באר מים חיים, שמות י״ח:א׳Be'er Mayim Chaim, Exodus 18:1

א׳וישמע יתרו וגו' חתן משה את כל אשר עשה אלהים וגו' כי הוציא ה' וגו'. חז"ל (מכילתא ורש"י בפרשה זו) אמרו מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ולכאורה דבריהם סותר מאמר פסוק הלז, כי הלא מפורש ששמע את כל אשר עשה, והכל בכלל כמו נסי מצרים והמן וכדומה, ועוד צריך להבין מה שפירש הכתוב כאן חתן משה, וכבר ידענו זאת, וגם להבין מה ששימש בשני שמות כאחת ואמר את כל אשר עשה אלהים וגו' כי הוציא ה' וגו', והבן, ועוד צריך להבין אומרו מעיקרא וישמע יתרו, הלא זו אינו ההודעה מה שמודיע הכתוב כאן, ועיקר הסיפור כאן הוא מה שעשה יתרו אחר השמיעה שהוא ויקח יתרו את צפורה אשת משה וגו', ולזה היה צריך הכתוב לומר בזה הלשון ויהי כשמוע יתרו וגו' את כל אשר וגו' ויקח וגו' כי השמועה גופא אינו חידוש כלל, וכי יתרו בלבד שמע, הלא כל העולם וכל מלכי מזרח ומערב שמעו כי הוציא ה' וגו' כאשר אמרה רחב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ואומר (לעיל ט"ו, י"ד) שמעו עמים ירגזון וכדומה, ורק ויהי כשמוע הוה ליה למימר כאמור.

ב׳ואכן הנה נודע וכבר ביארנוהו במקום אחר אשר שני מיני נסים נמצאים בעולם מאת ה' הטוב, שעליהם שיבח אליהו למרי עלמא ואמר (בהקדמה תנינא בתיקוני זוהר) אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות. האחד הוא, מה שהקב"ה עושה נס מופלא ונראה לעין כל בשידוד כל מערכת השמים וכוכביהם ומבטל טבע העולם כמו להחריב הים לפני בני ישראל או עמידת השמש בגבעון בחצי השמים וירידת המן וכדומה, וזה נעשה על ידי גילוי כבודו יתברך שעל ידי זה נתגלה כבודו יתברך לעין כל בהראותו כי הוא אין עוד מלבדו וכל העולם כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, ובידו לעשות כחפצו כאדם העושה בשלו ועל זה נאמר (תהלים ל"ד, י"ז) פני ה' בעושי רע וגו', כי זה נקרא פני ה' מאחר שעל ידי זה נתוודע וניכר שמו יתברך ונקרא על דרך משל שהעולם רואין אותו ומכירין פניו כי ה' העושה כל זאת, כי אין הקב"ה ניכר לעולם במהותו כי אם על ידי פעולותיו יתברך, ועל ידי זה נקרא עילת העילות שהוא העילה הראשונה קדמון לכל דבר אשר נברא, והוא המציא כל נמצא וכל הנמצאים בשמים וארץ מן הצורה הראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ, הכל עלולים מאתו יתברך, והוא המציאם מאמתת המצאו, ועל כן כולם בידו לעשות עמהם כאשר יחפוץ, ולקרוע הים ולהעמיד השמש. והשני הוא, הנס הנעשה נסתר ומעוטף בתוך טבע העולם שאין הכל מכירין שמאתו הוא, כמו נס מרדכי ואסתר אף שהיה נס מופלג והוציא את עמו ישראל ממות לחיים, עם כל זה היה נסתר בטבע העולם וכמאמר חז"ל (אסתר רבה בתחילתו) הרג אשתו בשביל אוהבו ואחר כך הרג אוהבו בשביל אשתו, ועוד אמרו (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים, וזה נקרא הסתרת פנים מאתו יתברך שמסתיר פניו מלהראות גדולתו והכרתו לעין כל, כי אלו הרחוקים מאור פניו יתברך ורחוקים מאמונתו יכולין לומר שזה נעשה בדרך טבע העולם, ומקרה הוא אשר קרה כך, ולא ה' פעל כל זאת.

ג׳ועל כן אמרו חז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום וגו' ולכאורה לא נודע פירוש דבריהם בזה לא השאלה ולא התשובה, ואמנם כי שאלו היכן מרומז בתורה בחינה זו שיפליא הקב"ה נסיו בהסתר בטבע העולם שלא הכל יראו את פניו כמו שהיה בנס אסתר, ואמרו ואנכי אסתר אסתיר פני וגו' שזה הוא הסתרת פנים מאתו, שאף שעושה הנס אינו מגלהו לעין כל, רק מסתירו בטבע העולם שיאמרו רשעי ארץ אשר לא מאת ה' הוא, וזה הכל על ידי עוונות בני ישראל שאינם זוכים שיפליא הקב"ה עמם נסיו בגילוי כבודו יתברך לעין כל, רק בהחבא. ואכן אלו המאמינים בה' ויודעים דרכי אלהיהם יתברך במקצת דמקצת ומשגיחים באמיתיות הלב שלא להשטות עצמו, אז רואה בעיניו כי זה ודאי סיבה מאת ה' להושיע את עמו ישראל רק שנסתר בטבע. ולא זו בלבד שרואין זאת בנס נפלא כמו בנס אסתר וכדומה, רק בכל יום ויום כשמביטין על כל טבע העולם ואת אשר נעשה בו רואין הפלגת נסיו יתברך שאין להם שיעור וערך ונעשים בכל יום ובכל עת ובכל שעה ורגע, וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב (פירוש נסים שנעשו לנו) אין אנו מספיקין, ופירש רש"י מפני שהם תדירות, ובחינה זו אין הכל זוכים אליה כי אם אינון זכאי קשוט הממיתים עצמן על עבודת בוראם ונותנים לבם עליו ומשגיחין בכל אשר יעשה הקב"ה בעולמו, אז רואין בחוש ממש כי אין מקרה בעולם לומר זה אשר קרה כך וכך, רק יודעים ומאמינין שהכל מאת ה' היתה זאת, והוא המושיע לעמו ישראל מכל צרותיהם תמיד בכחו ברוב רחמיו וחסדיו, רק שמסתירו בתוך איזה סיבה בטבע העולם. ועל זה אמר וסיבת הסיבות, כי האדם אשר על הארץ אינו רואה כי אם הסיבה ונדמה לו שהסיבה בא אליו ממילא במקרה העולם להצליח ולהוושע בכל עניניו, אבל האמת הוא שהקב"ה וברוך שמו הוא המסבב כל הסיבות, ומפליא נסיו עם כל האדם תמיד בתוך הטבע.

