באר מים חיים, שמות כ״ז:כ׳Be'er Mayim Chaim, Exodus 27:20

א׳ואתה תצוה את בני ישראל וגו', עד חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל, הדקדוקים באלה הכתובים רבו. מה שאמר ואתה תצוה, שלא כדרכו בכל מקום לומר דבר אל בני ישראל וכדומה, ומה שאמר ויקחו אליך, ויקחו אלי מיבעי ליה, וגם מה שאמר להעלות נר, והיה לו לומר נרות. ומה שאמר תמיד יפלא הלא לא תמיד היה כי אם מערב עד בוקר, וגם מה שסיים חוקת עולם לדורותם, הלא מצוה זו אינה כי אם בזמן שבית המקדש היה קיים, ועוד שארי דקדוקים, וכתבנום בחיבורנו סידורו של שבת (שורש השלישי ענף א') וביארנו שם בישובם באורך, ולא נכפיל את הנאמר שם.

ב׳ועוד לאלוה מילין בביאורם, והוא כי הנה נודע מה שאמר הכתוב (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם וגו', פירוש שהנשמה שבאדם הוא כדוגמת הנר שמאירה ומופיעה בכל קומת האדם לכל פרטי אבריו להזכירם דרך ה' ומצוותיו כל הימים, ובאופן שידליק האדם את נרו, כי הלא תראה כשיעמיד בבית תיבה גדולה מלאה נרות שלימים אשר לא הודלקו, או הודלקו ונכבו, יהיה בכל הבית חושך אפילו לא יראו איש את אחיו, וכן אם יהיה לאחד נר בביתו ואף ידליקנה ולא יוסיף בה תמיד שמן למאור הרי תכבה נרו ולא יאיר, וכן היא גם כן נשמת אדם אשר בתוכו, אם האדם נותן דעתו ולבו להבין בגדולת יוצר בראשית ברוך הוא וברוך שמו שהוא לאין קץ ותכלית ומסתכל בשמים ובארץ ובכל ברואיו הנפלאים, חוץ מברואיו אשר בשמי השמים העליונים שלא שלטה בהם עין כל בריה, ורואה בהן לפי ערכו כח מעשיו ברוך הוא וחכמתו בהן שאין לה שיעור וערך ומסתכל בנפשו שהיא כלי ריק וחסר מלא בושה וכלימה עומד לפני תמיד דעות ברוך הוא, והאל הטוב חפץ בו ובעבודתו, ורוצה לקרבו אליו בכל מיני קירוב ולהביאו אצלו בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא הנזכר בזוה"ק, ומשכין שכינתו בתוך כל אחד ואחד מישראל כמאמר חז"ל (עיין אלשיך שם) בפסוק (לעיל כ"ה, ח') ועשו לי מקדש ושכתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם מגיד שהשכינה שורה בתוך כל אחד ואחד מישראל וכו' והכל מרוב חיבתו ואהבתו להפחות שבפחותים מבני ישראל, ובזה כל אחד לפי ערכו וערך נשמתו וערך זיכוך גופו וטהרתו בקודש מוסיף אהבה וחיבה ותשוקה לה' הטוב וצמאה נפשו לה' לעזוב את כל אשר לו מגוף ואשה ובנים והונו ורכושו וכל הנמצא אתו, ולהתקרב ולהתדבק בה' הטוב בדביקה וחפיצה וחשוקה ותשוקה באהבה עזה ונפלאה ולבו בוער בקרבו כרשפי אש לאהבת דביקה הנפלאה הלזה, עד שלא ישמע כלל דבר אחר בעולם, רק תצמא נפשו ויכמה בשרו אל אל חי, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ב, ג') צמאה נפשי לאלהים ואומר (שם פ"ד, ג') לבי ובשרי ירננו אל אל חי.

ג׳ואופן התקרבות והדביקות לבורא עולם הוא רק על ידי התורה והמצוות, כי לא יעלה לשמים שיאו לראות שם את פני ה', רק על ידי התורה והמצוות של הקב"ה עשה ולא תעשה שהן רצונו יתברך שהוא רצה שזאת נעשה וזאת לא נעשה, והוא ורצונו אחד מיוחד ממש מכל צד ומכל פינה כמו שביאר הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') ונמצא כאשר הוא מדבק הבל פיו שהיא נשמתו כי נפשו יוצאה בדברו לעסק התורה והתפילה, הרי מדבק כל כוחו הפנימית לאור ה' הנעלם בה שהיא רצונו יתברך. ואם עיני שכל לו, מרגיש טעם עריבות נעימת ידידת חיבת הקודש אשר בזה, עד שיערב למו על ידי זה מתיקת התורה והתפילה שהוא בחינת אתדבקת רוחא ברוחא באור אין סוף ברוך הוא יותר מכל חמדת חביבות חפיצות כל מחמדי עולם ותענוגיה, וכמו שאמר דוד (תהלים י"ט, י"א) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש, כי הרגיש נועם נפלא טעם מתיקות הזה, והעיקר שירצה לעשות רצונו יתברך ולעובדו שיהיה לו נחת רוח, וכן על ידי מצוות מעשיות שנעשה בזה מרכבה לשכינה, כמו הראש והזרוע למרכבת התפילין שהם רצונו יתברך והוא מיוחד בהם, או לבוש הציצית ולקיחת האתרוג וכדומה, וממילא בא מזה ליראה גדולה ועצומה לומר כי מי אני לפני מלך גדול ונורא כזה, אם לא מפני חיבתו ואהבתו אלינו כאב על הבן ויותר, הכל כידוע מספרי קודש. וכאשר יתן זאת על מחשבתו ודעתו, ונותן לבו להבין זאת על בוריה, בזה הוא מדליק אור הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, וחשקה ורצונה להתדבקות הזה עד בלתי שיעור כי כל מקור יקו למקורו בטבעה למקום אשר נלקחה משם, רק שהגוף מסובב עליה מבית ומבחוץ ולא תאיר נרה כי החושך מקיפה. ואך כשאדם מדליקה לעורר אור ה' בתוך גופו, אז היא מעלת אורה בלהבי אש ומשתוקקת וחומדת להגיע למחוז חפצה להדבק באור פני מלך חיים והיו לאחד, ומאירה בכל אברי הגוף עד שכולם ירצו כרצונם להתדבק באור ה'. ואמנם כי צריך האדם להוסיף תמיד שמן בנר והוא מעשה התורה והמצוות שבזה היא דולקת ומאירה תמיד. ועל כן הזהיר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט', ח') ושמן על ראשך אל יחסר כי אם יחסר השמן שהם התורה והמצוות, ח"ו תכבה הנשמה מכל וכל. והנה כדוגמת הנשמה הניתנה בגוף האדם, כן הוא הצדיק בכללות ישראל, שהוא המאיר באורו לכללות ישראל אשר בדורו, כי הוא גם גופו זך ומזוכך כבחינת הנשמה כי הם מהפכין החומר לצורה ואמרו ז"ל (שוחר טוב מובא בילקוט תהלים רמז תתל"ג) אשריהם הצדיקים שהם מדמין את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה וכו' כי מזככים את גופם בתכלית הזיכוך והקדושה והטהרה, עד שנעשה הגוף כצורה, וכמו אברהם אבינו וחנניה מישאל ועזריה שנשלכו לתוך כבשן האש ולא נשרפו, ובודאי אם היה מעט חומר בגופם היה זה נשרף, רק שהיה כולו צורה, ונשמה לא תשרף באור, וכמו משה ואליהו שעלו למרום בגופם כי הפכוהו לנשמה, וכן בכל דור ודור, הצדיק הוא הנשמה לכללות ישראל.

ד׳ועל כן כאשר ישראל יעשו מצוות ומעשים טובים בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא אז הם מדליקים את הנר ביותר ויותר ומוסיפים שמן בו עד שיהיה הצדיק שביניהם יאיר באורו בהארה נפלאה ומבהיק ומופיע והלהב עולה ממנו יפה יפה, וממילא מאיר לכל האברים עם ישראל הכלולים בו, וכולם מאירים ומופיעים ביחודא שלים. אשר על כן אל מול פני המנורה הזה שלמטה שכולם מאירין יאירו שבעת הנרות העליונים הידועים והם המוריקים ומשפיעים חיות ומזון ושפע קודש לכל הנבראים על ידי ישראל וכל טוב על בית ישראל. ואפשר על כן כאשר עשו ישראל את העגל אמר הקב"ה למשה (שמות ל"ב, ז') לך רד כי שחת עמך וגו' ואמרו חז"ל (ברכות ל"ב.) לך רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', כלומר כי הנה גדולתך הוא על ידי ישראל כשהם עוסקים בתורה ומצוות להוסיף שמן בנר, ועתה כאשר הנהר יחרב ויבש ואין שמן בפתילה רד מגדולתך אתה עמהם, ולזה אמרו (בשמות רבה מ"ב, ב') על פסוק הזה לך רד וגו' אתה והם בירידה וכו' והבן. ונמצא אשר ח"ו כאשר ישראל גרמו להמעיט אורו של משה מלהיות מאיר עמהם, כביכול כביכול נתמעט אור שבעת הימים העליונים שלא יכלו להאיר באורם על כל יושבי תבל ומלואה להשפיע להם כל בחינות הברכות והישועות מצד עוונות ישראל, ולזה באה המצוה הזו לכללות ישראל לתקן את אשר עיוותו באור שבעת הימים וציום להדליק את המנורה הטהורה בשבעה נרותיה אשר נעשית כוון לשבעת הנרות העליונים, בכדי שעל ידי האור הזה שלמטה יאירו שבעת הנרות למעלה למעלה וישפיעו כל בחינת שפע וברכה לכל העולמות. ואכן כי לכאורה היה די במצוה זו לצוות לאהרן לבד, כי הלא על אהרן לבד היה מוטל הדלקת הנרות ולא על כללות ישראל, וכי אהרן היה מצמצם ח"ו לתת משלו ללפיד נר ה'.

