באר מים חיים, בראשית י״ב:א׳Be'er Mayim Chaim, Genesis 12:1
א׳ויאמר ה' וגו'. כבר היו דברינו בביאור כתוב הזה למעלה בפרשת נח (באופן ד' מפירוש פסוק א' וגם בסיום הסדרה ביארנוהו) ועוד לאלוה מילין בפירושו, כי הנה נודע אשר כל עניני התורה הקדושה בכללה נרמזה באדם ההולך לפני ה' מקטנותו ועד הגיעו לבחינת עובד אלהים באמת, והנה ראשיתו מצער כשנולד קטן למאוד אז בבחינת והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' כי לא אור לו בכל אשר יפנה ועושה דברים קטנים משטותי הבלי העולם, ואחר כך כשמתחיל ליגדל מעט הנה הרע והיצר הרע נתונים בקרבו מיום הולדו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י'). מה שאין כן היצר הטוב שאינו בא אליו עד כלות לו י"ג שנה, ועל כן בתחילה מתגבר עליו היצר הרע, והרע, ומטנפו בחטאת נעורים ואז הוא בבחינת כי השחית כל בשר את דרכו וגו', עד אשר יתחיל להאיר עליו אור ה' וחסדו, והיצר טוב מתגדל בו ועושה קצת מצוות ומעשים טובים, ויקנה לו קצת בנפשו בחינת אהבת הבורא ונעשה בבחינת הבינונים שהיצר הרע והיצר טוב שניהם שופטים אותו ומושלים בו כאומרם (בברכות ס"א:). ואז נקרא על שם אברם כי עדיין לא נשלם להיות מושל על כל רמ"ח איבריו בשלימות בחינת אברהם ואין בו כי אם א' ב' מתיבת אהב, להיות שלא נשלם אהבתו לה' אלהיו כי אם קצת אהבה בוער בלבבו אבל עדיין וילך אתו לוט, כי אדם הוא מספר מ"ה שם הקדוש כנודע ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ד:) אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרוין אדם כי אדם מישראל שורשו בקדושה בשם הקדוש הוי"ה במילואו מ"ה וחלק ה' עמו ששם הקדוש והנורא הזה אינו מתיחס רק על ישראל לבד ולא על עכו"ם שאין עושים רצונו של מקום כי מלך אלהי"ם על גוים (תהלים מ"ז, ט'), שעם העכו"ם מתנהג הקב"ה בבחינת אלהים ולא בבחינת הוי"ה כמו שאיתא בזוה"ק (שמות צ"ו.) וזה לשונו: תא חזי כל שמהן דאית ליה לקודשא בריך הוא כולהון מתפשטין לאורחייהו וכולהו מתלבשין אלין באלין וכו' עד בר שמא יחידא מכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו הוי"ה דכתיב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו וכו' ושמא חד משאר שמהן אתפשט ואתפלג לכמה אורחין ואקרי אלהים ואתפליג לשמשין ולממנין דמנהגי לשאר עמין וכו', עד כאן. ועל כן אין עכו"ם קרוין אדם כאמור.
1
ב׳ואכן כאשר אדם לא נשתלם לגמרי בקדושה להיות נעשה בבחינת מ"ה שהוא שלא ירגיש ולא ידע מצורך עצמו כלל כי אם כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא וכו' כמו שאיתא בזוה"ק (תצא רפ"א.) שעל זה אמרו משה ואהרן ונחנו מה. רק עדיין שניהם מושלים בו כנ"ל אז הוא מעורב עדיין מבחינת לוט שגם הוא עולה למספר מ"ה והוא היפך הקדושה מבחינת הקללה שתרגום ארור ליט, או כאשר כתבנו למעלה בפרשת נח בפסוק והרן הוליד את לוט שהוא מלשון (שמואל-א כ"א, י') לוטה בשלמה, כלומר מעוטף כלומר שרק הוא מעוטף בבחינת הטוב אבל אין תוכו כברו כי לא נטהר לבו מכל וכל להיות לבבו שלם עם ה' אלהיו שלא יחפוץ בשום דבר כי אם לעשות נחת רוח לפניו ונתהפך אצלו המ"ה ללו"ט, ולזה רומז הכתוב (בראשית י"ג, י"ב) ולוט ישב בערי הככר, כי ככר הוא גימטריא מ"ר והוא מורה על תאוות הרעים והחמדות החזקות אשר בלבו להתאוות לחפצי עולם הזה ואמנם מרה תהיה באחרונה, ואחריתו מרה כלענה כי כאשר לא יתן זאת אל לבו לראות לטהר נפשו ולבו מכל וכל יוכל ח"ו להמשך מרעה אל רעה ויצא לתרבות רעה ח"ו, צא ולמד ממעשה דאלישע בן אבויה שאחר שאמרו חז"ל (עיין חגיגה ט"ו:) טינא היתה בלבו ולא היה לבבו שלם עם ה' יצא מזה מה שיצא, והאדם אשר על הארץ כשרואה שאינו עוד בשלימות הגמור פחד ורעדה רתת וחלחלה יעבור על נפשו פן ח"ו יתמשך להרע לה' כאחד הרעים ועל כן אמרו ז"ל (אבות ב', ה') ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי אם נשאר עוד איזה ניצוץ רע יוכל ח"ו להבעיר את כל הבירה הוא הגוף השפל אשר מעפר יסודו ונוטה בטבעו לתאוות ומחמדי הרע, ואמנם כאשר האדם משים על לבו כל זאת ורואה כאשר יוכל בכל לבו ונפשו לשבר ולהכניע כל כוחי תאוות מורשי לבבו באופן שלא יתאוה ולא יחמוד ויחפוץ כלל לתאוות עולם הזה והבליו, אז ממילא כל תשוקת חפציו באהבה וחמדה בכלות נפשו לאהבת ה' אלהיו ולדבקה בו בכל כוחי רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וכמו שכתב הקדוש בעל ראשית חכמה (שער האהבה סוף פרק ג') בבחינת כי חפץ בבת יעקב.
2
ג׳ואתה תחזה איך אנו רחוקים מאהבת ה' אֵל אמת, כגבוה שמים מעל הארץ ויותר מזה. כי הלא שכם בן חמור החוי מנשיאי הארץ היה וכשחשקה נפשו בדינה בת יעקב וצוו לו בני יעקב למול הוא וכל אנשי עירו, והכל יודעין גודל צער המילה כשמלין איש גדול בשנים ועוד להסית כל אנשי העיר על צער המופלג הזה, ועל כל זה העיד הכתוב (בראשית ל"ד, י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. כי לגודל התשוקה והחפיצה לא הרגיש כלל מצער עצמו צער מופלג כזה והכתוב אומר (שם שם, ג') ותדבק נפשו בדינה. נפשו ממש דבק בה לרוב החמדה והאהבה, ומי יתפאר עצמו עתה באהבה גדולה הזו לה' אלהים באמת שלא ירגיש בצערו לרוב האהבה.
3
ד׳אבל הצדיקים הגדולים המשברים ומכניעים תמיד כוחי תאות גופם ומבעירין אש בלבבם אש להבה אוכלה סביב שלא להרגיש משום דבר חיצונית גופו כי אם אהבת ה' אלה הם הנקראים בבחינת אברהם, כי יש בו בחינת אהב המורה על שלימות האהבה וגם לצד שכבר הוא מושל בכל רמ"ח אבריו שלא יזיז בשום אבר מאבריו ולא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור כי אם הנוגע לעבודת שמו יתברך כמאמר חז"ל (נדרים ל"ב:) כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח וכו' עד כאן. וגם אברהם הוא אבר מ"ה כמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד'.). כי זו היא בחינה המגיעה להיות נשלם בשלימות שם מ"ה בבחינת ונחנו מה שלא ירגיש מעצמיותו כלום כי אם כברא דמשתדל בתר אבוי כנזכר.
4
ה׳ולזה אמר הכתוב (בראשית י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט וגו', כי נודע מאמר חז"ל (קידושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וכו' ונמצא אשר זה שמתגבר האדם על לבו להפכו שיהיה ברשותו הכל הוא בעזר אלוה, ועל כן ויהי בשחת אלהים את ערי הככר כלומר כאשר זוכה האדם בעזר אלהים לשחת את תאות כוחי לבבו הַמְכוּנִים על שם ערי ככר, ערי הוא מספר פ"ר הרומז לבחינת הגבורות וככ"ר הוא מ"ר והכל מורה על תאוות החזקות המרים לעושיהם, אז ויזכור אלהים את אברהם אבר מ"ה כלומר שמשפיע לו מבחינת שם הקדוש מ"ה שלא ירגיש כלום מעצמיותו ולא ידע כלל אם הוא צריך לשום דבר בעולם בבחינת ונחנו מה, ואז יבוא לבחינת האהבה האמיתית ואז וישלח את לוט מתוך ההפכה מה שנתהפך שם מ"ה להעשות ח"ו בבחינת לוט נשלח ונפשט (כמו שתירגם המתרגם על ויפשיטו את יוסף (בראשית ל"ז, כ"ג) ואשלחו ית יוסף) ונשלם להיות בבחינת אברהם אבר מ"ה, ואפילו בחינת הלוט ממש שהוא היצר הרע וכוחות הרעים נהפכים אצלו לטוב ולקדושה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), זה היצר הרע. ואמרו (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי כל בחינות התאוות וכוחות האהבה ואש החמדה שחמד ואהב והתאוה עד עתה לבחינת הרעים בכוחות האלו ממש יחמוד ויתאוה ויבער באש להבה לעבודתו וליראתו, כי יזכור תמיד עד היכן הגיע חשק תאותו לדברי העולם מחמדת תענוגי עולם הזה וכזה ויותר מזה יחמוד ויחפוץ באהבת בוראו.
5
ו׳ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד, ולכאורה לפלא הוא כי הלא ודאי מאמין היה דוד המלך ע"ה אשר הקב"ה אל מלך מוחל וסולח לעוונות עמו בית ישראל כששבים לפניו, ואפילו באדם מישראל אם אכזרי הוא שאינו רוצה למחול אחר בקשת מטו אמרו חז"ל שצריך לחוש ליחוסו וכו' ומכל שכן להבדיל באלף אלפים הבדלות וכו' בהקב"ה מקור הרחמים והחסד אשר בודאי ימחול אחר עשיית תשובה באמת, ואך דוד המלך ע"ה לא רצה להשליך עוונותיו מנגד שלא להזכירם עוד בכדי לזכור עד היכן הגיע כח אש התאוה והחמדה במחמדי עולם הזה לידע מזה אופן עבודת הבורא עד היכן ידבק נפשו וכל תאותו ורצון נפשו לה' אל עליון, וכבר הארכנו בבחינה זו במקום אחר, ולזה סיים הכתוב בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט כלומר לא זו שלוט נפשט ונשלח מבחינתו וחזר להיות מאיר באדם הלזה שם מ"ה, אף הערים אשר ישב בהן לוט הן הן התאוה והחמדות מבחינות הרעים שישב בהן לוט הוא היצר הרע וגם ערי"ם אותיות רעי"ם שגם התאוות הרעות שישב בהן היצר הרע וכת דיליה כולם נתהפכו לטוב לעבוד בכוחות האלה ובתאוות הללו לבורא עולם ומה שהיו ערי הככר בחינת מ"ר נתהפך לר"מ לרומם את בית אלהינו ואף לרומם כל התאוות והתענוגים להתענג על ה' רם ונשא.
6
ז׳והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.
7
ח׳העולה מהנזכר אשר אברם הוא הנקרא אדם אשר עדיין לא נשלם בכל בחינת האהבה לבוא עד ביטול המציאות להוציא לבבו ונפשו מכל בחינות תאוות הרעים, וחששא גדולה יש עוד שלא יומשך חלילה אחרי הרע וצריך לראות בכל מאמצי כוחו לבוא עד בחינת אהבה האמיתית. ואדרבה מכל חפצי חמדת העולם ישיג עוד אהבה ותאוה בנפשו לאל עליון כידוע שכאשר נתעורר באדם איזה אהבה לחפץ מחפציו בנקל לו על ידי זה להתעורר לאהבת ה' אלהיו, מה שאין כן אם לא נתעורר כלל לאיזה אהבה כנודע. ואז יגיע לבחינה הנקראת יובל הגדול שהוא חירות מכל הדברים שבעולם ונעשה לו חירות מיצר הרע ומתאוות עולם הזה ואדרבה הם מסייעים לו לעבודת הבורא הכל כנאמר.
8
ט׳ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך כלומר כי צריך אתה לילך שתבוא לבחינת החירות והיובל אשר בבחינת החמשים מספר לך וזה לֶך לְךָ שתלך עד לך שתבוא לבחינת אהבה האמיתית בביטול המציאות עד שלא יבוא עוד בך ערל וטמא וְתֵעָשֶה מושל על כל רמ"ח איברים בבחינת אברהם, ובאיזה אופן תבוא לבחינה זו אמר מארצך כלומר שתבין מבחינת הארציות אשר רק טיפה מים הגדול נטף עליהם ואיך גדלה תשוקתם ואהבתם בעיני הבריות עד בבחינת ביטול המציאות בשעת מעשה ומכל שכן באהבת אמת וכאמור.
9
י׳וממולדתך ומבית אביך כלומר שתבין ענין אהבת עולם הזה במה שהאדם נמשך באהבתו אחרי ארץ מולדתו ובני עמו, ולמשל כאשר יתרחק אדם מארץ מולדתו לאיים רחוקים מאוד והיה שם רבות בשנים איך יחפוץ ויחשוק לשוב לארצו בכל עוז ותעצומות באהבה רבה, ומכל שכן כשיש לו אשה ובנים שם, מה מאוד יכמה בשרו ולבבו לראותם בחיים חיותם, ואם באיים אשר הוא נתרחק משם יזדמן לפעמים שיבוא שמה איש אחד מארץ מולדתו איך יצא לבו ממש להתגעגע באהבתו ולהתדבק עמו עד כלות הנפש ממש, ומכל שכן כשיבוא אצלו גואלו וקרובו דודו או בן דודו שלא ראה אותו ימים רבים, בודאי יתעלס עמו באהבים עד שבשעת מעשה ישכח מאתו כל תאוות חפצי גופו. וכל לבו ועצמיותו מלא מזה ברוב שמחה ונחת מה שזכה לראות במקומו איש מארץ מולדתו או ממשפחתו הקרוב אליו ומצא את שאהבה נפשו, ומכל שכן כאשר יראה מבית אביו ממש כמו אביו ואמו אח ואחות אז הנה מחמת ההשתוקקותו עליהם כלה שארו ולבבו ונפשו ורוחו מרוב שמחה ותענוג כנודע לכל.
10
י״אואת כל אלה הטביע ה' בנפש האדם כי הכל הוא כנאמר שנטף טיפה מן הטיפה מנועם זיו תענוג עליון, כי אדם מישראל אשר נטהר נפשו ויצא מבחינת גוש העפר הממשיכו למטה ומתגבר בעצמו חיות רוחניות נשמתו ודאי אילו כל הימים דיו וכו' אין יכולים להעלות על הכתב רוב גודל ההשתוקקות וחמדת וחפיצות והתאוות הנפש לכלות ולדבק ולהתקשר בבית אביה הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שעל זה אמרו חז"ל (אבות ה', כ"ז) ועל כרחך אתה חי, כי ודאי מרוב האהבה וחמדה ותשוקתה להתדבק במקורה היתה קופצת בחזקה מאת הגוף לידבק בשורשה ואך כי היא קשורה בצויית חי העולמים ברוך הוא, ולא תוכל לעשות דבר עד כי יגזור בוראה עליה ואך מאוד ומאוד גדלה תשוקתה לשוב לארץ החיים שנלקחה משם ולארץ מולדתה המה הספירות העליונים ימי הבנין הידועים, וביותר ויותר לבית אביה הוא כללות הקדושה הבאה מאור אין סוף ברוך הוא הנקרא אב לבית ישראל והם בנים אליו כמאמר הכתוב (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם.
11
י״בוהצדיק צריך לשים עין שכלו ודעתו להבין מכל דברי ארציות הנזכרים שהם התאוות החזקות שמתאוה האדם לתענוגי עולם הזה ומתאות וחמדת קשירת האדם בארץ מולדתו ובקרוביו ואביו ואמו, אופני עבודת אלהים איך לאהבה אותו אהבה רבה ואהבת עולם כיתד שלא תמוט בקשירת כל כוחי גופו ומורשי נקודת לבבו וכל רמ"ח אבריו לה' אלהיו ולחפוץ ולחמוד לשוב להתדבק במקורו אשר נלקח משם לשוב לארצו ולמולדתו ולבית אביו, ומכל שכן כאשר יתגלה אור ה' אליו באהבה בארץ אשר הוא עומד שם כמו למשל ביום שבת קודש או במקראי קודש שאז אור ה' ברוך הוא וברוך שמו מאיר ומופיע ומתגלה אלינו באהבה רבה, שמה מאוד מחויב להיות יחטוף לב האדם ממש באהבה ויראה בזוכרו אשר בא הקב"ה ממעון קדשו מן השמים ומתגלה על עולמו ורוצה בדביקות עמו ישראל ובשירתם ותשבחתם לפאר ולשבח ליוצרם המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, איך ראוי וראוי להתדבק אליו בכלות הנפש ממש לאהבה אותו ולדבקה בו.
12
י״גועל כן מכולם מארצך וממולדתך ומבית אביך תבין איך לאהוב את ה' ולחשוק לילך אליו ולשוב למקורך, אל הארץ אשר אראך, אל הארץ הוא הארץ החיים העליונה אשר שורש כל נשמות ישראל באות ממנה בסוד אומרם (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם כנודע, ובפרט אשר אראך כלומר כשאתגלה אליך ואראה אותך ואתה תחזה אפס קצהו מזיו הדרת הבהקת אורי ודאי ראוי וראוי שתכלה שם נפשך ברוב האהבה לבוא עד בחינת ביטול המציאות כאמור, ועל כן פירש רש"י לך לך להנאתך ולטובתך, כלומר אפילו הנאתך וטובתך ממש שהוא התאוה והחמדה לדברי העולם הכל יהיו שלך ממש שתעבוד אתם עבודת בוראך לחמוד לה' ולאהבה אותו וכן בכל המדות בבחינת (בראשית י"ט, כ') בהפוך (אלהים) את הערים אשר ישב בהן לוט, כי גם הערי"ם אותיות הרעי"ם שישב בהן לוט הוא הוא היצר הרע גם המה יתהפכו לטוב כנזכר.
