באר מים חיים, שמות ל״א:י״גBe'er Mayim Chaim, Exodus 31:13

א׳ואתה דבר וגו' אך את שבתותי תשמרו וגו'. כבר היו דברינו בביאור מקראי קודש הללו בכמה אופנים שונים בחיבורנו סידורו של שבת (חלק א' שורש ה' ענף ב' ובחלק ב' בהקדמה דרוש ה' פרק א' עיין שם). ועוד לאלוה מילין לבאר מה שעוררו חז"ל בזה (שבת ס"ט:) באומרו שבתותי לשון רבים ושאר דקדוקים שנתבארו שמה. ואמנם הנה נודע ליודעי בינה כי שבת קדשנו נחלק לשלושה בחינות בסוד חיוב השלושה סעודות שבה כמבואר בזוה"ק (יתרו פ"ח.) סוד כל סעודה וסעודה אל מה היא רומזת במקור שורשה בעולמות עליונים כפי חילוקי המאורות והיחודים והזיווגים והברכות הנשפעות בעידן כל סעודה ביום שבת קודש. והרב הגדול המובהק מהרמ"ק בספר הפרדס שלו (בערכי הכנויים כנוי שבת) ביאר היטב כל חילוקי היחודים בהשלושה הללו. ואמר כי ליל שבת מכוונת על שם יחוד יסוד ומלכות (והוא בחינת זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו הנאמר בקבלת שבת בלילה כי זכור הוא יסוד והוא "אח" של אחד בסוד ספירה התשיעית והד' הוא המלכות, הרי בדיבור אחד נאמרו כנודע. ואפשר על כן אנו אומרים קודם קידוש היום רבון העולמים וכו' מלך אדיר מלך ברוך וכו' ואחר כך אשת חיל. כי היסוד נקרא מלך בסוד יוסף שהיה מלך ואמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ג, ב') בפסוק (תהלים מ"ח, ה') כי המלכים נועדו וגו' זה יהודה ויוסף וכו'. ואשת חיל היא הכלה הכלולה סוד המלכות והוא יחוד יסוד ומלכות בסוד שבת שלום שאומרים אז. כי שלום הוא, ביסוד. ושבת, מלכתא. ועל כן אומרים אז שלום עליכם וכו' בואכם לשלום וכו' הכל לרמז על אור הזרוע לצדיק בעת ההוא כאמור) ויום השבת הוא היחוד סוד תפארת ומלכות ובו נכלל כל הששה קצות (ועיין בחיבורנו סידורו של שבת בסוף שורש החמישי בחה"ר שם ביארנו בבחינת כל השבחים והודאות הנאמרים. הכל לרמוז על בחינת התפארת אשר יפארו ויברכו לאל כל יצוריו ביום השבת כי היא חדוותא דעילא ותתא ואז השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו בהלו נרו יתברך על ראש כל העולמות כולם במה שמאיר ומופיע ומפיק נוגה מזיו אור הדרת תפארתו לכל נבראיו שברא בששת ימי המעשה. כי מיד אחר הבריאה בכללה סוד יחוד שמים וארץ אז הברכה שורה על דבר שלם, ומברך ומקדש ומאיר לבריותיו אשר ברא בסוד שבת הגדול ליום שכולו שבת שבו עיקר הברכה והשמחה תכלית כל התקוה, לפי שאז יהיו העולמות ביחודא שלים ואז כביכול הקב"ה מתיחד בהם ומתעטר עמם ועושה אותם עטרה לראשו להשפיע להם ולהעניקם מזיו ברכותיו כאשר יוכלו שאת, שלזה ברא הבריאה כולה להיטיב להם מטובו. וכן בכל שבת ושבת שהוא מעין עולם הבא שהקב"ה כביכול מתיחד עם עולמו ומאיר להם ומשפיע להם כל טוב וברכה על ידי היחוד הנגמר בששת ימי המעשה סוד בריאת שמים וארץ וכל צבאם שהוא עיקר היחוד השלם. ובשבת הם מתיחדים ומתקשרים באור שפע האלהי השופע עליהם ומקבלים כל בחינת שפע האור ותענוג ושמחה, והאל הטוב שמח במעשיו במה שנתקבצו ביחוד לקבל ברכתן. ויחוד שמים וארץ הוא יחוד תפארת ומלכות כנודע), ואחר כך בהיות שניהם כאחד אז עולים ויושבים בחיק אביהם ומתעטרים במדת הבינה והחכמה כלולה בה והוא הנקרא שבת הגדול ומרומז במלת שבתון. כי שבת לבד מורה על מלכות כשנתיחדה ביסוד (בסוד שבת שלום הנזכר) והוא"ו רומז על התיחדה עם התפארת ונכלל בו ו' קצוות, והנו"ן שבשבתון מורה על הבינה בחינת חמשים שערי בינה וכו' ומסיים לבסוף בזה הלשון: נמצא שבתון כלול מג' שבתות שבבינה ובהיות היחוד הזה משלושה מדות הללו הנה נתיחדו על ידי הבינה חכמה ועל ידי התפארת ו' קצוות והמלכות בעצמה ולזה נקראו כולם יחד שבתות הרבה וכו' עד כאן. והנה הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תמורה) כתב וזה לשונו: אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם וכו' ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם וכו' הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה וכו'.

