באר מים חיים, שמות ט׳:י״גBe'er Mayim Chaim, Exodus 9:13

א׳ויאמר ה' אל משה השכם בבקר וגו' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך וגו'. רש"י ז"ל כתב כאן בזה הלשון את כל מגפותי למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות וכו' והוא פלא כי מי הביא מכת בכורות לכאן, ואם לומר שרמז לו כאן על מכת בכורות הרי בכתוב מפורש כי בפעם הזאת, ועיין במזרחי. ומה שאפשר לי לומר באומרו כאן את כל מגפותי וגו', כי הנה נודע אומרם ז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הקב"ה בדבר שהוא מכה הוא מרפא וכו' ויתפרש לפי דרכינו זה. כי הנה האדם המוכה מאתו כביכול אם הוא בעל שכל במקצת ומאמין בה' ובהשגחתו יתברך איך שלא יעשה דבר בכל העולמות עליונים ותחתונים כי אם מפורש בעין השגחתו כי הוא אמר ויהי והוא המשפילי לראות בשמים ובארץ מקטן עד גדול והכל ברצונו והשגחתו, וח"ו אין מקרה בעולם לומר מקרה הוא שקרה כך, כי לא נאה לבורא עולם ברוך הוא שברא כל הבריאה כולה במאמר פיו יתברך ויניחו על מקרה ופגע הזמן להיות יקרה לפעמים כך ולפעמים כך, או להניחו על טבע המזלות וכוכבי השמים וכי לזה היה צריך לברוא העולם שיתנהג על פי טבע ומזל, כל סכל ופתי יאמר כן. ועוד הלא הוא יתברך המנהיג כל המציאות יומם ולילה בכח שאין לו קץ, ובכח שאין לו הפסק, והוא מחיים ומהוום תמיד מאין ליש כאמור ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, מחדש ממש מאין ליש. ואם הוא מנהיגו ומחייהו ומהוה אותו תמיד איך יעלה על לב שיניח אופני הנהגתו על מקרה העולם וטבע המזל, ובודאי הכל נעשה בהשגחה מפורשת מאתו יתברך לטוב או למוטב הגם שהוא נעלם ונסתר בטבע העולם בכדי שלא יבוטל הבחירה אם יהיה מתנהג בהשגחה לבד, כי אם יהיה מתנהג העולם בהשגחה מפורשת לבדה שלטובים יהיה טוב לעולם, ולרעים יהיה רע לעולם. מי הוא אשר יתנהג בשגעון לבחור דרך הרע אם יהיה תיכף רע לו על ידי זה. ועל כן נסתרת ההשגחה בטבע העולם שלא יהיה נראית כל כך ולא יבוטל הבחירה. אבל מי שקצת עיני שכל לו מבין ויודע כי הכל בהשגחה מפורשת מאתו יתברך. ועל כן כאשר יבוא אליו מדברים אשר לא טובים המה מיסורים בני חיי ומזוני, תיכף הוא נותן לבו הלא זה מאת ה' הוא ששלח זאת אלי ומי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא כמאמר חז"ל (ברכות ה':) ובודאי נתחייבתי זאת לפניו. ואין הדבר תלוי אלא בתשובה שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. ושב ומתודה ומתחרט באמת על המראתו את קונו למאות ולאלפים מיום הבריאה ועד הנה, בגילגול זה או בגילגולים אחרים שעברו עליו בעבירות חמורות וקלות ובדברים שאדם דש בעקביו, ומקבל עליו מעתה לשוב לקונו בכל עוז ותעצומות להדבק בו ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר שבו שלא יעשה דבר בעולם ממחשבה דיבור ומעשה בכל איבריו וחושיו כי אם מה שנוגע לעבודת קונו ולא יותר. ובודאי אין לך רפאות ומזור לנפש ולגוף יותר מזה אחר שהוא שב ומתדבק בקונו על ידי זה. וזה אומרם במה שהוא מכה הוא מרפא כלומר ההכאה גופא היא בעצמה הרפואה ותעלה לנפש, שעל ידי זה הוא מתדבק בקונו ובודאי על ידי זה הקב"ה מרחם עליו בחסדו הגדול ועושה לו טובות גדולות ונמצא שזה שהקב"ה מכה את האדם הוא מרפא אותו בזה מתחלואיו שנחלה נפשו בעבודת קונו וההכאה היא הרפואה לשוב על ידי זה לבוראו בכדי שלא יבוא לנפשו עוד ממכות האלה אשר נתחייב בעד נפשו.

ב׳וזה הכל אם נותן האדם זאת אל לבו להבין כי זה הוא מאתו יתברך ונשתלח לשוב עדיו בזה, אבל אם הוא כאלו הסכלים הפתאים התולים הכל במקרה הזמן ופגעיו ובטבע מזלות השמים והכוכבים, הרי המכה הוא לו למכה גמורה וחלוטה לא לרפואה, כי הוא לא יתרפא בזה אחר שאינו נותן לב שהוא ממנו יתברך ואין שיעור להמכות שיבוא לו עוד, אחרי שאינו חוזר בתשובה במכה הראשונה. ועוד שעל זה גופא יתחייב להכות כסיל זה שאינו מאמין כי הכל מאתו יתברך ומרעה אל רעה יצא שרעה אחת תביא לו עוד שנים מהעבירות הישנים וגם חדשים מה שלא האמין במכתו ממי בא אליו, ולזה אמר הכתוב (ישעיה א', ה') על מה תכו עוד תוסיפו סרה כלומר כל עוד שאתם מוכים עוד תוסיפו סרה לתור מאחרי ה' לומר כי ח"ו עזב ה' את הארץ ונתנה על פגעי הזמן וטבע המזלות, ולזה סיים שם לא זורו וגו' עד ולא רככה בשמן, כלומר כי על כן לא היתה להם המכות האלה לרפואה לפי שאדרבה הם הוסיפו סרה על ידיהם ואיך תרפא אותם.

ג׳ואמנם זה הכל הוא באדם העושה זאת מעצמו שאינו נותן לב להבין במכותיו. אבל לפעמים הקב"ה עושה זאת להאדם שנועל ממנו דרכי התשובה והוא על דרך זה שנותן אל לבו שלא יאמין כי זה הוא ממנו יתברך רק יתלה הכל בטבע ומקרה וממילא לא ישוב עדיו. שלא יועיל הכות כסיל מאה אם אינו מבין שאינם במקרה וכמאמר חז"ל (שמות רבה י"ג, ג') על פסוק (משלי ג', ל"ד) אם ללצים הוא יליץ וגו' הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל לבו מן התשובה וכו' עד אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו אמר לו הקב"ה וכו' הריני מוסיף טומאה על טומאתך הוי כי אני הכבדתי את לבו וכו' עד כאן. וכן הוא בדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ו' מהלכות תשובה הלכה ג') באריכות עיין שם. ודבר הזה הוא חולי רע וענין קשה עד למאוד כי אין קץ לשפטים רעים שיוכל לבוא אל האדם עבור זה.

ד׳והנה בכל המכות שהיו עד הנה לא האמין פרעה הרשע כי הוא מאת ה'. ובתחילה היה סבור כי הוא רק חכם כחכמי מצרים החרטומים והאשפים לעשות כמותם, ואחר כך כאשר הודו החרטומים במכת הכנים לומר כי אצבע אלהים הוא, מכל מקום הוא לא האמין והיה סבור כי הוא יותר חכם מחכמי מצרים ומכשפיהם ויכול מה שאין ביכולתם. ואכן עתה במכת הברד זה הוא דבר שאי אפשר כלל לומר עליו שיכול להיות בטבע העולם או בחכמת חכמים ומכשפים, לצד שהיה נסים מופלאים נס בתוך נס. אחת, שהיה ברד ואש מתלקחת ביחד והוא מים ואש שני הפכים ועשו שלום ביניהם לעשות רצון קונם. ועוד שהלך אש ארצה שלא בטבעו כי טבע האש להתמשך למעלה הכל כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה י"ב, ד' ושאר מקומות). ונמצא שכבר היה מחויב פרעה לתת על הלב כי זה אצבע אלהים הוא, ואכן מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו שגם בזה חיזק את לבו שלא יאמין אף בזה.

