באר מים חיים, שמות כ״ה:ב׳Be'er Mayim Chaim, Exodus 25:2

א׳דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. כל המפרשים עמדו על אומרו מלת לי עיין בהם, והנראה על פי מאמר חז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך וגו' אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא וכו' משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעליה הלך והעלה לו אמר ליה ערבת בהן קב חומטין (פירש רש"י ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע) א"ל לאו אמר ליה מוטב אם לא העלית וכו' עד כאן. ובזה אמרתי פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו' ועוררו חז"ל (ברכות ל"ג:) אטו יראה מילתא זוטרתי היא, ואמנם לפי הנזכר יאמר הכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך פירוש כל מה שה' אלהיך שואל מעמך מתורה ומצוות ותפילה ומעשים טובים אינו מבקשם ממך כי אם ליראה את ה' פירוש עם היראה הוא מבקש ממך כל התורה והמצוות אבל בלתי יראה הרי מוטב שלא העלית, ומפורש נפסקה הלכה (בשולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו סימן רמ"ג סעיף ג') שתלמיד חכם שאין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור וכו' עד כאן. ואמר הכתוב שם ליראה את ה' ולאהבה אותו וגו', כי ידוע שיראה ואהבה הם תרין ריעין דלא מתפרשין, ועיקר כל התורה והמצוות תכלית שלימתן הוא האהבה שהוא הדביקות בה' באהבה רבה עזה ועצומה יומם ולילה, כי לזה היתה עיקר הבריאה שיתדבקו כל התחתונים בה' אלהיהם אחרי התרחקותן מאתו.

ב׳ואכן היראה היא השער לה', כמו מי שבא אל שער המלך נופל עליו פחד ויראת המלך, ועדיין אין לו אהבה, כי עדיין לא ראה פני המלך והדר זיו יקרו וחן תפארתו וחכמתו הבלתי שיעור, אבל מיד כשמתחיל להכנס מהשער ולפנים לחדרי המלך, אשר אין די ביאור לבאר ולפרש כבוד ויקר זיו הדרת יופים וחין ערכם, היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר כולם מצויירים ומכויירים מכל מיני כיור וציור הראוי להיכלי המלך וכל היכל היותר פנימי משתנה יותר לעלוי ביותר מיני יפויים וציורים מהם בכסף מהם בזהב מהם באבנים טובות ומרגליות ובכל מיני אבן יקר אשר זיו יופים וחין הדרת אורם מאיר ומבהיק ומופיע ומפיק נוגה למאוד עד אשר תחשך עפעפי עין הרואה מהביט במראה הגדול ההוא, וכל מיני שירות וזמירות בנבלים וכנורות וקול כלי זמר ישמע בכל היכל היותר פנימי ביתר שאת, ושמה עומדים עבדי המלך משרתיו ויועצי המלך וחכמיו מלובשים בכל מיני פאר ועטרות וכתרים על ראשיהן משובצים בנופך ספיר ויהלום וכל אבן יקרה, ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע. ומיד כשרואה כל זאת ומבין מזה קצת גדולת המלך וחכמתו היקרה ורוב גדולתו, תיכף נחקק בלבו אהבה וחמדה ותשוקה וחשוקה אל המלך הגדול הזה, ואומר בנפשו הלואי מי יתן שאהיה תמיד כאן כל הימים אשר אחיה על האדמה, ואינו מתאוה כלל לא לאכול ולא לשתות ולא שארי מיני תענוגים, וירצה בכלות נפשו אל המלך. ומכל שכן דכל שכן אם יכנס אל היכל המלך עצמו ויראה פני המלך ודאי אשר יתן כל נפשו ורוחו ונשמתו לאהבת המלך. ותשוקתו וחמדתו ותאותו אל האהבה הלזו אי אפשר להעריך כלל על המחשבה כי הוא בלתי שיעור וערך מרוב גדולת המלך וכבודו ומוראו על הקרובים שם יותר מן הרחוקים. ואמנם כי עיקר רצון המלך ותענוגיו היא האהבה והתשוקה והחמדה הנפלאה שיש בלב זה האיש אליו ורוצה בכלות נפשו וכל כוחי גופו אליו, ואף על פי כן באימה ויראה, כי אם יהיה אהבתו שלא ביראה אין זה כבוד גדולת המלך וזה קרוב להוללות, לא אהבה. ואהבה הוא כשהוא ביראה האמיתיות.

ג׳וכן הוא להבדיל וכו' וכו' בדרכי ה' ועבודתו, כי השער לה' הוא היראה, כי כאשר יכנס האדם בקצת דקצת לידע את ה' יפול עליו היראה והפחד, וכל עוד שאין באדם יראה ופחד ממלכו של עולם לא התחיל להכנס כלל בעבודה, ואף שידמה לאדם כי יש בו אהבה לה', טועה הוא כי אם לא היה התחלתו ביראת ה' שהוא השער ליכנס שיפול היראה בעצמו עליו מאימת המלך, לא התחיל להביט בכבוד שמו כלל וכלל. ועל כן על כל פנים תחילה העיקר הוא היראה שער לה', ועם היראה כבר יוכל להתקיים אצלו קצת כל התורה אשר למד והמצוות אשר עשה אבל לא זו סוף הכבוד. ואמנם כשיתחיל לילך ולהבין קצת בגדולת יוצר בראשית שאין לה שיעור וערך ומספר, ואילו כל הימים דיו וכו' רק כל אחד לפי כח שכלו והבנתו להבין מעט מזעיר מאשר עיניו רואין מבריאת שמים וארץ וכל צבאם בארבע יסודות. אש, מים, רוח, עפר, וארבעה מינים. דומם, צומח, חי, מדבר, ומשמשים הנראין כמו השמש והלבנה והכוכבים, ורואה בהן גדולתו וכבודו וחכמתו שאין לה שיעור. ומאשר ידענו קצת ממקבלי תורת אמת מהשרפים ואופנים וחיות הקודש מלאכים אראלים אישים העומדים באימה ביראה ברתת בזיע, ומתחדשים לבקרים בכל יום, ונהר דינור נמשך מזיעת החיות הנושאות הכסא, וריבוי העולמות וגדולתן שאין להם שיעור, והם השמים הנראין אלינו אין שיעור לגדולתן, כי הלא כל היישוב כולו תחת כוכב אחד עומד כמאמר חז"ל (פסחים צ"ד.) ואין הכוכב נגד הרקיע אף כטיפה קטנה נגד ים אוקיינוס ומכל שכן הרקיעין שאינן נראין וכמו שאיתא בזוה"ק (בשלח נ"ו:) שבעה רקיעין עבד קודשא בריך הוא וכל רקיע מאתן שנין ורומיה ה' מאות שנין וכו' והאי ערבות באורכו אלף וה' מאות שנין וכו' ופותיה אלף ות"ק שנין וכו' פרסות החיות ככולהו קרסולין דחיות ככולהו וכו', זה והדומה לזה כשישים אל לבו אשר אפילו בריה העליונה שבעליונות למעלה כל מה שהיא מבינה ויודעת קצת בגדולת אלהינו אינו אפילו טיפה מים הגדול נגד גדולת כבודו והדר יקר זיו תפארתו כביכול ברוך הוא, ודאי תצמא נפשו ויכמה בשר וימסור נפשו לגודל אהבה וחמדה ותשוקה וחשוקה ותאוה לעוז נעימות ידידות חפיצות עריבות שמו הגדול והקדוש, ויתדבק ויתפלל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בכל חייו ונפשו ומאמצי כוחו עד מיצוי דם הנפש לאהבה זו לדבק כולם לאורו ברוך הוא על ידי התורה והתפילה והמצוות שהוא נעלם בהם שהם רצונו יתברך והוא ורצונו אחד מיוחדים בתכלית היחוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') ואהבה הזו ממילא נעשה ביראה כי כאשר נותן דעתו ולבו לגדולת מלכו של עולם ברוך הוא ודאי תפול עליו יראה ופחד עד אין שיעור. ואכן עיקר תקות כל מקוה להגיע לבחינת האהבה האמיתית כי לזה היה עיקר הבריאה וזה השלימות מכל כמו שכתב החסיד הקדוש בעל חובת הלבבות (בהשער לשער אהבת ה' עיין שם).