ב׳וגם אנו נאמר שעם היות נעו מעגלותיה לא תדע מכל מקום נראה כמציץ מבין החרכים בטעם כל דהוא מה שעשה שמו יתברך במצוה אחת שלושה מעלות זה על גבי זה. והוא כי הנה היוצא מתוך החושך הגמור באישון לילה ואפילה אם יבא פתאום אל האור המאיר ובא באור גדול וחזק בהבהקה נפלאה וחזקה לא יוכל אותו האיש לסבול את אורו כי רב הוא ויכהה מאור עיניו כי מחושך הוא בא ולא יסבול פתאום אור גדול, אם לא שירגיל עצמו במעט מעט אור אחר אור תחילה אור קטן ואחר כך במעלה מעלה עד אשר יעמוד נגד אור המבהיק ומופיע ולא יזיק לו, למען יוכל ראות בו. וכן בשבת קדשנו אשר נשמת האדם בא אליו מתוך החושך הגמור דאגת ועצבון ימי החול ושליטת בחינת החיצונים, ואם יתראה פתאום באור החזק המאיר ביום שבת קדשנו לא יוכל אדם לסובלו. ועל כן מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית שמאיר ובא ממדריגה למדריגה תחילה אור קטן ואחר כך אור גדול וגדול הימנו, שיוכל האדם לסובלו. שעל כן שבת במרה נצטוו, כי לא היו באפשרי שיקבלו פתאום אור התורה בכללות על הר סיני בהיותם יוצאים מחשכת מצרים. ואיך פתאום יראו קולות וברקים האלה ואורות ה' שהיה שופע עליהם בקבלת התורה וכמבואר בזוה"ק (בשלח ס'.) כי לצד שהלכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים זו תורה על כן ולא יכלו שוב לשתות מים זו תורה כי מרים הם בעצמם. וכאשר כתבנו שאי אפשר להניצפן בחושך לקבל האורה פתאום. ועל כן נתן להם הקב"ה כביכול שם את יום השבת ובמצוה זו האור בא ועולה מעלה מעלה באופן שיוכל האדם לקבלו, ומזה יריחו ריח טעם מצות ה' ונועם קדושתו יתברך, ויאיר להם אור ה' שיוכלו לעמוד במעמד הקדוש ולקבל עול תורתו ומצוותיו. ותראה שאף על פי כן יצתה נשמתן בשמעם דבר ה', ואכן במצות השבת הקדום להם על כל פנים היו יכולים לעמוד טרם בוא דבר ה' לראות האורות והלפידים ולשמוע את קול שופר, והכל אורות עליונים הם. וכן עד עתה אור שבת מתנוצץ פעם אחר פעם כדי שיהא כח בגוף האדם העכור לקבל האור ההוא, וממנו מתברך בכל ימות השבוע לקבל גם שם אורו יתברך כאשר יוכל על ידי התורה ומצוות ה' שלא יכלה נפשו באור נעימות מצוות ה' להמתענגים בה. ועל כן היה בבית עולמים חלוני שקופים אטומים ואמרו חז"ל (במדבר רבה ט"ו, ב') שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים שיהיה האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם וכו'. כי האור צריך שיצא בתחילה במקום צר שלא יתגלה אורו בפתע פתאום ויחשיך עפעפי עין הרואה מלהסתכל בו. ועל כן הוא מאיר במעט מעט ממקום צר והולך ומתרחב, והוא דמיון העושה פי משפך קטן כדי לקבל על ידו רוב המשקה הנמשך אל תוכו.