13
י״דועל כן אמרה התורה (שם א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע כי כאשר האדם זוכה להפוך כוחות היצר הרע לעבוד אתם לה' אז טוב מאוד לפניו כי לא יירא ולא יפחד עוד מבחינות תאוות הרעים כיון שהפכן לה' וכבר כתבנו אשר בזה נשלם להיות שם אדם על שלימותו בבחינת מ"ה שאינו מרגיש מעצמו כלום כי שילח את לוט מתוך ההפכה ולא יתאוה עוד לתאוות ההפכיים ונעשה אברהם אבר מ"ה שלא יחפוץ כי אם עבודת ה' ואז יאיר עליו שם מ"ה בשלימות ועל כן אמר טוב מאוד כי מאוד הוא אותיות אדם לומר אשר בזה נשלם להקרא אדם ככל הנאמר.
14
ט״וב או יאמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם וגו'. על פי ג' הקדמות אשר אמרתי בפסוקי תורתינו ומבואר מקצתם בספרי סידורו של שבת, הא' מה שאמרתי על פסוק (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיה. בדרך המשל שכתב החובות הלבבות (בשער בחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז, והשני הפוכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השנית ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד היה משים אותו יום מנוחה בטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה, ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבנים נהרסה וגו' עד כאן לשונו הצח.
15
ט״זוהנמשל מובן מאליו כי כל מה שאדם עושה בשלו בעניני עולם הזה ועסקי פרנסתו וצרכי גופו יהיה דומה בעיניו כאילו הוא נשכר בשדות של אחרים כי זה לא שלו הוא, כי עיקר האדם הוא הנשמה שבקרבו והגוף אינו נקרא כי אם בשר אדם והוא הטפל אל הנשמה והנשמה היא העיקרית וכל עסקי הגוף לא שלו הוא כלל כי אם כדבר הטפל אליו מה שמוכרח לעשותו בעל כרחו שלא ברצונו שאינו עושה כי אם מצד ההכרח ורק מה שהוא מוכרח בהכרח גדול עושה, ולא כן יעשה כשעוסק בתורה ובמצוות ועבודת ה' דומה בעיניו כאילו עוסק בשדה שלו שעושה אותה יפה ונאה בכל מיני השתדלות וחריצות ולא יעצור אותו הגשם והשלג ולא חושך אפילה, ובוקר השכם לעבודתה ואין ממתין עד שיצא השמש על הארץ כדרך שאר פועלים הנשכרים לעבודת אחרים שאינם יוצאים לעבודתם כי אם אחר זריחת השמש כמו שאמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ג:) כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב-כ"ג) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו וגו'. והוא משכים בבוקר בבוקר כי שלו הוא ועושה הכל בכל מיני יפוים והתאמצות בזירוז אחר זירוז כדי שיהיה שדהו נעשה יפה מאוד מאוד וכה יעשה עסק התורה ומצוות ה' כמו ציצית ותפילין ושארי מצוות בגודל חריצות והשתדלות שיהיו נעשים בחשק גדול ובאהבה רבה ולהתאוות לקיומן תיכף בהגיע זמנן בתשוקה וחמדה גדולה. ובעת עשייתם, להשליך מאתו כל בחינת מחשבות הטורדות מהבלי העולם ולדקדק בהם מאוד שיהיו על תכלית ההידור ותכלית הכשרות שלא יהיה ח"ו שום שמץ פסול בהם אפילו חומרא דחומרא. אבל בעניני עולם הזה ירפה ידו בעשותן ולא יעשה כי אם מצד ההכרח גדול לפרנסתו ותיכף כשישיג פרנסתו יום ביומו יניח את של אחרים ויעבוד בשלו בתורה ומצוות ואל יעכבו שום מניעה וחושך אפילה והשכם בבוקר בבוקר והכל מצד חשקת וחמדת לבו כאדם העושה בשלו החביב עליו למאוד, מחמת שידיעתו נכונה שהשדה היא טובה למאוד לאכול ממנה פירות ותבואות טובות כל ימי חייו וזהו שאמר הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיה פירוש מה שהוא עושה עסקי הקדש עסק התורה ומצוות ה', זה לו יהיה. שידע שזה הוא שלו ממש ויעסוק בהם כאדם העושה בשלו אבל עסקי חול אשר לא בקודש המה, לשל אחרים יהיה נחשב בעיניו שלא לעסוק בהם כי אם על צד ההכרח הגמור כנאמר.
16
י״זוהקדמה השנית היא, על פי אשר אמרתי לפרש מאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, א') על פסוק (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח. ונראה בביאורו אחר שנפרש מאמר הכתוב (יהושע כ"ד, ב'-ג') כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו', ושורש הדברים הוא כי נודע אשר נהר המושך הוא דוגמת חסדים המתפשטין ומתמשכין בטבעם ורוצים להשפיע לכל, ואכן שני מיני חסדים הם אחד הוא חסדים הטובים שהוא להשפיע לעני המצטרך להשפעת טובו להאכילו ולהשקותו ולכסותו כאשר תשיג ידו די מחסורו אשר יחסר לו ולגמול לחייבים טובות שהוא ללמד את האנשים ההולכים בדרך הרע להחזירם למוטב ללמדם דרכי ה' לשמור מצותיו ותורותיו. והשני הוא להיפך, חסדים הרעים כעין הניאוף בעריות האסורות שהוא התאוות השפעת הרע, וללמד את בני האדם דרכי הרעים שיתורו מאחרי ה' בביטול תורותיו ומצותיו, וזה היה בחינת תרח אבי אברהם שהיה מלמד את העם דרך עבודה זרה והיה עושה צלמי עבודה זרה למוכרם לאחרים ולהודיעם דרכי עבודתם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ג) וזה נקרא עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר הרומזת למדת החסד הטוב וזה הוא עבר השני חסדים הרעים, וידוע אשר ברא כרעא דאבוהי ויפה כח הבן מכח האב, שיופיות כח הבן הוא נמשך מכח האב ועל כן גם אברהם בנו נולד בטבע ומזג מדת החסד הרע הזה, ואמנם לפי שהיה כוחו יפה ובן שלוש שנים הכיר את בוראו כאומרם ז"ל (נדרים ל"ב.). העביר על מדותיו מדת הרע שנולד עמו ועבר את הנהר לצד ימין בחינת חסדים הטובים וכל ימיו היה רודף לעשות חסד אמת לגמול חסד עם כל באי עולם להאכילם ולהשקותם, ואחר כך טרח ויגע ללמדם דרך ה' שגם המה יכירו את בוראם וגייר את הגרים כנודע.
17
י״חוזהו שאמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וגו'. כלומר תרח אבי אברהם ישיבתו ודרגתו היה בבחינת עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר לעשות חסדים הרעים בעולם, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאותה דרגה עצמה של עבר הנהר לקחתי את אברהם לצד אחר הנגדיות לעשות ולהרבות חסדים הטובים בעולם והוא מעלה גדולה ונפלאה בחינת מעביר על מדותיו ששבחו חז"ל (תענית כ"ה:), כיון שלוקח בחינות הרעים ומהפך מדותם להעשות בהם בחינות הטובות על זה אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) שאפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. והנה אמרו חז"ל (נדה ט'.) דם נעכר ונעשה חלב דכתיב (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא. ופירושו שהדם הטמא בעצמו הוא הוא הנעכר ונעשה חלב הטהור, ולזה אמר מי יתן טהור מטמא כגון אברהם מתרח מטומאת תרח בעצמו שהתנהג לעשות חסדים הרעים בעולם להודיע להם מעשי עכו"ם איך לעבוד לכל עבודה זרה ועבודה זרה, מטומאה זו עצמה היפך אברהם ועשאה טהור ולימד את העם דרכי ה' וגייר את הגרים כאמור.
18
י״טוהקדמה השלישית היא, על פי מה שאמרתי בפסוק (דברים ל', י"א-י"ד) כי המצוה הזאת לא נפלאת היא וגו' לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ולבבך לעשותו. ולכאורה נראה כשפת יתר כיון שאומר שלא בשמים היא ודאי שלא נאמר מי יעלה לנו וגו' ולמה לו לפרט מה שהיינו יכולין לומר.
19
כ׳אכן האמת בזה הוא שאדרבה שבודאי כל התורה וכל מעשי המצוות כולן בשמים הן, וכל העולמות העליונים עיקר קיומן ועמידתן הכל רק על התורה ועבודה במה שמקיימין ישראל את התורה כמאמר הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכן כל הדברים של מעלה כולן נוטין ומתהפכין מדין לרחמים, וח"ו בהיפוך, הכל רק אחר מעשי בני אדם על ידי התורה הקדושה כמאמר הכתוב (תהלים קכ"א, ה') ה' צלך, וידוע פירושו שה' הוא כצל הנוטה אחרי האדם ומהפך עצמו לצד שנוטה האדם כן ה' צלך ממש שנוטה אחריך כצל הזה, להנהיג עולמו בחסד וברחמים כפי מעשיך. ועל כן בזה היה פתחון פה לומר מי יעלה לנו השמימה כיון שעיקר תיקון המצוות הוא לתקן בשמי השמים העליונים, מי יעלה לנו שם לעשות פעולות הנפלאות האלה ולתקן תיקוניהם, לזה אמר הכתוב כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וגו', פירוש לדבר הזה שתאמר מי יעלה לנו לעשות פעלם בשמי השמים, לזה אינו בשמים כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, פירוש אפילו כשהוא רק בפיך ובלבבך בעמדך על הארץ התחתונה הלזו, כמו במצות תורה ותפילה ושאר המצוות שאינם בעשיית מעשה בגופו, רק בדיבור פיו ובכוונת הלב, קרוב הוא לעשותו לתקן ולעשות פעולות בלב השמים בכוחו, וכמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד':) בפסוק ואשים דברי בפיך וזה לשונו: כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא וכו' ומכל מלה עביד רקיע חדא כו' עד דאתעביד מההוא מלה שמים חדשים וכו' עד כאן. אבל באמת הנה כל התורה ומצוות נתונים נתונים בשמי שמי קדם להיות כל הנהגות השמים על ידם.
20
כ״אואחר הדברים האלה תבין ממילא ביאור דברי הכתוב כאן, ויאמר ה' אל אברם לֶך לְךָ, כלומר שהליכתך במצות ה' תהיה לָך פירוש שלך יהיה, שתדע אשר אין לך בעולם כי אם זה עסקי התורה והמצוות ועל כן תעשינה כאדם העושה בשלו באמת ובזריזות ובתמימות ובאהבה וחשק נפלא, ותמיד תראה העיקר לעסוק בעבודה שלך הוא עבודת הנשמה לעבדה ולשמרה ולתקן שורשה בשמי מעלה כי רק זה שלך הוא, וכן עניני גופך לא יהיה רק כסריס העובד בשל אחרים שעושהו רק בעת הכרח הגדול ומקצר בה כאשר יוכל, וכל ימיך אשר אתה חי על האדמה תראה לעסוק בשלך, הוא שורש נשמתך הקדושה להצמיחה ולנטוע בה כל עץ המה המצוות ומעשים טובים אשר בעשות האדם מצוה ממצוות התורה, נצמח מזה תענוג נפלא במקום שורשו בארץ החיים גן עדן העליון אשר שם תתעדן נשמתו בעונג עצום כדמיון תענוג פרי אילן הנחמדים הנפלאים וטובים למאוד, וזה היה עיקר בריאתך לעולם הזה שתכין לך כל אלה כדי להיות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם כאשר יפיץ עליך ענן אורו שם ובאברתו יסך לך לענגך מנופת צוף תענוגי עולם הבא אשר אין לה ערך ודמיון כלל בתענוגי עולם הזה, ואם תאמר ואיך אעלה על השמים לתקן שורש נשמתי שם ולהכין שם בעדה ממיני התענוגים היקרים הנפלאים אשר עין לא ראתה וגו' כדי להיות בזה נחת רוח לבוראי, על כן אמר לו מארצך פירוש דוקא מן הארץ התחתונה שאתה עומד שם משם תוכל לתקן כל זאת כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך שם בארץ אשר אתה עומד עליה לעשותו ולתקן בשמי השמים העליונים כאמור, ועוד אמר לו כי הנה אתה יש לך מעלה יתירה גדולה לזכות לאור באור החיים והוא ממולדתך ומבית אביך רצה לומר כיון שאתה נולד ממקור מקום טמא כזה ונשרש בך שורש הרע משורש בית אביך כי ברא כרעא דאבוהי ואפילו בלא זה דרך בני הרעים להיות אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואתה לא די שלא תלך בדרך אִתם לעשות ח"ו כמעשיהם, אף תוציא יקר מזולל בבחינת טהור מטמא לעבוד עם בחינת הרע שלהם את ה' לקחת שורש החסדים אשר נטבע בהן לרע, לעשות עמו חסד של אמת חסדים הטובים להאכיל ולהשקות רעבים וצמאים ולגמול חייבים טובות ללמדם דרכי ה' ועבודתו.
21
כ״בוזו היא בחינה נפלאה החשוב אצלי בחינת מעביר על מדותיו שהעיד הכתוב אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי תדע אשר בכל מדה ומדה אשר נמשך אל הרע ח"ו הנה גנוז וטמון וצפון בה ניצוץ הקדושה מה' המחיה הדבר ההוא מה שנטף הקב"ה כטפה מים הגדול ממדות הטובות האמיתיים אל בחינת הרע להיות יומשך לב האדם לשם להתאוות אליו, בכדי להיות שכר ועונש בעולם, ואדם המשכיל ומבין זאת חוטף ונוטל בחינות הניצוצים הקדושים משם לעבוד עמו את ה' אלהיו והרע נופל ונשבר ויורד לעמוקא דתהום רבה ולא יהיה לו עוד תקומה עולמית בבחינת מאמר הכתוב (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו וגו' וזה ממש אם תוציא יקר מזולל, זה הניצוץ היקר בעיני ה' אשר נפל לקליפה ברצון ה' אלהי עולם, והאדם המוציאו משם ועובד עמו ה' ואז בא הניצוץ לראות פני מלכו מלך מלכי המלכים הקב"ה אביו שבשמים, אז שמחה וחדוה ונחת ותענוג עצום לפני הקב"ה, ולפני הניצוץ הזה שמחה עמוסה לאין קץ עד אין שיעור וערך, והוא דמיון בן החביב לאדם במאוד בן יחידו שנלקח לשביה והיה שם ימים רבים עד שנשכח שמו ולא נודע זכרו, ולימים בא זה אצל אביו ואמו בעשירות רב במתנות רבות וכבדות, היאומן כי יסופר או הישוער בשכל אנושי גודל התענוג הנפלא ורוב השמחה והשעשועים והחדוה העמוסה אשר אז בין האב והאם ובניהם הלז, ודאי הוא בלתי שיעור וערך, ובשעת ביאתו שמתחילין לנשק זה את זה ודאי מתדבקים כל אחד בחבירו בדיבוק עצום באתדבקות רוחא ברוחא והיו לאחדים בכלות הנפש ממש, כן ביותר אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים תענוג קודשא בריך הוא ושכינתיה כשעולה אליהם ניצוצים הקדושים מניצוצי הקדושה שנפלו לתוך עמקי הקליפות ועולה הוא למעלה למעלה וזוכה לראות פני אביו שבשמים בשמחה בפנים שוחקות צהובות ומסבירות ונעשה יחוד וזיווג נפלא באתדבקות רוחא ברוחא בחדוה עמוסה לאין קץ ותכלית ונעשה שמחה ואור גדול בכל העולמות עד בלתי שיעור.
22
כ״גונודע מסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שכאשר הניצוץ הקדוש יוצא מן הקליפה עולה עמו גם רכב גם פרשים הרבה למאוד שמוציא אתו שאר ניצוצי הקדושה המונחים בתוך הקליפה ההיא ואז הקליפה נשארת מת ועבר ובטל מן העולם והפח נשבר ואנחנו נמלטנו כנודע מדברי האר"י ז"ל, ובזה תִרְבּה שמחת קודשא בריך הוא ושכינתיה מה שכל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימא לבוא לנגדם ברכוש רב, ועל כן ודאי אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי מרוב השמחה והחדוה שנתרבה כביכול בקודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות, ממילא מתבטלין ונשברים כל הגזירות וכל ענינים לא טובים, אדרבה מברך עמו ישראל בברכתו ברכת החיים והשלום ונחת ומשפיע לעולמו ברכה ושמחה והצלחה ונחת ותענוג הכל לגודל החדוה והשמחה אשר לפניו אז, ועל כן אמר הקב"ה לאברהם וממולדתך ומבית אביך, כלומר כיון שאתה מהם ואתה מעביר על מדותיהם זה יהיה לך זכות גדול וסיוע נפלא לבוא אל הארץ אשר אראך הוא ארץ החיים גן עדן העליון ששם מתענגים הנשמות בתענוג נפלא הפלא ופלא וזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בטובת אמת צלולה וברוב טובה שאין אחריה עוד טובה וזה הוא עיקר עבודת האדם לעשות נחת רוח לפניו במה שיזכה לראות פני השכינה וליהנות מזיו יקר הדר תפארתו בשמחה ונחת. לוּ חיש יהיה עלינו ועל כל ישראל אמן.