ד׳ועל כן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אורייתא או מצוה בלא דחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכו' כי היראה והאהבה הם תרין גדפין, כמו הכנפים לעוף שכאשר תחסר גפה אף אחת לא תוכל לעוף למעלה בשום אופן, כן יראה ואהבה הם הכנפים להיות על ידו יפרחו ויעלו למעלה כל התורה והמצוות. כי הן כל התורה והמצוות הרי על פשוטם כמו שהם, הרי הם נעשים על הארץ ומאין יעלו השמימה, רק כשנעשים מאהבת הבורא ומיראתו מהבנתו לפי ערכו בגדולת יוצר כל הרי מחשבתו ולבו קשורים לאל השמים באהבה ויראה, אז הם מעלין את התורה והמצוה עמם על כנפי נשרים להיות לרצון ולנחת רוח לפני כסא כבודו. אבל בלעדם מי יעלה לנו השמימה מן הארץ. והנה זה אפילו בתורה ותפילה שהם עצמם רצון הבורא ונתונים באש מן השמים, ומכל שכן במצוה הנעשה בדבר שגידולו מן הארץ, כמו אתרוג וסוכה וציצית וכדומה, שאם לא ישים בהן מחשבת אמת לאהבת שמו ויראתו, האיך יתקשרו ויתדבקו ויעופו לשמים אחרי שמגוש עפר הן. אשר על כן בהן צריך יותר לחפש אופן היראה והאהבה לתת עליהן שם ה' ואורו וקדושתו שיוכלו לעלות השמימה. ולזה כאשר רצה הקב"ה לצוות ישראל על דבר המשכן וכליו שכולם הם בדברים הנעשים מגוש עפר הארץ בי"ג דברים האמורים בפרשה, שהם זהב וכסף ותכלת וארגמן וגו', והכוונה בזה הוא להיות מהם משכן לה' שישרה ה' שכינתו בו, להמשיך דרך שם כל בחינת יחוד ברכה וקדושה וכל השפעת הטובות לכל העולמות העליונים ותחתונים, ואם ח"ו לא יתנו ישראל לבם בעת נדבתם לכל בחינת יראה ואהבה כל אחד לפי ערכו, להיות המצוה בשלימות להיות פרחת לעילא, איך יהיה כח במצוה זו להמשיך אור ה' הגדול והנורא להשרות שכינתו במקום הזה. ועל כן אמר להם קודם ויקחו לי תרומה. כי תרומה היא לשון גדולה ורוממות למעלה למעלה, פירוש שקודם יקחו לי תרומה יתנו עינם ולבם להבין בגדולתי וכבודי ורוב גדלי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בכדי שידעו לפני מי הם עושים המצוה ומי הוא המצוה אותן ושליחות מי המה עושים, בכדי שיעשו הדבר ברוב אהבה ותשוקה וחמדה ויראה, כאשר קודם יקחו לי תרומה לדעת ולהבין ברוממותי.

ה׳ואכן לכאורה מי הוא שיודע בגדולת מלך עולמים ברוך הוא הלא כל ברואי העולם וכל צבאי צבאות השמימה אינם יודעים אפס קצהו אף כי שוכני בתי חומר, ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, פירוש לקיחת רוממתי וגדולתי הוא רק לפי ערך נדבת לב כל אחד ואחד מה שיוכל לשער בלבבו עוצם גדולתי ורוב יכולתי, כן יקח לפי ערכו לעשות מצוותי באהבה ויראה לפי יכולתו ואחר כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וגו', שאחר הבנתם בגדולתי יעשו המצוות למטה בארץ בלקיחת התרומה בזהב ובכסף וגו' בכדי שיהיה המצוה ראויה למשכן ה' ואז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'. ואפשר על כן נאמר ושכנתי בתוכם ולא בתוכו לומר כי תחילה אני צריך לשכון בתוכם בפנימיות לבבם שיעשו המצוה לשמי באהבה ויראה ואז ממילא אהיה שוכן במצותם, והבן.

ו׳ב או יאמר ויקחו לי תרומה. כי הנה נודע אשר זה הוא התכלית ושלימות העבודה, להרגיל את לבבו בכח מוחו ושכלו ובעשיית תורה ומצוות, עד שיהיה נחקק בלבו אהבת ה' יותר מכל הדברים שבעולם, וכל דבר אשר יבוא לידו בכל חמדת ותענוגי עולם הזה הכל יהיה לאפס ואין נגד אהבת ה' אשר יבער בלבו. ואמנם לכאורה ידמה לכל אדם אשר ודאי הוא אוהב ה' יתר מכל חפציו, וכאשר תשאל לכל איש הישראלי ואפילו להמוני העם הפשוטים את מי אתה אוהב יותר, אם אשתך ובניך וכל אשר לך או את ה', ודאי ימלא פיו שחוק לומר ודאי את שמו יתברך אני אוהב יותר מכל אשר לי. ונחזה אנן אם כדבריו כן הוא או לא.

ז׳ראשונה נבחון מה מעשהו כל היום וכל הלילה ומה יגיעו ועבודתו תמיד, הלא עיקרו הוא לעבוד עבודת אדמה ועבודת משא בביתו או בשווקים וברחובות ולנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר, או בדרך רחוקה למאוד על שנה או שנתיים ולפעמים יפרוש בים הגדול ויכניס עצמו בסכנת מות או לצאת במדבר במקום גדודי חיות וליסטים בסכנות עצומות, והכל בכדי להביא טרף לביתו למלאות פיו ופה אנשי ביתו באוכלים ומשקים, ולהרבות הון לקשט את הכלה אשר הניח בביתו זו אשתו באבנים טובות ומרגליות ולהלביש את בניו בבגדי משי ורקמה, ולצייר את ביתו בציורים וכיורים, וכדומה, מהבלי עולם הזה. האם התפאר אחד מרוב המוני עם ישראל שנסע שלושה פרסאות בשביל לקיים שם מצוה ממצוות ה' כמו לבקר שם חולה אשר לא מקרוביו הוא, לשם ה' בלבד שלא בפניות דבר אחר הנוגע לעצמו ולכבודו, או למצות הכנסת כלה ולהביא שם שלום בין אדם לחבירו, או שארי מצוות, כמו לקנות לו שם ציצית טובים לבגדו מה שאינו בנמצא בעירו או לקרות שם בספר תורה חשובה שאינו מצוי לו כאן וכאלה רבות. או אם הפריש אחד לים הגדול לקיים שם מצות כיבור אב ואם לשם ה' ולהכנס בסכנות דרכים עבור זה, והכל כי אהבת עצמו ונשיו ובניו וכל תאותיו קבועים בלבו יתד שלא תמוט ולא יעצרנו גשם ושלג מלחפש אופן מילוי חמדת לבו. ואהבת ה' קל בעיניו, אם יקרה לו מצוה בביתו קלה כמות שהיא יעשנה מפני שיודע שגם זאת צריך לעשות אבל לא יעשה כאדם העושה בשלו.