ג׳ומול זה רומזים אותיות התורה הקדושה שכל אות ואות הוא צינור מיוחד להמשיך לתוכו מלעילא לתתא רוב הברכה וההשפעה, ואם קטן הכמות הוא רוב האיכות בו המקבל תחילה במעט מעט עד אשר מאיר לכל העולמות כולם. ועל כן נקרא אות שהוא אות וסימן לדביקות ישראל עם שמו כביכול שעל ידו מתדבקים ישראל באלהיהם על ידי קיומם אות אחת מהתורה הקדושה, ועל ידו יורד ונמשך כל בחינת הברכות ושפע מאתו יתברך לעמו ישראל בקדושתו. ועל כן השבת קודש נקרא ביחוד אות כי הוא אות ודאי לדביקות ישראל בה' אלהיהם ולהשפעת כל הברכות והאורות על ידו במעט מעט כי כל שיתא יומא מניה מתברכין. ובזה יכירו וידעו כי מאתו הוא מנוחתם והוא המקדשם במצוה זו ועל מנוחתם הזה יקדישו את שמו באהבה בראותם נועם חביבתו לעמו, שמתנהג עמהם כאב עם בנו הקטן באהבה להאיר להם מעט מעט כאשר יוכלו שאת.

ד׳ולזה אמר הכתוב כאן את שבתותי תשמרו בחינת שבתות הרבה. שבת דמעלי שבתא, ויום שבת, ומה שלמעלה במוסף השבת, ובמנחה. כי כל אלה חילוקי שבתות יש בשבת אחד באורות המפיעין למעלה למעלה. ואל תתמה על החפץ לומר על מה עשה כן אלהינו יתברך שמו לשלוח אורו במעט מעט, ולא כל האור תיכף בהתחלתו, והלא חפץ חסד הוא. כי אות היא ביני וביניכם וגו' לדעת כי אני וגו'. כלומר כי היא בבחינת אות וצינור לקבל הברכה והאורה במעט מעט די אשר תוכלו שאת אחר יציאתכם מן החושך, ולדעת בזה כי חיבתכם לפני הי אני ה' מקדשכם במצוה זו כלומר שאני מקדש אתכם במצוה זו דייקא לפי כוחכם וטבעכם ממטה למעלה.

ה׳ועל כן תחילה ושמרתם את השבת. לא אמר את יום השבת. לרמז על שבת דמעלי שבתא היא ליל שבת המכונה הכל אל המלכות בסוד חקל תפוחין קדישין. כי כל עליית ליל שבת הוא לצורכה והוא סוד הה' ה' אחרונה שבשם הוי"ה, ועל כן השבת בה"א. כי קודש הוא לכם. הוא בחיריק דייקא, לרמז אל המלכות סוד נוקבא. מחלליה מות יומת וכל העושה בה מלאכה וגו'. הכל בחינת נוקבא. וגם בה העושה מלאכה מות יומת ונכרתה וגו'. ואחר כך הולך ממדריגה למדריגה ואומר ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה'. תחילה שבת לבד, ש' בת. בת היא הנוקבא המתיחדת עם התפארת הכלול משלושה אבות סוד השין כמו שאיתא בדברי האר"י ז"ל. ואחר כך שבתון הרומז להתיחדם בבינה ומשם אל החכמה שהוא קודש לה' והוא בחינת היחוד מכל העולמות וכל המאורות והמדות כולם מתיחדים ומתקשרים ומקבלים שפע אור גדול מעילת העילות ברוך הוא ונשפע לכל העולמות ברכה ושמחה ותענוג ונחת רוח פרנסה דנשמתא פרנסה דגופא לעמו ישראל הכלולים מהכל ומקרבין את כל בחינת הקדושה מכל נבראי מטה לעילת עילתא ברוך הוא ומשם מקבלים כל ההשפעה תחילה אליהם ומהם לכל נבראי עולם כאמור בדברינו במקום אחר.

ו׳ועל כן סיים ביני ובין בני ישראל אות היא וגו' כי עיקר אות השבת הוא רק לישראל לבד כמאמר חז"ל בזה (ביצה ט"ז.) כל המצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל וכו'. וכן הוא בזוה"ק (יתרו פ"ח: פ"ט.). והוא כי אור השבת להיותו גדול כל כך בבחינתו, אף התחלה שבו לא היה אפשר להנתן כי אם לישראל שנשמתם וחיותם חלק אלוה ממעל יוכלו הם לקבל האורה על כל פנים במעט מעט. מה שאין כן שאר כל היצורים והנעשים על פני האדמה אי אפשר להם כלל שיקבלו הם אור השבת אף הקטן דקטן שבו. רק שישראל הם המחלקים מברכתם ואורם שפע אור וחיות לדרי מטה. כי הרי אין ברכה בעולם כי אם ברכת השבת, וכל שיתא יומין מניה מתברכין. ומאין היו נוטלין כל צבאות מטה חיותם ומזונם תמיד אם לא על ידי עמו ישראל הכלולים מכל הנבראים ומכל העולמות שלמעלה ושלמטה ומהם מתחלק מזון וטרף לכל. ועל כן בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא לכל צבאות עליונים ותחתונים כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (חלק ראשון שורש החמישי ענף החמישי) עיין שם.