ה׳ואמנם כי הנה בכל המצוות כבר כתבנו במקום אחר אשר הם בבחינת גוף ונשמה כי כל ברואי אלהינו יתברך שמו הם בבחינת גוף ונשמה ואפילו בעולמות העליונים כידוע, וכן התורה הלא הפשטות שבה היא בבחינת הגוף, והפנימיות והרוחניות שבה מרזי אלהינו יתברך שמו הוא בחינת נשמתה. וכן במצוות מעשיות כי עשיות המצוה גופה כמו הנחת תפילין וציצית וסוכה ואתרוג וכדומה, הם רק גוף המצוה, אבל העיקר בהם הוא הנשמה שבהם והוא המחשבה הטובה מה שהאדם מתקן דיעותיו וכל גופו מול מצוה הזו כמו בתפילין העיקר בהם כמו שאנו אומרים בלשם יחוד וכו' שהוא נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועל הראש שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכחי כולם יהיו משועבדים לעבודתו וכו', כי זה הוא העיקר בכל המצוות לעשות עצמו מרכבה לשכינה על ידיהם לראות ליישר לבבו ומדותיו ותאוות לבו לשם ה', כי כל הכוונה בהם לקרב אותנו לעבודתו, ומפורש אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב, כי אין הקב"ה רוצה ורואה רק את הלב מה שנתקרב על ידי מצוה זו לאהבתו ויראתו והכנעת תאות לבבו לדבר שחוץ ממנו. וחז"ל (בראשית רבה מ"ד, א') אמרו לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות, כלומר לא תעלה על דעתך שאם תעשה המצוות בעשיית הגופנית לבד בלתי שימת המחשבה לכוון דעותיו על ידי מצוה זו להתקרב לבורא עולם על ידה ולהתרחק מדבר שאינו נוגע לעבודתו יהיה מצוה זו עולה כוון נכון לה', לא כן כי כל המצוות לא ניתנו רק לצרף בהן את הבריות כלומר לצרף ולחבר לבבם אל ה' לאהבה אותו ולירא ממנו ולחפוץ בדביקתו, וגם לצרפם וללבנם מכל סיג שלא יעלה עליהם קטורת זרה להתקשר בתאוה וחמדה לדבר אחר שאינו נוגע אליו מממון ואשה ובנים, חוץ מן המוכרח לעבודתו.

ו׳וזה שאמרו חז"ל בלשונם (מנחות מ"ג.) כל שיש לו תפילין בראשו וכו' מובטח לו שלא יחטא, ולא אמרו תפילין על ראשו כי הלא על הראש המה מונחים ולא בתוכו, ואכן כי זה עיקר הנחתם שיהיו בראשו לידע ולהבין במוחו ודעתו גדולת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו מה שעשה במצרים ולו הכח והממשלה בכל העולמות עליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, ועל כן אליו ימסור נפשו ורוחו ולבו ומוחו וכל אבריו כי הוא אחד ואין יחיד כיחודו. ועיקר יחוד אלהינו יתברך שמו הוא כשאם מיחד עצמו בכל אבריו וגידיו במחשבה דיבור ומעשה שלא יזיז בהם חוץ מדבר הנוגע לעבודתו, בזה הוא מראה יחודו שאין בעולם כי אם אלהינו ברוך הוא וברוך שמו, ואינו יוצא מיחודו רשות היחיד לרשות הרבים הנקרא סטרא אחרא צד אחר שאינו לה', והכל באהבה ויראה לשמו יתברך, וזה הוא הנשמה שבמצוות. וכמו כן מצות סוכה, הנה גוף הסוכה בדפנותיה וסככה הוא הוא הגוף שבמצוה, אבל לא זה הוא העיקר והעיקר הוא הנשמה שבה, שהוא שהאדם מראה שנכנס כולו עם כל אבריו וגידיו תחת צל סוכה שהוא שמו יתברך הוי"ה ואדנ"י, ואינו רוצה להסתופף בשום צל אחר כי אם רק תחת צלו ומקבל עליו יחודו יתברך באמת ובתמים כנזכר כי כל המצוות שבתורה מורים הכל על יחודו יתברך. וזה הוא כל השלימות והתיקון כמו שנאמר (זכריה י"ד, ט') ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכשנכנס לסוכה יכוון שנכנס כולו לרשות היחיד, שלא לצאת חוצה אף במחשבה קלה שאינו נוגע לעבודתו יתברך אף שהוא היתר גמור, כי כל ההיתרים אינם מותרים כי אם בדבר הנוגע לכבודו יתברך ולא יותר אף דקה מן הדקה. וכן ציצית מורים על יחודו יתברך בארבע רוחות העולם, וכולם על יחוד שמו המה מעידים, להיות האדם מיוחד עם שמו ברוך הוא באמת ובתמים. רק מי שמוח שכלו גדול יכול להפריש לידע בחינת כל מצוה ומצוה באורותיה למעלה בכדי לידע אופן יחודו באבריו נגד אורות מצוה זו למעלה, אבל בכלל כולם מורים על יחוד שמו והוא הנשמה שבהם. והאדם העושה אותן בהגוף לבד בלתי אור נשמתם הרי זה כמו הנפל שנולד גוף בלא נשמה, ונקרא (משלי ז', כ"ו) רבים חללים הפילה, כמו נפל אשת בל חזו שמש (תהלים נ"ח, ט'). וכן כאן במצות מאור המנורה, גוף המצוה היה המנורה וכליה ונרותיה הכל מכוון לאור שבעת הימים למעלה, אבל העיקר היה הצווי אל בני ישראל שהם יקחו השמן למאור המנורה, לומר שהמה ילדיקו בקרבם את אור הנשמה שבהם בשבעה מדותיה שהם אהבה ויראה ותפארת וכו', ליחד כל שבעה המדות לשם ה', שלא לאהוב כי אם אותו ולא לירא מזולתו וכדומה, ועל כן נאמר בהעלותך את הנרות ולא בהדלקתך, כי העיקר שתהא הלהב מהלב עולה לה' כיוון נכון, בלתי לפנות ימין ושמאל, ובזה האדם מכוון עצמו עם ה' לעשות אשר חפץ ולהדבק בו, ועל ידי כן ממילא האיר אור הנשמה שלהם בכללות הוא משה רבינו ע"ה, והאיר באורו לכללות ישראל, ומשם על שבעה קני המנורה העליונים בבחינת שבעה ושבעה מוצקות, שיאיר אור שבעת הימים בהארה נפלאה בברכה ושפע רבה לכל העולמות ולתקן בזה חטא העגל אשר עיוותו למעט נר משה ח"ו להורידו מגדולתו, וממילא נעשה כזה לעילא לעילא, ועתה חזר להאיר כבראשונה. ואמנם לפי זה היו ישראל מחויבין להדליק הנרות הללו, ומה לאהרן בזה.

ז׳ואכן הנה חז"ל הגידו (תנחומא פרשה בהעלותך) וזה לשונם: דבר אחר בהעלותך את הנרות אתה מוצא שנים עשר שבטים הקריבו קרבנות לחנוכת המזבח שבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירים וכו' משל למלך שעשה סעודה והיה קורא בכל יום וכו' ולאוהב לא קרא עמהם והיה מיצר לומר שמא יש בלבו עלי וכו' והיה אהרן אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי אמר לו הקב"ה אל תירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' שנאמר בהעלותך את הנרות וגו' עד כאן. ולהבין למה ידמה לאהרן שבשבילו דוקא אינו מקבל שבטו של לוי וכי הוא היה הגרוע מכל השבט, ואולם לפי שהקרבת חנוכת המזבח היה סימן שמחל הקב"ה על מעשה עגל כמאמר חז"ל (שם תרומה ח') ולכך היה אהרן דואג שמא על ידו נמנע הקרבת שבטו, כי הן שבט לוי לא טעו בעגל כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ט') האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואין החשש כי אם עליו שהוא עשה את העגל, ואפשר עדיין לא נמחל לו, ומנע הקב"ה הקרבת חנוכת המזבח ממנו עבור זה, ועל כן אמר לו הקב"ה לגדולה מזה אתה מתוקן, כי הארת הנרות סימן יותר למחילת מעשה עגל כי זה הוא תיקונו מאת בני ישראל כנאמר. והנה נודע מה שמבואר בזוה"ק (פנחס רמ"ו.) אשר בזה שאמר משה לפני הקב"ה מחני נא מספרך וגו', עשתה דברו רושם, ונתקיים בסדר אחד מן התורה הוא פרשת ואתה תצוה שלא נזכר בה שם משה בכל הסדר רק בלשון ואתה, ואתה תצוה, ואתה הקרב וגו'.