ה׳והוא אומרו כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך, כלומר שזה הוא תכלית המגפה שכוללת כל המגפות והוא קשה מכולם מה שאני שולח המגפה אל לבך לנגוף אותה בחלאים רעים שלא יכנוס בתוכה שום הרהור לומר אולי מה' יצא הדבר, רק להיות קשה כאבן שאפילו במה שהעין רואה שאי אפשר להעשות זאת מבלעדי ה', היא תכחיש ותאמר מקרה אחד לצדיק ולרשע והכל במקרה ופגעי הזמן. וזה אומרו ובעבדיך כלומר כי גם לעבדיך זאת תהיה המגפה אשר יגוף אותם שלא יאמינו שמה' הוא, אף שכבר הגה יצא מפיהם לומר אצבע אלהים הוא, מכל מקום תתחזק לבבם להיות פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר להחזיק הכל במקרה. ועל כן תיכף בפרשה שלאחריה נאמר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, כי מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כ"ט, י"ב) והכל למען שתי אותתי אלה בקרבו כדבר האמור.

ו׳בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. ראיתי לתת לב על כמה פעמים תדע הנאמר בפרשה זו וכולם בשינוי לשון זה מזה, ראשונה במכת דם נאמר (ז', י"ז) כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה', השניה במכת הצפרדעים אמר לו (ח', ו') למען תדע כי אין כה' אלהינו, ועוד במכת הערוב אמר לו (שם י"ח) למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, וכאן במכת ברד אמר לו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. והנראה כי הנה על שלושה פנים היתה כפירות פרעה בה' במה שאמר (שמות ה', ב') מי ה' לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. האחת, אמירת מי ה' הוא כפירה מפורשת חצופה כמו האפיקורסים אשר לנצח יאבדו, שמכחישים בה' המהוה את כל וברא הכל יש מאין, באומרם העולם קדמון הוא ועולם כמנהגו נוהג ולית דין ולית דיין לא לעילא ולא לתתא ואיש הישר בעיניו יעשה. וזה אומרו מי ה' שח"ו לא יש שום בחינת המהוה בעולם רק אלהים גימטריא הטבע שעולם כמנהגו נוהג ולא נתחדש העולם כלל. השנית, שאמר לא ידעתי את ה' הוא כדעת אלו האפקורסים שאומרין אמת שיש ה' אשר ברא העולם וחידשו מאין ליש ואולם עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על הארץ כי עזבהו ביד הכוכבים ומערכת השמים כי אין כבודו להשגיח בארץ התחתונה הלזו, וכבודו רק בשמים ממעל. נגד זה אמר לא ידעתי את ה' כלומר כאלו מודה במקצת גם אם אפשר יש ה' בשמים, אבל בארץ אינו כי לא ידעתי אותו כי עזב הארץ ביד טלה קטן מזל מצרים. והשלישית, אמר וגם את ישראל לא אשלח, הוא כאשר אפילו ישנו בארץ גם כן, אין אני מוכרח לצייתו כי מה יעשה לי ואני ראש הממלכות ושליט מסוף העולם ועד סופו כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י'). ועל המבול כבר נשבע שאינו מביא, ואפשר שטען שלא ישנה טבע העולם בשום אופן אחרי הבראו. ומה שהיה המבול על הארץ הוא היה בדרך הטבע כדעת דור הפלגה שאמרו אחד לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, ו').

ז׳וכנגד שלושה הללו אמרו לו שלושה פעמים למען תדע להראות לו כי לא כדבריו הוא. נגד הראשון שכפר לגמרי בה' בחינת המהוה, לומר שהעולם קדמון ח"ו. הראו לו מכת דם שנהפך היאור לדם ומי יוכל להפכו אם לא מי שבראו והתהוהו מאין להיות מים ועתה יעשנו דם, ועל כן אמר לו בזאת תדע כי אני ה' אשר בראתי כל, וכל אשר אתה רואה לי הוא ובידי להפכו לכל אשר ארצה. ונגד השנית שאמר לא ידעתי את ה' וגו' כלומר שאלהים בשמים הוא ולא על הארץ שאינו משגיח במעשה הארץ. הראו לו מכת הערוב אשר נתמלא ביתו ובתי עבדיו ובתי כל מצרים בערוב, ואף על פי כן והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב. ומזה נראה בעליל כי הוא המושל ומשגיח גם על הארץ ומיטיב לעושים רצונו ומעניש לעוברי רצונו. על כן אמר לו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שגם בקרב הארץ אני הוא המשפילי לראות בשמים ובארץ. ונגד השלישית שאמר וגם את ישראל לא אשלח שהוא לומר שאין מוכרח לעשות רצון ה' אף אם הוא בארץ גם כן, אמרו לו במכת ברד כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך וגו', וכבר כתבנו בפירוש למעלה שזה הוא המגפה היותר קשה שנלקח הבחירה ממנו, וניתן הוא ודעתו ושכלו ביד לבו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הם ברשות לבם. שאף שמבין בשכלו כי לא טוב זה הדבר אשר הוא עושה מכל מקום אין יכולת בידו להטות לבו לאשר יחפוץ רק הוא ניתן ברשות לבו להתמשך אחריו לעשות מה שלבו חפץ וליפול לבאר שחת. ובזה הראו לו כי הוא ולבו וכל אשר לו הכל ברשות הקב"ה, ולא יוכל לעמוד נגדו כשהקב"ה ירצה שישלח את ישראל, בשום אופן. ועל כן אמר לו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ וכל הארץ שלי, וכשארצה ודאי תשלח אותם. ומה שעתה אינך משלח, הכל משלי הוא לשלוח מגפה אל לבך שתמאן בכדי לאבד אותך ואת עמך מן העולם.

