באר מים חיים, שמות כ״ג:כ״וBe'er Mayim Chaim, Exodus 23:26

א׳לא תהיה משכלה ועקרה וגו' את מספר ימיך אמלא. לכאורה היה לו לסיים את מספר ימי בניך אמלא כי הלא על שיכול בנים קאי וההיפוך הוא שימלא מספר ימיהם, אם לא שנאמר שהוא דבר בפני עצמו ולא קאי אמה שלמעלה. ואכן עוד יש לרמוז בזה כי הנה ביארנו במקום אחר אשר כל מצוה ומצוה שנתן לנו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו יש בו בחינת נשמה וגוף כי הכל נעשה בדיוקנא קדישא דאדם וכל הבחינות שבעולם הם מחומר וצורה כנודע, אף מלאכי מעלה גם המאורות עליונים הם המדות הקדושים הם עצמוּת וכלים כנודע, חוץ מאור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו שהוא אחד פשוט יחיד ומיוחד מכל צד ומכל פינה. והנה גוף המצוה הוא העשיה הגופניות שיש בה כמו הנחת התפילין על היד והראש ולבישת הטלית ונטילת לולב וכדומה, ואמנם הנשמה שבהם הוא החיות שבכל מצוה מה שצריך האדם להשים מחשבתו בעשותו אחת ממצוות ה', כי אם יעשה האדם את מצוותיו כגולם בלי שימת המחשבה למה הוא עושה זאת הרי הוא גולם לבד כמו באדם שהגולם לבד שהוא גוף בלתי חיות הנשמה הרי הוא מת והוא מונח כאבן דומם, וכן המצוה הזו מונחת בארץ הלזו ולא פרחת לעילא כאשר נבאר.

ב׳והנה בחינת חיות הנשמה אין ערוך אליהם ואין שתי ידים זוכות כאחת להביט אל החיות שבהם בשוה כי הלא עיקר חיות הנשמה שבהם הוא האהבה והיראה שמעורר האדם בלבו בעת עשותו המצוה, ומי שיש לו לב משכיל להבין בגדולת הבורא לפי ערך זכות נשמתו, הרי אפילו בלתי שום כוונה גדולה או קטנה רק כשיזכור בדרך המשל אם היה עומד לפני מלך בשר ודם והמלך יצוהו לעשות לו איזה שירות להושיט לו איזה דבר וכדומה, האם יצוייר גודל זה החשק והזירוז והאהבה הצמודה והתאוה שיבער בלב איש הלזה לשרת את המלך בכזה וכמה וכמה יתאוה ויחשוק בכל לבב שיצוהו המלך לעשות לו עוד איזה שירות וכאשר יצוהו הלא כארי יתגבר וירדוף יותר מכחו ברב הזירוז והשמחה, עד שאם ישאלנו אדם איזה דבר לא יעננו ואם ידבר אליו לא ישמע לו, כי הוא וכל כוחי גופו ומחשבתו וכל אבריו וגידיו מצומדים וחשוקים בחמדה הזו להביא למלך את אשר צוהו בזריזות רב יפה שעה אחת קודם, בכדי שיהנה המלך מאתו רגע קודם, וכשיביא הדבר לפני המלך ודאי לא ישליך לפניו תיכף הדבר ההוא אשר שלחו אחריו, כי אם יבוא אצלו ויעמוד במורא ובושה והכנעה ובאהבה ושמחה ויניח הדבר הזה לפניו באימה ופחד ורעדה בפניו והשמחה קשורה וצמודה בלבו שזכה לעשות שירות זה להמלך, וזה הוא אפילו שירות מה, ומכל שכן בשירות שיודע שהמלך נהנה מאוד מזה כמו איזה דבר מאכל או משקה טוב שאינו עתה לפניו והוא מתאוה לזה, ואינו רוצה להשתמש בזה במשרתים ויועצים העומדים לפניו לאיזה טעם, או אפשר שהם אינם מכירים דבר קטן כזה והוא איש כפרי יודע ומכיר בדבר הזה והמלך מתאוה וחושק מאוד לזה, ועתה כשבא זה לפניו אומר לו בני עשה לי נחת רוח והבא לי את זה משם להנאני כי אני מתאוה ומשתוקק לזה, מה יכלה נפש האדם הלז בכל מאמצי כוחו ומיצוי דמו לרדוף בהרים וגבעות על הסלעים ועל האבנים ואם יגוף את רגלו לא ירגיש כלל ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג מלהשיג זאת בנפשו ממש, ולהביאו לפני המלך במורא ובושה והכנעה רק שבלבו יוגדל השמחה לאין קץ שזכה להנהות את המלך משלו.