ח׳ואחר כל הדברים הנאמרים נבוא בביאור הכתוב, כי לצד שישראל גרמו במעשה העגל להמעיט אור נשמתן בכלל שהוא אורו של משה רבינו כנאמר, על כן אמר הקב"ה ואתה תצוה, פירוש עבור בחינת ואתה מה שאיני מזכיר שמך על עוון העגל שהורדתיך מגדולתך עבורם ואינך נקרא כאן בשמך כי אם בלשון ואתה, על כן תצוה את בני ישראל ויקחו אליך, פירוש בשבילך, שמן זית זך וגו', והוא שיכניסו בלבבם אור החכמה המרומז בשמן כמאמר חז"ל (מנחות פ"ה:) מתוך שרגילין בשמן חכמה מצויה בהן וכו', ועל ידי זה יבינו בגדולת הבורא ברוך הוא וידליקו את אורם אשר בקרבם שתהא הלהב עולה לה' ואז יהיה להעלות נר תמיד, שתהא נר שלך עולה תמיד להיות מבהיק ומאיר כמאז, וממילא אתה תאיר נרם גם כן, שיאיר בהם נר ה' נשמת אדם. ואכן שלא תאמר שישראל יזכו במצוה זו כולה גם בהדלקתן כדי שיאיר נרם, ולא יהיה סימן טוב לאהרן שמחלתי לו עוון העגל, כי לא כן, שהם רק יקחו השמן כדי שגם הם יהיה להם חלק בזה, וידעו להאיר בגופם ונפשם ורוחם ונשמתם אור שבעת הימים המה ז' מדות הקדושים שצריכין לתקנם להאירם כולם אל ה' ולהתרחק משבע תועבות ההפכיות שכנגדם, אבל גמר המצוה ועיקרה הוא על ידי אהרן כי יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בוקר וזה הוא סימן טוב אליו שנתהפך לו הערב לבוקר ואור, להיות מאיר ובא כשמש בצהרים ולא יזכר לו שום שמץ חטא כל דהוא. וזה חוקת עולם לדורתם מאת בני ישראל שתמיד יראו ויעשו להדליק ולהאיר בנפשותם פרטי מדותיהם ביחוד לאל עליון ובזה יאיר אור שבעת הימים להוריק ולהשפיע כל בחינת ברכה וחיים ורחמים ושלום ממקור הברכות והישועות אמן.

ט׳ב או יתבאר הכתוב כי הנה חז"ל הגידו (ויקרא רבה ל"א, ד') אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי וכו' עד אם הארת נרי הריני מאיר נרך וכו' ונמצאת למד שעל ידי מצות הנרות היה הקב"ה מאיר לנר ה' נשמת אדם אשר בכל גבול ישראל שתאיר ותופיע בכל בחינות הטובות וברכות לעלות נר לבעור לה' אלהים ולהשתוקק ברשפי אש שלהבת יה להתדבק בחי עולמים שנאצלה מאתו. והנה נודע אשר דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב כמאמר חז"ל (עיין ברכות ו':) כי כאשר המשמיע משמיע בדברי אמת ובכוונת הלב ומכוון רק בכדי להכניס דברים אלה בלב השומע כדי שיעשה השומע נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם בזה, וזה כל חפצו ומגמתו שיגיע תענוג ונחת לאלהיו בזה, אז שם ה' שורה על פי דיבורו ומאמרו וכמאמרם ז"ל (בתיקוני זוהר ריש תיקון כ"ב) פומא דילך אתמר בה והר סיני וכו' בגין דאות יוד שריא במוחא דילך ה' בליבך ובפומא דילך וכו', וממילא כאשר כח דברו בא בשם ה' באמת, הרי הדיבור הזה נוקב ויורד ונכנס לתוך עומקי מורשי לבב השומע, ואין דבר שמבחוץ כמו הגוף והיצר הרע המונחים על לב האדם מעכבים את דברו להכנס,כי בא בכח גדול קול ה' והוא שובר ארזים ומשבר כל אשר מקיף ללב ונכנס לתוך מעמקי לבבו. וממילא כאשר המשמיע מכוון לשם ה', אז יכוון מאוד להסביר הדבר מאוד ולהבינו להשומע ומדבר מתוך פנימיות לבבו באש בוערת עד שנכנס דברו אליו בטוב טעם ודעת כארס של עכנא ממש ויותר. ובזה אף שאין השומע מכוון עצמו ולבבו כל כך להכניס הדברים בלבו ממש ממילא נכנסין ללבו כאמור. ואכן אם השומע רוצה מאוד לשמוע דברי אלהים חיים מפה המדבר, אף שאין המשמיע מכוון כל כך להכניס דברו לו, מכל מקום כיון שהוא מכוון מאוד לשמוע הדבר ולקבלו בלבבו הרי הוא מקבל על נכון כיון שמתאוה לזה, וכעין אומרם ז"ל (בחגיגה ט"ו:) ברבי מאיר שהיה למד תורה מאחר, ר' מאיר רמון מצא וכו', כי לצד שהוא היה שומע על נכון לא היה איכפת ליה כל כך אף שלא השמיע לו יפה, וממילא מכל שכן דכל שכן כשהמשמיע מכוון יפה בדברים היוצאים מן הלב לאהבת הבורא ברוך הוא, ולצוות על דבר המצוה שיהיה נעשה יפה לכבוד מלכו של עולם במחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה ובכל מיני הידור ויפויים לכבוד שמו ברוך הוא, והשומע גם הוא מכוון מאוד בלבבו לשמוע את צווי המלך מלכי המלכים ברוך הוא מה שמצוהו על ידי עבדיו הקדושים לעשות כזה וכזה, והוא רוצה מאוד לעשות כדבר המלך אשר ביד הסריסים בכל אות נפשו ומאודו, אז ודאי ודאי טוב הדבר אשר יעשה בזה למאוד כי טובים השנים מן האחד.

י׳ולזה אמר הכתוב ואתה תצוה וגו' כלומר הנה אתה בעצמך תצוה על הדבר הזה שאתה הוא שליח הנאמן מבורא עולם אוהבו אהבת אמת, ובודאי אתה תשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש אשר בלבבך בדברים היוצאים ממעמקי מורשי לבבך ושם הוי"ה שריא על פומא דילך, ואין צו אלא זירוז כמאמר חז"ל (ספרי מובא בילקוט רמז שע"ז) שתזרזם מאוד מאוד במצוה זו שתהיה נעשה יפה על השלימות הראוי כי גדולה היא עד מאוד ואין ערוך אליה. והצווי הוא את בני ישראל הזריזים מצד עצמם ורוצים לשמוע מאוד את דברי אלהים חיים ולעשות שליחתו ככל אשר יצוום כאשר כן עשו כבר בציוות הראשונות, שבשני בקרים הביאו כל הנצרך למשכן ויותר כמאמר חז"ל (שמות רבה נ"א, ב'). ועל כן ויקחו אליך ולכאורה היה לו לומר ויתנו אליך, ואמנם כי לגודל חפצם ותשוקתם אחר כוונת השומע ומשמיע לא ימתינו להיות בא אצלם הגבאי לביתם ויתנו לו, רק שהם יהיו לוקחים מעצמן להביא אליך, וגם יבחרו מבחר השמנים שמן זית זך ומזוכך בשביל הידור מצוה על צד היותר טוב, והכל בכדי להעלות נר, שיהא עולה להב השלהבת יפה יפה כלפידות אש, לרוב צלילות השמן. אשר לא כן יהיה אם יהיה השמן עכור ומעורב בפסולת שמעכב המאור ומכבהו לפעמים. ועוד יאמר להעלות נר תמיד, כלומר הן לא לאורה אני צריך ח"ו רק לעלות נר על ידי זה פירוש שיהיה נר ה' נשמת אדם אשר בהם עולה תמיד בלהבי שלהבת יה ומאירה תמיד על ידי מצוה זו כי נרי בידך ונרך בידי כנזכר. וזה צריך תמיד כי הקב"ה מחדש בכל עת מעשה בראשית ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין, כאשר בארנו זה במקום אחר.

י״אואומר הכתוב עוד, תדע שלא לאורה אני צריך, כי הלא מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו. כי כן הצווי מאתי להדליקם במקום הזה דוקא ואם ח"ו לאורה אני צריך הייתי מצוה להעריך אותם לפנים מן הפרוכת במקום מושב המלך אשר משם יצא דבר המלך מבין העדות אשר על הכפורת. ועוד סימן לזה שלא לאורה אני צריך, כי אני מצוה בהערכתם שיערוך אותו אהרן ובניו וגו' דוקא, ומי שהוא צריך לנר אינו מקפיד מי מדליק לו הנר, אם לא שאיני רוצה בזה רק בכדי להאיר על ידיהם לנר נשמתכם ברוב אורות הברכה והשלום, ועל כן נתתי לאהרן הכהן שאיש חסד הוא כאשר העיד עליו הכתוב (דברים ל"ג, ח') תומיך ואוריך לאיש חסידך והוא הרודף לעשות שלום בעולם. וגם בזה על ידו יושפע כל בחינת שפע החסדים והברכות ואור גדול וטובה לעולם. ולהבין ולהשכיל בזה שכוונת הקב"ה בדבר הזה אינו כי אם בשביל להיטיב לנו מאורו הטוב ולא לצורכו ח"ו כי חפץ חסד הוא ודרכו של גומל חסד לרוץ אחרי הדלים הם כל העולם הדלים והאביונים שאין להם כי אם מה שמקבלים מאתו יתברך. ואמנם לפי שצריך אתערותא דלתתא בכל הדברים כי כן היה בריאת אלהינו יתברך, ועל כן צריכים הם ליקח שמן זית ויתנאו לפניו במצוות על צד היותר יפה שיהיה לנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ותיכף הוא יריק וישפיע ברכה ורחמים וחיים ושפע טוב לכל העולמות עליונים ותחתונים ויתפאר בנו לעד ולעולמי עולמים.

