וכפותיו וגו', כלומר כי כל דבר המצטרך אל השולחן ומתלוה כהקערות והכפות וכל דבר הנצרך אליו כולם זהב טהור תעשה אותם לטהרם ולנקותם מכל בחינת הגשמיות, כי אם זהב טהור תעשה אותם שהוא הרומז על העלאת הניצוצים מדברים הללו העומדים בשמאל שמצפון זהב יאתה כנזכר למעלה (ואמנם כי זהב חושבן דוד ורומז אל המלכות והיא הנקראת שכינה על שם ששוכנת בתחתונים בסוד הכתוב (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה כנודע. ועל כן כשמנקה הדבר מגשמיותו ומכניע ומבטל גשמיות הדבר בכח המאסו בכל אלה באמת, ומטהר ומגביה את נפש דוד אשר שם להעלותו אז ודאי זהב טהור תעשה אותם, והבן. וביותר ויותר למי שמבין בכח שכלו שורש כל דבר ודבר איה מקום מוצאו למעלה בעולמות עליונים, כי הרי כל פרט ופרט מכל דבר ודבר אשר בצבא הארץ מהגדול שבגדולות עד הקטן שבקטנות כולם יש להם שורש מיוחד למעלה למעלה. והיודע כל דבר בשורשו, והוא בחינת החכמה שהיה באדם הראשון שקרא שמות לכל אחד ואחד מה שהמלאכים לא השיגו זאת כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ז, ד') כי השיג והבין שורש כל דבר ודבר למעלה ולפי שורשו כן הבין בשמו אשר יקראו לו. הנה לזה ודאי בנקל להעלות כל דבר למקומו הראשון שמשם נשתלשל ובא עד למטה הכל כנודע). ולה אומר הכתוב,

804

805ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. כי הפנים נקרא על שם פנימה כמאמר חז"ל למה נקרא שמו פנים שמגלה מה שבפנים וכו' וכן זה הלחם שהאדם אוכל לפני ה' כאמור הוא נקרא לחם הפנים שאינו אוכלו כי אם לשם מה שבפנים הוא החיות הקודש ואברי השכינה אשר שמה בכדי להעלותם לעשות בהם קישוטי השכינה, ועל כן לא תתן אל השולחן כי אם לחם פנים כלומר לחם שאין לו רק הפנים שלא תראה בו יותר כי אם מה שבפנים, והחיצוניות וגשמיות התאוה שבו תכניע ותמאוס באמת לאמיתו ואז תהיה לפני תמיד כמבואר ברמב"ם זללה"ה (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב' ג' ובשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שמי שאינו עושה צרכי הגשמיות רק לכבד ה' נקרא עובד ה' תמיד וכו' עיין שם. כי זה שעובד ה' רק בלימוד ותפילה, ובאכילה ממלא תאותו שלא בכוון נכון לשם ה' הרי אינו עובד תמיד רק בעת הלימוד ומכל שכן שאינו לפני ה' תמיד שהרי מיד כשעושה דבר שלא לשמו יתברך באמת הרי הוא עומד בשדה אחר ח"ו כאשר כתבנו במקום אחר. ואמנם כאשר תתן על השולחן לחם פנים שלא יהיה רק הפנים, כי גשמיותו מה שמחוץ, תבטל ותכניע ולא ישאר לו שורש וענף ויפלו לנוקבא דתהום רבא, רק הפנים ישאר בו להעלותו (וכבר כתבנו שבזה נכלל כל שאר התאוות עיין למעלה) אז תהיה לפני תמיד בזה השולחן אשר לפני ה'.

805

806ועוד יאמר ונתת על השולחן כי אחר כל הנזכר בהעלאת הבירורים ממאכלי שולחנו שהוא העלאת המיין נוקבין ממילא בזה ודאי יגרום הורדת השפע והברכות לכל העולמות כולם. ולזה אמר ונתת על השולחן לחם פנים כלומר כי אם כן תעשה אז תתן על שלחנך לחם פנים ואמרו חז"ל (מנחות צ"ו. ורש"י בפסוק כ"ט) על שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן והוא רומז לדברינו שהוא רואה לכאן ולכאן כלומר למעלה ולמטה שעולה למעלה למעלה בהעלאת המיין נוקבין ויורד למטה בכל בחינת שפע וברכה וחיים עד העולם. וגם כי מבואר בדברי רבינו הרב האר"י ז"ל שאלו הניצוצין שעולים למעלה בכח האדם שהעלם המה בחינת רצוא ושוב ששבים ללכת אל האדם הזה להיות לו מוחין גדולים ואורות עליונים עיין שם, ולזה הם רואין לכאן ולכאן לעלות למעלה ולירד למטה להיות מוחין ואורות אל האדם שהעלן וזה הוא לפני תמיד שבל יחסר המזג מהעלאת המיין נוקבין למעלה והורדת השפע למטה בברכות ואורות הרוחניות כדבר האמור, מעשה המנורה אפשר לרמוז על אור התורה יריכה גביעיה על פרד"ס וששה קנים שלושה דברים שאדם דומה למלאכי השרת וכו' (חגיגה ט"ז.) שבכולן צריך להכניס אור התורה.

806

807והקמת את המשכן וגו'. עיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים שהביא דברי רבי אברהם בן עזרא שפירש שיאמר כן לחכמי לב שיקימוהו וכו' כי כשם שכל עשיית המשכן נאמרו לנוכח אל משה, והוא לא עשאן בעצמו רק צוה לבצלאל ואהליאב ואתו כל חכם לב כן בהקמתו לו נאמר ואחרים יקימוהו, והוא סתר את דבריו לומר שדוקא משה לבד הקימו וכמפורש בדברי חז"ל (במדבר רבה י"ב, ט') עיין שם, וגם אנו נאמר כי חז"ל נאמנים הם ונאמנים דבריהם, ודבר אחד מדבריהם אחור לא ישוב ריקם. כי הנה חז"ל (עיין אלשיך שם) אמרו למעלה בפסוק ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם וכו' בתוך כל אחד ואחד. ולהבין זה הדבר, כי הלא לשכינת אל בתוך כל אחד ואחד מישראל לא היה צריך כל העשיה הזו המשכן וכל כליו, ובודאי המשכן נעשה להשראת השכינה שמה כאשר הוא באמת כמאמר הכתוב. למעלה ונועדתי לך שמה וגו' ואם כן מהו ושכנתי בתוכם ולא בתוכו.

807

808והנראה בזה על דרך ששנו רבותינו (אבות ה', כ"א) משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכו', ולהבין ענין תליית זכות הרבים בו, הוא על דרך משל עשרה שנכנסו יחד למנין להתפלל בציבור לשרתו ולברך בשמו בברכו את ה' הנאמר דוקא בעשרה או לקדש את שמו הגדול יתברך בקדושתו בקדיש וקדושה שבלא עשרה אין אומרים אותם, הנה מלבד מה שכל אחד ואחד זוכה לעצמו במה שעשה מצותו יתברך לבוא למקום קדושה וברכו לקדש את שמו ברבים, הנה הוא זיכה גם לחבירו שישמע על ידו קדיש וקדושה כי הרי בלעדו לא היו אומרים הדבר הזה בפחות מעשרה, ונמצא כל אחד ואחד זוכה לעצמו וזיכה לתשעה שעמו שעל ידו נצטרפו לדבר שבקדושה, הרי זכות הרבים תלוי בו שנוטל זכות מה שזיכה לכל אחד ואחד שעמו והרי בידו עשרה זכותים, זכותו וזכות הרבים שזיכם לעשות מצוה. ואמנם כי חז"ל (סוטה ל"ז:) למדו בדבר הערבות מה שכל אחד מישראל נעשה ערב בעד חבירו שכל אחד נעשה ערב על ששים ריבוא ישראל וכל אחד מששים ריבוא הללו נכנס בששים ריבוא בריתות בשביל ערבות שנתערבו אחיו על חבריהם עיין שם. ואם כך בערבות חטאי בני אדם, מכל שכן דכל שכן במצותם במדה טובה המרובה שלא בלבד זכותים יש לו, כי אם מאה ברכות, כי הרי כל אחד ואחד מאלו העשרה יש להם עשרה זכותים וכשאחד נוטל עשרה זכותים בעד מה שזיכה לעשרה הללו הרי נוטל עשר פעמים עשר זכותים ועולה זכות ברכתו למאה.

808

809ואפשר לזה ירמוז הכתוב באומרו (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואמרו חז"ל (מנחות מ"ג:) אל תקרי מה אלא מאה (עיין ברש"י שם) כי בחינת ה' אלהיך הוא בעת שישראל מגלין ומכריזין אלהותו בעולמו ומקדשין שמו, ואז נקרא אלהיך שאלהותו נתגלה על ידך ונתוודע לכל וזה על ידי קדושת שמו ברבים דוקא בקדיש וקדושה וברכו שכולם עונים ברוך ה' המבורך, אמן יהא שמיה רבא וגו', ואז נתוודע אלהותו בעולמות שברא, והנה אין הקדושה ברבים בזה פחות מעשרה וכבר אמרנו שבזה נוטל כל אחד ואחד מאה זכותים במה שזכות הרבים תלוי בו, ועל כן האיך לא תרוץ ולא תרדוף לדבר שבקדושה בכל מאמצי כוחך שבדבר קטן הזה תקח לא פחות ממאה זכותים שהם מאה ברכות כי כל זכות וזכות ודאי ברכה גדולה הוא, וזה אומרו מה ה' אלהיך שואל מעמך פירוש הרי שאלת הקב"ה ממך הוא גדול וגדול כל כך שבדבר קטן שתעשה לבדך תקח מאה ברכות ואיך לא תגוף רגליך אחר זה, ועל כן למדו חז"ל מזה מאה ברכות שחייב אדם בכל יום כמו שאמרו אל תקרי מה אלא מאה כנזכר כי לצד שנרמז בזה שהאדם נוטל בכל יום לא פחות ממאה ברכות בעת התפללו בציבור של עשרה לבד, ממילא מחויב גם הוא על כל פנים להודות לשם ה' במאה ברכות, על זה שנוטל ק' ברכות בחסדי המקום לבד בלתי שום עשיה, וזה הוא אם אין שם רק מנין מצומצם ואמנם בהתפללו למאות ולאלפים מישראל הרי ברוב עם הדרת מלך וכל אחד ואחד יש לו בזכותו במה שהוא גורם לרוב עם ומזכה את כולם שיברכו את ה' ברוב עם ונמצא שנוטל זכות כל אחד ואחד אשר שמה.

809

810ולזה יאמר הכתוב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ונודע מאמר חז"ל (ראש השנה יז:) רבי אלעזר רמי כתיב ולך ה' החסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכו' ואמנם שיורה כי הקב"ה משלם לו כפי הפעולה שפעל במעשהו ואם הוא פעל להיות על ידו נתקדש שמו בעשרה ויותר נוטל שכר כנגד כל זכות הרבים שזיכם במצוה וזהו חסד גדול שאין לו שיעור. אשר על כן הנה בבנין בית עולמים שרכב אלהים רבותים ואין הקב"ה משרה שכינתו בפחות מששים רבוא כמאמר חז"ל (מדרש הגדול וישלח ל"ב, ג') על כן היתה דברו שיתנדבו כל ישראל להבנין בכדי שיהיה כבודו ראוי לשכון שם שאינו שורה בפחות מזה. והנה לפי הנזכר בטוב חסדו של אלהינו יתברך שמגדיל זכות הרבים לכל אחד אם נעשה מכולם דבר אחד, הרי היה כאן בידי כל אחד ואחד מישראל זכות של ששים רבוא כי הוא הלא זיכה לכל הששים רבוא שעמו להשראת השכינה במעשה ידיהם שבלא הוא לא היתה השכינה שוכן בתוכם. והנה בדברים שהיה מכל ישראל ביחד שזה נתן מעט וזה מעט כמו הכסף והזהב שחלק כל אחד ואחד נצטרף ונעשה לאחד אל המנורה והארון וכדומה הנה בזה ודאי ראוי שיקרא שם השראת השכינה על כל אחד ואחד לפי שעל כל פנים השכינה שורה בתוכו, בתוך חלק שלו גם כן אם מעט הוא ואם רב. ואמנם כי הלא היה נמצא מינים נפרדים שלא היה לכולם חלק בהם יחד כמו אבני שהם ותכלת וארגמן שהיו מיוחדים לדבר אחד בלבד, בזה לכאורה לא שייך לומר כי אם שיקרא על שם מי שהתנדב אותו דבר, וכמו למשל בחינת השראת הקדושה שהיה על החושן לא יקרא אלא על שם מי שהתנדב שם והיה לו חלק בהם, ואמנם כיון שהשראת הקדושה לא היה יוכל להיות שם כי אם בהצטרפות כל המינים יחד שמכולם נעשה השראת השכינה הכלליות לכל דבר ודבר, ואם היה החושן לבד בלא התכלת שעל היריעות לא היה שורה עליו הקדושה ונמצא שכל אחד ואחד מישראל היה לו חלק בכללות השראת השכינה על כל דבר ודבר, והמתנדב תכלת לבד או נוצה של עזים היה לו חלק גם כן באדני כסף, ובזהב המנורה, וכדומה. כי הכל כאשר לכל יחדיו יודבקו להיות תמים בשלימות לאחד. ואפשר לזה רמז נדבת המשכן שעלה לשלושה עשר מינים לרמז על האחדות הנזכר כי שלושה עשר הוא מספר אחד להורות כי כל אלו המינים נתיחדו והיו לאחד וכל אחד מישראל יש לו חלק בכולו, ולפי זה יש ביד כל אחד ואחד מישראל זכות ששים רבוא מישראל כנזכר וזכות כל הנדבות שנתנדבו ונתקבצו מכולם, כי בזה המעט שנתן יש בו התכללות כולם ונכלל בו ששים רבוא לצד שהוא השלים בחינת ששים רבוא וזיכה את כולם להשראת השכינה יתברך.

810

811ולזה אומר הכתוב שם וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת וגו', והם שלושה עשר מינים נפרדים, ולכאורה אפשר יהיה מזה מחלוקת בין בני ישראל שכל אחד יאמר שהוא יתן את דבר המקודש ביותר כמו על הארון וקודש הקדשים מליתן על חצר המשכן וכדומה, ונמצא לא היו ישראל לב אחד ואיך יהיה השראת השכינה ביניהם כשיהיה חלוקת לבביהם נפרדים זה מזה, הלא הקדושה בחינת האחדות הוא, ובחינת הפירוד ח"ו הוא בסטרא אחרא לא בקדושה. ולזה אמר הכתוב כי מכל השלושה עשר מינים הנזכרים הנה ועשו לי מקדש מכולם ושכנתי בתוכם ואמרו בתוך כל אחד ואחד כלומר בתוך חלק כל אחד ואחד לבד יהיה השראת השכינה כי הלא בכל חלק וחלק יש זכות ששים רבוא חלקים שנצטרפו לאחד ואין זה בלא זה כלום, ושכינתי בארון הקודש חל גם על התכלת כי בלתי התכלת גם שמה לא שכנתי ועל כן הנה שכינתי ממש בתוך חלק כל אחד ואחד מישראל במה שהתנדב בשוה ממש כי כולם יצטרפו לדבר ויד כולם שוה בזה, ואז הדברים אחד הם לישראל יש להם לב אחד לאביהן שבשמים ויחיד המיוחד הוא השוכן בתוכם. אשר על כן נאמר בכל עשיות המשכן לשון יחיד ועשית שולחן ועשית מנורה וגו', ולדברינו אין פירושו שנאמר למשה לנוכח שהוא יעשה, כי הרי הכל סובב הולך על תחילת דבר ה' אליו מה שנאמר לו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' ועשו לי מקדש וגו' ועשו ארון עץ וגו' וצפית אותו וגו' ויצקת לו וגו' ומשם ואילך הכל לשון יחיד ועשית וגו', ונמצא איך ישונה דבר באמצע להפך פניו למשה לבד, ואמנם כי הכל מוסב על למעלה במה שנאמר לו שיאמר אל בני ישראל ויקחו לי וגו' ויאמר להם ועשו לי מקדש וגו' ויאמר להם ועשו ארון עץ וגו' וצפית וגומר ועשית וגו' הכל כן יאמר להם.

811

812ומה שנאמר בלשון יחיד הוא לטעם שכבר אמר ושכנתי בתוכם בתוך חלק של כל אחד ואחד, כנאמר. ונמצא כל אחד מישראל עשה את כל הכלים האלה עם המשכן לצד שהוא זיכה את הרבים בכל אלה כי לולי שלו לא היה נעשה גם שלהם וזכות הרבים תלוי בו וכאילו הוא לבד עשה הכל, ועל כן נאמר בלשון יחיד להורות על זה שכל אחד ואחד יעשה הארון והשולחן והמנורה (לבד בארון שהתחיל בו ועשו ועיין בדברינו למעלה כתבנו טעם לזה וגם לרמז על כללות התורה שהוא העדות הניתנים בארון שאינה מתקיימת כי אם בהצטרף כל ישראל כמו שאיתא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים ז"ל עיין שם) והנה זה הכל על מצות נדבת המשכן שכללותו מצוה אחת היא, ובנדבת התכלת יש גם כן נדבת כסף כי משניהם יחד נעשה דבר אחד. אבל למשל במצות עשיית כל הכלים והיריעות וכדומה שזכה בו בצלאל ואהליאב ושאר כל חכמי לב, בזה אין שייך לומר כי כל ישראל יש להם חלק במצוה זו כי מה להם עמו ובשלמא בהנדבות לפי שאין השכינה שורה בפחות מששים רבוא ונמצא אחד מזכה את כולם להיות השכינה שורה על ידו כי בלעדו לא ישרה השכינה, אבל המלאכה עשיית הכלים וכדומה שלא יצטרך בזה צירוף שאר אחד מישראל כי אם העושים הם לבדם עשאוהו. והם לבדם זוכים בו כי לא יצטרפו עמהם אחד מישראל להיות נעשה ביחד מצוה אחת כמו בצירוף עשרה למנין וכדומה, ואפילו אותם שיצטרפו נראה שאין להם זכות אחד מחבירו כיון שלא באה מצוה זו להיות נעשה דוקא בהקהל בכך וכך עושי מלאכה, כי אם סתם שמי שיכול יעשה וכל אחד לפי מה שעשה כן יקובל שכרו ואין זכות אחרים תלוי בו, והבן זה.

812

813ונמצאת אתה אומר במכל שכן שבהקמת המשכן שהיה על ידי משה לבד ודאי שלא שייך לומר שהיה לכל ישראל חלק בזה, כי לא יצטרפו בזה ולא היו צריכים למצוה זו של ההקמה הצטרפות ששים רבוא, אשר על כן הנה בכל מלאכת המשכן נאמר ועשית וכבר כתבנו שהוא הצווי שאומר כן לבני ישראל שרומז על כל אחד מישראל שיש לו חלק בעשיית כל כלי וכלי אף שלא נדב כלל על זה מכל מקום כיון שנצטרף עם ששים רבוא חלקים הרי זיכה כל אחד ואחד כל הס' רבוא, וכל כלי וכלי לכולם נחשב כנאמר, מה שאין כן במאמר והקמת שאין שייך זה לומר כך כיון שבזה אין שייך לומר שכלם יצטרפו בו כי אם מי שמקימו וכמו בבצלאל במלאכתו ואם כן על מה זה נאמר בלשון יחיד ומהראוי להיות הצווי בלשון רבים כמו ועשו לי מקדש שהוא הצווי לכל ישראל שהמה יעשו מי שיעשה וכן כאן היה לו לומר והקימו את המשכן וגו' אם נאמר זה לכלל ישראל, אם לא שנאמר שזה נאמר רק למשה לבד והוא בלבד יקים אותו ואין לאחר חלק בזה והוא דברי חז"ל ואמת.

813

814ושמת את השולחן וגו' ואת המנורה נוכח השולחן. הנה נודע לכל, אשר המנורה רומזת אל אור החכמה הימין, והשולחן רומז אל אור הבינה קו השמאלי שעל כן שולחן בצפון ומנורה בדרום, כי הרוצה להחכים ידרים (בבא בתרא כ"ה:) כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל (בסדר השולחן של שבת). ולפי זה היה ראוי להקדים המנורה בכל פרטיה ואחר כך השולחן, כי כן ספירת החכמה נאצלה קודם כנודע לכל (ועיין בליקוטי תורה בראשית בפירוש אומרם לבריאה שמים קדמו עיין שם). והנך רואה שבכל מלאכת המשכן הקדים שולחן למנורה וגם כאן בסדר עמידתן הלא דבר הוא.

814

815ואמנם כי ירמז למה שכתבנו במקום אחר בביאור אומרם ז"ל (יומא ל"ט.) אדם מקדש עצמו מעט מלמטה והקב"ה מקדש אותו הרבה מלמעלה, ולהבין הצגת הסימן שסימנו חז"ל שהאדם הוא מלמטה והקב"ה למעלה ומי לא ידע את אלה והיה לו לומר אדם מקדש עצמו מעט והקב"ה מקדש אותו הרבה. ויבואר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה ט"ז.) ו' דברים נאמרין בבני אדם שלושה כמלאכי השרת, שלושה כבהמה. שלושה כמלאכי השרת יש להם דעת וכו' ושלושה כבהמה אוכלין ושותין פרין ורבין וכו'. והנה עיקר קדושת האדם הוא באלה הדברים שאדם דומה בהם לבהמה, כי בדברים שאדם דומה למלאכי השרת הם ממילא קדושים וטהורים וממקום קדוש יהלכו, ועיקר הקדושה הוא בדברים שדומה לבהמה שלא יעשה שם כמעשה הבהמה ממש למלאות תאותו בהיתר כאשר יוכל שאת כבהמה כפרד אין הבין להיות מותר האדם מן הבהמה שלא לטנף עצמו כבהמה זו במילוי תאותו,וכבר מנא הגאון הרשב"ץ זללה"ה (מובא בחרדים) זה למצות עשה דאורייתא לקדש עצמו במותר לו שלא להשביע תאותו באכילות וביאות ושאר תענוגים המותרים וכו' עיין שם. וגם רבינו הרמב"ם ז"ל כלל זה במצות והלכת בדרכיו שהוא מצות עשה לילך בדרכי ה' יתברך בכל היכולת מה הוא חנון ורחום וקדוש גיבור וכו', וגיבור הוא לכבוש את יצרו במאכל ומשתה וביאות וכו' (עיין בדבריו ז"ל בספר המצוות מצות עשה ח' ובהלכות דעות פרק א') וכבר הארכנו בביאור דבר זה בקדושת המותר במקומות אחרים. וגם למעלה בעשיית השולחן כתבנו אפס קצהו מזה ולא נכפיל. והנה בחינת מעשי הבהמה הוא בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ולהיפך כשאדם מקדש עצמו הוא בבחינת רוח בני אדם העולה היא למעלה. ולזה אמרו אדם מקדש עצמו מעט מלמטה כלומר מדברים שלמטה שהוא הדברים שדומה לבהמה שיורדת היא למטה שם יתקדש עצמו להכניע תאותו מכל וכל כאשר יוכל ולא יעסוק שם כי אם באמת לעבודתו יתברך מה שההכרח גמור אל העבודה לא יותר וזאת בשבירת התאוה שלא למלאות תאותו אף פעם אחד במעט שעוסק בהם אז הקב"ה מקדש אותו מלמעלה בדברים הבאים מלמעלה בדברים הדומה למלאכי השרת הדעת עליון ואורות עליונים פנימים ומקיפין. ועל כן למדה תורה דרך ארץ במה יקרב אדם עצמו אל ה' בראשון וראשונה והוא השולחן אשר לפני ה'. ועיין בדברינו בסדר עשייתו שמורה הכל על עבודת ה' באמת אשר במאכלי האדם, וכן הוא בכל דברים התחתונים הגשמיים שהאדם מתאוה להן, ואז כאשר האדם עושה כן הנה ואת המנורה תשים נוכח השולחן כי המנורה הטהורה המורה על אורות עליונים הבאים מלמעלה תשים נוכח השולחן שיאיר לך הקב"ה מאור המנורה מלמעלה נוכח קדושתך על השולחן באורות עליונים ומוחין חדשים ושמן על ראשך לא יחסר. כנודע שמכל הבירורים שאדם מברר באוכלו נעשה מזה מוחין חדשים ואורות, שבים הם ללכת אל האדם הזה אשר ביררם בכחו לסייעו לעבודה ולהעלות לבו באהבת ויראת בוראו כנודע.

815

816ואתה תצוה את בני ישראל וגו', עד חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל, הדקדוקים באלה הכתובים רבו. מה שאמר ואתה תצוה, שלא כדרכו בכל מקום לומר דבר אל בני ישראל וכדומה, ומה שאמר ויקחו אליך, ויקחו אלי מיבעי ליה, וגם מה שאמר להעלות נר, והיה לו לומר נרות. ומה שאמר תמיד יפלא הלא לא תמיד היה כי אם מערב עד בוקר, וגם מה שסיים חוקת עולם לדורותם, הלא מצוה זו אינה כי אם בזמן שבית המקדש היה קיים, ועוד שארי דקדוקים, וכתבנום בחיבורנו סידורו של שבת (שורש השלישי ענף א') וביארנו שם בישובם באורך, ולא נכפיל את הנאמר שם.

816

817ועוד לאלוה מילין בביאורם, והוא כי הנה נודע מה שאמר הכתוב (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם וגו', פירוש שהנשמה שבאדם הוא כדוגמת הנר שמאירה ומופיעה בכל קומת האדם לכל פרטי אבריו להזכירם דרך ה' ומצוותיו כל הימים, ובאופן שידליק האדם את נרו, כי הלא תראה כשיעמיד בבית תיבה גדולה מלאה נרות שלימים אשר לא הודלקו, או הודלקו ונכבו, יהיה בכל הבית חושך אפילו לא יראו איש את אחיו, וכן אם יהיה לאחד נר בביתו ואף ידליקנה ולא יוסיף בה תמיד שמן למאור הרי תכבה נרו ולא יאיר, וכן היא גם כן נשמת אדם אשר בתוכו, אם האדם נותן דעתו ולבו להבין בגדולת יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו שהוא לאין קץ ותכלית ומסתכל בשמים ובארץ ובכל ברואיו הנפלאים, חוץ מברואיו אשר בשמי השמים העליונים שלא שלטה בהם עין כל בריה, ורואה בהן לפי ערכו כח מעשיו ברוך הוא וחכמתו בהן שאין לה שיעור וערך ומסתכל בנפשו שהיא כלי ריק וחסר מלא בושה וכלימה עומד לפני תמיד דעות ברוך הוא, והאל הטוב חפץ בו ובעבודתו, ורוצה לקרבו אליו בכל מיני קירוב ולהביאו אצלו בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא הנזכר בזוה"ק, ומשכין שכינתו בתוך כל אחד ואחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין אלשיך שם) בפסוק (לעיל כ"ה, ח') ועשו לי מקדש ושכתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם מגיד שהשכינה שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל וכו' והכל מרוב חיבתו ואהבתו להפחות שבפחותים מבני ישראל, ובזה כל אחד לפי ערכו וערך נשמתו וערך זיכוך גופו וטהרתו בקודש מוסיף אהבה וחיבה ותשוקה לה' הטוב וצמאה נפשו לה' לעזוב את כל אשר לו מגוף ואשה ובנים והונו ורכושו וכל הנמצא אתו, ולהתקרב ולהתדבק בה' הטוב בדביקה וחפיצה וחשוקה ותשוקה באהבה עזה ונפלאה ולבו בוער בקרבו כרשפי אש לאהבת דביקה הנפלאה הלזה, עד שלא ישמע כלל דבר אחר בעולם, רק תצמא נפשו ויכמה בשרו אל אל חי, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי לאלהים ואומר (שם פ"ד, ג') לבי ובשרי ירננו אל אל חי.

817

818ואופן התקרבות והדביקות לבורא עולם הוא רק על ידי התורה והמצוות, כי לא יעלה לשמים שיאו לראות שם את פני ה', רק על ידי התורה והמצוות של הקב"ה עשה ולא תעשה שהן רצונו יתברך שהוא רצה שזאת נעשה וזאת לא נעשה, והוא ורצונו אחד מיוחד ממש מכל צד ומכל פינה כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') ונמצא כאשר הוא מדבק הבל פיו שהיא נשמתו כי נפשו יוצאה בדברו לעסק התורה והתפילה, הרי מדבק כל כוחו הפנימית לאור ה' הנעלם בה שהיא רצונו יתברך. ואם עיני שכל לו, מרגיש טעם עריבות נעימת ידידת חיבת הקודש אשר בזה, עד שיערב למו על ידי זה מתיקת התורה והתפילה שהוא בחינת אתדבקת רוחא ברוחא באור אין סוף ברוך הוא יותר מכל חמדת חביבות חפיצות כל מחמדי עולם ותענוגיה, וכמו שאמר דוד (תהלים י"ט, י"א) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש, כי הרגיש נועם נפלא טעם מתיקות הזה, והעיקר שירצה לעשות רצונו יתברך ולעובדו שיהיה לו נחת רוח, וכן על ידי מצוות מעשיות שנעשה בזה מרכבה לשכינה, כמו הראש והזרוע למרכבת התפילין שהם רצונו יתברך והוא מיוחד בהם, או לבוש הציצית ולקיחת האתרוג וכדומה, וממילא בא מזה ליראה גדולה ועצומה לומר כי מי אני לפני מלך גדול ונורא כזה, אם לא מפני חיבתו ואהבתו אלינו כאב על הבן ויותר, הכל כידוע מספרי קודש. וכאשר יתן זאת על מחשבתו ודעתו, ונותן לבו להבין זאת על בוריה, בזה הוא מדליק אור הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, וחשקה ורצונה להתדבקות הזה עד בלתי שיעור כי כל מקור יקו למקורו בטבעה למקום אשר נלקחה משם, רק שהגוף מסובב עליה מבית ומבחוץ ולא תאיר נרה כי החושך מקיפה. ואך כשאדם מדליקה לעורר אור ה' בתוך גופו, אז היא מעלת אורה בלהבי אש ומשתוקקת וחומדת להגיע למחוז חפצה להדבק באור פני מלך חיים והיו לאחד, ומאירה בכל אברי הגוף עד שכולם ירצו כרצונם להתדבק באור ה'. ואמנם כי צריך האדם להוסיף תמיד שמן בנר והוא מעשה התורה והמצוות שבזה היא דולקת ומאירה תמיד. ועל כן הזהיר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט', ח') ושמן על ראשך אל יחסר כי אם יחסר השמן שהם התורה והמצוות, ח"ו תכבה הנשמה מכל וכל. והנה כדוגמת הנשמה הניתנה בגוף האדם, כן הוא הצדיק בכללות ישראל, שהוא המאיר באורו לכללות ישראל אשר בדורו, כי הוא גם גופו זך ומזוכך כבחינת הנשמה כי הם מהפכין החומר לצורה ואמרו ז"ל (שוחר טוב מובא בילקוט תהלים רמז תתל"ג) אשריהם הצדיקים שהם מדמין את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה וכו' כי מזככים את גופם בתכלית הזיכוך והקדושה והטהרה, עד שנעשה הגוף כצורה, וכמו אברהם אבינו וחנניה מישאל ועזריה שנשלכו לתוך כבשן האש ולא נשרפו, ובודאי אם היה מעט חומר בגופם היה זה נשרף, רק שהיה כולו צורה, ונשמה לא תשרף באור, וכמו משה ואליהו שעלו למרום בגופם כי הפכוהו לנשמה, וכן בכל דור ודור, הצדיק הוא הנשמה לכללות ישראל.

818

819ועל כן כאשר ישראל יעשו מצוות ומעשים טובים בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא אז הם מדליקים את הנר ביותר ויותר ומוסיפים שמן בו עד שיהיה הצדיק שביניהם יאיר באורו בהארה נפלאה ומבהיק ומופיע והלהב עולה ממנו יפה יפה, וממילא מאיר לכל האברים עם ישראל הכלולים בו, וכולם מאירים ומופיעים ביחודא שלים. אשר על כן אל מול פני המנורה הזה שלמטה שכולם מאירין יאירו שבעת הנרות העליונים הידועים והם המוריקים ומשפיעים חיות ומזון ושפע קודש לכל הנבראים על ידי ישראל וכל טוב על בית ישראל. ואפשר על כן כאשר עשו ישראל את העגל אמר הקב"ה למשה (שמות ל"ב, ז') לך רד כי שחת עמך וגו' ואמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', כלומר כי הנה גדולתך הוא על ידי ישראל כשהם עוסקים בתורה ומצוות להוסיף שמן בנר, ועתה כאשר הנהר יחרב ויבש ואין שמן בפתילה רד מגדולתך אתה עמהם, ולזה אמרו (בשמות רבה מ"ב, ב') על פסוק הזה לך רד וגו' אתה והם בירידה וכו' והבן. ונמצא אשר ח"ו כאשר ישראל גרמו להמעיט אורו של משה מלהיות מאיר עמהם, כביכול כביכול נתמעט אור שבעת הימים העליונים שלא יכלו להאיר באורם על כל יושבי תבל ומלואה להשפיע להם כל בחינות הברכות והישועות מצד עוונות ישראל, ולזה באה המצוה הזו לכללות ישראל לתקן את אשר עיוותו באור שבעת הימים וציום להדליק את המנורה הטהורה בשבעה נרותיה אשר נעשית כוון לשבעת הנרות העליונים, בכדי שעל ידי האור הזה שלמטה יאירו שבעת הנרות למעלה למעלה וישפיעו כל בחינת שפע וברכה לכל העולמות. ואכן כי לכאורה היה די במצוה זו לצוות לאהרן לבד, כי הלא על אהרן לבד היה מוטל הדלקת הנרות ולא על כללות ישראל, וכי אהרן היה מצמצם ח"ו לתת משלו ללפיד נר ה'.

819

820ואמנם כי הנה בכל המצוות כבר כתבנו במקום אחר אשר הם בבחינת גוף ונשמה כי כל ברואי אלהינו יתברך שמו הם בבחינת גוף ונשמה ואפילו בעולמות העליונים כידוע, וכן התורה הלא הפשטות שבה היא בבחינת הגוף, והפנימיות והרוחניות שבה מרזי אלהינו יתברך שמו הוא בחינת נשמתה. וכן במצוות מעשיות כי עשיות המצוה גופה כמו הנחת תפילין וציצית וסוכה ואתרוג וכדומה, הם רק גוף המצוה, אבל העיקר בהם הוא הנשמה שבהם והוא המחשבה הטובה מה שהאדם מתקן דיעותיו וכל גופו מול מצוה הזו כמו בתפילין העיקר בהם כמו שאנו אומרים בלשם יחוד וכו' שהוא נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכחי כולם יהיו משועבדים לעבודתו וכו', כי זה הוא העיקר בכל המצוות לעשות עצמו מרכבה לשכינה על ידיהם לראות ליישר לבבו ומדותיו ותאוות לבו לשם ה', כי כל הכוונה בהם לקרב אותנו לעבודתו, ומפורש אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, כי אין הקב"ה רוצה ורואה רק את הלב מה שנתקרב על ידי מצוה זו לאהבתו ויראתו והכנעת תאות לבבו לדבר שחוץ ממנו. וחז"ל (בראשית רבה מ"ד, א') אמרו לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, כלומר לא תעלה על דעתך שאם תעשה המצוות בעשיית הגופנית לבד בלתי שימת המחשבה לכוון דעותיו על ידי מצוה זו להתקרב לבורא עולם על ידה ולהתרחק מדבר שאינו נוגע לעבודתו יהיה מצוה זו עולה כוון נכון לה', לא כן כי כל המצוות לא ניתנו רק לצרף בהן את הבריות כלומר לצרף ולחבר לבבם אל ה' לאהבה אותו ולירא ממנו ולחפוץ בדביקתו, וגם לצרפם וללבנם מכל סיג שלא יעלה עליהם קטורת זרה להתקשר בתאוה וחמדה לדבר אחר שאינו נוגע אליו מממון ואשה ובנים, חוץ מן המוכרח לעבודתו.

820

821וזה שאמרו חז"ל בלשונם (מנחות מ"ג.) כל שיש לו תפילין בראשו וכו' מובטח לו שלא יחטא, ולא אמרו תפילין על ראשו כי הלא על הראש המה מונחים ולא בתוכו, ואכן כי זה עיקר הנחתם שיהיו בראשו לידע ולהבין במוחו ודעתו גדולת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו מה שעשה במצרים ולו הכח והממשלה בכל העולמות עליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, ועל כן אליו ימסור נפשו ורוחו ולבו ומוחו וכל אבריו כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו. ועיקר יחוד אלהינו יתברך שמו הוא כשאם מיחד עצמו בכל אבריו וגידיו במחשבה דיבור ומעשה שלא יזיז בהם חוץ מדבר הנוגע לעבודתו, בזה הוא מראה יחודו שאין בעולם כי אם אלהינו ברוך הוא וברוך שמו, ואינו יוצא מיחודו רשות היחיד לרשות הרבים הנקרא סטרא אחרא צד אחר שאינו לה', והכל באהבה ויראה לשמו יתברך, וזה הוא הנשמה שבמצוות. וכמו כן מצות סוכה, הנה גוף הסוכה בדפנותיה וסככה הוא הוא הגוף שבמצוה, אבל לא זה הוא העיקר והעיקר הוא הנשמה שבה, שהוא שהאדם מראה שנכנס כולו עם כל אבריו וגידיו תחת צל סוכה שהוא שמו יתברך הוי"ה ואדנ"י, ואינו רוצה להסתופף בשום צל אחר כי אם רק תחת צלו ומקבל עליו יחודו יתברך באמת ובתמים כנזכר כי כל המצוות שבתורה מורים הכל על יחודו יתברך. וזה הוא כל השלימות והתיקון כמו שנאמר (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכשנכנס לסוכה יכוון שנכנס כולו לרשות היחיד, שלא לצאת חוצה אף במחשבה קלה שאינו נוגע לעבודתו יתברך אף שהוא היתר גמור, כי כל ההיתרים אינם מותרים כי אם בדבר הנוגע לכבודו יתברך ולא יותר אף דקה מן הדקה. וכן ציצית מורים על יחודו יתברך בארבע רוחות העולם, וכולם על יחוד שמו המה מעידים, להיות האדם מיוחד עם שמו ברוך הוא באמת ובתמים. רק מי שמוח שכלו גדול יכול להפריש לידע בחינת כל מצוה ומצוה באורותיה למעלה בכדי לידע אופן יחודו באבריו נגד אורות מצוה זו למעלה, אבל בכלל כולם מורים על יחוד שמו והוא הנשמה שבהם. והאדם העושה אותן בהגוף לבד בלתי אור נשמתם הרי זה כמו הנפל שנולד גוף בלא נשמה, ונקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה, כמו נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'). וכן כאן במצות מאור המנורה, גוף המצוה היה המנורה וכליה ונרותיה הכל מכוון לאור שבעת הימים למעלה, אבל העיקר היה הצווי אל בני ישראל שהם יקחו השמן למאור המנורה, לומר שהמה ילדיקו בקרבם את אור הנשמה שבהם בשבעה מדותיה שהם אהבה ויראה ותפארת וכו', ליחד כל שבעה המדות לשם ה', שלא לאהוב כי אם אותו ולא לירא מזולתו וכדומה, ועל כן נאמר בהעלותך את הנרות ולא בהדלקתך, כי העיקר שתהא הלהב מהלב עולה לה' כיוון נכון, בלתי לפנות ימין ושמאל, ובזה האדם מכוון עצמו עם ה' לעשות אשר חפץ ולהדבק בו, ועל ידי כן ממילא האיר אור הנשמה שלהם בכללות הוא משה רבינו ע"ה, והאיר באורו לכללות ישראל, ומשם על שבעה קני המנורה העליונים בבחינת שבעה ושבעה מוצקות, שיאיר אור שבעת הימים בהארה נפלאה בברכה ושפע רבה לכל העולמות ולתקן בזה חטא העגל אשר עיוותו למעט נר משה ח"ו להורידו מגדולתו, וממילא נעשה כזה לעילא לעילא, ועתה חזר להאיר כבראשונה. ואמנם לפי זה היו ישראל מחויבין להדליק הנרות הללו, ומה לאהרן בזה.

821

822ואכן הנה חז"ל הגידו (תנחומא פרשה בהעלותך) וזה לשונם: דבר אחר בהעלותך את הנרות אתה מוצא שנים עשר שבטים הקריבו קרבנות לחנוכת המזבח שבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירים וכו' משל למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום וכו' ולאוהב לא קרא עמהם והיה מיצר לומר שמא יש בלבו עלי וכו' והיה אהרן אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' שנאמר בהעלותך את הנרות וגו' עד כאן. ולהבין למה ידמה לאהרן שבשבילו דוקא אינו מקבל שבטו של לוי וכי הוא היה הגרוע מכל השבט, ואולם לפי שהקרבת חנוכת המזבח היה סימן שמחל הקב"ה על מעשה עגל כמאמר חז"ל (שם תרומה ח') ולכך היה אהרן דואג שמא על ידו נמנע הקרבת שבטו, כי הן שבט לוי לא טעו בעגל כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ט') האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואין החשש כי אם עליו שהוא עשה את העגל, ואפשר עדיין לא נמחל לו, ומנע הקב"ה הקרבת חנוכת המזבח ממנו עבור זה, ועל כן אמר לו הקב"ה לגדולה מזה אתה מתוקן, כי הארת הנרות סימן יותר למחילת מעשה עגל כי זה הוא תיקונו מאת בני ישראל כנאמר. והנה נודע מה שמבואר בזוה"ק (פנחס רמ"ו.) אשר בזה שאמר משה לפני הקב"ה מחני נא מספרך וגו', עשתה דברו רושם, ונתקיים בסדר אחד מן התורה הוא פרשת ואתה תצוה שלא נזכר בה שם משה בכל הסדר רק בלשון ואתה, ואתה תצוה, ואתה הקרב וגו'.

822

823ואחר כל הדברים הנאמרים נבוא בביאור הכתוב, כי לצד שישראל גרמו במעשה העגל להמעיט אור נשמתן בכלל שהוא אורו של משה רבינו כנאמר, על כן אמר הקב"ה ואתה תצוה, פירוש עבור בחינת ואתה מה שאיני מזכיר שמך על עוון העגל שהורדתיך מגדולתך עבורם ואינך נקרא כאן בשמך כי אם בלשון ואתה, על כן תצוה את בני ישראל ויקחו אליך, פירוש בשבילך, שמן זית זך וגו', והוא שיכניסו בלבבם אור החכמה המרומז בשמן כמאמר חז"ל (מנחות פ"ה:) מתוך שרגילין בשמן חכמה מצויה בהן וכו', ועל ידי זה יבינו בגדולת הבורא ברוך הוא וידליקו את אורם אשר בקרבם שתהא הלהב עולה לה' ואז יהיה להעלות נר תמיד, שתהא נר שלך עולה תמיד להיות מבהיק ומאיר כמאז, וממילא אתה תאיר נרם גם כן, שיאיר בהם נר ה' נשמת אדם. ואכן שלא תאמר שישראל יזכו במצוה זו כולה גם בהדלקתן כדי שיאיר נרם, ולא יהיה סימן טוב לאהרן שמחלתי לו עוון העגל, כי לא כן, שהם רק יקחו השמן כדי שגם הם יהיה להם חלק בזה, וידעו להאיר בגופם ונפשם ורוחם ונשמתם אור שבעת הימים המה ז' מדות הקדושים שצריכין לתקנם להאירם כולם אל ה' ולהתרחק משבע תועבות ההפכיות שכנגדם, אבל גמר המצוה ועיקרה הוא על ידי אהרן כי יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בוקר וזה הוא סימן טוב אליו שנתהפך לו הערב לבוקר ואור, להיות מאיר ובא כשמש בצהרים ולא יזכר לו שום שמץ חטא כל דהוא. וזה חוקת עולם לדורתם מאת בני ישראל שתמיד יראו ויעשו להדליק ולהאיר בנפשותם פרטי מדותיהם ביחוד לאל עליון ובזה יאיר אור שבעת הימים להוריק ולהשפיע כל בחינת ברכה וחיים ורחמים ושלום ממקור הברכות והישועות אמן.

823

824ב או יתבאר הכתוב כי הנה חז"ל הגידו (ויקרא רבה ל"א, ד') אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי וכו' עד אם הארת נרי הריני מאיר נרך וכו' ונמצאת למד שעל ידי מצות הנרות היה הקב"ה מאיר לנר ה' נשמת אדם אשר בכל גבול ישראל שתאיר ותופיע בכל בחינות הטובות וברכות לעלות נר לבעור לה' אלהים ולהשתוקק ברשפי אש שלהבת יה להתדבק בחי עולמים שנאצלה מאתו. והנה נודע אשר דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב כמאמר חז"ל (עיין ברכות ו':) כי כאשר המשמיע משמיע בדברי אמת ובכוונת הלב ומכוון רק בכדי להכניס דברים אלה בלב השומע כדי שיעשה השומע נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם בזה, וזה כל חפצו ומגמתו שיגיע תענוג ונחת לאלהיו בזה, אז שם ה' שורה על פי דיבורו ומאמרו וכמאמרם ז"ל (בתיקוני זוהר ריש תיקון כ"ב) פומא דילך אתמר בה והר סיני וכו' בגין דאות יוד שריא במוחא דילך ה' בליבך ובפומא דילך וכו', וממילא כאשר כח דברו בא בשם ה' באמת, הרי הדיבור הזה נוקב ויורד ונכנס לתוך עומקי מורשי לבב השומע, ואין דבר שמבחוץ כמו הגוף והיצר הרע המונחים על לב האדם מעכבים את דברו להכנס,כי בא בכח גדול קול ה' והוא שובר ארזים ומשבר כל אשר מקיף ללב ונכנס לתוך מעמקי לבבו. וממילא כאשר המשמיע מכוון לשם ה', אז יכוון מאוד להסביר הדבר מאוד ולהבינו להשומע ומדבר מתוך פנימיות לבבו באש בוערת עד שנכנס דברו אליו בטוב טעם ודעת כארס של עכנא ממש ויותר. ובזה אף שאין השומע מכוון עצמו ולבבו כל כך להכניס הדברים בלבו ממש ממילא נכנסין ללבו כאמור. ואכן אם השומע רוצה מאוד לשמוע דברי אלהים חיים מפה המדבר, אף שאין המשמיע מכוון כל כך להכניס דברו לו, מכל מקום כיון שהוא מכוון מאוד לשמוע הדבר ולקבלו בלבבו הרי הוא מקבל על נכון כיון שמתאוה לזה, וכעין אומרם ז"ל (בחגיגה ט"ו:) ברבי מאיר שהיה למד תורה מאחר, ר' מאיר רמון מצא וכו', כי לצד שהוא היה שומע על נכון לא היה איכפת ליה כל כך אף שלא השמיע לו יפה, וממילא מכל שכן דכל שכן כשהמשמיע מכוון יפה בדברים היוצאים מן הלב לאהבת הבורא ברוך הוא, ולצוות על דבר המצוה שיהיה נעשה יפה לכבוד מלכו של עולם במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה ובכל מיני הידור ויפויים לכבוד שמו ברוך הוא, והשומע גם הוא מכוון מאוד בלבבו לשמוע את צווי המלך מלכי המלכים ברוך הוא מה שמצוהו על ידי עבדיו הקדושים לעשות כזה וכזה, והוא רוצה מאוד לעשות כדבר המלך אשר ביד הסריסים בכל אות נפשו ומאודו, אז ודאי ודאי טוב הדבר אשר יעשה בזה למאוד כי טובים השנים מן האחד.

