באר מים חיים, שמות ל״א:י״דBe'er Mayim Chaim, Exodus 31:14
א׳ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם מחלליה וגו'. כלומר כי הן אמת שאינו צריך לדידכם, אבל על כל פנים קודש היא לכם שאף הלכם שבו קודש הוא מלמעלה בכח קדושת ה' כדרך המלך בעת שמחתו שרצונו שיהיו הכל שמחים ומתענגים בו ומכל שכן בני היכלא דמלכא ומכל שכן בן המלך. ומחלליה מות יומת כי ח"ו מערבב השמחה שלמעלה ומכניס חושך במקום האור כנזכר למעלה, ועצבון במקום השמחה האמיתי. כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא וגו', כי יום שבת יום מנוחה הוא והעושה בה מלאכה הרי מערבב המנוחה והשמחה של מעלה, ובודאי כבר נכרתה הנפש ההוא וגו' ממקור שורשה כיון שאינה מרגשת בשמחה ומנוחת המלך לעשות אותו יום מנוחה ושמחה רק להתיגע במלאכה, הרי כבר נכרתה הנפש ההיא משורשה. וכמו שמסיים שם בזוה"ק (יתרו פ"ח:) דלא מזרעא קדישא דישראל הוא ויהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. ועל כן ונכרתה גם למטה ותצא נפשו מגופו כי אין לה חיות מלמעלה
1
ב׳ואפשר שרמזה התורה במה שכפלה לשונה לומר מחלליה וגו' כי כל העושה בה מלאכה וגו', ולכאורה באחד סגי. ואמנם כי באמת עיקר צווי התורה בעשה ולא תעשה, הוא על שביתת המלאכה לעשות אותו יום מנוחה ותענוג, ולא על הסעודות והאכילה. והוא מפני שעיקר צווי הסעודות הוא עבור העונג להתענג בתענוגים. ואם לאחד האכילה מזיק לו, ומתענג יותר מהתענית, הרי מותר לו להתענות כנזכר. ואיך היה אפשר לצוות בפירוש על הסעודות כיון שאינם עיקרים לעולם, שרבינו יהודה חסיד שהיה מתענה בכל יום, והיה האכילה מזיק לו בשבת, היה מתענה (כמו שאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן רפ"ח סעיף ג'). רק שאם אין האכילה מזקת לו חייב דוקא באכילה ולא יאמר שהוא מתענג בלא אכילה כי אין שמחה בלא אכילה ושתיה כאשר הבאנו למעלה. ועל כן לא הזהירה התורה בפירוש רק על שביתת המלאכה והעושה בה מלאכה חייב מיתה שהוא דבר השוה בכל. אבל סתם על ביטול עונג שבת לכל אחד כפי תענוגו, רמזה התורה במה שאמרה מחלליה מות יומת, שהוא מופנה לדרשא כי סתם המחלל שבת להכניס עצבון ודאגה באורה ושמחה מות יומת וכאמור בזוה"ק שיהבין עליה חומרא דתלת מילין דינא דגיהנם. ולזה גמר אומר הכתוב,
2