י״בג עוד ירמוז הכתוב באומרו ואתה תצוה וגו'. כי הנה נודע מאמר הכתוב (בראשית א', כ"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ופירש רש"י שם פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא (ועיין בבא בתרא נ"ח. באומרם שם בדיוקני עצמה וכו'), וזה הוא סוד שיעור קומה הידוע ליודעי רזי אלהינו, וכבוד אלהים הסתר דבר. ואמנם בכללות נודע לכל, אשר עשר ספירות בלימה הנזכרים בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה (פרק א') הם העומדים בסוד דיוקנא קדישא דאדם, וזאת הוא עבודת האדם אשר על הארץ לתקנם תמיד וליחדם ביחודא שלים לקרב אחד אל אחד והיו לאחדים וממילא מתיחד בהן אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ומשפיע ומוריק על ידיהם כל בחינת ברכה ושפע לעולם, כי אין הברכה שורה כי אם על דבר השלם (עיין זוה"ק ויקרא ה':), וח"ו כשהם בפירודא לא יוכל הברכה לירד על ידם. וזאת עבודת האדם ליחדם להמשיך על ידי זה חפץ ורצון אלוה שחפץ להיטיב לעולמו ולברכם באורו ומטובו. ואופן תיקונים ויחודם כבר כתבנו כמה פעמים שהוא תלוי כאשר ייחד האדם אבריו וגידיו לאל עליון לעבוד בהם ככל אשר צוהו בוראו ברוך הוא. ואמנם אופן תיקון שלוש ראשונות אשר בספירות ההם שהם בסוד הגולגולת ושם מיוחדין שלושה מוחין הידועים שהם חכמה בינה ודעת, כי עיקר תיקונם אינו כי אם כאשר יתן האדם מחשבתו לדעת ולהכיר את שמו הגדול והקדוש.

י״גוהענין, כמו באדם אשר על הארץ המכיר את חבירו ויודע אותו יש שיכירו מפני שראהו פעם אחת או שתים, ומזה כאשר יראהו לפעמים אחרי זה יכירנו, אבל אין זו הכרה שלימה כי תיכף כאשר ילך מאתו מלראות פניו, יושכח מאתו צורת דיוקן חבירו כי לא נחקקה עדיין צורת חבירו אצלו במחשבתו ולבו להזכר דיוקן צורתו אף שלא בפניו, רק כאשר יראהו אחר כך, אז יכירנו. ולפעמים אף כשיראהו לא יכירנו כי לא נחקקה צורתו אצלו כלל. ואכן אדם המכיר חבירו בטוב כי נתגדל עמו מנעוריו וכדומה ונחקקה צורתו על זכרונו ואז גם שלא בפניו צורתו עומדת לפניו כשיזכרנו כי יודעו מעודו. ואכן זה לא יזכור בצורתו כי אם לפרקים כאשר יזכור בו אבל לא תמיד, כי אין לו אהבה ותשוקה אליו להזכיר אותו בלבו. ואולם האב עם בנו יחידו החביב עליו מאוד מאוד או שני אחים אהובים קשורים וצמודים באהבת לבבם, אז כאשר יפרדו איש מעל אחיו, ובפרט הבן אשר יגלה מעל שולחן אביו למדינה רחוקה מאוד אז יתרבה גיעגוע הבן לאביו עד שיהיה תמיד נחקקה צורת אביו על דמיונו בשכבו ובקומו ולכתו בדרך, ויתאוה וישתוקק ויחפוץ לבוא אצל אביו ולראות פניו בתשוקה נפלאה באש בוערת בלבבו עד אשר לפעמים יחלה מזה לגודל אש התשוקה. וכן הוא בהכרת אלהינו יתברך שמו, כי הלא הקב"ה החפץ חסד מתגלה בלב האדם הדורש אותו באמת, ועל כן לפעמים בעת התפילה בכוונה או בעת התורה והמצוה כשיהיה באמת, יתגלה בלב האדם תשוקה לאלהיו כראות פני אלהים כביכול ברוך הוא, כי הלא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, והאדם רואה בלבו את הנעלם עד שיגדל תשוקתו להתקרב אל ה' תשוקה ממשית, ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ולבו חושק כלדבר הנראה בעיני הגשמיים ועוד יותר ויותר, וידוע זאת להעומדים בסוד אלהינו ונכנסים בעבודתו יתברך באהבת אמיתת לבבם. ואמנם ההכרה הזאת הוא על בחינות שונות אין מספר, וכאשר יהיה הכרתו חלושה בעת הכרתו, אז תיכף כאשר ילך מזו התפילה והמצוה, ויעבור והנה איננו שהולך כל היום בחוץ בשווקים וברחובות ואינו נזכר כלל למה שראה והכיר בעת התפילה, כי לא נחקקה הכרתו כלל בלבו, ויוכל להיות שגם למחר בעת התפילה לא יכיר עוד את מקומו של עולם מה שהכיר אתמול, לגודל חלישת הכרתו.

י״דואמנם מי שהכרתו היה גדולה מזה, ונחקקה קצת ההכרה בלבבו, ולא בפעם אחת כי אם אחת ושתים ושלוש, בכל פעם יותר, אז גם כשהולך על משענתו בחוץ, לבו ברומו של עולם הוא להכיר מי שאמר והיה העולם, ויזכרנו עוד בכל פעם ופעם לאהבה אותו ולירא ממנו. וזה אשר השתמש בלשון הזה החסיד הקדוש בחובת הלבבות כמה פעמים (ובפרט בשער עבודת אלהים פרק ה' ושאר מקומות) הכרתו חזקה, כי מי שהכרתו חזקה הוא מיד כשיזכור במקומו של עולם ברוך הוא יפול עליו היראה ופחד ממנו ומזה יבא לאהבה אותו ולחפוץ בעבודתו הכל כידוע מחכמי אמת.

ט״וואולם עוד יש בחינה למעלה מזו והיא מי שאינו קובע עתים לדעת ולהכיר את בוראו כאשר הזכרנו מעת התורה והתפילה כי על זה אמרו חז"ל (באגדת שמואל מובא בילקוט תהלים רמז תתע"ח) בפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך העושה תורתו עתים מפר ברית וכו', רק שתמיד נושא זאת על מחשבתו באמונת אין סוף ברוך הוא, איך שהוא המצוי ראשון יתברך ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים אשר המציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים והארץ וכל צבאם מן הצורה ראשונה שבעולמות עליוני העליונים עד יתוש קטן שבטבור הארץ הכל הוא המציאם מאמיתת המצאו, והוא האצילם בראם יוצרם אף עשאם והוא אלהי עולם ה' המנהיג המציאות בכח שאין לה קץ ובכח שאין לה הפסק, והוא מחיה ומהוה את כולם בכל רגע ורגע, אשר לא כדמיון בשר ודם העושה דבר בארץ ומוציא כלי למעשהו כמו הצורף שעושה כלי כסף וכדומה, הנה מיד אחר עשייתו את הכלי אינה צריכה עוד למעשה ידי האומן ולא למחשבתו עליה, והרי היא עומדת מעצמה בלתי השגחתו. והטעם כי הוא לא חידש את הכלי אחר העדרה לאין, רק שלקח גרוטת כסף ועשה כלי והמציא יש מיש, ונמצא כמו שהיו הגרוטות נמצאים וקיימים בלתי השגחתו כן עתה עומדת הכלי על מכונה בלתי נתינת דעתו עליה. ולא כן אומנת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שהמציא כל המציאות כולה מאין ממש, ובכח דברו הטוב ורוח פיו יתברך עשה אותם ליש, ומאז מיום הבריאה ועד כלותה הקב"ה משפיע ומשגיח על עולמו בשפע אורו הטוב מרוח פיו יתברך להחיותם ולקיימם כאשר בעת הבריאה ממש, ואלמלי יצוייר העדר שפעו וחיותו מכל הנמצאים שבעולם אף על רגע אחת היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין. ועל כן אנו אומרים ברוך עושה בראשית ולא ברוך עשה בראשית כי תמיד הוא עושה בראשית ומחדשם ברוח פיו יתברך מאין ליש כאשר בעת הבריאה. ועל כן נקרא הקב"ה מלך עלוב, כי היצוייר זה בבשר ודם, שאם יעמוד חבירו עליו למרוד בו ולהכעיסו והוא באותו רגע ישפיע לו טובה וברכה. והן אלהינו יתברך, באדם אשר על הארץ שאף שאדם הולך לעשות עבירה ועושה העבירה ומורד בו, והוא יתברך משגיח עליו ברגע ההוא להחיותו ולקיימו, ואילו היה מסיר השגחתו ממנו ברגע הזו היה לאפס ואין כאשר קודם הבריאה היש עלוב גדול מזה כמו שאיתא בספרי חכמי אמת (עיין בתומר דבורה פרק א').