ג׳והנמשל מובן מאליו כי הלא מלך מלכי המלכים הקב"ה המלך הגדול הגבור והנורא עומד תמיד על האדם ורואה במעשיו והוא מצוה על האדם באהבה ובחיבה, בני עשה מצוותי שיהיה לי לנחת רוח כאשר תעשה מצוותי בדברים האלה שלמטה מן עורת בהמה טהורה (פרשיות התפילין) ומצמר רחלים (לבישת הטלית) ומעצי הדס ולולב וכדומה. כי משרתי עליון מלאכי מעלה אינם מכירים בדברים האלה לרב מעלתם, ואנחנו שוכני בתי חומר יודעים ומכירים בדברים האלה הגדילים בארץ על מים רבים, והוא מתאוה לעשות מצוות בדברים האלה, בכדי שתמלא הארץ דעה את ה' וידע כל פעול כי הוא פועלו ויבין כל יציר כי הוא יוצרו והוא לו תענוג ונחת רוח, הלא כל כוחי הגוף והנשמה שבאדם עם כל מצוי דם נפשו אינם כדאים להתקיים כלל רגע אחת רק לרדוף כקורא בהרים לעשות מצוות הללו בכלות נפש ממש למען עשות לו נחת רוח בדברים האלה, והכל באימה וביראה כי הוא עומד לפנינו ורואה במעשינו ואך בלב יגדל השמחה והחדוה ואהבה לאין קץ שזכה לעשות שליחות שמו יתברך לעשות לו נחת רוח, הלא אם ישים האדם את דברים האלה על לבבו ודאי לא ינוח ולא ישקוט ולא יקח לו מאכל לפיו ושינה לעיניו רק לרדוף להשיג חלק מצוה אחת ממצוותיו יתברך שמו, באהבה ושמחה רבה לאין קץ ממש, וכאשר יקום יחלה נפשו בו ממש להמתין בתוחלת ממושכה מחלת לב עד עת הגיע זמן קריאת שמע ציצית ותפילין בכדי לקיים מצוותיו אשר צונו באהבה, שלא על מנת לקבל פרס בשום צד, אף שבודאי לא יקופח שכרינו ונירש טובה וברכה בעד המצוות לאין קץ מכל מקום מי גבר יחיה ויתן לב על זה וכי יש יותר טובה וברכה ממה שאנחנו עושים לו נחת רוח בעבודתינו יותר מכל מלאכי מעלה, האם אינו ראוי למסור לו נפשינו ורוחינו ונשמותינו באהבה קודם כל מצוה בעד מה שצונו לעשות מצוותיו יתברך.