ח׳והבחינה השנית היא, נראה על מי מוציא זמן יותר בכל ימי חייו על עצמו או על ה' הלא זה עבודתו יומם ולילה ביגיעה רבה ועצומה בשביל עסקי פרנסתו וכל דברי עולם הזה, ועל מצות ה' יספיק לו בשתים ושלוש שעות מן היום ויוצא ידי והגית בו יומם ולילה בקריאת שמע שחרית וערבית ונתוודע לו מה שאמרו חז"ל (מנחות צ"ט:) שאסור לאומרו בפני עם הארץ, ונמצא את מה אוהב יותר.

ט׳והשלישית, כי אפילו בעת עשותו מצוות ה' בתפילת שמונה עשרה וכדומה במעט זמן הזה הלא גם אז מחשבתו טרודה ומהומה בעסקי העולם, וחוטף את המצוות שלא יעכב בזה וימהר לילך ולרוץ מבית הכנסת, כי עסקי העולם הם העיקר בעיניו ואותם נושא תמיד על מחשבתו בשכבו ובקומו וכל היום, וכאשר בבוקר יעמוד מה יבוא לו תיכף על מחשבתו לפנות ביתו ולהכין לו דברים הצריכין למחייתו ושאר עסקיו המצטרכים לו, ובהן חושב יומם ולילה, ונותן דעתו ולבו עליהן בכל עוז ותעצומות. ועבודת ה' לא יחקור בו כל כך ולא יתן עיניו ולבו עליו תמיד רק בעת אשר יעשם, וגם אז טרודה מחשבתו בעסקיו. וכשיהיה לך לב משכיל תבין בכמה בחינות אין מספר, אשר לא נחשבת אצלינו אהבת ה' על אחת מני אלף לאהבת עצמינו ונפש בנינו ובנותינו.

י׳ועל כן אמרו חז"ל (ברכות ל"ה:) ראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידן, כי האוהב את ה' יתברך אהבה הראויה הנה זאת הוא העיקר בעיניו, כי יודע אשר רק לזה נברא בעולם, ובזה יבוא לעולם אשר נשלח משם לעבוד את ה' עבודה תמה תמיד, ולזאת עיקרו ומחשבתו וטורדתו הלא המה רק בעסקי העבודה איך לעבוד לו בזה ובזה, ולחפש צדדים וצידי צדדים לעשות מצוה זו או זו. וכאשר בבוקר יעמוד, בזאת יקום אשר צריך לעבוד את ה' היום, וזאת הוא הראשית והעיקר, ועל כן תיכף יעשה לפי ערכו מתורה ותפילה ומצוות ה', והכל באופן היותר נאות, והוא וכל מחשבתו ולבו טרוד שם ואין בא לו על מחשבתו שום עסק אחר כי זה הוא העיקר עשייתו בעולם, ויוציא על זה רוב היום, ואחר זה יעסוק גם כן מעט מעט בשעה ושתים בעסק פרנסתו, ואין מעצור לה' להושיע ברוב היום או במעט, ולפי אשר נגזר עליו מן השמים שירויח ביום הזה כן ודאי ירויח. לא יוסיף אם יעבוד כל היום ביגיעה רבה, ולא יגרע אם יעסוק כי אם בשעה אחת כאשר הארכנו בזה במקום אחר. ותיכף אחר זה חוזר לעשות את העיקר לעבוד את האל הטוב אשר לזה שלחו בארץ לעבדו בלבב שלם, כי אותו אהב מכל חפציו ומחמדי תענוגיו. ובאוהבי ה' הללו אף בעשותם דבר מחפצי העולם המוכרחים בהם, העיקר בעיניהם מצוות ה' אשר בחפץ ההוא, וחפץ עצמו ממילא בא לו לטפל ועראי, כי לאשר שהעיקר בעיניהם העבודה והמצוות ונמצא אם יבוא על זכרונו לקיים מצוה מזוזה כאשר צוהו בוראו, בכח הזה ילך ויבנה בית לשמו בכדי שיקיים בו מצות מזוזה כי אין מזוזה בלא בית, או אם ירצה להפריש תרומה יגבל עיסה בכוון בכדי לקיים מצות הפרשת תרומה, וזה לטפל ועראי נחשב בעיניו מה שידור בדירה ההוא או יאכל מעיסה זו, כי אין עיקר בעיניו כי אם עבודת ה' ומצוותיו ולא יותר.

י״אוהוא אומרו כאן ויקחו לי תרומה, שאני אהיה מרומם ומנושא בעיניהם יותר מכל הדברים אשר על פני האדמה, עד שיהיה חשקם וחפצם ואהבתם בי יותר מכל הון יקר, וכל התאוות שבעולם יהיו בטלין ומבוטלין נגד אהבה הזו, ועל כן מאת כל איש אשר ידבנו לבו, פירוש כל אדם מה שלבו מתאותו ומחמדתו ביותר, כמו אחד אוהב ממון ואחד כבוד ואחד אכילה ושתיה, כל אחד באהבתו תקחו את תרומתי שיהיה אני מרומם בלבם ובחשקם באהבתם אותי יותר מכל תאוות הגוף. או כה יאמר על הדרך הנזכר ויקחו לי תרומה כי התרומה הוא הראשית מכל דבר ונקראת בכתוב (ירמיה ב', ג') ראשית תבואתֹה והזהיר הקב"ה שיקחו לי הראשית והעיקר, אשר ראשית עבודתם בעולם יהיה לי לשמי שזאת יהיה העיקר בעיניהם לעבודה יומם ולילה, וכל שאר דברי העולם לטפל ועראי יהיה נחשב, ועל כן מאת כל איש אשר ידבנו לבו לדבר מן הדברים המצטרכים לו אל יעשנו בשבילו כי אם תקחו את תרומתי שהראשית יהיה בשבילי כמו לבנות בית בשביל מזוזה ועיסה בשביל תרומה כי זאת יהיה נחקק בלבם ומחשבתם לעיקר ותכלית, לא זולת.