ט״זונמצאת למד אשר כל דבר ודבר שבעולם אין עמידתו וקיומו כי אם מאין סוף ברוך הוא המשגיח עליו ומשפיע לו שפע אורו להחיותו ולקיימו, ועל כן אמר משה אין עוד מלבדו, כלומר כי אין בכל העולמות עליונים ותחתונים שפלים ורמים כי אם כוחו אורו שפעו וחיותו לא זולת. ואדם המתבונן על הדבר הזה ומאמין בו ומיחד כל המציאות אליו לידע אשר אין דבר בעולם כי אם אורו ברוך הוא המעמיד הדבר ההוא וממציאו תמיד מאין ליש, הרי הכרתו גדולה וחזקה כי הנה הוא עומד תמיד לפניו יתברך, כי בכל מקום שיפנה ובכל מקום שיתן עיניו בו אינו רואה כי אם מקומו של עולם ברוך הוא הממציא הדבר ההוא ומחייהו, ותמיד אוחזתו רעדה ופחד לפני מי הוא עומד, וממילא בא מזה לאהבת אמת שנושא עיניו לשמים ולארץ וכל צבאם למעלה ולמעלה ולמטה ולמטה והכל אורו ברוך הוא שהוא ממציאם בכל עת, ובידו כח וגבורה לגדל ולחזק לכל שח"ו אילו יסיר השגחתו כרגע היה המציאות בטל ומבוטל, והוא אשר בחר בו ובעבודתו וברא כל העולמות רק למענו, ואינו חפץ בעבודת כל העולם לא בשירת המלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש כמו בעבודתו והילולו ושבחו אליו ברוך הוא, ובזה ודאי יכלה נפשו וכל גופו ואיבריו, להתקרב אצלו ולעשות לו נחת רוח ולעובדו בלבב שלם וצמאה נפשו אל ה', ומתגעגע אליו בלבבו, כגיעגוע בן אל האב אחרי הפרדו מאתו, ותמיד חושק וחפץ להמציא נפשו אליו לצאת מגוף חומר העכור הקשור בו ולבוא להתדבק אליו בדביקה חפיצה חשוקה על ידי התורה והמצוות שרצונו ברוך הוא וברוך שמו נעלם בהם, כי כללותם הוא רצונו של הקב"ה שרצה שנעשה כך והוא ורצונו אחד ומיוחד כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (פרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י') והאדם העוסק בתורה ומצוות ה' לשמו יתברך הוא מתדבק בו בתכלית היחוד והדביקות כאשר הארכנו במקום אחר, ואז מיחד אהבתו ויראתו אליו שלא לאהוב לשום דבר בעולם, כי אם אותו אוהב מכל אשר בעולם ואין לו שום תשוקה ואהבה לדבר אחר רק אליו, כי אהבה הזו מבטל ממנו כל אהבות אחרות מרוב התענוג והחמדה עזה שבוער בלבו לו יתברך עד שלא יגיע ללבו שום בחינת אהבה אחרת. וכן יראתו יתברך על פניו תמיד עד שאינו ירא משום דבר אחר בעולם רק ממנו. כמו שהובא בדברי החסיד בחובת הלבבות (שער אהבת ה' פרק ו') שסיפר אחד מן החסידים על אחד מהיראים שמצאו ישן באחד המדברות ואמר לו האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה אמר לו אני בוש מאלהים שיראני ירא זולתו וכו'. וזה ממילא הוא מאשר כתבנו למעלה שבכל מקום שנפנה אינו רואה כי אם אור ה' המקיים הדבר ההוא, ונמצא איך יכול לירא חוץ ממנו הלא אין חוץ ממנו בעולם. רק שצריך ליתן דעתו על זה שאינו ירא רק מהבורא לא זולת ועל כן אינו ירא לנפשו מכל פגעי הזמן ודאגת טרדת בני חיי ומזוני כי סמוך לבו ולא יירא בלתי את ה' לבדו לא זולת ותמיד נותן לבו לדעת את ה' ולדרוש ולחקור בגדולתו ורוממתו ובכל נפלאותיו אשר עשה ואשר עושה בכל רגע ורגע, בכדי שיהיה הכרתו וידיעתו אצלו ביותר ויותר במחשבתו ולבבו, כדי שיוסיף תמיד יראה על יראה ואהבה על אהבה.

י״זוכאשר האדם בבחינה הזאת בשלימות, בזה מתקן בחינת עולם המחשבה שהיא בחינת שלוש הראשונות שבספירות אשר הזכרנו באמונת ה' שהמציא כל נמצא ותמיד מחיה אותם הוא בחינת הכתר ושלושה מדותיו שהוא בחינת חכמה בינה דעת. חכמה הוא בחינת אהבה במה שאוהב את ה' בכל לבב בביטול כל אהבת העולם נגדו, והוא בחינת ביטול המציאות שתמיד חושק ובוער בלבו באהבתו את ה' עד שאינו מתאוה לשום דבר כי אם לזה, וזה נקרא חכמה כח מה בחינת ביטול המציאות כידוע. ובינה הוא סוד יראת הרוממות של ה' אלהינו המבטל כל בחינת יראות אחרות כי אין יראה בעולם כי אם יראת ה'. והדעת הוא מה שמחפש תמיד לדעת את ה' ולהכיר אותו בהכרה שלימה שיהיה נחקק זכרונו תמיד על מחשבתו ולבו. והאדם הזה כאשר עושה איזה מצוה ממצוות התורה על דעת מחשבתו ולבו באהבה ויראה והכרה את ה', ומצוות מעשיות המה למטה מזה והם בבחינת שבעה ספירות הנקראים זיין ימי הבנין, אז מתקן המדה המכוונת נגד מצוה הזו אשר עושה בחיות הקודש מעולם המחשבה בבחינת הג' ראשונות ואין לך יפה מזו ונגמרה בכי טוב לשמים ולבריות, כי המחשבה טובה אינו מכיר בה אלא היודע מחשבות והוא טוב לשמים, והמצוה הנגלית הוא טוב לבריות שהבריות למדין ממנו לעבוד את ה' באהבה ובשמחה וביגיע כפו תמיד וזה הוא המבואר כמה פעמים בזוה"ק (ועיין בסדר אחרי ע"ג.) אורייתא כלא סתים וגליא ברזא דשמיה וכו' כי בחינת המחשבה האמיתית הוא עלמא דאתכסיא בחינת הסתום, והמצוות הנגלות לנו ולבנינו הוא הגלוי ונראה לעין כל, והאדם צריך לתקן שניהם על מכונם עולם המחשבה ועלמא דאתגלייא.

י״חואפשר לזה כיוון רבינו הקדוש ואמר (אבות ב', א') איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, פירוש תפארת לעושיה הוא בחינת המחשבה האמיתית שהוא היודע כוונת הלב אשר נעשה רק לשמו, והוא אינו חפץ רק הכוונה הטובה ותשוקת לבב אמת כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ו:) רבותא למבעי בעיי וכו' (ופירש רש"י רבותא למבעי בעיי וללמוד תורה) דהא בשני דרב יהודה כולהו תנויי בסדר נזיקין הוה וכו' עד אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל-א ט"ז, ז') וה' יראה ללבב וכו' הרי שאפילו ללמוד תורה הרבה אינו חשוב כל כך לפני בורא עולם ולא רבותא הוא כלל, והעיקר הוא הלב והוא תפארת לעושיה. ותפארת לו מן האדם אשר על הארץ הוא מעשה הנגלית שנראה לכל שלא יאמר אדם הואיל ואני דבוק בה' יומם ולילה בכח מחשבתי באהבה ויראה אשר לזה ניתנו כל מצוות התורה, אם כן אני פטור מגוף המצוות כיון שאני עוסק בנשמת חיות המצוות שהם הדביקות אלהות אשר בהם, ואמנם החקר אלוה תמצא ומי כהחכם יודע פשר דבר להתחכם על ה' אלהיו, לומר אבוא לדביקת אלהות אף בסור ממצוותיו. כי הלא הוא ראה הכינה גם חקרה, שצריך דוקא לעשות כל המצוות בארץ מצמר ציצית ופרי האתרוג וכדומה. ואף אם יכוון כל היום בכוונת מצות ציצית למעלה בכל אופן הדביקות לא יועיל להפיק רצון אלוה על ידי זה, צא ולמד מה שקרה לאב החכמים שלמה המלך ע"ה שרצה להתחכם על הקב"ה לבטל שלושה מצוות מעליו ומה ראה על ככה בכוונות גדולת ועצומות כנודע, ומה הגיע אליו שנכשל כאחד הפחותים. כי כל החכמות בטלין ומבוטלין לעשות דבר מה שלא כרצון אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שהתגלה בתורתו יתברך תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

י״טובזה נכשל אלישע בן אבויה ונעשה אחר, שהיו המצוות בזויות בעיניו לקטנותן בחכמתו ממה שנעשים מדברים אשר על הארץ, והוא עלה למעלה למעלה לכוון בכל כוונותיהם למעלה ולהתדבק שם במקורם ולא לעשות גופם בארץ ונפל הוא לארץ, ועל זה אמרו (בחגיגה ט"ו:) בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי טועין נושרין מחיקו כי זה היה טעותו שהיו המצוות בזויות בעיניו לקטנות ערכן בדברים שעל הארץ הגשמי והוא עלה לשמים שיאו, וכגללו לנצח אבד לדורי דורות כמו שאיתא בספרים. ועל כן אמר רבינו הקדוש כי שניהם צריכים להיות תפארת לעושיה בחינת המחשבה והדביקות באהבה ויראה כי זה העיקר חיות נשמות המצוות כאשר כתבנו במקום אחר, ותפארת לו מן האדם שיעשה גם המצוה הנגלית. ואמנם אדם שאין מחשבתו עולה יפה בכל אשר כתבנו בדעת וההכרה את ה' אלהיו, אז אין תיקונו עולה לעולם המחשבה בחינת הג' ראשונות, רק כאשר יעשה המצוות הנגלות לשם ה' באמת לקיים מצוותיו כאשר צוהו, אז מתקן בכל אחת מהששה קצוות בכל מצוה השייך לאותה מדה אשר לעומתה. כמו העושה חסד עם חבירו וגומל לו חסדים טובים, וחבירו ראוי לעשות עמו החסד הלז, מתקן בזה בחינת הימין של החסד שהוא חסד שבחסד וכל קו הימין מתתקן בזה, ולפעמים כשמונע חסדו מלרחם על האכזרים אשר לא צוה ה' לחוננם חנם וכמו שאמרו חז"ל (מובא בילקוט שמואל רמז קכ"א) כל שהוא רחמן על אכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים, ומכוון בזה רק לשם ה' לקיים מצוותיו, בזה מתקן מדת השמאל של החסד שהוא בחינת גבורה שבחסד, כי עושהו לשם ה'. וכן בגבורה מי שמתגבר על אויבי ה' ונוקם בהם נקמת ה' צבאות בכוון נכון לשם ה' כי זה דינם מאתו לעשות נקמה בהם, מתקן בזה בחינת השמאל שבה גבורה שבגבורה, וכשכובש כעסו וחמתו ואינו חפץ לנקום נקם ולגרום רעה לכבוד עצמו, לאדם אשר עשה לו מאומה מבזיון וחירוף או לקיחת פרנסתו וכדומה והוא אינו רשאי לגרום רעה לחבירו עבור זה, כי אם הוא חטא השופט כל הארץ יעשה משפט ולו אסור לנקום נקמה בעבורו, בזה מתקן מדת הימין שבה חסד שבגבורה. וכן במדת התפארת מי שמתפאר עצמו וביתו בבגדים נאים וכלים נאים לכבוד ה' ומצוותיו כמו על שבתות קודש ומועדי ה' ולכבוד אורחים לשם ה' ומתנאה לפני ה' במצוותיו בסוכה נאה וציצית נאים וכו' והכל לשמו יתברך כי הכון לקראת אלהיך ישראל, מתקן בזה בחינת הימין שבה, ולהיפך כשכובש תאותו להתפאר ולהתנאות לכבודו או לכבוד בשר ודם להתנאות בו שלא לשם ה' ומכל שכן להתנאות ולהתגאות לעבור בזה עבירה, ניתקן בזה בחינת השמאל שבה. וכן בכל מדה ומדה, מה שהוא עושה אותה לכבוד הבורא במקום הראוי בבחינת החסד מתקן הימין, ומה שאינו עושהו במקום שאינו ראוי, מתקן מדת השמאל שבה. ובמה שנותן דעתו ולבו להיות שוקל הדברים בכל מדה אימת יעשנה ואימת ירפה ידיו, מתקן בחינת האמצעי הממזג לכל המדות כידוע.