23
כ״דגם ירצה לומר לפי הנזכר, כי אחר שצריך אדם לידע בטוב אשר התורה והמצוות הן הן שלו ממש ולעיקר הזה בא לעולם וכל עסקי הגוף יהיה נדמה בעיניו כאילו עוסק בשדות אחרים, ואמנם עבור שנחלתנו נהפכה לזרים כי התורה נקראת נחלה וירושה לישראל כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וגו' וכשהיא נהפכה לזרים פירוש שעוסקין בה כמו שעוסק בשדה אחר בעל כורחו שלא בטובתו ובכל מיני שקרים וזיופים ועצלות ואם רק יוכל להמלט שלא יעסוק בה, חפץ מאוד בזה ודומה עליו כמשאוי, אז גם בתינו לנכרים, שעבדים משלו בנו פורק אין מידם כי כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך והארץ נעשה שממה כמהפכת זרים, כלומר כמו שאנו מהפכין התורה לבחינת דברים הזרים ונכרים, כן באין זרים ונכרים לנחלתינו, ולזה רמז הכתוב לך לך כנזכר שתלך בעסקי תורה ומצוות ה' בכל אופן הנאות באהבה וחמדה ותשוקה גדולה כי לך היא שהיא שלך ממש ותעסוק בה כאדם העושה בשלו, ואז גם אנכי כן אעשה אשר מארצך וממולדתך אקח אותך אל הארץ אשר אראך לשבת בבטח על אדמת הקודש אשר הוא שלך ממש מיום הבריאה ושם ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו', כי בהיותך במקום מקור הברכות והשפעות ודאי כל הברכות יחולו על ראשך. והיה ברכה, שכל כך יהיה נתפס הברכה בך עד שְתֵעָשֶה בעצמך בחינת הברכה לברך את כל אשר תחפוץ. והעיד הכתוב על אברהם אבינו אשר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר כאשר היתה דבר ה' אל אברהם הן בפשטות הצווי שילך אל הארץ והן כל רמז שרמז בו ה' על הליכת הנשמה וכח שכלו בתורה ומצוות ה' כן הלך לא נטה ימין ושמאל מאשר צוהו ה' והלך בגופו ושכלו לעשות רצון קונו באמת ובתמים.
24
כ״הג או יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ז') בזה הלשון: ויאמר ה' אל אברם לך לך מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן אמר ר' יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים (פירוש שהליכת אברם לארץ היה סך הכל ס"ה שנים קודם מיתת תרח כאשר מפורש החשבון ברש"י סוף פרשת נח עיין שם) אלא בתחילה אתה דורש הרשעים קרוין מתים בחייהן לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרין הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר לו הקב"ה לך וכו' ואני מקדים מיתתו ליציאתך בתחילה וימת תרח בחרן ואחר כך ויאמר ה' אל אברם וכו'. ולכאורה למאן דאמר (בבראשית רבה ל', ד') שתרח יש לו חלק בעולם הבא לפי שעשה תשובה (ומובא ברש"י בפרשה זו בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך) לא יוצדק לכתוב עליו מיתה בחייו על שהרשעים בחייהן קרוין מתים כיון שעשה תשובה צדיק הוא חיה יחיה, ונראה לפי דעה זו אשר וימת תרח בחרן הוא סיום הסיפור שלמעלה במה שאמר הקרא מקודם ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו' ואת שרי כלתו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען ויבואו עד חרן וגו', ולשון ויצאו אתם אין לו פירוש ויצאו אתו הוה ליה למימר, ועיין ברש"י, וכבר כתבנו למעלה בזה עיין במקומו, ואמנם עוד נראה שלהורות בא ששני יציאות היו ולא יציאתו של אברם כיציאתו של תרח כי תרח הלך לו לבד מארצו עבור אנשי עירו שהיו רוצים להרגו שאחרי ראותם באלהי אברהם אמרו אליו אנת הוא דהוית מטעי לן באלין פסילין, ועבור יראתם ברח מפניהם כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו דף ע"ח:). אבל לא היה כוונתו ללכת ארצה כנען דוקא כי למה יבחר לו דוקא זה הארץ והלא כל העולם לפניו, ולא כן אברהם לצד דרכו והילוכו בקדושה ידע מעלת קדושת הארץ ומעלותיה אשר היא מקודשת מכל הארצות, הִתאוה תאוה לילך לשם לעבוד שם את אלהי עולם לקרוא שם בשם ה', וגם אפילו אם לא היה יודע כלל, מכל מקום שורש נשמת אברהם מקור הטהרה והקדושה ודאי ממילא נמשכה ובערה תאותו להתקרב לארץ הקדושה ושם ימצא מין את מינו וכל מקור יקו למקורו.
25
כ״ווכבר כתבנו בפרשת נח (בפסוק וישלח את היונה מאתו) אשר לזה היה נח שולח היונה דוקא ולא עוף אחר לצד שכנסת ישראל ליונה אמתלי כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ה.). וכשתבוא היונה על פני תבל ומלואה ממילא תתמשך ותעוף לארץ ישראל שורש מקור חיותה במעט דמעט, ושם לא היה הגשם של המבול כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ב, כ"ד) ארץ וגו' לא גושמה ביום זעם, רק התגברות המים לבד היה שם כמו שמובא בדברי האלשיך במקומו, ועל כל פנים נשאר שם איזה אילן יבש או שאר דבר שתדע בו אם הקלו מים מעל פני האדמה, וחוץ משם לא היה אפשר לידע כלל כי נימוח כל עשב וכל עץ ועיין שם בדברינו, ומכל שכן דכל שכן להבדיל וכו' קדוש אלהים אברהם אבינו ע"ה ודאי ממילא היה נמשך כח תאותו וחשקו למקורו מקור החיים לראות בטוב ה' בארץ החיים להסתפח בנחלת ה'.
26
כ״זועל כן אמר הכתוב ויצאו אתם פירוש לוט ושרי הלכו עם אברם ותרח (ועיין ברש"י) והזכיר יציאת אברם ותרח בשנים כי לא הליכתו של זה כהליכתו של זה תרח לא יצא רק לצאת ממקומו ואברם יצא להמשך אחר שורשו אשר בארץ החיים ולזה אמר ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען כלומר שני הליכות היו, תרח יצא מאור כשדים פירוש לצאת ממקומו, ואברם יצא ללכת ארצה כנען לקרוא שם בשם ה' אל עולם במקור הקדושה.
27
כ״חוהנה נודע מה שפירש רש"י (בתחילת פרשת וישב) וזה לשונו: אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וכו' פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גילגולי סיבתם לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח האריך בו וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם ומשהגיע אצל אברהם האריך בו משל למרגליות וכו' עד כאן, ועל כן נכון אומרו כאן וימת תרח בחרן כיון שהכתוב מספר והולך מסיפור עשרה דורות שמנח ועד אברהם, והכל בדרך קצרה כשבא לסיפור תרח קיצר עניניו והודיע שיצא מאור כשדים ובא לחרן וישב שם ומת שם בחרן. ואחר שכילה מעשה תרח סוף התשעה דורות התחיל לספר במעשה אברהם בדרך ארוכה כל עניניו, ולזה בא הכתוב וימת תרח בחרן במקומו הראוי.
28
כ״טוהנה כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ב') אשר זה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, זה דוקא לענין קיבול שכר כמו שכתבו שם הטעם בתוספות מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו והוא דוקא לענין קבלת שכר, מפני שיצרו גדול במצווה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו וכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכר גדול על זה כי לפום צערא אגרא, אבל אינו מצווה אין יצר הרע מקטרגו. אבל לענין להכיר באדם רוב גודל אמיתת אהבתו לה', יותר גדול אינו מצווה ועושה כי בזה ניכר התלהבות האהבה לבוראו אשר עושה מצוותיו מחשק נפשו בלבד בלי שום צווי, ומראה בחוש שאינו עובד על מנת לקבל פרס כי אם למען שמו באהבה. ועל כן אברהם אבינו שהיה חפץ מעצמו ללכת לארץ החיים להתדבק שם במקור הקדושה לרוב אהבתו לה' לא חפץ הקב"ה לגרוע כלום מאהבתו הגדולה לצוות עליו בדוקא מצוה זו שיהיה מצווה ועושה, רק אמר לו לך לך פירוש לדעתך וחפצך כאשר התחילת במצוה ללכת לך בדעתך, ואני איני מצוה אותך דוקא וכמאמר חז"ל בפירוש מאמר ה' אל משה (לשון רש"י שם) שלח לך אנשים וגו', לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח וכו'. וכן כאן לך לדעתך ולרצונך כאשר התחילת באינו מצווה ועושה ובזה תגדל הכרת אהבתך אלי כנאמר. ועל כן נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ולא אמר כאשר צוהו ה' כמו בכל המצוות כי זה הדיבור היה לדעתו של אברהם וכאמור.
29
ל׳וזה לפי פירושנו למאן דאמר שתרח עשה תשובה כאמור, ואמנם לפי דברי המדרש שהתחלנו בו שאברהם אבינו היה מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו עד שאמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב, ואני מקדים מיתתו שהרשעים בחייהן וכו', יאמר הכתוב כפשוטו לך לך, כלומר אחר שהקדמתי לכתוב מיתת אביך מתוך שחשוב כמת, מעתה יש לך רשות ללכת ארצה כנען כאשר רצית ולא תירא ולא תפחד מחשש הכיבוד, וזה לך לך לדעתך וחפצך כאשר היית חפץ ללכת והיית מפחד אבל עתה לך לדעתך הראשון שרצית בעצמך ללכת בלי שום חשש כנאמר.
30
ל״אובדברים הנזכרים נראה לתת טעם למה שלא מצינו שנצטוה אברהם בשום מצוה ממצוות התורה כי אם מצות מילה בלבד ומה נשתנה מצוה זו מכל המצוות, ואכן כמו שכתבנו אשר לענין הכרת האהבה גדול אינו מצווה ועושה לכן לא צוהו האל בשום מצוה, בכדי שיקיימם מעצמו להראות בזה גדולה אהבת אברהם אוהבו אליו, ואברהם אבינו כן עשה כאומרם ז"ל (יומא כ"ח.) קיים אברהם אבינו כל התורה וכו' והנה בכל המצוות קיימם אברהם עד שלא נצטוה כי אמר בלבו אף שאחר כך אצטוה על זאת מבורא עולם ודאי אקיים צווי בוראי ואעשה המצוה פעם שנית ושלישית בכדי לקיים צווי הבורא, ואמנם במצות המילה ירא אברהם אבינו לקיימה מעצמה כי אולי יצטוה עליה מבוראו ואיך יקיימנה כאשר יצווה והוא כבר מהול. ולכן כל המצוות שישנם בקום ועשה עוד, קיימם עד שלא ניתנה התורה, והקב"ה לא צוה אותו עליהם בכדי להיות אינו מצווה ועושה. ולא כן במילה שאינו עוד בקום ועשה וירא מלקיימה שמא יצווה עליה. והקב"ה ברוב חסדיו בראות לבבו הטהור שכל המצוות קיים ורק זאת נשאר לו כי ממתין פן יצוהו, כן עשה וצוהו בפירוש והוציא מחשבתו אל הפועל בכדי שלא יחסר לו מתורת ה' כלום, והיה אצלו תורת ה' תמימה מראש ועד סוף, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דאורייתא, ודרבנן, ועל כן נקוד נקודת שם זה בפסוק תורת ה' תמימה בסגול בדברי האר"י ז"ל להורות על בחינת החסד מדת אברהם והיתה אצלו תמימה כולה שלא חיסר ממצותה כלום וכנאמר.
31
ל״בד עוד יתבאר אומרו לך לך וגו'. כי הנה ידוע אשר האדם צריך תמיד להיות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, לראות לתקן כל מדה נכונה ממדה אשר עומד עתה בה בארץ, לתקן שורשה במקום עליון בשיעור קומה הן בבחינת הטוב והן בבחינת הרע ח"ו, ואם יראה בעצמו השפעת טובו יתברך עליו וחסדו, ישים על לבו לתקן מדת החסד בעולם, והוא לגמול חסד לבאי עולם באלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כמו הכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה וכדומה כי כולם הם בבחינת הטובות שבין אדם לחבירו, וגם להכניס בלבו אהבה עצומה עזה ונפלאה לאל הטוב והמיטיב לכל בריותיו אשר ברא להעניקם מטוב ברכותיו, והמשפילי לראות בשמים ובארץ ומשגיח על כל פרטי ופרטי מן הנבראים אשר על הארץ, ונותן מחיה לכל, וזן ומפרנס מקרני ראמים וכו', ובזה הוא מתקן מדת החסד בשמי מרום להיות נתגדל ונתעלה ביתר שאת ויתר עוז ומתגבר על הגבורות להמתיקן ברחמים ונכלל שמאלא בימינא ומשפיע מחסדו וטובו לכל ברואי עולמים בנחת ושמחה.
32
ל״גוכן כשרואה בעצמו מבחינת הגבורות והיסורין ח"ו ישים על לבו לתקן מדת הגבורה העליונה והוא לירא את פני ה' יראה אמיתית יראה עצמיות מגדולת כבוד ה' והדר גאונו אשר כל העולמות העליונים ותחתונים שפלים ורמים מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש אראלים תרשישים אישים אלים ובני אלים חשמלים זיקים גן עדן ויושביה גיהנם ויושביה מתהום ארעא ועד רום רקיע כולם יפחדון וירעדון באימה רבה ברתת וזיע וחלחלה גדולה ומרובה מגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך וקץ ותכלית, וכן להתגבר על יצרו בגבורה גדולה לכבוש כל התאוות והחמדות תחת ידו שיהיו כולם ברשותו שלא יעשה שום תאות הלב כי אם יבין קודם בכח שכלו אשר בקדקדו אם יעשנה או לא, וכל זה במתינות ובבינת הלב באמת, אם עושהו רק לשם ה' באמיתיות שלא להנאת תאותו בשום אופן, וכן להרבות במדת הזריזות לעבודת ה' להתגבר כארי לעמוד לעבודה בבוקר השכם ובזריזות עצום והכל ברשפי אש שלהבת יה להיות לבו בוער בקרבו להדבק אל ה' אלהיו, ובזה מתקן שורש הגבורה בשמי מרום שתתגבר על אויבי ה' לעשות נקמה בגוים להיות כי הנה אויביך ה' יאבדו יתפרדו כל פועלי און, ולהיות נמתק ונכלל בחסדי אל אשר משניהם יושפע שפע הטוב על ראש עמו בית ישראל כי הטוב והאושר השלימות האמיתי אינו בחסדים לבד כי אם בהתערבות בו מעט מכוחות הדינים כאשר ביארנו כמה פעמים.
33
ל״דוכן כשרואה לפניו ממדת התפארת בעולם כמו כל חפצים נאים הנמצאים בעולם, יראה לתקן שורשם בשמים לפאר ליוצרו שככה לו בעולמו ולא חיסר כלום וברא כל אלה להבחין מזה אפס קצת דקצת על אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור וערך מפאר חי העולמים במדות העליונות אשר מרוב תפארת גדולתו יוכל לצאת נשמת אדם ממש להשאר ולהדבק שם ולראות ביקר הדר עטרת תפארת מלכות כל עולמים, וכן בכל המדות כנודע. כלל הדברים אשר הן במחשבה הן בדיבור ובמעשה בכל מה שהוא, ישים האדם אל לבו באיזה מדה מעשר מדות שרואה עתה לפניו ועוסק בה ויראה לתקן מדה ההיא בדבר הזה שהוא חושב ומדבק ועושה בארץ.
34
ל״הוהנה נודע אשר המדות העליונות נחלקים לשתי בחינות. חמשה חסדים וחמשה גבורות שכל אחד כלול מעשר שהם חמשים וחמשים. ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' וגו' לך לך מארצך כלומר שתי הבחינות שהם חסדים וגבורות הנרמזים בחמשים וחמשים ושהם לך לך הכל יתוקן בתיקון הנכון מארצך על ידי מעשה ארץ התחתונה, כי חמשה תענוגים הם בעולם, אכילה ושתיה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ונגד זה בגבורות הם חמשה עינויים האסורים ביום הכפורים מה שצריך ענות נפש מחמשה דברים האלו, ועל ידי החמשה דברים האלה הן בעשותן או כאשר יפרוש אדם מהן לשבירת תאותו מתקן כח הה' חסדים וה' גבורות וכאמור, והכל כאשר אתה עומד במקומך מארצך וממולדתך ומבית אביך כלל בזה כל בחינות העשר מדות הנכללים בג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה תפארת. כי ארץ אמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא בחינת הימין בחינת החסד והאהבה שרודף לעשות מצוה ממצוות ה' כאומרם (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים. וכנגדו משמאל, בית אביך שהוא תרח שורש הרע והקליפה הנמשך ונתפשט משורש הגבורה הקדושה, שבה הוא אחיזת הקליפות להרע לעולם בכח הדין הקדוש בבחינת (ישעיה י', ה') הוי אשור שבט אפי, והבן, גם בית אביך עם האותיות והכוללים הוא מספר שני פעמים גבורה. וממולדתך, הוא מאמצע שהיה במשפחתו גם בחינת הטוב שעל כן צוה לאליעזר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך כי היה מעורב בחינת הקדושה עמהם, והראיה שרבקה ושרה היו מהם וגם הרן לא היה חזק ברשעו כל כך כנודע, ומכל הג' בחינות אלו הכוללים כל דברים שבעולם וכל הבחינות כנודע.