ד׳ואמנם תדע אלו הרשעים הגדולים המפורסמים בעולם, ונתגדלו ברשעם למען ספות חטאת על חטאת, אז לא די שאינם מאמינים בה' בנסיו אשר מפליא בטבע העולם, כי אם גם כאשר יראו נס מופלג שלמעלה מטבע העולם לרוב רשעתן יכחישו גם את זה, ויאמרו בערמותן כי לא מאת ה' הוא רק בחכמת הטבע או בכשפים וכדומה, ועוד מחמת שאין הקב"ה חפץ בקילוסן של רשעים אליו כמו שאמר הכתוב (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', הקב"ה בעצמו נותן בלב הרשע שלא יאמין בנסיו בכדי שלא יבין אל פעולת ה' ואל מעשה ידיו, כמו בחיזוק לב פרעה שנדמה לו בכל המכות שהכהו למעלה מטבע העולם, אשר בטבע הוא ומקרה אשר קרה כך ולא מאתו יתברך, ומי לנו גדול מקריעת ים סוף שהיה ודאי נס מופלג מה שלא נשמע כזאת מיום הוסדה הארץ, אף על פי כן מצינו בדברי חז"ל (אסתר רבה ז', י"ג בפסוק אם על המלך טוב) שאמר המן למלך אחשורוש בזה הלשון: היה אחד ביניהם ושמו משה בן עמרם ובכשפיו נטל מקל ולחש עליו והכה בו את הים וכו'. ואפילו עתה בדורותינו נמצאים אפיקורסים תיפח רוחם ועצמותם שאומרים שהיה על פי חכמת הטבע, והכל כי נתגדלו ברשעם כל כך, עד אשר יתנו לב להכחיש את הנראה לעינים לעין כל, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה ה', י"ב) ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו וגו', כי נודע אשר שם הוי"ה יתברך הוא המכונה בעשות הדברים אשר למעלה מטבע העולם כי הוא המהוה את כל ובידו לשדדם ולשברם ולהכניעם,מה שאין כן שם אלהים שמכונה על שם הטבע שהוא גמטריא הטבע, ועל כן אמר פרעה לא ידעתי את ה' כלומר איני יודע שיש בחינה המהוה שלמעלה מהטבע אבל משם אלהים ידע כמאמר חז"ל (בזוה"ק פרשה זו נ"ב: ושם מבואר) כי לא האמין רק בטבע ולא למעלה ממנו, ועל כן מתמה הכתוב ומפליא עצמו אשר גם מעשה ופועל ה' שם הוי"ה המהוה והמשדד את כל טבע העולם, גם אל זה לא הביטו ולא ראו להאמין כי מאת ה' הוא, ומכחישים גם את זאת. ואפשר שזה אמר הכתוב (ישעיה מ"ד, י"ח) טח מראות עיניהם פירוש שטח עיניו גם מראות כשרואה בעצמו שהוא הפלא ופלא אף על פי כן טח עיניו ואינו מאמין בה', ואזניו הכבד (שם ו', י') גם כאשר ישמע מדברים הנפלאים כבד אזנו לשמוע זאת ואינו מאמין בה, ועל כן אמרה רחב אל שלוחי יהושע (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' וגו' ונמס לבבנו ולא קמה וגו', כלומר כי הן לא הגיע רשעתינו כל כך להיות כבדה אזנינו משמוע בנסים מופלאים האלה, רק אנחנו שמענו את זאת ונכנסה שמועה באזנינו ועל כן ונמס לבבינו לא קמה עוד רוח וגו'. והנה יתרו שהיה כומר לעבודה זרה מעודו, ולא הניח עבודה זרה בעולם שלא עבדה כמאמר חז"ל (קהלת רבה ג' בפסוק י"א את הכל עשה יפה) ודאי היה מהראוי אליו שלא יגיע השמועה הזאת לאזניו כלל, ויכחישנה מכל וכל כמעשה המן שאמר שמשה עשה זאת בכשפיו, או כהאפיקורסים שאומרים שבחכמת הטבע עשה משה מה שעשה.