כ׳והנה על שני הדרכים הללו העמיד הקב"ה לישראל שני ריעים הם משה ואהרן, כי מדת משה נודע שהיה בבחינת הדעת כמו שאיתא כמה פעמים בזוה"ק (פקודי רכ"א.) ובדברי הרב ז"ל (ועיין בליקוטי תורה שמות פסוק (שמות ג', ד') וירא ה' כי סר וגו') והוא אשר לימד דעת את העם לידע את ה' ולהאמין בו בכל נפלאותיו ולחפש הכרתו וידיעתו כמו שאמר כמה פעמים (דברים ד', ל"ט) וידעת היום והשבות וגו' ואמר (שם י', י"ד) הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וכדומה לזה, מה שמורה הכל על גדולת ה' יתברך ורוממתו לישא זאת על מחשבתו תמיד בידיעה שלימה ונכונה. ועל זה הוכיחם (שם ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם, ותירגם האונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, ולכאורה פלאי הוא ולדברינו יאמר שהם רק יודע בבחינה השניה עושים מצוות התורה בבחינת הנגלות לנו ולבנינו לבד, ולא העמיקו דעתן ומחשבתן להבין בחכמה בגדולת הבורא לדעת ולהכיר אותו תמיד שלא לזוז מחשבתו מאתו אף על רגע לתקן עולם המחשבה על מכונו כאשר ביארנו למעלה. ואפשר שעל כן נאמר (תהלים ק"ו, ט"ז) ויקנאו למשה במחנה, ואמרו חז"ל (סנהדרין ק"י.) שחשדוהו כעובר על דת. ולכאורה זה פלא הוא להיות נתפס על מחשבת אדם דבר אשר לא כן, על משה רבינו ע"ה. ואמנם כי הן משה היה בבחינה זו בחינת הדעת באמת עד שידע את ה' כמו אדם היודע חבירו עד שנאמר בו (במדבר י"ב, ח') פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, והוא ודאי כל ימיו עמד לפני הקב"ה, ובעת התגלות ה' עליו לנבאותו לדבר עמו, ודאי שהיה אז בבחינת ביטול המציאות עד שלא ידע כלל משום אופן בענין מהות ודבר אחר, כי היה קשור בכל מוחו וחכמתו ושכלו לצור העולמים ברוך הוא וכמו שאיתא ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב') בענין הנבואה שבעת שמראין לו נבואתו אז כל אבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה ונקשרה דעתו לצור העולמים ברוך הוא להבין מה שתראה כמו שנאמר בדניאל (י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח. ואז בעת בחינת ביטול המציאות, ודאי אשר לא יצוייר לעסוק אז בקיום המצוות הנגלים, כיון שיצא מכל בחינת מהות ואיננו כלל בגוף, ומחשבתו קשורה ומצומדת לה' שלא יצוייר כלל לישא על מחשבתו דבר אחר אף מצוה ממצוות ה', וכאשר נאמר בשם הרב הקדוש בוצינא דנהורא איש אלקי המפורסם מורינו הרב דוב בער זצקוללה"ה מ"מ דק"ק מעזריטש בפירוש התרגום הנזכר עמא דקבילו אורייתא וגו', כי בחינת החכמה הוא בחינת ביטול המציאות כח מה, ובעת שהאדם בבחינה זו לא יצוייר כלל שום אופן עשיית גשמיות אף לא מצוות ה', ורק כשהאדם נופל מבחינה זו יכול אז לקיים התורה והמצוות. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י"ז) נובלות חכמה, תורה. שכאשר האדם נובל ונופל מבחינת החכמה אז יוכל לקיים התורה, ולא בעת החכמה. ועל כן הוכיחן עם נבל ולא חכם כלומר אתם בבחינת הנובלות ולא חכם בבחינת החכמה כח מה. ועל כן תרגם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, שהם רק בבחינת קיום התורה והמצוות ולא הגיעו מעולם לבחינת החכמה להבטל במציאות נגד כבודו יתברך. ואכן בחינה זו לא היה תמיד אף במשה כי על כל פנים יצא ודיבר אל העם וגם ודאי קיים כל מצוות התורה, רק שהיה בעת הנובלות. ורק במשה גם בעת הנובלות כיון שעמד תמיד לפני ה', היה הכל בגודל יראה ודביקות, עד שלא היה ניכר בעת עשיית מצוותיו כי אם בבחינת היראה ודביקות הלז, ולא בעשייה הנגלית. ויש לעומת זה בחינה רעה מסטרא אחרא שהוא שיאמר האדם כי אינו חפץ כלל בעשיית מצוות על הארץ לקטנות ערכן והם בזויות בעיניו ואינו עושה כי אם כוונות בשמים וכמעשה דאחר שהזכרנו למעלה. ולצד שראו במשה רבינו זאת הדביקות האמיתי מה שבעת הביטול ודאי שלא היה יכול לקיים המצוה וגם בעת קיומו היה בביטול המציאות עד שלא היה נראה כי אם רוב היראה והדביקות וקשירת המחשבה בשמים, חשדוהו ח"ו ח"ו בבחינת אחר שהיה מין וחשוד לעבור עבירות.

כ״אונחזור לענין אשר משה היה בבחינת הדעת ולימד דעת את העם שידעו אותו יתברך בהכרה שלימה וחזקה. ואהרן שלא הגיע למדת הדביקות כל כך והיה קרוב יותר לבחינת המדות שעל כן היה בו מדת החסד ורודף שלום שהוא בשבעת ימי הבנין, הוא איזן וחיקר ולימד את העם בחינת עשיית המצוות הנגלות איך לתקן על ידם כל מדה נכונה אשר לעומתה כנאמר למעלה. ואפשר על כן נתיחד הדיבור לאהרן בי"ג מקומות כמו שאמרו חז"ל (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תכ"ט). כי כבר כתבנו שבכל מדה מהששה קצוות אשר נעשו מתוקנים על ידי בחינת המעשה יש שני בחינות התיקונים ימין ושמאל, וכשהם מתקנים ב' התיקונים שלא יעשו בימינם רק לכבוד ה' וכן בשמאלם הרי מיחדים כולם לאל אחד שהוא בחינת אל"ף אחד ונעשו כולם מיוחדים לאחד, ואז הם בסוד הוא"ו ו' בימין ו' בשמאל וא' באמצע שמתיחדין לאחד, ולפי שאהרן לימד זאת לבני ישראל נתיחד אליו הדיבור בי"ג פעמים שהוא בחינת וא"ו.

כ״בואמנם על זה אמר הכתוב (קהלת ב', י"ד) החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך, ורומז אל הנזכר, כי כשהאדם הוא בבחינת החכמה והדעת כאמור שיודע את ה' בהכרה שלימה וחזקה, ומקושר בו בקשר אמיץ וחזק ועושה כל מצוותיו על פי הדעת והחכמה שבו אז מובטח לו שבודאי אל ישגה ואל יכשל ולא יסיתהו היצר ח"ו לנטות מאחרי ה', לפי שאין אצלו כלל אחרי ה' שבכל מקום שהולך ורואה אינו רואה כי אם רשות הקב"ה, ובכל מקום פחדו ויראתו יתברך עליו ואהבתו הנפלאה, ולהיכן יוליכנו היצר כיון שבכל מקום הוא תחת רשותו יתברך, ואין היצר הרע יוכל לשלוט במעשה ידיו לקטרג על מצוותיו ולהכניסו במחשבות זרות ורעות, כי הוא מושך חיותו והשפעתו ממקום הקודש של מעלה אשר זר לא יקרב אליהם כלל. ואור הזה הוא מסמא עין כל החיצונים שלא יוכלו לגשת כלל, והדרך ישר וברור ונכון לפניו. מה שאין כן כשאינו בבחינת החכמה והדעת אף שעושה מצוות לשם ה' כנזכר, מכל מקום אינו בטוח שלא יסיתנו יצרו ח"ו מלנטות אחרי ה', וגם יוכל להכניס בקרבו כל שבע תועבות בעת המצוות במחשבות זרות קטנות או גדולות, כיון שאין עליו אור ה' מלמעלה מעלה לשמרו בכל מקום הילוכו, והוא ממש כמו האדם ההולך בחושך שיכול להיות שילך בדרך הישר, אבל יכול להיות שיפול לבור אשר תחת רגליו ולא יקום. ולזה אמר, החכם עיניו בראשו, מי שהוא בבחינת החכמה עיניו בראשו ורואה בכל מקום שהולך כי ה' שם בכל מקום שהוא ובטוח מן המכשול וחטא. והכסיל שאינו בבחינת החכמה, בחושך הולך כאמור, שאינו בטוח מן הנזק, והיצר הרע יוכל ח"ו להתגבר עליו בפעם מן הפעמים.

