באר מים חיים, שמות ב׳:כ״גBe'er Mayim Chaim, Exodus 2:23

א׳ויהי בימים הרבים וגו' ויאנחו בני ישראל וגו'. לכאורה לפי סדר המקרא היה לו לכתוב תיכף ומשה היה רועה את צאן יתרו וגו' והפסיק בשלשה פסוקים האלה ביניהם (ועיין ברש"י ז"ל), ויבואר על פי מה שמבואר בזוה"ק (ויצא קמ"ט:) וזה לשונו: וכי יעקב קדישא דאיהו שלימו דאבהן בחלמא אתגלי עלוי ובאתר דא קדישא לא חמא ליה אלא חלמא אלא יעקב בהאי זימנא לא הוי נסיב וכו' אי תימא והא לבתר דאתנסיב כתיב וארא בחלום תמן אתר גרים וכו' עד כאן. הרי שעד לא נסיב לא היה ראוי להתראות הקב"ה אליו במראה אפילו בהר המוריה מקום קודש הקדשים ועל כן בהגיע העת שיתראה ה' יתברך אל משה לילך בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים היה מוכרח קודם להנשא שיהיה ראוי למחזה שדי, ועל כן אחר מה שאמר הכתוב למעלה בגזירות פרעה על בני ישראל במילדות ואחר כך כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, סיפר הכתוב איך סיבב הקב"ה תיכף בגאולת ישראל, כי נולד משה וניצל מחרב פרעה ועדיין לא היה ראוי להתגלות ה' וסיבב המקום ברוך הוא שילך למדין לשבת שם על הבאר בכדי שיזדמן לו שם זיווגו שישא אשה ויהיה יכול להלוך בשליחות ה' לגאולתן של ישראל, וכאשר נתקן זאת על מכונו חזר הכתוב לענין ראשון מצרותיהן של ישראל היאך תקפו הצרות והגלות על ישראל זה על זה עד אשר עלה שועתם אל האלהים מן העבודה, והנה כבר נברא להם הרפואה קודם למכה הגדולה כי כבר היה משה ראוי שיתראה אליו ה' במראה ולא בחידות, וגם היה באתר כשר והגון להתגלות ה' אליו, ואומר הכתוב ומשה היה רועה וגו' עד ויבוא אל הר האלהים חורבה ושם הוא המקום הנכבד וירא ה' אליו מתוך הסנה וגו' כי ראה ה' בעני ישראל וצוה לו על אודותם וכאמור.

ב׳או יאמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וגו'. כי נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ב') בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה כו', ועוד אמרו כאן (שמות רבה א', ל"ד) ימים של צער היו ולפיכך קורא אותן רבים ודכוותיה (ויקרא ט"ו, כ"ה) ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים לפי שהיו של צער קורא אותן רבים. ולזה אמר הכתוב ויהי בימים הרבים, כלומר אף שכל ימיהם היו נקראים ימים רבים לפי שהיו ימים של צער מאז הכביד עליהם העבודה אבל עתה נוסף צרה על צרה להיותם נקראים ויהי בימים הרבים שהוא לשון צרה אף נגד ימים הרבים שהם ימים צער שאפילו נגד ימים הרעים ההם נקראים הם ימי צרה שנתוסף עליהם צער על צער ויגון על יגון. ומהו הצרה שנתוסף להם כי וימת מלך מצרים שנצטרע וצווהו החכמים להיות שוחטין עליו ק"ן ילדי ישראל בבוקר וק"ן בערב לרחוץ בדמם כאומרם שם ועל כן ויזעקו כי כל זעקה הוא מן הלב וזה מתקבל יותר כי זעקת הלב בלב נשבר ונדכה אף אלהים שהוא בחינת הדין לא תבזה אותו. ואומר הכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, פירוש שעלתה שועתם זה שזעקו מן הלב בדבר שחיטת הבנים יותר מן העבודה פירוש מן צעקת העבודה שמה שצעקו לה' מן העבודה לא עלתה למרום כמו זה הזעקה שזעקו במיתת מלך מצרים כי מן הלב היה כדבר האמור.