ז׳עוד יתבארו מקראי קודש הללו על פי אשר הארכנו בתחילת חיבורנו הנזכר בסוד קדושת שבת העולה היא למעלה מכל קדושת החגים והמועדים שצוה ה' אלהינו אותנו. כי בכולם אור הברכה והשמחה שופע בו על ידי כח מעשינו ועבודתינו להזמין ולקרוא את הקודש אל המדות ואורות עליונים ומשם על שורש נשמותינו להתברך באור שמחת יום טוב, ועל כן נקראים מקראי קודש שבני ישראל קוראים את הקדש ומזמנין אותו בכח העבודה. מה שאין כן יום השבת הוא קודש לה' קדוש מעצמו ואור ה' מאיר ומופיע בו בחסדי אלהינו יתברך מעצמו בלי שום אתערותא מאתנו. שעל כן בימים טובים אנו אומרין מקדש ישראל והזמנים מקדימין קדושת ישראל למועדי הזמן לפי שהם מקדשין הזמנים בקדושתם כמאמר הכתוב (ויקרא כ"ג, ב') אשר תקראו אֹתָם במועדם. ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה.) אשר תקראו אַתֶם כי הם המקדשין המועדות. מה שאין כן בשבת לא נאמר כי אם מקדש השבת כי הקב"ה הוא לבד המקדש השבת בלי אתערותא מאתנו. והבאנו שם חבילות מאמרי חז"ל בזה מזוה"ק ומקבלת מרן הרב האלקי האר"י זללה"ה ושארי המקובלים עיין שם. וכעת אפשר לומר שזה הוא החילוק בין רבי יהודה ורבי אבא הנזכרים בזוה"ק (יתרו פ"ח.) שרבי יהודה אמר בעי לאתענגא בהאי יומא ולמיכל תלת סעודתי בשבתא בגין דישתכח שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא, הרי שצוה להתענג ולאכול בכדי להמשיך על ידי אכילה זו שבעא וענוגא מהאי יומא בעלמא. אבל רבי אבא אמר לאזדווגא באינון יומין דלעילא דמתברכין מהאי יומא והאי יומא מליא רישא דזעיר וכו'. כלומר שהאי יומא ממילא מליא רישא דזעיר מטלא דנחית מעתיקא וכו' בכח קדושת היום לבד. ואנן צריכין לאזודווגא שם ולהראות שאנו שמחין בשמחתו, כאשר מסיים שם תא חזי בסעודתי אלין אשתמודעין ישראל דאינון בני מלכא דאינון מהיכלא דמלכא וכו'. מורה באצבע שהסעודות הללו אינם כשאר סעודת יום טוב לכוון להמשיך בזה איזה אור מלמעלה כי אם אשר בזה ניכר שאנחנו מבני היכלא דמלכא. ועל כן בהיות שהזמן גורם מעצמו לאורות עליונים נפלאים גדולים וכל העולמות מתמלאין שפע אור גדול בתכלית המאורות והשמחות וצור העולמים ברוך הוא רצונו מאוד אז בשמחת כל העולמות כי יום שמחות הוא לפניו להאיר אל העולם מטובו, כי הוא מעין עולם הבא שיאיר הקב"ה על עולמו באורו להנאות את כל העולם מטובו. ועל כן צריכים אנו לאזדווגא שמה לשמוח בו להתענג בתענוגים האלה אשר בשמו נגיל כל היום בדביקות שפע האלהי הנעשה על כל אדם מישראל בכל עידן ועידן לפי ערך האור המאיר בו ולשמוח בו בתענוג אכול ושתה בכדי שכל הבחינות שבעולם ישמחו ויתענגו מנועם זיו קדושתו המאיר אז בכל העולמות כאשר הרחבנו הדיבור בזה בחיבורנו הנזכר (שורש החמישי בחלק הראשון ענף השלישי) עיין שם ותמצא נחת בעזרת ה' יתברך. וממילא מי שאינו מתענג אז, הרי מראה בזה שמץ שיקוצי טינופת גיעולי גופו שאינו מרגיש כלל בשמחת ה' יתברך ותענוגו המאיר לכל העולמות כולם, ומטוב אדוניו לא טוב לו. ועל כן מאן דפגים חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עילאה הוא, דלאו מהיכלא דמלכא הוא ויהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. כי מי שהוא מבני מלכא או על כל פנים מהיכלא דמלכא ודאי שירגיש הנפש בשמחה המופלגת העצומה אז בכל העולמות, ואם שוטה אינו מרגיש משמחה הזו ודאי שאינו אפילו מהיכלא דמלכא.

