באר מים חיים, שמות ל׳:י״בBe'er Mayim Chaim, Exodus 30:12

א׳כי תשא את ראש וגו'. יש לדקדק במקרא קודש הלזה. א', אומרו כי תשא ולא כי תפקוד כאומרו להלן (במדבר ג', ט"ו) במטה בני לוי, וכמו שדייק בדברי הרב בעל אור החיים. ב', אומרו את ראש בני ישראל ולא את בני ישראל סתם, כי לא הראשים בלבד נמנו כי אם גם הגופים, ועוד להלן בכתובים יש לדקדק ולא נאריך. ויבואר על פי אשר כתבנו במקום אחר בחיבורנו (סידורו של שבת חלק ב' דרוש ד' פרק א' מאמר א') בביאור אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ"ז, ב') בפסוק (איוב מ"א, ג') מי הקדמני ואשלם כלום אדם עושה מזוזה אלא אם כן נתתי לו בית כלום אדם נוטל חלה אלא אם כן נתתי לו עיסה וכו', ולכאורה הלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כמאמר חז"ל (עבודה זרה ג'.) ואיך יעשה אדם באופן אחר להקדים לה' וכי יעשה לו מזוזה בלא בית או יפריש חלה בלא עיסה, ובקיצור מופלג נציג בזה כי מי שיש לו לב משכיל וירא וחרד על דבר ה', הרי מעשה התורה והמצוות הם העיקר בעיניו להיותו יודע בטוב שבשביל זה בא אל העולם הזה לסחור בכאן תורה ומצוות ומעשים טובים ודעתו לחזור למקום אשר נלקח משם, ושם כל דבר שבקדושה המעט הוא בכאן, שם המה אבנים יקרים נחמדים למאוד וכביכול מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו מתעטר ומתפאר בהם ועושה אותם עטרה לראשו ומתענג מזה, וכל מצוה ומצוה גורם להשפעה כל מיני ברכות וחדוות ושמחות בכל העולמות שלמעלה ושלמטה, חוץ מהשכר המופלג עד אין קץ המוכן מאת אלהינו ברוך הוא בעד כל מצוה ומצוה שלא שזפתו עין רואה עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד, ג'). ועל כן בהיותו יודע זאת בטוב הנה בכל ימיו ימי חייו החרוצים על האדמה, אינו בהם כי אם כאורח שנטה ללון בעראי ולא בקביעות ודעתו ומחשבתו קשורה וצמודה שם בביתו להביא לשם את המינים אשר נשלח בעדם, וכאן בחפצי עולם הזה הם טפלים ונטפלין אליו לעשות את המוכרח לו ביותר שאי אפשר לו בלעדו כי הלא דבר רק וקל הוא בעיניו למאוד ואינו נחשב לו כל עסקיו וחפציו ומחמדיו לכלום, להיותו יודע שאין זה ביתו ודירתו, כי שם ביתו למעלה וכל מגמתו לבוא לביתו להיות לו מאומה בידו, שלא יחזור חלילה בפחי נפש, ועל כן בבוקר כשעומד ממטתו אינו עולה על רעיונו ומחשבתו כי אם העיקר לו מה שצריך לעשות בזה העולם והוא תורה ותפילה עבודת ה' באמת ואחר התפילה ושיעורין דאורייתא שמקיים מעת הקיצו משנתו עד אחר חצות היום ויותר, מהרהר בדבר מה את הנצרך לו בהכרח לקיום גופו ואז עוסק במלאכה או בסחורה שעה ושתים ושלוש כפי הנצרך לו על היום הזה ללחם וכסות לו ולנפש אשתו ובניו הנטפלין אליו, וגם שם דעתו מהומה לביתו לראות שלא יעשה שם איזה דבר מה שלא נכון בזה לחזור למקומו באיזה רמאות גניבה גזילה שקרנות חזקת דיבור אונאת מקח, קנאה לחבירו שיש לו יותר ממנו נקימה נטירה שנאת חנם גבהות גסות הרוח, או דברי איסור הנמצא ביושבי קרנות לשון הרע רכילות ליצנות חנופה שקר דברים בטלים, כי בכל אלה לא יבוא ח"ו ליראות את פני ה' אלהיו והוא ימסור נפשו אלף פעמים בארבע מיתות בית דין שלא יבוא לידי כך ח"ו, ומיד כשישתכר על פרנסת יום זה, יניח השוק וילך לעבודת ה' אלהיו או כשישתכר ביום אחד לפרנסת שני ימים, לא יבוא כלל ביום מחר לשוק כי להבל ותהו ועראי נחשב בעיניו כל עסקי עולם הזה, ולא ידאג ולא יצטער צרת מחר וכל אדם מובטח מאלהים על פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו כשירצה לחיות חיי צער בלחם ומים ובגד מה לכסות עצמם, ובלבד שישתדל בדבר מה על התחלה כאשר כתבנו מזה במקום אחר (ועיין בדברינו בפרשת בשלח בפסוק וימודו בעומר וגו').