י״בג עוד ירמוז הכתוב באומרו ויקחו לי וגו'. על דרך שכתבנו במקום אחר בפירוש הכתוב אם בחוקותי תלכו כי הנה כל עיקר עבודת האדם בעולם הזה הכל הוא רק בבחינת (במדבר כ"ו, נ"ד) לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, כי הקדושה ועבודת הקודש הוא בבחינת הרב שהוא למעלה וצריך האדם תמיד בעבדותו לראות לכוון להגדיל ולהרבות את הקדושה ביתר שאת ועוז, שיתגדל ויתקדש שמו הגדול והקדוש בכל העולמות, ולהרביץ הקדושה בכל מקום ומקום, שעל כן אנו מנענעין בד' מינים שבלולב למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, בכדי להמליך מלוכת הקב"ה על כל פינה ופינה וזוית וזוית שבעולם. כי בכל מקום אחיזת החיצונים והרע ומדור הקליפות. הקב"ה עוצם עיניו מראות ברע ואינו דר ח"ו עם נח"ש בכפיפה, וכשהאדם מנענע בלולבו לשם ה' בארבע רוחות העולם להמליכו שם, מוריד הקדושה וכבוד האל אל כל מקום, והחיצונים כשרואין אור פני הקדושה ניסמית עיניהם מלהסתכל באור פני מלך והמה בורחים ומתגרשים ומסתלקין משם, והאלילים כליל יחלוף מפני פחד ה' והדר גאונו.

י״גואופן המשכת הקדושה ומלוכת הקב"ה, קודם היא בלב, כשמקבל עליו בלב שלם אשר שכל צד שיהיה פונה מימינו ומשמאלו ולמעלה ולמטה בכל ששה מדותיו הקבועים בלבו, לא יהיה פונה כי אם אל ה' ולא יעשה דבר אשר חוץ מעבודתו, שעל כן ציונו אלהינו מצות ציצית בארבע כנפות בגדינו כדי שבכל צד שנפנה נזכור את ה' ויחודו יתברך שהוא אחד ומיוחד בכל הדברים. ואם יעשה דבר קל במחשבה דיבור ומעשה מה שאינו נוגע לכבודו יתברך, הרי ח"ו יוצא מאחדותו ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים כי רשות היחיד הוא באופן שלא יזיז בשום בחינת מחשבה דיבור ומעשה רק דבר הנוגע ליחידו של עולם לא זולת, ואם יעשה דבר אשר לא לעבודתו הרי ח"ו רשות אחרים עליו רשות הרבים, שאינו מקבל עליו רשות היחיד ומיוחד לבד כי אם רשות הרבים עליו. ועל כן נקרא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו לה', הכל כידוע. ועל כן נאמר בציצית (במדבר ט"ו, ל"ט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם, כי לצד שהוא על ארבע כנפות כסותו המורה על יחודו יתברך בכל צד שיפנה שלא ילך פסיעה לבד מיחודו ועבודתו או דבר הנוגע לעבודתו בהכרח כמו אכילה וכדומה שעל ידי זה יכול לעבוד לו, אבל דבר שאינו נוגע לעבודתו לא יעשנו בשום אופן הרי בזה כל מצוות ה', ומראים שלא תתורו וגו' כי צריך ליחד לבבו וכל אבריו ליחודו יתברך שלא לצאת מרשותו רשות היחיד. וכן הוא בנענוע הלולב למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם. כי האדם בעצמו הוא כל העולם בששה קצוות הללו. שהאדם הוא עולם קטן כנודע וכשמיחד את עצמו בכל אבריו וגידיו מראשו ועד רגליו לאל המיוחד ומיחד כל מדותיו אליו לאהבה את שמו ולירא ממנו ולפאר אותו ולנצח יצרו ולהודות לו ולהתקשר בו ביחודא שלים ולהמליכו על כל אבר ואבר שבו, ולא יעשה כל הדברים הללו כי אם אליו ולא יותר, כמו אהבה רק לאהבה אותו ולא דבר שחוץ ממנו וכן ביראה וכל המדות, הרי כשם שהוא ממליכו על עצמו בחינת עולם קטן ממשיך הקדושה ואורו של הקב"ה בעולם הגדול לפי ערך שורש נשמתו, והקדושה מתעלית ומתגדלת ומתרבה בכל העולמות (ואכן בציצית לפי שהיא תמידיות בכל השנה נאמר בו וראיתם אותו וזכרתם). וזה לרב תרבה נחלתו, לראות תמיד להרבות הקדושה ביתר שאת ועוז בתורה ומצוות ומעשים טובים ללמוד עוד ועוד ולעבוד עוד. ולהיפוך בבחינת הרע והקליפות הנקראים מעט שצריך למעט נחלתם באכילה ושתיה וכל התאוות, כל אשר יוכל למעט בהן, הרי למעט תמעיט את נחלתו, ולראות תמיד להשפילו ולהכניעו בבזוי ומיאוס כל התאוות בלבבו, כי כל עיקר ביטול הקליפות כשם שהוא ממאסם בלבבו ומחשבתו באמת, כן יתבזו ויתמעטו ויכנעו ויושפלו וירדו מטה מטה, וממילא רבות הקדושה בעולם הוא רבות החסדים והשפעות הטובות וברכות לעמו ישראל ולכל העולמות, ומיעוט הקליפות הוא התמעטות הדינים והגבורות והרעות המתרגשות לבוא לעולם, והיא עיקרי העבודה להרבות החסדים ולהמעיט הגבורות בהתכללות שמאלא בימינא, והדין נכלל מחסדי אל לירד הברכה לעולם. והנה נודע אשר כל בחינת הגבורות נמשך מחמשה פעמים אלהים המוזכרים במעשה בראשית. ומקור החסדים הוא שם הוי"ה המהוה את כל בכדי להיטיב לבריותיו, וכשמיחדין הדינין והחסדים נעשה בחינת כותל שהיא כ"ו שם הוי"ה ברוך הוא, ות"ל הוא ה' פעמים אלהים מספרם ת"ל.