35
ל״ומהם תוכל לעלות אל הארץ אשר אראך היא ארץ עליונה להיות תמיד ראשו בשמים לעשות בתחתון ולרמוז לתקן בכל מדה ומדה מה שדוגמתו בשמים כמדובר, ואז ואעשך לגוי גדול ואמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם. לצד שה' הטוב משפיע על ידו ובזכותו, טובות לכל העולם עבור מה שמגדיל תמיד בחינת החסד וממתיק בחינת הדין הן בראותו חסדי המקום והן גבורותיו בכולם רואה להגביר החסדים ולהכניע הדינים וכן מתנהג הקב"ה עם עולמו כאשר הוא מתנהג בכאן באהבת ויראת בוראו, כאשר אמרנו על פסוק (תהלים קנ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, פירוש אשרי האיש שירא מזה מה שיודע שה' הוא ההולך בדרכיו פירוש דרכי אותו האיש שכל התנהגות כל העולמות עליונים ותחתונים בכל הנבראים והיצורים והנעשים, הכל על פי דרכי איש בהטבת מעשיו או להיפוך ח"ו, ואם חלילה יקלקל דרכיו ומעשיו ח"ו יסתמו כל צנורות ההשפעה של כל הנבראים ברואי הארץ הלזו, ויוחסר לחמם וברכתם, והדינים יהיו מתגברים בעולם ואז אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה וגו', ואף בעולמות עליונים ח"ו ימעט אורם והשפעתם כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. והוא ענין המעטת אור השפעתם הבאה מלמעלה ונשאר חושך במקום אורה על ידי מעשה בני אדם כמאמר הנביא (שם ה', כ') שמים אור לחושך, ועל כן יראת ה' על פניו, רעדה יאחזנו חלחלה יחטפנו ופחד ואימת מות יפול עליו פן יגרום קללה לכל העולמות וכולם יקללוהו בפיהם ובלשונם ויאמרו הראיתם זה השפל ונבזה אשר מונע השפעת אור ה' בעולם, ומחשיך עיני כל, ועל זה אמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום. פירוש המונע בר ומזון לבוא לעולם על ידי מעשיו המקולקלין הממשיך הדינים לעולם כולם יקבוהו ויקללוהו מגדול ועד קטן יונק עם איש שיבה מה שמנע לחמם מפיהם, ועל כן בזוכרו זאת הנה אדרבה ישים פניו ודעת מחשבתו להוסיף עוז ותעצומות להיטיב כל דרכיו ומעשיו ולהרבות חסדי המקום בעולם ולהכניע הדינים כדי שעל ידו יתברכו כל העולמות וכל הנבראים והוא יהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתו כל טוב ואור החיים לכל, ומשורש נשמתו יתחלק לכל באי עולם כנודע, ומי שזוכה לבחינה זו הקב"ה מיחד שמו עליו לומר אלהי אברהם או אלהי ישראל בכלל, כי על ידו מתנהג הקב"ה להיטיב לבריותיו וניכר אלהותו יתברך בעולם על ידי זה האיש, אחר שהוא הגורם שפע ומזון וחיים לכל העולם וכולם יאמרו אלהי פלוני כיון שעל ידו משפיע הקב"ה כל הצטרכות העולם.
36
ל״זועל כן כשאמר לו לך לך כנזכר שמכל דבר יראה לתקן את המדה ההיא בשמי מרום ועל ידי זה יגרום שפע רב בכל העולמות כי יתיחדו ויתקשרו המדות אלה באלה ביחוד גמור אחר שיהיו כולם על תיקון הנכון, הבטיח לו בהיות כן, אשר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, כי כולם יודו ויאמרו אשר אלהי עולם מרחם על עולם רק בשביל אברהם כלומר בשביל והצנור שאברהם עושה ליחד המדות ולהמתיק הדין ולהגביר החסדים, בזה השביל יורד השפע והברכה והחיים לכל נבראי עולם והקב"ה הוא אלהי אברהם ממש שעל ידו מחיה עולמו ומנהיג עצמו בבחינת הבורא לנבראיו להחיותם וכאשר כן תעשה אז הנה ואברכך כי הנה נודע מה שאמרו ז"ל (ילקוט נ"ך רמז תתק"ס) בפסוק (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך ונודע אשר צריך להבין ענין אל תקרי שאמרו חז"ל אל תקרי כך אלא כך כיון דבאמת כתיב בקרא יבורך וכי זה קרי וכתיב ובאמת אנו קורין גם כן יבורך.
37
ל״חוהענין הוא, על פי מה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתק"ן) אמר ר' אחאי מצינו שכל המלמד סנגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם דכתיב (ישעיה ל', י"ח) ולכן ירום לרחמכם. ממי אתה למד מאחימעץ וכו' עד תדע לך שהוא כן שכל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שברכן שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל וגו', וכן אמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך וכו', כי הנה לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה, כלומר כשהקב"ה מברך את עמו ישראל ויושיעם למען שמו בישועתו, זה הישועה לה' היא פירוש כי נחשב כאילו כביכול הוא נושע בברכה הלזו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ועל כן זה נחשב ישועה לה' במה שעל עמך ברכתך סלה ומברך לעמו ישראל בקדושתו, ונמצא האדם המרבה להיטיב וגורם ברכה והשפעה לעולם, מתרבה בזה שמחת וחדות הקב"ה במה שיוכל להיטיב על ידי ברכת האיש הלזה ובודאי הקרוב קרוב קודם להברכה שיתברך הוא קודם הכל, וזהו שאמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) וברכה לראש משביר כי זה המשביר וממשיך מזון ושפע הטוב על פני תבל ויושביה ודאי הוא הקרוב להברכה היורד על ידו להיות יחולו מקודם הברכות לראש צדיק וממנו לשאר באי עולם ועל כן אל תקרי יבורך אלא יברך כלומר שלא יוכל להיות יבורך מאור פני ה' אם לא תוקדם בתחילה אצלו בחינת יברך שהוא יגרום בצדקתו ברכת הארץ ויושביה ואז על ידי זה הוא הקרוב קודם לקבלת הברכה. וראיה ממשה שלא נתברך בשם טוב להקרא איש אלהים עד שבירך תחילה את ישראל וגרם ברכה ושפע לעם ה' ומברכתן גם הוא יבורך כנאמר, ועל כן כשיזכה לבחינת לך לך מארצך כנזכר שעל ידו יומתקו כל הדינים ותרד כל בחינת הברכות והשפעות לעולם ודאי שהוא יבורך קודם מה' ולזה אמר לו ואברכך ברכת שמים מעל וארץ מתחת כיון שהוא הממשיך כל הברכות לבאי עולם.
38
ל״טוהנה הרב האלשיך כתב (בפרשת ויצא) בפסוק (כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי כלומר אם אזכה שגם אלהים שהוא בחינת הדין יסכים להיטיב עמי כי אטיב מעשי באמת ובתמים, בכל השלימות הראוי באופן שאתברך גם על פי דין אלהים, והוא בחינת מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב), רב ושמואל כו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כי הניזון רק במדת הרחמים של הקב"ה במה שמאיר עליו הקב"ה מרוב חסדו וטובו נקרא ניזונין בצדקה כי הוא צדקה מאת ה' ובזה לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיון שכפי הדין אינם ראוין לזה, מה שאין כן אם גם מדת הדין מסכמת להיטיב עמו אז הוא ניזון בזרוע שלא בצדקה, וזו הברכה היא על שלימות הגמור שאין בה בושת פנים וגם הקב"ה מקבל רוב גודל תענוג מזה עד אין שיעור כי עיקר הבריאה היה בשביל זה להיות זן את עולמו בדין ובמשפט צדק בכדי שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כי כאשר לך ה' הצדקה אז לנו בושת הפנים ואין הטבה זו שלמה מכל צד, והקב"ה חפץ חסד באמת הוא שיהיה ההטבה בשלימות הגמור, ועל כן כשנאמר כאן ואברכך ודאי הוא על שלימות הברכה שיתברך גם ממדת הדין ובפרט כיון שקאי למה שלמעלה אשר אם יזכה לתקן כל מדות עליונים בשרשם בשמי השמים וליחדם ולקשרם זה אחר זה ביחוד גמור מי לנו גדול להתברך מאת אלהי"ם כמו זה, על כן אמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק נודע מדת יצחק שהוא הפחד והדין, ואף על פי כן הכל יאמרו ראיתם כמה גדולה כוחו שניזון בזרוע שאף אלהי יצחק מברך אותו וזן אותו כאמור ועל ידי כן ואגדלה שמך כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) ואגדלה שמך ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר שיצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע שלו) ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן וכו' עד כאן. וצריך להבין למה היה נחקק על המטבע שלו כך וכך ועיין במפרשים.
39
מ׳ולפי הדברים הנזכרים אפשר לומר, כי הנה שתי בחינות היה באברהם, אחד מה שהרבה מדת החסד בעולם בעשיית חסדו וטובו לבאי עולם וברוב אהבתו הגדולה הנפלאה שהיה לו לה' אלהיו ובזה נתגבר החסד על הדין והמתיק הדין וגברו רחמי המקום לרחם על עולמו, כי בודאי זה השפע והברכה שגרם אברהם לברך כל באי עולם הכל היה ברוב חסדי המקום על ידי עשיותיו ופעולותיו, אבל לא שירד הברכות בכל העולם מצד הדין שיהיה כל העולם אז ניזון בזרוע שיטיב אלהי"ם עמהם כי לא צדיקים היו שיהיו ראויין להיות ניזונין בדין, רק מצד רחמי המקום שריחם עליהם בשביל אברהם הצדיק כלומר בשביל והצנור שעשה תמיד להגביר החסדים, בזה נתגברו החסדים ופעלו הטוב אבל לא התברכו מאת אלהי"ם, ולא כן היה אברהם שהברכה שקיבל הוא בעצמו להתברך בכל מעשיו ודאי מאת אלהי"ם היתה שגם הדין אלהים הסכים לברך אותו מחמת רוב גודל צדקתו כנאמר וכמאמר הכתוב (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א ב' וירושלמי סוף ברכות) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו הרי מפורש שברכת אברהם היה גם במדת הדין ועוד לפי מה שכתבנו (באופן הי"ג מפירוש פסוק בראשית) אשר עבור זה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה לפי שהם נידונין על פי הדין הגמור אשר עלה במחשבה לפניו לברוא העולם בדין, ולא אדם הוא ויתנחם לחזור ממחשבתו רק הצניעו ומנהיג את צדיקיו במשפט הזה להיות ניזונין בזרוע ולדון אותם על פי הדין החזק ולכן מדקדק עמם כחוט השערה ועל כן השיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כ"ט:) כשראה ששוקלין את בשרו במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, ולכאורה מה זה תירוץ על קושית משה ואכן אמר לו שרבי עקיבא נידון על פי הדין החזק אשר עלה במחשבה לפניו בעת הבריאה ולכן מדקדק עמו כחוט השערה ומה יזכה אנוש עם אל ולכן שקלו בשרו וכו' ובודאי אברהם אבינו היה גם כן נידון על פי מחשבת הדין כי מי לנו גדול בבית המלך ממנו עמוד העולם מרכבה אליו יתברך, ובודאי היה ניזון בזרוע ונתברך גם מאת אלהי"ם פחד יצחק כנאמר.
40
מ״אועל כן כשיצא מוניטין של אברהם להודיע טבעו וגדולת בחינתו היה כתוב זקן וזקנה מכאן להורות על בחינת הרחמים שהוריד והשפיע והגדיל בכוחו רחמי המקום על פני תבל ויושבי בה, ובחור ובתולה מכאן להורות על בחינת הדין החזק שהוא עצמו ניזון בזרוע וכל הברכות שברכו אביו שבשמים להיות גדול בעושר ובבנים ובכח וגבורה, הכל מאת אלהי"ם הוא כי ראוי הוא וזכה בגודל צדקתו להיות ניזון בזרוע להיות אלהים עמדו להיטיב עמו גם בבחינת הדין הגמור, וכאשר אמרו חז"ל בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו', ועל כן אמרו חז"ל ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, נודע מדת יעקב איש תם יושב אהלים. אוהל החסד, ואוהל הגבורה, ובזה הכל יאמרו על אברהם שהקב"ה מתנהג עמו בשני אלה הבחינות בבחינת החסד לרחם על העולם בעבורו ובכוחו, ובבחינת הגבורה להיות הוא בעצמו ניזון בזרוע בכח אלהים בחינת אלהי יעקב ממש, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) הברכות מסורות לך וכו' כי אתה בכוחך הגדול תוכל להמתיק הדינים ולהרבות החסדים ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ואתה תהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתך כל הברכות ומידך יבוקש להשפיע הברכות לבאי עולם על פני הארץ והיושבים בה. ולא זה לבד כי אם אף כל הברכות שהמשיך לעולם כולם חוזרות אליו להתברך בעד מה שהמשיך כל ברכה וברכה לעולם והוא אוכל יגיע כפו אחת ושתים. וקודם כאשר יקבל הברכות הקרוב קרוב קודם שיתברך הוא, ואחר כך כשיתחלק הברכות לעולם ועושה בזה נחת רוח גדול ותענוג נפלא לפני מי שאמר והיה העולם במה שהמשיך הברכה לעולם אשר זה כל חפץ מלך עולמים ברוך הוא, נתברך שנית מאת הקב"ה בעד זה, ועל כן כולם כאחד חוזרות על ראשו להתברך בברכה כפולה.
41
מ״בועל כן אמרו (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי נודע ענין התפלה שהיא חיבור וקישור (מלשון צמיד פתיל) אורות ומדות עליונים וכל המתפלל בעד חבירו צריך לראות מקודם לתקן שם בשמי השמים יחוד וזיווג המדות זה אל זה ואז יוכל להמשיך הברכה מחי העולמים ברוך הוא אל המדות העליונות כי כל עוד שאין המדות בשלימותן ביחוד הגמור לא תרד הברכה אליהם כי אין הברכה שורה אלא על דבר השלם וכשהוא מיחדן בכח תפלתו מוריד שפע ורחמים וברכה אל המדות עליונות ומשם אל שורש נשמתו נשמת המתפלל ההוא ומאתו תושפע הברכה לשורש נשמת חבירו המתפלל בעדו על ידי הצנורות הידועים כי כל נשמות ישראל בשורשם אחד הם אחדות גמור. ונמצא כאשר הוא צריך לאותו דבר, ודאי הקרוב קרוב קודם להתברך הוא בברכה אשר המשיך לשורש נשמתו ואחר כך תושפע לנפש שמתפלל בעדו ועל כן הוא נענה תחילה והבן.
42
מ״גועבור זה התפלל דוד המלך ע"ה ואמר (תהלים ט"ו, י"ב) ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ולכאורה יברך אחד מיותר והיה לו לומר ה' זכרנו יברך את בית ישראל ועיין במפרשים שם, ואמנם כיון שרצה להתפלל על ישראל ולהמשיך להם ברכה ממעונה אלהי קדם, היה צריך קודם להמשיך הברכה לשורש נשמתו בית המלכות ומשם ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה להתברך כללות נשמות ישראל. ולזה אמר מקודם ה' זכרנו יברך להמשיך הברכה לשורשו אשר בשמים ממעל ומשם יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ונמצא ודאי אשר הממשיך ברכות לעולם אשרי לו בעולם הזה שהוא יתברך מקודם וטוב לו בעד זה לעולם הבא כי ברכות לראש משביר שהקב"ה חפץ מאוד לשלם לו שכר טוב בעבור זה שהתברך עולם על ידו ועשה בזה רצון הבורא להיות נחת רוח לפניו שרק לשבת יצרה להעניקם מטוב ברכותיו ולקבל הענקתו וטובתו וחסדו, ואשרי מי שזוכה לקבל ברכתו, כי שכר מצוה מצוה (אבות ד', ב'), פירוש האדם העושה מצוה והקב"ה משלם לו שכר כראוי לפני כבודו זה השכר הוא גם כן מצוה והקב"ה משלם לו בעד זה, לבד מה שגרם במצוותיו להיות הקב"ה מיטיב לו ולשלם לו שכרו, שאין שיעור וערך לגודל הנחת רוח והתענוג שמתענג צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו במה שמצא מקום להשפיע ברכתו ולהאיר לאחד מבריותיו מטובו, ומשלם גם כן שכר בעד זה לבד, ואמנם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת (קהלת א', ז'), כי הברכה שהצדיק מקבל מאת ה' הן ברוחניות בתורה ועבודה והשגת חכמה ומדע, והן בגשמיות בברכת בני חיי ומזוני, על כולם הוא מודה ומשבח ומפאר לה' על כל הטוב אשר גמלהו, ועובד ה' בטובה ההיא, ובזה פועל עוד ברכה בעליונים ובתחתונים כי מגביר בזה מדת החסד במה שמודה לה' על חסדו והחסד מתרבה בעולם ומתברכין כל העולמות.
43
מ״דועל זה אמרו חז"ל (עיין רש"י ריש וישב) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי כל עבודתם עבודה שיש אחריה עבודה, עבודה תמימה תמידית אין לה הפסק, להמשיך הברכות ולהודות לחי עולמים ולעבדו בפחד ואימה עבור חסדו כי יאמר מי אני השפל הנבזה קרוץ מחומר אשר הקב"ה בגדולתו ברוב חסדיו משגיח עלי ומיטיב עמי בכל מילי דמיטב ובמה אודה לה' אקדם לאלהי מרום האקדמנו בעולות הלא כל הארץ לפניו הוא, תבל ומלואה חיתו יער בהמות בהררי אלף וזיז שדי עמדו. ואם בהודות באמרי פי מה אני ומה ימי חיי הבל ואם אלף שנים אחיה והיה כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה, לא אוכל להודות לו, על אחת מני אלף אלפי אלפים ורוב רבבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעושה עמי בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואין בפי כי אם שיר ושבחה תהלה ותפארת לפי מאמצי כוחי לחי העולמים אשר השגיח עלי בחסדו, וזאת הודאתי ושבח מה שאני אומר בכל לב ולב שאין אני יכול להודות על טובותיו העודפות עלי, וכל השבחות וההודאות שאני אומר כולם אינם כטיפה מים הגדול מה שהיה ראוי להודות לך בכל תוכן נקודת מורשי לבבי ומאמצי כוחי עד מצוי דם הנפש בכלות נפשי בשבחיך, כי כל אשר אתה עושה עמי הכל בחסד חנם. ועבור זה הוא נכנע ונשבר לבו בקרבו ומתיירא ומתפחד מגדולתו ורוב חסדו בבושה גדולה בחושבו מהטובה שעושה לו אלהים תמיד ומה הוא גומל נגדו מכל מה שעבר עליו בכל ימי חייו, ואם יערוך זה כנגד זה ודאי יצא לבו בקרבו והמס ימס כדונג ונופל על פניו ממש, מרוב יודעו עד כמה אינו יוצא ידי שמים בכל שעה ורגע. ועל ידי זה ההכנעה ממתיק כל בחינת הדינים. ובהודאות מרבה החסדים וממשיך על ידי כן עוד ברכה ושפע ורחמים ממי שכל הברכות בידו.