ד׳אחיי אחיי נראה ונביט כמה חשכו עינינו והשמן לבנו שאין אנו מרגישים כל זה ואין אנו רודפין כלל ומתאוין אל המצוה טרם הגיע זמנה לומר מתי יגיע עת חפץ להנהות את בוראינו במצוותיו שצונו ועומד עלינו ומבקש אותנו קיימו מצוותי ועשו לי נחת רוח. וזה הכל אפילו בלתי ידיעת טעם שום מצוה רק במה שהקב"ה מצוה אותנו בזה די והותר לאהבה ויראה עד כלות הנפש ממש, ומכל שכן מי שיודע קצת בסתרי טעמי המצוות וסודן כמה עולמות אנו מתקנין עמהם כמה יחודים וזיווגים אנו עושין למעלה כמה ברכות והשפעות גנזי חיים וגנזי שלום אוצרות של יראת שמים ותשובה וכל בחינת הברכה שבעולם אנו ממשיכין על ידי מצוותינו, כמה וכמה שמות משמותיו יתברך מתיחדים ומתקשרים ומתעלין על ידי מצוותינו, ועל הכל כמה תענוג ושמחה ונחת רוח שמגיע לבוראנו מזה, מה נאמר ומה נדבר איך לא נבוש בעולם הזה ולא נכלם בעולם הבא לפני בוראנו יוצרנו בעשיית מצוותינו כגולם בלתי חיות כלל ובדוחק כמה וכמה אחר העת הקבוע והמחשבה קשורה וצמודה בהבלי הבלים נופת טינופת צוף העולם הזה ותענוגיו אשר אין כדאי ללב משכיל להעלותו על מחשבתו, מה נענה ליום פקודה כשאין אנו משימין על לבבנו כלל אם עושין זאת מצות הבורא יתברך או עושה איזה מלאכה ואדרבה זה ח"ו גרוע יותר כי אם עושה מלאכתו מהבלי חפציו הרי הוא מביט יפה ויפה שיהיה לתכלית הטוב ושיהיה כך או כך, ובתפילין אינו מביט כלל אם הרצועה אינה שחורה כדת או אם אינה רחבה כל כך או שאינן מרובעים וכדומה רק חוטף ומניחן בלא דעת נפש. ועל כל פנים הטעם הפשוט המבואר בשולחן ערוך ובספרים בכל מצוה ומצוה היה לנו לשים על לבבינו בכדי ליחד שמו הגדול והקדוש בכל דבר ודבר כמו בתפילין יביט מה שיש בתפילין האלו אם הם חתיכת עץ חלילה שמניחם כך הלא יש בהם איזה פרשיות כתובים ומה כתוב בהם, הלא מבואר שם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם שאין בכל העולם כי אם יחודו ולא יותר, ולזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו בהוציאנו ממצרים ובזה יקבל עליו עול מלכותו כי לו הכח והממשלה בכל העולמות לעשות בהם כרצונו וצונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה ושהוא נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש שהנשמה שבמוחי וכו' הכל כמבואר באמירת לשם יחוד ואך לא באמירה תליא מילתא רק להיות הדברים האלה על לבבו לקבל עליו המלוכה וירצה לשעבד כל התאוות אליו ולהכניס עצמו ביחודו יתברך שלא יעשה דבר היוצא מיחודו יתברך כי אם יעשה דבר שלא לשם עבודתו יתברך הרי הוא יוצא מרשות יחודו ונכנס לרשות הרבים מקום הקליפות כאשר כתבנו כמה פעמים. ומזה יבא לאהבה ויראה אמיתיות לאהבה אותו תמיד בשכבו ובקומו כל היום וכל הלילה ולא ירף מחשבתו ממנו רגע כי כן הוא האמת שתמיד הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו, ולבו יהיה מתאוה ויבער באש להבה לעבודתו ומצוותיו ולעשות לו נחת רוח ולעשות שליחותו אשר מצוהו.

ה׳ועל כן אמרו ז"ל (מנחות מ"ג:) כל שיש לו תפילין בראשו וכו' ומזוזה בפתחו וכו' מובטח לו שלא יחטא ולכאורה אנו רואין בני אדם ששלוש אלה יעשה להן ואינם בטוחים מן החטא, ואמנם כי לכאורה היה להם לומר מי שיש לו תפילין על ראשו כי הלא על הראש הם התפילין ולא בראש, ואמנם במי שהם על ראשו לבד ואינו משימם בראשו לשום מחשבתו בהן, הרי הוא כמו שמניחן על הכותל, אם הוא אינו מהרהר כלל הכתוב בהן, מה לי שמונחים על הראש או על הכותל והשולחן וכדומה. רק מי שיש לו תפילין בראשו שבראשו מונחים תפילין שמחשבתו קשורה וצמודה באת אשר מבואר בהתפילין, והוא יחודו ואחדותו יתברך ואשר לו הכח והממשלה, ובהציווי לשעבד על ידיהם תאות הלב והנשמה שבראש עם שאר חושיו וכוחיו, זה הוא אשר מובטח שלא יחטא כי מורא ופחד ואימת ה' אלהיו עליו ואהבתו קשורה עמו וצמודה. וכמו כן בפשוטי טעמי מצוות אחרים כמו בציצית שהוא על ארבע כנפות בגדו בכדי שבכל צד שיפנה יזכור בה' אלהיו וירא ממנו מלהמרות פיו חלילה וכמאמר הכתוב (במדבר ט", ל"א-מ') וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו' עד והייתם קדושים לאלהיכם וגו', וגם זכירת יציאת מצרים בהם שהיא עיקר ושורש בכל עשיית המצוות שעל מנת כן הוציאנו ממצרים בכדי לעשות מצוות, ובאם לאו הרי אנו ובנינו וכו' עדיין היינו משועבדים לפרעה, חוץ לטעם אחר הידוע למארי קבלה מה שזכירות ועשיית כל המצוות תלוי ביציאת מצרים, וכמו סוכה שהוא להכניס האדם ראשו ורובו וכל גופו תחת רשות הקב"ה צלא דמהמנותא בצל סוכה ולא בצל דפנות הרומז לשרי האומות כנודע, וכן בכל מצוה ומצוה. ומי שזוכר בעשיית המצוה ענין טעם עשייתה לפי ערכו ומכניס עצמו תחת רשות הקדושה כמו אבר היד והראש אל קדושת התפילין, וראשו ורובו תחת הציצית בטלית גדול, וכל גופו בישיבת הסוכה וכדומה בכדי לקרב הכל אל צור עולמים ברוך הוא וליחדו ולהמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו ולהמליכו על כל העולם בהוראת גדולתו ומלכותו על ידי התפילין שנזכר בהם פלאות נסי מצרים ששידד כל מערכת השמים וכוכביהם ונשגב ה' לבדו מלך על כל הארץ, וכן בטלית וסוכה שנאמר בהם יציאת מצרים, ובלא זה כשמכניס את עצמו תחת רשות הקב"ה באמת שלא יעשה דבר אשר נגד עבודתו יתברך שמו הרי ממילא יוגדל מלוכת הקב"ה על כל העולם כי האדם עולם קטן הוא וכל הנבראים נכללו בו, וכל צבאות השמים נכללו בארבע בחינות נשמתו נפש רוח נשמה חיה הנלקח מן הארבע עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ונמצא נכלל בו כל עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. ובגופו נכלל כל ארבע בחינות היסודות אש רוח מים עפר וארבע מינים כוללים כל צבא הארץ שבהם דומם צומח חי מדבר, כי גופו נלקח מכל הבחינות הללו. וכשהאדם ממליך הקב"ה על גופו ונשמתו כאילו ממליכו ממש על כל העולם כולו שעל כן חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם והמקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא וכן להיפוך בהורג נפש האדם (סנהדרין ל"ז.) כי הוא באמת עולם מלא נכלל מכל העולמות וכל העולמות כלולין בו והמקיימו מקיים כל העולמות וההורגו מחריב כל העולמות. ועל כן בזה שאדם ממליכו על עצמו שהוא יכנס תחת רשותו, ועבודתו שלא לעשותו דבר קטן שאינו נוגע לעבודתו, ממליכו על כל העולם כולו.