ב׳וממילא כיון שהעיקר בעיניו אינו אלא דרך ה', הרי גם חפצי עולם הזה הנעשים בעולם שנמצא בהם משני הדרכים עבודת ה' ועבודת עצמו, הנה בהמוני עם בני ישראל הנקשרים ונצמדים בכל גופם ומאודם בהבלי עולם הזה עושים הדברים עיקרם לשמם לשם עצמן להנאת גופו ותאותו, ודרך ה' שיש במעשה ההוא, לטפל ועראי נחשב בעיניו. והוא להיפוך שהעיקר בעיניו אינו אלא עבודת ה' שיש במעשה ההוא כי הוא העיקר בעיניו מעודו, והנאת גופו שיש שם להבל ותהו נחשב בעיניו כי לא הביט מימיו לעשות הדבר הזה עיקר בעיניו. וכמו למשל כאשר יבנה אדם בית לשבתו, הנה כמה וכמה מצוות ה' יש בבנין הבית כמו מצות מזוזה מצות מעקה, להכניס אורחים אל ביתו, לעבוד שם עבודת ה' בתורה ותפילה כראוי, וגם חפצי עולם הזה יש בבית כמו הישיבה בה וההנאה או להתפרנס מאתה וכדומה. הנה זה איש הבר ההמוניי אינו שם לבו כלל בעת הבנין אם יש בזה איזה עסק מצות ה' רק לבנות בית לצורכו לשבת בה הוא ואשתו ולהיות לו בזה תפארת מן האדם וכדומה מהבלי שטותי גורלי התאוה והיצר הרע בעולם הזה. והאיש המשכיל הוא להיפך אינו שם לבו כלל לתאות הנאת גופו שיש בזה כי הלא לא נחשב זה בעיניו לכלום, ומתחילה בעת הבית בהבנותו, אבן שלימה מסע נבנה לנסוע את הבית כולו לעבודתו יתברך לקיים בה מצות מזוזה ומעקה כי הלא זה הוא עיקר בעיניו וחביב הוא בעיניו יותר מכל מחמדי עולם הזה על כן מתחילה בונה ביתו בצדק לקיים מצוות מן התורה לקבוע מזוזה בבית שלו ומעקה או להכניס אורחים וכדומה וכבר הארכנו שם בזה עיין שם, ועל זה נאמר (תהלים קמ"ה, י"ז) צדיק ה' בכל דרכיו, כלומר אצל הצדיק הנה ה' בכל דרכיו הוא כי הוא מקיים (משלי ג', ו') בכל דרכיך דעהו שאפילו בכל דרכי עולם הזה עושה הדברים לשם פעלם לשם מצוות התלוין בה להיותן עיקרין בעיניו. וכן בעיסה הנה הצדיק הזה לש עיסה בכוון בכדי לקיים בה מצוות ה' בחלה וצדקה לעניים ולשם זה הוא עושה כל העשיה, וזה שיהיה הוא אוכל ממנה לטפל נחשב בעיניו, כי אינו חשוב בעיניו עסקי עולם הזה. ולזה אמר מי הקדימני ואשלם כלומר שיקדים אותי במחשבתו בתחילת העשיה לעשות למעני כי הן אמת אשר אי אפשר לעשות מזוזה כי אם בבית, אבל נראה אם הקדים אותי לבנות לשם זה כדי לקיים מצות מזוזה, או בנה לשם עצמו ואחר כך כשכבר גמר כל הבנין, עשה מזוזה גם כן כתובה עליו כמעט כטפל לחפצי עולם הזה ח"ו. ולזה אמרו כלום אדם עושה מזוזה אלא אם כן נתתי לו בית כלומר כשכבר נתתי לו הבית אז הוא עושה המזוזה ולא מלאו לבו לגשת להתלהב אחרי אור עריבות חביבות חמודת תשוקת המצוה שאין ערוך בכל חפצי עולם הזה אל מצוה אחת הקטנה שבקטנות, לבנות בית לשם זה כדי לקיים המצוה שכל חפצי עולם הזה לא ישוו בה, שבזה יוכר רוב אהבתו לה' ואהבת מצוותיו יותר מנפשו ומאודו.

ג׳וכבר פירשנו שם שעל זה נאמר (דברים כ"ב, ח') כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו'. פירוש שבתחילה כאשר תבנה בית חדש תיכף ועשית מעקה בתחילת הבנין תעשה המעקה שלשם זה תבנהו בכדי לקיים בו מצות מעקה ואז ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, כי כבר נודע שבכל דבר ודבר שבעולם הנה לית אתר פנוי מניה (עיין שמות רבה ב'ק ה') ובכולם נמצאים ניצוצי הקדושה וחיות הקודש ממלך עולמים ברוך הוא. הן אותן שניתנו בהן בשעת הבריאה במאמר פיו יתברך שאמר על כל דבר ודבר יהי כן ואותן האותיות והחיות ישנו בהם עד היום להחיותם, והן אותן שנפלו בכל בחינות דומם צומח חי מדבר בעת שבירת הכלים הידועים והמה נקראים נופלים כי נפלו ממקור קדושתן אל הקליפה וגשמית עולם הזה (ועיין בכוונת סומך נופלים). וכולם מצפים ונכספים לעת הגיעם לשרת בקודש שהאדם יעשה עמהם איזה דבר מצוה שיתדבקו על ידי זה לקדושת ה' אלהיהם ויתעלו למעלה לשוב אל חיק אביהם. ואם האדם נוטל הדברים האלה ומקרבן לצורכו לתאוות הבלי הבליו למלאות הנאתו וחשקו במחמדי עולם הזה, הנה לא די שלא העלה את הניצוצות ההם עוד הורידם לבור שחת לעומקת הקליפה יותר כיון שעוסק בהן לתאוות הגופניות וכל התאוות נמשכין משורש הרע והקליפה הרי משתמש עמהן ברע ונופלין יותר ח"ו, וח"ו האדם חייב בדמיהם שהורידן לעמקי הקליפות. ולזה אמר ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, כי אם לא תעשה כאשר צויתיך לשום מחשבת מצוה בהן כי אם להנאתך ולטובתך תאות הגוף הרי ח"ו יפול הנופל פירוש שזה שהיה נופל שם מכבר (ממיתות מלכין קדמאין) יפול עוד יותר לעמקי הקליפות ח"ו ואתה תתחייב דמיהן, ועל כן תיכף ועשית מעקה ליחד כל העצים והאבנים והחול והסיד וכל דבר הבנין למצות ה' ואז לא תשים דמים בביתך לשפוך דם כי יפול וגו'. והנה כן הדבר בכל דברי הרשות שאדם עושה מאכילה ושתיה וזיווג ומשא ומתן, בכולם צריך האדם לעשות העיקר בהם למצות ה' לראות את הנסתרות לה' אלהינו אשר שם, כי לא במקרה ולא בהזדמן נמצא לאדם על הארץ כל חפציו המצוים אצלו, כי הלא ה' אלהינו ברוך הוא הצופה ומביט מראש כל הדורות והכל צפוי וגלוי לפניו, ולא יצוייר שינהג עולמו במקרה ח"ו לעזוב את הארץ מהשגחתו יתברך, רק שיקרה במקרה חפץ זה לאדם זה וחפץ זה לאדם זה ומאכלים אלו לזה ואלו לזה וכדומה.