824

825ולזה אמר הכתוב ואתה תצוה וגו' כלומר הנה אתה בעצמך תצוה על הדבר הזה שאתה הוא שליח הנאמן מבורא עולם אוהבו אהבת אמת, ובודאי אתה תשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש אשר בלבבך בדברים היוצאים ממעמקי מורשי לבבך ושם הוי"ה שריא על פומא דילך, ואין צו אלא זירוז כמאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז שע"ז) שתזרזם מאוד מאוד במצוה זו שתהיה נעשה יפה על השלימות הראוי כי גדולה היא עד מאוד ואין ערוך אליה. והצווי הוא את בני ישראל הזריזים מצד עצמם ורוצים לשמוע מאוד את דברי אלהים חיים ולעשות שליחתו ככל אשר יצוום כאשר כן עשו כבר בציוות הראשונות, שבשני בקרים הביאו כל הנצרך למשכן ויותר כמאמר חז"ל (שמות רבה נ"א, ב'). ועל כן ויקחו אליך ולכאורה היה לו לומר ויתנו אליך, ואמנם כי לגודל חפצם ותשוקתם אחר כוונת השומע ומשמיע לא ימתינו להיות בא אצלם הגבאי לביתם ויתנו לו, רק שהם יהיו לוקחים מעצמן להביא אליך, וגם יבחרו מבחר השמנים שמן זית זך ומזוכך בשביל הידור מצוה על צד היותר טוב, והכל בכדי להעלות נר, שיהא עולה להב השלהבת יפה יפה כלפידות אש, לרוב צלילות השמן. אשר לא כן יהיה אם יהיה השמן עכור ומעורב בפסולת שמעכב המאור ומכבהו לפעמים. ועוד יאמר להעלות נר תמיד, כלומר הן לא לאורה אני צריך ח"ו רק לעלות נר על ידי זה פירוש שיהיה נר ה' נשמת אדם אשר בהם עולה תמיד בלהבי שלהבת יה ומאירה תמיד על ידי מצוה זו כי נרי בידך ונרך בידי כנזכר. וזה צריך תמיד כי הקב"ה מחדש בכל עת מעשה בראשית ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין, כאשר בארנו זה במקום אחר.

825

826ואומר הכתוב עוד, תדע שלא לאורה אני צריך, כי הלא מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו. כי כן הצווי מאתי להדליקם במקום הזה דוקא ואם ח"ו לאורה אני צריך הייתי מצוה להעריך אותם לפנים מן הפרוכת במקום מושב המלך אשר משם יצא דבר המלך מבין העדות אשר על הכפורת. ועוד סימן לזה שלא לאורה אני צריך, כי אני מצוה בהערכתם שיערוך אותו אהרן ובניו וגו' דוקא, ומי שהוא צריך לנר אינו מקפיד מי מדליק לו הנר, אם לא שאיני רוצה בזה רק בכדי להאיר על ידיהם לנר נשמתכם ברוב אורות הברכה והשלום, ועל כן נתתי לאהרן הכהן שאיש חסד הוא כאשר העיד עליו הכתוב (דברים ל"ג, ח') תומיך ואוריך לאיש חסידך והוא הרודף לעשות שלום בעולם. וגם בזה על ידו יושפע כל בחינת שפע החסדים והברכות ואור גדול וטובה לעולם. ולהבין ולהשכיל בזה שכוונת הקב"ה בדבר הזה אינו כי אם בשביל להיטיב לנו מאורו הטוב ולא לצורכו ח"ו כי חפץ חסד הוא ודרכו של גומל חסד לרוץ אחרי הדלים הם כל העולם הדלים והאביונים שאין להם כי אם מה שמקבלים מאתו יתברך. ואמנם לפי שצריך אתערותא דלתתא בכל הדברים כי כן היה בריאת אלהינו יתברך, ועל כן צריכים הם ליקח שמן זית ויתנאו לפניו במצוות על צד היותר יפה שיהיה לנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ותיכף הוא יריק וישפיע ברכה ורחמים וחיים ושפע טוב לכל העולמות עליונים ותחתונים ויתפאר בנו לעד ולעולמי עולמים.

826

827ג עוד ירמוז הכתוב באומרו ואתה תצוה וגו'. כי הנה נודע מאמר הכתוב (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא (ועיין בבא בתרא נ"ח. באומרם שם בדיוקני עצמה וכו'), וזה הוא סוד שיעור קומה הידוע ליודעי רזי אלהינו, וכבוד אלהים הסתר דבר. ואמנם בכללות נודע לכל, אשר עשר ספירות בלימה הנזכרים בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה (פרק א') הם העומדים בסוד דיוקנא קדישא דאדם, וזאת הוא עבודת האדם אשר על הארץ לתקנם תמיד וליחדם ביחודא שלים לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים וממילא מתיחד בהן אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ומשפיע ומוריק על ידיהם כל בחינת ברכה ושפע לעולם, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר השלם (עיין זוה"ק ויקרא ה':), וח"ו כשהם בפירודא לא יוכל הברכה לירד על ידם. וזאת עבודת האדם ליחדם להמשיך על ידי זה חפץ ורצון אלוה שחפץ להיטיב לעולמו ולברכם באורו ומטובו. ואופן תיקונים ויחודם כבר כתבנו כמה פעמים שהוא תלוי כאשר ייחד האדם אבריו וגידיו לאל עליון לעבוד בהם ככל אשר צוהו בוראו ברוך הוא. ואמנם אופן תיקון שלוש ראשונות אשר בספירות ההם שהם בסוד הגולגולת ושם מיוחדין שלושה מוחין הידועים שהם חכמה בינה ודעת, כי עיקר תיקונם אינו כי אם כאשר יתן האדם מחשבתו לדעת ולהכיר את שמו הגדול והקדוש.

827

828והענין, כמו באדם אשר על הארץ המכיר את חבירו ויודע אותו יש שיכירו מפני שראהו פעם אחת או שתים, ומזה כאשר יראהו לפעמים אחרי זה יכירנו, אבל אין זו הכרה שלימה כי תיכף כאשר ילך מאתו מלראות פניו, יושכח מאתו צורת דיוקן חבירו כי לא נחקקה עדיין צורת חבירו אצלו במחשבתו ולבו להזכר דיוקן צורתו אף שלא בפניו, רק כאשר יראהו אחר כך, אז יכירנו. ולפעמים אף כשיראהו לא יכירנו כי לא נחקקה צורתו אצלו כלל. ואכן אדם המכיר חבירו בטוב כי נתגדל עמו מנעוריו וכדומה ונחקקה צורתו על זכרונו ואז גם שלא בפניו צורתו עומדת לפניו כשיזכרנו כי יודעו מעודו. ואכן זה לא יזכור בצורתו כי אם לפרקים כאשר יזכור בו אבל לא תמיד, כי אין לו אהבה ותשוקה אליו להזכיר אותו בלבו. ואולם האב עם בנו יחידו החביב עליו מאוד מאוד או שני אחים אהובים קשורים וצמודים באהבת לבבם, אז כאשר יפרדו איש מעל אחיו, ובפרט הבן אשר יגלה מעל שולחן אביו למדינה רחוקה מאוד אז יתרבה גיעגוע הבן לאביו עד שיהיה תמיד נחקקה צורת אביו על דמיונו בשכבו ובקומו ולכתו בדרך, ויתאוה וישתוקק ויחפוץ לבוא אצל אביו ולראות פניו בתשוקה נפלאה באש בוערת בלבבו עד אשר לפעמים יחלה מזה לגודל אש התשוקה. וכן הוא בהכרת אלהינו יתברך שמו, כי הלא הקב"ה החפץ חסד מתגלה בלב האדם הדורש אותו באמת, ועל כן לפעמים בעת התפילה בכוונה או בעת התורה והמצוה כשיהיה באמת, יתגלה בלב האדם תשוקה לאלהיו כראות פני אלהים כביכול ברוך הוא, כי הלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, והאדם רואה בלבו את הנעלם עד שיגדל תשוקתו להתקרב אל ה' תשוקה ממשית, ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ולבו חושק כלדבר הנראה בעיני הגשמיים ועוד יותר ויותר, וידוע זאת להעומדים בסוד אלהינו ונכנסים בעבודתו יתברך באהבת אמיתת לבבם. ואמנם ההכרה הזאת הוא על בחינות שונות אין מספר, וכאשר יהיה הכרתו חלושה בעת הכרתו, אז תיכף כאשר ילך מזו התפילה והמצוה, ויעבור והנה איננו שהולך כל היום בחוץ בשווקים וברחובות ואינו נזכר כלל למה שראה והכיר בעת התפילה, כי לא נחקקה הכרתו כלל בלבו, ויוכל להיות שגם למחר בעת התפילה לא יכיר עוד את מקומו של עולם מה שהכיר אתמול, לגודל חלישת הכרתו.

828

829ואמנם מי שהכרתו היה גדולה מזה, ונחקקה קצת ההכרה בלבבו, ולא בפעם אחת כי אם אחת ושתים ושלוש, בכל פעם יותר, אז גם כשהולך על משענתו בחוץ, לבו ברומו של עולם הוא להכיר מי שאמר והיה העולם, ויזכרנו עוד בכל פעם ופעם לאהבה אותו ולירא ממנו. וזה אשר השתמש בלשון הזה החסיד הקדוש בחובת הלבבות כמה פעמים (ובפרט בשער עבודת אלהים פרק ה' ושאר מקומות) הכרתו חזקה, כי מי שהכרתו חזקה הוא מיד כשיזכור במקומו של עולם ברוך הוא יפול עליו היראה ופחד ממנו ומזה יבא לאהבה אותו ולחפוץ בעבודתו הכל כידוע מחכמי אמת.

829

830ואולם עוד יש בחינה למעלה מזו והיא מי שאינו קובע עתים לדעת ולהכיר את בוראו כאשר הזכרנו מעת התורה והתפילה כי על זה אמרו חז"ל (באגדת שמואל מובא בילקוט תהלים רמז תתע"ח) בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך העושה תורתו עתים מפר ברית וכו', רק שתמיד נושא זאת על מחשבתו באמונת אין סוף ברוך הוא, איך שהוא המצוי ראשון יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אשר המציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים והארץ וכל צבאם מן הצורה ראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ הכל הוא המציאם מאמיתת המצאו, והוא האצילם בראם יוצרם אף עשאם והוא אלהי עולם ה' המנהיג המציאות בכח שאין לה קץ ובכח שאין לה הפסק, והוא מחיה ומהוה את כולם בכל רגע ורגע, אשר לא כדמיון בשר ודם העושה דבר בארץ ומוציא כלי למעשהו כמו הצורף שעושה כלי כסף וכדומה, הנה מיד אחר עשייתו את הכלי אינה צריכה עוד למעשה ידי האומן ולא למחשבתו עליה, והרי היא עומדת מעצמה בלתי השגחתו. והטעם כי הוא לא חידש את הכלי אחר העדרה לאין, רק שלקח גרוטת כסף ועשה כלי והמציא יש מיש, ונמצא כמו שהיו הגרוטות נמצאים וקיימים בלתי השגחתו כן עתה עומדת הכלי על מכונה בלתי נתינת דעתו עליה. ולא כן אומנת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שהמציא כל המציאות כולה מאין ממש, ובכח דברו הטוב ורוח פיו יתברך עשה אותם ליש, ומאז מיום הבריאה ועד כלותה הקב"ה משפיע ומשגיח על עולמו בשפע אורו הטוב מרוח פיו יתברך להחיותם ולקיימם כאשר בעת הבריאה ממש, ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין. ועל כן אנו אומרים ברוך עושה בראשית ולא ברוך עשה בראשית כי תמיד הוא עושה בראשית ומחדשם ברוח פיו יתברך מאין ליש כאשר בעת הבריאה. ועל כן נקרא הקב"ה מלך עלוב, כי היצוייר זה בבשר ודם, שאם יעמוד חבירו עליו למרוד בו ולהכעיסו והוא באותו רגע ישפיע לו טובה וברכה. והן אלהינו יתברך, באדם אשר על הארץ שאף שאדם הולך לעשות עבירה ועושה העבירה ומורד בו, והוא יתברך משגיח עליו ברגע ההוא להחיותו ולקיימו, ואילו היה מסיר השגחתו ממנו ברגע הזו היה לאפס ואין כאשר קודם הבריאה היש עלוב גדול מזה כמו שאיתא בספרי חכמי אמת (עיין בתומר דבורה פרק א').

830

831ונמצאת למד אשר כל דבר ודבר שבעולם אין עמידתו וקיומו כי אם מאין סוף ברוך הוא המשגיח עליו ומשפיע לו שפע אורו להחיותו ולקיימו, ועל כן אמר משה אין עוד מלבדו, כלומר כי אין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. ואדם המתבונן על הדבר הזה ומאמין בו ומיחד כל המציאות אליו לידע אשר אין דבר בעולם כי אם אורו ברוך הוא המעמיד הדבר ההוא וממציאו תמיד מאין ליש, הרי הכרתו גדולה וחזקה כי הנה הוא עומד תמיד לפניו יתברך, כי בכל מקום שיפנה ובכל מקום שיתן עיניו בו אינו רואה כי אם מקומו של עולם ברוך הוא הממציא הדבר ההוא ומחייהו, ותמיד אוחזתו רעדה ופחד לפני מי הוא עומד, וממילא בא מזה לאהבת אמת שנושא עיניו לשמים ולארץ וכל צבאם למעלה ולמעלה ולמטה ולמטה והכל אורו ברוך הוא שהוא ממציאם בכל עת, ובידו כח וגבורה לגדל ולחזק לכל שח"ו אילו יסיר השגחתו כרגע היה המציאות בטל ומבוטל, והוא אשר בחר בו ובעבודתו וברא כל העולמות רק למענו, ואינו חפץ בעבודת כל העולם לא בשירת המלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש כמו בעבודתו והילולו ושבחו אליו ברוך הוא, ובזה ודאי יכלה נפשו וכל גופו ואיבריו, להתקרב אצלו ולעשות לו נחת רוח ולעובדו בלבב שלם וצמאה נפשו אל ה', ומתגעגע אליו בלבבו, כגיעגוע בן אל האב אחרי הפרדו מאתו, ותמיד חושק וחפץ להמציא נפשו אליו לצאת מגוף חומר העכור הקשור בו ולבוא להתדבק אליו בדביקה חפיצה חשוקה על ידי התורה והמצוות שרצונו ברוך הוא וברוך שמו נעלם בהם, כי כללותם הוא רצונו של הקב"ה שרצה שנעשה כך והוא ורצונו אחד ומיוחד כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') והאדם העוסק בתורה ומצוות ה' לשמו יתברך הוא מתדבק בו בתכלית היחוד והדביקות כאשר הארכנו במקום אחר, ואז מיחד אהבתו ויראתו אליו שלא לאהוב לשום דבר בעולם, כי אם אותו אוהב מכל אשר בעולם ואין לו שום תשוקה ואהבה לדבר אחר רק אליו, כי אהבה הזו מבטל ממנו כל אהבות אחרות מרוב התענוג והחמדה עזה שבוער בלבו לו יתברך עד שלא יגיע ללבו שום בחינת אהבה אחרת. וכן יראתו יתברך על פניו תמיד עד שאינו ירא משום דבר אחר בעולם רק ממנו. כמו שהובא בדברי החסיד בחובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו') שסיפר אחד מן החסידים על אחד מהיראים שמצאו ישן באחד המדברות ואמר לו האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה אמר לו אני בוש מאלהים שיראני ירא זולתו וכו'. וזה ממילא הוא מאשר כתבנו למעלה שבכל מקום שנפנה אינו רואה כי אם אור ה' המקיים הדבר ההוא, ונמצא איך יכול לירא חוץ ממנו הלא אין חוץ ממנו בעולם. רק שצריך ליתן דעתו על זה שאינו ירא רק מהבורא לא זולת ועל כן אינו ירא לנפשו מכל פגעי הזמן ודאגת טרדת בני חיי ומזוני כי סמוך לבו ולא יירא בלתי את ה' לבדו לא זולת ותמיד נותן לבו לדעת את ה' ולדרוש ולחקור בגדולתו ורוממתו ובכל נפלאותיו אשר עשה ואשר עושה בכל רגע ורגע, בכדי שיהיה הכרתו וידיעתו אצלו ביותר ויותר במחשבתו ולבבו, כדי שיוסיף תמיד יראה על יראה ואהבה על אהבה.

831

832וכאשר האדם בבחינה הזאת בשלימות, בזה מתקן בחינת עולם המחשבה שהיא בחינת שלוש הראשונות שבספירות אשר הזכרנו באמונת ה' שהמציא כל נמצא ותמיד מחיה אותם הוא בחינת הכתר ושלושה מדותיו שהוא בחינת חכמה בינה דעת. חכמה הוא בחינת אהבה במה שאוהב את ה' בכל לבב בביטול כל אהבת העולם נגדו, והוא בחינת ביטול המציאות שתמיד חושק ובוער בלבו באהבתו את ה' עד שאינו מתאוה לשום דבר כי אם לזה, וזה נקרא חכמה כח מה בחינת ביטול המציאות כידוע. ובינה הוא סוד יראת הרוממות של ה' אלהינו המבטל כל בחינת יראות אחרות כי אין יראה בעולם כי אם יראת ה'. והדעת הוא מה שמחפש תמיד לדעת את ה' ולהכיר אותו בהכרה שלימה שיהיה נחקק זכרונו תמיד על מחשבתו ולבו. והאדם הזה כאשר עושה איזה מצוה ממצוות התורה על דעת מחשבתו ולבו באהבה ויראה והכרה את ה', ומצוות מעשיות המה למטה מזה והם בבחינת שבעה ספירות הנקראים זיין ימי הבנין, אז מתקן המדה המכוונת נגד מצוה הזו אשר עושה בחיות הקודש מעולם המחשבה בבחינת הג' ראשונות ואין לך יפה מזו ונגמרה בכי טוב לשמים ולבריות, כי המחשבה טובה אינו מכיר בה אלא היודע מחשבות והוא טוב לשמים, והמצוה הנגלית הוא טוב לבריות שהבריות למדין ממנו לעבוד את ה' באהבה ובשמחה וביגיע כפו תמיד וזה הוא המבואר כמה פעמים בזוה"ק (ועיין בסדר אחרי ע"ג.) אורייתא כלא סתים וגליא ברזא דשמיה וכו' כי בחינת המחשבה האמיתית הוא עלמא דאתכסיא בחינת הסתום, והמצוות הנגלות לנו ולבנינו הוא הגלוי ונראה לעין כל, והאדם צריך לתקן שניהם על מכונם עולם המחשבה ועלמא דאתגלייא.

832

833ואפשר לזה כיוון רבינו הקדוש ואמר (אבות ב', א') איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, פירוש תפארת לעושיה הוא בחינת המחשבה האמיתית שהוא היודע כוונת הלב אשר נעשה רק לשמו, והוא אינו חפץ רק הכוונה הטובה ותשוקת לבב אמת כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) רבותא למבעי בעיי וכו' (ופירש רש"י רבותא למבעי בעיי וללמוד תורה) דהא בשני דרב יהודה כולהו תנויי בסדר נזיקין הוה וכו' עד אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב וכו' הרי שאפילו ללמוד תורה הרבה אינו חשוב כל כך לפני בורא עולם ולא רבותא הוא כלל, והעיקר הוא הלב והוא תפארת לעושיה. ותפארת לו מן האדם אשר על הארץ הוא מעשה הנגלית שנראה לכל שלא יאמר אדם הואיל ואני דבוק בה' יומם ולילה בכח מחשבתי באהבה ויראה אשר לזה ניתנו כל מצוות התורה, אם כן אני פטור מגוף המצוות כיון שאני עוסק בנשמת חיות המצוות שהם הדביקות אלהות אשר בהם, ואמנם החקר אלוה תמצא ומי כהחכם יודע פשר דבר להתחכם על ה' אלהיו, לומר אבוא לדביקת אלהות אף בסור ממצוותיו. כי הלא הוא ראה הכינה גם חקרה, שצריך דוקא לעשות כל המצוות בארץ מצמר ציצית ופרי האתרוג וכדומה. ואף אם יכוון כל היום בכוונת מצות ציצית למעלה בכל אופן הדביקות לא יועיל להפיק רצון אלוה על ידי זה, צא ולמד מה שקרה לאב החכמים שלמה המלך ע"ה שרצה להתחכם על הקב"ה לבטל שלושה מצוות מעליו ומה ראה על ככה בכוונות גדולת ועצומות כנודע, ומה הגיע אליו שנכשל כאחד הפחותים. כי כל החכמות בטלין ומבוטלין לעשות דבר מה שלא כרצון אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שהתגלה בתורתו יתברך תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

833

834ובזה נכשל אלישע בן אבויה ונעשה אחר, שהיו המצוות בזויות בעיניו לקטנותן בחכמתו ממה שנעשים מדברים אשר על הארץ, והוא עלה למעלה למעלה לכוון בכל כוונותיהם למעלה ולהתדבק שם במקורם ולא לעשות גופם בארץ ונפל הוא לארץ, ועל זה אמרו (בחגיגה ט"ו:) בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי טועין נושרין מחיקו כי זה היה טעותו שהיו המצוות בזויות בעיניו לקטנות ערכן בדברים שעל הארץ הגשמי והוא עלה לשמים שיאו, וכגללו לנצח אבד לדורי דורות כמו שאיתא בספרים. ועל כן אמר רבינו הקדוש כי שניהם צריכים להיות תפארת לעושיה בחינת המחשבה והדביקות באהבה ויראה כי זה העיקר חיות נשמות המצוות כאשר כתבנו במקום אחר, ותפארת לו מן האדם שיעשה גם המצוה הנגלית. ואמנם אדם שאין מחשבתו עולה יפה בכל אשר כתבנו בדעת וההכרה את ה' אלהיו, אז אין תיקונו עולה לעולם המחשבה בחינת הג' ראשונות, רק כאשר יעשה המצוות הנגלות לשם ה' באמת לקיים מצוותיו כאשר צוהו, אז מתקן בכל אחת מהששה קצוות בכל מצוה השייך לאותה מדה אשר לעומתה. כמו העושה חסד עם חבירו וגומל לו חסדים טובים, וחבירו ראוי לעשות עמו החסד הלז, מתקן בזה בחינת הימין של החסד שהוא חסד שבחסד וכל קו הימין מתתקן בזה, ולפעמים כשמונע חסדו מלרחם על האכזרים אשר לא צוה ה' לחוננם חנם וכמו שאמרו חז"ל (מובא בילקוט שמואל רמז קכ"א) כל שהוא רחמן על אכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים, ומכוון בזה רק לשם ה' לקיים מצוותיו, בזה מתקן מדת השמאל של החסד שהוא בחינת גבורה שבחסד, כי עושהו לשם ה'. וכן בגבורה מי שמתגבר על אויבי ה' ונוקם בהם נקמת ה' צבאות בכוון נכון לשם ה' כי זה דינם מאתו לעשות נקמה בהם, מתקן בזה בחינת השמאל שבה גבורה שבגבורה, וכשכובש כעסו וחמתו ואינו חפץ לנקום נקם ולגרום רעה לכבוד עצמו, לאדם אשר עשה לו מאומה מבזיון וחירוף או לקיחת פרנסתו וכדומה והוא אינו רשאי לגרום רעה לחבירו עבור זה, כי אם הוא חטא השופט כל הארץ יעשה משפט ולו אסור לנקום נקמה בעבורו, בזה מתקן מדת הימין שבה חסד שבגבורה. וכן במדת התפארת מי שמתפאר עצמו וביתו בבגדים נאים וכלים נאים לכבוד ה' ומצוותיו כמו על שבתות קודש ומועדי ה' ולכבוד אורחים לשם ה' ומתנאה לפני ה' במצוותיו בסוכה נאה וציצית נאים וכו' והכל לשמו יתברך כי הכון לקראת אלהיך ישראל, מתקן בזה בחינת הימין שבה, ולהיפך כשכובש תאותו להתפאר ולהתנאות לכבודו או לכבוד בשר ודם להתנאות בו שלא לשם ה' ומכל שכן להתנאות ולהתגאות לעבור בזה עבירה, ניתקן בזה בחינת השמאל שבה. וכן בכל מדה ומדה, מה שהוא עושה אותה לכבוד הבורא במקום הראוי בבחינת החסד מתקן הימין, ומה שאינו עושהו במקום שאינו ראוי, מתקן מדת השמאל שבה. ובמה שנותן דעתו ולבו להיות שוקל הדברים בכל מדה אימת יעשנה ואימת ירפה ידיו, מתקן בחינת האמצעי הממזג לכל המדות כידוע.

834

835והנה על שני הדרכים הללו העמיד הקב"ה לישראל שני ריעים הם משה ואהרן, כי מדת משה נודע שהיה בבחינת הדעת כמו שאיתא כמה פעמים בזוה"ק (פקודי רכ"א.) ובדברי הרב ז"ל (ועיין בליקוטי תורה שמות פסוק (שמות ג', ד') וירא ה' כי סר וגו') והוא אשר לימד דעת את העם לידע את ה' ולהאמין בו בכל נפלאותיו ולחפש הכרתו וידיעתו כמו שאמר כמה פעמים (דברים ד', ל"ט) וידעת היום והשבות וגו' ואמר (שם י', י"ד) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכדומה לזה, מה שמורה הכל על גדולת ה' יתברך ורוממתו לישא זאת על מחשבתו תמיד בידיעה שלימה ונכונה. ועל זה הוכיחם (שם ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם, ותירגם האונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, ולכאורה פלאי הוא ולדברינו יאמר שהם רק יודע בבחינה השניה עושים מצוות התורה בבחינת הנגלות לנו ולבנינו לבד, ולא העמיקו דעתן ומחשבתן להבין בחכמה בגדולת הבורא לדעת ולהכיר אותו תמיד שלא לזוז מחשבתו מאתו אף על רגע לתקן עולם המחשבה על מכונו כאשר ביארנו למעלה. ואפשר שעל כן נאמר (תהלים ק"ו, ט"ז) ויקנאו למשה במחנה, ואמרו חז"ל (סנהדרין ק"י.) שחשדוהו כעובר על דת. ולכאורה זה פלא הוא להיות נתפס על מחשבת אדם דבר אשר לא כן, על משה רבינו ע"ה. ואמנם כי הן משה היה בבחינה זו בחינת הדעת באמת עד שידע את ה' כמו אדם היודע חבירו עד שנאמר בו (במדבר י"ב, ח') פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, והוא ודאי כל ימיו עמד לפני הקב"ה, ובעת התגלות ה' עליו לנבאותו לדבר עמו, ודאי שהיה אז בבחינת ביטול המציאות עד שלא ידע כלל משום אופן בענין מהות ודבר אחר, כי היה קשור בכל מוחו וחכמתו ושכלו לצור העולמים ברוך הוא וכמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') בענין הנבואה שבעת שמראין לו נבואתו אז כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה ונקשרה דעתו לצור העולמים ברוך הוא להבין מה שתראה כמו שנאמר בדניאל (י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ואז בעת בחינת ביטול המציאות, ודאי אשר לא יצוייר לעסוק אז בקיום המצוות הנגלים, כיון שיצא מכל בחינת מהות ואיננו כלל בגוף, ומחשבתו קשורה ומצומדת לה' שלא יצוייר כלל לישא על מחשבתו דבר אחר אף מצוה ממצוות ה', וכאשר נאמר בשם הרב הקדוש בוצינא דנהורא איש אלקי המפורסם מורינו הרב דוב בער זצקוללה"ה מ"מ דק"ק מעזריטש בפירוש התרגום הנזכר עמא דקבילו אורייתא וגו', כי בחינת החכמה הוא בחינת ביטול המציאות כח מה, ובעת שהאדם בבחינה זו לא יצוייר כלל שום אופן עשיית גשמיות אף לא מצוות ה', ורק כשהאדם נופל מבחינה זו יכול אז לקיים התורה והמצוות. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י"ז) נובלות חכמה, תורה. שכאשר האדם נובל ונופל מבחינת החכמה אז יוכל לקיים התורה, ולא בעת החכמה. ועל כן הוכיחן עם נבל ולא חכם כלומר אתם בבחינת הנובלות ולא חכם בבחינת החכמה כח מה. ועל כן תרגם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, שהם רק בבחינת קיום התורה והמצוות ולא הגיעו מעולם לבחינת החכמה להבטל במציאות נגד כבודו יתברך. ואכן בחינה זו לא היה תמיד אף במשה כי על כל פנים יצא ודיבר אל העם וגם ודאי קיים כל מצוות התורה, רק שהיה בעת הנובלות. ורק במשה גם בעת הנובלות כיון שעמד תמיד לפני ה', היה הכל בגודל יראה ודביקות, עד שלא היה ניכר בעת עשיית מצוותיו כי אם בבחינת היראה ודביקות הלז, ולא בעשייה הנגלית. ויש לעומת זה בחינה רעה מסטרא אחרא שהוא שיאמר האדם כי אינו חפץ כלל בעשיית מצוות על הארץ לקטנות ערכן והם בזויות בעיניו ואינו עושה כי אם כוונות בשמים וכמעשה דאחר שהזכרנו למעלה. ולצד שראו במשה רבינו זאת הדביקות האמיתי מה שבעת הביטול ודאי שלא היה יכול לקיים המצוה וגם בעת קיומו היה בביטול המציאות עד שלא היה נראה כי אם רוב היראה והדביקות וקשירת המחשבה בשמים, חשדוהו ח"ו ח"ו בבחינת אחר שהיה מין וחשוד לעבור עבירות.

835

836ונחזור לענין אשר משה היה בבחינת הדעת ולימד דעת את העם שידעו אותו יתברך בהכרה שלימה וחזקה. ואהרן שלא הגיע למדת הדביקות כל כך והיה קרוב יותר לבחינת המדות שעל כן היה בו מדת החסד ורודף שלום שהוא בשבעת ימי הבנין, הוא איזן וחיקר ולימד את העם בחינת עשיית המצוות הנגלות איך לתקן על ידם כל מדה נכונה אשר לעומתה כנאמר למעלה. ואפשר על כן נתיחד הדיבור לאהרן בי"ג מקומות כמו שאמרו חז"ל (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תכ"ט). כי כבר כתבנו שבכל מדה מהששה קצוות אשר נעשו מתוקנים על ידי בחינת המעשה יש שני בחינות התיקונים ימין ושמאל, וכשהם מתקנים ב' התיקונים שלא יעשו בימינם רק לכבוד ה' וכן בשמאלם הרי מיחדים כולם לאל אחד שהוא בחינת אל"ף אחד ונעשו כולם מיוחדים לאחד, ואז הם בסוד הוא"ו ו' בימין ו' בשמאל וא' באמצע שמתיחדין לאחד, ולפי שאהרן לימד זאת לבני ישראל נתיחד אליו הדיבור בי"ג פעמים שהוא בחינת וא"ו.

836

837ואמנם על זה אמר הכתוב (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, ורומז אל הנזכר, כי כשהאדם הוא בבחינת החכמה והדעת כאמור שיודע את ה' בהכרה שלימה וחזקה, ומקושר בו בקשר אמיץ וחזק ועושה כל מצוותיו על פי הדעת והחכמה שבו אז מובטח לו שבודאי אל ישגה ואל יכשל ולא יסיתהו היצר ח"ו לנטות מאחרי ה', לפי שאין אצלו כלל אחרי ה' שבכל מקום שהולך ורואה אינו רואה כי אם רשות הקב"ה, ובכל מקום פחדו ויראתו יתברך עליו ואהבתו הנפלאה, ולהיכן יוליכנו היצר כיון שבכל מקום הוא תחת רשותו יתברך, ואין היצר הרע יוכל לשלוט במעשה ידיו לקטרג על מצוותיו ולהכניסו במחשבות זרות ורעות, כי הוא מושך חיותו והשפעתו ממקום הקודש של מעלה אשר זר לא יקרב אליהם כלל. ואור הזה הוא מסמא עין כל החיצונים שלא יוכלו לגשת כלל, והדרך ישר וברור ונכון לפניו. מה שאין כן כשאינו בבחינת החכמה והדעת אף שעושה מצוות לשם ה' כנזכר, מכל מקום אינו בטוח שלא יסיתנו יצרו ח"ו מלנטות אחרי ה', וגם יוכל להכניס בקרבו כל שבע תועבות בעת המצוות במחשבות זרות קטנות או גדולות, כיון שאין עליו אור ה' מלמעלה מעלה לשמרו בכל מקום הילוכו, והוא ממש כמו האדם ההולך בחושך שיכול להיות שילך בדרך הישר, אבל יכול להיות שיפול לבור אשר תחת רגליו ולא יקום. ולזה אמר, החכם עיניו בראשו, מי שהוא בבחינת החכמה עיניו בראשו ורואה בכל מקום שהולך כי ה' שם בכל מקום שהוא ובטוח מן המכשול וחטא. והכסיל שאינו בבחינת החכמה, בחושך הולך כאמור, שאינו בטוח מן הנזק, והיצר הרע יוכל ח"ו להתגבר עליו בפעם מן הפעמים.

837

838ונשובה למה שלמעלה כי אהרן ומשה הם אשר לימדו את העם בשני בחינות הנזכרות, והנה נודע אשר השמן זית רומז לחכמה כמאמר חז"ל (מנחות פ"ה:) בפסוק (שמואל-ב י"ד, ב') וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מאי שנא תקועה אמר ר' יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן וכו', וכן הוא בדברי האר"י ז"ל כמה פעמים. וגם הוא מורה על בחינת הדעת והתגלות אלהות כמו שאומר הכתוב (שיר השירים א', ג') לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך וגו' שהוא מורה על התגלות אלהותו בעולם כריח הנודף משמן המורק ועל ידי זה בא יתרו ונתגייר וכו' כמו שהוא ברש"י שם. וזה היה בכח ידיעתו והשכלתו בה' וכמו שאמר (שמות י"ח, י"א) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'.

838

839ובזה נבוא בביאור הכתוב ואמר ואתה תצוה וגו' ויקחו אליך שמן זית וגו' כלומר כי עליך מוטל החיוב שיקחו אליך שמן וגו' פירוש שאתה תלמדם בחינת החכמה ודעת אלהים הרמוז בשמן זית שידעו את ה' מקטנם ועד גודלם ידיעה שלימה ונכונה עד להעלות נר תמיד שלא יופסק מאתם אף רגע אחת רשפי אש שלהבת יה להיותן תמיד עומדים לפני ה' ולהתלהב ולבעור אליו להדבק בו על ידי התורה והמצוות ולעשות המצוות בכח הדעת הזה וזה הוא המובחר שבמובחר. ואמנם אמר הכתוב מחוץ לפרוכת אשר על העדות כלומר מי שאינו בבחינת הדעת הזה להשכיל לפני ולפנים בבחינת החכמה בינה דעת בשלימות רק עומד חוצה מזה ומעתה לא שייך אליך שתלמדם אופן העבודה בהמדות לבד שאין זה מדתך כלל, ולכן יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר לפני ה' שזאת מוטל על אהרן ללמדם דרך ה' על כל פנים בזה לעשות המצוה לשם ה' בלבד שלא להתערב בו מחשבת חוץ. ויערוך אותו מערב ועד בקר לפני ה', פירוש הן בחינת הערב שבמדות שהוא בחינת השמאל והגבורה שבהם והן בחינת הבקר שבמדות שהוא בחינת החסד והימין כולם יהיו לפני ה' ליזהר היטב היטב ולשקול במשקל הנכון בכל המדות אימת ישתמש בה ואימת יכבשנה שלא להשתמש בה כאשר ביארנו. וזאת חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל, שתמיד יתנו בני ישראל עיניהם לדברים הללו לחפש עד מקום שידן מגעת הן בבחינת החכם אשר עיניו בראשו והן בבחינה הקטנה הכל לקשט עצמו בכל מדותיו לשם ה' לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם.

839

840ד גם רמז הכתוב ואמר ואתה תצוה וגו', כי הנה ידוע אשר כל העבודה שאדם עובד להקב"ה עבור פחד העונש או עבור קבלת שכר בעולם הזה או בעולם הבא בעשה או בלא תעשה, אין זה עבודה הראוי כי אין זה עבודה להקב"ה כי אם את עצמו עובד לקבל פרס כמו שמיגע עצמו בהבלי עולם הזה לקבץ מאכל לפיהו או שירא לנפשו מעונש ונזהר במה שהזהירו הבורא וזה אינו יראה מהבורא כי אם מעצמו שלא יגיענו מרה באחרונה. ועיקר העבודה שעובד אדם להבורא הוא בבחינת יראת הרוממות ואהבת האמת, שהוא כאשר מבין בגדולת יוצר בראשית ברוך הוא כאשר האריכו חכמי המוסר וגם אנחנו דברנו כמה פעמים ולא נכפיל. ועל ידי הבנתו לפי כח שכלו וערך חכמתו בגדולתו ברוך הוא וכבודו והדר יקר תפארתו וכבוד הדר מלכותו וממשלתו בכל העולמות כולם, ורבוי העולמות העומדים לפניו עד אין מספר ובכל עולם ועולם נמצאים אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי השרת ושרפי אש וחיות הקודש וכרובים לוהטים אראלים אישים עירין קדישין, וכולם עומדים ומצפים משתוקקים ומתאוין וחומדין ונכלה חיותם לומר מתי יגיע העת והעונה שנוכל לשרת את פני אלהינו שאין קץ ושיעור וערך לכבוד הדר זיו יקרו ותפארתו וחכמתו כי גדלה עולם מהכיל, ומכל אלה לא בחר הקב"ה לעבוד לו לקבל נחת רוח ממנו, כי אם מאדם אשר על הארץ כלי ריק מלא בושה וכלימה חסר דעה בשר ודם עומד לפני תמים דעות ברוך הוא ותיכף יפול עליו יראה ופחד ורתת ורעדה וחלחלה בזוכרו מי הוא ולפני מי הוא עומד ואל מי שרוצה לעשות נחת רוח. ותיכף ישוב לאחור לומר הרי על כל פנים בי בחר ה' ויאהב אותי מכל החי אשר בעולמות עליונים ונתן לי כתר הכבוד שלו לעטרו ולענדו להכתירו בכתר מלכות אשר לו מיד יכמה בשרו ויצא נפשו ויכלה חיותו לילך להתקרב ולשרת אותו ולעבדו בלבב שלם ולהכתירו בכתר המלוכה על ידי מצוות ומעשים טובים ותפילה בכוונה שהם כתרי כתרים לקונה הכל ברוך הוא ולהללו ולשבחו ולספר הודו בכל מאמצי כוחו עד מצוי טיפה אחרונה מדם הנפש, ויקנה בנפשו בחינת אהבה רבה עזה ועצומה אליו עד אשר תכלה לבבו ותבער באש להבה אכלה סביב לעובדו באהבה ולא יעכבנו גשם ושלג לא גוף ולא ממון ואשה ובנים ויעזוב את כל אשר לו מבית ומחוץ ואהבה הזאת שורפת בכוחה כל בחינות התאוות אחרות כי היא אש אכלה אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) זה אשו של הקב"ה, ומגיע ממילא לקברות התאוה שכל התאוות נקברין אצלו ואין מעלה לבו עליהם כלל, ותמיד לבו בוער ועולה ומלהיב לשרשו ולברך בשמו בכל אות נפשו באמת. וסוף ותכלית כל העבודות הוא האהבה השלימה הרצויה לפני מי שאמר והיה העולם רק היראה הוא קודם, והאהבה הוא תכלית כל המאורות והשמחות ורק לזה נברא העולם להדבק בו באהבה כמו שכתב בזה החסיד בחובת הלבבות (בשער אהבת ה') עיין שם.

840

841ועל זה אמרו חז"ל (יומא כ"ד.) בפסוק (במדבר י"ח, ז') עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, כי אהבת אמת נקרא עבודת מתנה שעובד להקב"ה מפני שאוהבו אהבה עזה בלבו ואינו מצפה לשום שילום שכר על זה ולקבל פרס מאת אדוניו רק במתנה גמורה לאדוניו מאהבה. או אפשר עבודת מתנה שמכוון בזה לתת מתנה ודורון להקב"ה שיקבל נחת רוח מזה, והאדם מחויב למסור נפשו על זה על שזכה לתת מתנה למלך אדיר גדול ונורא כזה אשר לו תבל ומלואה וחפץ לקבל מתנה מגוש עפר אדם כמוהו וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא, וכמו שפירוש הרב האלשיך בזה. או אפשר עבודת מתנה שנחשב בעיניו העבודה אשר יזכה לעבוד להקב"ה, למתנה גדולה רבה עזה ועצומה מה שזיכהו הקב"ה בזה, והוא מוכן למסור נפשו ורוחו ונשמתו לשמו הגדול והקדוש בעד זה שזיכהו לעמוד לפניו לשרתו ולברך בשמו כאשר ביארנו בחינה זו באריכות בחיבורנו (סידורו של שבת שורש השמיני ענף ב') וממילא בזה תמיד יחפוץ וישתוקק לעבוד עוד ועוד ולא ייעף ולא ייגע כי עושהו בכל מאמצי כוחו ואהבת לבבו. אבל לא עבודת סילוק שנפשו חפיצה להניח העבודה ולא יעבוד אם לא שירא לנפשו מעונש או מצפה לתשלומין, אבל בעבור העבודה גופא היה מסלק נפשו מזה וזה נקרא עבודת סילוק. (או אפשר לומר והוא קרוב לדרך הלצה שנקרא עבודת סילוק לפי שמצפה שיסלקו לו שכר בעד עבודתו או אפשר לפי שמצפה להיות משולחן גבוה קא זכי וזה נקרא סילוק על דרך אומרם סילק את הבזיכין) והכתוב אומר דוקא עבודת מתנה אתן את כהונתכם פירוש עבודתכם דוקא עבודת מתנה אני חפץ ולא עבודת סילוק. והנה נודע שמלת אתה רומז אל החסד שהוא האהבה הגדולה כמו שאומר הכתוב (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם כמו שאיתא כמה פעמים בדברי הרב ז"ל (ועיין בכוונת ברוך אתה שבברכת המצוות וברכת הנהנין) ולזה אמר הכתוב ואתה תצוה את בני ישראל, כלומר שהצווי לבני ישראל יהיה שיהיה להם בחינת ואתה שהוא בחינת האהבה הגדולה והעצומה.

841

842או יאמר ואתה תצוה כי צו הוא לשון התחברות בדרך אומרם ז"ל (ברכות ו':) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועל כן אמר ואתה תצוה את בני ישראל, כלומר שתלמדם להיות האהבה מחובר ומקושר בלבבם בקשר אמיץ להיות בוער תמיד בדביקה וחפיצה להתקרב אל ה' אלהיהם ואז ממילא ויקחו אליך שמן זית זך, כי השמן מכונה על עשיית מעשים הטובים כמו שאומר הכתוב (קהלת ט', ז') ושמן על ראשך אל יחסר. וזית מכונה על שם התורה שרוב שעוריה בזתים כמאמר חז"ל (עירובין ד':), וזך מורה על כ"ז אותיות התורה או זך יורה על התפילה בעוצם הכוונה שאז צריך להיות זכות המחשבה ביותר ויותר כי הוא עומד לפני המלך ממש. ואחר האהבה הגמורה הם בעצמם יעלו מדרגה אל דרגה ויקחו לעצמם כל בחינת התורה והמצוות באהבה ושמחה רבה ויעשו אותם באופן שיהיה כתית למאור שיאיר על ידי זה מאור העולם אור בהיר בשחקים בשמי מעלה ולהעלות נר תמיד שיכוונו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא בכל מצוה ומצוה בבחינת נר העולה שלושה יחודי שמותיו ברוך הוא, הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהים, הוי"ה ואדנ"י, שמספר כולם נר כמו שאיתא (בכוונות האר"י בנר שבת וחנוכה עיין שם). ולא יעשו לשום דבר אחר בעולם רק בכדי ליחד שמותיו הקדושים להיות לנחת רוח לפניו, והכל על ידי בחינת האהבה שהוא תכלית כל המאורות והשמחות, ומצוותם יעלה למעלה למעלה ויכוונו להעלות נר תמיד אורות התורה והמצוות להעלותם למקור שורשם והקב"ה יקבל נחת רוח מזה וישפיע להם על ידי זה שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום אמן.

842

843עוד יתבאר אומרו ואתה תצוה וגו', כי הנה נודע אשר בכל הפרשה הזו לא נזכר שם משה רק ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' וכדומה, ומבואר בזוה"ק (פנחס רמ"ו.) הטעם שהוא בשביל שאמר משה (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך וגו' והוא לומר שלא יהיה נזכר בכל התורה (כמו שכתב רש"י שם) והגם שנמחל העוון מכל מקום דיבורו עשה רושם שלא נזכר בפרשה הזו כולה מה שהיה ראוי להיות נזכר בה על אחת כמה כי כל הצווים אליו היה ולא נזכר עבור זה וכו' עיין שם. ואמנם מהראוי לומר בה דבר, כי על כל אלה מקושי ההבנה הוא שממסירת נפש גדול כזה שמסר נפשו על ישראל ושם נפשו בכפו לכפר על ישראל יגיע לו עונש כל דהוא להמחות ח"ו אפילו בפעם אחד מהתורה והן פנחס בן אלעזר כאשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, ניתן לו ברית שלום לו ולזרעו אחריו, ומשה שכיפר על ישראל יגיע לו רעה ח"ו. אשר על כן נראה שזה שלא נזכר שמו הוא למעליותא ולחשיבות גדול, והוא על דמיון אחד ממקורבי המלך שעשה דבר גדול מאוד שמסר נפשו על בן המלך, וקיבל עליו להיות ח"ו נאבד שמו וימח זכרו בשביל הצלת בן מלכו, והמלך הגדול החכם בראותו מעשה האיש הזה ותחבולותיו אומר הנה איש הלזה היה חפץ להאבד שמו בשביל אהבת בני, כמדתו אשיב לו, להיות נאבד שמו שלא יקרא לו מעתה בשמו כאשר היה נקרא, רק מעלהו לגדולה למעלה נפלאה ויהיה נקרא על שם שררותו כמו שר פלוני או דוכס וכדומה, ומכריז בכל ממשלתו שלא יקרא עוד זה בשמו כי אם בשם שררותו המורה על גדולתו ומעלתו.