ג׳עוד יאמר הכתוב ויהי בימים וגו' עד ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. להבין מפני מה לא עלתה שועתם עד עתה אל האלהים בעבדם עבודת פרך בחומר ולבנים בלי שחיטת בניהם, ואם תאמר שלא צעקו קודם גם זה יקשה ולמה לא צעקו קודם. ואכן נודע מאמר חז"ל (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש, ולהבין טעם הדבר נראה פשוט, כי זה שעומד להיצר לישראל לכאורה מאין נמשך רצון הזה שירצה להיצר לישראל עם ה', ואכן כי ברצות ה' לקרב את לבן של ישראל לתורתו ולמצותיו, יש שתי בחינות בזה.

ד׳בחינה אחת היא, באדם השלם ששכלו ישר ולא ביקש חשבונות רבים מעולם לומר מפני מה יש לחברי מאה מנה ולי אין לי כמוהו הלא לא נופל אנכי ממנו ובידי יש תורה ומעשים טובים כמוהו, וכל אשר רואה באחיו דומה לו כאילו החסיר הקב"ה כביכול זה הדבר ממנו וקורא תגר על זה כי נדמה לו שלו נאה ולו יאה להיות לו מנה אחת אפיים יותר מחבירו לצד מעלתו וחשיבתו וגריעת חבירו בעיניו, והכל ראוי להיות שלו כמו שמדמין אלו האוילים הטפשים, אבל הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, רק באמת כל מה שרואה שיש בידו איזה מעט דמעט הכל לזכות וחסד גדול נחשב בעיניו כי נפשו יודעת מאוד שלפי מעשיו הטובים לא היה ראוי לו אפילו פת לחם צר אחד בשלשה ימים לולי רחמי ה' וחסדיו המרובין שאין להם שיעור והוא אשר נותן לו בחסד חנם מאתו יתברך, ואינו גדול וחשוב בעיני עצמו יותר מחבירו בשום אופן ואפילו כאשר יראה בעיניו איזה דבר עבירה בחבירו אחת ושתים ויודע אשר הוא מעולם לא עבר על דבר זה, מכל מקום נותן דעתו ולבו לומר האמת בלבבו, כי חבירו לעבות שכלו וקטנות גידולו בין החכמים ומיעוט תורה ומצוות שנתעסק בהן היא הנותנת שהעבירה קל בלבבו ואינו יודע עד היכן יגיע חומר העבירה ועונשה ופגמי שמותיו הקדושים ברוך הוא ופגמי כל העולמות כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הנעשים על ידי העבירה ח"ו, ואלו היה יודע חומר העבירה כמוני ודאי גם הוא לא היה עובר עליה, ולפי ערכו וערכי אני קל הרבה יותר ממנו במה שאיני זריז במלאכת שמים לפי הבנתי ושכלי.

ה׳ועוד אומר בלבו אראה אני אם אני זהיר וזריז שלא אעבור על שום לא תעשה דאורייתא או דרבנן, הלא נודע שגאוה וליצנות ולשון הרע ורכילות ולא תקום ולא תטור ולא תשנא את אחיך בלבבך ושקרים וחניפות והדומה להם לאלפים ורבבות כל אלה מן העבירות החמורות שבחמורות הן מקצתן לא תעשה דאורייתא ממש ומקצתן דרבנן וחמורים יותר מדברי תורה, האם אני זהיר בכל אלה ואם אני שאני יודע חומר העבירות ועונשם ופגמים הנעשים על ידיהם בשמות הקדושים חלילה ובכל העולמות, וחוץ הכל הלא המרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא טהור ומשרתיו טהורים עושים רצונו ואני איש חוטא כלב נבזה נבילה סרוחה לא אשגיח על דבריו ואמרוד בו ואומר לאל סור מני ח"ו, ודאי שזה חמור וגרוע מכל הדברים, ואף על פי כן אי אפשר לי לעמוד על תאותי בכל עת ויקרה לפעמים שאעבור על הנזכר וכדומה לזה כולו או מקצתו, ומה יענו אלו היושבי קרנות שאינם יודעים מכל זה ואם אפילו יודעים מעולם לא נתנו לב על זה, ועל כן בעיני המקום ודאי ישוה כשאני אדבר לשון הרע או ליצנות והגאוה וכו' או זה איש הבור כשיבוא על אשת חבירו וכדומה.