44
מ״הועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו', פירוש שנעשיתי קטן מאוד ונכנע בעיני עבור החסדים והאמת אשר עשית תמיד את עבדך כי ידעתי שאינני כדאי וראוי לכך, ואך עם כל זה הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פירוש כי הוא עשו הרשע ויעמוד רשעתו לפניך שלא תמסרני בידו. ועוד, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים ואם לא תעשה למעני תעשה בשביל טפלי דתלי בי והיה ביניהם יונקי שדים שלא חטאו כי זה המעשה היה תיכף אחר שנולד יוסף שטנו של עשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ז'). ועל כולם עשה למען שמך הגדול והקדוש שהבטחתני ואמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך וגו', ואם יעקב אבינו אשר פדה את אברהם אמר קטנתי מכל החסדים מה יענו בני אדם אשר לא הגיעו לבחינתו אחת מאלף שצריך להיות נשבר לבבם בקרבם בראותם מעשה ה' ונפלאותיו וחסדיו שעושה עמם בכל עת ושעה ורגע, ובזה מרבה הצדיק עוד ברכה בעולם כאמור, וכשבאין הברכות אליו ועל העולם עוד חוזר ועושה כן בהודאה והכנעה ועבודה ונמצא אין לו מנוחה ממש שהברכה מעורר הכנעה והודאה וזה מעורר עוד ברכה, וברכה השנית עוד הכנעה וכן לעולם.
45
מ״ווזה שסיים לשון והיה ברכה כלומר שעצמך תּעָשֶה ברכה להיותך ממשיך תמיד מברכה אל ברכה, וממילא הברכות נתונות בידך כיון שכולם יורדים דרך צנור שורש נשמתך למאן דחזי לך למברכא בריך כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א). ועל כן אמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור כיון שהברכות לא ירדו כי אם בשורש נשמתך ולמאן דחזי לך למברך, בריך. ודאי לא יתברכו כי אם מברכיך ואוהביך הדבקים אתך ואז יוכל שורש נשמתם לידבק במקצת, אל שורשך לקבל הברכה משם. ואך מקללך אשר הם בבחינת יתפרדו כל פועלי און ואין להם דביקות בקדושה לא תוכל הברכה להאיר אל שורש נשמתם וממילא כשלא יאיר שם הברכה ברכת ה' הנה כל הקליפות והחיצונים המוכנים לרעה יתאחזו בהם ויתקללו בקללות שונות מקליפות ההם שהם מקור הקללות והארורים. ורק ונברכו בך כל משפחות האדמה פירוש שיאיר מן הברכה של אברהם גם לתוך שרי אומות העולם שלא יתבטלו מכל וכל, ועדיין לא הגיע זמנם (כמו שמובא בליקוטי תורה פרשה זו).
46
מ״זוהנה אף שבחמשים וחמשים הנזכרים למעלה מבואר שם בליקוטי תורה שכולם רומזים לחסדים כי מוחין דגבורה לא נתקנו עד יצחק מכל מקום כתבנו שרומזים גם לגבורות כי כל החסדים מעורבים גם מגבורות, ועוד התורה היא נצחית ורומז בכל זמן ובכל אדם. והן אחר יצחק שנתקנו מוחין דגבורות רומז תורתנו הקדושה גם אליהם, ובפרט לאשר ידוע אשר הנשמה של האדם היא הנקראת אברם (כמו שמובא בזוה"ק ריש פרשת לך ובדף פ'.) ולפעמים מכוונה על שם אברהם כאשר כתבנו למעלה בשתי אופני עבודה אשר יעבוד האדם.
47
מ״חועתה נאמר באופן אחר, כי הנה אדם הוא מ"ה במנין ובמספר, לפי ששורשו בשם הקדוש העולה מ"ה וכאשר אמר אליהו בתפילתו מלגאו איהו שם מ"ה ושני בחינות מ"ה נמצאים בעולם. אחד הוא הדבר הידוע ונראה לבני אדם, והכל יודעין מה הוא והוא מלשון מהות שידוע וניכר מהו הדבר, ואחד הוא להיפך דבר שאינו ידוע ואינו נתפס כלל במהות והכל שואלין מה הוא כי על כל פנים נראה שזה איזה דבר ואך עומד לשאול עליו מה הוא כי אינו ניכר במהותו.
48
מ״טוביאור הענין על פי אשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף ב') את מאמר חז"ל במדרש (שמות רבה מ"ה, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונם: באותה שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכן כל אוצר ואוצר ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכו' עד כאן. והוא פלאי, אחת הנה ידוע שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו כמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.). ועוד וכי אתגורי אתגר זה שאין לו, לקחת מהאוצר גדול מהאוצרות של עושי מצוות וחז"ל אמרו (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולזה נהפוך הוא שטוב שלא לטרוח ולהכין לו, ויהנה מאוצר הגדול. ועוד יתמה אשר על זה שאין לו ובודאי לא עבד לבוראו יאמר עליו הקב"ה למי שאני מבקש לחון.
49
נ׳ושורש הדבר הוא על דרך משל למלך שמצוה לעבדיו לתקן לו כתר מלוכה להכתיר עצמו בו בכתר מלכות כדרך המלך, יש מהם אלו הפחותים בדעת שזה נחשב אצלהם לעבודה ולמשא כבד עם שיודע בנפשו שעתיד זה הכתר להיות עולה ויושב בראש המלך, וכל הרואים את המלך כולם יפחדון וירעדון מאימת כתר המלוכה, כי הוא מורה על גדולתו וכבודו כי רבה היא ונורא בגוים, עם כל זה גם המלך עצמו לא נחשב בעיניו וכלא נחשב אצלו כבוד המלך וכתרו כי לגודל חסרון דעתו וטפשות לבו אינו רוצה לשים לב על זה, ונחשב אצלו עבודה זו כשאר עבודות הפחותות שעושה להמלך, ונדמה לו כאילו מוציא זבל מתחת סוסיו ובהמותיו ועל כן אינו רוצה לעשותו, כי אם עבור שיודע שבודאי ישלם המלך בעד טרחתו, עושה זאת למענו למען יקבל שכרו משלם ומצפה לתשלום גמול, והמלך החכם המבין לכל זה, הנה אותו העבד הבזוי נבזה בעיניו למסור לו איזה גדולה וכבוד ולהעלותו בקצת מעלות יתירות על שאר עבדיו, ואך אין דרכו של מלך לקפח שכר כל בריה ודאי הנה שכרו אתו ומשלם לו כפי ערך העבודה, אף שהוא כיד המלך הטובה ונוטל שכר גדול למאוד עבור גודל טוב המלך עם כל זה השכר קצוב לפי ערך העבודה.
50
נ״אוהסוג השני המה בעלי שכל יודעים רבונם מבינים במקצת דבר המלך ודתו ויודעים עד היכן מגיע הדברים אשר העבודה החשובה הזאת נשתנה משאר עבודות למעליותא וכל כבוד המלכות תלוי בזה ונחשב בעיניהם עבודה הזאת עד שמתענגים בעבודה הזו, ומבינים אשר אף אם המלך לא היה נותן להם שום שכר על זה היו עושין לו עבודה הנפלאה הלזו כתר מלכות להיות עטרה על ראש המלך, ואך גבה לבם בזה ואומרין בלבם כי על כן בא להם עבודה הזו כי הם לבדם ראויים לכך לא זולתם, ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר הזה יותר מהם, והכתר הולמתם כי להם נאה ולהם יאה, וגם מהם אין דעת המלך נוחה, כי כמעט השוו כבודם לכבוד המלכות שסוברים שראויים לכך ועל כן לא נפל פחד עליהם להתפחד ולהתיירא מנגוע בכתר הכבוד הזך והנקי שח"ו לא ילוכלך ולא יטונף מזוהמת הידים ולהיות נחרד בזוכרו כי זה הוא שמוכן להנתן על ראש המלך, ורק לפי ערך סוג הראשון הם מובחרין במה שיודעין שכבוד לאיש בזה שהמלך נותן לו עבודה זו החשובה ולא יחפוץ לעשותה בשביל קבלת פרס, אכן אף בזה לא בחר המלך להיות כלבו.
51
נ״בוהסוג השלישי הוא, כאשר ימצא אחד מעבדיו זך השכל ולב נבון וחכם ויודע מגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו והנה הוא תמיד נכנע לפי המלך ויראתו על פניו תמיד ושבח המלך וכתרו ירצה תמיד בפיהו ולא יוכל לשכוח בגדולת מלכו אף רגע, ותמיד כמעט נפשו יוצאת אל המלך כי חפץ תמיד לישאר בחצר המלך להיות מעבדיו המשמשין לפניו. ואם אליו יהיה צווי מפי המלך לשרת אותו בדבר מה ולעשות לו עבודה קטנה או גדולה מה מאוד ילהב לבבו ויכסף נפשו ויחפוץ בכל גופו ואבריו לעשות צווי המלך מה ששמע מפיו, אף אם יהיה ממש עבודת הוצאת זבלים מתחת פרדותיו, מאוד ומאוד יומתק לו ויערב לו עשיה זו יותר מכל מחמדי ותענוגי עולם כי לא יביט אל פחיתת העבודה רק לגדולת מי שצוהו, ובזוכרו שהוא עושה רצון המלך בזה, כל חפציו לא ישוו בעיניו לגדולת עשיה זו ושש על זה כעל כל הון יקר נמצא, ומכל שכן דכל שכן על אחת כמה וכמה אם יצוהו המלך לתקן את כתרו שיהיה מוכן להיות עולה ויכתיר את המלך, כמה יחרד וירתת ויזיע ולבו מתפחד ומתיירא ומרעיד נגיעת הכתר בידו ליתנו אל המלך כדי להלבישו על ראשו באומרו מי אנכי חסר דעת איש נבזה לגשת ולקרב לדבר וחפץ יקר הזה אשר השרים ויועצי המלך העומדים לפניו לאו כל אדם זוכה לזה הכבוד, ומי אני לבוא אל הכבוד הגדול הזה, ומכל שכן איך קרבה ומלאה לבי לקחת הכתר פז בידי פן אולי בנגעי בו אשים בו איזה כתם כל דהוא ומה אני וכל חיי לטנף כתר המלוכה, ואך מה אעשה ודבר המלך נחוץ עלי שיהיה זה הכבוד הגדול נעשה על ידי, וחלילה לי לעבור מרצונו ועל כן אני מוכרח ליטול הכתר הנורא בידי, אבל על כל פנים ארחץ בנקיון כפי עד אשר יטהרו מכל זוהמא וליכלוך מה, ואף אחר הרחיצה לא אקחנו בידי כי אם אחר שאכרוך ידי בבגדי משי זך לבן ונקי מכל, כדי שלא יתהוה כתם כל דהוא, ואחר המעשה שעושה בידו כשמגיע אל הכתר מתפחד מחשיבות כתר עצמו ליטלה בידו, ובא בגודל פחד ומורא ורתת וחלחלה עם הכתר הנפלא אשר תיקן, ליתנו אל המלך. וידיו מרתתין וכל גופו יחרד מרוב אימה ויראה שנפל עליו הן מצד מורא המלך והן מצד מורא מגודל העבודה שעושה. ועושה העשיה באהבה בחיבה באימה ביראה בענוה בשמחה בזוכרו לפני מי הוא עומד ואת מי הוא מלביש, וחשיבות העבודה הזו לעטר את המלך בכתר מלכות שלו הנורא והנשגב. ומה גם אחר תשלום העבודה פוסע לאחוריו ועומד ומרעיד, והמלך שואל אותו מה אתה מרעיד עוד, הלא כבר שלמת מעשיך בטוב. והוא משיב, ואיך לא אפחד וארעד ששמתי אל לבי במה אשלם למלך על הכבוד הגדול שכבדני שאעשה לו שירות נכבד וחשוב כזה אשר אין הכל זוכים אליה, ואילו הייתי עושה צווי המלך בשארי הדברים מה מאוד היתה גדלה שמחתי ויתערב לנפשי שזכיתי לעשות רצונו ומכל שכן עבודה החשובה הגדולה ומעולה כזו ודאי אין די לשלם להמלך בעד זה כי אם בנפש ממש למסור נפשי על כבודו ויודע אני אשר אף אם אתן את נפשי למלך לא יהיה שקול על אחד מני אלף תשלום גמולו, כי הוא מלך גדול על כל העמים תחת כל פני השמים והפלאת חכמתיך וגבורותיך והתנהגות מלכותך עד בלתי שיעור וערך, ותחלק מכבודך לאיש נבזה אשר תחת הרחיים לכבדו בכבוד גדול כזה, אין תמורה בנפשו בזה. ולזה אני מרעיד ומפחד במה לשלם גמול להמלך על זאת, וכראות המלך מעשה האיש הזה והבין דעתו ואמיתיות לבבו איך שגדלה בעיניו מעלת המלך ואימתו, ומעלת כתרו החשובה היקרה עד שנפשו לא נחשב בעיניו מול ערך תשלום גמול הלז במה שזכה לעשות רצונו, ורוצה לתת נפשו על כבוד המלך, הנה מה מאוד נכבד איש הלז בעיניו ושם כסאו מעל כל השרים ועבדי המלך, ומחבבו ומראה לו תמיד פנים יפות ומקרבו אצלו, וממילא כלום חסר מבית המלך, ודאי כל טוב אדוניו בידו ואין מחסור ליראיו.
52
נ״גוכן הוא ממש בדרך ה' ועשיית מצוותיו, כי כל מצוות התורה ולימוד התורה ותפילות ישראל, כולם הם כתרים ועטרות לקונם ברוך הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שממעשיך נעשה פאר ועטרה להיות עולה ויושב בראש אלהי עולם מלך המלכים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ובפירוש אמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו, ופירשו התוספות שם מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרות, וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח.) תאנא סנדלפון עלאה הוא על כל שאר חברוי חמש מאן שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל וכולהו חיילין ואוכלסין מזדעזעין וכו' עד כאן.
53
נ״דוזה פירוש הכתוב (תהלים ס"ח, ל"ה) על ישראל גאותו ועוזו בשחקים נורא אלהים ממקדשיך וגו', פירוש כשישראל עושין מצוות ומעשים טובים אז נכתר אלהינו מלך עולם ברוך הוא בכתר מלכות ועל ידי זה גאותו גדלה עולם מהכיל כי הכל יראים ומתפחדים בעת שהוא נכתר בכתר המלוכה וחיל ורעדה יאחזון אז מפחד ה' והדר גאונו, ואז נורא אלהים ממקדשיך פירוש אף אותן שמקודשים לשמשו על דרך שרפים העומדים ממעל לו וחיות הנושאות את הכסא גם הם מתפחדין ביותר בעת אשר בני ישראל מכתירין אותו בכתר המלוכה כביכול ברוך הוא אז הוא נורא עליהם ובאימה יעריצו כדרך המלך בשר ודם שבעת שאינו משתמש בכתר המלוכה אז עבדיו ומשרתיו הנצרכים לשמשו מגישים אליו ומדברים עמו כל הדברים כמעט כרצון לבם, וגם הוא מראה להם פנים שוחקות ומדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא כן בשעה שיושב על כסא המלוכה וכתר מלכות בראשו, אז בדילין ממנו אף כל עבדיו ומשרתיו המשמשין אותו, והצריכים לבוא לפניו אז לשמשו באים באימה ובפחד ורועדים וחלים מאימת מלכם, אחר שמשתמש עתה בהתנהגות המלוכה גם עליהם תפול אימה ופחד המלך, כי לבישת הכתר מורה על גדולת המלוכה האמיתית וממשלתו בכל, ובעבור זה הענין גורמין ישראל קדושה גדולה ומורא בכל העולמות כי המה עושין להיות מלך מלכי המלכים הקב"ה מוכתר בכתר המלוכה, ואז מוראו ופחדו על הכל יראת הרוממות והאמיתיות ואף במלאכיו ישים תהלה כנאמר, ואך אין הכל מבינים בגדולת עבודה זו שהיא תיקון כתר המלכות על ידי התורה והמצוות להיות עולה ויושב בראש אלוה, ונמצאים בעמינו שלושה סוגי אנשים הללו הנזכרים.
54
נ״ההכת הראשונה עושים עצמם כאילו לא ידעו כל מגדולה זו ואינם מכירין כלל במעלת גדולת בוראנו אבינו שבשמים ואת איכות חשיבות גדולת מעלת המצוות והתורה והתפילה שהם כתרי כתרים למלך עולמים ברוך הוא, ועל כן המצוות בזויות בעיניהם ובעל כרחם הם עובדים אותם בעבודת משא, כמאמר הבן הרשע מה העבודה זאת לכם שלעבודה ומשא כבד נחשב בעיניו קיום התורה והמצוות וכמו שנזכר בתיקוני זוהר שהתפילין עליהן כשור לעול וכחמור למשא ואחרי קיומו מצוה כל דהו גבה לבו על ה' לומר שהוא עובדו עבודת עבד וראוי הוא לכל תשלום שכר טוב, ועבור זה כאשר יפגע בו איזה רעה מפגעי הזמן ומקורותיו קורא תגר על ה' לומר מדוע הוא עושה לי ככה, ולמה לאחרים הוא מיטיב ולי גומל הרעה. וכל הטובות שעושה לזולתי ראויים יותר אלי ולא די שאין משלם לי כגמולי, אף רעה עושה לי וכאילו ח"ו עובר עליו את הדין וחוטא בלבו נגד ה', והכל עבור שאין הכרתו חזקה בגדולת וחשיבות העבודה, וכוונתו רק לעצמו שישולם גמולו ממי שצוהו בזה.
