באר מים חיים, שמות ל׳:ט״וBe'er Mayim Chaim, Exodus 30:15
א׳העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט וגו'. פירוש שגם מי שהוא באמת עשיר הן עשיר בתורה והן בדעתו וממונו, לא ירבה ויגדיל לבבו בזה להיות דעתו ורוחו גבוה עליו כמעשה בלעם הרשע שנשתבח ברוח גבוה. והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר וגו'. כלומר העשיר הזה לא ימעיט הדל בלבו לומר כי כבר די לו בענוה הזו. רק מאוד מאוד הוי שפל רוח ובכל יום ויום יהיה דל בלבו יותר ויותר לא ימעיטנו מקרבו. והא לך ראיה מדוד שהיה מלך ישראל, וגם מלך הגוים. כי הרבה כרכים כבש, הרבה מדינות היו לו לעבדים. ובכל זאת אמר (תהלים ק", כ"ב) כי עני ואביון אנכי. כי באמת באדם על הארץ זה שיש לו אינו שלו כי הכל מתת אלקים הוא, וכל ימי חייו אין לו בעצמו מחוט ועד שרוך נעל, כי זה שבידו הוא למי שהכל שלו, ויוכל להיות שבין יום ובין לילה אבד, ואיך יתגאה בדבר שאינו שלו אף בדרך שאלה, כי אחר הרגע יבוא מי שכל זה שלו ויקחנו מאתו. ובזה יקנה בלבבו רוח נמוכה. וכבר אמרו חז"ל (סוטה ה':) כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקב"ה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן וכו'. וכאשר כתבנו שזה המועיל מאוד לכפרת עוון האדם. כי כאשר יכנע לבבו בקרבו, בזה נכנעין ונשברין כל בחינת הקליפות אשר סבבוהו מעת חטאו, והכל ממחצית השקל. כי כאשר יתן אל לבו בחינת מחצית השקל, שנזכר שאפשר יש בידו עוון כל העולם בהכרעתו אותם לחוב ח"ו בחטא אחד משלו וזה יוכל להיות אפילו באדם הנשמר מחטאים כי אי אפשר שלא יבוא פעם אחד מיום הולדו לידי חטא ואפשר היה אז העולם עומדין במחצית השקל והוא הכריע לחוב, ומוכרח הוא לכפר בעד כל נפש בית ישראל שהוא חב בדמיהן לגרום רעתן ח"ו. ועל כן בזה יהיה לבבו נשבר ונדכה, וזה יהיה לכפר על נפשותיכם כי גדולים נמוכי רוח וכו' כאילו הקריב כל הקרבנות כנאמר.
1
ב׳גם יאמר והדל לא ימעיט על דרך המבואר אצלינו במקום אחר. כי אף שמדת הענוה היא המדה החשובה בעיניו יתברך יותר מכל המדות כמאמר חז"ל (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן שנאמר (ישעיה ס"א, א') יען משח ה' אותי לבשר ענוים. חסידים צדיקים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדולה מכולן. ולהיפך בגסות הרוח שהוא גבהות הלב אמרו (בסוטה ה'.) שהוא חמור יותר מכל המדות רעות וכמה הוא נבזה ומאוס ומתועב לפני המקום ברוך הוא עד שאינו יכול לדור בשכונתו כלל. מכל מקום הנה נמצאת לפעמים בקדושה והיא משובחת מאוד שעל כן לא נימנית במצוות לא תעשה היא וכל המדות רעות, כי כל המדות אף שהם יותר חמורים מהעבירות גופייהו כאשר העיד בזה איש אלקים מרן מה"ר חיים ויטאל ז"ל בשער הקדושה בתחילתו. מכל מקום לפעמים הם נלקחים אל הקדושה ואז המה חשובים ונפלאים מאוד. שעל זה אמרו חז"ל (קהלת רבה ג' פסוק י"א, ג') בפסוק (בראשית א', ל"א) והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה היצר הרע, שהוא טוב מאוד. והוא כשהאדם זוכה להפך המדות רעות שבו לשוב לעבוד עמהם עבודת שמו, נאים הם ומשובחים וטובים מאוד כאשר כתבנו בזה במקום אחר. (רק הסמ"ג מנה במנין הלא תעשה גסות הרוח כמו שכתב בדבריו (לאוין ס"ד) וזה רק להמשתמש בה בעבירה כנזכר ולא כשהיא בקדושה).