ח׳או ירצה לומר כי אין כמוני בכל הארץ, על דרך זה. על פי מה שכתב האר"י ז"ל בכוונה אין קדוש כה', פירוש שבהקב"ה אין שייך לומר קדוש כה' בכ"ף הדמיון כי הלא כל הקדושות מאתו יתברך הוא ומי שבא לטהר ולקדש נפשו מטומאת הנפשות הקב"ה מקדש אותו בקדושתו ומשפיע עליו שפע קדושה, אבל אין קדושה חוץ ממנו כביכול אף מעט דמעט ולכן איך שייך קדוש כה' כאילו קדושתו הוא דבר אחר מקדושת שמו יתברך הלא כל קדושתו הוא קדושת ה' ועל כן אין קדוש כה', פירוש אין שייך לומר כלל בחינת קדוש כה', כי אין קדוש בעולם חוץ מקדושתו יתברך שמו. וכן כאן הנה פרעה הרשע היה סבור שהוא עושה מה שלבו חפץ להרע לישראל והוא מתנגד לנגדי בלבו הרע לומר לא אשלח את ישראל, וזה שקר הוא כי כל לבו הרע שעומד לנגדי, שלי הוא. שאני מחזק את לבו ועושה את לבו תקיף וחזק שלא יוכל להטותו לאשר יחפץ. ועל כן בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר לא שייך לומר כמוני בכף הדמיון בכל הארץ כי אין בכל הארץ כי אם אני כוחי והשפעתי והשגחתי, ואתה וכוחך ולבך ברשותי, וכשארצה שתשלחם ודאי תשלחם. אך ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ כמאמר הכתוב להלן. ואמנם מה שאמר לו במכת הצפרדעים למען תדע כי אין כה' אלהינו, זה אמר לו שלא יראה לפרעה במה שאמר לו התפאר עלי למתי אעתיר לך ויסיר הצפרדעים, שהכל ביד משה לשלוח המכות ולהסירם ואל איזה זמן שרוצה. לזה אמר לו למען תדע כי אין כה' אלהינו, והוא על פי מה שכתבנו למעלה במה שמיחד הקב"ה שמו על יחיד או על רבים כמו אלהי ישראל או אלהי אברהם וגו', והוא על כי ה' ההולך בדרכיו. פירוש שה' הולך בדרכי ישראל להיטיב לכל העולמות להשפיעם שפע וברכה ורחמים או ח"ו להיפך להמעיט אורם והשפעתם, הכל מתנהג אחרי דרכי בני ישראל. כאשר הם מיטיבים מעשיהם אז ממשיכין טובה ואורה לכל העולמות, וח"ו בהיפך להיפך וכאומרם (יבמות ס"ג.) אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל. ועל כן נקרא אלהי ישראל כי אלהותו יתברך ניכר ונתגלה לעולם על ידי ישראל לטוב או למוטב, וכן אלהי אברהם יצחק ויעקב לפי שבימיהם כל ההשפעות והברכות שירד מן השמים לכל באי עולם הכל היה בשביל אברהם וזכותו, וכאומרם (ברכות י"ז:) כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני פירוש בזה הנתיב והשביל שעלה חנינא על ידי תורתו ומצותיו ומעשים טובים, בזה השביל יורד המזונות לכל העולם. ואכן כי אחר יעקב אבינו לא ייחד הקב"ה שמו על אדם מיוחד כי אם בכללות אלהי ישראל והכל בכלל, כי כל ההנהגה יורד כפי הנהגות כלל ישראל לטוב או למוטב. רק בימי האבות שהיו יחידים בעולם וכל השפע אלהי שהיה יורד לעולם הכל בנתיבותם ובשבילם על ידי רוב צדקתם, ייחד הקב"ה שמו עליהם לומר אלהי אברהם אלהי יצחק וגו', כי על ידם ניכר ונתגלה אלהותו בעולם בהיטיבו לכל באי עולם על ידם. וזה שאמר משה לפרעה כי זאת אשר אני מעמיד על תפילתי שאסיר הצפרדעים לא ח"ו שיש בי איזה כח לזה רק עבור שאני יודע ששמו יתברך הוא אלהינו המתגלה אלהותו על ידינו ובכח תפילתנו ומעשים טובים שבנו להנהיג כל העולמות בדין או ברחמים ולהמתיק הדין ברחמים וזה אומרו למען תדע כי אין כה' אלהינו שה' הוא אלהינו להנהיג עולמו לפי הנהגותינו וכל כח וגבורה בידו הוא, והוא השולח המכות והמסיר ואנחנו עמו והוא אלהינו כאמור.

ט׳ואמנם שאר השלושה תדע האמורים למעלה הוא להודיע לו על כל השלושה דברים שכפר, והראו לו בידיעה ברורה כי הוא כסיל בחושך הולך ועל כן צריך למכות. כי אם חכם היה הלא טוב גערה במבין מהכות כסיל מאה (על פי משלי י"ז, י'). ואפשר שמה שאנו מיחדים שמו בכל יום תמיד פעמים ואומרים שמע ישראל וגו', עד אחד. ירמז גם על זה להראות שאין אנו ח"ו מכת האפקורסים בשלושה בחינות שזכרנו למעלה (גם כי נודע בכוונות האר"י ז"ל שמה שאנו מברכין בכל יום שלא עשני גוי הוא לומר שלא נתחלף נשמותינו בנשמת נכרי עיין שם, ועל כן אנו מראין חזקת אמונתינו שלא נעשינו ככופרים בשלושה בחינות הנזכרים) ואנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים להתגלות שאנחנו מבטלים כל אלה. והוא כי נגד מה שאמר פרעה מי ה', הנה הא' שבאחד מורה על אמתת יחידו של עולם כי הוא הבורא הוא היוצר, ונגד מה שאמר לא ידעתי את ה' כלומר שאינו בארץ כנאמר, הנה הח' מורה על שהוא המשגיח בשבעה רקיעים והארץ השמיני להם, ונגד מה שאמר וגם את ישראל לא אשלח שאינו מוכרח לעשות רצון קונו, מורה הד' שהוא השליט ומושל בארבע רוחות העולם ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ובאמירה זו אנו מבטלין חיות האפקורסים שאינם מאמינים בזה.

י׳ובזה אפשר לפרש מאמר אלהים בתחילת הפרשה מה שכתוב וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא וגו'. כי הנה ודאי גלוי וידוע היה לפני הקב"ה אשר משה רבינו נביאו נאמן ביתו הוא, ומאמין בו באמונה שלימה כי הכל בידו ורשותו וחפצו. מכל מקום לגודל שבירת לבבו על צרות ישראל נזרקה דבר מפיו לומר הֵרַע לעם הזה כאילו ח"ו פרעה הוא המרע והמיצר לישראל מדעתו וחפצו, ולהיות שסביביו נשערה מאוד (עיין בבא קמא נ'.) ואצלו היה נחשב לעוון גדול כל כך כאילו ח"ו שצריך להודיעו שיש ה' בעולם שהוא המחיה ומהוה את כל ובידו הכל ואין דבר חוץ ממנו, גם הרע והס"א גופא אין כח בהם כי אם מה שנשפע להם ממלך הקדוש בסוד (תהלים ק"ג, י"ט) ומלכותו בכל משלה אשר בראם הקב"ה וכח וגבורה נתן בהם בכדי לנסות ידידיו זרע אברהם אוהבו כנודע לכל.

י״אולכן וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. שזה הדין והמשפט דיבר אתו שאמר לו תדע שאני ה' המהוה ומחיה את כל ואין דבר בלעדי, וזה שמי לעולם כלומר כי לעולם שמי הוי"ה המהוה את כל ולא תימא שרק בשעת בריאת העולם אני בראתי כל, בבחינת המהוה את כל ואחר כך ח"ו עולם כמנהגו נוהג מעצמו. לא כן, כי אני ה' תמיד לעולם אני מחיה ומהוה עולמי ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ואלמלא יצוייר העדר שפעי וחיותי בבחינת המהוה את כל מכל העולמות אף רגע כמימרא היה כל העולם כלא היה והיה לאפס ואין, ואך לעולם אני משפיע ומחיה ומהוה את כל העולמות כנודע וכאשר הארכנו בבחינה זו בכמה מקומות, וזה אני צריך להודיעך. אבל וארא אל אברהם אל יצחק וגו' באל שדי לבד, נודע מאמר חז"ל (חגיגה י"ב.) מאי אל שדי, אני הוא שאמרתי לעולם די שבשעה שנברא העולם היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה והעמידו. וזה מורה רק על הבריאה לבדה בשעת הבריאה, ואף על פי כן ממילא ידעו זאת והאמינו כי לעולם אני מחיה ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ושמי ה' לא נודעתי להם לא הוצרכתי לומר להם דבר זה שאני ה' המהוה את כל תמיד בכל רגע ורגע כי ידוע זאת משמי אל שדי לבד.

י״בעוד נראה בביאור הני למען תדע הנאמרים. כי על שלושה בחינות נתגלה וניכר פעולת ה' בעולם והכל על ידי מעשה בני אדם כפי מעשיהם להרע או להיטיב, ונרמזים במה שפתח אליהו ושבח למארי עלמא ואמר (בתיקוני זוהר י"ז.) רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות וכו', וכבר כתבנו מהם במקום אחר וכאן נקצר.