י״דוזה רמזו באומרם ז"ל המתפלל צריך שיחזיר פניו אל הכותל כי אל זה צריך המתפלל לשים דעתו ולבו בבקשתו להמתיק הגבורות למעלה למעלה להמשיך החסדים אל שכינת עוזינו, והיא תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה בכל הברכות והישועות. וזה אם בחקותי תלכו כלומר כאשר יתכוונו בכל חקותי לבחינת תלכו שהוא ת"ל כ"ו הרומז למיתוק הדינים בחסדים והתכללות שמאלא בימינא, אז ודאי ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ פריה וכל הברכות, כי החסדים מתגברים בעולם וכל טוב לעמו ישראל. וידוע מדברי מרן האר"י ז"ל בכמה מקומות (ובפרט בכוונת אורות ימי החג הסוכות) אשר הדינים הנאחזים בשכינת עוזינו הם חמשה גבורות מה' פעמים אלהים הללו, ומתמתקים כאשר מקבלת מזעיר אנפין חמשה חסדים שהם ה' הוי"ה שמספרם ק"ל. ואל זה רמז ויקחו לי תרומה כלומר שיראו בני ישראל שבחינת הקדושה יתרומם ויתנשא למעלה ולמטה אשר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי אין כה' אלהינו, והאלילים כליל יחלוף והיה ה' לאור עולם שלא יאיר בעולם כי אם שמו הקדוש לא זולת, וכל הגבורות והדינים יתמתקו בחסדים. ורמז בתיבת ויקח"ו למספר ק"ל חמשה פעמים הוי"ה בחינת החסדים וימתיקו את הדינים הנרמזים בראשי תיבות ל'י ת'רומה שהוא ת"ל ה' פעמים אלהים והוא בחינת ו"ה שבשם הקדוש ששכינת עוזינו תקבל חמשה חסדים מבעלה הזעיר אנפין להמתיק חמשה גבורות שבה והיא נגררת אחרי חסדי בעלה וראויה לבוא לביתו של אברהם מקור החסדים. אחר כך חוזר הכתוב ליחוד העליון לבחינת ו"ה שבשם בחינת חכמה ובינה ואמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו, שראשי תיבות שלהם הם ע"ב ות"ל כי שם ע"ב הוא חכמה וממתיק לדיני אלהים אשר מתערין מבינה, ושם הוא בחינת המתקת הדינים בשורשן שהוא בבינה שהוא רחמים פשוטים ועל ידי שם ע"ב שהוא בחכמה הכלול בבינה. וזה מאת כל וגו' תקחו כלומר שתקחו מהראשי תיבות הנזכר כאן ההמתקה הנפלאה בשורש י"ה שבשם ואז יחדיו יהיו תמים כל בחינת שם הוי"ה בבחינת היחוד מתתא לעילא כנזכר, ואחר כך יורד כל מיני שפע וברכה ורחמים וחיים טובים בבחינת היחוד מעילא לתתא. ולזה סיים א'ת ת'רומתי ראשית תיבות א"ת שהוא היחוד השלם מעילא לתתא הכלול כל העולמות מא' ועד תי"ו בכל מיני ברכות וישועות והכל על ידי שכינת עוזינו הנקראת זאת. ולזה סיים וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגו', כי כאשר תשימו לבבכם לכל הנזכר להגביר הקדושה ולהמעיט הקליפה ולהמתיק הדינים בחסדים על ידי היחוד מתתא לעילא ואחר כך מעילא לתתא עד בחינת זאת שהיא המחלקת שלל טרף לביתה לכל העולמות שלמעלה ושלמטה אז ממילא תקחו מאתם מהיחודים הללו זהב וכסף וגו' כלומר כל מיני ברכות וטובות. וחשיב י"ג דברים רומזים לי"ג מכילין דרחמי המשפיעים חסדים ורחמים וכל טוב, למלא לכל אחד ואחד מישראל כל חפציו וצרכיו ומשאלות לבו לטובה אמן ואמן.

ט״וד גם יתבאר הכתוב, כי הנה חז"ל (שמות רבה ל"ג, א') פתחו פתחא להאי פרשתא מהכא, ויקחו לי תרומה הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ולא נודע בדבריהם ז"ל מה ענין זה לזה, וגם המפרשים לא פירשו בזה. ומה שנראה לדעתי על דרך שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (זוה"ק תצא רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו, על פי מאמר חז"ל (סוטה ל"ח:) כל כהן שמברך מתברך וכו' שנאמר (בראשית י"ב, ג') ואברכה מברכיך. וכן אמרו (ילקוט רמז תתק"ן) בפסוק (ישעיה ל', י"ח) לכן ירום לרחמכם וגו' כל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שבירך את ישראל וכו' עד כאן. והטעם לזה אמרתי על דרך אומרם (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה תחילה, כי זה המתפלל על חבירו ומבקש רחמים מאת ה' שיושיעו ה' להצורך אליו כמו רפואה או בנים וכדומה, הנה כאשר יפעל בתפילתו וימשיך לזה שהתפלל עליו ישועה מאתו יתברך, מוכרח אור הישועה הלז לירד דרך הצינורות ממקור הברכות עד שורש נשמת זה המתפלל כי הוא הוא הממשיכו ואי אפשר להמשיך כי אם תחילה לשורש נשמתו, ואחר כך תרד הישועה לאיש אשר התפלל עליו דרך הצינורות היורדות מנשמה לנשמה כי כל נשמת ישראל אחד ומתאחדים בצינורות הידועים, וממילא כאשר הוא צריך לאותו דבר, הרי תחילה בא הישועה לשורש נשמתו ותיכף הוא נענה תחילה, כי הגיע אור הישועה מדבר הזה לשורשו, ואחר כך תוכל גם כן להתמשך לחבירו. וכן הוא בברכה כי מי שמברך את ישראל הרי ממשיך הברכה ממקור הברכות לנשמת ישראל בכלל. אבל הכל צריך להיות תחילה על ידי שורש נשמתו כי הוא המשיך הברכה הזאת, וממילא הוא מתברך תחילה בכל הברכות והישועות שבירך לישראל.

ט״זוהנה ממילא אדם אשר יעסוק בתורה ומצוות ה' על השלימות הראוי בכל אות נפשו, עד שזוכה על ידי זה להמשיך שפע וברכה רבה לכל העולם כמאמר הכתוב אם בחוקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו' בכל הברכות שהולך ומונה שם, ודאי ודאי אשר הוא יתברך תחילה בכל הברכות ויתרומם ויתנשא מאוד כי ואברכה מברכיך וירום לרחמכם, ועבור הטעם שכתבנו. ואך שלזה צריך להיות עשיות המצוה בשלימות במחשבה דיבור ומעשה ויראה ואהבה ושמחה רבה ובטהרת גופו וכל אבריו וביחוד המעשה רק לשמו יתברך בכל לב ולב כדי שתהיה פורחת לעילא לעילא, ותרד למטה בכל ברכתא ושירתא וכו' דאמירן בעלמא. ואך אם המצוה אינה על השלימות הראוי, אז תשאר למטה ולא תעוף למעלה למעלה, ולא מברך לכל העולם וממילא לא מתברך ח"ו.

י״זואמנם עסק התורה ומצוות ה' שיהיה באופן הנאות לפני אלהינו יתברך מכל וכל עד שלא ימצא מדת דינו כביכול ברוך הוא לקטרג דבר על עסקיו, זה הוא דבר כמעט שאינו בנמצא, כי הן אפילו חסדי אלהינו ברוך הוא וברוך שמו אם יתפשטו החסדים בלתי תערובת הדינים לא היה העולם יכול לסבול וכמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל כמה פעמים ומרומז במאמר חז"ל שאמרו (תענית כ"ג.) ישראל וכו' אינן יכולין לעמוד ברוב טובה וכו' ומכל שכן הדין והגבורה אשר לפני זעמו מי יעמוד ומי יזכה לפניו בדין שעל כן הצדיקים הגמורים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה (בבא קמא נ'.) לך ראה מה עבר עליהם מהיסורים והעונשים ואמנם הכל לזכות וטובה להם (ועיין בדברינו בזה בפרשת בראשית בפסוק ויטע ה' אלהים גן בעדן, דברים אמיתיים בענינים הללו). אשר על כן זה הוא תקנות כל האדם להיות מיישר מדותיו להלך תמיד לפנים משורת הדין הן בדרכי ה' והן עם חבריו וריעיו. וידוע מאמרם ז"ל (ראש השנה י"ז.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו', עד הואיל ולא מוקים במיליה לא תקימו בהדיה וכו'. ועל כן אמרו ז"ל (בבא מציעא ל':) לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפני משורת הדין. ולכאורה זה פלא להחריב עיר אלהים על אשר לא התנהגו יותר מדיני תורתינו הקדושה, ואמנם כי זה המתנהג עצמו רק על פי הדין, ומדקדק בכל הדברים רק בדין ולא יותר, ממילא גם עמו מדקדקין, ומי יזכה לפניו בדין, ואילו היו מתנהגים לפנים משורת הדין ממילא היה טוב להם שלא היו מדקדקין עמהם כל כך, והיה הקב"ה מנהלם בחסד וברחמים, ועל כן זה אשר אינו עושה כי אם בדין, קשה שהוא ימשיך על ידי מצוותיו שפע וברכה, כי כאשר יתחילו לדקדק למעלה בדבר המצוה אשר עשה אם כזה ראוי לעשות לפני בורא עולם ודאי קשה הוא שיזכה בדינו ואמנם אם התנהגותו לפנים משורת הדין, זה יוכל בנקל להמשיך על ידי מצוותיו שפע וברכה כי אינם מדקדקין כל כך.

