באר מים חיים, שמות ל״ו:ז׳Be'er Mayim Chaim, Exodus 36:7
א׳והמלאכה היתה דים וגו' לעשות אותה והותר. ידוע מה שהקשה הרב הקדוש בעל אור החיים, שהוא שני הפכיים אם דים אינו הותר ואם הותר אינו דים, ועיין שם. ואפשר לומר על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ו:) איוב וותרן בממונו היה וכו' עד שויתר חצי פרוטה משלו וכו'. ולכאורה תימה הוא להחשיב לאיוב וותרן במה שוויתר חצי פרוטה שלו לפי ערך עשרו שהיה רב מאוד מאוד. ואמנם כי במקום שדרך האדם לוותר כמו בנתינת צדקה לעני או בהכנסת אורחים חשובים או לא חשובים, או נתינת מתנה לאדם חשוב, ודאי שהיה וותרנותו לאין קץ בעשירות מופלג. וחז"ל הגידו כי אפילו במקום שאין דרכי בני אדם לוותר כלל, כמו בלקיחת סחורה מהחנוני שהחנוני אינו רוצה כלל בוויתורו, כי עשיר הוא ואינו חפץ בשל אחרים, מכל מקום איוב לפי רוב גדולתו וכבודו, לא היה נאה לו לדבר מחצי פרוטה כלל ולחשב חשבונו עד חצי פרוטה האחרונה כדרך הקמצנים שלא יניחו משלהם חלק עשירית מפרוטה, רק הוא וותרן היה שלא עמד לדקדק בשלו, ואפילו במקום שהולך הפרוטה כמו לאיבוד ממש. כי החנוני אינו נהנה שישאר בידו משל אחרים, רק כבודו הוא שאף שתלך לאיבוד לא ידקדק עליה. וממילא במקום אחר במקום שירצה המקבל לקבל, יוותר ביד הגדולה והרחבה. כי הקמצן מקמץ בכל, מתחיל מככר עד פרוטה הקטנה. והוותרן מוותר בכל, מפרוטה הקטנה עד הככר. והוא סימן עין יפה שנותן מה שנותן בלב טוב באהבת נפשו, ועל כן אינו מעמיד על מעט אשר יותיר. וכן אפילו בזמנינו אנו רואין בהשרים הגדולים כשנותנין לאומן לתפור להם בגדים וכדומה, לא יקצצו להם עד סוף המדה והמשקל בקימוץ לקמץ על כל פירור ופירור. והבזוי מהם יעשה כן. אבל החשובים הגדולים, נותנים בשופע ואינם מדקדקים על מקצת אשר יוותר מהמלאכה מהנחתך והנאבד בעת המלאכה. וכאשר תראה, המכניס אורח חשוב לביתו ומציג לפניו מאכל, לא יוצג לפניו עד כדי שביעתו לבד כי זה קמצנות הוא, רק יוצג מה שיודע שבודאי יותיר ממנו, ואינו מקפיד על הנשאר אחר כך כלל, כי בעין יפה הוא נותן ואין דרך לקמץ עד קצה האחרון ומעתה ראה והבן, כי הנותן בעין יפה וראוי ובפרט לאיש נכבד וגדול, גם זה המקצת היותר מדי הנתינה, גם זה מצורך הנתינה הוא כי זהו כבודו להנותן ולהמקבל. וזה שאמרה רבקה לאליעזר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. עד זה כמו עד בכלל, פירוש שאף אחר שיכלו מלשתות אשאב עוד להראות כי בעין יפה אני נותן. אשר דרך הנותן בעין יפה לתת יותר מכדי צורך הנתינה, כי אנשי חסד עושים גם בזה חסד על חסד שחוץ מה שנותנים מאכל ומשתה עושים עוד חסד לתת יותר, בכדי שיראה האוכל כי בעין יפה נתנו לו, ונהנה מהנאתו.
1
ב׳וזה היה כאן בנדבת בני ישראל, כי אחר שצום ה' להביא נדבה למשכן וכליו, היה זה מכבוד הַמְצַוֶה ברוך הוא וכבוד ישראל שלא יביאו בצמצום את הנצרך ולא יותר, רק להביא את הנצרך למלאכה ומה שצריך להיות מותר בה, והמותר בזה היא צורך הבאה ממש, ובזה הראו ישראל כי אינם עושים הדבר כעול המוטל עליהם מפקודת המלך, שלא יוסיפו על הצווי כלל, רק בעין יפה ובחשק האהבה עד שיביאו שיהיה גם לנותר ולא הקפידו על זה. ולזה אמר והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. פירוש שהיה די ככל הצורך לעשות המלאכה עם המותר הראוי להיות מנותני בעין יפה לכבוד המקום ולכבוד ישראל הגדולים והחשובים לעיני עמים רבים. והוא מדוקדק מאוד בהכתוב להמעיין. ומזה נתפשט בעוונותינו הרבים ההיתר בין בעלי המלאכות שגונבין החצי מבעל הבית ואומרים שהוא יתור, וחושבין שפירוש יתור הוא מה שהם מיתרים בגניבתם, אבל באמת פירוש יתור הוא מה שנותן הבעל הבית כשהוא עשיר וותרן בשופע שיהיה מה שיחתך וישאר קצת פירורין הפקר, שאינן נותנים דעתם על זה שיותיר להם. וזה הוא יתור מלשון והותר הנאמר כאן, כי זה הוא כבוד לאדם חשוב שלא יעמוד בחצי פרוטה אף במקום שאין בו נתינה והולכת לאיבוד, כאמור.
2