י״גהאחד, מה שהקב"ה מאיר ומופיע ומושיע לעמו ישראל בבחינת נסים הנגלים שהם למעלה מטבע העולם הנעשים בשידוד מערכת מזלות השמים וכוכביהם כמו הנס בקריעת ים סוף שהוא להפך הטבע להיות קמו כמו נד נוזלים או עשות שפטים במצרים ובאלהיהם בדברים המבהילים שלא בטבע כמו בדם וצפרדע וכנים וכדומה וזה נקרא נס נגלה, שנגלה ונראה לעין כל כי ה' הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כמאמר הכתוב (שמות ט"ו, י"ד-ט"ו) שמעו עמים ירגזון וגו' אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזימו רעד וגו' וגם אפילו בדורות האחרונים היה נמצא בכזה ביחידי סגולה כמו בר' חנינא בן דוסא (תענית כ"ה.) שאמר מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק, ורבי פנחס בן יאיר (חולין ז'.) אמר לנהר פלוג לי מימיך וכדומה. ועל זה נאה לשבח לבורא עולם עילת העילות. כלומר לפי שהוא עילה הראשונה שהמציא את כל מה שתחתיו מאמתת המצאו, על כן הוא עילת על כולא ואדון על כולא ובידו לשדד כל מזלות השמים ומערכת הכוכבים.

י״דוהשנית, הוא מה שהקב"ה עושה הנס לישראל בהסתר בתוך דרך טבע העולם. הגם שניכר לכל כי נס ופלא הוא, אף על פי כן נגלל ונסתר הוא בתוך הטבע, כעין נס מרדכי ואסתר הגם שהיה נס פלא להשיב מחשבת המן הרשע אשר חשב על היהודים על ראשו ויתלו אותו ואת בניו על העץ, מכל מקום לעין העולם נראה כדרך הטבע כמאמר חז"ל (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים וכו', ואמר (באסתר רבה בתחילתו) מלך חנף זה אחשורש הרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו וכו', ועל זה אמרו חז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני, ולכאורה זה פלא כי מה ענין אסתר לפסוק הזה של ואנכי הסתר אסתיר, ואמנם כי הפעולות הגדולות והישועות שעושה ה' בעולמו זה נקרא פני ה' כי הוא הפנים להכיר בהן הבורא יתברך על ידי פעולותיו, ובעת שהקב"ה מוכרח להסתיר הנס בתוך טבע העולם נקרא הסתרת פנים שמסתיר פניו כביכול מלהביט ולהכיר אותו על ידי נפלאותיו. וזה שאמרו אסתר מן התורה מניין היכן כתוב זה בתורה שיעשה ה' נס נפלא כזה ויסתירנו בהטבע שלא יהיה נראה כל כך ואמרו שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני שזה נקרא הסתרת פנים, כאמור. ובחינה זו נקרא סיבת הסיבות, פירוש שהקב"ה מסתיר הנס בסיבות העולם שיוכלו בני אדם לתלות הנס בהסיבה לומר מפני שכך אירע. כמו באסתר כמה סיבב הקב"ה סיבות להנס במרידת ושתי במלך ובהריגתה ובלקיחת אסתר, וכל זה ודאי מה' הוא בנס. אך שסיבב הקב"ה להסתירו בטבע מפני שלא היו ישראל ראוין לנס נגלה כאשר נבאר להלן.

ט״וובחינה השלישית, הוא מה שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו עושה עם עמו ישראל נפלאות וניסים שלא נראים כלל לעין ונכנסים בתוך הטבע לגמרי למי שאין נותן לבו להבין ולעיין עליהם וכמאמר חז"ל (שבת י"ג:) שאם באנו לכתוב נסים שנעשו לנו אין אנו מספיקין ופירש רש"י לפי שהם תדירות וכו', ואולם שאינם נראין רק למי שנותן דעתו ועין שכלו לעיין בהנהגתו והכנסתו למזונותיו וכל צרכיו והוצאותיו ושאר דברים אשר אתו מבני חיי ומזוני יראה בעיניו בחוש שהכל מלא נסים ונפלאות רק שהם מכוסים ושקועים ועטופים בסיבות וטבע העולם עד שנראה כמקרה לומר מקרה הוא שקרה כך או כך, וגם זה נקרא בבחינת סיבת הסיבות.

ט״זוכל אלה ההנהגות, הכל לפי התנהגות עם ישראל עם הקב"ה בעבודתו אם בפחות מטבע העולם או בטבע העולם או למעלה מן הטבע, כן יתנהג הקב"ה עמו. ובחינות אלו נקראים בפי חכמי האמת מוחין דעיבור ומוחין דיניקה ומוחין דגדלות. והמשל בזה על פי שאמרתי בפירוש מאמר חז"ל (בבא קמא ט':) הידור מצוה עד שליש במצוה, וכמה פירושים פירשו בזה המפרשים, ולנו נראה בזה האופן. כי הנה איש אשר הוא בדרגא התחתונה בעבודת ה', ועל כל פנים הוא רוצה לעבדו מיראה או גם קצת מאהבה כי לא דיברה תורה במתים באלו שמצוות ה' בזיון בעיניהם ח"ו ועושין אותן על כרחם, כי אלו גרועים הם מכל הדברים שבעולם אף מן הכלבים וחיות היער. כי אף בלעם שהיה תוקף הקליפה הרעה אמר (במדבר כ"ב, י"ח) כי לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה, ומכל שכן בני ישראל שנשמתם חלק אלוה ממעל כידוע. רק במי שרצונו לעבוד ה', ורק בבחינה התחתונה, אז כשצריך לעשות מצוה שצריך לקנותה בדמים, הוא פוחת והולך כאשר יוכל כי קמצן הוא בעבודת ה' עד שקונה הדבר ההוא במקח הפחות שבפחותים, כמו לולב ואתרוג וטלית וציצית וכדומה. ואמנם איש הבינוני שרצונו בעבודת ה' באהבה הראויה וחשקה נפשו למצות ה' אז יקנה הדבר ההוא למצותו בחשק יותר ומפזר קצת ויראה לקנות דבר חשוב הראוי ומהודר קצת. ואכן איש אשר לו מוחין ושכל הראוי, ולבו בוער למצות ה' ברשפי אש שלהבת י"ה בכל לבבו ונפשו הנה כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצות ה', ואכן חז"ל אמרו הידור מצוה עד שליש במצוה פירוש שבחינה הפחותה שבמצוה יגיע לחלק שליש מזה אשר רוצה להדרה שיתן שלושה פעמים מאשר נותן איש אשר על בחינה ודרגא התחתונה.