ח׳ואולם כי חוץ מזו מה שמראה שמץ טינופו בזה, אלא אף ח"ו מכניס חושך במקום אור ועצבון ודאגה במקום אורה ושמחה, ופוגם בעולמות עליונים ועל כן אחזי פגימותא לעילא שח"ו פוגם שם להכניס בחינת העצבון שהוא בחינת הקליפות אל השמחה העמוסה אור הקדושה, ועל כן יהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם, כי הגביר בזה בחינת הקליפות אל שורש נשמתו אשר למעלה והם המוכנים לזה להכות ולהעניש זה דרכם מעולם. והנה בכל דברי הזוה"ק המבוארים הכל סובב הולך על דעה הזו שכל האורות והברכות מופיעים ממילא בלי שום אתערותא. ונראה שגם רבי יהודה ודאי יסבור כן שאין הסעודה באה בשביל להמשיך הברכות והאורות על ידה כי ממילא הם באין ומאירין, והאדם אינו עושה כי אם כפי שהם מאירין כן הוא עושה למטה עבור שמחתו שמחה עצמית במה שמרגיש שמחת ה' יתברך ושמחת כל העולמות. רק כיון שעל כל פנים אם אינו מקיים הסעודה הרי ח"ו אחזי פגימותא לעילא להכניס ח"ו חושך ועצבון במקום אורה ושמחה, וממילא שאינו נמשך בחינת הברכות בשורש נשמתו כי אין הברכה שורה בדבר הפגום, על כן אמר ולמיכל תלת סעודתי כו' בגין דישתכח שבעא וענוגא וכו'. לא שעל ידי זה ישתכח שבעא וכו' רק שאם לא יעשה כן יבטל השבעא וענוגא כי חושך לו ולא אור ועל כן יקיים בגין דישתכח שבעא וענוגא ממילא שלא יבטל האור, והבן.

ט׳ועל כן תראה שהתירו חז"ל (שבת י"א.) להתענות תענית חלום בשבת קודש ואמרו (ברכות ל"א:) שקורעין לו גזר דין של שבעים שנה וכו' וגם בזוה"ק בעצמו (ויקהל ר"ז:) מספר בשבחו של המתענה תענית חלום בשבת עיין שם. ולכאורה לגודל החומרא שמחמיר הזוה"ק בביטול סעודה אחת שיהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם ושארי האזהרות הגדולות ורב גודל הפלגת טובות הצפונות וגנוזות השמור למקיימן המבואר שם ובדברי חז"ל (שבת קי"ח.) שאין ערוך אליהם, איך יבטל זה סעודת שבת להתענות בחלומו הרי יצא שכרו בהפסדו ביותר ויותר. ואמנם כי באמת אין הסעודות נצרכים להמשיך האורות כי ממילא נהרין ונמשכין לכל העולמות כולם, ועל כן אין צריכים להאכילה בדוקא, רק שאסור להראות בו בחינת העצב כלל, אבל אם הוא אינו אוכל עבור חלומו במה שיודע שגזירה נגזרה עליו מן השמים לרעה ח"ו, והוא מוכרח להתענות ביום הזה דוקא לבטל הגזר דין מעליו, הרי כל רואיו יעידון ויגידון כי התענית שמחה ותענוג הוא לו ביותר ויותר להיותו יודע שבזה הוא מקרע ומבטל הגזר דין מעליו, ואילו היה אוכל היום אדרבה היה האכילה ח"ו לצער לו ולעצב, והיה זה גורע באכילתו כיון שבאמת אין האכילה מצטרך להמשיך האורות רק שאסור להראות עצב בו, ואצלו בהיפוך הוא שאם היה אוכל היה מצטער והיה מראה עצב והתענית שמחה ותענוג הוא לו, ועל כן גדלה כוחו למאוד שמקרע גזר דין של שבעים שנה מה שאין כן במתענה בחול, כי על כל פנים כמה רוחו נמוכה ולבבו נשבר בקרבו בראותו ביום שבת קודש שכל העולם כולו אוכלים ושותים ושמחים והוא נפרש מהם ומתענג במה שאינו אוכל, כי אילו היה אוכל היה לו לצער גדול ועתה מתענג במה שאינו אוכל, ואילו כל העולם כולו מתענגים באכילה.

