באר מים חיים, שמות ג׳:ז׳Be'er Mayim Chaim, Exodus 3:7
א׳ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו וגו'. צריך להבין כפל הראיות שראה ה' וכבר עוררו חז"ל בזה (שמות רבה ג', ב'). וגם אחר כך כפל לשון הכתוב את עני עמי ואת צעקתם שמעתי ושנה ושִלש לומר כי ידעתי את מכאוביו. ויתכן בביאורו על פי אשר אמרתי בפסוק (איכה ה', ג') יתומים היינו ואין אב. שאחד מהם מיותר כי אחרי שיתומים היינו ודאי שאין אב.
1
ב׳ואמנם הוא על דרך משל, למלך שהיה לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן והיו שניהם מסובין על שולחן אביהם ובודאי כל עודם בבית אביהם כלום חסר מבית המלך והיה להם כל מיני טובות והצלחות וברכות כיד המלך, וברבות הימים אירע שנפל עליו מלך אחד קשה כהמן ולקח את שני בניו הללו לשביה והניחם במאסר בית הכלא והיה להם שם צער ודוחק גדול בכל מיני פורעניות הן יסורי הגוף מעוני כבל ומרוב עבודה והן עינוים מחוסר לחם ומים, והנה הגדול שבהם שהיה שלם בשכלו וכבר ידע כי בהיותו על שולחן אביו לא חסר לו כלום והיה נפשו יודעת בטוב כי כל אלה היסורים והעוני המגיע אליו עתה הכל הוא עבור שגלה מעל שולחן אביו וממילא באו עליו כל אלה, ואילו היה בבית אביו ודאי שלא היה נחסר לכלום ועל כן בכל השוועות והזעקות שצעק מתוך הצרה לא נשמע ממנו כי אם אוי לי שגליתי מבית אבי ונתרחקתי ממנו, כי ידע שזה גרם לכל הצרות הבאות עליו. ואולם אחיו הקטן שלא היה יודע ממעלת אביו וכי כל אשר חסר לו עתה הכל הוא עבור שנתרחק מבית אביו, לא היה צועק כמוהו כי אם על כל צרה וצרה צעק אוי לי על זה כמו אוי לי על שאני חסר לחם או על שאני עובד כזה ובעינוי סבל וכדומה. ופעם אחד שאל לאחיו הגדול מפני מה אתה אינך צועק על צרת עצמך שאתה חסר לחם ומים וכדומה ותצעק על הרחקתך מאביך אמר לו שוטה שוטה מה אעשה לך שאתה אינך יודע, ואילו היית יודע כמוני שכל הצרות והיסורים האלה לא הגיענו כי אם במה שגלינו מאבינו ואם היינו אצל אבינו ודאי שלא היינו חסרין לכלום, גם אתה לא היה נשמע מפיך כי אם אוי לי שאני בכאן בלא אבי כי דא ביה כולא ביה ואין אנו חסרין כי אם לזה וזה הוא עיקר גלותינו וצרותינו.
2
ג׳והנמשל מובן ממילא, כי כן הוא בכל גלות ישראל האחים הגדולים שבינינו השלימים בשכלם ויודעים בטוב אשר כל צרה וצרה שבא עליהם בגלות המר והנמהר הכל הוא עבור התרחקות נשמותינו מאור פני מלך חיים ועבדים משלו בנו שהקליפות שולטים ח"ו על נשמות ישראל, ולכן על כל צרה וצרה שלא תבוא אינם צועקים ושואלים בפיהם כי אם על שגלינו מעל שולחן אבינו ונפשותינו הרחיקו נדוד מאור פניו יתברך כי מבינים אשר אינו חסר לנו כי אם זאת, אבל אחים הקטנים שבינינו שאינם מבינים כל זאת, קול נשמע בפיהם ביסורי הגלות על כל צער ודחק המגיע להם לומר אוי כי צר לי בזה או בזה כי אינם נותנים לב שהכל הוא עבור התרחקנו מבית אבינו.
3
ד׳וזה שאנו אומרין יתומים היינו ואין אב, כלומר אף שאנו יתומים וחסרים מכל דבר ודבר וגם כל מיני יסורים שפורט והולך למטה, מימינו בכסף שתינו על צוארינו נרדפנו וגו' אף על פי כן אין בפינו כי אם ואין אב שנתרחקנו מבית אבינו ועבור זה הגיענו כל אלה ואין אנו חסרים כי אם להתקרב אל אבינו ומיד כאשר נהיה עם אבינו ודאי שנהיה מלאים כל טוב כי כלום חסר מבית המלך.