ו׳ועוד משים על לבו מאמר חז"ל (אבות ב', ה') אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו, כי אולי אם היה לי עושר ונכסים כמוהו גם אנכי הייתי עושה כמוהו ומי יודע אשר לא כן הוא, ועל כן לא יאמר כלל למה לחבירי יתן הקב"ה ולי אינו נותן כי כל אשר רואה בידו יודע שהכל בחסד וחמלה וחנינה מבורא כל עולמים ברוך הוא וברוך שמו, ובאדם הזה אם הקב"ה רוצה לקרב את לבו אליו קצת יותר מתמול ומשלשום, יטיב לו הקב"ה הטבה על הטבה ועושר ובנים וכל שארי הצלחות וכראות האיש ההוא את הטובה אשר בורא עולם מטיב לו נעשה נכנע ושפל ונשבר ונדכה בלבבו לפני מלך עולמים לומר הרי איני כדאי וראוי לכך ולפי מעשי לא הייתי ראוי אף ללחם צר והקב"ה מטיב לי כל כך מה אעשה לו עבור זה ומוסר נפשו ולבו ורוחו ונשמתו לאדון כל מלך הטוב והמטיב ומקרב עצמו בכל יכולתו לאביו שבשמים בראותו חסדי המקום שאין להם שיעור וערך. ולמלך הכבוד כזה לו ראוי לעבוד ולו נאה לשבח ולפאר ולרומם ולמסור לו נפשי ורוחי ונשמתי לעבדו עבודת עבד, ונעשה נבזה ונמאס בעיניו ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כלומר שנעשיתי קטן ושפל בעיני בראותי כל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך מה שאיני ראוי להם והכל רחמיך וחסדיך הם שמושיעין לי בכל עת וקטנתי בזה בעיני עצמי, זו היא בחינה אחת שהקב"ה מקרב בה את לב האדם.

ז׳והבחינה השנית היא בהיפך, כי האיש אשר יתן לו הקב"ה עושר ונכסים והוא אינו משגיח על זה לומר על מה זה מגיע לי זאת כי יאמר בלבבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני, וכל מה שרואה ביד חבירו יותר ממנו נראה לו כאילו גזלו הקב"ה ח"ו מעמו כי לו היה נאה הדבר הזה כנזכר למעלה, ולא עוד אלא בהיות לו מעט שלוה הנה נשכח מלוח לבו חסד בורא כל עולמים ברוך הוא ועושה את עצמו כאילו לא ידע את יוסף בחינת צדיק חי העולמים המשפיע לו בחסדו הטוב ובא עוד על ידי זה למרוד באלהיו ח"ו ולהתאוות תאוות אשר לא נכון במעט מעט מאכילה ושתיה וגילוי עריות עד יתחזק לבו בכח התאוות הללו, ואז יקשה לו לפרוש מהן ואם לא ימצאם בהיתר יעשם באיסור כי (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנער עבדו ואחריתו יהיה מנון. וכמו שאמרה התורה (דברים ל"ב, ט"ו וט"ז) וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו יקניאוהו בזרים וגו'. ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וגו', ונאמר (שם ח', י"ד) ורם לבבך ושכחת וגו'. באופן שבאדם הזה לא די שהטוב לא יקרבהו לעשות טוב אדרבה ירחקהו לעשות הרע ח"ו בעיני אלהים ואדם, ועל כן יוכרח הקב"ה לסבב עליו סיבות לא טובות ויעמיד עליו מצירים להצר לו ויגלגל עליו סיבות הקשים מעוני ומרוב עבודה ומשארי היסורים יסורי הגוף או ח"ו יסורי בנים. ובכל דבר הקב"ה עושה שליחתו וכאומרם (סנהדרין צ"ז:) מעמיד עליהם מלך שגזירותיו קשין כהמן, ואז בהצר לו יחלה את פני ה' אלהיו ויקרב לבו לעבודתו יתברך ויוכנע ויושפל ויושבר לבו וידכה, ואז וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח ויגאלהו מצרותיו ויושיעו למען שמו.