כ״גונשובה למה שלמעלה כי אהרן ומשה הם אשר לימדו את העם בשני בחינות הנזכרות, והנה נודע אשר השמן זית רומז לחכמה כמאמר חז"ל (מנחות פ"ה:) בפסוק (שמואל-ב י"ד, ב') וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה מאי שנא תקועה אמר ר' יוחנן מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן וכו', וכן הוא בדברי האר"י ז"ל כמה פעמים. וגם הוא מורה על בחינת הדעת והתגלות אלהות כמו שאומר הכתוב (שיר השירים א', ג') לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך וגו' שהוא מורה על התגלות אלהותו בעולם כריח הנודף משמן המורק ועל ידי זה בא יתרו ונתגייר וכו' כמו שהוא ברש"י שם. וזה היה בכח ידיעתו והשכלתו בה' וכמו שאמר (שמות י"ח, י"א) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו'.

כ״דובזה נבוא בביאור הכתוב ואמר ואתה תצוה וגו' ויקחו אליך שמן זית וגו' כלומר כי עליך מוטל החיוב שיקחו אליך שמן וגו' פירוש שאתה תלמדם בחינת החכמה ודעת אלהים הרמוז בשמן זית שידעו את ה' מקטנם ועד גודלם ידיעה שלימה ונכונה עד להעלות נר תמיד שלא יופסק מאתם אף רגע אחת רשפי אש שלהבת יה להיותן תמיד עומדים לפני ה' ולהתלהב ולבעור אליו להדבק בו על ידי התורה והמצוות ולעשות המצוות בכח הדעת הזה וזה הוא המובחר שבמובחר. ואמנם אמר הכתוב מחוץ לפרוכת אשר על העדות כלומר מי שאינו בבחינת הדעת הזה להשכיל לפני ולפנים בבחינת החכמה בינה דעת בשלימות רק עומד חוצה מזה ומעתה לא שייך אליך שתלמדם אופן העבודה בהמדות לבד שאין זה מדתך כלל, ולכן יערוך אותו אהרן מערב ועד בקר לפני ה' שזאת מוטל על אהרן ללמדם דרך ה' על כל פנים בזה לעשות המצוה לשם ה' בלבד שלא להתערב בו מחשבת חוץ. ויערוך אותו מערב ועד בקר לפני ה', פירוש הן בחינת הערב שבמדות שהוא בחינת השמאל והגבורה שבהם והן בחינת הבקר שבמדות שהוא בחינת החסד והימין כולם יהיו לפני ה' ליזהר היטב היטב ולשקול במשקל הנכון בכל המדות אימת ישתמש בה ואימת יכבשנה שלא להשתמש בה כאשר ביארנו. וזאת חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל, שתמיד יתנו בני ישראל עיניהם לדברים הללו לחפש עד מקום שידן מגעת הן בבחינת החכם אשר עיניו בראשו והן בבחינה הקטנה הכל לקשט עצמו בכל מדותיו לשם ה' לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם.

כ״הד גם רמז הכתוב ואמר ואתה תצוה וגו', כי הנה ידוע אשר כל העבודה שאדם עובד להקב"ה עבור פחד העונש או עבור קבלת שכר בעולם הזה או בעולם הבא בעשה או בלא תעשה, אין זה עבודה הראוי כי אין זה עבודה להקב"ה כי אם את עצמו עובד לקבל פרס כמו שמיגע עצמו בהבלי עולם הזה לקבץ מאכל לפיהו או שירא לנפשו מעונש ונזהר במה שהזהירו הבורא וזה אינו יראה מהבורא כי אם מעצמו שלא יגיענו מרה באחרונה. ועיקר העבודה שעובד אדם להבורא הוא בבחינת יראת הרוממות ואהבת האמת, שהוא כאשר מבין בגדולת יוצר בראשית ברוך הוא כאשר האריכו חכמי המוסר וגם אנחנו דברנו כמה פעמים ולא נכפיל. ועל ידי הבנתו לפי כח שכלו וערך חכמתו בגדולתו ברוך הוא וכבודו והדר יקר תפארתו וכבוד הדר מלכותו וממשלתו בכל העולמות כולם, ורבוי העולמות העומדים לפניו עד אין מספר ובכל עולם ועולם נמצאים אלפי אלפים רבוא רבבות כתות כתות מלאכי השרת ושרפי אש וחיות הקודש וכרובים לוהטים אראלים אישים עירין קדישין, וכולם עומדים ומצפים משתוקקים ומתאוין וחומדין ונכלה חיותם לומר מתי יגיע העת והעונה שנוכל לשרת את פני אלהינו שאין קץ ושיעור וערך לכבוד הדר זיו יקרו ותפארתו וחכמתו כי גדלה עולם מהכיל, ומכל אלה לא בחר הקב"ה לעבוד לו לקבל נחת רוח ממנו, כי אם מאדם אשר על הארץ כלי ריק מלא בושה וכלימה חסר דעה בשר ודם עומד לפני תמים דעות ברוך הוא ותיכף יפול עליו יראה ופחד ורתת ורעדה וחלחלה בזוכרו מי הוא ולפני מי הוא עומד ואל מי שרוצה לעשות נחת רוח. ותיכף ישוב לאחור לומר הרי על כל פנים בי בחר ה' ויאהב אותי מכל החי אשר בעולמות עליונים ונתן לי כתר הכבוד שלו לעטרו ולענדו להכתירו בכתר מלכות אשר לו מיד יכמה בשרו ויצא נפשו ויכלה חיותו לילך להתקרב ולשרת אותו ולעבדו בלבב שלם ולהכתירו בכתר המלוכה על ידי מצוות ומעשים טובים ותפילה בכוונה שהם כתרי כתרים לקונה הכל ברוך הוא ולהללו ולשבחו ולספר הודו בכל מאמצי כוחו עד מצוי טיפה אחרונה מדם הנפש, ויקנה בנפשו בחינת אהבה רבה עזה ועצומה אליו עד אשר תכלה לבבו ותבער באש להבה אכלה סביב לעובדו באהבה ולא יעכבנו גשם ושלג לא גוף ולא ממון ואשה ובנים ויעזוב את כל אשר לו מבית ומחוץ ואהבה הזאת שורפת בכוחה כל בחינות התאוות אחרות כי היא אש אכלה אש ואמרו חז"ל (יומא כ"א:) זה אשו של הקב"ה, ומגיע ממילא לקברות התאוה שכל התאוות נקברין אצלו ואין מעלה לבו עליהם כלל, ותמיד לבו בוער ועולה ומלהיב לשרשו ולברך בשמו בכל אות נפשו באמת. וסוף ותכלית כל העבודות הוא האהבה השלימה הרצויה לפני מי שאמר והיה העולם רק היראה הוא קודם, והאהבה הוא תכלית כל המאורות והשמחות ורק לזה נברא העולם להדבק בו באהבה כמו שכתב בזה החסיד בחובת הלבבות (בשער אהבת ה') עיין שם.

כ״וועל זה אמרו חז"ל (יומא כ"ד.) בפסוק (במדבר י"ח, ז') עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, כי אהבת אמת נקרא עבודת מתנה שעובד להקב"ה מפני שאוהבו אהבה עזה בלבו ואינו מצפה לשום שילום שכר על זה ולקבל פרס מאת אדוניו רק במתנה גמורה לאדוניו מאהבה. או אפשר עבודת מתנה שמכוון בזה לתת מתנה ודורון להקב"ה שיקבל נחת רוח מזה, והאדם מחויב למסור נפשו על זה על שזכה לתת מתנה למלך אדיר גדול ונורא כזה אשר לו תבל ומלואה וחפץ לקבל מתנה מגוש עפר אדם כמוהו וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא, וכמו שפירוש הרב האלשיך בזה. או אפשר עבודת מתנה שנחשב בעיניו העבודה אשר יזכה לעבוד להקב"ה, למתנה גדולה רבה עזה ועצומה מה שזיכהו הקב"ה בזה, והוא מוכן למסור נפשו ורוחו ונשמתו לשמו הגדול והקדוש בעד זה שזיכהו לעמוד לפניו לשרתו ולברך בשמו כאשר ביארנו בחינה זו באריכות בחיבורנו (סידורו של שבת שורש השמיני ענף ב') וממילא בזה תמיד יחפוץ וישתוקק לעבוד עוד ועוד ולא ייעף ולא ייגע כי עושהו בכל מאמצי כוחו ואהבת לבבו. אבל לא עבודת סילוק שנפשו חפיצה להניח העבודה ולא יעבוד אם לא שירא לנפשו מעונש או מצפה לתשלומין, אבל בעבור העבודה גופא היה מסלק נפשו מזה וזה נקרא עבודת סילוק. (או אפשר לומר והוא קרוב לדרך הלצה שנקרא עבודת סילוק לפי שמצפה שיסלקו לו שכר בעד עבודתו או אפשר לפי שמצפה להיות משולחן גבוה קא זכי וזה נקרא סילוק על דרך אומרם סילק את הבזיכין) והכתוב אומר דוקא עבודת מתנה אתן את כהונתכם פירוש עבודתכם דוקא עבודת מתנה אני חפץ ולא עבודת סילוק. והנה נודע שמלת אתה רומז אל החסד שהוא האהבה הגדולה כמו שאומר הכתוב (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם כמו שאיתא כמה פעמים בדברי הרב ז"ל (ועיין בכוונת ברוך אתה שבברכת המצוות וברכת הנהנין) ולזה אמר הכתוב ואתה תצוה את בני ישראל, כלומר שהצווי לבני ישראל יהיה שיהיה להם בחינת ואתה שהוא בחינת האהבה הגדולה והעצומה.