4
ה׳והנה בגלות מצרים שנטבעו נשמות ישראל בתוקף קליפת מצרים עד שנכנסו למ"ט שערי טומאה וממילא על ידי זה שיעבדו בהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. אבל לא זה הוא עיקר הגלות כי עיקר הגלות הוא גלות הנשמות שנטבעו בתוך הקליפות ונתרחקו מבית אביהם אור פני אלהים חיים ומלך עולם. והנה הגדולים אשר היו נמצאים בהם אשר ידעו והבינו את זאת שמו זאת על לבבם, ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעיקר שועתם היה להמתיק דיני אלהים למעלה להוציא את הנשמות מכור הברזל טומאת מצרים ושכינת עוזינו שירדה למצרים עם יעקב כמו שאמר הכתוב (בראשית מ"ו, ד') אנכי ארד עמך מצרימה וכמו שאיתא בזוה"ק (ויגש רי"א ובתחילת פרשת שמות עיין שם) וכמו שכתבנו למעלה. ואמנם הללו היו מעט מן המעט שהיה בהם שכל לידע ולהבין את זאת, אבל כל שאר המוני העם שהיו במצרים, לרוב סבלות עבודתם עבודת פרך ולרוב שקיעת נפשותם בקליפה, לא ידעו ולא הבינו זאת והיה עיקר צעקתם את פני ה' צעקת יסורי גופם ועבודתם בטיט ובבנין. וגם אלו רמוזים בכתוב הנזכר במה שאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר אנחתם לא היה אלא מן העבודה הקשה, ובאמת לא זה הוא העיקר כנזכר.
5
ו׳והכתוב רומז שני אלו הדברים במה שאמר (לעיל א', י"ג וי"ד) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. פרט שני עבודות, כי זה ששיעבדו מצרים את בני ישראל בפרך הכוונה על שיעבוד הגופים כמו שתרגם המתרגם ואפלחו מצראי ית בני ישראל בקשיו, אבל העיקר וימררו את חייהם בעבודה וגו' פירוש עיקר המרירות היה לחייהם של ישראל הוא נפשותם ונשמתם שהם חלק אלוה ממעל והוא חיותם של ישראל, להם הגיע עיקר המרירות לצד גלותם והתרחקותם ממלך עליון ונטבעו ונשקעו בקליפה קשה קליפת מצרים.
6
ז׳והנה הקב"ה הטוב והמיטיב לכל אף שלא שמע מכללות עם ישראל כי אם הזעקה משיעבוד הגופים בעבודת הטיט הגשמי כי שכחו בהעיקר ואחזו להם בהטפל מכל מקום היה זה אתערותא דלתתא בלב נשבר ונדכה להיות על ידי זה הקב"ה מתעורר באתערותא דלעילא ולזכור בשיעבוד הקשה אשר עליהם בשיעבוד הנשמות, שהוא יודע אשר זה הוא עיקר גלותם וצערם ופורענותם, ולזכור את אשר מררו המצרים את חייהם ונתחכמו וסבבו סיבות כאשר יכלו שח"ו ישאר הקדושה בתוכם לעולמים. וזה אומרו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה שעלתה שועתם מן העבודה אל האלהים שיזכור הוא ממה שגלה עמהם השכינה הקדושה הנקראת אלהים וגם חיות אלהים אשר בקרבם בבחינת נשמתם וזה עיקר רב גודל צרתם מרירת חייהם שנתמרמר עד מאוד כי חשב צעקתם לפניו להיות כמתעורר באתערותא דלתתא לגרום אתערותא דלעילא לזכור להם שיעבוד נפשותם אשר נטבעו כל כך. לזה אומר אחר כך וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים, שאלהים ראה את בני ישראל שהם צועקים על הגשמי שהם עובדים בטיט ולבנים אבל וידע אלהים שהוא ידע את אמיתיות צערם ומרירותם וזה עלה לפניו לרחם עליהם ושלח לפניהם משה עבדו אהרן אשר בחר בו לגאול את חייהם מהעבודה ונתן לב לקרבן לעבודתו וליראתו ולהיות נדבקים בו יתברך. וזה שאמר פרעה למשה (שמות ה', ח') כי נרפים הם נרפים על כן הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו שתיבת לאמר לכאורה מיותר. ואמנם כי זאת הבין פרעה אשר בני ישראל גורמין בצעקתם באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא להיות הקב"ה נזכר בשורש תכלית הענין לתת לב לקרבם לעבודתו ולהיות חפץ בהם, ועל ידי זה יכנס גם ממילא קצת אור וחיות לישראל להיות גם הם מתחילין להתאוות לעבוד לאלהיהם, וזה אומרו כי הם צועקים לאמר נזבחה לאלהינו שהם גורמין בצעקתם את פני ה' שיתעורר בלבבם לאמר נזבחה לאלהינו כי מגיע להם חיות אלהות להתאוות לעבודתו ולהתדבק בו ועל כן שגור בפיהם לומר נזבחה לאלהינו וגו'.