55
נ״ווהכת השניה יודעים ומבינים קצת לפי ערכם מגדולת יוצר בראשית ויודעים בנפשם שכל עבודת התורה והמצוות היא עבודה החשובה המפוארה שאין כמוה בכל ממתקי ומחמדי העולם כולו, וחושקים לעשותו בלי שום קבלת פרס, אך גדלה בעיניהם עבודתם לומר אשר המה ראויים לאותו איצטלא ליתן כתר למלך מלכי המלכים הקב"ה ואינם מחויבים לירא עוד מעבודה זו ולהודות לשמו על זה להיות לזכות וצדקה נחשב להם במה שזכו לעשות רצון אלהי עולם ה' אשר מלכותו מלכות כל עולמים וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו וכמצבייא עביד בחיל שמיא, ואך טובים השנים מן האחד במה שנחשב אצלם זאת העבודה לכבוד גדול ולעבודה חשובה.
56
נ״זוהכת השלישית היא החשובה בעלי חכמה ושכל ומבינים בהשגה ומדע וידיעתם נכונה אשר אילו אלף שנים יחיה וימסור נפשו לה' בכל רגע ורגע אינו כדאי על אחת מני אלף וכו' במה שזוכה לעשות שליחות המקום ברוך הוא וברוך שמו אף פעם אחת בכל ימי חייו, והוא נכנע באמת לפני בוראו כי יודע אשר גדולת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו היא גדולה שאין לה שיעור וערך ואין לה קץ ותכלית ואילו יתקבצו כל נבראי עולמים מקטן ועד גדול בכל העולמות שלמעלה ושלמטה וירצו לספר מנפלאות תמים דעים כטיפה מים הגדול לא יוכלון לספרה אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור. ויודע קטנות ערכו קרוץ מחומר ערום בדעת חוטא מנוול בריה שפילה אפילה קלה כמות שהיא עומד לפני מלך גדול כזה. ועל כן בהגיע לעשות אחת ממצוות ה' עולים על לבו כל זאת וירא ומתפחד לעשות תיכף המצוה בלתי ישוב דעתו, ומקודם רוחץ ומטהר ומקדש את עצמו כאשר יוכל שאת, כדי להסיר מאתו טיפשות הלב ושורש הרע שבקרבו מהרהורים ותאוות רעות שבלב, ולהרהר בתשובה שלימה על כל טינופת העבירה הדבוקה בנפשו ומתחרט על כל העבר בחרטה גמורה מאמיתיות נקודת לבבו באמת לאמתו, ומקבל עליו מעתה באמת וקובע בלבו, לאהבה את ה' ולירא ממנו ולפאר לשמו ולנצח יצרו הרע ולהודות לבוראו בכל לב תמיד ולהתקשר בו בדביקות עצום ולהמשיך מלכותו עליו על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שלא יעשה בשום אבר מאבריו וגיד מגידיו דבר אשר לא כרצונו, כמו שכתבנו כמה פעמים בזה, ובפרט על דברי חז"ל (פסיקתא מובא בילקוט הושע רמז תקי"ו) שאמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד וכו', שעמדו כל המפרשים בזה וכי ראובן היה ראשון לעושי תשובה, והלא אדם הראשון קדמו שעשה תשובה וישב בתענית ק"ל שנים והעלה זרזי תאנה על בשרו כמו שאמרו חז"ל (עירובין י"ח:) וכן קין עשה תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג) עשיתי תשובה ונתפשרתי. וביארנו אשר בחינה זו התחיל ראובן שקודם שרצה להציל את יוסף לעשות מצוה רבה כזו כיבוד אב והצלת נפש מישראל עסק תחילה בשקו ובתעניתו לעשות תשובה שלימה לפני בוראו, בכדי לטהר ולקדש את לבו וכל אבריו שיהיו ראוין לעשות עמהן מצוות ה', כי כשאדם עושה המצוה וכל אבריו ולבו ונפשו לא מטוהרין ואדרבה מטונפים בטינופי תאוות רעות ועבירות רעות, ובפרט בטומאת קרי רחמנא ליצלן שהוא מטמא את כל הגוף כי בא מכח כל הגוף כידוע, דומה ממש למוליך מנחה חשובה למלך ומשים את המנחה על קערה מלוכלכת בצואה וטינוף וממילא גם המנחה נעשית מטונף מלוכלך ומביאה כך אל המלך ובודאי המלך כועס ביותר ומה טוב היה לו שלא היה קרב כלל המנחה אליו, כן הדבר הזה ממש, וכן בעסק התורה והתפילה אדם לומד ומתפלל בפיו, ואם פיו מתועב ומשוקץ ומטונף בכל מיני לשון הרע ורכילות וליצנות ומלשינות ומסירות ושקרים ושארי דבורי איסור, ומכל שכן ח"ו פה דובר נבלה ומנבל פיו שמעמיקין לו גיהנם ואפילו נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נקרע לו כמאמר חז"ל (כתובות ח':). וכמה מגונה ומבוזה פה הזה לפני הבורא יתברך, והוא מניח עליו דברי התורה והתפילה הוא המנחה השלוחה למלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי הקב"ה אומר (מלאכי א', ח') הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וממילא אל מנחתו לא שעה ושתיקתו היה יפה בזה מדיבורו.
57
נ״חועל כן קודם כל עשיית המצוות והתעסקות התורה והתפילה צריך קודם לשוב בתשובה שלימה בלב נשבר ונדכה להתחרט על העבר באמת ולקבל עליו מעתה עבודת שמו יתברך בכל עוז, ובזה רוחץ את גופו ולבו מהרהורי תאוות הרעות ואחר כך נאה לו לעשות מצוות ה', ועל כן אמר לו הקב"ה עתיד אני להעמיד מבניך שיפתח בתשובה תחילה ואיזה זה הושע שנאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל עד ה' אלהיך. כי גם הוא לימד דעת את העם בזה שיפתח האדם בתשובה תחילה. פירוש קודם, ואחר כך יקבל עליו עול מלכות שמים בעשיית מצוות ותורה ותפילה וזה שובה ישראל עד ה' אלהיך. קודם שתקבל עליך עול מלכות שמים בעשיית מצוותיו להיות ה' אלהיך, תשוב ותרחץ מקודם טינופת ולכלוך שעליך, ואחר כל טהרת גופו ונפשו על כל פנים בהרהור תשובה באמת אם אי אפשר לו לעשות עתה תשובה שלימה כמעשה ראובן שעסק בשקו ותעניתו הנה הוא מפחד מעשיית המצוה גופה ואומר מי אנכי איש נבזה בשר ודם עפר ואפר טפה סרוחה רימה ותולעה איש חוטא, לתקן כתר מלכות להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות מלך עולמים ברוך הוא, ואחר כוונת הלב הן הן הדברים שכן הוא באמיתיות לבבו וירא לגשת לעבוד עבודה אשר לא כדת שיהיה הוא העובדה לפי ערך פחיתותו ושפלותו עומד לפני תמים דיעות מלך יחיד ומיוחד ולו דומיה תהלה ובפרט בעת התפילה שנקרא מדבר עם המלך ממש כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ה' מהלכות תפילה הלכה ט"ז ובטור שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א') ועל כן תקנו חז"ל קודם התפילה לומר אדני שפתי תפתח להראות בעצמו איך שירא ומתפחד מאוד בזוכרו לפני מי הוא עומד. ומפני האימה והיראה והבושה אין בו כח לפתוח פיהו לדבר לפניו, רק אתה אדני, שפתי תפתח שאוכל לדבר לפניך.
58
נ״טוכן בכל מצוה ומצוה מורא שמים עליו כל כך עד שירא למאוד ובוש מלהתקרב מלעבוד העבודה וכעין שאמרו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א ורש"י בחומש) באהרן הכהן שנאמר בו קרב אל המזבח ואמרו שהיה אהרן בוש וירא לגשת עד שאמר לו משה וכו', ואחר כל הפחד והמורא כשעושה המצוה הנה בזוכרו אשר עם כל זה הנה זיכהו ה' לעשות מצוותיו יכמה בשרו וימס לבו כדונג ממש לרוב האהבה והחמדה ותשוקה יתירה שיש לו אז להמלך הנורא אשר זיכהו בזה, ובחר בו מכל מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש להיות ניתן המשרה על שכמו שהוא יכתיר את מלך מלכי המלכים הקב"ה בכתר המלכות הרם ונשגב ונורא למאוד, ובשעת עשיית המצוה נשכח מאתו כל בחינת העולם הזה מכל מה שיש לו בבית ובשדה מאשה וגוף ובנים וממון וכל אשר לו כי נקשר דעתו וכל כוחי גופו ונקודת מורשי לבבו ליראת ואהבת וחמדת המצוה בכל עוז ותעצומות וחפץ מאוד שיהיה המצוה זו נתארך אצלו בכל היום או יותר, ואף שכבר עשה המצוה כמו למשל בנענוע מצות הלולב הגם שיצא ידי חובתו בנענוע אחת מכל מקום לרוב חמדתו ותשוקתו והכל באימה וביראה אין מספיק לו אף נענוע כל היום ומחבב ומשתעשע בהמצוה יותר מעל כל הון רב ואם היה מוצא אוצר ממון מסך רב לא היה נחשב לו נגד זה על אחת מני אלף, והכל באמיתיות הלב לא שיהיה נדמה לו כך, וכן בכל מצוה ומצוה כמו בתפילין וציצית וכדומה, ואחר זה הנה הוא מרבה דאגה בלבו ומפחד וירא לאמר במה אקדם ואכף לאלהי מרום, ומה גמול אערוך לו על כל הטוב והחן והחסד שעשה עמי בוראי ברוך הוא וברוך שמו וזיכני במצוות להכתיר המלך עליון בכתר הכבוד ולכבדני בכבוד גדול כזה שאין כמוהו לשרפים ואופנים וחיות הקדוש, כי הם עושים כתרים ממצוותינו ותפילותינו אבל לא שיעשו הם בעצמם הכתרים, ואם היה ביכולתי ליתן את נפשי לה' עבור זה בכל לבבי באמת, הייתי נותן נפשי לו על הזכיה הלז. ואף זה קטן הוא, על אחת מאלף אלפים עד אין שיעור. ואך כי זה הדבר הגדול בכל מה שיש לי וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו והנני מוסר את נפשי רוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך בשביל הזכות הגדול שזיכני בזה. ועל זה רמזו חז"ל (שמות רבה ל"ט,) חייבין לי ישראל, פירוש שהם חייבים לי תמיד לשלם לי בעד גמול הטובות שאני עושה עמהם לזכותם במצוות.
59
ס׳והאיש אשר הוא במדריגה הלזו נתרצה ה' במעשיו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ואומר הנה האיש הזה יודע מהות ערכו ועושה את שלו באימה ביראה בענוה בשמחה באהבה בחיבה ראוי הוא שישתמש בכבודי. ועל זה אמר הכתוב (דברים ו', כ"ה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, כלומר הנה צדקה גדולה מאתו, ולזכות ולחשיבות גדול נחשב אצלינו כשנשמור לעשות את כל המצוות, והטעם הוא מחמת שהמצוה היא לפני ה' אלהינו שעולה למקום גבוה להעשות כתר על ראשו של הקב"ה שהוא לפני ה' כידוע ליודעים, ועוד אף בלא זה, זכות גדול הוא לנו כי הוא אשר צונו בזה, ומה מאוד יצמא נפש אדם ויכמה בשרו ויתאו לעשות שליחות צווי מלך ונורא כזה, אשר משרתיו אש לוהט וחיל אלף אלפין ורבוא רבבות מכתות כתות של מלאכי השרת משרפים וחיות ואופני הקודש חיים וקיימים וכולם אהובים וברורים וקדושים עומדים לפניו, ומיום בריאתן אין להם עסק אחר כי אם שמחכים ומצפים ומיחלים אולי ואולי יצוה להם המלך הקדוש לעשות שליחותו. והוא עזב את כל אלה ורצה בשליחות בני אדם מעוטי ימים נשויי טוב קרוצי חומר אבק פורח. ודאי ראוי וראוי להיות רץ בשליחותו בכל כוחי גופו מה שיש לו עד דכדוכו של נפש בלא ימצא מרגוע לנפשו, וכעוף השמים יעוף אחר שבחר בו ובשליחותו ולהודות לו בכל לבבו על אשר זיכהו בזה, וכעין שכתבו תלמידי הרבינו יונה והרא"ש (ברכות פרק ג') פירוש נוסח ברכות מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות שהוא על מה שאתה זיכתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות שאנו מברכים אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול על החן והחסד שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין לשמך.
60
ס״אובבחינה זו היה משה רבינו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה כי לכאורה לא יובן ענותנותו לאמיתיות בזה, ובמה היה יוכל להיות שפל באמת בלבו מכל האדם, אם בתורה ובחכמה ודאי שלא היה יכול לומר שיש אדם גדול ממנו בזה, כי הוא שמע מפי הקב"ה ולמד לכל ישראל והאיך יוכל אחר להיות גדול מאתו בזה, ואם בחסידות ופרישות וקדושה, נראה מי עלה אל אלהים ומי נגש אל הערפל הכל משה לבד ולא אחר, ואם בעשירות, כבר אמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר פסל לך פסולתן יהא שלך ואמרו שם אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכולן למדנו ממשה וכו'. וכשנכתב עליו בתורה (במדבר י"ב, ג') והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' ודאי שהיה כך באמיתיות מעמקי לבבו שהפחות שבישראל היה אצלו גדול ממנו, ובמה היה יוכל להיות כזאת בלבו.
61
ס״בולדברינו יובן כי משה אמר בדעתו שכל העולם גדולים מאתו בעבודתם את ה' כי מאחר שהם אין הכרתם חזקה כל כך בגדולת מלך מלכי המלכים הקב"ה כמוני, ובגודל חשיבות מעלת התורה שעיני ראו ולא זר שכולם כתרים לצור העולמים ברוך הוא וברוך שמו כמאמר חז"ל (מנחות כ"ט:). וגם לא ראו כמוני כמה וכמה אלפי אלפים כתות כתות של מלאכי השרת עומדים ומצפים מתי יגיע עתם להיות נשלחין בשליחות ה' אף פעם אחת בשמטה או ביובל, ומאחר שאינם יודעים כל כך מגדולת יוצר בראשית המה נקראים עובדי ה' כי המה עובדים לעשות רצון בוראם ומעבירין על מדותיהם אף שאין נפשם חשקה כל כך לעבודה, מכריחין עצמם לעבודת ה'. ומה מאוד ראוי להיות יקרה נפשם בעיני ה', אינם יודעין רבונם כמוני ועובדין אותו בכל לבבם, ולא כן עמדי שאני הוא היודע ומכיר בהכרה שלימה שכמה וכמה עלי לשלם הגמול והחסד בנפשי ממש אם אזכה פעם אחד לעובדו, ואינני נכנס בגדר העובד והכל אני עושה למעני מה שאני יודע שכן מחויב להיות, ועוד זכות גדול הוא לי במה שאזכה לעשות פעם אחת מצות ה'. ועל כן היה חשוב בעיניו לגודל ענותנותו כל אדם יותר ממנו.
62
ס״גועל בחינה זו אמר דוד (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא, כי במה אקדם לאלהי מרום על הזכות הגדול שזיכני לעשות מצוותיו אם לא את נפשי אשא שהוא הנכבד מכל אשר נמצא אתי, ובדרך שכתב שם הרב האלשיך זללה"ה וזה לשונו: הנה אם ישלח איש דורון לגדול הימנו וראוי שישוער איכות הדורן לפי המשלח ולפי המקבל על כן אמר דוד במה אקדם לפניך לתת לך משאת ודורון כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות, ואתה ה' אין ערוך אליך, אין לי נכבד מנפשי ראוי להיות משאת אליך עד כאן. וממנו ילמוד כל אדם שאינו בבחינת דוד המלך מה יאמר עוד ליתן משאת לה' על אשר בחר בו מהכל ונתן לו תורותיו ומצוותיו ומכתיר עצמו בהן בכתר מלכות.
63
ס״דובזה יבואר דברי המדרש הנזכר מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה כו' למי שאני מבקש לחון כו'. כי זה שחושב בדעתו שראוי הוא לקבל פרס כעבודת העובד שעושה כדי לקבל שכר, זה נקרא יש לו כי סבור בדעתו שמגיע לו שכר בעד עבודתו, ועליו אמר הקב"ה מי שיש לו משכרו אני נותן לו. כי איני מקפח שכר כל בריה, ומשכרו המגיע לו לפי ערך עבודתו אם מעט ואם הרבה אשלם לו כידי הטובה. אבל מי שאין לו כלומר מי שעשה מצוות ומעשים טובים לרוב ואף על פי כן אין לו כלום כי יודע בנפשו שאין מגיע לו שכר עבודתו ואדרבה אם היה יכול ליתן את נפשו לה' בעבור עבודתו היה נותנה בכל לבבו, ומכל שכן שיגיע לו עוד שכר על עבודתו מהתימה הוא אצלו, ועל כן צדיקים אין מבקשין מהקב"ה כי אם מתנת חנם (כמו שאיתא בספרי פרשת ואתחנן מובא בילקוט רמז תת"י וברש"י בחומש) כי כל אשר עשו לא יצוייר להם שיגיע להם עוד שכר חלף עבודתם כי די ודי להם שזכו לזה לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם להכתירו בכתר המלוכה. וכיון שדעתו יפה בזה ומכיר עבודתי השלימה ויקר אני בעיניו ויודע הוא שחייב הוא לי עוד עבור עבודתי שעבד אותי על כן הנה מכבדי אכבד, וחונן אני אותו ונותן לו מאוצר הגדול הזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון, כי אם אין לו בבחינה זו הקב"ה מבקש לחון אותו וחונן אותו מאוצר הגדול הזה כנאמר.