843

844והנה נודע אשר כתר הכהונה נקרא ואתה בסוד הכתוב (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם, ואפשר שנקרא כן לפי שנמצא בו התיחדות כל מאורות עליונים עשר ספירות בלימה הנרמזים בשם הוי"ה יתברך, כי האל"ף מורה על פלא העליון הטמור ונעלם סוד הכתר שהוא באל"ף וצורת הא' הוא יו"ד לרמז על הי' שבשם הוי"ה ברוך הוא אור החכמה, ושניהם אחד כי שניהם נרמזים ביו"ד זה בגופו וזה בקוצו הימנית לרוב העלמו ומדת הכתר נעלם בהחכמה בסוד כי עמך מקור חיים כנודע בסוד מלת בראשית שראשית הוא החכמה ראשית חכמה, והא' שבתוכו רומז אל הכתר הידוע, והה' מורה על ה' ראשונה שבשם הוי"ה יתברך אור מדת הבינה והוא"ו רומז אל התפארת סוד ו' קצוות, והת' רומז אל המלכות ה' אחרונה שבשמו יתברך, הרי נרמז במלת ואתה התיחדות כל מדותיו ברוך הוא בבחינת היחוד השלם שזה תכלית כל השלימות וקץ כל התקוות. והכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא המיוחד ליחד לאחד כל המאורות הללו וכל הפרצופים הקדושים הנוראים וכולם יאירו ויברכו וישפיעו כל טוב וברכה אל בית מלכותן ממקור הברכות ומשם לעולמות התחתונים כי היא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה. נקרא על שם זה ואתה על שם שררותו שהוא המיוחד ליחד המדות ביחוד שלים הנרמזים במלת ואתה, ועל כן מלת ואתה רומז על החסד כנודע כי זה כל החסד שבעולם ביחוד המאורות לאחד.

844

845והנה כל בחינת המשכן עשייתו והקמתו וסדר עבודתו הכל היה על ידי משה שהוא קיבץ את כל הנדבות והוא צוה לעשות כל הכלים והוא הקים את המשכן לבדו והוא קידש את אהרן ובגדיו ובניו ובגדי בניו והוא הלביש אותם את כל הבגדים ומשחם בשמן המשחה. ונמצא שעל ידו נעשה כל בחינות היחודים האלה הנעשים בבית המקדש על ידי אהרן הכהן, כי בלעדיו לא היו נעשים כל המעשים האלה וביותר ויותר במה שבשבעת ימי המלואים שמש הוא במשכן והקריב כל הקרבנות כמאמר חז"ל (זבחים ק"ב. ובויקרא רבה י"א, ו') שבימי המלואים שמש משה בכהונה גדולה. הרי מעתה ראוי גם הוא להקרא בשם ואתה המורה על בחינת הכהונה שהוא המעלה הנפלאה המורה על יחוד השלם שכל העולמות מקווים ומיחלים לזה, ולזה אמר הקב"ה ברחמיו הנה עתה הגיע העת והעונה לשלם שכר שיחה נאה לידידי משה רבינו שנתן נפשו על ישראל ואמר למחות את שמו כן אעשה לו שלא לקרוא אותו בשמו כי אם על שם שררות וגדולה, נוסף על זה שיש לו כתר מלכות, גם בכתר כהונה גדולה אכתירו להקרא על שם ואתה המורה על היחוד השייך לשושבינא דמטרוניתא על ידי הכהן הגדול מאחיו. כי כל בחינות היחודים הנוראים הנעשים על ידי הכהן מתיחסים אליו כי הכל נעשה על ידו ובפרט שהוא המשמש בכהונה גדולה בימי המלואים, ולזה אמר לו ואתה תצוה את בני ישראל וגו' כי זה שמו הנאה לו על שם פעולתיו וגדולתו בשמי השמים.

845

846ואמנם הנה כבר כתבנו שמלת ואתה הוא בחסד כי הוא רומז על היחוד השלם שמזה נמשכין ונהרין כל החסדים בעולם, ולזה אמר הכתוב (נחמיה ט', ו') ואתה מחיה את כולם כי בחינת החסד הוא המתפשט על כל המדות כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית מ"ו.) יומא קדמאה אזיל עם כולהו וכולהו ביה וכו' ומתפשטין החסדים עד הגיעם לבחינת צדיק יסוד עולם הנקרא כל ומשם לבית המלכות הנקראת גם כן כל וזה ואתה מחיה את כולם כל וכל, ואז את נפש רעבה מלא טוב, כי אור הזרוע לצדיק נקרא טוב בסוד הכתוב (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב והוא המשביע את נפש הרעבה נפש דוד, וכנסת ישראל מתמלאת בכל בחינת הברכות ומשם על ראש בניה עמה ישראל בסוד אומרם (שבת קי"א.) כל ישראל בני מלכים הם, ועל כן אין ברכה וטובה באה לעולם אלא בשביל ישראל כמאמר חז"ל (יבמות ס"ג.) כי היא המחלקת שלל ונותנת טרף לבני ביתה ואז שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה כי ברך בניך בקרבך ושם גבולך שלום וחלב חטים ישביעך, והוא אומרו כאן ואתה תצוה את בני ישראל שאתה תדבר ותמשך כל בחינת החסדים מהיחוד השלם שבתיבת ואתה אל ראש בני ישראל שהם עמוסים מני בטן בנים לקודשא בריך הוא ושכינתא אשר אליה מגיע היחוד הלזה ומשם על ראש בניה ישראל ואז שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.

846

847ואתה הקרב אליך את אהרן וגו'. צריך לדעת שינוי לשון הכתוב בזה לדבר בלשון הקרבה ולא בלשון צווי ואמירה כבשארי המקומות, והנראה על פי אומרם ז"ל (תורת כהנים מובא ברש"י שמיני ט', ז') בפסוק קרב אל המזבח שהיה אהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה למה אתה בוש וכו', והוא כי בדבר של גדולה צריך האדם לסרב אף במקום שאסור לסרב כמו במה שאמרו (פסחים פ"ו:) אין מסרבין לגדול, מכל מקום בדבר הנוגע לשררה וגדולה צריך לסרב כמו שכתבו בתוספות שם כי צריך שידע אשר אינו ראוי לגדולה הזו, עד אחר שמפצירין בו מוכרח הוא לעשות את דבר המלך, וגם סירובו של אהרן היה שלא חפץ לקחת גדולה במקום אחיו כי הלא בשבעה ימי המלואים שמש משה במשכן ואמר בלבו מאן דלביש מדא ילבש מדא כמאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) ולזה אחר אומרו למעלה ואתה תצוה את בני ישראל אומר הכתוב כי הגם שלבני ישראל ודאי די בצווי הזו ומעצמן יעשוהו באהבה, אך את אהרן אחיך אף שדבר מצוה אתה מצוה לו מכל מקום ואתה הקרב וגו' שאתה מוכרח לקרבו בידים שיעבוד העבודה, וכמאמר חז"ל (ילקוט רמז תקכ"א) משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה היתה מתביישת לפניו נכנסה אחותה אצלה אמרה לה הגיסי דעתך בואי ושמשי את המלך וכו' כך אמר לו משה הגיס דעתך בא ועבוד העבודה וכו' עד כאן. כי כל כך גדלה היראה והבושה באהרן מלפני מלך מלכי המלכים עד שלא היה אפשר לו לעשות כאשר צוהו מפני האימה והוכרח משה ללמדו דעת להגיס דעתו לשמו יתברך בכדי לעבוד עבודתו (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי) שביארנו שם באיזה אופן מוכרח האדם להשתמש במדת הגבהות לשם ה' אף שהוא שנאוי ומבוזה ומרוחק מאוד מאוד בעיני ה' יתברך יותר מכל המדות רעות שבעולם, ואולם שיעור הצריך לעבודתו מצוה כמאמרם ז"ל (ברכות ס"ג.) בפסוק (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה וכו', והכתוב אומר (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה' רק שצריך אזהרה מאוד מאוד שלא לנטות עמו מאחרי ה' לא מניה ולא מקצתיה כי אש היא עד אבדון תאכל עיין שם). ואכן לצד שהיה באהרן בחינה יתירה מה שלא רצה ליקח גדולה במקום אחיו ולזה אמר לו שאתה מוכרח לקרבו בידים עבור שתי בחינות. א', ואתה הקרב אליך פירוש אליך נוגע הדבר לפי שאינו רוצה לקרב, עבורך, ועל כן אתה מוכרח לקרבו בידיך ולהראות לו שאין בלבך עליו. והב', את אהרן, כי אהרן ידוע מאז ביראתו ובושתו מלפני ואתה מוכרח להגישו אל המזבח בידיך.

847

848ב או יאמר ואתה הקרב וגו' שבאמת לא ירע לך על נטילת מצוה הגדולה החביבה הזאת עבודת הקרבנות להנתן לאהרן אחיך, כי כך עלה במחשבה לפני ואתה צריך לקבלה בשמחה ובטוב לבב, וזה אומרו ואתה הקרב אליך את אהרן שיהיה דומה בעיניך הקרבת אהרן כאילו הקרבת אליך כל המצוות והגדוּלה הזו הגדוֹלה בעיניך ותעשנה באהבה בשמחה כאלו באו לך כל העבודות האלה, כי באמת כבר כתבנו במקום אחר שמי שאוהב את ה' יתברך לא אהבת עצמו בשום אופן, אין חילוק לפניו כלל וכלל בעשיית המצוות אם הוא עשאה או אחרים עושים ויבוא הטוב מכל מקום אחרי שעל כל פנים יגיע נחת רוח לבוראו מזה וזה הוא עיקר עבודתו לעשות נחת רוח לפניו, ומה לו אם יגיענו נחת רוח ממנו או מחבירו. כי זה שאין בחינת האהבת שלם אצלו רוצה הוא דוקא שהוא יזכה בכל המצוות ויחטוף כל המצוות מזולתו לידו אף בעולה ובקטטה, ואינו מתענג כלל במה שרואה חבירו עושה מצוה ועובד ה', כי היה חפץ שלא יעבוד ה' כי אם הוא להיות יחיד בעיני המקום ולמצוא חן בעיניו על זולתו. ועל כן מסבב שיגיע כל המצוות לידו, ולא יעשה בה אדם דבר כי אם הוא, אבל לא זו אהבת אמת. אבל האוהב את בוראו אהבת אמת שמשתוקק שיגיע נחת רוח לבורא עולם, לא ישתדל כלל לחטוף המצוה מזולתו שהוא יעשנה, כי אין נפקא מינה אליו כלל אם הוא יעשנה או אחר ויבוא הטוב מכל מקום שיהיה נחת רוח למי שאמר והיה העולם, ועל כן אומרים בקדושה של יוצר אצל קדושת המלאכים וכולם מקבלים עליהם וגו' ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח וגו', כלומר לפי שמלאכים אין בהם לא קנאה ולא שנאה וכו', ולא יחפוץ אחד להיות גדול מחבירו אף בעיני המקום, ועל כן נותנים באהבה רבה רשות זה לזה להקדיש וכו' כי כל כוונתם שיגיע הנאה לבורא עולם יהיה ממי שיהיה מאתו או מזולתו, וזה שלימד הקב"ה כאן את משה שיהיה חשוב בעיניו עבודת אהרן כאילו הוא עבד וכנאמר.

848

849ג עוד יתבאר הכתוב באומרו ואתה הקרב אליך וגו', כי אף על פי שהגדולה הזו לאהרן אף על פי כן הוא רק מקורב אליך שאתה העיקר והוא הטפל, כי כל התורה נקראת על שמו של משה כאומרו תורה צוה לנו משה וגו' ונאמר (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי, והוא המצוה את הכל, וכל דבר המלך על ידו נעשה, ואין הקב"ה עושה דבר חוץ מדעתו כמאמר חז"ל כאן (בראשית רבה ל"ז, ד'), ובזה ממילא לא תתקנא במעשה אהרן כיון שאתה העיקר לכל התורה והוא רק הטפל והכל נכלל בך. ועל כן אמר את אהרן, והיה די לומר הקרב אליך אהרן אחיך, ואכן כי מלת את מורה על הטפל כמאמר חז"ל (בבא קמא מ"א:) את בשרו את הנטפל לבשרו, וגם כאן יאמר הקרב אליך את אהרן שאהרן יהיה רק כטפל אליך ואתה העיקר בכל התורה והמצוה, כאמור.

849

850ד גם יתבאר הכתוב על דרך מאמר חז"ל (שמות רבה ג', י"ז) הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, הרי שזכה אהרן לכל הגדולה הזאת עבור משה, מה ששמח עליו בצאתו לקראתו. וזה אומרו ואתה הקרב אליך את אהרן, כלומר בזכות מה שעשה אהרן אליך ששמח בלבו על גדולתך ולא נתקנא בך ואין אני מקפח שכר כל בריה לכן תקרבהו לגדולה הזו.

850

851מתוך בני ישראל לכהנו לי, זה לכאורה מיותר כולו והיה לו לומר את אהרן אחיך ואת בניו נדב וגו'. ואמנם לצד שכתבנו בסמוך כי היה צריך משה לקרבו כי היה אהרן בוש וירא לגשת ליטול גדולה וכתר בזה, ופן יאמר אדם להיפך שהיה צריך לקרב את אהרן מפני העבודה הגדולה בעבדות שניתן לו ולא היה רוצה אהרן לגשת עד שקרבו משה בידיו, כי לכאורה מה גדולה ניתן לו בזה הלא עבדות הוא נותן לו, לזה אומר הכתוב לא כן, כי הן הקרבה הזו היא מתוך בני ישראל, ולכאורה היה די לומר מבני ישראל, ואמנם שיורה על תוך בני ישראל שהוא הפנימיות שלהם החיות הטוב והאור השופע בתוכם כי הלא בתוכם ה', ואמרו חז"ל (עיין באלשיך) בפסוק (שמות כ"ה, ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, מגיד שהשכינה שורה בתוך כל אחד ואחד. ונמצא תוך בני ישראל הוא ממולא מהאורות הנפלאים המגיע להם ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו לעוצם קדושתם, ומכל החשיבות שלהם לא בחרתי באחד מהם לעמוד לפני לשרתני כי אם אותו בחרתי מתוך בני ישראל, כי הלא גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה', ז'), ואהרן קדוש ה' נבחר מכולם להיות קדוש בקדושה יותר ויותר מהם, והשראת שכינתו יתברך בתוכו שופע בו הרבה יותר מאשר בהם, כי אין ערך להשראת שכינתו יתברך, ותמצא שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט.) כל בי עשרה שכינתא שריא, ואמרו (ברכות ו'.) אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו וכו'. ובבית המקדש היה השראת השכינה, ובודאי לא הרי זו כהרי זו שבודאי אינו דומה השראת שכינתו יתברך בבית אלהינו, להשראתו לעשרה מישראל ולאחד וכדומה (ועין בדברי חז"ל (סנהדרין שם) ששאל האי כופר לרבן גמליאל אמריתו כל בי עשרה שכינתא וגו' כמה שכינתא אית לכו וכו' והמשיל לו מאור השמש המאיר דרך חור וחלון ופתח ואכסדרה וכדומה ואינו דומה זיו הנכנס דרך החור להנכנס דרך חלון ופתח וכדומה עיין שם). ועל כן הנה מתוך כל בני ישראל הרימותי בחור מעם, בשמן קדשי משחתיו, המורה על כתרי מלוכה והכל לכהנו לי. כהן הוא לשון נשיאות כמו (שמות י"ח, א') כהן מדין. והוא כהן לי, לי לעצמי ליכנס לפני ולפנים לעבוד עבודה המיוחדת שאין אחר רשאי ליכנס לשם. ומכל אלה כל לב מבין, יבין השררה והגדולה הזו שאין ערוך אליה, ומכל שכן אהרן קדוש ה' שבודאי הבין זאת ויותר, ובודאי היה רץ לדבר הזה בכל מאמצי כוחו במסירת נפשו ממש, אם לא לגודל הענוה שהיה בו ורוב הבנתו בגדולה הזו היה בוש להתקרב עד שקרבו משה בידים, ואומר הכתוב פקח עיניך וראה עוד ועוד חשיבתו אשר אני מצוה.

851

852ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. כי לצד שהוא עומד לפני המלך ממש ואין נכון לעמוד בבגדים הללו שלובש מחוץ להיכל המלך, צריך ליחד לו בגדי כבוד מיוחדים לעבודה, ובזה תראה חשיבות העבודה ומעלתה שאסור לעובדה בבגדי חול, וממילא כי חוץ מה שצריכים הבגדים להיות חשובים ויקרים להיות לכבוד ולתפארת לפני מי שהוא עומד בהם, כי אף אליו המה לכבוד ולתפארת בראות כל אחד מישראל אשר המלך חפץ ביקרו והלבישהו לבושי מלכות (והמבין בסוד הבגדים, המה ממש בגדי מלכות אשר לבש בו המלך כי הכל רומז אל אורות עליונים ובסוד החשמל שהוא חושבן מלבוש כנודע וכבוד אלהים הסתר דבר ואך אל תפרוץ אל ה' להעלות להרהר שם באיזה דבר גשמיות חלילה) וזה אומרו לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת כי גם לאהרן יגיע כבוד ותפארת בראות ישראל מה גבר בגוברין. אשר על כן אומר הכתוב,

852

853ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן. שמי שיש לו לב משכיל, מעצמו יבין לאשורו גודל מעלה הנפלאה הלזו אשר בחר ה' באהרן לגדלהו משל אחיו להיות עומד לשרת לפניו בחצר המלך פנימה בקודש הקדשים ובודאי נצרך לו בגדי כבוד ותפארת שעל ידם יכהן שם לפני ה' ועל כן מיד כאשר תדבר אליהם תיכף יעשו במאמר פיך כי יבינו מעצמם אשר ודאי כן צריך להיות חכמי לב (ובפרט לאשר כתבנו שהמבין מבין שהמה לבושי מלכות עולמים וחכמי לב ודאי יבינו זאת יעשו זאת באהבה ושמחה בזירוז נפלא).

853

854ושמת את שתי האבנים וגו' אבני זכרון וגו' לפני ה', על שתי כתפיו לזכרון. הנה מעשה האפוד פירשנוהו קצת בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הששי ענף ג') עיין עליו ולא נכפיל. ואולם מה שזכר כאן שתי זכרונות אבני זכרון ועל שתי כתפיו לזכרון, נראה כי שתי זכרונות היה בדבר. אחת, הזכרון לפני ה' וכמאמר חז"ל (שמות רבה ל"ט, ל"ח) שיהא רואה הקב"ה השבטים כתובים לפניו ויזכור צדקתם לבניהם והוא לכפר על עוונות בית ישראל לכל פשעיהם וחטאתם כמאמר חז"ל (זבחים פ"ח:) אפוד מכפר על עוון עבודה זרה וכו'. והשנית, הוא מה שהיה הכהן גדול בעצמו מגין עליהם על ידי זה ונשא אותם עליו כאב הנושא את בנו על כתפיו להצילו מכל מכשול רע ביראתו שלא תגוף באבן רגלו. והוא להגין עליהם גם מן היסורים ומכל דבר וכמאמר חז"ל (חגיגה י"ד.) בפסוק (ישעיה ג', ג') ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא וכו', כי אף שהיה האפוד מכפר על עוון עבודה זרה מכל מקום לא להמחות מכל וכל להנצל אף מהיסורין בעוון גדול וחמור כזה, ולזה היה הכהן גדול נושא אותם כאב את בנו להגין עליהם בכוחו וזכותו, ובבקשת רחמים עליהם תמיד להמתיק הדין מעליהם מכל וכל להגין אף מן היסורין. והוא אומרו אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה', שזה היה הזכרון האחד לבני ישראל במה שנשא את שמותם לפני ה' שיזכור ה' זכות השבטים לזרעם אחריהם שלא יכלה זרעם ח"ו מעוון עבודה זרה, ואך לא מהיסורין. ולזה היה זכרון השני שהוא על שתי כתפיו לזכרון דוקא על כתפיו ולא במקום אחר להורות הדמיון הזה שצריך לישא את ישראל על כתפיו כאדם שמרכיב את בנו על כתפיו להגין עליו ולהצילו מכל רע מחיה רעה ומהכשל באבן ובבור תחתיות וכן לדורי דורות הנה הכהן הגדול היה מוכרח להגין עליהם מכל וכל בזכותו, ובאופן שיהיה ראוי להיות ה' יתברך נושא פנים לדורו בעבורו.

854

855ונשא אהרן את שמות בני ישראל לזכרון לפני ה' וגו' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' וגו'. מעשה החשן פירשנוהו גם כן קצת בחיבורנו סידורו של שבת שם (בשורש הששי ענף ג') ואמנם שתי הנשיאות הללו שהזכיר הכתוב בשני הפסוקים האלו הוא גם כן כאשר פירשנו במעשה האפוד למעלה לומר כי נשיאה אחת היה לזכרון לפני ה' שיזכור ה' בזכות השבטים וישמור זכותם לבניהם אחריהם לכפרה על עוון עִווּת הדין כמאמר חז"ל (זבחים שם) ועוות הדין עוון גדול הוא למאוד כמאמר חז"ל (אבות ה', י"א) חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עִווּת הדין וכו', ועל כן היה הזכרון שלפני ה' מכפר מהדברים האלה. ואך להגין עליהם מכל וכל נשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו שהוא היה בבחינת לב בני ישראל כי נבחר מתוך בני ישראל כלומר מאמצעות בני ישראל והוא בחינת הלב הממוצע בהגוף, כי כבר נודע שכל ישראל גוף אחד הם כמו אדם אחד ויש בהם שישנם בבחינת הראש ועל כן נקראים ראשי בני ישראל ויש בבחינת עינים הנקראים עיני העדה וכן כל האברים, ועיין בדברי האר"י ז"ל בליקוטי תורה (קדושים מצות ואהבת לרעך). ואהרן היה בבחינת הלב ועל כן נשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו כלומר לפי שהוא היה בבחינת לב בני ישראל היה צריך לשאת אותם להגין עליהם ולהצילם מכל רע כי ידוע אשר הכאב מכל האברים מגיע קודם אל הלב ועל כן היה הוא המרגיש תחילה בכאב ישראל וביקש רחמים עליהם וכיפר עליהם להמתיק הדין מעליהם ולברכם בברכת כהנים. וכן כל כהן גדול שעמד אחריו היה הכל בבחינה זו, לכפר על ישראל בכח עצמיותם ונשא את משפטם שהיא בחינת משפט הדין והיסורין על לבו לכפר עליהם תמיד לפני ה'.

855

856והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו וגו'. לדקדק יתור לשון מלת אתו שהיה די לומר את אהרן אחיך ואת בניו. ואמנם הנה מודעת זאת למביני מדע בסוד הארבעה בגדים שהיה לכהן גדול יתירים על של כהן הדיוט שהיו מורין על ארבעה מוחין הידועים והם אורות אלהינו יתברך שמו המאירים ויורדים על המאורות התחתונים בחדר המדות להאיר עליהם באור הבהיר זך ומזוכך אור בהיר בשחקים שעל ידי זה יוכלו לעלות ולהכלל למעלה במאורות עליונים לקבל משם כל בחינת שפע וברכה, ומשם היו יורדים המוחין הללו על ראש בני ישראל למטה בארץ התחתונה להאיר עיניהם עיני השכל והחכמה שבראשם שתהא שלהבת יה עולה מאליה בפנות לבבם ומחשבתם לאהבה את ה' אהבה שאין לה קץ וסוף אהבה בוערת עזה ונאמנה בכלות נפשם לה' אל אמת להדבק בו ולעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו ולקרב אליו כל נבראי הארץ התחתונה הלז לכל צבאיה בכח וגבורה עזה, בהתקשרות עם כל צבא הארץ ולהעלות כולם יחד לפני צור עולמים ברוך הוא באהבה ולירא על ידי זה מרוב גדולתו והדר יקר תפארתו ועזוז נוראותיו שגדלה עולם מהכיל, ובפרט הציץ שהיה על ראש אהרן שהיה מורה על מוח החכמה העליונה בחינת המחשבה האמיתית ברצון בורא עולם להדבק שם בכל לב ולב בעוז ותעצומות, שנאמר בו (לקמן פסוק ל"ח) והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', שיהא נמשך על ידי זה אור הרצון העליון באור המאיר ביחוד השלם על כל המאורות והמדות שעל כן היה כתוב עליו קודש לה' להורות על אור מוח החכמה הנקרא קודש כי קודש הוא לה', שלזה יאמר הכתוב (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כי ישראל עלו במחשבה תחילה שהם ראשית תבואתו, ועל כן הוא קודש לה' כי המחשבה שהוא אור החכמה הוא במקום הקדוש, ועל כן הם נרמזים במלה אחד של בראשית המורה על החכמה שנקראת ראשית חכמה ועל ישראל שנקראו ראשית תבואתו, כי שם עלו במחשבה תחילה ושם המורה על החכמה הוא שמם גם כן ממילא. ונודע אשר כל בחינה ובחינה כשהיה פעם אחד בעליה במקום גבוה הגם שירד אחר כך למטה מכל מקום לא נופל הוא ח"ו להשאר למטה כי כח בידו לעת וזמן לעלות למעלה למקור שורשו שנחצב משם, ועל כן ישראל שעלו במחשבה תחילה וממקום קדוש יהלכו, היה ניתן כח ביד הכהן הגדול להמשיך ולהאיר על ראש ישראל ממקור הקדושה ממקום הקודש מגבוה גבוה מראשית חכמה שהוא קודש לה' להעלותם לקודש הקדשים, ולזה יאמר הכתוב למעלה אצל הציץ ונשא אהרן את עוון הקדשים פירוש שיכפר על ישראל על עוון הקודש מה שהמה יורדים ויוצאים כפעם בפעם מן הקודש מֵעִווּת מעשה ידיהם, ולהעלותם אל הקודש כאשר בתחילה ישראל עלו במחשבה שם. והכל על ידי בגדי כהונה המורים על המוחים עליונים ובפרט הציץ נזר הקודש מוח החכמה שעל ידו היו יכולים הכהנים הגדולים להסתייע לכח מחשבתם ולבם לכפר על בני ישראל מטומאת הקודש לנקותם מכל וכל ולהעלותם בכח מחשבתם הטהורה בהתקשרות כל ישראל, שהוא היה בבחינת הלב של ישראל הממוצע בהגוף להעלות כל ישראל אל לבו בכח מחשבתו להאיר עליהם מן הקודש ולהעלות את שורש נשמתם למקום אשר נחצבו משם. ואפשר לזה יאמר הכתוב למעלה ויקחו אליך שמן זית וגו' שמלת אליך לכאורה מיותר.

856

857ואמנם כי נודע אשר שמן זית רומז על החכמה כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכמה מקומות ועיין בכוונת נר חנוכה) ומרומז בדברי חז"ל (מנחות פ"ה:) שאמרו בפסוק (שמואל-ב י"ד, ב') וישלח יואב תקועה וגו' מאי שנא תקועה אמר ר' יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן וכו' (ואל תתמה על החפץ איך היו שני דברים רומזים לבחינה אחת כי הלא גם הציץ רמז לבחינה זו כמו שכתבנו והיה די באחד לא כן אחי כי הן גבוה מעל גבוה שומר ובכל אור ואור מדה ומדה יש כמה בחינות שונות אין מספר וזה רומז לזה, וזה לזה, ובפרט בכללות העולמות שזה ירמוז על מדה הזו שבעולם הזה, וזה על המדה הזו עצמה שבעולם אחר, הלא תמצא שהמשכן בכלל היה רומז אל המלכות, והמנורה רומזת אל המלכות, והשולחן רומז אל המלכות, כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות אך שבודאי לא היו שני דברים על ענין אחד רק כפי התחלקותם בבחינות שונות למאוד בכל העולמות והכל כנודע ועוד יש דברים בגו ולא נאריך ונחזור לענין) ומשה רבינו שהיה כחו גדול למאוד מאוד שלא קם כמוהו בקומה שלימה, היה כח בידו להמשיך מוחין עליונים מאור החכמה העליונה בכח מחשבתו הקדושה לבד, בלתי לבישת הבגדים הנזכרים להאיר על ישראל ולהמשיך עליהם משמן משחת קודש אשר על ראשו להיות שמן משחת אלהיו עליהם באור מוחין מן הקודש אורות החכמה עליונה להאיר עיני שכלם בשכל הבהיר והזך לעבודת ה' אלהיהם באורות האהבה והיראה האמיתית, ולזה אמר הכתוב למעלה ואתה תצוה את בני ישראל כשאתה תתחבר עם בני ישראל בבחינת ואתה שכתבנו למעלה שמורה על הכהונה בבחינת ואתה מחיה את כולם, המורה על היחוד האמיתי שהיה הכהן גדול מיחד בעבודתו ואתה תהיה להם בבחינת כהן להמשיך היחוד אליהם בכח מחשבתך הטהורה, אז ממילא ויקחו אליך שמן זית זך וגו' פירוש לפי שהם נטפלין אליך יקחו בחינת השמן זית שהוא אור מוח החכמה העליונה לדעת ולהבין באור זך ובהיר. וזך ירמוז על קיומם התורה בכלל שאורייתא מחכמה נפקת ויש בה זך אותיות כ"ב אותיות הא"ב וה' אותיות מנצפ"ך, וגם היא נקראת זית על שם שרוב שיעוריה כזית כמאמר חז"ל (עירובין ד':). (ועוד ירמוז ויקחו אליך וגו' על דרך מה שכתבו המפרשים שפירשו את מאמר חז"ל (ברכות ל"ג:) שאמרו אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתי היא פירוש אותן שהיו לגבי משה ונטפלין אליו אצליהם יראה מלתא זוטרתי היא וכו' וזה אומרו ויקחו אליך פירוש אותם המחוברים ונטפלים אליך יקחו לעצמם בחינת שמן וגו', וגם כי שמן רומז ליראה כי בחכמה שם בחינת דחילו יראת הרוממות כידוע ולגבי משה יראה מילתא זוטרתי כי שמן על ראשם לא יחסר, וגם אפשר ירמז על מצות שבת ששקול כנגד כל התורה שנקרא שבת קודש שהוא בחכמה ובו מצוה להדליק נרות בשמן זית שצלול נהורא טפי כמאמר חז"ל (שבת כ"ג.) ועל כן אמר זך כנגד כ"ז פעמים הוי"ה שעולין מספר שבת כנודע) וכל הבחינות האלה הכל משה לבד בכח חכמתו אשר בקרבו יאיר מזה לכללות ישראל המצטרפים ומתחברים אליו (וביותר לפי המובאר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה קרח פסוק ויקהִלו על משה) שכל דורו של משה היו ניצוצי שורש נשמתו בסוד הכתוב העם אשר אנכי בקרבו ע"ש וממילא בודאי יוכל הוא להמשיך עליהם אורות העליונים בכח המשכתו לשורש נשמתו והבן) והוא אינו צריך כלל לבגדי כהונה ולציץ נזר הקודש על ראשו להמשיך על ידי זה אורות החכמה, כי כחו היה גדול כל כך להמשיך הכל בכח מחשבתו הטהורה, ולזה אמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן וגו', אליך דייקא שגם הוא יעשה כמעשיך לצאת ללקט אורות ולהמשיכם למטה והכל בבחינת ואתה מבחינת היחוד השלם בכל הנרמז בואתה ויהיה לו כל כח הזה של ואתה שיהיה נבחר מתוך בני ישראל לקדשו פירוש לקדש את ישראל בקודש ממקום הקודש על ידי כהנו לי מה שיהיה כהן לפני, ואמנם כי לו הנה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך שהוא יוכרח להמשיך את האורות הללו על ידי הארבעה בגדים עם הציץ נזר הקודש, להמשיך אור קדושת החכמה לכל בני ישראל ועל כן נקראים בגדי קודש כי כולם בכלל נכללין במוח החכמה כי הוא הכולל כלם בסוד (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית ועל כן נקרא ראשית שהוא הראש לכל המוחין וכולם כלולים בו (כמו שמובא בדברי הרב האר"י ז"ל בכוונת יום שני של ראש השנה עיין שם) ועל כן כולם בכלל נקראים בגדי קודש אף שהם רומזים לכל הד' מוחין מפני שכולם בחכמה עשית, ואמנם גם כל הבגדים האלה הכל על דעתך ומחשבתך ועל כן ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן לקדשו וגו' כי אתה הוא הראש להמשכת הקדושה הלז בכח מחשבתך לבד בבחינת היחוד של ואתה, שנקרא שמך עתה כך בשם ואתה לא בשם משה (כנזכר למעלה) להורות על היחוד הלז שבידך ובכח היחוד הלז ואתה הקרב ואתה תדבר הכל לשם היחוד הלז והוא היחוד השייך לכהן, רק שהכהן צריך לבגדים ולא כן אתה. ואמנם כי גם אהרן קדוש ה' לא היה צריך ללבישת הבגדים הללו לדבר הזה, כי על כן נקרא אהרן קדוש ה' שהיה דבוק תמיד במקום הקודש לא זז מחשבתו משם ולא היה צריך כל כך לציץ נזר הקודש על מצחו שיהיה נחקק עליו קודש לה' כי היה מעצמו קודש לאלהיו, ועל כן שנו רבותינו (בהוריות י"ב.) כמין שני טפי מרגליות היו תלוים לאהרן בזקנו וכו' להראות אשר שמן משחת קודש היה תמיד עליו ושמן על ראשו לא נחסר לעולם מלהתדבק במקום הקודש.

857

858ואכן כי לצד שהכהנים גדולים בכלל אשר יעמדו אחריו כמו בניו וכל העומדים אחריהם הם היו צריכים להבגדים הללו להמשיך על ידם אורות המוחין ובפרט הציץ שהיה על מצחם שהיה נחקק עליו קודש לה', כדי שיהיה זאת על מצחו ומחשבתו תמיד להתדבק בקודש, ועל כן היה מוכרח אהרן ללבוש קודם את כל הבגדים הללו בכדי להמשיך אורות שלמעלה על הבגדים לקדשם בקדושתו בכל הארבע מוחין הרומזים אל ארבע בגדים הללו, ואחר כך יאותו בניו בלבישת הבגדים הללו שיעשו גם כן כמעשהו להמשיך האורות לעולם, וזהו שאמר הכתוב (כ"א, כ"ט) להלן ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו וגו', כי הבגדים הללו יהיו למשיחת בניו ולמלא את ידם, לצד שכבר נתקדשו בקדושתו של אהרן בהאיר עליהם אור הקדושה שלמעלה ואז יוכלו גם בניו להמשיך על ידיהם האורות המאירין הנזכרים, ועל כן הוכרחו בניו ללבשם שבעת ימים רצופים בעת אשר נעשה כהן גדול, לצד שגם הוא יתפס בקדושת הבגדים הללו ויתקדש בקדושתם בשבעת ימים רצופים שהם כללות ימי הבריאה בכלל ששת ימי המעשה ושבת קודש, ואז כאשר נתקדש בימים הללו יוכל גם הוא אחר כך למלא מקום אביו להאיר לעולם, שגם לזה ירמוז אומרו למעלה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו שמלת אליך ומלת אתו שניהם מיותרים והיה לו לומר הקרב את אהרן ואת בניו מתוך בני ישראל, ואמנם כי לפייס את משה בא שלא ירע לבבו של משה כאשר ישמע שאהרן אחיו צריך דוקא ללבישת בגדים שהם כמו סעד לתומכו שבלא הם לא יוכל ללקט האורות, מה שהוא ברוב ענותנותו היה תמיד סובר שאהרן אחיו גדול ממנו הרבה ונמצא איך יוכל הוא להמשיך הברכות בלתי הבגדים, ולזה אמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך שהוא יקרב אליך לעשות כמעשיך ממש להאיר ליושבי תבל גם בלתי הבגדים, ואמנם לאשר ואת בניו אתו שגם בניו מתקדשין אתו בקדושתו והם צריכים לבגדים ועל כן ועשית בגדי קודש וגו'.

858

859או יאמר על זה הדרך הקרב אליך את אהרן שהוא בדומה לך בשוה, ואך ואת בניו אתו שבניו לא ידמו אליך רק אתו ששניהם ילבשו בגדים עבור הבנים שאינן דומין לך, ועל כן אמר הקב"ה למשה בעת מיתת אהרן כשפשט משה הבגדים מעליו והלבישם לאלעזר בנו, הרי את מנחמו שהוא מוריש כתרו לבניו מה שאין אתה מוריש לבניך כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, י"ט) כי עיקר לבישת הבגדים באהרן היה עבור בניו למלא את ידם בבגדיו מה שאין אתה זכאי ללבישת בגדים להוריש הגדולה לבניך ועל כן נאמר למעלה ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ולא נזכר שם כלל בניו ובכל הפרשה אמר הכל לאהרן ולבניו. ואמנם כאן הודיע כי הבגדי קודש המיוחדים לאהרן שהם הארבע של כהונה גדולה, המה לאהרן רק לכבוד ולתפארת ולא להאיר לו על ידיהם, כי האורה ניתנה לו מעצמו בקדושת אלהיו שעליו, ודוקא לאהרן לבד הם לכבוד ולתפארת מה שאין כן כשיגיעו ליד בניו הם יצטרכו אליהם בעצמם להמשכת היחודים ואורות המוחין בכל ארבע פנות העולם ולא בשביל כבוד ותפארת. והנה למעלה במאמר ואתה הקרב וגו' הכל היה ברמז שרמז לו שאהרן הוא בשוה עמו ובניו אתו הם כנזכר כי הלא לא צוהו עדיין על הבגדים, רק שלא ירע לבבו אחר כך כאשר יצוהו על בגדי אהרן רמז לו שאהרן אינו צריך לבגדים, ואך כאן אחר העשיה, בצווי הלבישה אמר לו זאת בפירוש והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אותם ומלאת את ידם וגו' כלומר כי הלבישה לאהרן הוא אינו רק עבור שאת בניו אתו שבניו צריכים להתקדש בקדושתו ועל כן צריך הוא קודם ללבוש הבגדים ובזה ומשחת אותם ומלאת את ידם, כי הבגדים הללו היו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם כשהיו נכנסין תחתיו לכהונה גדולה הנזכר, ועל כן הלבישם הוא קודם להכניס בהם אור קדושת ה' שיהיו ראוין למשחה בהם וגו' ועל ידי זה יוכלו גם בניו לעשות כמעשהו להאיר פני תבל ומלואה בבגדים האלו על כל פנים.

859

860ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'. הנראה לבאר קצת במעשה המזבח הזה ותכונותיו קרוב להדרך שדרכנו בו במלאכת הארון והשולחן (למעלה בפרשת תרומה) כי הנה נודע מכתבי קודש מרן הרב האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים בכוונת הקטורת) שי"א סמני הקטורת הם עשר ניצוצות של קדושה שירדו בקליפה עם אור המקיף הרי י"א ועל ידי הקטרת הקטורת אנו מעלים עשר ניצוצות הללו אל הקדושה בכל יום ויום מעט לפי ערך ההכנה וערך הקדושה ובכל יום מתבררים ניצוצין אחרים והכל בבחינה אחד עשר הללו כידוע. והנה ידוע אשר עיקר הבירור הוא על ידי הזעיר אנפין שהוא המברר, ועל כן בכל יום מימי השבוע מתבררים בירורים ולא בשבת שאין שם בחינת בירור, ועל כן בורר הוא אחד מהל"ט אב מלאכות האסורים בשבת כידוע, לפי שבשבת הוא שליטת המלכות ולא הזעיר אנפין ואין הבירור נעשה על ידה כי אם על ידו דוקא כמו שאיתא בדברי הר"ב ז"ל (בפרי עץ חיים פרק ז' משער התפילה ובליקוטי תורה בהר). ולזה אמר כאן ועשית מזבח מקטר וגו' מזב"ח חושבן א"ל הוי"ה שבעולם היצירה בחינת הזעיר אנפין שהוא המברר, ועל כן שמו מזבח להורות על בחינת הבירור שנעשה בו על ידי שמות אל הוי"ה חושבן מזבח. ועל כן עצי שטים תעשה אותו, שכבר הודענו למעלה (שם אצל הארון והשולחן) ששטים הוא מספר שטן עיין שם. וכאן ודאי שבא להורות על העלאת הבירורים מתוקף הקליפה, לקחו עץ שרומז עליו להעלותו בקדושה כי מניה וביה אבא שדי ביה נרגא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט:) או ירך מתוכה מסרחת שדוד שבא ממואב נקם נקמתם, וכן עץ שטים שבחושבן שטן כשנתעלה אל הקדושה הוא המברר ומוציא בולעם מפיהם והוא על ידי החרב נוקמת נקם ברית בסוד וחרב פיפיות בידם שהוא החרב להרוג המזיקים בסוד ד' ההין שבשם ב"ן שבג' הציורים שיש לה' מצטרפים ועולים לב' פעמים פה וזה וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה וגו' (תהלים קמ"ט, ו') הכל כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בכוונת קריאת שמע שעל המטה). והנה ב' פעמים פה הוא חושבן עצי, שכשנלקח אל הקדושה אז נעשה עצי שטים שעצי הוא החרב פיפיות להרוג השטן שבחושבן שטים. וגם כי עצי שטים ראשי תיבות ש"ע המורה לש"ע נהורין המאירין מן בחינת הפנים העליון שהוא ב' פעמים א"ל במילוי, שעל ידו מתבררים הבירורים דקדושה (כמו שאיתא בכוונת האכילה) והנשאר עוד מעצי שטים עם מילוי האותיות עולה לחושבן ב' פעמים פה הנזכרים בסוד חרב פיפיות שעל ידי הש"ע נהורין שבראשי תיבות עולים ניצוצי הקדושה והנשאר הוא חרב פיפיות להרוג הקליפות. אשר על כן אומר הכתוב,

860

861אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה. כי מודעת לכל משכיל שכל הבירורים שעולים מהקליפה היא בבחינת הרפ"ח ניצוצים שנפלו בקליפה בעת שבירת הכלים בסוד ורוח אלהים מרחפת מ"ת רפ"ח שרפ"ח ניצוצין נפלו שם וזה כל בחינת הבירור. וכבר כתבנו שאמה רומז לשם ע"ב כי אמה חושבן מ"ו הוא מילוי ע"ב (כמו שאיתא בכוונת המזוזה) וד' פעמים ע"ב הוא רפ"ח כידוע ועל כן היה זה המזבח אמה מרובע לכל צד, ונמצא שהיה סביבו ד' אמות, אמה לכל רוח, ורומז על ד' ע"ב חושבן רפ"ח להעלות על ידי בחינת בירורי הרפ"ח ניצוצין. ואמתים קומתו רומז על העלאת המיין נוקבין שבהבירורים האלו והורדת המ"ד על ידיהם, והנה עשר ניצוצות העולם שכל אחד כלול מעשר הוא מאה, ונגדם יורד הברכה האמיתית שהוא בסוד מאה שערים, כמו שכתבנו למעלה, שעל כן היתה הקטורת מעשרת למאוד (יומא כ"ו.) מפני שירד הברכה לעומתה בסוד מאה שערים ואז ויברכהו ה'. ואמה הוא אותיות מאה כנזכר למעלה ועל כן היה אמתים קומתו לרמז על שני האמות אמה העולה למעלה מעשר ניצוצות עשר פעמים עשר, ואמה היורדת למטה בסוד הברכה במאה שערים הרי אמתים קומתו. ולזה,

861

862וצפית אותו זהב טהור. כבר כתבנו למעלה שזהב טהור רומז על העלאת הגבורות דקדושה למקומם, ונודע אשר אחיזת הקליפות אינו אלא בגבורות, כי בחסדים אין להם שום אחיזה, ועל כן הניצוצות הללו שירדו לקליפה כולם בסוד הגבורה הן. והעלאת הגבורות למקום הזך והטהור נקרא זהב טהור כי זהב מבחינת הגבורה הוא ומצפון זהב יאתה (איוב ל"ז, כ"ב) כנודע וכאשר כתבנו למעלה. ועל כן ועשית לו זר זהב סביב, לרמז שקודם כוונת העלאת המיין נוקבין למעלה מוכרח האדם לכוון להוריד על כל פנים איזה שפע אור כל דהוא, וזה הוא הכנה שעליו יוכל לעלות המיין נוקבין ואחר כך יוריד אתו האורות הנכונים וזה רומז לזר זהב מלמעלה שתחילה ימשיכו איזה אור קטן מלמעלה והכל כמו שכתבנו שם (במעשה שולחן). ולזה אומר,

862

863ושתי טבעות וגו'. כבר כתבנו למעלה שם שהטבעות רומזים להעלות הדבר ההוא למעלה כי לכן נעשו לשאת אותו בהם עיין שם. וכאן ירמוז על שני בחינות הזיווגים הנעשים למעלה שעל ידיהם מתעלים ומתבררים הניצוצות בהקטרת הקטורת, והוא יחוד הוי"ה ואהי"ה שהוא אבא ואימא ויחוד הוי"ה ואדנ"י יחוד זעיר ונוקביה ונקבה, שעל ידי היחודים הללו מתנוצצים ועולים כמו שאיתא שם בכוונת אתה הוא ה' אלהינו שהקטירו וגו' שרומז לשני הזיווגים הללו ועל כן נעשה לו שתי טבעות לשאת אותו לרמוז על שנים הללו שהם הנושאים אותו, ולזה אמר ושתי טבעות וגו' תעשה לו מתחת לזרו וגו' כי קודם צריך להיות בחינת הזר זהב להוריד ולהמשיך איזה אור מלמעלה שיהיה זה הכנה להבירורים לעלות ועל כן מתחת לזרו תעשה הטבעות כי אז יוכלו הטבעות לשאת אותו ביחוד שני הזיווגים הנזכרים. ולזה,

863

864ועשית את הבדים עצי שטים. גם זה כאשר כתבנו שם שהוא להתכלל ולהתיחד עם כל ארבע מינים מצבא הארץ להעלות את כולם בסוד הבירורין הכל כאשר ביארנו שם ומשם תלמדם לכאן. ואחר כל אלה הנה,

864

865והקטיר עליו אהרן וגו' בהיטיבו את הנרות יקטירנה וגו'. כי העלאת הנרות היו רומזים על היחוד השלם הנזכר שהם אבא ואימא וזעיר ונוקביה שהם הוי"ה ואהי"ה הוי"ה אדנ"י שהוא כללות כל היחוד, רק שהנרות היו מורים על יותר פרטי שנרמז בו גם יחוד החסד וגבורה על ידי התפארת המכריע שהוא הוי"ה ואלהים שמספר כל אלו השלושה הם גימטריא נר, רק שהיחוד החסד גבורה תפארת נכלל ביחוד זעיר ונוקביה כידוע, ועל כן לא היו צריכים אלא לשתי טבעות להעלותם. רק שהקטרתם היה אחר העלאת הנרות שהוא היחוד הנזכר רק יותר פרטי, ושמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז, ט) וכשמתיחדים האורות למעלה אז עולים ומתבררים כל בחינת ניצוצי הקדושה מן הקליפה לשוב אל חיק אביהם כנודע מכוונת התפילה להרוצה לעמוד על סודה.

865

866ובהעלות אהרן את הנרות בין וגו'. הנה מרן האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) כתב כאן שראשי תיבות א'ת ה'נרות ב'ין ה'ערבים הוא אהבה וכו' עיין שם לפי דרכו בסודות אלהינו יתברך שמו, ואמנם גם בסוד עבודה שבלב באמת, ירמוז כאן תיבת אהבה, על פי אשר כתבנו במקום אחר על פסוק בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, כי ידוע מאמר חז"ל (תנחומא ומובא בילקוט רמז שע"ח) בפסוק הלז לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך וכו'. כי הנה נודע שכל השפעתינו מן עולם העליון אינו כי אם על ידי האתערותא דלתתא לפי ערך האתערותא שעולה ממטה בעשיות המצוות במחשבה ודיבור ומעשה באהבה ויראה ושמחה, כי אם האדם עושה המצוה כמצות אנשים מלומדה כגולם שאינו נותן לב כלל למה הוא עושה ומה הוא עושה, ואך מחמת שהורגל כך מנעוריו וראה גם ראה מאביו כן וממיודעיו והולך ועושה כמעשיהם בלא לב ולב, ומחשבתו קשורה אז וצמודה בחפציו ועסקיו מהבלי הבליו שאין בהם מתום, הנה המצוה הזו נשאר גולם בלתי חיות והוא כנפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'), ונשארת למטה בארץ ולא פרחת לעילא כי כל מצוה דלא אתעביד בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא כמו שאיתא בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) וכבר דברנו מזה למעלה תדרשנו משם ויונעם לך.