י׳הלא תראה מה שאמרו חז"ל (מועד קטן ט'.) גבי שלמה המלך ע"ה כשעשה החג שבעה ושבעה ימים וביטל יום הכפורים וצוה לאכול ולשתות בו בשמחת בנין בית עולמים מאי דרוש אמרו קל וחומר וכו' עד הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו (פירוש ליעבדו קרבנות ולא יאכלו וישתו) אין שמחה בלא אכילה ושתיה. הרי שכנגד יום הכפורים שהוא מצוה מן התורה להתענות וכל הנפש אשר לא תעונה הוא מחייבי כריתות אמרו אין שמחה בלא אכילה וכו'. ועל כן אסור לכל אדם בעולם לומר בשבת קודש שהוא לא יאכל ויתענג בלא אכילה כי הרי העידו חז"ל בדבר חמור כזה שהתירו לאכול ולא אמרו שיתענג אדם במה שיתענה ביום הכפורים, כי ודאי לכאורה היו אומרים בני אדם גם בני איש שיתענגו יותר בתענית ביום הכפורים מבאכילה, אבל אינו כן כיון שבאמת השמחה דוחה את יום הכפורים ואין שמחה בלא אכילה ושתיה התירו לאכול ולשתות לשמח את הלב בשמחה עצמית בכל דבר שיתאוה נפש האדם, ולא כן בתענית חלום שהאכילה הוא לו לצער גמור שלא יבוטל ח"ו הגזר דין מעליו, ואיך חיך אוכל יטעם לו אם יודע שיצא מאפו ח"ו בחרון אף ה' ובודאי התענית הוא שמחה לו, אבל לבבו ורוחו נשבר מאוד בתענית הזה, יותר הרבה והרבה מהתענית בחול, על זה שמתענג בשבת בתענית, והבן זה כי נכון הוא. ועל כן פסקו חז"ל (בשולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח סעיף ב' ג') שבני אדם המעונגים שהאכילה מזיק להם או אותם המתענים בכל יום והאכילה בשבת צער הוא להם שמותרים להתענות, והכל מפני שאין האכילה נצרך להמשכת האורות, וממילא נעשים. כי אם היו הסעודות צורך גבוה כמו שאר המצוות היו מוכרחים להצטער עצמם לקיים מצוות ה'. אבל מי שאינו מצטער באכילה, חיוב גדול וגדול הוא לו דוקא לאכול, כי כבר העידו חכמינו שאין שמחה בלא אכילה ושתיה ככל הנזכר.

י״אועל זה אומר הכתוב ויברך אלהים את יום השביעי וגו' כי בו שבת וגו' אשר ברא אלהים לעשות. שעוררו חז"ל בכמה מקומות שמלת לעשות אין לה פירוש כמו שאיתא (בבראשית רבה י"א, ו' וברש"י שם). ולדברינו יאמר כי הנה באמת בששת ימים שעשה ה' את השמים ואת הארץ צוה אותנו גם כן לעשות כדוגמתו שעשה בימים הללו, והעשיה הוא לעסוק בתורה ומצוותה להעלותן מיין נוקבין בכח אתערותא דלתתא ולהוריד מיין דוכרין בשפע וברכה והוא קיום העולם וכמאמר חז"ל (שבת פ"ח.) שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. כי עיקר קיום והעמדת הבריאה על ידי קיום התורה שישראל מקיימין וכמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קס"א:) בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא וכו' עד זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא דהא איהו מקיים עלמא וכו' עיין שם שהאריך בזה. כי הלא כל הבריאה כולה היתה בהתורה שבה הביט הקב"ה וברא העולם (בראשית רבה א', א'), וכל הבריאה כולה באותיות התורה הן יהי רקיע תוצא הארץ וכדומה. וכשישראל אינם מקיימין התורה בעולם הרי אותיותיה פורחין מהעולם ומלואה, ומוחזר לתהו ובהו. וכמו שהיה בדור המבול שנאבד העולם כולו והפלגה שניצף שליש העולם. ועל כן אמרו חז"ל (אבות ה', א') והלא במאמר אחד וכו' אלא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם וכו' כי המה המקיימים העולם ממש בקיימם את התורה ולהיפך הרשעים שמאבדין את העולם לצד שאינם מקיימין התורה בעולם, אותיות התורה פורחין מהבריאה ונאבד מכל וכל ח"ו. או המעטת ברכת העולם לפי ערך עוברם על התורה.