64
ס״הובחינה הגדולה הזו אף שהוא מעלה נפלאה בתכלית השלימות, עדיין הוא בבחינת ה"מה" שהזכרנו לעיל כי על כל פנים הוא בבחינת אדם ועובד העבודה ועושה המצוה בכח שכלו וגופו רק באימה ביראה בענוה בשמחה באהבה וחיבה ככל הנזכר, אבל עוד נמצא בחינה למעלה מזו והוא בדמיון כשיהיה העבד ההוא עוד משכיל ביותר ושפל ברך וענותן למאוד וכאשר יקרא לו המלך וכיבד אותו להשים כתר מלכות בראשו, הנה תיכף בבואו אל חדר לפנים מחדר, היכל לפנים מהיכל, עד שבא להיכל המפואר הנפלא שהמלך שוכן שם אשר אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב יופי הדר זיו גדולת ההיכל הזה, ומחמת מורא ההיכל בעצמו לא מספיק לראות בתפארת גדולת מלכו עד שנופל על פניו ארצה והמס ימס לבבו ולא קמה עוד רוחו בקרבו ואין כח בו לעמוד על רגליו מפני האימה והפחד, ואומר בלבו מה נורא המקום הזה, ואין זה כי אם מיראת מקום ההיכל לבד אין כח בי להביט אל מראהו מה יהיה כוחי עוד בראותי את כסא המלך המפוארה השלימה בכל השלימות וזיוה מבהיק ומאיר ומופיע עד שמחשיך עפעפי עין הרואה, ומכל שכן דכל שכן שבח המלך עצמו אשר עין לא ראתה. ועל כן בעת בואו לפני המלך להשים אותו בראשו כל איבריו נרתתין ולבו וכל גופו ימולא בחלחלה ורתת וזיע מגודל האימה ורוב הפחד והיראה עד גשתו אליו וירא מגשת, ובפרט העשיה עצמה שימת הכתר בראש המלך, מחמת גודל החרדה ורעדה והאימה הנופל עליו בעת ההיא אי אפשר לו להשימו בראש המלך בשום אופן כי יצא בשעת מעשה מגדר אדם ואין דעתו ושכלו עליו וכל הגוף וידיו נרתתין ורועדין ומתפחדין.
65
ס״ווכן הוא בעבודת שמו יתברך אלף פעמים יותר עד אין שיעור והוא הנקרא בפי החכמים ביטול המציאות כי מרוב האהבה והאימה והיראה הנופל עליו מגדולת בוראו, הנה מתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק לשורשה ולישאר שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטת במחשבות עליונות בגודל האימה והפחד וקשורה בקשר אמיץ בעולמות עליונים והנה הוא צופה בהיכלו שלמעלה ובמשמרות של מלאכי מרום בעמדם, ונכנס בהיכל לפנים מהיכל והוא בחינת מעלת הנביא בעת שנאמר לו הנבואה שכאשר הוא רואה המראות כל איבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שכתוב (דניאל י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ונקשרה דעתו אל צור העולמים ברוך הוא כמבואר ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב'). והוא בחינת החכמה כח מה שכאשר האדם מבין בחכמה אמתיות מגדולת יוצר הכל ומשפלות וקלות האדם אשר על הארץ נעשה אצלו באמת בחינת מה אנוש כי תזכרנו, ולא יצויר אצלו אז בשום אופן שיוכל אף לקחת בידו מצוה ממצוות ה' ומכל שכן לעשותה ולקיימה, מרוב המורא והפחד כי הוא בטל ממציאותו מכל וכל.
66
ס״זועל בחינה הזו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט"ז, ט"ז) אנא ה' כי אני עבדך, כי היה בבושה וענוה גדולה והיה ירא ובוש אף לכנות עצמו בשם עבד מקטני עבדי המלך והיה נדמה בעיניו למלך גדול אדיר שעומד בין עבדיו שריו ויועציו הגדולים וחשובים ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע ושרים גדולים שיש לכל אחד ואחד מהם מדינות רבות ונכבדות ובא איש אחד נבזה חסר דעה לא דעת ולא תבונה בו עב השכל פחות ערך קרוע בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי מבקש לחם ואין, והתחיל לדבר אל המלך אני עבדך ואתה מלך עלי, ודאי לצחוק ולחוכא ואיטלולא נחשב בעיני המלך והשרים, אף אפשר דמו בראשו על זה. ועל כן אמר אנא ה' כי אני עבדך פירוש הנני מבקש מאתך ומפיל תחינתי לפניך לפייסך כמה וכמה פעמים על שאני מכנה עצמי בשם עבד מלך שכמותך אך מה אעשה ועל כורחי אני עבדך לפי שאני בן אמתך ויליד ביתך ועבד שנולד מאמה על כורחו הוא עבד אף שאינו ראוי להיות עבד בבית הזה מכל מקום הוא עבד מצד אמו, כן אני יליד ביתך בית ישראל ועבור זה כח בי לכנות עצמי לעבדך, אבל הנה לך אזבח זבח תודה על זה ובשם ה' אקרא שאזבח זבחים ואודה את שמך על זה שזכיתי לגדולת כבוד הזה להיות עבד לאלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וגו'.
67
ס״חוזה היה בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה י"ד:) כי בעת הזאת נתפשטו מכל בחינת הגשמיות ונתבטלו ממציאותם ונשמתם נתקשרה בצור העולמים בדביקות רב באימה ויראה, ועל בחינה זו אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ה') נובלות חכמה, תורה. כי האדם המגיע לבחינת החכמה האמיתית כאמור הנה בעת הזאת הוא בטל ממציאות וידיו וכל גופו מרתתין ורועדין ומתפחדין וכח הגוף כשל כאמור, ואז אי אפשר לו לקיים התורה בשום אופן לצד שיצא ממציאות אדם, ורק כשנובל ונופל מבחינת החכמה כח מה שהוא ביטול המציאות (כי נובלות הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירוש תמרים הנובלין ונופלין מהאילן לארץ) אז יוכל לקיים התורה אבל הכל באימה וביראה כאשר אמרנו. ובזה פירש הרב הקדוש איש אלהים המפורסם מוהר"ר דוב בער זללה"ה מגיד מישרים דק"ק מעזריטש מה שתירגם המתרגם בפסוק (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, והוא פלאי, ואמנם לפי הנזכר בבחינת נובלות חכמה, תורה. שלא יוכל האדם עשות התורה והמצוות כי אם כשנובל ונופל מחכמה האמיתית וזה עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, והבן.
68
ס״טובזה תבין שם אברם ואברהם, יעקב וישראל, ולמה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, ולא כן ביעקב וישראל, כמאמר חז"ל (ברכות י"ג.). כי הנה יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות ונולד בתולדה כולו טוב לפי שעשו אחיו יצא קודם ושאב כל הזוהמא אשר נמצא ברחם האם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו והיה שלישי בקודש ולכן מתולדתו נאמר עליו ויעקב איש תם יושב אהלים אהל תורה ואהל תפילה, ועל כן מעודו השיג הבחינה הטובה המעולה שביארנו בחינת אדם השלם שם "מה" לאהבה את ה' וליראה ממנו בכל עוז, ולהודות לו במאוד על אשר זכה להיות עבד מעבדי אל ככל הנאמר, ועל כן קרא שמו יעקב שהוא מספר ב' פעמים אלהים עם אותיותיהם כנודע מדברי הרב ז"ל, כי היה עבודתו עבודה תמה אשר בעת עבודתו וגם אחרי כן, היה מורא שמים עליו במאוד מאוד בפחד ואימה בחינת אלהים בזוכרו לפני מי הוא עומד ומה הוא עושה תיקון כתר מלוכה בראשו של הקב"ה, ומסר נפשו על הבכורה לקחת אותה מיד אחיו מיד עשו, כי הנה חפץ במאוד בעבודת ה' יתברך אשר ניתנה אז לבכורים והיה יקר אצלו עבודת שמו יתברך כמוצא שלל רב, ואמנם אחר כך כשזכה עוד לעלות במעלות רבות ונכבדות להגיע אל בחינת ביטול המציאות והתפשטות הגשמיות מכל וכל, קראו הקב"ה ישראל בחינת לי ראש ראשית חכמה כי זכה להשיג בחינת החכמה ליבטל ממציאותו נגד גדולת וכבוד בוראו, ואמנם אי אפשר לעמוד תמיד בבחינה זו כי אימתי יקיים התורה והמצוות ויכנוס בגדר אדם לעבוד הבורא, ורק שהיה כבחינת שאר הנביאים שבעת הנבואה עמדו בבחינה זו ביטול המציאות, ואחר כך היו בבחינת נובלות החכמה לעבוד עבודת ה' ללמוד תורה ומצוות. ולכן לא זז שם יעקב ממקומו אף אחר שנקרא ישראל כי לא תמיד היה בבחינת ישראל והיה מוכרח להקרא גם על שם יעקב, ולא כן אברהם אבינו ע"ה תולדות תרח ולא נשלם בתחילה בבחינת הטוב הגמור והראיה שיצא ממנו ישמעאל, ועל כן בתחילה לא היה נקרא אפילו על שם ה"מה" בשלימות הגמור כי הנה בחינה זו היא הגדולה שבגדולות ואפילו נביא הגדול שבגדולים לא היה עומד תמיד בבחינה זו רק לעתים רחוקות בעת התגלות הנבואה היה בא לבחינת ביטול המציאות, ותראה שאמרו ז"ל על אברהם, בתחילה לא שלט אלא על רמ"ג אברים הרי שלא היה נשלם בשלימות הגמור ועל כן קראו שמו אברם לבד מספר רמ"ג כי לא נשלם בבחינת ה"מה" בשלימות, ואחר כך כשנשלם בשלימות והיה מושל על כל רמ"ח אבריו אז קראו הקב"ה אברהם מספר רמ"ח, ואבר מ"ה, כי זכה לבחינת ה"מה" בשלימות ככל הנזכר, ואכן בשם זה נכלל גם בחינה הגדולה בחינת ביטול המציאות בחינת החכמה כח מה, כי יגיד על אב"ר מ"ה גם כן, וקראו הקב"ה בשם שיסבול שני אלו הדברים המכוונים ליעקב ולישראל, ואך הקוראו אברם עובר בעשה כי שם זה יגיד על פחיתת אברהם אשר לא נשלם בשלימות הגמור, וה' הוא היודע תוכן אמיתיות לבבו אשר כבר נשלם בשלימות הגמור והיה עומד תמיד בזו הבחינה מאז השלימותו, ועל כן צוה ולא יקרא עוד שמך אברם דוקא כנאמר.
69
ע׳ועוד אפשר לומר בהיפוך כי כשאדם הוא בבחינה העליונה שבעליונות בחינת החכמה הנקראת בפי חכמי אמת ובפרט בתיקוני זוהר נקודה בהיכליה כי היכל הוא מ"ם סתומה כנודע סוד הבינה והחכמה הוא יו"ד שהיא נקודה קטנה בהיכל הבינה כי במקום החכמה שם בינה תרין ריעין דלא מתפרשין ובחינה זו נקרא אברם אבר מם שהוא חלק ממ"ם סתומה כאמור, אבל כשאדם אין מגיע עד שם ואין בו בחינת מה אני רק מה שהוא בחינת היש ודבר הנמצא במציאות ואז נקרא אדם על שם מ"ה שם של הבריאה ואז נקרא אברהם אב"ר מ"ה, ועל כן היה צריך הקב"ה להוסיף שם זה לאברהם בכדי שיהיה בבחינת אדם על הארץ ונכלל בתולדות שמים וארץ להוליד גם הוא בדמותו וצלמו מה שאין כן אברם אינו מוליד כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י'). כי לא שייך בחינת ההולדה בבחינת ביטול המציאות והתפשטות הגשמיות אבל מכל מקום שם אברם לא זז ממקומו רק שנתוסף "ה" עליו להורות על בחינה זו לפעמים כנזכר אבל לא יקרא עוד שמך אברם להיות חלקך רק למעלה ולא למטה והיה שמך אברהם להכנס גם בגדר אדם לתקן עליונים ותחתונים כי על ידך ירדו המוחין של החסדים גם לתחתונים והקורא שם אברם לחוד מגרע המוחין מזעיר אנפין כנודע כי אז לא יעלה למעלה בחינת המיין נוקבין מתחתונים כי אברם הוא הכל למעלה ולכן עובר בעשה, כי זה הצווי של רמ"ח מצוות עשה שבתורה הכל לתקן זכר ונקבה במוחין עליונים על ידי בחינת המיין נוקבין מתחתונים והמגרע זה עובר בעשה ממש.
70
ע״אוהנה תדע מזה אשר התורה היא נצחית ומרמזת במלת אברהם ואברם לכל אדם ולכל זמן בבחינות הנזכרים, והנשמה היא הנקראת כך או כך לפי מדריגתה ובחינתה בעבודת שמו יתברך והכל בעבודת אמת לא בבחינת הסוג הראשון והשני שהזכרנו שעבודתם אינו עולה כיוון להשי"ת מצד מחשבותם שאיננו נכון, והסוג השלישית הנזכרת הזאת, היא עבודה האמיתית לשמו יתברך ואך אין שני בני אדם שוין בזה, ויש אוהב מעט ויש אוהב יותר, ועוד יותר, וכן בבחינת היראה יש יראה ופחד ורעדה ואימה ורתת וחלחלה ועוד רבים, והכל לפי בחינת העבודה באמת וזכוּת הנשמה והשמת על לב לפני מי הוא עומד וחפיצת הלב להדבק בקונו וטהרת הגוף ופרישת קדושתו, והתרחקות מן התאוות ותענוגי הזמן וההתבודדות בקונו ושאר ענינים הגלויים למי שלבו חפץ להדבק בה' ולעשות לו נחת רוח ולאהבה את שמו וליבטל ולהכלל באורו יתברך על ידי קיום התורה והמצוות ולזכות להיות מחזה שדי יחזה להנות מאור פניו יתברך ולראות פני השכינה אם ירצה ה' לעולם הבא, ואחר שאברם ואברהם רומזים לבחינת הנשמה וזאת ודאי לעולם היא ולא שייך לומר שלא ירמוז לך לך לבחינת הגבורות לפי שלא ניתקן הגבורות עד יצחק כנ"ל ותדע ותשכיל בזה אשר התורה מרמזת במלת לך לך לה' חסדים וה' גבורות אשר בשמים וכנגדן בארץ לתקן מארץ עד השמים, ומה שמבואר (בלקוטי תורה) אשר כולם רומזים לחסדים והכל בבחינת חמשים וחמשים היינו האורות קודם התפשטותן ואחר התפשטותן הכל עולה בקנה אחד עם מה שאמרנו כי האורות קודם התפשטותן הוא עבור הגבורות החזקות שאינן מניחין החסדים להתפשט, כי מדרך החסדים להתפשט מעצמן ואך אם מתגברין הגבורות הם מעכבין ומקמצין הארת החסדים שלא יתפשטו, ועל כן צריך האדם לראות להכניע הגבורות תחת החסדים ולהגביר החסדים עליהם שיתפשטו על העולם, ולכן הכל אחד הוא והבן.
71
ע״בוהעיקר כאמור למעלה לראות בכל אשר בארץ לתקן שורשו אשר בשמים כי כל מה שנמצא בארץ הכל רומז לאורות עליונים נשגבים ורמים במאוד על פני השמים כמו שאיתא בזוה"ק (ויצא קנ"ו.) כל מה די בארעא הכי נמי לעילא ולית לך מלה זעירא בהאי עלמא דלא תליא במלה אחרא עלאה כו' בגין דכד אתער האי לתתא אתער האי דאתפקדא עליה לעילא דכולא אתאחד דא בדא וכו' עד כאן, וכשנוטל אדם זה הדבר הארצי ומכוון בו לשם ה' לתקן שורשו אשר בשמים ממעל אז גם שורשו מתברך ממה שלמעלה ממנו עד בחינת המאציל העליון ואחר כך הם מורידים שפע וברכה להתחתונים, וזה נקרא בחינת העלאת המיין נוקבין.
72
ע״גוהוא כמשל אדם הבא לשאול פרס מאת המלך, ומדבר לפני המלך דברים נאים, ומסדר שבחו קודם, ונותן כבוד למלך כדי שיטיב לב המלך עליו, ולבו של מלך מתקרב אליו ומתרחב דעתו מן הדיבורים היפים שאמר זה לפניו ונחת ינחת ממנו, ועל כן בזה הנה מצוה לתת לו את שאלתו תיכף ואף בלא שאלה, מצוה להראות לו פנים יפות ולהעניקו מדברים המופלאים הנמצאים בגנזי המלך, בכדי שידע זה האיש עוד משבח וכבוד המלך, ועל ידי זה ישבחהו יותר, ואחרי צאת זה האיש מאתו, המלך שמח על שנמצא בבני מדינתו מהרחוקים ממנו איש חכם כזה, ומצא מקום להפיק רצונו להשפיע לו חסדו כי זה רצון המלך להיטיב לאחרים, ואך הבאים לפניו שלא בסדר הנאות בעביות שכלן ומדברים דברים אשר לא ניתנו להשמע יעצב לב המלך בזה ולא יטיב להם פנים ופשיטא שאינו פועל שאלתו ובקשתו.
73
ע״דועבור זה כדי לעורר האדם בתיקון הזה נתן הקב"ה בארץ דוגמת עליונים זה לעומת זה בענין אכילה ושתיה ותשמיש ושאר חפצי הגוף הכל כנודע לאותן ההולכים לפני ה' ומקיימין בכל דרכיך דעהו. ומארצם, יצאו לעלות במחשבתם עד שמי מרום לתקן שורש הדברים במרכבה עליונה כאשר ביארנו למעלה ובמקומות אחרים.