866

867ואמנם כשאדם מדליק בלבו. אש של מצוה לזכור כמה וכמה זכה הוא בזכות שאין לה קץ לעשות אחת ממצוות ה' אלהיו, הלא כמה וכמה אלפי אלפים רבוא רבבות עולמות וכתות כתות שרפים ומלאכים וחיות הקדש מיחלים ומצפים וממתינים אולי יגיע להם איזה שליחות ממלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו, והקב"ה עוזב את כל אלה לצד שהוא חפץ במצוות הנעשים מהארץ וכל צבאיה בכדי לקרב את הארץ ויושביה אליו להעניקם מזיו ברכותיו ולהשפיע להם מטובו, ואין זה בשמים ממעל. ואם יצייר האדם בנפשו שמלך הגדול ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא עומד עליו ורואה במעשיו ומצוהו לאמר בני עשה לי דבר הזה שאתענג מזה ואקבל נחת רוח, הלא כארי ישאג וככפיר יתן קולו שלא בקול אדם כלל לומר אלך ואעשה כאשר צוני ה' אלהי במסירת גופי ונפשי ורוחי ונשמתי ולא יעצרנו ולא יעכבנו גשם ושלג מן השמים ולא ישמע לקול שרים ושרות ולא ימנעהו דבר מה שבבית או בחוץ מאשה ובנים וממון ולא ירגיש כלל אם הוא בגוף לרוב האהבה והחמדה והתשוקה העריבה והחביבה למצוות ה' אלהיו לעשות לו נחת רוח. ובפרט כאשר יזכור כמה עולמות בונה במצוותיו כמה יחודים וצרופים וקשוטי השכינה והתיחדות מאורות אלהינו יתברך בשמים הם הספירות הקדושים מתיחדים על ידי מצוותיו הנעשים באהבה, אז ודאי ודאי יבער אהבתו לאין קץ ממש לאהבת ה' אלהיו, וממילא יפול עליו יראה ופחד כשיזכור המעשה הגדול והנורא שהוא עושה עתה בשמי השמים, וכמה עולמות לאין קץ עומדים ומצפים ותכלינה עיניהם לראות במעשה המצוה הלז שהוא עושה והוא עומד בין כולם ומיחדם ומקשרם לצור עולמים ברוך הוא לגרום אורות עליונים והשפעות וברכות להם, ודאי חיל ורעדה יאחזנו ובגילה ורנה שהוא זוכה לעשות כזה (ועיין בדברינו למעלה שם שהרחבנו הדיבור בזה קצת בדרך אחר והכל אמת).

867

868ולזה כאשר הוא מדליק בלבבו חיות ואור לאהבה את ה' בעשיית מצוותיו ולירא ממנו, כן הקב"ה מדליק למולו אורות עליונים מוחין עילאין להשפיע על האדם הזה להוסיף לו אורות על אורות ומוחין על מוחין עד אין קץ. ועל כן כתב האר"י ז"ל (בכוונת הקריאת שמע) שמלת ואהבת גימטריא ב' פעמים אור, כי אחר קיום האדם מצות עשה של קריאת שמע שהוא ענין מסירת נפשו לה' אל אמת באהבה וחמדה ותשוקה נפלאה להתדבק במחיה החיים ברוך הוא, והוא חושק ורוצה מאוד בכלות נפשו לאלהים לקפוץ ולצאת מגוף העכור הלזה ולהתדבק במקור החיים במאורות אלהינו יתברך, רק שבעל כרחך אתה חי וכו', (אבות סוף פרק ד'). ולמול האור הזה ודאי שהקב"ה מעורר נגדו באור העליון כאשר יוכל האדם הזה לשאת בנפשו, ואז האורות הללו שהוא האור העולה מהאדם למעלה והאור היורד מאלהותו יתברך שמו למטה, מתיחדים ביחוד גמור ואמיתי ונעשין אחד שהוא מספר אהבה כנודע. כי כל בחינת אהבה רומז על התקשרות שני דברים בדיבוק אמיתי לאחד חושבן אהבה. ועל כן שני האורות נרמזים במלה אחת ואהבת שהוא שני פעמים אור להורת על זה ששני האורות מתיחדים לאחד בבחינת האהבה האמיתית. ולזה אומר הכתוב שם בהעלתך את הנרות שהוא לשון עלייה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה כפירוש רש"י כלומר כי בעת הדלקת הנרות צריך להיות השלהבת יה עולה מאליה ברשפי אש מלב הכהן גדול המדליק את הנרות לרוב עריבות נעימות ידידות חישוק המצוה יבער בעצמו באש להבה אכלה סביב לאהבת קונו בעשיית מצוותיו, ואז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כלומר אל מול פני המנורה שלמטה שהדליק אהרן יאירו נגדו שבעת הנרות העליונים הידועים שהם שבעת ימי הבנין שהם כללות כל העולם ובהם מתנהגין כל העולמות בשפע האורות וברכות אלהינו יתברך, כי כאשר הם מאירים אז יורד השפע לכל העולמות עליונים ותחתונים כנודע. ולזה אמר הכתוב כאן ובהעלות אהרן א'ת ה'נרות ב'ין ה'ערבים ורשם בראשי תיבות אהב"ה להעיד על אהרן קדוש ה' שכל כך היה מדליק והולך בשלהבת להבת אש לבבו לעורר אהבה וחיבה בכשרון המעשה ביחוד לשם ה' עד אשר גרם במעשיו שאור העליון נתעורר נגדו באהבה וחיבה עצומה ושניהם נתיחדו באהבה. אורו שהעלה, עם אור העליון, עד אשר היו לאחד וזה מורה על עשותו המצוה באמת לאמיתו.

868

869ואמר הכתוב את הנרות, שמלת את לכאורה מיותר והיה די לומר ובהעלות אהרן הנרות שגם כן היה ראשי תיבות אהבה. לכלול בזה גם שאר כל מצוות התורה הנרמזים באת (שאת מורה על כ"ב אותיות התורה מא' ועד תי"ו כידוע) שבכל המצוות אם אדם משמר את נרו של הקב"ה אשר בלבו להדליקו ולהעלות הלהב בעשותו אחת ממצוות ה', כי הלא כל ישראל מוכנים לאהבה את ה' שהרי נשמתן הוא חלק אלוה ממעל והנשמה היא הנקראת נר כמו שכתוב (במשלי כ', כ"ו) נר ה' נשמת אדם לפי שהיא דולקת ומתלהבת אל ה' לשוב אל חיק אביה כבראשונה רק שהאדם צריך להדליקה ולהעלות הלהב מאליה, כי הרי אם יעמוד תיבה מלא נרות שלימים שאינם בוערים בבית הנה יהיה בבית הזה חשך אפלה אף שעומדים בו כמה נרות, ואם יקח נר אחד וידליקנו יאיר את הבית כולה. כך הנשמה הנקראת נר, לצד שהיא מונחת בגוף העכור הרי היא ככבוי שצריך האדם להדליקה ולהבעיר בה את האור. וכן כל המצוות נקראים נרות כמאמר הכתוב (משלי ו', כ"ג) כי נר מצוה וגו' אבל האדם צריך להדליקן שיעלו לה' אלהיהם בלהב העולה מלב איש. ואם האדם משמר את נרו של הקב"ה לעשות כל המצוות בנר ה' נשמת אדם ובנר מצוה אז יאיר לנגדו אור בהיר בשחקים ואור שלמטה מתיחד ומתדבק באור שלמעלה ונעשה בחינת ואהבת ב' פעמים אור בבחינת אהבה לאחד.

869

870ועל כן משה רבינו בתורתו סמך תיכף אחר פסוק ראשון של שמע ישראל ואהבת וגו' ולא הפסיק ביחודים של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, להורות שתיכף כשזוכה אדם לקבל עליו עול מלכות שמים במצוה זו באחדות אמיתי שמיחד עצמו עם כל אבריו לה' שלא יזיז אבר מאבריו לא הלשון והדיבור ואף לא המחשבה ומכל שכן המעשה בלתי למצוות ה' או דבר הנוגע לעבודתו לא זולת, באהבה ושמחה, אז תיכף יבא האור שלמעלה נגדו להתיחד באורו ונעשה בחינת ואהבת לשני פעמים אור הללו. וזה היה דוקא לגבי משה שיראה מלתא זוטרתי היה לגביה (ברכות ל"ג:) וממילא גם האהבה כמו כן, כי יראה ואהבה הם תרין ריעין דלא מתפרשין ומי שמגיע לבחינת היראה השלימה הטהורה נמצא שם בודאי בחינת אהבה כנודע. ולזה הציג תיכף אחר שמע ישראל ואהבת לפי שתיכף האור שלמעלה נגדו. ואמנם יעקב אבינו בדורו שלא מלתא זוטרתי היה לגבם וביותר שהיה קודם מתן תורה ועדיין לא היה אז יחוד השלם למעלה בשום פעם כידוע הוצרכו הם לעורר האהבה גם מבחינת היחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא בחינת יחוד בת המלכה שהריחה ציקי קדרה ריח הטוב מבחינת היחוד של שמע ישראל ורצונה להנות גם כן מהיחוד השלם הלז, על כן הכניסה יעקב סמוך אל היחוד שתהא גם היא בצוותא עמו בהשתתפות האורות יחד. ועל כן אנו אומרין אותו בחשאי מחמת ששוב לא אמרו משה אחר מתן תורתנו ובאמת אנן צריכין לזה לכך אומרין בחשאי שלא יהיה נראה ההפסק כל כך ממצות היחוד של קריאת שמע לואהבת.

870

871כי תשא את ראש וגו'. יש לדקדק במקרא קודש הלזה. א', אומרו כי תשא ולא כי תפקוד כאומרו להלן (במדבר ג', ט"ו) במטה בני לוי, וכמו שדייק בדברי הרב בעל אור החיים. ב', אומרו את ראש בני ישראל ולא את בני ישראל סתם, כי לא הראשים בלבד נמנו כי אם גם הגופים, ועוד להלן בכתובים יש לדקדק ולא נאריך. ויבואר על פי אשר כתבנו במקום אחר בחיבורנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ד' פרק א' מאמר א') בביאור אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ז, ב') בפסוק (איוב מ"א, ג') מי הקדמני ואשלם כלום אדם עושה מזוזה אלא אם כן נתתי לו בית כלום אדם נוטל חלה אלא אם כן נתתי לו עיסה וכו', ולכאורה הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) ואיך יעשה אדם באופן אחר להקדים לה' וכי יעשה לו מזוזה בלא בית או יפריש חלה בלא עיסה, ובקיצור מופלג נציג בזה כי מי שיש לו לב משכיל וירא וחרד על דבר ה', הרי מעשה התורה והמצוות הם העיקר בעיניו להיותו יודע בטוב שבשביל זה בא אל העולם הזה לסחור בכאן תורה ומצוות ומעשים טובים ודעתו לחזור למקום אשר נלקח משם, ושם כל דבר שבקדושה המעט הוא בכאן, שם המה אבנים יקרים נחמדים למאוד וכביכול מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו מתעטר ומתפאר בהם ועושה אותם עטרה לראשו ומתענג מזה, וכל מצוה ומצוה גורם להשפעה כל מיני ברכות וחדוות ושמחות בכל העולמות שלמעלה ושלמטה, חוץ מהשכר המופלג עד אין קץ המוכן מאת אלהינו ברוך הוא בעד כל מצוה ומצוה שלא שזפתו עין רואה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ועל כן בהיותו יודע זאת בטוב הנה בכל ימיו ימי חייו החרוצים על האדמה, אינו בהם כי אם כאורח שנטה ללון בעראי ולא בקביעות ודעתו ומחשבתו קשורה וצמודה שם בביתו להביא לשם את המינים אשר נשלח בעדם, וכאן בחפצי עולם הזה הם טפלים ונטפלין אליו לעשות את המוכרח לו ביותר שאי אפשר לו בלעדו כי הלא דבר רק וקל הוא בעיניו למאוד ואינו נחשב לו כל עסקיו וחפציו ומחמדיו לכלום, להיותו יודע שאין זה ביתו ודירתו, כי שם ביתו למעלה וכל מגמתו לבוא לביתו להיות לו מאומה בידו, שלא יחזור חלילה בפחי נפש, ועל כן בבוקר כשעומד ממטתו אינו עולה על רעיונו ומחשבתו כי אם העיקר לו מה שצריך לעשות בזה העולם והוא תורה ותפילה עבודת ה' באמת ואחר התפילה ושיעורין דאורייתא שמקיים מעת הקיצו משנתו עד אחר חצות היום ויותר, מהרהר בדבר מה את הנצרך לו בהכרח לקיום גופו ואז עוסק במלאכה או בסחורה שעה ושתים ושלוש כפי הנצרך לו על היום הזה ללחם וכסות לו ולנפש אשתו ובניו הנטפלין אליו, וגם שם דעתו מהומה לביתו לראות שלא יעשה שם איזה דבר מה שלא נכון בזה לחזור למקומו באיזה רמאות גניבה גזילה שקרנות חזקת דיבור אונאת מקח, קנאה לחבירו שיש לו יותר ממנו נקימה נטירה שנאת חנם גבהות גסות הרוח, או דברי איסור הנמצא ביושבי קרנות לשון הרע רכילות ליצנות חנופה שקר דברים בטלים, כי בכל אלה לא יבוא ח"ו ליראות את פני ה' אלהיו והוא ימסור נפשו אלף פעמים בארבע מיתות בית דין שלא יבוא לידי כך ח"ו, ומיד כשישתכר על פרנסת יום זה, יניח השוק וילך לעבודת ה' אלהיו או כשישתכר ביום אחד לפרנסת שני ימים, לא יבוא כלל ביום מחר לשוק כי להבל ותהו ועראי נחשב בעיניו כל עסקי עולם הזה, ולא ידאג ולא יצטער צרת מחר וכל אדם מובטח מאלהים על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו כשירצה לחיות חיי צער בלחם ומים ובגד מה לכסות עצמם, ובלבד שישתדל בדבר מה על התחלה כאשר כתבנו מזה במקום אחר (ועיין בדברינו בפרשת בשלח בפסוק וימודו בעומר וגו').

871

872וממילא כיון שהעיקר בעיניו אינו אלא דרך ה', הרי גם חפצי עולם הזה הנעשים בעולם שנמצא בהם משני הדרכים עבודת ה' ועבודת עצמו, הנה בהמוני עם בני ישראל הנקשרים ונצמדים בכל גופם ומאודם בהבלי עולם הזה עושים הדברים עיקרם לשמם לשם עצמן להנאת גופו ותאותו, ודרך ה' שיש במעשה ההוא, לטפל ועראי נחשב בעיניו. והוא להיפוך שהעיקר בעיניו אינו אלא עבודת ה' שיש במעשה ההוא כי הוא העיקר בעיניו מעודו, והנאת גופו שיש שם להבל ותהו נחשב בעיניו כי לא הביט מימיו לעשות הדבר הזה עיקר בעיניו. וכמו למשל כאשר יבנה אדם בית לשבתו, הנה כמה וכמה מצוות ה' יש בבנין הבית כמו מצות מזוזה מצות מעקה, להכניס אורחים אל ביתו, לעבוד שם עבודת ה' בתורה ותפילה כראוי, וגם חפצי עולם הזה יש בבית כמו הישיבה בה וההנאה או להתפרנס מאתה וכדומה. הנה זה איש הבר ההמוניי אינו שם לבו כלל בעת הבנין אם יש בזה איזה עסק מצות ה' רק לבנות בית לצורכו לשבת בה הוא ואשתו ולהיות לו בזה תפארת מן האדם וכדומה מהבלי שטותי גורלי התאוה והיצר הרע בעולם הזה. והאיש המשכיל הוא להיפך אינו שם לבו כלל לתאות הנאת גופו שיש בזה כי הלא לא נחשב זה בעיניו לכלום, ומתחילה בעת הבית בהבנותו, אבן שלימה מסע נבנה לנסוע את הבית כולו לעבודתו יתברך לקיים בה מצות מזוזה ומעקה כי הלא זה הוא עיקר בעיניו וחביב הוא בעיניו יותר מכל מחמדי עולם הזה על כן מתחילה בונה ביתו בצדק לקיים מצוות מן התורה לקבוע מזוזה בבית שלו ומעקה או להכניס אורחים וכדומה וכבר הארכנו שם בזה עיין שם, ועל זה נאמר (תהלים קמ"ה, י"ז) צדיק ה' בכל דרכיו, כלומר אצל הצדיק הנה ה' בכל דרכיו הוא כי הוא מקיים (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו שאפילו בכל דרכי עולם הזה עושה הדברים לשם פעלם לשם מצוות התלוין בה להיותן עיקרין בעיניו. וכן בעיסה הנה הצדיק הזה לש עיסה בכוון בכדי לקיים בה מצוות ה' בחלה וצדקה לעניים ולשם זה הוא עושה כל העשיה, וזה שיהיה הוא אוכל ממנה לטפל נחשב בעיניו, כי אינו חשוב בעיניו עסקי עולם הזה. ולזה אמר מי הקדימני ואשלם כלומר שיקדים אותי במחשבתו בתחילת העשיה לעשות למעני כי הן אמת אשר אי אפשר לעשות מזוזה כי אם בבית, אבל נראה אם הקדים אותי לבנות לשם זה כדי לקיים מצות מזוזה, או בנה לשם עצמו ואחר כך כשכבר גמר כל הבנין, עשה מזוזה גם כן כתובה עליו כמעט כטפל לחפצי עולם הזה ח"ו. ולזה אמרו כלום אדם עושה מזוזה אלא אם כן נתתי לו בית כלומר כשכבר נתתי לו הבית אז הוא עושה המזוזה ולא מלאו לבו לגשת להתלהב אחרי אור עריבות חביבות חמודת תשוקת המצוה שאין ערוך בכל חפצי עולם הזה אל מצוה אחת הקטנה שבקטנות, לבנות בית לשם זה כדי לקיים המצוה שכל חפצי עולם הזה לא ישוו בה, שבזה יוכר רוב אהבתו לה' ואהבת מצוותיו יותר מנפשו ומאודו.

872

873וכבר פירשנו שם שעל זה נאמר (דברים כ"ב, ח') כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו'. פירוש שבתחילה כאשר תבנה בית חדש תיכף ועשית מעקה בתחילת הבנין תעשה המעקה שלשם זה תבנהו בכדי לקיים בו מצות מעקה ואז ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, כי כבר נודע שבכל דבר ודבר שבעולם הנה לית אתר פנוי מניה (עיין שמות רבה ב'ק ה') ובכולם נמצאים ניצוצי הקדושה וחיות הקודש ממלך עולמים ברוך הוא. הן אותן שניתנו בהן בשעת הבריאה במאמר פיו יתברך שאמר על כל דבר ודבר יהי כן ואותן האותיות והחיות ישנו בהם עד היום להחיותם, והן אותן שנפלו בכל בחינות דומם צומח חי מדבר בעת שבירת הכלים הידועים והמה נקראים נופלים כי נפלו ממקור קדושתן אל הקליפה וגשמית עולם הזה (ועיין בכוונת סומך נופלים). וכולם מצפים ונכספים לעת הגיעם לשרת בקודש שהאדם יעשה עמהם איזה דבר מצוה שיתדבקו על ידי זה לקדושת ה' אלהיהם ויתעלו למעלה לשוב אל חיק אביהם. ואם האדם נוטל הדברים האלה ומקרבן לצורכו לתאוות הבלי הבליו למלאות הנאתו וחשקו במחמדי עולם הזה, הנה לא די שלא העלה את הניצוצות ההם עוד הורידם לבור שחת לעומקת הקליפה יותר כיון שעוסק בהן לתאוות הגופניות וכל התאוות נמשכין משורש הרע והקליפה הרי משתמש עמהן ברע ונופלין יותר ח"ו, וח"ו האדם חייב בדמיהם שהורידן לעמקי הקליפות. ולזה אמר ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, כי אם לא תעשה כאשר צויתיך לשום מחשבת מצוה בהן כי אם להנאתך ולטובתך תאות הגוף הרי ח"ו יפול הנופל פירוש שזה שהיה נופל שם מכבר (ממיתות מלכין קדמאין) יפול עוד יותר לעמקי הקליפות ח"ו ואתה תתחייב דמיהן, ועל כן תיכף ועשית מעקה ליחד כל העצים והאבנים והחול והסיד וכל דבר הבנין למצות ה' ואז לא תשים דמים בביתך לשפוך דם כי יפול וגו'. והנה כן הדבר בכל דברי הרשות שאדם עושה מאכילה ושתיה וזיווג ומשא ומתן, בכולם צריך האדם לעשות העיקר בהם למצות ה' לראות את הנסתרות לה' אלהינו אשר שם, כי לא במקרה ולא בהזדמן נמצא לאדם על הארץ כל חפציו המצוים אצלו, כי הלא ה' אלהינו ברוך הוא הצופה ומביט מראש כל הדורות והכל צפוי וגלוי לפניו, ולא יצוייר שינהג עולמו במקרה ח"ו לעזוב את הארץ מהשגחתו יתברך, רק שיקרה במקרה חפץ זה לאדם זה וחפץ זה לאדם זה ומאכלים אלו לזה ואלו לזה וכדומה.

873

874ואמנם הכל נשקל בפלס מאזנים, וכל אדם אין לו אלא שלו השייך לו משורשו שורש נשמתו, כי בכל אשר תראה לאדם מכסף וזהב ואבנים טובות ומאכל ומשקה ומלבושים ובגדי כבוד כולם הם שלו ממש שיש בהם ניצוצי קדושה משורש נשמתו, וכולם נתחברו ובאו אליו בכדי לעלות אתו עמו אל הקודש פנימה בעת השתמשותו בהם לעבודת קונו. ונודע את המבואר בשם הרב האלקי הבעש"ט זצוקללה"ה בפסוק (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, כי באמת מי שיש בו מדעת קונו ועובד עבודת ה' ונודע אשר עבודת ה' אין ערוך אליה והיא המשבעת ונותנת כח וחיות וטרף ומזון לכל אברי הגוף, ומאין יומשך שזה יתאוה לתאוה הגשמיות מלחם ומים שהוא דבר עב וגס, והיה לו להסתפק יותר הרבה פעמים במזון הרוחני בתורה הקדושה שהיא משבעת יותר אלף פעמים להחושקים בה, ואמנם לצד שרשי שורש נשמתו הנעטפים והנעלמים בלחם ובשר ומים ויין וכל דברי עולם הזה לכל אחד לפי ערכו לכך הוא מתאוה אליהם בכדי להשלים נפשו באוכלו מהם, כי צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי י"ג, כ"ה) רק להשביע נפשו מניצוצי הקדושה השייכים אליה שבאוכל ההוא כי הנשמה נהנית מרוחנית המאכל כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה עקב פסוק כל המצוה ושאר מקומות) ולא לתאות גופו למלאות בטנו ובזה משלים נפשו באורות הקדושה השייכים אליה, וזה רעבים גם צמאים שמה שבני אדם הם רעבים וצמאים ללחם ומים ולא ישבעו מדברים הרוחנים, הוא עבור שנפשם בהם תתעטף שנפש האדם מתעטף ומתלבש בהם ועל כן הם מתאוים להם להשלים נפשם על ידם, ועל כן הנה כל מאכלי ומשקות האדם הם ותולדותיהם אין אחד מהם במקרה אצל האדם, כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל-א ב', ג'), והוא יודע שורש כל דבר איה מקום מוצאו ומבואו בנשמות בני אדם והוא מזמין לכל אחד ואחד את שלו השייך אליו בכדי שיעלו עמו, ועבור זה נאמר באשת יפת תואר (דברים כ"א, י"א) וחשקת בה וגו' כי האדם שדברה התורה הוא השלם בשלימות ולא יחשוק ביפת תואר מצד עבות נפשו וגסותו להתאוה תאוה כבהמה זו כסוס כפרד, כי אם האדם הזה שיודע בנפשו שאין דרכו לחשוק לכזה וכעת יקרה לו שיחשוק, אז ידע כי מאת אלהים הוא שבה ניצוצין משורש נשמתו והיא שייכת אליו דוקא, ועל כן ולקחת לך לאשה, ולזה אמרו חז"ל בזה (קידושין כ"א.) לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע וכו', כי זה הוא הטוב מאוד שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') זה יצר הרע כי על ידי היצר הרע שהוא התאוה אדם בא להשלמת נפשו, כי אם לא היה היצר הרע בעולם מאין היה בא אדם להתאות לדברים מטונפים אלה ואמנם מצד היצר הרע ההוא המיפה את כל דבר ונותן חן עליו להתאות לו, ובזה הוא טוב מאוד כשהאדם נפשט מלהתאות תאוה גשמית ואף על פי כן יקרה לו שיתאוה לדבר אז ידע כי מה' הוא לקרב הדבר אצלו.

874

875וזה היה טעם בחיר השבטים יהודה ששם הוי"ה כלול בשמו ובא על הקדשה אשר בעינים על הדרך, ואמנם כי יהודה בעצמו ידע שהוא משולל מלהיות מן המתאוים בעם ואז כאשר ראה אותה התאוה אליה כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ה, ח') שביקש לילך לדרכו רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו' וכיון שראה יהודה שהוא מתאוה לדבר מכוער כזה ודאי מה' הוא כי היא שייכת אליו, הרי שהיצר הרע בזה הוא טוב מאוד והוא טוב מאוד יותר מטוב לבד, כי טוב לבד הוא מעשה התורה והמצוות שאין בהם שום שורש משורשי הרע, וידוע שהקישוטין הנעשין על ידי האדם בעת עוסקו בשורשי הרע המה חשובים יותר לפני מלך הקדוש, לפי שהקשוטין הנעשין על ידי התורה והמצוות הנה ממקום קדוש באו ולמקום קדוש יהלכו מה שאין כן בקשוטין הבאין משורשי הרע שבאין מעמקי הקליפות להתברר לקדושה המה חשובים ונתעלים למאוד (כאשר הארכנו מזה במקום אחר) ועל כן היצר הרע בזה הוא טוב מאוד, ולזה אמרו ביפת תואר שם לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע כלומר שמצות ה' שמה הוא בבחינת היצר הרע כשנעשה טוב מאוד והוא מעולה ומעולה, כנודע אשר כמה וכמה נשמות קדושות נמשכין ובאין דוקא ממקומם הפחותים מאוד כמו נשמת דוד המלך מרות המואביה ונשמת אברהם אבינו מתרח ואמתלאי שבא עליה בנדתה כנודע הטעם בזה להבאים בסוד ה' בקבלת מרן הרב האלהי האר"י זללה"ה בסוד (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא, ולזה רמזו חז"ל (במדבר רבה י"ח, כ"ב) בכל הקב"ה עושה שליחתו כי אפילו בבחינת היצר הרע וכל תאוות הגופניות שהם בשורש הרע ממש עושה הקב"ה כביכול שליחתו בהם לקרב המרוחקים וליחד הנפרדים ולסמוך את הנופלים בהביאם אל האדם שהוא שורשם להתעלה על ידו.

875

876וזה הכל כשהאדם משים על לבו ושכלו להיות החכם עיניו בראשו ובין יבין את אשר לפניו לומר מאי דקמא שהקב"ה חפץ שאתגלגל עם אלה דברים המגושמים הנבזים שהם מעשה בהמה, הלא טוב טוב היה להשביעני מזיו שכינתו בתורתו הקדושה ובמצוות ומעשים טובים ולמה ברא כזאת שאהיה מוכרח דוקא להתטנף בטנופים האלה, אם לא לתיקון נפשי ורוחי להתפשט מהתאוות הגשמיות אשר שמה ולירד לעומקא דתהום רבא לחפש בטיט וצואה את גנזי המלך שגנז שמה (מנפילת מלכין קדמאין וכן גזרה חכמתו יתברך לטובת האדם באמת), להעלותו משם נקי וברור זך ויפה (ואופן העלאתו דיברנו במקום אחר ולא נכפיל ואך העיקר הוא השבירת התאוה והמיאוס בכל חפצי עולם הזה באמת שלא יחשוק להם מצד מיאוסם כמאמר חז"ל (שבת קנ"ב.) בתאות אשה חמת מלא צואה וכו' וכמו בתאות מאכל לזכור בהיותו בפיו מה יהיה נעשה ממזונו אחרי אכלו בצאתו מאתו, כי כן הוא האמת שהגשמיות שבא אינו אלא צואה והוא מן המותרות שנדחין לחוץ ואין שם כי אם ניצוץ הקדוש שצריך להעלותו כידוע). אבל מי שאינו רואה לפניו רק הגשמיות כמו שהוא ערב לחיך ולא אור לו לראות בנסתרות ה' אלהינו אז ח"ו הרי מוריד עוד יותר ויותר הניצוץ הקדוש לעמקי הקליפות שהמה שורש התאוות ושופך דמים הוא, כי נפש כל בשר בדמו הוא, וניצוץ נפשו אשר שם כשהוא שופכו ארצה להעמיקו בקליפות הרי דמו בראשו, ועל זה נאמר (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות וגו' ובחרת בחיים, כי בדבר אחד המונח לפניו ועוסק בו יש בו שתי בחינות הללו חיים וטוב, ומות ורע. ואתה תבחר ותקרב בחיים כי ניצוץ הקדוש נקרא חי, שחי הוא ברומו של עולם. והקליפות והגשמיות נקראים מתים בסוד מ"ת מ'נא ת'בירא, ועל כן בחיים תבחר לעלות בחיים המה הניצוצות הקדושים ולהדבק עמם במחיה החיים ברוך הוא.

876

877ועל זה יאמר הכתוב (סוף קהלת) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ועוררו חז"ל (חגיגה ה'), מאי אם טוב וכו'. ולדברינו יאמר כי את מעשה אלהים זה שבא לעשיה גשמית את זה יביא במשפט על כל נעלם כלומר על זה הניצוץ הנעלם במעשה ההוא אם טוב ואם רע כלומר אם העלית אותו לטוב או הכנסת אותו ברע ח"ו. או יאמר על כל נעלם כלומר שנעלם מעין כל חי בלתי הבורא לבד, כי בשאר דברים כל העולם רואין ויודעין ההפרש בין צדיק לרשע זה עוסק בתורה ומצוות וזה עובר עבירות רעות, ואמנם בדבר כזה ששניהם עסוקין בו זה אוכל וזה אוכל זה מזדווג עם אשתו וזה מזדווג עם אשתו וכדומה והכוונה בלב נעלם הוא מי שאוכל לעבודת קונו או מי שאוכל למלאות בטנו ותאותו וכן בשארי חפצי עולם הזה. ואלהים הוא שיביא במשפט על כל נעלם הזה אם טוב ואם רע כלומר אם היתה כוונתו לטוב או לרע ח"ו. ועל זה אמרו ז"ל (בזוה"ק תצא רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו, כי כבר כתבנו למעלה שכל תאות הגופניות מכונים על שם החסד, כי הלא חסד אלהים הוא המשפיע ונותן לחם לכל בשר וכל צרכיו, והלל הזקן כשהלך לאכול אמר אלך ואגמול חסד עם הדין אכסניא וכו' עד והדין נפשא עלובתא לאו אכסנאי הוא וכו' כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') ולזה אמרו איזה חסיד המתחסד עם קונו כלומר שעושה כל בחינת תאוות הגופניות המכוונים על שם החסד לשם קונו באמת באהבה וכל אהבת חסד שגומל לנפשו וגופו הכל לעשות בו שליחתו של מקום וזה נקרא מתחסד עם קונו רק לשמו באמת. ואפשר על זה הכריז האי רוכל (שם ט"ז, ב') מאן בעי למיזבן סמא דחיי וכו' עד מי האיש החפץ חיים סור מרע ועשה טוב וכו' כי סמא רומז אל הקדושה בסוד מאין יבוא עזרי מאי"ן הוא חושבן סמ"א סוד מה שאמרו חז"ל (חגיגה ט':) בפסוק (מלאכי ג', י"ח) ושבתם וראיתם וגו' בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וגו' אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים להשונה פרקו מאה פעמים ואחד, הרי שקראו השונה פרקו מאה פעמים אינו עובד אלהים נגד השונה מאה פעמים ואחד והוא מספר מאין כי שם אין שכחה לפני כסא כבודך והוא סוד מאה ואחד פסוקים שבפרשת תצוה לפיוס משה רבינו שלא נזכר שם שמו הכל כנודע. (ואפשר שמספר הזה רומז אל התיחדות השלם עשר ספירות הנכללים מעשר שהוא מאה והצטרפותם לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם ושופע בהם) ורוכל הוא בבחינת תאוות הגופניות כמה דאת אמר (בסנהדרין ק':) רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה וכו'. ועל כן אמר מאן בעי סמא דחיי שאפילו בדברים הללו ימצא בהם בחינת הקדושה הנוראה סמא דחיי ולזה אמר סור מרע ועשה טוב כלומר כי בדבר הזה נמצא בו החיים והטוב, וההיפוך. ואתה סור מרע שבו ועשה הטוב.

877

878וזה הכל הוא כשיתחזק האדם במחשבתו באמיתות אהבת הבורא יתברך עד שיקשר דעתו בצור העולמים ברוך הוא באהבה עזה ונאמנה תמיד בכל עת ובכל שעה ורגע, וזה אינו מדריגה גדולה, כי הלא פעמים בכל יום אנו אומרים זאת ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' והיו הדברים וגו' על לבבך וגו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות וגו' וכתבתם על מזוזות וגו', הרי שאנו מוזהרין על זה שיהיו הדברים האלה שהוא אהבת ה' בכל לבבנו ונפשנו וגו' תמיד על לבבינו לדבר בם תמיד בכל עת ורגע. וכבר אמרו חז"ל (יומא י"ט:) השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים, ואנו מקבלין זה עלינו בערב ובבוקר בעול מלכות שמים רק שאחר האמירה נשכח זה מלבבינו, וגם בשעת האמירה לא ידענו אם נגמר זה באמת בכל לבב כי אם היה הקבלה באמת היינו שומרין את אשר דברנו בפינו, וכשתחזק זאת האהבה בלבבו היטב ממילא יבטלו כל חפציו וצרכיו נגד צרכי עבודת המקום ברוך הוא, והוא בחינת החכמה כח מה פירוש שכל חפצי עולם הזה למה ולכלום נחשב בעיניו לגודל הבערת לבו באהבת ה' עד שאין לו עת כלל לעולם לחשוב באהבת הארץ וחפציה ובזה יש לו כח לנצח את יצרו הרע כשהוא מתגבר עליו להסיתו להתאות בתאות הזמן. והנה בזה כבר יש בידו קו הימין ממאורות השמים לטוב לו שהם חכמה חסד נצח, והמה בחינת הימין של הקדושה ואז הם מתגברים על שמאלא דקדושא פחד יצחק, והזכות גובר ועובר על פשע עמו ויכבוש עונות בית ישראל.

878

879ולזה יאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל וגו' וכתרגומו ארי תקבל ית חושבן וגו' כלומר כשתתן על דעתך חשבון הזה לחשוב את ראש בני ישראל לפקודיהם כלומר הנה ראש בני ישראל שהוא נשמתם שבקרבם שהוא הראש בבני ישראל עצום הוא מאוד ונורא בשמי השמים שנשמתם הם גבוה גבוה השמימה והם לפנים ממחיצת המלאכים כנודע ליודעים שמחצב הנשמות הם יותר פנימים ממחצב המלאכים למעלה, ופקודיהם הוא לשון חסרון (כמו (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש) שחסרון גדול נמצא בבני אדם מה שיש להם שלושה דברים הדומין לבהמה (חגיגה ט"ז.) שהוא כל דברים הגופנים וכבר הודענו קצת מגנותם ומיאוסם. ואם האדם יחשוב זה איך נפל משמים הילל בן שחר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא נשמה הקדושה כזו ירדה למקום אופל כזה וכשירדה רק לארץ כבר די לה נפילה והותר ואמנם ותרד פלאים להכנס אל תוך הטיט והטינוף עמקי הקליפות באכילה וזיווג הגשמי וכדומה. וכשיתן האדם זאת על לבו ויבין שכך היה רצון הבורא דוקא להעלות משם גנזי המלך ואוצרותיו הנעטפים ונעלמים שם שהוא לנחת רוח גדול לאבינו שבשמים בהעלות לו את בנו החביב מעומק בור השבי אשר תחת הרחיים ובפרט שהנשמה צריכה לזה לשלימותה שנפשה בהם תתעטף. ועל כן יראה שכן יעשה להעלות את האבן הטוב ולהרחיץ את עצמו ואת האבן הטוב מן הטיט והצואה שעליו על ידי מעשה התורה שאדם לומד על השולחן אחר האכילה ואחר הזיווג שהוא בחצות לילה ואחר כך יקום להודות לשם ה' וישם רסן בפיו ובלבו שלא להתמשך אחרי התאוה לטנף עצמו את הניצוץ הקדוש עוד יותר ויותר בטינוף הקליפה, כי יראה לשבור מעמקי מורשי תאוות לבבו באמת לאמיתו שלא להשטות עצמו לומר שאוכל לשם ה',ובאמת יתאוה אליהם מלבו. לא כן אחי רק שיהיה באמת נבזה ונמאס כל התאוות בלבו כאשר באמת נבזים הם ומאוסים ואינם שייכים כי אם לבהמה ופרד, ואז ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם, כלומר כאשר יגיעו להפקד לחסרוניהם להיות נפקד ממנו בחינת איש ויתחיל להתאות כמעשה הבהמה, ויתן על לבו לזכור באלה הדברים הנזכרים, אז יתנו כופר נפשו לה. שיפדה נפשו משאול עומק הקליפות שירד לשם להעלותו לה'. ועוד אומר הכתוב זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'.

879

880כי הנה נודע שגם השכינה הקדושה ירדה לגלות עם ישראל וכמאמר חז"ל (מגילה כ"ט.) בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. וענין גלות השכינה הוא גם כן עבור זה שירדה לעמקי הקליפות בכדי להוציא את הנשמות העשוקים שם לבררם ולהעלותם אל הקדושה שעל כן אומרים בקבלת שבת מה תשתוחחי ומה תהמי בך יחסו עניי עמי ונבנתה עיר על תלה כלומר כי הנה הירידה שלך הוא לטובתך ולהנאתך שבך יחסו עניי עמי הם העניים האביונים ניצוצי הקדושה ונשמות העשוקים שמה, שעל ידך יתעלו ויתבררו מעמקי הקליפות ואז ונבנית העיר על תלה, כי אחרי בירורי כל הניצוצין תבנה ותכונן ירושלים כנודע וכמו שאיתא בספרי החכמה. ומודעת זאת שהשכינה הקדושה מכוונת עתה בגלות על שם החצי בסוד מצה פרוסה לחם עוני (ועיין בכוונת ההגדה במלת יחץ), ועל כן זה יתנו כל העובר וגו' מחצית השקל וגו' כלומר זה יתנו על לבם כל העובר על הפקודים האלה שהם החסרונות הללו בכל התאוות הגשמיות אשר עתה בגלות היא בחינת מחצית השקל כלומר שהשקל הוא בבחינת מחצה מצה פרוסה לפי שירדה בעונותינו בין הקליפות ללקט אורות אלהים שנפלו שמה (שקל הוא ה' פעמים אלהים ורומז אל מדת הבינה הנקראת אלהים והיא בסוד ה' ראשונה שבשם הוי"ה הרי ה' פעמים אלהים מספר שקל וה' הזו הוא כזה ה שהוא ד"ו הרומזת לדו פרצופים שהיא המשפעת לדו פרצופים, ובזמן הגלות נתחלק ההשפעה כי הו' שהוא זעיר אנפין מסתלק למעלה והד' סוד המלכות ירדה למטה ללקט הניצוצות ואז נתחלק השקל שהוא השפעת הבינה לשנים, והמלכות נעשה בסוד ד' דל לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה, ועל כן הוא מחצית השקל באמת והבן ועיין שם בכוונות). ועל כן כשאדם יתן אל לבו על האי שופרא דבלי בעפרא סוד השכינה הקדושה שופרא דשכינתא, שירדה לקיים אמונתה לישני עפר.

880

881ואמנם בחינת הבירור שלה אינו כי אם על ידי האדם בכח הכוונה הרצויה לשם ה', ואז תוכל היא על ידי זה להעלות הקדושה בכוחה אבל היא בעצמה לא תבררם לצד שזה נעשה עבור חטא האדם ומי שקלקל הוא מוכרח לתקן, רק שהאדם לא היה יכול בעצמו להעלות הניצוצות אם לא בכח השכינה הקדושה אשר בפשעכם שלחה אמכם בשביל זה להיות היא המבררת על ידי כוונת האדם. ועל כן כשיתן האדם זאת אל לבו, ודאי בכל כחו וכוונתו במסירת נפשו ממש יראה לעשות ככל אשר יוכל שלא לכוון לשום דבר בעולם רק על העלאת הניצוצות שבשביל זה ירדה השכינה כביכול לעומקי הקליפות האלה להעלותם משם, ומכל שכן שחיל ורעדה יאחזנו שלא למלאות תאותו להוריד הניצוץ עוד יותר ויותר שבשביל זה תוכרח השכינה הקדושה לירד עוד יותר לבור תחתיות בשביל הניצוץ, ואין לך עוון גדול מזה.

881

882ופורט הכתוב ומפרש ענין המחצית השקל שנעשה עתה, ואומר כי הלא עשרים גרה השקל, כבר כתבנו כי השקל רומז אל הבינה. וגרה הוא מוח הבינה שהוא מספר יצחק (ועיין בכוונת אלהי יצחק) והיא משפעת לדו פרצופים כנזכר והם סוד הוי"ה ואדנ"י שבתחילתו יו"ד ובסופו יו"ד הרי עשרים, וזה הוא כשהם בסוד דו פרצופים. והן עתה בגלות שנתחלקו והו' למעלה והד' למטה נעשה מחצית השקל בשקל הקודש והכל נעשה בכדי שיהיה תרומה לה' שתברר כל הניצוצים להרים אותן ולהעלותן אל ה'. ובזה ולקחת את כסף הכפורים כסף רומז אל החסדים כנודע. וכבר כתבנו שכל תאוות האדם בעולם הזה מאהבת חסד הם, ואך כשנותן האדם כופר נפשו לה' לפדות אותה מיד שאול אז נקראת כסף הכפורים (וגם כסף מלשון נכסוף נכספת) מה שאדם מתאוה להכפורים הלז לפדות נפשו מעומק הקליפות, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד כלומר כי זה חשוב לפני הקב"ה כעבודת הקרבנות באוהל מועד כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) ששולחנו של אדם מכפר עליו כמו הקרבן על המזבח והיה לבני ישראל לזכרון לכפר על נפשותיכם, כי הוא כמעשה הקרבנות ממש שבזה מתקרב נפש הבעל חי לה' וכן זה באכלו.

882

883או יאמר על זה הדרך על פי הנזכר, כי ידוע אשר נשמת אדם עיקר משכנה הוא במוח הראש כמאמרינו בלשם יחוד של התפילין והוא מהשולחן ערוך אורח חיים (סימן כ"ה סעיף ה'.) שהנשמה שבמוחי וכו'. ועל כן זה שמה אשר יקראו לה ראש בני ישראל על שם משכנה שהיא בראש (ובלא זה היא הראש שבאדם אחרי שכל הנהגת אדם על ידיה הוא). ולזה יאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם כלומר כשתעלה על דעתך ולבך לישא את בני ישראל הוא נשמת אלוה ממעל לפקודיהם, כלומר לחסרוניהם בכל מקום ומקום שנעטפים ונעלמים שם שהוא חסרון גדול להם מה שירדו מאור פני מלך חיים אל תוך גשמיות צבא הארץ, כי אף שהם נעלמים שם מכל מקום לא נעלם מעין כל חי הוא הצדיק הנקרא חי, שאל זה יביט בכל דבר ודבר לראות בחיות הרוחניות אשר שמה ולהעלותו למקום אשר שמה ולהעלותו למקום אשר נלקח משם. וכן תעשה שתשא אותם למעלה, הנה זה שתדע אשר ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם כלומר כאשר תפקדם בזכרון טוב להעלותם הנה את נפשך הצלת כי פדית את נפש עצמך ממחשכים במצולות ועל כן מי הוא המחויב בדבר הזה יותר מאתך, הלא זה הדבר לא יוכל לעלות כי אם על ידך כי הוא שלך ממש ואם אתה לא מעלהו לא יעלה על ידי אחר שאינו משורש הזה, ואתה את כופר נפשך נתת ואתה המוכרח בדבר להנאתך וטובתך. ועוד הנה זה יתנו כל העובר על הפקודים האלה ויעשה כן שמחצית השקל בשקל הקודש כלומר שהשכינה הנקראת מחצית השקל יתעלה להיות בשקל הקודש שקל שלם כי בזה מקים שכינתא מעפרא כי זה עיקר גלותה לברר הניצוצין ומיד כשיבררו הבירורים תעלה למקומה הרמתה להתיחד במקום שנתרחקה. ואז עשרים גרה השקל שיתיחד קודשא בריך הוא ושכינתא בשם הוי"ה ואדנ"י המשולבים יאהדונה"י שנעשה יו"ד בראש ויו"ד בסוף וימתקו כל הגבורות הנרמזים במלת גרה כאמור שהוא מספר יצחק בשני יודין הללו שהם עשרים חושבן כתר ששם כל הגבורות נמתקים בשורשן ואז מחצית השקל תרומה לה' כלומר כי הכרעת המשקל בימין תהיה על ידי זה כנאמר, והוא תרומה לה' פירוש רוממות וגדולה למלך עולמים ברוך הוא כי כשהימין מתגבר ומתגדל אז הקב"ה פועל ישועות בקרב הארץ ומשפיע לעולמו כל בחינת שפע הטוב ברוב ברכה ורחמים ושלום. וכל רואין יעידון ויגידון כי אין קדוש כאלהים והוא הטוב והמיטיב ושבחו בפיהם תמיד ירצו סלה והוא רוממות אל ברוך הוא ששמו נתגדל ונתקדש. ה' יתברך יזכנו לראות גדולתו והדר כבודו בכל הארץ במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

883

884ב או ירמז הכתוב באומרו כי תשא וגו' על דרך שכתב הרב האלשיך ז"ל (ברוממות אל) בפסוק (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא וזה לשונו בקיצור: הנה אם ישלח איש דורון לגדול הימנו ראוי שישוער איכות הדורון לפי המשלח ולפי המקבל, ועל כן אמר דוד במה אקדם לפניך לתת לך משאת ודורון כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות ואתה ה' אין ערוך אליך, ואם כן איזה דורון יהיה ראוי לך ממני אין לי נכבד מנפשי ראוי להיות משאת אליך וכו' עד כאן. ואם זה אמר דוד המלך שבכל כוחו ועוז ותעצומות עבד למלך הכבוד מעודו עד יום מותו, ואנן מה נעני אבתריה. אם יזכור האדם על אחת כמה וכמה שהמריד וחטא לפני בוראו יומם ולילה בעבירות קטנות או גדולות בבטול מצות עשה דאורייתא או דרבנן והמרדתו בלא תעשה קטן וגדול, ואפילו השומר עצמו באמת מלחטוא הלא נודע אשר אפילו מחשבה קלה כמות שהיא אם אינו באמת לשם ה', כי אם לצורכו להנאתו שלא בכוונת אמת בשביל דבר הנוגע לעבודתו יתברך לא זולת, הרי עבירה היא ושורה עליה הסטרא אחרא כי זה שמה סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינה לה' באמת כאשר כתבנו בזה במקום אחר ולא נכפיל.