י״חוהנה רש"י ז"ל פירש (בראש השנה י"ז:) במלת חסיד שעושה לפנים משורת הדין, ונראה שעל כן נקרא חסיד כי התורה והמצוות בכלל נקראים על שם היו"ד (שהוא בחינת החכמה ואורייתא מחכמה נפקת כידוע) (זוה"ק חלק א' פ"ה.) וכשהם נעשים באופן שישפיעו כל בחינת החסדים והטובות לעולם, אז מתחבר יוד בחסד ונעשה חסיד, אבל כשהוא בדין אז מתחבר יו"ד בצדק כי צדק הוא בחינת הדין כידוע וכמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר ט"ז:) צדק ידיעא דאיהו דין, ונעשה צדיק, ולזה אמרו איזהו חסיד פירוש באיזה דבר נדע שעשיות של זה האיש הוא בבחינת החסיד האמיתי שמצוותיו ישפיעו כל בחינות הטובות לעולם, זה המתחסד עם קונו פירוש כשהוא נתפעל ונתחסד לקבל כל טוב וברכה, אז נדע שהוא המברך לישראל על ידי טוב עשיותיו במצוות ה' והתנהגותו בלפנים משורת הדין ומזה מתברך גם הוא. ועל הדבר זה יצתה בת קול ואמרה (בתענית כ"ד:) העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין, כלומר ראו פלא בתוך פלא כי הלא כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני פירוש בזה השביל והדרך שעשה ר' חנינא בתפילתו, ונמצא היה הוא ראוי להיות נענה בתחילה ולקבל כל בחינת הברכה קודם אליו. ואולם, כי ודאי כן היה, ועל כן לא אמר וחנינא בני אין לו כי אם קב וכו' רק די לו בקב חרובין שהוא אינו רוצה יותר בשום אופן, ודי לו והותר בקב חרובין, ואצלו זה עיקר ברכתו שלא לטעום מתענוגי עולם הזה ולא כלום, בכדי לשבר ולהכניע את גופו לקרבו למלך עולמים ברוך הוא וזה כל תענוגו וחפצו ברצונו באמת. וזה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, כלומר הנה על ידי התורה והמצוות נתתי לכם קיחה טובה שאתם לוקחים מזה כל בחינת טוב וברכה, ורק תורתי אל תעזובו, פירוש שיהיה בבחינת תורתי תורת ה' על צד הנכון והשלימות לפני ה', וכמאמר רבי מאיר ז"ל (אבות ו', א') כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, כי כשאינה תורה לשמה רק באיזה דבר אשר איננה עולה כיוון לה' ונשארת למטה בארץ, מאין יהיה כוחה להשפיע ברכה וטובה, הרי אם לא עלתה לשמים לא תרד הברכה משם. וזה שאמר הכתוב כאן ויקחו לי תרומה, כלומר הן על ידי מצוה זו שאני מצוום וכן גם כן במצוות אחרות, הלא זאת אינה נתונה אלי כי אם ויקחו שהמה לוקחים בזה כל בחינת הטובות כי רק לשם זה צויתי אותם כל התורה והמצוות להיטיב להם על ידי זה, ואכן באופן שיהיה לי תרומה. אחד, שיהיה לי לשמי באופן הראוי אלי במחשבה דיבור ומעשה ובדחילו ורחימו וביחוד המעשה לשמי. והשני, לי תרומה שיתרומם ויתנשא המצוה אלי להיות פורחת לעילא. ואכן כי מי גבר יחיה בארץ ויוכל לעשות המצוות כראוי לשמו יתברך, הן במלאכיו ישים תהלה ואף כי שוכני בתי חומר (על פי איוב צ', י"ח-י"ט). ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיהיה לו בחינת נדבת הלב לעשות לפנים משורת הדין בנדבה לא בדין, תקחו את תרומתי ממנו תקחו מה שאני אפריש לכם כל בחינת הטובות והברכות, כי הוא יכול לגרום במעשיו הטובים כל בחינת ההשפעות והברכות, וממילא מתברך גם הוא כדבר האמור. וזה הוא בחינת טוב עין שאמר הכתוב (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך וגו' ואמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אל תקרי יבורך אלא יברך, כלומר כי מאין יבורך מאת ה' כשתקרא תחילה יברך שהוא המברך לישראל על ידי מצוותיו הקדושים והטהורים ונדבת לבו לפנים משורת הדין, ובזה הוא יבורך בכל הברכות כי ואברכה מברכך ועל כן סיים כי נתן מלחמו לדל, והתנהג לפנים משורת הדין בזה הוא יברך לישראל ויבורך מאת האל הטוב והמיטיב לכל, כאמור.

י״טה גם יתבאר הכתוב, כי הנה נודע אשר כל מצוה ומצוה שצונו אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הוא כמו כַּן ובסיס להשראת קדושתו יתברך אשר על ידיהם מתעורר אור חיות הרוחניות מאור קדושתו יתברך לשכון בינינו ולהופיע עלינו כל מיני שפע אור וברכה, וכמו שאנו אומרין ביהי רצון שקודם הלולב, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון מכון בית אלהינו. והנה הגם שמי הם הדברים האלה פרי העץ ופרי האדמה וכל גידולי קרקע שישכון עליהם אורו יתברך הלא ה' אמר לשכון בערפל, והיה ראוי לצוות לעשות מצוות בשמים מאורות עליונים כוחות הרוחנים, ומה אדם ותדעהו באלה הדברים שלמטה. ואמנם כי האמת כן הוא, כי אין הקב"ה חפץ כי אם באתערותא דלתתא לראות נדבות ישרות לבבינו אם אנו רוצים לעובדו יתברך באמת ובאהבה ולהתקרב ולהתדבק אליו בכל כוחינו ולהמשיך אור קדושתו אלינו בכדי שנהיה בו דבוקים תמיד ואתערותא מאתנו אי אפשר כי אם בגדולי הקרקע שאנחנו שוכני בתי חומר ואמנם מיד שאנו עושים מצוותיו באלה הדברים שלמטה באהבה בכדי לעובדו, הרי תיכף מעורר הוא למול כל מצוה ומצוה אורות גדולות ונפלאות אורות הרוחנים זכים ובהירים אשר בשמי השמים המכוונים נגד כל מצוה, ועל ידי זה הוא בא בכל האורות האלו אלינו ושוכן בתוכינו ומופיע עלינו אורו שפעו וחיותו בכל הטוב והמיטיב וכל מצוה ומצוה נעשה כמו כסא להשראת קדושתו יתברך. וזה מאמר הכתוב (תהלים צ', י"ז) ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו' כי אנו מבקשים אשר על ידי כל עשיית המצוות שאנחנו עושים נהיו כמו כַּן ובסיס ומקום מקדש לאור חיות הרוחניות שיורד וישכון עלינו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו עד אשר ומעשה ידינו כוננה עלינו, שאנחנו נהיה שוכנים במצוותיו ומעשה ידינו כוננהו שיהיו נעשים לו כַּן ובסיס להשרות קדושתו בתוכינו.