י״זוהנה מזה תדון לכל שאר עבודת ה' בכל עשיות המצוות הנעשים במחשבה דיבור ומעשה, כי זה האיש אשר בדרגא התחתונה מקמץ בכל הדברים ובכל הבחינות כי תחילה אינו מקשר מחשבתו באמת לשם ה' לחשוב מחשבות למה הוא עושה המצוה הזאת ומה הוא עושה הלא כל המצוה הם כדמיון הכתר ועטרה אשר על ראש המלך, וכשאדם עושה המצוה כביכול מכתיר להקב"ה בכתר מלוכה כמו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר כלומר שממעשיך נעשה פאר ועטרה על ראשו כאשר הארכנו בבחינה זו בכמה מקומות ובפרט בחיבורנו סידורו של שבת (שורש השמיני ענף ב' עיין שם.) או שארי מחשבות טובות שצריך לחשוב קודם עשיית המצוה מאהבת ויראת הבורא וגדולת ה' ברוך הוא. רק עושה מצותו כמצות אנשים מלומדה שכך הורגל מנעוריו לעשות מצוות, ועוד שכך רואה בשאר היהודים שעושים זאת, ועושה הוא גם כן כזאת. וגם בדיבור מה שצריך אדם השלם לומר לפני עשיית המצוה שהוא רוצה לעשות המצוה לקיים מצות בוראו שצוהו בזה לעשות רצונו יתברך שמו כדי שיהא נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו שלא על מנת לקבל פרס בשום צד ולתקן את שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה ולקשר את נפשו ולהדביקה אל שורשה שורש אור אין סוף ברוך הוא וברוך שמו הנעלם במצוה זו להשלים אילן העליון ואדם העליון ולשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו לאקמא שכינתא ולגרום שפע וכו', ושארי דברים נאותים לפני מי שאמר והיה העולם. הכל הוא מקצר בכל הדברים האלה וחוטף המצוה בהבלעה וקומץ פיו שלא ידבר כל צרכו לפני מצותו וישמור פיו ולשונו לכל היום לדברים בטלים ורכילות וליצנות ושקרים וכדומה. וגם במעשה המצוה גופה מקצר בה כאשר יוכל כמו מצות תפילין תיכף אחר ובא לציון יסירם מעליו, ובסוכה אכילה לבד ולא שינה, ובשבת להבדיל תיכף משתחשך.

י״חוזה הוא הנקרא בלשון חכמינו מוחין דעיבור כי שכלו קטן כמו שכל תינוק הניתן במעי אמו שאוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מבין מי הנותן לו לאכול ולשתות להחזיק לו טובה עבור זה מלב ונפש. כן זה איש הבור, הקב"ה גומל לו חסדים טובים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע והוא אינו נותן לב להחזיק לו טובה ולעבוד עבודתו כראוי על כל פנים בשביל זה אם אין לו שכל לדברים גדולים מאלו. ולזה כינו מוחין האלו בבחינת ג' כלילה גו ג' לרמז שאמרנו כי עבודתו היא רק חלק שליש מהעובד השלם ושלישו הוא מכל הבחינות מחשבה דיבור ומעשה ועל כן נקרא ג' כלילה גו ג', והבן. ובאדם הזה הקב"ה מתנהג עמו בבחינה התחתונה מכולן שפני ה' נסתר ומכוסה לגמרי בטבע העולם שאינן נראין כלל, ונדמה לכל שרק הטבע הוא כך ומקרה הוא שיקרה כזה או כזה, וזה הוא לפי שכשם שהוא מקמץ שכליות נפלאים ומוחין גדולים במוחין הפחותין וקטנים למאוד הנקראים מוחין דעיבור ומקמץ בכל הבחינות מדומם צומח חי מדבר, כן ה' אלהינו הכל יכול ובידו נפש כל חי ולשדד ולשבר כל מזלות הרקיע וכוכביהם, נעלם ונסתר ונכסה בתוך טבע העולם שלא יהיה נראה רק הטבע. וזה רמז הכתוב (ישעיה מ', י"ב) וכל בשליש עפר הארץ, כלומר שהקב"ה מדד למי שאין בידו כי אם שליש עבודה, שלא יהיה ניכר לו פעולותיו כי אם דרך עפר הארץ שהוא טבע הארץ והנהגתה, (גם נודע אומרם ז"ל (בראשית רבה י"ב, י"א) הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה עד כאן, רמז טבע העולם בעפר הארץ שהוא מזלות הרקיע בגלגליו), ועל כן נקראים מוחין דעיבור הללו בחינת שם אלהים, לפי שהאדם העובד בבחינה זו הוא בבחינת הקימוץ למאוד וכל הבחינות הקימוץ נקרא אלהים כנודע, וגם לפי שהנהגת הקב"ה נגד בחינה זו הוא להסתיר פעולותיו בתוך דרך הטבע שגימטריא אלהים. ואכן כל זה אנו מדברים במי שכוונתו על כל פנים לשם ה' ורוצה לעבוד עבודת שמו יתברך אך שאינו נותן דעתו ולבו לבקש ולחפש אופן עבודתו יתברך ולראות שיגיע לאיזה מדריגה שיהיה נקבע בלבו בחינת האהבה או היראה, רק עושה מצותיו בעגלא ובזמן קרוב בלתי לתת לב לעיין לעשות המצוה ביתר שאת ועוז ולדבק עצמו לחכמים ותלמידיהם לשמוע מפיהם דיברי אלהים חיים איך לעבוד אותו יתברך, רק הולך כפשוטו ועל כל פנים לשם ה', ורצונו שירצה בלבו לעשות נחת רוח למי שאמר והיה העולם.

י״טאבל לא דיברה תורה במתים כאלו העושים מצוה לכוונת עצמם ח"ו להתפאר ולהתגאות על ידי זה או לעשותן קרדום לחתוך בה שיגיע לו איזה פרנסה מזה לקבל על ידי פעולותיו איזה טובת בני אדם כי יהיה חשוב בעיניהם ויכבדוהו כי מחשבה כזו פיגול הוא לא ירצה לקרבן אשה לה', כי כל ענין פיגול הוא מחשבה זרה אשר לא לכוונת ה' באמת. והיא נקראת מ"ת מנא תבירא והיא נמשכת מבחינת הקליפות מאלו הכלים הנשברים הנקראים מאנין תבירין וצריך כל בעל שכל בהגיע לו איזה מחשבה זרה בתפילתו ובעשיית מצוותיו, לתת עצות בנפשו לבוא על ידיה ליותר אהבה ויראה וכוונת אמת לשמו באהבה, כי ידע נאמנה אשר כל מחשבות זרות הבאות לאדם אינן אלא ניצוצין הקדושים שירדו לקליפות והכל בשורש נשמתו, והנם בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ועל כן בעת עומדו לפני ה' בתפילה ובתורה ובעשיית המצוות נתקרב אליו זה הניצוץ מישיני עפר בכדי שישוב על ידיה להתקרב לבורא עולם באיזה בחינה שיוכל לפי המחשבה הלז באהבה או ביראה וכדומה מכל השבע מדות, ועל ידי זה ישבר הפח והמצודה שהוא בו, ויוציא ממסגר אסיר וישוב הניצוץ הקדוש לחיק אביו שבשמים מקום אשר נלקח משם אשר אין להעריך ולשער ולספר ולדבר רב השמחה ועוצם הגדולה והתענוג והנחת בגילה ורנה ודיצה וחדוה שמגיע לבורא עולמים ברוך הוא וברוך שמו בעת ההוא אשר ישוב ויתקרב אליו ניצוץ הקדוש מעמקי הקליפות ושמחה עמוסה לפניו אז לאין קץ, וכזה ממש גם לניצוץ המתקרב אל אביו ממש כדוגמת הבן החביב שנתרחק מאוד מבית אביו ונתפס לבית כלא יושבי חושך בבית שונאו ושונא אביו, ולימים כאשר ימלט מפח יוקשו ויבוא לאביו ולאמו ודאי אשר אין לשער עוצם השמחה והתענוג והנחת שמגיע לשניהם על ידי זה, וכאשר יזכור האדם בזה יוסיף אומץ טהר ידים ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ויתחיל לעלות במחשבתו מעלה מעלה ביותר ויותר לדבק עצמו עם כל בחינת נפשו ורוחו ונשמתו באותיות התורה ותפילה בדביקות נפלא באור פני מלך חיים הנעלם ונעטף באותיות ההם שיעשה בבחינת אתדבקות רוחא ברוחא ויתקשר ויתדבק כולו כאחד בשמו יתברך וירצה ליחד כל דיבורו ומעשיו ומחשבותיו ולבבו וכל תנועותיו והרגשותיו שיהיה הכל ביחוד אל כבודו יתברך בלא שום מחשבת פסול חלילה ויחפוץ לעשות הכל לכבוד הבורא יתברך ולעבדו כעבד נאמן לעשות שליחותו ולהחזיר לו אבידתו אשר נאבד ממנו האבן הטוב אשר תשתפכנה אבני קודש וגו' ועתה הגיע העת והעונה שישיבו אל בעליהם על ידי חלקו שורש נשמתו ולהיות עולה עמו ואינה יורדת עמו. כי בעת אשר יפול במחשבתו איזה מחשבה והוא ודאי מאיזה תאוה שיתאוה לבבו מחמת אהבה או מחמת יראה וכדומה אז נקל לו להיות עולה בזו המדה לה' אחרי שכבר נתעורר בו זו המדה לתאותו, מה שלא היה יכול להתעורר זאת לבבו מבלעדי מחשבה הזאת כנודע, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט, נ"ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך כי אחר שחשב דרכיו לאהבה וליראה וכדומה בחפצי עצמו אז היה נקל לו להשיב רגליו אל עדותיו לצד כי כבר נתעורר המדה בלבו, אבל ח"ו ח"ו כשאינו משים אל לבבו להעלות הניצוץ ונשקע במחשבה זרה זו להיות נופל על ידיה מעבודת בוראו אז גם הניצוץ הזה תרד מטה מטה לעמק שאולה.