884

885וזה במחשבה מכל שכן בדיבור הקל שהעיד מרן האלהי הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשת בלק פסוק ויקר אלהים וגו') שדיבור לבטלה הוא חמור יותר מעוון קרי שהוא זרע לבטלה ומכל שכן במעשה כל דהוא שכבר הקדים בו המחשבה שאין מעשה בלתי מחשבה. ואף אם יתפאר אדם עצמו בכל אלה שלא התנענע עצמו גם במחשבה קלה בלתי לעבודתו יתברך, הרי סביביו נשערה מאוד ומי יאמר זכיתי לבי וגו', ואם יערוך איכות גדולת מלך המלכים ברוך הוא שאין ערוך אליו וכל גדודי מעלה מלאכים ושרפים ואופנים וחיות אראלים אישים ותרשישים כולם נרתתין ונפחדין רועדין וזועין בחיל ורתת וחלחלה באימה ופחד ויראה מהדר זיו יקרו וכבוד גדלו, והאדם אשר על הארץ קרוץ מחומר חסר דעה שוכן בתי חומר יעמוד למרוד במלך גדול ונורא כזה שאין שום מלאך ושרף יודע אף אפס קצהו מגדולתו לפי כבודו והדר יקר תפארתו, איזה כפרה ימצא על זה ואיזה רפואה ותעלה יוכל להעלות בזה, אם לא נפשו אשר בקרבו מחמת שאין לו יותר ומה יוכל לעשות יותר מה שאין בידו.

885

886ואמנם כי אין חפץ למלך במוהר ומתן מיצוי דמו שיהרוג אדם עצמו או שימסור עצמו להורגים, כי הלא הוא בורא נפשות רבות בכל עת ובכל שעה ולמה לו נפש החוטאת של זה האדם. כי אם אל זה יביט שיתן האדם את נפשו אליו בחיים חיותו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע למעט תאוותיו והנאותיו שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן, כי זה הוא עבודתו באהבה שבשביל אהבתו לה' נותן לו כופר נפשו תמיד בדבר שמתאוה מאוד בדברים הגופנים ונפשו חשקה בו, שירחיקנה מאליו בשביל אהבתו שאינו רוצה במילוי תאותו בדברים שחושק להן, וזה הוא כליון כוחותיו ואפסיותיו בעוד נפשו בו והוא מסירת נפש ממש וכמה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, כ"ד) ברכי כשלו מצום ובשרי כחש וגו' והמעטת התאוות היא המעטת הנפש ממש ובזה ימסור נפשו לאל עליון קונה שמים וארץ, וגם בעבודתו בתורה או בתפילה ימסור נפשו וכל כוחותיו כאשר יוכל שאף אם יחטפנו שינה יאנוס עצמו כאשר יוכל לקום להודות לשם ה', או בכל מקום שצריך העברת התאוה בעבודה כמו השינה בסוכה בעתים הקרים והיגיעה בתפילה בחמי חמין אף בצאת השמש בגבורתו, וכאשר ילמוד ישכח מחלישת לבו וילמוד יותר מטבעו ומזגו במסירת נפשו אף אם יחלוש לבו לא ישמע כלל וכההיא מעשה דרבא שנדחק לו אצבעו תחת הספסל בעת לימדו והיה נובע דמו מאצבעו והוא לא הרגיש כלל ולא ידע מזה כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.) וכדומה בכל בחינות העבודה בהמעטת כוחי נפשו ומעמקי מורשי תאות לבבו או בנתינת צדקה יותר מכוחו וערכו ובהזדמן לו עני הרעב לחם יתן לו כל אשר ימצא לו ולא ישגיח אם נשאר לו עוד על מזונו או לא, ובזה הקב"ה כביכול ברוב חסדיו מעלה עליו כאלו הקריב נפשו ממש כי באמת זה גדול יותר מהקרבת נפשו במזבח. כי כאשר יקרב על המזבח, פעם אחד יתן את נפשו ולא יותר, וזה בכל עת ורגע נותן את נפשו בביטול כוחי תאותו החזקים שהוא גבורה גדולה ועגמת נפש גדול להמעמיקים בה.

886

887צא ולמד מה שאמרו ז"ל (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תמ"ז) במנחת עני שנאמר בו ונפש כי תקריב שמעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו, והטעם כי זה באמת נפשו שאפשר אין לו כי אם זה המעט קמח לחיות ברעבון נפשו ונוטל מזונו מפיו ומקריבו לה' הרי באמת נפשו הוא מקריב. וכל בכל המעטת כוחותיו לה', באהבה לאל עליון. ואכן בזה יהיה לבו נכון בטוח בה' אלהיו כי יגמור בעדו ולא יארע לו דבר רע מזה חולי או כאב בגופו ואבריו אם הוא באמת לשמו יתברך, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ה') והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים ל"ב, י') זה הוא דבר אחד בבחינת מסירת נפשו.

887

888ועוד דבר המועיל מאוד לכפרת עוון הוא הרוח נכאה ולב נשבר ונדכה באמת לפני ה' בהכנעה ובושה ומורא, כמאמר הכתוב (תהלים נ"א, י"ח-י"ט) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וגו' וגם זה הוא ענין המעטת הנפש לפני ה', כי טבע האדם להתגדל ולהתגאות בעולם כי בזה נברא כמאמר חז"ל (חגיגה י"ג:) מלך שבחיות ארי מלך שבבהמות שור וכו' ואדם מתגאה עליהן. ואדם אשר ירצה להשפיל נפשו ולהכניעה שלא תרגיש שום גיאות צריך לזה יגיעה רבה ועבודה יומם ולילה בשכל גדול, כי הלא לכל אדם אם תשאלנו אם הוא ענותן תיכף ישיב אמריו לך כי הוא עניו שאין עניו כמוהו וכל אדם מישראל השפל והנבזה הוא גדול ממנו בעבודה לה'. אבל זה הוא רק בפיו ובשפתיו, ולבו רחוק מזה כרחוק מזרח וגו'. וסימן מובהק לזה הוא מה שהתורה שבחה בזה את אדון הנביאים משה רבינו ע"ה שהוא עניו מאוד מכל האדם הוא ולא אחר. וקצת סימן שידע האדם בנפשו אם זכה לקצת מדת ענוה זה יתן על לבו, אם באמת שוה בעיניו שכל העולם כולו יאמרו עליו שזה האיש הוא איש חסד ומפואר במעלות ומדות טובות או שיאמרו עליו ההיפך שזה הוא רע מעללים אין בו מתום איש רע ומדון והוא כולו שקר וצבוע הוא בכל מה שעושה. אם זה באמת שוה בעיניו שלא יגיע לו שום הנאה קצת דקצת בשבח והלל אותו, ולא ירע לבבו כלל בשמעו שאינו חשוב לכלום בעיני הבריות. ואף אם ידמה לו ששוה אצלו, אם לא ניסה בזה ששמע משבחו ולא נהנה כלל ושמע מגנותו ובזיונו ולא הרע לבבו בזה, שקר הוא מה שנדמה. אך אם ניסה בזה אחת ושתים והוא באמת שוה לו מכל וכל, וזה מכל שכן שאינו חומד וחושק לשום דבר כי ענוה הוא בחינת מה, ש-מה הוא, ואינו רוצה ואינו מתאוה שום דבר בעולם, אם זכה לזה הרי קנה בנפשו מדת ענוה במקצת. ואמנם באמת כי לא עליך המלאכה לגמור כי אף אם לא יזכה לזה, לא יניח מלעשות ככל אשר יוכל להבין במיעוט ערכו וקטנותו כלי ריק וחסר עומד בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות ברוך הוא, ולהרגיל עצמו תמיד במעשה והעיקר בלב וכאשר יתחיל להתיגע בזה יראה בעיניו על אחת כמה וכמה שהוא רחוק מזה, כי אף כאשר ידמה בנפשו שאינו מרגיש כלל אם הוא אדם, וכשיבוא לביתו של חבירו ולא ינהוג בו כבוד הראוי לו ולא יחשיבנו בעיניו, מיד ירע לבבו אחרי ענותנותו. כי עומק בחינה זו היא עמוקה מני ים ולא ידענה אדם כי אם אחרי התיגעו עליה ימים ושנים, וכשיגיע לרוח נשבר ונדכה באמת כאשר יוכל יחשב לו לכפרת עוון הרבה.

888

889ולזה יאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל, לפקודיהם כלומר כשתקבל חשבון בנפשך מראש בני ישראל שהוא כביכול מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הראש על בני ישראל לפקודיהם לחסרוניהם של בני אדם הממרים ח"ו במאמר פיו לעבור על רצונו אחת ושתים כאמור, הנה אין כפרה לזה כי אם ונתנו איש כופר נפשו לה' שיכפר בנפשו לתת אותה לה' במסירת נפשו כי הלא גם זה קטן דקטן בערך הוא בהערכת המבייש והמתבייש ח"ו. כי הקב"ה נקרא מלך עלוב כביכול שהוא מתבייש ח"ו ממעשה בני אדם. וחוץ לזה האם נפש האדם שבו שלו הוא, הלא כביכול הוא בראה יוצרה אף עשאה ונתנה לו. וכאשר יתן לו נפשו, שלו הוא נותן לו, רק שעל כל פנים כיון שאין לו יותר אין לו נכבד מנפשו ימסרנה לו. ואכן כי לא שיהרג או ימסרנה להורגים כאמור כי אם בפקוד אותם שיחסר תאות נפשו ולבו ככל אשר יוכל לכבוד ה' באמת כאשר אמרנו וזה הוא מסירת נפשו לאל עליון ומקובל וערב לפניו כשהאדם ממעט תאוותו לכבוד קונו. ולא תאמר שח"ו יגיע אליך רעה על ידי זה בחולשת כוחותיך והמעטת ושבירת התאוה, לא כן כי ולא יהיה בכם נגף בפקוד אותם, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ה'), והקב"ה ברחמיו יעזרהו על דבר התשובה ויתן לו כח לתשובתו כמאמר הכתוב (דברים ל', ב'-ג') ושבת עד ה' אלהיך וגו' עד ושב ה' אלהיך את שבותך כלומר שהאדם אין לו כי אם חשק הלב והתאותו לעשות תשובה וזה ושבת עד ה' אלהיך שאתה תבחר ותקרב לעשות תשובה, אבל אחר כך הקב"ה יעזרך ויתן לו כח וחיזוק לתשובה וזה ושב ה' אלהיך את שבותך שהוא יגמור בעדך אל התשובה, ועל כן לא יהיה בכם נגף בפקוד אותם. ולזה אומר הכתוב,

889

890זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל. והוא על הדרך אשר שנו רבותינו (בקידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת וכו' אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו וכו'. לכף חובה וכו', כי הלא בזה או שירויח הרבה הרבה או ח"ו יפסיד הרבה. צא ולמד מה שלמדו חז"ל (אבות ה', כ"א) שהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ולהיפך המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו (כמבואר שם אצל משה וירבעם). ועל כן אם הוא עשה מצוה אחת והכריע את כל העולם לכף זכות הרי זכות הרבים תלוי בו זכות עולם מלא שהוא בלתי שיעור. ומה המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ל"ז.), ומכל שכן המקיים עולם מלא ממש שהכריע את כל העולם לזכות להיות תכון תבל בל תמוט, מה גדול שכרו לעד ולנצח נצחים. וכל הגדולה וברית השלום שניתן לפנחס בן אלעזר בקומו מתוך העדה לו ולזרעו אחריו הכל היה בשביל שכיפר על בני ישראל ונתקיים העולם על ידו כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה, י"א,-י"ג) פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל וגו' לכן אמור הנני נותן לו וגו' תחת אשר קנא וגו' ויכפר על בני ישראל הרי שכל הגדולה לא ניתן לו כי אם בשביל שלא כליתי את בני ישראל. וכן זה המקיים עולם מלא על ידי מצוה אחת ודאי שכרו גדול אין ערוך אליו, ולהיפך ח"ו כאשר הכריע ח"ו העולם לכף חובה, הרי המאבד נפש אחת וכו' כאילו איבד עולם מלא ומכל שכן וכו'.

890

891ולזה אמר הכתוב כאן זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'. כלומר בני ישראל יתנו זאת על לבם בעת עוברו על הפקודים פקודי ה'. אם יקרה לו לקיים מצוה אחת ממצוות התורה או ח"ו כשיתאוה לעבור איזה עבירה במצוות לא תעשה. אשר הוא וכל העולם כולו עומדים במחצית השקל שהוא חציו חייב וחציו זכאי והמשקל עומד בשוה שלא בהכרעה לנטות צד לכאן או לכאן. וההכרעה עתה בידו הוא כשיקיים אחת ממצוות ה' יכריע המשקל לזכות וכל העולם כולו יתקיים על ידו, או להיפוך ח"ו. ומפרש הכתוב והולך ענין מחצית השקל כי עשרים גרה השקל. כאשר כתבנו כבר שעשרים הוא שני היודין אשר בשם הוי"ה ואדנ"י. יו"ד בראש ויו"ד בסוף. והם השני קערות שבמשקל שמניחין עליהם הזכויות והעוונות זה מול זה וביניהם יש ו' אותיות והוא הלשון המכריע בין הקערות הנקרא קו המשקולת כדרך שוקלי שקל, ואיזה הקערה שמכריע מושכת את הלשון עמה ונוטה לזכות, או להיפך ח"ו. והאדם צריך שיראה להיות מחצית השקל תרומה לה' כלומר שיתגבר זה המחצית שהוא תרומה לה' שם הוי"ה ברוך הוא, והוא מחצית הימין והחסדים שבהם מתרומם שמו של הקב"ה ומתגדל כאשר יושפע חסדיו המרובים וטובותיו העודפות לבני אדם, והם יתנו שיר ושבח וגדולה וכבוד אליו יתברך על זה. וקאי הכל על למעלה. כי גם על זה יפקח האדם עיניו כאשר רוצה לחזור בתשובה על חטאיו כאמור לומר אולי ח"ו בעת עוברי, היה מחצית השקל וגרמתי ח"ו להכריע כל העולם לכף חובה, ובמה יכופר לי עוון הזה לאבד עולם מלא ח"ו, הלא לנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו. ואנכי שגרמתי צער ונזק לכל העולם ודאי שאני צריך לחיות חיי צער באמת להתרחק מתאותי ככל אשר אוכל, ולשבר ולהכניע כל כוחי התאוות מעמקי מורשי לבבי, וכולי האי ואולי בזה יכופר על קלקולי.

891

892ב או יאמר זה יתנו וגו' עד מחצית השקל וגו'. כי הן נודע מעשה ה' ונפלאותיו ששקל בפלס הרים, וגבעות במאזנים, ולכל נתן מדה וקצב בשיעורו ותחומו וגבולו חוק עולם ולא יעברנהו. והגביל את מצוותיו יתברך במדה, וקצב ארבע פרשיות בתפילין ארבע ציצית בבגד, ארבע חוטים בציצית, ארבע מינים בלולב, שתי לחם בעצרת, ז' נרות במנורה, שנים עשר לחמי פנים, וכדומה. שכל אחד מאלו אם הוסיף אחד בהן כמו חמש פרשיות בתפילין חמש ציצית בבגד, או שחיסר אחד מהן, הרי ביטל מצוה. וזקן ממרא היה חייב סקילה בכזה וכדומה. והיא לא תעשה מפורשת (פרשת ואתחנן (ד', ב')) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוך וגו', ולא תגרעו ממנו וגו'. והטעם הוא כי לכאורה מה איכפת אם יהיה עוד פרשה או ציצית אחת או שמונה נרות וכדומה. ואכן כי מי כאלהינו יודע פשר דבר בכל העולמות כאשר צריכים ויכולים לקבל אורו יתברך, כי הן בהאיר אור השמש שהוא אחד ממשמשיו ועבדיו על האדם יותר מדאי ימות האדם כי לא יוכל לקבל האור יותר מגבולו, ומכל שכן דכל שכן אורות אלהינו יתברך שמו הניתנים ונשפעים בכל מצוה ומצוה, אם היה נתמשך חוט אחד יותר מאורו יתברך כפי אשר הגביל וקצב הוא יתברך, לא היה יכול העולם לסובלו והיו בטלים ומבוטלים מרוב האור (כאשר כבר קרה בזה במיתת מלכין קדמאין שלא היו יכולין לקבל האור ונפלו ונשברו ומתו כידוע ליודעי דעת ה'). ועל כן הזהיר על זה בלא תעשה לא תוסיפו על הדבר כי ברוב ההשפעה במצוות ומעשים טובים לא יוכלו התחתונים לקבל, כי רבוי השמן בנר הוא סיבה לכבותה ח"ו, והוא מקלקל הרבה הרבה. וממילא שהגרעון גם כן מקלקל כי זה ודאי מקלקל הוא להמעיט האור הנפלא הזך מלהאיר די הגבול שיוכלו לקבל. וכשהוא על בחינה הראוי, זה נקרא מחצית השקל. שהשקל עומד בשוה אינו נוטה לשום צד להוסיף האור או לגרוע, וכאשר יוכלו לקבלו. ועל כן זה יתנו על לבם כל העובר על הפקודים פקודי התורה שמחצית השקל הוא תרומה לה' שזה הוא התרומה והמובחר לה' שיהיה המשקל בחציו כלומר באמצעיתו כאשר קצבם הבורא יתברך שלא להוסיף ולא לגרוע, ועל כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מי שהוא עשיר בדעת ויראה האורות הנשפעים בכל מצוה ומצוה ויאמר בלבו אוסיף עליהן כדי להרבות אורו יתברך בעולם, לא כן. לא ירבה, כי הרבוי הזה מיעוט הוא. והדל מי שהוא עני בדעתו ואינו מבין בהאור המגיע לכל מצוה ויאמר כי יהיה לו די בשלושה ציצית. לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומה ה', כי מחצית השקל השוה הוא הוא תרומת ה' בעולמו לקבל אור הנערב מאתו יתברך על נכון.

892

893ג עוד יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (בפרק א' דשקלים הלכה ד') שהשוקל את שקלו חייב בקלבון, ופירוש קלבון הוא קל בון כלומר הדבר הקל שבין החצאים. שלא יתן המחצית בצמצום, רק החצי שבו הבינים יהיה להקדש. והטעם הוא להראות שנותן בעין יפה בטוב לבב ואינו מדקדק לתת בצמצום ממש. רק שאסור ליתן יותר ממחצית דבר הראוי שיש לו שיעור, כי רק מחצית צותה התורה. ואך דבר קל שאי אפשר לעמוד עליו זה יתן אל ההקדש להראות שבעין יפה הוא נותן. ולזה אמר זה יתנו וגו' מחצית השקל בשקל הקודש. כלומר זה המחצית השקל הברור ומבורר שהיא המחצית שמכריע בדבר קל, זה יהיה בשקל הקודש ולא בהחצי שלו. (ואפשר לזה אמר מחצית השקל ולא חצי השקל להראות שיהיה בו דבר נוסף קצת על החצי כמו במחצית שיש בו מוסיף על החצי להכריעו). ולזה אמר מחצית השקל תרומה לה'. כי מחצית השקל הזה הוא תרומה והתרוממות לה' במה שמראה בזה חפץ לבו כי בכל לבב הוא נותן בעין יפה. ועל כן סיים העשיר לא ירבה מלתת יותר מקלבון הזה והדל לא ימעיט מקלבון הזה, שירצה לתת החצי ממש בשוה. בכדי לתת את תרומת ה'. כלומר לתת בזה האופן שיהיה תרומה לה'. ואמנם דוקא לתת את תרומת ה'. כלומר כשהוא בעצמו הוא הנותן בעדו אבל אחר השוקל בעד עני אינו חייב בקלבון כמו שאיתא (שם). ולזה אמר והדל לא ימעיט וגו'. כלומר שהדל לא ימעיט מקלבון הזה ודוקא לתת את וגו' כשהוא הנותן ולא כשאחר נותן בעדו. ונחזור לענין ואופן הראשון שהתחלנו בו שהוא המורה על בחינת השב מחטאיו ונותן כופר נפשו לה' בשבירת והכנעת תאותיו. ולזה אומר הכתוב,

893

894כל העובר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. והוא על דרך המבואר בזוה"ק (נשא קכ"ג.) וזה לשונו: אית בר נש לבתר דייתוב מחטאוי ומתכפר ליה איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כוחו בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא, דא זכי לתשובה תתאה וכו'. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעביד תשובה ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא וכו' דא זכי לאות ו' וכו', ודא איהו תשובה גמורה וכו' עד כאן. והנה חז"ל (בתיקוני זוהר תיקון י"ז) אמרו בפסוק (שמות כ"ה, ב') ויקחו לי תרומה, תרומה הוא תורה מם. כלומר התורה שניתנה לארבעים יום. ולזה יאמר הכתוב כל העובר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה. כלומר שיעבור ח"ו על פקודי התורה בהיותו מבן עשרים שנה ומעלה שאז כבר הוא גדול בשנים מה שמהראוי היה להיות הכרתו שלימה בעבודת ה' אלהיו להיות קולע אל השערה ולא יחטא. ואדרבה לתת כבוד לשמו בעבודה רבה בכחו הגדול. והוא עבר על כבודו אחת ושתים ושלוש וכו' (וגם כי אז עת וזמן עונש בית דין שלמעלה שאין מענישין משם כי אם אחר עשרים שנה כמו שאיתא (במדבר רבה מ"ח, ד')). הנה לזה מהראוי לבקש לו תשובה עילאה נוסף על שבירת תאותו שביארנו יבקש לו עוד תרופה לכפר עוונו. והוא שיתן תרומת ה' כלומר שיעסוק בתורה בדחילו ורחימו באמת למען שמו באהבה הנקרא תרומה, ודא איהו תשובה גמורה כנזכר שם בזוה"ק. ובכל אלה הנה עוד זה עיקר לעושי תשובה אשר,

894

895העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו'. פירוש שגם מי שהוא באמת עשיר הן עשיר בתורה והן בדעתו וממונו, לא ירבה ויגדיל לבבו בזה להיות דעתו ורוחו גבוה עליו כמעשה בלעם הרשע שנשתבח ברוח גבוה. והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר וגו'. כלומר העשיר הזה לא ימעיט הדל בלבו לומר כי כבר די לו בענוה הזו. רק מאוד מאוד הוי שפל רוח ובכל יום ויום יהיה דל בלבו יותר ויותר לא ימעיטנו מקרבו. והא לך ראיה מדוד שהיה מלך ישראל, וגם מלך הגוים. כי הרבה כרכים כבש, הרבה מדינות היו לו לעבדים. ובכל זאת אמר (תהלים ק", כ"ב) כי עני ואביון אנכי. כי באמת באדם על הארץ זה שיש לו אינו שלו כי הכל מתת אלקים הוא, וכל ימי חייו אין לו בעצמו מחוט ועד שרוך נעל, כי זה שבידו הוא למי שהכל שלו, ויוכל להיות שבין יום ובין לילה אבד, ואיך יתגאה בדבר שאינו שלו אף בדרך שאלה, כי אחר הרגע יבוא מי שכל זה שלו ויקחנו מאתו. ובזה יקנה בלבבו רוח נמוכה. וכבר אמרו חז"ל (סוטה ה':) כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן וכו'. וכאשר כתבנו שזה המועיל מאוד לכפרת עוון האדם. כי כאשר יכנע לבבו בקרבו, בזה נכנעין ונשברין כל בחינת הקליפות אשר סבבוהו מעת חטאו, והכל ממחצית השקל. כי כאשר יתן אל לבו בחינת מחצית השקל, שנזכר שאפשר יש בידו עוון כל העולם בהכרעתו אותם לחוב ח"ו בחטא אחד משלו וזה יוכל להיות אפילו באדם הנשמר מחטאים כי אי אפשר שלא יבוא פעם אחד מיום הולדו לידי חטא ואפשר היה אז העולם עומדין במחצית השקל והוא הכריע לחוב, ומוכרח הוא לכפר בעד כל נפש בית ישראל שהוא חב בדמיהן לגרום רעתן ח"ו. ועל כן בזה יהיה לבבו נשבר ונדכה, וזה יהיה לכפר על נפשותיכם כי גדולים נמוכי רוח וכו' כאילו הקריב כל הקרבנות כנאמר.

895

896גם יאמר והדל לא ימעיט על דרך המבואר אצלינו במקום אחר. כי אף שמדת הענוה היא המדה החשובה בעיניו יתברך יותר מכל המדות כמאמר חז"ל (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה ס"א, א') יען משח ה' אותי לבשר ענוים. חסידים צדיקים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן. ולהיפך בגסות הרוח שהוא גבהות הלב אמרו (בסוטה ה'.) שהוא חמור יותר מכל המדות רעות וכמה הוא נבזה ומאוס ומתועב לפני המקום ברוך הוא עד שאינו יכול לדור בשכונתו כלל. מכל מקום הנה נמצאת לפעמים בקדושה והיא משובחת מאוד שעל כן לא נימנית במצוות לא תעשה היא וכל המדות רעות, כי כל המדות אף שהם יותר חמורים מהעבירות גופייהו כאשר העיד בזה איש אלקים מרן מה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה בתחילתו. מכל מקום לפעמים הם נלקחים אל הקדושה ואז המה חשובים ונפלאים מאוד. שעל זה אמרו חז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א, ג') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה היצר הרע, שהוא טוב מאוד. והוא כשהאדם זוכה להפך המדות רעות שבו לשוב לעבוד עמהם עבודת שמו, נאים הם ומשובחים וטובים מאוד כאשר כתבנו בזה במקום אחר. (רק הסמ"ג מנה במנין הלא תעשה גסות הרוח כמו שכתב בדבריו (לאוין ס"ד) וזה רק להמשתמש בה בעבירה כנזכר ולא כשהיא בקדושה).

896

897ועל כן נאמר ביהושפט מלך ישראל (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה', כי אם יחשוב האדם בלבו שהוא וכל מצוותיו אינם נחשבים לכלום, הנה כן יעשם שלא לדקדק בהן אם יהיו נעשים על צד היותר טוב או לא ובלא לב ולב. כיון שגם אם יעשם בדקדוק, אינם נחשבים. מה לו לדקדק בעשייתם. ולפעמים ישמט ידו ולא יקיימם כלל למיעוט ערכם בעיניו. אבל אם יחשוב האדם בקרבו שבמצוותיו גורם תענוג ונחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, וגורם על ידיהם יחודים וזיווגי מאורות השמים למעלה ליחד המדות ולגרום זיווג בארבע אותיות שם המיוחד ולעשות מהם קישוטין מופלאים ונוראים לשכינת עוזינו וכל מצוה ומצוה וכל תפילה מתפילתינו עולה ויושב בראש אלהי צבאות בכתר ועטרה על ראשו, והוא כביכול מתעטר ומתפאר בהם ועושה אותם עטרה לראשו כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שממעשיך נעשים פאר ועטרה לראשו כמו שמבואר מזה בדברי חז"ל (חגיגה י"ג: ובתוספות שם, ובשמות רבה כ"א, ד' ובזוה"ק בשלח נ"א.) גודל הכתרים הנוראים שנעשים למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא ממעשה מצוותינו. וכל העולמות עליונים מקבלים ברכה ושפע ורחמים וחיים ואורות מאירין בשמים ונעשים מלאים זיו ומפיקים נוגה על ידי מצוותינו. ובהעלות אדם זאת על לבבו הלא כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן הוא יבער ויתלהב ויקד כיקוד אש ממש ויותר לרדוף אחר כל מצוה ומצוה בכח שאין לו קץ ובכח שאין לו הפסק וכארי ישאג וככפיר יתן קולו תמיד מקירות לבבו לרדוף כקורא בהרים לחפש אולי יקרה לו איזה מצוה ממצוות ה' לקיימה בכל לבבו ונפשו ומאודו בכל אבריו וגידיו בכל עוז ותעצומות ולדקדק עליה שתהא נעשה על צד היותר כשר ומהודר וטוב ויפה. ולא יעצרנו ולא יעכבנו גשם ושלג ולא ממון ובית ואשה ובנים, וכל שיש לו בבית ובחוץ כלא וכאפס ואין יהיה נחשב לו נגד עשיית וקיום מצוה אחת. ומי גבר יחיה ויוכל לפרט זאת בשפתיו כל ימי חייו, או לכתוב על הנייר בדיו, אם היה אדם רואה מצוה אחת בשמים בגדולתה, איך היה רודף כמשוגע יומם ולילה באין לחם ומים לחפש אחר מצוה הקטנה שבקטנות ולא היה מרגיש כלל אם הוא בגוף והיה שוכח לגמרי מנשיאת אשה ואכילה וכל צרכי העולם והנה גבהות הזה הוא מעולה ומשובח מאוד אחרי שבא מזה לעבודת ה', והאמת כן הוא שכל מצוה חשובה למעלה ככל הנזכר אם היא נעשית כראוי באהבה ויראה ומחשבה טהורה ונכונה בדיבור ומעשה.

897

898ואמנם זה הגבהות אינו אלא טרם בואו לקיים המצוה בכדי שעל ידי זה יתלהב אל המצוה, אבל בעת קיומו המצוה ומכל שכן אחרי כן כשיחשוב שעשה איזה עשיה ותוגדל לבבו על שערה אחת להיפך מקודם שעשה המצוה, פיגול הוא לא ירצה והוא ומצוותיו אינם נחשבים והלואי שלא עשאה משיעשנה ויחשוב בתפארתה כי אש עד אבדון תאכל. כי אדם המקיים המצוה כראוי, הנה כל המצוות הם התדבקות אלהות מה שאדם מתדבק עצמו אליו ברוך הוא על ידי קיום מצוותיו כי הוא יתברך נעלם במצוותיו כי כל מצוה הוא רצונו שרצה שנעשה זאת והוא ורצונו אחד וכשאדם מקיים מצוה אחת הרי מתדבק בה' אלהיו, וכשאדם מתדבק בה' זה הסימן בראשון וראשונה שנעשה נכנע ושפל ברך ולבו נשבר ונדכה לשברי שברים, כי הבא לחצר המלך הפנימית, ואף אל שער המלך כשאדם בא, לבו נשבר ונכנע. מכל שכן המתדבק במלך המלכים ברוך הוא, שאין הקב"ה שוכן כי אם את דכא ושפל רוח. ואיך יצויר בנפשו שקיים איזה מצוה אם אינו נשבר לבבו ונדכה עד דכדוכה של נפש אחרי עשותו המצוה. כי מי שלבבו יראה איזה ניצוץ כל דהוא מחיות אלהות באמת, הרי יכנע ויקטן וישבר לבבו באמת לידע כי עדיין לא נגע בעבודת שמו יתברך לא מניה ולא מקצתיה כראוי לעבוד למלך גדול ונורא כזה. כי הלא אפילו אם יעבוד יומם ולילה היש בו די לצורך עבודת מלך גדול ונורא כזה הטוב והמיטיב ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ולולי שהקב"ה הוא הטוב האמת, ובאמת שהוא מקבל מצוות עמו בני ישראל אם נעשין כראוי בכל לבב כאשר יוכל האדם, להיות נעשין פאר ועטרה לראשו וככל אשר הזכרנו. אבל זה הוא ברוב חסדי המקום ולא מצדינו, כי עדיין לא עבד אדם מעולם כראוי לעבוד לו. אף לפי ערך עבודה אנושית קשה לעובדו ככל הראוי מאדם לעובדו, כי הלא אין שיעור וערך לזה, רק על כל פנים הקב"ה מקבל באהבה אם נעשים על כל פנים ביגיעה הראוי ודקדוק רב שיהיה על צד היותר טוב יפה ומהודר ובמחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה והכל בחסדו לא עבור צדקותינו.

898

899אשר על כן כאשר יוגדל לב האדם אחר המצוות על שערה אחת מכאשר היה, לא פגע ולא נגע כלל בהמצוה לא מיניה ולא מקצתיה. וגם אם לא הוגדל במצוה רק שלא נכנע לבבו בהמצוה, גם זה הבל הוא. רק קודם עשותו המצוה נכון ונכון טוב וטוב להעלות בלבו כל מיני גבהות בהמצוה כי באמת הקב"ה מקבל ברוב חסדיו באהבה כל מצוה כשנעשית כראוי להיות נעשה ככל אשר הזכרנו, ועל ידי זה יעשה המצוה לפי ערך כוחו ככל אשר יוכל באהבה ושמחה באימה ופחד לומר מה אני גורם במצוה זו כתר הכבוד לקוני ושאר הדברים שהוזכרנו ממילא תפול עליו אימה ופחד, ובלבו יוגדל אף על פי כן האהבה והשמחה שזוכה לעשות כל אלה בחסדי המקום ויעשנה על צד היותר טוב, ובזריזות היותר אפשרי, כי תצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת המצוה עד אין קץ וערך וכמעט שיחלה חולת אהבה על מצוה אחת, כשלא יקרה לו כל כך כאשר עם רצונו. ואפשר לזה רמזו חז"ל (אבות ב', י"ח) שאמרו ואל תהיה רשע בפני עצמך, כי כאשר האדם יהיה רשע בפני עצמו אם כן הלא כל מצוותיו להבל ותהו נחשבים, כי (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', וזבח רשעים תועבה (משלי ט"ו, ח'). ואם כן מה לו לעשות המצוה או ללמוד תורה וכדומה. ועל כן אסור לאדם להיות רשע בפני עצמו.

899

900ולזה אמר כאן והדל לא ימעיט כלומר כי מי שהוא עני בדעתו כלומר שהגיע קצת לבחינת הענוה על כל פנים לא ימעיט את עצמו מכל וכל להיות רשע בפני עצמו כי אדרבה אל המצוות צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז.) וכל העולמות תלוים עליו. ואם יעשה מצוות כתקנן הרי מרבה שפע אור ומחיה את כל העולמות, ולהיפך ח"ו כשיעבור עבירה, ממעיט האור והשפע מכל העולמות עליונים ותחתונים וח"ו כולם מקללים אותו על אשר חיסר לחמם והשפעתם כאמור (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום וגו'. ועל כן כל העובר על הפקודים בעת שהוא עובר עליהם לעשותם, העשיר בדעתו לא ירבה שלא יתגדל על ידיהם ח"ו לומר שעשה מצוות רבות כראוי יתר על חביריו ותוקד לבו בקרבו על זה, והדל בדעתו לא ימעיט לומר שמצוותיו אינם נחשבים לכלום, ושניהם לא ירבו ולא ימעיטו ממחצית השקל הוא בחינת הבינוני, והוא כמו שאמרנו. שקודם המצוה יחשב בעיניו עשיות המצוה כעל כל הון רב, לרוב גדולת ה', כי הקב"ה ברחמיו מקבל המצוות הנעשים כראוי במאוד מאוד. ובעת עשותה ומכל שכן אחריה, יוכנע וישבר לבבו לומר כי הוא עדיין לא התחיל לעשות כראוי לעשות למלך הכבוד. כי כשיעשה מצוה אחת קצת באמת, ממילא ידבק לבו קצת בה' ויכיר גדולת הבורא במקצת ואז יוכנע לבבו מכל וכל לומר איך אלך ואעבוד את ה' במסירת נפשי ממש, כי עדיין לא התחלתי על אחת מני אלף. ונחזור לענין שמדבר בעושי תשובה על ידי כניעת ושבירת התאוה ועל ידי הכנעת הלב ברוח נמוכה. ולזה מסיים הכתוב,

900

901ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו' לכפר על נפשותיכם. כי האל הטוב והמיטיב בראותו גודל חמדת בני ישראל הנכספים ומתאוים לפייס את מי שאמר והיה העולם במה שמרדו נגדו, על ידי ביטול תאותם ואפיסת כוחותיהם ביגיעה רבה לתת את נפשם אליו להכניע ולשבור בכח גדול דברים שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן וישבור רוחו בקרבו שיהיה רוחו נמוכה תמיד, והעינים להשפיל למטה להיות תמיד במורא והכנעה ובושה לפני מלך גדול ונורא ברוך הוא. והנה בזה ודאי עושה לו זדונות כזכויות, לצד שעל ידי העבירות בא לעבודה תמה הזו שהוא חשוב ומקובל לפניו הכנעת התאוה ובחירת מדת הענוה. על כן לפי שהעוונות הביאו לו שיעשה את כל המעשים האלה, הנה המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וכן העוונות הללו שזיכו לאדם הזה בעבודת בוראו, הרי זכות העבודה תלוי בהן ואז נעשה מהם זכויות, לצד שבאמת נעשה מהם זכויות אצל האדם, ובזה הם מכפרים עליו לעולם ביותר ויותר כי יש לו זכויות רבות להתכפר עמהם.

901

902וזה אומרו ולקחת את כסף הכפורים. מה שבני ישראל נכספים ומתאוים להתכפר מעוונותיהם על ידי הכנעה גדולה ובושה ושבירת תאותם. ויהיה לכפר על נפשותיכם, שיהיו שמורים ועומדים לכפרה כי אין אדם אשר לא יחטא לעולם בשוגג דשוגג בהרהור מה, וכדומה. ויהיה זה תמיד לכפרה עליהם על עוונותיהם לצד שנעשה מהם זכויות רבות, והמצוות יגינו עליו לכפרה על נפשו.

902

903גם יאמר ולקחת את כסף וגו'. על דרך מאמר שמואל הנביא לשאול בחיר ה' (שמואל-א ט"ו, כ"ב) הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים וגו'. כי באמת נמצאים בני אדם גם בני איש שיחשקו מאוד לעשיות המצוות כמו להתפלל בכוונה ולהניח תפילין בחיל וברעדה, וכדומה להדר אחר אתרוג מהודר וסוכה נאה ומפוארה וטלית נאה וכדומה, והכל בקום ועשה בגלוי בזריזות והידור מצוה. ובביתו אין כל ואין עונה שיהיה נשמר מדברים שאינן ראוין כל כך בביתו בצינעה במחשבתו כמו הרהורי עבירה הקשים מעבירה וכדומה בדברי סתר במקום שאין אנשים שם משתדל להיות איש בכחו להתאות ולעשות מעשי הגוף בתאות הבהמה ויותר. וממילא יומשך אם יארע לו איזה ספק איסור לא ישגיח כל כך. כי זה הנשקע למלאות תאות לבבו, אי אפשר לו להפרד ממנה כל כך אם לא בעבירה מפורשת. אבל כשאינה גלויה כל כך יבקש לו היתרים כאשר יוכל לחפש בספרים הנה והנה אולי ימצא לו דעה אחת לפחות המיקל בזה ויסמוך עליו. ומה שבגלוי לעין כל במצוות הגלוים בקום ועשה הוא צדיק חסיד ישר ונאמן.

903

904ובאמת שאין האדם מרגיש זה. כי הנה הוא עושה מעשיו הנגלים לשם שמים כאשר עם לבבו, ואינו יודע כי גם גניבת פיתוי היצר הרע שמה, להיות צדיק וחסיד בעיני הבריות וכולם יראו וידעו כי אתו היראה והעבודה לה', והכל ישבחוהו ויפארוהו לומר כי אין קדוש כזה בנמצא. וראיה, שאם יהיה בדרך בשדה יחידי, לא ידקדק כל כך בתפילתו להתפלל כאשר בבית המדרש, גם לא יהדר כל כך אחר אתרוג הטוב והיפה אם יהיה בדרך במלון, וכדומה בדברים האלו. ואם אין האדם נותן דעתו ולבו באמת להשכיל היטב היטב לשקול בפלס הרים, אם כוונתו רק לשמים שלא להתערב לו חמדת תפארת מן האדם על אחת מני אלף, או שנדמה לו שהוא לשמים ובאמת תאותו נמשכת לשם להיות חסיד המפורסם, ואגב התאוה נדמה לו שכוונתו לשמים. כי בהתאוה לבד לא היה עושה זאת כי לא במתים דיברה תורה משקרן וצבוע שיעשה מעשיו בכוון להתפאר בהם שלא לשם שמים. רק שבאמת הוא עושה לשם שמים, ורק התחלת מצותו היה מן התאוה שנמשכה בצד אחר, ועבור חמדתו נדמה לו שעושה לשם שמים. וראיה, שחושק שיהיו בני אדם שם בעת עשותו הדבר הזה כמו התפילה בכוונה, ואתרוג היפה חושק שיראו הכל מובחר מצותו, וכדומה. וכל אלה תאוות הדקות שלא ירגישם אדם כל כך, כי אם עד שיתן דעתו היטב היטב עליהם.

904

905עוד סימן לזה. שאינו נהנה כל כך אם רואה חבירו עושה גם כן כמוהו ויקרה לו גם כן אתרוג טוב כמוהו או יותר ממנו, לא יהנה מזה. והיה חפץ שלא יהיה ביד אדם זה הדבר כי אם אצלו. והכל כי חפץ בתפארתו והנאתו. ולוּ היה זה חפץ ה' כמו שנדמה לו, היה מתענג כעל כל הון רב, בראותו חבירו מתנהג בחסידות כמוהו. ודבר זה באבנתא דלבא תלי. אף שידמה לאדם שאינו בכזה, אם לא ייגע עצמו על זה ושיבר עצמותיו ותאוות לבבו בנסיונות רבות, עדיין מבחוץ הוא ולא עמד בחצרות בית ה' הפנימים. ולזה אמר שמואל הנה שמוע מזבח טוב. שזה הוא העיקר לשמוע בדבר ה' להיות יראתו על פניו לבלתי תחטאו בחדרי חדריו, ולא להיות צדיק וחסיד לזבוח קרבנות רבות ולעשות מצוות יומם ולילה ולהמשיך כל המצוות אליו, ויראה בעין רעה את חבירו כשעושה מצוה כי חפץ שכל המצוות שבעולם אליו יגיעו. כי אין זה דבר ה' לאמיתו.

905

906ולזה אמר כאן ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד. כלומר זה כסף הכפורים מה שאיש על דגלו כסוף יכסוף להתכפר לפני ה' באמת בצינעה בסתר, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד כלומר שיהיה זה למעלה מעבודת אהל מועד בהקרבנות, כי שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. וזה יהיה לכפר על נפשותיכם. כי זה עיקר הכפרה היראת ה' שעל האדם בהיותו בביתו בכל דבריו בצינעה בשכבו ובקומו במאכלו בזווגו כמאמר הכתוב (תהלים כ"ד, י"ד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם כאמור בזוה"ק (חלק א', רל"ו:) שסוד ה' הוא בבחינת הברית כי הוא דבר שבצנעה ואין אדם רואהו. כאשר שם ירא את ה' אז סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם ודי בזה.

906

907ועשית כיור וגו' וכנו נחשת לרחצה וגו'. להבין אומרו כאן לרחצה שהוא לכאורה מיותר, כי הלא מפרש להלן כל עניניו ונתת שמה מים ורחצו אהרן וכו'. והנראה כי הנה נודע להבאים בסוד ה' בקבלת מרן הרב האר"י ז"ל (בסוד נטילת ידים שחרית) בכוונת נטילת ידים שהוא להפריד הקליפות והחיצונים הנאחזים בעשר אצבעות הידים בהקצוות לפי ששם מתגלים ה' גבורות מנצפ"ך בכל יד ויד, ובמקום הגבורות שם נאחזים הקליפות, והם מסתלקים ומתפרדים על ידי המים הנשפכין. כי מים הוא בסוד החסד ומימי החסד הם הדוחין ומגרשים הקליפות לבל יינקו משם. והנה באצבעות הרגלים בהקצוות גם שם הרגיעה שידה להיות בהם אחיזת הקליפות בסוד אותיות הכפולות אשר במנצפ"ך. ואולם לאשר כי שם המה דינים קשים למאוד בסוד עקביים עקבי דמשיחא ששם חוצפא יסגי והחיצונים יש להם שליטה גדולה מאוד באופן שאינן נגרשים משם בכל ימות החול כי אם בערב שבת קודש שאז נתוסף אור גדול בכל העולמות בסוד תוספת שבת, ויורד האי שלהבותא דאשא להפריד הקליפות מהעולמות טרם בא שבת קדשנו, ואז הם נרחצים גם למטה על ידי חמי חמין לרמז על האי שלהבותא דאשא, ואז ברשפי אש שלהבת י"ה מה שהאדם רוחץ על כל פנים פניו ידיו ורגליו בערב שבת קודש מגרש מעליו כל בחינת אחיזת הקליפות שנתאחזו בששת ימי החול. ועל כן השוה הכתוב חיוב הרחיצה הזו לחיוב סעודת שבת כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בפרק ל' מהלכות שבת הלכה א'-ז') וזה לשונו: ד' דברים נאמרו בשבת ב' מן התורה וב' מדברי הנביאים. שבתורה, זכור ושמור. ומהנביאים, כבוד ועונג. איזהו כבוד זה שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד שבת וכו'. איזהו עונג זה שצריך לתקן תבשיל שמן וכו' ומשקה וכו'. הרי שהרחיצה והסעודה הושוו בפסוק אחד. כי חיוב גדול הוא ותיקון רב בעולמות עליונים ותיקון לנפשו ורוחו ונשמתו לטהרם ולרחצם מכל בחינת אחיזת החיצונים הכל כנודע לחכמים יודעי העתים. והנה נודע אשר עיקר בחינת אחיזת החיצונים בנפש האדם לא נמשך אלא מהאי זוהמת הנחש שהטיל בחוה ויצאו בניה אחר כך מזוהמים בזוהמה ההוא. ועד היום הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב (בראשית ג', ט"ו), שבכל בחינת הקצוות ועקביים הן בידים הן ברגלים שם מקומו להתדבק ולהתאחז שם. ונחש הוא היצר הרע הוא השטן חושבן נחש עם הכולל, עד היום הנושך עקבי סוס וגו' (בראשית מ"ט, י"ז), כי אין מקומו אלא בעקביים ששם חוצפא יסגי.

907

908ועל הענין הזה היה רומז הכיור כי הכ' רומז על עשרים הקצוות שבידים ורגלים שנאחזין שם החיצונים והוא עבור ששם מתגלה בחינת הגבורה ובמקום הגבורה שם אחיזתן כאמור. ולזה סמך הכ' אל רי"ו מספר גבורה וזה כיו"ר עשרים אצבעות הנאחזים בגבורה, ונחש הוא השטן תשופנו שם בעקבו, ובזה צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו כפירוש רש"י ז"ל שם בפסוק (בראשית ג', ט"ו) ואתה תשופנו עקב, ואף משם תמיתנו וכו'. ועל כן היה של נחשת לרמז על זה ששם הוא אחיזת הנחש. ות' היא תמות כמאמר חז"ל (שבת נ"ה.). כי החיצונים כל מגמתם להרע, ולהיטיב לא ידעו. ובמקום אחיזתן ממיתין תיכף כאשר יוכלו. (או אפשר נחשת נחש תשופנו, והבן) אך ה' לא יעזבנו בידו, וצונו לגרשו משם על ידי מים הנאמנים מימי החסד, ועל ידי הכלי הנקרא אנטל או נטלא שעם הכולל הוא חושבן הוי"ה ואדנ"י כמו שאיתא בכוונות, שבזה הוא מרחיץ ומטהר את אברים הללו מגילולי עבודה זרה הם הקליפות שסביב רשעים יתהלכון.