ה׳ואכן גדולה לגימא וכו' שמקרבת הרחוקים וכו' שבשכר (שמות ב', כ') קראן לו ויאכל לחם זכו בניו לישב בלשכת הגזית וכו' (סנהדרין ק"ג:) כי בשביל חתיכת לחם זה שנתן יתרו למשה ונתקיים בו (קהלת י"א, י') שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כי משה נקרא על שם המים כמאמר הכתוב (שמות ב', י') כי מן המים משיתהו, וזכות זה גרם לו אשר נטהר לבבו ואבריו קצת בתחילה עד שזכה לשמוע ותגיע השמועה לאזניו שיאמין כי הכל מאת ה' הוא, ולזה אומר הכתוב כאן וישמע יתרו כהן מדין כלומר אף שהיה כהן מדין ועבד כל עבודה זרה בעולם אף על פי כן זכה לשמוע ונכנסה באזניו, והטעם הוא עבור שהוא חתן משה והאכיל פרוסה למשה ונתן לו בתו, זכה לשמוע ולהאמין את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' פירוש שהאמין כי כל העשיות שעשה משה לא בכח ידו ולא בחכמתו עשה, רק שאלהים עשה זאת למשה, שיעשה בכחו כל העשיות והנסים המופלאים, ועל כן אמרו חז"ל מה שמועה שמע וכו' כלומר מאיזה שמועה סיפר כאן הכתוב לחידוש שהגיע השמועה הזאת לאזני יתרו, ואמרו קריעת ים סוף ומלחמה עמלק, כי אלו שניהם היה בכח ידי משה כמאמר הכתוב (שמות י"ד, כ"ז) ויט משה את ידו על הים ואומר בוקע ים לפני משה, וכן במלחמת עמלק נאמר (שמות י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, מה שאין כן מכות מצרים שהיה גם על ידי אהרן ועל ידי הקב"ה בעצמו כמאמר חז"ל (תנחומא וארא סוף י"ד) ונס המן היה גם כן מאת הקב"ה לבד. וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק היו בידי משה, והעיד הכתוב אשר גם באלה הנסים שנעשו על ידי משה האמין אשר עשה אלהים זאת למשה, ובכחו עשה הכל, כמו בים סוף שאמרו חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') שנתן הקב"ה ימינו לימין משה וראהו הים וברח, ובמלחמה עמלק אמרו חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם בשמים היו מתגברין וכו', ועוד הנה ידוע מכוונות האר"י ז"ל בסוד נטילת ידים שהעיקר בהן ההגבהה למעלה שעל ידי זה מתיחדים כל העשרה מאמרות שבהן נברא העולם כאשר הארכנו בזה במקום אחר, ובזה תרד ההשפעה וברכה לעמו ישראל, ועל כן כאשר ירים משה ידו ביחוד שמו יתברך וגבר ישראל, וממילא מכל שכן דכל שכן שהאמין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים כי אם האמין בנסים שנעשו על ידי משה שהכל מאת ה' הוא ולא עשה משה בשום כח אחר רק בכח ה', מכל שכן במכות מצרים שהיה מהם שנעשו על ידי ה' לבדו, שלא יכחישנה לומר מקרה הוא וכדומה, רק שה' פעל כל זאת. וזה פירוש מאמר חז"ל (בילקוט רמז ר"מ) בפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו שהקשו אם במשה האמינו בה' וכו' פירוש אם האמינו בנסים שנעשו על ידי משה שהכל מה' הוא מכל שכן בדבר שנעשה ביד ה' בעצמו.

ו׳ואמנם טעם מה שעשה הקב"ה קצת נסים על ידי משה הכי קצרה ידו להושיע בעצמו ח"ו, ואך הוא מה שאמרנו למעלה, כי אם בני ישראל אינם זוכים לגילוי כבודו יתברך בהארה נפלאה גלויה ועצומה מאתו יתברך, צריך להעשות הדבר קצת בחלישות כאילו ח"ו קצרה ידו ונוטל עזר מזולתו, בזה מחליק אומות העולם בדברים כדי לטורדן מן העולם, שיאמרו כי מעשה איש הוא ולא ידו עשתה את כל אלה, וזה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתקמ"ה) בשעה שישראל עושים רצונו הם מוסיפין כח וגבורה בפמליא של מעלה וכו' וכן הוא (בזוה"ק בא ל"ב:) וזה לשונו:: כד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא וכו' וכד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא וכו', ולכאורה זאת צריך הבנה, כי מה יערוך איש עם אל, אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו כמו שכתוב (באיוב ל"ה, ו'-ז') ואכן כי אם ישראל טובים וצדיקים אז הם זוכים שיעשה ה' נסים ונפלאות בכחו הגדול בעצמו והכל רואין כי ה' הוא העושה כל אלה, ובזה מוסיפין כח בפמליא של מעלה שיעשה ה' דבר בכחו הגדול לעין כל, והכל רואין כי גדול אדונינו ורב כח וכבוד ה' נתעלה בזה, וח"ו להיפוך כשאינם זוכין והקב"ה עושה הנס על ידי אדם אז הם מתישין כח פמליא של מעלה שנראה כאילו ח"ו אין כח בהקב"ה לעשותו לבדו, והאפיקורסים אומרים שחכמת אדם הוא זה, ועל כן זה הנס יכונה לפעמים על שם אלהים שגימטריא הטבע לפי שנעשה כעין חלישת כח ויכולין הרשעים לומר בחכמת ומקרה הטבע הוא. ועבור זה אמר הכתוב תחילה וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' כי האמין אפילו בנסים שנעשו על ידי משה המכונים לפעמים בשם אלהים כאמור, גם אל זה הטה אוזן ושמע והאמין, וממילא האמין כי הוציא ה' שם הוי"ה את ישראל ממצרים, שנסים הנעשים על ידי ה' בעצמו המכונים על שם הוי"ה ודאי הוא עשאם ולא הכחישם ולא תלאם במקרה העולם כנאמר, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

