באר מים חיים, שמות ל״ה:כ״אBe'er Mayim Chaim, Exodus 35:21
א׳ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וגו', להבין כפל ההבאה הנאמר כאן וחלוקת האנשים אשר נשאו לבו, ואשר נדבה רוחו. והנראה כי בעת שאמר משה לבני ישראל את הדברים האלה שרצון הקב"ה לעזוב את הכל ולדור ביניהם לאהבתם, ויכינו לו בית לשבת מרוב האהבה והחמדה וכלות הנפש שהיה לישראל על הדבר הזה, היה בישראל שני כתות ושניהם לשם שמים. כת הראשונה, מרוב החביבות העזה, לא היה יכול לכבוש לבבו כלל, ובעוד עומדו לפני משה נשאו לבו תיכף וקבל עליו לומר הרי עלי לתת כך וכך לתרומת ה'. וכת השניה, כבשו רוחם ורצונם בזה, אף שבער בהם האהבה עזה, לפי שדימו שלכתחילה אסור לעשות כן לקבל עליו אפילו במחשבה לבד לתת כך וכך כי הוי כמו נדר, ולידור אסור אף בדבר מצוה הגם שיש לו זה הדבר תיכף ליתן (כמו שמבואר בשולחן ערוך סימן רנ"ז סעיף ד' וסימן ר"ג סעיף ד' ובט"ז שם). והגם ששני דעות בזה אם מוכרח לקיים המחשבה בצדקה (כמו שמבואר שם בסימן רנ"ח סעיף י"ג בהגה) מכל מקום לענין הקדש כולי עלמא מודים משום שנאמר כל נדיב לב (ועיין בחושן משפט סימן רי"ב סעיף ח' מפורש שם כן) על כן כבשו רוחם עד בואם לביתם ונתנו בתורת נדבה במה שראו בביתם אמרו הרי זו לנדבת ה'. ולזה אמר תחילה ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה שכולם יצאו באהבה ושמחה כאחד לתת נדבת ה' למשכן, ורק שתי כיתות היה בהם, אחד ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, שתיכף אחר היציאה ממש הביאו כל אשר נשאו לבו מכבר בעומדו לפני משה ואת אשר נדר שילם תיכף ולא איחר, וכת השניה לא תאמר שח"ו נתרשלו במחשבתם לקבל עליהם תרומת ה' לא כן, כי מכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו, כי חפצו להביא בתורת נדבה, ועל כל דבר שבביתו שנדבה רוחו הביא אותו למשה. ואמר נדבה רוחו ולא סתם אשר נדב, לומר כי רוחו היה עמו לעשות דוקא בתורת נדבה ולכך היה כובש רצון אהבתו ותשוקתו מלקבל עליו תיכף. ולכן אמר להלן כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו' כלומר ממה שנמצא תחת ידם בעיניהם ראוהו וקדשהו לאל עליון.
1