ד׳ואמנם הכל נשקל בפלס מאזנים, וכל אדם אין לו אלא שלו השייך לו משורשו שורש נשמתו, כי בכל אשר תראה לאדם מכסף וזהב ואבנים טובות ומאכל ומשקה ומלבושים ובגדי כבוד כולם הם שלו ממש שיש בהם ניצוצי קדושה משורש נשמתו, וכולם נתחברו ובאו אליו בכדי לעלות אתו עמו אל הקודש פנימה בעת השתמשותו בהם לעבודת קונו. ונודע את המבואר בשם הרב האלקי הבעש"ט זצוקללה"ה בפסוק (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, כי באמת מי שיש בו מדעת קונו ועובד עבודת ה' ונודע אשר עבודת ה' אין ערוך אליה והיא המשבעת ונותנת כח וחיות וטרף ומזון לכל אברי הגוף, ומאין יומשך שזה יתאוה לתאוה הגשמיות מלחם ומים שהוא דבר עב וגס, והיה לו להסתפק יותר הרבה פעמים במזון הרוחני בתורה הקדושה שהיא משבעת יותר אלף פעמים להחושקים בה, ואמנם לצד שרשי שורש נשמתו הנעטפים והנעלמים בלחם ובשר ומים ויין וכל דברי עולם הזה לכל אחד לפי ערכו לכך הוא מתאוה אליהם בכדי להשלים נפשו באוכלו מהם, כי צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי י"ג, כ"ה) רק להשביע נפשו מניצוצי הקדושה השייכים אליה שבאוכל ההוא כי הנשמה נהנית מרוחנית המאכל כמו שאיתא בדברי הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה עקב פסוק כל המצוה ושאר מקומות) ולא לתאות גופו למלאות בטנו ובזה משלים נפשו באורות הקדושה השייכים אליה, וזה רעבים גם צמאים שמה שבני אדם הם רעבים וצמאים ללחם ומים ולא ישבעו מדברים הרוחנים, הוא עבור שנפשם בהם תתעטף שנפש האדם מתעטף ומתלבש בהם ועל כן הם מתאוים להם להשלים נפשם על ידם, ועל כן הנה כל מאכלי ומשקות האדם הם ותולדותיהם אין אחד מהם במקרה אצל האדם, כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל-א ב', ג'), והוא יודע שורש כל דבר איה מקום מוצאו ומבואו בנשמות בני אדם והוא מזמין לכל אחד ואחד את שלו השייך אליו בכדי שיעלו עמו, ועבור זה נאמר באשת יפת תואר (דברים כ"א, י"א) וחשקת בה וגו' כי האדם שדברה התורה הוא השלם בשלימות ולא יחשוק ביפת תואר מצד עבות נפשו וגסותו להתאוה תאוה כבהמה זו כסוס כפרד, כי אם האדם הזה שיודע בנפשו שאין דרכו לחשוק לכזה וכעת יקרה לו שיחשוק, אז ידע כי מאת אלהים הוא שבה ניצוצין משורש נשמתו והיא שייכת אליו דוקא, ועל כן ולקחת לך לאשה, ולזה אמרו חז"ל בזה (קידושין כ"א.) לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע וכו', כי זה הוא הטוב מאוד שאמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') זה יצר הרע כי על ידי היצר הרע שהוא התאוה אדם בא להשלמת נפשו, כי אם לא היה היצר הרע בעולם מאין היה בא אדם להתאות לדברים מטונפים אלה ואמנם מצד היצר הרע ההוא המיפה את כל דבר ונותן חן עליו להתאות לו, ובזה הוא טוב מאוד כשהאדם נפשט מלהתאות תאוה גשמית ואף על פי כן יקרה לו שיתאוה לדבר אז ידע כי מה' הוא לקרב הדבר אצלו.

ה׳וזה היה טעם בחיר השבטים יהודה ששם הוי"ה כלול בשמו ובא על הקדשה אשר בעינים על הדרך, ואמנם כי יהודה בעצמו ידע שהוא משולל מלהיות מן המתאוים בעם ואז כאשר ראה אותה התאוה אליה כמאמר חז"ל (בראשית רבה פ"ה, ח') שביקש לילך לדרכו רמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה וכו' וכיון שראה יהודה שהוא מתאוה לדבר מכוער כזה ודאי מה' הוא כי היא שייכת אליו, הרי שהיצר הרע בזה הוא טוב מאוד והוא טוב מאוד יותר מטוב לבד, כי טוב לבד הוא מעשה התורה והמצוות שאין בהם שום שורש משורשי הרע, וידוע שהקישוטין הנעשין על ידי האדם בעת עוסקו בשורשי הרע המה חשובים יותר לפני מלך הקדוש, לפי שהקשוטין הנעשין על ידי התורה והמצוות הנה ממקום קדוש באו ולמקום קדוש יהלכו מה שאין כן בקשוטין הבאין משורשי הרע שבאין מעמקי הקליפות להתברר לקדושה המה חשובים ונתעלים למאוד (כאשר הארכנו מזה במקום אחר) ועל כן היצר הרע בזה הוא טוב מאוד, ולזה אמרו ביפת תואר שם לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע כלומר שמצות ה' שמה הוא בבחינת היצר הרע כשנעשה טוב מאוד והוא מעולה ומעולה, כנודע אשר כמה וכמה נשמות קדושות נמשכין ובאין דוקא ממקומם הפחותים מאוד כמו נשמת דוד המלך מרות המואביה ונשמת אברהם אבינו מתרח ואמתלאי שבא עליה בנדתה כנודע הטעם בזה להבאים בסוד ה' בקבלת מרן הרב האלהי האר"י זללה"ה בסוד (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא, ולזה רמזו חז"ל (במדבר רבה י"ח, כ"ב) בכל הקב"ה עושה שליחתו כי אפילו בבחינת היצר הרע וכל תאוות הגופניות שהם בשורש הרע ממש עושה הקב"ה כביכול שליחתו בהם לקרב המרוחקים וליחד הנפרדים ולסמוך את הנופלים בהביאם אל האדם שהוא שורשם להתעלה על ידו.

