באר מים חיים, שמות ט״ז:י״חBe'er Mayim Chaim, Exodus 16:18
א׳וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר וגו' ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו וגו'. להבין סמיכת אזהרת משה למה שלמעלה ולכאורה אין כאן מקומו, ולמעלה בעת שאמר להם הוא הלחם אשר נתן ה' וגו' היה לו לבאר דיניו שאסורים להותיר עד בוקר. ונראה, בהקדם להבין למה לא העדיף המרבה, כי בשלמא הממעיט לא החסיר זה הוא מדרכי אלהינו יתברך לשלוח ברכה במעשה ידי אדם וימלא לו חסרונו, כאשר נמצא מקום על מה לחול ברכתו כמו בשמן של אלישע (מלכים-ב ד', ב'-ו') וכדומה, ועל זה אומר הכתוב (משלי י', כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ששולח ברכה במעט להיות מתרבה, אבל להחסיר את המרבה את אשר כבר לקטו לכאורה מה איכפת להבורא בזה, אם כבר נקט למה יחסרו מיגיעתו. ואמנם הנה נודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תמורה) שרוב מצוות התורה הן עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים וכן הוא אומר (משלי כ"ב, י') הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת וכו'. וכן בדברי חכמי האמת ז"ל ועל כולן בזוה"ק (יתרו פ"ב:) קראו לתרי"ג מצוות התורה תרי"ג עטין שהן עצות אל האדם, איך להתקרב אליו יתברך בכל לבבו ונפשו ומאודו. ונודע לכל מעלת הבטחון בבורא יתברך שאין לו שיעור וערך כי תדע שאם אדם ישתדל בכל עוז וירבה בעשיות בכח חכמתו אשר עליו ובכח גופו ולא ינוח ולא ישקוט מלעסוק יומם ולילה בצרכי פרנסתו, לא יהיה לו אף פחות משוה פרוטה יותר ממה שקצב לו הבורא ברוך הוא שירויח בזה השנה או בזה השבוע וכדומה, וכן אם ימעט בהשתדלות ועסקי צרכי טרפו ומזונו ולא יעשה בהם כי אם בשעה אחת או שתים מן היום, לא ימעט לו מאשר גזר עליו הבורא, ואכן זאת היא שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה בעסקי פרנסתו, שלא יניח כל העסקים וישב בטל, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר עסק מה כמו שהוא מפורש בתנא דבי אליהו וזה הכל נמשך מחטא האדם הראשון שנתקלל האדם והארץ ולא יכלו להתברך כי אם באיזה עשיה אבל בעת התיקון ודאי שיהיה אדם מתפרנס בלא יגיעה ובלי שום עשיה כלל, כמו חיה ועוף שמתפרנסים שלא בצער, ועל כן אמרו חז"ל (כתובות קי"א:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, כי בעת התיקון לא יצטרך האדם לשום עשיה, רק שהארץ תוציא שם צמחה בכל עסקי הצטרכות האדם, אבל עתה עבור החטא מוכרח האדם להשתדלות מה, אבל כל ענין השתדלות אינו רק על דרך הזריעה באדמה, אשר לא יוכל האדם לומר אשב בביתי ולא אחרוש ולא אזרע ותהיה התבואה גדילה בארץ רק שהוא מוכרח להשתדלות מה והיא הזריעה בארץ, אבל אחר הזריעה הרי כל ימי הגידול הרי הוא יושב בטל, ולא יועיל לו כלל אם ישב כל היום אצלה ויעשה בה דבר או לא והכל בגזירת הבורא יתברך. וכן הוא בכל העשיות, האדם הוא מחויב לעשות איזה דבר בהשתדלות, אבל שלו אינו כי אם ההתחלה, והגמר הכל הוא ברצון הבורא יתברך ולא יועיל לזה כלל שום ערמות ותחבולות, ובזה תדע שאדם אשר ישיג איזה חפץ ממון או שאר דבר, קצת באיסור, כמו אבק גזל או רבית וכדומה, אינו אלא פתי וחסר לב, כי מה שהיה ראוי לו להרויח בזו השעה, אם היה ממתין וגובר על יצרו ברגע הזה, ודאי היה מגיע לו זה הריוח בהיתר בשעה זו ממש אחרי שכבר כן נקצב עליו, ובודאי אם היה אדם עוסק בתורה בשני שלישי היום או בשני שלישי שבוע והשאר היה עוסק במשא ומתן, היה מרויח כל אשר נקצב עליו כמו בטרחתו בכל היום בלתי ספק, ועיין בזה בדברי הרב החסיד הקדוש בחובת הלבבות בשער הבטחון שהאריך בזה עיין שם.