כ׳ואכן כל ערום יעשה בדעת כי בזוכרו את הדברים האלה אשר בעשותו אחת ממצוות ה' הוא עושה כסא ושרפרף להשראת שכינתו יתברך בארץ הלזו מיד יחרד לבבו באימה ופחד ורתת וזיע לומר כי מה אעשה שיהיה אני המכין כסא למושב המלך ולהמשיכו יתברך עד הנה, ומתרעש בכל כחו ולבו ומחשבתו ועושה בכל כח יכולתו והבנתו בכל רמ"ח אבריו וגידיו, והוא וכל חיותו מצומדים וקשורים שם בחבלי עבותות אהבה, בחיל ורעדה להכין הכסא למלך מלכי המלכים הקב"ה, ורואה שיהיה המצוה נעשה בכל מיני הידור ויפוי ובכל השלימות לא יחסר דבר ובטהרה ונקיות ופרישות וזריזות רב וחשק ושמחה וגיל ורעדה ובמועדו בזמנו ככל אשר יוכל. ולפום צערא אגרא לפי ערך ההכנה ואמיתיות לבבו אל המצוה כן הענן יכסנו מלמעלה באורות הרוחנים פנימים ומקיפים כדת המלך מלכו של עולם. ואם זה באחת ממצוות ה' מכל שכן דכל שכן הבנין בית עולמים שהוא הרומז להמשכת השכינה הקדושה בכללות אל עולם העשיה הלז הארץ התחתונה לדור עמנו בארצנו בודאי מי שיש לו לב משכיל אל הדבר הזה אם ישאלהו מה תתן נדבה להדבר הזה לא ירצה ליתן לזה זהב וכסף או אבני יקר וכדומה כי אם נשמתו אשר בקרבו עם כל כוחי גופו וחיותו עד מיצוי טיפת דם האחרון שבקרבו עם בניו ובני בניו וכל אשר לו מבית ומחוץ שיהיה ראוי למשכן אלהי האלהים ואדוני האדונים.

כ״אולזה יאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. פירוש אתה רק דבר אל בני ישראל הענין הלז שרצוני לשכון אתם בארצם ואז ודאי ודאי ויקחו לי תרומה כלומר שהם בעצמם ודאי יקחו לי תרומה בכל לבבם ונפשם. וזה ויקחו לי ופירש רש"י לשמי כלומר כאשר יזכרו שלשמי הם לוקחים ולהשכין שכינתי בארץ אצלם, ודאי יקחו. כי ודאי יאמרו שלולי הוא יתברך אומר זה ורוצה בזה לא היה עולה זאת כלל על דעתינו ולא גבה לבנו שנדמה כך על אחת מני אלף שיעשה כן במקומנו ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ואכן את זה תאמר להם כי מאת כל איש אשר ידבנו וגו' שלא יסברו כי אני חפץ לשכון בכסף וזהב שהם נותנין כי הלא לי הכסף ולי הזהב, והעיקר אצלי הוא נדבת לבבם הטהור שאראה טוב לבבם באהבה ושמחה כאשר יתנו על הדבר, אל זה אביט רוח נכאה וחרד על דברי, כי הנה רוח מלפני יעטוף (ישעיה נ"ז, ט"ז) פירוש שרוחם ונשמתם הוא נלקח מגבוה גבוה עד שגבוהים ממחיצת מלאכי השרת ובהם אני רוצה לשכון ולא בגופם וגשמיותם כי נאה לקדוש פאר מקדושים ועל כן כשיעלה מחשבותם עם כשרון לבבם לפני באמת באהבה, מזה יתעורר שיהיה מעון ונועם שלי שם עמהם בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא, וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שזה עיקר נדבת התרומה בכל איש ואיש ערך אשר ידבנו לבו כי אל זה אביט, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם כי עיקר התרומה הוא מאתם מלב כל ואחד וכזה יתנו זהב וכסף וגו' ומונה י"ג דברים האמורים בענין שהוא גי' אהבה גי' אחד להראות שעושין הכל מאהבה ומתיחדין בזה למלך עולמים ברוך הוא ובכדי לעורר על ידי זה מקור הרחמים מי"ג מכילין דרחמי שיהיה לבבם זה לרצון ולנחת רוח לפני להתרצות במעשה ידיהם (ואפשר זה רמז הכתוב (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי, כי על ידי שהם עם ז"ו בבחינת אהבה ובבחינת היחוד ושמעוררין י"ג מכילין דרחמי על כן יצרתי לי שלזה היתה עיקר היצירה להשרות שכינתי למטה ועל ידי הי"ג מכילין דרחמי אני מתרצה במעשיהם ומרכין שכינתי למטה) ובזה ועשו לי מקדש שיעשו לי מקדש בתוכם להתקדש בכל פרטי מעשיהם ועובדיהם ואז ושכנתי בתוכם ואמרו חז"ל (עיין אלשיך ושל"ה כאן) בתוך כל אחד ואחד פירוש בלבו של כל אחד ואחד כפי ערך קדושתו והכנתו לעשות לבו משכן ומעון לשכינה, וגם יאמר בתוכם בתוך הי"ג דברים האמורים שהם מורים להי"ג מכילין דרחמי בתוך כל אחד ואחד מהם אני משכין אור שכינתי וקדושתי וענן וערפל סביביו להיות שם מכון כסאי בין עמי ואחי החביבים עלי ולשכון כבודי בארץ ואז ומלאה הארץ דעה את ה' שגם הדברים התחתונים יפשטו מגשמיותם, והרוחניות יתעלה וכאשר יהיה זה לעתיד באמיתיות אשר ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר וגו'

כ״בו עוד ירצה לומר בכתוב הזה על דרך אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ד, ח') בפסוק קדושים תהיו רבי אבין אמר משל לבני מדינה שעשו שלוש עטרות למלך מה עשה המלך הניח בראשו אחת, ושתים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלוש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת, ושתים בראשן של ישראל וכו'. והנה כל בחינת הקדושה שהקב"ה נתן לישראל הוא על ידי המקדש כי כל הקדושה לשם ירד ומשם נטלו כל ישראל שעל כן נקרא מקדש שלשם היה מתכנס כל בחינת הקדושה ואחר כך לישראל עמו, ועל כן אמר ועשו לי מקדש שהם יעשו דברים כאלה שיהיו ראוים למקדש ה' להתעטר בקודש, ולזה אמר הכתוב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה כלומר אמור להם שהמה לוקחים עתה דבר גדול כזה אשר הוא לי תרומה שהוא עטרה לראשי ואני מתרומם ומתעטר בזה ממלאכי מעלה במה שמקדישין לשמי ועתה אני נותן זאת לבני ישראל, ועל כן ועשו לי מקדש שיעשו הם מקודם בחינת הזמנה לקדושה ואחר כך אקדשם בעטרת קדושתי.