ו׳וזה הכל כשהאדם משים על לבו ושכלו להיות החכם עיניו בראשו ובין יבין את אשר לפניו לומר מאי דקמא שהקב"ה חפץ שאתגלגל עם אלה דברים המגושמים הנבזים שהם מעשה בהמה, הלא טוב טוב היה להשביעני מזיו שכינתו בתורתו הקדושה ובמצוות ומעשים טובים ולמה ברא כזאת שאהיה מוכרח דוקא להתטנף בטנופים האלה, אם לא לתיקון נפשי ורוחי להתפשט מהתאוות הגשמיות אשר שמה ולירד לעומקא דתהום רבא לחפש בטיט וצואה את גנזי המלך שגנז שמה (מנפילת מלכין קדמאין וכן גזרה חכמתו יתברך לטובת האדם באמת), להעלותו משם נקי וברור זך ויפה (ואופן העלאתו דיברנו במקום אחר ולא נכפיל ואך העיקר הוא השבירת התאוה והמיאוס בכל חפצי עולם הזה באמת שלא יחשוק להם מצד מיאוסם כמאמר חז"ל (שבת קנ"ב.) בתאות אשה חמת מלא צואה וכו' וכמו בתאות מאכל לזכור בהיותו בפיו מה יהיה נעשה ממזונו אחרי אכלו בצאתו מאתו, כי כן הוא האמת שהגשמיות שבא אינו אלא צואה והוא מן המותרות שנדחין לחוץ ואין שם כי אם ניצוץ הקדוש שצריך להעלותו כידוע). אבל מי שאינו רואה לפניו רק הגשמיות כמו שהוא ערב לחיך ולא אור לו לראות בנסתרות ה' אלהינו אז ח"ו הרי מוריד עוד יותר ויותר הניצוץ הקדוש לעמקי הקליפות שהמה שורש התאוות ושופך דמים הוא, כי נפש כל בשר בדמו הוא, וניצוץ נפשו אשר שם כשהוא שופכו ארצה להעמיקו בקליפות הרי דמו בראשו, ועל זה נאמר (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות וגו' ובחרת בחיים, כי בדבר אחד המונח לפניו ועוסק בו יש בו שתי בחינות הללו חיים וטוב, ומות ורע. ואתה תבחר ותקרב בחיים כי ניצוץ הקדוש נקרא חי, שחי הוא ברומו של עולם. והקליפות והגשמיות נקראים מתים בסוד מ"ת מ'נא ת'בירא, ועל כן בחיים תבחר לעלות בחיים המה הניצוצות הקדושים ולהדבק עמם במחיה החיים ברוך הוא.

ז׳ועל זה יאמר הכתוב (סוף קהלת) כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ועוררו חז"ל (חגיגה ה'), מאי אם טוב וכו'. ולדברינו יאמר כי את מעשה אלהים זה שבא לעשיה גשמית את זה יביא במשפט על כל נעלם כלומר על זה הניצוץ הנעלם במעשה ההוא אם טוב ואם רע כלומר אם העלית אותו לטוב או הכנסת אותו ברע ח"ו. או יאמר על כל נעלם כלומר שנעלם מעין כל חי בלתי הבורא לבד, כי בשאר דברים כל העולם רואין ויודעין ההפרש בין צדיק לרשע זה עוסק בתורה ומצוות וזה עובר עבירות רעות, ואמנם בדבר כזה ששניהם עסוקין בו זה אוכל וזה אוכל זה מזדווג עם אשתו וזה מזדווג עם אשתו וכדומה והכוונה בלב נעלם הוא מי שאוכל לעבודת קונו או מי שאוכל למלאות בטנו ותאותו וכן בשארי חפצי עולם הזה. ואלהים הוא שיביא במשפט על כל נעלם הזה אם טוב ואם רע כלומר אם היתה כוונתו לטוב או לרע ח"ו. ועל זה אמרו ז"ל (בזוה"ק תצא רפ"א.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו, כי כבר כתבנו למעלה שכל תאות הגופניות מכונים על שם החסד, כי הלא חסד אלהים הוא המשפיע ונותן לחם לכל בשר וכל צרכיו, והלל הזקן כשהלך לאכול אמר אלך ואגמול חסד עם הדין אכסניא וכו' עד והדין נפשא עלובתא לאו אכסנאי הוא וכו' כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ד, ג') ולזה אמרו איזה חסיד המתחסד עם קונו כלומר שעושה כל בחינת תאוות הגופניות המכוונים על שם החסד לשם קונו באמת באהבה וכל אהבת חסד שגומל לנפשו וגופו הכל לעשות בו שליחתו של מקום וזה נקרא מתחסד עם קונו רק לשמו באמת. ואפשר על זה הכריז האי רוכל (שם ט"ז, ב') מאן בעי למיזבן סמא דחיי וכו' עד מי האיש החפץ חיים סור מרע ועשה טוב וכו' כי סמא רומז אל הקדושה בסוד מאין יבוא עזרי מאי"ן הוא חושבן סמ"א סוד מה שאמרו חז"ל (חגיגה ט':) בפסוק (מלאכי ג', י"ח) ושבתם וראיתם וגו' בין עובד אלהים לאשר לא עבדו וגו' אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים להשונה פרקו מאה פעמים ואחד, הרי שקראו השונה פרקו מאה פעמים אינו עובד אלהים נגד השונה מאה פעמים ואחד והוא מספר מאין כי שם אין שכחה לפני כסא כבודך והוא סוד מאה ואחד פסוקים שבפרשת תצוה לפיוס משה רבינו שלא נזכר שם שמו הכל כנודע. (ואפשר שמספר הזה רומז אל התיחדות השלם עשר ספירות הנכללים מעשר שהוא מאה והצטרפותם לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם ושופע בהם) ורוכל הוא בבחינת תאוות הגופניות כמה דאת אמר (בסנהדרין ק':) רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה וכו'. ועל כן אמר מאן בעי סמא דחיי שאפילו בדברים הללו ימצא בהם בחינת הקדושה הנוראה סמא דחיי ולזה אמר סור מרע ועשה טוב כלומר כי בדבר הזה נמצא בו החיים והטוב, וההיפוך. ואתה סור מרע שבו ועשה הטוב.