1
ב׳ואולם תדע אשר אף השתדלות שזה הוא החיוב על האדם לעשות ביגיע כפיו, גם זה הוא סיבות מאת הבורא ברוך הוא שמזמין לפני האדם סיבה זו ועסק זה וכדומה, כי הקב"ה הוא סיבת כל הסיבות והוא מסבב כל הסיבות שיבואו אל האדם, ועל כן אמרו חז"ל (סוטה מ"ח:) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, כי זאת היא בלתי ספק אשר למחר ודאי יסבבנו ה' הטוב אופן שיהיה לו לחם לאכול לפי אשר נגזר עליו, וכל אדם מובטח מאת הבורא ברוך הוא וברוך שמו על לחם לפי הטף ובגדים לכסות עצמו על צד סיפוק ההצטרכות ההכרחי כמאמר הכתוב (תהלים קל"ו, כ"ה) נותן לחם לכל בשר ואומר (שם קמ"ו. ז') נותן לחם לרעבים, והנה אמר מפורש לכל בשר, כי הכל מובטחין על פת במלח לשבוע, ויותר ממה שגזר עליו לא יועיל לו אף אם יעשה כל היום, ועל כן מי שיש לו היום פת ואומר מה אוכל למחר, ויגע ועובד על למחר הרי זה מקטני אמנה, כי למחר ודאי ישפיע לו ה' מה שיצטרך למחר, ובכדי להורות לעם ה' בחינה זו, שלא יהיה אדם אומר מה אוכל למחר, ויאמין באמונה שלימה כי ה' הוא העושה לו תמיד כל צרכו ויזמין מזונו למחר וליומא אחרא, עשה ה' הטוב, נס במן, שלא העדיף המרבה מן אכילת יום אחד, בכדי שלא יהיה אדם טורח להזמין מיום זה על למחר, רק יאמר ברוך ה' יום יום, ויאמין באמונה כי ה' אשר השפיע לו היום, ישפיע לו גם למחר בהשתדלות מה וגם במן היה להם השתדלות מה כמו הלקיטה וההולכה לביתו, אשר על כן הנה תחילה וילקטו המרבה והממעיט שאחד היה מרבה בלקיטה, כי חשש אולי לא יהיה לו מחר והזמין למחרתו, ואחד המעיט בלקיטה כי סמך על ברכת ה' שיברכנו ה' במעט כמרובה, וכן נעשה שלזה בירך ה' במעשה ידיו, והמרבה לא פעל כלום כי לא העדיף, ומשה רבינו כאשר הביט אל דבר זה, ראה מעשה ונזכר הלכה הליכות עולם, לומר להם דבר בעתו שאיש אל יותר ממנו עד בוקר, כי כן היה הצווי בפירוש, בכדי להשריש בעם ה' האמונה והבטחון על צד היותר שלם, וללמוד לדורות הבאים שלא יהיה אדם עובד בכל ימיו מיראתו על חסרון מזונותיו להבא רק כאשר יהיה לאדם על פרנסת יום זה, לא יעסוק עוד ביום זה בהשתדלות הפרנסה, ויניח הנשאר ביומו לעבודת בוראו, וכה יתנהג כל ימיו, ובנתינת לחם הראשון לישראל הקדים לצוות להם אופן התנהגותם שלא יעבוד האדם יומם ולילה על מזונותיו למלאות אוכל פיהו כי הרי במן הממעיט לא החסיר ולא העדיף המרבה, ועל כן מתמה הקרא ואומר.
2
ג׳ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו וגו'. בו' הנוסף על ענין ראשון, כי אף על פי שראו בעיניהם דבר ה' אמת, אשר גם המרבה לא העדיף מאכילת יום אחד, בכדי שלא יותר ממנו עד בוקר. ואף על פי כן הם הותירו ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ה, י') שדתן ואבירם היו, כי אז היה זאת גודל רשעות וחציפות לעשות דבר הנראה לעין כל בבירור, אשר הקב"ה מזמין בכל יום ואינו חפץ שיותירו והם הותירו. ולא יעשו זאת כי אם רשעים גמורים והם דתן ואבירם, לא כן הצדיקים אשר אפילו בדבר שאינו נראה לעין, בטחונם בהקב"ה וברוך שמו.
3