7
ח׳וכל הענין הזה גילה הקב"ה למשה כאן באומרו ראה ראיתי, שתי ראיות ראיתי. אחד, את עני עמי אשר במצרים פירוש הכנעת ושיעבוד עמי שהוא נשמותיהם ונפשותיהם שהם הנקראים עמי ולא הגופים שנקראו רק בשר אדם אבל האדם היא הנשמה לבד וראיתי מרירות חייהם נפשם ונשמתם שנטבעו ונשקעו בתוך עמקי טומאת קליפת מצרים. והשנית, ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי הם בעצמם שאין לבבותיהם פונים היום אל ה' לצעוק על כבוד ה' מעומקא דליבא כי מרוב הצרות אינם מבינים כל זאת ועל כן לא שמעתי צעקתם כי אם מפני נוגשיו מה שנוגשי המצרים עושים להם בעוני וברוב עבודה, ואמנם גם את זה שמעתי לצד היותו בלב נשבר ונדכה ממעמקי הלב בצרתם וכבר נאמר (תהלים קי"ח, ה') מן המיצר קראתי יה ענני וגו', ובאמת אני ידעתי את מכאוביו שאני היודע עיקר כאבם שכל מכאובם שיש להם בצרת הגופים הכל הוא עבור מכאוב הנפשות שנתרחק מאוד מאור פני, ועל כן גם צעקתם שצועקים לפני על צרתם אני שומע כי אני יודע עד היכן הדברים מגיעים מאין נמשך להם צרתם ומה הדבר הנצרך להושיע להם שינצלו מצערם, ועל כן וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה וגו', וגם כאן כפל לשון הגאולה על שתי בחינות הללו כי וארד להצילו מיד מצרים להציל הנפשות והנשמות מיד קליפת מצרים שהוא עיקר הגאולה וממילא יגאלו גם הגופות ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה למען לא ישבו בני ישראל עוד על אדמה טמאה ולהיותם בלב אחד להתדבק ולהתקרב אל ה' אלהיהם כאמור.
8
ט׳עוד יאמר הכתוב כי ידעתי את מכאוביו. והנה כבר אמר ראיתי את עני עמי ואת צעקתם וגו', ואכן כי זה אמר לו להודיע על מה זה נתגלה בסנה וכי לא היה אילן אחר וכדומה להתגלות עליו ואמרו חז"ל בזה (שמות רבה ב', ה') כי כשישראל שרוין בצער כך כביכול הוא שרוי בצער ועל כן נגלה מן הקוצים ולזה אמר כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו וגו' פירוש על אשר ידעתי במכאובם של ישראל לכן ירדתי פה להתגלות בבחינת הירידה כביכול באילן של קוצים מפני צרותיהם של ישראל.
9
י׳עוד יאמר הכתוב כי ידעתי את מכאוביו. וכמו שכתבנו כי אמר למשה שלא תסבור שאחר צעקתם הבאה אלי ירדתי פה לראותם אם כן הוא כאשר צעקו וכמו שכתוב בפסוק (בראשית י"ח, כ') ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו', כי לפעמים יש איש אשר חבירו ייצר לו והוא צועק הרבה יותר מן הצער ויש אשר אדרבה שהצער הוא יותר מצעקתו ויש אשר הם שוין, ועל כן אמר ארדה נא ואראה אם עשו כצעקתה הבאה אלי שכך צערום כאשר צועקים אז כלה ואם לא וגו'. וכן כאן אפשר שיסבור משה כי ירד הקב"ה לראות אם כן עשו להם המצרים כאשר עלתה צעקתם את פני ה' לזה אמר לו כי ידעתי את מכאוביו ידעתי בטוב את מכאוב צרותיהם. ועל כן,
10