ח׳וזה הכל הוא כשיתחזק האדם במחשבתו באמיתות אהבת הבורא יתברך עד שיקשר דעתו בצור העולמים ברוך הוא באהבה עזה ונאמנה תמיד בכל עת ובכל שעה ורגע, וזה אינו מדריגה גדולה, כי הלא פעמים בכל יום אנו אומרים זאת ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' והיו הדברים וגו' על לבבך וגו' ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות וגו' וכתבתם על מזוזות וגו', הרי שאנו מוזהרין על זה שיהיו הדברים האלה שהוא אהבת ה' בכל לבבנו ונפשנו וגו' תמיד על לבבינו לדבר בם תמיד בכל עת ורגע. וכבר אמרו חז"ל (יומא י"ט:) השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים, ואנו מקבלין זה עלינו בערב ובבוקר בעול מלכות שמים רק שאחר האמירה נשכח זה מלבבינו, וגם בשעת האמירה לא ידענו אם נגמר זה באמת בכל לבב כי אם היה הקבלה באמת היינו שומרין את אשר דברנו בפינו, וכשתחזק זאת האהבה בלבבו היטב ממילא יבטלו כל חפציו וצרכיו נגד צרכי עבודת המקום ברוך הוא, והוא בחינת החכמה כח מה פירוש שכל חפצי עולם הזה למה ולכלום נחשב בעיניו לגודל הבערת לבו באהבת ה' עד שאין לו עת כלל לעולם לחשוב באהבת הארץ וחפציה ובזה יש לו כח לנצח את יצרו הרע כשהוא מתגבר עליו להסיתו להתאות בתאות הזמן. והנה בזה כבר יש בידו קו הימין ממאורות השמים לטוב לו שהם חכמה חסד נצח, והמה בחינת הימין של הקדושה ואז הם מתגברים על שמאלא דקדושא פחד יצחק, והזכות גובר ועובר על פשע עמו ויכבוש עונות בית ישראל.

ט׳ולזה יאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל וגו' וכתרגומו ארי תקבל ית חושבן וגו' כלומר כשתתן על דעתך חשבון הזה לחשוב את ראש בני ישראל לפקודיהם כלומר הנה ראש בני ישראל שהוא נשמתם שבקרבם שהוא הראש בבני ישראל עצום הוא מאוד ונורא בשמי השמים שנשמתם הם גבוה גבוה השמימה והם לפנים ממחיצת המלאכים כנודע ליודעים שמחצב הנשמות הם יותר פנימים ממחצב המלאכים למעלה, ופקודיהם הוא לשון חסרון (כמו (במדבר ל"א, מ"ט) ולא נפקד ממנו איש) שחסרון גדול נמצא בבני אדם מה שיש להם שלושה דברים הדומין לבהמה (חגיגה ט"ז.) שהוא כל דברים הגופנים וכבר הודענו קצת מגנותם ומיאוסם. ואם האדם יחשוב זה איך נפל משמים הילל בן שחר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא נשמה הקדושה כזו ירדה למקום אופל כזה וכשירדה רק לארץ כבר די לה נפילה והותר ואמנם ותרד פלאים להכנס אל תוך הטיט והטינוף עמקי הקליפות באכילה וזיווג הגשמי וכדומה. וכשיתן האדם זאת על לבו ויבין שכך היה רצון הבורא דוקא להעלות משם גנזי המלך ואוצרותיו הנעטפים ונעלמים שם שהוא לנחת רוח גדול לאבינו שבשמים בהעלות לו את בנו החביב מעומק בור השבי אשר תחת הרחיים ובפרט שהנשמה צריכה לזה לשלימותה שנפשה בהם תתעטף. ועל כן יראה שכן יעשה להעלות את האבן הטוב ולהרחיץ את עצמו ואת האבן הטוב מן הטיט והצואה שעליו על ידי מעשה התורה שאדם לומד על השולחן אחר האכילה ואחר הזיווג שהוא בחצות לילה ואחר כך יקום להודות לשם ה' וישם רסן בפיו ובלבו שלא להתמשך אחרי התאוה לטנף עצמו את הניצוץ הקדוש עוד יותר ויותר בטינוף הקליפה, כי יראה לשבור מעמקי מורשי תאוות לבבו באמת לאמיתו שלא להשטות עצמו לומר שאוכל לשם ה',ובאמת יתאוה אליהם מלבו. לא כן אחי רק שיהיה באמת נבזה ונמאס כל התאוות בלבו כאשר באמת נבזים הם ומאוסים ואינם שייכים כי אם לבהמה ופרד, ואז ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם, כלומר כאשר יגיעו להפקד לחסרוניהם להיות נפקד ממנו בחינת איש ויתחיל להתאות כמעשה הבהמה, ויתן על לבו לזכור באלה הדברים הנזכרים, אז יתנו כופר נפשו לה. שיפדה נפשו משאול עומק הקליפות שירד לשם להעלותו לה'. ועוד אומר הכתוב זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו'.

י׳כי הנה נודע שגם השכינה הקדושה ירדה לגלות עם ישראל וכמאמר חז"ל (מגילה כ"ט.) בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. וענין גלות השכינה הוא גם כן עבור זה שירדה לעמקי הקליפות בכדי להוציא את הנשמות העשוקים שם לבררם ולהעלותם אל הקדושה שעל כן אומרים בקבלת שבת מה תשתוחחי ומה תהמי בך יחסו עניי עמי ונבנתה עיר על תלה כלומר כי הנה הירידה שלך הוא לטובתך ולהנאתך שבך יחסו עניי עמי הם העניים האביונים ניצוצי הקדושה ונשמות העשוקים שמה, שעל ידך יתעלו ויתבררו מעמקי הקליפות ואז ונבנית העיר על תלה, כי אחרי בירורי כל הניצוצין תבנה ותכונן ירושלים כנודע וכמו שאיתא בספרי החכמה. ומודעת זאת שהשכינה הקדושה מכוונת עתה בגלות על שם החצי בסוד מצה פרוסה לחם עוני (ועיין בכוונת ההגדה במלת יחץ), ועל כן זה יתנו כל העובר וגו' מחצית השקל וגו' כלומר זה יתנו על לבם כל העובר על הפקודים האלה שהם החסרונות הללו בכל התאוות הגשמיות אשר עתה בגלות היא בחינת מחצית השקל כלומר שהשקל הוא בבחינת מחצה מצה פרוסה לפי שירדה בעונותינו בין הקליפות ללקט אורות אלהים שנפלו שמה (שקל הוא ה' פעמים אלהים ורומז אל מדת הבינה הנקראת אלהים והיא בסוד ה' ראשונה שבשם הוי"ה הרי ה' פעמים אלהים מספר שקל וה' הזו הוא כזה ה שהוא ד"ו הרומזת לדו פרצופים שהיא המשפעת לדו פרצופים, ובזמן הגלות נתחלק ההשפעה כי הו' שהוא זעיר אנפין מסתלק למעלה והד' סוד המלכות ירדה למטה ללקט הניצוצות ואז נתחלק השקל שהוא השפעת הבינה לשנים, והמלכות נעשה בסוד ד' דל לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה, ועל כן הוא מחצית השקל באמת והבן ועיין שם בכוונות). ועל כן כשאדם יתן אל לבו על האי שופרא דבלי בעפרא סוד השכינה הקדושה שופרא דשכינתא, שירדה לקיים אמונתה לישני עפר.