ז׳ב או כה יאמר על הדרך הנזכר, כי בשתים נשתנה יתרו למעליותא על שם שהיה חתן משה, משארי הגוים הרשעים כי הם אינם מאמינים אשר כל טבע העולם מאת ה' הוא אשר הוא אמר ויהי ומסבב כל הסיבות בכל טבע העולם, רק אומרים שעולם כמנהגו נוהג מעצמו בטבע המזלות ואין הקב"ה משגיח כלל על עולם הזה, כדעת האפיקורסים. והשנית, שאינם מאמינים אשר ביד ה' לשדד כל המזלות ומערכת השמים וכוכביהם ואומרים ח"ו כי חזק הוא ממנו, שגם בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם כמאמר חז"ל (מנחות נ"ג:) וכדעת פרעה שאמר (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה' וכל אשר ראה נדמה לו שמאת אלהים הוא מן הטבע ולא מה' המהוה. והנה מלחמת עמלק ודאי שהיה הנס נסתר בטבע העולם, שהרי כאשר יניח משה ידו וגבר עמלק, ונמצא אם לפעמים נוצחין ולפעמים מנוצחין, נראה לעין בשר כשאר טבע מלחמות העולם שפעמים זה נוצח ולפעמים זה. כי מלחמת ישראל שהיה שלא בטבע העולם נאמר (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש, שלא נהרג אף אחד מישראל. ואמנם גם נס קריעת ים סוף לפי מאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') שהתנה הקב"ה עמו בעת הבריאה שיקרע לפני בני ישראל גם הוא נעשה שלא בשידוד הטבע כי היה צריך לקיים תנאו אשר מאז, ולזה אמר הכתוב וישמע יתרו וגו' וכאמור שהטה אזן ושמע באמונה והאמין את כל אשר עשה אלהים למשה וגו', כלומר כי כל טבע העולם המתנהג בטבע גם זה מאת אלהי"ם הוא שגימטריא הטבע והוא המנהיג טבע עולמו, ולא מקרה שקרה כך ולא הניח טבע העולם על מערכת השמים רק השגחת אלהים בכל טבע העולם. ועל כן אמרו מה שמועה שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי זה הוא הנראה כעשיית הטבע והאמין אשר זה עשה אלהים למשה, הוא שעשאה ולא טבע המזלות הוא בלתי השגחתו יתברך, ועוד שמע והאמין כי הוציא ה' את ישראל ממצרים שיציאת מצרים שהיה בשידוד הטבע האמין שמה' הוא כי בידו כח וגבורה לשבר ולהכניע כל המערכה מזלות השמים וכוכבי הרקיע, וכי הוא שיברם והכניעם והוציא את עמו בני ישראל ממצרים מה שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, עכשיו הוציא ס' רבוא בני אדם משם, כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ט) כי אין כה' ואין בלתו הוא יצרם אף עשאם ובידו לשדדם ולשברם כרצונו, היפך מסכלות רשעי ארץ האמורים למעלה, שאינם מאמינים לא בזה ולא בזה, כי פרעה הרשע גם בראותו המכות אשר הכהו ה' בלמעלה מן הטבע העולם לא האמין בזה שהם למעלה מן הטבע וסבור שהכל בטבע הוא, כי לא יתגבר ח"ו למעלה מן הטבע, ועל כן אמר לא ידעתי את ה', שכל אשר אני רואה הכל בטבע מאת אלהים הוא ולא מה' המהוה לשבר הטבע, ולא כן יתרו שזכה להבין אשר כל הנעשה לפרעה לא בטבע היה רק למעלה מן הטבע בכח ה' המהוה, אף בדבר שיכול המתעקש לומר שיכול להיות בטבע העולם לא שם לבו לדברים כאלה והאמין שהכל מה' למעלה מטבע הוא, ולזה אמר וישמע יתרו וגו' את כל אשר עשה אלהים למשה וגו' כי הוציא ה' וגו' כלומר כי גם בדבר הנראה אשר זאת עשה אלהי"ם שנעשה בטבע העולם לא פנה לבבו לאמונות הכוזבות ושמע והאמין בכל זה כי ה' הוציא את בני ישראל ממצרים, כלומר ה' המהוה עשה זאת בלמעלה מן הטבע.

ח׳ג עוד יתבאר מאמרם ז"ל מה שמועה שמע ובא וכו'. כי הנה כתבנו במקום אחר בפירוש אומרם ז"ל (שבת י"ד:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצא בת קול ואמר בני אם חכם לבך וגו', ולכאורה צריך הבנה מה חכמה נראה בתקנות הללו, וצדיק או חסיד היה לו לקרות על הדבר הזה, ואמנם כי הנה סוד נטילת ידים מורה על חיבור ויחוד עשרה מדות הידועים שהם עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כמאמר חז"ל (אבות ה', א') ועליהם אמרו חז"ל (חגיגה י"ב.) בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה וכו', וכל עבודתינו בתפילה ותורה ובמצוות ומעשים טובים הכל סובב הולך על יחוד עשר מדות הללו, כי הקב"ה וברוך שמו הלא הוא הטוב ומיטיב לכל, וחפץ חסד הוא ורוצה להשפיע תמיד כל מיני טובות וברכות לעולמו, ואך כי אין הברכה שורה כי אם על דבר שלם, וח"ו כאשר נעשה פירוד בין המדות הללו על ידי עוונות התחתונים המבדילים בין מדה למדה, אז נרגן מפריד אלוף אלופו של עולם מהמדות הללו כי לא תרד הברכה על חצי דבר שהוא בפרודא ח"ו, ועל הדבר הזה תיקן שלמה נטילת ידים, כי עשר אצבעות הידים ידוע שמורין על עשר מדות הללו כמו שאיתא (בספר יצירה ברכות משנה ג') ותיקן שלמה שיהיו נוטלין אותן ולנשאם למעלה למעלה בכדי לקרב אחד אל אחד ביחודא שלים ולקשר אותם אל מאצילם בוראם יוצרם אף עשאם ברוך הוא, וזה תכלית השלימות של כל עבודתנו ועשייתנו בעולם הזה ובזה נזכה ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח וכו'. ועל כן אמרו חז"ל (סוטה ל"ח.) שברכת כהנים צריכה להיות דוקא בנשיאת כפים שנאמר (ויקרא ט', כ"ב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכן נפסקה הלכה (ברמב"ם פרק י"ד מהלכות תפילה וטור שולחן ערוך סימן קכ"ח סעיף י"ב) כי לא תרד הברכה וההשפעה הנכבדה כי אם בחיבור ויחוד המדות הללו אחד אל אחד ולנטלם ולנשאם ולקשרם למקורם אשר משם נמשכו, ואז הם מושכים משם כל מיני ברכות וישועות, וחיבור ויחוד י' אצבעות הידים ונשיאתם למעלה רומזים אל הדבר הזה, ועל כן מבואר שם שצריך יד הימין להיות גבוה קצת מיד שמאלית כי ה' אצבעות הימין מורים על ה' החסדים שבמדות הללו ויד שמאלית על הה' גבורות ואנו מגביהין הימין למעלה להראות שהימין יהיה בראש ותוגבר על השמאל והגבורות יוכללו ויתאחדו בהחסדים והחסדים יהיו גוברין בעולם.