74
ע״הוזה עיקר בריאת האדם וסוד עבודתו לבוא מכל הדברים הגופניים למעלה למעלה ובאופן שידע בטוב ובאמת אשר שיבר והכניע כח תאוות הגוף ומחמדיו שלא יכוון להנאתו בשום אופן, רק בכדי לתקן שורשו בשמי מרום כי כן הטביע הבורא יתברך לאכול ולשתות ושאר דברים הגשמיים הכל לתקן שורשם במקום עליון בשיעור קומה, ולקדש ולטהר את הגוף מכף רגל ועד ראש בכל הדברים עד שיהיו ככוונת הבריאה. שיהיה הגוף דוגמת זעיר אנפין, ונקבה דוגמת נוקבא, לתקן זכר ונקבה בכל הה' חסדים וה' גבורות וכאשר ביארנו אשר ראוי לתקן הכל בתכלית עבודתו יתברך, שנדע אשר לא באו הגבורות לעולם כי אם למען היות נעבוד לפניו ביראה ופחד לעשות רצונו בשמחה ובזריזות רב כאש להבה אכלה סביב להיות בוער לבבו כרשפי אש בחמדה עזה נפלאה חזקה מכוחות הגבורות להתגבר כארי להסיר כל העצלות הבאה לאדם בעשיית המצוות ולימוד תורת ה', ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום. יום ולילה לא ישבות מלעבוד עבודת בוראו בבית ובחוץ בשווקים וברחובות בכל מקום שהולך לא יזיז ממנו יראת הבורא יתברך ופחדו ועבודתו, ובמעט היסורין שמקבל בעת עבודה ממתיק כל הדינין והגבורות והצער ממנו ומזרעו ומכל בית ישראל, כפי כח ההמתקה וקבלת היסורין בלב באהבה ושמחה, ובפרט העבודה שבאה על ידי יסורין לא ימנע מלעשותה בשביל היסורין שיקבל, כי זה יפה לו כאמור. ובזה שמכוון בדברי ארציות לדברים העומדים ברומו של עולם הקב"ה מקבל נחת רוח מזה ומצוה על ידי זה למלאות בקשות אדם הזה ולהתברך בכל הברכות והוא העלאת המיין נוקבין והבן. והוא צווי הראשון שצוה הקב"ה על אברהם, ועד היום הקב"ה מצוה זאת לכל נשמה ונשמה בעת ירידתה לעולם הזה אשר לא תעשה בארץ אשר אתה הולך עליה כי אם להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומכל מיני ארציות תעלה למקומו להיות דעתה לחזור לשורשו שורש כל דבר ודבר ועל ידי זה יתוקנו מדות עליונות ויתברכו ממקור הברכות ומהם תתברך היא ותביא ברכות לכל העולם כולו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי ומקללך אאור ויתברכו בך כל משפחות האדמה הם אברי הגוף אשר כולם מתברכין על ידי הנשמה הטובה ככל הנאמר.
75
ע״וה עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי אמרו חז"ל (ראש השנה ט"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם וכו' עד ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול, ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל דאהניא ליה וכו' עד כאן. והנה לפי דעת האומר ששינוי מקום לבד אהניא ליה גם בלא זכות הארץ אמר לו הקב"ה לך לך לטובתך מארצך, פירוש טובתך לבד הוא תיכף בעת הליכה מארצך שתשנה מקומך ואז תזכה לבנים ואך על כל פנים תלך עוד אל הארץ אשר אראך כי שם ואעשך לגוי גדול, כי בשביל שינוי מקום לבד לא היית זוכה כי אם להוליד בנים אבל לא גוי גדול וזכות הארץ אהניא לך שאעשך לגוי גדול ועצום וגו'.
76
ע״זועוד יאמר ואעשך לגוי גדול אשר כמו שדרכי ליחד שמי על גוי ואומה גדולה כמו אלהי ישראל או אלהי עולם כן איחד שמי עליך לבד ואעשה אותך לבד לגוי גדול ממש להתיחד שמי עליך גם בלא התולדות שיצא ממך, ועל כן אמרו (פסחים קי"ז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם כלומר שעליך לבד איחד שמי כנאמר, וזה הכל יהיה בזכות ארץ ישראל כי הדר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה כאומרם (כתובות ק"י:), מה שאין כן בחוץ לארץ שהדר שם אין לו אלוה לא אוכל להתיחד שמי עליך שם, ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ"א) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, דוקא שם בשובי לשלום לארץ הקודש, והיה ה' לי לאלהים ל"י דייקא שיתיחד שמו הגדול עלי לבד בזכות הארץ נחלת ה'.
77
ע״חולפי דעת האומר ששינוי מקום לבד לא מהני רק זכות ארץ ישראל אהני ליה כה יאמר הכתוב לך לך מארצך וגו' כלומר אף לילך לך לבד, שהוא הולדות בנים לבד אף בלי עשות אותך לגוי גדול, צריך אתה לילך מארצך וממולדתך וגו' עד אל הארץ אשר אראך, והיציאה מארצך לבד לא תועיל אף לטובתך, רק בהכרח תוכרח לבוא עד הארץ אשר אראך בכדי להוליד תולדות, ואכן הנה גם ואעשך שם לגוי גדול בתולדות מרובים על ידי צירוף זכותך העצמית או ביחוד שמי עליך כי כל הדר בארץ ישראל וכו' כנאמר.
78
ע״טו או יאמר הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'. ולכאורה יקשה כיון שהקב"ה צוה אותו בפירוש שילך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו משמע שלא יקח אתו כלום מארץ מולדתו וממשפחתו, ואברהם לא כן עשה כי לקח את לוט עמו כמו שאמר הכתוב להלן ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו וגו', ועוד יקשה במה שפירש רש"י לך לך להנאתך וטובתך למה יפרש לו הקב"ה שילך להנאתו וטובתו, והלא זה אחד מעשרה נסיונות כמו שכתב בפירוש הרב עובדיה ברטנורא באבות (ה', ד') ומה נסיון הוא אם מבטיחו בפירוש ואומר לו שילך לטובתו.
79
פ׳ונראה דחדא מתורצת בחברתה כי הקב"ה אמר לו לך לך והיה אברהם סבור בפירוש הדברים לֶך אתה, וְלְךָ יהיו מארצך וממולדתך ומבית אביך כלומר שיקח אתו מבית אביו ומארצו בכדי שיקדשו גם הם בקדושתו ויתקנם שם בקודש אתו עמו, ולא הבין כלל פירוש לְךָ שהוא להנאתך וטובתך ועל כן ויקח את לוט בן אחיו ממולדתו ומבית אביו ואת הנפש אשר עשו בחרן לקח מארצו להביא אל ארץ כנען, ואך אחר כך כשנאמר לו הנבואה אחרי הפרד לוט מעמו והבין אשר בהיותו עם הרשע לא נתיחד אליו הדיבור כראוי כפירש רש"י ז"ל בפסוק זה (לקמן י"ג, י"ד), וכן הוא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.). כי אף שגם מקודם נאמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אבל נאמר לו בקיצור גדול ובקימוץ, מה שהיה מן ההכרח להודיע לו, לצד שאמר הכתוב מקודם (י"ב, ו) והכנעני אז בארץ וגו' שהיה כנען הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם (כמו שכתב רש"י ז"ל שם) ואז היה לאברהם להצטער מאוד בהיותו בארץ הזה מאחר שכנען עבד למו כי אברהם מזרעו של שם הוא ועתה עבד כי ימלוך ואין לך צער גדול מזה, ועל כן הוכרח הקב"ה להודיעו אשר לזרעך אתן את הארץ הזאת, אבל כשנפרד לוט מעמו נאמר אליו בלשון רחב בדרך ארוכה שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ וגו' ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' ובודאי נשמע מזה כי לא בחר ה' בלוט להלוך עם אברהם לעכבו מראות פני השכינה ואז הבין אברהם פירוש האמת בלך לך שהוא להנאתך וטובתך.
80
פ״אז עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (בבא בתרא ק'.) תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי רבי אליעזר וכו' מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ועל כן אמר לו לך לך כלומר שתי הליכות אחת שתלך מכאן ואחת שתלך בארץ בכדי לקנותה בחזקת הליכה. ולזה לְךָ השני מנוקד בקמץ להורות גם כן על לך לטובתך כי ההליכה בארץ הוא לטובתך לחזוק בה לקנותה עד עולמי עד.
81
פ״בח גם יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, א') וזה לשונם: ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' (תהלים מ"ה, י"א), אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך (שם), ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם וכו' עד כאן.
82
פ״גופירושן של הדברים הוא כי הקב"ה חפץ לגדל את אברהם אבינו ע"ה להיות התיקון על ידו, בדרך מקום הניחו לי להתגדר בו, ושיודיע הוא ליושבי הארץ כי יש אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ולו ראוי לעובדו, ועל כן אמר לו הקב"ה אני הוא בעל העולם, ואכן בך בחרתי שעל ידך יתגדל ויתוודע שמי על פני תבל ויושבי בה. וזה ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם כי אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' וחפץ ליפותו מכל בית אביו ומשפחתו שעל ידו יתוודע אלהותו בעולמו. ועל כן ושכחי עמך ובית אביך והבן.
83
פ״דולזה אמר לך לך פירוש לך ממחשבתך שהבירה הזאת בלא מנהיג לא תאמר כן ורק לְךָ כלומר שלך הוא הדבר הזה ובשבילך, להיות נבחר מארצך וממולדתך ומבית אביך להעשות בעולם נדיבי עם אלהי אברהם ועל ידך יתגדל ויתקדש שמיה רבא ובדרך שאמרו חז"ל (תנחומא חקת ח') אליעזר בני אומר וכו' עתיד צדיק אחד לעמוד בעולם כו', כי על ידו יתגלה הלכה הזו כי לכל תנא ותנא הנחיל הקב"ה בשורש נשמתו שעל ידו יתגלה זו ההלכה וזו החידוש בעולם, מה שהוא מחדש בתורה על ידי שורש נשמת אבות שלושה אברהם יצחק יעקב כללות כל הנשמות שורש ג' קוין ימין ושמאל ואמצע הכוללים ת"ר אלף רגלי הגברים שורש כל נשמות ישראל ועל ידי נשמת כל אחד מתגלה חלק עבודה לה' ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן לעבוד את אלהי עולם כל אחד בבחינתו וכאשר קיבל במעמד הקדוש, ושורש כל אחד היה אברהם שהודיע בראש וראשון אשר כמוהו לא היה שלא נפסק חבל נחלתו מה שהנחיל להורות לעם דרך ה', מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות. ועל כן לך הוא שאותך בחרתי מארצך ומבית אביך להיות זאת על ידך, ועל כן אמר לו ואעשך לגוי גדול ואמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם כי הכל ידעו ויאמרו שיש אלהים בעולם אשר נתגלה על ידי אברהם כנזכר למעלה, ואחר כך ואברכך בבנים שיצאו ממעיך ועתיד שיאמרו עליו אלהי יצחק וכן אלהי יעקב כי הם יגלו ויקדישו ויודיעו שמי, כל אחד בבחינתו והכל כי ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם, תחילה על ידך בעצמך ואחר כך באו בניך להודיע זה כי לא יופסק חבל נחלתך זה מאתך עד עולם.
84
פ״הט או ירצה לומר לפי הנזכר כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ט, ט"ז) בפסוק ויעבור אברם בארץ וגו' ויקרא בשם ה' מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ונמצאת למד אשר גם בדרך הלוכו הכריז והודיע ולימד לעם דרך ה' ומצוותיו וכי יש מנהיג ובורא לעולם המשגיח עליו ועל כן אמר לך לך כלומר שתלך ותודיע דרך הלוכך כי יש אלהים, והכל כי לך הוא כנזכר, אשר בחרתיך מקצות הארץ שעל ידך יתגדל שמי. ולזה נאמר וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' כלומר כן הלך והודיע לעם כי יש ה' בעולם כאשר צוהו וילך אתו לוט כלומר לוט לא הלך על דרך הזה כי אם הלך עם אברהם אבל לא על כוונת צדקת אברהם שעל ידי הליכתו יתוודע שמו יתברך על פני הארץ והדרים עליה.
85
פ״וי עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה בסוף פרשה הקודמת אמר הכתוב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט וגו' ויצאו אתם מאור כשדים ויבאו עד חרן וישבו שם. והנה ודאי ממה שבאו לחרן וישבו שם מוכח שחרן טובה היא מאור כשדים מקום שבאו משם ועל כן בחרו לשבת שם. והענין הוא כי כבר כתבנו למעלה אשר לזה נקראת ארץ שנער שננערו לשם כל בחינות הקליפות והרע ועל כן אמרו אנשיה נעשה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים וגו' כי הנה שם תוקף הקליפה ושם היה נמרוד המלך הראשון ראש בדור הפלגה ושם היה תרח ואברהם כידוע ועבור זה הלך אברם משם שלא רצה לישב במקום הרע הזה ובשבילו יצאו כל משפחתו עמו שעל כן נאמר ויצאו אתם כלומר עם אברם ותרח כאשר כתבנו למעלה (בסוף פרשה הקודמת ובריש פרשה זו) ובא לחרן שלא היה מקום טמא כל כך וישב שם, ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך כלומר לדעתך ומחשבתך במה שיצאת מארצך בשביל לבוא למקום אשר לא גדלה כל כך שם בחינת הרע ועל כן תלך עוד אל הארץ אשר אראך כי שם תכיר ותדע קדושת הארץ ומעלותיה אשר מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוץ לארץ כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח'). ושם תתענג בדשן נפשך ואעשך לגוי גדול וגו', ועל כן אמר לו שלושה דברים הללו מארצך וממולדתך ומבית אביך כי כמו שאתה יודע ההפרש וההבדלה מארצך בין הארץ שיצאת משם ובין הארץ שאתה עומד, כן תדע ותרגיש בכפלי כפליים ויותר ותשמח מהשראת הטוב והקדושה בארץ החיים, וגם וממולדתך כמו שאתה יודע הפרשתך במעלה אצל בני משפחתך עתה מקודם כי הן כולם חולקין לך כבוד עתה, וכולם יצאו בשבילך כנאמר, כן תופרש בבואך לארץ ישראל שאעשך לגוי גדול ולא תהיה עוד ראש למשפחה אחת ולא אב לארם כי אם אב המון גוים נתתיך, וגם ומבית אביך כמו שאתה בדרגה מעלה מעלה מבית אביך כן ואברכך בבנים, ונודע אומרם, יעקב בחיר האבות, וגם נאמר ליצחק גור בארץ הזאת ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ד ג' ומובא ברש"י) אתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך. והוא, עבור רוב קדושתו וזה הבטיח לו יתברך שבניו ילכו עוד מדרגה לדרגה למעלה ממנו כמו שנפרש הוא מבית אביו, וידוע מאמרם (סנהדרין ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו וכו' ועל כן בישרו הקב"ה בזה, וכאשר עלית מארצך וממולדתך ומבית אביך כן תלך אל הארץ אשר אראך ושם אעשך לגוי גדול וגו' הכל כאמור.
86
פ״זיא או יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (בבא בתרא קי"ט.) ארץ ישראל מוחזקת היא ופירש רשב"ם מוחזקת היא ליוצאי מצרים דכתיב (שמות ו', ח') ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה מאבותיכם, ונפקא מינה טובא יש, אם מוחזקת היא, לענין חלק בכורה בחלוקת הארץ כדאיתא שם. ולזה אמר לו לך לך פירוש לך אל הארץ בשביל שיהיה לך ממש, ובניך ירשוה ועל כן אמר לו להלן כי לך אתננה בכדי שירדו הבנים אליה בתורת ירושה מאבותיהם, ומה שאמר לו קודם, לזרעך אתן וגו' הוא על דרך מאמר חז"ל (שם קי"ז.) כאן המתים יורשים את החיים כי שניהם צריכים, כמאמר חז"ל שם.
87
פ״חאל הארץ אשר אראך. נודע מה שעוררו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ט') בזה למה לא גילה לו הארץ מיד וכו' גם לא נזכר בכתוב שיודיעו הקב"ה אחר כך את הדרך אשר ילך בה ואת המקום אשר יבוא שמה רק תיכף אחר פסוק זה נאמר ויקח אברם את שרי וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען ולא פירש מנין ידע אברהם מבואו (ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק וילך אברם וגו' שכתב כי מן הסתם הודיעו המקום והוא מובן מאליו, ואנחנו לא נדע מפני מה נסתם אמירה זו).
88
פ״טונראה כי הנה ידוע אשר אין הנבואה מתגלה בחוץ לארץ כל כך, כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.) על פסוק (יחזקאל א', ג') היה דבר ה' אל יחזקאל וגו' תמן אתגליא שכינתא לפום שעתא דאיצטריכו לה ישראל לפום צערייהו אבל בזימנא אחרא לא אתגליא וכו'. ועל כן לא נאמר וירא ה' אל אברם כי אם אחרי בואו אל ארץ ישראל ששם המקום מוכן לנבואה ולא בחוץ לארץ, ואף שדיבר ה' אתו שם מהאי דקמן שאמר לו לך לך וגו', הנה דברו שם היה בבלתי התגלות אליו כי לא יתגלה הנבואה שם כנזכר, וממילא מתורץ בזה קושית הרב בעל אור החיים ז"ל (בפסוק זה) מפני מה דיבר ה' אליו קודם הראות לו מה שלא עשה בכל הנבראים עיין שם, כי לא היה יכול להתגלות אליו בגוש עפר ארץ העמים ודיבר אליו כמאן דמדבר בתר פרגודא לנסותו בראשון מעשרה נסיונות, מה שאין כן תיכף כשבא אל הארץ נראה אליו ובנה מזבח לה' הנראה אליו פעם הראשון. והנה ידוע שאברהם התחיל ללכת לארץ כנען קודם שמעו מאביו שבשמים כמפורש בסוף הפרשה שלפני זו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען וגו' ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך לדעתך פירוש כאשר התחלת לעשות ללכת ארצה כנען כן אני מצוך ללכת אל הארץ אשר אראך פירוש מפני ששם אראה אותך שאוכל להתראות ולהתגלות אליך ואראה פניך בבחינת במראה אליו אתוודע מה שאין כן כאן שהוא רק כמאן דמדבר בתר פרגודא כאמור, או יאמר על דרך זה כפשוטו לסימן שתלך אל הארץ אשר אראך שתראה שאני רואה אותך וזהו ארץ ישראל כי ידע אברהם שאין הקב"ה מתגלה בגלוי כי אם שם ועל כן אמרו ז"ל ולמה לא גילה לו הארץ וכו' פירוש למה לא אמר לו סתם מפורש אל ארץ כנען ואמרו כדי לחבבה וכו'.
89