י״אואמנם בחינת הבירור שלה אינו כי אם על ידי האדם בכח הכוונה הרצויה לשם ה', ואז תוכל היא על ידי זה להעלות הקדושה בכוחה אבל היא בעצמה לא תבררם לצד שזה נעשה עבור חטא האדם ומי שקלקל הוא מוכרח לתקן, רק שהאדם לא היה יכול בעצמו להעלות הניצוצות אם לא בכח השכינה הקדושה אשר בפשעכם שלחה אמכם בשביל זה להיות היא המבררת על ידי כוונת האדם. ועל כן כשיתן האדם זאת אל לבו, ודאי בכל כחו וכוונתו במסירת נפשו ממש יראה לעשות ככל אשר יוכל שלא לכוון לשום דבר בעולם רק על העלאת הניצוצות שבשביל זה ירדה השכינה כביכול לעומקי הקליפות האלה להעלותם משם, ומכל שכן שחיל ורעדה יאחזנו שלא למלאות תאותו להוריד הניצוץ עוד יותר ויותר שבשביל זה תוכרח השכינה הקדושה לירד עוד יותר לבור תחתיות בשביל הניצוץ, ואין לך עוון גדול מזה.

י״בופורט הכתוב ומפרש ענין המחצית השקל שנעשה עתה, ואומר כי הלא עשרים גרה השקל, כבר כתבנו כי השקל רומז אל הבינה. וגרה הוא מוח הבינה שהוא מספר יצחק (ועיין בכוונת אלהי יצחק) והיא משפעת לדו פרצופים כנזכר והם סוד הוי"ה ואדנ"י שבתחילתו יו"ד ובסופו יו"ד הרי עשרים, וזה הוא כשהם בסוד דו פרצופים. והן עתה בגלות שנתחלקו והו' למעלה והד' למטה נעשה מחצית השקל בשקל הקודש והכל נעשה בכדי שיהיה תרומה לה' שתברר כל הניצוצים להרים אותן ולהעלותן אל ה'. ובזה ולקחת את כסף הכפורים כסף רומז אל החסדים כנודע. וכבר כתבנו שכל תאוות האדם בעולם הזה מאהבת חסד הם, ואך כשנותן האדם כופר נפשו לה' לפדות אותה מיד שאול אז נקראת כסף הכפורים (וגם כסף מלשון נכסוף נכספת) מה שאדם מתאוה להכפורים הלז לפדות נפשו מעומק הקליפות, ונתת אותו על עבודת אוהל מועד כלומר כי זה חשוב לפני הקב"ה כעבודת הקרבנות באוהל מועד כמאמר חז"ל (מנחות צ"ז.) ששולחנו של אדם מכפר עליו כמו הקרבן על המזבח והיה לבני ישראל לזכרון לכפר על נפשותיכם, כי הוא כמעשה הקרבנות ממש שבזה מתקרב נפש הבעל חי לה' וכן זה באכלו.

י״גאו יאמר על זה הדרך על פי הנזכר, כי ידוע אשר נשמת אדם עיקר משכנה הוא במוח הראש כמאמרינו בלשם יחוד של התפילין והוא מהשולחן ערוך אורח חיים (סימן כ"ה סעיף ה'.) שהנשמה שבמוחי וכו'. ועל כן זה שמה אשר יקראו לה ראש בני ישראל על שם משכנה שהיא בראש (ובלא זה היא הראש שבאדם אחרי שכל הנהגת אדם על ידיה הוא). ולזה יאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם כלומר כשתעלה על דעתך ולבך לישא את בני ישראל הוא נשמת אלוה ממעל לפקודיהם, כלומר לחסרוניהם בכל מקום ומקום שנעטפים ונעלמים שם שהוא חסרון גדול להם מה שירדו מאור פני מלך חיים אל תוך גשמיות צבא הארץ, כי אף שהם נעלמים שם מכל מקום לא נעלם מעין כל חי הוא הצדיק הנקרא חי, שאל זה יביט בכל דבר ודבר לראות בחיות הרוחניות אשר שמה ולהעלותו למקום אשר שמה ולהעלותו למקום אשר נלקח משם. וכן תעשה שתשא אותם למעלה, הנה זה שתדע אשר ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם כלומר כאשר תפקדם בזכרון טוב להעלותם הנה את נפשך הצלת כי פדית את נפש עצמך ממחשכים במצולות ועל כן מי הוא המחויב בדבר הזה יותר מאתך, הלא זה הדבר לא יוכל לעלות כי אם על ידך כי הוא שלך ממש ואם אתה לא מעלהו לא יעלה על ידי אחר שאינו משורש הזה, ואתה את כופר נפשך נתת ואתה המוכרח בדבר להנאתך וטובתך. ועוד הנה זה יתנו כל העובר על הפקודים האלה ויעשה כן שמחצית השקל בשקל הקודש כלומר שהשכינה הנקראת מחצית השקל יתעלה להיות בשקל הקודש שקל שלם כי בזה מקים שכינתא מעפרא כי זה עיקר גלותה לברר הניצוצין ומיד כשיבררו הבירורים תעלה למקומה הרמתה להתיחד במקום שנתרחקה. ואז עשרים גרה השקל שיתיחד קודשא בריך הוא ושכינתא בשם הוי"ה ואדנ"י המשולבים יאהדונה"י שנעשה יו"ד בראש ויו"ד בסוף וימתקו כל הגבורות הנרמזים במלת גרה כאמור שהוא מספר יצחק בשני יודין הללו שהם עשרים חושבן כתר ששם כל הגבורות נמתקים בשורשן ואז מחצית השקל תרומה לה' כלומר כי הכרעת המשקל בימין תהיה על ידי זה כנאמר, והוא תרומה לה' פירוש רוממות וגדולה למלך עולמים ברוך הוא כי כשהימין מתגבר ומתגדל אז הקב"ה פועל ישועות בקרב הארץ ומשפיע לעולמו כל בחינת שפע הטוב ברוב ברכה ורחמים ושלום. וכל רואין יעידון ויגידון כי אין קדוש כאלהים והוא הטוב והמיטיב ושבחו בפיהם תמיד ירצו סלה והוא רוממות אל ברוך הוא ששמו נתגדל ונתקדש. ה' יתברך יזכנו לראות גדולתו והדר כבודו בכל הארץ במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