908

909והנה נראה בזה נכון שעל כן היה הכיור נעשה ממראות הצובאות של נחושת שאמרו חז"ל (תנחומא ומובא ברש"י ויקהל פסוק (ל"ח, ח') במראות הצובאות) שהיו מראות שרואות בהן בנות ישראל כשהן מתקשטות, והנשים הביאו אותם לנדבת המשכן והיה משה רבינו מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע. אמר לו הקב"ה קבל אותם כי אלו חביבים עלי שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהן יגיעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה וכו' ונוטלת המראה ורואה עצמה עם בעלה במראה וכו' ומתוך כך הביאו בעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם וכו' עד כאן. ולכאורה מפני מה דוקא לכיור הוקדשו אלו המראות ולא לשאר כלים שהיו של נחושת. וחז"ל אמרו שם לפי שהוא עשוי לעשות שלום בין איש לאשתו על ידי המים המרים וכו'.

909

910ועוד לאלוה מילין על פי הנזכר. כי נודע אשר אותו הדור שהיה במצרים כולם היו גלגולי נשמות מניצוצי קרי שיצא מאדם הראשון באותן ק"ל שנים שפירש מאשתו, והמשיך אותן הנשמות שהם באים מצד הטוב להאי קליפה תקיפא דאיקרי רע וכו'. ונתגלגלו בשלושה דורות וקבלו עונשם. שהם בדור המבול ודור אנוש ודור הפלגה. ואחר כך נבחנו שנתגלגלו בדור ההוא שירדו לגלות מצרים. הכל כמו שאיתא בדברי הרב ז"ל (בפרי עץ חיים שער חג המצות עיין שם). ושם במצרים כבר היו בסוד התיקון במה ששמרו בריתן מלהתערב בעם אלהי נכר. ונאמר עליהם בקבלה (שיר השירים ד', י"ב) גן נעול אחותי כלה גל נעול וגו', ואמרו חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ד') גן נעול אלו הבעולות גל נעול אלו הבתולות וכו'. ודבר זה להפליא הוא, כי הלא היו בשעבוד תחת המצרים ולא קבלו עדיין התורה והיו עובדי עבודה זרה כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ז, ב') ולא נמצא אחת מהנה שיטמאו בטומאת העריות והעיד עליהן הכתוב בשמו יתברך שהיו כולם בני אבותיהם שלא שלטו בהם המצרים כמאמר חז"ל (שיר השירים ד' רבה פסוק י"ב גן נעול) ועל כרחך זה היה תיקון לזוהמת הנחש שנדבק באדם הראשון והוציא זרעו לבטלה והמשיך אלו הנשמות.

910

911ועתה כשנפרדו מעריות שהוא הרע הזה בעצמו שהיה בהחטא, נתקנו לעלות ממצרים ברכוש גדול וביד חזקה. ועל כן כיור הנחושת המורה על אחיזת זוהמת הנחש, והוא בא לטהר האצבעות מזוהמא ההוא, טוב ויפה הוא להיות נעשה ממראות הללו המורים על בחינה זו במה שהכניעו ישראל זוהמתם. שעל ידי המראות היו נזקקין לבעליהן ולא היו מתאוין לטומאת בני אל נכר. והנה מלת וכנו עם מספר אותיותיו במילוי עולה לחושבן צ"א שהוא צירוף הוי"ה ואדנ"י בחינת הכלי אנטל הנזכר, המועיל להרחיץ ולטהר את קצוי האצבעות על ידי מימי החסד. ולזה יאמר הכתוב ועשית כיור נחושת שהכיור יהיה נחשת לרמז על הנזכר אחיזת זוהמת הנחש בעשרים הקצוות הנאחזים בגבורה, ועל כן יהיה וכנו נחשת לרחצה ש"וכנו" שהוא הכלי המוכן לנטילה יחוד שמותיו הוי"ה ואדנ"י ברוך הוא, יהיה נחשת לרחצה כלומר לרחצה מהאי נחשת אחיזת זוהמת הנחש באברים הללו. ועל כן ונתת שמה מים בכדי להגעילו ולגרשו על ידי המים מים הנאמנים המוכנים להעביר כל טומאה בסוד החסד אשר עליהם שמגרש כל בחינת אחיזת הקליפות. ולזה אמר,

911

912ורחצו אהרן וגו' את ידיהם ואת רגליהם. כי במקדש היו יכולים לטהר גם אצבעות רגליהם מהנחש הכרוך על העקב, אף על פי ששם האחיזה קשה מהדינים קשים השולטים שם, לא כן במקדש כי על כל פנים היו נכנעים שם הקליפות מרבות הקדושה ואור אלהים המאיר במשכן ה' והיו יכולין לגרשם שם גם מאצבעות הרגלים. ועל כן היה הכיור מרמז לכל העשרים אצבעות להראות כי הוא המטהר לכל אחיזתם הן בידים והן ברגלים. ועל כן אמר הכתוב את ידיהם ואת רגליהם ואמרו חז"ל בזה (זבחים י"ט.) כי בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו וכו' מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וכו' ומקדש. כי על כל פנים היה קשה להרחיץ הרגלים לבד, מתוקף הגבורה הנאחז שם, והיה מקדשן בבת אחת עם הידים ומניח הידים עליהם להכניעם ולהיות נטפלים עם קדושת הידים ועל ידי זה היו נטהרים בכַּן הכיור ובמים אשר שמה (המורים על ט' יודי"ן שבשמות הכוללים כל העולמות שהם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן העולים מים כנודע מכוונות) וזאת במקדש ולא במקום אחר. ועל כן,

912

913בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. כי תדע שורש כל המיתות הנאמר בעוברי עבירה אינם על צד הנקמה לומר לפי שמרדת בי אנקם ממך, כי לא זה הוא דרכי אלהינו יתברך שמו וחימה אין לפניו לעשות דבר בחימה לנקום, וכל היסורים והעונשים הבאים על האדם אינם כי אם בחסד האמת מצור העולמים ברוך הוא. או למרק עוונותיו על ידי היסורים הן בעולם הזה והן בעולם הבא בכדי לזכך ולטהר נשמתו מאחיזת הקליפות הנאחזים בה על ידי העוונות שתוכל לשוב לחיק אביה כבראשונה לראות באור פני מלך חיים ברוך הוא ליהנות מזיו שכינתו יתברך, וכמאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז תתל"ז) יהא אדם שמח ביסורין מבטובה שאילו אדם בטובה כל ימיו אין נמחל לו עוון שבידו ובמה נמחל לו ביסורין ועיין שם עוד הפלגת טובת היסורין שאין ערוך אליהם ששמו של הקב"ה חל על מי שיסורין באין עליו וכו' וכדומה. או שבאין היסורין בכדי להזכיר את האדם שישוב בתשובה לפני בוראו כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"א.) נענה ר' עקיבא ואמר חביבין יסורין וכו' עד מכל הטורח שטרח בו וכו' לא החזירוהו למוטב אלא היסורין. או לשאר דרכי טובות שביארנום במקום אחר.

913

914ואמנם זה אינו כי אם שעבור כן ברא הקב"ה את בחינת היסורין בכדי שיהיה לאדם טובות אמיתיות האלה, אבל בכל זאת אין הקב"ה שולח על האדם היסורין כי אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה לעולם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ג', ו'), רק הרע בעצמו שעשה האדם הוא מיסרו ומענישו כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"ט) תיסרך רעתך וגו'. והוא לפי שבעוונות מגביר האדם על נפשו אחיזת הקליפות, והם מוכנים לזה להכות ולפצוע להרוג ולענוש כי זה חפצם ותאותם ברע ולא בטוב. וגם בחינת המיתה זה הוא כאשר האדם מגביר על נפשו אחיזת הקליפות שיעור שיוכלו להמית אותו הם ממיתין אותו תיכף כי צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו רק ה' לא יעזבנו בידו בכח מצוות ומעשים טובים. אבל אם מגביר עליו אחיזתם בעוונות והקב"ה כביכול סר מעליו כי אין אדם העליון כביכול דר עם נחש בכפיפה, הם עושים לו מה שירצו כי השטן הוא היצר הרע עולה ומסטין יורד וממית.

914

915ולזה בא הצווי במצוה זו בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. כי הנכנס אל אהל מועד שהוא מקור הקדושה בלתי קידוש ידים ורגלים הרי הוא ח"ו מכניס אחיזת הקליפות הנאחזים בקצוות הידים ורגלים אל הקודש פנימה, ומשם עושה פגם למעלה בשורש נשמתו אשר בקדושה עליונה באהל מועד אשר בשמים להעלות עליה מחושך החיצונים והקליפות, והם מוכנים להמית. ועל כן ירחצו מים שלא להשריש שורש הקליפות בנשמתו אשר בקדושה ולא ימותו. ועל כן גם בנטילת ידים בשחרית מבואר בספרי חכמי אמת שההולך ד' אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה כמו שאיתא (בתולעת יעקב ומובא במגן אברהם בסימן ד'), כי ארבע אמות של אדם הוא מקומו. ואך היוצא מחוץ לארבע אמותיו הרי הוא מכניס הקליפה למקום טהור ותיכף מגיע הפגם למעלה שיאחזו החיצונים בהקדושה בשורש נשמתו בתחילה וחייב מיתה ח"ו. לכך ירחצו מים וה' עליהם יחיו כדבר האמור.

915

916ואתה דבר וגו' אך את שבתותי תשמרו וגו'. כבר היו דברינו בביאור מקראי קודש הללו בכמה אופנים שונים בחיבורנו סידורו של שבת (חלק א' שורש ה' ענף ב' ובחלק ב' בהקדמה דרוש ה' פרק א' עיין שם). ועוד לאלוה מילין לבאר מה שעוררו חז"ל בזה (שבת ס"ט:) באומרו שבתותי לשון רבים ושאר דקדוקים שנתבארו שמה. ואמנם הנה נודע ליודעי בינה כי שבת קדשנו נחלק לשלושה בחינות בסוד חיוב השלושה סעודות שבה כמבואר בזוה"ק (יתרו פ"ח.) סוד כל סעודה וסעודה אל מה היא רומזת במקור שורשה בעולמות עליונים כפי חילוקי המאורות והיחודים והזיווגים והברכות הנשפעות בעידן כל סעודה ביום שבת קודש. והרב הגדול המובהק מהרמ"ק בספר הפרדס שלו (בערכי הכנויים כנוי שבת) ביאר היטב כל חילוקי היחודים בהשלושה הללו. ואמר כי ליל שבת מכוונת על שם יחוד יסוד ומלכות (והוא בחינת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו הנאמר בקבלת שבת בלילה כי זכור הוא יסוד והוא "אח" של אחד בסוד ספירה התשיעית והד' הוא המלכות, הרי בדיבור אחד נאמרו כנודע. ואפשר על כן אנו אומרים קודם קידוש היום רבון העולמים וכו' מלך אדיר מלך ברוך וכו' ואחר כך אשת חיל. כי היסוד נקרא מלך בסוד יוסף שהיה מלך ואמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ג, ב') בפסוק (תהלים מ"ח, ה') כי המלכים נועדו וגו' זה יהודה ויוסף וכו'. ואשת חיל היא הכלה הכלולה סוד המלכות והוא יחוד יסוד ומלכות בסוד שבת שלום שאומרים אז. כי שלום הוא, ביסוד. ושבת, מלכתא. ועל כן אומרים אז שלום עליכם וכו' בואכם לשלום וכו' הכל לרמז על אור הזרוע לצדיק בעת ההוא כאמור) ויום השבת הוא היחוד סוד תפארת ומלכות ובו נכלל כל הששה קצות (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת בסוף שורש החמישי בחה"ר שם ביארנו בבחינת כל השבחים והודאות הנאמרים. הכל לרמוז על בחינת התפארת אשר יפארו ויברכו לאל כל יצוריו ביום השבת כי היא חדוותא דעילא ותתא ואז השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו בהלו נרו יתברך על ראש כל העולמות כולם במה שמאיר ומופיע ומפיק נוגה מזיו אור הדרת תפארתו לכל נבראיו שברא בששת ימי המעשה. כי מיד אחר הבריאה בכללה סוד יחוד שמים וארץ אז הברכה שורה על דבר שלם, ומברך ומקדש ומאיר לבריותיו אשר ברא בסוד שבת הגדול ליום שכולו שבת שבו עיקר הברכה והשמחה תכלית כל התקוה, לפי שאז יהיו העולמות ביחודא שלים ואז כביכול הקב"ה מתיחד בהם ומתעטר עמם ועושה אותם עטרה לראשו להשפיע להם ולהעניקם מזיו ברכותיו כאשר יוכלו שאת, שלזה ברא הבריאה כולה להיטיב להם מטובו. וכן בכל שבת ושבת שהוא מעין עולם הבא שהקב"ה כביכול מתיחד עם עולמו ומאיר להם ומשפיע להם כל טוב וברכה על ידי היחוד הנגמר בששת ימי המעשה סוד בריאת שמים וארץ וכל צבאם שהוא עיקר היחוד השלם. ובשבת הם מתיחדים ומתקשרים באור שפע האלהי השופע עליהם ומקבלים כל בחינת שפע האור ותענוג ושמחה, והאל הטוב שמח במעשיו במה שנתקבצו ביחוד לקבל ברכתן. ויחוד שמים וארץ הוא יחוד תפארת ומלכות כנודע), ואחר כך בהיות שניהם כאחד אז עולים ויושבים בחיק אביהם ומתעטרים במדת הבינה והחכמה כלולה בה והוא הנקרא שבת הגדול ומרומז במלת שבתון. כי שבת לבד מורה על מלכות כשנתיחדה ביסוד (בסוד שבת שלום הנזכר) והוא"ו רומז על התיחדה עם התפארת ונכלל בו ו' קצוות, והנו"ן שבשבתון מורה על הבינה בחינת חמשים שערי בינה וכו' ומסיים לבסוף בזה הלשון: נמצא שבתון כלול מג' שבתות שבבינה ובהיות היחוד הזה משלושה מדות הללו הנה נתיחדו על ידי הבינה חכמה ועל ידי התפארת ו' קצוות והמלכות בעצמה ולזה נקראו כולם יחד שבתות הרבה וכו' עד כאן. והנה הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תמורה) כתב וזה לשונו: אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם וכו' ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם וכו' הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה וכו'.

916

917וגם אנו נאמר שעם היות נעו מעגלותיה לא תדע מכל מקום נראה כמציץ מבין החרכים בטעם כל דהוא מה שעשה שמו יתברך במצוה אחת שלושה מעלות זה על גבי זה. והוא כי הנה היוצא מתוך החושך הגמור באישון לילה ואפילה אם יבא פתאום אל האור המאיר ובא באור גדול וחזק בהבהקה נפלאה וחזקה לא יוכל אותו האיש לסבול את אורו כי רב הוא ויכהה מאור עיניו כי מחושך הוא בא ולא יסבול פתאום אור גדול, אם לא שירגיל עצמו במעט מעט אור אחר אור תחילה אור קטן ואחר כך במעלה מעלה עד אשר יעמוד נגד אור המבהיק ומופיע ולא יזיק לו, למען יוכל ראות בו. וכן בשבת קדשנו אשר נשמת האדם בא אליו מתוך החושך הגמור דאגת ועצבון ימי החול ושליטת בחינת החיצונים, ואם יתראה פתאום באור החזק המאיר ביום שבת קדשנו לא יוכל אדם לסובלו. ועל כן מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית שמאיר ובא ממדריגה למדריגה תחילה אור קטן ואחר כך אור גדול וגדול הימנו, שיוכל האדם לסובלו. שעל כן שבת במרה נצטוו, כי לא היו באפשרי שיקבלו פתאום אור התורה בכללות על הר סיני בהיותם יוצאים מחשכת מצרים. ואיך פתאום יראו קולות וברקים האלה ואורות ה' שהיה שופע עליהם בקבלת התורה וכמבואר בזוה"ק (בשלח ס'.) כי לצד שהלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים זו תורה על כן ולא יכלו שוב לשתות מים זו תורה כי מרים הם בעצמם. וכאשר כתבנו שאי אפשר להניצפן בחושך לקבל האורה פתאום. ועל כן נתן להם הקב"ה כביכול שם את יום השבת ובמצוה זו האור בא ועולה מעלה מעלה באופן שיוכל האדם לקבלו, ומזה יריחו ריח טעם מצות ה' ונועם קדושתו יתברך, ויאיר להם אור ה' שיוכלו לעמוד במעמד הקדוש ולקבל עול תורתו ומצוותיו. ותראה שאף על פי כן יצתה נשמתן בשמעם דבר ה', ואכן במצות השבת הקדום להם על כל פנים היו יכולים לעמוד טרם בוא דבר ה' לראות האורות והלפידים ולשמוע את קול שופר, והכל אורות עליונים הם. וכן עד עתה אור שבת מתנוצץ פעם אחר פעם כדי שיהא כח בגוף האדם העכור לקבל האור ההוא, וממנו מתברך בכל ימות השבוע לקבל גם שם אורו יתברך כאשר יוכל על ידי התורה ומצוות ה' שלא יכלה נפשו באור נעימות מצוות ה' להמתענגים בה. ועל כן היה בבית עולמים חלוני שקופים אטומים ואמרו חז"ל (במדבר רבה ט"ו, ב') שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים שיהיה האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם וכו'. כי האור צריך שיצא בתחילה במקום צר שלא יתגלה אורו בפתע פתאום ויחשיך עפעפי עין הרואה מלהסתכל בו. ועל כן הוא מאיר במעט מעט ממקום צר והולך ומתרחב, והוא דמיון העושה פי משפך קטן כדי לקבל על ידו רוב המשקה הנמשך אל תוכו.

917

918ומול זה רומזים אותיות התורה הקדושה שכל אות ואות הוא צינור מיוחד להמשיך לתוכו מלעילא לתתא רוב הברכה וההשפעה, ואם קטן הכמות הוא רוב האיכות בו המקבל תחילה במעט מעט עד אשר מאיר לכל העולמות כולם. ועל כן נקרא אות שהוא אות וסימן לדביקות ישראל עם שמו כביכול שעל ידו מתדבקים ישראל באלהיהם על ידי קיומם אות אחת מהתורה הקדושה, ועל ידו יורד ונמשך כל בחינת הברכות ושפע מאתו יתברך לעמו ישראל בקדושתו. ועל כן השבת קודש נקרא ביחוד אות כי הוא אות ודאי לדביקות ישראל בה' אלהיהם ולהשפעת כל הברכות והאורות על ידו במעט מעט כי כל שיתא יומא מניה מתברכין. ובזה יכירו וידעו כי מאתו הוא מנוחתם והוא המקדשם במצוה זו ועל מנוחתם הזה יקדישו את שמו באהבה בראותם נועם חביבתו לעמו, שמתנהג עמהם כאב עם בנו הקטן באהבה להאיר להם מעט מעט כאשר יוכלו שאת.

918

919ולזה אמר הכתוב כאן את שבתותי תשמרו בחינת שבתות הרבה. שבת דמעלי שבתא, ויום שבת, ומה שלמעלה במוסף השבת, ובמנחה. כי כל אלה חילוקי שבתות יש בשבת אחד באורות המפיעין למעלה למעלה. ואל תתמה על החפץ לומר על מה עשה כן אלהינו יתברך שמו לשלוח אורו במעט מעט, ולא כל האור תיכף בהתחלתו, והלא חפץ חסד הוא. כי אות היא ביני וביניכם וגו' לדעת כי אני וגו'. כלומר כי היא בבחינת אות וצינור לקבל הברכה והאורה במעט מעט די אשר תוכלו שאת אחר יציאתכם מן החושך, ולדעת בזה כי חיבתכם לפני הי אני ה' מקדשכם במצוה זו כלומר שאני מקדש אתכם במצוה זו דייקא לפי כוחכם וטבעכם ממטה למעלה.

919

920ועל כן תחילה ושמרתם את השבת. לא אמר את יום השבת. לרמז על שבת דמעלי שבתא היא ליל שבת המכונה הכל אל המלכות בסוד חקל תפוחין קדישין. כי כל עליית ליל שבת הוא לצורכה והוא סוד הה' ה' אחרונה שבשם הוי"ה, ועל כן השבת בה"א. כי קודש הוא לכם. הוא בחיריק דייקא, לרמז אל המלכות סוד נוקבא. מחלליה מות יומת וכל העושה בה מלאכה וגו'. הכל בחינת נוקבא. וגם בה העושה מלאכה מות יומת ונכרתה וגו'. ואחר כך הולך ממדריגה למדריגה ואומר ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'. תחילה שבת לבד, ש' בת. בת היא הנוקבא המתיחדת עם התפארת הכלול משלושה אבות סוד השין כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל. ואחר כך שבתון הרומז להתיחדם בבינה ומשם אל החכמה שהוא קודש לה' והוא בחינת היחוד מכל העולמות וכל המאורות והמדות כולם מתיחדים ומתקשרים ומקבלים שפע אור גדול מעילת העילות ברוך הוא ונשפע לכל העולמות ברכה ושמחה ותענוג ונחת רוח פרנסה דנשמתא פרנסה דגופא לעמו ישראל הכלולים מהכל ומקרבין את כל בחינת הקדושה מכל נבראי מטה לעילת עילתא ברוך הוא ומשם מקבלים כל ההשפעה תחילה אליהם ומהם לכל נבראי עולם כאמור בדברינו במקום אחר.

920

921ועל כן סיים ביני ובין בני ישראל אות היא וגו' כי עיקר אות השבת הוא רק לישראל לבד כמאמר חז"ל בזה (ביצה ט"ז.) כל המצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל וכו'. וכן הוא בזוה"ק (יתרו פ"ח: פ"ט.). והוא כי אור השבת להיותו גדול כל כך בבחינתו, אף התחלה שבו לא היה אפשר להנתן כי אם לישראל שנשמתם וחיותם חלק אלוה ממעל יוכלו הם לקבל האורה על כל פנים במעט מעט. מה שאין כן שאר כל היצורים והנעשים על פני האדמה אי אפשר להם כלל שיקבלו הם אור השבת אף הקטן דקטן שבו. רק שישראל הם המחלקים מברכתם ואורם שפע אור וחיות לדרי מטה. כי הרי אין ברכה בעולם כי אם ברכת השבת, וכל שיתא יומין מניה מתברכין. ומאין היו נוטלין כל צבאות מטה חיותם ומזונם תמיד אם לא על ידי עמו ישראל הכלולים מכל הנבראים ומכל העולמות שלמעלה ושלמטה ומהם מתחלק מזון וטרף לכל. ועל כן בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא לכל צבאות עליונים ותחתונים כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש החמישי ענף החמישי) עיין שם.

921

922עוד יתבארו מקראי קודש הללו על פי אשר הארכנו בתחילת חיבורנו הנזכר בסוד קדושת שבת העולה היא למעלה מכל קדושת החגים והמועדים שצוה ה' אלהינו אותנו. כי בכולם אור הברכה והשמחה שופע בו על ידי כח מעשינו ועבודתינו להזמין ולקרוא את הקודש אל המדות ואורות עליונים ומשם על שורש נשמותינו להתברך באור שמחת יום טוב, ועל כן נקראים מקראי קודש שבני ישראל קוראים את הקדש ומזמנין אותו בכח העבודה. מה שאין כן יום השבת הוא קודש לה' קדוש מעצמו ואור ה' מאיר ומופיע בו בחסדי אלהינו יתברך מעצמו בלי שום אתערותא מאתנו. שעל כן בימים טובים אנו אומרין מקדש ישראל והזמנים מקדימין קדושת ישראל למועדי הזמן לפי שהם מקדשין הזמנים בקדושתם כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ג, ב') אשר תקראו אֹתָם במועדם. ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה.) אשר תקראו אַתֶם כי הם המקדשין המועדות. מה שאין כן בשבת לא נאמר כי אם מקדש השבת כי הקב"ה הוא לבד המקדש השבת בלי אתערותא מאתנו. והבאנו שם חבילות מאמרי חז"ל בזה מזוה"ק ומקבלת מרן הרב האלקי האר"י זללה"ה ושארי המקובלים עיין שם. וכעת אפשר לומר שזה הוא החילוק בין רבי יהודה ורבי אבא הנזכרים בזוה"ק (יתרו פ"ח.) שרבי יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא, הרי שצוה להתענג ולאכול בכדי להמשיך על ידי אכילה זו שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא. אבל רבי אבא אמר לאזדווגא באינון יומין דלעילא דמתברכין מהאי יומא והאי יומא מליא רישא דזעיר וכו'. כלומר שהאי יומא ממילא מליא רישא דזעיר מטלא דנחית מעתיקא וכו' בכח קדושת היום לבד. ואנן צריכין לאזודווגא שם ולהראות שאנו שמחין בשמחתו, כאשר מסיים שם תא חזי בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא וכו'. מורה באצבע שהסעודות הללו אינם כשאר סעודת יום טוב לכוון להמשיך בזה איזה אור מלמעלה כי אם אשר בזה ניכר שאנחנו מבני היכלא דמלכא. ועל כן בהיות שהזמן גורם מעצמו לאורות עליונים נפלאים גדולים וכל העולמות מתמלאין שפע אור גדול בתכלית המאורות והשמחות וצור העולמים ברוך הוא רצונו מאוד אז בשמחת כל העולמות כי יום שמחות הוא לפניו להאיר אל העולם מטובו, כי הוא מעין עולם הבא שיאיר הקב"ה על עולמו באורו להנאות את כל העולם מטובו. ועל כן צריכים אנו לאזדווגא שמה לשמוח בו להתענג בתענוגים האלה אשר בשמו נגיל כל היום בדביקות שפע האלהי הנעשה על כל אדם מישראל בכל עידן ועידן לפי ערך האור המאיר בו ולשמוח בו בתענוג אכול ושתה בכדי שכל הבחינות שבעולם ישמחו ויתענגו מנועם זיו קדושתו המאיר אז בכל העולמות כאשר הרחבנו הדיבור בזה בחיבורנו הנזכר (שורש החמישי בחלק הראשון ענף השלישי) עיין שם ותמצא נחת בעזרת ה' יתברך. וממילא מי שאינו מתענג אז, הרי מראה בזה שמץ שיקוצי טינופת גיעולי גופו שאינו מרגיש כלל בשמחת ה' יתברך ותענוגו המאיר לכל העולמות כולם, ומטוב אדוניו לא טוב לו. ועל כן מאן דפגים חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא, דלאו מהיכלא דמלכא הוא ויהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. כי מי שהוא מבני מלכא או על כל פנים מהיכלא דמלכא ודאי שירגיש הנפש בשמחה המופלגת העצומה אז בכל העולמות, ואם שוטה אינו מרגיש משמחה הזו ודאי שאינו אפילו מהיכלא דמלכא.

922

923ואולם כי חוץ מזו מה שמראה שמץ טינופו בזה, אלא אף ח"ו מכניס חושך במקום אור ועצבון ודאגה במקום אורה ושמחה, ופוגם בעולמות עליונים ועל כן אחזי פגימותא לעילא שח"ו פוגם שם להכניס בחינת העצבון שהוא בחינת הקליפות אל השמחה העמוסה אור הקדושה, ועל כן יהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם, כי הגביר בזה בחינת הקליפות אל שורש נשמתו אשר למעלה והם המוכנים לזה להכות ולהעניש זה דרכם מעולם. והנה בכל דברי הזוה"ק המבוארים הכל סובב הולך על דעה הזו שכל האורות והברכות מופיעים ממילא בלי שום אתערותא. ונראה שגם רבי יהודה ודאי יסבור כן שאין הסעודה באה בשביל להמשיך הברכות והאורות על ידה כי ממילא הם באין ומאירין, והאדם אינו עושה כי אם כפי שהם מאירין כן הוא עושה למטה עבור שמחתו שמחה עצמית במה שמרגיש שמחת ה' יתברך ושמחת כל העולמות. רק כיון שעל כל פנים אם אינו מקיים הסעודה הרי ח"ו אחזי פגימותא לעילא להכניס ח"ו חושך ועצבון במקום אורה ושמחה, וממילא שאינו נמשך בחינת הברכות בשורש נשמתו כי אין הברכה שורה בדבר הפגום, על כן אמר ולמיכל תלת סעודתי כו' בגין דישתכח שבעא וענוגא וכו'. לא שעל ידי זה ישתכח שבעא וכו' רק שאם לא יעשה כן יבטל השבעא וענוגא כי חושך לו ולא אור ועל כן יקיים בגין דישתכח שבעא וענוגא ממילא שלא יבטל האור, והבן.

923

924ועל כן תראה שהתירו חז"ל (שבת י"א.) להתענות תענית חלום בשבת קודש ואמרו (ברכות ל"א:) שקורעין לו גזר דין של שבעים שנה וכו' וגם בזוה"ק בעצמו (ויקהל ר"ז:) מספר בשבחו של המתענה תענית חלום בשבת עיין שם. ולכאורה לגודל החומרא שמחמיר הזוה"ק בביטול סעודה אחת שיהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם ושארי האזהרות הגדולות ורב גודל הפלגת טובות הצפונות וגנוזות השמור למקיימן המבואר שם ובדברי חז"ל (שבת קי"ח.) שאין ערוך אליהם, איך יבטל זה סעודת שבת להתענות בחלומו הרי יצא שכרו בהפסדו ביותר ויותר. ואמנם כי באמת אין הסעודות נצרכים להמשיך האורות כי ממילא נהרין ונמשכין לכל העולמות כולם, ועל כן אין צריכים להאכילה בדוקא, רק שאסור להראות בו בחינת העצב כלל, אבל אם הוא אינו אוכל עבור חלומו במה שיודע שגזירה נגזרה עליו מן השמים לרעה ח"ו, והוא מוכרח להתענות ביום הזה דוקא לבטל הגזר דין מעליו, הרי כל רואיו יעידון ויגידון כי התענית שמחה ותענוג הוא לו ביותר ויותר להיותו יודע שבזה הוא מקרע ומבטל הגזר דין מעליו, ואילו היה אוכל היום אדרבה היה האכילה ח"ו לצער לו ולעצב, והיה זה גורע באכילתו כיון שבאמת אין האכילה מצטרך להמשיך האורות רק שאסור להראות עצב בו, ואצלו בהיפוך הוא שאם היה אוכל היה מצטער והיה מראה עצב והתענית שמחה ותענוג הוא לו, ועל כן גדלה כוחו למאוד שמקרע גזר דין של שבעים שנה מה שאין כן במתענה בחול, כי על כל פנים כמה רוחו נמוכה ולבבו נשבר בקרבו בראותו ביום שבת קודש שכל העולם כולו אוכלים ושותים ושמחים והוא נפרש מהם ומתענג במה שאינו אוכל, כי אילו היה אוכל היה לו לצער גדול ועתה מתענג במה שאינו אוכל, ואילו כל העולם כולו מתענגים באכילה.

924

925הלא תראה מה שאמרו חז"ל (מועד קטן ט'.) גבי שלמה המלך ע"ה כשעשה החג שבעה ושבעה ימים וביטל יום הכפורים וצוה לאכול ולשתות בו בשמחת בנין בית עולמים מאי דרוש אמרו קל וחומר וכו' עד הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו (פירוש ליעבדו קרבנות ולא יאכלו וישתו) אין שמחה בלא אכילה ושתיה. הרי שכנגד יום הכפורים שהוא מצוה מן התורה להתענות וכל הנפש אשר לא תעונה הוא מחייבי כריתות אמרו אין שמחה בלא אכילה וכו'. ועל כן אסור לכל אדם בעולם לומר בשבת קודש שהוא לא יאכל ויתענג בלא אכילה כי הרי העידו חז"ל בדבר חמור כזה שהתירו לאכול ולא אמרו שיתענג אדם במה שיתענה ביום הכפורים, כי ודאי לכאורה היו אומרים בני אדם גם בני איש שיתענגו יותר בתענית ביום הכפורים מבאכילה, אבל אינו כן כיון שבאמת השמחה דוחה את יום הכפורים ואין שמחה בלא אכילה ושתיה התירו לאכול ולשתות לשמח את הלב בשמחה עצמית בכל דבר שיתאוה נפש האדם, ולא כן בתענית חלום שהאכילה הוא לו לצער גמור שלא יבוטל ח"ו הגזר דין מעליו, ואיך חיך אוכל יטעם לו אם יודע שיצא מאפו ח"ו בחרון אף ה' ובודאי התענית הוא שמחה לו, אבל לבבו ורוחו נשבר מאוד בתענית הזה, יותר הרבה והרבה מהתענית בחול, על זה שמתענג בשבת בתענית, והבן זה כי נכון הוא. ועל כן פסקו חז"ל (בשולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח סעיף ב' ג') שבני אדם המעונגים שהאכילה מזיק להם או אותם המתענים בכל יום והאכילה בשבת צער הוא להם שמותרים להתענות, והכל מפני שאין האכילה נצרך להמשכת האורות, וממילא נעשים. כי אם היו הסעודות צורך גבוה כמו שאר המצוות היו מוכרחים להצטער עצמם לקיים מצוות ה'. אבל מי שאינו מצטער באכילה, חיוב גדול וגדול הוא לו דוקא לאכול, כי כבר העידו חכמינו שאין שמחה בלא אכילה ושתיה ככל הנזכר.

925

926ועל זה אומר הכתוב ויברך אלהים את יום השביעי וגו' כי בו שבת וגו' אשר ברא אלהים לעשות. שעוררו חז"ל בכמה מקומות שמלת לעשות אין לה פירוש כמו שאיתא (בבראשית רבה י"א, ו' וברש"י שם). ולדברינו יאמר כי הנה באמת בששת ימים שעשה ה' את השמים ואת הארץ צוה אותנו גם כן לעשות כדוגמתו שעשה בימים הללו, והעשיה הוא לעסוק בתורה ומצוותה להעלותן מיין נוקבין בכח אתערותא דלתתא ולהוריד מיין דוכרין בשפע וברכה והוא קיום העולם וכמאמר חז"ל (שבת פ"ח.) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. כי עיקר קיום והעמדת הבריאה על ידי קיום התורה שישראל מקיימין וכמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קס"א:) בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא וכו' עד זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא דהא איהו מקיים עלמא וכו' עיין שם שהאריך בזה. כי הלא כל הבריאה כולה היתה בהתורה שבה הביט הקב"ה וברא העולם (בראשית רבה א', א'), וכל הבריאה כולה באותיות התורה הן יהי רקיע תוצא הארץ וכדומה. וכשישראל אינם מקיימין התורה בעולם הרי אותיותיה פורחין מהעולם ומלואה, ומוחזר לתהו ובהו. וכמו שהיה בדור המבול שנאבד העולם כולו והפלגה שניצף שליש העולם. ועל כן אמרו חז"ל (אבות ה', א') והלא במאמר אחד וכו' אלא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם וכו' כי המה המקיימים העולם ממש בקיימם את התורה ולהיפך הרשעים שמאבדין את העולם לצד שאינם מקיימין התורה בעולם, אותיות התורה פורחין מהבריאה ונאבד מכל וכל ח"ו. או המעטת ברכת העולם לפי ערך עוברם על התורה.

926

927ועל כן כל הבריאה כולה שברא ה' בששת הימים, הוא לעשות שישראל יעשו ויקיימו השמים והארץ כמו שעשה ה' כביכול השמים והארץ בו' ימים. והוא על ידי כח מצוות ומעשים טובים באתערותא דלתתא בכח היחודים והפעולות הנכונות על ידי התורה ומצוותיה כי אנחנו אין לנו רק לעשות כדרכי אלהינו יתברך על שם והלכת בדרכיו וכמו שהוא עשה הבריאה כן אנחנו מחוייבים לעשות ולקיים הבריאה כולה. אבל השבת קדש בזה ברכו וקדשו מה ששבת מכל מלאכתו שלא עשה בו כלום כי אם יום מנוחה ותענוג אורה ושמחה, וגם אותנו צוה לשבות בו שלא נעשה שום עשיה להמשיך על ידי זה הברכה כי ברכתו העיקרית הוא שהוא יום מנוחה לא עשיית איזה דבר, וכל מצוות שבת הוא שלא לעשות בו שום דבר רק לשבות ולנוח בו, והבן הדברים האלה. כי הלא כל מצוות התורה נקראים מצוות מעשיות שכולם הם בבחינת עשיה להניח תפילין ולעשות ציצית וכדומה. ואפילו במועדים וחגי הזמן יש בהם מצוות מעשיות כמו הסוכה והלולב בחג הסוכות, ואכילת מצה בחג המצות, ותקיעת שופר בראש השנה והקרבת שתי הלחם בעצרת. ועל כולם חיוב הקרבת שלמי שמחה בכולם מושמחת בחגך. והשמחה בהם מצות עשה. וזה שאמר הכתוב בהם (ויקרא כ"ג, ב') אשר תקראו אֹתָם ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה.) אשר תקראו אַתֶּם כנאמר למעלה. כי ישראל הם המזמנין את הקודש במועדי ה' על ידי מצוותיהם, מה שאין כן בשבת קודש שאין שום מצות עשיה מפורשת, רק לקרוא לו עונג. או באכילה ושתיה, או בתענית למי שמתענג מזה באמת שהאכילה מזיק לו, או בתענית חלום כנזכר. כי אין החיוב בו לעשות שום עשיה כי עיקר מצותו הוא לשבות מכל המעשים כאשר שבת בו בוראנו יתברך שמו. רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת דוגמת קבלת שכר ביום שכולו שבת יום מנוחה ושמחה, ולאזדווגא באינון יומין דלעילא וכו' פירוש להיות חבר לזה לשמוח בשמחת אבינו שבשמים כבן השמח בשמחת אביו, ושמחת אביו הוא שמחה לו, כן אנחנו בני ישראל הנקראים בנים לקודשא בריך הוא ושכינתא עמוסים מני בטן, שמחתם הוא שמחתינו ונגילה ונשמחה בישועתו.

927

928ולזה אמרו חז"ל (שבת י':) שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו'. וצריך להבין מפני מה דוקא מצות השבת נקרא מתנה טובה. ואמנם כי באמת הנה חז"ל (עבודה זרה י"ט.) אמרו בפסוק (תהלים א', ב') ובתורתו יהגה יומם ולילה וגו' בתחילת התורה נקראת על שמו של הקב"ה שנאמר כי אם בתורת ה' וגו' ולבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה (כלומר קודם לימודו בתורה הוא של הקב"ה ואחר לימודו נקראת על שמו).

928

929והענין הוא כמו שאמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט מלאכי רמז תקצ"ה) בפסוק (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי וכו' והלא תורת ה' היא שנאמר (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה שנאמר (שמות ל"ד, כ"ח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו'. כי באמת התורה בשמים היתה ומשה שנתן נפשו עליה והורידה לארץ הרי היא שלו ממש כאלו קנאה שזכה בה במה שהורידה למקום שחפץ. וכן כל בר ישראל העוסק בתורה לשמה ומקיימה בארץ הרי הוא מורידה משמים לארץ והיא שלו כי הוא הביאה לכאן. (וכן הוא למעלה במה שהוא מעלה מיין נוקבין על ידי התורה לזעיר ונוקבא והם מעוררים למעלה באימא ואבא שעל ידי זה יושפע להם שפע החיים, הרי הוא המקיים התורה, והבן). ועל כן התורה נקראת לקח טוב שהוא ענין מכירה וקניה כמאמר חז"ל (שמות רבה ל"ג, ו' ברכות ה'.). כי אדם העוסק בה קנאה להיות שלו ובתורתו יהגה כי הוא הנוטלה ומורידה לכאן על ידי האתערותא משלו במה שחפץ בהתורה ומעלה מיין נוקבין בזה ומוריד מיין דוכרין שהקב"ה נותן התורה תמיד למי שחפץ בה בכח אתערותא הזו. אבל שבת קודש נקרא תמיד שבת לה' כי אינו תלוי בתחתונים ואין צורך תחתונים בו להמשיכו כי ממילא ביום שבת השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו לאשר שבת בו ביום הבריאה. ועל כן מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' מתנה ממש שאין אתם צריכים לקנותה במחיר להתיגע עליה להמשיכה למטה, כי היא לכם מתנה גמורה בלי עמל ויגיעה ואינה צריכה לכם ולעבודתכם, ואין לכם במה לקנות אותה כי התיקון שלה אינו שלכם רק מעצמו וממילא היא באה, ועל כן שבתא אתיקר מכל שאר זמנין וחגין משום דכולא ביה אשתכח. פירוש ממילא משתכח בה כולא ואינו צריך לדידן. ועל כן ראו כי ה' נתן לכם. מתנה גמורה נתן שיהיה ממילא לכם לשמחה ולעונג ולקבלת כל הברכות ואור הקדושה.

929

930ובזה נבוא בביאור הכתובים. ואמר, אך את שבתותי תשמורו. פירוש שבתות שלי כי שלי ממש הן בלי שום אתערותא מאתכם ולא כמו בכל התורה שנקראת לקח טוב שאתם זוכין בה בקניה לא כן זה כי אינו צריך לדידכם כלל וכלל. ואמר שבתותי לשון רבים. כי כל הבחינות שיש בשבת, כמו השבת לה' שהוא בתורה ותפילה, והשבת לכם במאכל ומשתה, ומצות השביתה לנוח בו. בהכל אין דבר שיהיה נעשה לצורך איזה תיקון ואיזה אתערותא כי כל התיקונים נעשים מאליהם, רק שהנפש המוטהר המרגיש בתיקונים הנוראים הנפלאים הנעשים בו, ממילא עושה כל המצטרך באהבה בכלות נפשו לה' בתפילה ותורה להדבק בו ולהכלל באור הגדול השופע עתה, ולהתענג באמת בתענוגים הנעשים למעלה, להיותו מרגיש ויודע מתענוגים הנעשים למעלה, בזה הוא מתענג מאוד מאוד. כי שמחת אביו הוא שמחתו ותענוגו, וזה כל התאותו וחפצו מעודו שיהיה תענוג ונחת רוח למעלה, ומתענג מזה עד בלתי שיעור וערך שאי אפשר להעלות על הכתב ולא הלבלר בקולמסו, ובאבנתא דלבא תלי, והמבין יבין,

930

931ולזה אמר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. כלומר השבת שלי, ורק הוא אות וסימן שאתם בני מלכא בני היכלא דמלכא. ומטובי, טוב לכם לשמוח בשמחתי, בתפנוקי מעדנים ושתות יינות מבושמים לרבות השמחה והחדוה והתענוג שיש לכם במה שאני מתענג אז (אבל לא שמחת המאכלים הערבים עצמם. כי גם בשבת ויום טוב אם אדם מתהנה מהמאכלים כפשוטו, שאינו אוכל בחול מהם, הוא שמחת הכרס ולא שמחת ה' כאשר הארכנו בזה שם וכמו שהאריכו בזה בספרי חכמי אמת. רק להתענג בתענוגים באמת במה שיש תענוג ונחת רוח למעלה לפני הקב"ה והוא מתענג מזה עד אין קץ. ולשם זה הוא אוכל לערך האורות הנשפעין מטלא דנחית מעתיקא קדישא לשדה של תפוחים בכל סעודה וסעודה, ולא להנאת כריסו ובטנו. כי זה דבר נבזה ומתועב כבהמה הזו שאוכלת למען תאוותה כנודע). ובזה תדעו כי אני ה' מקדשכם. אני ה' מקדש אתכם לבד בלי שום יגיעה ואתערותא מהם, רק ברצון אמיתי בלי שום דבר אני מקדש אתכם. ואכן אפשר תאמרו כיון שהשבת אינו צריך אליכם והכל ממילא נעשה אם כן לא תזהרו בו ותחללו אותו ח"ו. לזה אמר הכתוב לא כן, כי,

931

932ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מחלליה וגו'. כלומר כי הן אמת שאינו צריך לדידכם, אבל על כל פנים קודש היא לכם שאף הלכם שבו קודש הוא מלמעלה בכח קדושת ה' כדרך המלך בעת שמחתו שרצונו שיהיו הכל שמחים ומתענגים בו ומכל שכן בני היכלא דמלכא ומכל שכן בן המלך. ומחלליה מות יומת כי ח"ו מערבב השמחה שלמעלה ומכניס חושך במקום האור כנזכר למעלה, ועצבון במקום השמחה האמיתי. כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא וגו', כי יום שבת יום מנוחה הוא והעושה בה מלאכה הרי מערבב המנוחה והשמחה של מעלה, ובודאי כבר נכרתה הנפש ההוא וגו' ממקור שורשה כיון שאינה מרגשת בשמחה ומנוחת המלך לעשות אותו יום מנוחה ושמחה רק להתיגע במלאכה, הרי כבר נכרתה הנפש ההיא משורשה. וכמו שמסיים שם בזוה"ק (יתרו פ"ח:) דלא מזרעא קדישא דישראל הוא ויהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. ועל כן ונכרתה גם למטה ותצא נפשו מגופו כי אין לה חיות מלמעלה

932

933ואפשר שרמזה התורה במה שכפלה לשונה לומר מחלליה וגו' כי כל העושה בה מלאכה וגו', ולכאורה באחד סגי. ואמנם כי באמת עיקר צווי התורה בעשה ולא תעשה, הוא על שביתת המלאכה לעשות אותו יום מנוחה ותענוג, ולא על הסעודות והאכילה. והוא מפני שעיקר צווי הסעודות הוא עבור העונג להתענג בתענוגים. ואם לאחד האכילה מזיק לו, ומתענג יותר מהתענית, הרי מותר לו להתענות כנזכר. ואיך היה אפשר לצוות בפירוש על הסעודות כיון שאינם עיקרים לעולם, שרבינו יהודה חסיד שהיה מתענה בכל יום, והיה האכילה מזיק לו בשבת, היה מתענה (כמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח סעיף ג'). רק שאם אין האכילה מזקת לו חייב דוקא באכילה ולא יאמר שהוא מתענג בלא אכילה כי אין שמחה בלא אכילה ושתיה כאשר הבאנו למעלה. ועל כן לא הזהירה התורה בפירוש רק על שביתת המלאכה והעושה בה מלאכה חייב מיתה שהוא דבר השוה בכל. אבל סתם על ביטול עונג שבת לכל אחד כפי תענוגו, רמזה התורה במה שאמרה מחלליה מות יומת, שהוא מופנה לדרשא כי סתם המחלל שבת להכניס עצבון ודאגה באורה ושמחה מות יומת וכאמור בזוה"ק שיהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. ולזה גמר אומר הכתוב,

933

934ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו' ולכאורה וכי חיוב הוא לעשות דוקא מלאכה בששת הימים ומי שאין לו מלאכה מה יעשה ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואולם כי הכל קאי על דבר מלאכת ה' במה שהחיוב על כל אדם בו' ימי החול לתקן הששת ימים במקום עליון בשיעור קומה וכל ימי העולם תלויין לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. כי על ידי שמירת הלא תעשה שאדם נשמר הוא שומר את הששת ימים העליונים ששת ימי הבנין מכל בחינת אחיזת החיצונים והקליפות הנאחזים בקדושה עליונה על ידי עוונות בני אדם, שבזה הרשעים מאבדין את העולם ברבות אחיזת הקליפות בעולם והם אוהבי מדבר ציה ושממה, כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד, י"ב) ושאיה יוכת שער, ואומר (שם י"ג, כ"א) ושעירים ירקדו שם. כי זה כל בחינת חפצם במדבר בארץ לא זרועה, ולא בישוב. ברע ולא בטוב. ועל כן מאבדין את העולם. ועל ידי קיום המצוות עשה שאדם מקיים הוא ממשיך כל בחינת החיות והברכה והשפע לששת הימים ובזה מקיימין העולם כולו כמבואר למעלה. ולזה ששת ימים יעשה מלאכה דוקא לעבדה ולשמרה בכח היגיעה בהעלאת מיין נוקבין והורדת מיין דוכרין, אבל ביום השביעי שבת שבתון קודש לה' שהוא קודש לה' בעצמו שאין שום צורך לשום מלאכה מאתכם להזמין את הקודש אליו כמדובר.