כ׳וזה רמזו חז"ל באומרם (ירושלמי יומא פרק א' הלכה א'), כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו כי בחינת העלאת הניצוצות למעלה הוא בחינת בנין בית המקדש של מעלה, וכל מי שאינו בונה אותם להעלותם למעלה, לא די שאינו מעלהו אלא אף מוריד הניצוץ למטה וגם הוא ירד עם הניצוץ הקדוש ושניהם ירדו חיים שאולה לעמקי הקליפות, כי כל בחינת מחשבה זרה בתורה או בתפילה שהוא שלא לשם ה' לעשות המצוה לכוונה אחרת הרי עליה אמרו חז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, ועל זה ירמוז הכתוב באומרו (דברים כ"ח, מ"ג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, כלומר כי זה בידך או שהגר הוא הניצוץ הקדוש הבא להתגייר ולצאת מרשות הרע להתקשר תחת כנפי השכינה יעלה עליך כלומר על ידך מעלה מעלה לשוב אל חיק אביו שבשמים או אשר ואתה תרד עמו מטה מטה כי כאשר לא תעלה אותו אז נשבר ונשקע עוד יותר ונופל וגם אתה תרד עמו בבחינת לא זכה נעשית לו וכו'. ולזה רמזו חז"ל באומרם (ריש פתיחתא דאיכה רבתי) משליכין דברי תורה לארץ כי לארץ ממש מורידין ח"ו דברי התורה והמצוה שאדם עושה שלא לשמה, וכל זה נכלל במה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילתנו בברכת מחיה מתים, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישיני עפר כי כל אלו השמות הם באלו הניצוצות שירדו בשבירת הכלים, אשר נופת תטופנה שפתי זרה כי הקב"ה נטף טוף נופת צוף דבש המתוק למאוד ומחיה מבחינת המדות העליונות כמו אהבת ה' ויראתו ולפאר אותו ולנצח ליצרו ולהודות לו ולהתקשר בו להמליכו על כל אבר ואבר, וכל אלה נפלאים ונחמדים ונאהבים עריבים חביבים וידידים מתוקים מדבש ונופת צופים, ונטף מעט מן המעט לבחינת הרע והקליפות המאוסים ומטונפים בכל מיני שיקוץ ותועבה, בכדי שיתאוה האדם בתאותו אליהם לאהוב אהבה חוץ מה' ולירא ולהתפאר ולנצח ולהודות ולהתקשר ולהמליך דבר שחוץ הוא מעבודת ה' וקדושתו, והכל בכדי לנסות ידידיו זרע אברהם אוהבו שיהיה להם גם קצת תאוה לדברים הרעים, ויהיה הוא הבוחר בשכלו להבין כמה נמאס ומשוקץ ומתועב ומטונף כל תאוות המתאוים להם. כמו אכילה, ידוע מה נעשה אחר כך מאכילתו הלא כל שלחנות מלאו קיא צואה ואיך יאהוב לדברים האלה. או תאות המשגל נודע למה שהמשילוהו חז"ל (שבת קנ"ב.) חמת מלא צואה ופה מלא דם, ואם זה בתאוות היותר נאהבים כולם, מה יענו עוד באלו הפחותים מהם אשר ודאי אינם כדאי כולם להיות מחשבת אדם עליהם. וכשאדם מבין בשכלו שזה אשר הוא מתאוה לדברים מטונפים כאלה הוא רק עבור שהטיף הקב"ה לשם ניצוץ אהבה העליונה בכדי לנסות אותו בזה אם ימשך אחריהם כשור לעול וכצאן אשר לטבח יובל ולכפול לו שכרו בכפלי כפלים אם ירחק עצמו מהם ומהמונם, אז תיכף משבר ומכניע כח תאות מורשי לבבו מלהלוך אחריהם ואדרבה נותן דעתו ושכלו כל כך עד שנעשה כל התאוות האלה בעיניו נבזה ונמאס בתכלית המיאוס, ולא יעשה צרכיו בהם כי אם מה שנצרך לו לעבודת ה' בהכרח מעט מן המעט, ואז בזה משבר ומכניע ומבטל כל כוחות הרעים והקליפות הנאחזים בדברים ההם מחמת שכשם שהוא מבזם וממאיסם בלבבו כן נעשים בעצמם שפלים ונבזים ונופלים ויורדים לעומקא דתהום רבא, ובזוכרו אשר עיקר בחינת התאוה להם הוא ניצוץ האהבה שנפלה מאהבת האמת כי על כן נקראים בבחינת שבירת הכלים שאלו הניצוצות נשברו מהחלק שהיו דבוקים בו ונפלו לעמקי הקליפות, בזה מעורר לבבו לאהבת האמת להבין אשר אין ראוי לאהוב שום דבר אחר בשום אופן בעולם ואין אהבה כאהבת אלהינו ולו נאה להתקשר ולהתדבק במסירת נפשו ורוחו ונשמתו אליו לאהבה את שמו אהבת אמת אהבה נפלאה בהתדבקות רוחא ברוחא הבל הפה היוצא מפי בתורה ותפילה בשורש אור אין סוף ברוך הוא הנעלם באותיות התורה והתפילה ולירא ממנו ולפאר אותו ולנצח יצרו עבורו ולהודות לו ולהתקשר בו ולהמליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח אברים ושס"ה גידים של גופי נפשי רוחי נשמתי מלכות גמורה והנני עבד לה' וליחד אליו את לבבי ומחשבתי ודבורי ומעשי וכל תנועתי והרגשותי שיהיה הכל ביחוד אליו באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה באופן שלא אחשוב שום מחשבה ולא אדבר שום דיבור ולא לעשות שום מעשה ותנועה כי אם רק מה שנוגע לכבודו יתברך.