ט׳וגם עירוב מורה שהוא לערב ולקשר כל בחינות המדות שהם בחינת דין ורחמים, אשר האפיקורסים אומרים מי שברא זה לא ברא זה מי שברא טוב לא ברא רע מי שברא אור וכו' כנודע, ועירוב ידוע מכוונות האר"י ז"ל שהוא ע"ב רי"ו ע"ב מספר חסד ורי"ו מספר גבורה, ועשה שלמה משניהם תיבה אחת להכחיש אמונות הכוזבות וליחד שמו יתברך בכל המעשים הן בחסדים הן בדינים כי כולם מאל אחד ניתנו, ואין יחיד כיחודו, ועל ידי זה מתכללים הדינים בחסדי ה' ויורד רוב ברכה ושפע מחי העולמים ברוך הוא לכל העולמות עליונים ותחתונים, ועל כן אמרו אליו בני אם חכם לבך, כי תיבת חכם מורה על יחוד עשר ספירות הנזכרים, כי הכ' מורה על כתר עליון והמ' על מדת המלכות שאותיות הללו נתונים בראשיהם, והח' מורה על שמונה ספירות אשר ביניהם, והמיחדם הוא הנקרא בשם חכם, כי זה הוא החכמה האמיתית ליחד ולחבר ארץ לשמים לקשט את הכלה בחינת חכמה תתאה וחכמה עילאה ליחד הכל לאחד, בסוד הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ד) כולם בחכמה עשית שהחכמה נקראת על שם הראש בסוד ראשית חכמה כי הכתר נעלם בתוכה כידוע ויורד עמה עד עשיה שהוא סוף מעשה, ועל כן לא היו ימים לישראל כימי שלמה שנבנה בית המקדש בימיו וכל איש ישראל ויהודה היו יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו מעין עולם הבא, לפי שהוא השיג בחינת החכמה השלימה, וזכה ליחד כל העשר מדות הנזכרים, וקישט את הכלה בכ"ד תכשיטין וחיברה לשמים להמשיך משם כל בחינת שפע וברכה, ואז נותנת ומחלקת טרף לביתה וחוק לנערותיה, ועל כן היה סיהרא קיימא באשלמותא בימיו כמו שאיתא בזוה"ק (ויחי רכ"ג:) הכל כמו שהאריכו שם. ועל כן אמר הכתוב למעלה (י"ז, א') ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם, כי רפידים אמרו חז"ל (בכורות ה':) שהוא רפיון ידים, והוא מורה על הנזכר שלא שמו לבבם ליחד העשר ספירות הנרמזים בעשר אצבעות הידים לחבר אותם אחת אל אחת ולקשרם למקורם, שעל ידי זה יומשך השפע לכל העולמות עליונים ותחתונים, רק עשו רפיון לידים הללו, והכתוב אומר (ירמיה מ"ז, ג') לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, שנחסר הברכה וההשפעה מאב הרחמן ברוך הוא אל בניו על רפיון ידים, (גם בבחינת המדות נמצאים כנויים בשם אב ובן כנודע, ומרפיון ידים לא הפנו אבות אל בנים והבן). ועל כן גם למטה בגשמיות לא היה להם מים המכונה בשם ההשפעה הלז שיורד ממקום גבוה למקום נמוך והוא סוד השפעת החסד המכונה על שם המים,