ח׳ונמצא כאשר ה' חפץ דכאו החלי ורוצה לזכות את ישראל על ידי בחינת היסורים בכדי לזכותם וללבנם ולקרב את לבם לאביהם שבשמים, אז הרצון הזה מתלבש בתוך שר משרי האומות ומתחיל להצר לישראל, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים א', ז') כעוטיה על עדרי חבריך וגו' שהקדושה כביכול מוכרח להתעטף ולהתלבש בשרי האומות בשביל להנהיג את ישראל כרצון בוראנו יתברך ועבור שהרצון הזה שהוא חלק הקדושה מתעלם ומתלבש בתוך השר הלזה בכדי שיצר לישראל הרי כביכול שהוא נעשה ראש אל הקדושה המתעלמת בתוכו. וראש הוא שר א' שנעשה שר על האל"ף פלא העליון שהוא הקדושה יחידו של עולם כביכול ברוך הוא ומזה נתעלה ונתגדל השר הלז לכן נעשה ראש. אבל באמת עליו אמר הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. כי כאשר ישראל יתקרבו על ידי רעתו לה' אלהיהם אז זה הניצוץ הקדוש המאיר ובא בתוך השר הזה שהוא הרצון אלהות שהיה רוצה לקרב את ישראל אליו נכנס בו הארה על הארה ומאיר באור מופלא עד שאין כח בשר הלזה לסבול אורו כי רב הוא ונופל השר משררותו וגדולתו ונשבר עד עדי אובד כמאמר הכתוב (תהלים צ"ב, ח') בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מה שהם הולכים ומתגדלים, הכל לרע להם להשמדם עדי עד. כי בהתנוצץ האור הזה בתוכם אשר פעל זה שכיוון לקרב את לב ישראל אליו, אינו יכול כח שר האומות לסובלו ונופלים ונשברים להשמדם עדי עד, והפח נשבר ואנחנו נמלטנו. שהקדושה עולה למעלה למעלה, ולפני השבר הוא גאונם ואחרי גאונם נשברין עדי אבד.

ט׳ובזה נכון מאמר חז"ל (סוטה י"א.) בפסוק (שמות א', י') הבה נתחכמה לו להם מבעי ליה אמר ר' חמא וכו' באו ונתחכמה למושיען של ישראל וכו'. וצריך להבין מאין יצא להם לדרוש כן וכי לא מצינו כמה פעמים בכתוב שיאמר לשון יחיד על עם אחד ובפרט על ישראל גוי אחד שהם ודאי אחד הם ושייך לקוראם לשון יחיד. ואמנם היה קשה לחז"ל היאך ימנע העם מלהרבות בבניות ערי מסכנות לפרעה וכי מי שעוסק בבנין מתמסכן מהיות לו בנים, ועל כן אמרו, למושיען של ישראל. כי הנה מצרים פרעה וחילו שהיה אז ממשלתם על כל העמים כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י') והיו החשובים בין האומות, ומרוב גדולת מלכותם מאוד מאוד פחדו ורעדו מאיש ישראל שלא יפלו מגדולתם ועלתה דאגתם לפחוד פן כאשר יסגלו תורה ומצוות ומעשים טובים ויעבדו את ה' אלהיהם יתרבה כח אור הקדושה ביותר ויותר בכל העולמות עד אשר יפקוד ה' על צבא מרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה ויאבדו הם ומלכותם וכל חילם כי כשזה קם זה נופל, ואם מלאה זו חריבה זו כמאמרם ז"ל (בפסחים מ"ב:). ועל כן אמרו הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל לראות שלא יתרבה אור הקדושה בעולם ויהיה אור הקדושה כפוף תחת ידם ולא יצאו משם לעולם. וכיוונו להיות הם המצירים לישראל ויעבדו בהם עבודת עבד ואז (איכה א', ה') והיו צריה לראש והקדושה תהיה תחת ידם כי בצרתם לו צר.