כ״זאו יאמר ואתה תצוה כי צו הוא לשון התחברות בדרך אומרם ז"ל (ברכות ו':) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועל כן אמר ואתה תצוה את בני ישראל, כלומר שתלמדם להיות האהבה מחובר ומקושר בלבבם בקשר אמיץ להיות בוער תמיד בדביקה וחפיצה להתקרב אל ה' אלהיהם ואז ממילא ויקחו אליך שמן זית זך, כי השמן מכונה על עשיית מעשים הטובים כמו שאומר הכתוב (קהלת ט', ז') ושמן על ראשך אל יחסר. וזית מכונה על שם התורה שרוב שעוריה בזתים כמאמר חז"ל (עירובין ד':), וזך מורה על כ"ז אותיות התורה או זך יורה על התפילה בעוצם הכוונה שאז צריך להיות זכות המחשבה ביותר ויותר כי הוא עומד לפני המלך ממש. ואחר האהבה הגמורה הם בעצמם יעלו מדרגה אל דרגה ויקחו לעצמם כל בחינת התורה והמצוות באהבה ושמחה רבה ויעשו אותם באופן שיהיה כתית למאור שיאיר על ידי זה מאור העולם אור בהיר בשחקים בשמי מעלה ולהעלות נר תמיד שיכוונו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא בכל מצוה ומצוה בבחינת נר העולה שלושה יחודי שמותיו ברוך הוא, הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהים, הוי"ה ואדנ"י, שמספר כולם נר כמו שאיתא (בכוונות האר"י בנר שבת וחנוכה עיין שם). ולא יעשו לשום דבר אחר בעולם רק בכדי ליחד שמותיו הקדושים להיות לנחת רוח לפניו, והכל על ידי בחינת האהבה שהוא תכלית כל המאורות והשמחות, ומצוותם יעלה למעלה למעלה ויכוונו להעלות נר תמיד אורות התורה והמצוות להעלותם למקור שורשם והקב"ה יקבל נחת רוח מזה וישפיע להם על ידי זה שפע וברכה ורחמים וחיים ושלום אמן.

כ״חעוד יתבאר אומרו ואתה תצוה וגו', כי הנה נודע אשר בכל הפרשה הזו לא נזכר שם משה רק ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' וכדומה, ומבואר בזוה"ק (פנחס רמ"ו.) הטעם שהוא בשביל שאמר משה (שמות ל"ב, ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך וגו' והוא לומר שלא יהיה נזכר בכל התורה (כמו שכתב רש"י שם) והגם שנמחל העוון מכל מקום דיבורו עשה רושם שלא נזכר בפרשה הזו כולה מה שהיה ראוי להיות נזכר בה על אחת כמה כי כל הצווים אליו היה ולא נזכר עבור זה וכו' עיין שם. ואמנם מהראוי לומר בה דבר, כי על כל אלה מקושי ההבנה הוא שממסירת נפש גדול כזה שמסר נפשו על ישראל ושם נפשו בכפו לכפר על ישראל יגיע לו עונש כל דהוא להמחות ח"ו אפילו בפעם אחד מהתורה והן פנחס בן אלעזר כאשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, ניתן לו ברית שלום לו ולזרעו אחריו, ומשה שכיפר על ישראל יגיע לו רעה ח"ו. אשר על כן נראה שזה שלא נזכר שמו הוא למעליותא ולחשיבות גדול, והוא על דמיון אחד ממקורבי המלך שעשה דבר גדול מאוד שמסר נפשו על בן המלך, וקיבל עליו להיות ח"ו נאבד שמו וימח זכרו בשביל הצלת בן מלכו, והמלך הגדול החכם בראותו מעשה האיש הזה ותחבולותיו אומר הנה איש הלזה היה חפץ להאבד שמו בשביל אהבת בני, כמדתו אשיב לו, להיות נאבד שמו שלא יקרא לו מעתה בשמו כאשר היה נקרא, רק מעלהו לגדולה למעלה נפלאה ויהיה נקרא על שם שררותו כמו שר פלוני או דוכס וכדומה, ומכריז בכל ממשלתו שלא יקרא עוד זה בשמו כי אם בשם שררותו המורה על גדולתו ומעלתו.

כ״טוהנה נודע אשר כתר הכהונה נקרא ואתה בסוד הכתוב (תהלים ק"י, ד') אתה כהן לעולם, ואפשר שנקרא כן לפי שנמצא בו התיחדות כל מאורות עליונים עשר ספירות בלימה הנרמזים בשם הוי"ה יתברך, כי האל"ף מורה על פלא העליון הטמור ונעלם סוד הכתר שהוא באל"ף וצורת הא' הוא יו"ד לרמז על הי' שבשם הוי"ה ברוך הוא אור החכמה, ושניהם אחד כי שניהם נרמזים ביו"ד זה בגופו וזה בקוצו הימנית לרוב העלמו ומדת הכתר נעלם בהחכמה בסוד כי עמך מקור חיים כנודע בסוד מלת בראשית שראשית הוא החכמה ראשית חכמה, והא' שבתוכו רומז אל הכתר הידוע, והה' מורה על ה' ראשונה שבשם הוי"ה יתברך אור מדת הבינה והוא"ו רומז אל התפארת סוד ו' קצוות, והת' רומז אל המלכות ה' אחרונה שבשמו יתברך, הרי נרמז במלת ואתה התיחדות כל מדותיו ברוך הוא בבחינת היחוד השלם שזה תכלית כל השלימות וקץ כל התקוות. והכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא המיוחד ליחד לאחד כל המאורות הללו וכל הפרצופים הקדושים הנוראים וכולם יאירו ויברכו וישפיעו כל טוב וברכה אל בית מלכותן ממקור הברכות ומשם לעולמות התחתונים כי היא נותנת טרף לביתה וחוק לנערותיה. נקרא על שם זה ואתה על שם שררותו שהוא המיוחד ליחד המדות ביחוד שלים הנרמזים במלת ואתה, ועל כן מלת ואתה רומז על החסד כנודע כי זה כל החסד שבעולם ביחוד המאורות לאחד.

ל׳והנה כל בחינת המשכן עשייתו והקמתו וסדר עבודתו הכל היה על ידי משה שהוא קיבץ את כל הנדבות והוא צוה לעשות כל הכלים והוא הקים את המשכן לבדו והוא קידש את אהרן ובגדיו ובניו ובגדי בניו והוא הלביש אותם את כל הבגדים ומשחם בשמן המשחה. ונמצא שעל ידו נעשה כל בחינות היחודים האלה הנעשים בבית המקדש על ידי אהרן הכהן, כי בלעדיו לא היו נעשים כל המעשים האלה וביותר ויותר במה שבשבעת ימי המלואים שמש הוא במשכן והקריב כל הקרבנות כמאמר חז"ל (זבחים ק"ב. ובויקרא רבה י"א, ו') שבימי המלואים שמש משה בכהונה גדולה. הרי מעתה ראוי גם הוא להקרא בשם ואתה המורה על בחינת הכהונה שהוא המעלה הנפלאה המורה על יחוד השלם שכל העולמות מקווים ומיחלים לזה, ולזה אמר הקב"ה ברחמיו הנה עתה הגיע העת והעונה לשלם שכר שיחה נאה לידידי משה רבינו שנתן נפשו על ישראל ואמר למחות את שמו כן אעשה לו שלא לקרוא אותו בשמו כי אם על שם שררות וגדולה, נוסף על זה שיש לו כתר מלכות, גם בכתר כהונה גדולה אכתירו להקרא על שם ואתה המורה על היחוד השייך לשושבינא דמטרוניתא על ידי הכהן הגדול מאחיו. כי כל בחינות היחודים הנוראים הנעשים על ידי הכהן מתיחסים אליו כי הכל נעשה על ידו ובפרט שהוא המשמש בכהונה גדולה בימי המלואים, ולזה אמר לו ואתה תצוה את בני ישראל וגו' כי זה שמו הנאה לו על שם פעולתיו וגדולתו בשמי השמים.

ל״אואמנם הנה כבר כתבנו שמלת ואתה הוא בחסד כי הוא רומז על היחוד השלם שמזה נמשכין ונהרין כל החסדים בעולם, ולזה אמר הכתוב (נחמיה ט', ו') ואתה מחיה את כולם כי בחינת החסד הוא המתפשט על כל המדות כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית מ"ו.) יומא קדמאה אזיל עם כולהו וכולהו ביה וכו' ומתפשטין החסדים עד הגיעם לבחינת צדיק יסוד עולם הנקרא כל ומשם לבית המלכות הנקראת גם כן כל וזה ואתה מחיה את כולם כל וכל, ואז את נפש רעבה מלא טוב, כי אור הזרוע לצדיק נקרא טוב בסוד הכתוב (ישעיה ג', י') אמרו צדיק כי טוב והוא המשביע את נפש הרעבה נפש דוד, וכנסת ישראל מתמלאת בכל בחינת הברכות ומשם על ראש בניה עמה ישראל בסוד אומרם (שבת קי"א.) כל ישראל בני מלכים הם, ועל כן אין ברכה וטובה באה לעולם אלא בשביל ישראל כמאמר חז"ל (יבמות ס"ג.) כי היא המחלקת שלל ונותנת טרף לבני ביתה ואז שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה כי ברך בניך בקרבך ושם גבולך שלום וחלב חטים ישביעך, והוא אומרו כאן ואתה תצוה את בני ישראל שאתה תדבר ותמשך כל בחינת החסדים מהיחוד השלם שבתיבת ואתה אל ראש בני ישראל שהם עמוסים מני בטן בנים לקודשא בריך הוא ושכינתא אשר אליה מגיע היחוד הלזה ומשם על ראש בניה ישראל ואז שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.