י״בועל כן כל הבריאה כולה שברא ה' בששת הימים, הוא לעשות שישראל יעשו ויקיימו השמים והארץ כמו שעשה ה' כביכול השמים והארץ בו' ימים. והוא על ידי כח מצוות ומעשים טובים באתערותא דלתתא בכח היחודים והפעולות הנכונות על ידי התורה ומצוותיה כי אנחנו אין לנו רק לעשות כדרכי אלהינו יתברך על שם והלכת בדרכיו וכמו שהוא עשה הבריאה כן אנחנו מחוייבים לעשות ולקיים הבריאה כולה. אבל השבת קדש בזה ברכו וקדשו מה ששבת מכל מלאכתו שלא עשה בו כלום כי אם יום מנוחה ותענוג אורה ושמחה, וגם אותנו צוה לשבות בו שלא נעשה שום עשיה להמשיך על ידי זה הברכה כי ברכתו העיקרית הוא שהוא יום מנוחה לא עשיית איזה דבר, וכל מצוות שבת הוא שלא לעשות בו שום דבר רק לשבות ולנוח בו, והבן הדברים האלה. כי הלא כל מצוות התורה נקראים מצוות מעשיות שכולם הם בבחינת עשיה להניח תפילין ולעשות ציצית וכדומה. ואפילו במועדים וחגי הזמן יש בהם מצוות מעשיות כמו הסוכה והלולב בחג הסוכות, ואכילת מצה בחג המצות, ותקיעת שופר בראש השנה והקרבת שתי הלחם בעצרת. ועל כולם חיוב הקרבת שלמי שמחה בכולם מושמחת בחגך. והשמחה בהם מצות עשה. וזה שאמר הכתוב בהם (ויקרא כ"ג, ב') אשר תקראו אֹתָם ואמרו חז"ל (ראש השנה כ"ה.) אשר תקראו אַתֶּם כנאמר למעלה. כי ישראל הם המזמנין את הקודש במועדי ה' על ידי מצוותיהם, מה שאין כן בשבת קודש שאין שום מצות עשיה מפורשת, רק לקרוא לו עונג. או באכילה ושתיה, או בתענית למי שמתענג מזה באמת שהאכילה מזיק לו, או בתענית חלום כנזכר. כי אין החיוב בו לעשות שום עשיה כי עיקר מצותו הוא לשבות מכל המעשים כאשר שבת בו בוראנו יתברך שמו. רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת דוגמת קבלת שכר ביום שכולו שבת יום מנוחה ושמחה, ולאזדווגא באינון יומין דלעילא וכו' פירוש להיות חבר לזה לשמוח בשמחת אבינו שבשמים כבן השמח בשמחת אביו, ושמחת אביו הוא שמחה לו, כן אנחנו בני ישראל הנקראים בנים לקודשא בריך הוא ושכינתא עמוסים מני בטן, שמחתם הוא שמחתינו ונגילה ונשמחה בישועתו.

י״גולזה אמרו חז"ל (שבת י':) שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו'. וצריך להבין מפני מה דוקא מצות השבת נקרא מתנה טובה. ואמנם כי באמת הנה חז"ל (עבודה זרה י"ט.) אמרו בפסוק (תהלים א', ב') ובתורתו יהגה יומם ולילה וגו' בתחילת התורה נקראת על שמו של הקב"ה שנאמר כי אם בתורת ה' וגו' ולבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה (כלומר קודם לימודו בתורה הוא של הקב"ה ואחר לימודו נקראת על שמו).