2
ג׳ועל כן נאמר ביהושפט מלך ישראל (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה', כי אם יחשוב האדם בלבו שהוא וכל מצוותיו אינם נחשבים לכלום, הנה כן יעשם שלא לדקדק בהן אם יהיו נעשים על צד היותר טוב או לא ובלא לב ולב. כיון שגם אם יעשם בדקדוק, אינם נחשבים. מה לו לדקדק בעשייתם. ולפעמים ישמט ידו ולא יקיימם כלל למיעוט ערכם בעיניו. אבל אם יחשוב האדם בקרבו שבמצוותיו גורם תענוג ונחת רוח גדול לפני מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, וגורם על ידיהם יחודים וזיווגי מאורות השמים למעלה ליחד המדות ולגרום זיווג בארבע אותיות שם המיוחד ולעשות מהם קישוטין מופלאים ונוראים לשכינת עוזינו וכל מצוה ומצוה וכל תפילה מתפילתינו עולה ויושב בראש אלהי צבאות בכתר ועטרה על ראשו, והוא כביכול מתעטר ומתפאר בהם ועושה אותם עטרה לראשו כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שממעשיך נעשים פאר ועטרה לראשו כמו שמבואר מזה בדברי חז"ל (חגיגה י"ג: ובתוספות שם, ובשמות רבה כ"א, ד' ובזוה"ק בשלח נ"א.) גודל הכתרים הנוראים שנעשים למלך עולמים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא ממעשה מצוותינו. וכל העולמות עליונים מקבלים ברכה ושפע ורחמים וחיים ואורות מאירין בשמים ונעשים מלאים זיו ומפיקים נוגה על ידי מצוותינו. ובהעלות אדם זאת על לבבו הלא כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן הוא יבער ויתלהב ויקד כיקוד אש ממש ויותר לרדוף אחר כל מצוה ומצוה בכח שאין לו קץ ובכח שאין לו הפסק וכארי ישאג וככפיר יתן קולו תמיד מקירות לבבו לרדוף כקורא בהרים לחפש אולי יקרה לו איזה מצוה ממצוות ה' לקיימה בכל לבבו ונפשו ומאודו בכל אבריו וגידיו בכל עוז ותעצומות ולדקדק עליה שתהא נעשה על צד היותר כשר ומהודר וטוב ויפה. ולא יעצרנו ולא יעכבנו גשם ושלג ולא ממון ובית ואשה ובנים, וכל שיש לו בבית ובחוץ כלא וכאפס ואין יהיה נחשב לו נגד עשיית וקיום מצוה אחת. ומי גבר יחיה ויוכל לפרט זאת בשפתיו כל ימי חייו, או לכתוב על הנייר בדיו, אם היה אדם רואה מצוה אחת בשמים בגדולתה, איך היה רודף כמשוגע יומם ולילה באין לחם ומים לחפש אחר מצוה הקטנה שבקטנות ולא היה מרגיש כלל אם הוא בגוף והיה שוכח לגמרי מנשיאת אשה ואכילה וכל צרכי העולם והנה גבהות הזה הוא מעולה ומשובח מאוד אחרי שבא מזה לעבודת ה', והאמת כן הוא שכל מצוה חשובה למעלה ככל הנזכר אם היא נעשית כראוי באהבה ויראה ומחשבה טהורה ונכונה בדיבור ומעשה.
3
ד׳ואמנם זה הגבהות אינו אלא טרם בואו לקיים המצוה בכדי שעל ידי זה יתלהב אל המצוה, אבל בעת קיומו המצוה ומכל שכן אחרי כן כשיחשוב שעשה איזה עשיה ותוגדל לבבו על שערה אחת להיפך מקודם שעשה המצוה, פיגול הוא לא ירצה והוא ומצוותיו אינם נחשבים והלואי שלא עשאה משיעשנה ויחשוב בתפארתה כי אש עד אבדון תאכל. כי אדם המקיים המצוה כראוי, הנה כל המצוות הם התדבקות אלהות מה שאדם מתדבק עצמו אליו ברוך הוא על ידי קיום מצוותיו כי הוא יתברך נעלם במצוותיו כי כל מצוה הוא רצונו שרצה שנעשה זאת והוא ורצונו אחד וכשאדם מקיים מצוה אחת הרי מתדבק בה' אלהיו, וכשאדם מתדבק בה' זה הסימן בראשון וראשונה שנעשה נכנע ושפל ברך ולבו נשבר ונדכה לשברי שברים, כי הבא לחצר המלך הפנימית, ואף אל שער המלך כשאדם בא, לבו נשבר ונכנע. מכל שכן המתדבק במלך המלכים ברוך הוא, שאין הקב"ה שוכן כי אם את דכא ושפל רוח. ואיך יצויר בנפשו שקיים איזה מצוה אם אינו נשבר לבבו ונדכה עד דכדוכה של נפש אחרי עשותו המצוה. כי מי שלבבו יראה איזה ניצוץ כל דהוא מחיות אלהות באמת, הרי יכנע ויקטן וישבר לבבו באמת לידע כי עדיין לא נגע בעבודת שמו יתברך לא מניה ולא מקצתיה כראוי לעבוד למלך גדול ונורא כזה. כי הלא אפילו אם יעבוד יומם ולילה היש בו די לצורך עבודת מלך גדול ונורא כזה הטוב והמיטיב ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו וכמצבייה עביד בחיל שמיא, ולולי שהקב"ה הוא הטוב האמת, ובאמת שהוא מקבל מצוות עמו בני ישראל אם נעשין כראוי בכל לבב כאשר יוכל האדם, להיות נעשין פאר ועטרה לראשו וככל אשר הזכרנו. אבל זה הוא ברוב חסדי המקום ולא מצדינו, כי עדיין לא עבד אדם מעולם כראוי לעבוד לו. אף לפי ערך עבודה אנושית קשה לעובדו ככל הראוי מאדם לעובדו, כי הלא אין שיעור וערך לזה, רק על כל פנים הקב"ה מקבל באהבה אם נעשים על כל פנים ביגיעה הראוי ודקדוק רב שיהיה על צד היותר טוב יפה ומהודר ובמחשבה דיבור ומעשה ביראה ואהבה ושמחה רבה והכל בחסדו לא עבור צדקותינו.