כ״גז או יאמר ויקחו לי תרומה. כי חז"ל אמרו בזה (בתיקוני זוהר תיקון י"ז) תרומה תורה מ"ם רצה לומר שניתנה לארבעים יום, ונראה שירמז בזה על אומרם ז"ל (שבת ל"א.) בפסוק (ישעיה ל"ג, ו') והיה אמונת עתך חוסן וגו', אמונת זה סדר זרעים עתך זה סדר מועד וכו' ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. כלומר אף שלמדת כל התורה כולה אי אית בך יראת שמים גם כן עמה, טוב. ואי לאו, הרי הוא כלא למדת כלום. ואמרו משל לאחד שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין אמר לו לאו אמר לו מוטב אם לא העלית, ופירש רש"י חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע. וכבר כתבנו למעלה דזה פירוש הכתוב (דברים י', י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' כל מה שה' אלהיך שואל מעמך כל התורה והמצוות כולם אינם כי אם ליראה וגו' כלומר עם היראה טובים הם אבל בלתי יראה אינו שואל מאתך כלל שום בחינת תורה ומצוות כי מוטב שלא העלית. והנה כל כללות התורה הזה האמור מאמונת זה סדר זרעים וכו' עד סדר טהרות נכלל במ"ם כי זרעים מתחיל במ"ם פתוחה מאימתי, וטהרות מסיים במ"ם סתומה ה' יברך את עמו בשלום והוא בחינת מ"ם ועל כן נקרא תורה-מ"ם להראות שכל התורה כולה שהמשניות הם הכוללים לכל התורה כולה שהן כל התרי"ג מצוות הן ופירושיהן נכללה במ"ם. ולזה אמר ויקחו לי תרומה שהתורה מ"ם שהמה לוקחים יקחו לי לשמי ביראת ה' שהיא אוצרו ואם לאו מוטב שלא העלית ועל כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם רצה לומר תורתי שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה שגם תורה שבכתב מרומז במ"ם. והוא על דרך שאמרתי בפסוק (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה על דרך המבואר בזוה"ק (בהקדמה ד'.) וזה לשונו: במי ברא עולם הבא וב"מה" ברא עולם הזה וכו' והנה סופי תיבות מ'י ומ'ה הם י"ה כמו שאיתא בזוה"ק שם וזה רמז על אומרם ז"ל (מנחות כ"ט:) בפסוק (ישעיה כ"ו, ד') כי ביה ה' צור עולמים, עולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה בה"א ובזה נשלם הכל כמו שאיתא שם בזוה"ק ושמא קדישא אשתלם כי אחרי בריאת כל העולמות נעשה שמו שלם. והנה נודע אשר בתורה נבראו כל העולמות כמאמר חז"ל (בראשית רבה א', א') היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. ולזה אמר תורת ה' מה שנשלם שם ה' על ידי התורה שבה נברא כל היצור הוא תמימה רצה לומר על ידי מי ומה נשלם שמא קדישא על ידם שבהם נברא עולם הזה ועולם הבא. והנה אותיות הראשונות של מ'י ומ'ה הוא מ"ם ועל כן ניתנה התורה במ"ם יום לרמז על הבריאה שהיתה על ידה והוא על ידי המ"ם שהם ראשי תיבות מי מה הרי שהתורה שבכתב שבה הביט וברא את כל היצור ויאמר אלהים יהי אור וכדומה מרומז במ"ם שהוא מי ומה שבה היתה הבריאה. ולזה אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו לכך להיות עוסק בתורה ביראת ה' כל היום, תקחו את תרומתי שהוא תורתי מ"ם שני תורות כי שניהם מרומזים במ"ם כאמור כי אנחיל להם תורתי לתת להם מורשה להאיר עיניהם בה ולדבק לבבם אליה להיות לנחת רוח לפני תמיד ודווקא על ידי יראה כאמור. עוד אופן א' מבואר בסידורו של שבת (שורש השמיני ענף ב' עלה ט').

כ״דח או ירצה באומרו ויקחו לי. פירש רש"י לי לשמי על דרך אומרם ז"ל (פסחים נ'.) לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ולזה אמר ויקחו לי כשתרצו לקחת אותי שהוא לי, הוא לשמי על ידי שמי שם אדנ"י הנקרא שמי על ידו תקחו לי להיותי נקרא על שמי כי (חבקוק ב', כ') וה' בהיכל קדשו כנודע.

כ״הט או ירצה על זה הדרך כי כבר כתבנו למעלה אומרם (שבת ל"א.) אי אית ביה יראת ה' אין אי לא לא שאפילו כל התורה כולה אם ילמוד האדם ולית ביה יראת ה' לא כלום הוא. פירוש אי לא לא לומר שאין לו כלום מכל תורתו כי לא פרחת לעילא כאמור בתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ה:) אורייתא בלא דחילו ורחימו דמאריה לא פרחת לעילא וכבר כתבנו למעלה כי אהבה ויראה הם תרין גדפין והם כמו גפי העוף אשר לו כנפים שבהם מעופף ואם אין לו כנפיים במה יעופף, וכן כל תורה ומצוות כשהן ביראה ואהבה פרחת לעילא על ידי כנפי החיות שבהמצוה שהם אהבה ויראה, ואם לאו במה תפרח. ואפשר על כן היו קורין לאלישע בעל כנפיים (בשבת מ"ט.) לפי שכל מצוותיו היו נעשין בכנפיים באהבה ויראה רבה לפרוח לעילא, ועל כן כששאל אותו הקסדור על תפיליו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה ולמה לא אמר לו יונה בעצמה, ואמנם האמת אמר לו שהמצוות הם ממש כנפיים לפרוח למעלה ורק מה שאמר לו כנפי יונה ולא כנפי שאר עופות משום דכנסת ישראל כיונה אימתילא כמו שאמרו שם אבל עיקר כוונתו היה על הכנפיים שהם ממש כנפיים לפרוח למעלה.

כ״ווהנה נודע אשר אהבה ויראה הם מהמצוות הנוהגין תמיד בכל עת ובכל שעה ורגע והם מחובת הלבבות שצריך האדם לזכור באהבתו ולירא ממנו שהם מצוות עשה ממנין רמ"ח המצוות וצריך לקיימן בלב תמיד. ואמנם כי במה יבוא האדם לאהבתו ויראתו כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') וזה לשונו: והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול כמו שאמר דוד (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי וגו', וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומועטת לפני תמים דיעות ברוך הוא וכו'. וזה אומרו ויקחו לי תרומה כלומר שיהיו לוקחים דבר כזה שעל ידו יהיה לי תרומה שיתרומם אלי כל פרטי מעשיהם ועבודתיהם, ואומר הכתוב במה יקחו זה מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיהיה מתבונן בלבבו ביותר ויותר מרוב גודל רוממותו והדר זיו יקר תפארתו וחיוב יראתו ואהבתו תמיד ואז יגיע אליו היראה והפחד ואהבה והשמחה ובזה תקחו את תרומתי שיהיה אצליכם תרומת ה' שיתרומם כל עבודתכם אלי למעלה לרצון ולנחת ולשמחה.