ו׳ומכל שכן מי שחלק לו אלהים בבינה, ונפשו יודעת קצת ברזין דאורייתא אשר בכל מצוה ומצוה, ובחינת כל התיקונים הגדולים הנוראים הנעשים בהם ומקום שורש כל מצוה באיזה מדה ואיזה מקום במרכבה העליונה הוא ויודע ליחד בהן שמותיו של הקב"ה על ידי צרופי השמות והיחודים והזיווגים שבכל מצוה, ואיך להמשיך על ידי כל מצוה ומצוה כל בחינת שפע וברכה לכל העולמות כולם עליונים ותחתונים, על ידי הצינורות המיוחדים לכל מצוה ומצוה והוא יודע גודל התענוג והשעשועים והחמדה הגנוזה והחשק שמגיע לבוראנו מכל מצוה ומצוה בהתיחד שמותיו על ידיהן, וכל המאורות מאירין ומופיעין באורן ומלאים זיו ומפיקים נוגה באור בהיר בשחקים, והוא ודאי אשר תשוקת אהבתו לה' באהבה עזה ונאמנה לעשות ולקיים כל מצוה ומצוה ביתר שאת ועוז ותעצומות ומצפה ומיחל להן טרם בואם בכלות נפש ממש, כי נפשו יודעת גדול חין ערכם והדר זיו יקריהון למעלה למעלה עד אין שיעור וערך, ומכל שכן היראה והאימה והפחד שיש לו בעשיית כל מצוה, כי הוא בודאי עומד תמיד לפני מלך הגדול והנורא העומד תמיד עליו, והבושה והכנעה שיש לו תמיד ובפרט בעת קיום מצוותיו גדלה עולם מהכיל, ומצוותיו הם הפורחין לעילא לעילא בשמחה ונחת וממשיכין משם כל בחינת הברכה והשפע לכל העולמות כולם. והוא בחינת צדיק יסוד עולם כי הוא המעמיד את כל העולם בכח ברכתו והשפעתו שנמשך על ידי עשיית מצוותיו לרצון ולנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. אבל אלו העושין מצוות כגולם בלי נשמה וחיות רק עשיה הגופניות לבד הנה מבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אשר כל מצוה דלא אתעביד בדחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכו', כי אהבה ויראה הם הנקראים תרין גדפין והם כמו גפי העוף שהעוף פורח בהן לשמים, אבל כשהוא בלא כנפיים ודאי לא יפרח למעלה, וכן המצוות הנעשין בלתי אהבה ויראה הרי הם כמו בלתי כנפיים ובמה יפרחו למעלה.