4
ה׳אשר על כן כאשר יוגדל לב האדם אחר המצוות על שערה אחת מכאשר היה, לא פגע ולא נגע כלל בהמצוה לא מיניה ולא מקצתיה. וגם אם לא הוגדל במצוה רק שלא נכנע לבבו בהמצוה, גם זה הבל הוא. רק קודם עשותו המצוה נכון ונכון טוב וטוב להעלות בלבו כל מיני גבהות בהמצוה כי באמת הקב"ה מקבל ברוב חסדיו באהבה כל מצוה כשנעשית כראוי להיות נעשה ככל אשר הזכרנו, ועל ידי זה יעשה המצוה לפי ערך כוחו ככל אשר יוכל באהבה ושמחה באימה ופחד לומר מה אני גורם במצוה זו כתר הכבוד לקוני ושאר הדברים שהוזכרנו ממילא תפול עליו אימה ופחד, ובלבו יוגדל אף על פי כן האהבה והשמחה שזוכה לעשות כל אלה בחסדי המקום ויעשנה על צד היותר טוב, ובזריזות היותר אפשרי, כי תצמא נפשו ויכמה בשרו לאהבת המצוה עד אין קץ וערך וכמעט שיחלה חולת אהבה על מצוה אחת, כשלא יקרה לו כל כך כאשר עם רצונו. ואפשר לזה רמזו חז"ל (אבות ב', י"ח) שאמרו ואל תהיה רשע בפני עצמך, כי כאשר האדם יהיה רשע בפני עצמו אם כן הלא כל מצוותיו להבל ותהו נחשבים, כי (תהלים נ', ט"ז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו', וזבח רשעים תועבה (משלי ט"ו, ח'). ואם כן מה לו לעשות המצוה או ללמוד תורה וכדומה. ועל כן אסור לאדם להיות רשע בפני עצמו.
5
ו׳ולזה אמר כאן והדל לא ימעיט כלומר כי מי שהוא עני בדעתו כלומר שהגיע קצת לבחינת הענוה על כל פנים לא ימעיט את עצמו מכל וכל להיות רשע בפני עצמו כי אדרבה אל המצוות צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם כמאמר חז"ל (סנהדרין ל"ז.) וכל העולמות תלוים עליו. ואם יעשה מצוות כתקנן הרי מרבה שפע אור ומחיה את כל העולמות, ולהיפך ח"ו כשיעבור עבירה, ממעיט האור והשפע מכל העולמות עליונים ותחתונים וח"ו כולם מקללים אותו על אשר חיסר לחמם והשפעתם כאמור (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום וגו'. ועל כן כל העובר על הפקודים בעת שהוא עובר עליהם לעשותם, העשיר בדעתו לא ירבה שלא יתגדל על ידיהם ח"ו לומר שעשה מצוות רבות כראוי יתר על חביריו ותוקד לבו בקרבו על זה, והדל בדעתו לא ימעיט לומר שמצוותיו אינם נחשבים לכלום, ושניהם לא ירבו ולא ימעיטו ממחצית השקל הוא בחינת הבינוני, והוא כמו שאמרנו. שקודם המצוה יחשב בעיניו עשיות המצוה כעל כל הון רב, לרוב גדולת ה', כי הקב"ה ברחמיו מקבל המצוות הנעשים כראוי במאוד מאוד. ובעת עשותה ומכל שכן אחריה, יוכנע וישבר לבבו לומר כי הוא עדיין לא התחיל לעשות כראוי לעשות למלך הכבוד. כי כשיעשה מצוה אחת קצת באמת, ממילא ידבק לבו קצת בה' ויכיר גדולת הבורא במקצת ואז יוכנע לבבו מכל וכל לומר איך אלך ואעבוד את ה' במסירת נפשי ממש, כי עדיין לא התחלתי על אחת מני אלף. ונחזור לענין שמדבר בעושי תשובה על ידי כניעת ושבירת התאוה ועל ידי הכנעת הלב ברוח נמוכה. ולזה מסיים הכתוב,
6