י״דב או ירמז הכתוב באומרו כי תשא וגו' על דרך שכתב הרב האלשיך ז"ל (ברוממות אל) בפסוק (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא וזה לשונו בקיצור: הנה אם ישלח איש דורון לגדול הימנו ראוי שישוער איכות הדורון לפי המשלח ולפי המקבל, ועל כן אמר דוד במה אקדם לפניך לתת לך משאת ודורון כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות ואתה ה' אין ערוך אליך, ואם כן איזה דורון יהיה ראוי לך ממני אין לי נכבד מנפשי ראוי להיות משאת אליך וכו' עד כאן. ואם זה אמר דוד המלך שבכל כוחו ועוז ותעצומות עבד למלך הכבוד מעודו עד יום מותו, ואנן מה נעני אבתריה. אם יזכור האדם על אחת כמה וכמה שהמריד וחטא לפני בוראו יומם ולילה בעבירות קטנות או גדולות בבטול מצות עשה דאורייתא או דרבנן והמרדתו בלא תעשה קטן וגדול, ואפילו השומר עצמו באמת מלחטוא הלא נודע אשר אפילו מחשבה קלה כמות שהיא אם אינו באמת לשם ה', כי אם לצורכו להנאתו שלא בכוונת אמת בשביל דבר הנוגע לעבודתו יתברך לא זולת, הרי עבירה היא ושורה עליה הסטרא אחרא כי זה שמה סטרא אחרא כלומר צד אחר שאינה לה' באמת כאשר כתבנו בזה במקום אחר ולא נכפיל.

ט״ווזה במחשבה מכל שכן בדיבור הקל שהעיד מרן האלהי הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשת בלק פסוק ויקר אלהים וגו') שדיבור לבטלה הוא חמור יותר מעוון קרי שהוא זרע לבטלה ומכל שכן במעשה כל דהוא שכבר הקדים בו המחשבה שאין מעשה בלתי מחשבה. ואף אם יתפאר אדם עצמו בכל אלה שלא התנענע עצמו גם במחשבה קלה בלתי לעבודתו יתברך, הרי סביביו נשערה מאוד ומי יאמר זכיתי לבי וגו', ואם יערוך איכות גדולת מלך המלכים ברוך הוא שאין ערוך אליו וכל גדודי מעלה מלאכים ושרפים ואופנים וחיות אראלים אישים ותרשישים כולם נרתתין ונפחדין רועדין וזועין בחיל ורתת וחלחלה באימה ופחד ויראה מהדר זיו יקרו וכבוד גדלו, והאדם אשר על הארץ קרוץ מחומר חסר דעה שוכן בתי חומר יעמוד למרוד במלך גדול ונורא כזה שאין שום מלאך ושרף יודע אף אפס קצהו מגדולתו לפי כבודו והדר יקר תפארתו, איזה כפרה ימצא על זה ואיזה רפואה ותעלה יוכל להעלות בזה, אם לא נפשו אשר בקרבו מחמת שאין לו יותר ומה יוכל לעשות יותר מה שאין בידו.

ט״זואמנם כי אין חפץ למלך במוהר ומתן מיצוי דמו שיהרוג אדם עצמו או שימסור עצמו להורגים, כי הלא הוא בורא נפשות רבות בכל עת ובכל שעה ולמה לו נפש החוטאת של זה האדם. כי אם אל זה יביט שיתן האדם את נפשו אליו בחיים חיותו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע למעט תאוותיו והנאותיו שנפשו של אדם מתאותן ומחמדתן, כי זה הוא עבודתו באהבה שבשביל אהבתו לה' נותן לו כופר נפשו תמיד בדבר שמתאוה מאוד בדברים הגופנים ונפשו חשקה בו, שירחיקנה מאליו בשביל אהבתו שאינו רוצה במילוי תאותו בדברים שחושק להן, וזה הוא כליון כוחותיו ואפסיותיו בעוד נפשו בו והוא מסירת נפש ממש וכמה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"ט, כ"ד) ברכי כשלו מצום ובשרי כחש וגו' והמעטת התאוות היא המעטת הנפש ממש ובזה ימסור נפשו לאל עליון קונה שמים וארץ, וגם בעבודתו בתורה או בתפילה ימסור נפשו וכל כוחותיו כאשר יוכל שאף אם יחטפנו שינה יאנוס עצמו כאשר יוכל לקום להודות לשם ה', או בכל מקום שצריך העברת התאוה בעבודה כמו השינה בסוכה בעתים הקרים והיגיעה בתפילה בחמי חמין אף בצאת השמש בגבורתו, וכאשר ילמוד ישכח מחלישת לבו וילמוד יותר מטבעו ומזגו במסירת נפשו אף אם יחלוש לבו לא ישמע כלל וכההיא מעשה דרבא שנדחק לו אצבעו תחת הספסל בעת לימדו והיה נובע דמו מאצבעו והוא לא הרגיש כלל ולא ידע מזה כאומרם ז"ל (שבת פ"ח.) וכדומה בכל בחינות העבודה בהמעטת כוחי נפשו ומעמקי מורשי תאות לבבו או בנתינת צדקה יותר מכוחו וערכו ובהזדמן לו עני הרעב לחם יתן לו כל אשר ימצא לו ולא ישגיח אם נשאר לו עוד על מזונו או לא, ובזה הקב"ה כביכול ברוב חסדיו מעלה עליו כאלו הקריב נפשו ממש כי באמת זה גדול יותר מהקרבת נפשו במזבח. כי כאשר יקרב על המזבח, פעם אחד יתן את נפשו ולא יותר, וזה בכל עת ורגע נותן את נפשו בביטול כוחי תאותו החזקים שהוא גבורה גדולה ועגמת נפש גדול להמעמיקים בה.