ז׳ואמנם זאת תדע כי זה שרוצה לאהבה וליראה את ה' בכל מצוותיו ומיגע נפשו על זה כאשר יוכל לשים לבו ומוחו בגדולת ה' ונפלאותיו וטובו וחסדו עמו תמיד והוא העומד לפניו תמיד ומצוהו בבקשה לעשות לו שליחות הזאת כנזכר למעלה ובשארי דברים אשר יתפעל בהם לאהבה את שמו ולירא ממנו, ואם עם כל זה לא יגיע לאהבה ויראה הראויה והוא למיעוט ערכו בשורש נשמתו ממדריגות התחתונות למאוד או עוונותיו הטו אלה, וחטאותיו מנעו הטוב מאתו להיות יחרד לבבו ביראת בוראו ולאהבה אותו, לא ידאג כי ח"ו אבדה תקותו באשר שמצוותיו לא יעלו למעלה, כי לזה מועיל ההתקשרות בצדיקי הזמן ביודעם ומכירם והם ודאי שעושין מצוותיהם כראוי אז על ידם יעלה גם מצוותיו בהתקשרות נכון ורק באופן הנ"ל כשמיגע עצמו לזה ואינו יכול, אבל אם אינו מיגע עצמו כלל לזה, לא יועיל לו כאשר ידוע מהמשל לזה שאם כמה נוסעים בדרך כאחד ויארע חולי לאחד מהם אז ישאוהו השנים בכל כוחם עד מקומו, מה שאין כן אם ימות אחד מהן אזי יקברוהו במקומו ולא ישאוהו אתם, כן מי שרוצה להתפלל או ללמוד או לעשות מצוות כראוי במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה ומיגע עצמו על זה ואינו יכול להיות כראוי יעלה עשיותיו ביחודא שלים עם אשר מקשר עצמו בהם כי הוא כחולה המתנענע על כל פנים אבל אם לא ישים שום מחשבה בהן הרי הוא כגולם ממש מת, ומי ישא מת עליו, הכל כנודע.

ח׳ועל כן אנו יראין מאוד מאוד מיום הדין מיום התוכחה אשר בכל שנה ושנה בראש השנה או הדין שלאחר מיתה או ביום הדין הגדול והנורא בסוף אלף הששי כי הלא מלחמה כבידה היא אלינו, לצד שיועמד מערכה מול מערכה הזכויות כנגד העבירות להגביר את האחד על חבירו, והוא למשל במלחמת ארץ ומדינה כאשר ישא גוי אל גוי חרב בכלי קרב הנה בדרך הטבע מי שיש לו חיל יותר יתגבר במלחמה, ואמנם אם אחד יעמיד חיל לרוב אבל הם חולים עקורים חלושים מקוטעי אברים בלי יד בלי רגל בלי זרוע וכדומה, והשני יעמיד חילו במתי מעט אבל הם גיבורי חיל חזקים ובריאים מלומדי מלחמה, ודאי שהשני יתגבר בכלי קרב שבידו ברגע אחת כי מה לי שרבים הם אם אין לאל ידם להחזיק את עצמם כראוי על בריאתן ומכל שכן לערוך מלחמה נגד גיבורי חיל הבריאים והחזקים. וכן הוא במלחמתינו כי הן אפילו אם ירבו זכויותינו על העוונות מכל מקום הזכויות שהם המצוות הם חלושים בטבעם עשוים בלא לב ולב מקוטעי אברים לצד שלא נעשו בשלימותן חסרים מכל צד ויש שהם מתים ממש כגולם בלי צורה כנזכר למעלה, והן העוונות המה בריאים וחזקים עשוים בכח גדול וביד חזקה בכל כח המחשבה והחיות ואש התבערה אשר בלב בחמדה עזה חשוקה מקושר ומצומד בכל כח אברי הגוף שמה, היוכלו אלו המצוות החלשים לערוך מלחמה נגד אלו העבירות אף אם רבים הם ומכל שכן כשהעבירות רבו כמו שהם בכל רגע ורגע בראיית העין שלא במקום מצוה והדיבור והשיחה והשמיעה ומשמוש היד ומחשבת המוח וחמדת הלב שכולם קרובים יותר אל העבירה, או אפילו לתאות חמדת ההיתר שלא לעבודתו יתברך, עבירה היא כמו שכתבנו למעלה והנה זה מצוי הוא, ובפרט הלשון הרע והגסות הרוח והשקר והליצנות והחנופה וכדומה ומכל שכן במשא ומתן רבו משערות ראשנו עבירות המצוים שאדם דש בעקביו כמו האונאה והגזל בהמדות באיפה והין ואבן וכדומה ונקימה ונטירה שנאה ומחלוקת ורדיפת הכבוד וכדומה שרבו כמו רבו. כי אצל העבירות אנו בכל היום ואצל המצוות אין אנו כי אם בבוקר וקצת בערב ובשבתות וימים טובים וכדומה ולא יותר, ועל כן אוי לנו מיום הדין.