י׳ועל כן ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. כי היה לו מקום להלחם בהם מחמת פירוד המדות אשר נעשה בין הדביקים, ועל כן נאמר (לעיל י"ז, י"א) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה אלא לומר לך בזמן שמסתכלין ישראל כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין וכו' כי זה עיקר הסתכלות ישראל כלפי מעלה לתקן שם ביחוד המדות הנעשה על ידי שיעבוד הלב שיהיה להם לב אחד לאביהם שבשמים ובזה גם למעלה מתיחדים המדות ומתקשרים זה בזה, ועל כן כתבה התורה לרמז זה כאשר ירים משה ידו הרמת ידי משה דוקא ולא אבר אחר כמו ראשו וכדומה, להורות על נטילת והגבהת הידים המורים על המאורות הנזכרים ליחדם לאחד, ועל כן נאמר ידו יד אחת, אף שלכאורה נראה שהיה מרים שני ידיו כאומרו אחר כך וידי משה כבדים ונאמר ויהי ידיו אמונה וכן חז"ל אמרו בלשונם שם וכי ידיו של משה עושות מלחמה, ואך כי היה גדול כח משה רבינו ע"ה שיחד ביחוד נפלא כל העשר מאמרות עד שנעשו כיד אחד ממש שכולם אחד היא והכל על ידי שיעבוד לב ישראל לאביהם שבשמים. ועל כן אחר היחוד שאנו מיחדים שמו הקדוש בכל יום תמיד פעמים באהבה ואומרים שמע ישראל וגו' עד ה' אחד שהוא היחוד הנזכר ליחד כל המדות הכלולים בשם הוי"ה ברוך הוא ביחודא שלים ולקשרם למקורם, אנו אומרים ואהבת וגו' עד בכל לבבך וגו' ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כי יצר טוב ויצר רע הנמשך מבחינת החסדים והגבורות. והאפיקורסים אינם מאמינים שמי שברא זה ברא זה, ואנו מכניסים הכל תחת רשות היחיד יחידו של עולם לאהוב אותו בשניהם הן על ידי בחינת החסדים הבא מיצר טוב שהוא לאהוב את ה' אהבה נפלאה ולעובדו בתורה ותפילה ומעשה המצוות ולגמול חסד עם חבירו לבקש טובתו תמיד ובשארי עשיות הבאים מטוב, והן ביצר רע שהוא בעשותו את כל תאוות עולם הזה מאכילה ושתיה ומשגל ושינה וכדומה שכל אלה באים מכוחות היצר הרע שגם שמה צריך לאהבה את שמו יתברך. והוא לכבוש כל תאוותיו ואהבותיו שאל יכסוף ויאהב לשום דבר מדברים ההם רק כמו אש יבער בלבבו תמיד לאהבת דביקות נפשו אל בוראו עד שמרוב האהבה ותשוקה הלזו לא יפנה לבבו כלל לשום אהבה שחוץ ממנו. כמו למשל אם יאמרו לאחד לך אל מקום ההוא ושם תמצא כיס מלא זהובים למאות ולאלפים, אז ודאי לרוב האהבה ותשוקה וחמדה הלז לא יפנה לבב כלל לקחת אוכל לפיהו או שארי תאוות ואפילו אם יאכל קצת לרוב חולשת גופו לא ירגיש טעם במאכלו אם אוכל פת או בשר כי לבו בתשוקה וחמדה הלז. ויותר מזה אנו רואין אשר אם יחמוד אדם ח"ו לנאף את אשת רעהו אז תגדל המדורה בלבבו עד אשר לא יערב לו שום מאכל לפיהו אשר יאכל, כי מוחו ולבו ומחשבתו קשורים באהבה ההוא וכן להבדיל וכו' וכו' באהבת הבורא ברוך אשר אם אדם יאהב לבוראו בתשוקה וחמדה עזה כרשפי אש שלהבת י"ה לא ירגיש כלל באוכלו אם הוא אוכל או לאו וכן בשארי תאוותיו, כי מוחו ולבו והוא כולו קשורים ומצומדים באהבת האל יתעלה ואיך יערב למו תאוה אחרת, ועל כן במאכלו לא יאכל כי אם מה שהוא מן ההכרח גדול לו לשבור רעבונו שיוכל בכח ההיא לעבוד שמו יתברך ולהעלות הניצוצות הקדושה שבמאכל ההוא לשם ה' וכן בכל דבר ודבר לא יעשנה כי אם כאשר ימצא בה מקום לה' ואם לא ימצא לא יעשנה.

י״אוכל התאוות והחמדות הללו הם מבוזים ומאוסים משוקץ ומתועב בעיניו ככל הדברים המטונפים וכמאמר חז"ל (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה וכו' וכן במאכל ידוע מה שנעשה מהמאכל אחר אוכלו, ועל כן כל התאוות מאוסים בעיניו ואינו מביט כי אם אל עבודת שמו יתברך הנמצא גם בדברים ההם שהם כוחות היצר הרע והכל כי אין יחיד כיחודו ובכל מקום שם הוא, ותדע שאפילו האהבה גופא שהזכרנו למעלה שהוא אהבה עזה כרשפי אש גם זה בא מבחינת הגבורות המכונה על שם כוחות היצר הרע ובזה ודאי ואהבת וגו' בכל לבבך בשני יצריך, והבן אם בעל נפש אתה.

י״באו על דרך שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שלו (ברכות פרק ט' משנה א') בבחינת אהבת ה' ביצר רע שהוא על דרך אומרם ז"ל (נזיר כ"ג:)^*ברמב"ם שם הביא בכל דרכיך דעהו (משלי ג', ו') אפילו בעבר עבירה (ברכות ס"ג.). גדולה עבירה לשמה והוא כמו הכעס והאכזריות על עוברי פי ה' לשם שמים בלבד או להתלוצץ מעובדי עבודה זרה וממנהגיהם הרעים שזה מצוה כנודע, שכל אלה כוחות היצר הרע הם ולשם מצוה מותר והכל הולך אל מקום אחד עם מה שכתבנו. ואנו אומרים זאת אחר יחוד שמו יתברך כי לא נעשה היחוד הנפלא בשמים ממעל אם לא כאשר אנו מיחדים ומקשרים ומשעבדים את לבבינו בכל הבחינות הן בבחינת החסדים והן בבחינת הגבורות לאחד המיוחד, אז מתיחדים כל העולמות ביחודא שלים. והאדם צריך להשלים עצמו בבחינת היחוד הנזכר שהוא ליחד עצמו עם כל פרטי אבריו וחושיו שלא יעשה דבר כי אם רצונו יתברך ולא יותר, וליחד אליו מחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו והרגשותיו שלא ישתמש בהם לצורכו בשום אופן כי אם לעבודת שמו יתברך, ואז כאשר הוא מיחד עצמו כולו עם ה' אלהיו כן נעשה היחוד הנפלא בשמי השמים, ועל כן אחר היחוד אנו אומרים ואהבת וגו' בכל לבבך וכן נאמרה בתורה (דברים ו', צ"ה) סמוך פסוק אל פסוק כי זה כל בחינת היחוד.