י״זצא ולמד מה שאמרו ז"ל (בתורת כהנים מובא בילקוט רמז תמ"ז) במנחת עני שנאמר בו ונפש כי תקריב שמעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו, והטעם כי זה באמת נפשו שאפשר אין לו כי אם זה המעט קמח לחיות ברעבון נפשו ונוטל מזונו מפיו ומקריבו לה' הרי באמת נפשו הוא מקריב. וכל בכל המעטת כוחותיו לה', באהבה לאל עליון. ואכן בזה יהיה לבו נכון בטוח בה' אלהיו כי יגמור בעדו ולא יארע לו דבר רע מזה חולי או כאב בגופו ואבריו אם הוא באמת לשמו יתברך, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ה') והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים ל"ב, י') זה הוא דבר אחד בבחינת מסירת נפשו.

י״חועוד דבר המועיל מאוד לכפרת עוון הוא הרוח נכאה ולב נשבר ונדכה באמת לפני ה' בהכנעה ובושה ומורא, כמאמר הכתוב (תהלים נ"א, י"ח-י"ט) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה וגו' וגם זה הוא ענין המעטת הנפש לפני ה', כי טבע האדם להתגדל ולהתגאות בעולם כי בזה נברא כמאמר חז"ל (חגיגה י"ג:) מלך שבחיות ארי מלך שבבהמות שור וכו' ואדם מתגאה עליהן. ואדם אשר ירצה להשפיל נפשו ולהכניעה שלא תרגיש שום גיאות צריך לזה יגיעה רבה ועבודה יומם ולילה בשכל גדול, כי הלא לכל אדם אם תשאלנו אם הוא ענותן תיכף ישיב אמריו לך כי הוא עניו שאין עניו כמוהו וכל אדם מישראל השפל והנבזה הוא גדול ממנו בעבודה לה'. אבל זה הוא רק בפיו ובשפתיו, ולבו רחוק מזה כרחוק מזרח וגו'. וסימן מובהק לזה הוא מה שהתורה שבחה בזה את אדון הנביאים משה רבינו ע"ה שהוא עניו מאוד מכל האדם הוא ולא אחר. וקצת סימן שידע האדם בנפשו אם זכה לקצת מדת ענוה זה יתן על לבו, אם באמת שוה בעיניו שכל העולם כולו יאמרו עליו שזה האיש הוא איש חסד ומפואר במעלות ומדות טובות או שיאמרו עליו ההיפך שזה הוא רע מעללים אין בו מתום איש רע ומדון והוא כולו שקר וצבוע הוא בכל מה שעושה. אם זה באמת שוה בעיניו שלא יגיע לו שום הנאה קצת דקצת בשבח והלל אותו, ולא ירע לבבו כלל בשמעו שאינו חשוב לכלום בעיני הבריות. ואף אם ידמה לו ששוה אצלו, אם לא ניסה בזה ששמע משבחו ולא נהנה כלל ושמע מגנותו ובזיונו ולא הרע לבבו בזה, שקר הוא מה שנדמה. אך אם ניסה בזה אחת ושתים והוא באמת שוה לו מכל וכל, וזה מכל שכן שאינו חומד וחושק לשום דבר כי ענוה הוא בחינת מה, ש-מה הוא, ואינו רוצה ואינו מתאוה שום דבר בעולם, אם זכה לזה הרי קנה בנפשו מדת ענוה במקצת. ואמנם באמת כי לא עליך המלאכה לגמור כי אף אם לא יזכה לזה, לא יניח מלעשות ככל אשר יוכל להבין במיעוט ערכו וקטנותו כלי ריק וחסר עומד בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות ברוך הוא, ולהרגיל עצמו תמיד במעשה והעיקר בלב וכאשר יתחיל להתיגע בזה יראה בעיניו על אחת כמה וכמה שהוא רחוק מזה, כי אף כאשר ידמה בנפשו שאינו מרגיש כלל אם הוא אדם, וכשיבוא לביתו של חבירו ולא ינהוג בו כבוד הראוי לו ולא יחשיבנו בעיניו, מיד ירע לבבו אחרי ענותנותו. כי עומק בחינה זו היא עמוקה מני ים ולא ידענה אדם כי אם אחרי התיגעו עליה ימים ושנים, וכשיגיע לרוח נשבר ונדכה באמת כאשר יוכל יחשב לו לכפרת עוון הרבה.

י״טולזה יאמר הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל, לפקודיהם כלומר כשתקבל חשבון בנפשך מראש בני ישראל שהוא כביכול מלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הראש על בני ישראל לפקודיהם לחסרוניהם של בני אדם הממרים ח"ו במאמר פיו לעבור על רצונו אחת ושתים כאמור, הנה אין כפרה לזה כי אם ונתנו איש כופר נפשו לה' שיכפר בנפשו לתת אותה לה' במסירת נפשו כי הלא גם זה קטן דקטן בערך הוא בהערכת המבייש והמתבייש ח"ו. כי הקב"ה נקרא מלך עלוב כביכול שהוא מתבייש ח"ו ממעשה בני אדם. וחוץ לזה האם נפש האדם שבו שלו הוא, הלא כביכול הוא בראה יוצרה אף עשאה ונתנה לו. וכאשר יתן לו נפשו, שלו הוא נותן לו, רק שעל כל פנים כיון שאין לו יותר אין לו נכבד מנפשו ימסרנה לו. ואכן כי לא שיהרג או ימסרנה להורגים כאמור כי אם בפקוד אותם שיחסר תאות נפשו ולבו ככל אשר יוכל לכבוד ה' באמת כאשר אמרנו וזה הוא מסירת נפשו לאל עליון ומקובל וערב לפניו כשהאדם ממעט תאוותו לכבוד קונו. ולא תאמר שח"ו יגיע אליך רעה על ידי זה בחולשת כוחותיך והמעטת ושבירת התאוה, לא כן כי ולא יהיה בכם נגף בפקוד אותם, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח', ה'), והקב"ה ברחמיו יעזרהו על דבר התשובה ויתן לו כח לתשובתו כמאמר הכתוב (דברים ל', ב'-ג') ושבת עד ה' אלהיך וגו' עד ושב ה' אלהיך את שבותך כלומר שהאדם אין לו כי אם חשק הלב והתאותו לעשות תשובה וזה ושבת עד ה' אלהיך שאתה תבחר ותקרב לעשות תשובה, אבל אחר כך הקב"ה יעזרך ויתן לו כח וחיזוק לתשובה וזה ושב ה' אלהיך את שבותך שהוא יגמור בעדך אל התשובה, ועל כן לא יהיה בכם נגף בפקוד אותם. ולזה אומר הכתוב,