כ״אואז כאשר נזכר על ידי הניצוץ אהבת בוראו ויראתו וכו' בזה מעלה הניצוץ הזה עוד עם כמה ניצוצות אשר עמו ונדחים מקבץ להשיבם אל חיק אביהם ונעשה שמחה עמוסה ותענוג נפלא ברוב שמחה וחדוה וגילה ורינה לפני מי שאמר והיה העולם ברוך הוא, ובכל העולמות העליונים ותחתונים, והמה אומרים שירה לה' על זה ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי ה' אלהי שועתי אליך ותרפאני ה' העלית מן שאול נפשי וגו' כל הקפיטל (תהילים ל׳:ג׳-ד׳) כמו שמובא בדברי מרן האר"י ז"ל בכוונות, ונעים זמירות ישראל פתח דברי השבח הלז במזמור שיר חנוכת הבית וגו', כי כבר כתבנו שהעלאת הניצוצות נקרא בנין בית המקדש, וזה עיקר כל כוונת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף בהעלאת הניצוצות כדברינו האמורים למאס בלבו התאוה לדברים ההם בתכלית הביזוי ולזכור על ידי הניצוץ השורה שם אהבת ה' ויראתו ובזה כל בחינות הקליפות שבדבר ההוא נשברים ונכנעים והניצוץ יעופף ברוב שמחה וחדוה למעלה בבחינת (שם קנ"ד, ז') הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ועל כן בעודם בפח נקראים נופלים וחולים ואסורים שם וישני עפר, וכשאדם זוכה להעלותן בכח ה' העוזרו כי צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו והוא הרע והתאוה שבכל הדברים, ואך ה' לא יעזבנו בידו וכשבא לטהר מסייעין אותו משמים ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו כמאמר חז"ל (קדושין ל':) אז נקרא הקב"ה סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים וכו', אבל ח"ו כשאינו מעלם והוא נשקע בתוך המחשבה זרה אז נקראים הם והוא מתים כי יורדים לתוך הקליפות הנקראים מתים כנודע.

כ״בונחזור לענינינו שאנו בו כי מי שרוצה לעבוד ה' ואינו מכוון לשום דבר אחר כי אם לכבודו יתברך ואמנם אינו משים על לבו להעמיק בעבודתו לעשותה בשלימות כי אם מקצר בה בכל הבחינות מחשבה דיבור ומעשה, נגד זה הקב"ה מתנהג עמו בדרך הטבע לגמרי בבחינת אלהים ונקראים מוחין דעיבור.

כ״גהבחינה השנית, הוא אדם הבינוני שאינו מקמץ כל כך כמו הראשון ומוסיף והולך בכל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה בכל עבודתו בתורה ותפילה ומצוות לחשוב קודם לפני מי הוא עומד ולשם מה הוא עושה כל זאת, והדיבור לומר קודם בפה מלא כי עושה כל זאת רק לכבוד ה' יתברך וכאמור למעלה ומאריך קצת במעשה ומדקדק במעשה להיותן נאין ומהודרין במקצת, ואמנם הכל בדרך טבע כח גופו ומזגו ולא יעבור על טבע כחו לעבדו למעלה מטבעו כמו למשל בלימוד התורה ילמוד עד מקום שידו מגעת לפי כחו ואם יחלש לבו או יצטרך לתת שינה לעיניו לא יצטער ללמוד עוד למעט שינתו כמו שאמרו חז"ל (אבות ו', ו') במיעוט שינה במיעוט תענוג במיעוט דרך ארץ, רק יאמר לכל עת וזמן לכל חפץ תחת השמים לאכול ולשתות כראוי ולישן כראוי להתחזק גופו כי ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כתיב כדרך הסתת היצר הרע לאנשים כאלה וכמו כן השינה בסוכה אם תגדל הקרירות בלילה יניח סוכתו ויצא וכדומה בכל הדברים לא יעשה רק לפי טבע כחו כמו הטהרה במקוה אם היא קרה והתפילה בכח גדול ובפחד ואימה ויראה עד אשר יחלש, ובשבירת התאוה באכילה ושתיה ומשגל ודברת בני אדם זה עם זה בדברים בטלים וכמו כן הדקדוק במצוות על צד היותר טוב הכל בטבע העולם. זה נקרא מוחין דיניקה כמו התינוק היונק משדי אמו שנתגדל השכל במקצת, וגם כבר ניכר בו מעשה ה' במקצת שמתחיל לדבר בפיו היום מעט ולמחר יותר וכן ההליכה ברגליו והתפשטות אבריו. ובודאי מי שנותן דעתו ולבו על זה אף במקצת, יבין מעשה ה' ונפלאותיו השם פה לאדם ומשיח אלמים כי אתמול לא היה זה מדבר אף דיבור הקל והיום נפתח פיו לדבר מעט, וכן בהליכת וגידול אבריו, הלא ודאי כל אלה מה' הוא אשר ברא קצות הארץ ונותן נשמה לעם עליה ומשגיח בכולם מדרגא התחתונה עד בחינה העליונה אשר בשמי מרום. מכל מקום הנה מעשה ה' הזה נעלם ונסתר ונגלל בדרך טבע העולם, כי כבד יסד ארץ על מכונה בזה שיגדל התינוק מעט מעט וידבר מעט מעט, עד שנדמה כאלו נעשה דבר זה מעצמו, וכן מעשה הקב"ה נגד זה האיש הבינוני כמו בחינה זו שעושה לו נפלאות הנראים ונגלים יותר לעין הצופה ורוצה לראות כי מאת ה' היתה זאת ונפלאת היא בעינינו אבל מכל מקום נסתרים בהטבע שיוכל איש הבור מי שלא יתן דעת על זה לומר מקרה הוא בתוך סיבות וטבע העולם. והוא כמו נס מרדכי ואסתר שהזכרנו שהנס נתגלה ונעשה בפומבי אבל בבחינת הסתרת פנים שהרג אשתו בשביל אוהבו ואוהבו בשביל אשתו, וזה נקרא בחינת הוי"ה ואלהים כי ניכר בו שם הוי"ה המהוה מחדש נסים ונפלאות ונסתר בבחינת אלהים שהיא הטבע בבחינת הסתרת פנים.

כ״דובחינה השלישית, היא העולה על כולנה אשר לבו בוער בקרבו בלהבת אש לאהבת הבורא יתברך ולעבדו בלבב שלם ורגע אחת מכל היום לא ינוח ולא ישקוט ומחפש ומבקש איך לעבוד לו ולעשות רצונו ולהוסיף אהבה על אהבה ויראה על יראה ואינו חושק ואינו מתאוה וחפץ מדברים שלמטה בשום אופן כי אין לו עת לזה כלל להעלות הבלים כאלה על מחשבתו, ולבו דואג בקרבו תמיד מתי יעשה נחת רוח למי שאמר והיה העולם ואיך יתקשר עצמו לה' עם כל פרטי חושיו ואבריו הידועים לו ושאינם ידועים לו הנגלות והנסתרות לה' אלהיו באמת, וממילא כל בחינת מחשבה ודיבור ומעשה שבו בכל הדברים שבעולם ומכל שכן מעשה התורה והמצוות מקושרים ומדובקים לחי העולמים ברוך הוא, והוא אינו חושש לכחי גופו וטבעו ומזגו כי ישבר כל כחותיו לשם ה' ויצער עצמו ללימוד התורה בכל כוחו ביום ובלילה ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה כי אם מעט מן המעט מה שהוא בהכרח גדול וגם הוא לא ישגיח על הקרירות בסוכה ובמקוה כי לבו בוער בקרבו למצות ה' עד אשר אינו חושש לקרירות גופו ומדקדק בדקדוקי מצוות ככל אשר יוכל בכל מאמצי כוחו ולא ירגיש ולא יחוש כלל על טבעו ומזגו כי הולך למעלה למעלה מטבעו, ואם יקרה לו לקנות מצוה מן המצוות לא יביט לפי ערכו להוציא לפי מעמדו כי אם כל אשר לו יתן בעד נפשו לזכותה במצוה. וכנגדו הקב"ה מעורר עליו מלמעלה ועושה לו נסים נפלאים נגלים ונראים לעין כל שהוא שלא בדרך הטבע כמו (תענית כ"ה.) מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וכו' וכן (חולין ז'.) פלוג לי מימיך כנזכר לעיל.