י׳וזה אומרו הבה וגו' פן ירבה. כלומר שיתרבה אור הקדושה ויתגדל שמו של הקב"ה וכפי אשר תקום הקדושה כן אנחנו נופלין. ואז ונלחם בנו, פירוש מה שבנו, זה אור הקדושה אשר בנו בהיות ישראל בגלות בינינו, זה האור הוא ילחם בנו כי יתרבה ויתגדל עלינו ונפלנו עדי עד, ועל כן רצו לעשות למעט ח"ו כח פמליא של מעלה והארתו, והוא במה שיהיו מצערים ומצירים לישראל הרבה בבנין ערי מסכנות, וכביכול בצרתם לו צר וימשלו הם על בחינת הקדושה להיות צריה לראש. אבל טעות גדול טעו כנזכר כי הן אמת אשר נעשו צריה לראש אבל זאת היא מפלתם ורעתם להשמדם עדי עד, ורוח הקודש אומר כן ירבה, כי יותר שהם מצירים לישראל יותר תתרבה אור הקדושה ושפע הרחמים בהתקרבות לבות בני ישראל לאביהם שבשמים בכדי לנקום נקמת בני ישראל מהם ומהמונם.

י״אולזה אמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם כלומר כאשר נתרבו הימים, והעם ההולכים בחושך, אור נגה עליהם כי הקדושה התחלה להאיר ולהתגבר על ידי העבודה ולעשות שפטים במצרים ובאלהיהם ואז וימת מלך מצרים כלומר נפל ונשתבר בחינת קליפת מצרים וגם מלך מצרים הגשמי. כי מ"ת הוא לשון שבירה גם כן, מ'אנין ת'בירין ראשי תיבות מת. ועל כן אז ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים, כי נודע לחכמי לב מה שכתב מרן האר"י ז"ל בסוד פרעה שהוא אותיות הערף, שקליפת מצרים היתה יונקת מאחורי הקדושה ממקום גבוה ונורא מאחורי העורף, ולא הניחה התפשטות שפע אלהים חיים לעולמות התחתונים ועל כן נקרא מצרים מצר ים, כי בחינת מדת הבינה הידוע לחכמי לב נקרא ים הקדמוני, והקליפה נעשית ח"ו בסוד מצר וגבול להים הלז שלא להניח הורדת השפע מאתה להיות אם הבנים שמחה, וכשם שעכבה הורדת השפע מלמעלה למטה, כן עיכבה עליית התפלות והזעקות בחינת הקול והדיבור העולה מעורף ולמעלה. ולכן עד אותן הימים לא עלתה שועתם את פני ה' השוכן מעלה מעלה לרחם עליהם ברחמים הפשוטים שאין בהם תערובת דין כלל, ונעשה צר לישראל מאוד. ולא כן עתה כאשר נתרבו הימים ואור הקדושה נתגדל וימת מלך מצרים זה הנקרא מצר ים שהוא גבול להים הקדמוני ואז ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים להפך גם את הדין עליהם לרחמים גמורים ולשלוח שליח לגאלם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