י״גונחזור לענין כי על כן בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים לפי שנתנו רפיון לידים הללו שלא לחבר את האוהל לאחד, ועל כן אחר כך כשנסעו מרפידים נאמר (לקמן י"ט, ב') ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ואמרו חז"ל (ילקוט רמז ער"ה) והלא כבר נאמר וכו' אלא הקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני מה ביאתן למדבר סיני בתשובה אף נסיעתן מרפידים בתשובה. וידוע לכל שזאת היא בחינת התשובה להשיב לב אבות על בנים לתקן את אשר עיות בחטאו שנרגן מפריד אלוף כנזכר, ועתה משיב ומקרב אחד אל אחד בצדקה ותורה ותפילה ומעשים טובים וממשיך ההשפעה הנכונה אל כל העולמות בכדי לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, ועל כן נאמר אז ויחן שם ישראל נגד ההר ואמרו חז"ל שם כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן הושוו לב אחד לכך נאמר ויחן וכו', והכל כאמור. כי תדע שמה שהחמירה התורה מאוד במחלוקת ואמרו רבותינו (במדבר רבה י"ח, ד') כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו וכו' וראוי להצטרע וכו'. ואמרו (בדברים רבה ה', ז') דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו והיו יוצאין למלחמה ונוצחין שלא היה ביניהם דילטורין אבל דורו של שאול הולכין ונופלין מפני הדילטורין וכו'. הכל הוא לפי שכשישראל הם במחלוקת אז ח"ו גורמין כן למעלה שנעשה שם בחינת הפירוד ומחלוקת ובודאי אין לך קשה הימנו. ועל כן כאן שהעיד שנסעו בתשובה ששבו להיות האם מרחמת על בניה להשיב לב בנים על אבות על כן ודאי ויחן שם כאיש אחד כי מאחר שנתיחדו המדות עליונות ממילא נעשה גוי אחד בארץ וכאיש אחד נתחברו ונתאחדו עם שורש נשמתם והיה ה' אחד ושמו אחד ועל כן היו ראוין לקבל את התורה ולהאמין שכולה מאל אחד ניתנה, כי בתורה נמצאים עשה ולא תעשה שכר ועונש, והאפיקורסים אומרים מי שברא טוב לא ברא רע. ועל כן לא היו יכולין לקבל התורה עד אשר נעשה כאחד וחיבור כל המדות והאמינו כי הכל מה' הוא ואין יחיד כיחודו והוא הכל ברא ואז קיבלו את התורה מאל המיוחד, מה שאין כן בשארי המקומות שלא זכו בחיבור המדות ממילא עמדו גם למטה בסלע המחלוקת.

י״דוהנה אמרו חז"ל כאן (ילקוט רמז רס"ח) בפסוק ויחד יתרו שייחד שם ה', והענין הוא כאמור, כי יתרו ודאי תחילתו היה מאותן ליצני הדור שאומרים מי שברא טוב לא ברא וכו' וכן באור וחושך ומזה נתפרד לבבם לכל הדעות, ועל כן הזהירה התורה במצות עשה ליחד שם ה' כמו שאיתא ברמב"ם (פרק א' מהלכות יסודי התורה) כי זה יתד שהכל תלוי בו ליחד שם ה' לידע שכל דבר ודבר מאת ה' הוא, והוא אחד ואין יחיד כיחודו כי אם יש דבר חוץ ממנו עשאו רשות בפני עצמו והיא הכפירה הגמורה, ועל כן יחוד שמו יתברך הוא עיקר כל התורה והמצוות כי כאשר נעשה היחוד בין המדות באמונת האדם ושיעבוד לבבו שכל הדברים שבעולם שלו הוא יתברך, בזה ממשיך כל השפעות והברכות, והקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח במה שמיטיב לעולמו. והנה יתרו בתחילתו שכומר גדול היה ועבד לכל עבודה זרה אין ספק שודאי ידע מה' כי יש ה' רק שלא היה מאמין ביחודו יתברך וסבר כדעת האפיקורסים, שהאחד לא ישתנה לעשות לפעמים טוב ולפעמים רע וח"ו יש עוד אחד העושה דבר היפך מעשיו, ועל כן עבד לכל עבודה זרה כי האמין שח"ו נמצא עוד אחד, ועל כן עתה כאשר בא והכניס עצמו תחת צל כנפי הקדושה העיד הכתוב אשר כבר האמין ביחוד שם ה' ויחד יתרו שייחד שם ה' וידע אשר כל בחינת החסדים והגבורות הכל מאתו יתברך וכולן כלולין באחד ואין יחיד כיחודו. ועל כן אמרו מה שמועה שמע ובא כלומר איזה דבר היחוד שמע ובא שיאמין ביחודו היפך אמונתו מאז, כי הנה מכות מצרים לא מצינו שם שיעשה אלהים דבר בבחינת החסד רק בבחינת הדין לבד, שהכה למצרים וממילא יצאו ישראל ועל כן לא היה לו מזה מקום שיכניס בלבו אמונת יחוד שמו יתברך, ולזה אמרו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, כי קריעת ים סוף נודע מזוה"ק (וירא קי"ג: וכמה מקומות) שהיה בחינת הדין ובחינת החסדים כאחד, ועין כל רואה יעיד על זאת כי החריב הים שילכו ישראל בו והוא חסד לישראל וניער פרעה וחילו בים סוף שהוא הדין למצרים, וביותר לפי מה שהעלנו למעלה (בפרשת בשלח פסוק ויט משה וגו') כי זה היה הכל ברגע אחד, שבעוד שהיו ישראל בתוך הים בחרבה מצד אחד ומצד השני שבו המים על מצרים, כי נקרע הים לחצאין חציו ניער מצרים וחציו קמו נד, ובזה ודאי שיודה כל המתעקש כי ה' הוא אל אחד המיוחד שעושה דין וחסד ברגע אחת לזה דין ולזה חסד ועל כן בים נאמר שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום, מה שאין כן במכות מצרים שלא נזכר זה.