כ״הוזה נקרא מוחין דגדלות. א', שזה העובד את ה' עושה כל מצוותיו בבחינת הגדוּלה, והמצוה נגדלת מעצמה בבחינתה מרוב המחשבה הטהורה הזכה ודיבורו הנאה לפני עשייתה, ועשייתה הכל בנקיון וזיכוך והיא נאה ומהודרת כי אינו עומד על המקח ומפזר ונוסף עוד לקיים זה אלי ואנוהו ואמרו חז"ל (נזיר ב':) התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה טלית נאה ספר תורה נאה וכו', ועל כן המצוה היא בבחינת הגדוּלה והמעלה. והב', מפני שהקב"ה מחדש על ידי זה נסים נראים ונגלים ושמו הגדול מתגדל ומתקדש על ידי זה בעולמו כאשר ביציאת מצרים שנאמר בה (מיכה ז', ט"ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות שהנס היה נראה ונגלה לעין כל וכן בקריעת ים סוף שנאמר בה (שמות י"ד, ל"א) וירא ישראל את היד הגדולה, שראו בעיניהם כי נס מה' הוא אז נאמר (שיר השירים א', ג') על כן עלמות אהבוך ואמרו חז"ל (מובא ברש"י על פסוק זה) בא יתרו ואמר (שמות י"ח, י') ברוך ה' אשר הציל אתכם מתחת יד מצרים וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו' ונתגייר. בא רחב ואמרה (יהושע א', י') כי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ונתגיירה. ועל כן שמו הגדול יתברך מתגדל ומתקדש בעולם ולשם זה נקרא מוחין דגדלות, וזה נקרא בחינת שם הוי"ה לבד שהוא המהוה את הכל מאין ליש ובידו להחזיר הכל מיש לאין, מה שאין כן אלהים שגימטריא הטבע כאמור.

כ״וונגד שלושה בחינות הללו הנזכרים אמר משה לפרעה שלושה פעמים למען תדע וגו', כי תחילה שאמר פרעה מי ה' וגו' שכפר לגמרי בבחינת ה' המהוה לומר כי הכל מתנהג אחרי הטבע לבד ועולם כמנהגו נוהג ולא ה' פעל כל זאת. וגם יוסף הצדיק להיותו יודע שפרעה כופר בשם ה' אמר לו (בראשית מ"א, ט"ז) אלהים יענה את שלום פרעה או (שם שם, כ"ה) את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה וגו' ולא הזכיר לו כלל שם ה' כי אינו מאמין בו, ואף אחר שראה אותות ומופתים במצרים במטה אשר נהפך לנחש ובמכת דם וצפרעים, כיון שגם חכמיו וחרטומי מצרים היו עושים כן לא רצה להאמין בה' בורא כל, ואדרבה בזה נתחזק לבו לומר מפני מה לא יעשה ה' דבר שלא יוכלו החרטומים לעשות כן אם לא שח"ו מקרה הוא ותבן מכניס לעפריים, ועל כן כאשר ביקש ממשה בדבר הסרת הצפרדעים שלא יכלו החרטומים להסירם אמר לו משה (שמות ח', ו') למען תדע כי אין כה' אלהינו, כלומר כי גם בחינת אלהינו שהוא הטבע המתנהגת תמיד גם שם יש בחינת ה' המהוה רק שנסתר בטבע העולם, והוא מוכרח להתנהג כך לפי מעשה בני ישראל בעבודתם כמאמר חז"ל (סוטה ח':) במדה שאדם מודד מודדין לו ופועל אדם ישלם לו. והן קודם המכות האלה הנה זה היה עת ראשונה מה שהתחילו ישראל להתחזק בעבודת ה' אלהי ישראל כי עד הנה אמרו חז"ל (שמות רבה ו', ה') בפסוק (שמות ו', ט') ולא שמעו אל משה מקצר רוח וגו' שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, ועתה הוא שהתחילו בעבודה על כן היו בבחינת מוחין דעיבור ראשון בקמצנות מופלגת עד שלא היו יכולים להיות המכות האלה כי אם בדרך הטבע ממש מה שיכולין כל החרטומים לעשות אבל כל זה מה' הוא וה' הוא אלהינו שכל הטבע מלא ברכת ה' ונסים ונפלאות כאמור. ואכן אחר המכות האלה שנתגדלו ישראל בבחינות יותר מעולים ובאו לבחינת היניקה שמתחיל התינוק לדבר ולהלך ונתגדל שכלם במקצת אז התחיל הקב"ה להתנהג במכות פרעה בהתגלות יותר שיהיה נראה לעין כל, אבל על כל פנים בהסתרת פנים שיוכל המתעקש והסומא לדמות בנפשו כי זה טבע העולם כנס מרדכי ואסתר הנזכר, כמו מכת הכנים שהודו החרטומים בפיהם אצבע אלהים הוא וכמו מכת הערוב שבכל המדינה היה הערוב ובארץ גשן לא היה כל עיקר, והנה זה בודאי נראה לעין כי נס מאת ה' היא, ואמנם עם כל זה התעקש פרעה לתלות בטבע לומר כי מה שהודו החרטומים בפיהם אפשר משה ואהרן הם יותר חכמים בדבר זה ויכולים מה שלא יוכלו חרטומי מצרים ולא האמין לחרטומיו במה שאמרו אצבע אלהים הוא כאשר כתבנו למעלה במקומו. וגם מה שהפלא ה' ארץ גושן לבלתי היות שם ערוב, אמר כי זה לפעמים מקרה הוא שעל עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר וכמו כן יוכל להיות בשאר דברים.

כ״זואמנם זה עקשות פה למאוד וחרקות שן ולא יכנס אף בלב האומרו לגמרי שהרי כולם כאחד הודו ואמרו כי אצבע אלהים הוא, והפלאת גושן נס פלא הוא. ועל זה אמר לו משה (שמות ח', י"ח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כלומר שמזה תדע אשר אני ה' העושה הנסים והנפלאות ואך שהוא עדיין בקרב הארץ שנתלבש קצת בטבע ויוכל אחד להדמות כי זה טבע הוא ואמנם זה הכל בפרעה וחילו אבל ישראל כשראו את זאת ודאי אשר האמינו כי זה מה' הוא, והוא המהוה ועושה נוראות האלה ושלא ח"ו בטבע הם.

כ״חומזה באו לבחינת מוחין דגדלות לאהוב את ה' אהבת אמת ככל אשר הזכרנו ולהאמין כי הוא האל העושה פלא, ומזה זכו שיעשה ה' הנסים האלה בהתגלות ונראים לעין כל שלא בהסתר כלל בטבע העולם, וזה היה במכת ברד שהפלא ה' מכה ההוא להיות ברד ואש מתלקחת בתוך הברד נס בתוך נס הברד והאש מעורבין והברד מים הוא ולעשות רצון קונם עשו שלום בניהם, וזה ודאי נפלאות מאת ה' הוא ואין כזאת בטבע בשום אופן. ועל כן אמר לו משה בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ כי כל הארץ בידי ובכוחי לעשות בו כרצוני לעשות ממים אש ומאש מים ואנש לא ימחא בידי, וכל מזלות השמים וכוכביהם לי הם ובידי לשדדם ולשברם ולעשות כחפצי ואין מידי מציל. ועל כן במכה זו אמר לו הנני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו' וכתבנו למעלה בפירושו שזה עיקר המגפה מה ששולח לו אל לבו שיחזק לבו בחזקה ולא יהיה לבו ברשותו ויהיה מוכרח לעשות מה שלבו חפץ שלא לשלח את ישראל, כי עד הנה היה מחזק את לבו מעצמו לומר כי טבע העולם הוא כאמור ועתה כשראה נס בתוך נס שודאי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו הוכרח ה' לחזק לבו שיהיה חזק ותקיף כאבן וסלע שלא יוכל להתגבר על לבבו למען יפליא ה' מכותיו על ידו כנאמר.