י״בואמר הכתוב ותעל שועתם אל האלהים ולא אמר ותעל שועתם לאלהים כי עיקר כוונת התפלה שצריך האדם לכוון באמיתיות לבבו בעת התפללו לפני אדון כל על איזה צרה שלא תבוא אשר יגיע אליו, רק לאשר כי בעת אשר צר לו כביכול צער לפניו כמו שאמרו ז"ל (בסנהדרין מ"ו.) בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכו', כי בצרתם לו צר. ועל כן לאשר שמאוד יכאב לבבו על זה שיודע שיש צער למעלה לפניו כביכול ואז משים רוחו ונשמתו להתפלל להמתיק הדין מעל שכינת עוזנו, ולהוריד שפע הרחמים עליה, ויהיה שמחה לפניו יתברך כשיקל צערו למטה. אבל לא תהיה כוונתו בתפלתו בשביל צער עצמו שצר לו, כי האדם העושה איזה דבר בשבילו לא בשביל כבוד בוראו אפילו יהיה הדבר הגדול שבגדולים לא לכלום נחשב כי מה הוא ומה חייו אם טוב או רע לו וכי לזה נברא שישגיח ברעת ובטובת עצמו, הלא לא נברא כי אם לעבוד את קונו ולראות לעשות לו נחת רוח ושלא יהיה צער לפניו כביכול. ועוד וכי היאך יכול להתפלל על רעת עצמו שיהפכנו ה' לו לטובה הלא חייב האדם לברך את ה' בשמחה ובטוב לבב על הרעה כשם שמברך על הטובה, כמו שאיתא (בברכות נ"ד.) ואיך יתפלל להעביר הרעה ונמצא אינו מברך על הרעה בשמחה, והבן. אבל כשישים עיקר מגמתו בהתפללו מפני צער השכינה שמצטערת כשהאדם בצער, אז הוא חס על כבוד קונו ונאה לו להתפלל להעביר את צרתו ממנו, ולהמתיק הדין למעלה למעלה, וזה שאמר דוד המלך ע"ה בהארבעה שצריכין להודות ויצעקו אל ה' (תהלים ק"ז, ו') ולא אמר ויצעקו לה'. כי ויצעקו לה' היה משמע שצועקין לה' על צרתם הגופניות במה שצר להם וזה לא כן הוא כי ויצעקו אל ה' מה שנוגע אל ה' שיש דין למעלה ח"ו ויש צער לפניו ומקבל עליו הדין שעבר עליו עד הנה בשמחה ובטוב לבב כי יודע אשר הצור תמים פעלו וחפץ חסד הוא ואז כשיש דין למטה אין דין למעלה (עיין בראשית רבה כ"ו, ו') ועיקר הצעקה הוא אל ה' שיומתקו כל דיני אלהים למעלה למעלה להעשות הכל בבחינת שם הוי"ה הרחמים, ובזה ודאי הקב"ה מתמלא רחמים וחמלה וחנינה על כנסת ישראל ועליו להמתיק הכל בחסדיו המרובין, וממצוקותיו יצילו ויושיעו למען שמו. וגם כאן אמר הכתוב כן בזעקת בני ישראל שעיקר זעקתם היה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה מכל צרות עבודתם לא צעקו רק שיתוקן דין אלהים למעלה למעלה.

י״גאו יאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, שיותר צעקו אל האלהים להמתיק דיניו יותר מן העבודה מכבדות העבודה שהיה עליהם זה היה עיקר בשועתם להמתיק הדין למעלה למעלה שלא יהיה צער לפניו כביכול על כן שמע אלהים לקול תפלתם כי כבר היה דרך אל עליית תפלתם, וישמע אלהים את נאקתם.

י״דואפשר לומר, כי על כן שנו חז"ל (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כי כשהאדם אינו מתפלל על הצרה רק על אופן שזכרנו כי צר לו המקום מקומו של עולם שצער לפניו בעת צרתו, אז ודאי אין חילוק אצלו כשיש צער לו או לבני ביתו המוטלין עליו או לחבירו ושאר אחד מישראל, כי עיקר כאיבת לבבו הוא על צער השכינה ומה לו אם למעלה צער מאתו או מחמת שחבירו בצער ועל ידי זה צער למעלה ח"ו, ובודאי מתכוון בכל עוז להתפלל על צער חבירו כעל צער שלו ממש. ועוד אם עיני שכל לו, כשהוא בצער וגם חבירו באותו צער יתפלל העיקר על חבירו, כי בהתפללו על צער עצמו אף שעיקר תפילתו על צער השכינה מכל מקום ירא לנפשו פן יזרוק בלבבו גם כן איזה כאב לב על צער עצמו כי צר לו מאוד, ובהתפללו על חבירו ודאי אינו מתפלל כי אם לכבוד ה'.