934

935וחזר לומר כאן כל העושה מלאכה ביום השבת מות וגו'. אפשר שבא לרמז כי אף אם ישמור האדם את השבת בכל פרטיה, רק שיכוון בו כבשאר מצוות ה' לעשות מלאכה בו שלא יאמין בקדושת השבת שהוא קודש מעצמו, רק שהוא יזמין את הקודש באתערותא שלא מלתתא להוריד על ידי זה קדושת השבת, חייב מיתה לשמים הוא. כי פוגם בזה בכבוד שבת קודש שהוא קודש לה' יום מנוחה, קדוש מעצמו בלי סיוע מתחתונים. והוא מראה בזה ח"ו פגם השבת שאינו קדוש מעצמו. ועוד כיון שהקב"ה נח בו מוכרחין אנו לעשות דוגמתו לנוח בו ולשמוח בלי שום עשיה ויגיעה להמשיך הקודש, וזה עיקר. וזולתו, העיקר נעקר וחייב מיתה הוא. ולזה אמר הכתוב,

935

936ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם וגו'. כי הנה כבר כתבנו בחיבורנו שם (בשורש הראשון ענף ג') שאף שקדושת השבת שופע ומאיר לכל העולמות בלי שום אתערותא מלתתא מכל מקום אינו מאיר ומבהיק בשוה לכל האדם אשר על פני האדמה להיות כעם ככהן, כבער כחכם. וההבדל הוא מפאת המקבלים. כי מי שנפשו טהורה ומזוככה מכל בחינות עוונות ותאוות הבלי הזמן שהם בחינת אחיזת הקליפות בנשמתו שזר לא יקרב אליה כי קודש היא, אז הקדושה העליונה חופפת עליו ומקיפו מכל צד ומקדשו ומטהרו עוד ביותר ויותר ונותנת לו אורות חדשים ומוחין נפלאין ואורות עליונים להתלהב ולבעור אל ה' בחיות הקודש כל יום השבת ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת ה' אלהיו בכלות נפש ממש ביום השבת, ואור נעשה לו ברזי אור התורה וחידושי התורה שמחדש אז, ובטל ונתבטל ממנו כל בחינת מחשבת הזמן. כי כל היום טרוד הוא בקדושת ה' אלהיו באהבתו ויראתו ועבודתו לעשות לו תענוג ונחת רוח ולהדבק בו בדביקות עצום בחיבור נפלא בכל רמ"ח אבריו וגידיו וחושיו והרגשותיו הידועות לו ושאינן ידועות לו הנגלות והנסתרות שיהיה הכל ביחוד לאל אמת באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה. אבל מי שנפשו לא מטוהרה והיא מתועבת ומגועלת בגיעולי התאוות הנבזות מעשה הבהמה, והקליפות נאחזים בה. ונודע אשר זה הוא סילון ממאיר להשראת הקדושה שאין אני והוא יכול לדור וקצר המצע מהשתרע ואין אדם העליון דר עם נחש בכפיפה הוא היצר הרע הוא השטן שעולה נחש עם הכולל. ועל כן גם בהאיר אור הקדושה על כל העולמות כולן, לו חושך אפילה, שאינו מרגיש בקדושה עליונה לרוב טינופו בתאות הזמן ומכל שכן בעבירות ועוונות. שעל כן החיוב ברחיצת החמין ובטבילת המקוה בערב שבת קודש כמו שכתבנו במקום אחר כי עיקר טבילה בנורא הוא כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט.). ורחיצת החמין היא הטבילה באש במה שאדם טובל עצמו באש של מעלה להיות אש אוכלה אש. פירוש לרמוז לו על ידי זה להכניס אש בלבבו ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים ליבעור ברשפי אש שלהבת יה לעבודת ה' ולתורתו להתחרט מאוד על העבר מה שעבר עליו בביטול רצונו יתברך ח"ו בתאוות הזמן ובכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה אשר לשמו יתברך שלא היה באמת ובתמים, ולקבל מעתה עבודתו כאש להבה אכלה סביב שלא יעכבנו ולא יעצרנו לא גשם ולא שלג ולא אשה וממון וגוף ובנים מכל אשר לו בבית ובחוץ. רק לבבו יהיה בוער ומתלהב תמיד לעבודתו יתברך. ואחר כך יבוא במי המקוה המטהר כל טומאה, מים שהנדה טובלת בהן. והוא רומז על התגרשות החיצונים מהאדם על ידי מימי החסד. והעיקר קבלת התשובה בלב ואז תוכל הקדושה עליונה קדושת השבת לשרות עליהם שלא תהיה נשמתו מלאה נחשים ועקרבים שאין הקדושה יכולה לדור עמהם.

936

937ולזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם. כלומר שישמרו את השבת לראות לעשות את השבת לדורתם לדור תם כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז תש"ן). כלומר שיהיו תמימים ומנוקים מכל עוון ופשע מכל חמדת תאוות הזמן. הן בשמירה הזו בכל ימות השבוע והן אם ח"ו יגע נפשו בימי החול, ישוב באמת בתשובה בערב שבת קודש ואז תשובה תולה לו על כל פנים מכל החטאים שיובדל אחיזת החיצונים מנשמתו, ואז אור יאיר לו בשבת קודש בהילו נרו עלי ראשו. ועל כן מסיים הכתוב,

937

938ביני ובין בני ישראל אות היא וגו' כי ששת ימים וגו' וביום השביעי וגו'. כלומר כי הם אינם צריכים כי אם לדורתם לדור תם שיהיו תמימים שיוכל הקדושה לחופף עליהם, אבל לא לעשות איזה דבר להמשיך הקדושה, כי ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם שיאיר עליהם הקדושה מאתי ולא יגרע מהם בשום פעם מצידי לבד, ולא מצדם כלל. והטעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. כלומר רק ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ועל כן גם הם מוכרחים לעשות כמוני לקיים הבריאה כנאמר. אבל וביום השביעי שבת שנפסק הבריאה, ועל כן גם הם מוכרחים שלא יכוונו לעשות בו שום עשיה כי הכל ממילא נעשה. ובשמירת שבת, בזה נזכרים ישראל לבחינת הבריאה כי עבור שבשבת ממילא מליא רישא דזעיר אנפין על כן נפסק הבריאה אז כנודע ליודעי מדע. ועל ידי זה ברית עולם הוא לידע ולהאמין בזה בחידוש העולם כי הוא ברא העולם בששת ימים. וגם אפילו לאותם שאינם יודעים כל הנזכר, מכל מקום על ידי קדושת שבת מבינים לכל הבריאה שששת ימים עשה וביום השביעי נח. ועל כן צריכים כולכם לעשות את השבת לדור תם שיופיע עליכם קדושה עליונה בכדי שיהיה זכרון למעשה בראשית והוא עילוי ותהלה ושבח גדול לבורא עולם כנודע.

938

939וידבר ה' וגו' לך רד כי שחת עמך וגו'. זה אינו מובן להיכן ירד אם שחת העם, האם לראות במפלתן ח"ו באבדן מולדתו כאשר היה אז חרון אף ה' להומם ולאבדם, ועוד מה נתינת טעם הזה לך רד כי שחת עמך וגו' וכי בשביל ששחתו העם צריך הוא לירד ממעונה אלהי קדם, וחז"ל (ברכות ל"ב.) אמרו רד מגדולתך וכו'. ולפי פשוטו נראה שהוא על דרך משל למלך שגזר גזירה על אחד מאנשיו למיתה או לעונש וכדומה, והיה המלך יודע שיועצו המיוחד הוא אוהב של זה האיש, וכשיבוא האוהב לפניו ודאי שיוכרח לישא פניו לרוב אהבתו, ועל כן צוה שלא יבוא היועץ לפניו ביום ההוא בכדי שבתוך כך יתעביד העונש ומה שיהיה יהיה, וכן כאן שחפץ הקב"ה לחרוץ משפט קשה על ישראל וידע שיועצו ואוהבו הוא משה רבינו הוא אוהב ישראל מאוד וכשיהיה זה בפניו יבקש עליהם וישא לו פנים לרוב אהבתו, על כן בגערה דיבר אליו בלשון קשה וידבר וגו' לך רד, כלומר רד ממחיצתי שאיני חפץ שתהיה לפני בעת משפט הגזירה. ולזה אמר לו,

939

940סרו מהר מן הדרך אשר צויתם וגו'. כלומר כי ביותר ויותר תגדל הבושה והעלבון על מהירת הדבר הנעשה, הלא ימים לא כביר שבאו כולם בברית יחד ואמרו נעשה ונשמע. ויותר מה שראו את כבודי במעמד הר סיני ונגלתי עליהם בערפלי טוהר וכל העולם כולו חל מפני ובריות בראשית חרדו בהגלותי על הר סיני להשמיעם הוד קולי ודברות קדשי מלהבות אש בקולות וברקים. ואיך נהפכו תיכף לסורי גפן נכריה וכמאמר חז"ל (שבת פ"ח:) עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו וגו', ועל כן אין מקום עוד להניח לבקש רחמים ורד ממחיצתי. ובזה נכון עוד להלן,

940

941ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה וגו'. ולכאורה אין מקום לאמירה זו, כי הלא עד עתה דיבר אליו מה חזר לומר ויאמר ה' וגו' ולא היה לו לומר כי אם ראיתי את העם הזה וגו'. ואמנם כי באמת מגערתו של הקב"ה במה שדיבר אליו קשות לך רד תשש כוחו של משה כמאמר חז"ל (ברכות ל"ב.) והוא מורה באמת על הירידה ממקום שעמד בה שלא עצר כח עוד לעמוד במקום גבוה ונורא שעמד שם ונדחה למטה כי תשש כוחו לעמוד שם (ואפשר שגם לזה כיונו חז"ל באומרם רד מגדולתך כלומר שירד ממקום הזה שעמד בו שהוא מורה על גדולתו והדר כבודו לעמוד לפנים ממלאכי השרת כמאמר חז"ל (עיין שמות רבה מ"ה, ג'). ואמנם כי אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ט, ב') איני עושה דבר חוץ מדעתך. ועל כן לא היה אפשר להקב"ה לכלותן בלתי ידיעת משה כי כבר אמר שלא יעשה חוץ מדעתו. ולזה ויאמר ה' אל משה אמירה רכה כי זה מורה על רחמי ה' שאינו חפץ כביכול לעשות בלתי ידיעתו, ומרחוק אמר לו ה' הנה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. אשר על כן,

941

942ועתה הניחה לי וגו'. כלומר שלא ירבה בתפילה משום ויחר אפי וגו', והנה כל המפרשים ראו כן תמהו באומרו ויחר אפי לשון עתיד, כאילו עד הנה לא חרה אף ה'. ואיך ירצה אלהינו יתברך בכוון להיות יחרה אפו והלא הוא בעצמו מתפלל על זה בכל יום תמיד יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי וכו' כמאמר חז"ל (ברכות ז'.). ועוד תמהו באומרו הניחה לי כי הלא עדיין משה לא התפלל כלל ודרשות חז"ל (שמות רבה מ"ב, ט') נודע.

942

943והנראה בזה על פי אומרם ז"ל (ברכות שם) שבלעם היה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה שנאמר (תהלים ז', י"ז) אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע והקשו בתוספות שם מה היה יכול לומר ולקלל ברגע כמימרא, ותירצו שהיה יכול לומר כלם וכו' שהוא שלוש אותיות כרגע במימריה. ונודע אשר לפני זעמו מי יעמוד ואם הוא אל זועם בכל יום איך העולם עומד בזעם ה'. ואמנם כי גיבורי כח הם הצדיקים שבכל דור משככין כעסו ומבטלין הרוגז בכח תפילותיהם ומעשיהם הטובים שמהפכין מדת הדין לרחמים. ולזה כאן כשראה שעם קשה ערף הוא אמר למשה ועתה הניחה לי מלהתפלל עליהם ואז ויחר אפי בהם כלומר כשיגיע זמן הכעס זמן החרון אף ואתה לא תשכך הכעס ואכלם שלא תאמר כי מה אומר ברגע קלה כזו לזה אמר ואכלם שאומר מלת כלם ובזה אגמור הדין בהם חלילה. ולזה אמר,

943

944ויחל משה את פני ה' אלהיו וגו'. ולכאורה מלת פני מיותרת והיה לו לומר את ה' אלהיו, ואמנם שהוא בדמיון היועץ הנזכר במשל שכאשר שומע שצוה המלך שלא יבוא לפניו כלל, והוא יודע שעבור כן לא יחפוץ המלך ראות פניו בכדי שלא ישא לו פנים בראותו אותו, על כן מה הוא עושה הנה הוא הולך לפני פתח בית היכל המלך וצועק בקול גדול ומר ואין מענה בפיו רק ינתן לי רשות שאראה פני המלך ולא יותר, כי יודע שבראות פניו ישא פנימו לבטל הגזירה וכן משה רבינו כראותו שנדחה ממחיצת פני ה' באומרו רד מגדולתך התחיל לבקש וחילה את פני ה' אלהיו כלומר אין רצוני יותר כי אם ראות פני ה' אלהי ואז אני יודע בודאי שישא פניו אלי לשכך כעס וחימה.

944

945גם יאמר ויחל משה את פני וגו'. כי הנה יועץ המלך ואוהבו כשרואה שנעשה דבר הנוגע לכבוד המלך ומלכותו, עליו מוטל לבוא במורא ובושה והכנעה לומר אדוני המלך הרי כן וכן יבוא מזה ואין זה כבודך. ואכן זה לא יאמר לו בפני שום בריה, כי אם בחצרות בית המלך הפנימים כי אין זה כבוד המלך שילמדו אדם דעה ובינה, ואך בסתרי סתרים לאהבת היועץ אינו נמנע מלשמוע מה בפיו כי יודע שכבודו וגדולתו הוא דורש. וכן כאן חילה משה את פני ה' וגו' כאמור למעלה שרצוני לבוא לראות פניו בחצרות ה' הפנימים כי צריך אני לדבר על דבר הנוגע לכבוד המלוכה. וזה אומרו את פני ה' אלהיו. כלומר שהוא ה' אלהיו, ובוער אמיתת האהבה והחמדה אליו יתברך וצר לו מאוד על כבודו יתברך, ועל כן הוא מבקש ומחלה לראות פניו לדבר אתו בסתר. ועל כן כשבא אליו יתברך לא דיבר עמו כלל בלשון תפילה לומר ויתפלל משה או ויצעק וכדומה רק ויאמר למה ה' יחרה אפך וגו' בדרך אמירה לבד בעצה טובה לומר כי הלא ח"ו יתחלל כבודך בכך ולמה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם וגו'. כלומר כי הרי פרעה אמר קודם (שמות י', י') ראו כי רעה נגד פניכם, ועתה כאשר ח"ו יתקיים כן יתפאר ח"ו הגרזן על החוצב בו לומר ח"ו ח"ו כי עינו ראה יותר מעין שלמעלה ויתחלל שמך. ואין זה דרך תפילה כלל רק כיועץ למלך להשקיט הכעס באומרו חוס על כבודך ואל תמהר להוציא דבר לפני אלהים בחינת הדין החזק.

945

946עוד יאמר ויחל משה וגו'. על דרך שאמר רבי זירא (במגילה כ"ח.) מימי לא הקפדתי בתוך ביתי וכו'. ולשון בתוך ביתי לכאורה אינו מובן והיה די לומר מימי לא הקפדתי. ואמנם באמת כי גם במדת הכעס המגונה מאוד מאוד מכל מקום צריך האדם להשתמש בה לפעמים לצורך עבודת גבוה כמו לכעוס על עוברי רצונו יתברך שמו וכדומה בדבר מצוה וכמאמר חז"ל (ברכות ס"ג.) בפסוק (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו, זה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה ואמר רבא אפילו לדבר עבירה וכו'. וכיוונו על זה וכיוצא בזה שאף שהיא עבירה חמורה ממדות הרעות, מכל מקום אם ישתמש האדם בה באמת לצורך גבוה שלא לשם הנאתו ותאותו בשום אופן רק לשם שמים הרי מתוק ומקובל הוא כאשר כתבנו במקום אחר. ועיין בדברי קדוש העליון הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות ברכות פרק ט' משנה א') בפירוש אומרם ואהבת את ה' אלהיך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע וכו' שהוא על דרך אומרם גדולה עבירה לשמה עיין שם. הרי שהוא עבודה גדולה ביחוד השם ובודאי גם הקדוש רבי זירא השתמש בזה לצורך גבוה (כי בודאי ר' זירא היה מקיים והלכת בדרכיו, והבן). ואמנם התפאר רבי זירא שמעולם לא הקפיד בתוך ביתו פירוש בפנימיותו בלבבו לא היה בו שום הקפדה כל דהוא רק מבחוץ היה נראה כמתכעס לפנים שיעשו כחפצו לשם שמים. וגם משה ידע זה שבודאי לא יצא הקצף מלפני ה' ח"ו לכלות את ישראל מלב ולב כביכול, רק מבחוץ בפני ה' היה מראה כעסו בכדי שיראו ישראל ויחזרו בתשובה ובפרט לאשר שאמרו חז"ל (עבודה זרה ד':) שלא היו ישראל ראוין לאותו מעשה אלא בכדי להורות תשובה וכו', ולזה ויחל משה את פני ה' אלהיו שעל כן חילה משה ונשא לבו להתפלל לפי שידע שרק את פני ה' אלהיו פירוש שמה שה' הוא אלהיו בבחינת הדין והכעס הוא רק בפנים מבחוץ לאיים את ישראל אבל לא כן בפנימיות הלב כביכול כי אל רחום ה' ורב חסד, רק שצריך להראות הכעס לפנים בכדי שייראו מלפניו ויחזרו בתשובה אליו.

946

947ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', מלת לאמר לכאורה מיותר כאן, ונראה שירמז על מה שמבואר (בזוה"ק בלק קפ"ו:) בענין כוס של ברכת המזון שצריך המברך שיאמר הב ונברך וכו' בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה וכו' עד דהא כסא דא לקדושא בריך הוא הוי וכו' ובגין כן בעי הזמנה דפומא וכו'. ואפשר לזה ירמז הכתוב (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית. פירוש שקודם תשמור שתוציא בשפתיך לזמן הדבר בפה מלא כדי שיחול הקדושה על הדבר ההוא ואז ועשית שתזכה לעשייה ממש, כי לא יחול כל כך כח המקטרג על הדבר ההוא מאחר שכבר הוכן והוזמן לקדושה. והוא אומרו כאן, זה הדבר אשר צוה וגו' לאמר קחו וגו', כלומר תחילה לאמר בפה ואחר כך קחו כדבר האמור.

947

948ב או יאמר הכתוב לאמר קחו מאתכם וגו'. כי נודע אשר על הדבר הזה ילהב לב האדם בזוכרו אשר האל הגדול הגבור והנורא שערפל לו סתרה ונהורא עמיה שרא, ושמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ומעונתו למעלה למעלה בעולמות העליונים המבהיקים ומאירים ומופיעים ומלאים אורה ושמחה ותענוג לאין קץ, והוא עזב את כל אלה ואיוה למושב לו בארץ התחתונה הלזו ארץ לא מטוהרה ומגושמה בתכלית הגישום והעבות, ואורה מאור החמה אשר הוא נובלות דנובלות מאור שלמעלה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י"ז), ובבית העשוי לו כביכול מדברים הגשמיים מארץ התחתונה כסף וזהב היש פלא והפלא גדול מזה. וכל זה עשה אלהינו יתברך שמו בשביל שאוהב את עמו ישראל ורוצה לדור ביניהם, עזב את כל העליונים והתחתונים, ומעונתו במשכן אשר יכינו בני ישראל אליו להיות לו בית לשבת. ועל כן ודאי כאשר יעלה האדם זאת על זכרונו גודל תוקף האהבה הנפלאה והחמדה עזה שחמד אלהים לשבתו דוקא אצלו בארץ, ודאי אשר אש יבער בלבבו ותלהט מוסדי הרים ויקח את כל אשר ימצא אצלו בבית ובחוץ מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ויקבענו בבית אשר יצוה ה' להכין בשבילו שישכון כבודו בארץ אצל ישראל לאהבתו ומי גבר יחיה ולא יראה למסור נפשו ורוחו ונשמתו וכל אשר לו בעבור זה שהשרה ה' שכינתו בארץ אצלו, ומי יוכל להעריך זאת על הנייר או לאומרו בפה איכות התלהבות יקד יקוד אש אשר יבער בלב האדם על זאת.

948

949ולזה אמר הכתוב זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה'. כלומר כי זה צוני הבורא שאני אומר לכם ואסבור לכם פלאי פלאות הדברים אשר חפץ ה' לעשות, והוא אשר תקחו מאתכם תרומה לה'. פירוש מאתכם שהוא דברים הגשמיים אשר על הארץ וזה יהיה מוגבה ומנושא להיות תרומה לה' שה' ישב בבית ארזים בארץ. או יאמר לאמר קחו וגו' פירוש שאותי צוה לומר לכם קחו זאת בלבבכם אשר מאתכם יהיה תרומה לה' מדברים הנמצאים אתכם יהיה מורם לה'. או יאמר מאתכם תרומה לה' פירוש מאתכם זאת היא לו לפי שאהבה יתירה אהב אתכם ועל כן מצוה לתת תרומה לה' לדור אצליכם מכל העולמות שיש לו. ועל כן כל נדיב לב לזה שיכלה נפשו בזוכרו שה' ישכון אצלו בארץ, יביאה את תרומת ה' פירוש שיביא זאת בלבו, כי תרומת ה' הוא נותן להכין בית דירה אליו בתחתונים, ובודאי יביא כל חלב לה' מן המובחר מובחר שבנכסיו להיות משכן לשכינת ה'. ועל כן יביאו זהב וכסף ונחושת וגו', מי שיש לו זהב יביא זהב וכסף יביא כסף וכל אשר נמצא אתו. כי יכלה נפשו ויכמה בשרו להכין בית בכל יכולתו לאלהינו. וגמר אומר וכל חכם לב יבואו ויעשו את כל אשר צוה וגו' את המשכן את אהלו. כלומר כי כל תרומת ה' שזכרתי כאן הוא הכל לעשות משכן לה' וגו' עד את בגדי השרד לשרת בקודש. כי לא די שרוצה להשכין שכינתו אצלינו, גם רוצה שנעמוד לשרת לפניו פה, שאינו חפץ בשום עבודה מכל העולמות כי בעבודתנו חפץ לעמוד לפניו ולשרתו בבית אשר ישכון.

949

950ג גם יאמר הכתוב קחו מאתכם וגו'. כי הלא נודע שאין חפץ לה' בעולה ובזבח כי שמוע מזבח טוב שאם יקריב אדם כל הקרבנות שבעולם ולא יקריב לבבו לה' בלב נשבר ונדכה בהכנעה ובאהבת אמת בשמחה להמציא לבבו לפניו, אין זה כלום. כי (תהלים נ', י"א-י"ב) ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי אם ארעב לא אומר לך וגו'. והכל הולך אחר כוונת הלב אם באמת עשה להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו כפי מוח חכמתו ושכלו, זה הוא אשר יעלה לפניו. ואמרו חז"ל (מנחות ק"י.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים שלא יאמר העשיר אני מקריב אלף עולות ביום אחד והעני אינו מקריב כי אם תור או גוזל אחד. או בנתינת הצדקה אל יתפאר העשיר שהוא נותן כך וכך צדקה והעני אינו נותן כי אם פרוטה ליום וליומים. כי פרוטה זו וגוזל זה יכריע כל הונו ורכושו של העשיר אם נעשה בכוונת הלב הטוב יותר ממנו לאהבת שמו יתברך, כמאמר הכתוב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, שאינו רואה כי אם לבו של אדם אם נכון לפניו באמת. וחז"ל אמרו (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי. שאפילו לימוד הרבה אינו חשוב לפניו כי אם מעט כוונת הלב כמו שאיתא שם. והנה נודע אשר נתינת התרומה מאוצרות תבואות אדם הוא בשלושה פנים. ודרגה הפחותה אחד מששים והבינוני אחד מחמישים ועין יפה אחד מארבעים (כמו שאיתא בפרק ד' דתרומות משנה ג'). ודבר זה מוסכם מכל הפוסקים שאין בבעל חי שלא יהיה בו ששים כנגד לבו. ואיך לא יתן האדם את לבבו לתרומת ה' מכל הגוף שהוא דרגה הפחותה אחד מששים.

950

951ולזה רמז הכתוב קחו מאתכם תרומה לה'. כלומר מאתכם גופייהו מעצמיותיכם ומה יביא כל נדיב, לבו יביאה שינדב את לבו להביאו לתרומת ה' ואז אני מעלה עליו בכל מה שיביא כאילו הביא הכל כאחד זהב וכסף ונחושת ותכלת וגו' עד סוף כל הדברים. כי אחר שיביא את לבו, במעט שיביא נחשב כאילו הביא הכל כאחד, וה' יראה ללבב. ולזה סיים הכתוב וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'. פירוש עוד מעלה נמצאת באלו הנותנים תרומת לבם לה', כי נחשב אלי בכל אשר המה עושין כאילו עושין את אשר צויתי להם למצוה, וכמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ג' מהלכות דעות הלכה ב'-ג' וטור שולחן ערוך אורח חיים סימן רל"א) שמי שנותן לבו לה' להבין על כל דבר ודבר הבא לפניו אם יש בהם דבר מצוה, או אפילו מדברי הרשות כגון האכילה והשיחה וההליכה וכו' אם יש בהן איזה דבר הגורם לעבודתו יתברך יעשנה, ואם לאו אל יעשנה, זה נקרא עובד ה' תמיד וכו' עד כאן. כי אף שעוסק בדברי הרשות שלא בא עליהן הצווי מה' לעשותן, מכל מקום כיון שהוא מיחדן למצוה שיוכל על ידי זה לעבוד לבוראו בשעה אחרת הרי נעשה טפל למצוה והנטפל למצוה כמצוה. והוא אומרו וכל חכם לב יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' אף שעוסקין בדבר הרשות מעלה אני עליהם כאילו עוסקין במצוה, כי נתנו לבם לה' שלא לעשות רק שיעור הנצרך לעבודתו, ולא יותר.

951

952ד עוד יתבאר הכתוב על דרך מה שמבואר בדברי החסיד הקדוש בחובת הלבבות (פרק ג' משער עבודת אלהים) במעלת העבודה שתהיה מהערת כח השכל ובינת הלב שהיא רצויה יותר על העבודה שלא תהיה כי אם מהערת התורה בפשטותיה לבד, על כמה פנים. וזה לשונו: אחד מהם שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה אדם מכוון בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כוונתו להחנופה ולשבח בני אדם וכו' כי שרשה מוסד על התוחלת וכו'. אך העבודה שהיא מצד הערת השכל לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים לא יתערב בה שום חונף ושם זיוף וכו'. והשני כי העבודה שתהיה מהערת התורה לא תהיה אלא אחר היחול בגמול ויראה מן העונש. ואשר תהיה מהערת השכל לא תהיה כי אם לנדיבת הנפש ורצונה להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלהים לשמו וכו'. והשלישי כי העבודה שהיא מן התורה בלבד יהיה הנראה ממנה על האברים מן המעשים הטובים יותר ממה שהוא צפון בלב מן עבודת אלהים. והעבודה שתהיה מן השכל הצפון בלב כפליים ממה שנראה ממנה על האברים והם חובת הלבבות וכו' עיין שם עוד.

952

953ולזה יאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה', מאתכם דייקא. שתקחו ממוח שכליכם ובינת לבבכם להפריש מהם לה' להיות פרישין ליה למנתיה למעבד ליה רעותא, ולא מהערת התורה הפשטית בלבד. והמעלה יהיה כי כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. כי זה הבא מנדיבת הלב והשכל לא יביא רק תרומת ה' מיוחד לו לבד, לא בשביל חנופת הבריות ולא לקבל תשלום שכר וכאמור. ורמז הכתוב במלת כל נדיב לבו הג' מעלות הנזכרים. כי כל ירמוז שיהיה המצוה כולה לה', ולא תחלק לשנים להתערב בה גם כן זיוף שבח בני אדם אליו עבורה, והוא המעלה הא'. והמעלה הב' הוא, שיהיה לנדיבת הלב לא לתשלום גמול וזה רמז במלת נדיב, שיהיה בנדבה שלימה לא בשכר. והמעלה הג', שיהיה הצפון בלב, יותר ממה שנראה על האברים, וזה רמז במלת לבו, כמדובר ולזה סיים הכתוב וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'. פירוש מי שהוא חכם לב דייקא מהערת שכלו חכמת לבו, אז ודאי יעשו רק כל אשר צוה ה' לא לזיוף ולא לשכר כנאמר.

953

954עוד יאמר הכתוב קחו מאתכם וגו'. על דרך מאמרם ז"ל (בבא בתרא ח':) בפסוק (ירמיה ל', כ') ופקדתי על כל לוחציו אמר ר' יצחק בר שמואל וכו'. ואפילו על גבאי צדקה וכו' וזה אין כבוד למשכן להיות נקבץ בדרך הנגישה שיכול להיות שלא בכל לב הוא נותן כי אם מפני הבושה מגבאי צדקה. וחוץ לזה הנה דבר המוכן שישרה ה' בו, ודאי שהיה צריך להיות זך ונקי מכל נידנוד דוחק ונוגש. ולזה אמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה'. שמעצמכם תקחו אצליכם התרומה ולא שילך הגבאי לגבות אצליכם, רק כל נדיב לבו יביאה וגו' שהוא יביא בעצמו אל המשכן ולא יהיה שום ממונה על הדבר לגבותו. וזה גם כן פירוש הכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. כלומר כאשר ידבנו לבו מעצמו קודם ויביאה למשכן ה' אז תקחו את תרומתי ממנו לא באופן אחר.

954

955גם ירמז הכתוב למה שכתב הרב האלשיך זללה"ה (בפרשת ראה) בפסוק (ט"ו, י') ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'. פירוש שרק בגלל הדבר הזה מה שאתה נותן לה' נדבת לבבך יברכך וגו' כי הלא הצדקה גופא לא שלך הוא, כי לי הכסף והזהב אמר ה' צבאות (חגי ב', ח'), ואין אתה נותן כי אם מה שנדבה לבך ולא יותר. ולזה אמר גם כן כאן קחו מאתכם תרומה לה' שהתרומה אינו כי אם זה שמאתכם הוא מעצמיותיכם והוא שכל נדיב לבו יביאה שאינו מביא כי אם נדבת לבבו במה שמתנדב בלבבו באהבה ושמחה ולא ירע לו על מצות ה', אבל עיקר הנתינה הלא אינו מביא כי אם תרומת ה' זהב וכסף ונחושת וגו', כלומר כי זה הכל שלו הוא, ואין לכם כי אם נדיבות לבב.

955

956ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה. תיבת מלפני משה אין לו פירוש ומאת משה הוה לי למימר, וגם לכאורה הוא מיותר כולו והיה די לומר ויצאו וגו' בני ישראל ויבואו וגו'. ואפשר על פי מה שכתבנו למעלה שנצטווה משה להסביר זאת לישראל את הדבר הגדול אשר נעשה, כי הקב"ה עוזב את כל העולמות העליונים ותחתונים ורוצה לקבוע אהלו ומשכן דירתו למטה בארץ בשביל אהבת ישראל שרצונו לדור בשכונתם ולהיות אצלם אשר על הדבר הזה ילהב לב האדם עד כלות נפשו ממש. והנה נודע מאמר רבותינו ז"ל (בילקוט רמז שצ"ג) בפסוק (שמות ל"ג, ז') והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד וגו' כל מבקש משה אין כתיב אלא מבקש ה' ללמדך שהמקבל פני זקן כאלו הקביל פני שכינה וכו'. והענין ידוע כי הצדיקים נקראים אנפי שכינתא כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קס"ג:) לפי שמאיר בהם אור השכינה כביכול ובפרט על משה רבינו ע"ה שקרן עור פניו עד שנתיראו לגשת אליו. ונמצא תמיד כאשר היו ישראל עומדין לפני משה ודאי שלא היה אחד מהם רוצה לצאת מאתו כל עוד שהיה יכול לעמוד אצלו, כי מי ילך מהנאות מראות זיו השכינה, ואפילו בדורותינו אנו רואין אם אחד בא לקבל פני צדיק הדור אם היה יכול היה עומד לפניו כל היום לא היה מתיגע כי זה ממש כראות פני אלהים כביכול, ומכל שכן אור פני משה. ואמנם כאשר אמר להם משה מעשה המשכן כי ה' יבוא לדור אתם בריש גלי לעין כל בבית אשר יבנו לשמו, וכאומרו להלן (ויקרא ט', ד') כי היום ה' נראה אליכם ונאמר (שם שם, כ"ג) וירא כבוד ה' אל כל העם, ויזכה כל אחד לראות כבוד ה' ממש בהתגלות הרבה, אז תיכף ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה כלומר מלעמוד לקבל ולראות פני משה שהם אנפי שכינתא כי עין בעין יראו בכבוד ה' אשר יהיה בבית הזה, ותיכף יצאו ויבואו כל איש וגו' הביאו את נדבת ה' בכל לבב שיזכו להיות ה' בעצמו ובכבודו נראה אליהם.

956

957ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וגו', להבין כפל ההבאה הנאמר כאן וחלוקת האנשים אשר נשאו לבו, ואשר נדבה רוחו. והנראה כי בעת שאמר משה לבני ישראל את הדברים האלה שרצון הקב"ה לעזוב את הכל ולדור ביניהם לאהבתם, ויכינו לו בית לשבת מרוב האהבה והחמדה וכלות הנפש שהיה לישראל על הדבר הזה, היה בישראל שני כתות ושניהם לשם שמים. כת הראשונה, מרוב החביבות העזה, לא היה יכול לכבוש לבבו כלל, ובעוד עומדו לפני משה נשאו לבו תיכף וקבל עליו לומר הרי עלי לתת כך וכך לתרומת ה'. וכת השניה, כבשו רוחם ורצונם בזה, אף שבער בהם האהבה עזה, לפי שדימו שלכתחילה אסור לעשות כן לקבל עליו אפילו במחשבה לבד לתת כך וכך כי הוי כמו נדר, ולידור אסור אף בדבר מצוה הגם שיש לו זה הדבר תיכף ליתן (כמו שמבואר בשולחן ערוך סימן רנ"ז סעיף ד' וסימן ר"ג סעיף ד' ובט"ז שם). והגם ששני דעות בזה אם מוכרח לקיים המחשבה בצדקה (כמו שמבואר שם בסימן רנ"ח סעיף י"ג בהגה) מכל מקום לענין הקדש כולי עלמא מודים משום שנאמר כל נדיב לב (ועיין בחושן משפט סימן רי"ב סעיף ח' מפורש שם כן) על כן כבשו רוחם עד בואם לביתם ונתנו בתורת נדבה במה שראו בביתם אמרו הרי זו לנדבת ה'. ולזה אמר תחילה ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה שכולם יצאו באהבה ושמחה כאחד לתת נדבת ה' למשכן, ורק שתי כיתות היה בהם, אחד ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, שתיכף אחר היציאה ממש הביאו כל אשר נשאו לבו מכבר בעומדו לפני משה ואת אשר נדר שילם תיכף ולא איחר, וכת השניה לא תאמר שח"ו נתרשלו במחשבתם לקבל עליהם תרומת ה' לא כן, כי מכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו, כי חפצו להביא בתורת נדבה, ועל כל דבר שבביתו שנדבה רוחו הביא אותו למשה. ואמר נדבה רוחו ולא סתם אשר נדב, לומר כי רוחו היה עמו לעשות דוקא בתורת נדבה ולכך היה כובש רצון אהבתו ותשוקתו מלקבל עליו תיכף. ולכן אמר להלן כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' כלומר ממה שנמצא תחת ידם בעיניהם ראוהו וקדשהו לאל עליון.

957

958ויבואו האנשים על הנשים וגו'. אומרו על הנשים אין לו פירוש לכאורה ועיין ברש"י ז"ל. ונראה על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות איסורי המזבח) אחר שמנה שם תשעה מינים בשמן המובא למנורה ולמנחות, וזה לשונו: אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי וכו' אבל למנחות כולם כשירין, ומאחר שכולם כשירין למנחות למה נמנו, כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד', ד') והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והוא דין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ויקרא ג', ט"ז) כל חלב לה' עד כאן לשונו הנחמד.

958

959והנה ידוע אשר החזק והקשה שבכל תאות ואהבת אדם הוא אהבת ותאות אשתו. אחת כי כן יסד קורא מראש להיות שניהם בשר אחד והם גוף אחד ממש, וכי יעלה על הדעת שאבר אחד יחלק קצתו על קצתו או ישנא קצתו את קצתו. וגם בחינת התאוה הזאת היא הקשה אשר בכל תאוות העולם כמו שכתב אב החכמים הקדוש רבינו הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). ואם היא אשה לא טובה אז ח"ו היא תקום באיש לכל עוון ולכל חטאת ומונעתו מכמה מצוות ואי אפשר לו לפרוש ממנה ובפרט במצות הצדקה ידוע כמה האיש מונע עצמו ממצוה זו בשביל אשתו, ומחלוקת בבית קשה יותר מכל הדברים שבעולם ומכל שכן אם ירצה אדם לקחת כלי הבית ולתת לאחד, ודאי אשר יקשה לו מאוד. ואשה עיניה צרה אפילו הכשירה שבכשירות. ומצד עצמו אפשר היה נותן ואינו יכול עבור צרת הבת. וקל וחומר אם ירצה האדם לקחת מאשתו תכשיטיה מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לתת אותם לנדבה, לא ידעתי אם התפאר בה אדם מעולם ובפרט בכללות המוני עם ישראל. כי חוץ שהיא לא תתנם לו, גם הוא בעצמו לא ירצה לנוול אשתו מתכשיטיה ליתנם לצדקה, בפרט בפשוטי המון עם. וגם הוא חייב בתכשיטיה מדיני התורה ואמרו (יבמות ס"ב:) האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתוב אומר (ישעיה נ"ח, ט') אז תקרא וה' יענה וכו'.

959

960וכאן העיד הכתוב שלפי שדין התורה כן שכל חלב לה' והאדם מחויב לבחור מן המובחר שבכל אשר לו להביאו לבית אוצר ה' ואפילו בית התפילה צריך להיות נאה מביתו ומכל שכן כאשר שמעו שהאל הגדול והנורא רוצה לעזוב את כל העולמות כולם שלמעלה ושלמטה, ורוצה לדור אצלם בארץ התחתונה במדבר בבית אשר יבנו לו מפני רוב החיבה והאהבה שאוהבם יותר מן הכל. הנה כמים הפנים לפנים, הדליק והבעיר אש הקדושה רשפי אש שלהבת י"ה לאהבת ה' להכין לו מקום לשבת אצלם, עד שעזבו כל אשר להם מבית ומבחוץ ולא שמעו כלל קול אשה ובנים וגוף וממון מכל מחמדי עולם, כי נבער ונכסף לבבם לאהבה את ה' בכל נפשם ומאודם בלי שום מניעה.

960

961ועל כן ויבואו האנשים על הנשים. פירוש מה שהיה על הנשים מתכשיטין השייך לה ולא שאל ולא דיבר לה אם רצונה בזה או לא, כי נבער אש בקרבו באהבה עד שלא הטה אוזן כלל אם תאמר איזה דבר או לא, ומיד כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, שכולם הם דברים יקרים מתכשיטי אשה החביב בעיני כל, וכל זה הביאו הכל מפני שהוא תרומת ה' הצריך להיות מן החביב והמובחר, ובפרט בדבר שה' ישרה בו ודאי שיהיה ראוי על צד היותר טוב וחביב ונאה ויפה. ועל כן כל איש אשר הניף תנופת זהב וכל מרים תרומת כסף ונחושת. פירוש אף שאין הכסף ראוי כל כך כמו הזהב מכל מקום כיון שהיה נצרך למלאכה היה מרים תרומת כסף כלומר שחיפש את הדבר המרומם והחשוב שבכסף הכל בכדי לתת כבוד ויקר וגדולה בדבר שישרה בו ה' וגו' עד לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות, שצוה ה' להיות שוכן במעשה ידי אדם. ועל דבר החיבה הלז מסרו כל אשר נמצא אתם, כי היה הדבר הזה לפלא בעיני ישראל שישכון ה' אצלם בארץ. ואחר שראו כי בחר ה' בהם הביאו עבור זה נדבה לה' בחשק נפשם ובלבם הטוב כי הוא לה' שאין ערך לגדולתו. וגם שלהם היה נחשב לנדבה ומתנה גדולה וחסד רב מה שמקבל מאתם דברים כאלה לשכון בם. ובעת הבאה חשבו בלבם השמחה העמוסה לאין קץ לומר הרי זו נדבה לה'. ובאמת צדקה ונדבה וחסד הוא לנו על רוב רחמיו המרובים כנאמר.

961

962ועל כן היה נדבת המשכן תיקון על עשיית העגל כמאמר חז"ל (בילקוט פקודי רמז תכ"ד), כי הן בעשיית העגל אף שודאי היה התאוה מרובה ובוער בהם לאין קץ מחמדת היצר הרע של עבודה זרה, ואף על פי כן לא הביאו כי אם נזמי עצמן. ונזמי נשיהם לא הביאו שלא רצו ליתן, והניחום להם ולא לקחו מידן על כורחיהם שלא בטובתן, כי תאות נשיהם גדלה יותר בלבם. וכאן לנדבת המשכן בער בלבם כל כך האהבה לה' עד שהביאו מה שעל הנשים ולא שאלו כלל אם רוצים. ומן הסתם לא ימלט שלא היה נמצא באחד מישראל שאשתו לא תרצה ליתן תכשיטיה כי על כל פנים עיניה צרה אפילו הכשירה שבכשירות ומי לנו גדולה משרה הצדקת שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) עליה כן. ואף על פי כן לא השגיחו כלל רק הביאו חח ונזם וכומז תכשיטי נשיהם, ושברום למשכן ה'. ועל כן נתרצה ה' במעשה ידיהם לכפר על עוונם וירא כבוד ה' אל כל העם.

962

963וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. פירוש שהניף סתם תנופת זהב, ולא היה מודדו ולא היה שוקלו לומר אולי הוא כבד מאוד על המשקל, כי כל כך עשאהו באהבה כדרך המתנדבין הגדולים שאין נוטלין במנין ובמשקל רק ממלא ידו מברכת ה', וגם כאשר הניף את תנופת הזהב בידו, כן נתנו כולו לה' ולא שייר בו לעצמו כלום.

963

964ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. וימלא וגו' בחכמה בתבונה ובדעת וגו' לעשות בזהב וגו'. יש להבין אומרו קרא ה' בשם וגו' ומהראוי היה לומר קרא לבצלאל וכדומה. אמנם הנה נודע אשר מעשה המשכן ותכונותיו, היה מורה על התקשרות כל העולמות כולם מעולם העשיה דעשיה עד בחינת חכמה בינה ודעת דאצילות בכל פרטיהם. וכן אמרו חז"ל במדרש (מובא בילקוט רמז תי"ט) אהל מועד שעשה משה במדבר כנגד מעשה בראשית, יריעות כנגד שמים וארץ כיור וכנו כנגד ששת ימי בראשית וכו'. ובצלאל היה יודע כל אופני אמיתת הכוונות וצירופי שמותיו של הקב"ה הרמוזים בהתקשרות כל העולמות בפרטיהן. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות נ"ה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכו'. ולכאורה מה לבצלאל בצירוף אותיות בריאת שמים וארץ, ואכן כי מעשה המשכן היה על תכונת בריאת כל העולמות מלמטה מטה עד למעלה למעלה, ועל כן היה מוכרח לידע כל צרופי אותיות ההם בכדי שידע אופן חיות והתהוות של כל עולם והתקשרותו בעולם שלמעלה ואופן הורדת ההשפעה מעולם שלמעלה לעולם שלמטה ממנו בכדי שיעשה פרטי המשכן לעומת כל עולם ולקשרם זה בזה על נכון. ועל כן וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ולחשוב מחשבות לעשות וגו', בכדי שיקשר מבחינת עולם העשיה עד עולם המחשבה עד בחינת החכמה העליונה שהוא באצילות. ומשם ולמעלה ממילא מקושרים וחבוקין ודבוקין זה בזה, כי איהו וחייהון חד בהון איהו וגרמיהון חד (כמו שאיתא בהקדמת תיקוני זוהר ד':) וידוע למביני מדע.

964

965ועל כן בעשות בצלאל את המשכן למטה בדברים התחתונים וכיוון בהם באמת לשם ה' להתקשרות כל העולמות, כן נעשה ונגמר שכל העולמות התקשרו והתדבקו זה בזה באופן שעולם שלמטה ישא עיניו למרום להביט למה שלמעלה לקבל ממנו כל בחינת חיותו ושפעו הטוב, ועולם שלמעלה השפיל עיניו להביט לעולם שלמטה ממנו להשפיע אליו כל בחינת הברכה ושפע וחיים טובים ממקור אשר בעולם האצילות עד עולם העשיה, והתיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתא ביחודא שלים.

965

966וכבר כתבנו במקום אחר אשר זה פירוש הכתוב (תהלים קכ"א, ד') ה' צלך וגו' כלומר ה' הוא הצל שלך, כי כמו הצל העומד אחרי האדם ובכל אשר יפנה האדם כן הצל יפנה אחריו ממש אף על נטיה דקה מן הדקה, כן ה' הטוב מנהיג עולמו לחסד ולרחמים ולקו האמצעי הכל לפי מעשה האדם להרע או להיטיב. ואשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (שם קכ"ח, א'). פירוש אשרי לאיש שתמיד ירא מזה, מאשר יודע כי ה' הוא ההולך בדרכיו של אותו איש להנהיג עולמו אחרי מעשיו ואם ח"ו יקלקל מעשיו גורם בזה רעה לכל העולמות כולן עליונים ותחתונים אשר בשורש נשמתו, כי ה' מנהיג כולן רק לפי דרכיו ומעלליו, וכל אשר הוא עושה למטה בארץ כן ה' מעורר למולו בשמי השמים אם ביחוד העולמות ובטובן ובברכתן אם ח"ו להיפוך, וגם לפעמים מכריע אותו ואת כל העולם לזכות או לחובה ח"ו כמאמר חז"ל (קידושין מ'.) עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת וכו'.