ט׳וזה נקרא רבים חללים הפילה שמצוות האלו הם כמו נפלים שנולדים בגוף לבד בלתי חיות הנשמה המאיר בהם והוא בחינת משכלה האמור בכתוב שהוא השוכל את בניו כי עיקר הבנים הם המצוות ומעשים טובים כמו שאמרו (בראשית רבה ל', ו' ורש"י ריש נח) תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים וכשהמצוות אינם שלימים בגוף ונשמה הרי ח"ו שיכל את בניו מלהיות בהם חיות הנשמה לפרוח למעלה. ואמנם מי שאינו עושה מצוות כלל, זה הוא בחינת עקר שאינו מוליד כלל והנה נודע בזוה"ק (בראשית רכ"ד.) שכל הימים של אדם אם ימצא בהם איזה יום או יומים שהם חריבין ויבשים ממצוות ומעשים טובים שלא עסק בהם הם אינם נכנסין במספר ימיו. וזה שבירך הקב"ה את עמו ישראל כשיעבדו את ה' אלהיהם כאמור ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' שהוא יעזור להם (כי אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (בקדושין ל':)). אשר לא תהיה משכלה ועקרה בארצך שלא יהיה בכם בחינות אלו לעשות מצוות כדוגמת הנפלים בלי נשמה או שלא לעשות כלל. רק שתמיד יקיימו מצוותיהם כראוי לעבודתו יתברך, ואז את מספר ימיך אמלא שלא תהיה חסר אף יום אחד מכל ימיך וכאברהם אבינו שבא בימים לפני הקב"ה כלומר שבא בכל הימים לפניו ולא היה נחסר לו אף אחד מהם.

י׳גם יאמר לא תהיה משכלה וגו'. כי ידוע שכנסת ישראל נקראת כלה כמאמר הכתוב בשיר השירים כמה פעמים לבבתני אחותי כלה וכדומה, ונקראת כן על שם שהכל בה כי היא מקבלת הברכות מכל הימים וכל הימים מינה מתברכין, ועל כן נקראת בת שבע לפי שמקבלת כל השבע ברכות ואז ביום חתונתה נקראת כלה כי כל בה, ותמיד בעת שמקבלת הכל נקראת כלה. ואמנם ח"ו לפעמים על ידי עוונותינו, אין אנו יכולים לקבל הברכות והשפע כי מתפרדת ח"ו מאילנא דחיי ונאחז בה בחינת אילנא דמותא ואז נקראת עקרה שאינה יכולה להוליד כי טבע עץ החיים להשפיע תמיד ולברך כל העולם מטובו ומפירותיו ואילנא דמותא מונח כמת לא יתן את יבולו ואז נקראת משכלה מלשון מש כלה בבחינת ויהושע וגו' לא מש מתוך האוהל וגו' לשון הסרה והיא מש כלה שמוּסר שם כלה מאִתה מפני שנחסר השפעתה וברכתה.

י״אוזה אומרו לא תהיה משכלה ועקרה בארצך שלא יהיה בך בחינה זו להיות מש שם כלה מכנסת ישראל או להיות עקרה ח"ו, רק שוש תשיש ותגל העקרה כי את מספר ימיך אמלא שכל הימים שבראתי, בראתי הכל בשבילך להניח ברכה אל ראשך בכל הימים ואמלאם בכל הברכות, או אפשר מספר הוא לשון ספירה ובהירה כמו (איכה ד', ז') ספיר גזרתם כי את אור הבהירות של ימיך שהכל שלך הוא כי אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל, את הכל אמלא בכל מיני ברכות וישועות ושפע החיים והשלום אמן כן יהיה.