ט״ווהנה ידוע כשאדם זוכה בהתפללו לפני ה' להמתיק הדין מלמעלה ולהוריד ישועה ורחמים וחסדי ה' להושיע בעת צרה אז בהכרח שתרד הישועה והברכה דרך צינור שורש נשמתו אשר למעלה ומשם על שורש נשמתו למטה ומשם תתחלק לכל שארי נשמות ישראל על ידי הצינורות היורדים מנשמה לנשמה כי כל נשמות ישראל אחד הם, רק תחלה אין השפע יורד כי אם דרך צינור שורש נשמתו.

ט״זועל כן כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, כי הלא בהכרח תבוא הישועה קודם לשורש נשמתו למעלה ולמטה וכיון שהוא צריך לאותו דבר הרי תיכף נשרש בו הישועה לאותו דבר, ואחר כך ממנו מתחלק לחבירו, והבן. ואך זה שהוא בטוח שהוא נענה בתפילתו, לפי שמתפלל על חבירו, ואם כן בודאי כיוון תפילתו רק למעלה למעלה להמתיק הדין שם ובזה יהיה לבו נכון בטוח בה' שיענה בתפלתו למען שמו.

י״זועוד נראה לרמז זאת במאמרם הלז, כי הקב"ה נקרא ריע לישראל כמו שאמר הכתוב (תהלים קנ"ב, ח') למען אחי ורעי אדברה נא וגו', ואומר (משלי כ"ז, י') רעך ורע אביך וגו', ולזה אמר כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, ששם עיקר תפילתו להתפלל על צער הנוגע למקום כביכול ברוך הוא, שנקרא כריע כאח לישראל, ובאמת הוא בעצמו צריך לאותו דבר שגם לו צער בצער הגשמי, הוא נענה תחלה פירוש שהוא נענה תחלה לכל התפלות העולים ממטה למעלה אחרי שכוונתו לשם שמים בלבד ועליו נאמר (משלי ל"א, כ"ט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. כי באמת כל התפלות מתקבלות בחסדי אל ברוך הוא, אבל הוא נענה תחלה בראשון וראשונה.

י״חעוד יתבאר אומרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי נודע אשר העבודה שעבדו בני ישראל את מצרים בפרך לא היה כי אם שמונים וששה שנים כמאמר חז"ל (סדר עולם פרק ג' מובא בילקוט פרשה זו רמז קס"ב) והוא מספר אלהים ומספר העבֹדה. והנה הגזירה מתחלתה היה על ת"ל שנה כמאמר הכתוב (שמות י"ב, מ') ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'. והוא מספר חמש פעמים אלהים נגד חמשה גבורות הידועות העומדין בשמאל גימטריא משפט עם הכולל, להמתיק הה' גבורות עם העבודה במספר ה' פעמים אלהים שהוא ת"ל שנים. ואמנם רבוי אשר נתרבו ישראל שלא כדרך הטבע וקישוי השיעבוד שנשתעבדו בהם בחומר ובלבנים בפולחנא קשיא זה השלים השיעבוד ולא עבדו כי אם מספר אלהים אחד ונמתקו הה' גבורות הנזכרים בה' אותיות של אלהים אחד. וזה מאמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם שאז היו ישראל מרובין למאוד שכבר נאמר פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו' שהיו יולדות ששה בכרס אחד ויש אומרים ששים כמאמר חז"ל (שמות רבה א', ח'), ועוד וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר שהיו עובדים בהם בשעבוד הקשה למאוד עד שנאנחו מן העבודה לבד שהגם שלא עבדו כי אם פ"ו שנים מספר העבֹדה אף על פי כן אנחו ממנה מאוד כי היה השיעבוד קשה עד מאוד, ועל כן ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים שלכאורה היה די לומר אל אלהים ואכן הכתוב מגיד שעלתה שועתם כל כך עד שנמתקו הה' פעמים אלהים, וזה ה' אלהים ה' פעמים אלהים והכל מן העבֹדה ממספר העבֹדה לבד מקשיות העבודה ונמתקו הה' גבורות בה' אותיות שבאלהים וה' אותיות של העבדה כאמור.