ט״ווגם רחב אמרה (ביהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח וגו', כי על זאת רעדה אחזתם ותפול עליהם אימה ופחד בראותם יחודו ואחדותו יתברך, שהדין והחסד הכל מאתו יתברך ונמצא אשר אין בעולם זולתו, מה שאין כן קודם כשראו שני הפכים מדין ורחמים, סברו שיש ח"ו עוד בחינה שיעשה דבר ובטחו בו, אבל כשראו שאין דבר זולתו, על כן מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב שהכל בידו, ואין בעולם כי אם הוא והוא אלהי יעקב ומה יֵעָשֶֹה בהם, ולזה, האריך בזוה"ק שם בבחינה זו עשיית דין ורחמים כאחד והאריך בגדולתה כי זה מורה על יחוד הבורא יתברך שזה יתד שהכל תלוי בו. ואמנם גם במלחמת עמלק כבר כתבנו שעיקר ביאת עמלק היה על אשר חנו ברפידים, אותיות פרידים על שם הפירוד בין המדות שלא היה היחוד בשלימות, וכאשר ירים משה ידו שגרם היחוד שעשר אצבעותיו כוחות הדין ורחמים ליחדם לאחד, ניצולו ישראל ועמלק נפל. ולזה אמרו מה שמועה שמע ובא כי ודאי עיקר טעותו היה שלא היה מאמין ביחוד האמת ומה שמועה שמע שהאמין בהיחוד, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ששניהם מורים על היחוד השלם, וזה שמע ובא ויחד יתרו שייחד שם שמים כאמור.

ט״זובזה נכון מה שהפסיקה התורה בפרשתו של יתרו באמצע הענין, כי הלא קודם לה נאמר ויחנו ישראל ברפידים ויבוא עמלק, והיה ראוי ליכתוב תיכף אחר זה ויסעו מרפידים ויחן שם ישראל וגו', ובפרט לפי מה שכתבנו למעלה ודאי שדבר זה אחד הוא, ואמנם בא הכתוב להודיע, כי ביאת יתרו לא היה כי אם על בחינת היחוד הלז אשר כתבנו. ועל כן סמכה התורה למלחמת עמלק שנאמר שם והיה כאשר ירים משה ידו, הרומז על בחינת היחוד הנזכר, וכבר ראה אחת ושתים בבחינה הלזו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק על כן בא להסתופף תחת צל כנפי שכינתו יתברך וכאומרם ז"ל (מובא ברש"י שיר השירים א', ג') בפסוק על כן עלמות אהבוך בא יתרו ונתגייר באה רחב וכו', ואפשר גם לזה אמרו מה שמועה שמע ובא, כלומר מה שמועה שמע שהפסיקה התורה באמצע הענין לכתוב שמיעתו דוקא כאן ולזה אמרו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שעיקר ביאתו לא היה כי אם בשמיעת שני דברים הללו ועל הדבר הזה הפסיקה התורה וכתבה סמוך למלחמת עמלק שעל ידי זה בא אחר שמיעה השניה בדבר היחוד, מה שאין כן אם היה בא על שמיעה אחרת לא היה התורה מפסיקה באמצע הענין כאן ועל כן אמרו מה שמועה שמע וכו', כנאמר.

י״ז%%ב ג ה

י״חויקח יתרו את צפורה אשת משה וגו' ואת שני בניה וגו' ויבוא יתרו וגו' ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים. להבין למה פרט הכתוב כאן סימן המדבר חניית משה שהוא הר האלהים. ונראה כי הנה חז"ל (מכילתא מובא בילקוט רמז רס"ח) אמרו בפסוק אני חותנך יתרו וגו', בזה הלשון נאמר למשה אני הוא שאמר והיה העולם אני המקרב ולא המרחק וכו' ואף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשם שמים אף אתה קרבהו ואל תרחקהו מכאן אתה למד וכו' שיהיה אדם מקרב בימין וכו' לא כאלישע שדחפו לגחזי וכו' עד כאן. ועל כן אפשר שעבור זה לקח יתרו אשת משה ובניו והוליכם אליו מה שלא היה מצטרך לזה, כי הלא מן הסתם אם היה משה צריך להם היה שולח אחר אשתו ובניו והלא דרכו של איש לחזור וכו', ואמנם כי עיקר כוונת יתרו היה באמת ובתמים רק לבוא אל משה שיכניסנו תחת כנפי השכינה ולהתגייר באמת לשמוע דברי תורה מפי משה, ואכן כי חשש שמא ח"ו ידחפנו ולא ירצה לקבלו כמו שעשה אלישע, כי עדיין לא ידע כל כך שהקב"ה מקרב הרחוקים, והנך רואה שהקב"ה צוה למשה על ככה מכלל שבלא זה לא היה משה מקרב כל כך גוי מאומות העולם ובפרט יתרו שהפליג בעבודת עבודה זרה למאוד, וזאת יחשב לו לקלון גדול כי כהן מדין היה ולזה נתחכם לשית עצות בנפשו על זה, ועל כן בתחילה נאמר ויקח יתרו וגו' אשת משה וגו' ואת שני בניה כלומר הציב לו למטרה לומר כי הנה בא עם אשת משה ובניה להוליכם אליו, אבל אמיתיות לבו היה יודע בוחן לבבות כי לא לזה היה רק לשם שמים להתגייר, ולזה העיד הכתוב ואמר ויבוא יתרו וגו' אל המדבר אשר הוא חנה שם הר האלהים כי רק לזה בא אל המדבר להיות ששם הר האלהים ורוצה לקבל את התורה באהבה, כמאמר חז"ל (ילקוט רמז רס"ח ומובא ברש"י) בפסוק זה בשבחו של יתרו דיבר הכתוב שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה. ועל כן,