באר מים חיים, שמות ל״ה:כ״בBe'er Mayim Chaim, Exodus 35:22
א׳ויבואו האנשים על הנשים וגו'. אומרו על הנשים אין לו פירוש לכאורה ועיין ברש"י ז"ל. ונראה על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות איסורי המזבח) אחר שמנה שם תשעה מינים בשמן המובא למנורה ולמנחות, וזה לשונו: אין כשר למנורה אלא ראשון ורביעי וכו' אבל למנחות כולם כשירין, ומאחר שכולם כשירין למנחות למה נמנו, כדי לידע היפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד', ד') והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. והוא דין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר (ויקרא ג', ט"ז) כל חלב לה' עד כאן לשונו הנחמד.
1
ב׳והנה ידוע אשר החזק והקשה שבכל תאות ואהבת אדם הוא אהבת ותאות אשתו. אחת כי כן יסד קורא מראש להיות שניהם בשר אחד והם גוף אחד ממש, וכי יעלה על הדעת שאבר אחד יחלק קצתו על קצתו או ישנא קצתו את קצתו. וגם בחינת התאוה הזאת היא הקשה אשר בכל תאוות העולם כמו שכתב אב החכמים הקדוש רבינו הרמב"ם ז"ל (פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ח). ואם היא אשה לא טובה אז ח"ו היא תקום באיש לכל עוון ולכל חטאת ומונעתו מכמה מצוות ואי אפשר לו לפרוש ממנה ובפרט במצות הצדקה ידוע כמה האיש מונע עצמו ממצוה זו בשביל אשתו, ומחלוקת בבית קשה יותר מכל הדברים שבעולם ומכל שכן אם ירצה אדם לקחת כלי הבית ולתת לאחד, ודאי אשר יקשה לו מאוד. ואשה עיניה צרה אפילו הכשירה שבכשירות. ומצד עצמו אפשר היה נותן ואינו יכול עבור צרת הבת. וקל וחומר אם ירצה האדם לקחת מאשתו תכשיטיה מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לתת אותם לנדבה, לא ידעתי אם התפאר בה אדם מעולם ובפרט בכללות המוני עם ישראל. כי חוץ שהיא לא תתנם לו, גם הוא בעצמו לא ירצה לנוול אשתו מתכשיטיה ליתנם לצדקה, בפרט בפשוטי המון עם. וגם הוא חייב בתכשיטיה מדיני התורה ואמרו (יבמות ס"ב:) האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו' עליו הכתוב אומר (ישעיה נ"ח, ט') אז תקרא וה' יענה וכו'.
2
ג׳וכאן העיד הכתוב שלפי שדין התורה כן שכל חלב לה' והאדם מחויב לבחור מן המובחר שבכל אשר לו להביאו לבית אוצר ה' ואפילו בית התפילה צריך להיות נאה מביתו ומכל שכן כאשר שמעו שהאל הגדול והנורא רוצה לעזוב את כל העולמות כולם שלמעלה ושלמטה, ורוצה לדור אצלם בארץ התחתונה במדבר בבית אשר יבנו לו מפני רוב החיבה והאהבה שאוהבם יותר מן הכל. הנה כמים הפנים לפנים, הדליק והבעיר אש הקדושה רשפי אש שלהבת י"ה לאהבת ה' להכין לו מקום לשבת אצלם, עד שעזבו כל אשר להם מבית ומבחוץ ולא שמעו כלל קול אשה ובנים וגוף וממון מכל מחמדי עולם, כי נבער ונכסף לבבם לאהבה את ה' בכל נפשם ומאודם בלי שום מניעה.
3
ד׳ועל כן ויבואו האנשים על הנשים. פירוש מה שהיה על הנשים מתכשיטין השייך לה ולא שאל ולא דיבר לה אם רצונה בזה או לא, כי נבער אש בקרבו באהבה עד שלא הטה אוזן כלל אם תאמר איזה דבר או לא, ומיד כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, שכולם הם דברים יקרים מתכשיטי אשה החביב בעיני כל, וכל זה הביאו הכל מפני שהוא תרומת ה' הצריך להיות מן החביב והמובחר, ובפרט בדבר שה' ישרה בו ודאי שיהיה ראוי על צד היותר טוב וחביב ונאה ויפה. ועל כן כל איש אשר הניף תנופת זהב וכל מרים תרומת כסף ונחושת. פירוש אף שאין הכסף ראוי כל כך כמו הזהב מכל מקום כיון שהיה נצרך למלאכה היה מרים תרומת כסף כלומר שחיפש את הדבר המרומם והחשוב שבכסף הכל בכדי לתת כבוד ויקר וגדולה בדבר שישרה בו ה' וגו' עד לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות, שצוה ה' להיות שוכן במעשה ידי אדם. ועל דבר החיבה הלז מסרו כל אשר נמצא אתם, כי היה הדבר הזה לפלא בעיני ישראל שישכון ה' אצלם בארץ. ואחר שראו כי בחר ה' בהם הביאו עבור זה נדבה לה' בחשק נפשם ובלבם הטוב כי הוא לה' שאין ערך לגדולתו. וגם שלהם היה נחשב לנדבה ומתנה גדולה וחסד רב מה שמקבל מאתם דברים כאלה לשכון בם. ובעת הבאה חשבו בלבם השמחה העמוסה לאין קץ לומר הרי זו נדבה לה'. ובאמת צדקה ונדבה וחסד הוא לנו על רוב רחמיו המרובים כנאמר.
4
ה׳ועל כן היה נדבת המשכן תיקון על עשיית העגל כמאמר חז"ל (בילקוט פקודי רמז תכ"ד), כי הן בעשיית העגל אף שודאי היה התאוה מרובה ובוער בהם לאין קץ מחמדת היצר הרע של עבודה זרה, ואף על פי כן לא הביאו כי אם נזמי עצמן. ונזמי נשיהם לא הביאו שלא רצו ליתן, והניחום להם ולא לקחו מידן על כורחיהם שלא בטובתן, כי תאות נשיהם גדלה יותר בלבם. וכאן לנדבת המשכן בער בלבם כל כך האהבה לה' עד שהביאו מה שעל הנשים ולא שאלו כלל אם רוצים. ומן הסתם לא ימלט שלא היה נמצא באחד מישראל שאשתו לא תרצה ליתן תכשיטיה כי על כל פנים עיניה צרה אפילו הכשירה שבכשירות ומי לנו גדולה משרה הצדקת שאמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ז.) עליה כן. ואף על פי כן לא השגיחו כלל רק הביאו חח ונזם וכומז תכשיטי נשיהם, ושברום למשכן ה'. ועל כן נתרצה ה' במעשה ידיהם לכפר על עוונם וירא כבוד ה' אל כל העם.
5
ו׳וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'. פירוש שהניף סתם תנופת זהב, ולא היה מודדו ולא היה שוקלו לומר אולי הוא כבד מאוד על המשקל, כי כל כך עשאהו באהבה כדרך המתנדבין הגדולים שאין נוטלין במנין ובמשקל רק ממלא ידו מברכת ה', וגם כאשר הניף את תנופת הזהב בידו, כן נתנו כולו לה' ולא שייר בו לעצמו כלום.
6