966

967ועל זה אמרו (ברכות י"ז:) כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני וכו', כי עיקר עיכוב ירידת ההשפעה לעולם הוא עבור הנרגן המפריד אלוף ח"ו שמפריד העולמות ח"ו זה מזה ומקלקל צינורות השפע היורדים מעולם לעולם ונשברין ונבקעין על ידו. ואז כאשר תרד השפע על ידי הצינור תרד כל ההשפעה על ידי נקבי הצינורות לחוץ להאי נחש עקלתון העומדת תחתיהם לקבל כל נתח טוב. ועל כן רבי חנינא שהיה כוחו גדול סילק משורש נשמתו כל בחינת החיצונים ותיקן יחודי העולמות על נכון בשורשו, ונעשו הצינורות יפים ומתוקנים, ואז ירד השפע לכל העולם בשביל חנינא בני פירוש באותו השביל והנתיב ודרך התיקון שתיקן רבי חנינא בשורשו שתרד ההשפעה על מכונה, על ידי הנתיב הזה ירד לכל העולם וזכה להכריע אותו וכל העולם לזכות.

967

968והנה חז"ל (שם ז':) אמרו מאי רות שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה וכו' ומנלן דשמא גרים דכתיב וכו'. ונראה שלזה היה נקרא שמו בצלאל שהוא בצל אל כמאמר חז"ל (שם נ"ה.) לומר שהוא היה צלו של אל לנטות אחריו בצל הזה לקשר וליחד כל העולמות במעשה המשכן כעין בריאת העולמות שברא אלהינו ממש, וכמאמר חז"ל (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א') בפסוק (שמות ל"ח, כ"ב) ובצלאל עשה את כל אשר צוה ה' אשר צוה משה אין כתיב כאן אלא אשר צוה ה' אפילו דברים שלא שמע מרבו הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. הרי שנטה אחריו בצל הזה לעשות כמתכנתו כביכול, והעיקר כי הביט לבריאת שמים וארץ וכן נטה בעשיית המשכן וכליו.

968

969וגם יאמר בצל אל כי כל בחינת חסדים הטובים נקראים על שם אל כמאמר הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, כידוע. ולזה יאמר בצל אל שכל בחינת חסדי אל היה בצלו, לפי שהוא היה מיחד ומקשר כל העולמות שלמעלה ושלמטה בעשיית המשכן ועשה שביל ונתיב גדול להורדת השפע לעמו ישראל שלא ילך לאיבוד ח"ו למקום ערל וטמא. ובצל הזה נטה אל אחריו ובירך כל העולמות בברכה ורחמים וחיים טובים ושפע רב. וגם בצל אל, כי כמו שהוא עשה למטה במשכן בחינת יחוד וקישור כל העולמות, כן נטה אל אחריו בצלו לקשר וליחד כל העולמות ביחודא שלים והכל אחד.

969

970וזהו שאמר הכתוב ראו קרא ה' בשם בצלאל. פירוש אל תדמו בנפשכם כי בנין הבית הזה הוא כשאר בתים אשר יבנו בני האדם לעצמן, לא כן ח"ו ח"ו, כי הנה כל העולמות כולם מרומזים ומצורפים בו ועל ידי בנינו יתיחדו כל העולמות ויתברכו כולם ממקור העליון ברוך הוא, והא לכם ראיה כי ראו כי קרא ה' בשם בצלאל ולא לחנם קראו כן רק שמא גרים להיות נקרא כן לפי פעולתו אשר יפעל בבנין בית הזה שיהיה נעשה בצל אל כבריאת שמים וארץ, והקב"ה יקשר על ידי זה כל העולמות ויברך כולם. ואפשר על כן אמר להם לשון ראו, והיה די לומר הנה קרא ה' וגו', ואכן נודע מקבלת מרן האר"י ז"ל שסוד הראיה הוא בסוד עולם האצילות בחינת החכמה עליונה, ולזה אמר להם כי הנה מעשה עשיית הגשמיות שיעשה בצלאל יגיע עד בחינת הראיה שהוא באצילות לקשר מן העשייה עד אצילות. ועל כן נתמלא בחכמה להתחיל בעשיה גופנית ולקשר עד החכמה. וגמר אומר בן אורי בן חור למטה יהודה. כי כל אלו השמות מורים על שם פעולתו הנפלאה. כי אורי הוא שכל העולמות האירו מכבודו ונתמלאו אורה ושמחה. חור, שהגיעו מעשיו עד מקום החירות למעלה למעלה, וגם עם ה' אותיות המילוי כזה חי"ת ו"ו רי"ש הוא מספר דירה, שמיום שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ב') והוא עשה הדירה הקדושה להשראת ה'. למטה יהודה, שגרם זיווג ויחוד בארבע אותיות שם המיוחד עם כללות ד' עולמות הרמוזין בו שהוא יהודה. וכל זה בא משה להודיע להם הדבר אשר נעשה כי לא דבר רק הוא ח"ו רק סודי סודות בעולמות עליונים ותחתונים, כדבר האמור.

970

971ועשה בצלאל וגו' אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש. מלת לדעת הנאמר כאן לכאורה מיותר והיה די בלעדו. והנראה, כי נודע מאמר הכתוב (משלי ט"ז, ד') כל פעל ה' למענהו וגו' וכל מה שברא לכבודו ברא. ומזה יש לאדם לדעת, אם המצא תמצא בו איזה מעלה מה שחננו המקום ברוך הוא יתר מחביריו כמו הרנה בקול נאה או החכמה המפוארה ושאר המעלות, שחלילה לו להשתמש בהם לצורך הנאתו וכבודו להתפאר בהם בפני הבריות ולהתגאות בזה מה שנמצא בידו ואין כן בזולתו, כי מה מעלה הוא אם עושה בה דבר שאינו לשמו יתברך, הרי כל דברי עולם הזה הבל ותהו אפס ואין ומי שיש לו קצת מוח ושכל בקדקדו יודע כמה מבוזה ושפל ונמאס כל מחמדי עולם הזה ושטותיו, אפילו מן המובחר שבמובחריו כמו האכילה ושארי התענוגים שהגוף נהנה מהן ואי אפשר לו בלעדן כלל, ומכל שכן הכבוד והתפארת בעיני הבריות שהם דבר שחוץ לגוף כמה נמאס הוא בעיניהם, כי אין לך דבר יפה ומעולה ערב ונעים ומתוק נאהב ונחשק ונחמד ושוקקה בעולם כי אם עבודת שמו יתברך שהוא תכלית הטוב והשלימות והוא תכלית כל תוחלת וקץ כל תקוה, והשאר הכל הבל הבלים. ונמצא איך ידמה לו שיש לו איזה מעלה אם משתמש בה לדבר פחיתות ונבזה כזה, ומה יועיל לו אם ישיג כל שבח בני אדם או אם יקל בעיניהם, אחרי שאין בידם להוסיף לו אף שרוך נעל אחד ממה שגזר עליו הבורא ולא לגרוע ממנו דבר בזה כידוע.

971

972ועיקר כל המעלות המה להשתמש בהם לה' לבד כמו להתפלל לפניו בקול נעים לשמו לבדו לנחת רוח לפניו, וכן בשאר המעלות. ולא יאמר, כי הן אני משתמש בה לכבוד ה', ומה בכך שאשתמש בה לפעמים גם לכבודי. א' כי כבר כתבנו כמה פעמים שזה עיקר היחוד שאדם מיחד שמו הקדוש בכל יום תמיד פעמים, ליחד עצמו עם כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בכל מדותיו שהם מחשבה ודיבור ומעשה ואהבה ויראה והתפארת וכו' לשמו הגדול והקדוש, שלא יעשה בהם דבר קטן וקל בעולם ממחשבה דקה מן הדקה ומכל שכן דיבור ומעשה בלתי לה' לבד או דבר הנוגע בהכרח לעבודתו, ובזה הוא מיחדו בעולמו, כי האדם הוא עולם בכלל עולם קטן, וכשם שהוא מיחד כל אבריו וגידיו אשר נעשו מול שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא לה' כן מתיחדין כל המדות וכל העולמות התלויין בשיעור קומה הגדול בערך שורש נשמתו למקורם לאור אין סוף ברוך הוא. וזה הוא תכלית היחוד השלם וכל המאורות והשמחות. ועל דבר זה נברא העולם כמו שאמרו חז"ל שכל העולם לא נברא אלא בשביל יחוד ה' על מנת ליחדני בעולמי וכו', ולזה כיוונו באומרם ז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט תקכ"א) שתהא עבודתכם מיוחדת לפניו. והיוצא מבחינת היחוד הזה לחשוב או לדבר אף בהיתר גמור שלא לשם עבודתו ח"ו יוצא הוא מרשות היחיד יחידו של עולם ונכנס לרשות הרבים בחינת הסטרא אחרא צד אחר שאינו לה', וביארנוהו במקום אחר.

972

973ואך חוץ מדרך הזו גם כן אסור לעשות כן, כי הלא אמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ד:) כלי שנשתמש בו קודש אל ישתמש בו חול. והוא דמיון הלוקח כלי שאכל עליו המלך ומוכן לאכול עוד בו, ומשליכו לבית הכסא ומטנפו בטיט וצואה, היתכן לעשות כן. ומכל שכן שיעלה על הדעת שיעלה עוד אל שולחן המלך.

973

974ונראה שזה אמר הכתוב (דניאל ב', כ"א) יהבא חכמתא לחכימין, ולכאורה כיון שחכמים הם, למה צריכים לחכמה. ונודע מאמר חז"ל בזה (בברכות נ"ה.). ואכן לדברינו יאמר, כי הנה אם תסתכל בכל המעלות שבעולם לא תמצא מעלה כמעלת החכמה כי היא העולה על כולנה כי על ידי החכמה יוכל האדם לבוא לכל המעלות צא ולמד בכל ספר משלי הילולי שבחי החכמה שאין שיעור להם, ועל כן האדם שיש בו בחינת מעלות החכמה, הקב"ה חס עליו שלא יטנפנו בנופת טינופת הבלי עולם הזה ומחמדיו, להראות לכל רוב חכמתו, ולהתלוצץ מהכל בחכמתו, ולהתגאות על ידו למאוד. מה עושה הקב"ה, נותן לו חכמה שהוא כח מה כלומר חכמה אחרת נותן לו, לא זו שיש לו כי אם חכמה אחרת להבין שכל דבר העולם הזה מה הוא. ומה הוא כולו אם ישיג כבודו של בשר ודם או לא. וזה הוא כח מה באופן שמתבטל אצלו כל בחינת חמדת עולם הזה ותענוגיו, שלא להשתמש בו כי אם לצורך גבוה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' להתחכם נגד יצרו הרע שלא ימשוך אותו ברשתו. וחכמה נפלאה בעבודה שיהיה עולה כוון לה' שלא יתערב שום דבר חוץ, ולא להשטות עצמו. ולא רבים יחכמו בזה, כי יסברו שעושין לשם שמים ובאמת לכבוד עצמו הוא דורש. וכמה מצוות יש ביד היצר שמסית לאדם לעשותן לשם ה', ואיש בער לא ידע כי עצת יצר הרע הוא זה. והחכם צריך להיות עיניו פקוחות על כל דרכיו ומעלליו לשמור מצעדי רגליו שלא יכשל בהן, ולהתחכם איך לעשות המצוות שלא יתבטלו לבסוף. כי החכם עיניו בראשו ומביט לסוף דבר בקדמותו. והכל שלא להשטות עצמו. וכדומה ממעלות החכמה הצריך אל העבודה שהוא בלתי שיעור וערך. ואפילו להראות חכמתו לבריות יוכל לפעמים לעשותו לכבוד המקום, אבל מאוד יהיה עיניו בראשו שלא יתערב בזה כבוד עצמו כי היצר הרע יוכל להשטות מאוד לאדם כאמור.

974

975וזהו שאמר הכתוב כאן אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש. פירוש חוץ מחכמת המלאכה שהיה בהם, נתן ה' בהם עוד חכמה ותבונה שידעו שלא לעשות בחכמת מלאכתן אשר נתן בהם ה' כי אם מלאכת עבודת הקודש, לא זולת. ולאשר שידעו כי קודם לא היו יודעין מחכמת מלאכת האומנות הללו, רק עתה שנתן ה' חכמה בהמה בשביל מלאכת הקודש, לא חפצו ליהנות כלל ממלאכה זו בחוץ לעשות כזאת בביתם או להתפרנס מזה, רק קדשו מעשה ידיהם לה' לבד למלאכת הקודש במשכן, לא זולת. ואפשר שדנו בה דין מועל בהקדש כי את זה ניתן להם בקודש ואסורין להוציאה לחולין. ואפשר עליהם רומז הכתוב (קהלת ט', י"א) כי לא לחכמים לחם. פירוש שלא נשתמשו בחכמתם לצורך לחמם כי לחמם לא יחסר מה' רק למלאכת הקודש ואז והחכמה תחיה את בעליה בחיות הרוחנית והגופנית.

975

976גם יאמר לדעת לעשות את כל מלאכת וגו' לכל אשר צוה ה'. כי הנה דרך האומן הבקי במלאכתו היטב היטב ממילא מבין דבר מתוך דבר ללמוד מזה גם במלאכה אחרת לעשותה. אבל כאן אמר הכתוב כי זה החכמה והתבונה שנתן בהם ה' הוא רק לדעת לעשות כל מלאכת וגו' אשר צוה ה', רק למלאכה זו היו מובנים ומלומדים היטב אבל לא שילמדו מזה בחוץ כי היה אסור להם להוציא חכמתן זה אשר ניתן להם בקודש לחולין ולחוץ כדין מועל בהקדש וכאמור למעלה.

976

977ויקחו מלפני משה את כל התרומה וגו'. לכאורה היה די לומר ויקחו את התרומה ולא יותר, ואכן הנה אמרו חז"ל (בבא בתרא י':) ופסקה הרמב"ם ז"ל (בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ח') לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון וכו'. ואכן כי במלאכת הקודש מצינו מפורש בכתוב (מלכים-ב י"ב, ט"ז) ולא יחשבו את האנשים וגו' כי באמונה הם עושים. וכן פסקו חז"ל (שם ט'. והרמב"ם שם פרק ט' הלכה י"א). ועל כן הנה ישראל עשו כדת והניחו כל התרומה לפני משה דייקא גזבר הנאמן שהעיד עליו הכתוב (במדבר י"ב, ז') בכל ביתי נאמן הוא. ומשה גם כן כתורה עשה, ולא נתן התרומה לכל עושי המלאכה בחשבון אף שרבים היו כי לא יחשבו וגו' כי באמונה הם עושים. ולזה אמר ויקחו מלפני משה את כל התרומה וגו' ומשה לא חשב עמהם כלל ולא נתנם במנין ובמשקל כי באמונה המה עושים.

977

978והם הביאו אליו עוד וגו' בבוקר וגו'. לא נאמר ויביאו אליו עוד כאשר בכל מקום שלא תאמר כי אחרים היו אלו המתנדבים בבוקר, כי לא כולם הביאו ביום הראשון. על כן אמר לא כן, כי הן למעלה אמר אשר הביאו בני ישראל ולא מבני ישראל רק בני ישראל לומר שכולם הביאו נדבה ביום הראשון, והם גופייהו הביאו עוד נדבה בבוקר לרוב חיבתן במשכן ה' בתוכם.

978

979ויבואו כל החכמים וגו' איש איש ממלאכתו וגו' ויאמרו מרבים העם וגו'. לכאורה אומרו איש איש ממלאכתו מיותר אחרי אומרו למעלה כל החכמים. ואכן להגיד בא הכתוב בכל מין ומין המלאכה שהיה במשכן מכסף וזהב ותכלת וכדומה, בהכל היה די והותר. ולא תאמר שבמין אחד היה הרבה יותר מדאי ובמין אחד לא כן, כי רק בכל מלאכה ומלאכה מרבים העם להביא. ולפי זה אם היה אומר כל החכמים לבד הייתי אומר שכל החכמים אמרו מרבים במין אחד או בשתים, ולזה אמר איש איש ממלאכתו מכל מין מלאכה ומלאכה, כולם פה אחד ענו ואמרו מרבים העם. ועל כן צוה משה להעביר קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו', כלומר שלא יעשו כלל בשום מין מהמינים כי אין צריך לו.

979

980גם יאמר ויבואו כל החכמים וגו'. להגיד את אשר כתבנו למעלה כי משה נתן התרומה לכל עושי המלאכה אף שמרובין היו בלי שום מדה וחשבון כי באמונה המה עושין, והן כאן נתגלה אמונתם כי באו כל איש ואיש ממלאכתו לומר מרבים העם וגו' ולא נותר אחד מהם להעלים זאת ויחפוץ חלילה לזכות במותר או לומר שיתנו לו עוד כי כולם כשרים ונאמנים ואמרו די והותר.

980

981ויאמרו וגו' מרבים העם וגו' למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה. לכאורה יתמה מה קול הרעש הזה, ואם ירבו להביא כהנה וכהנה יהיה מונח בית אוצר ה' לפאר את בית אלהינו בגנזי אוצרות וכמו שכתב בעל אור החיים. ואפשר לומר כי הנה ידוע אשר תבנית המשכן וכל כליו הכל בכתב מיד ה' השכיל כתבנית המקדש של מעלה המכוון נגד מקדש של מטה, ועל כן ודאי עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע רק כמו שנצטווה בתבניתו שראה בהר וכן עשהו לא פחות ולא יותר. ואמנם כי לא הכל יודעין דבר זה שהכל ניתן במדה ובמשקל למדות העולמות שלמעלה, וממילא היו יכולין לסבור כי יכולת בידם להוסיף על תבניתם ומשקלם כמו לעשות המנורה משני ככרים זהב, והשולחן ארוך ורחב יותר, בכדי לפארו ביותר ויותר להנאותו עוד ועוד. וידוע ממאמרם ז"ל (זוה"ק תשא קצ"א. ושאר מקומות) אשר בכל מקום שנאמר העם המה הפחותים בישראל, ולהם לא עלה ספק כלל שיהיה אסור להוסיף על בית אלהינו לפארו ולהנאותו ביותר, כי דלי העם המה ושכלם מועט, ואמנם אלו העושי המלאכה אף שחכמים היו, גם כן לא החליטו בדעתם שיהיה אסור בהוספה ודנו בה דין הידור מצוה שנצטוינו בתורה לפאר ולרומם בית אלהינו. ואך שהם נכנסו בגדר הספק, אולי זה בכלל לאו דלא תוסיף כמו חמש פרשיות בתפילין או חמש ציצית בבגד, ועל כן ויאמרו אל משה לאמר והאי לאמר לכאורה מיותר הוא, ובא להגיד, כי אמרו לו לשאלו על הדבר הזה הן מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה, פירוש שהעם מרבים להביא יותר מן המלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה כלומר, לעשות אותה כולה כפי הבאתם בריבוי ביותר מן הצווי כי הם ודאי סבורין שמצוה בזה להוסיף ואנו שואלין איך לעשות בדבר הזה, (ועוד אפשר לומר בזה על דרך אומרם ז"ל (מובא ברש"י פסוק והנשיאים וגו' (לעיל ל"ה, כ"ז)) שהנשיאים לא הביאו תחילה נדבתם למשכן שאמרו יתנדבו צבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין. ועל כן אמרו עושי המלאכה הן מרבים העם להביא, ומה יעשו הנשיאים, ונחזור לענין). ולזה,

981

982ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'. ולכאורה הוה לי למימר ויצו משה להעביר קול במחנה וגו', ואמנם כי משה רק להם צוה שחלילה להם לשנות ולהוסיף אף חוט השערה מכל אשר צוה ה', כי הכל מיד ה' השכיל דוקא בתבנית זה, והם בעצמם העבירו הקול במחנה שלא יביאו עוד, לצד שידעו כוונות העם במה שמרבין להביא בכדי להוסיף בתבנית המשכן וכליו, ואחר כך כשלא יהיה רק כתבניתו אשר נצטוו, ח"ו יחשדו אותן אם לא שלחו ידן בדבר מהם. ומגיד הכתוב גם בזה שבח עושי המלאכה שאף הצווי לא היה רק להם לבדם שהם לא יוסיפו במלאכתם, אך מחמת שבאמונה היו עושין, לא רצו ח"ו בהמותר ואף לא שיחשדום בדבר מה, ותיכף להצווי ויעבירו קול וגו'. ועל כן נקודת שניהם ויצו ויעבירו בפתח, להראות על תכיפתם כי סמוך ותיכף להצווי, העבירו הקול. ולזה כיוונו בהכרוז ואמרו איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' בגזירה חרוצה ופסוקה שאסור לעשות ולהוסיף חוט השערה על תבנית אשר הראה ה' את משה. ולא הכריזו סתם לומר הנה כבר די למלאכת המשכן במה שיש עד עתה, כי זה לא היה מספיק מפני השתדלות העם להוסיף בהידור מצוה ובנוייה עד למעלה למעלה, והכריזו סתם שאסור כי כן צוה הבורא, ואז ויכלא העם מהביא שאף העם הפחותים כלו מהביא, כי שמעו שאסור להוסיף, וכאמור.

982

983והמלאכה היתה דים וגו' לעשות אותה והותר. ידוע מה שהקשה הרב הקדוש בעל אור החיים, שהוא שני הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, ועיין שם. ואפשר לומר על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ו:) איוב וותרן בממונו היה וכו' עד שויתר חצי פרוטה משלו וכו'. ולכאורה תימה הוא להחשיב לאיוב וותרן במה שוויתר חצי פרוטה שלו לפי ערך עשרו שהיה רב מאוד מאוד. ואמנם כי במקום שדרך האדם לוותר כמו בנתינת צדקה לעני או בהכנסת אורחים חשובים או לא חשובים, או נתינת מתנה לאדם חשוב, ודאי שהיה וותרנותו לאין קץ בעשירות מופלג. וחז"ל הגידו כי אפילו במקום שאין דרכי בני אדם לוותר כלל, כמו בלקיחת סחורה מהחנוני שהחנוני אינו רוצה כלל בוויתורו, כי עשיר הוא ואינו חפץ בשל אחרים, מכל מקום איוב לפי רוב גדולתו וכבודו, לא היה נאה לו לדבר מחצי פרוטה כלל ולחשב חשבונו עד חצי פרוטה האחרונה כדרך הקמצנים שלא יניחו משלהם חלק עשירית מפרוטה, רק הוא וותרן היה שלא עמד לדקדק בשלו, ואפילו במקום שהולך הפרוטה כמו לאיבוד ממש. כי החנוני אינו נהנה שישאר בידו משל אחרים, רק כבודו הוא שאף שתלך לאיבוד לא ידקדק עליה. וממילא במקום אחר במקום שירצה המקבל לקבל, יוותר ביד הגדולה והרחבה. כי הקמצן מקמץ בכל, מתחיל מככר עד פרוטה הקטנה. והוותרן מוותר בכל, מפרוטה הקטנה עד הככר. והוא סימן עין יפה שנותן מה שנותן בלב טוב באהבת נפשו, ועל כן אינו מעמיד על מעט אשר יותיר. וכן אפילו בזמנינו אנו רואין בהשרים הגדולים כשנותנין לאומן לתפור להם בגדים וכדומה, לא יקצצו להם עד סוף המדה והמשקל בקימוץ לקמץ על כל פירור ופירור. והבזוי מהם יעשה כן. אבל החשובים הגדולים, נותנים בשופע ואינם מדקדקים על מקצת אשר יוותר מהמלאכה מהנחתך והנאבד בעת המלאכה. וכאשר תראה, המכניס אורח חשוב לביתו ומציג לפניו מאכל, לא יוצג לפניו עד כדי שביעתו לבד כי זה קמצנות הוא, רק יוצג מה שיודע שבודאי יותיר ממנו, ואינו מקפיד על הנשאר אחר כך כלל, כי בעין יפה הוא נותן ואין דרך לקמץ עד קצה האחרון ומעתה ראה והבן, כי הנותן בעין יפה וראוי ובפרט לאיש נכבד וגדול, גם זה המקצת היותר מדי הנתינה, גם זה מצורך הנתינה הוא כי זהו כבודו להנותן ולהמקבל. וזה שאמרה רבקה לאליעזר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. עד זה כמו עד בכלל, פירוש שאף אחר שיכלו מלשתות אשאב עוד להראות כי בעין יפה אני נותן. אשר דרך הנותן בעין יפה לתת יותר מכדי צורך הנתינה, כי אנשי חסד עושים גם בזה חסד על חסד שחוץ מה שנותנים מאכל ומשתה עושים עוד חסד לתת יותר, בכדי שיראה האוכל כי בעין יפה נתנו לו, ונהנה מהנאתו.

983

984וזה היה כאן בנדבת בני ישראל, כי אחר שצום ה' להביא נדבה למשכן וכליו, היה זה מכבוד הַמְצַוֶה ברוך הוא וכבוד ישראל שלא יביאו בצמצום את הנצרך ולא יותר, רק להביא את הנצרך למלאכה ומה שצריך להיות מותר בה, והמותר בזה היא צורך הבאה ממש, ובזה הראו ישראל כי אינם עושים הדבר כעול המוטל עליהם מפקודת המלך, שלא יוסיפו על הצווי כלל, רק בעין יפה ובחשק האהבה עד שיביאו שיהיה גם לנותר ולא הקפידו על זה. ולזה אמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. פירוש שהיה די ככל הצורך לעשות המלאכה עם המותר הראוי להיות מנותני בעין יפה לכבוד המקום ולכבוד ישראל הגדולים והחשובים לעיני עמים רבים. והוא מדוקדק מאוד בהכתוב להמעיין. ומזה נתפשט בעוונותינו הרבים ההיתר בין בעלי המלאכות שגונבין החצי מבעל הבית ואומרים שהוא יתור, וחושבין שפירוש יתור הוא מה שהם מיתרים בגניבתם, אבל באמת פירוש יתור הוא מה שנותן הבעל הבית כשהוא עשיר וותרן בשופע שיהיה מה שיחתך וישאר קצת פירורין הפקר, שאינן נותנים דעתם על זה שיותיר להם. וזה הוא יתור מלשון והותר הנאמר כאן, כי זה הוא כבוד לאדם חשוב שלא יעמוד בחצי פרוטה אף במקום שאין בו נתינה והולכת לאיבוד, כאמור.

984

985ויעש קרסי וגו' לחבר את האהל להיות אחד. מלת להיות אחד לכאורה מיותר, ועל כל פנים היה די לומר לחבר את האהל לאחד. ואפשר שרמז בזה לומר שטעם עשיית הקרסים לחבר את האהל הוא להיות אחד, פירוש להיות שהקב"ה הוא אחד ומיוחד, לכך הוצרך לחבר גם למטה וזה לעומת זה יעשה הקב"ה אחד בשמים ובארץ. כי הנה היריעות היו עשתי עשרה וצוה הקב"ה לחבר שש יריעות לבד וחמש יריעות לבד, ואחר כך לחבר את שני האלה בקרסים, ולא רצה הקב"ה שיחברו מתחילה כל הי"א יריעות אחת אל אחת, ואמנם הכל רומזים לסודי סודות עליונים רזי דרזין שאין דעת האדם יכול לירד כלל לעומק הדבר, ומה שנוכל להבין לפי קט שכלינו הוא כי ידוע שי"א היריעות הללו היו רומזים לבחינת ו"ה שבשם המיוחד כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים בכוונות פטום הקטורת). ונודע ליודעים אשר כל בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא אשר אנחנו עובדים על זה בכל התורה והמצוות, הוא יחוד ו"ה הללו שיתיחדו ביחודא שלים, ואז והיה ה' למלך על כל הארץ כנודע. ונחזה אנן, למשל אם טעה הסופר הכותב הספר תורה ונגע אות הו' באות הה' בקצה מן הקצה כנקודה כל שהוא הלא ודאי תפסל הספר תורה כולה. ולכאורה למה תפסל הלא עיקר עבודתינו ליחוד הלז, ואמנם כי היחוד הנפלא הלזה אינו אחד באחד כמו שהם, כי כאשר יתאחדו באחד לא יוכרו האותיות מה זה ומה זה ובטלו כל הכוונות. ואך שהיחוד צריך להיות על ידי דבר אחד הממוצע שהוא המיחדם לאחד כנודע להבאים בסוד ה', והוא בחינת צדיק יסוד עולם המקשר עלמא עילאה בעלמא תתאה, והוא סוד הפרסה קטנה היוצאת מן הו' שבשם הוי"ה אל הה', והה' נעשית התחלתה כמין ו' כידוע להני ספרי דוקני מקבלת האר"י ז"ל, לרמז על היחוד שפונים זה לזו וזו לזה אבל אינן נוגעין זה בזה כי אם על ידי אחד הממוצע והוא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כי שמים וארץ הם בבחינת ו"ה שבשם כידוע, והסולם הוא המיחדן. כי סולם בתורה הוא בלא ו' והוא מספר ה' פעמים הוי"ה בסוד וילקט יוסף את כל הכסף ה' כסף שהם ה' חסדים ה' הויות והוא הצדיק יסוד עולם.

985

986והוא אומרו בזוה"ק (חלק ב', נ"ב.) על הג' קדושות שאנו אומרים בכל יום תמיד פעמים קדוש לעילא קדוש לתתא קדוש באמצעיתא. כי עיקר היחוד השלם הוא כאשר האדם מקדש ומטהר אבריו ומיחדן לאל אחד בקדושתו. וקדוש לעילא הוא החצי שלו למעלה כמו הלב והזרועות וכו' והראש. והחצי לתתא, הוא השוקים והרגלים. וקדוש באמצעיתא, סוד אבר הברית שהוא העומד באמצע וכלול מכל הגוף כי בו מתיחדין כל הגידין מכל הגוף. ואדם המקדש כולם לה' נעשה היחוד בשלימות על ידי בחינת צדיק יסוד עולם שהוא מאן דנטיר ברית, ועיקר עיקר הקדושה הנזכרת בתורה הוא בבחינת הברית כמו שאמר הכתוב קדושים תהיו ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ו') כל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה וכו' עד כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש וכו'. כי זה הוא העיקר הקדושה להיותו באמצע וכלול משניהם, וכמעט כל עיקר מניעת היחוד הוא ממנו. ואדם המשמרו בקדושה ובטהרה מיחד כל העולמות ביחודא שלים וזוכה לכל הברכות שבעולם לפי שהוא המקבל כל הברכות מעלמא עלאה ומשפיע לעלמא תתאה, ומלכותא פריסת לרגליו כמו שאמר בזוה"ק (לך לך צ"ג:) מאן דנטר להאי אות קיימא, מלכו אתנטרא ליה וכו'. כי המקדש עצמו באבר הלז באיסור ובהיתר להיות מרעיבו בקדושה שלא למלאות תאותו, רק לשם ה' באמת ובתמים שלא להשטות עצמו לומר כי עושה לה', ובאמת חומד התאוה בלבו ובוערת בו כאש אוכלת רק שיהיה באמת שוה אצלו אם לעשות עתה הדבר הלז או לא יעשה, ויעשה עתה מצוה אחרת לשם ה' כמו ללמוד תורה כיון שאין כוונתו באמת כי אם לשם ה' יכול עתה לצאת במצוה אחרת. והרבה בחינות ונסיונות צריך האדם להבחין בעצמו בכל התאוות אם כוונתו באמת לשם ה' או למלאות תאותו. ומכל שכן בזו התאוה העולה על כולנה שאין דבר קשה בכל התורה כמו תאוה הזו כמו שכתב נזר החכמים קדוש ה' הרמב"ם ז"ל (בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). ואם באמת אינו עושה כי אם לשם ה', הרי ממליך הקב"ה על אבר הזה וממילא ממליכו בכל אבריו וגידיו, כי זו הקשה מכולן ואם יתקדש בזה בנקל יוכל להתקדש בכל התאוות וכשם שהוא ממליך הקב"ה עליו כך ממליכו הקב"ה בעולם וזה עיקר יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי צדיק יסוד עולם המיחדן. ואל זה רמזו היריעות שהיו ששה לבד וחמשה לבד, ולא נתחברו לאחד כבחינת ו"ה שחלילה להיות נוגעים, ויחודם היה בקרסים שהוא מספר קדוש, קדוש באמצעיתא שהוא העיקר בסוד קדושים תהיו בבחינת צדיק יסוד עולם, ועל כן לא אמר לחבר וגו' את האהל לאחד שהיה משמע לאחד ממש שיהיו נוגעין זה בזה, רק להיות אחד כלומר ששניהם יתיחדו באחד המיחדם, וכאשר כתבנו למעלה להיות אחד אלהינו שבשמים ובארץ בבחינת הסולם העולה מן הארץ לשמים, ונגד זה היו היריעות כאן והכל ביחודא שלים למטה ולמעלה ועל ידי זה יתברכו כל העולמות בכל מיני שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום בנחת ושמחה אמן ואמן והיה ה' אחד ושמו אחד ביחודא שלים, כדבר האמור.

986

987אלה פקודי וגו'. על דרך שביארנו במקום אחר פירוש הכתוב (במדבר כ"ד, ה') מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל וגו', ולכאורה הוא כפל לשון והיה די באחד, וחז"ל (סנהדרין ק"ה:) דרשו שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל וכו', ומלת בישראל לכאורה מיותר כי ודאי לישראל היה רוצה לקלל ולא לאומה אחרת. ואמנם כי הלא בלעם רשע עריץ היה והביט אל תוך הדבר ופנימיותו. והוא לאשר נודע אומרם ז"ל (בברכות ו'.) מניין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת שנאמר (תהלים פ"ב, א') אלהים נצב וכו' עד כאן. ועל דבר זה ניסמית עינו של בלעם הרשע, כי ודאי גוף כותלי בתי כנסיות ובתי מדרשות לא איכפת ליה כלל אם יהיה בבית יעקב או לא, אך על דבר הזה מה שהקב"ה כביכול מצוי שם וישראל מתקדשין בקדושתו ומיטהרין שם מכל עוונותיהם, ועל ידי זה המה מתגברין על כל האומות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ה, כ') לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכו' נתכנסו כל אומות העולם אצלו אמרו לו תאמר שאנו יכולין ליזדווג לאומה זו אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם וכו'. וזה היה לקוץ וחוח בעיניו מה שאלהינו ברוך הוא מצוי שמה ושומע בקול תפילת עמו ישראל ברחמים. והנה חז"ל אמרו (שם פרשה ע"ט, ח') בפסוק (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל, אמר אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים וכו' ופירש שם במתנות כהונה שדרשו כאילו אמר אני ישראל גם אנכי נקרא אלוה וכו' ולכאורה זה פלא הוא. ואמנם ליודעי דעת ה' ברזי אלהינו יתברך ויתעלה, בנקל מובן זאת כי כביכול שמו יתברך מכונה לפעמים על שם ישראל (כנודע מכוונת קריאת שמע ושאר מקומות).

987

988ולזה אמר בלעם בברכותיו מה טובו אוהליך יעקב פירוש גוף האוהל הם הכתלים והגג מבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מכונים על שם יעקב בחינה התחתונה על שם העקב, המה טובים למאוד, ומה הוא טובתם וחשיבתם, כי הלא משכנותיך ישראל, שמשכן ה' שם שהוא יתברך ויתעלה שוכן שם לאהבת עמו ישראל, והוא טובה וגדולה שאין טוב ממנה. ומזה למדו חז"ל ואמרו שרצה לקלל שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל, בישראל דייקא שלא יהיה ח"ו השראת שכינתו בהם, כי זה היה לו לסילון ממאיר מה שהקב"ה כביכול שוכן בתוכינו שמה.

988

989ובזה יתבאר הכתוב, כי הנה חז"ל בפרשה זו אמרו (שמות רבה נ"ב, ב'-ד') שהיו ליצני ישראל מליצין אחרי משה ואומרים אלו לאלו אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם וכו' כיון שאמר לו אלהים להקים את המשכן התחיל שוחק עליהם וכו' כמה חכמים היו שם ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו וכו' עד כיון שראה משה אותם מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו וכו' עד כאן. והענין הוא כי עיקר הקמתו היה שיהיה לו תקומה שלימה והוא ליחד כל המדות והמדריגות וכל המאורות עליונים בכל בחינת ענפי הקדושה שהיו רומזין בהמשכן, להשלים אילן העליון ואדם העליון לתקנו ולחבר הדודים יחד באהבה ואחוה, ולצרף וליחד כל שמותיו יתברך הקדושים הנוראים על ידי הקמתו, בכדי שעל ידי זה ישים הקב"ה כביכול שכינתו בתוכו כאשר אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ודבר הזה לא היה ביכולת ביד כל חכם לב, כי רק עשיית גוף המשכן לבד ניתן להם להכינו שיהיה ראוי למשכן ה', כאשר נאמר בכל דבר ויעש בצלאל וגו' העשיה גופנית לבד, אבל להשכין בתוכו אור קדושתו יתברך בכללות שירד שמו יתברך כביכול ממעונה אלהי קדם ויעזוב כל עולמות העליונים לבוא לשכון בין שני בדי ארון, זה לא היה ביכולתם וגם משה רבינו לא הקימו עד ששרתה עליו רוח הקודש, כי ה' אמר לשכון בערפל (מלכים-א ח', י"ב). ועל כן נאמר ויביאו את המשכן אל משה, כלומר דבר זה שיהיה נעשה משכן, משכן ה', שישים הקב"ה שכינתו בתוכו זה הביאו אל משה שלא יכלו לעשות זה בעצמם. ולזה ויקם משה את המשכן כלומר הקימו עד שהיה נעשה משכן, משכן שמו יתברך שירד לדור בתוכינו. ולזה אחר הכנת ועשיית כל כלי המשכן לכל עבודתו מקטון ועד גדול אומר הכתוב אלה פקודי המשכן, כלומר שעתה אינו חסר כלום כי אם פקודי המשכן שיהיה שמו משכן (כי פקודי מלשון חסרון הוא על דרך (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו וגו') שיהיה משכן ה' בתוכו.

989

990או כה יאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. כלומר זה היה פקודי המשכן פירוש חסרון המשכן שיהיה נקרא משכן העדות שיהיה עדות לישראל שהשכינה שורה בתוכם (כפירוש רש"י במלת העדות) ועדות זה היה נפקד ממנו שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו שלא היה יכול להיות כי אם על פי משה שיזמין הוא הקדושה בתוכו בכוחו הגדול. וזה אומרו אשר פקד על פי משה כלומר על כן היה נפקד ממנו מפני שהיה צריך להיות על פי משה (כי ידוע שלכל דבר שבקדושה צריך קודם הזמנה בפה כמו שאיתא בזוה"ק (בלק קפ"ו:) וזה על פי משה). או יאמר על זה הדרך אשר פקד על פי משה כלומר זה שהיה נפקד ממנו הוא מפני שהיה המשכן רק על פי משה לבד שהוא צוה לעשותו, ולא עשהו בעצמו, שאילו עשהו בעצמו לא היה נחסר כלום ממנו ועתה נפקד זה, עד שהביאו אותו אל משה והוא הקימו והעמידו כמשפטו אשר הראה בהר והשרה שכינת אל בתוכו ברוב רחמי ה' וחסדיו.

990

991או יאמר אלה פקודי וגו'. כי חז"ל אמרו (שמות רבה נ"א, ג') המשכן משכן וגו' שנתמשכן שני פעמים. ולכאורה אין כאן מקומו להודיע זאת. ולדעתי אפשר ירמז על אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו שתים בראש בני ואחת בראשי. והענין כי עיקר השראת שכינתו יתברך בתוך בני ישראל הוא על ידי הקדושה שישראל מקדשין עצמן למטה בקדושתו יתברך, ואז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי הלא מיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ב') ואין שום מניעה לזה כי אם כאשר אם ח"ו ישראל אינן מקודשין, ואז כביכול הוא עוצם עיניו מראות וגו' ואינו יכול להשרות שכינתו בתוכם. אבל אם ישראל מקדשין עצמן, ודאי תיכף הוא יתברך ברחמיו מוכן ומזומן להשרות שכינתו בתוכינו.

991

992וענין קדושת ישראל הוא בשתי בחינות. אחת, להתקדש וליטהר מכל בחינת הרע שבעולם ולא מבעיא מנדנוד עבירה קלה או חמורה שזה הוא סילון ממאיר וקוץ מכאיב להשראת השכינה כביכול. כי אף במותר, לטהר ולקדש גופו לכבוש תאותו מכל וכל, שלא להשביע נפשו בתאות לבו אף בדברים המותרים, וכמו שאמרו ז"ל (יבמות כ'.) קדש עצמך במותר לך, וכבר מנה הגאון הרשב"ץ* זה למצוות עשה דאורייתא בין רמ"ח מצוות עשה שלא להשביע גופו בתאות ההיתר במאכל או בביאה וכדומה (כמובא בחרדים פרק ז' ממצוות עשה). ועיקר הקדושה הזו הוא למאס התאוה בלבבו באמת שיראה ככל אשר יוכל להכניע התאוה כל כך עד שיוכנע גופו שלא יתאוה עוד אליהם לגודל פחיתות ערכם בעיניו ולבו. כי באמת הלא מעשה בהמה המה כמאמר חז"ל (חגיגה ט"ו.) ששה דברים באדם שלושה כמלאכי השרת, ושלושה כבהמה. אוכל ושותה פרה ורבה וכו'. ובודאי ראוי להיות מותר אדם מן הבהמה שלא להתאות לדברים האלה שנפש בהמה מתאותן ומחמדתן. ובלא זה כמה מאוסים ומטונפים הדברים האלה אם יעשם אדם בשביל תאותו, הלא אמרו חז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו'. ואם אל זה יביט יתבייש מעצמו להתאוות לזה. וכמו כן באכילה כשישים על לבו את הנעשה מאכילתו אחרי אוכלו. ועל כן כשישים זאת אל לבו ולא יתאוה להם בשום אופן ויעשם על צד ההכרח הגדול וכמאמר חז"ל (נדרים כ':) ודומה עליו כאילו כפאו שד, ויקצר בהם כל מה שיוכל ולא יעשם כי אם לשם ה' במה שיש צד עבודה בכל דבר ודבר על פשוטיהן או בסודי התורה הידוע ליודעים כאשר הארכנו בזה במקום אחר, הרי בזה מתפרש ומטהר עצמו מכל בחינת הרע והגשמיות שלא יברח אור הקדושה מעליו מראות ברעתו. ואחר זו צריך האדם להתקדש שנית להמשיך על עצמו אורות הקדושה בתורה ותפילה ומעשים טובים ולקדש שמו יתברך ברבים ככל אשר יוכל, ואז תשרה עליו קדושתו יתברך באופן הנאות למאוד בלי שום מונע.

992

993וזה אומרם שתים בראש בני. כלומר שהמה צריכים לשני קדושות אחת להתפרש מהרע והשנית להמשיך הקדושה בתורה ומעשים טובים, ואז משתים האלה נעשה אחת בראשי כלומר שאחר כך המה ראוים לקדש את שמי ליתן לי קדושה בפיהם, ובזה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כי בכל מקום שקדושה וטהרה מצויה הוא מקום לה' לשכון שם. והנה משכן הוא חושבן קדוש במספר השוה. ולזה אמר כאן אלה פקודי המשכן משכן וגו' שני פעמים משכן כלומר שני קדושות צריך להיות קודם בישראל, ואז נעשה משכן העדות שעדות הוא לישראל שהשכינה שורה בתוכם בתוך כל אחד ואחד. כי על ידי השני קדושות מזמינים את עצמם שיהיו ראוין למשכן ה' ואז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כנאמר. ולזה אמר בלשון רבים אלה פקודי להורות על שתי קדושות הללו שצריך להיות קודם בישראל ואחר כך עדות הוא לישראל. וזה, שנתמשכן שני פעמים. כלומר שנקדש עצמינו בשני קדושות ובזה ושכנתי בתוכם ככל הנאמר.

993

994ככל אשר צוה ה' את משה וגו'. הכתוב הזה לכאורה מיותר כי כבר נאמר למעלה בכל דבר ודבר שעשו כאשר צוה ה' את משה. ואמנם הנה כתבנו במקום אחר בפירוש הכתוב (שמות כ', ח') ששת ימים תעבוד וגו', ולכאורה וכי חיוב על האדם לעבוד עבודה בששת ימי המעשה, ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואכן הנה ידוע כי הל"ט מלאכות הנמצא בכל מלאכת העבודה (כי כל המלאכות שבעולם נכלל באלו הל"ט אבות והשאר כולם תולדות כידוע מש"ס ופוסקים) כולם נתהוו מהל"ט קללות שנתקללו אדם וחוה והנחש. שבזה נתקללה האדמה וכל צבאיה שלא תוציא צמחה כי אם על ידי עבודת המלאכות האלה. כי הלא אם ירצה ה' בעת התיקון לא יהיו צריכין לשום מלאכה ויטפו ההרים עסיס מעצמן והארץ תוציא גלוסקאות וכלי מילת שלא על ידי טחינה ואפיה ושאר מלאכות, כי אז תצא הארץ מקללותיה ולא תהיה צריכה לעבודה, כי העבודה הוא מספר אלהים כידוע. וגם מלאכה הוא מספר אלהים עם מילוי האותיות והכולל כידוע. כי על ידי העבודה והמלאכה אנו ממתיקין דיני אלהים מכל דבר שנתהוה בהם מחטא האדם, ונגד השלושים ותשעה קללות נמצאין שלושים ותשעה מלאכות. שבהמלאכה והעבודה נמתק הקללה ויוצאין הברכות לעולם, הכל כנודע מדברי הרב ז"ל בכמה מקומות.

994

995ועל כן נקראין ששת ימי המעשה כי המעשה. חיוב בהם בכדי לברר ענפי הקדושה על ידי זה מכל דבר ודבר בשלושים ותשעה מלאכות הללו בכדי לאנהרא אנפי ארעא ולהוציאה מקללותיה על ידי זה להפריד הקליפה והלבוש ולתקן המאכל שהוא הפנימית הכל כנודע. ועבור זה היה במשכן כל השלושים ותשעה מלאכות כמאמר חז"ל (שבת צ"ו:) הך דהוי במשכן חשיבא נקרא אב מלאכה וכו'. כי בזה המתיקו בחינות השלושים ותשעה קללות להמשיך הברכות לעולם. ועל כן אחר החורבן אמרו חז"ל (סוטה מ"ח.) אין לך יום שאין בו קללה. כי בעוד שבית המקדש היה קיים היה ממתיק בכח השלושים ותשעה מלאכות שבו את השלושים ותשעה קללות לאנהרא אנפי ארעא, והיום מתגברין הקללות ח"ו. רק על כל פנים בהשלושים ותשעה מלאכות שאנו עושין אנו ממתיקין את הקללות מעט מעט עד ביאת משיחנו במהרה בימינו אמן אם ירצה ה'.

995

996וזה אומרו (שמות כ', ח') ששת ימים תעבוד או (שם ל"ה, ב') ששת ימים תֵּעָשֶה מלאכה. כי העבודה והמלאכה הכרחית בהם בכדי לתקן העבודה והמלאכה מדיני אלהים ולהמשיך הברכות לעולם. וזה אומרו כאן ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. פירוש שבהשלושים ותשעה מלאכות שבמלאכת המשכן עשו ותיקנו את כל העבודה בחינת אלהים, שהמתיקו כל הדינים מהשלושים ותשעה קללות, והמשיכו כל בחינת הברכות ונעשה מל"ט טל, ואז (הושע י"ד, ו') אהיה כטל לישראל, והמשיכו טלא עילאה למליא רישא דזעיר אנפין ולהטיל לחקל תפוחין קדישין ברעותא ובחדוותא דכולא ונתברכו כל העולמות בטללי רצון ברכה ונדבה, וכן יהיה עלינו ועל כל עמו בית ישראל.

996

997חסלת ספר שמות

997