י״דוהענין הוא כמו שאמרו חז"ל (מכילתא מובא בילקוט מלאכי רמז תקצ"ה) בפסוק (מלאכי ג', כ"ב) זכרו תורת משה עבדי וכו' והלא תורת ה' היא שנאמר (תהלים י"ט, ח') תורת ה' תמימה אלא לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו, והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה שנאמר (שמות ל"ד, כ"ח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו'. כי באמת התורה בשמים היתה ומשה שנתן נפשו עליה והורידה לארץ הרי היא שלו ממש כאלו קנאה שזכה בה במה שהורידה למקום שחפץ. וכן כל בר ישראל העוסק בתורה לשמה ומקיימה בארץ הרי הוא מורידה משמים לארץ והיא שלו כי הוא הביאה לכאן. (וכן הוא למעלה במה שהוא מעלה מיין נוקבין על ידי התורה לזעיר ונוקבא והם מעוררים למעלה באימא ואבא שעל ידי זה יושפע להם שפע החיים, הרי הוא המקיים התורה, והבן). ועל כן התורה נקראת לקח טוב שהוא ענין מכירה וקניה כמאמר חז"ל (שמות רבה ל"ג, ו' ברכות ה'.). כי אדם העוסק בה קנאה להיות שלו ובתורתו יהגה כי הוא הנוטלה ומורידה לכאן על ידי האתערותא משלו במה שחפץ בהתורה ומעלה מיין נוקבין בזה ומוריד מיין דוכרין שהקב"ה נותן התורה תמיד למי שחפץ בה בכח אתערותא הזו. אבל שבת קודש נקרא תמיד שבת לה' כי אינו תלוי בתחתונים ואין צורך תחתונים בו להמשיכו כי ממילא ביום שבת השמים מספרים כבודו וגם הארץ מלאה חסדו לאשר שבת בו ביום הבריאה. ועל כן מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' מתנה ממש שאין אתם צריכים לקנותה במחיר להתיגע עליה להמשיכה למטה, כי היא לכם מתנה גמורה בלי עמל ויגיעה ואינה צריכה לכם ולעבודתכם, ואין לכם במה לקנות אותה כי התיקון שלה אינו שלכם רק מעצמו וממילא היא באה, ועל כן שבתא אתיקר מכל שאר זמנין וחגין משום דכולא ביה אשתכח. פירוש ממילא משתכח בה כולא ואינו צריך לדידן. ועל כן ראו כי ה' נתן לכם. מתנה גמורה נתן שיהיה ממילא לכם לשמחה ולעונג ולקבלת כל הברכות ואור הקדושה.

ט״וובזה נבוא בביאור הכתובים. ואמר, אך את שבתותי תשמורו. פירוש שבתות שלי כי שלי ממש הן בלי שום אתערותא מאתכם ולא כמו בכל התורה שנקראת לקח טוב שאתם זוכין בה בקניה לא כן זה כי אינו צריך לדידכם כלל וכלל. ואמר שבתותי לשון רבים. כי כל הבחינות שיש בשבת, כמו השבת לה' שהוא בתורה ותפילה, והשבת לכם במאכל ומשתה, ומצות השביתה לנוח בו. בהכל אין דבר שיהיה נעשה לצורך איזה תיקון ואיזה אתערותא כי כל התיקונים נעשים מאליהם, רק שהנפש המוטהר המרגיש בתיקונים הנוראים הנפלאים הנעשים בו, ממילא עושה כל המצטרך באהבה בכלות נפשו לה' בתפילה ותורה להדבק בו ולהכלל באור הגדול השופע עתה, ולהתענג באמת בתענוגים הנעשים למעלה, להיותו מרגיש ויודע מתענוגים הנעשים למעלה, בזה הוא מתענג מאוד מאוד. כי שמחת אביו הוא שמחתו ותענוגו, וזה כל התאותו וחפצו מעודו שיהיה תענוג ונחת רוח למעלה, ומתענג מזה עד בלתי שיעור וערך שאי אפשר להעלות על הכתב ולא הלבלר בקולמסו, ובאבנתא דלבא תלי, והמבין יבין,

ט״זולזה אמר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם. כלומר השבת שלי, ורק הוא אות וסימן שאתם בני מלכא בני היכלא דמלכא. ומטובי, טוב לכם לשמוח בשמחתי, בתפנוקי מעדנים ושתות יינות מבושמים לרבות השמחה והחדוה והתענוג שיש לכם במה שאני מתענג אז (אבל לא שמחת המאכלים הערבים עצמם. כי גם בשבת ויום טוב אם אדם מתהנה מהמאכלים כפשוטו, שאינו אוכל בחול מהם, הוא שמחת הכרס ולא שמחת ה' כאשר הארכנו בזה שם וכמו שהאריכו בזה בספרי חכמי אמת. רק להתענג בתענוגים באמת במה שיש תענוג ונחת רוח למעלה לפני הקב"ה והוא מתענג מזה עד אין קץ. ולשם זה הוא אוכל לערך האורות הנשפעין מטלא דנחית מעתיקא קדישא לשדה של תפוחים בכל סעודה וסעודה, ולא להנאת כריסו ובטנו. כי זה דבר נבזה ומתועב כבהמה הזו שאוכלת למען תאוותה כנודע). ובזה תדעו כי אני ה' מקדשכם. אני ה' מקדש אתכם לבד בלי שום יגיעה ואתערותא מהם, רק ברצון אמיתי בלי שום דבר אני מקדש אתכם. ואכן אפשר תאמרו כיון שהשבת אינו צריך אליכם והכל ממילא נעשה אם כן לא תזהרו בו ותחללו אותו ח"ו. לזה אמר הכתוב לא כן, כי,